גיליון מס' 711

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בשבט תשע"ב, 26 בינואר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: דני: מכתב לרמטכ"ל על תעלולי הדתיים בצבא. [ציטוט]. // יוסי גמזו: לֹא רוֹצָה מַאצ'וֹ... // עמוס גלבוע: הנבואות בקשר לסוריה. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: יש פרטנר לשלום. 2. הנדון: דני האיום.  // יהודה בן-צור: דן בן אמוץ לא היה על סיפון "לא תפחידונו". // איליה בר זאב: נעליים על הדנובה. // מתי דוד: סקרים ושקרים של דת הסטטיסטיקה. // יצחק שויגר: העולם הדיגיטלי. // מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנו מאת משה ברק: אַפְשוֹרֶת – מוֹדוּס וִיוֶונְדִי. // יוסי שדה: על זבל ועל אמנות. // אלישע פורת על אלתרמן וְחֶבֶר. // רוֹן גֵּרָא: אַהֲבָה עוֹבֶרֶת לַסּוֹחֵר. // אהוד בן עזר: רוצו לראות את "הארטיסט"!!! // יעקב שרייבמן: הַשְקֵדִיוֹת לֹא שָׂמוֹת עַל תַּקָנוֹת הַמַס. // נעמן כהן: על ועידת ואנזה – המוות – וההתגברות עליו באמצעות השירה העברית, הָבָה לְהַבָּא – ההבטחה לחיי נצח. // אודי מנור: תשובות ליהודה דרורי. // יהודה דרורי: פריימריס ב"קדימה" – מפסידים בלבד. // אורי הייטנר: 1. בן הולך עם אימא? 2. איך ידעתי? [ערוץ 10]. 3. בן סימון בעקבות אורי אור. // אהוד בן עזר: שירים: שני אגרטלים. ספינקס. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – " 4. קיץ 1960, שיבתה לפתח-תקוה אחרי ארבעים שנה, יחסה אליי, חתולתה קיקי, "משירי קץ העולם". // רון ביברמן: אם היינו נותנים לערביי ישראל הזדמנות אמיתית. // ממקורות הש"י. // ישראל גולדמן: מי היה בן ציון גול? // סיפורו של הנרצח אהרן  הירשלר ממשכנות שאננים, שקבור בהר הזיתים, ושאשתו הודעס (הדסה) נישאה בשנית ליהודה ראב.

* * *

מכתב לרמטכ"ל על תעלולי הדתיים בצבא

[רץ באינטרנט]

לכבוד רב אלוף בני גנץ – הרמטכ"ל

שלום רב,

לאט לאט ולמעשה במהירות מסחררת גונבים לך את הצבא, ולפחות את חיל האוויר. כך אני מסיק מחוויותיו של בני המשרת כטכנאי בבסיס חיל האוויר במרכז, וגם מעט ממה שראו עיניי.

בקרוב הצבא שלך יתפקד רק באישור רבנים, וכמה חבל שגם בגללך. כי אולי אתה לא יודע, למרות שניתן לצפות ממך שתדע, אבל כל פעילות "העשרה" שמיועדת להוציא חיילים משחיקה לריענון הופכת מיד לפעילות מיסיונרית, המיועדת להחזרה בתשובה.

בני משרת בח"א כ-9 חודשים. פעם אחת יצא כל הקורס מחיפה לירושלים... כל הדרך כדי לשמוע הרצאה של רב. אתמול יצאו הוא וחבריו בצורה מאורגנת מהבסיס לירושלים, עם לינת לילה באיזו מדרשה דתית... כל הזמן כדי לשמוע הרצאות הזויות של טיפוסים ש"חזרו בתשובה" ועל התהליך שעבר עליהם. כמובן גם הרצאה של רב על "הכנה" לחיי נישואים, וכן גם סיור במנהרות הכותל.

אז אולי אחדש לך שחיילי חיל האוויר, לפחות מהבסיס הזה, לא ייפגשו סופר, לא מדריך לטבע וידיעת הארץ, לא מדען, לא פילוסוף, לא עיתונאי, לא היסטוריון, לא עתידן... אלא רק אנשי דת אותם מתאר בני "הזויים".

אני לא מוצא סיבה להניח שהמחלה נמצאת רק בבסיס המסוים הזה, כי הפעילות נראית שיטתית מאוד. כאילו היא מאורגנת וחוזרת על עצמה.

בראש השנה ביקרנו את בננו כאשר "סגר" בחג. ישבנו על המדשאה הקטנה בכניסה לבסיס, סעדנו, דיברנו... לפתע צד את עיני מראה מוזר. מתוך הבסיס צועד לו נמרצות, לעבר עמדת הש"ג, בלבוש שחור עם מגבעת, מה שהייתי מתאר כלבוש של חסיד, של חרדי – גבר עם שופר גדול בידו. בהגיעו לשער הבסיס הוא תוקע בשופר בגאווה, כאילו מצהיר זו הממלכה שלנו, זה צבא של אלוהים (חיזבאלה?).

נדהמתי ושאלתי את בני "מה קורה פה? מי זה?"

"זה רב הבסיס," באה התשובה התמימה.

ואני הופתעתי שוב מכך שבכלל יש דבר כזה בצה"ל. שמטייל לו רב, לבוש אזרחי, בתוך בסיס של צה"ל, כנראה מתפרנס מזה. ואני שואל את עצמי, אם הוא מפגין ביטחון עצמי שחצני שכזה אולי הוא גם יושב בישיבות עם הקמב"ץ?

כי מתברר עוד שכשהבסיס תופס כוננות בשבת (לא של 7 דקות), נאלצים הטכנאים לשהות בדת"ק כל השבת הרחק ממגוריהם, במקום נידח על יד מסלולי ההמראה. כדי שאם תהיה הקפצה לא יעשה שימוש ברכב בשבת!

אז שתדע – כך מתנהל הצבא שאתה מפקד עליו, ואין פלא שהחצופים האלה מכריעים ומשפילים גם אותך עם השיגעונות שלהם על זמרת והדרת נשים. אל תתפלא שחיילים נורמאליים לא מוצאים את מקומם בצבא האלוהים שלך.

לידיעתך,

בברכה,

דני

אהוד: פרזיט בעברית זה טפיל וזה מה שהם, לפחות חלקם – והם גורמים לנו להרגיש ממש אנטישמיים ולהצדיק דברים מנוולים שטפלו גויים על יהודים. חלקים גדולים של היהדות הדתית ובייחוד החרדית מצויים כיום בתהליכים של נסיגה והתנוונות, וצריך שתתחולל בקרבם מהפכה כמו תנועת ההשכלה והציונות כדי לנער אותם מכל עבודות האלילים שבהן הם שרויים ובכך גם מעוררים עליהם שנאה מצידנו, מצד אחיהם היהודים החופשיים.

* * *

יוסי גמזו

לֹא רוֹצָה מַאצ'וֹ...

(מוקדש בתודה לכל קוראי המכתב העתי

שכיבדוני במיילים של הִזדהוּת עם "השיר על הכוח להיות חלש")

אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה, הַכְּתוּבוֹת בְּדֶמַע,

תִמְצָא בַּבֹּקֶר עַל בִּגְדֵי הָעֲבוֹדָה

וְלֹא אִכְפַּת לִי שֶתַּחְשֹב אוֹתִי פּוּסְטֶמָה,

רַק שֶתָּבִין: זֶה לֹא אִיּוּם, זוֹ כְּבָר עֻבְדָּה.

אֲנִי אֶהְיֶה הַרְחֵק מִכָּאן, עַל הָרַכֶּבֶת,

עִם מִזְוָדָה וְעִם מִטְפַּחַת רְטֻבָה

וְהַפְּרֵדָה מִמְּךָ תִהְיֶה אוּלַי נוֹקֶבֶת

אֲבָל נוֹקֶבֶת כְּמוֹ זְרִיקַת-חִסּוּן טוֹבָה.

לֹא רוֹצָה מַאצ'וֹ וְלֹא רוֹצָה קְבַאצ'וֹ,                                               

לֹא רוֹצָה לֹא עֶבֶד וְלֹא מֶלֶךְ בָּאַרְמוֹן,

לֹא רוֹצָה יוּזֶר וְלֹא רוֹצָה לוּזֶר,

רוֹצָה אוֹתְךָ שָוֶה, שָוֶה הָמוֹן...

*

אֲנִי יוֹדַעַת שֶגָּדַלְנוּ כָּך כֻּלָּנוּ:

עִם הַטִּמְטוּם שֶקַּאוּבּוֹאִים לֹא בּוֹכִים

וְהִתְרַגַּלְנוּ, בַּנֻּקְשוּת הַזֹּאת שֶלָּנוּ,

שֶהָרַכִּים דְּפוּקִים וְהַקְּשוּחִים זוֹכִים.

אֲבָל תִּזְכֹּר וְתִשְתַּדֵּל שֶלֹּא לִשְכֹּחַ

מָה שֶעָמֹק בַּלֵּב יוֹדַעַת כָּל אִשָּה:

שֶלִּפְעָמִים, מַה שֶּנִּרְאֶה חֻלְשָה הוּא כֹּחַ

וּמַה שֶרַק נִרְאֶה כְּמוֹ כֹּחַ – הוּא חֻלְשָה.

לֹא רוֹצָה מַאצ'וֹ וְלֹא רוֹצָה קְבַאצ'וֹ,                                               

לֹא רוֹצָה לֹא עֶבֶד וְלֹא מֶלֶךְ בָּאַרְמוֹן,

לֹא רוֹצָה יוּזֶר וְלֹא רוֹצָה לוּזֶר,

רוֹצָה אוֹתְךָ שָוֶה, שָוֶה הָמוֹן...

*

מֻתָּר לְךָ לִהְיוֹת רוֹמַנְטִי מִדֵּי פַּעַם             

אֶנְד פוֹר אֶ צֵ'ינְג' לִהְיוֹת רָגִיש קְצָת, לֹא נוֹרָא.

זֹאת לֹא בּוּשָה, זֹאת הַחָכְמָה וְזֶה הַטַּעַם

שֶמַּצִּילִים כָּל זוּגִיּוּת מִן הַשִּגְרָה.

וְאִם בַּבֹּקֶר, כְּשֶתִּפְקַח אֶת הָעֵינַיִם

כְּבָר לֹא אֶהְיֶה כָּאן, אָז תָּבִין בְּצַעַר חַד

שֶבְּחֶשְבּוֹן –  אֶחָד וְעוֹד אֶחָד הֵם שְנַיִם

אֲבָל בְּאַהֲבָה –  גַם שְנַיִם הֵם אֶחָד...

לֹא רוֹצָה מַאצ'וֹ וְלֹא רוֹצָה קְבַאצ'וֹ,                                               

לֹא רוֹצָה לֹא עֶבֶד וְלֹא מֶלֶךְ בָּאַרְמוֹן,

לֹא רוֹצָה יוּזֶר וְלֹא רוֹצָה לוּזֶר,

רוֹצָה אוֹתְךָ שָוֶה, שָוֶה הָמוֹן...

* * *

תגובה לשירו של יוסי גמזו "הכוח להיות חלש" [גיליון 710]: הפלאת להציג בשירך את תכלית מהותה וחיותה הנצחית של אהבה אמיתית.

רבקה   

* * *

עמוס גלבוע

הנבואות בקשר לסוריה

חכם סיני אחד אמר פעם, שניבוי הוא דבר קשה ומסובך, בעיקר לגבי העתיד. כשראיתי בשבוע שעבר את הגברת לבני מתייצבת כמו גננת בפני קהל הילדים הסקרנים שבגן, ושמעתי את דבריה, הבנתי שהחכם הסיני המפורסם טעה. בקול בטוח, קצת זחוח, הגברת לבני הודיעה שהיא בוודאות תזכה בפריימריס של "קדימה" ובוודאות תביס את נתניהו ותהיה ראש ממשלתנו הבא. זהו, שום אפשרות אחרת, שום עתיד אפשרי אחר.

האם יכולה להיות אופציה שתפסיד? אין אופציה כזאת היא השיבה, היא לא נלקחת בכלל בחשבון.

שום ספקנות, רק יהירות ושחצנות. העתיד גלוי וידוע כספר פתוח לפניה. העתיד האחד והיחיד שהיא רואה (בין אם כך אמרו לה יועציה להגיד על מנת להפגין ביטחון, או לא אמרו) הוא העתיד הרצוי לה, שהיא רוצה שכזה הוא יהיה. זאת מחלה ידועה, כנראה חשוכת מרפא, אבל רצוי שנהיה ערים לה על מנת שלא לקחת את התנבאויות אלה החולים בה יותר מדי ברצינות.

לעניין זה ברצוני להפנות את תשומת הלב לנבואות בקשר לסוריה. ותחילה לנבואות שנאמרו בביטחון לפני כשנה. הופיעו אז מאמרים ופרשנויות שניבאו כי בקיץ תהיה מלחמה עם סוריה, וזאת תהיה מלחמה נוראית עם אלפי טילים והרבה הרוגים.

ולמה תהיה המלחמה הזאת? כי אסד רודף השלום, ששומר על גבול שקט איתנו, לא יוכל יותר להשלים עם כך שאנחנו לא הולכים להסדר איתו ולא מוכנים "לשלם את המחיר הידוע" של פינוי רמת הגולן עד מי הכנרת. לכן, על מנת למנוע את האסון – ישראל חייבת מיד, כצו השעה, להיכנס למו"מ עם אסד ולשלם את המחיר. אסד הוא איש של כבוד, הסכם איתו זה הסכם, מילה שלו היא מילה, כך זעקו הפרשנים יודעי העתיד. היה אפילו מאמר שדחק בגבי אשכנזי, הרמטכ"ל היוצא, להקים מפלגה פוליטית שהדגל היחידי שתישא יהיה דגל ההסדר עם אסד והנסיגה מרמת הגולן, ואף הבטיח לו הצלחה.

לקרוא היום ולא להאמין. פרשנים אלה ציירו דיוקן של עתיד (מלחמה איומה!) על מנת לקדם את התפיסה הרצויה להם – של פינוי כל רמת הגולן.

ולפני די הרבה שבועות, שר הביטחון התנבא בווינה (11 דצמבר 2011) "שמשפחת אסד סיימה את תפקידה והיא תיעלם כנראה תוך כמה שבועות." היא עדיין לא נעלמה. אבל, חייבים לשים לב ששר הביטחון הוסיף את מילת ההסתייגות – "כנראה". להבדיל מלבני ומהפרשנים מנבאי המלחמה, שר הביטחון הוא זהיר. טעותו היתה בקביעת זמן מוגדר. אחד מ"החוקים" הידועים לפוליטיקאי ולאיש המודיעין הוא: לעולם אל תאמר "שעוד שנתיים מחירי הנפט יוכפלו". אמור: "בטווח הנראה לעין מחירי הנפט יעלו." זו אינה התחמקות, זו הרכנת ראש בפני תעתועי העתיד.

הבעייה הגדולה כאן העומדת בפני המדינאי ויועציו המקצועיים היא כפולה: האחת, מנקודת המוצא של ההווה אין לנו (כמו ללבני) רק עתיד אחד. יש לנו כמה עתידים חלופיים. למשל, אחת החלופות לדוגמה הנ"ל היא שהמחירים של הנפט דווקא ירדו, כי המציאות הולידה במהלך הזמן גורמים משפיעים חדשים.

הבעייה השנייה היא שישנן חלופות עתיד שהן מעבר ליכולת החשיבה של המוח שלנו.

ובחזרה למשפחת אסד. דיעה פרשנית רווחת היא שבשנת 2012 משפחת אסד תיעלם. זה עתיד אחד. אולם, יש עתיד אחר: בשנת 2012 משפחת אסד תמשיך לשלוט. מה שנדרש לדעתי הוא ניתוח שני עתידים אלו (ועוד אחרים!) – משמעויותיהם והשלכותיהם על מדינת ישראל.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 23.1.12.

* * *

משה כהן

1. הנדון: יש פרטנר לשלום

מכובדי,

המופתי של הרשות הפלסטינית הכריז שתפקידם של המוסלמים הוא להרוג יהודים (מה עוד חדש?)

ראש הממשלה הורה ליועץ המשפטי לפתוח בחקירה (אל דאגה, התיק ייסגר כמו התיק של חנין זועבי).

זכינו גם להמחשה של הכרזתו של הפרטנר – הנה נטבחו עשרות נוצרים בידי מוסלמים בניגריה. ניגריה היא המדינה האפריקנית הגדולה ביותר, עתירת נפט ומחצבים אחרים. ניתן היה לצפות שהקהילה הבינלאומית תעסוק בטבח הנמשך הזה, אך מסתבר שהקהילה הבינלאומית עסוקה מעל הראש בגינוי ישראל על תוכנית לבניית דירות בירושלים, ואין שעתה פנויה לעניינים זניחים כמו טבח אזרחים בניגריה או בסוריה. הקהילה הבינלאומית חוזרת ומכריזה שלישראל יש פרטנר לשלום, והיא הרשות הפלסטינית, שתפקידה כאמור להרוג יהודים.

הדברים מדברים בעד עצמם.

2. הנדון: דני האיום

מכובדי,

ח"כ דניאל בן סימון הוא ליברל ואיש נאור. כעולה חדש לשעבר לא איש כמוהו ילגלג על קשיי השפה של העולים החדשים ולא יכריז "השלטון בארץ שייך לשולטים בשפה." זו אמירה תמוהה מפי אדם המקדיש עצמו למאבק לזכויות הערבים. הוא גם משתלח בעולי ברית המועצות על שהביאו איתם תרבות שלטון סטליניסטית. אופס, שוב יצא השד העדתי, ואיזו תרבות שלטונית הביאו עולי מרוקו שדני האיום נמנה עליהם? (לא הייתי נדרש לנימוקים עדתיים לולא עשה זאת דני). אידיאולוגיה יהודית וציונית מקוממת אותו. בהיותו עיתונאי בעיתון "הארץ" הסית את תושבי עיירות הפיתוח נגד המתנחלים. בהיותו חבר כנסת הוא לוחם לזכויות הערבים ונגד חקיקה ציונית. אז מה אם הערבים ונציגיהם בכנסת רואים בישראל מדינה לא לגיטימית, כובשת, גזענית וכיו"ב... דני יקדיש את עצמו לפעילות באגודה לשיתוף פעולה ערבי- ישראלי ולמלחמה במפלגת "ישראל ביתנ"', הציונית מדי לטעמו.

אין מה לומר, ישראל היא מדינה דמוקרטית ולכל אחד זכות להביע את דעותיו, אך לא ברור מה מחפש דני במפלגה ציונית, האם אינו יכול להיבחר במפלגה ערבית כלבבו, כמו ח"כ דב חנין, ולמצוא בית לרוחו הליברלית הסוערת?

בכבוד רב,

משה כהן

 ירושלים 

* * *

יהודה בן-צור

דן בן אמוץ לא היה על סיפון "לא תפחידונו"

לאהוד שלום !

אכן להתרגש עד דמעות מ"הבלתי לגאליים", אך נראה לי, שלסרט המקורי נוספו תוספות, מאחר ודן בן אמוץ* לא היה אחד המלווים של האונייה 'לא תפחידונו'.

להלן ההקדמה לסיפורה של הספינה המצוי באתר הפלי"ם וההעפלה –

www.palyam.org

"ספינת המעפילים 'לא תפחידונו' הוכנה לקראת הפלגתה לארץ בנמל לה-ספציה באיטליה. היא הפליגה ב-11 בדצמבר 1947 מאזור צ'יוויטאוקיה באיטליה עם 853 מעפילים. מפקד הספינה היה גד לסקר, והמלווים הנוספים היו פינחס משקוב (פינחס ז"ל נפל בקרב האחרון על כפר עציון ב- 13/5/1948) וה'גדעונית' ציפורה רוזן.

"העלאת המעפילים לספינה נעשתה בלילה, באמצעות סירות, ובחשאי. להפלגה הצטרפו ארבעה לא-מעפילים (צלם הסרטים מאיר לוין, הסופר ברטראד הסה, העיתונאית תרז סוזאן והעיתונאי י. מיכאלביץ) שעסקו בצילום סרט על הבריחה והעלייה הבלתי לגאלית. הסרט נקרא במקור –

 "THE ILLEGALS / LO TAFHIDENU"

 ב-1948 שונה שמו ל –

 "THE VOYAGE OF THE UNAFRAID"

וב-1961 ל –

"THE REAL EXODUS"

תודות לארכיון הסרטים היהודיים על שם סטיבן שפילברג וערוץ היוטיוב של מרכז המולטימדיה באוניברסיטה העברית ניתן לצפות בסרט.

 אלומות האור החזקות של ציוד הצילום משכו לחוף ההעלאה כפריים רבים ששוכנעו, ע"י עדה סרני עצמה, כי מדובר בצילום סרט על מלה"ע... הכפריים ביקשו להשתתף ואף קיבלו שכר תמורת עזרתם בהשטת הסירות.

