הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 717

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בשבט תשע"ב, 16 בפברואר 2012

עם הצרופה: ראובן שהם מיפעת. תצלום משנות ה-70 שנשמר אצל אסתר ראב.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: פְּגִישָה בְּקָהִיר. // עמוס גלבוע: טעויות השיפוט שלנו לגבי משפחת אסד. [ציטוט]. // יהודה דרורי: בזכות הלוביסטים. // דוד מלמד: כשבן-גוריון שר. [ציטוט]. // נילי דיסקין: בין אהוד בן עזר לחיימקה שפינוזה. // אורי הייטנר: ארץ ירדן וג'בל שייח'ים. // דינה קטן בן ציון: קולאז' השיר, על ספר שיריה של יערה בן דוד, סוס טרויאני מבטן התודעה. // יצחק שויגר: שמן זית. // זאב שמילוביץ: תא"ל אהרון דוידי מצטרף לרשימת הז"לים. // זרובבל גלעד: לילדה ביער, לחן: דוד זהבי. // נורית גוברין: "לילדה ביער" (שיר), סיפור של טעויות. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: הנשמות הטובות שלנו. // אסתר ראב: שני שירים:  תפילה אחרונה. כבר פגשתיך פעם. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה, 2. 1971, "כבר פגשתיך פעם" – ראובן שהם, "תפילה אחרונה", 1972 [חלק שני]. // ממקורות הש"י.

 

 

 

 

* * *

יוסי גמזו

פְּגִישָה בְּקָהִיר

 

בְּיוֹם שַבָּת, י"ח בְּפֶבְּרוּאָר –  נִמְסַר בַּמֶּדְיָה 

הַפָלַסְטִינִית הַזְּחוּחָה –  תִזְרַח לָהּ וְתָאִיר

שֶמֶש מִצְרַיִם עַל שִדּוּר חוֹזֵר שֶל הַקּוֹמֶדְיָה 

שֶל אַבּוּ-מַאזֶן וְשֶל חַאלֶד מַשְעָל בְּקָהִיר. 

 

אָמְנָם בִּצּוּעַ-הַבְּכוֹרָה הֻצַּג זֶה כְּבָר בְּדוֹחָא 

כִּסְטוּץ בֵּין הַטֵּרוֹר לְגִנּוּיוֹ הַמְּזֻיַּף

מִפִּי מַכְחִיש-שוֹאָה שֶצְּבִיעוּתוֹ כְּלָל לֹא נָבוֹכָה

מֵהַצְהָרוֹת-שָלוֹם מֵהֶן אַף פַּעַם לֹא עָיַף

 

גַּם כַּאֲשֶר כּוֹרֵת הוּא בְּרִית עִם מְשַגְּרֵי קָסָאמִים

וּגְרָאדִים וּפַצְמָ"רִים הַקּוֹרְאִים לְהַשְמָדַת

עַמָּהּ שֶל יִשְׂרָאֵל, שֶשִּׂנְאָתָם לָהּ כְּמִין סַם הִיא

שֶמַּסְנִיפִים בַּמִּסְגָּדִים כָּל חֲמוּמֵי-הַדָּת, –

 

אַךְ מִכֵּיוָן שֶסּוּרְיָה, מִקְלָטוֹ שֶל חַאלֶד נֶעבַּאךְ,

מִיּוֹם לְיוֹם הִיא כְּבָר מִשְעֶנֶת שֶל קָנֶה רָצוּץ

אֲפִלּוּ לְמַר אַסַד שֶכְּבָר אִיש לֹא מְקַנֵּא בָּהּ  

בְּמֶמְשַלְתּוֹ הַמְּכַשְכֶּשֶת בְּזָנָב קָצוּץ 

 

וּמִכֵּיוָן שֶנִּכְשְלָה קוֹמְבִּינַת אַבּוּ-מַאזֶן

לְהַכְרָזַת מְדִינָתוֹ כַּחֲבֵרָה בָּאוּ"ם 

וּשְנֵי הַלּוּזֶרִים הַלָּלוּ לֹא תָפְסוּ עוֹד מָה זֶה

אוֹתוֹ אִפְיוּן שֶהֶנְרִי קִיסִינְגֶּ'ר אִבְחֵן בִּנְאוּם

 

עַל כָּךְ שֶשּוּם מַנְהִיג פָּלֶשְׂתִּינָאִי לֹא הֶחְמִיץ עוֹד

שוּם הִזְדַּמְּנוּת לְהַחְמָצַת כָּל הִזְדַּמְּנוּת שֶהִיא

לִגְמֹר אֶת הַסִּכְסוּךְ בְּאַקְט שֶלֹּא רַק אַקְט אַמִּיץ הוּא 

כִּי אִם גַּם אַקְט חָכָם לְמִי שֶכְּבָר נוֹכַח שֶאִי-

 

אֶפְשָר לִזְרֹק לַיָּם אֶת הַיֵּשוּת הָאִישְׂרָאִילִית

אֲשֶר חָתְמָה פֹּה קֶבַע – הֵם עֲדַיִן מַמְשִיכִים 

לִבְדוֹת אַחְדוּת שֶל בְּלוֹף תַּחַת אוֹתוֹ מַסְוֶה אִידִילִי 

בּוֹ שְנֵי הַשֻּתָּפִים לְרֶגַע כְּלָל לֹא שוֹכֲחִים

 

פִּיּוּס קוֹדֵם, בְּמֶכָּה, פֶבְּרוּאָר אַלְפַּיִם-שֶבַע, 

אֲשֶר בְּעִקְבוֹתָיו הִשְלִיכוּ בִּרְיוֹנֵי חָמָאס

אֶת פְּעִילֵי הַפַאתְח לְהִזָּרֵק אֶל חֵיק הַטֶּבַע

מֵעַל גַּגּוֹת רַבֵּי-קוֹמוֹת בְּעַזָּה, בְּתוֹר מַס 

 

לַאַחֲוַת בְּנֵי פָלַסְטִין – בְּעוֹד הַפָתָאחִיסְטִים

הֵשִיבוּ מִצִּדָּם שָם עַל אוֹתוֹ טִפּוּל נִמְרָץ 

לְכָל אַנְשֵי חָמָאס שֶבַּגָּדָה בִּטְרַאנְס סָדִיסְטִי

מִמֶּנּוּ כָּל אִחוּד בֵּין שֻתָּפִים עַרְבִים קֹרַץ.

 

וְרַק דָּבָר אֶחָד כָּאן מְשֻתָּף לִשְנַיִם אֵלֶּה:

שֶאֵין הֵם מַשְמִיעִים לוּא אַךְ מִלַּת גִּנּוּי אַחַת

עַל טֶבַח אֲחֵיהֶם הַסּוּרִים שֶהַפְלֵא וָפֶלֶא:

אֲפִלּוּ הַסָּעוּדִים מְגַנִּים אוֹתוֹ בְּלִי חָת. 

 

כָּךְ שֶכְּדַאי שֶהַקְּוַרְטֵט יָבִין סוֹפְסוֹף בְּעֶצֶם 

אֵיךְ "פָּצִיפִיסְט" כְּאַבּוּ-מַאזֶן רָץ אֶל הַחָמָאס

וּמָה מֵרִיץ אֶת מַשְעָל, כְּשֶדַּמֶּשֶׂק לֹא נֶחְלֶצֶת

לְעֶזְרָתוֹ (כִּי הִיא עַצְמָה בִּבְּרוֹךְ) אֶל מַר עַבָּאס.

 

מָה שֶמַּרְאֶה שֶהַבִּטּוּי "חִבּוּק הַדֹּב" הוּא אֶפֶס

מוּל חִבּוּקָם הַהֲדָדִי שֶל שְנֵי צְבוֹעִים נוֹכְלִים 

הַמְּבַיְּמִים אַחְדוּת שִקְרִית שֶהִיא מִלְכּוּד וְתֶפֶס

וּבְשִׂמְחָה רַבָּה הָיוּ שָם זֶה אֶת זֶה אוֹכְלִים...

 

 

* * *

עמוס גלבוע

טעויות השיפוט שלנו לגבי משפחת אסד

מה שמתרחש עכשיו בסוריה חושף בצורה הבוהקת ביותר את טעויות השיפוט שרווחו אצלנו לגבי המשטר הסורי של משפחת אסד. בעשור האחרון, ובעיקר בחציו השני, התגבשה אצלנו קבוצה, שמוביליה היו המטה הכללי של צה"ל וגנרלים בדימוס, שגרסה כי אינטרס ביטחוני עליון של מדינת ישראל הוא לעשות הסדר שלום עם בשאר אסד. הוא עצמו רומם עד למעלת "רפורמטור" ושטיח אדום נפרש לרגליו במערב, הודות לישראל. לדעתי, שלוש מהנחות היסוד של התפיסה שהניעה את הקבוצה הזו היו מוטעות (הגם שכוונותיה טובות ללא ספק), והן קרסו כבנין קלפים בשנה האחרונה.

מה הן?

הראשונה, ההנחה כי בשאר הוא משהו מיוחד, אדם שהתחנך במערב, שכל חפצו להעלות את סוריה על פסי מודרניזציה של אינטרנט. אז כמובן שזה לא נכון כי האדם לא התחנך במערב (שהה שם כמה חודשים) אלא גדל והתחנך במשטר של אבא שלו ובמשפחה של אבא שלו. אבל הטעות כאן אינה קשורה רק לאישיות, אלא לאי הבנת מהותו של המשטר שהקים אביו, חאפז, בסוריה. זה היה משטר שכולו נבנה והתקיים על אכזריות ושפיכת דמים ורמיסה טוטאלית של זכויות אזרח. במובן הזה לא היה הבדל בינו לבין משטרו של צדאם חוסיין. השוני היה בכך שצדאם היה גס רוח ולא הסתיר את משטר האימים שלו. אצל בשאר משטר האימים כוסה בחיוכים ובצעיפי משי של רפורמות לכאורה.

הנחת היסוד השנייה היתה זו: הגבול עם סוריה הוא גבול שקט מאז 1974, לא היו שם יריות, הסורים כיבדו בקפדנות את הסכם הפרדת הכוחות איתנו מ-1974. כלומר, לפנינו משטר רציני, שמילה שלו היא מילה, שניתן לעשות אתו עסקות, והוא יעמוד בהתחייבויות שלו, ובכלל אין כמו המשטר הזה ליציבות. קדימה, לרוץ מהר ולעשות אתו הסדר.

לכאורה הכול נכון, ובו בזמן הכול לא נכון. כי הסורים מצאו מולנו, ובעיקר מול תמימים, את השיטה הטובה ביותר למרר לנו את החיים וזאת "באמצעות שליחים". הסורים הפכו את לבנון לגבול דרכו הם הפעילו נגדנו טרור, פח"ע, מטחי ירי. היה להם את הפלסטינים, היה להם את חיזבאללה. אבל לא רק זה. אחד מהשליחים שלהם היה החמאס, שמפקדותיו היו (עד לאחרונה) בדמשק. כמובן שאסור לשכוח כי קרבת הגבול ברמת הגולן לעיר דמשק היתה שיקול בחשיבה הסורית.

הנחת היסוד השלישית היתה קשורה ליחסי סוריה עם איראן. הנחה זו גרסה כי היחסים בין איראן לסוריה הם "לא טבעיים". וזאת למה? כי הקשר בין איראן הדתית והשיעית, לבין המשטר הסורי החילוני הוא לא טבעי. ואם הוא לא טבעי, אזיי קל יהיה יחסית לפורר אותו. לכן, אם סוריה תקבל לידיה את רמת הגולן, יש סיכוי טוב להתרופפות הקשר הלא טבעי הזה.

ושוב, למראית עין זה כביכול נכון, אבל לאמיתו של דבר זה לא נכון, מוטעה. ראשית, חאפז אסד נהיה נשיא סוריה רק לאחר שהאימאם השיעי של לבנון נתן לו הכשר שהוא מוסלמי כשר; שנית, היה כאן קשר טבעי בין העדה העלאווית השלטת, הנחשבת לענף יוצא מהשיעה, לבין המשטר השיעי של איראן. גם כאן המשטר האסדי ניסה כל הזמן להסתיר, להסוות את המהות העלאווית שלו ולשוות לעצמו דימוי כלל סורי לאומי. מה שמתחולל עכשיו חשף את האמת במלוא מערומיה.

להגיד יומם וליל תודה לברק שברגע האחרון, בינואר 2001, עמדה לו ספקנותו לגבי משטרו של אסד, ולהודות לאלוהים שהציל אותנו ב-2008 מ"מכירת", רמת הגולן לבשאר באמצעות ארדוואן התורכי . אמן!

 

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 13.2.12.

 

 

* * *

יהודה דרורי

בזכות הלוביסטים

ההשתלחות המחליאה לאחרונה בלוביסטים בכנסת מצד יפי-פי נפש "דמוקרטים" בתקשורת אומרת דרשני. הלוביסטיות הינה פעילות לגיטימית בכל דמוקרטיה מערבית שבה גופים עסקיים ו/או חברתיים עלולים להינזק (או צפויים להרוויח) מחקיקה מסויימת, והם מפעילים אנשי יחסי ציבור וקציני הסברה בנושא הספציפי שעל הפרק. זה בעצם מה שעושים הלוביסטים: הסברה, יחסי ציבור ושיכנוע. (כל הבירבורים על שוחד ותן-וקח כביכול הינם ברובם סיפורי מעשיות ללא כל בסיס ושאובים בד"כ מסרטי קולנוע של שנות ה50 וה-60).

חשוב פה להביט על התמונה הכוללת. רובם המכריע של חברי הכנסת שלנו אינם גאונים המבינים בכל נושא שעל הפרק בבואם לקראת חקיקה מסויימת, וגם אינם מסוגלים להשתלט על כל הנושאים הנמצאים על שולחנם. לגביהם הלוביסטים הינם גורם מסייע חשוב בהבאת העובדות הקשורות לכל נושא, הן בריכוזו ובתמצותו והן בהצגת דוגמאות.

תאמרו אולי שהלוביסט יביא רק את העובדות התומכות בשולחו, ייתכן שכך, אבל אז תהיה זו טעותו הגדולה, כי במוקדם או במאוחר, כשיתברר שהוא הציג לחה"כ תמונה לא נכונה או מעוותת, יחדלו חברי הכנסת להקשיב לו והוא יאבד את פרנסתו. האפקטיביות של הלוביסט תלויה באמינותו, בכך שיציג תמונה שלמה למחוקק למען זה יוציא את החלטה הטובה ביותר, וכמקווה ע"י הלוביסט – לטובת עמדתו.

אני יודע שבשלב זה יהיו קוראים לא מעטים אשר יאשימו אותי בנאיביות או בשחיתות פוליטית ולכן אזכיר פה את העובדה שמתחילת שנות ה-90 הייתי אולי אחד הלוביסטים הראשונים בכנסת.

הולכתי בהצלחה את חוק הערוץ השני ואת חוק הטלוויזיה בכבלים (לא התעשרתי מכך ואף לא קיבלתי תפקיד ניהולי בברנז'ה הזו...) אציין פה כי רוב חברי הכנסת לא הבינו אז בכלל דבר וחצי-דבר על טלוויזיה בכבלים ו/או הפעלת ערוץ טלוויזיה. בחוק הערוץ השני הם רצו למשל ש-7 חברות יקבלו ערוץ אחד וכל חברה תהיה אחראית ליום בשבוע (מה שהבטיח מבחינה עיסקית פשיטת רגל לכל 7 החברות תוך פחות משנתיים). יו"ר ועדת הכנסת דאז, לנושא הערוץ השני, הסתייע בי רבות ובגלוי להבנת הנושא הזה, מהבחינה העסקית והתוכניתית/הפקתית. עשיתי מלאכתי נאמנה , הבאתי לוועדה דוגמאות מכל העולם, ושני הנושאים לבסוף אושרו.

מיד לאחר מכן התבקשתי ע"י הסתדרות הרוקחים לנהל מאבק בחוק הרוקחות שרקח שר הבריאות דאז אהוד אולמרט, הוא התעלם בהצעתו מאלמנטים חברתיים ורפואיים למען בעלי ההון. למרות שהקואליציה היתה שלו, הצלחתי במשך זמן רב למנוע את מעבר החוק הזה ע"י פעילות הסברתית נמרצת. ולבסוף, חוק זה אושר רק דרך שר הבריאות הבא (חיים רמון) לאחר שהכניס בו שינויים שהניחו את דעתם של רוב חברי הכנסת (אם כי לדעתי גבר שם התיחמון על התיחכום).

זכיתי לאחר מכן לקבל מיו"ר הכנסת את תעודת הלוביסט הראשונה, אבל חדלתי מלעסוק בזה משום שהרגשתי שאני הופך להיות ה"נודניק הלאומי"... והתחלתי לכן לערוך עיתון שבועי למנויים, שסיכם את פעילות מליאת הכנסת והוועדות, וזאת מתוך ההנחה המושכלת, שהציבור אינו יודע מה קורה בכנסת חוץ מפירורים שנותנת לו התקשורת. עצם העובדה שהעיתון הזה שלי יוצא כבר 18 שנה ומאות מנויים משלמים עבורו, מצדיקה את ההנחה הנ"ל.

בסיכום, מ-20 שנותיי בכנסת אני יכול להעיד כי פעילות הלוביסטים ברובה ובעיקרה הינה פעילות דמוקרטית ברוכה. אין פה רק עניין של הון-ושלטון כי רבים יותר הלוביסטים הפועלים למען הצרכן, זכויות האזרח והגנת הסביבה, ואירגונים וולונטריים שונים, לרבות גורמים חצי-שלטונים – ואם היו פה ושם מקרה שלוביסט לא פעל כשורה, יש לבטל את אישורו ולהוציאו מהמשכן, אבל להצר ולבטל באופן גורף פעילות לוביסטית בכנסת כמוה כלשפוך את הקערה עם התינוק – או בשפה ברורה יותר לפגוע באחת מאושיות הדמוקרטיה בארצנו.

 

 

* * *

דוד מלמד

כשבן-גוריון שר

סיפורה של מפא"י הוא במידה רבה סיפורם של ארץ ישראל והישוב היהודי בתקופת המנדט, ושל תנועת העבודה ומדינת ישראל בעשורים הראשונים להקמתה. אך שנת 2010, שנת ה-80 להיווסדה, חלפה ללא איזכורים מיוחדים בתקשורת הישראלית.

מפא"י, מפלגת פועלי ארץ ישראל, נוסדה ב-5 בינואר 1930, לאחר איחודן של שתי מפלגות פועלים: "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר". היא הייתה הכוח המוביל בהסתדרות הכללית, בסוכנות היהודית, בישוב היהודי בא"י, בהסתדרות הציונית, ולאחר-מכן במדינת ישראל. דרכה התאפיינה בחתירה להשגת יעדים לאומיים ופועליים, כשהיא משלבת להט חלוצי עם פרגמטיזם פוליטי.

לאחר האיחוד בשנת 1930 חל פיחות בגוון המעמדי של מפא"י שהוחלף בגוון לאומי-ממלכתי בהשראת דוד בן-גוריון שהטיף לשינוי זה במאמרו הידוע בשנת 1947 "ממעמד לעם".

בן-גוריון עמד בראש מפא"י מאז היווסדה כשלצדו היו בתחילה ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב.

השם "מפא"י" הפך להיות שם נרדף לדרך פוליטית ריכוזית ופרגמטיסטית. הסיומת "ניק" יצרה את הכינוי "מפא"יניק", שביטא התייחסות חיובית או שלילית – תלוי בהשקפתו של הדובר. לעיתים היה דוגמה לעשייה ברוכה ובונה, ולעיתים היה מושא של תרעומת על ריכוזיות מוסדית ועל העדפת "אנשי שלומנו" באיוש תפקידים ומקומות-עבודה, בקיצור "מפא"יניק".

האיחוד בשנת 1930 שהונהג ע"י בן-גוריון איש "אחדות העבודה", וארלוזורוב ואהרונוביץ אנשי "הפועל הצעיר", היה גיבוש של הכוחות המרכזיים בתנועת העבודה ובתנועה הציונית, בעקבות משאל שנערך בציבור הפועלים בארץ ביולי 1929 ובו זכתה הצעת האיחוד לרוב מכריע.

