גיליון מס' 719

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' באדר תשע"ב, 23 בפברואר 2012

עם צרופת העטיפה לספרה של אירית ר' קופר "טנגו באחד במאי".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: המכנה המשותף. // דודו אמיתי: תגובה לעוז אלמוג. // מוטי הרכבי: 1. לכל המתלוננים על בדיקות ביטחוניות ב"אל על". 2. את מי זה כבר מעניין ששרה נתניהו נקבעה כצודקת? // יוסף אתר: הספר "זאת שכולם יודעים" של פוצ'ו. // מוטקה נאור: מה קורה עם התשלומים לסופרים עבור שאילת ספריהם בספריות הציבוריות? // מתי דוד: מכתב למערכת "הארץ" על אודות א. בורג. // הניה מליכסון: בתגובה לרשימתו של אורי הייטנר "מכחישי מערת המכפלה" (חב"ע 718, 20.2.2012). // אורי הייטנר: אחדות האנטי. // איליה בר-זאב: יום חֲנִיָּה. // משה בר-יוסף: זו היתה צריכה להיות מהפכת האביב הערבי. // אריק כץ: לא כל מי שמבטא דעות אחרות הוא "הזוי" "שונא ישראל" או על סף "אי שפיות נפשית". // רותי האוסמן טרדלר: נתניהו, פגעו לו ב"באטלר"... // אלי מייזליש: מכתב אל ערביי ישראל. // משה גנן: דרכו של סופר המבקש להביא דבריו לעולם. // אהוד בן עזר: עשרת הדיברות לסופר המצליח. // ורדה צ'צ'יק: לעניות דעתי – מיומנה של צרכנית תרבות כרונית. // משה גרנות: נזירים, נואפות ו... אנטישמיות. על "סיפורי קנטרברי" מאת ג'פרי צ'וסר. // עוז אלמוג: באשר להערתך על הבידוק בנתב"ג. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה. 4. "צריך לעשות סידורים אחרונים!" רקוויאם לעצמה, שובו של איזאק, בעלה הערטילאי. [חלק ראשון]. // ממקורות הש"י. // אבי וורצל, "דרמה של פנים" – מאת דורון פולק.

* * *

יוסי גמזו

הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף

"לִפְעָמִים אֵין בִּטּוּי בְּמִלִּים וְצָרִיךְ הָאָדָם לִזְעֹק"

(אוּרי צבי גרינבּרג: "אנקריאון על קוטב העִצָּבוֹן")

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ כְּמוֹ כָּאן וּכְמוֹ עַכְשָיו

עִם הָאֵימָה שֶעַל פָּנָיו, אֵימַת הַיֶּלֶד,

בְּהִקָּרְאוֹ, שְבוּי כָּל פְּחָדָיו וַחֲשָשָיו

לְהִתְיַצֵּב מוּל אִינְקְוִיזִיצְיָה מִתְעַלֶּלֶת

שֶל חֲבֵרָיו (מִלָּה סַרְקַסְטִית) לַכִּתָּה

אֶל מוּל הַלּוּחַ הַשָּחוֹר וְהַמַּרְתִּיעַ

כִּתְהוֹם, וְשָם, בְּיָד רָפָה וּמַרְטִיטָה

לָקַחַת גִּיר צוֹנֵן שֶגּוֹן לָבְנוֹ מַפְתִּיעַ

בְּדִמְיוֹנוֹ לְגוֹן פָּנָיו הַמַּחְוִירִים

וְתוֹךְ שְנִיּוֹת סְפוּרוֹת לִמְצֹא, אֲחוּז-סְחַרְחֹרֶת

אֶת מְכַנָּם הַמְּשֻתָּף שֶל שְנֵי שְבָרִים

בְּסוֹף שִעוּר בְּמָתֵמָטִיקָה, בַּחֹרֶף.

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ עוֹמֵד שָם וְקוֹרֵא

בְּעֵינֵיהֶם אֶת הָרִשְעוּת וְאֶת הַקֶּלֶס

כְּמוֹ לְחֶרְפַּת שוֹטֵה-הַכְּפָר, וְהַמּוֹרֶה

זוֹרֵק לוֹ רֶמֶז כְּמַשְלִיךְ לְפִיו שֶל כֶּלֶב

עֶצֶם-חֶמְלָה, זוֹ שֶאֲפִלּוּ קְשֵה-תְּפִיסָה

הָיָה נִתְלֶה בָּהּ כְּמוֹ יוֹסֵף בַּבּוֹר – בְּחֶבֶל,

אַךְ הוּא מַחְמִיץ אוֹתוֹ וְאִלּוּ גַם נִסָּה

הָיָה טוֹעֶה וַדַּאי טָעוּת שֶכֻּלָּה הֶבֶל.

וְהַכְּלִמָּה גְדוֹלָה כִּצְחוֹק מְלַגְלְגָיו

וּכְמוֹ דִמְעוֹת הָעִלָּבוֹן בֵּין רִיס לְלֶחִי

וְהוּא חַלָּש בְּמָתֵמָטִיקָה, אֲגָב,

אֲבָל חָזָק מְאֹד בְּהַחְנָקַת הַבֶּכִי

שֶהֵם שָׂשִׂים לִסְחֹט מִמֶּנּוּ כְּמוֹ קְצָת דָּם

מִבְּלִי לִזְכּוֹת בּוֹ, כְּחַיָּה מֻחְמֶצֶת טֶרֶף,

וְהוּא גָדֵל, אַךְ לֹא תוֹדוֹת לְעִדּוּדָם

שֶל הַחַיִּים כִּי אִם לַמְרוֹת, עַל אַף וְחֵרֶף.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ כֵּיצַד כְּבָר שָם וְאָז

כְּשֶהֵם מוֹשְכִים כִּסֵּא לִפְנֵי שֶאֵיזֶה יֶלֶד

יוֹשֵב עָלָיו וְהַכִּסֵּא פִּתְאֹם מוּזָז

וְהַבִּיש-גַּד קוֹרֵס וְהַכִּתָּה צוֹהֶלֶת

הֵם כְּבָר חוֹשְדִים בּוֹ שֶלַּמְרוֹת שֶהוּא פֹּה עֵד

מַמָּש כְּמוֹהֶם לְאוֹתוֹ slapstick שוֹבֵר-עֶצֶם

הוּא לֹא צוֹחֵק עַל מִשְבַּתּוֹ שֶל הַמּוֹעֵד,

הוּא רַק תּוֹהֶה כַּמָּה שִׂמְחַת-פְּרָאִים עוֹלֶצֶת

גּוֹרֵם סִבְלוֹ שֶל הַזּוּלָת לִזְדוֹן-לִבָּהּ

שֶל הַחַיָּה הָאֱנוֹשִית גְּרוּרַת הָעֵדֶר –

וְהֵם רוֹאִים בּוֹ נֶטַע זָר (לֹא בְּלִי סִבָּה)

שֶאֵיזֶה פְיוּז אֶצְלוֹ בַּמּוֹחַ לֹא בְּסֵדֶר.

וְהוּא גָדֵל, כְּפִי שֶאָמַרְתִּי,לֹא בִּזְכוּת

וְלֹא תוֹדוֹת לְאַף אֶחָד, כִּי אִם לְהֶפֶךְ:

כְּמוֹ עַל אַפָּהּ וַחֲמָתָהּ שֶל הַנָּכוּת

הַחֲרִיגָה הַזֹּאת שֶלֹּא לִזְרֹם עִם שֶפֶךְ

שִטְפוֹן הַ-mainstream בּוֹ נִקְשָר וּמְשֻרְשָר

כָּל קוֹנְפוֹרְמִיסְט מָצוּי אֶל סַחַף הַגְּרוֹטֶסְקָה

הַמַּחְשִיבָה עַצְמָהּ כְּדֶרֶךְ הַיָּשָר

(שֶל רֹאש קָטָן, שֶל שֵב בַּצַּד וְהִתְאַפֵּס כָּאן)

שֶהִיא בְּעֶצֶם קַו עָקוּם מְאֹד, שֶכְּלָל

לֹא מְסֻבָּךְ לִצְפּוֹת פִּרְיוֹ, אִם יְשֻקְלַל.

וְהוּא צוֹפֶה בּוֹ, בָּעוֹלָם, וְהוּא רוֹאֶה בּוֹ

הֲמוֹן שְבָרִים, שִבְרֵי-חֲלוֹם וְשִבְרֵי-לֵב

שֶאִם חוּשוֹ הַמִּסְפָּרִי אֵינוֹ טוֹעֶה בּוֹ

כְּמוֹ שֶתָּמִיד הָיָה טוֹעֶה מוּל צְחוֹק עוֹלֵב

שֶל חַכְמוֹלוֹגִים דּוֹרְשֵי-רַע וּזְחוּחֵי-דַּעַת

הֲרֵי יוֹצֵא שֶמְּכַנָּם הַמְּשֻתָּף

הוּא זֶה שֶשּוּם טִפַּת חֶמְלָה אֵינָה נוֹדַעַת

מִלֵּב-אַבְנוֹ שֶל הַחוֹטֵף – אֶל הַנֶּחְטָף.

מִן הַקּוֹרֵעַ אֶת כִּבְשַׂת הָרָש מִזְּרוֹעַ

הָאִיש נְטוּל כֹּחַ-הַזְּרוֹעַ, מֵחוֹמֵס

כֶּרֶם נָבוֹת בִּשְלֹט הַבֶּצַע וְהָרֹעַ,

מִן הָעוֹשֵק וְהַגּוֹזֵל ְהָרוֹמֵס,

מִן הָרוֹכֵב עַל כָּל אָפְנַת-מִרְמָה וְכָל vogue

הַמִּתְקָרְאִים פּוֹלִיטִיקָה (אוֹ שְוִינְדְלֶרַי)

שֶכָּל כֻּלָּם "פֹּה-לִי-תִקַּח (לִשְכָּה וּווֹלְווֹ)

גַם אִם הוּפְרוּ כָּל נְדָרַי לְבוֹחֲרַי."

וְהוּא רוֹאֶה אֶת מְכַנָּם הַמְּשֻתָּף פֹּה

הֲכִי נָמוּךְ שֶל הַדְּבָרִים, הֲכִי אַכְזָר

וְאִם רְסִיס דִּמְעָה מִדַּל עֵינָיו נָטַף פֹּה

זֶה רַק מִפְּנֵי שֶהוּא חָרִיג כָּזֶה, מוּזָר,

שֶהָעוֹלָם וְהוּא – תָמִיד, כִּקְְרַב-בֵּינַיִם

דְּבַר-מַה מַפְרִיד בֵּינָם, כְּפֶצַע לֹא נִגְלָד,

כִּי רֹב גּוּפוֹ אָמְנָם גָּדֵל יוֹם-יוֹם וְנָע עִם

מִקְצַב הַזְּמַן הַבִּיוֹלוֹגִי שֶהֻקְלַד

בַּ-A.N.D שֶל אֵיבָרָיו, אַךְ הָעֻבְדָּה הִיא

(גַם אִם הוּא בּוֹש בְּכָךְ בְּלִי הֶרֶף וְנִסְלָד)

שֶיֵּש שְלוֹשָה מֵהֶם – הַלֵּב וְהָעֵינַיִם –

שֶלְּעוֹלָם לֹא יִתְבַּגְּרוּ, כְּמוּם מוּלָד.

וְהַשְּלוֹשָה הָאֵלֶּה, בְּלִי רַחֵם, בְּכוֹחַ

שֶל אֵיזוֹ יָד קוֹרַעַת לוֹט מִן הַשְּקָרִים

אֵינָם נוֹתְנִים לוֹ לִשְנִיָּה אַחַת לִשְכֹּחַ

מוּל הָרֵיאַלְיָה וּפָנֶיהָ הַקָּרִים

שֶאִם בִּכְלָל, מִלְּבַד כִּזְבֵי סִסְמוֹת-הַטִּיחַ

יֵש לַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף אֵיזֶה קְלַסְתֵּר

אָז הָעוֹלָם סְבִיבוֹ לֹא רַק אֵינוֹ מַצְלִיחַ

לִמְצֹא אוֹתוֹ, כִּי אִם עוֹשֶׂה אוֹתוֹ פְּלַסְתֵּר.

וְהוּא רוֹאֶה כָּאן וְרִיסָיו מִתְרַעֲדִים כְּפַרְפָּרִים

כְּמוֹ אָז, בִּשְתֵּי עֵינֵי הַיֶּלֶד הַתְּמֵהוֹת,

שֶהָעוֹלָם, לַמְרוֹת אֵינְסְפוֹר חַכְמֵי תּוֹרַת הַמִּסְפָּרִים,

גַּם הוּא חַלָּש בְּמָתֵמָטִיקָה. מְאֹד.

וְשֶזּוּלַת אִיּוּם קָסָאמִים בּוֹ הָעָם הַזֶּה נִשְטָף

בִּשְעוֹת-חֵרוּם שֶהֵן תָּמִיד שְעוֹת-חֲלוֹף

אֵין כָּאן סוֹפְסוֹף שוּם מְכַנֶּה שֶהוּא בְּעֶצֶם מְשֻתָּף

לָעֲשוּקִים וְלָעוֹשְקִים (מִלְּבַד הַבְּלוֹף).

כִּי הוּא נוֹכָח, עֵת נִבְחָרָיו דּוֹבְרִים בְּלַהַט

עַל הֲוָיַת שְתֵּי מְדִינוֹת לִשְנֵי עַמִּים

אֵיךְ מְדִינָה אַחַת (שֶלּוֹ) יוֹם-יוֹם נִקְרַעַת

לִשְנֵי עַמִּים: לַמְּרַמִּים וְלַמְּרֻמִּים,

לָרְעֵבִים הַנְּמַקִּים בִּשְכוּנוֹת-עֹנִי

עַל אַף בְּדָיַת "סֵדֶר הַיּוֹם הַחֶבְרָתִי"

שֶל כָּל נוֹכְלֵי הַגֹּעַלִיצְיָה – מוּל מִילְיוֹנִים

הַמֻּזְרָמִים לְכִיס הַסֶּקְטוֹר הַפְּרָטִי.

וְהוּא רוֹאֶה אֵיךְ קַרְקְעוֹת-לְאוֹם, בְּלִי בֹּשֶת

מִכְּבוֹד הַחֹק (שֶהוּא רַק פְרָאזָה וּבּוֹן טוֹן)

נִקְנִים בִּידֵי כְּרִישֵי נַדְלָ"ן, וְאֵיךְ חֲרֹשֶת

הַבְּרִית הַלֹא קְדוֹשָה בֵּין הוֹן וּבֵין שִלְטוֹן

שוֹקֶדֶת בְּלִי לֵאוּת, בְּתַחְמוֹצוֹת שְפָכֶיהָ

וּבִפְלֵטַת אֲרֻבּוֹתֶיהָ הַיּוֹרְקוֹת

אֶת אִלּוּחֶיהָ בִּפְנֵיהֶם שֶל אֶזְרָחֶיהָ

לְהִצְטָרֵף אֶל הַקּוֹמְבִּינוֹת הַזּוֹרְקוֹת

אֶת הַדְּפוּקִים וְהַמּוּכִּים וּרְפֵי-הַלּוֹבִּי

אֶל הַכְּלָבִים שֶשְּמָם סַרְטָן, זִהוּם-אֲוִיר-

קַרְקַע-וּמַיִם, מוּל מִמְסָד אָדִיש וּסְנוֹבִּי

וּקְנוּי כַּסְפֵּי חֶבְרוֹת-עֲנָק, הַמַּעֲבִיר

בְּהֶנֶף-יָד אֶת הַצְבָּעוֹת-הַמַּרְיוֹנֶטוֹת

שֶל פְּרַיְמֶרִיסְטִים שֶכִּסְּאָם הוּא קְלָף זָכוּי

בְּמִמּוּנוֹ שֶל עֲשִירוֹן עֶלְיוֹן, לֹא גֶטוֹ-

הַהַשְפָּלָה שֶל נִצְרְכֵי בָּתֵּי-תַּמְחוּי.

וְהוּא רוֹאֶה, בְּהִתְרוֹקְנָה מִכָּל תְּכָנֶיהָ,

אֵיךְ מַעֲרֶכֶת הַמִּשְׂפָּח הַדּוֹרְסָנִית

הַמַּצְהִירָה כִּי לֹא תָדוּן אֶת נִטְחָנֶיהָ

לְעִנּוּי-דִּין הַמִּתְמַשֵּךְ עַל פְּנֵי שָנִים

מַמָּש מוֹצֶצֶת אֶת דָּמָם (זֶה הַנִּמְזָג לוֹ

שָנִים רַבּוֹת בִּמְרִי חַפִּים מִכָּל עָווֹן)

בַּעֲשֹוֹתָה לְלַעַג אֶת "מִבְחַן בּוּזַגְלוֹ"

בְּהִדָּחוֹת קֵץ מִשְפָּטָם לְתֵאָבוֹן

עַד קֵץ יָמָיו שֶל הַפָּרִיץ אוֹ שֶל הַכֶּלֶב   

בְּעוֹד נָשִׂיא אוֹ שַׂר שֶיֵּש עַל חַפּוּתָם

חֲשָד כָּבֵד זוֹכִים לִסְפִּיד מוּאָץ שֶל אֶלֶף

קָמָ"ש בִּנְתִיב חֲקִירָתָם אוֹ מִשְפָּטָם

עַד שֶהַצִּינִיּוּת גּוֹעָה מַמָּש בִּצְחוֹק

מִן הַבְּדִיחָה "כֻּלָּם שָוִים בִּפְנֵי הַחֹק".

וְעוֹד רוֹאֶה הוּא, וְאֵינוֹ שוֹאֵל מַדּוּעַ

כִּי הוּא מַכִּיר כְּבָר אֶת מוּמֵינוּ הַגְּלוּיִים:

שֶמּוּל צְמִיחַת כַּלְכָּלָתֵנוּ, כַּיָדוּעַ,

גַם פַּעֲרֵי עָשִיר וָרָש צוֹמְחִים פְּלָאִים

וְלֹא יוֹעִילוּ הַכְחָשוֹת, חִפּוּי וָטִיחַ

שֶל הַטּוֹמְנִים רֹאשָם בַּחוֹל כְּיַעֲנָה:

מִי שֶאוֹהֵב אֶת הַמְּדִינָה הַזֹּאת מֵטִיחַ

בָּהּ גַם כְּאֵב פִּצְעֵי אוֹהֵב, כְּלַעֲנָה,

דַוְקָא מִשּוּם אַהֲבָתוֹ הַלֹּא מֻטֶּלֶת

בְּשוּם סָפֵק שֶהוּא, בְּשוּם הִסְתַּיְּגֻיּוֹת

לְמָה שֶהִיא צְרִיכָה הָיְתָה לִהְיוֹת לְאֵלֶּה

הַמִּתְקַשִּים בָּהּ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לִחְיוֹת.

כִּי רַק בִּתְחוּם אֶחָד אֲנַחְנוּ (אֵין עוֹרֵר בּוֹ!)

מֶשֶק אוֹטַרְקִי מְסַפֵּק צָרְכֵי עַצְמוֹ

אַף כִּי הַתְּחוּם הַזֶּה, קָשֶה לְהִתְפָּאֵר בּוֹ

בְּהִשְתָּרְשוֹ וְהִתְפַּשְטוֹ וְהִתְעַצְּמוֹ–

בְּכָךְ שֶרַק בַּעֲבוֹדָה עַצְמִית שוֹלֵחַ

מִמְסָד מֻשְחָת אוֹתוֹת שֶל "טֹהַר" וְ"עָצְמָה":

כְּשֶכָּל רָשוּת שֶנִּגְלְתָה עֶרְוַת כְּשָלֶיהָ

הִיא הַחוֹקֶרֶת וְשוֹפֶטֶת אֶת עַצְמָהּ...

וְרַק בַּזֹּאת, לֹא בְּשִוְיוֹן וּסְגִירַת פַּעַר

בֵּין הַשְּׂבֵעִים לָרְעֵבִים וְלַדְּווּיִים,

בֵּין מִי שֶיֵּש לוֹ פַּת בַּסַּל – לִידוּעַ-צַעַר

שֶלִּילָדָיו אֵין גַּג וְצַ'אנְסִים בַּחַיִּים,

רוֹאִים כֻּלָּנוּ פֹּה בֵּין הַיּוֹשְבִים בַּשַּעַר

אֶת מְכַנָּם הַמְּשֻתָּף שֶל הַצְּבוּעִים.

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ בְּלִי הֶרֶף, אֶת הַיֶּלֶד,

אַף כִּי מִזְּמַן אֵינוֹ נִמְנֶה עִם גִּיל הַטַּף,

בְּהִתְאַמְּצוֹ, בְּלִי הַצְלָחָה וּבְלִי תוֹעֶלֶת

לִמְצֹא אֶת סוֹד הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת אֵימָתוֹ אֶל מוּל הַכְּתֹבֶת

הַמָּתֵמָטִית עַל הַלּוּחַ שֶבַּקִּיר

כְּמוֹ אֵימָתוֹ שֶל בֵּלְשַאצַּר לְנֹכַח כֹּבֶד

כְּתַב הַ"מְּנֵא מְנֵא תְּקֵל" שֶשּוּב מַזְכִּיר

לְכָל שֶטֶּרֶם נִתְחָרְשוּ אָזְנָיו מִשְּמֹעַ

וְלֹא כָּהוּ עֵינָיו מֵרְאוֹת וְהוּא זוֹכֵר

שֶאוֹי לָנוּ אִם בִּמְאֻחָר נֵשֵב לִדְמֹעַ

בִּמְקוֹם לִגְמֹר עִם זֶה

מִיָּד

פֶּן נְאַחֵר...

* * *

"גם זו אהבה..."

ביום רביעי, ו' באדר תשע"ב, 29.2.12, תערוך אגודת הסופרים

ערב ספרותי-מוסיקלי לכבודו של המשורר פרופ' יוסי גמזו,

בו יוגש מִבחר משירתו הלירית, משירתו החברתית

ומלהיטי-הזֶמֶר הפופולאריים שלו.

 המופע ייערך בבית הסופר, רח' קפלן 6 בתל-אביב בשעה 20:30

וכל קוראי "חדשות בן עזר"

מוזמנים בזאת להבטיח לעצמם כרטיסים בטלפון אגודת הסופרים

03-6953256/7 – ולזכות בערב תרבותי מהנה במיוחד

דברי פתיחה: יו"ר אגודת הסופרים לשעבר, המשורר ארז ביטון

הנהלה מוסיקלית: דרור בן יעקב

חוברת הכוללת את מילות פרקי השירה ולהיטי-הזֶמֶר

תוּגַש כשַי לכל אחד מן הנוכחים.

*

ראיון עם המשורר יוסי גמזו יְשוּדַר במוסף הספרות של "קול ישראל",

ברשת א', ביום שישי, א' באדר תשע"ב, 24.2.12, שתחילת שידורו בשעה 18:05

וראיון נוסף יְשוּדַר בתוכנית "נזכרתי בסוף" של "גלי צה"ל"

ביום ראשון, ג' באדר תשע"ב, 26.2.12

שתחילת שידורה בשעה 20:28

* * *

דודו אמיתי: תגובה לעוז אלמוג

תודה עוז,

מסכים עם כל מילה שלך.

