גיליון מס' 722

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א באדר תשע"ב, 5 במרס 2012

עם הצרופות: 1. כתב היד השיר של אסתר ראב "נופי קיץ שכוחים" משנת 1953.

2. תמרה. 3. בית תמרה בטבחה בשיממונו. 3. פירה כהן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לִקְרַאת יוֹם הָאִשָּה הַבֵּינְלְאֻמִּי. // אודי מנור: תגובה קצרה לנעמן כהן. // יוסי אחימאיר: תשובה למשמיץ מעין-החורש. // עוז אלמוג: הגברנש הקרבי החדש. // מוּקֵי אֶלְדָּד: מַרְאוֹת בְּחוֹמֵס. // ישראל גולדמן: דוד קרויאנקר – "המשולש הירושלמי – ביוגרפיה אורבנית". // מיכאל רייך: עַל הַדֶּרֶךְ הַחוּמָה. // מתי דוד: שלושה רופאים שהפכו למנהיגי טרור איסלמי: ד"ר איימן זוהארי, ד"ר בשאר אסד,  ד"ר מחמוד אלזהאר // אורי הייטנר: סקירת עיתוני סופשבוע 2-3.3.12. // זעקת הקוֹפאים בחוץ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // תקוה וינשטוק: תמרה מטבְּחה. // ד"ר גיא בכור: ביום שבו אסד נופל. [ציטוט]. // מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ / פרק מ"א מאת משה ברק, גבת: שִרְדּוּד במקום בְּיוּרוֹקְרָאטִיָה. // אילן בושם: 8 שירים. // נילי דיסקין: המשוררים הם אנשי אמת? // רשמים מהערב "גם זו אהבה..." // י"ז: על האגו הנפוח של ציפי לבני.// אהוד בן עזר: חוק הספרים המטומטם לעולם לא יתבצע  כי הוא בלתי ישים, והתומכים בו הם דמגוגים. // משה גרנות: סער ופרץ וסנטימנטאליות, על "ייסורי ורתר הצעיר"  מאת יוהאן וולפגאנג פון גיתה, עברית – מרדכי אבישאול. // אמיר שומרוני: פאן טדיאוש, יענקל הפונדקאי ויהושע-השל שמרקוביץ'. // רות ירדני כץ: החגיגה של הזוג נתניהו. // נטע שקד: על "זאת שכולם יודעים" וגם אני. // עדינה בר-אל: נפגעתי. // עדינה בר-אל: על "זאת שכולם יודעים", רומן מאת פוצ'ו. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב.  ביבליוגרפיה. // ממקורות הש"י. // מרק כרוב ביתי לחורף! [פרסום חוזר].

* * *

יוסי גמזו

לִקְרַאת יוֹם הָאִשָּה הַבֵּינְלְאֻמִּי

בְּעוֹד שְלוֹשָה יָמִים יוּחַג כָּאן

בְּהֶקֵּפוֹ הָעוֹלָמִי

שֶבּוֹ הָפַךְ כְּבָר לְמִנְהָג כָּאן

יוֹם הָאִשָּה הַבֵּינְלְאֻמִּי,   

אַךְ מְעַטִּים בִּלְבַד בֵּינֵינוּ

יוֹדְעִים כִּי אֶת רֵאשִית דַּרְכּוֹ

עָשָׂה יוֹם חַג זֶה שֶאֵינֶנּוּ

מֻזְכָּר אֶצְלֵנוּ כָּל צָרְכּוֹ

בְּהַפְגָּנַת נָשִים סוֹעֶרֶת

שֶל פּוֹעֲלוֹת טֶקְסְטִיל בָּעִיר

נְיוּ-יוֹרְק, שֶבָּהּ הִכְרִיזוּ מֶרֶד

עַל נִצּוּלָן שֶלֹּא הִשְאִיר

גַּם צֵל סָפֵק כִּי אֵין לִשְכֹּחַ

אֶת הַגָּדוֹל שֶבַּלְּקָחִים:

שֶמָּה שֶלֹּא לוֹקְחִים בְּכוֹחַ

לֹא יִנָּתֵן לַמְּקֻפָּחִים

בְּלִי מַאֲבָק וְתֹקֶף מַחַץ

שֶיִּתְפַּתֵּחַ וִישֻכְלַל

עֶשְׂרוֹת שָנִים – וְרַק בְּלַחַץ

קָטֵן כָּל עָוֶל, אִם בִּכְלָל.

