גיליון מס' 720

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באדר תשע"ב, 27 בפברואר 2012

עם הצרופות: 1. אסתר בצעירותה, כבת 34 לערך עם אהרון בן ה-9 לערך, בנו של אחיה ברוך. 2. בת 77 לערך, בטבעון. 3. העטיפה לספרה של אירית ר' קופר "טנגו באחד במאי".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: "מעולם לא החלטתי להיות סופר", משה גרנות מראיין את הסופר נתן שחם. [ציטוט]. // ישראל זמיר: פלח, סופר ומוסיקאי, על נתן שחם. // אורי הייטנר: 1. יש מחוקקים בירושלים. 2. פרשת אשל – כשל מנהיגותי. 3. תשובה להניה מליכסון [גיליון 719]. 4. סקירת עיתוני סופשבוע 24-25.2.12. // יוסי גמזו: טִילִים וּתְהִלִים. // צבי לפר: "שיחרר בטקט נפיחה עזה!" // מרדכי קידר: למדינות הלאום אין שום סיכוי. [ציטוט]. // משׁה שַׁפריר-שׁטילמָן, שְׁנַת אֵם רְחוֹקָה. // רון וייס: על זיכוייה המלא של העיתונאית אילנה דיין. // כרים סולטן: פטריוטיזם ישראלי. // אהוד בן עזר: אפשר לוותר על "קברט". // רות ירדני כץ: מודה ועוזב. // מוטי הרכבי: תשובה לאריק כץ: לא כל מי שמבטא דעות אחרות הוא "הזוי", "שונא ישראל" או על סף "אי שפיות נפשית". // אוריה באר: פרשת הלורד מוין. // אלישע פורת כותב ליוסקה אחיטוב בנושא בגין: דברים שכתבתי לאריה נאור. // יוסי אחימאיר: מנחם בגין – 20 שנה למותו. // אודי מנור: צדקנותם אומנותם. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה. 4. "צריך לעשות סידורים אחרונים!" רקוויאם לעצמה, שובו של איזאק, בעלה הערטילאי. [חלק שני]. // ממקורות הש"י.

* * *

ברכותינו החמות ביותר לסופר נתן שחם בקיבוץ בית אלפא על זכייתו השנה בפרס ישראל לספרות!

אנחנו לא הפסקנו להתריע על כך במשך שנים רבות, ונראה כי יש שכר לפועלנו – נתן שחם בן ה-87 יספיק לקבל את הפרס – לא דילגו עליו!

אנחנו חוזרים וממליצים על שתיים מיצירותיו המופלאות ביותר: הנובלה "א/ק קאיירו סיטי" בספר "קירות עץ דקים" והרומן "רביעיית רוזנדורף"!

* * *

"מעולם לא החלטתי להיות סופר"

משה גרנות מראיין את הסופר נתן שחם

רמת השרון 30 ביולי 2003

בסתיו 1970 שירתי במילואים בבירנית, ותפקיד היחידה שלי היה לערוך סיורי נוכחות בתוך "הפתחלאנד" שבדרום לבנון. על אחת הגבעות הכינו לנו המחבלים מלכודת מרושעת ומתוחכמת: הניחו שלוש פצצות בזוקה בזווילים, מוכנות לירי, ליד דרך המעבר, ואלו הופעלו ברגע שהזחל"ם עבר עם גלגליו על אטב ברזל שסגר מעגל חשמלי. שתי פצצות חדרו לתוך הזחל"ם וריסקו אותו כמעט לחלוטין. מהנהג נשארו שלמים רק הקסדה והנעליים. מיד תפסנו עמדות ירי, ואז עלה אחד הלוחמים על מוקש נעל, ונפל. בתחילה חשבנו שצולפים בנו, אך לאחר שהחובש בדק את הפציעה (כף רגלו נקטעה כמעט לחלוטין), היה ברור שהלוחם עלה על מוקש נעל. מרגע זה נכנסנו כולנו לחרדה איומה – חששנו לזוז ממקומנו. אפילו את צרכיו עשה כל אחד תחתיו. זו היתה חרדה שכמוה לא ידענו בשום מלחמה או פעולה צבאית בהן השתתפנו קודם. כיוון שהיה המון זמן לחשוב ולהרהר (חיכינו לגשש שיגיע מהבסיס ויגלה את המוקשים, ולחבלן שיפוצץ אותם), נזכרתי בסיפור של נתן שחם אותו קראתי בנעוריי על יחידת חיילים במלחמת השחרור שנקלעה לסיטואציה דומה. כשחזרתי משירות המילואים הנורא ההוא, חיפשתי את הסיפור, ומצאתי אותו בקובץ "האלים עצלים" (נתן שחם כתב גם מחזה באותו הנושא בשם – "הם יגיעו מחר"). נדהמתי עד כמה קלע הסופר "בול" לרגשות שהרגשנו חבריי ואני באותו אירוע קשה. חזרתי לקרוא את קובצי סיפוריו – "תמיד אנחנו", "שיכון ותיקים", "ריח הדרים", וכמובן את ספרי המסעות שלו – "מסע בארץ כוש", "מסע בארץ ישראל", "מסע בארץ נודעת". מאוחר יותר קראתי את הרומנים המדוברים שלו – "סדרה" ושני "הרוזנדורפים". כאשר החלטתי לראיין אותו, נדהמתי משפע הכותרים ששמו מתנוסס מעליהם.

כשנפגשנו, ביקש ממני לכבות את הרשמקול והחל לראיין אותי… לאחר שמסרתי קצת פרטים על עצמי, והנחתי את דעתו – התחלנו בשיחה שלשמה נועדנו.

מ' ג': מלבד שפע הכותרים ששמך מתנוסס עליהם, אני נפעם לנוכח התחומים הרבים, התקופות השונות והמקומות הגיאוגרפיים המגוונים, בהם עוסקות יצירותיך: קודם כול, הפלמ"ח ומלחמת השחרור, אך גם ימי העלייה השלישית וגדוד העבודה ("אבן על פי הבאר", "עצם אל עצמו"), תקופת המנדט (רוב ספרי הילדים והנוער) ימי בית שני (המחזה "יוחנן בר-חמא", "האלים עצלים"), מוסיקה ("ארבעה בתיבה אחת", "רביעיית רוזנדורף", "צילו של רוזנדורף", "סטאלין"), קולנוע, טלוויזיה, צילום, רפואה ("סדרה"); "חוצות אשקלון" ו"דבר אל הרוח", מתרחשים בניו-יורק, "המלט בעל-פה" בלונדון, "חכמת המסכן" קשורה בפולין, "סדרה" מפליג עד ויאטנאם ו… קריית ארבע, שני "הרוזנדורפים" מפליגים לגרמניה, "דגל הדיו" מפליג למחנה העקורים בגרמניה, "עצם אל עצמו" מפליג לקרים. אני רק רמזתי לעולם ומלואו התמטי והתבניתי של יצירתך. איך אתה עושה את זה? הרי צריך לשם כך עשר תחקירניות כמו נעמה (מתוך "סדרה") כדי להשתלט על הידע הרב הנחוץ?

נ' ש': אין לי תשובה סדורה. אינני יודע אם אני משתלט על התחומים שמנית, אבל זה תמיד קשור באיזו נגיעה בחיי. אני הרי לא הייתי במושבה הרוסית, ולא במחנות הריכוז הסובייטיים, אז מי כתב זאת באמת? לא התנסיתי במה שכתבתי, אבל אני יודע מה זאת שנאה, ויכול לתאר לעצמי מה סדיסט יכול לעולל כשניתנת לו הזדמנות לממש את רצונותיו. "עצם אל עצמו" נכתב כביכול רוסית, ו"תורגם" לעברית. אני מכיר את הצלילים מהבית, אך לא ממש את השפה. גם גרמנית אינני יודע.

"רביעיית רוזנדורף" נכתב כאילו בגרמנית ותורגם לעברית. השפה הרי רודדה מאוד על ידי תוקפנות הסלנג. זה נחשב כמעט לחוצפה לכתוב בשפה עשירה. מי שכתב כך, נחשב למליץ מליצות. בדו-שיח אתה נאלץ לכתוב באופן הדיבור של זמן הגיבור. סלאנג היה הרי בכל הזמנים. כשכתבתי את "הם יגיעו מחר", הושבתי חבורה של לוחמים על גבעה, והם דיברו, אבל ממש לא בסלנג. לסלנג יש חיים קצרים, ואחרי מיספר שנים הוא דועך, ומגיע סלנג חדש. בכל מחזור בצבא יש אוצר מילים אחר. הפתרון הוא להשתמש במלוא העושר של השפה, וזה ניתן להיעשות אם מציגים מצג של תרגום, כאילו הדברים תורגמו לעברית משפה אחרת. למתרגם מותר לכתוב בשפה עשירת רבדים, לא חייבים לרדד את הכתוב לדרגה של דו-שיח. זאת הסיבה ש"נדדתי" לרוסיה, גרמניה ואנגליה – כדי לשמור על שפה עשירת רבדים, תחביר לוגי, ולא מתפנק.

ובאשר לתחקיר – כשאני כותב ספר, אני משתדל לקרוא ספרים העוסקים בנושא שעל הפרק. במוסיקה, למשל, לא היתה לי בעייה, שכן בזה אני עוסק. כשכתבתי את "עצם אל עצמו", קראתי הרבה ספרים על ברית המועצות, וגם הרבה זיכרונות של אנשים, כדי לחוש את האווירה של אותם ימים. צריך להיכנס לאווירה המתאימה, כמו נגן המתרכז באווירה המתאימה לפני הנפה ראשונה של הקשת – כבר אז הוא יודע איך היצירה תנוגן. יש עוד דבר שלא ממש שמים לב אליו – הריתמוס. הכוונה לריתמוס של הסיפור ושל השתלשלות העניינים. צריך לחוש אם מדובר ב"רץ למרחקים ארוכים" ,או ב"רץ מהיר למרחקים קצרים". גם לספורט יש נגיעה בחיי, כי בזה עסקתי שנים רבות. אני חדלתי לצלוח את הכינרת רק ביום שהנכדה שלי אמרה שזה משעמם אותה. עד אז נהגתי לצלוח את הכינרת – קודם עם ילדיי, ואחר כך עם נכדיי. כשמצאתי את עצמי לבד – חדלתי.

מ' ג': קראתי את הנובלה הנפלאה שלך "בלדה לשני פסנתרים" (בתוך הקובץ "חוצות אשקלון"), המסתיימת באקורד טראגי – דווקא משום שהפסנתרן הצעיר ליאוניד הוכיח נדיבות ואצילות, והתעקש להופיע עם הפסנתרן הזקן סורבלו – דווקא במעשה זה הוא כאילו פעל בדרך אסקימואית כלפי זקנים – הוביל אותו, כביכול, אל הר הקרח – שם ימות נשכח. קראתי גם את שתי הביוגרפיות שלך "ספר חתום" ו"דור המדבר", שם אתה כותב ביראת כבוד גדולה על אליעזר שטיינמן, הפרוזאיקון, המסאי, העורך, המתרגם, התלמודי, מעמודי התווך של עולם כתבי העת הספרותיים במזרח אירופה ובארץ (בעיקר זכור כעורך "כתובים", ש"נולד" שנה אחרי נתן שחם בנו), המלא דעת כרימון (בגיל 16 היה למוסמך לרבנות!), אבל גם האב הקפדן בענייני לשון, "לשון האב" היתה אנטיתיזה ל"לשון האם" הרכה. האם זה לא מייאש שאדם חכם וידען כל כך, שהשאיר אחריו כמאה כרכים – הוא למעשה סופר נשכח?

נ' ש': זה בהחלט מייאש, אבל אין לדעת מה ייזכר בעוד חמישים שנים. ב"בלדה לשני פסנתרים" הייתה עוינות, זה בוודאי לא היה ביני ובין אבי. אצל אבא שלי לא היתה עוינות כלפי ההצלחה של הצעירים. הוא התייחס באהדה לבחורים, למרות שלא היה מסוגל לאהוב את דרך הכתיבה שלהם. כשעדיין גרתי אצל ההורים הגיע אליי לביקור דן בן-אמוץ, והוא דיבר ודיבר. לאחר שהלך, שאל אבא: מי היה היתום הזה? היתה לו אמפתיה ליתמות. מצליל קולו של דן, שהוא לא ראה אותו כלל, הוא חש שדן יתום…

מ' ג': הוא היה בעצמו יתום מגיל צעיר…

נ' ש': אבא היה קפדן, אבל רק בענייני לשון. הוא הקפיד על לשון נקייה. באחד הכרכים מעיזבונו מצאתי "על מנת" במובן של "כדי", ואני משוכנע שהיה מקפיד לתקן בהגהה, לכן הרשיתי לעצמי לתקן בשמו. לאימא, שהיתה גננת, הייתה לשון מיוחדת, רכה. עד היום אני פוגש נשים בנות שבעים שלמדו אצלה בגן, וזוכרות אותה לטובה בגלל הלשון הנעימה והרכה…

מ' ג': אתה כותב על זה ב"ספר חתום" וב"דור המדבר", אבל אתה אינך עונה ישירות…

נ' ש': אני לא לקחתי את אבא שלי לקרחון, כמו ב"בלדה לשני פסנתרים". אני לא השארתי אותו על הקרח. להיפך, אני נושא אותו עימי לאורך כל הדרך. הפסנתרן הצעיר, לולא המכה שקיבל – לא היה מתגלה עד כמה הנגינה שלו עולה על זו של הזקן. כשכתבתי את הנובלה הזאת חשבתי על הסופרים היהודים באמריקה שעשו הכול כדי להיות "נחוצים" לתנועה ציונית, וכעסו על אלה שעשו קריירה משנאת ישראל ומשנאת היהודים. סופר יידישאי אמר לי פעם: "בשביס-זינגר לא כותב על יהודים, הוא מלשין על יהודים." בשביס-זינגר היה נפגש עימי בניו-יורק לארוחות בוקר. שוחחנו פעם אחרי שקיבל פרס נובל. הוא שאל אותי: "אתה יודע למה קיבלתי פרס נובל? כל הספרים שמגיעים לוועדת הפרס כותבים על דברים שהשוודים אינם מבינים מה רוצים מהם. השוודים הם אנטישמים, והנה, בא יהודי ואומר שהיהודים הם גנבים ונואפים. הם אמרו לעצמם – זה סיפור בשבילנו…"

מ' ג': באיזו מסגרת נפגשת עמו?

נ' ש': הייתי קונסול בניו-יורק. הבן שלו, ישראל זמיר, הוא בן הקיבוץ שלי. בשביס זינגר היה פתוח כלפי כל העולם, אבל סגור בתוך עצמו. כנספח לענייני תרבות, אירגנתי לכבודו מסיבה. היו לי רק שישים מקומות, ונאלצתי לעשות סלקציה. הוא ביקש ממני להזמין את מי שאני רוצה, רק לא רבנים. פניתי לסופר יידיש, ואמרתי לו: "אני יודע שלא תבוא, לכן לא אשלח לך הזמנה." והוא עונה לי: "מה הועלת בזה?! שלח לי הזמנה, ואני לא אבוא!" – "יידיש סיפור קנאה" על משקל – "שונאים סיפור אהבה".

מ' ג': בוודאי לא נעלם ממך שאוהביך מכנים אותך בשם "נתן החכם" – אני מניח משום מיספר סיבות: הגיבורים שלך והדיאלוגים שלהם הם מאוד חכמים (רק כדי להדגים, אזכיר כאן כמה: קורט רוזנדורף, אגון לוונטל, אווה שטאובנפלד, אנה רוזנדורף, ארנון רוזן, ד"ר נטליה זילבר, אדם באומן, נעמה שטרנפלד ועוד רבים). אפילו תמרה "המטורפת" מ"סדרה" אומרת דברים עמוקים מאוד. הסיפורים שלך הם מאוד מחושבים – אני מתפעל במיוחד משמותיהם הקולעים: "אמת של חסד", "יד הגורל", "האלים עצלים", "חוצות אשקלון", "בלדה לשני פסנתרים"; בפרוזה שלך מפוזרות אמרות שנונות (שלך ושל אחרים, כמו היינה, שקספיר, פיקסו), כאילו לקוחות מספרו של מאיר ינאי על אליעזר שטיינמן, כאילו יצאו מספר פתגמים: "ספרות היא איגרת אל ידיד נפש שאינך יודע את כתובתו" ("עצם אל עצמו"), "להיות יהודי זו תאונת טבע" (אווה ב"רביעיית רוזנדורף"), "המוסיקאים הם מחוץ להיסטוריה," "מי שרוצה להיות מאושר בכל רגע מחייו, נדון להיות מאוכזב בכל שעה מחייו" (לוונטל שם), "גוף בלי פנים הוא קטלוג," "התמונה אינה יכולה שלא לזלזל באנשים הלהוטים להצטלם" (אדם ב"סדרה"), "האמנות היא שקר המכריח את האמת להיגלות," "אלף מילים לא יכולות לשקר כמו תמונה אחת" (פיטר ב"סדרה"). האם אתה מועיד את יצירתך לעילית בלבד?

נ' ש': מדוע לא קראו לנתן אלתרמן על פי המחזה של לסינג?

מ' ג': אולי משום שהוא נחשב לנתן הרשע…

נ' ש': ומה ביחס לנתן זך? הוא בוודאי לא "תם" ולא "שאינו יודע לשאול". זאת לא הכוונה שלי, והמפתיע הוא כיצד מגיב ציבור הקוראים, הגם שכל קורא הוא אחד. כסופר וכמו"ל אני לא יודע מה יימכר. יש אמנם נוסחאות, כמו מי אשם, ומה עשה, ואם זה קצת יותר מתוחכם, הרי שהאשם יתגלה באקראי. חשבתי שזה לא יהיה הוגן לפרסם את "רביעיית רוזנדורף" ב"ספרייה לעם", חשבתי שזה ספר קאמרי, שבוודאי רק מעטים יקנו ויקראו. התברר שטעיתי. אני יכול לנחש מה אומרים אלה שאוהבים אותי. אני לא יודע מה אומרים אלה שלא אוהבים אותי. אולי יגידו שאני כותב אפוריזמים, וזו לא הכוונה שלי. באחד המקומות אני כותב שהסופרים הם האנשים היחידים שיכולים ליהנות הנאה גמורה משיחה עם טיפש, כי זאת הדרך שלהם לבדוק איך עובדים גלגלי השיניים במוח שלו. חוסר ההיגיון הוא חיזיון מקסים. לפעמים אנשים כמו תמרה (מ"סדרה") אומרים דברים עמוקים ביותר, משום ניסיון החיים שלהם. קראתי ספר, שעוד לא יצא לאור, של סופרת אפגנית (זאת שהפיקה את הסרט "האישה מאחורי הרעלה"). הספר מלא חכמת חיים עמוקה של אנשים שהם בריונים ופראי אדם, רוצחים שהייתי מפחד להיות במשבצת שלהם במרחק של קילומטר. בספר מצאתי את התגובות שלה, ולא המצאה. זאת חוכמה עממית, שלא נמצאת דווקא אצל הוגי הדעות. אני לא צריך להתנצל על כך שהדמויות שלי משתדלות להתבטא בצורה בהירה. אם זה חטא כלפי הספרות העכשווית, ידונו אותי בקרוב, אולי לשכחה.

מ' ג': ביצירה שלך יש אירוניה על עולם הספרות ("ירח עיון", "חוצות אשקלון"), על ההווי הצבאי ("הם יגיעו מחר", "תמיד אנחנו", "סרט איטום"), על העולם הפוליטי ("תמיד אנחנו", "קרא לי סיומקה"), על עולם האמנות החזותית ("סדרה"); אך כמעט שאינך לועג להווי המוסיקה, להוציא אולי את "בלדה לשני פסנתרים". המוסיקאים, אוהבי המוסיקה והמבינים במוסיקה הם אנשים עמוקי מחשבה, שאפילו רשעותם מעודנת. האם אין בעולם המוסיקה מקום לאירוניה, כמו שעשה, למשל, אלתרמן ב"פונדק הרוחות"?

נ' ש': אתה לא צודק. ב"רביעיית רוזנדורף" מוזכר שוואגנר היה מנוול, גזואלדו היה רוצח, באך התלונן על כך שהחורף היה נוח מדי, ולכן לא מתו די אנשים, ולא הזמינו אצלו תפילות אשכבה. יש המון טיפשים בין המוסיקאים, וזה לא פוגם בווירטואוזיות שלהם. הומור יש לבארנבוים, לפרלמן, לצוקרמן, בוודאי לקלייכשטיין. נגנים בעלי הומור הם בשלב אחד מעל היכולת הטכנית שלהם. זה לא נכון שאין אצלי אירוניה על מוסיקאים. ב"הלוך ושוב" יש מנצח תזמורת צעיר חסר לב…

מ' ג': בוודאי לא כמו אצל אלתרמן ב"פונדק הרוחות", שם המאסטרו חננאל הוא ממש נלעג, כשכל המטפורות על הסבל של האמנות נפגשות עם סבל של ממש.

נ' ש': לא אדבר על אלתרמן. עליו אני יכול לדבר הרבה. באשר למוסיקאים שלי – אחדים מהם רוצים לברוח מהמציאות. יש להם אשלייה שהמולדת היחידה שלהם היא המוסיקה. רוב המנגנים אינם מנגנים מוסיקה בת זמנם. היום יש קפיצה אפילו לבארוק, אולי אפילו תבוא אופנה גרגוריאנית. בשיחות עם קוראים אני מופתע מהידע שלהם. אחת הקוראות אמרה לי שאצלי יש תמיד קומה שנייה, מה שנהוג לכנות – "בין השיטין". צריך לעלות לקומה שנייה, ואני הגעתי למסקנה שיש אפילו שלוש קומות – חשוב שיהיה גם מרתף. מהמרתף החשוך מעלים יין כשבאים אורחים.

מ' ג': הזכרתי קודם את המחשבה הרבה שאתה משקיע בכל פרט בסיפורים שלך. הסיפור "אמת של חסד" (מתוך הקובץ "דגן ועופרת") הוא מלאכת מחשבת מכל בחינה – השם הטעון, הרמזים המפוזרים לקראת הפואנטה שבסופו; כך הם גם הסיפורים "יד הגורל" (מתוך "שיכון ותיקים"), "דבר אל הרוח" (מתוך "סתיו ירוק"), "סטאלין" (מתוך "נקניקיות חמות") ועוד רבים. סיפורי הילדים שלך הם מלאי הומור, כמו "גודו" (הצחיק אותי מאוד תיאור הטעם של הכלב בחיזוריו אחרי הכלבות…), "מי שלח את הציפור", "זבגלל" ועוד…

נ' ש': גודו היה כלב של חיים ברלב. לוי אשכול לא רצה למנות אותו לסגן הרמטכ"ל, כדי שזה לא יתפרש כהבטחה לרמטכ"לות. אז הוא שלח אותו ללימודים לפאריז. ברלב השאיר אצלי את הכלב שלו גודו. סיכמנו שכאשר הוא יחזור, נעמיד אותו באמצע בינינו, ואל מי שהוא ירוץ – הכלב יהיה שלו; אבל הוא מת שבוע לפני שברלב חזר מחו"ל.

מ' ג': יש מקומות שאני חושד בך שאתה מתכוון להתעלל במבקרים, ואתה משאיר "זנבות" של חידה, כמו למשל, המשחק בשמה של תמרה ב"סדרה" (מדוע ד"ר זילבר קראה לה "מאיה" בתחילת הסיפור?), כמו המבנה הרשומוני ב"רביעיית רוזנדורף" והמסר הפמיניסטי העכשווי של אנה שם. אבל יש גם סיפורים שעל פניהם מורגש רישול מכוון שאינני יודע כיצד לתרץ אותו, כמו ב"כלב צלע בשדה" (מתוך "ריח הדרים"), "תמיד אנחנו" ו"כתונת פסים" (מתוך הקובץ "תמיד אנחנו"). אני מניח שאני החמצתי משהו – אולי אתה מסכים להאיר את עיניי?

נ' ש': פה ושם זרקתי אתגרים לביקורת. האתגר הראשון היה ב"אבן על פי הבאר". יש שם שלוש דמויות שונות זו מזו: אחד משכיל ורחב אופקים, השני פוליטיקאי נחוש בדעתו, והשלישי חולם חלומות מ"השומר הצעיר". הפוליטיקאי הנחוש בדעתו הולך במשך יומיים בשדות, ואיננו רואה נוף כל הדרך, כי ראשו במקום אחר. האיש המשכיל נוסע ברכבת במהירות, ובכל זאת הוא רואה נוף, טבע, אנשים, הווי.

מה אמרה הביקורת: בחלק אחד יש עושר בתיאורים, ובחלק אחר אין. לא כתבו שזו תפיסה. המבקרים חשבו שהם שינו את יחסי לראייה שלי את המכלול. הרי האשימו את הדור שלנו שכתבנו בשם "אנחנו", וכאילו "האני" לא היה קיים, והרי "האני" התנסה בניסיונות קשים כדי לשמור על ה"אני" שלו. לכן בחרתי בשם "תמיד אנחנו" מתוך המנון הפלמ"ח. אני לא מתבייש שתמיד יש "אנחנו". כתבתי ספר בשם "גוף ראשון רבים" – שוב "אנחנו". זה כתוב בשלושה גופים. דמות אחת, מזכיר קיבוץ בעל ניסיון קרבי וניסיון לנקום בגרמנים – בגוף שלישי. הפרק השלישי – על אבא שלו, כתוב בגוף ראשון. הוא עושה את חשבון חייו – החשבון שלו עם הכלל ברור, מוגדר, אולי נגמר. את הפרק השני לא הבינה הביקורת. אף מבקר לא שם לב למשמעות הכתיבה בגוף שני. הדמות היא הדוד של המזכיר, והאח של הזקן. האיש מגמגם. מגמגם הוא בדרך כלל דמות נלעגת, אבל כאן הוא המרדן, הבועט במוסכמות. למה גוף שני? קשה לקרוא דברים בגוף שני. הקורא עצמו הופך להיות מגמגם, כי את המצוקה שלו הוא מעביר לקורא על ידי פנייה בגוף שני. אף מבקר לא קלט את העובדה שלגופים כאן (גוף ראשון, גוף שני, גוף שלישי) יש משמעות. אין ספרות "האנחנו" בכלל, ואין ספרות "האני" שאיננה חלק מ"אנחנו". זאת הייתה "ההתכתבות" היחידה שלי עם הביקורת באמצעות הספרים שלי.

מ' ג': בסיפורים שלך יש מסר פסימי מאוד באשר ליחסינו עם שכנינו: לא משנה אם נתנהג בברוטליות כמו הלוחמים כלפי השבויים ב"שבעה מהם", כמו גלבלום "המשפיל" בדווית ב"תמיד אנחנו" או כמו בסיפור הסירוס ב"עד המלך"; אם נתנהג בנדיבות כמו ד"ר זילבר המרפאה נשים ערביות; אם סתם ניקלע במקרה לידם, כמו תמרה ואדם – התוצאה תהיה אחת: גלבלום נשחט, ד"ר זילבר חטפה אבן במצח ותמרה ואדם נרצחו משום שנקלעו לשדה הראיה של שורפי יערות. לד"ר זילבר יש אפילו צלקת על מצחה, מעין אות קין. האם באמת נראה לך המצב ללא מוצא?