מטוס סיור בריטי גילה את הספינה ב-22 בדצמבר, וכעבור שעות אחדות הגיעו אליה ארבע משחתות. למחרת בבוקר השתלטו הבריטים על הספינה. לא הייתה התנגדות, הספינה נגררה לנמל חיפה, והמעפילים גורשו לקפריסין. המלווים התערבבו בקרב המעפילים והגיעו עימם למחנה המעצר בקפריסין.

בקיץ 1948 נשלפה הספינה  מ"צי הצללים", שופצה, ועסקה בהבאת עולים תחת השם "ירדנה".

[רשם: צבי בן-צור].

הערות:

  *דן בן אמוץ, ימאי הפלי"ם, היה מלווה של אוניות-רכש במהלך מלחמת העצמאות.

בברכה,

יהודה בן-צור

הנהלת האתר

* * *

איליה בר זאב

נעליים על הדנובה

Cipo"k a Duna-Parton –

שובם של צאצאי "צלב החץ" למציאות  ההונגרית במאה ה-21

1.

רֵאשִׁית בָּנו רְצִיפֵי אֶבֶן מֻגְבָּהִים לִמְנֹעַ הֲצָפוֹת בְּפֶּשְׁט –

פָּשׁוּט.

אַחַר כָּךְ אִרְגְּנוּ חֲגִיגוֹת מוּל הַנָּהָר –

נָשִׁים, גְּבָרִים וִילָדִים נִזְרְקוּ אֶל הַמַּיִם, אִישׁ עִם חֲבֵרוֹ, יָרוּי וְחַי אֲזוּקִים, אֲחוּזִים זֶה בַּזֶּה.

בָּעֶרֶב אָסְפוּ אֶת  שֶׁנּוֹתָר, צִלְּמוּ לְתִּעוּד, עִשְּׁנוּ, שָׁתוּ אַלְכּוֹהוֹל, חִלְּקוּ שָׁלָל.

בַּלַּיְלָה הֶחְלִיפוּ חֲוָיוֹת.

2.

נָפוֹצוּ שְׁמוּעוֹת –

נַעֲלַיִם הִתְפַּזְּרוּ לְכָל עֵבֶר. אֲנָשִׁים נִפְטָרִים, כָּכָה, סְתָם,

מֵהַיּוֹם לְהַיּוֹם.

צְעִירִים הִפְלִיאוּ בְּטֶכְנִיקַת הַמָּעוֹף בְּדַרְכָּם אֶל

הַמַּיִם הַשְׁקֵטִים.

קְשִׁישִׁים הֻשְׁלְכוּ בְּכֹחַ.

קָשֶׁה לוֹמַר אִם נִרְצְחוּ אוֹ מֵתוּ בַּעֲרֹב יוֹמָם.

בְּמַאֲרָב הַיּוֹם,

כַּדּוּרִים חַיִּים סָטוּ, רָחוֹק מֵהָעַיִן –

אֳבָנִים שָׁקְעוּ בְּקַרְקַעִית הַנָּהָר,

מִשְׁקוֹלוֹת מֵחַדְרֵי אִמּוּן גּוּפָנִי הֶעֱלוּ חֲלֻדָּה.

חַרְטוֹמֵי נַעֲלֵי הַבַּרְזִֶל מִתְעַקְשִׁים לִפְנוֹת אֶל הַמַּיִם, אֶל בּוּדָה –

נַעֲלֵי נָשִׁים וָטָף, נַעֲלֵי קְשִׁישִׁים וּצְעִירִים

עִם סֻלְיוֹת וַעֲקֵבִים.

הַכֹּל מְמֻסְמָר אֶל אַבְנֵי הָרָצִיף – נַעֲלַיִם מַמְתִּינוֹת לְפְקוּדַה.

עַל פִּי לוּחוֹת הַמַּתֶּכֶת הַמְּקֻבָּעִים קָשֶׁה לְאַמֵּת פְּרָטִים.

זֶה כַּמָּה שָׁנִים נִתָּן לִדְרֹךְ בַּמָּקוֹם בּוֹ נִכְתָּב בְּשָׁלֹש שָׂפוֹת –

 "זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה."

3.

אוֹמְרִים שֶׁנְּהַר הַדַּנוּבָּה בָּא מֵעֵדֶן, נוֹבֵעַ בַּ"יַּעַר הַשָׁחוֹר",

זוֹרֵם לְאֹרֶךְ אַלְפַּיִם וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת שִׁשִּׁים ק"מ תְּמִימִים,

הַרְבֵּה לִפְנֵי סְפִירַת הַנֶּעֱדָרִים, בְּטֶרֶם הָאָדָם הַחוֹשֵׁב.

בַּמּוֹרָד, בֵּין פֶּשְׁט לְבּוּדָה –

סְפִינוֹת תִּיּוּר, יְפִי הָאַרְמוֹנוֹת. פַּרְלָמֶנְט מַרְהִיב עַתִּיק יָמִים,

צְלָבִים.

תַּיָּרִים סַקְרָנִים מְחַיְּכִים, חִצִּים מְכַוְּנִים לְאָן לָלֶכֶת:

לְבֵית הָאוֹפֵּרָה? אֶל גַּנֵּי קָרוֹלִי?

הַדַּנוּבָּה מַמְשִׁיכָה לְהַחְלִיף צְבָעִים – מִיָּרֹק לְאָדוֹם, מִשַׁלַּחַת לָשׁוֹן אֲרֻכָּה אֶל הַדֶּלְתָּה הָרוֹמָנִית,

אֶל הַיָּם הַשָּׁחוֹר –

מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה כְּחֻלָּה, שׂוֹרֶדֶת כַּזִּקִּית.

מחודש מרץ 1944 ועד לשחרור העיר (בודפשט) בפברואר 1945 – נספו כמאה אלף יהודים מתוך 280,000 יהודים שישבו בעיר לפני המלחמה. היהודים רוכזו בגטאות עם הכיבוש הגרמני  במרץ 1944. חלקם נספו בגטו מרעב וממחלות. רבים נרצחו ברחובות על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה ההונגרים שלהם ממפלגת צלב החץ. רבים נשלחו להשמדה באושוויץ. בשנים 1944-1945 ירו אנשי "צלב החץ" ברבים מיהודי בודפשט על גדות הדנובה והשליכו את גופותיהם למים מבלי שהובאו לקבורה. (חלקם נורו כשהם קשורים זה לזה לחסכון בתחמושת).

במלאת 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה הוקמה אנדרטת הנצחה על גדות הדנובה בבודפשט בשם –"נעליים על הדנובה", להנצחת הנרצחים. ׁ(ויקיפדיה).

* * *

מתי דוד

סקרים ושקרים של דת הסטטיסטיקה

סקרי דעת הקהל הם המנוע המשפיע ביותר בנוסף לתקשורת, על עיצוב דעות והלכי רוח בציבור האזרחים והצרכנים, בתחומים רבים בחיים. כל מי שמשווק דבר מה, החל במוצרים וכלה בדעות ורעיונות, ניזקק ונעזר בסקרי דעת קהל.

כל סקר נותן ביטוי של אמת בערבון מוגבל, לזמן נתון מוגבל. בהכנת הסקרים משתתפים בעלי מקצוע מתחומי הסטטיסטיקה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, והפרסום. ישנם סקרים מדעיים, סקרים שיווקיים, וישנם משאלים שיטחיים לא רציניים ברחוב, בטלפון ובאינטרנט.

חלק מהסקרים מתאפינים באריזה מדעית, וחלקם האחר מתאפיין במניפולציות מגמתיות של הטיות לתוצאות הרצויות. יש הבדלים בין סקרים מטעם האקדמיה, לבין סקרים המוזמנים והממומנים ע"י הפוליטיקאים, העיתונאים והמשווקים. אי לכך, לעתים קרובות אנו מקבלים תוצאות מנוגדות לחלוטין בזמן זהה באותו הנושא.

כאשר פוליטיקאים (המשווקים דעות ורעיונות) ויצרנים (המשווקים מוצרים) מזמינים ביצועי סקרים, יש להם ציפיות לקבל תוצאות רצויות למימוש קידום האינטרסים שלהם. ואולם במידה והתוצאות גרועות, הם פשוט לא מפרסמים אותם וזו זכותם.

בפועל, הציבור מקבל מידע אך ורק של תוצאות חיוביות רצויות ליצרנים ולפוליטיקאים. זה סוג של הטייה והעלמת מידע. עיתונים, ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו עורכים סקרים בנושאים אקטואליים ופוליטיים, המשפיעים על הלכי רוח בציבור. לכל כלי תקשורת יש מדיניות של תמיכה או ביקורת על מנהיגים וממשלות. הם מזמינים סקרים בזמן ובהיקף הנראה למטרות שלהם, ומפרסמים רק מה שנראה להם.

סקרים המבוצעים באמצעות שאלון מפורט, בשיחה פנים אל פנים, (בלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה או באוניברסיטאות ובמכוני מחקר) – הם אמינים ומוערכים. לעומת זאת, סקרים המבוצעים בחטף בשיחות טלפון הם שטחים ולא אמינים, ומהווים בפועל פרסום מניפולטיבי. המדובר בסקרים של 5-10 שאלות טלפוניות (חברות מסחריות, בנקים, טלפונים).

הכנת המידגם והיקף הסקר קובעים במידה רבה את אמינותו ותוצאתו. רוב הסקרים כוללים בדרך כלל כ-500 נשאלים. סקרים בהיקפים מסחריים גדולים יותר, נחשבים אמינים ומדוייקים יותר. מקורות הנתונים והמידע שעליהם מכינים הסוקרים את המידגם קובעים במידה רבה את התוצאות. בחירת סוג המידגם מאפשר מניפולציות והטיות.

מיספר גורמים מקצועיים חשובים קובעים במידה רבה את התוצאות של סקרים: אמנות ניסוח השאלות, סדר הצגתן, ולהטוטים סטטיסטיים. ניתן להגיע לתוצאות הרצויות למזמיני הסקרים, באם משתמשים ב"שאלות סגורות" או ב"שאלות פתוחות".

לדוגמא: מי האיש המתאים ביותר, מתוך ארבעת השמות להלן במדורג, מתאים לדעתך להיות ראש ממשלה? – זו שאלה סגורה!

 ואולם אותה שאלה ניתן לשאול מבלי לפרט שמות. זו שאלה פתוחה!

זו דוגמא להטיית התוצאה לטובת מזמין הסקר. זה לא שקר אך זו גם לא אמת. כל מי שלא מופיע ברשימה השמית ב"שאלה הסגורה" ניפסל מראש.

אומרים שהסוקרים הם ה"נביאים", העיתונאים הם ה"שליחים", המשווקים והפוליטיקאים הם ה"מממנים" והאזרחים הם ה"עבדים". האמנם? במידה רבה של אמת, הסקרים הם חלק מתרבות המיסחור והבידור להטיית הציבור לכוון הרצוי.

לפרסום סקרים בנושאים פוליטיים בזמני מערכות בחירות, ובמיוחד בסמוך למועד ההצבעה יש השפעה רבה ביותר על תוצאות הבחירות. מציאות זו מאפשרת מניפולציה של הטיית תוצאות הבחירות, למי שבידיו שליטה על אמצעי תקשורת ויכולת מימון הפרסומות והסקרים.

מזה זמן רב נדונות הצעות חוק, בעולם ובישראל, לאיסור פרסום סקרים בסמיכות לבחירות.

* * *

יצחק שויגר

העולם הדיגיטלי

ראית איך נראה התנור שלנו? וגם מחכים שעות עד שהוא מתחמם. אומרת אשתי.

נו אז מה? את ממהרת? שמים את העוף לחימום ומחכים קצת עד שהוא מתחמם, בסוף זה קורה, לא?

כן, אבל צריכים תנור חדש כי הוא כבר בן עשרים. צריך לזרוק. אי אפשר לשמור דברים ישנים.

ואני, מה איתי? כבר למעלה משישים גם צריך לזרוק?

אתה זה משהו אחר. בלילה אתה מחמם לי את הרגליים הקפואות.

איך אומרים "ואללה," יש לי שימוש. לא יזרקו אותי.

וגם תראה את הכיריים החשמליות?

מה לא בסדר בהן? אני חושב שאין איתן בעייה.

הן שרוטות וישנות והצבע דהוי וצריך חדשות. תלך לקנות.

אני כבר לא רץ לראי לראות את הצבע הדהוי שלי, שמא תשנה את דעתה ותסלק אותי יחד עם הכיריים והתנור.

והנה אני בחנות אלקטריק לכול. הקירות מלאים בתנורים טלוויזיות מקררים כיריים וכיוצ"ב.

מה אתה רוצה לקנות? כך המוכר הצעיר.

תנור וכיריים.

איזה פירמה?

לא יודע.

אדוני, אתה צריך לבחור. אני לא יכול לבחור בשבילך, אתה יודע מה אתה צריך.

אני לא צריך כלום, זה אשתי שלחה אותי.

אז תביא את אשתך.

היא לא יכולה, היא עובדת.

אז תבחר אתה. היא אופה?

לא.

היא מבשלת הרבה.

אין לה מושג.

אז למה אתה קונה תנור, תקנה ספר טלפונים למסעדות.

רעיון טוב. אבל היא רוצה גם וגם.

תראה, יש לנו תנור עם 32 תוכניות. אתה שם את האוכל, לוחץ על הכפתור, מכוון את זמן ההתחלה, את המעלות, ואת זמן הבישול ואתה יכול ללכת לישון. זה אופה בדיוק לפי המעלות שרצית ובדיוק לפי הזמן. אבל מה. אם אתה אופה יותר מאשר מבשל, אז כדאי לקחת תנור גרמני, כי הם חזקים באפייה ויש להם יותר תוכניות בשביל עוגות ופיצות. אבל אם אתה רוצה יותר לעשות בשר, כדאי תנור צרפתי, כי הם יותר חזקים בבשר. וגם יש להם תכניות יותר קלות.

אני לא יודע לעשות עוגות וחוץ מזה אני בדיאטה. ואני עושה קצת עוף בתנור וקצת ירקות. אני לא צריך תנור עם תוכניות. אני לא עוסק בהנדסת מאכלים. אני צריך משהו פשוט שאתה שם בפנים וזה מחמם.

תשמע, כך המוכר, חבל לך על הכסף. תיקח טוסטר אובן ב-300 שקל והוא בלי תוכניות. אתה מכניס בפנים מחמם וזהו. תאמין לי חבל לך על הכסף.

מאמין לך חביבי, למה שתשקר לי, אתה הרי מוכר בחנות ועובד על אחוזים ואתה רוצה רק בטובתי. לא? אז כזה, טוסטר אובן, כבר יש לנו. אתה צודק. אבל אשתי רוצה תנור. לפעמים הטוסטר אובן לא מספיק וצריך עוד תנור.

אז תקח עוד אחד. תצא יותר בזול.

נכון, אבל אשתי רוצה לזרוק את התנור הישן וצריך לשים שם תנור חדש, באותו גודל כדי שלא יהיה חור בארון.

אהה אתה צריך "בילט אין", אז למה לא אמרת לי קודם? אני חשבתי שאתה מדבר על תנור שלם עם כירים. מיד אני מביא לך את כל הפרוספקטים המתאימים ונבחר ביחד כך שגם אתה תהיה מרוצה וביחוד אשתך.

רווח לי.

אתה רוצה דיגיטלי עם כפתורי טאץ' או מיכני ישן.

הכי חדש. מה אני אקנה תנור חדש עם טכנולוגיה ישנה? מה, אני לא אידיוט עד כדי כך.

כל הכבוד אדוני, אתה אמנם מבוגר, אבל יש לך רוח צעירה.

גבהתי בשני סנטימטר וחיוך עלה על פניי.

אז מה, אנחנו לוקחים. אני מציע כיריים סופר קרמיות עם טאץ'. אין כפתורים הכול מופעל בנגיעה. גם כיריים נפרדות, מגש זכוכית אלגנטי שחור, המילה האחרונה. ותנור דיגיטלי נירוסטה כולו מבפנים ומבחוץ .

לא נירוסטה, אשתי רוצה לבן. אבל תשמע לי בלי תוכניות. משהו פשוט.

בסוף סגרנו. שילמתי. נפרדנו לשלום. אני נפרדתי מהכסף ויוצא עם ערמת ניירות והוא נפרד ממני עם חיוך מעוקם.

 מחר זה אצלך. אתה רק מתקשר לחברה לסדר הובלה.

איך אדע להפעיל?

שום בעייה. הטכנאי יסביר לך. אין טעם שאסביר לך עכשיו, בין כה וכה תשכח. הטכנאי יבוא יראה לך, יסביר, יתרגל איתך, אל תדאג. אתה מתקשר לחברה והם יתאמו לך הכול גם הובלה וגם התקנה.

יפה.

למחרת אני מתקשר. אחרי שאני מאזין כמה דקות לכל מגוון ההצעות המסחריות שיש למרכזיה האלקטרונית להציע לי ואחרי כמה שיחות שמהן למדתי על איזה מיספר ללחוץ כדי לקבל את המענה המתאים ואחרי שקיבלתי מיספר התראות "איזה מספר אני בתור הממתינים," בליווי התראה "שחלק מהשיחות מוקלטות." ואחרי שדילגתי באלגנטיות על המכשלה של השפה, ערבית או רוסית או שפת המקום עברית, קיבלתי סוף סוף מענה אנושי. בתוך שניות קבענו מועדים לאספקה.

לאחר האספקה תתקשר ונקבע מועד להתקנה. אין שום בעייה אדוני. הכול יהיה בסדר.

באמת למה לדאוג? ביום המיועד, אני מבטל את כל סדר היום הרגיל שלי וממתין למוביל.

מתקשרים טלפונית. "לא נבוא בעשר כמו שקבענו יש פקקים נבוא ב-1130."

 אין בעייה, מה כבר יש לי לעשות?

 טלפון נוסף. "נגיע בשתיים."

זה בסדר.

"איזה קומה זה? אה בית? אין קומות? יותר טוב."

המכונות הגיעו.

טלפון לסוכנות, הכול חוזר בדיוק מתימטי. לאחר מיספר התקשרויות ובלבול קל בין האפשרויות המדהימות של המרכזייה האלקטרונית, ולאחר שבחרתי באומץ בין "תיאום טכנאי להתקנה הקש 1 לבין ביקור טכנאי לתיקונים הקש 2," קבענו טכנאי אחד לתנור ואחד לכירים.

 השבוע עבר במתח. יגיע בזמן או לא יגיע בזמן.

אני מקבל ס.מ.ס. – אמצעי הקשר החדש שלי לעולם החיצון. הטכנאי שנקבע להיום בעשר, יגיע בשתיים. ובשתיים, ס.מ.ס שיגיע בשלוש, אין מה לדאוג בסוף הוא מגיע.

טכנאי התנור הגיע . בתוך 5 דקות התנור מורכב.

איך מפעילים? פשוט, הוא אומר. ואם לא תבין לבד, יש לך הוראות בתוך התנור.

אני מתבייש לשאול והוא נעלם. אני עומד נבוך מול התנור. ספר ההוראות בידי. הכול כתוב. הוא צודק זה באמת פשוט, צריך לא להיבהל. לקרוא לאט ולתרגל. אני לוחץ על הכפתורים בהתאם להוראות. זה עובד. אני חוזר על ההפעלה כדי שאהיה מוכן לחקירת אשתי בערב, איך זה עובד.

אשתי שואלת בערב, נו התנור עובד?

עובד.

יופי. חד וחלק עברתי את המשוכה הראשונה.

אולי תנסי להפעיל?

לא צריך, אני סומכת עליך. היא אומרת.

לא רוצה לנסות?

בשביל מה, היא אומרת, בין כה וכה אתה תפעיל ואני אסתכל. ואם אתה יודע זה מספיק טוב.

אני ממתין לטכנאי של הכירים. שוב הפרוצדורה הרגילה.

פעם, בעידן הטרום דיגיטלי, אם היית קונה מקרר או מכונת כביסה, היית קובע יום לקבלת המוצר ואז היית יוצא ליום חופש על חשבון צבירת החופשה השנתית שלך וממתין כל היום, שיבוא הטכנאי או המוצר. כולם הבינו את זה, אפילו יש ועדי עובדים שסחטו בהסכם העבודה, כי חופש לחכות לטכנאי, אינו מהווה חלק מהחופשה השנתית. היום זה אותו דבר. רק שהיום אתה מקבל שידור ישיר של אס.אם.אס על הדחייה בהגעתו. העידן הדיגיטלי משפר את התקשורת אבל לא את השירות. אבל גם זה משהו. שאתה לא במתח מתי הוא מגיע, אלא אתה יודע שהוא לא מגיע.

הוא מגיע.

פה כנראה העניין מסובך. עושה רושם שאף הוא מתקשה לחבר את הכירים. לבסוף הוא מתעשת ומשלים את ההתקנה. מגיש לי ערמת ניירות לחתימה, מיספר חוברות כבדות במיספר שפות, של תיאור המוצר, וכל מיני פרסומים וחוברות עבות שספק אם תבין אותם ושמיד לאחר צאתו, מוצאים דרכם לאשפה. למה מביאים אותם ללקוח – לאלוהים פתרונים?

