גיליון מס' 713

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בשבט תשע"ב, 2 בפברואר 2012

עם הצרופה: אסתר ראב, אחיינה אהרון בן עזר (ראב) ואחיה הצעיר בנימין בן עזר (ראב) בשנת 1928.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: גֶשֶם צוֹלֵף לוֹ בְּבֵית הַקֵּרוּר הָעֲנָק שֶל הַחֹשֶךְ. // ראובן שדה: אזעקת המועצה לענף החלב בישראל. // עו"ד גיא משיח: ד"ר שקשוקה. // אילן בושם: 8 שירים ל"חדשות בן עזר", פברואר 2012. // רות ירדני כץ: עיניים שלי. הופעה של פוליקר בתיאטרון ירושלים. // יהודה בן-צור: דן בן אמוץ לא היה על סיפון "לא תפחידונו". [המשך]. // אלי מייזליש: 1. העתק מכתב לאמנון שמוש. 2. אני מתעב אנשים שמאיימים לרדת מהארץ. // אלישע פורת: חברותא בבית הרב, לר' דוד הרטמן במלאת לו שמונים. [ציטוט]. // משה כהן: 1. הנדון: עם סובלני. 2. כל הכבוד למבקר המדינה. 3. מדינה באטרף. // איליה בר זאב: אסטֶרואיד. // ישראל: ערב טוב לך מר שליט. [רץ באינטרנט]. // דוד אדלר: שירים מתוך ספרו החדש "סקיצות לתמונה בלתי שלמה". // פוסטולסקי וביק של אליהו הכהן בלוינסקי. // אסי דגני: 35 ימי מחבוש. // דידי מנוסי: מכתב לאורי זוהר. [ציטוט ישן שנשלח אלינו]. // יצחק שויגר: העריסה הצ'רקסית, [תיור בצפון עם ראדה בולוס]. // אריה רוזנברג: מסע עולמי להנצחת שחר רוזנברג. // כותבת מיקי גולדווסר, אימא של אודי הי"ד. [ציטוט]. // רוֹן גֵּרָא: אָחִי. // תקוה וינשטוק: דודאים – צמח החודש, ועוד. // נילי דיסקין: הפרדת הדת מהמדינה. // אורי הייטנר: אדם יהודי. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – " 6. בריחתה לכפר-יחזקאל, ביתה הדל מול הגלבוע, "יונת-הדם" במונטקטיני, מות אבי בנימין. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

גֶשֶם צוֹלֵף לוֹ בְּבֵית הַקֵּרוּר הָעֲנָק שֶל הַחֹשֶךְ

גֶּשֶם צוֹלֵף לוֹ בְּבֵית הַקֵּרוּר הָעֲנָק שֶל הַחֹשֶךְ

עַל כָּל מְשׂוּכוֹתֶיהָ הַקּוֹרְסוֹת, מֻכּוֹת צְמַרְמֹרֶת, שֶל מִדַּת הָרַחֲמִים,

סַרְקַסְטִי כַּשִּוְיוֹן בִּפְנֵי הַחֹק שֶאֵין בּוֹ שֶמֶץ

פְּנִיוֹת וְאַפְלָיוֹת וְהִדּוּרֵי מַשּׂוֹא פָּנִים

בֵּין גְּדוֹל הַגַּנָּבִים הַנָּם בִּמְרוֹם מִגְדַּל צַמֶּרֶת

בְּחֶסֶד הַמַּזְגָן וַחֲמִימוּת כִּסְתוֹת הַפּוּךְ

מִתַּחַת לְאִטּוּם גַּגּוֹ הָעָב שֶל אֵיל-הַסְּטָטוּס

שֶהַיַּקְרָן בַּפְּרַקְלִיטִים מַלְבִּין אֶת חֲטָאָיו

כְּשֶלֶג בְּמִכְבֶּסֶת הַפָּלַבְרוֹת הַיּוּרִידִית

וּבֵין קְפִיאַת הַהוֹמְלֶס שֶבַּגַּן הַצִּבּוּרִי

עַל סַפְסָלָהּ הַלַּח לֹא מִדְּמָעוֹת כִּי אִם מִשֶּטֶף

מָטָר לוֹעֵג לִכְסוּת הָעִתּוֹנִים הַיְּשָנִים

שֶהָאֻמְלָל הַזֶּה לַשָּוְא טוֹרֵחַ לְגוֹנֵן בּוֹ

עַל עֲלִיבוּת גּוּפוֹ הַמִּסְתַּמֵּר לוֹ בַּקָּרָה.

גֶשֶם הָעָט לוֹ שָוֶה בְּשָוֶה עַל הַדַּל וְהַשּוֹעַ,

זֶה הַמּוּגָן מֵאֵינְסְפוֹר פַּרְגּוֹלֵי עֶבְרָתוֹ וּכְפוֹרוֹ

וְזֶה הֶחָשׂוּף בַּקּוֹמֶדְיָה הַזֹּאת הַקְּרוּיָה דֵמוֹקְרַטְיָה

לְכָל צְלִיפוֹתָיו הַהוֹפְכוֹת אֶת בְּשָׁרוֹ לְמִטְוַח מַכּוֹת קֹר.

וּשְמֵי הַלַּיְלָה הַשּוֹתֵת אֶת מָה שֶשְּׂדוֹת הַפַאלְחָה

צְמֵאִים לוֹ וּכְמֵהִים לוֹ בַּנּוֹבֵט וּבַיָּרֹק

אֵינָם חָסִים לְרֶגַע עַל גַּגּוֹת שְכוּנוֹת הָעֹנִי

וְעַל כַּלְבֵי הָרְחוֹב וַחֲתוּלָיו הַמֻּפְקָרִים

לְחֶרֶב הַצִּנָּה וּמְרִיקִים דְּלָיֵי מֵי קֶרַח

בַּאֲדִישוּת הַמִּשְתַּוָּה לְזוֹ שֶל הָאָדָם

שֶאַף הָאַנְקוֹרִים הַמַּרְעִידִים בַּאֲמִירֶיהָ

שֶל הַשְּׂדֵרָה הַחֲפוּפָה שַמְפּוּ שֶל עֲנָנִים

אֲבָל פּוֹרְשִׂים כְּנָפָם בְּאֵיזֶה רֹחַב-לֵב פָּתֵטִי

עַל כָּל גּוֹזָלֵיהֶם בְּלִי לְהַבְדִּיל בֵּין זֶה לָזֶה –

אֲפִלּוּ הֵם, הַסּוֹכְכִים עַל קְטַנֵּיהֶם בְּעוֹד הֵם

עַצְמָם סוֹפְגִים, כְּשַׂק-חֲבָטוֹתָיו שֶל הַסַּגְרִיר

אֶת כָּל רִשְעוּת הַלֵּחַ וְהַכְּפוֹר שֶל לֵיל הַחֹרֶף

עוֹלִים לְאֵין עֲרֹךְ

עַל הַחֶמְלָה הָאֱנוֹשִית.

* * *

ראובן שדה

אזעקת המועצה לענף החלב בישראל

לאהוד שלום,

הגיע לידי נייר מטעם המועצה לענף החלב בישראל שממנו עולה שהממשלה עומדת להחליט על צעדים שיהיה בהם משום איום קיומי ממש על הרפתות המשפחתיות והקטנות יחסית. אמנם למיטב ידיעתי אין משפחתך הגרעינית עוסקת בעסקי הרפת והחלב , וגם אנחנו לא – אך ברור שאפשר להסיק מכוונות הממשלה בענף זה על כל התפוקה החקלאית העצמאית בישראל.

נכון שמחירי מוצרי התוצרת לצרכן אכן צריכים להיות סבירים ביחס להכנסה הלאומית לנפש או כל מדד דומה אחר. כדי להניע מהלך שיניב ריסון עליית מחירים ומחיר סביר לצרכן הסופי, אתה ואני, יש לברר את שרשרת התפוקה ובעיקר את עץ המחירים שהולך ומתפתח לאורכה. אלא שבתהליך אנליטי מקצועי שכזה, ועוד יותר בקביעת הצעדים האופרטיביים והרגולטוריים על סמך תוצאותיו יש לשים לב לכל מרכיבי השרשרת ולא להתמקד בבסיס השרשרת בלבד, בחקלאי ובמשקו. נראה שדווקא שתי חוליות חשובות בעליית המחירים לאורך צינור התוצרת החקלאית ועד להנפקת מוצריה הסופיים מעל מדפי רשתות השיווק – הן כמובן היצרנים מעבדי התוצרת למזון והמשווקים שלה, רשתות השיווק – לצרכני הבית.

מעצם ההמלצה שהוגשה לאישור בהחלטת הממשלה בעניין ענף החלב ותוצרתו ומחיריו נראה על פניו שלממשלה כיום יש קושי אידיאולוגי לטפל בכל המרכיבים הללו והיא מעדיפה, אולי גם מסיבות פוליטיות, להתמקד בבסיס הפירמידה בלבד – בחקלאי הבודד, ודרך הורדת מחירי חומרי הגלם שהוא מספק לשרשרת – לרצות את הצרכנים בארץ.

בעצם ההיטפלות דווקא לחקלאי הבודד דבק לפחות שמץ של חשד שמול החקלאי היצרני ידו של ההון הכבד, שכאן אגב, מרוכז בידיים ספורות, היא על העליונה ובעדיפות ברורה מצד השלטונות.

משפחת שטראוס, קרן אייפקס הבריטית ומאיר שמיר (שניהם בעלי תנובה) ומשפחת וורטהיים (טרה) וכן משפחות נוחי דנקנר (שופרסל) ודודי וייסמן (הרבוע הכחול, מגה) – ושותפיהם רצויים לממשלה ומעודפים על פני כל רפתן מבאר טוביה או מנווה איתן בעמק בית שאן.

בסוגייה של הגורמים ליוקר המחיה בישראל בולטת מאד בעיית הריכוזיות הרבה במשק הישראלי. נראה שהממשלה החליטה להתחיל לטפל בבעיה זו ע"י מיטוט ההסדרים של החקלאים. טרם שמענו על כל פעולה שלה צפויה משמעות גדולה הרבה יותר מול בעלי ההון המרכזיים בישראל. הריסון של הריכוזיות בידי בעלי ההון לא תמוטט אותם, מה שאין כן לגבי רבים מאד מיצרני החלב החקלאיים שכל עיסוקם בענף החלב.

גם אם יש בהעדפתם של הרפתנים, אמנם באופן מחושב וניתן לשליטה כלכלית, משום חריגה מהקו הנכון של הקטנת הריכוזיות, הרי שיש במקרה זה – מסיבות חיצוניות ולא כלכליות ישירות – לתת משקל גם לערכים לאומיים כמו התשתית ההתיישבותית ברחבי הארץ ולחוסנה בר הקיימא. כפי שאנו מפגינים רגישות לחולות סמר או לכלניות או לחופי הים עלינו כאומה להכיר ולהוקיר גם את הערך התרבותי-ציוני-היסטורי ואפילו מדיני שהינו חלק ממעשה ההתיישבות החקלאית היצרנית לדורותיה בעבר ולא פחות גם בעתיד.

מן הראוי לעודד שיח ציבורי רב-ערכי שישקלל את כל המרכיבים האמורים – כלכליים ולאומיים-ציבוריים –  ויגרום, כך תקוותי, לאיזון נכון יותר בין הקודקודים במשולש המחירים: הספקים של חמרי הגלם (החקלאים) – מעבדי התוצרת (התעשייה) – ומשווקי המוצרים המעובדים לצרכן הסופי ברחבי הארץ. כפי שקיימים גופים ירוקים שמונעים, כך אמונתנו, רק ממניעים ציבוריים, כך גם כאן צריכה לקום מסגרת מעבר למועצת החלב שתביא את הערך הציבורי לדיון ובעיקר תשפיע על היקף ומיגוון הדיון הציבורי ומשקלו המעשי, כמובן על-ידי המנופים הדמוקרטיים המקובלים.

זו אם כן קריאה להתארגנות ערכית שכזו שתהווה קומה נוספת למסד של הגופים העוסקים בשימור מורשת הארץ ונופיה. הבסיס הערכי הוא משותף לכל אלה.

בברכה

ראובן שדה

רחובות

אהוד: לפניך עוד דוגמא לטמטום שהביאו עלינו מחאת האוהלים ומחאת הקוטג', שאם יצליחו – הם יביאו עלינו את סופה של החקלאות הישראלית ומוצריה בישראל. ראה איך קרס בשעתו ענף הטקסטיל המקומי בגלל ייבוא זול מסין – וכיום אתה קונה תוצרת טקסטיל מיובאת במחירים לא יותר זולים מאשר אילו היתה מיוצרת בישראל [ראה למשל חולצות גברים איכותיות] – וגם נתון לגחמת יצרנים זרים המשלמים, אגב, שכר עבדים לפועליהם. במובנים אלה שומרת ומשמרת "המחאה החברתית" את הטמטום שחיסל ענפים קודמים אצלנו והגביר את האבטלה, בייחוד של נשים ערביות, שחלקן ודאי שייך למיגזר העני המקבל תמיכה ממשלתית לשם קיומו.

* * *

עו"ד גיא משיח

ד"ר שקשוקה

אהוד היקר,

אם הוא ד"ר, אתה ראוי ל"פול פרופסור"!

בתודה,

גיא

בעוד שרוב בני התמותה בשר ודם מקיזים דם ודמעות, עובדים, לומדים ו"מזיעים" במסלולים אקדמאיים מפרכים ויקרים בדרך להשגת תארים אקדמאיים – הוקם באוניברסיטת בר אילן מסלול "מזורז ונוח" ישירות לדוקטורט למי ש"האוניברסיטה עם הכיפה" חפצה ביקרו.

מי למשל? יאיר לפיד (העיתונאי לשעבר והפוליטיקאי בהווה) – אותו הסכימה אוניברסיטת בר אילן לקבל למסלול ישיר לדוקטורט, וזאת, בניגוד לכל הכללים והנהלים, אפילו ולמרות שאין לו תואר ראשון (לפי השמועות, שטרם הוכחשו, אין ללפיד אפילו תעודת בגרות). אז נכון, גם לד"ר שקשוקה אין תואר ראשון, אבל הוא לפחות לא מנסה להיבחר כראש הממשלה.

כי ממי ששואף להיות ראש הממשלה הבא – היינו מצפים ליתר יושר, ניקיון כפיים והוגנות, ולא לפעול תוך מעקף בוטה של הכללים והנורמות האקדמאיים. ממי ששואף להביא לשינוי בפוליטיקה, ולפוליטיקה נקייה, היינו מצפים גם לקבל תשובה כנה, אמיצה ואמיתית – מדוע הוא חושב שדווקא עליו החילו באופן חריג כל כך את המסלול ה"מקוצר" הזה לדוקטורט – אבל לפיד מעדיף להתחמק, להתחבא בדף הפייסבוק שלו ולשמור על זכות השתיקה.

או שמא לפיד, ש"חקר" כל חייו את תופעת ה"ישראליות" – הגיע לממצא אקדמאי מדהים: "להיות ישראלי אמיתי – זה להיות מסוגל 'לקמבן' לעצמך תואר דוקטור, בלי שגמרת אפילו תואר ראשון." מימצא מהמעלה הראשונה – שרק בזכותו ראוי הוא לדוקטורט.

או שפשוט, הדרך לדוקטורט קצרה יותר, כש"עוזר ההוראה" הראשי שלך זה אהוד אולמרט?

כך או כך, כדאי ש"ד"ר" יאיר לפיד יצרף את "ד"ר" אסתרינה טרטמן למפלגתו (שהרי לשניהם, יש מן הסתם, רקע אקדמאי משותף).

אהוד: אוניברסיטת בת-שלמה רבתי והרקטור פרופ' פלוץ בן שחר הציעו לי דרגת פרופסור וגם הבטיחו שני ימי עיון במלאת לי שמונים שבהם ישתתפו מיטב חוקרי הספרות העברית שמעולם לא קראו את ספריי – ואולם אני סירבתי כי אני מעדיף להמשיך לשאת בתואר סופר נידח.

ובאשר לתארים, שר-הביטחון לשעבר משה ארנס נשא שנים רבות בתואר פרופ' משה [מישה] ארנס – עד שעלו עליו וביררו שאינו רשאי להשתמש בתואר, מחוץ לתפקיד-הוראה קצוב בזמן שבו התואר הוענק לו – והוא אכן חדל להשתמש בו. אבל לא התנפלו עליו בשמחה לאיד כמו על יאיר לפיד. 

* * *

אילן בושם

8 שירים ל"חדשות בן עזר"

פברואר 2012

על הבר

כִּסֵּא מֵרוֹץ דַּק

וְגָבוֹהַּ

וְדִמְיוֹנִי שׁוֹעֵט

*

אִשָּׁה תַּפּוּחַ

נָאָה נָאָה

וְתוֹלַעְתִּי בָּהּ

מְכַרְסֶמֶת

וּמְכַרְסֶמֶת.

בינה לבינו

שָׂמָה יָדָהּ עָלָיו

שָׂם נַפְשׁוֹ בְּכַפָּהּ.

הנאהבים

חַיִּים עַל כּוֹכָב אַחֵר.

*

אִישׁ נִסָּה לְהִפָּטֵר מִיגוֹנוֹ

וּלְהַטְבִּיעוֹ בְּכוֹס

אַךְ זוֹ עָלְתָה עַל גְּדוֹתֶיהָ

כְּשֶׁגּוּפוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל הַיָּגוֹן

רַק הִשְׁקִיעַ בָּהּ אֶצְבַּע.

עוֹד כּוֹס וְעוֹד כּוֹס וְעוֹד כּוֹס –

הַיָּגוֹן רַק שָׁטַף אֶת פַּרְצוּפוֹ,

הִתְרַעֲנֵן

וּבְכֹחוֹת מְחֻדָּשִׁים

הִמְשִׁיךְ לְהוֹרִידו שְׁאוֹלָה.

פתאום לא קם אדם

הָלַךְ לִישֹׁן

הָלַךְ

*

בֵּית הַקְּבָרוֹת

פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר

*

מְשׁוֹרֵר

מְטַפֵּס בְּסֻלָּם

שֶׁרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה

* * *

רות ירדני כץ

עיניים שלי. הופעה של פוליקר בתיאטרון ירושלים

יהודה פוליקר איך הענשת אותנו? מה עשינו לך? האמת היא שחיכיתי למופע שלך בתיאטרון ירושלים למעלה מחודש. אחותי רכשה כרטיסים שעלות כל אחד כמו הצגה בלונדון. בערב המופע לבשתי את מיטב בגדיי, הגענו מוקדם, ישבנו במסעדת התיאטרון, אכלנו שקשוקה, פיצה ושתינו תה עם נענע, והתפעלנו מזרם האנשים שהגיע. רוב הקהל שבא לשמוע אותך לא היו בני עשרים, הקהל שבא לשמוע אותך היה הרבה יותר מבוגר, שציפה לשמוע אותך בקולך כמו שאתה יודע.

שעת ההופעה התקרבה ועלינו לאולם שהתמלא במהרה, ובאיחור של רבע שעה עלית לבמה, יחד עם עוד 10 נגנים ושתי מלוות. הסתכלתי ימינה ושמאלה ודפקתי חיוכים לכל הכיוונים בהנאה גמורה כאילו אמרתי להם: מצפה לנו ערב מדהים. יהודה פוליקר על הבמה.

אתה המלחין והזמר המוכשר יחד עם כל נגניך פתחתם בשיר שהרעיד את אמות הסיפים של התיאטרון כולו, והרעש היה כמו רעידת אדמה! רמת הווליום היתה בעוצמה כזו שחשתי רע פיזית. אמרתי לעצמי: זה רק הפתיח, בוודאי הם יתקנו, יורידו את הווליום. השיר הבא יהיה כמו שאני מכירה אותך מהרדיו ויו-טיוב. בטח תשיר לי ולכל הקהל שבא במיוחד ביום קר, את השירים שאתה הלחנת והם וכל-כך יפים. אבל לא עיניים שלי, זה לא קרה. מה שקרה היה עוד יותר נורא. השיר הבא, והשיר שאחריו החרישו אוזניים, מילות השיר נבלעו, ופתאום הבמה הוצפה באורות מסנוורים שהכריעו אותי. יהודה פוליקר, אתה שכל-כך משופשף בהופעות בפני קהל לא מבין שיש הבדל בין הופעה בקיסריה לאולם בתיאטרון? אחרי שלושת רבעי-השעה של עינוי, השארתי את אחותי לבד, קמתי והלכתי. 

חזרתי הביתה מאוכזבת מאוד. הדלקתי סיגריה כי כמעט בשום מקום אי-אפשר לעשן, לקחתי כוס יין אדום, פתחתי את היו-טיוב ושמעתי אותך בשירים האהובים עלי ואמרתי לעצמי: גם לשלם כל-כך הרבה כסף, לפנות ערב, לצאת בערב חורפי וקר והכל לכבודך ולקבל עונש כזה? זה ממש לא מגיע לי. הרי יכולתי לשבת בבית ולשמוע אותך כמו שאני אוהבת לשמוע אותך, ולא להתענות.

