גיליון מס' 712

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' בשבט תשע"ב, 30 בינואר 2012

עם הצרופה הלית קתמור בסרט מקרה אישה, 1969, כרזה. מהתערוכה במוזיאון גוטמן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְתַמְּטָנוּתָם – אֻמָּנוּתָם... // קורא נידח: במענה ל"מכתב הרץ באינטרנט על תעלולי הדתיים בצבא". // מוטי הרכבי: אם פעם שולחים חיילים להרצאה של רב זה באמת כל כך מזעזע? // חזי גרין: לא יאה לקרוא לרב בבסיס "הזוי". // משה אליהו: להמחיש את תיעובנו. // נתי מלאכי: נמל עכו. // יהודה דרורי: על הסברה ועל עובדות – מענה לאודי מנור. // ניצה וולפנזון: 100 שנים למות יוסף ויתקין. // מרדכי קידר: מערכת שלטונית בהתהוות. [ציטוט]. // נילי דיסקין: "עילה מספקת" להתנערות מחובות אבהיים. // פַּאנְטוֹפְל ימין פאנטופל שמאל, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יהודה בן-צור: דן בן אמוץ לא היה על סיפון "לא תפחידונו". [המשך]. // נורית גוברין: לְגַלוֹת ולדייק. // מתי דוד: 1. השמאל האליטיסטי הפך למסית אנרכיסטי המאשים את ישראל כבסיס קולוניאליסטי. 2. האמנם קיים איזון בשידור? // אהוד בן עזר: תערוכת ז'אק מורי קתמור במוזיאון גוטמן. מומלץ! // אורי הייטנר: סקירת עיתוני סופשבוע 27-28.1.12. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שמיני: התקבלותה, "שערי  בדידות נפערים – " 5. "שירי אסתר ראב", נובמבר 1963, חזרתה אל מפת השירה העברית. // ממקורות הש"י. // תמר יינן על שיר של יוסי גמזו.

* * *

יוסי גמזו

שְתַמְּטָנוּתָם – אֻמָּנוּתָם...

מַמָּש בְּבֹקֶר זֶה, שְלוֹשִים בְּיָנוּאָר, יוֹשֶבֶת

בְּמַאֲהַל-הַפְרָאיֵרִים שֶקָּם מוּל תַּחֲנַת-

רַכֶּבֶת בְּאַרְלוֹזוֹרוֹב, סִיעַת קְצִינִים מִשֵּבֶט

הַמִּלּוּאִימְ'נִיקִים שֶסּוֹף כָּל סוֹף כַּיּוֹם חָנַט 

חֲרוֹן מְחָאָתָם הָאַמִּיצָה וְהַצּוֹדֶקֶת

אֶת פְּרִי יְצִיאָתָם אֶל הַמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי

בְּהַפְגָּנָה גְלוּיָה הַמְּנַפֶּצֶת אֶת הַשֶּקֶט

וְאֶת הַסְּטָאטוּס קְווֹ שֶל הַנִּוּוּן הַמּוּסָרִי

שֶלֵּדָתוֹ בְּ"דִילִים" וְקוֹמְבִּינוֹת-גֹּעַלִיצְיָה

בָּהֶן רַק סָךְ זָעוּם מִן הַפְּטוּרִים מֵעֹל צָבָא

שוֹקֵד עַל "תּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ", אַךְ אִם יָצִיץ יָהּ

אָבִינוּ בַּשָּמַיִם וְיִבְדֹּק בְּדִיקָה טוֹבָה

אֶת דִּין הִלְכוֹת מִלְחֶמֶת הַמִּצְוָה (סוֹטָה ח ז)

יִרְאֶה כִּי נֶאֱמַר בּוֹ שֶכָּל אִיש חַיָּב גִּיּוּס

אֲפִלּוּ הֶחָתָן שֶבְּחַדְרוֹ סָפוּן עֲדַיִן

וְהַכַּלָּה מֵחֻפָּתָהּ – וְשוּם עִסְקַת פִּיּוּס

שֶל מֶמְשָלוֹת בְּיִשְׂרָאֵל עִם חֲרֵדִים תּוֹךְ מֶקַח

שֶל תֵּן וְקַח אֵינָהּ פְּטוּרָה מוֹרָאלִית מֵחֶטְאָהּ

שֶל אִי שִוְיוֹנִיּוּת הַהִשְתַּתְּפוּת בָּעֹל  –  וְלֶקַח

אֶחָד בִּלְבַד יֵש לְאוֹתָהּ חֶרְפָּה: יֵש לְקָטְעָהּ!

נָכוֹן שֶמִּשְתַּמְּטִים חִלּוֹנִיִּים גַּם בָּם אֵין חֹסֶר,

נָכוֹן שֶנַּחַ"ל חֲרֵדִי הוּא נֶכֶס מְבֹרָךְ

אַךְ לֹא פָּחוֹת נָכוֹן הוּא שֶרַבִּים עוֹטִים תַּחְפֹּשֶת

שֶל לַמְדָנֵי-תּוֹרָה כְּשֶהַתֵּרוּץ הַזֶּה מֻפְרָךְ

בְּרֹב הַפָּרָזִיטִים הָעוֹשִׂים קַרְדֹּם לַחְפֹּר בּוֹ

אֶת תּוֹרָתָם שֶאֵין הֵם מִתְמַסְּרִים לָהּ כָּל עִקָּר

וְשֶהַבְּלוֹף הַזֶּה שֶלֹּא קָשֶה כַּיּוֹם לִכְפֹּר בּוֹ

מַכְעִיס בְּצֶדֶק חַיָּלִים רַבִּים בְּחֹרֶף קַר

שֶבּוֹ בְּלַיְלָה זֶה, שְלוֹשִים בְּיָנוּאָר, רוֹבֶצֶת

כִּתָּה שֶל מְשָרְתֵי שֵרוּת סָדִיר מוּל קַו-הַגְּבוּל

וּבוֹ, כְּשֶהַצִּנָּה אוֹתָם חוֹדֶרֶת עַד הָעֶצֶם

וְכָל גּוּפָם הַקַּר בְּגֶשֶם-זִלְעָפוֹת טָבוּל

לוֹחֵש חַיָּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ מִפֶּה לָאֹזֶן

אֶת שֶהוֹגִים בְּלַיְלָה זֶה לוֹבְשֵי-מַדִּים אֵין סְפוֹר:

"שוּם קֹר אוֹ עֲיֵפוּת לֹא יִמְנְעוּנִי מֵאֱחֹז אֶת

הַנֶּשֶק הַלָּפוּת בֵּין שְתֵּי יָדַי קְפוּאוֹת הַכְּפוֹר

שֶכֵּן אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי אֲנַחְנוּ עַל הַבַּיִת

כָּאן מְגִנִּים, אָחִי, יוֹמָם וָלֵיל בְּלֵב שָלֵם

אַךְ מַשֶּהוּ מַטְרִיד וּמְרַחֵף לִי כְּמִין עַיִט

מֵעַל אוֹתָהּ תְחוּשַת שְלִיחוּת שֶבָּהּ לִבִּי הוֹלֵם

וְזוֹהִי הָעֻבְדָּה כִּי בָּהּ-בָּעֵת שֶבָּהּ אֲנַחְנוּ

נוֹשְׂאִים בָּעֹל בֵּין שְאַר הַמְּגִנִּים פֹּה עַל בֵּיתָם

יֵש בְּנֵי-גִּילֵנוּ שֶבְּרֶגַע זֶה (זֹאת לֹא שָכַחְנוּ)

פְּטוּרִים מֵעֹל זֶה כִּי שְתַמְּטָנוּתָם – אֻמָּנוּתָם.                 

וּכְשֶאֲנַחְנוּ כָּאן שוֹמְרִים עַל חַיֵּיהֶם מִפַּחַד

קָאסָאם אוֹ גְרָאד כְּשֶקִּיר בֵּיתָם אֵינוֹ בִּלְתִּי-חָדִיר

הֵם מִתְכַּסִּים בִּשְׂמִיכַת-פּוּךְ וּמְבָרְכִים בְּנַחַת:

'בָּרוּךְ מִי שֶפְּטָרָנוּ מִשֵּרוּת צְבָאִי סָדִיר...'

אַךְ הַמַּחְפִּיר מִכֹּל, אָחִי, הוּא שֶלְּכָל אִי-צֶדֶק

אֶצְלֵנוּ יֵש כִּסוּי בַּחֹק שֶלִּכְבוֹדוֹ הֻתְאַם

וּכְשֶהַחֹק נוֹתֵן הֶכְשֵר לִשְתַמְּטָנוּת נִפְסֶדֶת

יֵש שוּק שֶל קְבוּצוֹת-לַחַץ כָּאן בִּמְקוֹם אַחְדוּת שֶל עַם

וְאִם מוּל אַפְלָיה בִּנְשִׂיאַת עֹל זֶה נִתְיַצֵּבָה

שֶרַק עַל שֶכֶם פְרָאיֵרִים כָּמוֹנוּ פֹּה מוּטָל –

אָמְנָם זֶה לֹא חֹק-טֶבַע אַךְ שָנִים זֶה כְּבָר חֹק-קֶבַע

וְהוּא מַנְצִיחַ עָוֶל מְקוֹמֵם

וּשְמוֹ חֹק  טַל..."

* * *

קורא נידח

במענה ל"מכתב הרץ באינטרנט

 על תעלולי הדתיים בצבא"

קרביי מתהפכים כאשר אני משפיל עצמי ומתייחס לתוכן הנבוב והמרושע של הפשקוויל צר האופקים הזה, עליו היטבת, אהוד, להגיב "...[גורם] לנו להרגיש ממש אנטישמיים ולהצדיק דברים מנוולים שטפלו גויים על יהודים." [גיליון 711].

מאחורי רוע נוטף כזה יש שתי בעיות – או שני שורשים פורי ראש ולענה:

ישעיהו לייבוביץ היטיב לחזות את המצב, בו הדת תהיה לזונה והמדינה – לסרסור של אותה זונה (ראה, למשל, http://tpeople.co.il/leibowitz/about.asp?id=87); לדאבון הלב, הבורדל הזה הרחיב כתליו ופרץ לצבא, שפעם היה (לפחות התיימר להיות) אי של שפיות ואיזון.

ממש כשם שהתועבה שפירסמת "מתרוצצת באינטרנט" יכולתי אני, הקטן, להריץ אחרות, שידונו, למשל, בחילול שבת בבסיסים (דוגמא קטנה: מה יאכלו חובשי כיפה בשבת אם טבחים הדליקו אש במטבח בשבת?)

תיאטרון האבסורד הזה מודגש עד אימה לאחרונה, כאשר מנהלת המתנ"ס – סליחה, המטה הכללי – עסוקה עד למעלה ראש בהלכות הופעות אזוטריות של צוותי הבאי תחת לנער חוצנה מהעיסוק הדבילי והאונניסטי אחת ולתמיד ולהתמקד במטרות הצבא ובפעילויותיו העיקריות.

הכותב האלמוני אולי התבלבל, אבל בנו משרת בצבא: הוא כבר לא בחוג במועדון המקומי או בכיתה ב'... אלא שהצבא הפך, ככל הנראה, למעין מתנ"ס, בו הורים, המבקשים, כך נוצר הרושם, לחפות על אוזלת יד במעורבותם בפעילויות בגן הילדים או מסרבים להתבגר, מעורבים עד למעלה ראש בפעילות הצבאית. הם-הם החצופים, אותם פגשתי כבר לפני שלושה עשורים בטירונות, מעיזים פנים כנגד מפקדים ומרגישים זכות להתערב בניהול הצבא. מה הפלא, אם כן, שהאב הפלמוני מבקש במכתב שבנו יפגוש "סופר... מדריך לטבע וידיעת הארץ... מדען... פילוסוף... עיתונאי... היסטוריון...עתידן..." – משל היה חבר בוועד ההורים הבסיסי. הוא ודאי רואה עצמו ראוי לשבת עם הקמב"ץ!

מכאן ועד להשתלחות המתועבת של הכותב—מרחק רב.

אני חושש כי הכותב ובנו גם אינם בקיאים במיוחד או אינם מעוניינים, ומנימת הדברים, אף קצים – בפרטים, ולכן תקיעת שופר מתפרשת אצלם כאמור באותה פיסת רפש (מעניין מה היה התאריך (העברי... הה...) בו תקע "החצוף" בשופר, רחמנא ליצלן), סיור במנהרות הכותל נחשב הזוי (מקום זה, ככל הנראה, אינו חלק מידיעת הארץ), רב הבסיס הוא "טפיל" (כדבריך, אהוד) ה"מתפרנס מזה" (הידעת כמה "מתפרנסים מזה", אזרחים עובדי צה"ל, סובבים הולכים להם באינספור חורים ופרנסות בצבא?! אני תמה, מדוע עצר הכותב הנאור ברב!) – ו"חיילים נורמאליים לא מוצאים את מקומם" בצבא (מעבר להשכלתו הרחבה של הכותב – הוא גם פסיכולוג, או סוציולוג, או סתם חכמולוג. אני, העני ממעש, פגשתי רבים וטובים, שנראו לי נורמליים לחלוטין, והם הסתדרו יופי בשירות חובה ומילואים, שנים רבות, עם כיפה, תפילין וטלית או בלעדיהם, בלי זיבולי שכל ותירוצים).

זהו זבא"ל מהסוג, המגיע אצלי לפח בטרם יתייצבו הגרצגים לתצוגת קריאה; קוטעראיי מהסוג הנחנחי הרדוד ביותר.

אהוד: מכתבך רק מדגיש את הסכנה שבהתחרדות הפושה בצה"ל ומעוותת את אופיו הפלוראליסטי והכלל-ישראלי. בסיפור הזה אתה הוא החכמולוג. מה בקשר לחבילות לחיילים בחג הפסח? האם הן תמשכנה להירקב במשרדים הפלוגתיים בגלל ההתעללות מטעם הכשרות?

* * *

מוטי הרכבי

אם פעם שולחים חיילים להרצאה של רב

 זה באמת כל כך מזעזע?

בימים האחרונים מסתובב עוד מייל נגד דתיים. המייל מופנה לרמטכ"ל ומתחיל "לאט לאט ולמעשה במהירות מסחררת גונבים לך את הצבא, ולפחות את חיל האוויר" ומסתיים ב"גבר עם שופר גדול" שביצע פשע מחריד – תקע בשופר! מכתבים כאלה שמטרתם עידוד מלחמת אחים אני רואה לרוב, אך מאחר שמכתב זה צוטט בחדשות בן עזר. (מאמרים וחדשות שמפיץ אהוד בן עזר שבדרך כלל שקולים ומאוזנים) החלטתי להגיב. 

אהוד שלום,

לא אהבתי את מאמר הפתיחה שלך [גיליון 711. המאמר אינו שלי. – אב"ע] – פנייה לרמטכ"ל "גבר עם שופר גדול" שביצע פשע מחריד – תקע בשופר!

אך ראשית הרשה לי להבהיר, אינני דתי ובעוונותיי אפילו לא מאמין (ממש אפיקורס כמו שיקראו לי הדתיים, או אינפידל כמו שיקראו לי שכנינו המוסלמים. אגב תמיד אעדיף להיות אפיקורס. במקרה כזה אני עלול להיות מוחרם אבל כאינפידל אני חייב מיתה. אני כן מאמין שזכותי לא להאמין, אינה נופלת מזכותו של כל דתי וחרדי כן להאמין.  מי יודע מי ישפוט אותי בסוף, אלוהי הדת של הדתיים או אלוהי האנטי דת של מרצ.

ללא קשר לאמונה. אני בטוח שתסכים איתי, שאמונה זאת שמרה על ייחודנו במשך אלפי שנים. ללא אמונה זאת לא היינו היום מנהלים ויכוח זה. ללא האמונה לא היה קיים עם יהודי, די בהצצה ברשימת מקבלי פרסי הנובל, כדי להבין שלא רק אני ואתה היינו מפסידים, כל העולם היה מפסיד ללא עם יהודי.

אפשר להתווכח האם עכשיו, שיש לנו מדינה משלנו, אנו עדיין צריכים דת. לא איכנס איתך לוויכוח זה. זכותך לחשוב שלא, כמו שזכותם של אחרים לחשוב אחרת. מה שבטוח שלאף אחד מאיתנו אין זכות בלעדית על האמת הצרופה, וטוב נעשה עם לא רק נעמוד על דעותינו אלא נהיה פתוחים לדעות אחרות. כל אחד מאיתנו זכאי לחיות ע"פ דרכו אך לא לחסום דעות אחרות.

החיילים שלנו, לא בחיל האוויר ולא בשום יחידה של צה"ל, אינם חשופים לפעילות מיסיונרים, להפך, בעולם מודרני (גם ללא תקשורת עוינת) בני הנוער חשופים יום יום ושעה שעה למה שנקרא "חשיפה אנטי דתית". חשיפה זאת הביאה אותי, אותך ואת כותב המאמר להיות מה שאנחנו, חילוניים. בצה"ל חיילים חשופים 99.9%  מהזמן לדרך חיים שהיא בהחלט לא דתית. אז אם פעם שולחים חיילים להרצאה של רב זה באמת כל כך מזעזע? אסור לחייל לדעת כיצד חושב ציבור גדול של עם ישראל? ממה חושש כותב המאמר, שתקיעה אחת בשופר תהפוך את החייל לחרדי. כפי שכתב "לאט לאט ולמעשה במהירות מסחררת גונבים לך את הצבא."  אני לא דתי, אבל אני חושב שטוב שנלמד את מורשת ישראל. וטוב שידעו החיילים מאיפה באנו וכיצד נבנה העם המופלא והייחודי שלנו.

אם ניקח בחשבון את כל הדתות (אני מתכוון ליהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים וכל השאר) נגלה שבעולם שלנו, יש יותר או לפחות מיספר שווה של מאמינים לעומת חילונים. האם אנו יכולים להיות בטוחים שכל החוכמה, התובנה וההיגיון נמצאים רק בצד שלנו, בצד החילוני. אגב לי יש דווקא הסבר, אך כאמור אני חילוני ובטח אמצא איך לבסס את מה שאני מאמין בו.

* * *

חזי גרין

לא יאה לקרוא לרב בבסיס "הזוי"

כאדם דתי וכקרוב משפחתך מצער אותי לשמוע על הרגשותיך כלפי הציבור הדתי, ואני לא מדבר על מטורפים שיורקים על נשים כי אלו אינם מייצגים את הציבור הדתי אבל לצערי הרבה מהציבור נסחף לאחרונה אחרי התקשורת להרבה שנאת חינם והכללות וחבל כי סוף כל סוף אנחנו אחים במשפחת עם ישראל.

אדם דתי לא משמע אדם הזוי. ישנם הרבה אנשים דתיים וחרדים שעובדים קשה ומשלמים מסים, חלקם רופאים, ומדענים ואין ראוי להתייחס אליהם בזלזול כה עמוק. בוא לא נשכח שאבותינו היו חרדים וחסידים והם אלו שעלו ארצה מתוך אמונה בתורה ובארץ ישראל ובזכותם אנחנו פה.

ולגבי דת בצבא, לצערנו הרבה יהודים בארץ לא יודעים כמעט דבר לגבי המורשת היהודית שלנו. המורשת היהודית שלנו עד כמה שזה נשמע מצער, התחילה ממתן תורה. המורשת היהודית שלנו קושרת אותנו לארצנו ואם נבעט בה לא נשרוד כאן הרבה זמן. אף אחד לא מנסה לכפות על אדם לשנות את חייו, וקצת ידע על המורשת היהודית לא יזיק לאף אחד. וכמו שמי שנוסע להודו לאיזה אשרם לא קוראים לו משוגע כך גם לא יאה לקרוא לרב בבסיס "הזוי".

* * *

משה אליהו

להמחיש את תיעובנו

לאהוד שלום ובוקר טוב,

כמוך גם אני מודאג מהנגיסה התרבותית של החלק הדתי שבחברה שלנו. אבל גם לך אין שום הצעה מעשית כיצד להפסיק ולחסל את התופעה. אני מרשה לעצמי להזכירך כי הפוליטיקאים שלנו שללו מאיתנו את הזכות הבסיסית להסכים למיסוי שהם מטילים עלינו ולחייב אותם לעשות שימוש בכספי המיסוי למטרות שאינן מיועדות להבטחת שלטונם האישי.

נראה לי שרק סירוב לשלם מיסים, שיהיה מאורגן היטב בקרב הציבור החילוני הנושא בעול, יוכל להוות דרך להמחיש את תיעובנו מן התופעה הפסיכוטית הזו.

משה אליהו

* * *

נתי מלאכי

נמל עכו

דּוֹלֶה הַסַּרְטָנִים הָעַכּוֹאִי

מְמַצְמֵץ לְהֶבְזְקֵי מַצְלֵמוֹת

שֶׁל תַּיָּרִים יַפָּנִים,

הַיָּם יְרַקְרַק, נִרְעָד

לְקוֹל הַמּוּאֶזִין

מֵאֹזֶן לְאֹזֶן

שֶׁסִּירוֹת הַתֹּרֶן

מִשְׁתַּחֲווֹת.

הָלְאָה מִזֶּה חוֹלְטִים לַאפוֹת

בְּלַבָּנֶה, וְרֵיחַ שָׂרוּף שֶׁל שׂוּמְשׂוּם מֵהַשּׁוּק

בַּדּוּכָן שֶׁל נָאסָארִי.

זוֹהִי עַכּוֹ

כִּעוּר הַיֹּפִי, כְּמוֹ  חֲלִיפָה שְׁחוֹרָה

שֶׁל הָאִימָאם, עוֹבֵר לְיָדִי  בְּחָפְזָה

נָד לְשָׁלוֹם

לְיַד סִמְטַת נַעֲלֵי הָעֲצִיצִים

כְּרַעֲלַת אִשָּׁה שׁוֹמֶרֶת סוֹד

בְּאַבְנֵי הַחוֹמוֹת

שֶׁזּוֹכֶרֶת דַּיָּג

עִם עֲשָׁשִׁית נֵפְט שֶׁנִּבְלַע

בְּאַפְלוּלִית הַלַּיְלָה.

וּמִי שֶׁחָזַר מֵהַסְּעָרָה

חָזַר. וּמִי שֶׁלֹּא נֶאֱסַף

בְּחֵיקוֹ שֶׁל פּוֹסֵידוֹן

דְּמָעוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ.