 "תראה," הוא אומר לי לפני צאתו, "אתה לוחץ כאן, זה נדלק. אתה לוחץ כאן זה מכוון את המעלות. אתה לוחץ פה, זה מכבה. ברור? לא תבין, תסתכל בספרים שנתתי לך."

הכול ברור לי. הוא הולך.

אשתי מגיעה. איזה יופי של כיריים. איך מפעילים?

זה פשוט. אתה לוחץ פה זה נדלק.

אני מנסה לשחזר את הוראות הטכנאי. אני לוחץ, לא נדלק. לא להיכנס לפניקה. אולי קפץ הפיוז. אני הולך לארון חשמל, הכול בסדר.

אולי תלחץ על הכפתור הזה? היא מציעה.

זה הכפתור לכיבוי. אני עונה.

אולי צריך ללחוץ על שניהם?

לוחצים ביחד. לא עובד.

אנו עומדים שנינו נבוכים לפני הכירים הדיגיטליות עם כפתורי הטאץ', הזכוכית השחורה והמבריקה, ממש כמו שהמוכר אמר. הכול פשוט רק אין חשמל וזה לא עובד. אשתי רואה בכיליון את חביתת הערב שהתפספסה.

אולי נתקשר לחנות? רעיון. תשע בערב, מי יענה עכשיו? אנחנו מתקשרים לחנות. דווקא עונים.

למה לא שאלת את הטכנאי? שואל המוכר.

הוא הסביר לי.

וכשהוא הדליק זה עבד?

עבד. אני עונה.

נו, אז מה הבעייה.

אין בעיה. אני לוחץ על כל הכפתורים וזה לא עובד.

תסתכל בחוברת ההדרכה.

הסתכלתי לא ברור.

לא יכול להיות.

הסתכלתי לא כתוב שם כלום. אי אפשר להבין.

אולי תזמין את השירות פעם נוספת?

אולי. אבל הערב אני רוצה לעשות חביתה לאשתי ואינני יכול.

תסתכל מצד ימין אתה רואה את הכפתור של ההדלקה, מנסה המוכר הנואש לעזור ללקוח הנרגז והמאוכזב שלו. תלחץ וזה ידליק אם לא תזמין מחר שירות נוסף. אבל זה כבר בתשלום.

אשתי ואני עומדים ומסתכלים בכירים היפות ולא מצליחים להבין מה עושים כדי להדליק אותם.

אולי נסתכל בספר ההדרכה באנגלית. אני מציע. בספר העברי לא מבינים כלום. מדוע אי אפשר לתרגם כמו שצריך ואת מה שצריך? ההוראות באנגלית לא דומות להוראות בעברית. אנו מהמרים על שפת המקור. ישבנו וקראנו את הספר ואכן כן, יש הסבר. קראנו ועיינו. לאט לאט על פי ההסברים, קיבלנו אומץ דיגיטלי, ללחוץ על הכפתורים. והנה נס, הכול נדלק. והכול עובד.

זה כל כך פשוט כשיודעים.

* * *

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ / פרק מ'

מאת משה ברק

אַפְשוֹרֶת – מוֹדוּס וִיוֶונְדִי

הצירוף הרומי "מודוס וִיוונדי" כולל את המילה "מודוס" שפירושה "דרך" ואת המילה "ויוונדי" שפירושה "חיים". חיבור השתיים משמעו "דרך לחיות", שלמעשה זכתה להתפרש כהבנה הדדית.

הבנה הדדית בין שני צדדים (או יותר) היא ביסודה "פשרה" הדדית, שה"פשר" שלה הוא: כל אחד מוותר על חלק מהפשר שלו, כדי לקבל את היתרה.

השפה העברית ראתה את עשיית ה"פשרה" בין שני ה"פשרים" כדבר חיוני ובר ביצוע, וכנראה מתוך כך הגיעה, למונח "אפשר" או "אפשרי" במשקל "אפעל".

לכן אני מציע לקרוא ל"מודוס ויוונדי" בשם "אַפְשוֹרֶת" במשקל "אפעולת" כמו "אשמורת".

זה יהיה שם עצם שידגיש מצב "אפשרי" של "פשרה" בין "פשרים" שונים החיים יחד. זה ישחרר אותנו מהצורך להזדקק ל"דו-קיום" שהוא דל מבחינת תוכנו, ואינו מתיישב עם הדקדוק העברי ושורשיו.

ל"אפשורת" החדשה כתופעת קבע, נשאיר את המונח המקדים, המתאר את הפעילות להגעה אליה, והיא "להגיע לעמק השווה", כי משהגענו ל"עמק זה" נוסדת ה"אפשורת".

למשל: השניים קיימו מספר פגישות עד שהגיעו ל"עמק השווה".

מאז מגלים השניים ש"האפשורת" חוגגת.

* * *

תגובות לסיפור "שכן חדש" של עדי בן עזר

אהוד יקר,

הסיפור של עדי בן עזר [גיליון 710] חמוד ומביא חשק לקרוא המשכים שלו.

ישראל גולדמן

ירושלים

* * *

שלום לאהוד,

הסיפור של עדי בן עזר ממש מרתק, וחבל שהוא כה קצר. אין ספק שיש לה כישרון גדול. אך מקנן  בי החשש שמא בגלל קרבתכם המשפחתית תימנע מלפרסם עוד מסיפוריה כדי "שלא ירננו".

לאור זאת  אודיעך חגיגית, הסר דאגה מליבך התעלם מהולכי רכיל מרעילי בארות, ופנק, פנק, פנק אותנו בעוד סיפורים מפרי עטה.

יוסף אתר

גימלאי מאושר.

* * *

יוסי שדה

על זבל ועל אמנות

פתגם ישן אומר שההבדל בין עשירים לעניים הוא שעניים עושים מכסף זבל, ואילו עשירים עושים מזבל כסף.

שמעתם פעם על אמן בשם פיטר בוגנאוט?

אז ככה...

פיטר בוגנאוט הוא אמן בלגי, שהציג לאחרונה עבודה שלו, פסל חוצות, במוזיאון הרצליה.

האמת – לא בדיוק במוזיאון הרצליה, אלא ברחוב הראשי של העיר, וזאת עם אמנים אחרים, במסגרת מיצגי אומנות ברחוב הראשי של הרצליה.

האמת – אם לא הייתי יודע שזאת אמנות, הייתי חושב שזה סתם זבל. כיצד?

העבודה של בוגנאוט הוצבה במגרש ריק ברחוב הראשי של הרצליה. בוגנאוט הניח על פלטפורמה קרשים שבורים, רהיטים ישנים מנופצים, מדפים, ושאריות חומרי בניין ודלתות ישנות שאני או אתה מוצאים לפעמים בחדר הזבל אצלנו בבניין. גם זה לא תמיד – חלק מהדברים בעבודה של בוגנאוט הם חפצים שאנשים מתביישים לזרוק, אבל בוגנאוט הוציא אותם, כנראה, מהבוידם שלו בבלגיה, והניח על הפלטפורמה ההרצליאנית. הוא נתן לעבודה שם – משהו שמתייחס לאורבניות של הזבל, והמשמעות העמוקה היא, כך הסבירו לנו בפרצוף רב הבעה – שגם החדש סופו להגיע לזבל, כי זה כל האדם וכו' – מצד שני, הוסיפו – אולי לא.

עכשיו – ככה – כדי שלא יחשבו שאני בחור פשוט ממחנה יהודה, אז גם אני וגם עוד חברים אוהבי תרבות, הסתכלנו בערמת הזבל של פיטר בוגנאוט במבט מתעניין, ועשינו פרצוף אינטלקטואלי. הסברנו אחד לשני את החדשנות מצד אחד, המקוריות והעומק מצד שני, והראייה הפטאליסטית של המציאות מצד שלישי. יותר צדדים לא היה זמן לחפש, אבל זה לא אומר כלום – בטח יש, למי שיש זמן לחפש.

אני הזמנתי לתערוכה גם זוג חברי ילדות מירושלים, והסברתי להם שזה משהו תל-אביבו- קונספטואלי.

הואיל והם מנומסים, לא שאלו, למזלי, מה הכוונה. אבל, כשהסתובבנו, שמעתי את משה לוחש לאשתו – "אלגרה, אנחנו איפה נפלנו? והיוסי הזה, נראה לי שנעצר לו השכל לגמרי ממתי שעבר לתל אביב. מזל שנשארנו בירושלים, כי בטח גם לנו היה קורה אותו דבר... אנא עארף?"

למה אני מספר את הסיפור הזה?

כי, כאן, בארצנו הקטנטונת, כמו שאומרים, ידענו, עד לשביתת הזבל האחרונה, יפה מאוד, מה זבל ומה אמנות.

אם ראינו בבוקר ערימת זבל על יד הבית, שנעלמה בבוקר שלמחרת, תיכף הבינונו – זבל, זה היה.

לעומת זאת – אם ראינו אותה ערימה, והאוטו זבל עבר ולא לקח אותה כמה ימים – זה סימן שזה לא זבל – זאת אמנות.

אכן, מפעם לפעם היתה הפתעה למבינים, שוחרי האמנות עם ההבעה האינטלקטואלית – מה שנראה להם כאמנות, וכך הם הסבירו לחברים, הועלה לאוטו זבל, ומה שנראה להם כזבל, נשאר, להפתעתם, על המדרכה – סימן שאמנות.

אבל, הטעויות היו רק של האינטלקטואלים. פועלי הזבל הם לא מבקרי אמנות – ההבחנות שלהם מדוייקות, כי הם נבחרים בתהליך מיון הרבה יותר קפדני לתפקידם.

כך ניהלנו את חיינו בשובה ונחת עד השבוע האחרון, שבו פרצה שביתת הזבל המוניציפאלית.

התוצאה –  התעוררה בעייה קריטית בקרב שוחרי האמנות בערים שבהם פרצה שביתת הזבל – לאמר – מה אמנות, ומה זבל? נוצר מצב, שכל אלה עם הפרצוף הרציני, מצאו את עצמם בדילמה נוראה – האם לעמוד על יד ערימת זבל, ולתאר את הקונצפציות של האמן, שמביא איתו סוריאליזמוס מרחבי רב מימדי ואינובאטיבי – יעני חדשני, או לסתום את האף וללכת הלאה.

דילמה לא קלה.

במילים אחרות – שוחר האומנות הישראלי מצא את עצמו במצוקה. מה שהיה קל ונוח לאינטלקטואל בעבר – לחלוף על פני מה שקראו לו המבקרים – עבודות – לעיין בהן, ולהגיב: "זה מאוד מדבר אלי!"

או – "יש כאן עומק אינטלקטואלי שרק מעטים יבינו!"

והנה עתה הוא מוצא את עצמו בדילמה – מה זה, הדבר הזה – להתחבר לזה או לגמוז?

הבעיה לא התעוררה בנתניה – הגברת ראש העיר הודיעה שאצלה אין שביתה – מה שהיה זבל אתמול – ממשיך להיות זבל היום, ומה שהיה אמנות אינטלקטואלית אתמול – מחזיק מעמד גם בתום השביתה. הזבל, בנתניה, נשאר, כמו אצלי במטבח, יציב, בגובה העיניים!

אבל בהרצליה ובערים אחרות, הדילמה בעינה.

סיפרה לי דליה לוין, ידידתי, ואוצרת המוזיאון בהרצליה – שכאשר הסתיים המיצג של אותו פיטר בוגנאוט, באו פועלי פירוק, עם האמן, כדי לפרק את העבודה. קוראים לערימת הזבל של בוגנאוט עבודה – בקיצור – כי השם המלא זה עבודה בעיניים. פועלי הפירוק השאירו,  בפקודת האמן, חלק מהזבל על המגרש הריק שעליו הוצבה העבודה. 

אבל כשהגיעו פועלי הזבל העירוניים למגרש, וראו שנשארו עוד קרשים ולוחות, וגם קצת זכוכיות, ואולי גם כמה חצאי פיתות ומשולש יבש אחד של פיצה במקום – לא פינו את הגרוטאות, כי חשבו שזאת עדיין אמנות. לא צחוק!!! היה ויכוח, מוצדק, ובסופו של דבר הם שוכנעו, לא בקלות, שזה זבל, ופינו את השאריות לאוטו זבל, ולא למוזיאון...

מצד שני – אולי מכרו את השאריות למוזיאון אחר – אני יודע? אני מכיר יותר ממוזיאון אחד, ששילם הרבה כסף בשביל מה שהתברר אחר כך כזבל.

עכשיו – לעתיד.

בעוד שפעם, האזרח ראה הרבה אמנות, וגם קצת זבל – כך החיים של כולנו, לא? – הרי היום – יש דילמה, מצוקה אמיתית – מה עושים מחר?

איך ייראה העתיד? הנה, הסתיימה השביתה בהרצליה, בחדרה ובדימונה – ונותרו ערימות זבל ברחובות העיר, וגם – אמנות. עכשיו – מי יחליט מה אמנות ומה זבל? פועלי הניקיון עם האוטו?

אני בטוח, שהם יעברו ברחובות העיר, ומה שייראה להם כאמנות, או כבד לסחוב – הם ישאירו.

לעומת זאת – מה שייראה להם כזבל, וגם לא הרבה כבד – יעלו לאוטו – והופ, לחיריה!

זה לא נראה קצת מטורף?

אולי, צריך להקים ועדה, שתלווה את פועלי הזבל, ותצביע על הערימות – זה לאוטו זבל, זה – זה לגדר ולשים שלט עם שם האמן.

עכשיו – מי יהיה בוועדה?

את מי הייתם אתם ממנים? קשה למצוא שוחרי אמנות שיש ביניהם הסכמה – אלה, כמו פוליטיקאים, כל מה שאחד אומר – השני אומר את ההיפך.

כך נישאר עם הזבל לעולם.

האמת – אולי יותר טוב להשאיר את השיפוט בידי פועלי הניקיון, שבינתיים הוכיחו את עצמם.

כלומר – בעוד ששוחרי האומנות, והמבקרים, תמיד חלוקים בדעתם, (זוכרים את הביקורת על האימפרסיוניסטים?) – הרי פועלי הניקיון מעולם לא איכזבו. לא שמעתי אף פעם ויכוח בין פועלי הניקיון, מהי אמנות ומהו זבל – אלה תמיד תמימי דעים בקשר לאופיו ולאיפיונו של הזבל.

אני מציע אפוא, בנסיבות מיוחדות אלה, לסמוך, שוב, על השיפוט של החבר'ה מהזבל. כל מה שהם לא ירימו מהמדרכה – יוכרז כאומנות. כל מה שיונף עם המנוף לתוך המדחס – כנראה שמקומו רק באוטו זבל – והופ – לאתר השיחזור.

אתם ודאי זוכרים, שבספר המפורסם של ידידתנו, אלונה פרנקל, סיר הסירים, מילות הסיום בנות האלמוות, שכולנו קראנו לילדינו, הן – "שלום קקי, שלום פיפי – להתראות בים."

גם כאן נוכל לאמר – שלום זבל, שלום ג'אנק –  להתראות בהר זבל!

אמן כן יהי רצון!

אהוד: מקרה נורא, דומה נורא, אירע דומני לא מזמן בנמל חיפה, כאשר האמנית הגדולה ביותר בישראל ובמוזיאון ישראל [ואולי כיום גם בעולם כולו] – סיגלית לנדאו, קיבלה חזרה מכולה ובה גרוטאות ושברים של יצירת האמנות שלה שהיתה עשוייה גרוטאות ושברים, אבל היא התאוננה שהממונים על החזרת היצירה היקרה הזו מהבינאלה בוונציה [או ממקום אחר] פגמו בשברים ובגרוטאות של יצירת האמנות שלה!

מה שלום האבטיחים שלך מים המלח, גברת לנדאו? מה עוללת להם אחרי הצילום?

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

אלישע פורת על אלתרמן וְחֶבֶר

אהוד שלום,

התואיל להביא את תגובתי לדבריך ולדברי ניצה וולפנזון על הפרופסור חבר?

תודתי לניצה וולפנזון על דבריה כאן על הריאיון הטלוויזיוני שערך דב אלבוים עם הפרופ' המלומד אך הלא חכם, חנן חבר.

 המובאות שהביאה מאתר אלתרמן הן מעולות, אך כנראה שהפרופ' חבר לא טרח לקראן. הוא בכלל ידוע בעולם הספרות כפרשן דרשן מבקר – אך לא כמגלה טמירין. למעשה מה שפירסם אותו הוא נטייתו לזרמי סרק מחשבתיים ברוח המהפכות המטופשות שמגיעות אלינו מארה"ב, אחרי שנולדו במוחות מעוותים של יהודים מתבוללים ושונאי עצמם לדעת. קודם בפריס, ואחר כך כמובן אצל החקיינים המאמצים היהודים האמריקאיים ולבסוף אצל המרדנים המזרחיים הילדותיים בארץ.

 לא שמעתי עד היום על כתב-יד חדש שגילה הפרופ' חבר או על מכתב נשכח שמצא או על יומנים ישנים שנמסרו לו לעיון ראשון. לכן עולה השאלה מניין לו הביטחון בדעתו הכל-כך מיושנת, על הקשר בין שירי מכות מצרים לשואה? גם אלבוים עצמו נפל לפח ושקע בפולמוס מגוחך ומופרך עם הפרופ' הלא חכם. כנראה – ואני כותב זאת בזהירות – שגם אלבוים בכבודו ובעצמו לא טרח לקרוא את מה שנדפס כבר מזמן באתר אלתרמן המעולה!

 אני רק יכול להוסיף לכותבת ולקוראים של חדשות בן עזר, שנוסף על המאמרים מאירי העיניים של הפרופ' המלומד אבל גם החכם עוזי שביט, ושל אלי שבייד המצויין, חתן פרס ישראל, חובה לציין את מחקרה של הפרופ' החכמה והמלומדת חנה יעוז קסט, שהיתה אולי הראשונה שאמרה ברור ובהיר ללא שום כיסוי – שאלתרמן לא התייחס כמעט לשואה בקורפוס יצירתו הרציני. וכן חובה לציין את מאמרו של אלישע פורת על קדמות כתיבתם של שירי מכות מצרים, המצוי גם הוא באתר אלתרמן הנפלא. נכון, לא אקדמי, אבל יפה ומשכנע. כל אלה שנזכרו כאן שוללים לחלוטין את הקשר האווילי והמגוחך בין שירי מכות מצרים לשואת יהודי אירופה. 

אבל מה? יושב לו מראיין נחמד, רב-תחומי ומפורסם באחוזתו הפרטית בטלוויזיה של סוף השבוע, ומראיין פרופיסור, מלומד אולי, אך לא מבין בספרות ובשירה, חרף פרסומיו הרבים בתחום – והם משיבים בניחותא את הגלגל לאחור. כאילו נכתבו שירי מכות מצרים, שירי המחזור המופלא והמרגש הזה של אלתרמן – בהקשר איזה שהוא לשואה. מילא אילו זו היתה שיחת סלון או שיחת סרק ביניהם במרחב הפרטי, אבל לבלבל את המוח ככה, במרחב הציבורי זה פשוט לא מכובד.

 בברכה,

אלישע פורת

תודתי לדוד גוטרזון המסור שיסד, הקים ומתחזק – מאהבת מאלתרמן ויצירתו! – את אתר אלתרמן.

אהוד: פרופ' חנן חבר הוא "לא חכם" – זאת בלשונך, אלישע, שהיא לשון המעטה, כנראה כדי שלא יגלו מיד את היעדר חוכמתו [כמו בהבדל שבין טיפש קיץ לטיפש חורף]. ב"אי חוכמתו" של חנן חבר נוכחתי מדברים שכתב ופירסם על אסתר ראב. האם ידעת, למשל, שהיא לא "ילידית" אלא גלותית משום שבבית הוריה בפתח-תקווה, שבו נולדה, דיברו אידיש?

האם ידעת, למשל, ש"ילידים" בארצנו הם רק הפלסטינים, ובמיוחד המשוררים הפלסטינים הגדולים בני דורה של אסתר ראב – שמלוא כל הארץ כבודם ואשר פרופסורים כְּחֶבֶר ממציאים אותם בספקולציות שלהם

* * *

רוֹן גֵּרָא

אַהֲבָה עוֹבֶרֶת לַסּוֹחֵר

יָרֵחַ בִּמְלוֹאוֹ

בְּסִמְטְאוֹת בּוּרְסַת הַיַּהֲלוֹמִים

מוּזִיקָה לָטִינִית בּוֹקַעַת מֵאַחַד

הַמּוֹעֲדוֹנִים

מִתְעַרְבֶּבֶת בַּחֲתוּלִים מְזֵי רָעָב

מְיַלְּלִים.

בָּנוֹת כְּזָוִיּוֹת מְחֻטָּבוֹת

מִסְתּוֹדְדוֹת, מְחַפְּשׂוֹת בִּשְׁעַת

הַחֲרָדָה גְּבָרִים הַבָּאִים לְפַיֵּס

 תַּאֲוַת גּוּפָם בַּגּוֹפָן.

