גיליון מס' 715

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז בשבט תשע"ב, 9 בפברואר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: האם המנהיגות הנוכחית? [ציטוט]. // יוסי גמזו: מָשָל קָטָן לְט"וּ בִּשְבָט. // ד"ר גיא בכור: שבתאי צבי התאסלם רק עכשיו: על עיוורון תוצרת בית, ואיך נבריא את עצמנו. [ציטוט]. // משה גרנות: 1. באין מוצא,

על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה. 2. היהודי השורד, על ספרו של מיקי וייס – "לסחור ברוח". // נילי דיסקין: הערות למה שנכתב בגיליון האחרון. // משה כהן: הנדון: אי הבנה של אליעזר יערי. // אורי הייטנר: 1. לנגב חומוס בחומס. 2. תורה ועבודה. 3. העולם האפל מאחורי המילים המכובסות. 4. פינת ההומור והסאטירה. // איליה בר זאב: מבזקי חורף. // יוסי אלקוני: ההתפוצצויות בפתח-תקווה. // אלישע פורת: לקפוץ ראש מהמגדל. [ציטוט] // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה, 1. מקיץ 1968, בטבעון, עד אחרית ימיה. // ממקורות הש"י.

* * *

באבל על מותה של ש. שפרה

משוררת, סופרת, מתרגמת ומרצה

 והכול בכישרון, בידע ובאמת פנימית מוצקה

עם דעיכתך ועם לכתך

 איבד עולם הספרות העברית

את אחד הקולות החשובים והמוסריים ביותר

שפעלו בו ללא ליאות!

* * *

עמוס גלבוע

האם המנהיגות הנוכחית?

בימים אלו, לפני 21 שנים, נפלו טילים ארוכי טווח על גוש דן ועל חיפה. זה היה ב"מלחמת המפרץ הראשונה" בה הנהיגה ארה"ב קואליציה בינלאומית נגד עיראק בהנהגתו של צדאם חוסיין. במקום להתעסק במחשכי העתיד, בואו ונעיף לרגע מבט אל לקחי העבר של המלחמה הזאת, למרות שאצל היהודים, כך אומרים, העתיד ידוע ורק לגבי העבר מתווכחים מה באמת היה.

לדעתי, המלחמה הזאת היתה אירוע מזרח תיכוני מכונן, קו פרשת מים שהשלכותיו ניכרות היטב בזמן הנוכחי. רק בעקבות מלחמה זאת החל מה שאנו קוראים "תהליך השלום". באה ועידת מדריד, בא הסכם השלום עם המלך חוסיין (שהיה מוכרח בין השאר לכפר על חטאו הגדול שהצטרף לצד המפסיד של צדאם חוסיין); באו הסכמי אוסלו עם ערפאת, שגם הוא היה צריך, בין השאר, לכפר על חטאי הצטרפותו לימין צדאם חוסיין; ובאו הניסיונות הכושלים להסדר עם סוריה, שדווקא היא הצטרפה לצד האמריקאי המנצח.

 במישור האסטרטגי, הזרעים לשינויים הגדולים במזרח התיכון נזרעו שם. השליט היחידי שחתר אז למנהיגות בעולם הערבי, צדאם חוסיין, הוכה. העולם הערבי לא רק שנשאר ללא שום מנהיג, אלא שהדרך נסללה לעלייתה של מעצמה אזורית חדשה, לא ערבית, והיא איראן השיעית. "מלחמת המפרץ השנייה" הבשילה את השינויים האלו.

וישנה מדינת ישראל. במלחמת המפרץ הראשונה נפלו על ישראל, בפעם הראשונה בתולדותיה, טילים ארוכי טווח ממדינה שאינה גובלת עימה. ההשלכות שבכך הן ממש היסטוריות מבחינת כל תפיסת הביטחון הישראלית. בסך הכול נפלו על גוש דן וחיפה ואזור הנגב 39 טילי סקאד משופרים. רק אדם אחד נהרג ישירות מפגיעת טיל, ועוד כמה מתו מהתקף לב, היה נזק לרכוש, אך לא בממדים מבהילים. כל מחקרי הביצועים שנערכו ערב המלחמה אכן הראו שהנזק הפיזי לא יהיה גדול. אבל, וזהו אבל אדיר, ההשפעה הפסיכולוגית, המוראלית, על עם ישראל הייתה אדירה, מסחררת. הפחד מפני הטילים היה מדהים, כי לא ידעו מתי ייפול הטיל והיכן הוא ייפול והאם זה יהיה טיל כימי. ולא רק זאת, לעם ישראל לא היתה אז שום יכולת להתגונן בפני הטילים. מול מטוסי אוייב ידעו שיש לנו את חיל האוויר, אבל מול הטילים לא היה כלום. זוהי תחושה איומה. לראשונה הפך העורף לחזית, ולראשונה הערבים, וכל אויבינו, נוכחו לדעת כי הם מצאו את התשובה האסטרטגית לעוצמה הישראלית ובמרכזה העליונות האווירית המכרעת שלנו – טילים שיפגעו בעורף האזרחי הישראלי ובמרכזי הכובד האסטרטגים של מדינת ישראל.

אחד הדברים המאלפים שהתרחשו במלחמת המפרץ השנייה היתה הבריחה ההמונית מתל אביב, וביתר דיוק מהחלקים המבוססים של העיר. ברחו לגליל, ברחו לנגב, וכמעט הייתי אומר שברחו גם לשדרות, אך לא היו בה בתי מלון יוקרתיים. כן, כל אלו שפחות מ-15 שנים לאחר מכן יעצו, ממרום שבתם בתל-אביב, לתושבי שדרות להתאזר בסבלנות וקצת לסבול, ברחו כמו שפנים. להתהלך בימים ההם ברחובות תל-אביב הגשומה היה כמו לטייל בעיר רפאים.

ושתי הערות לגבי ימינו. האחת, קשורה ליכולות שלנו. מאז 1991 קפצנו 100 מדרגות ביכולות שלנו לפתח ולייצר נשק נגד טילים במעופם, להגיע לטווחים רחוקים ולהשמיד טילים, ולהפיק מודיעין מדוייק ובזמן אמיתי. השנייה, קשורה למנהיגות. ב-1991 הייתה לנו מנהיגות (שמיר ראש ממשלה וארנס שר ביטחון) שידעה את סוד האיפוק והתמרון הנכון מול ארה"ב. שאלת השאלות היא, ולכל אחד שמורה התשובה שלו, האם המנהיגות הנוכחית גם קפצה קדימה כמו היכולת המבצעית שלנו, או להיפך?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 6.2.12

* * *

יוסי גמזו

מָשָל קָטָן לְט"וּ בִּשְבָט

כְּשֶסֵּפֶר הַתָּנָ"ךְ מֵשִׂיחַ

דִּבְרֵי חָכְמָה – יֵש שֶנִּפְגֹּש

בּוֹ מְשָלִים עַל עֵץ אוֹ שִׂיחַ

שֶנִּמְשָלָם הוּא בְּנֵי אֱנוֹש.

כָּךְ, לְמָשָל, לִרְאָיָה הוּא

מְשַל יוֹתָם עַל הָעֵצִים

וּבֵין פְּסוּקֵי יְשַעְיָהוּ –

מְשַל הַכֶּרֶם, שֶחִצִּים

שִלַּח בּוֹ הַנָּבִיא בְּזַעַם

עַל כִּי בִּמְקוֹם סַלִּים גְּדוּשִים

שֶל עֲנָבִים מְתוּקֵי טַעַם

פִשֵּל וַיַּעַשׂ בְּאוּשִים.

וְכָךְ גַּם הַמָּשָל שֶסֵּפֶר

"יוֹנָה" מַמְשִיל בְּהִגָּיוֹן

עַל עִיר נִינְוֵה שֶבָּהּ שוֹדֶפֶת

תּוֹלַעַת אֶת הַקִּיקָיוֹן.

וּמִכֵּיוָן שֶהַשָּבוּעַ

נָחוֹג אֶצְלֵנוּ ט"וּ בִּשְבָט

הִנֵּה מָשָל שֶבּוֹ טָבוּעַ

וּבוֹ לְרֶגַע לֹא יֻשְבַּת

הָאֵלֵמֶנְט הָאַקְטוּאָלִי

הַמִּזְדַּעֵק בְּקוֹל עַנּוֹת

גַּם בַּמַּסְוֶה הַפַּסְטוֹרָאלִי

שֶל אַגָּדָה עַל אִילָנוֹת:

וְּבְכֵן, הָיֹה הָיְתָה כָּאן אֶרֶץ

שֶכָּל עֲצֶיהָ נִגְדְּעוּ

בִּידֵי כּוֹבְשִים שֶפָּרְצוּ פֶּרֶץ

בִּגְבוּלוֹתֶיהָ וְרָאוּ

בָּהּ רַק מְקוֹר-נִצּוּל, לֹא בַּיִת

שֶלֹּא כְּמוֹ אֵלֶּה שֶהֻגְלוּ

מֵאַדְמָתָהּ לִשְנוֹת אַלְפַּיִם

וְלַהֲגוֹת בָּהּ לֹא חָדְלוּ.

אַךְ אַף כִּי נֶעֶקְרוּ מִשֹּרֶש

חָלְמוּ פְּזוּרֶיהָ עַל אֻמָּה

אֲשֶר תָּשוּב לָטַעַת חֹרֶש

בְּאוֹתָהּ אֶרֶץ שוֹמֵמָה

וּכְשֶסּוֹפְסוֹף חָזְרוּ אֵלֶיהָ

פָּתְחוּ בִּטְרַאנְס שֶל נְטִיעָה

אֲשֶר כִּסְּתָה בִּירַק עֲלֶיהָ

אֶת הַשְּמָמָה שֶנִּרְתְּעָה

כָּל פַּעַם שַעַל וְעוֹד שַעַל

עַל אַף כְּרִיתוֹת וְהַצָּתוֹת

שֶל בְּנֵי-בְּלִיַּעַל סְפוּגֵי רַעַל

שֶל מַשְׂטֵמָה וַהֲסָּתוֹת.

וְכָךְ אַט-אַט צָמַח לָבֶטַח

מֵאוֹתוֹ חֹרֶש – יַעַר עָב

אֲשֶר קָבַע עֻבְדּוֹת בַּשֶּטַח

לְגַאֲוַת אַלְפֵי נוֹטְעָיו

מִבְּלִי לָחוּש כֵּיצַד מֻבְלַעַת

כְּמוֹ בְּאוֹתוֹ הַקִּיקָיוֹן

שֶל הַנָּבִיא יוֹנָה – תוֹלַעַת

שֶל פִּקְפּוּקִים וְשִגָּיוֹן

הַמְּכַרְסֶמֶת לָהּ בַּחֹשֶךְ

שֶל מַעֲבֵה הַשֳּרָשִים

אֶת הָאֵמוּן בְּצִדְקָתוֹ שֶל

עַם שֶחֲלוֹם עַתִּיק הִגְשִים.

וְאִם עֲצֵי אוֹתוֹ הַיַּעַר

אַחַר שִשִּים וְאַרְבַּע שְנוֹת

הִתְגַּבְּרוּתָם עַל אֵש וָסַעַר

וּכְרִיתָתָם שֶל אִילָנוֹת

לֹא יִפָּטְרוּ מִן הַתּוֹלַעַת

הַהַרְסָנִית הַזֹּאת שֶבָּהּ

שִׂנְאָה עַצְמִית וְאִבּוּד-דַּעַת

כָּאן זוֹמְמִים לִטְרֹף לִבָּהּ

שֶל תְּנוּעַת-עַם אֲשֶר הוֹכִיחָה

בֵּין כָּל מַהְפֵּכוֹת עוֹלָם

שֶהִיא, וְהִיא בִּלְבַד, הִצְלִיחָה

מוּל כָּל רוֹאֵי-שְחוֹרוֹת כֻּלָּם

לִבְרֹא כָּאן יַעַר לְתִפְאֶרֶת –

אִם הֵם, עֵצָיו שֶל יַעַר זֶה,

לֹא יִתְגַּבְּרוּ עַל הַמַּמְאֶרֶת

בְּחֻלְשוֹתָיו – עוֹד נֶחֱזֶה

אֵיךְ בְּלִי גַרְזֶן וּבְלִי חֲרוֹן-אֵש

אַךְ בַּטֵּרוּף הֲכִי טִפְּשִי

עַם עַל עַצְמוֹ מֵמִיט אֶת עֹנֶש

חֻרְבַּן הַבַּיִת הַשְּלִישִי.

* * *

ד"ר גיא בכור

שבתאי צבי התאסלם רק עכשיו: על עיוורון תוצרת בית, ואיך נבריא את עצמנו

תעלומת שבתאי צבי תלווה את תולדות עם ישראל כנראה לנצח. איך קרה שאדם פשוט הכריז על עצמו כעל המשיח, דרש שיפנו אליו בתואר "האדון אלוהיך, שבתאי צבי", ועשרות אלפים ממרוקו ועד ליטא, מטורקיה ועד ארץ ישראל, הלכו אחריו בהערצה, סגדו לו, וחיקו את מינהגיו שכפרו במה שהיהדות האמינה בו? הוא דרש ממאמיניו לאכול בסעודה חגיגית בתשעה באב, הרי המשיח (כלומר הוא עצמו) כבר הגיע, תוך שביטל את כל הצומות והאיסורים. מאמיניו הגיעו מכל המדינות שהיו בהן יהודים, כשעוזרו, נתן העזתי, שהתנבא באקסטזה ששבתאי צבי הוא אכן המשיח, הפך לדוברו הראשי, ומייסד כת השבתאות.

שבתאי צבי נולד בשנת 1626 ומת חמישים שנה מאוחר יותר. כה רצינית מבחינתו היתה הבטחתו שהוא המשיח, עד שבראשית דרכו אסף את מאמיניו באיזמיר, עיר הולדתו, עלה על גבעה, וניסה לעצור את השמש, כפי שעשה יהושע בן נון. אחר כך טען שעיכב את השמש כמה דקות שלימות. התנהגותו נעה בין סגפנות קשה לשערוריות מין; בין מרה שחורה להתלהבות עצומה; בין לימוד קבלה לבין מעשים תמוהים (הוא הסתובב, למשל, כשדג גדול מונח בעגלת תינוקות, ותירץ זאת כפרשנות קבלית נסתרת). הופעתו הכריזמטית עוררה גל התרגשות עצום בעולם היהודי כולו.

