גיליון מס' 718

כבר מלאו 7 שנים למכתב העיתי!

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בשבט תשע"ב, 20 בפברואר 2012

עם הצרופות:  1. הוריה של אסתר, לאה ויהודה, עם אחיה המבוגר ממנה ברוך, 1890.

 2. אסתר בת 3 עם אביה יהודה, 1897. 3. אסתר בת 77, טבעון, 1971.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: חדשות בן עזר, מכתב עיתי מאת סופר נידח, גיליון מס' 1 תל אביב, 12 בפברואר 2005. אחרי בלותם היתה להם עדנה. // יוסף דוריאל: הסיוע מבפנים לעלילת-הדם מבחוץ: שערוריית א-דורה לא תסתיים בפס"ד צרפתי. // מרדכי בן חורין: הבדיקות הביטחוניות "המשפילות"  של "אל-על" הן כלום בהשוואה למה שעברתי בבדיקות לפני טיסה בארה"ב. // עוז אלמוג: דרוש בידוק בית. // יוסי גמזו: וִיטְ'קָה. // מתי דוד: הנוסחה המנצחת של תקשורת מכסחת. // מוּקֵי אֶלְדָּד: 1. רָאִיתִי אָדָם. 2. כְּבָר אֵינוֹ תּוֹפֵס עֶמְדָּה. // תקוה וינשטוק: 1. נחום זולוטוב – אדריכל. 2. בית העם בתל אביב. // מרדכי קידר: סוריה המחולקת נחלקת. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. מכחישי מערת המכפלה. 2. סקירת עיתוני סופשבוע 17-18.2.12. // זאב אלמוג: לזיכרו של אהרון דוידי. // ד"ר אבי עילם אמזלג: לזיכרו של אהרון דוידי. // אלי מייזליש: העתיד הצפוי לנו. // אבנר הרוסי: מציאת כתובות: לחפש סטודנט בירושלים או – כיצד מצאתי את חברי פוצ'ו? // פוצ'ו: למה אף אחת לא רוצה להתחתן איתי? // נילי דיסקין: אסונות מקררים. // אירית שושני: בין אהוד בן עזר לחיימקה שפינוזה. // יהודה גור-אריה: הערת שוליים [23] – לאן טסה הרכבת? // רות ירדני כץ: סליחה, מי את גילה אדרעי? // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה. 3. מחברת ה"גיהינום". // יהודה דרורי: למה אנחנו לא מתערבים בסוריה. // ממקורות הש"י.

* * *

כבר מלאו 7 שנים למכתב העיתי!

כותרת המכתב הראשון ואחד הקטעים בו

חדשות בן עזר

מכתב עיתי מאת סופר נידח

גיליון מס' 1

תל אביב, 12 בפברואר 2005

אחרי בלותם היתה להם עדנה

הבעלים של הוצאת "אסטרולוג", מר אלישע בן-מרדכי, הודיע לפני כחודש למר אהוד בן עזר כי הוא עומד לגרוס 480 עותקים אחרונים של "אסתר ראב / כל הפרוזה", ועוד מאות אחדות מהרומאן האחרון של מר בן עזר "חנות הבשר שלי". הספרים אינם נמכרים. הרשתות אינן מוכנות לקבלם להפצה אפילו במחיר מבצע. מצד שני מס הכנסה מכיר כהוצאה 20% ממחירו של כל ספר מושמד, בתור עלות הייצור שלו.

מר בן עזר החליט ששום עותק לא ייגרס. מהיותו בן למשפחת פרדסנים עשירה, כמסופר עליו ברומאן "שלוש אהבות", רכש את כל כרכי הפרוזה של אסתר ראב. תרם 180 עותקים לספריות הציבוריות, באדיבותו של ויקטור בן-נעים העומד בראש מחלקת הספריות במשרד החינוך והתרבות. תרם 50 עותקים בשמו ובשם אחותו לאה שורצמן (בן עזר) למוזיאון פתח-תקווה (יד לבנים) ואלה מחולקים בבתי-הספר בעיר. את השאר איחסן אצל בני-דודים שלו (המונח המקוצר בני דודיו עלול לקבל משמעות שונה), והודיע על אפשרות לרכוש אותם ב-20 שקל העותק – זאת באמצעות משלוח אי-מיילים לכל ידידיו ומכריו, וכן באיגרת לסופרים לילדים ולנוער חברי סומליו"ן.

התוצאות היו מפתיעות. עד כה הפיץ מר בן עזר 104 עותקים מתוך 169 עותקים שהוזמנו, ונותרו לו רק עוד כ-60 עותקים פנויים. לא ירחק היום ועותקיו האחרונים של "כל הפרוזה" יהיו שווים לא 20 אלא 200 שקל האחד כי הוא לא יודפס בשנית.

באשר ל"חנות הבשר שלי", נוסף על המידע ברשימת התפוצה שלו באי-מייל – נתן מר בן עזר מודעה קטנה ב"ספרים" של "הארץ" ובה נאמר שכל הפונה אליו באי-מייל, או במכתב לתא הדואר 22135 ת"א – יקבל חינם את הרומאן. הגיעו 192 בקשות, מהן שלח עד כה ספרים ל-101 נמענים, וכל כמה ימים הוא מקבל ארגז חדש של עותקים מהמו"ל וממשיך במשלוח.

במותם עוררו שני הספרים יותר עניין מאשר בחייהם. רק מעטים ידעו על צאתם לאור ב-2001.

 [עד כאן הציטוט מהמכתב העיתי הראשון. כיום מחירו של כל אחד משני הספרים הנדירים הללו, "אסתר ראב / כל הפרוזה" ו"חנות הבשר שלי" – הוא 300 שקל! – ומאחר שלעולם הם לא יודפסו פעם נוספת הרי שבעתיד הוא יהיה עוד יותר יקר!]

* * *

יוסף דוריאל

הסיוע מבפנים לעלילת-הדם מבחוץ:

שערוריית א-דורה לא תסתיים בפס"ד צרפתי

לקח להם יותר מ-11 שנים ופסיקת בימ"ש צרפתי כדי לתפוס את מה שהיה ברור לכל חוקר מקצועי מייד אחרי שהופץ סרטון עלילת הדם. הם לא תפסו עד היום איך המחזה המבוים גרם לקרבנות אדם ואיך הוא הניע את החלטות ועידת דורבן, הרודפות את ישראל עד היום.

דן מרגלית עשה שירות טוב לציבור, כשהזמין לראיון בטלוויזיה את פרופסור רפי ולדן יחד עם ד"ר יהודה דוד, שלפני כמה ימים הוכיח בבית דין צרפתי איך ג'מאל א-דורה הצליח לרמות את כל העולם כשהציג פצעים מניתוח-הצלה שקיבל בבית חולים ישראלי – כפצעים מירי חיילי צה"ל עליו ועל בנו ש"נרצח".

כל מי שרצה יכול היה לקבל את התמונה האמיתית על מבצע עלילת הדם של "רצח" הילד, עם סבך השקרים הפרימיטיביים שחיפו עליו – ימים ספורים אחרי שהסרטון המרשיע הופץ בעולם.

השאלה היא – מי באמת רצח? כמובן, לא תועמלני הרש"פ (הפרטנרים להסכמי שלום) ולא האנטישמים הצרפתים שהטלוויזיה שלהם הפיצה (ללא תשלום) את תעמולת הזוועה. אבל, את הנזק הגדול ביותר לישראל גרמו נכבדי הממסד והתקשורת היהודים, שמאוד לא רצו בגילוי האמת. הראשון ביניהם היה ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, שקיבל במועד את דו"ח התחקיר המקצועי על האירוע, אחריו – צמרת הביורוקרטיה, ואיתה – ברוני התקשורת. פרופסור רפי ולדן, שדרש להאמין לשקריו של ג'מאל, המחיש בטלוויזיה איך "אנשים טובים" – כהגדרת ד"ר יהודה דוד – מרוב אהבתם לאוייב מוכנים להקריב אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה.

דן מרגלית לא ציין שרפי ולדן, בנוסף להיותו פרופסור מכובד, הוא גם חתנו של שמעון פרס, שוודאי היה חרד מהגילוי שערפאת וכנופייתו – "הפרטנרים לשלום" מתוצרת הסכם אוסלו – נשארו רמאים שפלים המפיצים עלילות דם, שאסור להאמין למילה שלהם.

במלחמת לבנון הראשונה שמענו שר לבנוני שנתפס בשקר מצטדק בנימוק – "למען המולדת מותר לשקר." כשד"ר דוד הוכיח כי רפי ולדן תומך במסכת השקרים של ג'מאל א-דורה והרופאים הירדנים שטיפלו בו, ולדן כאילו הצהיר – "למען האוייב האהוב מותר לשקר." כי לגילוי שקרי הרופאים הירדניים (שהצליחו לרמות גם את מלכם שבא לנחם את ג'מאל, כשהוא עטוף כולו בתחבושות מזויפות), די היה להסתכל על "המסמך הרפואי" שלהם שנשא תאריך 1/10/2000, כאשר בביקורת הגבולות נרשם שג'מאל הועבר לירדן רק ביום 4/10/2000.

בשנה שאחרי הפצת עלילת הדם המצולמת, התבשלה "ועידת דרבן נגד גזענות", אך במקום לטפל בגזענות הרצחנית של האסלאמיסטים, הציתו תמונות "רצח מוחמד א-דורה" נחשול הסתה משתוללת נגד ישראל, שהוליד החלטות עוינות ביותר למדינת היהודים – כהתחלה למסע הדה-לגיטימציה, ההולך ומתפשט מאז בעולם.

אילו המימסד והתקשורת בישראל היו מזימים במועד את עלילת הדם ומציגים את המעלילים כפושעים בינלאומיים, לא היה אותו נחשול זוכה להצלחה אותה נחל. מי שחושב שבית המשפט בפריס עשה את העבודה במקומנו – שוגה באשליות. זה לא נושא למיקור חוץ, אם ממשלת ישראל תמשיך לברוח ממנו. סדרת עלילות הדם רק הולכת מהישג להישג במצב שנוצר אחרי מחדל הטיפול בשערוריית א-דורה, והחיפוי עליהם בממסד ובתקשורת לא נחלש, אחרי שהמסיתים זכו להסתמך על פסק דין של שופטת בישראל, בו נפסל התחקיר המקצועי שחשף את עלילת הדם. השופטת, שגילתה בוּרוּת מדהימה, זכתה לעלייה בדרגה, בברכת שר המשפטים.

תכונתם הידועה של מחדלים, כמו של חיידקי מחלות, היא – שאם לא מחסלים אותם בזמן – הם מתרבים והולכים עד לחיסול הקורבן. כך, אחרי מחדל א-דורה קיבלנו את עלילת "הטבח בג'נין", את  "טבח הילדים" בכפר קנא, שהציל את החיזבאללה ממפלה, ואת דוח גולדסטון של מלחמת הנפל בעזה, ועוד הזרוע (של המצלמות) נטויה. ממשלה אחראית חייבת להפסיק הידרדרות זו, ולפחות – בהסתמך על פסק הדין הצרפתי – להקים ועדת חקירה שתגלה ותגנה את האחראים למצב הבלתי נסבל ותמליץ על הדרכים לתיקונו. 11 שנות פיגור הם די ויותר.

הכותב הוא מחברו של הספר החדש  "ללמוד מהחיים", בו מופיע, בין היתר, תיאור מלא של פרשת א-דורה, על השותפים לשערורייה, והשקרים עליהם נבנתה.

אהוד: יורשה לנו להודות ליוסף דוריאל האמיץ, שתבע מהיום הראשון לחשוף את השקרים הפלסטיניים שבעלילת הדם של "רצח" הילד מוחמד א-דורה בידי צה"ל ושל "פציעתו" של אביו ג'מאל אבו-דורה, וזאת חרף ניסיונות ההשתקה והסילוף מצד האוייב הפלסטיני השקרן והמנוול, שזה טבעו, ומצד המימסד הישראלי – שמדעת ומבלי-דעת שיתף פעולה עם האוייב בהפצת עלילת הדם עלינו! אכן לא חסרים לנו אידיוטים מוסריים! וצל"ש מטעמנו לד"ר יהודה דוד האמיץ, שהציל את כבודה ואת מוסריותה של ישראל בפרשה הזו!

* * *

מרדכי בן חורין

הבדיקות הביטחוניות "המשפילות"

 של "אל-על" הן כלום בהשוואה

למה שעברתי בבדיקות לפני טיסה בארה"ב

היום [16.2.12] ב"הארץ" פורסמה הכתבה על השפלת העיתונאית הערבית-ישראלית ליארא משעור, בבדיקות הביטחוניות שנערכו לה במילאנו לפני עלייתה למטוס. הכתבה פורסמה בראש העמוד הראשון עם תמונתה בגדול, ובעמוד השישי, בסה"כ בגודל 1,000 מ"מ/ר.

היום ב"הארץ" פורסמה הכתבה על איומים על השחקנית אנג'ליקה ג'ולי וזאת במוסף "גלריה", בגודל 442 מ"מ/ר.

היום ב"הארץ" פורסמה הכתבה על ניצחון האמת הישראלית בעלילה הידועה כ"אבו-דורה" – נושא שהיה לאבן דרך בתעמולה השקרית של הפלסטינים ותומכיהם מבית ומבחוץ. כתבה זו ניתנה רק בעמוד 19 ובגודל 144 מ"מ/ר בלבד.

מצער אותי שבני חתום רק על "הארץ" וכי נכדי הקטנים ניזונים בידיעות ובשקלולן המוזר ב"הארץ".

אבל משמח אותי ומרגיע אותי שבאותה טיסה בטוחה, היה בני. הבדיקות הביטחוניות ו"המשפילות" של "אל-על", הינן כלום בהשוואה למה שעברתי בבדיקות טיסה בארה"ב, ולא נפגעתי כי שכחתי מזמן את רגשי הנחיתות שלי בארץ וב"הארץ".

אהוד: הלא ידעת כי "הארץ" הוא בחלקו בעל מגמה פלסטינית אנטי ישראלית ומרושעת, והוא מערבב כיום עמודי  חדשות ועמודי דעות, וחדשות וכותרות מגמתיות –  עד כמעט לבלי הבחן ביניהן וזאת כדי לעוות את המציאות – וכבר התנצלו בפניו הפצחנים [ההאקרים] הערבים שניסו לפגוע באתר שלו ולא ידעו שמבחינתם זה גול עצמי. יש לשער שהוכרז יום אבל במסדרונות מערכת "הארץ" על כך שהוזמה עלילת הזדון על רצח הילד מוחמד א-דורה בידי חיילי צה"ל!

* * *

עוז אלמוג

דרוש בידוק בית

קראתי אתמול שהעיתונאית ועורכת העיתון "לילכ", יארא משעור, בתו של העיתונאי האגדי המנוח לוטפי משעור, ויתרה על טיסת אל-על ממילאנו לישראל בעקבות חוויה טראומטית שעברה בשדה התעופה. "עברתי בידוק פוגעני, הרגשתי שאנסו אותי," סיפרה לעיתונאי "הארץ". כעת היא שוקלת לתבוע את חברת התעופה.

בטוחני שתשעים אחוז מהיהודים בארץ אומרים לעצמם בערך כך: "עוד פעם הערבים האלה, עם תסביך הכבוד והרגישות המופרזת. מה יש להם להתלונן? הרי הרוב המכריע של פיגועי הטרור בעולם נעשים על ידי מוסלמים, ובעידן שאחרי ה-11 בספטמבר והטירוף האיראני, טבעי שדוברי הערבית ייבדקו בשבע עיניים."

גם אני סברתי כך, עד שהמציאות לימדה אותי לקח. לפני כשנה עברתי להתגורר בעוספיא, יישוב עם רוב דרוזי ומיעוט של ערבים-נוצרים, בדואים-מוסלמים וקומץ יהודים. באחד הימים הגעתי עם אשתי לנתב"ג בדרכנו ליוון. עמדנו בתור בהליך הרגיל של הבידוק המקדים.

"מהיכן הגעתם לשדה?" שאלה הבודקת הביטחונית הצעירה את השאלה הצפויה, ואנחנו השבנו ללא כחל וסרק: "מביתנו בעוספיא."

פניה התכרכמו והיא הפטירה במהירות ובתקיפות מפתיעה: "רק רגע, אני צריכה לבדוק משהו." לקחה את הדרכונים ונעלמה ללא הסבר. חיכינו לא פחות מ-5-7 דקות עד שהגיע האחראי, ובינתיים התור מאחורינו נעצר ואנשים החלו לנעוץ מבטים ולהתלחש.

ההתנהגות של איש הביטחון הבכיר יותר, שחש לזירה, הזכירה לי רס"ר משמעת קפדן בטירונות, או חוקר קשוח בשב"כ. לא היה בו שמץ של אדיבות, לא טקט ואפילו לא חיוך של מבוכה והזדהות. לעיני הנוסעים בשדה הוא המטיר עלינו סדרה של שאלות אישיות בסגנון: "מה אתם עושים ביישוב הזה?"

כאן כבר חטפתי עצבים. "אתה יודע בכלל היכן זה עוספיא?" שאלתי בזעם.

הוא שתק ורמז לי שיותר טוב שאבלום את פי.

"הבט," המשכתי כולי רותח, "אשתי ואני מרצים באוניברסיטת חיפה, השכנה לעוספיא, ועצוב לנו להיווכח שאנשי הביטחון בשדה אינם עוברים הכנה בסיסית. אתם אמורים לפחות להכיר שמות של יישובים בארץ – הרי אצלנו ביישוב שיעור המשרתים בצה"ל ובשאר כוחות הביטחון גבוה מהשיעור הארצי. תגיד, לא מדריכים אתכם כיצד לאבחן חשודים פוטנציאלים? לא מחנכים אתכם כיצד לנהוג בכבוד באנשים?"

בתגובה הוא הפנה את גבו ונעלם עם הדרכונים שלנו לעוד 10 דקות מורטות עצבים.

מדוע הם מתנהגים כך?

99.99% מערביי ישראל ישיבו: כי היהודים כאן גזענים. כמובן שיש בזה יותר מגרעין של אמת, אף שאני אישית מעדיף את המלים "דעות קדומות," "טינה" ו"אפליה" על פני המילה הטעונה והמוזלת לאחרונה "גזענות". אבל האמת, שזו אינה הסיבה היחידה ואולי גם לא העיקרית להתנהגות הבוטה והמעליבה של אנשי הביטחון הישראלים – התנהגות שמטריפה את ערביי ישראל וגורמת לכולנו – ערבים ויהודים כאחד – נזק בל ישוער.

מה שעומד מאחוריה הם שלושה דברים האופייניים לחברה הישראלית:

א. חוסר תכנון, חוסר ארגון ובעיקר חוסר חשיבה לטווח ארוך. הרי במעט חשיבה יצירתית ורצון טוב היה אפשר לפתור את הבעייה או לפחות לצמצם את הנזק הפוטנציאלי שלה. למשל, באמצעות מידע ממוחשב על הנוסע ו/או בידוק של נוסעים אקראיים יהודים לצד הנוסעים הערבים, שייתן לפחות מראית עין של סלקציה שוויוניות.

ב. טמטום שיסודו בבורות ובפעולה רובוטית של פקידים במערכת קפיטליסטית חסרת נשמה. הלא, כמעט כל יום אנו מוצאים עצמנו מתרגזים על נציג/ת שירות כלשהו, שמדקלם לנו דברים ביובש מעצבן, בלי לחשוב, ובעיקר בלי לקחת אחריות אישית. ובסופו של דבר גם אנשי הביטחון הללו הם אנשי שירות – ממלאי פקודות עיוורים, שאימצו את "הפשיזם הצרכני" בסגנון האמריקאי.

ג. מעל לכל, אלה האדנות וחוסר הנימוס של הישראלים, שהגיעו בשנים האחרונות לממדים של מגיפה ממארת. אנחנו מרבים להתגאות בחספוס ובדוגריות (אגב, מילה ערבית ללא בידוק) הצבריים ושוכחים שהגסות המתלווה להם ממררת לכולנו את החיים.

צחוק הגורל שהגברת יארא משעור עורכת את העיתון הכי מודרני, הכי ליברלי והכי חשוב, אמיץ ופורץ דרך במגזר הערבי. לכן, כששמעתי על הטראומה שעברה נחמץ ליבי פעמיים. גם התביישתי כאזרח ישראלי וגם הזדעזעתי כסוציולוג. התחשק לי לבקש את סליחתה של משעור בשם הבידוק הגלובלי, בשם העם היהודי ובשם מדינת ישראל. אבל סליחה והתנצלות הן לא הפתרון כאן. הפתרון הוא להתחיל לבנות קוד חדש של נימוס ורגישות לזולת, שיהפוך אותנו ליותר אנושיים ואת החיים כאן ליותר נעימים ומכובדים.

אהוד: כשאני מתקדם בנתב"ג בתור של הבידוק כדי לעלות על מטוס "אל על", איש הביטחון ממשש לי את המותניים, שיפולי הגב והלחיים של התחת, וגם מעביר יד גבוה בין ירכיי, תחת הביצים שלי, לבדוק אם אני לא מחביא שם סכין או מטען נפץ. אחרי זה אני עולה למטוס בהרגשה טובה שכל הנוסעים עברו בידוק יסודי ואין ביניהם טרוריסט, סכין או פצצה.

אבל אם הייתי עורכת עיתון ערבייה בישראל, הייתי מסרב לעלות למטוס וזוכה בכתבה גדולה עם תמונתי בהבלטה בעמוד הראשון של עיתון "הארץ", ולמאמר מערכת למחרתו – דבר שלעולם לא אזכה בו כסופר – אלא אם אודיע שאני מתבייש בהיותי ישראלי "כובש" ולכן החלטתי להתאסלם.

ואגב אם הייתי בודק או בודקת ישראליים בנתב"ג – הייתי כבר מזמן נזרק מעבודתי אם לא הייתי מקפיד לבדוק בשבע עיניים פלחי אוכלוסייה שמהווים סיכון מסויים.

נראה אתכם עולים לטיסה שנוסעיה נבדקו ברשלנות ובחפיפיות. ואילו בסין או בספרד, למשל, שופכים לכם אפילו את בקבוקי המים, שלא לדבר על מצית חד-פעמי זעיר.