* * *

יהודה דרורי

על הסברה ועל עובדות – מענה לאודי מנור

למאמר שלי על הצורך בהסברה אגרסיבית של עמדותינו (באחד הגיליונות הקודמים) עונה לי בגיליון הקודם מר אודי מנור, ומנסה להוכיח שחלק מטענותיי אינן נכונות או שחלקן מוגזמות ומעוותות. מר מנור  מתאר את עצמו כאיש השמאל מה שמסביר בהחלט את גישתו הבלתי ריאליסטית ל-7 הנקודות שעליהן עמדתי ואשר אני עדיין לא מוצא ע"פ מאמרו היכן טעיתי.

אמקד בתשובתי בעיקר במי יש לנו עסק, במי שהמציאו לעצמם שם: "פלשתינאים". רובם מהגרים למטרות עבודה מהארצות השכנות שבאו גם ביוזמת הבריטים להוות משקל נגד להתיישבות הציונית. אין ולא היה עם פלשתיני עד 1967... כיום כבעבר, רובם המכריע איסלאמים (ואין כיום דבר שנקרא איסלאם מתון כי המולות והאייתולות הם אלו שקובעים להמונים שלהם את סדר היום).

 אודי מנור מתנגד שאני מציג את האיסלאם בהכללה כדת אלימה ורצחנית. נכון. אולי הוא ימצא פה ושם אקדמאי רחום וחנון החי במערב והטוען שאיסלאם היא דת של אהבה ושלום... אבל אנחנו יודעים יותר טוב! לנו לא יספרו מעשיות... והזכיר לנו זאת בשבוע שעבר המופתי הירושלמי הנוכחי (שאחד מקודמיו ישב במטהו של אדולף היטלר במלחמת העולם השנייה כיועץ לנושאי השמדת היהודים בארץ ישראל). המופתי הנוכחי הצטדק על דבריו המזוויעים בטענה שבסך הכול ציטט את הקוראן ומוחמד שטענו שיש להשמיד ולהרוג את כל היהודים...

אני מבין שקשה לשמאלני כמנור להתגמש בדעותיו ולקבל את העובדה הנוראית שאין מוסלמים "טובים", ושכל מטרתם של הערבים, פה לפחות, הינה לחסלנו! הם אומרים זאת יום וליל, בכל כלי התקשורת, ולא מפסיקים לרגע להסית נגדנו.

גם העובדות ההיסטוריות בעולם (מתחילת האיסלאם ועד היום) טופחות על פניו של כל המאמין ב"טוב" שבאיסלאם. האיסלאם הינו (לפי הגדרת סלמן רושדי) דת השטן! רוב הקונפליקטים הרצחניים בעולם ב-60 השנים האחרונות (מדובר בעשרות!) מעורבים בהם מוסלמים, מסין, הפיליפינים והודו, ועד מרכז אסיה, הבלקן ובמדינות רבות באפריקה. הם רוצחים חפים מפשע בשם האיסלאם. הם רוצחים אחד את השני גם כן... השהידיות ו"המחבל המתאבד" הפכו לסיסמה ומודל לחיקוי כבר בגני הילדים שלהם, וכל התמרמרות של יפהפי-הנפש על האיסור שבהכללה לא משכנע. ולבסוף, בל נשכח את אמרתו המפורסמת של אחד המנהיגים הפלשתינאים שאמר: "אתם היהודים תפסידו לנו כי אתם מקדשים את החיים ואילו אנחנו מקדשים את המוות."

צריך להוסיף ?

זה מוביל אותנו ליהודים שחיו תחת האיסלאם, שהיו לא רק אזרחים סוג ב' – הם סבלו לא מעט מפוגרומים ורצח (לא תצליח למחוק זאת..) הם נאלצו לעזוב את בתיהם ולברוח עם הקמת מדינת ישראל בגלל לחץ ופוגרומים ורצח! האם לא שמעת על כך מר מנור? ומדוע לא להעלות זאת נגד "זכות השיבה"? ראה את המגוחך: למעלה מ-650.000 יהודים הגיעו הנה כפליטים ואנחנו קלטנו אותם כנגד – 150,000 הפליטים הערבים שברחו משטחי מדינת ישראל ב-1948 (זה היה המספר שמסר האו"מ ב-1949) ורובם עזבו בתיהם לפי דרישת המנהיגים הערבים. (ואז הוכנסו ע"י אחיהם במדינות ערב למחנות ריכוז שבהם הם מוחזקים עד היום כבסיס לפרופוגנדה נגדנו וכקלף מיקוח).

הטיעון המגוחך שטוען מנור – שלהעמיד את זה מול זה מסוכן עבורנו מפני שאז כביכול יוכלו להגיד לנו : "לתת לערבים זכות שיבה ושהיהודים יחזרו למדינות ערב." נו באמת, איפה שמעת את השטות הזו? ועכשיו מדובר כבר במיליון וחצי פליטים פלשתינאים. (בוא ונדמיין איך מיספר הפליטים הערביים נופח למטרות סחיטת מזון מאונרר"א, וזאת על-חשבון הכסף שה"כופרים" האמריקאים והאירופאים מזרימים לאו"ם).

אתה מודה בחצי פה, מר מנור, שנראה בעליל שהפלשתינאים לא מעוניינים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, פתרון שהוצע להם אגב עוד באוסלו. התשובה שלהם היתה: שתי אינתיפאדות. דובריהם רוצים את כל ארץ-ישראל ואינם מתביישים להודות על כך בפומבי. מבחינה היסטורית של המאה ה-20, ועידת סן רמו (תבדוק בספרי ההיסטוריה) נתנה ליהודים את כל ארץ ישראל המערבית. ומאז לא היתה כל החלטה שתבטל זאת, ותוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947 היתה בסך הכול המלצה (שהערבים לא קיבלו, תקפו אותנו, הרגו כ-10,000 מאיתנו, והפסידו) – מדוע אתה חושב שעכשיו מגיע להם פתאום גבולות 67'? ואפילו שהסכמנו לכך באוסלו, מדוע לדעתך הם מנסים לנתץ את גדר ההפרדה שאנחנו בונים אפילו בקטעים שזה ממש על קווי גבולות 67'? תענה לעצמך בכנות מחנך נכבד.

אז אתה מקפיץ אותי בעל-כרחי למסקנה שאני בעד מדינה דו-לאומית (החלום הרטוב של השמאל מאז ומתמיד). לא אדוני, אני לא רוצה לשלוט בערביי הגדה. אני בעד אוטונומיה עבורם ב-4 פרובינציות בהן הם חיים (צפון שומרון, מרכז שומרון, רמאללה והשכונות הערביות המקיפות את ירושלים, והר-חברון,). אגב, אשמח יותר אם הירדנים יבקשו שליטה על הפרובינציות הללו כי אתה הלא יודע בליבך שירדן היא למעשה המדינה הפלשתינאית. ולגבי ירושלים, נשמת האומה – אין לי כאמור כל בעייה עם השכונות הערביות של ירושלים, שיוחזרו להם לאלתר במקום שיהוו אבן על צווארנו מבחינה ביטחונית וכלכלית.

* * *

ניצה וולפנזון

100 שנים למות יוסף ויתקין

בד' בשבט תרע''ב (1912) נפטר יוסף ויתקין, ראש וראשון לעלייה השנייה, שה"קול קורא" שלו נחשב לאחד מזרזי אותה עלייה חלוצית. שנים אחדות לפני מותו שימש כמורה בבית הספר העברי הראשון בארץ (היום בית ספר "חביב") בראשון לציון.

אמי גרטלה הורביץ (בן זאב) ז"ל, (1896-1982), נכדת אחד ממייסדי ראשון לציון, זכתה להיות תלמידתו של יוסף ויתקין, וכך כתבה בזיכרונותיה:

"מעניינים ביותר היו שיעורי מר ויתקין ז"ל – שיעורי התנ"ך, ההיסטוריה והספרות. לא אשכחם. כל שיעור משלו היה ממש חוויה מיוחדת במינה. בשעה שלמדנו על הנביא ישעיהו, ירמיהו, או חזון יחזקאל, אותו חזון "העצמות היבשות" – הן כל מילה עוד מצלצלת באוזניי. באיזו התרגשות, באיזה כאב, הביע המורה כל פסוק, וביאר ושינה ושילש כל מילה. מורגש היה שכל זה נובע מעמקי לבבו, והשתדל להחדיר זאת עמוק לליבנו. אותה הפואמה "מתי מדבר" של ביאליק ז"ל או ''קוצו של יוד" של גורדון ז"ל –  הן לא אשכח זאת. אכן, הצליח מר ויתקין ז"ל להחדיר לתוכנו את האהבה לעם ולארץ, לתורה ועבודה."

מדבריה של אימי ניתן להבין מדוע הרבתה לצטט פסוקי תנ"ך בשיחותיה ואף ידעה ללמד אותי כתב רש"י בילדותי.

אמש [27.1], בתכנית הטלוויזיה "מקבלים שבת" של דב אלבוים, אמרה המרואיינת נויה שגיב כי בעליות הראשונות לא למדו תנ"ך ולא ידעו תנ"ך, דיברו אידיש ועסקו רק בתלמוד. ועל עצמה סיפרה שהיא משתדלת להדריך כיצד ללמד תנ"ך בעזרת קומיקס.

מעניין מה היה אומר על כך יוסף ויתקין...

ניצה וולפנזון

ד' שבט תשע"ב

אהוד: היססתי אם לצטט כאן את מכתבך עם דבריה של הבּוּרָה הזו בתוכניתו הפופולארית של הנבער, כי הדברים אינם ראויים לתגובה. אבל ייתכן ששניהם למדו אצל פרופ' חנן חבר או הושפעו ממסותיו המקוריות בדבר היידיש והגלות שבה גדלה המשוררת הלא-ילידית אסתר ראב.

* * *

מרדכי קידר

מערכת שלטונית בהתהוות

ב-25 בינואר 2011, לפני שנה בדיוק, החלו המוני צעירים מצריים לזרום לכיכר אלתחריר ("השחרור", מהכיבוש הבריטי) כדי למחות נגד שלטונו העריץ והמושחת של חוסני מובארק אשר ישב על כס השלטון כמעט שלושים שנה. הוא היה הרביעי בשרשרת השליטים ששלטו על מצרים מאז מהפכת הקצינים החופשיים ב-23 ביולי 1952. קדמו לו מוחמד נגיב, גמאל עבד אלנאצר ואנוור סאדאת. מאז המהפכה ההיא לא התקיימו בחירות אמיתיות במצרים, וכל המערכת השלטונית היתה לא יותר מאשר חותמת גומי ציבורית להחלטות הנופלות בחדריו של הנשיא, השליט. מערכת זו היתה בנויה ממועצת העם (בית תחתון), מועצת השורא (בית עליון), ממשלה, נשיא ומערכת משפט. מדי כמה שנים היו נערכות בחירות למועצת העם ומשאל עם על הארכת כהונתו של הראיס, אך היה ברור כי הרכבו המפלגתי של בית "הנבחרים" נקבע מראש על ידי הנשיא, ומשרד הפנים לא היה יותר מאשר "קבלן בחירות" שתפקידו היה לארגן הצגה של בחירות בין מועמדים שכל עניינם היה לאייש כיסא בפרלמנט, מבלי שלפרלמנט יהיה תפקיד אמיתי.

המפלגה השלטת בימי מובארק היתה "המפלגה הלאומית הדמוקרטית", ולנציגיה היה רוב של מושבי המועצה, כך שלמובארק היו חיים קלים: כמעט אף אחד לא הצביע נגדו, ואפילו אם היו מעזים להתאגד נגדו, לא היה בכוחם להסירו מתפקידו. מוסדות השלטון פעלו על פי חוקה שתפקידה היה לוודא כי הנשיא יישאר על כיסאו עד נשמת אפו האחרונה, תוך שמירה על תדמית של מערכת נבחרת ודמוקרטית. כך הפכה "מועצת העם" חותמת גומי עבור הנשיא, והכל – על פי החוקה והחוק.

מכה אנושה לחילוניים

מעבר לכך, יעד חשוב של החוקה היה למנוע את כניסתם של הגורמים הדתיים למערכת השלטון, בין אם מוסלמים ובין אם נוצרים. היה ברור כי תוצאות הבחירות משקפות את רצונו וכוונותיו של הנשיא יותר משהן מבטאות את מה שבחר העם: כאשר ביקש מובארק להפחיד את המערב כדי שאירופה וארה"ב יתמכו בו, הוא איפשר ל"אחים המוסלמים" לתפוס כ-20 אחוזים ממושבי מועצת העם – כ-80 חברים, ובפעם אחרת הוא איפשר להם להכניס מועמד אחד בלבד.

 עם השנים הוכנסו שינויים קוסמטיים בחוקה, בעיקר בעקבות דרישה ציבורית שהתבטאה בדרך כלל בהפגנות, אך שום שינוי מהותי בחוקה, בחוק ובמערכת השלטונית הנובעת מהם לא הועיל לעם המצרי לכפות [את רצונם] על הנשיא בדרכים רגילות.

 מאז פרוץ המהומות, ויותר מאז שהגיש מובארק את התפטרותו ב-11 בפברואר 2011, עסוקה הזירה הפוליטית הפנימית במצרים בשאלה אחת גדולה: איך תיבנה מערכת השלטון העתידית. שאלה זו נחלקת לשאלות משנה: מה יהיה ההרכב המפלגתי של מועצת העם? למי מותר להקים מפלגה? כיצד ניתן להבטיח בחירות שוות והגונות במדינה שמעולם לא היו בה בחירות כאלה? מה תהיה חלוקת הסמכויות בין מועצת העם, לנשיא ולבית המשפט, כך שלא תקום במצרים דיקטטורה נוספת? אין אפשר לנהל מדינה כל כך מורכבת ומסובכת באופן שלכל אחד תינתן זכות להביע דעה, אך מישהו חייב לקבל החלטות ולבצען?

במארס התקיים משאל עם על תיקון לחוקה, ועל פי החוקה המתוקנת התקיימו במהלך חודשיים, מנובמבר עד ינואר, הבחירות למועצת העם, שתפקידה העיקרי הוא לחוקק חוקים ולפקח על רשויות המדינה. מצרים מחולקת ל-27 מחוזות, והבחירות התקיימו בשלושה חלקים, כאשר כל חלק כולל תשעה מחוזות. לראשונה הותר להקים מפלגות על בסיס דתי, והתוצאות משקפות היטב את החלוקה הפנימית של העם המצרי:

מפלגות דתיות: מפלגת "החירות והצדק" השייכת לתנועת "האחים המוסלמים" זכתה ב-235 מושבים שהם 47.2 אחוז. מפלגת "האור" הסלפית זכתה ב-123 מושבים, המהווים 24.7 אחוז ממושבי המועצה. רשימה זו היא צירוף של שלוש מפלגות: "האור" שזכתה ב-106 מושבים, "הבנייה והפיתוח" שזכתה ב-13 מושבים ו"המקוריות" שקיבלה 3. מפלגה דתית מתונה, "המרכז", זכתה בעשרה מקומות.

כל המפלגות החילוניות יחד זכו בפחות משליש ממושבי המועצה: מפלגת "ופד" הישנה זכתה ב-38 מושבים שהם 6.9 אחוזים, "ברית הגוש המצרי" תופסת 43 מושבים שהם 7.6 אחוזים, "הרפורמה והפיתוח" 9 מושבים שהם 1.8 אחוזים, "המהפכה המתמשכת" 7 מושבים שהם 1.4 אחוזים, ועוד שמונה רסיסי מפלגות שקיבלו פחות מ-7 מושבים. תוצאות הבחירות הן מכה נוראה לחוגים החילוניים. הם היו אלה שבגופם ובדמם סילקו את מובארק, ואז באו הדתיים ולקחו להם את המדינה.

השבוע התכנסה לראשונה מזה שנה "מועצת העם" ("מגלס אלשעב") המצרית, שנהוג לכנותה "הבית התחתון". מספר חבריה של מועצת העם 508, מהם 498 נבחרי ציבור ועשרה ממונים על ידי המועצה הצבאית העליונה. ליו"ר הבית נבחר נציג המפלגה הגדולה, "החירות והצדק" של "האחים המוסלמים".

הוויכוח המתנהל בימים אלה סובב סביב שאלת היחס בין האיסלאם ובין המדינה. כבר בעת השבעת הנציגים הכריז אחד מהם, המשתייך למפלגה הסלפית, כי ישמור על החוקה ועל חוקי המדינה רק עד כמה שאינם נוגדים את השריעה האיסלאמית. יו"ר הישיבה, איש מפלגת הוופד החילונית, עצר את תהליך ההשבעה וחייב את הנציג הדתי לומר את הנוסח המקובל.

"האחים המוסלמים" שואפים להקים "מדינה אזרחית" שמקור הסמכות של חוקיה יהיה השריעה האיסלאמית, כך שחוקי המדינה ישקפו את רצון העם ולא יהיו מנוגדים לשריעה. "האחים" מתנגדים להקמת מדינה דתית, שכן אינם מקבלים מצב שבו אדם שולט באדם אחר בשם הדת. הסלפים אינם מקבלים את המונח "מדינה אזרחית", בחששם כי הכוונה האמיתית בביטוי זה היא מדינה חילונית.

חוקתיות – יש מאין

השלב הבא של הבחירות יהיה לבית העליון – מועצת השורא. בעבר מונו חבריה על ידי הנשיא, ובעקבות המהפכה יהיה זה העם שיבחר את נציגיו. השלב האחרון יהיה בחירת הנשיא, וגם מערכות בחירות אלה תתקיימנה בשלושה חלקים. על פי התכנון, יסתיים תהליך הבחירות ביוני, וכאשר תתקיים מערכת שלטונית חדשה ויציבה, תעביר  לידיה "המועצה הצבאית העליונה" בראשות הפילדמרשל חוסיין טנטאווי את סמכויות השלטון.

משימה נוספת של המערכת החדשה היא ניסוח החוקה. לשם כך נבחרה ועדה בת 100 איש המייצגים את כל מגזרי החברה המצרית. על החוקה יהיה לטפל בכמה שאלות יסוד המהוות סלעי מחלוקת קשה בחברה המצרית:

מעמד הדת וחוקיה – השאלה שמציבים הגורמים הדתיים היא כיצד יכול מוסד אנושי, שחבריו נבחרו על ידי אנשים אחרים ולא על ידי היושב במרומים, לחוקק חוקים? באיסלאם יש הבחנה מוחלטת בין ההלכה שהיא חוק שמיימי שקבע אותו יוצר העולמים, הקיים לעד, ובין "חוקים מומצאים" שמפיקים פרלמנטים זמניים על פי האינטרסים והחולשות של בני אדם. ההלכה מקובלת, ואילו החוקים המומצאים פסולים מעיקרם.

מעמד המיעוטים ובראשם המיעוט הקופטי הנוצרי – שאלה זו קשורה לשאלה הקודמת, שכן האיסלאם קובע שנוצרים ויהודים יכולים לחיות תחת כנפי האיסלאם, אך בתנאים מגבילים של "אהל ד'ימה" – בני חסות, שהם בעלי מעמד נחותה מזה של מוסלמים. אין הם יכולים לשאת במשרות שליטה על מוסלמים וחייבים לשלם מס מיוחד, ג'יזיה, שמוסלמים פטורים ממנו. בתיהם חייבים להיות נמוכים מגובה מסגד העיר, ואסור להם למכור יין במרחב הציבורי.

גישה זו כלפי הקופטים היא בעייתית מאוד, שכן הקופטים רואים בעצמם את תושבי מצרים המקוריים, לא פולשים כמו המוסלמים שהגיעו במאה השביעית לספירה, ולכן הם חוששים מאוד בימים אלה מהתחזקות הפיקוח המוסלמי על בניית כנסיות ומנזרים, ומהיעדר אכיפת הסדר הציבורי כשהם מותקפים על ידי המון, רכושם נבזז, גופם נפגע וכנסיותיהם נשרפות. רבים מהם מהגרים לכל ארץ המוכנה לקבלם.

מעמד הצבא – במהלך 60 השנים של שלטון "הקצינים החופשיים" התחזק מעמדו העל-מדינתי של הצבא. רבים מחוקי המדינה חלים על "פשוטי העם", אך לא על הקצינים והחיילים "המורמים מעם". לצבא מותר לירות על אזרחים אם לדעתו הם פוגעים בסדר הציבורי. גם כיום הצבא שולט במדינה, לאחר שבפברואר האחרון השעה את החוקה ל"חצי שנה" שעד היום עדיין לא הסתיימה. השאלות הקשורות למעמד הצבא משפיעות על יכולתם של הגופים הנבחרים להשפיע על מינוי קצינים, על הכרזת מלחמה נגד אויבים ועל האינטרסים הכלכליים הרבים והמסועפים של הצבא.

גם סוגיית השיפוט מושפעת ממעמד הצבא. יש במצרים נוהג שאם אדם מואשם בעבירה על פגיעה בביטחון המדינה, הוא עומד לדין בפני בית דין צבאי. דיני הראיות בבתי הדין הצבאיים שונים מאלו הנהוגים בבתי משפט אזרחיים, הנאשם אינו זוכה לייצוג מקצועי, והעונשים כבדים יותר. במהלך השנים הועמדו בעיקר אנשי "האחים המוסלמים" לדין בפני בתי דין צבאיים. הדרישה לבטל נוהג זה הוצבה כבר לפני שנים רבות, ויש סיכוי טוב שהיא תתקבל בעתיד הנראה לעין.

חלוקת הסמכויות בין הפרלמנט, הממשלה, ראש הממשלה והנשיא – במדינה שבה יש מסורת אזרחית, חלוקה זו נקבעת על בסיס של הסכמה גורפת. במדינה אוטוקרטית כמו מצרים, שבה הוחנקו כל המגמות המציבות את האזרח במרכז, והנשיא יכול היה לפגוע במנסים לקצץ בסמכויותיו, לא התפתח שיח חברתי המאפשר ניהול מחלוקות בדרכי שלום. מצב חמור יכול להתפתח כאשר תפרוץ מחלוקת בין הפרלמנט שנבחר על ידי הציבור, ובין הנשיא שגם הוא נבחר על ידי הציבור. מצב כזה יכול להביא לקיפאון פוליטי ולשיתוק מערכות.

הסכמים בינלאומיים – שאלה חשובה העומדת כיום בפני מעצבי מצרים העתידית היא עד כמה תהיה המדינה מחויבת לעמוד בהתחייבויותיו של השלטון הקודם. מצד אחד, מקובלת בעולם התפיסה כי שינוי ממשל, ממשלה או בית נבחרים אינו מהווה סיבה לביטול התחייבויות בינלאומיות של המדינה. במצרים היום השאלה מתמקדת בשלום עם ישראל. "האחים המוסלמים" הכריזו מאז 1978, עת נחתמו הסכמי קמפ-דיויד בין ישראל ובין מצרים, כי אין הם רואים בישראל ישות לגיטימית, ולכן אי-אפשר על פי האיסלאם לעשות איתה שלום, שכן שלום נותן לישראל "תעודת ביטוח". האם אכן תבטל מצרים בעתיד את הסכם השלום עם ישראל? האם תמשיך לאפשר לספינות ישראליות לעבור בתעלת סואץ כפי שהיה מאז חתימת הסכמי השלום, או שמא תשוב לחסום את התעלה בפני הספנות הישראלית? השאלה מתחדדת כשמדובר בכלי שיט של חיל הים, הנזקקים לעבור בתעלה על רקע המתיחות במפרץ הפרסי.