בשנת 1665 נעצר שבתאי צבי בעוון בגידה בשולטן העות'מאני, הרי נפוצו שמועות שבכוונתו לתפוס את השלטון באיסטנבול, מה אתם יודעים, ולשים על ראשו את כתר המלך. בסופו של דבר הוא התאסלם, לאחר שבמשפט שנערך לו בקושטא ניתנה לו הברירה למות או להתאסלם. המרת הדת של "המשיח" היכתה בהלם עצום את עולם היהדות, ורבים התאסלמו או התנצרו בייאושם ממות המשיח. בסופו של דבר הוא מת בשנת 1676, בעיר סקופיה, בעוד נתן העזתי הנאמן טוען שלא מת אלא "נבלע באורות העליונים", תיאוריה שהתאימה לטענותיו לגבי תהליך ההאלהה ההדרגתי של המשיח. לאחר מרד בר כוכבא היה שבתאי צבי הדמות המשיחית הגדולה בתולדות עם ישראל, כשהיום ניתן להבין שהאיש היה חולה במגלומניה ובמניה דיפרסיה קשה. [ראוי היה לך, ד"ר גיא בכור, להזכיר כאן את גרשם שלום, אשר ממחקריו ומספרו הגדול על שבתי צבי שאבת את ידיעותיך אלה ולא תמיד דייקת. – אב"ע].

התופעה הזו של המשיח-לכאורה אצל המוני מעריציו העיוורים, עד כדי אסון קולקטיבי, חוזרת ביהדות דור אחר דור, והסיבה האפשרית: היהודים מייחלים לגאולה בכל מחיר, עד שאינם רואים שדווקא הציפיה הזו היא המביאה עליהם את האסון. הם כל כך מקווים, עד שהם הופכים עיוורים למצבם האמיתי. האילוזיה מתקבלת כמציאות, האשליה כריאליה. במו ידיהם הם מביאים על עצמם את החורבן.

לפעמים אתם שואלים את עצמכם איך זה יכול להיות? שגדולי המתנגדים של ישראל הם דווקא ישראלים; שהבולטים בין אלה שקוראים להחרים אותה הם ישראלים או יהודים, המלמדים באקדמיה הישראלית; שבוני מיתוס הדה-לגיטימציה הם דווקא מאצלנו. אלה המפחידים את הציבור בדה-לגיטימציה עולמית, הם עצמם בונים אותה במו פיהם ובמעשיהם. אלה שמתחזקים את שרידי האלימות הפלסטינית לאורך גדר הביטחון, שהקימה ישראל כדי להגן על אזרחיה מטרור המתאבדים, אלה שלא מפסיקים להשמיץ את ארצם בעולם כולו, לבוז וללעוג לה, ואחר כך לטעון שהעולם שונא אותנו. אלה שבעיוורונם מוכנים להקריב את ארצם, כדי "להציל" אותה. הנאורים, שאין בהם שמץ של נאורות. תופעה מדהימה ופתולוגית כזו, של קריאה להחרים את עצמך, אינה קיימת בשום מקום אחר בעולם, הרי מי ידרוש שיענישו אותו כדי שיציל את עצמו-לכאורה? שהגאולה העצמית שלו תגיע אליו באמצעות השנאה כלפיו? שמותו הוא שיביא לגאולתו?

החמור בתופעה הזו שאותם אנשים באו מן האליטה המייסדת, ולכן רבת הזכויות, של החברה הישראלית, כשהם נתמכים בתקשורת הישראלית שהאדירה אותם ואת טענות השנאה העצמית שלהם, ומגובים במלל אקדמי-לכאורה. כך הם מנהלים עכשיו מאבק כדי להכניס כמה שיותר מהגרים אפריקאים מוסלמים לישראל; כדי להכניס כמה שיותר פלסטינים; כדי לפגוע בביטחון הישראלי שהושג בעמל רב לאורך קו ההפרדה; וכדי לקעקע את תקומתה היהודית או הציונית של ישראל, שהושגה בדם הדורות הקודמים והדורות האלה. האליטה הישנה בישראל בגדה למעשה בציבור אותו התיימרה להנהיג, ובכך המאיסה ומידרה את עצמה, במו ידיה. מה שעשתה לישראל, עשתה גם לעצמה.

כן, ההזדהות עם הלא-יהודי דווקא, על חשבון בני עמך מתרחשת בקרב ישראלים אלה כפונקציה מובנית. אם אלה הפלסטינים; ארגונים בדלנים אצל ערביי ישראל; או סתם לא-יהודים, שתמיד יוצגו כמוצלחים ונאורים יותר מאשר הישראלים.

אין בכך חדש, רק יהודייה היתה מסוגלת להחתים אישי ציבור על הבקשה להעניק את פרס נובל לשלום, בשנת 1938, להיטלר. גרטרוד שטיין (סטיין בפי האמריקנים), סופרת יהודייה-אמריקאית ממוצא גרמני, שחייתה בפאריז, הצדיקה את הפרס להיטלר בכך שבגירוש היהודים, השמאל והדמוקרטיה מגרמניה מסולקים הגורמים המתסיסים, דבר שיביא לכן שלום בגרמניה, והיא חזרה על עמדתה זו מספר פעמים. ועדת פרס נובל דחתה את הקמפיין שניהלה על הסף, בשל האנטישמיות של היטלר כנגד היהודים. מה שחברי הועדה השוודית ראו בהגיונם הבריא, היהודייה הליברלית והמבריקה לא ראתה.

בכך זה לא נגמר, שכן במאמר שכתבה אותה יהודייה נאורה בשנת 1940 היא טענה ששליט צרפת, משתף הפעולה הפשיסט, המרשל פטן, שווה בשיעור קומתו לג'ורג' וושינגטון, ושנה אחר כך תרגמה נאומים של פטן עבור ה- Atlantic Monthly– כן, היא המשיכה להתגורר בפאריז בזמן הכיבוש הנאצי, משום שבשל אזרחותה האמריקנית ופירסומה הרב, הנאצים לא נגעו בה, זכויות שלא היו שמורות לאחיה היהודים, אבוי, שהושמדו סביבה. השנה התפרסם סרט המציג את שטיין באור רומנטי-ילדותי, (אם כי סרט בעל צילומים מרהיבים). יצר אותו היהודי-אמריקני וודי אלן (או בשמו המקורי אלן סטיוארט קוניגסברג), שעד כמה שאני יודע, מעולם לא טרח אפילו לבקר בישראל.

בתוך כך יש ישראלים המצדיקים גם היום את האויב ואת שיטות פעולתו. הרי הוא כבוש, הוא מדוכא, ומכאן שיש לו הצדקה להרוג ישראלים בשל אומללותו, כלומר אותם עצמם.

השנאה העצמית הזו כה יוקדת אצל אנשים אלה, עד כי הזינו את השופט גולדסטון (או בשמו המקורי גולדשטיין), נביא גאולה בפני עצמו, בדו"חות ובדיווחים עוינים כנגד מדינתם; חלקם ממהרים לוועידות ארסיות בדרום אפריקה כנגד ארצם; או "מורחים" את בג"ץ התמים; והטיעון המוזר מכל הוא שהם עושים זאת למען ארצם. לכן גם מותר להם לקבל כספים זרים, עשרות מיליונים של דולרים, נגד ארצם ומדינתם; וכך להציגה כפושעת, כמנודה, וכלא-אנושית.

לשם כך לא יחמיצו שום אמצעי של דמוניזציה, הכול הרי מותר בשם "הגאולה". הם קראו לכך "זכויות אדם", שבגללן הקיום הלאומי והקולקטיבי שלהם עצמם צריך להתבטל. כך הם שוללים את קיומם הקולקטיבי על מזבח זכויות אדם ערטילאי. השנאה העצמית מביאה כאן לכלייה עצמית; הגוף דוחה את עצמו. אנשי "אקדמיה" ישראלים עמדו בתור לאיזו עורכת הוצאה אקדמית זרה, שהגיע לכאן, כדי להציע לה את מרכולתם, כלומר איזה ספר יותר משמיץ את ישראל ואת "הכיבוש!" "תוציאי לאור את שלי, אני יותר משמיץ את הכיבוש ואת התרבות הישראלית הספרטנית!" – הם ידברו בתאווה על כיליונה העתידי של ישראל, על סוף הציונות, ולא יחמיצו הזדמנות לקונן על ישראל "שנגמרה", תמורת חשבונית, כמובן. כל אחד וה"קרן" שלו. בכך הם נופלים הרי לפרדוקס של היהודי-האוסטרי האנטישמי אוטו ויינינגר, אם הם כה מתביישים בישראל הגזענית, הרי שהם מתביישים בעצמם, ומכאן שאין להם קיום. הוא עצמו התאבד בשל פרדוקס זה.

אין תופעה כזו בשום אומה נורמאלית בעולם, רק כאן. דה-לגיטימציה? זו בעיקר עבודתם של ישראלים חרוצים, שהלכו והתרבו בשנים האחרונות. הרי מסביב לשבתאי צבי התנבאו עוד כ-150 "נביאים" מטעם עצמם, שכולם הבטיחו את הגאולה ועוררו התרגשות עצומה, עד לחורבן ולתסכול העצום שהמיטו על עצמם.

קבצני האשליות לילידים, פתייני המילים הנבובות: אותם אנשים ודומיהם, מכרו לציבור הישראלי אשליות והבלים במשך עשורים של שנים, לכאורה בשם "השלום" הנשגב, והציבור בלע את הפיתויים: צריך למהר ולחתום על הסכם שלום עם אסד, הרי סוריה היא המפתח למזרח התיכון כולו; אש"ף הוא טוב ליהודים, ולכן מדינה פלסטינית היא אינטרס ישראלי; צריך שלום עם ערפאת, ולכן סידרו לו גם פרס נובל לשלום; השלום עם מצרים הוא לנצח; ערפאת ילחם בחמאס עבור ישראל, לא, אבו מאזן ילחם בחמאס; או בעצם באשיר ג'מאייל ילחם בפלסטינים עבור ישראל; "מזרח תיכון חדש"; הם ניפחו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כאילו הוא לב הסכסוך במזרח התיכון, ואת הסיסמה 'שתי מדינות לשני עמים', שנשענת רק על לאומיות, כאילו אומה של 3,000 שנים, ערש הציביליזציה המערבית והוגת המונותאיזם, האומה העתיקה בעולמנו, מקבילה לעם של 40 או 60 שנים, ועוד אילוזיות שכולן, אבל כולן, התנפצו עכשיו. האם יש בכלל עם עיראקי? עם סורי? עם בחרייני? עם אבו דאבי?

עכשיו אותם אנשים מוכרים את האשליות לעולם, כנגד עצמם. אידיאולוגיות ריקות מתוכן, יומרות מחוזקות בפלסטר, אשליות קטלניות, רצון למצוא חן ולהאמין בכל מחיר.

אז מה עכשיו?

ברגע שיש לנו, כציבור בריא, מודעות, כוחה של השבתאות ושל האילוזיה יורד; המודעות היא הרי הנוגדן של האילוזיה, ואיך אמרו הרומאים: "אלה (שהאל) רוצה באובדנם – יקח מהם את שכלם," ואגב, בפתגם הזה השתמש טולסטוי ב"מלחמה ושלום" שלו לגבי נפוליאון שרצה לכבוש את הכול.

אל תהיו שבתאים, אל תלכו בעקבות האילוזיות המפתות. אל מול העיוורון של אותם אנשים, שמועצם יום-יום בידי התקשורת הממוסדת בישראל, הביטו אתם במבט חודר; אל מול תמימותם – היו אתם מפוקחים. אל מול חוסר אחריותם עימדו אתם על המשמר; אל מול סכלותם היו אתם חכמים. אנחנו, בשכל הישר שלנו, יודעים היטב מי אויב של ישראל ומי ידיד; אנחנו לא צריכים שבתאים שיתווכו לנו הבלים; אנחנו, באמצעות ההיגיון הבריא שלנו יודעים מה טוב לנו ומה מסוכן.

ומהו ההיגיון הישר, שיבוא מעכשיו על חשבון זה העקום של העבר?

ההיגיון הבריא הראשון: יש להעצים את האוייב שלך כדי להיטיב את מצבך? זה ההיגיון העקום היהודי-ישראלי, ובכן, לא. העצמת האוייב שלך תמיד תפגע בך בסופו של דבר.

ההיגיון הבריא השני: לצד השני יש כבוד, שיש להתחשב בו ולקבל אותו. אך גם לנו יש כבוד. הזכויות שלנו חשובות לנו יותר מזכויות הצד השני. זיכרו, לוותרן בזים כאן, ודווקא מעריכים את מי שנלחם.

ההיגיון הבריא השלישי: הצד השני תמיד משתמש בטיעון של "צדק", בעוד שאנחנו "חכמים". מכאן שתמיד נפסיד מראש. אני לא צריך להבין את הצד השני, ההיפך, שהוא יבין אותי. דת? מסורת? רצף יהודי היסטורי? זהו יתרון, ולא חיסרון שיש להתבייש אותו.

ההיגיון הבריא הרביעי: ההגדרות והמונחים צריכים להיות שלנו, לא עוד של הצד השני. לא מזמן סיפר לי בכיר קנדי, שהביא לארץ שר קנדי, והציג לו את ישראל. בסוף המפגש אמר לו השר הקנדי שעכשיו הבין שהגולן הוא של סוריה. איך הבנת את זה? התפלא הבכיר הקנדי. "משום שהישראלים כל הזמן אומרים להחזיר את הגולן לסוריה או לא להחזיר, אז מהמילה 'להחזיר' אני מבין שזה לא שלהם."

ההיגיון הבריא החמישי: היריב יעריך אותך אם תשמיץ את ארצך ואת בני עמך? לא, הוא דווקא יבוז לך.

ההיגיון הבריא הששי: לטעון שהאויב הוא ערמומי בעוד שאנחנו גלויים וישרים זה טיפשי. בעימות צבאי או במשא ומתן יש חובה בעורמה.

ההיגיון הבריא השביעי: השימוש היומיומי בציניות, בלגלגנות ארסית ובביקורת שלעולם לא נגמרת הוא הרה אסון בחיי משפחה, כמו גם בחיי אומה.

ההיגיון הבריא השמיני: כל ויתור בחבל הארץ הזה מוליד מיד את התביעה הבאה, כל צעד קטן הוא תקדים גדול, וכל נחמדות מתפרשת תמיד כחולשה. אם האוייב נשאר אוייב לאחר משא ומתן – לא עשית דבר.

ההיגיון הבריא התשיעי: הזר לעולם לא יאהב אותך כבן ארצך. הוא אינו חייב לך דבר, וגורלך לא ממש מעניין אותו. את המבט יש למקד פנימה, ולא עוד החוצה.

ההיגיון הבריא העשירי: ולבסוף, יש להישמר מכל משמר מאשליות-שווא, מהבטחות האוייב והיריב, מבניית אידאולוגיות על גבי חולות נודדים, ולאחר מכן היצמדות אל האשליות האלה, למרות שהן כבר קרסו. האיזור הזה שונא חזון גדול מידי, או הבטחות מתנפחות, שכן הוא תמיד יראה בהם איום. תפסת מרובה – לא תפסת.