נ' ש': זאת שאלה פוליטית. אני חושב שאני יודע מהו המוצא. אבא אבן אמר שהערבים לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות. יש לי הרגשה שהם החליטו להפסיק להחמיץ הזדמנויות. אני מאמין ב"עייפות החומר" יותר מאשר ברצון הטוב. אמנם כל דור מצחצח שיניים בדרכו, אך יש עייפות מצטברת. הצדדים יגיעו למסקנה שאין פתרון אחר חוץ מוועדת פיל עם תיקונים, כלומר – חלוקה. יש תמיד קצוות מטורפים משני הצדדים, ואלה מזינים זה את זה. פעם נפגשתי עם נאתשֶה, ראש עיריית חברון, והיו לו טענות על היהודים. אמרתי לו: "תראה איך הקיצוניים שלכם ושלנו משרתים זה את זה. אם גם המתונים ילמדו לעזור זה לזה – יהיה פה שלום."

לדעתי, זה מתחיל לחלחל. זו טרגדיה של רצון טוב משני הצדדים. אם עיינת היטב ב"עד המלך", בוודאי שמת לב שיש מערכת יחסים יוצאת מן הכלל בין המפעיל ובין "השטינקר" שלו. שני הצדדים מבינים שהם צריכים לכבד האחד את השני. אפילו מערכת יחסים כזאת (הפסולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת) מוכרחה להיות בנוייה על כבוד הדדי. אנשי מודיעין שקראו את הספר שאלו אם עבדתי בתחום הזה. ובכן, לא. פעם ניסיתי לעזור לערבי ישראלי צעיר שישב בכלא שאטה, וחשש לצאת לחופשי שמא שני הצדדים ילחצו עליו שישרת אותם. הוסכם ביני ובין הרשויות שלא ישתמשו בו לאחר השחרור…

מ' ג': אני נזכר שכתבת על זה באיזה מקום…

נ' ש': נכון, ב"ספר חתום" (לאחר הראיון בדקתי, ומסתבר שנתן שחם טעה – העניין כתוב בספר "דור המדבר" – ע' 139 ואילך, שהוא המשך של "ספר חתום"). אני יכול להוסיף פרט משעשע: שימשתי ברשות השידור, וכשהוקמה הטלוויזיה, הייתי הרפרנט שלה בצוות ההקמה. משפחה ערבית מכובדת, שלה קשרים במימשל, רצתה שאחד מבניה יעבוד בטלוויזיה. הם ניסו להפעיל לחצים, וזה לא עזר, והתקבל סעיד קאסם, למרות שאחיו, סמיח קאסם, היה מראשי אל-ארד. ראש השב"כ דאז הזמין את עצמו אליי, ואמר: "דווקא מי שתומך במדינה לא זכה בתפקיד, ואילו מי שיש לו אח שמתנגד בחריפות למדינה – אותו קיבלתם! איך נקרב אלינו תומכים בדרך הזאת?" אמרתי לו שכדאי לנו לחיות לפי המושגים שלנו, ולא לפי שלהם, והמושגים שלנו משמעם, בלי התנשאות. אנחנו מקבלים לשירות הציבורי לפי כישורים, ובלי משוא פנים. אם הערבים ירגישו שכך הם פני הדברים, לא נצטרך לעסוק בהטפת מוסר.

מ' ג': ואתה לא חש שזו הייתה תמימות מצדך? הרי שום דבר לא השתנה בתחום החמולות, בתחום "כבוד המשפחה" ושאר מאפיינים אטאוויסטיים?

נ' ש': אני לא חושב שאני תמים. לפי אותו קנה מידה התקבל לעבודה ג'ורג' איברהים מ"סמי וסוסו", שהוא בן אחיו של ג'ורג' חבש.

מ' ג': במלאת 40 שנה ליסוד הפלמ"ח נערך סימפוזיון בהנחייתך ובהשתתפות חיים גורי ומשה שמיר. הסימפוזיון פורסם בחוברת ששמה "דור הפלמ"ח בספרות ובשירה". אתה מזכיר שם בצער את לעגה של דליה רביקוביץ ל"דור הפלמ"ח". במקום אחר השמיצה דליה רביקוביץ קשות את הקיבוץ. היא טענה שיש יתרון לאנשי החמאס על אנשי הקיבוץ, כי אלה עושים את מעשיהם לשם שמיים. אני למדתי בגבע, ומיכל גור-אריה, אימה של דליה, היתה המורה שלי, ואני מעיד על עצמי שמעולם לא פגשתי אנשי מעלה כמו אנשי המושב והקיבוץ מחלוצי העלייה השנייה והשלישית. אלה היו ממש טולסטואים יהודיים, אנשי עמל, תמימים כמו סיומקה שלך, משכילים, נכונים להקריב הכול למען תקומת ישראל בארצו. איך קרה שהקיבוץ, שהיה חוד החנית של הציונות המעשית, הפך לשק האיגרוף של הימין והשמאל גם יחד? איך ייתכן שאתה אשר כתבת באהבה רבה כל כך על הקיבוץ ("ההר והבית", "מסע בארץ ישראל", "ספר הדיוקנאות" ועוד) – אינך מחזיר מנה אחת אפיים למלעיזים? אגב, שאלתי את השאלה הזו את מוקי צור ואת נחמן רז. מוקי צור טען שבאמת בעבר תפסו שליחי הקיבוץ את עיקר עמדות המפתח במדינה, ללא שום פרופורציה למיספרם באוכלוסייה היום, לדעתו, חזר הקיבוץ לממדיו האמיתיים. מה דעתך?

נ' ש': להחזיר מלחמה שערה – זו תעסוקה מלאה. הייתי צריך עיתון משלי כדי לענות לכל דברי ההבל שנאמרו על הקיבוץ. אבל באמת, הקיבוץ היום איננו מה שהיה פעם. בקיבוצים יש עייפות מהתנדבות. מי שעיין היטב ב"הם יגיעו מחר", בוודאי שם לב שזה לא רק מחזה על מוקשים, אלא על קפיטליזם, לפיו – מפלתו של האחד הוא בניינו של האחר. ברגע שקמה המדינה, היו שחשבו שתם עידן ההתנדבות. שלוש-ארבע שנים אחר כך שוב קראו למתנדבים. חשבו שניתן להסתפק בצבא סדיר, והנה, מצאו שיש הכרח להקים שוב יחידות עילית, שיעלו את כולם כלפי מעלה. ברור שגם היום לא נגמר התפקיד של המתנדב.

ב"רביעיית רוזנדורף" מדובר למעשה על קיבוץ. כל אחד מהמנגנים הוא אינדיבידואליסט, אך רק יחד הם מסוגלים לנגן את היצירה. אנשי הקיבוץ התעייפו מכך שהם נשאו על גבם את העייפים, ולכן מנסים לבנות קפיטליזם בתוך הקיבוץ. קשה להגן על הקיבוץ במבנהו זה כעל מבצר עוז של חיים אחרים. יש אנשים, כמו דליה רביקוביץ, שטוענים שהקיבוץ גימד אותם, וזה שייך לפסיכולוגיה שלהם, ולא לקיבוץ. יש לי שני בנים ובת שגדלו בקיבוץ, ויש בהם רגש וקשה מאוד לגמד אותם. ברור שהנכות הרגשית היא עניין אינדיבידואלי, ואיננו קשור בהווי הקיבוץ. מי שיש לו נכות רגשית, בוודאי מדובר בעניין משפחתי, ולא קיבוצי. אילו נדרשתי לכתוב כל פעם שמישהו משמיץ את הקיבוץ, הייתי צריך לשם כך טור בידיעות אחרונות. אבל אני השתדלתי לא לעסוק בשתי מלאכות: הוראה ועיתונאות. חשבתי שהטון הדידקטי מזיק ליצירה, ואילו הכתיבה העיתונאית מזיקה לסגנון. מסתבר שטעיתי – יש סופרים שמתפרנסים יפה מעיתונות, וגם הצליחו לכתוב יפה.

מ' ג': באותו ההקשר, אני מבקש להזכיר את ההכאה על חטא בסיפוריך על היחס הבלתי הוגן, כביכול, כלפי העולים ("נקניקיות חמות", "דגל הדיו", "מי שלח את הציפור"). אני עליתי לארץ בשנת 1951, ובארץ שרר עוני נורא. הגיעו מאות אלפי פליטים מאירופה ומארצות האיסלם, שלא טרחו ללמוד את השפה לפני בואם, שלא היה להם כל רכוש, ומרביתם לא היה גם כל מקצוע שיכול היה להבטיח להם פרנסה כלשהי; אבל מה? כולם באו ל"ארץ חמדת אבות", בה "תתמלאנה כל התקוות". איך מהגרים לארץ אחרת במחשבות כאלו?! הארץ נתנה לי אישית "מעונייה הרב", כדבר המשורר, מיטה ומזרון ושמיכה ואוכל נפש ואוהל, ואחר כך צריף. חקלאים ותיקים במושב עובדים בעמק ויתרו למען כל אחד מהעולים שהצטרף למושב –על 120 דונם מהאדמה שפירנסה אותם; והם הדריכו אותנו, ואת המושבניקים בתענכים ואת אלה שבנגב, ועשו זאת במסירות אין קץ, בלי לדרוש תנאים ואש"ל. איך אפשר להיות כל כך כפויי טובה, בעיקר כאשר רואים איך העולים מאז מקבלים את העולים של היום? לכן אני די תמה עליך שנתת פתחון פה לטענות על קהות חושים בקליטה. מדוע באמת עשית זאת?

נ' ש': לא התעסקתי בקליטה בארץ. הגעתי לאירופה ב-1947 במסגרת פסטיבל של הנוער הדמוקרטי בפראג. אחרי הפסטיבל השאירו אותי שם. רצו לשלוח אותי ל"אקסודוס", אבל הבינו שעוד צבר שאיננו יודע יידיש לא יועיל. פגשתי בפראג את אנשי ההגנה והבריחה, ומסתבר שכשהם באו לאירופה מצאו מערכת בנויה היטב – היתה הרי בריחה מכל אירופה, ועד קצות אסיה הגיעה. ואז באו הישראלים ונעשו מפקדים עליהם. הם היו המובילים, למשל, ב"חבורת הנוקמים". היו ביניהם קיצוניים עד טירוף – אבא קובנר הציע הצעת זוועה – להרעיל בארות. לא עסקתי בכתיבה בקליטה שלהם, אלא בכך שגזלו מהם את כוח החיים העצום שהיה להם. אתה צודק בעניין הקליטה – 600,000 קלטו מיליון! זה לא קרה בשום מקום בעולם. יכולים ליילל על הדי די טי – אותי ריססו האנגלים פעמיים – בעתלית, ועוד פעם ברפיח. אני יכול להבין את העיראקי שהיה שם בעל בעמיו, ופתאום אישתו נעשית יותר חיונית ממנו, כי אין לו מקצוע. לבית אלפא הגיע זוג ממצרים. היו להם בנים ובנות בקיבוץ, ולכן נקלטו שם. הוא היה חייט, ובקיבוץ לא היה מה לחייט. אישתו היתה מקובלת הרבה יותר ממנו. הוא חש עצמו טפל. נהרסה המסגרת התרבותית שבה הוא חי. אני חושב שזו בעיקר טרגדיה של גברים.

מ' ג': בהמשך להערה שלי באחת השאלות הקודמות על המסר הפמיניסטי של אנה (ב"צלו של רוזנדורף"), אני מבקש לציין שאחת החידות בכתיבה שלך היא במה שנהוג לכנות בשם "מסר המחבר" בעניין מלחמת המינים. אתה שם בפי הגיבורות החזקות שלך ביטויים עוינים מאוד כלפי הגברים. ליליאן ב"חוצות אשקלון" אומרת שבכל גבר מסתתר אנס, ובימי המלחמה צץ בו האדם הקדמון שמתאווה לתפוס את האישה בשיער ולגרור אותה למערה. אווה מ"רביעיית רוזנדורף" טוענת שהנאציזם (שדי קסם לה בנעוריה!) הוא צורה מופרזת של גבריות. הגבר מפגר אלף שנים אחרי האישה, וכל זמן שהעולם נשלט על ידי גברים – המלחמות הן בלתי נמנעות – והנשים משלמות את מחיר סכלותם של הגברים. גם אנה, אחותו החורגת של ארנון רוזן ב"צלו של רוזנדורף", טוענת שכל זמן שיש גברים – יהיו מלחמות. ד"ר נטליה זילבר מ"סדרה" טוענת שלנעמה אין סיכוי להתקדם, למרות כישרונותיה, משום שהעולם נשלט על ידי גברים.

לעומת התשוקה האדירה של הגברים אל גוף האישה, אתה מדגיש את הסלידה של הנשים מהגוף הגברי: אווה מכנה את האבר של הגברים בשם "תולעת עלובה", בדומה למה שכתבה סימון דה-בובואר בספרה "המין השני". המין נחשב בעיני הנשים לחסד שהן עושות עם הגברים – אווה מ"רביעיית רוזנדורף" מצהירה בפני לוונטל: היום זאת ההזדמנות שלך (לשכב עימי) – מחר ההזדמנות לא תשוב. תמרה שאוהבת אהבה מטורפת את אדם ("סדרה"), מזהירה אותו שאם ידחה את בואו – היא תתחרט מלהעניק לו את חסדיה, והיא אפילו מתבדחת עמו על כך שמגיע לה כסף עבור כל משכב. אפילו נעמה, הלא ממש סקסית, סבורה שעצם רצונה לשכב עם אדם הוא חסד שהיא עושה עימו, והוא בסכלותו איננו מנצל את ההזדמנות, ובמקום זאת הוא מפטפט. כיוון שיש הרבה מקומות בהם אתה שם בפיהן של הגיבורות משנות השלושים סיסמאות פמיניסטיות עכשוויות (זכות האישה על גופה, זכותה לשכב עם בחור ולזרוק אותו אחר-כך, יש אפילו שימוש במונח "שוביניזם גברי" – "רביעיית רוזנדורף" ע' 153), אני תוהה אם אתה מתכוון ברצינות, או שיש כאן ראיה אמביוולנטית. אתה מוכן להבהיר נקודה זאת?

נ' ש': ב"רביעיית רוזנדורף" כתוב שבמלחמת המינים – גם כשהנשים מנצחות – הן הקורבנות שלה. המתרגמת לאנגלית התלבטה איך לתרגם "קורבנות", שאין לו אותו המובן בשתי השפות. הסכמנו שיכתבו "נוצרים". בזירה הזאת, במלחמת המינים, הנשים תמיד תהיינה "הנוצרים", לא חיות הטרף. אירוניה היא כלי להעברת מסר שאיננו גמור, חצי מסר. אין פתרון כללי, יש פתרונות אינדיבידואליים. לא סתם המציאו את המילה ג'נדר (מגדר), כך נעקף המתח הארוטי שבמפגש בין המינים. אני מאמין שאילו נתנו לנשים לשלוט בעולם, העולם היה שונה. כמובן, לא נשים כמו גולדה מאיר, שהקיפה את עצמה בגנרלים…

מ' ג': לא רק גולדה מאיר, גם אינדירה גנדי ומרגרט תאצ'ר לא היו ממש דוגמה לשואפות שלום, הומניות ואחווה, ואם תציץ עכשיו לאוהל החד-הוריות בראשות ויקי כנפו בירושלים – לא תמצא גם שם מנהיגות אחרת מבטיחה ישועה. הן הרי מתקוטטות ביניהן ללא הפוגה.

נ' ש': בחברה הערבית פגשתי נשים חזקות מאוד. אנחנו היהודים די מאוזנים. רק בשוליים יש רוצחים שכבודם נפגע אם לא רוצים בהם. אני חושב שהגלולה גרמה נזק לנשים. כאשר האחריות היתה דבר טבעי לאישה, כי היא היתה הניזוקת מיחסי מין משולחי רסן, וללא הבטחת קיום. באינסטינקט שלה היתה זהירה מן הגבר. עתה הנשים קיבלו חופש ואיבדו חלק מהאינטואיציה שלהן, שהיתה דרושה כדי להתקיים במלחמת המינים. בסך הכול, האישה היא ייצור יותר מאוזן מהגבר. אני יכול להעיד על עצמי שהייתי פמיניסט כבר בגיל 18. ואולי לא יפה שגבר מצהיר שהוא פמיניסט – מוטב שיהיה סתם בן-אדם, זה מספיק.

מ' ג': מסכים איתך, אבל הפמיניסטיות לא מסתפקות בזה. הן שוללות את כל התרבות שנבנתה על יד גברים – כל מה שהוא גברי – הוא שלילי.

נ' ש': כל דבר קיצוני במטרה להשיג משהו – משיג משהו, אבל ניתן היה להשיג הישג טוב יותר אילו פנינו אל האמצע (נתן שחם מראה את כוונתו על ידי כך שהרחיק בין שתי כפות ידיו, ואחר כך קירב אותן אל האמצע).

מ' ג': אם יש שאלה שציפית כי אשאל, ולא שאלתי – אודה לך אם תתייחס לכך.

נ' ש': עד שהגעתי לפלמ"ח לא רציתי להיות סופר. הסופרים נראו לי אנשים רכים וחלשים, תלויים בדעת הזולת עליהם, נוחים להיעלב. ראיתי אותם בפרוזדורים של "כתובים" מתלוננים שראש העיר שכח להזמין לאירוע מסויים את נציג אגודת הסופרים, וכל מיני היעלבויות כאלו. כשיצאתי לחיים, ראיתי שגם בתחומים אחרים אנשים תלויים בדעת הזולת, בעיקר זה כך בצבא – שם הרגישות לכבוד אפילו יותר גבוהה. ביחידה שלי לא היה מי שיציג את חזיונות הכנס הפלוגתי, לכן עשיתי אני את כל העבודה – גם כתבתי וגם הצגתי. הייקים שבין הלוחמים אמרו לי: "אתה יודע שאתה סופר?" אמרתי שאני כותב שירים מדי פעם. "לא," הם אמרו לי, "אתה סופר." מסתבר שזה היה בעצמות. זהו. מעולם לא החלטתי להיות סופר. היתה לי החלטה לא להיות סופר, ולא עמדתי בה.

מ' ג': תודה לך בשם המערכת ובשמי.

* הראיון עם נתן שחם התפרסם לראשונה ב"מאזנים", אוגוסט 2004, עמ' 10-6

* * *

ישראל זמיר

פלח, סופר ומוסיקאי

מפגש ראשון: "אתה עובד בזריעה. פלח בשם נתן שחם יאסוף אותך מסככת גן-הירק," אומר לי סדרן-העבודה.

לא היכרתי אותו. הוא פלמ"חניק ואני גולנצ'יק. שנינו שבנו ממלחמה עקובת-דם [תש"ח]. הוא פלח ואני פקק – סותם כל חור שנדרש.

כל היום אני מזין את ארגז-הזריעה בגרעינים ונתן מושך בידיות ה"קטרפילר די.2". אנחנו זורעים בלג'ון – שטח שהיה בשעתו ערבי ולאחר המלחמה נמסר לקיבוץ לעיבוד. בדרך הביתה, אנו משאירים בשדה את מכונת-הזריעה ואני יושב לידו על הטרקטור.  

"כל בני גילך בקיבוץ כבר נוהגים טרקטורים. עליך ללמוד לנהוג, כדי לשפר את מעמדך," הוא מסביר לי, ואני מתוודע באמצעותו לידיות של טרקטור "קטרפילר די 2". שיעור ראשון בחיי קיבוץ. הוא מפלח אדמה, כותב ספרים ומנגן על ויולה. לעיתים הקוורטט, המורכב משני הקיבוצים בית-אלפא וחפצי-בה, מופיע בקיבוץ.

יש לו חדר-עבודה סמוך לחדרי – חדרו באורך וברוחב של מיטה. שם הוא כותב את "דגן ועופרת", "האלים עצלים", המחזות "הם יגיעו מחר", "קרא לי סיומק'ה ו"תמיד אנחנו". אני מציע לו קפה והוא מציע לי לקרוא סיפור שכתב. אני נכבש אך גם חש בושה: איני מבין חלק מן המילים. התוודעות ראשונה: אני לומד מפיו שאביו סופר ואני מחזיר באותה מטבע. אני עדיין במידת-מה הלום-קרב אחרי הקרבות הקשים של המלחמה וכמו כל הצעירים המבולבלים מחליט לעשות "בגרות". נתן מציע לעזור לי בדקדוק עברי. עד היום אני מנקד נכון בזכותו.

הוא נוסע לפאריס, להשתלמות ונעלם מן הנוף ואני עובד בבריכות-הדגים ומדריך בתנועה.

נתן שב ואנו נפגשים. ככל-הנראה הוא רוצה לכתוב סיפור על ילד-חוץ ומבקש לדעת כיצד הרגשתי כשבאתי בגיל שש-עשרה לקיבוץ ונפלתי ישר למקלחת-המשותפת. אני מסמיק ומגמגם. ככל-הנראה לא סיפקתי די חומר והסיפור לא נכתב. ואולי נכתב ולא קראתי.

היחסים מתהדקים. אני שומע בכנס תנועתי ביקורת של מאיר יערי על ספרו: "אבן על-פי הבאר." טענתו, בין-היתר: "נתן לא התייעץ עימי ולא כתב ברוח התנועה." מאיר כועס. מזכיר משהו? נתן תמיד שמר על עצמאות אינטלקטואלית.

נתן כותב בקצב מטורף. בארבע שנים הראשונות, לאחר המלחמה, שלושה קובצי סיפורים ושלושה מחזות. אני בולע הכול. בתנועה, אני ראש קן חולון, ובעשור לקן, אנו מציגים הצגה שכתב: "הם יגיעו מחר".

בתוך כל הכתיבה והפעילות הציבורית, נתן משמש גם פעמים אחדות כמזכיר הקיבוץ. בשנות השישים, כחבר בוועד-המנהל של רשות-השידור, הוא מגיע לניו-יורק כדי לדחוף את הקמתה של הטלוויזיה בישראל. אני באותה עת שליח-התנועה. נפגשים ואני מארח אותו. שני הילדים שלנו קיבלו אותו בשמחה גדולה. בסוף שנות השבעים נתן נשלח על-ידי יגאל אלון לשמש קונסול לענייני תרבות בניו-יורק ואני יורש את כלבו מזן "ויפט" – "ג'ים". נתן קושר קשרים עם סופרים מקומיים וכשבתי מירב מחליטה לבקר אצל אבי בניו-יורק – האב מתמלא פחדים כיצד ידבר עם נכדתו ומזמין את נתן כ"מקשר".

ישיבת-מזכירות בבית-אלפא. מערכת "על-המשמר" באה למזכירות ומבקשת שאצא לערוך את "חותם". קטינה שחם, רעייתו, חברת מזכירות, מתנגדת.

"שרול הוא בחור טוב, שהצליח בשליחותו. למה להכשיל אותו?"

אני נושך שפתיים ואומר לעצמי: אני אוכיח לה שגם אני מסוגל. דחף בלתי מוסבר נדלק בי להצליח. בשנת 1980 אני מוציא את ספרי ראשון "סנדל של סוס" ובגאווה מראה אותו לנתן. הוא מדפדף ומפטיר:

"אז מה, החלטת להיות סופר של ספר אחד?"

ההערה שלו מצטרפת להערתה של קטינה שחם ומכניסה אותי לאמביציה כפולה ומכופלת. נתן שימש כמנכ"ל ספריית-הפועלים, ולמרות ההערה, הוא הוציא ספרים שכתבתי וספרים שתירגמתי משל אבי. הוא שמח עימי ואף ערך את ספרי "אבי".

אני איש "על-המשמר" וכל ספר חדש שנתן מוציא אני בולע ועורך עימו ראיון.

נתן הוא מכונת-ירייה משומנת, הפולטת כל שנה לפחות ספר אחד, שלא לדבר על: אלבומים, ספרי-ילדים, ספרי-מסע, והוא זוכה בפרסי-ספרות למכביר: פרס "הבימה", פרס שלונסקי, פרס ההסתדרות, פרס אקו"ם, פרס ביאליק, פרס ניומן, "פרס הספר היהודי בניו-יורק" ו"פרס אידיאוניצו" באיטליה. היבול הספרותי שלו מרשים מאוד. למעלה מחמישים ספרים. רק לקנא. לכבוד יובלה של בית-אלפא ושישים ל"קהילייתנו" כתב את "ההר והבית". בהיותו סופר, פלח וגם מוסיקאי, יצא בשנת 1987 סיפרו "רביעית רוזנדורף" שבו שלובות אהבותיו, והספר תורגם לשפות רבות.

בשנים האחרונות סופרי דור תש"ח זכו בפרס-ישראל ואנו תהינו: האם שכחו אותו? הסופר אהוד בן עזר, עורך המכתב העיתי "חדשות בן עזר" המתפרסם באי-מייל ברשת האינטרנט, נרתם להזכיר כמעט בכל גיליון – למיליה הספרותית של המדינה, שנתן שחם עדיין לא זכה בפרס ישראל וכי הוא ראוי לו. נתן כלפי חוץ הקרין אדישות-כביכול. פעם אמר לי, כי הוא כנראה התמחה באי-קבלת הפרס והתלוצץ שהוא שב"כניק. והיה מי שהאשים אותו ב"עוון" זה כבר לפני שנים רבות. שב"כניק – שבר-כלי. 

הוא אולי שב"כניק לפי גילו, אך עדיין סופר פורה, צלול ושנון, המבלה בחדר-העבודה שעות ארוכות. הוא עובד על שלושה ספרים בבת-אחת. כותב ספר, מכניס לקירור ושב אליו בבוא תורו.

וכשנודע בקיבוץ על קבלת הפרס חשנו שמחה רבה. הטלפונים היו תפוסים, אך כשנתן בא לאכול בחדר-האוכל (כן, אנו קיבוץ מופרט, אך ארוחה אחת ביום עדיין מוגשת בחדר-האוכל לשביעות-רצונם של החברים) – רבים רבים קמו ממקומם ומיהרו לשולחנו כדי לברכו.

חשתי שמחה לא פחותה מאשר כשאבי זכה בפרס נובל. שם העסקונה המו"לית האמריקנית דחפה את שמו באמצעות יח"צנים, קשרים, כספים ועסקנים למיניהם כשמגמתם העיקרית – כך התוודה לפניי פעם - רוג'רס שטראוס בעל ההוצאה "שטראוס" – להפיץ את ספריו ולהרוויח.

"וזהו?" תמהתי.

"כמובן שגם להעלות על המפה הספרותית העולמית את אביך ואת הישגיהם של סופרי היידיש, אף שאישית, איני מאמין שיש ליידיש עתיד."

במקרה של נתן שחם – ללא עסקונה דוחפת, ללא יחצ"נים ושאר אינטרסנטים למיניהם – כתבי-היד הייחודים והאיכותיים שלו הם שפילסו את דרכו אל הפרס.

נתן יקר, עזוב את השב"כ והמשך לכתוב. אנו ממתינים בקוצר-רוח לספריך הבאים.