* * *

יוסי גמזו

וִיטְקָ'ה

לזִכרהּ הנערץ של ויט'קה קובנר,

פּרטיזאנית וקיבוצניקית דגולה

שהלכה לעולמה בימים אלה

אֲנִי זוֹכֵר כֵּיצַד בִּשְנוֹת הַחֲמִישִים

שֶל הַמֵּאָה שֶכְּבָר עָבְרָה אַך לֹא הֵעִיבָה

עַל זִכְרוֹנִי, קָם אַבָּא קוֹבְנֶר וְהִרְשִים

בְּעֵדוּתוֹ, בְּסֵמִינַר גִּבְעַת-חֲבִיבָה

קְהַל קִבּוּצְנִיקִים נִרְגָּש, מִשֶּבֵּאֵר

אֵיךְ, עַל אַף אֹמֶץ מְטֹרָף וּקְצָת נָאגָאנִים

הָיָה גִרְעוֹן-צִיּוּד מַכְבִּיד וּמְצַעֵר

בַּיְּעָרוֹת לַחֲבוּרַת הַפַּרְטִיזָאנִים

שֶהוּא וּוִיטְ'קָה הִצְטָרְפוּ בְּלִי עַכָּבוֹת

לִיחִידָתָם בִּיצִיאָתָם מִגֵּטוֹ וִילְנָה

וּכְשֶמָּתְחוּ שָם פְּתִיל-אֲבַק-שְׂרֵפָה עַד קַו-הָרַכָּבוֹת

הַגֶּרְמָנִי, כָּךְ שֶהַפְּתִיל הַזֶּה יוֹבִיל נָא

אֶת הַפִּצּוּץ הַמְּתֻכְנָן אֶל הַקְּרוֹנוֹת

הַדּוֹהֲרִים עַל הַפָּסִים, גִּלּוּ בְּפַחַד

כִּי פְּתִיל קָצָר כָּל-כָּךְ מוֹעִיד לְסַכָּנוֹת

שֶל הִתְרַסְּקוּת-אֵימִים אֶת הָרַכֶּבֶת יַחַד

עִם מַפְעִילָיו שֶל הַפִּצּוּץ, שֶשְּעַת-הַדְּחָק

לֹא אִפְשְרָה לָהֶם שוּם פְּתִיל עִם יֶתֶר אֹרֶךְ

שֶבּוֹ יֻפְעַל מִטְעַן-הַנֶּפֶץ מִמֶּרְחָק

בְּלִי לְסַכֵּן אֶת חַיֵּיהֶם שֶלֹּא לְצֹרֶךְ –

וְאָז, בְּרֹחַק הַקָּרוֹב לְהִתְאַבְּדוּת

הָיוּ בְּכָל זֹאת מַפְעִילִים בְּלֵב שָלֵם

אֶת הַמִּטְעָן, כְּשֶשִּׂפְתֵיהֶם מְמַלְמְלוֹת שָם לְעֵדוּת

כְּמוֹ אֵיזוֹ מַאנְטְרָה שֶל נָקָם וְשֶל שִלֵּם

עַל כָּל קָרוֹן שֶלַּשְּחָקִים הָיָה עוֹלֶה

בְּלֶהָבוֹת שֶל דִּינָמִיט בְּלִי סְיָג וָסֶכֶר:

"פַאר מַיין מִשְפּוֹחֶה, פַאר מַיין בְּרוּדֶער מוֹיְשֶה'לֶה

אוּן פַאר מַיין שְוֶעסְטֶער מִירָה'לֶה" (לְמַעַן זֵכֶר

הַנִּרְצָחִים שֶל מִשְפַּחְתִּי, אָחִי מֹשֶה

וְזֵכֶר מִירָה אֲחוֹתִי, וְאַבָּא-אִמָּא"

וְכָל קָרוֹן כָּזֶה שֶעָף בִּשְווּנְג קָשֶה

וּבְעָצְמָה שֶרַכָּבוֹת שְלֵמוֹת הֵרִימָה

הָיָה חֶלְקִיק מֵרְשִימַת-חוֹבוֹת שְלֵמָה

שֶוִיטְקָה קֶמְפְנֶר, אַבָּא קוֹבְנֶר וְכָל יֶתֶר

הַפַּרְטִיזָאנִים שֶגָּבְרוּ עַל הָאֵימָה

פָּרְעוּ לַ"וֶרְמַאכְט" בְּגָלוּי וְלֹא בַּסֵּתֶר

כְּמוֹ הַרְעָלַת מָזוֹן שֶל מַחֲנֵה "אֶס.אֶס"

וּמִבְצְעֵי-תַּגְמוּל בָּעֲמָלֵק הַנָּאצִי

וּכְמוֹ בְּנִיַּת קִבּוּץ פּוֹרֵחַ וְתוֹסֵס

בְּיִשְׂרָאֵל, עֵין-הַחוֹרֵש, שֶאוֹת נִמְרָץ הִיא

לְנִצְחוֹנוֹ שֶל עוֹף-הַחוֹל הַיְּהוּדִי

עַל מְזִמּוֹת פִּתְרוֹן סוֹפִי שֶל קָנִיבָּלִים

וְזֶה אָמְנָם חֶלְקָם הָעַז, הַיִּחוּדִי

שֶל גִּבּוֹרֵי דּוֹר-נְפִילִים כֹּה קוֹלוֹסָלִי

שֶלְּאוֹרוֹ צָרִיךְ אֶצְלֵנוּ לְחַנֵּךְ

דּוֹרוֹת שְלֵמִים, כְּמוֹ עֹז-הָרוּחַ הַקְּרָבִית כָּאן

שֶל אַבָּא קוֹבְנֶר שֶזִּכְרוֹ אֵינוֹ דוֹעֵךְ

וּדְמוּת-מוֹפֵת נַעֲרָצָה כָּל-כָּךְ כְּמוֹ וִיטְ'קָה.

* * *

מתי דוד

הנוסחה המנצחת של תקשורת מכסחת

"אמת לאמיתה" או "אמת לשעתה" שהיא "אמת למחצה"?

מיספר אירועים, פרשיות, וכותרות תקשורתיות בעיתיות, שאחריהן נוהלו תביעות משפטיות שהסתיימו בפסקי דין בעייתיים, גרמו לפתיחת מחלוקת ציבורית של ביקורת על עיתונאים ושופטים.

שני פסקי הדין שניתנו לאחרונה, בביהמ"ש המחוזי והעליון בעניינה של העיתונאית אילנה דיין ותוכניתה "עובדה", בתביעה על הוצאת לשון הרע, שהוגשה נגדה ע"י סרן בצה"ל, היא דוגמה לסידרת שאלות מהותיות לגבי אמינותם ושיטות עבודתם של עיתונאים, ושיקולי תבונתם של שופטים.

פסק הדין של בית המשפט העליון, שזיכה (למחצה) את דיין בעקבות פס"ד שהרשיע אותה במחוזי, נימק את זיכוייה בשני מושגים משפטיים בעיתיים: "בתום לב" ו"אמת בשעתה".  פרשנות מקילה זו של בית המשפט, לצורך זיכויה (למחצה) של אילנה דיין, תאפשר מעתה לעיתונאים לפרסם כתבות רשלניות ולא אחראיות, ואפילו פרסום דברי שקר וכזב של השתלחות ופגיעה בשמם הטוב של בני אדם, תחת המטרייה המשפטית של "אמת דיברתי", "אמת בשעה", ו"תום לב".

בית המשפט נתן לעיתונאים סנגוריה כמעט מוחלטת לכל מה שיכתבו וישדרו – גם במקרים כוזבים נעדרי אמת – באם יתגוננו להצדקתם בנימוקי "תום לב", "אמת בשעתה" ו"אמת דיברתי".

"בזיכויה של אילנה דיין, הכשיר בית המשפט העליון את השקר," כותב בן דרור ימיני ("מעריב" 9.2).

עקרונות ופרשנויות גמישות של עיתונאים ושופטים

שופטים ועיתונאים אינם שייכים למקצועות של המדעים המדויקים כמו פיסיקה ומתמטיקה.  הם גם לא מסווגים כאחד מחוקי הטבע. על כן, רוב העקרונות, הפסיקות, והדעות שלהם אינם תורה אבסולוטית. לשלטון החוק ולחופש הביטוי, אין נוסחה אחת ועקרון מחייב אחד שהוא מוסכם ומוכר על כולם.

הנוסחה של התקשורת המכסחת ומנצחת

במסגרת עקרון זכות הציבור לדעת, מבלי להסגיר את המקור, נחשפה לאחרונה נוסחת "האני מאמין" של חלק מהעיתונאים, שהוסתרה מהציבור.

המדובר בנוסחה, פרובוקטיבית ומניפולטיבית האומרת: אתה העיתונאי, פרסם את כל "הנאשמים" ו"הנידונים" שלך כרצונך, על פי דעתך, הבנתך, ויכולתך, כי זו שליחותך ואין דבר שיעמוד נגדך. זאת מאחר שתמיד תהיה לך ההגנה הטובה של מערכת המשפט, שמקבלת תמיד את טענתך בנוסח הקבוע, "אמת דיברתי", את כולם כיסחתי ובזה סיימתי וצדקתי.  אל תירא ואל תפחד, אתה תמיד תהיה זכאי, בשם החופש הביטוי הביטוי שניתן לך ולא לכל שאר האזרחים הנפגעים.

אלה הם עקרונות ה"אני מאמין" של העיתונאי העצמאי

אתה העיתונאי האיש הכל יכול, השופט בין ימין לשמאל.

אתה הוא הרשות הפוסקת, מעל למחוקקת ולשופטת.

אתה הוא הפוסק האחרון מהו ביטחון ומהו אסון.

את האיש שמחליט מיהו המשיח ואת מי יש להדיח.

את היחידי הקובע מה טוב ליהודים ומה טוב לערבים.

אתה הוא החוכמה, הנבואה וההשגחה העליונה במדינה.

אתה כלב השמירה של הדמוקרטיה, אבל גם כלב שנושך אותה.

אתה מעצב את דעת הקהל, אבל גם הורס אותה.

אתה לוחם למען חופש הביטוי, אבל עוסק גם בחופש הביזוי.

אתה נאבק למען חופש הדיווח אבל שותף גם לחופש הכיסוח.

אתה פוגע ב"הטובים לטייס", אבל מפאר את החוטפים בפיס.

אתה יורה בכל מיתוס בארץ הבחירה והופך אותה לארץ בכי רע.

אתה שולט על טע"ר החיים (טלויזיה, עיתונות, רדיו) ופוגע בטעם החיים.

זכור ואל תישכח את הסיסמה שמגינה עליך מכל אשמה:

"אמת דיברתי" (את כולם חיסלתי) ותמיד צדקתי.

משפט מחץ לסיכום – לזכות הציבור לדעת

הנוסחה של העיתונאים (הנ"ל) והפסיקה של השופטים (הנ"ל) הופכות את העיתונאים לזכאים ולחסינים מפני כל האישומים האפשריים.

פעם היתה רק "אמת לאמיתה".  היום בית המשפט המציא נוסחה חדשה של "אמת לשעתה" שהיא למעשה "אמת למחצה".

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד / 2 שירים

רָאִיתִי אָדָם

רָאִיתִי אָדָם בִּשְׁבִי הַשַּׁלֶּכֶת,

עוֹד מְעַט אָבִיב,

וְהוּא לֹא יָצִיץ.

נַפְשׁוֹ הַחֲצוּיָה אוֹבֶדֶת,

קוֹל צָהֳרַיִם בְּלִבּוֹ

לֹא יִשְׁמַע.

עֲצוּר נְשִׁימָה יִשְׁקֹט,

הַחֶרֶס בְּיָדוֹ

כְּאִיּוֹב מְגָרֵד עָבָר

שֶׁהֻשְׁלַךְ בִּמְצוּלוֹת

מֵי הַשִּׁכְחָה.

וְהַשָּׁעוֹת בֵּין אַבְנֵי רֵחַיִם

נִטְחָנוֹת לְמוֹץ .

כְּבָר אֵינוֹ תּוֹפֵס עֶמְדָּה

פַּעַם הָיָה נֻקְשֶׁה צוֹלֵל

בַּחֲרִיפוּתוֹ,

אֶל בֵּין סְדִינִים מְעֻמְלָנִים,

פּוֹלֵשׁ בִּסְעָרָה,

גּוֹהֵר בַּפְיוֹרְד

וּמְרוֹקֵן עַצְמוֹ מִמִּטְעָנִים עוֹדְפִים.

הַיּוֹם הוּא מִשְׁתַּהֶה,

חִוֵּר,

אֵינוֹ תּוֹפֵס עֶמְדָּה

בְּזָוִית נְכוֹנָה,

אֵינוֹ פּוֹלֵשׁ

אֶל הֲיֵשׁ.

מִבְצַר מְחֹרָר שׁוֹכֵן  בְּאַכְּזַב

מְסַפֵּר זִכְרוֹנוֹת

לְעַצְמוֹ לְבַד.

וַאֲנִי

בִּמְבוּכָתִי

כּוֹסֵס לְעַצְמִי הַצִּפָּרְנַיִם.

* * *

לצביקה דבש היקר ולכל בני המשפחה

תנחומינו במות עליך רעייתך

ליאת

בה טיפלת שנים רבות

במסירות מעוררת הערצה

הלווייה תתקיים היום, יום שני 20.2, בשעה 15.00

בבית העלמין בכרמי יוסף

יושבים שבעה ברחוב היסמין 36 כרמי יוסף

* * *

תקוה וינשטוק

1. נחום זולוטוב – אדריכל

אף שזכה פעמיים בפרס רוקח וכן בפרס רכטר, האדריכל נחום זולוטוב אינו ידוע ביותר בציבור. כמה מהבניינים שתיכנן דווקא ידועים מאוד. מהמונוגרפיה שהופיעה לאחרונה "נחום זולוטוב / אדריכל ומתכנן ערים" (בהוצאת אמה) מסתבר שהרזומה שלו כולל את בניין הסופרמרקט הראשון של תל אביב, בניין הדולפינריום, בית ההנצחה בניצנים, בית ההארחה "יערות הכרמל" – ועוד רבים וטובים.

הספר, יצירתה של האדריכלית טולה עמיר, מגולל את עבודותיו של זולוטוב בפירוט מקצועי אך הוא יפה גם להדיוטות. למען האמת, כיוון  שאינו בגדר "ספרות יפה" (לעיתים לא כל כך יפה...) קצת חששתי מקריאתו; אך למעט מונחים מקצועיים שעליהם דילגתי, מצאתי ספר מאלף ומעניין אפילו מבחינה פסיכולוגית – פסיכולוגיה של בניינים כמובן. בין השיטין מופיעה דמותו של זולוטוב כאיש צנוע וכמוהו צנוע הספר: צילומיו מסתפקים בשחור לבן, כריכתו אינה זועקת לתשומת לב וחפה מפרטים אודות המחברת (אגב, לספר צמודה סימניה, תוספת ראויה לאימוץ). רק בהקדמה הקצרצרה מרשה טולה עמיר לעצמה פן רגשי קמעה. היא מספרת על פגישתה הראשונה עם בנייניו של זולוטוב כשהיתה אוצרת התערוכה בביתן הישראלי בביאנלה בונציה בשנת 2006 ומשלבת דברי הוקרה מפורשים.

204 מ-239 עמודי הספר הם צילומים המדברים בעד עצמם. היתר מוקדשים לתיאור העבודות האדריכליות: בית ההנצחה בניצנים ששתי קומותיו המחוברות על ידי גרם מדרגות פתוח מייצגות את העבר הטרגי של הקיבוץ ואת צרכי חייו כיום; בנין הסופרמרקט ברחוב בן יהודה בת"א – המרכול הראשון בארץ שהוא גם המגדל הראשון בתל אביב: שמונה קומות. הקמתו היתה מאוד, חדשנית והתאפשרה הודות לפתרונות יצירתיים שהגה זולוטוב, שכללו תבניות מודלריות ואלמנטים טרומיים. [אם איננו טועים הרי שבגלגול קודם ניצבה שם הווילה של אסתר ראב, שפניה לרחוב שנקרא אז בשם שבטי ישראל. – אב"ע]. בית ההארחה אחוזת "יערות הכרמל", בנין ארוך המתפשט על כל רוחב המגרש ומשקיף על הנוף [והוא בניין מקסים, יעיל, שובה לב וממש גאוני בפשטותו. כל פעם אנחנו מתפעלים ממנו מחדש, ובייחוד שאין צורך לשנות בו דבר!– אב"ע]. הרבה פרויקטים הקשורים לנגב: בית ספר שדה בעין גדי, חאן מגורים וקאסבות מזרחיות בשיכון לדוגמא בבאר שבע, בתי כנסת בבאר שבע.

 מאידך, לא מעט מתיכנוניו לא יצאו אל הפועל, כאכסניה בעין תמר וכתוכנית הבנייה באופירה – שארם א-שיך. חלק מהמבנים עבר שינויים מרחיקי לכת שפגעו במראם המקורי, למשל הפונדק בעובדת שכוסה בפרסומות. וחלק אינו ממלא את ייעודו, כתחנת הרכבת לירושלים בדרום תל אביב. והקהל הרחב אינו מכיר, כמובן, את המבנים הסודיים שהקים זולוטוב – כגון הקומפלקס של משרד הביטחון באזור המרכז, עליו זכה בפרס רוקח (לא ייאמן – הבניין הוקם במחיר נמוך מהערכת התקציב, וזולוטוב החזיר למשרד הביטחון חלק מהשכר שקיבל).

זולוטוב מתגלה כאדריכל בעל חשיבה אינדיווידואלית ודימיון שעשה לא מעט החלטות אדריכליות דרמטיות. החומר האהוב עליו הוא בטון ישיר, ליעתים עם חלוקי נחל. "מאלף הבטון" מכונה הפרק המסכם בספר. בעיקר בשנות החמישים והשישים ביטא הבטון החמור והצנוע רוח לאומית, דמוקרטית וחברתית. הוא יצר מעין שוויון מעמדות במדינה הצעירה והתאים לרוחו של זולוטוב. כמו כן היה מראשוני המשתמשים באסבסט, חומר שיצורו פשוט, ושאותו שילב בחומרים חדישים אחרים ואף הוציא שני פטנטים לשימוש באסבסט. כער לחידושים לא היסס לבנות באמצעות יחידות טרומיות גדולות של חלקי קירות – חיסכון בזמן ובעובדים.

הספר מתעכב על ההתחשבות בסביבה הפיסית והאנושית בעבודות של זולוטוב, בעיר כבחיק הטבע, וכן בתפישה האורבאנית שלו – קישור כל אמצעי התחבורה.  ב-1963 הגיש לעיריית תל אביב חוברת הצעה לפתרון התחבורה על ידי רצף בין אמצעיה השונים. במקום מרכזי התעבורה הקיימים שהקשרים ביניהם אינם יעילים ואינם המשכיים – הציע תוכנית רעיונית הקושרת את השדרות – רוטשילד, ח"ן  וקק"ל (כיום שד' בן גוריון) לטיילת מנשיה ולקצה הדרומי של שדרות רוטשילד. את הרחובות הללו ניתן להרחיב לשבעה  מסלולי נסיעה בלי להרוס בתים, ולהקים תחנות מרכזיות לרכבות, אוטובוסים ומונוריילים גם יחד. זולוטוב העיר כי חשב על משפחה שעליה להחליף אמצעי תחבורה ציבורית כשהיא עמוסה בתינוקות ובמזוודות.

נחום זולוטוב, יליד 1926, שעודו נראה כפלמ"חניק עב שפם, פרש מהעבודה ומתמסר כיום לתחביביו האהובים – ציור, פיסול, נגרות וכתיבה.

טולה (הארכה של טל) עמיר היא בוגרת בית הספר לאדריכלות בלונדון, בעלת תואר שני בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה מאוניברסיטת ת"א וגם מחזיקה בתואר שף מבית הספר למלונאות תדמור. כדבריה – "לפני שלמדתי את מקצועי האמיתי רציתי מקצוע שיהיה טוב בכל העולם." "נחום זולוטוב / אדריכל ומתכנן ערים" הוא ספרה השלישי.

2. בית העם בתל אביב

לאחרונה מופיע מפעם לפעם שם של מוסד חדש בתל אביב: "בית העם". תהינו מה מסתתר מאחורי השם היומרני הזה, המעורר גם אסוציאציות של היסטוריה ישנה. מסתבר שבית העם הנו בעצם בית-המחאה. לא בית לעם – אלא לכל היותר, לחלק מהעם.

תנועת המחאה, אפוא, עודה חייה וקיימת. היא רק פשטה צורה ולבשה צורה. כעת, בחורף,  התמקמה בבית בשדרות רוטשילד. יצאה מן האוהלים ועלתה קומה. אפילו שתיים-שלוש קומות.

"לקראת ספטמבר של השנה שעברה כבר ידענו ששכונת האוהלים עומדת להיסגר וצריך דרך אלטרנטיבית," אומר ערן בריל, ממקימי "בית העם". "אחד מאוהדי המחאה העמיד לרשותנו חינם אין כסף בית ששייך לו, עד הקיץ." ובקיץ אפשר לחזור לאוהלים.

לבית יש אמנם ארבעה קירות והוא אינו אוהל אבל גם בית איננו. זו פשוט חורבה. לא יאומן כי בלב ליבן של שדרות רוטשילד קיים מיבנה כה הרוס. המדרגות – פחד אלוהים, הדלתות עקורות, הסיפים שבורים. הבעלים מתכנן להקים כאן מלון בוטיק אולם העירייה מערימה קשיים, וכבר שנים הבית נטוש ומרוקן.

הבית מנופץ? העיקר שהמקום אסטרטגי, בדיוק מול המישטח בו ניטו האוהלים, ממש מציאה לממשיכי המחאה. הם סילקו את ערימות הפסולת, חשפו את רצפות החדרים, כיסו את הקירות המבוקעים בכרזות, סמלים וצילומים; בסגנון תנועות הנוער רשמו  בחדר המדרגות את שירו של שאול טשרניחובסקי "שחקי, שחקי על החלומות" ולידו תלו תצלומים של חנה ארדנט וקרופוטקין ("פילוסופים שדגלו בחברה שוויונית"). על הגג הציבו שלט "בית העם" בעברית ובערבית – האותיות הערביות היחידות המופיעות בשדרה. הם גם  בלעו את הצפרדע: שלא כבשלוש הקומות העליונות של בית המחאה, הקומה הראשונה משופצת והדורה ושוכנת בה –איזו  אירוניה! – חברה למכוניות יוקרה.

עשרים המייסדים קראו למקום  "בית העם", זכר ל"בית העם" הראשון בעיר שהוקם בשנות השלושים של המאה שעברה.

"הבית ברוטשילד הפך מיד לעוגן, בעצם למפקדה של כל פעולות המחאה, של כל הקבוצות והכוחות הפועלים לטובת חברה טובה יותר לכל אזרחיה, לא רק למעטים. היום זה כבר לא מחאה אלא מאבק, לפי האידאולוגיה הניאו ליברלית. בתיכנון – בית עם גם בירושלים ובחמש ערים נוספות, שהפעולה הציבורית תתרחב  ותביא לשנוי ולחברה שוויונית יותר."

והוא מוסיף: "אנחנו תומכים, לא מתנגדים. מאמינים בדמוקרטיה, שוויון מעמדות וזכויות יסוד של כל אדם באשר הוא אדם – גברים ונשים, אתיופים ואשכנזים, יהודים ומיעוטים."

גם מי שאינם בראש אחד עם "בית העם" הזה ודאי יסכים שאם כבר מחאה, עדיף שתהיה  בבית ולא תכסה באוהלים, גרוטאות וזוהמה את השדרה הכי יפה בתל אביב.  

כל ערב מתקיימת כאן פעילות. מדי שבוע שתי הרצאות בממוצע, לרוב בנושאים כלכליים, ו-3-4 סרטים  בנושאים חברתיים. הכניסה ללא תשלום וגם דמי חבר אין. כבר התקיימו כאן עשרות אירועים ומפגשי קבוצות, למשל מפגש של משוררים/ משוררות המנהלים מאבק לחוק שירה ותגמולים. אפילו "דני האדום" מנהיג מרד הסטודנטים בצרפת – למעשה יהודי בשם כהן – הגיע הנה ודיבר על תנועות מחאה.

רוב באי הבית צעירים בני 20-30, אנשי שמאל המתנגדים ל"כיבוש" ויש גם מיעוט ימני, טוען ערן. נניח. הוא עצמו בא מרקע של נגינה ויוזמות והשתתף במחאת האוהלים. הרבה מפעילי האהלים נמצאים פה. הקבוצות של ליף ושפיר, לא ארגון הסטודנטים – וכן אנשי רוח, אמנים ומרצים.

לדברי המארגנים, הנאומים שנשאו בחנוכת "בית העם" שלהם הסתמכו על הנאומים בבית העם הראשון. למען האמת הדמיון בין שני הבתים אינו גדול ומתבטא בעיקר בשמות. בית העם האורגינלי היה אמנם "במה ציבורית חופשית לכל שדרות התושבים... מרכז לכל אגודות, מוסדות והסתדרויות שיש להם תועלת לאומית ציבורית" – "'בית לכולנו – איש לא יהיה שרוי בצער הבדידות." – אך לא היתה בו כל מחאה. בראש וראשונה נועד "להשכלת העם, חינוכו ושיפור טעמו." התקיימו בו הרצאות וכן קורסים למדע, היגיינה, היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ ובעולם, "כל מה שנכנס במושג ההשכלה של דורנו." הודגש לימוד העברית, בעיקר לעולים חדשים. הכניסה לפעילות היתה בחינם והבית אף קיים טיולים ונשפים ספרותיים ומאוחר יותר גם סרטים.

ראוי לציין כי בשתי שנותיו הראשונות היה "בית העם" חסר בית. הקהל ישב קיץ וחורף על תלולית חול מגודרת בקרשים בשכונת תל נורדוי, בקרן הרחובות בן יהודה ושלום עליכם. רק ביולי 1925, אחר  שכבר ביקרו בו מעל ל-400,000 איש, אישרה ממשלת המנדט את "בית העם" כחברה היכולה להנפיק מניות בנות לירה (מצרית) אחת להקמת בניין לאוניברסיטה עממית. כל בעל מנייה נחשב לחבר בית העם. ב-1927 הוקם צריף ובו 4,000 מקומות ישיבה, שנועד לקיים ארעית הרצאות וקונצרטים. הרופא הממשלתי סירב להוציא רישיון לצריף ודרש להקים מבנה אבן בטיחותי. בהשתדלות ראש העירייה בלוך נדחתה הדרישה מפעם לפעם, וכרגיל אצלנו – שאין דבר יותר קבוע מהבלתי קבוע, נותר הצריף על כנו. 