שבתאי צבי התאסלם רק עכשיו, זו המשמעות של השנה האחרונה, ובעצם של העשור האחרון, והלקח כבר נלמד: היזהרו ממוכרי האשליות, מבזאר המציאות ומקבצני הרצון להאמין בכל מחיר, כי הם מסוכנים. האחרית, שהם מביאים איתם, תהיה תמיד מרה.

כבדו את עצמכם!

* * *

משה גרנות:

1. באין מוצא

על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה

מגרמנית – יוסיפיה סימון

ידיעות אחרונות 2010, 671 עמ'

"לבד בברלין" חושף עולם של אימה ופחד ששררו בגרמניה ההיטלראית – עולם שאין בו מוצא לאדם הגון, לאדם בעל מצפון. מפלצות אדם שולטות במדינה, וכל סטייה, ולו הקלה ביותר מהקו הרצחני שלהן – דינה עינויים קשים בגסטפו, גירוש למחנה ריכוז והוצאה להורג.

הגיבורים הראשיים של הרומן הם אנה ואוטו קוונגל – הוא מנהל עבודה קפדן במפעל לנגרות, והיא עקרת בית. סמלית היא העובדה שבמפעל שלו עיצבו פעם רהיטים יפים, אלו התחלפו בימי הרייך בארגזים לאריזת תחמושת, וכעבור זמן לא רב – בארונות קבורה סיטוניים.

אוטו קוונגל מתואר כאיש דייקן, סגור, מסור לעבודה, קמצן בכסף ובמילים. הזוג מקבל הודעה שבנם היחיד, גם שמו אוטו, נפל בקרב. אנה מתמוטטת, ואוטו, האיש הקשה, שאיננו מראה סימני אבל, מחליט החלטה גורלית, אשר תוביל אותו לסופו המר: הוא יחבר גלויות, בהן יוקיע את היטלר וחבר מרעיו, ויפזר גלויות אלו בכל ברלין. אנה משתפת פעולה עם בעלה, ואפילו מציעה את הנוסח של הגלויה הראשונה – בה זועקת אימא על כך שהיטלר רצח את הבן שלה, וכך הוא יעשה גם לבניהן של שאר האימהות (עמ' 176). במשך למעלה משנתיים הם מצליחים להניח במקומות שונים בעיר מאות גלויות. אנשים אקראיים שמוצאים אותן, ממהרים להודיע למשטרה ולגסטפו, ובחדרו של קומיסר אשריך נעוצים במפה שבקיר דגלונים בכל מקום שהתגלתה גלויה. למרות תחכומו של הקומיסר, הוא איננו מצליח לשים יד על "הפושע", וכדי להביא תוצאות בפני פרָל הממונה עליו (אדם שיכור ומופרע לחלוטין בדרגה המקבילה לגנרל) הוא אוסר ביש-גדא אחד בשם אֶנו קלוגֶה, שלא היה לו שום קשר למעשה, וכדי שלא ייאלץ לתת את הדין על טעותו – הקומיסר מכריח אותו להתאבד. [אם איני טועה הקומיסר רוצח אותו. – אב"ע].

למרות מעידות אחדות בפעילותם המחתרתית (טרודל, ארוסתו של הבן שנפל, מוצאת גלויה, שתי נשים מעידות שראו את מניח הגלויות, הוא אפילו נתפס פעם והובא למשטרה, אך בשל שיקול דעת מוטעה של חוקר מהגסטפו – הוא משוחרר), הזוג ממשיך במעשיו, עד אשר אוטו שוגה שגיאה גדולה מדיי, והזוג נלכד, נחקר ועונה (עמ' 464 ואילך). כשהקומיסר אשריך מראה לאוטו קוונגלר שהרוב המוחלט של מאות הגלויות ששלח הגיעו בסופו של דבר לגסטפו, ולמעשה הוא לא השיג דבר חוץ מחרדה גדולה אצל אלה שמצאו את הגלויות – אוטו נשבר ומודה בכול.

מסתבר שהחוזר בתשובה היחיד מבין כל אלה שקראו את הגלויות הוא הקומיסר אשריך עצמו. אוטו מטיח בפניו שהוא עובד בשירותו של רוצח (עמ' 491), ואשריך, שמעליו ממונה פרל המופרע וההפכפך, אשר ברגע של כעס אף הכניס את אשריך עצמו למרתף הגסטפו בליווי מכות רצח, הבין שהצדק עם אוטו. הוא חש שדמו של אוטו קוונגל ושל אנו קלוגה (הביש-גדא ש"שוכנע" להודות) על ראשו, וכי אין כל סיכוי להיות אדם הגון במסגרת משטר האימים – הוא שם קץ לחייו בירייה (עמ' 496-494).

בספר רחב היריעה שלפנינו הפתרון הנפוץ עבור מי שנקלע לאסונו אל ציפורני המשטר – הוא ההתאבדות: גברת רוזנטל היהודייה מנצלת היסח הדעת של רגע של החוקר האלים, וקופצת אל מותה מהקומה הרביעית (עמ' 158), אולריך הֶפקֶה שנאסר ונחקר באלימות רק משום שהוא אחיה של אנה קוונגל, מנסה פעמיים לשים קץ לחייו (עמ' 595). וטרודל, ארוסתו לשעבר של אוטו הבן של אנה ואוטו קוונגלר, שמה קץ לחייה כשהיא קופצת אל פיר המדרגות של בית הסוהר (עמ' 572).

המשפט "העממי", אליו מובאים אנה ואוטו קוונגל הוא ממש מופע של זוועות – נשיא בית המשפט, פייזלר, המתואר כמו עוף טורף (עמ' 582 ואילך) מתחיל את המשפט בגידופים ובקללות איומות כלפי הנאשמים, לא מאפשר לעורך-דין של אנה ללמד עליה סנגוריה, וכאשר העורך-דין מנסה בכל זאת לומר איזו מילת זכות – הוא נקנס ב-500 מארק ומורחק מבית המשפט. העורך דין של אוטו נובח את קטרוגו כלפי "חלאת האדם" שהוא איננו יכול להגן עליה, והוא למעשה, מקטרג על אוטו יותר קשה מהקטגור עצמו (עמ' 604-602).

אוטו, האיש הפשוט, הבלתי חברותי, הנעדר רגישות – הולך ומתגבה יותר ויותר לאחר לכידתו – עד שהוא מצטייר כגיבור עשוי ללא חת. כאמור, הוא מטיח בפניו של קומיסר אשריך שהוא משרתם של רוצחים. במשפט הוא מצהיר שהרייך "בן אלף השנה" לא יאריך ימים, והוא גם מגדף את היטלר ואת חבר מרעיו באוזני שומריו. על כל אלה הוא מקבל מכות רצח ועונש צינוק. גם אנה מעיזה פנים, וכשהיא מואשמת בחוסר מוסריות, היא מזכירה בפני בית המשפט שאנשי האס אס אונסים בחורות יהודיות ואחר כך יורים בהן – גם היא נענשת בעונש צינוק (593-587). כאתיאיסט הגון, שאינו מוכן לעשות שקר בנפשו, הוא לועג לכומר המתפלל עבור הצלת נשמתו (עמ' 638), והולך אל מותו בראש מורם כשהוא בז לתליין ולמלוויו.

הסופר איננו חס על הקורא ומתאר בפרוטרוט את כל החקירות האלימות והעינויים שעוברים הזוג קוונגל וכל מי שקרוב לזוג זה ק,רבה כלשהי. צריך עצבים חזקים כדי לקרוא את התיאור המזעזע של ההוצאה להורג בגיליוטינה (עמ' 649). ועוד דבר: הסופר מתאר בצבעים עזים את הציניות של התליין שמבקש מהנידון למוות לאסוף את השיער שגילחו מראשו, כי הוא סוחר בשיער בחנויות הפיאות... (עמ' 644).

הספר משובץ בגלריה גדולה של טיפוסים ודמויות: אמיל בורקהאוזן הבטלן והגנב לעת מצוא, הנשוי לאוטי הזונה שילדה חמישה ילדים – כל ילד לאבא אחר. האיש מלשין בשכר ומסתבך עם המשטרה ועם הגסטפו; אנו קלוגה, שהזכרתי לעיל, משתמט מעבודה וחי על חשבון המאהבות שלו. הוא נקלע ברגע הלא נכון במרפאה, כאשר משולשלת פנימה אחת הגלויות, והוא הופך באחת לחשוד, וסופו מר; משפחת פרסיקה הנאצית – אב זקן ושיכור, שני בנים באס אס, ובן אחד בנוער ההיטלראי, אישה שבורחת מבעלה האלים, ובת שמתנדבת לשמש קלגסית במחנה ריכוז. הבן הצעיר, בלדור, מאשפז את אביו במוסד לאלכוהוליסטים ומכריח את הרופא (שלא היה ארי טהור, ולכן חשש מפניו!) לחסל את אביו בזריקות.

לעומתם – טרודל, שהוזכרה לעיל, ובעלה קרל הרגזן, הנאסרים משום קרבתם לקוונגלים; הֶטֶה הֶרבלֶה, בעלת החנות לחיות מחמד, הנותנת חסות לאנו, ונקלעת לצרה גדולה; אנֶה שונליין, חברתה של הטה, שבארונה מוצא הגסטפו את אנו, ובעקבות כך נאסרת.

הציבור מתואר כנתון בחרדה תמידית מפני אימי השלטון ומפני הפצצות בנות הברית, אך הרוב המוחלט איננו מעז לפצות פה ולצפצף. יש בודדים שמראים קצת אנושיות בעידן מפלצתי זה – ביניהם כומר בית הסוהר לורנץ, שמסכן עצמו במאסר על כך שהוא מעביר ידיעות מתא לתא. למזלו, לפני שנאסר על מעשיו הוא נפח את נשמתו ממחלת השחפת (עמ' 558 ואילך, 574); והשופט בדימוס פרום, אשר מוכן למען הצדק להחביא את גב' רוזנטל היהודייה בדירתו, ומצליח להגניב לבני הזוג קוונגל אמפולות ציאניד, אלא שהשניים אינם משתמשים בהן – אוטו מוצא להורג בגיליוטיה, ואנה נספית בהפגזה של בנות הברית על בית הסוהר.

דמות מיוחדת במינה הוא הדוקטור רייכהרדט, מוזיקאי, שהואשם בקומוניזם, המצליח לשמור על צלם האדם גם בתוך המאפליה של בית הסוהר (עמ' 544 ואילך).

כדי לסיים במשהו חיובי לאחר הגודש של תיאורי אומללות – מתאר הסופר כיצד אווה קלוגה, אישתו לשעבר של אנו קלוגה, מצליחה לשרוד למרות שהתפטרה מהמפלגה הנאצית, עברה לגור בכפר, מצאה זוגיות אצל המורה קינשֶפֶר, ואימצה את הבן הגדול של אוטי בורקהאוזן, שבעצם לא ברור מי אביו. עלילת סוף הספר, המתרחשת בשנת 1946, נותנת מקום לתקווה שבן זה, שמו קונו, יהיה אדם הגון.

בנספחי הספר מובאים צילומים מתיק הגסטפו שטיפל בזוג אליזה ואוטו המפל, תיק שהגיע אל הנס פאלאדה (שם העט של הסופר רודולף וילהלם פרידריך דיצֶן) מידיו של המשורר יוהנס בכר, שהיה שר התרבות בממשלת מזרח גרמניה. תיק המפל היה המודל שעל פיו תוארו מעשיהם של אנה ואוטו קוונגל.

2. היהודי השורד

על ספרו של מיקי וייס – "לסחור ברוח"

הוצאת תבונה, 235 עמ'

הגיבור הראשי של "לסחור ברוח" הוא דניאל קסטרו, יהודי ספרדי המתגורר באמסטרדם שבהולנד, שמצליח לא רק לשרוד בתוך העולם הנוצרי העויין, אלא אף לעשות הון מטיפשותם של הסובבים אותו. הספר מתחיל בתיאור מצוקה שפקדה אותו – בשל אסון ימי הוא ירד מנכסיו (נכסים שהשיג באמצעות קבלת מידע שנתן לו עדיפות בבורסה), ובדיוק ברגע השפל, כשממש לא היה לו מושג איך ישלם את חובו למלווים היהודים – פונה אליו הבישוף של אמסטרדם, יוהאן דה מול, ומציע לכסות את חובו בתנאי שינצל את הטוליפמאניה (הבהלה לבצלי צבעונים) שפקדה את אמסטרדם, ויערוך מכירה פומבית של טוליפים יקרי ערך. הכסף שנאסף במכירה הפומבית היה גדול פי חמישה מהחוב החדש של קסטרו לבישוף. הבישוף השתמש בתכסיס – שלא מן התבונה לגלות אותו ברשימה זאת כדי לא למנוע הנאה מהקורא – והתכסיס הזה עלול היה לגרום למאסרו של קסטרו, ואפילו לגזר-דין מוות, שהיה מבוצע באותם ימים על ידי הטבעת הנידון במימי נהר האמסטל.

 קסטרו מצליח להערים על הבישוף ועל בריונים אפלים הסוחטים אותו ואת אהובתו הקתולית, הנדריקה, ומצליח לברוח מהולנד לניו-אמסטרדם, הלא היא העיר שלימים יקראו לה ניו-יורק. מסתבר שכל הנכלולים של הבישוף בתחום מכירת הטוליפים לא נועדו אלא כדי להשיג סכום אדיר של כסף שיאפשר לו חיי נצח – הכיצד? הוא ישלם לצייר הגאוני רמברנדט ואן ריין שיצייר שני דיוקנאות שלו: האחד בבגדי תפארתו כבישוף, והשני כאיש שידע סבל מלידתו ועד תום נעוריו. שוב, לא כדאי לפרט כדי לא לגזול את ההנאה מהקוראים.

עם מותו של הבישוף חוזר קסטרו (שעשה חיל גם באמריקה) עם הנדריקה ובנו, שנולד לו שם בינתיים, להולנד, והוא גם זוכה לנקום באיש שהתנכל לו, להנדריקה, באיש שאף רצח את העגלון המסור שלו.

בין הגיבורים של הספר נמצא את הצייר רמברנדט ואישתו סאסקיה, ויש בו גם סקירה מעניינת של אופן הציור של יצירותיו המפורסמות.

אגב, המחבר טרח לשבץ בספר ציורים רבים בני המאה ה-17, ביניהם גם צילומים מיצירותיו של רמברנדט. חבל שלא נוספו על תמונות אלו גם קצת פרטים מזהים.

הספר מעניין, ובמקומות רבים מותח למדי. התחושה המיידית היא שהסופר השקיע עבודת נמלים בתחקירים על ההווי והגיבורים העיקריים של המאה ה-17 בהולנד ובניו-אמסטרדם. הבעיה היא שהסופר מעמיס על הקורא גודש של מידע, שלא ברור אם תמיד הוא הכרחי על פי מהלך העלילה. לעיתים משובצים בעלילה איזכורים של שמות אישים שונים ואיזכור קורותיהם למען מה שנראה לי כקישוט גרידא. למשל, אישים כמו מנשה בן-ישראל (עמ' 33), איקארוס (עמ' 52), משפחת מדיצ'י (עמ' 131), אדריאן ואן דר דונק, שלמד אצל רנה דקרט והוא בקיא בפילוסופיה היוונית והרומית (עמ' 209-208), מקיאוולי (עמ' 226) ועוד.