הלוואי ומישהו שם "למעלה" יבין שהצדק הביטחוני צריך לא רק להיעשות טוב אלא גם להיראות טוב.

במו ידינו וברשלנותנו אנחנו פוגעים בבשר מבשרה של החברה הישראלית ומרחיבים את שסעיה.

בברכה

דודו אמיתי

* * *

מוטי הרכבי

1. לכל המתלוננים על בדיקות ביטחוניות ב"אל על"

אם אני צריך לבחור בין בדיקה ביטחונית לא נעימה או לחילופין להתפוצץ באוויר, סליחה – אני בוחר את הבדיקה המדוקדקת.

ואם בודקים יותר תושבי כפר ערבי, התשובה שלי היא – תודה לאל.

 אגב המתלוננים כאן יהיו הראשונים שיקימו צעקה כשמטוס כן יתפוצץ – למה לא בדקו כראוי? – והם ידרשו לפטר את ראש הממשלה ואת שר המה שמו וכדומה.

2. את מי זה כבר מעניין ששרה נתניהו

 נקבעה כצודקת?

התקשורת כבר חגגה, שרה שוב שילמה את מחיר היותה אשתו של מי שהתקשורת אינה חושבת שהיה צריך לזכות בבחירות. התקשורת כמובן לא תפרסם את מה שהמגשר קבע! והרי כבר כולנו יודעים ששרה נתניה מכשפה, רעה, שקרנית והשד יודע מה לא. בוודאי לא ניתן לעובדות לבלבל את מה שקבעה התקשורת! 

המגשר: "לא מצאתי כי הגברת פרץ השתכרה מתחת לשכר מינימום... זכותו של אדם להגיש תביעה, אבל קשה לקבל מהלך של נקמנות מחוץ לבית הדין – המשפיל, מבזה ופוגע בצד האחר. מטרתו של מהלכה של הגברת פרץ היה לעשות את הגברת נתניהו ללעג בציבור."

 למאמר המלא:

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=295238

* * *

יוסף אתר: הספר "זאת שכולם יודעים" של פוצ'ו

מר בן עזר הנכבד,

בחיי אלוהים בספר התורה שלא ידעתי ולא שמעתי שפוצ'ו הוציא ספר חדש, אחרת הייתי מכתת את רגליי הדוויות אפילו לתל אביב כרך החטאים על מנת לקנותו. אולי תשתמש בקשריך הטובים איתו, ותשכנעו למכור את הספר במכירה ישירה באמצעות עיתונך היקר. אנא השתדל למעני ולמען כל אוהביו.

יוסף אתר

גימלאי מאושר

* * *

מוטקה נאור: מה קורה עם התשלומים לסופרים

עבור שאילת ספריהם בספריות הציבוריות?

לאהוד שלום,

אתה הלוא יודע כל דבר בעניינים החשובים באמת.

מה קורה השנה עם התשלומים לסופרים בעבור הקריאה בספריות?

 בידידות,

מוטקה נאור

אהוד: בימים אלה קיבלנו בדואר רשמי של מדינת ישראל, משרד התרבות, הודעה של מינהל התרבות ובה נרשם הסכום שמגיע לנו על פי סקר הסופרים שבוצע בספריות הציבוריות לשנת 2010, ועוד נאמר בהודעה כי השנה חברת מרטנס הופמן, יועצים לניהול, זכתה במכרז לניהול התשלומים לסופרים, ולכן הפטור ממס והחשבונית חייבים להיות על שם מרטנס הופמן.

ובכן, ה"ה מרטנס הופמן כנראה הגיעו לא מזמן ארצה והם אינם יודעים כי מס הכנסה אינו מנפיק עוד אישורים שמיים אלא המשלם יכול להיכנס לאתר של מס ההכנסה ובעזרת מיספר תעודת הזהות של הנישום לדעת בדיוק מהם אישורי המס שניתנו לו, והאישורים הם כלליים ולא פרטניים! אין סיכוי לקבל אישור טלפונית, וגם אם תכתת רגליך למשרדי מס הכנסה, אישור פרטנית לפי שם המשלם לא יתנו לך!

וזה לא הבלבול היחיד בהודעה של ה"ה מרטנס הופמן, שאינם בקיאים כנראה בנושא – וזו גם שערורייה שהם השתלטו, ודאי תמורת סכום נאה – על התשלומים לסופרים, כאשר ממילא הסקר בספריות מבוצע על ידי משרד התרבות!

אנחנו צופים קשיים רבים בדרכם של הסופרים לקבל את המגיע להם. וייתכן שלגבי חלק מהם, אלה שמנהלים ספרי תקבולים ותשלומים – ההמלצה תהיה לתת לה"ה מרטנס הופמן [כנראה עולים חדשים משוויצריה?] רק את הפרטים האלמנטאריים, כמו ב"פנקס שבוי" –ושינכו להם, לסופרים ­– 48% מס במקור, אבל הסופרים יקבלו אותם חזרה בהתחשבנות השנתית שלהם לאחר הגשת הדו"ח על התקבולים והתשלומים למס הכנסה לשנת 2012. זה יקרה אמנם רק בעוד יותר משנה, בקיץ 2013 לערך, ויקרה רק למי שמצהירים כל שנה. השאר יעשירו את אוצר המדינה בתשלומי כבשת הרש שיישארו בידיו, כמו שנהג לגבי עשרות סופרים ומשוררים זקנים במרוצה השנים.

* * *

מתי דוד

מכתב למערכת "הארץ" על אודות א. בורג

בתגובה לכתבה גדולה מהיום [20.2] של חיים לוינסון על הערכה של משרד החינוך שהופצה לבתי הספר בנושא: "יום גוש קטיף", אברום בורג מוגדר במסמך זה כ"איש שמאל קיצוני."

וזו תגובתי. על פי דעותיו של בורג עצמו, שפורסמו במאמרו ב"הארץ" "עכשיו תורכם" ביום 23.12.11 נחשפה דמות של אדם מוזר וחריג, שהפך בפועל לאנרכיסט קיצוני, שאיבד שליטה על עצמו, שוחט פרות קדושות, ויורה על כל סביבתו.

במאמרו הוא מציע להקים מדינת "ישראפלסטין", כפתרון לסכסוך הניצחי. הוא מיואש מכולם. הוא לא מאמין בפתרון של "2 מדינות ל 2 עמים". הוא לא מאמין ב"ישראל מדינה יהודית דמוקרטית". הוא לא מאמין יותר לא בשמאל ולא בימין. הוא מאמין ברעיון של קדאפי, מדינת ישראפלסטין.

לבורג יש שיגעון גדלות. הוא משוכנע שהוא גאון מדיני לאומי ופוליטי. הוא יזם הקמת מפלגה חדשה: "מפלגת התקווה לשלום ולשיוויון", מפלגה יהודית ערבית שהוא יעמוד בראשה. 

באותו מאמר הוא הביע עוד כמה דעות אנרכיסטיות קיצוניות: בורג מפציר ביהדות ארה"ב לנתק קשר עם ממשלת ישראל. הוא לא מתנגד לכך שראש ממשלת ישראל תהיה אישה מוסלמית. הוא תובע לשנות את חוק השבות. הוא מצהיר שאיננו מאמין באלוהים. לדעתו אין דמוקרטיה ואין חופש ביטוי והפוליטיקה בפשיטת רגל. 

עצוב להיווכח עד לאן התדרדר האיש שהיה יו"ר הכנסת, יו"ר הסוכנות היהודית והתנועה הציונית ומראשי מפלגת העבודה.

אהוד: חבל על הזמן שהוויכוח עם הכסיל הזה לוקח.

 * * *

הניה מליכסון

בתגובה לרשימתו של אורי הייטנר "מכחישי מערת המכפלה" (חב"ע 718, 20.2.2012)

ברצוני להביע את שאט נפשי מכמה מהבחירות של המילים שהשתמש בהן מר הייטנר. בחירת כותרת המאמר (ואולי זו בחירת העורך?) – לא נעשתה בתום לב. הכותב יודע היטב כי המילה "מכחישי" טעונה וּמתכתבת היטב עם מכחישי השואה, וּכבר בכותרת הוא מביע את דעתו עלינו, המורים. הוסיפו לזה את בחירת המילים במשפט "חבורת המורים שיצאו נגד הסיורים..." והנה אנו בשורה אחת עם הגרועים שבחברה האנושית.

 כן, מר הייטנר, אני מורה לשל"ח ולידיעת הארץ בתיכון "בליך" ברמת-גן. אני היא זו האמורה, אליבא דגדעון סער, לטייל עם תלמידיי במערת המכפלה. ולא, אינני נמנית עם המורים שחתמו על איזשהו מכתב "סרבנות". עם זאת, לא אקח את תלמידיי לביקור במערת המכפלה, ואין לכך כל קשר לאידיאולוגיה. 

מתי בפעם האחרונה קיבלת עליך את האחריות לטייל בשטח בראש קבוצה של ארבעים בני נוער, כשאתה אחראי להם במלוא מובנה של המילה וחרד לשלומם וּלבטיחותם? האחריות והחרדה האלה נטועות בי גם בטיולים באזורים שלכאורה אין בהם כל סכנה ביטחונית – בגליל, בגולן, בכרמל, בנגב או אפילו בתל אביב-יפו, ברמלה או בירושלים. ובכן, אני עושה זאת כמעט מדי יום! – האמן לי, האחריות עצומה. עליי להשגיח על התלמידים, ולא רק על אלה האוהבים להשתטות, אך גם להיות ערה לנעשה סביבנו. האם ראית פעם קבוצה כזו מטיילת ללא מאבטח חמוש?

 האם חשבת על האחריות הביטחונית הכרוכה בטיול עם תלמידים בחברון? ובכן אדוני, אני יודעת על זה דבר או שניים, והניסיון שלי לצערי ארוך ורב. מסיבה זו בלבד לי אין שום כוונה להכניס תלמידים למקום מסוכן ושנוי במחלוקת.

 שים לב, עדיין לא הזכרתי מה עלותו של טיול כזה. כן-כן, הפרטים המשעממים האלה הכרוכים בארגון הסיורים שעליהם מופקדים המורים לשל"ח בבתי הספר, פרטים כמו תקציב, מאבטחים, אישורי הורים. בבית-ספר תיכון מותר לגבות מכל תלמיד לא יותר מ-150 ₪ בשנה עבור כל סיורי השל"ח. והסכום הזה כולל הסעות, כניסה לאתרים, ליווי מאבטחים, חובשים וכיוצ"ב. לידיעתך, אנו אמורים להוציא כל כיתה ארבע-חמש פעמים בשנה לסיורים של יום, ובנוסף טיול שנתי אחד לכל שכבה. יואיל נא אדוני לחשב כמה יעלה להוציא כיתה אחת למערת המכפלה. 

כאשר תשקוט הארץ אטייל בכל פינה. מבטיחה לך!

בברכה,

הניה מליכסון

 אהוד: כל הכותרות אצל הייטנר הן משלו ואני לא הוספתי עליהן דבר.

* * *

אורי הייטנר

אחדות האנטי

אנריקה קפרילס רדונסקי הינו מועמדה של האופוזיציה בבחירות לנשיאות ונצואלה. רדונסקי מתמודד על התפקיד מול הנשיא המכהן הוגו צ'אבס. אנריקה קפרילס הוא שם ונצואלי מובהק. אבל שם המשפחה מסגיר, אויה, שהאיש הוא יהודי. לא סתם יהודי, אפילו חצי אשכנזי.

צ'אבס, כידוע, הוא אדם מתקדם ונאור. הוא אחד מסמלי הנאורות והקדמה בימינו. הוא אחד הגיבורים של הנאורים והמתקדמים בעולם. הנה, כך הגיב צ'אבס על בחירתו של רדונסקי למועמד האופוזיציה: "המשימה שלי תהיה להוריד את המסכה של הציוני הזה. אפילו אם תתחפש, יש לך זנב של חזיר ואוזניים של חזיר ואתה נוחר כמו חזיר. אתה חזיר. עד כמה שתתעקש להתחפש, לא תוכל למנוע את העימות עם צ'אבס, שזה העימות עם הפטריוטים, עם המולדת."

הרדיו הלאומי של ונצואלה, שנשלט בידי צ'אבס, שידר כתבה בה קרא לפסול את מועמדותו של רדונסקי, בשל היותו ציוני, ו"האויב הוא הציונות." הרדיו ציין שבפני אזרחי ונצואלה ניתנת הבחירה, "בין ונצואלה זאת של המהפכה לבין זאת של הציונות הבינלאומית, שמאיימת להרוס את כוכב הלכת שבו אנו חיים."

מה ציוני ברדונסקי? זה הרי ברור – מוצאו. מוצא... ציוני? מוצא יהודי!

רדונסקי אינו ציוני, אך הוא יהודי. הוא חזיר, כי הוא יהודי. הוא אוייב כי הוא יהודי. הוא בלתי לגיטימי כיוון שהוא יהודי. אז למה הם מכנים אותו "ציוני"? למה הם מדברים על "הציונות הבינלאומית"?

המאבק באנטישמיות יכול להצביע על הישג – אחרי השואה, המותג "אנטישמיות" אינו סקסי. אבל ההישג הזה הוא קצת ניצחון פירוס, כיוון שהוא לא הכחיד את האנטישמיות, אלא את המילה אנטישמיות. לא פוליטיקלי קורקט להיות אנטישמי, ולכן איש אינו מגדיר עצמו ככזה. האנטישמים מסווים את עצמם בכינויים המכובסים "אנטי ציונים" ו"אנטי ישראלים".

אבל האמת היא שאין כל הבדל בין אנטי ציונות, אנטי ישראליות ואנטישמיות. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, הדוגלת במימוש זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית ולריבונות במולדתו, כמו כל עם ועם. מי שמתנגד לכך, טוען שהזכות הזאת אמנם קיימת בעבור כל העמים, אך יש עם אחד שאין היא חלה עליו – העם היהודי.

לחלופין, הטענה הזו שוללת את עצם קיומו של העם היהודי, טוענת שאין הוא לאום. כמובן שהטענות הללו הן טענות אנטישמיות מובהקות.

אין אנטי ציוני שאינו אנטישמי. מי שטוען שאינו אנטישמי אלא אנטי ציוני, הוא אדם נאור ומתקדם כמו צ'אבס – הוא יודע שאין זה פוליטיקלי קורקט להיקרא אנטישמי, אך בחוגי הקדמה והנאורות המושג המכובס "אנטי ציוני" הוא בון טון.

אין אנטי ישראלי שאינו אנטישמי. אנטי ישראלי אינו מי שמתנגד למדיניותה של ישראל, לממשלתה, להנהגתה, לדרכה, לפעולות אלו או אחרות שלה. מותר לבקר את מדינת ישראל כפי שמותר לבקר כל מדינה. אנטי ישראלי הוא מי ששולל את זכותה של מדינת ישראל להתקיים, מי שיוצר דה-לגיטימציה למדינה, מי שמעליל עליה עלילות כזב, מי שטוען שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. אין סתירה, כידוע, בין מדינה צרפתית ודמוקרטית, איטלקית ודמוקרטית, פולנית ודמוקרטית. רק בין מדינה יהודית ודמוקרטית. למה? אנטישמיות!

אין אנטי ציוני שאינו אנטישמי. גם יהודי אנטי ציוני הוא אנטישמי. הוא אולי הגרוע באנטישמים, הוא אוטו-אנטישמי.

הוגו צ'אבס, האנטישמי הנחות והנקלֶה הזה, הוא גיבורם של ה"נאורים" ה"מתקדמים". אבל היה פעם מנהיג נאור ומתקדם אמתי, סמל למאבק בגזענות, מנהיג המאבק של השחורים בארה"ב למען שוויון, למען חירות וצדק – מרטין לותר קינג. ב"מכתב לידיד אנטי ציוני" ב-1967 הוא כתב:

"בארצות המערב שוב אין זה פופולרי לתת פומבי לשנאת היהודים. כיוון שכך, האנטישמי מחפש תמיד צורות, דרכים ובמות חדשות לטפטף בהן את רעלו. לכן, הוא שוב איננו שונא יהודים. הוא בסך הכול אנטי-ציוני. אבל, ידידי [...] אין מקום לטעות. כאשר אנשים מטיחים האשמות בציונות – מטרתם האמתית היא – היהודים."

* * *

איליה בר-זאב

יום חֲנִיָּה

מַעֲבָרִים צָרִים הֵם סַמָּנֵי חִכּוּךְ –

אָדָם, פַּח,

בֶּטוֹן,

עֶגְלוֹת פָּעוֹטוֹת נֶאֱבָקוֹת בְּמִדְרְכוֹת הָעִיר.

אַדְרִיכְלֵי נוֹף עִצְּבוּ פִּנֹּוֹת נּוֹי סָבִיב

לְבֵית הָעִירִיָּה –

חַיּוֹת רְחוֹב מְכַרְסְמוֹת שְׁיָרֵי מָזוֹן.

בְּסִמְטָאוֹת שֶׁלֹּא מִכָּאן אֲנִי אוֹרֵב

לַחֲנִיָּה בְּטוּחָה.

מַרְאוֹת צַד צָדוֹת פַּקָּחִים כְּחוּלֵי מַדִּים –

בְּיוֹם מִתְאַבֵּךְ שֶׁכָּזֶה אֵינִי יָכוֹל

לְתַּקִּיפִים מִמֶּנִי.

(חוֹקְרִים טוֹעֲנִים כִּי אֶפְשָׁר לָמוּת

גַּם מִתִּסְמֹנֶת לֵב שָׁבוּר).

בֵּין הַחֹשֶׁךְ לְבֵין הָאוֹר אֲנִי מְחַפֵּשׂ

מְקוֹם תֻּרְפָּה.

* * *

משה בר-יוסף

זו היתה צריכה להיות מהפכת האביב הערבי

אהוד,

חבר טוב וערבי ערכי העביר לי את המצגת היפה על האקווריום הענק בדובאי ועל כך שלחתי לו את התשובה הבאה:

ראיתי את זה במצגת שקיבלתי לפני זמן. מה שמטריד אותי זה שדובאי הופכת לפטרה. יש להם שפע כסף והם שופכים אותו על חאזמות למיניהן, וכאשר שיירות הגמלים ובמקרה שלהם אוניות הנפט יפסיקו לעבור שם הם, יישארו ללא מים לשתייה כי לא יגיעו לשם מבקרים.

יש שם התחלה של פיתוח מוסדות חינוך אבל לו היו מעט יותר דואגים לעצמם היו מזמינים כמה עשרות ישראלים ערבים ויהודים כדי לבנות יחד מדינה ומזרח תיכון יציב לאורך שנים.

 הכסף שסדאם וגדאפי בזבזו יכול היה להאכיל את העולם הערבי לעשרות שנים, אבל איש מהנציגות הערבית המכובדת בארץ ובאזור אינו עוסק בכך – אלא בבית זה או אחר שיהודי בנה על איזו גבעה חשופה בשטחים. 

יא אללה! מתי העולם הערבי יתעורר ויבין כי משגעים אותו עם סיפורי האוייב היהודי בעוד שהיהודי הביא לכאן מראה מצוינת המציגה לכל האזור, ולעולם הערבי בפרט – עד כמה הוא מבזבז את האוצרות העצומים שאללה ברוב טובו המטיר עליו.

זו היתה צריכה להיות מהפכת האביב הערבי, ובמקום זה פוליטיקאים ואנשי דת ממשיכים לתעל את דעת הקהל הערבי לא להסתכל במראה אלא לירוק עליה. יש נחמה אחת בכל זאת והיא נצפית בבירור דווקא אצל הציבור הערבי בארץ, המשקיע היום בחינוך יותר מכל ציבור אחר בעולם , כולל היהודים; מה שחסר לו זו מנהיגות אחראית שתמנע את השוליים מלדרדר את כל הציבור הנפלא הזה לתהומות השנאה. ואני יודע כי זה קשה ואני יודע שזה מסוכן אבל זו היתה צריכה להיות תשובת המוסלמי הישראלי לאביב הערבי, אמירה אמיצה של יש דרך אחרת!

וזה עדיין מחכה לחברי כנסת שונים מטיבי ועד זועבי, אלה שייכים לשכבת מנהיגות שרקדה סביב קדאפי, ואנשים כאלה אסור לרצוח – כפי שעשו למועמר קדאפי – אבל אסור גם להציגם כמועמדים לקדנציית מנהיגות נוספת.

אם כך יקרה אזיי נדע כי האביב הביא עמו פריחה בריאה ואמיתית ולא את פריחת מחלת מטאטא המכשפה.

ימים יגידו,

אינשאללה!

* * *

אריק כץ

לא כל מי שמבטא דעות אחרות הוא "הזוי" "שונא ישראל" או על סף "אי שפיות נפשית"

לא רק לאחרונה, אלא מזה זמן, נשמעים נאצות וגידופים נגד עיתון "הארץ" ונגד כל מי שמשמיע דעות המנוגדות לקו המנחה של "המכתב העיתי", עורכו וחלק מכותביו. זה לגיטימי להביע דעות ימניות, בזכותנו המוחלטת על הארץ, נגד הערבים ולדגול בדרך הרואה הכול בשחור או לבן, שאינה מכירה בזכויות המיעוטים ואינה אמפטית לסבלו של הזולת, במיוחד אם הוא בן ללאום אחר. בה במידה זכותם של החושבים אחרת להביע דעה מנוגדת. לא יעלה על הדעת שמי שמביע דעות אחרות, הקרויות במקומותינו, שמאלניות, שחרד לסבלו של הזולת, שמגנה "תג מחיר" וכל עוולה אחרת הנגרמת לחפים מפשע, שמתקומם נגד סבלם של נשים הרות וחולים המעוכבים במחסומים, מיד נזעקים אבירי העיתון העיתי, בראשות העורך, המפיץ והכותב הראשי, הסופר הנכבד אהוד בן עזר, לכנותם במילות גנאי, כעוכר ישראל, שונא המדינה וכמו שאמר צבי מ"האח הגדול" לסער: "לך לעזה, לאיסמעיל הנייה."

הומניזם היא לא מילה גסה במקומותינו. לפחות, היא לא אמורה להיות. היא לגיטימית במשטר דמוקרטי. בדמוקרטיה יש מקום לפלורליזם מוחלט בדעות, בכל הקשת, מקיצוניות אחת לשנייה. הקו האדום הוא אלימות. גם אלימות מילולית היא סוג של אלימות וכולנו זוכרים למה התפתחה אלימות מילולית...

המתבטאים בתקשורת נגד סבלו של החלש אינם "אויבי ישראל". הזועקים נגד עוולות הנעשים לחפים מפשע, אינם "אנשים הזויים". הרוטנים ומגנים את פעולות ה"תג מחיר", המבוצעות ברובם על ידי מתנחלים כלפי אזרחים חפים מפשע, אינם סובלים מ"אי שפיות". דווקא הממשלה הימנית בראשות ביבי וליברמן, נותנת גיבוי סמוי למבצעי פעולות אלימות נגד אוכלוסייה תמימה ובזאת "מעודדת" אותם. מתי נתפס, נשפט ונענש מאן דהו על שריפת מסגדים, ספרי קוראן, כריתת עצי זית ו/או חבלה במכוניות? האם עד כדי כך, בולטות אזלת ידם של המשטרה וכוחות הביטחון או שיש הכוונה מלמעלה לא למצות את הדין איתם?

