גיליון מס' 714

הגיליון הבא 715 יישלח רק לקראת יום שישי 10.2

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג בשבט תשע"ב, 6 בפברואר 2012

עם הצרופות: 1. עטיפה לחוברת "אהרן מסג צבעי מים", 1990. 2. עמוד ראשון ממכתב פרוגרמטי של אהוד בן עזר לשלום אילתי, עין גדי, 8.12.1957. 3. קבלה לאברהם בן-עזר מחיפה מיום 3.8.1945, שמצא האספן הדי אור ושלח לניצה וולפנזון.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ידידיה יצחקי: מחמד בכרי הוא לדעתי פטריוט ישראלי. // ד"ר יואל רפל: למקורותיו של סדר ט"ו בשבט, והספר 'חמדת ימים', מי חיברו? // יוסי גמזו: צַר לִי עָלֶיךָ, אָחִי יוֹנָתָן. // ישראל זמיר: ערבה בוכייה. // מכתב מאהוד בן עזר לשלום אילתי על דמותה של קבוצת עין-גדי הצעירה – שנשלח ב-8 בדצמבר שנת 1957. // מוטי בן חורין: עצה להורים בקשר למצב בו הארץ סוערת לנוכח אסון התאומים. // אורי הייטנר: סקירת עיתוני סופשבוע 3-4.2.12. // נילי דיסקין: ["אילו הצעירים היו יודעים, אילו הזקנים היו יכולים!" – פתגם צרפתי]. // יצחק אוורבוך אורפז: בין שתי צמרמורות – על "אהרן מסג, צבעי מים". // נמרוד כהן: הפיצוץ בפרדס של גינזבורג בפתח-תקווה. // אהוד בן עזר: פרק על הפיצוץ מתוך "ספר הגעגועים". // יוסף דוריאל: מסע שידורי ישראל לטמטום הציבור. // זרח ורדי: 1. הערה לכתבה של אלישע פורת, "חברותא עם הרב דוד הרטמן". 2. החרדים עובדים בשחור. // אריק כץ: בזכות נועם שליט. // מרדכי קידר: גסיסת האריה, קץ משטר הבעת' בסוריה. [ציטוט]. // אריה רוזנברג: אהבה ספורטיבית. // רוֹן גֵּרָא: אַבָּא. // משה כהן: 1. סיבה לדאגה. 2. עופר צודק. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – " 7. אינטרמצו אחרון בפתח-תקוה, בדירה שכורה ברחוב שפירא. // ממקורות הש"י.

* * *

ידידיה יצחקי

מחמד בכרי הוא לדעתי פטריוט ישראלי

אהוד, שלום.

"הביקורת על הריאליזם היא כעסו של קליבן על שהוא רואה את דמות עצמו בראי. הביקורת על הרומנטיקה היא כעסו של קליבן על שאינו רואה את דמות עצמו בראי." (אוסקר וילד)

את חטאי אני מזכיר היום. ראיתי את הסרט "ג'נין, ג'נין", וראיתי גם את "בית ברנרדה אלבה" עם מחמד בכרי בתפקיד הראשי. לדעתי הלא-מקובלת, הסרט הוא אכן מאוד חד צדדי, ויש אומרים שחצי אמת גרוע משקר גמור, אבל חצי אמת, לפחות, יש בסרט, שכן הסרט "ג'נין, ג'נין" מציג עובדות כפי שהן נראות משם, ומנקודת ראות פלסטינית זוהי אמת. ראוי לדעת, חוקי המלחמה הבין-לאומיים אוסרים על פגיעה מכוונת באזרחים, גם אם יש לכך הצדקה צבאית, ובג'נין כנראה היתה לכך הצדקה מסויימת. אבל עדיין מדובר במה שמוגדר בחוק כ"פשעי מלחמה". אולי שלא בצדק. אבל ביקורת עצמית עשויה להיות מעשה פטריוטי. מחמד בכרי הוא לדעתי פטריוט ישראלי, שתרם רבות מאוד לתרבות הישראלית. הביקורת שלו אכן כואבת ומכאיבה, אבל אסור להתעלם ממנה, וודאי לא לדחות אותה. יתר על כן, החרמתו של בכרי היא פגיעה חמורה בחרויות הדמוקרטיות, בחופש הדיבור והמחשבה, אפילו אם יש מי שחושב שהסרט שלו כולו שקר, אדרבא, יבוא ויראה פרט לפרט איפה השקר ומהי האמת. 

כאמור, ראיתי גם את "בית ברנרדה אלבה" – מחזה ענק, בביצוע סנסציוני. תפאורה מדהימה, מוסיקה נפלאה, משחק משכנע מאין כמוהו, שבמרכזו שחקן גדול, בקנה מידה בין-לאומי, שעשוי להביא כבוד רב לתרבות הישראלית. כל עוד אפשר, רוצו לראות.

* * *

יואל רפל

למקורותיו של סדר ט"ו בשבט

הספר 'חמדת ימים' עומד במוקד ויכוח רב שנים בשאלת מחברו ומקורות תוכנו

בסיפור הקצר 'סיפור נאה על סידור תפילתי' מטעים אותנו ש"י עגנון מעט מטעמו של ט"ו בשבט כפי שהיה נחוג בתפוצות ישראל במזרח אירופה. תוך שהוא סוקר את תוכן הסידור על פי מחזור החיים ולוח השנה כותב חתן פרס נובל לספרות "ריבונו של עולם, כמה ימים, כמה שבועות, כמה פרשיות יש בתורה בין חנוכה לפורים, ובעל הסידור הלז הסמיך פורים לחנוכה. אחר במקומי היה מתרעם שהניח את חמישה עשר בשבט שאוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אני אינני מתרעם, שאני יודע שמאהבתו שאוהב בעל הסידור את התינוקות, לא הזכיר חמישה עשר בשבט, שאין תינוקות פטורים בו מן החדר." (אלו ואלו, עמ' רלח)

בקטע הקצר לא מצאנו שגדול סופרי ישראל מזכיר את 'סדר ט"ו בשבט', אך מצאנו שהוא מציין בהקשר לט"ו בשבט שני עניינים אחרים, תחילה המנהג 'אוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל', ובהמשך 'אין תינוקות פטורים בו מן החדר'. שני העניינים אין להם כל משמעות לגבי סידור התפילה. ש"י עגנון, ששומר מצוות היה, אינו מזכיר עניין השייך דווקא לתוכן הסידור, שאין אומרים 'תחנון' ביום זה, כפי שכבר פסקו המהרי"ל, השולחן ערוך והמגן אברהם. במשנה ברורה אף נפסק שאין אומרים תחנון במנחה ביום שקודם לט"ו בשבט. המבקש לתהות לפשרה של פסיקה זו ימצא שהיא מסתמכת על כך שבכל אחד משלושת ראשי השנים הנזכרים במשנה (ראש השנה א/א) עם ט"ו בשבט אין אומרים תחנון שהרי כל אחד מהם הוא ראש חודש. מה שנכון לגבי שלושה מהימים הנזכרים במשנה במסכת ראש השנה נכון גם לגבי היום הרביעי.

מקורו הראשוני של ט"ו בשבט הוא במשנה במסכת ראש השנה, כאירוע בעל משמעות הלכתית. "ארבע ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות, באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו" (ראש השנה א/א)

קביעת תאריך ראש השנה לאילן, בארץ ישראל, שרוב תושביה היהודים היו חקלאים, מלווה בוויכוח בין שני בתי ההלכה הגדולים, והיא מבוססת על התבוננות בצמחים הגדלים בשדות, בתופעות טבע ובמזג האוויר. מדוע היה צורך לקבוע את מועד ראש השנה לאילן? מתוכן המשנה עולה בבירור שיש ליום הזה משמעות הלכתית. נפסק בהלכה כי אין תורמין ומעשרין מפירות שנה זו על פירות שנה אחרת. זאת על יסוד הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" (דברים יד/כב). מכאן שצריך לקבוע מתי מתחילה ומתי מסתיימת שנה עבור תרומות ומעשרות של פירות.

הוויכוח בין בית הלל לבית שמאי הוא על מועד תחילתה של אותה שנה. המשנה פוסקת שאין מעשרים מפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט על פירות שחנטו לאחר מועד זה. האם ט"ו בשבט הוא ראש השנה במובן יום הדין בדומה לראש השנה בתשרי שהוא יום הדין לאדם? התשובה חד משמעית: לא. המשנה הבאה במסכת ראש השנה נדרשת לשאלה זו: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת [שבועות] על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג [סוכות] נידון על המים." המשנה קובעת במפורש כי ראש השנה לאילן כיום הדין הוא שבועות ולא ט"ו בשבט. איך הגענו מיום שכל עניינו "דו"ח שנתי למס הכנסה" לעריכת 'סדר' ?

תעלומת ספר

בשנת תשי"ד [1954] פירסם החוקר והביבליוגרף אברהם יערי ספר שכל תוכנו ניסיון לגלות את זהותו של מחבר ספר אחר. יערי קרא לספרו 'תעלומת ספר' וב-168 עמודים הוא מבקש למצוא תשובה לשאלה, מיהו המחבר האנונימי של הספר 'חמדת ימים' ומה היתה השפעתו של הספר, שהופיע בדפוס בפעם הראשונה באיזמיר [טורקיה] בשנת 1731-1732, ללא שם מחברו, על-ידי הרב יעקב ב"ר יום טוב אלגאזי. על ערכו ומעמדו של הספר ניתן ללמד מסיפור שמביא ש"י עגנון "הגאון הקדוש רבי אברהם דוד [1771-1840] אב בית דין ק"ק בוטשאטש מתאווה היה לראות את ספר 'חמדת ימים'. שמע שהוא נמצא בידי בעל אחד שבעיר. שלח אצלו שישאלנו לו. כשהביאו לו את הספר עסוק היה הרב בתלמודו והיה שולחנו מלא ספרים ולא מצא לו מקום להניחו על שולחנו. ולהניחו על-גבי הספרים שלמד בהם לא רצה. נטלו והניחו אצלו על הספסל ועמד מן הספסל ולא ישב עד שנתפנה לעיין ב 'חמדת הימים'." [מתוך: ספר סופר וסיפור. כתב היד מובא בספר 'תעלומת ספר' ירושלים תשי"ד].

שאלת זהותו של מחבר הספר 'חמדת ימים' היתה והינה תעלומה גדולה שלא זכתה עד היום למענה חד-משמעי. לא כן מידת השפעתו, הניכרת מאוד מהסיפור שהבאנו על הצדיק מבוצ'אץ. פרסום הספר עורר הדים רחבים בעולם היהודי, הדים הנמשכים כבר מאתיים ושמונים שנים. מחד, הוא התפשט בקרב קהילות ישראל כאש בשדה קוצים, מאידך הוא עורר התנגדות חריפה בשל הטענה, שעוד נדון בה, שמדובר בספר בעל אופי שבתאי, דהיינו, חלק או כל מקורות תוכנו ומנהגים שנכללו בו הוא מקרב חסידיו של שבתי צבי, משיח השקר שהסעיר את העולם היהודי במחצית השנייה של המאה ה-17 .

תוכנו של הספר הם דברי הלכה כשאר ספרי הלכה של אז והיום, והוא שזור בטקסטים תנ"כיים, תכנים קבליים, פיוטים, דברי מוסר, מנהגים, תיקונים, תפילות וסגולות. הספר מסודר לפי לוח השנה ונכללות בו, כפי שכותב משה פוגל "כל הסוגות הספרותיות שנהגו בספרות היהודית במאה ה-18, למעט הספרות הפילוסופית שאין לה כאן זכר." ייחודו של הספר, מבחינה ספרותית "בהכללת סוגות ספרותיות אלו כולן במסגרת יצירה אחת." מאפיין מיוחד הוא צירוף של הלכה וקבלה למסכת אחת.

לנושא דיוננו חשוב הפרק שמקדיש מחבר 'חמדת ימים' במסגרת הדיון ב'ימי השובבי"ם' ליום ט"ו בשבט. כבר במהדורה הראשונה של הספר מופיע תיאור הכולל תיקון של אכילת פירות ושתיית ארבע כוסות של יין, קריאת פרקים או קטעי פרקים מהתנ"ך, לימוד משנה וקטעים מספר הזוהר, תפילות וכוונות שונות. מחבר הספר מעיד שהוא חידש את סדר ט"ו בשבט ומוסיף כי מנהג זה לא מצוי בכתבי האר"י. "ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה, ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי. ואם כי בדברי כתבי הרב זלה"ה (האר"י) לא נמצא מנהג זה, מ"מ (מכל מקום) לדעתי תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר."

סדר ט"ו בשבט כפי שהוא מופיע בספר 'חמדת ימים' נועד לתיקון שלושה פגמים יסודיים – שפיכת זרע לבטלה, אכילת פירות בלא ברכה וחטא האדם הראשון. התיאור בספר 'חמדת ימים' היה מקור לספר צנוע יותר, קונטרס 'פרי עץ הדעת' שהוא היסוד ל'סדר ט"ו בשבט', אשר הודפס לראשונה בסלוניקי בשנת תקי"ג [1753]. הוצאת קונטרס 'פרי עץ הדר' בנפרד מהספר כולו הביאה להתפשטות מנהג ה'סדר'.

מאמצע המאה ה-18 מתנהל דיון נרחב ששותפים לו תלמידי חכמים, מלומדים וחוקרים סביב הספר 'חמדת ימים' , עיקרו של הדיון בשתי שאלות: מיהו מחבר הספר? האם ניתן להגדיר את ספר 'חמדת ימים' כספר שבתאי? ואולי, יש בספר סממנים שבתאיים אך הם אינם קובעים את אופיו ומהותו אלא רק מוסיפים לתוכנו גוון נוסף.

אברהם יערי כתב על כך ספר שלם ובעקבות השאלות ששאל נדרשו לנושא, כבר בשנות ה-50, חוקרים דגולים כפרופ' גרשום שלום, מייסד חקר הקבלה, וממשיכו הפרופ' ישעיה תשבי. תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם ממשיכים בכך עד היום, כאשר במוקד הדיון עומדות שתי השאלות שהזכרנו.

משה פוגל, במחקרו על "שבתאותו של ספר 'חמדת ימים': התבוננות מחודשת" [בתוך 'החלום ושברו', עורכת רחל אליאור, עמ' 365-423] – דוחה כל אפשרות שהספר הוא ממקור שבתאי, בשונה מכך הפרופ' בועז הוס מאונ' בן-גוריון, שמאמרו [טרם פורסם ונמסר לי באדיבותו] "העץ הנחמד בן ישי חי על האדמה – על מקורו השבתאי של סדר ט"ו בשבט", מאמר שכותרתו מעידה על תוכנו והעתיד להתפרסם בספר הזיכרון לפרופ' מאיר בניהו ז"ל. פוגל דוחה כמעט כל הסבר הקושר את 'חמדת ימים' לשבתאי צבי ולחסידיו, ואילו פרופ' בועז הוס ממשיך בדעתם של החוקרים הדגולים שלום ותשבי שהספר הוא ממקור שבתאי מוחלט.

זהותו של המחבר

הראשון שדן בזיהוי מחבר הספר היה ר' יעקב עמדין, הלוחם הגדול נגד השבתאות. במקומות שונים בספריו הוא דן בשאלת זהות המחבר ומגיע למסקנה כי המחבר אינו אחר אלא נתן העזתי, נביא התנועה השבתאית.

וכך הוא כותב: "הצצתי בו שעה מועטת ונרתעתי לאחורי, אז ידעתי מה טיבו ושמץ מינו ש"ץ ושר"י [שבתי צבי, שם רשעים ירקב], המובלעת בתוכו בשיקוצים ורמזים אין מספר."

לדעה זו הצטרף המשכיל דוד כהנא, איש אודסה, שבמאמר ארוך שפורסם בהמשכים בעיתון 'השחר' [1869] הוא מביא נימוקים נוספים לאלו של עמדין על זהות המחבר כנתן העזתי.

נגד הזיהוי השבתאי יצא ראשון ר' חיים פלאג'י שבספרו 'כל החיים' הדגיש את העובדה שרבים מחכמי ישראל הסתמכו בפסיקתם על ספר 'חמדת ימים', ולא ייתכן שיעשו זאת אם הספר הוא שבתאי.

המקובל הירושלמי מנחם מענכין הלפרין בספרו 'כבוד חכמים' חלק גם כן על דעתם של עמדין וכהנא ויצא לברר את מהותו של הספר, כפי שכותב בפתח דבריו "להשיב לחכמי האמת על-ידי מלחמת מצווה במעליביהם ולהחזיר עטרה ליושנה." הלפרין לא קבע מי אכן חיבר את הספר אך ביקש להוכיח כי האפשרות שמקורו שבתאי שגויה לחלוטין.

במשך השנים נכתבו בנושא זה מאמרים לא מעטים שפורטו בספרו של יערי וכן במחקרים של העת החדשה. כך נשאר העיסוק בזהות המחבר על אש קטנה עד ההתפרצות הגדולה שבאה בעקבות ספרו של יערי.

הבה ניכנס מעט לסבכי הסוגיה. אברהם יערי, שעורר את הדיון מחדש, הגיע למסקנה כי המחבר הוא המקובל הצפתי ר' בנימין הלוי. פרופ' שלום פירסם בתגובה לספר את מאמרו 'והתעלומה בעינה עומדת' (בחינות, ח' תשט"ו) שבו הקשה על יערי עשרים קושיות. במאמרו  קבע באופן נחרץ כי ר' בנימין הלוי אינו מחבר הספר. שלום טען שפרטים רבים שייחס יערי לר' בנימין הלוי אינם מיוחדים לאישיות מוגדרת אלה הולמים חכמים רבים שנשלחו מארץ ישראל לגולה. הוא אף הוכיח שפרטים ביוגראפיים שכתב יערי הם שגיאות או השערות בלבד. שלום אף דחה את הדעה שהעלה יערי כי המחבר הכתיב את הספר מפאת גילו המבוגר לבנו הצעיר. זאת ועוד, שלום אף טען כי לא ייתכן שמחבר הספר היה מירושלים או מצפת. טענה חשובה מלווה בציטוטים, שהעלה שלום, היתה על מידת זיקתו הקרובה של הספר במקרים רבים לשבתאות.

 יערי הגיב על הביקורת ('מכתב' בחינות בביקורת הספרות 9 ירושלים תשט"ו ע"מ 71-80) והשיב על עשרים הקושיות אחת לאחת.

שלום לא נשאר חייב והגיב (שם ע"מ 80-84) על כל תשובותיו של יערי.

פרופ' תשבי, תלמידו של שלום, פרסם במשך השנים ארבעה מאמרים בנושא. הראשון שהצביע על כיוון המחקר פורסם בכתב העת החשוב 'תרביץ' (כד, תשט"ו) "לחקר המקורות של ספר 'חמדת ימים'." עיקרו של המאמר דיון במקורות השונים המפריכים אף הם את השקפתו של יערי לגבי זהות מחבר הספר. תשבי במאמריו ביקש להוכיח את השפעות השבתאיות על תוכנו של הספר 'חמדת ימים'. לדעתו חובר הספר בקרב חוג האנשים שסבב את רבי חיים אבולעפיא מאיזמיר, אשר אף נתן הסכמה לספר. בין אנשי החוג היה גם רבי יעקב אלגאזי, שהוזכר כבר כמי שהביא את הספר לדפוס בפעם הראשונה. לדעתו של תשבי הספר חובר בשליש הראשון של המאה ה-18 כחלק מהפעילות השבתאית שרווחה בקרב אנשיו של רבי חיים אבולעפיא.

לדעתם של פרופ' שלום ופרופ' תשבי הצטרפו חוקר מדור הביניים של חקר הקבלה, הפרופ' מאיר בניהו, וחוקר מהדור הצעיר (יחסית) – הפרופ' בועז הוס. ניתן לתמצת את עמדתם של חוקרים אלה במילותיו של הוס: "ט"ו בשבט צוין כמועד מיוחד בקרב השבתאים וכבר שיער מאיר בניהו שעל יסוד אותו יום שבתאי חידש בעל 'חמדת ימים' את סדר ט"ו בשבט." והוא ממשיך: "מקורו של סדר ט"ו בשבט הוא בטקס שציין את ראש השנה לאילן כחגו של שבתי צבי שזוהה בכתבי השבתאים כעץ החיים וכאילן." והוא מוסיף "ואכן יש בידינו עדויות על כך שט"ו בשבט נחוג בין השבתאים," ומכאן למסקנה "סביר שגם סדר ט"ו בשבט המתואר בספר חמדת ימים, מכוון לשבתי צבי ולתקווה לחזרתו... ראש השנה לאילן נתפס על ידי השבתאים כחגו של שבתי צבי-הוא האילן, עץ החיים."

האם בכך מתנתק 'סדר ט"ו בשבט' מעולמם של מקובלי צפת שחיו יותר ממאה שנים קודם לכן? ואם בפנינו יצירה שבתאית, כיצד אומצה על ידי מרבית עם ישראל – קהילות ישראל במזרח אירופה לצד קהילות בארצות המזרח?