ברכות מעומק-לב,

ישראל זמיר   

* * *

אורי הייטנר

1. יש מחוקקים בירושלים

השתמטות החרדים משירות בצה"ל והגנה על המולדת, היא בלתי מוסרית ובלתי יהודית. ההשתמטות מהגנה על המדינה היהודית בשם היהדות, היא התגלמות המושג חילול השם. בן גוריון שגה וחטא כאשר נעתר להפצרות ההנהגה החרדית ופטר משירות כמה מאות בני ישיבות ש"תורתם אומנותם", כדי "להציל את עולם התורה" אחרי השואה. יורשיו הרחיבו את השגיאה הזאת, עד כדי השתמטות גורפת של שבט שלם בעם ישראל ממילוי חובותיו.

גישה ליברלית ורב תרבותית קלאסית יכולה להשלים עם ההשתמטות הזאת, בשם זכויות הפרט, בשם זכויותיה של קבוצת מיעוט, בשם הזכות להימנע משירות צבאי בטיעונים אידיאולוגיים וכו'. אבל מדינה הנלחמת מיום הקמתה על עצם קיומה, אינה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס הזה.

אני ריאלי. אני יודע שאין דרך לגייס באחת את כל החרדים ולשנות באופן מיידי ומהפכני סדרים שעוצבו במשך למעלה מששה עשורים. יש לעשות זאת בהדרגה, בשום שכל, בדרכים פרגמטיות. חוק טל נועד ליצור תהליך הדרגתי של גיוס חרדים לצה"ל. חוק טל נחל כישלון חרוץ. ההשתמטות הגורפת נותרה בעינה. לכן, החוק הזה שלילי, מזיק, אין לו עוד מקום בספר החוקים הישראלי ומן הראוי להעבירו מן העולם. שופטי בית המשפט העליון צודקים בהתנגדותם לו.

השופטים הם אזרחי המדינה וזכותם המלאה להתנגד לחוק, בדיוק כפי שזכותי להתנגד לו. אולם החלטתם לבטל חוק שהכנסת חוקקה, היא צעד חמור ובלתי דמוקרטי, היא מעשה של פוטש.

יש מחוקקים בירושלים ותפקידם לחוקק. יש ממשלה בירושלים ותפקידה למשול. זכותה של הכנסת לחוקק חוקים גרועים בעיניי ולקבל החלטות המקוממות אותי. אין שום סעיף בחוזה הבלתי כתוב ביני לבין נבחרי הציבור, לפיו הם חייבים לקבל רק החלטות המקובלות עליי. זכותי הדמוקרטית להיאבק נגד החוקים וההחלטות שאני מתנגד להן. זכותי להפגין, למחות, לכתוב, לצעוק. זכותי להצביע נגד השלטון ולנסות להחליפו. אך עליי לכבד את הכרעת הרוב, גם אם אינה לרוחי.

בית המשפט העליון אינו גוף פוליטי, אינו גוף נבחר, ואין זה מתפקידו לאשר או לפסול את חוקי הכנסת. יש לשנות את החוק ולהגדיר באופן ברור את התנאים שבהם יכול בית המשפט לבטל חוקים של הכנסת – למשל, רק בהרכב של לפחות 11 שופטים לפחות וברוב של 2/3. אבל החוק צריך להגדיר גם באיזה נסיבות ניתן לבטל חוק. בית המשפט רשאי לבטל חוק הפוגע באופן מובהק בזכויות האדם והאזרח (כמו ההחלטה הצודקת נגד הפרטת בתי הסוהר). בית המשפט רשאי לבטל חוק שבו הרוב ניצל את כוחו כדי לדכא את המיעוט ולרמוס את זכויותיו. אבל בית המשפט אינו רשאי לבטל חוק כיוון שהשופטים מתנגדים לו. אם הם רוצים לעסוק בחקיקה ובפוליטיקה, שיואילו להצטרף לפוליטיקה ולהתמודד על מקום בכנסת. אל ישבו במגדל השן של בית המשפט ויעסקו בפוליטיקה.

האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק פגע באמון הציבור בבית המשפט העליון ובמעמדו של בית המשפט. זוהי פגיעה קשה בשלטון החוק ובעליונות המשפט. הגיע השעה להחזיר עטרה ליושנה – לחזור לימיו הגדולים של בית המשפט העליון; ימיהם של נשיאים דגולים כאגרנט, לנדוי ושמגר. נשיאים אלה עיצבו מערכת משפטית למופת, שהייתה גאוותה של המדינה. הריסון העצמי היה מרכיב מרכזי במופת המשפטי.

[פורסם לראשונה ב"ישראל היום"]

2. פרשת אשל – כשל מנהיגותי

שלושת הבכירים בלשכת רוה"מ – יועז הנדל, צבי האוזר ויוחנן לוקר ראויים לצל"ש אזרחי. הם הפגינו אזרחות למופת. הם נהגו באחריות. הם גילו סולידריות אנושית. הם הצילו אישה מהטרדה קשה. הם לא עמדו על דם רֵעתם. הם לא ביקשו את רשותה ובכך לא העמידו את עצמם בפני הדילמה כיצד לנהוג אם תבקש לא להתלונן. כך ראוי ועל כך הם ראויים להוקרה.

שלושת הבכירים ראויים לצל"ש ולצידו – נזיפה. נזיפה, כיוון שראש הממשלה צודק. טרם הגשת התלונה היה עליהם לפנות בראש ובראשונה לעומד בראש המערכת. כמנהל, הייתי מצפה מעובד, במקרה כזה, לפנות אליי ולהביא את הנושא לטיפולי. אלמלא נהג כן, הייתי רואה זאת בחומרה. כך ראוי לנהוג בכל מקום עבודה, ולא כל שכן במקום רגיש כל כך הן מבחינת כובד האחריות המוטלת עליו והן מבחינת הנראות הציבורית והמשמעות הציבורית והפוליטית של כל הנעשה בלשכה.

ראש הממשלה צודק לגמרי בציפייתו מאנשי לשכתו לדווח לו ובכעסו על כך שנאלץ לשמוע על הפרשה מן התקשורת. אולם עליו לשאול את עצמו, ועל אזרחי ישראל לשאול אותו – למה יועציו לא שיתפו אותו? מדוע הם לא נהגו בדרך המקובלת, הראויה, זאת שנתניהו בצדק מצפה מהם? זאת השאלה החשובה ביותר, מן הבחינה הציבורית, העולה מן הפרשה.

הרי לא מדובר באיזה פקיד זוטר, אלא בשלושה מן האנשים הבכירים ביותר והמרכזיים ביותר בלשכה החזקה והחשובה ביותר במדינת ישראל. מה גרם לשלושתם לחבור יחד ולהחליט במודע לא לדווח לראש הממשלה? הרי ברור שהם לא שכחו לספר לו. הם החליטו שלא יהיה זה נכון לשתף אותו. למה?

לטענתם, הם לא רצו לסבך את ראש הממשלה בפרשה. טיעון זה רק מחריף את התמיהה. במה הם היו עלולים לסבך את נתניהו? אילו דווחו לו, היה עליו לדווח על הפרשה ליועץ המשפטי לממשלה, או להורות להם לעשות כן. בכך היה ממלא את חובתו האזרחית והחוקית ושום רבב לא היה דבק בו. ראש הממשלה עלול היה להסתבך אם היה מנסה לפעול אחרת – להשתיק את הפרשה, לטייח אותה, לעצור את יועציו מלהתלונן, לגונן על אשל.

כאשר יועצי ראש הממשלה, האנשים הקרובים לו ביותר, אנשי אמונו, חוששים שאם ידווחו לו על הטרדה חמורה בלשכתו, הוא עלול לנהוג כך, זאת בעייה חמורה ביותר, במרכז העצבים של מדינת ישראל. אם חששם מוצדק, הרי שבראש ממשלת ישראל עומד אדם, שהדוגמה האישית המנהיגותית שלו היא טיוח פרשה חמורה של הטרדה בלשכתו. אם חששם אינו מוצדק, הרי שראש הממשלה אינו נהנה מאמונם של הקרובים לו ביותר, עד כדי חשד שווא שהוא עלול לטייח פרשה כזו.

כך או כך, הפרשה הזאת חושפת כשל מנהיגותי בצמרת השלטון בישראל.

3. תשובה להניה מליכסון [גיליון 719]

כבוגר בית הספר "בליך" ר"ג, צר לי על אי רצונך לקחת את תלמידייך למערת המכפלה. איני חושב שטיעונייך חזקים מן הטיעונים בעד הטיולים. אולם ברור, שמאמרי אינו מכוון כלפי מורים כמוך, שאינם רוצים לקחת תלמידים לחברון משיקולי ביטחון, ומבטיחים לקיים טיולים כאלה כשתשקוט הארץ – אלא למורים שכתבו את המכתב, המחנכים את תלמידיהם שאנו כובשים בארצנו ומטיפים לעמדות "שמאל" רדיקאלי.

4. סקירת עיתוני סופשבוע 24-25.2.12

* לא היתה בסופשבוע כותרת ראשית ב"הארץ", לא כתבה ראשית ולא ידיעה מרכזית. במקום כותרת ראשית, פירסם העיתון רשימה שהינה שילוב של מאמר פובליציסטי ויצירה ספרותית, פרי עטו של דוד גרוסמן.

אני לא אוהב את ההתחכמויות הללו. אני מבכר את ההפרדה בין חדשות ודעות וסבור שעמודי החדשות, ובראש ובראשונה העמוד הראשון, נועדו לספק מידע. עם זאת, אם באופן חריג, חד פעמי, עיתון חורג ממנהגו ומפרסם מאמר פובליציסטי במקום ידיעה חדשותית, כדי להעביר מסר מיוחד באופן שובר שגרה, ניתן לקבל זאת. הבעיה היא שב"הארץ" החריג הזה כבר אינו חריג, ואחת למיספר חודשים הדבר נעשה. כך היה, למשל, בשיא המחאה בקיץ, כאשר הכותרת הראשית הוקדשה למאמר של עמוס עוז בנוגע למחאה. תחת הכותרת המבטיחה "אנשים אחים אנחנו" נכתב מאמר שתוכנו הוא "איננו אחים" – מאמר הסתה פרוע נגד המתנחלים והחרדים בנוסח "הכה במתנחלים והצלת את ישראל". מאמר שכביכול מחבק את תנועת המחאה, אך למעשה סונט בה על שאינה מנצלת את ההזדמנות שהיא מרכזת סביבה את רובו של עם ישראל כדי לפגוע במתנחלים, מתוך אי הבנת המציאות, שהתמיכה הרחבה אינה נתון קשיח וקבוע, אלא תוצאה של אופן ניהול המאבק. מאבק מן הסוג שהוא מציע ירחיק את רוב משתתפיו ותומכיו.

כותרת המאמר של גרוסמן: "למה מי מת?" – גרוסמן מביא סיפור מצמרר ומזעזע שאירע לפני ארבע שנים, שאם הוא נכון, הוא באמת ובתמים צריך לטלטל את החברה הישראלית. תמצית הסיפור – עומר אבו ג'ריבאן, שב"ח (שוהה בלתי חוקי) פלשתינאי מרצועת עזה, גנב רכב ונפצע כשנסע בו. הוא אושפז ב"שיבא" ושוחרר לפני שהטיפול בו הסתיים והועבר למעצר במשטרת רחובות. הוא הגיע לתחנה מבולבל, עם טיטול של בית החולים וקטטר, השוטרים לא ידעו לזהות אותו ושלחו אותו עם שלושה שוטרים כדי להיפטר ממנו. הם נטשו אותו וכעבור יומיים נמצא מת.

אכן, סיפור מזעזע. הוא מתואר בפסקה קצרה, ושאר הרשימה היא כבר ספרותית – גרוסמן כתב סיפור על שלושה מפלצות אדם במדי משטרת ישראל ועל שבוי (הוא מזכיר בסיפור שהשוטרים בוודאי למדו בבית הספר את "השבוי" של ס. יזהר) שכנראה שוכב על רצפת הניידת; והוא מספר בהרחבה כיצד הם משפילים אותו, איך הם מתעללים בו ומתאר את האטימות המוחלטת, הבלתי הומאנית שלהם. הוא לא היה שם, אך הרי מדובר בחופש האמנותי של המחבר (אם כי ראוי לשאול מה לחופש האמנותי ולידיעה הראשית בעמוד החדשות של העיתון). התיאור מחזק בקרב הקורא את המועקה לנוכח הדה-הומניזציה והברבריזציה הקיימים בתוכנו, שבאו לידי ביטוי במקרה הזה, אם התיאור הוא נכון.

אכן, מקרה כזה, אם אכן קרה, צריך לזעזע את אמות הספים. האמנם כך נהגו בית החולים והשוטרים כלפי פצוע קשה? כלפי אדם? איך זה קרה? איך זה יכול לקרות? ואיך הגיבה המערכת לסיפור הזה?

ואז, כאשר הקורא מגיע לשיא הזעם והבושה על שכך נהגו מי שאמורים להיות שלוחיו, מי שפועלים בשם מדינתו ומייצגים אותה, מי שאמורים לייצג את שלטון החוק; כאשר הקורא בושל היטב, מביא גרוסמן את השורה הבאה: "מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה, שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשימות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו – למה שיתרגש מעומר אחד כזה?"

והנה, הדברים מתבהרים. כאן התשובה לשאלה "למה מי מת?" גרוסמן לא באמת מתרגש מ"עומר אחד כזה" ולא הוא והסיפור הנורא שקרה לו מטריד אותו, אלא ה"עומר אחד כזה" הוא בסך הכול אמצעי להעברת מסר פוליטי. ולא "עומר אחד כזה" הוא הסיבה לכך ש"הארץ" החליט להביא סיפור בן ארבע שנים לכותרתו הראשית בגיליון ערב שבת, אלא ה"עומר אחד כזה" הוא פיון במלחמה פוליטית.

אם הסיפור שסיפר גרוסמן אודות עומר אבו ג'דיבאן נכון, אפילו נכון בחלקו – הוא חרפה וכלימה ועל האשמים והאחראים לו לתת את הדין במלוא החומרה. אם דבר כזה, כפי שמתאר גרוסמן, קרה במקומותינו, על כולנו להכות על חטא ולבחון את עצמנו איך דבר כזה יתכן. אך אולי הסיפור שסיפר גרוסמן אודות עומר אבו ג'דיבאן נכון כמו סיפורו הדמיוני על "עם שלם שנזרק לשולי הדרך" בלה בלה בלה?

באמת, זה הסיפור של הסכסוך הישראלי ערבי? סיפור של עם שנזרק לצד הדרך, מושפל ומעונה, בידי עם החוגג וצוהל בדרך עצמה? איזה שקר מתועב. שקר המתעלם מכל העובדות אודות המלחמה הזאת. "העם שהושלך" הוא העם שקיבל על מגש של כסף מדינה, שכללה הרבה מעבר ליהודה שומרון ועזה, ודחה את ההצעה כדי שלא תהיה מדינה יהודית, התנפל למחרת החלטת האו"ם על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. "העם שהושלך" הוא חלק מאומה רבת מדינות שפלשה למדינת ישראל ביום הקמתה על מנת למנוע את הקמתה ולהטביעה בדם. "העם שהושלך" הוא עם שבכל השנים שבהם יהודה ושומרון לא היו בידי ישראל לא הקים מדינה, אלא הפך את יהודה ושומרון בסיס לתוקפנות נגד ישראל ופתח במלחמה שאילצה אותנו לכבוש אותם שטחים. "העם שהושלך" הוא העם שהוציא ומוציא טרור רצחני נגד אזרחי ישראל. "העם שהושלך" הוא העם שהונה את ישראל בהסכם אוסלו, וכאשר הנהגתו הוחזרה לשטחי א"י וניתנה לו עצמאות למעשה, עצמאות כמעט מוחלטת, הוא הפך אותה לבסיס לטרור רצחני. "העם שהושלך" הוא העם שהוצעה לו בוועידת שלום לפני 12 שנים מדינה עצמאית מלאה בכל השטחים (עם "חילופי שטחים" פה ושם) ובירתה ירושלים – והוא הגיב במתקפת טרור חסרת תקדים. "העם שהושלך" הוא העם שניתנה לו הזדמנות לעצמאות מלאה ברצועת עזה ובמקום לבנות חברה הוא הפך את הרצועה לבסיס למתקפת טילים נגד האוכלוסייה האזרחית הישראלית. "העם שהושלך" הוא העם שלפני ארבע שנים הוצעה לו שוב מדינה בכל השטחים ובירתה ירושלים פלוס קליטת אלפי "פליטים" במדינת ישראל והוא דחה אותה בבוז. "העם שהושלך" הוא העם שמסרב כבר שלוש לקיים מו"מ עם ממשלה המציעה לו מדינה עצמאית.

למה? כיוון ש"העם שהושלך" מסרב להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית לצידו. ועם זה, "העם שהושלך", הוא עם הנמצא תחת שלטון עצמאי למחצה, מדינה בדרך, ביהודה ושומרון, ותחת שלטון עצמאי ברצועת עזה.

הסיפור על עומר אבו ג'ידבאן, אם הוא אמתי, מזעזע, וראוי ללמוד אותו, ללמוד ממנו, להעניש את האחראים לו, לבחון איך דבר כזה יכול לקרות אצלנו, למנוע הישנות מקרים כאלה. ולכן ראוי שהוא יועמד במרכז, וגם בכותרת הראשית של העיתון כעבור ארבע שנים.

אך אין זה מן הראוי להשתמש בו כקרדום לחפור בו, לקדם אג'נדה פוליטית. ובטח לא כדי לקדם אג'נדה שקרית כל כך. בראשית הסיפור, מזהיר אותנו גרוסמן מפני רעשים פוליטיים שעלולים להסיח את דעתנו מהתבוננות אמת והתמודדות נוקבת עם פשע חמור שנעשה בשמנו. הוא מזהיר אותנו מפני "וחוץ מזה, הם התחילו, ואנחנו הצענו להם הכול, והם סירבו, והטרור." מעבר לזלזול ולציניות המכוערת שבה פוטר עצמו הכותב מלהתמודד עם העובדות שאינן מתיישבות עם האג'נדה הפוליטית שלו, ראוי לקבל את עצתו – להניח בצד את המקרו הפוליטי ולהתמקד במיקרו ההומאני, בסיפורו של עומר. הקריאה הזאת בתחילת הסיפור, מכשירה את הקרקע לניקוי התודעה מן ההקשר הפוליטי ולהתמקד בזוועה עליה הוא מספר. ואז הוא מכניס ברעש גדול את ההקשר הפוליטי, את האג'נדה הפוליטית שלו, ומטנף בה את יומרתו ההומאניסטית.

אם הסיפור אודות עומר נכון, הוא סיפור איום ונורא המחייב את החברה הישראלית להתמודד עמו ועם השלכותיו. ומדוע אני חוזר שוב ושוב על האמירה "אם הסיפור נכון"? כיוון שכאשר הסיפור הוא אמצעי בוטה כל כך בשירות מניפולציה פוליטית דמגוגית, האינסטינקט הביקורתי שלי (וכמובן הניסיון המצטבר) מחייב אותי לזהירות. וכאשר האג'נדה הפוליטית מוכנסת בסיפור שקרי מן היסוד על "העם שהושלך", אוטומטית אני חושד שסיפור המיקרו נכון כמו סיפור המקרו.

האמנם בית החולים "שיבא", שכמו כל מערכת הבריאות בישראל מעניק טיפול נפלא לכל אדם, גם למחבלים ולרוצחים הנוראים ביותר, שיחרר את עומר כך סתם, באמצע הטיפול, כשהוא פצוע קשה ומבולבל? קשה לי להאמין.

קריאה ביקורתית עשויה לצייר תמונה אחרת. למשל, שמדובר במסתנן בלתי חוקי לישראל, בתקופה שמסתננים כאלה אחראים למעשי טרור ורצח רבים, שנכנס ישראל כעבריין וגנב רכב, נפצע במהלך ביצוע פשע. אושפז וקיבל טיפול רפואי נאות בבית החולים. בתום הטיפול הועבר למעצר ושוחרר כיוון שלא היו ראיות להביאו להארכת מעצר. וכעבור יומיים מת, מסיבות שונות. גם סיפור כזה, שהסתיים במותו של אדם, הוא סיפור טרגי, אך זהו סיפור אחר לחלוטין.

האם התמונה האחרת נכונה? איני יודע. איני מכיר את גרסת בית החולים. איני מכיר את גרסת המשטרה. כיוון שאין זה תחקיר אלא שילוב של מאמר פוליציסטי עם סיפור, שרק הודבק לאזור הכתבות החדשותיות, גם אין חובה, לכאורה, לבקש תגובה.

סיפורו של עומר מחייב בחינה אמיתית. במקום זאת, השתמש בו "הארץ" באופן ציני, ככלי לתעמולה פוליטית מניפולטיבית. וכמה חבל, שסופר מצוין כדוד גרוסמן נהג כתועמלן חלול.

* הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" עוסקת בהשלכות עסקת שליט. היא מספרת על מחבלים שיצאו לחופשי בעסקה וחזרו לעסוק בטרור. ארבעה מהם כבר נעצרו לאחרונה בחשד שחזרו לפעול במסגרת הג'יהאד האסלאמי. העיתון יודע לספר על הערכת גורמי המודיעין שמחבלים שיצאו לחופשי פועלים לסייע לחטיפת חייל כדי לשחרר את חבריהם שנותרו בכלא. אגב, אחת המחבלות ששוחררו ונעצרו בשל חזרתם לפעילות טרור, פתחה בשביתת רעב. מה הפלא? כל מי שמסוגל להביט יותר ממילימטר קדימה צריך היה להבין שהכניעה לשביתת הרעב של העציר המנהלי, איש הג'יהאד האסלאמי, עדנאן, תהפוך את שביתת הרעב לנשק העיקרי של האסירים הפלשתינאים, עמו נתמודד מעתה. הרי הם יודעים תמיד למנף את גילויי הבטן הרכה שלנו.

טוב עשה "ידיעות אחרונות" כשהעמיד את הדלת המסתובבת של משוחררי העסקה על ראש סדר היום. עם זאת, ניתן היה לצפות לאיזה חשבון נפש, איזו נטילת אחריות, של עיתון שהפך כלי תעמולה למען עסקת שליט, תוך גילוי של בוז והשתקה כלפי מי שהציג את ההשלכות הצפויות מהעסקה.

כך גם הערוץ השני, שהציג השבוע קלטות מחקירתו של אלחנן טננבוים בישראל, אחרי שיחרורו משבי חיזבאללה, המציגות את מעשיו המתועבים של סוחר הסמים תאב הבצע הזה. בתום הכתבה, ציין מגיש המהדורה את המיספר התלת ספרתי של ישראלים שנרצחו בידי משוחררי עסקת טננבוים, ואף הוא ללא נימה של ביקורת עצמית, על התגייסותו למאבק למען עסקת שליט (עם כל ההבדל העצום בין עסקה לשחרור חייל שבוי לבין עסקה לשחרור עבריין והחזרת גופות של חיילים). האם הערוץ היה מפרסם את הכתבה על טננבוים גם בתקופה שהוביל את הקמפיין למען עסקת שליט?

* צל"ש השבוע הוא למגזין "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", על פרסום תחקיר חשוב מאוד, על אחד המחדלים החמורים ביותר והממושכים ביותר בישראל – אוזלת היד המתמשכת שאפשרה "פשע ברברי", "פשע נגד הארכיאולוגיה" מצד המוסלמים בהר הבית. כתבתו של אמיר שואן מתארת כיצד אוצרות ארכיאולוגיים יהודיים שאין ערוך לחשיבותם המדעית והלאומית, ובהם אוצרות משני בתי המקדש, נחפרים בגסות מתוך האדמה ומושלכים לערימות עפר ולמזבלות, מתוך ניסיון שיטתי ומובנה להעלים את ההיסטוריה היהודית מהר הבית. "הוואקף מוחק בהתמדה כל זכר להיסטוריה היהודית בהר הבית ... פעולות אלה נעשות במסגרת פרקטיקה הנקראת בערבית 'טמס אל-מעאלם', ביטוי שפירושו 'מחיקת הסימנים', כלומר חיסול שרידי התרבויות שקדמו לאסלם."

הפשע הברברי הזה, פשע נגד המדע, התרבות והארכיאולוגיה ופשע נגד מדינת ישראל והיהדות, נעשה תחת עיני ממשלות ישראל לדורותיהן, המעלימות עין ומגלות אוזלת יד מתוך פחד להתמודד עם הפשע ועם הפושעים. על דו"ח של מבקר המדינה שחקר את הנושא ומתח ביקורת על המחדל, הוטל בהוראת ראש הממשלה איפול בנימוקים "ביטחוניים" כביכול.

הנה, דוגמה לפשע הברברי: "בשנת 99', שלוש שנים אחרי הקמת המסגד באורוות שלמה, הלך הוואקף צעד אחד נוסף קדימה. הוא פער בור ברחבת הר הבית, בעילה של יצירת פתח חירום למסגד. העבודות התבצעו על ידי טרקטורים, והוואקף הוציא מהשטח כ-250 משאיות שנשאו כ-12 אלף טון אדמה רוויה במימצאים ארכיאולוגיים. האדמה נשפכה במזבלה באל-עזריה, וכך התערבבו השרידים הארכיאולוגיים בעלי החשיבות העצומה בתוך ערימות הזבל. חלק אחר של העפר פונה לנחל קדרון. הארכיאולוגים ד"ר גבי ברקאי וצחי צויג פינו את הערימה הזו והיום מסננים אותה כפרוייקט מיוחד בגן הלאומי עמק צורים. הממצאים שלהם מדהימים: בעפר נמצאו שרידים ראשונים לפעילות המנהלית שהתבצעה בבית המקדש בתקופת בית ראשון, בהם חותמת של הצליהו בן-אימר איש משמרות הכוהנים בהר הבית ואחיו של פשחור בן אימר, הקב"ט של הר הבית, שאסר את ירמיהו הנביא בצינוק בעקבות נבואותיו. מעבר לחשיבות הארכיאולוגית האדירה של הממצא הזה, אין שיעור לערכו עבור המורשת היהודית, המקבלת אישור מדעי למקורותיה."

כך מתארת הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר את ה"חשיפות" שמבצע הוואקף: "בשבילי כארכיאולוגית זה היה שוק, כמו לעשות ניתוח לב פתוח עם מעדר. המטרה של הוואקף היא לא רק להפוך את הר הבית למתחם קדוש, אלא ל'אקצה בנוי' – למוסלמים בלבד."

עם כל הזעם על הפשע הברברי של הוואקף המוסלמי, בטרם נפנה חצינו לאוייב, עלינו להפנות אצבע מאשימה לעצמנו. איך זה כל ממשלות ישראל אחוזות שיתוק ופוחדות להתמודד עם הפשע ועם הפושעים, מעלימות עין ובכך נותנות יד, במחדל, לפשע ולפושעים. הן נושאות במלוא האחריות לתוצאות. האחריות מוטלת על ראשי הממשלות. בצדק, מפנה התחקיר אצבע מאשימה אישית כלפי ראש הממשלה נתניהו. אין זו אחריות מיניסטריאלית, זו אחריות אישית.