ה"שמאלניים" האלה הקימו את המדינה, כן, יחד עמכם ה"ימניים". הם, כמוכם, שירתו ומשרתים בצבא. תורמים את חובם לחברה. נושאים במשרות ציבוריות רמות. שפכו דמם בהגנת הארץ. הארץ הזו שביבי הצהיר שצריך לחלקה לשני עמים. הצהיר.

ואם הם סבורים שצריך לחתור ביתר נמרצות לשלום ולא להסתפק רק בהצהרות ובמס שפתיים, אם הם סבורים שיש לעשות מאמצים נוספים על מנת לסיים את הכיבוש. אם הם סבורים שיש להקל על סבלם של חפים מפשע, אותם כפריים, אנשי עמל, יגיעי כפיים, מרביתם גם שוחרי שלום, או אז, יש לכבד דעתם. וזכותו של כל אדם להתווכח, עניינית וללא השתלחות והדבקת מילות גנאי ונאצה.

אהוד: לא צריך להיות "ימני" ר"ל כדי להתנגד לדעות הפרו-פלסטיניות שמקדם עיתון "הארץ" ואשר המאיסו אותו על חלק ניכר מהציבור הישראלי – החושב וההומאני ושדווקא אינו דוגל באלימות, כפי שאתה מנסה להציג אותו.

ה"שמאלניים" שלך לא הקימו את המדינה. הם היו מופ"סים וקומוניסטים שהארץ הקיאה אותם. אנשי תנועת העבודה, השמאל של ארץ ישראל העובדת – היו מתחלחלים לשמע דברי ה"שמאלניים" שונאי עמם של היום!

* * *

רותי האוסמן טרדלר

נתניהו, פגעו לו ב"באטלר"...

אולי זו אסטרטגיה ואולי משהו אחר. דבר אחד ברור. בפרשת הנזיפות בשלושת הבכירים בלשכת ראש הממשלה – ד"ר יועז הנדל, צבי לוקר וצבי האוזר – שפנו ליועץ המשפטי לממשלה, (כי כנראה לא רצו לפגוע בכבודו של נתן אשל, בטרם יוכחו הדברים, ובכל זאת לא רצו שעניין כזה יצבור תאוצה) – בפרשה זו יצא ראש הממשלה, אפשר לומר, לא משהו.

בלימודיי ב"בר אילן" זכיתי לשנתיים של חסד כשהקשבתי להרצאותיו של פרופ' ברוך קורצווייל. באחת ההרצאות הוא דיבר על העיקרון שקרא לו "הפרינציפ האינדיווידואציוני", ומהו? הגיבור הפועל ביצירה, בין אם הוא אידיאליסט או אנרכיסט, בין אם הוא אכזר או חומל – דבר אחד ברור, בסופו של עניין כל מעשיו ומפעלותיו נובעים מהעיקרון האישי, לטוב ולרע, כי אדם קרוב אצל עצמו, ותמיד, כל פעולותיו נובעות מההיבט האישי-הפנימי.

כעת, פגעו לראש הממשלה ב"באטלר" שלו. באיש המוציא והמביא, באיש המקורב ביותר אליו וגם אל אשתו. על דבר כזה, שעבור נתניהו הוא "ייהרג ובל יעבור" –לא יעבור ראש הממשלה בשתיקה. ועכשיו, לנוכח הביקורת הציבורית הנוקבת, שאת האיש שסרח הוא מרומם ואת שלושת האנשים שחשפו התנהגות לא ראויה הוא ממעיט – נשאלה השאלה: האם לא נהג ראש הממשלה כמו שנוהג כל אדם, בכל מקום, כאשר פוגעים לו באיש אמונו, באיש הקרוב לו ביותר?

לדעתי – כן. פגעו באיש הקרוב אליו, פגעו לו באישי והפרטי ביותר – בסוכן הבית שלו. ומי שפגע בסוכן – שימחול על כבודו וילך. וכך נהג בנימין נתניהו כאחד האדם – הוא נעלב ולכן הגיב כפי שהגיב. השפיל את מזכיר הממשלה האוזר וסילק את יועז הנדל. לוקר ממילא עוזב.

אף אחד לא רוצה שיפגעו לו בחברים שלו. אך מראש ממשלה מצפים ליותר.

אהוד: אינני יודע מה קורה במסדרונות הכוח שלנו, שבמקום לעסוק בבעיות הקשות והאמיתיות שלנו, כמו הגרעין האיראני, המזרח התיכון המתערער, ודפני ליף – הם מסתבכים שוב ושוב בפרשיות עלומות עם נשים אלמוניות כאילו היה השירות הממשלתי בית זונות הנהנות מחיסיון!

* * *

אלי מייזליש

מכתב אל ערביי ישראל

בימים האחרונים פקדה את הארץ סערה תקשורתית בשל שתי תקריות: האחת עם הגב' משעור בדלפק "אל-על" במילאנו, והשנייה לגבי הופעתו של השחקן מוחמד בכרי ב"צוותא". שתי פנים לשתי תופעות שונות אך הצד השווה ביניהן: התגלמות הפער בזכויות שוות בין ערבים ליהודים. בעוד הגב' משעור מלינה על היעדר יחס סובלני ועל השפלה על בסיס גזעני אליה בדלפק הבידוק לפני העלייה למטוס, 'זוכה' מוחמד בכרי לביקורת מצד אנשי ימין על היחס המועדף לו הוא זוכה כאמן, למרות יצירת סרטו האנטי-ישראלי המובהק "ג'נין, ג'נין".

הישראלים התמימים בארץ, ובתקשורת – זעקו וכעסו הן כלפי אנשי הביטחון במילאנו, והן כלפי אנשי "אם תרצו" שהפגינו נגד בכרי. טענתם היא לשיוויון אזרחי. לא להשפיל את הגב' משעור ולא את השחקן בכרי על ידי הרחקתו.

כמתבונן ביחסים השוררים בין ערבים ליהודים מזה 80 שנה בארצנו, וכמי ש'זכה' למטר כדורי 'דום-דום' על אוטובוס "אגד" ב-1938 בבאב אל ואד בדרך לירושלים, שאחד מהם פילח את בטנו של ילד בן גילי, זלמנק'ה נאה הי"ד, ובני מעיו הותזו על שתי אחיותיו שאחת מהן חרשת מירי זה עד היום הזה כשהיא בת 86, וזוכרת – המשכתי לחטוף מכל הבא ליד מידי פורעים ערביים עד סוף מלחמת השחרור, שאחדים מהם הם בוודאי קרובי משפחה שלכם. אבל גם אבי 'זכה' בשנות ה-20 בירושלים לטעום מנחת זרועכם במכות ובהשפלות ממושכות, וכך גם סבי, שאת ביתו בירושלים הרסו התותחים שלכם בהפגזות בתש"ח.

את הנקמה בכם, ערביי הארץ, זכינו לראות רק בתש"ח, כשמוכתרים שלכם הניפו דגלים לבנים ביפו, בנצרת ובכפרי הגליל – וזאת לאחר שכל הכוח הערבי המזויין שלכם הובס ונסוג משדות הקרב.

בכרי נולד לתוך השתיקה וההלם הערבי שלאחר תום קרבות תש"ח. שתיקה לא רק שלא מתנקמים בכם, כשלא ברחתם ואו גורשתם – – אלא הוא גדל וצמח בתוככי התרבות היהודית הטולרנטית והמוותרת והכובשת יצריה והלא נוקמת. יתרה מזו, תרבות שמנסה ליצור קירבת אמת, שותפות לחיי יצירה, ושיכחה של מכאובים וצלקות מירי של רוצחים.

זה היה ניסיון אמיתי. ניסיון של בני תרבות שהרצח ונקמת הדם ממנה והלאה.

בכרי היה נער בן 14 במלחמת ששת הימים ולא היה יכול לעכל את המתח והחשש ממלחמה של היישוב היהודי ושל המילואימניקים באלפיהם בימי "ההמתנה", ולא היה מסוגל לעכל את העובדה כי לא רק הוריו 'זכו' למנת החרפה של תבוסה ב-48, הנה הגיע גם תורו לראות בעיני ילד תבוסה נוספת נוסח 67'.

כך גם משפחתה של משעור. האב ובתו, שנולדו לאחר תבוסת 1948 ושלא ראו את המוכתרים מניפים דגלים לבנים מול הג'יפ היהודי עם המושל הצבאי, אינם מסוגלים להפנים חרפת תבוסה מהי, ובמקום להסתגל לרעיון כי אנחנו ניצחנו ואתם הובסתם, אתם מנצלים בציניות ובהיתממות את ערכי הטולרנטיות שלנו כלפיכם.

אין בעולם התרבותי והמודרני משהו שיהיה דומה ליחס שהעם היהודי בישראל מגלה כלפי הערבים בישראל – ערבים, שדימו בנפשם להכחיד את היישוב היהודי בכוח הנשק ובהפרת כל חוקי המלחמה ברצח אזרחים בכוונה תחילה. כל פעולות התגמול כונו מלכתחילה "גמול". היהודים, ובעיקר הצבא היהודי, לא העמיד שבויי מלחמה כמו בכפר עציון וקצר אותם בפרהסיה באש מקלעים בדיוק כמו האיינזצגרופן – ללא חשש שמא מחר ינקום הצבא היהודי בהם, כי לא תיארו לעצמם כי צבא יהודי יוכל לקום מקברו אחרי טבח כזה. פעולות התגמול שידרו מסר ברור: תפסיקו בהסתננות וברצח מהמארב בלילות של נשים וילדים כמו ביהוד 7 שנים לאחר סיום מלחמת העצמאות או רצח של 21 תלמידים במעלות 27 שנים לאחר אותה מלחמה.

לא הפנמתם ולא הבנתם כי תשלמו על כך. לא על ידי שנסתנן ונרצח תלמידים בבית ספר ברמאללה או יריחו, אלא שלא תזכו לעולם ליחס שווה כמו לאזרח הגון.  

כשאנו, היישוב היהודי לחמנו עם שלוש מחתרות נגד השלטון הבריטי בכדי לסלק אותו מהארץ כי לא עמד בהבטחתו להקים כאן בית-לאומי (קרי: מדינה) לעם-היהודי בהתאם להצהרת בלפור וכתב המנדט – לא לחמנו עבורכם. לא. נקודה. ולא דיברנו בשמכם אלא בעד "מדינה עברית", ולא בעד מדינה ערבית או מדינה דו-לאומית.

הבריטים בגדו בנו וניסו להיאחז בארץ בכוח – בעזרת 100 אלף חיילים סדירים של דיוויזיות מוטסות (מרבית הצבא הסדיר הבריטי באותם ימים). הם סכמו עליכם, אתם, הערבים – שתהיו להם שותפים ותהיו בני חסות כמו בעיראק או בעבר-הירדן או אפילו בתעלת סואץ, עם מלך בובה כמו פייסל או עבדאללה. הם מעולם לא חשבו לתת לכם עצמאות ולהסתלק, כי ידעו שברגע שיסתלקו לא יהיה להם כבר כאן בסיס.

ואז – אנו, היישוב היהודי, אמרנו בקול: לא נסכים לשלטון בריטי או ערבי בארצנו, זו הקטנה והלא-שלמה בחצי השני המערבי של נהר הירדן.

החלוקה של האו"ם בנובמבר 47' עשתה לכם חסד, אבל אתם כמו חרש שוטה וקטן, הדפתם לתהום את התקווה האחת, ונותרתם ללא פיסת אדמה, ללא תקווה, ללא שותף, ללא תומך, רק יריב מר – התנועה הציונית, שידעתם כבר בנובמבר 1917, עם הצהרת בלפור, כי כלתה תקוותכם, כמו אחיכם בירושה העות'מנית, כאשר הבריטים והצרפתים חילקו לערביי האזור "מדינות" כיד המלך.

וכאן? כאן אפסה תקוותכם למדינה כי טיעונכם היה טיעון שווא. כי היינו כבר כאן לפניכם בארץ אבותינו, דוברי אותה שפה, שפת התנ"ך, וכך גרס ראש ממשלת בריטניה דאז לויד ג'ורג'.

כי ברעם אינה "בירעם" ערבית. ברעם הוא כפר יהודי בתקופת המשנה ויש שם בית-כנסת מפואר מאות שנים לפני שהגיע ערבי אחד או מוסלמי אחד לארץ. ככה גם שפרעם וככה גם ירושלים שעל מקום מקדשנו ההרוס בנה החליף עבד אל-מאלכ לבית אומייה את 'כיפת הסלע', ובכלל הוא יליד מכה שבחיג'אז. והרי גם גורל בית אומייה נכחד בידי אחיהם הערבים לבית עבאס.

ואתם? אתם מתעלמים מהכול; מהעובדות כי שלנו היא הארץ לשלוט בה כעם חופשי בארצו היהודית, ואתם רק תושבים אזרחים לא שליטים. השליטים הערבים, רודנים עם תואר 'נשיא' או מלך או אמיר או נסיך – שולטים כיום על מרחבים אין קץ ביבשות אסיה ואפריקה. הרי רק ממלכת סעודיה הערבית לבדה משתרעת על יותר מ-2 מיליון קמ"ר כשהאוכלוסייה שלה מונה רק כ-25 מיליון נפש, לעומת כל מערב אירופה: בריטניה, צרפת גרמניה ספרד ואיטליה, שהן על שטח דומה אבל עם אוכלוסייה של כ-350 מיליון תושבים.

האם השלטון הסעודי הוא נקי כפיים? האם ערבים אלה משבטו של איבן-סעוד שלטו בממלכה ענקית זו מימים ימימה? מאז ימי מוחמד? או שהשלטון נמצא בידי שבט זה לאחר ששחט וטבח בני שבטים אחרים שהבכיר ביניהם, ממלכת חיג'אז, זו המשפחה האשמית, שסילק אותה ממכה בחרבו. וכך כבש וסיפח את יתר הממלכות וקרא לממלכתו על שמו: "סעודיה". תאוות השלטון, היא מנת חלקכם ותו לא. לא 'לאומיות' ולא 'עצמאות' ולא 'שיוויון זכויות'. כלום. רק שלטון.

ולכן אתם חייבים להבין כי בפולמוס לגבי הזכויות הלאומית על ארץ-ישראל כולה והשלמה, אין בינינו שום סימטריה של 'חצי-חצי' או 'שתי מדינות' על כברת קרקע כה זעירה של ארץ-ישראל המערבית, כאשר על ה'חצי' בעבר-הירדן כבר ויתרנו לכם ב-1922, כשהבריטים מסרו את עבר-הירדן המזרחי של פלשתינה לאמיר עבדאללה (אגב, באופן זמני לחצי שנה, וקיבל על כך גם 'שכר' מלא של 50 אלף ליש"ט כדי שיהיה לכם לפחות 'שליט' עם תואר 'אמיר' שבלי זה אין טעם ל'עצמאות' כלשהי בחצי שלכם).

אבל המופתי חג' אמין איל חוסייני מרד בבריטים כי גם הוא רצה "שלטון" כאן, בעבר-הירדן המערבי, והחל במלחמה נגדם ונגד היישוב היהודי במטרה לחסלו, כדי למלא את הכוס במלואה. לא חצי-חצי ולא רבע-רבע. הוא לא זכה. וגם אתם לא. הפסדתם בכל המלחמות. וגם היום יש בעזה קבוצה מיליטנטית המתיימרת להשלים את מלאכת המופתי. הם אומרים את זה בגלוי. ואתם? האם בסתר ליבכם לא מקווים כי תאוותו של החמאס תתמלא? לא?

אם יש לכם טענות, לכו אל אחיכם הערבים השולטים על מרחבי ענק. על מצבורי נפט והשוכנים בארמונות מזהב. שם – בקרב אחיכם, תמצאו מזור לכאבכם. כאן, בארץ-ישראל המערבית, לא תמצאו סנטימטר אחד ממשאלת לבכם. וכאזרחים, לעולם! לעולם, אל תרימו יותר יד על יהודי. ועד שלא תוכיחו כי כך הדבר, נפשפש על גופכם ככל שנצטרך – כי העבר מלמד אותנו דיו.

ובשולי הדברים הערות אחדות:

* פרופ' ולד, בהופעתך בטלוויזיה, מתעמת עם ד"ר יהודה דוד (ובמאמרך ב"הארץ") הראית לנו בפשטות מי כאן השמאל שאתה חלק ממנו ומה זיקתו לעם היהודי. לא פלא שהשמאל הולך ונעלם.

* נתן אשל, לא היה לך מה לעשות? אולי זה נובע מגמלוניות ההליכה שלך. תתיישר ולעולם אל תלך שפוף...

"*המייסדים" בליכוד שסולקו מהמרכז עם אלי שיטרית בראשם: ברוך שפטרני ממייסדים כמוך.

* לעורך המכתב העיתי: לורד מוין המנוול הוצא להורג כדין. השימוש במילה "נרצח" מיותר מפני שאפילו הבריטים [ויש לי מאות מסמכים של הארכיון הבריטי PRO עם הדיווחים מקהיר ומירושלים ללונדון ומשם בחזרה לגבי מוין, ובכל המסמכים לא רשום או כתוב הביטוי או המילה murder אלא מת dead – או התנקשות או ירי וכו'. גם הוויקיפדיה משתמשת במילה "התנקשו בחייו".

מדובר כאן באחד הנבלים הבריטיים והאכזריים במיוחד, שהיה אחראי למימושו של ה'ספר הלבן', לטביעת 'סטרומה' ולהפניית משחתות מפעילות מלחמתית נגד הנאצים כדי לעצור ספינות מעפילים. נא עיין היטב בספרו של איירה הירשמן, שהיה השגריר המיוחד של רוזוולט למזה"ת, שנפגש עם מוין בתא כלאו של יואל ברנד, והמנוול זה החזיק את ברנד והשהה אותו כמה חודשים כדי שאייכמן יתייאש מן האפשרות לממש את הצעתו להחליף עשרת אלפים משאיות תמורת מיליון יהודים – ובעקיפין אשם מוין ברצח אותם מיליון יהודים שאייכמן 'הספיק' מאז לשלוח לאושוויץ. וזה מה שכתב בספרו "בדרך לחיים": "יש לראותו [את מוין] אחראי לפרסום 'הספר הלבן', ובשעה ששימש מיניסטר המדינה בקהיר, הוא ולא אחר האחראי לטביעת 'סטרומה', לטרגדיה של 'פאטריה'... נוכל לשאול שאלה פשוטה: מי אחראי לכך ששני הצעירים הללו נטלו אקדחים בידיהם... מאבקם של בני האדם עם כוחות העריצות כולל את הקטעים הנפלאים ביותר בדברי ימי האנושות... והריהו נלחם בגבורה ו[גם] אם מעטים יהיו כלי הנשק שבידו". (הוצאת אחיאסף. ירושלים תש"ח, 1948).

אהוד: כמעט כל זאת ידעתי וגם לקחתי בחשבון כאשר כתבתי מה שכתבתי על קלות הדעת ברצח לורד מוין בידי אנשי לח"י בנובמבר 1944 – בעוד עשרות אלפי חיילים יהודים, ארצישראליים – לוחמים במסגרת הצבא הבריטי, בעיקר באירופה, וגם עוזרים בכך באותה תקופה להעפלה, להברחות נשק ארצה ולנקמה בגרמנים. התמקדות לח"י במאבק ב"שלטון הזר" הבריטי היתה עיוורון היסטורי לגבי המצב הגיאו-פוליטי האמיתי באיזור ומול סכנת הפלישה המיידית של מדינות ערב לארץ-ישראל. הבריטים היו ממילא עוזבים, ולא מפני שאצ"ל ולח"י "גירשו" אותם. די היה במבצעי ההעפלה כדי להטות את דעת העולם לטובתנו, ולשים קץ למנדט של האימפריה הבריטית השוקעת, והעוזבת באותה תקופה גם את יתר מדינות האיזור והאימפריה.

* * *

משה גנן

דרכו של סופר המבקש להביא דבריו לעולם

 זה זמן רב חושב אני לכתוב דברים אחדים על הניסיון המר של סופר בעולם ההוצאה לאור. אני תמיד מתחיל מהתחלה – מהניסיונות הראשונים בתחום הכתיבה, הנשארים כמובן במגירה, על ההתנסות של הכותב הצעיר הנלהב להראות את פרי יצירתו למורה, להורה, לאהובה הראשונה. אפשר לכתוב על צורת ההתקבלות של יצירתו, אם יצירת מופת היא אם בוסר, וכן על  מהות ההערכה בכלל – מר גרין במאה ה-16 פסל את כתבי שקספיר, בעוד בן ג'ונסון קיבל אותם ואף כתב שיר להלל בו את המחזאי, אלא שהתלונן על מיעוט השכלתו, על כי אין במחזותיו עומק ידע: והנה ההוכחה – שקספיר, לדברי בן ג'ונסון, לא ידע יוונית או לטינית, אביזר הכרחי של ידע לכל סופר באותה תקופה.

ויש נפשות קרובות אליך ויש רחוקות – יש לכל דבר שעה, שעת מזל וחוסר מזל, ויש המכבד אותך, או את אביך, ומוכן להקשיב לשיר וּלְמַלֵּל מיני דברי שבח – או שמא גנאי? "יפה" – אומר המבקר המעמיק. חוקרים את הרקע הביוגראפי. דנים באספקטים של יצירתך שלא מן הענין. שואלים על נסיבות הכתיבה. דנים את היצירה על פי מידות שונות שהן מן העניין ושהן אינן מהעניין. אך כל אלה – פרק נפרד ולא כל העניינים הנוגעים בקשיי ההתקבלות של סופר כאן נידונים.

הנה, הגיע הסופר הצעיר לשלב בו התאספה בידיו כמות חומר לכדי הוצאת ספר – צנום או תפוח. בידו כתב יד, ועומדת לפניו השאלה מה ייעשה בו. והרי אפשר להתייאש מראש. יש הצנועים ואין חושבים את עצמם ואת עבודתם ראויים שעין תשזוף אותה (יש כמובן המסתירים את עבודותיהם מסיבות פוליטיות או מאבא-אמא וכו'), ועל כן הם דנים את העבודה להשמדה, כמקרהו המפורסם של פרנץ קפקא, או לפחות להסתרה במגירות למשך שנים. אלא שהכישרון פורץ אל על, עד אל הכוכבים ומבקש להתגלות, להיראות. למה הדבר דומה? לילד קטן ה"מצייר" על נייר, מגלה עולם ומבקש להראות את יצירתו לאביו או אימו. "ראו מה עשיתי, מה ציירתי", וכיו"ב, ואינו נח עד שהמבוגר איננו מעיף לפחות מבט.

זו ההתחלה: הוא יושב ועמל להעלות את דבריו על נייר, בכתיבה תמה, בעותק יחיד, כמובן, לדורות עולם. ואם מכונת כתיבה או מחשב בידיו, הוא מצליח לייצר כמה עותקים והוא מציג ומוכר את דפיו מחבר לחבר, משכן לשכן, ממכר למכר, מדלת לדלת. במהרה הוא עומד על כך כי אין בכך רבותא, העותקים שבידיו מעטים ואין רווח מהעניין – נגמרים החברים להם אפשר לתת עותק מהיצירה, הרווח יוצא בהפסד יצירת כל העותקים ידנית. צריך להדפיס את היצירה בכמות מסחרית כדי שהיא תגיע לידיים רבות ככל האפשר ודברינו יתפשטו ברבים.