דומה שהתשובה לכך מצויה במקור הראשוני שהוא ללא ספק קבלי. מנהג אכילת שלושים מיני פירות ושתיית ארבע כוסות יין קדם בהרבה לכתיבת הספר 'חמדת ימים'. מותר להניח שביסוד מנהג ה'סדר' עומד המנהג הקבלי, כפי שהעיד עליו ר' משה חגיז בדברים המובאים בספר 'ברכת אליהו' שנדפס לראשונה בוואזנבאק בשנת 1728, דהיינו קודם הדפסת 'חמדת ימים. וכך כותב ר' משה חגיז (1672 – נפטר אחרי 1750) על יסוד מנהג רבותיו וסבו רבי משה גאלנטי:

"ועוד אודיעך דכאשר האדם עץ השדה הנהגתי גם מה שראיתי מרבותי נ"ע וממרי הנז"ל שהיה נוהג בט"ו בשבט להרבות בברכות פרי האילן ולהתפלל להי"ת יחדש עלינו ועליהם שנה טובה והיו נוהגים לאכול ט"ו מיני פירות." והוא מוסיף: "וכן מצאתי בשם האר"י שהיה נוהג כסדר הזה."

תלמידו של האר"י, רבי חיים ויטאל, הוא שמצוטט כמי שאיזכר את אכילת שלושים מיני הפירות על פי חלוקה לשלושה עולמות – בריאה, יצירה, עשייה – ובכך למעשה הניח את היסודות למנהג המקובל גם בימינו "סדר ט"ו בשבט".

אם נסכם הרי שנוכל לומר כי "סדר ט"ו בשבט" שורשיו בעולם הקבלה ואילו ענפיו באו, ככל הנראה, כתוספת שהוסיפו אנשי חוגו של שבתי צבי ולאלו הוסיפו אחרים במרוצת הדורות. שאלת זהותו של מחבר הספר, אף שלא נפתרה, הרי שהתשובה האפשרית והסבירה היא כפי שהסיקו הפרופ' תשבי והפרופ' בניהו – שמחבר הספר, שאסף את תוכנו ממקורות שונים וערכם למסכת אחת, הוא אותו חכם שהביא אותו לדפוס – ר' יעקב אלגאזי. זו אינה תשובה מוחלטת אך היא בהחלט אפשרית מתוך ניתוח המחקרים השונים שנעשו כדי לפתור את "תעלומת ספר".

ד"ר יואל רפל, מרכז אלי ויזל ללימודי היהדות, אוניברסיטת בוסטון. כתב וערך את הגדת "סדר ט"ו בשבט".     

* * *

יוסי גמזו

צַר לִי עָלֶיךָ, אָחִי יוֹנָתָן

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים קָפָא לַמָּוֶת

בְּגַן לֶוִינְסְקִי, עַל סַפְסָל צְלוּף קֹר

עוֹד הוֹמְלֶס, וְהָאֵל בְּרַחֲמָיו עֵד

לְכָךְ שֶלֹּא צָרִיךְ הַרְבֵּה לַחְקֹר

בִּכְדֵי לִלְמֹד שֶשְּמוֹ הָיָה יוֹהָאנֶס

אוֹ בִּשְׂפָתֵנוּ יוֹנָתָן, וְהוּא

שֶמֵּחֶסְרוֹן-הַגַּג שֶלּוֹ נִמְנַע נֵס

שֶל חֶסֶד וְחֶמְלָה שֶלֹּא זֹהוּ

בִּקְשִי לִבָּם שֶל פַּקָּחֵי הַצַּיִד

שֶל עִירִיָּה שֶלֹּא מִכְּבָר פֵּרְקָה

אֶת מַאֲהַל אֶחָיו לְחֹסֶר-בַּיִת

מִבְּלִי לִמְצֹא פִּתְרוֹן לָהּ, לַמְּצוּקָה

אֵינוֹ יָחִיד בֵּין קָרְבְּנוֹת הַקֶּרַח

שֶל אֹטֶם שְרִיר הַלֵּב הַשִּלְטוֹנִי

הַמְּצַפְצֵף עַל הַרְחָבַת הַקֶּרַע

יוֹם-יוֹם בֵּין הֶעָשִיר וְהֶעָנִי,

בֵּין מִי שֶיֵּש לוֹ וּבֵין מִי שֶאֵין לוֹ,

בֵּין מִי שֶיֵּש תּוֹמֵךְ לוֹ וּבֵין מִי

שֶאֵין עַל מָה וּמִי לְהִשָּעֵן לוֹ

בְּמָה שֶהוּא בֵּיתוֹ הַלְּאֻמִּי

שֶל עַם הַמִּתְיַמֵּר לִהְיוֹת עֲדַיִן

אוֹר לַגּוֹיִים שָעָה שֶבְּעָרָיו

יֵש דֵּי בָּתִּים רֵיקִים שֶאִיש בָּם אַיִן

אַךְ כְּרִיש-נַדְלָ"ן יַכְפִּיל אֶת דִּינָרָיו

כְּשֶיַּאֲמִיר שָוְיָם בְּשוּק-הַיֹּקֶר

של הֶצַּעַ וּבִקּוּש – וְאִם נִזְקוֹ

שֶל רֶוַח זֶה הוּא אִיש שֶמֵּת עִם בֹּקֶר

מִקֹּר, זֶה לֹא עִסְקֵנוּ, זֶה עִסְקוֹ.

אֲנִי יוֹדֵעַ כְּבָר מֵראֹש מָה אֵלֶּה

הַמַּה-יָפִיתְ'נִיקִים הַמַּצְדִּיקִים כָּל רַע

בְּיִשְׂרָאֵל הַמִּתְקַרְנֶפֶת וּמֻרְעֶלֶת

בַּאֲדִישוּת יֹאמְרוּ כְּמַעֲלֵי גֵּרָה:

"זוֹ מְחָאַת מְפֻנָּקִים, יֶשְנָם מִילְיוֹנִים

בְּכָל אַרְצוֹת עוֹלָם שְלִישִי הַמִּתְקַנְּאִים

בַּעֲנִיֵּינוּ אַף שֶאֵין אֶצְלֵנוּ עֹנִי

כִּי אִם מִמְשָל שֶאֶת חַיֵּי עַמּוֹ מַנְעִים

בִּרְגִישוּתוֹ הַחֶבְרָתִית רַבַּת הַחֶסֶד" –

אַךְ הָעֻבְדָּה שֶבִּתְחִלַּת אוֹקְטוֹבֶּר כְּבָר

קָבְעוּ תוֹצְאוֹת מֶחְקָר סְטָטִיסְטִי שֶל הַכְּנֶסֶת

כִּי כָּל שָנָה גָדַל בָּאָרֶץ וְגָבַר

סַךְ הַנּוֹפְחִים נַפְשָם בָּרְחוֹב מֵחֹסֶר-בַּיִת

וְהֵחָשְׂפוּת לְקֹר-אֵימִים וְתַת-תְּזוּנָה

מַרְאָה מִי עֵר לְעָוֶל זֶה וּמִי עֲדַיִן

טוֹמֵן רֹאשוֹ בַּחוֹל כִּבְנוֹת-הַיַּעֲנָה.

* * *

ישראל זמיר

ערבה בוכייה

מעטות הן הכתבות שכתבתי לפני כארבעים שנה שמסרבות להישכח. המדובר על טייס-הניסוי אברהם הכהן, בנו הבכור של הקיבוץ וחבר בית-אלפא ועמיתו דייב לוין שחוזרים אלי שוב ושוב. הרשו לי לחלוק עימכם תחושות אלו.

ש. אברהם הכהן, הבוקר הטסת, זו פעם ראשונה את ה"ערבה" – מטוס ישראלי ראשון. איך עברה טיסת הבכורה?

ת. הטיסה היתה בסדר גמור. לא היו כל בעיות. המטוס מתנהג בהתאם למה שציפינו, כלומר, בסדר. הרגשתי הייתה לגמרי נורמאלית, כמו כל מטוס שאני לוקח לטיסת ניסוי.

ש. האם היתה הרגשה מיוחדת לטוס במטוס כחול-לבן?

ת. (צחוק רועם קצרצר) אתה רוצה להוציא ממני שהיתה הרגשה של אירוע היסטורי גדול? בסדר, אני יכול להסכים איתך. המטוס התנהג בסדר. לא היו כל בעיות בטיסה הראשונה, שהיתה בהחלט טובה ונעימה. כמובן שטיסה ראשונה אינה אומרת הכול. ייתכן שעוד נכונו לנו הפתעות תוך כדי טיסות ניסוי...

(מתוך ראיון עם טייס-הניסוי אברהם הכהן בטלוויזיה, שנערך עם סיום טיסת הבכורה של ה"ערבה" – 9.4.1970)

לא נדע לאלו הפתעות רמז במשפטו האחרון. יש לשער שאברהם הכהן – טייס הניסוי הראשי של התעשייה האווירית הישראלית, אשר ניספה, כעבור שבעה חודשים, ביחד עם חבריו אהרון עוזרי, מהנדס הניסוי הראשי, ואיתן שפיגל המכשירן הראשי – בשעת טיסת ניסוי של מטוס ה"ערבה" – לא התכוון ל"הפתעות" במובן המר של המילה. דייב לוין, טייס ניסוי שני, שהיה עימם באותה טיסה, הצליח להיחלץ בעור שיניו, וסיפר:

"היה זה ב-19 לנובמבר 1970. קיבלנו תדריך קצר והמראנו. ישבנו אברהם ואני על מושבי הטייסים, מאחורינו ישבו מהנדס-טייס אהרן עוזרי ולידו טכנאי-טיס איתן שפיגל. המראנו לצפון-מזרח. טיפסנו לעשרת אלפים רגל ואחר-כך הורדתי את ה"אף" לטיסה אופקית במהירות של כ-210 ק"מ לשעה. כשהגענו למהירות זו, ייצבתי את ההגאים והדוושות והתחלנו בניסויים. הניסיון הראשון נועד 'לרגש' קצת את ההגאים על-ידי מכות קלות. היינו צריכים להתחיל בהגה-גובה ולעבור אחר-כך להגאים האחרים. אולם לא הגענו כלל לביצוע התרגיל. כמה שניות לאחר שהייתי מיוצב, חשתי לפתע רעידות רציניות, רעידות שמעולם לא חשתי כמותן. אתה טס על "פאנטום", "מושך" הצידה ושומע רעש, אך הפעם היה זה רעש בלתי מוכר לחלוטין. הרעידות והרעשים נמשכו אולי כשתי שניות.

"לפתע נשמעה התפוצצות, הרעידות פסקו ואפו של המטוס הוסט בבת-אחת כלפי מטה. התחלנו להסתחרר במהירות עצומה. כל ההגאים 'מתו'.

"תמוה הדבר, אך באותן חלקי שניות אתה חושב על המון דברים בבת-אחת. טייס הוא אדם רגיש מאוד לתנודות המטוס. על כל נגיעה ב'סטיק' אתה מצפה לתגובה מסויימת. אם האווירון מגיב אחרת – אתה מיד נדרך. לגביי היה זה שוק להיווכח שכל ההגאים יצאו מכלל פעולה. הבנתי שהמטוס נשבר. ברור היה שניאלץ לנטוש אותו. היינו בגובה של כשמונת אלפים רגל מעל פני הים, ואילו פני האדמה היו כ-5,500 רגל. עד היום אני זוכר היטב שראיתי את עצי הזית בוואדי. המטוס המשיך להסתחרר. סובבתי ראשי לימין, הסתכלתי באברהם וראיתי שאינו מגיב. אגב הצצה הבחנתי בהמון אור שבא מאחור. מהיכן האור הזה? שאלתי את עצמי. משהו כנראה השתנה במטוס. סובבתי את הראש אחורה וראיתי חור עצום. אלוהים! לאווירון הזה אין זנב. כל החלק האחורי נקרע ממנו! קודם-כל חשבתי שכבלי ההגאים נותקו, אך עתה ידעתי שאנו במטוס ללא כנפיים וללא זנב, כלואים בתוך דוד מסתחרר במהירות כלפי מטה. לא ראיתי את שפיגל או את עוזרי. ייתכן שצנחו? פניתי וראיתי את אברהם שעון על רצועת המושב כשראשו וידיו נטויות כלפי מטה. האם הוא חי או שמא איבד את הכרתו? לרגע לא ידעתי מה לעשות, פעולתי הבאה היתה הנחתת מכה חזקה על כתפו, כדי לעוררו, אך הוא לא זע. ראיתי שהאדמה מתקרבת אלינו במהירות גדולה. ואז חשבתי, אלוהים! כיצד יוצאים מכאן? ידעתי שלא אוכל לצאת וליטול עימי את אברהם.

"לא היתה דרך פשוטה להיחלץ מן המטוס. שוב הצצתי באברהם. אולי הוא בכל-זאת התעורר? אברהם לא זע. שחררתי את חגורת-המושב שלי ואז החלו הבעיות. איך יוצאים מכאן? במידת-מה חשתי עצמי כאסטרונאוט. כאשר מטוס נמצא במצב של נפילה – ההתנגדות כמעט שנעלמת ואתה בעצם מרחף באוויר. היה עליי לרחף אט-אט, בזהירות, כדי שלא להיתקל בזיזים או בחלקי המטוס. החלטתי להתקדם לעבר החור שנפער.

"מעניין, מעולם לא דיברנו בשעת טיסות-ניסוי על אפשרות של נטישת המטוס. לפתע הסתבר לי שבעצם מעודי לא צנחתי ואף לא התעניינתי במצנחים. מתוך הרגל נהגתי להעמיסם על גבי, כי באמריקה טסתי במטוסים בעלי כיסא-מפלט ומצנחים שנפתחים אוטומטית. אתה מושך בידית כלשהי, ואתה נפלט עם הכיסא החוצה, המצנח נפתח ואתה נוחת בשלום. מעולם לא הקדשתי לנושא הצניחה מחשבה כלשהי. אך מה עושים עתה עם מצנח, התלוי על גבך? התחלתי משום-מה לשנן את ההוראות שזכרתי עוד מימי בית-ספר לטיסה. ידעתי היטב שאסור להקדים במשיכת ידית הפתיחה פן ייתפס המצנח בדופן המטוס. זכרתי שידית המצנח היתה מונחת בתוך שקית ולפעמים השתלשלה החוצה והייתי מחזירה למקומה. כל ההרהורים האלה ארכו כמה שניות. התקדמתי אגב רחיפה אט אט ובזהירות רבה. עד היום איני בטוח אם אמנם הגעתי לקצהו של המטוס וקפצתי, אם משכתי בידית המצנח, או שזו נתקלה בחפץ כלשהו והמצנח נפרש. למזלי הגדול כל זה אירע כנראה, כשהייתי ממש בקצה המטוס, מעל לפתח החור. לפתע שמעתי רעש של אוויר דחוס, חשתי שהמצנח שלי זינק מהתרמיל, המטוס הסתלק ואני נשארתי תלוי...

היתה זו צניחתי הראשונה. התרגיל הצליח. לפתע הסתבר שהמאבק על חייך הסתיים בהצלחה. אתה מרחף באוויר, למרגלותיך הרי-שומרון, שטח הררי, מלא שיחים, עצי זית, סלעים, גדרות אבנים. אתה רוצה לשחרר את המתח האצור בך ולצעוק: "ניצלתי!" אך רגע, רגע, אני צונח מטה במהירות והיכן, לכל-הרוחות, מיתרי הכיוון? אני מתחיל למשש ואגב כך, מסתכל מעלה ולצדדים, מחפש את מצנחיהם של עוזרי ושפיגל. היכן הם? אם יצאו לפניי, משמע הם עדיין מרחפים באוויר. לא ייתכן שהקדימו אותי והגיעו לארץ. הן מטוס מסתחרר עושה דרכו מטה יותר מהר ממצנח פרוש. הם מוכרחים להיות איפה-שהוא מעליי. איני מוצא אותם ותחושה של תסכול אופפת אותי. לפתע אני מרגיש שרק עיני האחת פקוחה. מה אירע לשנייה? נגעתי בעיני העצומה וחשתי חלקלקות, דם. נבהלתי מאוד. התחלתי למשש את מצחי וגיליתי חור מעל לרקה.

"מעניין, עד לאותו רגע, לא פחדתי כלל. ידעתי משנות ניסיוני כטייס-קרבי, שהשתתף במאות גיחות קרביות בווייטנאם, שיש לחשוב תמיד בהיגיון ועד לאותו רגע אכן פעלתי כך.

"מסתבר שנפצעתי מבלי שידעתי על-כך. הסתכלתי בידיי וברגליי התלויות, כדי לוודא שהן שלימות והכול בסדר. אולם הדם הזה המשיך להפחיד אותי. בן-אדם, אתה מאבד דם ועד שתגיע לארץ – ייתכן שלא תחיה עוד – זעקתי בקול. התחלתי לשנן את הוראות העזרה הראשונה מהקורסים השונים שעברתי: "דימום? – חסום!" אמרתי ובידי האחת לחצתי על הפצע. לפתע שמעתי רעש אדיר. המטוס פגע באדמה. חלקיו התעופפו לכל עבר. אני זוכר את מראה הגוף והכנף כשהם "טסים" בנפרד. ראה, עד כמה אין לך שליטה על המוח. משהו טיפשי מאוד עלה במוחי באותו רגע. איזה שקט נפלא סביבך. מה דעתך לעבור ולעסוק בצניחות חופשיות? הורדתי את עיניי וראיתי שהאדמה קרבה והולכת. לפתע, דומה ששמעתי את קולו של מפקדי מהקורס לצניחה:

"'אתה עומד לנחות. משוך במושכות והיכון לנחיתה! וכשתגיע ארצה, היחלץ מיד מהמצנח!' ואכן כך בדיוק אירע. נחתתי אט-אט ובזריזות נחלצתי מהמצנח.

"ידעתי שאני בגדה המערבית. היה לי אקדח קטן שנשאתי עימי תמיד. שלפתי, דרכתי והתחלתי להסתכל סביב-סביב. היכן, לכל-הרוחות, שפיגל ועוזרי? הורדתי את הקסדה ובחלק השקוף של המגן נעזרתי כראי והסתכלתי על הפצע. נבהלתי ממה שראיתי. חשתי רע. לאחר מישוש של כל חלקי גופי, הסתבר שהיתה זו הפציעה היחידה. הדימום פסק. פרשתי את המצנח בעיגול גדול ככל שניתן, בתקווה שמטוס חולף יגלה אותי. בצידו האחר של הוואדי ראיתי ערבים חורשים כרם של עצי זית ולראשיהם כפיות לבנות. היו שם שני גברים, נער ולהם חמורים וסוס. קראתי להם באנגלית (רק שישה שבועות הייתי בישראל):

 "Help Help! – ואילו הם לא משו ממקומם. עד היום איני תופס כיצד ערבים אלה מסוגלים היו לעמוד בשקט ובשלווה כשסביבם ניתזים קרעי אווירון ברעש עצום, להתעלם לחלוטין מצעקותיי, ולחרוש את הכרם כאילו דבר לא אירע.

"הכפריים שלחו אליי את הנער, כשהוא רוכב על סוס. הנער הציץ בי ומיד הסיט את ראשו. הבנתי מדוע. דיברתי אליו באנגלית וניסיתי לבקשו, שידהר אל כפרו ויטלפן למשטרה. שאלתי אותו היכן שכם והוא השיב: 'עשרים קילומטר מכאן.' הכפר בו גר היה במרחק של כשני קילומטר. חשבתי שיצטרך לשלם עבור שיחת טלפון ושלפתי שטר בן חמישים לירות. הוא הגיב:

"'לא, לא.'

"מצאתי שטר בן חמש לירות. הוא לקח ונעלם עם סוסו.

"לפתע עלה בדעתי: אני נמצא בלב-ליבה של הגדה המערבית. אולי הוא ימסור עליי לאנשי ה'פתח'?

"בן-אדם, אל תישאר במקומך, אמרתי לעצמי, עלה למקום גבוה יותר, וכאשר אלה יגיעו אראה אותם ראשון. וכשהתרוממתי ועליתי על הסלע שלפניי נתגלו שברי המטוס, כמאה מטר ממני. רצתי לכיוון האווירון והתחלתי לחפש את אברהם.

"האווירון פגע באדמה בדיוק במקום שבו ישב. התחלתי לחפשו בקדחתנות. לא הצלחתי למצוא את גופו. מה קרה? הלא אני האחרון שראיתי אותו. הוא היה קשור למושב המטוס ואין כל אפשרות שחגורות המושב תיפתחנה מאליהן. לא ייתכן שהושלך מהמטוס. רגע, ואולי הוא בכל-זאת יצא? ואולי התעורר מעילפונו, צנח מהמטוס ושוכב פצוע היכן-שהוא?

"התחלתי לחפשו בשיחים, בשוחות, כשכולי התרגשות. כעשרים וחמישה מטר מהמטוס מצאתי אותו כשלגופו המצנח שלא פתחו. כיצד הגיע לכאן? הייתכן שהתעורר מהטפיחה שטפחתי על גבו כעבור חמש או עשר שניות, ואז שיחרר את עצמו מהרצועות והחל עושה דרכו החוצה? הן הכול היה עניין של שניות. הוא נטש, כפי הנראה, את המטוס בדיוק באותה הדרך שאני נטשתי אך באיחור של עשר-חמש-עשרה שניות, ולא הספיק לפתוח את המצנח. ייתכן כי ברגע שיצא מן המטוס – זה פגע באדמה. לא היתה כל דרך אחרת לצאת מהמטוס. קסדתו לא היתה לראשו. הוא נפל על גדר אבנים ונחבט. אברהם היה מת. התיישבתי לידו על אותה גדר ואני זוכר את הטעם המר שחשתי בפי. היתה זו תערובת של דם שקלח מהפצע ודמעות שהציפו את עיניי.

