גיליון מס' 721

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' באדר תשע"ב, 1 במרס 2012

עם הצרופות: 1. אסתר ראב, 1981, תמונתה האחרונה, צולמה בטבעון בידי יאיר שורצמן, בעלה של לאה, אחייניתה. 2. עטיפת הספר "הטוב שבעולמות האפשריים".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: זֹאת הָאָרֶץ הֲכִי לֹא רוֹמַנְטִית שֶיֵּש. // יוסף דוריאל: לא למדתם כלום משתי אינתיפאדות? // עמוס גלבוע: ה"רעשים" על רקע של חוסר סדר בכל מקום. // תקוה וינשטוק: 1. ציפורני חתול מצויות. 2. פה גר. // ישראל זמיר: דמוגרפיה יהודית. // גדי יערי: נו, באמת. // בנדלה: אתה רוצה רק "עוּבדות מטעם"? // יוסף אתר: הספר "זאת שכולם יודעים" של פוצ'ו. // פוצ'ו: "זאת שכולם יודעים" חוץ מיוסף אתר. // נעמן כהן: 1. כיצד ניתן לעשות "טיול שחרור מהצבא" בגיל מבוגר ובתקציב מועט. 2. שתי עוּבדות שבגינן לא היה מנחם בגין ראוי להיות מנהיג בישראל. // משה גרנות: ספרים מן העבר – שוביניזם פולני, שכרות, שפיכות דמים ו... יעקל היהודי – "פן טדיאוש" מאת אדם מיצקביץ', תרגום יוסף ליכטנבום. // יהודה דרורי: מי מפחד מדה-לגיטימציה? // אורי הייטנר: נפש ג'ובראן הומייה. // זאב גלילי: ה"זובור" שעשו שופטי בית המשפט העליון לשופט סולברג. // אלישע פורת: מנחם בגין בעין החורש. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה.     5. 1981, קבורתה בפתח-תקוה: "מתקו לי רגבי-עפרך / מולדת – כאשר מתקו לי / ענני-שמייך – " // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

זֹאת הָאָרֶץ הֲכִי לֹא רוֹמַנְטִית שֶיֵּש

זֹאת הָאָרֶץ הֲכִי לֹא רוֹמַנְטִית שֶיֵּש, הִיא אָמְרָה וְכִוְּצָה אֶת שְׂפָתֶיהָ:

שֶמֶש מֻרְתַּחַת שֶאֵין בָּהּ פְּשָרוֹת וּבוּלִימְיָה שֶאֵין בָּהּ שָׂבְעָה

שֶל מָוֶת זוֹלֵל אֶת בְּשַׂרְכֶם מִדֵּי יוֹם כְּמִין מֹלֶךְ עֲנָק, פְּעוּר-לֹעַ

בּוֹ נִזְרָעִים שְׂדוֹתֵיכֶם בִּמְקוֹם יֶרֶק שֶל גַּן וְזָהָב שֶל דָּגָן

לֹבֶן טוּרֵי מַצֵּבוֹת דּוֹמְמוֹת כִּשְלָדִים, מַלְבִּינוֹת כְּשִנַּיִם

בְּפִיו הַטּוֹרֵף שֶל עָפָר בַּחֶלְקָה הַצְּבָאִית שֶל בָּתֵּי-הַקְּבָרוֹת.

אֶרֶץ קָשָה כְּמוֹ לִבּוֹת אֲבָנֶיהָ וּכְמוֹ מַסְמְרֵי מִטְעַן-נֶפֶץ

שֶטְּוַח תִּפְזָרְתָּם הָרוֹסֵס עוֹד מַגְדִּיל אֶת תְּחוּמֵי הַזָּדוֹן צְמֵא-הַדָּם,

גְּבוּל מְמֻקָּש בְּשִׂנְאָה לְלֹא גְבוּל וְשָמַיִם חַפִּים כְּבַצֹּרֶת

מִנֵּטֶף חֶמְלָה מְחַלְחֵל בְּסִדְקֵי צְחִיחוּתָהּ שֶל אַדְמַת-אֵין-רַחֵם,

אֲפִלּוּ הַצֵּל שֶלָּכֶם הוּא רִשְעוּת שֶל כִּמְעַט אַרְבָּעִים כְּוִיּוֹת צֶלְזְיוּס,

אֲפִלּוּ לַשֶּקֶט הַדַּל שֶלָּכֶם יֵש תָּמִיד מִין תְּחוּשַת מִקְדָּמָה

שֶל טֶרֶם סְעָרָה, רֶפְלֶקְס פַּבְלוֹבִי שֶל מִין פְּרוֹמוֹ

לַח מִכִּתְמֵי זֵעָה קָרָה שֶל כּוֹנְנוּת סְפִיגָה.

וְזֹאת הַשָּׂפָה הַפָּחוֹת לַטְפָנִית מִכֻּלָּן, הִיא הוֹסִיפָה נִכְזֶבֶת,

שְׂפַת תַּבְעֵרוֹת מְאַכֶּלֶת כָּאֵש וְחוֹרֶקֶת כִּנְיַר-הַזְּכוּכִית,

שְׂפַת תַּלְאוּבוֹת כְּשַרְבֵי-הַצָּמָא וְצוֹרֶבֶת כְּחוֹל בָּעֵינַיִם,

שְׂפַת צְחִיחוּתָן הַגְּרוֹנִית שֶל סוּפוֹת צִין, סִינַי וְקַדֵּש וּפָארָן,

שְׂפַת נְבוּאוֹת תּוֹכֵחָה וּפְקוּדוֹת "אַחֲרַי" וְ"קַדִּיש" חֲשוּק-לֶסֶת

שֶבָּהּ, בְּהִפּוּךְ לִסְדָרָיו שֶל הַטֶּבַע, קוֹבְרִים הָאָבוֹת אֶת בְּנֵיהֶם.

אָז אֵיךְ זֶה אַתָּה פֹּה כָּל-כָּךְ מִין אַחֵר שֶכָּזֶה, מִין חָרִיג יוֹצֵא-דֹפֶן,

יֶלֶד שֶלֹּא הִתְבַּגֵּר, הִיא אָמְרָה, מְאַהֵב מְחֻסַּר-תַּקָּנָה

בָּאָרֶץ הַזֹּאת הַכָּל-כָּךְ סַרְבָנִית לָרִגְשָה וְלָרֹךְ וְלַלֶּטֶף

בָּהֶם אַתָּה שָר לָהּ בִּשְׂפַת-הֶחָצָץ שֶלָּהּ יַם סֵרֵנָדוֹת שֶל תֹּם,

אֵיפֹה הִצְלַחְתָּ לִשְמֹר, אֲדוֹנִי, שְמוּרַת-טֶבַע כָּל-כָּךְ לֹא מוּגֶנֶת

בְּתוֹךְ כָּל הַגִּ'יפָה הַזֹּאת, הַחִסְפּוּס הַזֶּה, כָּל הֲוַי-סְפַּרְטָה הַזֶּה?

– בַּמַּחְתֶּרֶת, אָמַרְתִּי לָהּ, שָמָּה בַּסְּלִיק הֶחָבוּי הַמֵּאִיר אֶת הַחֹשֶךְ.

וְאֵיפֹה, תָמְהָה, הַמַּחְתֶּרֶת הַזֹּאת?

– בַּשִּירִים, יַלְדָּתִי,

בַּשִּירִים.

* * *

יוסף דוריאל

לא למדתם כלום משתי אינתיפאדות?

אי-הפקת לקחים מהאינתיפאדות הקודמות הובילה לקפיצת מדרגה בזו החדשה: התקפה מתואמת בין חמאס, פת"ח והגיס החמישי מבפנים, עם הסתערות תעמולתית ארסית, חובקת עולם.

כמו שתי קודמותיה, באה האינתיפאדה הנוכחית בהפתעה ל"מומחי הביטחון" שלנו, שלא שמים לב לסידור העבודה החדש בין חמאס, פת"ח והגיס החמישי מבפנים: הטרוריסטים "הרעים" משגרים רקטות מעזה, הטרוריסטים "הטובים" שולחים ילדים לרגום רכב ישראלי, בכבישים ראשיים, באבנים ובקבוקי תבערה, והגיס החמישי של ערביי ישראל כבר מעז להביא לנו מחזות של לינץ' ללב העיר חיפה, שרק בנס לא נגמר כמו זה שהיה ברמאללה, וזה – בידי תוצרי מערכת החינוך (והתקציבים) של ישראל, ולא כבודדים חריגים אלא – בחבורה של קרוב לעשרים.

והגיע הזמן לשים לב: מיספר הנפגעים מזורקי האבנים גדול מזה של משגרי הרקטות, והתמונה שהופצה בעולם איך דרושים חמישה חיילים חמושים כדי לתפוס ילד שזרק אבנים – רק ממחישה את חוסר תורת הלחימה לצורה זו של התקפות. את חוסר ההבנה לניסיון הלינץ' בחיפה המחיש הכסיל התורן של רשות השידור, שבבוקר בו פורסמו בעיתון תמונות הזוועה של החיילים הפצועים על מיטות בית החולים – שידר שזה בסך הכול תקרית בגלל "טעות בזיהוי". ובאותו הזמן, "בכירים ערבים ודרוזים" – כפי שהוגדרו בעיתון – במקום לגנות בחריפות את ניסיון הלינץ' מצהירים בעזות מצח: "אנחנו מצביעים מחיפה בעד בשאר אסאד ונגד ישראל."

חשבתי שאין מדינה, חוץ מישראל הגלותית, שהיתה משלימה עם מצב כזה, עד שהתגלתה מחלת ה"פוליטיקלי קורקט" גם בפיקוד הצבא האמריקאי וכך, באמת, אין סיכוי לנצח את הטרור האסלאמו-נאצי.

באמריקה ובישראל עדיין חסרה ההבנה לפרדיגמה לפיה פועל הטרור האסלאמיסטי. המסיתים להתפרעויות שלהם מחפשים כל הזדמנות להאשים נוצרי או יהודי ב"העלבת" האסלאם, כדי לעשות שפטים בכל נוצרי או יהודי שיזדמן להם, מבלי שהיה לו קשר כלשהו לאותה "העלבה". כך היה עם הקריקטורות של מוחמד שהודפסו בעיתון דני, כך היה עם ספר הקוראן "שנשטף באסלת בית-שימוש" (מישהו ניסה לבדוק אם זה בכלל אפשרי?) – כך עם "פגיעות ישראל במסגד אל-אקצא" וכך, לאחרונה, עם מציאת כמה דפים חרוכים של הקוראן במחנה נאט"ו באפגניסטן, ולא שמישהו שרף קוראן לראווה – כפי שהאסלאמיסטים שורפים דגלי ארה"ב או ישראל בחינגות השנאה שלהם. שורת הרציחות ללא אבחנה שהוצתה מכך משתוללת עד היום, וקיבלה רוח גבית מהתנצלותו המשפילה של נשיא ארה"ב, שאין לו מושג במנטאליות האספסוף בפניו התנצל.

אפשר היה לצפות שמפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן (שהכשרתו ודאי כללה היסטוריה צבאית) ימצא דרך לתקן את שגיאת מפקדו העליון ויצא באזהרה חמורה למתפרעים, תוך הסבר איוולת פעולתם והפעלת עונשים התואמים את תרבותם, אך במקום זה הוא הופיע בטלוויזיה המקומית עם נאום מתנצל, שפתח בפנייה אל "בני העם האפגאני האציל."

בין מנהיגי אמריקה לא היה מי שיאמר לגנרל ג'ון אלן – מפקד הצבא שנשלח להגן על ביטחון אפגניסטן – שכך לא משיגים במזרח התיכון לא ביטחון ולא שלום. כשבשתי המדינות המובילות את המלחמה בטרור – ארה"ב האדירה וישראל הקטנה – עדיין לא התבשלה ההבנה למהות מלחמה זו, יימשך הבזבוז במשאבים, באנשים ובזמן – ללא סיכוי של ממש לעצור את הצונאמי האסלאמיסטי.

הכותב הוא מחברו של הספר החדש – "ללמוד מהחיים" – הכולל, בין היתר, תכנית אסטרטגית מנומקת  לתורת הלחימה הדרושה כיום לצה"ל.

* * *

עמוס גלבוע

ה"רעשים" על רקע של חוסר סדר בכל מקום

דומה שמקור הדאגה העיקרי של האזרח הישראלי כיום הוא חוסר הוודאות לגבי מה שמתרחש ויתרחש עם איראן. האם ישראל תתקוף? האם ישראל לא תתקוף? האם תתקוף בלי הסכמת ארה"ב? האם האמריקאים טורחים לעצור אותנו בכל הכוח? האם מדובר בקנונייה ישראלית-אמריקאית לתקוף ביחד את איראן? האם איראן תקדים ותפתח במתקפה מקדימה? האם הקיץ הוא המועד האחרון שבו ישראל תוכל לתקוף? האם ארה"ב באמת לא תיתן לאיראן לרכוש יכולת גרעינית? האם המשטר האיראני הוא רציונלי? האם הסנקציות באמת יגרמו לכך שאיראן תפסיק את פעילותה להשגת יכולת גרעינית צבאית?

אלו מקצת השאלות שחוזרות ונשאלות ונטחנות עד דק בפלפולי פרשנויות.

ישבתי עם ידידי הד"ר חיים יעבץ ודנו בסוגיה הזו. שאלנו את עצמנו: האם לראש ממשלת ישראל יש תשובות, האם הוא יודע מה צפוי לאזרח הישראלי? מסקנתנו היתה שלא, כי הרבה גורמים משפיעים אינם ידועים לו, ובוודאי לא הדינאמיקה שלהם; ואם נשאל את שר הביטחון שלנו? ככל הנראה גם הוא נמצא באותו מצב של ביבי, למרות שהוא מנתח היטב את הדקויות של עשרות הצירופים של הגורמים המשפיעים.

 אז האם הנשיא אובמה יודע מה קורה ויש לו מושג מה עלול  להתרחש, אחרי כל השליחים ששלח לישראל? הערכתנו היתה שגם הוא לא הכי יודע, כמו מקבלי החלטות אחרים במערב.

והאם אחמדינג'ד וחמינאי יודעים?

 סימן שאלה גדול.

מה כל זה אומר ומה אנו רואים ושומעים בימים אלו?

לפנינו התופעה הידועה בשם "רעשים". זהו מושג הלקוח מתחום המוסיקה, בו רעשים מפריעים לשמוע את הצלילים הנכונים של המנגינה, או את ה"סיגנלים" הנכונים. חוקרת הפתעת פרל-הארבור ב-1941, רוברטה וולשטאטר, העתיקה מושג זה לעולם המודיעין כאשר הראתה שהידיעות האמיתיות על הפתעה, הידיעות הנכונות על מה שצפוי להתרחש – מוצפות בידיעות סרק, בידיעות כזב, בקשקושים. כלומר ב"רעשים" שלא מאפשרים להבחין בידיעות הנכונות, בסיגנלים.

מה שקורה עכשיו הוא שכל מקבלי ההחלטות הקובעים בנושא האיראני, ובכללם מנהיגי איראן, מייצרים רעשים רצופים, כל אחד מסיבותיו הוא. בראש מחוללי הרעשים ניצבת מדינת ישראל. וכדי להרבות מהומה, ולהוסיף עשן שחור ל"רעשים", באה התקשורת,  אצלנו ובמערב, ומעצימה ה"רעשים", מעצם תפקידה התקשורתי.

הבעייה של ה"רעשים" היא שהם באים על רקע של חוסר סדר בכל מקום. סדר עולמי כבר אין מזמן, אם כי הנשיא אובמה רק העצים אותו: מהרגע הראשון שעלה לשלטון, הוא נמנע מלנסות ולגבש כללי משחק בינלאומיים עם רוסיה וסין, ובמקום זה הלך לחבק את עולם האיסלאם ולהשליך את יהבו על האו"ם שיפתור את בעיות העולם; סדר אזורי במזרח התיכון שלנו בוודאי שאין, ישנה רק אנרכיה וחוסר ודאות טוטאלי;  גם אין סדר פנימי: בארה"ב אנחנו בשנת בחירות ורצונו של אובמה להיבחר שנית מהווה את הגורם  המשפיע המרכזי על מדיניות החוץ שלו; בישראל אין אפילו סדר בלשכת ראש הממשלה; בצרפת הבחירות בשער; באיראן המתח  הפנימי גדול.

הצרוף של "רעשים" עם חוסר הסדר (ועוד שורה של גורמים שאין כאן המקום לפרטם) טומן בחובו סכנה גדולה של טעויות, של מישגים של מקבלי ההחלטות אצל כל הגורמים הנוגעים בדבר. אנחנו עכשיו במדרון חלקלק שבו כל התחלקות קטנה, גם של גורמים מבצעיים, עלולה להביא להתדרדרות לתהום.

 לישראל יש שליטה על "הרעשים" הבאים ממנה. מה שנחוץ הוא, לדעתי, שראש הממשלה, במקום לדרוש ממזכיר ממשלתו שייטול מפתח ויסגור את הדלת, שהוא עצמו ינעל את הפיות מלמעלה ועד למטה: מנשיא המדינה, דרך לשכות כל השרים ועד לקטון הפקידים. לחלוטין, בלי שום הנחות ואישורים.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 27.2.12.

* * *

תקוה וינשטוק

1. ציפורני חתול מצויות

בקיאות בשמות צמחים אינה  הצד החזק במקומותינו. שמות עצים עוד מוכרים  איך שהוא – ידוע שבשדרות רוטשילד נטועים פיקוסים וברחוב המלך ג'ורג' ובגינת היכל התרבות מצויים עצי שקמה עתיקים. אבל כשמדובר בשיחים ופרחים – אפילו אלה השכיחים שבגינת הבית או בחנות הפרחים, רובם בבחינת "טרה אינקוגניטה", ארץ לא נודעת.

לא תמיד אפשר לזקוף את אי הידע בחוסר עניין בנושא "טפל" כפרחים ובהתעניינות בעניינים קיומיים יותר. גם מי שמנסה לברר שם של צמח ופונה למגדיר צמחים או לבר סמכא יוצא נכזב: איזה שמות מוזרים בעלי צליל משונה קשים להבנה וכמעט בלתי אפשריים לביטוי! לעיתים נדמה כי נלקחו הישר מ"ספר הבדיחה והחידוד" של דרויאנוב. שמות שאין כל סיכוי כי ייזכרו וישתרשו בלשון הדיבור, ונראה שהם מתאמצים מאוד שהציבור לא יכניס אותם לאוצר המילים שלו. ולא מדובר רק  בשמות אקזוטיים של מגלי הצמחים או של האתרים בהם נתגלו, אלא בשמות עבריים-כביכול שהם לרוב תרגום שאינו שייך לכאן.

ברשימה על צמח החודש מצטטים שרה'לה אורן, אוצרת הגן הבוטני בנאות קדומים ואוריה אורון המזכיר המדעי של הגן – את דברי המשורר שאול טשרניחובסקי ב"השלוח" משנת 1910, בעודו יושב באודסה: "בלשוננו מורגש מאוד היעדר שמות החיות והצמחים." במאמר אחר ציטט מספר בראשית ב, י"ב: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמיים ולכל חיית השדה" והעיר: "אנו רואים בשמות החיות, העופות והצמחים יצירה רעננה... כוח פועל חופשי, בורא יש מאין... בסקרנות מיוחדת ועיני אהבה מתבונן האדם בטבע, מסתכל בכל פרח ופרח ונותן להם שמות." וטשרניחובסקי כמו טשרניחובסקי, מוסיף: "את שמות הפרחים המציאה ודאי חוה..."