עיניים שלי, זהו.

* * *

יהודה בן-צור

דן בן אמוץ לא היה על סיפון "לא תפחידונו"

[המשך]

לאהוד בוקר טוב!

"ואף על פי כן, נוע תנוע..." דן בן אמוץ לא הפליג באונייה "לא תפחידונו". אתמול שוחחתי עם ה"גדעונית" של "לא תפחידונו", צפורה רוזן. כמובן שהיא מאשרת שדן לא היה באונייה.

כמו כן שוחחתי עם רינה שרת, אחותו של פינחס מישקוב. לדבריה הוא אינו הכרוז (היא חשבה שזה דן).

אין ספק שהכרוז דומה לדן. לדברי צפורה מלווי האונייה הארץ-ישראליים לא צולמו בסרט, מסיבות ביטחוניות (דצמבר 1947 – תקופת המנדט).

בברכה,

יהודה

הנהלת אתר הפלי"ם וההעפלה

www.palyam.org

בליל כ"ט בנובמבר ביקרתי באונייה 'לא תפחידונו' בנמל פורטו סן-סטפנו בעת הכנתה להובלת מעפילים.

סיפור מעניין כשלעצמו. אם תרצה, אשלח.

בכל מקרה, גם אז דן לא היה שם.

* * *

אלי מייזליש

1. העתק מכתב לאמנון שמוש

הנני מקווה כי למרות בעיית הראייה, לא תתקשה לקרוא שורות אחדות אלה. לפני הכול אני מסיר את כובעי בפניך על מכלול עשייתך בנושאים ערכיים שמעטים בארץ זכו לעשייה מבורכת זו, הן בהתיישבות והן בחיי התרבות של הארץ ותקצר היריעה. דא עקא, אני מדי פעם מתקשה להבין את נפשך הפובליציסטית שרואה אור בעיתון.

היום – יום ג' בשבוע [24.1.2011] אני קורא את הטור שלך בעניין איראן. טור מאוד חזק שבו אתה מביע דעות רבות ולא רק לגבי זה שאסור לנו "לקפוץ בראש" ולעשות עבור אחרים את המלאכה הארורה הזאת – להרוס את התשתית של הגרעין באיראן. אתה למשל בסוף מביע ייאוש ש"מאות אלפי צעירים..." יברחו מ"הארץ הטובה הזו."

ממה נפשך; אם זו ארץ טובה למה שיברחו? למה? הרי אתה יודע שאיש אינו בורח מכאן אלא "יורד" כנאמר 'וירד אברהם מצרימה לגור שמה כי כבד הרעב בארץ,' והמחבר כבר אז כותב כך על ארץ זו "בארץ"; ללמדך כי אם יש רעב מותר 'לרדת', אבל כיום? הרי ארצנו היא "הארץ הטובה הזו" ואין רעב – נכון? הרי קפה "ארומה" בנמל תל-אביב מוכר כריך עם סלמון מעושן ב-46 שקל והתור ארוך קילומטרים עד יפו, ולא אציין את "קפה-קפה" ואת "קפה-נטו" ואת "ארקפה" ואת כל השאר שהכריך אצלם באותו מחיר: 46 ש"ח, ועם ישראל אוכל ואוכל כריכים כאלה שאפשר לקנות בהם 10 ככרות לחם אחיד.

ומי ומי הבאים בשערי בתי קפה אלה? אתה? לא! אני? לפעמים. אבל צעירים-צעירים-צעירים עם לפ-טופים ביד, כמו אלה שהקימו אוהל מחאה ברוטשילד. עם לפטופ וסמטרפון בידיים. הם שבאים שמה. והם – מה? יברחו? לאן? אם תאמר לי שיש במנהטן ולו בית קפה אחד דומה לקפה-קפה אתן לו מיליונים. לא תמצא. לא תמצא שם את הטיילת של הנמל עד ליפו, ולא את הטיילת של ראשל"צ ולא של אשדוד ולא של נתניה. לא תמצא. [ועוד שביל שבהמשך אספר לך עליו; "שביל עמי"].

אלא מאי? ישנו איזה מנוול אחד ששמו אחמדיניג'אד וחבר מרעיו האיראנים, שמבקשים להכניס רעל בכריכים של 'ארומה'; רעל. ולא רק רעל אלא אפילו לפזרו מעל תל אביב בפצצה ששמה אטום. ואם אתה לא מאמין לי שככה הוא רוצה, אז אל תאמין. זכותך. אבל מהי זכותך להקיף שלל נושאים שאין להם קשר לרצון של המנוול הזה ולהבהיל את הקורא התמים כי "מאות אלפי צעירים רוצים לרדת מהארץ...", –כי לא קיבלו את מבוקשם. איזו מין שיטה מהעולם ההזוי כאן? למה צריך סופר מפורסם להזהיר ולהסית מאות אלפי קוראים כי ירדו מכאן. לאן? מי מוכן כיום לרדת מהארץ? אני רק שומע על אלפי יורדים שחוזרים כי חרא להם במנהטן. ומי שלא חוזר יש לו בעייה.

לנו יש בעייה? הרי מיום שעלית ארצה כילד קטן מסוריה התרבינו פי 10 ממה שהיה אז? נכון? מכלום, קרי; 'הגנה' עם סטנים מפורקים בחולצות של בנות – לאחד הצבאות האדירים בתבל. לא? למי יש כיום בצבא שלו טנקי 'מרכבה' או חיל-אוויר כמו שלנו או חיל-ים קצת סודי. בא נפרק את הצבא ונתן לכל צעיר וילה בקצה היער של הגליל ושלום על ישראל – לא?

או ששכחת כי אנו מוקפים אוייב אכזר – ולא רק אוייב שיש לו עדיין צבא, אלא בני-אדם שבאים באישון ליל ושוחטים בשנתה משפחה על עולליה. היכן בעולם ראית דבר כזה? היכן ראית שחוצים גדר עם סכין לשחיטה של משפחה? היכן ראית כנופיה שיורה פצמ"רים או רקטות או טילים על קיבוצים שבאו לגדל עגבניות. היכן? בצרפת? או אולי באוכספורד, שם יש איזה קטע עם כמה מרצים שלא נופלים מהגרועים שבאינקוויזיטורים בספרד העליזה בריקודיה ובמוקדי השריפה ששרפו חיים אנוסים רק בגלל שאכלו דגים בליל שבת במחשכים.

אם תהיה הפצצות הכורים האיראניים בידי ישראל או בידי נושאות המטוסים של ארה"ב, איני יודע. אבל אני יודע שאם לא נאיים עליהם – התקיפה שלהם היא ודאית. 

ואולי – ואולי, אם וככל שנאיים יותר ויותר רק זה עשוי להרחיק את ההתגרענות שלהם.

ובנוסף, איני יכול שלא להעיר לך לגבי עוד כמה דברים בענייני פסיכולוגיה של ההמונים, שהפריווילגיה שלך בנושא שווה לזו שיש לי ולעוד מאות אלפים; קרי, המונים – לגבי התקציב הממשלתי שאתה רוצה לחלק אותו אחרת בלי דיון בכנסת אלא בטור של עיתון. ובכן, עוני הוא עוני הוא עוני, ומי שאשמים בעוני הזה הם מעסיקים תאבי ממון הממלאים את חשבון הבנק שלהם מיליארדים. ההסתדרות היא המפתח לפתרון ולא הממשלה ותקציבה. דירות? האם זה משבר לאומי? 

מי שמאיים בארץ כלשהי ופרט דמוקרטית כמו שלנו שהוא "יורד" – אם לא מתקיימים תנאיו למגורים, שיירד. נראה אותו מקבל דיור בניו-יורק או לונדון. וכי הוא יילך לגור בכפר נטול שם בקצה תבל? או דווקא במרכזו של העולם. כי למה לו 'לרדת' לחושה של בוץ או קש בדרום אפריקה השחורה – בפרוורי יוהנסבורג. בניו-יורק או לונדון אם אין לו פי שניים כסף ממה שיש לו כיום, הוא יגור ברחוב.

השבוע התארחתי 3 ימים במלון בכפר בלום – 5 דקות מהיישוב שלך במעיין ברוך, וראיתי גן עדן עלי אדמות. הלכתי וצעדתי שעתיים-שלוש על שבילים כמו על "שביל עמי" בין עמיר לכפר-בלום וראיתי על השביל נטועים בבטון בלטות משַיש ועליהם כל הפסוקים מהתנ"ך הכוללים את המילה "ירדן" למשל: "... כי באה נחלתנו אלינו מעבר-הירדן מזרחה." ['במדבר' פרק ל"ב 19] ועוד עשרות רבות של בלטות כאלה בפסוקים דומים. עברתי את נהר הירדן כמה פעמים מזרחה ושוב מערבה הן בגשר [יוסף] מעמיר לשמיר והן מכפר בלום לעמיר ראיתי מערבה את הרי נפתלי ומזרחה את הרי הגולן, ועם כמה אורחים מחו"ל עלינו ברכב פעם למשגב-עם ופעם לגולן, והשקפנו על ארצנו היפה והירוקה הטבולה בים של אגמי מים קטנים ומשבצות ירוקות של גידולים חקלאיים ושבענו רק מהצפייה על הארץ מלמעלה ואל הארץ מלמטה – ואמרו: "איזו ארץ יפה." ו

אתה חושב כי מישהו עם שכל יעזוב ארץ זו?

אתה מדבר על עוני?

ב-1953 הייתי מורה צעיר במעברת "בית ליד" היא פרדסייה של היום. כיום וילה בפרדסייה עולה בין שלושה לחמישה מיליון שקל. כשהייתי מורה וראיתי משפחת עולים מטריפולי בת 10 נפשות גרה בפחון אחד, בן 9 מ"ר, בחמסין של 33 מעלות, ואחרי 10 שנים פגשתי כמה מהם שהסתדרו בנתניה. מורים, בעלי 'בסטה' בשוק, פועלי בניין, נהגים וכו', הם כיום מבוססים ויש להם כבר נכדים. הם היו עניים? לא. כי הם לא רצו להיות עניים. הם עבדו או למדו קשה ביום ובלילה.

איני יודע מי חיבר את הכותרת "איראן והאזרח הקטן", אולי אינך 'אשם' בה. אבל, אין שום קשר בין מה שצריך לעשות לאיראן או לא לעשות לעוני ולעניים בארץ. המאמר שלך הוא פוליטי-אידיאולוגי ואין לו שום קשר למציאות; המציאות היא פונקציה של כללי התנהגות אזרחית, שבהרבה מקרים היא פרזיטית, נצלנית, עצלנית, נטולת אמיתות ערכיות ואי הפעלת חושים לאומיים, כמו התיישבות למשל, מה שהדריך את בני גילי מיום שנולדנו כאן בארץ בתחילת שנות ה-30 לדור שהחל בבניית הארץ מכלום. מפרוסת לחם עם שמן ומלח. זה מה שלקחתי לארוחת בוקר לכיתה א', וסיימתי לא רק בית ספר אלא אוניברסיטה עם תואר שני, ובין לבין עבדתי בחקלאות, בבניין, והקמתי דור של חכמים ומשכילים שבנו את ביתם בארץ.

ולבסוף; אל תמעיט מערך האוייב. הוא נבל. הוא רמאי. הוא רק מחפש את ההזדמנות לראות אותך חלש – ואז!

אין רעב בארץ ולא יהיה. ילדים לא הולכים כיום לבית ספר עם פרוסת לחם בשמן ומלח; אין דבר כזה.

2. אני מתעב אנשים שמאיימים לרדת מהארץ

זה בדוק. אין עוד מולדת בעולם כמו ישראל המתעבת את יורדיה. לא מדובר באלה שזה מקרוב באו ולא מצאו בית במולדת החדשה וחזרו, אני מתכוון לילידי הארץ, בעבר הרחוק היו אלה פלמ"חניקים לשעבר או אצ"לניקים או אפילו סתם בטלנים שלא ראו טוריה מימיהם. אני מתכוון לאלה שלחמו וסיכנו נפשם נגד הבריטים בזמן המנדט ונגד הערבים בתש"ח כשחלק מחבריהם טמונים בבתי קברות צבאיים.

הייתי בן 35 או 40 ומתייצב למילואים בדרום ולא רואה כמה חברים ומיד מתחיל לשאול: איפה מוישה, איפה ברוך וכו' ומתברר כי הם כבר בניו-יורק או מונטריאול. ואתה עומד ליד האפסנאות מלקט את הציוד האישי, "עולה" על בגדי עבודה מתיישב בקומנדקר ויורד לשטח. לפנות ערב, לפני העלייה לשמירה, יושבים על כוס קפה מהפינג'ן ומבררים מה קרה? מה קרה למוישה? רוב הסיפורים הם השערות או רכילות, אפילו השכן שגר בשכונה של מוישה סיפר כי שמע בתור של הסופר כי ל"אשתו נמאס". ככה. אחות אשתו ב-L.A. גרה בווילה בת 8 חדרים, פארק שלם מאחורי הווילה, שתי מכוניות בגראג' ושני פריז'ידרים במטבח ועוד מאה כלים חשמליים.

שואל חממי מרחובות: וכל זה הם שלה? היא קנתה? מאיפה הכסף?

טמבל אומר לו זה מהשכונה, הכול שכור. כשאתה שוכר וילה אתה מקבל את כל הציוד. רק את שני ה'שבי' המשומשים קנה אצל חבר ישראלי בתשלומים, 200 דולר לחודש במשך שנתיים. טרנטה דה לוקס. אם לא תשלם בראשון לחודש מגיע הכושי ודופק בדלת. או את ה-200 פלוס דמי איחור או מכות.

ומה הוא עושה? עובד?

אל תדאג, כולם מסודרים זה עם זה. זה שיפוצניק וזה צבעי וזה גנן ומנקה בריכות אצל העשירים האמיתיים. ביום העצמאות כולם מתאספים על הדשא ומוציאים רדיו-טייפ עם שירים של יפה ירקוני ו"עושים על האש" מנגל בקיצור כמו על שפת הכנרת אבל בלי כל עם ישראל. עשרה, חמישה עשר חברה וזהו עד שנה הבאה.

זה כל הסיפור; שני פריז'ידרים במטבח שהם אפילו לא שלך.

הלכתי אתמול ל"מחסני חשמל" וראיתי פריז'ידרים ענקים. כמה? על כל מוצר יש מחיר: 3,000 שקל, פחות מאלף דולר. מכונת כביסה או ייבוש 1,000 שקל. פלזמה? 1,500 או 2,000 שקל.

בכל השאר שוברים שיניים, לא מבינים את הכושי שמדבר בהיגוי מיוחד. לא מבינים את נהג האוטובוס, עשר או עשרים שנה עד שבכלל מבינים את הסלנג במרכולים, במקדולנד, ומאה שנה עד שמבינים אותך.

אפילו הכתב החרוץ של ערוץ 10 או ערוץ 1 העומד עם מעיל חורף מול הבית הלבן ומדבר עם עובר אורח על עתידו של אובמה שובר את שיניו.

חרשתי רחובות ורובעים וראיתי את רובם מסוגרים עם עצמם ורועדים כמו פרפרים לקטע שבו יתברר להם כי אין עבודה ואין ביטוח לאומי ואין כבר בבנק יתרה ואוטוטו הקרדיט קארד ייבלע בחריץ של הכספומט.

הגיבורים, אלה שבאו לשנת שבתון או אלה שבאו "לעשות ביזנס" וחשבון הבנק נוזל, ממילא בארץ הכסף נוזל. לא? כי מי הם אלה הממלאים בערבים מסעדות פאר עם 250 שקל לסתם ארוחה? מי? מוישה?

מהי אם כן הבשורה הטובה?

ראיתי השבוע בעיתון תמונה של יהודי – עולה חדש ציוני מארה"ב בן 31 שסיים כבר קולג' ובא להתגייס לצה"ל. בגלל גילו לא רצו לגייסו, רק הוא התעקש. וישנם אלפי הצעירים מ"תגלית", וצריך רק פשוט לשלוח עוד שליחים מנוסים להרבות את הסיפור הציוני שם. יש שם מאגר של מאות אלפים, ואלה יבואו בלי שני פריז'ידרים.

* * *

נעמן כהן

1. השמדת היהודים בחת"פ – ע"פ הפת"ח

ארגון "חרכּת תחריר פלסטין" – התנועה לשחרור פלסטין (במקור "חת"פ" שבערבית משמעו מוות. לכן החליטו מייסדיו לשנות שמו ל"פת"ח") נוסד ב-10 באוקטובר 1959 בכווית על ידי יאסר ערפאת, אבו ג'יהאד, צלאח חלף, חאלד אל־חסן, ופארוק קדומי. למרות זאת תאריך הייסוד הרשמי של הפתח שונה ל-1 בינואר 1965 מכיוון שבו אירע ניסיון הטרור הראשון של הארגון נגד ישראל (לפני "הכיבוש"), ניסיון פיגוע במוביל הארצי.

ארגון הפת"ח להבדיל מהחמאס, הוא לכאורה ארגונו "החילוני הנאור" של ראש הרשות הפלשתינאית – נשיא פלסטין – אבא של מאזן.

באירוע לציון יום השנה ה-47 להקמת פת"ח קרא מנחה העצרת: "מלחמתנו עם צאצאי הקופים והחזירים היא מלחמת דת ואמונה. תחי הפת"ח!" והזמין את המופתי הירושלמי (יורשו של חברו של היטלר – מוחמד אל-חוסייני) לבמה.

המופתי, השייח' מוחמד חוסיין, נשא נאום שטנה גזעני אנטי יהודי שבו הוא ציטט את דברי מוחמד (המופיעים באמנת החמאס סעיף 7), שלפיו התנאי לגאולה הוא השמדת היהודים: "השעה (תחיית המתים) לא תגיע עד שתילחמו ביהודים. היהודי יתחבא מאחורי אבנים או עצים. והאבנים או העצים יקראו: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחוריי, בוא והרגהו!' – מלבד עץ הע'רקד (שלא ילשין על היהודים) ולכן אין זה פלא שאתם רואים עצי ע'רקד מקיפים את ההתנחלויות הישראליות..."

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

דבריו התקבלו במחיאות כפיים סוערות בקרב הקהל הרב של אנשי הפת"ח.

נכון השמדת היהודים אינה מופיעה בגלוי במצע הפת"ח (כפי שלא הופיעה במצעו של היטלר) אבל מסתבר שאין כלל הבדל בין שתי התנועות החמאס והפת"ח.

ראש הממשלה בנימין נתניהו קרא לפתוח בחקירה נגד המופתי בגין הסתה.

2. טיבי והשהידים שלו

ח"כ הכנסת אחמד טיבי מתע"ל, מפלגה המייצגת בכנסת ישראל את "האחים המוסלמים", משבח את השהידים: "אין ערך נעלה יותר מאשר השהאדה (מוות למען אללה) השהיד הוא אשר פורץ את הדרך ומשרטט בדמו את הדרך לחירות ולשחרור, השהיד הוא סמל המולדת, ברכות לאלפי השהידים במולדת ובניכר וברכות לשהידים שלנו ושלכם בתחומי הקו הירוק אלה שהכובש מכנה אותם מחבלים, בעוד שאנחנו אומרים אין דבר נעלה יותר מאלה שמתו למען המולדת."

http://www.youtube.com/watch?v=07Hvd1Z4_TY&feature=player_embedded

טיבי מזדהה עם אמנת החמאס התובעת את השמדת היהודים:

http://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E

לאחר ביקורת נגדו הסביר טיבי בחלקת לשון שהוא התכוון בנאומו לחללים שנפלו למען המולדת. ניתן היה אולי להאמין לדבריו הנכלוליים לו היה מכריז על אותה במה או בפעמים אחרות כי כל אלו שרצחו אזרחים יהודים בהתאבדות למען אללה, אינם קרויים בפיו "שהידים" אלא טרוריסטים, אך טיבי אינו אומר כן, ומעולם לא אמר. לדידו, השהידים הם כל הלוחמים נגד היהודים.

אחד משולחי "השהידים הגיבורים", לפי טיבי, הוא מרואן ברגותי, ראש ארגון הרצח-המוסלמי "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (השהידים של הקצה). ברגותי הורשע ברצח בכוונה תחילה בשלושה פיגועים שונים, בהם נרצחו חמישה בני אדם (ביניהם אפילו נזיר יווני לא יהודי) ונגזרו עליו חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר.