ועידת-היסוד הורכבה ממספר שווה של נציגים משתי המפלגות. מאוחר יותר התערער עיקרון זה אך המפלגה הוסיפה להתנהל זמן-מה ע"י שני מזכירים שייצגו את מפלגות העבר. בעקבות האיחוד צברה המפלגה לראשונה 40% מן הקולות באסיפת הנבחרים והחלה להנהיג את ההסתדרות מראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת ואת מדינת ישראל – עד סוף שנות ה-60.

מפא"י הובילה את הישוב היהודי בא"י לקראת הקמת המדינה ועמדה בראש מוסדותיה המרכזיים. במשך כשלושים-שנה שלטה במדינה וזכתה בקביעות למספר מנדטים גדול בבחירות לכנסת.

ועידת היסוד של מפא"י בשנת 1930 נערכה בבית-העם בתל-אביב. לדברי "הארץ", בדיווחו ב-7.1.1930, מילאו את האולם 5,000 אנשים. "הגשם והדוחק לא מנעו מאלפי הנאספים מלהקשיב במתיחות ובשקט יוצאים מן הכלל, לדברי הנואמים... קהל רב מילא בצפיפות גם את בימת בית העם, ביניהם חברי הוועדים המרכזיים של המפלגות, ואורחים נכבדים מכל חוגי הישוב... סופרים  משוררים ועיתונאים. הבימה הייתה מקושטת משני העברים – דגל תכלת לבן ודגל אדום, ועל הקיר – תמונות מנהיגי הציונות ומנהיגי תנועות הפועלים."

המנהיגים שתמונותיהם התנוססו על הבמה היו א.ד. גורדון במרכז, ומשני עבריו – הרצל, ברנר, בורוכוב, סירקין, יוסף ויתקין, יוסף בוסל, מארכס (!) וטרומפלדור. בין האורחים הרבים בלטו שני המשוררים אורי צבי גרינברג ואברהם שלונסקי. טקס הפתיחה החל בשירת האינטרנציונל ואחריה באה שירת "תחזקנה". "דבר" מספר ש"בלבביות מיוחדת נתקבל מכתב הברכה אשר שלח לוועידה זקן חברי המפלגה המאוחדת, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, אשר מחמת הסגריר והשעה המאוחרת לא יכול לבוא ולהוסיף מהדרת שיבתו על זיו המעמד." (הוא היה בן 76 – ד"מ). 

"הארץ" מביא את נאום הפתיחה של בן-גוריון: "זכינו אחרי התאבקויות קשות למעמד זה המקפל בתוכו היסטוריה של חצי יובל שנים לעם מתחדש ולמהפכה, לתנועה ולחלוצי תנועה אשר מתוך חבלי יצירה קשים, סבל ונפתולים, מגיעים לכבושים גדולים. האיחוד הזה... טבוע בעצם מהותה של תנועת הפועלים... מניע היסטורי אחד הביא לארץ את בעל הבית ואת הפועל היהודי... המעמד הזה ראה את עצמו כאן להיות קרוא לא להישאר מעמד אלא להיות לעם."

בן גוריון הביע את צערו על כך שתנועת "השומר הצעיר" העשירה בכוחות נעורים, עדיין לא החליטה להצטרף לאיחוד החדש.

מטבע הדברים יש התייחסות רחבה יותר לוועידת האיחוד ב"דבר" שביטא את דרכה של המפלגה החדשה. ביום פתיחת הוועידה הקדיש העיתון מקום נרחב לקראת הוועידה והביא מאמרים של ראשי התנועה א"ד גורדון, ברנר, אז"ר, בן גוריון, קפלן, בן צבי, רמז, רחל ינאית, ברוידס ובילינסון.

ז' דויד [דוד זכאי] מצא במדורו הפופולרי "קצרות" ב"דבר" את המבחן שיבדוק את האיחוד: "הידעת מאימתי יתחיל האיחוד? מאותו יום שבו לא יסעו שניים במשלחת לחו"ל במקום האחד שנדרש... מועדים לשמחה! אני הולך ללבוש את בגדי השבת שלי."

בישיבת הנעילה של הוועידה הודיע בן גוריון, בשם ועדת האיחוד, כי שם המפלגה המאוחדת הוא "מפלגת פועלי ארץ ישראל", ובלועזית תיווסף המלה "עברים" (באנגלית: פלשתיין ג'ואיש לייבור פארטי)."

בדיווחים מן הוועידה מגלה "דבר" פן לא-ידוע באישיותו של בן-גוריון, הפן המוזיקלי המזמר: "בן גוריון הכריז על הנעילה ופתח ב'עוד לא אבדה', שהושר ע"י כל הקהל. אחרי 'התקווה' הושר האינטרנציונל. כשפתח בן גוריון אחרי כן ב'אל יבנה הגליל', פרצו ריקודי-התלהבות והשירה בקעה עד למרחוק."

רק למחרת מזכיר "דבר" את המארגן הקבוע של השירה-בציבור: "רשות הדיבור ניתנה להרצפלד, אשר פתח בזמר 'עוד לא נותקה השלשלת'." ייתכן שפצח גם בשיר שהפך לסמלו המסחרי "שורו הביט וראו."

"דבר" מספר ש"הוועידה הייתה שקטה ועצורה... הצירים נבלעו בו לבלי הכיר את עצמם, לבלי היפגש איש עם רעהו. פרשת ההרצאות לא הניחה חופש ביטוי לפרט... אך בסוף... נפתח סגור הלב ונשברו כל החרצובות... אך פתח בן גוריון בשירת 'אל יבנה הגליל', בניגון הגלילי הישן של ראשוני העלייה השנייה – אחזה האש בארבע פינות האולם ויהי כל הקהל למרקחת גועשת. מעגלים דוהרים-דולקים הצטנפו בתוך הדוחק הרב, כשספסלים ושולחנות נערמים בחיפזון אל הכתלים, מעילים וכובעים מושלכים הצדה... המקום היה צר מלתת מרחב-תנועה לכל ההמון החוגג. למנצח עליו קם יוסף ברץ, אשר שילב את הקהל במחול כללי אחד... מפעם לפעם הונפו מתוך המרקחה ונישאו על כתפיים ותיקי התנועה וחברי המרכז החדש אשר למפלגה המאוחדת. בחורים נלהבים שוטטו בכל פינות האולם והוציאו ממחבואותיהם אחד-אחד את החברים אשר התנועה חפצה ביקרם. כך הורמו אל-על שפרינצק, הרצפלד, קפלן, רובשוב, ארלוזורוב. חיפשו את בן גוריון ולא מצאו אותו, כי הסתלק באין רואה... היו שהוסיפו, כי עלתה החדווה גם על מעמד חיפה, בהיווסד ההסתדרות. קרוב לשעה השלישית אחר חצות הלכו מאות לביתו של בן גוריון... צבאו על הבית, הקיצו נרדמים, שרו והריעו במקהלה, כשבן גוריון מנצח עליהם. וגם אחרי כן עוד הסבו מסיבות במסעדות ובבתים פרטיים, עד שבקע השחר על יום מחרת האיחוד." 

מאז החליפה מפא"י שמות, וידעה איחודים ופילוגים. בשנת 1965 הקימה עם אחדות-העבודה-פועלי-ציון את ה"מערך", ובשנת 1968 הוקמה "מפלגת העבודה הישראלית" בעקבות איחוד בין המערך ובין רפ"י, רשימת פועלי ישראל.

ליורשתה של מפא"י ההיסטורית יש היום בכנסת מספר מנדטים קטן, ולחבריה אין כנראה סיבה לשיר ולהריע כפי שעשו בימי בן-גוריון בשנת 1930.

 

פורסם לראשונה בכתב העת לספרות "גג", ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל. חורף 2011, גיליון 25.

 

 

* * *

נילי דיסקין

בין אהוד בן עזר לחיימקה שפינוזה

הי אהוד.

השירים שלך בספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" הם שירים של משורר אמיתי. (סליחה על שאיני מפרטת את המילה אמיתי. זה יותר דבר שמרגישים מאשר שחושבים). ש. שפרה ידעה גם להרגיש וגם להבין [בדבריה שהובאו מחדש על הספר, גיליון 761]. מי שקורא את השירים עם לב פתוח, לא צריך הסברים. ככה זה עם שירה טובה.

אבל, כמו העניין עם "עם בחירה"  שזו לא סגולה אוטומטית של כל תינוק יהודי שנולד לתוך העם שלו, אלא דרישה למצויינות בעיקר במימד האנושי שלה, לאחר שנרכשו המיומנויות האחרות, ויהודי צריך לעבוד קשה מאוד כדי להגיע לדרגה הזו (אצלי זה לא מתקשר לזכות אלא לפרק על עבד ה' שזו יותר חובה) – כך גם עם הכתיבה שלך. איפה מי שכתב את הספר הזה לעומת חיימקה שפינוזה? מי שיש לו היכולת הזאת, ומתבזה בכתיבת משהו שטוח, מיואש ומייאש, כשהוא משתמש ביכולת הכתיבה שלו – חוטא קודם כל כנגד עצמו.

חנוך לוין זרח דווקא כשכתב על דלותם ואפסותם של החיים, אצלך – לטעמי, הגדולה היתה דווקא בתקופה ה"רומנטית" שלך (מי שמתאכזב מאהבה ויחסי אנוש וכותב על כך, הוא עדיין רומנטיקן שמבכה את ה"יש" לעומת מה שיכול היה להיות). אני עדיין מחפשת את האהוד הזה, ולצערי – לא מוצאת.

נילי דיסקין

 

אהוד: השירים בספר שיריי היחיד והנידח "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" [אסטרולוג 2005] הם מתקופה של 50 שנה – 1955-1995 – שאותה את מכנה אותה בשם "התקופה הרומנטית שלך", שזה בכלל לא רע כי היא מסתיימת, לפי חשבונך, בהיותי בן 59!

חיימקה שפינוזה הוא לא אני ואני לא אחראי לדברים הנוראים שהוא כותב ושולח לי ומאלץ אותי לפרסם אותם. כנראה שהוא לא היה רומנטי ומאוהב מעולם, ולכן יש לו ראש מלא זבל שמרגיז אותך כל פעם מחדש כאילו הוא זה אני שהידרדרתי להיות הוא.

אך גם אם תחפשי בנרות או בזיקוקין די-נור את ה"אהוד הזה," הרומנטי ו"האמיתי" – לא תמצאי אותו כי הוא שייך לתקופה שהוא לא היה רוצה לעבור אותה מחדש. מספיק ספר שירים אמיתי וכואב אחד, ואחר-כך אפשר לשחק בקקה כל החיים.

 

 

 

* * *

אורי הייטנר

ארץ ירדן וג'בל שייח'ים

כאשר ישראלי נורמטיבי מדבר או כותב בזכות נסיגה מהגולן, יש לי עימו מחלוקת פוליטית ואידיאולוגית עמוקה; מחלוקת סביב השאלה האם נסיגה מהגולן תיטיב עם ישראל, כדעתו, או תהווה אסון לישראל, כדעתי.

עם גדעון לוי אין לי ויכוח, כיוון שאיננו נמצאים על אותו מישור. גדעון לוי הוא תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, שטובתה של מדינת ישראל היא הדבר האחרון המעניין אותו. לוי תמיד, אבל תמיד, תומך באויבי ישראל, בחמורים ובקשים באויבי ישראל. תמיד יאמץ כל שקר, כל "נראטיב" אנטי ישראלי וישמש לו שופר.

לכן, לא התרגשתי כאשר גדעון לוי פרסם מאמר נאצה הזוי ב"הארץ" נגד הכיבוש הישראלי הנורא של הגולן ונגד ה"נכבה" שישראל ביצעה בגולן והוא אפילו מכחיש את דרוזיותם של הדרוזים – הם סורים, שהדרוזיות היא רק הדת שלהם.

אבל עם טענה אחת של גדעון לוי איני יכול להתווכח. ואללה, הוא צודק. וכך הוא כותב:

"אלו ימים נפלאים בג'בל א-שייח'. ימי שיא העונה ... רק תזכירו לי, לכל הרוחות, איפה זה ג'בל א-שייח? את שמו הסורי, המקורי, של הר החרמון, מחקנו כלא היה – אין אלף ישראלים ששמעו את שמו."

הוא צודק, החרמון הוא שם שהמציאו הכובשים הציונים הקולוניאליסטים, שייהדו את ג'אבל שייח ב-1967. הרי מאז ומתמיד ההר נקרא ג'בל א-שייח. זה שמו המקורי.

 

עם עובדות אין להתווכח, במיוחד כשהן מסתמכות על פסוקים. למשל: "וניקח בעת ההיא את הארץ מיד שני מלכי האמורי, אשר  בעבר הירדן, מנחל ארנון עד ג'בל שייח'. צידונים יקראו לג'בל שייח' שיריון" (דברים ג', ח-ט). ובתהילים: "אלוהיי עלי נפשי תשתוחח, על כן אזכרך מארץ ירדן וג'בל שייח'ים, מהר מצער" (תהלים מב, ז). "כטל-ג'בל שייח' שירד על הררי ציון, כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם" (תהלים קלג, ג). כל כך ברור, פתחו ספר, כתוב שחור על גבי תנ"ך.

נעשה כעת קפיצה גדולה על פני אלפי שנים, עד שירה של רחל המשוררת, "כינרת". "שם הרי הרמה הסורית / הושט היד וגע בם" פתחה המשוררת את שירה. ובהמשך – "בבדידות קורנת נם ג'בל שייח' הסבא". ואילו זאב ז'בוטינסקי, ב"שיר אסירי עכו" מבטא כבר ב-1920 את שאיפות הכיבוש, הנישול והנכבה הקולוניאליסטיים – לאומנים – פשיסטים – גזענים – ציונים, בשורה: "לנו לנו, יהיה לנו כתר ג'בל שייח".

הוא שאמרתי, עם עובדות אי אפשר להתווכח.

 

 

* * *

דינה קטן בן ציון

קולאז' השיר

על ספר שיריה של יערה בן דוד

סוס טרויאני מבטן התודעה

כרמל, ירושלים, 2011

המשוררת יערה בן-דוד היא גם אמנית קולאז', וספר שיריה החמישי "סוס טרויאני מבטן התודעה" מלוּוה בכמה מעבודות הקולאז' שלה. בצבעיהם, בדחיסות האובייקטים המייצגים שדות משמעות שונים ובצירופיהם רבי הרמזים מעניקים הקולאז'ים לשירים לוואי מעצים וסוג של מסגרת התייחסות. נקודת מפגש זו בין השירים לבין יצירות המשוררת כאמנית קולאז' מעוררת עניין ואנסה לדון בספרה של יערה בן דוד מן ההיבט המיוחד הזה.

קולאז' הוא מעצם טבעו אמנות הבלילה: בליל של צורות וצבעים בסדרי גודל משתנים, במערך לכאורה אקראי, שמובנו לעולם אינו חד משמעי, חד ממדי ומפורש, אלא כמסגרת העשויה לסמן נקודות מפגש בין מראות החיים מצד אחד לשרירות מופעיהם ולעושר הקשריהם, מצד שני.קולאז' הוא אפוא אמנות התצריף במלאכת חיבור בין עראי לקֶבע, בין מוחשי למופשט, בין סתמיות החפץ למטען הסמלי שבהקשריו, בין היעדר "עלילה" לרמזי סיפור המבצבצים מתוך שברי הצורות ובין פרגמנטים מן המצאי החומרי לבין מערך צורני חדש, המשמש ביטוי להמשגה חזותית הטבועה בחותמה החד פעמי של תודעה אנושית.

לפיכך יש בשירה מעצם מהותה מרכיב של תפיסה קולאז'ית, כצירוף בין הנתון למומשג, בין הפריט המוחשי לרמזי עולמות הספונים בהקשריו, ובין הפשט המזומן לחושים לעומק הדרש הפואטי ששפת השיר עשויה להפיק ממנו. ציור הקולאז' הנלווה מכה בצופה ביופיו החזותי,  בצבעיו, בצירוף הצורות ובכוחן ההרמזי, בהיבטים הסמליים האצורים הן בפרטים והן בצירופיהם.

כך למשל בקולאז' שבעמ' 39, "שתיקה וטיפה" המתבונן מזהה שדה שלם של דגים ספק חיים ספק גוועים על יבשה צחיחה, גם מצע עלים, ספק בשלכת, עם כתמי פריחה מפתיעה, ורחוק ממעל עלה בשיא ירקותו, נוף שחלקו מעלה אווירה מיתית וחלקו מורכב מפריטים יומיומיים, כמו קופסאות סרדינים פתוחות למחצה (ובשיר בעמ' 54:  קופסת שימורים שפג תוקפה / על המדרכה / ועסיסה ניגר). 

במובן מסוים בדומה לקולאז' ומבחינה אחרת בניגוד גמור לאמנות זו, כל שיר הוא פרגמט שבלב ליבו עלילה זוטא, שלעיתים רחוקות זוכה להתפתח ל"סיפור" עצמאי (למשל, עמ' 43) ושלרוב נותרת בחידתיותה, כשהמפורש משמש פתח הצצה אל החידתי, הסמוי והמסתורי, שמפרטיו עולה תובנה כללית, כמקרה  ה"איש שהלך במר רוחו / והיה לנחל אכזב / לא עוד יבוא / אגל טל על לחי / בשנתו של ילד / שפעם היה נעור בצעקת טובע / נטוש." אין זה סיפור, הקורא נשאר מחוץ לטווח "מעשה שהיה", כשלפניו צרוף תמונות שמזיווגן עולה הרגשת החמצה ואובדן.

הקולאז'ים, המעניקים לספר השירים מימד נוסף,  מעניינים ומרשימים בצבעיהם ובצירופים הליריים ולעיתים גרוטסקיים, בקוויהם החדים והרכים, בצורות ובתבניות המגלמות תנועה דינמית, תנופה ואון, אך גם אימת הרס וכיליון המאיימים על רמזי הבית. כך למשל  הקומפוזיציה בעמ' 73 כוללת פרט ממוזער בדמות הצעקה של מונק, עם הגלובוס, הפעמון, מעלות המדרגות הלולייניות – עד שהקולאז' עצמו הוא כעין שיר שנכתב בשפתם של דימויים וסמלים חזותיים.

הספר פותח בשיר "בטרם", ראשון במדור שירי נופים של ארץ רחוקה, וכבר במפגש עם הנופים השלווים לכאורה מבצבצת המודעות ל"יער ונכלוליו", ולסבך שאלת השורשים באשר היא. זו משקפת קמצוץ מן התפיסה הקולאז'ית בכללה. כמו השיר הזה כך גם שירי נוף אחרים שבמדור זה ובספר כולו יוצאים מן הרגע המסוים, המוגדר והחד פעמי, אל מרחב האפשרויות וריבוי הפנים שבהוויה. כבר בשיר השני מופיעה אמירה אישית הממקמת את האני בחלל, בזמן ובמרחב המראות:  אני טיפת הגשם שכל צבעי הקשת בהּ (עמ' 10) – טיפה שבמרקמה אצורה מהות הים, וככזאת היא מוקד שרבגוניות העולם הפנומנולוגי משתקפת בה בכל צבעיה וממדיה. 

המוטיב המרכזי בשירי המדור הראשן בספר, המתארים נופים בסלובניה, הוא סוג של שלווה הנסוכה על נופים אלה. אך האמנם שלווה כמראיתה?  שורשי אותה שלווה למראה עין, הרחוקה כל כך מן ההוויה הישראלית – נתפסים כמהות זרה ביסודה, והאני השרה כמו "לוגמת" את כוס המראות על רמזיהם המיתיים באופן המשקף את צער זרותה בד בבד עם המאמץ להתרחק גם ממוקד הצער עצמו, ששם, בארץ הנופש על מראותיה השלווים, עדיין אין לו שם, פנים וממשות: שמיים עצומי עפעפיים / באים על חלת הדבש שלי / ומה אם צלחתי את הלילה / גב אל קיר / פנים בלי ראי. (עמ' 20).