"בית העם" שימש גם כתיאטרון וכאולם קונצרטים, והכרטיסים נמכרו במחיר מוזל. בין היתר הופיעו בו ישה חפץ וכן "הבימה" בטרם השתקעה בישראל. "הבימה" וגם התיאטרון הסאטירי "המטאטא" ביקשו ש"בית העם" ישמש להם משכן קבוע. אבל בסוף שנות החמישים החלו לדון בהריסת המבנה הרעוע. נתן אלתרמן מחה: "ביום בו יבואו לעקור את בית העם תזעק האדמה תחתיו מכאב." אך ב-1959 נהרס בית העם ועמו בית הקולנוע בעל הגג הפתוח "גן רינה", שניצב לידו, ובמקומם הוקם בית אל על.

אהוד: רצינו לשאול אם על "בית העם" המחודש של קבוצות המחאה הנפרדות ליף ושפיר, בשדרות רוטשילד – עדיין מתנוססת הכרזה המטומטמת "תח'ריר שדרות רוטשילד" – ואם נערכו ב"בית העם" המחודש הזה הרצאות ומופעים לציון הישגיה המופלאים של המהפכה המצרית במלאת לה שנה – והלא זו המהפכה שבהשראתה, ובעידודה של התקשורת הישראלית המטומטמת – החלה גם "מחאת האוהלים" שלנו!

זה לא מכבר התבשרנו על תוצאות מחקר חדש, דומה שמטעם הסתדרות הסטודנטים, הקובע שהסטודנט הישראלי מוציא רק כ-300 שקלים בחודש על בילוי לילי בפאבים (כ-3 דולר לערב בממוצע אלא אם כן בת או בן זוגו הסכימו לשכב עימו על כוס קפה בחדרו או בחדרה ואז אין צורך לצאת אלא רק להיכנס) – בעוד שסטודנט באירופה מוציא שווה-ערך ל-500 שקלים בחודש! איזה עוול נורא! – והלא כמחצית מתושבי מצרים מתקיימים על הכנסה יחידה של פחות מ-2 דולר ליום – ויכולים לקנות בה פיתה יומית מסובסדת אחת לנפש רק בזכות התמיכה האמריקאית שבזכותה אין מצרים נסוגה מחוזה השלום עם ישראל אל הרעב, אבל –

תחי המחאה של תח'ריר שדרות רוטשילד!

אשר תשוב אלינו בקיץ הקרוב ובוודאי תכבוש גם את כיכר רבין ותגרש משם את היונים, את האימהות עם העגלות, את הזקנים ואולי גם את הדגים הצבעוניים בבריכה האקולוגית, אשר לתוכה יטילו המפגינים את מימיהם המתוקשרים.

* * *

מרדכי קידר

סוריה המחולקת נחלקת

סוריה מחולקת ל-14 מחוזות אדמיניסטרטיביים, המשקפים את החלוקה הדמוגרפית של האוכלוסיה:

העלווים במערב: במחוזות לטקיה וטרטוס – הרי אנצאריה, ההרים שהעלווים חיו בהם כאלף שנה.

הכורדים בצפון: במחוז חסכה.

הדרוזים בדרום: במחוז סווידא – הר הדרוזים (ג'בל אלדרוז).

הבדווים במזרח: במחוז דיר א-זור.

מחוז חלבּ נמצא בצפון המדינה, ומחוז דמשק, הכולל את מחוז העיר דמשק והמחוז הכפרי שסביבה – בדרומה.

בעקבות קריסתו של השלטון המרכזי, עשויה סוריה להתפצל על פי עדותיה, וחלוקה זו תהיה דומה למדי למפת החלוקה האדמיניסטרטיבית: שישה מחוזות עיקריים, ואילו שאר המחוזות יהיו עצמאיים או אוטונומיים גם הם, או שכל אחד מהם יצטרף, כולו או חלקו, לאחד המחוזות שהוזכרו לעיל, וחלק אחר ישמרו על קשר פדרטיבי כלשהו.

הדרוזים בדרך לעצמאות

מול הגולן נמצא כיום מחוז קוניטרה. ייתכן שמחוז זה יתאחד עם מחוזות דרעא ודמשק, ומול ישראל תהיה מדינה שמרכזה העיר דמשק. ספק רב אם מחוז סווידא הדרוזי יצטרף אליה, שכן סביר להניח שהדרוזים יכריזו על עצמאות. ב-1925, כאשר נודע להם שהמנדט הצרפתי מתכוון להכניסם למסגרת המדינה הסורית, הם פתחו במרד שנמשך כמה חודשים, בהנהגתו של סולטן באשא אלאטרש, שפסלו מפאר את הכיכרות בכפרי הדרוזים כשהוא רכוב על סוס אציל וחרבו שלופה בידו, ותמונתו תלויה על הקיר בכל בית דרוזי.

העלווים מתחמשים

בסוריה חיים כשני מיליון עלווים, המהווים 10 אחוזים מאזרחי המדינה. מקום מושבם המסורתי הוא הרי אנצאריה – המשכם הטופוגרפי של הגליל הישראלי והרי לבנון. בהרים אלה מתגוררים בעיקר מיעוטים דתיים ועדתיים: דרוזים, נוצרים, עלווים ושיעים, כי היות שהרוב המוסלמי הסוני של האזור רדף אותם, ההרים היקנו למיעוטים אלה מסתור ומחסה: במערות שבהרים קל להתחבא, קשה להניע צבא גדול, וקל לתושבי המקום לחסום דרכים בדרדור סלעים ועצים.

העלווים, הנחשבים כופרים באיסלאם, נרדפו עד צוואר, עד שנגאלו ממצבם העלוב על ידי המנדט הצרפתי שחימש אותם, צייד אותם ומינה אותם לחיילים וקצינים. לאחר מהפכת הבעת' ב-1963, ובעיקר מאז שצלאח ג'דיד תפס את השלטון ב-1966, עברו עלווים רבים להתגורר בערים – בחלב, בחומס, בחמאה ובעיקר בדמשק – ובהן הם גרים בשכונות משלהם.

בעקבות הנפילה הצפויה של השלטון העלווי הם ייאלצו לברוח משכונותיהם, בשל שנאתם של המוסלמים אליהם ורצונם לנקום בעלווים על עשרות שנות דיכוי, שהתגבר בשנה האחרונה לממדים נוראים. חלקם יברח לחו"ל, ורובם יברחו להרי אנצאריה, שבהם התגוררו בעבר. בשבועות האחרונים מזרים המשטר בסוריה להרי אנצאריה כמויות גדולות של נשק ותחמושת, כדי להתבצר בהרים אלו לאחר המנוסה הגדולה.

הכורדים בדרך לאיחוד

מקום מושבם המסורתי של הכורדים הוא אזור חסכה שבצפון סוריה, אך לאורך השנים היגרו רבים מהם לערים, בעיקר לחלבּ ודמשק.

היחסים ביניהם ובין הערבים מבוססים על שנאה הדדית. הכורדים חולקו לארבע מדינות: טורקיה, סוריה, עיראק ואיראן. בעיראק הם עצמאיים כמעט לחלוטין, בעוד שבסוריה הם מדוכאים, בעיקר מאז שהוקמה סוריה ב-1943. לרובם אין אזרחות, ולכן אינם יכולים לזכות במשרות ממשלתיות, ואינם זכאים לשירותי בריאות וחינוך. השלטון אינו מכיר בלשונם ובתרבותם, וכל הישגיהם לאורך השנים הם תוצאה של הפגנות שחלקן היה אלים, ושל "קניית" חסדו של השלטון.

הכורדים בסוריה כבר מריחים את ריח החירות מהשלטון הערבי, והם מקיימים מגעים עם אחיהם בעיראק המסייעים להם בדרכם לעצמאות.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 186 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

אורי הייטנר

1. מכחישי מערת המכפלה

בספרו "מסעות בנימין השלישי", מספר מנדלי מוכר ספרים על אדם מארץ-ישראל שהגיע לעיירה בטלון בט"ו בשבט, והביא איתו אוצר – תמר מארץ-ישראל. וכך הוא מתאר את תגובת תושבי העיירה:

"ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל המערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופנים מעפר הארץ!.. אוי אוי היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה."

הציונות מרדה בפאסיביות הבטלונית של ישיבה בגלות וכמיהה לארץ-ישראל ותבעה את המעשה האקטיבי – עלייה לארץ, יישובה ובניינה. אולם ללא אותה ערגה, ללא אותם געגועים, לא היתה ציונות ולא קמה מדינת ישראל. הזיקה הזאת מוצגת בפסקה השנייה של מגילת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו." ומהי אותה "ארצו" לה שמר אמונים? לא תל-אביב, לא חיפה, לא רמת גן בה גדלתי, ולא קיבוץ אורטל בו אני חי, אלא כפי שמספר מנדלי – הכותל, מערת המכפלה, קבר רחל. 

מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, והשיקולים שלה בקביעת גבולותיה אינם של ירושלים של מעלה, אלא של ירושלים של מטה; שיקולים רציונאליים כמו ביטחון, דמוגרפיה, כלכלה וחברה, יחסי חוץ וכדומה. אולם ישראל אינה יכולה להתעלם בקביעת גבולותיה מסוגיית זכותנו על ארץ-ישראל וזיקתנו אליה, כאחד המרכיבים המשמעותיים בהחלטותיה.

כאשר יגאל אלון הציע, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, את תוכניתו לפשרה טריטוריאלית, הוא פתח אותה באזכור הזכות, כמימד המוסרי של המדיניות: "הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על ארץ-ישראל הן הבסיס המוסרי." משמעות הדברים היא שגם אם אילוצי הריאל- פוליטיק מחייבים ויתור על שטחים, עלינו לזכור שמדובר בשטחי מולדת; שאין המדובר בהחזרת גזילה, אלא בוויתור למען השלום והדמוגרפיה. אלון הקפיד תמיד לומר זאת, מתוך הבנה, שאם אנו מזלזלים בזכותנו על אזור מסוים בארץ-ישראל, אנו מקעקעים את מהות זכותנו על כל מקום שהוא בארץ-ישראל וכורתים את הענף עליו יושבת מדינת ישראל כולה.

"על ארץ מוותרים רק בלב," כתב בשירו מאיר אריאל. תהיינה ההחלטות המדיניות אודות גבולות המדינה אשר תהיינה – אסור לנו לוותר בלב על לב הארץ. עלינו לחנך את ילדינו על זכותנו על ארץ-ישראל, שבלעדיה אין הצדקה לקיום המדינה. לא בכדי משפט ההכרזה על המדינה במגילת העצמאות הוא "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל היא מדינת ישראל." על כן על מערכת החינוך לחנך את תלמידי ישראל להכיר ולאהוב את ארץ-ישראל על כל חלקיה, ובפרט אתרים בעלי משמעות לאומית כמו הכותל, מערת המכפלה וקבר רחל.

החלטת משרד החינוך לעודד ביקורי תלמידים במערת המכפלה היא מתבקשת ומובנת מאליה. ההתנגדות ליוזמה מקוממת. ממה פוחדים המתנגדים? הם פוחדים מכך שילד ישראלי יבקר במערת המכפלה? האם ילד ישראלי יכול לבקר בכל מקום בעולם, אבל אתרים שהם – פשוטו כמשמעו, סלע קיומנו, כמערת המכפלה, צריכים להיות סגורים בפניהם? האם הם מציעים להכחיש את זיקתנו ההיסטורית לאותם אזורים? האם הם מציעים להטיל  צנזורה פוליטית, בולשביקית וז'דאנוביסטית, על חינוך ילדי ישראל? שמא נפשותיהם הרכות של ילדי ישראל תפגענה אם יחשפו לאתרים אלה, ולכן יש להקדים תרופה למכה, לסמא את עיניהם ולאטום את אוזניהם?

חבורת המורים שיצאו נגד הסיורים והגדירו את עצמם "סרבנים", רחוקה מלהיות פאר החינוך הישראלי. ההגדרה "סרבנים" מגוחכת. אני נלחם שנים נגד הסרבנות, הסותרת את הדמוקרטיה ופוגעת בביטחון, אולם לזכותם של הסרבנים יאמר שהם מוכנים לשלם מחיר אישי על סרבנותם – כלא, הורדת דרגות וכו'. משרד החינוך הגדיר מראש את הסיורים כוולונטריים והודיע שלא יכפה אותם, כך שההתהדרות של המורים הללו ב"סרבנות" נועדה ליצור לעצמם גלוריפיקציה במלייה החברתי שרואה ערך מיוחד בסרבנות. ובאשר לגישתם החינוכית – אומר רק שאני מייחל בכל ליבי לכך שאף אחד מילדיי לא ילמד, חלילה, אצל מורה החתום על המכתב הזה.

שיירת הל"ה – הלוחמים שנפלו בדרכם להגן על גוש עציון, נחשבת לפאר הנוער העברי שנפל בתש"ח, ועל סיפורם חונכו דורות של ישראלים. וכך ספד להם הרמ"א (ראש המטה הארצי – המפקד העליון של "ההגנה") ישראל גלילי בנאום לאחר נפילתם:

"כאשר כלה הקרב וקרני שמש של יום שטוף אור ריקדו על גוויות החללים בסביבות חברון, והמתנפלים התקרבו אל הגוויות המרוטשות והחלולות – זינק אחרון הלוחמים והטיל בהם רימון אחרון, ולאחר שכרע ונפל נמצאה ידו חובקת אבן – נשקו האחרון. וכאשר עטו המתנפלים אל נשקם של הנופלים כדי לקחתו שלל, נמצאו המקלעים מושמדים... הבחורים שנפלו בחברון מאהבתם לארץ ישראל השלמה והבלתי מחולקת נפלו, ובלבם התקווה, שעתידות העבודה העברית וההתיישבות העברית להתפשט, תוך יחסי שלום ואחווה, על פני ארץ ישראל השלמה כולה."

2. סקירת עיתוני סופשבוע 17-18.2.12

* גיבור השבוע הוא ד"ר יהודה דוד. עיקר המערכה נגד מדינת ישראל בשנים האחרונות, היא מתקפת הדה-לגיטימציה נגד המדינה ונגד זכותה להתקיים. אחת השיטות המרכזיות במערכה הזאת היא תעשיית השקרים ועלילות הדם נגד מדינת ישראל וצה"ל. התעמולה הזאת מתבססת במידה רבה על סיפורים פרטניים מעוררי הזדהות, המציגים את רצחנותה של היישות הקולוניאליסטית הציונית. מכל הסיפורים, המוצלח והמצליח ביותר, היה סיפור מותו של הילד מוחמד א-דורא בצומת נצרים, בימים הראשונים של מתקפת הטרור הפלשתינאית לאחר פסגת קמפ-דייוויד, בספטמבר 2000. א-דורא נהרג מאש פלשתינאית במהלך חילופי אש בין פלשתינאים לצה"ל. קלטת שבושלה בידי עיתונאי פלשתינאי של רשת הטלוויזיה הצרפתית פראנס 2 הציגה תמונה שקרית לפיה הילד נהרג מאש צה"ל. א-דורה היה לגיבור העולם הערבי והמוסלמי – הקורבן האלטרנטיבי של הרצחנות הישראלית הפושעת.

תחילה, ישראל קיבלה אחריות על מותו. אט אט החלו לעלות ספקות כבדים באשר לאוטנטיות הצילום. משום מה, הגישה של ישראל היתה לא להציף את הספקות, בהנחה שכל עיסוק בפרשה יהיה לרעתנו, ושמוטב לתת לנושא לרדת מסדר היום. זהו שיקול הגיוני, אבל הוא לא היה רלוונטי במקרה זה, כיוון שהנושא לא יכול לרדת מסדר היום, כיוון שא-דורא היה לסמל שהאוייב פמפם נגדנו במתקפת הדה-לגיטימציה, ללא הפסק. אולם מאחר וישראל התנערה מהניסיון להציג את האמת מול העלילה, עשו זאת אנשים פרטיים, שנרתמו להוכחת צדקתה של ישראל. בהדרגה, נחשף השקר הגדול.

אחד הגיבורים שנרתמו למערכה, הוא ד"ר יהודה דוד. אחד הפרטים בעלילת הדם, היה פציעתו של האב ג'מאל א-דורה, שלכאורה נפצע קשה באותה תקרית, והציג ברחבי העולם את נכותו, את ידו המשותקת, את צלקותיו. אלא שד"ר יהודה דוד ידע את האמת. הוא עצמו היה האיש שניתח את האיש והציל את חייו שנתיים לפני האירוע, לאחר שהותקף בסכינים וגרזנים בידי אנשי חמאס, בשל היותו איש פת"ח. מזועזע מהתרמית, יצא דוד למערכה. למרבה הצער, בניגוד להבטחות, המדינה לא עמדה מאחוריו והוא ניהל מאבק יחיד. כעולה מצרפת, המכיר את השפה והתרבות הצרפתית, ניהל את מתקפת הנגד בצרפת. האב תבע אותו ואף זכה בערכאה נמוכה. אולם השבוע הסתיימה הפרשה, כאשר בית המשפט העליון בצרפת קיבל את גרסתו.

תרומתו של ד"ר דוד למדינה – אדירה. משום מה, התקשורת הישראלית די הסתירה אותו, במהלך המאבק וגם כעת, לאחר ניצחונו – ניצחוננו. העיתון היחיד שהעמיד בסופשבוע במה לאיש היקר הזה היה "ידיעות אחרונות", בכתבה יפה ומפרגנת מאוד של אתי אברמוב במוסף לשבת.

ד"ר דוד הוא ציוני ופטריוט בכל רמ"ח ושס"ה. הוא עלה ארצה מצרפת, מטעמי ציונות, לאחר מלחמת יום הכיפורים. במלחמת לבנון השנייה, בגיל 53, הוא הפסיק חופשה בחו"ל והתנדב לשירות מילואים בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. הוא נלחם עם הפלוגה המסייעת בגזרה המערבית. בקרב בע'נדוריה הוא סחב פצוע על גבו, אחד על אחד, עם כל ציודו הכבד, מרחק רב, לאורך הלילה. על כך הוא זכה בצל"ש, וכצל"שניק – הדליק את המשואה ביום העצמאות, כנציג המילואימניקים.

קו ישר מחבר את האיש מהתנדבותו וגבורתו בקרב, לקרב-היחיד שניהל למען המדינה מול עלילת הדם. עלילת הדם, וההסתה האנטישמית הכבדה בעקבותיה, הציתה שנאה ורגשות נקם וגרמה למוות ולסבל רב, לישראלים ופלשתינאים. למרות שהמדינה התנכרה לו, אין הוא מביע מילה של ביקורת על המדינה. כנראה שהוא מהזן של האנשים שאינם מסוגלים לצאת נגד המדינה. הוא שלם עם מה שעשה.

"הפרויקט הציוני הבא," מספר ד"ר דוד, "זה לתרום באופן פעיל למען ביטחון ישראל. אני מרצה בצבא בקורס קציני רפואה, בנח"ל, מול קהילות בארץ ובחו"ל. עכשיו אני גם צריך להחזיר חובות, וזה הרבה... פתחתי דף בפייסבוק למען ההסברה לטובת חיילי צה"ל ומדינת ישראל. כל אירוע שנזהה כשקרי, השקרנים ימצאו אותנו בבית המשפט."

"אומרים לך שאתה פראייר?" שואלת הכתבת.

ד"ר דוד: "מי שמגיע לארץ חדור מוטיבציה ציונית כמוני, מבין שיש רק דרך אחת לפעול למען המדינה.

כל הכבוד לד"ר יהודה דוד. דמות מופת.

* הסוף הטוב של סיפור ד"ר דוד היה בבית המשפט העליון של צרפת. האם כך הוא היה מסתיים גם בבית המשפט העליון של ישראל. או שמא הקלטת המפוברקת הייתה מוגדרת כ"אמת לשעתה"?

את סקירתי הקודמת ייחדתי לסיקור פסק הדין של העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר'. למעט משפט אחד, שבו ביטאתי את ביקורתי על פסק הדין, המאמר התמקד בהצגת הסיקור המעוות והמגמתי של פסק הדין, שהציג אותו כניצחון גורף של אילנה דיין וכהסכמה עם מעשיה, תוך התעלמות מן הביקורת החריפה שמתח בית המשפט על אילנה דיין ועל תוכנית "עובדה". משמעות הביקורת היא שאכן היה בכתבה משום לשון הרע, כפי שקבע בפירוש סגן הנשיא ריבלין, אלא שבשקלול הערכים שבתוכו מתמרן בית המשפט, הוא העדיף את ערך חופש הביטוי, על ערכי האמת וכבוד האדם. הדילמה הערכית אמתית, והבחירה הערכית לגיטימית, אם כי ניתן לחלוק עליה, ואני חולק עליה. מה שהפריע לי יותר מעצם ההעדפה הערכית הזאת, הוא טענת "אמת לשעתה," כלומר ההנחה שנכון ליום שידור הכתבה, עיתונאי סביר יכול היה לחשוב שהדברים שנאמרו בכתבה הם אמת. למיטב שיפוטי, טענה זאת אינה עומדת במבחן האמירות הברורות של פסק הדין עצמו, כלפי המלאכה שעשו דיין וצוותה.

את ביקורתי מיקדתי בסיקור המוּטֶה, כיוון שאותי מעניין יותר הדיון הציבורי מאשר הדיון המשפטי. כאשר התקשורת מועלת בתפקידה ואינה מציגה את העובדות, היא שוללת מן הציבור את זכותו לדעת, את זכותו להביע דעה, את זכותו לבקר וחוסמת את הדיון הציבורי והתקשורתי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

לשמחתי, בשבוע שחלף גברו הקולות שהציפו את הביקורת של בית המשפט על דיין, וכך גם בעיתוני סופשבוע הנוכחי. עיקר הביקורת על אילנה דיין, הוא על סירובה להודות בכשלי הכתבה ובטעויות ולהתנצל. בן כספית כתב על כך דברים חשובים בטורו הפופולארי ב"מעריב". הוא שוחח לפני שבועות אחדים עם אילנה דיין והשבוע, לקראת כתיבת הטור שלו, כדי לרענן את זיכרונו, צפה שוב בכתבה ב"עובדה", כעת במשקפיים של מי שכבר יודע את האמת וקרא את פסק הדין. אחרי שמילא את המס המתחייב של האדרתה של אילנה דיין כאחת העיתונאיות הדגולות בתולדות המקצוע, גברת פוליצר האולטימטיבית, הוא השמיע ביקורת חריפה למדי: "פסק הדין עצמו מאשר חלק ניכר ממה שידענו, שהיו בכתבה ההיא של 'עובדה', בעיות קשות שפגעו קשות באותו קצין צה"ל, ושהפרומו לכתבה ההיא היה דיבתי לגמרי (ובגינו נותר פיצוי בסך מאה אלפי שקלים)."

 בן כספית מבקר, בצדק, את התפקיד הבעייתי מאוד של מועצת העיתונות, שאמורה להיות כלב השמירה של האתיקה העיתונאית והיתה לנותנת הגיבוי המרכזית לדיין. "יכול להיות," משער כספית, "שבקרוב יוחלט במועצת העיתונות להעלות את אילנה שלנו לדרגת קדושה?" כספית מבין את הנזק שגרמה אילנה דיין למקצוע העיתונות. "אני חושב שאילנה דיין גרמה כאן לעצמה, וגם לנו, נזק כבד."

כאמור, כספית צפה שוב, השבוע, בכתבה ב"עובדה". "ראיתי שוב את כל אותם פרטים שהודבקו, או קטעים שהושמטו, או פריימים טלוויזיוניים שבושלו. ראיתי את רצח האופי שנעשה לסר ר' בשידור חי ובפריים טיים. וגם אם אקבל את מה שהעליון פסק, שמדובר ב'אמת לשעתה', וגם אם אסכים שלא היה בדיין זדון כלשהו (אין לי ספק שלא היה), אני יודע שהיא היתה שבויה בקונספציה באותו הזמן, שהיא האמינה במה שעשתה, שהיא 'אנסה את המפה,' ולכן הדבר המתבקש, האנושי, המוסרי, הראוי, שהיא צריכה היתה לעשות ביום פרסום פסק הדין, זה להתנצל בפני סרן ר'. ... היא לא מסוגלת להודות בטעות. שהיא לא אנושית, שאנחנו בני תמותה, אבל היא בת אלמוות, היחידה במקצוע שמעולם לא כשלה, לא חטאה ולא פספסה. עם העליון או בלעדיו, לטעמי דיין פספסה בגדול בפרשה הזו, וגם אם האיזון הנכון הושג בפסק הדין הנוכחי, היא היתה יכולה לצאת גדולה אם היתה פשוט אומרת לסרן ר' שפגעה בו ושהיא מבקשת סליחה. לא היה קורה לה שום דבר רע. היה קורה לה, וגם לנו, רק טוב. ... אבל דיין נלחמה בשצף קצף, בשיניים חשוקות וציפורניים שלוחות. על מה? על שמו הטוב, הרמוס והאבוד, של סרן דרוזי בצה"ל, שחי את התופת ההיא בעזה, עם ההתקפות היומיומיות, עם הטרור המבעבע מכל פינה והשנאה היוקדת בעיניים הניבטות ממול? אגב, מותר גם להפסיד פה ושם תביעות דיבה. זה חלק מהמקצוע. לפעמים אנחנו טועים, או לפעמים אין לנו יכולת להוכיח את מה שאמרנו או כתבנו, וצריך להודות בטעות וללמוד ממנה."