"שוהדא אל-אקצא" (השהידים של הקצה) הינו ארגון המסונף לתנועת הפת"ח. בראש תנועת הפת"ח עומד מר מחמוד עבאס הידוע בכינויו "אבא של מאזן". מר עבאס – ראש הרשות הפלשתינאית, עומד בראש ארגון טרור המבצע פשעי מלחמה. במקום לתבוע לדין את השיח' הגזען על הסתה יש להעמיד לדין את ראש הרשות המבצעת את דברי ההסתה. יש להעמיד לדין את העומד בראש "ארגון השהידים של הקצה" – אבא של מאזן. למרבה הצער נתניהו לא עושה זאת. קל לקרוא להעמיד את המופתי של ירושלים. פחות קל לקרוא להעמיד לדין את האחראי עליו – אבא של מאזן. דרישה כזו תביא לכך שביבי יוכתר מיידית "פשיסט" ע"י תומכיו היהודיים של אבא של מאזן.

בין כה ובין כה, שניהם – המסית והמבצע, לא יועמדו כלל לדין.

3. "תרבות מתקדמת"

בעוד שאפילו ערביי "הדו-קיום" של גבעת חביבה מסרבים לראות בדברי מוחמד לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות. מעלה הבית ל"תרבות מתקדמת" של הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר, "צוותא", הצגה בכיכובו של מוחמד בכרי – הערבי-מוסלמי-הגזען-ממשפחת המחבלים.

כדאי לזכור, השחקן והקולנוען הערבי-מוסלמי מוחמד בכרי קרוי על שמו של הנביא מוחמד, והוא מזדהה עמוקות עם תורתו. לדידו של מוחמד בכרי: "צה"ל כלבים משוסים"

http://www.youtube.com/watch?v=8_n_3fz8cnM

הטרוריסטים ממשפחת בכרי:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2103115,00.html

בתגובה לגינוי של תנועת "אם תרצו", אמר משה טנא, מנכ"ל "צוותא לתרבות מתקדמת", ש"'צוותא' אינה עושה שיקול דעת על דעות האמנים או השחקנים." כלומר, כל דעה אנטי יהודית כשרה ב"צוותא". מעניין אם ב"צוותא" היו מעסיקים גם אמן בעל דעות גזעניות כנגד הערבים.

שרת התרבות לימור לבנת הביעה תמיכה בביטול השתתפותו של מוחמד בכרי בהצגה בעקבות הפניה של "אם תרצו". בניגוד לה שר התרבות הקודם ראלב מג'אדלה ("הספר האהוב עליי הוא הקוראן"), ודאי היה מקדם את כוכבותו של בכרי בברכה.

כזכור, (חב"ע גיליון 709) פנינו לראלב מג'אדלה בבקשה שיהיה הערבי-המוסלמי הראשון בעולם שיצא נגד אידיאולוגית תנועת החמאס (מפלגה שקיבלה את רוב קולות הערבים-הפלשתינאים בבחירות דמוקרטיות) ויצהיר בערבית לקהל הערבי כי דברי מוחמד באמנת החמאס – לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – הם גזענות ולא מופת מוסרי. נדב דוידסון, העוזר הפרלמנטארי לח"כ מגאדלה, כתב לנו שמג'אדלה שוקל להשיב על פנייתנו, אולם עד עתה לא קיבלנו כל תשובה.

אנחנו בכל זאת מסרבים להאמין שאין ערבי-מוסלמי ולו אחד, שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה אנא דווחו לנו.

* * *

אלישע פורת

חברותא בבית הרב

לר' דוד הרטמן במלאת לו שמונים

באוקטובר 1976 עליתי לירושלים ללמוד יהדות. ידידים המליצו לי לנסות ולרפא את הלם-הקרב המתמשך שלי, מאז אוקטובר 1973, בדרך של שקיעה בטכסטים העבריים העתיקים. ידידי הפרשן-ההוגה, יריב בן אהרון, הציע לי ללמוד גם אצל הרב הפרופסור דוד הרטמן. יריב למד לא אצלו, אלא איתו, והם הפכו לזוג של תלמידים ומורים המתמלאים זה מעגלתו המלאה של זה. המלחמה הארורה ההיא נעצה בי עמוק את ציפורניה. החברים ליחידה שבו איש לביתו ומלאכתו והתנפלו בשמחה על החיים הקודמים. אני לא יכולתי לשוב אל החיים הקודמים. המראות והקולות מרמת הגולן הבוערת ומהמובלעת המופגזת רדפו אותי לא רק בימים אלא גם בלילות. וגם כתיבת שירי הזיכרון מהמלחמה, שהתמכרתי לה לזמן קצר לא הועילה. הסתובבתי בבית ובקיבוץ כמו סהרורי. עד שקיבלתי את המלצת הידידים ועליתי לירושלים.

הפגישה הראשונה עם דוד הרטמן היתה מרגשת. ישב מולי איש בעל כושר הבחנה מצויין, שהבין תוך שניות מי יושב מולו. הוא דיבר חופשי בשלוש לשונות, אנגלית עברית ויידיש, והשתומם עליי שאינני יודע אף מילה ב'מאמע לושן' שלנו. אפשר שדבריו של יריב פעלו ואפשר שראה בעצמו, כך או כך הוא הציע לי הצעה נדיבה מאד ללימודיי, שכללה אפילו תמיכה כספית. האיש סיקרן אותי מאוד. חשתי שיש לו הרגשת שליחות עמוקה, לבד מתאוות הוראה אמיתית. דבריו על חשיבותה של החילוניות במסכת החיים הישראלית הפתיעו אותי. וגם הביקורת החריפה שמתח על הממסד הדתי.

ישבנו בדירתו המרווחת, ברחוב גרץ, וילדיו ואשתו חלפו על פנינו כמה פעמים. הוא היה מאד גאה בהם, ומבטו ליווה אותם גם אחרי שהסתלקו. הוא העניק לי, על המקום, סכום מזומן לא קטן, ושלח אותי בריצה לרכוש ספריית יסוד ביהדות.

באותה שנה למדתי אצלו בשני חוגים. האחד דן במשנתו של הרמב"ם והשני עסק בדמותו ובתורתו של הרב סולובייצ'יק. אני הייתי סטודנט חופשי, איש מבוגר בהרבה מהסטודנטים הצעירים שלו, שבור מהמלחמה הארורה ומהשכול העצום שנפל על הארץ. תוכנית הלימודים שלי היתה רחבה יותר. האזנתי גם לשיעוריו של דן פגיס על שירת ימי הביניים, לשיעורים בתלמוד, ולר' מנחם פרומן, משורר ורודף שלום מיוחד במינו. שיעוריו של הרטמן התפרסמו עד מהרה בקהל, ושיעור שהיה מתחיל בכיתה קטנה בהר הצופים או בגבעת רם, היה מסתיים באולם גדול. מימיי לא ראיתי תמונה כזו של סטודנטים הגוררים את כיסאותיהם במסדרונות במרדף אחרי רבם. הוא היה קוסם ממש בהרצאותיו אז. מעריציו הצעירים ישבו מתחת לשולחן המרצה והקליטו כל מילה שאמר. היה לו חוש תמרון לשוני מדהים, והוא שייט בין שלוש לשונותיו באמנות מפליאה. המעבר מעברית לאנגלית והתיבול ביידיש, וכל זה במבטא אמריקאי בולט היה מרתק. ולא פעם מצאתי עצמי מדבר בנוסח השבור הזה שלו, עם הסטודנטים האמריקאיים הצעירים, שאיתם חלקתי את קיטוני הזעיר. שליטתו בקהל שומעיו היתה מפליאה. אחרי שיעור או שניים הוא כבר מיקם את התלמידים הבולטים, או אלה שרצה להבליטם, ופנה אליהם לפתע, בדיבור אישי לגמרי, מעל ראשי התלמידים האחרים. זה אולי לא היה דמוקרטי אבל זה היה מקסים.

אני זוכר את הכבוד שחלק ליוסקה אחיטוב, תלמיד חכם, איש קיבוץ עין צורים. יוסקה היה מאחר דרך קבע לשיעור בשל מועדי הנסיעה של האוטובוסים. הרטמן היה מפסיק את שיעורו, מציג את יוסקה לשומעיו, מדבר איתו כמה משפטים, ומבליע בהם כבוד לאיש, ללמדנותו, וכבוד לקיבוציותו. ואגב חזרתו להרצאה היה מתעכב על פרשיה שדן בה עם יוסקה אחיטוב. הוא לא שיער וגם אנחנו לא שיערנו שהוא יחווה מכת שכול קשה, כשנפל חתנו, נווט חיל האוויר, בלבנון. רק דבר אחד הכעיס אותי אז, אני זוכר שלפתע היה מכריז מישהו, "רבותיי מנחה!" – וחובשי הכיפות שבאולם היו מתכנסים לתפילה. זה היה מביך ולא נעים. אנחנו החילונים שבתלמידים לא הצטרפנו. זה לא היה הוגן במובן מה. הערתי לו על כך בדרך ארץ, ודומני שהוא קיבל את דעתי. הוא ידע לקבל את הזולת במלוא ערכו.

ירושלים הפכה אז לבירת האופטימיות הישראלית, המשתקמת לאחר המלחמה. גוש אמונים החל אז בפעילותו, שמעון פרס, כדי לערער על מדיניותו של רבין, פתח למתנחלים את דלתי השומרון, ותנועת ההתנחלות צברה לפתע תאוצה. העיר מלאה אז בנביאים-לשעה, במנחמים מטעם עצמם, ובכל מיני מוזרים ובעלי כתות. הדכדוך הכבד ששרר בערי השפלה לא עלה לירושלים. כאן התלבלבו חזיונות משיחיים-למחצה על תיקונים וגאולות, ונאספו חבורות כובשי הגבעות של ארץ בנימין. אפילו ר' מנחם פרומן, שוחר ורודף השלום, העמיד את גג הבית שדר בו, עם אשתו ושני ילדיו, לרשות כובשי הגבעות. עליתי לגג פעם במקרה, וראיתי את מזרני הגומאוויר מגולגלים ומוכנים, ולידם ארוזים שקי השינה. ממש כמו ציוד הכוננות במחסני החירום של האוגדה. כ-35 שנים חלפו מאז, אבל הרוח האף-על-פי-כֵנִית שנישבה ברובע היהודי המתחדש, בין המנופים והמחפרונים, לא נשכחה ממני.

ידידי נחמיה גינזבורג ז"ל, איש גבעת חיים איחוד, היה מעריץ של הרטמן. הוא גם העריץ את לייבוביץ'. אני הייתי בור לגמרי בתחום הזה, ולמדתי ממנו כל יום על דמות ירושלמית מרתקת אחרת. הוא הפציר בי להתקרב להרטמן עוד יותר ולשמוע היטב היטב לתורתו. וכך עשיתי. הצטרפתי למובחרים-שבתלמידיו, לחברותא עלית שהתכנסה בביתו בימי ששי בבוקר. זו הייתה ממש חוויה מתקנת עבורי, ואפשר לומר אפילו מזככת וקתרטית. הרטמן זהר בחברותא האינטימית עוד יותר משזהר בכיתה. הוא הרשה לעצמו אינטימיות מפתיעה עם תלמידיו. והחברותא המוחמאת נענתה לחיזוריו ברצון. מורה דגול האיש, אין מה לדבר.

למדנו אצלו את 'פרקי אבות' של ר' נתן, מהדורת שכטר. הוא ידע שיש לו רק זמן קצר לדרוש בטרם נתפזר לבתינו. והוא עשה זאת בקסם רב. בבית הנאה כבר שררו ריחות השבת, ואשתו, בעלת הבית ואם ילדיו, חלפה על פנינו טרודה בהכנותיה לשבת. הרטמן הפסיק לרגע את דבריו, ושלח אחריה מבט עורג ממושך. אחר כך נאנח ושאל, נו, איך נאמר שם, שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם. וכולנו, בפה אחד, השלמנו – "ואישה נאה!"

הוא חייך לעצמו ושב אל 'אבות דר' נתן'. נחמיה גם גרר אותי ערב אחד לביתו, לפגישה עם הפרופסור לייבוביץ'. שיחתם שפעה זיקוקין. לייבוביץ' הבחין בנו, שני פלחים תמימים מעמק חפר, ונהג כאילו הוא ניצב על במה ומתעתע בצעירי השמאל. חבל, כי השיחה הוחמצה בשל כך, והרטמן ידע זאת ממש כמונו.

פעם פגשתי בו ברחוב רץ ריצת בריאות. הוא עצר לידי לזמן קצר ואמר, "מה אתה מתפלא, באמריקה כל הפרופסורים רצים." אפשר שהריצה היא שמחזקת אותו ובזכותה הוא חוגג את שמונים שנותיו. איזה זמן לאחר ששבתי וירדתי לשפלה, הזעיקני נחמיה היקר לביקור תנחומים אצל ר' דויד. שני אחיו, מרצים מבריקים כל אחד בתחומו, נפטרו בזה אחר זה, קודם זמנם. ישבנו בבית אחיו, בקרית קריניצי, מנחמים נכנסו ויצאו, ובהם בוודאי אנשים מקורבים אליו ואל המשפחה. אף על פי כן מצא בשבילנו זמן פנוי וגילגל איתנו, עם נחמיה ואיתי, כאילו רק אתמול תם שיעורו, ואנו עדיין עומדים במסדרון של הפקולטה למדעי הרוח, ומגלגלים בשיחת יומיום פשוטה. גם את זה אני זוכר לו לטובה. שיזכה האיש לימים טובים וארוכים, רבים רבים חייבים לו תודה על עושר רוחני שהתעשרו במחיצתו.

הממואר "חברותא בבית הרב", נדפס לראשונה ב"מוסף הארץ", 20 בינואר 2012.

* * *

משה כהן

1. הנדון: עם סובלני

מכובדי,

עם ישראל הוא עם סובלני וסלחני כלפי האחר והשכנים שלו. אז מה אם הפרטנרים לשלום שלנו מציתים בית כנסת ברמלה ומנתצים מצבות על הר הזיתים, והמופתי הפלסטיני מטיף לרצח יהודים, ובחורים מצויינים (שהידים) מקיימים את מצוותו ורוצחים תינוקות באיתמר, והטלוויזיה הפלסטינית, בהשתתפות אימהות, סבתות ודודות פלסטיניות טובות – מראה אותן חוגגות את רצח התינוקות ומהללות את הבחורים המצויינים, השהידים רוצחי התינוקות. בכך צפינו אתמול בטלוויזיה הישראלית ונחרדנו. אך הסובלנות והסלחנות היהודית יכולות להכיל זאת ללא בעייה ולעבור לסדר היום.

מה שהמוסר היהודי והישראלי שלנו אינו יכול להכיל זה ריסוס קירות על ידי מתנחלים הנלחמים על ביתם. או אז כל הארץ כמרקחה – מנשיא המדינה וראש הממשלה ויושב ראש הכנסת – כולם שופכים אש וגופרית על הפושעים היהודים.

שנאה עצמית אמרנו?

2. הנדון: כל הכבוד למבקר המדינה

מכובדי,

מבקר המדינה עשה עבודה לתפארת בדו"ח שלו על השריפה בכרמל והוקיע בו את האשמים לאסון המחריד. ובכול זאת נותר בי איזה ספק קטן ומטריד שמוסיף לנקר בראשי. מיהם הפושעים הנתעבים שהציתו את הגפרור וגרמו לתבערה האיומה? גרסת המשטרה שהתבערה האיומה נגרמה על ידי נער שעישן נרגילה פשוט אינה מתקבלת על הדעת. בזמן אמת דווח בטלוויזיה על גל הצתות במקומות שונים. כבוד מבקר המדינה, מי הצית את הגפרור, יותר נכון הרבה גפרורים? זה לא מעניין לדעת? לא נראה לי שהשרים המבוקרים הציתו בזדון את התבערה. אז מי כן? הייתכן שרוצחים נתעבים יצאו נקיים? הכיצד?

3. הנדון: מדינה באטרף

מכובדי,

השנאה לנתניהו מעבירה את התקשורת על דעתה. הם ייתפשו אפילו בקש כדי לתקוף את ראש הממשלה בשצף קצף. זה מה שקרה בפרשה כביכול האחרונה בלשכת ראש הממשלה. מאחר ואין עדיין ממצאים בדוקים, אין לראש הממשלה שום סיבה להתערב אלא לתת לרשויות החקירה לעשות את מלאכתן.

והנה בכל זאת, על אף ההתנהלות המאופקת והנכונה של ראש הממשלה, עדים אנו לציד מכשפות הזוי אחריו מצד התקשורת "למה הוא שותק?"

למה זה מוטרף, כי ברור לכל מי שעיניו בראשו שלו היה ראש הממשלה מוציא מילה מפיו היתה ההתנפלות עליו פי כמה וכמה.

רבותיי העיתונאים, שנאתכם לנתניהו עברה כבר מזמן את גבולות הטעם הטוב וגלשה לתחום תחלואת הנפש. על זה נאמר "קשה כשאול קנאה." רגע, האם ידוע לכם שלנתניהו ולאשתו אין יד ורגל באירוע הנדון? מה זה משנה, כך או כך מוטב שתפתחו מדריך טלפון ותתקשרו לרופא הנפש הקרוב למקום מגוריכם.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

איליה בר זאב

אסטֶרואיד

הַשָּׁבוּעַ חָלַף מֵעָלַי אַסְטֶרוֹאִיד. מֵחַלוֹן הַבַּיִת

רָאִיתִי רַק אֶת חִלּוּפֵי

מֶזֶג הָאֲוִיר –

לַמְרוֹת הַסְּעָרוֹת אֵין סִבָּה לִדְאָגָה, מַה שֶׁקָרוֹב אֵלַי,

רָחוֹק מְאֹד.

בְּעוֹד שָׁנִים,

יַחְדְּרוּ גּוּפִים קְרוֹבִים מִבַּעַד לָאַטְמוֹסְפֵרָה.

מֵ"אָפּוֹפִיס"*, רָצוּי מֵ"אָמוֹר"*

יִשָּׁמְטוּ פִּסּוֹת כּוֹכָבִים.

יִתָּכֵן וְיֵשׁ סִכּוּי לִמְצֹא בַּמִּדְבָּרִיּוֹת

חֶלְקֵי מֵטֵאוֹרִיט נִשְׂרָף.

הַמְשִׁיכִי בְּדַרְכֵּךְ וַאֲנִי אֲשׁוֹטֵט

לֶאֱסֹף שְׁבָרִים בֵּין

פַּסֵּי הָאוֹר.

*אפופיס ,- Apophisאסטרואיד ממשפחת הגופים הקרובים לכדור הארץ (אטן) ע"ש אפפ, ביוונית אפופיס – אל החשכה והחורבן במיתולוגיה המצרית.

* אמור – Amor – אל האהבה במיתולוגיה היוונית. קבוצה של גופים או אסטרואידים הנעים במסלול חיצוני למסלול כדור הארץ אך פנימי למאדים. ארוס-אסטרואיד מקבוצת אמור.

* * *

ישראל: ערב טוב לך מר שליט

[רץ באינטרנט]

 אני חושב פעמיים על כל מילה לפני ההקלדה ואני משתדל לבלום את כעסי. הצלחת להוציא אותי משלוותי (ויש מי שיעידו שזה די קשה) מרגע פרסום ההחלטה האומללה, אם לא לומר מצחיקה, כשהצהרת שבכוונתך להתמודד למפלגת העבודה, התרגזתי. ולמען הסר ספק, היית מקבל ממני את אותן קיתונות אם זה היה לליכוד, לקדימה, לש"ס או ליאיר לפיד.

עוד דבר קטן – אני שמח שגלעד שוחרר והוא בבית.

תרשה לי מר שליט לשאול מאיפה שאבת את החוצפה לצאת מביתך שבמצפה הילה ולהפוך לדמות ציבורית? בחמש שנים האחרונות היית תקוע לנו כמו עצם בגרון מבלי שתהיה לנו היכולת לבלוע אותך או להקיא אותך. נסיבות חטיפת בנך ראויות להיבחן ולהילמד בקורסים צבאיים ובמורשת צה"ל אבל לא כאן המקום לעסוק בהם. תרשה לי להציע לך תקופת צינון. בעת הזו שווה שתעשה לביתך ולחיזוק בנך ותבחר בתקופת צינון הרחק מהעין הציבורית בטרם תבוא לומר לנו דעתך.

רק אל תבוא להטיף לנו מה טוב לנו במנהיגותך (אם יש כזו) או תלמד סנגוריה/קטגוריה על עשייה של אחרים, טובים יותר או פחות. אולי אתה רוצה לספר לנו שבמאבקך הכרת את העם הנפלא שראוי למנהיגות אחרת?! לדעתי, ויש החולקים עלי, במאבק הציבורי לשחרורו של גלעד גרמת נזק בלתי נתפס למדינת ישראל, והשארת את בנך במו פיך עוד שנתיים ויותר בשבי החמאס. אתה והקמפיין המצוין, ללא ציניות, חיזקת לא את הערך שלא מפקירים חייל אלא הפקרת ודאגת לחזק את הנהגת החמאס בדרישותיה לקבל יותר. חיזקת את ג'עברי ועוד כמה רבי מרצחים שהארכת להם חיים.