במדור השני בספר ("שווא האהבה"), ששם, האנך זוכר את הדרך והכובד (עמ' 24), שירים על אהבה מתקשה, שבאה בברזל מלובן (עמ' 36). לפעמים בשיר הבודד נרמז סיפור שאינו זוכה לפיתוח ואינו מונכח בו אלא ברמיזה. הפרגמנט מתבשר בתוך הֶקשר המרחיב את גבולו כמעט בלשון השְׁבּעה, בתמציתיות שכוֹחה במטען הסמלי, כמו  למשל בדימויי הפרח, האבן והציפור:  כשהיא צוחקת היא בוכה מקרביה / שמה פרח על אבן / משחררת ציפור. (עמ' 35). המעשה האנושי מפריך לכאורה את סמליות האובייקט הנתון; את קשיחות האבן הוא מרכך בהנחת הפרח, ואת חרות הציפור מבטיח רק בשיחרורה מכלאה הסמוי אל מעופה.

שירים רבים מביעים  קושי להיות אדם בן זמננו, המפורץ והמפולש, קושי לגבש זהות ולהיות מי שהינו (למשל השיר "אני", בעמ' 67). בשירים אחרים עולה הסבל, זה הפנימי, השקט, המעלה בדעת פסוק של אלתרמן על כאב ש אין לו משיח ואין לו דגלים, ודממות בלבוש אבל שומרות ערשותיו  (בשיר "מעבר למנגינה", כוכבים בחוץ). כך אצל יערה בן-דוד סבלו של אדם המעיד על עצמו שקוצים צומחים לי במחשבה / ודרדר תחת הלשון. (עמ'  49).

פסוקי שיר רבים מביעים את סבל הקיום, כה גדול לעיתים עד כדי הקריאה האילמת: חבק אותי מוות / משכני אליך וארוצה! (עמ' 64). זו רק דוגמא אחת לזכרי שפת המקרא שמתחיה בשירי הספר, ובפסוק זה בהיפוך המשמעות המקורית (שיה"ש א' ד'), באופן החושף את המהות  הדיאלקטית שבכל מצב אנושי, וכאן מן הסתם את משאלת המוות החבויה גם באהבה בשיא פריחתה, ואת התפילה על הפריחה, הטבועה בידיעת הגוויעה. זהו גם סבלו של אדם בן זמננו, המרגיש כי הוא  עיר מעורבת מבוהלת / מבולבלת, לא מחוברת / קצותי שרופים וגו' (עמ' 65).  זו מעין "הצהרה" אישית מאוד, אינטימית וייחודית לאדם, כפי שהיא מתמצה בתיאור זה, כמצב נפשי, שהופכת כמעט לתעודת זהות של ישראל דהיום. אכן השיר "אני עיר" הוא לטעמי מן החזקים בקובץ זה, כביטוי לאימת ההתפרקות, למכאובי התפרים, לתעוזת התקווה, לפעמוני השאלה והתפילה ולחשכת האיום המרחף על הכול. 

בשיר שפסוק ממנו נתן לספר את שמו (בעמ' 67) ניתן ביטוי מעמיק ויפה לעמדה קיומית מורכבת, בכמה מישורים: של היחיד ועולמו אל מול הכלל והפרהסיה; של האמן מול קהל מי שאינם כותבים שירים; של נשי מול גברי; של המרחק האבסורדי שבין קיום בפועל לקיום בכוח. שהרי סוס-טרויאני-מבטן-התודעה עשוי להתפרש כחלומה הנצחי של האפשרות האחרת, החתרנית, הפוטנטית, הלכודה בגוף הרוח וברוח הגוף, שמרגע היוולדה בתודעה מזינה את משאלת הלב, אף שהחיים אינם מאפשרים לה להתממש, ואשר דולקת בנפשנו לרגעים כלפיד הסיכוי ופעמים אחרות  כנר זיכרון.

במדור "רקוויאם" שבסוף הספר, שירי פרדה מאח שהלך לעולמו (והספר מוקדש לו). השירים מביעים צער גדול שבמודעות למיתה ולכיליון, ויש בהם מן העוצמה שבתמונה תמציתית, בהירה הנטענת בזכרי אירוע מיתולוגי, כמו למשל באירוע החורבן שאשת לוט קפאה למראהו. האובדן האישי מוצא את ביטויו כמוּכל בתמצית האימה חשוכת התקווה, שאשת לוט היא אחד מסמליה:  מביט בי / ממעלה המדרגות / מאחורי כתפו מפטיר משהו / ועדיין אינני מבינה. / אם אביט לאחור / אראה את נציב המלח שלו / לבן כצער  עולם. (עמ' 73).

שיר התולעת החותם את הספר מסתיים במילים שבהן תקוותה של השירה ואולי כל תוחלת מעשה המלים מאז ומעולם: מילים לא הולכות לאיבוד. לאחר המוות נותרות המילים, שבעצם קיומן כל נחמתנו – גם מעבר לחלוף.

 

                                                                                                

* * *

יצחק שויגר

שמן זית

"אני גרה בבית משותף, יחד עם בעלי. אנחנו כבר מבוגרים. אתה יודע. ככה זה. אני מעל 75 ובעלי שאלוהים ייתן לו כוח, עוד מעט שמונים."

"בריאים?" אני שואל.

"ברוך השם. אפילו אנחנו עולים לקומה שלישית בלי מעלית."

"יפה."

"וילדים?"

"ברוך השם. שלושה. כבר הלכו לדרכם ואנחנו לבד בבית."

"ופרנסה?"

"ברוך השם, מספיק לנו. לבעלי יש פנסיה ממשרד החינוך. הוא היה מורה. וגם אנחנו מקבלים ביטוח לאומי וגם קצת חסכנו במשך השנים. זה מספיק לאוכל ולתרופות והילדים מסתדרים לבד, הם יודעים שאנחנו לא יכולים לעזור להם."

"דתיים ?"

"כן בעלי יותר, אני פחות. הוא הולך כל בוקר לבית כנסת וככה קצת שומרים, לא הרבה. ככה היינו רגילים בבית במרוקו."

אני בוחן את האישה. במיטב שנותיה. מטופחת ושמורה. לא מהודרת. ניכר עליה שהיתה נאה לפני ימים רבים.

"למה באת לייעוץ?"

"אה. זאת השכנה."

וככל שהסיפור מתחמם גם המבטא הכבד מתבלט.

"יש לנו שכנה שעשתה עין רעה לבעלי."

"למה?"

"היא חושבת שהוא עושה לה כישופים."

"והוא  עושה?"

"מה פתאום. אין לו כוחות והוא בכלל איש טוב. היא סתם נטפלת."

"ומה הוא עושה משמיע קולות עושה תנועות?"

"מה פתאום כלום. מאיפה יעשה. מה הוא בבא סאלי?"

"אז מה היא עושה?"

"כל פעם שבעלי עובר על יד הדלת שלה היא פותחת, וצועקת עליו שכל הבניין שומע."

"היא גם אלימה, היא מרביצה או משהו דומה?"

 "לא.  עד עכשיו רק צועקת אבל זה גם כן מפחיד."

"ומה היא צועקת?"

" שהוא עושה לה כישופים והיא מנסה לגרש אותם."

"במשטרה הייתם ?"

"היינו."

"למה, בגלל הצעקות?"

"לא. בגלל שהיא שפכה על בעלי מים."

"מה היה?" 

"כשבעלי עבר על יד הדלת שלה בדרך למטה. היא יצאה והתחילה לצעוק עליו. ואחר כך היא שפכה עליו מים. דלי מלא מים על הראש מהקומה השנייה. והוא היה במדרגות. והוא נבהל ואז הוא התחלק וקיבל מכה ברגל והתחיל לצעוק ואז אני ירדתי וראיתי שהוא שוכב על הרצפה וחשבתי שאני מתה. אז רצתי אליו ועזרתי לו לקום ואחר כך הלכנו לקופת חולים ושם שמו לו קרח על הברך, איפה שהוא קיבל מכה. ואחר כך הלכנו למשטרת הרצליה שזה קרוב אלינו,  ושם הגשנו תלונה על תקיפה. ככה השוטרים אמרו לנו לעשות."

"הייתם בעירייה?"

"כן. הלכנו למחלקה הסוציאלית של העירייה. הם מכירים אותה. היא היתה מאושפזת הרבה פעמים באברבנאל. ככה הם אמרו לנו. והם שיחררו אותה. היא משוגעת. אבל לא מזיקה. ככה הם אומרים."

"יש לה משפחה?"

"יש לה אחים מבוגרים. שהם קנו לה את הדירה הזאת בבניין שלנו. כפרה עליהם. לא חשבנו שככה יהיה לנו. דווקא חשבנו שהיא נחמדה. הבניין שלנו היה כזה שקט, כולם זקנים, בקושי רואים בן אדם. עד שהיא באה."

"ומה את רוצה שאעזור לך?"

"לא יודעת. אמרו לי שאתם פה בארגון שלכם עוזרים לזקנים. אז באתי. אני לא יודעת מה לעשות. במשטרה הייתי, לא עוזר. בעירייה הייתי, לא עוזר. אני דיברתי עם האחים שלה, לא עוזר. דיברתי איתה, לא עוזר. הילדים שלי לא יודעים מה לעשות. אז מה לעשות? לחכות ככה עד שהיא תרביץ פעם לבעלי? ואז מה יהיה? הוא יקבל מכה ואז העירייה והמשטרה והאחים שלה, כולם יבואו. ואולי יקחו אותה שוב לאברבנאל, אבל מה זה ייתן לי? בשבילי זה יהיה מאוחר מדי."

"את צודקת." אני אומר לה. "אבל אין לי את היכולת לעזור לך. אני נותן ייעוץ משפטי וכבר עשית את כל מה שהייתי יכול להגיד לך. אני יכול אולי לכתוב לה מכתב, ואז מה יקרה? היא אפילו לא תקרא אותו. אני לא יכול לתבוע אותה וגם התלונה במשטרה זה המקסימום שאת יכולה לעשות. והנה לא קרה כלום. אם אכתוב לאחים שלה הם יגידו שהיא בסדר והם יבטיחו שהם ישמרו עליה אבל הם לא יעשו זאת. עם אנשים שהראש שלהם עובד אחרת זה קצת קשה. חולה נפש, אם הוא לא מסוכן לציבור ולא לעצמו, לא מאשפזים אותו בכפייה. רק אם פסיכיאטר מחוזי קובע שהוא מסוכן, לציבור אולי אז מאשפזים אותו. ואם בית החולים, שהם בדרך כלל מלאים ולא שמחים להוסיף עוד חולה שישב שם לאורך ימים ושנים ויהנה מארוחות חינם, חושב שהיא לא מסוכנת, אז ישחררו אותה כפי שכבר עשו."

"נו אז מה אני עושה. תן לי עצה?"

"אולי נילחם בה בנשק שלה." אני מציע.

"איזה מלחמה?"

"היא מאמינה בכישוף. תעשי לה כישוף נגדי."

"מה לעשות שאני אכשף אותה?"

"אני אדריך אותך. בתפילת הבוקר ישנה בקשה: 'יהי רצון מלפניך יהוה אלוהי ואלוהי אבותיי, שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים מאדם רע, מיצר רע ומחבר רע. ומשכן רע ומפגע רע... וכולי,' תשאלי את הבעל שלך הוא יודע. בבוקר כשהוא קם ללכת לבית הכנסת, תכיני לו צלוחית עם שמן זית. כזה טוב, כמו שמדליקים נרות של שבת. כשהוא יורד ועובר ליד הדלת של השכנה הרעה, יגיד באותו רגע את הבקשה שאמרתי, בכוונה עמוקה, ויטפטף שלוש טיפות של שמן זית על ידי הדלת וילך לבית הכנסת."

"ומה יקרה?"

"אינני יודע. זאת סגולה שמשתמשים בה כל הצדיקים. גם הבבא סאלי היה אומר דברים כאלה. והוא עוד היה לוקח ממך הרבה כסף בשביל העצה. ואני נותן לך אותה בחינם. ואני יודע שאמת בדברייך ואת אישה הגונה ואינך מתכוונת אלא לטוב ואת רוצה רק לגרש את השכנה הרעה מדלתך. והאלוהים שבשמיים יראה את כוונתך ויעזור לך. את מאמינה באלוהים, לא כן?"

"בוודאי."

"ובעלך, שהוא מתפלל כל יום?"

"בוודאי. אבל מה יקרה אם השכנה תציץ מהחור בדלת ותראה שהוא שם שמן זית?"

"לא יקרה כלום. היא תראה שגם לו יש נשק סודי ואולי היא תחשוב שהשמן מהווה אזהרה. יחד עם התלונה במשטרה זה ישפיע. אלו שמאמינים בכישופים גם חושבים שזה פועל נגדם. ושמן זית טהור הוא סגולה ותיקה של צדיקים ועושי כשפים ולחשים."

ראיתי בעיניה ניצוץ של הסכמה. בירכה אותי לשלום בבריאות ובאריכות ימים והלכה. ומה שנישאר לי, זה לחכות לפעולה המשולבת של שמן הזית וברכת השחר. מי יודע אולי עליתי על סטארט אפ חדש?

 

 

* * *

זאב שמילוביץ

תא"ל אהרון דוידי מצטרף לרשימת הז"לים

בשנת 1953 (לפני 59 שנה), ופחות מחמש שנים מהקמת המדינה, הועבר (לא התנדב ולא בטיח) סרן אהרון דוידי ליחידת הצנחנים, גדוד 890, לאחר שירות של שנתיים כמדריך, מ"מ ואף מ"פ בבה"ד 1 (קורס קצינים). ב"גדוד" היו אז שתי פלוגות, פלוגה א' ופלוגה ב', ועם פלוגת המפקדה וביה"ס לצניחה, יחד 250 איש.

המג"ד היה סא"ל יהודה הררי, שהקים את הגדוד שנה וחצי לפני כן כיש מאין, מ"פ א' היה רס"ן מרסל טוביאס, ואילו הקצין החדש, סרן אהרון דוידי, התמנה למפקד פלוגה ב' שכונתה ב' השחורה וגם ב' הוותיקה – אוסף של "טיפוסים", עולים חדשים ממרוקו, עיראק (אדוארד דוד), תורכיה, רומניה, הונגריה, בולגריה (ג'קי קונפורטי), מעורבים עם ילידי הארץ, בני כרם התימנים (דנוך), שכונת התקווה (קובה), תל אביב הישנה (שמשון בר נוי), ירושלים (ירמי ברדנוב) ואף טבריה (זיתוני האיום").

כדי לפקד על פלוגה כזו היה צריך להיות מנהיג אמיתי, עשוי ללא חת, הן כנגד האויב הערבי ובמיוחד כנגד חבורת האינדיבידואליסטים וההרפתקנים של פלוגה ב'.

מבין כל "הפסיכים" העולים החדשים, התבלטו "הפסיכים" ילידי הארץ – עובד לדיז'ינסקי, יואב שחם, ירמי ברדנוב, מיכה קפוסטה, סעדיה אלקיים ואריק זיידמן – חבורת הז"לים, עם צורי, ארול, פיחוטקה, עוזה ומאיר הר ציון, יבדל"א.

מבלי לתכנן ומבלי להרגיש נוצר במידבר היבש הצה"לי של אז, גדוד עם אנשים מיוחדים ומפקדים עוד יותר מיוחדים, גדוד של קיבוץ גלויות גדוד של "אינטרגרציה" עוד לפני ששמעו על המילה הזו, כאשר לכל אחד מהשמות שהוזכרו חייבים להוסיף את התואר "האגדי", יהודה הררי האגדי, מרסל טוביאס האגדי, ירמי ברדנוב האגדי – ובראש כולם, אהרון דוידי האגדי אגדי!!! המפקד הצנוע שאף פעם לא צעק, תמיד עמד בפרץ ואף פעם לא כשל.

דוידי, יחד עם אריק שרון, רפול, ומרסל טוביאס, יצרו אווירה של חברות ומשמעת בין חיילים ומפקדים שאין לה אח ורע  בשום מקום בעולם, לא בצה"ל ולא בצבאות אחרים, אווירה שהיתה כנראה אחד מסודות ההצלחה של הגדוד, גדוד הצנחנים היהודי הראשון 890, גדוד הנפילים הבלתי מנוצחים.

מבין חמשת המובילים והמעצבים של רוח הצנחנים, אריק שרון, מרסל טוביאס, מוטה גור, רפול ואהרון דוידי, נותר דוידי עד שבת, 11.02.2012 – "אחרון המוהיקנים" ועכשיו גם הוא לא.

בהצדעה לאהרון דוידי ולכל הצנחנים של אז, החיים והמתים!

זאב שמילוביץ

צנחן משנות החמישים

מחבר הספר "בין הנפילים"

 

 

* * *

זרובבל גלעד

לילדה ביער

לחן: דוד זהבי

 

צוחקת צמרת היער

מול לֶטֶף מוּפז של חמה;

באחו מעבר לדרך

רועת אווזים נרדָּמה.

 

ועבים מפליגות ברקיע

קילון על הבאר מדדֶּה;

איכר בחולצה מָאֳדֶמת

אוֹלם אלומות בשדה.

 

ילדתי צלולת העיניים,

ילדה זהובת הצמה,

אל תתני לו לקסם הגויי

למשוך את ליבך בעורמה.

 

הדלי על הבאר מטפטף לו,

צחוקך מלבלב בחורשה –

האיכר בשדה מתמתח;

רעה שתיקתו וקשה.

 

הדלי על הבאר מטפטף לו

באחו רוֹגזָה הרועָה;

הבאר, השדה והיער,

לא לך הם, לא לך, הזרה.

 

ילדתי צלולת העיניים,

ילדה זהובה וּרְנוּנָה –

מתחת לקסם הגויי

מאכלת רוצחת טמונה!

 

* * *

נורית גוברין

"לילדה ביער" (שיר)

סיפור של טעויות

פורסם לראשונה בכתב העת לספרות "גג", ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל.

חורף 2011, גיליון 25, בעריכת ד"ר חיים נגיד.

 

א. החידה – מי הוא אספעם?

לאחרונה נתבקשתי על ידי לאה היין (טביב) בתו של הסופר מרדכי טביב, לכתוב "אחרית דבר" למהדורה החדשה של ספרו 'כערער בערבה', שהופיע לראשונה בשנת תשי"ז/1957 בהוצאת ספריית פועלים.

כשחזרתי לספר לאחר שקראתיו לראשונה עם הופעתו, נתקלתי בציטוט של בית שלם מתוך "פזמון חדש, שהיו מלמדים לו בבית ויעוּדוֹ של הנוער העובד", שאותו מצטט לעצמו יחיא, גיבור הספר "בינו לבין עצמו". תוך כדי ציטוט הוא מזכיר גם את שמו של "אותו בעל-השיר", נותן בו סימנים, ומכנה אותו: "אספעם" (עמ' 70).

זכרתי את מילות השיר, שגם אני שרתי אותו בזמנו, בתנועת הנוער, אמנם לא בתנועת "הנוער העובד" כמו יחיא, אלא "בתנועה המאוחדת", אבל לא זכרתי את שם מחברו. תהיתי: מי מסתתר מאחורי הכינוי "אספעם"? מדוע מתייחס אליו המחבר בעוינות, או לפחות מסתייג ממנו?

פניתי, כמובן, לאליהו הכהן, מי שכל התשובות בעניין הזמר העברי נהירות לו (8.3.2011) וקבלתי ממנו, כצפוי, תשובה מלאה ומפורטת על מחבר השיר, על נסיבות כתיבתו ועל מי שהשיר נכתב עליה. שאלתי ותשובתו של אליהו הכהן פורסמו מעל דפי 'חדשות בן עזר' (גליון 625 מיום 10.3.2011). 1

מכאן, החל גל של תגובות נרגשות ומרגשות הקשורות בעיקר במחבר השיר, בנסיבות כתיבתו ובגיבורתו, בעיקר בגיליונות ההמשך של 'חדשות בן עזר' אבל גם ב'הארץ'. חשתי שנגעתי באיזה עצב נסתר, שהיה סמוי ובלום, וכעת נפרץ והתגלה. מה גם שהתברר, מבלי משים, שהייתה גם עילה אקטואלית מאד לפרץ רגשות זה. (ראו בהמשך)

כשקראתי את העדויות על מחבר השיר,  נסיבות חיבורו, וגיבורתו, בהקשרים ההיסטוריים, וכשניתחתי את הופעתו של השיר והיחס למחברו בספרו של מרדכי טביב 'כערער בערבה', התבררה לי שרשרת הטעויות הקשורה בשיר זה, שראשיתן עם חיבורו של השיר והמשכן בפרשנות שניתנה לו בספר.