הסכמים אחרים של מצרים עם אירופה קשורים לתיירות, ויש כיום רבים במצרים, סלפים בעיקר, הקוראים לחסל את ענף התיירות בגלל סיבות הקשורות למוסר, סמים ואלכוהול.

סביר להניח כי לא יחולו שינויים מהותיים בהתייחסות מצרים לסוגיות בינלאומיות, שכן מצרים תלויה מבחינה כלכלית באספקת מזון מארה"ב, וזו תכפה על המצרים להתנהג באופן מקובל על העולם.

"מדינת מצרים המוסלמית הערבית"?

עוד סוגייה הועלתה בתקופה האחרונה, והיא שם המדינה, המבטא את סדרי העדיפות הלאומית שלה. שמה של מצרים הוחלף בידי נשיאיה כמה פעמים: אחרי האיחוד עם סוריה ב-1958 היא נקראה "הרפובליקה הערבית המאוחדת" – שם המבטא כי הערביות ניצבת לפני כל דבר אחר. סאדאת שינה את שמה ל"רפובליקת מצרים הערבית", ובכך הציב את מצריוּתה של מצרים לפני ערביוּתה, וכך גם ניהל את מדיניותו מול העולם הערבי: השיקול המצרי הפרטיקולריסטי היה חשוב בעיניו יותר מהאינטרס הערבי, ולכן חתם על שלום עם ישראל, בניגוד לעמדתן של כל מדינות ערב האחרות.

עתה תעמוד בפני המערכת המצרית השאלה הקשורה לשם המדינה, והעובדה שהאיסלאם נעדר ממנו. ייתכן כי שם המדינה יוחלף שוב, והפעם הוא יהיה משהו כמו "מדינת מצרים המוסלמית הערבית".

שאלת זהותו הפוליטית של הנשיא הבא חשובה מאוד. אומנם כעת "האחים המוסלמים" אינם מציבים מועמד משלהם. אך האם כך יהיה גם בהמשך – לעתיד פתרונים. נשיא חילוני עלול להימצא בעימות מתמשך עם הרוב הדתי בפרלמנט, ונשיא איסלאמיסטי כמו ארדואן ואיסמאעיל הנייה עלול להפחיד את העולם.

השבוע זכו אזרחי מצרים במתנת יום השנה למהפכה: טנטאווי ביטל את צווי החירום שעל פיהם פעל הממשל המצרי לאורך שנות שלטונו של מובארק, ואיפשרו לו לעצור אנשים ללא הגבלת זמן. מיד אחרי מהפכת ינואר האחרון בוטלו החוקים הללו, אך הוכנסו שוב לשימוש בעקבות פרעות רחוב. עתה הם שוב בוטלו, והשאלה היא האם יימשך המצב, או שהחוקים יוחזרו לתוקפם בעקבות הידרדרות ביציבות.

מצרים עומדת כיום בפני צומת החלטות גדולות וגורליות, שכל אחת מקרינה על האחרות. כשהכלכלה קורסת, ההשקעות החיצוניות נעצרו והתיירות מוקפאת, היכולת של מצרים להתארגן לקראת העתיד נראית מוגבלת למדי.

אין לנו בישראל אלא לאחל למצרים "רפואה שלמה" ובקרוב, עם הבעת נכונות לסייע לה בחשאי לצאת מקשייה. חשאי, היות שבמזרח התיכון שיתוף פעולה עם ישראל אינו נתפס בחיוב. באזור שלנו, הפטריות צומחות יפה בעיקר בחושך...

המאמר פורסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה".   

* * *

נילי דיסקין

"עילה מספקת" להתנערות מחובות אבהיים

הי אהוד,

רציתי להגיב לדבריו של אורי הייטנר על עניין החוק שביטל את חזקת המשמורת האוטומטית לאימהות לגבי ילד עד גיל 6. [גיליון 711]. לכאורה – נשמע הגיוני, צודק, פמיניסטי, ונכון. לדעתי, רק לכאורה. לפעמים כשמכירים נושא לעומק – יודעים דברים אחרים. כל החומר הכתוב, המקצועי, בנושאים אלה, מדבר על משהו הורמונלי שקורה לאשה אחרי הלידה ובמשך ההנקה שנותן לה חיבור ופניות לצרכי הילד עד כדי ניתוק גמור מהעולם סביב. וזו רק דוגמה אחת.  גם לפי החוק הקודם היה יכול אב לדרוש משמורת על ילד מתחת לגיל 6. אבל נטל ההוכחה (על אי מסוגלותה של האם להיות הורה ראוי) נפל עליו. לפעמים, בתנועות המטוטלת של ההיסטוריה החברתית, מגיעים לקיצוניות מיותרת. אם יש עובדות סוציאליות שלא עושות את עבודתן כראוי (פקידות סעד לסדרי דין, או עו"סיות של יחידות הסיוע לבימ"ש למשפחה, יש דרכים אחרות להגיב, לא בצורת חוק רע, ש"שופך את התינוק יחד עם האמבטיה" – במקרה הזה, ממש תרתי-משמע.

אני מדברת מניסיון רב שנים, מהיכרות קרובה עם הנושא (וגם עם ועדות שניט למיניהן שעסקו בטובת הילד, ועם איציק קדמן שנלחם כבר שנים רבות על רווחתם של ילדים), וגם מניסיוני, כצופה-סבתא, בדור שבו הורות האב והאם הפכה שיוויונית יותר. חשיבות האב בחיי הילד ברורה, אבל – אנחנו מדברים על חיי היום-יום של הילד.

אפילו עניין החזקה המשותפת שקיים בארה"ב כבר מזמן, הוכיח, לדעתי שהשיטה הקודמת שלנו היתה טובה יותר. לא תמיד צריך לערב חקיקה, שהיא בעניין זה בבחינת "פיל בחנות חרסינה", ולדעתי, שוב, מהיכרות עם הנושא, תועיל אולי למתי מעט שנפגעו בגלל עומס או טיפשות וחוסר שכל ישר, או עצלנות מחשבתית של עובדות סוציאליות – אבל, תפגע בצורה חמורה בילדים ותשמש להרבה אבות "עילה מספקת" להתנערות מחובות אבהיים אלמנטריים. (לא רק מזונות, אבל גם).

* * *

פַּאנְטוֹפְל ימין פאנטופל שמאל

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

פאנטופל ימין

פנטופל שמאל

אתם שני ידידיי הטובים ביותר

רק כאשר אני נכנס בכם

אני מרגיש בבית

במולדת

מאוּזן

בישראל

והרי אתם בכלל לא פאנטופלאך

אלא שני סנדלי אצבע סדוקים

מעור חום

של נמרוד

מלפני עשרים או שלושים שנה

אבל אני מקווה שתספיקו לי

יום ולילה

קיץ וחורף

כל זמן שאני חי בבית

ואולי גם למושב זקנים

אף כי אני מעדיף למות קודם

מוקף נכדים ונינים

* * *

יהודה בן-צור

דן בן אמוץ לא היה על סיפון "לא תפחידונו"

לאהוד, שבת שלום!

במבט שני זה אינו דן ועל כן אין מדובר ב"תוספת" לסרט [ראה גיליון 711]. היכרתי אותו היטב, היינו חניכים באותם הקורסים, מפקדי סירות וחובלים – שנמשכו כ-8 חודשים.

ייתכן שהכרוז בסרט הוא פנחס משקוב, אותו לא הכרתי כלל.

בברכה,

יהודה

אהוד: לי, ודומני למרבית קהל הצופים, הכרוז החייכן בסרט "הבלתי לגאלים" נראה במאה אחוז כדן בן אמוץ הצעיר.

* * *

נורית גוברין

4 הערות למוסף השבועי של עיתון "הארץ"

למדור "תגובות"

אודה לכם אם תפרסמו את הערותיי ל"הצופן הפוגלי".

תודה,

נורית גוברין

לְגַלוֹת ולדייק

קראתי בעניין רב את הכתבה המרתקת "הצופן הפוגלי" ב'מוסף הארץ' מהיום [20.1]. כמו כל אוהבי דוד פוגל ושוחרי הספרות העברית, שמחתי על גילוי רומן חדש של סופר חשוב זה.

אני מבקשת להוסיף 4 הערות:

א. שמחתי לקרוא את דבריהם של שני תלמידיי ממשיכי שיטתי במחקר הספרות בדרכם העצמאית: ד"ר עודד מנדה-לוי וד"ר לילך נתנאל.

ב. זיהויו של דוד פוגל כדמות בסיפורו של ג. שופמן "במצור ובמצוק" מבוסס על מחקר מפורט שלי, משנת 1975 שכונס במונוגרפיה בת שני הכרכים שפירסמתי על  ג. שופמן: 'מאופק אל אופק – ג. שופמן חייו ויצירתו',  (הוצאת אוניברסיטת ת"א ויחדיו, 1983). מחקרי פורסם בתקופה שבה זיהוי דמויות נחשב כמעשה בלתי-ראוי במחקר הספרות, והיום רבים מתבססים עליו וממשיכים אותו.

ג. שמו המדויק של הספר שבו פורסם מחקרו היסודי של פרופ' דן לאור הוא: 'ממרכזים למרכז. ספר נורית גוברין', בעריכת אבנר הולצמן, בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, תשס"ה/2005. הספר הופיע ליובל ה-70 שלי, ועם יציאתי לגימלאות.

ד. אני מצטרפת לדעתם  של מנחם פרי, מיכאל גלוזמן ועודד מנדה-לוי – שהרומן לא הוצפן, אלא נכתב, כדרכו של פוגל בפרט, וכדרכם של סופרי אותו דור בכלל, בכתב-יד קטן וצפוף בגלל החיסכון בנייר.

בברכה,

פרופ' (אמריטה) נורית גוברין

החוג לספרות אוניברסיטת תל-אביב

ת"א, כ"ה בטבת תשע"ב / 20.1.2012

* * *

מתי דוד

1. השמאל האליטיסטי הפך למסית אנרכיסטי

המאשים את ישראל כבסיס קולוניאליסטי

האידיאולוגים הנאיביים של השמאל משלים שיש להם פתרון לחלום של השלום. האריסטוקרטים הדוגמטיים של השמאל, רואים עצמם כמתקני העולם והשלום. קבוצה מאוד מסוימת של אנשי רוח ואנשי אקדמיה קיצוניים, המזוהים כפעילי שמאל (הנאיבי והדוגמטי), שיש להם כניסה קבועה ללא מיגבלה לתקשורת, להשמעת ביקורת כלפי כל מי שלא בדעתם, רואים את עצמם כאליטה שיש לה שלמות התבונה והחוכמה בכל נושא ועניין.

האומנם?

האמת שונה לחלוטין. 

זו קבוצה אריסטוקרטית ודוגמטית, בעלת מאפיינים של התנשאות, עליונות, שחצנות, לעג, זלזול ושנאה כלפי כל מי שאינו בדעתה ובטעמה. זו קבוצה שמתנגדת כמעט אוטומטית לכל מינוי, כל שינוי, ולכל החלטה ממשלתית וממסדית שאינה תואמת את עולם המושגים המיושנים שלה. זו קבוצה שחותמת כמעט על כל העצומות של השמאל, המתפרסמות בעיתון "הארץ" [לרוב בתמיכת הקרן לישראל חדשה. – אב"ע], ומשתתפת בכל ההפגנות של שלום עכשיו ושאר ארגוני השמאל. זו קבוצה שלדעתה כל מה שמוגדר כ"שמאל" הוא חזון, הגיון, ופתרון.  ואילו כל מה שמוגדר כ"ימין" הוא אסון, כישלון, אבדון, וריקבון.

זו קבוצה שפועלת בהרגשת "שליחות" כפולה: תמיכה מתמדת בפלסטינים, והתנגדות מתמדת לממשלה, והאשמתה בהעדר השלום.

זו קבוצה המעודדת השתמטות מצה"ל, תומכת בביצוע עבירות על החוק, יוצרת קשרים עם ארגונים עוינים, חותמת על עצומות תמיכה בחרם על ישראל.  קבוצה אנטי ישראלית שתומכת בגלוי באויבי ישראל תחת האליבי "למען השלום".  קבוצה שפועלת בקמפוסים בארץ ובחו"ל נגד המדינה, נגד צה"ל ונגד הציונות, וכביכול "למען השלום". הם בבחינת סכנה אורבת מפנים.

זו קבוצה שיש לה מושגים שליליים על ערכים לאומיים: הם לועגים לפטריוטיזם ("מפלטו של הנבל"). הם בזים לקונצנזוס לאומי ("מזויף"). הם מתנגדים ללאומיות ("פשיזם"). הם מבקרים את הגנרלים ("מיליטריזם"). הם תוקפים את צה"ל ("צבא כיבוש"). הם מזלזלים במתריעים על סכנות ("יצרני פאניקה").

זו קבוצה שאיבדה איזון ותבונה, תוקפת ומבקרת את כל סביבתה, ומגיבה בעצבנות ובהיסטריה לא רציונלית, על כל אירוע והחלטה ממשלתית שלא על פי טעמה, "בסגנון" תעמולתי קומוניסטי ישן: "הדמוקרטיה בסכנה", "סתימת פיות", "פשיזם", "גזענות",  "אפרטהייד", "דיקטטורה", "קץ שלטון החוק", "מקארטיזם". הם איבדו לחלוטין תבונה והיגיון.

זו קבוצה המאמינה ב"ברית הזוגיות" של מאבק משותף בהפגנות של אנשי שמאל יחד עם פלסטינים, כשמעליהם מתנוססים דגלי פלסטין ודגלי האיסלם.

זו קבוצה המאמינה בחזון אוטופי, וירטואלי ונאיבי – שלפיו ניתן להפוך את ישראל לגן עדן של ביטחון, שלום ושיוויון, אם רק ניסוג לקווי 67', נפנה את ההתנחלויות, נסכים לפתרון הומאני של "זכות השיבה", נמגר את הלאומנות, הקפיטליזם והימין. זו קבוצה ה"מאשימה" את ה"כיבוש" בכל הצרות.

האומנם? האם לפני הכיבוש וההתנחלויות נתנו לנו לחיות בשקט? האם שכחנו את הטרור הפלסטיני מ-48' ועד 67'?

קבוצה זו מאמינה שניתן להוביל מהפך שמאלני להפלת ממשלת הימין על-ידי צונאמי מדיני, צונאמי חברתי וצונאמי מפלגתי. מאחר שזה לא קרה, הם החליטו להשתלב בפעילות האנטי ממשלתית שמובילה "שלום עכשיו" האמריקאית – "גי סטרייט", שהפיצה לאחרונה מסמך קיצוני אנטי ישראלי!  במסמך זה הם האשימו את אובמה והמימשל האמריקאי בתמיכה מוגזמת בישראל, שלדעתם פוגעת באינטרסים אמריקאים!  לקרוא ולא להאמין.

"שלום עכשיו" האמריקאית בשמה "גי סטרייט" הזמינה לאחרונה משלחת של גנרלים ודיפלומטים ישראלים, כולם לשעבר – למסע הסברה מחוף לחוף, כדי לבקר את החלטותיה של ממשלת נתניהו, ו"להציע" פתרון כפוי לסכסוך, לטובת הפלסטינים.

למסע הסברה זה היתה תוצאה אפקטיבית מיידית. סיוע בפועל לטיעונים של הרשות הפלסטינית כי אין שום חשיבות ביטחונית לקווי 67' וכי על ישראל לסגת לקווים אלה למען השלום. כולם עוד זוכרים את האמירה ש"אין ערך לשטחים". אפשר וצריך לפנות את כל השטחים, כולל את רמת הגולן, "למען השלום", שמשמעותו במזרח התיכון, פיסת נייר שעפה ברוח, במשטרים ערבים מוסלמים המצויים תדיר בהפיכות ובמהפכות.

בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי, מנהלים חלק מאנשי השמאל "הסברה" אנטי ישראלית ואנטי ממשלתית ברחבי העולם, במגמה לגייס פתרון כפוי בסכסוך הישראלי פלסטיני.  שותפים למסע זה אנשי אקדמיה ודיפלומטיה ישראלים, בסיוע קרנות וממשלות זרות, "הקרן החדשה לישראל" ו"שלום עכשיו". רק לאחרונה פירסם מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ, ד"ר אלון ליאל, מאמר קטרוג על ישראל באתר אינטרנטי אירופי EUROBSERVER. מאמר הקורא לאיחוד האירופי להתערב בתהליכי החקיקה של כנסת ישראל לאחר שלדעתו ישראל הופכת לאפרטהייד.

אנשים אלה זקוקים לזעזוע מבריא לשם ריפוי תודעתי מהחלום האידיאולוגי הנאיבי של מהפך ושינוי המשטר הפרלמנטרי הישראלי. אנשים אלה ראוי שיתפכחו ויתחברו למציאות הריאלית בה אנו חיים. מציאות של איום קיומי מצד החזית האיסלאמית הקיצונית שמסביבנו.  מציאות המחייבת את כולנו לאחדות פנימית, עוצמה צבאית, ערבות הדדית ולא מריבה מפלגתית אידיאולוגית הרסנית, בנוסח השמאל הקיצוני, שמנפח את העיקרון התעמולתי הקומוניסטי הישן שאומר: " מה שיותר רע יותר טוב למימוש המהפכה!"

2. האומנם קיים איזון בשידור?

בלוחמה הפסיכולוגית על דעת הקהל, בינינו לבין הפלסטינים, שמתנהלת במלוא עוזה, בתקשורת העולמית והישראלית, ידנו על התחתונה. זאת גם על רקע רצונה של חלק מהתקשורת שלנו להיות תמיד כביכול מאוזנת, ניטרלית ואובייקטיבית ולהציג ללא כל יחס והצדקה את עמדות "הצד השני". חלק מהעיתונאים הפכו לכתבים מגויסים של האו"ם, במסווה של |אובייקטיביות מקצועית". כאליבי לתקשורת אנטי פטריוטית מופקרת.

כאשר התקשורת שלנו – בעיקר האלקטרונית – נותנת במת תעמולה והסתה קבועה לנציגי "הצד השני" שהם אויבינו, אנחנו מפסידים המערכה.

בתגובה לכל ביקורת צודקת המושמעת נגד התקשורת, בגין מדיניות שידורים מעוותת, מגמתית וחד ממדית, המשרתת את תעמולת אוייבנו נגדנו, התשובה הקבועה, השגרתית והשקרית היא: "כל אשר אנו משדרים הוא מקצועי, ענייני ואובייקטיבי."

נו באמת!

בכל שיקול מקצועי ברוטו של עיתונאי יש גם שיקול אישי נטו. זאת מאחר ועיתונאי נולד בצלם אלוהים שיש לו הטיות, נקמנויות, חשבונות ודעות כמו לשאר הבריות. הוא איננו תוכנת מחשב, ועל כן כל טענה רק למקצועיות נטו לא קיימת, מאחר וגם אובייקטיביות לא קיימת. התקשורת מתגוננת נגד הביקורת הצודקת כלפיה באמירה אינטלקטואלית ומקצועית כביכול שחובתה לשקף ולבטא גם את "הצד השני" בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כדי שהתקשורת לא תקפח את "הצד השני", ועל מנת להביא מציאות מטורפת זו של "איזון בשידור" לאבסורד, אני מציע להפיק תכניות חדשות.

אני מציע למנות את ד"ר אחמד טיבי, לעורך ולמגיש של סידרה חדשה בשם: "מבט שני על המפעל הציוני", סידרה שתהיה המשך ל"תקומה". זאת על מנת "לתת ביטוי לצד השני".

אני מציע למנות את ד"ר ניב גורדון וד"ר אילן פפה לעורכי תוכנית חדשה בשם "הגיליוטינה". בתכנית ישתתפו "ההיסטוריונים החדשים" שהפכו למכסחי המיתוסים הלאומיים והציוניים "כדי לתת ביטוי לצד השני." היסטוריונים אלה יצטרכו להוכיח כי "הנאשמים" לאסון הפלסטיני הם אך ורק היהודים, הציונים והישראלים. גם תכנית זו מטרתה לאזן את "התעמולה הציונית" ולהציג את האמת של "הצד השני".

אני מציע למנות את העיתונאי גדעון לוי ("הארץ") לעורך ומנחה של תוכנית תחקירים חדשה בשם "פשעי מלחמה". בתוכנית יחשוף גדעון לוי את כל פשעי המלחמה של צה"ל ושאר כוחות הביטחון הישראלים, בגישה אובייקטיבית ומאוזנת.

אני מציע למנות את העיתונאי עקיבא אלדר ("הארץ") ומנכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר לעורכים ומנחים של תוכנית חדשה בשם "מָעָקַב". התוכנית תחשוף את כל הפרטים על ההתנחלויות והמאחזים מעבר לקו הירוק.

אני מציע למנות את צמד העיתונאים רן אדליסט ואמיר אורן, כעורכים ומגישים של תוכנית חדשה בשם "במה טעיתי". לתוכנית יוזמנו רק אנשי השב"כ והמוסד, על מנת שניתן יהיה לחקור אותם ולדווח על כל הטעויות, הכישלונות והפרשיות המבצעיות, שטרם ידועות. כל זאת במסגרת סיסמת זכות הציבור לדעת, עד לאיבוד לדעת.

על פי אותו "ההגיון" של "איזון בשידור", תהיה חובה לשדר ולהשמיע "בילאדי בילאדי", המנון אויבינו, כסמל לתרבותנו ועוצמתנו, על פי "ההיגיון" של שדרינו.

על פי אותו "ההיגיון" של "איזון בשידור", תהיה חובה לשדר בתדירות גבוהה את סיסמת הקרב הפלסטיני "בדם ואש נפדה את פלסטין". זו סיסמת המוטו הערבי של תרבות ואמנות לוחמת של אויבנו, שאסור שתהיה נפסלת בישראל "המתקדמת".

על פי אותו "ההיגיון" של "נא להכיר את אויבנו," צריך יהיה להמשיך ולשדר את תועמלני אינתיפאדת אל אקצה ותמונות התעמולה של לוחמי החיזבאללה, החמאס, התנזים והג'יהאד כדי לסייע בהגברת המחלוקת בדעת הקהל בישראל, כפי שהכריזו זאת בגלוי מנהיגיהם.