"ישבתי ובכיתי מרה. ניסיתי להבין מה קרה? המטוס מרוסק וידידך הטוב ביותר, היחיד שהיה לך בארץ זרה זו, שוכב לידך ללא רוח חיים. אך כיצד כל זה קרה? ידעתי שאנו, טייסי הניסוי, לא שגינו במאומה. אם כך – משהו בתכנון המטוס היה לקוי.

"אך, לכל הרוחות, לעזאזל עם המטוס, אבל אברהם!... ואז אמרתי לעצמי: התעשייה האווירית הזאת אינה שווה פרוטה שחוקה. לשגות שגיאה כה חמורה ולאבד בבת-אחת שלושה אנשי צוות?! הנחתי שגם האחרים אינם בחיים עוד. אני זוכר היטב שהצהרתי: אני עוזב את התעשייה האווירית ועובר ל'אל-על'... אבל, רגע, רגע, חכה, חשוב בהיגיון, אל תחליט החלטות נמהרות. אם התעשייה האווירית תמשיך לעבוד על פרוייקט ה"ערבה" – עליך להישאר! אברהם התחיל מטוס זה; זה היה ה"בייבי" שלו. 90 מתוך 92 טיסות-ניסוי בוצעו על ידו! והוא נהרג. אתה חייב להמשיך. אתה חייב לו זאת, לעצמך. אני נשאר. מעניין, שבתנאים הטראומטיים של אז, מצאתי את עצמי יושב על גדר אבנים נמוכה, ליד גופתו של אברהם, המום, נרעש ובה בשעה מחליט החלטה כה גורלית. ידעתי שלא אשנה החלטה זו. לא הייתי בטוח אם החברה תמשיך בניסויי טייס, אך אם ימשיכו – אני נשאר.

לא הבנתי מדוע איני שומע קולות של מטוסים המחפשים אחריי. ולפתע רעש. ליד המצנח עמד ערבי חבוש כפייה לבנה. הסתכלתי בו, כשאני לופת בכוח את אקדחי. איש "פתח". הערבי ניסה למשוך את המצנח ולקפלו. הייתכן שהתכוון למכור את הבד? ואז צעקתי: "היי!" והוא נבהל עד מוות ופתח במנוסה גדולה. מעולם לא ראיתי אדם מפוחד ומבוהל כל-כך.

"התחלתי להסתובב ולבחון את חלקי המטוס המרוסק. לא ידעתי מה לעשות. כל שנותר היה להמתין ולהמתין. ואולי אותו נער בכלל לא טרח להודיע על האסון? הייתי נרגש והמום. רגע בכיתי ורגע הרהרתי באסון ובמזלי הרע. כיצד אסביר לאשתי שאברהם איננו? הלא כל הקשר שלנו לישראל, לתעשייה האווירית היה באמצעותו. אברהם היה ידיד, מדריך, "בוס" – הכול ביחד. הוא אחד הבודדים במשפחת טייסי-הניסוי בעולם כולו, שתיכנן ובנה מטוס מן המסד ועד הטפחות.

"אברהם פגש אותי בוושינגטון. הוא מצא חן בעיני מן הרגע הראשון. הוא השפיע עליי לבוא לישראל ולעבוד עימו. הוא פתח לפני הכול: את שערי התעשייה-האווירית, את ליבו ואת קיבוצו, בית-אלפא. המיזוג הנהדר בין קיבוצניק לטייס-ניסוי כבש אותי כליל. לפתע חשתי שכל החלום הזה מתנפץ לי ברעש מחריש אוזניים. נזכרתי בטייס-ניסוי אמריקני, שסיפרתי לו על תכניותיי לעלות לישראל, כדי לעבוד כטייס-ניסוי בתעשייה האווירית, והוא הגיב:

"'משוגע, אידיוט, ציוני גדול מאוד שכמותך, עלה, עלה לישראל, לך לעבוד בתעשייה שהיא ללא ניסיון, ללא מסורת. עוד דרך ארוכה לפניה עד שזו תגיע להישגים ואתה הולך כסומא. היזהר בן-אדם, היזהר לך!'

"לכל-הרוחות, הבחור הזה צדק! שלושה קורבנות בטיסה אחת! כנראה, שכל העניין הזה ששמו התעשייה-האווירית הוא בסך-הכול עסק מחורבן מאוד, מתחילתו ועד לסופו...

"כעבור זמן, שמעתי טרטורו של ג'יפ. הרגשה של אושר. הנער הערבי מילא את שליחותו. הוא צלצל למשטרת שכם ואלה שלחו ג'יפ. היה שם קצין ומספר חיילים.

"הם היו מזועזעים ממה שראו. אווירון מרוסק ולידו, על גדר אבנים יושב בחור בלונדיני, שפניו מגואלים בדם ופצע עמוק בראשו. הוא אמנם הטיס מטוס ישראלי, אך אינו מסוגל להוציא מפיו משפט עברי אחד. בכל-זאת הסברתי את שקרה. הצבעתי על אברהם וציינתי שעוד שני אנשי צוות חסרים. 'עליכם למצוא אותם,' - אמרתי להם. 'אין לגעת ואין להזיז אף חלק ממה שאתם רואים כאן, עד שמהנדסי המפעל יגיעו ויחקרו את נסיבות התאונה.'"

"מצאתי את הסרטים המגנטיים, נתתי להם אותם והזהרתי שלא יגעו ולא יזיזו דבר. "אתם עלולים להרוס הוכחות כיוון שאיננו יודעים מה בעצם קרה'.

"כעבור חמש דקות נשמע רעש של מסוק. טייסיו נטלו אותי עימם ישר אל בית-חולים 'הדסה'. אני רק זוכר שישבתי במסוק הרועש ובכיתי נואשות, כשפי ממלמל: 'אברהם, אברהם.'

"בשבת הראשונה לבואי לישראל, ביליתי עם אברהם, עם מאירה רעייתו ועם הילדים בקיבוצם, בית-אלפא. אברהם שובץ אותה שבת לעבודה. ביקשתי לעבוד עימו. ובבוקרה של אותה שבת מצאנו עצמנו ה'בוס' ואני עומדים משני צידיה של עגלת תחמיץ ובקלשונים פורקים תחמיץ לרפת. היתה הרגשה נפלאה.

"למחרת האסון היינו אשתי אנני ואני בבית-אלפא בלווייה שנערכה לאברהם. בשבת שלאחריה שוב באתי לקיבוץ. פניתי לרכז הרפת וביקשתי, בדרכי שלי, לספוד לאברהם. השכמתי בבוקר ויצאתי לפרוק עגלה עמוסה תחמיץ..."

למרות האסון הכבד שאירע לא דובר על הפסקת הייצור. אל שווימר, מנכ"ל התעשייה האווירית דאז, לא איבד לרגע אחד את האמונה במטוס ופקד: להמשיך! בין המתכננים היתה תחושה של כישלון, של אי ביטחון, אולם העבודה נמשכה כסדרה. כשנה וחצי לאחר האסון נסתיימו המבחנים, הניסויים והוחל בייצור השוטף. מטוס ה"ערבה", לאחר שתוקנו הליקויים, עבר את כל המבחנים והמבדקים הבינלאומיים בהצלחה. דייב לווין, כפי שהבטיח, בשעה שישב על אותה גבעה סלעית בגדה-המערבית, כשהוא סופד לאברהם – המשיך לעבוד כטייס-ניסוי בתעשייה-האווירית.

כעבור עשר שנים, ב-15.1.1980 דייב לווין נספה במאלאווי, באפריקה, בשעת טיסת-הדגמה של מטוס ה"ערבה".

דוד (דיב) לווין ואברהם הכהן קבורים באדמת בית-אלפא.

* * *

הרצאה של עמוס עוז במלבורן שבאוסטרליה

http://blip.tv/slowtv/israel-peace-war-and-storytelling-amos-oz-5456017

* * *

מכתב מאהוד בן עזר לשלום אילתי

על דמותה של קבוצת עין-גדי הצעירה –

שנשלח ב-8 בדצמבר שנת 1957

עין גדי ט"ו בכסלו תשי"ח [8.12.1957]

לשלום אילתי שלום רב,

אף שנמצא אני כיום באווירה אחרת משהייתי בה בשעת אותן "אסיפות-שנתיות" בראש השנה שעברה, אשוב ואעלה בפניך, ובקצרה עד כמה שאפשר בלי פגיעה בתוכן, את ראשי הפרקים של התוכנית. היא עובדה ע"י שרגא [רבין] בחלקה אמצעי, על ידי בחלקה הראשון והאחרון, וכך גם הבאנוה לאסיפות, כמובן שישבנו זמן רב קודם והרצינו את דיעותינו זה לזה כדי להגיע לידי מכנה משותף. בסופם של פרקים אלה אביא בפניך את חוות-דעתי כיום.

הנחות יסוד והצעות החלטה לדמות הקבוצה

פתיח. הנחות יסוד. עתיד הקבוצה ותכנונה. צורת-חיים בקבוצה – עבודה, שיתוף ושוויון בצריכה. תרבות וסגנון חיים. דמות האדם. סיכום והצעות החלטה.

פתיחה

גורמים המחייבים את הבירור. מבחן הגרעין הראשון המתיישב בעין-גדי. מגמות והלכי-רוח במשק – הגורם המשקי. הגורם התנועתי. הגורם הנמנע.

האם עלינו לשנות במצב הקיים? לאן עלינו לפנות?

א. עיון במקורות הרעיון הקבוצתי.

ב. בירור וקביעת הנחות-יסוד לעין-גדי.

א. עיון במקורות יסוד הרעיון הקבוצתי – עבודה עצמית, שיוויון ערך האדם, שיתוף מלא בקניין, בעבודה בייצור ובצריכה. מכל אדם לפי יכולתו לכל אדם לפי צרכיו.

ב. הנחות-יסוד לעין-גדי – נושא הקבוצה הינו האדם, החבר בקבוצה. היא בית ומסגרת לאדם.

1. עתיד הקבוצה ייקבע במיבחנה החברתי ופחות מכך בהצלחתה המשקית. לכן חייבת להיות העדפה מוחלטת של גורמים חברתיים על המשקיים.

2. נקודת מוצא לכל בעייה חברתית, משקית ותרבותית חייבת להיות מתוך עקרונות הקבוצה ולא מתוך השלמה עם המציאות.

3. בעין-גדי קיימת אפשרות ליצור קבוצה אשר תהא, מתוך תנאי-המקום המיוחדים, נאמנה ליסודות התנועה הקבוצתית הללו במלואם.

התנאים המיוחדים – א. קבוצה בונה עצמה. חוסר תקדימים ו"ותיקים". עלינו לצקת דפוס-חיים לכל ההשלמות שתבאנה.

ב. בדידות וריחוק מריכוז עירוני.

ג. חינוך תנועתי ורעיוני מוקדם.

עתיד הקבוצה ותכנונה

א. דמות המשק. פיתוח האיזור וערכיו. שמירה על נופו ודמותו. עידוד מפעלי תרבות במקום. בנקודה החדשה – חיים המותאמים למקום כגון – בנייה מאבן מקומית, טיפוח צמחיית האיזור. ריחוק האכסניה מהמשק.

ב. הרכב המשק – קבוצה בת 120-150 משפחות. לקבוצה קו משלה בקבלת השלמות – קטנות, למניעת זעזועים. בגבולות של 15-30 איש. פעולות ארגון חברים של הקבוצה עצמה. עידוד קליטת בודדים מתוך הקפדה.

המשק חי על יגיע כפיו. אין עבודה שכירה ואסור כל תכנון העלול להביאה.

ד. עיקר ביסוסו של המשק – החקלאות. יש לפעול גם בכיוון מפעל תעשייתי ההולם את האיזור ואת כוח העבודה במשק, לפתרון בעיית התעסוקה בקיץ. (נ.ב. – נגד פיתוח ענף המלונאות ובתי-הבראה).

צורת חיים בקבוצה

איש כפי יכולתו ואיש לפי צרכיו.

1. יום עבודה הוא יום עבודת החבר לפי יכולתו ולפי הנחוץ לעשות. אין הגבלה והחלטה בקשר לשעות העבודה. העניין נתון לשיקול כל חבר וחבר לגבי עצמו. אין שני ימי עבודה ביום. יום מנוחה כללי חובה בשבת, לבד מתורנות וטיפולים. רק במשך העונה – שבתון כללי באמצע השבוע, במקרה הקיצוני ביותר – הבטחת יום מנוחה לכל חבר לחוד באמצע השבוע.

2. שיתוף ושיוויון בצריכה. – חבר ייקח לצורך הוצאותיו מתוך קופת הקבוצה לפי צרכיו ומתוך הכרתו. אותו דבר לגבי פרטי צריכה שוטפים במחסן. פרטי צריכה חד-פעמיים, כגון ריהוט, יינתנו לפי הסדר קבוע. (כאן בא פירוט מסויים של תקן).

3. הנאה ממקורות חוץ – אסורה על החבר ותינתן לרשות הכלל. גם על המשק אין לעודד קבלת מתנות לטובתו.

4. עזרת הורים – לפי שיקולי החבר בלבד ומתוך הבנתו.

5. מוסדות, חוקה או תקנון, וקבלת חברים – הנ"ל יעובדו ברוח הנחות היסוד, באם תתקבלנה.

6. סגנון חיים ותרבות. תרבות יחסים.

א. פעילות תרבותית – ערך המסורת, השבת והחג ויציקת דפוסי-חג מיוחדים לעין-גדי וגם קנאות בשמירה עליהם.

ב. ערך קביעותם של עלון, דף-שבוע, אסיפות וכו'.

ג. התרבות ביחס לאדם. כל אדם זקוק לתרבות בקבוצה אולם ישנם שינויים בגישה ובדרישות. עלינו לעודד את התרבות העצמית, את הפעילות וההתעניינות העצמית. הדגשת התרבות היום-יומית ולאו-דווקא בחגים בהופעות. היעזרות בתרבות מן החוץ. כשם שהקבוצה שואפת לשאת עצמה מבחינה משקית, כשם שהיא נושאת עצמה מבחינה חברתית, כך חייבת היא לשאת עצמה מבחינה תרבותית, באופן עצמאי.

ד. תרבות יחסים וסגנון חיים. (כאן אני מפנה אותך למאמרו של יצחק מאור – "תרבות היחסים בקיבוץ" שהופיע ב"ניב-הקבוצה" כרך ה' חוברת ג').

בראשי פרקים – מהאדם בקבוצה נדרש יותר מאשר מאדם רגיל. ואהבת לרעך כמוך. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הרגשת אחריות, להיות גדולים בקטנות. לא כל אדם מתאים לקבוצה. תרבות פנימית. הקפדה על קטנות כגדולות. הרגשת בית וקבע.

לסיכום – "תן לנו אלוהים, עין קצרת ראות בשביל דברים שאינם הגונים ועין צלולה בשביל כל אמיתותיך." סרן קירקגור.

חלק מן הביסוס ה"מעין-פילוסופי" של תוכנית זו ישנו במאמרי "דמוקרטיה וסתמיות" שהופיע ב"אגרת" [השבועון של איחוד הקבוצות והקיבוצים]. שם עסקתי גם באותה הבעייה של פריקת האחריות מן הקבוצה והטלתה בכל כובדה על הפרט. באם רוצה אתה להרחיב אופקיך בבעייה זו הריני להפנותך לפרק – הפילסופיה של מרטין הידגר, מתוך ספרו של ש.ה. ברגמן – "הוגי הדור". ספר זה תוכל להשיג רק בספריות היות והוא אזל.

סופה של התוכנית היה משניגשנו להצעות המעשיות. הוויכוח היה על דרך הביצוע, ורצו על-ידי פשרות להוציא את הדברים מתוכנם. העמדנו הצעה אחת – כמדומני, בקשר לתקציב-אישי, "אַן-בְּלוֹק" – אם תתקבל – יתקבל גם העקרון הכללי לגבי שאר ההצעות. משלא נתקבלה – גנזנו את התוכנית כדי שלא לעשותה מגוחכת בביצוע פשרני.

כיום, משאני סוקר את התוכנית, נראים לי רבים מרעיונותיה כחלומות שאינם ניתנים לביצוע – אולם הרוח שבה נדחתה בזמנה, חוסר הרצון אף לנסות ולשלב את הקיצוניות שבה בסדר החיים הרגיל – דחייה זו אמרה ברורות שאין לחלומות ולחברֶה מעשיים המגדלים עגבניות – ולא כלום. איש לא רצה לנסות ליצור ייחוד מסויים לעין-גדי, ולמעשה אין הם אשמים מאחר ואיש מהם לא בא לכאן במטרה זו. שרגא ואני האמנות שרק ייחוד זה הוא שיכול לעשות שֵׁם לעין-גדי ועימו יכולים אנו לבוא אל הנוער ולעשות את עין-גדי למשהו. בואו של גרעין "רעות" הוא סתימת גולל על תוכניות מעין אלו מאחר והוא מדגיש את אופייה ה"פסבדו-תנועתי", צביעותי ומעשי של עין-גדי וכן את המקריות שבבואם דווקא לכאן. שרגא הוא שניחן בנשימה ארוכת-טווח ועדיין מוכן לחכות כמה שנים – שמא –

באשר לי אין הדבר כך ומשנוכחתי, אחר [תפקיד] מזכירות-פנים, שאין ביכולתי לשנות הרבה בקבוצה, עליתי על דרך חדשה –

רציתי עוד לומר לך, בסיום, כי סיפורך ב"ניבים", "הטיטניק בא", זכה להצלחה בעין-גדי. אף עימי בכתובים סיפור-ציפייה ברקע זה, אולם כמובן ששונה הוא בהרבה מטעמים מובנים.

בברכת שלום

אהוד בן עזר

*

ירושלים 26.1.12

אהוד יקירי,

הרי לך מכתב שלך, אשר מחמת חשיבותו בזמנו שמרתיו אצלי. והנה הוא חוזר אליך, ורוח התקופה עימו.

להתרשמותך...

כל טוב!

שלום

על המעטפה החומה, הדקה והזולה שסיפק אז הקיבוץ, נכתב: "לכ' / שלום אילתי / אצל גב' יעקובסון / רח' הרצל 183 / רחובות" ומצידה השני: "אהוד בן עזר / קבוצת עין-גדי / דאר-סדום." והחותמת היא מתאריך 13.12.57.

המכתב, על פני ארבעה דפי בלוק-מכתבים דקים, ממוספרים, כתובים פנים ואחור, נכתב בעט נובע "כתב" דמויית "פארקר 51" שהיתה בשימוש באותה תקופה שבה עדיין יצרו עטים נובעים בארץ. הדיו הוא דיו "מיקה" שאותו היה מייצר פתח-תקוואי מבוגר וממושקף, בחנותו הצרה בחדר-מדרגות ברחוב מוהליבר, בבניין שבפינת חובבי ציון. בעט הזו כתבתי בירושלים, בשלהי שנת 1961, בחדרי ברחוב עקיבא 4 אצל גברת בניכר (בָּנִי) סיל [לבית אפשטיין] – גם את "המחצבה", ולאחר מכן קניתי בחנות "גרפוס" של מר פרוידנטל בירושלים עט "פארקר 51" בעלת מכסה מוכסף, כזו שהיתה לזו שאהבתי עוד מהתיכון [מאז אצלי עט היא מין נקבה], ובה אני כותב עד היום, בעיקר חותם, כי השאר כבר נכתב במחשב. מאז שנסגרה החנות ופסה דיו "מיקה" הפתח-תקוואית מן העולם – עברתי לדיו דומה בצבע כחול-ים של "פארקר קוִינק". הפרטים האלה חשובים מאוד כאשר מדובר בחייו של סופר נידח, כי כאשר מדובר בחשובים, הרי כל פלוץ שלהם מתועד וגם נחקר ונלמד.

* * *

לאסף הייטנר

ברכות מכל הלב לחגיגת הבר מצווה שלך

בקיבוץ אורטל

בשבת האחרונה שבת שירה

בפרשת השבוע "בשלח"

ואנחנו בטוחים שאתה מהלל את משפחתך

כשם שמשפחתך גאה בך

* * *

מוטי בן חורין: עצה להורים

בקשר למצב בו הארץ סוערת לנוכח אסון התאומים

תינוק הבוכה כל הלילה וכל לילה ומדיר מנוחה ושינה מכם, הוריו הנורמטיביים, הצעירים, האכפתיים, האוהבים והלא מנוסים בגידול ילדים, עד כדי הוצאתכם משווי משקלכם הנפשי שעלולה להביאכם לאסונות בפגיעה חמורה בתינוקכם, והכול, על מנת להרגיעו.

בתקשורת מועלות הצעות טובות כהקמת מרכז לעזרת הורים שיוכלו לפנות אליו ולבקש את בואו של המרגיע שיאפשר להם לישון קצת. או ההצעה הנכונה ללמד צעירים, את תפקידם ותפקודם כהורים עתידיים.

בינתיים, יש לי עצה קטנה שעשיתי אותה בעצמי וגם העברתי אותה להורים אחרים שהרעיפו עליי תודות לרוב על ש"הצלתי אותם". אשמח להעביר עצה זו לכל ההורים שיקראו מכתבי זה.