גם בן דרור ימיני, אף הוא במוספשבת של "מעריב", כותב ברוח זו: "פסק הדין בעניין אילנה דיין וסרן ר' עמוס בהערות על סילופים. יש גם אמירה מפורשת על כך שדיין הפרה את תקנון האתיקה. ולמרות זאת, באופן תמוה משהו, נוצרה הלכה חדשה, וחלק מבכירי העיתונות ממשיכים בחגיגות. הכול מותר להם. כך הם מפרשים את פסק הדין. דיין היתה יכולה לעשות דבר פשוט: להתייצב בתוכנית שלה השבוע ולהתנצל, לפחות באותן נקודות שבהן שופטי ביהמ"ש העליון קבעו שמדובר באי דיוקים. בלשון המעטה. אבל גם את המינימום הזה היא לא עשתה. כאילו כלום. משפט היה. הצדק עדיין ממתין ליומו. אולי זה יקרה בדיון הנוסף."

את הקרדיט שנותן בן כספית לאילנה דיין, לפיו לא היה זדון בכתבתה, אלא היא "רק" אנסה את המפה מתוך קונספציה שגויה, שגרמה לה לאובדן אוריינטציה, כמו חייל המתברבר בניווט, ישראל הראל אינו נותן לה. במאמרו ב"הארץ" – "הכבוד האבוד של המסייעת", הוא מאשים אותה בפירוש בכך שבישלה במודע כתבה שקרית, מתוך אג'נדה פוליטית. בין השאר, מצטט הראל מתוך ראיון שהעניקה דיין למרדכי חיימוביץ ב-nrg (8.4.05): "'יצא שצלבנו את המ"פ וחייליו,' אמרה, 'רצינו להראות עד לאן הסיטואציה הזאת מובילה את כולנו.' על הפסדה במחוזי השיבה דיין כי לשופט, נועם סולברג, יש אג'נדה. המטרה, הוכחת 'הסיטואציה', קידשה מבחינתה, אם כן, את האמצעים. עשרות רובים ומא"גים מעשנים המציאה דיין כדי לצלוב את המ"פ וחייליו. התמונות זעזעו את עם ישראל, כפי שתיכננה. התקשורת העולמית עטה גם היא על הפגרים. ושמו של צה"ל, שמה של ישראל, שמו של העם היהודי, היו לדיראון. ה'סיטואציה' הוכחה".

הראל מזכיר לקוראים את פרטי הכתבה שאותה הגדיר הרמטכ"ל, לאחר תחקיר יסודי שערך צה"ל: "כתבה שקרית ומזעזעת." למשל, ש"מסיבת הרצח" שזיעזעה את הארץ – כביכול המסיבה שבה החיילים חגגו את מותה של הילדה, "היתה בכלל מסיבת ראש השנה, שצולמה זמן רב לפני התקרית. ואילו הירי הפלוגתי, שהמחיש את הקהות והאכזריות של פלוגת סדום ועמורה, נערך בתאריך אחר לחלוטין, במסגרת ניסוי כלים."

לנוכח הזיוף הבוטה כל כך, פסיקת בית המשפט מעוררת את חמתו של הראל. "כדי לנקות את דיין חידש העליון מספר חידושים משפטיים. החשוב: התרת צליבה עיתונאית, במיוחד כשמטרתה לקדם אג'נדה פוליטית מאוד מסוימת. מאחר שאין להעלות על הדעת שהשופטים לא צפו בכתבה, קשה להבין כיצד יכול אדם בעל חוש צדק אלמנטרי לנקות את דיין מהוצאת דיבה ולהישאר אדם הגון בעיני עצמו. הזדון, שדיין הגישה לנו במנות גדושות – ובאמצעים ויזואליים מזעזעים – הרי זועק לשמיים. איכה הוכו העליונים בסנוורים? איכה הצדיקו את מרמס שמם הטוב של החיילים? הוריהם? קרוביהם? חבריהם? שכניהם? הרי למראה פני בניהם 'החוגגים' את הריגת הילדה, ביקשו שהאדמה תפצה את פיה ותקבור אותם תחתיה. ומה עם הסחיטה הרגשית למטרות פוליטיות, שאליה תומרן הציבור באופן כה מניפולטיבי, שקרי וזדוני? תדע מעתה כל אם עברייה, שהוצאת דיבה על בנה החייל בשעה שהוא מגן על המדינה, היא, באישור בית המשפט העליון, נורמה מוסרית ועיתונאית מותרת. לחופש הביזוי, לא לחופש הביטוי, קראו השופטים דרור."

ועל אילנה דיין עצמה כותב הראל: "אילנה דיין, מוכשרת וחכמה, לא מעדה. הכנת כתבה טלוויזיונית שכזאת נמשכת זמן רב, לפעמים חודשים. די זמן לבור את הבר מן התבן. והיא, בשל האג'נדה, בוססה במוץ המניפולציה והאינסינואציה. את הכתם המוסרי והמקצועי הזה, למרות התייצבות העליון והברנז'ה לצדה, לא ניתן להסיר. את אמון הציבור, יודעת דיין, היא איבדה."

* מאז שתנועת "אם תרצו" חשפה את תרומת ארגונים, הממומנים בידי "הקרן החדשה", לעלילת גולדסטון, הפכה תנועה זו למוקד רדיפה והסתה של ה"שמאל" הישראלי. השבוע, היא עלתה לסדר היום בשל שני אירועים. האחד הוא התנהגות בוטה ונואלת של גל אוחובסקי כלפי יו"ר התנועה רונן שובל, שאותו "ראיין" בתוכנית טלוויזיה, עליה חוייב אוחובסקי להתנצל. השני הוא תביעת דיבה של התנועה כלפי קבוצת פייסבוק הרודפת את "אם תרצו" באובססיביות, כשכל מטרתה היא פגיעה בשמה הטוב של התנועה באמצעות זיהויה כתנועה "פשיסטית", כביכול.

בן כספית צפה השבוע, באיחור, בקלטת הראיון של גל אוחובסקי והזדעזע. הראיון של אוחובסקי עם רונן שובל, הוקדש למחאה של "אם תרצו" נגד תיאטרון "צוותא" על שנתן במה למחמד בכרי, שקרן מדופלם בפני עצמו, שרקם עלילת דם נגד חיילי צה"ל במבצע "חומת מגן", והציג את הקרב שבו עשרות חיילים נפלו ונפצעו בשל הקפדה יתרה על טוהר הנשק, כ"טבח" כביכול, בסרטו השקרי "ג'נין, ג'נין".

כספית מצביע, בצדק רב, על המשותף בין עלילת מוחמד א-דורא, עלילת "ג'נין, ג'נין" ועלילת סרן ר' בכתבתה של אילנה דיין. "הנה עוד כמה דברים, שדווקא די קשורים, שקרו השבוע: התקבל ערעורו של ד"ר יהודה דוד, שטען כי ג'מאל א-דורא, אביו של הילד הפלשתינאי מוחמד א-דורא, הציג פציעות שנגרמו לו מסכיני חמאס כפציעות שנגרמו לו, לכאורה, מכדורי צה"ל. הרי ד"ר דוד היה הרופא שטיפל, במסירות, בפצעיו של א-דורא בזמנו, ומה שדורא עשה בתמורה זה להשתלח בישראל ובמדינה, ולהציג מצגת שקרית כדי להוסיף על הפיכתנו למפלצות ולתדלק את מסע הדה לגיטימציה שנערך נגדנו. בעקבות דבריו של דוד, תבע אותו א-דורא על דיבה בצרפת, וזכה. אבל ד"ר דוד ערער וניצח. נאמר מעכשיו: ג'מאל א-דורא שקרן, יהודה דוד דיבר אמת. עוד פיסה בפאזל השקרים שנטווה סביבנו, דוגמת 'ג'נין ג'נין' של מוחמד בכרי. תרבות שלמה של שקר, של פנטזיה, של עלילות דם הזויות, שרובן הופכות בסופו של דבר לנחלת הכלל ולאמת הקוסמית שממנה ניזונה דעת הקהל בעולם. אגב, פרשת הילדה איימן אל-האמס, זו שנהרגה בפתח מוצג 'גירית" על ידי סרן ר' וחבריו, גם היא הפכה לסמל פלשתינאי וגם שם צהלה עורכת הדין לאה צמל ואיימה שאם לא ישפטו את כל חיילי המוצב (לא הספיק לה רק סרן ר'), היא תגיש תביעה בבית הדין הבינלאומי בהאג. מי יודע, אולי זה עוד יקרה."

לאחר ההקדמה, שבה יצר כספית את ההקשר שהביא להתפרצות של גל אוחובסקי, הוא ניגש לפרשה. "צפיתי השבוע, באיחור, במופע האימים של אדם בשם גל אוחובסקי, שיש לו תוכנית בערוץ 2 או ערוץ 24, שבה התארח, לאסונו, רונן שובל, יו"ר עמותת 'אם תרצו'. הנושא: הכוונה של 'אם תרצו' להפגין מול 'צוותא', שם מופיע בכרי, אבי עלילת הדם של 'ג'נין ג'נין'. אוחובסקי נתן שם הופעה כל כך הזויה, כל כך מבישה, כל כך בהמית, שאין לי מושג איך נותנים לו להמשיך ולהופיע בטלוויזיה. הוא שיסע את שובל בבוטות מהשנייה הראשונה, קטע את דבריו שוב ושוב, צעק, התלהם, הוציא לשון, סובב את גבו לאורח באולפן, לא נרגע לאורך רבע שעה טלוויזיונית שלמה, תוך שהוא ממשיך לפזר את השטויות ההזויות ולהלעיט את הצופים בשטיפת המוח התלושה שבה הוא רובץ למחייתו. הפרדוקס הוא שאני קרוב בדעותיי לאוחובסקי יותר מאשר לשובל... ועדיין, אוחובסקי חושב שמותר לבכרי להציג בעולם כולו (גם היום) עלילת דם מודרנית שהופכת אותנו למדינה נאצית, ואילו לנו אסור להפגין נגדו. מתברר שרק לשמאל מותר להפגין. אחר כך ישאל בוודאי אוחובסקי את עצמו, איך קרה שהשמאל נעלם, מדוע איבד השמאל את העם, לאן נעלמו המצביעים. אם יביט במראה, יבין."

ג'קי לוי, ב"ישראל היום", עסק בטענת ה"פשיזם" שמנסים להדביק על "ישראל היום". האיור המלווה של עציון גואל, מיטיב לבטא את המסר של המאמר: אדם שהפה שלו נסתם במדבקה, עליה כתוב: "פשיסט". וכך כותב ג'קי לוי: "בלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה ובלי דמוקרטיה אין חופש ביטוי, ומנוול מי שחושב אחרת. ... זכותם של פעילי שמאל לכנות את מי שהם רוצים בשם פשיסט, בדיוק כמו שזכותו של מפגין חרדי לענוד טלאי צהוב ולקרוא למי שהוא רוצה בשם נאצי. זאת זכותם וזכותנו, וזאת זכות גדולה להשתייך לחברה שבה כולם מקפידים כל כך לממש את הזכויות שלהם. כמי שכבר הותקף בתואר 'פשיסט' על ידי עיתונאים חורשי רע, אני מבקש לדווח כאן שמעולם לא חשבתי ללכת עם זה לבית המשפט – העדפתי לגחך. ... אני גם לא מחזיר מוצרים פגומים ליצרן כדי לזכות בחבילות שי. אולי מקנן בי סירוב עמוק להקדיש את החיים להתחשבנות נוקדנית. ואלי אני סתם עצלן חסר אופי. דבר אחד ברור: אי אפשר להגן על הביטוי 'פשיסט' בשם ההגנה על חופש הביטוי, מהסיבה הפשוטה, שהמילה הגסה הזאת לא שייכת כלל לשדה הביטוי. הדיבור האנושי הוא תמיד הזמנה לשיחה. גם מילים קשות וחריפות הן הזמנות לשיחה. אבל מילים כמו 'פשיסט' רוצות רק להכאיב. כמו יתר העלבונות שישראלים גורפים, ביד קלה מדי, מתוך תיבת הזיכרונות המרים של השואה, גם המילה הזאת היא חץ רעיל. היא אגרופן. התפקיד שלה הוא לפגוע, לשתק, לבטל את המחלוקת. לסתום את הפה. ברוב המקרים, כמעט בכולם, מי שיורה 'פשיסט' לכל עבר, אין לו שום עניין בחופש הביטוי. כלומר, בחופש הביטוי שלך אין לו עניין. אבל זה כבר מזמן לא סוד, שהראשונים ליילל על זכויותיהם הדמוקרטיות הם בדיוק אלה שישללו אותן ממך בהזדמנות הראשונה שתיקרה על דרכם."

אני מסכים עם שתי אמירותיו של ג'קי לוי. הן עם הטענה שהשימוש הנואל בהגדרה "פשיסט" נועד לסתום פיות יריבים ולכן הוא אנטי דמוקרטי, והן עם הביקורת על הריצה של "אם תרצו" לבית המשפט. איני מבין מדוע בוחרת תנועה זו לאמץ את שיטות יריבותיה, המעבירות את הדיון הציבורי לאולמות בית המשפט, ובכך מוסיפה עוד קיסם למדורת המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית, הפוגעת בדמוקרטיה.

הדבר החמור ביותר בפרשה הזאת, הוא הירתמותו של חתן פרס ישראל פרופ' זאב שטרנהל למסע סתימת הפיות נגד "אם תרצו", בהמציאו מסמך כוזב של חותמת כשרות "אקדמית", כביכול, תוך שימוש במוניטין שלו כחוקר הפשיזם, לשרץ הטענה ש"אם תרצו" היא תנועה פשיסטית. מצער, שבשבוע שבו הכנסת חוקקה חוק נגד הזנות, איש אקדמיה בכיר הוריד את האקדמיה הישראלית לזנות באופן בוטה כל כך.

* מפלגת "קדימה" הוקמה בידי אריק שרון, ביומרה של שבירת פוליטיקת השמאל/ימין, של הליכוד ומפלגת העבודה החולקים ביניהן את השלטון, והעלאת מפלגת מרכז, שעמדותיה הן עמדות אמצע בין שתי המפלגות, ויצירת מפץ גדול שינער את הפוליטיקה הישראלית מקיפאונה. שרון נסוג מכל רצועת עזה, ובכל הראיונות אמר שהגיע למסקנה ש"לא נוכל לממש את כל חלומותינו," ובמילים אחרות – שהוא נסוג מרצועת עזה וצפון השומרון ואולי יסכים לעוד נסיגה פה ושם, כדי להציל את מרבית יהודה ושומרון. המסר היה, שבגישת "הכול או לא כלום" אנו עלולים לאבד את הכול ולהישאר בלא כלום, ולכן עדיף ליצור דרך אמצע, שבה אנו מוותרים על חלק מן השטחים ונשארים במרביתם. שרון יכול להצביע על הישג מדיני משמעותי – תמורת ההתנתקות הוא השיג את "מכתב בוש", שבו לראשונה מקבלת ארה"ב חלק ניכר מעמדות ישראל בנושאים הטריטוריאליים.

מהיומרה להיות מפלגת מרכז לא נותר דבר. מקובל להאשים את אובמה על התכחשותו למכתב בוש, אולם האמת היא שהקדים אותו אולמרט, יורשו של שרון בהנהגת "קדימה", שהציע לפלשתינאים הצעה, שבה הוא מיוזמתו ויתר על כל הישגי מכתב בוש, עד שקונדוליזה רייס כמעט התעלפה מתדהמה כשראתה את הצעותיו לאבו מאזן (שכזכור, נדחו בבוז).

בבחירות 2009, "קדימה" כבר לא התיימרה להיות מפלגת מרכז. תחת הסיסמה "ציפי או ביבי", המסר היה ש"קדימה" היא הנציגה האוטנטית של שבט ה"שמאל" המדיני, או בביטוי המכובס "שמאל-מרכז" (מרכז?!). למעשה, "קדימה" היא מפלגת ימין כלכלי ו"שמאל" מדיני.

ציפי לבני, מנהיגת (?) "קדימה", התראיינה לגידי וייץ במוסף "הארץ". לנוכח מצבה המתרסק בסקרים, הקדימונים בישרו על ראיון של "חשבון נפש". שמא תודה לבני בטעות החמורה, של ויתור על רעיון מפלגת המרכז והמרתו בתחרות עם זהבה גלאון מי קיצוני יותר? לא. חשבון הנפש של ציפי לבני הוא שהיא היתה, כלשונה, "ממלכתית מדי". כלומר, היא לא נלחמה בנחישות מספקת נגד יריביה מבית.

המטמורפוזה של "קדימה" לא היתה רק בתחום המדיני. למעשה, היא סיגלה לעצמה את שיח ה"שמאל" גם בקמפיין הפאניקה אודות "המתקפה על הדמוקרטיה" כביכול, ועל החוקים ה"אנטי דמוקרטיים", כביכול. המראיין, כה צפוי, אינו מטיל ספק כלשהו בטענות הקמפיין הללו. הוא חלק מן הקמפיין. וכך הוא שואל אותה, למשל, "מה את חושבת על ניסיונם של בני הזוג נתניהו להשתלט על כלי התקשורת?" – כלומר, "ניסיון ההשתלטות" הוא עובדה. עובדה היא שזהו ניסיון של "בני הזוג." כל שנשאר לו, הוא להרים לראש האופוזיציה להנחתה שאלה כזאת, והיא, מצידה, קפצה על ה"שאלה" ה"עיתונאית" הזאת כמוצאת שלל רב. אגב, הופתעתי שהוא לא ביקש את תגובתה של לבני על סגירת ערוץ עשר...

"שאלה" "עיתונאית" נוספת, היא מדוע לא יצאה נגד הצעות חוק "אנטי דמוקרטיות" שיזמו חברים ב"קדימה". שוב, אין הטלת ספק כלשהי בטענה שמדובר בחוקים "אנטי דמוקרטיים". זאת אקסיומה. כל שניתן הוא להגיב עליה, והכתב דורש מלבני להסביר לחבר המושבעים, איך לא מנעה מחברי מפלגתה לצאת נגד החוקים הללו. וכאן לבני עושה "חשבון נפש", לשביעות רצונו של ה"שואל": "הייתי צריכה להתנהל באופן חד יותר ביחס לנושאי תוכן. בדיעבד לא הייתי נמנעת מוויכוח פנימי ולא הייתי מאפשרת חופש הצבעה בנושאים שאני מתנגדת להם כפי שאפשרתי."

 החוק ה"אנטי דמוקרטי" המרכזי בו מדובר, הוא חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי, שהציע ח"כ מקדימה אבי דיכטר.

אם החוק הזה הוא אנטי דמוקרטי, גם מגילת העצמאות היא אנטי דמוקרטית. החוק הזה הוא אנטי דמוקרטי רק בעיני מי שמקבלים את התזה השקרית שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. וייץ מציג באופן שקרי ומסולף את עקרונות החוק, כדי לגנות את ח"כ דיכטר ורוב מוחץ של חברי "קדימה" שחתמו עליו. לבני נלחמה נגד הצעת החוק והעבירה בסיעתה החלטה נגד החוק שרוב חברי "קדימה" – הן אלה שבאו מן הליכוד והן אלה שבו ממפלגת העבודה, היו שותפים לו. לבני אנסה אותם לקבל החלטה נגד מצפונם הציוני. האונס הזה הוא השפל החמור ביותר אליו התדרדרה "קדימה" בדרכה מהיומרה לחלופה של מפלגת "מרכז", למציאות של אימוץ תפיסה פוסט ציונית.

האם על המעשה הזה מכה לבני על חטא בחשבון הנפש שלה? לא ולא. להיפך, חשבון הנפש שלה, הוא על כך שלא נהגה כך לפני כן, בהצעות חוק קודמות. "קיבלתי החלטה שבה אני מכילה חלק מחילוקי הדעות ומנסה שלא להגיע להתנגשות פנימית בתוך המפלגה. המחיר של זה היה שאנשים הגישו הצעות חוק שאני לא יכולה לחיות איתן. לא יכולה להשלים איתן."

את הצעת החוק הציונית הזאת, מכנה ציפי לבני בג'יבריש אורווליאני "הצעה אנטי ציונית. שיבוש מערכות." למה? ככה. והיא מתייסרת: "עכשיו נכון שלקח לי זמן עד שיצאתי נגד הצעת החוק הזאת. הסיבה היא שישבתי ארוכות עם דיכטר, קיוויתי שמדובר כאן באי הבנה והוא יוריד את זה. משראיתי שזה לא המצב, כינסתי את הסיעה והיו אצלנו רבים שביקשו להשאיר חופש הצבעה, או לא לעשות את הדיון, ואני קניתי לי בין היתר הרבה אויבים בתוך מפלגתי, בגלל העניינים האלה."

בטרם יגיע המסוק עם הצל"שים, הנה עובדה שאני מפרסם כאן לראשונה, ממקור ראשון. היוזמים החוץ-פרלמנטריים של חוק היסוד, לא פנו בראשונה אל דיכטר אלא לציפי לבני. ציפי לבני תמכה בהצעת החוק והתכוונה להציע אותו כהצעת חוק שלה. אלא שהיא מרחה ומסמסה את היוזמה, כיוון שתמיד העיתוי לא היה מתאים, ולבסוף היוזמים הציעו את ההצעה לדיכטר. ואם לזה לא יקרא צביעות – מהי צביעות?

ציפי לבני מתייצבת בצד "הנכון", כלומר בשבט "הנכון", ואומרת את הדברים "הנכונים" גם בנושא בית המשפט העליון. יש לציין, ש"המתקפה על בית המשפט" בכנסת הנוכחית, היא אוסף הצעות חוק ספורדיות שמנסות להתמודד עם האקטיביזם השיפוטי. לעומת זאת, בכנסת הקודמת, שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, בגיבוי של ממשלת "קדימה" בה כיהנה ציפי לבני, הציג תפיסה כוללת, לעומתית – לגישתו של בית המשפט. אני, אגב, תמכתי ותומך בדרכו של פרידמן, גם אם לא בכל אחת מהצעותיו. יתר על כן, ציפי לבני עצמה, כשרת המשפטים, היתה בין הראשונים שניסו להציב אלטרנטיבה לדרכו של בית המשפט העליון, במאבקה נגד שיטות הגילדה והנפוטיזם של המינויים לעליון, ובמאבק ההירואי למינוייה של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, מתוך ידיעה שהיא תוביל בתוכו קו אלטרנטיבי לאג'נדה האקטיביסטית של אהרון ברק.

למרבה הצער, אהרון ברק הצליח להכשיל את היוזמה. והנה, לפתע החליטה לבני שכחלק ממיצוב מפלגתה כמייצגת השבט "הנכון", עליה להתכחש להשקפת עולמה גם בנושא זה. ויש לה גם הסבר: "היום אני נמצאת במקום שבו אני מחבקת אותם [את בית המשפט העליון. – א.ה.] ועומדת לצידם, מה שלא יהיה, מפני שהמאבק היום הוא מאבק בין שחור ללבן."

שחור, יש לציין, הוא הקו של שרת המשפטים לבני, של שר המשפטים פרידמן בגיבוי ממשלתו, כולל השרה לבני. לבן, הוא הפוזה שציפי לבני החליטה לתפוס. ואם זו אינה צביעות – צביעות מהי?

בתחום המדיני, ציפי לבני אינה מתדרדרת (עדיין?) למקום אליו התדרדר אהוד אולמרט. בניגוד לאולמרט שהציע קליטת "פליטים" בישראל, טוענת לבני שהיא "מאוד נוקשה בנושא של הפליטים. מבחינתי, פליטים לא נכנסים למדינת ישראל. גם לא אחד. ההסכמה להחזיר כמות מסוימת של פליטים היתה טעות היסטורית שאהוד ברק התחיל ואולמרט המשיך."

ציפי לבני מציינת שהיא גם התנגדה להצעתו של אולמרט שההכרעה בעתיד ירושלים תימסר לידי ועדה שמורכבת משלושה ערבים, אחד ישראלי ואחד אמריקאי.