ואחמד טיבי צוחק כל הדרך אל אולפן הטלוויזיה ואומר: אשרי פלסטין שיש לה תקשורת ישראלית אוהבת ותומכת, את ישראל מבקרת.

דרוש מהפך תקשורתי.

בין תקשורת מגויסת בנוסח בולשביקי, לבין תקשורת מופקרת בנוסח האנרכיסטי דרושה תקשורת הוגנת. מאוזנת ופטריוטית.

מתי דוד

לשעבר חבר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ודירקטור בחברת החדשות.

אהוד: ההצעה שלך מתונה מדי. מגיעה לפלסטינים ולעוכרי ישראל הרבה יותר חשיפה בתקשורת משקיבלו עד כה. הנה, למשל, אנחנו מוציאים כבר כשבע שנים את המכתב העיתי ביותר מאלפיים עותקים פעמיים בשבוע – ומעולם לא הוזמנו בכל התקופה הזו להביע את דעתנו ברשתות הרדיו ובטלוויזיה. אבל לכל מנוול פלסטיני [וגם לעבריין רגיל כמו מרגלית צנעני] יש יותר זמן שידור וחשיפה בעיתון מאשר לנו, שמשפחתנו נמצאת בארץ מאז 1875 וייסוד פתח תקווה ב-1878; נמצאת הרבה יותר זמן מאשר נמצאות בה רוב משפחות המהגרים ה"פלסטינים" שהגיעו אליה במרוצת השנים האלה, בעקבות המפעל הציוני – מכל רחבי המזרח התיכון והמגרב, ואשר מכנים עצמם "פלסטינים" לצרכי טרור ותעמולה וכדי למגר את "היישות הציונית" אבל למעשה, והם לא מסתירים זאת, הם רואים עצמם כחלק מהאומה הערבית כולה, זאת בטרם החלה להתפורר לעינינו לשבטים ולעדות.

* * *

אהוד בן עזר

תערוכת ז'אק מורי קתמור במוזיאון גוטמן

ליל שישי אחד בראשית שנות ה-70, בעודי גרוש טרי, הזמין אותי חבר סופר לבוא, יחד עם שתי ידידות שלו (שאחת מהן תהיה לימים אשתו), למסיבה אצל ז'אק מורי קתמור בדירתו שבקומה השנייה ברחוב יחזקאל פינת שדרות נורדאו בתל אביב, דירה הצופה לחזית. החדר המואר הגדול היה מלא בחורים ובחורות שרועים בתנוחות שונות על פני מזרנים, ספות וכורסאות, וסיגריה לבנה, גדולה ועבה, מגולגלת ביד, עוברת ביניהם, והם מעשנים אותה בהנאה ומתמסטלים. באמצע מעגל המשתתפים ישב זקוף בעל-הבית ז'אק מורי קתמור, רזה, מזוקן ורב שיער שחור, כמו ישו מזרחי וככהן גדול של החבורה, והוא שכנראה גם סיפק את החשיש.

מעודי לא הייתי במסיבת סמים, וכנראה גם לא אהיה. נהגתי אז וגם כיום לעשן מקטרת טבק [תערוכת ארינמור+אמפורה+פליינג דאטשמן, האחרון לצערי כבר אינו קיים, וזאת על פי התערובת שלימד אותי לפני כ-45 שנה מר פס, בעל חנות הטבק והמקטרות ברחוב אלנבי, כיכר מגן דוד]. באותם ימים עדיין היה אפשר לעשן, גם מקטרת, בדירות, ללא צורך לצאת החוצה כבני כת הטמאים.

הסיגריה המעשנת עם החשיש הועברה בתורה גם אליי ואולם אני העברתי אותה באלגנטיות הלאה ונותרתי נאמן למקטרת. מה שעניין אותי שם היו לא הסיגריה אלא הבחורות המעורטלות-למחצה שרבצו לידי על המזרנים ושאפו מלוא ריאותיהם מהסיגריה, והערוות שלהן היו במרחק נגיעה ממני. אני חשבתי שההתמסטלות של זו ששרועה לידי תעזור לי לפתות אותה למטרות סקס, ולטשתי עיניים בירכיה החשופות בעלות העור השזוף-קלות והחלק, שעוררו בי חשק עז ללטף אותן ולעלות גבוה יותר אל הגבעה הזהובה בתקווה לגרות את דגדגנה המסטולי, שהוא בוודאי כבר רטוב – וכך היא תסכים לצאת איתי ולסיים את הלילה במיטתי בעודה הזוייה-למחצה ורכה מאוד – אפוא! כל יצר מיני היה מהן והלאה! הן התמכרו רק לחשיש. ואכן, גם מבלי לעשן אותו היה חלל החדר רווי ריח חשיש ואני הרגשתי כמו מסטול פאסיבי שמתחיל לשאוף מהסם ועיניי נצרבות ולחיי בוערות – וזה לא מצא חן בעיניי.

לא נשארנו עד סוף המסיבה, ואולי גם חששנו פן יבואו שוטרים לפתע. לי מספיק היה החשש פן יראו את ישבני הערום ב"העולם הזה", לאחר שצולמתי מנקב בגג הבניין בעודי שוכב על בת מושבתי ג. ב. בדירתה התל-אביבית.

 יצאנו וליווינו את שתי הידידות לבתיהן ונפרדנו. עם ז'אק קתמור עצמו לא היה לי שיח ושיג.

חלפו השנים וממנו נשאר לי רק זיכרון קלוש של סרטו "מקרה אישה" (1969) בשחור-לבן עם הכוכבת היפהפייה, אשתו-בשעתה, הלית קתמור-ישורון, בתו של המשורר אבות, שחושפת שם את החזה שלה, מה שנראה מאוד אוואנגארדי בשנים ההן. זכרתי את שמו בתקשורת כבמאי סרטים וכמכור לסמים, ולא ידעתי שהיה גם צלם וצייר מחונן ומפתיע.

על כן היתה לי הפתעה גדולה לראות את התערוכה המתקיימת כיום במוזיאון נחום גוטמן, "למות לאט – ז'אק מורי קתמור ו'העין השלישית'", שהאוצר שלה הוא אורי דרומר; שגם פירסם בהוצאת מוזיאון נחום גוטמן לאמנות כרך עם-כרס ובו מרבית הצילומים והציורים של התערוכה, ומאמרים על קתמור וקבוצת "העין שלישית" ממחקריו-שלו וכן מדבריהם של יגאל בורשטיין, מיכאל גליוביץ', יפעת סגן, סיגלית בנאי, וקטעים מתוך יומניו של ז'אק מורי קתמור.

ניקח לדוגמה קיר שלם של צילומים מוגדלים, בחזות חשופים ובידיים פרושות לצדדים כתנוחת ישו על הצלב, אבל כאן הרקע המשותף לכל תמונה בודדת – הוא של אותן אצטבאות ספרים. תוכלו לראות זאת בצד השמאלי של אולם התערוכה, לא רחוק מהשלט הקטן המבקש שילדים עד גיל מסויים לא ייכנסו ללא ליווי של מבוגר. הצלם הוא צחי אוסטרובסקי, והמצולמים הם זאק מורי קתמור, אבישי אביבי, מיכאל רורברגר, אמנון סלומון, אן טוכמאייר, שלומית וירשובסקי ואירית גודיק. כולם צעירים ויפים. לכולם רעמת שיער גדולה – והמבדיל בין הגברים לנשים הוא שלגברים, לבד משיער ארוך – יש גם שפם וזקן. וכולם, גם לנשים, יש שפע שיער מתחת לבתי השחי. ממש מרענן למי שזוכר עדיין את המקומות ההם, שאינם קיימים עוד, ושתמיד היה בהם, כשהגעת תחילה אליהם – מעין תמונת פתיחה או מחזיק מפתחות של שיער הערווה. זהו קיר צילומים מהמם, אירוטי, אסתטי ומבשר משהו חדש ומרדני, והוא כמו סמל לתערוכה כולה שבה קתמור עצמו, גופו, גלגוליו, הם חלק מהיצירה האמנותית.

נביא כאן מדבריו של האוצר אורי דרומר במסת הפתיחה "מסע חניכה" של ספר התערוכה:

ז'אק יעקב מורי קתמור מסע בין תרבויות, זהויות, זמנים. מסע מקהיר, לאירופה לתל אביב, לאמסטרדם ובחזרה. מסע של קווים מקווקווים בין הים התיכון ואירופה. קווים שמחברים בין התשוקה והמוות; הקושרים את האישה, גופה ואיבר מינה, ליסודות מאגיים וקבליים לצד מושג הגאולה העובר בביבים. קווים שמחברים את היהודי הנודד עם החטא, האסור, עם המתחים הטעונים שבין נצרות ליהדות ועם קצוות הזהות הישראלית. קווים על פני השטח ופני המוות של הפופ. המחברים את הגיאומטריה של האוונגארד הרוסי והמושגיות המינימליסטית, היוצרים מפות שטח דחוסות, מרובות רבדים והקשרים, חורים וקברים. קווים שמזכירים כתב יתדות. אנארכיזם רוחני, אנרגיה אירוטית. אשלייה. קווים המגלים פורטרט של דמות אניגמטית, מלאת סתירות והרס עצמי. חיפוש אינדיווידואלי אקסיסטנציאלי, שוחר חופש ושחרור מיני.

קתמור הושפע מהסוריאליזם, מהלטריזם ומהקולנוע הניסיוני האמריקני. הוא הזדהה עם החתרנות הדאדאיסטית ועם תנועת הביט. במסעו התבסס על יסודות לטריסטיים ופסיכו-גיאוגראפיים, כאלה שהגו הסיטואציוניסטים. המסע בעקבותיו כולל עלייה תלולה ומורד ארוך ומתמשך. צריכת סמים הזייתיים ופסיכדליה.

אצל קתמור ישנה הקבלה ברורה בין יצירה לביוגרפיה. הוא ניסה ליצור מפה ומערכת שיחברו בין האמנותי ליום יומי, בין החווייתי למדעי, בין המקומי לאוניברסלי ובין האהבה הקוסמית לארצית. מלנכוליה, אקסטזה ומוות כתפיסות עולם.

דמותו של ז'אק מורי קתמור הילכה קסם: ישו שחור בעל שארם צרפתי, אמן טוטאלי, אינטלקטואל, חתרן תרבות מוקף נשים יפות. הדימוי שבנה לעצמו היה ממגנט. אלא שהאישיות המורכבת שלו מתגלה כמרובת ניגודים ומסוכסכת. מכרים מתארים אותו כדמות מרדנית אנארכיסטית, חזקה ואגוצנטרית, ובמקביל כאיש תרבות קלאסי רומנטי, אדם רחב-לב, חם ואנושי.

עד כאן חלק מדברי דרומר.

אכן, לדעתנו – לתערוכה החדשה במוזיאון גוטמן יש ניחוח שונה כמעט מכל מה שהוצג בו לאחרונה. קודם כל אין הזדהות עם הנרטיב הפלסטיני, מה שאיפיין את הקו של המוזיאון בימי האוצרת הקודמת, אך יש גם רוח מהפכנית, שובבה, קלילה וגם רצינית, ותל-אביבית וצעירה, שבאיזשהו אופן, קצת פאראדוכסאלי, קרובה גם לרוחו של נחום גוטמן, למרות שסגנונו ותקופתו של גוטמן בעיר הזו היו שונים לגמרי, וכמובן גם חייו.

מומלץ מאוד לבוא לראות את התערוכה הזו, אך בשני אופנים. אם אין לכם הרבה זמן, אתם חולפים על פניה בחצי שעה לערך, מתרשמים, אין חשש שילדים יפריעו לכם כי תודה לאל התערוכה היא לא בשבילם, אי אפשר לקחת אותם לראות שפע כזה של כוסים מזוקנים – ואתם יוצאים.

אך אפשר לבלות בה גם כשעתיים ויותר, לקרוא בספר-הקטלוג, לראות את כל קטעי הסרטים בעמדות השונות, ולהתעמק בכיתובים שעל הקירות, המלווים כל תקופה ותקופה בחייהם של קתמור וקבוצתו. נעשתה כאן מלאכת אוצרות שקדנית, רבת אהבה והשראה, ראוייה להערכה – וגם נמנעת ככל האפשר מן הפיתוי הפלקטי – לעשות את ז'אק מורי קתמור לקדוש פוליטי שמאלני פרו-פלסטיני שנרדף על ידי המימסד הישראלי – אף כי התנגשויות עם המשטרה לא חסרו לו, בעקבות צריכת הסמים, שבעטיין היגר ב-1974 להולנד עם אשתו אן טוכמאייר למשך שנים רבות.

עם כל הסימפטיה לתערוכה, לא נראה לנו שהפסדנו משהו בכך שבשעתו לא נמנינו על חוג ידידיו ומכריו של המנוח.

* * *

אורי הייטנר

סקירת עיתוני סופשבוע 27-28.1.12

* צל"ש השבוע הוא לעיתון "הארץ". הכותרת הראשית של העיתון מתארת סקר מקיף אודות זיקת אזרחי ישראל היהודיים לאמונות ולאורחות חיים יהודיים: "80% מהיהודים מאמינים בקיום אלוהים." הצל"ש הוא על עצם הבחירה בנושא זה ככותרת הראשית. אני סבור שהעיסוק בסוגיות הזהות היהודית והתרבות היהודית צריך לתפוס מקום מרכזי בחיינו הציבוריים. היום, העיסוק התקשורתי בהם, ברמה של כותרות ראשיות, הוא בדרך כלל מן הצד הפוליטי – חקיקה דתית, כפיה דתית/חילונית, חופש הפרט, אירועים הנוגעים להקצנה כמו בנושא הדרת הנשים. כאשר "הארץ", בערב שבת, בוחר למקם בכותרתו הראשית את העיסוק בזהותנו היהודית, לפני סוגיות אקטואליות בוערות כמו פרשת נתן אשל, הקריטריונים לדיון ציבורי וכו', הוא ראוי על כך לשבח.

ובכל זאת, כדי שעיתון יציג נושא ככותרת ראשית, כנראה שהמידע שהוא מציג נתפס בעיניו כ"אדם נשך כלב", או בהשלכה לאירוע חדשותי שאירע השבוע – תינוק נשך נחש. הפן החדשותי המסעיר הוא ההתחזקות בזיקת החברה היהודית לדת; בדתיזציה של הישראליות. אני לא רואה בתוצאות הסקר שינוי דרמטי. מחקר העומק של מרכז גוטמן, נערך זו הפעם השלישית. הוא נערך לראשונה לפני כעשרים שנה, והתוצאות אז היו קרובות מאוד לתוצאות היום. התחזקות הזיקה לדת בעשרים השנים האלה היא נמוכה, בהיקפים של 1-4% בדרך כלל.

איני מקבל את טענת המהפך הדרמטי. את מאמרו במוסף "הארץ" בעקבות המחקר: "אין רוב חילוני", פותח הסופר והמסאי אסף ענברי במילים: "היה רוב חילוני. היה ואיננו." ואילו פרופ' ידידיה שטרן, מראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שעמד מאחורי המחקר, מצביע על שינוי עמוק בחברה הישראלית, בראייה היסטורית. "לי כילד דתי בשנות ה-60 היה ברור שנגזר עליי להיות בשמורה של אינדיאנים. היה ברור שהחילוניות הבן גוריוניסטית היא המנצחת ואני איאלץ לחיות כשבט נכחד בשוליים. הילדים שלי, שגם הם דתיים, כבר חיים בתודעה שונה לגמרי, שהם חלק מציבור חשוב, מרכזי ומוביל."

למיטב הכרתי, שניהם טועים. מה שהשתנה אינו מושא המחקר, אלא המתודה שלו. המתודה של המחקר, שנעשה לראשונה בשלהי שנות ה-80, הוא שלראשונה נקודת המוצא שלו לא הייתה דיכוטומיה בין "דתיים" ו"חילונים", כאשר כל מי שאינו מגדיר עצמו כדתי הוא בהכרח חילוני ואם הוא חילוני הרי שהוא אתאיסט, הוא ידיר את רגליו מבית הכנסת והמנהגים היהודיים זרים לו ורחוקים ממנו. השינוי הוא ברצף של הגדרת הזהות, מחרדי ועד אנטי דתי ובאמצע – ההגדרה החשובה "מסורתי". מסתבר שעשרות אחוזים מן הציבור הגדירו עצמם, כבר לפני למעלה מ-20 שנים, וכך גם היום, כמסורתיים. כמו כן, התברר שכאשר המחקר בחן התנהגויות מסורתיות ואמונות רליגיוזיות, רבים מאלה שהגדירו עצמם כחילונים, רחוקים מן הסטריאוטיפ החילוני.

כאשר פרופ' עמנואל גוטמן פרסם את מחקרו הראשון, הייתי תלמידו בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בהר הצופים. הוא הקדיש שורה של שיעורים לתוצאות המחקר, בקורס בנושא דת ומדינה בישראל. אני ראיתי בתוצאות המחקר אישוש אקדמי מחקרי לתחושת הבטן שלי, שהחלוקה הדיכוטומית לחילוניים ודתיים אינה משקפת את המציאות שאני מכיר. בניגוד להערכתם של שטרן ושל ענברי, אני מעריך שאילו מחקר כזה נערך גם בשנות ה-60 וה-70, התוצאות לא היו שונות בהרבה.

יש שינוי מהותי בעשרים השנים האחרונות, אולם לא ברמת האמונות ושמירת המסורת שנבדקה במחקר, אלא במגמות ההתחדשות היהודית במרחב ה"חילוני", שאפשרו דרכים מגוונות ופלורליסטיות לביטוי הזיקה היהודית של רבים מן המוגדרים בהגדרה הדיכוטומית כ"חילונים" – בבתי המדרש הפלורליסטיים, במקום מרכזי ליהדות במוסיקה הישראלית, בקהילתיות יהודית לא אורתודוכסית ועוד.

אני מקווה שבמחקרים הבאים, שייעשו בעשורים הבאים, תוצגנה שאלות הנוגעות לאמונות והתנהגויות של המגדירים עצמם כדתיים. אין לי ספק, ששאלות כאלו תצבענה על מנעד רחב של דעות והתנהגויות גם בקרב הדתיים. למשל – אין לי ספק שרוב הדתיים מאזינים לשירת נשים ולוחצים יד אישה. השיח התקשורתי נוטה להבליט את הקצוות הסטריאוטיפיים, בעוד המציאות האמתית היא של רצף הגדרות, מנהגים ואמונות.

הכתבה ב"הארץ" בדרך כלל מתארת באובייקטיביות את המגמה, ואין בה הבעת דעה, חיובית או שלילית, לממצאים כמו 70% המקפידים שלא לאכול חמץ בפסח ואף לא ש-61% תומכים בכך שהחיים הציבוריים יתנהלו על פי המסורת היהודית. אולם בכתבה מובעת דאגה מכך שההתחזקות הדתית מתבטאת ב"ירידה בהתחייבות לערכים דמוקרטיים." זאת בשל שאלה המתייחסת לאופן הבחירה במקרה של סתירה בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים.

לא קראתי את המחקר אלא רק את הכתבה בעיתון, ושם השאלה מוצגת פעם אחת כבחירה בין ערכים יהודיים לדמוקרטיים, ופעם אחרת כבחירה בין ההלכה לערכים הדמוקרטיים, ואלו שתי סוגיות שונות. העיתון מצר על כך ש"רק 44% אמרו שבמקרה של סתירה בין ערכים דמוקרטיים ליהודיים יש בכל מקרה להעדיף את הערכים הדמוקרטיים." הבעייה היא, שקיימת בחברה הישראלית מגמה, ש"הארץ" הוא מבטאה המרכזי, שבשם "ערכים דמוקרטיים" כביכול, מנסה לקעקע את דמותה היהודית של המדינה, והיא מציגה סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לדמוקרטית. וכך, יש המציגים את חוק השבות כלא דמוקרטי, את הרעיון של התיישבות יהודית כלא דמוקרטי, את התיקון לחוק האזרחות – שאינו נותן אזרחות אוטומטית לנתיני אוייב הנישאים לישראלים, כלא דמוקרטי, וכו'.

במאמר תגובה שפרסם השבוע יאיר שלג ב"הארץ" למאמרו של בני קצובר בשבוע שעבר, שאותו כיניתי בסקירתי הקודמת כמאמר פוסט ציוני ימני, הוא הוכיח שהעדפה בכל מקרה של ערכים יהודיים על דמוקרטיים, כפי שהציע קצובר, משמעותה עלולה להיות תמיכה בחוקים גזעניים נוראיים. הוא הדין, בהעדפה בכל מקרה של ערכים דמוקרטיים, שעלולה להביא לאובדן צביונה של מדינת ישראל והפיכתה למין שקשוקה חסרת צבע וזהות. וכפי שחוקים גזעניים מן הסוג שיאיר שלג הזהיר אותנו מפניהם אינם באמת יהודיים, כך הגישה האנטי ציונית אינה באמת דמוקרטית. התשובה השפויה והמאוזנת, היא שאין סתירה בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים, וכאשר יש התנגשות נקודתית, אין צורך בהכרעה לכאן או לכאן אלא במציאת פתרון המשלב את אלה ואלה ובמקרים הנדירים המחייבים הכרעה – הבחירה צריכה להיות לעיתים לצד זה ולעיתים לצד האחר, בהתאם לעניין. ברוח זו השיבו 36% מן הנשאלים, אך בעיני ניר חסון, שכתב את הכתבה ב"הארץ", אותם 36% מגונים כמי שלא השיבו את התשובה "הנכונה", ש"בכל מקרה" וגו', כפי שהשיבו "נכון" "רק" 44%.

לצד הכתבה ב"הארץ" מופיע מאמר של עמליה רוזנבלום, שכותרותיו הן "האל הטוב" ו"אלוהים של דיסני מרשה לקנות באיקאה בשבת." זהו מאמר מתנשא, הבז לציבור ולאמונותיו. ציטוט אחד, שממנו ניתן להבין את רוח המאמר כולו: "על מה הנתונים האלה מעידים, מעבר לעובדה שאנחנו זקוקים לתקווה בצורה נואשת? דמות האלוהים כאבא שעולה מן השרטוט הזה מטיל גם צל. הצל הזה הוא האופנים הלא פופולריים שבהם ניתן היה להשתמש ברעיון של אלוהים. אלוהים כעיקרון של התכונות הנאצלות שבאדם. אלוהים כמגדלור מוסרי שמכוון את האופן שבו אדם נוהג בחברו בעולם הזה, וגן עדן כמשל. אבל לא, האלוהים שעולה מן הסקר הוא מאלף בדולפינריום שזורק דגים מלוחים למי שלא נוסע בשבת וזוכר את השואה."

