גיליון מס' 716

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בשבט תשע"ב, 13 בפברואר 2012

עם הצרופות: 1. ראובן שהם מיפעת. תצלום משנות ה-70 שנשמר אצל אסתר ראב. 2. אסתר עם אחיינה אהוד על חוף הים בתל-אביב, 1939 לערך. 3. אסתר עם אחיינה אהוד בטבעון, 1973. צילם שמואל הופרט. 4. אסתר בת 77 בטבעון. בראיון למשה דור ב"מעריב".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ש. שפרה: שירים גופניים. התפרסמו לראשונה במוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" בסוכות תשע"ב, אוקטובר 2011. // יוסי גמזו: לזִכרה של המשוררת ש. שפרה. המתים אינם מתים. // זיוה שמיר: ידידתי, המשוררת ש' שפרה. // עוז אלמוג: קללת הברכה של YouTube ו-iTunes // נילי דיסקין: הרוצה בשלום – ייכון למלחמה!" // יוסף דוריאל: לתקוף באיראן? איך מחליטים? // עדה הרצברג: רצח, לא "השמדה". // אוריה באר: סערת המלחמה. // אורי הייטנר: סקירת עיתוני סופשבוע 10-11.12.2.12. // יואב אהרוני: קול ברמה. // משה כהן: הנדון: עוד לא אבדה תקוותנו – למאמרו של ד"ר גיא בכור "שבתאי צבי התאסלם..." // ישראל הר על נשמתה של ש. שפרה. // מיכל סנונית: הצביעות של הקרן לישראל חדשה. // יוסי שדה: קצת מחשבות על אפלייה. // רון וייס: גם פלסטיני הוא אדם.// ש. שפרה: "יעזרה אלהים לפנות בוקר" מאת אהוד בן עזר. [ציטוט חוזר]. // ד"ר מרדכי קידר: מצרים: שאלה של ריבונות. [ציטוט]. //  אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה, 2. 1971, "כבר פגשתיך פעם" – ראובן שהם, "תפילה אחרונה", 1972 [חלק ראשון]. // ממקורות הש"י.

* * *

ש. שפרה

שירים גופניים

התפרסמו לראשונה במוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ"

בסוכות תשע"ב, אוקטובר 2011

כאב

גּוּפִי הוּא מַמְלַכְתִּי וְגַם

הַמַּלְכֹּדֶת. לֹא הֶעֱרַכְתִּי נְכוֹנָה

אֶת בִּצוּרֵי הַמַּמְלָכָה, הַכְּאֵב

גְּאֻלָּתִי.

אינטימיות

אִשָּׁה אַמִּיצָה טוֹמֶנֶת

אִישׁ בֶּעָפָר בְּמוֹ

צִפָּרְנֶיהָ בְּלִי הֶסְפֵּד,

בְּלִי קַדִּישׁ בְּלִי אֵל

מָלֵא רַחֲמִים, בְּאִינְטִימִיוּת אִשָּׁה

אִישׁ וְעָפָר, בְּלִי מֵאוֹת

עֵינַיִם בּוֹחֲנוֹת, בּוֹכָה,

אוֹ לֹא, שִׂמְלָה

שְׁחוֹרָה אוֹ לֹא, עֲגִילִים אוֹ

לֹא, אִפּוּר אוֹ לֹא, בְּלִי,

בְּאִינְטִימִיוּת אִשָּׁה אִישׁ וְעָפָר.

צקלון

כָּל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁלֹּא שָׁאַלְתִּי

כָּל הַתְּשׁוּבוֹת שֶׁלֹּא קִבַּלְתִּי

מָה שֶׁנּוֹתַר הוּא זִכָּרוֹן חֶמְדָּה

דָבֵק בַּבָּשָׂר. אֵיךְ אֶפְשָׁר לָצֵאת

לַמַּסָּע בְּצִקְלוֹן מְצֻמָּק שֶׁמַּסִּית

לִשְׁאֹל אָז מָה, אָז זֶה הַכֹּל.

כלי

גּוּפִי הוּא כְּלִי הַכְּתִיבָה

שֶׁלִּי וְחוּשַׁי שֶׁנּוֹעֲדוּ לִהְיוֹת הַשּׁוֹמְרִים

מְשַׁתְּפִים פְּעֻלָּה זוּזוּ

הַצִּדָּה תְּנוּ לְשַׁרְבֵּט מִלִּים

בְּהַפְשָׁטָה בְּלִי לִפְרֹץ

אֶל מַמְלַכְתִּי הַמּוּעֶדֶת תְּנוּ

מְנוּחָה לַעֲיֵפָה

* * *

יוסי גמזו

לזִכרה של המשוררת ש. שפרה

מותה של המשוררת, המתרגמת וחוקרת שירת המזרח הקדום ש. שפרה הוא אבדה גדולה לא רק למשפחתה, לידידיה ולתלמידיה הרבים, אלא אף לספרות הישראלית כולה.

היא נולדה בתל-אביב, בת למשפחה ירושלמית ותיקה. למדה קבלה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים וספרות עברית וחינוך באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן למדה אכּדית ושוּמֵרית באוניברסיטת "בר אילן" ולימדה ספרות המזרח הקדוּם במכללת לוינסקי ובאוניברסיטת תל-אביב במסגרת לימודי הב.א. הכללי בשנים  1998-2006.

שיריה הראשונים נדפסו במוספים לספרות ובכתבי-עת בראשית שנות ה-50. ספריה כוללים שירה, סִפֹּרֶת, ספרות ילדים, תרגום, מחקר ועריכה. שירה: "שיר אישה" (1962); "הצעד הבא" (1968); "שירי מִדבּר" (1971); "חצבים נרות נשמה" (1985): "אישה שמתאמנת בלחיות" (2001); "משי לחשתָּ לי" (2007). סִפֹּרֶת: "רחוב החול" (1994); ספרות ילדים: "עלילות גִלגמש", לילדים ולבני נוער, איוּרים: מנשה קדישמן (2000); "עלילות אנזו הנשר הגדול", חמישה אפּוסים ומיתוסים מעוּבּדים לילדים (2009). תרגום: "בימים הרחוקים ההם", אנתולוגיה משירת המזרח הקדום מתוּרגמת מן השוּמֵרית והאכּדית, בשיתוף עם  פרופ' יעקב קליין (1997). מחקר: "בין תנור לבריכה", מִקרא בסיפורי נסים אלוני (1981); "מעלילות ראשית ועד מלכים ונביאים", מקורות-חוּץ לתוכנית הלימודים החדשה במִקרא (2001); "המִלִּים כּכישוּף והכּישוּף שבַּמִלִּים", שיחות על ספרות המזרח הקדום, בעקבות האוניברסיטה המשוּדרת של גלי צה"ל (2008).

כמו כן פִּרסמה מאמרים שעסקו ביצירתם של נתן אלתרמן, יונתן רטוש, אסתר ראב, אמיל חביבי, ע. הלל, חנוך ברטוב, אהרן אמיר, משה דור, נתן זך,  יעקב שבתאי ואחרים, וכשלושים ראיונות עם סופרים ומשוררים, שהם למעשה עבודות מחקר וביקורת.

עריכה: "ספרות יהודית בלשון העברית", יונתן רטוש – מבוא, הערות ומראי מקום: ש. שפרה (1982); "ראשית הימים", יונתן רטוש – עריכה: ש. שפרה (1982); סִדרה ב"מִבחר ספרותנו לעם", רימון, רטוש, תמוז, מגד (1992-1991); "במולדת הגעגוּעים המנוּגדים" – עיצוב דמות הערבי בספרות העברית (עורך: אהוד בן עזר); "זמרוּ לָאֵלָה", אנתולוגיה של שירה בקטלוג "אלילות מקומיות – מאֵלוֹת קדמוניות ועד לנשים המיתולוגיות של היום" (1994).

ש. שפרה זכתה בפרסים הבאים: פרס אקו"ם ופרס לאה גולדברג (1997); פרס טשרניחובסקי (1998); פעמיים בפרס ראש הממשלה (1989; 1997); פרס זאב (2001); עיטור אנדרסן (2001); פרס עמיחי (2002); פרס ברנר על כלל יצירתה (2002); פרס משרד החינוך והתרבות לתרגום מִשֹפה מיוחדת (2003) ופרס הנשיא בשיתוף עם האוניברסיטה העברית על כלל יצירתה (2004).

כאות-הוקרה צנוע לזִכרהּ מוגש בזה השיר הבא.

יוסי גמזו

הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים

 הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים כָּל עוֹד הֵעָדְרָם נוֹכֵחַ בָּנוּ

 כְּמוֹ הָאֵבֶר הַכָּרוּת בִּכְאֵב הַגֶּדֶם הַזּוֹכֵר,

 כְּמוֹ שֵׂעָר וְצִפָּרְנַיִם שֶאֵינָם פּוֹסְקִים מִצְּמֹחַ

 גַּם אַחַר שֶנִּשְתַּתֵּק לָנֶצַח מֶטְרוֹנוֹם הַלֵּב.

הֵם נִמְשָכִים בָּנוּ בְּלִי הֲפוּגָה כְּמוֹ זִרְמוֹ הָעִקֵּש שֶל הַנַּחַל

שֶשִּפְכוֹ עוֹד מֵינִיק הַרְדּוּפִים וּקְנֵי סוּף גַּם אַחַר שֶחָרַב מְקוֹרוֹ,

כְּמוֹ טִירָה מְאֻכְלֶסֶת רוּחוֹת-רְפָאִים הַגּוֹדְשוֹת אֶת חֶשְכַת פְּרוֹזְדוֹרֶיהָ

אֵין עוֹד הוֹוֶה שֶאֵינוֹ מְהֻדְהָד תִּשְדּוֹרוֹת שֶל עָבָר לֹא נִקְבָּר.

אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בּוֹגֵר וְקַר וְרַצְיוֹנָלִי

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, בָּעֱנוּת וּבַפַּחַד, בְּלֵב הַיֵּאוּש אוֹ הַיָּם

פּוֹרֶצֶת בּוֹ פֶּתַע תְחִיַּת הַמֵּתִים וְהַיֶּלֶד שֶבּוֹ צוֹעֵק: "אִמָּא!"

גַם אִם שָנִים כְּבָר מוּגֶפֶת אִמּוֹ בִּשְתִיקַת תַּכְרִיכֵי הֶעָפָר.

אִשָּה יְכוֹלָה לְהָקִיץ בַּלֵּילוֹת וְלִשְמֹעַ דְפִיקוֹת עַל הַדֶּלֶת

וּבְנָהּ הֶהָרוּג, בְּמַדִּים וַחֲגוֹר, מִתְדַּפֵּק עַל פִּתְחֵי חֲלוֹמָהּ

וְהִיא מְדַשְדֶּשֶת פְּרוּעָה וִיחֵפָה וּפוֹתַחַת לוֹ, כְּמוֹ מְהֻפְּנֶטֶת,

לֵב וְעֵינַיִם וָדֶלֶת אַךְ כָּל שֶמַּמְתִּין לָהּ הוּא חֹשֶךְ שַכּוּל.

לָמָּה אִם כֵּן מִשְתַּטֶּה הָאָדָם וְקוֹרֵא לָהּ, לָאֵם שֶאֵינֶנָּה?

לָמָּה הִיא קָמָה לִפְתֹּחַ לוֹ דֶלֶת, אִמּוֹ שֶל הַבֵּן הֶהָרוּג?

לָמָּה הַלֵּב, כְּמַבְרִיחַ-גְּבוּלוֹת, לֹא חָדֵל מִלִּגְנֹב בְּמַפְתִּיעַ

אֶת גְּבוּל הָאוּלַי וְהָאִלּוּ שֶכָּל סְבִיבָתוֹ מְמֻקֶּשֶת גְּוִיּוֹת?

מִשּוּם שֶהַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים, הֵם בְּתוֹכֵנוּ

כְּמוֹ הַחַיִּים עַצְמָם, כְּמוֹ מִשְבְּרֵי הַזִּכָּרוֹן

הַשָּבִים כִּמְטֻטֶּלֶת מִיַּם הַכְּבָרלֹא הָאָפֵל אֶל חוֹפֵי הַעֲדַיִן

שֶבָּם עוֹד נִלְחָש, מֵאָזְנֵי הַצְּדָפִים לְאָזְנֵינוּ, קוֹלָם הֶעָמֹק.

מַה הֵם אוֹמְרִים לָנוּ, מַהוּ הַמֶּסֶר הַחַי, הַקָּצוּף, הַמָּלוּחַ 

שֶבּוֹ הֵם חוֹזְרִים וּמַכִּים בְּגַלֵּי גַּעֲגוּעַ חַמִּים אֶת הַלֵּב?

אֲנַחְנוּ קַיָּמִים מְאֹד, אֲנַחְנוּ שֶלֹּא מַתְנוּ

כִּי אִם מְמֻחְזָרִים בָּכֶם כָּל רֶגַע, כָּל שָעָה.

וְאַתֶּם חֲדוּרִים בָּנוּ כְּמוֹ שֶהָרַעַש אוֹצֵר בִּסְדָקָיו אֶת הַשֶּקֶט,

כְּמוֹ שֶהַיֹּפִי נָגוּעַ בִּכְאֵב וְהָאֹשֶר מֻרְעָל בַּבִּינָה.

כָּךְ בְּרֵיקוּת הַכִּסֵּא הַמּוּצָב לַשֻּלְחָן בְּלִי יוֹשְבוֹ הַקָּבוּעַ

וְכָךְ בִּבְגָדָיו הַתְּ‏לוּיִים בָּאָרוֹן כְּשֶגּוּפוֹ בָּאָרוֹן הָאַחֵר.

וְכָךְ בִּכְפוֹר לֵילָם שֶל הָאוֹהֵב, שֶל הָאוֹהֶבֶת,

שָם, בְּחֶצְיָהּ הַשּוֹמֵם וְהָרֵיק שֶל מִטַּת הַבְּדִידוּת הַכְּפוּלָה,

שָם, בְּסִיאַנְס מְיֻסָּר זֶה שֶשְּמוֹ זִכָּרוֹן שֶאֵינֶנּוּ גוֹוֵעַ

אֶלָּא, לְהֶפֶךְ, מוֹסִיף וּמַצְמִיחַ גְּרוּרוֹת שֶל סַרְטָן לֹא נִרְפָּא.

הַמֵּת נָמֵק מִכְּלוֹת הַגּוּף, הַחַי – מִכְּלוֹת הַנֶּפֶש,

אֵין אִינְקְוִיזִיצְיָה סָדִיסְטִית יוֹתֵר מֵעֶרְגַּת הַחוֹלֵם בַּלֵּילוֹת

אֶל מֵתָיו הַחַיִּים בּוֹ כְּפֶצַע פָּעוּר וּפוֹרְמִים בּוֹ יוֹם-יוֹם כָּל צַלֶּקֶת

שֶל רִיק אַשְלָיוֹת-נִחוּמִים וּכְזָבָם שֶל סַמֵּי-הַרְדָמַת-שִכְחָה.

אֵין עוֹד רֵיקוּת שֶהִיא יֵש כְּמוֹ הָאֵין הַזֶּה,

אֵין עוֹד מַמָּש כְּמוֹ הַחֹסֶר                    

הַחַד, הַסַּכִּינִי, הַלֹּא-נִגְלָד שֶל הַפְּרֵדָה

מֵאֵלֶּה שֶגַּם בְּמוֹתָם לְעוֹלָם לֹא מֵתִים בָּנוּ אֶלָּא בְּרֶגַע

מוֹתֵנוּ שֶלָּנוּ, שֶבּוֹ, בּוֹ בִּלְבַד, גַּם סוֹפָם תַּרְדֵמָה וְדוּמָה.

הַזְּמַן לֹא מְרַפֵּא שוּם כְּלוּם, רַק הַכְּסִילִים סְבוּרִים עוֹד

שֶיֵּש לוֹ אַנְטִיבְּיוֹטִיקָה לְמַה שֶּאֵין לוֹ כְּלָל.

הֵם חַיִּים הַמֵּתִים, הֵם חַיִּים בָּנוּ כְּמוֹ הַקִּיסוֹס הַלּוֹפֵת אֶת הַגֶּזַע,

כְּמוֹ צֵל הָרוֹדֵף אֶת הַגּוּף גַּם בַּלַּיְלָה, חָשוּךְ מִן הַחֹשֶךְ עַצְמוֹ,      

בְּלִי חֲנִינָה, בְּחִיּוּת מַמְאִירָה שֶל חֲסָךְ, שֶל מַכְאוֹב וְשֶל יֹפִי,

 יֹפִי שֶכָּל חֲלוּפוֹת הָעַכְשָיו וְהַכָּאן לֹא יַצְלִיחוּ לִמְחוֹק.

וְעַל כֵּן מְכַתֵּף הָאָדָם עַל לִבּוֹ כְּמִשְקֹלֶת כִּבְדַת גַּעֲגוּעַ

אֶת מֵתָיו הַחַיִּים בּוֹ כְּנֵצַח בְּתוֹךְ הַחֲלוֹף, כְּחוֹתַם DNA.

לֹא הַמֵּתִים, נָכוֹן, יְהַלְּלוּ אֶת יָּה, רַק אָנוּ

אַךְ הֵם, חֲנוּקֵי הַשְּתִיקָה, צוֹעֲקִים מִגְּרוֹנֵנוּ  

אֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת.

רַק הָרוּחוֹת שוֹכֲחוֹת וּמוֹחוֹת אֶת קִמְטֵי עַצְבוּתָן שֶל הַדְּיוּנוֹת,

אָדָם הוּא חַיָּה שֶזּוֹכֶרֶת, זוֹכֶרֶת שֶשֹּרֶש טָמוּן בֶּעָפָר.

הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים, הֵם נִשְאֲרִים בָּנוּ תָמִיד.

יֵש דְּבָרִים שֶגַּם הַמָּוֶת לֹא יַצְלִיחַ לְהָמִית - - -

* * *

זיוה שמיר

ידידתי, המשוררת ש' שפרה

 "האמיני לי שעד לפני שנים אחדות היו כל האדניות שלי פורחות," אמרה לי ידידתי המשוררת ש' שפרה, והדגישה תמיד כי ירשה מאביה "אצבעות ירוקות". והנה, דווקא בסמוך לט"ו בשבט, נגדע האילן הזקוף הזה, שהיו לו שורשים עמוקים באדמת הארץ ותפרחת מרהיבת עין ביופייה. שיריה של שפרה, גם כאשר היו נטועים באדמה, הגיעו מעולם האצילות וריחפו בשפריר עליון. לא פעם זקפה גבה בתמיהה על שיר חדש המשתכשך במי אפסיים, או במי רגליים. היא כלל לא הבינה את הדחף לכתיבתו של שיר כזה ולפרסומו ברבים.

כיובל שנים חלף מאז פירסמה ש' שפרה את ספר שיריה הראשון ("שיר אישה", מחברות לספרות, תל-אביב תשכ"ב), ומאז ועד היום לא חדלה שירתה מלהפתיע את קוראיה. תמיד התגלו בשיריה דימויים רעננים וקשת נושאים חדשנית.  בצאת ספר שיריה "משי, לחשתָ לי", נשאלה שפרה בריאיון בעיתון "הארץ" אל איזו משוררת היא חדשה קִרבה מיוחדת, ועל כך ענתה: "אסתר ראב קרובה אליי מאוד ואני רואה בה אחות בכורה. שיריה נושמים את הריתמוס המקומי המחזורי של קיץ יבש, סתיו חד אור מבשר תחייה, גשם שמצמיח עשב רך ופרחי פקעת ובצל, ואביב קצר ימים שמאיץ בך לחטוף את היופי בכל החושים, וקיץ שבו – בלשונה של אסתר ראב – היא נתלשת 'כפרג נטול ראש'." הרי לכם תשובה שכמוה כשירה.

 משימתה הגדולה ביותר של ש' שפרה בתחומי התרגום היא האנתולוגיה "בימים הרחוקים ההם", שילוב של חקר קדמוניות המזרח ומאמצי יצירה שבהם שיקעה את מיטב סגולותיה כמשוררת. את יצירות המזרח הקדום תירגמה מלשונות המקור – משומרית ומאכדית, תוך שימוש באוצר מילים מקראי, וכן בתחביר ובמשקל שיתאימו לטקסטים הקדומים, וזאת בניגוד לקודמיה, שתירגמו את השירה הקדומה באמצעות תרגומים בני זמננו שבלשונות המערב, ולא מן המקור. האנתולוגיה מחזיקה כשבע מאות עמודים של שירים  אפיים ומחזורי שירים, כגון עלילות גלגמש, מחזור שירי תמוז, אישתר, ועוד כהנה וכהנה.

 שירתה של ש' שפרה היא מזיגה חד-פעמית של כתיבה עשירה, המסתמכת על קנייני הרוח של כל הדורות, ושל לשון הדיבור היום-יומית, של תמונות מן המיתוס הקדום ושל פרטי מציאות עכשוויים, ללא פטינה של יושן.

כזה הוא למשל שירה "מקוננת אחרי עשרים שנה" שבספר שיריה האחרון, שנכתב על החייל גבי שנהרג במלחמת לבנון הראשונה. השיר משלב דפוסים רטוריים מן הקינות השומריות על מות התמוז עם תכנים חדשים ועם שפה יום-יומית המושכת אל הכאן והעכשיו:

"אבוי לעלם שלי גבריאל / אבוי לעלם יחידי שלי גבריאל, / אבוי לעלם מחמדי יחידי שלי גבריאל, / כך היתה אומרת אימו של הנער אחרי עשרים / שנה אילו למדה לדבר עברית. אבוי לנער / הנצחי אשר לא יחזיק אבזם חגורה / בשיפולי כרס, אשר לא יתקע / כף לחבריו ויטפח על כתף. מה / נשמע. ולא ישיב אני משפחה / מרובת ילדים שניים גדולים והשלישי / בדרך. העלם הנצחי מעוטר בכתרי / רקפות, למראשותיו שלושה פרחי / צנחנים וקת מקלע צלובה על ירכם, / ומעיני האם אחרי עשרים / שנה דם ניגר."

שפרה נטמנה באדמת הארץ, ועל גל קברה הניחו חבריה זרי כלניות ורקפות. עיתוני הבוקר הודיעו שארכאולוגים בריטיים מצאו באתיופיה את אוצרות הזהב של מלכת שבא, וזהב שירתה של שפרה מזוקק בעיניי  שבעתיים.

* * *

עוז אלמוג

קללת הברכה של YouTube ו- iTunes

(פורסם בדף הפייסבוק שלי)

לפני מיספר חודשים שוכנעתי להיכנס לבית האח הגדול. לא ההוא מהטלוויזיה, אלא זה שלApple . קניתי אייפון ומאז אני בפנים, לטוב ולרע. את השיחות בסלולארי אני בקושי שומע (בעייה מוכרת), אבל האפליקציות נפלאות. אחת היותר ממכרות היא ה-iTunes. ההשתעבדות שלי החלה כאשר גיליתי שני דברים: א. הדיבורית במכונית קולטת את תדרי התוכנה ומאפשרת ההאזנה ליצירות מוסיקליות תוך כדי נסיעה. ב. יש תוכנה שממירה בנקל סרטי YouTube לקבצי iTunes.

פתאום התחוור לי שאני יכול להכין לעצמי פלייליסט אינסופי של מנגינות אהובות. ולא זו בלבד, אלא שעכשיו הגלישה ביוטיוב הפכה למוכוונת מטרה: לא עוד הנאה רגעית מקטעי וידאו מעניינים, אלא חיפוש בלשי אחר אוצרות מוסיקליים שיעשירו את הספרייה האישית.

לחדוות האיסוף התלווה עם הזמן גם צער, כי היוטיוב, כמו אפליקציות רבות אחרות בעולם הדיגיטלי, הוא בעצם "קללת הברכה". הברכה נמדדת ביתרונות הבאים:

א. כמעט כל קטעי המוסיקה הטובים (קנוניים) הועלו לרשת והדבר מייתר את הצורך בקניית דיסקים. המצאי העצום והנגישות הקלה מאפשרים לכל אחד להכין "תקליטייה" אישית ללא עלויות. הדבר לא רק מקל על העשרת החוויות והידע המוסיקליים, אלא גם מנגיש אוצרות תרבותיים אדירים לאוכלוסייה חסרת משאבים – ציבור ענק שנמנע ממנו בעבר ליהנות מהם. כלומר, יש כאן גם פן סוציאלי חשוב.

ב. הכנת הפלייליסט האישי דומה במאפייניה הפסיכולוגיים לאספנות, וכידוע רבים מאיתנו נהנים מאד לאסוף דברים ולמיינם. החדווה היא אפוא לא רק בהאזנה אלא גם בחיפוש ובגילוי של יצירה נשכחת ונידחת והוספתה לאוסף המתגבש. יתר על כן, בדומה לאוספים אחרים, גם הפלייליסט המוסיקלי מהווה מעין תעודת זהות של האספן – בבחינת, הגד לי מה רשימת השירים שלך ואומר לך מי אתה. לכן, איסוף הקטעים הוא במידה מסוימת גם תהליך אינטלקטואלי ורגשי (מעין אינטרוספקציה מוסיקלית), שבו אתה מוצא את עצמך שואל שוב ושוב: "למה אני אוהב דווקא את השיר הזה ולא את ההוא". טעם והעדפה אמנותית הם תווי זהות ואיכות אנושיים. הם גם כלי מוצלח לאבחון השקפת עולם וסגנון חיים. לכן, להערכתי, קרוב היום שאתרי היכרויות ושידוכים ישתמשו במידע הזה לצורך מציאת התאמות זוגיות.

ג. אפרופו אהבה וזוגיות, פלייליסט יכול להוות תשורה נהדרת. שמעתי פעם אדם המתוודה שהפלייליסט העשיר שיצר בדי עמל, הוא הנכס החשוב ביותר שלו. בזמנו לא הבנתי למה הוא מתכוון. היום אני מבין. הענקת פלייליסט לחבר/ה היא לא רק סימן לנדיבות ואינטימיות אלא גם לחיבה לאמנות (מעלה בפני עצמה). כיוון שמדובר במתנה רוחנית שאינה עולה ממון, הפיכתה לנורמה תסייע לפתוח נתיבים לעולם פחות חומרני ויותר רוחני, שוויוני וידידותי לזולת.

ד. תהליך החיפוש של יצירות המתאימות לפלייליסט הוא במידה רבה פיצוח כתב חידה משורשר, המצריך הרבה יצירתיות ויוזמה. אמן אחד מוביל לאמן אחר ויצירה אחת ליצירה אחרת. יוטיוב מקל את החיפוש "הגינאולוגי" באמצעות אספקת רשימות של קטעים רלוונטיים המתחברים לקטע המתנגן בדרך של אסוציאציות והקשרים אחרים (שם היצירה, שם האמן, סוג הז'אנר ועוד). גילוי יצירות ואמנים שלא הכרת בעבר, לא זו בלבד שמעשיר את אפשרויות ההנאה המוסיקלית של הגולש, אלא גם משלים פערי מידע שבהם כולנו לוקים. אודה ואתוודה שיש לא מעט אמנים מוכרים בתחומם, שנתגלו לי באקראי באמצעות השיטוט בנבכי היוטיוב.

ה. רבים מקטעי המוסיקה של יוטיוב מלווים בקליפים אומנותיים מרהיבים ו/או בצילומים היסטוריים מהופעות שבהן בוצעו. לפתע אמן שהערצנו, לובש פנים אנושיות, ומתגלים רבדים נוספים ביצירה ובמבצעיה. יוטיוב בעצם מספק למשתמש מסע במנהרת זמן, שבה צפים מראות ילדות ועולות חוויות נשכחות.