חוקרי הצמחים חנה ואפרים הראובני, מידידיו הקרובים של המשורר, הצטרפו לאמירה בדבר הצורך להעניק שמות נכונים לצמחים, ויצאו נגד שיטת ועד הלשון שקבעה שמות עבריים שאולים מערבית ולטינית. ובאמת, מה אומר לנו השם געדה? בערבית מובנו "המתולתל", אבל איזה בשורה הוא מביא לדוברי העברית? שלא לדבר על השם קווחן שאפילו בערבית, ממנה תורגם, אין לו מובן. והאם הצמח ולרינה ששמו לקוח מלטינית, מביע לנו משהו?

בתם של הראובנים, אילת השחר הראובני, בוטנאית בזכות עצמה, ראתה בכך חטא כפול: "ללא מעט צמחים המקבלים שם מתורגם מלועזית יש שמות עתיקים יפים הנזכרים במקורותינו."

גם האגרונום אהרון אהרנסון, מייסד ניל"י ומגלה "אם החיטה" בצפון הארץ, מבקר את ועד הלשון וקורא להקשיב לרחשי העם, להעדיף שמות עממיים הנוצרים מתוך קרבה לצמחים ולהימנע מתרגומי שמות ערביים או לטיניים חסרי משמעות: "לרוב אנו מוצאים בשם ההמוני סמליות עמוקת משמעות ויש בו גם איזה רוך שירתי" ("שמות המוניים לצמחים", 1914).

הראובנים קראו בשמות 135 צמחים. כ-39 אחוז מהם נתקבלו ונטמעו בשפה העברית. בין היתר הציעו את השם "ציפורני חתול", עקב  הדמיון בין פירות הצמח לצפורניים מכווצות של חתול לקראת שליפה. "ציפורני החתול" הוא צמח החודש של "נאות קדומים". זו דוגמה טובה לשם פיוטי הנשמר בזיכרון. שלא  כשמו של צמח אחר מאותה משפחה, שמישהו כינה בשם "שופרית כרתית".

מדובר בצמח נמוך (עד 40 סנטימטר) ממשפחת המורכבים. ידועים כעשרים מינים של ציפורני חתול, חד ורב שנתיים. יש להם מיגוון זרעים אין סופי, זרעים עגולים הנישאים ברוח וזרעים הנתפשים בפרוות של בעלי חיים ומתפשטים עימם. בארץ נפוץ ביותר "ציפרני חתול מצויות" הגדל  בשדות, לצידי דרכים ובמיוחד ליד קיני נמלים. מין זה נפוץ גם ברוב אירופה. גדלים אצלנו עוד שלושה מינים: "ציפורני חתול ארץ ישראליות" (קלנדולה פלסטינה...) – מין אנדמי (בלעדי) לישראל וללבנון, הצומח בעיקר בחבל הספר (מעבר בין חבל ים תיכוני גשום לחבל מדברי), ו"צפורני חתול עבות" שזרעיהם עבים, מין אנדמי לישראל ולירדן, גם הוא גדל בחבל הספר, בעיקר בשומרון. וישנם כמובן ציפורני חתול תרבותיות, צמח נוי שמוצאו מספרד ומרוקו והוא בעל סגולות רפואיות.

ציפורני החתול מתייחד בפריו: בעוד שלרוב הצמחים פירות בעלי צורה אחידה, מוציא ציפורני החתול פירות מטיפוסים שונים: גם פירות דמויי ציפורן מאורכת וגם פרי עגלגל, חלק או שיכי (בעל בליטות קוצניות). התופעה מכונה הטרוקרפיה (הטרו-שונה, קארפ – פרי) והיא  דואגת להפצת הזרעים ולהמשך קיומו של המין.

2. פה גר

זה שנים שעיריית תל אביב מקיימת נוהג נאה: הצבת לוחות הנצחה על בתים בהם התגוררו יוצרים שהלכו לעולמם – סופרים, משוררים, שחקנים, מלחינים ואנשי רוח אחרים. לוחות ההנצחה מונצחים בספר שחיברו שתי תל אביביות, רותי בן שאול ודליה מגנט. הספר – שהופיע ביובל המאה לעיר (אך ראיתיו רק עכשיו)  נקרא "פה גר": שתי המילים הפותחות כל לוח הנצחה. הוא מספר על מקומות המגורים של המונצחים  ומעלה  בקצרה את הביוגרפיות שלהם, צילומיהם והדגמה של יצירתם  האמנותית – ציור, שיר או הופעה בתיאטרון.

"פה גר" ערוך במתכונת של 15 מסלולי טיולים שנקבעו לפי הקרבה הגיאוגרפית של האישים. המסלולים  מלווים  במפות ועשויים לשמש גם לסיורים כלליים בתל אביב.

המסלול המאוכלס ואולי המעניין ביותר הוא מלבן הרחובות דב הוז- גורדון- פרוג-פרישמן, הכולל  לוחות זיכרון ל-25 אמנים, רובם ככולם שחקנים. כאמור בספר, ב-1935  הוקמו כאן  בתיהם של שחקני "הבימה" ו"האוהל". בתים בני קומותיים עם גינה משותפת, גני ילדים, חדרי קריאה וצרכניה בקומת הקרקע. ממש קבוץ בלב העיר.

גם מסלול מס' 1 – הרחובות הרב פרידמן, בירנבוים ושלומציון המלכה –  כולל מושבה קטנה של אמנים, בעיקר פסלים. לוח הנצחה על אחד הבתים  העיד כי פה גר הפסל משה שטרנשוס. כשנפטרה רעייתו, האמנית הרבגונית רות צרפתי, נוסף גם שמה ללוח.

בספר מופיעים 153 אמנים שנבחרו בידי העירייה. המרובים ביותר הם אנשי הבמה למיניהם. מספרם מגיע ל לא פחות מ-51 . ביניהם שחקנים ששמם כבר נשכח והלוחות גומלים להם חסד של אמת. במרחק רב אחריהם באים 23 ציירים ופסלים (כולל חיים גמזו). מפתיע: מיספר הסופרים: 15 סופרים בלבד קבלו לוחות הנצחה, בהם עגנון שחי בנוה צדק לפני שעלה לירושלים וסופר הילדים לוין קיפניס. מספר המשוררים גדול ממספר הסופרים ומגיע ל 21. אבל לא פעם הסופרים הם גם  משוררים ולהיפך. גם בין הציירים יש פסלים שהם גם ציירים והרבה  פסלים עוסקים גם בציור. ללוחות הנצחה זכו 13 מלחינים.

תכופות מתגלה לוח הזיכרון כעניין משפחתי משותף לבעל ולאישה. לוח הנצחה ברחוב יריחו 3 מוקדש לצייר דוד הנדלר ולרעייתו הציירת אביבה אורי; לוח ההנצחה  ברחוב שמעון רוקח 21 משותף לעורך יוסף אהרונוביץ ולאשתו הסופרת דבורה בארון. היא הסתגרה בבית כמעט 40 שנה, עד סוף ימיה. ואילו למשורר אברהם שלונסקי ורעייתו השחקנית לוסיה שלונסקי – לוחות נפרדים כי השנים נפרדו.  היא גרה בדב הוז והוא בגורדון 30. ואלו על הלוח בשדרות נורדאו 40 מופיעים שלושה יוצרים ממשפחה אחת: המשורר נתן אלתרמן, רעייתו השחקנית רחל מרכוס ובתם המשוררת תרצה אתר.

יש לוח הנצחה לאב ולבן – המשורר והפזמונאי יחיאל מר (מוהר) ובנו הפזמונאי והעיתונאי עלי מוהר יליד 1948 – צעיר המונצחים. יש גם אח ואחות: המשוררת אנדה עמיר פינקרפלד והאדריכל יעקב פינקרפלד שנהרג ברמת רחל מפיגוע ירדני. השנים התגוררו ברחוב אחד העם 87 , סמוך לדירתו השכורה של שאול טשרניחובסקי באחד העם 89.

בשמותיהם של חלק ניכר מהמונצחים נקראים גם רחובות בתל אביב. אולם שלא כבשמות הרחובות,  שהנשים מהוות בהם מיעוט מבוטל למדי, הנשים ב"פה גר" מרובות יחסית. 16 נשים שחקניות קיבלו לוח הנצחה ובראשן חנה רובינא שהתגוררה ברחוב גורדון 36. אמנם מיספר השחקניות רחוק  אפילו ממחצית 51 השחקנים למיניהם. זאת משום שבין אנשי הבמה נכללים במאים ומבצעים כמשה הלוי או יוסי בנאי, שטחים בהן לא נמצאו נשים מתאימות ללוח. אחרי השחקניות בולט מספר המשוררות – 12 מתוך 21 המשוררים שעל לוחות ההנצחה, בהן יוכבד בת מרים( גרה בדיזנגוף 46) ואסתר ראב (זלמן שניאור 8). אבל באשר לסופרות, מוזכרות ב"פה גר" סך הכול שתיים(!) – ימימה אבידר ודבורה בארון, שאף בעליהן – יוסף אבידר ויוסף אהרונוביץ – מונצחים על הלוחות שלהן.

בין הציירים מיספר לא מבוטל של  ציירות מציונה תגר עד אביבה אורי, אבל רק פסלת אחת, בתיה לישנסקי, קיבלה לוח הנצחה ברחוב נחום 10.לא מופיעות נשים מלחינות, ולצד אריה נבון, דוש (גרדוש) ואחרים – לא הונצחה שום קריקטוריסטית אישה.

מאידך אין זמרים-גברים על לוחות ההנצחה, למעט שני חזנים. זמרות דווקא הונצחו, ביניהן אדיס דה פיליפ מייסדת האופרה הראשונה וכן ברכה צפירה ושושנה דמארי שגרו בקרבת מקום זו לזו (ברחובות הקליר 18 וקלונימוס 16, בהתאם). מופיעה בלוח הנצחה כוריאוגרפית אחת, גרטרוד קראוס (פרוג 24). ואין אף רקדן גבר. הונצחה גם אשת קולנוע אחת, מרגוט קלאוזנר.

הספר, אותו עיצב צביקה זליקובץ, יצא במתכונת נוחה להיתחב בכיס וישמש בן לוויה לטיול בחוצות העיר. חבל רק שהבתים בעלי לוחות ההנצחה לא הובלטו במפות. הדבר היה מסייע לאיתורם. וכמובן תמיד יימצאו מקשים למה זכה פלוני בלוח זיכרון ולא קרובם או ידידם, טענות שאין להן סוף. אבל "פה גר" אינו סוף פסוק. תל אביב היא מרכז תרבותי תוסס וודאי תופענה מהדורות נוספות עם עוד ועוד מונצחים.

על הפרויקט ממונה ברכה נאמן העושה את מלאכתה בנאמנות ובזריזות. רון חולדאי ראש העירייה משתתף בכל הטכסים של הסרת הלוט.

אהוד: לוח הזיכרון לאסתר ראב מוצב בבניין דירות שבו גרה בשנים 1948-1955. זו היתה דירה ברחוב דבורה הנביאה 8 (כיום רחוב זלמן שניאור), קומה שנייה על עמודים בחזית הרחוב לצד צפון-מערב. מהמרפסת הפתוחה היה אפשר לראות עד רחוב פינסקר.

אין מדובר ברחוב שבטי ישראל 36 (לימים רחוב רופין) שבו ניצבה הווילה שלה שבנה זאב רכטר, וילה שלא שרדה. למרבה הצער לא עלה עד היום בידי ועדת השמות של העירייה לייחד רחוב לשמה של אסתר ראב, אף שביתה היה מרכז ספרותי חשוב בשנות ה-20 וה-30. וכידוע לכול עד היום לא הופק גם בול עם דיוקנה וגם לא לאביה יהודה ראב, חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה בשלהי שנת 1878!

* * *

ישראל זמיר

דמוגרפיה יהודית

יחיאל גפני מזכיר-קיבוץ באחד מקיבוצי אזור-המרכז היה בביקור בניו-יורק ולפתע נתקף בדלקת חמורה של בלוטת הערמונית ואושפז בבית-החולים "הר-סיני", סיפר סטיב ששמע את הסיפור מאותו מזכיר. לדבריו, היה בקיבוצם יהודי בשם יעקב ביכלר שכונה בפי כל יעקובה שעבד בפלחה. איש ספר, שבעבר שימש רב בעיירה במזרח גליציה, אך בשל מחלוקות שנתגלעו בינו לבין רבני המחוז נאלץ לעזוב את העיירה. אקצר בפרטים, יעקובה חזר בשאלה, עלה ארצה והגיע לקיבוץ. הוא עבד בפלחה ביחד עם כמה צעירים.    

לדברי יחיאל, אחד הפלחים סיפר לו על זוג נשוי שהגיע לקיבוץ. הוא ממוצא פיליפיני ואשתו ישראלית. הם נפגשו בטיול במזרח-הרחוק, התאהבו ועלו ביחד ארצה. ילדיהם הוכרו כיהודים. הפלחים שאלו את יעקובה מדוע ביהדות הדת נקבעת לפי האישה ולא לפי הגבר כמקובל בדתות אחרות, ויעקובה הסביר, שהוויכוח בנושא זה נמשך תקופה ארוכה וקשור לפוגרומים שחוללו הגויים ביהודים. פעם היו אלה גזרות ת"ח ות"ט, פעם פרעות פטלורה, פעם האוקראינים של חמילניצקי ופעם גדודי קוזקים שפשטו על בתי-היהודים שדדו, רצחו, אנסו אימהות ובנות ופגעו קשות במשפחות היהודיות, שלא לדבר על אימי השואה. לדברי יעקובה, בנות רבות התעברו, ילדו לאותם נוכרים, והיו רבנים מחמירים שדרשו מילדיהן להתגייר אחרת לא ייחשבו כיהודים. והיו רבנים נאורים ששאלו: מה אשמתה של בת-ישראל כשרה ותמימה שנאנסה באכזריות על-ידי קוזקים אכזריים הרתה וילדה? לבד מן הסבל עליה גם להיענש, שתוקא מקהל ישראל?

יעקובה סלד מאותם רבנים חשוכים ושיבח את הנוהל שנקבע. כל דין מדיני התורה הצמיח תריסר במשנה, שישים בגמרא ורבים אצל הפוסקים המאוחרים. כול דור הוסיף חומרות, אך היו גם שהוסיפו הקלות. היו רבנים נאורים שניסו לשנות את הנוהל וטענו, כי דתו של יהודי צריכה להיקבע על-ידי מוצא האם, לא האב, ולאחר שנים רבות נקבע כזהו הנוהג ובכך ניצלו מאות אלפי יהודים בימי-הביניים, בשואה ולאחרונה אף יוצאי ברית-המועצות.

יותר מזאת, לדעת יעקובה,  מי שרוצה להיות יהודי – די שיצהיר על-כך. וכי דוד המלך לא היה מצאצאיה של רות המואבייה, שהצהירה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהיי"? – ומנגד, מי שלא רצה להשתייך לעם היהודי והתרחק ממנו – הפך לנוכרי. כך נהג בנו של אברהם אבינו ישמעאל וכך נהג בנו של יצחק עשו שאינם יהודים כיוון שהלכו בדרך אחרת. לדברי יעקובה, כולנו נכדים לא רק של יהודים כי אם גם של שאר אומות העולם. במשך אלפיים שנה לא יכולנו לשמור על טוהר הגזע והתערב בנו דם זר. וכי שמעתם על עם שגלה מארצו, נדד אלפיים שנה בגלות ולא נטמע? רוב הגולים נטמעו בסביבתם החדשה מקץ דור או שניים. מיליוני איטלקים שהיגרו לאמריקה נחשבים כיום לאמריקנים לכל-דבר וכך גם האירים והפורטוריקנים. הדור השלישי כבר אינו מדבר איטלקית או ספרדית. ואילו היהודים, לאחר אלפיים שנות גלות, חלקם שמר על העברית, על הארמית ועל היידיש. דתם-תרבותם נדדה עימם מארץ לארץ. הם לא נטשו את אמונתם וכעבור אלפיים שנה שבו לארץ-ישראל אל תרבותם היהודית. לפנינו מקרה יחיד בהיסטוריה האנושית שעם השתמר ולא נטמע כולו. יעקובה סיפר שהפלחים שאלו אותו אם קיים גזע יהודי טהור?   

לדבריו, די להציץ בפלחים, שעבדו עימו: אחד בלונדיני, עיניו כחולות ואין אנו שואלים אם הוא טהור-גזע או בדמו מצויים גֶנים סלוויים-גרמניים, שני ממוצא עיראקי והשלישי תימני כהה-עור וכל אחד מהם הביא לעם-היהודי שרידים מעברו הלא-יהודי. וכי אלפיים שנות גלות יכלו להותיר את היהודים עם טהור-גזע?    

יעקובה סיפר כי באחת הדרשות בקהילתו, הוא השמיע את השקפותיו, שהגיעו לאוזניהם של רבני הממסד האורתודוכסי בלובלין ואלה גירשו אותו מן הקהילה. 

יחיאל סיפר כי יעקובה, במשך המלחמה, לחם ב"פרטיזנק'ה" הרוסית ועם סיומה ביקר במחנה-ריכוז אושוויץ' ולא נרגע: היכן היה אלוקי-ישראל? שאל את עצמו, שהירשה לשחוט קהילות שלימות של צדיקים וחסידים? שאל פעם בפעם.

בביקורו שם, פגש קבוצת חלוצים, שהתרשם מפתיחותם ומן העמדות הליברליות שהחזיקו בהן וכשאלה הציעו לו לעלות עימם ארצה – לא היסס והצטרף. לדברי יחיאל גפני, מאמונתו נותרה בו הצמחונות בלבד. כך פתר את בעיית הכשרות. בקיבוץ נהג כיתר החברים והשתלב בעבודת האדמה. יעקובה היה גבה-קומה, חסון, שרירי ויפה-מראה. פניו היו בגוון אדום ועורו התקלף. בלוריתו הזהובה צנחה על מצחו וכיסתה את עיניו. לא מעט רווקות ואלמנות חיזרו אחריו והוא, לפי השמועות, חילק עימן את יצועו, אך נמנע מנישואין. יחיאל זכר שיעקובה הִרבּה לדבר על הדמוגרפיה השלילית המאיימת על המשך קיומו של עם-ישראל לאחר השואה. הוא שיבח את הקיבוץ כמקום פתוח, מכניס-אורחים, שעם השנים, שהו בו פלוגות-עבודה, עריקי צבא אנדרס יהודיים שערקו מן היחידות הפולניות של הצבא הבריטי, פועלים זמניים ורבים אחרים. היו נשים שקשרו גורלן עימם, נישאו להם ועזבו, והיו שהתעברו וילדו בקיבוץ, כששם האב ידוע לאישה בלבד. כיאה לחברה נאורה, איש בקיבוץ לא חדר לצנעת-הפרט ולא שאל שאלות. הליצנים כינו אותן לידות כ"אצבע-אלוהים" והפרשנים התלוצצו על-חשבונה של אותה אצבע. כך או כך, הקיבוץ שמח עם כל יולדת שהגשימה את יעודה כאם. 

אחד הצעירים, נתנאל, בן לאם חד-הורית, סיפר כי סיים את הצבא והתקבל לעבודה במשטרת-ישראל, במדור לפענוח מעשי-רצח באמצעות השימוש ב-D.N.A – ובדעתו לחפור בקבר אימו, להוציא מתוכו שרידי עצמות, לבדוק את הדי-אן-איי ולגלות מי היה אביו-מולידו. העניין אינו מניח לו כל השנים.   

"מה תפיק מכך?" יעקובה שאל אותו וזכה להרצאה מלומדת על חשיבות ה"די אן איי" ברפואה ובגילוי פשעים.

לדעת יעקובה, המאמץ אינו ראוי.