לצערי, כל הקמפיין והישיבה באוהל לא רק שלא הועילו אלא הזיקו (ידע אישי מורחב). הייתי שמח לדעת האם גלעד יהיה הפרזנטור שלך, כי הוא גם קלף מנצח, שמור אותו לסיבוב האחרון לפני ההצבעה של חברי המרכז לפני שישלחו אותך לזירת הגלדיאטורים.

שנית, מר שליט, הערב התעוררו אצלי גם שאלות מעניינות שבחרתי להעלותן על הכתב: האם אתה חושב שהחיבוק החם של העם שבא בהמוניו וחיבק מהלב כדי לתמוך בכם הבהיר לנו מי אתה?

אז התשובה היא לא!

האם המאבק לשחרור בנך היה מעשה דמוקרטי או אולי ניסיון להשפיע שלא בדרך דמוקרטית על החלטות של דרג נבחר?

על איזה ערכים אתה מתכוון להטיף לנו?

האם שמו של גלעד יתנוסס על שלטי החוצות או ליד ביתן 14 בגני יהושע ביום הפריימריז "גלעד עדין חי?"

הטענה כאילו הייתם משפחה שקטה ועדינה מעלה בי חיוך – האם המאבק שלכם היה מאופק? האם אתה חושב שחיבוק מסרקוזי או ממרקל הפך אותך למנהיג ששועי עולם שוחרים לשמוע את דעתך בנושאים מדינים? למה יש בי איזו תחושה לא נעימה כאילו בהחלטתך אתה מתנשא עלינו?

עכשיו אני גם דורש לדעת את דעותיך על רבני ש"ס והאם בהליכתך לרבנים היה צביעות? אתה בעד חרדים או נגד חרדים? מה תעשה עם אלפי תושבי יהודה ושומרון, שהיו חלק מהמאבק שלך? מה דעתך על התקציב (שעל בזבוז כספי ציבור גם לך יש חלק)? האם העם דורש צדק חברתי זה אתה או שקפצת גם על עגלת המצוקות החברתיות?

בקיצור מכובדי, שוב לביתך אשר בהר ושחרר אותנו מהתנשאות או מצביעות כי כשבאנו למאהל שלך או צעדנו כמו דבילים מההר לירושלים היינו ימין ושמאל, חרדים וחילונים, חובשי כיפות סרוגות ואפיקורסים, ערבים ויהודים, דרוזים וצ'רקסים... דבר אחד לא היינו – סטאטיסטים בשאיפות הפוליטיות שלך. לא ידענו שאנחנו חלק מהתוכנית הגדולה שלך להיבחר יום אחד לכנסת. וכנער הליווי שלך בהתנדבות אני מרשה לעצמי להחזיר אותך לפרופורציות ולהשיב למאות האלפים את גלעד, לא אותך.

שלך,

ישראל

* * *

דוד אדלר

אביב בירושלים

אָבִיב בִּירוּשָׁלַיִם הוּא בִּלְתִּי נִרְאֶה.

עוֹד לִפְנֵי שְׁקִיעָה

רוּחַ קָרָה

כְּבָר מְגִיחָה מֵאֲחוֹרֵי הַחוֹמָה.

לֹא צָרִיךְ יָם. הֶהָרִים

יַצְּרָנֵי רוּחוֹת נוֹדָעִים

אֵינָם נִלְאִים מִמְּלַאכְתָּם הָעַתִּיקָה.

אֲפִלּוּ בְּיוֹם אָבִיב

אֵינָן יוֹדְעוֹת רַחֵם.

בִּירוּשָׁלַיִם הַכֹּל מְסֻבָּך

אֲפִלּוּ הָאָבִיב.

במעלית דחוסה בבית החולים

בְּמַעֲלִית דְּחוּסָה בְּבֵית הַחוֹלִים

כִּפָּה בּוּכָרִית דְהוּיָה מִתְקַעֶרֶת כִּמְעַט עַל כָּל רֹאשׁוֹ

כּוֹלֵאת שְׂעַר מֶשִׁי שָׁחֹור, חָלָק כְּמַגְלֵשָׁה

עֵינָיו נְשׂוּאוֹת מַעְלָה

לְבָּלוֹן כָּסוּף

מְרֻבֶּה לְבָבוֹת זְהוּבִים

נוֹצְצִים

שֶׁקָּנְתָה לוֹ אִמּוֹ בְּמָעוֹת כִּמְעַט אַחֲרוֹנוֹת

בְּמַבָּט מָלֵא אֹשֶׁר

אֵין מְאֻשָּׁר מִמֶּנּוּ

עֵינָיו נוֹצְצוֹת

אֵינָן רוֹאוֹת דָּבָר מֵעֵבֶר לַבַּלּוֹן

הַנִּמְתָּח מַעְלָה בְּכֹחַ טָמִיר

כַּמָּה פָּשׁוּט הָאֹשֶׁר

כֻּלּוֹ בַּלּוֹן

בְּהַבִּיטִי בּוֹ מִלְּמַעְלָה

בְּעֵינָיו

וְהוּא בִּי

אָפוּף בְּהִלַּת אָשְׁרוֹ

אֵיךְ יוּכַל לָחוּשׁ בְּמַחְשְׁבוֹתַי

כְּשֶׁהַבַּלּוֹן נוֹשֵׁק לְרֹאשִׁי

מִתְחַבֵּט

וְהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ.

משורר המטאפורה

מְשׁוֹרֵר הַמֵּטָאפוֹרָה

עַל עֶרֶשׂ מוֹתוֹ

אֲפִלּוּ אֲנִיצֵי קַשׁ זוֹהֲרִים לֹא אָחֲזוּ בְּצִיצִיּוֹת רֹאשׁוֹ

לְהוֹשִׁיעוֹ

לֹא נִמְצְאָה מִלָּה מִכָּל הַמִּלִּים

לְשַׁכֵּך כְּאֵבוֹ

לְרַכֵּך אֶת הַכַּר הַקָּשֶׁה

מִתַּחַת לְרֹאשׁוֹ.

תַּחְתּוֹנָיו הַלַּחִים

נִצְמְדוּ אֵלָיו יוֹתֵר

מִכָּל שׁוּרָה

בְּשִׁירָתוֹ.

הַשֵּׁנָה הָיְתָה הַמֵּטָאפוֹרָה

הֲכִי מוֹעִילָה בִּשְׁבִילוֹ.

כְּשֶׁמְּשׁוֹרֵר הַמֵּטָאפוֹרָה

הָיָה עֵד לְמוֹתוֹ

פָּרְחוּ הַמֵּטָאפוֹרוֹת

הִגְבִּיהוּ עוּף

כְּאִלּוּ הָיוּ

צִפֳּרֵי דְּרוֹר.

רַק הַזְּבוּבִים

בְּרִיּוֹת נֶאֱמָנוֹת לְמַכְבִּיר

עוֹד נֶאֶחְזוּ בּוֹ.

לִמְחוֹת כְּבָר הָיָה מְיֻתָּר.

לִהְיוֹת זְבוּב דַּוְקָא יָכוֹל הָיָה

לְהַתְאִים

לוֹ

אֲבָל הוּא לֹא רָצָה לִפְגֹּעַ בְּרִגְשׁוֹת

הַהוֹלְכִים אַחַר אֲרוֹנוֹ.

הָיָה זֶה חוֹבוֹ

הָאַחֲרוֹן לְאִשְׁתּוֹ.

אבי יגיד

מַה יַּגִּיד בֵּן לְאָבִיו

בְּאָהֳבוֹ אוֹתוֹ

בְּפִיו לוֹ מַה יַּגִּיד

וּמַה יַּגִּיד וְלֹא בְּעֵינָיו לוֹ

וְלֹא בְּעֵינָיו לוֹ מַה יַּגִּיד

אָבִי יַגִּיד

אָבִי יַגִּיד

מַה יַּגִּיד אָב לִבְנוֹ

בְּאָהֳבוֹ אוֹתוֹ

מִכָּל הַלֵּב

יִתֵּן לוֹ

מִכָּל הַלֵּב

מַה יַּגִּיד אָב לִבְנוֹ

וּמְאוּמָה אֵין לוֹ

בְּעֵינָיו יֹאמַר לוֹ

וּבְיָדָיו שֶׁהָרַעַד עוֹבֵר בָּהֶן

כְּמוֹ נַחְשׁוֹל שֶׁל אַהֲבָה.

שירים אלה נלקחו מהספר "סקיצות לתמונה בלתי שלמה", שיצא זה עתה בהוצאת "אבן חושן – ספרים לאוהבי ספרים". ספר זה הוא הספר השישים ושישה בסדרת ספרי השירה "פִּטְדָה", אבן מאבני החושן, והוא כולל חמשה עשר שערים הפרושים על פני 176 עמ'.

על גב הספר כתב חיים באר: "כל מה שיפה / מופלא אכזר קסום / פשוט נורא עלום / מתמיה מכולם" – ארבע השורות הללו שהוצאו מהקשרן מתוך השיר "החיים האלה תחילתם ילדות" – מאפיינות אולי יותר מכול את ספרו הראשון של דוד אדלר – קורפוס שירי חד פעמי, המפעים ומפתיע בבשלותו, במקוריותו, בעמקותו ובעיקר באנושיותו הכובשת. ספר שמשיב לי, הקורא, בדרכו הייחודית, את האמון ב'נצח השירה'."

פרטים נוספים על הספר באתר ההוצאה:

http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=0&ArticleID=518

קוראי המכתב העיתי יוכלו לרכוש את הספר בהנחה ניכרת (40 ₪ כולל משלוח) ב"אבן-חושן" בטלפון: 09-7433543.

לתגובות: adlerdavi@gmail.com או טלפון: 02-6431754

[החלק האחרון הוא דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

ערב מהנה מאוד: פוסטולסקי וביק

של אליהו הכהן בלוינסקי

במסגרת העונה השביעית לסדרה על חלוצי הזמר העברי והחינוך המוסיקלי ביישוב העברי, התקיים באודיטוריום של מכללת לוינסקי בתל אביב ערב מחווה מרגש ומרתק למלחינים שלום פוסטולסקי ומשה ביק. המופע התקיים בערב יום ראשון, 29.1.12, ומועד נוסף נקבע לו ליום ראשון, 5.2.12, ואולם לפי מה ששמענו כבר לא נותרו לו כרטיסים, כשם שגם בערב הראשון היה האולם מלא עד אפס מקום ורק במקרה קיבלנו מקומות טובים.

את הקונצרט ערך והנחה אליהו הכהן, והשתתפו בו מקהלת "המיולה" ומקהלת המדרשה למוזיקה עם יוסי לוי, גיטרה, מאשה אדלסון, פסנתר, והמנצח רון זרחי. ב"הארץ" מיום 31.1 כתב על הקונצרט חגי חיטרון, בין השאר:

"עוד תוכנית של אליהו הכהן, ארוכה, ערוכה היטב. עניינה שני מלחינים בני העלייה השלישית: שלום פוסטולסקי מעין חרוד, חיבר [מנגינות] בין השאר את 'עבדים היינו' ואת 'בחשאי ספינה גוששת'; משה ביק, חיפאי, מורה, מנצח מקהלות ומעבד, הוליד בין השאר את 'נבנה ארצנו ארץ מולדת' ואת 'למפלסי נתיבות בגלים סוערים'. --- ואליהו הכהן כמו אליהו הכהן: כובש לבבות בשיחו, שופע פרטים נבחרים, מהם מפתיעים. --- ההמלצה [לבוא ביום ראשון הקרוב], יש לומר, נשענת גם על הביצועים המוקפדים של המקהלות (לוינסקי ו"המיולה") תחת ידו של רון זרחי ועל נגינת הגיטרה של יוסי לוי."

בתגובה למכתב תודה נלהב ששלחנו לו אחרי הקונצרט, כתב לנו אליהו הכהן בין השאר: "זה משמח שיש קהל מתעניינים בחומרים האלה. אני כל העת מתהלך בהרגשה שאנו מצטמצמים והולכים. במיוחד אני שמח על ההדים הטובים שקיבלתי מהצעירים והצעירות במקהלות. מילא, הקהל [המבוגר, כנראה התכוון לומר. – אב"ע]] די שבוי לתכנים ולצלילים האלה, אך תפארת הנעורים הזו שעמדה מאחוריי ושרה יפה כל כך, מצאה עניין רב בתוכנית. אני מבין שלפחות אחת [הבלונדית במקהלה. – אב"ע] עם השביס צדה את עיניך. במופע הבא אחדד את עיניי הקהות ואחפש לראותה. במיוחד אני שמח שיהודית הכירה את מרבית השירים בערב הזה, לפחות של ביק המורה שלה."

אכן, המסתורית שגדלה בקרית חיים, וחבריה לכיתה, למדו שיעורי מוסיקה אצל משה ביק, ולפי העדויות שלהם הוא לא ליקק אצלם דבש.

* * *

אסי דגני

35 ימי מחבוש

שירתי שירות סדיר בשנות החמישים. כבר אז, בערב ראש השנה, אספו אותנו בבסיס קליטה ומיון לשמוע מענייני היום של הלוח העברי, עם הרצאות רבניות על משמעות וחשיבות המועדים. 

לימים, בבסיס אחד, נשארו חיילים ליום הכיפורים ועשו שמח תחת כוכבי השמיים בערב החג, עם גיטרה ואולי גם ליד האש. סמל הדת התורני הגיש תלונה, וכל מי שהשתתף באותו ערב קיבל 35 ימי מחבוש.

 היסוד הרליגיוזי בנפש האדם אינו נבנה מתוך כפייה וכורח.

 אנו רחוקים מלהיות מדינה בה שורר חופש דת וחופש מדת; המצב הפוך מן האידיאל הזה, וזאת על פי רוח התקופה של ה"חזרה בתשובה", או ה"התחזקות" של שומרי המסורת לסוגיהם, וההקצנה הדתית המשתלטת. זה מתחולל בכל האזור, אצל שכנינו הערבים הסובבים אותנו ושונאים אותנו במצוות הדת, ובהשראה זו גם אצלנו, בתגובת גומלין.

אצלנו כתוב "מחה תמחה את זכר עמלק" ובקוראן יש פסוקים על היהודים צאצאי הקופים והחזירים, שיש לרדוף ולהרוג אותם באשר יימצאו. אפשר להשאיר דברים ככתבם ולא לחיות על פיהם, ואפשר גם לחנך לאורם לדרכים החשוכות שאינן תפארת המין האנושי.

* * *

דידי מנוסי

מכתב לאורי זוהר

[ציטוט ישן שנשלח אלינו]

וזה מה שכתב דידי מנוסי לאורי זוהר אחרי החזרה בתשובה, אורי הזמין אז את כל הברנז׳ה לחתונת בנו אפרים, ודידי סירב, וגם פירסם ב"ידיעות אחרונות" "מכתב לאורי זוהר שהיה פעם ידיד:"

חתונת השנה, איזה תואר מדהים

כבר נחלת העבר, אעפ״י שהדים

עוד צצים ברכילות, בעיתון, בשיחות

על דירה של הזוג, ועל 7 ברכות

אז אפשר בניחותא לקחת ת׳עט

ולכתוב לרב זוהר כדרך פואט

מכתב מחורז המסביר שאלות

מדוע נמנעתי לבוא לכלולות

ומדוע מאז שחזר בתשובה

והפך איש חשוב הכובש ישיבה

ומכריז בפומבי טהרו ויקרו

הייתי יחיד שנמנע לבקרו

איני מתפלמס ואינני מלין

אם אדם בביתו מניח תפילין

ומשגיח כשרות, ושומר שבתו

בדגש מיוחד ומפורש – בביתו!!!

אך הרעש הזה על האושר הרב

השמור אך ורק לנושאי תואר ״רב״

ושטיפת המוחות כמיסיון ויריד

אותי זה מבחיל ואותי זה ממריד

ומבחיל שבעתיים לראות חילונים

הצצים ללקק לטלית וזקנים

וללחוש, שגם הם שואפים לשלווה

ואולי יום אחד יצטרפו לישיבה

בשבילי רבי זוהר, פסולה כל מצווה

אם אפרים שלך משתמט מצבא

ואומר תהילים במיטב הסגנון

בשעה שילדיי נשרפים בלבנון

בשבילי רבי זוהר אינך בעל נס

אלא סתם אם תסלח, פרזיט מתפרנס

ממיסיי הכבדים שזורמים בלי כבוד

בצורת תקציבים וסחיטות לישיבות

הגעת לאושר אומרים לי כולם

אך האושר הזה גם בברוקלין קיים

והיה גם בוילנא וקראקוב שנים

בטרם הפכו לאודים עשנים

והייתי מוסיף ואומר ברצינות

שאתה ודומיך הורסי ציונות

שהכניסה בין דת למדינה מחיצה

וביקשה עם חדש לא גולה בארצה

אך כשאריק שר ״כשהלכת חבר״

אני מצטרף לפיזמון החוזר

הלכת בלי שוב, רצונך הוא כבודך

ולנו היום טוב יותר בלעדך

* * *

יצחק שויגר

העריסה הצ'רקסית

[תיור בצפון עם ראדה בולוס]

הנה הסטארט אפ החדש. העריסה הצ'רקסית. עריסה למניעת טלטולי תינוקות. זוהי עריסה לתינוק בנויה מעץ בגודל של מיטה לבובה גדולה. במרכזה יש חור גדול ושתי רצועות בד. לאחר לידתו משכיבים את התינוק על גבו. ערום מתחת לשמיכה. ברצועות הבד קושרים אותו כך שלא יתחב את ידיו לאפו ולא יניח חפצים בפיו וגם שלא יתהפך על גבו. ישבנו מעל החור שבמיטה וכך הוא לא זז. לא קר לו ולא חם לו. הוא מכוסה תמיד. הוא לא זקוק לחיתולים. את הקקי הוא עושה ישר לחור. הפיפי קצת בעייה. אבל כנראה אצל הצ'רקסים הצינור ההוא מעוקל וארוך דיו גם אצל תינוקות. וכך גם הפיפי יורד ישר למטה. כך שוכב לו התינוק ארבעה חודשים. לא מפחידים אותו. לא מטלטלים אותו. אין לו סיבה לבכות והוא שקט ארבעה חודשים וגדל לתפארת. וכך הוא מדמיין כאילו הוא ברחם אימו ולא בוכה כמו התינוקות שלנו שזוכים לטלטולים לחיסונים ולשאר מרעין בישין שקורים לתינוק בארצנו, אם הוא לא צ'רקסי, מיד לאחר לידתו. אני רק מקווה שהשקט והאוטופיה של הגידול התינוק הצ'רקסי, לא גורם להורים לשכוח להאכיל אותו "כי תינוק ישן לא מעירים" זה מפריע לו להמשיך לחיות בתנאים שמזכירים לו את הרחם, שיצרו לו בעריסה הצ'רקסית.

ואפרופו אוכל, גם בזה הצ'רקסים חדשנים. בגדי גלביות הקרב של הגברים הצ'רקסים, כולם במידה אחת. אם אתה משמין, השמלה לוחצת. ואז אתה יודע שהשמנת. לא צריך משקל דיגיטלי. אתה משמין? תאכל מעט. ולמה? כדי שתהיה זמין לקרב. ואיך תהיה זמין לקרב? תאכל בכריעה על יד השולחן. רגל ימין בכריעה. רגל שמאל עומדת והברך לוחצת כנגד הקיבה. כך תאכל מעט. קיצור קיבה, נוסח צ'רקסי. לא צריך את כל הניתוחים המטורפים האלו שהמציאו לטובת השמנים והרופאים המנתחים!

את כל הדברים המדהימים האלו למדתי עת חברתי לנסיעה משותפת עם חבורה גדולה מידידיי, בטיול של קתדרא לצפון. נרשמנו בחבורה גדולה ומילאנו את האוטובוס וכך יצא לנו טיול פרטי, עם חברים, עם מדריכה וארגון של הקתדרא. מומלץ לכל שוחר טיולים.

והמדריכה? אין עליה. כמו שאומרים. ראדה בולוס שמה. ערבייה שורשית, גלילית, נוצרית. ילידת נצרת שמתגוררת בחיפה. עברית צחה. בוגרת האוניברסיטה בירושלים בארכיאולוגיה בגליל, בקיאה במנהגי הערבים והיהודים ובדתות של כל בני האזור. מעניינת וחריפה שמדריכה את התיירים באהבה ומקרבת אותם ואת ליבם למראה עיניהם.