ו. הנגישות לקטעי הווידאו המוסיקליים מאפשרת לגולש להשוות בין יצירות, מלחינים, ומבצעים ולבחון אותם על סרגל מדויק יותר של איכות ושרידות היסטורית. לא מעט מיתוסים מוסיקליים מתנפצים באמצעות היוטיוב, וטוב שכך. למשל, לא אחת נוכחתי שנגן שהחשבתי כיחיד ומיוחד בדורו, היה פחות מראוי לתדמית הזאת. במלים אחרות, הבמה המשותפת של המוסיקה העולמית יוצרת בהדרגה סינון נכון של אושיות תרבות ועושה צדק עם אמנים נידחים ופחות בולטים לזמנם.

החסרונות של היוטיוב ושלוחותיו באייפון קצת פחות גלויים, אבל לא פחות דרמטיים בהשפעתם:

א. הנגישות למוסיקה שוחקת את הריגוש והופכת גירויים נדירים לבנאליים וטריוויאליים. כאשר כל חג הופך ליום חול, המציאות נעשית צפויה ומשמימה. בעבר, שמענו קטעי מוסיקה אהובים במשורה: כאשר הקטע נוגן ברדיו, בהיותנו קהל בהופעות של אמנים, או כאשר התקליט/דיסק שקנינו בחנות הושמע ברגעי הפנאי. הריגוש נוצר הן בשל החריגה מהשכיח (שגם הבליטה את איכות היצירה) והן בשל גורם ההפתעה. אמחיש זאת בדוגמא. אם כלניות היו פזורות בטבע כעשב שוטה המפגש איתן לא היה מרגש. כאשר אתה צועד ביער ונגלית לעיניך כלנית אתה נפעם לרגע כי האדום שובר את שגרת הצבעים בטבע.

הוא הדין עם פזמון ברדיו. אתה מאזין באופן שגרתי לתחנה ופתאום מתנגן פזמון אהוב. הפתאומיות הזאת הופכת את הרגע הזה לרגע מיוחד של עונג וחדווה. נוצר מעין פסק זמן חגיגי (יש שיאמרו קדוש) בשגרת הקיום. אך בשעה שאנו מאזינים לפלייליסט, המורכב אך ורק משירים האהובים עלינו, נעלם גורם החריגות וההפתעה. ללא המוץ הופך הבר לצפוי ובנאלי. ומה שהכי מדכא – פזמונים וקטעים מוזיקליים שאהבנו המושמעים באייפון שוב ושוב, מתחילים להימאס עלינו. במלים אחרות, אנחנו נהנים בטווח הקצר ומאבדים את היכולת ליהנות בטווח הארוך. התופעה הזאת כבר ניכרת בדור הצעיר שהתמכר לאייפון. זהו דור משועמם, בין השאר משום שהוא שבע ומתקשה להיות מופתע.

ב. איכות המוסיקה בקליפים של יוטיוב אינה אחידה ולא אחת נופלת בהרבה מאיכות הדיסקים ותקליטי הויניל. כך מתרגל הציבור הרחב לצרוך אמנות שאינה במלוא איכותה והדרה. זה גם עושה עוול ליוצרים, שטרחו והקפידו על יצירתם.

ג. החינמיות של היוטיוב מרוששת את אמני המוסיקה, שאינם מרוויחים מפרי עמלם וחשים מנוצלים. למעשה היוטיוב, יחד עם האייפון, הרסו את תעשיית המוסיקה המסחרית. אפשר והדברים יוסדרו בהמשך באמצעים טכנולוגיים וחוקתיים, אבל בינתיים יש לא מעט אמנים הרעבים ללחם. היוטיוב גם מעודד את תרבות הגניבות המסחריות ומעמיד אתגרים קשים ומסובכים בכל הנוגע לזכויות יוצרים.

ד. אוסף קטעי הווידאו המוסיקליים, שמתעדים אמנים רבים מראשית דרכם המקצועית ועד ימינו, מציירים בעקיפין תהליך מדכא של התבלות והזדקנות ביולוגית ואמנותית. פתאום מתחדד לך עד כמה החיים קצרים, עד כמה התהילה זמנית ועד כמה הכישרון מוגבל. ההאנשה של האמנות גם פוגעת בקדושתה החילונית ואפשר לשער שבעתיד היא תפגע במוטיבציה של אנשים ליצור כדי לחפש לעצמם "חיי נצח".

ה. האפשרות לנגן את הפלייליסט במכונית הופכת את ההאזנה לרדיו לפחות ופחות רלוונטית. בעבר האזנו לערוצי הרדיו בעיקר כדי לקלוט מוסיקה. היום, הצורך בכך קטן כי יש אלטרנטיבות טכניות קוסמות ובראשן האייפון. היה כבר מי שכינה את הרדיו "פלייליסט שלא אתה יצרת." התפנית הזאת תעלה בהפסדים לא רק לחברות הרדיו אלא לחברה האנושית כולה. למשל, ללא האזנה אינטנסיבית לרדיו יקטנו הסיכויים להתוודע לז'אנרים וליוצרים לא מוכרים ויפחתו האפשרויות להעשיר את ההשכלה המוסיקלית של היחיד ולחזק את הנטייה לסקרנות ולהתנסות בבלתי מוכר. הנה כי כן, צעירים רבים (אולי רובם) מכינים לעצמם פלייליסט אישי של יצירות מוכרות (להם ולחבריהם) והופכים בכך לעדר בלתי מגוון ובלתי מתוחכם. הדבר דומה להתמכרות לסוג אחד של מאכלים משפחתיים, ללא אימון הלשון לטעמים וריחות חדשים.

מה שיותר מדאיג בהתנתקות מהרדיו הוא הניתוק מחדשות ואקטואליה. שידורי הרדיו בנויים על מתכונת מסורתית המשלבת בין מוסיקה למלל. המוסיקה היא במידה רבה האמצעי לקרב אנשים למידע מילולי חשוב. כך קורה שהדור הצעיר, שבמילא מעדיף להינתק מפוליטיקה ומהשכלה כללית, אינו נחשף דיו, גם באופן עקיף, לכוחות השולטים בחייו. אין לו צורך דוחק להאזין לרדיו כי המוסיקה נגישה לו ממקורות אחרים.

ו. האזנה לפלייליסט אוטמת אותנו מהסביבה המיידית. לא אחת (למשל ברכבת) אפשר לראות מקבץ של אנשים היושבים זה לצד זו או זה מול זו ואינם מתקשרים ביניהם אפילו ברמת קשר עין. כל אחד שקוע בהאזנה לאייפון הפרטי שלו וחי בבועה אגוצנטרית. התופעה הזאת מחזקת את ה"זומביות" בחיי היומיום, את הניכור האנושי בעולמנו ואת חוסר הרגישות לזולת.

בימים אלה מלאו 200 שנה להולדתו של הסופר החשוב צ'רלס דיקנס ((1870-1812) וזה הזמן להיזכר במשפט האלמותי מפתח ספרו "בין שתי ערים": "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי."

כמה נכונים דבריו אלה גם לתקופתנו. YouTube ו- iTunes ממחישים עד כמה חיים אנו היום בטוב שבזמנים וברע שבזמנים. וכיוון שבינתיים אין מוצא מן הסבך, נמשיך כולנו ליהנות ולסבול, להתרגש ולקטר, להתחבר ולהתנתק. זוהי קללת הברכה.

* * *

נילי דיסקין

"הרוצה בשלום – ייכון למלחמה!"

אני מוצאת את עצמי כמעט מסכימה עם הניתוח של גיא בכור, ואפילו של משה כהן, וכמובן של יוסי גמזו. אנחנו עומדים מול אוייב שלא גדל "בבית ספרנו" וערכיו שונים בתכלית משלנו, בעיקר בנושא של "כבוד" מול "קדושת חיי אדם" רק מי שגדל במערכת דמוקרטית (בביתו, בבית החינוך שלו ובמדינתו) יכול לעשות מהפכה שתביא לדמוקרטיה. זו אינה מילה ריקה, ומי שלא חונך לחשוב באופן עצמאי – לא יוכל ליישם דמוקרטיה (לכן גם מי שמציית לרבנים במקום להפעיל את השכל הישר שלו – נדון, לדעתי, לחיות חיים שאינם מתיישבים עם דמוקרטיה).

מה שחסר לי בניתוח, שנבע כמעט מכל מה שהיה בעיתון האחרון (הליכה ימינה, המהרסים והמחריבים מהשמאל ההזוי והמנותק וכד'), זה האיזון והידיעה של כוח ההשראה. גם בין הפלסטינים יש הרבה מתונים, (אולי אפילו הרוב). הם פוחדים מהקיצונים ודי נכנעים להם. גם אצלנו זו המציאות ביהודה ושומרון לעומת הרוב הדומם בארץ. כך נראה לי, ואני מקווה שאני לא טועה. ברחנו מהגלות והקמנו כאן מדינה כמשקל נגד לאמונה הפאסיבית. הורינו, שהקימו את המדינה, העדיפו להיות פרגמטיים. והקריבו הרבה לשם כך. לכן, תקיעת טריז באמצע הגדה המערבית, והתנחלויות שמונעות רצף טריטוריאלי – הביאו, מנקודת הראות שלי, לקיצוניות נגדית, וראיית הפתרון של שתי מדינות לשני עמים – כבלתי אפשרי יותר, ומכאן ההקצנה של הדרישה הפלסטינית גם לפנות את השטחים שנכבשו במלחמת העצמאות.

הטיעונים מוכרים לי. מכלים ראשונים גם אצלנו וגם אצל הפלסטינים. אבל, כמו שמישהי שהכרתי היתה אומרת לילדיה שרבו וקיבלו את פניה ב"הוא התחיל" הדדי, היא היתה אומרת "לא חשוב מי התחיל, חשוב מי יגמור." אז אנחנו לא צריכים להתאבד ולמסור חלקים שחשובים להגנתנו, אבל מאידך, לא חייבים ליצור עובדות בשטח שלא רק שלא יקדמו אותנו ממצב שלא יכול להימשך עוד הרבה זמן של עם החי על חרבו, אלא "יאנסו" אותנו להמשיך כך עד ל"תמות נפשי עם פלישתים" שזו התאבדות קולקטיבית גם אם נראית הרואית.

הכמות, והפיזור על כל השטח – יהיו בעוכרינו. כיום יש עוד אפשרות לאכול כמעט את כל העוגה, ולהשאיר אותה שלמה. חלון ההזדמנויות הזה הולך ונסגר, והזמן אינו משחק לטובתנו. יש משפט בלטינית שאומר "הרוצה בשלום – ייכון למלחמה." הוא משפט מאוד חכם לטעמי והלוואי ונהגנו לפיו, כמו שנהגו בוני המדינה. כל זה חסר לי בעתון האחרון. החתירה המתמדת לשלום, לא מתוך סהרוריות מנותקת אלא, עם עיניים פקוחות לרווחה.

* * *

יוסף דוריאל

לתקוף באיראן? איך מחליטים?

"איראן – בכל מחיר!" טוען הדיפלומט לשעבר ומומחה לארה"ב – יורם אטינגר. שמענו גם ממומחי ביטחון שתקיפת אירן מאוחר יותר – יהיה מאוחר מדי. מנהיגים שפויים יוצאים להתקפה רק כשמאמינים בניצחון, אבל, לא ניתן לנצח מבלי לשלוט בתורת לחימה המעודכנת להיום.

נכון עושים הפרשנים המשווים את מצב העולם מול מנהיגי איראן לזה שהיה בשנות השלושים של המאה הקודמת, כשהיטלר פתח בהתחמשות מטורפת בשם אידיאולוגיה פנאטית של עליונות בני הגזע שלו שצריכים לשלוט בעולם. הוא היה גם ראשון בהיסטוריה המודרנית שפתח בגלוי בהסתה להשמדת עם – העם היהודי. מנהיגי אירן של היום חוזרים על המודל של היטלר, כשבמקום אמונה פנאטית בעליונות הגזע שצריך לשלוט בעולם, מניעה אותם השאיפה המטורפת להשליט על העולם את דת האסלאם. וכדי להלהיב את ההמונים הנבערים – גם הם, כמו היטלר – מבטיחים לשתף אותם ברצח המוני של יהודים.

כשפרופסור אמריקאי בכיר, המרצה על קבלת החלטות אסטרטגיות, שלח לי ניתוח מלומד של פרדיגמות עם מודל מתמטי להבנת המצב של העולם מול איראן, עניתי לו שחבל על טרחתו: את מודל הפרדיגמה האיראנית אפשר לראות "מהמוכן" במה שעשה היטלר עם אמונה פנאטית דומה. מה ש"העולם הנאור" לא הבין אז וגם לא מבין כיום זה – איך מאחורי ההסתה להשמדת העם היהודי מסתתר מסע פנאטי להרג המוני של כל בני העמים שלא יקבלו את שלטונו עליהם, וזה – מבלי לעשות את חשבון האבידות והסבל שייגרמו לבני עמו עצמו. מכאן גם ברור המניע להצטייד בנשק אטומי ובחימוש אחר להשמדה המונית, שרק פתאים מאמינים שנועדו "לצרכי שלום". זהו ה"קייס" אותו צריכה להציג ישראל בפני העולם, ולצאת בדרישה מוחצת, עם הסברה התקפית כלל-עולמית – התואמת את תורת הלחימה המודרנית של שנות האלפיים – להביא למשפט בינלאומי את המטיפים החדשים לרצח עם – שהוא פשע מלחמה בינלאומי, שדינו עונש מוות.

כמו-כן, לדרוש בתקיפות את ביצוע החלטת האו"ם על פירוק הזרוע הטרוריסטית של איראן בלבנון, עם אזהרה חד-משמעית שהתקפת טילים שלהם על ישראל תביא להפסקת קיום מדינת לבנון. ולכן – לא פצצות-ענק לפיצוח בונקרים מבוצרים יפתרו את הבעייה אלא – חיסול ההיטלרים החדשים ושלוחיהם – לפני שיעוללו לעולם את אסונות היטלר המקורי, והפעם – עם נשק אטומי קוטל המונים והשתלטות על מקורות הנפט החשובים ביותר בעולם.

עם תחילת ההתקפה האמריקאית על "ציר הרשע", באביב 2003, נפגשה קבוצת ותיקי מלחמת העצמאות של ישראל, המייצגת את מאגר הניסיון הוותיק והייחודי בהגנה מהאימפריאליזם האסלאמו-נאצי, לחילופי דעות על הדרך השגויה בה התחיל הנשיא בוש את המלחמה בעיראק. כתוצאה – הוכן מניפסט מפורט עם המלצותינו איך לנצח במלחמה, שנשלח לנשיא ויועציו, ובהמשך – קיבל תפוצה בין תומכי ישראל הנוצרים באמריקה. עיקרי ההמלצות היו:

במקום להדיח את סדאם חוסיין ולהקים "ממשלה דמוקרטית" שלא תהיה לה שליטה על מיגוון השבטים והכתות שאוחדו למדינת עיראק המלאכותית, להשאיר את סדאם לשלוט בבגדד וסביבתה, ולתת אוטונומיה בפיקוח אמריקאי לשני האזורים המהווים את מקור ההכנסה מנפט למימון החימוש שלו – אוטונומיה שיעית בדרום, וכורדית בצפון.

להבהיר לאיראן שכך ייעשה גם לשדות הנפט שלה – אם תמשיך ללבות את הטרור האסלאמו-נאצי, תוך הצעה לרוסיה לקבל לחסותה את שדות הנפט הצפוניים, בהם חי רוב אזרי.

לחדש את זרימת הנפט בציר קירקוק-חיפה הישן, ולהפוך את נמל חיפה למוצא הראשי של נפט המזרח התיכון למערב (תוך חיסכון של 5,000 ק"מ שייט בכל כיוון, דרך מיצרי הורמוז הבעייתיים).

לקבוע את ההסתה האסלאמו-נאצית כפשע בינלאומי, ולמגר את כל המקורות שלה.

ביום ה-1 במאי 2003, לאחר הכיבוש המיותר של בגדד, הופיע הנשיא בוש בנאום-ניצחון מצולם על נושאת מטוסים אמריקאית, תחת הסיסמה – MISSION ACCOMPLISHED, כאשר לנו היה ברור שהמלחמה האמיתית רק מתחילה. ואכן, רוב האבידות נגרם לצבא ארה"ב בשנים שלאחר הצהרת הניצחון, ואילו יציאת כוחות העולם החופשי מהמזרח התיכון משאירה אותו בטירוף מערכות מוחלט.

לאחר שקיבלנו תגובות אוהדות מראשי ציבור אמריקאים (שמועמדם ייבחר, כנראה, לנשיא הבא של ארה"ב), הצענו לשר החוץ שלנו שיתוף פעולה להסברת עמדותינו בעולם. התברר שהשר לא למד מאומה מהצלחת אויבי ישראל להשתמש בארגונים לא-ממשלתיים (NGO) לגיוס תומכים לפעילותם, כפי שראינו בוועידת דורבן "נגד הגזענות". טעות זו – הגיע הזמן לתקן, ולהתאים את ההסברה לאופי ציבורי המטרה השונים, כגון – נוצרים מאמינים, שוחרי שלום וזכויות אדם אמיתיים, או פטריוטים לאומיים.

לגבי הרוסים, למשל, שמנסים לחפות על איראן, יש לעם היהודי זכות וחובה להזכיר את טעותו הנוראית של סטאלין שהאמין להיטלר לפני התקפת הפתע שלו על רוסיה, ואף תמך בו באספקת חומרי גלם ובסיוע תעמולתי של האינטרנציונל הקומוניסטי. מה היה קורה אילו להיטלר היה אז נשק אטומי? האם לא ברור שאחמדינג'ד הוא דגם איסלאמי של היטלר, העומד מאחורי מעשי הזוועה של אונס וטבח המוני של ילדי בית הספר הרוסי בבסלאן, בספטמבר 2004? האם מנהיגי רוסיה הנוכחית מוכנים להיכנס להיסטוריה כחוזרים על שגיאתו של סטלין? רוסיה של היום – שלא כמו בעבר – אינה חסומה יותר בפני הסברה מבחוץ, ולדעת הקהל יש יותר השפעה על המנהיגות.

צודקים הדורשים לתקוף את איראן עכשיו, במקום להיגרר לשמוע שוב ושוב את השקרים הערמומיים שנועדו להרוויח זמן, אך אין זה אומר שצריך להתחיל מהטלת פצצות מפצחות בונקרים. הגיע הזמן לאמץ תורת לחימה מערכתית, התואמת את תנאי שנות האלפיים.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מופיעים, בין היתר, הנוסח המלא של מניפסט פורום ותיקי מלחמת העצמאות, עם פירוט החותמים עליו, וההצעה לחקיקת הגנה לישראל.

* * *

עדה הרצברג

רצח, לא "השמדה"

לאהוד בן עזר,

ומכלל כך גם לגיא בכור רוב ברכה ושלום!

לצערי לא טרחתי בהכנת "שיעורי בית" על שבתי צבי ונתן העזתי וגם לא על גרטרוד שטיין או על אליס ב' טוקלאס ולפיכך קצת קשה לי להבין מדוע כה חשוב היה להכניס זוגות אלה למשוואה שפיתח ד"ר גיא בכור ושעוסקת בענייני דיומא אצל שכנינו וכמובן גם אצלנו. 

עם זאת חשבתי שאולי כדאי כי גם אני אנצל הזדמנות זאת ובהחלט לא כדי לעסוק בכמה מהדקויות שנוגעות לשואה בצרפת אלא כדי למחות על השימוש הנרחב שכמעט כולנו עושים בשורש "שמד" במקום בשורש "רצח" בכל הנוגע לפעולותיהם של הנאצים ומסייעיהם באותן כתריסר שנות אימים שבהן התרחשה השואה. 

לדעתי, עם כל הכבוד – א"א להתעלם מכך שאימוץ הביטוי "השמדה" ביחס למה שקרה ליהודים תחת המשטר הנאצי והמישטרים ששיתפו איתו פעולה מהווה מעין תוספת של זלזול מסויים בזיכרם של קורבנות השואה, כי בביטוי "השמדה" באה בעצם לידי ביטוי ההגדרה מבטלת האנושיות של היהודים ככאלה. ידועה המימרה שנאצים בכירים נהגו להשתמש בה ושלפיהם "רק לי שמורה הזכות להחליט מיהו יהודי!" – וכך, מרגע שהוכרז שאדם הינו יהודי, אכן ניתן היה לרצוח אותו ללא משפט אזרחי נוסף – או ולפי עגתם של הנאצים – "להשמיד" (או "לאיין") אותו ואת מקורביו. 

בימים האלה שבין 27 בינואר ל-19 באפריל ש"ז – מן הראוי לחדד את האבחנה ולזכור ולהזכיר שאנשים כמו אירן נמירובסקי – נרצחו בגלל יהדותם. רצח הינו השם היותר מתאים להוצאה מכוונת להורג של אדם ללא משפט. ואשר לאותה גרטרוד שטיין ש"הצליחה" להינצל מלהירצח ע"י הנאצים – מן הראוי היה אולי לדעת יותר במי נעזרה ואיך – כדי להינצל. ייתכן שהנאצים חשו שהם זקוקים לה, כמו שנרמז לעיל, אבל ייתכן גם מאוד כי גרטרוד שטיין ניצלה דווקא בזכות חברותה האמיצה עם אליס ב' טוקלאס.

גם בספר "אישה אחת" מאת יצחק מאיר מתוארים סבלותיהם של יהודים תחת הכיבוש הנאצי בצרפת, וגם שם אפשר להבחין בשרשרת של מקרים שכמעט לא ייאמנו אשר מובילה את גיבורת הספר ממחשכי הכיבוש הנאצי אל הגאולה בשוויצריה, ותוך כדי כך אכן מתגלים ב"אישה אחת" גם צרפתים שניסו להציל את מי שנמצאו בסכנה מוחשית להירצח. ושמא נמצאו כאלה גם לגרטרוד שטיין?!

* * *

אוריה באר

סערת המלחמה

לא אגזים. אלפי ספרים נכתבו עד עתה על מלחמת העולם השנייה. אך נראה שעוד היד נטויה. מיספר בלתי נתפש של היסטוריונים, אנשי צבא חיים לשעבר וסתם וטרנים כותבים ללא הרף על המלחמה הגדולה הזו.

לאחרונה יצא לאור בעברית ספר מרתק בשם "סערת המלחמה" של היסטוריון מצוין בשם רוברטס, לדעתי אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על מלחמה זו, אם לא הטוב שבכולם. על פני לא פחות מ-525 עמודים צפופים מספר רוברטס את סיפורה של המלחמה: התחלתה, פלישת הנאצים לפולין בספטמבר 1939, הצלחותיהם הצבאיות הגדולות במערב ובמזרח, הרצח שביצעו הנאצים ועוזריהם, המיליונים הרבים שנרצחו, נפלו בקרב, או גוועו ברעב וכן מחדליהם של מנהיגים וקוצר ידם.

לא אוכל לפרט את כל הנושאים המרתקים עליהם כותב המחבר החרוץ. אסתפק בכמה נושאים עליהם כתב.

מנהיגות עלובה

אחת הסיבות המכריעות לפרוץ המלחמה היתה המנהיגות העלובה ששלטה במערב אירופה וכן במזרחה, ערב פרוץ המלחמה. באוסטריה היה זה שושניג. בצ'כיה, האכה, בצרפת דאלדייה ואחרים, ובאנגליה צמברליין הפייסן. אלמלא ידע היטלר שלפניו מנהיגים חלשים וחסרי בטחון עצמי, ספק אם היה מתחיל בהרפתקה הגדולה ובהימור הגדול.

נראה, שעד הרגע האחרון, ואף לאחר הפלישה המטורפת לפולין, האמין היטלר, שאנגליה הגדולה וצרפת, לא יכריזו עליו מלחמה. כשהודיעו לו שאכן הוכרזה המלחמה, ישב מרותק לכיסאו ושעה ארוכה סירב להאמין להודעה שקיבל. "אבל למה?" שאל, "זה ממש לא ייתכן." עמדה תקיפה לפני המלחמה, במשך שנים, היתה מונעת את המלחמה הארוכה. היטלר היה מנוול, אדם חסר מעצורים וסדיסט מושבע. אבל הוא לא היה טיפש, אלא מהמר מושבע. עד הרגע האחרון הימר, משום שזילזל ביריביו, חסרי האופי והחלשלושים, לדבריו.

הגנרלים של היטלר

עמודים רבים בספרו, מקדיש רוברטס השקדן לתיאור הגנרלים של היטלר, אלה שהלכו איתו כל הדרך, ואלה שהביאו לו את הניצחונות הראשונים ואת התהילה קצרת הימים. לסופר יש דעה מאד שלילית על הקבוצה הגדולה של גנרלים, פילדמרשלים, אדמירלים וכל כיוצא באלו. מבחינה צבאית גרידא, הם היו אנשים מוכשרים ביותר, בעלי ניסיון, ידע במקצוע הצבאי, ידע בניהול, ומקצוענים כמעט לא רבב. אך מכל בחינה אחרת, הם היו אנשים חסרי חוט שידרה מוסרי מינימלי, רודפי בצע, אגואיסטים ואנטישמיים ברובם הגדול, הם תמכו בו כמעט בכל הדרך, ואף שבשלב מתקדם של המלחמה, הבינו שהמשכה ימיט שואה על גרמניה עצמה, התעלמו מכך והמשיכו לשרת את אדונם, כמעט עד הרגע האחרון.

רחמים כלפי שבויים או יהודים? תשכחו מזה. אף הטובים שבהם הפגינו אדישות כלפי רצח היהודים, הרעבתם למוות של מיליוני שבויי מלחמה סובייטיים, או הוצאתם להורג של טייסים, אזרחים בשטחים שכבשו, או מאות אלפי ילדים ונשים.

הגרועים שבהם, יודל, או קייטל, הועמדו לדין במשפטי נירנברג, והוצאו להורג בתלייה. אך התנהגותם השערורייתית לא היתה היחידה. אפילו רומל, לא נהג כשורה. והתנהגותו שלו ושל קסרלינג היתה נגועה בהתעלמות ממעשי רצח של פקודיו. גם אדמירל דניץ, שפקד על הצי הגרמני, הוא זה שפקד על מלחמת צוללות חסרת מעצורים, כולל אניות אזרחיות, שלא חרגה מאכזריות לשמה.

הפתטי והנלעג היה שגנרלים אלה התנהגו בצורה בזויה במשפטי נירנברג ובאלה שבאו בעקבותיהם. הם האשימו זה את זה, וכולם האשימו במיוחד את היטלר, בו תלו את כל האשמות, וכולם התחננו על חייהם בצורה חסרת כבוד. כולם שכחו שאם לא היו תומכים במטורף שעמד בראשם בתחילת הדרך, לא היו מגיעים לסוף המר. אכן, יצורים בזויים ופתטיים.

הטמטום הנאצי

העמודים האחרונים בספרו מוקדשים, באורח מעניין, דווקא לרצח היהודים ולטמטום הנאצי. לדעת רוברטס, אליה מצטרפים עשרות היסטוריונים עליהם קראתי – האנטישמיות והשמדת היהודים פגעו במאמצי המלחמה של גרמניה הנאצית בצורה אנושה.

רוברטס מציין שלוש סיבות. הראשונה, בריחת מאות מדענים יהודים מגרמניה לפני המלחמה. לדבריו, אם היה היטלר נמנע מצעדיו הרצחניים נגד היהודים ורדיפתם, ומאידך היה מקרב את היהודים, הרי מאות המדענים, להם היה זקוק לשם הכנת הפצצה הגרעינית של גרמניה, היו מסייעים לו רבות. אך בצורת הטמטום האופיינית לו, גרם לבריחתם למערב, דווקא כשהיה זקוק בצורה נואשת לעזרתם.

הסיבה השנייה, מציין רוברטס, היא חיסולם של מיליוני יהודים, במקום להסתייע בהם. בסוף המלחמה היתה גרמניה זקוקה לכל יד עובדת, כך במצבה הגרוע. אך היטלר ועושי דבריו טבחו את המיליונים האלה בפולין ובכל רחבי אירופה. זאת במקום להזין אותם, לעודד אותם ולהסתייע בהם במאמץ המלחמתי שלו,

מעשה השטות האחרון היה הסטת עשרות רכבות, קטרים ואמצעי הובלה אחרים של הרייך – להובלת יהודים ולהשמדתם. זאת, שעה שמשנת 1943 למשל, נזקקה גרמניה לכל קטר רכבת ולכל קרון לשם הובלת גייסות, מזון נשק ודלק לגייסות הלוחמים במזרח ובמערב.