הם לא ייחסו חשיבות לאותם חילופי-דברים, אך נתנאל הביא את בקשתו למזכירות-הקיבוץ – לפתוח שלושה קברים של אימהות חד-הוריות – לצורך השוואה – וזו הביאה את הסעיף לשיחת-הקיבוץ. החברים משכו כתפיים. סעיף כזה מעולם לא עלה לדיון. יחיאל נזכר בנודניק הקבוע, שבכל-שיחה יש לו מה לומר, וכהרגלו קם ושאל: 

"כבר אין למזכירות נושאים יותר חשובים? אני הצגתי למזכירות תריסר נושאים דחופים, שהמזכירות דוחה בשיטתיות משיחה לשיחה."

כך או כך, הנושא אושר. היו סקרנים שקיוו לטעום קמצוץ של רכילות עסיסית, אחרים היו סתם סקרנים והיו שלא ראו סיבה להתנגד, בעיקר שנתנאל ידאג לכל ההוצאות.

לאחר שבוע, נתנאל הזמין חַפָּרים מן הכפר הערבי השכן, נטל מן הקברים שרידי עצמות, כיסה את הקברים ונסע למעבדות המשטרה. 

יחיאל גפני סיפר שיום אחד הוחלט בהנהלת-המשק להרוס את הבית, שבשעתו התגורר בו יעקובה במשך שנים רבות עד שעקר לשיכון-ותיקים. הבולדוזר נגס בקירות ועד מהרה ההרס היה מושלם. למחרת-היום הגיע אליו מוחמד, ראש צוות הבנאים והגיש לו מחברת מהוהה, שאחד הפועלים מצא אותה תחובה בסדק בין שתי לבנים. יחיאל דפדף בה וכמעט בלע את לשונו. יעקובה ניהל יומן מפורט על התפתחותם של ששת ילדיו. הוא, ככל-הנראה, שכח על קיומה של אותה מחברת. מקריאה בה יחיאל הבין, כי יעקובה הרבה להתגנב לבתי-ילדים ולהעתיק את חוות-דעת המטפלות והרופאים על מצב בריאות בניו.

"ובכן, הבעיה נפתרה," יחיאל מלמל לעצמו. לדבריו, ימים אחדים הוא דפדף באותה מחברת. כתב ידו של יעקובה היה מסולסל, והזכיר כתבי-יד של רבנים. הוא פירט את המחלות שכל אחד מילדיו לקה בהן בילדותו.

"איני יודע להסביר זאת, אך חשתי כלפי יעקובה אהדה," נזכר יחיאל, הוא לא עיבר נשים נשואות אלא נשים בודדות, שעדיין היו בגיל הפריון. אין לו ספק שאותן נשים שיתפו עימו פעולה. באחד מעמודי המחברת אף מצא פסקה, שאולי היה בה רמז כלשהו לכוונותיו:

"'נקמתי בנאצים בדרכי, באמצעות הרחם היהודי, ובכך תרמתי את תרומתי הצנועה לדמוגרפיה היהודית.'"

"דמוגרף חדש בא למדינה," מלמל אז יחיאל ורון וסטיב פרצו בצחוק.  

לאחר שיחיאל סיים את הקריאה במחברת, הנושא החל להטרידו: מה עושים עם אותה מחברת? האם לאחר שנים כה רבות יש טעם לפרסמה ולספר לבנים מיהו אביהם הביולוגי? האין כאן חדירה ברגל גסה לצנעת-הפרט? חלק מהנשים כבר נפטר. למי יועיל אותו גילוי? ואולי הן גילו לבניהן את הסוד הכמוס ואלה שומרים עליו כעל בבת עיניהם? לרגע חשב להתייעץ עם ברוריה, אחת האימהות, שעדיין צלולה ועובדת בהנהלת-חשבונות, אך במחשבה שנייה חשש שמא יפגע בה, בבנה, בנכדיה?

בצהריים ישב בחדר-האוכל והציץ באותן נשים קמוטות-פנים וחש רצון ילדותי ללחוש לאוזנן כי הוא, יודע מי אבי בניהן.    

"נו אז מה?" ענה קולו האחר.   

זמן רב נתנאל לא ביקר בקיבוץ. לעומתו, יעקובה התהלך בחצר מודאג וחרד. העובדה שנתנאל חיטט בעצמותיהן של שלוש מנשותיו הדאיגה אותו. האם סודו עומד להתגלות? ואיך יגיבו המשפחות למשמע ממצאיו? יכעסו? יתעלמו? ואולי יתייחסו אל העניין כאל בדיחה חבוטה? ושמא יכירו בו כסבא ויזמינו אותו לימי-הולדת של הנכדים ואחד הילדים עשוי לשאול בתמימות: "למה לסבא יעקובה יש כל-כך הרבה נכדים?" בקיצור, הסוד הכביד על יחיאל מיום ליום. יחיאל גם חשד ביעקובה כי נודע לו שהמחברת נמצאת בידיו. באחד הלילות כששנתו נדדה עליו, יחיאל קם ושרף אותה.

"מה גילה נתנאל?" רון שאל את סטיב. ולדבריו, יום אחד נתנאל הופיע בקיבוץ לאזכרת אימו ולאחר הטכס יחיאל ניגש אליו ולחש לאוזנו:

"'נתנאל, אפשר לדעת מה גילית?'

"עזוב, חתיכת זנאי בא לקיבוץ ועשה שַמות בנשים," הגיב. 

יחיאל טרח להזכיר לו כי אותן נשים היו פנויות: שתי אלמנות-מלחמה, שלוש גרושות ואימו של נתנאל שהייתה פליטת שואה. אילו רצו להפיל את הוולד היו עושות זאת בנקל. עובדה, הן הרו, ילדו והיו לאימהות מאושרות. יעקובה הכניס אושר רב לחייהן – יחיאל מצא עצמו מסנגר על יעקובה.

"יעקובה הוא נואף. יש לנו באבו-כביר תא מלא אנסים כמוהו, שטוענים כי הכול נעשה בהסכמה," הגיב נתנאל. 

"יעקובה אינו טיפוס של אנס. בזכותו אתם משפחה גדולה ומאושרת. עליך להודות לאיש שהביא אותך לעולם." 

"עזוב, הוא נואף," התעקש החוקר. 

לא היה טעם להתווכח.

למחרת-היום יחיאל ביקר אצל יעקובה. 

"באת לתלות אותי בכיכר העיר?" יעקובה שאל.

"למה לתלות? הפכת שש נשים בודדות למאושרות."

"מה סיפר לך, נתנאל?"

"יעקובה, אתה שובב לא קטן," יחיאל אמר וטפח על גבו באהדה. יעקובה הרצין בבת-אחת.

"עשיתי הכול מנימוקים אידיאולוגיים."

"אתה רוצה לומר, שקרל מרכס הגיע עד מפתח כפתורי המפשעה של מכנסיך?" יחיאל שאל והצביע על הכיוון. סטיב ורון פרצו בצחוק. 

ליעקובה הייתה תשובה מוכנה: "מרכס אולי לא, אך תומס רוברט מַלתוס – היה שם. לפי תורתו, תפוקת המזון בעולם עולה בטור חשבוני ואילו אוכלוסיית העולם עולה בטור הנדסי," ושאל את יחיאל אם הוא יורד לסוף כוונתו. יחיאל לא ידע מה הוא שח.

יעקובה הסביר לו, כי אחר השואה, יש לשורדים אחריות היסטורית להרבות את העם היהודי וקיבוץ הוא מקום אידיאלי לכך.

"לכן הוא בא לקיבוץ?" שאל רון. "מה גילה נתנאל שחיטט בקברים?"   

נתנאל הבין שבידו שלוש פצצות מתקתקות וקבר אותן באזור בית-הקברות. 

"החזר לי את המחברת," יעקובה דרש מיחיאל בפנים רציניות. "מוחמד סיפר לי שמצא ומסר לך אותה."

"שפכתי עליה בנזין והעליתי אותה באש," יחיאל אמר ויעקובה השתתק. זמן רב הדומייה לא הופרה.

"וכמו בכל סיפור טוב, הגענו לאפילוג," – אמר סטיב.

"אהבתי כל אחת מהן ואת הבנים שילדו," הבהיר יעקובה ליחיאל. 

"ולמה לא התחתנת עם אף אחת מהן?" תמה יחיאל. 

"בן-אדם, ומי לדעתך ידאג לדמוגרפיה של עם-ישראל?"

כעבור זמן-מה יעקובה לקה בליבו ונפטר.

"האם מישהו מששת ילדיו בא ללוויה?" סטיב שאל את יחיאל גפני.

"לתדהמתי, כל נשותיו, ילדיו ונכדיו היו שם. נתנאל, השוטר, שכה קילל את אביו, אמר עליו 'קדיש'."

"איך כל הסודות נתגלו בבת-אחת?" תהה סטיב.

"יעקובה השאיר בכספת-הקיבוץ מכתב נפרד לכול אחת מנשותיו למקרה שייאסף אל עמו. כל אחת מהן קראה וחשבה שהיתה היחידה בחייו. ללווייה הגיעו עשרות חברי קיבוץ. לפתע כל אחת מתוך השש הבינה, שהיו עוד חמש מלבדה. המפגש ליד הקבר הוליד קשרים משפחתיים חדשים ורחוקים היו לקרובים. ההלם היה מוחלט. כמחצית הקיבוץ בדרך זו או אחרת מצא עצמו בקירבה משפחתית כלשהי.  

"מעניין מה אמר המספיד?" רון שאל, וסטיב סיפר ששאל את יחיאל המזכיר אותה שאלה. 

לדבריו, כל הלילה יחיאל לא עצם עין. הוא לא מצא אף שיר של משורר שנדרש למצב המיוחד שלתוכו נקלע הקיבוץ. כיצד מספידים את יעקובה? הוא שאל את עצמו פעם בפעם. לבסוף, בחר לקרוא קטעים מחזון העצמות היבשות ליחזקאל, המתאר כיצד העצמות קרבו זו לזו "ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד!"

והקהל יבין מה שיבין.

* * *

גדי יערי: נו, באמת

לאהוד שלום,

שעברתי לפני למעלה מ-40 שנה לקריית מלאכי, תמהו חבריי: מה לייקה יליד פתח תקווה במקום שכוח-אל כקריית מלאכי?

התשובה מוזכרת לי כל פעם שאני קורא את תגובותיך הזועמות לכל מי שאינו מסכים עימך. הדבר היפה במקום מגוריי (דרך אגב, אני הוא זה שגר בווילה הגדולה עם המרצדס) הוא שהאנשים כאן מכבדים את דיעות חבריהם ושכניהם ללא התלהמות, צעקות וקללות. אדוני מחזיק מביבי? יפה. חברך סמולני? העיקר שהוא אחד מאתנו. והכל נעשה בנעימות, וכל אדם כאן מכבד את חברו.

שנינו כמעט בני אותו מחזור, אהוד (אני שנה מאחוריך). אני עדיין מקווה שתגיע לכך שכתיבתך לא תבייש את שיבתך.

בברכה,

גדי יערי

קריית מלאכי

אהוד: חרף פנייתך הפמיליארית אליי – אתה כנראה לא קראת אף מילה מספריי, שאחרת היית יודע שהם גדושים הרבה דברים גסים, פוגעים וזועמים – וכי כתיבתי ביישה מתחילתה, ובמשך עשרות שנים – לא רק את שֵיבתי אלא גם את בחרותי.

* * *

בנדלה: אתה רוצה רק "עוּבדות מטעם"?

שלום אודי,

תגובה לדבריך: "לעזאזל העובדות בתוכניות 'עובדה'." [גיליון 720]. המשפט הזה ממש הקפיץ אותי.

שאלה לי אליך: האם אתה מעדיף לא לדעת עובדות שלא תומכות בהשקפת עולמך? אתה רוצה להיות כמו בת יענה שטומנת את ראשה בחול? אתה רוצה רק "עובדות מטעם"? לאן נגיע אם לא נוכל לראות את העובדות כהווייתן? אני מתפלאת עליך. גם אם יתברר, בדיעבד, שהיו אי דיוקים אבל שנעשו בתום לב, ומתוך רצון לדווח את האמת, (מה שהיה גלוי וידוע באותו הזמן), עדיף לשמוע את הדיווח, כי אז גדלים הסיכויים לשיפורים ותיקונים.

 בנדלה

אודי: בניגוד לאילנה דיין, ואולי גם בניגוד לך – לי אין "השקפת עולם" שמעוותת את ה"עובדות", ולכן אני לא מבין מה מקפיץ אותך כאשר אנשים כותבים אמת ואינם מוכנים לקבל ללא ביקורת "עובדות מטעם" של רודפי סנסציות ושונאי צה"ל שתומכים בתעמולה אנטי-ישראלית. אני מניח שבתוכניות "עובדה" יש גם הרבה דברים נכונים, וכתבים רציניים (למשל שתי התוכניות האחרונות על חייו ורציחתו של הסוכן הכפול יוסף קלמנוביץ, אף כי מורגש בהן חשש מלהתייחס לסופו) – אבל, מה לעשות, מאז הקדיחה אילנה דיין את תבשילה, אני מתייחס בספקנות ובחשדנות לכל "עובדה" שהיא חושפת בשחצנותה הרגילה שלה.

* * *

יוסף אתר: הספר "זאת שכולם יודעים" של פוצ'ו

מר בן עזר הנכבד,

בחיי אלוהים בספר התורה שלא ידעתי ולא שמעתי שפוצ'ו הוציא ספר חדש, אחרת הייתי מכתת את רגליי הדוויות אפילו לתל אביב כרך החטאים על מנת לקנותו. אולי תשתמש בקשריך הטובים איתו, ותשכנעו למכור את הספר במכירה ישירה באמצעות עיתונך היקר. אנא השתדל למעני ולמען כל אוהביו.

יוסף אתר

גימלאי מאושר

פוצ'ו: "זאת שכולם יודעים" חוץ מיוסף אתר

מודה ומתוודה שאני לא מכיר את יוסף אתר הגימלאי המאושר, אבל מכתבו נגע לליבי. זה שהוא מוכן לנסוע לעיר החטאים כדי לרכוש את הרומן  האחרון שלי "זאת שכולם יודעים" בהוצאת גוונים – זה מלמד שלפנינו אדם שיודע מה טוב בחיים.

אבל מה – חלילה לי להטריח אדם בגילו לנסוע עד תל אביב; אם כבר יש איש כזה נדיר, שמוכן לקנות ספר שלי, אני בעצמי אסע אליו עם הסחורה. רק תגיד לי איפה הוא גר,  אפילו אם בחו"ל – אני אגיע. 

פוצ'ו

אהוד: אנא כתוב לנו היכן אתה גר, ואנחנו נבוא, עם פוצ'ו והספר, ועם עיתונאי או גם צוות טלוויזיה, כדי לצלם אותו נותן לך במו ידיו את הספר הנדיר והמצחיק הזה, שבגלל שהוא מצחיק הביקורת הרצינית בארץ לא הצליחה לקרוא אותו (הם קוראים רק ספרים משעממים או מגדריים) ולכתוב עליו!

* * *

נעמן כהן

1. כיצד ניתן לעשות "טיול שחרור מהצבא"

בגיל מבוגר ובתקציב מועט

שנים רבות אני חולם לנסוע לדרום אמריקה. כשהשתחררתי מהצבא לא היה נהוג לטייל לדרום אמריקה. איך עושים זאת בגיל מבוגר? ידידתי מזה שנים, סוכנת הנסיעות – יהודית ברגרפרוינד, מנהלת סניף איסת"א בלב המפרץ, הציעה לי לעשות זאת בדרך הקלה ביותר, הנוחה ביותר, והזולה ביותר – שיט. למזלנו היום ניתן לקבל הכול במייל אין צורך לנסוע ללב המפרץ.  http://www.issta.co.il/branches/lev.aspx   

לכל התוהים, אני לא מקבל אחוזים. (אולי אבקש הנחה בנסיעה הבאה).

ההצעה

טיול לדרום אמריקה בשיט. שישה עשר ימי הפלגה מסנטיאגו לריו במחיר – 1,499 שקל. (חדר פנימי ללא חלונות). כלומר, מגורים, כלכלה מלאה, הופעות בידור, בפחות ממאה דולר ליום. איפה עוד אפשר להשיג עסקה כזו? כמובן צריך להוסיף את מחיר כרטיס טיסה.

הטיסה

קטיה סוכנת הנסיעות היעילה ביצעה את ההזמנה. הטיסה ב"אייר פרנס". חמש שעות טיסה לפריס, וההמשך חמש עשרה שעות מפריז לסנטיאגו דה צ'ילי. טיסה ארוכה וקשה. במטוס יש אוסף מרשים של סרטים ומוסיקה, האוכל מעולה, מקבלים תפריט בתחילת הטיסה. אנשי אייר פרנס אדיבים ביותר רצים להביא חתיכת לימון לתה מקצה המטוס. יש לזכור שלימון בצרפתית – סיטרון. לאל-על יש הרבה מה ללמוד.

סנטיאגו

נוחתים בשדה התעופה. מעבר חד מקור עז לחום כבד. בסנטיאגו מאד חם אבל יבש. היא רחוקה מהים. העיר מוקפת הרים גבוהים שמושלגים בחורף, אבל האקלים בה ממוזג תמיד. מנהל חברת המוניות שלוקח אותנו מספר שסבו היה יהודי יליד ירושלים שירד לסנטיאגו ושם הוא פגש ערבייה פלשתינאית נוצרית ונשא אותה לאישה. אימו היא ספרדייה ממוצא בסקי. הוא עצמו מרגיש צ'יליאני. אני מזמין אותו לבקר את קבר סנטיאגו (יעקב הקדוש) בירושלים.

מגיעים למלון ליד כיכר ארמס – הצבא. (ברוב ערי דרום אמריקה יש כיכר ארמס). דבר ראשון אני רץ לחדר המקלחת ופותח את זרם המים בכיור והנה אכן כמו שקראתי בילדותי, המים מסתובבים בניגוד לכיוון השעון בגלל השפעת הקוטב הדרומי.

יוצאים לסיור בעיר. בניין הפרלמנט הקתדרלה ובניינים אחרים סביב הכיכר. ניגש אלינו צעיר ומציע לנו לקנות כרטיס אוטובוס פנורמה המקיף את העיר ב-19 דולר. אני שם לב שלצעיר כתובת קעקע של מגן דוד. אני שואל אותו עליו, והוא מספר לי שהוריו יהודים, והוא גאה בהם וביהודים. שמם הקודם של הוריו, הוא מספר – רבינוביץ. כשאנחנו אומרים לו שאנחנו מישראל הוא לוחץ ידיים ואומר בעברית "שלום".

סנטיאגו בירת צ'ילה עיר אירופית נקייה ומסודרת. הרבה בניינים גבוהים ויפים. פה ושם גרפיטי כמו בתל אביב אבל הרבה יותר נקי. מגיעים לרכבל שלוקח לתצפית גבוהה על העיר. נוף מרהיב. לא רחוק נמצא הבית של פבלו נרודה שנרצח במרד של פינושה. עכשיו יש בצ'ילה דמוקרטיה מתפקדת והמצב הכלכלי טוב למדי.

למחרת נוסעים דרך כמה יקבים אורגניים מטופחים ויפים, ומגיעים לעיר הקיט וינו דל מאר. העיר בנויה על צלע הר המגיע לאוקיינוס השקט. דומה מאד לחיפה. ומשם לואלפאריסו עיר הנמל העיקרית של צ'ילה.