ולמה תיירים ולא טיילים? הרי בני הארץ אנו. ואנו היינו תיירים בגליל. "מטיילים" הם אלו שחוזרים למקום שמוכר להם. תיירים זאת להם פעם ראשונה ואולי אפילו אחרונה. האוטובוס היה מלא בצפונבונבונים. היינו בתיאלנד ובברזיל בקמבודיה ובקניה באוזבקיסטן במרבית ארצות אירופה ובארה"ב. אבל לא בעילבון. אמנם חלפנו על בקעת בית נטופה בדרכנו לצפון. שם נשקפת הבקעה, ככה מערבית לכביש, שם נראה לנו הנוף היפה של הבקעה. ואולי חצינו אותה פעם, בדרכנו לאיזה מצפה. אבל מי ביקר בעילבון? מי עצר אצל חרש הנחושת שם? ביקרנו בתי קברות ברומא. אבל מי עצר בבית הקברות בעילבון? שם למדנו על שיטת הקבורה של הערבים הנוצרים, שהיא שיטת הקבורה המשפחתית, שהיתה נהוג בימי החשמונאים בארץ. איך אומרת ראדה, כתוב בתנ"ך "נאסף אל אבותיו." איך נאסף? לכל משפחה יש ביתן קטן בן שמונה גומחות. כשמת בן משפחה, מפנים את הקבר הוותיק מבין הקברים, את הגולגולות אוספים במיכל נפרד. את הגופה החדשה שמים במקומה. וכך נאספים אל האבות. מנהג חכם, לא? חוסך בקרקע ובהוצאות חברה קדישא ששותות לנו את הדם ומפקיעות לנו קרקעות ומפרנסות אלפים בסיתות אבנים ומצבות. ומנהגי האבלות? כמו אצל היהודים, יושבים שבעה ומפרידים בין הנשים והגברים.

ובדרכנו לעילבון, עברנו בכפר אחר שחציו ממוצא בדואי וחציו ערבי נוצרי יווני. שם ביקרנו במיזם של נשים עובדות שחצו את הקווים של המסורת הערבית ופתחו להן עסק עצמאי של רקמות חרוזים ובדים. המוצרים פזורים על הקירות ועל השולחנות וממלאים את העין בצבעוניות הפורצת שלהם. ואחת הנשים מסבירה בחן על תולדות מאבקן להקמת המיזם ועל הצלחתן לפרוץ את המסורת הכובלת של הנשים בחברה הערבית הכפרית. היא גם מסבירה על הצבעים השונים של רקמות השמלות. אם תראו צווארון כחול, זה של אלמנה או גרושה שעוד לא עברו 90 יום מיום האירוע. שהיא אינה יכולה להתחתן. ללמדך שיש לבדוק שמא היא בהריון. ואני נזכר בהלכה היהודית שגרושה יכולה להתחתן רק לאחר 90 יום מיום גירושיה, ואלמנה, מטעם דומה. 90 יום לאחר מות בעלה. ואני שואל את עצמי מי למד ממי? הרי ברור שהם מאיתנו שכן המנהגים אלו מתקופת המשנה היו באזור, עוד בטרם נולד האסלאם. ולמה אנחנו זנחנו אותו ומעתיקים לחיקנו דברים שאומצו אל חיק היהדות בפולניה הקרה. למה אצלנו מקדשים את כובע הפרווה של האציל הפולני והחרדים בישראל רואים בחבישתו בחום של אוגוסט מצווה של ממש.

כשראדה מסבירה שהבית שביקרנו בו, קיים שם מאתיים שנה. זה קצת זמן לא? היא אומרת זאת בגאווה מופגנת, אתם רואים גם אנו כבר ותיקים בארץ הזאת. וכשחולפים ליד אנדרטה לשמות החללים, שנמצאת בכפר, היא לא מתעכבת להסביר, אבל במגומגם היא עונה לשאלה ואומרת שזאת אנדרטה לחללי 48 שנלחמו. במי? היא לא אומרת. משהו עם הבריטים. ואתה רואה שהיא משתדלת לדלג על הקונפליקט העצום שבין בני הארץ הזו. אתה רואה שהיא בקיאה יפה בהיסטוריה של הארץ ואף בתנ"ך שהוא הקושאן היהודי על הארץ וההיסטוריה של אלפי שנה של חיים וקבורות, של יצירה ושל מלחמות אין סופיות, שגרמו למוות וגלויות. מה לעשות והארץ הזאת מארחת מאות בשנים בני כמה דתות שגרים בה, עובדים את אדמתה ומתים ונקברים בה.  

משם אנו נוסעים לחרש הנחושת, בעלבון, שמציג את מרכולתו ומספר בעברית נאה על הכנת קנקני הנחושת להגשת הקפה. בעודו מנגן בכינור למדריכה שלנו, ששרה בקול ענוג רסיטל לכינור ומדריכת תיירים, ששרה שירים בערבית; בני משפחתו מציעים לנו את מיטב התוצרת הגלילית. זיתים סוריים דפוקים ומרים, שמן זית בלאדי לא צלול ושקיות זעטר. קונים מכל הבא ליד. זהו, גמרנו לקנות, נוסעים למסעדת אבו נימר שעל הכביש הראשי, שמתמחה בהאבסת קבוצות במחיר נוח ובשפע בלתי מוגבל של סלטים, אכול ככל שתחפוץ. ואכן אכלנו ככל שחפצנו שפירושו, עד להתפקע.

משם אנו בדרכנו לכפר הצ'רקסי כפר קמא, שליד כפר תבור. קמא "ראשון" בארמית שהייתה השפה המדוברת כימי בית שני.

שם ביקרנו במוזיאון למורשת העם הצ'רקסי ושם ראינו את העריסה הנזכרת לעיל. המקום מטופח ומרתק ומומלץ לכל תייר בארצו. לא שמעתי על איש מבין נוסעי האוטובוס כי היה אי פעם בכפר הזה או במוזיאון. למדנו מן המדריך החביב על מנהגי הצ'רקסים, למדנו על מוצאם מקווקז ועל החשבון ארוך הימים והדמים, שיש להם עם העם הרוסי, אותו הם מאשימים ברצח עם, ממש כמו שהארמנים מאשימים את התורכים. שלא לשכוח את השואה הפרטית שלנו. רצח עם הוא עניין כנראה שבשגרה באזור שלנו, והפליטים שלו מוצאים מסתור בארץ המסכנה והדוויה שלנו. על דלת המסגד המקומי ישנה הודעה בעברית, המזמינה את בני העם הצ'רקסי להפגנה ליום הזיכרון לרצח הצ'רקסים על ידי הרוסים. שכן הצ'רקסים אינם ערבים, הם קווקזים שקיבלו עליהם את דת האסלאם.

זהו. נגמר הטיול.

 מלאי חוויות ועל בטן מלאה מתבשילי אבו נימר אנו עולים לאוטובוס שמחזיר אותנו למדינת תל אביב המוכרת לנו והאהובה עלינו. אני מניח את גופי על ספסלי המושב האחורי, שחבריי, בדאגתם כי רבה, השאירו אותו במלואו למנוחתי. אני מניח את ראשי על ירכיה החמות והאוהבות של רעיתי היחידה והאהובה ושוקע למנוחת שבת אחרי הצהריים. מעביר בראשי את המראות הטעמים והריחות המשכרים שספגנו בטיול. וחושב, על הביקור המרתק בתרבות אחרת, שהיא שכנה לשלי, שלא היתה מוכרת לי, ושמתקיימת בארץ מולדתי, ככה במקביל, תוך אימוץ הדרגתי של שפה אחת ואזרחות זהה ובאין מפריע. ואני ממשיך ומהרהר, שאם בני הארץ הזאת, אלו שנולדו בה אלו שבאו מקרוב ואלו שגרים בה מאות בשנים. אלה שמחזיקים בה מכוח קושאן היסטורי תנ"כי ואלו שמחזיקים רק בזכויות של תושב ודייר מוגן – היו מוצאים דרך של ממש, לחיות ביחד בשלום, לשמור ולשמר, כל אחד את מנהגיו ומאכליו בגדיו מורשתו ושפתו, ואולי במשך השנים להעתיק זה מזה ולחבר ולשלב את כל השבטים הללו לשבט אחד, מרובה פנים – אולי היינו חיים בגן עדן, שאולי ממנו גורש האדם הראשון על פי הסיפור המקראי, שנולד פה באזור.

מי ילמד את בני הארץ הזאת, כי יש אפשרות כזאת? כי צריך להשיב את הסכינים לנדניהם, ולא ללכת שבי אחרי גווילים עתיקים, שמקורם במוחות קודחים, שהטיפו לשנאה ולרצח של השונה. וכמה מדהים שבני אדם, בעת הזאת, לאחר אלפיים שנה, עדיין שומרים בקנאות, על הכתוב בספרים העתיקים ההם, שכולם מעשה ידי בני אדם מטורפים, ומקדשים את הרצח והשנאה ומרחיקים את בני הארץ הזאת זה מזה.

* * *

אריה רוזנברג

מסע עולמי להנצחת שחר רוזנברג

ביום שישי, 27 בינואר, נשאתי דברים בפני תלמידי חטיבת הביניים "בגין" שהתכנסו באולם אשכול פיס בנס ציונה, כדי לצאת עימי למסע של גילוי ליבשת אפריקה, לאוגנדה, מסע שמסתתר תחת הכותרת "לראות בעיני עיניו" להנצחתו של בני הצעיר שחר רוזנברג שנספה יחד עם עוד 72 לוחמים עת שני מסוקי יסעור התרסקו בארץ פלגי מים ליד שאר ישוב שבגליל. 

זו היתה חוויה בלתי רגילה, אפשר לומר חוויה חד פעמית שטרם התנסיתי בה...

שקט באשכול פיס, האולם מלא וגדוש בתלמידים, מצגת ובה עשרות תמונות מאוגנדה וזנזיבר חלפה עברה לה, גם סרטון שהעלינו ליו טיוב ובו שחר שצילם עצמו, מספר למסרטה על מותו בלבנון, הסתיים, תם גם השיר "לא אשלים לעולם ילד" שכתבתי ומושר בפי להקת פיקוד מרכז.

שקט מעיק השתרר באולם כשהאורות נדלקו ואז מעל הבמה, כשהפודיום משמש לי מסתור הרשיתי לעצמי להתפרק, כתפיי שחו ורטטו, עיני האדימו והרגשתי בטעם מלוח של דמעות שירד גלש לו במורד הלחי. כל שיכולתי להביע היה אני אוהב אתכם צעירי נס ציונה. לפתע התרוממה מאחת השורות האחרונות נערה יפיפייה, ביקשה את רשות הדיבור ובמספר משפטים תוך שהיא בוכייה הודתה לי על האומץ להביא הדברים כהווייתם, מנקודת ראות של משפחה שכולה. באולם הגדול כמעט ולא נותרו עיניים יבשות, הצלחתי להבחין בהרבה עיניים דלוקות ובוכיות.

מבחינתי המשפט האחרון שלה, "בשבילנו תלמידי השכבה שרובנו טרם נולד, אסון המסוקים יהא מזוהה מעתה, תמיד עם שחר רוזנברג" – מהווה שכר לעמלי!

אני נושא דברים בפני קהלים שונים בנושאי מסעות בעולם, אך קבלת הפנים העוטפת והאוהבת של צעירי נס ציונה הייתה מיוחדת ומרגשת במינה.

כל האירוע סוקר בידי עיתונאי וצלם של מערכת YNET ויש לקוות כי את התוצאות ניתן יהא לראות בקרוב.

* * *

כותבת מיקי גולדווסר

אימא של אודי הי"ד

מר בנימין נתניהו,

אח שכול למי שנחשב לגיבור בישראל – דוגמא לצעירים מתגייסים, לא שמעתי מפיך שאט נפש לדבריו של אלי ישי, שר בממשלתך, אשר מבזה את בנינו.

מר אהוד ברק, שר הביטחון אשר שולח את חיילינו למלחמות, גם אותך לא שמעתי מגיב לדבריו של החוטא מכולם – ישי. שר בישראל אשר יעד את עצמו להרחיב את הבורות, העוני והנזקקות לרווחה בבחינת ה"מגיע לי" בקרב האוכלוסייה, באמצעות הפחדה בשם אלוקים שהוא אינו אלוקיו.

 לא אני אומרת זאת. להזכירכם שהדברים נאמרו ע"י ח"כ ממפלגתו של ישי. איש אמיץ שיצא כנגד דרכו של ישי, יו"ר מפלגת ש"ס, ששמה נר לדרכה להוריד את רמת ההשכלה, לשמר את הדחקות והבורות בקרב הציבור כדי שיצרו תלות 'בנביאי שקר' בברכות ובקמעות. מזכיר לי את דרכם של החמאס והחיזבאללה ואירן.

הידעתם שבין המצביעים לש"ס ישנם גם מוסלמים? ומדוע לא? כל מה שש"ס מייצגת מתאים בהחלט גם למוסלמים. ואותו ישי, אשר טוען להפסדה של ישראל במלחמת לבנון ה-2 ואשר מתחסד באמונה שלמה ובתפילה לאלוקים, חותר תחת מצוותיו של אלוקים אשר מצווה אותנו לנהוג בדרך הישר. גיבוי מעשי שחיתות ברשויות, אי ציות וזלזול בפסקי דין של בתי המשפט – לעג לחוק.

כן, אני יודעת עד כמה מגבה השר ישי את ראש היישוב בו אני גרה. אבל הכל לשם שמיים ולשם בוחרים למפלגה. וכמובן, ביום כיפור לא צריך יותר מאשר להכות על חטא ולחבוט בחזהו 3 פעמים תוך בקשת סליחה מעומק הלב. אז דתיותו של ישי נופלת בהרבה מזו של בני אשר לא התפלל אולם מעולם לא חטא בחטא השחיתות והיוהרה. רק שבני התייצב לקול הקריאה של מולדתו כדי לעמוד בקו הראשון ואילו חבריו ועושי דברו של ישי – לא נקראו לקו הראשון. הם לומדים תורה. תפילתם לא זיכתה את בני. כי תפילתם לא זכה. תפילתם נגועה בחטא הצביעות והשקר. תפילתו של ישי גם לא הצילה את הכבאים שיצאו למשימתם. כי חוץ מתפילה ישי לא דאג לצייד אותם בציוד הנדרש.

ומה קרה במלחמת יום הכיפורים אשר פרצה ביום הקדוש ביותר לעם ישראל? יום בו גם אלפי חילונים הולכים להתפלל בבתי הכנסת? האם גם אז נפלו גיבורינו לשווא? הם, שהצילו בגופם את הפרזיטים המתעלקים על צווארינו?

מצא לו ישי דרך פחדנית, במלחמת ההישרדות שלו על כסאו. קודם יורים ואח"כ מתנצלים. אז אני לא מקבלת את התנצלותך. ואם יש מישהו שצריך להתפלל, זה אתה, השר ישי, אשר דרכך אינה תואמת את מצוות התורה והלכותיה. והיום, אני חושבת, שעליך להוסיף בקשת סליחה מיוחדת מאלוקים שהוא אלוקי הטוהר והחסד, אשר קטף את פרחי הארץ היפים ביותר כדי לשתול אותם לידו בגן העדן. לא דרדרים וקוצים כמוך.

ולבני אודי אוסיף ואומר – בושה אני בראש הממשלה ובשר הביטחון של מדינתנו אשר לא עמדו נוכח טיפשותו של ישי להגן על כבודכם!

מיקי גולדווסר

אימא של אודי הי"ד

[המכתב רץ באינטרנט]

* * *

רוֹן גֵּרָא

אָחִי

אֶת אָחִי רָאִיתִי הַלַּיְלָה

וְהוּא שָׁח וְקָטַן

גּוּפוֹ מִתְדַּלְדֵּל.

אֶת אָחִי רָאִיתִי הַלַּיְלָה

נָהַם אֶל תּוֹךְ אָזְנַי

בִּקֵּשׁ לֹא לְהִשָּלַח

מִקּוֹמַת הַתְּשׁוּשִׁים

אֶל קוֹמַת הַמְּבֻתָּקִים.

אֶת אָחִי רָאִיתִי הַלַּיְלָה,

הִפְסִיק לֶאֱכֹל,

רוּחַ עֶבְרָה עָבְרָה,

אֵין שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן

וְלֹא יָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן.

אֶת אָחִי רָאִיתִי הַלַּיְלָה,

בְּעַיִן חוֹקֶרֶת

הֵצִיצָה בּוֹ הָרוֹפְאָה,

הָאָחוֹת

הַפִיזְיוֹתֶרָפִּיסְט.

הֵם הֶחְלִיטוּ ,

הוּא יַעֲבֹר לַקּוֹמָה הָרְבִיעִית.

אֶת יָמַי עִטּוּרֵי הַכְּאֵב

רָאִיתִי הַלַּיְלָה,

נְמוֹגִים וְנֶעֱצָמִים

מֵעֵבֶר לְצוּקֵי הַפַּחַד.

אֶת נַהֲמָתוֹ שָׁמַעְתִּי הַלַּיְלָה

וּשְׂפָתַי אוֹתָהּ

לוֹאֲטוֹת.

* * *

כ"ט בנובמבר

כשבני דור תש"ח נפגשים לחגוג את עצמאות ישראל נשאלת השאלה: "היכן היית בליל כ"ט בנובמבר?"

סיפורו של יהודה בן-צור, ימאי פלי"ם

בנובמבר 1947 נרכשו באיטליה שתי אוניות – Maria Christina ו-Sette Fratteli על-ידי בנימין ("בן") ירושלמי, פעיל שטח מעולה של המוסד לעליה ב'. באותה עת חזרתי לאיטליה לאחר כישלון מסע בספינה "ברק", כתוצאה ממנוע "קשיש" ששבק חיים, בדרכנו מלה-ספציה להעלאת מעפילים בחוף אלג'יריה. למזלי, לאחר כמה ימי מנוחה ובטלה מאונס, נקראתי למשרד "המוסד" במילאנו. המשימה שהוטלה עליי הפעם אין טובה ממנה. הוטלה עליי האחריות הכוללת להכנת ספינה והפעלתה מ"אל"ף עד תי"ו" - משלב תכנון המתקנים וכלה בהורדת המעפילים בחופי הארץ.

וכך, בתחילת נובמבר 1947, מצאתי את עצמי שנית בלה-ספציה. בניגוד ל"ברק", שנחכרה מ"הגוץ", סוכן אוניות תאב-בצע, התרשמתי מיד שמצבה ה"גופני" והמיכאני שלSette Fratelli – "שבעת האחים", שכינויה, 'הזיבָּלֶה', נגזר מתרגום שמה לאידיש – הוא טוב לאין-ערוך. היתה זו מפרשית תלת-תרנית עשויה מעץ בעלת קיבולת של כ-350 טון עם מנוע Ansaldo חדיש שהפיק מהירות של כ-8 קשרים.

לשמחתי, הצטרף אלי "עזר כנגדי", ידידי עמנואל קצב. את הימים הראשונים הקדשנו למדידות. האיטלקים, "המשוגעים" לתארים, החלו לפנות אלי בתואר "אינג'נרו". את הערבים הקדשנו לסיכום המימצאים ולתכנון המתקנים, החל בדרגשים, מעברים, פתחי אוורור ומדרגות יציאה/כניסה לשני מחסני הספינה, וכלה במתקנים העיליים, מטבח, שירותים – "היְשר לים" – ומרפאה. העבודה התנהלה בשתי משמרות – פועלי המספנה בשעות היום וחלק מאנשי הצוות, ששמחו לעבוד שעות נוספות, בערבים. נכנסנו לשגרת עבודה, שנמשכה מבוקר עד לילה. התרכזנו בעבודתנו, שהסתכמה בתכנון "לפי הספר"' לקליטת כ-700 מעפילים' והיינו מנותקים מהמתרחש, לא רק ב"עולם הגדול" אלא גם מהנעשה במערכת ההעפלה והמאבק בארץ.

באחד הערבים, לאחר חשיכה, נשמעו צפירות "עצבניות" של רכב. מיהרתי לסיפון ואת מי אני רואה? בכירי "המוסד" באיטליה, משה-"זקי" זקימוביץ, שלום-"אסף" לוין ורב החובל האיטלקי מריו קנדה – עולים בכבש הספינה, כשהראשון מתנדנד עם בקבוק ריק למחצה בידו וצורח: "יש, יש!"

על "שלוק" מהקוניאק, נתבשרנו על החלטת האו"ם "הטרייה" מאותו יום, ה-29 בנובמבר 1947. בו במקום החליט זקי, שעלינו ל"השקות" גם את בן ירושלמי, שעסק באותה עת בהכנת האונייה השנייה Maria Christina ('לא תפחידונו') במעגן פורטו סטפנו, כ-350 ק"מ דרומית מאיתנו.

הצטרפנו, עמנואל ואנוכי לפיאט הקטנטנה. מריו התחנן בפני זקי, יוצא אחת מפלוגות התחבורה בצבא הבריטי, שיפנה את עמדת ההגה ונתקל בסירוב מוחלט. זיגזגנו דרומה ועד מהרה השתררה דומיה ופה ושם גם נחרה, ולפתע, חבטה והרכב הסתובב כ-180 מעלות ונעצר על... פסי הרכבת. התברר שגם זקי חטף תנומה קלה ועקר את מחסום הרכבת. נטשנו את הרכב בבהלה. הבטנו שמאלה וימינה ורכבת – יוק! –ו בעוד אנחנו מזיזים את הרכב מהפסים, הופיע שומר הרכבת במלוא הדרו - כותונת לילה וצניף לראשו – וצרור קללות בפיו. מריו הרגיע אותו וסיפר לו שאנחנו פקידי שלטון בכירים הממהרים לפגישה בבוקר. לשאלתו מתי הרכבת צפויה לעבור, התברר שהשומר מפעיל את המחסום כשהוא הולך לישון ומאפשר לרכבות מעבר בטוח ואילו רכב המגיע צריך לצפור ואז הוא פותח את המחסום.