אם היא מתנגדת לוויתוריו של אולמרט בנושאים המרכזיים ביותר – ירושלים והפליטים, והפלשתינאים דחו על הסף את הצעותיו של אולמרט, על סמך מה היא טוענת שאבו מאזן הוא פרטנר אמתי, הרוצה להגיע להסדר? על סמך מה היא מעלילה על ממשלת ישראל שבאשמתה, בשלוש השנים מאז דחה אבו מאזן את הצעותיו של אולמרט, להן היא עצמה מתנגדת – "הפסדנו הסדר קבע. אני מאמינה שזה אפשרי"?

גידי וויץ תוקף את לבני על כך שאת עמדותיה החדשות אינה מלווה בהכאה על חטא על עצם מפעל ההתנחלויות, ועל סירובה לטעון שיש בהן פגם מוסרי, כמו על סירובה לדקלם את המנטרה ש"אקיבוש משכיט".

ציפי לבני מקיפה עצמה בגלריה מכובדת מאוד של אישים שהורשעו בפלילים. אפשר לומר שהיחיד מבין תומכיה המרכזיים שלא הורשע בדין בפלילים, הוא רוני בראון תמורת חברון... האחרים הם האסיר המשוחרר עמרי שרון והמורשעים בפלילים צחי הנגבי וחיים רמון. זאת ה"פוליטיקה הנקייה" שבה מתהדרת לבני.

איך היא מצדיקה זאת: "אני מוקפת בכאלה שנשפטו, שילמו את חובם וחזרו לעשייה הציבורית." שוב ושוב היא חוזרת על המנטרה הזו. "אני מאוד שמחה על התמיכה של משפחת שרון בי... עמרי שבא לעזור לי נשפט ושילם את חובו לחברה."

כשהיא נשאלת אם העבריין המורשע צחי הנגבי, מי שהורשע בעדות שקר והוטל עליו קלון, יכהן בממשלתה, היא משיבה בפשטות: "כן."

ושוב – "אותם אנשים שילמו ורוצים להמשיך לתרום, אני חוזרת ואומרת, אני גם לא מנסה לכבס מילים, אני שמחה על עזרתם היום. הם עוזרים לי לממש את מה שאני מאמינה בו."

האם תקבל גם את הגנב האסיר הירשזון? "אני לא מתכוונת לענות לשאלה התיאורטית הזאת."

 האם תשמח לבני אם גלעד שרון, החשוד בתיווך לשוחד מיליונים, ירצה לרוץ לפריימריז ב"קדימה"?

"כן, אם הוא ירצה בכך."

זאת הפוליטיקה החדשה, הנקייה, שרוצה ציפי לבני להנהיג במדינת ישראל. אכן, האנשים שילמו את חובם לחברה. איש אינו חושב שיש להחזיר את עמרי שרון לכלא אחרי שריצה את עונשו. אף אחד אינו מציע לחיים רמון לבצע שוב עבודות שירות. השאלה היא האם הרף המוסרי שמציעה לבני לציבוריות הישראלית, היא שהנהגת המדינה תהיה מורכבת מאנשים ש"מילאו את חובם לחברה"? מה דעתה, למשל, שהנהגת המדינה תהיה מורכבת מאנשים ישרים? מאנשים שלא נדרשו "לשלם את חובם לחברה" כיוון שלא עברו עבירות פליליות?

* שר המשפטים יעקב נאמן הוא סרבן ראיונות. באופן חריג הוא התראיין ל"סופשבוע" של "מעריב", ראיון שכפי שמעידים המראיינים לא הושג בקלות. כנראה הוא הסכים לראיון, כיוון שהמראיינים, לפחות שנים מהם – קלמן ליבסקינד ואראל סגל (איני מכיר את עמדותיו של נועם שרביט) מצדדים בדרכו המשפטית.

המסר של נאמן – תפקידו כשר אינו לדבר אלא לעשות. התקשורת יכולה להכפיש אותו, הוא כלל אינו קורא את הכתוב בה, לא מתייחס לכך, אלא ממשיך לעבוד. בעבודה קשה הוא השיג הישגים רבים. ההישג המרכזי אותו הוא מציין, הוא הצלחתו למנות בהסכמה רחבה מאות שופטים כולל שבעה שופטים לעליון, הרבה יותר מכל קודמיו. לטענתו, הצלחתו זו נובעת מאופן התנהלותו הדיסקרטית ונטייתו להגיע מאחורי הקלעים להסכמות, בלי להיקלע לקרבות רחוב מתוקשרים. "שרים שקדמו לי היו נתונים כל הזמן במחלוקות תקשורתיות. לא שר אחד, אלא שרים ושרות, ולא מינו. רק בגלל שאני פועל לגופו של עניין ולא הולך ומספר סיפורים וצ'יזבטים, אני מצליח לייצר עשייה"

 "אם אתה מדבר, אין לך זמן לעשות." – אמירות בנוסח זה שזורות לאורך כל הראיון. "'סייג לחכמה שתיקה', זו נוסחת הקסם להצלחה."

גם בראיון הזה מסרב נאמן להשיב ישירות לטענות המופנות כלפיו, על תמיכתו ביוזמות חקיקה שונות. עם זאת, הוא מנפק כמה תובנות מעניינות. למשל, בנוגע ל"חוק גרוניס". כזכור, הכנסת שינתה את החוק הקובע תקופת מינימום של שלוש שנים עד היציאה לגמלאות, כדי לאפשר לשופט בית המשפט להתמנות לנשיא. השינוי הזה, הביא למינויו של השופט גרוניס לתפקיד הנשיא, שתקופתו תהיה מעט פחות משלוש שנים. חוק זה הוצג (גם על ידי, יש לציין) כחוק פרסונלי, שכל כוונתו להבטיח את מינויו של גרוניס.

נאמן כופר בטענה הזו, וטוען כנגדה טענה הפוכה, לפיה "חוק גרוניס" הוא החוק שיזם לפני שנים אחדות השר פרידמן, שקבע את תקופת המינימום של שלוש שנים. לטענתו של נאמן, החוק ההוא היה חוק פרסונאלי, שנועד לחסום את גרוניס.

הסיפור הזה נשמע לי מוזר. הרי הטענה המקובלת היא שגרוניס נחשב לשופט "שמרן", כלומר למתנגד לאקטיביזם השיפוטי. איזו סיבה, אם כן, היתה לשר פרידמן, גדול היריבים של האקטיביזם השיפוטי, להתנגד למינויו, עד כדי תפירת חוק פרסונלי שנועד למנוע את המינוי? לי זה נשמע מופרך.

נאמן מתייחס בראיון למסע הרדיפה נגד מינויו של השופט נועם סולברג לעליון, בהובלת עיתון "הארץ". "תקפו אותו רק בגלל כיפת הברזל שעל ראשו. הוא לא נבחר על כיסא דתי. הוא איש מקצוע. הוא התמנה בשל בקיאותו ומעמדו כשופט וכמשפטן. לא בגלל שיש לו או אין לו כיפה. זה לא מה שקובע אצלי."

נאמן טועה. מסע הרדיפה המקארתיסטי, תוך בזיון בית המשפט, נגד השופט סולברג, לא נבע מהיותו דתי אלא מעובדת מגוריו בגוש עציון. האם זה משנה את חומרת הרדיפה? לא. אבל צריך לדייק בעובדות ובפרטים.

לאחר מינוי שופטי בית המשפט העליון, נכתב בכלי התקשורת שהדיל בין נאמן לבייניש היה מינוי סולברג "המתנחל הדתי" תמורת מינוי פרופ' דפנה ברק ארז "השמאלנית". הנשיאה בייניש כבר דחתה את הטענה והסבירה שתמכה בסולברג מלכתחילה, כיוון שהוא מתאים לתפקידו. הפעם התייחס לראשונה נאמן לטענת הדיל ולתמיכתו בברק ארז: "דפנה ברק ארז היא מינוי מצוין לבית המשפט העליון. היא היתה אחת המועמדות הרציניות ביותר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אני מכיר אותה אישית ומוקיר אותה מאוד. אני נגד תגים לשופטים ולמועמדים לשפיטה."

נאמן נשאל בראיון על סוגיית גיוס חרדים לצה"ל. הוא תיאר את מסלולם הצבאי של בניו ובנותיו ואת דעתו על ההשתמטות הציג במילים הבאות: "גם בישיבות מבינים שיש כאלה שנמצאים שם ואינם תורמים כמו האחרים ללימוד התורה. הם לקחו את הישיבות כמקלט כדי לא להתגייס לצה"ל.

 אני מתנגד לפטור מוחלט מגיוס. למה שמישהו יקריב את חייו למעני ואני לא אשא בעול, אבל ביטוח לאומי וסיוע של המדינה בדיור אני כן אקבל? גיוס יכול להיות גם בשירות לאומי, לאו דווקא צבא."

עם זאת, הוא מוכן לפטור מסוים, ברוח ההסכם המקורי של ב"ג וההנהגה החרדית אחרי קום המדינה, של "כמה מאות" תלמידי חכמים, ואף אמר שייתכן שהיום, בשל הגידול באוכלוסייה, מדובר בכמה אלפים.

יש כאן הצגה לא מדויקת של נסיבות ההסדר ההיסטורי. אין זה נכון להוון את הנכונות לשחרר כמה מאות, לשחרור אלפים היום, בשל הגידול באוכלוסייה. שחרור אותן מאות, לאחר קום המדינה, נבע מהטענה שיש "להציל את עולם הישיבות" שכמעט נכחד בשואה, באמצעות שחרור כמה מאות תלמידים מצטיינים שתורתם אומנותם. היום כבר אין צורך בהצלה כזו, ולכן כל הפטור מיותר ובלתי מוסרי. אני מודע לקושי המעשי בגיוס גורף ובצורך למצוא פתרונות פרגמטיים, אך נקודת המוצא הערכית, העקרונית, המוסרית, היהודית, חייבת להיות הדרישה המובנת מאליה בגיוס מלא לכולם.

נאמן תוקף בחריפות את הרבנים על הפוליטיקה הפנימית שלהם. "הרב הזה לא יושב עם זה, וההוא לא יושב עם ההוא. קוראים להם 'רבנים' כי הם רבים אחד עם השני. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. לא רבנים."

נאמן עויין מאוד את התקשורת. הוא מספר שאינו קורא אותה ולא מעניין אותו מה כותבים עליו. שהוא כלל אינו נעלב. אולם ניכר מדבריו שהוא קורא כל מילה ונעלב גם נעלב. ייתכן שהוא נעלב בצדק, אך הפוזה חייבת להישמר.

אחד מסיפוריו על התקשורת, הוא שכאשר נתניהו מינה אותו לשר המשפטים בממשלתו הראשונה, "חשף" כתב תחקירים ותיק שסיבת המינוי נעוצה בנישואי בתו של נאמן לפרסומאי רמי סדן, אחד מיועציו הקרובים של נתניהו. "אספתי את בנותיי לישיבת חירום מיד אחרי פרסום הכתבה," הוא מספר, "ודרשתי מהן לספר לי מי מהן נישאה לרמי סדן בלי לספר לי על כך."

* השבוע [שעבר] הלך לעולמו, בגיל 84, אחד המפקדים והלוחמים החשובים בתולדות צה"ל, תא"ל אהרון דוידי. דוידי, מפקד הצנחנים, היה דמות מופת. למרבה הצער, מותו כמעט ולא הוזכר בתקשורת. בימי חול אני קורא את "וַינט", "הארץ" ו"ישראל היום". מבין שלושתם, היחיד שהעניק לזכרו של דוידי את הכבוד שהוא ראוי לו, היה "ישראל היום". בעיתוני סופשבוע, לעומת זאת, העיתון היחיד שהקדיש כתבה גדולה לדוידי היה "הארץ".

אמיר אורן העלה על נס, במאמרו, את המהפכה שהובילו שרון, דוידי וחבריהם בדמותו ובתפקודו של צה"ל בשליש השני של שנות החמישים. עם זאת, אורן אינו חוסך גם את שבט ביקורתו מפעולות התגמול. את הביקורת הזאת הוא ממקד בשלושה אישים – שר הביטחון דוד בן גוריון, הרמטכ"ל משה דיין ומפקד הצנחנים אריק שרון. "בדרג שמתחת לשרון לא היתה אידיאולוגיה, רק אֶקשֶנולוגיה. ספק אם הלוחמים הבינו שמשתמשים בהם, מי למען הביטחון והאומה ומי לטובת קידומו האישי."

את דוידי מנקה אורן לחלוטין מן הביקורת הזו. מי שמכיר את כתיבתו של אורן, לא יחשוד בו שהסיבה לכך היא "אחרי מות קדושים". לעומת שרון ואלו שמעליו, ששיקולי יוקרה אישיים דחפו אותם, לטענתו, להסלמה צבאית ושלא הקפידו על דיווחי אמת, דוידי היה "נועז ועניו". אורן משבח את דוידי על חזונו ומעופו, ועל כך שכבר בשנות ה-60 הציע להקים זרוע עומק בצה"ל, רעיון שעליו הוחלט רק עתה, בחלוף 46 שנים. למה הצעתו נדחתה? כיוון שהרמטכ"ל רבין, ראש אג"ם עזר ויצמן ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס היו "טרודים במתרחש מול קצה אפם," בעוד קצין צנחנים ראשי אלוף מישנה דוידי "חשב עמוק ורחוק."

 אני שותף להערכה הרבה לדוידי, אך קצת קשה לי לקנות את טענת קוצר הראות של מי שהובילו כעבור שנה את צה"ל לניצחונו הגדול במלחמת ששת הימים.

יש לציין שדוידי היה דמות מופת לא רק בשירותו הצבאי אלא גם בחייו האזרחיים. עד יומו האחרון עסק בארגון התנדבות של נוער יהודי מחו"ל במחנות צה"ל. בראשית שנות ה-70 עלה דוידי לשנים אחדות לגולן, ייסד את מתנ"ס הגולן והיה מנהלו הראשון. היתה לי הזכות הגדולה לנהל את המתנ"ס במשך כמעט עשור, כשכבר גדל והיה לרשת מתנ"סים, כשלנגד עיניי דמותו של האב המייסד, שניסיתי ללכת בדרכו הקהילתית.

* לפני למעלה מעשרים שנה הייתי שותף פעיל במאבק למען שינוי שיטת הממשל, והנהגת בחירה ישירה לראשות הממשלה. השתתפתי בהפגנות, כתבתי מאמרים, חתמתי והחתמתי על עצומות ועוד. בדיעבד, ברור שהשינוי לא השיג את מטרתו. מצד שני, התנגדתי להחזרת המצב לקדמותו, דווקא בשל אכזבתי מהשינוי הקודם – הבנתי שהבעייה אינה בשיטת הממשל אלא בתרבות הפוליטית הקלוקלת, המשחיתה כל שיטת ממשל. התנגדתי להחזרת המצב לקדמותו, כיוון שאין כל טעם בשינויי הסרק הללו. כך אני מתייחס גם להצעות לשינוי השיטה היום, כפי שמציעים, למשל, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ולאחרונה מאיר דגן. אלו הצעות פופוליסטיות, פתרונות קסם, שלא יעלו ולא יורידו.

יוסי ביילין ביטא היטב את עמדתי זו בטור שלו ב"ישראל היום". במאמרו "בוקר טוב, מאיר דגן", הוא כתב, בין השאר: "הגיע הזמן שנבין שהבעיה היא המהות והאיכות של האנשים המגיעים לעמדת מקבלי ההחלטות. זו תמימות לחשוב ששינוי טכני ישנה את המצב שינוי מהותי."

צודק. אלא שכדאי לזכור, שמה שהניע את התנועה לשינוי שיטת הממשל בראשית שנות ה-90 והביא להצלחתה, היה המיאוס מהתדרדרות הפוליטיקה הישראלית, שהשפל העמוק ביותר שלה היה "התרגיל המסריח" של מרץ 1990. האסטרטג והאידיאולוג של התרגיל היה ... יוסי ביילין. הוא עשה זאת, "למען השלום". "למען השלום" הוא גם הוביל מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס, ומאוחר יותר – יחד עם פרס מאחורי גבו של רבין, את תהליך אוסלו, שעה שהוא כיהן כסגן שר החוץ. מאוחר יותר, "למען השלום", הוא ניהל מו"מ עם אבו מאזן על טיוטה להסדר קבע, מאחורי גבם של רבין ופרס, כשהוא מכהן כסגן שר החוץ. כזכור, אבו מאזן התנער מהסכמות "הסכם ביילין אבו-מאזן". מה שנשאר מהם היה רק הוויתורים מרחיקי הלכת של ביילין, שהיו הבסיס להמשך הכרסום בידי ראש הממשלה ברק, כעבור חמש שנים בקמפ-דיוויד. את השלום הוא לא קידם, אך את הנורמות הדמוקרטיות הוא רמס.

* ועוד ממדור דעות של "ישראל היום" – מוריה שלומות, בטורה, משתפכת במאמר הערצה למנהיגת מרצ החדשה זהבה גלאון. שלומות מציעה לה הצעה אופרטיבית – להפוך את מרצ למפלגה יהודית-ערבית. לטענתה, עד היום מרצ חטאה בניסיון לקרוץ כל הזמן לקונצנזוס, מה שגרם לפספוס גדול ולאיחור קבוע באמירה הצלולה, למשל נגד מלחמת לבנון השנייה.

ציטוט מן המאמר: "בפרפרזה צינית על דברי בן אהרון ב-77', אפשר לומר שאם זהבה גלאון לא תצליח להביא את העם, לא תהיה ברירה אלא להחליף אותו."

אכן, צינית. אבל לא פרפרזה. בניגוד למיתוס המקובל, יצחק בן אהרון לא אמר ב-77' שיש להחליף את העם. הדביקו לו את הטענה הזאת, והוא לא הצליח להתנער ממנה עד יומו האחרון. בשידור הטלוויזיה שבו פורסם דבר המהפך המפתיע – עליית הליכוד לשלטון, בניגוד לכל הסקרים וההערכות, תקף בן אהרון במילים חריפות את הליכוד ואת בגין.

"אבל זה מה שהעם החליט" אמר לו חיים יבין.

בן אהרון השיב: "אז העם טעה!"

כל מי שיש לו דעה, והעם מחליט בניגוד לדעתו, משוכנע שהעם טעה. איני רואה כל בעייה באמירה זו, השונה מאוד מה"ציטוט", שיש להחליף את העם.

* כמה ילדים פלשתינאים נהרגו באסון התאונה ליד מחסום חיזמה, ביום ה' האחרון? ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" נהרגו חמישה ילדים ומורה. ב"מעריב" ו"ישראל היום" נהרגו 9 ילדים ומורה. פער קצת גדול במידע, גדול מדי, שעות רבות אחרי התאונה.

* לקראת פרסום שמו של חתן פרס ישראל לספרות ושירה, בימים הקרובים, הציעו כותבי  מוסף "7 ימים" את הצעותיהם: יהושע קנז, אהרון שבתאי, יורם קניוק וארז ביטון. אני בהחלט חושב שקנז, קניוק וביטון ראויים. אולם קודמים להם חיים באר וסמי מיכאל.

אהוד: ואיך זה שכחת-שכחתם את נתן שחם? האם יש לנו הרבה "רביעיית רוזנדורף" בספרות העברית?

* * *

זאב אלמוג

לזיכרו של אהרון דוידי

בהיותי מ"כ בנח"ל התנדבתי לקורס צניחה, אך את צו התנועה לקורס קיבלתי חצי שנה קודם למועד המיועד. כשהגעתי לתל-נוף, הכניס אותי למשרדו של דוידי – שהיה אז הסמג"ד של אריק שרון – השליש של גדוד 890 (ששון) מבלי שנתן לי הזדמנות להציג לו את צו התנועה. כשנכנסתי למשרדו כבר ישבו מולו על ספסל שני חיילים שדוידי ניסה לשכנעם להצטרף לגדוד או ליחידה 101 – זאת הבנתי מתוכן דבריו. גם דוידי דחה את ניסיוני להראות לו את צו התנועה לקורס צניחה ואמר לי, כדרכו, בטון איטי ובנימה שלווה: "בחור, תשמע קודם את דבריי!"

שמעתי בסבלנות את דבריו ואז אמרתי לו: "נא הצץ בצו שלי."

הציץ דוידי ואמר: "נו, טוב, תישאר אצלנו עד שהקורס ייפתח ותמשיך בצנחנים."

הגבתי: "אבל אני התחייבתי בפני מש"ט 13, איזי רהב, להגיע לשייטת, ואיזי מצידו הבטיח לי שהוא יפעל לממש זאת, אינני יכול להפר את הבטחתי."

אמר דוידי: "בסדר, אני מכיר את איזי מהפלמ"ח, ואני אשכנע אותו להשאירך אצלנו."

דחיתי זאת באומרי: "התחייבותי מחייבת!" ועזבתי את משרדו.

בחוץ נתקלתי ב"סוּפָּפּוֹ", שהיה מפקד קורס המ"כים שלי בנח"ל ועבר לצנחנים וגם הוא עצר אותי ואמר: "אתה נשאר אצלי לשמש מ"כ!"

"סופפו", לוחם דגול, נהרג אחרי-כן בפעולת התגמול הראשונה בעזה, "חץ שחור", והוענק לו אות המופת; דוידי, זכה לאות העוז בפעולה זו, שנפלו בה שמונה לוחמים.

 בתקופתי במש"ט 13, פיקדתי, אישית על קורס המפל"גים הראשון, שעליו בניתי את עתיד השייטת. הזמנתי אז את דוידי להרצות בפני קורס המפל"גים, זאת לאחר ש"טליק" הרצה בפניהם על אותו נושא – כל אחד מזווית ניסיונו וראייתו. שניהם הרצו, לבקשתי, על "ערכי לחימה" ובמיוחד על "דבקות במשימה" – בה לקתה השייטת במלחמת ששת הימים. דוידי לחם באוגדתו של טליק במלחמת ששת הימים, כשהחליף את "רפול" שנפצע בקרב.  (כל זאת תוכלו לקרוא בספרי, העומד לצאת בקרוב לאור)

 דוידי אכן היה לוחם ומפקד למופת, ולאחר שהשתחרר מצה"ל כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, עסק בחינוך והקים תנועת מתנדבים יהודים צעירים מחו"ל שעבדו כסיוע ליחידות צה"ל. היה איש מופת. 

יהי זיכרו של אהרון דוידי ברוך!

* * *

ד"ר אבי עילם אמזלג: לזיכרו של אהרון דוידי

לזאב שמילוביץ היקר,

תודה על רשימתך לזכרו של דוידי [גיליון 717]. בשנת 1952 עליתי לארץ עם עלית הנוער כשאני בן 13. כמה שנים אחרי כן התגייסתי לנח״ל המוצנח, ושירתי בגדוד 50. המגד היה דני מט והמחט היה דוידי. אין מלים כדי לתאר את הטוהר של שני האנשים האלה. לכבוד ולהערצה שרחשנו להם לא היה גבול. שניהם היו בעיני סמל הציונות, מיטב היהודי-ישראלי החדש.

במלחמת כיפור פגשתי את דני מט באחת מאותן טיסות מרפידים לארץ וסיפרתי לו שהייתי בגדוד 50 בפלוגה המסייעת. דני מט שמח על הפגישה, התעניין בחיי ובלימודיי ואמר לי שרבים שירתו תחת פיקודו וכי הוא זוכר רק שני סוגים, את המצטיינים ואת הגרועים, וכנראה שלא השתייכתי לאף אחת משתי הקבוצות האלה.

אחר כך קראתי שמשה דיין לא אהב את דוידי וחסם את דרכו. אינני יודע אם אכן כך היו פני הדברים, אבל קראתי את זה בעיתון וזה הבהיר לי מה עושים פוליטיקאים כדי לחסום טובים מהם.

הצטערתי לקרוא ברשימתך על פטירתו של דוידי שגם אותו פגשתי לפני שנים באוניברסיטת תל אביב. שמו וזכרו חקוקים בליבי. יהי זכרו ברוך.

תודה לך שלעת פטירתו הזכרת לנו את האיש המופלא והגדול הזה.

ד״ר אבי עילם אמזלג

הרצליה

* * *

אלי מייזליש

העתיד הצפוי לנו

[כל קריאה על אסתר ראב היא אמביוולנטית. מחד-גיסא השתתפות בכאב של אישה טעונה ורבת מכאובים ומאידך גיסא התפעמות רגשית מיוצרת שחבל מאוד שככה צריך האחיין שלה להזכיר לנו בהמשכים פעמיים בשבוע את תפארת מפעלה הפואטי].