יש לנתק את מיטת התינוק מעמידה יציבה על הרצפה ולתלות אותה לגובה 2-3 ס'מ מעל לריצוף ועל ידי כך הפכנו את המיטה לערסל/נדנדה שבכל בכי, תנועת התינוק מזיזה את המיטה, ואם זה לא מספיק, לקשור את רגל המיטה בחוט ארוך אל מיטת ההורים, ועם תחילת הבכי וההתעוררות, למשוך קצת את החוט ובכך לנדנד את המיטה, וראו זה פלא: התינוק נרגע, נרדם וכך גם הוריו.

את תליית המיטה לתקרת החדר, יש לבצע כך: לקשור ל-4 פינות המיטה חוט ניילון בעובי 3 מ"מ, את ארבעת החוטים לקשור לשני עוגנים שנקבעו בתקרה מעל המיטה, כשהמרחק בין העוגנים הוא כאורך המיטה. הגובה של 2-3 הס"מ מבטיח שהנדנוד יהיה חופשי מחד ובטיחותי מאידך.

בברכת לילה טוב שקט ורגוע,

מוטי בן חורין

סביון

[הכותב הוא אדריכל, ובן-דוד שלנו בדרגה שנייה מצד משפחת ראב בן עזר]

אהוד: לנו היה פתרון יותר פשוט: לתת לתינוק מוצץ טבול בדבש. ובניגוד לאזהרות-השווא, זה לא הזיק כלל לשיניו של הבחור בהתבגרו וגם לא לכישוריו השכליים. אבל מה, אנשים רעים. כואב להם הלב לתת לתינוק משהו מתוק וטעים בתקופה שבה יש לו כל כך מעט הנאות בחיים. ואילו אנחנו סבורים שאחרי פטמה, מוצץ בדבש הוא הדבר הטוב ביותר בפה.

* * *

אורי הייטנר

סקירת עיתוני סופשבוע 3-4.2.12

* "יש שופטים בירושלים", מרבים לצטט דברים אלה של בגין, בפולמוס הסוער המתנהל על מעמדו ותפקודו של בית המשפט העליון. אולם מן הראוי שנזכור, שבגין אמר את הדברים במציאות שונה לחלוטין. בתקופת בגין, בית המשפט העליון היה בימיו הגדולים ביותר, בהם נהנה מיוקרה גדולה. ההתדרדרות ביוקרת בית המשפט העליון נובעת מהמהפכה החוקתית של אהרון ברק; מהפכת האקטיביזם השיפוטי, "הכול שפיט", "מלוא כל הארץ משפט". שופטי בית המשפט העליון ונשיאיו טרם המהפכה של ברק, לא היו פחות גדולים מברק. אבל היתה בהם מידת הענווה שחסרה לברק – הענווה להבין שהרשות השופטת היא צלע במשולש השלטוני, לצד הרשות המחוקקת והמבצעת; משולש המקיים הפרדת רשויות משולבת במערכת איזונים ובלמים. הייתה בהם מידת הענווה "להסתפק" בתפקידם, שאין ערוך לחשיבותו, כשופטי בית המשפט העליון, והם לא התיימרו להחליף את הרשויות האחרות ולהתחיל לעסוק בפוליטיקה.

הנשיא האחרון של בית המשפט טרם מהפכת ברק, היה מאיר שמגר. בניגוד לקודמו בתפקיד משה לנדוי, שמגר לא התעמת עם ידידו, מקורבו ומחליפו אהרון ברק על סוגיית האקטיביזם השיפוטי. אולם על סמך ההבדל הרב באופן בו הנהיגו השניים את בית המשפט, אני מרשה לעצמי לשער שהוא לא שבע נחת מן השינוי הדראסטי.

שמגר, שאינו מרבה להתראיין, העניק ראיון למוסף "סופשבוע" של "מעריב". הראיון נערך על רקע שיח הקורבניות וזריעת הפאניקה מפני "התנפלות על הדמוקרטיה, מתקפה על בית המשפט, סתימת פיות, ניסיון להפחיד את התקשורת" וכו'. מול זורעי הפאניקה, ובהם הנשיאה היוצאת של בית המשפט וקודמה לתפקיד, שמגר נשמע כמבוגר האחראי, כקול השפיות ושיקול הדעת. "אני מסרב להצטרף לפאניקה השוררת בציבור." בדרך כלל שמגר אינו תומך בחוקים השנויים במחלוקת, אך אין הוא סבור שהתנגדותו להצעה זו או אחרת הופכת אותה לאנטי דמוקרטית, לאומנית, גזענית, פשיסטית, סותמת פיות ושאר סיסמאות העדר. הצעת חוק שהוא מתנגד לה, היא הצעת חוק לגיטימית לא פחות מהצעה שהוא תומך בה. הוא מזכיר שרוב ההצעות שמדובר בהן לא התקבלו, ואלו שהתקבלו, אם לא תהיינה טובות תוחלפנה שוב בעתיד. פשוט ואמיתי.

שמגר מסרב להתרגש מהתיקון לחוק לשון הרע, ולבטח הוא לא ידקלם את הכינוי חסר השחר "חוק ההשתקה". שמגר, המזוהה כל כך עם פסיקות המבטיחות את חופש הביטוי, יודע שאין בהצעת החוק הזאת כל בעייה של חופש ביטוי. "החוק הזה שכולם נרעשו ממנו קיים זמן רב ועכשיו רק הגדילו את הסכומים. אני לא סבור שזו פגיעה בחופש הביטוי. אני לא רואה בזה נזק, כי כל מקרה יידון לגופו. לשופט יש שיקול דעת, לפעמים תקרת העונש היא מאסר עולם ושופט נותן שנה אחת. ובכל מקרה לאדם יש זכות ערעור." כל כך פשוט, כל כך אמיתי, כל כך שונה מההתלהמות נוסח "חוק ההשתקה". וכך המראיין שואל אותו על חוק אחר חוק, ומקבל תשובות שפויות, שקולות, צנועות.

כך הוא התייחס לחוק להגבלת תרומות לעמותות ממדינות זרות: "הרי זו חקיקה שלא עברה בסוף. אני חושב שתמיכה בגוף פוליטי על ידי ממשלה זרה היא דבר שהיה צריך להפחיד כל אזם שמאמין בדמוקרטיה אמיתית. אפילו בארצות הברית יש חקיקה חריפה נגד הנושא הזה. אני אישית לא הייתי מתערב בכלל בענייני הכסף. שכל אחד יעשה עם התרומות כרצונו. אבל איני אוהב שממשלה זרה מתערבת בכספי העמותות. זה לא תקין."

כן, הוא אמנם לא תומך בהצעת החוק, הוא אינו חושב שזאת הדרך להתמודד, אך הוא אינו מתבלבל – הבעייה האמתית אינה הצעת החוק, אלא המציאות שעימה מנסה החוק להתמודד – ההתערבות הבלתי נסבלת של ממשלות זרות בפוליטיקה הישראלית. התופעה הזאת אינה תקינה. התופעה הזאת מפחידה. התופעה הזאת מנוגדת לדמוקרטיה אמתית. ובאנדרסטייטמנט האופייני לשמגר, אמירות כאלו מבטאות התנגדות וביקורת חריפות ביותר של הנשיא לשעבר כלפי התופעה הרעה והמזיקה הזאת.

שמגר מתנגד גם, בצדק, לרעיון השימוע למועמדים לעליון בכנסת, אך גם את החוק הזה הוא מסרב לתייג כבלתי דמוקרטי, כביכול. "זה דבר שקיים בארצות הברית, שם שופטים מתמנים על פי שיקולים אחרים וקשה להתמנות אם אינך שייך למפלגה שיש לה רוב בסנאט. טוב שהצעת החוק הזו לא עברה אצלנו... ארצות הברית היא מדינה דמוקרטית מובהקת, לא כל מה שקיים שם טוב בשבילנו. ... לדעתי, לא עמדו מאחורי הצעת החוק מניעים פוליטיים והיא עלתה בעיקר מכיוון שרצו להעתיק אותה מארצות הברית."

* בשבוע שעבר הענקתי במדור זה צל"ש ל"הארץ" על המקום הנרחב שהציב, בכותרת הראשית של ערב שבת, למחקר של מכון גוטמן על זיקת הציבור לדת, למסורת ולאמונה. שבחיי היו על עצם הבחירה בסוגיית הזהות התרבותית היהודית שלנו כנושא מרכזי כל כך. כנראה שהגבתי בתמימות-מה; שלא השיח הזהותי עניין באמת את העיתון, אלא המחקר היה יריית הפתיחה לעליית מדרגה בקמפיין הקורבני של זריעת הפאניקה.

ועכשיו, לא זו בלבד שהממשלה לאומנית וגזענית וסותמת פיות ומנסה להרוס את בית המשפט ולשבור את התקשורת וגו'. כעת מסתבר גם שהעם יותר ויותר דתי / מתחרד / גזען וכו'. את הטון נתן ביום א' שעבר גדעון לוי שסנט בחברה הישראלית על גזענותה, כפי שבאה לידי ביטוי, כביכול, במחקר. ובהמשך השבוע, ב"הארץ" ובתקשורת כולה, התבכיינות רבתי, קפיצת מדרגה רבתי בשיח הקורבני.

ואם עד אתמול המיעוט החרדי כפה את דעתו על הרוב החילוני, מהיום הרוב הדתי רומס את המיעוט החילוני. ואם אתמול הגישה הייתה שמי שאינו דתי אורתודוכסי הוא חילוני, לפתע הגישה היא שמי שאינו חילוני אתאיסט, הוא בהכרח מתחרד ומתחר"ל.

הקורבניזם המתבכיין הגיע לשיאו במאמרו של קרלו שטרנגר "דת ההומניזם". במאמרו הוא קורא למיעוט החילוני הנרדף להתמרד. "היחס כלפי הליברלים החילונים כיום גרוע כמעט כמו היחס כלפיה ערבים ... בניגוד לדתיים הלאומיים והחרדים, אין לנו זכויות כלשהן של מיעוט. אנחנו משלמים בשביל כולם ואיננו מקבלים שום דבר למען צרכינו. חילונים ליברליים צריכים לנקוט צעד קיצוני: עלינו לסרב להשתתף בעיוות הדמוקרטיה, שלפיו על הרוב לרמוס מיעוטים. כמו החרדים נפגין ונזעק כי רומסים אותנו. כמו המתנחלים נאמר, שהחוקים אינם חלים עלינו. עלינו להכריז שההומניזם הוא דתנו ולרוש מעמד של מיעוט דתי. עלינו לעמוד על כך שהאמונה הדתית שלנו אוסרת עלינו לדכא עם אחר. הומניסטים יילחמו בכל מלחמה שנועדה להגן על המדינה, אולם לא ישתתפו בכיבוש. אם יהודים דתיים לאומיים יכולים להכריז שלא יפנו התנחלויות, אנחנו יכולים להכריז שלא נגן עליהן. נכריז , שהדת שלנו אוסרת להשתתף בכל טקס או מנהג שאינו מעניק זכויות שוות לנשים ולהומוסקסואלים. נכריז גם שהדת שלנו אוסרת עלינו לאכול חיות שהומתו בדרך שאינה מצמצמת למינימום את סבלן. אם חיילים חרדים יכולים לדרוש כשרות מיוחדת אפילו במוסדות ציבור, אנחנו זכאים לאכול בשר שאינו כשר." איזו קורבניות!

* הכותרת הראשית ב"הארץ" מדווחת על הרצאה של ראש השב"כ יורם כהן בפורום סגור בת"א. איני מכיר את הסטנוגרמה המלאה של ההרצאה, אך מעניין לבחון כיצד העיתון בחר להציג בכותרות ובכותרות המשנה את הדברים שפירסם בכתבה.

הכותרת הראשית מצטטת את ראש השב"כ בנושא תג מחיר: "מתנחלי יצהר מטילים טרור על הממשלה." כותרת המשנה: "מעורבותם בטרור הולכת ופוחתת. יש להבין אותם." אכן, בהנחה שהציטוט מדבריו של כהן מהימן, הדברים נאמרו. אולם ניתן היה לתת גם כותרת אחרת, אף היא מתוך דבריו: "תג מחיר – קבוצה קיצונית שמונה כמה עשרות צעירים. כלל הציבור ביש"ע שומר חוק ולא מפעיל אלימות, ממלכתי ונאמן למדינה." כותרת משנה: "עצרנו בשנה האחרונה 20-30 מעורבים בטרור מקרב ערביי ישראל." גם כותרות כאלו מתבססות על דברי ראש השב"כ.

ניתן ללמוד מכך עד כמה חשוב לקרוא טקסט עיתונאי באופן ביקורתי. האמת היא שכהן הציג את סוגיית ערביי ישראל ואת סוגיית המתנחלים באור דומה מאוד. רוב גדול מאוד של הציבור מתון ושומר חוק, אך יש כמה עשרות קיצונים אלימים. עם זאת, יש הבדל אחד – לערביי ישראל הנהגה "הרבה יותר קיצונית מרוב הציבור, ולפעמים היא מושכת למחוזות שרוב הציבור אינו מזדהה איתם." אני רוצה מאוד לקוות שכהן צודק באבחנתו כלפי ערביי ישראל. בהנחה שהוא צודק, נותרת שאלה מדוע הוא בוחר שוב ושוב את עזמי בשארה, אחמד "שאהידים" טיבי, זועבי ושות'.

כהן צודק בתארו את מפגעי תג מחיר כ"כמה עשרות". הוא גם צודק בהגדרתו אותם כטרוריסטים. ודווקא מן הסיבה שמדובר בטרוריסטים מצד אחד ובקבוצה קטנה מצד שני, כישלון השב"כ בפיצוח הקבוצה ובהתמודדות עמה – מחפיר.

דברים מעניינים נוספים אמר כהן על המו"מ עם הפלשתינאים: "יו"ר הרשות הפלשתינאית מחמוד עבאס (אבו מאזן) אינו מעוניין לנהל משא ומתן עם ישראל, כיוון שהוא סבור שהממשלה הנוכחית בישראל לא תציע לו מה שקיבל מהממשלה הקודמת."

מה ניתן להסיק מכך? ראשית, שהגורם לקיפאון במו"מ הוא סירובם של הפלשתינאים לנהל מו"מ. שנית, שהם נוהגים כך כיוון שהם רוצים לחדש את המו"מ מנקודת הקצה של הוויתורים של אולמרט, אותם הם דחו. כזכור, הם דחו הצעה של אולמרט לנסיגה מלאה לקווי 49', עם "חילופי שטחים" מזעריים וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים.

אך האמירה הזאת לא תהיה הכותרת הראשית ב"הארץ", מאחר והיא נוגדת את הקו שלו – האשמת ישראל במבוי הסתום במו"מ.

* אני שב לנושא בו עסקתי בשבוע שעבר – המסלול המקוצר לדוקטורט של יאיר לפיד. איני תומך ביאיר לפיד, להיפך – הוא מעורר בי התנגדות חריפה, אותה ביטאתי בשני מאמרים מאז הכריז על הצטרפותו לחיים הפוליטיים. אולם בנושא זה, איני שותף ל"עליהום". יתכן שלפיד עצמו אכן אינו האיש הראוי לקיצורי מסלול מסוג זה ושהוא קיבל את הפריבילגיה בשל סלביותו, אולם העיקרון של זכות האקדמיה לשפוט אנשים על כישרונותיהם והצטיינותם מחוץ לאקדמיה, הוא עיקרון נכון. הפגיעה בזכות הזאת בשל העליהום הזה, היא נזק גדול, בעיקר לאקדמיה. התגובה החריפה, החד משמעית, המיידית של המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) להפסקת הנוהג הזה, מתוך אימת תקשורת צדקנית ומוסרנית מדאיגה, כיוון שניבטת ממנה הנהגה שמרנית, קטנונית ופרוצדורליסטית של מערכת ההשכלה בישראל.

חתן פרס נובל לרפואה פרופ' אהרון צ'חנובר יצא במאמר ב"הארץ" נגד עמדת המל"ג. הוא הוכיח שההיסטוריה האקדמית רצופה מקרים שבהם חסרי השכלה פורמלית הגיעו לפסגת היצירה וההוראה האקדמית, שלא לדבר על פסגת ההצלחה בכלל. ברנרד לואיס מאוניברסיטת פרינסטון נהפך למזרחן החשוב בעולם אולי, ומיכאל קוק האנגלי מוביל עימו ועם אחרים אל פסגות ההבנה של ההיסטוריה והתרבות של האסלאם. אף לא אחד משניהם אינו בעל תואר שלישי מאוניברסיטה כלשהי, אך אין זה מפריע להם לחנך רבים. הסופרים עמוס עוז, חיים באר וא.ב. יהושע הם פרופסורים מן המניין באוניברסיטאות ישראליות ומורי ספרות לרבים, כאשר לאיש מהם אין דוקטורט. האם מישהו היה מעז לוותר עליהם?" אני שב ומזכיר, שזכיתי ללמוד אצל פרופ' חיים באר והוא גדול המורים שזכיתי ללמוד מהם, ובשנותיי באקדמיה זכיתי ללמוד אצל טובי המרצים.

דבריו הנכוחים של צ'חנובר: "מן המפורסמות הוא כי חינוך אוניברסיטאי לא הפריע לאיש להיוותר חסר השכלה; לצערי הוא אף עודד רבים להישאר במצב זה. לאוניברסיטאות תפקיד חשוב בהקניית ידע קיים ובחינוך למציאת פתרונות מגירה לציבורים רחבים, אך זאת במחיר כבד של מניעת מחשבה יצירתית. מעצם העובדה שזהו תהליך המוני, שבוגריו הרבים יוצאים לשוק העבודה הוא מלווה בהענקת תארים וביצירת היררכיות המעידות על רמת החינוך שנדרש. מן הסתם אין כנראה דרך אחרת. אלא שהגולם קם על יוצרו והתארים נהפכו לעיקר. עקב כך, נשכח תפקיד חשוב לא פחות, שבשל הקושי ליישמו רוב האוניברסיטאות בעולם נכשלות במילויו – והיא לעודד יצירתיות, מקוריות וחשיבה בלתי שגרתית ולאתר את המצוין, זה הטס על כנפי הדמיון". לכן, צ'חנובר מביע תמיכה באוניברסיטת בר אילן ובהחלטה לקבל תלמידים ללימודים לתואר מתקדם בלי שיהיה בידם תואר ראשון. אני מקווה שהאוניברסיטה תעמוד בלחצים המופעלים עליה ושהאוניברסיטאות הנוספות יאפשרו אף הן במקרים חריגים לימודים לתארים מתקדמים ללא צורך בתארים קודמים."

* המלצותיי השבוע: מוסף התרבות ואמנות של "הארץ" מציין את יום הולדתו ה-75 של יהושע קנז ו-25 שנים לצאתו לאור של ספרו הנפלא "התגנבות יחידים", בהבאת הרצאותיהם של עמוס עוז ורונית מטלון בערב חגיגי לכבוד האירועים הנ"ל.

במוסף "הארץ" – כתבה של רם אורן על ספרו החדש "נפש הומייה" העוסקת בסיפור אהבתם של מחבר "התקווה" נפתלי הרץ אימבר ואשתו של סיר לורנס אוליפנט, הבריטי הנוצרי שקידם כל כך את ההתיישבות היהודית בא"י, שאימבר שירת כמזכירו.

* הברקת השבוע מתוך "אפעס": "הערכות: מינוי המבקר החדש יעוכב עד שלינדנשטראוס יסיים לבדוק את הליך בחירת מחליפו."

* * *

ה-37 הולדתה ליום למיסתורית חמות ברכות!

* * *

נילי דיסקין

["אילו הצעירים היו יודעים, אילו הזקנים

 היו יכולים!" – פתגם צרפתי]

הי אהוד.

אני רוצה לאמר משהו על "חוכמת הזקנים". כשאומרים שהזקנים חכמים יותר מהצעירים, לדעתי, אין מדובר באינטליגנציה גולמית (לצעירים יש יותר תאי מוח, והקשרים כימיים וחשמליים במוח – מאשר לזקנים), אלא לסך הכולל של אינטליגנציה בתוספת ניסיון חיים. מדובר על ניסיון, מפני שהחיים מזמנים לעיתים הפתעות הנראות ונשמעות "לא הגיוניות" – ובכל זאת הן קיימות.

עבדתי שנים רבות בתחום של ילדים בסיכון. ראיתי ( בניגוד, לכאורה, לכל הגיון) איך אנשים שעברו שבעת מדורי גיהינום כדי להוליד ילדים. אהבו אותם אהבת נפש, וחרדו לכל שערה משערות ראשם – כשהם במלוא חושיהם – הפכו לחיות טרף חסרות שליטה ברגעי מצוקה, והתעללו בילדיהם עד מוות או בפגיעה פיזית בלתי הפיכה. אני לא רוצה אפילו להיזכר במקרים הקשים יותר, ולכן גם ראיתי תמיד את האנשים האלה (בדרך כלל אבות, אבל היו גם אימהות) כמסכנים, וכמי שהעונש שהביאו על עצמם בפגיעה בילדיהם, חמור הרבה יותר מכל עונש שבית משפט יכול להשית עליהם.