הידע הרב של הסופר בהווי של אותם ימים גורם לו להביא פרוטרוט כמעט על כל דבר: המנות בארוחות (עמ' 34, 39, 95), הלבוש (עמ' 79), תכונותיו של הבונה שבפרוותיו סחר קסטרו באמריקה (עמ' 168), סיפורו של נהר האדסון (עמ' 181). לעיתים כדי להביא בפני הקורא פירוט מן המין הזה הסופר שם אותו בפיו של אחד הגיבורים. למשל, יאן, העגלון המסור של קסטרו, בקיא בגבינות היוקרתיות שמייצרים באלקמאר (עמ' 139), ולא רק זאת, הוא יודע את ההיסטוריה של לבוש הנשים בעיר זאת, את הסיבות ללבוש זה, ואף נוקב בתאריך (עמ' 140). בסוף הספר מסתבר שיאן (עגלון בן המאה ה-17) שולח לקסטרו שתי איגרות בכתב-ידו, ובהן סוד נורא (עמ' 217 ואילך). לא ברור לי מדוע בספח לספר (המתארע 370 שנה אחרי עלילתו של קסטרו) היה צורך באיזכור בילויים של שלושת העשירים מארצות הברית – ג'ון, ביל וריי – במקום מגוריו של מקיאוולי.

אני מניח שלא קל לוותר על שפע של מידע אותו קולט סופר במשך מסע המחקר הארוך והמפרך. כל פרט שנדלה מתוך הספרים הרבים ומוצגי הארכיונים השונים – הופכים להיות יקרים, כמעט "משפחתיים". לא פשוט לוותר על מידע שהושג ביזע ודמעות. הקורא חש שהסופר כמעט נטמע אל תוך האווירה וההווי של המאה ה-17 בהולנד. יחד עם זאת, אני משוכנע שהסופר היה מיטיב עם הספר אילו ויתר מעט על ידענותו שבאמת חובקת עולם.

אני קורא ביקורתי מאוד, כפי שניתן להתרשם מדבריי לעיל, יחד עם זאת, אני מודה בשמחה שנסחפתי בעלילת הספר, מצאתי אותו מהנה ומחכים.

* * *

נילי דיסקין

הערות למה שנכתב בגיליון האחרון

ידידיה יצחקי מדבר על כך שהסרט ג'נין ג'נין מסופר מנקודת מבטם של הפלסטינים. ולדידם זו האמת. אז אולי באמת הגיע הזמן שהפלסטינים יעזבו את תרבות הצ'יזבאטים, וייצמדו לעובדות. אני לא חושבת שאנחנו טלית שכולה תכלת. אבל תקשורת האינטרנט מביאה צעירים ערביים רבים לראות את העובדות כמו שהן או לפחות את השקרים המכוונים בהם הולעטו כל השנים – כמו שהם, להתפכח ולנסות לשנות מבפנים. זהו אחד ההיבטים של גרעין המחאה בעולם הערבי מסביבנו. חבל ש"תפשו" עליו טרמפ אנשים שלא טובת אנשיהם לנגד עיניהם.

שאפו ליוסי גמזו שהעמיד לנו מראה מול עינינו ולפיה אנשים מתים כאן מקור ומרעב. זה לא צריך להגיע למצב כמו באפריקה כדי שאנשים יתעוררו. גם לא לימים שלפני קום המדינה. גם אם כל אחד מהמתים האלה יכול היה להיכנס למקלט מחומם שהכינו רשויות הרווחה, אנחנו לא יכולים להישאר אדישים. הבחירה (לראות את הנבלים שתופשים טרמפ על גב המסכנים באמת) או את מי שבאמת זועק את זעקת המקופחים (גם אם הוא עצמו גר בכפר שמריהו) היא הבחירה שבין השבע שרוצה לחיות את חייו בשקט, גם אם פעם היה רעב, לבין מי שלא יכול שלא לזעוק. לשניהם זכות קיום, אבל לא ייתכן לגנות דווקא את אלה שמנסים לעשות משהו, ולרפות את ידיהם.

מעניין לעניין באותו עניין. ליבי ליבי לרון גרא. עברתי עם אבי ועם אמי דרך ייסורים דומה. אבל, מבלי לפרט, אילו היה מדובר בשכבה כלכלית אחרת, היה נמצא לפתע מקום מתאים לצינתור. גם על זה זועקת המחאה החברתית. או במילים של יוסי גיספן, בשיר היפהפה שכתב לשרית חדד (יוסי כתב ,לדעתי גם שירים יפהפיים, וגם שירי זבל (בשירו "כשהלב בוכה": "כשהלב שותק – הנשמה זועקת..."

ועוד הערה למשה כהן, שזו לא פעם ראשונה שהוא מגיב מתוך קוצר ראות, לטעמי; ייתכן ש"קביעות" בעבודה מביאה איתה גם רעות חולות כפי שמנית. אבל, לא הכול נמדד בערך הכלכלי שלו. ועבודה לכולם (מה שנקרא פעם "עבודות מע"צ") מביאה איתה ערכים לא פחות חשובים, כמו הצורך לקום לעבודה, הרגלי עבודה, וציות לחוקים. וזה, לדעתי, עומד כנגד החסרונות של הביטחון התעסוקתי שנמנע כרגע ממאות אלפי עובדי קבלן, וכך גם בניגוד ל"ישראלי המסתדר" כלומר, כל אלה שעובדים "שחור" ו"דופקים את השיטה". השיטה זה כולנו, והריסתה היא הריסת כל מה שהיה נכון בבניית המדינה היחידה שיש לנו.

נילי דיסקין

נ.ב.

מזל טוב לאורי הייטנר לבר-המצווה של בנו אני לא מכירה אותו מלבד את כתיבתו הצעירה והמאוזנת. דבר די נדיר במקומותינו ולכן אסתפק בברכה.

* * *

משה כהן

הנדון: אי הבנה של אליעזר יערי

מכובדי,

העיתונאי הוותיק, אליעזר יערי, פעיל זכויות האדם, יוצא בגינוי [גיליון 714] לערביי ישראל, למנהיגיהם, אבירי זכויות האדם של הפלסטינים, שאינם משמיעים את קולם נגד טבח העם הסורי בידי ממשלתו. הם, היודעים לשאת נאומים חוצבי להבות ולארגן הפגנות סוערות נגד ממשלת ישראל, ממלאים פתאום את פיהם מים.

מר יערי הנכבד, בוא ואסביר לך את ההבדל הדק בין המושג "זכויות אדם" כפי שאתה מבין אותו לבין אותו מושג בעיני הערבים.

זכויות אדם, לפי הגירסה הערבית, היא הזכות שלהם לרצוח כאוות נפשם (ליהודים אסור להתגונן). כך מטיף המופתי הפלסטיני (תפקיד המוסלמים הוא להרוג יהודים), כך עושים בחוריהם המצוינים הרוצחים תינוקות ומשפחות באיתמר ואת משפחת פלמר על הכביש, וכך הדודות והסבתות הטובות ברמאללה המכריזות בטלוויזיה על הבחורים המצויינים – "שהידים". למה שהנשיא אסאד לא ירצח סורים? זו זכותו כערבי, לא כן?

מר יערי הנכבד, אתה הפועל ללא לאות להשכנת שלום עם הערבים, האם לא הגיע הזמן שתדע עם מי יש לך עסק? למה לא שמענו את קולך על דרשת המופתי פלסטיני, ולא על הסבתות הטובות מרמאללה והשהידים שלהן? האם רק לערבים אתה דואג וליהודים לא? אכן מסתבר שזכויות אדם, כמו פורנוגרפיה, זה עניין של גיאוגרפיה. אל נא ברוגזה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

1. לנגב חומוס בחומס

לנשיאה השביעי של ישראל עזר ויצמן היה חלום – לנגב חומוס בדמשק. לא היה זה חלום מגונה, נהפוך הוא. את החזון הנשגב של שלום, ככל חזון, ראוי לפרוט לפרוטות מעשיות. היכולת להשכים בבוקר, להיכנס לרכב, לנסוע צפונה, לחצות את הגבול כפי שחוצים את הגבול בין ארה"ב לקנדה, לקפוץ לביקור שכנים בדמשק, לנגב חומוס... נפלא!

גם בעובדה שהחלום הזה לא היה מעשי, אין כל בעייה. חלום אינו נבחן במעשיותו – מותר לחלום חלום יפה; מותר ואף רצוי לנסות להגשימו, כנגד כל הסיכויים.

הבעייה מתחילה בחוסר היכולת להבחין בין החלום למציאות. ובמקרה שלנו – הבעייה היתה שתמורת החלום הלא מציאותי לנגב חומוס בדמשק, ויצמן ורבים אחרים הטיפו לשלם מחיר נורא ואיום ולשבור חלום נשגב וגדול; נסיגה מהגולן, ויתור על חבל ארץ ריבוני של מדינת ישראל, עקירת חבל התיישבות ציוני מפואר. וחמור מזה – לא רק הטיפו אלא ניסו בפועל לבצע את הוויתור הזה, תמורת שלום באספמיה.

אם המדיניות הזאת, לה היו שותפים חמישה ראשי ממשלה ישראליים (כולל רוה"מ הנוכחי בקדנציה הראשונה שלו) הייתה מבוצעת, היינו היום ללא הגולן וללא יישוביו, כשקיומו של השלום היה תלוי בחסדיו של רוצח ההמונים בשאר אסד, או בחיי יורשיו שאינם בהכרח טובים ממנו.

לפני 11 שנים, לאחר עלייתו של בשאר אסד לשלטון, נפוץ טרנד של התפעלות מאסד הצעיר: נשיא מערבי, בוגר לונדון, דובר אנגלית, רופא עיניים וגולת הכותרת – הוא גולש באינטרנט. ממש מסיבת אסד. יש תענוג גדול יותר מאשר למסור לשכן כזה את הגולן? הרי הוא כל כך שונה מאבא שלו, אמרו אלה שהיו אובססיביים למסור את הגולן לאבא שלו. איך אמר ברק, וחזר ואמר עד לזרא, בניסיונותיו האובססיביים להגיע עם חאפז אסד להסכם על נסיגה מהגולן? "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית." אמנם הוא רצח 30,000 מבני עמו בטבח בחמה. אמנם הוא רצח מאות או אלפי אסירים פוליטיים... מעצבה של סוריה המודרנית...

מה יהיה עכשיו בסוריה? לא יהיה זה רציני לדבר בנחרצות על עתידה של סוריה, בנוסח "ימיו של אסד ספורים." יש לו עדין כוח רב, נחישות רבה, אכזריות חסרת גבולות ואין לו מה להפסיד. הוא יודע שאובדן השלטון – פירושו מוות שלו, של משפחתו, של מקורביו וטבח בעדתו.

אני רואה מיספר אפשרויות. האחת, אסד ימשיך לטבוח בבני עמו, ירצח עוד כמה אלפים או רבבות, ידכא את המרד וימשיך לשלוט על כידונים עוד שנים רבות. כמו אבא שלו.

השנייה, מלחמת אזרחים ארוכת שנים, כפי שהיתה בלבנון או באלג'יריה; הקזת דם הדדית במלחמת הכול בכול, לאורך שנים רבות.

השלישית, התפרקות סוריה והתפצלותה למדינונות על בסיס עדתי.

הרביעית, נפילת אסד.

אסד הינו דיקטטור שכבר רצח כ-7,500 מבני עמו, ועוד ידו נטויה. הוא אויב מר של ישראל, ממנהיגי ציר הרשע, הספונסר של חמאס וחיזבאללה. אם הוא ייפול, אין מה לבכות עליו. אבל אם הוא ייפול, יתכן שעוד נתגעגע אליו. אם הוא ייפול, סוריה לא תהפוך לדמוקרטיה ליברלית מערבית, שוחרת שלום, כפופה לשלטון חוק, דואגת לרווחת אזרחיה ולשגשוג המזרח התיכון כולו, ולתפארת מדינת סוריה. סביר יותר להניח, שכמו ברחבי האביב הערבי, גם בסוריה יעלה לשלטון האסלאם הקנאי, שקוטנו עבה ממותני אסד.

עם כל קיצוניותם של הנשיאים לבית אסד, הם לא היו הרפתקנים ולא הסתכנו במלחמות וחימום הגבול. הלקח של חאפז אסד מתבוסתו במלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בתנאים הטובים ביותר שיכל להעלות על הדעת, הוא שלפחות כל עוד ישראל יושבת על הגולן ותותחיה מאיימים על דמשק, יש לשמור על גבול שקט. ואכן, מאז ועד היום, הגולן הוא האזור השקט ביותר במדינה, וגבולה של ישראל עם סוריה שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן. הלקח הזה צרוב בדנ"א של בנו בשאר.

כך ניסח חאפז אל אסד את משנתו: "אנו בוחנים את העניין מנקודת הראות של עתיד האומה, ולא של השעות, החודשים והשנים הספורות שבהן אנו חיים... אם אנו, כבני דור זה, ניכשל בעשייתו ובהשגתו של הדורש השגה, יהיו דורות אחרים שיטפלו בעניין באורח הנכון... מה שאני אומר כאן אינו חדש. אני אך סוקר מספר עובדות בהיסטוריה שלנו. הבה ונשוב לפלישת הצלבנים. למרות שהם לחמו בנו מאתיים שנה, לא נכנענו. אף הם היו מעצמה גדולה וזכו בניצחונות, בעוד שאנו ספגנו תבוסות. אך לאחר מאתיים שנה ניצחנו. מדוע מצפים מאתנו כעת להשיג ניצחון מכריע תוך בערך שלושים שנה או להיכנע לחלוטין?"

פיסקה זאת מסבירה את האסטרטגיה שלו לאורך השנים. הוא לא היה מוכן לכל פשרה, וגם כאשר הוצע לו כל הגולן הוא נתלה בתירוצים שונים כדי להימנע מחתימה על הסכם שלום, שמשמעותו – הכרה בישראל וסיום הסכסוך אתה. לכל היותר הוא נאות לנהל מו"מ טקטי, כדי למנוע קרע עם ארה"ב ובידוד בינלאומי, והקפיד לא להיפגש עם ישראלים ולא לאפשר לנציגיו ללחוץ ידי ישראלים.

הצד השני של האסטרטגיה, הוא שלא אצה לו הדרך לפתוח במלחמות ומעשי איבה שיסכנו אותו ויחלישו את סוריה ואת משטרו. יש לו זמן – לקח לערבים 200 שנה לנצח את הצלבנים, יש לו סבלנות. לא עליו המלאכה לגמור. בנו חונך על האסטרטגיה הזו ודבק בה. ספק אם זו תהיה דרכו של המשטר שיחליף את אסד. לא מן הנמנע, שבמקרה כזה לא נהנה מאותו השקט ממנו אנו נהנים קרוב לארבעים שנה.