*

בשיחות רבות בין בני גילי [80], נשמעת מדי פעם התהייה: "ומה יהיה עם נכדינו ונינינו? איזו מדינה אנחנו משאירים להם?" שיח זה הוא לנו כפריווילגיה שאינה ניתנת למרבית האזרחים שאין להם לא נכדים ולא נינים. לא מצאתי באף אדם בן גילי, ובעיקר מזקני הארץ, יליד, הארץ, דור תש"ח וחברים באחד מארגוני המחתרות מן הפלמ"ח וההגנה ועד האצ"ל והלח"י – שהספיק בימי חלדו לא רק להקים משפחה ענפה אלא בית בישראל פשוטו כמשמעו, בית, וילה, חווה, מפעל, או סתם דירה מפנקת לאחר עשרות שנות עמל, אלא להכות גם שורשים חברתיים ואו קהילתיים, ששאלה זו אינה מעסיקה אותו.

למי יש פריווילגיה? ולמי לא.

איש אינו חולק על כך כי לנו יש את הפריווילגיה לומר דברים שאחרים אינם יכולים בשל פרספקטיבה אישית שכוללת תהליכים שעברנו, ואפילו הרשמים האישיים מהתהליכים שעברו הורינו בוני היישוב היהודי בפלשתינא; עם טוריה או מקוש או מחרשה וסוס או חבר באגודת פועלי הבניין עם השיר בלב שהיה פועם "הבו לבנים אין פנאי לעמוד אף רגע..."

אז כן, לנו יש את הפריווילגיה לומר דברים כהווייתם ומעט בוז לאותם אלה שזה מקרוב עמדו על רגליהם להיות חכמים ולדבר על העתיד הצפוי לנו בלי אף רגע של פרספקטיבה. כי לא עם החוכמה הנרכשת מספרי לימוד עסקינן והבאים עם הדיפלומה אל ועדת המכרזים לקבל ג'וב, אלא מראות הנוף המשתנה בכל רגע הנשקף מכל גבעה במשך יובל שנים ויותר.

הנוף המשתנה אינו דווקא במקום שדות נטושים מגדלי צמרת, או הפרוור של פתח-תקווה "אם המושבות", במקום ביצה ושבט בדווי אבו קישק ששכן שם עשרות שנים לפני בואו של יואל משה סולמון למלבס עם 'חמשת הרוכבים'. אמנם גורלו של שבט אבו קישק נחרץ. הוא שהגיע מצפון סיני אל ביצות אום-מלבס 50 או 60 שנה לפני בואו של יואל משה סולומון נענש בשל ההתקפות על היישוב היהודי במשך עשרות שנים; מאותו יום של ההתקפה על פתח-תקווה בתחילת מאורעות תרפ"א ועד ההתקפה הרצחנית על האוטובוס לירושלים ב-30 לנובמבר 1947 כאירוע שמסמל את תחילת מלחמת העצמאות.

[הפרוור "אם המושבות" אינו בנוי על שטחי אבו-קישק אלא על פרדסיה של מושבת הפרדסים הגדולה ביותר בארץ-ישראל בשעתה. הביקור של "חמשת הרוכבים" הוא אגדה שהמציא יורם טהרלב בבלדה היפה שלו – אך לא התקיים כך מעולם. – אב"ע].

בהשאלה אל מקומות אחרים, כך נראה כיום היישוב היהודי – בכל מקום ששם פגע ערבי ביהודי, היישוב הערבי אינו קיים ובמקומו קיים יישוב יהודי.    

היישוב הערבי ששרד את מלחמת השחרור מהמקום בו הניפו נכבדיו דגל לבן לסמל כניעה, העיר נצרת למשל ורבים מכפרי הגליל, מרפד כיום  שטחים נרחבים עם וילות לתפארתו של יישוב זה. לא עוד חושות בוץ של שבט אבו קישק, אלא וילות תלת או 4 מפלסים לאורך ואדי ערה ועל כל גבעה בגליל או בשפלה המזרחית מאום אל פאחם ובקעה ועד טירה וטייבה.

ואת זה עינינו הרואות: אמש הרימו רובים וכיום פלס-מים ובלוקים לבניית בתים.

ולכן, ממקום מבטינו אנו יכולים להעיד, מי שיורה לא חוזר לכאן, ומי שמשפיל מבט חי.

כך גם לגבי ערביי האזור. העתיד שכאילו חופן בכף ידו סוד אינו סוד יותר. כף היד גלויה יותר מתמיד. ככל שהערבים, גם במדינה ובעיקר מעבר לגבול, קנו יותר רובים או תותחים, היישוב היהודי המציא יותר פטנטים מכל עם אחר בהתאם לגודלו. כי אין כיום לאף מדינה בעולם בסדר גודל כמו לנו – לוויינים בחלל, או מפעלים לייצור טילים בליסטיים וכלי משחית שאין לאף אחד; לא טנקים או כלים אחרים. פשוט אין. אין כיום מדינה בעולם בת 6 או 7 מיליון איש שיש לה ארסנל נשק קטלני כמו שיש לנו.

זהו העתיד הנמצא בכף היד הגלויה והלא מוצפנת. ואם יבוא מן-דהוא ויטען מתוך מעמקי מוחו כי 'לא לעולם חוסן..' וכי 'הלנצח תאכל חרב' ועוד פסוקים שפלוני אחר כתב בשל זמנים שהיו ולא עתידים לשוב, יש לו בעייה.

עתיד נטול פרגודים

העתיד העכשווי הוא נטול פרגודים. רואים אותו. רואים אותו גם ממבט אחורה. כי מה שהיה זה מה שיהיה, ועוד יותר חזק, כמעיין המתגבר. כי זהו העתיד המתמשך מהרגע שיואל משה סולומון פרץ את החומות מירושלים והקים את פתח-תקווה [לא יואל משה סלומון לבדו יסד את פתח-תקווה אלא חבורה של "עולים חדשים", רובם מהונגריה, ובראשם הגביר דוד מאיר גוטמן שבכספו נקנתה הקרקע. וזו היתה ראשיתה של "העלייה הראשונה" – אב"ע], וכפי שעקיבא וייס 30 שנה אחריו פרץ את חומות יפו והקים את תל-אביב בתחילת המאה שעברה, כך נבנתה הארץ, ביד נחשונים מעטים שהיום הם אלפי קבלנים ללא מעצור. 

זהו העתיד הצפוי לנו כאן בארץ; עתיד של בנייה בלתי פוסקת. לא יותר שיכון 'עמידר', דירות עוני של 46 מ"ר. ימים אלה תמו או מתו.

העתיד כאן, הוא המשך גואה של העבר בתנאים עתידניים של מיטב הכוחות הטכנולוגיים הקיימים כיום בארצנו, והגאות רק עולה מפלס משנה לשנה.

אין כיום שום כוח בעולם היכול לשנות, לבלום, לחסל או לפגוע באבולוציה הציונית, ומבט קל אחורה מעיד על כך. כל הרואים שחורות על "חרם" על "מדינה מצורעת" על "מדינת אפרטהייד" על "כיבוש" או גרוע יותר "כיבוש משחית", מתרחק מהאמת, מהיהגיון – ובעיקר מהרציונליות של הציונות, שהיא איתנה יותר מכל אידיאולוגיה מודרנית.

כיום, כל הכוחות המתמודדים מולנו לעומת כל התהליכים שעברנו מאז ימי אבו-קישק במלבס [אדמת פתח-תקווה לא נקנתה משבטו של אבו קישק, שמעולם לא התגורר בה. השטח שלהם היה אזור מפעל התע"ש ברמת השרון, ששם קיים עד היום ביתו של השיח' שאקר אבו-קישק. – אב"ע], טורקים, בריטים ותש"ח – אינם מהווים סימטריה בשום משוואה. משוואה היא משוואה ולא משחק ילדים או הגייה פוגענית של נקמן. המשוואה היא מאזן כוחות. מי כאן הכוחות המתמודדים? מי נגד מי? לא מי הוא קהל האוהדים היושב על הטריבונה ומקלל את השופט. המשוואה היא – האם הכוח הציוני שהחל לבנות את הארץ עם לבנים ומלט – הצליח לבנות מדינה בשעה שהאוייב, שעמד עם רובה או עם שברייה וביקש למנוע זאת, הצליח? זאת המשוואה: מי שבונה נגד מי שמנסה לסכל את הבנייה. אין מעבר לזה כלום. לא שאלת ה'כיבוש' ולא שאלת ההתנחלויות ולא שאלת 'שתי המדינות' ואפילו לא שאלת גיוס החרדים.

אם-כן, התשובה לשאלה מהו העתיד הצפוי לנו, זה לשוט בנהר היוצא מהמעיין המתגבר והולך יום ליום ללא סוף. אם לפני 70 או 80 גרו בצריפים, כיום גרים בבניין רב קומות עם מעלית וחניון תת-קרקעי. אם אז אכלנו פרוסת לחם ושמן זית, היום אוכלים סנדוויץ' דג סלמון ב'ארומה' ב-46 שקלים ואפילו קפה הפוך [הכי טוב בעולם]. ומי לא הולך לבית קפה? 

כיום, כשהעולם הערבי המסורתי במרחב כולו כפי שידענו – הולך ונחרב, הולך ומתהפך, כשאיש קוטל איש ללא רחם, כששליטים שנראו בני אלמוות נתלים עד צאת נשמתם [סאדם חוסיין] או נורים בכדור אקדח [קדאפי] או מובלים באלונקה למשפט ומואשמים ברצח [מובארק], או בורחים [בן-עלי מטוניס], ונשיא תימן בדרכו החוצה, ועתידם של שליטי סוריה, לבנון, ירדן וכל השאר לא מזהיר – עתידו של העם הפלסטיני נראה היום יותר מסובך ממסובך. ועל כן, מה לנו, שחטפנו מהם רק צרות ורציחות – שנתפלל למענם?

אז מהו האינטרס והעתיד שלנו?

נעיין בספר נחמיה [פרק ד' 11] – "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח," – קרי: גם נמשיך לבנות בתים וגם נמשיך להיות מוכנים למלחמה.

* * *

אבנר הרוסי

מציאת כתובות:

לחפש סטודנט בירושלים

או – כיצד מצאתי את חברי פוצ'ו?

אני עדין משרת בצבא, וחברי פוצ'ו שהשתחרר משירותו הצבאי, סטודנט, לומד באוניברסיטה העברית בירושלים. קבענו להיפגש באחד מימי השבוע. כתובתו הירושלמית: שכונת יגיע כפיים, רחוב יצחק נפחא, מיספר בית לא ידוע, אבל זה רחוב קטן ולא תהיה בעייה למצוא אותו.

  הגיע היום. עליתי על ההסעה מהבסיס הצבאי לירושלים. ההסעה – משאית צבאית מכוסה ברזנט. שני ספסלי עץ לאורך הדפנות וספסל רחב יותר במרכז לשני טורים של יושבים (לא כמו היום באוטובוסים של תיירים, ואימהות בוכות על התנאים הקשים של הילדים). הדרך לירושלים עברה בשלום. הורידו אותי בקרבת שכונת "יגיע כפיים". קבענו שיאספו אותי למחרת בבוקר באותו מקום. איפה השכונה? כאן עוד כחמישים מטרים.

התחלתי לחפש את רחוב יצחק נפחא ואינני מוצא אותו. שאלתי אנשים ברחוב. לא יודעים. "באיזה שכונה?" – "יגיע כפיים..." – "כבר יצאת מהשכונה, חזור אליה."

חזרתי. נכנסתי לחנות מכולת שבפינת הרחוב. "סליחה, אולי אתם יודעים איפה רחוב יצחק נפחא?"

לא, לא יודעים. לא המוכר ולא הקונים. יצאתי מהחנות והסתכלתי על שם הרחוב בשלט שמעליה: רחוב יצחק נפחא. יופי יש התחלה. כעת צריך לחפש היכן גר הסטודנט ישראל ויסלר – פוצ'ו. עברתי לאורך הרחוב ושאלתי בבתים אם מכירים סטודנט בשם זה. אף אחד לא מכיר. באחד הבתים בעלת הבית אמרה שכאן גר סטודנט, איננה יודעת מה שמו. יחזור כנראה בעוד כשעה. יצאתי להסתובב ברחוב, חזרתי לאחר זמן מה. אור בחדר. הסטודנט בחדרו. דפקתי על הדלת. הסטודנט השתהה עד פתיחת הדלת. החדר – תא קטן. יש בו מקום בדיוק למיטה, ארון, ביניהם שולחן, וכדי לפתוח את הדלת הוא נאלץ לקום מהכיסא, לדחוף אותו מתחת לשולחן, ואז היתה לו אפשרות לפתוח את הדלת. זה לא היה חברי פוצ'ו.

"אולי אתה יודע איפה גר ישראל ויסלר – פוצ'ו?"

"לא, לא מכיר אותו."

בינתיים מתחיל להחשיך. וכבר עולות מחשבות מרות בראשי איך אני מגיע לקצין העיר כדי לארגן לי מקום לינה. בכל זאת לפני ייאוש סופי ניסיתי לבצע פעולה אחרונה. עברתי לאורך הרחוב ושרקתי את השריקה שלנו מאז שהיינו ילדים: "סיבו* – חלב, חמאה!" (המילים: פוצ'ו, המנגינה: שלי). והנה מחלון של אחד המרתפים אני שומע שריקת תשובה ומופיע ראשו של פוצ'ו, "איפה אתה? אני מחכה לך כבר זמן רב."

 נמצאה האבדה!

ולסיום, סיפור קטן. למחרת בבוקר חיכתי להסעה לבסיס. במקום זה עמדו הרבה חיילים ואזרחים לתפוש טרמפים. המשאית הגיעה. רציתי לעלות עליה והנה לפני מנסה לעלות אישה קטנה מחזיקה חבילה גדולה, עשויה מסדין הקשור בקצותיו. היא זורקת את החבילה למשאית ומנסה לטפס אחריה.

"גברת, זאת הסעה לחיילים לא לאזרחים!"

"אנא כורדי," היא משיבה וממשיכה לטפס. בקושי שוכנעה לרדת. עליתי למשאית והמשכנו בדרך לאסוף חיילים מהבסיס שלנו.

   *) סיבו – כינוי כללי לכלבים בשנות השלושים של המאה הקודמת. יותר מאוחר התחילו לקרוא לכלבים – בובי.

למצוא כתובת בתל-אביב

חברי שמואל חזר מארה"ב. קיבל עליו למסור חבילה קטנה וד"ש לדודה של חבר אחר שנשאר שם. הוא לא זכר את הכתובת ולא את שם הדודה. אבל היו לו מיספר סימנים:  הרחוב נמצא בסביבת "בית הבימה". בשם הרחוב יש השם אליהו. הבית שבו גרה הדודה, הוא יחסית חדש, ונמצא בפינת רחוב ניצב. הדודה החליפה את שם משפחתה לשם עברי כך שעל הדלת יש שני שמות, לועזי ועברי. הדודה ענקית, או כמו שאומרים אצלנו: "גדולה כמו דלת."

   ננסה, "קדימה הפועל!"

   הגענו לסביבת בית הבימה ופנינו לאדם שעבר ברחוב: "סליחה אדוני. איפה כאן רחוב... אליהו... א... א... ? "

רחוב יוסף אליהו. זה כאן קרוב."

הצעד הראשון הצליח.

באמצע רחוב יוסף אליהו, רחוב ניצב ובפינותיו שני בתים, אחד ישן ואחד יותר חדש. נכנסנו ליותר חדש. עלינו לקומה ראשונה. על אחת הדלתות שני שמות משפחה, לועזי ועברי. דפקנו על הדלת. הדלת נפתחת ומאחוריה אישה ענקית, "גדולה כמו דלת!"

"האם את הדודה של מרדכי?"

"כן."

"יש!"

* * *

פוצ'ו

למה אף אחת לא רוצה להתחתן איתי?

אחיי הסופרים בטח מכירים את הסיפור, אבל טוב שגם אחרים ידעו.

השבוע קיבלתי שכר סופרים על ספרי האחרון "זאת שכולם יודעים". שיצא לפני שנתיים.  רומן צדדי בהוצאת טרקלין שמחירו הרשמי 85 שקל.

התקשורת כמעט שלא התייחסה לספר, אבל זה לא נורא, כי אנחנו הרי עובדים בשביל הכסף ולא בשביל הפרסום. לעומת זאת אני רוצה לציין לטובה את הוצאת הספרים ששלחה לי דו"ח מפורט על המכירה עם צ'ק כתוב וחתום בלי ששלחתי להם תזכורת (מרבית ההוצאות "שוכחות" לשלוח דו"ח  ועושות זאת רק אחרי שהסופר מזכיר להן  בנימוס שהוא עוד חי).

בקיצור, קיבלתי היום צ'ק ובו שכר סופרים של 6 שקלים על מכירת 2 עותקים בשנת 2011. לזכותה של ההוצאה נציין שהיא שלחה את הסכום בתשלום אחד, דחוי אומנם, אבל לזה אנחנו רגילים.

עכשיו אתם מבינים למה אף אחת לא רוצה להתחתן איתי...

אהוד: גם אנחנו לא היינו מתחתנים איתך – אבל זה בגלל השפם ושאתה מבוגר מדי בשבילנו ולא מפני מצבך הכלכלי... אגב, 6 שקלים תמלוגים זה המון! אנחנו מקבלים מדי פעם חשבונות מעודכנים מינוס בהם נרשם כמה אנחנו עדיין חייבים להוצאת הספרים תמורת העותקים של ספרינו ששלחו לנו לבקשתנו בהנחה של 40%!

* * *

נילי דיסקין

אסונות מקררים

הי אהוד.

הפעם רציתי לומר משהו שאינו תגובה לעיתון שלך, אלא תגובה לעיתונים ולתקשורת בכללותה. אין תחליף לשימוש במוח שלנו, והתקשורת די מרדימה אותנו (רק באמנות לדעתי, לא מזייפים. אבל, זה נושא נפרד). במה דברים אמורים? כולנו נזעקנו וליבנו נחמץ כששמענו או קראנו על האב שהציל את שני ילדיו ונפגע קשה כשניסה להציל את ילדתו השלישית שניספתה לבסוף בדליקה. בשולי הידיעה הגדולה היה משפט שאמר שהדליקה קרתה בגלל קצר בפריז'ידר.

אני אומרת את דבריי בזהירות המתבקשת, ומסייגת אותם לבל אעבור על חוק לשון הרע – אבל, מומחה לפריז'ידרים (דור שני למתקני ולמוכרי פריז'ידרים, מפתח-תקווה) אמר לי, לאחר שהמחותנת שלי מירושלים וכל משפחתה כמעט נספו בדליקה שפרצה במטבחם בשל קצר בפריז'ידר, שבשל הצורך בפרנסה, ובהמשך הקיום של מפעלים שמייצרים פריז'ידרים, יש היום נטייה לעשות חיווט דק מדי, כדי לגרום להחלפה תכופה יותר של פריז'ידרים. זו תופעה שקיימת בכל העולם. התקשורת, כדרכה, מדברת על הסימפטומים, הכותרות, הסנסציות, ולא חוקרת, כמו שלדעתי צריכה לעשות עיתונאות טובה, מדוע מתרבים והולכים (ובכלל האם זה כך) המקרים של התלקחות פריז'ידרים ומדוע זה קורה? אני לא מרחיבה, כי אני בפירוש פוחדת מההשלכות. אבל, אולי מישהו ירים את הכפפה ויבדוק?

ביי.

אהוד: זו פעם ראשונה בחיי שאני שומע על דליקה במקרר חשמלי בעידוד היצרניות! – מה שכן, אני מכיר אישה, המוכרת לך מקריית חיים – שלא השתכנעה עד היום שכבר אין סכנה לילדים להיכלא במקרר מבלי יכולת לפתוח את הדלת שלו מבפנים, וכי זה שנים שאסור לייצר מקררים בעלי סגירה מנעולית מבחוץ, שפעם ילדים היו נכלאים בהם ומתים, בייחוד לאחר שהמקררים נזרקו כגרוטאות החוצה.

* * *

אירית שושני

בין אהוד בן עזר לחיימקה שפינוזה

   תגובתך למחאה המחמיאה שמעלה נילי דיסקין בגיליון 717 מעוררת שאלה מעניינת הכרוכה בהשוואה בין יוצר לבין "עצמו". האם האדם כיוצר יכול להיוותר נאמן  למי שהוא, האם דמויותיו הן "הוא", או שמא בעצם יצירתו הוא משנה פניו, כי הוא הופך למגוון דמויותיו והן חזקות ממנו ומשתלטות עליו.

 דומה שבניית דמות שיש לה שם ותודעה משלה ה"מאלצת" לפרסם אותה ממלאת את  יוצרה תחושה של סיפוק ושיחרור בהיותה גמישה לשיגיונותיו ועם זאת אין לו אחריות עליה.

שאלו פעם פילוסוף מדוע אינו מתנהג בהתאם לקודים המוסריים שהתווה בספרו ועל כך הוא השיב בשאלה:

 האם מתמטיקאי הכותב ספר על משולשים צריך להתנהג כמו משולש?

אהוד: אענה לך במשפט שאני אומר למיסתורית: "את לא רק צדֶקֶת אלא גם צודקת!"

* * *

יהודה גור-אריה

הערת שוליים [23]

לאן טסה הרכבת?

בית הדין הארצי לעבודה הוציא צו מניעה שאינו משתמע לשתי פנים לעובדי הרכבת השובתים [בשבוע שעבר] לשוב מיד לעבודה. מאוחר יותר, כאשר הוועד לא הזדרז לתת הוראה לעובדים להפעיל את הרכבת לאלתר, הוציאה השופטת אפרת לסקר פסק-דין נגד שלושה מחברי הוועד, על בזיון בית המשפט, כיוון שלא נשמעו לצוו המניעה האמור.

בית-הדין הנכבד הגיע למסקנתו לגבי חיוב העובדים לשוב לעבודה, מתוך שיקולים משפטיים כבדי-משקל, ובוודאי גם השיקול של  "טובת הציבור".

אך לעניות דעתי, בעניין זה של "טובת הציבור", דומה שטעה בית-המשפט הנכבד בהחלטתו ובצו המניעה שלו.

לי נראה שמבחינת  "טובת הציבור" יש להעדיף רכבת מושבתת, משותקת, עומדת ללא ניע. כך הנזק לציבור ולמדינה בכלל קטן יותר מאשר כשהיא נוסעת –  מקרטעת – מתנגשת – נשרפת – מתקלקלת – כמעט בכל נסיעה, ומעצבנת את ציבור הנוסעים, שאינם סומכים עליה.

על כן עדיף לסגור את שירות הרכבת כפי שהוא מתנהל עכשיו; לפטר את כל עובדי הרכבת, כולל שדרת ההנהלה, ולייבא מנהל רכבת מיפן, עובדים זריזים מסין, עובדי מוסך לתחזוקת קטרים מקנדה ומהנדסי תעבורה משווייץ – הללו יקימו תוך זמן קצר מערך של רכבת אמינה, מהירה, מודרנית, בסטנדרטים של אירופה, או יפן או סין, עד שעובדי הרכבת שלנו ילמדו לתפעל את הרכבת ביעילות ובאמינות.

ומעניין לעניין בעניין קרוב: ברכת מזל טוב וברוכה הבאה לרכבת הקלה בירושלים, שהופעלה לפני חודשים אחדים. ונשאלת רק שאלה אחת קטנה: למה זה לקח 21 שנה מאז שהחלו בעבודות, עד שהרכבת הזאת החלה לנוע על הפסים?

ובאשר לרכבת הקלה [הפרברית] בגוש דן: תיכנון המסלול של רכבת זו החל ב-1983, העבודות החלו ב-2008. מתי רכבת זו תתחיל לפעול כסדרה ולהסיע נוסעים מפתח-תקווה לתל-אביב ולבת-ים?

כדי לקבל תשובה על כך יש לפנות למגיד עתידות.

כנ"ל לגבי הרכבת לאילת. מתי תגיע הרכבת הראשונה מנהריה – לאילת? התשובה רק בפיה של ידעונית, פותחת בקפה או בקלפים.

"בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת" שרנו בילדותנו. האמנם "טסה"? אולי במקומות אחרים בתבל, אך לא במחוזותינו.

אולי נחזור לנסוע ב"רכבת העמק"...

אהוד: אני זוכר (כילד פלשתינאי בימי המנדט) נוסע עם אימי מפתח-תקווה לתחנת הרכבת בראש-העין [רסליין] שבאה מדרום, מקהיר, ואנחנו עולים ונוסעים בה עד חיפה, כאשר היא ממשיכה צפונה ללבנון ואולי גם לטורקיה. ברכבת היו תאים עשויים עץ חום-כהה וריפודי עור למושבים, והיא נראתה משוכללת לא פחות מקרונות רכבת ישראל היום, בהבדל אחד – חרף עשן הפיח של קטר הקיטור השחור – חלונותיה לא היו מזוהמים ואטומים-למחצה מרוב לכלוך כמו של רכבת ישראל כיום עם קטרי הדיזל שלה שאינם פולטים פיח.