נקודת המוצא המתנשאת של המאמר לועגת לציבור הישראלי על פשטנות אמונתו, שאינה מתרוממת למחשבה המופשטת של עמליה רוזנבלום. אולם דווקא גישתה של רוזנבלום פשטנית מאוד, כיוון שאין היא מסוגלת לקבל את המורכבות של החברה הישראלית. אין היא מסוגלת לסבול ולעכל איך 73% חושבים שישראל יכולה להיות מדינה יהודית השומרת על ההלכה הדתית וגם מדינה דמוקרטית. האמת היא שאין כאן סתירה, כיוון שסביר להניח שאותם 73% כלל אינם מדברים על כפיית ההלכה בידי המדינה, אלא על פרהסיה ותרבות מסורתית, עם יותר חופש לפרט, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתשובות לשאלות השונות. רוזנבלום לועגת לתשובה של כשליש לשאלה מהו השילוב הרצוי במקרה של קונפליקט בין ההלכה היהודית והדמוקרטיה "לפעמים כך ולפעמים אחרת." זאת תשובה פשטנית, היא טוענת. ואילו אני סבור שעמדתה פשטנית, שאינה מסוגלת להבין את המורכבות. אגב, אחד המייצגים הבולטים בתרבות הישראלית של אותה מורכבות, היה אביה של רוזנבלום, אדם ברוך ז"ל.

אותה גישה פשטנית, אך מן הצד הדתי, באה לידי ביטוי במאמרה של סיוון רהב מאיר בטור החדש שלה ב"ידיעות אחרונות" – "פרשות השבוע". בדרך כלל מבטאת רהב מאיר גישה יהודית פתוחה ופלורליסטית, שעשויה להוות גשר בחברה הישראלית, אבל הפעם היא הפתיעה ואיכזבה בביטוי עמדה קיצונית של "חוזרת בתשובה" קלאסית. "על פי הדו"ח אנחנו גם אוכלים כשר (כ-76% מהנשאלים), וגם רוצים בתי קולנוע בשבת (68%), גם סבורים שיש להתחתן באופן אורתודוקסי (84%) וגם רוצים אופציה לנישואים אזרחיים (48%). אנחנו אוהבים את היהדות שלנו ואוהבים גם לשנוא אותה." הצגת הרצון בבתי קולנוע פתוחים בשבת ובאופציה לנישואים אזרחיים כ"שנאת היהדות" היא שילוב של בורות וחוצפה. כמו רוזנבלום, כך גם רהב מאיר אינה מסוגלת לקבל את המורכבות של עמדות הציבור.

אין כל סתירה בין הקפדה על כשרות להליכה לקולנוע בשבת. לא מעט אנשים אינם מקבלים על עצמם את עול השולחן הערוך, ואף אינם מתיימרים לכך, אך הם בוחרים לקיים מנהגים והלכות מסוימות ולא לקבל אחרות, לאו דווקא מטעמי נוחות, אלא מטעמי בחירה תרבותית. כן, יש מי שבוחרים לשמור על כשרות וללכת לקולנוע בשבת. ויש מי ששומרים על כשרות ואינם הולכים לקולנוע בשבת, אך תומכים בכך שהקולנוע בשבת יהיה פתוח לטובת אלה הרוצים לצפות בסרט בשבת. וישנם גם לא מעט דתיים כאלה, ולא רק מתוך גישה ליברלית של "חיה ותן לחיות", אלא מתוך גישה יהודית תרבותית, השוללת שופינג ומסחר בשבת אך מעודדת את השבת כיום התרבות של החברה הישראלית.

אין גם כל סתירה בין הרצון להתחתן באופן אורתודוקסי לבין התמיכה באופציה לנישואים אזרחיים. אדם רוצה להתחתן בנישואים אורתודוכסיים, רוצה שילדיו יתחתנו כך, ישמח אם רוב הציבור יבחר בכך אך אינו רוצה לכפות זאת ומעוניין לאפשר את חופש הבחירה לאזרחים.

מה כל כך מסובך ולא מובן בגישה הזאת? אני לא רואה בנישואין רק הסדר משפטי בין בני זוג הרוצים לחיות יחד ולהקים משפחה, אלא לא פחות מכך הקמת בית בישראל והקמת משפחה יהודית. בעיניי, יש חשיבות רבה מאוד לנישואים יהודיים, לאו דווקא אורתודוכסיים, אך כאלה המעמידים את היהדות במרכזם. ועם זאת, אני מצדד בחופש בחירה ובנישואים אזרחיים. ואגב, היום נישואים יהודיים לעילא ולעילא כפי שאני דוגל בהם, אינם אפשריים על פי החוק הישראלי, הנותן מונופול לרבנות האורתודוכסית. אני משוכנע, שאם תהיה בישראל אופציה של נישואין אזרחיים, רוב גדול מאוד מבין הישראלים יתחתנו בנישואין יהודיים, ורובם המכריע באורתודוכסיים. זה יהיה מתוך בחירה, ללא התחושה המעיקה של כפיה. 

התייחסות למחקר, שמבטאת נאמנה את גישתי, היא במאמרו של אסף ענברי. אסף שמח על המחקר, המבוסס על הגישה הלא דיכוטומית ועל כך שתוצאותיו מפריכות את אשליית "הרוב החילוני". הוא רואה בכך הזדמנות לשינוי מבורך בחברה הישראלית. "אשליית 'הרוב החילוני' ... מחבלת בסיכוי ליצור במדינת ישראל כור היתוך יהודי פלורליסטי. הוא לא נוצר, כי אתאיסטים הסבורים שהם הרוב, הם שתלטנים כמו חרדים. הוא ייווצר רק אם נבין שלא האתאיזם, המשותף לישראלים מעטים ומתמעטים, אלא הפלורליזם, המשותף עדיין לרוב הישראלים, הוא הבסיס למדינה יהודית ודמוקרטית."

 ענברי מבקר את 'הרוב החילוני' על כך שהוא "מעניק לעצמו פטור מיהדות, ומשאיר אותה לדתיים ולחרדים, כאילו היהדות היא מהות נתונה, קפואה, שהדתיים והחרדים יודעים מהי. אבל היהדות מעולם לא היתה מהות קפואה. אילו הייה כזאת, לא היה סידור התפילה מחליף את הקרבת הקורבנות, התורה שבעל פה לא הייתה מעניקה פרשנות מהפכנית לתורה שבכתב, לא היו נקבעים במרוצת הדורות חגים ומועדים כמו חנוכה ותשעה באב, והיינו ממשיכים לסקול בנים סוררים."

אני מזדהה מאוד עם תפיסתו של ענברי. במילותיי, אומר שאל מול האופציה המתבוללת, מציב ענברי את האופציה של לקיחת אחריות של היהודים על יהדותם, וקיום שיח יהודי, מתוך מחויבות יהודית מובהקת, המבטאת מגוון של גישות יהודיות. השיח הזה יציל אותנו לא רק מהתבוללות רוחנית, אלא יציל את היהדות מהתאבנות וקפיאה על המקום.

גישה דומה, לכאורה, לזו של ענברי, מציג אליה ליבוביץ', במאמר תגובה ב"הארץ" למאמרו הפוסט ציוני של בני קצובר, שבה השתלח בציונות על כל אגפיה החילונים, משמאל ומימין. במאמרו "המטען שעל העגלה", ליבוביץ' מציג את גישתו של קצובר כמהדורה פוסט-מודרנית ל"משל העגלה הריקה" של החזון אי"ש, שבמפגש עם בן גוריון בראשית שנות החמישים הציג את הציונות כעגלה ריקה שעליה לפנות את הדרך לעגלה המלאה, היהדות האורתודוכסית, הנוסעת מולה במעלה הדרך.

כותב ליבוביץ': "'יהדות' היא שם של תרבות ומסורת בת כ-3,000 שנה, שבמהלכן חיו ופעלו על פני כדור הארץ, בעבר ובהווה, כמה מאות מיליוני בני אדם, שניתן לכנותם יהודים. הרעיון שיש אדם אחד, מפלגה אחת, ספר אחד או אף מספר סופי של ספרים, אורח חיים אחד או אמונה אחת, שיכולים לייצג את העולם היהודי על מאות מיליוני בני אדם, הוא מופרך מיסודו. לא רק בספרות המאוחרת, אלא גם בתוך הספרות הקנונית היהודית העתיקה ביותר, שתולדותיה הם תולדות העם היהודי, אפשר למצוא רמזים, התייחסויות ואף ביטויים מפורשים להרבה אידיאולוגיות, מחשבות חברתיות ותורות מוסר בנות זמננו. בחמשת חומשי התורה לבדם אפשר לזהות תובנות פילוסופיות, חברתיות ואמונות שונות ומשונות, גם כאלה שנמצאות בסתירה זו עם זו, ולא מעט פניני הגות 'חילונית', שהקדימה את זמנה בהרבה מאוד שנים. רועה רוחני ידוע של מתנחלים דתיים קרא באחרונה לתלמידיו ולכלל חיילי צה"ל לעמוד מול כיתת יורם ולהיהרג על קידוש האמירה 'קול באשה ערווה'. אמירה זאת היא אכן פסיקה יהודית, אך אין בה אף לא שמץ של יהודיות יותר מאשר בקביעה שקריאה זאת מבטאת היסטריה הזויה."

תיאורו ההיסטורי והמהותי של ליבוביץ' נכון, ומבטא במידה רבה את גישתי. אני שמח ונהנה לקרוא גישה כזאת כאשר מבטא אותה בנו של ישעיהו ליבוביץ', ששלל קיומה של כל יהדות זולת המבוססת על השולחן ערוך. ובכל זאת, קשה לי לקבל את המסר הפוסט-מודרניסטי של "הכול הולך". לשיטתו של איליה ליבוביץ', אין כלל "רוח יהודית" או מחוייבות יהודית הנדרשת כדי להציג יצירה כיהודית, אלא כל יצירה שכתב יהודי, היא מעצם טיבה יצירה יהודית. וכך הוא מגיע עד האבסורד של הצגת השקפותיו הפוליטיות של דב חנין (!) כ"תורת ישראל ליברלית, פתוחה, שמתאימה את עצמה לעולם דינמי משתנה."

דב חנין הוא יהודי ולכן עמדותיו הן עמדות של יהודי, אך ... נראה לי שגם הוא לא ידע שהוא כזה.

גישה של "הכול הולך", לפיה כל דעה שיהודי משמיע היא מעצם טיבה דעה יהודית, וכל הגות שכתב יהודי היא בהכרח הגות יהודית, מעניקה לגיטימציה לאותו "פטור מיהדות" של "הרוב החילוני", נגדה יוצא בצדק אסף ענברי. גישה יהודית פלורליסטית, רואה כהגות יהודית לא כל הגות של יהודי, אלא כל הגות של יהודי ההוגה אותה מתוך מחויבות ליהדותו ומתוך הענקת משמעות עמוקה ליהדותו. דוגמה בולטת לכך, למשל, היא ספרו של יהודה עמיחי "פתוח סגור פתוח" שאני מאמין שבעוד כמה מאות שנים ייכלל בקורפוס ספרי הקודש של היהדות. לפלורליזם יהודי כזה, ולא לפלורליזם פוסט-מודרניסטי חסר גבולות כשל ליבוביץ', מכוון גם אסף ענברי.

ענברי חוזר על אבות הציונות שחתרו להתחדשות היהדות כחלק מן המהפכה הציונית. "אחד העם וביאליק חששו שמדינת היהודים לא תאריך ימים בהיעדר מצע תרבותי משותף לדתיים ולחילונים: העברית, התנ"ך, הארץ, ההיסטוריה, אגדות חז"ל, הספרות העברית עד הלום, החגים, טקסי החיים, הסמלים. הם הציעו לנו יהדות חופשית, לא חופש מיהדות. הם הציעו לנו לחיות את היהדות לא כדת שהתקרשה, לא כעסקת חבילה רבנית שנחתמה עוד בעידן שבו קולה של אישה נחשב ערווה, אלא כתרבות לאומית מתחדשת רלוונטית. הם הציעו לנו את הבסיס היהודי המשותף." ענברי מצטט את הוגי תנועת העבודה שחתרו להתחדשות היהדות וביטאו מחויבות עמוקה למורשת היהודית, ובהם א.ד. גורדון, ברל כצנלסון ומאיר יערי. הוא מצטט את יצחק טבנקין, המנהיג הרוחני של הקיבוץ המאוחד, שאמר ב-1928: "לא להרגיש את תשעה באב זוהי ברבריות," ואת בן גוריון שכתב ב-1956: "עלינו להעמיק ... את התודעה היהודית היונקת מהמורשה הרוחנית הגדולה של העם היהודי, משותפות הגורל המרתקת ביודעים ובלא יודעים כל חלקי העם היהודי באשר הם, ומהחזון המשיחי, חזון הגאולה היהודית והאנושית שהנחילו לנו נביאי ישראל."

מסכם אסף ענברי, ואני חותם על כל מילה: "שום תפיסה כלכלית וחברתית לא תעשה מאיתנו עם, וגם לא שום תפיסה אזרחית נטולת זהות. סולידריות חברתית תלויה בסולידריות לאומית תרבותית. רק תודעה חברתית המעוגנת במושגי הצדק החברתי של התנ"ך, ברגישות הקהילתית של חז"ל, בהלכות הצדקה של הרמב"ם ובתחושת ההשתייכות לעם הזה ולהיסטוריה שלו – רק תפיסת היהדות כתרבות דינמית שכל אחד מאתנו מוזמן לתרום לה את חלקו – תאפשר לחילוני, לדתי ולחרדי, וגם לערבי היושב בתוכנו, לדבר זה עם זה ולא רק זה על זה."

* אחד ההוגים היהודיים החשובים במאה ה-20, שהוא אחד ההוגים שאליהם אני מחובר במיוחד, הוא אברהם יהושע השל (לא מכבר כתבתי עבודת מחקר השוואתית על ארץ ישראל בהגותו בהשוואה לא"י בהגותו של רוזנצוויג). מה שמחבר אותי כל כך להגותו של השל, הוא השילוב של יהדות, ציונות, צדק חברתי ואוניברסליזם. אין זה שילוב של פשרה או של מכנה משותף נמוך בין הערכים הללו. אין זה שילוב נוסח השאלה "האם להעדיף תמיד או לפעמים את הערכים היהודיים או הדמוקרטיים." זהו שילוב סינרגטי, המעצים כל אחד מן הערכים הללו. שילוב המעצים את הערכים היהודיים, הציוניים, החברתיים והאוניברסליים בעת ובעונה אחת.

לאחרונה יצא קובץ מאמרים של השל, בתרגומו ועריכתו של דרור בונדי: "אלוהים מאמין באדם; היהדות, הציונות והצדק החברתי של אברהם יהושע השל". לרגל צאת הספר, מקדיש מוסף "הארץ" כתבה גדולה, העוסקת בהשל ובבונדי, וזה כבר הצל"ש השני שלי היום ל"הארץ". השל הוא אופציה תרבותית ורוחנית מרתקת עבור החברה הישראלית ומענה לצמא להתחדשות יהודית בתוכה. בונדי, מגשים את אופציית ההתחדשות, לא רק בספר אלא באורח חייו ובעבודתו. הוא נולד ביישוב שבי שומרון אל תוך ההוויה של האינתיפאדה ושל המאבקים הציבוריים החריפים של הימין הדתי בישראל. רצח רבין חולל בו שינוי, והביא אותו לבחור באופציה החלופית לאופציית הקרע בחברה הישראלי; האופציה המאחדת ומלכדת, לא מתוך הסתפקות בדיוטה הנמוכה של "סובלנות" ולא מתוך פתרונות פשרה בין הקצוות, אלא מתוך יצירת חלופה יהודית ישראלית חברתית מחוץ לקופסה המשעממת של "ימין"/"שמאל" ו"חילונים"/"דתיים".

את החלופה הזאת הוא יוצר כחבר בקיבוץ העירוני בית ישראל בירושלים ובמדרשת עין פרת שבמדבר יהודה, שם הוא מלמד. קיבוץ בית ישראל הוא קהילה ירושלמית שחבריה דתיים וחילונים. "'אני משתדל לחיות כחסיד של השל,' הוא אומר, 'זה סוג אחר של עבודה דתית ועבודה חברתית. בית ישראל היא קהילה ומקום שקרוב להשל, כי מי ששובר שם את המחיצות זה אלוהים או אכפתיות חברתית. ... הוא הגיע לקיבוץ העירוני הזה לפני עשור ... בעקבות אשתו. 'אנחנו מונים כ-55 משפחות, זו קבוצה מעורבת, שמשתחררת מהגדרות של חילונים ודתיים באמצעות עשייה חברתית משותפת. אני גר בדירת עמידר. יש שם חיים במעורבות, בשכונה, יש מפעלים חברתיים, בעיקר עם ילדים ונוער. זו רוח חסידית שכבר נשכחה וצומצמה בעולם החרדי לאנשי שלומנו. בקיבוץ העירוני היא ממשיכה לפרוח'."

אל מדרשת עין פרת באים צעירים לאחר שירותם הצבאי ולומדים גברים לצד נשים, חילונים לצד דתיים, תנ"ך ותלמוד לצד פילוסופיה מערבית. מדרשת עין פרת היא עוד אחת מפנינות ההתחדשות היהודית הציונית הנפלאה המתרחשת בקרב צעירי ישראל, לצד דוגמאות נוספות שהצגתי בסקירתי הקודמת, בתגובה לדברי הבורות והבלע של בני קצובר על החברה הישראלית. בונדי מלמד במדרשה את הגותו של השל.

ובתוך התיאורים על העשייה החינוכית הנפלאה במדרשה ועל העשייה החברתית האדירה של קיבוץ "בית ישראל", הכתבת אסתי אהרונוביץ' אינה מתאפקת, בכל זאת היא שליחת "הארץ", ושואלת את השאלה המטומטמת: "לא מפריעה לך העובדה שאתה עובד במדרשה שנמצאת בהתנחלות?"

אגב, עין פרת נמצאת ביישוב הקהילתי אלון, על כביש אלון, במדבר יהודה, בלב ליבו של הקונסנזוס הישראלי. בונדי עצמו אימץ את הנראטיב לפיו יצחק רבין היה התגלמותה של השמאלנות הישראלית. "כולם הרגישו," הוא מתאר את המחלוקות של שנות ה-90, "הימין והשמאל, שהכול תלוי באדם אחד – רבין." לנוכח שכתוב ההיסטוריה, ראוי לזכור ולהזכיר שבמפת השלום של רבין, היישוב אלון היה, כמובן מאליו, בריבונות ישראל, על פי כל הפרמטרים של הפשרה בה דגל רבין – אם כ"בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר של המילה", אם כ"ירושלים רבתי" ואם כ"גושי היישובים".

 * אחד הפצעים שותתי הדם בהוויה החברתית של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, היא השתמטותם של החרדים משירות בצה"ל ואף משירות לאומי חלופי. ההשתמטות הזאת היא שערורייה רבתי.

על פי ההגדרות הפשטניות, הפטור לחרדים משירות צבאי הוא ויתור של ישראל הדמוקרטית לישראל היהודית. האמת אחרת לגמרי. מבחינה דמוקרטית, יש כאן דילמה, בין עקרון השוויון בנשיאה בנטל לבין עקרון האוטונומיה למיעוטים והימנעות מכפיית השירות בצה"ל על קהילה שהשירות הזה מנוגד לערכיה. מבחינה יהודית, אין כאן כל דילמה – זוהי השתמטות מהגנה על קיומו של העם היהודי וקיומה של המדינה היהודית. מן הבחינה הדמוקרטית הליברלית, ניתן לסבול את ההשתמטות הזאת. מן הבחינה היהודית, זאת ממש בגידה. וכאשר ההשתמטות הזאת מנומקת בנימוקים דתיים ובערך לימוד התורה, זהו חילול השם ממש, זאת כפירה בעיקר. יתר על כן, ההשתמטות מצה"ל שהפכה לערך עליון בחברה החרדית, היא אחד הגורמים המרכזיים להפיכתה ל"חברת לומדים" לא יצרנית, לא מפרנסת, לא משלמת מסים, נטל על הכלכלה הישראלית. ובנוסף לכך, תרבות השקר, שתרבות ההשתמטות מבוססת עליה, חלחלה לכל רבדי החברה החרדית, והשפיעה על החברה הישראלית כולה.

ברמה העקרונית, ראוי היה לאכוף את חובת השירות הצבאי על כל אזרחי ישראל, ולכל היותר לאפשר המרתו בשירות לאומי אזרחי. אולם הדבר אינו מעשי כמעשה של "זבנג וגמרנו". ניסיון אכיפה כזה עלול להוביל למחנות מעצר המוניים לחרדים, שיהפכו לישיבות חרדיות אנטי ציוניות על חשבון תקציב הביטחון. ועימו – קרע חמור בין החרדים לציונים בישראל. לכן, הפתרון צריך להיות אבולוציוני, קמעה קמעה.

בשעתו, תמכתי, בחירוק שיניים ובקרקורי בטן עזים, בחוק טל, בתקווה שהוא יחולל את השינוי ההדרגתי. למרבה הצער, השינוי זניח עד אפסי, וניתן לומר שהחוק נכשל. יש לחפש דרך אחרת לחולל את השינוי.

במאמר ב"ידיעות אחרונות" מציע אלוף (מיל') אלעזר שטרן, לשעבר קצין חינוך ראשי וראש אגף משאבי אנוש בצה"ל, פתרון חלופי, הגיוני מאוד, ההגיוני ביותר שיש, אף שהוא "הפוך על הפוך".