עו"ד ישראל כספי, המייצג את הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית, על אחריותו האישית של ראש הממשלה: "זה כמו לשאול מה אחריותו של מפכ"ל המשטרה לפעולות של משטרת ישראל. לא ניתן להפריז באחריות של ראש הממשלה למצב בהר הבית, למעט ההגדרה של אחריותו כמוחלטת. אנחנו יודעים בוודאות שאין דבר הקורה בהר הבית ללא ידיעה מוקדמת ואישור של משרד ראש הממשלה והעומד בראשו. כל הביקורת, כל הרשלנות, כל המחדלים, כל ההסתרה ואוזלת היד לטפל בנושא ולכן גם כל האחריות ההיסטורית – מונחים לפתחו. ... נתניהו מתנגד בכל כוחו לפרסום הדו"ח ושלח את מזכיר הממשלה להופיע בשמו ומטעמו בטענות מצוצות מהאצבע שפרסום מחדלי המשטרה 'יביא לאינתיפאדה בתוניסיה' – כך בדיוק אמר מזכיר הממשלה צבי האוזר בוועדה של הכנסת. ... החשש שיזכירו לנתניהו את שותפותו ואחריותו למחדל ההיסטורי של העברת אורוות שלמה לידי הוואקף והתנועה האסלאמית. במשמרת שלו, בקדנציה הראשונה שלו, הוא איפשר את סיום העבודות ואת העברת המקום לידי הוואקף. זה הפך את אורוות שלמה, אתר ארכיאולוגי מדהים שנבנה על ידי הורדוס, בייחוד את שערי חולדה – למקומות שליהודים אסור להיכנס אליהם ולמסגד הגדול ביותר במדינת ישראל."

החלק המביך בכתבה, הוא התגובות: משרד ראש הממשלה, רשות העתיקות, משטרת ירושלים ומשרד המשפטים בורחים מאחריות וזורקים מהם והלאה את הכדור הלוהט. והתגובה הצינית של הוואקף: "כל הטענות הללו חסרות בסיס, והן בגדר האשמות שקריות. מדיניותנו הרשמית היא לשמר ולכבד כל מורשת אנושית. אתם מוזמנים למסגד לראות בעצמכם פריטים רומיים, ביזנטיים וצלבניים שמורים היטב, בין פרטים אחרים." שימו לב: רומיים, ביזנטיים וצלבניים. מי חסר? נכון. ממצאים יהודיים בהר הבית?! למה מי מת?

* הנושא המרכזי על סדר יומנו בשבוע החולף היה החלטת בג"ץ בנוגע לחוק טל. ההחלטה אמורה להעלות שתי סוגיות נפרדות על סדר היום הציבורי – סוגיית ההשתמטות החרדית מגיוס לצה"ל וסוגיית האקטיביזם השיפוטי וסמכות בית המשפט לבטל חוקים של הכנסת, או במילים אחרות: האם הכנסת הנבחרת היא הריבון או בית המשפט שאינו נבחר. האמנם הכול שפיט? האם תפקידו של בית המשפט לבטל החלטות שמנוגדות לעמדות השופטים?

אני תומך בעמדת הרוב בבית המשפט בנוגע לחוק טל ולגיוס חרדים, אך סבור שאין זה מעניינו ומתפקידו להתערב. זו פררוגטיבה של הכנסת, שרשאית גם לטעות ומוסמכת גם לקבל החלטות שאני מתנגד להן וכאלה שמקוממות אותי.

לצערי, ההתייחסות בעיתוני סופשבוע התעלמה כמעט לגמרי מסוגיית האקטיביזם השיפוטי והתמקדה רק בסוגיית חוק טל וגיוס חרדים לצה"ל או לשירות לאומי. יש בכך השלמה או הסכמה עם הסמכות הזאת בידי בית המשפט, וחבל. מי שהתייחס לסוגיית האקטיביזם היה בן דרור ימיני, וגישתו, בעיניי, מאכזבת מאוד.

בן דרור הוא גדול שוללי האקטיביזם השיפוטי בתקשורת הישראלית (באקדמיה ובמערכת הציבורית השוללים המרכזיים הם פרופ' רות גביזון ופרופ' דניאל פרידמן). והנה, במקרה זה הוא תומך בפסיקה. עמדתו מאכזבת, כיוון שמבחנה של העמדה העקרונית היא דווקא כאשר בית המשפט פוסק על פי עמדתי. אין זו חוכמה לתקוף את התערבות בית המשפט כאשר הוא מתערב בניגוד לעמדתי.

כאשר דווקא בן דרור ימיני מגבה את אחת ההחלטות הפוליטיות האקטיביסטיות ביותר בתולדות המדינה, הוא נותן הכשר לאקטיביזם ופוגע מאוד בתוקף ביקורתו. בן דרור מודע לכך, ולכן אין הוא מתעלם ממשמעות תמיכתו בהחלטה והוא מנמק אותה בהסבר עקרוני: "בניגוד להכרעות או עמדות של חלק משופטי בג"ץ בסוגיות רבות אחרות – בג"ץ הביע הפעם את עמדת רוב הציבור ולא את עמדת המיעוט. השופט אשר גרוניס טען שהפטור ניתן לפי החלטת רוב, ואין זה תפקידו של בית המשפט להגן על הרוב. ביניש ענתה לו ש'מדובר באילוץ קואליציוני שבו הרוב מקבל את דין המיעוט, בין היתר, בשל אינטרסים פוליטיים קואליציוניים. קשה בנסיבות אלה להבחין מהו ביטוי לרצון הרוב ומהו אילוץ.' הצדק עם ביניש. הרוב שגרוניס עוסק בו הוא רוב מלאכותי, מאולץ, שנכנע פעם אחר עם למיעוט החרדי. התוצאה היא מיעוטוקרטיה."

ייתכן שפסיקת בית המשפט מביעה בעניין זה את עמדת הרוב, אך אין זה תפקידו לבטא את עמדת הרוב ולא את עמדת המיעוט. המשחק הפוליטי הקואליציוני הוא מחיר הדמוקרטיה. אנו, האזרחים, יכולים לבוא בטענות לנציגינו בכנסת על סדרי העדיפויות שלהם בהרכבת הקואליציות. אנו יכולים לתבוע מהם הקמת ממשלת ליכוד-קדימה-עבודה ללא החרדים, או ללא תלות בחרדים, למשל. אבל אנו בחרנו בהם, ונתנו להם את הסמכות להרכיב קואליציה, או לבחור בין כניסה לקואליציה לבין השארות באופוזיציה. כל הנושא הזה שייך למגרש הפוליטי, הציבורי והתקשורתי – ואין הוא עניין לבית המשפט. מי כמו בן דרור ימיני יודע זאת, הרי הוא כותב זאת כמעט בכל שבוע. והנה, כאשר הפסיקה היא לטעמו, הוא תומך בה.

וכך הוא מצדיק את עמדתו החריגה: "ישנם מקרים נדירים שבהם התערבות בג"ץ בהחלטות שלטוניות מוצדקת. היא צריכה להישמר לאותם מקרים נדירים שבהם הפגיעה בזכויות אדם היא ברורה ובולטת. בג"ץ אינו צריך להתערב באספקת חשמל לעזה, בשיבה פלשתינאית באמצעות נישואים או במכירת חזיר בראש חוצות."

אני מסכים עם בן דרור אודות המקרים הנדירים שבהם ההתערבות מוצדקת. אך אין כל יסוד להצגת סוגיית חוק טל כ"פגיעה ברורה ובולטת בזכויות האדם." מקרה זה אינו קשור כלל לזכויות האדם. זהו מקרה פוליטי, שבו בית המשפט מחליט להחליף את המערכת הפוליטית בהגדרת מהות ערך השוויון בחברה הישראלית. יתר על כן, על אף תמיכתי בתיקון לחוק האזרחות, התנגדותי להתערבות בית המשפט בו, והשבחים שכתבתי לבית המשפט העליון כשלא פסל את החוק – במקרה של חוק האזרחות יש היגיון רב יותר בהתערבות בית המשפט מאשר בנושא גיוס חרדים. בחוק האזרחות יש פגיעה אמתית בזכויות אדם של אזרחי ישראל הנישאים לפלשתינאים, ולכן יש לטענתם זכות עמידה מובהקת בפני בית המשפט. לטעמי, הפגיעה בזכויותיהם מידתית ולמען מטרה ראויה ולכן היא מוצדקת ולבטח אין היא מקרה קיצוני המצדיק פסילת חוק בידי בית המשפט. לעומת זאת, בנושא גיוס חרדים וחוק טל, אין כל עילה להתערבות בית המשפט.

באשר לסוגיית גיוס חרדים. אני שולל עקרונית את הטענה הזדונית לפיה יש סתירה מובנית בין מדינה יהודית ודמוקרטית, אך לעתים יש סתירה נקודתית בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים. פרשת גיוס חרדים היא דוגמה מובהקת לכך. על פי ערכי הדמוקרטיה הליברלית הרב-תרבותית, ניתן לשחרר קבוצה תרבותית מסוימת מגיוס לצבא מטעמים אידיאולוגיים ועל החברה להכיל זאת; לקבל את האחר, את השונה. על פי ערכי היהדות והציונות – מלחמת מצווה, ואין מלחמת מצווה מובהקת יותר מהמלחמה על קיומה של המדינה היהודית וקיומו של העם היהודי – מחייבת אפילו גיוס "חתן מחדרו וכלה מחופתה". ודאי שאין כל הצדקה לפטור שבט שלם בעם ישראל מהגנה על הקיום, כפי ששאל – תבע משה את שבטי ראובן, גד וחצי המנשה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" – קל וחומר, שמדינה יהודית אינה יכולה לתת ידה לחילול השם הבוטה שבהשתמטות בשם היהדות והתורה, כביכול.

לכן, העמדה העקרונית המוצדקת היחידה, היא גיוס מלא של כל האזרחים היהודיים לשירות צבאי מלא בן שלוש שנים, ללא כל הנחות, ללא כל פטור, ללא כל התחכמויות. את העמדה הזאת הביע נחמיה שטרסלר במאמרו "לוויות צבאיות גם מבני ברק" ב"הארץ". הוא קרא לחסל את פתרונות השירות האזרחי, שהן פיקציה שנועדה לכסות על ההשתמטות המלאה, ולהמירה בהשתמטות חלקית בעצימת עין. הפתרון היחיד לבעייה, שגם יביא לשוויון בחברה הישראלית ולהבראתה, הוא כפיית הגיוס על הכול. "זה יקרה רק כאשר כל החרדים יתגייסו לצה"ל ולוויות צבאיות ייצאו גם מבני ברק וממאה שערים."

שטרסלר צודק. אלא שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי. וכל מי שעיניו בראשו מבין, שמימוש התביעה הצודקת של שטרסלר אינו ישים. טוב מאוד וחשוב מאוד שהתביעה הזאת תוצג, ועל כך ראוי שטרסלר לברכה, אך יש למצוא פתרונות פרגמטיים יצירתיים. מה לעשות? צודק, לצערנו, תלמיד הישיבה נתן משי שאמר לטל אריאל אמיר ב"מעריב": אצלנו יודעים שאם ינסו לגייס חרדים בכוח, הישיבות ימלאו את הכלא. כלא שש יהפוך לישיבה הגדולה בעולם. אפשר יהיה לשים לידו כמה אפסים וזה יהיה כלא 60 אלף."

אין להשלים עם ההשתמטות, אך יש למצוא פתרונות פרגמטיים שיתקנו בהדרגה את הקלקול. חוק טל נועד לעשות כן, ולכן הוא לא היה פסול מעיקרו. אגב, יש המצביעים על כך שהשופט בדימוס צבי טל, שעמד בראש הוועדה, הוא יהודי דתי ולכאורה היה לו קל ללכת לקראת החרדים המשתמטים. ההיפך הוא הנכון – הוא, בניו ונכדיו שירתו ומשרתים בצה"ל ואחד מבניו נפל במלחמת יום הכיפורים. סביר להניח שהוא כואב את חילול השם שבהשתמטות בשם התורה, יותר מאשר החילונים המבקרים אותו. אין ספק שמטרתו לא הייתה להנציח את הבעיה, אלא להתמודד עימה. השאלה היא האם הצליח חוק טל.

במאמר שכתבתי השבוע ב"ישראל היום" כתבתי שחוק טל נחל כישלון ולכן יש להעבירו מן העולם. כתבתי זאת על סמך המידע התקשורתי על הגידול המשמעותי במספר המשתמטים בעשר שנות חלותו, אף שמצד שני אני מודע לתהליכי הישראליזציה הקיימים בחברה החרדית, שבאים לידי ביטוי גם בעליה בשיעור הגיוס בצה"ל.

והנה, להפתעתי, בטור של סיוון רהב מאיר ב"ידיעות אחרונות", מצוטטת עמדת המיעוט של השופטת עדנה ארבל, שלא קיבלה חשיפה תקשורתית, ומציגה תמונה שונה: "בשנת 2007 התגייסו כ-6% ממחזור הגיוס הפוטנציאלי של החרדים. ב-2008 כבר התגייסו כ-16% וב-2010 כ-35% מבני השנתון החרדים הצטרפו לצה"ל או לשירות האזרחי. הצפי הוא כי בשנת 2012 המספר יגיע עד ל-50%, ובשנת 2015 מדברים על 65% גיוס. המגמה הזו כמובן משפיעה על השתלבות החרדים אחר כך בשוק העבודה. נראה כי כל הגורמים המקצועיים סוברים שישנה התקדמות משביעת רצון ושיש להמשיך ולעודד אותה במסגרת החוק הקיים. אף גורם מקצועי אחר לא סתר את הדברים. ראש אכ"א אורנה ברביבאי אף העידה כי צה"ל גייס השנה יותר חרדים מכפי שתיכנן מלכתחילה. ... ביטול החוק עלול להרוס מגמות חיוביות אלו. השוויון בחלוקת הנטל לא יושג בדרכי כפייה, אלא רק בתהליך ארוך וסובלני. לו תישמע דעתי, החוק לא יבוטל, ונבקש לקבל עדכון על המשך יישומו החיובי בעוד חצי שנה."

אם להתעלם מעמדתי העקרונית שאין זה עניין לבית המשפט – אם הנתונים הללו נכונים, יתכן שההתנגדות, גם שלי, להמשך חוק טל ראויה למחשבה שנייה. שהרי גם בנושא הזה, כמו בכל נושא, המטרה היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר. יש לחפש את הדרך לצמצום הדרגתי של נגע ההשתמטות, ולא בשיטת הכול או לא כלום, שלא תיתן כלום.

כפי שכתבתי כאן לפיני שבועות אחדים, אני תומך בהצעתו של אלוף (מיל') אלעזר שטרן, להניח לחרדים לעשות כרצונם במשך עשר שנים, אך לבטל את הקשר בין אי עבודה לבין הגיוס, ולא לממן את ההשתמטות. להערכתו, צעד זה יפתור את הבעייה. שטרן חזר על הצעתו גם בגיליון שבת של "ידיעות אחרונות", במאמרו "גדודים נפרדים לחרדים."

"המהלך ייתמך בקיצוץ הדרגתי של 5% בשנה בתמיכה בנושאי התואר 'תורתו אומנותו', והנחת העבודה שלי (שזוכה לחיזוק אצל רבים ממנהיגי העדה החרדית) היא שתוך שלוש שנים יעזבו מחצית האברכים את הישיבות מרצונם. הדבר יביא לחיסכון של כמיליארד וחצי שקלים בשנה, שיושקעו בחיילים הסדירים: הם יזכו להכפלת שכרם ויעשו תואר ראשון על חשבון המדינה. ומה באשר לחרדים שיבחרו להתגייס? לדעתי הפתרון הטוב ביותר הוא שכפול של מתכונת הנח"ל החרדי, המונה כיום גדוד אחד. גדוד לוחם, שערוך לכל משימה מבצעית ומחזיק גזרת בט"ש – אך לצערנו אינו גדל.

"אם יוקמו עוד גדודים כאלה ויספקו לחייליהם את כל הצרכים המיוחדים של לוחמים חרדים: תפילות בזמן, שום מגע עם נשים, שיעורי תורה, הכשרה מקצועית, השלמת השכלה, מזון כשר למהדרין, יחסוך כל גדוד את הגיוס של יותר מ-20 גדודי מילואים בשנה (ובהם, בין השאר, אלפי סטודנטים באמצע שנת הלימודים). תהיה זו תרומה חשובה לשוויון בנטל, גם אם בשנים הראשונות לא יתקיים באותם גדודים כור ההיתוך במשמעותו המלאה."

אני מאמין שאכן, זו הדרך הנכונה. אולם דבר אחד כדאי לזכור – כל הדרכים האפשריות לצמצום הדרגתי של ההשתמטות, שונות מהדרך הצודקת אותה תובע שטרסלר. כל הדרכים הפרגמטיות הללו אינן שוויוניות. ואם בית המשפט קובע שהשוויון האזרחי הוא ערך חוקתי, עליו לפסול כל חוק שאינו תובע גיוס מלא לכל אזרח ואזרחית, ללא הבדל דת, גזע ומין; גם אזרחים ערבים, גם אזרחיות דרוזיות. כל ההסדרים הפוטרים אוכלוסיות, בחוק או בהסדרים שונים, מנוגדים לעקרון השוויון. על פי הלכת פסיקתו מהשבוע, עליו לפסול את כל החוקים הפוטרים אוכלוסיות מהגיוס, ולבטח הוא יוצף כעת בעתירות ברוח זו. בג"ץ, בהתערבותו המיותרת, קלע את עצמו למצב בעייתי מאוד.

הגיע השעה לחוקק חוק יסוד המסדיר את מעמדו של בית המשפט העליון במערכת מתוקנת של הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ביניהם, ולא לאפשר את המשך השתלטותו של בית המשפט על תחומים לא לו.

* הטרנד של "כישלון המאבק החברתי" הופך בהדרגה לאקסיומה. כבר לא שואלים אם המחאה נכשלה, אלא דנים בשאלה למה היא נכשלה. התקשורת, הנמצאת בבעלות הטייקונים, שהמחאה כוונה במידה רבה נגדם, נתנה רוח גבית למחאה בראשיתה, מטעמי רייטינג מובהקים, לנוכח התמיכה הציבורית העצומה בה, אך היא נתנה את האות להצגת כישלונה, כביכול, כאמצעי להמתתה. נתנו יד לפיקציית הכישלון מי שלא אהבו את המאבק האזרחי החיובי ורצו מאבק תוקפני ואלים. נתנו יד לפיקציית הכישלון מי שרצו להשתלט על המאבק ולהפוך אותו למאבק של ה"שמאל" המדיני ולהסיטו מדרכו לדרך של הסתה נגד המתנחלים.

הטרנד שקרי, כיוון שרק מי שמאמין במהפכות של "זבנג וגמרנו" יראה במאבק – כישלון. המחאה שינתה את סדר היום הציבורי, שינתה את הלך הרוח הציבורי, יהיה קשה לחזור לשיח הקפיטליזם הדורסני, חסר המעצורים, שאיפיין את החברה הישראלית בעשורים האחרונים. המאבק אף הביא להישגים ממשיים, ובראשם מסקנות ועדת טרכטנברג, אף שיישומן עד כה חלקי ואיטי, בין השאר כתוצאה מטרנד גוויעת המחאה.

הצלחת המאבק היא תוצאת העובדה שהוא היה המוני. אין דבר המפחיד את השלטון במדינה דמוקרטית, יותר מהתנגדות המונית לדרכו, שעלולה להיתרגם להצבעה בקלפי. לכן, קבלת עצות האחיתופל לאימוץ דרכים שירחיקו את הציבור מתמיכה במאבק, יכשילו את המאבק, שחייב להמשך.

בעניין זה אני חייב לציין לשבח את עורך "דה-מרקר" סמי פרץ, המציג בעקביות דברים כהווייתם. בכלל, יש לציין שפרץ שינה את הצבע הכלכלי-חברתי של "הארץ", מתאצ'ריסטי מובהק כפני נחמיה שטרסלר, שעד לאחרונה היה חלון הראווה היחיד של העיתון בענייני חברה וכלכלה, לדרך שלישית של קפיטליזם נאור ומרוסן הנוטה לכיוון מדינת הרווחה. במאמרו "שבוע טוב לצדק החברתי" מתאר פרץ איך רק השבוע קיבלנו כמה תזכורות להצלחת המאבק. "תקציר אירועי הימים האחרונים, כולל כמה תוצאות ישירות [של המחאה החברתית. – א.ה.] כמו הורדת דמי הניהול בחיסכון הפנסיוני, העלאת שכר עובדי הקבלן בניקיון ואבטחה, הצעת חוק של שלי יחימוביץ' להטלת מס על ירושות מעל 15 מיליון שקל, פסיקה של בית המשפט העליון שקבע כי חוק טל אינו חוקתי – מה שסולל את הדרך לגיוס בחורי ישיבה לצבא – פרסום דו"ח הריכוזיות השבוע שאמור לחולל שינוים מפליגים במוקדי הכוח הכלכלי בישראל ולקינוח יש פסק זמן. מחאת הפסק זמן."

מחאת פסק הזמן מגוחכת בעיניי. זו מחאת שבעים ומשועממים. איני תומך בהתערבות בית המשפט בנושא חוק טל. אולם שאר הדוגמאות נכונות בעיניי, והן אינן היחידות. המסקנה שלי מן העובדות אינה שהמחאה ניצחה, אלא שיש לה הישגים ולכן היא חייבת להמשך.

פרץ מציג את ההשפעה החיובית של המחאה על הפוליטיקה הישראלית, בהצלחתה של שלי יחימוביץ' – לנצח בפריימריס במפלגת העבודה ולהביא לקפיצה אדירה של המפלגה בסקרים, שבהם עקפה את "קדימה", ובכניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. ההשוואה מופרכת, לטעמי. שלי יחימוביץ' היא אידיאולוגית סוציאל-דמוקרטית שהקדימה את המאבק החברתי והיתה בין מבשריו אף שבהחלט נהנתה מתוצאותיו. יאיר לפיד מגלם את הרוח שנגדה יצאה המחאה, אף שהוא תופס עליה טרמפ, בניסיונו הפאתטי לייצג את מעמד הביניים במאבק הפופוליסטי עם סיסמת "איפה הכסף".

* עשרים שנה חלפו מאז מותו של מנחם בגין. "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" הקדישו מקום רב לנושא. מוסף "הארץ" הוקדש בחלקו הגדול לזכרו של בגין. הוא עשה זאת באופן ראוי והוגן. לצד עמודי המאמרים על בגין, הוא פרסם נקודות ציון ביוגרפיות בחייו של בגין. יש לציין שהוא עשה זאת במשקפי נראטיב בגיניסטי מובהק. ארי שביט, יוסי שריד, יעקב אחימאיר, יוסי יונה, אהרון שבתאי ואווה אילוז כתבו מאמרי דעה אודות בגין ופעלו. המאמרים מעניינים, לא מתלהמים – לא בסגידה למנהיג ולא בריטוש זכרו, אך לא מצאתי בהם איזו אמירה מיוחדת, יצירתית, הראויה לציון.

מעניינים יותר היו כתבתו של שלמה נקדימון ופרסום נוסף של מאמר שכתב ב-81' יואל מרקוס ותשובתו של בגין. לאחר מעידתו של בגין באמבטיה ואשפוזו, כתב מרקוס מאמר ב"הארץ" שבו גינה את הסתרת האמת על מצבו הבריאותי של בגין. כותרת המאמר: "על מה בגין התבדח", בהתייחסו לקלישאה של "התבדח עם רופאיו".

בגין השיב לו במכתב אישי, אך התיר לו לפרסמו והוא אכן פרסמו. במכתבו, מפרט בגין לפרטי פרטים ובשקיפות מלאה את מה שקרה לו, שלב אחרי שלב, מהמעידה ועד אחרי הניתוח, סקר את מצבו והביע נכונות לשקיפות מלאה של מצב בריאותו. עם זאת, הגן על קודמיו בתפקיד, ובראשם גולדה מאיר, שהסתירו את מצב בריאותם, ועובדה – היטיבו לתפקד למרות מצבם. מאמרו של בגין גלוי לב ומרתק. ניכרים דברי אמת. עם זאת, דווקא לנוכח דבריו, על שתי פניהם – נכונותו האישית לשקיפות והסכמתו העקרונית להסתרה, ראוי לדון בקורות השנה האחרונה לכהונתו, עת בקושי הצליח לתפקד והמערכת סביבו הסתירה מן הציבור את מצבו האמתי.

כתבתו של שלמה נקדימון עוסקת בכך, אף שהיא ממוקדת ביום בו הודיע על החלטתו להתפטר. אין הרבה חידושים בכתבה, אך היא מרתקת ומומלצת. מעבר לתיאור יום ההתפטרות, יש בה תובנות מעניינות, המאוששות את הטענה שבגין סבור ששרון ורפול הוליכו אותו שולל במלחמת לבנון הראשונה, וזה היה אחד הגורמים המרכזיים להתפטרותו. כידוע, בין מקורבי בגין חלוקות הדעות בנושא זה. מחקרו של נקדימון מתייצב באופן ברור לצד התומכים בטענה אודות הולכת השולל. לטענת נקדימון, בגין חשש מאוד ממינויו של שרון, אבל עשה זאת מתוך אמונה שרק שרון יוכל לעקור את יישובי ימית ומרחב שלמה בהצלחה, ללא שפיכות דמים.

בפרספקטיבה של 30 שנה, המאפיין העיקרי של כהונתו של בגין כראש הממשלה, היא התעוזה שלו לקבל החלטות גדולות, היסטוריות, קשות, שנויות במחלוקת. למעט ב"ג, לא היה עוד ראש ממשלה שקיבל כל כך הרבה החלטות מסוג זה. כמובן שההחלטות הללו קונטרוברסליות – כאלו הן היו בזמנן וכך הן היום. חלקן מנוגדות להשקפת עולמו הבסיסית של בגין וחלקן תואמות אותה, אך בכולן העז לקבל החלטה מרחיקת לכת ולדבוק בה עד הסוף. אם להתייחס רק לסוגיות החוץ והביטחון, הרי שבשש שנות שלטונו קיבל ארבע החלטות היסטוריות גדולות: הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מכל סיני, הפצצת הכור העיראקי, החלת ריבונות ישראל על הגולן ומלחמת לבנון הראשונה. החלטות היסטוריות הוא קיבל גם בנושאים אחרים, כמו ההחלטה להעלות את יהדות אתיופיה. שלמה נקדימון, בכתבתו, מתאר החלטה היסטורית נוספת של בגין – להכניס את ישראל למועדון החלל הבינלאומי ולהקים את סוכנות החלל הישראלי. חמש שנים אחרי החלטתו שוגר בהצלחה הלוויין הישראלי הראשון "אופק 1".

נחמה דואק ב"ידיעות אחרונות" אינה עוסקת בבגין ראש הממשלה, אלא בתקופת כהונתו כשר בממשלת אשכול. היא מצטטת במלואו נאום שנשא בגין בישיבת ממשלה שדנה בעתיד השטחים, חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים. זהו פרסום ראשון של פרוטוקול הישיבה הזאת. חשיבות הדברים רבה מאוד, בשל האקטואליות שלהן לימינו.