אני מאמין שיותר ויותר אנשים, שתמכו בנסיגה, התפכחו לנוכח האירועים בסוריה. הם מבינים, שאם התמורה לנסיגה מהגולן היא ניגוב חומוס בחומס, כנראה שזה לא תענוג גדול כל כך.

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"

2. תורה ועבודה

כיצד דרשו חז"ל את הפסוק מספר שמות "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה," באמצעות הפסוק משיר השירים "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"? כיצד באמצעות הפסוק משיר השירים דרשו חז"ל שבני ישראל סירבו להיגאל ממצרים ומה ניתן ללמוד מכך על רצון הגאולה של דור חז"ל? ומה ניתן להשליך מכך לימינו? וכיצד רש"י מפרש מדוע התורה לא נפתחה בפסוק זה? ואיך רש"י חזה כבר לפני 900 שנה את טענות "ליסטים אתם" שיופנו אלינו כאשר העם היהודי ישוב לארצו, אך מצד שני הוא לא חזה ולא העלה על דעתו שיהודים יאמרו "ליסטים אנחנו"? וכיצד מתקשרת העובדה הזאת לחוסר הרצון להיגאל – ערב יציאת מצרים, בתקופתם של חז"ל ו... בימינו?

השיח המלומד הזה נשמע בוודאי כמו דיון בבית המדרש, אולי אפילו בישיבה גבוהה, אך זהו דיון שנערך במנהלת הפיתוח של הגולן. נטלו בו חלק אנשים העוסקים מידי יום, במהלך יום יום עבודתם, בסוגיות הפיתוח הכלכלי של הגולן, פיתוח התיירות, מחקר ופיתוח חקלאי, ניהול נושא התעסוקה בגולן טיפול בסוגיות הקולחין והביוב, ענייני המאגרים והמים – מה להם ולדיון הבית מדרשי הזה?

מזה כשש שנים, מידי יום חמישי בבוקר, נוטלים עובדי היחידות הנ"ל פסק זמן ומקדישים 45 דקות עד שעה לדיון ברומו של עולם, בלימוד משותף של טקסטים יהודיים. אני אחד מחמשת המנחים של הלימוד, ואחת לחמישה שבועות אני מעביר שיעור. לעיתים השיעור עוסק בפרשת השבוע, לעיתים במועד קרוב בלוח השנה העברי ולעתים בסוגיה אקטואלית. וכך, ערב שבת פרשת "בא", הקדשנו את השעה כולה לפסוק אחד מן הפרשה.

אני שותף היום והשתתפתי בעבר בפורומים רבים של למידה, כלומד וכמלמד. ודווקא לקבוצה הזאת, אליה אני קשור מאז 2006, אני חש קרבה מיוחדת. המיוחד בקבוצה הזאת, הוא דווקא העובדה שאין זה פורום של אנשים שהרצון ללמוד ליכד אותם לקבוצה, אלא של אנשים שהמשותף להם הוא מקום העבודה שהם חולקים. יש דבר מה יפה בכך שבשיא לחץ העבודה, עובדים בדרגים שונות – מנהלים בכירים יותר ופחות, אנשי מקצוע ומזכירות קובעים עתים לתורה, מניחים בצד את עבודתם הלוחצת ויושבים לעסוק בלימוד משותף. יש לציין שההשתתפות היא וולונטרית לחלוטין – מי שרוצה משתתף מתי שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. הקבוצה מגוונת מאוד – דתיים וחילונים, נשים וגברים, רמות שונות של בקיאות (לצד היתרונות הגדולים של הבקיאות, יש לה גם חסרונות – לעתים הלומד שבוי בפרשנות עליה גדל מאז הגן וקשה לו להיפרד ממנה וללמוד את הפסוק באופן חופשי ופתוח).

סוג כזה של פעילות מגלם בעיניי דברים רבים שאני מאמין בהם – שמקום עבודה אינו רק ארגון לביצוע מטלות מסוימות אלא גם קהילה. שבהיותו קהילה, עליו לתת מענה לצרכים שונים של העובדים ובהם צרכים תרבותיים ורוחניים. שאין כמו לימוד משותף כדי לתת מענה לצרכים אלה, של העובד כפרט, של הצוות כצוות ושל מקום העבודה (יש לציין שבמקרה זה אין מדובר בצוות אורגני, אלא בעובדים ביחידות וצוותים שונים). שלימוד יהדות במקום העבודה מחבר את האנשים זה לזה, מחבר אותם למקום עבודתם, מחבר אותם לקהילה בתוכה הם פועלים לצד החיבור המובן מאליו ליהדות, לעם ישראל, לארץ ישראל.

מי שיזם ומוביל את הלימוד המשותף הוא רוני זיגלר, מנהל "קולחי גולן". שנים אחדות קודם לכן, כשרוני שירת כסגן ראש המועצה, הוא יזם לימוד כזה למנהלים במועצה. בשנותיי כמנהל המתנ"ס, לא היה בעבורי תענוג גדול יותר מלפתוח את השבוע, כל שבוע, בכל יום א' בשבוע, בלימוד יהדות עם עמיתיי לעבודה.

גם בצוות "יובלים" – המרכז לתרבות וזהות יהודית שאותו אני מנהל, הנהגתי לימוד משותף. כל ישיבת צוות מחולקת לשניים – מחציתה הראשונה לימוד ומחציתה השנייה דיון בסוגיות שעל סדר יומו של הארגון. בכל ישיבה, חבר אחר בצוות מנחה את הלימוד ומקדיש זמן רב להכנה. כמעט בכל צוות שאני שותף לו; צוות עובדים או צוות וולונטרי, אני מנסה ליזום לימוד משותף, בתחילתו או בסופו של כל מפגש. אני מאמין, שהלימוד הזה תורם לצוות ולארגון לפחות כמו הדיון המעשי, והוא מקדם משמעותי של תפוקה בעבודה ושל קבלת החלטות נכונות.

בימים אלה, שבהם מתנהל אחד המאבקים החברתיים הצודקים ביותר מזה שנים רבות – המאבק נגד העבדות של ימינו; הניצול המחפיר של עובדי הקבלן, ראוי להעלות על נס מקומות עבודה המתייחסים לעובדיהם קודם כל כבני אדם ולא כאמצעי ייצור. ואין כמו מתן הזמן והזכות ללימוד משותף, כדי לבטא את הגישה הזאת.

3. העולם האפל מאחורי המילים המכובסות

תודה למשה כהן, על שבמאמרו הציני "עופר צודק" לא הצטעצע בפוליטיקלי קורקט, והציג ללא כחל וסרק את עולם המחשבה האפל שמאחורי ביטויים מכובסים דוגמת "גמישות ניהולית", "יעילות" וכד'. וכך כותב כהן: "מה יש לדבר, הניסיון של עשרות שנים הוכיח שמתן קביעות לעובדים הוא מרשם בטוח לשיפור מוסר העבודה ולהעלאת הפריון. מרגע שעובד יודע שלא ניתן לפטר אותו, הוא מקפיד לא לצאת בשעות העבודה, ולהשקיע מאמץ מרבי."

הנה, כל התורה כולה על רגל אחת. העובד הוא עצלן ותחמן מטבעו, והדרך היחידה לגרום לו לעבוד היא מוטיבציה שלילית, הפחד מפיטורין. רק עם אקדח לרקה הוא יעבוד כמו שצריך.

זה העולם האפל המחזיר לעולמנו את העבדות. זו אותה גישה שהתירה למעסיק להכות את העובד רק לפני קצת יותר ממאה שנה, עד שמאבקי הסוציאל דמוקרטיה וארגוני העובדים הצליחו להוציא את ה"זכות" הזאת אל מחוץ לחוק, במאבק הדומה בטיבו למאבק הצודק נגד חרפת עובדי הקבלן.

המאבק למען עובדי הקבלן הוא מאבק למען ערכי החופש וחירות האדם נגד שיעבוד העובדים הנובע מאי אמונה באדם. מצער מאוד, שתופעת עובדי הקבלן נפוצה כל כך במדינת היהודים – העם שהנחיל לעולם את שנאת העבדות ואהבת החירות; עם שנולד מתוך מרד עבדים ויציאתם לחירות. עם שהנחיל לעולם את השבת ואת החקיקה הסוציאלית, שנועדה להגן על האדם העובד מפני שעבוד. תופעת עבדי הקבלן היא חרפה לאומית.

כל חיי הבוגרים אני משרת בתפקידי ניהול. בכל תפקידיי, העובדים אותם ניהלתי הצטיינו במוטיבציה גבוהה. הסיבה לכך, היא שמה שהניע אותם לא היה פחד אלא תחושת שייכות, הזדהות ושליחות. איני מדבר רק על עובדים בתפקידי ניהול וריכוז, כי אם גם על עובדי אחזקה וניקיון. מעבר לעצם ההתייחסות הערכית, ההומאנית, לעובד כאל אדם ולא כאל "כוח אדם", לא כאל "אמצעי ייצור", בסופו של דבר הגישה הזאת גם משתלמת. עובד שמכבדים אותו, עובד שמרוצים ממנו, עובד שאינו מפחד משוט הפיטורין, הוא עובד טוב יותר, מסור יותר, ראש גדול יותר, עם מוטיבציה גבוהה יותר. הן העובד והן מקום העבודה נשכרים מכך.

מותר לפטר עובד ולעיתים אין מנוס מכך. לא אחת, נאלצתי לפטר עובדים. עשיתי זאת רק לאחר מיצוי כל דרך אחרת ותוך הקפדה על מתן כל הזכויות לעובד המפוטר. זכויות, הנשללות מעבדי הקבלן.

הקפיטליזם הדורסני מדבר גבוהה גבוהה בשם ערכים של חופש, ובעטיים מתנגד להתערבות המדינה. מאחורי המילים הרמות, מדובר בחופש לדכא ולהשפיל את העובד, לרמוס את זכויותיו ולשלול את חירויותיו.

כתב המשורר שאול טשרניחובסקי בשירו "אני מאמין": שחקי שחקי על החלומות / זו אני החולם שח. / שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך. // כי עוד נפשי דרור שואפת, / לא מכרתיה לעגל-פז, / כי עוד אאמין באדם, / גם ברוחו, רוח עז. // רוחו ישליך כבלי-הבל, / ירוממנו במתי-על; / לא ברעב ימות עובד, / דרור לנפש, פת לדל.

4. פינת ההומור והסאטירה

אהוד, שלום!

רוצה לשבח אותך על פינת ההומור והסאטירה החדשה בחב"ע, שהתפרסמה השבוע תחת הכותרת "מחמד בכרי הוא פטריוט ישראלי". ובשבוע הבא – גדעון לוי הוא אידיאליסט ציוני. פרק ג' – משה קצב הוא מופת לטוהר מיני.

אורי היינטר

* * *

איליה בר זאב

מבזקי חורף

1.

קֹר קִיצוֹנִי מִתְפַּשֵּׁט לְמַעֲרָב אֵירוֹפָּה,

בְּאוּקְרָאִינָה קוֹפְאִים לַמָּוֶת וּכְבָר

הַגְּוִיּוֹת מִתַּחַת לָאֶפֶס.

מִשְׁפָּחוֹת נִשְׁחָטוֹת כִּשְׂעִיר עִזִּים בְּחוֹמְס,

פָּעוֹטוֹת חוֹזְרִים בְּשַׂקִּיּוֹת

נַיְלוֹן אֲטוּמוֹת.

חוֹקְרִים גִּלּוּ מַה מַפְרִיד אֶת הָאָדָם מֵהַקּוֹף.

בְּלוֹגֶר אִירָנִי:

נִתַּן לְהַשְׁמִיד אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתֵשַׁע דַּקּוֹת.

חֲצִי עוֹלָם דּוֹמֵם, חֲצִי עוֹלָם צוֹפֶה.

2.

בְּכוֹכָב לֹא יָדוּעַ, הִתְגַּלּוּ מַיִם חֲדָשִׁים,

בָּאַנְטַרְטִיקָה יֵחָשֵׂף

הַאֲגַם הָאָבוּד.

תַּעֲלוּמָה: מַדּוּעַ הַדּוֹלְפִינִים מֵתִים בְּמַסָּצ'וּסַטְס?

צִפֳרִים בּוֹרְחוֹת מֵאֲגַמוֹן הַחוּלָה.

בְּצִ'ילֶה נִסּוּ לִגְנֹב קַרְחוֹן,

מִגְדַּל פִּיזָה

שׁוּב עָבַר יִשּׁוּר.

3.

עַכְשָׁו מִבְזְקֵי חֹרֶף –

גַּם בָּאָבִיב הַזֶּה אַתְּ לֹא תָּשׁוּבִי חֲזָרָה?

"פַּקָּח/שׁוֹטֵר יָקָר

אֲנִי רַק פּוֹרֵק סְחוֹרָה."

פברואר, 2012

* * *

יוסי אלקוני

ההתפוצצויות בפתח-תקווה

(הערות לרשימתו של נמרוד כהן "הפיצוץ בפרדס של גינזבורג", שפורסמה בגיליון 714)

ההתפוצצות בפרדס גינזבורג, היתה באחת השבתות בשלהי שנת 1948, במפעל תע"ש של ה"הגנה". ענן עשן כיסה את שמי פתח-תקווה באותה שבת והיתה נהירה של המונים לעבר מקום הפיצוץ, כולל מתפללי בתי הכנסת, כפי שתיאר סבו של נמרוד כהן, והוסיף על כך אהוד בן עזר.

דוד גולדברג ממפקדי ה"הגנה" ומפקד מכבי האש בפתח-תקווה, מתאר בספרו "זיכרונות איש פתח-תקווה" את הפיצוץ ואת הכמויות העצומות של פגזים שהתעופפו לכל עבר, ושבמשך יומיים פסקה התנועה לתל-אביב בכביש זה.

ולסיפורו של המקום. מפעל התע"ש בפרדס גינזבורג הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהחל המאבק על הקמת המדינה. ארגון ה"הגנה" הפך את בית האריזה ("הבייקה" בלשון אותם ימים) בפרדס של שבתאי גינזבורג למפעל לייצור נשק ופצצות.

בינואר 1948 התעוררו חששות במטה הארצי של ה"הגנה", שהבריטים גילו את המקום בו פעל מכון א' של תע"ש – אחד ממפעליה הראשונים, הגדולים והחשובים של ה"הגנה". המכון פעל עד אותה עת במחבוא מתחת למבנה של בית החרושת לעיבוד עורות, קרוב לשפת הים מול רחוב גורדון, אז צפון תל-אביב. הוחלט להעביר את המפעל למקום בטוח יותר והוא הועבר לפתח-תקווה וצורף למפעל שהיה בפרדס של שבתאי גינזבורג. מאותו זמן הפך שמו של מכון א', ושל המפעל הקיים, למכון שבתאי – על שמו של שבתאי גינזבורג. עיקר עיסוקו היה במילוי ובהרכבה של רימוני רסס ובייצור של פצצות מרגמה. במלחמת הקוממיות היה מכון שבתאי מקור חשוב להספקת אמצעי לחימה ליחידות הלוחמות. ב-1951 סיים המכון את פעילותו בפרדס גינזבורג ועבר למשכנו החדש.