השיט

יום שבת. עולים על האונייה. האונייה veendam נבנתה ב-1996, נושאת את דגל הולנד ושייכת לחברה הקיימת למעלה מ-137 שנה, חברת "הולנד אמריקה". היום בבעלות מיקי אריסון (אח של שרי). בכלל, עולם השיט מחולק היום בין משפחת אריסון למשפחת לעופר. באונייה 12 קומות, 1,258 נוסעים, 560 אנשי צוות. נוסעים מ-43 מדינות שונות. הרוב אמריקאים. יש גם רוסים רבים. חלקם לא יודעים אנגלית ומתרגמים להם. הרוסים לא שומרים תמיד על נימוס. הם מעמיסים אוכל לחדריהם ובאים בחלוק לחדר האוכל. העובדים רובם מבאלי אינדונזיה, מושבה הולנדית לשעבר. יש גם מהפיליפינים. באונייה 15 אולמות ציבוריים. אולם מופעים גדול, בית קולנוע, בתי קפה, חדר ספריה, אינטרנט, חדר כושר, ספא, מסעדה גדולה, ומזנון חופשי ענק שיש בו הכול החל מסושי, סיני, איטלקי, סטייקים, אסדו ועוד ועוד.

בארוחת ערב תפריט מדהים. מסעדת שף. האוכל גורמה. ניתן להזמין הכול וכמה שרוצים. קינוחים מדהימים. המלצרים מכרכרים סביב בלי הרף. ארוחה דומה בתל אביב מינימום 300 ₪. (ואין מסעדה ברמה כזו בתל אביב) עשו חשבון כמה עולות 16 ארוחות כאלו. האלכוהול בתשלום.

מיד עם ההגעה כולם נקראים לתרגיל חירום. (לקח טביעת האונייה האיטלקית) מעמידים את כל הנוסעים ליד סירות ההצלה וקוראים רשימות שמיות כמו בטירונות. כל אחד חייב להיות נוכח. אם לאו יוטלו עליו סנקציות. כולם עומדים ממושמעים כל אחד ליד סירתו. שלא נדע.

בערב הופעה. נציגים של כל האמנים נותנים מקצת מהשואו אותו הכינו להמשך המסע.

ארוחת בוקר

למחרת יום שלם של שיט. קמים מאוחר. אנחנו בוחרים לאכול ארוחת בוקר במזנון החופשי. למרי אנטואנט האוסטרית כפי שמכנים אותה הצרפתים, מיוחסת האמרה: "אם אין לחם שיאכלו עוגות." התרגום העברי לא מדוייק, במקור היא אמרה "אם אין לחם שיאכלו בריוש." והנה כאן יש גם לחם וגם בריוש. הצרפתים קוראים לארוחת בוקר petit dejene – כלומר "ארוחה קטנה" ואילו האנגלים קוראים לה Breakfast כלומר "הפסק צום", כאן על האונייה ארוחת הבוקר היא הפסק של צומות רבים. כאן יש הכול, וכולם זוללים. המגוון לא יתואר. ביצים, גבינות, בשר חזיר בכל צורותיו. האמריקאים לוקחים אומלט שלתוכו הם מכניסים את הכול: חזיר, נקניקיות, שעועית, תפוחי אדמה. בעייה קטנה – אין קוטג', ואין ירקות לסלט. לגבי הירקות יש פתרון. אני מבקש מהטבח לשים לי את העגבניות והבצל ליד החביתה ולא בתוכה. הוא מרים גבה אבל נענה לי, והנה יש חביתה וסלט.

בחור צעיר בשם בנימין שוורץ, ממיניסוטה, משמש מדריך לטיולים. הוא ממש אנציקלופדיה מהלכת. נותן הרצאות על כל נושא ומייעץ באופן אישי לאן לטייל. יש אפשרות לטיולים עצמאיים או מאורגנים. הוא אף מבין קצת עברית ויש לו קרובים בארץ.

פוארטו מונט והגרמנים

למוחרת האונייה מגיעה לפוארטו מונט, עיירה צ'יליאנית נחמדה. מטיילים קצת בעיר ואחר לוקחים טיול באזור מקסים לאורך אגם Lago Llanquihue – ממול שלושה הרי געש מושלגים. מגיעים לעיירה Varas המכונה עיר הוורדים ע"ש הוורדים הרבים הגדלים בה.

משם נוסעים לאורך האגם ומגיעים ל-Frutillar – עיירה שנוסדה ע"י מתיישבים גרמניים. כל העיירה והאזור נראים כאזור היער השחור. מסתבר שבאמצע המאה ה-19 הגיעו מתיישבים גרמניים רבים לצ'ילה בעידוד הממשלה, והתיישבו בה. הגרמנים הגיעו מבוואריה בדיוק באותן שנים בהם הגיעו לארץ הטמפלרים. מיספר הספרים שיצאו על הטמפלרים הגרמניים שהתיישבו בארץ גבוה ממיספרם הם. והנה נושא טוב למחקר השוואתי על הדמיון ביניהם. בעיירה יש מוזיאון "העלייה הראשונה". במוזיאון כלי עבודה, אוכל, וכדומה כפי שהביאו המתיישבים מגרמניה. המוזיאון דומה דמיון מפתיע למוזיאון העלייה הראשונה בכפר תבור. רק הפסנתר וכלי המוסיקה מראים את ההבדל. בחנות ליד ניתן לקנות קוכן או אפפלשטרודל. היום לאחר שישה עשר דורות הם אינם דוברים יותר גרמנית אבל הם שומרים על אופי המקום. אני מתעניין מה עשו במלחמת העולם השנייה אבל על כך אין תשובה.

ההתנחלות

בחזרה לאונייה אני שומע פתאום צעקה בעברית: "חיים, בוא הנה! יש כאן אוכל!" והנה מחזה מדהים. עשרות חובשי כיפה סרוגה ונשותיהם החסודות מתנחלים על האונייה ומגיעים למזנון החופשי... מסתבר שבעקבות האקספדיציה של דרווין שנסעה במסלול שלנו הצטרפה לאונייה אקספדיציה מאוניברסיטת בר אילן. מסתבר שהם עלו רק היום מפני שתחילת ההפלגה היתה בשבת, והם הרי שומרי מצוות. השיט הוא רק חלק ממסעם. תקציב המחקר של בר אילן נדיב כנראה מאוד וחברי המשלחת הדתית שלמו כ-9,000 דולר על הטיול, שהשיט רק חלק ממנו.

בארוחת הערב מספר לי רב המלצרים שהיהודים מקבלים אוכל מיוחד בכלי פלסטיק. כנראה שאין המזון הכשר מספיק להם והם באים לעשות השלמות במזנון הפתוח. לא בדקתי בצלחתם אם אכלו חזיר או את השרצים שהיו שם למכביר, אבל ראיתי כיצד העמיסו דברי מזון על הצלחות הבלתי כשרות בעליל. אין זאת משום שפיקוח נפש הוא לוותר על מאכלים רבים כל כך.

בערב בספרייה ראיתי אחד מהם, תלמיד חכם, יושב ליד מסוף האינטרנט, פותח ספר קטן של "משנה תורה" להרמב"ם, וכותב הגהות בכתב זעיר-זעיר. כך ישב התלמיד חכם על תלמודו ימים מיספר. "מי אתה צור ומי חלמיש" מול נער עברי העוסק בתורה ואפילו על מימי האוקיינוס.

בערב הופעה של הלוס פרגאיוס. בנוסף רביעית מיתרים בשם "אדג'יו" מרומניה מפליאה לנגן יצירות מוסיקליות. לפני כל יצירה הם מכריזים מה ינגנו. והנה, הם אומרים עכשיו ינגנו יצירה מאת עמנואל עמירן. והיצירה: "ושאבתם מים בששון" הם מפליאים לנגן בקצב צועני, והקהל מוחא כפיים.

בלילה מיני טייפון. האוקיינוס השקט הפך פניו. האונייה מתנועעת ומתנדנדת עם הגלים. בגלל הרוח העזה הקברניט מוותר על הגעה לקרחון אמיליה. מילא יש עוד קרחונים רבים בדרך.

פונטה ארנס

האונייה עוגנת ויוצאים לחוף. בכיכר המרכזית פסל של מגלן מגלה המקום. לפי המסורת מי שמנשק את הרגל יחזור ויבקר במקום. רבים מנשקים. אני מוותר. בעיר בית קברות מעניין. כל משפחה מקימה לעצמה אחוזת קבר.

בערב הופעה: Naki Atman – פסנתרן, אמן טורקי, בינלאומי, נותן מטעם האו"ם מסע מוזיקלי סביב לעולם. כל ארץ עם המוזיקה שלה. נאקי התחיל לנגן בגיל 4, ומגיל 9 מופיע בפני קהל. בנערותו חווה התמוטטות עצבים ומשבר נפשי ולאחר שהחלים החליט ללמוד פסיכולוגיה. הוא עשה דוקטורט ומשמש כמרצה לפסיכולוגיה. הוא מפליא לנגן. כשהוא מנגן את השיר הרוסי "קלינקה מיה" מתלהבים שני אחים ישראלים תאומים קרחים, ומוחאים לו כפיים בהתלהבות רבה. הרוסים הרבים דווקא נשארים אדישים. והנה מגיע תור ישראל, והפסנתרן משמיע את ירושלים של זהב, את נעימת  אקסודוס, וכמובן את "הבה נגילה". הקהל מוחא כפיים. ואז הוא עובר לטורקיה מולדתו. והמנגינה המייצגת את טורקיה, הפלא ופלא היא המגינה של: "אַז דער רבי אלימלך \ איז געוואָרן זײער פֿרײלעך, \ איז געוואָרן זײער פֿרײלעך \ אלימלך, \ האָט ער אויסגעטאָן די תּפֿילין \ און האָט אָנגעטאָן די ברילן \ און געשיקט נאָך די פֿידלערס די צווײ." והוא חוזר עליה פעם שנייה. מעניין, צריך לברר עם אליהו הכהן. האם אימצו לעצמם החסידים נעימה של שיר לאומי טורקי?

ביגל קנאל

למוחרת יום נפלא. מזג אוויר נעים. השמיים בהירים. תעלת ביגל שבקצה הדרומי של ארץ האש מדהימה. התעלה נקראת ע"ש ספינת המחקר של דרווין שעברה כאן, ומקשרת בין האוקיינוס השקט לאטלנטי. עוברים בין פיורדים וקרחונים הנשפכים ומגיעים על למים. פסגות ההרים עטויות שלג. מגיעים לעיר הארגנטינאית הדרומית ביותר. – הושואיה, בירת הפרובינציה של ארץ האש.

הושואיה

הושואיה, עיירה שנבנתה ע"י אסירים שנשלחו אליה. לוקחים סיור לפרק הלאומי "ארץ האש" איזור נפלא יערות אגמים נוף נפלא. מגיעים למושבה של בונים. מסתבר שב-1945 הביאו לאיזור שני בונים מקנדה והם התרבו והגיעו למאה וחמישים אלף. הם מבראים יער ומקימים מושבה. כל אחד מהם שוקל 40 ק"ג. אחר עולים לקטמרן ששט בתעלת ביגל ומגיע למקומות בהם מקננים המוני קורמורנים ואריות ים. בצוותא. סרחון גדול.

כף הורן

ב-06:00 האונייה מגיעה לכף הורן, הנקודה הדרומית ביותר באמריקה. האונייה צופרת בקול גדול. כולם מצלמים. בבושקה רוסית שמנה וצולעת מדלגת בקלילות ומטפסת על סולם צר במהירות לסיפון העליון לראות את המחזה. היא בוודאי בוגרת הצ'קה או הנ.ק.ו.ד... לאחר ההקפה מקבלים תעודה חתומה ע"י הקפטן שהמוכ"ז הקיף את כיף הורן באונייה באותו נתיב שעשו שני בניו של המגלה ההולנדי יצחק למיירב – ב-29 בינואר 1616. צריך רק למסגר, ולתלות.

שבת

באונייה מתקיים טקס קבלת שבת לפני כניסת השבת ליהודים רפורמים או חילונים. האורתודוכסים בעלי הכיפות הסרוגות מתכנסים בנפרד לתפילה משותפת. חלק מהנשים יושבות בקצה האולם, וחלק בחוץ. הגברים עטויי טליתות מתפללים בדבקות. החדרן מבאלי שואל אותי בעדינות: "מותר לדפוק לך על הדלת? קיבלנו הוראה לא לדפוק על הדלתות של היהודים..."

אני מתיר לו.

בשבת בבוקר, לאחר התפילה, מתכנסים בעלי הכיפות הסרוגות לשיעור. התלמיד חכם, בעל ההגהות על משנה תורה נותן שיעור-הרצאה על חובת פרנסת מזונות להורים. הוא משווה עם דיני הביטוח הלאומי. לאחר מכן הולכים אל המזנון, זוללים עוגות לא כשרות.

פוקלנד או המלבינס

בצהרים מגיעה האונייה לפוקלנד איילנד או למלבינס. קראנו כבר קודם על המתח בין ארגנטינה לבריטניה. בניגוד לישראלים, הבריטים אינם ממהרים לוותר על שטח כבוש. מיספר הנוסעים באונייה גבוה ממיספר התושבים באי. אנחנו מצפים לראות מושבה של פינגווינים. מזג אויר יפה. הים שקט. מתכוננים לירידה, והנה הקברניט מודיע שקיבל הודעה שעומדת להתחולל סערה והוא קיבל החלטה להתרחק מיד מהחוף. אכזבה גדולה. לא מובן, הן הים שקט כל כך...

הסערה

הולכים לארוחת ערב. מפות לבנות כלי בדולח. המלצרים מתרוצצים, והנה סצינה מהסרט טיטניק: פתאום גל ענק. האונייה קופצת. הצלחות עפות ומתנפצות על הרצפה. מתחילה מהומה. ״המו גלים ברוץ גלגלים. ועבים וקלים על פני הים; קדרו שמיו ויחמרו מימיו, ועלו תחומיו, ונשאו דכים.״ ממש כבלשונו של יהודה הלוי קמה סערה לפתע-פתאום, מיני הוריקן. האונייה טולטלה ונזרקה מגל אל גל. אנשים נתקפו בהלה. הקברניט מרגיע ברמקול: האונייה עשויה לשאת מעמס גדול ואין לדאוג. זה לא מרגיע את כולם. לילה ויום קשה עובר על כולם.

יום ולנטינוס הקדוש

מקשטים את אולם ההופעות לקראת נשף יום ולנטיין. מחלקים לכל נוסע דף הסבר לסיבת החג.

ולנטינוס הקדוש היה מרטיר נוצרי שהשיא בסתר זוג אוהבים לפי דיני הנצרות בתקופת הקיסר קלאודיוס השני, 270 לספירה, ועל כך נידון למוות. במשך השנים נעשה לפטרון האוהבים. זוגות-זוגות מתאספים כולם לנשף. השמפניה זורמת כמים. והנה מי מגיע? תלמיד חכם בא להשתתף בחג ולנטינוס הקדוש, יד ביד עם אשתו. הם אינם רוקדים אלא צופים בריקודים. האם שכח התלמיד חכם את קביעת הרמב"ם במשנה תורה ש"הנוצרים עובדי עבודה זרה הם" (הלכות ע"ז פרק ט ד) ואסורים אידיהם! בעוד שהוא ואשתו רק צופים, חבר אחר מהמשלחת בעל כיפה סרוגה שחורה, פרץ בסלואו צמוד עם בלונדה צהובה חסודה וחטובה. נראה שאין מדינה לאהבה.

בואנוס איירס

לאחר ארבעה ימי שיט מגיעים לבואנוס איירס. העיר מתגלה מהים. רבי קומות. עיר גדולה.

"האלוהים של הארגנטינאים זה סוקר," מספרת המדריכה. אני תוהה מה זה הסוקר עליו היא מדברת והנה נפל לי האסימון. הגענו לאצטדיון שכונת לה בוקה. סוקר זה כדורגל באמריקאית. באמריקאית פוטבול הוא משחק אחר. לה בוקה, שכונה שנוסדה במקור ע"י מהגרים איטלקים בג'נובה. היום יש בה בתים ציוריים וצבעוניים. לא רחוק שכונה ציורית נוספת – סן טלמו. נוסעים לשכונת ריקולטה היפה. לבקר בבית הקברות המפואר שם נמצא בין השאר הקבר של חווה (אווה) פרון. אנשים רבים מחכים בתור. מגיעים למרכז העיר. העיר עצמה יפה נקייה מטופחת – למרות המצב הכלכלי היא נראית עשירה מאוד. פרברים חדשים, גורדי שחקים. הרחובות הראשיים מהודרים. אין ספק – פריס של דרום אמריקה.

מגיעים ל"בית הוורוד" הנה המרפסת בה נאמו פרון ואוויטה אשתו. והנה ממול בכיכר מאיו מתחילה הפגנה. האימהות והסבתות של אלו שהועלמו ע"י הדיקטטורה ששלטה בשנות השבעים בארגנטינה מפגינים בדרישה לדעת מה עלה בגורל יקיריהן. מעמד מרגש שמתחלף מיד בהפגנה לטובה שחרור המלבינס. אנחנו רואים שני מופעים האחד פולקלור ארגנטינאי של כל סוגי הריקודים בפרובינציות. והשני מופע נהדר של הריקוד הלאומי טנגו. הרקדנים והרקדניות מפליאים לרקוד והמוזיקה, בייחוד של הבנדוניאון, קורעת את הנשמה. בואנוס איירס אני רושם לעצמי, שווה ביקור נוסף.

מונטבידאו – לאן נעלמה גולדה מאיר

למחרת מגיעים למונטבידיאו בירת אורוגוואי. האונייה חונה קרוב למרכז העיר. ניתן ללכת ברגל. סטודנט צעיר למשפטים מציע להדריך תמורת 15 דולר. הוא מסביר את ההיסטוריה של המקום. העיר הייתה יפהפייה לפני ארבעים שנה אבל עתה היא דהויה, עלובה, זקוקה לשיפוץ. תוך 15 שנה ישופץ הכול, מבטיח המדריך. התושבים נראים עניים ועלובים בהרבה מאלו של בואנוס איירס. בכיכר קונסטיטוסיון יש מוזיאון של צייר בשם חוסה גורביץ. גורביץ יליד ליטא התיישב בעיר, והתפרסם בעולם. משפחתו עלתה מאוחר יותר לארץ, לרמת השופט, ובמוזיאון יש תמונה גדולה של הקיבוץ.

במרכז העיר בכיכר אינדפנדנסה עומד פסלו של מייסד המדינה ארטיאגס היושב על סוס. פסלים שלו נמצאים בכל רחבי העיר. ממול תיאטרון סוליס. מיבנה קלאסי יפה. לפי המפה בין הכיכר לתיאטרון אמורה להיות "כיכר גולדה מאיר". אני מגיע למקום. נאדה. לא כתוב דבר. אני שואל כמה אנשים, אף אחד לא יודע. מעולם לא שמעו. האם בלחץ ערבי העלימו את שמה של גלדה מהכיכר. הנה משימה למשרד החוץ: לאן נעלמה גולדה מאיר?

ריו

יומיים שיט ומגיעים לפני בוקר לריו. עדיין חושך. פסל הצלוב נראה מלמעלה מואר בחשמל. הבוקר עולה. נעשה חם. הנוף מהקרוקובדו מדהים. העיר למטה קצת פחות. הימים ימי הקרנבל. מובן שחברי הכיפות הסרוגות ממשלחת בר אילן לא מוותרים על הברזילאיות החצי עירומות, שהרי כתוב: "בחורות ערומים זה חולירע..." ר"ל. המונים בחוף קופהקבנה. חוף תל אביב יפה לא פחות. המסע לארץ עוד ארוך. אייר פרנס, דרך פריס.