מריו דחף לו קופסת סיגריות אמריקאית והבטיח לו שלמחרת נחזור ונסדיר את תשלום הנזקים. בשלב זה מריו נטל את ההגה וב-3 לפנות בוקר הגענו לפורטו סן-סטפנו. הערנו את בן ירושלמי והשקינו אותו בשארית הקוניאק (לימים הגיע לידי דו"ח שלו, בו הוא טוען, כי כאשר הגענו אליו הבקבוק היה כבר... ריק !)

 בדרכנו חזרה עקפנו את המפגש עם השומר.

* * *

תקוה וינשטוק

דודאים – צמח החודש

  צמח החודש –עליו כותבים ד"ר שרה'לה אורן אוצרת הגן הבוטני ב"נאות קדומים" ובנה אוריה אורן, היועץ המדעי בגן – הוא הדודאים. צמח הנחשב לבעל סגולת פריון, והוא קשור לחיי האישות של המשולש יעקב-רחל-לאה.

סיפור הדודאים ראשיתו בראובן, בנה הבכור של לאה ובכור כל ילדי יעקב. לעת קציר חיטים מצא ראובן דודאים בשדה, ומודע לסבך המשפחתי, הוא נותן אותם ללאה אימו בכוונה שתהרה ותלד ילדים נוספים ליעקב. רחל העקרה, משוכנעת בכוחם של הדודאים, מבקשת אותם מלאה ומציעה לה תמורתם לילה עם יעקב, בעלם המשותף. אחרי שלאה מטיחה עלבון באחותה- צרתה: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?" – יוצאת העסקה אל הפועל.

האם הדודאים שבסיפור התנ"כי מילאו את המצופה מהם? מאותו לילה יולדת לאה את יששכר ואחריו את זבולון ואת דינה. אבל לאה היא אישה פורייה גם בלי סיוע מדודאים; ואילו לרחל – אחת הנשים העקרות שספר "בראשית" רצוף בהן – לא עזרו הדודאים. רק אחר שנים "ויזכור אלוהים את רחל."

אמונות רבות נקשרו לסגולה של פירות הצמח ושורשיו לעורר תאווה ולהתגבר על עקרות. וכבר שאלו חז"ל: "מאי (מה הם) דודאים?" מה הביא ראובן, שורש של דודאים או פרי?

רב טוען לשורש המכונה יברוחין (בדומה לשם בערבית), ורבי יונתן – לפירות המכונים סביסק (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין). בדיקות כימיות מאשרות כי בדודאים אכן מצויות כמויות קטנות של הורמונים אנושיים.

הדודאים הם צמח נמוך ממשפחת הסולנים הכוללת את הפלפל, תפוח האדמה וכן האטד. עלוותם גדולה ופרחיהם פעמוניים סגולים. שורשו המעובה של הדודא (דודאים בלשון יחיד) אוגר מים מעונות קודמות. זרעיו מופצים על ידי ציפורים אך כיוון שפריו מתפתח על הקרקע הוא נגיש אף ליונקים. הפרי בשרני ועסיסי, צבעו ירוק-צהוב והוא דומה לתפוח קטן. יש לו ריח עז, גם תסיסת הפרי על האדמה מפיצה ריח ובעלי חיים נמשכים לדודאים ולעתים הם מנענעים את השיח על מנת להפיל את הפרי. בשיר השירים אומרת הרעיה "הדודאים נתנו ריח, שם אתן דודי לך" וחכמים אמרו "אל תקרא דודאים אלא הדודים."

"דודאים" הוא שם רחוב בשכונת עג'מי ביפו. יש בשכונה קבוצת רחובות "צמחיים": רחוב האשכולית, רחוב האגוז, רחוב הצנובר ועוד. את הדודאים אפשר לראות בחלקת שיר השירים ב"נאות קדומים".

משנה שם משנה מזל

"נאות קדומים" נוסד בידי נגה הראובני, בנו של הבוטניקאי אפרים הראובני. בשנת 1916 היה אפרים רובינוביץ-הראובני מורה בגימנסיה "הרצליה". ערב אחד יצא עם תלמידיו לחוף הים לסיור של צמחי החולות. ערבי רכוב על גמל החל להתגרות בהם ובתגובה לקחו התלמידים את הערבי עם הגמל וסגרו אותם כל הלילה בגימנסיה, שהיתה מוקפת חומה. בבוקר, עוד בטרם הספיקו הערבי והגמל לחבוש את ספסל הלמודים בגימנסיה, שוחררו השניים והגישו תלונה במשטרה. השלטונות התורכים גזרו גזר דין מוות על הראובני ועל חיים בוגרצ'וב מנהל הגימנסיה. הראובני הסתתר בירושלים תחת זהות בדויה ולאחר זמן מה, להזמנת ברל כצנלסון, עבר עם אשתו לקבוצת כנרת. ושינה את שמו מרובינוביץ להראובני.

גם ד"ר חיים בוגרצ'וב ניצל ממות וגם הוא שינה את שמו אך מסיבה אחרת. לאות הוקרה על פועלו קראה עיריית תל אביב רחוב על שמו של בוגרצ'וב בעודו בחיים – בניגוד לנוהל לכנות רחובות רק בשמות נפטרים. חריגה זו מהכלל היתה למורת רוחו של ד"ר בוגרצ'וב, והוא שינה את שמו לבוגר.

דרוויש

יש הרבה אוהדים לאמנות האתנית, לחפצים עממיים ושבטיים. היום מגיעים הישראלים לקצות העולם והארץ מלאה באקזוטיקה מכל הארצות. אבל בימים שהיו לנו לכל היותר בתי מימכר ליצירות אוטנטיות מתימן בלבד, או רק מפרס. היתה "דרוויש" החנות הראשונה לאמנות אתנית כללית , חידוש מרנין.

ראשיתו של הסיפור בשתי אחיות ממשפחה ציונית בדרום אפריקה ש"עשו עלייה". מרים, עובדת סוציאלית, עלתה עוד בשנות החמישים ודורין, ספרנית, ב-1964.

"בל"ג בעומר," מספרת דורין, "ביקרנו במירון ובצפת. בבית של צייר מכר ראינו המון כלים אתניים מהסביבה. הכול נראה לנו מלא עניין." צפת הייתה אז מרכז אמנות והמכרים הציעו להן לפתוח גלריה. ב-1956 פתחו השתיים גלריה בעיר העתיקה, באזור בתי הכנסת. הן קראו לה "דרוויש", שם שהתאים למקום ככפפה ולמעשה היה תרגום מצלצל של שם משפחתן, מרוויש.

בתחילה הציעו דברי ויצ"ו אך עד מהרה גילו בכפרי האזור כלי נחושת מדהימים וג'ארות מדרום לבנון.אחרי חמש שנים מוצלחות עברו לתל אביב. מרים, שהחזיקה בדרכון בריטי, חיפשה יצירות עממיות והגיעה לארצות שכף רגל ישראלית טרם דרכה בהן אז. מסין ובורמה עד תימן והודו חרשה בגפה כפרים ושווקים והביאה את מכמניהן ל"דרוויש".

החנות, ברחוב דב הוז [לא פרישמן? – אב"ע], מציעה כלי נחושת, דברי עץ, עור וקרמיקה, הרבה טקסטילים וביגוד אותנטי, קונכיות, חרוזים ותכשיטים – אלה נמכרים ביותר – מחמישים ארצות מאסיה, אפריקה, דרום אמריקה, מהמזרח הקרוב והרחוק, מפרס וּויאטנאם עד אפגניסטן ופפואה, ובעיקר מהודו: "אין כהודו לאיכות ורבגוניות."

את הכניסה לגלריה מפארת מרדעת גמל צבעונית ממידבר בצפון הודו, ובפנים מוצאים תיאטרון בובות הודי, ציורים שבני שבט הודי מציירים על קירות, מסכות מאינדונזיה, קערת נחושת מנפאל שמקושה משמיע צלילי קסם, קופסאות מטיבט, באטיק מסין, אריגה מסובכת מאוד מאוזבקיסטן וגם זכוכית חברון וחבית גדולה ליין ששלח הברון רוטשילד ליקב בראשון לציון. ארונות התצוגה מלאים צמידי כסף, חלקם מעשה ידי דורין שלמדה צורפות. המחירים? מחרוז בשקל וכריות החל משמונים שקל – עד ארון מהודו ב 7,000 שקל. בדרך כלל יקר. את שווי הפריטים בחנות קשה להעריך. "למעשה יש ערך לחפצים רק אם מוכרים אותם," אומרת דורין.

קונים בעיקר נשים וגם גברים מבוגרים. יש אספנים הקונים לעצמם ויש הרוכשים מתנות לידידים. אלה שהאתני, לא המודרני, הוא החולשה שלהם.

לפני כחמש שנים הלכה מרים לעולמה, ודורין היא הנוסעת עתה. החנות היא תואנה טובה למסעות. מאחוריה כבר אלפי קילומטרים של טיולים בקרוב לשלושים ארצות. נוצרים קשרים והיא חוזרת לאותם אנשים. "בהרי מרוקו מצאתי בודקה של מגלפים באבן. הראיתי להם צילומים שעשיתי איתם לפני עשור והם השתגעו." ממלכה של שבט בצפון מזרח הודו קיבלה במתנה מסרק עשוי ממאובן.

ההפתעה הגדולה ציפתה לה בחנות בבזאר באיסטנבול. "המוכר הוריד משהו מהעלייה –ונשמתי פרחה. זו היתה שכמיה עם רקמות כסף שדוד שלי, שביקר בקהיר לפני שבעים שנה, הביא מתנה לסבתי. היינו מתחפשות בה בפורים. בארץ מכרנו את השכמייה לסוחר והוא מכר אותה למישהו אחר ולבסוף התגלגלה לסוחר בתורכיה שהציע אותה לי..."

כאן קבור הכלב

חדש על לוחות המודעות בתל אביב: "כאן קבור הכלב, סע לאט, בעלי חיים חוצים."

על החתום ענבר-מרחב, כנראה קופירייטרים של המרכז למלחמה בתאונות הדרכים. ספק אם המודעה תפחית את התאונות אבל היא גימיק נחמד.

אבידות

מי שלא איבד חפץ כל שהוא בימי חלדו – שיקום! ולרוב איבדנו לא חפץ אחד בלבד אלא חפצים רבים. מה לא הולך לאיבוד? מגרב עד כלב, ממסמכים עד לכובעים ולשעונים, מצעצועים עד שיניים תותבות ומכשירי שמיעה. ובראש וראשונה – מפתחות, כסף ומשקפיים. בחורף עובד שר השכחה שעות נוספות ומעלים לנו גם מטריות, כפפות וצעיפים. בקיצור – הכול הולך לעזאזל ולעיתים זו אבידה שאין לה תחליף, לא ממשי ולא רגשי.

האבידות מתרחשות בכל מקום – גם בבית, כאילו בלעה האדמה את החפצים, ברחוב, ואולי יותר מכל באוטובוסים ובמוניות.

כשהדבר קורה באוטובוס זו חצי צרה. ל"דן", ל"אגד" ולחברות הסעה אחרות יש משרדי אבידות. לרוב הם עונים "לא," "לא קיבלנו." או – אם כבר עבר זמן מה מיום האבידה – "בואו אלינו לחפש את המפתחות" חיפוש בין מאות המפתחות במחסן הוא חיפוש מחט בערימת שחת ובכל זאת לפעמים מתרחש נס.

אבל כשמדובר במוניות ספישל ומוניות שרות זו אבידה לנצח. אין למי לפנות ואין קצה חוט לחיפוש. כשנדחקים לכלי הרכב, מי שם לב למיספרו?

  גם לנהגי המוניות יש אירגונים – ומן הראוי שיהיה להם מטה לאבידות, שמספרו יופיע בכל מונית והנהגים ידווחו לו כי מצאו אבידה ברכבם. לא שחלילה יביאו את האבידה למטה – זו כבר בקשה גדולה מדי – אבל שיודיעו בסוף היום מה מצאו ומה מיספר הטלפון שלהם. המאבדים האומללים כבר יתקשרו. הסיכוי אולי בעייתי לגבי ארנקי כסף אבל למשקפים, מסמכים, מטריות וכדומה – יש סיכוי לחזור לבעליהם.

ואם מדובר ברכבים – למה חולפים האוטובוסים על פני התחנות עוד לפני שהממתינים להם מספיקים להתרומם מהספסל? ואם נגזר לעמוד על מנת שהנהג יואיל לעצור, לשם מה הספסלים? לא פעם גם העמידה אינה עוזרת. לאוטובוס לא בא לעצור ובריצת אמוק הוא מתעלם מהתחנה כאלו אינה קיימת.

כנ"ל בירידה מהאוטובוס. את רוצה להוציא את המזוודה מתא המטען – שלום! האוטובוס כבר שעט קדימה והשאיר אותך המומה וחסרת ישע. בדרך כלל נמצאת האבידה לבסוף – תחנת אגד בעכו התאמצה מאד להחזיר את מזוודתי – אבל תמיד חולפות שעות עד שהאוטובוס עושה סיבוב וחוזר עם המזוודה לתחנה שבה ירדת.

הדבר קורה לא פעם לחיילים ולחיילות. רק התכופפו להוציא את התרמיל שלהם – והאוטובוס ברח לו. אם זה בדרך הביתה, מתבזבזות שעות הפנאי המועטות של החיילים בחיפושים, ואם זה בדרך חזרה מהבית – אבוי! הם מאחרים להגיע לבסיס.

מה קורה כאן? לוחות הזמנים של האוטובוסים שלנו מדוייקים עד כדי כך שהנהג אינו יכול להמתין דקה? מי רודף אחריו? "המהירות מהשטן!" אומר הפתגם הערבי.

אהוד: באשר למוניות, יש כלל אחד: לקחת חשבונית. לא פעם שכחנו משהו במונית, התקשרנו לנהג לפי הטלפון שלו בחשבונית, וקיבלנו את האבידה חזרה. וקרה גם שנהג "אגד" התקשר אלינו לפי מיספר הטלפון שלנו שהופיע בחשבונית של ספר שקנינו, ושכחנו באוטובוס מירושלים לתל אביב. בדרך-כלל אנו נוהגים לגמול להם על יד מתן ספר שלנו לילדים שלהם.

* * *

אורי הייטנר

אדם יהודי

"מה אתה קודם, אדם או אנגלי?" ספק אם אי פעם אנגלי כלשהו נתקל בשאלה הטיפשית הזאת, והוא הדין בצרפתי, אמריקאי, הולנדי או רוסי. מה פירוש מה הוא קודם? מלפפון הוא יותר ארוך או יותר ירוק?

"מה אתה יותר, אדם או יהודי?" – שאל אותי ברצינות תהומית חבר בפייסבוק, בעקבות פוסט בו תקפתי את ה"שמאל" הרדיקאלי האנטי ציוני, והתפלא מדוע השאלה הזאת אינה ראויה בעיניי לתשובה. והרי השאלה הזו נחשבת ללגיטימית לחלוטין במקומותינו, ומי מאיתנו לא נתקל בה פעמים רבות?

"היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" – קריאה זו של הסופר העברי יהודה לייב גורדון (יל"ג) היתה אחת מסיסמאות ההשכלה וניסיון האמנציפציה של יהודי אירופה. הניסיון הזה נחל כישלון חרוץ; כישלונו הביא לתובנה שאין לעם היהודי אופציה זולת אוטו-אמנציפציה, שיחרור עצמי. כישלון האמנציפציה הביא לתחייתו הלאומית של העם היהודי, לציונות ולהקמת מדינת ישראל. "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" – אין משפט גלותי מזה. גרים היינו בארץ נוכרייה, חסרי יכולת חופשית לבטא את עצמיותנו, נטולי הזכות הטבעית להגדרה עצמית. היה עלינו לנעול את זהותנו מאחורי סורג ובריח ולהחליף אותה בצאתנו לרחוב במהות אמורפית – קוסמופוליטית או מאמצת לאומיות זרה בנוסח "גרמני בן דת משה".

ההפרדה שעשו יהודים בין היותם יהודים לבין היותם בני אדם, היתה ניסיון להתמודד עם הדה-הומאניזציה; הסביבה שלא הכירה בהם כבני אדם שווי זכויות. הציונות נועדה לשים קץ לאנומליה הזאת. וגם כאשר האנטישמיות משנה את פניה, ואינה מתמקדת עוד בפרט היהודי אלא בקולקטיב היהודי, בדה-לגיטימציה למדינת היהודים ולזכות קיומה, ניתן לצפות שלפחות אנחנו לא ניתן לכך יד. אך כבר האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחא, ולפי גרסה אחרת היה זה האדמו"ר רבי זושא מהניאפולי, אמר ש"יותר משקשה להוציא את היהודים מהגולה, קשה להוציא את הגולה מן היהודים" (הגרסאות המייחסות את המשפט הזה לאחד העם, ויצמן או בן גוריון אינן נכונות). ולכן, גם היום, 130 שנה לאחר העלייה הראשונה [טעית, פתח תקווה נוסדה ב-1878. – אב"ע], 115 שנים לאחר הקמת התנועה הציונית, 64 שנים לאחר הקמת מדינת ישראל, עדיין יש בתוכנו המתלבטים מה הם קודם, בני אדם או יהודים.

אני אדם יהודי. היהדות היא המגדירה את אנושיותי והאנושיות היא המגדירה את יהדותי. כאדם יהודי, אני משלב ערכים אוניברסליים וערכים לאומיים. אין זה שילוב בין ערכים סותרים המחייבים אותי להכריע ביניהם ואף לא לפשרה של דרך המלך ביניהם – זהו שילוב סינרגטי, שבו ככל שאני מעצים את ערכיי הלאומיים – גם ערכיי האוניברסאליים מתעצמים וככל שאני מעצים את ערכיי האוניברסאליים - גם ערכיי הלאומיים מתעצמים. כיוון שאין הערכים הללו חופפים, יש פה ושם מתיחות ביניהם, ואני מנסה למצוא את הפתרון המיטיב לשלב ביניהם. ובמקרים הנדירים שבהם מתעוררת סתירה בין ערך לאומי וערך אוניברסאלי ועליי לבחור ביניהם, אני מפעיל שיקול דעת, לגופו של עניין.

השקר שבבסיס השאלה – האם אני קודם לכל אדם או יהודי, הוא השקר שבבסיס השאלה האם על מדינת ישראל להיות יהודית או דמוקרטית. מדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית ואין כל סתירה בין השתיים. וגם כאן, לאלה המציגים סתירה, כביכול, אין ספק שניתן לקיים מדינה צרפתית ודמוקרטית, מדינה שבדית ודמוקרטית. רק כלפי מדינת הלאום היהודית מופנית השאלה הזאת; רק כלפי הדמוקרטיה היהודית מופנית הדרישה לבחור בין לאומיות ודמוקרטיה. וגם את השקר הזה עלינו לנפץ.

ברית הרדיקאלים מימין ומשמאל אינה יכולה לחיות עם המורכבות הזאת. בני קצובר פירסם לאחרונה ב"הארץ" מאמר פוסט ציוני שבו ניאץ את הציונות החילונית על כל אגפיה וזרמיה. במאמר זה הוא כתב, שבכל מקרה של סתירה בין ערך יהודי ודמוקרטי יש להעדיף את הערך היהודי. כעבור שבוע קונן "הארץ" על מחקר שבו "רק" 44 אחוז מן הנשאלים אמרו שבכל מקרה של סתירה יש להעדיף את הערך הדמוקרטי על היהודי. האמת היא, שאין סתירה בין הערכים הללו; פה ושם יש ביניהם מתח ובמקרים שבהם קיימת סתירה, יש לבחון כל מקרה לגופו.

מי שקורא להעדפה אוטומטית, מוחלטת, של ערך אחד, שהינו ערך עליון, על כל שאר הערכים, הוא אדם מסוכן, שהשקפת עולמו צבועה רק בשחור ולבן ואין הוא מסוגל להתמודד עם מורכבות החיים. ראיה טוטאלית של ערך מסוים כעליון על שאר הערכים, תביא בהכרח לטוטליטריות. טוטאליות לאומית עלולה להביא ללאומנות, לגזענות, לפשיזם. טוטאליות סוציאליסטית עלולה להביא לבולשביזם, לטוטליטריות קומוניסטית, למשטרי רצח עם נוסח סטלין, מאו דזה דונג, פול פוט והו-צ'י-מין ולטרוריזם רצחני נוסח כנופיות באדר מיינהוף בגרמניה, הבריגאדות האדומות באיטליה והצבא האדום היפאני. טוטאליות הומאניסטית עלולה להביא לנייטרליות פאצפיסטית לנוכח היטלר ולמאבק נגד המלחמה בהיטלר במקום מלחמה בנאציזם. אוניברסליזם טוטאלי עלול להביא אנשים לעוינות כלפי עמם ומדינתם עד כדי הזדהות מעשית, וחמור יותר – נפשית, עם אויביהם.