מִתַּחַת לְגַגּוֹת אַסְבֶּסְט

בִּמְבוֹאוֹת הַחֲשֵׁכָה

עוֹמְדוֹת הֵן בְּפִצְעֵיהֶן

מְחַפְּשׂוֹת תִּקְוָה.

קוֹלָה שֶׁל cesaria evora

מֵחַלּוֹן אָפֹר בּוֹקֵעַ

מְכוֹנִיּוֹת חוֹלְפוֹת, בְּתוֹכָן

מְזֵי תְּשׁוּקָה

בִּמְשַׁקְּפִים כֵּהִים

מְסַנְוְרִים כּוּכִים אֲפֵלִים

פַּחֵי אַשְׁפָּה וּנְיָרוֹת חֶרְפָּה.

הַפַּחַד נָמוֹג

הוּא אַתָּה עֵירֹם מִבּוּשָׁה

נוֹשֵׁם אֲבִיב

יָם שֶׁל עָרְגָה

תְּשׁוּקָה נָמוֹגָה בַּגּוּפָה.

הָרוּחַ הוֹמֶה

בָּאֹפֶק אֵין גֶּשֶׁם

אוּלַי מְעַט חֲרָטָה.

עֲטַלֵּף מְרַחֵף מֵעַל עֵץ אִזְדָּרֶכֶת

עָיֵף

מַמְתִּין לִפְרִיקַת הַתְּשׁוּקָה הַבָּאָה.

יָרֵחַ שָׁט מִתְכַּנֵּס בְּשִׁרְיוֹן

מְבַקֵּשׁ לְהַפְלִיג לְיַבֶּשֶׁת

חֲדָשָׁה.

* * *

אהוד בן עזר

רוצו לראות את "הארטיסט"!!!

הלכנו גם אנחנו לראות את הסרט "הארטיסט" של הבמאי מישל הזנווויצוס ונכבשנו מיד בקסמיו של הסרט המופלא. איזו תנופת בימוי. איזה סגנון נקי ומוקפד. איזו יכולת של הבמאי לחזות סרט מורכב שכזה עוד בטרם שוחק וצולם.

שני השחקנים הראשיים, ז'אן דז'ורדין וברניס בז'ו, מגישים דואט של משחק מעולה, עצוב וגם משעשע אך לא משעמם אף רגע, והיינו אומרים גם צבעוני מאוד – אלמלא היה זה סרט שכולו שחור-לבן ורובו אילם, עם כיתוביות-ביניים.

אין מה להכביר מילים על עלילת הסרט, הידועה ודאי כבר לכולם. ורק להמליץ – לכו, רוצו לראות את "הארטיסט"! יישאר לכם הטעם הטוב של דז'ורדין האלגנטי ושל בז'ו היפהפייה, בעלת העיניים המשגעות, המבע החם – והכול בשחור-לבן! סרט מרגש שעושה טוב על הלב ונחרט בזיכרון ולא עוזב אותך ימים רבים לאחר שצפית בו. מומלץ במיוחד גם לחרשים ולכבדי שמיעה,  ומעורר געגועים לסרטים האילמים.

* * *

יעקב שרייבמן

הַשְקֵדִיוֹת לֹא שָׂמוֹת עַל תַּקָנוֹת הַמַס

הַשְקֵדִיוֹת לֹא שָׂמוֹת עַל תַּקָנוֹת הַמַס

וְלֹא עַל שַמָּשֵי בֵּית דִּין שֶל מַטָה

וְלֹא עַל שְמָשוֹת שֶל מַעְלָה.

הֵן לָהֵן בְּשֶלָהֵן. אָדִּישוֹת לְנו­ֹעֲצֵי הַמַבַּטִים.

חַצוּפוֹת. פִּרְאִיוֹת.

מַפְתִּיעוֹת, הִנֵה, שוּב, גַּם הַשָנָה,

הַבּוֹקֶר,

בַּדֶרֶך הַיוֹרֶדֶת לְעֵין כָּרֶם.

אֵיךְ הֵן מֵעֵזוֹת,

יָפוֹת כָּל כָּךְ,

לַעֲמוֹד מְעוּרְטָלוֹת בְּלֵיל הַכְּפוֹר וּלְחַכּוֹת לִי

לַמוֹעֵד הַטָבוּעַ בַּבַּדִים,

– בַּפּוֹזָה הַקְבוּעָה מִקֶדֶם הַמְשַבֶּשֶת אֶת שַלְוַת הַנֶהָגִים –

עוֹטוֹת רַק מַלְמָלָה שְקוּפָה

שְאֵין בָּה שֶמֶץ כַּוָנָה

לְהַסְתַּרַת

כָּל הַאֵין שֶמִתַּחְתֶּיהַ;

כְּדוּגְמַנִיוֹת מַסְלוּל –

שֶעוֹד הַחוֹרֶף מַקְפִּיא בְּרִבְצוֹנוֹ וְהֵן כְּבַר מְהַדְסוֹת לָהֵן בִּשְלַל בִּגְדֵי הַחוֹף

שֶל עוֹנַת הַקַיִץ הַבָּאָה וּמְמַכְּרוֹת וּמְמַקְדוֹת עֵינַיִם

שֶלֹא יוּחְמַץ אַף רֶטֶט קְמַרְמָרִי 

מֵהַנֶחְשַׂפִים לְאוֹרֶךְ הַמַסְלוּל 

שֶכָּל כּוּלוֹ פְּרִיצוּת

אָבִיב.

אָבִיבַן הַמִתְקַרֵב

וְזֶה שֶלִי

הַמִתְרַחֵק.

וּמַה אִכְפַּת לָהֵן מֵהַעוֹבְרִים וְהַשָבִים

הַשְכוּרִים   

מִקִסְמֵיהֵן.

פְּרוּעוֹת

וּמַטְרִיפוֹת;

שְבְּלֹא יוֹעֵץ תַּדְמִית

וּמְעַצְבֵי צָמֶרֶת וּמְקַדְמֵי שִיווּק –

מְפַתוֹת לְמַעֲשֵי הַאַהֲבָה הַמוּפְקָרִים

וּמְזוּמַנִים לִזְבוּבֵי הַבַּר בִּלְבַד

הַמְרַחֲפֲים סְבִיבָן

לְעוֹנַה אַחַת קְצַרָה

וּמְיוּחֶמֶת.

לוּ הָיוּ רַק מַעֲלוֹת בְּדַעֲתַּן

רְסִיס תְּקִינוּת פּוֹלִיטִית עַכְשַוִוי

לֹא הָיְתַּה לָהֵן חוּצְפָּה כָּזוֹ שוּב לְהוֹפִיעַ

בְּפַרְהֶסִיַה כָּךְ –

לְבוּשוֹת כְּלוּלוֹת

לְצַיִד הָמוֹנִי שֶל חַתָּנִים כַּאֵלֶה

בְּהַטְרָדָה בּוֹטָה שְפוּכַה עַל כָּל הַמִדְרוֹנוֹת.

וּמַה לָהֶן וּלְחוֹבוֹת דִּיווּחַ שֶל סְגִירַת רִבְעוֹן שְנָתִי אַחֲרוֹן;

וּמַה אִכְפַּת לָהֶן מִמַלְכוּיוֹת – אָשֶר בָּאוּ הֵנָה וְהָלְכוּ מִכָּאן –

כְּשֶהֵן בְּמַלְכוּתָּן

עַכְשַיו, כְּבַשָנָה אָשֶר קָדְמַה

וּבְאֵלֶה שֶלְפָנֶיהַ וּבְאֵלֶה לִפְנֵיהֵן;

פְּרוּצוֹת לְכָּל מַשַב שֶל רוּחַ אָבִיבִית, 

מְנַקְרוֹת דּוֹרוֹת עֵינַיִים;

הִנֵה: בְּהַצְהָרָת-אוֹן נוֹן-שַלַנְטִית רַב-שְנָתִית

הַמוֹפִיעָה לָה אֵי מְאַיִן בְּדִּיוּק לַיַנוּאַר הַזֶה

שֶהוּא תָּמִיד זְמַנַן;

רִאשוֹנוֹת לִשְנַת מַחְזוֹר טְרִיָה

הַמָפְצִיעַה

בְּלִי צוֹם וּבְלִי תְּפִילוֹת סְלִיחַה

וּבְלִי פַּעְמוֹנִים וּבְלִי שְחִיטַת כְּבָשִׂים פּוֹעַה וּתְרוּעַת שוֹפְרוֹת;

כָּךְ הַיְשֵר וְלַעִנְיַן

בְּהִתְפּוֹצְצוּת אֶקְסטְרַוַגַנְטִית, בּוֹטָה וּלְבָנָה,

פּוֹצְחוֹת בְּהֶלֶם אֶת מִצְעַד הַתַפְאוּרוֹת הַמִתְחַלְפוֹת שֶל כְּלִילֵי הַחוֹרֶש

וְהַרַקָפוֹת, וְהַנוּרִיוֹת, וְהַקִידוֹת, וְהַלְטָמִים –

בְּאוֹרְגִּיַת פֶּרֶץ הַאָבִיב המִתְבַּשֵׂר מִמַעֲרוּמִים.

ינואר 2012, הדסה

* * *

נעמן כהן

על ועידת ואנזה – המוות – וההתגברות עליו באמצעות השירה העברית

הָבָה לְהַבָּא – ההבטחה לחיי נצח

תמיד אני מתנאה בשכניי. שכניי הם תרבותיים, אינטליגנטיים, ובייחוד שקטים. למי יש עוד שכנים כביאליק, טשרניחובסקי וברנר? אני גר מעל בית הקברות טרומפלדור.

ביום שישי, ב-20.1.12, בדיוק 70 שנה לאחר כינוס ועידת ואנזה בו תכננו הגרמנים את שלבי הביצוע של הפתרון הסופי שיוביל למותם של מיליוני יהודים (ללא קברים), בעודי עובר ליד גדר בית הקברות, אני רואה קבוצת צעירים מתאספת ומתגודדת ליד בית הקברות. אני שואל בחור צעיר וסימפטי: "מה קורה כאן?" והוא עונה לי שהם מייסדים כתב עת לשירה בתקווה להתגבר על המוות ולזכות בחיי נצח: "הנה תקרא," הוא נותן לי חוברת דקה.

האם בכוונתם להשיב לגרמנים בתכנית נגדית ל"פתרון סופי?" – חשבתי לעצמי. הסתקרנתי לשמוע את הדברים, ונשארתי במקום. הבחורים העמידו מיקרופון ומולו מצלמת וידיאו למען יכנסו להיסטוריה. אחד מהם תלה שלט מאחור: "לא נמות על קבר יוסף!" (מעניין אם יהיו מוכנים למות על קבר רבין?)

בחור צעיר קצת מקריח, לבוש ז'קט שחור וצעיף צבעוני כמו שבוהמיין נראה פעם. נעמד ליד המיקרופון ואמר: "אני משורר לא מנחה..." והמשיך להנחות את האירוע עד סופו. האחרים קראו לו כרמלי. אחר נודע לי ששמו הפרטי עודד. המשורר עודד כרמלי קרא לפי הסדר לדוברים לגשת אל המיקרופון.

הראשון שניגש, ינקי מרגלית – איש ההייטק, מייסד, יו"ר ומנכ"ל של חברת התוכנה "אלדין" שבשיאה היתה שווה חצי מיליארד דולר, אמר שלאחר האקסיט המוצלח הוא מקדיש את עיתותיו לביולוגיה. "ניתן להתגבר על המוות," אמר. הוא בן חמישים ואב לחמישה ילדים, והוא מקווה שהם כבר יתגברו על המוות. מרגלית תומך באופן פעיל ברעיון הסינגולריות של ריי קורצווייל, העתידן, המאמין שנגיע לעתיד בו המחשבים יהיו חכמים יותר מבני-אדם. הרעיון לפיו יעבור מוקד התבונה והתודעה מאורגניזמים ביולוגיים לישויות ממוחשבות. בשנת 2010 הוא התחיל ללמוד ביולוגיה, וזה בא מתוך הכרה שיש מחשב שקיים הרבה יותר זמן מהמחשב שבנה לפני שלושים שנים – "המחשב האנושי. המחשב האנושי נפתח היום לאפשרות שלנו לתכנת אותו."

אחריו ניגש למיקרופון ג'רמי פוגל, עולה חדש מבלגיה. פוגל נאם במבטא צרפתי שרמנטי. דיבר מילים, מילים, מילים על ניטשה: "דיוניסוס, אמנות, אהבה, נצח." זה נשמע נהדר במבטא צרפתי, ומן הסתם בצרפתית זה היה נשמע עוד יותר אינטלקטואלי.  פוגל, העושה דוקטורט על ניטשה והוא גם זמר ונגן לעת מצוא, סיים בטון דרמטי: "הנצח הוא אמנות, סקס, וסמים."

כאן הקהל התלהב, והשיב לו במחיאות כפים סוערות. צעירה עם שיער בהיר עם נזם באפה וכלב חמוד בכיעורו על ברכיה, מחאה כל כך חזק כפיה כך שהכלב ירד והחל לטייל בין הקהל.

הצירוף אמנות, סקס, סמים, היה כל כך צפוי, ממש כ- Une vérité de la Palice"" כאמרותיו של קצין צרפתי בשם לה פליס שנפל בקרב ב-1525 ושמו נהפך לשם נרדף לכל מי שאומר דברים ברורים מאליהם. למשל האימרה: "רבע שעה לפני מותו עדיין היה חי."

 איך כל זה מביא לחיי נצח? חיי השעה הם הנצח?

משום מה נדמה לי מבעד לשנים שהרצאתו של ר' ליבלה וייספיש מנטורי-קרתא על ניטשה ששמעתי לפני שנים היתה עמוקה ורצינית יותר. ר' ליבלה וייספיש סבר שניטשה, שיצא כנגד תורות המוסר של הנצרות ושל קאנט והציב אידיאל של "האדם העליון" הנעלה מן הטוב והרע, העריץ את היהדות, משום ש"היהדות זה לא שיטה, היהדות זה החיים בעצמם." וייספיש אף שאף להעלות את עצמותיו של ניטשה לארץ ישראל‏. מן הסתם היה נקבר כאן, בטרמפלדור ליד טשרניחובסקי. כמובן שהנצח לדידו של ר' ליבלה וייספיש היה שונה מאהבה, סקס וסמים, של ג'רמי פוגל. וייספיש היה בטוח שיזכה לשור הבר והלוויתן בחיי הנצח היהודיים בגן העדן.

מעניין עד כמה הוביל ניטשה למסקנות שונות: היהודי פוגל הבין את תורתו כהשראה לאהבה, סמים, סקס, ואילו היהודי וייספיש ל"עולם הבא". ולעומתם הגרמני היטלר הבין אחרת את ניטשה. רעיון העל-אדם – החיה הצהובה, שלו, הביא להיטלר את ההשראה להשמיד את התת אדם – היהודי.

(היטלר וניטשה –  http://www.j-bradford-delong.net/tceh/Nietzsche.html)

אין תימה איפוא שעץ איש-פטיש – המתרגמת "הערכית" של ניטשה (שהתפטרה לאחרונה מהוצאת "עם עובד" בגלל שהתמנה שוטר המייצג את "אכיבוש" לתפקיד מנהל) – אמרה בהתייחסה ל"כה אמר זרטוסרא": "אני עצמי, שכמו קוראים רבים נשביתי בצעירותי בקסמיו בלי לדעת בעצם למה, נאלצתי בבגרותי להודות ביני לביני שאיני נשבית בהם עוד. אדרבה, עד כדי כך אינני מבינה את כוונותיו ואת פשר ההשפעה שהיתה לו על הוגים ועל אמנים, על יחידים ועל המונים, שאני אף מתקשה להמשיך בקריאה."

מן הסתם אשת המוסר (אני בעלת ערכים) – עץ איש-פטיש (אילנה המרמן), המתנאה בכך שהיא עוברת את החוק למען האוייב, נטשה את ניטשה מפני שאין הלה תומך דיו בכיבוש ערבי של יו"ש והפיכתם ל"יודןריין" כמטרתה הפוליטית.

http://www.haaretz.co.il/literature/1.1230713

המבוגר היחיד בין חבורת הצעירים היה גבריאל מוקד. מוקד נעמד מול המיקרופון בידיו חוברת "עכשיו" שכותרתה מופנית אל הקהל. הוא העלה תיזה מעניינת: "אם כולם יהיו בני אלמוות והמוות יבוא רק ממלחמות או תאונות הרי אנשים יפחדו להילחם על משהו..."

לאחר שהקריא שיר של מיאקובסקי, צעד לאיטו והתיישב על ספסל האבן. בלכתו נגלו נעליו. נעלים צהובות וקרועות. עם כל צעד נפתחה לשון הנעל והגרב צצה החוצה.

לאחר גבריאל מוקד עלה איליה סטמבלר, שהוצג כיו"ר אגודת הטרנס הומניזם בישראל. סטמבלר, דוקטורנט במחלקה למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן, שנושא מחקרו הוא "ההיסטוריה של רעיונות אודות הארכת חיים במאה העשרים," נאם במבטא רוסי בולט על התנועה ועל הניסיונות להארכת חיים, בין אם באמצעות קריוניקה [הקפאה] ובין אם באמצעות טכנולוגיות אחרות.

רבים מקהל השומעים עישנו. הצעירה עם הנזם באפה וכלבה החמוד בכיעורו על ברכיה פיזרה את עשנה לכל עבר. האם קיוו שהמדע שאמור לפתור את בעיית המוות, יפתור גם את המוות מסרטן הריאות?

עודד כרמלי, המשורר (שאינו מנחה אבל הינחה) הודה למפיק, בחור בשם שעולי, וקרא לכולם ללכת מול קברו של ביאליק לקריאת שירים ספונטנית. כולם הלכו. הלכתי הביתה וחשבתי כמה זה יפה להיות צעיר ולחשוב שבעזרת ניטשה, אהבה, סמים, וסקס, ניתן להתגבר על המוות. ככתוב: "לו הצעיר ידע ולו הזקן היה יכול". בבית גיליתי את שם כתב העת לשירה וקראתי את המניפסט של ההפגנה:

חברים חיים יקרים, בחודש דצמבר ראה אור גיליונו הראשון של הָבָה לְהַבָּא, כתב העת היחיד בישראל שמבטיח חיי נצח לקורא. ביום שישי, 20.01.02012, נפגין בבית העלמין ע"ש טרומפלדור נגד אחיזתם המדינית, הכלכלית והרוחנית של המתים בחיינו ובעד הארכת חיים רדיקלית.

המאזן הדמוגרפי עומד היום על שבעה מיליארד בני אדם חיים ומאה מיליארד בני אדם מתים. המתים הם הרוב הדומם. אנו, המיעוט החי בישראל, דורשים להיות שותפים לתהליך קבלת ההחלטות שהתקבלו מזמן. איך העלימו מעינינו את העובדה הגלויה, שחברות מסורתיות מקצרות את אורך החיים של כל החיים בקבוצה? הרי מי שהולך בדרכי אבותיו אחת דינו למות.

(לא נכון לדתיים תוחלת החיים ארוכה יותר

http://www.tsofar.com/zofar/see_article.asp?id=26)

בין החיים אין סכסוכים בינאישיים ואין סכסוכים בינלאומיים. כל האינטרסים עולים בקנה אחד: הארכת החיים. על אורח החיים לשרת את אורך החיים. על החיים לשרת את החיים. על החיים לשורר את החיים. הבה להבא נשורר את הארכת החיים.

פתחתי את החוברת: הָבָה לְהַבָּא שהחיים לא ימותו והמתים לא יחיו.

המנחה (המשורר) כרמלי כותב:

שֶׁיָּמוּתוּ הַמֵּתִים

שֶׁיָּמוּתוּ הַמֵּתִים שֶׁצִּירוּ קַרְנַיִם

וּבַגַנִּים הַמֵּתִים

רַק מְשַׂחֲקִים אוֹתָהּ מֵתִים

רַק כְּדֵי לְהָצִיץ

בְּתַחְתּוֹנִים שֶׁל קְטִינִים בַּקַיִץ.

http://www.havalehaba.com/

האמנות היא נצחית, אך לא נראה שהשירים בכתב העת החדש, גם הם נצחיים. ואולי אני טועה, שהרי את העתיד אין לדעת. בקושי את העבר.

בני האדם שאפו תמיד לחיי נצח. הפרעונים האמינו שהחניטה היא המבטיחה להם את הנצח. התרבות היהודית הורישה את הרעיון של חיי נצח רוחניים. לפי הרמב"ם העולם הבא הוא העולם הזה ע"י התדבקות בשכל הפועל והשגת המושכלות.

מאימת המוות מתחילה כל הכרת המכלל, כתב פרנץ רוזנצוויג, כל בן תמותה חי בפחד מן המוות,  "ליטול מר ממות זו שמתיימרת לעשות הפילוסופיה. כל בן תמותה חי בפחד מהמוות. כל ילוד מחכה בחיל ורעדה ליום מסעו אל האופל". (פרנץ רוזנצוויג, כוכב הגאולה, י-ם 1970 עמ' 45).