שטרן: "אני בולע רוק ומציע שבמשך עשר השנים הקרובות ניתן לחרדים פטור כללי לעשות ככל שירצו מגיל 18. מי שירצה, יישאר רשום בישיבה. מי שירצה, ילך לעבוד. ומי שירצה, יבוא לשרת את המדינה. ההערכה המקובלת עליי ועל מנהיגים חרדים שונים, הינה שתוך שלוש שנים יעזבו כחמישים אחוז מהרשומים היום בישיבות את העולם הזה, שהרי יוסר האיום שהצבא 'יתפוס' אותם. הדבר יביא לחיסכון של למעלה מ-1.5 מיליארד שקלים בשנה מקיצוץ התגמולים להם ולישיבותיהם ומתרומתם לתוצר הלאומי הגולמי. החיסכון הזה יופנה לנושאים האמתיים בנטל. שכרם של החיילים יוכפל, ובסיימם את השירות יזכו ללימודי תואר ראשון או להכשרה מקצועית על חשבון המדינה. בבואם לרכוש דירה ייהנו מהטבה הראויה למי שנתנו למדינה כל שיכלו לתת. ... אני מודע לוויתור הכואב של כל הנושאים בנטל, להקרבה ולאי השוויון הטמונים בהצעתי. זהו אכן ויתור בתוך עולם הערכים שלנו – אך במציאות הנוכחית אי השוויון קיים ממילא. הפתרון שאני מציע אמנם יותיר את אותו אי שוויון, אך לפחות נטפח יותר את אלה המשרתים ... צה"ל יחדל להיות אז שומר הסף, או ליתר דיוק הסוהר של עולם הישיבות, ורמת החיים בחברה החרדית תהיה גבוהה יותר. הם יפגשו אותנו במקומות העבודה ויראו שהשד אינו נורא כל כך. הם יבינו אז את חשיבותו של השירות וגם את כדאיותו הערכית והחומרית ויתגייסו יותר. הם יבינו ביתרונות שברמת חיים גבוהה יותר כתוצאה מהיותם מפרנסים גאים. תהיה כאן מציאות אחרת. בבסיסו של הוויתור עומדת גם ההבנה כי החלופות שעומדות כיום בפני הציבור החרדי בבואו להתגייס אינן מקיימות שוויון בנטל, שכן אינן טומנות בחובן את חירוף הנפש שעליו נשען באמת כל המושג הזה – לא מגיעים מהן לבתי העלמין הצבאיים."

עמדתו של שטרן אינה אנטי חרדית. ההיפך הוא הנכון, היא נובעת מתוך ערבות הדדית ואכפתיות כלפי אחינו החרדים. "כקצין וכאזרח, אין בליבי ספק שהדבר הנכון וההוגן ביותר הוא גיוס לכול, אך גוברת על כך ההבנה, כי חלה עלינו חובת ההתמודדות עם תרבות ההשתמטות משירות... בהיות צה"ל צבא העם והשירות בו הוא כרטיס הכניסה אל החברה הבוגרת, עלינו לנקוט עמדה בנושא, גם אם נראה כי הדרך הקלה היא להתעלם. אנו חרדים לגורלם של החרדים, כיוון שגורלם הוא גורלנו. אנשים אחים אנחנו. איננו יכולים להרשות לעצמנו לוקסוס של פרידה והתרחקות."

בטרם כתב את הצעתו בעיתון, ניסה שטרן לקדם את הצעתו במסדרונות הפוליטיים. "באופן אבסורדי, ההתנגדות הקשה ביותר לרעיון היה במפלגות החרדיות, שהרי הישיבות מאכלסות קהל שבוי, שלא רק נאלץ לשמוע את אותן מנטרות על היותן מגינות העם, אלא יוצר תלות בין יכולת הקיום שלהם להישגים הפוליטיים של הח"כים החרדיים. כשהעליתי את היוזמה שלי בפני אחד משרי ש"ס, הוא אמר לי שאני צודק, אבל הם, השרים החרדים, לא ייתנו לזה לקרות. שאלתי מדוע, והא השיב לי שאני יודע את התשובה. שאלתי אותו: 'אבל איך תסבירו את התנגדותכם, הרי נותנים לכם הכול?' והשר ענה לי: 'כבר נמצא דרך להסביר זאת'."

שטרן לא הסגיר את זהותו של העסקן הציני הזה. אתמול ב"אולפן שישי" סיפר רוני דניאל שמדובר בשר השיכון אטיאס.

אני תומך ללא סייג בהצעתו של שטרן.

* שני צל"שים הענקתי היום ל"הארץ" וזה עוד כלום. השבוע פרסמתי בדף הפייסבוק שלי מאמר של, תחזיקו טוב – גדעון לוי. גם שעון עומד צודק פעמיים ביום, ואחת לכמה שנים מתפנה גדעון לוי מכתיבת מאמרי הסתה נגד מדינת ישראל וכותב דברים של טעם. השבוע הוא ממש הוציא מפי את המילים, במאמר נגד הפאניקה ההורית בעקבות המרת הצפיפות הבלתי נסבלת בנסיעת החיילים ברכבת בימי א' בבוקר, בנסיעה נוחה לבסיס באוטובוסים.

מה קרה ל"הארץ"? שמא מתקפת פצחני המחשב (ההאקרים) שיבשה את מערכותיו? לא ולא, מרגיע אותנו בן דרור ימיני. "'הארץ', בדיוק מה שחשבתם," הוא הכתיר את הטור שלו ב"מעריב" ועימת שתי כותרות ראשיות של "הארץ" השבוע, עם העובדות. כותרת אחת היא על מחדלי משרד הקליטה בנושא רצח נשים ממוצא אתיופי. הוא בדק את המחקר עליו התבססה הכתבה, והוכיח שממצאי המחקר הפוכים לגמרי לנאמר בכתבה ב"הארץ".

הכותרת השנייה עוסקת בגירוש 2,000 אזרחים של חוף השנהב. בכתבה נאמר, שהאו"ם טרם קבע אם חוף השנהב הפכה למקום בטוח, ומכאן שישראל הגזענית מגרשת פליטים אל מקום המסכן את חייהם. מסתבר, מוכיח בן דרור, שנציבות האום כבר סייעה להחזרת 80 אלף פליטים לחוף השנהב. "אם האו"ם מחזיר עשרות אלפים, גם האלפיים שמצויים בישראל, למעט בודדים, יכולים לחזור לשם."

בן דרור מראה כיצד העיתון מעוות את הנתונים, במגמה להסית נגד ישראל. "תפקידו של עיתון, אכן, הוא לבקר את פעולות השלטון. אבל כאשר הופכים פעולות סבירות לחלוטין של משרד הקליטה או רשות האוכלוסין למרושעות, הרי שלא מדובר בעיתונות. מדובר בהסתה. וכאשר מדובר בכותרות ראשיות, יום אחרי יום, הרי שישראל בבעייה. משום שמדובר בעיתון הישראלי הנקרא ביותר בחו"ל. רק שבוע לפני כן, סיפק העיתון מאמר מערכת שכותרתו 'בדרך לאפרטהייד', בעקבות אישור חוק האזרחות, אף שחוקי ההתאזרחות, ברוב מדינות אירופה, הרבה יותר מחמירים. התוצאה ברורה. עוד כותרת ועוד מאמר. הרושם הוא שלא מדובר במדיה. מדובר במפלצת,"

אחד הכותבים הבכירים ב"הארץ" הוא יוסי שריד. לא אחת, הזכרתי בסקירותיי את הטרגדיה של יוסי שריד; כיצד הפך מאחד הדוברים הרהוטים של השמאל הציוני הביטחוניסטי, לגרורה פוסט ציונית, משהו בין שולמית אלוני לגדעון לוי; איך היה לאיש נרגן, סר וזעף, המגדף מערכות ישראל בטור קוטראי שהופך יותר ויותר משמים וחסר השראה.

גם בן דרור ימיני מתייחס להתדרדרות במצבו של שריד. "פעם, לפני שנים, היה שריד איש שמאל ציוני, שקול, חשוב ורציני. משהו עבר עליו בשנים האחרונות. הוא הפך לכפיל של גדעון לוי. בתגובה לדברים שספק אם נתניהו אמר, כתב שריד שהוא שמח להיות בסירה אחת עם העיתונאי רוג'ר כהן מ'הניו יורק טיימס'. כהן? ובכן, כמו רבים מסוגו מצהיר אותו כהן על תמיכתו בשלום ובשתי מדינות, ונדמה לו שזה מעניק לו היתר לפרסם כל הבל ושקר. למשל, על כך ש'ישראל שוחטת ילדים פלשתינאים.' והוא ושכמותו עושים זאת כמובן מאהבת ישראל. כמו בעלים שמרסקים את נשותיהם במכות. מאהבה כמובן. 'אנחנו נאבקים,' המשיך שריד, 'על ישראל אחרת, שאינה כובשת.' מעניין. הממשלה שבה ישב שריד הציעה לפלשתינאים תוכנית חלומית. הפלשתינאים סירבו. הכיבוש אכן נמשך, אבל לא בגלל ישראל אלא משום שהפלשתינאים אמרו לא לממשלת ברק-שריד ולהצעות קלינטון.

והוא ממשיך, על רצונו ב'ישראל שאינה רודפת מיעוטים, שאינה גזענית.' – אם זה היה הסיפור הייתי תומך במפלגת "הארץ". הבעייה היא שהעיתון הזה יוצר, בסיוע שריד, את ישראל המפלצתית. באופן שיטתי ועקבי. כותרת ועוד כותרת. שקר ועוד שקר. זו אינה עיתונות רצינית. זה הסיפור של עיתונות וצהובה ומניפולטיבית". נכון.

דוגמה למניפולציה של "הארץ" היא טיפולו בפרשת ערוץ עשר. במשך חודשים התכונן העיתון לגיליון סופשבוע הזה, לאחר סגירתו הצפויה של ערוץ עשר בשל המתקפה האנטי דמוקרטית של המשטר על חופש העיתונות בלה בלה בלה. כמובן, שכל הספין הזה היה שקרי וחסר שחר מעיקרו. הייתי סקרן לקרוא מה יכתוב העיתון על הפרשה. שמא יכה על חטא? שמא יודה שטעה והטעה? לא ולא. בכתבה על עמוד שלם, הוא מספר על החיים הנוראיים של עובדי הערוץ שבמשך זמן רב החרב התנופפה מעל ראשם, ובעצם הסכנה טרם חלפה. האם באמת האמינו עובדי ערוץ עשר לספין הזה? אין זו, אלא עדות לפסיכוזה קולקטיבית.

חלק נוסף מספין השקר, אודות המתקפה של המשטר העל הדמוקרטיה וחופש העיתונות, היה הצגת מינויו של מיקי מירו למנהל "קול ישראל", כמינוי אישי של נתניהו. עצם הטענה הזאת מוזרה מאוד ומופרכת מעיקרה, שהרי מירו הוא מנושאי דגל הסוציאל דמוקרטיה בתקשורת הישראלית, שהיווה אופוזיציה כמעט אזוטרית לזרם הקפיטליסטי החזירי ששטף אותנו בעשרים השנים האחרונות, ושמייצגו הראשי היה נתניהו. אבל כאשר רוצים לעשות ספין, הרי שעצם העובדה שמירו מונה למנהל, די בה כדי להפוך אותו לאיש של נתניהו, שהרי אחרת, איך זה יכול להיות שהוא מונה לתפקיד, בעידן הדיקטטורה החשוכה של נתניהו.

הדיון המשפטי על מינויו של מירו לתפקיד הסתיים השבוע. הכותרת ב"הארץ": "בית הדין לעבודה ביטל את מינויו של מיקי מירו." כותרת המשנה: "בפסק הדין נקבע כי רשות השידור התנהלה באופן לא ראוי עם אגודת העיתונאים, וכי מירו נבחר בהרכב חסר."

לכאורה, בית המשפט אושש את הטענות נגד המינוי. אולם רק בשורות הקטנות סיפר העיתון לקוראיו, שפסק הדין דחה את הטענה שהמינוי הוא פוליטי. "באשר לטענות על אודות 'מאפיה פוליטית', הרי שלא מצאנו לכך כל ראיה ממשית." טענת המינוי הפוליטי, היתה שמירו אינו מתאים לתפקיד ומונה בשל קרבתו הפוליטית לשלטון. "לא מצאנו כל פגם בכישוריו של מירו לשמש מנהל קול ישראל," נאמר בפסק הדין. "הפגם שנפל ועליו הצבענו התייחס אך ורק להרכב חברי הוועדה שבחרו בו."

* מכל המורים שהיו לי בימי חלדי, הטוב שבהם, ללא כל עוררין, היה הסופר חיים באר. הפרופסור חיים באר. וראו זה פלא, הוא היה פרופסור, בלי שהיה קודם דוקטור. איך זה? האקדמיה הכירה בהישגיו החוץ אקדמאיים, והבינה שהוא ראוי לתואר לא פחות מאף אדם שהישגיו היו בתוך האקדמיה. כמוהו כעמוס עוז, כא.ב. יהושע וכאחרים.

הסערה זוטא שפרצה השבוע, בעקבות החשיפה שיאיר לפיד משתתף בתכנית לדוקטורט באוניברסיטת בר אילן למרות שאין לו תואר ראשון ותואר שני, ועל פי כתבתה של מזל מועלם ב"מעריב" גם לא תעודת בגרות, הביאה להסתערות, כולל של המל"ג, נגד הפריבילגיה הזאת. "שחיתות!" זעקו הטהרנים הפרוצדורליסטיים. הרי צריך שיהיה כאן סֵידר, הלא כן?

פרופ' יוסף אגסי יוצא נגד הגישה הפרוצדורליסטית המעצבנת הזאת במכתב למערכת "הארץ". "המשותף ליאיר לפיד ולי הוא שאין לנו תואר ראשון. יש לי תואר שני, אך אין לי תעודת בגרות. זה מפתיע רבים, כאילו בניין בן ארבע קומות נבנה בלי קומה שניה. אבי המנוח אמר לי, ראה את דוד ילין: הוא פרופסור מכובד מאוד ללא שום תעודות. אחר כך למדתי, כי אהרון אהרונסון, שהיה בוגר בית ספר תיכון, הוזמן לכהן באוניברסיטת ברקלי בארה"ב כפרופסור לביולוגיה, משום שהיה בין מגלי אם החיטה. רוברט בויל, מאבות המדע המודרני ומגלה חוק בויל, מעולם לא היה תלמדי בבית ספר תיכון או באוניברסיטה."

אני יכול להוסיף לרשימה את הארכיאולוג הדגול שמריה גוטמן, חושף גמלא ומחופרי מצדה, שאף הוא דילג על שלבי הלימודים האקדמיים והישגיו המדעיים אדירים.

פרופ' אגסי מנתח את הגישה הפרוצדורליסטית. "מקור הרע הוא חוק או נוהג האוסר על אוניברסיטאות לקבל תלמיד כלשהו למטרה כלשהי. זה מעיד שאין לאוניברסיטה היכולת לשפוט. יש להחזיר לאוניברסיטאות את הזכות לחלק תארים כהבנתן."

גם גישתו של בן דרור ימיני דומה לזו של אגסי. "בארה"ב הקבלה ללימודים לתארים מתקדמים מושפעת גם מהישגים לא אקדמיים. הפורמליזם הקיצוני, של קבלה על פי ציונים בלבד, נהוג עדיין בישראל. מרוב דקדוקי עניות משפטיים, ובמסגרת איבוד קולקטיבי של השכל הישר, אנחנו עסוקים ברדיפה מתמדת אחרי 'חריגה מהכללים', וכדי להוכיח לעצמנו עד כמה אנחנו מושחתים. נכון, תהליך הקבלה של יאיר לפיד למסלול דוקטורט הוא בגדר 'חריגה מהכללים'. ייתכן גם שצריך להיות מפורסם ומקורב כדי לזכות בחריגה. נו-נו-נו. אלא שהכיוון צריך להיות הפוך. צריך לראות בקבלה החריגה, לא רק של לפיד, את פריצת הדרך, שתאפשר להפוך את החריגות המוצדקות הללו לנורמה. קוראים לזה שיקול דעת. במוסדות אקדמיים שונים, כולל אוניברסיטת תל-אביב, נפתחו מסלול קבלה למי שאינם עומדים בקריטריונים."

מזל מועלם, אף היא ב"מעריב", מייצגת את גישת הטהרנות הפורמליסטית. מבחינתה, מתן האפשרות ללפיד ללמוד לדוקטורט בלי שעבר את הטירונות, האימון המתקדם וקורס מכ"ים, היא שחיתות. אני חולק עליה לחלוטין. רק בדבר אחד אני מסכים אתה – על לפיד לגלות שקיפות בנוגע לשאלות אודות הקריירה האקדמית שלו, ולא להסתתר מאחורי ה"איני מגיב". "זוהי תשובה בעייתית מפי אדם שדומה כי טרם הפנים את המעבר החד שעשה מהטלוויזיה לחיים של איש ציבור."

אני תומך בהחלט בהכרה אקדמית בהישגים חוץ אקדמיים, ובכלל בראש פתוח ובגישה לא פתוחה ובלתי פורמליסטית של האקדמיה. השאלה היא האם יאיר לפיד הוא בדיוק הדמות שהישגיו מצדיקים ויתור על הדרישות הפורמליות כדי לקדם אותו באקדמיה. לצד ארזים כמו חיים באר, עמוס עוז, א.ב. יהושע, פרופ' אגסי, אהרון אהרונסון, שמריה גוטמן ודוד ילין, תשובתי ברורה – ודאי שלא.

בן דרור ימיני חושב אחרת ממני: "לפיד, יורשה לי להניח, שם בכיס הקטן הרבה מאוד בוגרי תואר ראשון או שני עם הממוצע הראוי לצורך לדוקטורט. אלה שקיבלו אותו יודעים את זה. אלה שרודפים אותו יודעים את זה. אבל אנחנו זקוקים למנת הסם הקבועה שלנו במסגרת הריאליטי של 'ארץ אוכלת יושביה.' הרי אנחנו חייבים להדביק שחיתות לכל מי שמעז ללכת לפוליטיקה."

לא, אין כל שחיתות בדבר, אבל "שם בכיס הקטן"? לא הייתי חותם על כך. עם זאת, אני מוכן להתפשר על ההגדרה של אגסי: "אם לפיד מסוגל ללמוד לקראת תואר שלישי – דוקטורט – אזי שיורשה לו. ואם אין זה אלא קישוט, אזי מוטב שלא יירשם."

צודק בן דרור, שאין כל שחיתות בלימודיו של לפיד, אך הוא צודק לא פחות בכך שיש שחיתות בכך שלפיד, אחרי שהכריז על כניסתו לפוליטיקה, מרצה בשכר. "הכללים אוסרים על מתן טובות הנאה למי שמגיעים לכנסים פוליטיים. אצל לפיד זה הפוך. הוא מקבל טובות הנאה – תשלום – עבור הופעות פוליטיות. אין על כך שום איסור משפטי. כשר, אבל מסריח. כך שאפשר לסכם: החריגה שהודבקה ללפיד היא ראויה. צריך להרחיב אותה. העמידה שלו בכללים היא שראויה לגינוי ולפסילה."

* את דעתי על "שערוריית" נסיעות החינם לחיילים ברכבת, היטיב לתמצת המוסף הסאטירי "אפעס": "מי שמע על דבר כזה? הבן שלי היה צריך פיפי באמצע הנסיעה ולא היו שירותים באוטובוס. בשביל זה שלחתי אותו לצבא? (אימא)".

אהוד: לי, משום מה, יש בדרך כלל ספק ברצינות דבריו של אסף ענברי גם אם לפעמים הוא אומר דברי טעם. את ספרו המשעמם על הקיבוץ לא הצלחתי לסיים. יצא לי לשמוע הרצאה שלו על יונתן רטוש ואהרן אמיר ביום הזיכרון לאמיר, שהיתה שטחית מאוד, ומזל שהמשוררת ש. ש. עזבה את האולם לפני הרצאתו, שאחרת היתה אולי מתפוצצת לשמע הכללותיו המוזרות, זאת בלשון המעטה.

הצעתו של אלעזר שטרן לשחרר את בחורי הישיבה ממחנות הכפייה של הרבנים, לכאורה יש בה סיכוי גדול – אבל להרגשתי לא רק הפחד מהשירות הצבאי הוא המחזיק את האברכים ואת בעלי המשפחות בישיבות ובכוללים – אלא בעיות הקיום והדיור, שיכולות להיפתר עבורם רק אם ימשיכו במסגרות הכפייה האלה, שבהן חסרי כישרון משננים דברים חסרי תועלת שמשקפים מאוד את הידרדרותה של היהדות החרדית בישראל לכדי טמטום למדני.

גם הצבא אינו עשוי להתמודד עם אלפי גברים צעירים חרדים נשואים בני עשרים ושלוש ומעלה – שלכל אחד מהם כבר שניים-שלושה ילדים לפחות, והם רואים לעצמם ייעוד בחיים וממש קידוש השם להשליט את חרדיותם על צה"ל, להדיר חיילות, ובינתיים לשאוב מהצבא דמי קיום למשפחותיהם הפרות ורבות.

ובאשר לנסיעות החיילים באוטובוסים במקום ברכבת בימי ראשון – זכורים לי עשרות אם לא מאות אוטובוסים, בעיקר בכיכר היכל הספורט ביד אליהו, המסיעים מדי יום ראשון בבוקר חינם ובנוחיות מאות ואלפי חיילים עמוסים ליעדיהם. וכך גם מאיזור בנייני האומה בירושלים. בייחוד ליעדים הנמצאים מעבר ל"קו הירוק". מה רע היה בכך – לבד מחוסר החשק הטבעי של החיילים לחזור למסגרת הצה"לית לאחר בילוי סוף השבוע בבית?

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

לכל מכותבי הוצאת רסלינג שלום

אנו שמחים על צאתו לאור של הספר

לנוכח בית הדין השרעי

תהליכי שינוי במעמדן של נשים מוסלמיות בישראל ובמזרח התיכון

בעריכת ליאת קוזמה

הספר עוסק באפשרות לשינוי חוק המעמד האישי למוסלמים בישראל. השאלה שעומדת בבסיסו היא מדוע חוק שנחקק בשלהי תקופת האימפריה העות'מאנית שריר וקיים בישראל של היום, בעוד שבמדינות כמו מצרים, ירדן ומרוקו הוא עומד לדיון ציבורי ואף חלו בו שינויים בעשורים האחרונים. בנוסף לדיון בישראל עוסק הספר במעמדן ובמאבקיהן של נשים בתורכיה, באיראן ובמרוקו. אסופת מאמרים זו, פרי שיתוף פעולה בין היסטוריונים, סוציולוגים ומשפטנים, אינה מספקת תשובות אלא פותחת כיוונים לבחינה ולעיון. היא מעלה את השאלה מהו אופי השינוי התחיקתי והנורמטיבי אשר יש לחולל בישראל על מנת ליישב את מעמדן של נשים עם עקרונות השוויון הנגזרים מהאמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – "

5. "שירי אסתר ראב", נובמבר 1963,

חזרתה אל מפת השירה העברית

לאחר ששלום קרמר, מבקר ספרות ועורך ותיק, מקבל על עצמו לערוך את הסידרה "ספריה מקורית" של אגודת הסופרים, כותבת לו אסתר:

קיבלתי מכתב מאברהם ברוידס בו הוא מייעץ לי לפנות אליך בדבר הוצאת קובץ שיריי. יש לאסוף לכנס את הספר הישן שיצא בהוצאת "הדים" וכן צרור לא מבוטל של שירים שנדפסו ב"הארץ", ב"מאזניים" ובכתבי-עת אחרים כמו "כתובים" ו"דורות" בשעתם, וספרי-השנה של ברש ז"ל. קובץ כזה לא יאכזב – כמובן שיהיה מכוון לאוהבי-שירה כרגיל. הודיעני מיד אם יש באפשרותכם לעשות זאת – יש הצעות של מו"לים – אולם אני נוטה להוצאת אגודת הסופרים שהיא הנכבדה וגם הקרובה לי ביותר ושאני אחת מחבריה הראשונים. אני מחכה לתשובתך. (16.9.1962. "גנזים" א-45922).