ולעניין ההתפוצצות שהיתה ברחוב הרצל, ושהוזכרה באותה רשימה, אני יכול להוסיף: ההתפוצצות היתה ב-5.10.1946 ברחוב הרצל פינת שרה אהרונסון, בבניין של הקבלן רוטברד, שגם גר באותו בניין. הדירה בה היה הפיצוץ שימשה כמחסן נשק של האצ"ל, ובפיצוץ נפצע לוחם אצ"ל שהיה באותה עת בדירה. במקום הוצב שלט המספר את סיפורו של המקום.

* * *

אלישע פורת

לקפוץ ראש מהמגדל

בכל פעם, כשאני נתקל בהודעות המעציבות על נוטלי-חייהם בידם, אני כדרכי, חורז מיד את השמועות העצובות הללו, אל סיפורי החיילים הצעירים שקפצו מהמגדלים, שליוו את חיי תקופת מה. "אופנת" הקפיצה מהמגדלים בארץ החלה באמצע שנות החמישים, עם פרסום הידיעות על חיילי צבא ארצות הברית ששבו ממלחמת קוריאה, 1952. היו אלה חיילים צעירים שנואשו מחייהם. אם בשל הלם קרב אכזרי שלקו בו בקרבות מול ים-האדם של הצבא הסיני. ואם בשל אי יכולתם לשוב לחיי אזרחות רגילים ומשעממים. תסמונת האכזבה של חיילים, השבים משדה הקרב ונוכחים לדעת ששום דבר לא השתנה ושאיש אינו ממתין להם, מוכרת לי היטב מהספרות, עוד מימי מלחמת העולם הראשונה. אני מניח שהתסמונת הטראגית גררה אל מותם חיילים צעירים גם ממלחמות שקדמו לה.

בשנות השירות שלי בצה"ל נתקלתי, למרבה הצער, בכמה מקרים שכאלה. על אחד מהם, שאירע בטירון דווקא, במחנה הטירונים של חטיבת 'גולני' – 'פילון' שליד ראש פינה, כתבתי גם באחד מסיפוריי המוקדמים שאיש כנראה לא טרח לקראו. הייתי אז בתורנות של סמל-תורן, וכנהוג באותם ימים, חגרתי את "החרב" המוכספת שבנדן המבריק, ולבשתי את רצועת המשי הכחולה והבוהקת – שיירים של נוהגי הצבא הבריטי.

בתחילת הערב נשמעה לפתע יריית רובה ממגדל הבזלת הישן שבשולי המחנה. הזעקתי את הקצין התורן ואת צוות המרפאה ומיהרנו בריצה אל המגדל. לרגליו כבר עמדו כמה טירונים וניהלו שיח צעקות עם ראש המגדל. טירון שנתבלעה דעתו מחמת המציק, עמד בראש המגדל, רובה המאוזר הצ'כי בידיו, והוא מאיים שימשיך בירי אם לא יביאו אליו מיד את הרב הגדודי.

זה היה באמצע שנות החמישים, והרבנים הגדודיים לא נהנו מהמעמד שיש להם היום. הם היו סרח עודף הכרחי בגדודים של 'גולני', מוקפים תמיד בכמה סמלי דת ומשגיחי-כשרות חיוורים ומגודלי זקן. אבל הבחור התעקש – רק הרב. פתחנו איתו במשא ומתן רגוע, הקצין התורן ואני. סילקנו את חבריו למגורים, ושלחנו רץ להזעיק את הדוקטור ואת הרב הגדודי. לאט לאט קיבצתי חיילים מנוסים, על תקן של "צלפים" למקרה הצורך, והם תפסו עמדות בין סלעי הבזלת שצמודים לגדר המחנה. הקצין התורן, בחור פיקח, תימרן בינתיים את הטירון ושידל אותו להניח את רובהו ולרדת מהמגדל, "לפני שיהיה מאוחר מדי."

הבחור הניח את רובהו, אבל איים שירוץ לאחור, יאגור תנופה ויקפוץ אל מותו. "המתן לרב," ביקש הקצין התורן, "הוא כבר מגיע."

הרב המבוהל הגיע, ואיתו הרופא הגדודי.

"רבי," אמר לו הקצין התורן, "הטירון רוצה רק אותך."

אבל זה היה טירון קשוח, וכאשר הרב הגיע, הוא התעקש לדבר רק "עם זה שלמעלה למעלה,"

הרב הסביר לו, במתק שפתיים רבני מוכר, שההוא מלמעלה עסוק הערב ולא יתפנה אליו. וכך, צעד אחר צעד, משפט אחר משפט, נימוק אחר נימוק, השתכנע הבחור הסובל לרדת מהמגדל. לא אשכח את הרגע שיצא עם רובהו מחדר המדרגות. הקצין התורן ואני מילאנו אגרופינו בחצץ בזלת דק, כדי לסנוור אותו בכוח ברגע שירד. אבל לא היה בכך צורך. הוא היה כל כך מסכן, כל כך עלוב, כל כך חיוור ומרוקן כשירד, שאני ממש התמלאתי רחמים. הרב והדוקטור חיבקו אותו בכתפיו, והתרחקו לאיטם לכיוון מרכז המחנה. אנחנו, המצילים כביכול, כרענו על הסלעים שם ועישנו סיגרית הרגעה הכרחית. אני זוכר שהקצין התורן אמר שהוא כעת מתפלל ללמעלה שמעל ללמעלה. לְמָה? שאלתי אותו, והוא השיב, שלא יהיו לנו יותר טירונים כאלה הלילה.

בעיתונים כתבו באותה התקופה על החייל שאחזו הטירוף של המגדלים, שהתבצר על מגדל המים של קריית בנימין שבעמק זבולון. אחד ממגדלי המים הכי גבוהים שהיו אז בארץ. שוב היה זה חייל מ'גולני', ושוב נזקקו לצלפים כדי להכניעו. אבל המקרה שהתפרסם יותר מכולם היה כשחייל התבצר בראש המגדל של היישוב ביצרון שבדרום. שם כבר היו נפגעים. הוא צלף באלה שבאו להורידו. אינני זוכר כבר האם היה עריק או נמלט או מוכה בהלם המגדלים האופנתי. או אולי סתם חייל סרבן, שנשבר לו מכל הצבא. אבל סופו שנורה בידי אחד מהצלפים שהקיפו את המגדל. לא היתה ברירה אחרת. הוא פשוט החליט להילחם עד הכדור האחרון שהעלה איתו למגדל. כמו סופרים אחרים לפניי ואחריי, השתמשתי בסיפור החיילים המתבצרים, כשכתבתי אחרי שנים רבות את הסיפור על 'המָשִׁיחַ מִלַה-גַרְדִיָה'.

באותו ספר נשכח, 'המשיח מלה-גרדיה', [זמורה ביתן 1988], כתבתי סיפור כזה, של חייל הקופץ ממגדלים אל מותו. אבל זה היה חייל מילואים שנחרד מהשירות בלבנון כשנקרא אליו. מיקמתי את הטרגדיה ברחבת הענק של יד אליהו, "רחבת הַשִׁילוּחַ" הזכורה לטוב, בשולי רחוב לה-גרדיה, של היוצאים ללבנון. העליתי אותו אל גג אחד מבתי המשרדים הגבוהים שצמחו אז לפתע על הגדה המזרחית של נחל איילון. וניהלתי קרב הישרדות מכמיר לב בינו לבין צלפי המשטרה. לא היה שום קשר בין גיבור המחאה שלי, פחח רכב אלמוני מרמלה, שמסרב לצאת אל מותו בלבנון – לבין גיחותיי אני, הדי רבות, לשירות מילואים "פעיל" – שמ"פ – כשמו המפחיד, בלבנון. הציירת והמאיירת רותי חנני, זכרה לברכה, איירה את העטיפה בציור גולמי, נאיבי מעט, אבל מלא בזעקה של סירוב ושל פחד. אני אוהב את העטיפה שלה גם היום. חרף השנים הרבות שחלפו מאז.

ולבסוף, אספר בקצרה על מגדל מסוג אחר. גג בית ההסתדרות הישן והגבוה בירושלים. באותם ימים, של סוף שנות החמישים, זו היתה נקודת תצפית מעולה, אולי הכי טובה בעיר. הר הצופים המפורז כולו, האוניברסיטה השבויה כולה, הדרך של השיירות הדו שבועיות מהעיר אל ההר - כל אלה נצפו מהגג בבהירות. וגם תחנת רדיו רמאללה המפורסמת, על האנטנות הענקיות שלה, וגם ההרים שממזרח לירדן, ואולי אפילו פיסה כחולה וזוהרת של ים המלח הצפוני. הייתי אז חייל צעיר ושוקק, ומאוהב בידיעת הארץ, בספרי זאב וילנאי ובחוברות ההדרכה של צה"ל, שכתב רס"ן יהושע לוינסון. הבטחתי לאהובתי שאקח אותה אל הגג ההוא מיד עם שחרורי. וכך עשיתי. אלא שבינתיים אירע שם מעשה טראגי, וצעיר ירושלמי זרק עצמו מהגג אל מותו. ההסתדרות הציבה שומר, שהופקד על מניעת עלייה חופשית אל הגג. הוא עשה לנו קצת צרות, אבל כשראה כמה אנחנו זוהרים מאהבת נעורים, וכמה אני משתוקק להרשים את נערתי, נעתר לנו. הפקדנו בידיו את תעודות הזהות שלנו, נשבענו שאנחנו עולים על מנת לרדת, והתעופפנו במעלה המדרגות. ושם, למעלה, על הגג, קיימתי את הבטחתי לה במלואה. הראיתי לה את כל ארץ ירושלים שאהבתי. ואפילו השומר שלמטה חייך אלינו כששבנו אליו לקחת את התעודות.

כמה ממהר הזמן לחלוף, וכמה מצער לשמוע על קופצי הראש ממגדלי המים. ורק טיפות הנחמה שמטפטף הזיכרון מקלות מעט על הצער.

נדפס לראשונה ב"מוסף הארץ" ב- 2 בפברואר 2012.

 * * *

"מה זאת אהבה"

ערב מחווה לאהרן אמיר

משורר, סופר ומתרגם, במלאת ארבע שנים לפטירתו

יתקיים ביום שלישי, 14.2.2012, בשעה 19.30

באולם האירועים של "עד 120" ברח' ראול ולנברג 32, תל-אביב

דברי פתיחה: מנכ"ל "עד 120" עידו נירן

מנחה ניצה אורן

בהשתתפות:

שמעון מרמלשטיין – סופר

גונן נשר – סופר

עדנה שמש – סופרת, מתרגמת

ד"ר דרור אידר – סופר, חוקר ספרות

 * * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה

1. מקיץ 1968, בטבעון, עד אחרית ימיה.

888אלונים בני מאות שנה, ניטעו על ידי נושאי-הצלב, מכורכמים, מעונים על-ידי רוחות, מפותלים מזיקנה וסבל – יפים, איתנים, תקועים בקרקע הסלעי וניזונים ממנו בגבורה עילאית.

ואורנים "צעירים", בני שלושים-ארבעים, בני גזע שונה, ניטעו על-ידי עברים צעירים, נישאים אל-על, שולחים פארות לכל צד, ישרים כמיתרים, נמשכים לשמיים, נעים ברוח קלה והומים, מטפטפים שרף בושם וקרירות תוך האוויר.

גינות-פאר שתולות כגני-עדן לפני הבתים אדומי-הגג, שושנים מוורידות ומתאדמות בשפע, בעליצות, כל בית מגיש לעיניך חג קטן של סידור-פרחים, עצים שלווים מכוסי פריחה לבנה וסגולה, לנוי ולריח. צל וריח, וצליל גרוני – השחרורים רוויי-עדנה, וסלסול הבולבולים, וצופיות כקאסטאנייטות מפצחות ביניהם – תזמורת מלטפת אוזן ולב.

טבעון העתיקה – לחש עובר בין שיירי אלוניה המפותלים, לחש עיתים, מאוויים, מלחמות וזכרונות –

וטבעון החדשה בהדר אורניה וברושיה ההולכים ישר השמיימה, לשמיה מנומרי העננים הקלים, העולים מים התיכון הקרוב ותועים בין פסגות הכרמל הנשקף בכל הדרו כאן, בכל קסמו התנ"כי-הארכאי, לובש צורה ופושט צורה, מתכסה בצל וזועף, ומחייך באורות רכים כצבעי הצדף, כשצמחייתו הפראית עוטפת אותו ברכות.

אנשים שקטים מהלכים ברחובות, מברכים זה את זה, מתעכבים לשיחה קלה, ממשיכים –

טבעון היפה, שאי ברכה ממני.

זוהי טבעון שאליה מגיעה אסתר במאי 1968, בגיל 74, ושוכרת בה בית פרטי ברחוב הדגניות 16. הבית הבודד עומד בלב מגרש גבוה, כמו גבעה, מוקף עצים אחדים, והוא דומה במקצת לבית שהיה לה בכפר-סבא. מכאן ואילך תגור אסתר בטבעון עד אחרית-ימיה, אם כי תשנה עוד כמה וכמה כתובות. הקטע נדפס בביטאון המועצה המקומית ב-1975, במלאת לטבעון 40 שנה.

המעברים שלה מתאפיינים מעתה בריטואל קבוע: "תבוא לתלות את התמונות!" היא מזעיקה אותי ואני מגיע אליה לאחר ימים אחדים. התמונות עדיין שעונות לקיר, על הרצפה, ואני תולה אותן לפי הוראותיה עד שהבית מקבל את האטמוספירה שלה. בשנים מאוחרות יותר אני מגוייס גם ליום ההעברה עצמו.

מעתה יש לאסתר לראשונה בחייה טלפון והקשר איתה נעשה קל יותר אם כי אנחנו עדיין רגילים לכך שהיא "נעלמת" ולאחר זמן מתברר שנסעה לבית רמז או לבית דניאל בזכרון-יעקב או לבית דינה על הכרמל.

אסתר טוענת כי איזור טבעון הוא היחיד שעדיין מזכיר לה במשהו את הטבע שהיה בסביבות פתח-תקוה בימי ילדותה. פתח-תקוה של היום שונה לגמרי והאוויר בה מזוהם כמו בכל הערים הגדולות וגורם לה, לדבריה, סבל רב ופריחה בכל הגוף. ויש גם הרעלות שמכוונות במיוחד נגדה. בגלל הרעילות אסתר אינה משתמשת בשום חומרי ריסוס והדברה נגד מזיקים בדירותיה, ודבר זה גורם להן להיראות שלא במצב מזהיר מבחינת הנקיון.