בספרי "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק", אני מנסה להבין כיצד קבוצת חסידי קרלין (שכונה בפינסק) שנראתה כ"העולם של אתמול", משגשגת כיום, ואילו הקיבוץ שהקימו החלוצים מפינסק, שגם להם היתה תורה שבכתב ושבע"פ, ותקנון הלכתי, ונראתה כ"עולם המחר", התפרקה ללא שוב.

התשובה, אני סבור, היא השאיפה לחיי נצח. בעיית המוות מסבירה את הצלחת "הקיבוץ החסידי" של "פינסק-קארלין", ואת כישלון הקבוצה הסוציאליסטית, "קבוצת קדושי פינסק". הדת המרקסיסטית טובה לעניים. כלכלת המחסור הביאה לדת הסוציאליזם. הגיע השפע – נעלמה הדת. כשהעוני עבר, ופסה מן העולם, עברה איתו האידיאולוגיה.

המוות הוא אוניברסאלי לעשיר ולעני. המאמץ להתגברות על הפחד מהמוות הוא נצחי. לכן גם הדת היא נצחית. מהו טעם החיים אם תכלית החיים היא המוות? בעיית המוות לא פתירה. האדם יצור פרדוקסאלי – האדם חי כדי למות. המוות לא ניתן להבנה על ידי השכל. רק הדת מנסה לפתור את הבעיה. אחרי הכול, המילה "קיבוץ" במקורה היא מילה חסידית. "הקיבוץ" החסידי של פינסק-קארלין משגשג כי הוא עוסק בחיים שלאחר המוות. בעיית חלוקת הרכוש אינה מספיקה יותר כדי לקיים את ה"קיבוץ" הסוציאליסטי. "הדת" הציונית-סוציאליסטית נמוגה כמו בלון נפוח שהתפוצץ וכל האוויר פרץ החוצה. אם המצב החברתי יורע במאוד יתכן שיהיה צורך להקים "דת" זו מחדש.

בינתיים חבל רק שקבוצה כל כך מוכשרת של משוררים עבריים מתעסקת ב"חיי נצח", ולא בטיב החיים. חיים של צדק חברתי.

* * *

אודי מנור

תשובות ליהודה דרורי

מודה ולא אבוש. בתור חוקר ומחנך, יש לי חולשה להסברה בכלל, ולדברים בעלי ריח וטעם של שאיפה לאמת (השונה מהותית מהכמיהה ל'נראטיבים'). זו כנראה הסיבה שבתור איש שמאל אין לי בעייה להפנות את הסטודנטים שלי לאתרים כמו פרספקטיבה, ממר"י ולאחרונה גם לחדשות בן עזר.

עם קבלת הגיליון האחרון, ניגשתי מהסיבות האמורות ישירות למאמרו של יהודה דרורי. הפער בין מה שניתן לגלות באמצעות מחקר מעיק המתפרס על מאות עמודים ואלפי הערות שוליים, לבין מה שהיצור המיתולוגי הזה, 'דעת הקהל', אמור או יכול להבין, יכול להיסגר – אם בכלל – רק באמצעות הסברה. ואמנם, ממה שיכולתי ללמוד אודות יהודה דרורי במרשתת, אכן מדובר באדם שיודע דבר או שניים ועשה כבר שלושה וארבעה בתחום חיוני זה. עם זאת, למרות הסכמה כללית עם רוח הדברים – להפסיק להיות נחמדים ולשלוף את האגרופנים – עדיין נותרות כמה שאלות פתוחות, ואשמח אם בהמשך הדברים יאות יהודה דרורי להאיר עיני לגביהן. מסיבות של נוחות, הן שלי הן של הקוראים, את הקושיות הצמדתי לכל אחת משבע הטענות שהעלה דרורי במאמרו, המופיעות כאן בין גרשיים. דברי הביקורת שלי, או הקושיות, מופיעים באות מודגשת.

"הראשונה: אנו נמנעים מלהוקיע את האיסלם כדת פרימיטיבית ורצחנית המעודדת אלימות והפלייה, ולפרסם נוראותיה בעולם."

אמן ואמן. ועם זאת, תהיה זו טעות לדבר בהכללה על דת האיסלאם, או על דת אחרת כלשהי, בהא-הידיעה. כשם שאינני רוצה ש'היהדות' תימדד במידתם של השרצים הללו שהלבישו את ילדם בבגדי אסיר והדביקו לו טלאי צהוב, כך אינני רוצה לדבר על "האסלאם" בהא-הידיעה. ונכון, אין סימטריה. רוב היהודים מבינים יהדות כתרבות או מערכת מוסר (או 'דת' אם זו המילה שעושה לכם את זה) שאינה מעודדת ואף דוחה אלימות או רצח, ונכון שלא מעט ראשי דת מוסלמיים אכן מעודדים אלימות ורצח, אבל יש גם אחרים (ואפשר ללמוד על הוויכוח הפנים-איסלאמי בממר"י, במאמרי מכון הדסון ועוד). ולכן, הא-הידיעה מזיקה יותר משמועילה.

"השנייה: אנו נמנעים מלהעמיד את בעיית הפליטים הערבים מול הפליטים היהודים שאנחנו קלטנו מארצות ערב, כולל השוד הגדול של יהודים אלו."

אכן כן. אבל יש פרדוקס משונה בטיעון הזה, פרדוקס ציוני כמובן. שהרי לפי הציונות ישראל היא ביתם של היהודים השבים אליה, כל אחד לפי בחירתו ועל פי נסיבות חייו (יהודים מצרפת יכולים לקנות כאן דירות, להותירן ריקות, לגרום לעליית מחירי הדיור, לאכול קרואסונים עד הוואקאנס ואז לממש את חוק השבות בקיץ הנפלא של תל אביב. יהודים מאתיופיה לעומת זאת יש להגניב דרך המידבר הסודני ולהעלות על רכבת אווירית). ומכאן שלא מדובר בפליטים אלא בעולים. עם זאת, נכון מאד יהיה להעמיד את הרכוש הנטוש בארצות ערב אל מול רכושם של הנפקדים שעקרו מכאן, כל אחד בנסיבותיו הוא, במהלך 1947-1949. דווקא מנקודת מבט הסברתית, הטיעון שיהודי ארצות ערב הם פליטים, עלול לשמש כטיעון לזכות שיבה כללית: יהודי מרוקו למרוקו, ערביי פלסטין לחיפה ויפו. והפלא ופלא, הטיעון הזה כבר שימש את מערכת ההסברה של אש"ף עוד בשנות ה-70'!

"השלישית: אנחנו נמנעים מלהדגיש שוב ושוב כי מבחינת החוק הבינלאומי כל שטחי ארץ ישראל ממערב לירדן בעצם שייכים לנו (ולכן מותר לנו להתיישב ולבנות היכן שנחפוץ...)."

לא ברורה לי טענה זו. אינני מומחה בחוק הבינלאומי, אבל למיטב ידיעתי מדובר בשטחים שנכבשו במלחמה צודקת מידי מדינה תוקפנית (ירדן) ששליטתה על שטחים אלו בין השנים 1950-1967 הוכרה רק על ידי בריטניה ופקיסטן. אבל עדיין מכאן ועד הטענה ששטחי א"י כולה שייכים 'לנו' בעייתית בלשון המעטה. לכל היותר – ועל כך מסכימה 'אפילו' מועצת יש"ע – מדובר ב'שטחים במחלוקת'. אבל חשוב בהרבה – וזה לב ליבו של הסיפור: מה חושב יהודה דרורי על מעמדם ועתידם הלאומי והמדיני של האנשים היושבים בשטחים הללו, גם אם נניח שהשטחים הם 'שלנו'. האם הוא בעד מדינה דו-לאומית? זה הרי מה שמשתמע מדבריו. לבנון? לא תודה.

"הרביעית: שקלטנו במדינת ישראל כמיליון וחצי פלסטינים שהתנחלו כבר במאות ישובים ואשר להם זכויות מלאות ע"פ חוק. (עם הדגשה על הכרזת היודנריין "במדינה הפלסטינית" של אבו-מאזן...)"

זהו טיעון תמוה במיוחד. במקום להגג הגיגים אודותיו, אגזור על עצמי את שתיקת-הבור ואבקש מיהודה דרורי, ואקווה שכבוד העורך הנידח יסכים לו, להרחיב מעט בנדון. לא ברורה לי בעיקר טענת 'הפלסטינים שהתנחלו'. ידועות לי העובדות הנסתרות בדרך כלל מאנשי שמאל למיניהם, כולל אותי עד לפני כמה שנים, לפיהן רבים מתושבי הארץ הזו לא הגיעו אליה אלא במאתיים השנים האחרונות לכל היותר. ועם זאת, הם לא רק הגיעו, אלא הם ממש-ממש יושבים כאן.

"החמישית: שאנחנו נכס לארה"ב לא פחות משארה"ב נכס עבורנו ואין אנו מקבלים מידידים תכתיבים (או "גישה מאוזנת") – ולהלום עם זה בכל רחבי ארה"ב ויהיה זה איזה נשיא שיהיה (ולא חשוב גם מתי הבחירות שם...)"

למיטב הבנתי מדובר הרי במוסכמה. הקונגרס האמריקני הרי יציב בתמיכתו בישראל. ואם זו מוסכמה לשם מה להדגישה? אובר-הסברה עלולה להתגלות כאנטי-הסברה. 'מוישה גרויס' עלול להפוך ל'שימשון נעבעך' והדברים ידועים.

"השישית: שלא נקבל כל תכתיב או 'נזיפות' באשר לירושלים כי זו תישאר מחוץ לנושאים של משא ומתן עם הפלסטינים (להדגיש שוב ושוב את הצביעות והשקר של האיסלם ביחס לקדושת ירושלים עבורם)."

אכן צביעות ושקר ועם זאת ירושלים המאוחדת בת 3,000 השנה שחוברה לה יחדיו בלה-בלה (ואת הפזמון הזה שרים כמעט כולם במקהלה בלה-בלה) היא הרי עיר שאיננה עיר (אוסף של שכונות בלי שום הגיון אורבאני, כלומר עירוני); שגילה הממשי (לעומת המיתולוגי) הוא כ-40 שנה לכל היותר; מקום שב-1967 הקיף על שלושת חלקיו (היהודי, הירדני והקדוש) 14 קמ"ר; ושביולי 1967 הפך למקום המתפרס על 37 קמ"ר; ושהיום שטחו עומד על 132 קמ"ר; ושלכן על מנת לייהד אותה (בין השאר בעשרות אלפי עוכרי ישראל מוצצי לשדת קופתה הציבורית, שכל יתרונם לכאורה מנקודת מבט ציונית היא שהם יהודים – כוונתי לחרדים אם זה לא היה ברור – והרי הם רובם ככולם אנטי-ציונים וחלקם אף קוראים ל'מי-שאינם-חרדים-ריין' בקול גדול עוד יותר מזה של אבו-מאזן, שבניגוד לכמה מהם לא יהין להתחבק עם אחמדיניז'אד זצוק"ל) – לא היתה ברירה אלא להקים אינספור שכונות שמי שבנה אותן היו... פלסטינים (במלים אחרות: 'יהוד ירושלים' הפך ל'פליסטון ירושלים'); באחת: ירושלים הממשית (להבדיל מזו של ההסברה) היא מקום שכמחצית מתושביו הם פלסטיניים. בקיצור, חשוב מאוד לא לקבל תכתיבים וחשוב מאד לדחות על הסף 'נזיפות', אבל במקביל כדאי – גם מסיבות של הסברה – להתמודד עם המציאות הירושלמית שפתרונה במהותה: חלוקה ויפה שעה אחת קודם. אין שום דבר לא יהודי, לא ציוני, לא לאומי ולא חיוני באבו-דיס. גם את מאה שערים הייתי מעביר לשליטה פלסטינית, ובא לציון גואל.

"השביעית: אנחנו נמנעים לציין שההתחייבות שלנו במסגרת ההסכמים הקיימים והחתומים עם הערבים היא רק למתן אוטונומיה לפלסטינים ולא מדינה (ביחוד שהם כבר אמרו שאינם מעוניינים בפתרון של "שתי המדינות")."

נכון ולא נכון, אבל כך שבסופו של דבר לא-נכון. "נכון", כי 'הם' – כלומר ההנהגות הפלסטיניות הנוכחיות – אכן מתנהגות ופועלות כאילו אין להן שום רצון לנהל מדינה. אבל גם לאוטונומיה הן לא הסכימו ולמעשה מה שיש לשוב ולומר בכל הזדמנות, הוא שההנהגות הפלסטיניות הנוכחיות אינן מעוניינות בהסדר מדיני כלשהו אלא בביטולה של מדינת ישראל. "לא נכון" – כי הנהגות קיימות עשויות להתחלף או להחליף את דרכן. הסברה נכונה חייבת להדגיש גם את העניין הזה שהוא א"ב בפוליטיקה: היכולת לשנות קווי מדיניות. סאדאת הוכיח זאת ואפילו קדאפי אללה-ירחמו. זאת ועוד זאת: "ההסכמים החתומים עם הערבים" מדברים במפורש על 'אוטונומיה' כעל "תקופת המעבר של חמש שנים" שבמהלכן "יתנהל משא-ומתן כדי לקבוע את המעמד הסופי של יהודה, שומרון וחבל עזה." מעמד זה – כך כתוב בהסכם השלום עם מצרים – ייקבע באמצעות "שתי ועדות נפרדות, אך קשורות זו בזו." אחת תעסוק "במעמד הסופי של יהודה, שומרון וחבל עזה," והשנייה "על חוזה השלום בין ישראל ובין ירדן, תוך התחשבות בהסכם שהושג בדבר המעמד הסופי של יהודה, שומרון וחבל עזה."

לא מיותר להוסיף שההסכם נשען במפורש "על כל הוראותיה ועקרונותיה של החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242," ולכן לא פלא שההסכם ממשיך ואומר כי "המשא-ומתן יקבע, בין שאר עניינים, את מיקומם של הגבולות ואת אופיים של הסדרי הביטחון."

לא פחות חשובה היא השורה התחתונה עליה חתום מיסטר מרד-שתי-גדות-לירדן וכן הלאה מנחם בגין הראשון בעצמו: "הפתרון שינבע מן המשא-ומתן חייב להכיר גם בזכויות החוקיות של ערביי ארץ-ישראל ובצרכיהם הצודקים."

העובדה ששתי ההנהגות הנוכחיות של הפלסטינים אינן מוטרדות כלל מ"צרכיהם הצודקים" של בני עמן, היא זו שצריכה לעמוד במרכז ההסברה שלנו, שתפקידה לפיכך הוא להוקיע אותן ולגרום ללחץ בינלאומי שאולי יביא לעלייה של הנהגה פלסטינית אחרת שעימה לא תהיה לנו ברירה אלא לממש, באיחור פעוט של 40 שנה, אינשאללה, את הסכמי קמפ-דיוויד.

* * *

יהודה דרורי

פריימריס ב"קדימה" – מפסידים בלבד

מי שלחץ לקיום פריימריס ב"קדימה" בחודשיים הקרובים כנראה שלא עשה חשבון של הנזק הפוליטי המתחייב מכך, ובעצם כנראה שלא עשה כל חשבון של התוצאה – כי אם היה עושה זאת, היה נמנע מהפריימריס הללו כמו מאש.

"קדימה" הוקמה כקונגלומרט של אנשים, רובם איכותיים, אשר באו ממיספר מפלגות ואשר חיפשו משהו אחר, משהו חדש, אולי איזו פריצת דרך שלטונית. אלא שעד היום הקונגלומרט הזה לא התגבש למשהו ממשי ומוצק וייתכן וזה קרה כתוצאה מאובדן מנהיגות – היה זה אריק שרון שחלה אנושות, אהוד אולמרט שהסתבך, הירשזון שהורשע ונשלח למאסר, צחי הנגבי שנאלץ לעזוב – וחיים רמון, גם הוא עזב ולא כדי לחזור כמנהיג.

הצרה הגדולה היתה שציפי לבני ראתה עצמה כמנהיגה למרות שהיא, עם כל חוכמתה, חסרת כריזמה שלטונית. בקיצור: היא איננה מנהיגה וגם המתחרה שלה איננו כזה. מופז פשוט איננו מעורר סימפטיה ואיננו מעורר אמון בציבור; ועכשיו כאשר שני אלו נלחמים על מנהיגות "קדימה", מסתבר שכל מי שמנצח, בעצם מפסיד חצי מפלגה (והשפעה על הממשלה הבאה), בעוד שהחצי המפסיד, ברובו חובר ליאיר לפיד.

עד עכשיו אני תוהה כיצד חברי הנהלת "קדימה" והחכי"ם שלה לא השכילו להבין בשנתיים האחרונות לאיזה כיוון של התרסקות שועטת "קדימה" כאשר קיימים בראש שני "אגו" –מועמדים בינוניים המרוצים מאוד מעצמם – מוכנים לגמוז אחד את השני ולפגוע במפלגה כדי להיבחר. מדוע לא יכלו למצוא אדם מוסכם, בעל שיעור קומה לאומי, שיסכימו עליו כעל מנהיג "קדימה", ובמקום זאת ללכת בדרך "הבטוחה ביותר" להתרסקות: פריימריס טרם זמן?

לפיכך, מה שאנחנו עומדים לראות בשבועות הקרובים הוא תהליך של הרס פנימי של מפלגת "קדימה" – הרס שיהיה מובל בידי שני מועמדים הרוצים, כל אחד מהם, להניף את נס המנהיגות על הריסות המפלגה שלו לצהלת שאר המפלגות בקרקס הפוליטי בארצנו...

* * *

אורי הייטנר

1. בן הולך עם אימא?

אני פמיניסט בלב ובנפש, משחר נעוריי. רבות כתבתי, במהלך השנים, בעד קידום נשים, בעד העצמת מעמד האישה, נגד אפליית נשים, נגד הדרת נשים. הערך עליו מבוססת תפיסתי הפמיניסטית הוא שוויון המינים, המבוסס על הרעיון הנשגב של שוויון ערך האדם.

שוויון המינים – אין משמעותו שאין הבדלים בין המינים, אלא שחרף השוני הם שווים בערכם, ולכן אין כל מקום לשלטון של מיגדר אחד על משנהו ולאפליית מיגדר על פני משנהו. אחד הביטויים לערך זה הוא שוויון ההזדמנויות. ייתכן שגברים מתאימים יותר מנשים לתפקיד טייסי קרב ושתמיד יהיו יותר טייסים גברים. אולם גם אם כך הדבר, אין בכך ולא כלום להערכת התאמתה של אישה ספציפית לתפקיד טייסת קרב או לכל תפקיד אחר. יש לאפשר לבת הרוצה להתנדב לקורס טיס הזדמנות שווה כמו לבן ואם היא מתאימה היא תהיה טייסת, לא בזכות היותה אישה ולא למרות היותה אישה; פשוט – כיוון שהיא מתאימה.

גם את "חזקת הגיל הרך" אני שופט על פי ערך שוויון המינים. על פי החוק הקיים היום, כאשר זוג מתגרש, הילדים עד גיל שש יהיו אוטומטית בחזקת האם. זהו חוק מפלה ובלתי שוויוני; הוא מפלה הן את האב והן את האם.

האקסיומה העומדת מאחורי החוק הזה היא ש"בן הולך עם אימא"; במשפחה הפטריאכלית תפקיד הגבר הוא לפרנס ותפקיד האישה – לטפל בילדים. הגבר הוא ראש המשפחה והאישה היא "המלכה של הבית". הגבר הוא הדמות הייצוגית והערכאה העליונה בהכרעות הגדולות, והאישה היא המנהלת בפועל של משק הבית והיא המחליטה בנושאי היום-יום השוטפים. לגבר אין כישורים לטפל בילד קטן; הטיפול בילד קטן הוא תפקידה המסורתי של האישה. ולכן, אם בני הזוג מתגרשים, מובן מאליו שהילדים, לא כל שכן הילדים הקטנים, יהיו בחזקת האם.

כיוון שאני כופר באקסיומה הזו, אני שולל את המסקנה הנובעת ממנה. אני מאמין שהאחריות על גידול הילדים וחינוכם משותפת לשני ההורים, הן כאשר המשפחה חיה בשותפות והן אם החבילה מתפרקת. ולכן, אין כל מקום להעדפה של האישה על הגבר באחריות על הילד ובאחזקתו. מן הראוי שבני הזוג ינסו להגיע להסכמה על חלוקת האחריות ביניהם, אולם במידה ואין הם מגיעים להסכמה והסוגיה מגיעה למגרש המשפטי, השיקול היחיד שצריך לקבוע הוא טובת הילד.