 

ב. העובדות

וזה סיפורו של השיר, כפי שכתב אליהו הכהן, במכתבו אליי מיום 10.3.2011, שפורסם, כאמור, ברבים גם ב'חדשות בן עזר': "השורות שאת מצטטת לקוחות מן השיר 'לילדה ביער' שחיבר זרובבל גלעד, איש עין חרוד, והלחין דוד זהבי, איש נען. את סיפורו של השיר הבאתי בתוכנית הטלוויזיה 'על הדשא' שנערכה במעין חרוד בקיץ 1980. בסוף שנות השלושים, ממש ערב מלחמת העולם השנייה, יצא זרובבל לפולין בשליחות תנועת 'החלוץ'. תוך כדי מסעו בקהילות היהודיות, ובעיקר בקרב צעירים וצעירות, פגש בנערה יפהפייה וזהובת שיער שלבו יצא אליה. ריח מלחמה המתקרבת כבר הורגש באוויר. והוא השקיע מאמצים רבים כדי לשכנעה מהר ולעלות ארצה, אך הדבר לא עלה בידו. היא נראתה לו כשבוייה בקסם הפולני, הגויי. עם שובו משליחותו חיבר את השיר, שנודע גם בשם 'צוחקת צמרת היער', שבו חזה את העומד להתרחש והזהיר אותה כי 'מתחת לקסם הגויי מאכלת רוצחת טמונה'.

ואכן, כעבור זמן קצר פרצה המלחמה ומאז לא שמע עליה. לתומו סבר כי נספתה בשואה.

באותה תכנית טלוויזיה ליד המעיין בעין חרוד, הוא הופתע לפגוש אותה, כארבעים שנה לאחר שנפרד ממנה, בפגישה מרגשת מאין כמוה. אגב, הנערה גיבורת השיר, שנשבתה ב'קסם הגויי' היא ברונקה קליבנסקי, [ - - - -]". מן ההמשך הסתבר, בצירוף מקרים, שרק המציאות יכולה לזמן אותו, שברוניה קלבנסקי נפטרה "למרבה הצער" - כפי שכתב אליהו הכהן – " לפני ימים אחדים." 2 ברונקה קליבנסקי נפטרה בפברואר 2011, זמן קצר לאחר שאני, לפי תומי התחלתי להתחקות אחר כותב השיר ונסיבות כתיבתו, כאחד מאותם זימוני מקרים מפתיעים, שרק המציאות יכולה ליצור אותם. 3

והרי תמצית קורותיה של ברונקה קליבנסקי, שהשיר חובר עליה ולמענה. 4 ברונקה קליבנסקי לבית ויניצקי נולדה בשנת 1923 בגרודנו שבפולין. בתקופה השואה היתה חברת המחתרת היהודית בגרודנו. עברה לביאליסטוק שם התחזתה לפולניה והיתה בין מקימותיה של מעבדה לתעודות מזויפות. בתפקידה כקשרית הבריחה נשק, ידיעות, תעודות, מזון ותרופות בין גטאות וארשה, ביאליסטוק וגרודנו. לאחר האקציה הגדולה בגטו ביאליסטוק בראשית 1943 עסקה בעיקר בקניית נשק ובהברחתו. התכתבה עם מפקד המחתרת בגטו מרדכי טננבוים-תמרוף. שרדה בזכות המראה הארי שלה ותעודותיה המזויפות. המשיכה לסייע לפרטיזנים באזור עד שחרורו ביולי 1944. בשנת 1949 עלתה לישראל, עבדה והתנדבה ב"יד ושם". פירסמה וערכה ספרים ומאמרים רבים בנושא השואה. ברונקה קליבנסקי נפטרה בפברואר 2011. 5

 

ג. הטעות הראשונה

הטעות הראשונה: שיר אזהרה למי שלא היה שום צורך להזהירה. זרובבל גלעד ראה לעיניים, שפט והזהיר, ולא חש במה שחבוי מתחת לפני השטח, במיוחד בכל הקשור בנערה שאותה פגש. על אף הטעות האישית, צדק זרובבל גלעד "בגדול", באזהרתו הכוללת מפני הבאות לכל הנשארים בפולין. 

אלה הרמתי, בתו של זרובבל גלעד, הוסיפה עוד פרטים לדיון  ב'חדשות בן עזר' (כ"ה באדר ב' תשע"א/31.3.2011): ["בפגישה זו ['על הדשא'] נודע לראשונה לברונקה שאבי חיבר עליה שיר, מיד כאשר שב לארץ משליחותו, והיא נשארה שם בתופת הנוראה. אבי זרובבל הופתע לשמוע, באותה תכנית, שהתיאור שתיאר את התנהגותה של ברונקה בשיר לא היה נכון כלל וכלל.

ברונקה סיפרה לו, ששם ברכבת, כאשר פגש בה, היא צחקה עם הגויים כאחת מהם, רק כדי להסוות את מוצאה היהודי, והיא לא נתנה 'לקסם הגויי למשוך את ליבה בעורמה', כפי שכתב בשיר וחשב בטעות.

[ - - - ]"  

עדות זו יחד עם אחרות מגלות שברונקה קליבנסקי, לא ידעה שנכתב עליה שיר. זרובבל גלעד לא ידע שהיא ניצלה מן התופת ועלתה לארץ. אבל  ובעיקר: זרובבל גלעד פירש, כאמור, לא נכון את התנהגותה באותה פגישה עמה בפולין. טעותו היתה בכך, שחשב שהיא רואה את עצמה כחלק מן העולם הגויי ומזדהה עמו, ואילו היא התנהגה כך, "כדי להסוות את מוצאה היהודי." למעשה, פירוש מוטעה זה להתנהגותה, הוא שהוליד את שיר-האזהרה הזה, בעוד שבמציאות לא היה בו צורך כלל, שכן היא כלל לא נתנה "לקסם הגויי" למשוך את לבהּ בערמה. התנהגותה זו, יחד עם מראיה "הפולני", היא שאפשרה לה בימים שיבואו, לפעול במחתרת ובגלוי, ולמעשה, לשרוד.

בצרופה  ל'חדשות בן עזר', גיליון 629 מיום כ"ב באדר ב' תשע"א (28.3.2011).  פורסמו: תמונתה כבת 18 עם צמות; תמונה ממיסמך מזוייף שנשאה עימה המעיד שהיא נערה פולנייה; ותמונה משנותיה האחרונות בארץ.  מראהּ "הגויי" של ברונקה קליבנסקי, כנערה פולניה "צלולת העינים" ו"זהבת הצמה" הוא שאיפשר לה להינצל. תמונתה המזוייפת מוסיפה  לסידרת הטעויות בדמותה, שאיפשרה לראות בה נערה פולניה. טעות, שהצילה את חייה.

בדיעבד, התברר ששיר אזהרה זה, היה נכון ואף הכרחי לכלל, לציבור, לחברה היהודית כולה. 

 

ד. הטעות השנייה

הטעות השנייה היא טעות שבפרשנות השיר בפי אלה ששרו אותו בארץ ישראל. 

הנוער הארצישראלי, 6 שלא הכיר את שלושת הבתים האחרונים שלו, ושלא התעמק בהקשרו האישי וההיסטורי, שר אותו לפי תומו. הוא ראה בו שירי אידילי, תפס אותו כשיר טבע, כפרי, המתאר הווי נאה של איכרים עובדי אדמה שלווים, אי שם באירופה, שיר אהבה רומנטי, לנערה "צלולת עיניים" ו"זהֻבת צמה" – מושא-חלומותיהם של המתבגרים השרים.7 אבל השיר שתחילתו באידיליה כפרית בחיק הטבע: "צוחקת צמרת היער / מול לטף מופז של חמה; / באחוּ מעבר לדרך / רועת אוָּזים נרדמה", מזהיר מפני השאננות והאשליה, הגורמת לתרדמה, ואינה חשה באסון המאיים המתקרב אליה. אותם מעטים שכן התעמקו במילות השיר, ראו בו, שיר המזהיר בפני "הקסם הגויי" ופירשו זאת כהנחייה לאהוב את "משלנו" ולא את מי שאיננו כזה. 

בשלושה הבתים האחרונים, שכאמור, לא הושרו ולא היו ידועים, מתואר האיכר בשדה כמי ש"רעה שתיקתו וקשה"; "הרועָה" "בָּאָחוּ רוגזה" ומזהירה את הילדה שהיא "זרה" ו"הבאר, השדה והיער / לא לָךְ הם, לא לָךְ הזרה".  ובמיוחד קשות ומרות הן שתי שורות האזהרה החותמות את השיר: "מתחת לקסם הגויי / מַאֲכֶלֶת רוצחת טמוּנה!"

קליטתו של שיר זה לא הייתה שונה מקליטתם הנלהבת של "שירים רוסיים" רבים נוספים. בכלל, באותן שנים, שרו חברי תנועות הנוער בהתלהבות רבה ובתמימות ילדותית, צרור גדול של "שירים רוסיים".  המנגינה היתה עיקר, והמילים, אם בכלל שמו לב להן, לא נחשבו, ואם נחשבו ראה בהם הרוב שיר הלל למלחמתה של ברית המועצות בגרמניה הנאצית, והמיעוט -  גם שיר הלל למשטרהּ הקומוניסטי. בנוסף לכך, שרו בדרך כלל  רק בית אחד או שניים מתוכם, ולא הכירו את השירים  במלואם. כך יכלו לשיר על "החבר בודיוני" ועל "פרשים קוזקים", "על גדות הדנייפר"  ועל "מַרוּסיה" מבלי שהשָׁרים נתנו לעצמם דיו וחשבון שהמדובר בשונאי ישראל ופורעיו ושמילים אלה אינן מתאימות שיושרו בפי יהודים, גם אם הם נוער בארץ ישראל. 8

 

ה. הטעות השלישית

הטעות השלישית היא: החלפת מילה במילה.

זוהי  טעותו של מרדכי טביב במילות השיר ובפרשנותו בספרו 'כערער בערבה'. כבני דורו, הכיר טביב ושר את חלקו הראשון של השיר בלבד, ברוח פרשנותם, שראו בו, כאמור, שירי אהבה, רומנטי, אידילי, כפרי. אבל בעיקר, ראה בו שיר אזהרה-אישי, המכוון כנגד התאהבות במי שאינן "בנות-מינך" (עמ' 71).

טביב  התאים את השיר למשמעות הכוללת של ספרו, לאווירתו ולמצוקה האישית ששרוי בה גיבורו.  יחיא, גיבורו התימני,  בן המושבה ראשון לציון, מתאהב ברות, "חלוצה", ש"עיניה כטוהר תכלתו של רקיע ביום צח. וגוון שערה מתחלף עם כל פסיעה: כהרף-של-עין הריהו כיורק שלהבת אדומה, ומיד מאפיר וחוזר ומזהיב..." . הוא מדמה אותה ל"אשה מלאך" המזכירה לו את הסרט "הצפור הכחולה". תלבושתה החושפנית,  מנוגדת לכל מה שמקובל בחברה שממנה בא, אבל מושכת מאד. (עמ' 52).

המחבר של 'כערער בערבה' כועס על זרובבל גלעד, מחבר השיר "ילדה ביער", שהזהיר מפני חברוּת עם  נערה שאינה משלנו, שעיניה ושערותיה אינן שחורות כשלו. הוא רואה בשיר אזהרה המכוונת אליו אישית, כיוון שהוא התאהב בנערה כזו. בה בשעה,  בינו לבין עצמו, הוא תוהה על פשר השיר: האם מדובר בנערה שהיא "בת-יהודים" ואז "מהו 'קסם גויי'"? או שהמדובר בנערה שאינה יהודיה ואז מדוע יש לשגרהּ לארץ ישראל?! ולמעשה, אינו מוצא תשובה לתהייתו זו: לְמה בדיוק התכוון המשורר? יחיא המתעמק בשיר זה  כועס על השיר ועל מחברו, ולא פחות על עצמו, שהתאהב ברות שאינה מ"בנות-מינו", שאינה משכונתו שאינה "שחמנית" כמותן. 

תיאור הנערה הוא תיאור "ספרותי" המושפע במיוחד משני שירים שהיו מושרים אז בפי חברי "הנוער העובד" ולמעשה פופולאריים עד היום: לא רק משירו הנ"ל של זרובבל גלעד אלא גם מהשיר "רותי" של חיים חפר. 9 ההשפעה של שירו של חיים חפר היא כפולה: שם הנערה: רותי=רות ותיאורה: "כחול עיניה כשמיים"= "ילדתי כחלת העינים".  דמות דיוקנה של רות, ב'כערער בערבה', במיוחד עיניה הכחולות "כחול עיניה" (עמ' 70) ושערה שהוא ספק ג'ינג'י ספק זהוב, מתוארת בהשראתם ובהשפעתם של שני שירים אלה ובאמצעות צירופים לשוניים ישירים מהם.  

"הספרותיות" היתרה בדמותה של הנערה, באה לידי ביטוי גם במילה הנדירה, המוזרה ואף המגוחכת בצלילה: "גיחורית", שפירושה: בעלת עור-פנים ושער אדֻמים מאד, שמשתמש בה מרדכי טביב להביע את רתיעתו ממה שחשב שהוא הרקע לשיר (ראו בהמשך). 10

הבית השלישי משירו של זרובבל גלעד,  מצוטט במלואו בספר (עמ' 70). אבל הציטוט אינו מדוייק והשינוי אומר דרשני. במקור: "ילדתי צלוּלת העינים" ואילו אצל טביב: "ילדתי כְּחֻלַּת העינים". 11 אין לדעת אם השיבוש  מקורו באי הדיוק שהיה רווח בקרב מי שכך שרו את השיר בסביבתו של טביב, או שההחלפה  של "צלולת העינים" ב"כחֻלת העיניים" היתה מכוונת כדי להגביר את הניגוד העדתי,  תוך התאמה לרוח הדברים בספר, שבו מודגש מאד הניגוד בין הנערות "השחמניות בנות-מינך, בשכונתך", שהן "שחורות-עיניים" ו"שחורות-צמה"(עמ' 71). 12

 

ו. הטעות הרביעית

הטעות הרביעית היא כפולה: טעותו של מרדכי טביב בפרטים על מחברו ובנסיבות כתיבתו של השיר.

ייחוס הפרטים הלא נכונים למחבר ולנסיבות כתיבתו של השיר, מחוסר ידיעה, מתוך ידיעה מוטעית, או במכוון, הגבירו את  הביקורת העויינת עליו ועל השיר. בכך שירת את אחת מטרות הספר: העצמת רגשות האשמה של יחיא התימני על כך שהתאהב באשכנזיה.

מרדכי טביב שהחליף מילה אחת בחברתה, הגדיל  בכך את "הפער העדתי". הוא גם פירש את השיר על פי שלושת בתיו הראשונים בלבד, ובכך לא רק שהחמיץ את משמעותו, אלא הבין אותו באופן מסולף, בניגוד למילותיו ולכוונתו של מחברו, ולא פחות בניגוד למציאות העובדתית ההיסטורית.  בהמשך להבנה מוטעית זו, תיאר בעוינות את מחבר השיר, וייחס לו מעשים וכוונות שלא היו ולא נבראו. אספעם – שמו הבדוי של מחבר השיר זרובבל גלעד, על אף משמעותו החיובית, יש בו יותר משמץ של עוֹיְנוּת, ביקורת ובעיקר  אירוניה. השם  שאינו מנוקד, רומז לשמו האמיתי של מחבר השיר: זרובבל. זרובבל המקראי, עמד בראש השבים מן הגולה לארץ בתקופת שיבת ציון ובניית בית המקדש השני. טביב מכנה אותו: אָסָפְעָם, כרמז לתפקידו ההיסטורי של זרובבל המקראי: אסף את העם; קיבץ את העם; החזיר את העם מן הגולה לארצו.   13

זה הרקע לשיר ולמחברו כפי שמתאר יחיא לעצמו, לאחר שהבית השלישי מתוכו מובא במלואו: "נזכר היה פזמון זה ומתבדח בינו לבין עצמו על אותו בעל-השיר, שהוא, יחיא, מכירו פנים-בפנים, לפי שהוא אחד מגדולי הנוער העובד, והוא מבני עמק יזרעאל, 14 ושמו אספעם, בשעתו שלחוֹ המרכז של הנוער העובד לחו"ל, על מנת שיכשיר נערים ונערות יהודים לעלות לארץ-ישראל. אלא שניכר היה, שבמקום לעסוק באותה מלאכה, היה מחזר אחר גיחורית אחת, בת-יהודים, שנתעסקה עם ערל אחד. וכיוון שכך, היה מְרצה אותה ומפייסה ומפזם לה אותו פזמון כנ"ל. ולא נחה דעתו, עד ששלחוֹ לאותו פזמון לארץ-ישראל, והללו הדפיסוהו בעתונים, ועכשיו היו מלמדים אותו בבתי-הוויעוד של הנוער העובד, ולכל מקום שאדם הולך, הוא שומעו – בבית וברחוב, בקול ובשריקה, במקהלות וביחידות, בגעיה ובהשתפכות-קול." (עמ' 70).

אמנם, אין מחבר מחוייב ל"אמת היסטורית" והוא יכול לשנות את "העובדות" ולהתאימן לרוח יצירתו ולמשמעותה הכוללת, בתנאי, שיהיה עקבי ויסווה את המציאות מאחורי מסכה בדיונית.  טביב בחר בשתי דרכים מנוגדות. מן הצד האחד בחר בדרך הבדיון, בכך שלא הזכיר את מחבר השיר בשמו המפורש,  נתן לו שם בדוי, הקנה לו חיים חדשים, ובכך שיחרר את עצמו מן  הכפיפות לעובדות. מן הצד השני, בחר ב"אמת ההיסטורית", בכך שהביא  בית אחד מתוך השיר במלואו, ככתבו וכלשונו, תוך שינוי מילה אחת בלבד בתוכו. 

בהמשך "מתנצח" יחיא, בינו לבין עצמו עם "אספעם" שהוא מזדהה עמו. הוא אף מאשים אותו בכך ש"אם כבר זנחת את שליחותך, על מנת לחזר אחר נקבות ולפזמן להן פזמונות שאתה משגרם לארץ-ישראל, היה עליך לחזר אחר אחת, בת יהודים, שהיא 'שחורת-עינים' ו'שחורת-צמה', שאם כבר גוי-גיחור מחזר אחריה אתה מזהירה מפניו ופודה אותה מקסמו כביכול" (עמ' 71).

התנצחותו עם אספעם, היא, למעשה, התנצחותו עם עצמו, שכמותו, מחד גיסא,  "נשתכח מהם – 'שחורה אני ונאוה'" (עמ' 71), אבל מאידך גיסא הוא נזכר בדוד המלך, שהיה "נער אדמוני" ו"יפה עינים" ובעיקר "מזרעה של מואביה היה, מזרעה של רות..." (עמ' 71). ההתלבטות  הנשארת ללא פתרון, מוסיפה על אותה התחבטות פואטית שבין בדיון למציאות. המאפיינת את הספר. 

בהתנצחות זו בינו לבינו שאינה מובילה לשום מקום, רואה יחיא לעצמו פעם זכות ופעם חובה. לאחר שרות עזבה אותו בפתאומיות וללא הסבר (עמ' 61), ממשיך יחיא לפנטז  לעצמו את חייו עמה לאחר "נישואיהם" (69). "כחול עיניה" מבליט את המרחק בינו לבינה, ובעיקר בין "האשכנזים" שהיא "נציגתם" בעיניו לבין "התימנים" שהוא נמנה עימהם: "אשכנזים אלו – הכול בארץ ישראל להם ושלהם: יישוב וממון, ומאכל ומשתה ובית-הספר והגימנסיה והאוניברסיטה והכול-בכול – גוף ונשמה." (עמ' 70). בהמשך הוא  מדמה לעצמו את חייו המשותפים עם רות, כמי שפעם מושלת בו ופעם הוא מושל בה. (עמ' 72). חלומותיו, שאין לו שליטה עליהם, מייסרים אותו, והוא רואה את עצמו "כערער בערבה" ו"בלבו עצבות גדולה". (עמ' 74).