הצעתו של בגין היתה להחיל לאלתר את הריבונות הישראלי על יהודה ושומרון. "אני מציע החלטה פשוטה מאוד של הממשלה: ארץ ישראל המערבית בריבונותנו היא, גם בדרום וגם ממזרח." בדברו על הדרום, הוא לא התכוון לסיני, אלא לרצועת עזה.

ראוי לציין, שכאשר בגין הציע להחיל את הריבונות, הוא הבין בדיוק שמשמעות הדברים היא מתן אזרחות לכל הפלשתינאים החיים באזורים אלה. אין לו בעייה עקרונית עם הדבר. "עכשיו קיימת הבעייה הגדולה האתנית – מה נעשה עם הערבים הנמצאים בשטחים אלה. מי שמתעלם מבעייה זו, מוטב שיודה שהוא מוכה בסנוורים. ... מדינה דו לאומית צריך לשלול מלכתחילה, אבל מעולם לא שללנו מדינה דו-אתנית, וההבדל הוא מכריע. מדינה דו-לאומית היא שלטון של פיפטי-פיפטי, כי איך אשר להקפיא התפתחות של שני עמים. איך אפשר לקיים שיווי משקל כזה לאורך ימים? אבל מדינה דו-אתנית אנחנו פעם שללנו?" מהי מדינה דו- אתנית? מדינת לאום יהודית עם מיעוט ערבי גדול. בגין האמין, שבאמצעות עלייה ועידוד הילודה ישמר רוב יהודי, ואין לו בעייה עם סיפוח האזרחים הפלשתינאים של יהודה, שומרון ועזה לישראל, כאזרחים. הם יוכלו להיות שרים בממשלה ושופטים בבית המשפט העליון. לא יוכלו לעת עתה לעסוק בביטחון, אך זאת כל עוד אין שלום.

הוא לא דיבר באופן תיאורטי, אלא אופרטיבי. הוא אף ציין שהענקת האזרחות אינה מיידית ואוטומטית. "לא מעניקים אזרחות באופן אוטומטי, אלא באופן סלקטיבי. ... מכל מקום, לא בשנה הקרובה יידרש מאתנו שנעניק אזרחות לכל 600,000-700,000 הערבים. אז יש חמש שנים עד לבחירות לכנסת השמינית, יש זמן..."

במילים אחרות, אין מה להיבהל מהבעייה הדמוגרפית, כתוצאה מסיפוח מיידי, היא לא תסכן אותנו בבחירות 69'. רק בבחירות 73' היא תהיה רלוונטית, אך עד אז נוכל לתת לה פתרון – עליית יהודי רוסיה ומענקים למשפחות ברוכות ילדים.

מצד אחד, קשה שלא לקרוא במבוכה את הנאיביות וקוצר הראות המדינית המצטיירת מרעיונותיו. מצד שני, יש להעריך את היושרה – בגין מבין שאין חיה כזאת החלת ריבונות ללא מתן זכות בחירה ואזרחות מלאה. אחרת זאת תהיה דרום אפריקה: "אנחנו לא דרום אפריקה ולא רודזיה. המיעוט היהודי לא ישלוט בערבים. ... מעולם לא היה עולה על דעתי להציע רודזיה או דרום אפריקה בארץ ישראל... "

ואם תוכניותיו למענה דמוגרפי לא תצלחנה? "לאל ידנו לקיים רוב יהודי. כמובן, אם רוב זה היה מתקלקל מצבנו היה מר."

אילו הצעותיו של בגין היו מתממשות, כל הפלשתינאים ביהודה, שומרון ורצועת עזה היו היום אזרחי ישראל. ישראל היתה היום מדינה דו-לאומית והיה זה האיום הגדול ביותר על הציונות. לשבחו של בגין יש לציין, שכאשר האחריות היתה על כתפיו, הוא לא ביצע את רעיון העוועים הזה. אמנם הוא הציע את האוטונומיה כפתרון מעבר ולא ויתר על חזון הריבונות לטווח רחוק. לגבי ההמשך הוא פינטז על אוטונומיה לערבים תחת ריבונות ישראל. עם מימוש הסכם אוסלו הוכח, שהאוטונומיה פירושה עצמאות למעשה. מזל שאת הסכם אוסלו ביצע רבין, שדגל בפשרה טריטוריאלית ולא החיל אותה על כל השטח, ולא בגין שסירב לכל הפרדה בין שטחים מאוכלסים בפלשתינאים לשטחים ריקים. הוא עלול היה להחיל אוטונומיה על כל יו"ש, בקווי 49'. מיותר לציין איך היתה נראית במקרה כזה ה"אינתיפאדה השנייה".

בהקדמה של דואק, לפני ציטוט הפרוטוקול, ע=יש שגיאות מביכות. היא כותבת שממשלת האחדות של אשכול נקראה בלשון התקופה "ממשלת חירום". היא נקראה "ממשלת הליכוד הלאומי". הסיבה שלאחר מכן לא נקראו כך ממשלות רחבות, היא הקמת "הליכוד". אז עוד לא היה הליכוד, אלא גח"ל – גוש חירות ליברלים, שתי המפלגות הגדולות שהיוו את לב הליכוד שקם ב-1973. דואק מחליפה את גח"ל במח"ל – אף פעם לא היתה מפלגה בשם זה, אלו אותיות הקלפי של הליכוד מאז בחירות 1977.

* בסקירתי הקודמת כתבתי את הצעתי להעניק את פרס ישראל לספרות לסמי מיכאל ולחיים באר. אך אני בהחלט שבע רצון מההחלטה להעניק את הפרס לסופר נתן שחם – סופר מעולה שכתב ספרים נפלאים. אני אוהב מאוד את ספריו שקראתי, אך ספר אחד מתנשא גבוה גבוה מעל כולם – יצירת המופת "רביעיית רוזנדורף", אחת היצירות הטובות ביותר בספרות העברית. משום מה, בכתבות על שחם ב"הארץ" ו"מעריב" דווקא הספר הזה כלל לא הוזכר, למרות שספר ההמשך, אף הוא ספר טוב אך נופל ממנו בהרבה "שובו של רוזנדורף", דווקא מוזכר בהם. לעומת זאת, ב"ידיעות אחרונות" הספר מוזכר ומצוין כ"ספרו החשוב ביותר". יש לציין את שחם על הצלחה גדולה – בזכייתו הוא גרם לעיתון "הארץ", שסקר את קורות חייו, לכתוב את צירוף המילים "והיה ממשחררי אילת". משחררי?! "הארץ"?!?!

* מתוך הידיעה הראשית ב"הארץ" ביום ה': "פרס יוצא לארה"ב ביום ג' הקרוב. ביום א' שאחריו הוא יפגוש את אובמה בוושינגטון בשולי ועידת איפא"ק, יממה לפני פגישת הנשיא עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיגיע לבירה האמריקאית מקנדה." קראו היטב: כשהם כותבים "הנשיא", למי הם מתכוונים?

מה שמזכיר לי משפט ששמעתי לפני שנים רבות מיהודה הראל: "הממשלה האחרונה ש'הארץ' תמך בה היתה ממשלת המנדט."

* * *

יוסי גמזו

טִילִים וּתְהִלִּים

בֵּין שְלַל יְדִיעוֹת אֲשֶר אֵין בָּן כַּזַּיִת

עִידוּד לַחוֹלְמִים עַל שָלוֹם בָּאֵזוֹר

נִתְקַלְנוּ פִּתְאֹם בְּעִתּוֹן פָּרִיזָאִי

בְּשֵם "פִיגָרוֹ" הַמַּצְלִיחַ לִגְזֹר

מִפַּעַם לְפַעַם קוּפּוֹן סֶנְסַצְיוֹנִי

בְּמִין יְדִיעָה מַפְתִּיעָה עַד מְאֹד:

מֶמְשֶלֶת יַרְדֵּן, בְּדִיּוּן מָרָתוֹנִי,

הֶחְלִיטָה (לְמוּל הֵרָצְחָם שֶל מֵאוֹת

בַּטֶּבַח שֶאַסַד בְּסוּרְיָה טוֹבֵחַ

וּמוּל הַחֲשָש שֶיִּתְקֹף אֶת יַרְדֵּן)

לִשְתֹּל בִּצְפוֹנָהּ, בְּעֶמְדָּה שֶל מַפְתֵּחַ

טִילֵי "פַּטְרִיוֹט" שֶיּוּכְלוּ לְקַדֵּם

כָּל שְבִיב אִיּוּם סוּרִי זְדוֹנִי וּפוֹגֵעַ

שֶל בְּלִיץ אֲוִירִי עַל מַמְלֶכֶת עָמָאן

אִם אַסַד הִיסְטֶרִי פָּשוּט יִשְתַּגֵּעַ

סָמוּךְ לְפוּרִים וְיִנְהַג כְּהָמָן...

וּכְמוֹ שֶנָּהוּג בְּמִטְבָּח פָּרִיזָאִי

בּוֹ נֹפֶךְ פִּיקַנְטִי בָּאֹכֶל נִכְלָל

מוֹסֵר "פִיגָרוֹ" בְּסִגְנוֹן דֵּי פְּרוֹזָאִי

מִין סְקוּפּ שֶאֵינֶנּוּ פְּרוֹזָאִי בִּכְלָל

וְהוּא: שֶגּוֹרֵם אַסְטְרָטֵגִי רַב-עֵרֶךְ

זֶה כְּבָר בְּתָכְנִית זוֹ יוֹזֵם וּפוֹעֵל

עַל דַּעַת יַרְדֵּן לְכָל אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ

וְשֵם הַגּוֹרֵם: מְדִינַת יִשְׂרָאֵל...

וְאִם זוֹ עֻבְדָּה הַמַּרְאָה מֵאֵלֶיהָ

שֶפֶּתַע מֶמְשֶלֶת יַרְדֵּן מְבִינָה

כִּי לֹא יִשְׂרָאֵל מְאַיֶּמֶת עָלֶיהָ

וְלֹא מִצִּדָּהּ לָהּ צְפוּיָה סַכָּנָה

וּכְמוֹ שֶמִּקֶּדֶם כָּתוּב וּמֻסְבָּר בָּהּ

אֵי-שָם בְּשִירַת "תְּהִלִּים" הַקְּדוּמָה

(בְּפֶרֶק י"ג, פָּסוּק מִסְפָּר 4):

"הָאִירָה עֵינַי" – מְאִירָה הַחָכְמָה

פִּתְאֹם אֶת עֵינָיו שֶל הַמֶּלֶך עַבְּדַּאלְלַהּ

אוּלַי הִיא תָאִיר גַּם עֵינֵי מַנְהִיגִים

עַרְבִים אֲחֵרִים שֶיָּבִינוּ (אִינְשְאַלְלַהּ!)

שֶאִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שוּם הֶשֵּׂגִים

נֶגְדֵּנוּ שוּם אֶרֶץ עַרְבִית לֹא הִשִּׂיגָה

בִּתְחוּם הֲסָתוֹת הַשִּׂנְאָה, אִם בִּנְאוּם

דְּרָשוֹת מִסְגָּדִים אוֹ פָדִיחַת הַלִּיגָה

הַהִיא הָעַרְבִית, אוֹ בַּפְיַאסְקוֹ בָּאוּ"ם

בּוֹ לֹא נִתְקַבְּלָה פָלַסְטִין כְּקוֹלֶגָה

לַמְרוֹת שֶלַּשָּוְא אַבּוּ-מַאזֶן נוֹקֵט

בְּכָל תִּחְמוּנָיו – אוּלַי בָּא כְּבָר הָרֶגַע

עִם כָּל הַכָּבוֹד, לְהַחְלִיף כָּאן דִּיסְקֶט...

אוּלַי בְּנוֹסָף עַל מִגְנֶנֶת-הַמֶּנַע

מוּל כָּל מִתְקָפָה שֶל טִילִים סוּרִיִּים

נֶגְדֵּנוּ וְנֶגֶד יַרְדֵּן שֶאֵינֶנָּה

נִבְהֶלֶת סוֹפְסוֹף מִקְּשָרִים פּוֹרִיִּים

בֵּינָהּ וּבֵינֵינוּ, נִזְכֶּה לְפַתֵּחַ

שִתּוּף-פְּעוּלָה בְּמִלְחֶמֶת-מִצְוָה

גַם נֶגֶד הָעֹנִי וְתַת-הַהִיגְיֶנָה

וְנֶגֶד טִמְטוּם הֲסָתוֹת-הָאֵיבָה

בָּהֶם נְגוּעִים זֶה שָנִים נֶגַע כְּרוֹנִי

בְּלִי פַּת, בְּלִי תוֹחֶלֶת וּבְלִי נְאוֹרוּת

בְּכָל הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן כָּאן מִילְיוֹנִים

אֲשֶר מֻפְקָרִים לְרָעָב וּבוּרוּת

כִּי לֹא רַק טִילֵי "פַּטְרִיוֹט" מְחַיְּבִים פֹּה

בֵּינָם וּבֵינֵינוּ תֵאוּם זֶה לִשְמוֹ,

גַם עֶצֶם טוֹבַת יְהוּדִים וְעַרְבִים פֹּה

לְכָל פַּטְרִיוֹט הָאוֹהֵב אֶת עַמּוֹ.

* * *

צבי לָפֶר: "שיחרר בטקט נפיחה עזה!"

לאודי שלום,

תלונתו של עוז אלמוג [גיליון 719] על בדיקות ביטחוניות בנתב"ג שנערכות בחוסר טקט מזכירה סיפור ישן מליטא.

 ביום שוק עסקו בחנות הבדים היהודי הזקן ובנו תלמיד הישיבה שבא לעזור. לחנות נכנסו שתי איכרות, לאחר שסיימו את מכירת התוצרת שהביאו לשוק, ובקשו לשרוף את הזמן שנותר עד שבעליהן יסיימו עיסוקיהם.

 אחת האיכרות בקשה שיורידו לה גליל בד מהמדף העליון, לאחר שמיששה ובדקה, ביקשה גליל אחר מהאצטבה העליונה בצד השני. כעבור זמן קצר חזרו הבקשות מהאיכרה השנייה.

 הבן, שהבין את הנעשה, אמר לאביו שהן אינן מתכוננות לקנות אלא רק להטריד את בעל החנות, ובקש לגרשן מהחנות.

 ענה האב: "אני מסכים אתך אך צריך לעשות זאת בטקט [בנימוס]." 

אמר ועשה, עלה על הסולם וכאשר ישבנו היה מול פני האיכרות, שיחרר נפיחה עזה.

 האיכרות קיללו ויצאו.

 האב הדריך את בנו – "כך צריך אבל בטקט."

בברכה,

צבי

* * *

מרדכי קידר

למדינות הלאום אין שום סיכוי

על כל פתרון במזה"ת להתבסס על נאמנות האוכלוסייה לשבט, ולמסגרת הדתית והעדתית המסורתית.

הרבה אידיאולוגיות עברו את הים התיכון מאירופה אל העולם הערבי, ובכל פעם שאידיאולוגיה חדשה הגיעה, חשבו רבים כי זו תהיה האידיאולוגיה, בה"א הידיעה, שתאחד, תארגן, תעצב ותכוון את מעברו של העולם הערבי אל המודרנה בסגנון האירופי. הלאומיות (נאמנות הפרט לקבוצה האתנית) שהתעוררה באירופה לאחר אביב העמים (1848) תורגמה במושגי העולם הערבי ל"קַוְמִיַה", הפטריוטיות המתבטאת בהתייחסות ובנאמנות למולדת שוערבה ל"וַטַנִיַה", הפאן-סלביזם הוליד את רעיון הפאן-ערביזם, הסוציאליזם האירופי אומץ בעולם הערבי תחת השם "בעת'", הקומוניזם יובא וזכה לשם "שֻיוּעִיָה" ואפילו רעיונות נאציים קנו להם בשנות ה-30' אחיזה בקרב כמה אינטלקטואלים ערבים מודרניים, כדוגמת אחד, מוחמד אנוור אלסאדאת, שהיה ראש התנועה הנאצית המצרית, ולימים – נשיא מצרים.

כל הרעיונות הללו ניסרו במרחב הציבורי המזרח תיכוני במאה השנים האחרונות, ומשקיפים מבחוץ, ובעיקר פקידי משרד המושבות של האימפריה הבריטית, חשבו שהמודרנה האירופית הגיעה למזרח התיכון והתנחלה בקרב אוכלוסיותיו בזכות האידיאולוגיות המודרניות שיובאו בפיהם ובעטיהם של אותם משכילים ערביים שלמדו בסורבון, אוקספורד, ייל והרוורד. על בסיס האידיאולוגיות הללו, הם קיוו, תקומנה מדינות לאום כפי שקרה באירופה, והללו תספקנה מוקד הזדהות, דבק חברתי ותודעה לאומית להמוני המזרח התיכון, שאיש לא שאל לדעתם.

אלא שהמוני המזרח התיכון נשארו ברובם הגדול נאמנים לשבט, לקבוצה האתנית, הדתית או העדתית, ודחו את כל הרעיונות שיובאו מהמערב. אבן הפינה של המזרח התיכון היתה ונשארה תרבות השבט, זו שהאירופים חשבו שניתן יהיה לבטלה באמצעות כמה מאמרים בעיתון או נאומים ברדיו. לנאמנותם של עמי המזרח התיכון למסגרות המסורתיות נייחד את הדברים כאן.

אפגניסטן – מקור בעיותיה של מדינה אומללה זו היא העובדה שהבריטים כללו בה 11 קבוצות אתניות שונות: קירגיזים, טורקמנים נוריסטאנים, פאמירים, פשטונים, טג'יקים, הזארים, אוזבקים, איימאקים ובלוצ'ים. לקבוצות אלה יש מעט מאוד מן המשותף, שכן הם עמים שונים, הדוברים שפות שונות, ויש להם אורח חשיבה שונה, מנהגים שונים, מנהיגות שונה, מטרות שונות. גם חשוב לציין שאף קבוצה אינה נקראת "אפגנית". לאורך כל ההיסטוריה של מדינה זו, ניסו זרים להביא את הקבוצות האתניות הללו לכדי שיתוף פעולה בסיסי כלשהו, אך נוכח כישלונותיהם החוזרים ונשנים, מפליא שהעולם ממשיך להנשים גוף פוליטי מת זה, שמזמן היה צריך לפצלו לחלקיו האתניים.

עיראק – מדינה אומללה זו קרועה ומפולגת לאורך ארבעה צירי שסע:

הציר האתני: יש בעיראק ארבע קבוצות אתניות: ערבים, כורדים, טורקמנים, ופרסים.

הציר השבטי: האוכלוסייה בעיראק מורכבת מכ-70 שבטים, שכל אחד מהם מתפקד כאילו היה קבוצה אתנית. בני השבטים הללו אינם מתחתנים עם בנות שבט אחר, שכן אינם סומכים עליהן, ומאותה סיבה גם אינם נוטים לפתוח עסקים עם בני שבט אחר. יש לכל שבט דיאלקט משלו, ובעיראק לחלק מהשבטים יש דגל והמנון משלהם, שאינם קשורים להימנון ולדגל של עיראק.

הציר הדתי: יש בעיראק מיספר רב של דתות: מוסלמים, נוצרים, צבאאים, מנדעים, זורואסטריזם, בהאא'ים, יזידים ועוד, ואפילו כמה עשרות יהודים. המוסלמים רואים בבני דתות אחרות כופרים.

הציר העדתי, כלומר חלוקה פנים-דתית: המוסלמים מחולקים לסונים, שיעים, סלפים, סופים; לנוצרים יש כשמונה כנסיות שונות.

פלא שהמדינה הזו מדממת?

לוב – בגלל מיקומה של לוב כולה במדבר הסהארה, שבו אין כמעט מים, האוכלוסיה מפולגת לשבטים קטנים, ויש בלוב כ-140 שבטים שונים. לאחר שהצליחו לחסל את קד'אפי, נלחמים עכשיו השבטים זה בזה.

ירדן – בירדן, כרבע מהאזרחים הם בדווים, ושלושה רבעים הם "פלסטינים", כלומר חקלאים ועירונים שאינם מעוניינים ואינם יכולים להפוך לבדווים, ולכן הם מנסים כיום להיפרד מהשלטון, שהוא בכלל משפחה שסילקו הסעודים מתוכם לפני 90 שנה, ולהקים עבור עצמם את "המולדת החלופית", כלומר פלסטין אחרת, נוספת על זו שהם מקווים כי תקום בין הים והירדן. זוהי הסיבה שעבדאללה מלך ירדן מגיע לוושינגטון כל חודש – בעיקר להאיץ בברק אובמה להפעיל לחץ על ישראל כדי שזו תקים מדינה פלסטינית בעזה וביו"ש. אם תקום מדינה כזו, יוכל המלך, על מנת לשרוד על כסאו, לסלק אליה את אזרחיו שידברו בירדן על "המולדת החלופית".

סודן – התחלקה רשמית לפני כחצי שנה לשתי מדינות: צפון סודן ודרום סודן. הצפון נשלט על ידי ערבים מוסלמים, בעוד שמרבית האוכלוסייה בפריפריה היא נוצרים ואנימיסטים (עובדי אלילים). חבל דרפור מבקש עצמאות כבר שנים, וחבל נוסף – כורדופן – דורש להיפרד ממדינת הצפון ולהיכלל במסגרת הפריפריה.

תימן – לפני 20 שנה אוחדו שתי מדינות: רפובליקת דרום תימן, וצפון תימן. כיום מרבית ההפגנות בערי הדרום – עדן, תעז, אבּ – נערכות בדרישה לחדש את העצמאות, כלומר לחלק את המדינה על בסיס שבטי.

סוריה – עוד מדינה אומללה שיש בה כמה קבוצות אתניות: ערבים, כורדים, טורקמנים, וכמה קבוצות דתיות: מוסלמים, נוצרים, עלווים, דרוזים וכמה יהודים. המוסלמים מחולקים לסונים ושיעים-אסמאעילים, כמה עדות נוצריות, שאיסלאמיסטים רואים בכולם, ובעיקר בעלווים כופרים. בעייתם של העלווים בשלטון אינה רק בשל היותם כעשירית מתושבי סוריה אלא שבגלל היותם כופרים, מציב בפניהם האיסלאם ברירה: להישחט או להתאסלם.

בחריין – אי במפרץ הפרסי שמרבית תושביו פרסים שיעים, אך השלטון נמצא בידי מיעוט – שבט ערבי סוני שהבריטים הביאו כדי שישלוט בשיעים. במהלך השנים האחרונות – ובעיקר ב-2011 – היינו עדים להפגנות רבות המלוות בפצועים והרוגים.

הפלסטינים – עזה היא מדינה שנפרדה מרמאללה, ואני סבור כי הרומן העכשווי ביניהם לא יאריך ימים, בשל ההבדלים התרבותיים בין הבדווים של עזה ובין המשכילים של רמאללה. מדובר במנטליות אחרת. בני חברון אינם מתחתנים עם בנות שכם, ובני קלקיליה אינם מתחתנים עם בנות יריחו, בגלל השבטיות הזורמת בעורקי האנשים.

איראן – אוכלוסיית מדינה זו מורכבת מפרסים, אזרים, כורדים, בלוצ'ים, ערבים וטורקמנים, ומזמן היתה מתפרקת אילולי היתה דיקטטורה-חילונית בימי השאה ודתית בימי האייתוללות מאז 1978. הציבור באיראן הוא ברובו המכריע חילוני לחלוטין, ורבים מבני איראן לא ביקרו מעולם במסגד. ככל שגובר הדיכוי הדתי, כך יורדת רמת הדתיות בעם וכן גם הלגיטימיות של השלטון.

טורקיה – אוכלוסיית טורקיה מורכבת מטורקים, כורדים, וערבים. הכורדים נלחמים על עצמאותם כבר שנים רבות. לאחרונה, בעקבות הטבח שעורכים העלווים בסוריה במוסלמים, החלו מוסלמים בטורקיה לחסל עלווים כנקמה. ארדואן זועם מאוד על מעללי בשאר גם בשל הסיבה הזו, שכן הדבר האחרון שארדואן מסכים לו הוא חזית פנימית נוספת – בין מוסלמים ועלווים.

מרבית מדינות האזור שלנו, אפוא, מורכבות מקבוצות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות שונות, שרבים הם הסכסוכים הנצחיים ביניהן, וזוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שמדינות אלו כושלות. יש במזה"ת הערבי רק קבוצה אחת של מדינות יציבות: מדינות המפרץ: כווית, קטר, ושבע מדינות איחוד האמירויות, וזאת מסיבה אחת ויחידה: היות כל אחת מהן מדינת שבט אחד, המייצגת אותו ורק אותו. במדינות אלה אין בחירות למנהיג המדינה ואין גם צורך בהן, הואיל והמנהיגות היא מסורתית, מקובלת ולגיטימית.

מכל האמור לעיל עולה מסקנה אחת ברורה: אם ברצוננו להשתחרר ממספר רב ככל שאפשר של ערביי יו"ש, עלינו להקים שבע מדינות-עיר עבור הערבים ביו"ש: יריחו, רמאללה, שכם, ג'נין, טולכרם, קלקיליה והחלק הערבי של חברון. "פתרון שמונה המדינות" – עזה ושבע ביו"ש – הוא התוכנית היחידה המבוססת על הסוציולוגיה הברורה של האזור, לא על חלומות ורודים וחסרי תוחלת על "פתרון שתי המדינות", שכבר מזמן היה צורך לבטלו, הן בשל החריגות של הצד הפלסטיני מתנאיו, ובעיקר משום שאינו מתאים לסוציולוגיה של המזה"ת. במקום להקים מדינה פלסטינית כושלת שתהיה מסוכסכת בתוך עצמה, עדיף להקים שמונה אמירויות המבוססות על שבטי הערים, בעוד שישראל שומרת לתמיד על השטח הכפרי כדי שלא יהפוך לגבעות חמאס.

השבטיות במזרח התיכון היא "הדבר האמיתי", ואוכלוסיית האזור אומללה בשל האידיאולוגיות הזרות שחדרו לתוכו. על כל פתרון להתבסס על נתון סוציולוגי זה: השבטיות והנאמנות למסגרת הדתית והעדתית המסורתית.

* המאמר פורסם במגזין "מראה" גיליון 187 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

ברכותינו ללאה שורצמן לבית בן עזר

אחותנו הצעירה וצעירת הנכדים של יהודה רַאבּ

על צאתה לגמלאות

 לאחר עבודתה ב"אל על" במשך 45 שנים

וזכייתה על סף פרישתה בתואר "עובד מצטיין"

בפעם הרביעית

ברכות ואיחולים מכל המשפחה

* * *

משׁה שַׁפריר-שׁטילמָן

שְׁנַת אֵם רְחוֹקָה

לְזֵכֶר אִמִּי הַיְקָרָה שָׂרָה-אֶסְתֵּר שְׁטִילְמָן

(שֶׁנִּפְטְרָה בּ-ל' שְׁבָט תּשׁנ"ו)

כַּאֲשֶׁר אַתְּ שׁוֹכֶבֶת לִישׁוֹן

(אַתְּ שׁוֹכֶבֶת לְקוֹל בְּכִי-תַּנִּים),

אַתְּ תָּמִיד שָׁם חוֹשֶׁבֶת, חוֹשֶׁשֶׁת אִמִּי

פֶּן אַתְּ לֹא תֵּרָדְמִי.