זכור לי אישית כיצד ביקרנו לפני כשנתיים בתחנת הרכבת של ברלין, ממנה הובלו יהודים להשמדה, כמעט עד לחדשים האחרונים לפני נפילת הרייך. אתה ניצב מול השלט וממש נדהם למראה הטמטום הבלתי נתפש של השמדת יהודים, גם כשחרב מרחפת מעל צוואר חייליך ואתה נזקק לכל קרון בו אתה משתמש. ממש מדהים. כך סבר אז גם ידידנו הגרמני שספק כפיו בחוסר אמון.

האכזריות

כל מי שנטל אי פעם בחייו חלק בקרב כלשהו, יודע שהמטרה הסופית של המלחמה היא הכנעת האוייב ולאו דווקא השמדתו או רציחתו. המשטר הנאצי לא הבין זאת ונענש קשות על כך. בתחילת המלחמה נכנעו מיליוני שבויים סובייטיים לכוחות הגרמנים הפולשים. הם קיוו ליחס טוב ואנושי, ולפחות למינימום של מזון וכבוד. במקום זאת טבחו בהם הנאצים, הרעיבו אותם למוות והשמידו אותם כמו זבובים טורדנים. התעמולה הסובייטית של סטלין, האכזרי לא פחות ניצלה זאת. לאחר הקרבות הראשונים, וחודשי המשבר הראשונים, ידע כל חייל רוסי, שהמוות טוב מאשר ליפול בשבי הגרמני. התוצאות היו בהתאם. במקרים רבים ניהלו הרוסים קרבות נואשים עד הרגע האחרון, ועד החייל האחרון, בחינת תמות נפשי עם פלשתים. מאות ואלפי חיילים גרמנים נהרגו בצורה זו. האכזריות הנאצית הבהמית לא השתלמה בשום צורה שהיא.

לסיכום: ספרו של רוברטס מרתק – גם בשל התייחסותו לחייל הפשוט, הטוראי והלוחם הקטן בשדה הקרב, וגם בשל תיאוריו המרשימים על מנהיגי המלחמה החשובה ביותר בהיסטוריה. ובוודאי לנו, בני העם היהודי.

מומלץ.

* * *

אורי הייטנר

סקירת עיתוני סופשבוע 10-11.12.2.12

ביום רביעי שעבר, לאחר פרסום פסק הדין של בית המשפט העליון אודות ערעורה של אילנה דיין על הרשעתה בעבירת לשון הרע במחוזי, פנה אליי עורך מדור דעות ב"ישראל היום" וביקש ממנו לכתוב מאמר בנדון לטור שלי בעיתון. השבתי בשלילה. לא קראתי את פסק הדין, לא קראתי את פסק הדין במחוזי, לא צפיתי בתוכנית "עובדה" שעליה נסוב הדיון ואין לי הכלים להביע דעה. כמי שמרבה לבקר את העֵדֶר הטוען, למשל, שמתנהלת מתקפת חקיקה נגד הדמוקרטיה הישראלית, כאשר ניתן לראות בעליל שרבים מן הכותבים כלל לא קראו את הצעות החוק ופשוט מדקלמים סיסמאות, איני רוצה לנהוג באותה דרך, בפרט בנושא המבוסס במידה רב על הכרת העובדות.

אתמול הקדשתי שעות רבות (או בלשון הקלישאה – "שעות ארוכות", אף פעם לא הבנתי כמה דקות יש ב"שעה ארוכה") לקריאת פסק הדין, והגעתי למספר תובנות מעניינות למדי.

התובנה העיקרית היא שקיים פער גדול מאוד בין פסק הדין לבין השתקפותו בתקשורת. איני טוען שקראתי ושמעתי את כל הסיקור התקשורתי של פסק הדין, אולם עד קריאתו לא ידעתי, למשל, שבעוד בית המשפט קיבל את ערעורה של אילנה דיין בכל הקשור אליה אישית, הוא דחה את הערעור של "טלעד" והותיר על כנו את פסק הדין של המחוזי לפיו בקדימונים לתוכנית "עובדה" היה לשון הרע. ובאשר לאילנה דיין – בעוד התקשורת מציגה אותה כגיבורת התקשורת וחופש הביטוי, הרי שפסק הדין מוציא אותה רע מאוד. הוא מצביע על בעייתיות רבה מבחינה אתית בתחקיר "עובדה" בפרשת סרן ר', אף שמבחינה משפטית הוא טוען שאין עבירותיה עומדות ברף המאוד מאוד מאוד גבוה שהוא מציב לצורך הרשעה בלשון הרע. תקשורת ראויה, היתה מציבה את הביקורת האתית בלב הדיון, ומתמקדת בשאלה כיצד מן הראוי לסקר סוגיות כה רגישות, הנוגעות בדיני נפשות.

באופן כללי, איני חסיד של המשפטיזם, ואיני סבור שהמבחן הציבורי החשוב והמרכזי הוא המשפטי. המבחן האתי והמוסרי חשוב בעיניי הרבה יותר. אולם לנוכח המשפטיזציה של החברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות ("הכל שפיט" וכו'), נוצר מצב שבו עיקר המבחן הציבורי הוא משפטי. המשפטיזציה הורידה את בחינתם של אישי ציבור מרף מוסרי ואתי לסף פלילי. מה שאינו פלילי – כשר. פוליטיקאים שסרחו, אך לא הורשעו בפלילים (או הורשעו אך לא הוטל בהם "קלון"), יוצאים כמנצחים גדולים וכראויים לכל תפקיד. וכך, אם כתבה לקויה מבסיסה מבחינה אתית לא הוגדרה מבחינה משפטית כעבירה על לשון הרע, היא מוצגת ככשרה למהדרין.

אך גם אם נקבל את פסק הדין, יש לצפות מאילנה דיין, ומהתקשורת שיישרה קו עימה והתגייסה למענה (למעט קומץ צדיקים בסדום) – לחשבון נפש, להכאה על חטא ולבקשת סליחה ומחילה. מועצת העיתונות, שהצטרפה לערעור ובכך מעלה בתפקידה כשומרת החותם של האתיקה העיתונאית, מחויבת בחשבון נפש חמור במיוחד.

ובאשר לפסק הדין – למיטב הכרתי, כל הנימוקים לפסק הדין נגד הקדימונים לכתבה, נכונים גם לגבי הכתבה עצמה, ולכן קשה לי לקבל את ההכרעה. אני מקווה שיתקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים, ושההחלטה תתהפך.

הרג של ילדה הוא טרגדיה איומה ונוראה. תוצאה כזאת, בכל נסיבות שהן, מחייבת בדיקה מעמיקה, האם היה זדון במעשה והאם הירי שהביא לכך מוצדק וסביר. דווקא בשל חומרת הטרגדיה, גם הבחינה העיתונאית שלה חייבת להיות רצינית ומקצועית ביותר. בדיקת הנושא עלולה להצביע על פשע מלחמה נורא. מצד שני, האשמת שווא של אדם בפשע כה חמור, אינה דומה להאשמה של אדם בחנייה במקום אסור. כתבה רשלנית המרשיעה קצין צה"ל בפשע כזה, גם אם לא נבעה מזדון, ואיני יכול לומר שאני משוכנע שלא היה בה זדון, כאשר מתברר שאין שחר להאשמה הזאת, היא מעשה חמור המחייב חשבון נפש של התקשורת, ולא צהלות ניצחון.

עובדה – סרן ר' יצא חף לחלוטין מכל אשמה בתחקיר הצה"לי. עובדה – סרן ר' זוכה לחלוטין מכל ההאשמות נגדו במשפט. עובדה – פסק הדין של בית המשפט העליון מגבה לחלוטין את זיכויו המוחלט של סרן ר'. מן האמור בפסק הדין ניתן לקבוע בעליל, שבנסיבות האירוע אין דופי בהתנהלותו, על אף התוצאות הקשות. עובדה – התוכנית "עובדה" הציגה תוצאה הפוכה ולמעשה הרשיעה ציבורית את סרן ר' בפשעי מלחמה חמורים. עובדה – פסק הדין מבקר שוב ושוב את כתבתה של אילנה דיין על בעיות אתיות, על אי בדיקת הדברים, על רשלנות, על אי הצגת אמיתות הסותרות את הקונספט. די בכל העובדות הללו, כדי להרשיע את אילנה דיין ואת תכנית "עובדה" מבחינה ציבורית ואתית.

עם זאת, בית המשפט הציב רף גבוה מאוד להרשעת עיתונאי בעבירת לשון הרע. אמנם הוא מקפיד לומר שחופש הביטוי אינו ערך מוחלט ולא תמיד נכון להעדיפו על ערכים אחרים, ואכן כך הוא פסק בנוגע לקדימון, אך מבחני "תום הלב" ו"אמת לשעתה" שהוא מציב, גבוהים מאוד. על פי המבחנים הללו, בית המשפט קבע שאי אפשר להוכיח את חוסר תום הלב של אילנה דיין בתוכניתה, ושעל פי האמת שהיתה ידועה לה בזמן השידור, עיתונאי סביר יכול היה להגיע למסקנה שלה. קריאת פסק הדין לא שיכנעה אותי שאכן אילנה דיין עמדה במבחנים הללו, ואין זה מן הנמנע שהרכב רחב יותר יאושש את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

מעבר לדיון המשפטי – ניתן היה לצפות מן התקשורת להציב במרכז דיונה את חפותו של סרן ר' ולהתמודד עם הפער המוחלט בין חפות זו לבין התמונה המרשיעה בתחקיר "עובדה". ניתן היה לצפות מהדיון התקשורתי להתמודד עם אמירות נוקבות של בית המשפט, כמו העובדה שהתחקיר לא ציין שכל האירוע נעשה תחת אש צלפים פלשתינאיים ובמצב שבו החיילים חשו סכנה לחייהם. "אכן, בכתבה לא הוזכרו פרטים מסוימים שהיוו חלק מן האירוע. ירי הצלפים מכוון רצועת עזה, למשל, או הדיון בתכולת התיק שנשאה המנוחה."

כך הצגת תמונות של מסיבה במוצב, בעיתוי אחר וללא כל קשר לאירוע, כחגיגה כביכול של הרג הילדה. "הצגת המסיבה במוצב גם היא חוטאת לאמת שכן לא היה לה כל קשר ענייני או כרונולוגי לאירוע... אכן, הצגת המסיבה בפלוגה, אשר מופיעה במקרה על אותה קלטת שנמסרה לדיין והכוללת את האירוע נשוא ענייננו – ואשר מסתבר כיום כי אין שום קשר בינה ובינו – היא סרת טעם, אם לומר את המעט... הצגת המסיבה והתמונות של חיילים חוגגים, שצולמו בזמן אחר ובמקום אחר, אף כי היו מצויים על אותה קלטת שכללה גם תמונות רלבנטיות, אינה מעידה על בחירה עיתונאית זהירה במיוחד. יש בה משום חוסר טעם משווע ... הדרך להצגת הדברים הייתה קלוקלת."

בית המשפט אכן קובע ש"טעם קלוקל אינו משמש טעם לפסילת הביטוי", אך הוא לבטח חייב לשמש טעם לפסילה אתית של התחקיר ושל התוכנית, בדיון הציבורי. הדיון הציבורי חייב להיות הרבה יותר תובעני מאשר הדיון על עמידה ברף המשפטי של הרשעה בעבירה של לשון הרע, גם בנוגע לפסקה הבאה: "באשר לשיקולי העריכה ולהצגת תמונת הג'יפ הנוסע בעת שמתוארת בכתבה יציאתו של סרן ר' לפעולה – אף שמדובר בבחירה מצערת – אין היא חורגת מגבולות מרחב שיקול הדעת השמור לעורכי הטלוויזיה."

גם אם שיקול הדעת השגוי הוא בגבולות המגוננים עליו מפני הרשעה בדין על עבירת לשון הרע, ודאי שמבחינה אתית וציבורית, שיקול הדעת הזה ראוי להוקעה ולגינוי.

הסיקור התקשורתי של פסק הדין מעלים את האמירה הברורה של בית המשפט, שהתחקיר הציג תמונה הפוכה לתמונה האמיתית. במבחן המשפטי, טוען בית המשפט ש"אין לומר ש[אילנה דיין]פרסמה את הכתבה ביודעין כי הדבר שפורסם בה לא היה אמת. כאמור, הכתבה שיקפה את האמת כפי שעיתונאי סביר יכול היה להבינה באותה עת."

כלומר, גם אם נקבל את המסקנה של בית המשפט, שהכתבה שיקפה את האמת כפי שעיתונאי סביר יכול היה להבינה באותה עת, יש לזכור ולהזכיר, שהדברים שפורסמו בכתבה לא היו אמת. מן הראוי שעובדה זאת תזכה להארה תקשורתית הרבה יותר משמעותית. בדיון המשפטי יש מקום לשאלה האם אי האמת היא ביודעין, אולם בדיון הציבורי, יש לבחון האם מקובל עלינו פרסום שקרי כל כך חמור, המאשים לשווא קצין בצה"ל שסיכן את חייו תחת אש צלפים, בימים רווי פיגועים ותחת התראות ממוקדות לפיגוע, כאילו רצח ילדה וביצע בה וידוא הריגה. ולבטח ניתן לצפות, שלאחר שאותו קצין הוכיח את חפותו וזוכה מכל ההאשמות נגדו, מרשיעיו בתקשורת יביאו את העובדה הזאת לידי הציבור. אילנה דיין לא עשתה כן, ובית המשפט מעיר לה על כך: "באספקלריה של חובת ההגינות וכללי האתיקה, היה מקום לפרסם את דבר זיכויו של סרן ר' בבית הדין הצבאי." באותה אספקלריה של הגינות ואתיקה, ניתן היה לצפות מהעיתונות להביא בפני הציבור את הביקורת החריפה הזאת של בית המשפט על אילנה דיין.

נחום ברנע, בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", חש אי נוחות מסוימת בעקבות הדברים החריפים של בית המשפט בנוגע לאילנה דיין, אך הוא ממסמס אותם באמירה כללית ומאוד לא מחייבת. "אסור להתבלבל: פסק הדין לא נותן לאף עיתונאי רישיון להרוג. גם לא להתרשל, להתעצל, לסלף, להקדים אג'נדה לעובדות. השופטים הציעו לדיין לנהוג בצניעות. טוב יהיה אם כל עיתונאי – כולל כותב השורות האלה – ייקח את הצעתם באופן אישי."

דבריו אלה של ברנע, והלקח האישי שהוא נוטל על עצמו כביטוי לאחריות הקולקטיבית המשחררת למעשה את אילנה דיין מהביקורת החריפה שבית המשפט הטיח בה, מעורר סימן שאלה: האם כך הוא היה נוהג אילו היה מדובר בעיתונאי אחר, ולא ביקירת הברנז'ה אילנה דיין? הרי אי אפשר לטעות – מכלל לאו ניתן להבין את ההן: נחום ברנע יודע היטב שאילנה דיין התרשלה, התעצלה, סילפה, הקדימה אג'נדה לעובדות, נהגה כמי שיש לה רישיון להרוג.

ועוד כותב ברנע: "שופטי העליון ... ראו לפניהם משהו שחורג ממשפט דיבה רגיל. הם אמרו, למעשה, שהשירות שהעיתונות נותנת לציבור כל כך חשוב, כל כך חיוני, שצריך לאפשר לה מרחב נשימה. עיתונות היא לא בית משפט: אין לה אותם כלים, אין לה אותם מרווחי זמן. אם עיתונאי עומד בסטנדרטים מקצועיים ואתיים ועושה את מעשיו בתום לב, האינטרס הציבורי מחייב ללכת לקראתו. אין טעם לתפוס אותו במילה."

עקרונית, אני מסכים עם האמירה הזאת. יחד עם זאת, כאשר מדובר בהטחת האשמות כל כך כבדות, כמו ההאשמות שהוטחו בסרן ר' בכתבת "עובדה", ניתן לצפות מעיתונאים להרבה יותר אחריות וזהירות. וכאשר אין הם נוהגים כך, כמו במקרה של אילנה דיין, חובה לתפוס אותם במילה.

חנוך דאום, אף הוא ב"ידיעות אחרונות", מביע תמיהה על הפסיקה השונה של בית המשפט ביחס לכתבה של אילנה דיין וביחס לקדימון לאותה כתבה. "ממתי עורך ומגיש תוכנית בערוץ 2 לא קשור לפרומו של תוכניתו? אנשי 'עובדה' דאגו לבדל בהודעה לעיתונות את אילנה דיין מ-100 אלף השקלים ש'טלעד' תצטרך לשלם לר' (סכום לא מובטל, שמלמד על הנזק שנגרם לו), בטענה שהסכום קשור לפרומו ולא לכתבה. נער הייתי וגם זקנתי ופעלתי בשירותי שתי זכייניות, וטרם פגשתי איש טלוויזיה, ועוד כזה שמגיש תוכנית תחקירים רגישה, שלא מאשר בעצמו את הפרומו לתכניתו בטרם הוא עולה לשידור. כך או כך, ברכות לדיין על הזיכוי המשמעותי ועדיין יש לקוות גם שחגיגות הזיכוי לא יגרמו לה להתעלם מאותם חלקים בפסק הדין שמעבירים עליה ביקורת נחרצת, כמו: 'ראוי היה לדיין כי תנקוט מידה רבה יותר של ריסון עצמי ושל צניעות לנוכח הקושי המובנה בראיית התמונה המלאה לפני שידור הכתבה'."

בן דרור ימיני, בטור שלו ב"מעריב", מחזיר אותנו לזירת האירוע ולסיטואציה בה הוא אירע – תקופת שיא של פיגועים קשים, אחד השיאים של ה"אינתיפאדה", במיוחד באזור התקרית. בן דרור אף מעלה במרומז סברה שאכן אימן אל האמס, הילדה שנהרגה, נשלחה למקום (בידיעתה או שלא בידיעתה) בשירות חמאס. "כדאי להזכיר סיפור שמשום מה לא זכה לאזכור בתכנית 'עובדה'. חמאס פרסם את תמונתה של אל-האמס על תקן שאהידה באתר 'אל-סביריון' ('העומדים איתן'). חמאס אינו מפרסם תמונה כזאת לכבוד כל חלל פלשתינאי. לכבוד הזה זוכים רק מי שלקחו חלק בפעולות מטעם חמאס. אלא שחמאס הבין מיד מה קורה בישראל. הרי אסור להפריע לשקר העצמי על כך שמדובר ב'ילדה תמימה בדרכה לבית הספר.' אסור להפריע להלקאה העצמית. אסור להפריע לפיגוע המתגלגל בדימוי הפגוע ממילא של ישראל. ולכן, הידיעה על השאהידה הורדה תוך שעות בודדות מהאתר."

בן דרור מבקר את בית המשפט, על הקלות בה התייחס לפברוק מסיבת השמחה על הרג הילדה. "התחקיר מציג את החיילים צוהלים וחוגגים בסמוך או בקשר לאירוע. בפועל לא היה שום קשר בין התמונות שהוצגו לבין האירוע. בעיני בית המשפט אלה פרטים שוליים. הוא קובע שזה לא בסדר, אבל לא יותר מכך. שיקול הדעת הוא של העיתונאי והעורך. כללי האתיקה נרמסו כבר מזמן. עכשיו בא בית המשפט, ולצהלת העיתונאים יוצר הלכות חדשות, שמוחקות עוד ועוד ממה שנותר מחוק לשון הרע."

בן דרור מסיים את דבריו בנדון במשפטים הבאים: "זה לא התפקיד שלי. אני כותב רק בשם עצמי. אבל יורשה לי לעשות דבר אחד: לבקש סליחה מסרן ר'. זה לא מגיע לו. הוא לא חטא ולא פשע, אבל בעוונותינו הפכנו אותו למפלצת. בית הדין של התקשורת הרשיע אותו. עד שהגיע בית הדין הצבאי וזיכה אותו. השבוע בא בית המשפט העליון, שלא התכוון, ממש לא, אבל הרשיע אותו שוב. ובאותה הזדמנות יצר הלכה שמעניקה תעודת הכשר לכל שקר ומניפולציה, ולא רק בנוגע לחיילים."

איני מסכים עם טענתו של בן דרור כאילו בית המשפט העליון שב והרשיע את סרן ר'. ההיפך הוא הנכון, בית המשפט גיבה באופן חד משמעי את בית המשפט הצבאי שזיכה את סרן ר'. מי ששב והרשיע את סרן ר', היתה שוב התקשורת, שסילפה ביודעין את פסק הדין, והציגה את הזיכוי המשפטי הדחוק של אילנה דיין מעבירת לשון הרע, כניצחון וכהוכחה לצדקתה, כביכול.

קלמן ליבסקינד מותח ביקורת נוקבת ומוצדקת על טיפולה של התקשורת בפרשה, לכל אורכה. כך, למשל, הוא מזכיר את אופן הסיקור של פסק הדין הקודם, של בית המשפט המחוזי, בנדון: "מרגע היוודע פסק דינו של המחוזי, ועוד בטרם היה סיפק בידם לקרוא את פסק הדין, כבר ידעו חברי מיסדר העיתונאים לקבוע שמדובר בפסק דין 'שנוי במחלוקת'. כל תיק שנוי במחלוקת עבור הצד המפסיד, אבל התקשורת בוחרת בדרך כלל בקפידה את התיקים שעליהם היא שמה את התווית הזו. ובמקרה הזה היה ברור, שאם אחת משלנו מפסידה, זה כשלעצמו הופך את פסק הדין לבעייתי. גם מועצת העיתונות התנהגה כמו גילדה סגורה, שכאשר אחד מחבריה נקלע לצרה, על כולם מוטלת האחריות לחלץ אותו."

ליבסקינד מקל מאוד בביקורתו על אילנה דיין, ובכל זאת הדברים שהוא משמיע חשובים: "הפרשה הזו תשאיר כתם על הקריירה המפוארת של אילנה דיין, לא משום הכתבה עצמה, כי אם משום התנהגותה אחריה. דיין נענשה כאן ציבורית משום שחטאה בחטא היוהרה. היא עיתונאית מצוינת ועתירת זכויות. מעטים אנשי התקשורת שיש מאחוריהם רזומה מרשים כשלה. לו היתה לה הענווה לומר שמתוך מאה טענות של סרן ר' היא דוחה 98, אבל מוכנה להודות שאולי טעתה בנקודה אחת או שתיים, הייתה יוצאת גדולה. בן אדם. דיין לא הצליחה. תחת זאת בחרה לטעון שהיא בכלל הקורבן של הפרשה. את זה, כך נראה לי, ציבור הצופים שלה לא היה מוכן לקבל."

אהוד: עוד לפני שפרצה השערורייה של סרן ר' בתוכנית של אילנה דיין – לא היה לי אמון בה ובסנסציות שהיא משדרת. ההופעה היהירה שלה מעצבנת אותי באופן אישי ומורידה עוד יותר את קצת האמון שהיה לי בדבריה. אבל ההמון אוהב אותה כי זוהי עוד אחת מתוכניות הבידור לפלבאים המצליחות בישראל, דוגמת מלחמות הגלדיאטורים בקולוסאום ברומא. העיקר שלנגד עינינו מישהו מפסיד בזמן אמת, יש אשמים וגם נשפך דם.

* * *

יואב אהרוני

קול ברמה

באחת מתוכניות לונדון את קירשנבאום בשבוע שעבר עלה לדיון עניינו של ערוץ רדיו דתי בשם "קול ברמה", האוסר השמעת קול אישה בשידוריו. לא אכנס כאן לנימוקי המתדיינים בעד ונגד הפסיקה של רבני הערוץ, אלא רק להיבט תמוה אחד שלה.

כידוע, אותו "קול ברמה" שבשמו מתהדר הערוץ הוא קולה של רחל אמנו: "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים; רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו ל"א). קולה של רחל מותר אם כן, אבל קולה של אישה בת ימינו אסור. חיפשתי צידוק הלכתי להלכה זאת ומצאתי אותו, כמדומני, בסיפור מאוצר הפולקלור היהודי:

מסופר על רבנית מלומדת אחת ששאלה את בעלה הרב מדוע אחרון העגלונים בשוק, שאינו יודע צורת אות, מברך כל בוקר "שלא עשני אישה" ואילו היא, אישה מלומדה, נאלצת לברך בהכנעה והשלמה "שעשני כרצונו."

הרב הסביר לאשתו כי דרך העולם היא שהזכר השפל ביותר נעלה על הנעלה בנקבות.

הרבנית הפנימה. לכבוד השבת הבאה הלכה לשוק וקנתה למרק השבת תרנגול זקן וצפוד במקום הפרגית הצעירה שהיתה קונה תמיד.

בסעודה הכניס הרב לפיו כף מרק ראשונה, ומיד פלט אותה בגועל: "מה זה? מה הכנסת למרק?"

"בעצמך אמרת לי כי הזכר השפל ביותר, וגו'," ציטטה הרבנית בחוצפה.

"נכון מאוד," ענה הרב, "אלא שנקבות משביחות לאחר מותן..."

מהפסיקה של רבני "קול ברמה" אני למד שלא רק שהן משביחות לאחר מותן, אלא שכמו היין המשומר, הן מוסיפות שבח עם השנים. לפיכך רחל, מרים, חנה ודבורה כבר השביחו דיין והן מותרות לבוא בקהל הקדוש של מאזיני התחנה. לעומת זאת, רחל (בלובשטיין), לאה גולדברג, זלדה ואפילו נחמה לייבוביץ, עדיין לא עברו את תנאי הסף המחמירים, שלא לדבר על נשים חיות ממש.

עכשיו, לאחר שהבנתי, נחה דעתי, ובא לציון גואל.

אהוד: יש לשער שהם יאסרו גם על השימוש בשטרות החדשים שישאו את דיוקנותיהן של רחל ושל לאה גולדברג. לגבי אסתר ראב אין בעייה כי אפילו בול דואר עברי או רחוב בתל אביב אין עדיין על שמה.

* * *

"ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית"

בהוצאת "יחד" הופיע החודש ספר הביקורת המעודכן ביותר על הסיפורת הישראלית – ספרו החדש של החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן.

אורן זכה פעמיים בפרס הביקורת ע"ש מרדכי ברנשטיין (ב-1981 וב-1989) ופעמיים בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה (ב-1989 וב-2011). כמו-כן ערך את כתבי-העת "בעד ונגד" ו"יחד" (1980-1972). כינס וערך את קובצי הסיפורים של יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990) ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון – "בוסתן הראשונים" (1989).

"ניפוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית" הוא הכרך ה-21 בסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית". כרכי הסדרה מהווים ביחד מפעל היסטוריוגרפי ופרשני יחיד במינו במחקר ובביקורת של הספרות העברית – מפעל שאין דומה לו בהיקפו ובתוכנו, העוקב אחרי התופעות המרכזיות בהתפתחות הספרות העברית בשנות המדינה ואחרי התפתחות יצירתם של החשובים מבין סופרי הדור.

בספר זה מנהל המחבר דיאלוג ביקורתי מקיף ומנומק עם עשרה רומאנים שמחבריהם ביטאו בהם עמדה מעניינת, הן בנושאים חברתיים-לאומיים והן בנושאים קיומיים-אישיים. לפיכך, מדגימים פרקי הספר לא רק קריאה המקיימת דיאלוג פרשני עם היצירות, אלא גם דיאלוג ביקורתי עם נטיית חלק מהרומאנים האלה לנתץ נורמות, ערכים ומיתוסים.