מי שמאמין בערך של שוויון המינים, לא יוכל לקבל כמובן מאליו את הטענה שטובת הילד היא תמיד להיות בחזקת אימו. ייתכן שזאת המציאות ברוב המקרים, אולם גם אם כך הדבר, אין להסיק מכך שזה המצב במשפחה הספציפית שאודותיה על בית המשפט להכריע. אולי דווקא במקרה הספציפי הזה, האב מתאים יותר מן האם לגדל את הילד? מדוע לשלול מן האב את הזכות השווה להוכיח שטובת הילד היא להיות בחזקתו? מדוע לשלול מן הילד את הזכות להיות בחזקת אביו כשזאת טובתו, רק בשל דעה קדומה המבוססת על מסורת המשפחה הפטריאכלית?

החלטת השר נאמן לאמץ את המלצת ועדת שניט ולבטל את החוק המפלה, מבטאת גישה מתקדמת ונאורה של שוויון המינים. מן הראוי שכל פמיניסט ופמיניסטית יקבלו אותה בברכה. התנגדות ארגוני הנשים להחלטה והודעתן על מאבק נגד השינוי, מעוררת סימני שאלה כבדים אודות מחויבותן האמתית לערך שוויון המינים.

2. איך ידעתי?

לאורך כל המשבר של ערוץ עשר העומד להסגר, קבעתי בפסקנות ובבטחה רבה, מעל במות שונות, שאין שום מצב שהערוץ אכן ייסגר. אפילו הצעתי לחרוג ממנהגי ולהיות "מתערבניק" באופן חד פעמי. לרגע לא עלתה על דעתי האפשרות שאוכל את הכובע.

איך ידעתי? הרי לא נביא אנוכי ולא בן נביא ואפילו לא בולס שקמים. אין לי מקורות ולא קשרים. מידע מסווג אינו זורם אליי, ואיש לא מדליף לי. איני שייך אפילו למקורות המקורבים לחדשות של שמונה. אז, באמת, איך ידעתי? מנין הביטחון?

פשוט מאוד. שכל ישר. לא שלי יש שכל ישר ולאחרים אין. ודאי שיש להם, ואילו הפעילו אותו היו מגיעים בדיוק לאותה מסקנה, שאני הגעתי אליה. ההבדל הוא שבחרתי לא להיות חלק מן העדר, ולכן איני קופץ אוטומטית לקול דנדון פעמוני האזהרה על "המתקפה נגד הדמוקרטיה" כביכול. אני יודע שמדובר ביצירת היסטריה מלאכותית, הפורטת היטב על קורבניות שבטית, ושאין בין סיפורי האימה הללו ובין המציאות ולא כלום.

מי האמין לסיפור המוזר על הממשלה שעומדת לסגור את ערוץ עשר כדי לסתום פיות ולהתנקם בחברת החדשות שלו? מי שמאמין שביקורת על האקטיביזם השיפוטי הוא הסתה נגד בית המשפט וניסיון להחליש אותו; מי שמאמין שהצעת חוק המאפשרת לשופטים תקרת קנס גבוהה יותר להענשת מורשעים בלשון הרע, היא "חוק ההשתקה" שנועדה לסתום פיות של יריבים פוליטיים ולהפחיד אותם; מי שמאמין שחוק המאפשר לקהילות כפריות קטנות בפריפריה הרחוקה לבחור את חבריהן הוא חוק גזעני לאומני פשיסטי; מי שמאמין לכל ההבלים הללו, ואלו בסך הכול שלוש דוגמיות מתוך רבות, יאמין גם לסיפור המוזר על סגירת ערוץ עשר. כל מי שהיה בוחר לא להיסחף בזרם העכור של ההסתה וזריעת הפאניקה, ולא להיות חלק מן העדר ומהמקהלה בת הקול האחיד ולהעדיף להפעיל את שכלו הישר, היה מגיע בדיוק לאותה מסקנה שאני הגעתי אליה – שמדובר בסך הכל בספין.

לפני ימים אחדים הוצף הפייסבוק במידע של איזה ארגון תקשורת "אלטרנטיבי" – כלומר מאלה הממציאים אלטרנטיבה לאמת, אודות שלושה סטודנטים ערבים שנעצרו ונשלחו למעצר בית כיוון שלא באו להרצאה של הנשיא פרס. ה"מידע" הזה הופץ בשיתופים רבים וטוּקבָּק בעשרות תגובות מתלהמות וציניות על הדיקטטורה הישראלית החשוכה. אני הגבתי מיד – זה שקר! לא בדקתי. אין צורך לבדוק. אני חי במדינה, אני מכיר את האקדמיה ואף עובד בה. ידעתי שאין חיה כזאת. בהמשך היום קראתי גירסאות שונות לרשומון הזה, אך אפילו הבעייתית ביותר, אינה מתקרבת כלל לידיעת הכזב הזאת. איך ידעתי? נו באמת...

הוא הדין בפרשת ערוץ עשר. מלכתחילה היה לי ברור שהערוץ לא ייסגר, כיוון שכל הצדדים רצו שהוא ימשיך לשדר. כל הצדדים תומכים בריבוי ערוצים ומבינים את חשיבותו של הערוץ. אף צד לא רצה לזרוק לרחוב אלפי עובדים. ומכל הסיבות הללו, ברור היה שימצא פתרון שיאפשר את המשך פעולתו של הערוץ. לא ידעתי איזה פתרון, אבל ברור היה לי, שיהיה פתרון.

היה כאן מו"מ בין הערוץ לבין הממשלה וועדת הכלכלה של הכנסת, ובמו"מ כמו במו"מ – הצדדים הולכים על הסף, מאיימים, מפיצים ספינים, מטפסים על עצים, מנסים לדחוק את היריב. "לא טוב? לא כסף!" כמו כל בסטיונר. במקרה הזה, לערוץ עשר היה ספין נפלא – הרוח הרעה של "המתקפה על הדמוקרטיה". הוא שיחק בצעצוע הזה בהנאה רבה ואף בהצלחה רבה, בשל התמימים והשוטים שרקדו לצלילי הֶחליל הזה.

ותוך כדי מו"מ הופץ ספין נוסף – הממשלה מבטיחה לערוץ שתדחה את החוב אם יפטרו את רביב דרוקר. ומיד, העדר הומה. הרי ברור שזאת אמת; עובדה, היה כתוב בעיתון. והרי כל מי שרק לרגע היה חושב באופן עצמוני, היה מבין שמדובר בספין. לכל היותר, במהלך המו"מ זרק אחד הפקידים בדיחה סרת טעם – אתם יודעים מה, תפטרו את רביב דרוקר וגו'. ואחד הנציגים של הערוץ קפץ על המציאה כמוצא שלל רב, ורץ לספר את הבדיחה לחבר'ה, מחוץ לקונטקסט שלה, כחלק מהפעלת הלחץ.

האמת היא, שהסוגיה שעמדה על הפרק כלל וכלל לא הייתה סוגיית חופש הביטוי ולא סוגיית ריבוי הערוצים, אלא סוגיה אחרת – סוגיית הטייקונים, שלעולם לא יתחלקו עם הציבור ברווחיהם, אך תדיר ידרשו ממשלם המסים "תספורת" להפסדיהם ולחובותיהם. ובמקום שהתקשורת והציבור יצדדו בצד המגן על האינטרס שלהם ויצאו נגד הצד הנצלן, הם קנו את הספין הדלוח על "סתימת הפיות" ועל המשטר הפשיסטי המתנקש בחופש הביטוי ובדמוקרטיה ומנסה לסגור את ערוץ עשר.

חבר'ה, תרגיעו.

3. בן סימון בעקבות אורי אור

ב-1998 ציטט העיתונאי דניאל בן סימון את ח"כ אורי אור, בהתבטאות גזענית כלפי יהודי מרוקו, אותם כינה "לא סקרנים". לא עזרו לאור כל ההכחשות וההתנצלויות – ההתבטאות הזאת ריסקה את הקריירה הפוליטית שלו.

אתמול השתלח ח"כ בן סימון בח"כים שעלו מחבר העמים, שלדבריו מזהמים (!) את הכנסת, ולעג לשליטתם בעברית ולמבטאם. מה ההתבטאות הזאת תעשה לקריירה של בן סימון?

אהוד: ישנה אימרה: "גרד את הרוסי ותמצא את הטרטר (הטטרי)." אצלנו אפשר בזמן האחרון לומר: "גרד את הישראלי ותמצא את..."

* * *

אהוד בן עזר

שני אגרטלים

נִתְקָרֵב נָא כִּשְׁנֵי אֲגַרְטְלֵי חַרְסִינָה

סְדוּקִים מְעַט וְקוֹלָם, בְּנָקְשָׁם זֶה לָזֶה,

שִׁעוּל דַּק, צוֹרֵם –

קוֹל זְכוּכִית עֲדִינָה שֶׁאֵין לָהּ

הֶסְתֵּר-דָּבָר.

שְׁנֵי כֵּלִים יָפִים כָּמוֹנוּ – חָה, חָה –

מִתְעָרְבִים רַק בִּרְסִיסֵיהֶם הַחַדִּים

וְנִפְזָרִים לְאַחַר אוֹתָן תְּחוּשׁוֹת דַּקּוֹת

שֶׁנִּתְקַשּׁוּ.

וְנִוָּתֵר, גְּבִישִׁים סְפוּרִים, שֶׁנוֹצְרוּ

כְּמוֹ מִתּוֹךְ חִכּוּךְ זָהִיר,

וְאַחַר, לְמַעַן הִתְעַרְבֵּב,

שׁוּב הִתְפּוֹרְרוּ לְאָבָק.

1962

ספינקס

אֲשֶׁר הָרוּחַ

חוֹנֶטֶת,

לָךְ יָדַי אָסְפוּ –

חוֹל שָׁחַק לְחָיַי,

עַל רֹאשִׁי עָטְרָה

יָדֵךְ

בִּלְחִישָׁה:

הֵן זוֹ שָׁעָה

לַהֲבָנָה – –

וַאֲנִי –

אַךְ חֲרִיצִים

אֶצְבְּעוֹתַי הַקָּשׁוֹת, בִּי

קָפְאָה מִלָּה, עָלַי

נָפַל פֶּלֶא

קִיּוּמֵךְ. וְנוֹתַרְתְּ לְרַגְלַי

בְּכָל חָכְמַת חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם –

תִּינוֹקֶת בְּלִבֵּךְ.

1962

מתוך קובץ השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", אסטרולוג, 2005.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – "

4. קיץ 1960, שיבתה לפתח-תקוה אחרי ארבעים שנה,

יחסה אליי, חתולתה קיקי, "משירי קץ העולם".

בקיץ 1960, בגיל 66, לאחר כארבעים שנות היעדרות, שבה אסתר לגור בפתח-תקוה. חודשים אחדים קודם לכן, בעיצומו של החורף, מת במושבה אחיה הגדול ברוך, שעימו היא נמצאת, לדבריה, מאז ומתמיד באנטאגוניזם גמור. דומה שאין זה מקרה שהיא שבה לפתח-תקוה רק לאחר מותו. שנתיים קודם-לכן נפטר בפתח-תקוה אחיה אלעזר, הצעיר ממנה בחמש שנים, ועתה נותר לה שם רק אחיה האהוב בנימין, הוא אבי, הצעיר ממנה בעשר שנים.

ברשימה אוטוביוגראפית שהיא שלחה לראובן שהם ב-20 במרס 1972 היא כותבת:

אחי בנימין השפיע עלי שאעבור לגור על ידם – שני האחים ברוך ואלעזר מתו באותה תקופה – והדבר היה הגיוני לגור על יד האח האחרון שנישאר לי, שלמשפחתו הייתי תמיד קשורה יותר מאשר לאחרים.

מספרת אסתר לרבקה כצנלסון:

מתחילה אני לאהוב את פתח-תקוה, אני חשה עצמי "שייכת" אליה, ובבדידותי, בתוך ישראל זו שהנני נעשית זרה לה-ולרוחה במידה גדלה הולכת, חוזרת פתח-תקוה להיות "כתובת", הכתובת הראשונית של נעוריי, של אישיותי – אף אם עשיתי הכל למען להיות אחרת, להישמר מהשפעתה על עולמי הרוחני. נוגע לליבי כי פתח-תקוה זאת, על שרידי האתמול שלה ועל הדור של היום המשייך גם הוא עצמו לאתמול, היא שמשייכת אותי אליה, היא הגאה כיום עליי, על כך שהנני אחת מבנותיה מלפני דור-ויותר. העבר, אף שלא נמחק, איננו מהווה עוד מחיצה מפרידה; הזמן מחזיר אותי אליו כאל נוף מוכר וקרוב יותר מאשר זה של ההווה.

דברים אלה, שמשמיעה אסתר באוזניה של רבקה באבן-יהודה, משקפים את הציפיות שלה במעבר לפתח-תקוה בקיץ 1960. ימים אחדים לאחר הגיעה לדירת הקרקע בת חדר וחצי ברחוב אלתר מיהוד 7 היא כותבת לליכטנבוים:

"אני חוזרת כעת מסיור בחלקים הישנים של המושבה – ואני מלאה רשמים." (27.7.1960. "גנזים" א-29302);

ולברוידס: "יש לי כאן חוויות ילדות רבות – שאני מקווה לדלות מהן רבות. וכן יש לי כאן משפחה חביבה – אח וילדים ובני אח – ולעת זיקנה מוטב להימצא קרוב אליהם." (13.11.1960. "גנזים" 5/13934).

ארבע השנים בפתח-תקוה, מקיץ 1960 ועד אביב 1964, במלאת לה שבעים שנה – הן מן השנים הדחוסות, החשובות, המעניינות, המהנות אך גם הקשות בחייה של אסתר. במהלכן היא כותבת ונכתב עליה מדי שנה יותר מאשר בכל תקופה קודמת בחייה.

בתחילה, שיבתה של אסתר למושבת נעוריה היא כמעט אידיליה. פתח-תקוה ה"רשמית" מאירה לה פנים. ברוך אורן, מייסד ומנהל "יד לבנים", מתוודע אליה ואופף אותה באווירה של כבוד והערצה. יוסף חנני וי"צ שרגל, עורכי השנתון "קטיף" של סופרי פתח-תקוה, פונים אליה שוב ושוב שתיתן להם חומר. במושבה חיות עדיין כמה מידידותיה הוותיקות: שרלוט, אלמנתו של שלום שטרייט, וכן ציפורה סלומון, והיא נפגשת איתן. היא אינה זרה. בכל מקום שבו נמצאים עדיין ותיקי המושבה, צאצאי הראשונים, ברחוב, בבנק, בעירייה, מתייחסים אליה בכבוד, מכירים אותה וגאים בה.

סוף-סוף היא אינה בודדה. היא גרה מרחק רגעים אחדים מביתנו, ומעולם לא זכינו לראותה בתכיפות כזו. אני עדיין סטודנט, ובא לפתח-תקוה רק לסופי-שבוע, ולא כל שבוע. בדרך כלל אני מבקר אותה ביום שישי לפנות-ערב או בשבת בבוקר. אנחנו יושבים ומשוחחים והיא שמחה לשמוע ממני על חיי הסטודנטים בירושלים, על הנעשה בעולם הספרות הצעירה ובכתבי-העת החדשים, דוגמת "קשת" של אהרון אמיר.

ואולם היחס שלה אליי מורכב למדי. היא נוקטת, בדומה לסבי [בשעתו, לא ישירות אליי כי הייתי צעיר מדי] ולאבי, עמדה "רַאבִּית" טיפוסית – ספרות היא לא מקצוע. השירים שפירסמתי עד כה אינם מוכיחים שאני רמבו צעיר חדש. אם להיות סופר, סבורה אסתר, אז רק גאון. מה יהיה עליי בעתיד? מוטב שאעזוב את הבלי הספרות ואמצא לי פרנסה מועילה.

 ואכן, אני בקושי מקיים את עצמי מהוראה למבוגרים ומכתיבת שירים וסיפורים, גם לילדים, מאמרים ורשימות ביקורת. אני חולם להתפרנס משכר סופרים ובינתיים משלם בקושי את שכר-הלימוד באוניברסיטה ושכירות חדר בירושלים. ומה אני לומד? קבלה ופילוסופיה. אפילו מורה לא אהיה. בקיצור, בטלן. להוריי אין אפשרות לעזור לי. לא פעם אסתר תוחבת לי שטר של עשר לירות, ואסור לי לסרב. "אילו רק הייתי עשירה, הייתי שולחת אותך ללמוד בסורבון!"

היא חשה שאני בעצם היחיד במשפחה שממשיך בדרכה, ומשמש כבר עתה כמין קשר נוסף שלה לעולם הספרות. כניראה לא תהיה לה ברירה אלא לסמוך עליי בשנים הבאות בכל הקשור להוצאת כתביה, הגם שלדעתה אני לא "ראבי" במאה אחוז, ויש בי מהיסוד הפולני של משפחת אימי. חששה נובע מתחושה בסיסית שמקננת בה כל השנים והיא שאנחנו כולנו, צאצאי יהודה ראב, ככל שהננו פרטים, אנחנו רק מניפסטאציות, גילויים, של הגזע ה"ראבי", שלמרבה הצער הולך ונמהל מדי דור: "אתה לא אשם שאתה קצת אטום, סוף-סוף חצי ממך הוא ליפסקי, מהצד של אימך!"

אימי, אגב, מטפלת בה בצורה יוצאת מהכלל, ואינה נכנסת עימה לוויכוח גם כשאסתר משמיעה כלפיה, כדרכה, דברי ביקורת חריפים ביותר. ובעצם כך נוהגים גם אבי, אחותי ואני. מעולם אינני רב עם אסתר ואיני כועס עליה או נעלב ממנה. לרוב היא זו שכועסת עליי או מוצאת בי מגרעות. דומה שאסתר מתייחסת אליי גם כאל בן, דואגת לעתידי, כואבת את אהבתי הנכזבת, מפחדת שאהיה שלימזל גם בתחום הזה. כמי ששייכת לגזע הנשי היא מרגישה צורך להסגיר בפניי את חולשותיהן של הנשים ולאלף אותי בינה כדי שאדע לשלוט בהן ולא אהיה חלילה, רכרוכי.

יש באסתר מידה מסויימת של רשעות בכלל, ושל חשש מפני פנייתי לכתיבה. אני עד לאחד הביטויים הללו לאחר שנים, כשאני עורך ומביא לדפוס את "עלה ברוח" (ספריית פועלים, 1977), רומאן אוטוביוגראפי של אחיינה יצחק ראב, סופר צנוע יליד ירושלים, הצעיר ממנה רק בשמונה שנים. כאשר היא מקבלת את הספר, פונה אליי אסתר בפרץ של "טוב לב": "אל תעשה גם מיצחק סופר. יש כבר מספיק במשפחה!"

ועכשיו, בראשית דרכי – האם אינני עומד לתפוס את מקומה כנציג המשפחה בספרות העברית ולהאפיל עליה? היא אינה אוהבת את כתיבתי, וטוענת תמיד שהיה עליי לכתוב רק דיאלוגים ומחזות. היסוד האירוטי הבולט כבר מסיפוריי הראשונים שמתפרסמים בעיתונים מעורר בה התנשאות צדקנית, כאילו אני, הפלבאי, מתפלש להנאתי בנושאים שהיא, האריסטוקראטית, נקייה מהם. "אני לא מבינה את הצניעות הזו," העירה אימי לא פעם, למשמע ביקורתה על ספריי, "אסתר אף פעם לא שנאה את המיטה."

ואולי יש גם מידה של תחרות ביחסה אליי, היא רוצה להראות להם, לסופרים הצעירים, שליחה לא נס ועוד כוחה במותניה, שהיא לא "מי שהיתה". באפריל 1963 מופיע הרומאן הראשון שלי "המחצבה", וכבר בנובמבר מופיע ספרה "שירי אסתר ראב". בתקופת פתח-תקוה היא כותבת ומפרסמת מדי שנה יותר מאשר אי-פעם בעבר. ואולי לא רק צירוף מקרים הוא שכשם שנולדתי ביום שנשתתקה, כן נשבר קשר השתיקה סביבה בשנה שבה ראו אור ספרי הראשון, וספרה השני – לאחר הפסקה של כ-34 שנים.

בחוברת "מאזניים" שהופיעה בערב ראש השנה תשכ"ג, אוקטובר 1962, מתפרסמים שני שירים שלי: "ספינקס" ו"שני אגרטלים". הם עוברים עריכה ושינויים של העורך ישורון קשת. לאחר ששלחתי לו שיר אחד, מבקש ממני קשת לשלוח לו צרור שירים והוא בוחר מתוכו את שניהם, מזמין אותי אליו לדירתו בירושלים ועובד איתי על השירים במיומנות ובטעם רב. לאחר הדפסת שיריי שולחת לו אסתר את שירה "חזות", וכותבת (ללא תאריך):

שמחתי על חוברת "מאזניים" המחודשת בתוכנה ובצורתה. טוב שירחון הסופרים העברים עבר לידיים אמונות – סוף סוף. אני שולחת לך שיר ורוצה הגהה לפני הפרסום. בברכת הצלחה ושלום רב, אסתר ראב

פ.ס. מה אתה חושב על בן-אחי א. בן עזר, לי זרה שירה זו – אם בכלל הינה שירה – אבל הוא בחור בעל משקל רוחני רב.