וּמִשְּמוֹנָה בְּמֶרְץ שֶל פַּעַם

בְּאֶלֶף וּשְמוֹנֶה מֵאוֹת

וַחֲמִשִּים וָשֶבַע – טַעַם

הַקֵּיס הַזֶּה גָבַר מְאֹד

בִּפְרָט בַּמַּעֲרָב, אַךְ עַיִן

בּוֹחֶנֶת, בְּחֶלְקֵי תֵּבֵל

רַבִּים מְאֹד, מוֹצֵאת עֲדַיִן

שֶהַקִּפּוּחַ שָם גּוֹבֵל

בַּאֲפֵלַת יְמֵי בֵּינַיִם

שֶהַטִּמְטוּם וְהַפִּגּוּר

סוֹגְרִים בָּם כָּל קִדְמָה בֵּינְתַּיִם

בְּכֶלֶא שֶל צִינוֹק סָגוּר.

עֲדַיִן זְכוּת בְּחִירָה נִמְנַעַת

וּזְכוּת פְּתִיחַת חֶשְבּוֹן בַּבַּנְק

וְרֶכֶש הַשְכָּלָה וָדַעַת

בְּכָל מִשְטָר רוֹמֵס כְּטַנְק

כָּל שְבִיב חֵרוּת אֵלֵמֶנְטָרִית

לִנְשוֹת עוֹלָם שְלִישִי יָשָן

וְיֵש מִילַת נָשִים בַּרְבָּרִית

וּשְׂרֵפָתָן עִם מוֹת אִישָן.

וְאַף כִּי יֵש שִפּוּר מַכְרִיעַ

בְּמַצָּבָהּ שֶל הָאִשָּה

מֵאָז עַד כָּאן –  יֵש לְהַתְרִיעַ

בְּקוֹל עַל כָּל עַוְלָה קָשָה

שֶל הֶפְרֵשֵי שָׂכָר בְּלִי צֶדֶק

עַל עֲבוֹדָה שָוָה וְעַל

דֵּעוֹת קְדוּמוֹת שֶאֵין עוֹד בֶּדֶק

נוֹקֵב שֶל דַּעַת הַקָּהָל

שֶלֹּא יַחְשֹׂף עַד מָה סֶקְסִיסְטִית

הָאַפְלָיָה הָאֲנוּשָה

וּמָה פְּגוּמָה וְשוֹבִינִיסְטִית

הַחְפָּצָתָהּ שֶל הָאִשָּה.

וּכְמוֹ שֶלֹּא פָּחַת הַפַּעַר

בֵּין הֶעָשִיר וְהָאֶבְיוֹן

כָּךְ עַד הַיּוֹם חוֹתֵךְ כְּתַעַר

הוּא הֵעָדְרוֹ שֶל הַשִּוְיוֹן

בֵּין מִגְדָּרִים, שֶאֵין בַּטֶּבַע

שוּם הוֹכָחָה לְיִתְרוֹנוֹ

שֶל זֶה עַל זֶה וְדֶרֶךְ-קֶבַע

אֵין שוּם תַּחְלִיף לְפִתְרוֹנוֹ

שֶל הַקּוֹנְפְלִיקְט הַפָּתוֹלוֹגִי

בֵּין שְנֵי מִינִים, שְנֵי חֲצָאִים

שֶבְּלִי שְנֵיהֶם, בְּאֹרַח לוֹגִי,

אֵין בָּעוֹלָם הַזֶּה חַיִּים.

* * *

אודי מנור

תגובה קצרה לנעמן כהן

אינני נמנה על חסידיו של בגין אבל בעניין "אלטלנה" כדאי להעמיד את העובדות על דיוקן, ככל שעובדות הן בכלל עניין חשוב. את העובדות שאציג להלן למדתי מספרו של אורי ברנר אודות הפרשה, וחשוב מאד לציין כי גם ברנר זה לא חשוד בהשתייכות לאצ"ל או לבית"ר, ר"ל.

נעמן כהן כתב כי "בגין פתח בפוטש מזויין נגד הממשלה" [גיליון 221] . אורי ברנר מספר שבזמן שהאונייה היתה בים התיכון, ניגש בגין לב"ג ושיתף אותו בבעייה שנוצרה עקב כניסת הפסקת האש לתוקפה. אילו מדובר היה ב"פוטש", מדוע ניגש בין לראש הממשלה?