"חכמת הזקנים" במקרה זה מעידה שבניגוד לכל הגיון, לכאורה, ה"מפלצת" הספונה בהם (ובכל אחד מאיתנו, אגב) יכולה לצאת ברגע של אובדן שליטה ולהביא לתוצאות קשות כמו שקרה בעניין התאום המת, ואחותו שניצלה בעור שיניה. כמובן שהעניין טעון עדיין בירור בבית המשפט. אני לא מרגישה שאני יכולה להרחיק לכת כמו זוכה פרס נובל, הישראלי, שאמר שהאדם בדרך כלל פועל לפי רגשות, ומגייס נימוקים לוגיים לפעולותיו הרגשיות כדי להצדיקן, אבל אני בהחלט חושבת שהפעולות שלנו לא תמיד מתיישבות עם הגיונם של אחרים, ואפילו שלנו עצמנו. קשה מאוד לעמוד בעימות עם ה"מפלצת" שבתוכנו, אבל היא קיימת. הריסון שלה הוא עבודה יום-יומית, אולי סזיפית במידת מה, אבל הכרחית.

דוגמה נוספת היא ההתגייסות למען גלעד שליט שהיתה רגשית יותר מהגיונית, ולכן, אולי, קשה לנו לקבל את הליכתו של נועם לפוליטיקה כשהוא נישא על גלי התמיכה הרגשית בעניינו, גם אם לא חפפו את זו ההגיונית. התחושה היא שהוא "מנצל" את התמיכה הרגשית הזו ומנתח את הצעד הזה בהנמקות הגיוניות. זה לא כל כך מצליח לו מפני שיש כאן שני "שדות" שונים. בקיצור לא כל אדם זקן הוא גם חכם, אבל זקן חכם עולה, לדעתי, על צעיר חכם מפני שאל חכמתו הגולמית נוסף הניסיון של המציאות, שלא תמיד נתפשת כהגיונית דווקא, אבל הניסיון והחוויה של העובדה הזו מוסיף לזקנים את הידיעה שיש אפשרות כזאת, ושהיא אפילו סבירה.

* * *

יצחק אוורבוך אורפז

בין שתי צמרמורות – על אהרן מסג, צבעי מים

[מתוך: "אהרן מסג צבעי מים", ספריה קטנה לאמנות בעריכת משה בר-יודא. אוקטובר 1990. ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, מפעלי תרבות וחינוך בע"מ, בשיתוף המרכז לתרבות ולחינוך, המחלקה לתרבות ולחינוך. עם מבוא מאת יונה פישר: "מיניאטורות למיניאטורות של מסג"].

לכאורה – הכול בחוץ. הצורות, הצבעים, הנופים, הגופים השחורים. והציורים כאילו אומרים לך: "אינני מסתיר ממך דבר."

ועם זאת, תחושה חריפה, שמאחורי התמונה ה"שטוחה" יש עוד תמונה, תחושה שלא נתנה לי מנוח, החזירה אותי שוב ושוב אל ציוריו של אהרן מסג. הגופים השחורים, הנראים כנוזלים מלמעלה כלפי מטה. האור המגיע כאילו מאחורי התמונה. הייתי נפעם. נמשכתי להתבונן בציוריו, כדרך שאדם מתבונן בים. הייתי לא שקט.

לימים, כשניסיתי לתאר לאהרן את הרגשתי ההיא, ולאחר כמה גישושי לשון יצאו ממני המילים "הרגשתי כמו אִיוּם" – תגובתו של אהרן היתה מיידית: "צמרמורת עברה לי בגב." רציתי לשמוע עוד. לא היה זה קל. כשאהרן מדבר, המילים שלו כאילו נקרעות מן השתיקה. הברות. מילים קטועות, כמנסה לנעוץ סיכות ברוח. הוא חזר ואמר "קצה" – "קצה המחשבה", "קצה הלשון". כשהאריך אמר "זה כאילו לשים סכר". הוא מרגיש את זה בבטן. הוא מסלק את הכול ומשאיר את הבלתי-חשוב ביותר, אמר. פעם אחת אמר "גבול". הוא לא אמר "תוהו". לצייר על גבול התוהו.

עכשיו כשאני מנסה לבחון את טיבו המיוחד של ה"איוּם" בציוריו של אהרן, עולים בדעתי שני דימויים: האחד מתקשר עם הגושים השחורים בציוריו. השני במאגיה של מקור האור.

חולד, ציפור פצועה, עיטים, חזירי בר – אין קל מלראות את הגושים השחורים בתמונותיו כמין חיות מבשרות רע. אנו רואים גוש שחור נוזלי (של טרום-חיה, טרום-בריאה), ונדמה לנו שאם נקרא לו בשם – נביית אותו, וכך נפקיע מאימתו. אלא שכאן החיה נראית מוכרת. אולי היתה פעם חיית בית, מכל-מקום, אין לדעת אם היא באה או הולכת. ויש בה מין שקט מזדחל, לרגעים מאיים מאוד, לרגעים כמו דובי גדול, עד כי דומה שהיא עשויה להתחבב עליך, אילו רק ידעת מה דמות תלבש, כאשר, בזחילתה 888הכתמית-נוזלית, השלווה והמזמינה לכאורה, אתה מבחין פתאום, לרוב מאוחר מדי, שדמותך היא הזוחלת לקראתך.

מה שמפתיע במיוחד ב"חיה" הזאת, הוא התנועה: הגוש השחור, שבמבט ראשון הוא נראה לך סטאטי, נעשה כאן לתנועת נפש, המתהווה ומשתנה תוך כדי התבוננות בתמונה. אם נסמן בה שלבים, זה ייראה (בערך) כך: שלב ראשון: החיה הנוזלית נחה/מתהווה. שני: היא מזדחלת לקראתי כשהיא מביאה עימה הבטחה של של שקט ביתי (חיית-בית), ושל אימת מוות (חיית-טרף). שלישי: היא לובשת את דמותי. היא מאויימת.

מה מאיים עליה? מה הדבר שגרם לי להרגיש, אז, כאשר אחוז אי-שקט חזרתי להתבונן ארוכות באחת התמונות של אהרן – שהחיה השחורה הנוזלית הזאת היא עצמה מאויימת?

כאן נכנס הדימוי השני, שעניינו במקור האור.

לפני שנים, בביקורי באמסטרדם, ביליתי שעה ארוכה לפני "משמר הלילה" של רמבראנדט, בנסיון לברר לעצמי את טיבו של האיום התלוי על התמונה והעובר אליי בצורה של חרדה. ושמתי לב, שהאור בתמונה זרוע כך, שעינו של הצופה נמשך ממשפך האור אל מקורו, שהוא מחוץ לתמונה; התחושה היא, שמישהו מחוץ לתמונה הדליק פנס והוא עלול כל רגע לכבות אותו. והכל אז ישוב אל התוהו.

הרגע השביר הזה, רגע החסד, רגע שהחושך עוטף אותו מכל עבר ומאיים לבלוע אותו, הוא הרגע שמנחה – כך אני חש – את עולמו האמנותי של ארהן מסג. האור הדק האופף את משטחי הכחול-אפור שלו, אינו נובע מלמעלה (כבמקרה של רמבראנדט), כי אם מנקודה נעלמת שמאחורי התמונה, משם הוא מסתנן במעין הזדהות רגעית, שאיום החידלון תלוי מעליה. אהרן, בשיחותינו, מרבה לבטא את המילים "רגעים" ו"קצה". אני תוהה אם זה הדבר שהוא מתכוון אליו.

מובן מאליו שדבריי כאן הם בגדר התרשמות אשית, שהרי אינני חוקר אמנות. אין כאן שום דבר אובייקטיבי: אני אוהב את האיש אהרן ואת ציוריו. כשנפגשנו לראשונה, הוא דיבר על הים ועל איך הוא פוגש דגים בים. אמרתי לו: "אתה, בטח הדג בא אליך."

"איך אתה יודע?" השיב.

אחר-כך באתי אל ביתם הכפרי של אהרן וסבינה. השקט המופנם, והאיום התלוי מעליו – בהם נתקלתי לראשונה בציוריו, ולאחר-מכל, מתוך הקשבה מחודשת, בדבריו. אם היה עליי להציע מוטו לעולמו של אהרן, כפי שהוא משתקף בציוריו, הייתי מנסח אותו כך: בהביטך בי את נָח, בין שתי צמרמורות.

[ראו את הצרופה הצבעונית "אהרן מסג צבעי מים"]

* * *

נמרוד כהן

הפיצוץ בפרדס של גינזבורג בפתח-תקווה

שלום אהוד,

באחד מביקוריי בארץ סיפר לי סבי המנוח על חווייה מיוחדת משנות הארבעים בפתח תקווה. באחד מימי הכיפורים בשנות הארבעים המאוחרות, בעת תפילת יזכור, יצאו סבי וחבריו הילדים (גילם בסביבות 12-13) מבית הכנסת הגדול ברחוב חובבי ציון אל הרחבה שלפני בית הכנסת כנהוג בתפילת יזכור ,שמי שהוריו בחיים יוצא בעת תפילת יזכור.

התקופה היא תקופת התארגנות הישוב היהודי למלחמה על הארץ ולהכרזת המדינה העצמאית, לפתע נשמע פיצוץ אדיר ועמוד עשן ואפר התרומם לגובה עצום בכיוון מערב.

רבים מן המתפללים, על אף היות היום יום הכיפורים, יצאו מבתי הכנסת ורצו לכוון האירוע.

מה שקרה הוא שבפרדס שבתאי גינזבורג, היום פינת ז'בוטינסקי ואסירי ציון היתה באר עמוקה מאד בקוטר כ-4 מטר, ובבאר זו הוקם ע"י אחד מאירגוני המחתרת מפעל לנשק ותחמושת אשר מסיבה כלשהי, כנראה קצר חשמלי – אירע הפיצוץ אשר קבר תחתיו את המפעל ואולי גם חברי מחתרת שהיו בו בעת האירוע.

לא מצאנו שום איזכור של האירוע בתולדות מלחמת השחרור וחבל.

סבי המנוח לא ידע לומר לי לאיזה אירגון היה שייך המפעל אבל היו שמועות שהיה שייך לאצ"ל.

אירוע שני היה בתל אביב, שבו הועפה גופתו של שמחה עויזר, למיטב הידוע איש האצ"ל, אשר בשל תקלה במפעל ליצור פצצות אירע פיצוץ עז בחדר בו עבד בחשאי וגופתו הועפה דרך החלון לרחוב. שמחה ז"ל היה בנו של הרב עויזר, בזמנו ראש הישיבה בפתח תקוה.

אהוד: בפרדס של שבתאי גינצבורג אכן אירעה ההתפוצצות שעליה שמעת מפי סבך, ואני זוכר את עצמי עומד בחצרו של סבי במעלה רחוב ביל"ו ומשקיף משם על הענן השחור העולה מבין הביתנים הבהירים והמסתוריים שהיו מוסתרים אז בין עצי הפרדס, שמיקומו היה ממש בכניסה לפתח-תקווה מצד מערב, קצת לפני שדרת הברושים הכפולה, לצד צפון. האירוע הזה "פלש" גם לרומאן הנידח שלי "ספר הגעגועים" (כנרת זמורה ביתן, 2009), שכנס מיוחד יתקיים על אודותיו באוניברסיטת פתח-תקווה בשנת 2034, במלאת 25 שנה להופעתו, ובמלאת לי 98 שנים. אנא רשום לפניך את המועד.

והנה הדברים ב"ספר הגעגועים":

"תראו את הזֶרג, את השׁטיקע-בּרוֹיט הזה, שנדבק לסולם!" קרא כלפיי גיורא הגברתן, שניצב ערום על שפת הבריכה ורק תכלת השמיים מעליו והזין העבה שלו רובץ על שק אשכיו שלא הצטמקו ולא נסוגו בקרירות המים, והזין העבה מציץ מעליהם כמו קִיקְלוֹפּ. זה הזין שזכה לגעת בתוסיק של איה בצריף הירוק של תחנת "אגד", ולהַמְתִיז אחריה טיפות לבנות.

עצי הפרדס היו נמוכים מן הבריכה, וכשנמצאת בתוכה לא ראית אלא את הרקיע, ואף שלא היתה בה טיפת צל – דומה שעולמה היה קריר ונעים יותר, ולצוהרי הקיץ אין שליטה עליה.

הייתי צמוד לסולם כמעט מבלי לזוז, והייתי ברצון כבר יוצא ויורד מן הבריכה אלמלא חששתי מסקרנותם של שני חבריי, ומהפגישה הלא-נעימה עם הגובה המסחרר של ראש-הסולם במבט מלמעלה החוצה.

ואז נשמעה ירייה.

וגם איזה זמזום מרוחק ורפה של אווירון.

צבי נדרך מיד לפעולה.

"ללבוש את התחתונים!" פקד, "הֶלְגוֹלֶנְד! גְרַף שְׁפֵיי!"

עלֵינו זה לא עשה רושם. אולי אבא-של-גיורא צד ארנבות.

ואילו צבי:

"פלישה! אוייב בעורף החזית! עוד מעט פַּרַשוּטים יורדים מהשמיים!"

הסתכלנו בשמיים. ריק. זמזום האווירון התרחק. אבל אז נשמעה ירייה נוספת, קרובה יותר, ומיד אחריה עוד יריות שכבר לא נשמעו כיריות-רובה אלא כקול רעמים מתקרבים, ופתאום היתה זו סידרת התפוצצויות עזות שהרעידו את המים בבריכה כרעידת-אדמה. שניים-שלושה גלים גבוהים התרוממו בבריכה השקטה, תופעה שלא נִראתה בה מעולם – ונשפכו בזה אחר זה מֵעבר לשפתה, אל הפרדס אשר למטה, כמו מסיר-בישול שהוטה על צידו.

נאחזנו בכל כוחותינו בדופן הבריכה. נזכרתי בסרט עם השחקנית-השחיינית אסתר וִיליַאמס שבו היא צוללת בתוך אקוואריום ענק שדופנותיו עשויות זכוכית, ופתאום נסדק קיר הזכוכית ומתפקע וכל המים שוטפים בגל ענק החוּצה ואסתר ויליאמס היפה והמסכנה נגרפת עימם... הו, אסתר ויליאמס גיבורת נעורינו, אוי ואבוי, אם הבריכה תתמוטט – זה יקרה גם לנו.

כעבור רגע היה נידמה שמישהו שופך עלינו מלמעלה רגבי עפר ואבנים קטנות, ומי הבריכה נעכרו. ועד שהתחלנו לרדת ערומים בסולם ובמהירות (התחתונים שלנו הועפו מעוצמת ההדף למטה והיה עלינו לחפש אותם על צמרות עצי השַמוטי בפרדס) – והנה החשיך היום. ענן כבד של עשן שחור, מלווה בהתפוצצויות נוספות, עמומות, שטרם פסקו – עלה מאחד הפרדסים הסמוכים, כאילו פרץ לוע הר-געש חדש במרכזו. והעשן הכבד עלה ועלה בפטרייה ששוליה לבנבנים וגבעולה שחור-אפור וכל הזמן יש בה תנועה של תלתלי-עשן שמתרוממים ומסתלסלים זה מתוך זה.

היינו המומים.

כל סומק היום, פרי השמש והחום, דומה שאזל מפנינו. זה לא היה כל כך נעים לעמוד שם לבד, ולחפש תחתונים על העצים, רחוק למדי מן הבית. כשאין יודעים מה קורה.

"מי היה מתאר לעצמו," אמרתי, "שהר-געש כבוי יתעורר דווקא בתוך פרדס במושבה שלנו!"

"טיפש!" קבע צבי, "מה פתאום וֶזוּב בפרדס של גִינְצְבּוּרְג! הוטלה עלינו פצצת האטום! שמעתם את האווירון המתרחק? עוד מעט תיעלם כל המושבה! המצב קצת חירום..."

"אולי זאת היתה סתם פצצה מאווירון?" ניסיתי, "או פשוט, רעידת-אדמה?"

ואז ירד גיורא ממרום העץ הסמוך עם התחתונים של שלושתנו בידו, ואמר:

"תפסיקו להיות שְׁוואנצים! אתם לא יודעים שבַּבַּיְיקוֹת של שֶׁפְּסֶל גינצבורג יש מפעל סודי של 'ההגנה' שמייצרים בו פצצות! לא ראיתם שכל הפרדס סגור בגדר גבוהה ואי אפשר להיכנס אליו?"

(בַּיְיקוֹת, וביחיד – בַּיְיקָה או בַּיְיקֶה, הוא השם הערבי שבו כינו את בתי-האריזה בפרדסים).

"שמה זה המחנה-ריכוז," אמר צבי, "והפרטיזנים עכשיו מתקיפים אותו!"

"תפסיק כבר להיות כזה שְׁטִיקֶע-בְּלוֹפר!" אמר גיורא בבוז בולט, "אתה חושב שאנחנו באמת מאמינים לכל הבּוֹבֶּע-מַעְיינְשֶׂעס שלך? קאקֶר! אולי אנשים נהרגו שם, בהתפוצצות הזאת? ואתה, אתה מקשקש על פרטיזנים! אני מציע שנתלבש ונחזור עכשיו מהר-מהר הביתה שלנו, אפילו לא נעצור על יד המלונה כדי לקחת את הציוד!"

התחלנו לרוץ. היתה כבר שעת צהריים. היינו רעבים וקצת מבוהלים. והעשן, וההתפוצצויות, כמו במלחמה אמיתית. יצאנו את הפרדס והתחלנו עוברים במִקשה, לעבר המלונה שלנו, והנה את מי אנחנו רואים מרחוק, בדרך העפר, באה לקראתנו במרוצה, אם ניתן לקרוא למהירות הזו, מרוצה –

אימא-של-גיורא יושבת על העגלה הדו-אופנית הקטנה ונוהגת בחמור. לראשה כובע-נוטרים גדול, ישן, עשוי לבד – של אבא-של-גיורא, ובמקום שוט היא מחזיקה בְּצֶ'פַּצְ'קָה. כך, בפולנית, קוראים למחבט הקלוע שחובטים בו מזרנים ושמיכות וכרים (שטיחים טרם היו אז בבתים שלנו, גם שום שואב-אבק עוד לא הגיע ארצה).

עם הצ'פצ'קה בידה היא היתה רצה אחרי גיורא להצליפו כאשר חטא בדבר-מה והיה ראוי בעיניה לעונש.

וכשהיה גיורא רואה את הצ'פצ'קה בידה, היה מסמיק מעט, עורפו מוטה עוד יותר קדימה, והוא פותח בשעטת ריצה אשר לימים הביאה לו את התהילה כחלוץ המרכזי של נבחרת ישראל בכדורגל, ומכל עם ישראל – רק צבי ואני ידענו אז כי אולי הוא רץ עדיין רק בגלל אימא שלו, שאימנה אותו טוב יותר מכל מאמן כדורגל.

ומי שמחפש סמלים יש לו כאן, במשפט האחרון, תמונה סמלית מאוד.

כאשר הגיעה אלינו, עצרה את החמור במושכות, וירדה כשהיא משלשלת רגל אחר רגל, נעולות בנעליים של אבא-של-גיורא, לבושה חולצת חאקי וחצאית ארוכה, חסרת צורה, של איכרה, ואמרה:

"איפה אתם? כל המושבה מחפשת אתכם! העולם מתפוצץ ואתם מטיילים, מטיילים – כאילו אתם הסתלקתם על טיילת של קוּרְבֵעס בַּתל-אביב שאוכלות בּוּלִיבִּיף גְלַאט-עורלָה מידיים של חיילים אינגליזיים מסריחים!"

ובידה הצ'פצ'קה –

"תפסיקי – " גיורא התבייש מפנינו.

"אתה! אתה – מי הִרשה לך לגנוב את הפְּשִילֶפְּקוֹת מכל הלחמים?"

(פְּשִילֶפְּקָה, בפולנית, היא הקצה, הלְשִׁיקָה – של כיכר הלחם. וגיורא חתך את כולן מן הלחמים ביד נדיבה כדי שיוכל להוציא מהן את התוך הרך ולמלא במקומו, כמנהגו, בכל טוב – גבינה וירקות וזיתים ומרגרינה, ולהחזיק בשתי ידיים ולאכול בפה פעור עד כְּאֵב. מיותר לומר כי אצלנו בבית לא אכלו אף פעם כריכים מגושמים כאלה, אלא היו פורסים את הפרוסות דק-דק כמו שפתיים צרות).

"בוא הנה, מה קרה לך במצח – "

"מה?"

"כמו אינדיאני!"

"אז מה!" צעק גיורא.

"פוּטבּוֹליסט!"

"אז מה!"

"תגדל צִיגוֹינֶר!"

"אז מה!"

"שכל שלך ברגליים, בַּעלֶגוּלֶה! תן לאימא את פשילפקה!"

"אז מה!"

"על כל שונאים שלי! אוֹי, אוי וֵי, הלא נפצעת בְּמֵצח – "

"אז מה!"

"תפסיק להתחצף לְאימא שלך!"

"אז מה!"

"לפני שתקבל על הראש בְּצ'פצ'קה – "

"פְּשֶׁפּוּפְּקָה!"

"מה?" ירו עיניה חיצי-אש.