כשלושה חודשים לאחר מכן, ב-26 בדצמבר 1962, פונה אסתר אל הביבליוגרף פישל לחובר בהצעה לאסוף את נפוצות שיריה:

אגודת הסופרים עומדת להוציא ספר-שירים שלי ועלי לאסוף את החומר. הייתי רוצה למסור לידיך את העניין, אם כי החומר אינו רב – צריך לחפש אותו בכתבי-עת, בקבצי-ספרות, בעיתונים, הרוב נדפס ב"הארץ", אבל הארכיון שלהם קיים רק מ-1941, ולפני כן הגליונות שלהם אינם שלמים. החומר אינו מרובה – אך הוא מפוזר ואיני בקיאה בכך. גב' אולגה ברש יעצה לי לפנות אליך ואשמח אם תקבע לי מהרה ראיון איתך – כי הוצאת מסדה מאיצה באגודת הסופרים. (ארכיון העבודה).

לחובר מסרב, כנראה, ולפיכך היא כותבת ב-2 בינואר 1963 ליוסף ליכטנבוים: "אני מתאמצת כעת לאסוף את פזוריי מארבע כנפות העיתונות, אגודת הסופרים מוציאה ספר שלי – ואני מתקשה מאוד בהגשת כתב היד. אילו היית בריא הייתי מוסרת לך את העניין, כמובן שהייתי משלמת." ("גנזים" א-29307).

יום אחד, כשאני כהרגלי מבקר אצל אסתר בבואי לפתח-תקוה, היא אומרת לי שהגיעה למסקנה שמלבדי אין לה מי שיכין את כתב-היד של שיריה, ומתעקשת לשלם לי 100 לירות בעד עבודתי – השכר הראשון והאחרון שאני עתיד לקבל, מאז ועד היום, תמורת עריכת כל ספריה שיוצאים לאור בחייה ולאחר מותה. ומאחר שספרי הראשון "המחצבה" כבר נמצא בדפוס ועתיד לפתוח באפריל את סדרת 1963 של "הספריה לעם" – הכיצד יכול אני לסרב לעזור לה להוציא את שלה?

וכך, במרוצת ינואר-פברואר 1963, תוך כדי לימודיי באוניברסיטה, אני יושב בחדר כתבי-העת של בית-הספרים הלאומי ומעלעל בכרכי "הדים", "כתובים", "דורות", "גליונות", "גזית" ו"הארץ" בתקוה למצוא את שיריה של אסתר. חלק מהחומר אמנם מצוי אצלה, אבל לעיתים ללא ציון מקום ותאריך הפירסום, או בהעתקות-שמש גרועות שקיבלה מארכיון "הארץ". מכונות-צילום עדיין אינן בשימוש באותה תקופה ואני מעתיק בכתב-יד, כולל הניקוד, כל שיר שאני מוצא. אני לוקח מאסתר עותק נוסף של "קמשונים", שבאותה עת טרם נרקבו עותקיו כליל, מפרק אותו ומכין כתב-יד מסודר, שבו רשום תאריך פירסום ראשון כמעט לכל שיריה מהשנים 1962-1922.

במהלך האיסוף והכנת כתב-היד אני נוכח לדעת כי במשך ארבעים שנות כתיבה, מהן כעשר שנות שתיקה, מפרסמת אסתר לא יותר משניים-שלושה שירים בשנה, בסך הכל כשמונים וכמה שירים. וכמעט כולם כתובים באותה אמת פנימית, באותה רעננות ומקוריות, באותה טביעת אצבעות ייחודית רק לה, וללא שום פשרות והשפעות זרות.

 "נכון, כתבתי מעט. אינני יכולה לכתוב הרבה," היא אומרת לרות בונדי, "זה מוכרח להיות מרוכז אצלי. אפשר לכתוב הרבה, אבל אין צורך. נייר זה לא ספרות. העיקר הוא הצמצום, התמצית."

אני כבר מכיר, בקווים כלליים, את תולדות חייה, ויודע שהשירים נוצרים אצלה כמו מים כבדים, כל שנה – טיפות אחדות, אבל נחוצה כל השנה לשם ייצורם. ככה עובד משורר אמיתי. ואני מתפעל מהאומץ שלה לכתוב כל כך מעט וכל כך טוב במשך שנים כה רבות. ואני שואל את עצמי – אתה מוכן שככה יעברו עליך חייך, בתור משורר? – ועונה לעצמי – לא. מה אעשה בזמן הפנוי? ממה אתפרנס? עבורי הכתיבה היא ריפוי בעיסוק, דרך חיים, פרנסה, אני מוכרח לכתוב כל השנה.

אני מחליט להפסיק לכתוב שירים, החלטה לא קשה ערב צאתו-לאור של הרומאן הראשון שלי, ומעתה והלאה מתרכז רק בפרוזה, לכל גווניה. עד היום לא כינסתי בספר את מעט השירים הראויים שכתבתי, חלקם אמנם מתקופות מאוחרות יותר. וכך, מה שאסתר אינה מצליחה להסביר לי בביקורת שהיא מותחת על שיריי, קורה מאליו לאחר שאני אוסף את שיריה.

[שיריי כונסו במרוכז רק ב-2005 בספר "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר" בהוצאת 'אסטרולוג', שבה הוצאתי לאור את כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב כבר בשנת 2001].

אני גם האדם הראשון שקורא במרוכז את מכלול שירתה, ונכבש בקסמיה. הערכתי לשיריה, היעשותם חלק מעולמי, מעין קנה-מידה סובייקטיבי למדוד ולהשוות עם שירה אחרת, ולרוב לטובתה של דודתי – מתחילים מאז. שיר שאינני חש בשורותיו הראשונות אותה אמת פנימית שישנה בשיריה הטובים, אינני טורח להמשיך לקוראו. וכל שיר שיש בו הצטעצעות כלשהי, חשוד עלי מלכתחילה.

בסיום העבודה אני מוסר את כתב-היד לאסתר, ואולי ישירות לקרמר, והוא עורך ומתקין את הספר לדפוס. ב-12.3.1963, לאחר שכבר פגשה בו בבית-הסופר בתל-אביב, כותבת לו אסתר מפנסיון בית דינה בנוה-שאנן, חיפה, לשם היא מרבה לנסוע מדי פעם, כדי להחלים:

אני חוששת שלא הספקתי להיפרד מעליך, והרי רציתי להודות לך על עבודתך הנאה ועל עמלך שהשקעת בעריכה וכן על טעמך הטוב ולפרטים המתקבלים על הדעת שהצעת. הישיבה שהיתה לכם הפריעה במקצת, נפגשתי עם חבריי הוותיקים – שמפאת היותי "מתבודדת" לא ראיתים שנים, כמו יעקב הורוביץ, קריב, אבינועם וכו' – ולכן עמך הסליחה. אני מקווה שיהיה לך "נחת" מן הספר וכי לא יאכזב אותך. ("גנזים" א-45923).

זכרון דברים קצר על הוצאת הספר חתמה אסתר עם אגודת הסופרים ב-15.3.1963. ההסכם הוא עם האגודה ולא עם הוצאת "מסדה", ועליו חתום אברהם ברוידס. אסתר מקבלת 300 לירות מקדמה. לימים ייחשב הספר "שירי אסתר ראב" שייך להוצאת "מסדה", יידפס ביותר ממהדורה אחת, ומהם אקח חזרה את הזכויות כדי להוציא לאור את כרך "כל השירים" [1988].

הכנת הספר נמשכת פחות משנה, אבל כאשר הוא יוצא לאור בנובמבר 1963, אסתר כמעט ואיננה נמצאת בפתח-תקוה. מתחיל המעבר המיסתורי שלה לכפר-יחזקאל, מבלי לגלות לנו היכן היא. ב-27.11.1963 היא כותבת לברוידס: "זה עתה נכנסתי, לא הייתי כאן, הייתי בעמק. הספר לא ראיתי עדיין – מכיוון שלא הייתי כאן. יש לי הודעת דואר ממסדה וודאי כלול בחבילה הספר." ("גנזים", 1/20574).

ובאותו יום היא כותבת לרבקה כצנלסון הגרה בתל-אביב: "באתי היום מן העמק ומצאתי את הזמנתך מראשית החודש – אני מצטערת מאוד – אבל אני לא בקו הבריאות – ונוסף לזה נמצאת רוב הזמן בעמק – מצאתי לי פינה שקטה ואני כותבת – יש לי נוף נהדר – ואנשי העלייה השנייה סביבי – וזה גם-כן נוף נפלא – נקווה שעם בוא האביב אולי ארגיש יותר טוב ואוכל לבקרך."

כאשר אני רואה בפעם הראשונה את הספר, אני תמה. עטיפה מכוערת בצבעי שחור וכתום, ללא ציון שנת ההדפסה, ללא תוכן עניינים וללא שום פירוט ביוגראפי על אסתר ועל כתיבתה, רק השירים עצמם. ואלה מודפסים ללא התיארוך המפורט שהכנתי, רק בשני השירים האחרונים נותרו באופן מיקרי התאריכים. "קמשונים" מופיע כשמו של השער הראשון ללא הסבר, ובשער הפנימי תמונה לא-אופיינית של אסתר, בת שלושים לערך, פרצופה עגלגל ומתוק, כשל עולה חדשה מפולניה. לעיתים נדירות יוצא ספר שירה כה חשוב בצורה כה מרושלת.

 "איפה התאריכים?" אני מתרעם. "הרי יכולים לחשוב שזהו ספר שירים של משוררת שכתבה אותם רק בשנים האחרונות! הקורא הרגיל לא יידע כלל את הראשוניות של שירייך, שהתחלת לפרסם ב-1922!"

 "אז מה רע בכך?" היא אומרת. "כל אחד צריך לדעת את הגיל שלי? אני ביקשתי שיורידו את התאריכים!"

עד היום אינני יודע אם אכן כך קרה, או שהיה זה שיקול מוטעה של העורך. על פי מראה הספר ייתכן כי בשלב מסויים חדל לטפל בו. אפילו שמו כעורך אינו מופיע.

 "באמת, לפי התמונה," אני אומר, "יכולים לחשוב שעכשיו התחלת לכתוב."

 "תתפלא," מרצד חיוך ממזרי בעיניה הירוקות, "בגלל התמונה והשירים קיבלתי מכתב ממושבניק צעיר, האומר שמצאתי חן בעיניו והוא רוצה להיפגש איתי. מה יש, כל אחד צריך לדעת שאני זקנה?"

מי יודע, אולי צדקה אסתר, אולי דווקא היעדר כל סימן ליושן הסיר מחיצות מיותרות בין הקוראים לשירים ואיפשר להם להתפעל מרעננותם ומטריותם?

עם צאת "שירי אסתר ראב" מתפרסם ב"דבר" (6.12.1963) צרור שירים מתוך הספר: "היות נהר שוטף", "אוכלי הוורדים", "חזות" ו"דיוקן עצמי", ולמעלה תמונתה של אסתר כפי שמופיעה בספר. לאחר שנים רבות אני עובר על ארכיונה ומגלה את מכתבו של "המושבניק", מתברר שהוא למעשה קיבוצניק:

17.12.63

שלום אסתר ראב,

קשה לומר משהו למי שלא מכירים. וודאי מוזר גם לך לקבל מכתב מאחד כזה. ועם כל המשונה שבדבר ניראה לי טבעי לכתוב לך כי קראתי את שירייך ב"דבר" והם מצאו חן בעיניי. הם מקוריים, ואני מזדהה בהרבה דברים איתם. בייחוד השיר "אוכלי הוורדים". – אני שייך לאחד מאלה – המלקטים כוכבים בלילות ובחדרי חדרים אורגים בגדי מלכות כבדים, תסלחי על שאני חוזר על דברי שירך. פשוט העובדה היא שאני למעשה כזה וזה דחף אותי לכתוב לך.

וגם היית גלויית לב בשירך "דיוקן עצמי" ואמרת את האמת. בסוף השיר חשתי אצלך עצב ובדידות והתעורר אצלי הרצון להקל על בדידותך ועצבך. כי בדידות ריקנית היא בדידות של כל בעל חי. אבל בדידות עם תוכן היא בשבילי עולם מלא.

לא ארחיב דיבור על שירייך. אינני כותב שירים. אני נמשך יותר לדברי מחשבה הגיוניים ומקוריים. ועם זאת בשירייך חשתי ממש את הדברים יוצאים מלב כנה. ספרות ושירה – אני נמשך אחריהם מאוד מאוד. ועם זאת אומר לעצמי – היזהר מהן, שמא יש בהן הסחת דעת או כזב.

כי לנו לאוכלי הוורדים מוטב שנשקוד גם על הצד המעשי שהוא הגשמת החלומות ולא רק לחלום בלבד. בלי זה נהיה קרובים יותר לשמיים מאשר לארץ.

מכיוון שהפתעתי אותך במכתבי לא אסביר יותר. יש לי רצון שנתראה פנים אל פנים. כמו שאמרתי חשתי בדברים שלך הזדהות איתי (אם כי לא בכל הדברים) וגם תמונתך מצאה חן בעיניי מאוד. כך שהדמות החיצונית ותוכן הדברים ניראים כסיבה מספקת להיכרות, מה דעתך?

       הכתובת שלי

       אשכל כ

       משק ניר אליהו

איני יודע אם אסתר עונה על מכתבו של אשכל כ., שלא ראה את ספרה כאשר כתב לה אלא התרשם משיריה ומתמונתה בעיתון. דבר אחד אסתר לבטח אינה יודעת – שאשכל כ. הוא אשכל כרמי, אז כבן ארבעים, בנו-בכורו של אהוב-ליבה בנעוריה משה כרמי, שנפטר ב-1952.

תחילה אני סבור שאולי אשכל מסתיר את שם משפחתו מפני שאינו רוצה שאסתר תחשוד שהוא בנו של משה, ואולם אחותו סמדר אומרת שכך היה נוהג לחתום אפילו במכתביו לאימו. תוכנו של המכתב גם אינו רומז לכך שיש לו מושג כלשהו על הקשר העתיק בין אסתר לאביו. הוא כה ספונטאני בדבריו, שקרוב לוודאי שלא היה כותבם אילו ידע על הקשר. מסתבר ששניהם אינם מעלים כלל על דעתם אילו שורשי נשמות עתיקות מעורבים בהיענותו של אשכל לשירי אסתר ובהזדהותו עימה. אסתר היתה ודאי נירגשת מאוד אילו ידעה מיהו, אך צירוף המקרים נתגלה לי רק שנים לאחר מותה.

השיר "אוכלי הוורדים" פותח במילים: "שא לנו 'לבלתי מועילים' – / על היותנו מרחפים / בין שמיים וארץ – / ומלקטים כוכבים בלילות". השיר "דיוקן עצמי" מסתיים בשורות: "וכיסופים-לא-באו / או אבדו. / בלי אהבה..." –

*

בשנת 1963 מפרסמת אסתר, כמו ב-1962, יותר שירים מאשר בכל אחת מיתר השנים הקודמות: השיר "ליום הראשונים" מוקדש לפתח-תקוה, כניראה ליום הנושא את השם הזה ומתקיים ב"יד לבנים". וכן: "פסל אטרוסקי", "חזות", "ליבטושנקו", "אהבה" ו"משירי הגלבוע: טל ומטר על הגלבוע", שנכתב כבר בהשפעת שהותה בכפר-יחזקאל. שלושה השירים האחרונים כבר אינם כלולים ב"שירי אסתר ראב", ועתידים להיכלל רק בספרה הבא, "תפילה אחרונה" (1972).

באחד מימי הקיץ הלוהטים והלחים של שנת 1963 מופיעה בבית הוריי בפתח-תקוה בחורה מותשת חום, שמחפשת את אסתר מזה זמן רב. משחזרה והתדפקה על דלתה הסגורה ברחוב אלתר מיהוד היפנו אותה השכנים אלינו. שמה אסתר הגר והיא נשלחה על-ידי נתן זך ואורי ברנשטיין, עורכי כתב-העת החדש "יוכני", לראיין את אסתר. אינני זוכר היכן הצליחה לבסוף אסתר הגר לאתרה, אבל התוצאה היא ראיון שני שנערך עם אסתר מימיה, "אסתר ראב מספרת על עצמה" ("יוכני", אב תשכ"ג, 1963). חשיבותו אינה רק בתוכנו, שלא נופל בטיבו מזה שכתבה רבקה כצנלסון, אלא בשושביניו, עורכי האכסניה. "יוכני" אינו "דבר הפועלת" שקוראותיו חברות ארגון אימהות עובדות של ההסתדרות, "יוכני" הוא כתב-עת אליטיסטי, צעיר, הנותן את הטון בשירה החדישה. הראיון הזה מסמן את חזרתה של אסתר ראב אל מפת השירה העברית, את התקבלותה המלאה לאחר התעלמות של יותר משלושים שנה. ממנו משודר איתות ראשון המבשר את גל האהדה שבו עתיד להתקבל כעבור חודשים אחדים ספר שיריה החדש.

רשימת ביקורת ראשונה על הספר "שירי אסתר ראב" מתפרסמת ב"הפועל הצעיר" ב-24 בדצמבר 1963 וכותבה הוא ישראל זמורה, שאסתר היתה מיודדת בשעתה איתו ועם עדה אשתו. שבוע לאחר-מכן, ב-31 בדצמבר, עורכת אגודת הסופרים, בשיתוף הוצאת "מסדה", ערב ספרותי לכבוד אסתר ראב. ערב זה, המתקיים בבית הסופר בתל-אביב, הוא אולי הראשון שנערך לכבודה אי-פעם. עשרה ימים לאחר-מכן מתפרסמת על כך ידיעה ב"הארץ":

מסיבה חגיגית מטעם אגודת הסופרים נערכה בבית טשרניחובסקי לכבוד המשוררת אסתר ראב בצאת ספר שיריה המקובצים. שלמה טנאי, משה בן-שאול וישראל זמורה, אשר השמיעו דברי הערכה, ציינו בין השאר: שיריה יונקים מן המציאות ולא מן הבדוי; לשונה חיה ומדוייקת, עולם סובייקטיבי של מילים, הנהפכות למאגיות, חותם המקום טבוע עליהן, מקום מגוריה ממש על נופו וצמחייתו וצבעו; יש בהן משום תחושת כנען העכשווית והקדמונית – אלה הם שירים ים-תיכוניים במשמעות הנרחבת של המושג.

בסיום הערב נושאת דברים גם אסתר עצמה. על צידה השני של ההזמנה, השמורה בארכיונה, רשומים משפטים אחדים שאותם היא מכינה לומר. ההתחלה כניראה חסרה:

וכעת אני עוברת אל ההווה, ואין זו רקלמה למסדה, חווייה פרטית לגמרי. נקראתי להוצאה בקשר עם הגהות, עברתי הגדר והתחלתי ללכת לעבר הבניין – והנה על הקיר שעונים ארגזים: ארגזי עץ-לבן בלתי מהוקצע, הרבה ארגזים: הסתכלתי מקרוב והנה על הארגזים כתוב: "אנציקלופדיה עברית", לשון עברית בארגזים גדולים כמו תפוזים למשלוח! ובכמות כזאת: זאת היתה חווייה כבירה בשבילי – זכרתי את הארון בספריה שבמושבה.

כשאני עוברת ליד חלון ראווה של חנות-ספרים ורואה את כל השפע הזה: פרוזה, שירה, תרגום, ספרות ילדים, הלב מתרחב.

אין להתבייש עם ספרותנו בפני עמים אחרים, כמובן באופן יחסי, אנו ארץ קטנה – אבל אני מצוייה ליד הספרות הצרפתית, קוראת הפרסים שלהם: ספר כמו "מלך בשר ודם" – הוא נדיר מאוד בספרותם – וסופר מקליבר של יזהר גם אצלם אין רבים.

וכעת רוצה אני להודות לכולכם על הכבוד שאתם חולקים לי, לקשישים חבריי הוותיקים, ולצעירים שרובם אני מכירה מקריאה. אנו הקשישים רוצים להאמין בכם ומאמינים בכם כי אתם השארת הנפש שלנו.

התגלותה-מחדש או שיבתה של אסתר באות לידי ביטוי בביקורות החיוביות וברשימות המלאות הערכה לשירתה, שמתפרסמות בחודשים הראשונים של 1964. רשימת הכותבים מעוררת השתאות ועל כן אביא אותה במלואה: יהושע קנז (שבאותה שנה מופיע ספרו הראשון "אחרי החגים") ב"למרחב", תמימה בת מנחם ב"חרות", רבקה גורפיין ב"על המשמר", ת. גולובסקי ב"חרות", שלמה טנאי ב"קול ישראל", בן עמי פיינגולד ב"ידיעות אחרונות", משה דור במדורו "שוליים" ב"על המשמר" ("שמעתי את דבריה של המשוררת ב'ילקוט לספרות' של יום ו' האחרון – וחשתי בנשימתה של ארץ-ישראל ניחוחית וישנה, שכבר נסתלקה כביכול מן העולם. הצברית הזאת, בת פתח-תקוה, הפליאה להמחיש, בדבריה הפשוטים והנקיים, את המהלך הכביר שעברו הלשון והספרות העברית מאז ימי מושבותיו-של-הברון ועד ימינו אנו"), מרים ארד ב"ג'רוזלם פוסט", דן מירון ב"הארץ", מ. בר יעקב (משה דור) ב"מעריב", נתן זך ב"אמות", משה בן שאול ב"מאזניים", מקסים גילן ב"הבוקר", יונה דוד ב"גזית", פנינה נווה ב"אורות", רבקה כצנלסון ב"דבר הפועלת" וצ.ק. (אהרן אמיר) ב"קשת". כמו-כן עורכים עימה ראיונות יורם נאמן ל"דבר השבוע" ותקוה לוריא (וינשטוק) ל"הפועל הצעיר".