בשקט היחסי שבו היא זוכה בטבעון באה עליה תקופה של פריחה ספרותית. מתרבות הפניות אליה לשלוח חומר, וכל מה שהיא שולחת מתפרסם תוך זמן קצר בבמות ספרותיות שונות מ"דבר", "הפועל הצעיר" ו"דבר הפועלת" ועד "הארץ", "ידיעות אחרונות" ואפילו "קשת".

ב-1968 נידפסים השירים: "האם", "פוליטיקה בסתיו", "עיר זרה", "סובב תחנת הזייה", "גולן, בשן", "היה ואיננו", "בשורה", "תמולי ארוך", "אלון", "ספיח-המייה" ו"בבתא". בשנה זו נכתב גם "שיר לאוקליפטוס", מהארוכים בשיריה, וכן מתפרסם הסיפור "המרתף". ב-1969 נידפסים השירים: "אדמה מדובבת", "שירת אישה", "בני", "החרב והקן", "טייס בודד", "שיר ללבנה", "מיתר מתוח", "דרכייך כאז", "העיניים בוכות ללא דמע", וכן הסיפורים: "הכיכר השביעית", "האסיר", "הבקע הראשון" ו"ימי 'הדים'".

בינואר 1969 מוענק לה פרס ואלנרוד לשירה. ועדת השופטים עליה נימנים ב.י. מיכלי, יוסף אריכא ודוד רוקח מעניקים לה את הפרס על הפואימה "בבתא", לצד דן מירון הזוכה בפרס בתחום המסה וגדעון תלפז בתחום הסיפור.

בשנים אלה נמצאת אסתר בחליפת מכתבים עם יוצרים ואישים, ביניהם אפרים תלמי, עורך "דבר לילדים", ק.א. ברתיני עורך "מאזניים", אברהם הרצפלד, דוד רוקח, אברהם ברוידס, רבקה גובר (אך אסתר כבר אינה נוסעת לנהורה), יוכבד בת-מרים, אריה ליפשיץ, אבנר טריינין, צבי לוז, הרולד שימל ולוי בן-אמיתי.

ב-19 ביוני 1968 היא כותבת לאורי צבי גרינברג: "זה עתה סיימתי קריאת השירים בסעיף סלע-עיטם – יישר כוחך! על קולך הנפלא, על כנפי-הנצח המתנפנפים מעל שירה זו ועל שעלית מעל לקולות-הפח של 'ההרואיקה' המחרישה אוזניים – יש שורות בשירים אלה שכאילו הוצאת אותם מפי ממש וזה מוזר וגם נעים." (ארכיון א"צ גרינברג, בית-הספרים הלאומי האוניברסיטאי). אצ"ג אמנם עונה לה בנימוס חגיגי (מכתב מה-10.7.1968), אך מחוץ לכתובת על המעטפה "לכבוד המשוררת" – אינו מתייחס כלל לשירתה, ולא ניראה שהוא בקיא בה.

היא מרבה לנסוע בארץ. היא מבקרת בבית-לחם, ובאוקטובר 1969 היא מבקרת בגולן ובגליל העליון, והנופים שמתגלים לה מחדש לאחר מלחמת יוני 67' משפיעים, כאמור, על כתיבתה.

בתחילת קיץ 1969 מזעיקה אותנו אסתר בטלפון באומרה שהיא "הולכת למות" ועלינו לבוא מיד לשם סידורים אחרונים וייתכן שזו הפעם האחרונה שנוכל לראותה. אנחנו כבר רגילים לאזעקות שלה, שבאות בעיקר כאשר מרווח הזמן שבין ביקור לביקור הוא רב מדי, ובכל זאת אימי ואני מודאגים, וממהרים לנסוע לטבעון.

אסתר מספרת לנו שהרופאים איבחנו אצלה מחלת לב קשה וכי ימיה ספורים, ואם לא די בכך הרי שההתנכלויות ממשיכות למרר את חייה. היא מבקשת למהר ולעשות את כל הסידורים הדרושים שלאחר מותה ומודיעה לנו כי בבוא יומה מבוקשה הוא להיקבר בפתח-תקוה ליד אבי. היא שואלת רשות מאימי וזו מסכימה לכך. יש עדיין מקום לשתיהן, משני צידי קברו. אסתר מתחילה "לחלק" בינינו את רכושה המועט, וגם זה הוא טקס שהיא אוהבת לחזור עליו לעיתים. אנחנו, כמנהגנו בשעות כאלה, מבקשים ממנה לחדול כי היא נראית בריאה והנושא איננו כלל אקטואלי.

למען האמת ליבה היה חזק ואיתן עד שעתה האחרונה בגיל שמונים ושבע, למרות ששני אחיה הצעירים נפטרו מהתקפי-לב בגיל לא-מבוגר. בגיליון סיכום מחלה שנרשם ב-2.8.1975, לאחר אישפוזה בבית-החולים רמב"ם בחיפה, נאמר כי: "לפני 4 שנים התקפת לב." בקורותיה ב-1971 אין זכר לכך, ואולי הכוונה לאותם ימים בקיץ 1969, כשהזעיקה אותנו אל ביתה. מקיץ זה נמצא בעזבונה קטע שכתבה בסוף "המחברת הכחולה", שבה החלה לרשום כשלוש שנים קודם את סיפורי זכרונותיה, וכך היא כותבת ב-2 ביולי 1969:

הם דנים אותי ברותחים ללא כל פחד – קבל-עם – האם זה צו מלמעלה או סתם חבר פושעים? אני טובלת באש – הם מעבירים אותה ממרחק אל תוך הבית – הטכניקה ודאי מצויינת – הם דופקים בקירות – באופן שלהם מורגש צימאון לדם ממש בלי כל בושה, זהו רצח מוסכם ונעשה בשיטתיות ומה תאמרו על זאת? מה יש לכם לענות על זאת? הנה הם עוברים ליד הבית, הפג'ו הקטן עם האנטנה, שם מרכז הרעל והמפעילים אותו, מדי עוברו הוא פולט בשיטתיות את רעלו, מי מרשה להם זאת או אפילו מדריך אותם בזאת?

אני מפעילה את המזגן, הרעש נורא אבל מה לעשות? אין דרך אחרת, אוויר צח נכנס מבחוץ, אני נושמת קצת – בני בליעל – כן, אין שם אחר, מה הם רוצים? את מותי ממש! בלי חוכמות, כמו שני התלמידים שחנקו את מורתם –

מלחמה בשערנו והם עוסקים בי, כפי הניראה שאני חשובה – זה גם ביטולי, בכדי שיגדל שמה של רחל, זה מובן, אבל אין אני נכנסת לרשותה, ואין היא נכנסת לרשותי –

שונות [אנו] בכל –

שלחתי מברק ברכה להרצפלד, חבל שלא יכולתי לנסוע –

תחושות דומות באות לכלל ביטוי בשיר משנת 1970: "המקדשים על הפכים / ומרימים את כוס התרעלה – / בחושך הכוס הרימו, / באפלות-גדרות, / בסבך-עצים: / יערב לכם הדם – / הצמאים לו."

ב-10 ביולי, ימים אחדים לאחר שרשמה את הדברים ב"מחברת הכחולה", כותבת אסתר לרבקה גובר: "למה התרחקנו כל-כך? אני שותקת כלפי רוב הידידים – זקנה אני וחולה – במחלה שאין לה רפואה 'אלרגיה' שמה, ואנשי אגרוף אומרים שהיא מדומה. אולי? אני עצמי הרי יש בי יותר מהדמיון מאשר מהמציאות – אולי הם צודקים – בינתיים אני מתענה – וכותבת וכואבת וחושבת – וכל מה שנפל בגורלי עודני עודי, אם כי שוקדים על ההיפך – כך נגזר כפי הניראה – מה שלומך? ושלום מרדכי – את שהותי במחיצתכם לא אשכח לעולם – " ("גנזים" 1/8144).

וליוכבד בת-מרים היא כותבת ב-14 ביולי: "מצאתי את עצמי על ידך ב'דבר', ונזכרתי בך וחשבתי עלייך. בשעתו רציתי לברכך, על נישואיה של מריסה, והלוואי שיהיה לך נחת ממנה – "("גנזים" 1/93296).

ב-31 באוגוסט 1969 באה אסתר לתל-אביב להשתתף במסיבת הנישואין שבה אני נושא לאישה את ענת פיינברג בת ה-18, שלימים נעשית סופרת בזכות עצמה. אסתר נישארת ללון אצל אימי ואחותי בפתח-תקוה ולמחרת היא פונה למשרדי החברה קדישא המקומית ומשלמת מאתיים לירות, מתוך אלף, על חשבון קניית מקום ליד אבי "לאחר אריכות ימיה ושנותיה". לאחר זמן היא מפקידה בידי את הקבלה וגם קובעת את האפיטף שעליי לחרות על מצבתה.

*

פתח-תקוה, "העיר הזרה", ממשיכה להשפיע כבוד על אסתר גם כאשר היא עוקרת ממנה וקובעת את מושבה בטבעון. אולי ממרחק קל לה לשוב ולהשלים עם עיר מולדתה. במוצאי-שבת ה-1.11.1969 נערכת באולם שרת שבבניין העיריה "מסיבה חגיגית לכבוד המשוררת בת עירנו אסתר ראב". לפי ההזמנה מובטחים גם דברי הערכה מאת ד"ר דן מירון. בעל-פה נאמר שהחגיגה היא במלאת שבעים שנה לאסתר! – אצלנו במשפחה מרימים גבה אבל משתתפים בשמחתה כאילו התאריך נכון. במסיבה נוכחים רבים מבני המשפחה, סופרי המושבה, משתתפי "קטיף", ומוקירי שירתה ומכריה. איני בטוח אם דן מירון אכן הגיע להרצאה, כי בכרוניקה העיתונאית הוא אינו נזכר: "דברי ברכה השמיעו ראש העיריה מר י. פיינברג, סגנו מר ח. זכאי, מזכיר מועצת הפועלים מר ח. ביילי, ומנהל מחלקת התרבות, מר י.צ. שרגל. הסופר יוסף חנני הקדיש את דבריו לתיאור יצירתה, והשחקנית א. אורגד קראה משיריה. אסתר ראב השיבה למברכיה במילים נרגשות." ("הארץ", 4.11.1969).

בדברי תשובתה אומרת אסתר:

קהל נכבד, ודאי ידוע לכם שלא אתמול נולדתי ולפעמים יש יתרון לדבר, אני רוצה לספר לכם על האטמוספרה שבה היתה נתונה הלשון והספרות העברית בימים הרחוקים ההם. במושבה דיברו יידיש, יידיש בילסטוקאית – מעורבת במילים רוסיות – עד היום, כשאני מדברת יידיש, שואלים אותי אם אני מבילסטוק.

תארו לכם חמש ילדות קטנות לומדות תפילות בעל-פה בהברה אשכנזית: "מודה אני", "שמע ישראל", אצל מלמד דרדקי –

אחר-כך אותן הילדות בגן-הילדים הראשון במושבה, הגננת מדברת עברית רצוצה, היא אומרת: "את משירה כל-כך יפה," במקום: "שרה", היא מערבת מילים ביידיש היא אומרת: "תני לי את ההנטיכל – "

אחרי זה נפתח בית-הספר הראשון, המורה והמנהלת קורסיסטית מקיוב, גזוזת שיער וגם זה חידוש גדול, ויותר משהיא מלמדת חשבון היא מלמדת אותנו שירי מאנה, דוליצקי ויל"ג. אנו מדקלמות בפטוס גדול ובהברה ספרדית: "שלום לך מרתה, תמתי עד נצח – " והמילים חדשות, מלאות עוצמה מסותתת, ראשונית, ונחקקות עמוק, "דליה דליה אן את עניה – " מתרוננות המילים – עד היום חקוקה בי הראשוניות של המילה, אין בשבילי מילים שחוקות או אבק של מילים או ערפל של מילים.

מילים הדהדו בעוצמה רבה, עברית בחלל הריק, עברית בפעם הראשונה.

אני בת שש-עשרה ומוסרים לי ספריית המושבה, אני מקטלגת, מניחה על השולחנות הארוכים, מתחת למנורות הנפט התלויות – את "דאר היום" ואת "הפועל הצעיר", הספרים המבוקשים לקריאה במקום הם גנסין וברנר.

בחדר השני עומד ארון מזוגג, שני מטר על שניים, ובו כלולה כל הספרות העברית (החדשה) של אז, הקלסיקונים בהוצאת תושיה בכריכה הוורודה – לנוער "אהבת ציון", "דניאל דירונדה", כמה תרגומים של ז'ול וורן, ולקטנים כמעט אפס, מלבד חוברות ישנות של "עולם קטן" ללחובר, וחוברות קטנות, תרגומים גרועים, "הכליף והחסידה", "הנחש הלבן" –

*

בחורף 1970 נחלית אסתר בשפעת חזקה, ממנה היא מחלימה אך בקושי. אך עוד קודם-לכן היא מגיעה למסקנה שיקשה עליה להמשיך לחיות לבדה ונערכת לקראת כניסתה לפנסיון. בדצמבר 1969 היא נפגשת עם אברהם הרצפלד במשרדו במרכז החקלאי ברחוב אלנבי. באותה עת אברהם הרצפלד עיוור כמעט לחלוטין, אך הוא זוכר לאסתר חסד היותו פועל, עובד בקילוף שקדים, בחצר-אביה בפתח-תקוה בימי העלייה השנייה. הרצפלד, לא מעט בסיועו של ידידם המשותף שמעון קושניר, עושה למען אסתר שני דברים גדולים. הוא דואג לקבלתה כחברה בהסתדרות, ומכאן ואילך היא זכאית לכל שירותי קופת-חולים הכללית, והוא גם דואג לסידורה בפנסיון שבו גרים "זקני העמק". במאי 1970 עוברת אסתר לגור בפנסיון וילקנסקי ברחוב זייד 15 בקרית-עמל, על בסיס חודשי. היא עדיין מחזיקה בביתה השכור בטבעון, ומקבלת מדי חודש דמי השכרת דירתה בפתח-תקוה.

ב-17 ביוני 1970 כותב לה הרצפלד, שכל ימיו נישאר תומכה ומגינה הנאמן, לפי הכתובת של פנסיון וילקנסקי: "זה מספר פעמים שטילפנתי אלייך ולא משיג אותך. חשבתי לבקרך בשבת זו אך אינני יודע את מצב בריאותך. תדאגי ביום שישי להיות בחדר-אוכל בשעה 1 או לפני כן ואשאלך. קיבלתי את מכתבך בתודה."