נעמן כהן כותב כי "בגין הבריח מצרפת אונייה שבה נשק רב, וסירב למסור אותו לצה"ל." אורי ברנר כותב כי שורש המחלוקת היו 20% מהנשק שלדעת בגין היה למסור אותו ללוחמי אצ"ל בירושלים, על סמך טענה בעייתית אך הגיונית, שמעמדה של ירושלים לא הוכרע ולכן ראש ממשלת ישראל לא שולט בעיר שהוכרזה בתכנית החלוקה 'שטח בינלאומי'. ולפני שמתקומם המתקומם על עצם הטענה השערורייתית הזו – המעידה על קשר בין חלוקת נשק לבין השתייכות פוליטית, נגלה את הסוד הידוע שקשר כזה התקיים  גם התקיים, והוא מסביר למשל חלק מהטרגדיה של לוחמי ניצנים (יישוב שהשתייך לתנועה פוליטית חלשה) לעומת ההירואיזם המופלא של לוחמי נגבה (יישוב שהשתייך לתנועה פוליטית חזקה). כך או אחרת, על פי ההסכם שנחתם בין הממשלה לבין האצ"ל בתחילת יוני, הנשק של "אלטלנה" (כמו כל נשק אחר ברשות האצ"ל או הלח"י) יימסר לידי צה"ל וחיילי הארגון יהפכו לחייליו. נעמן כהן עצמו מזכיר את ההסכם הזה: "ארגון האצ"ל... הצטרף כבר לצה"ל."

נעמן כהן כותב כי האונייה "עגנה בחוף כפר ויתקין והוחל שם בפריקת הנשק על-ידי אנשי ארגון האצ"ל." משתמע מדבריו כי "אלטלנה" הסתננה (במסגרת הקשר לעשיית "פוטש" מן הסתם) לחוף הנזכר. אורי ברנר כותב כי ההחלטה להנחית את "אלטלנה" בוויתקין היתה של ב"ג, מסיבות של קירבה אידיאולוגית בין חברי הישוב למפא"י. מי שפרק את האונייה היו אנשי צה"ל. חילוקי הדעות בינם לבין עריקי אצ"ל שהגיעו למקום, גרמו את העימותים האלימים הראשונים. עם התארכות הפריקה ולאחר שהחלו יריות בין הצדדים, עלה בגין על האונייה והחליט להנחותה לחוף תל אביב.

נעמן כהן כותב כי  "בבוקר ה-22 ביוני הורה בן גוריון לעשות את כל הצעדים הדרושים כדי לסיים את הפוטש ולהביא את האונייה ל'כניעה ללא-תנאי'. בעקבות הוראה זו הפעיל צה"ל את כוחותיו, כולל ירי בתותח-שדה על האונייה, שגרם להצתתה ולנטישתה."

אורי ברנר מתאר את הדברים באופן מורכב בהרבה. הקרבות בין נאמני צה"ל לעריקי האצ"ל החלו כאמור ערב קודם, ונמשכו לאורכו של ה-22 ביוני כולו. עניין זה חשוב מכיוון שבצמרת האצ"ל התנהלה מחלוקת עמוקה לגבי השלב הבא במאבקם נגד מפא"י. לעומת בגין שהבין כי החל שלב ממלכתי המחייב פעולה דמוקרטית (גם אם לא פעם הוא 'הלך על הסף' בצעדים שמוכרים בכל דמוקרטיה), סברו יריביו לתנועה שאין להסכים עם המדינה החצויה של ב"ג, ושלכן יש להנהיג מלחמת אזרחים כנגדו, במקביל למלחמה עם הערבים. אם תיזה זו נכונה, וחובת ההוכחה על מי שסבור את ההפך (שהרי כל גורם פוליטי משמעותי מפולג בתוכו בין רדיקלים למתונים), הרי שבגין יוצא מסיפור "אלטלנה" כמנהיג מבריק שידע לתעל את הנטייה של תנועתו לפרישה ממרות המוסדות הנבחרים (בשם 'האקטיביזם' ו'העם' כמובן), לשפה הפוליטית שברבות הימים הביאה אותו למשרד ראש הממשלה. מאמץ תיעול זה עלה במפורש בנאום המפורסם שנשא בגין ברדיו האצ"ל במוצאי ה-22 ביוני.