כעת נפתחות שתי דרכים לפני הסופר. הדרך הממוסדת והדרך העצמאית.

נדון בשתיהן.

 כיום יש עוד שתי דרכים: ההפצה המודפסת וההפצה המקוונת. נדון במעלות וחסרונות שתי הדרכים.

נדון תחילה בזוג הדרכים השני.

ספר נדפס במיספר עותקים מסוים. אף אם מגיע הספר לכמה וכמה הדפסות ומהדורות, עדיין מיספר העותקים מוגבל. נניח שספר של סופר חשוב (דייל קארנג'י, למשל), מופיע במיספר עותקים ניכר (שלושה מיליון למשל). זה עדין מספר מוגבל. (כוונתי כמובן למיספר העותקים בפועל ולא למיספר הקוראים – משאילות בספריות, שדן בן אמוץ היה דן אותן ברותחין, כי הן גוזלות את פרנסת הסופר). זאת ואף זאת כי ספר מופץ בדרך כלל במיספר מקומות מוגבל – על פי רוב בארץ בה היצירה חוברה או במיספר מקומות נוספים. אחר זמן הספר אוזל ואיננו מודפס ואיננו בר השגה יותר.

לא כן במקרה של הפצה מקוונת. כאן מיספר העותקים הוא בלתי מוגבל, כמו גם המקומות בהם ניתן לקרוא את הדברים. האתר באינטרנט עומד לנצח. ההדפסה אינה עולה, הידע הטכני הנחוץ להקלדת החומר הוא מינימאלי, וכל אדם אינטליגנטי, ולו מעט, יכול לרוכשו. אמנם אין דרך הפצה זו נפוצה עדיין, אינה כל כך גלויה – אין נהוג עדיין להציג יצירות המופצות באורח מקוון בחלונות הראווה – שהרי למי רווח בכך? הפרסום מופץ מיד ליד, מפה לפה, מפה לשם.  אין במאמר באינטרנט רווח, מלבד הרווח הרוחני לכותבו.

לא כן ספרים, שאף הם מופיעים בהמוניהם ואין מקום להציג את כולם: אך כך גם ספרים וגם אתרי האינטרנט הגדושים פריטים שאין הכול מגיעים אליהם מעצם ריבויים. הספרות הנוגעת לדרכי ההפצה וההצלחה של ספרות מקוונת עדיין מעטה. גם כאן לא נוכל להבטיח שנגיע לתכלית העיקר. גם בספר המודפס וגם בספר המופיע באתר אינטרנט עומד הסופר מול הבעייה של תחרות על תשומת לב הקהל הקורא. רוב רובן של היצירות אינן מגיעות למודעות הקהל. הן שוכבות כאבן שאין לה הופכין.

 מבקרים – יצור נדיר, אשרי היצירה הזוכה לו – מתייחסים אך ורק או על פי רוב ליצירה המודפסת ולא המקוונת. אין מופיעות ביקורות לגבי יצירות כאלה בעיתונות. הן נחבאות להן במסתרי הקיברנטיקה ואינן כל כך גלויות לעין כמו מאמר או ספר מודפס. מכאן שהיא זוכה כמובן גם להרבה פחות חשיפה.

לגבי זוג הדרכים הראשון שהוזכר – הוצאה ממוסדת או פרטית – הרי ששני הדרכים הם דרכי חתחתים.

הנה, סופרנו הצעיר – מן הסתם יזקין בתהליך –  עומד לפני אותה פרשת דרכים; היציע את ספרו למו"ל, שבכל כוחותיו יפשוט מעליו את העור, או שמא יבחר בדרך של ההוצאה העצמית.

יש המוציאים לאור דרך מוסד מכובד – כמו שכותבת למשל שושנה ויג במאמרה ב"אימגו". "מי שכתיבה זורמת בדמו ואין לו מנוס מפניה אינו בוחל בדרכים להגשמת חזונו. הוא יהיה מוכן לשלם ממון רב כדי לפרסם את יצירתו וגם יהיה מוכן לשלם להוצאה לאור "מכובדת" רק כדי לזכות גם לראות את ספרו בדוכן בשבוע הספר. יש הסדרים שעושקים את הסופרים והמשוררים באופן שלא מתקבל על הדעת. ספר שלא נמכר, ברבים מן המקרים מחייבים את היוצר לרכוש אותו מן ההוצאה. ההוצאה מתנה זאת מראש בהסכם עם הכותב, שאם הספר לא יימכר הוא ירכוש את כל העותקים שנותרו במחסנים. שמעתי סיפורים מדהימים על אנשים שהוציאו מיטב כספם כדי לפרסם את ספריהם בהוצאות מכובדות ובה בעת יכלו להוציאו לאור בשמינית המחיר בהוצאה עצמית."

מעטים בלבד זוכים לכך שמו"ל יוציא את ספרם על חשבון ההוצאה. אם אינך עגנון או פנחס שדה – שכח מזה. בדרך כלל נדרש הסופר לשלם טבין ותקילין עבור הדפסת ספרו – ממש כאילו פנה בעצמו לבית דפוס, הדורש ממנו רק את עלות ההדפסה במיספר העותקים עליו מחליט הקונה (הוא הסופר), בלי התוספת עבור הפרסומת והשם והטיפול של ההוצאה לאור בספר. ואמנם, אם הוא מדפיס באופן פרטי, אין הוא מוצא בדרך כלל מפיץ: אך גם המו"ל הידוע (או פחות ידוע) מפיץ את הספר רק בעירבון מוגבל. יש חיי מדף ויש מפיצים גדולים הבולעים את הקטנים, כמו דג הבולע דג הבולע דג.

יש מו"לים היושבים בעצמם על שפת אגם הנהייה של הסופרים לְשֵׁם עוֹלָם שנדחפים לפרסם כי הדברים הם כאש הבוערת בעצמותיהם; והם, מו"לים אלה, דגים במים העכורים. מו"ל זריז עשוי למצוא את פרנסתו – בין כל הדרכים – בהכריזו על "פרס" שהוא מבטיח לחיבור הזוכה שיוגש לשולחנו. את החיבורים שהוגשו – את רובם, אם לא את כולם – הוא מזכה בפרס המובטח. על הסופר להתייצב אישית לקבלת הפרס במשרד מנהל ההוצאה. זה מברכו על הזכייה, לוחץ לו ידיים, ומודיעו כי כפי שפירסם מלכתחילה הסופר – בהיותו מסתמא סופר מתחיל שזו היצירה הראשונה שלו העתידה להתפרסם, זכאי להוצאת ספרו בהוצאת המו"ל. עניין זה אמנם כרוך בהוצאות, החלות על הסופר, אך כמובן מסכום ההוצאה מופחת סכום הפרס.

סופר פיקח מברר קודם גישתו למו"ל כמה עשויה הוצאת הספר באופן פרטי לעלות לו. היחס הוא 1500 ל-5000 שקלים. כבכל תחום מתחומי חיינו, אף תחום זה מלא נוכלים המיומנים לנצל את תמימותו של הסופר. ויש גם עורכים, משכתבים, כותבי צללים וכו', שעושים מלאכתם מלאכת רמייה, מרמה וזדון. וכמובן, לא כל המו"לים והמפיצים הם נוכלים: יש סתם נצלנים העושים את מעשיהם הנלוזים בפרהסיה, בגלוי וללא בושה וללא עוררין.

אבל – גם במקרה זה – אין המו"ל יוצא מכליו להפיץ את הספר. הפצת ספר עולה כסף – והמו"ל את כספו כבר קיבל, לשם מה לו להתאמץ? כל עוד יש לו מקום במחסנים, הספר יכול לחכות לגואל, להיות מונח לו במחסניו. וכאשר המקום הופך צר לו, הוא מציע לסופר לקנות את הספרים שלא נמכרו "במחיר מופחת", דהיינו הסופר משלם פעמיים עבור הוצאת ספריו, (פעם כדי שהספרים ימלאו מחסנים ופעם כדי להוציאם מהמחסנים), ועוד הוא משלם בבושת הפנים ובצער על אי הצלחת ההפצה.

ויש מו"לים חסידים, שלאחר זמן, כשהספר לא נמכר, שולחים את שארית הספרים לסופר הביתה על חשבונם, והסופר יכול לספור בביתו את העותקים איתם הוא נשאר למעצבה. במה סופר ניכר: שארונותיו מלאים ספרים שלא עלה בידו למכור אותם.

אך בל נשכח – יש יתרון מסוים בהוצאה לאור של ספר באמצעות מו"ל. השאלה הראשונה שסופר נשאל: "באיזה הוצאה הוצאת את הספר?" כי ההוצאה מעידה על מעלת הספר ושל הסופר, כמובן (לא תוכנו וטיבו של הספר עצמו). בהתאם למעלת ההוצאה גם הביקורות. למוציא את ספרו באופן פרטי יש פחות סיכויים לבוא בקהל ולזכות בביקורת יקרות בעיתונות. לא כן בהוצאה על ידי מו"ל.

כל זה כמובן במקרה המוצלח שהוא מצא מו"ל הראוי לו. בדרך כלל אין זה קל כלל וכלל. למו"לים יש לֶקְטוֹרים שאין זה קל לקלוע לטעמם. ויש כמובן שיקולים כלכליים, לפיהם ההוצאה תיאות להוציא את הספר. אשרי הזוכים ברצונם הטוב.

עוד יש להעיר כי העובדה שמו"ל דחה את כתב היד אין בה כדי להעיד על טיבו, והעובדה שהוא הוציאו לאור – לא כל שכן.

כאן, אם כן, אתה תלוי בחסדם של אחרים. ומה בדבר אפשרות הבחירה בהוצאה פרטית? על כך כותבת שושנה ויג:

"הוצאת ספר בהוצאה עצמית [אף היא] לא מזמנת ליוצר מסע תענוגות. צריך לדאוג לאכסנייה למכור את הספר. וברוב המקרים אם אין לך הוצאה אין לך אכסנייה. אתה פליט בארץ זרה. אתה צריך להתחנן לפני הסוכנים, המפיצים את ספרי ההוצאות, והם לא מוצאים לנכון להפיץ ספר שאין לו 'בית.." (שושנה ויג, "אימגו", 4.6.06). 

 בהוצאה עצמית אתה אדון לעצמך. אין המו"ל מעמיד עליך מגיה הדורש ממך להוציא פרק (וראה מקרהו של סופר דגול כפנחס שדה שהלקטור של "עם עובד" דרש ממנו להוציא קטעים מהספר "על מצבו של אדם" שפגעו בצניעותו); בחירת הפורמט מסורה לידיך, או גם בחירת האות. אתה משלם, המדפיס מדפיס ואתה יכול לקחת אליך הביתה את התוצר המוגמר. ואולי תמצא גם מפיץ, המציע לך את תנאיו. בדרך כלל אתה נותן בידיו בהתחלה לפחות 50 עותקים להפצה, לא יותר, ואתה מוסר לידיו מיספר מסוים של עותקים כמתנה (150). הוא קובע את סדרי התשלום.

כאן הוא מסביר כי אתה יכול למכור את הספר במחיר גבוה יותר ממה שהצעת אתה בתחילה, וזאת על פי החישוב הבא: נניח שהדפסת כמות עותקים ושילמת עבורם כך שעלות כל עותק מספרך היתה 20 שקל. כסוחר טוב אתה מעלה בדעתך כי 1) לא כל העותקים יימכרו 2) יהיו לך עוד הוצאות הובלה, משלוח, אובדן וכו', ועל כן אתה מתחכם וקובע כי מחיר כל ספר יהיה 40 שקל. המו"ל מודיעך אם כן כי קבעת מחיר נמוך מדי, רצוי להכפיל את הסכום. אבל אז ימעיטו לקנות? לא עליך הדאגה – הרי הוא המפיץ. אגב, אינך רשאי למכור את הספרים בעצמך – לכל היותר לתיתם מתנה לידידך. (ואם אתה מוכר מיספר עותקים, הרי גם זה עניינך אתה; על כל פנים אינך רשאי למכור למוסדות וכו').

אם כן, מחיר הספר עתה הוא 80 שקל. כמובן, אין הכוונה שהוא משלם לך סכום דומה – הוא מוכן לתת לך 26% מזה בלבד. מדוע? כי אין המפיץ מפיץ בעצמו אלא נותן לדג גדול ממנו ועליו לתת גם לו את חלקו. מפיץ זה הוא תמיד סטימצקי, לו מונופול על כל הספרות היוצאת בארץ. ואין הוא מפיץ את ספרך, לשווא תפנה אליו באופן פרטי. יד יד רוחצת וכולם דואגים זה לזה – המפיץ הקטן והמפיץ הגדול – ולא לסופר או לספרות.

אתה שמח 26% מתוך 80 שקל הם 20.80 שקל, והנה אחר הכול אתה עוד מרוויח 80 אגורות על כל ספר, בערך. אלא שדא עקא – המפיץ טרם הודיעך וטרם הזכירך כי 50% מההכנסות שלך מגיעות כמס למשרד מס הכנסה. אם לא נאה לך – עם משרד מס ההכנסה תסתדר לבד. ואם אינך רוצה בתנאי המפיץ – הפץ את הספר בעצמך. (על הקורא לחשב את ההפסד במקרה זה לבד. הסופר מפרנס את הספרות העברית מכספו).

אלא שסופר מבקש להתפרסם ולהפיץ ספריו בכל מחיר, כאש בוערת היא כאמור בעצמותיו, והוא מוכן להשקיע ככל יכולתו. הוא מצלצל לספריות שמא יקנו מספריו ומנסה למצוא לקוחות, ככל הניתן. בעקבות כך הוא מתנסה, בדומה להתנסותו עם המפיץ, עם המימצא המלבב ביותר: מרכז ההדרכה לספריות, המוכן לקנות ממנו מיספר עותקים. זו זכייה גדולה, כי המדובר בעותקים אחדים. גם כאן מציעים לו להעלות את המחיר, כיון שאין הם לוקחים ספרים במחירם אלא במחצית מחירם, כי מגיע להם, שהרי מגמתם לעזור לספריות. אתה מוכר איפה במחצית המחיר, ואם אינך נזהר, סופך יוצא בהפסד, כי אחר שקבעת מחיר ונתת במחצית המחיר הם לוקחים מחצית ממחצית זו למס הכנסה, כאילו עשו איתם יד אחת לנשל את הסופר מהפירות החומריים של עמלו. ועוד טוב שהספר הגיע לידיהם ואינם מתכחשים לו ואינם טוענים כי הספר אבד במשלוח – דבר שאף הוא קרה כבר בהיסטוריה.

 אין ספק: גם המו"ל, גם המפיץ חייבים להתפרנס – כמאמר מנדלי מו"ס: לכו יהודים והתפרנסו זה מזה – אך אין ספק כי כל המוסדות האלה, כולל האחרון לעיל, יושבים על גוף הסופר כטפילים ומוצצים את דמו ומתפרנסים ממנו, מכישרונו ומעבודתו.

לכתת רגלים מחנות ספרים לְמִשְׁנֶיהָ או לצלצל לספריות שמא יקנו – אין זו מלאכה קלה ואין היא מוצעת. יש חנויות המוכנות לקחת בקומיסיון – כלומר השאר נא את הספר עימן, אם יימצא קונה הם ימכרו. אם הם אנשים טובים ומכריך – הם ישימו את הספר בחלון הראווה, לגאוות ליבך. בדרך כלל אחר זמן הם מוציאים את הספר מהחלון, הוא נשכח ואין למוצאו עוד ולעולם. כיוון שאיש לא שמע על הספר ואינך מֻכָּר, סיכויי הספר להימכר קלושים. הספר והסופר אינם מוכרים כי בלא הוצאה לאור – או אף עם הוצאה לאור – לא היה מי שיכה בתוף בחוצות העיר ויעשה רעש ראוי של פרסום המוצר.

אתה מוכר את הספר לחברים בצבא, בעבודה, בחוג החברתי ומתמלא סיפוק. אתה מוכר לעיתים גם לספריות, אתה עשוי להיפגש דרך קו הטלפון עם אנשים טובים – עם הספרנית של חצרות יוסף, שפתאום קונה, של קצרין, איתה אתה קושר קשרים מלאי חן, ועוד. אתה עשוי לזכות בסיוע מוסדות – קרן רבינוביץ, למשל, קרן הנשיא, קרנות פרס – אם אתה זוכה. הסכומים שאתה מקבל מאזנים, ולו מעט, את ההוצאות.

ואתה נפגש – עם התקדמות השנים – בספרנים שקשה איתם יותר ויותר – הודות לארגון המופת של המפיצים מחד ושל מרכז ההדרכה לספריות מאידך. אלה מתארגנים ומתמלאים בהמצאות שטניות שהן לרועץ לסופר.

 לחברות ההפצה הגדולות – עפ"ר סטימצקי ומעט קטנים ממנו – הסכם עם מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות. עיקר ההסכם קובע כי אין הספריות קונות ספרים אלא דרך המפיצים הגדולים. הדבר מובטח על ידי מערכת הטבות לספריות בהן אלה האחרונות מקבלות תלושים לקניית ספרים אצל המפיצים, שעבורם המפיץ מקבל את שכרו מהמרכז. לספריות עצמן אין בדרך כלל מקורות מימון עצמיים ואין הן יכולות לרכוש ספרים מחוץ להסדר האמור. יוצא שסופר המציע את מרכולתו באופן עצמאי איננו יכול למכור – אין בידיו מערכת הסכמים עם המרכז ואין הוא יכול למכור עבור תלושים שהמרכז איננו מכיר בהם בהיעדר הסכם איתו.

היוצא מזה הוא כי אין הוא יכול להפיץ דרך מפיצים ואין הוא יכול להפיץ באופן עצמאי.

 ומי יכול להיות מפיץ מֻכָּר בפני החוק, כלומר חוק המרכז? על כך מחליט רק המרכז, כמובן – ואם הוא מחליט, אין הוא מחליט למנות סופר עצמאי המפיץ את ספריו למפיץ הנאה לפני החוק. לסופר אין נגיעה לספרות ולהפצת ספריו. הוא טרף קל למנצליו, לביורוקרטיה העולצת, למערכת חוקים ומקובלויות שנולדו להיות בעוכריו.

במהרה הוא מוצא את עצמו במעגל סגור – אין מוציא ואין בא, אין רווח והצלה, אין מפיץ ועוזר, אין עוד טעם לעבודתו. מסתגר הוא בד' אמותיו, נכנס למערה, עוטף את ראשו בשק, נכנס לתוך המחשב ומעלה את דבריו על האינטרנט, כותב שוב למגירה, עד שירחב וירווח.

 * * *

אהוד: בספרי "סדנת הפרוזה" [בהוצאת אסטרולוג, 2000] פירסמתי, ולא בפעם הראשונה, את:

עשרת הדיברות לסופר המצליח

א

לעולם, לעולם אל תודה, לא בפומבי ולא בשיחה-בשניים, כי רצית שספרך ייעשה לרב-מכר. הרי זה מעשה שלא יסולח. מוטב שתאמר כי סבור היית שכאבך הפרטי לא יעניין יותר מקומץ תמהונים, ואין מופתע ממך על כך שספרך זוכה להצלחה כללית.

ב

והיה אם כאבך הפרטי אכן עניין לא יותר מקומץ תמהונים, או אם ספריך משעממים, ואין להם קוראים, ולמרות כל זאת הביקורת הספרותית מהללת אותך כאחד מגאוני-הדור – שא בגאון ראשך, בוז לספרים הקריאים ורבי-המכר, וקטוף את הפרסים והמלגות הציבוריים כל עוד הם ניתנים לך בזכות רום-מעלתך וחשיבותך האזוטרית.

ג

דע, ספר גרוע שכתב סופר חשוב – חשוב יותר מספר מעולה שכתב סופר בלתי-חשוב. לכן חשוב מאוד הוא להיות חשוב, ופחות חשוב הוא לדעת לכתוב ספר טוב. ודע – מידת חשיבותך נמדדת על פי מידת כשרונך להציג עצמך כסופר חשוב כבר מראשית הופעתך.

ד

יוצא מכך, אל לך להתאמץ יתר-על-המידה בכתיבה. שכן אם אתה סופר חשוב, לא חשוב מה שאתה כותב, כי כל מה שאתה כותב הוא חשוב. ואם אינך סופר חשוב, על אחת כמה וכמה – מה טעם להתאמץ? ממילא אין חשיבות למה שאתה כותב.

ה

לעולם, לעולם אל תכתוב ספר שקל לקרוא אותו ולהבינו. רוב המבקרים הם כה חסרי-ערך בעיני עצמם, שהם בזים לכל ספר שהם מבינים אותו, בעשותם את ההיקש ההגיוני הבא: אני הלא חסר-ערך. אני הבנתי את הספר ואפילו נהניתי ממנו במקצת. משמע – הספר חסר-ערך.

ו

לעולם, לעולם, כתוב ספר שקשה, לפחות במקצת, לקוראו אותו ולהבינו עד תומו. רוב המבקרים הם כה חסרי-ערך בעיני עצמם, שהם מעריצים כמעט כל ספר שאינם מבינים אותו, בעשותם את ההיקש ההגיוני הבא: אני הלא חסר-ערך. אני לא הבנתי היטב את הספר וכמעט לא נהניתי ממנו (או, לחלופין, כל כמה שאכתוב על אודותיו לא אצליח לרדת לעומקו או להקיף את גדולתו). משמע – הספר הוא בעל-ערך.

ז

אם תחכה בצנעה להכרה, לכבוד, לתגמולים ולתמלוגים – תימק בציפייתך, ולשווא. לכן אל תהסס לחטוף כפי יכולתך כל עוד כוחך עימך. הכול עסוקים בענייניהם, ואיש לא יעניק לך משהו בחינם רק בזכות היותך סופר.

ח

אך עשה מעשיך כך שאיש לא ירגיש שאתה נדחק לחטוף, אלא יחשבו שקהל רב דוחף אותך מאחור קדימה, קדימה אל ראש התור; וראוי לעשות זאת בחיוך מבוייש ומלא הכרת ערך עצמך, וכמו על כורחך.

ט

אם אינך בריון מטבעך, השתדל להעמיד עצמך מראש בעמדה אפרוחית נוגעת-ללב של מי שרבים רוצים לגלותו, לעזור לו ולטפחו עד זיקנה ושיבה טובה (הדבר תקף במיוחד לגבי נשים וילדים, וסופרים המשתייכים למיעוט מקופח זה או אחר, כגון ג'ינג'ים או פדראסטים).

י

ולבסוף, אל תשמיץ את עמיתיך, אפילו כל דבריך אמת, עלול להיווצר רושם שאתה מקנא, ממורמר, חסר-כישרון או חסר-חשיבות. מוטב לך לומר דבר טוב אחד, אבל רק אחד, על כל אחד מיריביך. וזכור, רק קדושים (או נוכלים) מסוגלים לגדלות-נפש שכזו.