ביקורתה של אסתר, שאותה אין היא מסתירה מפניי, מכוונת תמיד לטובתי: היא משתדלת להאיר את עיניי לכך שכתיבתי עדיין לא הגיעה לרמה נאותה, ולחלופין, אולי אסיק סוף-סוף את המסקנה ואפנה לדרך יותר מועילה מכתיבת שירים.

אסתר באה לבקר אותי בירושלים, בבית ברחוב עקיבא 4, שבו אני כותב בסתיו 1961 את "המחצבה". היא מתוודעת לבעלת-הבית בני (בניכר) סיל, בתו של יצחק אפשטיין בעל "שאלה נעלמה" ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי סידני סיל. אסתר הולכת איתי למסעדת הסטודנטים של איציק, במרתף "הבונים החופשים" ברחוב הלל, נהנית לשבת עם חבורת ידידיי, מכירה את יהושע קנז ואת יפה ברלוביץ, שניהם מפתח-תקוה, ואת חברי יהואש ביבר. אסתר שמחה שאני לומד צרפתית כשפה שנייה באוניברסיטה, וקונה לי במתנה את שירי ורלין בצרפתית.

באותו ביקור, ואולי בפעם אחרת, אני מלווה את אסתר, שראייתה נחלשה, לבדיקה אצל רופא-העיניים הידוע פרופ' אריה פייגנבאום. דומני שהיא סובלת מקאטאראקט, ואולם היא מסרבת להינתח אלא משתדלת, ככל שהשנים חולפות, להסתיר את עיניה מאחורי משקפי-שמש גם כשמבקרים אותה בביתה, או מצלמים אותה.

מספר יהואש ביבר:

הפגישה שלי עם אסתר התקיימה באמצע שנות השישים. היא היתה בחברת בן-אחיה, אהוד בן עזר, שגר אז בירושלים. בערב ירושלמי קיצי נפגשנו שלושתנו בבית-קפה. אני זוכר אישה קשישה עם עטרת שערות שיבה שובבות, פנים שזופות מאוד, שנשמרה בהן עדינות נעורים, ועיניים סקרניות ובולעות-כל, ועברית נפלאה של בני ותיקים.

*

ההתלהבות הראשונית של אסתר מהשיבה המאוחרת לפתח-תקוה אינה נמשכת זמן רב. "קניתי דירה ונפלתי בפח משום שהרעש היה גדול – בית לחוד לא היתה כל תקוה להשיג בפתח-תקוה." (לראובן שהם, ב-20 במרס 1972). ושוב מתחדשות טענותיה כנגד השכנים, הפעם בבניין שברחוב אלתר מיהוד. המרפסת שלה פונה לעבר הווילות של שושנה ואפריים גיסין ושל יהודית ויואל סימקין. הם כיום העשירים, והיא – הענייה. כבר בשנה הראשונה שבה ונתקפת אסתר חוסר-מנוחה וממשיכה לחפש מקומות-מקלט חדשים לעצמה. היא נעלמת מבלי לספר לנו להיכן פניה מועדות. כשאני בא ביום שישי מירושלים, ושואל עליה, מספרים לי כי הדודה אסתר שוב נעלמה, ואין יודעים לאן הלכה, מיסתורין. רק החתולה שלה, קיקי, נמצאת בסביבה, והיא באה כרגיל לביתנו לבקש אוכל.

אכן, אסתר אוהבת חתולים ובדרך-כלל מחזיקה בביתה חתולה, תמיד רק אחת, ותמיד שמה קיקי. לאסתר שפה מיוחדת לדבר עימה, וזו משעשעת אותה בבדידותה. לנו זכורה במיוחד קיקי מהדירה ברחוב אלתר מיהוד, שהולכת אחריה בזנב מורם כסימן שאלה ומלווה אותה בבואה אלינו, או יושבת בחיקה בבואנו לבקרה. אסתר מעבירה עליה בליטוף את אצבעותיה הארוכות, אצבעות מטופחות ושזופות, וקיקי מגרגרת מרוב תענוג.

קטעי סיפור על קיקי זו, שאותה קיבלה כגור, נמצאים בעזבונה, קטעים שהחלו נכתבים בפתח-תקוה בראשית שנות ה-60. לראובן שהם (4.9.1974) היא כותבת: "נברתי בניירותיי, ונתגלו לי פנינים ששכחתים ובכתב-יד שהוא עדיין לא זה שאני משתמשת בו כעת – התחלה של ספר על 'חיי חתולה'." ואלה הקטעים שנותרו מסיפורה:

קיקי היתה נקייה להפליא – עשר ביום היתה מתלקקת, הנקיון היה אור לרגליה – מעודה לא עשתה צרכיה בבית ואף לא בקרבתו, היתה הולכת למרחקים למצוא ערמות חול לבן בין הבניינים ההולכים ומוקמים בסביבה – פעם ארבתי לה וראיתי כיצד היא בודקת עשר בדיקות אם כיסתה את גלליה כחוק, מדי פעם הריחה וגוללה וגררה עוד חול על מנת לכסות ולכסות עליהם עוד ועוד –

מאוחר יותר, כאשר היו לה כבר בנים, סרח אחד מהם ועשה את צרכיו על השטיח הפרסי – ואילו ראיתם אותה באותו מעמד – בבוז היכתה בכפה על ראשו של הגור המיסכן, פנתה לו עורף בשאט-נפש – ויצאה מן החדר – עובדה.

מיד לאחר שטיפת הרצפות וסידור הבית היתה קיקי נכנסת בהנאה גלוייה – מסתכלת סביבה ונהנית מן הנקיון והסדר –

היא ראתה הכל – ידעה לפי הלבוש אם אני מתכוונת לצאת מן הבית, ידעה לפי מראה פניי אם אני בריאה או חולה, ימים שהייתי שוכבת במיטה – היתה מסתלקת מן הבית ובאה רק לשעות מיספר, לשבת לידי, כאילו למלאת חובה – ולא ביקשה אוכל – אף ברמז קל, למרות שהיתה רעבה.

סקרנות וכוח הראתה קיקי ביחס לכלבים. לא היה כלב שתפחד מפניו, וכבוד כיבדה רק את כלבי-הזאב הגדולים, והתייחסה אליהם ברצינות ובמרחק ידוע, ואולם את כל האחרים היתה תוקפת בלי יוצא מן הכלל, והללו היו בורחים מפניה ביללה – מה היתה עושה להם איני יודעת, התכסיס היה מהיר וקצר, יללת-כלב וזנבו בין רגליו האחוריות, והוא בורח –

פעם ראיתיה בסקרנותה בפני המוות – כלב צעיר שכב שרוע על המדרכה וישן באור השמש – היא ניגשה בסקרנות לאין שיעור, הסתובבה, חשבה אותו למת, אך הוא הניע אוזנו והיא נוכחה שהוא חי והלכה לה בשיוויון-נפש.

חתולים ברחו מפניה, רק אלה שרצתה ביקרם היו מתרפסים לה ובאים לשחק איתה.

לאדם יש לפעמים עיני חתול, אבל לא היה חתול שיהיו לו עיני אדם – עוד בהיותה גור היו לה עיניים אלה, הגדולות, הצהובות, שמתחתן האירה תבונה אנושית רבה. ואכן היו לה הרבה תכונות אנושיות. משהו מן המגע עם המין האנושי עבר אולי אליה בירושה מאבותיה, שהיו כפי הנראה מבוייתים הרבה דורות לפניה.

כן, היא היתה אישיות, ועם זה חיה לכל הדיעות, עם כל הפראות. הסגולות החייתיות שלה היו גם כן משוכללות לאין-ערוך יותר מאשר של חתול אחר בסביבה –

לבנה ופשוטה, עם כתמי צהוב ושחור אחדים, עם מיבנה גוף לא-גזעי – ורק הפנים היו מראים שהיתה נפש ומוח חושב.

בראשית חייה לא הראתה חוכמה יתירה, בייחוד ביחס להגנת חייה עצמה, תמימה היתה, וכל מעייניה במשחקים, בכדורים, בפרפרים, ברמשים, בזיקיות, בפינות הבית; סקרנות של ילד היתה בה לכל הסובב אותה – וכבר בראשית חייה – יחס לאדם, ותמיד היחס הנכון –

היו בין באי-ביתי אנשים שונים, ביניהם בתולה זקנה אחת ששנאה חתולים, מיד הרגישה קיקי שאישה זו אינה ממעריצותיה, ומיד עם בואה היתה מסתתרת מתחת לכיסא שלה, של גברת זו, וכשהשיחה היתה קולחת ועירה ביותר – היתה קיקי שולחת בלאט את כפה, עם ציפורן חדה, אל רגלה השמנה של גברת זאת, וקראק – פצעה וקרעה את הגרב היקרה; צווחת הגברת – וקיקי נמלטת החוצה, כשזנבה מורם לעל בתנועת ניצחון – כדגל.

לעומת זה לאדם אחר – איש בשנות העמידה, שקט ותרבותי – היתה נטפלת מיד, בחיבה מתחככת ברגליו, ומתפללת ללטיפות ידיו הגדולות.

והיו כאלה שסתם לא שמה לב אליהם, ישבה והקשיבה בנימוס לשיחת האנשים – הביטה לפניהם של כל אחד ואחד, ואפשר היה לחשוב שהיא מבינה דבריהם, ממש כך כפי שאתם שומעים, אבל כשישבתי עם אורחיי על המרפסת, והסיחותי את דעתי ממנה יתר על המידה – היתה לפתע נתפסת לקינאה, רוח-תזזית נכנסת בה – והיתה מתחילה לעשות כל מיני מעשי-קונדס על מנת למשוך תשומת-לב אליה, ממש כילד בן-אנוש – נתלקחה בה הקינאה – והיא החלה מהלכת כמוקיון על מעקה-הברזל הצר של המרפסת, ומביטה בגניבה על הרושם שהדבר עושה על האורחים, כמובן שהדבר היה משעשע וכולם היו מתחילים לצחוק – ואז באה על סיפוקה, ובקשת עצומה – ששום חתול בן-גילה לא היה מסוגל לה – קפצה לתוך הגן; הקפיצות שלה היו מדהימות, לפעמים נראתה כמו עפה באוויר, צרור לבן שעף כציפור – מעודי לא ראיתי שום חתול אחר מבצע קפיצות כאלה.

בחינוכה לא היקשתה עליי כלל – היתה לה תפישה מהירה וזיכרון נפלא, פעמיים-שלוש הוריתי לה לא לעלות על השולחן, וזה הספיק – אף מכה אחת – רק קולי היה חזק ומצווה: "לא לעלות על השולחן", "לא לנגוע בדגים", "לא לנגוע בבשר" – וזה נחקק כבאותיות-אש במוחה הצעיר ופעל עד יום היעלמה –

ריעותיי היו צועקות: "אוי החתול נכנס הוא ילקק לך" – ואני וקיקי היינו מחליפות מבטים ומביטות עליהן מגבוה.

ויום אחד קרה אסון – ילדים הם אכזרים וגם מקנאים לפעמים, שאוהבים כל-כך בעלי-חיים ובזה כאילו גוזלים משהו מהם – שמעתי מן המרפסת את קולה של קיקי, היה לה קול שאפשר היה להבחין בו מבין מאות קולות – היא קראה לעזרה בייאוש, במצוקה איומה – התחלתי לענות לה בכל כוחותיי – "קיקי!" – ואז נשתתקה ושמעתי צעדי בריחה של ילדים – לאחר שעה קלה באה הביתה: היא הלכה לאט, לאט, והיה בה משהו שיש באדם לאחר שנפגע בגופו או ברוחו, מין אכזבה רוחנית מהולה בכאב פיזי, וגם רצון להסתיר כל זאת ולתת לעצמו ארשת של מה בכך. היא עלתה על הספה, שהייתי ישנה עליה – וזה היה אסור לה לעשות לפי חינוכה, שכבה ועצמה את עיניה.

היא שכבה ללא ניע שעות אחדות, ואחר מכן התחילה להשתעל ועיניה התחילו להבריק. ראיתי שקיבלה חום, אפה היה חם, שערותיה נדפו חום והיו פרועות – היה ברור שהיא נפגעה בריאותיה, העמדתי לפניה קערית חלב פושר אבל היא לא נגעה בה, היתה נתונה כאילו בעולם אחר –

החלטתי לתת לה משהו להורדת החום – היו לי טבליות אספירין – פתחתי ביד אחת את פיה וביד שנייה תקעתי לה טבלית אספירין לתוכו וסגרתי אותו בחוזקה – "קיקי לבלוע!" אמרתי לה בחוזקה, והיא בלעה.

כל אותו יום שכבה ללא-ניע ואני עברתי לישון על הספה שבחדר השני – בלילה גנחה והשתעלה ממש כאדם. כיסיתי אותה במטפחת צמר וירדתי כמה פעמים בלילה – המטפחת לא נעה והיא היתה מכוסה בה ונשמה כבדות.

בבוקר נתתי לה שוב טבלית באותו אופן, הפעם התנגדה במקצת אבל בלעה.

יומיים שכבה ללא-ניע, ביום השלישי ירד החום והיא התנועעה במקצת, פתחה את עיני-האדם שלה והביטה בי בתבונה כזאת, שהחרידה אותי, היה בהן צער, אכזבה וגם תודה לי – ממש – לא היה צורך במילים, כל-כך ברור היה המבט וגם ההתנהגות – היא היתה כנועה ושקטה, ומילאה אחר כל ההוראות שלי – ללא התנגדות, באמון ובשקט גמור, בלעה טבליות, לקקה לקיקות אחדות של חלב פושר, שכבה מכוסה כילד.

ברור היה: היא ניצלה ממוות. כוונת הילדים היתה להורגה במכות, ואילו גופה החזק עמד לה והיא נשארה בחיים – אבל ליקוי נשאר בה. מדי חורף, בגבור הקור – היתה נתקפת בשיעול והייתי משכיבה אותה ונותנת לה אספירין, וכמו בפעם הראשונה נשמעה לי בכל –

אהבתה אלי הלכה וגדלה מיום אל יום – קשה לתאר כיצד דבקה בי עד שהיתה לי הרגשה שזה גלגול של איזה נשמת-אדם; כשהייתי הולכת מן הבית היתה רצה אחרי ככלב והיה צורך לגרש אותה בצעקות, להחזירה הביתה – "קיקי הביתה!" – היו הילדים מחקים אותי מרחוק – והיא שנאה ילדים עד יום היעלמה – היה לה שיעור באכזריותם, היתה ממש בורחת מהם, וההיפך היה ביחס לאנשים מבוגרים – היתה בודקת טיבם בסקרנות רבה ובוחרת ביניהם ידידים וסתם אנשים.

אל חברה-שכנה הייתי מרשה לה לרוץ אחרי – בצידי-הדרך, בקפיצות בין הגדרות, וכשקרבתי לבית החברה היתה מתחברת אלי – מתאמת צעדיה לצעדיי ונכנסת יחד איתי בגאווה מלכותית כנמר צועד, החברה היתה דואגת לצעצועי-הנוי באצטבאות, אבל קיקי היתה יושבת ליד הכיסא שלי – בגאווה ובחן, ומקשיבה לקולי –

יום אחד בבואי לבקרה מספרת לי אסתר: "קיקי מאוד לא שקטה, הגיעה עונת הייחום וכל הזמן היא מסתובבת בחוץ עם הזכרים. כדי להרגיע אותה נתתי לה טבלית אספירין."

 "החתולים בוודאי הודו לך, דודה אסתר," אני אומר.

 "מדוע?"

 "החתולים מעולם לא קיבלו חתולה רכה כל כך!" אמרתי ואסתר מאוד כעסה על דבריי.

כאשר אסתר נוסעת או נעלמת, נוהגת החתולה, כפי שכבר סיפרתי, לבוא לבית-הוריי כדי לסעוד את ליבה. שלא כבסיפור, אסתר לוקחת אותה עימה בעוזבה את פתח-תקוה לכפר-יחזקאל, באביב 1964. במכתב לרבקה גובר, שנשלח מכפר-יחזקאל ללא תאריך, מתייחסת אסתר לקיקי:

בדבר בואי יש עיכוב, אל תצחקי, החתולה שלי המליטה ואיני יכולה לעוזבה – אין לי מקום עבורה, הייתי רוצה לתיתה לאיזה משק – זו ברייה נבונה ויפה, צדה עכברים ולפני חודש הביאה לי נחש ארסי שהרגה אותו – רגילה היא להתהדר לפניי גם בעכברים שהיא הורגת מבלי לאכול אותם – היא אוכלת לבן וגבינה לבנה ושיירי-אוכל – אילו יכולתי למצוא לה מקום באיזה משק היתה מביאה תועלת רבה – לי קשה כעת להחזיקה – אני נוסעת לעיתים – קרובות – מוכרחה אהיה לקחתה איתי לנהורה – ולו יכולתי למצוא לה משק שמה – היה טוב, אל תלעגי – לקחתיה גור וקשה לי להפקיר אותה סתם – אעשה עוד כמה נסיונות לסדרה כאן – ולא אביאנה איתי. ("גנזים" א-7267)

קיקי מאריכה ימים אצל אסתר בתקופת שהותה בכפר-יחזקאל, וכניראה נישארת שם. לרות בונדי, המראיינת אותה בראשית אפריל 1967, ימים אחדים לפני שובה מכפר-יחזקאל לפתח-תקוה, מספרת אסתר:

יש לי גם דיירת-מישנה. אבל עכשיו היא יצאה, היא ברוגז איתי. חתולה, אבל חצי בן-אדם. בלילה בא אליה מחזר, היא זקנה, אבל מחזרים עדיין יש לה, והם עשו לי באמצע הלילה קונצרט. אז הענשתי אותה, ולא נתתי לה לישון בתוך הבית. עכשיו יעברו יומיים עד שהיא תשלים איתי. היא באה אמנם הביתה לאכול, אבל מפנה אליי את הגב. שמה קיקי, כמו של רקדנית צרפתיה. וכשהיא רוצה לעורר את רחמיי, היא מתחילה להשתעל, יש לה מין שיעול יבש של זיקנה, ואז היא יודעת שאני סולחת לה הכל. היא חתולה אנושית מאוד, בן-אדם ממש.

*

ב-1961 מגלה אסתר את בית דבורה ברון בנהורה שבחבל לכיש, בית העומד לרשות סופרים, ומתקיים ביוזמתה של רבקה גובר, שגרה בקרבתו עם בעלה מרדכי. אסתר מתיידדת עם רבקה ומשנים אלה משתמרים לא מעט מן המכתבים ששלחה אליה. בהיעדר טלפון, כמעט כולם עוסקים בין השאר בתיאום מועדים לבואה של אסתר. דומה שהיא סבורה שעל ידי היעלמות ללא השארת עקבות תוכל להתרחק מן המציקים לה בלילות.

מלבד רבקה גובר נמצאת אסתר בחליפת מכתבים עם משוררים, סופרים ועורכים וביניהם רבקה כצנלסון, יוסף ליכטנבוים, אברהם ברוידס, יצחק נורמן, שמעון קושניר ודוד רוקח. היא יוצאת מהסתגרותה, מפרסמת תגובות על דברים המתפרסמים ב"מאזניים" וב"אמות", כותבת רשימות הספד לזאב רכטר ולמרדכי שניר ובימי הקיץ נוסעת כדרכה מאז לרחוץ בים ("כל יגוניי ניגרים / אל קירבך / כנהרות אדירים / זורמים במורד" – "שיר לים התיכון", "הארץ", 2.12.1960). מתוך מכתביה עולה שהיא מבקרת לעיתים את ידידה החולה סתוי וחרדה לעלבון שעלב יהושע בר-יוסף ברבקה גובר, ברומאן שערורייתי שפירסם בהמשכים ב"הארץ". בדרך-כלל כותבת אסתר על עצמה, מתאוננת על הבריאות, על הפרעות השכנים ועל מיעוט אמצעיה. מתוך מכתביה הנשלחים ב-1961 בחרתי להביא מיבחר קטן של קטעים העשויים להאיר את חייה באותם ימים.

לרבקה כצנלסון:

בנוגע לזכרונות הייתי רוצה להעלות טיפוסים מן העלייה השנייה שנמצאתי אתם בכפיפה אחת – זמן רב. מאוד הייתי שמחה אילו היית באה לשבת אחת – דירתי צרה אבל אני מצרפת אליה לעיתים קרובות את בית בנימין אחי – ואת מוזמנה מצידם בחמימות רבה. (24.1.1961. "גנזים" 15/1328).

לברוידס, מבית דבורה ברון בנהורה:

כפי שהנך רואה הנני נמצאת כאן. המקום נפלא, שקט מוחלט – ואני הייתי זקוקה לו. הבית יש בו חן רב, ודאגתה האימהית של רבקה גובר לא תסולא בפז, אגב, אני רוצה לדבר אתך עליה – קיומה של אישה זו בלבד – מטפח על פני מציאותנו האפורה חסרת-הלב, והטעם – הזוג הזה יהיה פעם לסמל לאומי. (פורים 1961. "גנזים" 1/44172).