2. שתי עובדות שבגינן לא היה מנחם בגין ראוי להיות מנהיג בישראל

ביום הזיכרון העשרים למותו של מנחם בגין ראוי לזכור גם את הדברים הבאים:

בגין כיהן כנציב בית"ר בפולין, מנהיג של כשישים אלף חניכים, כפסע לפני כניסת הנאצים לווארשה נכנס בגין לבנק הדואר, לקח את הקופה – 150 אלף זלוטי, ברח עם אשתו לווילנה, והשאיר את חניכיו למות.

מה עשה בכל הכסף לא ידוע. סכום השווה לאלף דולר (של אז) הוא נתן לנוכל פולני שהבטיח לעזור למשפחתו. (אבי שילון, הביוגרפיה של בגין). אדם פרטי שהצליח לברוח מציפורני הנאצים – ראוי להלל, אבל מנהיג הבורח עם הקופה כדי להציל את עצמו ומשפחתו בלבד, אינו ראוי לתואר מנהיג. לשם השוואה, מרדכי אנילביץ', חבר השומר הצעיר, אנטק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור", שברחו גם הם, חזרו מווילנה לווארשה לעמוד בראש חניכיהם, והקימו את הארגון היהודי הלוחם. הסיפור על בריחתו של בגין פורסם רק ב-1990, בספרו של נתן ילין-מור "שנות בטרם". אילו היה הדבר מפורסם לפני כן, ספק אם היה בגין מצליח להיבחר לתפקיד ציבורי כלשהו.

מיד לאחר הכרזת המדינה הותקפה ישראל ע"י כל צבאות ערב. במצב קיומי קשה זה פתח בגין בפּוטְשׁ מזוין נגד הממשלה החוקית וצה"ל. בגין הבריח מצרפת אונייה שבה כ-900 איש, ונשק רב, וסירב למסור אותו לצה"ל. האונייה – "אלטלנה", עגנה בחוף כפר ויתקין והוחל שם בפריקת הנשק על-ידי אנשי ארגון האצ"ל שלפי ההסכם הצטרף כבר לצה"ל. משם עברה האונייה לחוף תל אביב. בתגובה לדרישה למסור את הנשק לצה"ל נתן בגין הוראה לחיילי צה"ל, חברי האצ"ל לשעבר, לערוק מצה"ל ולהילחם עבורו נגד חיילי צה"ל. העריקים גנבו עימם מספר משוריינים והתחילו במלחמה נגד חיילי צה"ל.

בבוקר ה-22 ביוני הורה בן גוריון לעשות את כל הצעדים הדרושים כדי לסיים את הפוטש ולהביא את האונייה ל"כניעה ללא-תנאי". בעקבות הוראה זו הפעיל צה"ל את כוחותיו, כולל ירי בתותח-שדה על האונייה, שגרם להצתתה ולנטישתה. בעימות בין צה"ל לאצ"ל נפלו 3  חיילי צה"ל ו-16 חיילי אצ"ל, חלקם עריקים מצה"ל. ה"תותח הקדוש" הזה, כפי שבן גוריון כינה אותו, הוא שקיים את הריבונות של ממשלת ישראל החוקית, בעצם ימי המלחמה המרה עם צבאות האוייב, והוא שאיפשר את הניצחון במלחמה.

בכל מדינה בעולם, גם דמוקרטית, כל אדם המבצע פּוטְשׁ מזוין נגד ממשלה חוקית בזמן מלחמה – היה מועמד מיידית אל הקיר. בן גוריון החליט שלא לעשות כך לבגין. בן גוריון מנע מלחמת אזרחים, שאותה התחיל בגין. בכושר רטורי-דמגוגי שיכנע בגין את שומעיו שדווקא הוא זה שמנע את מלחמת האזרחים. בן גוריון – ורבין שנקלע באקראי לקרב, ראויים לתהילת עולם על דיכוי הפּוטְשׁ, שאיפשר את הקמת המדינה.

* * *

צוותא והוצאת הקבוץ המאוחד מגישות

אדמיאל קוסמן – "קטעים איתך"

לרגל יציאת ספר השירים החדש "קטעים איתך"

ייערך בצוותא אירוע מיוחד עם אדמיאל קוסמן

כאילו קלאס / אדמיאל קוסמן

הִתְיַצַּבְנוּ עַל הַסְּתָם. מֵעַל הָאֶפֶס. כְּלוּם.

מִשָּם מַתְחִיל הַנֶּצַח. צָץ פִּתְאֹם לָקוּם.

כִּי זׁאת עֶרְוַת הָאָרֶץ!

זֹאת הַוָּגִינָה

הָעֲדִינָה שֶל הַיְקוּם!

וְרַק בָּנוֹת יָפוֹת כָּמוֹך יוֹדְעוֹת,

בַּעֲלִיצוּת חַיִּים כָּזֹאת –

כְּאִלוּ קְלַאס! –

לִקְפֹּץ לְבַד,

מֵעַל הָרֶוַח הֶעָקֹם.

מֵעַל מִרְוַח הַפַּס.

זמר אורח: עמיר לב וגיטרה

מוצ"ש, 10 במרץ 2012, ט"ז באדר תשע"ב

בשעה 20:30

כרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל

יש לציין קוד קופה 2012 בעת רכישת הכרטיסים. טל. הקופות 6950156

* * *

משה גרנות / ספרים מן העבר

שוביניזם פולני, שכרות, שפיכות דמים ו... יעקל היהודי – "פן טדיאוש" מאת אדם מיצקביץ'

תרגום יוסף ליכטנבום, טברסקי 1953, 471 עמ'

"פן טדיאוש" פורסם ב-1892, אבל העלילה שלו מתרחשת בתחילת המאה ה-19 – ליטא ופולין תחת שלטון רוסי, אבל הפולנים, הבטוחים שאין אומה יותר נעלה מהם, ואין אנשים עטורי כבוד כמו אבותיהם – מתעסקים לאורך רוב היצירה במריבות של כבוד המידרדרות לשפיכות דמים.

פן טדיאוש הוא בנו של יצק סופליצה (כלומר, אדון הכפר סופליצה) שרצה להשתדך עם בתו של הסטולניק, הגרף ההורשקי. הגרף האציל מסרב, ואז "השטן השיא" את יצק לירות בגרף. הוא בורח, מתחתן ומוליד את טדיאוש. מאז יש ריב ומדון בין הסופליצים ובין ההורשקים האצילים. בין טדיאוש לגרף היורש מתגלע ריב על טיב האמנות: הגרף מעדיף את אמנות רומא בגלל שמיה הבהירים, ואילו טדיאוש הפטריוט אוהב את שמיה הכהים של פולין. יש ביניהם גם ריב על רקע רומנטי – שניהם מאוהבים באישה בשם טלימנה.

גיבורי העלילה יוצאים לציד, ודוב אימתני עומד להתנפל על טדיאוש ועל הגרף. הכומר ריבק (הוא יצק המחופש שחזר למולדת) יורה בדוב ומציל את שניהם. ההצלה הזאת איננה גורמת לשלום, אדרבא, הריב בין טדיאוש לגרף מוביל להכרזת דו-קרב של כבוד. גרווזי, השוער של ארמון הגרף, יוצא להלהיב את בני דובז'ין המשופמים, הידועים בגבורתם ובכלי המשחית בהם הם נלחמים. יעקל היהודי מציע ליוצאים לקרב כנגד הסופליצים לשתות יין ולא לצאת להרוג חינם. גרווזי כמעט הורג את היהודי על ניסיונו למנוע את ביצוע האדרכתא ("הרשות" לתובע לתבוע את חובו מרכוש הנתבע). הגרף ולוחמיו עושים שמות בבעלי החיים של סופליצה, ואחר כך משתכרים וישנים. מישהו מלשין לצבא הרוסי, ואלה באים ואוסרים את כל בני דובז'ין ומשאירים אותם להירטב בגשם. ריבק (הוא יצק המחופש) מציע שוחד לפלוט, המפקד הפולני של היחידה הרוסית, כדי שישחרר את בני דבוז'ין. פלוט איננו מסכים, אבל בהיותו שיכור כלוט, הוא מנשק לטלימנה. טדיאוש סוטר לו. פלוט שולף חרב, אבל ריבק (הוא יצק, כאמור) מגניב לטדיאוש אקדח, וזה יורה בפלוט ושורט אותו. בינתיים משחררים בחשאי את בני דובז'ין ואת שאר השלכטה (כינוי לבני המעמד הבינוני ומעלה) ומתחיל קרב כנגד הצבא הרוסי.

השלכטים מנצחים. עכשיו יש חשש שפלוט ידווח לשלטונות, ותהיה נקמה גדולה. ליתר ביטחון גרווזי הורג את פלוט, וריקוב, הסגן של פלוט, "מבין" את הרגשות הפטריוטיים של הפולנים. בעקבות הפציעה מהקרב – יצק גוסס ומתוודה שהוא איננו הכומר ריבק, מתוודה שהוא הרג את הגרף בגלל הפגיעה בכבודו. גרווזי שנשבע בזמנו להרוג את יצק, הוא מוותר משום שיצק הגן על הגרף הצעיר ועליו בזמן הקרב. טדיאוש מתארס עם זושא האצילה, וזוכה באחוזה כפולה (שלו ושלה) ומצהיר כי הוא ישחרר את האיכרים המשועבדים.

בשנת 1818 נכנס לפולין צבא פולני בפיקוד צרפתי, ואז מטהרים את שמו של יצק. שלום שורר בין ההורשקים לסופליצים, וסימן לכך הוא הנישואין שבין טדיאוש וזושא. לכבוד השלום הזה מנגן יעקל היהודי את "מנגינת המנגינות". יעקל זוכה לשבחים מצד המחבר כי הוא פטריוט פולני אמיתי! אני זוכר את חבריי יוצאי פולין שידעו לצטט בעל-פה עמודים שלימים מ"פן טדיאוש" הנחשב לאפוס הפולני האולטימטיבי. אני מניח כי ההערצה ליצירה הזו נובעת מהשפה הפולנית היפה שלה, מהחרוזים ומהלשון הפיגורטיבית. אני אינני יודע פולנית, וכל התרשמותי היא מהתרגום לעברית – וממש קשה לי להתלהב מהתוכן. הנחמה היחידה היא שהמחבר לא היה אנטישמי, והוא מהלל את יעקל היהודי – אמנם על היותו פטריוט פולני, אבל כאשר בקלסיקה העולמית שולטת האנטישמיות (צ'וסר, שקספיר, דיקנס, דוסטוייבסקי, טורגנייב...) – גם זה משהו.

* * *

יהודה דרורי

מי מפחד מדה-לגיטימציה?

הגל הנוכחי של הפרופגנדה הערבית, הנישאת גם על כתפיהם כ-200 פרופסורים ישראלים –טוען לביטולה החוקי של מדינת ישראל כמדינת העם-היהודי (לכך קוראים דה-לגיטימציה). "המהדרין אף מוסיפין" את הביטוי: "אפרטהייד", לציין שמדינת ישראל פושעת בכך שאינה מעניקה זכויות מלאות לתושבי השטחים כמו שמגיעים לאזרחי ישראל כמו: ביטוח לאומי, ביטוח בריאות וחינוך חינם. (הם כבר יצרו מדינה אחת: דו-לאומית, בהבל פיהם).

יש להכיר פה, שאחרי שערפאת חזר זורח מניצחונו באוסלו, שם השיג כביכול כל מה שרצה – המועצה הפלסטינית נזפה בו בטענה שאין עתיד למדינה פלסטינית בגבולות 67', ושעל הפלסטינים לשאוף לשליטה בכל חלקי ארץ ישראל. ערפאת הסכים לדבר ופתח באינתיפאדה הראשונה ואח"כ בשנייה, ושתיהן הסתיימו בכישלון מוחלט.

מנקודה זו האסטרטגיה של ההנהגה הפלסטינית נפרשה לעולם בתכסיסי-רמאות מוכרים (מבית-מדרשו של מוחמד...) מנסה להונות את מדינת ישראל והעולם כאילו הם מקבלים את רעיון "שתי מדינות לשני עמים" בגבולות 67', אבל מצד שני, הם פועלים פיזית נגד גדר ההפרדה אפילו זו הממוקמת על גבולות 67' ... הם גם מסרבים בעקשנות בתירוצים שונים לדון ברצינות בהסדר של "שתי מדינות" ומפעילים מערכה פרופוגנדיסטית אדירה הנשענת בין השאר גם על השמאל הישראלי והבינלאומי, מערכה שמטרתה להביא לכך שתבוטל מדינת ישראל לטובת מדינת פלסטין בכל שטח ארץ-ישראל. פעילות זו מתרכזת כיום באוניברסיטאות בכל העולם בסיוע אקדמאים ישראלים, ובחרם על תוצרת ישראל בכלל ותוצרת יו"ש בפרט.

מה עלינו לעשות בנדון

ראשית, עלינו לעשות סדר מבית ולהוקיע פה את כל אנשי האקדמיה הצבועים והבוגדניים, המקבלים שכרם מהמדינה ובו-זמנית נלחמים להכחדתה! על הכנסת לחוקק חוק שישלול שכר ממי שמקבל שכרו מהמדינה, אם הוא פועל נגד אושיות קיומה!

שנית, אל לנו לריב ולהיכנס לעימותים כדי להצדיק את קיומנו. אנחנו קיימים! (ועוד איך...) צריך אולי להזכיר להם בכמה מלחמות הם הובסו...

שלישית, עלינו להתחיל במערכה בינלאומית לדה-לגיטימציה של הפלסטינים כאומה. הדבר קל יחסית מכיוון שהם אינם אומה! הם ערב רב של ערביי האזור אשר בעידודם של הבריטים (בסגנון "הפרד ומשול") רובם הגרו לארץ לאחר 1919, התלכדו באופן אלים כנגד ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, וכל כוונתם הרג ורצח!

יש להזכיר שהם רובם ככולם מוסלמים קיצונים המאמינים שיש להרוג את כל היהודים (וגם כל הנוצרים) וחוץ משפה ערבית אזורית אין להם תרבות פלסטינית ייחודית, אין להם מורשת פלסטינית – כמובן חוץ מהסתה, משנאת ישראל והיהודים.

בסיכומו של דבר אין בינם כל מכנה משותף חוץ משנאת ישראל. חשוב תמיד להדגיש ולציין כי מנהיגם הדגול והנערץ, המופתי הירושלמי, חג' אמין אל-חוסייני, בילה את כל מלחמת העולם השנייה במטהו של היטלר, מצפה לרגע שהגרמנים יחסלו את כל היהודים בארץ-ישראל, כפי שהסביר לערביי הארץ, דבר שהובטח לו אישית ע"י היטלר...

יש לבטל מכל וכל את השקרים הדמוגרפים שהם מביאים לגבי מוצאם והוותק שלהם כביכול בארץ – שמבוסס כמובן על שקרים. יש להתעמת איתם בנושאים אלו בכל מקום בעולם בו הם מנסים למכור את מרכולתם המצחינה, ולהכריעם בוויכוחים פומביים לעיני כול, כאשר הפתרון היחידי המוצע עבורם הוא אוטונומיה, כפי שהוסכם בשעתו בינינו ובין המצרים.

בקיצור, אני קורא לכל גורמי ההסברה הישראלים להפסיק להיות "מסבירים נחמדים", להוריד את הכפפות ולהלום בהם ב"שן החולה" ו/או מ"תחת לחגורה" – כי בידינו האמת ואילו הם – עם כל הכסף הסעודי, הם ייחשפו על ידינו כמרצחים-איסלמיים-קיצוניים וכחסידי המירמה והשקר. הם ייכשלו בפרופגנדה הנוכחית כשם שנכשלו בהשמצת הציונות כגזענות.

* * *

אורי הייטנר

נפש ג'ובראן הומייה

זה לא כל כך נעים לראות שופט בבית המשפט העליון שאינו מצטרף לשירת ההמנון הלאומי. אבל אין לי כל טענות לשופט סאלים ג'ובראן ואיני שותף למתקפה עליו. יותר משתוקפיו מעידים עליו, הם מעידים על עצמם.

יש קולות בישראל, הקוראים להחליף את ההמנון הלאומי, לשנות אותו, להוסיף לו בית, להוסיף המנון שני, כדי לתת ביטוי לאזרחי ישראל שאינם יהודים, לחזק את תחושת ההזדהות שלהם עם המדינה וסמליה.

אני שולל את הרעיון הזה מכל וכל. יש לתת לאזרחי ישראל הערבים שוויון זכויות מלא, בכל הנוגע לזכויות האדם והאזרח, אולם המדינה כקולקטיב הינה מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן המרחב הציבורי שלה צריך לבטא את מהותה היהודית והציונית ובוודאי שעל סמליה לבטא את ייעודה. סמלי מדינת הלאום היהודי – הדגל, הסמל, ההמנון, הטקסים הממלכתיים וכיו"ב חייבים להיות יהודיים. המנון המדינה מבטא את מהותה – הגשמת חלום הדורות של העם היהודי להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים. מבחינתי, זוהי סוגיה שאינה נתונה לכל מו"מ ולכל פשרה.

דווקא מתוך עמדה זו, אני סבור שעלינו לקבל בהבנה מלאה את הקושי של ערביי ישראל, להזדהות עם סמלי הלאום של מדינתם, שאינם סמלי הלאום שלהם. גם אלמלא היתה מדינת ישראל במלחמה עם הלאום שלהם, ראוי היה להבין את הקושי שלהם להזדהות עם סמליה; לא כל שכן, לנוכח המלחמה הזו. איננו יכולים להשלים עם הפרת חוק והשתתפות בפעילות עוינת (נוסח חנין "מרמרה" זועאבי), אין לקבל הסתה נגד המדינה (נוסח אחמד "שאהידים" טיבי), יש להיאבק נגד הפצת שקרים ועלילות על מדינת ישראל (נוסח מחמד "ג'נין ג'נין" בכרי). אך יש להבין את הקושי, להתחשב ברגשות ולנהוג בהגינות. איני רוצה לכפות על אף ערבי לשיר את "התקווה". איני מצפה שבלבו פנימה נפש יהודי תהֱמֶה. לא אם הוא אזרח פשוט, לא אם הוא מנהיג ולא אם הוא שופט בישראל.

זה לא כל כך נעים לראות שופט בבית המשפט העליון שאינו שר את מילות ההמנון הלאומי של ישראל, אבל זה מחיר התעקשותנו להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. אין כל סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, אך יש מתח מובנה בין שתי המהויות הללו. וכאשר יש מתח כזה, אין כל סיבה להבעיר תבערות מיותרות, אלא יש לגשר עליו, בדרכי נועם ונתיבות שלום.

אל לנו לאחוז במקל בשני קצותיו; גם לעמוד על כך שסמלי מדינת ישראל יהיו סמלי הלאום היהודי וגם לדרוש מאזרחי ישראל הערבים להזדהות עמם. אם החלטנו, ובצדק ובדין החלטנו, שסמלי המדינה יהיו מגן דוד, המנורה ו"התקווה", מחיר ההחלטה הזו היא ויתור מודע על הזדהותם של 20% מן האזרחים עם סמלי המדינה. זה לא כל כך נעים לנו? להם זה עולה יותר. אנו יכולים להרשות לעצמנו גדלות רוח וגילוי הבנה, ולא לנסות להפוך את האזרחים הערבים לאנוּסים.

עלינו לדרוש מכל אזרח לכבד את סמלי המדינה, אך לא להזדהות עמם. השופט ג'ובראן לא ישב בעת שירת ההמנון, הוא לא יצא מן האולם בהפגנתיות, הוא לא סיפר בדיחות. הוא כיבד את המעמד בעמידת דום, אך לא שר המנון שאינו יכול להזדהות עימו. אין בכך כל בעייה.