"פשפופקה! פשפופקה! זה מה שאת – פשפופקה! זה מה שכולם אומרים עלייך במושבה – שאת הפשפופקה המלכה של כל הפשפופקוֹת! – שאַת הקוּרְבֵע של כל הקורבֵעס ושאַת הפּרוֹסטִיטוּטְקָה של כל הפּרוסטיטוּטְקֵעס שאוכלות בּוּלִיבִּיף מהטִיזִי של כל חייל אִינְגְלִיזִי ומכל שמוק שלא עשו לו ברית מילה!"

את סוף דבריו כבר כמעט שלא שמענו כי ברח על פני השדה החרוש, והיא אחריו עם הצ'פצ'קה המאמנת אותו לרוץ – עד שכמעט ונעלמו מעינינו, ונִשארנו עומדים נדהמים עם העגלה הקטנה והחמור הסבלן.

(פשפופקה, ויש אומרים – קְשֶׁפּופְּקָה או פּשקוּפּקה, למי שלא יודע ולא שמע פולנית בילדותו – זה מין שיבוש של תגרנית, אשת-רחוב, כינוי לגמרי לא מחמיא לאישה, ועוד מפי הבן שלה, שלא לדבר על קוּרבֵע, שזה באידיש מקצוע של רחב הזונה).

כך בא על סיומו במפתיע יום-השדה שלנו.

כן? כבר נגמר? כבר צריך לסיים? הלא יכולנו ליהנות עוד מכל-כך הרבה דברים ביום-השדה, ולמה לקטוע אותו באמצע, עוד לפני ארוחת-הצהריים, ככה סתם, בגלל איזו התפוצצות מסתורית? וצ'פצ'קה של אימא מאמנת כדורגלן-לעתיד בנבחרת ישראל?

מה אפשר לעשות?

צריך לכתוב כאן באותיות גדולות – סוף, וללכת למִטבח לאכול פלח אבטיח מתוק וקר עם גבינת-צאן מלוחה.

או אולי אפשר פשוט להחזיר לאחור את העלילה, כמו בסרט שמקרינים הפוך, עד לאותו רגע שבו נשמעה הירייה ונשמע הזמזום המרוחק של המטוס, ואנחנו שלושתנו, ערומים, עדיין משתובבים בבריכה.

וההתפוצצות? סתם המצאה?

לא. היא עוד תתרחש, אל דאגה. והיא אכן התרחשה, אבל לא ביום-השדה הזה ולא בספר הזה אלא שנים אחדות יותר מאוחר. זה היה מאורע! יותר מהשריפה שכילתה את הצריף החדש של מכבי-האש! כל המושבה קפצה בבהלה. וחשבתי תחילה – מדוע לא לכלול גם זאת בסיפור שלי? אבל די מהר נוכחתי שההתפוצצות יוצרת אווירה קשה מדי, אווירה של בהלה, והיא אסון לסיפור, אסון ליום-השדה שנקטע, ואסון לסופר שנתקע ואינו יודע במה להמשיך.

אני חוזר אפוא לראשית הפרק, כאילו המשכו לא נכתב כלל.

עד כאן מתוך "ספר הגעגועים"

אבל אולי התערבב לך, נמרוד כהן, הסיפור על הפיצוץ בחדר בתל אביב עם הפיצוץ שאירע ברחוב הרצל בפתח תקווה, לא רחוק מהאיזור שבו נולדו וגדלו הסופרים חנוך ברטוב, יהושע קנז, גדעון תלפז ודוד מלמד. בקומה השנייה של הבית הפינתי לצד דרום-מזרח נפער חור ענק בגודל של קיר, וסיפרו ששם בחדר טיפל חבר אצ"ל בחומרי נפץ ואירעה ההתפוצצות. היינו עוברים שם ומביטים בהשתאות על החור בקיר החיצוני הפונה לרחוב הרצל. אינני זוכר אם היו קורבנות. אולי יוסי אלקוני, שהיה גר לא רחוק משם, יוכל להשלים לנו את הסיפור.

* * *

יוסף דוריאל

מסע שידורי ישראל לטמטום הציבור

מה שהיה מוגדר במילון המשטרתי בתור "אין עניין לציבור" זוכה לכיסוי חדשותי החוזר על עצמו עד לעייפה, על חשבון נושאים גורליים שחשוב להביאם לדיון ציבורי, בהיעדר טיפול שלטוני בהם. כמה פעמים התרגלנו לשמוע בראש מהדורת החדשות דברי הבל חוזרים ונשנים על נושאים שוליים, הנלעסים שוב ושוב? הנה כמה דוגמאות:

תג מחיר: את מי מעניין גרפיטי פרימיטיבי שלא ברור מי כתב אותו ולמה הוא מטיף? ולמרות זאת, הסיפורים על הופעת הגרפיטי הזה הובאו פעם אחר פעם כנושא חדשותי חשוב, והגיעו לשיא בסקירת השריפה במסגד טובה-זנגריה עם שיירות פרנסי הציבור שבאו להתנצל על פרובוקציה שנעשתה לפי כל הסימנים בידי תושבי המקום עצמם.

אוטובוסים להסעת חיילים בחינם: כמה פעמים היינו צריכים לשמוע את הצעקות ההיסטריות של האימא ש"הילד" שלה הוזמן לנסוע חינם באוטובוס לחיילים, ביום א' בבוקר, במקום לקנות כרטיס לרכבת? איזה טרגדיה קרתה כאן? שמענו משהו דומה מאימהות לוחמי תש"ח שלא חלמו לקבל שירות כזה לחזרה מחופשה בבית אל קו האש?

פרשת הגברת ר': את מי ועד כמה מעניין לשמוע על יחסים אישיים בין פקידי ופקידות משרדי הממשלה? האם היתה הודעה על חקירת משטרה שיש בה עניין לציבור? האם היתה הודעה מעניינת של ראש הממשלה בנושא?

לעומת סיפורי-הבל אלה לא ראינו שום ניסיון לטיפול תקשורתי רציני בתופעות חשובות וחמורות, שהשלטון משתמט מלטפל בהן או מטפל בצורה מעוותת. אציין להלן רק אחדות מהן, שהיה לי חלק אישי בחשיפתן.

מערכת משפטית בשרות אינטרסים זרים: שר המשפטים וצמרת משרדו נמנעים מלחקור חשדות מבוססים על החלטות משפטיות שהתקבלו בהשפעת אינטרסים זרים, והביאו נזק רב למדינה. לאף אחד אין שאלות על כך?

מי גרם לשריפה הגדולה בכרמל? הודעות משטרה בזמן-אמת דיברו על כמה מוקדי הצתה של השריפה בכרמל. מי גרם להשתקת החקירה שהתבקשה מכך ולהעמדת האשמים לדין? מה עושים למיגור טרור ההצתות?

פיגור מסוכן בתורת הלחימה של צה"ל: מבחן התוצאה של מלחמת לבנון 2 ומבצע "עופרת יצוקה" היה – מפלה. מי מנע את עדכון תורת הלחימה של צה"ל למצב האסטרטגי הנוכחי? ובמיוחד – כשמדברים על הכוונה לצאת למבצע "עופרת יצוקה 2"?

מחדל ההשלמה עם עלילות הדם: מאז תחילת שנות הגלות היו עלילות הדם על יהודים דלק בטוח למסעי טבח. מאז הקמת המדינה, אמור היה מצב זה להשתנות, כשלרשות המדינה אמצעי-נגד לדיכוי עלילות. הזנחת השימוש בהם גורמת לנזקים בקנה מידה היסטורי ומהווה פשע בפני עצמו נגד העם היהודי ומדינתו. מישהו חייב לבדוק מי אשם בהשלמת הממסד והתקשורת בישראל עם עלילות הדם המופצות בעולם ומשרתות את מסע הדה-לגיטימציה של המדינה.

השלמה עם אופנת הפסטיבלים של שנאה לישראל: שנה אחר שנה מתפשטת בקמפוסים האמריקאים, שם צומחת מנהיגות העתיד, האופנה לקיים "שבוע שנאה לישראל" – למען חרם, נישול וסנקציות (BDS). מחדל הטיפול בתופעה זו ייצור מצב בו לא יהיה לנו בעוד כמה שנים עם מי לדבר בממשל האמריקאי. אף אחד לא אחראי לכך אצלנו?

מחדל אי-השילוב של ישראל במניעת משבר הנפט: ב-2003, עם תחילת המתקפה האמריקאית על עיראק, קיבלו קברניטיהם דף המלצות לניצחון במלחמה, מהגוף שצבר את הניסיון העשיר ביותר במלחמה נגד האימפריאליזם הערבי – פורום ותיקי מלחמת העצמאות של ישראל. אחת ההמלצות החשובות הייתה – להחיות מחדש את קו הנפט מעיראק לחיפה, תוך שחרור המערב מהתלות במיצרי הורמוז הבעייתיים וחיסכון של 5,000 ק"מ שייט של מיכליות בכל כיוון. התזכיר נמסר גם לשר החוץ בישראל, כדי לקדם את הרעיון במישור הדיפלומטי הגלוי והסמוי. מאז, לא קרה כלום, ורק היום רואים כולם את איוולת ההחמצה. אף אחד לא אחראי לכך?

רכבת אשדוד-אילת, כגשר יבשתי ים-תיכון-ים-סוף: מזה עשרות שנים מונחת אצל קברניטי המדינה תכנית לגשר יבשתי כנ"ל, על התועלת המצופה ממנו בקנה מידה בינלאומי. ביצוע התוכנית לא דרש כסף ממשלתי. כיום, מישהו נזכר בה, אך בכוונה לבצע אותה בצורה מעוותת, עם בזבוז כסף ציבורי רב. אף אחד לא שואל איך זה קרה?

מחדל ההגנה ממתקפת טילים: מומחי ביטחון מתחרים ביניהם באומדן המיספר הענקי של טילים המאיימים עלינו, אך אף אחד לא מעיז להודות שמערכת "כיפת ברזל" לא תוכל לתת תשובה להתקפה בהיקף כזה. בשנים האחרונות התקדם מאוד פתרון בעייה זו באמצעות מערכת לייזר. אף אחד לא שואל מי אחראי להמשך השקעות הענק ב"כיפת ברזל" – במקום לקדם את פתרון מערכת הלייזר, הנמצא בהישג יד.

  במשטר דמוקרטי, כדי לאלץ את הממסד השלטוני למלא את חובתו לציבור, חייבת תקשורת אחראית להציג לציבור את מחדלי השלטון, כדי ליצור לחץ לתיקונם. אם זה לא נעשה – אין טעם להלחם על חופש הדיבור והפרסום, שיתרכזו בדברי הבל אך יעקפו את הבעיות הרציניות באמת.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מוצעת אסטרטגיה לאומית חדשה – במקום זו שכשלה.

* * *

זרח ורדי

1. הערה לכתבה של אלישע פורת

 "חברותא עם הרב דוד הרטמן", חב"ע 713

אלישע פורת הזכיר את חתנו של הרב, רס"ן אהרון כץ, שנפל במלחמת שלג.

רצ"ב הקטע על העניין בוויקפדיה:

"ב-24 ביולי הופל בטיל קרקע-אוויר מטוס הפנטום של הטייס סרן גיל פוגל והנווט רס"ן אהרון כץ והם נטשו את המטוס. לאחר הגעתו לקרקע נלקח פוגל בשבי סורי, ואילו כץ פגע בקרקע במהירות גבוהה, וככל הנראה נהרג במקום. לאחר שנתיים פוגל שוחרר במסגרת עסקת חילופי שבויים, שכללה גם את החזרת גופתו של כץ לארץ."

אני זוכר את אהרון ז"ל שלמד במדרשית נועם בפרדס חנה. הוא היה משכמו ומעלה, תרתי משמע – גם גבוה מאד וגם חכם ומבריק. אני זוכר שסיפרו עליו, שהוא היה בין מתכנני המבצע במלחמת שלג, שבמהלכו חוסל כל מערך הטילים הסורים בשעות אחדות, בלא שהופל לנו אף מטוס אחד.

2. רוב החרדים עובדים בשחור

ברצוני להעיר על מה ששמעתי ברדיו. פרופ' סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, אמר בכנס הרצליה שרק 40% מהחרדים עובדים.

מר סטנלי פישר, הצחקת אותי!

אם היית טורח לבדוק ברצינות את הנתונים, היית מגלה את האמת, והיא שבכל תא משפחתי של חרדים, הבעל עובד, וזה מגיע ל-90% לפחות!

אלא מה, רובם עובדים בשחור. יש להם מערכת כלכלית משלהם והכול מתגלגל בהיקפים עצומים – בשחור, או אם נרצה לדייק "בשטרות ירוקים", אבל רוב רובם עובדים ומתפרנסים.

שאל כל חרדי מצוי ויאמר לך.

* * *

אריק כץ

בזכות נועם שליט

זכותו של כל אדם, גם אם קוראים לו נועם שליט, לעסוק בפעילות ציבורית. זו לא בהכרח הנאה וגם לא מנעמי השלטון. זו שליחות המפעמת בלבו של מי שרוצה לתרום למדינה ואולי "להחזיר" בפעילות ציבורית-חברתית-מדינית, לציבור שעשה כה הרבה עבורו.

יש הרבה עוגמת נפש למי שנכנס לתחום הזה. יותר מליקוק דבש... הם סופגים הרבה "יריקות בפרצוף", הטחת רפש ועלבונות. (ראה יאיר לפיד שפתאום כולם מתעניינים בתעודת הבגרות שאין לו ובטירפוד ניסיונו ללמוד לתואר שני [ושלישי] בבר אילן).

נועם שליט לא אשם שבנו נחטף ולא אשם שהמדינה לא הצליחה להחזירו במחיר אחר... זה מחדל של המדינה ושל מנהיגיה. לא שלו. יתכן שבהתנהלות אחרת, של הממשלה, ניתן היה להחזירו עוד קודם ולא במחיר כה כבד. נועם שליט לא אשם בזה שניהל מאבק ציבורי מדהים, חוצה גבולות, חוצה מפלגות וחוצה סקטורים. כל אחד מאיתנו היה עושה כך עבור ילדו.

הטענה כי הקמפיין חיזק את החמאס וגרם נזק למדינה היא טענה אומללה ומבישה. בשביל זה יש הנהגה, ממשלה, צבא. מה הממשלה עושה להחלשת החמאס? או אז, להפיל את חיזוק החמאס על משפחה הפועלת להשבת בנה? זה פתטי. מי שאשם בחיזוק החמאס זה ראש הממשלה שהפך את הגעת גלעד הביתה לטקס מפואר ורב רושם, בכיכובו והרמטכ"ל שקרא לו גיבור...

זה לא פוסל את אביו לפעילות ציבורית, פוליטית, להיות שותף. לפעול לשינוי חברתי. בגלל מאבקו המדהים לשחרור בנו הוא צריך "לחזור להר" – למה?!

מעבר לכך, הוא לא כופה עצמו על איש. בשביל מה יש ציבור? בשביל מה מצביעים? למה יש פריימריס? למה יש בחירות? איש לא יצביע עבורו בגלל בנו. או בגלל שהוביל צעדת המונים לירושלים. או בגלל שישב חודשים ארוכים באוהל. ציבור הבוחרים יאזין לדעותיו של נועם, ישמע את האג'נדה שלו ורק אז יחליט אם הוא מתאים או לא. הקמפיין שניהל הוסיף לו יכולות להתנהל מול שועי עולם, לנאום באופן רהוט, לא להשפיל עיניים. להיות ענייני וממוקד. זה יכול לתרום לו בפרק הבא. הציבור ישפוט! זה לא ניצול ציני של מצבו. כפי שנאמר לעיל: זה רצון לתרום ו"לתת למדינה" ולחברה שנרתמה עבורו ועשתה כה הרבה להשבת בנו.

אם הוא לא ייבחר, זו לא תהיה טרגדיה עבורו. הוא ישוב ל"ישקר" או ימצא עיסוקים אחרים.

אם כן ייבחר, השמיים הם הגבול...

* * *

מרדכי קידר

גסיסת האריה

קץ משטר הבעת' בסוריה – מותה של האידיאולוגיה הזרה האחרונה במזה"ת

ידוע כי שם משפחתם של נשיא סוריה הקודם ושל בנו, הנשיא הנוכחי, הוא "אסד" – אריה בערבית. אך המצויים בענייניה של סוריה יודעים כי שם משפחתם המקורי הוא "אלווחש", "פרא אדם", אלא שסבו של בשאר שינה את שם המשפחה ל"אסד", שהוא מכובד, מקובל, ויפה יותר. בתקופה האחרונה, רבים בסוריה שבים לכנות את אסד בשם משפחתו המקורי, הנותן הסבר טוב יותר לאופן הלא מכובד, הלא מקובל והלא יפה שבו הוא מתייחס לאזרחיו שוחרי החירות וזכויות האדם.

כאשר יותר מדי אנשים אומרים שהשלטון בסוריה עומד ליפול, די באמירה זו כדי לערער את האמון בו שעדיין, אולי, מפעם בלב חלק מהתומכים בו. אין מדובר בגרעין הקשה של התמיכה באסד, שיתמוך בו בכל מצב והמורכב בעיקר מבני העדה העלווית, אלא באנשים המצויים בפריפריה הפוליטית בסוריה ומחוץ לה, שבעבר היו קשורים בשלטון הסורי.

אחד מהם הוא השייח' השיעי הלבנוני צובחי טופיילי, אחד מ"האבות המייסדים" של חיזבאללה ומזכ"לו הראשון, שהכיר מקרוב והוקיר עד מאוד את התפקיד שמילאה סוריה לפני 30 שנה ביצירת חיזבאללה, בחימושו, באימונו, ובהבאתו להיות הכוח הגדול והחזק ביותר בארץ הארזים.

השייח' טופיילי צוטט השבוע באומרו: "המשטר הסורי עדיין יכול להוביל תהליך של מעבר אל 'השינוי ההכרחי', אלא שזה כרוך באימוץ הדמוקרטיה, גם אם בהדרגה, לפני שיאזל הזמן." טופיילי גם אינו סומך על תמיכת רוסיה לאורך זמן, כי גם הרוסים אינם "מתאבדים פוליטיים", וכשיבינו כי שלטונו של אסד נגמר, הם יסירו ממנו את תמיכתם. דיבור מפורש כזה מפי השייח' על סופו של משטר ערבי, ועוד השכן הגדול והפטרון החזק של חיזבאללה, הוא דבר שלא ייעשה בתרבות הפוליטית של המזרח התיכון, ואם טופיילי מרגיש בן חורין לדבר כך, אז משהו בסיסי מאוד השתבש בסוריה.

גם איראן ("הסוג הגרוע ביותר של דיקטטורה," לדבריו), התומכת הנאמנה של סוריה וחיזבאללה, אינה יוצאת נקייה מביקורתו של טופיילי: "התפקיד האיראני מצדיק את המאבק נגד אסד, והיה ראוי כי האיראנים יתמכו בהסכמה בין כל חלקי החברה הסורית (כלומר: בכניעה של אסד לדרישות מתנגדיו)." תמיכתו הפומבית של טופיילי בעם הסורי נובעת מתחושתו כי אסד יפסיד במאבק והעם יהיה הצד המנצח, וכי כדאי ללבנונים בכלל ולשיעים בפרט להשקיע בעם הסורי ולא בשלטון המט לנפול. דבריו אלה של השייח' מצביעים גם על מחלוקת בקרב העדה השיעית בלבנון: חיזבאללה שולח חיילים לסוריה שיילחמו למען אסד, וטופיילי המשמש בתפקיד "המבוגר האחראי" אומר דברים שאין מפורשים מהם על חשיבות התמיכה בעם הסורי דווקא ולא בשלטון.

ההסתה באה מאלג'זירה

האופוזיציה לאסד הולכת ומתגברת, כוחה הצבאי גדל והישגיה בשטח מתרבים מיום ליום למרות האבידות. האבידות מוכיחות עד כמה נחושים לוחמי "הצבא הסורי החופשי" להשיג את מטרתם, אפילו במחיר גבוה. זאת לעומת המוראל ההולך ומתדרדר אצל החיילים של צבא השלטון, שחלקם ממשיכים בלחימה נגד מתנגדי המשטר רק כדי לא להיות מוצאים להורג בידי מפקדיהם בחשד של נטייה למורדים. "הצבא הסורי החופשי" הצליח להשתלט למיספר ימים על אזורים בקרבת הבירה דמשק ונסוג כדי לא לתת לצבא השלטון סיבה לפעול באכזריות נגד אוכלוסי האזורים הללו. ללא ספק, צבא המורדים מוכיח כי יש לו יכולת להציב אתגר אמיתי וממשי לצבאו של אסד. מיספר ההרוגים בקרבות הולך וגדל ומגיע לכמעט 100 הרוגים ביום, ובמקביל גדל גם מיספר החיילים והקצינים העורקים מצבאו של אסד. עם זאת, יחידות שלמות טרם ערקו, וצבא המדינה עדיין אינו מתפרק.

התקשורת של המדינה מאשימה את "כנופיות הטרור" בבגידה באחדות הלאומית, בשירות האינטרסים של "הציונות, הקולוניאליזם והעות'ומניזם," השואפים לפרק את העולם הערבי ולעצבו לפי ראות עיניהם. העם הסורי הגיבור, לדברי התקשורת של אסד, ינחיל תבוסה ניצחת לכל הקמים עליו, מבפנים ומבחוץ, הקרובים (ישראל, טורקיה) והרחוקים (אירופה, ארה"ב) ויוכיח לכולם כי הוא חזק יותר מכל מזימותיהם האפלות.