לרבקה גובר:

אני שולחת לך העתק משיר שנכתב ונדפס בשעתו ב"הארץ". מעתה הקדשתי אותו לשני בנייך – ובאשר יופיעו – שלהם הוא. לקול המיית-הבית הבלתי-נעימה עליי לעסוק בכתיבה – ואין זה פשוט כל-כך, נקווה שאיגאל פעם. (22.3.1961. "גנזים" א-7256).

למכתב מצורף כתב-יד מנוקד של השיר "אלה שאינם". מימין למעלה כותבת אסתר: "נדפס ב'הארץ' 1950", ומשמאל למעלה: "כעת / מוקדש לאחים: / אפרים וצבי גובר". עתה היא חשה שהשיר שכתבה אז מבטא לא רק את הזדהותה עם אימהות שכולות שהכירה, כמשפחת שושנה ונחמיה ישראלית מפתח-תקוה ששכלו את שני בניהם, אלא גם עם סיפורה האישי של רבקה ומרדכי גובר, ששכלו את שני בניהם במלחמת השחרור. בסופו של דבר אסתר אינה עומדת בהבטחתה ואינה כוללת את ההקדשה בקובץ "שירי אסתר ראב" (מסדה, 1963), שבו השיר מופיע לראשונה בספר.

[אני מחזיר לשיר את ההקדשה בכרך "אסתר ראב / כל השירים" שההדרתי והוצאתי לאור בהוצאת זמורה ביתן ב-1988].

לרבקה גובר:

נבחרתי לוועד-הבית והתחלתי לשפר את הגינה – על-פי-רוב אני עושה בעצמי את העבודה – ואם כי לא קל לי – אני נהנית מאוד מן הדבר. כאמור – רצוי היה דווקא כעת לשבת לכל הפחות שבועות רצופים ולעבוד – אולי בכל זאת תאפשרי לי את הדבר? באם זה מן הנמנע – אזי אבקש לשמור לי תור בהקדם האפשרי. (קיץ 1961. "גנזים" א-7269).

בקיץ 1961, במלאת שנה למותו של אחיה הגדול ברוך, סופדת לו אסתר בשיר "אל תשאלו למת" הנדפס ב"הארץ". אצלנו בבית אומרים שהשיר אופייני לה, שהרי יותר משהיא כותבת עליו, היא כותבת על עצמה, הסובלת לדבריה יום-יום מההתנכלויות של סביבתה.

 "אל תשאלו למת – / למת ברוב פאר וטכס. / שאלו לחי – / החי-המת שבעים ביום, / שאלו לבודד / ההולך לאור כוכב רועד – / לאלמוני. / מצחו דם שותת – / מיודי-אבנים בשמחה; / שאלו לזה אשר / ליבו אל שבילו / ועיניו רמות / הקשיבו למשך-שבילו / כי נאמן. // זר דמעות: / על ענוות-גאוותך / על הדר-יישותך – / אשר הכריעו / 'בעל החרמש' / המכוער הלזה!"

בינואר או ראשית פברואר 1962 [בהיותה כבת 64] מועדת אסתר ברחוב רוטשילד, לא הרחק מביתה, בעוברה על פני בור שכרו פועלי העירייה, ושוברת את רגלה השמאלית. היא מאושפזת בבית-חולים השרון ועוברת ניתוח. כשלושה שבועות היא שוכבת בבית-החולים ואימי סועדת אותה במסירות.

לליכטנבוים היא כותבת ב-26.2.1962: "קרתה לי תאונה ושברתי את רגלי – הייתי בבי"ח שלושה שבועות – כעת אני בבית – אילו היית מבקר אותי היה זה מעשה רב. אנא בוא." ("גנזים" א-29305).

הוא נזעק ובא, אבל באותה שעה היא נמצאת בטיפול פיזיותרפי בקופת חולים, והוא שב כלעומת שבא. בעקבות הביקור שלא יצא לפועל כותבת לו אסתר: "אין לשער את אכזבתי כשמצאתי את הפתק שלך. היה לי רגע של חולשה ורציתי מאוד לראותך. כאילו הייתי רוצה להיתמך קצת בך – רע מלפני זמן רב כל-כך. אני משתדלת להחזיק מעמד – אבל אני מתנסה בנסיון קשה – נקווה שיהיה מוצא." (2.3.1962. "גנזים" א-29306).

אסתר נוסעת להתרפא בטבריה, ובחוזרה כותבת לרבקה גובר, ב-28.3.1962: "אני מתנסית בנסיון קשה – רגלי ניזוקה קשה – וקשה עלי ההליכה – ומובן שקשים גם החיים." ("גנזים" א-7261).

 בדיוק חודש לאחר-מכן היא כותבת לה:

רציתי לשאול אותך – במה יכולה היית להעסיקני – כוחותיי היו תמיד מוגבלים, על אחת כמה וכמה כעת. הייתי רוצה שתמצאי לי מקום שקט שאוכל לשבת ולכתוב (כאן בבית – זה בלתי אפשר), חדר אחד ואפשרות להכין לי את ארוחתי הצנועה, אני מוכנה לדיור הפשוט ביותר – רק ששקט ישרור בו ושיהיה מוגן מיתושים – כי לילות ללא שינה אינם באים בחשבון עבורי. אני מוכנה לשכור חדר באחד היישובים – אבל אילו יכול היה להיות זה מבודד – היה טוב. אני חושבת שהייתי יכולה ללמד עברית לאימהות עובדות – בערבים – שעתיים כל ערב. אנא, עשי משהו – אני מלאה תוכניות עבודה ורצון להתפרק מכמה דברים שהכרח להעלותם סוף סוף – ולא – איני יודעת, נידמה לי לפעמים ששעתי קצרה – ("גנזים" א-7262).

שבועות לא רבים לאחר הנפילה כותבת אסתר שני שירים: "דה פרופונדיס" ו"המנותחת" ("הארץ", 26.4.62). הם מתארים את שהותה בבית-החולים. בראשון: "בא הכאב הגדול / בא הנאדר, / אמרתי לו: / ברוך הבא – / אמרתי לו: / שבה נא, / ברגלי, בליבי, בראשי – "

ובשיר השני היא מפליאה לתאר את עצמה, כך בדיוק היא ניראית בשוכבה בבית-החולים: "ריח אתר ובנזין / ולחייך שפו; / חיוורון אפור / הוצק בהן: / חיוורון אדמה, / כחושה, מלוחה... / מלאך-חבלה / בלחייך פוסל / ופתיל חייך / מצטמק."

בשירים האלה מופיעים לא רק הכאבים אחרי הפגיעה והניתוח, אלא בעיקר נגיעתה במוות, מותה שלה, שעתיד להעסיק אותה יותר ויותר ולהגיע לשיא בשירי פרידתה מן העולם, שירי תפילת האשכבה, הרקוויאם לעצמה.

לאחר זמן מגישה אסתר תביעה נגד העירייה, ואם אינני טועה גם זוכה בפיצוי כספי כלשהו, אולי מתחשבים בה במיוחד.

עוד קודם לפציעה ולניתוח כותבת אסתר מחזור שירים בעלי אופי אפוקאליפטי ואוצר מילים חדש ולא אופייני לה. כותרתם "משירי קץ העולם": "רעי הנחש" ו"חלמתי: תבל מכוסה אפר" ב-1960, "נשורת" ב-1961, "עיר חוף" ב-1962 ו"חזות" ב-1963. אני זוכר כיצד נהגנו בבית לחזור, קצת בלגלוג, על השורה הפותחת של "עיר חוף": "מגפון, טלפון, מגטון – " ולומר: "מה זה קרה לאסתר?"

טלטלה אוחזת באסתר מאז נסתיימה תקופת הסתגרותה באבן-יהודה הרחוקה, ומאז התחייתה יצירתה בפתח-תקוה עיר-מולדתה, שמכבדת אותה ומתייחסת אליה כערכה – והטלטלה גורמת לה לחוש שהמינעד שלה אולי רחב מלהסתפק בהשמעת שירי בדידות, אהבה ונוף, אלא הוא עשוי להתמודד עם "קוסמוסאי-חלל", "נשורת-כוכבים", "אפר-עולמות", "גלקסה אחרת" ו"שלדי תחנות-המראה" – כמין חלום סיוטים על מבול חדש, שואה אטומית, קוסמית, שאחריה תגיח בחלום היא, המשוררת, או תגיח יונה צחורה, והכל יתחיל מחדש, בפשטות של זריעת שני גזרים ושקדיה וחרישת תלם ונטיעת כרם, כמו בילדותה.

בשיר "נשורת" היא כותבת: "ואם יקום ניני / ועלה פעם לקברי / ותמה לכתובתה: / 'מתקו לי רגבי-עפרך / מולדת – כאשר מתקו לי / ענני-שמייך – ' / ענני שמיים שחורי-אימים / ומוות נושר מהם!"

העננים בכתובת על המצבה הם העבר האידילי, בטרם הפכו שחורים, רדיואקטיביים, זורעים מוות. אולי הנכד יינצל כי יברח לגלקסה אחרת, אל כוכב נוגה, שאותו ראתה לראשונה המשוררת מערסל ילדותה בפתח-תקוה, וכחול אורו בדמה אז הוצק.

את האפיטף הכתוב על מצבתה מוציאה אסתר מתוך "נשורת". הוא מתאר את העבר כמצב אידילי של חסד ושל ילדות מאושרת, לעומת הקאטאסטרופה הצפוייה לדעתה לאנושות בעתיד.

[בבוא יומה אני ממלא את משאלתה והשורות האלה אכן חרוטות על מצבתה בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה. היא קבורה בין אבי לאימי, לא רחוק מהמקום שבו קבורים אביה, אימה ואחיהָ ברוך ואלעזר. שם, בקצה השורה, כבר רכשתי מקום לי ולאשתי יהודית].

המשך יבוא

* * *

ישראל גולדמן: מי היה בן ציון גול?

אהוד שלום.

חבר פנה אליי בשאלה ואני פונה אליך. (אני מדריך בירושלים, כפי שאני כותב לך מדי פעם).

סביר שלא תדע תשובה – אך אם תוכל להפיצה אצלך – או להפנותה למי מבין ממועניך – אודה.

ובכן, ישנו רחוב בירושלים בשם בן ציון גול. הרחוב בקרבת שכונת הבוכרים. במקומות שונים ברשת רשומים פרטים סותרים לגביו. כתוב שהיה נוטר במשטרה הבריטית – ועל כך כנראה אין מחלוקת. בחלק מהמקומות כתוב שנהרג בפיצוץ מלון המלך דוד (יולי 1946), ובאתר "נזכור את כולם" של משרד הביטחון- כתוב שנהרג בפיצוץ בית מס הכנסה – מיספר חודשים אח"כ.

אולי אין הדבר מעניינך – ובכ"ז אני שולח.

בברכה

ישראל גולדמן

ירושלים

* * *

אם היינו נותנים לערביי ישראל הזדמנות אמיתית

ערב טוב אודי,

ראיתי את הערותיך על הנוכחות של ערבים ישראלים בבי"ח רמב"ם [גיליון 710].

לצערי בשנתיים האחרונות אני חשוף שלא מרצוני לשירותים של שני מרכזים רפואיים גדולים באזור ת"א. אחוז הערבים בצוותים הוא גבוה ואני חייב לציין שהשירות שהם נותנים הוא טוב עד מעולה, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אנושית.

אני משער שאם היינו נותנים לערביי ישראל הזדמנות אמיתית, היינו מקבלים אחוז יותר גבוה של השתלבות קונסטרוקטיבית בחברה הישראלית, ופחות נטיות עוינות והרסניות ונפשעות.

כדאי שמישהם יחשבו על כך.

 רון ביברמן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מדי פעם אנחנו מקבלים חומרים חדשים, מעניינים, בעיקר מצוטטים, ויש בהם רק מגרעת אחת, שהם כבר פורסמו אצלנו. ועם השולחים הסליחה שאין לנו אפשרות לענות על כך במפורט לכל אחד.

* ד"ר עקיבא ארנסט סימון היה צריך להגיע בירושלים של שנות ה-50 לגיל מבוגר יחסית כדי לזכות בתואר פרופסור באוניברסיטה העברית. ד"ר פפיטה האזרחי, מרצה לפילוסופיה, ובעלת שני ספרים חשובים באנגלית בהוצאת אוניברסיטת קמברידג' [ושלא תהיה טעות, לא פרו-פלסטיניים], איבדה את עצמה לדעת, בין היתר לאחר שהוחלט שלא להעניק לה תואר פרופסור. אך אולי מחלה סופנית הביאה אותה להחלטה לשים קץ לחייה.

כיום אנחנו מוקפים במאות פרופסורים ובאלפי דוקטורים בתחום מדעי הרוח, אלה שאינם דוקטורים לשם כבוד, אבל לא פעם נדמה כי בזכות כבודם רצות אחריהם האוניברסיטאות להעניק להם תארים לשם הוראה, אם כי מבחינה אקדמית פנימית הם במעמד נחות. אבל הם עושים שם טוב למכללה או לאוניברסיטה.

לנו לא הציעו – כי מה אנחנו כבר יודעים? והרי אנחנו סופר נידח, וכך גם, תודה לאל, יש לנו שקט וזמן רק לעצמנו, ואיננו חייבים להורות ולהרצות.

לא נותר אלא לקבוע שחל פיחות בתואר דוקטור ופרופיסור במדעי הרוח. התחרות בין האוניברסיטאות מלבה זאת, מקבלים גם סטודנטים חסרי השכלה ויכולת, גם מהסקטור הערבי, שבאים לקראת הבחינות בתביעות ל"הנחה" בציונים. מי שיש לו רייטינג גבוה יכול היום בקלות להתמנות למרצה באחת המכללות או האוניברסיטאות ואולי גם לזכות במשרת פרופסור או בתואר דוקטור. אכן, יש לא מעט פרופסורים שאינם דוקטורים אבל כפי שאמרנו הרייטינג הוא הקובע. שמלה לך, קצין תהיה לנו. ויהיה זה רק צודק להעניק, אחרי המוות, תואר דוקטור או פרופסור לאנשים כמו דן בן אמוץ, שייקה אופיר, אלתרמן, שלונסקי, נעמי שמר ויוסף חיים ברנר. יש לשער שהם היו מושכים תלמידים רבים למכללות ולאוניברסיטאות.

*חבר הכנסת דניאל בן סימון (עבודה) התנצל היום (רביעי, 25.1) במליאת הכנסת על דבריו אמש לפיהם "ההצטרפות של ישראל ביתנו לכנסת הרעילה וזיהמה אותה". באירוע של השדולה לקידום יחסי יהודים ערבים בכנסת ביפו, הוסיף בן סימון: "צריך לגרור אותם לפה כדי שילמדו את מה שלא למדו בבית הספר בסנט פטרבורג."

חבר הכנסת אף לעג לעברית השגורה בפיהם של שרים במפלגה: "אני מתכוון לאותם אנשים שיושבים בישראל ביתנו. חלקם מדברים כאילו יש להם חצץ בין השיניים. הם בקושי יודעים את השפה וכבר שופטים אחרים." בן סימון אף תקף את "הכהניסיטים שנכנסו לכנסת דרך מפלגת האיחוד הלאומי, והרעילו את הפרלמנט. הוא קרא למארגני הכנס "להזמין את אלה שהרעל נמצא אצלם כדי שישמעו שיח אחר." ["הארץ אונליין", 25.1]

אז מי אמר שעולים מצפון-אפריקה, לפחות  חלק מהם הרואים עצמם מקופחים תמידיים ומתלוננים על גזענות כלפיהם גם בדור שלישי ורביעי בישראל – אינם גזענים חשוכים בעצמם? או אולי הם מקנאים ב"רוסים", שבגללם עולי ויוצאי צפון אפריקה כבר אינם ה"עדה" היהודית הגדולה בישראל?

* * *

סיפורו של הנרצח בשנת 1873 אהרון הירשלר

http://www.mountofolives.co.il/article.aspx?ID=1060&ref=news&CID=317

לאהוד שלום,

במידעון החודשי הר הזיתים פורסמה היום הכתבה הנדונה בנושא המייל שהקישור אליה למעלה.

גיבור הכתבה הוא הנרצח אהרן  הירשלר ממשכנות שאננים  שקבור בהר הזיתים ליד אחיו.

אשתו הודעס (הדסה) לבית וינשטיין נישאה בשנית ליהודה ראב. גם אלו הדברים נזכרים שם.

בברכה

ראובן שדה

רחובות

אהוד: יהודה ראב בן עזר התגרש מהודעס מן אל טחונה בעודה בהריון (והוא לא ידע זאת), ונשא לאישה את לאה לבית שיינברגר, שהיתה יחד עימו ממייסדי פתח תקווה. בנם של הודעס ויהודה, מנחם-שלמה, הוליד ילדים אחדים אך מת במגיפה בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה, בגיל 38. בנו, הסופר יצחק ראב, נכדו של יהודה ראב, העלה את הסיפור המופלא הזה ברומאן האוטוביוגראפי שלו "עלה ברוח" (ספריית פועלים, 1977).

כותבי הסיפור באתר, עודד ישראלי ויוסף גרינברג, מסתמכים בתיאור חלק מן המאורעות על הרומאן הבדוי שלי "המושבה שלי" (אסטרולוג, 2000) אך אינם מכירים ואינם מצטטים את ספרו של יצחק ראב, שהוא המקור העיקרי, והוא גם הרשה לי בשעתו להשתמש בעתיד בסיפוריו אלה – לרומאן "המושבה שלי", למהדורה החדשה שהוצאתי לספר זיכרונותיו של יהודה ראב "התלם הראשון" (הספרייה הציונית, 1988) ולביוגראפיה שכתבתי על אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998).

* * *

אוניברסיטת  תל-אביב, החוג לספרות

מרכז קיפ לחקר הספרות העברית

המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה

הוצאת הקיבוץ המאוחד

ערב עיון

האדם אינו אלא...

בעקבות הופעת הספר:

"צעיר לעד – עיונים בשירת שאול טשרניחובסקי"

מאת בעז ערפלי ז"ל

יו"ר ופותח

אבנר הולצמן, החוג לספרות

מרצים:

מנחם פרי, החוג לספרות

"דליים מלאי שמש": על בעז ערפלי

עוזי שביט, החוג לספרות

לאומיות ואוניברסליות בשירתו הארץ-ישראלית

של טשרניחובסקי

רחל פרנקל-מדן, מכללת לוינסקי

"ביעותי לילה": מאידיליה לקינה

עמינדב דיקמן, האוניברסיטה העברית

על טשרניחובסקי המתרגם

ביום  שני, ו' בשבט תשע"ב (30.1.2012), בשעה  18:00

באודיטוריום של המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה (03-6408020)

* * *

שז: נותרו עדיין מספר מקומות בסדנא:

ירידה במשקל באמצעות כתיבה בהנחייתי

מועד ההצטרפות הקרובה: 1 בפברואר 2012. (הפנייה לנשים, אולם אם יהיה ביקוש יש אפשרות לפתיחת קבוצה לגברים).

באי של בטחון וחמימות נעמיק להכיר את עצמנו ואת הסיבות הפנימיות ששולחות אותנו לאכילת יתר. בדיבור ובכתיבה נציף את החלקים הפנימיים המחבלים בחיינו כיום, נתמודד איתם ונלמד לחיות איתם בדו-קיום.

הסדנא היא סדנת רכבת, שבה מתחייבות המשתתפות בכל פעם ל-12 מפגשים, וכשהם מסתיימים מחליטות אם ממשיכות ומתחייבות ל-12 מפגשים נוספים. בסדנאות דומות שמתקיימות כבר כחמש שנים אני יכולה לדווח בשמחה על התקדמות הדרגתית ושיטתית של המשתתפות המתמידות אשר עושות שינוי ביחס שלהן לעצמן ולסביבתן, ומשם עושות גם שינוי קונקרטי ויורדות במשקל.

הסדנא היא סדנא אינטימית מעוטת משתתפות שמתקיימת בביתי בגבעתיים מדי יום ד', בין השעות 19.00 עד 21.30. המחיר המומלץ הוא: 400 ש"ח ל-4 מפגשים (כלומר 1200 ש"ח לכל 12 המפגשים). אולם ניתן לשלם גם לפי יכולת אישית. למתקשות – 325 ש"ח ל-4 מפגשים (כלומר, 975 ש"ח בלבד ל-12 מפגשים) ולניחנות בשפע 475 ש"ח ל-4 מפגשים (כלומר 1425 ל12 מפגשים). לפרטים נוספים ולמפגש היכרות לא מחייב, אנא צרו אתי קשר. אשמח.

בברכה,

שז

טל. 03-7313444. נייד: 0507-393095.

האתר: www.harzaya.com

 

פתיחת הסדנא מותנית במינימום נרשמות

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,331 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.