במסורת הסדרה, מציע אורן גם בכרך "ניפוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית" פירושים מקוריים לעשרה רומאנים חדשים ומצליחים של המספרים היותר בולטים בסיפורת הישראלית, מהם של כותבים ותיקים ומהם של כותבים ההולכים ומבססים בה את מעמדם:

·        "מים אדירים" – אהרן אפלפלד

·        "חסד ספרדי" – א. ב. יהושע

·        "תש"ח" – יורם קניוק

·        "נוילנד" – אשכול נבו

·        "נתניה" – דרור בורשטיין

·        "נוצות" – חיים באר

·        "אל מקום שהרוח הולך" – חיים באר

·        "שארית החיים" – צרויה שלו

·        "רביעי בערב" – יעל הדיה

·        "זה הדברים" – סמי ברדוגו

בכרך זה נכלל גם מפתח ביבליוגרפי שימושי, המפרט – על-פי שמות הסופרים – את היצירות הנדונות בהרחבה ב-21 כרכי הסדרה.  

מחיר הספר : 88 ₪ (כולל מע"מ ודמי-משלוח בדואר) וניתן להשיגו ישירות מהוצאת "יחד"

                 ת.ד. 87 ראשון לציון, מיקוד : 75100,

                 אימייל: yoseforen@bezeqint.net

[דבר המפרסם]

* * *

משה כהן

הנדון: עוד לא אבדה תקוותנו – למאמרו של

ד"ר גיא בכור "שבתאי צבי התאסלם..."

מכובדי,

לא פעם נתקף אני ייאוש נוכח התבוסתנות והשנאה העצמית של העם היושב בציון. מתגנב בי חשד שאני לאומני מתלהם ופרנואיד הרואה שחורות. לכן התעודדתי מאוד למקרא מאמרו של ד"ר גיא בכור [גיליון 715].

מעודד לדעת שאיש בשיעור קומתו ועם ידיעת העובדות כמותו שותף לאותה השקפה. אני מחזק את ידיו בכל ליבי. ואידך זיל גמור... רוצו לקרוא את המאמר.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

לאהוד בן עזר / מכתב עיתי

מישראל הר

רק בשחר הזה קראתי בגיליון מיספר 715 על פטירתה של המשוררת ש. שיפרה, שהכרתיה מאז שנים רבות – לא לכתוב גם מילים בודדות כמו כאן כי גם לי היה אב הקבור בארץ והיום יום הזיכרון לעילוי נשמתו [10.2].

תהי נשמתה של ש. שפרה ז"ל צרורה בצרור החיים ותנחומים לכל משפחתה מכירי שירתה ואוהבי שירתה

בכבוד לך וכתב העת שלך לעורכיה ולקוראים הרבים

ממני

ישראל ה.

* * *

מיכל סנונית: הצביעות של הקרן לישראל חדשה

אהוד שלום,

ברצוני להסב את תשומת לב כולנו לכך שפרסומי הקרן החדשה לישראל בעברית אינם זהים לאלה שבאנגלית. אני כשלעצמי ראיתי את הקרן כמבורכת, עד אשר קראתי את פרסומיה באנגלית. אגב, לפני חודשים, דב לאוטמן, איש יקר, שהוא אחד מתומכי הקרן, נשאל בראיון על נקודה זאת והוא ענה שלא ידוע לו על כך. אז אני ממליצה לבדוק.

בברכה,

מיכל סנונית

אהוד: כך נהג גם המרחום יאסר ערפאת, שנאומיו בערבית היו שונים לגמרי מדבריו באנגלית, ונקל לזכור וגם לשער מה היו ההבדלים.

* * *

יוסי שדה

קצת מחשבות על אפלייה

אני מבקש להקדיש את השיחה שלי לעובדי קבלן ולאפלייה בין בני אדם. פעם, לא כמו היום, היה די מקובל להפלות בין בני אדם. אני רוצה לספר על שלוש מהפכות שאנחנו, היהודים, הבאנו - לא מהפכות קופרניקיות, אלא יהודיות. אז ככה...

 פעם, מזמן, יצאנו ממצרים – כזכור. היציאה ממצרים היתה מלווה בשלוש מהפכות די טראומטיות.

המהפכה הראשונה, טריטוריאלית – עזבנו את ארץ גושן, שם התגוררנו מאות שנים, והגענו כעולים חדשים לכנען, דרך המידבר. משה מבטיח – אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: אויס מצרים, קדימה לפלשתינה.

 המהפכה השנייה היתה דתית – במצרים היתה אמונה דתית, שקבעה שאדם מסוים, פרעה, הוא אלוהים. היום רק אם יהודייה חושבת זאת על בנה. אנחנו יצאנו מהטריטוריה שהחזיקה באמונה זו, בקונספציה הזו, וגילינו את האמונה באל יחיד, אבסטרקטי, בלתי נראה. מות הקונספציה מתבטא במילים – וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הים – לא את המצרים מתים, אלא את הקונספציה. עברנו מאמונה שאדם יכול להיות אל, לאמונה באלוהי אברהם יצחק ויעקב, רק אחד אלוהינו הוא האלוהים.

המהפכה השלישית, שעד היום יש מי שנאבקים בה – היא התפישה החברתית של מעמדות. אם היה שם חיים יבין, היה מודיע – במעמד הר סיני- רבותי – מהפך!

כי, אם כנען במקום מצרים – זה מהפך טריטוריאלי.

ואם אל אחד אבסטרקטי – זה מהפך דתי.

אז שיוויון חברתי וחוקי של כל בני האדם – זה מהפך חברתי ומשפטי.

בספר ויקרא מובא הפסוק שמבטא את המהפך השלישי, כמעט ציטוט ממה שאמר השבוע יושב ראש ההסתדרות, עופר עיני (כ"ב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם:

כמובן שעופר עיני אמר רק את החלק הראשון של המשפט...

במילים אחרות, ובפראפראזה – אחד אלוהינו קובע שעובדי קבלן ועובדים שכירים יקבלו אותה משכורת, אותו תגמול לשעת עבודה, אותן שעות נוספות ואותו ניכוי לפנסיה.

אתה שואל – למה? מה פתאום? מאיפה זה צמח? מה, איפה זה נשמע שהם יקבלו אותו שכר לשעת עבודה? – והתשובה, והסיבה, הנימוק! מופיעים באותיות מאירות עיניים בפסוק כ"ב שבפרק כ"ד בספר ויקרא – כִּי אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם.

אתה כמעט שואל – מה הקשר?

הקשר הוא, שמי שכופר בכך, חוטא לאלוהים. אלוהים הוא שהוציא את הפקודה, לכן זו לא אופציה, שמי שמתחשק לו יציית, ומי שלא, יעשה משא ומתן, יגמרו על משהו באמצע. זאת פקודה שמשנה סדרי עולם. כי עד שניתנה הפקודה, היה, כמובן, בכל העולם, משפט שונה לגר ולאזרח. והעולם הנאור הגיע להבנה זו אלפי שנים אחרינו.

עכשיו, תרשו לי להסביר מה זה גר. אני בטוח, שאתם מבינים, שזה לא אדם שעבר גיור כהלכה. לא, גר זה אדם שבא מארץ אחרת – אפשר לקרוא לו מהגר עבודה. הנה ההסבר שנותן רבנו בחיי, אחד הפרשנים החשובים של התנ"ך, בקשר לשאלה מיהו גר –

 רבנו בחיי אומר (על ויקרא פרק כ"ד פסוק כ"ב) – (כ"ב) הנכרי הבא מארץ אחרת ונפרד מארצו נקרא גר, מלשון גרגיר הנפרד מן האילן, ומי שאבותיו מן העיר נקרא אזרח, כדמיון הנטיעה הנטועה מימי קדם, ולכך אמר כי המשפט הזה, (של זהות בזכויות ובחובות) יהיה שווה בכולן:

רבנו בחיי מסביר גם, כדי להסיר ספק, מה הכוונה ולמה באו המילים כִּי אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם:

אם עשיתם אותו משפט (לגר ולתושב) – אני ה' אלהיכם, ומכלל הן אתה שומע לאו, לפי שכל מי שאינו נוהג אותו משפט (לגר ולתושב) הרי זה כאילו הוציא עצמו מאלוהותו וכפר בעיקר, אוי ויי!!! ממש לא צחוק.

זה לא האוצר נגד ההסתדרות, זה ויכוח עם הריבוינע של עוילם, אלוהים בעצמו!

כלומר, אין כאן מקום לשכנוע הגיוני אלא תפיסה אמונית של ציות לצו הבורא, הקורא לשיוויון בין כל בני אנוש. מי שאינו מקיים את הצו, כופר באמונה באלוהים.

 מדהים.

אתם זוכרים את המילים שכתב, אלפי שנים אחר כך, פרידריך שילר והלחין בטהובן בסימפוניה התשיעית:

 Alle Menschen werden Bruder,

Wo dein sanfter Flugel weilt.

בני אדם שוב יתאחדו. אצלנו, אלפי שנים לפני בטהובן, קבעו נורמה חוקית לפיה כל בני האדם כבר התאחדו והם שווים.

עכשיו, ישאל השואל, מה דינו של אדם מהצד, שאינו המעביד של אותם גרים שמקבלים חצי מהשכר הנהוג? נגיד, מישהו, שבמקרה עובד ברדיו, או עורך דין, ולא שייך לעניינים האלה שבחדשות?

אז ככה... רבנו בחיי מזהיר – אסור להגיד זה לא ענין שלי – כולנו ערבים זה לזה – ובלשונו של רבנו בחיי –

...ואותן שאפשר להם למחות ואינן מוחין הרי הם מחללים את השם וחולקין כבוד לעכו"ם.

איך אומר שלום עליכם – המבין אתה עד היכן הדברים מגיעים? כלומר – זאת עבירה סתם לעבוד ברדיו, או להיות עורך דין, ולא למחות...

אני יודע, שחלק גדול מאלה שהדברים מכוונים אליהם, אינם שומעים רדיו בשבת – אבל הם, כמובן, לומדים דברי תורה, וזה מה שחשוב.

תשמחו לשמוע, שאנחנו היינו הראשונים שקבענו שאסור להפלות בין אזרחים לזרים.

אלפי שנים אחרי מעמד הר סיני, וההכרזה שלנו, היהודים, שכל בני האדם נולדו שווים, האימפריה הרומית הִפלתה בין אזרח רומי לבין מי שאינו אזרח, בין הפטריקיים לבין הפלביים. בראשיתה של רומא, שכולנו מתרפקים על "המשפט הרומי" שלה, רק פטריקים מונו למשרות הפקידות הגבוהה, רק הם היו לכוהנים, והחלטותיהן של אסיפות העם היו טעונות אישור מהם.

 ניתן להגדיר פטריקים בכל מיני הגדרות – ותיקים, מפא"יניקים, אשכנזים, ילדי שמנת, ילידי הארץ, קרובים לצלחת, פשוט תבחרו. בכל התרבויות, לבד מהתרבות שלנו, במשך אלפי שנים אחרי מתן תורה שלנו, היתה קיימת אפליה בין בני אדם. זוכרים את המהפכה הצרפתית? והסיסמא –  Liberté, égalité, fraternité – חופש, שיוויון, אחווה – פשוט נהדר. אכן כך ב-1804 נחקק קוד נפוליאון, שהיווה רפורמה של החוק הצרפתי, והתבסס על ההכרה בכך שכל בני-האדם נולדו שווים ובעלי-זכות לרכוש. זה לא היה כך במשטר הקודם.

 תשמחו גם לשמוע, שחלפו שנים, הקמנו מחדש מדינה, וכאן, כמובן, חוקקנו חוקים שמקדשים את השיוויון בין כל בני האדם – ברוח ישראל סבא, הורי הורינו היו נוכחים ושמעו את הדברים במעמד הר סיני. הקמנו חברה מוסרית, שבה אין אפלייה בין אדם לאדם, בין פועל לפועל, בין עובד רגיל לעובד קבלן. יישמנו את הכלל –

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם

כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה

כִּי

 אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם:

איזה יופי!

לכן, אין אצלנו מחאה חברתית, ואין שביתות, ואין הפגנות בדרישה לצדק חברתי, ואין ויכוח בין ראשי האוצר לראשי ההסתדרות.

מזלנו, וכמה נפלא, שאנו חיים בתקופה זו.

אהוד: אתה יכול לצחוק, לצטט ולהשתעשע במילים, אבל שום חובה מוסרית לא חלה עלינו לקלוט יותר מאלפיים מהגרים-מסתננים מדי חודש ולפתור בהדרגה את בעיות העוני של יבשת אפריקה בכך שנחריב את אופייה היהודי של מדינת ישראל!

* * *

רון וייס

גם פלסטיני הוא אדם

סופר נידח שלום,

ד"ר גיא בכור במאמרו "שבתאי צבי התאסלם רק עכשיו" (גיליון 715) שופך את מררתו על אירגוני זכויות האדם, על הבג"צ, על העיתונות ועל מי לא. כולם טועים ולא מבינים ורק גיא בכור החכם מבין את אוייבנו. זהו אותו גיא בכור שצהל כשהחמאס השתלט באלימות על רצועת עזה. זה אותו גיא בכור שמייחל להשתלטות החמאס על הגדה המערבית. זהו אותו גיא בכור ששתק כשהמינהל האזרחי סתם 13 בארות מים בדרום הר חברון כדי להצמיא את הבדווים באיזור. גיא בכור סבור שאין כיבוש ודיכוי ויש רק "כיבוש". מבחינתו, כנראה שההשתלטות של מתנחלים מפרי חוק על קרקעות פרטיות של פלסטינים היא רק "כיבוש" נאור. הוא סבור ש"מורחים את הבג"צ התמים".

אירגוני זכויות האדם אינם פועלים נגד ארצם ומדינתם כפי שגיא בכור סבור. להיפך, בפעולתם למען זכויות האדם (גם פלסטיני הוא אדם) הם מרוממים את שם ישראל בקרב אומות העולם. אכן הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא לב הסכסוך במזרח התיכון ופתרונו יוריד את גובה הלהבות ולא יאפשר למדינות ערב ולאיראן להיתלות בסכסוך זה למטרותיהן החיצוניות והפנימיות. גיא בכור לא מגלה לנו מה צריכים להיות יעדיה של ישראל: מדינה בין הירדן לים הכוללת בתוכה מיליוני פלסטינים חסרי זכויות אזרח או מדינה בשטח מצומצם יותר עם רוב יהודי מוצק וברור.

רון וייס

רמת-גן

* * *

ש. שפרה

"יעזרה אלהים לפנות בוקר" מאת אהוד בן עזר

דברים שנאמרו בערב הספרותי שנערך במשכן האמנים בהרצליה ביום 1.9.05

למען הסדר הטוב – אהוד ואני ידידים מזה שנים רבות; יתרה מזו, שנינו חברים באגודת סתרים אחת שמספר הנמנים עליה הולך ומתמעט כחלוף השנים, הלא היא: "אגודת האזרחים העות'מנית של פלשתינה א"י".

אבל כל מה שייאמר להלן אין בו משוא פנים.

מה שנפלא בעיניי בשורות של שירה, ואולי הוא חלק ממהותה, הם השוליים הפרומים של המילים, שאיננו יכולים להגיע לסוף משמעותן, שמותירים בין המילים ובין השורות חידות, לא תמיד מתפענחות, אבל מחזירות אותי כקוראת אל השיר שוב ושוב. ושמתי לב שהמילים שמותירות שוליים פרומים הן לרוב מטבעות לשון וצירופים חד-פעמיים – חדים ועמומים גם יחד, ככל שיישמע הדבר פארודכסאלי.

ואולי מה שאמר ט.ס. אליוט במאמרו על השירה, על התרגום של שירה משפה לשפה: "שירה היא בחינת איזכור מתמיד של כל הדברים העשויים להיאמר בשפה אחת ואינם ניתנים לתרגום," – תופש ביחס לשירה בכלל, לקריאה של שירה ולפיענוחה: שירה אינה ניתנת לתרגום אפילו בשפתה שלה, היא אינה ניתנת לפרפראזה. בעיניי שיר מובן עד סופו הוא שיר מת. גם באוזני תלמידיי טענתי תמיד: "לא צריך להבין שיר, צריך לשמוע ולקלוט בכל החושים."

 ב"סוף דבר" לספרו מספר לנו אהוד כי לאחר שגילה כי דודתו המשוררת אסתר ראב כתבה במשך ארבעים שנה רק כשמונים שירים אמר לעצמו: "אבל מה אעשה ביתר הזמן אם אהיה משורר?" – וכך החליט לעבור לכתיבת פרוזה בלבד, למזלו. ואף על פי כן חיידק השירה הוא כנראה איזה נגיף נצחי. והספר הזה הוא הוכחה ניצחת.

משוררים הם עם מקולל. אני מתקנאה לפעמים בציירים, ובעיקר במוסיקאים. לשון העשייה שלהם מתייחדת רק להם. אחרי ככלות הכול אינך משמיע באוזני הקופאית בסופר סונָטה וגם אינך מצייר לה את רשימת הקניות שלך. השפה שמשמשת אותנו בחיי יום-יום לצרכים הנמוכים ביותר – משמשת אותנו גם בספירות הגבוהות ביותר. אותן מילים ממש. מה שעושה את השירה לשירה הוא לדעתי החד-פעמיות של הצירוף, בין השאר. ונדמה לי שחד-פעמיות של צירופי לשון מאפיינת את הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".

כבר שמו של הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", חלק מפסוק מקראי שכאשר אתה תולש אותו מהקשרו בתהילים פרק מ"ו, שבו מושא המשפט היא "עיר האלוהים, קְדֹש משְכְני עליון, אלוהים בקִרבה בל תִמוט, יעזרה אלוהים לפנות בוקר" – משאיר אחריו תהיות. חזרתי עליו פעמים רבות תוך כדי היכרות עם הספר, ולמען האמת גם לפני כן, כשאהוד סיפר לי כי זה שמו. המשפט התיישב בתוכי כמו אותם פסוקים מתוך שירים ופזמונים שבאופן כפייתי אינם מניחים לי, ואפילו איני יודעת מדוע הם מתנגנים בי. כמובן הייתי כולי אחוזת סקרנות, וכרגיל כשאנחנו עומדים בפני קריאה של ספר שכתב ידיד וחבר, אחוזת חששות – אחרי ככלות הכול ראיתי תמיד באהוד כותב פרוזה מובהק, והנה לפתע משורר – וכשקראתי בפעם הראשונה נעלם החשש, פגשתי שירים מרתקים ובשלים, נתפשתי בחכתם של השוליים הפרומים, של החידות הבלתי פתורות.

שיריו של אהוד בשני השערים הראשונים, ואני אתייחס אליהם בעיקר, עומדים בסימן של ניגודים פרדוכסאליים. כשם שהפרוזה של אהוד היא מזג של ריאליה ובדייה עד כדי כך שלפעמים קשה מאוד להבחין מתי מתחילה האחת ומסתיימת האחרת, כך השירים עומדים בסימן הכפילות בין הקונקרטי לפנטאסטי – הדובר (ואני יכולה לראות איך אהוד מעקם את שפתיו לשמע המינוח מלשון ביקורת הספרות – אבל מה לעשות אינני רוצה בשום פנים לזהות את מי שקולו נשמע בשיר עם אהוד האיש) – הדובר וגם הנמענת הם מוחשיים מאוד וגם הזויים. ("סתיו מתפורר בתוך ההמון", עמ' 42): "...יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים, / כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה."

המבט של הדובר בשירים הוא גם תם, ילדותי, וגם מפוקח; יתירה מזו, ה"ילד הנצחי" שומר במודע על היסוד התם במבטו; יש בו אמונה בנצח האהבה שלא ישקר, מתוך ידיעה ברורה שהנצח הזה ישקר, ועוד איך ישקר! כך בשיר "חפרפרת" (עמ' 26):

יֶלֶד שֶׁלָּךְ, חֲפַרְפֶּרֶת

תּוֹעָה. סוּמָא שֶׁרָצָה

בְּחֵיקֵךְ שֶׁחָפַץ

לְפַנְקֵךְ בְּרִיסָיו –

בֶּעָפָר הֶחָפוּר

אַתְּ חוֹפֶפֶת

רֹאשׁוֹ – יֶלֶד, אָמַרְתְּ –

תִּהְיֶה חֲפַרְפֶּרֶת

טוֹבָה.

אִם יִפְקְחוּ

אֶת עֵינָיו –

יָמוּת.

הפקחון, ההתפכחות, הם מעין גזר דין של מוות. הוא מעמיד את מבטו העיוור-מדעת מול מבטם של הפקחים, שהם הסומים באמת, ומוכן לשלם את המחיר של הלגלוג, שלו הוא זוכה מאותם פקחים-סומים. הוא תופש את עצמו כמעט נבחר על שום התום בדעת. החיים במלוא מלאותם ייתכנו רק מתוך עיוורון מודע לעצמו, ויש בכך כמעט תחושה של נבחרות ושל קורבן גם יחד (בשיר "ולפסוע מלוגלג ותמים", עמ' 20):

אָשֵׁם אַתָּה שֶׁמְּקַוֶּה

חַי, עִוֵּר וּמָלֵא.

חָפֵץ לִקְרֹא בְּגָלוּי –

מוּכָן לְהוֹדוֹת

בְּמַעֲשֶׂיךָ.

וְלִפְסֹעַ, מְלֻגְלָג

וְתָמִים, בֵּינוֹת

לְפִקְּחִים חַסְרֵי-עֵינַיִם.

הכפילות האוקסימורונית מאפיינת את שירי האהבה, את מערכת היחסים הנשית-גברית. והיא חוזרת בשירים רבים. ("סתיו מתפורר בתוך ההמון", עמ' 42):

אֲבָל אֵיךְ, תַּגִּידִי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִצְמֹחַ וְלִנְשֹׁר בְּבַת-אַחַת,

אֶחָד אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הַמֵּת וְהַפָּתוּחַ, וְהָרַךְ, –

שֶׁל הַשֵּׁנִי.

כך שואל האוהב באחד משירי הספר: לצמוח ולנשור גם יחד, למות ולחיות גם יחד באהבה. ואל תצפו לשמוע תשובות לשאלה: הקיום הנשי-גברי, נגזר עליו מבראשית להתקיים מתוך כפילות; כמו סיפור גן העדן בבראשית: האישה שפקחה את עיניו של אדם לראות היא גם שגזרה עליו להיות אנושי, להיות בן מוות.

שני השערים הראשונים, שיש בהם שירי אהבה מן החושיים והמסתוריים ביותר שאני מכירה בשירה העברית, שונים זה מזה בדרכי הביטוי הפואטי, אבל מבחינה תימאטית הם מעמידים מערכת נשית-גברית טעונה, פרדוכסאלית, לא ניתנת לגישור. ("רק מחסורי מיטיב לך", עמ' 49):

...אֲנַחְנוּ

שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת מֻפְרָדוֹת בְּשָׂפָה אַחַת

שֶׁל שְׂפָתַיִם וּפִרְפּוּר הַגּוּף. רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ,

מְמַלְּאֵךְ, וּבְהִתְמַלְּאוֹ, אֶחְסַר לָךְ, כִּי אֵלֵךְ.

הארוס, שפת הגוף – אינה מאחדת בין הפרודים, ורק החִסָרון, ההיעדר, הוא באופן פרדוכסאלי – היש, המלא. האהבה היא מחוז געגועים בידיעה שהיא בלתי מושגת, ממש כמו המסע ההזוי הילדותי להודו. או אל אטלנטיס הממלכה האבודה, "עָפָר עַל כַּפּוֹת יָדַיִךְ / וְטַבַּעַת זָהָב." ("אטלנטיס", עמ' 37).

האישה האהובה, וכמוה הגבר האוהב – הם ספציפיים, קונקרטיים ויחידאיים, אבל אולי דווקא משום כך הם כל אישה וכל גבר, הם הזוג הקדמון שנגזר עליו מבראשית לא להגיע. שיא הקירבה הוא להיות שני אגרטלים סדוקים עומדים זה בצד זה. כדי להגיע, להתאחד, הם חייבים להתפורר, להיות לאבק, ("שני אגרטלים", עמ' 31):

נִתְקָרֵב נָא כִּשְׁנֵי אֲגַרְטְלֵי חַרְסִינָה

סְדוּקִים מְעַט וְקוֹלָם, בְּנָקְשָׁם זֶה לָזֶה,

שִׁעוּל דַּק, צוֹרֵם –

...וְאַחַר, לְמַעַן הִתְעַרְבֵּב,

שׁוּב הִתְפּוֹרְרוּ לְאָבָק.

או בשיר אחר: "נִפְגָּשִׁים וְלֹא / נוֹגְעִים, נוֹגְעִים / וְאֵין לוֹמְדִים דָּבָר – " ("אם ניפגש", עמ' 40). האישה היא: "אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם – " ("וככה אנשקך", עמ' 60); הגבר הוא תינוק והוא אב, גם כאשר הוא אוהב, או אולי איש יעוד, כפי שאנסה לרמוז אחר כך: "אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ / לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה." (שם, עמ' 60).

התחושה שגיבורי או אנטי-גיבורֵי שירי האהבה האלה הם כל גבר וכל אישה באשר הם, שאי האפשרות להתממש באהבה, שהאהבה היא אטלנטיס בלתי מושגת – מתחזקת למקרא שירים אחדים בשער הראשון, שירי משפחה הייתי קוראת להם. ההורים, האב, האם, אינם משלמים בזמן את חובותיהם לאהבה; האב "חָדַל לְדַבֵּר / וּפָסַק לֶאֱהֹב." ואפילו מותו של האב וחילופי הגברים בחיי האם אינם מצילים את האם מן הכישלון. לפחות האחד אהב את תבשיליה, השני גם את תבשיליה לא אהב, כך אומר שיר אירוני אחד, "אבל הוא אהב את תבשיליה" (עמ' 46):

וְכָל הָעֶרֶב נָדַף בַּבַּיִת רֵיח רַע שֶׁל נַרְקִיסִים.

אִמְּךָ יָשְׁבָה נִכְלֶמֶת. אֲכַלְתֶּם אֹכֶל זָר, אֲשֶׁר בִּשְּׁלוֹ

טַבָּח שֶׁל אָבִיךָ הַחוֹרֵג. בִּמְקוֹם אוֹפֶלְיָה בָּאוּ מַנְיָה

וְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי מִפּוֹלִין. הַדָּגִים-הַמְּמֻלָּאִים הָיוּ שְׁחֹרִים.

הַמָּרָק חָרִיף מִדַּי. הַבָּשָׂר זוֹל וְגָרוּעַ, גַּם דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

הִשְׁאִיר אֶת מַחֲצִיתוֹ. תַּבְשִׁיל כְּרוּבִית

שֶׁאִמְּךָ בְּמוֹ-יָדֶיהָ הֵכִינָה, שָׁכְחָה לְהַגִּישׁ.

אִלְמָלֵא אַתָּה, פּוֹלָנִית דִּבְּרוּ כָּל הָעֶרֶב.

לְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי הָיְתָה בַּת, יֶלִיזָבֶּטוּשְׁקָה,

שֶׁנִּסְפְּתָה בַּשּׁוֹאָה. בִּפְנֵי הַגְּבֶרֶת דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

אִמְּךָ הֶעֱמִידָה פָּנִים שֶׁהָאֹכֶל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ.

אָבִיךָ הָיָה אִישׁ קָשֶׁה, עָנִי וּצְמֵא-דַּעַת. לֹא לִקְּקָה אֶצְלוֹ דְּבַשׁ

וְקִצְּרָה אֶת יָמָיו. אֲבָל הוּא אָהַב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

אַתָּה הָיִיתָ בֵּן רַע כִּי לֹא עָדַרְתָּ אֶת הָעֵצִים בֶּחָצֵר.