הבעייה היא בתקשורת רודפת שערוריות שמיקדה את מצלמותיה בתצלומי תקריב של שפתיו הדוממות של השופט בעת שירת ההמנון והציתה אש זרה. הבעייה היא בפוליטיקאים מתלהמים וחסרי רגישות, שקפצו על התמונה כמוצאי שלל רב, הוסיפו עוד קיסם למדורה והרוויחו עוד כותרת.

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" – זו הכרזת העצמאות שלנו. כאשר המגילה מפרטת את דמותה וערכיה של המדינה היהודית, נכתב בה, בין השאר: "מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

כהונתו של שופט ערבי בבית המשפט העליון היא הגשמת חזונה של מגילת העצמאות. האם אנו רוצים ששופט בית המשפט העליון יהיה אנוס, מי ששר את ההמנון הלאומי של העם היהודי, כמי שכְּפָאוֹ שֵד? או שמא מי שתובע זאת, בעצם אינו רוצה בשופט ערבי בבית המשפט העליון?

לי הרבה יותר מפריע לראות ח"כים ושרים יהודים חרדים, שאינם שרים את ההמנון הציוני. נקשוט עצמנו תחילה, אחר נקשוט אחרים.

* * *

זאב גלילי

ה"זובור" שעשו שופטי בית המשפט העליון לשופט סולברג

שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, פסק קנס כבד, בהיותו שופט מחוזי, על אילנה דיין ועל חברת טלעד על שידור כתבה שייחסה לקצין צה"ל רצח ילדה פלסטינית * בית המשפט העליון הפך את פסק הדין על פניו וקבע הלכה משפטית חדשה "אמת לשעתה אינה דיבה" * האם יש קשר בין פסיקת העליון לעובדה שהשופט סולברג הוא "מתנחל" שהתנגדו למינויו? *"הארץ" מרמז שיש קשר וקובע כי פסק הדין הוא "זובור" שעשו שופטי העליון לנשיאם.

את הכינוי "זובור" – להחלטה שקיבל בית המשפט העליון בפרשת התביעה של סרן ר' נגד אילנה דיין – נתן "הארץ", העיתון לאנשים חושבים.

בתוך עמי אני יושב והביטוי "זובור" מוכר לי. הן מתקופת שרותי הצבאי והן משיחות בית קפה הנערכות באווירה לא מכופתרת. אך הופעת הביטוי בעיתון רציני כמו "הארץ", העלתה בי את המחשבה שלא ייתכן שהעיתון ישתמש בביטוי שמילון אבן שושן הישן והטוב היה מכנה "המוני".

חשבתי לעצמי אולי יש כאן חידוש לשוני-משפטי שאינו מוכר לי, או אולי זהו ביטוי של לשון גבוהה מן המקורות. פתחתי איפה את אבן שושן, אך המלה לא נמצאה בו. גם במילון "רב מלים" של שויקה, שאינו נרתע מלכלול באוצרו מילות רחוב, לא נמצא זכר לביטוי.

ה"זובור" מקורו וגלגוליו

גם במילון הסלננג לעברית מדוברת על שני חלקיו [של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה] לא מצאתי את הביטוי. הואיל ואין להניח שהעדר הביטוי נבע מן האיסטניסיות של בן אמוץ, אני מניח שהביטוי לא היה קיים במשמעותו הנוכחית בתקופה בה נכתב המילון [1973 ו-1982] .

הביטוי מופיע, לראשונה ככל הידוע לי, ב"לכסיקון: הסלנג העברי והצבאי" משנת 1993, שמגדיר כך את המילה: "סלנג צבאי, שפיכת תערובת של מיני זבל וטינופת על חייל כעונש או כטקס קבלה."

והדוגמא שמביא הלכסיקון: "המסכן הזה מעבירים אותו יחידה כל שני וחמישי ובכל מקום הוא זוכה לזובור."

אם לכך התכוונו מחברי הידיעה ב"הארץ" הרי הם אמרו שטקס קבלת הפנים שנעשה לשופט נועם סולברג עם כניסתו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, היה משהו הדומה להטחת זבל וטינופת.

בטרם נדון בסיבה ל"זובור" הזה נמצא לעיתון אולי מעט כף זכות. בשימוש האזרחי משמש הביטוי – כך על פי מילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל – במשמעות עדינה יותר. הגדרת המונח במילון זה היא " התעללות". כלומר שופטי בית המשפט העליון רק התעללו בנשיאם החדש אבל לא זרקו עליו ממש זבל.

המילון מוסיף גם את מקור הביטוי שהוא מן השפה הערבית שמשמעותו אבר המין הזכרי.

מיהו "שמוק אקדמי"?

אין זו הפעם הראשונה ש"הארץ" עושה שימוש באבר המין הזכרי בדיון ציבורי. בפעם הקודמת הזכורה לי נעשה הדבר במדור לספרות על ידי יצחק לאור, שכתב: "אלמלא ידענו איך נהפך [פרופסור גרשום] שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות, אבל כזה הנוטל על עצמו את תפקיד שר ההיסטוריה..."

כאן נעשה הדבר בלשון היידית [שנקלטה לעברית ואפילו לאמריקנית. אבל אם "הארץ החליט לעבור לשימוש במילים ערביות שחדרו לשפה העברית הרי עומד לרשותו ארסנל שלם. הם יכולים לכתוב ששופטי בית המשפט העליון עשו "סיפתח" לצ'ילבה עם כניסתו לתפקיד. וכי מצפים לו עוד דאווינים ושה"מלעון" הזה לא יחשוב שהוא "אבדאי" או "ג'אבר" ושיידע שבעיניהם הוא סתם "ג'חש" ו"מנחוס". הם יוכלו גם להגיד שזה בסך הכל "חיטיאר" שהימין הכניס לבית המשפט העליון למרות גילו המופלג. העיקר שהם ירגישו סבבה.

על מה השמחה

העליצות שבה קידם "הארץ" את החלטת בית המשפט העליון בהחלט מובנת. כי להחלטה הזו יש, מעבר ל"זובור", משמעות מרחיקת לכת מבחינת הדמוקרטיה הישראלית ומעמד התקשורת בה.

סיפור המעשה ידוע ונלעס לעייפה. אזכיר אותו כאן רק בקצרה. בשנת 2004 נורתה ילדה פלסטינית בת 13 בסמוך למוצב צה"ל ליד רפיח. מפקד הפלוגה, שאיישה את המוצב, סרן ר', הואשם בשימוש בלתי חוקי בנשק ובשיבוש הליכי משפט. מן התחקיר ניתן היה להסיק כי הקצין לא הסתפק בירייה על תלמידה שהיתה כאילו בדרכה לבית הספר, אלא ביצע גם "וידוא הריגה". הריגת ילדה פלסטינית היא אייטם מצויין לטלוויזיה הישראלית. זה לא סתם צלף פלסטיני המכוון את הרובה לגולגולתה של תינוקת בחברון.

בנובמבר 2004, עוד בטרם הוכרע סופית דינו של הקצין, שידרה אילנה דיין בתוכניתה "עובדה" תחקיר על הפרשה. מן התחקיר ניתן היה להבין שסרן ר' הוא בחזקת רוצח של ילדה תמימה.

זיכוי ותביעת דיבה

לאחר שורה של דיונים משפטיים זוכה סרן ר' מכל אשמה. הוא הגיש כנגד דיין ונגד זכיינית השידור "טלעד" תביעות על הוצאת דיבה. בתביעתו טען כי הקטעים ששודרו בתוכנית היו ערוכים בצורה מגמתית ולא הוגנת, ולעתים אף מטעה, במטרה להוכיח את אשמתו. שופט בית המשפט המחוזי בירושלים היה אז נעם סולברג, שמונה באחרונה לבית המשפט העליון. הוא קיבל את התביעה, וקבע כי דיין וטלעד אשמים בהוצאת לשון הרע מתוך רשלנות ושלא בזדון. הוא הטיל עליהם לשלם לתובע פיצוי בסך 300,000 שקל, וכן החזר הוצאות משפט בסך 80,000 שקל. עוד חייב השופט סולברג את הנתבעים לקרוא את עיקרי הכרעת הדין בתוכנית, והבהרה לצופים כי הכתבה ששודרה בשעתו העבירה מסר שגוי לגבי התובע.

הערעור לעליון והחלטתו

הנתבעים הגישו ערעור על פסק הדין וגזר הדין לבית המשפט העליון. ואכן, השופטים אליעזר ריבלין עוזי פוגלמן ויצחק עמית קבעו בהכרעתם מונח משפטי חסר תקדים: "אמת לשעתה אינה דיבה."

מה פירוש מונח זה? אם אני אומר לחברי כי הוא גנב וכולם מסכימים עימי ואף מוגשת נגדו תביעה והוא יוצא זכאי בדין – האם גם אני אזכה להנחה הזו של "אמת בשעתה" ? [אני מודה לד"ר ישראל בר ניר שהפנה תשומת לבי לנקודה זו].

והרחיק לכת השופט פוגלמן שכתב בפסק הדין כי היחסים שבין עיתונאי לבין הציבור הטילו על דיין "חובה חוקית מוסרית או חברתית לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי."

במילים אחרות: הזכות המיוחדת הזו של "אמת בשעתה" היא לא רק זכות אלא חובה של העיתונאי לפרסם דברים שיש בהם "עניין ציבורי". ולא חשוב לכאורה אם מה שנחשב "אמת בשעתה" מתברר כשקר גדול.

רישיון להרוג לרשות הרביעית

המשמעות המעשית של פסק הדין ההזוי הזה של בית המשפט העליון היא "רשיון להרוג". חכמינו אמרו כי "כמו שהחרב ממית כן לשון הרע ממית" (מדרש משלי). הרישיון הזה לא ניתן לכל אדם אלא לעיתונאים. אך המשמעות של הפסיקה מרחיקת לכת יותר מן החשבונות האישיים של שופטים עם עמיתם והשקפת עולמם על הפקרות התקשורת. משמעות העיקרית היא שפסק הדין הזה מימש וחיזק מציאות הידועה מכבר. במדינת ישראל יש ארבע רשויות – השופטת, המחוקקת, המבצעת, והמפרסמת.

אך בניגוד לעקרונות מונטסקיה אין הפרדה בין הרשויות. הרשות העליונה והקובעת היא הרשות השופטת. היא מחוקקת [לקחה לעצמה סמכות לאשר או לבטל חוקים של הכנסת] היא גם המבצעת [למשל: איפה תעבור גדר ההפרדה]. היא גם הרשות ההופכת את התקשורת – "כלב השמירה של הדמוקרטיה" – לדוברמן אימתני, הרשאי לקרוע לגזרים כל מי שלא מוצא חן בעיני הרשות העליונה.

* * *

אלישע פורת

מנחם בגין בעין החורש

בשבוע שעבר הקדיש ערוץ 1 הציבורי מישדר מיוחד לזכרו של מנחם בגין, במלאת 20 שנה לפטירתו. גם אני הייתי בין המרואיינים. בשל קוצר הזמן היה המשדר דחוס לעייפה בארבעה סרטונים של ארבעה במאים. ובשל כך לא הובאו דבריי במלואם. כיוון שנשאלתי על כך לא מעט, אני מביא אותם כאן, לקוראיי הנאמנים:

הביקור הראשון – קיץ 1947

באוגוסט 2007 התפרסם ב'ידיעות אחרונות' ראיון מפתיע ומרתק שערכו שלמה נקדימון וד"ר ניר מן עם סא"ל שמואל גבעון (אוּלִי הַקֶר) שהלך בינתיים לעולמו. בראיון המיוחד הזה, שראוי שיהיה בכל בית בעין החורש, מספר שמואל גבעון את סיפור חטיפתו של מנהיג האצ"ל מנחם בגין, והבאתו לעין החורש במסתור, לקיום שיחה חשאית עם הדרג הכי גבוה של ארגון ההגנה. דומני שהסיפור הפתיע את שני העיתונאים המהימנים הללו לא פחות משהפתיע את קוראי העיתון! דבריו של גבעון לא נזכרו עד אז בשום מקור, ולבד משמועות חתרניות שהילכו בקיבוץ ובין המקורבים מארגון ההגנה, איש לא ידע על כך. וכך אירע שביקורו הראשון של מנחם בגין אצלנו היה מסתורי, כפוי, ובמחשך...

שמואל גבעון סיפר על חטיפתו של בגין מדירת המסתור שלו בלב תל אביב. מה שלא הצליחו הבלשים הבריטים, עלה בנקל בידי הבחורים המצוינים מהפלמ"ח. חוטפיו, ושמואל בראשם, היו מיוצאי המחלקה הגרמנית, נועזים, חסונים ונאמנים ביותר להנהגת ארגון ההגנה. שמואל הקר כמו שנקרא בקיבוצנו, היה מנערי עליית הנוער הווינאים שהגיעו ארצה ממש בדקה האחרונה לפני ההשמדה. הם עלו, בני 16 או 17, ב-1938. לימים השתלבו להפליא לא רק בחיי הקיבוץ, אלא גם במרקם החיים בארץ. לאחר מלחמת העצמאות עזב שמואל עם אשתו הציירת הידועה גילה גבעון והלכו לייסד את כפר האמנים עין הוד. הוא שירת שנים ארוכות בצבא הקבע, והיה בין מייסדי חיל השריון. ותמיד נטה חסד לנערי ובני עין החורש שהתגייסו לחיל השריון.

בגין נחטף כאמור, באוגוסט 1947, לעיני אשתו ובנו הקטן, והובא כסוי עיניים וכבול לעמדה נידחת בשולי הקיבוץ. כמה עמדות בטון מבוצרות כאלה היו אז ברשת ההגנה של הקיבוץ. כולן נהרסו למעט אחת, עמדת קקון, שאף שוקמה מעט. לענייננו אין זה משנה באיזו עמדה בדיוק התרחשה הדרמה. העמדה היתה נסתרת היטב בתוך חורשת האיקליפטוסים העבותה שהקיפה את הקיבוץ. בכמה פינות בקיבוץ הם עדיין מתנשאים לשמיים. שמואל גבעון שהיה מפקד הפעולה והאבטחה דאג שאיש מחברי הקיבוץ לא יתקרב אל העמדה. בתום המשימה הוחזר בגין בשלום לדירתו הנחבאת בעיר. פרטי החטיפה וההשבה מפורטים בכתבה ולא אלאה את קוראיי בהם.

בעמדה המתינה למנחם בגין אישיות בכירה מאד מההגנה. גם מחברי הכתבה לא ידעו לציין בדיוק האם היה זה יצחק שדה או דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו. על מה דיברו ומה הסכימו ביניהם לא נדע כנראה לעולם. אפשר ודנו בסיום ה'סזון', אפשר והועלה לראשונה עניין הבאת ספינת הנשק 'אלטלנה', ואפשר שנידון פירוק הארגון הפורש אצ"ל וצירופו להגנה. שמואל גבעון לא ידע עד יומו האחרון מה נאמר שם ומי נפגש עם החטוף. כך או כך, איש מהחוטפים מהמאבטחים מחברי הקיבוץ ומראשי ההגנה, לא שיער אז בקיץ 1947, שמנחם בגין ישוב לעין החורש בשנית. אך הפעם חופשי וגאה ועם כוכב המזל הפוליטי שלו הזורח לפניו.

הביקור השני –  אוקטובר 1969

בגחמה מפתיעה של שר ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל, שב בגין לעין החורש, להיפגש עם מאות הצעירים של ארגון "צוותא האזורית", שבראשו עמדו ישי עמרמי, יריב בן אהרון, עמרם הישראלי וצעירים נוספים, ושעל פי השמועה פעל בהשראתו של אבא קובנר. שלמה נקדימון, מי שהיה יועץ התקשורת של מנחם בגין באותן שנים, כתב על המופע ההוא בכתבתו ב'ידיעות אחרונות'. בגין הגיח לפתע בעת מלחמת 67' מהמדבר הפוליטי שעשה בו את מרבית שנותיו. זה קרה בשל הפוטש הנבזי והציני של משה דיין ושמעון פרס נגד לוי אשכול. ופתאום קיבלנו שותף חדש, מטוהר משרצי העבר הטרוריסטי והפלגני שלו. הנהגת הקיבוץ הארצי נדהמה וניסתה למנוע בכל מחיר את קיום המפגש. ישי עמרמי נקרא לבירור דחוף במזכירות הקבה"א. אך הפגישה התקיימה חרף התנגדותם.

מנחם בגין פתח כשחלק חוב של כבוד לשני חברי עין החורש. סניה נתנאל בארי קולודניצקי ז"ל, שהיה מדריכו בקן השוה"צ בעירו בריסק. ואסתר רימלנד אייבשיץ ז"ל, שהייתה חברתו הטובה בשכבה הצעירה, בטרם עריקתו לתנועת בית"ר. מחווה זו שלו, אף שהיתה קצרה ולא מהותית, השרתה אווירה יותר נינוחה על המפגש. וכך, 22 שנה בדיוק מביקורו הראשון אצלנו הוא שב לבקרנו. אמרתי את כל זאת ואף סיפרתי נוספות לבמאי איתן אורן בעת הצילומים לטלוויזיה. אך כאמור, מאומה לא נכנס לסרט. אני עצמי מסתפק בהחלט בהבלחה הקצרה שהבלחתי בתוכנית. ובעיקר בעשרות הקדימונים של הימים שלפני הקרנתה, שבהם השמעתי שוב ושוב את דעתי עליו, ללא פרטים וללא התחכמויות. האיש הזה, מסית ומדיח מקצועי, שלא נטע עץ בארץ ישראל, לא זרע זרע, ולא ראה רגב של אדמה נפלחת, האיש הזה, שהיה רוב שנותיו בארץ עכבר מחתרת נמלט ומסתתר, חבוי בבתי דירות מחניקים, מרתפים ומשרדים מעופשים – האיש הזה ההין לפגוע בתנועה הקיבוצית פגיעה כל כך אנושה.

אמרתי לאיתן אורן, שמאז גידופו הידוע והפוגעני של דוד בן גוריון – "אני בוש ונכלם" – שכוון אל הקיבוצים על שלא נתנו יד לתוכנית ההתיישבות המפאיניקי"ת של ראשית המדינה – לא גודפה התנועה גידוף שקרי כל כך אך מכאיב כל כך, כמו נאום בריכות השחייה של בגין. האיש, שאוהדיו מתפארים שהיה דמוקרט גדול, בשעה שהיה רק דמגוג גדול, כשל במבחן הראשוני של "להיות ראש ממשלה של כולם." הוא סירב להיות ראש הממשלה של התנועה הקיבוצית, והוציא אותה אל מעבר לגדר שגדר בעת עלותו לשלטון. ולגמרי במקרה סיפר לי לפני הצילומים ידידי יעקב גוטרמן, מלב מורתח של אב שכול, איך פגע בגין בשתי המשפחות השכולות של גוטרמן מהעוגן וזמיר מעין דור, כשלא שלח להן, בכוונת מכוון נקמנית, איחולי שנה טובה, לאחר מלחמת לבנון. גם כאן הוא כשל ב"להיות ראש הממשלה של כולם," כולל אלה שהתנגדו לו התנגדות מרה ופוגעת. הוא היה צריך להתעלות ולסלוח, אפילו ששתי המשפחות חרפו וגידפו אותו, ובצדק.

ועל כל אלה כמובן, אין לו ולא תהיה לו לעולם  סליחה ומחילה.

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל מתכבד להזמינכם

 לערב השקת המהדורה החדשה של הספר

 "דמות האישה בעיני ז'בוטינסקי" בעריכת פרופ' יוסף נדבה

במעמד שר החינוך, ח"כ גדעון סער

"נפש ארוגה מחוטי פלדה ומחוטי משי"

הערב ייערך ביום יום חמישי, כ"א באדר תשע"ב, 15.3.2012, בשעה 18.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב, קומה א'

משתתפים:

שר החינוך, ח"כ גדעון סער

שופטת ביהמ"ש העליון בדימוס, דליה דורנר

ד"ר מור אלטשולר, חוקרת מחשבת ישראל

הסופרת גלילה רון-פדר-עמית

שירה: לנה אטינגר

מנחה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

הספר החדש יימכר במקום במחיר 40 ש"ח (כולל כרטיס כניסה)

כרטיס כניסה בלבד: 30 ש"ח

מיספר המקומות מוגבל!