במציאות, כאמור, לא ידעה ברונקה קליבנסקי שנכתב עליה שיר, שלא כפי שתאר טביב, שאספעם היה "מפזם לה אותו פזמון כנ"ל". וכן, השיר חובר, כפי שהעיד אליהו הכהן,  עם שובו של זרובבל גלעד לארץ ישראל, ולא בגולה, כפי שכתב טביב.  ובעיקר,  ספק גם עם יתר הפרטים בסיפורו נכונים, כגון, שאספעם, במקום להכשיר נערים ונערות לעלות לארץ ישראל"  חיזר אחרי אותה "גיחורית אחת, בת-יהודים", ושהיא מצדה "נתעסקה עם ערל אחד" (עמ' 70), ומטרת שירו להזהירה "מפניו" כדי לפדות  "אותה מקסמו כביכול" (עמ' 72). במציאות, כאמור, לא היה צורך "לפדות אותה" כיוון שהיא הייתה מודעת ל"קסם הגויי" ולא הלכה שולל אחריו בשום שלב מחייה.

 

ז. הטעות החמישית

הטעות החמישית הייתה בהערכה המוטעית של יחיא גיבור 'כערער בערבה', את הרגשתה של רות אליו. בשלב זה, לא הייתה זו אהבה  הדדית אלא התאהבות חד-סטרית מצדו בלבד.

רות שהסעירה את רוחו ואת גופו של יחיא, נעלמה מעולמו לפתע, זמן קצר לאחר שנפגשו. מכיוון שהסיפור מסופר מנקודת מבטו של יחיא בלבד, יש לשער שהייתה זו התאהבות חד-צדדית, והיא אפילו לא הייתה מוּדעת לסערה העזה שחוללה בנפשו.  לא כן יחיא. הפגישה עמה הייתה פגישה גורלית בשבילו. דמותה המשיכה ללוות אותו בכל אשר הלך. הספר מסתיים בסוף פתוח ודרמתי.  יחיא הבודד המשוטט על שפת הים בתוך "ההמון ההומה", רואה לפתע "צד של פנים – מוכרים וקרובים ואהובים": "קהל רב הפסיק בינו לבין בעלת אותן פנים, אך יחיא, בגשמותו הכפרית, היה מדחק בכתפיו ובמרפקיו ופושט רגליו: 'רות! רות!' – היה מצעק ורץ..." (עמ' 323). אין לדעת אם אכן הייתה זו רות, או שמא טעה בזיהוי; ואם הייתה זו רות האִם ואיך נמשכה מערכת היחסים ביניהם?

אם היה מרדכי טביב מצליח, כפי שתכנן, להמשיך את סיפורם של יחיא ורות בחלק השלישי של הטרילוגיה "אילן ברוח", יש לשער שהקורא היה יודע, מה עלה בגורלם ואם הצליחו בחייהם המשותפים. "אלא" -  כפי שכתב יוסף הלוי, חוקרו המובהק  - "שמחשבה זו לא באה לכלל מעשה". 15  מחלק שלישי זה,  ראה אור פרק אחד בלבד: "יחיעם ו.... רות". 16  בסיפור זה, שפורסם בכתב-עת לנוער, ולוּוָה בציוריו של יוסף שטרן, שינה יחיא את שמו  "התימני" לשם "עברי": יחיעם. כעת, יחיא ורות הם זוג אוהבים, ומקיימים את  מצוות "מזיגת גלויות" כהלכתה: ה"'לבנה' נותנת כף ידה בכף ידו" של "השחור", "בריש גלי ולאור היום". 

 

הערות

1.       תודה לאליהו הכהן על הפרטים על שיר זה, שיש לו היסטוריה מרתקת. דבריו, בתשובה לשאלתי, מאהוד בן עזר (9.3.2011) פירסם אליהו הכהן  ב'חדשות בן עזר'  גיליון 625 מיום.10.3.2011 את מילות השיר בצירוף הסיפור שמאחוריו. פירסום זה עורר  גל של תגובות נרגשות, מעל דפי 'חדשות בן עזר', ( גיליונות 627; 629; 631) ועוד.

2.      עליה ועל חלקה במרד גיטו ביאליסטוק ראו בוויקיפדיה, ב"יד ושם", בפרוטוקול של "חברי המחתרת" בגיטו ביאליסטוק מן הישיבה שהתקיימה ב-27.2.1943, שחזר ופורסם ב'חדשות בן עזר', גיליון 630, כ"ה באדר ב' תשע"א (31.3.2011), וכן באתרי האינטרנט השונים. אורי דרומי במדורו  ב'הארץ', מיום 4.3.2011 הספיד אותה. הספדו חזר ופורסם ב'חדשות בן עזר', גיליון 629 מיום כ"ב באדר ב' תשע"א (28.3.2011). בצרופה לאותו גליון פורסמו: תמונתה כבת 18 עם צמות; תמונה ממסך מזוייף שנשאה עימה המעיד שהיא נערה פולנייה; ותמונה משנותיה האחרונות בארץ.  על כך הגיבה הדסה גרסון, במכתב למערכת 'הארץ', מירושלים מיום 18.3.2011, ובמקביל גם 'בחדשות בן עזר'. בין השאר הגיבו גם: ישראל שֶׁק; אורי הייטנר; רזיה אילן; פוצ'ו.  

3.      גם זו אולי הסיבה לתגובות הרבות והנרגשות על שאלתי ותשובתו של אליהו הכהן על השיר.

4.      בוויקיפידה, כאמור, פרטים מלאים מתוך "יד ושם",  ועוד שם ובאתרי האינטרנט.

5.      פרטים נוספים גם ב'חדשות בן עזר' הנ"ל, מארכיונים ומזיכרונות אישיים. 

6.      זוהי עדותי האישית, הנתמכת בעדויותיהם של חבריי ששרו בזמנו את השיר בתנועות הנוער.

7.      המשיכה לנערה-אשה הזרה, הגויה, מעולם אחר, יש לה מסורת ספרותית ארוכת שנים בספרות העברית. כגון:  בסיפורי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, "מעבר לגדר" של ביאליק, "אהבה זרה" של אשר ברש, סיפורי ג. שופמן – אם להזכיר ארבע דוגמאות  מתוך רבות מאד. למעשה, אין כמעט סופר מסופרי "דור התחייה" שהנושא נעדר מיצירתו.

8.       אמנם בהמשך השיר "על גדות הדנייפר", מדובר בפרשים הקוזקים ש"בפשיסטים מכים", וזו אולי, "ההצדקה" להתלהבות שבו שרו שיר זה, ודומיו, מתוך הזדהות מלאה עם הצבא הרוסי ועם ברית המועצות הנלחמים בגרמנים, אבל בכל זאת... ובעיקר: "פרשים קוזקים" אלה היו "מגדודי בדיוני-יוני". סמיון בודיוני, נודע באכזריותו כלפי אויביו, כלפי אזרחים ובמיוחד כלפי יהודים במלחמת האזרחים שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1920).  בנוסף על עדויותיהם של הנפגעים היהודים, תיעד גם יצחק באבל את אכזריותו זו. (ויקיפידה: ערך "סמיון בודיוני").  עד כמה שידוע לי, אותן שורות המדברות  על "פרשים קוזקים בפשיסטים מכים" לא היו מושרות, וקרוב לוודאי שאף לא היו ידועות. השָׁרים הסתפקו בבית הראשון ובפזמון החוזר שלו. כל פרשת "השירים הרוסיים", ומילותיהם, כחלק מהרפרטואר הארצישראלי והישראלי מאז ועד היום, עדיין מחכה למחקר מעמיק.

9.       אליהו הכהן, בתשובה לשאלתי, כתב (8.5.2011): "המילים של השיר 'רותי' חוברו ע"י חיים חפר בשנת 1947 [ - - - ] והותאמו לשיר רוסי ששמו בתרגום עברי: "הנה שלישיית הדואר דוהרת". הוא כתב את מילות השיר על פי הלחן הזה,  אך תוכנו של השיר הרוסי המקורי הוא כמובן שונה לחלוטין. מחבר השיר הרוסי המקורי ומלחינו טרם זוהו בבירור. התחילו לשיר את השיר מיד, תחילה בפל"ים, בפלמ"ח ואחר כך בתנועות הנוער."

10.   גיחור. על פי מסכת בכורות ז ו. אבן שושן המביא פירוש זה מצטט את מרדכי טביב כאסמכתא לדרך השימוש במילה זו.

11.   על שיבוש זה כתב לי אליהו הכהן (8.5.2011): "יתכן שבסביבתו של מרדכי טביב שיבשו את 'צלולת' והפכוהו ל'כחולת'. התימנים, ככל הזכור לי, הוגים את המילה 'צלולת' כ'סלולת'."

12.   במקור ובציטוט בספר: "ילדה זְהֻבַּת הצמה".

13.   השם אינו מנוקד במקור, ויש לשער שכך צריך לנקדו ולבטאו. אחד הפירושים לשמו: זְרוּי בבל, כלומר גולֵה בבל: מי שהתפזר בגלות חייב  לחזור ולהתאסף בארץ.

14.   זרובבל גלעד נולד בבנדרי שבבסרביה, בשנת 1912, הגיע לארץ כילד בשנת 1922 לעין חרוד, ונמנה עם ילדי הקיבוץ הראשונים. ומאז, ועד מותו בשנת 1988 חי בעין חרוד. היה פעיל ב"נוער העובד", שליח "החלוץ" לפולין וחבר המטה הארצי של הפלמ"ח, מחבר המנונו ועוד הרבה. במכתב תשובתה, מיום 17.3.2011,  של תרצה פלד, בתו של זרובבל גלעד, לשאלתי, על הקשרים בינו לבין מרדכי טביב, כתבה: "אין לי כל זיכרון על קשר בין אבי לבין מרדכי טביב."

15.  יוסף הלוי 'עם הזרם ובאפיקיו', הוצאת המכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח בשיתוף עיריית ראשון לציון, תשמ"ח, עמ' 231. בספר מחקר מפורט על כלל יצירתו של מרדכי טביב בתוכה גם על 'כערער בערבה'.

16.  מרדכי טביב. "יחיעם ו.... רות". 'עתידות. רבעון לנוער', העורכים: שמשון מלצר, ד"ר בנציון בנשלום, חורף תשי"ז, עמ' 21 – 31. ניתוח מפורט של הפרק חורג ממסגרת זו. תודה לרחל ורדיגר-סטפק על איתור הסיפור.

 

הנספחים בחוברת "גג" עצמה:

השיר: "לילדה ביער" [מנוקד].

תמונותיה של ברונקה קליבנסקי

תמונות: זרובבל גלעד ומרדכי טביב

 

* * *

בית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי

  אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

הזמנה

מסיבה ספרותית לכבוד הופעת ספרה של

פרופ' נורית גוברין

אהרן מגד: חסד החיים

דיוקנו של בן-הארץ כסופר עברי

מתווה לביוגרפיה (תר"ף-תש"י/1950-1920)

יום שלישי, כ"ח בשבט תשע"ב (21.2.2012) בשעה: 20:00

בית הסופר,  רח' קפלן 6, תל-אביב

מנחה: גדעון טיקוצקי

ברכות: הרצל חקק – יו"ר אגודת הסופרים

משתתפים:

הסופר אהרן מגד

פרופ' נורית גוברין

המשורר רוני סומק

העורך אלי אייל

הסופרת יעל מדיני

המשוררת יערה בן דוד

תוכנית אמנותית: תיאטרון נוצר מתוך ההצגה "ערבה" עפ"י אהרן מגד.

 מוסיקה ושירה: בועז ברקת. עריכה ובימוי: דלית מילשטיין.

הכניסה חופשית

הספר יימכר בערב זה בהנחה

 

 

* * *

משה הכהן

הנדון: הנשמות הטובות שלנו

מכובדי,

הולכים וגוברים אצלנו הקולות להגשת סיוע הומניטארי למורדים בסוריה ומקלט מדיני לפליטים העלאווים העומדים להגיע במנוסתם על נפשם לגבולותינו. למה לא, אם אנחנו מוכנים לקלוט עשרות אלפי אפריקנים, אז למה לא סורים?

יש בכל זאת הבדל קטן, הסורים הם אוייבינו בנפש מזה עשרות שנים. הם התייחסו באכזריות בלתי רגילה לשבויים שלנו. ראיתי אותם בטלוויזיה מכנים אחד את השני בשמות גנאי, "אתם יהודים, תלכו להילחם נגד ישראל!" – השנאה אלינו היא תהומית.

אנחנו כמובן לא נרד לרמתם ונושיט להם סיוע הומניטארי ומקלט מדיני. ובכל זאת יש לזכור שהגישה הזאת איננה הדדית, ולו היה המצב הפוך הם היו שמחים לאידנו ומזנבים בנו. לא בחסידי אומות העולם עסקינן. אינני בטוח שמגיע להם חיבוק חם. אין ספק שהם יפרשו זאת כחולשה ויבוזו לנו.

רבותי, כאן לא שווייץ, כאן המזרח התיכון, וכאן העיקר הוא הכבוד, הווי אומר נקמה ושמירת טינה עד סוף הדורות.

אולי הגיע הזמן להשתלב במרחב לפני שניפלט ממנו. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

אהוד: שוויץ? מקלט? הצחקת אותנו! כלום יש צורך להזכיר כיצד השוויצרים סגרו באכזריות את גבולותיהם בפני פליטיה יהודיים בתקופת השואה והותירו אותם בידי הרוצחים הנאציים?

 

* * *

אסתר ראב / שני שירים

תפילה אחרונה

אַל תַּעֲשֵׂנִי טוֹבָה כָּל כָּךְ

וְדַלָּה וּמְרֻשֶּׁשֶׁת,

וְרֵיקָה,

"וְיוֹדַעַת לִפְנֵי מִי אַתְּ עוֹמֶדֶת"

אַל תַּאֲפִיל יָמַי הָאַחֲרוֹנִים

אַל תְּרוֹמְמֵנִי,

וְאַל תַּעֲשֵׂנִי

עֲנָוָה כָּל כָּךְ,

וְאַל תִּתְּנֵנִי

לְבָרוֹת

לְכָל חֵלֵכָה,

לְכָל זָב,

הַיְשֵׁר גֵּוִי,

וְאַמֵּץ קְרָבַיי;

תֵּן לִי לִתְלֹשׁ נַרְקִיסִים

בִּשְׁמוּרַת-גַּנְּךָ

הָאֲסוּרָה,

לְזָרְקָם לָרוּחַ,

וְלוּ רַק פַּעַם אַחַת

כְּאִילוּ עוֹד מָלֵא הָאָסָם

כָּל-טוּב;

תֵּן לִי לְהַרְגִּישׁ

בְּשַׂקֵּי-שְׁקֵדִים

מַזִּילֵי רֵיחַ רִכְפָּה

בַּמִרְפֶּסֶת;

וּבְרֵיחַ-תִּירוֹש,

בַּעֲגָלוֹת

מְלֵאוֹת-עֵנָב

בֶּחָצֵר.

 

1971

 

כבר פגשתיך פעם

[לראובן שהם]

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

לִפְנֵי זְמַנִּים

אֲשֶׁר לָעַד

כְבָר אָחַזְתָּ בְּיָדִי

בְּמַגָּע לֹא מִכָּאן

כְּבָר נָחוּ עָלַי –

עֵינֶיךָ

מִבֵּין עַרְפִלֵּי מִשְׁקָפַיִם:

דְּמָעוֹת וּצְחוֹק –

כְּבָר תִּמֵּר

הַגּוּף הַזֶּה

בְּגַן-חַיַּי

הַטְּרוֹמִי,

לְמַעַן חֲצוֹת

בְּמַעְגְּלֵי-מַזָּלוֹת

גּוָֹרל-יִחוּדִי,

בּוֹדֵד.

 

1973

 

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

 

חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה

 

2. 1971, "כבר פגשתיך פעם" – ראובן שהם,

"תפילה אחרונה", 1972 [חלק שני]

 

מדי פעם מבקרת אסתר למשך יום או יומיים בתל-אביב. תחילה היא מתאכסנת במלון זול וישן, באחת הסימטאות שמדרום לרחוב גאולה, סמוך לרחוב אלנבי. היא מודיעה לי על בואה ואנחנו נפגשים בקפה "עטרה" המצוי בקרבת מקום. בראשית 1974 אני יוזם פגישה בינה לבין דורה ונחום גוטמן, שאותם לא ראתה זה עשרות שנים. באותה תקופה היא נפגשת גם עם יצחק בצלאל, עורך "משא", שמעריך מאוד את שירתה. לאחר שהמלון נסגר היא נוהגת להתאכסן במלון "ריביירה" בפינת אלנבי-הירקון, שהיה פעם ביתו של אוסישקין. בעיני אסתר יש לאזור הזוהר של פעם, והיא אינה שמה לב לזונות המסתובבות למטה.

 

אל המרפסת הפינתית של חדרה בקומה השנייה, הפונה לים, אני מביא את דן צלקה, שמתרשם מאוד ממנה ומשירתה, ולימים מספר על אותה פגישה:

פגשתי את אסתר ראב בשנת 1971, יחד עם אהוד בן עזר, במלון "ריביירה", מלון שנמצא בפינת הירקון-אלנבי, קרוב לשפת-הים. זהו מלון, שתוכנן כפי הניראה לפי הכלל שביאליק ביקש מהארכיטקט שלו לנקוט: שיהיה מזרחי מבחוץ, ובפנים קומפורט מערבי. המלון ניראה נאה למדי. בחוץ קשתות ולוג'ה חצי-מזרחית חצי-איטלקית. מלון נחמד. ישבנו על המרפסת. מה שאמרה לי זורה אולי אור על שירתה. קודם כל, כדי לאפיין את ארץ-ישראל של שנות העשרים, היא אמרה: "האם ישבת פעם בשדה והתבוננת בסרט קולנוע? ככה זה היה פעם. שדה גדול, הכל ריק, שיחים, עננים, לילה... ורק על פיסת בד קטנה הוקרן משהו, אנשים, חיים מסויימים." היא דיברה על כך זמן רב, וזאת היא שבחרה את הנושא.

דבר שני ששמתי אליו לב, היה שהיא הסתכלה בסקרנות רבה בגברים הצעירים שנכנסו להול ולקפה של המלון.

דבר שלישי: אהוד סיפר לה, כניראה, שהגעתי לכאן לא מזמן, והיא הביעה דאגה והסתכלה בי בתשומת-לב. היא בחנה אותי – האם אני יכול להסתדר במקום כה קשה? היא ראתה את החברה שלנו כחברה קשה מכל הבחינות. קשה לחיות כאן, קשה לשלוט, קשה להשיג דברים, צריך להיות מומחה גדול להתקיים, להישרד.

 

*

ראובן לאסתר:

במשק עוד חסרים למעלה ממאה איש – שהם הם נושאי המשא במשק, וחסרונם מעיק מיום ליום לא רק בגלל המחסור בידיים עובדות ומקצועיות אלא מועקה נפשית של נשים צעירות ועצבניות המעצבנות את ילדיהן ואחת את השנייה. טוב שאת כותבת עתה. וטוב שאת מתרכזת בזכרונות ואינך עוסקת באקטואלי, זה אינו החומר בשבילך למרות שאני יודע את דעתך. (מתוך מכתב, 6.1.1974).

 

אסתר לראובן:

איזה יד נעלמה בוחשת בחיים ונותנת להם צורה מעוותת, מפחידה, אני פוגשת בקבוצת נשים ברחוב, מדברות וצועקות בקול על-פי-רוב (מעדות המזרח) מתגודדות ברחובות חיפה מקושטות מפורכסות ומרוגזות, אין רואים כמעט גברים צעירים וזה מבהיל – יש משהו ברוטאלי כעת בנשים (ברוך-השם לא בי!) בחנות המכולת, אינן מפטפטות כתמיד אלא דוחפות זו את זו ופניהן זועמות. אני שמחה שהבחינות שלך הצליחו מה "שבטוח בטוח". רציתי להעיר לך שהתחלתי לחתום בשם אסתהר – אתה יודע שזו אלה פרסית ממנה בא השם אסתר ופירוש המילה כוכב והוא נכנס ללטינית ומזה הם Star באנגלית ו-Astre בצרפתית. (מתוך מכתב, 9.1.1974).