כַּאֲשֶׁר אַתְּ שׁוֹכֶבֶת לִישׁוֹן

(אַתְּ שׁוֹכֶבֶת מְאֹד מְאֻחָר),

לָךְ תָּמִיד יֵשׁ יוֹתֵר מִסְּתָם שֶׁמֶץ רָצוֹן

שֶׁיִּהְיֶה כְּבָר מָחָר.

אִם אַתְּ כְּבָר יְשֵׁנָה שָׁם כָּעֵת,

שָׁם רָחוֹק בִּקְצֵה גּבוּל הַיְקִיצָה,

– אַתְּ נִרְדֶפֶת , כְּמוֹ נֶעֱנֶשֶׁת בְּחֵטְא,

עַל חֶלְקֵךְ בַּבְּרִיאָה.

אִם אָמְנָם יֵשׁ לָךְ רֶגֶשׁ-אָשָׁם,

כִּי הֵבֵאת כָּךְ אוֹתִי לָעוֹלָם,

– נָא אִמְרִי וְחִזְרִי עַל דְּבָרַיִךְ, אִמִּי

קֳבָל עַם וְעוֹלָם.

בִּשְׁנָתֵךְ אַתְּ נוֹדֶדֶת, אִמִּי

וְנוֹדֶדֶת שְׁנָתֵךְ עַד בֵּיתִי,

אָז אָקוּם לְקַבְּלֵךְ, מִתְרוֹנֵן בְּלִבִּי:

"הִכָּנְסִי-נָא אִמִּי."

וְלַמְרוֹת שֶׁשְּׁנָתֵךְ הִיא קָשָׁה,

הֲלוַּמת חֲלוֹמוֹת-בְּעָתָה,

שָׁם עִם שַׁחַר מַפְצִיעַ תָּקוּמִי, אִמִּי,

כָּאן לִבְרֹא מֵחָדָשׁ אֶת יוֹמִי.

* * *

רון וייס

על זיכוייה המלא של העיתונאית אילנה דיין

סופר נידח שלום,

אני משתתף בצערם של מתי דוד, בן דרור ימיני, אורי הייטנר וישראל הראל – על האכזבה שנגרמה להם עקב זיכוייה המלא של העיתונאית אילנה דיין בערעורה בבית המשפט העליון, בו זוכתה מהוצאת דיבה נגד סרן ר'.

הפרומו שבעטיו הורשעה החברה המפיקה לא היה באחריותה של אילנה דיין.

אני שותף לשמחתו של ד"ר יהודה דוד על זיכויו מהוצאת דיבה, בבית המשפט בצרפת.

בשני המקרים קבעו השופטים כי המערערים פעלו בתום לב וללא כוונת זדון, ולכן זוכו. במקרה אילנה דיין קבעו השופטים כי העובדות העיקריות בכתבה היו "אמת לשעתה", כלומר אלה העובדות שהיו ידועות אז והן אף הוצגו בחומרה רבה ע"י התביעה במשפט הצבאי שהתנהל נגד סרן ר' (שזוכה בתום המשפט). אילנה דיין שגתה כשהציגה את שמחת וצהלת החיילים באירוע אחר כאילו התרחשו לאחר הריגת הילדה הפלסטינית. אילנה דיין דייקה בעובדות העיקריות, כולל הדיווח בקשר של תצפיתני מוצב "גירית" כי מדובר בילדה המתקרבת למוצב. למרות דיווח זה, סרן ר' ירה בילדה והרגה. אני לא שופט ואינני מכיר את כל העובדות ולכן אינני חולק על זיכויו של סרן ר' בבית המשפט הצבאי. ברור לי שאילו לא זוכתה אילנה דיין, לא ניתן היה לקיים בעתיד תחקיר עיתונאי רציני בגלל חשש מתביעות לשון הרע, וכך ניצל חופש הביטוי, ועיתונאים יוכלו להמשיך לבצע תחקירים, החשובים לקיום דמוקרטיה בישראל.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: נדמה לי שמה שלא תשדר אילנה דיין, אתה והדומים לך תצדיקו אותה ובלבד שזה יהיה נגד צה"ל ונגד ממשלת ישראל – ולעזאזל העובדות בתוכניות "עובדה"!

* * *

כרים סולטן: פטריוטיזם ישראלי

"אופציה לבית במקום אחר" ו''לא הייתי נותנת לבת שלי לחזור עכשיו. לא לפני שנדע מה קורה עם איראן. מה בוער? מה תפסיד אם תחזור בעוד שנתיים?'' [ניבה לניר מצטטת את שושי, ב''הארץ'' 24-02-2102].

שושי, בניגוד לבת שלך, הבן שלי, פלסטיני, דור שישי בבית חנינא, מדען באמריקה, לא מוכן להמשיך לכייף באמריקה כאשר משפחתו, חבריו וכל היקרים לו, הפלסטינאים הערבים והישראלים היהודים והערבים, נושמד על ידי הטילים מאיראן, מלבנון, מעזה ומסוריה. הוא ומשפחתו חוזרים דווקא עכשיו. זה החינוך שקיבל מאביו ומאמו.

כרים סולטן

בית חנינא

* * *

אהוד בן עזר

אפשר לוותר על "קברט"

סוף-סוף נכנענו והלכנו גם אנחנו [בכרטיס מוזל של הגימלאים] לחזות במחזמר "קברט" המוצג בתיאטרון הקאמרי, וזאת למרות שמערכת הפרסום הפוליטית התל-אביבית הציגה אותו ככתובת על הקיר לקהל הישראלי השאנן, שעליו לעמוד על המשמר מפני עליית הנאציזם בתוכנו!!! – דעו לכם, זה משל עלינו!!! – הם הזהירו אותנו.

לפחות מבחינה זו אין שום קשר בין המחזה על גרמניה באמצע שנות ה-30 לבין המתרחש בישראל כיום או אי-פעם בעבר, אלא אם מדובר במוחות חולניים במיוחד הסבורים שבנימין נתניהו הוא אדולף היטלר חדש. לכל הסבורים כך, וגם לא רק להם – מומלץ לקרוא את "לבד בברלין" כדי לראות את עומק התהום שבין הגרמנים לביננו, ולא יעזרו פמפלטים צדקניים של אידיוטיזם מוסרי נוסח גרוסמן שנמרח על פני העמוד הראשון של עיתון "הארץ" ביום שישי האחרון, בעוד הידיעות על עשרות הרוגים בסוריה נידחות שם בקטן לעמודים הפנימיים!

כך שמדובר בהצגה עצמה, שאינה מעוררת, לפחות בעינינו – שום הקשרים פוליטיים חוץ-גרמניים – ואפשר להתחיל בצדדים החיוביים: הבימוי של עמרי ניצן הוא נפלא. הוא קוסם של העלאת הצגות מעולות וכל הצגה שלו היא מאורע תיאטרוני מזהיר. גם התפאורה של רוני תורן יוצאת מן הכלל ומדהימה כל רגע מחדש. כך גם הופעתם של מרבית השחקנים, ובייחוד הראשיים: איתי טיראן, אקי אבני, גדי יגיל ומיקי קם. פחות התפעלנו מאולה שור-סלטקר ואפשר לומר שהיא אפילו עיצבנה אותנו בקולה הצפצפני. אילו היה מדובר באופרה, ספק אם היתה מקבלת את התפקיד המרכזי. וזה אולי בכלל הדבר הלא-נעים שבמיקרופומניה שבכל ההצגה הזו, ובגללו אחר ההפסקה כבר רצינו לעזוב, ומטעמי שלום-בית נשארנו; ואכן המחצית השנייה היתה קצת יותר טובה כי היו בה יותר תיאטרון ודרמה אמיתית ופחות רקיעות רגליים התעמלות עכוזים ושדיים. אך יש לומר מיד, למרות העירום החלקי, אין שום סקס בהצגה. היא מנוכרת, כאילו בוימה על פי העקרונות של התיאטרון הברכטיאני. אבל הרעש! הרעש!

כל שחקן מצוייד במיקרופון מודבק ללחי, וכל הזמן אתה שואל את עצמך – האם זה חי, מושר עכשיו – או שהוא מעווה פניו על פי הפליי-בק? התוצאה היא, על פי רוב, אותו דבר, מנוכרת. רעשנית. אך למרות הרעש הנורא שבו נמסרות המילים, אתה מתקשה לקלוט ולהבין אותן, בייחוד בשירים. ממש חסר תרגום לעברית. וזה גם מה שגרם לנו לרצות לברוח אחרי ההפסקה. מה עוד שכל מה שיש במחזמר הזה הוא שניים-שלושה לחנים פופולאריים החוזרים שוב ושוב והולמים באוזניך בצורה שרוצחת את המלודיה, ושאר השירים חיוורים מדי או שנבלעים בהמולה הכללית. היחיד שקולו ניכר לעצמו ואינו נבלל הוא איתי טיראן בתפקיד המנחה, אותו שיחק ג'ואל גריי בסרט. אולה שור-סלקטר בתפקיד לייזה מינלי? הצחקתם אותנו.

ההצגה החלה ב-16.30. כרגיל הסתובב מנהלו הנמרץ של התיאטרון, נעם סמל, וטרח ללא הרף, כאחרון הסדרנים – לוודא שהכול מתנהל כשורה באולם. אולי לכן התיאטרון מחזיק מעמד יפה כל כך.

אחרי ההצגה, שנמשכה כשעתיים, הלכנו למסעדת "חדר האוכל" הסמוכה, לקחנו מרק עדשים סמיך מדי, וכבד קצוץ ללא חזרת, עליה לא שמעו במסעדה הזו, ולגמנו בקבוק גולדסטאר קר ומצויין, וחזרנו הביתה, ונרדמנו בתשע בערב והתעוררו למחרת בשמונה בבוקר! – ולא נדע אם בזכות הבירה המשובחת או בגלל העייפות שהפילה עלינו ההצגה הרעשנית והמתישה, שרק בעשר דקותיה האחרונות היתה גם מרגשת במקצת וסחטה מאיתנו מחיאות כפיים אחדות.

* * *

רות ירדני כץ: מודה ועוזב

נתן אשל, ראש לשכתו של ראש הממשלה, שנאמר עליו שהיה איש סודם של הזוג נתניהו, חסך לכולנו טונות של רכילות. הוא עשה עסקת טיעון, הודה בהתנהגות בלתי הולמת והלך הביתה. אנחנו לא כל-כך יודעים מה היתה מערכת היחסים בינו לבין העובדת בלשכה. אנחנו יודעים שהוא לא נתן לה לנשום. רדף אחריה בזמן העבודה ואחרי העבודה. צילם אותה מתחת ומעל ונכנס לדואר האלקטרוני שלה. זה מה שאנחנו יודעים. האיש חובש הכיפה, כנראה התבלבל. הגברת הזאת העבירה אותו על דעתו, והוא נסחף. 

שלושה עורכי דין ליוו את מר אשל, הבכיר יעקב ונירוט, והם הציעו לו להודות שפיתח וקיים קשר של קירבה יתרה מצידו כלפי העובדת. הוא הסכים והעונש נזיפה חמורה, עזיבת התפקיד ולא יוכל לחזור לעבוד בשירות הציבורי. תם ונשלם.

האומנם? הנזק שמר אשל גרם הוא ענקי גם לעצמו, לעובדת, לשלושת הבכירים שגילו ליועץ המשפטי שהוא מתעמר ב-ר'. שלושת הבכירים לא יישארו בתפקידיהם לצד נתניהו. ראש הממשלה נעלב שהם לא שיתפו אותו לפני שפנו ליועץ המשפטי והוא איבד את אמונו בהם. גם העובדת לא תוכל להמשיך לעבוד בלשכה באווירה שנוצרה. ככה זה כשאדם מאבד את הראש וגורם לנזק בלתי יתואר. 

גם נתן אשל הוא איש מאמין, דתי, ואני מתחילה להאמין שלדתיים האלה, ואני מתכוונת רק לעבריינים – יש אלוהים מיוחד. אלוהים משלהם שמאפשר להם לרצוח, לאנוס, לרמות, לגנוב ולהטריד. רק תזכורת: רוב ראשי הפשע חובשים כיפה. הנשיא לשעבר שרץ פעמיים ביום לבית-הכנסת, מר דרעי, בניזרי, הרב אילון והרשימה לא קטנה. ועכשיו אנחנו עדים לעוד חרדי, מנהל בית-ספר לבנות בנתניה, החשוד שתקף כמה מתלמידותיו. העבריינים הדתיים נעזרים באלוהים שלהם כל יום. הם מודים לו על הכול, ביום הכיפורים הם מכים על החזה שלהם ומבקשים סליחה, כפרה ומחילה והאלוהים שלהם אומר להם בערך כך: "בסדר, קיבלתי את בקשת הסליחה, ואתם יכולים להמשיך לרצוח, לאנוס, לגנוב ולהטריד." 

העבריינים הלא דתיים אינם יותר טובים. אבל לפחות הם לא נשענים על אלוהים ואינם חוסים תחת מטרייתו, ולא מתיימרים לחנך, ללמד מוסר, לאהוב את רעך כמוך ולמלא אחר עשר הדיברות. מר אשל עוד איש בכיר, בעל מעמד, חזק ומשפיע הודה, עזב והשאיר חורבן.

* * *

מוטי הרכבי

תשובה לאריק כץ: לא כל מי שמבטא דעות אחרות הוא "הזוי", "שונא ישראל" או על סף "אי שפיות נפשית"

 אריק, אתה בטוח שלא התבלבלת בין ימין לשמאל? הייתי מתחיל כתבה על התנהגות השמאל אל כל מי שחושב אחרת ממש באותו משפט. 

ובאשר ל"הומניזם", "סבלו של החלש", "עוולות הנעשות לחפים מפשע" – התחשבות נעלה זאת מגיעה רק למי שנמצא בצד הנכון, אם החלשים הם חרדים, למשל, אז להפך, צריך לדרוך ולבעוט וכמה שיותר. 

הרשה לי לסיים בניסיון קטן שכבר עשיתי בעבר: 

החרדים הם: פרזיטים, אוכלי חינם, משתמטים, עלוקות שחיים על חשבוננו, מסריחים, חשוכי מחשבה, משריצי ילדים, שחורים, שונאי ישראל, והרשימה עוד ארוכה.

וואו! אני ממש נשמע כמו כתב מכובד של גל"צ או כתב של "הארץ". אבל לא, התבלבלתי, התכוונתי לכתוב:

 הערבים הם: פרזיטים, אוכלי חינם, משתמטים, עלוקות שחיים על חשבוננו, מסריחים, חשוכי מחשבה, משריצי ילדים, שחורים, שונאי ישראל, והרשימה עוד ארוכה. 

וראה איזה פלא – בין רגע הפכתי לגזען שנמצא על סף אי שפיות!

* * *

אוריה באר

פרשת הלורד מוין

קראתי בעניין את הוויכוח שניטש בין אלי מייזליש ולבין מיודענו אהוד בן עזר על פרשת הלורד מוין והירצחו על ידי הלח"י בנובמבר 1944. צר לי אלי, אך בוויכוח הזה אני נוטה להסכים עם אהוד. הלורד מוין היה אמנם אדם מנוול, אנטישמי מובהק, ומי שגרם בעקיפין לרצח מאות אלפי יהודים בשואה. הוא גם מנע מספינות המעפילים הרעועות להגיע לחוף מבטחים בארץ ישראל דאז. אלא, שהרצח לא בוצע בעיתו, כשם שכל המאבק של לח"י נגד הבריטים, מתחילת המלחמה, ואף לפניה, היה מאבק שלא בעיתו.

צריך לקרוא ולזכור היטב. בשנת 1940, עת נפתח המאבק נגד הבריטים של לוחמי לח"י ובראשם אברהם שטרן, היתה אנגליה במאבק מר עם הנאצים, ועם שלטונו של היטלר. מאות מפציצים הפציצו את לונדון, קובנטרי, וערים אחרות. הם פגעו בשדות תעופה, בנמלים, במפעלים ובעצם במה לא? עשרות אלפי אזרחים נהרגו או נפצעו בהפצצות. מאות אלפים אחרים, אם לא מיליונים, נותרו לא קורת גג לראשיהם. בשדות הקרב לחמו בנות הברית, ובהם מאות אלפי חיילים בריטיים נגד החיה הנאצית. מאות טייסים נפלו מדי חודש על הגנת שמי בריטניה. לצאת בימים שכאלה נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל – היה מעשה מחוסר כל הגיון. אם לא להשתמש במילים חריפות יותר.

כן, נכון, היה צריך לגרש את הבריטים מהארץ. אך כל דבר יש לעשות בעיתו. זאת גם, שעה שעשרות אלפי יהודים נלחמו במסגרת צבאות בנות הברית, ואלפים רבים אחרים היו בבריגדה שלחמה בשעתה בקרבות מרים באיטליה. חבל, שמנהיגי לח"י באותם ימים לא הבינו זאת.

ומכאן לזיכרון אישי. הייתי באותם ימים רחוקים, של שלהי מלחמת העולם השנייה, ילד קטן, תלמיד כיתה אל"ף של בית הספר "לדוגמא" בצפון תל-אביב. יום אחד, בשעות אחר הצהריים, התדפקו שני צעירים בני שבע עשרה לערך על דלת ביתנו. הם ביקשו תרומה לארגון לוחמי חרות ישראל. אימא ז"ל הקשיבה לבקשתם בנימוס, אך סירבה בתקיפות לתת אפילו גרוש אחד. היא טרקה את הדלת בפניהם, והשאירה אותם מבויישים בחוץ.

"אבל אימא," שאלתי בתמימות של ילד. "לפני שבוע באו מאצ"ל ותרמת. ולפני שבועיים היו מההגנה, וגם להם תרמת. אז למה לא להם?"

אימא חייכה בעצב חיוך של הבנה. "כשתגדל תבין," השיבה.

 בערב, בא אבא והקשיב ברוב קשב לסיפורה של אימי על ביקור הצעירים.

"עשית בחוכמה," אמר אבא. "אנחנו עדיין במלחמה נגד היטלר יימח שמו. למה הם לא מבינים זאת?"

אחרי הניצחון על הנאצים סירבו הבריטים, בטמטומם האופייני, לפתוח את שערי הארץ בפני ספינות המעפילים. הפעם היה מאבקן של כל המחתרות נכון צודק ונכון. השאר היסטוריה.

* * *

ברכות ליעקב אחימאיר

עם קבלת פרס ישראל לתקשורת לשנת 2012

בדרכך השקטה והאחראית התמדת כל השנים

ותמיד שמרת על אמינות תקשורתית

* * *

אלישע פורת כותב ליוסקה אחיטוב בנושא בגין:

דברים שכתבתי לאריה נאור

שולם יוסקה,

אתם ברי המזל מהקיבוץ הדתי, לא לקחתם חלק במאבק המר בין בגין המסית והמדיח ובין התנועה הקיבוצית. שפר מזלכם.

כיוון שדבריי במישדר [על בגין] קוצצו אחזור עליהם בקצרה:

1. בגין חניך השוה"צ בבריסק בנעוריו המוקדמים. חבר קיבוצנו סניה, נתנאל בארי ז"ל, היה מדריכו. חברת קיבוצנו אסתר רימלנד אייבשיץ, היתה חברה טובה שלו בשכבת הצעירים בשוה"צ של בריסק.

2. עין החורש היה הקיבוץ הראשון בארץ שפתח את שעריו בפני בגין, בקיץ 1968, לאחר שהפיכת החצר של דיין נגד אשכול הצליחה. הוא נאם בדרכו הדמגוגית הפאתטית והמיושנת, בפני מאות שבאו לשומעו מקיבוצי הסביבה. התגובה היתה מרוככת, כיוון שהתחיל בנוסטלגיה עם חברינו מבריסק... מחווה נאה אמנם אבל תכליתית.

3. בקיץ 1947, בגין נחטף מדירת המסתור שלו בת"א והובא למפגש חסוי וכפוי עם מצביאי ההגנה, אצלנו, בקצה החורשה, בעמדת בטון הקיימת עד היום. אפילו שיקמנו אותה... אפשר ושם נבטה שנאתו הפרימיטיבית לקיבוצים. ראה על כך בפירוט בכתבתם של ניר מן ושלמה נקדימון, ב"ידיעות אחרונות", אוגוסט 2007, במלאת 60 שנה לחטיפה.

 ציינתי עוד פרט פיקנטי הקשור אלינו: הפרופ' חתן פרס ישראל, ביל הלל דלסקי ז"ל, היה נשוי למשוררת היהודיה-אמריקאית שירלי קאופמן, שתירגמה את שירת אבא קובנר לאנגלית. הזוג הזה ביקר אין סוף פעמים בעין החורש. דלסקי הסתיר ככל יכולתו שהוא היה התותחן הקדוש שירה בתותח הקדוש ושרף את אלטלנה. אבל הדברים התגלו, ובבית משפחת קובנר, בפעמים שאני הייתי נוכח שם, נושא אלטלנה עלה כמה וכמה פעמים. אבל אני מניח שבגין לא ידע זאת...

 לסיכום: האיש [בגין] התיר את דמה של התנועה הקיבוצית בנאום המיליונרים המגונה שלו. אין לו סליחה ולא מחילה.

* * *

יוסי אחימאיר

מנחם בגין – 20 שנה למותו

הספר "יהודים מפורסמים" (בתורה, במדע, במדיניות ובאמנות) ראה אור ב-1954 בהוצאת שמואל זימזון (היתה פעם הוצאה כזו בתל-אביב). פעם, כאשר לבר-מצוות העניקו שי לא צ'ק כי אם – ספר, או ספרים, גם אני זכיתי לקבל לבר-מצווה שלי ספרים רבים עם הקדשות. הספר "יהודים מפורסמים", בעריכתו של שלמה סקולסקי, הוא אחד מהם, ומונח אפוא על המדף בספרייתי כבר 56 שנה. הוא נושא בשערו את ההקדשה בכתב ידו של יהודי מפורסם מאוד: "ליוסף דב אחימאיר מוקדש ספר זה להיכנסו לעול מצוות, באהבה – מ. בגין."

באותו זמן היה מנחם בגין פחות מפורסם. "רק" ראש האופוזיציה, התקיף, היעיל, הלוחמני, ו"רק" בעל התואר מפקדו האחרון של האצ"ל. יעברו עוד 21 שנה עד שיהיה לראש הממשלה הראשון מן המחנה הלאומי. במאי 1977 נהפכה ישראל לדמוקרטיה אמיתית.

בבר-מצווה שלי התחיל אפוא הקשר האישי שלי עם מנחם בגין, אשר הלך לעולמו לפני 20 שנה, תשע שנים לאחר שאמר "איני יכול עוד" ועזב לבלי שוב את משרד ראש הממשלה.

היו לי עימו עוד נקודות מגע רבות, אבל אספר רק על שתיים. הראשונה כמובן היא מהפך ה-17 במאי 1977, שהחל את שלטונו של מנחם בגין.

הייתי במוצאי אותו יום היסטורי עורך החדשות בעיתון "מעריב", אשר עמודו הראשון נסגר עם בוקר. "מה יהיה על המדינה?" – ניבטו אליי בדאגת-אמת מבטי החברים לדסק-החדשות, לאחר שבאה בשורת המהפך המהממת מפי חיים יבין.

הם לא יכלו לעכל את מכת השינוי הדמוקרטי – זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה, ואם תרצו – גם היישוב, המדינה-שבדרך.

עם בוקר, גיליון "מעריב" בידי, עיני טרוטות, שערי פרוע, חשתי ל"מצודת זאב", לראות מקרוב את ההתרחשות הפוליטית ההיסטורית, שמצאה ביטוייה בכותרות הראשונות של עיתוני אותו בוקר. באתי מלווה בחברי שמוליק רחמני, צלם "מעריב". בקומה 14 הוא הנציח את בגין מחבק אותי ואומר לי בחום: "עשינו זאת, יוסי, מה חבל שאביך לא זכה..."

שימו לב לנימוס ה"פולני": "עשינו זאת..." ושימו לב לרגישות: מה חבל שאביך, שהלך לעולמו 15 שנה קודם לכן, לא זכה לראות בהגיע היום, שהוא לא האמין כי בוא יבוא.

לאחר פרישתו העגומה של בגין מראשות הממשלה, הצטרפתי אל צוות היועצים של מחליפו, ראש הממשלה יצחק שמיר. לשם כך, עזבתי את "מעריב" לאחר 15 שנות חברות במערכת העיתון. עוד תשע שנים חלפו עד שמנחם בגין, המסתגר מרצון בביתו מפני הציבור, הלך לעולמו. בתשע שנים אלה היתה לי משימה קבועה מטעם מערכת "מעריב" – להכין את מאמר ההספד ("חבצלת") "למקרה של..." ולעדכנו מפעם לפעם.

המאמר הענקי, שעידכנתיו אחת לכמה חודשים, בעוד אני ממלא את תפקידי כמנהל לשכת ראש הממשלה שמיר, הופיע בראש הגיליון עם הכותרת המודיעה על מותו בתל-אביב של ראש הממשלה השישי. כעבור חודשים אחדים נהפך המאמר לחוברת, על "המנהיג שהביא את השלום", בהוצאת מרכז ההסברה. זו היתה הביוגרפיה ראשונה של מנחם בגין, שיצאה לאחר מותו.

אם לחזור אחורנית אל שנות ההסתגרות של מנחם בגין בדירה ברחוב צמח 1 בירושלים, היתה לי הזכות, אחד מיני מעטים, לבקרו שמה לפחות עשר פעמים. הזכות נפלה בחלקי בתוקף תפקידי כעוזרו הקרוב של ראש הממשלה שמיר. אחת לחודש, חודש וחצי, נהג שמיר לבקר את קודמו מנחם בגין, לדרוש בשלומו, ולספר לו על ענייני המדינה.

זו היתה שיחה בארבע עיניים של שני ראשי הממשלה, זה המכהן וזה שקדם לו, זה שהיה ממפקדי לח"י וזה שהיה מפקד האצ"ל, בנוכחות זוג העיניים של מנהל הלשכה של ראש הממשלה. בגין, חלוש ורך, הקפיד בפתח כל פגישה כזאת לשאול בנימוס ובכנות את המלווה של ראש הממשלה: "מה שלום אימא? – מסור לה שלום ממני."

שניהם נתנו בי, העיתונאי לשעבר, אמון מוחלט. ואכן עליי לציין, כי מעולם לא דלפו פרטים משיחות מרתקות אלה. שיחות? – לאו דווקא. המשוחח היה דווקא האיש הממעיט בדיבור, שמיר, ואילו בן שיחו, לעיתים יושב בכורסה, לעיתים שרוע במיטתו, ערימת ספרים מתגבהת לידה, לעתים במקטורן, לעתים בחלוק בית, רק מאזין ברוב קשב, ומפעם לפעם מעיר או אומר דבר-מה, ובלבד שלא יפורשו הדברים כרצון להתערב, להנחות, להכתיב.

לא היה צורך בכך. ההבנה, ההסכמה, בין שני האישים, בנושאים שעל סדר היום המדיני, היתה מוחלטת, ובמיוחד באשר לרעיון האוטונומיה לתושבים הערבים של יהודה ושמרון, ששמיר אימץ מבגין. אני זוכר בבירור אמירה אחת של מנחם בגין ליצחק שמיר: "ראש הממשלה, עשה הכול לשמור על ארץ ישראל המערבית כולה בריבונותנו."