במרס 1970 מתבשרת אסתר במכתב שמשגר לה ד"ר י' מכמן-מלקמן, מנהל היחידה לתרבות במשרד החינוך, כי סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות מר יגאל אלון החליט להעניק לה מענק חודשי: "מתוך הכרה לתרומתך רבת החשיבות לספרות העברית. אני מברך אותך בקבלך מענק הוקרה זה הניתן רק לגדולי הסופרים בארצנו."

לאחר שהות של כחודש-חודשיים בפנסיון וילקנסקי היא מתאוששת, או אולי להיפך, סבורה שרק מעיינות וישי יבריאוה כליל. ב-19 ביולי 1970, בהיותה בת 76, מפליגה אסתר לבדה באונייה "דן" מחיפה, ויורדת במרסיי ב-24 בחודש, ומשם ברכבת, היישר לווישי. ב-25.7.70, יום לאחר בואה היא מתייצבת אצל הרופא הקבוע שלה, ד"ר פייר לוי, במרפאתו שבכיכר גנרל לקלרק, והוא מצווה עליה לעבור ללא דיחוי שתי סדרות טיפול במעיינות ובמרחצאות המרפא של העיר.

ב-5 באוגוסט, כשמצב-רוחה עדיין טוב, היא שולחת ממלון Beausejour שבווישי גלוייה ובה דרישת-שלום לישה ברוכמן ולמשפחתו ברמת-גן. עוד בטרם יצאה לדרך אסתר גמרה אומר לבקר גם בלונדון. (ספק אם היתה בה מעודה, למרות שסיפרה ל-ש. שפרה שהיתה גם באנגליה). היא כותבת על כך להרצפלד, וב-9 בחודש היא מקבלת ממנו מכתב שבו הוא כותב: "הלוואי שתשובי בריאה וצעירה והחושים הרעים תשאירי שם ולארץ תבואי רק עם חושים טובים ובריאים."

למכתבו מצורף מכתב המלצה המופנה לאהרון רמז, שגריר ישראל בבריטניה, שאותו הכין הרצפלד למענה עוד ב-12.7.1970: "כותב אנוכי אליך את השורות הבאות באופן אישי. בוודאי יודע אתה את המשוררת אסתר ראב מפתח-תקוה. מכיר אנוכי אותה מיום בואי ארצה, בימים אלה היא נוסעת לריפוי והבראה. בקשתי אליך שבמידה ותהיה לך האפשרות והיא תפנה אליך לתשומת לב, תעזור לה. אני תקוה כי תעשה זאת ברצון. כולנו יודעים להעריכה ולהעריצה. בתודה ובכבוד רב, ידיד וקרוב משפחה שלך, א. הרצפלד."

ואולם אסתר אינה זוכה להגיע ללונדון ולהיעזר בהמלצה. באמצע אוגוסט היא מועדת בדרכה מהמלון למרחצאות ונחבלת קשות בברכה השמאלית, באותה רגל שכבר נפגעה שמונה שנים קודם-לכן בפתח-תקוה. היא שבה ב-20.8.1970 בטיסה מהנסיעה שעתידה להיות נסיעתה האחרונה לחוץ-לארץ. לאחר ימים אחדים בפנסיון וילקנסקי היא מתאשפזת בבית-החולים יפה-נוף שעל הכרמל, בחיפה.

מנסיעתה האחרונה לווישי היא אינה כותבת לנו דבר. אנחנו איננו יודעים מה אירע לה, וסבורים שהיא עדיין בעיר המרחצאות. רק בראשית ספטמבר היא שולחת גלוייה לאימי מבית-החולים, ממנה נודע לנו שנפגעה בברכה וכי חזרה לארץ קודם הזמן וברגל מגובסת.

אני, שרגיל למצוא אותה כל פעם במקום אחר, נוסע לבקר אותה בבית-החולים שבחיפה. אנחנו יוצאים לגינה הקטנה ויושבים לשוחח. "מדוע לא כתבת לנו?" אני שואל, והיא ממהרת להשיב: "לא רציתי להפריע לך בשנה הראשונה לנישואיך."

היא מתנועעת בקושי, עוברת טיפולי פיזיותיראפיה, ויעברו עוד חודשים אחדים עד שתוכל ללכת באופן חופשי. כאשר היא שומעת ממני שענת כתבה הקיץ רומאן היא מגיבה בכעס: "אישה צריכה ללדת ילדים ולא להתעסק בשטויות!"

אחד משיריה היפים, "תפילה אחרונה", שנדפס ב"דבר" (26.2.1971), הוא ככל הניראה פרי הסבל שעובר עליה לאחר הנפילה ובמרוצת שהותה בבית-החולים: "ואל תתנני / לברות / לכל חלכה, / לכל זב, / היישר גווי, / ואמץ קרביי, / תן לי לתלוש נרקיסים / בשמורת-גנך / האסורה."

בבית-החולים שעל הכרמל מאושפזת אסתר עד סוף נובמבר 1970. בביקורי הראשון היא עורכת לי הכרה עם סטודנט-לרפואה צעיר, ישי לוי שמו, שעובד בחופשותיו כאח-מעשי, מתיידד איתה ומטפל בה במסירות. היא מבלה שעות ארוכות בשיחה עם הבחור הצנום ונעים ההליכות שעיניו שופעות אור וחביבות טבעית, הצעיר ממנה ביותר מיובל שנים. ואולם הוא עוזב את בית-החולים לפניה כי עליו לשוב לירושלים משנפתחה שנת הלימודים. אסתר מאושפזת בקומה השנייה, שבה מטופלים קשישים החולים במחלות כרוניות ואף סופניות. "לא רק אוכלוסיית החולים אלא גם מיבנה בית-החולים, והאגדות שהסתובבו סביבו, אהבה ורומנטיקה, היקנו ומקנים למקום נופך מיוחד," כתב לי לימים ד"ר ישי לוי.

בליל חג הסוכות תשל"א, 1970, גוססות שתי שכנותיה-לחדר, ישי מטפל בהן, ואסתר כותבת על כך שיר ומעניקה לו אותו למזכרת, מבלי לשמור העתק לעצמה: "בליל האשליות / פקעת-הוורד / באפר-קברים – / גלי-חיים / גואים – / להיבלע בתהום צפויים – / שתיים נשים: / גוססות, / תלויות בפקע-ורד: / קושרות בו מבטי-חנינה / פקע-ורד / על סף קבר / נח – / קורן חיים / אל תוך אפר-התהום – "

לאחר שהיא שבה לפנסיון בטבעון, שולחת אסתר לישי, לירושלים, את ספרה "שירי אסתר ראב" עם הקדשה שהיא שיר לעצמו. התאריך והמקום הרשומים בו הם אולי המועד שבו היא עוזבת את בית-החולים: "22.11.1970, בי"ח יפה-נוף, הכרמל". בהקדשה נכתב: "לישי – / אשר עמד על דופקי / בוקר, בוקר; / אשר הרעיף טל-מרפא – / לעיניי העייפות; ולעת-ערב – / העלה חלב-ציפורים / אל מאורתי הדלה / תודה!"

 "שמחתי מאוד לקבל את ספרך ובו ההקדשה הנחמדה," הוא עונה לה בחנוכה תשל"א (דצמבר 1970). "אני מקווה שמצב בריאותך תקין והרגל לא מציקה לך יותר. אצלי הכל כשורה, מסלול של לימודים – בקרוב נעבור בחינת סיכום בפאתאלוגיה ומיד לאחריה ניכנס למחלקות ביה"ח, ללימודים הקליניים הסדירים. נוסף על כך אני עובד כשני לילות בשבוע בהדסה. את שירך ['בליל האשליות'] שהקדשת לי הצמדתי לספר. נשאלתי בהזדמנות מה מתאר שיר זה – סירבתי לענות וטענתי שזו חווייה ידועה רק לשנינו בלבד, הלילה הזה ששגעון וגסיסה דרו בו בכפיפה אחת, וזה היה ליל חג הסוכות. והרי סוף כל סוף את רוב רובה של החווייה אין המשורר מעביר לקורא, ואולי טוב הדבר שהקורא יבנה את חווייתו על יסוד תוכנו של השיר, כמו אבן שזורקים אותה לבאר עמוקה ואחר-כך מקיפים אותה בכל מיני דברים החורגים מגדר המציאות."

לאחר מותה שולח לי ד"ר ישי לוי את תצלום השיר וההקדשה, ובמכתב המצורף אליהם הוא כותב: "עשר שנים בדיוק עברו מאז היכרתי את המשוררת. היה זה כאשר עבדתי כאח בתקופת חופשת הלימודים, בבית-חולים יפה-נוף שעל הר הכרמל. המשוררת היתה מאושפזת לצורך טיפול אורטופדי, כמדומני. הקשר שנוצר בינינו בא לידי ביטוי בשיר מפרי עטה ובהקדשה בפתח ספר שיריה. ברקע לשיר התרשמותה של המשוררת מימיהן האחרונים של שתי חולות חשוכות מרפא, שכנותיה לחדר בתקופה זו."

באביב 1971 ממשיכה אסתר להתכתב עם ישי וגם מנסה להשיג למענו מילגה אצל הרצפלד. בינואר 1971 מתפרסם ב"מאזניים" סיפורה "הפרה הכחולה". הסיפור מתאר פרה משתעלת וחולת-שחפת ברפתו של אביה יהודה ראב, והוא נאלץ לבסוף להרוג את הבהמה החולה, לבל תדביק את חברותיה. את החוברת היא שולחת לישי, ובתשובה הוא כותב לה בחודש מרס: "שמחתי מאוד לקבל את סיפורך אודות הפרה הכחולה, הייתי עד לחבלי יצירתו של הסיפור בביה"ח. אני בטוח שיש משמעויות רבות שמסתתרות מאחורי שם זה, והסמליות רבה. מצד שני מצטער אני לשמוע שאת עדיין סובלת מהרגליים, ומקווה שגם זה ישתנה לטובה."

הקשר הלבבי של אסתר עם ישי אינו נמשך. הוא סטודנט הלומד ועובד בירושלים ואילו היא מצוייה בפנסיון המרוחק בטבעון. הידידות שנוצרת ביניהם היא רק מעין פרליוד, הקדמה, לפרק חדש של קשר רגשי עמוק לגבר צעיר, שעתיד לפלוש אל חייה של אסתר בעוד חודשים אחדים, קשר העתיד להימשך עד יום מותה, ומבחינה מסויימת גם מעבר לו.

[ד"ר ישי לוי משמש בשנים האחרונות כמנהל מחלקה פנימית בבית החולים רמב"ם בחיפה ויצא לנו להיות עימו בקשר פעמים אחדות בעקבות אישפוזם של בני-משפחה שלנו. – פברואר 2012].

*

השירים שהיא כותבת ומפרסמת ב-1970, רובם עצובים: "האישה הבוכה", "לא – אין אתה חשוב", "פתח-תקוה", "היות אורן", "הנכד", "שני מלאכים", "זוג", "הציפורים אינן יודעות", "אביב תש"ל", "המקדשים על הפכים", "גל אפר", "יום, יום", "במבואות חיפה", וגם שיר לילדים: "מעשה בגור קטיפה". מלבד רשימה לזכרו של יעקב רבינוביץ אין היא מפרסמת סיפורים חדשים.

בספרו של צבי לוז "מציאות ואדם בספרות הארץ-ישראלית", שרואה אור ב-1970, נכלל הפרק: "גילוי המציאות החדשה, שירי אסתר ראב". זו פעם ראשונה שנכתב עליה פרק מיוחד בספר. לאחר שאסתר קוראת את הפרק היא שולחת ללוז, ב-6 בנובמבר 1970, מכתב:

נחרדתי בקוראי את הפרק על אסתר ראב בספרך, כל-כך הצלחת לחדור לנבכיי שאני עצמי לא העיזותי לחדור אליהם – בצורה כזאת. אי אפשר לאמור שאני צנועה – אבל אני קפדנית ביחס לעצמי וגם לאחרים, ונוטה תמיד להמעיט את דמותי – אולי תוצאות החינוך הפוריטני שקיבלתי בילדותי. אבל יש דברים שלא הבינות – אני דווקא אוניברסאלית ברוחי, למרות זה אני קשורה בטבורי למקומי – גורל קשה היה לי – וזה קיצץ בי הרבה – נידמה לי שלא באתי עוד לכלל ביטויי ושלא נשאב הכל ולא "נסגר" הכל – לפרקים אני מתעוררת בבוקר ואני ילדה קטנה ממש – בלי כל מטען, מגעי ישר, ופשוט עם כל הסובב אותי, מין תואם ראשוני ללא-פשר והרגשת-תבל חזקה. היו הרבה תקלות בחיי והורגלתי להביט לתוך תהומות בשיוויון-נפש כאילו היו אלה שלוליות-גשם, תמיד ידעתי שדבריי "חשובים" משום שהרגשתי את אמיתותם בכל מאודי ובכל-זאת כשהייתי נתקלת בשירתו של אצ"ג (רק הוא) הייתי מתבטלת בפני היריעה הרחבה, בפני השורשים בתוך האומה, מפני האש הצורבת שלו. סלח לי על "השתפכות" זו אבל הדברים באמת נגעו בי – אני חושבת שלא רבים חושבים ככה עלי – להודות לך? לא – זה נפלא סתם ככה להיות מובן – למישהו.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח, בשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב. רשימת השולחים החסוייה תישמר אצלנו.

* קראנו בהשתאות את רשימת החשובים, החשובים והנכבדים, של המועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל [התרגום הפוליטי המדוייק מאנגלית – הוא הקרן לישראל חדשה] המברכים על כינוס הנהלתה הבינלאומית השבוע בישראל. ובהזדמנות זו רצינו גם לברך כמה אנשים חשובים ונכבדים, שבוודאי פנו גם אליהם, כמו אל עמוס עוז ואל אברום בורג – להיות חברים במועצה, והיה להם, מעבר לכל שיקול אחר – האומץ המוסרי לסרב!

* קראנו כי דליה כהן ורות כץ הן כלות פרס ישראל בתחום חקר התרבות, האמנות והמוסיקולוגיה וכי הן משתפות פעולה זה שנים רבות בחקר מוזיקת העדות והשירה הפלסטינית, וכי ספרן המשותף האחרון, "מוסיקה ערבית-פלסטינית ומסורות המקאם" יצא בהוצאה היוקרתית של אוניברסיטת שיקאגו – וחשבנו לעצמנו שאליהו הכהן אמנם לא עוסק בחקר הזמר הפלסטיני [עוד מהימים שלא היה קיים כלל], אבל אם טרם התנוון לגמרי פרס ישראל – הרי שהכהן היה ראוי לקבלו לפני שתי החוקרות הללו, שמעודנו לא שמענו את שמותיהן למרות שגם אנחנו ילידי פלשתינה-פלשתיין. עכשיו אנחנו די בטוחים שאין סיכוי לנתן שחם לזכות בפרס ישראל לספרות – כי הוא לא מן הכת שמלקקת את התחת לפלסטינים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,335 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.