עַתָּה יֵשׁ לָהּ בַּעַל חָדָשׁ. אִיש עָשִׁיר אֲשֶׁר טֶרֶם

שִׁנָּה אֶת צַוָּאָתוֹ לְטוֹבָתָהּ. עוֹדֵר אֶת

הָעֵצִים בֶּחָצֵר וּמְחַשֵּׁב כָּל פְּרוּטָה. אֲבָל

לֹא אוֹהֵב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

תחושת האשם על הכישלון האנושי להיות לאחד, לאהוב, היא מורשת המין האנושי באשר הוא אנושי; היא מוטבעת באדם באשר הוא אדם, היא מהותית לאנושיותו, כמעט אפשר לאמר תורשתית. בנים נושאים בחטא אבותם, בחטא המלכות הריקה: "כֹּה רֵיקָה הָיְתָה מַלְכוּתוֹ." ("אבא מָלך", עמ' 18), "אַשְׁמָתָם מְכַרְסֶמֶת / בָּנוּ." ("הורים", עמ' 19), ובשיר אחר: "הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ." ("רק בחיקי בתי את", עמ' 48).

 וכך גם באשר לדמות הנשית ("אופליה", עמ' 38):

אַבָּא,

בּוֹא תִּמְשֶׁה אֶת בִּתְּךָ מִתּוֹכָהּ הִיא –

כּוֹתֶבֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם אֶת אָשְׁרִי

וְאֵינֶנֶּי שַׁיֶּכֶת

נוֹלַדְתִּי זָרָה.

 הזרות היא מולדת כמעט מוּרשת. לי נראה, אם כי הדברים מרומזים כיאה לשירה שהיא שירה, האפשרות היחידה של קירבה היא בתוך המשפחה. "רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ וּבְלִבִּי אִשְׁתִּי." ("רק בחיקי בתי את", עמ' 48) או: "הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ." (שם. עמ' 48).

אולי זה מה שמשתמע גם מהשיר "אופליה", שהוא היחיד בספר שבו הדוברת היא אישה:

גַּם אַתָּה

אִם תְּנַשְּׁקֵנִי

תַּטְבִּיעַ אוֹתִי

בְּכֹבֶד שְׁבָרֶיךָ.

לָכֵן אֲנִי עוֹשָׂה מַעֲשַׂי בַּחֲשֵׁכָה

אֵינֶנִּי רוֹצָה לְהַכְאִיב לְךָ.

וּכְשֶׁאֲנִי טוֹבַעַת

אַתָּה אֲבִי.

ונשארים כמובן כל סימני השאלה, השוליים הפרומים, כפי שאני קוראת להם: האם זה האב הביולוגי, האם זה האהוב שהוא גם אב? הכול פתוח. וזה מה שאני אוהבת בשירים האלה. הארוטיקה הכבושה, הכמעט אסורה – היא שכובשת אותי.

במבט מפוקח יודע הגבר שהזמן הוא האויב הגדול של האוהבים: "עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת" ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52), ו"אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ / וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ." ("יחף יחף בלילה לבדך", עמ' 54).

אבל שוב, בסימן הפרדוכסאליות המאפיינת שירים אלה, הזמן אינו יכול לאוהבים, וגם כחלוף עשרים שנה, כשמו של אחד השירים ("אחרי עשרים שנה", עמ' 51) אומר האוהב:

...וְשׁוּב יִפֹּל בְּפַח נַפְשׁוֹ-נַפְשֵׁךְ

וּבְמַפָּח אֲשֶׁר יָקַשְׁתְּ לוֹ בְּשִׁבְרוֹן חַיַּיִךְ

שֶׁאַתְּ עֲדַיִן אַתְּ, אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה.

ו"כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ / אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ." ("וככה אנשקך", עמ' 60). נדמה לי שדמות האישה באשר היא אישה – ולא במקרה ניקד אהוד את המוטו של הספר "לָאישה בחיי" – (בקמץ) כל הנשים באישה אחת (אני משערת שנשים רבות ראו את עצמן באישה הזאת), היא אחת הדמויות הנשיות המורכבות בשירי אהבה שאני מכירה. ואגב השירה העברית אינה משופעת בשירי אהבה, אם כי אפשר למצוא בה שירים שמתייחסים בחרות מוחלטת לאברי הגוף, של האישה בעיקר, ובעיניי הם שירים על גבול הפורנוגרפיה, אם לא עברו את הגבול הזה.

השירים מעמידים אותה בסימן של הדואליות הפרדוכסאלית שהזכרתי: היא מצד אחד פַאם פאטאל, טורפת גברים ("רק מחסורי מיטיב לך", עמ' 52): "הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל / מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ / לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי – // ...אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה / טַרְפֵּךְ..." – ו"יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת." ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52).

אישה שגוררת את גורלה לבדידות שיש בה מן הקסם של חרות נוראת-הוד: "הוֹמִיָּה הִיא וְסוֹרֶרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ." ("זר כאש בעורקיה", עמ' 47); ומצד שני כמעט דמות אגדית, בלתי מושגת, כמעט אוורירית, מחוז חפץ לא מושג: "וּלְרֶגַע קָט / מֶרְחַק עָרִים קוֹפֵא / כְּאַגָּדָה: / שָׁם אַתְּ, / שָׁם, אַתְּ." ("צל הפנינה לשפתייך", עמ' 24). אישה חלושה, שברירית, אבודה בתוך עצמה, טרופת חלומות, טרופת פחדים, בודדה. היא חידה שהדובר הגבר מנסה לפתור שוב ושוב גם כחלוף עשרים שנה ללא הצלחה: "סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת" ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52); ואולי, כפי שמיטיב להגדיר אותה אחד השירים: "אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם" ("וככה אנשקך", עמ' 60); היא מחליפה צבעים כמו זיקית: "אַת לִפְרָקִים שְׁקוּפָה וּלִפְרָקִים / מִתְכַּוֶּצֶת בְּתוֹכוֹ." ("ערב בירושלים", עמ' 28). היא אשמה, מייסרת ומיוסרת, שפלת ברך וגאה, זרה וקרובה, היא נולדה זרה (אופליה), מפני שהיא אישה. היא אולי "האחר האולטימטיבי".

לאן נמלט הדובר הגבר מן המפגש לא-מפגש הזה חסר התוחלת? המקלט הוא הבדידות של איש הייעוד. שוב רבים כאן סימני השאלה: האם המילים, הכתיבה – היא הייעוד? שכן הייעוד הנזכר אינו מפורש. "בִּבְדִידוּתוֹ יַשִּׂיג אֶת כָּל מַאֲוַיֵּי לִבּו" ("לשווא הן מחכות", עמ' 45), וכל הנשים, אשר כולן מתגלמות באהובה היחידה, מחכות לשווא. כאשר הדובר נוסע לביקור אצל משוררת זקנה וחולה הוא מזכיר לעצמו כי בבדידות יכיר האדם את עצמו, כפי שרמזתי קודם לכן: "אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ / לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה." ("וככה אנשקך", עמ' 60).

אולי מן הנסיעה הזו אל המשוררת, המסתיים ב"לַשָּׁוְא הֵן מְחַכּוֹת" תוך כדי קריאה ב"סידהארתא", אולי משתמע מכאן שבמקום שמסתיים המסע הארוטי מתחיל המסע אל המילים והכתיבה. ואולי גם המפלט בפרוזה והבחירה בה ולא בשירה אינה בחירה כל כך פשטנית, כפי שהציג אותה אהוד ב"אחרית דבר". וקריאה מעין זו זוכה לתמיכה בשער "בפתח תקווה אחרת", שמעמיד אל מול המקום החושי, האיכרי, את איש המילים: "...פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר. / מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל / מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל / זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים."

המבט המפוקח במסע האהבה, שאין לה מחוז חפץ, מעוצב ברבים מן השירים לא בלשון רומנטית מתפייטת, אלא בעולם מונחים הלקוח מתחום המסחר והמקח והממכר, וכך מעניק לשירים את הגוון האירוני המושחז. כך תמצאו כאן שיר שכולו רצוף מונחים מתחום הביטוח, ("באחריות גמורה וערירית", עמ' 59):

אַכְזָבוֹת בְּתַשְׁלוּמִים צָבַרְתְּ לִכְדֵי בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף

אֶת בְּרִיחוֹתַיִךְ בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית,

אַתְּ מִתְעַשֶּׁרֶת, לְפִי מַטְבֵּעַ שֶׁל שָׁנִים קָשׁוֹת

פּוֹלִיסָה שֶׁל סְתָו וְאֵין-אוֹנִים וּנְשִׁיקוֹתַי הַנִּכְתָּבוֹת בָּךְ

עַל עוֹרְקַיִך הַלְּבָנִים...

וּשְׁעוֹת מִלִּים וּשְׁנַת שְׁבָרִים בְּכֶפֶל וְחִסּוּר

שֶׁלָּנוּ עִם זָרִים...

ושיר שכולו רצוף ביטויים מתחום המסחר ("בדיחה", עמ' 56): "הִיא יָרְדָה מִנְּכָסֶיהָ / ...אַַתָּה שׁוֹמֵעַ / אֶת חֶשְׁבּוֹן מוֹחָהּ / ...הִיא מַגִּישָׁה אוֹתְךָ / לְפֵרָעוֹן / אַתָּה עוֹבֵר וָשָׁב / בְּכָל פְּשִׁיטוֹת רַגְלֶיהָ..."

וכמה מילים על המקום והלשון. אלה שירים שכתובים במקום ולא על המקום, על משקל דברים שכתב אלתרמן: לכתוב את ולא על. החיבור אל המחזוריות של הטבע – היא מקומית ולא מזרח-אירופית, שרווחת בשירים עבריים וישראליים רבים. ואני מצטטת תמיד את מאיר ויזלטיר שכתב: "אביב אין בארץ הזאת" ("שרטוטים תל-אביביים"). הסתיו, ובראשו חודש חשוון, אינו חודש נכאים, אלא מבשר התחדשות ולידה מחדש. "חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת / אַהֲבָה עַתִּיקָה / ...וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו / עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים." ("אהבה עתיקה", עמ' 12); אל החורף נמלטים ולא נמלטים ממנו: "סתיו מתפורר בתוך ההמון", (עמ' 42). וכמובן השיר "בפתח תקווה אחרת" – אל מלא רחמים על עולם שחרב, על ארץ ששינתה פניה, מוכרת לי כל כך מילדותי שלי.

אחד הדברים שהפתיעו אותי, אחרי שעות רבות של קריאה בספר, היתה העובדה שלמרות המצופה מן השם, שהוא ציטוט מקראי, לא מצאתי ארמזים כלשונם מתוך לשון המקרא. וזהו בעיני הישג נפלא. אהוד משתמש בלשון המקרא אבל מצליח לעקוף את הצירופים המקראיים, שהפכו לעיתים קרובות להיות "צירופים כבולים", זאת אומרת שחוקים עד דק – ללוש ולברוא אותם מחדש.

ואסיים במה שהתחלתי. כוחם של השירים הוא בלשון המתייחדת בצירופי לשון מפתיעים, לא שחוקים. לשון מקרא אבל גם לשון דיבור, והכול מותך ומהודק ללשון אחת עברית על כל רבדיה. לפעמים זכרי שירת ימי הביניים בחרוז מבריח, לפעמים זכר אלתרמן, שמיד נשבר אל תבנית חדשה ושונה.

אני מקווה שהטעמתי אתכם מעט מזעיר מן החידתיות והיחידאיות של השירים האלה, וכל מה שנותר הוא לקרוא בהם שוב ושוב, לפענח ואולי להתפענח ואולי גם לא.

[פורסם בחוברת "כיוונים חדשים" בעריכת אלי אייל, סיון תשס"ו, יוני 2006, במדור "ביקורת ספרים", ש' שפרה, "הזמן אינו יכול לאוהבים", אהוד בן עזר, יעזרה אלוהים לפנות בוקר, שירים 1955-1995].

אהוד: נפרסם ברצון דברים נוספים על אודות האישיות החד-פעמית ש. שפרה, שזכינו שכתבה על אודותינו את הביקורת רבת ההשראה הזו, שמעידה על יכולתה המופלאה להבין שירה.

 * * *

ד"ר מרדכי קידר

מצרים: שאלה של ריבונות

אירגוני חברה אזרחית, המפיצים רעיונות זרים לאיסלאם כמו דמוקרטיה וממומנים על ידי ארה"ב, הם השעיר לעזאזל האידיאלי של המצרים הדתיים והמתוסכלים מכישלון המהפכה.

מזה דורות נמצאות מדינות במזרח התיכון "על הכוונת" של מדינות המערב של אירופה, ארה"ב וקנדה. הקולוניאליזם של המאות הקודמות שהתבטא בכיבוש, בשליטה ובניצול אוצרות הטבע, התחלף במאה ה-20 בהגמוניה פוליטית, בפטרונות ביטחונית ובתמיכה בתאבי בצע מושחתים. בעשרים השנים האחרונות התפתחה צורה חדשה של השפעה מערבית על מדינות המזה"ת באמצעות "ארגוני חברה אזרחית" – עמותות ואגודות שהוקמו במימון מערבי כדי לקדם את השפעתן של מדינות המערב בארצות המזרח.

בעולם הערבי פועלים אלפי אירגונים כאלה, רובם הגדול בדרך כלל על דעת הממשלות, שכן הם מקלים עליהן את המעמסה, ומסייעים לחברה לאמץ תכונות מודרניות ורציונאליות כמו דמוקרטיה ושלטון החוק, ולדחוק לשוליים מסורות כמו מסורתיוּת, שבטיות, ואמונה בשדים ורוחות. יש אירגונים העוסקים בבריאות ומקימים מרפאות המגישות לאוכלוסייה טיפול רפואי. נושא חשוב שאירגונים רבים מטפלים בו הוא מעמד האישה, ורבים מהם עוסקים בהוראה לנשים – מחשבון ועד פתיחת עסקים. חלקם מקימים קליניקות רפואיות לנשים, ואחרים מלמדים אותן מלאכת יד. המתנדבים המערביים הפועלים באירגונים אלה עובדים מתוך מסירות לאנשים שמשרתים אירגוניהם, וחיים לעתים קרובות בתנאים בלתי נוחים בעליל. הם מקריבים לא רק את נוחותם, אלא לפעמים גם את בריאותם ואף את חייהם בהתקפות של אנשים מקומיים, המתנגדים לפעולתם.

תוצאה של מאבקי כוח

לעיתים הממשלה המקומית מתנכלת לאירגונים אלה, בעיקר כאשר נראה לה כי הם חותרים תחתיה ומעודדים מעשים והשקפות בלתי רצויים לשלטון. זהו המצב כיום במצרים, שסגרה מיספר אירגונים העוסקים בחינוך לדמוקרטיה ומעמידה לדין 19 ממתנדביהם האמריקניים, יחד עם פעילים מצריים מקומיים. פרשה זו מעיבה קשות על יחסי מצרים-ארה"ב. טענת הממשל המצרי היא כי הפעילים הללו עברו על החוק המצרי בכך שהפעילו אירגונים ללא רישיון, אבל לכל ברור כי טענה זו היא רק עלה תאנה להסתרת האמת: ממשלת מצרים אינה מעוניינת שזרים יתערבו בענייניה ויחנכו את אוכלוסייתה לרעיונות שאינה מסכימה להם.

אך מעבר לכך קיים גם עניין הכבוד הלאומי. במצרים בשנה האחרונה מדגישים ומטפחים אותו במיוחד, לאחר שהעם המצרי הצליח לסלק מהשלטון את מי ששנים רבות השפיל וביזה את המצרים בדיקטטורה שהפעיל עליהם בחסדי האמריקנים. התחושה שהקיפה את המצרים בעקבות סילוקו של מובארק לפני שנה היא של גאווה גדולה על שהצליחו להסיר מעליהם את "הספינקס" שהעיק עליהם, עינה אותם ושלל מהם את זכויותיהם וכבודם. הם עשו זאת במו ידיהם, הקריבו קורבנות רבים. מיד אחרי ההצלחה בסילוקו, הם חיו בתחושה של Yes, we can!!!  – תחושה זו מוציאה אותם שוב ושוב לרחובות במחאה על הימשכות שלטון המועצה הצבאית העליונה, שכן הם לא הקריבו את קורבנותיהם לסילוק הקצינים הזקנים מהדלת, כדי שקצינים צעירים ייכנסו במקומם מהחלון.

לעומת זאת, המועצה הצבאית העליונה, המפעילה את הממשלה כראות עיניו של הגנרל טנטאווי, אינה רואה בעין יפה את העצמאות המופרזת לדעתה שנטל לעצמו העם המצרי. בעיניה האירגונים הזרים הם חלק מהבעייה, שכן היא חושדת שהם תוחבים את אפם לענייניה הפנימיים של מצרים, ומעודדים את הצעירים המצריים לארגן ולייעל את פעילותם נגד הדיקטטורה הצבאית החדשה שצמחה במצרים במחצית השנה האחרונה.

מדובר בתשעה אירגונים – ארבעה מצריים, ארבעה אמריקניים ואחד גרמני, ו-43 אנשים המועמדים לדין באשמת קבלת מימון זר באופן לא חוקי: 16 מצרים, 19 אמריקנים, 5 סרבים ו-3 גרמנים. הם גם מואשמים באיסוף מידע על מנת להעבירו לארה"ב, ובהגשת סיוע למועמדים ולמפלגות מצריות "בשירות אינטרסים זרים". ואכן, "חטאם" של אירגונים אלה הוא שהם תמכו בצעירים החילוניים, הליברליים, שהפסידו את הבחירות, ובמפלגות שייצגו אותם. אירגון "פרידום האוס" האמריקני אכן הודה כי שלח למצרים אנשים שיחנכו את העיתונאים המצריים כיצד לנהל תקשורת חופשית. אירגונים אחרים עסקו בהפצת רעיונות של החברה האזרחית, וקידום בחירות דמוקרטיות הגונות. לעומתם, מדגישים דוברי האירגונים האמריקניים, כי נשמעו לכל הוראות החוק המצרי וכל פעולותיהם היו שקופות וגלויות.

האירגונים המצריים הנחקרים הם "המכון הדמוקרטי הלאומי" ו"המכון הרפובליקני הבינלאומי", בחשד של חתירה תחת שלטון מובארק שהביאה לנפילתו. רבים חושדים כי החקירות נובעות אך ורק ממאבק כוח בין המועצה הצבאית העליונה לבין "האחים המוסלמים", שבו הקצינים מנסים להראות ל"אחים" את כוחם לעמוד איתן אפילו מול אמריקה הגדולה והחזקה, זו המספקת למצרים כסף ומזון החיוניים כל כך בעת הנוכחית.

למה דווקא ארה"ב היא השעיר לעזאזל

החלטת מצרים לסגור את האירגונים ולהעמיד את המתנדבים האמריקניים לדין יצרה מתיחות גדולה ביחסים בין מצרים לארה"ב. וושינגטון מנסה להפעיל לחץ על הממשלה המצרית באמצעות הנשיא אובמה, חברי צוותו וחברים בסנאט ובקונגרס, במטרה לבטל את העמדתם לדין של 19 המתנדבים, ולהביא לשחרורם בקרוב. וושינגטון גם מאיימת בעצירת הסיוע הצבאי והאזרחי למצרים, שעלולה להביא מצרים רבים לחרפת רעב.

השאלה הנשאלת מאליה היא מה גורם לממשל המצרי – הצבאי, והאזרחי המופעל על ידי הצבא – לצאת לעימות כזה דווקא עם ארה"ב. לשאלה זו יש כמה תשובות אפשריות, והחשובה שביניהן היא רצונו של הממשל המצרי למצוא את האשם בכך שהמהפכה לא הביאה את הפירות המקווים. הכלכלה קורסת, התיירות נעלמה, העוני גובר, האבטלה פושה, אוצר המדינה ריק, הצבא ממשיך למשול בנחישות ובאכזריות, ואפילו כמה מנאמני מובארק עדיין נמצאים בצמתי החלטה בשלטון. מצב כזה יוצר רצון עז למצוא את השעיר לעזאזל שעליו אפשר יהיה לטפול את הכישלון. ישראל אינה יכולה להיות שעיר לעזאזל כזה, כי משמעות הדבר תהיה שמדינה קטנה ובזויה כמו "הישות הציונית" הצליחה להחריב את מהפכת מצרים. לכן יש לחפש מדינה גדולה וחזקה להאשים אותה בכישלון המהפכה, ומי יותר גדול וחזק מארה"ב?

היינו עדים לתופעה דומה ב-1967. בתחילת מלחמת ששת הימים, כאשר התברר לגמאל עבד אלנאצר נשיא מצרים, ולחוסין מלך ירדן, כי חילות האוויר שלהם רוסקו על הקרקע בהתקפה של חיל האוויר הישראלי. הם שוחחו בטלפון על האפשרות לטפול על ארה"ב את אשמת ההפצצה, שכן הודאה בכך שישראל – מדינה כל כך קטנה (ודאי כפי שהיתה לפני מלחמת ששת הימים) הצליחה תוך זמן קצר לחסל את חילות האוויר שלהם על הקרקע – היתה גורמת להם בושה גדולה. חיל המודיעין הישראלי קלט את השיחה, ולאחר שתחנות הרדיו הערביות פירסמו כי האמריקנים הם שתקפו את בסיסי חילות האוויר הערביים, שידרה ישראל את השיחה באמצעות "קול ישראל בערבית". שידור התרמית הסב לשני השליטים בושה גדולה מאוד, שכן הם נתפסו "על חם" כצמד שקרנים המתכננים יחדיו את השקר.

למוסלמים הדתיים, שהם רוב רובה של אוכלוסיית מצרים, קל להאשים את ארה"ב במזימות נגד מצרים, שכן הנחת היסוד שלהם היא כי ארה"ב שונאת את האיסלאם, ותעשה כל שביכולתה כדי לערער את השלטון הצעיר של האיסלאם במצרים, ולהשליט בארץ הנילוס את נאמניה החילוניים, הליברליים. אירגוני חברה אזרחית – המפיצים רעיונות זרים לאיסלאם כמו דמוקרטיה, וממומנים על ידי ארה"ב – הם השעיר לעזאזל האידיאלי של המצרים הדתיים והמתוסכלים על כישלון המהפכה.

מעבר לכך, ייתכן כי במעצרם ובחקירתם של האמריקנים יש גם קורטוב של נקמנות נגד ארה"ב על תמיכתה לאורך שנים במובארק ובשלטונו האכזר. עם זאת, הדברים אינם תלושים מן האווירה מסביב, שכן המצרי ברחוב רואה שמנהיגי מדינות רבות אינם חוששים מהטחת האשמות קשות באמריקנים: כך עושה הוגו צ'אבס נשיא ונצואלה, כך עושה מחמוד אחמדינג'אד נשיא איראן, ואפילו ראש ממשלת ישראל מעז לבנות דירות בירושלים למרות התנגדותו העזה של הבית הלבן.

העובדה שלמרות הבעיות הקשות שהוא מצוי בהן, השלטון במצרים חש כי הוא יכול לצאת כיום נגד ארה"ב, נובעת מהחולשה הבינלאומית שמקרינה המעצמה הגדולה בעולם. למרות הרמיזות האמריקניות בדבר צמצום הסיוע למצרים בעקבות הפרשה, נראה שהקצינים המצריים מעריכים כי ניתן "למתוח את החבל" עם ארה"ב, שלא תעז לקטוע את סיוע החוץ למצרים, היות שהדבר עלול לעלות בחייהם של מיליוני מצרים, שלולא הסיוע האמריקני ירעבו למוות. והאשמה אז תרבוץ כמובן לפתחה של ארה"ב. גם עזה משמשת דוגמה לכך שאפשר לירות טילים על מדינה, ואילו זו ממשיכה להאכיל את מי שיורה עליה טילים.

הדיון במצרים על "המימון החיצוני" האמריקני גם פעל כבומרנג, כאשר דוברי המפלגות החילוניות המואשמות בקבלת כספים מארה"ב לארגוניהן, האשימו את "האחים המוסלמים" בקבלת כספים מ"מקור חיצוני", אשר בהקשר זה מהווה שם קוד לשני גופים: איראן ואלקאעידה. מעניין כי יש אמריקנים המגלים הבנה לפעולה המצרית נגד פעילי הארגונים. אחד מהם אמר השבוע: "מה היינו אנחנו עושים אילו מדינה אחרת הייתה מתערבת בעניינים הפנימיים שלנו?"

אחרים בוושינגטון מנסים לפתור את הבעיה בשקט, מאחורי הקלעים, באופן שישמור לארה"ב את תפקיד המבוגר האחראי, שמצד אחד ממשיך להאכיל את המצרים השובבים, ומצד שני מחזיר בשלום לארה"ב 19 אזרחים אמריקנים שכל חטאם הוא שרצו להביא דמוקרטיה מערבית למדינה שבחרה דווקא באיסלאם המזרח תיכוני.

גם ישראל מתמודדת עם מצב דומה. שכן מי מממן את הקרן לישראל חדשה? מי מתערב ברגל גסה בתהליכים דמוקרטיים בישראל? מי מממן ארגונים המקעקעים את האופי היהודי והציוני של ישראל? מי שופך כספים על תוכניות "שלום" שכל תכליתן היא החלשת כוח-העמידה של העם היושב בציון?

מדינה המתפשרת על עצמאותה וריבונותה ומתנהגת כקבצן בשוק, אין לה לקבול אלא על עצמה כשאחרים בוחשים בקלחתה.

המאמר פורסם גם במגזין המצויין "מראה", גיליון 185, וכן בעיתון "מקור ראשון".

קישור:

http://www.maraah-magazine.co.il/show_item.asp?levelId=65277&itemId=27&katavaId=2855&itemType=0#

* * *

בית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

הזמנה

מסיבה ספרותית לכבוד הופעת ספרה של

פרופ' נורית גוברין

אהרן מגד: חסד החיים

דיוקנו של בן-הארץ כסופר עברי

מתווה לביוגרפיה (תר"ף-תש"י/1950-1920)

יום שלישי, כ"ח בשבט תשע"ב (21.2.2012) בשעה: 20:00

בית הסופר,  רח' קפלן 6, תל-אביב

מנחה:                                                                                                                                    גדעון טיקוצקי

ברכות:

הרצל חקק – יו"ר אגודת הסופרים

משתתפים:

הסופר אהרן  מגד

פרופ' נורית גוברין

המשורר רוני סומק

העורך אלי אייל

הסופרת יעל מדיני

המשוררת יערה בן דוד

תוכנית אמנותית:

 תיאטרון נוצר מתוך ההצגה "ערבה" עפ"י אהרן מגד.

 מוסיקה ושירה: בועז ברקת. עריכה ובימוי: דלית מילשטיין.

הכניסה חופשית

הספר יימכר בערב זה בהנחה

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה

2. 1971, "כבר פגשתיך פעם" – ראובן שהם,

"תפילה אחרונה", 1972 [חלק ראשון]

20.7.1971

לאסתר ראב שלום.

הנני חבר משק יפעת הלומד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

במסגרת לימודיי ביקשתי לעשות עבודה מקיפה על כלל יצירתך השירית והסיפורית. עבודה שתכלול גם סקירה ביוגראפית אשר תהיה חלק אורגני של העבודה.

לצורך זה ביליתי כבר שעות מרובות באיסוף חומר רב שפירסמת בכתבי-עת שונים מאז ספרך האחרון, ואף ביקרתי אצל בן-אחיך אהוד בן עזר אשר נתן לי את כתובתך אשר בטבעון.

עתה ברצוני להיפגש עימך ולשוחח עלייך ועל יצירתך, ובאם אפשר להשלים את החומר אשר ברשותי.

על כן אודה לך מאוד אם תואילי לקבוע לי פגישה במקום ובזמן הנוחים לך, ולהודיעני על כך.

                                                                               בתודה מראש

                                                                                                                 ראובן שהם

                                                                                                                       יפעת

כך נפתחת פרשת ידידות מופלאה בין ראובן שהם בן ה-33 לבין אסתר ראב בת ה-77, והיא נמשכת כעשר שנים, עד מותה. בשנת 1971 מתחיל ראובן, חבר קיבוץ יפעת וסטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, לכתוב מונוגרפיה על שירתה של אסתר, עבודת תזה לתואר מ"א בהדרכת פרופ' גרשון שקד. כל מכתבי ראובן לאסתר נשמרו בעזבונה. כל מכתבי אסתר לראובן נשלחו אליי על ידיו לאחר מותה וצורפו לעזבונה. חליפת המכתבים והשירים ביניהם מזכירה את הספר "צ'רינג קרוס 84", שאף הומחז והוסרט, והוא סיפור אהבה קסום הנרקם לאיטו בחליפת מכתבים בין המחזאית האמריקאית הלן האנף לבין מוכר ספרים בלונדון.