הערה אחרונה: על פי התיאור של אורי ברנר, מסתבר כי הצתת האנייה אירעה בשוגג. אמנם ב"ג התכוון להכריע את אנשי אצ"ל 'ללא-תנאי', ולצורך כך הוא פקד על רבין, שהיה אותו יום בחופשה בתל אביב, לפקד על סוללת תותחים שהוצבה היכן שהוצבה לצורך העניין. אלא שאלטלנה עלתה באש עוד לפני שניתנה פקודה מפורשת להפגיז אותה. על פי מחקרו של אורי ברנר, מעשה שהיה כך היה: התותחן קיבל פקודה לטווח את האנייה, כלומר לכוון את התותח לקראת רגע קבלת הפקודה. התרגולת מחייבת ירי של שני פגזי ברק-עשן, אחד לפני האונייה (אנדרשוט) ואחד מעבר לאונייה (אוברשוט). פגז ברק-עשן, כשמו כן הוא, מאפשר לתותחן לטווח את התותח ולכייל את הכוונת. דא-עקא שהפגז השני במקום לטוס אל מעבר לאלטלנה, פגע בה, והחומר הדליק שמייצר ברק ועשן, הצית את הסיפון.

אלו העובדות כפי שמביאן אורי ברנר, וככל שלעובדות יש תפקיד בעולמנו, הן מספרות על פרשייה מורכבת בהרבה מכפי שנהוג להציגה במקומותינו, אם לצרכי ניגוחו של ב"ג וצידוק רצח רבין (כך במפורש כתב העיתונאי אראל סגל לפני כמה שנים), ואם לצרכי ניגוחו של בגין בתור מחרחר מלחמה ותאב "פוטש".

* * *

יוסי אחימאיר

תשובה למשמיץ מעין-החורש

מי כמו אלישע פורת מכיר את הקשר שלי – איש הליכוד ובנו של אחד הדברים האידיאולוגים הבולטים של תנועת ז'בוטינסקי וגדול יריבי השמאל הסוציאליסטי היהודי – לקיבוצו-ביתו עין-החורש.

מפעם לפעם אני מזדמן לקיבוץ זה, היקר לליבי, לביקור אצל המחותנים שלי. בתי הבכורה נישאה לבן עין-החורש, קיבוץ השומר-הצעיר שאליו נחטף (כן, כן - נחטף, נכבל וכוסה בעיניו) מפקד האצ"ל מנחם בגין כעדותו המפורטת (נעדרת כל ביקורת ודברי חרטה) של החבר פורת, והיא משמשת כגננת לחינוך במיוחד בקיבוץ הסמוך, גבעת-חיים-מאוחד, שבו התגורר עד למותו גדול מעלילי הדם על סבא שלה, הלא הוא יצחק בן-אהרון המנוח.

אני אוהב לבוא לעין-החורש וחרד למצבו הכלכלי-חברתי הירוד. קיבוץ עם הרבה זכויות, כשם שלתנועה הקיבוצית בכללותה זכויות עצומות בהתנחלות (בכניסה מכביש 4 לכביש המוביל מזרחה לעין-החורש, גבעת חיים, המעפיל ואמץ, אומר שלט באנגלית: Emeq Hefer Settelments – בהגנה, בהקרבה ובלחימה, ובקביעת גבולות המדינה. באחד מלילות סדר פסח האחרונים, בחדר האוכל המקומי, אף כובדתי בקריאת קטע מההגדה הקיבוצית מול מבטים משתאים של כמה מזקני הדור. מצידי – התאמתי עצמי באותו ערב חגיגי למסורת המקומית, מתוך הערכה אמיתית לחברי הקיבוץ ולאורחיהם.

במסגרת החיבור שלי לעין-החורש, התחברתי גם למשורר אלישע פורת, ומפעם לפעם אנחנו מחליפים בינינו מסרים דוא"ליים, מחשבות ומידע, בעיקר כאשר הוא מזכיר את אבא (קובנר בן הקיבוץ) שלו ואני את אבא (אב"א אחימאיר) שלי. אני קורא בשקיקה את זיכרונותיו הנוסטלגיים, המשמרים את הווי הקיבוץ, האזור ואנשיו.

על כן, חרו לי מאוד הדברים הקשים שכתב ב-חב"ע  (27.2.2012) על מנחם בגין בעין-החורש. עם עובדות אין להתווכח. אני סומך על אלישע שדייק בסיפור החטיפה של מפקד האצ"ל (1947), ובפרטי הביקור "המפתיע" של השר בממשלת הליכוד הלאומי (1969). אני קוצף על דברי הבלע שכתב על ראש ממשלה בישראל שקיבל בתקופת כהונתו החלטות, שכביכול אני כאיש ימין צריך הייתי לדחותן ולבקרן ואילו אלישע כאיש השומר-הצעיר היה צריך לברך עליהן. כוונתי בראש וראשונה – לשלום עם מצרים, שהיה כרוך כתנאי בל-יעבור בנסיגה מוחלטת מכל שטח חצי האי סיני. ראש תנועת הליכוד הוא שפירק את היישובים בסיני, הוא שמסר את כל השטח תמורת הסכם שלום.