לרישום: סוניה, מזכירות המכון, 03-5287320, שלוחה 4

* * *

דרור אידר על כוכבים בחוץ בירושלים

חברות וחברים שלום,

ביום חמישי זה (11:30 בבוקר) אני מתחיל בירושלים, "מכון הכרם" (רחוב הרב אבידע 7, מרכז העיר), סדרה של שמונה פגישות על "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן – כנראה הספר המשפיע ביותר בתולדות הספרות העברית החדשה.

"עוד חוזר הניגון", "פגישה לאין קץ", "שדרות בגשם", "איגרת", "על העיר עפות יונים", "מערומי האש", "ירח", "הם לבדם" ועוד ועוד.

במפגשים האלה, נקרא, נלמד, נחווה ונשיר אלתרמן, ועל הדרך גם נרכוש כלים להבנת ולקריאת שירה בכלל.

נותרו מיספר מקומות לקורס.

כל הרוצה מוזמן להתקשר למכון הכרם בירושלים – 02-6240450, לסמדר. או לכתוב לה בכתובת הדוא"ל smadarbd@bezeqint.net

אודה לכם אם תעבירו את המידע הזה הלאה.

להתראות,

דרור אידר

* * *

"הטוב שבעולמות האפשריים"

מול סכנות הרלטיביזם

החלופות האידיאולוגיות העיקריות המוצעות לנו בימינו הן דת ורלטיביזם לא דתי, או מיסטיקה וניהיליזם. ספרי הדת הבסיסיים כמו התנ"ך, הברית החדשה והקוראן, תופסים עובדות משמעותיות רבות אודות האדם והעולם באופן שגוי, וזוהי הסיבה לכך שחיים על פיהם אינם מאפשרים לאדם להיטיב לחיות, ואף להישרד. הרלטיביזם, הגורס שהאמת יחסית (רלטיביזם אפיסטמולוגי) והמוסר יחסי (רלטיביזם מוסרי), המעניק יחס שווה של כבוד לכל טענה של כל קבוצה ולכל צורות החיים וטיפוסי המשטר, איננו החלופה החילונית שמשיבה לטיעוני הדת כיאות ושמימושה עשוי לאפשר את החיים הטובים ביותר האפשריים. כדי להיטיב לחיות, חיוניים אידיאלים אחרים ביחס לאמת ולטוב, שאינם הביטחון הכוזב שמציעה הדת, ואינם חוסר הביטחון הכרוני, שמציע הרלטיביזם.

ספר זה מציג את עיקרי הרלטיביזם, מתאר את התחומים שבהם הוא מיושם ואת השלכות יישומו, הממשיות והאפשריות, אם ירחיב עוד את השפעתו. הוא מראה שאם השפעת הרלטיביזם תתרחב לתחומי חיים רבים נוספים, הדבר עלול לפגוע באופן חמור ברווחתנו, ואף לסכן את קיומנו. מאחר שהשפעת הרלטיביזם מועצמת כשהוא ממומש במסגרת מדינית, מוקדש חלק ניכר מן הדיון לתחום המדיני. הספר מראה שהמדינה הדמוקרטית, שאינה מוגבלת על ידי זכויות פרט כלשהן, ואשר מממשת, בעצם מהותה, את הרלטיביזם האפיסטמולוגי והמוסרי, איננה האמצעי המדיני למימוש החיים הטובים ביותר האפשריים.

הספר מציע כחלופה לרלטיביזם – את הרציונאליות, וכחלופה לדמוקרטיה הבלתי מוגבלת, המכסימלית – את הדמוקרטיה החוקתית, המינימאלית, שבה ההצבעה בבחירות נוגעת לסוגיית ההגנה על חירויות הפרט, ולא מעבר לכך.

"הטוב שבעולמות האפשריים" הנו מסע עיוני בדרך לעולם טוב יותר. בשפה בהירה ונגישה מבקרת ד"ר גיזי רפפורט עולם מערבי שתפיסות היסוד שלו מסכנות את קיומו. הרלטיביזם וגישות הרב תרבותיות, התקינות הפוליטית והפוסט מודרניזם מייצרים עולם המעקר ומנוון את היכולות התבוניות והביקורתיות שבטבע האדם. זהו כתב סנגוריה על המדע בעידן של אובדן אמונה באמת אובייקטיבית וחתירה לפלורליזם המעמיד את כל הדעות על בסיס שווה. זהו ספר שאינו מהסס להציע מחשבות מאתגרות לגבי נושאים כמו סכנת השתלטות האסלאם, בעייתיות מדינת הרווחה ומחקר בתאי גזע עובריים. אבל אין כאן הסתפקות בביקורת, אלא הצעת אלטרנטיבה מפורטת לגבי מדינה חופשית שתוכל להיות הטוב שבעולמות האפשריים.

ד"ר גיזי רפפורט לימדה באוניברסיטת תל אביב פילוסופיה של מדעי החברה ופילוסופיה פוליטית. ספריה הקודמים: "חופש או שוויון?" בהוצאת זמורה ביתן, 1992; "על הפמיניזם ומתנגדיו", בהוצאת דביר, 1993; "חוצות הקווים", בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1999; "בזכות אופציה חילונית מסוימת", בהוצאת כרמל, 2005; וכן:

Freedom or Equality? Hamilton Books – University Press of America, U.S.A., 2011

[דבר המפרסם, ר' את הצרופה של עטיפת הספר]

*

ברכות לחברנו הצייר המאייר והסופר

 אורי שולביץ

במלאת לך 77 שנים ב-27 בפברואר 2012.

מאחלים לך חבריך ידידיך ומוקיריך

 מהנוער העובד בפתח תקווה

מגרעין שדמות, מעין גדי, מסומליו"ן

וממקומות אחרים בישראל –

שתמשיך ביצירתך הנפלאה

עוד שנים רבות!

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה

5. 1981, קבורתה בפתח-תקוה:

"מתקו לי רגבי-עפרך

מולדת – כאשר מתקו לי

ענני-שמייך – "

בשנת חייה האחרונה מוסרת לי אסתר לפירסום שני שירים: "מתח מיתרים" ו"שיר לאישי", וזה הסוף. כל היתר יידפסו כבר מעזבונה.

להוציא שירי נעורים ובוסר, הרי שמגיל עשרים וחמש לערך ועד למותה בגיל שמונים ושבע, ועם הפסקת כתיבה של כאחת עשרה שנים, כלומר, במשך כיובל שנים נטו – היא כותבת כ-347 שירים, ממוצע של לא יותר משבעה שירים בשנה. רבים מהם קצרים, ומעטים הארוכים. מהם נדפסים בחייה 247 שירים: 199 מכונסים בספריה, 48 מפוזרים עדיין בעיתונים ובכתבי-העת והם בעיקר יבול שמונה השנים האחרונות לחייה. 100 שירים נוספים, כשליש מכלל שירתה, עתידים להתפרסם רק לאחר מותה, מתוך עזבונה.

אסתר מתקרבת לאחרית ימיה. רוב-רובם של שיריה כבר נכתב. היא מעודה לא חיברה שיר אלא כאשר התעורר בה צורך לומר משהו על משהו למישהו. כמין דיאלוג דומם שבו היא מדברת כל הזמן אל העולם, אל הזולת. היא אינה עושה שירים סתם – לפי נושא, לפי הזמנה, לפי מתכונת. לכן היא כותבת כה מעט. את התמצית.

בשעות ובתקופות שאינה כותבת, היא אינה בורחת לעיסוק באפיקי ספרות או עבודה אחרים, למעט כתיבת פרוזה ביוגראפית, אלא חיה יום-יום כמשוררת. היא אינה יודעת חיים אחרים. היא חיה תוך מכאובי גוף ונפש גדלים והולכים, ללא פשרות, רק קולטת, מתבוננת, מגיבה ומחכה לשעה שייוולד בה שיר חדש.

*

ב-6 בדצמבר 1980 מבקרת אצלה הלית ישורון ומראיינת אותה. קטעים מהראיון המוקלט, האחרון שנערך עימה מתפרסמים יחד עם השיר "שרקרק בוכה" (נכתב 1.12.1980), שאסתר מוסרת להלית באותו ביקור:

עכשיו אני מחכה לסוף. זה דבר גועלי הזיקנה. לא מכינים אותנו לזה. כפי שאמא שלי לא הכינה אותי לווסת הראשונה. פתאום דיממתי. איזו טראומה. לא ידעתי מה זה. מהמוות אני לא פוחדת. אני מחכה לזה בשקט גמור. אני לא רוצה להעכיר את רוחך, שלא תקחי ללב. לא איכפת לי להיפרד מהכדור הזה. באמת שזה לא עצוב. אני יודעת שזה צריך לבוא. מי שקרוב לטבע אינו מפחד מהמוות. אני ראיתי איך העצים מתו. אני ראיתי איך החתולים שלי. חתול היה לי, הזדקן ואחר-כך מת. אז אני מקבלת את זה. זה ישנו בקירבי, השקט הזה. אוי, אבל זה דבר גועלי לשכב באדמה רטובה מגשם וקור. אני מאמינה שהרוח אינה הולכת לאיבוד. אני משאירה קצת. איזה דבר. נקודה אחת בתוך הנצח. איזה טיפה בים. הכי חשוב בשירה זו האמת. ואני, אני לא אמרתי שום דבר שאינו אמת.

ב-15 במרס 1981 אני מדווח ליצחק ברא"ז: "הייתי אצל אסתר שלשום. שלומה ככה-ככה, עירנית בשיחה אך חלשה ושוכבת במיטה כל הזמן."

באביב 1981 מבקרים אצלה אחותי לאה וגיסי יאיר עם ילדיהם. יאיר מצלם את אסתר, ואלה צילומיה האחרונים, בת 87. ועדיין בכוחה, במאי, לכתוב "שיר הלל לאירנה", המתאר אחות רוסיה שמטפלת בה, הילה של שיער בלונדי בהיר עוטר את פניה, גופה המלא שר על ארץ רחוקה ודשנה, ו"ברוכה תהיי / באשר תלכי!"

אריה ליפשיץ ויוסף אורן, העורכים סידרה חדשה של "מיבחר ספרותנו לעם" מטעם אגודת הסופרים העברים והוצאת "יחדיו", פונים ומבקשים להוציא "ילקוט שירי אסתר ראב". אסתר כבר אינה יכולה לטפל בדבר, אפילו לא לבחור את השירים, והיא מטילה את המלאכה עלי ועל ראובן. שנינו עורכים את המיבחר מתוך שיריה, ראובן כותב מבוא, ואני מספק לו "טיוטה ראשונה לתאריכים ועובדות בחייה של אסתר ראב", כדי שהחלק הביוגראפי יהיה מדוייק ומקיף ככל האפשר. אנחנו כוללים במיבחר גם שירים שנתפרסמו אחרי "תפילה אחרונה" (1972) וטרם כונסו בספר, וביניהם השיר "ציוניות" (1975), שאמנם אינו מן הטובים בשיריה מבחינה אמנותית אבל חשוב להבנת השקפת עולמה.

אריה ליפשיץ כותב לאסתר ב-19 ביוני 1981:

אני שמח להודיע לך כי "ילקוט שירי אסתר ראב" עומד להימסר לבית-הדפוס והוא יאיר עיניהם של רבבות קוראים על טיבה והיקפה של יצירתך הייחודית בספרות העברית. הבחירה הטובה של השירים בידי אהוד בן עזר וראובן שוהם, וכתיבת המבוא המצויין [בידי ראובן] מוכיחות כי עבודה רצינית נעשתה להבהרת תוכני שירתך, וכן הטיבו לצרף לספר ביבליוגראפיה וביאור מילים כנהוג בספרי "מיבחר ספרותנו לעם".

ואולם אסתר אינה זוכה לראות את "ילקוט" שיריה, הספר יוצא לאור באביב 1982, לאחר מותה.

באותו יום שליפשיץ כותב לאסתר כותבת לה גם רבקה כצנלסון:

חטא הוא שאיני באה לראותך, ועדיין שמורה בליבי אותה פגישת חסד שהיתה לנו, לך עימנו, אני יחד עם האיש הנחמד שלום לינדנבאום, שעשה עכשיו תואר דוקטור על הנושא של אורי צבי גרינברג. הוא התרשם עמוקות מן האישיות שלך וכמובן מעריץ ותיק של שירתך.

עכשיו, הרי יודעת אני כי אחות את לנו לתנועת ארץ ישראל השלימה שקמה לאחר מלחמת ששת הימים הזכורה לדורות נגד כל המתגמדים וכופרים בגאולת עם ישראל בארץ ישראל, היעודה והמובטחת מראשית קיומו של העם ועד אחרית כל הדורות, ומולדת אחרת אין ולא תהיה לנו. לקראת בחירות גורליות לכנסת העשירית ב-30 ביוני 1981, התאחדנו עם "גוש אמונים" חלוצי ההתיישבות העברית ביהודה ושומרון והקמנו מפלגת "התחיה" בראשה עומדים פרופ' יובל נאמן, בן הארץ, מדען בעל שם עולמי, ורבים אחרים טובים וישרי דרך, שיקרה להם ארץ ישראל בלי כפירה "מציאותית" כביכול. לקראת הבחירות נותנים ידם ל"תחיה" ומצרפים קולם ברבים סופרים ומשוררים שאינם שייכים לשום מפלגה ורק ארץ ישראל העברית יקרה להם ועתידה הוא בראש מעיניהם. בין השמות הללו: פרופ' זאב וילנאי המוכר לך היטב, פרופ' בן ציון נתניהו (אביו של יוני ז"ל, גיבור מבצע "אנטבה"), פרופ' אנדרה נהר, המשורר יצחק שלו, הסופרים אריה ליפשיץ, דויד שחר, המשוררת הצעירה המופלאה רבקה מרים, ד"ר יורם בק, ועוד שמות מפוארים. לכבוד רב הוא ל"התחיה" שגם אני בה חברה פעילה כי תצרפי שמך וחתימתך. הטופס מצורף. רצוי כי תצרפי צילום שלך.

גילוי הדעת הקורא להצביע עבור "התחיה", שמצרפת רבקה למכתבה, נותר ריק. שלושה חודשים לפני מותה, ובמצב בריאותה המידרדר והולך, כבר אין לאסתר כוח לכך. אך אם איני טועה, אסתר מעודה לא צירפה את חתימתה לגילוי-דעת כלשהו, אולי גם מטעמי "רדיפה". "זעקה לזכותנו למולדת" ("זאת הארץ", 5.5.1978) שכתבה בשעתה, היה מכתב אישי לרבקה כצנלסון, וזו מסרה אותו לפירסום.

*

באוגוסט 1981 כתב עו"ד יצחק ברא"ז למנהל "רמת טבעון": "גב' אסתר ראב קנתה בשנת 1969 אחוזת-קבר בבית-העלמין בפתח-תקוה. בידי קבלה ואישור. נא לעשות סידורים מתאימים, לאחר אריכות ימיה, על מנת שתיקבר בפתח-תקוה."

בסוף יולי חלה הרעה דראסטית והידרדרות גמורה במצב-בריאותה. כאשר אני בא לבקרה היא כבר אינה בחדרה אלא שוכבת באגף הסיעודי של המוסד, על מיטת בית-חולים גבוהה, בחדר גדול, לבדה, וגוססת.

היא שוכבת על גבה, מחוברת לקטטר, רזה להחריד, גופה הצטמק, עורה כהה, כולו כתמים חומים ושחורים. היא ניראית כציפור ענקית. לחייה שקועות, אפה מזדקר, רק אצבעות ידיה המטופחות עדיין נותרו לה. זרועותיה כה דקות ושקופות, עד שניתן לראות את פעימת הדם הזורם בעורקיה הכחולים, הבולטים מבעד לעורה המדולדל – ממש כתארה את "גידיה הכחולים הבולטים" של "היד הגאה" בשירה "לילה טוב". היא נגמרת, מגיעה לקצה גבול חייה, לולא ליבה החזק היתה כבר מתה.

 "חירוק שיניים..." היא אומרת לי בקול ניחר, "חירוק שיניים... לעולם אל תסלח להם על מה שעשו לי..." ואני מבין מתוך דבריה שהיא הושפלה ועונתה כאשר שכבה על הרצפה בחדרה. ייתכן שנפלה, ובמצב זה מצאו אותה. על אצבעה מתנוססת עדיין טבעת זהב עם אבן יפה, שאותה היא עונדת כל ימיה. היא מבקשת ממני לקחת את הטבעת ולתיתה ללאה אחותי. אני ממלא את בקשתה. אי אפשר להעמיד פנים. היא יודעת שהיא הולכת למות.

היא מתנשמת בכבדות. אני שוהה אצלה זמן-מה, מגיש לה מדי פעם, לבקשתה, מים. לאחר זמן היא מפצירה בי ללכת. "די, סע הביתה, קח את יהודית ולכו לסרט," היא אומרת, "ואל תצטערו יותר מדי..."

התעקשותה של אסתר להיאחז בשארית כוחותיה בחיים אינה נובעת רק מהדחף האנושי הבסיסי שלא למות, שהרי סבלה כה רב בסוף ימיה – אלא מהיותה אישיות חזקה, חד-פעמית, המכירה בערך עצמה ויודעת שעולמה המיוחד, שהוא – היא, ייעלם עימה לנצח "תחת הבטון". היא אינה משלימה עם כך שלהווייתה אין נוכחות על-זמנית, וגם בזאת היא אולי צודקת – שהרי חלק מהווייתה נותר בעל-זמניותו, וממשיך להתקיים.

אני מבקר אצלה עוד פעם אחת. היא שוכבת באותו מצב. מצטמקת והולכת. ובביקור אחרון זה היא אומרת לי משפט תמוה ומוזר: "מעודי שנאתי את המזרח..."

אני חש שהיא הולכת וגוועת מאפס כוחות, כאילו ממצה כל רגע נוסף שמאפשר לגוף להתגבר על מגבלותיו, ומבלי שתהיה חולה במחלה מסויימת, לבד מדעיכתה הכללית. אין מה לעזור. אחות רוסיה, אולי אותה אירנה, משגיחה עליה ונכנסת פעמים אחדות בשעה לראות מה שלומה.

אסתר מכינה עצמה להיתנתקות מן העולם לא רק בשירי "מקהלת האשכבה" אלא גם בקטע שהיא כותבת ב-1974, בשם "יומן שלאחר המוות", ועדיין נפשה ממריאה ומרחפת כמו לפני שמונים שנה, בחורשת עצי התות של הברון:

בלילה העבר התרוממתי לגובה של מאתיים מטר בערך מעל קברי, נשמתי נעשתה קלה יותר ויותר, איזה דלק עילאי ממלא אותה והיא מרחפת כנוצה בין שמיים וארץ. בדיוק כמו בחלומות ההם בימי נעוריי: אני לוחצת ברגליי על איזה חומר ספוגי והוא מקפיץ אותי ואז אני מתאמצת בכל יישותי להתרומם, להינתק מן האדמה – ואני מצליחה, הנה אני מעל גג ביתנו, הנה אני מעל האוקליפטוסים הגבוהים, אני עפה, מניעה את ידיי ורגליי ככנפיים, וזה דורש מאמץ אבל אני עייפה ומתחתיי איזה קהל משונה מתאסף, צועק, מניע ידיים – אבל אני מחוץ להישג ידיהם – ואני מאושרת מאוד.