אסתר לראובן, בטבעון, בפגישתם הראשונה:

יש בי צד של מרד והזדהות עם המין הגברי. יש בי צד ממזרי, עם התנגדות לכלל, ויש בי העזה לשאת את ההתנגדות הזו. אינך שואל אותי על האהבה. זה הדבר הכי חשוב. לכל אישה יש נסיך החלומות באהבה, אלי הוא לא הגיע, לא הגיע לא בא. ואני רואה אותו עד היום. תמיד הייתי יוצאת דופן, וזה הזיק לי, מאוד. עם זאת אני יכולה להתבטל לפני אנשים גדולים. למשל לפני גולדה, לפני הכוח שלה, החוזק שלה, לפני קולה החם.

תמיד רציתי לבטא עצמי, בתחילה במוסיקה. ניגנתי על כינור. אני מכירה את בטהובן בעל-פה. מספיק שאשמע משפט מוסיקלי אחד שלו ואדע לזהות אותו. אחר-כך בריקוד באמצעות הגוף, זה היה הדחף החזק ביותר, הייתי מבטאת עצמי בתנועות. לפתע בא אלי זרם של ספרים, שהיו יקרי המציאות אז. הספרות העברית היתה דלה ולא הספיקה לי, את כל הקלאסיקונים קראתי לאור מנורת שמן בלילות. אחר-כך קראתי ספרים בגרמנית, שאותה למדתי בבית-אבא, כך הגעתי לספרות הרוסית, ובייחוד הנורבגית, איבסן, לגרלף, דרך הגרמנית.

(מתוך שיחה, 3.8.1971).

ראובן מיפעת, לאסתר:

השיחה שהיתה לנו אתמול, ואפשר לומר החד-שיח שלך, גרם לי חווייה יפה ועמוקה, פגישה זו רק עוררה בי את "התיאבון" להיפגש עימך לפחות פעם נוספת ולשמוע עוד ועוד. לצורך זה אתקשר עימך בראשית ספטמבר כפי שסיכמנו, ואני מקווה שיימצא לך הזמן והסבלנות לטפל בסקרנותי. (מתוך מכתב, 4.8.1971).

 "סיכמתי עם דודתי כי נתחיל לטפל בכינוס שיריה וסיפוריה," שומר ראובן מכתב ששלחתי לו באוגוסט 1971, "ובוודאי אעמוד בקשר עימך. אני מקווה שהיא לא תתחרט בינתיים, וכי גם 'עם עובד' לא יעשו קשיים." אכן, כבר מפגישתנו הראשונה נרקמת ידידות אמיצה בין ראובן לביני, והמשותף לשנינו הוא כמובן הדאגה לאסתר ולכתביה. בקיץ 1970 מציע לי ירוחם לוריא, מזכיר מערכת "עם עובד", להוציא ספר שירים נוסף של אסתר, והיא משתכנעת להסכים להצעתו. אני מתחיל לעבוד על הכנת כתב-היד של "תפילה אחרונה" (1972) בעזרת ראובן, שעובר על רשימת השירים ומשלים אותה מהביבליוגראפיה שהכין לצורך עבודתו. מטעם ההוצאה מביא את כתב-היד לדפוס חיים באר, והוא העומד בקשר עם אסתר, בשלבים האחרונים של הספר. הפעם אני כבר דואג שהתיארוך לא יישמט, וכך יהיה בכל ספריה הבאים שאני עורך בחייה ולאחר מותה.

נשיא המדינה זלמן שזר, לאסתר, באוקטובר 1971: "שמחתי מאוד לקבל מכתב, אישית ממך. על ענינייך הצודקים מאוד, ניסיתי כבר לנהל משא-ומתן עם הנהלת הקרן הקיימת, כפי שוודאי ידוע לך מפי ידידנו הרצפלד, ואין לחזור. אבל הפעם אני בסיפוק יכול להודיעך כי מר יהושע רבינוביץ, ראש עיריית תל-אביב, הבטיח לי אישית לטפל בעניינך מתוך הכספים שברשותו. מובטחני כי אם תכתבי לו ותסתמכי על הבטחתו לי בלשכתי, יסודר עניינך בכבוד. הבטחתי גם אני לו להיות שותף לו, אם יהיה צורך. אנא ואנא!"

להגדיל את הרנטה השחוקה, שמשלמת הקרן הקיימת לאסתר, זאת לא מצליח לעשות גם נשיא המדינה. אבל לאסתר אכן מסודרת מעתה תמיכה חודשית צנועה מקרן של עיריית תל-אביב, המיועדת לעזור לסופרים ולאמנים, שהם מוותיקי העיר.

אסתר מטבעון, לראובן:

העבר ההיסטורי בשירים בא לי מגילויי הארכיאולוגיה. נידמה לי שנולדתי לפני אלפי שנים. לא הייתי בגלות. האדמה מדברת אלי בשפתה ואני מבינה אותה. אינני אוהבת עדר, נמלים, דבורים, ציבור בעל עור אחיד. אינני מפלגתית למרות שאני מצביעה למפלגת העבודה. אני אוהבת לראות אנשים מאושרים. אם אין לי שלפחות יהיה לאחרים. אינני מקנאה. אני אוהבת למצוא חן. אימי אמרה לי שאני תמיד צריכה במה. (מתוך שיחה, 5.10.1971).

אסתר לראובן:

אני רוצה לבקש ממך שלא תזכור – כל מה שדיברתי אחרי-הצהריים – ביום שלישי – הייתי עייפה – אל תשכח – שאני בת שבעים ושתיים. ועבדתי יותר מדי בשבועות האחרונים. אני מוכנה לדבר איתך על הרבה עניינים ויש לי דיעות משלי על הרבה הופעות-חיים. וזה ודאי יעניין אותך – רוב האנשים אשר הזכרתי הם כבר שוכני-עפר ולא כדאי להפריע מנוחתם. אני דווקא במצב-רוח מצויין – ומחכה להשראה על מנת לכתוב, אתה וודאי עסוק עכשיו – אבל אתה יכול לצלצל אלי ולהפסיק את הדממה הכבדה ולו לרגעים מספר. (מתוך מכתב שלא נשלח, 9.10.1971).

ב-15 באוקטובר 1971 כותבת לאסתר רבקה כצנלסון, עורכת "דבר הפועלת", המפרסמת מעת לעת דברים משל אסתר ועליה: "רוצה אני להאמין כי רגלך נשמעת לרצונך, והוטב לך. ואם את בפ"ת או ת"א – אנא הודיעי וכה אשמח לראותך. הצ'ק על 400 ל"י לחודשים ספט. אוקט. 71. נא סלחי על עיכוב כלשהו, אולי באשמת החגים."

ואכן, במשך יותר מעשור, משלהי שנות ה-60 ועד למותה של אסתר, שולחת לה רבקה מדי חודש או חודשיים שיק, ששיעורו ב-1971 הוא 200 ל"י לחודש. את הכספים האלה מקבלת רבקה מידי בני אחיה של אסתר, אהרון בן עזר ומרים גיסין (ובעלה אברהם). מסיבות משפחתיות, בעיקר בשל היחס הקריר שאסתר מפגינה כלפיהם, אין הם רוצים שהיא תדע כי הסכום בא מהם, ואסתר סבורה שרבקה השיגה לה תמיכה מקרן ציבורית כלשהי.

*

חולפים כתשעה חודשים מיום ששבה אסתר מבית-החולים בחיפה לפנסיון בטבעון, ושוב היא נתקפת בחוסר-מנוחה. בספטמבר 1971 היא שוכרת בית בודד ברחוב העמק 2, בקצה המערבי של קרית-עמל, בדרך לסמינר אורנים. היא גם שוכרת תא דואר בסניף הדואר במרכז טבעון, ליד הבנק שלה. בסניף בנק הפועלים עובד באותה תקופה, במחלקה לניירות-ערך, הסופר יוסל בירשטיין. הוא מספר שמאוד שמח לפגוש את אסתר בבנק. את שיריה קרא עוד בהיותו רועה-צאן בקיבוץ, והם היו לו תגלית. אבל כאשר הוא מנסה לקשור איתה שיחה, היא מתייחסת אליו כאל טרדן.

הבית ברחוב העמק הוא בית רעפים מוזנח במקצת וכהה. בחזית החצר עצים ענקיים, מטילי צל, המבודדים אותו מסביבתו. מאחור הוא צופה אל החורש ואל כרם החרובים המשתרעים עד אורנים, ואל רכס הכרמל הרחוק. גם לכאן אני מגיע כדי לתלות תמונות. בספטמבר 1971 בא לבית המשורר משה דור כדי לראיין אותה, והוא מספר:

הרי הכרמל משתרעים מלוא-כל-העין, פראים ומרהיבים. אסתר ראב בולעת אותם במבטה, נושמת אותם במוחש, נשימות עמוקות. ורק אדי-ערפל ממערב, המעידים על זוהמתו של האוויר המסתנן מעבר חיפה, משביתים את הנאתה. "הרעלים, הריסוסים, הרעש – אין מנוס מהם," היא אומרת בקול שבור.

 "אני שואבת מן העבר, אך אי-אפשר לחיות רק מזכרונות. אני איש חי, וכך אהיה עד הרגע האחרון," היא אומרת בניצנוץ-עיניים, זוקפת את ראשה במרי, "אינני יכולה להיות מת. לא מכבר יצאתי מבית-אבות כאן, בטבעון – רגלי נפגעה ולא יכולתי להיות לבדי, וגם עכשיו אני עוד מהלכת לפעמים עם מקל – אך את רוחי איני יכולה לשעבד. משום כך שכרתי לי בית לעצמי. קשה האטמוספירה של בית-אבות. אני רגישה ואני סופגת את כל הצרות והכאבים של כל אחד ואז אין לי מקום בשביל עצמי. כל אחד מספר לי על מדוויו – ואז אני חשה זאת בעצמי."

אנו יוצאים החוצה. בחצר מתנשא עץ דפנה סבוך, ולא-הרחק ממנו עץ יוקה – מין קקטוס שאסתר ראב מסבירה לי, כי מוצאו מאוסטרליה. בחצר האחורית – אותות שריפה, אפר וגדמי עצים שעלו באש. אבל אסתר ראב משקה את השרופים – וראה זה פלא, מתוכם מבצבים עלעלים ירוקים. ומנגד, כמובן – הרי הכרמל. ארץ-ישראל של יופי גבוה וקשה וירוק. אסתר ראב, בודדה, גאה, משוררת – עומדת ומתבוננת בשתיקה.

*

חרף הטלטלות הקשות העוברות עליה, קצב כתיבתה של אסתר גובר והולך. לרשימת הבמות הספרותיות שמדפיסות את דבריה מצטרף גם "מעריב". בשנת 1971 היא מפרסמת את השירים: "כנען מזמינה את יולי דניאל", "תפילה אחרונה", "גיל", "תנו לי שהות", "זקנה", "ללאה גולדברג", "הכל בסדר, אין בעיות", "חבלבל לבן, ענוג", "עלי יתאבלו", "אלי, בין 'טיפול' ל'טיפול'", "אני נישאת כעלה בסתיו"; וכן הסיפורים: "אבי והברונית", "אצל סבתא", "מאלאריה", "הפרה הכחולה", "הטרייר", "פילוקסרה" ו"שנים יפות". בראשית מאי עורכת עימה זיוה שמיר ראיון מוקלט: "נעורי השירה בארץ לא זרועה", מטעם המכון לחקר הספרות העברית ע"ש ב"צ כץ באוניברסיטת תל-אביב, ונילי פרידלנדר מראיינת אותה לחוברת המספרת על תולדות הפירמה האחים גרין.

בעוד סיפוריה מעלים בצלילות ובחושניות את שנות ילדותה, הנה שיריה, שחלקם נכתב בפנסיון וילקנסקי, עומדים בסימן ההווייה הקשה והחולנית של בית-האבות, תחושת הזקנה, הבדידות והמוות המתקרב.

בשיר "עליי יתאבלו" היא חשה שתחסר רק לחתולים, לתורים, לשרקרקים, לחבלבלים, לכלבים, לינשופים ולנמלים, ואילו ה"אדם יתקע סכינים – / בבשר אדם – / הלוך ותקוע הלוך ותקוע / בלי קץ – – – "

היא חיה: "בין 'טיפול' ל'טיפול' / בידי העידן – " היא משתוקקת רק ל"עוד נשימה אחת – / של אוויר צח – / עוד כוס מים, / צלולים / בטרם אלך המוותה." בשמיים: "גושי-ענן / תועים: / תפוחי-רעל", אבל "עוד יש ימים / של לענה-ודבש" – הוא השיר החותם את ספרה "תפילה אחרונה" ומעניק שם לסיפור חייה. השירים שתכתוב מעתה ואילך יכונסו בספר רק לאחר מותה.

אסתר מתאוננת על הימים ועל החברה בבית-האבות, אבל ניראה שיותר מכך קשים לה לילות הבדידות הגורמים לה לחוש ולפרש רעשים וריחות כמכוונים נגדה. סבלה נובע מעצם רגישותה בקליטת המציאות הסובבת אותה, לטוב ולרע. נילי פרידלנדר אומרת ש"כאשר אסתר ראב דיברה על זיהום-האוויר והאלרגיה, חשבו שהיא לא-נורמאלית, והיום כולם מדברים על כך. היא פשוט הקדימה את תקופתה." טבעון אמנם טובלת בעצים וירק, אבל הרוח המערבית מביאה אליה את האוויר המזוהם של בתי הזיקוק והתעשיות הפטרוכימיות במפרץ חיפה.

בינואר 1972 שולח לה ירוחם לוריא את נוסח ההסכם עם "עם עובד" המבטיח לה גם מיקדמה נטו של 500 ל"י מתוך 750 ל"י. אסתר מעודה לא התחשבנה עם מס-הכנסה, ובמשך כל השנים נוכה מס מירבי מכל שכר-סופרים ששולם לה בעד שיריה, סיפוריה או ספריה. בכותרת ההסכם על הוצאת קובץ שיריה "תפילה אחרונה" נכתב, כי כפי שסוכם איתה ייקרא לפי שעה הספר "ימים של לענה ודבש".

ראובן לאסתר:

אתמול קיבלתי את מכתבך ובו בקשתך כי אייעץ לך בקשר לשם הספר החדש. השם "ימים של לענה ודבש" הוא הקולע מבין השמות המוצעים על ידך, שכן הדבש, אם גם אינו בהווה, הרי הוא קיים קיום שאין עליו עוררין באותה חתירה אל הראשית, הוא נמצא בשירים אם גם לא במציאות. אפשרות אחרת לשם, אולי ניתן לבחור את שם אחד משירי הקובץ, כמובן מן החשובים שבהם והטובים ביותר. כמדומני שאהוד באחד ממכתביו אליי הציע את השם: "תפילה אחרונה" על-פי השיר הנושא שם זה, שהוא שיר מצויין ומבטא באותנטיות רבה את אותו דבר שרמזתי עליו למעלה. (מתוך מכתב. 15.2.1972).

ב-8 במרס 1973 כותבת אסתר לרבקה כצנלסון:

הייתי בבית-רמז שבועיים, מטעם מבצע "ירחי-כתיבה". זה היה דבר בעיתו – נזהרתי מאוד כל החורף מפני השפעת אבל בסוף בכל זאת קיבלתי אותה, בלי חום ובאופן ממושך – והיה צריך לשים קץ לדבר – והצלחתי. כתבתי כמה שירים ופרק ביוגראפי – השירים שלחתי ל"מאזניים". פתאום החלטתי שאני צריכה לראות את רבקה אהרונסון – לא הכרתיה – ביקרתי אותה והשארתי לה פתק – מיד קיבלתי הזמנה וכמובן נפגשנו והיא כבר לא עזבה אותי, מצד אחד, היה זה מעניין – אבל היא גם מכבידה כמובן – אבל בכללו היתה זו חווייה – לקחה אותי לכרם הזיתים להראות לי את שדה-הרקפות שהיא שתלה – משפחה מוזרה יוצאת-דופן ומעניינת. כעת אני שוב בבית משתדלת לכתוב – אבל הלילות שלי קשים, ללא שינה ו"אלרגיה" עצומה לזיהום-האוויר – אוויר שהוא גן-עדן ממש אלמלא "ידי אדם".

ב-12 באפריל 1972 מתבשרת אסתר על-ידי מיכאל לנדאו, יושב ראש ועד הנאמנים של קרן פרסי יצירה מטעם ראש-הממשלה, כי ועדת השופטים החליטה להעניק לה את פרס-היצירה לשנת תשל"ב (73/1972). הטקס מתקיים ביום חמישי, ה-25.5.1972, בבית הסופר, במעמד נשיא המדינה, זלמן שזר. את נימוקי השופטים מביא צבי לוז, חבריו לשיפוט: מנחם ברינקר ומשה שמיר. אחר-כך נושאים דברים גולדה מאיר, ראש הממשלה, דוד שחר, המשמש כיו"ר אגודת הסופרים, ודוד כנעני – בשם חתני הפרס: אורי אורלב, א.ב. יהושע, דן פגיס ואסתר ראב.

כשלושה שבועות לפני הטקס כותב דב חומסקי, מזכ"ל אגודת הסופרים, לאסתר: "דוד כנעני יאמר כמה דברים בשם ה'נשפטים'. אברר אם יש אפשרות להוסיף מבלי לגרוע." ממכתבו נרמז שאסתר ביקשה לומר דברים אחדים בטקס, אך בשם המקבלים אמור לדבר רק דוד כנעני, ובמהלכו, על פי הנוהל, לא תינתן לאסתר אפשרות לדבר. בארכיונה נשמרה טיוטת הדברים שהכינה לאומרם באותו ערב:

גבירתי ראש הממשלה הנערצה, שר החינוך והתרבות, חבר השופטים, חבריי הסופרים, קהל נכבד!

כבוד גדול אתם עושים לי הערב, כבוד בלתי נשכח ותודה לכם על זאת.

יש הוד קדומים לארץ הזאת, והיא כולה שלנו – דוד המלך עוד מתהלך כאן, וישעיהו הנביא עומד על אחד מהרי ירושלים, וירמיהו בוכה במלון אורחים בנגב, וכל רגב מדובב כאן את עברנו [ומצדיק את בעלותנו על ארץ זאת] וצוק-לחש תפילות בתי כנסייתנו העתיקים עודנו הומה ומייבב בנעימה יהודית לאחר חורבן בית שני והאם ראש ממשלתנו אינה צאצאת דבורה הנביאה?

כנצר למשפחת ראשונים ראיתי את ניצוץ התחייה הראשון אשר נדלק כאן, ראיתיו הולך ומשתלהב מתפתל ביסוריו, בשמחותיו, בהישגיו ובכשלונותיו, כשלונות חקלאיים בהיותי בת כפר, כשלונות והישגים רוחניים בהיותי תלמידת מורים דגולים שעמדו בראש המחנה כמעצבי רוח הדור, וחווית העלייה השנייה, בארץ העייפה אזיי, שהפיחה רוח חיים חדשים בה. עדה לתחיית שפה שהחלו לגמגם בה בילדותי וגמרו לכתוב לשיר ולעבוד ולחיות בה. יסודות עולים וגואים בי לפעמים לגאות שאין להכילה בתוך שבעים ושלוש שנות-חיים.

הארץ הנפלאה הזאת רקעה בני-אדם בפטיש-אדירים החזיקה בציצית ראשם והביאה עד הלום. על הראשית הזאת אני מתפללת שלא תימחק בצוק העיתים, אפופאה גדולה היא, ויש עוד מה לדלות ממנה גם היום.

*

אסתר לראובן:

שבת היום ואני פנוייה מטירדות (וישנן!) ואני חושבת על פגישתנו הקודמת – מדאיג אותי שאתה חוצה אותי לשניים – שירי הטבע האינטואיטיביים – ושירי ההגיון – – אל תשכח שיש לי הרגשה ותפיסה אינטואיטיבית גם בנוגע לקוסמוס: התזכור? הרי אני לא הזמנתי חלילה משהו אצלך, ובכל-זאת אשמח לראות את הטיוטות בטרם תסיים.

כן הייתי בים – במישרים אני שייכת לים זה מילדותי, עת היה מגרש את המאלאריה מקרבי. "ובעקיפין" אני שייכת כפי הניראה לעצמי – אך אני עצמי לא תמיד בקירבי ותלוייה אי-שם בחוט-השערה לבלוטת-השיר פורחת, נובטת ושוב מצטמקת – וחבל! נורא חבל לי. על עצמי. (מתוך מכתב, 17.6.1972).

ראובן לאסתר:

קיבלתי את מכתבך ובעצם מתקשה לענות עליו. הדברים שאמרתי לך בפגישתנו האחרונה לא נאמרו בכדי להדאיגך או להכאיב לך, כך אני תופס את הדברים וקשה מאוד יהיה לי כניראה להבינם אחרת. בשירתך שלך אוהב אני דווקא את שירי הנוף והמראות שגם הם בדרכם שלהם משקפים את הרגשת העולם הקוסמית שלך אלא שהם עושים זאת לא במישרין, בדרך האמירה המפורשת אלא באמצעות תמונת נוף ספציפית מאוד. (מתוך מכתב, 27.6.1972).

אסתר לראובן:

כלל וכלל לא חשבתי שאתה רוצה להכאיב – אני מכירה אותך נידמה לי, שנים רבות, ויודעת מתי אתה רוצה להכאיב (קצת!). אבל רציתי שדווקא אתה לא תלך בדרך הכללית: – נוף, ושירי-הגות, אגב, הייתי בהוצאת "עם עובד" כי היו לי כבר ההגהות הראשונות ותיקנתי – והם קראו לי לברר ביחד את התיקונים. עובד איתם משורר צעיר: חיים באר, ודאי שמעת עליו. ובכן הוא מעריץ גדול של שיריי והוא הזכיר אימרה שלי (איני זוכרת איפה אמרתי אותה): "משורר או יותר נכון שירה היא יהלום, ויהלום יש לו פנים רבות כי הוא מלוטש, וכל פעם הוא ניראה אחרת." הם עושים כעת את העימוד, ואז אקבל את ההגהות הסופיות.

ראובן אני שמחה מאוד שאתה כותב את העבודה הזאת עלי, בזה אל תפקפק אף רגע, אני יודעת כמה אתה מרגיש את השירים שלי, ובשבילי זו נחמה רבה, כמעט אושר. חבל רק שאיני מוכשרת לדבר "בעקיפין" ותמיד מישירה לכת כטמבל, אבל מה לעשות, כזאת אני.

בינתיים לכד אותי הים כרגיל וחזון אין! וזה מצער, אבל מה לעשות? (מתוך מכתב, 2.7.1972).

*

לאחר ששכר-הדירה עבור הבית ברחוב העמק מאמיר יתר על המידה, מחליטה אסתר לגייס את כל המקורות העומדים לרשותה ולרכוש לעצמה דירה בטבעון. עוד בטרם קיבלה את פרס ראש-הממשלה היא פונה לקרוב-משפחתה א.ז. כהן, העומד בראש חברת כצ"ט, שזה לא מכבר הששתפה אסתר בחגיגת יובל ה-50 שלה, ומבקשת את עזרתו. הוא מבטיח לה לסייע בידה בסכום נכבד שרק חלק קטן ממנו עליה להחזיר כהלוואה. אסתר מוכרת את דירתה ברחוב אלתר מיהוד בפתח-תקוה, וב-11.6.1972 היא קונה דירה ברחוב הדגניות 15ב' בטבעון. את ההסכם עורך למענה עו"ד יעקב שאנן מחיפה, הנשוי לציונה, בתו היחידה של ברנארד-דב גרין, אחיו של איזאק. אסתר היא דודתה-לשעבר של ציונה ובת-דוד של אביה.

אסתר עוברת לשם בסוף אוגוסט 1972. הדירה החדשה היא חלק מ"רכבת" דירות בנות קומה אחת, שנבנתה כשיכון לאנשי צבא-הקבע, והיא נמשכת מרחוב הדגניות מערבה, כלפי החורש. שביל בטון יורד מהרחוב אל עבר הדירות וחולף על פני מרפסות-כניסה קטנות לימינו. לאסתר ולשכניה משני הצדדים קירות משותפים, והדבר מבשר על פורענויות העתיד. אבל אין בידה לקנות בית מבודד. חלקת הגינה שלה, מול הכניסה לבית, אינה מגודרת, והיא ניראית כרשות הרבים. בדירתה כמעט ואין פרטיות, הכל חשוף לחזית, כמו חדרים בקיבוץ.

בגיל 78, וברגל שמאל הצולעת עדיין, היא מתארגנת למעבר, והפעם אני מגוייס לעזור לה גם ביום ההעברה עצמו. היא משמרת, למרות הכל, רעננות, חוש מעשי, מרץ וגם גינונים. חרף דלותה היא משלמת ללא הרף לכל מי שנותן לה שירות, ולו הקטן ביותר. היא עושה זאת מתוך אדנות, זכר לימי היותה גברת עשירה, ואולי גם בסגנון הטיפ הנהוג בצרפת, שעדיין לא היה אז נפוץ בארץ. בדרך זו היא משיגה את שלה בענייני יום-יום, וגם שומרת על כבודה כנותנת ולא כנזקקת. אנשי טבעון מתייחסים אליה במאור פנים. היא קונה לעצמה שם כמה וכמה משפחות של ידידים חדשים וטובים שמעריכים אותה מאוד. אפשר לומר שטבעון מקבלת אותה כמות שהיא, גם האנשים הפשוטים בחנות וברחוב.

אסתר מזדקנת עד מאוד בשנים הללו. מעיד על כך, למשל, התצלום המלווה את הראיון שלה עם משה דור ב-1971. פניה נמלאות חריצים, מאבדות את עגילותן ונעשות גבריות יותר ויותר. היא חדלה לצבוע את שערה והוא עתה לבן לגמרי וגם דליל. כאישה הדבר פוגע בה ובייחוד אין היא משלימה עם כך שילדים ברחוב פונים אליה בשם "סבתא", ורואה בכך עלבון. גופה רזה. עיניה הירוקות, היפות, נעשות עכורות, והיא משתדלת לחבוש משקפי שמש כדי להסתיר אותן. מכל יופייה נותרות רק אצבעות ידיה ורגליה הארוכות והמעוצבות להפליא, ולכן היא מרבה ללכת בסנדלים בקיץ. עורה שחום עדיין, והיא מקפידה לנסוע בקיץ לרחוץ בים, בחיפה, כניראה בחוף בת-גלים. בורחת לשם מן החום וגם כותבת רשימות, שירים וזכרונות ביושבה על חופו.

*

אסתר לראובן:

הייתי נתונה במערבולת לא נעימה, בעל-הבית העלה לי את שכר-הדירה ואני לא יכולתי לעמוד בפני דבר כזה. מיד "שינסתי מותניי" ונעשיתי איש מעשי, מכרתי דירתי בפתח-תקוה וכל ידידיי יעצו לי לקנות דירה ולהיפטר אחת ולתמיד משכר-הדירה ההולך ומאמיר, ולכן קניתי דירה מרכזית בטבעון – ולא בית בודד שקשה כבר למצוא כעת. הייתי נתונה בסבך של פעולות "מעשיות" משעממות ומתישות, כעת נישאר לי רק שיפוץ הדירה, וההעברה – גם זה לא מעט בחום הזה, אבל אני מתגברת. יש לי גינה ושני עצי אלון שבים מפותלים, ובמרחק מה בריכת-שחיה של טבעון – נוף אין! אבל יש סבך של חורש במורד, שיש לי חלק בו (300 מטר מרובעים) ושם אוכל אולי להעמיד לי צריפון מקום להתבודדות. הנה כל זה עבר עלי במשך חודש וחצי, זהו צוק-העיתים ואין לעשות כלום נגדו. (מתוך מכתב, 21.7.1972).