את כל הביקורת שלו על מנחם בגין תולה המשורר מעין-החורש בוו רעוע למדי – הדברים שאמר בהזדמנות אחת, ועליהם לבטח התחרט, בדבר בריכות השחייה של הקיבוצניקים, ואם לדייק, בריכת השחייה של קיבוץ מנרה. אין אדם, אין מנהיג, שאינו פולט מפעם לפעם דברי הבל, דברים שבטעות יסודם, שהוא מתחרט עליהם. אם הוא ניחן ביושר וביושרה, הוא גם יודע לתקן ולהתנצל בפומבי. למיטב ידיעתי, בגין תיקן, גם התנצל, ובוודאי דבריו הוצאו מכל פרופורציה והובנו שלא כהלכה. הביקורת עליהם בזמן אמת, וגם עתה כחלוף זמן כה רב, מקורה כנראה בתחושה אצל פורת וחבריו לקיבוצים, שהם עצמם חסינים מכל ביקורת. גם ראוייה.

הדבר האחרון שאפשר היה לומר על בגין כראש ממשלה, שהיה פלגן, שחיפש חילוקי דעות במקומות שאין צורך לחפשם שם. בגין אהב את עמך ישראל ובכלל זה את חברי הקיבוצים. הוא היה אכן פולמוסן גדול, מבקר חריף של שלטון מפא"י-את-מפ"ם, אופוזיציונר  קשה לשלטון השמאל ומאמין גדול בדמוקרטיה ובאפשרות שבוא יבוא היום ושלטון "נצחי" זה יוחלף בפתקי הבוחרים.

ואכן זה קרה במאי 1977, למגינת לבם של רוב חברי הקיבוצים, ודאגתם שנתגלתה כחסרת-יסוד מפני עליית הימין, אבל עדיין ישנם כיסים בתנועה הקיבוצית ש"אינם מקבלים את הכרעת העם," כתגובתו-מורשתו של אותו פנאט, יצחק בן-אהרון, שידע היטב לשנוא יריבים פוליטיים. האם אלישע פורת לא הסכין אף הוא עד היום הזה עם העובדה שמנחם בגין הגיע לשלטון לבסוף, וכי רוב העם אינו נמנה על יושבי הקיבוצים – והיה אחד מטובי ראשי הממשלה של ישראל?

על פי דבריו של הכותב ב-חב"ע, דומה שעד היום, בחלוף 35 שנה מאז אותו מהפך, ו-20 שנה לאחר שבגין הלך לעולמו, אין לקבל כלגיטימית עובדה זו, שהוא וחבריו בשמאל מצאו עצמם תחת שלטון הליכוד, תחת ממשלה ימנית-קפיטליסטית, ר"ל.

איני רוצה לחזור על כל השמצותיו, בסגנון בלתי פואטי, של החבר פורת כנגד ראש ממשלת ישראל המנוח. יותר משהדברים מלמדים על בגין, הם מלמדים על כותבם, שלפתע פתאום יצא מעטו, או ממקלדתו, שד השנאה היוקדת מימים עברו. ימים שבהם השמאל העליל עלילות-כזב על חברי הצה"ר ובית"ר בפרשת ארלוזורוב, הסגיר לוחמי אצ"ל לידי הבריטים, חטף אנשי מחתרת "פורשת" לקיבוציו והתעלל בהם (ומקרה בגין בעין-החורש אינו היחיד;המפקד באצ"ל אלי תבין נחטף בידי ה"הגנה" לקיבוץ עין-חרוד, נקשר חודשים רבים למיטת ברזל ועונה), יזם בזדון את פרשת "אלטלנה" על חלליה משני הצדדים, ומנע ממי שאינו נושא בכיסו את "הפנקס האדום" פרנסה ומקום עבודה.

אפשר להגיד הכול על מנחם בגין – דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו, וזוהי מניעת מלחמת אחים בכל מצב ובכמה הזדמנויות  שבהן היא כמעט פרצה.