למתקפה מיוחדת מפי דוברי השלטון זוכות אמירויות המפרץ ובראשן קטר, שלה שייך ערוץ "אלג'זירה". התחושה – המוצדקת במידה רבה – של אסד ומקורביו, היא כי אמיר קטר, ברצונו להשתלט על העולם הערבי, החליט להפיל את כל השליטים החזקים, וכי ההסתה של "אלג'זירה" היתה הגורם להפגנות בלוב, במצרים, בתוניסיה, בתימן ובסוריה.

העתיד: פירוק לגורמים

לאחרונה החלו להגיע רמזים לשתי התפתחויות חשובות המתרחשות בימים אלה בסוריה: האחת היא סדרת ידיעות על נשק כבד ותחמושת רבה המועברים להרי אנצאריה, האזור העלווי הנמצא במערב סוריה מצפון ללבנון. משמעות העברת הנשק לאזור זה היא אחת ויחידה: העלווים מתכוננים ליום שאחרי התמוטטות השלטון, ולבריחה ההמונית של מאות אלפי עלווים מהאזורים האיסלאמיים, כשיגלו כי המוסלמים רודפים אותם כשבידיהם סכינים שלופות. הנשק המועבר לאזור העלווי נועד להגן על המדינה העלווית שתקום כדי להגן על בני העדה – שהמוסלמים רואים בהם כופרים ועובדי אלילים.

ההתפתחות השנייה היא כינוס שהתקיים בארביל, בירת כורדיסטן העיראקית, שכלל נכבדים כורדיים מסוריה ומעיראק. גם הם דנו ב"יום שאחרי" – במקומם ובמעמדם של הכורדים בסוריה לאחר שישתחררו מדיכוי שנמשך עשרות שנים. הם אינם רואים את עצמם ממשיכים לחיות תחת רחמי הערבים, וקרוב לוודאי שהם יקבעו בשטח עובדות שיקנו להם עצמאות, מלאה או חלקית, בדומה לעצמאות הכמעט מלאה שנטלו לעצמם אחיהם בעיראק. ייתכן אף שהדיונים עסקו בשיתוף פעולה ואולי אפילו באיחוד בין כורדיסטן העיראקית ובין זו הסורית, שמשמעותו היא אתגר גדול לאיראן ולטורקיה, שבשתיהן חיים מיעוטים כורדים גדולים, שואפי חירות וזכויות אדם.

  שתי ההתפתחויות הללו מצביעות על כך שהתממשות המגמה שכתבנו עליה כאן בעבר – התפרקותה של סוריה למספר מדינות בעקבות נפילת השלטון – קרובה.

  גם בזירה הבינלאומית ההתרחשויות בשבועיים האחרונים עולות שלב, עם מעבר התיק הסורי מהליגה הערבית אל מועצת הביטחון של האו"ם, שכן יש ביכולתו של הגוף הבינלאומי להפעיל כוח נגד אסד, כדוגמת זה שהפעיל נגד סדאם חוסיין ונגד קד'אפי. המשטר הסורי נכשל במקום שבו הצליחה אמירות קטר – להעביר את התיק הסורי למישור הבינלאומי, ולטעת בעולם את התחושה כי פעולות המשטר הסורי מזיקות לעולם יותר מיכולת הספיגה שלו.

  שוב מופיעה האמירות הקטנה הזו ככוח המניע את העולם הערבי, בשלב זה במילים ובהחלטות, ואילו השלטון הסורי, שהתפאר שנים רבות בכך שהוא "קיבלת אלערובה", "כיוון התפילה של הערביוּת", מופיע ברבים כשלטון חסר מוח, מחוק מצפון, ובעל שרירים שיצאו מכלל שליטה.

  אומנם במועצת הביטחון יש לרוסיה ולסין מעמד של חברות קבועות והן בעלות זכות להטיל וטו על החלטות בלתי סימפטיות מבחינתן, אך גם לזה יש גבול.

קיצו של המהפכן האחרון

המבוגרים בינינו עוד זוכרים את החלוקה המסורתית של העולם הערבי למדינות רדיקליות / מהפכניות / פרוגרסיביות / מתקדמות / מצד אחד, שמוסקווה היתה "כיוון התפילה" שלהן, כשמולן התייצבו אז מדינות המבוססות על חברה שבטית ודתית, שכינוייהן הקבועים היו: מסורתיות, אנטי-מהפכניות, רגרסיביות ומפגרות. ה"מתקדמים" היו גמאל עבד אלנאצר, חאפז אלאסד, קד'אפי וסדאם חוסיין. הם אימצו את התורה הסוציאליסטית הסובייטית, ותרגמו אותה ל"סוציאליזם ערבי" במצרים, ול"בעת'" בסוריה ובעיראק. השנאה לישראל היתה אמורה להיות הדבק בין חלקי האוכלוסייה, והמאבק נגדה החליף את ההתמודדות עם העוני, הבערות, ההזנחה והשחיתות. המאבק נגד ישראל ננטש, והתמודדות אמיתית עם חוליי אותן מדינות כלל לא החלה. לכן הם האשימו את ישראל, אמריקה, המערב, הקולוניאליזם, הקפיטליזם, ואת כל אותם מאפייני מה שהם סירבו להיות כלפי חוץ, אך לא נמנעו מלאמץ בחדרי חדרים. כך לאחרונה התגלו וילות הפאר של קד'אפי. הוא אומנם הקפיד לקבל את אורחיו באוהל בדווי רחב ידיים ומתנפנף ברוח, כדי לעשות רושם שהוא פועל על פי מסורת המדבר הבדווית הטהורה, הזכה. אך את חייו הפרטיים בילה בהוללות ובהפקרות בנוסח ההדוניסטי והבקכנאלי של אירופה הדקדנטית.

צחוק הגורל הוא שכל המשטרים "המהפכניים", שמטרתם היתה להנדס מחדש את החברות הערביות על פי הדגם הסוציאליסטי הסובייטי, נדרסו בשנה האחרונה תחת רגלי החוגים המסורתיים, השבטיים מצד אחד והאיסלאמיים מצד שני. התהליך אמור היה להתרחש מיד עם נפילת בריה"מ, אלא שבמזרח התיכון תהליכים דורשים הרבה זמן ואומץ, וקצת כוח ארגון, שאותו מספקים לאחרונה האינטרנט ואתרי התקשורת החברתית.

אסד נלחם היום את מלחמתו של המוהיקני הסוציאליסטי הבעת'יסטי האחרון שנותר נצור במבצר השקר הסובייטי, כשממול מתנפלים עליו גלי האמת המזרח תיכונית, של השבטיות והנאמנות לדת ולמסורת, ומאיימים להסיר את ראשו מעל כתפיו. ממש כך. צחוק הגורל הוא שדווקא הרוסים, שהדפו מעל כתפיהם את חרפת "דגל הדם" ששלט בהם 70 שנה, הם הממשיכים להנשים את השלטון הסורי הגוסס, המשמיע את הסיסמאות הנבובות תוצרת מוסקבה של שנות לנין, סטלין, חרושצ'וב וברז'נייב, מגרונם הניחר של הפוליטרוקים הסובייטים האחרונים, דוברי הערבית, שנותרו לאחוז בצווארי המיקרופונים בדמשק.

בני סוריה – רעבים, צמאים, קפואים, מדממים אך תאבי חירות וזכויות אדם – הם המהפכנים האמיתיים, המנסים לסלק את המהפכנים המזויפים שהשתלטו על העולם הערבי במאה ה-20 באמצעות אידיאולוגיות זרות שמעולם לא הצליחו להיטמע בשטח, בלבבות הציבור הרחב. המאה ה-21 היא המאה של האמת, המרה עד מאוד, השוררת ברחבי האזור שבתוכו אנו חיים: פה שולטים השבט, הקבוצה האתנית (ראה הכורדים), הקבוצה הדתית (האחים המוסלמים) והעדה הדתית (סונים, שיעים). כל "איזם" זר – מסוציאליזם ועד ליברליזם – יידחה על ידי האזור כמו אבר זר שמנסים להשתיל בגוף חי, גם במחיר של תפקוד לקוי ואפילו של מוות.

  סוריה היום דוחה את אסד, הכופר באיסלאם וה"סוציאליסט", כמו שאזור איסלאמי מסורתי דוחה כופרים ומייבאי אידיאולוגיות שאין בהן ממש.

  האידיאולוגיה המיובאת מתה, תחי הנאמנות המקורית לשבט, לאתנוס, לדת ולעדה.

* המאמר התפרסם במגזין "מראה" 184 וכן ב"מקור ראשון".

* * *

אריה רוזנברג

אהבה ספורטיבית

הכול החל במודעת דרושים, בעיתון מעריב של יום ששי, דרושים לתפקידי "מרכזים" בכפרי אכסון למשחקי "המכבייה". זומנתי למפגש הכנה לקראת משחקי המכבייה הוצבתי בצוות מעורב בנים בנות בראשות מנהל כפר האכסון. המנהל א', אשר זה יהא כינויו מטעמים מובנים, ערך היכרות בינינו, כל חברי הצוות. במבט ראשון א' כלל לא הרשימנו, למען האמת אף אחד מחברי הצוות לא היה מרשים, וזאת לשון המעטה! לאחר שיחה חופשית בת כרבע שעה בה הציג כל אחד את עצמו, יכולה הייתי להבחין בגוון קולו החם והסמכותי של א'. את דבריו תיבל בסיפורים קצרים ובבדיחות, חלקם מהחיים אשר העידו על ניסיון חיים רב.

משחקי המכבייה החלו ואנו נכנסנו לשגרת עבודה שרובה תחת לחץ ואמורה לפתור בעיות של כפר אכסון שמנה 300 ספורטאים יהודים צעירים מרחבי העולם היהודי. לאט אך בהתמדה יכולים היינו לראות כיצד נרקמים קשרים בין הצעירים לצעירות וככל שנקפו הימים הפכו הכרויות אלו, למעמיקות יותר ויותר. עיניי אשר שוטטו בכל פנה בכפר האכסון הבחינו בערגה במבטי האוהבים אשר לעת ערב החלו להיעלם להם לכיוון חוף הים הסמוך כדי להתבודד.

ערב אחד, בעודנו ישובים במשרד כדי לתכנן את יום הפעילות הבא,רפרפה ידי כאילו מבלי משים על ידו של א', בשרי הפך חידודים ושערי סמר לו! הבחנתי כי תוך כדי המעשה השתנה גוון קולו של א', לפתע פנה אליי באופן שונה מאשר עד כה וביקשני לספר לו מה היו מניעיי, אישה בשלה, עורכת דין במקצועה, נשואה, להתנתק מהעבודה ומהבעל לשלושה שבועות של עבודת לחץ שכזו.

בהמשך עוד הוסיף ואמר כשהוא תולה בי מבט רב משמעות "בחיים, לא אתן לרעייתי לקחת חלק באירוע מעין זה, שהפיתויים בו רבים וכרוך כמובן בהתנתקות מהבית לתקופה ארוכה."

שקט השתרר בתום דבריו, ואני, כולי נרגשת, חום הציף את גופי הצעתי לרדת לשפת הים כדי שלא נופרע בשיחתנו. החול הלבן העדין היה חם למדרך רגלינו, אדוות המים החרישית הבליעה פעימות ליבי, את געש דמי בעורקים ניתן היה לשוות לשפיעת נהר גדול בדרכו להיבלע במרחבי הים האין סופיים. השתרענו זה לצד זו על החול ולא חלפו מספר דקות ומצאתי עצמי מספרת ל-א' על המשבר בנישואיי!

הוא הביט בי בעיניו החומות וסיפר אף הוא על משברים שעבר בחייו תוך כדי הדגמות על מה עושה גבר בגילו כאשר נדרש הוא להכין מאזן מה השיג בחייו ומה לא. מצאתי עצמי קרובה אליו נפשית כאילו הכרנו עשרות שנים, אך את סודי הגדול לא הסגרתי. א' חזר כל הזמן על המשפט "את מסתירה ממני משהו", במהלך השיחה המהפנטת ידע הגבר שלידי לשלב קטעים משיריו. ערב זה קרב אותנו מאוד, ועשינו לנו מנהג כל ערב בתום הפעילות לרדת ולשוחח בשפת הים.

לקראת סיום משחקי המכבייה מצאנו עצמנו בערב האחרון שוכבים על החול הלבן קרובים מאוד זה לזה יותר מאי פעם בעבר. עיניי היו מצועפות ובשערי נזרק ריח ים מלוח, הרגשתי משיכה עזה לגבר ששכב לצידי, רועד משהו מצינת הערב או שמא מריגשה, לפתע, שמעתיו בלחש "מה סודך?"

הפעם לא יכולתי שלא לספר על המשבר בנישואיי, שנבע בין היתר מחוסר היכולת שלי להרות.

א' טמן ראשו בין שדיי הביט למעלה אל עיניי ברגש ובהבנה, שילב אצבעותיו בשלי ובלא מילים החל לעגוב עליי, מעשה האהבה ארך דקות ארוכות, רק גלי הים מתחת וריבוא כוכבים מעל, היו עדים לזוג שאהב בחול הים ללא מורא.

סוף דבר

היום לאחר שעברו השנים הנני מגדלת שני ילדים כאשר בכורי מזכיר לי את ימיה המרתקים של המכבייה המתרחקת.

* * *

רוֹן גֵּרָא

אַבָּא

  מֻקְדָּשׁ לד"ר אֹרֶן אַגְרָנַט  

זֶכֶר אָבִי עָטוּף בְּמַכְשִׁירֵי הַחְיָאָה,

בַּמַּחְלָקָה הַפְּנִימִית,

בְּחֶדֶר בֵּן עֶשְׂרִים מִטּוֹת .

מְחַיֵּךְ אֵלַי וְלוֹאֵט:

"אֶתְגַּבֵּר וְאֶחְזֹר לִחְיוֹת."

וַאֲנִי רָווּי כְּאֵב שֶׁהַסּוֹף קָרוֹב

לֹא מְסַפֵּר לוֹ שֶׁאֵין מָקוֹם

בְּטִפּוּל נִמְרָץ.

בְּצוּף שְׂפָתַי דּוֹבֵב:

"...כְּבָר יוֹתֵר טוֹב, הַקְּרִיטִי חָלַף."

מְנַסֶּה לְגַיֵּס פִּתְיוֹנוֹת נוֹסָפִים לְעוֹדֵד.

הָעֶרֶב יוֹרֵד

צִלְלֵי הָעֲלָטָה מְלַחְשְׁשִׁים – רַק רַע

מוּל עֵינַי-שִׁבֹּלֶת שְׁחֹרָה.

הוֹ אָבִי,

וְאַתָּה מְחַיֵּךְ,

אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לַחְמֹק מִכָּל תְּחוּשָׁה רָעָה

בְּעוֹדְךָ נוֹהֶה אֵלַי שִׂמְחָה וִישׁוּעָה.

לִבִּי רוֹחֵשׁ כָּבוֹד לְאַבִּירוּתְךָ הָאֵין-סוֹפִית

הַמְּבַעְבַּעַת בִּדְאָגָה לְיַקִּירֶיךָ.

רוֹפְאָה מוֹדִיעָה שֶׁאִם לֹא יְצֻנְתָר מִיָּד,

יִגְוַע.

וּבְבֵית הַחוֹלִים "קַפְּלָן" טֶרֶם לָמְדוּ לְצַנְתֵּר

וְהַתּוֹרִים בְּ"בֵּילִינְסוֹן" רְחוֹקִים כְּהָרִים.

נוֹשֵׁם עֲצֵבוֹת אֶתְיַצֵּב לִימִינְךָ,

אַתָּה כְּבָר בְּחֶדֶר אַחֵר בְּאוֹתָהּ מַחְלָקָה.

רוֹפֵא לוֹחֵשׁ: "זֶה הַחֶדֶר מִמֶּנּוּ

כְּבָר לֹא יִתְאוֹשֵׁשׁ."

אָבִי מְשֻׁכְנָע שֶׁיִּתְגַּבֵּר,

שׁוֹלֵחַ אוֹתִי לְבֵיתִי,שׁוֹאֵל לִשְׁלוֹם יַלְדִּי.

אֲנִי בְּעָגַת יִסּוּרִים.מוּבָס

מֵלִיט פָּנַי.

מֵצִיץ בְּיָדֶיךָ הַחֲזָקוֹת הַשְּׁרִירִיּוֹת, אָבִי,

אֶגַּע בֵּן לְלַטְּפָן,

אוֹיָה, מַה קָּרוֹת הִנָּן!

עֵינַי בִּכְוִיּוֹת בְּלִי דְּמָעוֹת,

וְהַכְּפוֹר זוֹרֵם בְּסִמְטְאוֹת דָּמִי.

קוֹל לִבְּךָ מְחַרְחֵר עֲדַיִן בֵּין דְּלָתוֹת לְבָבִי,

זֶה לִבְּךָ הֶחָלוּד, מְפַרְפֵּר.

נְמָלִים עַל גּוּפֵי

דְּלָתוֹת נִפְתָּחוֹת

נִסְגָּרוֹת

חֶרֶשׁ-חֶרֶשׁ צוֹלֵל אֲנִי אֶל אֲפֵלָתִי.

הַשְּׂרָף שֶׁאַרְסוֹ פָּשָׂה בְּלִבְּךָ

הַיְשֵׁר אֶל תּוֹךְ לִבִּי הֶחָשׂוּף

אֲשֶׁר חָזָק הָיָה וְאֵיתָן כְּשֶׁלְּךָ.

אֵיךְ נָהַגְתָּ לוֹמַר בִּצְעִירוּתְךָ?

"הַחַיִּים הֵם הַרְפַּתְקָה חוֹלֶפֶת,"

אֶצְלִי

עִם הַלֵּב הַמֻּכָּשׁ

הַשִּׁירָה  הוֹלֶכֶת וּמִתְחַדֶּשֶׁת.

* * *

ברכותינו שלוחות לזוכים בפרסי אקו"ם

לסופר סמי מיכאל על זכייתו בפרס ע"ש יהודה עמיחי על מפעל חיים

למשוררת ענת לוין על זכייתה בפרס ע"ש שלמה טנאי לעידוד פרסום היצירה

לסופרת יעל מדיני על זכייתה בפרס לעידוד פרסום היצירה לילדים ולנוער

למשורר עדי עסיס על זכייתו בפרס ע"ש נתן יונתן ליצירה המוגשת בעילום שם בשירה

ולסופר משה גרנות על זכייתו בפרס ליצירה המוגשת בעילום שם בסיפורת

* * *

משה כהן

1. הנדון: סיבה לדאגה

מכובדי,

ראש אמ"ן הודיע ש-200,000 טילים מכוונים לישראל, חלקם הגדול מתוך בתים אזרחיים. זה מחריד. במלחמת הלבנון השנייה נורו על ישראל כמה אלפי טילים ופגיעתם היתה רעה. נוכחנו לדעת שמעורבות האוכלוסייה האזרחית כובלת את צה"ל, שאינו יכול להפעיל את עוצמתו מחשש "לפגוע בחפים מפשע" ואינו יכול לתת מענה והגנה על תושבי ישראל.

כעת, כשמאגר הטילים המכוונים נגדנו צמח לממדים מבהילים, האם לא הגיעה השעה שראשי הצבא והדרגים המקצועיים יתנו דעתם וינסחו תורת לחימה מעודכנת שתאפשר לצה"ל להפעיל את עוצמתו כדי להגן על תושבי ישראל. אם נדבק בגישה המסורתית "לא לפגוע בחפים מפשע," הווי אומר "אזרחים" משגרי טילים, שהם הרוב – אנה אנו באים.

אך בסופו של דבר נרגענו. ראש השב"כ הודיע שהסבירות למלחמה היא נמוכה (200,000 טילים זה פרט קטן), הטרור הולך ופוחת (רצח משפחות פוגל ופלמר הם פרט קטן), ושהאיום על המדינה הוא מהטרור של "הגוש האמוני". וזה מעניין, כמה אנשים רצחו נוער הגבעות? כמה טילים יש לאנשי "תג מחיר" מלבד פחיות לריסוס קירות?

נראה לי שלראש השב"כ יש פרופורציות מוזרות, וזה תמוה אצל בעל תפקיד בכיר כל כך. מתגנב החשש שיש לו ראיית העובדות דרך פריסמה פוליטית. הנחת העבודה שלו היא שאסור להאשים ערבים ויש להשתלח במתנחלים, תהיינה העובדות אשר תהיינה. אך הוא אמור להגן על ילדינו.

2. הנדון: עופר צודק

מכובדי,

צודק עופר עיני בדרישתו לקלוט את עובדי הקבלן לשירות המדינה. יש לו טענה צודקת וסיבה מספקת להשבית את המשק ולגרום הפסדי עתק למדינה.

מה יש לדבר, הניסיון של עשרות שנים הוכיח שמתן קביעות לעובדים הוא מירשם בטוח לשיפור מוסר העבודה ולהעלאת הפריון. מרגע שעובד יודע שלא ניתן לפטר אותו, הוא מקפיד לא לצאת בשעות העבודה, ולהשקיע מאמץ מירבי. וְלא, הודות לשיטת הקביעות אין אבטלה סמויה, ואין עובדים מיותרים בשירות הציבורי שלא ניתן לפטר אותם.