 

על טיוטת שיר מהעיזבון, "סיוטים", כניראה מתקופה זו, אכן מצוייה חתימתה של אסתר בשם "אסתרא" וכן "איסתהר". בשום מקום אחר היא אינה חותמת בשם אסתהר, וניראה שזוהי השתעשעות חד-פעמית ברעיון. ראובן מספר כי אסתר שנאה את אסתר המלכה, קראה לה זנזונת, לא הסכימה ל"גבורתה", והזדהתה דווקא עם דמותה של דבורה הנביאה. האם זו הסיבה שלפתע החליטה להתכחש לשמה התנ"כי, ולחזור למקורו העתיק?

 

*

אסתר לשמעון קושניר:

שוב – בגד בי גופי החלש: סערות-רעמים, משפיעות לרעה על ליבי – יש מאחרי מערך גדול של לילות ללא שינה וזה מחבל בי ברצינות רבה. אני מחכה לאביב בכדי לעלות לקברו של הרצפלד הן זהו "הקראק" שעליו קטפתי פרחים כאשר עבדתי בדגניה. באביב דווקא אני עושה סיבוב על כל הקברות היקרים ביניהם בעלי על הר-הזיתים שקברו השתמר בין עשרות קברים הרוסים על-ידי ירדן. (מתוך מכתב, 21.1.1974).

 

ב"מכתב בכיוון הפוך", שנכתב ב-1978, היא מתייחסת לקברו של איזאק וכותבת: "כי אדמת ירושלים – / קרה" ומתארת כיצד אחד משורשיה הרבים תקוע בין אצבעותיו, ועל כך היא מכירה לו תודה כל שנותיה.

 

בקטע פרוזה שהיא רושמת בתחילת מרס 1974 חוזרת אסתר ועוסקת בענייני המתים:

הם רואים שאני סוגרת את עיניי והם חושבים אולי מתי – ולכן דוקרים אותי בכדי לראות אם אני מתעוררת ואכן פתחתי את עיניי והדקירות חדלו – ככה עוד לא נגמרה ועוד לא באה השעה של "המזכרת"...

 

*

באמצע מרס 1974 פירסמתי ב"דבר" וב"הארץ" מכתב גלוי לראש הממשלה גולדה מאיר וזה היה לשונו:

גולדה מאיר, אינני אלא סופר, אך מעט חוש היסטורי יש לי, ואני נשבע, נשבע לך, כי ההיסטוריה תשפוט אותך בחומרה ובאכזריות על החלטתך להמשיך ולכהן כראש הממשלה. כמה כיתות של סופרים גייס סטאלין, כדי לפאר את שמו בפני ההיסטוריה – וקם סולז'ניצין אחד ודיבר אמת של ספרות – והיא אמת ההיסטוריה כיום. לוא אני במקומך הייתי חושש מכל מה שכל סופר ישר יכתוב עלייך ועל תקופתך בארץ, כי כך, רק כך – ולא בדברי חנופה של מרכז המפלגה – ייחרץ גורל דמותך בהיסטוריה שלנו.

 

בעקבות דבריי כתבה אסתר לגולדה מאיר מכתב הזדהות, שרק ראשיתו נותרה כטיוטה בעזבונה:

לכבוד ראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר, גברת יקרה! אני רוצה להביע לך בזה את צערי על כל העלבונות וההתחצפויות אשר הדור הצעיר מטיל בך. אני המכירה אותך מזה שנים יודעת שכל חייך היו קודש לעם, ואין להתייחס אלייך – אלא בכבוד הגובל לפעמים בהערצה...

 

ב-3 באפריל שלח אלי מזרחי, מנהל לשכת ראש הממשלה, את המכתב הבא לאסתר: "לכבוד גב' אסתר ראט [כך במקור], ת.ד. 1033, טבעון. גב' ראט הנכבדה, הנני מאשר קבלת מכתבך מיום 22.3.1974. ראש הממשלה מודה לך מאוד על שמצאת לנכון לכתוב אליה."

 

איזכור לחילופי המכתבים הללו מצוי במכתב ששיגרה אסתר לראובן: "רק אהוד עוד מעכיר את רוחי – כתבתי מכתב לגולדה, והיא הודתה לי עליו בלשון פקחית – משמע שקראה את כתב הפלסתר של אהוד." (20.4.1974).

 

הנוסח המלא של מכתב ההתנצלות של אסתר אינו מצוי בידי, אך אולי הוא שמור עד היום בגנזך המדינה תחת השם: אסתר ראט. על-כל-פנים, בביקורי הראשון אצל אסתר בטבעון לאחר פרסום המכתבים, לאחר עצם שמחתה על בואי, היא פותחת עליי פה: "מי אתה בכלל שתכתוב כך נגד גולדה? היא אישה גדולה וחשובה ואני מעריצה אותה. תדע לך שכבר כתבתי לה והתנצלתי בשם כל המשפחה, ואמרתי לה שאתה הכבשה השחורה של המשפחה וביקשתי שהיא לא תתחשב בדברים שלך כי אתה לא מייצג את ה'ראבים'. אבא שלך כבר לא בחיים, אז התפקיד שלי להגיד לך את זה. וחוץ מזה, הלא בי מתנקמים אחר-כך על כל הדיעות הפוליטיות שלך! אני משלמת את המחיר! אחרי כל פעם שאתה מפרסם דברים נגד – הם עוברים כאן בלילות ודוקרים אותי במכות-חשמל – המשמר-האזרחי, הנוער-העובד. עד היום לא סלחו לי שאני בת-איכרים. עד היום אני סובלת מהשנאה שהשאיר אחריו ברוך בחוגי השמאל בגלל העבודה הערבית, ועכשיו אתה בא ומוסיף עם הדיעות התבוסתניות שלך, גיבור גדול! אני סובלת בשבילך!"

 

מכתבה של גולדה לאסתר לא נשתמר בארכיונה, וספק אם נכתב. לאסתר אין שום ביקורת על גולדה בעקבות מלחמת יום כיפור. ייתכן שמעמד קבלת פרס ראש הממשלה מידי גולדה נחקק בה עמוק מאוד והיא רואה בו סמל היסטורי-תנ"כי לשתיהן, היא המשוררת, וגולדה – הכוהנת הגדולה. אסתר מקדישה לה את השיר "בנות חווה" ומדפיסה אותו ב"ידיעות אחרונות" (12.9.1977). השיר פותח במילים: "יש נשים – / כוהנות גדולות / שליחות – / רוח-אנוש / וברוכות-אל". ההקדשה אינה נדפסת בעיתון, אלא נמצאת לימים בטיוטת השיר, בעיזבון.

כותבת אסתר לברוך אורן: "שירי ['בנות חווה'] בידיעות אחרונות הביא לי גל הדים, בעצם היה מוקדש לגולדה – אבל מפאת המערבל הפוליטי, שאין לי כל חלק בו, נמנעתי מעשות זאת, הזמנים טרופים כל-כך ואני אפוליטית גמורה – " (7.12.1977).

 

כדרכי, אני לא מתווכח עם אסתר ולא רב איתה וגם לא מתפעל מרוגזה ולא משנה את דיעותיי והתבטאויותיי. לא פעם, כאשר אני בא אליה, וחולפת כחצי שעה ואנחנו עדיין מדברים בשקט על נושאי משפחה וספרות והוצאת כתביה, אני שואל אותה: "דודה אסתר, את מרגישה לא טוב היום?"

 "לא, מה יש?"

 "עוד לא צעקת עליי. חשבתי שאת חולה."

היא לא אוהבת את ההומור הזה. "שברת את ליבי בשגיאות חייך," היא נאנחת ומוסיפה: "תדע לך שראובן הוא יותר 'ראבי' ממך. יותר קרוב לי ברוחו. יותר רגיש ממך, יותר שורשי, הוא מבין אותי יותר טוב ממך. הלוואי שהיית כמוהו."

 

מאז ששת-הימים, ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים שבה נהרג רן שוחט, עוברות דיעותיה הפוליטיות של אסתר תהליך של הקצנה. היא זוכרת מילדותה רק את ההיתקלויות עם הערבים ואת האימה שאפפה אותה ולא את החיים-ביחד עימם, לא את חדיג'ה, האומנת שלה, שנשאה אותה על זרועותיה, ולא את הערבים שעבדו במשך שנים בבית-אביה. עתה היא תומכת בתנועת "ארץ-ישראל השלימה" ודוחה לחלוטין כל מה שיש לו נגיעה לערבים.

עם זאת, מעולם אין הערבים, כזכרונות-ילדות או כאוייב – תופסים מקום בסיוטיה בלילות. הדבר מוכיח שבילדותה ובנעוריה לא היה יחסה לערבים שלילי כל-כך. אני משוחח על-כך עם דורה גוטמן, ולדבריה אף היא אינה זוכרת את אסתר מתבטאת בשנות העשרים והשלושים בצורה כל-כך שלילית על הערבים.

אסתר טוענת בשנותיה האחרונות כי רודפים אותה בשל היותה בת-איכרים, וכי כל שנותיה היא סבלה משנאת הפועלים, אנשי העלייה השנייה והשלישית – כלפי אחיה ברוך, שנהג בהם, לדעתה, בגאווה ובהתנשאות. היא אינה שמה לב לכך שהמחלוקות הללו הן כבר נחלת ההיסטוריה, הגבולות בין חוגי הימין האזרחי לשמאל הבורגני של מפא"י – ניטשטשו, והמאבק על כיבוש העבודה העברית מעניין רק את החוקרים באוניברסיטאות.

ליתר ביטחון, כדי "להגן" על עצמה – היא מתקרבת בשנים האחרונות לוותיקי תנועת-העבודה, שתקופה ממושכת מאוד לא היה לה קשר עימם. בטבעון היא מתפקדת כחברה בסניף המקומי של "העבודה", ובארכיונה שמור פנקס חבר של המפלגה. אכן, הדואגים לה בשנים אלה, שחלקם זוכר אותה מנעוריה, הם כמעט כולם אנשי תנועת העבודה, הרצפלד, שמעון קושניר, רבקה כצנלסון, רבקה גובר, וכן ידידיה בכפר-יחזקאל, בנהלל ובדגניה. לימין האזרחי, להתאחדות האיכרים, אין שום קשר ויחס אליה. עם זאת היא ממשיכה לטעון כי בלילות מתנכלים לה הנוער-העובד והמשמר-האזרחי.

באפריל 1974 מלאו לאסתר שמונים, אך גם התאריך הזה עובר ללא שום ציון כי היא אינה מודה בו.

 

*

אסתר לראובן:

אני שולחת לך צרור של דפי-יומן או סתם רשימות – ושירים שלא שלחתי לדפוס – אין לי חשק – אהוד החשיך לי את הכל – אין לי בנים ויש לי צער גידול בנים – הוא מרגיז נורא! עושה דברים משונים, ויחד עם זה הוא נבון ואציל. אני נוסעת לטבריה יש לי כאבי גב... והרופא מצווה. בפסח אהיה בדגניה א' – אולי תהיה בסביבה ו"תקפוץ" – (מתוך מכתב, 25.3.1974).

 

המכתב והקטעים אינם נשלחים לראובן בתקופת היכתבם, אלא כלולים במעטפה חתומה שמוסרת לי אסתר בשנותיה האחרונות, לתיתה לראובן לאחר מותה. אני ממלא את משאלתה, מבלי לפתוח את המעטפה. לימים שולח לי ראובן את תוכנה. כלולים בה קטעי-פרוזה שהם וידוי אהבה של אסתר המופנה אליו:

אני מדברת אליך אבל אתה לא שומע גם אני לא שומעת את דבריך, כי סערת המלחמה הומה באוזניי ובאוזניך – והמילים מצלצלות דלות מחוסרות שורש כבועות הן מתנפצות על פני ים מכה גלים ים סוער, סופת-תופת. שנים עוד תצלצל סערה זו באוזנינו. השיחה דמתה יותר לשיר מאשר לשיחה. כי עיניי תכולות, ודמעה זכה נוצצת בהן ומתחת לשיבת-השיער, גולשים תלתלי-זהב על כתפי ונפשי ובקצה-אצבעותיי נמשכים כבעבותים אל נפשך – עד כלות – – –

 

וכן כלולים במעטפה השירים: "אפרוח אנקורים", "אלי ייסרתני", "לילות ללא-שינה", "בבואך לקצור קצירך", ו"לאחר מותי", אשר לדברי ראובן עולים בקנה אחד עם דברים שנהגה לומר לו – שלא בקלות ייפטר ממנה כי גם לאחר מותה תרד רוחה מהכרמל ותבוא לפקוד אותו ביפעת:

 "בשלוות-ערביים, / בין כרמל ותבור: / תרחף כאן נשמתי – / בלי גוף, / בלי משקל, / תרעיף עליך, / טל-חיות, ורוך, / תלטף / פניך – / ברוח-ערב / רגועה."

 

*

במאי 1974 מקבלת אסתר הודעה מהמוסד לביטוח לאומי כי אושרה תביעתה לקצבת זקנה. הסכום מצטרף לרנטה החודשית ולתמיכות מעיריית תל-אביב, ממשרד החינוך ומהמשפחה, דרך רבקה כצנלסון, והכל יחד מספיק בדוחק לקיומה.

 

ב24- ביוני משודרת תוכנית שנייה של "טנדו" בהנחיית של ירון לונדון, ואסתר מופיעה בה עם טדי קולק ושמוליק קראוס. התוכנית מוקלטת בראשית החודש, ומעוררת, לדבריה, תהודה רבה לגבי שיריה; אך כדרך הטלוויזיה הישראלית באותם ימים, ההקלטה אינה נשמרת. אגב, שלושה ימים לפני השידור קונה אסתר לראשונה בחייה מכשיר טלוויזיה.

אסתר ללאה אחותי: "אתמול בשעה תשע בערב הופעתי בטלביזיה שלנו. הייתי בסדר רק הפנים היו זקנים ועייפים, וזה מפני שלא רציתי שיאפרו אותי וגם הנסיעה מטבעון לירושלים עייפה אותי, אבל בדרך כלל אני שבעת רצון, יש לי הרבה כבוד ומעט חיבה וחמימות, כי העולם אכזרי אלים ולא בשבילי, וזה הכל – " (מתוך מכתב, 25.6.1974).

 

תשוקת הנדודים של אסתר, שהיא אמנם כבר חלק בלתי-נפרד מטבעה, מקבלת עתה דחיפה מלילותיה המיוסרים בדירה בטבעון. בקיץ היא נוסעת לתקופת-מה לנהריה, למלון בקרבת הים, לרחוץ בים וגם לכתוב. היא נוסעת למשפחת ברוכמן, ולבת-דודה לאה בן-חורין, בתו של משה-שמואל ראב, בסביון, אבל אצל אימי היא נמנעת עתה מלהתארח. אסתר אמנם עודדה אותה להינשא מחדש, ומשה, בעלה של אימי, מתייחס אל אסתר בכבוד רב, ואף-על-פי-כן קשה לה לראות את אימי נשואה לאחר.

 

ירוחם לוריא, מזכיר מערכת "עם עובד", מבקש ממני להכין לדפוס קובץ פרוזה של אסתר, ואני מתחיל במלאכת האיסוף. אסתר משתדלת לסייע לראובן להוציא לאור את עבודתו עליה בספר, ועד אז לפרסם ממנה פרקים בכתבי-העת הספרותיים. יחד עם זאת אסתר מדגישה תמיד שיש צורך לעבד את הפרקים שיתאימו לקורא הרגיל. כאבי-הגב של ראובן מסרבים להיעלם ולפיכך הם אינם מרבים להתראות, אך הקשר ביניהם נמשך ללא הפסקה במכתבים ארוכים, שעשויים למלא כרך לעצמו.

באמצע יולי באה אסתר לתל-אביב, ונפגשת עם יצחק בצלאל בקשר לפרסום פרקים מעבודתו של ראובן ב"משא". לראובן: "זה עתה חזרתי מתל-אביב – שם שהיתי כמעט שבוע – אי אפשר לומר שזה היה נעים – חום לכלוך ויזע." (מתוך מכתב, 23.7.1974).

לחדרה בקומה השנייה של מלון "ריביירה", בלב האזור המפוקפק של הטיילת, אני בא לראשונה עם יהודית, כדי להציג בפניה את זו שאני עתיד לשאת לאישה בספטמבר. אנחנו יושבים לפנות-ערב במרפסת הצופה אל עבר כיכר הרברט סמואל והים, משוחחים על הא ועל דא. יהודית מצויינת ביחסי-אנוש ומרשימה את אסתר ביישוב-הדעת שלה וגם בכך שהיא צעירה ממני רק בשלוש שנים (ענת היתה צעירה בחמש-עשרה). לבסוף מתחילה החקירה הבלתי-נמנעת:

אסתר: "מה המקצוע שלך?"

יהודית: "אחות, אחראית על המירפאה הגיניקולוגית בתל-השומר."

אסתר: "אתה רואה, זה כבר טוב. היא מוצאת חן בעיניי. יש לה מקצוע אמיתי והיא לא כותבת ספרים כמו הזאת הקודמת שלך, שעשתה לך צרות." וליהודית: "הוא לא מתאים לחיי רווקות, הוא צריך אישה עם שתי רגליים בקרקע, שתשגיח עליו ותיתן לו בית ובסיס טוב ושתרפא אותו מהשגעונות שלו. ומאיפה את?"

יהודית: "מקריית-חיים."

אסתר: "כן, אבל מקודם – "

יהודית ואני מחליפים מבטים. לפני הפגישה הזהרתי אותה שאסתר לא אוהבת פולנים וכי את כל מגרעותיי היא תולה בכך שאימי פולנייה.

יהודית: "מפולניה."

נופלת דממה רגעית, ואז –

אסתר: "כן, אבל מאיזה מקום בפולניה?"

יהודית: "מווארשה."

אסתר אכן התבלבלה לרגע אבל כמו תמיד היא יוצאת ממצב-המבוכה כי היא מתאימה אותו באופן חד-צדדי להשקפת-העולם שלה: "אתה רואה?!" היא פונה ואומרת לי בתרועת-ניצחון, "וארשה היתה עיר. שם היו אנשים, לא כמו אמא שלך – מלודז'!"

 

*

בסוף יולי 1974 כותבת אסתר מכתב נזעם ל-ב.י. מיכלי, עורך "מאזניים":

קראתי את שירו של א. גלבע – וקשה לי לשתוק על מין הופעה מוזרה כזאת: נבואה לגלות חדשה ועל "ערבי-בכות תשבי" – מה היא הנבואה המעודדת הזאת, ואם יש לו חלומות ושקיעות כאלה שיגנזן לעצמו ואל יצטעצע בלשון תנ"כית, זוהי פשוט בושה, מה "יאמרו הגויים"? תבוסן פיוטי כזה – לא חלמתי כאפשרי – אצ"ג אילו היה מגיב, והלוואי והיה פותח פיו, היה מדבר אחרת – אין מילים בפי! אנא פרסם או תן לו את המכתב שלי – ("גנזים" 1-2/53901).

 

והמכתב של אסתר לאמיר גלבע:

 

 "אי חלום רע מי חזה לך –

 "על ראש שונאים כולם – שונאייך – "

ומדוע חזית חלום רע, אמיר גלבע? אתה שקם בבוקר וחושב שאתה העם?

חזון! כי מי יכול לומר מילים כמו: "אם תקומי ותצאי" – שבעצם צלצולן הוא שפיכת-דם – חלומות כאלה מוטב לגנוז – האם זה הזמן להצטעצע בחזונות תנ"כיים? – קום ואמור מילת נחמה, קום וזעק על שנשמטת האדמה מתחת רגלינו, האם למליצות אנו זקוקים כעת? המשורר – אם יש לו כוח עליו להטות שכם לשעה קשה זו – וגם אוזן, ולהעלות דברים שונים לגמרי –

     אסתר ראב

 

מיכלי ממהר להשיב לאסתר וכותב:

לפי מיטב הכרתי אין התרשמותך הולמת את משמעם האמיתי של שירי גלבוע. ראשית, שובי נא וקראי את שירי התוכחה של ביאליק ואצ"ג. אז תיווכחי שגם הם חלמו חלומות רעים ביחס לעמם. מדוע את מסתייעת באצ"ג ומפלה לרעה את גלבוע? ושנית, גלבוע אינו תבוסן. אני אומר זאת בביטחון גמור, מתוך ידיעה ולא מתוך השערה בלבד. מתוך כאב רב הוא מתריס כנגד המבוכה והתבוסנות המכרסמת אותנו. הללו מפרנסות את הסיוט הנורא שגלבוע מעלה בשיריו. בעיצובם יש מעין אנטי-טוקסין, שתפקידו להשמיד את ה"טוקסין", הוא הרעל המחלחל בנו. האם גם לא הרגשת ב"שפוך חמתך" המודרני אשר בשירו הראשון? ואולי אוסיף עוד הערה "קטנה" אחת: אלה הם שירים עזי-ביטוי, שאימת סיוטיהם מסעירה, מטלטלת אותנו טלטלת-אדירים ועשויה בסופה להביא ליד ה"קאתיירזיס" המקובל כמעשה-האמנות. (מתוך מכתב, 30.7.74).