הטוטאליות המעוותת גרמה לאסונות הכבדים ביותר בהיסטוריה. אני רואה ברדיקאליזם הלך נפש, יותר מאידיאולוגיה. הסיכוי של איש ימין רדיקאלי להפוך לאיש שמאל רדיקאלי ולהיפך, גדול הרבה יותר מהסיכוי של אחד מהם להפוך לסוציאל דמוקרט לאומי ליברלי. אני רואה בטוטאליות המעוותת הזאת סכנה ואיני מוכן לתת לה את ידי. לכן, איני מוכן להשיב למי שמצפה ממני לבחור האם אני קודם אדם או קודם יהודי. אני אדם יהודי.

כאדם יהודי אני מתמודד עם דילמות, כמו יחס לאוייב, למשל. אני סולד מהתנהגות ברוטאלית של חיילים המתעמרים באזרחים פלשתינאים במחסומים, ורואה בכך נגע שיש לבער אותו. לא פחות מכך אני סולד ממי שנאבק נגד המחסומים וממי שעוזר לפלשתינאים להיאבק נגד המחסומים ומסייע להם פיזית לעקוף אותם ואף מתהדר בכך ומקבל על כך פרסים מארגוני "זכויות האדם". הרי המחסומים נועדו להגן על מדינת ישראל, וקיומה של המדינה היא ערך לאומי חשוב ביותר. המחסומים הם גם בעלי תפקיד הומניסטי ממדרגה ראשונה, כיוון שהם עוצרים טרור ומצילים חיי אדם.

אני מעריך את מי שנאבק למען זכויות האדם, אך אין לי טיפת הערכה למי שעושה זאת ומתנכר ללאומיותו, לזהותו. איני מאמין למוסריותו של מי שמתנכר לעמו, ולא בכדי אותם מנוכרים מגיעים לידי הזדהות עם המעשים הבלתי מוסריים ביותר של אויביהם, כולל הזדהות ("הבנה") עם מעשי הטרור החמורים ביותר וחיבוק המרים שבאויבים והמסוכנים שבטרוריסטים.

"מה אתה קודם – יהודי או אדם?", נשאלתי, והשבתי בשאלה: "את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אימא?"

"אתה מתחמק מתשובה," הגיב השואל, "ובכך התשובה שלך ברורה."

מדוע התשובה שלי ברורה? כי מדובר באדם בעל תפיסת עולם רדיקאלית, טוטאלית, שאינה מבינה את המורכבות של החיים ואינה מזהה את היכולת לשילוב סינרגטי בין ערכים לאומיים ואוניברסליים. בעבורו, יש צורך בהכרעה חדה – אדם או יהודי. ומאחר וסירבתי לומר שאני קודם אדם ורק אחר כך יהודי, מכאן שתשובתי היא שאני קודם יהודי ואח"כ אדם, ולכן אני לאומן חשוך וגזען בלה בלה בלה. שיהיה.

אלה שעושים את ההפרדה בין אדם ויהודי ותמיד יעדיפו את האדם שבהם על היהודי שבהם, ישתמשו בהפרדה ובהעדפה הללו כדי להתנגד למדינה היהודית (הם בעד מדינה "דמוקרטית"), להתנגד להתיישבות יהודית (זאת אפלייה), להתנגד לחוק השבות (אינו שוויוני) וכו'.

לא יהיה חלקי עמהם.

הערה: את ספרו של אסף ענברי "הביתה" קראתי בנשימה עצורה. מהרגע בו קראתי את העמוד הראשון, הוא לא נעתק מידי עד שסיימתי אותו. ספר נפלא. לשמחתי, גם בני בן ה-16.5 קרא אותו לאחרונה ונהנה ממנו מאוד.

אהוד: ועדיין אני חוזר על דעתי שזהו ספר משעמם וכתוב גרוע.

* * *

נילי דיסקין

הפרדת הדת מהמדינה

כל כך הרבה מילים נשפכות על עניין החרדים, האמונה באלוהים, החברה בישראל וקשריה עם הדת, (כולל בצבא) – שנראה לי שיש רק פתרון אחד. זה לא מקורי, ומאז קום המדינה ניסו לקדם פתרון זה ללא הצלחה, בגלל אילוצים פוליטיים של "חרדים כלשון מאזניים" וכדומה.

הפתרון הוא כמובן הפרדת הדת מהמדינה, ואולי הגיע הזמן שפתרון זה יוכל להתקבל. איש באמונתו יחיה. אבל, את החובות למדינה יצטרך למלא במלואן. השיקולים יהיו של המדינה. ואם לא מתאים שהחרדים והערבים ישרתו בצבא – אז שישרתו 3 שנים בשירות אזרחי. כך גם חלק מהבנות הדתיות המשתמטות היום מכל שירות. החזון הציוני, מזווית הראייה שלי – לא היה חזון משיחי של עם המשתמש בתנ"ך כבקושאן, אלא חזון שעיקרו מרידה בפסיביות הדתית, התפכחות מהקיצוניות הדתית (ומ"צידוק הדין" של השואה) והליכה אחר אינסטינקטים בריאים של עם החפץ חיים. גם אם שמרה השבת על ישראל (כעם) יותר ממה שישראל שמרו עליה, הפרשנות הקיצונית העכשווית אוכלת בנו בכל פה (לפעמים רק כדי לרצות אגו של איזה רב שרוצה להנציח את עצמו).

בארה"ב שבה החלוקה של דת לחוד ומדינה לחוד – קיימת, לא מונעים מאנשים להאמין במה שירצו ובלבד שימלאו את חובותיהם כנדרש. הדוגמה העילגת של ה"ייבוא" אל "האח הגדול" דהיינו, חרדית שגדלה בבני-ברק, וחיה מזה שנים בארה"ב, אינה יודעת מהו השם המפורש ואומרת "השם" בלי להבין למה, כי כך לימדו אותה, מעידה שגם הפרדת הדת מהמדינה לא מונעת בורות איומה, אבל אז זו הופכת להיות בעיה נקודתית ופרטית, ולא לאומית.

רק הדגם של הפרדת הדת מהמדינה יכול להבטיח את עתידנו כאן, ולהפוך בחזרה את הקערה על פיה. כלומר, לא עוד יישות דתית שנשענת על פראיירים שנושאים בעול אלא אנשים יצרניים, חיוביים, וטובים לכולם (לא רק בינם לבין עצמם) הרואים בדת, ככל שהיא מנחמת ובנויה על יסודות נכונים שהונחו בתורה, ערך חשוב לחייהם אבל, לא נותנים לו עדיפות על ערכים חשובים אחרים, שלאורם נבנתה כאן מדינה. אלה יגידו כ"נס" מאלוהים, והציונים היו רק שליחיו, ואלה יגידו "כוחנו ועוצם ידנו עשו את הנס" הזה.

 המילה החשובה "מידתיות" תובעת, גם כאן, התעשתות מהירה. אם כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה תביא רק את זה – דיינו. כמה שפר עליהם גורלם של משוררים גדולים כמו יוסי גמזו, שהיטיב לכתוב במעט מילים את מה שאני מנסה בעמל רב להביע כאן.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – "

6. בריחתה לכפר-יחזקאל, ביתה הדל מול הגלבוע,

"יונת-הדם" במונטקטיני, מות אבי בנימין.

בלב החגיגה, באפריל 1964, חודשים אחדים לאחר צאת הספר, מלאו לאסתר שבעים שנה – אבל כמובן שאיש אינו יודע על כך מכיוון שהיא מסתירה בקנאות את גילה האמיתי. לכאורה יכולות היו שנות חייה האחרונות להיות השנים המאושרות בחייה אלמלא החריצים שחרתו בנפשה שנות השתכחותה ובדידותה. במבט לאחור, השנים 1964-1963 הן סיפור הצלחה לשנינו. אסתר שבה לבמת הספרות ואני מופיע עליה. הביקורות על "המחצבה" אמנם אינן אוהדות במיוחד אבל הספר נעשה לרב-מכר, אני מעבד אותו למחזה, ובאביב 1964 עולה ההצגה על במת תיאטרון "זוטא" של זיגמונט טורקוב. להצגת הבכורה בבית ליסין מופיעה גם אסתר. עיתוני השנתיים האלה מלאים בהתייחסויות ל"המחצבה", הספר וההצגה, וכמובן לספרה של אסתר. (לי יש כבר מנוי בסוכנות לקטעי עתונות, גם עבור אסתר).

ואולם אני רואה עצמי אומלל משום שהבחורה שהקדשתי לה את "המחצבה" נישאת כעבור שנה למישהו אחר. אני מסתגר בחדרי השכור בירושלים, ממשיך ללמוד לתואר שני אצל גרשם שלום וכותב את הנוסח הראשון של "לא לגיבורים המלחמה" ואת "אנשי סדום", שמספר בין השאר על קשרי סבי יהודה עם האיכרים הטמפלרים של שרונה ווילהלמה, זאת מפי אבי. ואילו אצל אסתר הטענות נגד השכנים נמשכות, היא שרוייה בחוסר-מנוחה וממשיכה לחפש מקומות-מקלט לעצמה ולבסוף נעלמת כליל מבלי לגלות לנו, לפחות בהתחלה, היכן היא נמצאת. אולי רק על אוזני אבי היא לוחשת שהיא בכפר-יחזקאל. אפילו האירועים סביב צאת ספרה נתקלים מדי פעם בקשיי תיאום מפני שאין מוצאים אותה. בנוסף לכך בריאותו של אבי מתערערת והוא מתחיל לקמול. אסתר, שבאה למושבה להתחזק לידו, חזקה ממנו.

ביולי 1964 משכירה אסתר את דירתה הקטנה בפתח-תקוה לתקופה של שנתיים, אבל עוד קודם לכן היא מקבלת לידיה בכפר-יחזקאל בית במצב רעוע. את הבית היא מקבלת בזכות ידידותה עם נעמי גלבוע, בת פתח-תקוה ואחותו של משה כרמי. ב-8 באפריל היא כותבת לרבקה כצנלסון: "אני נמצאת כעת בכפר-יחזקאל – וכותבת – אין להירדם על עלי הדפנה – יש לי עוד כל-כך הרבה מה לאמר."

וברשימה אוטוביוגראפית שהיא שולחת לראובן שהם לאחר שנים היא כותבת:

אני קונה דירה [ברחוב אלתר מיהוד] ופתאום מתברר שאי אפשר לקרוא אפילו עיתון בדירה זו, כה רב הרעש. ופעם באה חברתי נעמי גלבוע לבקרני – ראתה "בעוניי" ואמרה: "אצלנו בכפר-יחזקאל יש בתים ריקים – אנחנו נמסור לך אחד – " וכך היה, עזבתי דירתי ולקחתי עימי רק כמה רהיטים וגרתי ארבע שנים בכפר-יחזקאל –

1963. מרחמת עלי חברתי נעמי גלבוע ולוקחת אותי לכפר-יחזקאל – ואני בבית בתוך רחבי שדות, והגלבוע ממלא את חלוני בעתיקותו ובמסתורין שמתעוררים בקירבי, והוא מספיק לי – אני רואה מעט מאוד אנשים, קופצת על עגלות האיכרים המובילים את החלב לצרכניה, על מנת להצטייד במזון בצרכניה. אני מתאוששת מן השנים בעיר וחיה חיים פשוטים עם ינשופים חסידות ושמיים לאין-גבול אשר ממלאים אותי אושר רב – רק קיקי החתולה חיה עימי בבית והיא הופכת בחברתי ליצור פיקח מלא גאווה, ומורכבת כל-כך שיש עניין להסתכל בחייה. ועלי שומרת חברתי נעמי גלבוע, אישה נפלאה. וכמה מחברי המושב שאני מכירה אותם עוד מימי העלייה השנייה. היו אלה ימים יפים וכתבתי שוב דברים שנתנו לי סיפוק. אני מוציאה את ספרי "שירים" – גל של ביקורת נלהבת, יותר מדי נלהבת – ובכל זאת יש סיפוק – מסיבות, פרס, וכדומה – אבל אני עצובה –

למשוררת ש. שפרה היא מספרת: "ישבתי בכפר-יחזקאל ארבע שנים, והיו לי שני חלונות קרועים לגלבוע. ראיתי אותו בכל גווניו, בחורף ובקיץ. לא חיפשתי חברת אנשים. אני מסוגלת להתיידד עם אובייקט טבעי כמו עם אדם."

שלומית בן-צבי, בתה של נעמי גלבוע, הגרה בכפר-יחזקאל, מספרת לי שאסתר גרה ב"הרחבה" של הכפר, בתים שלא היה בהם כמעט שום דבר, ודאי שלא טלפון. זמן-מה לאחר שהגיעה אסתר לכפר-יחזקאל, קיבלה אימה נעמי שבץ. כך נופל על שלומית ועל אחיה לדאוג לאסתר למרות שהיא אינה מסכימה שיעזרו לה והולכת לבדה לצרכניה, והבית מוקף בוץ בחורף וקוצים בקיץ. אסף, בנה של שלומית, חורש מדי פעם את החלקה סביב הבית, כדי להתגבר על הקוצים. כאות תודה מעניקה לו אסתר את הספר "יקטן הקטן" מאת יעקב פיכמן, עם ציוריו של נחום גוטמן. העותק שהיא נותנת לו הוא בחתימת "י.פ." – הוא פיכמן עצמו – כשאסתר מוסיפה הקדשה לאסף – "לחורש הקטן". בכפר-יחזקאל יש לה ידידים וחברים וביניהם רחל פיינרמן (פרימן) ושושנה בסין, שאת שתיהן הכירה אסתר לפני שנים בבן-שמן. ולא פעם, כאשר אסתר חולפת על פני אחד הוותיקים, בדרכי המושב, היא אומרת לו שלום כמי שמכירה אותו מלפני שנים.

*

לשיבתה המאוחרת לספרות העברית אין שום משמעות חומרית. רק "כבוד". ובעוד בנות המושבה, שבצעירותן יכלו רק לחלום שתזכינה להיות מוזמנות לבית האדום של אסתר בימי זוהרו, גרות עכשיו בבתים מפוארים בפתח-תקוה, נאלצת אסתר בת השבעים לעקור מדירת החדר וחצי שלה ולגור בכפר בתנאי חיים ספארטאניים, שכבר אינם נהוגים בארץ אפילו לא אצל אנשים צעירים ממנה בהרבה.

ואולם אסתר שוב אינה נשכחת. במשך השנים, עד לשנתה האחרונה, מבקרים אצלה במקומות-מגוריה השונים אוהבי שירתה המוצאים גם עניין בתולדות חייה, וחוזרים ממנה עם ראיונות מרתקים. בתחילת אפריל 1967, ימים אחדים לפני שאסתר שבה לפתח-תקוה, לדירה השכורה ברחוב שפירא, נוסעת אליה רות בונדי לכפר-יחזקאל:

אמרו באגודת הסופרים: עכשיו היא חיה בכפר-יחזקאל. אבל הם טעו. לא בכפר-יחזקאל עצמו, אלא בפרברו של המושב. תחילה עוברים את הרחוב המרכזי, פוגשים בן המסיע על טרקטור זוג זקנים זקופים, לבושי חג לקראת הביקור בעיר, אל תחנת האוטובוס שבכביש עפולה-בית-שאן; עוברים שתי נשי-כפר, משוחחות ליד הגדר הירוקה של הית עם גג רעפים אדום, נתקלים בעגלה עם כדי חלב מקשקשים, שומעים הלמות פטישים מהמסגריה.

 "איפה גרה כאן אסתר ראב?"

 "שם, בקצה הכפר – "

והיד מראה מעבר למוסך. מעבר לדרך עפר בוצית, שלא שכחה עדיין את עונת הגשמים, מעבר לגדרי קוצים גבוהים משני צידי השדות. שם יש שורה של בתים, בנו אותם לעולם, אבל הם עזבו. הבית... ראשון... שני... שלישי... הרביעי. לא, אין שם על הדלת. אין שכנים שאפשר לשאול אותם. יש גגון פח מעל הכניסה. זהו ביתה.

 "למה דווקא כפר-יחזקאל? יש לי כאן חברים מאנשי העלייה השנייה, ידידים עוד מימי דגניה. מה יש לי כאן? בואי ואראה לך מהחלון. הנה לך!" – ומול החלון הרי גלבוע, כהים ועגולים, ושדות שבעים מחורף מבורך גשמים, וזמזום להקות חרקים בלתי-ניראים, וחרציות צהובות ופרחי בבונג לבנים בשולי השבילים. "נוף ושקט יש לי כאן."

אי אפשר להתקשר עם אסתר ראב בטלפון. הדרך מוועד המושב אל הבית שבקצה הכפר ארוכה. מכתב אקספרס לא הגיע לתעודתו. ביקור מפתיע הוא כפלישה.

 "לא חיכיתי לך כבר היום. ביקשתי שימסרו לך שתבואי מחר. או ביום ראשון. אבל, כיוון שבאת, אני שמחה. בואי, היכנסי, רק אל תשימי לב. הכל הפוך. הכל ארוז. אני עוברת בעוד שבוע.

 "למה אני עוזבת? הייתי כאן ארבע שנים, והיה טוב – וגם קשה היה. בלי טלפון, בלי קשר עם העולם. הנה, בעצמך את רואה. בחורף, בימי הסערות והגשמים, לא יכולתי אפילו להגיע לצרכניה לקנות מצרכי מזון. נכון, יש כאן אנשים שדואגים לי. אבל לא נעים להיות תלוייה באחרים. אני חוזרת לפתח-תקוה.

 "אני כותבת עכשיו זכרונות, ופעם ייצאו בדפוס. אחרי מאה ועשרים שנה. זכרונות יש לפרסם בגיל מאה ועשרים, ולא בגיל שישים ושמונה[!]. בואי, אקרא בפנייך קטע."

מהחדר האחורי, מעבר לווילון, מביאה אסתר ראב מחברת תלמידים כחולה. היא מתיישבת בכורסה מרובעת, ישנה, משלבת רגליים דקות של אישה ששמרה על עצמה היטב. הידיים המחזיקות במחברת מטופחות ורגישות, עם אצבעות דקות ולכה שקופה על הציפורניים, ידיים שאין להן שום שייכות לא לכפר-יחזקאל ולא לפתח-תקוה. התבניות שהכנתי ברוחי להכניס לתוכן את אסתר ראב, משוררת ותיקה, לא התאימו כלל ועיקר. לא ניבים רוסיים ולא תה בכוס, לא אשת כפר ולא זקנה המחפשת את עצמה בזמנים לא שלה. העברית תמציתית, עניינית, ללא מליצה. פנים עגולות, אף רחב, עיניים בהירות. שערות שיבה מתולתלות, תנועות מהירות. צחוק של נערה.

 "אני בת אבי ולא בת אימי..."

ואסתר מתחילה לגולל את סיפור חייה באוזני האורחת.

*

בימי שבתה בכפר-יחזקאל היא מפרסמת שירים ב"הארץ", "דבר", "מאזניים", "דבר הפועלת", במאסף אגודת הסופרים וב"קטיף" של סופרי פתח-תקוה. ב-1965 רואים אור "ליל-כוכבים", "העור המסכן", "שיר קיץ ישן", "ספיח חייך", "צרור פרחים נשאת לקראתי", "חסידות", "שופרות באילת", "שירי ריח מריר", "שיר הכנף הפצועה" ו"בית זועק". ב-1966 מתפרסמים: "שירי סוף" ו"הרים וגבעות" (לזכרה של נעמי גלבוע, שמתה בכסלו תשכ"ו), "הוא" (לדוד בן-גוריון), "דומם", "סתיו בים", "ניחוח גועש", "מים גנובים", "לפני תמונה של צייר מת" (לשמואל עובדיהו), "תנחומים", "הזכרונות", "המילים" ו"כעפר ואפר". דומה שגם השירים שמתפרסמים ב-1967 הם עדיין מתקופת כפר-יחזקאל והגלבוע: "ההר", "הזקן ובניו" "אדם וגור-כלבים", "משירי ההר" ו"משאלות".

לאחר שנים שבהן אסתר שולחת את רוב שיריה לפירסום ב"הארץ", עוזב ד"ר יעקב הורוביץ את משרתו כעורך "תרבות וספרות", ובנימין תמוז ממלא את מקומו. ב-1964 מתרחשת בינה לבין תמוז תקרית, שעליה היא מספרת לחוקרי מכון כץ: "שלא מדפיסים לא קרה לי אלא בשנות בגרותי כששלחתי (אני לא מודרנית) לתמוז איזה שיר והוא אמר שחסר היסוד השירי. אמרתי תודה רבה ולקחתי את השיר חזרה." אסתר אינה סולחת לתמוז, ו"הארץ" חדל להיות ביתה הכמעט-בלעדי. מעתה היא שולחת את מרבית שיריה לבמות אחרות ובעיקר ל"דבר".