ראובן לאסתר:

בזמן האחרון אני עובד די מעט כיוון שחטפתי כאב גב וקשה לי לשבת ואת רוב עיסוקיי אני עושה בשכיבה אך אני מקווה שזה יעבור. (מתוך מכתב, 28.7.1972)

אסתר לראובן:

מה פתאום כאב-גב לך? לכשאסתדר וזה יהיה בחודש זה אני מזמינה אותך לימים אחדים של חופשה אצלי, יש לך בריכת-שחייה במרחק של 40-50 מטר מן הבית וכמה ימים של שמש יעבירו לך את כאב-הגב יש גם תחנת אוטובוס קרובה לים וזה ודאי טוב (אני כבר גמרתי את העונה שלי). אני נוהגת לתת מפתח לאורחי ואיני מתעניינת בבילוייהם מחוץ, רק בהנאתם בבית, אני משתדלת להנעים להם את שהותם. (מתוך מכתב, 2.8.1972).

ראובן לאסתר:

בקשר להזמנה לבוא אלייך לנופש, אומר לך את האמת, פשוט לא חשבתי שאת מתייחסת לזה ברצינות, ואני בכל אופן אינני האדם המתאים לבוא להתארח אצל מישהו ולו גם קרוב ביותר. טוב אני מרגיש רק בין ארבעת הקירות שאני ריהטתי אותם. אל תיפגעי אבל זהו האיש. אפילו אצל אחי איני נוסע ליותר מחצי יום פעם בשנה. הגב עדיין אינו פועל כשורה ואני נמצא בטיפול ובאחד הימים אקפוץ לצילום, ניראה מה יאמרו. אני נמצא עתה בחקירה סגנונית של שירייך וזהו אולי הדבר הקשה ביותר בכל העבודה: נסיון לעמוד על המייחד את הלשון המטאפורית, הדימויים, אלמנטים רטוריים, חזרות, תחביר וכדומה. (מתוך מכתב, 27.8.1972).

כאבי הגב של ראובן עתידים לחזור ולהיזכר פעמים רבות בהתכתבות שביניהם. לימים גילה לי ראובן כי הבעייה הרפואית שלו באותם ימים לא היתה חמורה וממושכת כל-כך כפי שיכול להסיק מי שיקרא את המכתבים. האיזכור החוזר ונישנה של כאבי-הגב בא גם כדי להתגבר על תובענותה של אסתר שעמדה על כך שיבקר אצלה מדי שבוע.

ראובן הוא גבר נאה, גבוה ורחב-כתפיים, חזהו רחב ושעיר וחיוכו כובש וטוב-לב, שופע אור. קולו צרוד-מעט, עורו בהיר, שערו אדמוני ומתולתל ופיאותיו גדלות פרא. יש בו משהו מבן-כפר, מקיבוצניק, שזקוק לקצת "שיוף" של העולם הגדול. תמימותו גם היא כניראה חלק מהקסם שהוא מהלך על אסתר באותן שנים; יש בו אצילות נפש והוא נוהג הגינות מוחלטת בכל קשריו עימה, ללא שמץ של אגואיזם או רצון להשיג טובת-הנאה.

אך לא קל לו עם אסתר. לעיתים היא שוכחת את שנותיה ומתייחסת אליו כאל גבר ממש. היא מתארת זאת בשיר ללא תאריך ששלחה לו: "ספיח נעורים / פרץ לפתע / לקצה האצבעות / עת בחשתי בשער / חזהו הנהדר – "

כאשר התאונן בפניי שדודתי מציקה לו, אמרתי: "ראובן, נו באמת, הרי הכל אפלטוני. תתעלם מזה!" – והוא ענה: "מה אתה מדבר? – היא רוצה שאנשק אותה, ופעם הייתי מוכרח לומר לה, 'אסתר, עד כאן!' – "

אכן, לאחר שנאלץ לומר לה "אסתר, עד כאן!" – מתייעץ ראובן עם פסיכולוגית באורנים שמציעה לו להמשיך ביחסים אבל להציב להם גבולות ברורים, וכדי שאסתר לא תיפגע היא ממליצה שייעזר בנימוקים אובייקטיביים.

ראובן נוהג לבקר בביתה של אסתר אחת לחודש, בעדינות ובנימוס הוא דוחה את הפצרותיה לבוא אליה בתכיפות רבה יותר, ומתרץ זאת בכאבי-הגב ובשירות המילואים. פעם אחת מתלוות אליו בביקורו עדנה אשתו ובנותיהם, כדי שאסתר תיווכח לדעת שהוא נשוי באושר. כאשר אין הוא מגיע אליה, ובהיעדר טלפון בביתו כדי לתאם פגישה, יש והיא מזמינה מונית ובאה לבקר בביתו ביפעת. פעם אחת היא אף מביאה איתה מתנה, תנור-חימום חשמלי, כי שמעה שיש להם בבית תנור נפט, פיירסייד, שלדעתה מזהם את האוויר. הפתעות אלה מביכות את ראובן מאוד.

אסתר לראובן:

היום אתה מתחיל לעבוד והגב אינו "פועל כשורה" רק "עינא בישא" יכלה לעשות לך דבר כזה, צר לי להגיד לך: עליך לקבל רחצות-טבריה, אחרת זה לא יעבור אני יודעת זאת מניסיוני אני. אתה עוסק בסגנונות – ודאי שיש לי מה להגיד אם כי לא הרבה, ביחס אלי, אתה יודע ששאלות בכתב אינן ממצות אצלי את הכל, ושבחברתך, אני מגלה לפעמים פינות שלא חלמתי אפילו על מציאותן, ולכן יום אחד אם יצה"ש [ירצה השם] תקפוץ אלי לשעה אלה. אם תמצא לך יום חופשי אחרי ראש-השנה יהיה זה מצויין. נא להודיע, הבית: רחוב הדגניות 15ב' בירידה לבריכה, מול בית-הספר, בית שני מימין מרפסת פלפונים לבנה, שני אלונים זקנים. (מתוך מכתב, 1.9.1972).

ראובן לאסתר:

אין דרך גרועה יותר להתחיל שנה חדשה מאשר עם גב צולע אבל כזה הוא המצב וחמי טבריה לא יועילו, זה משהו בחוליות. משום כך אינני יכול לזוז כרגע מן הבית, שכן אני בקושי מתנועע, ובעיקר הדבר גרוע בנסיעות. אי לכך גם לא אוכל בזמן הקרוב להגיע אלייך, ואם את בכל זאת יכולה להעלות דברים על הנייר ביחס לסגנונך, הרי מה טוב. (מתוך מכתב, 8.9.1972).

אסתר לראובן:

הייתי חמישה ימים בטבריה ורק תמול חזרתי – מצאתי את מכתבך שלא שימחני כלל – האם אתה מקבל את הטיפול הנכון? ועוד דבר, דע לך שזה עובר ולא לעולם יכאב – אני מנוסה מפאת רגלי הלקוייה (מיניסקוס קרוע בברך). צריך הרבה אורך-רוח ולא להתייאש, לא אמרת לי כיצד קרה הדבר – והאם התקינו לך חגורה? לי הוטב קצת ורחצתי חמש פעמים בחמים. והכינרת היתה "כצרי". שלחתי הגהות אחרונות ל"עם עובד" והספר הלך לדפוס, אהוד אומר שזה יקח עוד חודש עד לצאתו. בינתיים אני מצטערת שלא אראה אותך בקרוב. אתה מעודד אותי לכתיבה. סבלנות לפנצ'ר שקרה לך – אתה יודע? תלמד ממני – אני נותנת "בוקסים" לכל הצרות שלי אם כי אינני צעירה – החיים הם מלחמה, חביבי! (מתוך מכתב, מוצאי יום הכיפורים, 1972).

ראובן לאסתר:

שנת הלימודים התחילה והתנופה היא בעיצומה. להתחיל היה לי קשה כיוון שעדיין לא "התאוששתי" מן הגב ולכן העניינים מעט צולעים. אני מקווה כי ספרך ייצא בקרוב לאור. הוא די נחוץ לי למרות שכל שיריו נמצאים בידי אך הוא יאפשר לי נוחיות ודיוק-יתר בעבודה. בקרוב אני יוצא כניראה למילואים אם כי זה עדיין לא בטוח. (מתוך מכתב, 8.10.1972).

אסתר לראובן:

דממה, גשם מטפטף. סלח לי שלא עניתי לך על מכתבך עד כה. מצב בריאותי לא טוב במיוחד, נדודי שינה, מתח, ומה שלומך, נידמה שהבראת מכאב-הגב – אם אתה חושב ללכת למילואים – טוב שאתה יוצא מן השיגרה, השיגרה דבר כבד. הדירה לא הכזיבה לעת-עתה – ניראה הלאה. טבעון השתנתה וקורים בה כל מיני דברים "מעניינים" כמו גניבות, יריות בנשים סוטות מבעליהן והריגת חייל בשעת מסיבה. גשם יורד ושוטף את האבק מעל העצים שלי, שלשום גזמתי אותם ועשיתי סדר בחלקתי, מחכה לאוטו מלא אדמה – בכדי לטייב ולשתול ולזרוע, זו הנאה עבורי, היחידה. (מתוך מכתב, 18.10.1972).

אסתר לראובן:

יש לי דירה מרווחת מוקפה עצים וירק – ואני מסתגלת לחיי-"קיבוץ": אלא שלא בחרתי בחברים אלה. יש כאן אונגרים, ישראלים, מרוקנים – לעת עתה זה מעניין, ניראה הלאה, נוח לי מאוד כי המרכז קרוב, ואני הולכת לקולנוע פעמיים בשבוע, וגם נוסעת בקלות לחיפה. לא ניגשתי עוד לכתיבה של ממש, הלילות קשים כאן מאוד. וחוסר-שינה מצטבר ומעיק – כמובן שאין זה מוביל למצב-רוח מרומם. – מתח, ושוב מתח, והאווירונים, שיהיו לי בריאים! הומים כנחילים. אני מקווה שהכל בסדר אצלך ושבכל זאת תתפוש פעם את הרכב הקטן שלך ותפתיע אותי לרגעים מספר. (מתוך מכתב, אוקטובר 1972).

אסתר לראובן:

קיבלתי את מכתבך – ושמחתי – שאתה במילואים ואינך מתעסק בגבך. אני מקווה שתשכח בקרוב את כל העניין הזה. בנוגע "להשפעות", הצחיק אותי, העניין הזה עם פוגל. היכרתי את פוגל אישית בפריז והייתי בביתם פעמים אחדות וכן היינו נפגשים בקפה האמנים Le Dome, איש נעים הליכות, חלש, אפור במקצת, לא התבלט בשום דבר. השירה שלו – נחשבה אז בעיניי ובעיני רבים למחוסרת כל כוח רק איזה אופי קצת מסתורי וחולני היה בו – והיום יש ערך לדבר זה – אז – לא בלט כלל בשדה השירה – אבל לא מפני זה לא הושפעתי – פשוט לא היה לי כל מקום שיכול היה לקבל ממנו השפעה, הייתי חזקה ממנו פי כמה, לכל-הפחות בעיני עצמי. אחר-כך אברהם בן יצחק, כאן להיפך הרגשתי כוח אבל גם כן משהו שאינו קרוב לי – אני זוכרת את שירו "מלכות" נידמה לי – את האטמוספרה של השיר אבל מהשפעה הייתי רחוקה. כבר אמרתי שהושפעתי מסופר גרמני לא ידוע כמעט בשם "Walter Kalle", ליריקן דק, כתיבה חופשית רק רטמית.

ובכן אני גם לא ידעתי מה אני עושה – לא עשיתי כלום, הלכתי אחרי רגשותיי והריטמוס הפנימי שלי – ואפילו הצטערתי לפעמים שאיני כותבת "בחרוזים יפים" כמו כולם, חשבתי זאת לחולשה אבל משהו דחף אותי לכתוב דווקא כך. כאילו "להכעיס" במקצת, לפעמים הייתי כותבת בחרוזים וזה צלע ולא מצא חן בעיניי – כאילו ניטל כל רוח החיים מן השיר ואז השתחררתי ונתתי חופש לעצמי ואז באו השורות הקצרות הקווים והמילים הבודדות בתור שורה, משהו דומה לתווי-נגינה היה בזה לגבי – "הסטקטו" ו"הלגטו" חליפות ופתאום מילה אחת כמו פצצה בתור סוף ("פינלה") ניגנתי פעם ובכלל המוסיקה קרובה לי יותר מכל אמנות אחרת, חוץ מהספרות.

לפעמים נידמה לי שהשירה נולדה יחד איתי אני כל-כך דומה לשיריי והם דומים לי וחשתי בהם מוקדם מאוד, מבלי לכתוב – הייתי עוגב לאוקלפטוסים ברוחות חורף כשהייתי בת שלוש ואני זוכרת זאת. השירה העברית של אז התחילה אצלי עם יל"ג ודוליצקי עם מנגינות אוקראיניות – ששרתי אותן זו היתה הראשית – אחר כך ביאליק וטשרניחובסקי אבל כל זאת כבר אמרתי לך פעם יחסי המאוחר יותר לשירה היה אצ"ג למדן ושלונסקי וודאי שיש השפעה לכל-הפחות לשונית ובעקיפין – מבחינת התוכן – הייתי רחוק מאוד מהם. (מתוך מכתב, אמצע נובמבר 1972).

אסתר לראובן:

זה עתה גמרתי את קריאת הביוגרפיה שלי – התרשמתי מאוד מן העבודה שהשקעת בדבר ועל הרמה, והחדירה לתוך העניינים – נידמה לי שביוגרף טוב ממך לא הייתי מוצאת בעד כל הון ובכל חיי הארוכים. ידעתי תמיד שאני חוטאת לעצמי וגם לעניין הכללי שאיני כותבת את הביוגרפיה שלי – כי אני סוף-סוף חלק מן ההווי הנפלא שקרה והתפתח כאן אבל לא צניעות מנעה ממני לעשות זאת אלא איזה זדון – אקרא לזה, לא רציתי לעשות זאת בעצמי, אתגר היה זה לגורל: או שמישהו יעריך אותך עד הסוף כיאות לך או שלא תהיה לך ביוגרפיה בכלל, והנה קרה הנס – כמו שאני קוראת לזה. אני מאוד מעריכה את העבודה הזאת הרי זה חוץ מכל – עבודת נמלים – לעולם לא הייתי יכולה לעשותה בצורה זו! יש מקומות נפלאים ואני ממש מודה לך על ראייתך אותי באור זה. כי הדברים קולעים מאוד. עם כל זה אני צריכה להעמיד אותך על האמת – עבודה זו אנו צריכים לעבור עליה במדוייק יחד.

 – איני יכולה למחוק לך סתם דברים, עלי לנמק.

ראובן, את כתב-היד הזה לא אוכל להוציא מידי ולשלוח, לא בדואר הנורא של ימינו, לא על-ידי שליח, תקבע לי מקום בו ניפגש ונוכל לשבת שעה שעתיים לעבור על החומר. כל יום השישי לפני הצהריים הייתי כאובה כל-כך ופתאום מצלצלים בדלת ומוסרים לי את המעטפה – זה היה מוזר מאוד התבלבלתי – ולא הזמנתי אפילו את חבריך להיכנס הביתה. והנה שאלת תם: מדוע לא באת איתם? אבל רצית שאקרא בוודאי. אני שולחת מכתב זה רשום ובמעטפה חזקה וגדולה – והלוואי שלא יאונה לו כל רע. (מתוך מכתב, מוצאי שבת, 25.11.1972).

ראובן לאסתר:

אני מסכים איתך בהחלט כי פרק זה זקוק עדיין לשיפוץ רציני. בכוונתי לנפות כל מה שאינו שייך במישרין לפרקים האחרים, כל מה שאין לו השלכה על השירה, שכן הביוגרפיה צריכה להיות רלוואנטית לחלק השני של העבודה. אני הכנסתי הרבה יותר כיוון שבשעת מעשה ניראה כל פרט חשוב וקשה להחליט אם להוציאו או לאו. אבל כאשר תהיה לי תמונה מקיפה יותר של העבודה, יהיה לי יותר קל להחליט מה להוציא. אני אשתדל לקפוץ אלייך ביום חמישי 7.12 בשעות הבוקר, בערך בסביבות 8.00. אני עובד בשבוע הבא במשק, במשך החופש, אך כיוון שעבודתי מתחילה בשעה 12.00, יהיה לנו אז כשלוש שעות שבהן נוכל לעבוד, אבל תהיה זו עבודה פורייה באם תסמני לי מראש את המקומות הראויים לפי דעתך לתיקון. חג חנוכה שמח. (מתוך מכתב, 1.12.1972).

אסתר לראובן:

הייתי עצובה מאוד הפעם – אחרי לכתך – אתה נתון במצב קצת קשה והייתי רוצה לעזור, פשוטו כמשמעו – אבל כיצד? האם אין אפשרות לבאר להנהלת-הקיבוץ שהוראה היא עבודה קשה מאוד? ומה עם "התרבות" במשק? זוהי ודאי עבודה יותר קלה ומשאירה אותך חופשי לקריאה וללימוד? האם אין לכם "תרבותניק"? מאוד הייתי רוצה להטות-שכם ולהוציא אותך מעייפותך – כיצד? אני מעמידה לרשותך את ביתי שבעוד חודש יהיה יותר מסודר הבית עומד לרשותך ולרשות משפחתך – בכל עת שתרצו לבוא לנוח הדירה גדולה וגם מזון טוב תמצאו בביתי. יותר מזה לא אוכל לעשות לדאבוני ברגע זה – אבל אחשוב ואולי אמצא דרכים לעזור גם באופן אחר. (מתוך מכתב, דצמבר 1972).

*

במרוצת האביב והקיץ של שנת 1972 התחוללו שינויים במשפחתנו. אחותי לאה נישאה ועקרה עם בעלה ללונדון לשנים אחדות. אימי, שהתאלמנה, נישאה ועברה לגור בביתו של בעלה השני ואילו אני התגרשתי מענת לאחר שעברתי תאונת דרכים בעת שירות במילואים.

פרשת הגירושין שלי מזעזעת את אסתר משום שהיא שבה ומזכירה לה את המאבק המכוער שהיה נחלתה בתקופת גירושיה מאלואיל, גירושין שהותירו, כזכור, צלקות בנפשה. אסתר סבורה כי חוזר בי הסיפור שלה, היא חוששת פן אשוב ואיסחף עתה כשוטה אחרי איזו אישה, ואפילו מזהירה אותי באימרה עממית ערבית הלועגת למי שרואה את האור רק מבעד לעכוז של אשתו.

לי היתה זו דווקא תקופה של עירנות רוחנית ונפשית בלתי רגילה, שכיניתי אותה, בעקבות ברנר על גיבורו יחזקאל חפץ, בשם "תקופת הדיבור הנוראה". לאחר הפסקה של כעשר שנים כתבתי מחזור שירים בשם "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ששירים בודדים מתוכו נדפסו באותם ימים. השיר "בפחדך פן הולכת את", שמעודו לא פורסם, ואשר נכתב בקיץ 1973 לאחר נסיעה ברכבת ובאוטובוס אל אסתר בטבעון, מורכב כולו ממשפטים שהיא חזרה והשמיעה באוזניי לא פעם. כמובן שמעולם לא שלחתי לה אותו. רק זה היה חסר לי. המזמרה שלה, הנזכרת בשיר, שמורה עד היום במגרת הכלים שלי.

בפחדֵך פן הולכת אַת

בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו

לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.

זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.

רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.

כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה

לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים

מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,

אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים

בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.

אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.

אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.

שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ

הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ

שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:

"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –

כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי-שָׁמַיִךְ – "

רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר

בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.

קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל

תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי

הִיא אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

ינואר 1973

*

ההתכתבות שבין אסתר לראובן שהם נמשכת ומתארת את קורותיה באותם ימים. כותבת אסתר:

רציתי להודיע לך שאני זקוקה לניתוח ובגילי צריך להתחשב עם כל מקרה – במקרה הלא טוב והיכול גם לקרות רציתי לומר לך שאשתדל ותמצא גם תמורה כספית בעזבוני – עבור העבודה הנפלאה שלך. סלח לי אבל זו מציאות, מציאות, של איש רוח בודד. כפי שאתה מכיר אותי. אני שמחה שראיתיך ומקווה עוד לראות אותך יש עוד שבועיים כמעט עד הניתוח – אם יעבור הכל בשלום ארצה כמובן לראותך – אני עוד אכתוב לך. (מתוך מכתב, 3.1.1973).

עונה ראובן לאסתר:

מכתבך הדאיגני לא מעט, ואני מקווה כי אכן אין זה אלא ניתוח של מה בכך, כפי שאמרת בטלפון. אם זה רק עניין של יומיים-שלושה בבית-החולים, הרי זה סימן טוב. אבל אולי יותר מאשר הניתוח, הדאיגני הדיבור על "עיזבון". ראשית עוד מוקדם לך לדבר על כך, ושנית, האמיני לי שאינך צריכה לעשות זאת, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, אם את כבר עוסקת בעניין עיזבונות, אל תכניסי אותי לעניין. אינני עושה את עבודתי על מנת לקבל תמורה כספית איזו שהיא, וגם אינני זקוק לכך, בשביל זה אני חי בקיבוץ. (מתוך מכתב, 12.1.1973).

אסתר לראובן:

ביום 18.1 נותחתי – הרופאים היו נפלאים בכל המובנים – והודות להם אני שוב מתהלכת – ניתוח רגיל – אבל למעני היה זה הרבה. כעת הרוח מנשבת בשערותיי וכאן על הרמה, בבית-רמז [בזכרון-יעקב] כל הארץ פרושה לפניי ולו לזמן לא רב ודאי – כי זה הוא דרך הטבע באדם. אני מצטערת שגרמתי לך דאגה אבל אחרת אי אפשר היה – בנוגע לעזבונות כלל לא מוקדם לדבר על זאת – ותקבל את הדבר כטבעי בהחלט. (מתוך מכתב, 23.1.1973).

אסתר לראובן:

אני משתדלת לאסוף כוחות שאמנם חסרים לי די – הלילות גוזלים ושותים את ליחי – – – הלילה היית "קמיע" שלי, חשבתי עליך, ופתאום הייתי שקטה ונירדמתי – מצחיק מה? אני מקווה שהכל בסדר אצלך וכי שכחת את מיחושיך, איש צעיר ויקר! אני נשארת כאן [בבית רמז] עד סוף השבוע וייתכן עד אחרי שבת הבאה. (מתוך מכתב, 26.1.1973).

ראובן לאסתר:

איחוליי לבואך הביתה. אני מבלה את זמני לפי שעה במיטה עם שפעת ועל-כן איני יכול להתקשר עימך בטלפון. (מתוך מכתב, 7.2.1973).

אסתר לראובן:

תמול צילצלתי אליך לקיבוץ ולבית-הספר כל-כך רציתי לדבר איתך – מצחיק מה? – אני שמחה שאתה מבלה עם הגב' "גריפה" ולא עם מר "גב" שלך – לכל-הפחות אין לך כאבים. שבתי הביתה ולא שבתי אל עצמי כי הייתי עם עצמי כל הזמן – "הגברת הזקנה" ששמה אסתר עדיין לא נס ליחה, הייתי על הגובה לפני ואחרי הניתוח, ובבית-ההבראה שיעשעתי את החברה. את הכל עשיתי בעצמי, הלכתי לבדי לבית-החולים ויצאתי לבדי ולבדי אני תמיד – ואם אני אומרת שזמני דחוס הדבר הוא כך.

כעת מאוגוסט 1972 עד דצמבר 1972 לא נפגשנו ואני חושבת שזה הביא תועלת לשני הצדדים. כעת מדצמבר 1972 עד פברואר 1973 באיזה שנה ניפגש? לא בלי חוכמות! אני באמת צריכה לספר לך איזה דברים חשובים מאוד, אם אתה חולה אני יכולה לגשת בטקסי לביתך לשעה קלה הרי זה כל-כך קרוב והדבר כמעט שלא עולה לי – כי יש לי נהגת טובה, ענה לי מיד – כי אני עלולה לברוח לך לחודש ויותר – יש לי הזמנה מפתה מאוד אצל ידידים, ואני יכולה גם לעבוד שם – אתה רואה אני אין לי מעצורים אלא בשעה שהם נחוצים באמת. ורב שלום וענה לי מיד – אם אתה יכול לטלפן: אני בבית בבוקר עד תשע, בצהריים ב-12-1. כל הערב בבית (לדאבוני). (מתוך מכתב, 10.2.1973).

*

אסתר ללאה אחותי, הנמצאת בלונדון:

אודי קצת מדאיג אותי, למראית-עין הריהו בחור נחמד, שקט ופיקח, אבל הספרות שלו כל-כך לא בריאה שלפעמים אני חושבת האם זהו נכדו של יהודה ראב, הוא אוהב להפתיע בדברים פוגמים וגסים, בחולניות, שוב סיפור על מטורף ומאבד עצמו לדעת, כל-כך חבל! ויש לו כשרון – כיצד הנשים הצליחו לתפוש מקום כל-כך גדול בחייו, קשה להבין – טוב, האהבה היא אמנם יסוד גדול, אבל יש עוד כמה דברים כמו אמביציה להיות באמת משהו, יצירה, כבוד – פרסום וכסף, כל אלה הם אלמנטים חשובים בחיים, ואין להעמידם רק על קלף אחד – כי אם חלילה הוא פושט את הרגל, הרי האדם אבוד. אודי די מורכב, וקשה להשפיע עליו, אבל הוא גם קצת אטום ותמים כילד. נידמה לי לפעמים שעדיין לא התבגר – ואולי יש אנשים-ילדים כאלה, בכל אחד זה תלוי בנסיבות חייו הבאים – משפחה היא יסוד החיים ולא אהבה, והוא עוד כל-כך רחוק מזה. המשפחה גם מקשרת ומבססת את האהבה. נקווה שאת תהיי חכמה ומעשית יותר ממנו, וכן גם יאיר [בעלה] הנחמד. (מתוך מכתב, 12.2.1973).

*

אסתר לראובן:

איני יודעת מה המריצני להתערטל כך בפניך – לעשותך לכומר וידוי ממש – צורך משונה – שאינני יכולה לעמוד על טיבו – כאילו ייסרתי את עצמי במובן ידוע על העובדה – והרי היה הדבר מאורע חיובי בחיי וגם השאיר משקע נפשי חיובי. לאלוהים פתרונים. ובינתיים החמצתי הזדמנות לדבר על כל מיני דברים שהיו עם ליבי לדבר איתך עליהם, ואני מצטערת על זה כי נידמה לי שהיתה לך שעת-רצון. ועתה מי יודע מתי נתראה – ואם כי אנו בקרבת-מקום, יש הרבה דברים חוצצים. כל ביקור שלך מביא לי משהו – איני יודעת מה הסיבה שגם אם איני מדברת ישר על הדברים, יש מצבים בקירבי שמתלבנים ונעשים קלי-הבנה עבורי וזה כל-כך חשוב! הכל נמצא בראשיתו איתך – ואני "חקרנית" עצומה בטבעי – והכל סתום, וחוט נמשך כמו מתוך פקעת ואני מחזיקה בחוט ולפעמים הוא נשמט מידי ואני בלי מרכז – נעה בלב-ים. אני חשה באופן ברור שפגישתנו אינה מקרית וכי נכונו לי עוד הפתעות בקירבי בקשר עם פגישה זו – והדבר הטוב ביותר "שישמרני מכל רע" הוא הבדל הגיל והדבר מקבל גוון הרבה יותר מופשט ורוחני מיום ליום. וגם חיוני בעת אחת. איני רוצה לדרוש במופלא – אני מקווה רק שמקור הכתיבה יתחדש כי אחרת – "למה אנוכי"? אל תשים לב למכתב זה – אתה יודע שאני רחוקה מאלה המטילים חובות – אני סתם ופשוט, אסתר.