אז הנה, כעבור עשרים שנה אני מרשה לעצמי, בכל זאת, להדליף משהו מאותן פגישות שהייתי עד ראייה ושמיעה להן. בזמן אמת, כל שאמרתי לעיתונאים הסקרנים היה בנוסח: "היתה שיחה טובה, ידידותית ביותר, השניים רואים עין בעין, דיברו על נושאים שוטפים," והכול כמובן אמת.

חלפו עשרים שנה מאז הלך מנחם בגין לעולמו. השנים הנוקפות רק מיטיבות עם זכרו ומורשתו. הגם שהגיע מאוחר מדי לשלטון – (להערכתי, אילו היה בשלטון עשר שנים קודם לכן, היה מחיל מיידית את החוק הישראלי על יהודה ושומרון, ובכך שם קץ לרעיון המדינה הפלשתינית) – הצליח מנחם בגין בשנות שלטונו הלא ארוכות להטביע חותם עמוק על ההיסטוריה של המדינה, שלמענה לחם כל ימיו, במחתרת, באופוזיציה, כפרלמנטר וכראש הממשלה.

בכל התפקידים הללו הוא פעל, כדבריו, "בסגנון יהודי". ועל מדף הספרים בבית ניצבת תמונתו ועליה עוד הקדשה בכתב ידו: "ליוסי אחימאיר היקר – בידידות מ. בגין."

* * *

אודי מנור

צדקנותם אומנותם

צדקנותם אומנותם. זו השורה התחתונה המסכמת להבנתי באופן בלתי הפיך את התופעה הזו שכבר נהרות של דיו נשפכו עליה, עיתון "הארץ".

העמוד הראשון של מהדורת יום השישי [24.2.] אומרת הכול. במקום כותרת ראשית 'רגילה', מהסוג המאפיין את כל עיתוני העולם להוציא את העיתון האמיתי היחיד בתולדות העיתונות (עיתון הארץ אם זה לא ברור) – מאמר נוקב ונרגש, עוד מאמר נוקב ונרגש יש לומר, של דוד גרוסמן. למי שלא קרא, או קרא ולא הבין, המאמר מחולק לשני חלקים לא שווים באורכם.

החלק הראשון מתייחס לפרשייה של רשע יהודי-ישראלי צרוף, שלמרות שגם גרוסמן עצמו כותב (אם כי לא בטוח שזה מה שהוא חושב) שמדובר בקצוות, בשוליים, בעשבים, בתופעה שלא מייצגת לא את המשטרה ולא את הצבא ולא את החברה, הנה בכל זאת היא משמשת כתחליף לכותרת הראשית, ולא סתם כותרת ראשית, אלא זו של ערב שבת. בבחינת "יהודים, לפני שאתם מסיימים קניות והולכים לבית הכנסת, אל תשכחו איזה חארות אתם."

החלק השני הוא הגרוסמניזם הארציסטי במיטבו. אחרי שכתב את מה שכתב על היות הרשע המתואר ההוא עניין לא מייצג 'ובכל זאת' (וכאמור, לא בטוח כלל שמה שהוא כותב זה מה שהוא חושב), הוא ניגש להסבר-הסברי-ההסברים, הלא הוא 'אקיבוש אמשחיט', זה שמתקיים כל יום, כל היום, כבר 45 שנה, ושהוא, ורק הוא, מסביר לא רק את הרשע המתואר אלא כל פשע שיש על פני הגלובוס. 

דוד גרוסמן אב שכול. אני לא יכול אפילו לדמיין מה עובר עליו. אלא שאת הפרשנות המדינית שלו הוא כתב גם לפני הקיץ הארור של 2006, ואין צורך להכביר מלים על הקו המדיני של מי שנתן לו אכסניה גם הפעם, ושלפני כמה חודשים חשב שספר חדש פרי עטו שעומד לצאת לאור הוא חדשה מספיק דרמטית כדי להכניס גם אותה לעמוד הראשון.

צדקנותם-אמנותם אם ככה. וצדקנות כאמנות איננה רק בתחום האמנות של הספרות והפרשנות המדינית, אלא גם באריזה. או בקיצור, לא רק הטקסט אלא הקונטקסט. והנה הקורא החרוץ מוזמן לעיין בעמוד הראשון של אימפריית הצדקנות הישראלית (סליחה, הכל-אזרחיהָאית), ולשפוט בעצמו. הנה מה אני ראיתי שם, תקנו אותי אם אני טועה.

בפינה השמאלית למעלה, הזמנה לחופשות סקי באירופה. מחיר התחלתי 7,000 ש"ח. לאדם בחדר זוגי מן הסתם. צאו וחשבו כמה תעלה חופשת סקי כזו למשפחה ממוצעת של חסידי העיתון לאנשים חושבים: 7,000 ש"ח כפול 2.4 לא כולל הכלב והמע"מ, סך הכול משכורת חצי-שנתית של מורה, של עובד סוציאלי, של מועסק כלשהו במגזר הציבורי, שבמחלקות האחרות של העיתון מושמץ ומוכפש באופן שיטתי כבר כמה וכמה עשרות שנים, אפילו לפני שהכסיל ההוא, שהפך עם הזמן לפרשן כלכלי בערוץ 2, נולד.

וזו הרי לב ליבה של הצדקנות הנובו-רישית: הואיל ואת רוב כספי אני עושה מכספם של אחרים, אין לי אלא להתבייש. ומכיוון שאי אפשר לחיות חיים של בושה, יש להחליף את הבושה הזו במערכת מוסרית חלופית, שתגמד את העושק הכלכלי שלי. והנה זו נמצאה לנו תודה לאל בדמות הרשע שמייצרת כאן הציונות כבר 130 שנה.

אבל למה לכם היסטוריה למה. תישארו באותו עמוד ראשון. בחצי התחתון שלו, בצד שמאל, מודעה גדולה מאוד, על בערך חצי מהחצי כלומר על רבע מהעמוד הראשון. ומה יש בה? הודעה של עיתונאי "הארץ" – לא לפני שמלמלו את המנטרה ההכרחית על היותו של עיתון זה איכותי וכן הלאה ובלה בלה וכן הלאה (הם אולי אפילו מאמינים בזה, וכולנו בעד חופש המצפון האמונה וההונאה העצמית) – על סכסוך עבודה עם הנהלת העיתון הנאור, שאפילו בזכות ההתאגדות, שלא לומר על זכויות עובדים אחרות שנרכשו בדם ויזע כבר לפני 100 שנה, איננו מאמין.

ובצד ימין הזמנה לכתבה המספרת על טעות אפשרית של מדעני מאיץ החלקיקים בשוויץ, ודבר חשוב בהרבה: הפניה לכתבה על ילדים ערבים אומללים שאינם זוכים להסעה מסודרת מהיישוב הלא חוקי (את זה הכתבת לא ממש כותבת) שהוקם לא מזמן על אדמות ליד רמלה ("כבר 9,000 שנה שיש שם פלסטינים" – את זה אמר אבו-מאזן, את זה חושבים ב"הארץ") – ושעל כן מי שבאמת אחראי לסיכון חייהם הוא ההורים שלהם, שכמו במקרים רבים אחרים (שלשווא תחפשו דיווחים אודותיהם בעיתון הנאור) – עושים שימוש בילדיהם למטרות פוליטיות ולקול מצהלות העמותה לקידום הצדקנות או העמותה לצידוק הקידמה או כל גירסא אחרת של שונאי עצמם על חשבון האירופים ולטובת הנצחת הסכסוך.

זהו זה, חברים. זה העיתון. בלתי הפיך, בלתי ניתן לשינוי.

ונסיים בגרוסמן. אם זה לא היה ברור, ליבי ליבי אליו על היותו אב שכול. אבל היות אב שכול לא הופך אף אחד לסמכות מדינית או לפרשן שעימו הצדק. אדרבא, במקרה הזה מדובר כאמור בצדקנות, ולא בצדק. ובדבר חמור בהרבה. כוונתי למילים האלו של גרוסמן, המהוות את החלק השני של 'הכותרת הראשית' של העיתון לאנשים חושבים. ראוי להתעכב על כל מילה כמעט. אחרי הכל מדובר בסופר דגול, שכתיבתו-אמנותו. הנה זה:

"מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה, שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו – למה שיתרגש מעומר אחד כזה?"

נעזוב בצד את חוסר הנוחות המתלווה להטפת המוסר על כך שקומץ יהודונים הצליח להקים כאן "חיים לא רעים בכלל" (ניתן לדמיין את "הארץ" כותב מאמרים נלהבים ונוקבים לנוכח טבח חמור ביהודים, חורבן מדינתם וכיו"ב. אלא שלמרבה הצער מדובר במדינה לא רעה בכלל, בכל קנה מידה, כפי שאפילו כתבו בדה מארקר לפני חודשים אחדים. הטענה המפתיעה הזו – בכך שהיא באה מצד העיתון המסויים הזה – מופיעה במהדורה המודפסת בעמ' 114, בשלוש מתוך ארבע קוביות אדומות, ממש לפני שנעבור לפרסומות, מכשיר רייזר של מוטורולה).

נתמקד רק בעניין החשוב באמת: "מי שזורק עם שלם לצידי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה." בואו ואומר לכם מי זרק עם שלם לצידי הדרך לא 45, כי אם כבר 90 שנה. צדקתם. אם אתם יודעים היסטוריה כמובן. או אם אתם נותנים לאידיאולוגיה שלכם להתבלבל מעובדות: ההנהגה שלו. פעם זה היה המופתי ואחר כך הליגה הערבית ואחר כך הפתח ואחר כך אש"ף והיום זה החמאס. ומי נתן לכל אלו גיבוי שיטתי, עיקבי, נמרץ, חסר פשרות, נלהב, גם על חשבון תפקידו בעולם ("זכות הציבור לבלה-דעת") ולמרות דימויו השכיח של בעל המונופול על הנאורות הליברלית שאין בלתה? צדקתם. עיתון "הארץ". ודוד גרוסמן וכל הבראנז'ה הידועה בציבור בשם המחייב 'מחנה השלום', ההופך כל מי שלא חושב כמותם, כלומר חושב לפני שמדבר, ומנסה לשלב דיעה עם ידיעה – הופך לפשיסט או סתם ציוני "מתעלם ומטורף". ובאיזה צידוק נתן "הארץ" גיבוי שיטתי ועיקבי להנהגה הפוליטית והאינטלקטואלית, שבאופן שיטתי הזניחה את עמה לא 45 כי אם 90 שנים? צדקתם. בשם העקרון הליברלי של "אי-התערבות". הים אותו הים, התיזה של הגרוסמנים למיניהם ופרשני "הארץ" לדורותיהם אותה תיזה: "אש"ף? חמאס? ג'יהאד אסאלמי? זו בעייה שלהם, לא שלנו. הם בחרו ברוצחים פשיסטים כמנהיגים? זו בעיה שלהם, לא שלנו."

כפתור ופרח. אלא שלא רק שזו בכל זאת בעייה שלנו, על פי ההיגיון הזה אין ל"הארץ" שום זכות מוסרית לומר מילה אחת על מה שמתרחש עכשיו בסוריה (9,700 הרוגים רשמיים, ענד קאונטיג); על מה שמתרחש עכשיו במצרים (100 אלף קופטים ברחו מהדמוקרטיה המתעוררת הזו וטרגדיה גדולה וחמורה בהרבה: בני ציפר כבר לא רשאי לבקר בארץ הספינקס והנילוס); על מה שהתרחש ומתרחש באיראן; וכן הלאה. לא מיותר לומר שמי שצדקנותו-אומנותו, לא מסוגל להביא עצמו לדין וחשבון של ממש, ולענות על השאלה – כיצד הציבור הערבי הבטוח והחופשי ביותר במזרח התיכון הוא זה החי במקום כלשהו בין הירדן לים.

צדקנות לא מתערבבת עם מציאות, ולאחרונה גם לא האומנות. וב"הארץ" הביאו את אומנות הצדקנות למקומות שכבר אי אפשר לשוב מהם. 

אהוד: הצדקנות של גרוסמן היא נפשעת בכך שבהוכיחו אותנו מתוך פוזה של נביא [נביא שקר, לדעתי] הוא תורם לאותה דעת קהל מטומטמת בציבוריות הישראלית הסבורה שרק בנו האשמה על כך שאין הערבים אוהבים אותנו וחותמים עימנו חוזה שלום אמיתי מחר בבוקר – ורק נתנהג כמלאכים – ומיד החוזה ייחתם, וכך מאז "חירבת חזעה" ו"השבוי" של ס. יזהר!

ואילו לרצחנות שלהם, לטבעם הפוליטי האמיתי של הערבים ושל המוסלמים במזרח התיכון, שמתבטא במחיר חיי מאות בני אדם, בעיקר משלהם, יום-יום – למצב הזה גרוסמן הצדקן והצבוע נותן פטור כאילו הדברים מתרחשים בגלקסיה אחרת שאין לה שום נגיעה ליחסינו עם העולם הערבי.

ככה מנשקים לאויבינו בפומבי את התחת וזוכים לאהדה ולפרסים בחו"ל וגם בברנז'ה התל-אביבית, הרקובה-בחלקה, אשר מנהלת את חיי התרבות והספרות בארץ וקובעת מי סופר נחשב ומי לא. 

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה

4. "צריך לעשות סידורים אחרונים!" רקוויאם לעצמה,

שובו של איזאק, בעלה הערטילאי. [חלק שני]

עד כה לא מצוי בידי שום מסמך או הוכחה לגילה האמיתי, וזו אינה סתם התעקשות חסרת-נימוס כלפי גברת קשישה שהיא גם דודתי. הבלבול נותן אותותיו בכל מה שנכתב מפיה או עליה, וכאשר פונים אליי, בחייה, איני רואה עצמי רשאי לתקן את דבריה. יחד עם זאת אני גם יודע שבבוא היום אצטרך לרשום את שנת הולדתה המדוייקת, לפחות על מצבתה.

ואני עושה נסיון נוסף לאמת את גילה. בתעודת-הזהות שהיא מוסרת לי לזמן-מה לצורך הפנייה ל"משען" – אני מגלה לראשונה שנולדה ב-1889, ובאותה עת עדיין אין לי שמץ של מושג מהיכן נובע התאריך המוזר! – כדי לחלץ ממנה את האמת אני שם נפשי בכפי וכותב לה שאני מתפלא איך זה היא מתעלמת מכך שהשנה חל יובל התשעים שלה!

אסתר אליי:

כעסתי מאוד על מכתבך – וסלח לי! על טפשותך – כיצד אפשר להעלים עשר שנים – טיפש! אולי יש פלוגתא ביני ובין הכתובת על החומש של אבא – הפלוגתא בשנה אחת – וזהו! תמיד רצו להוסיף לי שנים משום שנראיתי צעירה מגילי – ובכן חסל! בעניין זה! וגם לאחר מותי אל תשגה בטפשותך! אתה מתאר לך – אילו היתה אמת בדבר הייתי מתגאה – ובכן חסל! שלא אשמע ושלא תשמיע שטויות כאלה – הייתי צעירה מברוך ביותר מעשר שנים וקשישה מאלעזר בשש שנים וקשישה מאבא שלך בעשר שנים – ובכן עשה את החשבון וחסל מעניין ביש שלך – (מתוך מכתב, אוגוסט 1979).

ממכתבה עולה דבר והיפוכו: אחיה ברוך נולד בתשרי תרמ"ח, שלהי 1887, ואם אסתר צעירה ממנו ב-10 שנים, כיצד היא יכולה להיות מבוגרת ב-6 שנים מאלעזר שנולד בשלהי 1899, וב-10 שנים מאבי בנימין שנולד בשלהי 1903? כך נמצאת אפוא בדבריה-עצמה ההודאה שנולדה ב-1894.

*

בתחילת ספטמבר 1979 שולחת אסתר מכתב לחיים ראם, ראש המועצה האזורית קישון, שבאחריותה בית-האבות "נוה-הורים", מכתב המגלה עד כמה רבים יסוריה באותם ימים:

כל העובדות הן בנות משפחה אחת והן באות בקולי-קולות בכל בוקר וכשאני שומעת את הקונצרט הזה אזי שלום לכתיבה ואפילו קשה לפעמים לקרוא ספר, ועיקר עבודתן הוא שפשוף המרצפות אבל [דיירי] החדרים סובלים. מקום תורפה קשה הוא המטבח, המבשלת היא גרה פולניה ומחזיקה בטרדציית הטיגון ו"החמוצים" ומלח ופלפל לרוב – אני זכיתי – מרוב חומצה, להקאה בדם קרוש, האחות נבהלה ולקחה אותי באופן תכוף לרופא קופת חולים שמולנו, הלכתי לצילום רנטגן ונתגלה פצע בקיבה ואני בטיפול רפואי מיידי, רופאים אומרים שהמצב יוטב – נקווה. המטבח כעת לא כל-כך מתאים אבל אני מקווה שבכל זאת יעשו לי דיאטה. אני למדתי בבית-ספר להנהלת בית ובישול, בעלי שלח אותי לפני החתונה, בפאריס. אני רואה טירונות עצומה גם בקניית המצרכים, בשוק מלא ירקות נפלאים והמבשלת מחמיצה ומפלפלת וקונה קופסאות של אפונה ושעועית חמוצה. יש גם בזבוז ופסולת במידה גדושה, והרי יש בארץ כעת טבחים וטבחיות מצויינות, ומדוע ייגרע חלקנו –

אני הולכת למכור את דירתי כי איני יכולה לעמוד בתנאים של 6,000 ל"י לחודש עבור פנסיון בלבד. עבור עבודת החדר עלי לשכור לי עובדת כי כוחי עכשיו אפסי – האם היית יכול לסדר לי הנחה איזושהי? מאוד צר לי – אבל עם האינפלציה הזאת – אני חשה את עצמי על המים – אל המשפחה קשה לי לפנות, הייתי תמיד הדודה העשירה – וכעת – – – אני חושבת שבתור משוררת שאת שיריה לומדים בבתי–הספר צריך העם לשלם זה פשוט מגיע לי. מאוד לא נעים לי אבל העובדות הן קשות בשבילי –

על פי תלוש שנשמר אצלה, היא קיבלה בינואר 1980 מקק"ל רנטה חודשית ששווייה כ-250 דולר. יש לשער ששאר ההקצבות התקרבו אף הן לשיעור דומה, כך שהכנסתה החודשית נבלעה כולה לתשלום לבית-האבות. בספטמבר הגיש עורך-הדין ברא"ז תביעה נגד הקרן-הקיימת כדי לגרום לה לשלם לאסתר סכום ריאלי, כפי שאכן היה שווי משכורתו של פקיד בלשכה הראשית באוקטובר 1954.

כשנתיים לאחר מותה נמשך הדיון בתביעה עד שהשופט אליעזר כהן, בישיבת בית משפט השלום בתל-אביב ב-30.6.1983, דחה את בקשת התביעה. לא היה בהסכם של אסתר עם הקרן-הקיימת שום סדק שיאפשר לפצותה על השחיקה, שכאמור נגרמה לא מהיעדר תוספת-יוקר אלא מפני שהדרגה, שעל-פיה שולמו לה הרנטה ותוספות-היוקר, כבר לא היתה דרגת משכורתו של שום פקיד בקרן-הקיימת מזה שנים רבות. מבחינה משפטית זו, כל הסכומים ששולמו לה במרוצת השנים, כדין – ואפילו לפנים משורת-הדין – שולמו.

אסתר אליי:

אני חולה כל הזמן ולכן איני כותבת לך. נוסף לזה התחילה המנהלת שמפטרים אותה להיטפל אלי וזה רע מאוד, כי אני ביקשתי מההנהלה בנהלל להחליף לי את החדר – המנהל שהוא מכרי הטוב הבטיח וגם אגב אמר לי שהם עומדים לפטר את המנהלת, הדבר הזה נודע לה והיא מאשימה אותי שאני מנשלת אותה מן המישרה. באטמוספירה כזאת אני חיה נוסף על כל המיחושים שלי – אולי תציץ – זה שאני בודדה מגרה את האנשים להתנכל לי – (מתוך מכתב, תחילת אוקטובר 1979).

אסתר לראובן:

אני שבעת רצון מחיי – היה לי ייעוד ומילאתי אותו ככל שיכולתי, נישואיי היו טובים, שאפתי את תרבות אירופה במלוא חזי, עיכלתי אותה יפה, שיקמתי גם אנשים, הייתי אשת "השראה" לכמה ציירים וסופרים – ידידות – מלוא חופניים! גם אהבה – לעיתים רחוקות – אך האהבה שוכנת בקירבי והנושא אינו תמיד אהבת אישה לגבר.

בביקורך האחרון היית נהדר לא "מתיילד" לא בשערך ולא בלבושך – גבר בשל, בשנות הארבעים שלו. יפה תואר, אציל, מוזר קצת, אבל לפי המראה שלך היית יכול להיות מנהל מפעל גדול הדורש מראה כזה, נראית בן שנותיך בדיוק לא פחות ולא יותר וטוב ללכת עם האמת בביטחה מאשר להשתעשע במעשה ובמשחק בן-נעורים. הן כשמופיע השיער הלבן האדם נבהל קצת אבל אל תדאג זה מוסיף לך כבוד, יש לך עוד הרבה שמחה לפניך – אפילו אני איני עצובה על לובן-שערי לפעמים כשפניי טובים הוא מתאים לי כשנושבת בו רוח ממש או רוח פנימית. חבל שאינני בת-גילך, הייתי רוצה שתיראה ותספוג את תרבות אירופה, יש לך הרבה שדות-רוח ריקים – יותר נכון צמאים להתפתחות – חבל, אילו הייתי עשירה הייתי מרשה לך לנסוע לשנה שנתיים ללמוד באוקספורד או בקמברידג' – אהוד כתב ספר חזק ["השקט הנפשי"] מלא דברים טובים אבל גם רעים זהו זה. (מתוך מכתב, תחילת חורף 1979).

*

בין ניירותיה של אסתר אני מוצא תיק מלא תצלומים עתיקים. בביקוריי אני מביא מדי פעם צרור תמונות ומבקש מאסתר לזהות את הדמויות ולספר לי עליהן, ורושם מאחור את הפרטים ששמעתי מפיה. מבלי שנאמרת בינינו מילה על כך – היא כבר מדברת אליי כמו אל הביוגראף שלה. אנחנו יושבים בחדרה ומשוחחים, לעיתים שעתיים רצופות, ובעקבות התמונות הישנות היא מספרת בשטף, אם כי מתוך קושי לזכור תאריכים ושמות – על עברה. כך למשל היא מספרת לי את פרשת ישה ברוכמן לאחר שאני שולף את תמונתו מגנזיה. בדרך זו מתווספים לי סיפורים רבים מתולדות-חייה, חלקם משמש לי יסוד לכתיבת "טיוטה ראשונה לתאריכים ועובדות" בחייה.

ב-1979 מתפרסמים שיריה: "מכתב בכיוון הפוך", "שירים עשנים", "נאום", "יום הולדת" ו"איש הנחושת", ונכתבים: "בין הערביים" ו"אני רק גלגול".

אסתר אליי: "אני עדיין חולה וירודה וייתכן שלא ירצו להחזיק אותי פה וישלחו אותי לבית-אבות בעפולה – שם נמצאים שברי-כלי כמוני, שניים-שלושה אנשים בחדר – – – וזה שמח מאוד בשבילי – – – אני חלשה ושוכבת רוב הזמן וזה גורם לזה שצריך להביא אוכל לחדר וזאת אין עושים כאן – " (מתוך מכתב, 16.1.1980).

כעבור שבועיים היא חוזרת וכותבת: "אני שוב שוכבת טובלת ביסורים בל יתוארו – "

*

בפברואר 1980, מרותקת כמעט לחדרה, תלוייה בכל בזולת, מוצאת אסתר כוח לכתוב תגובה לדברים שכתב אהרן אמיר, ולבקש ממני להעבירה לו:

ביחס לתחושתך שהעם הערבי מביט בתדהמה על המדינה העברית אתה טועה – הדברים הם שונים לחלוטין, אני ילידת הארץ וחייתי במחיצת הערבים, ובכן הם מראשית בואנו שנאו אותנו סתם בתור זרים שפרצו למדגרם המסריח והמוזנח – כי עצלים היו, והמוגלה מעיני ילדיהם נזלה עד לפיהם, ואין מוחה כי עצלים, נירפים, שונאי זרים, וטוב היה להם בביצה במשך אלפי שנה, ועצלים היו אפילו לגרש את הזבובים מעל פצעיהם המוגלתיים –

אני בתור ילדה הרגשתי שהם מחזיקים יהלום בידיהם, וזו היא הארץ שלנו, ולא איכפת להם אם ניקחנה מהם, הייתי כילדה שמצאה אוצר, כך היתה הרגשתי, היכרתי מעט יופי בהם, קצת חוש טבעי לצבעים, שהיה מוכרח להיוולד לאחר אלף שנה בארץ יפהפיה כזאת, למרות היותה מידבר, קצת זמרה עממית, וחסל –

היה זמן שהיו תחת כפות רגלינו מתרפסים, למדו יידיש, חלמו על בנותינו, הקולנוע או יותר נכון הראינוע קסם להם, היה אפשר אזי לעשות מהם שואבי מימינו וחוטבי עצ[י]נו, אבל אנו בכלל לא חשבנו עליהם, ראשינו בשמיים "ליצור שפה" ליצור עם, ליצור חקלאות, לטייב אדמות אשר שרפו וניצלו אלף שנה ועשו מהם לא עפר כי אם אפר דל.

אני, רציתי אפילו שנדע להשתמש באמצעי שלהם: להוציא את האדמה במירמה מידיהם – אינם ראויים להחזיק ואין הם רשאים להחזיקה, אנו בעליה של אדמה זו – זה אלפי-שנה. גם בהיותנו בגולה – מושקה היא דמעתנו ודמנו – ככה הרגשתי ואני ילדה, לא אהבתי את הערבים, הרגשתי בדו-הפרצופיות שלהם – בחנופה, ברצח המקודש בחרב – הסכין שהיה תמיד נכון להיתקע בבשר היהודי – בסכנה שהם מהווים בשבילנו – ככה היו הדברים, אבל הם באיזה אינסטינקט חייתי דבקו בנו, חיקו אותנו, ודרך האינסטינקט החייתי שלהם הם ניבנו מתחייתנו בארץ, אפילו את החיבה לאדמה קיבלו מאתנו, בראותם את הקורבנות שאנו מקריבים – התעורר בהם גם-כן משהו פרימיטיבי, וכך היינו הסיבה לתחייה הלאומית שלהם –

אלה הם פני הדברים. אפשר היה לקנות מידיהם את הארץ בפרוטות – הם התחננו לזה – רצו בנו בתור שליטים ממש!

זה היה מצב – חבל שלא ניצלנו זאת – אין פה "גזילת מולדת", אנשים החזיקו אלף שנה בארץ הזאת, מצצו לשדה – הגבירו ביצותיה, רחשו כתולעים חולים נפוחים מקדחת – ורק בהרים היתה להם קצת צורה; אדמה שכוחת אל, עשו מן הארץ "גפן תאנה תירוש ויצהר" – לא מגיע להם כלום!