לבגין "לא תהיה לעולם סליחה ומחילה," אומר ברוב רהב המשורר אלישע פורת. האינך "סולח" למי שהנהיג את המרד המזויין בשלטון הזר הבריטי והביא עם חבריו ליציאתו מארצנו, להיותו של עין-החורש יישוב חשוב וחופשי במדינת היהודים?

הגזמת, ידידי, גם אינך חי את המציאות. מנחם בגין ז"ל כבר מזמן נכנס לפנתאון של גדולי ישראל בתקופתנו, על אפך ועל חמתך. רק אתה ומעטים שכמותך עדיין  נוטרים ולא סולחים, שבויים בסיסמאות העבר-השומר-צעירי-האנאכרוניסטי, שכבר אין להן מהלכים ברוב התנועה הקיבוצית.

אם כבר, לא מנחם בגין וחבריו צריכים להתנצל – כי אם אלה שחטפוהו, אלה שרדפו אותו ואת חבריו בעת שלחמו בשלטון הזר הבריטי, נאסרו, הוגלו, נפלו חללים, נפצעו, עלו לגרדום, אלה שהעלילו עליהם עלילות כזב, קיפחו אותם ופגעו בזכויותיהם ב-29 שנות ממשלות השמאל במדינה.

פתחת פצעים, אלישע, ולמרות הכול – להתראות בעין-החורש.

* * *

עוז אלמוג

הגברנש הקרבי החדש

האחיין שלי השתחרר השבוע מצה"ל ו"יצא לאזרחות". הבחור המתוק והחייכן הזה שירת כמפקד נועז בסיירת צנחנים. ביקשתי ממנו רשות לפרסם את דברי הפרידה שאמר להורי החיילים שלו בערב שהוא אירגן בבית הוריו-שלו. לא פחות משהדברים הללו משקפים את טוב ליבו וכנותו של הבחור, כמו גם את אחוות הלוחמים וחוסר הפורמליות של צה"ל, הם משקפים משהו סוציולוגי מאד מעניין בדור שלו. לדור הזה, המכונה דור ה-Y, יש לא מעט חסרונות, ולצידם גם מספר יתרונות בהשוואה לדורות הקודמים (על כולם תוכלו לקרוא בעתיד הקרוב בספר חדש שאני כותב עם אשתי תמר).

אחד היתרונות הבולטים הוא פתיחות רגשית, שיש בה יותר מקורטוב של תמימות. הפתיחות והתמימות הללו מנוגדות לדמותו של הצבר-הגברי הקלאסי, שהיה סגור, ציני וקוצני. מקורם בגורמים רבים, ביניהם השפעת הפמיניזם ותרבות הפסיכולוגיה.

איזה קצין בדורי היה מעלה בדעתו לארגן ערב פרידה לחייליו והוריהם בבית הוריו-שלו (הקשר בין צה"ל להורים הוא תופעה מעניינת בפני עצמה)? איזה קצין היה נפרד מההורים במלים "אני מקנא שאני לא אוכל יותר לדאוג להם"? אז זהו זה: קבלו במחיאות כפיים את הגברנש הקרבי החדש. גם זה סיפורה של החברה הישראלית.

הדברים מתפרסמים כאן כלשונם, ללא עריכה:

ערב טוב הורֵי ולוחמי צוות XXX,

אני המפק"צ של החבר'ה המופלאים האלו כבר שנה ו-4 חודשים. החבר'ה האלו הם תוצר של ההורים שיושבים כאן מולי.

אתם הייתם אימא או אבא שלהם עד עצם היום הזה וכך זה ימשיך להיות.

אז תרשו לי להגיד לכם שבשנה ו-4 חודשים האחרונים  אני הייתי גם אימא וגם אבא שלהם ותאמינו לי שזה לא פשוט. מרוב שאנחנו ביחד, לפעמים הם שואלים אותי אם נשאר לי חלב להניק אותם.