* * *

רות ירדני כץ

סליחה, מי את גילה אדרעי?

אהוד, כתבת כמה שורות במדורך "ממקורות הש"י" [717] על יו"ר ועד עובדי הרכבת. אני מבקשת להוסיף עוד כמה שורות.

הגברת האלימה, הכוחנית, החוצפנית וחסרת הבושה, גילה אדרעי, משביתה מדינה שלמה ולא מבינה על מה המהומה.

אני מבינה שזה כבוד גדול להיות יו"ר ועד עובדי הרכבת, להיות מובילה במקום כל-כך רגיש כמו רכבת ישראל. אני גם מבינה את חרדתה לגורל עובדי הרכבת. אבל אני לא מבינה את ההיסחפות שלה ללא גבולות, להשבית ככה את כל הרכבות ולגרום למאות אלפי תושבים לשאול את עצמם, איך אנחנו מגיעים לאן שאנחנו צריכים להגיע? אני גם לא מבינה איך קורה שמר עיני שיתף פעולה, ששר התחבורה שתק. הנזק שהיא גרמה הוא בלתי נסלח גם אם היא מאמינה שהיא צודקת.

בית הדין לעבודה חייב אותם לחזור לעבודה, והם לא חזרו. בדיון שנערך בבית-הדין לעבודה היא התבקשה להסביר מדוע הם לא חזרו לעבודה לאחר שהוצאו נגדם צווי מניעה ואיך זה שהיא וחבריה לווד איחרו בארבע שעות, וביזתה את בית המשפט. הגברת הכוחנית, ברוב חוצפתה, השיבה לשופטת שהיא גרה בחיפה, לא ידעה על צווי המניעה ובכלל היא היתה בנופש. היא וחבריה משביתים מדינה שלמה, והיא בנופש!

בראיון לגל"צ היא הסבירה את האיחור שלה לבית הדין. "מה רצו? שאפעיל רכבת מיוחדת שתביא אותי לתל-אביב? הזמנו אוטובוס, התארגנו, ונסענו לבית הדין. לא יצאתי לנופש."

אז כן היתה בנופש או לא היתה בנופש?

היא גם אמרה: "שאין לה כנפיים!"

בלתי נתפס.

בוועדת הכלכלה של הכנסת הגברת טענה שהציבור איתה. היא כנראה לא קראה ושמעה תגובות על התנהגותה.

מאז שיש לנו רכבת ישראל אין רגע של נחת. השביתות, התאונות, השיבושים עד כדי כך ששר התחבורה ישראל כץ איים לסגור את החברה. אבל איום זה איום, ועד זה ועד והרכבת נוסעת מתי שמתחשק להם. הקנס שהיא וחבריה קיבלו הוא פשוט מצחיק. הקנס היה צריך להיות לסגור את הרכבת ולהתחיל הכול מהתחלה.

נכנסתי לגוגל לגלות מי האישה, מניין באה? איך הגיעה לשמש כיו"ר? לא מצאתי כלום עליה, חוץ מדבר אחד – שהיא פקידה במחלקת הדלקים.

* * *

"גם זו אהבה..."

ביום רביעי,  ו' באדר תשע"ב, 29.2.12, תערוך אגודת הסופרים

ערב ספרותי-מוסיקלי לכבודו של המשורר פרופ' יוסי גמזו,

בו יוגש מִבחר משירתו הלירית, משירתו החברתית

ומלהיטי-הזֶמֶר הפופולאריים שלו.

 המופע ייערך בבית הסופר, רח' קפלן 6 בתל-אביב בשעה 20:30

וכל קוראי "חדשות בן עזר"

מוזמנים בזאת להבטיח לעצמם כרטיסים בטלפון אגודת הסופרים

03-6953256/7 – ולזכות בערב תרבותי מהנה במיוחד

דברי פתיחה: יו"ר אגודת הסופרים לשעבר, המשורר ארז ביטון

הנהלה מוסיקלית: דרור בן יעקב

חוברת הכוללת את מילות פרקי השירה ולהיטי-הזֶמֶר

תוּגַש כשַי לכל אחד מן הנוכחים.

*

ראיון עם המשורר יוסי גמזו יְשוּדַר במוסף הספרות של "קול ישראל",

ברשת א', ביום שישי, א' באדר תשע"ב, 24.2.12, שתחילת שידורו בשעה 18:05

וראיון נוסף יְשוּדַר בתוכנית "נזכרתי בסוף" של "גלי צה"ל"

ביום ראשון, ג' באדר תשע"ב, 26.2.12

שתחילת שידורה בשעה 20:28

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה

3. מחברת ה"גיהינום"

באחד מביקוריי אצל אסתר היא מפקידה בידי, לאחר היסוס, מחברת "דפרון" שעל כריכתה החומה-בהירה מילאה את הפרטים כך:

שם התלמיד: אסתר ראב / כתה: ת' / בית-הספר: "גיהינום"

היא מבקשת שאקרא את הדברים רק לאחר מותה, ואעשה בהם כהבנתי – למען ידעו מה רב היה סבלה. למיטב ידיעתי מעודה לא היתה חולה בסרטן, כפי שהיא סבורה במחברתה. עם זאת אנו, בני-משפחתה הקרובים, יודעים שיש באסתר צד נוסף, רווי סבל בלתי ניתן לריפוי – התחושה שרודפים אותה, בייחוד בלילות, ומתנכלים לה בדפיקות, בריסוסים ובגלי חשמל. המחברת נכתבה בין השנים 1975 ל-1977 לערך [בהיותה כבת 81-83], בפנסיון הרפואי "בית דינה" בנווה שאנן שבחיפה, לשם היתה נוסעת אסתר מדי פעם כדי להתחזק. התחושות הקשות שהיא מתארת במחברתה, שיש בהן לכאורה האשמה כלפי הפרסונאל – חוזרות בכל מקום שבו היא מתגוררת, ומעידות שאיש אינו רודף אותה במיוחד ובמקום מסויים. מעולם לא ראינו על עורה סימני אלרגיה או כוויות וצלקות. הסופר צבי ליבנה (ליברמן) איש נהלל, הנזכר כאן, נפטר אחריה, ב-6.8.1985.

עבר

היה קיץ – קיץ קשה. העיניים צבו ונתמלאו מוגלה, אדומות וכואבות כפצעים. יום-יום נסעתי למרפאה "למשוח" – שמירן ביידיש. חזרנו כאובים ובילינו כל היום בחדר חשוך, כשהעינים מזילות ים דמעות, וגם מן האף נוזל, והראש סובב הולך – כל שעתיים היה אבא שוטף את העיניים במי בור קרים וצמר-גפן – ואז היתה הקלה פורתא.

אותו יום, לפנות-ערב, אבא חזר מן העבודה ומיד סיבן את ידיו וניגש "לנקות" את העיניים. הוא הפך את העפעף, ופתאום פרצה צעקה מפיו:

 "העין! אין לה עין!"

הוא קפץ, תפש אותי בזרועותיו, ורץ לבית-המרקחת, שם ישב באותה שעה החובש. הוריד אותי אל הרצפה. אחר-כך לקח החובש את ראשי בין ברכיו, כשהוא ישוב על כיסא מיוחד, פקח את העין והתחיל לצחוק בקול גדול:

 "ר' יהודה, הבת יחידקה שלך יש לה שתי עיניים ירוקות ושלמות, אלא שהן מלאות מוגלה!"

הוא שטף וחבש, ואני נישאתי בזרועות אבא, ובדרך נירדמתי.

הווה

הסוהרים נחים – אין הם הופכים עולמות יותר כשאני נכנסת לאמבטיה, לשטוף מעליי את החומרים שהם שולחים בי; כל תנועה שלי ידועה להם. הם שומעים אותה. כל הבית נמצא בסבך איזה סידור חשמלי או אחר, וכל תנועה וכל רחש ידועים להם –

איני נזהרת, אני שולחת להם קללות מפולפלות, מחרפת ומגדפת אותם. לפעמים הם מפסיקים את העינויים, ולפעמים מגבירים, זה תלוי כפי הניראה במישמר. אולי יש עוד כאלה שיש להם שיירי מצפון – מי יודע כמה אנשים נמצאים בדיוק במצב שלי; יש להם שיטה שפועלת כשעון. אני בטוחה שהיא גם נתונה להשגחת רופאים. שיטה של עינויים והמתה בלי להיות אשם ברצח בכוונה תחילה – אילו היו שולחים בי כדור, ודאי היו נשפטים. לא, זאת אינם יכולים לעשות, אבל להגביר את ריכוז הגז או גלי חשמל בוער ונכנס לתוך קרביי, למעיים, לכבד – מיד, עוד בפתח-תקוה הרגשתי כעין קרניים שפולחות את הכבד, והנה כעת יש לי סרטן, אני חושבת שהם גרמו לי, על-ידי הטיפול הזה שלהם – הייתי מקיאה בהתחלה וחשה יסורים גדולים. אחרי-כן הגוף כאילו הסתגל אבל לא לגמרי. אחרי זה בא הריפוי של ד"ר לוין ושיפר את המצב הכללי וגם את מצב כלי הנשימה –

כעת חדלו הרפואות לפעול – להיפך הן מגרות וגורמות לי צרות.

הנה הגעתי לסוף ימיי באופן מזורז על-ידי "טיפול" זה – זה ברור כשמש, ורק אני יכולה לוודא זאת, כי חשתי אותו על בשרי, הבשר המסכן; שנטפלו אליו בכל מיני אופנים, בהתקפה "מוסרים" ובהתקפה של חומר הדומה לאש אוכלת, זהו המצב – למרות עצימת העיניים של כולם מסביב – אחדים מפני פחד שמא יגיעו גם הם לטיפול כזה, ורבים היודעים יפה כי הוא קיים, אבל סוגרים את העינים בכוונה – או אסור להם להודות בו. הם גם אינם רגישים ביותר ל"טיפול" זה או רגישים במידה שאפשר להתגבר עליו –

סיפורה של הגב' ה. הוא התקפה אלרגית בצורה קלה מפאת הטיפול הזה. יש גם משתעלים ומתעטשים, אלה הם מקרים קלים, אבל מקרים כמו מ., שאני בטוחה שהיא סובלת קשות מטיפול זה, אבל היא חזקה וגם חכמה מדי בכדי להגיב בגילוי לב, כמו שלי –

הווה

הם פוחדים מפניי: הנידונה למוות. גם הרופאים מוזרים, פוחדים להביט עליי – אוזלת-היד מול המחלה הנוראה – היא ודאי הסיבה לזה – מיד שעברו עליי, כלאחר יד – ב"אין כלום, הכל בסדר," הם רצים אל חוליהם אשר תקוות-חיים נשקפת להם, רצים לרפאם בכל מרצם ומאודם – אין לי כלום נגדם כמובן, ובכל זאת... מדוע הם מחווירים ומאדימים כלפי המוות, הרי הם נפגשים עימו יום-יום – רק בני אדם!

ובכן, כבר רמזו לי כאן, בבית דינה – ששבוע ניתן לי. "שרם נוסע!" – כאילו באתי רק עבורו. החדרניות באו כולן לראות, ישבו בחדר והשתדלו להיות איתנות – אבל ראיתי בכל-זאת דמעה; המנהל סוגר את המשרד בעלותו לקומה השנייה – הוא עובר בחדרים ורושם את האינוונטאר – משהה בני-אדם שצריכים לו, מפני עשיית רושם – בכללו של דבר נפוח גדול.

ד"ר שרם דורש את הספר שלי, בכל פה – אבל את ספרו הכריח אותי לקנות – ועם כל זה היה נרגש מאוד, בהיכנסו לחדר היה חיוור, ואחר-כך האדימו פניו – סימן שהדבר לא היה לו קל – קשה לאנשים לחשוב על המוות, אפילו לרופא שנפגש עם המוות יום-יום. פמה גם כן נרעשת, קשה לה להחזיק "פסון", בייחוד כלפי השקט שלו –

הנהלה הולכת, הנהלה באה, אבל הביצים סרוחות כתמיד.

מי שחותם המוות נחתם בבשרו, נדון לבדידות כפולה – איש אינו רוצה לראותו, מדברים אליו ממרחק – מבטם אומר: "אני איש חי, אל תיגע בי אפילו במבטך, אני שייך לעולם אחר, התרחק ממני – "

והזילוף נמשך, וגם השריקות בחוץ, ובוודאי גם המישמר – לא העלמתי שאני הולכת לבית דינה, כי הרי הם מעבירים את הידיעה איש לרעהו. המילים האחדות שהיתה בהן הדגשה, כשטילפנתי לחנה, היו "את הולכת לבית דינה?" – היא כאילו נעורה לחיים, כל השיחה היתה בחצי טון; בשקט גמור ובאפקטאציה ברורה: בעלי חולה, איני יכולה לזוז מן הבית – ולא אוכל לגשת אלייך.

ניחא לי – עוד מעט לא אראה את הקטנות, מורך הלב, וגם "פליט" אין מתחת לאדמה, וכל חומר אחר צורב, ולא גלי-חשמל נשלחים מרחוק, לא ארגיש כלום, מנוחה גמורה – וטוב יהיה, ואולי אעבור לעולם "שכולו טוב" – האמנם? משהו בכל זאת יש – כי מניין התחושה והחלומות שאראה את יקיריי?

איזה כוח עילאי צריך יהיה (ויש לו, למוות) בכדי לכבות את הנר הזה, הדולק עוד בקירבי – העיניים רואות, האוזניים קולטות צלילי פסנתר תלולים, מעבר לרחוב, אקורדים נהדרים, יד פסנתרן אמונה למדי! (ובכל זה יצטרך הוא להילחם) – צבעי החיים טריים כל כך בשלה – הקיץ הבהיר – צבעי שמלות המיני, מאירות ממש, ומתוכן כשני גבעולים מהלכות רגליים דקות שזופות. מדוע לא היתה בימי עלומיי מודה כזאת, אופנה יפהפייה, ובכל זאת משהו לא בסדר עם כל העניין הזה – הילדות המחופשות לילדות קטנות עוד יותר – אינן כלל ילדות – העיניים הכחולות של בני העשר אינן כלל תמימות כי הן משלות אותי בכדי שיוכלו לפזר רעל ומוות סביבי – ילדים בני שמונה, עשר – רצים כאל דבר מצווה לפזר את הרעל סביב ביתי, אני שומעת את חבטת הסנדלים על המדרכה, ורגעים אחדים לאחר מכן האוויר מלא אדי-רעל – האם באמת מצווה היא לענות אותי? והדבר הפך לאידאל להם? מה הדברים הנוראים שעשיתי שבגללם רוצים להרגני – אילו ידעתי לפחות –

עינם צרה בי; הפרסונאל מלא סימפאטיה אליי; מיד שאחת מהן פונה אליי, מתחילות דפיקות למטה, ומיד, ומיד קוראים להן לרדת – איזו רשת – איני בודדה כלל, והמזימה שלכם שאשכב בודדה עם מחשבת-המוות, שהיא כשלעצמה יופי גדול – אינה יכולה להתקיים –

איני מחפשת סימפאטיה – ראיתי רק שהאחות הראשית, שהיא בעלת-מום וזקנה, מתקשה להעלות לי את האוכל – ורציתי לסדר שצעירה ממנה תעשה זאת, ובכן כרצונכם – לא אדבר עם הפרסונאל, פחדכם מובן לי!

שוב הרגשתי ריסוס, לא, אין הם חדלים מזה. המגמה היא: אני מטורפת שאני מרגישה זאת, וצריך ללכת לפסיכיאטור – כמה אתם מצחיקים! – אבל אתם הרבים, ולכן גם החזקים – אחזיק מעמד כל זמן שאוכל –

ובסוף תמות נפשי עם פלישתים!

הרופא מביט עליי כעל כלב-מת. מכונת ההשמצה אינה עומדת אף לרגע –

פמה מסתכלת בידיי במבט משונה, כאילו חנקתי תינוקות בידיים אלה, כאילו חתמתי על חוזה-מעילה. הם רוצים להצדיק את התנהגותם, ויהי מה – לא תצדקו – אתם פושעים, והדם שדבק בידיכם אתם! דמי בראש כולכם, אשר מענים אותי ומנערים את חוצנם ממני באומרם שהם אינם מרגישים כלום. אין זה מצדיק אתכם – ובאופן חלקי גם אתם מרגישים, אבל יראים להודות –

אילו מיציתי את כל העצב, והנורא שבמצבי – כי אז הייתי מתה מיד – אבל משהו מונע בעדי מעשות זאת, אני נתונה כבחצי-תרדמה, ואני חושבת שזה יד ההשגחה, ואני מתמסרת לה.

תפילה

אלי, קבל את נשמתי העולה אליך – אתה מכיר אותה מיום צאתי מבטן אימי, מיום שהייתי קמה בלילות ויוצאת אל הגינה לראות את פלאיך, לראות את האוקליפטוסים העומדים בתוך הדממה, לראות כיצד הם זעים קמעא, כאילו נשבת בהם – לראות את אגלי הטל על השושנים – ואת קרני הירח המתנפצים בהם לרסיסים סולדים מרוחך העוברת מעל ראשי, בחלל שמעליי רחפת, חשתי בך בכל יישותי – זכור לי זאת – אספני בכפך ולא אירא – אתה שהאמת ידועה לך –

עבר

מחרוזת הסנוניות על גדר התיל שבחצר, בינינו ובין גבעת "טלושקה", כיצד היו מצפצפות, שורקות ונעות, מתעופפות ומתיישבות שוב על התיל. איזה סימפוניה עליזה, וכמה נפלאות היו בעיניי, מבריקות בשחור-ירוק של נוצותיהן – והמורד מן הגדר לבית – מה מתוק היה החול לרגליים היחפות, וגלי אבני הקורקר מצפון, שבתוכן מצאתי את הצפע הראשון בחיי –

והאוקליפטוס הנמוך והפרוע על הגבול הדרומי-מערבי, בינינו ובין בית-הספר – מה נפלא היה בפארותיו הפרועות, היורדות עד לאדמה – כולו היה ענפים נמוכים בלי גזע אמצעי, ואני הייתי מטפסת עליו בנקל, כעולה במדרגות, עד לצמרתו – וריחו המחייה, וקור עליו שחבטו ברגליי, מה מתוק היה כל זה!

והבית על חדריו האפלולים והקרירים בתוך תנור הקיץ הלוהט. מיטת-הכילה של אמא, מיטה גדולה ומיסתורית, ובה נולד אלעזר – וצעקותיה של אמא בשעת הלידה – כיצד נרעשתי עד לעמקי נפשי מן הצעקות האלה, עד שלקחני אבא בזרועותיו, בעצם לילה, ונשאני אל "האנגלנדרים", משפחה לונדונית שכנה – כולם רצו לפייסני, קירקרו סביבי, ואני בכיתי בכי מר – עד שנירדמתי ליד האח המבוערת, על השטיח הרך – ואז הרגשתי שמישהו כיסה אותי בשמיכה.

שיחי התורמוז הגיעו עד לחזי, ופרחיהם הכחולים-הסגולים הקיפו אותי, והלכתי בהם כבתוך מים עמוקים – הריח הרימני מעל האדמה, והייתי כמהלכת על בלימה.

עולם החי מתחת לגבעולים היה מלא תנועה ורחש. חפרפרות הניעו גבשושי חמר והיו מפסיקות עם כל צעד שלי – נמלים גדולות וקטנות הלכו בשיירות אל מקלטיהן, אבל יפה מכל היה צרור התולעים הנתונים במעין שקיק של קורים דקים, מכוסים טל, הם היו בעלי פרווה שחורה, זרועה פניני-זהב, וסביב כל פנינה, מברשת קטנה של שיער ארוך וקשה – לא שבעתי להביט ביופיים ובתנועותיהם לאור השמש החורפית.

הקיפודים, אף הם היו יוצאים ממאורותיהם, ומכל רחש צעדיי היו מצטנפים. החלקה רחשה – מצבים, מהם ענקיים וכבדים – עד לתינוקות הקטנטנים, הדומים לצעצועי צלולואיד – עם כולם השתעשעתי, ולמדתי את כל תחבולותיהם – אבל נזהרתי תמיד לא להשאיר אותם הפוכים על גבם – זהו מוות בטוח להם.

שום צעצוע לא יכול היה לשעשע אותי – כמו "חלקת טלושקה", עם החי והצומח שלה.

אמא סבלה תמיד מכאבי ראש, ולא יכלה לעבוד קשה – מעודי לא ראיתי את אמא שוטפת רצפה. היא היתה מבשלת מצויינת, בעלת-בית נקייה, אופה ומתקנת, ושומרת את הבגדים – אבל לעבודות הקשות היה אבא תמיד מביא מישהו.

אני אהבתי דווקא לשטוף רצפות, בייחוד בקיץ – הייתי נכנסת יחפה לתוך המים, עם מטאטא גדול, משפשפת בסבון ושוטפת בדליים מלאים – לכל חדר היה צינור יציאה למים אלה.

גם "ביעור הפשפשים" היתה מלאכתי – אלוהים גדולים יודעים מניין היו באים – הכל היה נקי ומבריק בבית, ובכל זאת היו להם קינים בתוך הקירות, וזאת בכל בית בעיר ובכפר – לבלי יוצא מן הכלל.

גם הפרעושים נתנו בנו סימנים – נקודות קטנות בלי-ספור, על פני העור.

הכינים רחשו בשער הראש, ובכל זאת היו לי צמות נפלאות ומטופלות – היינו רוחצים את השיער בנפט, ולאחר מכן במים חמים וסבון שכמי מצויין, וזה היה מועיל.

במקום פליט היינו משתמשים בליזול, ובכדי לבער את הזבובים – היינו תולים שיח בבונג שלם, על שורשיו, מתחת למנורה התלוייה, והזבובים היו באים ללון על שיח זה, ואז היינו מפזרים עליו אבקה צהובה שנקראה "ונצן פולוער", זאת אומרת – אבקת-פשפשים. מיד היו נופלים לרצפה, מזמזמים שעה קלה, ומתים.

הווה

מתי כבר לא אשמע את כלי הרכב המתקרבים ליד ביתי, הרכב הנושא את המוות – מתי לא אשמע את שריקת הזדים, הרוחשים כתולעים מסביב?

הנה שוב היתה התקפה –

ובעל המשקפיים השחורות שוב היה נוכח – כפי הנראה הוא נהנה מזה, בכוונה נשאר מאוחר, בכדי לראות כיצד אני בוערת בלהבת גז החרדל –

האישה הזקנה, שישבה על ידי, הרגישה ברע, וכן יתרן, אבל האחרות הרגישו פחות, רק אחת ביקשה ואלריין –

אני אמות ביסורים גדולים, אבל לא אאבד את עצמי לדעת – זוהי חרפה –

היום, בהיותי במרכז – "סידרו" את החדר, שיקלוט את הרעל. כעת הוא מתמלא, כל כמה רגעים – הייסורים הם איומים – עיניי מתכסות ערפל – הלב דופק הקרביים כואבים ואנשים מסביב משוחחים וצוחקים – הם רוצים שאשתגע ושיסגרוני במוסד למטורפים – לא אשתגע, אלוהים ינקום את נקמתי –

ואין אחד בין כל ידידיי וקרוביי שיציל אותי – מן הייסורים האלה, הייתכן? הרי הם אומרים שהם אוהבים אותי – איזה מין אהבה זאת?

אני מרגישה את הנשורת הנופלת עליי כאש – זהו גז או גלים של חשמל מזיק – זה כל-כך ממשי, אין בזה שום דמיון, פשוט רוצחים אותי, וכולם שותקים, מעמידים פנים של שפויים, ומביטים עליי כעל מטורפת –

אבל אני מרגישה את הרעל החודר אל עצמותיי באופן ממשי, זהו רעל איום! אין זו סוגסטיה או דמיון – והכל הסכימו לי, גם [ד"ר] שרם, אולם מסתייגים, ודאי שאוכרע אבל עד אז זה איום! אינני מאחלת את זה לשום אדם, אף לא לכל יצור חי!

ואולי אחדל להתנגד – זוהי המתה!

והרי אני רוצה למות!