זה שלנו מששת ימי בראשית, והם אורחים כאן, בלתי קרואים, בלתי נעימים גם ברוחם, יש להם איזה אטיקטה רוחנית חיצונית, הכנסת האורחים ועוד תכונות שטחיות, הרי הקוראן ציפור נפשם הוא פלגיאט מן התורה שלנו – אין בהם שום אוטנטיות רוחנית, הם מסולסלים כמו הכתב הטפשי שלהם, ארבסקות דלות, קצת כשרון בניין ופטוס ריק בספרות, איני יכולה לתאר לי סופר מעמיק ערבי בשום אופן – ציירים דקורטיביים אולי –

ומה רבה ההצטעצעות בימי-הביניים, והארוס הארצי והפשוט שחדר אזי גם אלינו בתקופה ההיא, לא איני חסידה שלהם, איני יכולה לצבור סימפטיה לעם הזה לא רק מפני שאני צד מתנגד.

אני למשל אוהבת את העם הרוסי, למרות רשעותו אלינו, אני אוהבת את השוודים, את הדנים – פעם אהבתי גם גרמנים – אבל זה עבר – – –

*

ראובן לאסתר:

תודה על הצ'ק ששלחת לי אך את יודעת שלא אסכים לקבלו, ועל-כן אני מחזיר לך אותו. דיברתי עם אנשים שמכירים את בית ההורים בעפולה והבנתי שהטיפול שם אינו טוב יותר מאשר זה שבטבעון אם כי התנאים הפיסיים טובים יותר. ומשום כך טוב יהיה להשהות את המעבר ככל האפשר, בתוספת עזרה באם ניתן. (מתוך מכתב, פברואר 1980).

ראובן אליי:

אסתר סיפרה לי לאחרונה על כוונותיה או על כוונות של אנשים סביבה להעבירה לבית-האבות בעפולה. בהתחלה עודדתי אותה גם אני לכך, כיוון שראיתי שקשה לה מאוד לתפקד ללא עזרה ממשית וצמודה. אבל לאחר מכן דיברתי עם אנשים שמכירים את המוסד הזה מקרוב ושיניתי את דעתי. מסתבר שהטיפול בעפולה אינו יותר אנושי מאשר בנוה הורים. הכוח הסיעודי דומה לזה שבקרית-עמל. המחלקה הטיפולית תפגיש את אסתר עם שברי אדם נטולי צלם אנוש, וזה עשוי לשבור אותה, מה גם שלא יהיה לה רגע אחד לעצמה. לדעתם המפגש הזה הוא מהמם גם לאנשים בריאים. הצעתם היא שמוטב לדחות עד כמה שניתן את המעבר לעפולה ואת המאמץ להפנות להשגת עזרה של כמה שעות ביום בקרית עמל. סידור כזה אפשר שיעזור לה לתפקד, ישמור על כוחותיה ובעיקר יהיה טוב יותר מאשר בעפולה. דברים ברוח זו כתבתי גם לאסתר, אם כי בצורה הרבה יותר מעודנת. אני מבקש סליחה על התערבותי בעניין כה עדין אבל פשוט ראיתי את החשש הכבד בעיניה מן המעבר לעפולה, ולאחר ששמעתי מה ששמעתי על עפולה, שוכנעתי שזה חייב להיות רק מפלט אחרון ולכן החלטתי למסור לה ולך את האינפורמציה הזו. (מתוך מכתב, 21.2.1980).

הקרן-הקיימת לאסתר: "אנו שמחים להודיעך שלאחר שיקול רב ותוך התחשבות במצבך הנוכחי החליטה הקהק"ל לנהוג כלפייך לפנים משורת הדין ולהעלות את שיעור הרנטה באלף ל"י לחודש, החל מראשון למרץ 1980. הרנטה המוגדלת תוצמד במלואה החל מ-1 באפריל 1980 למדד יוקר המחיה." (מתוך מכתב, 18.3.1980).

ראובן לאסתר:

בערב הופיע פתאום בחור צעיר והביא לי את ספרייך. שאלתי אותו מי הוא והוא טען שהוא הקונה של דירתך וכי אתמול הוא, בהרשאת עורך-הדין שלך, רוקן את הדירה מן החפצים. שאלתי אותו האם את יודעת על כך והוא אמר שאינו בטוח. מכל מקום הספרים אצלי ואני התחלתי לטפל בהם. אם את רוצה משהו מן הספרים אשמח להביא לך. ייתכן שאקפוץ אלייך בשבת זו בערך ב-10.00 ואז תגידי לי אלו מן הספרים להביא לך. ביחס לכסף שאת רוצה לתת לי, אני מודיע לך שלא איכפת לי לא לקבל ממנו פרוטה. אבל אם תתעקשי הרי אשתדל להשתמש בו באופן שיהלום את רצונך, כלומר לנצלו כדי לפרסם את הדברים שכתבתי עלייך, את שיריי ואת עבודת המחקר שהשלמתי עתה. כלומר – אם החלטת להשאיר קרן לעידוד הספרות העברית, אני בהחלט אראה את הכסף הזה כחלק מן העניין. אבל, וזאת אני מדגיש שוב, חס וחלילה שתרגישי איזו שהיא התחייבות לתת לי משהו על חשבון מישהו אחר. בכלל, אני מוכרח לומר לך, שהאופן בו את נוהגת, הדרך שבה את נפרדת מן העולם, למרות שהיא מכאיבה לי ומקוממת אותי, בכל זאת מעוררת את השתאותי, הלוואי ואני בבוא יומי אהיה מסוגל לנהוג כך. (מתוך מכתב, 25.3.1980).

*

באפריל 1980 מוכר עו"ד ברא"ז את דירתה של אסתר בדגניות 15ב' תמורת מיליון לירות שאותן הוא משקיע מטעמה בחשבון בנק דולרי, להבטיחן מהאינפלציה הדוהרת, ולאפשר את העברתה לבית-אבות אחר. הוא מפנה את דירתה, מעמיד למכריה חלק מחפציה, ומעתה מממן את כל צרכיה.

ב-24 באפריל מודיע לה עו"ד ברא"ז: "את השולחן והכיסא ההיסטוריים נתתי לשיפוץ קטן לפי המלצתו החד-משמעית של מר ברוך אורן, מנהל 'יד לבנים'."

בסופו של דבר, שולחן הכתיבה והכיסא של אסתר, שעוצבו בידי נחום גוטמן, אינם מוצגים ב"יד לבנים", ולא קויימה הבטחת המוזיאון לאסתר – שייוחד בו מקום לפינת-העבודה שלה. לדברי ברא"ז, לאחר מותה "יד לבנים" אינם מוכנים לקבל את שולחן הכתיבה ואת הכיסא, בטענה שאין להם תקציב לעשן ולשפץ אותם. איני יודע מה עלה בגורלם.

ואולי אין בכך הפסד גדול. ממילא לא נהגה אסתר לכתוב את שיריה בשבתה ליד שולחן-הכתיבה שלה אלא בדרך-כלל בישיבה על כורסה או לרוחב ספתה-מיטתה, כאשר דף נייר פוליו פשוט ביותר, מאלה שמשמשים להדפסות סטנסיל, או דף מבלוק מכתבים, מקופל לשניים, מונח לפניה על ספר, והיא כותבת בעט כדורי חסר כל ייחוד. רק לעיתים רחוקות היא מנסה לנקד את שיריה, מלאכה שאינה נהירה לה, ולכן היא מסתפקת בניקוד חלקי היכן שיש חשש שמילה תובן במשמעויות שונות; ועדיין יש בשיריה לא מעט מקומות שבהן המובן משתנה כליל בגלל ניקוד לא נכון של השיר כאשר פורסם לראשונה בעיתון.

במאי 1980, בעת ביקורי אצל אסתר ב"נוה הורים", אני מבקר בבית-ההחלמה "רמת טבעון" שברחוב החורש לראות אם הוא יתאים לאסתר. יש במקום ארבע מחלקות, מעצמאיים ועד למקרים סיעודיים. לדברי ההנהלה הם מקבלים על עצמם לטפל ללא תנאי בכל מי שנמצא, ולא לשלחו משם כאשר יורע מצבו. אסתר מביעה בפניי חשש שאין לה די אמצעים להיות במקום החדש. אני מבקש מעו"ד ברא"ז שישכנע אותה כי לאחר מכירת הדירה היא יכולה להרשות לעצמה את המעבר.

אסתר לרבקה כצנלסון:

 "החברים" פשוט אמרו לכולנו "ללכת", בקושי קיבלתי חדר קטנטן שבעדו ובעד הפנסיון עלי לשלם 26 אלף לירות לחודש כיצד אכסה זאת אם כי מכרתי את הבית לא אצטיין בעסקים – אשמח מאוד לראותך אבל עדיין לא פתחתי את כל החבילות וחלק הלך למחסן הבית, אם כי איני בטוחה שאשוב לראותם העולם כמנהגו נוהג – הגן הוא הדבר היפה ביותר וגם האנשים פשוטים וישרים וזה הרבה. ("גנזים" 15/1350. מתוך מכתב, 13.6.1980).

בראשית יוני, מבלי להודיע לנו, לא לי ולא לעו"ד ברא"ז, עוברת אסתר ל"רמת טבעון", ואולי ייתכן שאין היא עוברת כי אם "מועברת" בשעה ש"נוה הורים" נסגר או אולי מחליף בעלות. היא מקבלת חדר בקצה הצפוני-מזרחי של הבניין המרכזי, בקומת-קרקע. החדר אמנם מבודד ושקט מאוד, ואולם הגישה ממנו לחדר-האוכל וממנו לגן הגדול – אינה קלה, ומחייבת הליכה מחוץ לבניין.

לרוע-מזלה של אסתר, ממש בשבועות הראשונים לשהותה במקום החדש, היא נופלת בהיאחזה במעקה המידרכה, בגינה, ושוברת את מרפק ידה הימנית. היא מאושפזת בבית-חולים בחיפה, וחוזרת כשידה נתונה בגבס, גבס הכבד כמעט מכל משקל גופה. אסתר בת 86, כפופה, צולעת ומתנהלת בכבדות בעזרת מקל עוד בטרם הנפילה. גופה הולך ורזה והיא נעשית כמעט שקופה חרף גוון עורה החום. לאחר שבועות של סבל רב היא מתאוששת גם מפגיעה זו, אולם כוחותיה מעטים. היא שוכבת רוב הזמן במיטתה ואיננה יכולה לכתוב עוד. גם הראיה קשה עליה. אולם נפשה עודנה חזקה ודעתה צלולה לחלוטין.

לעיתים אני נוסע לבקרה יחד עם בן-דודי אהרון בן עזר, בנו של אחיה ברוך, הקרוי על שמו של אהרון אהרונסון. אהרון הוא חקלאי ומראשי התאחדות האיכרים. באחרית-ימיה החל להיות גאה באסתר, וגם היא נתרככה כלפיו, ומתעודדת מאוד מביקוריו אצלה, ומספרת כי בימי הבית האדום היתה מביאה אותו אליה להתפאר בו, כילד, בין ידידיה הסופרים והציירים.

בבואי ל"רמת טבעון" אני נפגש עם המנהל, מתעדכן מפיו על מצבה של אסתר ומשתדל להחליק ככל האפשר את המעקשים שבין אופייה וטענותיה לבין הסובבים אותה. אסתר כבר חלשה מאוד, אבל עדיין דואגת מה יהיה אם תאריך ימים מעבר לכסף שעדיין נותר לזכותה, ולא יהיה לה במה לשלם את שהותה כאן. אחד האנשים שמטפלים בה בצורה המסורה ביותר הוא אח-מעשי, ערבי מן הגליל. היא עצמה מספרת לי על כך.

בספטמבר 1980 ידה הימנית עדיין נתונה בגבס. בדצמבר עדיין שואל אותה ראובן: "האם מצב היד מאפשר לך לכתוב?" – ב-1980 נדפס רק שיר חדש אחד: "טיוטות מבית-חולים", אך היא כותבת את השירים: "נגעו בי גורלות", "היא רצתה לדרוס אותי", "היא מחליפה", "אני חווה את החלל", "שרקרק בוכה" ו"לילה טוב", שאותו היא מוסרת לראובן למשמרת במרס 1980.

משוררת בת שמונים ושבע, ידה הימנית שבורה, בקושי הולכת, בקושי רואה, עיניה הירוקות שקועות מזיקנה, נמסות וזולגות כטיפות הלאפיס הכחולות, הבוערות, שהיו מיטפטפות מהן לפני שמונים שנה, לאחר טיפול נגד טראכומה. נוטה למות, ועדיין בכוחה לכתוב שיר שמתהדהד בשעת קריאתו כרקוויאם למקהלת ציפורים ולמשוררת זקנה; תפילת אשכבה שמשתתפים בה עורבים בקרקור-תוף, שחרורים בהמייה מינורית, שרקרקים שתוקעים פוגה בצלילי אלט וסופראן עצובים, וקולותיהם מדברים מלמעלה, ממרום אולם-הלילה החשוך שהשמיים הם גגו, ומלמטה עולה ובוקעת תפילת היחיד המינורית של ההולכת למות, "השייה הכפותה", בקול הסופראן של נעוריה:

לילה טוב

היד הגאה –

אינה רוצה למות –

למרות גידיה הכחולים

הבולטים, מדברת

היא – לפני

שתהיה לעפר ואפר –

היד הגאה

ארוכת האצבעות –

שלטנית – ומייבבת שירים

האומנם יתפורר

כל זה?

והן בכל תג

יש נפש

נפשו של אדם –

גופו! נפשו

הכיצד יהיה לאפס?

שייה כפותה אני

מובלה לטבח –

לילה בחצות;

הוי אלוהיי!

הכינה את

מקהלת האשכבה

אלה:

שחרורים בהמיית

מינור בין ערביים

ושני עורבים עם קרקור תוף –

עצוב

ובשר לשרקרקים

את מותי

ויתקעו נוגות

בלילות-סהר מלאים

בפוגת יום אביב חם

בשר לעוף שמיים

כי הולכת אני מהם

ממוריי המזמרים עדיין

בדמי

לילה טוב! נסיכי השמיימי

אשר היה ולא היה

לילה טוב –

לרחבי שמיים ואדמות רחוקות

לצבא הארץ

ולביצות שנתייבשו –

ונבלו נרקיסיהן –

חינם

מבלי קשט את

ראש הכלה

הכלה הלבנה

הולכת הולכת – – –

האם עיניים יש להן ריח?

עיניים כחולות מטפטפות

דמעות כחולות כשמיים,

וריחן מתוק –

עיניי מטפטפות את

ירקותן על לחיי

המתקמשות – את שארית ריחי –

איזה ריח היה להן?

ריח ירוק כעלי

אוקליפטוס

כעת ריחן מלוח –

המשך יבוא

* * *

"גם זו אהבה..."

ביום רביעי, ו' באדר תשע"ב, 29.2.12, תערוך אגודת הסופרים

ערב ספרותי-מוסיקלי לכבודו של המשורר פרופ' יוסי גמזו,

בו יוגש מִבחר משירתו הלירית, משירתו החברתית

ומלהיטי-הזֶמֶר הפופולאריים שלו.

 המופע ייערך בבית הסופר, רח' קפלן 6 בתל-אביב בשעה 20:30

וכל קוראי "חדשות בן עזר"

מוזמנים בזאת להבטיח לעצמם כרטיסים בטלפון אגודת הסופרים

03-6953256/7 – ולזכות בערב תרבותי מהנה במיוחד

דברי פתיחה: יו"ר אגודת הסופרים לשעבר, המשורר ארז ביטון

הנהלה מוסיקלית: דרור בן יעקב

חוברת הכוללת את מילות פרקי השירה ולהיטי-הזֶמֶר

תוּגַש כשַי לכל אחד מן הנוכחים.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* פשלה גדולה מאוד שלנו! – במקום הצרופה עם השער של ספרה של אירית קופר, בגיליון 719 – נתנו בטעות את הצרופה של מצב המכירות של ספרינו בשנים האחרונות. נודה לכם על מחיקת הצרופה של המכירות, מאחר שאינה מיועדת לציבור – ובמקומה באה בגיליון הנוכחי הצרופה הנכונה לספר של אירית קופר.

* סוכני שירות הידיעות שלנו בטהרן מספרים כי הד"ר [מטעם אוניברסיטת ביירות] מחמוד אחמדיניג'אד וכל הכנופייה האייטולית שלו – ממש משתגעים מרוב חרדות וסיוטים. הם לא מאמינים לסיפורי הנשים המתרחשים בלשכת ראש הממשלה, בלשכת הנשיא לשעבר, וגם במשרד התיירות הישראלי בלונדון, ובקרוב גם בצמתי שלטון ישראלי נוספים והם בטוחים שכל זה אינו אלא מזימה ישראלית להסתיר את ההכנות ואת המועד לתקיפה על מתקני הגרעין באיראן.

"לא ייתכן," אמר ד"ר אחמדיניג'אד בפורום סגור, "שמדינה שאנחנו, בינינו, יודעים שחיל האוויר שלה מסוגל להשמיד את כל תשלובת הגרעין שלנו כפי שעשו כבר לעיראק ולסוריה – תהיה שקועה בשטויות כאלה בצומתי הכוח החשובים שלה! זה הכול קמופלאג'! יעני, אוונטה! אצלנו באיראן סוקלים נשים כאלה, ודי! לא פותחות את הפה ולא את התחת שלהן ולא מפילות ממשלות! אבל פורים! הישראלים בטח זוממים משהו בפורים! הלא גם המלכה אסתר שלהם היתה זונה יהודייה! ועד היום הם חוגגים את ניצחונה על ושתי שלנו!"

* ח"ו שלא יגייסו את החרדים לצה"ל כי הם ישחיתו במידותיהם הדתיות והפרזיטיות את חוסנו ואת אופיו של צה"ל, ולא תעבורנה שנים רבות ואנחנו ניווכח כי הצבא נשמט מאיתנו והפך לנחלת רבנים חרדים, שחלקם אנטי-ציוניים, וכי הם השולטים בו. שלא לדבר על הנטל הכלכלי העצום של פירנוס משפחות החיילים החרדיים, שרובם נשואים בגיל צעיר ויש להם כמה וכמה ילדים. ושלא לדבר על הרס שרשרת הפיקוד הצבאי שמעתה תהיה בהשפעת רבנים ולא דרגים מקצועיים הכפופים למישטר הדמוקרטי. בקיצור, ככל שגדול ומקומם הוא נזקו של אי השיוויון אשר באי גיוסם – חמור ביותר יהיה הנזק שבגיוסם אשר עתיד לשנות את פניו של צה"ל ולהרוס אותו מבפנים! למעשה, בגרעין החזק והאנטי-ציוני שלהם, הכופר במדינת ישראל, דומה מאוד לגרעין הלאומני החזק של ערביי ישראל הכופר ביהדותה ובציוניותה של המדינה.

* מוטי הרכבי: "תארו לכם את החגיגה התקשורתית לוּ מתנחלים היו חורטים על ראשו של ערבי, תארו לכם את הכותרות, תוך כמה זמן היה יוצא הנשיא לכפר ומגנה ואחריו כל הצמרת הפוליטית!"

* "ידיעות אחרונות", 26.2 – האירוע התרחש בלילה שבין שישי לשבת, 24.2, סמוך לשעה 02.00, באחד הרחובות הסמוכים לבית החולים רמב"ם בחיפה. שני החיילים, בני 19, היו בבית לחופשת סוף שבוע ויצאו לבלות. במהלך הבילוי חש לפתע אחד מהם כאבים עזים בידו, והם החליטו לגשת לבית-החולים.

"אחרי שהחנינו את המכונית עצרה לידנו מכונית אחרת שבאה במהירות," סיפר אחד החיילים, "הם שאלו אותנו אם אנחנו יהודים, ואז התחילו לצעוק 'יהודים יהודים.' ברחנו לכיוונים שונים אבל הם רדפו אחרינו. תפסו אותי והתחיל להרביץ לי עם אלות בכל הגוף, והרגשתי שהם רוצים לרצוח אותי. אני ראיתי איזה 15 או 20 איש בערך והרגשתי שאני גמור."

לדברי החייל השני התוקפים יצאו משלוש מכוניות, מצויידים במוטות ואלות. "תפסו אותי 7-8 אנשים ונתנו לי מכות ובעיטות בכל הגוף," הוא משחזר, ""ניסו גם להרביץ לי בראש עם אלה, אבל הגנתי עם הידיים. בגלל זה הזרועות שלי מפוצצות ממכות. היכו אותי עם אבן בראש ובאגן."

התוקפים לא הסתפקו רק במכות, והחליטו "להשאיר את חותמם" על קורבנותיהם. "בשלב מסויים דפקו לי את הראש במדרכה," סיפר אחד החיילים, "אחד החזיק לי את הידיים ומישהו מעליי חרט לי על הראש עם סכין או כלי חד. התעלפתי."

על ראשו של החייל נחרטו בערבית המילים "יא כלב".

[מתוך כתבתו של ליאור אל-חי].

* אהוד: במעשיה חרטה קבוצת הערבים הישראליים הצעירים הזו "אות קין" על-עצמה – אות "י|ַא כלב!" (אם יורשה לנו לכנותם כך במידה כנגד מידה) – ובמידה מסויימת גם "אות קין" על רוב ערביי ישראל – וזאת עד אשר החורטים המנוולים והאכזרים האלה יביעו חרטה, יקבלו עונשי מאסר כבדים, יוקעו בפומבי על ידי הציבור הערבי בארץ, וינשקו בפומבי את נעליהם של שני החיילים שניצלו מלינץ' מידיהם בלב חיפה!

ומתי נביא השקר דוד גרוסמן יוקיע זאת? אמנם קשה לשער שהפורעים קראו באותו בוקר יום שישי, 24.2 – את דברי ההסתה, הנבלה והשנאה שלו בעמוד הראשון של "הארץ"! – לא. אדם שקורא בבוקר את גרוסמן ב"הארץ" לא יכול להיות כל כך רצחני, חייתי ופרימיטיבי בלילה.

ואולי כדאי שכל חייל יהיה מצוייד, גם בחופשה – באקדח אישי טעון וצמוד, כדי שיוכל להגן על עצמו מול תקיפות על רקע לאומני. אגב, כך בדיוק עלול להיות מצבנו אם נחיה במדינת כל אזרחיה בחסותו של רוב ערבי.

לא, אנחנו לא "ימניים", אנחנו פשוט חרדים לגורלה של המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם. מקרי רצח ואלימות כאלה כבר התרחשו גם בתל-אביב – כאשר צעירים ערביים מהמשולש יצאו להתהולל בה, היכו ודרסו! – היינו מרמס לגויים אלפיים שנה בגלות. כאן אנחנו, היהודים, הציונים – הננו השולטים בגורלנו ועלינו להגיב ביד קשה ביותר על כל פגיעה במעמדנו הלאומי ובביטחוננו האישי.

* בשביל מה אנחנו צריכים את מפעל "פרי הגליל" בחצור הגלילית? הלא אפשר לייבא קופסאות קונסרבים מחוץ לארץ בחצי וברבע המחיר, כמו שאפשר לייבא תפוזים מאנגליה, פסק זמן מניו-ג'רסי ומלפפונים מגרמניה – וככה גם לייבש את החקלאות שלנו היקרה בגליל ובערבה, ולהציג הישגים נפלאים ל"מחאה החברתית" בשם הפופוליזם המטומטם של מנהיגיה ותומכיה!

* אתם ודאי שמים לב שלאחרונה נופלות טעויות רבות במכתב העיתי. הסיבה היא שאנחנו עובדים תחת לחץ. סחיטה. מזכירת המערכת הדדנית שלנו, ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ, מתכוונת להגיש נגדנו תלונה בפני מועצת הנשים העומדות בראש המפלגות בישראל – על כך שכל פעם שאנחנו עוברים לידה אנחנו כאילו שלא-בכוונה מתחככים בפטמות הזקורות שלה וגורמים לה להחליף תחתון פעמים אחדות ביום וכבר יש לה שם דלקת מרוב גירויים! – היא סיפרה זאת גם לאחדות מחברותיה וכך ההרשעה שלנו מובטחת! – הקטע הזה מוברח אליכם בתקווה שהד"ר העוברת על הכול לא תצנזר אותו!

* בהמלצות של ועדת הריכוזיות במשק שכחו לשים סעיף חשוב מאוד והוא הקמת קרן גמ"ח [גמילות חסדים] לטייקונים, שהרי מתברר כי מרביתם "ממונפים" [כלומר, אנשים שלקחו הלוואות ענק ללא סיכוי וביטחונות להחזירן במועד] – ואין הם עשירים כלל וכלל, ובבוא יום פקודה והחזר הם יזקקו לסעד ממשלתי, מוסדי או חברי. ואם קרן הגמ"ח לטייקונים לא תצליח לעזור להם – והם יפשטו ח"ו את הרגל, ייטו גם הם אוהלי מחאה בשדרות רוטשילד בקיץ הקרוב.

ומוזר מדוע משפחת סטף ורטהיימר אינה מוזכרת בהתקפות נגד הטייקונים העשירים? מה, ורטהיימר לא עשירים? עשירים ועוד איך. והרי למדנו בקיץ האחרון ממחאת האוהלים כי כל עושה מקורו בשחיתות ובניצול, וכי האנשים הצדיקים היחידים הם אלה היושבים ליד מסכי המחשבים שלהם, מכרסמים פסק זמן של שטראוס-עלית, אוכלים קוטג' של תנובה – ומשווים מחירי מוצרים בארץ ובעולם מתוך תקווה להרוס את התעשייה ואת החקלאות בישראל וגם את הייצוא!

* מתוך שיר של אהרן שבתאי, מומלץ המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" לפרס ישראל לספרות עברית; שיר שהתפרסם ב-24.2 במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ":

"... בימי החורף של לב הבשר / אתם שמחים / בדם ילדים ערבים, / ואני הייתי מעדיף / על שמחתכם / שיצמח לי ראש של סוס / ונחיריים שנשלחות אל עשב..."

באותו לילה, בחיפה, נחרטו בסכין ובדם בידי פראים ערביים המילים "יא כלב" בערבית בראשו של חייל יהודי, שבקושי ניצל מלינץ' ערבי-ישראלי.

* תארו לעצמכם, אתם, כל המתפעלים בשעתו ועכשיו מהאביב הערבי – איך המזרח התיכון המוסלמי היה נראה אילו לא הודח מובאראכ בעזרת הסכל אובמה – והיה ממשיך לשלוט גם עכשיו במצרים, ובתור המנהיג הערבי החזק והסמכותי ביותר היה לוקח חלק בהרגעת מלחמות האזרחים שהולכות ומפרקות את המרחב הערבי לעדות ולשבטים ולמיעוטים העומדים בסכנת שחיטה. אמרנו לכם זאת מהרגע הראשון, וביטלתם אותנו – עוד יתגעגעו למובאראכ!

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – נמענים, חברים וסופרים כבר שלחו לנו כספים. אפשר גם לפנות אלינו באי-מייל ולשאול.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,340 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.