הבמות הספרותיות מלאות ממנה ועליה. לבד מהדפסות חוזרות של שירים רבים מתוך ספרה, מפרסמת אסתר שירים חדשים, וכבר אינה נאמנה רק ל"הארץ". "לילה בגלבוע" (לכפר-יחזקאל) ב"מאסף לדברי ספרות", "יש מילים כציפורים נדירות" ו"כל הכתרים אניח לרגליך" ב"הארץ", "מות הצופים" ב"דבר", "אלם ברוש" ו"הנפתח צוהר בשמיים?" שנדפסו ב"הארץ" ב-1936 ונתגלו רק לאחר צאת ספר שיריה, נדפסים מחדש ב"מאזניים", "המטורף" ב"מאזניים" ו"רוח היא באנוש" ב"דבר". בשנה זו הלך לעולמו ידידה הטוב משה סתוי, ואסתר כותבת ב"דבר" רשימה במלאת שלושים לפטירתו. כמו-כן נדפסים ב"דבר הפועלת" דבריה במסיבה לצאת ספר שיריה, שהתקיימה במועדון "מאשה פרי" בתל-אביב.

עוד בטרם חלפו חודשיים מצאת ספרה לאור, מבשר לה פנחס אילון, ראש עיריית חולון, כי הוענק לה עליו "פרס קוגל". זהו הפרס הספרותי הראשון שאסתר מקבלת על ספר שכתבה. רק עוד שניים-שלושה פרסים יינתנו לה במהלך חייה: פרס היצירה מטעם ראש הממשלה ופרס אקו"ם על מפעל חיים, וכן פרס ואלנרוד לשירה על פירסום הפואמה "בבתא" ב"מאזניים".

טכס מתן הפרס, שחלקו בו אסתר ראב והמשורר יהושע רבינוב, איש קיבוץ גבת, התקיים ב-2 בפברואר בערב, בבית "יד לבנים" בחולון. בתום חלוקת הפרסים מרצה פרופ' ברוך קורצווייל על "מגמות בשירה העברית המודרנית". זו הפעם היחידה שאסתר פוגשת את פרופ' קורצווייל. למיטב זכרוני אין הוא מדבר על שירתה של אסתר, גם לא על זו של רבינוב, אלא משלב את שמה, ודי במאולץ, בתוך הרצאה מוכנה-מראש. מגובהי מעמדו בספרות העברית הוא מואיל להזכיר אותה, אך לא ניכר מדבריו אם הוא באמת מכיר את שירתה ואם התעמק בה אי-פעם כך שיוכל לומר עליה משהו מקורי, שייחרת בזיכרון. לאחר הרצאתו קוראת אסתר מעל הבמה דברי תודה, להם היא נותנת את הכותרת – "המשורר מול המציאות":

קהל נכבד, אני רוצה לדבר קצרות על המשורר מול המציאות. אדם שנתברך או קולל בבלוטת השיר הוא אדם מיוחד וחייו אינם קלים. זה מתחיל עוד בכיתה א' ב' – יש בו שוני אם כי הוא משתובב כיתר הילדים, אין הוא כמוהם והילדים מרגישים בזה ויוצרים מעין מחיצה נגדו, הוא גדל והמחיצה גדלה לעומתו – אין מאמינים לו, מדי פעם בגשתו אליהם הם מפסיקים שיחה עירנית ומתפזרים. רק מעטים דבקים בו בלב ונפש.

בלוטת השיר אקרא לזה, בלוטת-השיר המיוחד שיש לו נובטת, זו בלוטת-כוכב כי היא קורנת ומקרינה החוצה, והקרנה זו מפריעה לאחרים, תמיד יש איזה מול, איזה נגד לעומתו. המציאות היא כקיר אטום נגדו, קיר עויין, איזה אדם! מה יש בו שאין בי? אוכל קורא עיתונים ובכל-זאת השוני גדול – כאדם מכוכב אחר, הוא מקרין משהו זר לנו, לא טוב, לא נוח – המציאות רוצה שיהיו כולם דומים – ואילו הוא דומה רק לעצמו.

המציאות פוקדת: לרקע אותו – חזק! אבל המתכת שלו קשה יותר.

הוא מצליח, אבל המציאות רואה את השוני שבו, זה חורה לה, זה לא נוח – רק יחידים עימו מבינים לרוחו.

הוא נושא את ליבו הרוטט בכפיו מול מול קיר המציאות – אבל הקיר אינו צריך לו הקיר נשאר אטום –

והנה המעטים המעריכים, והמבינים, התאספו כאן הערב –

לזכות בהערכה הוא חג גדול למשורר ואני רוצה להודות לכולכם לעיריית חולון, לחבר-השופטים לחבריי לעט – תודה לכולכם!

הופעת קורצווייל הניחה רושם רב באולם המלא מפה לפה. כביכול, מעצם נוכחותו, זוכה אסתר להכרה "מפי הגבורה". והיא אמנם ניגשת אליו בתום הערב ומודה לו במילים נירגשות, כאילו רק עתה נמשחה להיות משוררת עברית. היא, שהחלה לכתוב עוד בטרם הוא למד לדבר עברית. ובעומדם ביציאה יחד, שני עולמות כה שונים זה מזה, הוא נפוח, כמעט ללא צוואר, נתון בפפיון שחור, חולצה צחורה וז'אקט בהיר, והיא, רזה לעומתו, בשמלה פרחונית כהה, שקנתה במיוחד לאירוע – נוצר לעינינו רגע של "תפארת מול תפארת" כלשונו של אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

ספק אם רבים מהנוכחים יודעים באותה שעה שזוהי פגישה-לרגע של שני אנשים רדופים, החיים כל אחד בעולמו המיוסר. אסתר אומרת זאת כמעט במפורש בדברי תודתה, קורצווייל מפרסם ב"הארץ" מאמרים ארוכים המתארים כיצד מתנכלת לו כת הפרופיסורים של האוניברסיטה העברית ובראשה פרופ' גרשם שלום הארכי-דימון, ואני מתבונן בהם מהצד.

בארכיונה שמורות עדויות אילמות לתגובות בעקבות הפרס: אגרת-ברכה שהיתה מצורפת לפרחים ששלחו לה שכניה לבית ברחוב אלתר מיהוד. מכתב ממנהל הבנק שלה, קופת מלווה חקלאית בפתח-תקוה, הכותב לה: "עם קבלת הפרס לספרות יפה לשנת תשכ"ד ע"ש ד"ר קוגל מאת עיריית חולון, הננו מוצאים כחובה נעימה לברך אותך על הצלחתך, דבר הנותן הערכה לכשרונותייך בשדה הספרות והשירה וכבוד לאנשי אם המושבות."

מכתב מראש-הממשלה לוי אשכול, הכותב לה ב-3 בפברואר 1964: "אסתר היקרה, בין הספרים הרבים שאני מקבל עכשיו כראש-הממשלה, שמחתי במיוחד לקבל את ספר שירייך. עקבתי בימים האחרונים אחרי הנאמר בעתונות וברדיו על ספר שירייך והרגשתי שמינית שבשמינית של גאווה ושותפות בשמחתך: כמעט בן פתח-תקוה הנני. כמושבה הראשונה בה החילותי חיי עבודה וחקלאות שלי בארץ, היתה פתח-תקוה, על פרדסניה ופרדסיה, חקלאיה ופועליה, על בניה ובנותיה, גניה וגורניה, על סופריה ומאבקה וכל הווי חייה, תחנתי הראשונה בעלייתי-היוולדותי מחדש בישראל. חסד המושבה הראשונה זכור עימי; חסד בית ראב, בניו ואסתר המשוררת שמורים איתי."

וכן מכתב מרחל ינאית בן-צבי, הכותבת לה בערב יום הכיפורים תשכ"ה: "לידידתי היקרה, למשוררת אסתר ראב, זה שבועות שמונח ספר השירים שלך על שולחני, ומדי פעם אני מציצה אל תוכו – אל 'הקמשונים' ואל 'האפקים הנוגים' ועד ל'שירי קץ העולם'. ואת ידעת שאהבתי את יצירתך מראשיתה, ועדיין את ניצבת לנגד עיניי, הבת שצמחה ביצירתה על אדמת המולדת, – ותוגה נישאת משירייך, מנוף המולדת, מכמיהה של כולנו – "

אבל –

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חלפה שנה מאז פרצה ההפיכה במצרים שהדיחה את מובאראכ. עדיין אנחנו זוכרים את פניהם הצוהלות של חברינו על "האביב הערבי" ועל חגיגת הדמוקרטיה, את התפעלותם האווילית מהרשתות החברתיות שהביאו לכיכר את "מצרים החדשה", את אלפי הצעירים והצעירות בעלי המראה המודרני והמשקפיים והטלפונים הניידים המשוכללים שאפשר כביכול להזעיק באמצעותם את כל רשתות הפייסבוק הנאורות ודומותיהן, שכידוע נמצאות בכיסו ובהישג ידו של כל מצרי – ולאיזה בוז וביטול זכינו אנחנו, שהעזנו להטיל ספק בכל אלה ולראות בהם נסיגה ולא התקדמות, מאחר שלדעתנו מצרים, כמו הנילוס, אינה יכולה להתקיים לאורך כל תולדותיה ללא שלטון מרכזי חזק אחד ומנהיג "פרעוני" אחד, כן, אחד כמו הנילוס – מהסוג של נאצר-סאדאת-מובאראכ!

זוכרים את האורגזם התקשורתי בישראל לפני שנה – ששיאו היה בכותרת המטומטמת של מחאת האוהלים החברתית – "שדרות רוטשילד תחריר"! פיתחו את הגיליונות שלנו מלפני שנה, שם התרענו וחזרנו ואמרנו לכם שהמצרים עוד יתגעגעו לימי מובאראכ, ושהם עומדים בפני אנארכיה ופשיטת רגל כלכלית. בפני רעב!

הלא כל המפגינים המצריים הסימפאטיים [אם כי היו בהם ביריונים חמומי-מוח שהתקיפו בגסות ובאכזריות עיתונאיות מערביות] – אלה שנחשפו ברשתות הטלוויזיה העולמיות, שכל כך פירגנו להם – של אלה לא היו אלא שבריר אחוז מ-88 מיליון המצרים, שמחציתם עניים, שמשתכרים פחות מ-2 דולר ליום, ושהם אנאלפאבתים, ושהם-הם אלה שהעניקו 70% מקולות הבוחרים לרשימות איסלאמיסטיות קיצוניות, שעתידות לדרדר את מצרים לתקופה חשוכה מכל מה שעבר עליה במאה הקודמת, ואשר ההתנפלות על שגרירות ישראל בקהיר, שכמעט הסתיימה בלינץ' באנשי הביטחון שלנו – היתה רק המתאבן שלה.

המצרים היחידים שיזכו בחופש, בהשכלה ובשיוויון זכויות לנשים, ללא מילת דגדגניהן של הילדות והנערות – יהיו בעיקר אותם צעירים וצעירות שיצליחו להגר ממצרים לארצות אחרות, וכמובן לא-מוסלמיות. וכפי שכבר פורסם, הקופטים, הנוצרים, אלה צאצאי המצרים המקוריים – הם בעיקר שמנסים לעקור ולהימלט מארצם, שנכבשה בשעתה בידי המוסלמים. ואנחנו אומרים זאת לא בשמחה-לאיד אלא בצער רב מאוד ובדאגה כנה על הידרדרותה של מצרים לתיאוקרטיה במסווה של דמוקרטיה.

* המיליארדר המצרי נאג'יב סאוויריס, הבעלים של מפעילת הסלולר הגדולה במזרח התיכון "אורסקוס טלקום הולדינג", אמר בכנס האינטרנט במינכן [סיון קלינגבייל, דה מארקר, 17.12]:

"המערב חייב לשמור על המדינות הערביות שעברו הפיכה או כיבוש מליפול לדיקטטורה נוספת. אני מתוסכל מכך שהמערב לא רואה את הסכנה. בכל פעם שמגיע סנאטור או איש קונגרס אמריקאי והוא הולך לכיכר [תחריר], מצטלם שם ומצהיר: 'איזה דבר אדיר עשיתם.'

"אנחנו חיים שם ורואים מדינה ליבראלית נדחפת חזרה לימי הביניים. בבחירות האחרונות, שרבים חושבים שהיו צודקות והוגנות – דיעה שאיני שותף לה – האיסלאמים זכו ב-75% מהקולות בפרלמנט – מה שבשום אופן לא משקף את העם המצרי. לכן הפחד עכשיו הוא שנעבור מהדיקטטורה של מובראק ודומיו לדיקטטורה דתית – מה שמזכיר את המהפכה האיראנית.

"המהפכה הזו [במצרים] נחטפה על ידי קיצונים כבר באמצע פברואר 2011. כל הצעירים הנלהבים והאמיצים שעשו את המהפכה חזרו הביתה והפקירו את הכיכר. מאז עברנו ממהפכה שכללה את הליברלים, המשכילים, הצעירים, הזקנים, העניים והאמנים – לכזו הנשלטת בידי הדתיים הקיצוניים.

"אני חושב שהתחזית לגבי מצרים היא שיתחילו הגבלות על זכויות לחופש – להתלבש ולראות מה שרוצים. יהיו מגבלות על המדיה ועל התרבות. אני די פסימיסט.

"לגבי הכלכלה, אני לא כל כך פסימי כי האסלאם כדת אימץ את הכלכלה החופשית. אבל בטווח הקצר המדינה על סף פשיטת רגל. למצרים יש אתגרים גדולים, והיא תעמוד בהם רק אם השלטון החדש לא יתנהל כדיקטטורה."

* אנחנו באופן עקרוני לא נצביע, לא נתמוך ולא נקרא להצביע עבור רשימה שתצניח להנהגתה את המתעתעת החצופה דפני ליף. אם כבר אז נתלבט בין רשימה של יאיר לפיד – אם ערכיה יהיו ערכי תנועת שינוי החילונית בטרם התפרקה, או רשימה שאהוד ברק יהיה בהנהגתה. ובכל מקרה רשימה שתבטיח, באין מועמד מתאים אחר, את המשך כהונתו של נתניהו כראש ממשלה ואת דחיקת ש"ס והחרדים אל מחוץ לקואליציה, כמו שהיה בימים הרחוקים של ממשלת אריק שרון.

* נמענינו זוכרים ודאי כיצד תמכנו בחירוף נפש, ובהפסד טור ב"ישראל היום" – באהוד אולמרט כראש ממשלה – ולחמנו בניסיונות להדיחו ולהמליך תחתיו את בנימין נתניהו בעזרת המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון והז'וליק האמריקאי משה מוריס טלנסקי – אבל כיום, כאשר נתניהו הוא ראש הממשלה, והוא מתפקד באופן סביר ומפוכח חרף פקעת הצפעונים שיש לו מבית ומחוץ, ומחוץ לארץ – אנחנו רואים זאת כטובת המדינה לתמוך בו וגם לא רואים מישהו מתאים ממנו לייצג ולהנהיג את ישראל בשנים הקרובות. ועל "זיגזוגיו" אפשר לומר מה שאמר ראש ממשלה ישראלי מוצלח אחר, לוי אשכול: "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!"

* איזה הישג עצום! 80% מהיהודים בישראל [לפי עיתון הכופרים "הארץ"] מאמינים באלוהים – וזאת רק כ-72 שנים להתחלת השמדתם של 6 מיליוני היהודים באירופה!

אכן אין גבול לטמטום ולניוון מחשבתם של יהודים רבים מאוד בישראל כיום! –  הרי דווקא בחוגים חרדיים, השואה היא הוכחה ניצחת לקיומו ולכוחו של אלוהים להעניש את עמו הנבחר על פשעי הציונים!

יצחק נוי, בתוכניתו המעולה "שבת עולמית" האחרונה, מספר שבקרב יהודי ארה"ב רק כארבעים אחוז הצהירו שהם מאמינים באלוהים, וזאת כאשר עשרה אחוז מיהודי ארה"ב הם אורתודוכסים-ממילא! אכן, יש כנראה הבדלים סוציו-אקונומיים בין שני הפלגים של העם היהודי, או שהסקר הישראלי, האמור לשקף גם מיליון עולים מרוסיה – הוא פשוט קשקוש בַּלָבּוּש.

כדאי לצאת בלילות שישי ובשבתות לערי ישראל ולכבישיה כדי לראות כיצד ה"שמונים אחוז", אלה "מיליוני המאמינים באלוהים" – מחללים את השבתות בריש גלי וחיים חיים חילוניים למהדרין! – תגידו, אתם השתגעתם שאתם מאמינים בשטויות של הסקרים האלה ובונים על גביהן תיאוריות ופרשנויות?

* עיתון "הארץ" הודיע ביום רביעי 25.1.12 כי אתר האינטרנט שלו בשפה העברית הושבת באופן זמני כתוצאה ממתקפה של האקרים. התוקפים זיהו את עצמם בשם: Anonymous Palestine – גם אתרים נוספים מקבוצת "הארץ" הופלו. מאוחר יותר הודיעו על הפלת אתר העיתון "ישראל היום" באנגלית. הפלת האתרים הגיעה שעות לאחר הדיווח על הפלת אתרי בתי החולים שיבא ואסותא והשחתת אתר פסטיבל ישראל.

אבל כאן אנו מגיעים לתפנית המעניינת בפרשה. מאוחר יותר הופיעה התנצלות מאותה קבוצת האקרים ובה נאמר: "לא ידענו כי 'הארץ' זה עיתון טוב, אנחנו מצטערים על זה, ואנו מבטיחים שלא לתקוף את האתר הזה שוב."

ההתקפה על "הארץ" הפתיעה מאוד מכיוון שהעיתון ידוע בכתבות שלו שמתארות את "עוולות הכיבוש הישראלי" בשטחים. "אני חייב להודות שזה זה קצת אירוני," אמר גדעון לוי, שהוא בעל טור ב"הארץ" וידוע בביקורתו על הכיבוש.

 האירוניה אוזכרה גם על ידי פרשנים אחרים כמו ג'פרי גולדברג. בפרסום שלו ביום רביעי בטוויטר הוא ציין: "האקרים פרו-פלסטינים תקפו את אתר 'הארץ', כאשר הם פועלים תחת אמונה מוטעית כי 'הארץ' היא אוייב שלהם."

ציטוט חלקי אבל מדוייק מתוך האתר "ישראלי פטריוטי"

* אנחנו מברכים על התמיכה בסך 300 מיליוני דולרים שמבטיח ארדואן לחמאס במקום עשרות ומאות מיליוני הדולרים ששפכו עליהם סוריה ואיראן – שכך ייקל על עשרות אלפי הפרזיטים המתפרנסים על הטרור החמאסי בעזה – להגביר את איומיהם על ישראל וגם להוציא לפועל מדי לילה איזו תקיפה קטנה שלמרבה המזל עדיין אינה גובה אבידות בנפש.

אנחנו מודים לארדואן גם בשם אובמה, שכן אם טורקיה תתמוך בטרור הפלסטיני דרך החמאס, לא יהיה עליו לתמוך בחמאס דרך הרשות הפלסטינית! – והלא איכשהו כל הכספים הללו ניתנים ומיועדים למנוולים בעזה החיים על חשבון החזון של השמדת ישראל.

* למבקר המדינה השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס: אנא אל תעצור בדו"ח השריפה בכרמל שלך – רק בהדחת ישי, שטייניץ והרוחות המזרחיות העזות ביום השריפה שלאחר שנה שחונה – אלא תבע להדיח גם את נתניהו עצמו ועימו תלך כמובן הממשלה כולה וכך תביא לבחירות חדשות ותשנה בעוצם כוחך ובשיגעון גדלותך את סדר היום הפוליטי של ישראל, ותיזכר בהיסטוריה, ערב פרישתך המבורכת, כאסון הטבע השני בגודלו בישראל אחרי השריפה ביערות הכרמל; שריפה שהיתה עלולה לפרוץ גם אם כל האמצעים לכבותה היו כבר קיימים. ראה השריפות הענקיות במקומות אחרים בעולם כמו קליפורניה וצ'ילה, וצפה לשריפות הרבות שתתחוללנה כאן הקיץ, חרף כל השיכלולים באמצעי הכיבוי.

 ומה על שני הנערים מעוספיה שעישנו נרגילה ולא כיבו את האש בגחלים, שגרמה לשריפה? יש צילומים ממטוס באותן שעות ממש והם מראים שהשריפה החלה ממש משם! אז אולי תמליץ למנות את שני הנערים במקום ישי ושטייניץ?

* * *

תמר יינן

שירו של יוסי גמזו "השיר על הכוח להיות חלש" והתרשמותי החזקה ממנו

לאהוד היקר לי מאוד,

רציתי לשתפך במכתבי אשר כתבתי ליוסי גמזו, כשהתרשמתי כל כך משירו המופלא: "הַשִּיר עַל הַכֹּחַ לִהְיוֹת חַלָּש", מיום שני השבוע, ה-23 בינואר 2012, כי כידוע לך הגעתי אליך, דרך משה טימור, מכיוון שהוא קורא בתכניתו "שישי אישי" כל חצות יום שישי, אחד משני השירים המחורזים של יוסי גמזו, והם הרשימו אותי מאוד וביקשתי ממנו לדעת איך מגיעים אליהם – ואז הוא נתן לי את כתובת האי-מייל של עיתונך האינטרנטי - ושנינו יצאנו נשכרים.

המשך במלאכת הקודש שלך. 

שבת שלום וסוף שבוע רגוע,

 תמר יינן

יוסי – איש יקר, חכם ומוכשר כל כך!

 במה זכיתי ששיריך הקסומים מגיעים אל שולחני, פעמיים בשבוע, וקולעים בול במטרה, כאילו יצאו מפי, בלא להעז כלל לחשוב על השוואה של כשרון והוצאה לפועל, אבל הדעות והמחשבות ממש תואמות את אלה שלי – כנראה גדלנו באותה ערוגת פרחים אידיאולוגית, חכמה ומלאת חמלה – ואני זורחת ופורחת בכל פעם שאני קוראת את חרוזיך שאין ערוך להם ושולחת אותם לכל מכריי ומוקיריי, כדי שגם הם יטעמו את הטעם הטוב הזה!

 שפע ברכות על כשרון ברוך שלא חדל ליצור ומוח פורה ויותר מכל – על המתנה שחננך בה אלוהים – להעביר את מחשבותיך לשירה צרופה, חרוזה, העושה קסמים ומעלפת את ליבות הקוראת בה... 

בפרוש לה השנה האזרחית החדשה – זה הזמן הטוב ביותר לאחל לך עוד הרבה שנות כתיבה פוריות שמזכירות לנו איך היה פעם ולכעוס מדוע אין מזה יותר!

 למותר לציין שאני היא מעריצתך הגדולה מלאה באסירות תודה ליפי כתביך וחכמת מחשבתך. 

כל טוב והמון איחולים לבריאות טובה והמשך יצירה,

 תמר יינן

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,331 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.