*

השיר "מות הצופים" (1964), וכמוהו שירים נוספים מתקופת כפר-יחזקאל, מבשרים את בואם של שירי "תפילת האשכבה" של אחרית חייה: "ידעתי לא יארכו ימיי / על אדמה זו." בשירים אחרים מאותה תקופה מופיעות שורות המצביעות בבירור על הסבל הפיסי והנפשי שהיא סובלת ממה שניראה לה כהתנכלות הסביבה אליה. כמובן, לא מצד ידידיה אנשי כפר-יחזקאל, אלא מן ההרגשה המסוייטת שהאוויר סביבה מורעל וגורם לה אלרגיה קשה, למרות שעל עורה לא ניכרים סימני דלקות וגירוי:

 "אדם יש לו הרבה / צווארים – / והוא נשחט / פעמים רבות." – "אחי כלאני בארגז / הצמיד קסדת-תופת / לראשי." – "מבקעות רחוקות / אדים חריפים / מיתמרים / והיערות הנמים – / מחבואי הרג – / סולדים. / מסתמרים, / ואיתם מסמיר / העור המסכן..." – "הפוך – / ירוק-איבה / לכחול / עמוק רוגע; / התז / 'גז מדמיע' – / דמעות-אחווה, / 'נשורת הזדככות'... / העלות מרפא / לעולם דווה."

בתקופה זו אפילו שירי הים האהוב עליה הם מרים ועצובים. שמחה וגאווה מצויות רק בשירים שהיא כותבת לגלבוע הנשקף מחלונה: "בוקר לשורשיך / אסגוד / וערב – / אניח ראשי / על כתפך... / לשיח-לילה.". בחלק משירי הגלבוע, כמו גם בשיר "שופרות באילת" (1965), מתחזקים הן היסוד התנ"כי והן יסוד ההזדהות הלאומית-ציונית וההיסטורית-ארכיאולוגית, שמתגברים בשירתה ומפצים אותה על סבלה האישי ואולי גם מעניקים לו טעם.

מעודי לא ביקרתי את אסתר בכפר-יחזקאל, ובאותן שנים לא פגשתי בה אלא לעיתים רחוקות, כשבאה להתארח אצלנו בשבת בפתח-תקוה. הוריי לעומת זאת נסעו בג'יפ הישן של אבי לבקר את אסתר במושב שבעמק יזרעאל. הם התרשמו מן הדלות שבה חיתה.

פעם אחת, כשהסיעו אותי להרצאה באחד הקיבוצים שבאיזור, ביקשתי מן הנהג להיכנס לכפר-יחזקאל. פגשתי שם את נעמי גלבוע הקשישה שבגלל השבץ שאחז בה דיברה בקול רם ומוזר אבל את אסתר לא מצאתי במושב.

ברשימה האוטוביוגראפית ששלחה אסתר לראובן שהם ב-20 במרס 1972 היא כותבת:

ארבע שנים אני יושבת מול הגלבוע – ופתאום יש לי התקף של מעיים, מה שקורה לי פעם בכמה שנים, ואז אני מחליטה לנסוע לאיזה מעיינות-מרפא. בזמנו הייתי נוסעת לווישי, ולפריז כמובן – אבל לזה אין לי אמצעים ואני מחליטה לנסוע לאיטליה למונטיקטיני על יד פלורנץ – שהיתי שם חודש וחצי – ושאבתי את כל אמנות הרנסנס לקירבי אבל בפחות רעננות כמובן מאשר בשנים הקודמות –

ביולי 1966 היא נוסעת לחוץ-לארץ, כרגיל לבדה. בעזבונה נמצאת רשימה בשם "רשמי מסע באיטליה":

הרושם הראשון: עם פזיז, קולני, מדבר בתנופות-ידיים ובהעוויות פנים, עליז, אוהב-בדיחות, צוחק ושר בקלות – אולם אם תסתכל מקרוב – תבחין בקמטי-דאגה בפנים, בייחוד בפני הנשים, לבושן רחוק מהידור ואפילו לא מגיע לדרגה משביעת-רצון ומתקבלת על הדעת, הן בטיב והן בטעם, לעיתים הן נושאות אל ראשן משאות בדומה לערביות במזרח. הנשים עובדות יותר מן הגברים, זהו הרושם.

הם ים-תיכוניים כמובן – לפרקים נדמה לך שאתה בביירות או ביפו העתיקה. גורם לזה גם סיגנון-הבנייה, שהוא דומה כמעט בכל ארצות הים-התיכון. הרחובות הצרים, החצרות הסגורות, הרעפים האדומים ומרזבי-הגשם שהם מפח, ומשמיעים לעת-גשם, מנגינה ישנה של ימי-הילדות.

העם הוא עם איכרים פשוט ובריא, שותה את יינו האדום, מלווה בכמויות ענקיות של נקניק ובצל ולחם אפוי-למחצה, רק ברומא יש שארית "פטריצים" רומאים (הכת השולטת ברומא העתיקה), מטופחים, אצילים ומשכילים. יש להם גאווה חבוייה, שיש בה מן הרומאיות (שיירים), אבל כלפי-חוץ הם חביבים ומאופקים, רובד-הקטוליות הוא שיכבה עבה של אופי העם הזה, הפשוטים ביותר, מרגישים עצמם: לב ליבו של העולם הנוצרי ו"הפפה" (אפיפיור) הוא נעלה מכל – אדיקותם חזקה ופעילה ומורגשת בחיים וברחוב – כנסיות – בכל פינה! מלאות המוני מתפללים, ומחוסר מקום פנימה – הם כורעים על מדרגות-הכנסיה בחוץ, ופעם, בשומעי תפילה ישירה ונגינת-עוגב נהדרת (היה זה באך) נכנסתי לכנסייה – ומיד נתבקשתי לצאת – כי אינני משתתפת בתפילה. דבר כזה אין בצרפת –

אין הם גזע אחד – יש שחורים כערבים ויש לבקנים, בהירים, זו ודאי תוצאת הפלישות הענקיות בסוף ימיה של רומא – פלישות של "ברברים", "הונים", "גוטים" ו"קלטים", והתערבות עמי אסיה ואפריקה, אשר בימי גדולתה של רומא "שיעבדה" היא אותם, ולאחר-מכן היו לאזרחים רומיים והתערבו בתוך העם.

בערב תשעה באב ביקרתי בבית-הכנסת הנהדר שבפלורנץ, שוחחתי עם הרב, שדיבר עברית רהוטה – אמרתי לו: "אני חשה באנטישמיות כאן – "

הוא הודה – "כן, יש אנטישמיות רק מאחרי מלחמת העולם השנייה – " הוא לא פירט, ואני שתקתי.

עמדתי לפני דלפק בבנקו די סיאנה, על מנת להחליף דולרים בלירטות איטלקיות – לפניי עמדה אישה אחת, רק אחת, ולכן לא נדחקתי ל"תור" – עמדתי במרחק-מה ממנה – לפתע נכנס גבר אחד ביני ובינה, ובהיותו בעל היקף ניכר – דחף את שתינו – ואני שוב התרחקתי וחיכיתי, והנה שלף האיש את דרכונו ובחגיגיות גדולה הניחו על הדלפק. הסתכלתי בדרכון – אנגלי – משהו זע בי – הוצאתי את דרכוני, הנחתי אותו על הדלפק – מתחתי את קומתי והרימותי ראשי – ברגע זה הסתכל האיש בדרכוני – נע פתאום אחורה בפנותו לי את מקומו – אמר לי באנגלית – "עברי קדימה בבקשה – את מישראל?" והחל להצטדק על שאינו נוסע לישראל, יש לו אח בקבוצת גן-שמואל, והוא מבטיח לי חגיגית שבפסח יבקרו הוא ומשפחתו בישראל – הודיתי לו על אדיבותו והלכתי לי.

שלוש נשים עומדות באמצע שדרת-הטיול שליד בארות-שתיית-מי-הרפואה ומדברות בקולי קולות יידיש – בניב פולני – ניגשתי ואמרתי להן: "אני יהודיה – נשים יהודיות? מניין?"

 "אנו מבלגיה," חייכו.

 "ואני מישראל – "

ענן עבר על פני האחת, והרגשתי מבוכה ביניהן. אולי היו "יורדות". אמרתי "שלום" והסתלקתי.

משמצאתי חדר סוף-סוף, ירדתי מעגלת מרכבה, הרתומה לסוס אחד, המקובלת במונטיקטיני, נכנסתי לאולם הפנסיון, וקיבלה את פניי בתה של בעלת-הבית, שדיברה צרפתית בניב איטלקי, והיות והניב שלי נקי מכל השפעה של שפה זרה, חשבתני לצרפתיה, והכריזה בחגיגיות: "גברת צרפתיה באה אלינו, והיא תביא לנו מזל!" – כי הפנסיון היה ריק עדיין, היתה זאת ראשית העונה.

זה שיעשע, אבל כשנתתי לה את הדרכון שלי, על מנת שתרשום אותי בספר האורחים – עקבתי אחריה, רציתי לראות מה יהיו פניה לכשתראה שאינני צרפתיה – פניה קיבלו ארשת קפדנית ובלתי-נעימה, אך מיד התגברה – כי כסף הרי זה כסף! והאיטלקים אוהבים כסף יותר מיהודים.

מאז הייתי מיד אומרת שאינני צרפתיה – "אבל זה לא ייתכן!" – ובכן, זה ייתכן –

ובכל מקום אשר צריך היה להראות דרכון – היה הדרכון שלי מעורר מורת-רוח, עובדא –

רק השוודים, זוג זקנים גבוהים, איש ואישה לבני-שער, כשני אילנות מכוסים שלג – נהרו פניהם, חייכו והתעניינו בארץ, שאלו על מלונות, על ערים, על מקומות, לקחו כתובתי ונתנו לי כתובתם. וכן עשו הגויים הארגנטיניים: דיברו בהתלהבות על הארץ, וידעו כל הנעשה בה, עד הקונפליקט בין בן-גוריון ואשכול...

ובכן, אני קוצרת מחמאות – והדרכון שלי?

לחצתי את תיק הניילון אשר מחת זרועי על צלעותיי, והרגשתי בכריכה הקשה של הדרכון הנתקע בצלעותיי כזרוע יקרה – והיינו שנינו "בסדר".

על שאירע לה במונטיקטיני היא מספרת הן לראובן שהם והן לישראל הראל. לשהם היא כותבת: "ופתאום, בעוד אני שמה, אני נתקפת אי-מנוחה ורוצה מיד לחזור ארצה. כרטיס-חזרה יש לי רק בעוד עשרה ימים – אבל אני מתרוצצת ממשרד למשרד על מנת לקבל כרטיס מיידי – "

ולישראל הראל היא מספרת:

לפני שנים נסעתי למונטה קטיני באיטליה, לנופש. בוקר אחד, ימים מספר לפני סיום החופשה, קמתי, צררתי את החפצים, והלכתי לסוכנות הנסיעות:

 "אני חוזרת," אמרתי.

ניסו להשיג לי מקום במטוס בכל הדרכים האפשריות – אך, הכל היה תפוס לשבוע. רצתי ממישרד למישרד, מחברת תעופה לשנייה – ללא הועיל. לבסוף נדחפתי למישרדו של מנהל "אייר-פראנס" – אני דוברת צרפתית רהוטה – והתחלתי לבכות. אף פעם אינני בוכה.

 "אינני יודעת מה קרה," אמרתי לו, "אבל אני מוכרחה להיות בבית."

האיש יצא וכשחזר אמר, שהוריד נוסע מטיסה לפאריז, ושאני אטוס במקומו. מפאריז כבר שמור לי מקום לישראל. הגעתי בלילה לפאריז. בבוקר, לפני היציאה לשדה התעופה, קניתי עיתון מהארץ. ידיעה קטנה ריצדה מול עיניי, שניים מוותיקי פתח-תקוה נפטרו אתמול: בנימין בן-עזר (ראב), אחי הצעיר האהוב, וזאב מרכוס.

מלוד הגעתי במונית ישר לבית אחי ועל גדר הבית אכן היתה המודעה המוכרת. המשפחה המופתעת קיבלה אותי בתדהמה. ניסו להשיג אותי בכל דרך אפשרית ולא ידעו בדיוק היכן אני.

 "אתה מפחד, איש צעיר?" היא צוחקת בכל פה, "כן, יש לי תת-הכרה גדולה זו. כתבתי שיר על מאורע זה וכל שנה, כשאנו עולים לקברו של בנימין, קוראים אותו על הקבר."

בשבת בבוקר, כ' באב תשכ"ו, 6 באוגוסט 1966, נפטר אבי בנימין מהתקף-לב בבית-החולים השרון בפתח-תקוה. כל נסיונותינו לאתר את אסתר, כדי להודיע לה על מות אחיה, עולים בתוהו. ביום ראשון אחר-צהריים, לאחר ההלווייה, היא מופיעה לפתע בביתנו, היישר משדה-התעופה, והמודעה על מותו מזדקרת לעיניה על גדר הבית. היא סיפרה לנו שכאשר הגיעה ללוד ראתה מיד את המודעה בעיתון "הארץ" מאותו בוקר. ייתכן שהעיתון הגיע עם המטוס לפאריס בבוקר, ושם ראתה אותו לראשונה, כדבריה להראל.

באותו ערב ואולי מאוחר יותר, באחד מימי ה"שבעה", בהיוותרנו לבד, אסתר צועקת מרה על אימי: "את הרגת אותו!" – לדעתה, אימי לא שמרה היטב על בנימין, אחיה האחרון, וחיי נישואיו עימה היו רעים ומרים. אימי אינה משיבה לה ולא נוטרת לה על כך.

לאחר כשנתיים, ב-19 ביולי 1968, היא מפרסמת ב"הארץ" את השיר "בשורה" המוקדש "לזכר אחי בנימין":

"יונת-הדם / של האב והאם / לחשה עמוקות: / הקרביים נתכווצו; / היא חגה / סביב ראשי / והגתה נוגות: / בקעים נפתחו בי / וגבהים בכו חרש; / העיר ההומה: / דמיון שווא, הוא – / הזייה רחוקה – / שם במרחק, תק פרסה / מכאן / מישהו מחלל בחליל: / ילד הוא / והגינה פתוחה / לפני הבית: / בקירבי הומה, / עמומות – / 'שיר הציפורים' לפאבלו קאזאלס: / נע, ונעלם / וחוזר / והולך ואובד – / בתוגת-עולם: / וחוזר / והולך ואובד – / בתוגת-עולם: / יונת-הדם / מחליקה סביבי: / 'שימי ידך על ראשו' / כי הוא הולך למות / 'אנא – שימי' – / כי זה הבוקר האחרון; / אור בחוץ – / ואני שומעת אפלה: / 'הנשמות קשורות' – / אמרה היונה / והן נפרדות עתה, / שימי לב לקרע – / הוא ישתות רבות / שימי ידך על ראשו – / כי הוא הולך למות / ולו גם מלא הרחוב / המיית-חיים, / ואת חוזה בו / בעיני-בשר – / בליבך חותך / אחד נעלם – / לאט את החוט – / ושוחט את יונת-האחווה."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* המחאה החברתית, הופ, ניצחנו! – "נטל המס אשר עלה באופן משמעותי בעקבות דו"ח טרכטנברג, היה אמור להגדיל את סך הכנסות המדינה ממסים, אלא שבפועל סך ההכנסות ממסים בשנים הקרובות יהיה פחות מהצפוי.

"ההסבר לירידה בהכנסות ממסים הוא פשוט מאוד. הגדלת נטל המס על בעלי ההון גורמת להם לפעול בדרכים שונות להקטנת הפגיעה בהם, ובכלל זה הגדלת פעילות בחו"ל על חשבון צמצום פעילות בישראל, וכמובן שימוש מורחב באסטרטגיות של תכנון מס.

|"חקיקת המס בעקבות דו"ח טרכטנברג מצטרפת לשלל תוכניות ממשלתיות שנועדו להחליש את בעלי ההון, מנהלים ואנשי עסקים. הממשלה, שללא ספק הושפעה מהמחאה החברתית, נענתה בכך להמון במקום להיגיון.

"התוצאה המיידית היא פגיעה אנושה בפוטנציאל צמיחת המשק. פגיעה זו באה לידי ביטוי בתחזית הצמיחה המעודכנת של משרד האוצר – 3.2% תוצר, נמוך ב-0.8% מהתחשיב שעליו מבוסס התקציב." [אבי נוב, "דה מארקר", 30.1].

כל הכבוד למנהיגוֹת ולמנהיגי המחאה החברתית! הִצְלחתם, טמבלים!

* חלמנו שאנחנו מועמר קדאפי וד"ר סייף א-דין אל-אסלאם קדאפי מאוניברסיטת לונדון, ואנחנו לוקחים כל אחד מאיתנו שלוש לוחמות מיומנות וחזקות וכמובן יפהפיות מיחידת המשמר המיוחדת של קדאפי, שמים שתיים במשמרת מחוץ לחדר ומפשיטים-למחצה את השלישית ממדיה המצוחצחים ושולפים מתוכם את גופה הלבנבן והמושלם ומזיינים אותה בעודה בחצי-מדים עד העצם מלפנים ומאחור אם היא רוצה ואם לא וכאשר מסיימים שולחים אותה להתנגב וללבוש חזרה את המדים ולעמוד על המשמר בלי תחתונים ולשלוח לנו במקומה אחת מן השתיים שמחוץ לחדר וחוזר חלילה עד שזיינו את כולן. אין לך דבר יותר מגרה מזה, ומעניין מה הבחורות האלה עושות כיום, לאחר שכולן איבדו את בתוליהן. האם נרצחו בידי בני משפחותיהן או שהן זונות-צמרת בזכות תולדות חוריהן המיוחסים? ומה הן עשו עם המדים? האם הם משמשים אותן כדי לגרות לקוחות עשירים? ואולי רצחו אותן המורדים? או חילקו אותן שלל ביניהם כפילגשים? ליבנו, ליבנו להן, שהן החלום הרטוב של כל גבר חובב נשים במדים ובייחוד שהן לוביות.

* "באחרונה איימה [ארה"ב] להפסיק את הסיוע השנתי בסך 1.3 מיליארד דולר שהיא מעניקה לצבא המצרי אם לא יפעל לכונן דמוקרטיה במדינה ולכבד ארגונים לא-ממשלתיים." ["הארץ", "ניו יורק טיימס", דיוויד קירקפטריק. 31.1.12].

בעזרת המימשל הנאיבי, אם לא מטומטם – של אובמה, יפסיד המערב גם את מצרים כמו שהפסיד את איראן, וזאת כאשר בזכות ה"דמוקרטיה" ישתלט האיסלאם הקיצוני על מצרים, וכאשר הצבא, הגורם השפוי, הפרו-אמריקאי והאחראי היחיד במדינה, לא יזכה בתמיכה של ארה"ב, וכאשר המדינה תשקע ברעב ובאנארכיה אם אכן ימומש האיום של הפסקת הסיוע האמריקאי.

* נמענינו אולי זוכרים שבשנים האחרונות, בחודשי החורף, חזרנו שוב ושוב על כך שעוד ייתכנו חורפים גשומים, עתירי שיטפונות, שבהם הכנרת תעלה על גדותיה וים המלח יחזור בחלקו למצבו מלפני עשרות שנים, וזאת לאחר שבמאה ה-19 כבר ידע תקופות שפל לא פחות חמורות. צחקתם. כי מה אנחנו יודעים? אנחנו בסך הכול 135 שנים בארץ-ישראל. אז הנה:

"בחודש ינואר היה המספר הגדול ביותר של ימי גשם בחודש אחד מאז החלו מדידות המשקעים המסודרות בישראל. בחלק מהתחנות המדידה ירד גשם ב-29 ימים מתוך 31. כך עולה מנתוני תחנות מדידת המשקעים של השירות המטאורולוגי." ["הארץ", 1.2.12].

והחורף עוד לא הסתיים. חכו ותראו.

* מי מלמד זכות על הסרט המנוול "ג'נין, ג'נין"? מי מלמד זכות על הבמאי המנוול של הסרט המנוול, על השחקן המנוול מוחמד בכרי? מי יוצא נגד התמיכה של שרת התרבות בביטול השתתפותו של השחקן המנוול מוחמד בכרי במחזה "בית ברנרדה אלבה"?

כמובן, המאמר הראשי של "הארץ" מיום 31.1.12.

מעניין מי כתב אותו? – גדעון לוי? עמירה הס? ד"ר אחמד טיבי? יצחק לאור? עקיבא אלדר? וידקון קוויזלינג? עמוס שוקן? בני ציפר? חנין זועבי – או המופתי חג' אמין אל חוסייני? ואולי הוא נכתב מעצמו – יש תוכנה כזאת ב"הארץ" שמי שאינו משתמש בה אינו מבטא את דעת העיתון, ומחזיקים אותו רק בתור עלה תאנה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,332 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.