אני באמת מרגיש שאלו הם ילדיי ואני לא סתם אומר. אני הייתי צריך לדאוג לבריאות שלהם, לבעיות הרפואיות, לת"ש, לבקשות היציאה שלהם, לפעמים נראה לי לא הגיוני שיש כל כך בר מצוות, בת מצוות, חתונות ולוויות במקביל. אני אומר בצחוק אז אל תעלבו אבל אני לא יודע כמה סבתות נשארו פה בצוות. אך לא משנה מה, תהיו בטוחים שאני אדאג לכל בקשת יציאה שיבקשו. בנוסף, דאגתי לשעות השינה שלהם, למקצועיות והכושר הגופני, למוטיבציה ולמורל שלהם, לחיזוק חיובי כשצריך, לצ'פחה בזמן הנכון, ולא שכחתי שלפעמים צריך גם להעניש.                       דאגתי  להיות רך וקשוח במקביל ותאמינו לי שזה לא פשוט לסנכרן ביניהם. הייתי אימא טובה, אבא רע, אימא רעה ואבא טוב בו זמנית. אבל אהיה כנה ואומר שנהניתי מכל רגע במחיצתם.       

שימו לב לנתונים הבאים: אני ביליתי עם ילדיכם שישה עשר חודשים שהם שישים וארבעה שבועות שהם 1920 ימים, לעומת זאת מתוך ימים אלה אתם ביליתם איתם פלוס מינוס עד 95 ימים. אם אציג את הנתונים האלו למשרד הרווחה, אני בטוח אנצח בבית המשפט אם אתבע אתכם לגבי חזקה על הילדים.

הדבר שאני מאושר וגאה אשר הבחנתי בו לפני שאני הולך זו העובדה שהחבר'ה האלו, כל אחד ואחד מהם, לפני שהוא יהיה לוחם טוב או חייל טוב, הוא קודם כל יהיה בנאדם טוב. אני חושב שזהו הבסיס לכל ואני שמח שזו הדרך שבה בחרתי לחנך אותם. אני מודה שאתם, ההורים, סללתם לי דרך פשוטה ובטוחה להגיע ליעדים ולתוצאות הללו. תאמינו לי שאני רואה זאת על פי ההתנהלות היומיומית שלהם, כי החבר'ה כאן יודעים לתת יד מתי שצריך, לתת כתף או סתם אוזן קשבת אחד לשני בכל מצב ובכל רגע נתון. יודעים לסבול בשקט אך במקביל באווירה טובה ובצחוקים שמקלים על הסבל, יודעים להעיר ולבקר אחד את השני אך תמיד בגישה ובדרך יפה, יודעים לקבל ביקורת ולעשות את השינוי שצריך, יודעים לקחת אחריות, יודעים לבזר אותה, והכי חשוב יודעים איך לאהוב אחד את השני, אהבת לוחמים אמיתית.

אתם לא רואים את זה בבית אבל תאמינו לי שכשקר בלילה הם מחבקים אחד את השני יותר חזק מאשר את הבחורות במיטה.

השירות הצבאי מעניק לילדים שלנו –  ותסלחו לי שאני אומר שלנו,  אך כך אני מרגיש – כל כך הרבה יכולות, כלים לעתיד, ערכים והתמודדות עם מצבי קיצון שהאזרחות תהיה קטנה עליהם. לא ניתן לתאר את החוויה הבלתי נשכחת שהילדים עוברים במהלך השירות בימים אלו בצבא.

תגידו לי אתם, איפה עוד בעולם הזה, ילד בן 18 ילך ימים כלילות עם אלונקה על הכתף לטובת חבר פצוע? היכן תמצאו את הילד שילך 120 ק"מ ב-4 ימים עם 50% ממשקל גופו ושיסכים לעשות בסופו מסכם קרב מגע של 8 שעות והוא אפילו לא יוציא הגה מהפה?

 היכן בעולם תמצאו את הילד הזה שגם ברגע משבר ימצא את שארית כוחותיו כדי לתת יד לחבר שצריך? היכן תמצאו את הילד שמוותר על 3 שנים מחייו בשירות צבאי קשה ומתיש למען מדינתו? אז אני אומר לכם איפה. בשום מקום בעולם. יש לנו את הזכות להיות חלק מעולמם של הילדים האלו ואני מקווה שאתם מעריכים את זה כמו שאני מעריך, כי אין עוד ילדים כאלו וכולנו בני מזל.

החבר'ה האלו נבחרו מהטובים שבטובים בצה"ל ואני לא יודע אם אתם מודעים אבל הם הגיעו ליחידת הקצה של צה"ל. בכל סיטואציה ובכל מצב שיאיים על קיומה של המדינה הזאת, אני גאה לאמר שהם יהיו הראשונים להגיע והאחרונים לעזוב. תאמינו לי, אני יכול לישון בשקט בלילה כשאני יודע שהם שם. אתם ההורים גידלתם את הבנים המובחרים של המדינה הזו, מלחי הארץ ושומרי הראש של האדמה עליה אנו דורכים. אתם יכולים להיות מאד גאים שאלו הילדים שאתם גידלתם.