 

מכתביה של אסתר למיכלי ולאמיר גלבע נכתבים בעקבות שלושה שירים של גלבע שמתפרסמים בתמוז תשל"ד ב"מאזניים". מיכלי נמנע מלפרסם את מכתבה בירחון "אגודת הסופרים" ובוחר להעבירו לגלבע, שנמנע מלענות לה עליו. ההתקפה מצביעה על צד נוסף שהולך ומתבלט בה באותם ימים – ההזדהות הלאומית, היונקת מהמקרא, מהארכיאולוגיה ומההיסטוריה של הארץ – הולכת ומתגלגלת בגישה לאומנית חריפה, הרואה בכל מקום תבוסתנות. גישה זו, יש בה גם גוונים של שנאת ערבים.

 

*

באוגוסט 1974 היא מבלה שבועיים בבקתת-קיץ בעין-הוד ונפגשת שם עם הלקין ומספרת לו על עבודתו של ראובן. מעין-הוד היא נוסעת לימים אחדים לבית דניאל בזכרון-יעקב, פוגשת שם חברי-כנסת ופרופיסורים, והללו חולקים לה כבוד ומושיבים אותה בראש השולחן. באותם ימים היא פעילה מאוד – מכינה סיפורים ושירים לקראת החגים ומתכוננת לבקר ב"עם עובד" ולהציע להוצאה כי במקביל לפרוזה שלה יפרסמו בספר גם את עבודתו של ראובן.

הביקוש לדבריה כה רב עד שבשובה לטבעון היא עוברת על ניירותיה הישנים ומוצאת הרבה חומר, גם את "המחברת הכחולה" ובה פרקי הילדות שלה, שהחלה לכתוב בימים שגרה ברחוב אלתר מיהוד. "אני שולחת לך את המחברת הכחולה לשמירה אליך לצמיתות – ואת שאר כתביי תוכל גם כן לשמור אצלך – כי למי אורישם?" (מתוך מכתב אליי, 7.9.1974).

 

ב-1973 היא מפרסמת את השיר "אמודאי", וב-1974 את "לזכרו", "שיר מלחמה", "עיני הילד השמנמן", "ביוגרפיה", "חרמש ירח", "השורש" ו"'גיזר' של אור אדום", אך למעשה היא כותבת הרבה יותר. יש שירים שהיא שולחת לראובן מבלי לפרסמם, וחלקם נכתב על אודותיו. בכתיבת הפרוזה היא זוכה לתנופה בלתי רגילה באותן שנים – ב-1973 היא מפרסמת את הסיפורים "רישומי עיפרון", "קיבה בלוז", "השמש", "סלובי", "סוסו של לישאנסקי", "כיצד שדדו העזתים את ה'פלרינה' שלי", "אביב 1921 בפתח-תקוה", ו"שני דגלים", וב-1974 את "זכרונות ראשונים". החומר הביוגראפי הרב שהיא כותבת לבקשת ראובן, הקריאה ב"מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסיה מרקס, והיוזמה שלי לפרסם פרקים מ"המחברת הכחולה" – כל אלה משפיעים, כאמור, על כתיבת הפרוזה שלה, שכרגיל כולה אוטוביוגראפית, ועל רצונה לפרסם את סיפוריה.

 

ב-1973 מבקרת אותה בטבעון המשוררת ש. שפרה ומפרסמת בעקבות הביקור ראיון חשוב ומקיף איתה: "כאשר אני מריחה אהבה אני רוצה שושנים". שמואל הופרט, עורך התוכניות לספרות ב"קול ישראל", ואני, מבקרים אצלה בטבעון ומקליטים עימה ראיון. היא גם קוראת בפני המיקרופון מיבחר שירים, וזאת לאחר שאני מספר להופרט כי לאחרונה, בכל פעם שאני מבקר אצלה, אני מקליט אותה קוראת משיריה ברשם-קול לא-משוכלל.

ראובן שהם מסיים את ה"מונוגרפיה על שירתה של אסתר ראב" ומגיש אותה לאוניברסיטה העברית בירושלים.

יחד עם זאת, על "תפילה אחרונה", שיוצא לאור בשלהי 1972, מתפרסמים במרוצת 1973 מאמרים מעטים בלבד, פרי עטם של רבקה כצנלסון, לילי נדב, רבקה גורפיין, ישראל המאירי ואהרן אמיר. אין זו ההתפעלות שליוותה את הופעתה המחודשת ב"שירי אסתר ראב" ב-1964. לאחר מלחמת יום הכיפורים פג העניין בספר, ושיריו שבים ומקבלים את מלוא ערכם רק בשעה שנעשו לחטיבה בתוך הכרך של כל שיריה.

בסוף ספטמבר 1974 יהודית ואני נישאים בפתח-תקוה, בחצר הבית של אימי ומשה [גרינברג-דגן]. אסתר באה במונית מיוחדת מטבעון וחוזרת לשם עוד באותו הלילה. כשבוע לאחר החתונה היא כותבת לראובן: "חיתנתי את אהוד שלי בשבוע העבר וירד מעלי עול – נידמה לי שהפעם הצליח." (מתוך מכתב, 2.10.1974).

 

*

בראשית אוקטובר 1974 מזמינה אותה ד"ר נורית גוברין מאוניברסיטת תל-אביב לפגישה עם סמינר תלמידי השנה השלישית בחוג לספרות עברית בנושא: בעיות בתיאור הנוף הארץ-ישראלי. זו הפעם הראשונה, והיחידה בחייה, שאסתר מוזמנת לשאת דבריה בפני האקדמיה, והיא לוקחת ברצינות מרובה את ההזמנה.

 

אסתר לראובן:

הנה אני שוב בבית-רמז – מתוך הכרח – ולא רצון – כשאין מוצא אחר – מצב בריאותי ירוד – וקשה לשאת את עול החיים, בדאגותיהם היומיומיות והאחרות. אני עוסקת כעת בהרצאה שלי בסוף החודש – מתברר שאפשר לכתוב ספר על הנוף הישראלי – ואני רק נוגעת בו. חילקתי אותו לשלושה, הנוף הקדום התנ"כי – הנוף של העולים הראשונים, והנוף [של] בני ימינו – עם מילים כוללות על יחס החי לנוף ויחס האדם לנוף, אין זה מחקר – אבל יש הרבה מה לומר. איני חושבת שאצליח כל-כך – אבל נוצר אצלי הרעיון לכתוב על נופים בתנ"ך לבחור אותם אחד, אחד ובנוגע לנוף עצמו אקריא שירים שלי, היות וזו היא התרשמותי ממנו. (מתוך מכתב, 18.11.1974).

 

הפגישה מתקיימת ביום רביעי, ה-27.11.1974. את נוסח ההרצאה: "על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ-ישראל", מפקידה אסתר בידי בתום ההרצאה, והוא מתפרסם רק לאחר מותה.

 

על חוויותיה מאותה פגישה היא כותבת לראובן:

הייתי באוניברסיטה בתל-אביב, עצם הביקור היה חווייה בשבילי. הרציתי הרצאה לא ארוכה, הקראתי כמה שירים – אבל העניינים פלשו לתחום שונה לגמרי – היה שם סטודנט קטן שחרחר – והוא החל לשאול אותי שאלות, כגון אם אני כל-כך מעורה בארץ – האם חשבתי על הערבים? חשבתי אותו ליהודי מעדות המזרח – עוד טרם גמר לשאול פלשתי לתוך הנושא בכל המרירות והאמת שבליבי על הערבים והרבצתי כהוגן – אמרתי ששרה אימנו היתה חכמה שהפרידה בין יצחק וישמעאל – וכן סיפרתי משהו שקרה לי בהיותי בת עשר: הסתכלתי במפה בשעת שיעור גיאוגראפיה ופניתי למורי אפרים הראובני בזה הלשון: מורי! מדוע לא ילכו הערבים לחצי האי ערב שהוא כל-כך גדול – לעומת הפס הקטן בחופו הצפוני של הים התיכון עם נהר קטן וכמה אגמים כנקודות כחולות עליו? ראובני נידהם, חשב – בסוף נשק לי במצחי – אבל את השאלה הזאת לא שכחתי עד היום. – והנה שמעתי המייה – זה סטודנט ערבי – ובכן מה שמך? "עבדאללה" – הבט עבדאללה אין לי כל טינה אליך – אבל הדברים בעינם עומדים: הרי אנו לא גירשנו אתכם, אתם ברחתם במלחמת השחרור – איזה עם בורח ממולדתו? אורחים אתם כאן – רק כעת נתקלפה הקליפה מעל מולדתנו הישנה והיא כולה זרועה בחיינו בקיומנו בארץ הזאת – האם התפללתם לירושלים? אנו התפללנו אלפי שנה אליה – האם קבעתם ריבוע בלי צבע לאות אבל על חורבן ירושלים, במעונותיכם – זאת עשינו אנחנו אלפי שנה – הכיתם אותנו שדדתם, שחטתם ילדים – אנחנו זרענו ואתם קצרתם – וזאת אמרתי לו בערבית פלחית רהוטה – היתה תדהמה על עזותי בקהל – אבל האובייקט שאליו פניתי היה כה דל כה מסכן הוא רעד ואני ריחמתי עליו.

היה לי עוד קוריוז – כל העת כשדיברתי ישב נגדי אדם זקן, ורוד, שמן, ושתה את דבריי במאור-עיניים, כשסיימתי ניגש אלי והציג את עצמו: "אליעזר שמאלי", שמחתי מאוד ואמרתי לו שהושפעתי ממנו ואז ענה לי: "גם אני גנבתי אצלך" וזה היה נחמד –

אהוד ליווני והיה נוכח ולקחני לביתו וזה היה סיום טוב. (מתוך מכתב, 1.12.1974).

 

המעמד עם הסטודנט הערבי היה מביך, ובמיוחד מכיוון שאסתר דיברה אליו ערבית בסגנון שבני-האיכרים בפתח-תקוה היו נוקטים בו בדברם אל פועליהם הערבים. למען האמת, אינני חושב שאסתר הירבתה כל-כך לדבר אליו, ודומני שבמכתב לראובן היא הרחיבה יותר מכפי שהדברים היו במציאות. אם זכרוני אינו מטעני דומני שבשעת הרצאתה עבר רחש בקהל ונאמר לה שבחדר נוכח סטודנט ערבי. לאחר ההרצאה ניגש אליה הסטודנט ושמע את דבריה אליו כשפניו מביעים אכזבה וצער אך גם כבוד לאישיותה.

כעשרים שנה לאחר מכן אני שואל את פרופ' נורית גוברין לרשמיה מאותה פגישה. לדבריה אסתר כבר לא שמעה היטב באותו הזמן, וקשה היה לנהל איתה דוח-שיח של ממש. היה צורך לצעוק, כדי שתשמע מה שנאמר ותגיב, והיא שמעה רק חלקית או שמעה רק מה שרצתה לשמוע או מה שחשבה ששמעה. כשאמרה אסתר מה שאמרה, בזמן הרצאתה, לא יכלה נורית לרמוז לה שיש סטודנט ערבי, עבדאללה גרה שמו, בין השומעים, וגם לא רצתה לעשות כן משום שלדעתה אסתר צריכה היתה לומר מה שבליבה. עיקר הוויכוח בין אסתר לעבדאללה התנהל לאחר תום הרצאתה, משנתברר לה שהוא ערבי, אבל גם ויכוח זה היה כמעט חד-סטרי, ורוב הזמן היא דיברה.

 

*

בשלהי שנת 1974 נערך במלון דיפלומאט בירושלים הקונגרס הבינלאומי של פא"ן, שנידחה בשנה בגלל מלחמת יום כיפור. אסתר משתתפת בו יחד עם מרגוט קלאוזנר, ושתיהן חולפות בפואייה ובמסדרונות כשתי רוחות קדומים. אסתר לבושה שמלה ארוכה יפה, ונראית ומתנהגת כמו גראנד-דאם מימים עברו אך גם כמו בחורה צעירה בנשף הראשון בחייה.

בעת קבלת-הפנים אני יושב לצידה על ספה באולם הכניסה ומציג אותה בפני סופרים ומשוררים, כולם צעירים ממנה, ששמעו עליה ושמחים עתה על ההזדמנות לפוגשה מקרוב. היא מלאת מרץ וחיוניות ונהנית מן המעמד הבכיר שלה. עודנו יושבים וגם אנטון שמאס עובר על פנינו. מכיוון שידוע לי עד כמה אהובים עליו שיריה, אני ממהר להכיר ביניהם, והוא אכן מחמיא לה על שירתה, והשניים פותחים בשיחה לבבית שבמהלכה היא אומרת לו במאור-פנים שהיא נהנית לקרוא אותו מדי פעם ב"מעריב" והיא רק אינה יודעת איך מבטאים בדיוק את שמו – "שמוש?"

כמי שקודם-לכן שמח על האידיליה כך אני כבר חש את הקאטאסטרופה-בדרך, כאשר אנטון אומר לה: "לא, אני לא אמנון שמוש, אני אנטון שמאס – "

או אז היא ממהרת להפנות אליו את הגב במשיכת כתף הפגנתית, ומתעלמת ממנו, ממש מתכחשת. הוא מעמיד פנים שאיננו מרגיש בדבר, ולאחר רגעים אחדים קם ועובר למקום אחר.

 "אסתר," אני נוזף בה. "איך את מתנהגת? קודם את משוחחת איתו בידידות, ומרגע שנודע לך שהוא ערבי, הוא כבר לא בן-אדם?"

אינני בטוח מה היתה בדיוק תשובתה, אבל ללא ספק אין היא נעימה לציטוט. לימים, ב"לא-ראיון" שעורכת יהודית אוריין עם אנטון שמאס, היא מביאה בשמו: "האסוסיאציות השופעות שלו כוללות את אסתר ראב." ("ידיעות אחרונות". 2.3.1986).

 

למחרת, בארוחת-הבוקר, מבקשת אסתר מהמלצר הערבי שיביא לה "חליב", לא חלב ולא מילק. הוא נעלב מאוד מכך שהיא פונה אליו בערבית, ועונה לה בעברית, או אולי באנגלית. אסתר מתעקשת: "אנא וואטני!" – וממשיכה לדבר עימו בערבית-פלחית, ובנימה שמפיה נשמעת אדנותית ומעליבה, והוא משתדל למהר ולחמוק מפניה.

 

*

אסתר לברוידס:

חבל שאדם אינו יכול להישאר בזקנתו בריא ושלם, והדווי מנת-חלקו. תקופת-חיים זו דורשת גבורה עילאית בכדי להחזיק את צלם-אלוהים שניתן לך. גופו, גוף זה שנתן לו כל-כך הרבה הנאות ותמך כגזע את פארות נפשו – הולך ומתמוטט והוא רואה, ושותק, במקרה הטוב. ואני גונחת, כשאימי עשתה זאת הייתי שואלת אותה: "אמא, כיצד את עושה זאת?" והיא היתה עונה: "זה נעשה מאליו". כעת אני מבינה. ("גנזים" 1/88848. מתוך מכתב, סוכות תשל"ה, סתיו 1974).

 

*

ראובן לאסתר:

ובכן הצלחת להפתיעני, מתאים לך לעשות מין תרגיל כזה: מהר, חלק ואלגאנטי. והכוונה לביקור ולמה שבא אחריו. ממני, מן האישה ומן הבנות, הרבה תודה. אבל את האמת אגיד לך – לא היית צריכה לעשות זאת. מתנות מן הסוג הזה [כניראה התנור] מביאות, אותי לפחות, לידי מבוכה, שכן איני חש עצמי כדאי וראוי, ואין זו הצטנעות או הפחתת ערך כפי שאת טוענת אלא קביעת עובדה, של מי שלעיתים די קרובות מנסה לעמוד מחוץ לעצמו ולהביט אל עצמו ממרחק ולו גם מוגבל, ואני מרגיש מאוד שלא בנוח מול עוצמת רגשותייך וחיבתך המופנות אל אדם שעד כמה שאני יכול לשפוט אינו בדיוק אני. האמיני לי שדי קשה לי להיכנס לתוך נעליו של אותו ראובן אותו את רואה מול עינייך ובעיני רוחך. אם למשל תחקרי את אשתי, תראי אותי אולי קרוב יותר לאמת, וגם היא יש לה יחס די טוב אלי. עדנה היללה מאוד את טוב טעמך, ונידמה לי כי היא קיבלה את מתנתך ברגשות פחות מעורבים ממני. (מתוך מכתב, 14.12.1974).

 

*

אסתר: "אני מגינה על כבודי לא רוצה שיטפלו באברים האינטימיים שלי ואני מקימה רעש כשהם עושים את זה – והם כאילו מסכימים – אבל החלו לטפל בליבי ובאופן מסוכן – להווי ידוע לכולם שמותי ייגרם על ידם ואלה הם שני השכנים אנגל ויחיה – בצירוף כמה מאנשי המשמר. בדעה צלולה והכרה מלאה, אסתר ראב. שעה 3.30 בלילה יום ראשון 26.12.1974." (מתוך: "לפתוח לאחר מותי").

נוסף על המעטפה לראובן, מפקידה אסתר בידי עוד שתי מעטפות ועל שלושתן רשום בכתב-ידה: "לפתוח לאחר מותי". בזו המיועדת לי מצוי הקטע "אני מגינה על כבודי", והמעטפה האחרת ממוענת לקרוב-משפחתנו צדוק ראב, האיש המסור לה ביותר בשנים הללו.

צדוק נמלט מהונגריה בימי מלחמת העולם השנייה ברכבת של קסטנר, ולאחר עלייתו ארצה קבע את ביתו עם משפחתו בקריית-ים. בתו אסתר נשואה לרב יואל בן-נון. צדוק, אדם דתי, נוח לבריות ושקט, עבד במחלקת הייעור של הקרן הקיימת במחוז הצפון, וכאשר היה עובר מדי פעם במכוניתו בטבעון היה מבקר אצל אסתר, וגם הזמין אותה לביתו. בשנותיו האחרונות ביקש אבי מצדוק שימשיך לדאוג לאסתר ולפקוח עליה עין, אם וכאשר אבי כבר לא יהיה בין החיים.

אסתר אינה חוסכת גם מצדוק את מענה-הלשון שלה, וכמוני, גם הוא "חוטף" ממנה גערות. את מסירותו הרבה אליה היא מפרשת לעיתים כיחס של גבר לאישה. לא פעם אנחנו נפגשים שנינו אצלה, לצורך העברתה או העברת חפציה, והיא מרימה קולה על שנינו ומרחמת על התמימות שלנו, שאיננו רואים את כל הרוע מסביב. אבל צדוק, כמוני, מעולם לא רב איתה אלא סולח לה תמיד, ומתעלם משגיונותיה.

לימים, כאשר אני שואל את צדוק למכתבה של אסתר, הוא מגלה לי שהשמיד אותו משום שהדברים שנכתבו בו לא היו לכבודה. תוכנו דמה כניראה לזה שהשאירה לי.

 

אסתר: "לכבוד המשמר האזרחי, קרית טבעון, אני פונה אליכם בשם כל חולי-הלב ומבקשת לא לגרש אותם מעל מרפסותיהם, החמצן דרוש ללב – ושעה שש שבע הן השעות שהבית מחומם מכל היום ואסור להם לשבת בתוך הבית. אני מקווה שאמצא אוזן שומעת לבקשה יסודית ואנושית זאת, בכבוד, אסתר ראב." (2.6.1975).