 * * *

ורדה צ'צ'יק

לעניות דעתי – מיומנה של צרכנית תרבות כרונית

קוויאר ועדשים

בהצגה "קוויאר ועדשים" המועלית ב"הבימה", הקוויאר מיוצג על-ידי הרוזנת אילונה צ'יבור (עידית טפרסון), בנה ניקולא (הראל מורד) אחיה ריימונדו (ג'אסן עבאס) והברון צ'ייוצ'ייה (רוי מילר).

העדשים – מאכל של עניים – מיוצגים על-ידי כל היתר, ובראשם אנטוניו (אבי קושניר), ולריה (יבגניה דודינה), סלוואטורה פאפאגאטו (מוני מושונוב), אחותו מתילדה (סנדרה שדה), ועוד ועוד דמויות צבעוניות.

המחזאים – ג'וליו סקארניצ'י ורנצו טארבוזי, כתבו פארסה שאמורה מצד אחד לייצג את עניי נאפולי העליזים, שבמקום ליילל על מר גורלם – הם מוצאים כל מיני דרכים כדי להצחיק את עצמם, וכדמויות בהצגה – הם מקווים להצחיק את קהל התיאטרון. ומצליחים, בהחלט. הקהל צוחק.

הפארסה הזו, שנכתבה בשנת 1956 ומוצגת מאז חדשות לבקרים, אמורה להישען על מסורות תיאטרון איטלקיות – הקומדיה דל'ארטה, תיאטרון הדיאלקט הנאפוליטני, הווריזמו – התיאטרון (והאופרה, והספרות) הריאליסטי, ולהגיש לקהל – אם ניצמד לדימויים הקולינריים – "נתח בשרי" של חיים בשולי החברה הנאפוליטנית.

אלא שכדי לביים ולשחק פארסה השואבת מהמקורות הללו, מוטב להכיר את הסגנונות והמקורות, ולא בהכרח את מקורות הבידור הישראלי הנמוך, של חיקויים נלעגים של גינוני עדות ומבטאים. כאן ההומור הזה מיתרגם לחיקוי זול של "האישה האיטלקייה העממית", מנופפת הזרועות והקולנית (כך זה יוצא בעיצובה של יבגניה דודינה, ליהוק שגוי מתחילתו ועושה עוול לשחקנית המוכשרת, אם כי יותר ויותר נתפסת למניירות), ו"הגבר האיטלקי" (ובעיקר בגילומם של מוני מושונוב ואבי קושניר).

יוצרי ההצגה, אם כן, רקחו לנו ארוחה וולגרית, שלא השביעה את הכרס (שלא לדבר אזורי גוף, רוח ונפש אחרים), שאינה ראויה למאכל. היוצרים הצליחו אפילו להקדיח את התבשיל המענג שהכין בזמנו נסים אלוני, אשף ההמצאות הלשוניות וההטמעה של הדיאלקטים השונים, ושתלו אל הטקסט שלו ישראליזמים ויידישיזמים נמוכים.

איזראל ז'ורנל

הצגת "איזראל ג'ורנל", מאת רוני סיני, בבימויו של משה נאור ובביצוע קבוצת השחקנים של תיאטרון חיפה, החיפאית, היא – לעומת זאת – מעדן ערב מאוד לחיך ופנינת-תיאטרון מקורית ומלוטשת. כאן נוצר המעדן מחומרים משובחים של כל מרכיבי היצירה: מלבד היוצרים שנזכרו לעיל, גם יוצרי התפאורה, התאורה, התנועה, המוסיקה, כולם חברו להצגה שהתיאטרון מסווג כ"קומדיה", אבל היא יותר מזה.

המחזה עובר בקלילות מסוגה לסוגה; לרגעים זהו מחזה בלשי, לרגעים זה מחזה פוליטי הטעון ביקורת חברתית. סיני מייצר הלעגה הומוריסטית על נישואין, ועל אהבה מחוץ למסגרת הנישואין. יש פה קמצוץ של ביקורת על יחסה של החברה הישראלית למגזר הערבי, ויותר מקמצוץ על העיתונות והקשר – או היעדר הקשר – שלה למציאות. הוא יצר משחק של שיקופים מתחלפים בין בדייה ואמת, תסריט וחיים, עד כי אין להבדיל ביניהם.

כמו-כן נקט סיני במחזה טכניקה תיאטרונית משובבת לב, כשדמותו של המספר הכול יודע הופכת לנגד עינינו, בידיעתנו ובקבלתנו, לדמות שפושטת ולובשת צורה. כשהמוסכמה הזו נקלטת – אין קל מלעקוב אחרי החילופים. המספר הכול-יודע אף מזרים את העלילה אחורה וקדימה בזמני ההתרחשות, ומפעם לפעם "מסכם" עבורנו את פרטי העלילה שהתוודענו אליהם עד לשלב מסוים, וכך הלאה עד לסוף המחזה.

הבמאי משה נאור (וממידע אישי מוסמך – גם רוני סיני עצמו השתתף בבימוי) הפכו את הקומדיה המקסימה להצגה קצבית, צבעונית, ששולטים בה טעם משובח, חן, כישרון, וכל מה שצריך כדי להפוך לאחת ההצגות המושכות קהל ביותר בתיאטרון חיפה.

מפגש פנטומימה עם עמירם אטיאס

כל מי שצפה בחברתי במפגש הזה לא התקשה להבחין שהפנטומימאי הוותיק והמוכשר גרף אותי להנאה צרופה. פנטומימה, על כל גווניה (פנטומימה קלאסית בסגנון מרסל מרסו, ליצנות, פנטומימה המשלבת אלמנטים קרקסיים), ובייחוד כשמופיע על הבמה שחקן יחיד, אין לה מתחרים (לטעמי) משום היותה תיאטרון נטו: על הבמה (במקרה שלנו – על רצפת חדר בבית-ספר) ניצב שחקן ששולט בכל רזי גופו מול קהל. בהינף זרת או גבה או קימוט מצח או תזוזת אגן, ופה ושם בעזרת מסיכות, הוא יוצר עולם מגוון של מצבים ושל טיפוסים. לזכותו של אטיאס יש לציין שהוא מסביר בשקט את עיקרי הפנטומימה לילדים, בלי להנמיך את רמת השפה. נהפוך הוא. הוא מצליח לרתק את הדרדקים שנכבשים להופעתו ולא מוציאים הגה מפיהם, למעט צחוק בזמנים הנכונים. לקראת סיום המפגש הם נענים להשתתפות פעילה בשיחה עם אטיאס, וכן במשחק של מסכות, בהזמנת המופיען.

מומלץ להריץ אותו בכל מקום אפשרי, ולהורים ולסבים שבינינו – להמליץ לבתי-הספר לכלול אותו בסל התרבות של הילדים.

השליש השלישי

"תיאטרון הנפש" מעלה הצגה איכותית, שמצליחה להתחמק מהדידקטיות שטבועה בציר העלילה, בזכות איכות הכתיבה והביצוע. המדובר בהצגה לשלוש נשים, אם חד-הורית ובתה. אבי המשפחה נטש אותה והקים משפחה חדשה. האם והבת המתבגרת מנהלות יחסים של אהבה מחניקה לעיתים, והבת משלימה את ההתבגרות שלה תוך כדי התנדבות שנכפתה עליה – ביקורים בביתה של קשישה. הקשישה החכמה והליברלית במידה הראויה (רות גלר) מחלצת מהנערה חום, קירבה ואפילו תבונה, תכונה שלא בלטה במיוחד בתחילת ההצגה. במהלך הביקורים משכנעת הקשישה את הצעירה לקשור מחדש את הקשר עם אביה הנוטש, למרות התנגדותה של אימה. וראה זה פלא – המפגש היה מוצלח, ולנערה נוספה משפחה תומכת – כולל אשת האב וילדיו. במהלך המפגשים עם הקשישה היא סורגת סוודר שמיועד לידידתה הצעירה, ובסוף המחזה, עם מותה, מגיע הסוודר לידיה של הנערה.

ההצגה מרגשת, כתובה ומבוצעת היטב, וגם אותה כדאי להביא להוסיף לסל התרבות, הפעם של בני נעורים.

הארווי

המחזה "הארווי", המועלה בתיאטרון גשר, אמור לעורר בנו אמפטיה והבנה, קבלה, הכלה, ומה לא – כלפי החריג, השונה, יוצא הדופן. אלא שהמחזאית, מרי צ'ייס, אולי לא שמה לב שלא רק אלוור החמוד, שיש לו חבר דמיוני בצורת ארנב ענקי בשם הארווי, הוא חריג. להיפך. לעתים נדמה, על כל פנים – בהצגת "גשר" ובבימויו של משה איבגי – שאלוור הוא הנורמלי ביותר מבין שלל הדמויות המטורללות שממלאות את הבמה. למן הרגע הראשון של ההצגה, אנו מבינים שוויטה, אחותו של אלוור (רבקה נוימן) ובתה מרי (נטע שפיגלמן) הן גבוליות למהדרין, היסטריות, ולכן אנו מקדמים בסקרנות את אלוור התמהוני, כביכול. וכשעולה על הבמה אלוור בביצועו של אבי גרייניק המקסים, בעל פני הילד והמוסיקאי המוכשר, באמת שלמעט החולשה הקטנה שלו – לשמר את הילדות על-ידי קושי להיפרד מהחבר הדמיוני (שהרי כמעט לכל ילד יש כזה), הוא הרגוע, המתון והאותנטי יותר מכל שאר הדמויות: מהפסיכולוג ומהאחות-מאהבת שלו, מהבעלים של המוסד שבו מנסים לאשפז את אלוור (דביר בנדק, ולחילופין – דודו ניב), וכך הלאה – עורך הדין ידיד המשפחה, הסניטר שבבית החולים (או המרפאה, או מזה זה?), כולם על גבול הטירוף.

עד כאן – רק המסר לא בדיוק ברור. אבל מבחינה דרמטית – אין שום התפתחות אצל שום דמות, לא ממש. מי שהיה מטורלל קצת מתגלה כמטורלל 100 אחוז (כמו לדוגמא ויטה), שוב ושוב חוזר המחזה על המעמדים שבהם אלוור מציג את ידידו הדמיוני וה"סביבה" מנידה בראשה לנוכחותו ה"מסכנה" של אלוור. גם הבימוי לא כל כך יודע לאן מועדות פניו: אל עבר הקומדיה (אותי זה לא הצחיק), הסאטירה (על מה בדיוק מלעיגים פה?), ואיני מעלה בדעתי ז'אנרים נוספים. זה גם לא משנה.

זרעים של מסטיק

לאה נאור (מלים ) ונחום היימן (מוסיקה) כתבו שירי ילדים שזכו להצלחה רבה: "זרעים של מסטיק", "ארץ הילדים", "מי אכל את הירח", "הכול קרה בגלל רותי", ועוד.

דניאל אפרת ועידן עמית רקחו מקובץ השירים הללו מחזמר בהפקת תיאטרון בית לסין, כשבמוקד העלילה – ארץ ילדים דמיונית של מיכל הג'ינג'ית, שמנסה לשכנע את חבורת הילדים שמסטיקים יכולים לצמוח – כי אנה יפנו ילדינו בלי מסטיקים, ממתקים, שוקולדים ושאר מקלקלי שיניים וגורמי השמנת-יתר? הממתקים במחזה לא רק יכולים (אולי) לצמוח על עצים, הם גם המתנה שאחת הבנות מייחלת לה מאביה, שמרבה לנסוע בחו"ל, והפיצוי שינחם אותה הם כמובן – רקיקים ותופינים.

הקבוצה נחלקת לשניים, כשבראש הקבוצה היריבה לזו של מיכל, ילד אלים במיוחד, שאמור להיות הדוגמא השלילית ללקח החינוכי. איני בטוחה אם ילדינו החמודים לא רואים דווקא בילד הזה דוגמא להזדהות ולא ההיפך, כפי שאני נוכחת על סמך צפייה בלא מעט הצגות לילדים ולנוער (כמו לדוגמא בהצגה "משחקי ילדים", ועוד).

ובאשר לביצוע: כל הצעירים והצעירות המאכלסים את הבמה הם בוגרי חוגים אלה ואחרים לתיאטרון, ששמים בשנים האחרונות דגש טוב על תנועה ופיתוח קול, ואחדים מהם אומנם ניחנו ביכולת מרשימה של תנועה וזמרה. התפאורה מושקעת ובהחלט אסתטית, אבל הנחיית השחקנים בדיבור ובמשחק לוקה מאוד, לטעמי. לעתים קרובות הם לא מדברים זה אל זה אלא אל הקהל, מה שכבר לא עושים מזמן אפילו באופרה. טון הדיבור בהצגה אינו כדבר איש אל רעהו, אלא מתחנחן-משהו, כביכול מתאים את עצמו לקליטה של ילדים צעירים, במקום פשוט לעבוד על עיצוב הדמויות. גם לילדים צעירים מגיעה התייחסות כאל מבוגרים קטנים, לא כאל רפי-שכל.

 * * *

משה גרנות / ספרים מן העבר

נזירים, נואפות ו... אנטישמיות

על "סיפורי קנטרברי" מאת ג'פרי צ'וסר

תרגום – שמעון זנדבנק, עם עובד 2000 (1980), 609 עמ'

הספר מתאר מסע של צליינים אל קברו של הקדוש תומס בקט שנרצח בקתדרלת קנטרברי בשנת 1170. המחבר מונה 29 צליינים, כשכמעט כל אחד מהם מספר איזה סיפור לחבריו למסע. בין הצליינים – פונדקי, אביר, טוחן, אפסנאי, טבח, פרקליט, נזיר קבצן, שליח בית-דין, פרח כהונה, סוחר, פרש, בעל אדמות, ספן, משרת כומר, קניין וכו'.

צ'וסר חיבר את ספרו זה בשלהי המאה ה-14. רוב הסיפורים הם משמימים למדיי, בהם שיחזור של המיתולוגיה היוונית והרומית, סיפורי פלא יראיים-נוצריים (למשל, סיפוריהם של הפרקליט, הנזיר הקבצן, הנזירה השנייה והכוהן) חלק מהסיפורים הם ממש וולגריים (למשל, סיפורו של הטוחן השתוי, או סיפורו של שליח בית הדין), ואין טעם לפרט. הנושא המרכזי ברובם הוא העימות בין גברים לנשים – מי שולט על מי. השיא בעניין הזה הוא סיפורו של פרח הכהונה המתאר התאכזרות של מרקיז איטלקי באישתו הכנועה גריזלדה.

סיפורים רבים מתוארות נשים נואפות: האפסנאי מספר איך שני סטודנטים נקמו בטוחן שגנב מהם חיטה, בכך ששכבו עם אישתו, והיא גם כיבדה את בעלה במכות; הסוחר מספר כיצד האביר הזקן ינואר נשא אישה צעירה, והיא נתנה עיניה בשרת דמיין והתעלסה עימו על עץ לעיניו המסונוורות של בעלה; הספן מספר על אשת סוחר המתאהבת בנזיר יפה תואר, מתעלסת עימו וגם מצליחה לסחוט כספים מבעלה הטיפש; הקניין מספר על אישתו הנואפת של פבוס ועל הלשנתו של העורב הלבן, פבוס הורג את אישתו ומקלל את העורב ההופך מלבן לשחור.

השיא בסיפורי הניאוף הוא סיפורה של האישה מבאת. היא מספרת איך נישאה חמש פעמים לבעלים ישישים שהיו צריכים לשלם לה על כל משכב עימה. היא מודה שהעבידה קשה את בעליה בלילות, וגם בגדה בכולם. הסיסמה שלה: אל תחסכי את האיבר מכל גבר! גם היא מספרת סיפור (מימי המלך ארתור) ממנו משתמע שהאישה מבקשת להיות המנצחת בעימות עם בעלה או אהובה.

למרות סיפורי היראים שהוזכרו לעיל, יש בספר הזה לא מעט אירוניה כלפי כלי הקודש הנוצריים. בעיקר מורגשת אירוניה זאת בסיפורו של הנזיר, כשהפונדקי מתערב ומתאר כיצד נשים משתוקקות לשכב עם נזירים, וכן בסיפורו של המחלן (כלי הקודש המעניק מחילות – אינדולגנציות – תמורת כסף), שם מתואר כיצד הוא מרמה את הבריות בעצמות קדושים שנגיעה בהן יכולה, כביכול, למחול על עוונות (בתוספת תשלום, כמובן).

אופייני למספרי הסיפורים (מרביתם מהמעמדות הנמוכים) הוא שהם בקיאים במיתולוגיה היוונית, בהיסטוריה של יוון ורומא, בפילוסופיה וכד' – כך בעיקר בסיפוריהם של האביר, האישה מבאת, פרח הכהונה, הפרש ועוד.

השיא בסיפורים היראיים הנוצריים הוא סיפורה של אם המנזר, שהוא בבחינת עלילת דם על כל זוועותיה. היא מספרת שהיהודים החליטו לשכור רוצח שירצח ילד נוצרי שהעז להיכנס לשכונה שלהם ולשיר שירי הלל לבתולה הקדושה. אב בית הדין מצווה להרוג את היהודים בעינויים – סוסי פרא קרעו את בשרם מעליהם, והילד המת שר גם לאחר מותו שירי הלל לאם הקדושה – איך לא?

אם משווים את "סיפורי קנטרברי" ל"דקאמרון" של ג'ובאני בוקאצ'יו שפורסם כמחצית המאה לפניו – אין ספק שהבכורה לבוקאצ'יו בכל התחומים שבהם עוסקים שני ספריהם: עימות בין נשים לגברים, לעג לכנסייה, ארוטיקה, היחס ליהודים וכדומה.

 * * *

עוז אלמוג: באשר להערתך על הבידוק בנתב"ג

אהוד שלום,

באשר להערתך על נושא הבידוק בנתב"ג, שבו עסק מאמרי. לא טענתי שאין מקום לבידוק קפדני. גם לא טענתי שאין מקום להקפיד בבדיקת דוברי ערבית. טענתי שאפשר לעשות זאת ביתר כבוד ורגישות ובוודאי ביעילות גדולה יותר מכפי שזה נעשה עד היום.

לכן אני לא מבין את התגובה המזלזלת והמתנשאת שלך, שרק ממחישה את מה שטענתי. אולי בדקו לך בביצים ואולי מיששו לך את התחת (למרות שבנתב"ג הבדיקה הרגילה לא כרוכה בדרך כלל במגע יד, ולא ברור לי מהיכן הקרצת את הדוגמא הזאת) אבל זה עדיין לא אומר שהתייחסו אליך כמו אל ערבי. אם היית ערבי היית מבין במה שונה הבדיקה (אני המחשתי זאת מניסיוני האישי) והיית קצת יותר רגיש לתחושות הקשות שלהם (כנאמר "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ).

אגב, גם אם הערבים רגישים יתר על המידה וגם אם הם מפרשים את הבדיקה בדרך לא נכונה, עדיין חובה עלינו להבין את פרשנותם הסובייקטיבית ואת רגישותם ולנסות להקל עליהם ככל האפשר. בינתיים לא שמעתי על יוזמות לשינוי המצב (מדברים על הכנסת מערכת סריקת מזוודות מאד משוכללת, שתפתור את הבעייה). להזכירך, נושא הבידוק המשפיל עלה בבג"ץ ונמתחה ביקורת קשה על מערכת הביטחון. אז בבקשה אל תצדיק טמטום, חוסר יוזמה וחוסר נימוס בטיעונים ביטחוניים שלא ממין העניין. אפשר להיות רגיש לביטחון הנוסעים ולכבוד הנוסעים בעת ובעונה אחת.

בברכה

עוז

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה

4. "צריך לעשות סידורים אחרונים!" רקוויאם לעצמה,

שובו של איזאק, בעלה הערטילאי. [חלק ראשון]

 בספטמבר 1975 מתחיל עו"ד שאנן לטפל בשם אסתר בהגשת תביעת פיצויים מהקרן לביטוח עצמי של "אגד", על יסוד מצבה הרפואי, בעקבות התאונה. "אגד" מתעלמת מפנייתו ואינה מוכנה לשלם על החשבון אפילו סכום כלשהו בעד ההוצאות שיש לאסתר בעקבות האישפוזים שלאחר התאונה. שאנן מערב בנושא את מרדכי אות-יקר, מזכ"ל אגודת הסופרים, המנסה להפעיל לחץ מוסרי וציבורי על "אגד", בזכות מעמדה כמשוררת. תחילה מסרב הקואופרטיב להכיר באחריותו לתאונה, ומעוניין למשוך את הדיון בתביעה נגדו, ביודעו שמדובר באישה לא-צעירה. במרס 1977 מוכן "אגד" להתפשר על פיצויים בסך 25,000 ל"י, שהם כ-2,800 דולר, זאת לאחר שכיסה את הוצאות אישפוזה בבתי החולים רמב"ם ופלימן. תחילה אסתר מתנגדת אך לבסוף נאותה.

הכנסתה החודשית של אסתר ב-1976 היא כ-1,500 ל"י לחודש, מהן המחצית היא רנטה מהקרן הקיימת (שערכה כ-90 דולר), והמחצית השנייה מצטברת מקצבת זיקנה של הביטוח הלאומי, קרנות משרד החינוך, עיריית תל-אביב, עיריית פתח-תקוה, ותמיכת המשפחה באמצעות רבקה כצנלסון – הכל סכומים קטנים. נוסף לכך יש לה מדי פעם הכנסות זעירות משכר-סופרים בעיתונים, מהם מנכים לה את מלוא מס-ההכנסה. אסתר פונה לקרן הקיימת ומנסה לדבר על ליבם שיגדילו את הרנטה שלה.

א.ל. מוהילבר, מהלשכה הראשית, לאסתר:

במכתבך מיום 17.3.76 הנך כותבת כי "מעריכים את הרכוש שמסרת לקק"ל במיליונים". כדי להבהיר לך את המצב, עלינו להודיעך כי הנכסים שמסרת לקק"ל כיסוד לרנטה נמכרו, מקצתם ב-1955 ומקצתם ב-1960, 1961, בסכום כולל של 35,600 ל"י. לעומת ההכנסה הנ"ל, שנכנסה לקופת מוסדנו, שילמה לך הקהק"ל עד כה רנטות, תוספות מיוחדות ומענק חד-פעמי [מובא פירוט] בס"כ 94,533 ל"י. תביני בטובך, גב' ראב הנכבדה, שעם כל רצוננו הטוב לבוא לעזרתך אין אנו יכולים לצאת מגדר ההתחייבויות החוזיות. אנו קשורים בחוזי-רנטה דומים עם אלף משפחות ומעלה בישראל ובחו"ל וכל חריגה מתחום ההתחייבות החוזית עלולה לשמש תקדים ולהיות לנו לרועץ. אנו נאלצים לנהוג בענף הרנטות מינהג עיסקי ומשקי, פן נמוטט את הענף הזה. באופן יוצא מן הכלל ובשים לב לנסיבות המקרה ביכולתנו לאשר לך תוספת מיוחדת מהחודש הבא בסך -.150 ל"י לחודש במקום התוספת המיוחדת הקיימת בסך 41.59 ל"י. כן נוכל להודיעך כי בקרוב תחול הגדלה בתוספת-היוקר בהתאם לעליית המדד. יודעים אנו שאין זו אלא עזרה פעוטה בלבד, אך תביני בטובך כי ידינו כבולות ואין אנו בני-חורין לקבוע תוספות כרצוננו. (מתוך מכתב, 25.3.1976).