מה זה לפי פרויד? איני יודעת בדיוק אבל זה אחד מחלומות הילדות שלי, חלום נפלא מלא מיסתורין ובידוד ייחודי.

וכעת אני כבר מתי, בת שבעים וחמש הייתי במותי –

וכעת נשארה לי רק נשמתי, על גופי לא כדאי לדבר. אבל בנשמתי נטבעו סגולות גופי, נדמה לי שגם היא גמישה, בנוייה במתכון ידוע, ספוגה תורשה ויחד עם זה ייחודיות – מה טוב להיות נטול-גוף –

אני מרגישה כעת את בניין נשמתי לא פחות משהרגשתי את בניין גופי ופעולותיו הפיזיות, יש לה גם כן תפקידים שונים – ואני המנחה אותם.

קודם כל אני שואפת בעזרתה את האוויר הצח, רווי-ריחות שאינם פריחת-הדרים – ריחות מסוג אחר, שיש בהם אור וחום ומגנטיות, אני מבחינה בזרי נשמות בחלל – ובהילות נשמות יחידות השטות במרחב; פעם הבחנתי באור הדומה לאור של נשמתי, ומשהו ממנה החל לאותת בהרגשת אושר לא ישוער – ראיתי הבהוב במרחקים – אך מיד כבה, ואולם השאיר משקע בנשמתי כאבק זרחני נפלא – והדים מהדים שונים התעוררו בי וגרמו לי אושר לא ישוער –

מה טפלים היו החיים לעומת קיומי כעת – כבדה ומסובכת מערכת חיי-אדם-ואדמה – ומיוסדת על חוקים של טורף לטורף –

כאן אין טורפים, כאן הכל זך, מלא אורות מאורות שונים, תחושות של נצחים רחוקים של עבר, קרובים של הווה, ונצחים העתידים לבוא –

אני מחפשת את קרוביי, אבל גם כאן, כמו על האדמה, הדרכים משובשות – אין גשר בין נשמה לנשמה, רק לעיתים רחוקות, בחסד-עליון, אפשר להיפגש לדקה, לרגע, וחסל – הנצחי מכסה על הכל – הוא בולע בתהומותיו – אלה הם חיי היום-יום של הנשמות.

בביקורי האחרון לוקחת אותי האחות האחראית לחדרה הסגור של אסתר, כדי שאעבור על הדברים שלה. מאחר שעו"ד ברא"ז מופקד לבקשתה על כל רכושה, אינני נוגע בשום חפץ שלה, גם ביודעי שייתכן כי ייעלם או ילך לאיבוד. אני רק סורק היטב את כל ניירותיה כדי להציל כל מה ששייך לעזבונה הספרותי. אני מוצא חוברת "חדרים" 1, ממאי 1981, שבה נתפרסם ראיונה עם הלית ישורון, ועל גב נייר הכרומו של החוברת כתוב, יותר נכון חרוט, מעין שיר. בבואי הביתה אני מפענח אותו. דומה שאסתר כבר לא יכלה לראות היטב כאשר כתבה את השיר, ולא שמה לב שהעט הכדורי רק חורט בנייר הכרומו ואינו מצייר אותיות. את החוברת אני נותן מתנה להלית ישורון, והיא מפרסמת את השיר כבר לאחר מות אסתר, בחוברת "חדרים" 2, יחד עם צילום המקור.

זה שירה האחרון, "נוף שלא מכאן", ובו ממריאה אסתר ושבה אל איזאק הערטילאי – אליו ולא אל ראובן הארצי, הצעיר – שאליו היא מבטיחה לבוא לביקור בהיותה כבר רוח-ערב בין כרמל לתבור – אלא אל בעלה המת, הניצב למראשותיה, האסיר בנחושתי הנצח:

                                                       נוף שלא מכאן

אני והוא – רק

שנינו – ועולם ריק לחלוטין

רק אני והוא

ואין לנו דמות – –

רק הבהוב כחלחל –

ותמצית נשמות רוקדות

מפזזות לרגע מתלהבות

משתלבות ומביטות זו

בזו שתי דמויות ברורות

בכותנות שקופות, ונוהות

אחת לזרועות השני –

והזרועות – אותיות, אותיות-אור

נדבקות זו לזו –

שתיהן מחייכות –

בחיוך לא מכאן

והאפקים מאותתים

בכל צבעי הקשת –

ואין איש בא

רק ספיר של עין רחוקה

להובה אש נצח.

*

בבוקר יום שישי, ה' אלול תשמ"א, 4.9.1981, מטלפן אלי עו"ד ברא"ז ומבשר לי שזה עתה הודיעו לו מטבעון שאסתר נפטרה. היא בת 87 במותה, לאחר גסיסה של כשלושה שבועות. יחד אנחנו מכינים את סידורי קבורתה. עוד קודם לכן היא מפקידה בידי את התעודות והקבלות מטעם חברה קדישא בפתח-תקוה, המעידות שקנתה חלקת קבר ליד אבי ז"ל. גופתה מובאת ביום ראשון, ה-6 בספטמבר, לבית ההלוויות בילינסון. צדוק ראב ואני מזהים אותה. היא ניראית כפי שראיתיה בחייה בפעם האחרונה, ציפור גדולה, כהה, רק שהפעם היא מתה, וארובות-עיניה ממולאות צמר-גפן. בדרכה האחרונה מלווים אותה בני-משפחתה, ומעטים מאוד מבין הסופרים: ישראל זמורה, גבריאל טלפיר, ברוך אורן, שלום לינדבאום, ראובן שהם ומזכ"ל האגודה מרדכי אות-יקר. היא נקברת ליד אבי, מספידים אותה ראש העיר דב תבורי, גבריאל טלפיר וישראל זמורה, ואני אומר עליה קדיש. אילו הייתי מספיק לסיים אז את פיענוח כתביה, הייתי קורא עליה את הקטע השני מתוך "יומן שלאחר המוות":

מה הייתי רוצה לראות דרך סדק שבקברי – וגם לשמוע:

לראות: חבלבלים ורודים ולבנים נעים על חוטי גבעולים ברוח קלה, ולהריח ריח השנף הנוטף מהם –

לשמוע: דרדור שרקרק בודד שניתק מחבורתו וטובל אבוד וספוג געגועים בשמי-הבוקר הטלולים –

להריח: ריח ברושים מיוחם בצהרי-קיץ – חריף ומלטף כאחד – ולספוג הדר קומתם הגאה המהורהרת, המתערב בריחם – –

מה הייתי רוצה לחלום "מעבר למסך" –

רוך פלומה צמחית נוגעת בפניי, וקטיפת עלי ורדים בלחיי – פלומה וגרם, גרם שמיים מצמיח-כנף, גרם יד קשה-ורכה כאחת על ידיי –

ולמראה הנצחי – ים כחול נע כבערסל חבוק באופקים –

*

ליום השלושים מזמין עו"ד ברא"ז את המצבה. את הנוסח והציטוט על מצבתה אני כותב, כפי שציוותה עליי, מתוך שירה "נשורת". בספטמבר-אוקטובר 1981, אני יושב ומפענח מעזבונה את יומנה משנת 1910-1909. ממש ביום האחרון לפני חריתת הכתובת על מצבתה אני מגלה את הקטע שבו היא כותבת את גילה האמיתי, וכך עולה בידי לקבוע בוודאות את שנת הולדתה – 1894, תרנ"ד, ולמסור למוחרת את התאריך לחקיקה בידי עושה המצבות:

המשוררת

אסתר ראב

בת יהודה בן עזר ראב

"מתקו לי רגבי עפרך

מולדת – כאשר מתקו לי

ענני שמייך – "

נולדה בפתח תקוה בתרנ"ד

נפטרה ה' אלול תשמ"א

תנצבה

תל-אביב, 1995-1991 [שנות כתיבת הביוגרפיה]

תודות

רבים האנשים, החיים והמתים, להם אני חייב תודה על שנעזרתי בהם, בדבריהם ובכתביהם, לכתיבת הספר הזה:

תמר אבידר, יהודה אדלשטיין, אבה אורג (בתו של אברהם איכר), ברוך אורן, מרדכי אות-יקר, שמואל אלדד, גיל אלדמע, דפנה אלון, אהרון אמיר, יוחנן ארנון, רות בונדי, יהואש ביבר, הדסה ביננפלד, עמנואל ביסליש, יוסל בירשטיין, אשר ביתן, אלעזר בניועץ, אהרון ותמר בן עזר, בנימין בן עזר (אבי), ברוך בן עזר, דוד בן עזר, יעקב בן עזר, עמנואל ויהודית בן עזר, צמח בן עזר, שלמה בן עזר, שרון בן עזר, שלומית בן צבי ובנה אסף (בתה ונכדהּ של נעמי גלבוע), יצחק ברא"ז, שרה ברוכמן ובתה נילי ברוכמן (אחיעזר), יפה ברלוביץ, יעקב ברנשטיין-כהן, מרים ברנשטיין-כהן, נורית גוברין, נחום ודורה גוטמן, נעמי גוטקינד (גולן), דוד גולדברג, שושנה גולדווסר, אביבה גור (בתה של מרים ברנשטיין-כהן), יוסי ודליה גינת, אברהם ומרים גיסין, נעמי גלבוע (ינובסקי), דוד גלעדי, אמנון גפן (גרין), מירונה גרינברג-מרץ (בתו של אברהם-חיים גרין), דורה דגן (בן עזר, אימי), משה דור, משה דיין, אסתר הגר, חיים הויזמן, שמואל הופרט, אליהו הכהן, משה הכהן, ישראל הר, ישראל הראל, נירה הראל, הדסה וולמן, רפי וייזר, ישראל זמורה, אהד זמורה, מוטי זעירא, צבי חומסקי ובנו שאול, דוד חיון, מ. חריזמן, שבתי טבת, גבריאל טלפיר, שלמה טנאי, חוה יגנס-יערי, ז. יואלי, איתמר יעוז-קסט, י. יערי-פולסקין, א.ב. יפה, יעקב יריב (שטרייט), אליהו ירקוני, הלית ישורון, חיים ישראלי, יוכבד ואברהם זוסמן כהן ובנם מאיר, שלומית כהן, מריאסה כצנלסון (בתה של יוכבד בת-מרים), רבקה כצנלסון, אברהם כ"ץ-עוז (בנה של ציונה תג'ר), סמדר כרמי-גיברמן (בתו של משה כרמי), צבי לוז, ישי לוי, עמית לוינסון, תקוה לוריא (וינשטוק), זאב לייבוביץ, שלום לינדבאום, דב לנדאו, אסתר לנואל, אן לפידוס-לרנר, רבקה מגן, חנה מיטלר, ב.י. מיכלי, אמנון מיכלין, דן מירון, לנה מרגלית, יורם נאמן, אליהו (אליאס) ניומן, שמעון סאמט, ששון סומך, אברהם סוצקובר, יואל סימקין, דבורה סתוי, חנה עמיהוד, נחמה פוחצ'בסקי, חיים פילון, ענת פיינברג ובעלה רוברט יוטה, ידידיה פלס, נילי פרידלנדר, מוקי צור, עדנה צחור, דן צלקה, מרדכי קושניר (שניר), שמעון קושניר, רן קידר, אורי קיסרי, יהושע קנז, ג. קרסל, אלכסנדר (שאנדור) ראב, ארנסט ראב, בני ראב, יהודה ראב (בן עזר), יצחק ראב, צדוק ראב, א. ראובני, יעקב רבינוביץ, משה ריבלין, פולה רכטר, יעקב רכטר, יואל רפל, יעקב וציונה שאנן (בתו של דב-ברנארד גרין), שלמה שבא, ראובן שהם, לאה שורצמן (אחותי) ובעלה יאיר, רן שחורי, אסתר שטרייט-וורצל (בתו של שלום שטרייט), יצחק שילה, זיוה שמיר, משה שמיר, אברהם שפירא (שיח' איברהים-מיכו), הילה שפירא-רוכל (אחייניתו של יצחק שנברג-שנהר), ש. שפרה, דוד תדהר, ואחרונים חביבים אשתי יהודית, בני בנימין המופקד על המיחשוב, וידידי חיים באר, שליווה את כתב-היד וערך אותו בכישרון ובאהבה.

המשך ביבליוגרפי יבוא

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אבניאל: כל כך הרבה התייחסויות ל"עיתון" "הארץ" בכל גיליון?? ממש פגיעה בהנאת קריאת "חדשות בן עזר", בזבוז זמן ומקום. שחרר נא אותנו מהעול הזה.

אהוד: המאבק אינו רק עם עיתון "הארץ" אלא עם המגמה האנטי ישראלית והאנטי ציונית שהוא מייצג ואשר יש לה לצערנו שלוחות רבות וגם השפעה על דעת הקהל. בשעתו השקיע פרופ' אמנון רובינשטיין כוחות רבים במאבק בהם. כיום, לצערנו, לא רק שנותרנו כמעט בין היחידים שנאבקים מול מגמות "הארץ", מבלי להיות שייכים ל"ימין" – אלא שאנחנו משמשים גם במה כמעט יחידה למערערים עליו ואינם מוצאים בעמודיו (עמודים המערבבים והמתעתעים בכוונה בין מידע ועובדה לבין דיעה) – מקום להביע את דבריהם.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – נמענים, חברים וסופרים כבר שלחו לנו כספים. אפשר גם לפנות אלינו באי-מייל ולשאול.

* הש"י, שירות הידיעות שלנו, חשף לאחרונה כי ארבעה השופטים בוועדת פרס ישראל לספרות עברית – יהודה פרידלנדר, אמציה פורת, מירון איזקסון וזיוה שמיר – הם נמענים של המכתב העיתי.

* תוכניתו של שר התחבורה שהתפרסמה בצירוף מפה לסלילת 475 קילומטר של מסילות ברזל בגדה המערבית היא בשורה מרנינה משום שלא תהיה שום אפשרות למנוע מהפלסטינים לנסוע גם הם ברכבות – ופירושו של דבר, כמו "אגד" בחיפה, שהן תפעלנה גם בשבתות ובחגים; וזאת בניגוד לקו הרכבת העומד להיסלל לאילת, שעליו יחולו הוראות הרבנות הראשית, ובשבתות ובחגים הוא יהיה מושבת, כמו "אל על", והמוני הנוסעים הפוטנציאליים שלו באותם ימים לא יוכלו להשתמש בו, מה שמבטיח מראש הפסד כלכלי עצום לקו הרכבת הדתי החרדי המטורף הזה שעתיד להיסלל בתוך ישראל של הקו הירוק!

* לפני כשנה, בשיא ההיסטריה של "המחאה החברתית", אנחנו כתבנו כאן שוב ושוב שהציבור הישראלי עוד יתגעגע למחירי קיץ 2011! – והנה זה כמה שבועות, ואולי יותר, שאין כמעט מוצר שאנחנו קונים ואשר מחירו לא עלה, לפחות בשקלים אחדים, ואין פוצה פה ומצפצף, חוץ מהטמטום של "פסק זמן". ואתם רוצים לדעת מה? גם המחירים היקרים של היום יהיו זולים בעוד חודשיים-שלושה לנוכח התייקרות מחירי הדלק בעולם. אז כמה שלא תחלבו את כלות פרס נובל לכלכלה סתיו שפיר ודפני ליף – תהליך ההתייקרות הבלתי-נמנע לא ייעצר!

* כל הזמן מאיימים עלינו שאם לא ייעצר ההרג בסוריה תפרוץ שם מלחמת אזרחים אכזרית, ולחלופין, שאם יופל אסד, תפרוץ שם מלחמת אזרחים אכזרית. אז מה זה מה שקורה שם עכשיו? לא מלחמת אזרחים אכזרית? תארו לעצמכם את חיילי צה"ל מפגיזים את פתח תקווה או את נצרת והורגים בהן כמאה אזרחים ישראליים ביום! דומה שעצם המיבנה המדינתי בעולם הערבי הולך ומתערער כיום, וצדקו אלה שהבחינו שהוא חוזר לחלוקה השבטית, הדתית והעדתית.

* ברוך הבא, שר המשפטים יעקב נאמן, לספסל הנאשמים בעבירות מס הכנסה, וזאת רק ההתחלה. ימצאו עוד דברים לא כשרים בעברך. וגם יש עוד מקומות פנויים באגף התורני של כלא מעשיהו, לצד אישים רמי-מעלה בעבר, שסרחו. אל תדאג. יהיה מניין. האוכל כשר. ובינתיים לא מצאו ז'וליק כמו משה טלנסקי שיפליל אותך.

אגב, ההגנה במשפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הציגה חוות דעת ישנה שלך לפיה אין מגבלה על איסוף תרומות בין מערכות בחירות. חוות הדעת עשויה להכשיר את הכספים ששמר עבורו עו"ד מסר. ההגנה במשפטו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, הנאשם בין היתר בקבלת שוחד, הציגה לבית המשפט המחוזי בירושלים חוות דעת משפטית זו שחיברת לפני כ-12 שנה בנוגע לקבלת תרומות בתקופה שבין מערכות בחירות. אתה, יעקב נאמן, שימשת אז כעורך דין פרטי וקבעת כי אין מגבלה על איסוף כספים בין מערכות בחירות, ולטענת פרקליטיו של אולמרט, חוות הדעת שלך מכשירה את הכספים שאורי מסר החזיק עבור אולמרט.

* בעקבות ביקורת ציבורית קשה יפתח עיתון "הארץ" סדנאות-חינם בכל רחבי הארץ שבהן ילמדו את אלה שעדיין קוראים בו – להבחין בעמודיו בין דיעות, עובדות, דיעות מוסוות כעובדות ועובדות משועבדות לדיעות – והכול כאמור מעל דפי אותו עיתון מבלבל ומטעה.

* * *

ספר חדש בעריכת אילת אלגור גורפינקל

יצא לאור בקיבוץ המאוחד:

והיו הנעליים מאושרות, יומן מכתבים 1942-1943

מאת שושנה שרירא ואריאל כהן

...זהו סיפור על אהבה ופרידות וחיים בקרב הבוהמה התל-אביבית, במערכת עיתון (הבוקר) ובַּצבא. האישים המוזכרים ב"יומן" היו דמויות מרכזיות בפוליטיקה, בתקשורת, במו"לות, בספרות, בתיאטרון, בכלכלה, בחינוך ועוד. עיסוקם בזמן חליפת המכתבים מתואר בקצרה. מכתבי ידידים צורפו ל"יומן" כאשר הם מקדמים את העלילה, ומציגים נקודות מבט חדשות על המתרחש. בין האנשים המוזכרים נמנים אברהם חלפי, אברהם שלונסקי, ד"ר עזריאל קרליבך, יוסף הפטמן, ד"ר הרצל רוזנבלום, פרופ' יוסף קלויזנר, עורכים ספרותיים, סופרים ועיתונאים, שחקני תיאטרון, ציירים, ד"ר מקס מרכוס, המנתח, ועוד רבים מאוד.

על המבנה החדשני של הספר, מפי חוקרת הספרות העברית פרופ' נורית גוברין: "הספר מורכב מכמה חלקים שצורפו יחד על-ידי העורכת (אילת אלגור גורפינקל), במרכזו: חליפת המכתבים, אבל בהזדמנות זו גם טעימה מכתבי שושנה שרירא, מאמריה וסיפוריה. כן משובצים תאריכי המאורעות כמסגרות לכתוב. קונצפציה זו היא מעניינת ואף מקורית."

פרופ' עוזי שביט, עורך ראשי ומנכ"ל הוצאת הקיבוץ המאוחד, ליווה את הספר מראשית התהוותו.

החוקר ד"ר מרדכי נאור: "זוהי תעודה היסטורית וספרותית מרתקת וחשובה."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,342 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.