 

מצוקתה של אסתר גוברת והולכת. מכתבה למשמר האזרחי אמנם חתום ומוכן למשלוח, אך ניראה שבסופו-של-דבר הוא נישאר אצלה ולא נשלח ליעדו. על טיוטת שירה "לילה" ("דבר", 13.6.1975), המתאר נדודי שינה בלילות, בציפייה לציוצי השחרורים עם אור הבוקר – היא רושמת: "בית גרינקר, קרית עמל". ואכן באותו הזמן היא ניסתה להימלט מהמגורים בדירתה ולשכור לה באופן זמני חדר בקרית-עמל. גם שם אני מבקר אותה פעם אחת. הבית והחצר הגדולה נושאים אופי כפרי מאוד, כמו במושב.

 

*

אסתר לראובן, בשעה שלוש בלילה:

זמן רב אחרי לכתך עוד המשכתי בדיאלוג איתך והרהרתי רבות בגורלו של אדם, באפסותו בתוך תבל גדולה זו. מה הרביתי להשחיר את עצמי בעיניך – עד שהאמנת לי – באמת – וראית מפלצת שהולידה זמיר רק כעת גילית שאני "טמבל" או "ילדה קטנה" (בלשון נאה), בנימין אחי היה אומר לי: את פוחדת מן האור ששופע ממך, ומשחירה אותו – את לא יודעת להשתמש בסגולותייך – וזה נכון. לכן חיי קשים כל-כך – ובכל-זאת אני מאשרת את היותי – (מתוך מכתב, 10.6.1975).

 

לאחר ארבע שנות ידידות "נדבק" ראובן שהם מאסתר ומתחיל לכתוב שירים. בשיר הראשון הוא מנסה לתאר את דיוקנו, והמוטיב החוזר הוא שערו האדמוני; ואכן ראובן הוא ג'ינג'י אך ככל ששערו מלבין, נעלם היסוד האדמוני. את השיר הוא שולח לעיונה של אסתר.

 

אסתר לראובן: "קראתי את שירך הרבה פעמים, זה שירי – ציור דיוקנך בשרטוט דק ויפה – רק הסוף קצת לא ברור – תודה לך עליו – ואולי תמשיך? מדוע לא – לא יזיק לך – בשום פנים לא." (מתוך מכתב, 14.6.1975). והיא מצרפת לו את הנוסח הראשון של שירה "הפלג": "עורק סמוי – / זולף חלומות / פיוס ותקווה / הפלג הוא / בגבול הנס – / החיים הם נס."

 

ראובן ממשיך לכתוב שירים ולשלוח לאסתר. מתוך תגובותיה קשה לדעת אם הדבר משמח אותה או אם היא "עושה לו הנחה" בגלל יחסה המיוחד אליו. אסתר לראובן:

קראתי את שירך – בדחילו, הוא מופלא: אבנים נפלו וחצבים יורטו במקום שההיפך הוא הנכון. אבל שאתה רואה קולות אני מאמינה לאוזנך ולעינך המבורכות ביכולת שאין לערער אחריה. השיר גם מלא צבע: וכנף ממטירה נדלק – נידמה לי שדבר כזה הוא מקורי מאוד ונכון. הדומיה היא המיית-הנפש הבוקעת מתוך החורש – החצבים – סתיו, ואתה דומם ושומע אותו קרב כבר, יקירי, עליך לכתוב שירים במקום מסות.

מה שלום הגב? חבל שאינך בא לנוח אלי לימים מיספר. עשיתי לי בית הבראה בבית מכיוון שהתזונה שלי יותר טובה מאשר בסירים הגדולים בבית הבראה. המזגן פתוח וכל חלונותיי פתוחים – ויש רוח קרירה בבית המנשבת על התמונות ומחייה אותן המקרר מל אבטיחים קרים ענבים, אפרסקים קרררים, הרבה גבינה מלוחה ולא מלוחה, חלב – וסטקים עסיסיים מוכנים ברגעים, סלטים מכל המינים. אולי יסיתך יצר-הרע, ובכל-זאת תבוא לימים אחדים – קניתי כיסא-נוח – שהוא כמעט אורטופדי לכאב-גב ממש גן-עדן, וכל היום אני מתגלגלת עליו וקוראת רומנים צרפתים ישנים – לא באמת בוא – אתן לך כל הנוחיות הדרושה ואסתפק בתענוג לשרתך – (מתוך מכתב, כניראה בשלהי יוני, 1975).

 

אסתר לראובן:

הולכת לים ומימיו קרים השנה, כולם אומרים. איזה שבוע היה לך – זה לא צחוק שמירה בימינו זו אינה "שמירת כרמים בלילות-ירח". הייתי בשבת בכפר-יחזקאל – פינקו אותי קצת ואני כל-כך זקוקה לזה, הקראתי במועדון "הוותיקים" הם הולכים ומתמעטים, הזקנים-הצעירים האלה; יש מהם עוד רוכבי-טרקטורים, יש פסחים. אני רוצה לשלוח לך משהו ל"מילואים" שלך – אבל אני פוחדת מפניך. (מתוך מכתב, 1.7.1975).

 

*

ב-18 ביולי 1975 נוסעת אסתר בת ה-81 מטבעון לחיפה להתרחץ בים, כדרכה מדי קיץ. "ובהיכנסי לאוטובוס," היא מספרת במכתבה לשרה ברוכמן, "הניע הנהג את האוטו בעוז כזה, שנפלתי אחורנית, ושברתי את ירכי." (30.10.1975). ובעדות אחרת, לצורך התביעה נגד "אגד": "עליתי לאוטובוס, לא הספקתי עדיין לשבת, החזקתי בידי במשענת הספסל, והנהג הזניק את המכונית בתנופה, בבת-אחת, ואני הועפתי אחורנית ומצאתי עצמי על רצפת האוטובוס."

היא מועברת מיד לאישפוז במחלקה האורטופדית בבית-החולים רמב"ם בחיפה ומאבחנים אצלה שבר צוואר הירך השמאלי. זו רגלה השמאלית, החלשה, שכבר נפגעה בפתח-תקוה ב-1962 ובווישי ב-1970. עתה שמים את רגלה בגבס והיא רתוקה למיטה.

אני ממהר לבוא ולבקר אותה בבית-החולים. אסתר שוכבת מיוסרת במיטה מוגבהת במחלקה גדושה אדם, אבל אינה שוכחת לומר לי שהאח שמטפל בה מנצל את מצבה וממשש לה את הרגל.

ב-2 באוגוסט היא מועברת לבית-החולים ע"ש פלימן בחיפה לקבלת טיפול פיזיותיראפי ולריפוי בעיסוק. מצבה משתפר והיא מתהלכת בעזרת שני מקלות.

התאונה בדרך אל הים מתוארת בשיר שאסתר כותבת בשלהי 1975, "בדרך אליך הים". היא נותנת אותו באותם ימים לסטודנטית חיה מאיר, הכותבת עליה עבודה סמינריונית, ומשם הוא עושה דרכו לדן מירון, המפרסמו ב"עכשיו" בקיץ 1976. הנוסח נכלל ב"כל השירים"; כאן מובא הנוסח של "רקוויאם לילדה קטנה (זמר עממי)" כפי שנשלח לראובן:

 "בדרך אל הים – / תבכה שירים בלילות; / אחד, הרגה – / בדרך אל הים: / והיא בדרך אליך – / הים; / בכו שמיים – / על ילדה קטנה / מטופפת יחפה – / בחול החם – / לקברה; / על בקרי-חורף, / שלא יהיו עוד; / ועשב צהבהב-ירוק – / פוקח, ראשון-עיניו / על בולבולים – / שסילסלו לה, / כפעמונים / ועל צופיות, / שרישרשו לה / ונשאוה בכנפיהן / הדקות / בכו לילדה, / צועדת בחול החם – / אל מלא רחמים, / בזוהר-הרקיע הזה!"

 

אסתר לראובן:

ממני אין להודיע הרבה אני נמצאת בבית-חולים, מקום שיקום לגפיים שבורים, זה שבועיים שאני כאן, ואני עובדת קשה יום יום בהתעמלות מיוחדת על רגלי, שעונה לי לא רע – היום הלכתי עשרים מטר בעזרת מכשיר הליכה, כמובן – והמורה משבחת אותי. אני שרויה במצב רוח לא רע, מבקרת אותי המשפחה וכרגיל איני אוהבת להתערב בחברה סתם, לפעמים מחייכים קצת ומחליפים מילים אחדות עם מישהו. אני שמחה שתזדמן עם אהוד אל זרבבל גלעד, הוא אדם חביב, וחבר טוב. בבחירה אנא אל תלכו בשגרה שנעשית לגבי ממש כמו מחוך ברזל, יש שירים כמו "אני אוהבת דברים פשוטים" ועוד, צדדיים, כביכול, שיש בהם החן המיוחד שלי (סליחה על ההתרברבות) ויש גם חשובים מפאת ההגות שבהם שהיא כבדה וזה לזה אינו מפריע – וכמובן הנוף שולט ואהבתי הגדולה אליו מוחקת כל "אהבה" אחרת. (מתוך מכתב שנשלח מבית-החולים ע"ש פלימן באוגוסט 1975).

 

זרבבל גלעד ממליץ להוציא לקט של שיריה בסדרת "זוטא" של הקיבוץ המאוחד. את עבודת ההכנה עושה מטעם בית-ההוצאה ידידיה פלס. מאחר שאסתר רתוקה לבתי-חולים היא מייפה את כוחי לערוך את המיבחר, בעזרת ראובן, ואני גם עוסק בקבלת הזכויות לפירסום השירים מ"מסדה", ומ"עם עובד". בצאת הספרון לאור, ב-1976, אסתר אינה מרוצה מן הבחירה, למרות שעברה קודם-לכן על רשימת השירים. השם "המיית שורשים" הוא שלה. כל השירים בספרון הם מתוך "שירי אסתר ראב" ו"תפילה אחרונה" ואין בו שירים חדשים.

 

מבית-החולים ע"ש פלימן מועברת אסתר להחלמה ל"בית דינה" שעל הכרמל, ומשם, בנובמבר לערך, לעוד תקופת הבראה ב"בית רמז" בזכרון-יעקב. אסתר אמנם מחלימה מהשבר באגן-הירכיים, אך מאז היא צולעת, רגלה השמאלית מתקצרת, והדבר מגביל מעתה את כושר הליכתה ואת יכולתה לדאוג לעצמה. היא חוזרת לדירתה בטבעון רק בשלהי דצמבר 1975 וממשיכה לחיות לבדה, משימה הנעשית לה קשה יותר ויותר.

 

בתחילת ספטמבר מתבשרת אסתר במכתב ממנחם אבידום, מנכ"ל אקו"ם, כי זכתה בפרס יובל הארבעים של אקו"ם בתחום הספרות. יחד עימה זוכה בפרס א"צ גרינברג. בגלל פציעתה אין היא יכולה לבוא לטקס, שנערך במועדון מילוא בתל-אביב ב-23 בספטמבר 1975, ואני מקבל את הפרס בשמה ומביא לה את השיק. בנימוקיהם למתן הפרס כותבים השופטים ב.י. מיכלי, שלמה ניצן, אביב עקרוני, שלום קרמר ואפריים תלמי:

ועדת השופטים החליטה פה אחד לחלק את פרס אקו"ם לספרות למשוררת אסתר ראב, שהניחה את היסוד לשירת ארץ-ישראל החדשה בצביונה המודרני. ושירת ארץ-ישראל פירושה ראשית-כל שירת הנוף הארץ-ישראלי על צביונו המיוחד. אסתר ראב היתה הראשונה, או בין הראשונות, שגילמה בלשונה המקורית את הנוף הזה על ממשותו ועל פרטותו. היא שתפסה את הסימנים המיוחדים, הלוקאליים, המזרחיים או הים-תיכוניים, של הנוף הזה, כשהיא מדייקת בגופי הצומח והחי שבו. לא תמונות מרוחקות, מוכללות, מרוגשות, רומאנטיות – אלא פרטים, פרטי-פרטים שבו, עם שהיא קוראת שמות לצמחים ולפרחים, רובם גידולי-בר, לעופות ולציפורים, לערוגות ולחלקות השדה. ולא הנוף כתמונה מצויירת, נוף סטאטי, שוקט אל דממיו – אלא הנוף כדרמה של הטבע, כולו רוחש, נע, חי.

אבל אין לצמצם את שירתה בתחום הנוף בלבד. מעגלי שירתה הולכים ומתרחבים, לתפוס ולכבוש את הנוף המזרחי, לרבות מצרים, גם את ההווייה הכרכית שלנו, וגם ובעיקר את חיי האישה, והכוונה לה לעצמה, במחזור האהבה, הצמיחה והמוות. ועם כל הממשות והפרטות שבשירתה, כשציורי נוף מדוייקים אינם נעדרים מאף שיר אחד משיריה, באים בה לידי ביטוי גם כיסופים מיטאפיזיים למרחבי ים ושמיים ואלוהים.

שירים רבים מבטאים זיקות אישיות אינטימיות לקוסמוס, לכוכבים, וגם את חרדת האדם לכיבוש החלל, לכיבושי המדע, הצופנים בתוכם גם את חורבן העולם.

עם התרחבות המעגלים – התפיסה הלשון והריתמוס לא השתנו. אחת היא אסתר ראב, משירי הקמשונים ועד שירי קץ העולם. אחידות זו גם היא ראויה לציון מיוחד. ולא רק הנושאים, התכנים, וגיבוש המציאות קובעים – אלא גם ובעיקר הלשון, לשונה האישית המקורית. יש בה סימנים בולטים להתחדשות הן בצירופיה, הן בריתמוס האישי שלה והן במטאפוריקה. אסתר ראב, שהתייחסו אליה כאל תופעה פרובינציאלית, יש לה חלק רב בעיצוב לשון השירה המודרנית בתחילת שנות העשרים, לפני שלונסקי ובמקביל עימו. לשון זו, שנפרדה לגמרי מן המליצה הרומאנטית, גם מן המליצה של שירת התחייה, מצרפת וממזגת בצורה מקורית חדשה את המוחש עם המופשט, ואת המופשט עם המוחש, בתוספת ניבים מן המיתוס העברי הקדום. וגם כשהיא משתמשת בסטריאוטיפים, הרי צירופיהם עם גופי נוף ומציאות יוצרים אפקט פיוטי חד וחדש. ולכן ייפקד מקומה ביוצרים את לשון הפיוט המודרנית שלנו.

ומשום כך החליטה ועדת השופטים להעניק לאסתר ראב, ילידת הארץ ומשוררת הארץ, את פרס אקו"ם עם יובלו הארבעים.

 

*

אסתר לראובן:

ובכן לא היית בחלוקת-הפרס, חבל. ציוויתי לאהוד להציגך בתור כותב ספר עלי ולהבליט את כשרונך – אילו הייתי שם ודאי הייתי שוקדת על זה מאוד. היום אני שוכבת במיטה, תאר לך נוסף לרגל תקף אותי הגב שבתקופה זו של השנה, תמיד מזכיר לי את קיומו. בכדי להמחיש לך את הטקס אני שולחת לך את כל החומר הזה והשארתי לעצמי רק את השיק והאמינה לי שגם אותו הייתי רוצה לחלוק איתך. אני מקווה לצאת בקרוב לחצי שנה מחוץ לבית. ייתכן שאלך לבית-אבות בעפולה לשנה אחת. (מתוך מכתב, אוקטובר 1975).

 

*

שנת 1975 איננה שנה פורייה לאסתר. רק שירים מעטים היא מפרסמת ורובם לפני הנפילה: שלושה "שירים לעת כזאת (ב)", "לילה" ו"ציוניות", וכן סיפור אחד: "פסח בחצרנו", הסיפור האחרון שהיא כותבת ושולחת ביוזמתה. שאר דברי הפרוזה שלה, המתפרסמים בחייה, הם פרקים שאני מביא לדפוס מתוך "המחברת הכחולה". ואולם בשנה זו מתפרסמות ב"שדמות" שתי חטיבות גדולות מעבודתו של ראובן שהם: "בת הארץ – אסתר ראב ובני-דורה" ו"אסתר ראב – בין עולם הפרדסים לנרות שבת ונפטלין", ומאמר שלו על אודותיה ב"דבר": "אהבת קמשונים, על שירת אסתר ראב – בקבלה את פרס אקו"ם".

 

המשך יבוא

 

 

* * *

בימת מופעי הספרות

בבית אבי חי בירושלים

פרקי אהרון מגד

מופע ספרותי, מוסיקלי תיאטרלי

בעריכת ובהנחיית מאיר עוזיאל

בהשתתפות: אהרון מגד והשחקנים: נלי תגר, אילה זילברמן, אלעד רביב, אלון אופנהיים, מתיאטרון הנגב: יוסי כרמון ועופר יוגב, המוסיקאי ברק פרוכט ועוד.

יצירתו של אהרון מגד תוססת. הוא בן 92 כיום, ורק לפני חודשים ספורים יצא הספר "ארץ אבנים" פרי עטו. הרומנים שלו, ומחזותיו מ"חדווה ואני", "החי על המת", "מחברות אביתר", "עוול", "פויגלמן" ועד "איי לייק מייק", "חמש חמש" ו"חנה סנש", מרתקים ומבטאים את הישראליות. אהרון מגד הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים אחרים, זהו מופע ספרותי תיאטרלי בו נטעם מיצירותיו הספרותיות של אהרון מגד באמצעות שחקנים ואמנים שאף יעלו קטעים ושירים מתוך מחזותיו, ואהרון מגד עצמו יציג, דרך שיחתו המיוחדת על הבמה, את נקודת המבט הספרותית שלו המאופיינת בשנינות וברוח סאטירית.

יום רביעי, כ"ט בשבט תשע"ב, 22 בפברואר 2012, בשעה 20.00

בבית אבי חי, רחוב המלך ג'ורג' 44, ירושלים

לכרטיסים: קופות בית אבי חי: 02-6215900

מחירים: רגיל – 50, כרטיס ירושלמי – 40, סטודנט/חייל – 20

קניה באינטרנט דרך אתר בית אבי חי:

http://bac.org.il/Event.aspx?id=01/469

המחיר באינטרנט: 48 ₪ לכרטיס רגיל

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב. רשימת השולחים החסוייה תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים כבר שלחו לנו. אפשר גם לפנות אלינו באי-מייל ולשאול.

 

* האם היא בן אדם, רכבת או תותח רטליני?  – באיחור של מספר שעות, הגיעה יו"ר ועד עובדי הרכבת, גילה אדרעי, לבית הדין לעבודה. מוקדם יותר, הוציא בית הדין צו הבאה לראשי ועד העובדים שלא הגיעו לדיון עד השעה 13:00, כפי שהורתה השופטת אפרת לקסר. כאשר שאלה לקסר את אדרעי מדוע לא הגיעה לדיון בזמן, ענתה כי: "הבנו שהקטרים חזרו למסילה, וגם הבאתי אותי מחופש – אז הייתי צריכה להגיע מהצפון הרחוק. לא ידענו שהוטלו צווי מניעה, ולא חשבנו שנוכחותנו בדיון הכרחית. ובכלל, לקח זמן להגיע לת"א בלי רכבת." עוד הוסיפה כי "כשהודענו למנכ"ל על התכנון לשביתה, בעוד 48 שעות, הוא ענה 'בסדר'. לא עשינו שום דבר רע."

כאשר נשאלה מדוע היא סבורה שאין מקום לכפות עליה צו על ביזוי בית משפט בעבור שלוש החלטות שלא קוימו, השיבה אדרעי, "איזה שלוש החלטות?"

לעו"ד גדעון רובין, המייצג את הנהלת הרכבת אמרה: "קח רטלין."

עובדי הרכבת סיפרו בדיון, כי עובדים הנמצאים במתחם בלוד והגיעו לעבודה, מותקפים פיסית בידי חברי הוועד. ["הארץ אונליין", 14.2].

האם רכבת ישראל המשוגעת של גילה אדרעי מונהגת בידי בריונים ופורעי חוק? אנא, גלו לנו, שאז ניזהר מלעלות עליה מבלי לקחת קודם רטלין.

 

* * *

כיצד ישראל מצילה אלפי חיילים אמריקנים כל שנה!

http://new.ba-bamail.co.il/View.aspx?emailid=13693&memberid=769012

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

      

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,340 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.