*

ראובן לאסתר:

אני חושב שאת צריכה לעבור לגור קרוב יותר למשפחתך. אינני מבין איך את מסתובבת לבדך בטבעון. נידמה לי שהרצון שלך להיות עצמאית לחלוטין בתנאים האלו, עם רגל שעדיין לא החלימה, הוא רצון בלתי מובן. מה גם שאני מבין שהגב שלך הוא עתה בעייה לא פחות מן הרגל. אני יודע מה זה גב ואיני מבין כיצד את מסתדרת. סלחי לי על כך שאני מתערב בעניינייך, אך המצב ניראה לי באור זה וחשבתי שאין ברירה אלא לומר זאת. אני כותב לך בשכיבה ולכן הכתב אינו ברור. כשרק יוטב מעט מצב הגב אשתדל לקפוץ אלייך לביקור. (מתוך מכתב, 22.2.1976).

אסתר ללאה אחותי, הנמצאת עדיין עם בעלה ובתה שרון בת השנתיים בלונדון:

אילו ידעת כמה אני צריכה לקצת חמימות – הייתי נותנת לך את הדירה שלי שתשתכני בה לזמן קצר או ארוך כפי רצונך, ובלבד שאשמע קולות של אנשים קרובים סביבי – אני עוד מסוגלת להביא את שרון לגן ילדים, הקרוב אלי, ולחזור לקחתה – להשגיח עליה ולהאכיל אותה – כי ילדים אוהבים אותי ואני אוהבת אותם – הייתי יכולה להקל על חייך בהרבה – ותמורת זאת אך מעט תשומת-לב, אני מבשלת טובה ויכולה אפילו לבשל עבור משפחה שלמה, צריך רק להביא את מצרכי-המזון ולתיתם לי קלופים – השאר אני עושה מצויין, וזה לא מעט – ואם אוכל לשכור לי חדר או שניים בפתח-תקוה בקרבתכם וברצונכם, אעשה זאת, אולי אני בונה מגדלים באספמיה – אבל עם רצון-טוב אפשר לעשות הרבה. (מתוך מכתב, סוכות תשל"ז, שלהי 1976).

לאחר שאסתר מתאוששת מהתאונה ושבה לגור בדירתה, מתחדש קצב כתיבתה. ב-1976 מתפרסמים שיריה: "תחנונים", "חייל", "מאה שנים לפתח-תקוה", "הנס", "בדרך אליך הים", "מנורה לאור היום", "שנים רבות" ו"הוא העיר בי". לאחר הופעת מיבחר שיריה "המיית שורשים" (הקיבוץ המאוחד, 1976) מתפרסמים על הספר מאמרי ביקורת מאת יעקב בסר, ישראל זמורה וליאון יודקין.

אסתר לראובן:

אני נמצאת כאן ב"כינרות" בית הבראה של קופ"ח רעש ועשן והרבה אנשים זרים שלא נעים לראותם ואין סימן להבראה. רק שאני ישנה יומם ולילה מרוב עייפות וגם כעת אני כותבת לך בשכיבה, והעט מקולקל נוסף לכך. אתה יודע: ידידות זה צמח אם לא משקים אותו הוא נובל נידמה לי שרחקת ממני ואם כי יש לי הרבה לספר – אני מהססת – בכדי לא להפריע לך – (מתוך מכתב שלא נשלח, טבריה, 11.1.1977).

אסתר אליי:

אני מעוניינת לזרז את צאתי מכאן [דירתה בדגניות 15ב']. האלימות בטבעון הולכת וגדלה, כפי הניראה גם בגין הבחירות – ואני מוקפה אנשי מזרח "רותחים" – ונכנסו עדות מזרח בסביבה, וזו ממש קסבה עם הריחות והצעקות – כמו כן בנו בצד מערב בית והוא מסתיר לגמרי את "האוויר הטוב" של טבעון. הלילות פשוט עינוי אחד ארוך בשבילי – זה מקובל בעת בכל הארץ, ובכ"ז בבתי הבראה ובבתי אבות עדיין יש הבדל גדול והדבר לכה"פ "נסבל" על ידי – בשעה שהעלאת היסורים כאן בביתי גורמת לי להתעלפות – וזה מזרז אותי להחלפת המקום; גם הרגל בסכנה, הם מכים בה קשות בלילה, וכל יום הולך ופוחת כושר ההליכה שלי; כל זה לא יכולתי לספר לך בטלפון – השתדלתי במשמר האזרחי – אבל הדברים השתנו עוד לרעה היות והרבה אנשים מסביבתי נמצאים במשמר האזרחי – הבדידות קשה וכושר-התיפקוד הולך ופוחת. אין זה צחוק ללכת ברגל אחת ולרחוץ כלים ולטאטאות ביד שניה. גם לדאוג למצרכי המזון. לענות בטלפון, לשלם מיסים ולכתוב מכתבים. אגד מציעה 35 אלף לירה – ואני מקווה שיתנו לכה"פ 40 – הסיבה העיקרית: אני צריכה להציל את רגלי – ולא אשאר שוכבת במיטה וזה סוף בלתי אפשרי בשבילי – אנא עשה הכל שלא יבוא הדבר הזה עלי – (מתוך מכתב, 6.2.1977).

אסתר לרבקה כצנלסון:

אני נמצאת במצב מוזר יש השראה ורצון לכתוב ובכל פעם שאני אוחזת בעט אני מקבלת שוק חשמלי או משהו דומה שמרדים אותי וגורם לי לחץ-דם מוגבר –

המשמר האזרחי יחד עם דרי הבית העומדים יפה בטיפול זה שוקדים על הדבר. אני תמיד הנפעלת וזה חורה לי כמובן שאני נפלית לרעה – ואני מגיבה – כי האכזריות לא תשוער –

האין את יכולה לפעול לטובתי בעניין זה? האלרגיה שלי מקסימלית ואני מתענה וגם מתעלפת ואין לנו עזרה בלילה – ("גנזים" 15/1346. מתוך מכתב ללא תאריך, 1977 לערך).

החיים בדירה בדגניות 15ב' נעשים לאסתר כמעט בלתי-אפשריים. גם הגיחות לבתי-הבראה אינן פתרון של קבע. אסתר מבקשת ממני ומרבקה כצנלסון לברר אפשרות שתעבור לבית-האבות רמת-אפעל, השייך ל"משען". רבקה מפעילה את קשריה עם זאב ויינר, מנהל "משען", ומסתמנת אפשרות שאסתר תעבור לשם ותהיה קרובה אלינו.

בפברואר 1977 באה אסתר לתל-אביב במונית מיוחדת. בגלל צליעתה כבר אין באפשרותה לטפס במדרגות לדירתנו שבקומה השלישית ועל כן היא ממתינה לנו למטה, ברחוב. אסתר רואה וממששת את בננו בן השנה וחצי הנקרא בנימין על שם אבי, אחיה, ובקיצור בן. מאז נולדו שרון, בתה של לאה, ובן – מכנה עצמה אסתר סבתא שלהם.

אני מצטרף אליה למונית. אנחנו עוצרים ליד בית הסופר ברחוב קפלן, ומרדכי אות-יקר, מזכ"ל האגודה, יורד אליה ומשוחח עימה בחמימות. מבלי להכירה אישית עד כה הוא נענה לכל בקשותינו לטפל בענייניה ולעזור לה. משם אנחנו ממשיכים לבית-האבות של "משען" ברמת אפעל. אני מקווה שאסתר תפגוש את מרים ברנשטיין-כהן, חברתה מנוער, שגרה בדירה בחלק האינדיווידואלי, ותתרשם מתנאי חייה. למרבה הצער, דווקא ביום בואנו מרים ברנשטיין-כהן אינה נמצאת בדירתה וכך מוחמצת האפשרות שהשתיים, שלא התראו מנעוריהן, תיפגשנה עוד פעם אחת לפני מותן. אנחנו מסיירים קצת בבית-האבות, בוחנים את החדרים ואת חדר-האוכל, אבל מכיוון שהחדרים הבודדים שוכנים בצריפים, והמרחק מהם לחדר-האוכל גדול, אין המקום אינו מוצא חן בעיניה של אסתר.

באפריל 1977, במלאת לה 83, שולחת אסתר לראובן שהם את השיר "נסיעה", הכלול בכרך "כל השירים", במחזור "כבר פגשתיך פעם" שבו נאספו, לאחר מותה, מרבית השירים שכתבה ושלחה לראובן, ושחלקם אמנם מצוי גם במדורים אחרים. השיר מתאר במדוייק את דיוקנו. כפי שכבר נאמר פעמים אחדות לעיל, הכתיבה עליו ואליו, המכתבים ממנו, וביקוריו אצלה – אלה רגעיה המאושרים ביותר בכל שנותיה האחרונות. הם הנותנים לה תקוה מול סיוטיה בלילות, קשייה בימים, גופה המתפורר במחלות, בתאונות ובזיקנה, בדידותה, ומצבה הכלכלי המעורער.

 "היית כצמח – / שלא ראיתיו זמן רב – / והבשיל בינתיים: / מלא, שקט – על ידי; / שתי הפאות האדומות / פרצו מתוכך / לוהטות ויפות – / והסיבים הלבנים – / כסיבי חיטה בשלה – / ברקתך / הפונה אליי / לחשה בגרות; / רגע טבלה עינך – / בעיני – / נחשולים; / ופתע – / סוף-פסוק!"

בסופו של דבר מגיעה אסתר להחלטה, ברצונה לחזור לבית-האבות וילקנסקי ברחוב זייד בקריית עמל, אבל המקום, ששינה את שמו ל"נוה הורים", החליף בעלים וכבר איננו ברשות המועצה האזורית קישון, ואולם בעזרתו של חיים ראם, ראש המועצה, מתקבלת אליו אסתר בקיץ 1977. בהתחלה, משום שאין שם חדר פנוי, היא שוכרת חדר בסביבה ובאה ל"נוה הורים" רק לארוחות. ביולי היא כבר דיירת-קבע במקום.

אסתר אליי: "מאוד לא נעים לי להיות כל כך מנותקת מכם – אבל לטלפן זה משהו כמעט בלתי אפשרי וטעון גערות וטענות למרות התשלום – עולם משונה, עולם הזקנים ושומריהם – הלילות אמנם טובים כאן וטוב שלא באתי ל'אפעל' – אחרי כל כך הרבה טירחה ודאי היה שוב אותו דבר – מה שלומכם – אתם יכולים פעם לצלצל אלי – " (מתוך מכתב, 26.7.1977).

באמצע אוגוסט יהודית, בן שעוד מעט תמלאנה לו שנתיים, ואני עושים את כל הדרך לטבעון, ברכבת ובאוטובוס, לבקר אצל אסתר. אני סבור שאסתר עדיין נמצאת בחדר השכור הזמני ואילו היא, מתברר, מחכה לנו בחדרה החדש ב"נוה הורים". אנחנו אמנם שואלים עליה גם שם אבל איש אינו יודע שהיא כבר נמצאת במקום, ובסופו של דבר שלושתנו נוסעים מבלי לראותה.

אסתר אליי: "איני יודעת מה קרה שלא מצאתם אותי – הייתי בחדר ב-12.8, כתבת שתבואו בין 11-12 לפה"צ הכל היה מוכן משקאות פירות צעצוע לבן ואתם לא באתם – כמעט בכיתי – אבל אל נדבר יותר על זה, כושרי הולך ואפס אולי לא פיענחתי נכונה את כתבך – " (מתוך מכתב, 1977 28.8).

אנחנו מפצים את אסתר בביקור נוסף בתחילת אוקטובר, הגורם לה אושר רב בעיקר בגלל בן. הוא אמנם לא ניראה "ראבי", כלומר כהה ושחום-עור, אלא עגול פנים ובלונדי כתינוק שבדי. אסתר בוחנת כהרגלה את אצבעות ידיו ורגליו כדי להיווכח אם נשמרו לפחות בהן סימני העידון ו"האצילות" של המשפחה.

אסתר אליי:

עוברים עלי ימים קשים – רציתי להחליף חדר – ומתברר – שהחדר רע מאוד וחזרתי לחדרי הקודם – כעת באה הנהלה חדשה וטוענת שזה חדר לשניים ורוצים להכניס עוד אדם – אני רוצה שתיגש לאג' הסופרים, שתכתבו מכתב ל"מועצת הקישון", נהלל, שלא יקשו עלי ויחנקו אותי, שאני ראוייה לעת זיקנה לחדר לכה"פ – גם אם ארגז הזבל עומד תחת החלון ומפיץ ריחו לחדר, ומכתב ל"איגוד למען הזקן" – נורא בלתי נעים אבל מה לעשות? ואולי תייעץ עוד משהו – מכתב לקק"ל להמלצה עלי, אבל תכתוב אתה ובמכונת כתיבה – אני נמצאת במצב של אפיסת-כוחות – כי אינני ישנה כלל בלילות. (מתוך מכתב, נובמבר 1977).

מרדכי אות-יקר לאסתר:

ביקשתי מאחיינך אהוד בן עזר, שבהזדמנות ביקורו אצלך ישוחח עם הנהלת המקום, כדי שאדע אם נחוצה לך עזרתנו והתערבותנו אצלם. התרשמתי מדבריו כי המקום שאת נמצאת בו הוא הטוב ביותר למענך כיום, שהרי בלתי אפשרי לך לחזור ולהתגורר לבד בביתך, ומצד שני – מקום יקר יותר אינו באפשרותך הכספית. אני מבין לקשייך, כמשוררת וכאישה עצמאית, שאין זה קל להסתגל למסגרת של בית-הורים, מה עוד שאת, לשמחת כולנו, עודך אדם יוצר הנאבק על ייחודו וביטויו. ועם זאת הייתי מבקש ממך לעשות כל שביכולתך כדי שלא לבוא לידי עימות ורוגז מיותרים, אלא לקבל ברוח טובה את תנאי החיים במקום, גם אם מבחינה סובייקטיבית הם ניראים לעיתים בעינייך קשים. (שלהי 1977).

את מכתבו של אות-יקר לאסתר אני מנסח כדי שישגרו לאסתר. הצורך בו מתעורר לאחר שבשיחה טלפונית היא מבשרת לי "בקול מאוב" שמנהלת המוסד רוצה לדבר איתי עליה. לעיתים מטלפנים אליי מההנהלה ומבקשים שאבוא בקשר ל"התנהגותה". מעתה הדבר הופך לנוהג. בכל פעם שאני בא לבקר ב"נוה הורים", מיד לאחר אמירת שלום קצרה לאסתר, אני נאלץ להתייצב לפגישה במשרדה של המנהלת, ומרגיש עצמי כמו ב"יום הורים"; סופג תלונות על התנהגותה של אסתר, יודע שכולן אמת, אבל מנסה כמיטב יכולתי לסנגר עליה למען יבינו אותה ולא ירחיקוה מהמקום. הם מבקשים שנחפש עבורה בית-אבות אחר, סיעודי. אני מדבר על חשיבותה הגדולה לספרות העברית, על ההערכה העצומה שהיא זוכה לה, על העיתונאים הבאים לראיינה. "נוה הורים" צריך להיות גאה שהוא מארח אותה בין כתליו. אני מתנצל בשמה. כאשר אני חוזר לאסתר ומנסה להשפיע עליה למתן במקצת את התנהגותה, היא מצידה טוענת שהיה עלי, בפגישה עם המנהלת, ללחום ביתר-תוקף נגד "רודפיה".

שושנה גולדווסר, שגרה בילדותה בשכנות לבית אסתר בכפר-סבא, מבקרת אצלה לאחר כ-30 שנה, בשלהי קיץ 1977, ואת חוויותיה היא העלתה על הכתב:

הלכתי בשביל צר לאורך הביתנים הקטנים ב"נוה הורים" וחיפשתי את חדרה של אסתר ראב. המדריכה הובילתני לחדר, שבו ישבו קשישים וקשישות, והאזינו לחדשות הצהריים ברדיו. היכרתי את אסתר מיד. עיניה היו תכולות, אפה רחב, קמטים מעטים מאוד בפניה העשויות היטב, ורגליה דקות ונאות כפי שהיו כאשר היכרתיה לראשונה. קומתה התמירה, שהיתה עטוייה שמלות אלגנטיות, נכפפה מעט, והיא נשענה על מקל, שתמך בירכה שנפגעה. עתה לא היתה אלגנטית כפי שנטבעה בזכרוני. היא היתה לבושה שמלה בצבעי צהוב-לבן-שחור. שערה הלבין כליל. נזכרתי כיצד סיפרה לי אז, בילדותי, על הדרכים לשמירת עור-הפנים בקרם, העשוי מפירות העונה.

התיאור של שושנה מתון עד מאוד. אני, לעומתה, זוכר את הרגשת העליבות והירידה שלה כאשר היא מזמינה אותי לאכול עימה צהריים בחדר-האוכל של "נוה הורים". הכל כה דל וחסר אסתטיות: הכלים, הכסאות, השולחנות, וגם המזון. ומסביב, בקהל הסועדים, אווירה של שקיעה ועצב. כל כך לא הולם אותה.

*

שנת תשל"ח, 1978, היא שנת המאה לייסוד פתח-תקוה. הקרקע אמנם נקנתה רק בקיץ תרל"ח, וההתיישבות החלה אחרי החגים של שנת תרל"ט, אבל בגלל הבחירות לרשויות המקומיות מקדימה פתח-תקוה, עיר למודת בורות היסטורית, את החגיגות בשנה אחת, ואפילו מנפיקה מדליה שעליה נחרת: "תרל"ח, 1877"!

בתחילת ספטמבר 1977 אני נוסע עם יואל רפל לראיין את אסתר לרדיו והתוכנית משודרת בקול ישראל בשם: "ממלאבס עד פתח תקוה – המשוררת אסתר ראב מעלה זכרונות באוזני הסופר אהוד בן עזר על הימים הראשונים של פתח-תקוה". באותם ימים התחלתי לטפל בהוצאת מהדורה חדשה של "התלם הראשון", ספר זכרונותיו של יהודה ראב, שאזל. התגבשה הצעה שלספר יתווספו פרקים על תולדות המשפחה, מעבר למסופר במהדורה הראשונה. בסופו של דבר יוצאת המהדורה החדשה רק ב-1988, והראיון שיואל רפל ואני קיימנו עם אסתר אכן נדפס בספר תחת הכותרת: "שמעתי את המיית הריקנות של הארץ". על-כל-פנים, בסתיו 1977, כשאני מתחיל בעבודתי, אני מבקש מאסתר לכתוב פרק למהדורה חדשה, ואף שולח לה עותק של "התלם הראשון", שלא נשמר בספרייתה. היא מתמלאה התלהבות וכותבת אליי:

גמרתי לקרוא את התלם הראשון – וגיליתי פתאום שזו אפופאה גדולה והיא גם היסטוריה עם תאריכים ומסמכים – ואני אומרת לך שאנו צריכים לשאוף להסריט בחברה טובה של סרטים באמריקה, כדאי היה אפילו שתיסע בעצמך. הייתי רוצה שמצד הספרותי שתעבד את זה לדרמה, כדאי לך להשקיע כוחות בזה. אני משתגעת מן הרעיון הזה – נידמה לי שזה מפעל חיי – אילו היה כוח לגשמו בשנותיי האחרונות – האם אין הדבר קוסם לך – האם דבר כזה לא יוכל להוציאך למרחב? מרחב רוחני וכספי – מדוע נהיה דווקא קבצנים? אבל שלא יגזלו מאיתנו את הדבר כי זה אוצר – (מתוך מכתב, 19.11.1977).

שנת 1977, מבחינת יבול השירים שלה, עשוייה להיחשב כאחת משנותיה הטובות. היא מדפיסה את: "הוציאני אלוה", "משור הומה", "נוף לא מזה", "בנות חוה" ו"פורטרט", אך הפירסום אינו מבטא את מלוא כתיבתה. שירים לא מעטים היא מניחה הצידה, מכיוון שעצם פעולת המשלוח בדואר קשה עליה לעיתים, ויש שהיא שולחת אותם לראובן. כך השירים "שמלות ניבטות" (1976) ו"נסיעה", "בבוקר" ו"זמזום סביבי" (1977). באותה שנה מפרסם ראובן בכתב-העת "הספרות" פרק מעבודתו עליה: "הריתמוס החופשי בשירת אסתר ראב".

*

החל משנת 1976 לערך ועד למותה, כחמש שנים לאחר-מכן, נעה שירתה של אסתר בארבעה אפיקים עיקריים:

האחד, שירים לראובן העומדים בסימן "כבר פגשתיך פעם". אלה הם שירים על אהבה שאמנם אינה עשוייה להתממש, אך ראובן הצעיר מזכיר לה את אהוביה בעבר – עד לכדי אידאליזאציה של הגבר הראשון בחייה, בעלה איזאק גרין, שאותו אמנם לא אהבה, אך היה היחיד שהעניק לה ביטחון ומחסה, ומשרידי הונו חיתה כל ימיה.

השני, שירים ציוניים-היסטוריים, דוגמת "ציוניות" (1975), "בנות חוה" (1977), "שירים עשנים", "נאום", "בין הערביים" ו"אני רק גלגול" (1979). אסתר סבורה היתה שתוכל לתרום את חלקה למאבק הלאומי אם תגייס מתוך שירתה נימוקים לזכותנו על הארץ ברוח התנועה למען "ארץ-ישראל השלמה", שעם דיעותיה הזדהתה.

השלישי, שלעיתים משולב בראשון, הוא רקוויאם לעצמה ערב עזיבתה את העולם ופרידתה מן הנוף הארצישראלי, דוגמת "רקוויאם לנוף" (1978).

והרביעי, שלעיתים נארג כמעט ללא-הכר בשלישי – שובו של איזאק, כיובל שנים לאחר מותו, והצטרפותה הקרובה אליו, אל בעלה היחיד, הערטילאי.

השיר "מנורה לאור היום" (1976) הוקדש אמנם ללאה גולדברג, אולם גיבורו האמיתי הוא "הבעל המת", איזאק, שרוחו נושקת את ידיה הצנומות של האישה הבודדת, בשעה שהיא מדפדפת בצרור מכתביו תחת המנורה.

ב"שמלות ניבטות" (1979) היא פותחת בתיאור שמלותיה שתישארנה ריקות מגופה, ומסיימת בבטהובן, בים ובשרקרקים שיישארו אחריה. ב"הוציאני אלוה" (1977) היא רואה עצמה ככלה המרחפת בתכלת העמוקה, בין שני עננים, לקראת המוות. ב"נוף לא מזה" (1977) היא דועכת בין עדת פרפרים, ומתפקדת "לצבא לא מכאן", למקום שבו "אש קרה דולקת". ב"פורטרט" (1977, ובנוסח נוסף: "שיר לאישי") היא פונה במפורש, למרות שאינה נוקבת בשמו, לאיזאק המת, שבנה חומה סביבה, ובתוך החומה בית, שאיפשר לכל פקע בקירבה לנבוט בפראות ובאון, אך היא מצידה לא הצליחה לגדל את "ילדי-בשרו", ובקרוב היא עומדת להצטרף אליו, אל השט בחלל הנצח.