עופר הוא בחור כארז.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – "

7. אינטרמצו אחרון בפתח-תקוה,

בדירה שכורה ברחוב שפירא.

באפריל 1967, בגיל 73, חוזרת אסתר לגור בפתח-תקוה, בדירה שכורה. בתצלום שנדפס ב"דבר השבוע" והמלווה את הראיון שערכה עימה רות בונדי כבר עומדת אסתר בכניסה לבית ברחוב שפירא 38 בפתח-תקוה. בסיום הראיון היא מספרת:

בעלי השאיר לי רכוש רב, ואני מכרתי בזול. ראיתי שאני עשוייה לאבד הכל, ואז מסרתי את כל הרכוש שלי לקרן-הקיימת תמורת פנסיה. הפנסיה קטנה, אבל אני מסתפקת בה. אומרים שרק המגרשים שווים עכשיו רבע מליון. אינני מצטערת, רק לפעמים צר לי שלא השארתי לעצמי די כדי לבנות לי בית קטן. מיום שעזבתי את תל-אביב, תמיד בחרתי לי כפר, ששם אפשר לקבל בית בזול. עכשיו, בפתח-תקוה, אגור בדירה. אבל זה בית של ארבע משפחות, ואני בקומה עליונה, אז אולי לא יהיה נורא כל-כך. ויש אוקליפטים...

הציון היחיד הקיים לאסתר בפתח-תקוה, לבד ממצבתה, הוא ציטוט שתי שורות מתוך שיר שכתבה על האקליפטוס, החרותות על-גבי לוחית לצד עץ אקליפטוס לבן ענק, שעליו הם בעלי ניחוח לימוני, והוא מתנשא ברחוב שפירא, לא הרחק מביתו של אברהם שפירא.

עכשיו אסתר סמוכה לאימי ולאחותי וכבר קל יותר לבקר אצלה. ימי מלחמת יוני 67' עוברים עליה בפתח-תקוה, אך אסתר אינה מאריכה שבת בדירה הזו. לטענתה בלילות עוברים צעירים על אופנועים לפני ביתה ומפריעים במיוחד לה, והיא שוב נודדת ושוב נעלמת.

בשיחה בטבעון, ב-3 באוגוסט 1971, היא מספרת לראובן שהם:

חייתי ארבע שנים בכפר-יחזקאל בלי כל הציביליזאציה. בשביל הגלבוע הייתי מוכנה לעזוב הכל. בטהובן מתאים מאוד לגלבוע. זה צירוף נפלא. בשניהם יש שגב גדול ופאתוס. חזרתי לפתח-תקוה בערב מלחמת ששת הימים. הייתי כמו לפיד. ישבתי בחדר-המדרגות וזימרתי את בטהובן. לא נכנסתי למקלט.

מיד לאחר המלחמה, כאשר מתאפשר הדבר, היא נוסעת לירושלים ועולה לקברו של איזאק, בהר-הזיתים, לאחר שלא היתה שם שנים רבות. המצבה, לדבריה, נותרה שלימה.

תמר אבידר, שמראיינת אותה במרס 1968, מספרת:

אסתר ראב יושבת זקופה על כורסתה בדירתה הישנה ברחוב שפירא בפתח-תקוה. היא מתנצלת על הארעיות המקיפה אותנו. אני עושה מאמצים נואשים אחרונים לשכנע אותה שתסכים להצטלם. איני מצליחה. "איני ניראית טוב ואיני רוצה להנציח את מראי זה." – ממש רגישות של נערה. מולנו ניצב שולחן-כתיבה וכיסא בעלי עיצוב בלתי רגיל, עם דוגמה המזכירה עלי-כותרת של פרח. "זה פרי התיכנון של נחום גוטמן ושלי." על הכתלים תמונות מימי תל-אביב הקטנה. על אחת מהן נישארה מזכרת מימי מלחמת ששת הימים: הדבקה של פס נייר, לבל תיפגע הזכוכית. "איני מסירה זאת, אני אוהבת מזכרות."

את התמורות הנפשיות המתחוללות בה לאחר המלחמה ופתיחת הדרכים למחוזות שמאז מלחמת העצמאות היו חסומים בפני הישראלים היא חושפת בפני כתבת "הצופה" נעמי גוטקינד (גולן):

אחרי מלחמת ששת הימים עברתי מחדש על התנ"ך וכל אירועי המלחמה נעשו לפתע מוחשיים ומובנים כמו מלחמות השופטים. בשנים האחרונות מעוררת את דמיוני הארכיאולוגיה. היא חושפת למעננו את הארץ העברית הקדומה של אברהם, של השופטים והמלכים, הכל יש באדמה הזו. עדויות לאלפים. כשהייתי מורה בבן-שמן, גיליתי במורדות הגבעות בריכות עתיקות וגתות בסלע ופסיפסים לבנים, שחורים ואדומים. זה מעיד על המיבנים המפוארים שחרבו. מהו הפסיפס? גובלן באבן, ריקמת אישה בבניין. בנעוריי טיילתי הרבה בארץ עם וילנאי, עם ברסלבי. פעם הגענו למידבא. יש שם רצפת מוזאיקה של בית-כנסת עם גלגל המזלות וכתובת בעברית: "שלום על ישראל." כשראיתי אותה – נרעדתי. כאילו רק אתמול ריצפו כאן... ברמת הגלעד, למחרת, בבוקר השכם, ראיתי עדר איילות בתוך מרחב אין-קץ והרגשתי, זה שלי! גם מנשה וגם גלעד. האם לא מכאן באו הגלעדים לקחת את ראשו של שאול?

והערבים? – הערבים הם רק אורחינו. איני שונאת אורחים, חלילה – אבל הם זרים על אדמתי. לא עסקתי בפוליטיקה מעודי, אבל כמה ימים אחרי המלחמה האחרונה קיבלתי בדואר חוזר עם הסיסמה: "לא להחזיר את השטחים." לי, אישית, ודאי וברור שאין לעשות זאת. הלכתי לאסוף חתימות, תרמתי גם כסף.

אבל דומה שעיקר התמורה שהתחוללה בה באותה שנה איננה לאומית כי אם משפחתית, ועל כך היא מספרת לראובן שהם:

הוכיתי מכה גדולה, האח האחרון והכי קרוב לי – אני חוזרת לכפר-יחזקאל – אבל רוחי אינה עימי – פג הכל ואני עצובה ובודדה ואני מחליטה לחזור לפתח-תקוה להיות לפחות קרובה לקברו, ולאלה שהשאיר בחיים, שהיו יקרים לו –

לצד המכה המשפחתית במות אחיה ממשיכה אסתר לסבול מן המפגעים הסביבתיים:

בפתח-תקוה כבר לא היה כל נוף, היתה זו והיא הינה – עיר מחוסרת טעם ומחוסרת אטמוספירה, מלבד איים כמו "יד לבנים" והפרדסים הישנים והרחוקים שעדיין לא עקרו אותם. אני מסתדרת בדירה וזה גיהינום – אין אוויר אין שקט בסוף אני נתקפת בשיעול ובאלרגיה קשה והרופאה בקופת חולים עומדת בכל תוקף שאעזוב את המקום ואלך למקום בגובה של מאה חמישים מטר – והגורל נפל על טבעון שהיכרתיה עוד מקודם, למקום בגובה זה, נטוע אורנים ובעל נוף נהדר. כאן הוטב לי אבל לא לגמרי.

אך הנדודים ממקום למקום – המעבר לפתח-תקוה באפריל 1967 וכעבור שנה המעבר לטבעון ובתווך הגיחות למקומות אחרים כגון לפנסיון שעל הכרמל – אינם פוגעים בכתיבתה של אסתר. היא חוזרת אל הזכרונות שהחלה לכתוב ב"מחברת הכחולה", עוד בתקופת מגוריה ברחוב אלתר מיהוד בפתח-תקוה, והחומר הזה עתיד להוות את שמונה הסיפורים הראשונים בקובץ "גן שחרב". ב-1967 נדפסים הסיפורים: "שנים יפות", "לייבעדיג אין ליסטיג", "דבח" ו"העקרב", ושנה לאחר-מכן "המרתף".

היא מתמידה לכתוב ולפרסם שירים בקצב שסיגלה לעצמה, ואחד הבולטים בהם הוא הפואימה ההיסטורית "בבתא" המוקדשת לאברהם הרצפלד. על נסיבות כתיבת פואימה זו, הנדפסת בחוברת אפריל 1968 של "מאזניים", היא מספרת לנעמי גוטקינד (גולן):

מהמסמכים שהתגלו במצדה אפשר היה לבנות דמות שלמה של אישה ושל חייה. יכולתי להזדהות עם אישה זו. ראיתי הקבלות מסויימות בין חיי לחייה. כתבתי עליה לאט, לסירוגין. שיר אחד – והפסקה של שנה. עוד קטע – ומנוחה של שבועות. אני מסוגלת לעבוד על כתיבתי הרבה זמן, משום שאיני אוהבת הרבה דיו... רק דברים מרוכזים.

בעקבות הופעת "בבתא" קיבלה אסתר מכתב נרגש מרחל ינאית בן-צבי, הכותבת לה ב-28 במאי, זמן לא רב לאחר צאת חוברת "מאזניים":

משב רוח ממידבר יהודה, מימי מצדה ועין-גדי, הביאה עימה שירתך "בבתא". איזה רעננות – – מתרוננת בך נפשך, דמה בדמך ואיתך אנו מתייחדים עם "בבתא, עבריה קדומה, אישה נצחית יפה". איתך ואיתה אנו צועדים עם שיירתה במידבר, לעזרת אחינו הלוחמים בהר, וחם ליבנו. זה שכרן היה של רבות מבנות ישראל בימי מלחמתנו, רק זה לפני שנה, שיכלו להושיט עזרה לאחים הלוחמים. ברוכה תהיי אחותי המשוררת, אסתר ראב, הרי זכרתיך מימי נעורייך, והרגשה לי כי מחדש שבה אלייך העדנה, מחדש את שרה ברוח הנעורים.

באותה שנה מופיעה אסתר בסרט דוקומנטארי שמופק על ידי הוועד הפועל על חיי אברהם הרצפלד, ובאותה הזדמנות מתחדשת ידידותה עימו והוא מודה לה במכתב על חלקה בסרט. כמו-כן היא מזומנת על-ידי חנינא אמוץ להקליט תוכנית מזכרונותיה על תקופת העלייה הראשונה.

מלחמת ששת הימים באה לביטוי בשירים שהיא כותבת בסתיו 1967 ואשר רואים אור בתחילת 1968: "האם" וכן "פוליטיקה בסתיו" שבו מצויות השורות: "הנצחונות / הגוויות הקצורות, / כתמי-הדם – " יחד עם זאת מתחיל לפעם בשיריה אותו פן לאומי שבנופים החדשים, פן שעתיד ללכת ולהתחזק בשנים שלאחר מכן, כמו בשיר: "גולן, בשן, / חרמון וכנרות / כל המורשת / חבוק במבט." אסתר נפגעת עד עומק ליבה מעמדתה של צרפת, ומספרת לראובן שהם ברשימה האוטוביוגראפית:

בא עימות שאותו ניבאתי תמיד וכאשר החל דה-גול להשתמט והפך לטיפוס השלילי הצרפתי, אזרח קטן עם שאפתנות גדולה – כשהחליט על "האמברגו" – כתבתי מכתב גלוי לדה-גול ושלחתי אותו ל-Figaro, העיתון שלי, שבו שירת כאחד מעורכיו סופר שאהבתי מאוד את ספריו בשעתו Jaques de Laeredelle. כמובן שלא קיבלתי כל תשובה על מכתב זה. יש לי העתק באיזה מקום – כתבתי לו שהוא גזל ממני את התרבות הצרפתית כולה, וכן מכל הסופרים ואנשי-הרוח שבישראל, וחתמתי "משוררת ישראלית". כשסיפרתי זאת – אמרו שמכתב כזה צריך לעבור רצנזיה של ממשלה – אני אפילו לא הרגשתי בזה, עשיתי את זה מתוך אכזבה נפשית עמוקה, והאכזבה נמשכת עד עתה, זה מה שהיה לי עם צרפת.

פתח-תקוה של רחוב שפירא ושל המלחמה נעשית לה "עיר זרה". שיר הנושא שם זה, והנדפס ב"הארץ" ב-16 בפברואר 1968, פותח בשורה: "בית שמן, סגור," ומסתיים בשורות: "שלושה ילדים הולכים לפניי / כתפיהם הרזות, נושאות-העתיד – / עתיד מלחמות וזוועות." הדעת נותנת שקטע-הסיפור "מות הזקנה", שנכתב בשלהי שנות ה-60, מספר על השנה שבה מתגוררת אסתר בקומה השנייה בבית שברחוב שפירא:

מכל דרי הבית התיידדתי עם הזקנה הנכה בלבד.

הבית היה מלא עולים חדשים – צעירים ובשנות העמידה ולכולם צימאון חיים מופרז – הרבה מזון! – אמרו העיניים – (ריח שומן מטוגן היה נודף מבעוד בוקר) – הרבה לבוש, ורוב גוונים ותכשיטים – כאילו אמרו לכסות על שנות רעב ומחסור, אבל הרעב בעיניהם לא נתכסה, הוא פעל על המוחות, על הרגליים, הכל התנועע וחי בריתמוס מוגבר לא טבעי – ולא שאהבתי חיים המפכים כמי-שילוח – אלא היה בבני-אדם אלה משהו – כאילו נפלה מעליהם איזו קליפה שהיא הכרחית לגידולם, יותר נכון כאילו סחטו מהם את מיץ החיות הרגילה, קלפו אותם מקליפה שאדם-רגיל מחונן בה באופן טבעי – כמו העץ הזה הגדל בחצר –

לא יצאו מכלל זה הילדים – למעשה היו שמנים וורודים אבל בעיניהם היה ידע-רב – לא ילדותי – כאילו עבר אליהם בירושה אותו היעדר של מיץ החיות הטבעי –

הזקנה צלעה והיתה נשענת על מקלה וכשהיתה סובבת לעיסוקיה במיטבח ובחדריה, היו נשמעות נקיפות-המקל בבית כולו –

מן המעודד – לא היה בדבר –

ואולם יום אחד ניצבה בפתח דירתה כשירדתי מן המדרגות – בירכתיה לשלום ואורו עיניה, עיניים מלאות תבונה וביטחה, ובפניה שום רמז למומה – עמדה כאישה צעירה סקרנית, מלאת הכרה עצמית, על פתח ביתה –

איני זוכרת כיצד אבל התחלתי נכנסת אליה, גרתי מעל דירתה, החדר היה מלא ארונות ספרים ותשמישי קודש מכסף טהור ורהיטים כבדים עמדו וסיפרו על מסורת ארוכה של חיי אנשים יהודים – לא היה כאן דבר מחיי הארץ החדשים מלבד המקרר החשמלי –

וכך נמשכה ידידותנו. האישה הזקנה נעשתה בשבילי פינת נפש ומקלט מה – מאווירת הבית שהעיקה במתיחותה החולנית –

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חברנו-מנוער במושבה, הצייר אורי שולביץ, נוהג לומר שהאוניברסיטה מפתחת כל תכונה – גם את הטיפשות!

* 80% ממיליון ושלוש מאות אלף עולי רוסיה האתאיסטים מאמינים באלוהים ופוקדים את בתי הכנסת בארץ לפחות פעמיים ביום כי הם בעלי תחושה רליגיוזית עמוקה שעל פיה גם זונות, עוזרות בית וזבניות מנשקות מזוזות, והם גם משתתפים בסקרים שעורכים נוכלים תאבי פרסומת, ויש מי שעושה עכשיו דוקטוראט על רוח האדיקות והאמונה באלוהים שהביאו עימם עולי רוסיה – רוח גבית מצויינת לרשת "טיב טעם" [ו"אביב" ז"ל] ולכל מה שאינו כשר וגם מרבה חילולי שבת בישראל. קיראו עוד על כך באיזורים המטומטמים של העיתונות, הפילוסופיה והתקשורת הישראלית.

* סיימנו רק עכשיו לקרוא את 671 עמודי ספרו עטור התהילה של הנס פאלאדה "לבד בברלין", סופר שעליו לא שמענו מילה עד שלא קראנו את ספרו – והנה מתברר שזה אחד הספרים הגדולים והמרתקים של המאה ה-20, יצירת מופת לכל דבר. איננו מכירים את יצירותיהם של כל הסופרים הגרמניים שאחרי מלחמת העולם השנייה, אבל ממה שקראנו, גם היינריך בל וגם גינתר גראס, נראה לנו שהוא הגדול שבהם.

* "שלום אהוד. האספן הדי אור שלח לי תמונות מה'שלל' שלו בשוק הפשפשים [בחיפה] ביום שישי. שמתי לב שבין הפריטים ישנה קבלה של בן משפחת בן עזר ראב. ברשותו אני מעבירה אליך את התמונה. בברכה, ניצה וולפנזון." [ראה צרופה].

אהוד: ניצה, הרבה תודה לך ולהדי אור. בקיצור נמרץ: בן-דודי אברהם בן עזר היה נכדו של סבי יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה, בירושלים, שילדה לו בן אחד, מנחם שלמה, הוא אביו של אברהם.

אברהם התגורר בחיפה והיה אדם דתי. הסופר יצחק ראב, היה אחיו של אברהם. צעיר האחים היה יונה בן עזר, מחניתה, שהיה מאנשי וינגייט ושירת בצי הבריטי. אח אחר, שמעון בן עזר, היה ממייסדי בלפוריה, ובנו שלמה מתגורר בה עד היום וגם כתב ספר חשוב על תולדותיה. לצערי, מכל בני-דודי אלה, רק את אברהם לא פגשתי מימיי, ואילו אביו, הוא דודי מנחם שלמה – מת בירושלים כעשרים שנה בטרם נולדתי. כיום, מנכדיו של יהודה ראב, נותרו רק אחותי הצעירה לאה, ואני.

* מה יהיה בסוריה לאחר ששלטונו העלאווי של אסד יופל? איזה מרחץ דמים? איזה תוהו? איזה סכנות חדשות ואפילו מיידיות לישראל? לא של מלחמה – אלא של גורל ארסנל הנשק הסורי האימתני, חלק ממאתיים אלף הטילים והרקטות המכוונים כלפינו מכל רחבי המזרח התיכון השואף להשמיד אותנו – כדברי המטורפים ההיטלריסטים באיראן.

* ובאשר למצרים, אויה, כל תחזיותינו השחורות הולכות ומתממשות. אמרנו לכם מהרגע הראשון שהמצרים עוד יתגעגעו למובאראכ?! צחקתם לנו! קראתם לנו "ימניים" ו"פאשיסטים"! האמנתם לעורך-הדין הדמוקרטי המבריק ברק חוסיין אובמה – שהאנגלית שלו רהוטה כמעט כמו זו של עמוס עוז.

* כן, אנחנו חיים. הדירה מחוממת. תל-אביב נעימה ואינה מושלגת. קוראים ספרים. מקלידים. פנסיונרים. נשכחים. לא כל כך בא לנו לכתוב ולהוציא רומאנים חדשים כי גורלנו כבר נחרץ: אין מתייחסים לספרים שאנחנו כותבים; עלינו להוציא עשרות אלפי שקלים כדי שיראו אור; מה עוד שאת הספרים האחרונים שפירסמנו – טרם קראו, וכמעט שאין יודעים על קיומם. כן, כך גורלנו, בתור סופרים לא חשובים, לעומת אחדים מבני-דורנו שאותם נושאים על כפיים ומייחלים לכל ספר חדש שלהם. אבל אנחנו לא דואגים – כי את העולם המיוחד שלנו איש לא ייקח מאיתנו – והוא יישאר בספרינו לדורות גם כאשר אחרים יישכחו.

* מה המשותף לשלדון אדלסון ולאהוד בן עזר? שניהם בעלים בישראל של עיתון חינם שתפוצתו הולכת וגדלה מגיליון לגיליון, באופן יחסי, כמובן. ושניהם נשואים לישראליות.

* קברניטי ועורכי עיתון "הארץ" ,שנחרדו כאשר נוכחו שנטייתם לעוות את עמודי החדשות ובמיוחד את כותרותיהם – על פי נטיותיהם הפוליטיות שהן בד"כ אנטי-ישראליות – שהטיות אלה משפיעות על קהל הקוראים שעדיין נותר להם אבל אינו מטומטם – שעל כן התחכמו, והחל מגיליון אתמול, יום ראשון – עירבבו יחד את מדורי הדיעות, החדשות, הפרשנויות והספורט כדי לבלבל את אחרוני הקוראים שעדיין רוחשים להם אמון – וכך הם יכולים להרוויח מעתה בצורה נוחה וערמומית גם את השבחים שחולק להם הטרור הפלסטיני, כמו בהתנצלות על הפלישה לאתר האוהד שלהם.

* לאהוד יקירי שלום. במאמרו של נעמן כהן מתורגם "כתאאיב שהדאא אל אקצא" לעברית: "גדודי חללי אל אקצא". הכוונה היא כמובן למסגד אלאקצא (המסגד הקיצוני). בברכה, אריק ברהום.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח, בשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב. רשימת השולחים החסוייה תישמר אצלנו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,335 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.