עבר

אבי היה גאה מאוד על שלושת סוסיו: "הנס", "קלוץ" ו"בראון". שלושתם מצבע חום-אדמדם, אבל כל אחד בן גיל אחר ובעל אופי אחר. הנס היה היפה בהם. זה היה סייח אדום-בהיר, יפה-רגליים, גזעי כמעט. קלוץ היה מבוגר, רחב וחום, והזכיר גבר בשנות העמידה, שהחל להעלות שומן. בראון היה סתם סוס, וחובר לשניים הודות לצבעו התואם את האחרים. כולם היו סוסי-עבודה, מושכים בעול, אבל היו להם חיים טובים אצלנו. היו מברישים, סורקים ורוחצים אותם מזמן לזמן, נותנים להם לשחות בירקון.

הימים היו ימי קציר שעורים, הקרון היה גדול ונקי, גלגליו משוחים בזפת, ואבא החליט על טיול לחמרה, שם היו לנו שדות. השלישייה נרתמה, ואמנם היה זה תענוג לראות את שלושת האדומים עם רתמותיהם הנקיות, זנבותיהם השרוקים, בלוריתם משתובבת ברוח, וכולם מורמי-ראש, מפליגים לתוך ים החול, והקרון מחליק כעל שלג – השוט, רק לשם תפארת, היה משתקשק, ואבא ואמא על ה"פדרבנקיל", מין ספסל שהתקינו לו קפיצים, והוא ניתן על שני קרשי הקרון, ושומר מפני קפיצות וטלטולי הרגבים בדרך העפר.

ואנחנו, הילדים, מאחור, על סתם קרש שהונח לרוחב הקרון על הקרשים, מיטלטלים, צוחקים ושרים – מהרה עברנו את החולות והגענו לחמרה. כאן היה עולם אחר. מרחוק ראינו את הירקון, ועל שפתו אוקליפטוסים ענקיים, ומשני צידי הדרך שדות, שדות שעורים וחיטה גבוהה, מלאה שיבולים גדולות וכבדות.

כאן, בקצהו של שדה אחד, עמדה אלה עתיקה, שבנס ניצלה מעקירות ושריפות ויתר פורענויות הזמן. מתחתה היינו פורשים מחצלת, וסלי האוכל הנפלא הוצאו – זיתים ענקיים, גבינות, לבן שטעמו גן-עדן – הכל תוצרת המשק, וידי אמא הברוכות, העושות בו.

הווה

אני מחבקת את ראשי וחשה את עצמותיו; גולגולת נאה, עצמות חטובות ואצילות. ראשי היקר! שהעניק לי כל-כך הרבה מחשבות, שקשר כנפיים לרוחי – מה יפה ויקר אתה לי – הנה אני כוללת אותך בשתי כפות-ידיי, ואני גאה עליך – עשית בי משהו, בכברת-הדרך, שנקראת חיים.

אילו שאלו אותי אם אני רוצה להיוולד מחדש, הייתי עונה – כן, אבל בדיוק כזו שהייתי עד כה – אני אוהבת את עצמי, שלמה עם עצמי, עשיתי הכל לפי הנתונים שהיו קבועים וחקוקים בדמי, בנפשי ובגופי. לא חטאתי למתכונת שבה יצרני האל – ואם לא היתה שלמה, אולי, כשל אחרים – היא היתה שלי, והשלמתי את הכוונה שהיתה שמורה בה על-ידי יוצרי – אם לטובה או לרעה.

אני מביטה על גופי היפה: הרגליים הארוכות והישרות, החזה, המותניים, הגב – יפה בראתני אלי – האם לא החזקתי את נשמתי בקירבו לפי חוקיך? השתדלתי לחיות גבוה – אך לא תמיד הצלחתי – הרבה היו אשמים אנשים שסביבי, שמשכוני תמיד מטה. הנה עתה עליי להיפרד מגוף זה שאהבתי. והנשמה אנה תלך? כל צרור היופי הזה? האהבה, הרחמים, האימהות, הדמעות הטהורות, פרישת הכנפיים אשר ידעתי לעיתים – התוכל נשמתי לפרוש כנף בלי גוף?

האוכל לראות את יקיריי?

הווה

חיי בזמן האחרון מזכירים לי תמונה אחת מספרי סופר רוסי, אבל איני זוכרת מי:

אנשים נוסעים בעגלת חורף בטייגה, בערבה הרוסית, ולהקת זאבים רעבים רודפים אחריהם – העגלון מכה בסוסים, והם רצים בשארית כוחותיהם. האנשים זורקים איזה חפץ לזאבים, והם מתעכבים ומסתכלים בו בסקרנות זמן-מה – בינתיים עגלת החורף מרוויחה מרחק מהם – אבל מיד הזאבים עוזבים את החפץ, ורצים שוב אחרי העגלה. הדבר הולך ונישנה מדי פעם – והסוף?

העניין מחריף. הלילה תרתי את הרחוב, ושמעתי את מכונות הריסוס בחצרות –

בבוקר היעפתי בזעף את התריס, ומיד כמובן היו פעולות עונשין –

כל העיר פולטת רעל, כולם מזלפים – בהתלהבות – ממש –

מעודי לא תיארתי לי אכזריות כזאת אצל אנשים – הרי הם רובם סבלו עינויים במחנות, ואולי זו התנקמות, איזה הזדמנות להוציא על מישהו את הרעל שהצטבר אצלם –

וילידי הארץ? סתם מטומטמים נידמה לי –

הווה

רחל אומרת שאני צריכה להתרומם מעל ההתקשויות סביבי – אבל איך? אני בלי הפסק נתונה בכאבים –

חמסין, לילה יבש וחם, הכוכבים נוצצים ויבשים, קלויים כמעט, כמה שונים הם זה מזה, כמעט כמו האנשים – אחד צהוב, אחד ירוק, אחד יהבהב, אחד בורק – מישהו אמר לי פעם: "יש לך עיניים כמו שני כוכבים ירוקים!"

למה איני יודעת לעקוף?

כולם יודעים לעקוף, אבל אני תמיד מתנגשת – כל חוכמתם מרוכזה בעיקוף מכשולים, וחוש זה חסר לי. האם זוהי "תבונת החיים"?

הפלא הכי גדול הם הכוכבים, עולמות תלויים מעל לראשינו, ואילו אנו מחפשים בצלים.

האשוט ביניהם לאחר מותי?

הלוואי –

אני חשה את הבהלה והאי-רצון על פני האנשים, בשומעם על מחלתי –

כל אחד חרד לעורו הוא – אין רוצים לחשוב כי גם לו יכול לקרות זאת.

להחזיק מעמד – עד הסוף, זאת אני רוצה. לא להתאונן, לא ליפול למעמסה – כיצד לסדר זאת בתנאים החומריים שלי? מאוד לא ברור.

מה רבה גדלותו של האיש שהיה זה עתה אצלי, החבר צבי לבנה – לא חדל לדבר על עצמו, ועל כושר סידור ענייניו המעשיים; הרווחים, מספריו הרבים –

כן רבים, ורובם אינם ספרות כלל.

המשך יבוא

* * *

יהודה דרורי

למה אנחנו לא מתערבים בסוריה

קראתי, שמעתי וראיתי בתקשורת מאמרים רבים העוסקים בנעשה בסוריה בכלל, מעורבות רוסיה ואיראן בפרט וגם בשאלה: מדוע ישראל יושבת בצד ולא מתערבת?

לפני כ-6 חודשים, כאשר התחילה המרידה בסוריה במסגרת ה"אביב הערבי", כתבתי פה מאמר ובו טענתי שאל לנו להתערב בסוריה, ויותר מזה, אולי אפילו שנייחל לשרידותו של אסד. עם כל הרע באסד, מהיותו בן-ברית של איראן והחיזבאללה – אנחנו רואים כיצד הוא (ואביו לפניו) שמרו בדקדקנות רבה את הסכם שביתת הנשק איתנו שנחתם בשלהי 1973. כמעט 40 שנה (!) – ללא תקריות גבול וללא לחץ בינלאומי משמעותי לרדת מרמת-הגולן.

הוא שתק אפילו לאחר שהכנסנו לו לאחרונה מכה כואבת בהשמדת הכור האטומי הסודי שלו. הוא גם לא התערב נגדנו במלחמת לבנון השנייה כי זכר שאביו חטף מהלומות רציניות במלחמת לבנון הראשונה.

סוריה היא מדינת עולם שלישי קלאסית. חוץ משכבת אוכלוסייה מאוד צרה, העוני הוא השולט, הכלכלה על הפנים, אין מספיק מים אפילו לשתייה (ולכן גם החקלאות נהרסה). תעשיות בודדות קיימות, הסכנה הקיומית מרחפת באופן תמידי על המיעוט השולט, על האליטה העלאווית. ציודו של הצבא הסורי מיושן ברובו כך שאסד נשען על טילים בלבד להרתעה, כאשר הוא יודע שטילים לא מנצחים קרבות ולא מלחמה.

 נפילת שלטון אסד בסוריה (יחד עם כל השלטון העלאווי) יביאו לא רק לשפיכות דמים נוראית בסוריה ולהתפלגותה לפרובינציות אתניות – אלא יביאו גם את השלטון הסוני (את אל-קעידה) – לגבולנו הצפוני ברמת-הגולן, ומכאן שניתן להניח בבירור, שתקופת השקט שידענו שם כ-40 שנה תחדל מלהתקיים.

לאלה האומרים שזה יהיה טוב לישראל אם אסד יסולק, כי זה ינתק את איראן מסוריה, מלבנון ומהחיזבאללה – נזכיר רק, שכאשר זה נוגע לשנאת ישראל ולאלימות נגדה, הסונים והשיעים שוכחים את היריבות ביניהם ומשתפים פעולה במרץ רב (ראה כיום את שיתוף הפעולה של איראן והחיזבאללה עם החמאס הסוני ברצועת עזה).

שרידותו/"נצחונו" של אסד בדיכוי המרי הנוכחי, יבטיחו לנו סוריה חלשה ומפורדת לעוד שנים רבות (וזהו אינטרס ישראלי ברור), ומצד שני ייתן לחיזבאללה ביטחון בעמדותיהם בלבנון, וימנע שם מלחמת אזרחים שהיתה לבטח פורצת שם (ומסכנת את מדינת ישראל) – זאת אם אסד היה נופל, וצינור האספקה האיראני לחיזבאללה היה נחתך.

כל התערבות ישראלית בסוריה, לצד זה או אחר – רק תחזק את הצד שבו לא נתמוך ותשבש את "הפתרון הטבעי" המתגבש בסוריה בימים אלו, ואשר נוכח מעורבות איראן, רוסיה וסין לטובת העריץ – מבטיח למעשה את המשך שלטונו של אסד.

* * *

האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר

www.gendersite.org.il

מזמינה

סטודנטיות וסטודנטים במחלקות ובחוגים ללימודי נשים ומגדר

להצטרף לאגודה ולהיות חברות וחברים בה

וכן לכל המתעניינות/ים

באתר האגודה – כל המידע אודות לימודי נשים ומגדר באוניברסיטאות ובמכללות, התייעצות עם חוקרות וחוקרים, ספרים חדשים, כנסים וימי עיון, מאגר מאמרים (הורדה ללא תשלום). כתובת לכל בעייה בקמפוס – על רקע מגדרי,

מלגות ופרסים, השתתפות בהקמת ארכיון היסטורי של נשים.

דמי חברות לשנת 2012

סטודנט/ית – 100 ₪ לשנה

מרצות/ים – 200 ₪ לשנה

לכל המתעניינת או המתעניין – 200 ₪ לשנה

את הסכום אפשר לשלוח לכתובת:

האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטים וחקר המגדר

ת"ד 4770, תל אביב, 61047

* * *

טקס עריפת ראשה של אישה בסעודיה שהואשמה בניאוף

קטע וידאו (קשה לצפייה) שיזכיר לכולנו עם מי יש לנו עסק

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* במוסף לספרות של "קול ישראל", ביום שישי 17.2, ב-6 בערב, בעריכת הדסה וולמן –שודרו דברים שסיפרה המשוררת ש. שפרה במפגש שנערך איתה לפני שנים ובהם קטעים מאוד יפים ומרגשים על ילדותה.

שידור חוזר ביום שלישי 21.2 ב-7 בבוקר, ברשת א.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב. רשימת השולחים החסוייה תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים כבר שלחו לנו. אפשר גם לפנות אלינו באי-מייל ולשאול.

* קיבלנו את ספרו של יוסף אורן "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית" שהוא הספר ה-21 בסדרת ספריו החשובה "תולדות הסיפורת הישראלית" – העוסקת בספריהם של 67 סופרים וסופרות ומעל ל-100 יצירות שלהם.

 ונחשו שמו ושם ספריו של מי אינם נזכרים בהם אפילו פעם אחת?

ואולם הוא-עצמו הרגיע אותנו בשעתו באומרו: "יש הרבה סופרים שהיו מעדיפים שלא אזכיר אותם בכלל מאשר אכתוב עליהם מה שכתבתי."

נרגענו. תודה לך יוסף אורן שלא כתבת על אף אחד מספרינו. זו מחמאה גדולה.

* סבר פלוצקר: "אפילו קרן המטבע הבינלאומית... הזהירה בסקירה האחרונה על ישראל מפני הפערים, האי שיוויון והעוני העמוק במגזר הערבי והחרדי. מצד שני הטיל באחרונה נגיד בנק ישראל סטנלי פישר ספק גדול באמינות נתוני העוני באוכלוסיות האלה. אז מה האמת על העוני בישראל מנקודת המבט שלך?

אסתר דומיניסיני [מנכ"לית המוסד לביטוח לאומי]: "גם אני סבורה כי בקרב החרדים והערבים קיים תת-דיווח סטטיסטי משמעותי על ההכנסות. העוני אצלם נמוך הרבה יותר ממה שמתפרסם. כדי לתפוס את ממדי התופעה, אנחנו בביטוח לאומי משתמשים במדד עוני נוסף, שאנחנו מכנים 'עוני פרמננטי', המתבסס על סקרי ההוצאות של משקי הבית, הנחשבים לאמינים ותקיפים הרבה יותר מסקרי ההכנסות. ההבדלים עצומים: שיעורי העוני הנמדדים מצד ההוצאות נמוכים ב-40% מהעוני מצד ההכנסות."

סבר פלוצקר: "כלומר, רק 12% מהמשפחות בישראל נמצאות מתחת לקו העוני ולא 20%, כנכתב בדו"ח העוני?"

אסתר דומיניסיני: העוני המחושב לפי רמת ההוצאות של תושבי ישראל נמוך ב-40% מהעוני המחושב לפי סקרי ההכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ליבת העוני בישראל מכילה, אני מעריכה, כ-11%-12% ממשקי הבית, לא יותר. עם שיעור עוני כזה ישראל כבר לא ניצבת בראש. מה גם שלא מעט מהעניים בארץ בוחרים מרצונם החופשי להיות עניים." [מתוך  "ידיעות אחרונות", "ממון שישי", 17.2.12].

אז מה אתם אומרים, אתם, כל יוצרי הפאניקה של העוני בישראל, שלועגים וחוזרים ולועגים לנו, שאנחנו כותבים וחוזרים וכותבים כאן זה שנים כי בחלקו הגדול "העוני בישראל" מיוסד על שקרים סטטיסטיים, כלכלה שחורה והעלמות מס – והעיסוק בו מפרנס אינטרסנטים ודמגוגים פוליטיים בעלי משכורות מצויינות? – לכו למצרים, ובכלל, התבוננו ביותר ממחצית אזרחי כדור-הארץ כיום, כדי לראות מה זה עוני אמיתי! – פיינשמֶקֶרים וצבועים שכמותכם!

* בקשר לקובצי ספרינו הבידיוניים, שאותם אנחנו מציעים חינם לנמענים – אנחנו נתקלים בשני סוגי פניות. האחד, בקשה לשלוח רק את הקטעים המגרים, אלה המכונים בספרות העברית "פורנוגראפיים", והסוג השני – לשלוח נקי, בלי אף קטע "פורנוגראפי"!

לצערנו איננו יכולים למלא אחר שני סוגי הפניות הללו, ולפחות לקוראים הזכרים אנחנו ממליצים לשים פעמון על הזין, וכשהוא מצלצל –  לדלג, או להיפך – לקרוא ואחר-כך להמשיך לדפדף עד לצלצול הבא.

* האם נכונה השמועה ששתי נשים חכמות, חזקות ויפות – גילה אדרעי יו"ר ועד עובדי הרכבת, ונרי ליבנה בעלת הטור השבועי במוסף הארץ" – עומדות להחליף תפקידים ביניהן, שהרי ממילא הן גם קצת דומות?

* אסון! אסון! אסון! "פסק זמן" של שטראוס עולה 6.2 שקלים ברשת מגה ישראל ורק 2.7 שקלים במחיר מבצע של שופרייט בניו ג'רזי. ומה אתם חושבים, שאנחנו נשתוק? הרי קהל הגולשים המפונק, האמיד והבטלן-בחלקו, שיש לו המון זמן לשטויות וליצירת כותרות יש מאין, כבר מתארגן: "התמונה המשווה בין מחירי פסק זמן בעולם ממשיכה להסעיר את הרשת, והקריאות לחרם צרכנים על שטראוס מתחזקות!" ["דה מארקר", 19.2].

והרי ידוע כי מזונו של הישראלי הרעב הוא "פסק זמן", שמחירו כשני דולר, שזו הכנסתו היומית הממוצעת של יותר ממחצית העם המצרי, הקונה בה כשתי פיתות ליום כדי שלא למות ברעב!

ועכשיו צפו לסיסמאות חדשות של מחאות האוהלים ושל צדק חברתי: "תח'ריר פסק זמן! רוצים לקנות כחול לבן – אנחנו לא פראיירים ולא נתקיים על פסק זמן אחד ביום!"

הוא שכבר אמרנו, יש לייבא מאנגליה ירקות ופירות (שמיובאים אליה מכל חלקי העולם, וחלקם גם ייצוא ישראלי לשם) – כדי לשבור את מחירי הירקות והפירות הגבוהים בישראל! ואת "פסק זמן" – יש לייבא מניו ג'רזי! – העיקר שנברבר ונדפוק את היצרנים המקומיים באמצעות הכורסה והמקלדת שלנו!

* עדיין לא גיבשנו עמדה סופית לגבי יאיר לפיד. נראה לנו שעדיין לא מלאה סאת ייסוריו וסאת ההשמצות נגדו, והוא עתיד לקבל מכות נוספות מצד מי שמפחדים מהפופולאריות שלו ומבקשים לגמד את הישגיו הצפויים בבחירות הקרובות, וכמובן גם התקשורת שעתידה לעוט על כל סקנדל שיהיה כרוך בו – כמו עיט על פגרים. הוא זקוק לעור של פיל כדי לשרוד את כל מה שמחכה לו בדרך לכיסא בקואליציה הבאה של נתניהו.

מצד שני, אם יילך בדרכו של אביו ב"שינוי", ויוכל לגרום לכך שקואליציה בראשות נתניהו לא תהיה תלוייה בש"ס ולא בחרדים, אלא כמו בימי ממשלתו של אריק שרון עם "שינוי" – אזיי נתמוך בו בכל לב. אין צורך להטיל חרמות על ש"ס והחרדים אלא רק להטות בכנסת את הכף נגדם. מה שציפי לבני לא הבינה ובכך גזרה את גורלה של קדימה.

בכל מקרה לא נצביע עבודה בראשות יחימוביץ ובלי ברק, ולא קדימה בראשית לבני או מופז, ולא מר"צ בראשות גלאון. ונותר רק הנעלם ברק, שאני מקווים שימשיך לכהן כשר הביטחון גם בממשלה הבאה, והשאלה באיזו דרך יהיה אפשר להבטיח זאת גם בקלפי.

* בשבת בבוקר טיילנו לחוף הים בתל-אביב בין גורדון לבוגרשוב – איזה מראה נהדר! קצף הגלים הגבוהים הגיע עד לאופק! הרוח היתה חזקה. הרבה עננים אך גם מטליות שמש ביניהם. לאורך החוף הוקמו, מול בתי-קפה ומקומות מועדים לסכנה, חומת גבעות של חול. גשם לא ירד אבל התנחמנו בעובדה שבחרמון יורד שלג והוא נאסף ואוצר מים לימות הקיץ. תראו לנו עוד מדינה שיש לה רק אגם אחד של מים מתוקים, הכנרת, ואין אזרח אחד בה שאינו מקדם בברכה את הגשמים הממלאים אותה ואת המאגרים המלאכותיים.  שיירדו, שיירדו עוד גשמים, שסכר דגניה ייפתח ושים המלח יגבה בכמה מטרים ויחזור לימיו הטובים ולמתווה המקורי שלו! אנחנו אופטימיים. אחרי שנות הבצורת יש בארץ-ישראל גם שנים רצופות של גשמים ושיטפונות, ואולי עוד נזכה לראות את המוסררה [נחל איילון] עולה על גדותיה ומנתקת את תל-אביב מרמת-גן ואפילו משבשת את תנועתן של הרכבות בנתיבי איילון – וכל זאת ללא עזרתה הקיפוח-עדתית והקיפוח-מגדרית של גילה אדרעי!

ועדיין בבתים ובשטחי המסחר והבילויים – חם, גם כשקר מאוד בחוץ, וכמעט אין הפסקות חשמל – ולעומת אזורים אחרים על פני כדור-הארץ, גם אירופה הנכספת – אנחנו חיים בגן-עדן אקלימי. מתגעגעים לשלג אך לא סובלים ממנו. די להסתכל על שפע ומיגוון הפירות והירקות הטריים בשווקים, יום-יום, רובם ככולם תוצרת הארץ, כל חודשי השנה. ולא נותר אלא לחזק את ידיהם של אלה שבימים הקרים האלה נאלצים לעשות את עבודתם בחוץ, חשופים לפגעי מזג-האוויר, ימים ולילות – ואינם יכולים להתפנק.

* הידעתם כי כאשר אתם נוסעים ברכבת ישראל אתם נוסעים  בתוך זין וכאשר אתם שותים מים בישראל אתם שותים אותם מתוך שמוק – וכי הסיבה להשבתות רכבת ישראל היא מגדרית ועדתית? לא? לא ידעתם? אז קראו את דבריו ההזויים של מבקר הטלוויזיה שונא ישראל הקבוע בעיתון "הארץ" [19.2] מורן שריר – "קשה לאולפן שישי, המזבח של ההגמוניה הישראלית, לעכל שאישה מזרחית [גילה אדרעי] לוקחת לעצמה כוח, ועוד להשבית את רכבת ישראל, הסמל הפאלי המובהק ביותר בארץ, לפחות מאז המוביל הארצי."

אכן, הפך עיתון "הארץ" מקלט לכותבים סהרוריים שהם על גבול השפיות הנפשית.

מוביל ארצי וצינור הם אמנם ממין זכר אבל רכבת היא נקבה ולא סתם נקבה אלא נגועה בנפוטיזם, והא ראייה – הקרונות שלה קשורים זה בזה!

* מאיר שרגאי: תגובה לשירו של אילן בושם: "פתאום לא קם אדם" – הָלַךְ לִישֹׁן / הָלַךְ. – עיתונאי "מעריב" המפורסם אריה צימוקי, היה מיודעו וחברו של ראש הממשלה לוי אשכול. כאשר התקשר לבית אשכול בשעה שבע בבוקר כדי לקבל מאשכול את תגובת היום לעיתון הצהריים, אמרה לו מרים [אשתו של אשכול]: "אשכול הלך." – צימוקי הבין כי "אשכול הלך לעבודה," ועבר לסדר היום. "ידיעות אחרונות" זכו בסקופ האדיר "אשכול נפטר!" – עשו לצימוקי ב"מעריב" "מי שברך".

* הסרט הדוקומנטארי של יהודה קווה ויאיר שטרן על אברהם יאיר שטרן, אביו של יאיר, ששודר אתמול במשך כשעה ורבע בטלוויזיה הישראלית, לציון 70 שנה להירצחו של יאיר –  היה סרט מרתק, מעולה, מרגש ומביא כבוד ליוצריו ולכל השותפים לו. לא צריך להסכים לכל הכתרים שנקשרו בסרט לאברהם יאיר שטרן וללח"י – כדי להתרשם מעצם הנכונות להקרבה של האנשים הללו.

אגב, כאשר הם רצחו את הלורד מוין בקהיר, עדיין שירתו אלפי חיילים יהודיים וארצישראליים בצבא הבריטי ובבריגדה! – ולא לחינם התנגד ולחם נגד הטרור של לח"י גם היישוב המאורגן. ומזלנו שלא בידי לח"י ניתנה ההנהגה של היישוב. כי לא הבריטים היו האוייב האמיתי שלנו – אלא הערבים. וזאת הבין בן גוריון. ומזאת בחרו להתעלם ה"שטרניסטים".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,340 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.