בינואר 1978 כותבת אליי אסתר: "אני משתדלת להעלות מן הערגה הגדולה קטעים – הקטע על הכרם הקטן, הכרם הזה תפס מקום חשוב בחיי המשפחה. תסלח על הכתב הזה – אני שוכבת זה שבוע בהתקף לב ואני חלשה מאוד – תשמור ותכתוב את הקטע הזה במכונה, אולי לתיתו ב'מעריב', אני צריכה כסף, העלו את מחיר הפנסיון שלי."

למכתבה היא צירפה כתבי-יד של שלושה סיפורים קצרים, "השוורים", "הכרמ'ל" ו"שני מחזרים", שהם, ככל הניראה, הסיפורים האחרונים היוצאים מתחת ידה.

חליפת המכתבים עם ראובן אמנם אינה נפסקת אבל עתה היא נושאת אופי פחות אישי. גם בפניו היא מתאוננת על בריאותה, על היחס כלפיה במוסד, על המצב הכללי במדינה ועל רעש המכוניות בלילות המכוון כנגדה:

החלטתי שחלק גדול מכוחי הרוחני מתבזבז על חיי החברה הדחוסה – חוסר הפרטיות בחיים אלה (קיבוץ, מוסד) הוא אסון לפרטים אינדיבידואליים, כל-כך הרבה בזבוז וטפל – לי קשה מאוד – יש כאן יחסים לא טובים בין האנשים, יחסים בלתי סבילים – והאווירה "טעונה" על פי רוב. לא לחינם לא נשארתי בדגניה א' בשעתי. חייב אתה לישון היטב – ממני נגזל הכל – והכדורים שנואים עלי. אני "מערפלת" את עצמי בדמיונות ולפעמים זה מועיל לפעמים אני מדמיינת אורן ריחני אני לרגליו ו"קיקי" חתולתי האהובה מתרפקת על ברכיי – ואני נירדמת – מצחיק מה? ולמעשה זה על פי רוב בלילות מלאי תנועה בכביש – השתדל לישון, בלי שינה – אין כלום! (מתוך מכתב, תחילת מרס 1978).

*

אסתר לרבקה כצנלסון:

זה עתה קיבלתי את מכתבך, והצורך לשפוך לפנייך שיחי גדול: לא היתה עוד בארץ תקופה שבה נתפסתי בה לייאוש כמו זו שלנו. מצב הרוח רע – אנחנו בתחתית הסולם במקום להיות ברומו. העם הדברן, העז, השחצן, החמיץ את הקריאה העזה ומלאת החזון והצדק: הארץ היא שלנו! אנו לא ידענו להציג לעולם את חזוננו, ובמקומו באו ארחי-פרחי, זייפנים ליבנטיניים, והשתלטו עלינו לפי רוח הזמן עם מלל ריקני שמשתדלים להצדיקו במניעת שפיכת-דמים וצורך-הקרבה כביכול – מה קרה לנו? ובייגין זה – אין לו יסודות איתנים לפאתוס שלו, ופתאום נידמה לי ריק, חלש, אובד עצות, נאחז בפראזות – הוי בן-גוריון אייהו? כל הביצועיסטים האלה, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם מרוב סבך ומלל – ומצד שני המידבר שהתעשר והחל להרים ראש כנחש שהכל כשר אצלו: עורמה, קלות של שפיכת-דמים ורברבנות ליבנטינית, ומתחת לזה עם צעיר, כן, הם צעירים וחזקים – איך הם מקבלים את הטכניקה בווירטואוזיות אמיתית – איך התקדמו בחקלאות ובתעשייה – ראיתי אותם בונים בית על יד דירתי (בטבעון), איזו יעילות, איזו זריזות – לא נוכל להתחרות איתם. אנו עייפים, זקנים. אני רוצה לאמר שהצעירים שלנו מזדקנים מהרה – יותר מאיתנו בדורנו-שלנו. הדור שלנו שומר על איזה עץ חיים, שניתן לנו על-ידי הנוקשות הראשונית. לפעמים חבל לי שחיי הולכים ונגמרים. אילו יכולתי להתחיל מחדש, אולי הייתי מקדישה אותם לזעקה גדולה על זכותנו למולדת שלי באופן פשוט. נידמה לי שאף פעם לא עזבתי אותה, אפילו חייתי פה ושם מחוץ לארץ-ישראל, תקופות קצרות במרוצת השנים.

רבקה כצנלסון היתה פעילה נלהבת בתנועה למען ארץ ישראל השלמה, ואת מכתבה של אסתר אליה, מה-12.4.1978, היא מדפיסה בבטאון התנועה תחת הכותרת: "זעקה לזכותנו למולדת / קטע ממכתבה האישי של המשוררת אסתר ראב לרבקה כצנלסון" ("זאת הארץ", 5.5.1978). את ביקורו של סאדאת בארץ ופגישתו עם בגין מכנה אסתר "בואו של המן אל מרדכי", אבל ניראה שגם התלהבותה מבגין אינה רבה. דיעותיה כבר הרבה יותר קיצוניות משלו.

*

ראש עיריית פתח-תקוה, ישראל פיינברג, מבשר לאסתר כי ב-17 ביולי יוענק לה בטקס חגיגי שיתקיים באמפיתאטרון אורון אות יקיר פתח-תקוה. באותה עת מסריט הבמאי נדב לויתן סרט על פתח-תקוה במלאת מאה שנה למושבה. לויתן וצוותו באים לפגוש את אסתר בעת הטקס, ולאחר ימים אחדים מצלמים אותה בטבעון.

הסרט, שניתן לו השם: "תעודה – היתה דממה..." שודר בטלוויזיה ב-9 בנובמבר. הוא כלל את סיפוריהם האישיים ואת זכרונותיהם של משוררים וסופרים בני המושבה – חנוך ברטוב, אסתר ראב, נתן יונתן, רות אלמוג, עדה ייבין, מרדכי הורביץ, יוסף חנני ואני, ולדעתי הרגעים החזקים ביותר בסרט היו הראיון עם אסתר בת ה-84, היושבת בצל עץ, משקפי שמש מסתירים את עיניה השקועות, והיא ממלאת את המסך בסיפוריה החד-פעמיים ובקולה הצברי הצעיר להפליא.

בעקבות הקרנת הסרט בטלוויזיה כתבה לי אסתר:

המפיק הוא בור, הסונטה קרויצר היא אחד הפרקים הסוערים במוסיקה של בטהובן והיא ביטאה בדיוק אזי את ישותי הקטנה והסוערת (בת עשר) ובדממת הלילה מאז נשארה חקוקה בזכרוני – והוא נתן איזה פרק נגינה שאיני מכירה – סנטימנטלי, המקום הזה הוא כשלון מוחלט, ואני לא אמרתי אותו, זה בניגוד לדבריי – איזה גוון זר מצחיק שטחי באנאלי, בכלל השאיר לי מקום קטן מאוד בהפקה למרות מה שהוא האמנותי ביותר. אתה היית מצויין, לכה"פ אותך לא קיפח. הדה בושס צדקה במאמר שלה. (מתוך מכתב, דצמבר 1978).

הסרט, שהוכן על-ידי מפיק פרטי, צולם בפילם שחור-לבן, ובעת עריכתו נגזרו הקטעים הנבחרים ושולבו במסגרת השעה שהוקצבה לו בטלוויזיה. לאחר זמן שאלתי את נדב לויתן מה עשה בראיון המלא, שמא אפשר ליצור ממנו סרט נפרד על אסתר, והוא ענה לי כי הקטעים הלא-נחוצים נזרקו לפח. כך, על רצפת האולפן, הלך לאיבוד הסיכוי למה שהיה יכול להיות הבסיס לסרט דוקומנטארי על חייה.

במרוצת אותו קיץ מצב-בריאותה של אסתר ירוד. הראייה קשה עליה. בקושי היא הולכת, נשענת על מקל וצולעת. "אם תוכל ללוותני [לטקס] יהיה יותר קל כי אני חלשה מאוד," היא כותבת לי ב-6 ביולי. בתוך ההכנות לטקס אושפזה אסתר לימים אחדים בבית-החולים רוטשילד שעל הכרמל. שם, ב-12 ביולי, היא כותבת לראובן את "החיים הם חלום", שיר שבו חוזר המוטיב החביב עליה, שהיא תבוא לבקרו גם לאחר מותה: "רק אחרי כן / תהיה שלווה / אבוא לראותך / אל תירא ממני – "

פרידתה מן העולם שבה וחוזרת בשיר "עלה סתיו", שנדפס עם ההקדשה: "בתודה לראובן שהם" ("דבר", 29.12.1978) ובו היא מספרת לו על המוות הרובץ לפתחה, על כך שהיתה רוצה שחוויית הסתיו, המוות, הממתינה לה – תהיה יפה כמו לידתה באביב, שתהיה "שזורה בקצב-תבל" ותסתיים ב"שלוות-רגיעה / וערגה נצחית – "

גדולות היו ציפיותיה של אסתר לקראת טקס קבלת אות יקיר פתח-תקוה. היא הזמינה אליו מיבחר של ידידים ובני-משפחה. "איני חושבת שתביאו את הילד – זה יפריע לי כי זו תמיד חוויה בשבילי ויחד עם הערב זה יהיה יותר מדי בשבילי – " היא כתבה אליי, וכמו לקראת טקס קבלת פרס ראש הממשלה ב-1972 היא הכינה נאום.

ושוב אכזבה. ב-17 ביולי לפנות-ערב חם מאוד. ספסלי הבטון המוזנחים, באמפיתיאטרון אורון, לוהטים. במקום כבר חדלו להקרין סרטים בגלל התנגדות השכנים, והוא ניראה נטוש-למחצה. הטקס ההמוני עומד בסימן הבחירות הקרבות לעיריה. ה"יקירים" רבים והכבוד מפוקפק. הם עולים לבמה ויורדים כמו בסרט-נע. האם לשם כך טרחה ובאה במונית מיוחדת, לבשה את שמלתה הטובה, הזמינה את כל האנשים הקרובים לליבה?

בסיום הטקס היא מוסרת לי לפירסום את הדברים שביקשה לומר. במידה מסויימת אפשר לראותם כעין צוואה שלה, שאותה חשבה לשאת במעמד, שבתמימותה היתה סבורה שהיא תימצא במרכזו, מעין חגיגת פרידה שלה מפתח-תקוה מולדתה:

זו לא הפעם הראשונה שפתח-תקוה מקבלת אותי – הפעם הראשונה היתה לפני שישים [צ"ל שבעים] שנה בערך – אז קיבלה אותי העלייה השנייה, קיבלה בהתלהבות, בת שש-עשרה בערך הייתי, והתרועעתי עם בני-שלושים – אבל היו אלה אבוקות-אור מתהלכות: הרצפלד, אליעזר יפה, תנחום, ועל כולם ברל כצנלסון, בוועידות ובאסיפות. הם נתנו לי את אמונתי בתיקון-עולם, בשיוויון ובאחוות-עמים – הלכה-למעשה, היתה זאת ארץ אחים, בהחלט –

את הציוניות ואת אהבת האדמה נתן לי אבי. כעת אני עומדת לפניכם בערוב יומי ואת קציר-יומי זה אני רוצה להביא דווקא לפתח-תקוה, מקום בו נפקחו עיניי לראשונה; ולמקום בו בחרה ההשגחה העליונה לחדש את הקשר הראשון לאדמתנו העתיקה – כאן צילצלו – פעמי-משיח – עת שהארץ עוד היתה ריקה – וכעת משאלתי ממקום זה: הלוואי שיוקם כאן סולם, שראשו יגיע – השמיימה – ואנשים מלאכים יעלו וירדו בו, אנשים טהורים, בונים שקטים ואמיצים – כאשר רצה האל לעשותם – עם-ישראל נתן את האלוהים לעולם ואת עשרת הדיברות, ושום מדע והמצאה לא יזהירו כמו עשרת הדיברות – לא רכב ברזל נחוץ לעולם – אלא רכב אש-קודש – התעלות, טיהור הנשמות, לב חדש, עשרת הדיברות מחודשות וזוהרות יותר מכל לוויין – רק הם יביאו את גאולת היחיד – והעולם כולו –

ואולי יותר מן הנאום שלא ננאם – מדבר עבורה "רקוויאם לנוף" ("דבר", 9.6.1978), שיר שנכתב לאחר שנודע לה כי היא עתידה לקבל את אות יקיר פתח-תקוה, ונדפס לפני הטקס. בשיר היא פורשת את נופי בקעת פתח-תקוה של ילדותה ונעוריה, ומסיימת: "כתמי-הנוף / אותו מצאנו / כאן – / אחרי אלפי-שנה – / ינוחו איתי לעד – / תחת הבטון."

אסתר לראובן:

ערב – עוד אתה עימדי – צעד אחר צעד למה אתה משפשף ידיך? אלי כמה טיפשה אני! – כל-כך רציתי לראותך – נידמה שעובר עליך איזה משבר ואני מחוייבת לעזור – לכן גם ביקרתי אצלכם – ומשבאתי בלבלתי לך את המוח עם ה"יקירות" שלי – סלח לי בכל אשמה הבדידות. ודלות החיים והקושי במקום הזה, סלח לי – נידמה לי שרצית לספר משהו ולא סיפרת אני נתקלת מדי פעם בסגירות שלך כמו בסלע. אני רוצה לעזור וצריכה לעזור, מרגישה חובה. ואתה מתעגל ו"מתקפד" מ"קיפוד" – ואני מגששת באפלה. חל בך שינוי אחרי המילואים האחרונים וזה מובן יחסך למצב, וחומרת המצב יכלו ליצור זאת. אל תעזוב את הספרות זו התשתית שלך – (מתוך מכתב, 29.7.1978).

אסתר אליי:

אני הולכת ונחלשת וזה לא כל-כך טוב – כאן חלו שינויים במוסד, הוא יעבור כפי הניראה למשרד "הסעד" – וגם בפנים נכנסו כל מיני אנשים פגועים בשכלם, והאטמוספירה התקלקלה לחלוטין – וזה קצת קשה בשבילי – יש הפלייה – בייחוד נגד נשים בודדות – שהבנים לא דואגים להן, במינהלה, זה מצחיק אבל מפני שהרוב אינו מסוגל לדאוג לעצמו, נכללים בו גם הפגומים פחות וזה לפעמים בלתי נסבל אבל אני מקווה לטוב – (מתוך מכתב, 9.9.1978).

בספטמבר מראיין אותה בטבעון ישראל הראל, המפרסם ב"ידיעות אחרונות" כתבה מקיפה – "אסתר ראב: אנקת גבהים" (27.10.1978) הכתובה מתוך אהדה רבה. לצורך הכתבה אני מצייד אותו באחדים מהראיונות הקודמים שנערכו עימה. בעקבות הפירסום היא כותבת לי: "מן המאמר [הכתבה] לא התפעלתי, הרבה דברים משל המראיין לא אמרתי כלל – והכל בומבסטי – ולא לפי טעמי – ומעניין שדווקא מאמר כזה המטיר עלי גל של מכתבי הערצה – כמה שחיים יותר רואים מה טפשים הם [החיים] – " (13.11.1978).

במרוצת 1978 מתפרסמים שלושה שירים: "על אובדן החיים המתוקים", "רקוויאם לנוף" ו"עלה סתיו". היא כותבת גם את "החיים הם חלום" ו"ברוך יוצר חתלתולים", ואולם בעזבונה מצויים שירים נוספים, ללא תאריך או ללא אפשרות לקבוע את התאריך, חלקם הוא משנותיה האחרונות.

בחורף 1979 מתבשרת אסתר מהתאחדות האיכרים כי העניקו לה תעודת תודה והוקרה על מסירות של שנים לטובת ציבור האיכרים והחקלאות. "את, בשירתך ובאישיותך, הוספת נופך נוסף ויפה לציבורנו. אנו מאחלים לך שנים רבות של בריאות ושירה." כך נחתם המכתב שנשלח אליה ב- 1.2.1979. הודעה זו מעוררת באסתר התרגשות רבה והד לכך מצוי במכתבה לרבקה כצנלסון:

את רואה ידי רועדת וכתבי משנה את טעמו ולכתוב במכונה לא יכולתי ללמוד בשום אופן. קרה לי דבר נעים ואני ממהרת לכתוב לך עליו. התאחדות האיכרים בישראל זיכתה אותי במכתב וב"תעודה" מיד נשיאם [איזקסון] על חלקי בתמיכה בחקלאות בישראל ועל היותי נופך נאה ל"משפחת האדמה", איני יודעת משום מה היתה שמחתי רבה מאשר על כל אותות ההוקרה. הקיץ כתבתי עשרה שירים חדשים אחדים מהם טובים לפי דעתי ואת דעתי אין לגנוב. חוץ מזה הראיונות – זו היתה השנה הכי פוריה בחיי מכמה בחינות. ("גנזים" 15/1345. 15.2.1979).

אסתר אליי:

אהוד יקירי! קיבלתי את "עיתון 77" – ואתה? מה אתה בוחש תמיד בנאפופים האלה עד טשטוש? עוד מעט תהיה מופסן העברי – מה ערך נצחי או הגון יש בדברים כאלה? "הגון" מבחינת ספרות משכנעת ואם אפילו קלה צריך להיות בה משהו נצחי או לכה"פ אנושי כללי? מה חסרה הספרות העברית בלי איה הזנונית הקטנה שכמוה מתגוללות למאות בכל חברה – כעת – אם לא להעלותה לדרגת טיפוס קלסי כמו שמופסן עשה? – קיבלתי תעודת כבוד ומכתב לבבי מאיזקסון, ראש התאחדות האיכרים, וזה שימח אותי יותר מן "היקיר" ומכל אות הצטיינות וביקורת – ואני לא שיערתי זאת – מה נשמע אצלך? מה שלום "הקדיש" שלי הנחמד? נשיקות, דודה אסתר. (מתוך מכתב, פברואר 1979, עם התפרסם פרק מהרומאן שלי "השקט הנפשי").

אסתר לראובן:

אני עוסקת במכירת הדירה וגם במכירת חפצים והיות ואיני חנוונית מלידה הדבר דורש את כל תשומת ליבי. אני מקווה שאצליח – אני בכל זאת צריכה בראש ובראשונה שלא – א. אפול למעמסה על המשפחה. ב. שלא אהיה מקרה למשרד הסעד כי מי יודע כמה הועיד לי אלוהי לחיות? – לא כל-כך רע לחיות – קיבלתי לפני כמה שבועות תעודת-הוקרה "עבור עזרתי להתפתחות החקלאות בארץ" – מאת התאחדות האיכרים. ומאמר ארוך בעיתון הצרפתי היוצא בארץ – עלי, ועל שירתי: חתום אבנר להב, והמאמר כתוב בטוב טעם עם שלושה שירים מתורגמים לצרפתית ומסיים "Grande damme de la Literature Hebraique" – וזה טוב! – חוץ מידידה חדשה שגורמת סיפוק רב והיא שחרורה אפורה שרוקדת ממש לפני רגלי, בלכתי חדר-האוכל אני הולכת לאט והיא מתרוממת בכל כמה צעדים, וחונה שוב לפני רגלי – הוגה מצפצפת משהו ואני משתדלת לחקות את קולה בכדי לשוחח עימה. בבית ברחוב הדגניות היה "צופית" ודווקא זכר כחול והומה בשפתו ואני משתדלת להשיב, וגם חתול אחד מאוהב בי כאן ואני מכה אותו כי אצלנו זה אסור – אבל הוא מלווה אותי יום-יום עד השער ונשאר עומד ומביט אחריי עד שאני נעלמת, אני מסיבה את הראש ורואה אותו עומד – וכל הפריחה הלבנה וכבר מורגש ריח-הדר חלש – (מתוך מכתב שלא נשלח, פברואר 1979).

מאחר שאסתר מסתירה בעקשנות את גילה האמיתי, איש אינו מציין באביב 1979 את מלאת לה 85 שנים, ואת היותה אולי הקשישה בסופרי ישראל, שעדיין ממשיכה ליצור במלוא חיוניותה. בשירה "יום הולדת" (1979) היא מתלוצצת על כך: "לא נפניתי / למנות שנותיי – / לא נפניתי, / ולא ערכתי אותן – / לתקופות!" – אך הסיום עומד בסימן הקץ: "כמו עכביש לזבוב / משך חוט בקוריו – / ונלכדתי; / ופתע ידעתי – את יום הולדתי – – – "

ושוב נדרשת אסתר להכריע הכרעות גורליות. ב"נוה הורים" רומזים לה שעליה לעזוב ולמצוא לעצמה סידור במקום אחר. דירתה בדגניות 15ב' עומדת נטושה, ומקקים ונמלים חוגגים בעזובה. אסתר מתחילה לטפל במכירת הדירה, כדי לממן את המשך שהותה בבית-אבות, אבל האינפלציה חוגגת גם היא, ואסתר חוששת פן לאחר המכירה יאבד הכסף בתוך זמן קצר את ערכו והיא תישאר ללא אמצעים.

למרבה המזל נמצא לה באותם הימים ידיד ותומך נאמן בדמותו של עורך-הדין יצחק ברא"ז מפתח-תקוה. לאסתר אין אמון רב באנשים, וככל שהיא מזקינה היא נעשית חשדנית יותר ויותר. איש מבני-משפחתנו אינו מעורב בענייניה הכספיים, כי באופן עקרוני אין היא רוצה בכך. גם ראובן דוחה בעדינות את נסיונותיה לשלוח לו כסף או להוריש לו דברים. ואולם ליצחק ברא"ז, שלימים יתמנה לשופט, היא רוחשת אמון מלא, ומפקידה בידיו את כל הטיפול ברכושה ואת צוואתה. אסתר מוצאת קושאן על מגרש בהר כנען, ששכחה למוסרו לקק"ל. ברא"ז מצליח לאתרו ולמכור אותו בשבילה. את עבודתו הוא עושה בנאמנות מופתית ללא כל בקשת שכר. הוא ואשתו נוסעים מפעם לפעם לבקר אצלה, ובתוך כשנה הוא מצליח למכור את דירתה ולהסדיר את העברתה לבית-האבות "רמת טבעון", תחנתה האחרונה.

באפריל 1979 מבקשת אסתר מראובן שיקח אליו ליפעת את כל ארכיונה, אבל הוא מסרב ואומר שדברים אלה צריכים להישאר במשפחה, לעומת זאת הוא ניאות לקבל את ספרייתה הלא-גדולה. עוד קודם לכן ניסיתי לשכנע אותה שתפקיד בידי את ארכיונה בטרם יירקב כליל, וכך, בסופו של דבר ומחוסר ברירה, היא אכן נענית לי.

מחוסר ברירה – כי אסתר חשדנית מאוד כלפיי. בשלהי 1978 הופיע בספריית "תרמיל" ספרי "אפרת" ובתוכו הסיפור "ליל שימורים אחד" המספר על אישה ארצישראלית בת-גילה ועל הקורה לה בתקופת מלחמת יום הכיפורים. הסיפור מעורר את כעסה של אסתר, שמזהה את עצמה בדמותה של רחל, הגיבורה. "אם אתן לך את כתביי, אני מפחדת שתכניס את הגסויות שלך לספרים שלי!" – היא אומרת לי.