פ.ס. אמרתי לך כי עדיין לא קראתי את עצם העבודה – דע לך שבזה לא אתערב כמלוא-הנימה, דיעות שלך קדושות והן רכושך הפרטי ואין לי כל רשות לנגוע בהן – (מתוך מכתב, 25.2.1973).

ראובן לאסתר:

את מכתבך קיבלתי אתמול. קיימת אצלי כל הזמן התחושה, שכבר רמזתי לך על קיומה אצלי, שבעצם אין את פונה אלי, אלא אל מישהו אחר. דהיינו, לא אלי כפי שאני רואה את עצמי אלא אל איזו דמות שעשית ממנה אידיאליזציה, שיש בה גם ממני אך לא היא העיקר. בעצם כל דבר שאת רואה אותו עובר תהליך של עיבוד ואידאליזציה, ואני רק חלק מאותו עולם. משום כך רואה אני את דברייך כמכוונים בחלקם אל "אני" אחר שלי ולאו דווקא אלי. אין אני רוצה לפגוע בך אך ברצוני שתביני את הרגשתי.

קשה לי להכניס את עצמי לדמות שאת רואה וגם אינני בטוח שאני מסוגל. ובאשר למקור השירה – אני מקווה כי ימשיך לקלוח. אך אל תאשימי אותי אם אין הוא שופע כפי שהיית רוצה את והייתי רוצה גם אני. בפגישתנו האחרונה רמזת כאילו בי תלוי הדבר. זהו חלק מן האידאליזציה שאת יוצרת. קשה לאדם לחוש שהוא אחראי לעניין כזה. (מתוך מכתב, 3.3.1973).

אסתר לראובן:

מחר אני נוסעת לארזה, שכבתי שוב כל השבוע העבר עם כאב-גב – וקיבלתי זריקות – זה רק מרגיע אבל אינו מרפא, יש לי הנחה גדולה (ידו של הרצפלד) וכדאי לי, מבטיחים לי שאוכל לכתוב. קיבלתי הודעה מ"עם עובד" שב15- לחודש זה יופיע הספר – כשאראה – אאמין. שיר קטן זה ["אמודאי"] רציתי להקדיש לך ואני שולחת אותו אליך – אין בו שום דבר מיוחד מלבד ציוריותו. אני מקווה שאתה בריא לכל-הפחות ושהימים שוטפים בשקט במסלולם הרגיל. כאן רועמים המטוסים ללא הפסק וקשה להתרכז במשהו. מדי פעם אני נמלטת לוואדי שלפני הבריכה, מטביעה את עצמי בצמחיה, בסבך-האלונים, שותה ירק כמים ומתנה אהבים עם אלונים זקנים, זוהי כמעט כל החברה שלי – חוץ מצלצול טלפון ומכתבים. אהוד פרש מאגודת הסופרים על שלא קיבלו את הערבים לאגודה – גם כן נחת! (מתוך מכתב, 5.3.1973).

המטוסים הרועמים הם משדה-התעופה רמת-דוד. אני לא פורש מאגודת הסופרים אלא מתפטר מהוועד המרכזי, לאחר ויכוח קשה על נושא קבלת חברים ערבים לאגודה, שבעקבותיו מוקמת "התאחדות אגודות הסופרים בישראל". נוסח "אמודאי" עם ההקדשה, ששולחת אסתר לראובן שונה מזה שהיא מפרסמת ב"קשת" בקיץ 1973.

אסתר לראובן:

חזרתי היום מ"ארזה" ומצאתי את מכתבך – אתה נבוך מפאת האידיליזציה שלי ביחס אליך ובכן אתה טועה. האידיליזציה הזאת אינה רחוקה מן המציאות אלא שאתה אינך יכול לראות אותה כמו שרואה אותה אדם מהצד. אני יודעת מצויין שאתה לא "טלית שכולה משי" ואפילו יש לך כל המגרעות של בני-דורך – וכמובן גם היתרונות. פגישתי איתך עוררה אותי לכתיבת כמה שירים יפים וכמובן מתוך תחושה זאת אני עורגת לעוד שירים ואין זו תביעה חלילה, כי אין דבר כזה! אלא מישאלה שחצייה צחוק וחצייה אמת וגם משחק מילים יש בה, מן הראוי היה שתבין קצת את ההומור שלי – אבל – אתה נורא רציני ופדנטי – אבל זה לא מפריע לי להעריך אותך (לא אידאליזציה) – היה אשר הינך – איש אינו רוצה לשנותך – האמינה! אני לא חיה על מקור אחד – אדם ניזון מסביבה מראייה, ממציאות ומגלי-נפשו הנושאים אותו.

הייתי שבוע בארזה אנשים המו סביבי ואני ראיתי אותם סייגתי אותם והשתעממתי עימם בשחקי את משחק החברה בחצי-הכרה – כי מצאתי שם ספר בשם "מאה שנה של בדידות" והוא כבש אותי הייתי מאחלת לעצמי לדעת לכתוב כך על ראשוני פתח-תקוה כמו שידע הסופר הזה לכתוב על הכפר הנידח שלו.

אני מרגישה את עצמי אסירת תודה על העבודה היפה ועל עצם מציאותך בעולם הזה שאתה מיטיב לפי דבריך להכיר את כיעורו. האם אין זה חובת היפים והטובים להיות מין מיסדר של יופי? (מתוך מכתב, 12.3.1973).

ראובן לאסתר:

כיוון שעכשיו אפריל צריך להיות במצב רוח משופר. ובאמת אצלנו כמו אצלך, בוודאי, האביב צועק: אני פה. האירוסים פורחים, נרקיסי חצוצרה ענקיים מחצרצים צהובות. חוטמיות בכל צבעי הקשת, שזרעיהן הובאו היישר ממידבר סיני, מסנטה קטרינה, פורחות עתה מול החלון באדום בורדו חריף, בסגול עז ורך, בלבן. צבעים כאלו אין רואים בחוטמיות המצויות, הוורודות באופן סטנדרטי ופושר. משטחים של אוזן הדב בשלל גווני צהוב יוצרים ריבועי שנהב עשיר, וכליל החורש מעלה אבוקות סגולות ומזמזמות, ועל הכל פרושים שמיים כחולים. באמת יפה אצלנו כאן בעמק, אלא שעד הפסח הכל ודאי יישרף, זה מחירו של האביב המוקדם – המתפרץ. ובכן הרי לך פיוט. לא שאני הפכתי לפייטן, לזה איני מוכשר כלל, אלא שהעולם עכשיו יפה, וגם אם העניין זמני. קיבלתי את תשורתך, חן-חן לך. מילים אלו אני כותב בעט זה, ואולי משום כך נחה הרוח על העט והוא מתפייט. (מתוך מכתב, 5.4.1973).

אסתר לראובן:

קיבלתי את מכתבך בשמחה כי הוא באמת פיוטי מאוד ואיזה פרח זה חרטומיות? לא מכירה – – תודה על התצלום, תודה רבה! אבל קשה לזהות אותך בתצלום זה, אולי תמצא משהו קרוב יותר למציאות. כעת אני לבדי בבית – אבל ריח ההדרים חודר לתוכו. חג שמח ומאושר לך ולמשפחתך – ואנא תנוח יפה ושתהיה תמיד במצב-רוח טוב. (מתוך מכתב, 9.4.1973).

*

באפריל 1973 רואה אור לבסוף ספר שיריה "תפילה אחרונה". אסתר מקפידה לשלוח אותו לשורה של אישים פוליטיים. בעקבות משלוח הספר לגולדה מאיר היא מקבלת מכתב תודה קצר ורשמי מאלי מזרחי, מנהל לשכתה. מכתב תודה רשמי היא מקבלת גם ממזכירתו של הנשיא שז"ר. בן-גוריון עונה לה אישית ובחתימתו: "אני מאשר בתודה קבלת מכתבך מיום 10.5.1973 ואת ספר שירייך 'תפילה אחרונה'. ותודה מיוחדת על השיר שהקדשת לי. בהוקרה עמוקה." (תל-אביב, 15.5.1973). אגב, קרוב-משפחתה צדוק ראב מספר כי אסתר שלחה בשעתה מכתב לבן גוריון והתלוננה על "הרדיפות" שלה, וביקשה מצדוק שיכתוב לו גם הוא ויאשר את דבריה – וצדוק סירב.

מכתבים אישיים שולחים לה גם רחל ינאית בן-צבי, שר החינוך והתרבות יגאל אלון: "חן חן לך על ספר שירייך היפים ששלחת אלי. קראתי – והתבשמתי." (ירושלים, 3.6.1973). שר הביטחון, משה דיין: "אני מודה לך על מכתבך ועל תשורתך – ספר שירייך 'תפילה אחרונה'. הצטערתי לשמוע על מחלתך ואודה לך אם תודיעיני – מה אוכל מעשית לעשות למענך." (תל-אביב, 2.7.1973).

*

אסתר לראובן, מבית הבראה מגידו, בהר הכרמל:

שלחו אותי הרופאים למנוחה – ואולי תבוא גם מנוחת עולמים – "לא אירא ולא אפחד כי עימי אתה". אני מקווה שהגעת בשלום הביתה באותו ערב, ואני – כשאתה קם ללכת, שוכחת את הכל – היה בדעתי שתיקח את הבקבוק הטוב הביתה וכן הכינותי ממתקים לילדות – ושכחתי – רצתי לקצה המשעול – אבל כבר לא היית שם –

מה אצלך? בקרוב יבוא החופש הגדול – מה הן התוכניות שלך? אני שוב מציעה את ביתי ואת הבריכה הקרובה, לך ולמשפחתך, תבואו שניכם ותרגישו בבית. יש קולנוע וחיפה קרובה תאמר לרעייתך שהיא מוזמנת בדיוק כמוך. אני שולחת לך שיר שנכתב ברגע זה – אני מסופקת אם תרגיש את טריותו אחרי דבריי אלה. (מתוך מכתב, 24.5.1973).

כבר פגשתיך פעם / לפני זמנים / אשר לעד / כבר אחזת בידי / במגע לא מכאן / כבר נחו עלי – / עיניך / מבין ערפילי משקפיים: / דמעות וצחוק / כבר תימר / הגוף הזה / בגן-חיי / הטרומי, / למען חצות / במעגלי-מזלות / גורל-ייחודי, / בודד.

אסתר לראובן:

יקר! אני רוצה שתשכח את המילה "אידאליזציה" ותשמע למה שאני אומרת: זה כבר לא הרגשתי אושר כזה כמו בקוראי את כתב-היד ששלחת לי תמול ובאמת כמעט שפרחה כבר נשמתי הייתי בטוחה שאתה נתון בכאבי-גב – והנה שמחה כזאת טוב שחייתי עד כה – בכדי לקבל את התגמול הזה מידיך – מין ניתוח כזה! האמת שהרגשתי את עצמי על שולחן-ניתוחים – הרבה מונחים שלך הבינותי ורבים לא – כי רבים נשכחו ורבים הם חדשים עבורי אבל יפים ביותר הם המקומות בם פעלה האינטואיציה שלך וגם מוחך השנון – לא אגזים אם אומר שכמוך לא פגשתי מעודי ודווקא בסוף ימיי נתמזל לי מזלי. טוב יהא כך – זו עבודה מצויינת ולא אתפלא אם תקבל פרס עבורה – רק שעליך עוד לסנן ולקצר – לא לי לעשות זאת אליבא דאמת אין לי חוש ביקורת וכבמסיבה שעשו לי בפתח-תקוה החל חנני יוסף לדבר על הצבעים שבשיריי – לא היתה לי סבלנות לשמוע וביקשתי שיקצר. כעת אתה מגלה אותי לעצמי – לא חשבתי שכל זה נמצא בי ידעתי רק שאני "עוף נדיר" ולא התבטלתי אלא בפני גדולים ממני. יש מקומות נפלאים והרבה אמת בדברים אבל מטבעי שנאתי לחטט בעצמי. ככה למשל שנאתי לתאר לעצמי את אבריי הפנימיים זה היה מין דבר ששייך היה לבוראי כל הדם הזה הקרביים וכו' מצאתי את זה בלתי אסטטי – אהבתי את עורי החלק את גופי המהוקצע – ולא רציתי לדעת שום דבר אחר כעת כשהפנים מטריד אותי לפרקים התחלתי להתחשב עימו – אבל אני שונאת את זה ואותו יחס היה לי לניתוח-רוחני אבל מידך נעים לי הדבר. עוד אוסיף לקרוא בכתב-היד אבל אני פשוט פוחדת לשומרו בבית, יש כעת פריצות לבתים ואם ירצו להזיק לי – אז יכולים לסחוב לי את כתב-היד. האם יש לך העתק? אם לאו אז עליך לבוא לקחתו כי בדואר אי אפשר לשלוח אותו. ושמא בכל-זאת תטרח קצת לגשת – אחרי טירחה כל-כך גדולה שטרחת עלי נראית זו קטנה מאוד. (מתוך מכתב, 17.6.1973).

ראובן לאסתר:

לאחר שנסעתי ממך הרגשתי לא נוח ולא טוב. לא כך רציתי שיהיה. אולי קוצר הזמן שנדחקתי אליו שלא ברצוני אשם ואולי אני עם אופיי, שהוא סגור בעיקרו ואינו אוהב שידחקו בו. מכל מקום אני מצטער שכך נפלו הדברים. הרגשתי אצלך גם אי נחת ממה שכתבתי בעבודתי, אי נחת שמעבר לקומפלימנטים. אך על-פי הערותייך אני חש כי לא ירדת בכמה מקרים עקרוניים לסוף דעתי. שירי קץ העולם הם אותנטיים והם חלק בלתי נפרד ממך, ועל כך יעידו גם שירים שאינם נכללים בקטגוריה הזו, אבל בשירים אלו שאת מבטאה את תחושת הקטסטרופה באופן ישיר את מבטאה את עצמך באופן חד-צדדי ומרדד, בעוד שכאשר את נותנת לזה ביטוי דרך חומרי נוף – בלתי-ישירים, נוצרת אותה הלחמה מופלאה של קץ העולם מהול בפיוס עם העולם, עם אהבת עולם וחיים, שאינו מצוי בשירים הישירים. בשני הסוגים יש למצוא את חותמך המיוחד, לא זו השאלה, אבל בשירים העקיפים, שירי הנוף – זו את בשלמותך ולא בחד-צדדיותך. זוהי הנקודה העיקרית אותה רציתי להדגיש.

ובאשר לנקודה האירוטית ממנה נפגעת, שוב את נפגעת ממילה שאת הבנת בה דבר אחר ממה שאני מבין בה. ארוס – אינו וולגאריות, וארוטיקה אינה זולה. זהו לפי דעתי – גרעין החיים, תמציתם, הדלק. יש מי שרואה בזה רק את תוצאות הלוואי – את האדים המרעילים של הדלק השרוף, ויש מי שרואה בזה את החיים. כשאני כותב שיחסך לנוף הוא אירוטי – אני אומר בזאת אולי את המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לשירתך. פירוש הדבר שזהו יחס חי, מוחשי, בלי מחיצות. וללא ספק שירי האהבה ושירי הנוף – לפחות בקימשונים – מביעים אותו הלך-נפש של משיכה ודחייה מפני הארוס על כל היפה והחיוני שבו אך גם הדוחה והגס שבו. האם פרובלמאטיקה זו באמת אינה קיימת בשירייך? לדעתי היא פשוט זועקת מתוכם.

לא רציתי לכתוב עבודה חנפנית ומתמוגגת, עבודה כזו היתה חוטאה לאמת ושבעתיים לא היתה מוצאת חן בעינייך. לכל משורר יש נקודות תורפה, אך אין מודדים אותו על-פי חולשותיו אלא על-פי שיאיו. ואין ספק שעבודה זו מודדת את שירתך על-פי שיאיה. (מתוך מכתב, 16.8.1973).

ייתכן כי מכתביו של ראובן משפיעים על הצטללות שירתה של אסתר בשנותיה האחרונות. לא פעם היא שואלת אותי: "מה אתה חושב על שירתי?" – ובנשימה אחת: "ראובן אומר כך וכך." ראובן הוא האדם שמתייחס ברצינות הרבה ביותר, ובמשך תקופת הזמן הממושכת ביותר, אל שירתה. עצם קיומו מעודד אותה בבדידותה, נותן טעם לכתיבתה, וגם מעניק לה היזון-חוזר וביקורת אוהדת, המבינה אותה מתוך עולמה האותנטי. היא שולחת לו שירים חדשים שכתבה, ואולי גם נמנעת מלהמשיך בכיוון המיטאפיסי של "שירי קץ העולם", אם כי מעתה היא כותבת שירים, "חד-צדדיים" כהגדרתו, מכיוון אחר – הפוליטי-הלאומי.

אסתר לראובן:

קיבלתי את מכתבך אתמול – והיום עברתי שוב על עבודתך – כעת היא נראית לי יותר פושרת – אין כל ספק שזו עבודה טובה ויש מקומות מצויינים אבל יש מקומות שמעוררים בי מורת-רוח, למשל שהארוס שבי לא התבטא לחיוב ולא נשא פרי – חייתי עד לשנת השלושים ושלוש ולא ידעתי את ארוס – ועד היום אני חושבת שאנשים מורכבים ובעלי אינטלקט מפותח – הארוס שלהם סרבראלי וטבוע בנפשם והוא קודם כל עדנה ורוך – ולאו דווקא אמצעי להעמיד ולדות. אני כלל לא מרגישה טראגיות, כפי שאתה מכנה אותי, להיפך לפעמים אני תופשת את עצמי בקלות דעת אפילו בליצנות ובהומור ודאי וטראגיות אינה מוסיפה דווקא משקל לאדם – גורלי היה מורכב קצת וזה הכל, זה קורה להרבה אנשים ולא תמיד אנשים ההולכים בשביל הזהב – הם הטובים והמעניינים ואברכי-משי הם מפלצות לפעמים. ש"הסער והדחף" חסרים בשירי "אופקים נוגים" וב"שירי קץ העולם" – זה טבעי זה נכון – אני לא רואה שהם שווים פחות משירי הנוף – הם רק אחרים, נפשי הומה בתוכם ומפכה בעצבות טבעית ויפה. הלשון אחרת? לא – התוכן אחר – אני נאמנה לעצמי עד כדי טפשות. על כל הפרקים האחרונים דילגתי משום שהם ניתוח שהוא זר לי והטרמינולוגיה מורכבת מדי לא רק בשבילי – אבל גם בשביל הקורא הרגיל – אולי הוא מעניין בשביל חוקרים. (מתוך מכתב, 7.9.1973).

*

באוקטובר 1973, בעצם ימי מלחמת יום הכיפורים, היא מתחילה לכתוב מכתב המיועד לרמטכ"ל דוד אלעזר. ספק אם המכתב הושלם ונשלח לבסוף ליעדו. בטיוטה השמורה בעזבונה היא כותבת:

לכבוד הרמטכ"ל מר דוד אלעזר. אדון נעלה! איני יכולה להתאפק מלומר לך מילים אחדות – כששמעתי את המילים: "אני אשבור להם את העצמות" נע משהו בקרבי ועליצות עלתה בליבי: זו היתה אימרת אבי: "אני אשבור להם את העצמות" כשהיה חוזר בערב מן השדה שלנו שגבל בכפר...

היא מקבלת באותם ימים מכתב מיונה בן עזר, חבר קיבוץ חניתה, הכותב לה:

השלום והברכה לאסתר הדודה היקרה, רב תודות על המכתב ושימת-הלב, כמובן שאנחנו כאן ובסדר, בביקורך לא הספקנו להראות לך את הקיבוץ התת-קרקעי, המקנה ביטחון לילדינו ולנו, הודות לכך מתנהלים החיים בספר כמעט כרגיל. הדאגות המקננות לבנים בחזית מעורבות בתקוות בלבבות, ונתחזק כולנו. להתראות שוב בשלוות הגבעות הנשקפות מול לבנון וים. (14.10.1973).

יונה הוא צעיר בניו של מנחם-שלמה ראב, בנו-בכורו של יהודה ראב מאשתו הראשונה הדסה. יונה הוא אחיו של הסופר יצחק ראב. מתברר שזמן לא רב לפני המלחמה ביקרה אצלו אסתר בחניתה. עתה היא דואגת לנעשה אצלו. בימי המלחמה יושבת אסתר לבד בדירתה בטבעון ואינה יודעת מה לעשות עם עצמה.

באותם ימים היא נזכרת בשרה, נילי ומתי ברוכמן וכותבת להם:

קשה למצוא קשר לשיחת-חוץ, הקווים תפושים לרוב, מה שלומכם בימים קשים אלה? אני מאוד נבוכה, קשה לשבת בבית – ואת המבוגרים דוחים מכל פעולה. הייתי עוד מסוגלת לעשות משהו אבל המציאות לא כל-כך טובה – אני מקווה שננצח והכל ייזכר כסיוט, אבל אי אפשר לשכוח – ובנינו אשר הקרבנו. נקווה לטוב. (15.10.1973).

באחד מימי המלחמה הראשונים מודיעים לי מהמשפחה בפתח-תקוה כי בקרבות בסיני נהרג רן שוחט, נכדו של אחיה ברוך. רן, שהיה נשוי ואב לבן, הוא הראשון מצאצאי משפחת ראב שנהרג במלחמה. מבקשים ממני בכל לשון של בקשה שלא לספר לאסתר על מותו. היא מטלפנת ושואלת אותי אם כולם בסדר, ואני נאלץ להעלים מפניה את האמת. אך עוד באותו יום היא שבה ומטלפנת: "למה לא סיפרת לי? רבקה כצנלסון טילפנה ושאלה איזה מהנכדים של ברוך נהרג?"

אסתר מקדישה לזכרו את שירה "עיני הילד השמנמן התם" שנכתב ב1974-. בסימן מלחמת יום הכיפורים עומדים בשנתיים הבאות גם שיריה "אלי יסרתני", "סיוטים", "חייל", "הנס", "הנער הגיבור", "שירי מלחמה" ו"שיר מלחמה".

*

ראובן לאסתר:

אני עכשיו בבית ומרגיש טוב מבחינה פיסית. אני מקווה כי המתיחות של הימים האחרונים תעבור ושוב נוכל לחיות כבני אדם. בלב יש הרבה כאב על ידידים טובים ששוב אינם. (מתוך מכתב, 29.10.1973).

אסתר לראובן:

קיבלתי בשמחה את מכתבך – ואני מברכת את אלוהים שחזרת בשלום. ימים קשים עברו על כולנו – האפלה – ואני לבדי בבית. מתח – תשעה איש ממשפחתנו היו מגוייסים – ואחד – נכדו של ברוך – נפל בסיני על זחלם, בחור נהדר – משכיל, השאיר ילד קטן. שני במשפחה נפצע קל והוא מחלים. הנה כך מטילה המלחמה פצעים בנו – איזה טירוף, לערבים זה הרבה יותר קל, הסיף והם חד הם, אבל אנחנו? מה לנו ולכל זה – לפתע צריך להיהפך לחית-טרף. אני שמחה שאתה בבית והולך לחזור לשיגרה שלך – אני כתבתי פרקי זכרונות בזמן האחרון – הרי אתה אמרת לי: "צריך לכתוב ואפילו פרקי-זכרונות". איני מסוגלת לכתוב [עכשיו] שום דבר של ממש – כי אני לא השתחררתי עדיין מן הכל, אני מטפלת בחולים בהתנדבות וצריכה לסיים. ובינתיים אולי ישקעו כל הסערות, והשאלות הבוערות תמצאנה פתרון – טוב או רע, אבל לא מלחמה. שלחתי לך "שי לחייל" האם קיבלת? (מתוך מכתב, 1.11.1973).

ראובן לאסתר:

לפני מיספר ימים השתחררתי. את תפקידי הצבאי מילאתי בעורף. היה זה תפקיד מרגיז ומעצבן. עכשיו בבית יש מחסור עצום באנשי עבודה ואנו עובדים קשה כדי להתגבר על כל העבודות שיש לבצע. המתח הנפשי גבוה, יפעת ספגה אבידות רבות מדי בבת אחת. אין ספק שזו התקופה הקשה ביותר של כולנו מאז אני עומד על דעתי, לא כל כך בשל סכנת ההשמדה הלאומית, שכן זו כבר איננה, אבל המחיר הוא כמעט בלתי נסבל. כל בן שנפל, בלי הגזמה, הוא מן הטובים ביותר שהיו לנו – עמודי תווך מבחינה משקית וחברתית, ביניהם מרעיי הטובים ביותר, גם כאן גם בגבת, המשק בו נולדתי. קיבלתי את החבילה ששלחת, המון תודה על תשומת הלב אך איני מרגיש כי אני ראוי לזה. תרומתי למאמץ המלחמתי היתה קטנה ביותר ולכן הרגשתי גרועה מאוד. (מתוך מכתב, 1.11.1973).

אסתר לראובן:

באתי היום מבית רמז ומצאתי את מכתבך – השתוממתי לראות בו רוח נכאה כל-כך – רק זה לא! – המצב אמנם אינו מזהיר אבל אם נלבש שק ונתאבל לא נוכל לעבוד. למה אתה חושב שהעורף לא עשה כל מה שיכול היה לעשות? אני בטוחה שלא בחרת לך עבודה קלה – אין אתה האיש, אילו היית כזה לא היית בוחר להיות מורה בבית-ספר יסודי.

אנו מוקפים שונאים ואל לנו להיבהל מזה נרים ראש ונעמוד נגדם – אם לא נכבד ונאהב את עצמנו, והעיקר נדע להעריך את עצמנו אזי – יבלעונו חיים! – אני מבינה את צערך – גם אני כאובה אבל אסור לתת יותר מדי למתים כי החיים דורשים אותנו שלמים וערים וחזקים. היה שמח שחזרת למשפחתך ולילדיך – ולקיבוצך-ביתך. ועשה את אשר אתה יכול – אני מקנאה בך, הייתי רוצה להתנדב לאיזה עבודה, וקשה לשבור את המקובל ביחס לשערי הלבן. אני ממש חורקת שן – כי יש דברים שאני באמת יכולה לעשות – ואין נותנים לגשת אליהם. אני יודעת לטפל בחולים להקל עליהם לבדר אותם, עבודה קשה לא אוכל לעשות – אבל עבודה שאתה אוהב היא קלה בשבילך. (מתוך מכתב, 11.11.1973).

ראובן מלמד בתיכון איזורי העמק המערבי. לאחר זמן לא רב הוא מתחיל ללמד ספרות עברית במכללת אורנים, וממשיך שם במסגרת החוג לספרות עברית והשוואתית, החטיבה האוניברסיטאית, שלוחת חיפה באורנים. אך בעיני אסתר – אולי מתוך הזדהות עימו, כפי שהיתה היא מורה בבן-שמן בין השנים 1920-1919 – הוא עדיין "מורה בבית-ספר יסודי".

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח, בשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב. רשימת השולחים החסוייה תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא.

* במלאת שנה להפלת מובאראכ קיים מחסור חמור של לחם [פיתות] במצרים. אבל המצרים מצפצפים על האמריקאים כי הם יודעים שאם אלה יצמצמו את הסיוע בסך מיליארד ורבע דולרים לשנה – הם, המצרים, יהיו רשאים מצידם לפרום את "הסכם השלום" עם ישראל, הסכם שיהיה בקרוב בן-ערובה לשלטון האחים המוסלמים בארץ הנילוס תוך המשך הסיוע האמריקאי, כשם שסיוע זה יופנה מעתה למנוולים הרוצחים של החמאס דרך העוונטה של התמיכה האמריקאית ברשות הפלסטינית המאוחדת!

* בשבת האחרונה לפני הצהריים, אלכס אנסקי, בתוכניתו בגלי צה"ל, קרא קטעים מרשימתה של תקוה וינשטוק על הדודאים תוך ציון מדוייק של המקור ב"חדשות בן עזר".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,337 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.