בקיץ 1979 שלחתי לה את "שונאים – סיפור-אהבה" של בשביס-זינגר, שתורגם באותם ימים לעברית, בעריכתי. בעקבות הספר היא כותבת לי:

אל תעזבו את הילד יחידי על המדרגות – באמריקה יש מגיפה של חטיפת-ילדים והיא עלולה לבוא גם אלינו. הספר של בשביס השפיע עלי לרעה – אני חושבת שהוא אוהב כיעור. אתה יודע מה יקר אתה לי ובכל זאת יש בינינו שוני רב, אני גלוייה איתך, אני לא יכולה לשכוח את הסיפור ליל-נדודים בו ציירת אותי באופן מסולף, ושוב: את הסבריות [צבריות] שלי אינך מבין – והיא כל היופי שבי – אני שנאת את בסביש – (מתוך מכתב, יוני 1979).

באחד מימי אפריל 1979 הסענו אותה בטבעון, יהודית ואני, מ"נוה הורים" לדירתה ברחוב הדגניות. בכניסתנו מצאנו את ניירותיה, שחלקם כבר אכול, מתגוללים על הרצפה או חבויים במגירות שורצות מקקים. אספנו את ארכיונה לתוך שקיות פלסטיק. אבק עלה מכל פינה ואנחנו התעטשנו ללא הרף ואצבעותינו השחירו, ובתוך כל אלה עומדת עליי אסתר ואומרת: "רכוש גדול אתה מקבל ממני! כל פיסת נייר תהיה שווה יום אחד הרבה מאוד כסף!"

בעקבות העברת ארכיונה לרשותי אני ממהר לכתוב לה:

התחלתי לעבור על החומר שנתת לי, והוא רב מאוד, ובמצב נורא. חבל, חבל שלא העברת הכל אלי לפני כמה שנים, במקום שייאכל על ידי מקקים. וכך, דומני, הלכו כמה דברים לאיבוד. בנוסף לחומר שכבר מצוי אצלי משלך – אני מתכוון לעבור על הכל ולמיינו, וגם להעתיקו לאט-לאט במכונת-כתיבה (כל מה שעדיין לא נדפס), וגם לערוך מכל זה, מכל מה שמתאים, כמובן – קובץ של כל דברי הפרוזה שלך. תהא לי כאן עבודה עצומה, אך את יכולה לסמוך עלי כי התוצאה תהא יפה ותהא לכבודך. (מתוך מכתב, 16.4.1979).

ואכן, לאחר החיטוי המאסיבי אני ממיין את כתבי-היד לסוגיהם בתיקי קרטון גדולים ועוד בחייה אני מתחיל בפיענוח כתביה, מלאכה המניבה את יומניה, ספריה וכתביה: "ילקוט שירים" (1982), "גן שחרב" (1983), "כל השירים" (1988, 1994), "כל הפרוזה" (1994), וכן "כל המכתבים", "מחברות 'קמשונים'", "שירי ילדים", "כרוניקה ביבליוגראפית" ועוד, שטרם פורסמו בדפוס. לימים מוקלד רוב החומר במחשב ומשמש יסוד לספר זה וכן לספריהם ולעבודותיהם של אחרים. לאחר מותה יוצאים לאור יותר ספרים פרי עטה מאשר בחייה. דבר דומה אמור גם לגבי כמות החומר הנכתב על אודותיה.

אסתר אינה שומרת אצלה את מרבית המכתבים שאני שולח לה במרוצת השנים. ייתכן שהדבר נובע מיחסה אליי ואל דיעותיי. בראשית 1979, משנחלשת ראייתה עד כדי כך שהיא מתקשה לקרוא את כתב-ידי, אני מתחיל לכתוב את מכתביי אליה במכונת-הכתיבה וההעתקים נישארים בידי. למכתבי מה-16 באפריל אני מצרף נוסח מכתב מודפס שהכנתי בשמה, שעליו תחתום בעת ביקורי הבא אצלה, וזה לשונו:

לאחר שהעברתי לרשותך את ארכיוני הספרותי והאישי, אני מייפה את כוחך לטפל בו, לסדרו, למיינו, לערכו ולהכשירו-לדפוס, מרביתו או מקצתו, כפי שתמצא לנחוץ לפי מיטב הבנתך ושיפוטך הספרותי. אני מאשרת בזה כי אתה הנאמן ובעל הזכויות היחידי לגבי כל שימוש בחומר הזה, כולל הוצאתו-לאור בעריכתך, בבוא היום.

כמו כן אני מייפה את כוחך לטפל בכל הזכויות של ספריי ושאר דבריי שבדפוס, במידה ולא אוכל לעשות זאת עוד בכוחות עצמי, וכן מביעה בזה את רצוני כי בבוא יומי תועברנה כל זכויות ספריי ושאר דבריי הנ"ל בין בדפוס ובין שטרם נדפסו – לרשותך המלאה והבלעדית; ואני סומכת עליך, כבן-אחי וכסופר, שתדע לשמור על כך שלא ייעשה שום שימוש פסול בכל יצירותיי אלה. (22.4.1979).

לאחר מותה מתברר לי שאסתר לא כללה בצוואתה שום סכום לטיפול בעזבונה הספרותי, ואפילו אינה מזכירה אותו. אולי, כדבריה לראובן בקשר לביוגרפיה שלה: "אתגר היה זה לגורל: או שמישהו יעריך אותך עד הסוף כיאות לך או שלא תהיה לך ביוגרפיה בכלל." (25.11.1972) – או שהיא סומכת על מכתבי-מכתבה, המקבל את אישורו של עו"ד ברא"ז, המופקד על עזבונה ועל ביצוע צוואתה, והוא שמאפשר לי לטפל בכל החומר הרב שהשאירה.

תקופת זמן השתעשעה אסתר ברעיון להוריש חלק מהכסף שתותיר אחריה – לקרן לעידוד הספרות העברית, אך כאשר מתברר לה שהסכום אינו מספיק, היא מוותרת. בשיחותיה עימי, בייחוד לאחר מכירת דירתה, היא שבה ומעלה את החשש מה יהיה אם הסכום יאזל עוד בחייה, ולא יהיה לה במה לממן את שהותה בבית-האבות.

סכום המזומנים בשווי של כמה מאות דולרים, שנישאר לאחר מותה, חולק על פי צוואתה – שליש לאחותי לאה, שליש לי ושליש לראובן. ראובן השתמש בסכום להוצאת ספרו "קול ודיוקן" (1988) ובו הפרק הנרחב: "בת הארץ – הקול הדובר בשירת אסתר ראב". אחותי ואני יסדנו בחלק מהסכום קרן קטנה להוצאת כתביה של אסתר ראב, שמרבית סכומיה כבר אזלו מזמן לנוכח ההיקף הרב של העבודה.

*

בתחילת 1979 מציע ישראל הר להוציא לאור בסדרת "תרמיל" בעריכתו את קובץ הפרוזה של אסתר. אני מתחיל בריכוז החומר ומנסה להשיג את הסכמתה, אך היא מסתייגת. ספריית "תרמיל" אינה לפי כבודה, "עם עובד" לא מכרו כראוי את "תפילה אחרונה", אולי "הקיבוץ המאוחד"? – אך בעומק ליבה היא משוכנעת שההוצאה שמחוייבת להוציא את כל כתביה היא "מוסד ביאליק". אסתר גם מלאה חששות מפני דיעותיי וסגנון כתיבתי, פן ישפיעו על עריכת סיפוריה, אבל בינתיים מאשרת לי להמשיך בעבודה:

אני לא שקטה ביחס לספר שאתה עומד להוציא, אני מתכוונת לסיפורים שלי – אין "לערוך" אותם, שים לב ששום מערכת איננה עורכת את דבריי: לא בפרוזה ולא בשירה, כמעט שאין שולחים לי הגהות – יש לי מוסיקליות שלי גם בפרוזה – וזה אפשר להרוס על-ידי "עריכה" – תן אותם שלמים כמו שהינם – (מתוך מכתב, יוני 1979).

ביולי 1979 שבה אסתר לבית-החולים "יפה-נוף" על הכרמל. מצב ההליכה שלה אינו טוב, והיא מאושפזת לזמן-מה לשם טיפול פיזיותיראפי. אולי בעקבות שהות זו היא כותבת את המחזור בן שלושה השירים: "טיוטות מבית-חולים" (נדפס 1980); בשירים אין היא מספרת על עצמה אלא על שלוש נשים, שברי-אדם, המאושפזות או יותר נכון מתפוררות במחלקה: "היא מלאה מים: / חמת של מים / נוטפת רעל – – – " ו"לרגע היא מתעוררת / ושוב מתפוררת / לגיר לבן וטפל."

מ"יפה-נוף" היא שולחת לי מכתב מייסר. תמיד נמצא מישהו בסביבתה, לעיתים בחיפה או בנהלל, שדואג להביא לה עיתונים ובהם דברים שפירסמתי ושעשויים להרגיז אותה. תחילה מדובר בוויכוח עם אגודת הסופרים. אך זו רק מעין הקדמה. רוגזה עליי מגיע לשיאו לאחר שאני שולח לה את הרומאן החדש שלי, "השקט הנפשי", שמופיע בקיץ 1979 לקראת שבוע הספר. במבט לאחור ניתן לומר שבגלל משבר האמון שלה כלפיי, שמחריף בעקבות הופעת הספר, היא נרתעת מלאפשר לי לטפל, עוד בחייה, בהוצאת קובץ הפרוזה שלה, והספר יוצא לאור רק לאחר מותה.

אסתר אליי, מחיפה:

הביאו לי גליון הארץ בו הודפסה תשובת אגודת הסופרים למכתבך הגלוי, נחרדתי – איזה מילים – תמיד אותה דרך חריגה לא אסטטית, מחבלת בך, בי ובכבוד המשפחה – האם תישאר לעולם כזה? מניין לך זה? לא ממשפחת ראב! אני מאוד מצטערת על הגיחות האלה באופייך, לא יודעת למקם אותם באופייך השקט התרבותי – אפשר למתוח ביקורת בשפה נאה שיהא חריף וגם יפה – לא לבחוש בסלנג שוקי כזה! איך שיהיו הדברים ועד כמה שלא יהיה דברים נוגעים לפרנסתך, אין לך רשות להתחצף כך בפני סופרים ותיקים בוני הספרות העברית שבאילנה נתלים כל התינוקות של הספרות – – – מה לעשות? בנוגע להוצאת הספר [קובץ סיפוריה] עוד לא החלטתי להוציאו – תחכה – יבוא יום, לעת-עתה אני עדיין בחיים – (מתוך מכתב, 5.7.1979).

אסתר אליי, מטבעון:

קיבלתי את ספרך ועדיין לא פתחתי אותו, בינתיים קרתה לי תקלה – נתברר שיש לי אולקוס (שם יפה!) ואני בידי רופאים וזה כמובן לא טוב –

בנוגע לענייני הפרטים, אליבא דאמת – איני חושבת שאתה צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביאוגראפיה פיקנטית – כפי שאתה נוטה מטבעך, אהוד! אני לא החומר לזה וכאן אנו שונים מאוד – ואני רוצה שתכבד את בקשתי – אתה יקר לי מאוד – אבל אני גם יקרה לאחרים בייחוד לעם הוותיק אשר סבלתי יחד איתו ואני אוהבתו כמות שהוא –

אתה כמו כל הצעירים קשריכם לארץ רופפים אפילו העברית שלך אינה דשנה היא זרועה הרבה פלפל וגם עצבנות ורצון להדהים כמו כל הצעירים – לי אין כל התכונות האלה ואיני רוצה להיכנס למסגרת כזאת בשום אופן – אמנם חתמתי לך – שאתה יכול לעשות בכתביי את אשר תרצה אבל אני חושבת שהבלעדיות הזאת אינה נכונה – אני רוצה שהעזבון שלי יהא מבוקר על ידי אגודת הסופרים "הבטלנים" שלי והיקרים לי – והעתק מרצוני זה אשלח לאגודת הסופרים –

הייתי רוצה שתהיה סופר גדול, אבל אין לך העמקות, חביבי! עם כל חיבתי אליך, ועם כל הקפיצות הבלתי אסטטיות ולא מתוך איזה בסיס בטוח – אלא קריאות קלוטות מן האוויר – אני אוהבת אותך בתור בנו של בנימין – היהודי השלם על כל חולשותיו – אתה לא מכיר אותו וגם לא כל-כך אוהב אותו – (מתוך מכתב, אוגוסט 1979).

קניתי את "הארץ" והנה מאמר שלך ביקורת על "חיילי בדיל" – כמה אתה מבין ויודע לנתח עבודת אחרים – ורק בנוגע לעבודתך אתה פרד בלתי אציל, עיקש, ושטוח. פלבאי גמור – וממשפחה כ"כ טובה... (מתוך מכתב, 24.8.1979).

לאחר מותה חוזר ישראל הר ומחדש את הצעתו. הוא היחיד שמעוניין בפרוזה שלה. מ"מוסד ביאליק" עונים לי שאין להם שום עניין בכתבי אסתר ראב, והם אינם ההוצאה היחידה שמסרבת לעסוק בפרוזה של אסתר וגם ב"כל השירים" שלה. הקובץ "גן שחרב" מופיע בסדרת "תרמיל" ביוני 1983, כשנתיים לאחר מותה. חרף בקשותיה עליי להשקיע עבודת עריכה רבה בספר, אחרת אי אפשר להביאו לדפוס, ואולם אני מנסה לשמר ככל האפשר את סגנונה. ההשוואה עם הטיוטות, לימים גם של שיריה – מראה שעורכים רבים "גיהצו" אותה, לא הבינו את הפיסוק המיוחד והכמו-פראי שלה, שמו אותה בסד הפיסוק התיקני-כביכול, ואני משתדל להחזיר את הנוסח המקורי – עד גבול מסויים, כי אינני רוצה לפגום בנוסח שהודפס בחייה.

אני ממשיך לנסוע לבקר אותה. ולמרות שכל נסיעה מתל-אביב לטבעון אורכת יום שלם, אסתר יוצרת תמיד הרגשת אשמה, שמבקרים אותה לעיתים רחוקות מדי. ה"רפרטואר" שלה בפגישותינו בארבע עיניים כולל שוב ושוב תשבחות לראובן. עיניה הירוקות נוצצות בשובבות נעורים כאילו כדי להרגיז אותי, וגם להתגאות בקשר עימו: "הוא קרוב אליי בנפשו יותר ממך! הוא יותר אציל, יותר 'ראבי' ממך, אני מרגישה שהוא מהגזע שלנו, לא כמוך!" – ועם זאת ניכר בדבריה שהיא יודעת היטב שראובן ואני, שבזכותה התיידדנו, נטפל בעתיד בכתביה, והתוכחות מכסות על יחסה העמוק לשנינו.

המשך יבוא

* * *

טנגו באחד במאי

ספרה החדש של אירית ר' קופר

בהוצאת כרמל, ירושלים 2011

מרק רומנו היה תלמיד מבריק ושחקן טניס מחונן, ניכר בלבושו המסודר ובנימוסים ללא רבב. יום אחד עמד על המדרכה ברחוב אלנבי בתל-אביב, ועל פניו חלפה תהלוכת הפועלים של אחד במאי. השורה הראשונה זיהה את הצעירה שנשאה בגאון את הדגל האדום, וקודם שהספיק לחשוב על כך קרא בקול בשמה: "אירית!"

כך החל הרומן המוזר בין הצעיר התרבותי, המשכיל, יליד אלכסנדריה, ובין הנערה שהפסיקה את לימודיה בכתה ג' – כשכבשו הנאצים את פולין – שרדה בכפרים ובמנזר בשעה שבני משפחתה נרצחו עד אחד, נקלטה בקיבוץ ונטשה אותו...

אירית ר. קופר הרבתה לכתוב בספריה על פולין של אז ("למחרת היום") ועל פולין של היום והמסעות אליה ("נשיט סירות נייר"). בספרה החדש היא מציבה עמוד זיכרון לאיש שחלק עימה עשרות משנות חייה, מרק רומנו.

[דבר המפרסם. ר' צרופה של עטיפת הספר]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים החסוייה תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים כבר שלחו לנו. אפשר גם לפנות אלינו באי-מייל ולשאול.

* סליחה על הבורות אבל מי זו קרן פלס שעל הריונה התבשרנו בעיתונים כאילו מדובר במי שעתידה להיות אימו ממוצא יהודי של יורש העצר הבריטי?

* החלטת מועצת עיריית תל אביב בדבר הפעלת תחבורה ציבורית בשבת באה בעיתה. זוהי שערורייה מתמשכת שרק אנשים בעלי רכב פרטי יכולים לנוע כרצונם בשבתות ובחגים ואילו כל השאר תלויים בקווי מוניות שמשרתים רק בין הערים הגדולות, או במוניות מיוחדות שהנסיעה בהן עולה מאות שקלים. אין גם כל ערך, למשל, להשקעה העצומה בקו הרכבת תל-אביב-אילת, אם בימי שישי אחה"צ, בשבתות ובחגים – לא יהיה אפשר לנסוע בו לאילת! יש לקוות כי הנושא התחבורתי הישן-החדש הזה יצבור תאוצה ויהפוך לאחד הנושאים הלוהטים לקראת הבחירות הקרובות, וכך יהיה אפשר להקים גם קואליציה ללא הדתיים והחרדים! זה גם נושא מצויין ללכד סביבו את מרבית הציבור החילוני הדפוק. כמובן שקדושת יום כיפור תישמר. אבל רק יום אחד בשנה!

* נפתחה סוכנות פרטית לקבלת השמצות מכל סוג שהוא על יאיר לפיד ובלבד שתוכלנה להזיק לו, למזער ואולי גם למנוע את סיכוייו להיבחר בראש רשימה נכבדה לכנסת. סודיות מובטחת.

* ביום שני האחרון הוקרן בערוץ השני פרק נוסף בסדרה "עבודה ערבית" מאת סייד קשוע ושמו "ההרצאה" ובעצם – תולעים. זו העונה השלישית של הסדרה, המתבררת כאחת הטובות וגם המצחיקות ביותר שהופקו אי פעם בישראל. הדמיון הפורה של קשוע הוא ממש אדיר. החוש לסיטואציות קומיות. היכולת לכתוב סאטירה שהיא גם קומדיה אשר משתמשת במרקם היחסים הטעון בין יהודים לערבים בישראל ויוצאת בשלום מהמצבים הכי מורכבים ומסובכים. ממש פלא. ממש אומץ. והשחקנים, ובראשם אמג'ד הוא נורמן עיסא, בן-דמותו של קשוע – ממש מצויינים.

אנחנו מכירים אנשים בעלי דיעות קדומות שמסרבים לראות את הסדרה. היא גם לא הפכה, כנראה, לשיחת היום של הגברות התל-אביביות האינטלקטואליות שמעריצות רבי-מכר משעממים. נו בטח, הרי שומעים בה את המילה תחת בעברית וגם בערבית, והנושא של הפרק האחרון הוא תולעים במעיים! – וזה רק מחזק את האמון שלנו בסדרה וביוצריה. בהפוך על הפוך זהו אחד ההישגים הגדולים של הישראליות, שמעבר לכל התהומות של השינאה ושל הדיעות הקדומות בקרב יהודים וערבים אלה על אלה, יש בה גם צד אופטימי של תרבות ישראלית מקומית, אחת, שחיה ובועטת ומולידה יצירות מעולות, נועזות, פרועות-לעיתים ואקטואליות. מגיעים לסדרה הזו כל השבחים והפרסים.

אגב, אף מילה על הפרק בביקורת הטלוויזיה של "הארץ".

* * *

אבי וורצל

"דרמה של פנים"

מאת דורון פולק

אבי וורצל הנו אמן מולטימדיה פורה המשלב מדיומים שונים של יצירה הכוללים בתוכם: עיצוב, רישום, ציור, תלת ממד ותפאורה. עבודותיו רבות דמיון ותעוזה ויצירותיו בונות עולם מיקרוקוסמוס קטן דמוי המציאות הריאלית בה אנו חיים. בהיכל התרבות בפתח תקווה מוצגת דרך קבע תערוכת מקטים של תפאורות תיאטרון שיצר לעשרות מופעים, תצוגה פנטסטית וייחודית של עיצובי במה מפתיעים. מרבית דגמי התפאורות יוצרים סביבה חדשה, ריקה מאנשים, התערוכה הנוכחית משלימה את חווית הצופה, הנחשף לראשונה לדמויותיו המעוצבות של אבי וורצל.

הפורטרטים המצויירים בצבעי פסטל יבש, המוצגים בתערוכה החדשה חושפים את פניהם של אנשים רבים הלקוחים ממראות חיי היומיום בישראל, דמויות המוכרות לכל אחד מאיתנו מהמשפחה ומהסביבה הקרובה אלינו. הדיוקנאות הרגילים והשגרתיים הללו מקבלים בטיפול האמנותי של אבי וורצל מראה עם חדירה פסיכולוגית עמוקה לנפש האדם, חזות דרמטית ייחודית. אבי וורצל עושה פלאים בשימוש במוטיב האור בציורים. האור זורע על הפנים אווירה מקודשת כמעט, מראה קלאסי בעל איכויות מיוחדות. אנשיו של אבי וורצל יוצרים סימפטיה ואמפטיה בעיני הצופה המזדהה עמם באופן ישיר ורגשי.

אבי וורצל למד באקדמיה בצלאל בירושלים, ולימודי תואר שני באוניברסיטה תל-אביב בחוג לתיאטרון, הוא השתלם בלימודי ציור אצל האמן ליאוניד בלקלב. הוא לימד תפאורה באוניברסיטה תל-אביב. זכה בפרס עיצוב במה לילדים ונוער. הציג תערוכות בהיכל התרבות בפתח תקווה, במשכן לאמנויות הבמה בית האופרה תל-אביב, בחוג לתיאטרון בתל-אביב, בגלריה יאיר ובגלריה במגדל שלום בתל-אביב. הוא עיצב תפאורות לתיאטרון המדיטק בחולון, לתיאטרון לילדים ונוער, לפסטיבל עכו, לתיאטרון הספרייה ברמת גן, לבית צבי, לסמינר הקיבוצים ולעיריית פתח תקווה אגף המופעים.

יאיר שולביץ (גלריה יאיר) על התערוכה:

אני ממליץ על תערוכתו של אבי וורצל – "דרמה של פנים", שנפתחה בהיכל התרבות פתח-תקווה במוצ"ש, 18.02.2012 . התערוכה תימשך עד 24.03.2012. אבי וורצל, צייר ומעצב תפאורות, מציג ציורי פסטל של דמויות ודיוקנאות. בכולן בולטת התבוננות מעמיקה וחודרת על-ידי ראיה פסיכולוגיסטית, החושפת את מושאי הציור במצבים של הרהור, כאב ומלנכוליה.

להתראות,

יאיר שולביץ 

יאיר– גלריה לאמנות

רח' אבן גבירול 6, תל אביב

התערוכה תהיה פתוחה ממוצ"ש 18.2.12 עד ה-24.3.12 בהיכל התרבות פתח-תקווה,

רחוב המכבים 5 פתח-תקווה לבירורים: אבי וורצל טל. 039244168 0527282919

[דבר המפרסם]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,340 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.