אם יש מכנה משותף לי ולכם כהורים, זו הדאגה האינסופית לילדים בנוסף לאהבת האין קץ אליהם. ואם יש משהו ששונה ביננו היא העובדה שאני עוזב אותם ואתם נשארים. אתם תמיד תהיו שם איתם ובשבילם, ולכן אני מקנא. אני מקנא שאני לא אוכל יותר לדאוג להם, ללמד אתם, לכעוס עליהם, לחנך אותם, לגדל אותם, להקשיב להם, להבין אותם, להעניש אותם, להרגיש אותם וכמובן לאהוב אותם.

אני מקנא שלכם זה תמיד יהיה ולי זה נגמר.

לכן, הורים יקרים, אני מבקש מכם. אל תוותרו על הזהב שנמצא בידיכם. תמשיכו לאהוב את החבר'ה המופלאים האלה אהבה אינסופית, תמשיכו לדאוג להם כמו שאתם דואגים כי באמת, אבל באמת, אין עוד ילדים כאלה בעולם.

באהבה ענקית, מהאימא או האבא, החורג לצערי.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

מַרְאוֹת בְּחוֹמֵס

בְּחוֹמֵס  מַעֲמִידִים גְּבָרִים

וְיוֹרִים בִּפְנֵי הַפַּחַד.

כִּצְלָלִים  בְּלִי שֵׁם

אֲשֶׁר הַחֹפֶשׁ דָּגַר בְּעֵינֵיהֶם

וּמִלּוֹתֵיהֶם נַעֲשׂוֹת לְפֶתַע

בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיּוֹת.

אוּדֵי בְּנֵי אָדָם זְקוּרִים

בְּמַעֲרֻמֵּיהֶם הַשְּׁחֹרִים

נִקְלָטִים בָּאֲדָמָה אֲחֻזַּת

כְּאֵב.

צְמָתִים מַמְחִישִׁים מַחְשָׁבוֹת.

אֵיזֶה גֶּשֶׁם דַּקִּיק

עַל פִּסְלֵי הַנִּרְצָחִים

שַׁלְהֶבֶת כְּבוּיָה

רְחוֹקָה.

וּבָעוֹלָם  שְׁתִיקָה שֶׁל

חוֹתְמוֹת שַׁעֲוָה.

* * *

ישראל גולדמן

דוד קרויאנקר – "המשולש הירושלמי –

ביוגרפיה אורבנית"

פעם זה היה מושג. עוד לפני שמשולש הרחובות יפו-קינג-ג'ורג-בן-יהודה, הפך להיות ברובו בזאר אחד גדול לחולצות טריקו ונעליים, הוא היה המרכז של העיר. כל מה שהיית צריך לעשות כדי לפגוש חברים – כך מספרים אמנון דנקנר וחברים, היה פשוט מאוד להקיף את המשולש. בשלב כלשהו היית פוגש את כולם. המשולש הירושלמי הוא פיסת היסטוריה – והוא בור ללא תחתית מבחינת כמות החומר ההיסטורי המצויה בו. ואל תטעו. לא מדובר בחנויות ובבתי קפה בלבד. מדובר באזור שמוכריו, אורחיו, מייסדיו – שזורים במיטב חלקיה של ההיסטוריה הירושלמית במאה ה-20.

אם כך, זו ללא ספק מטלה מכובדה לחבר ספר שהינו בעת ובעונה אחת מחקרי ועממי, קליט אך מעמיק, כזה שתמיד יידע להפנות את הקורא להערת שוליים, באם הלה יתהה מהו מקור המידע שצויין בקטע שאותו קרא. והחשוב מכל – עליו לשלוט במקורות הרבים והמדוייקים אליהם יש לפנות כדי להפיק ספר מחקרי שכזה.

דוד קרויאנקר מתמצא כדג במים במקורות מהם עליו ליטול. לעיתים זו עבודה פחות מסובכת ממה שאפשר לחשוב – למשל כאשר המדובר הוא ביורשי משפחת גוט, בעלי בקולנוע ציון, או בבנים של בעלי עסקים הנמצאים עד היום "בעסק של ההורים". לעיתים, מדובר במחקר עומק של שנים, ובקשרים איכותיים עם סוגי אוכלוסייה מגוונים. בין השאר הוא משתמש, לדוגמא, בתמונות שצילם יצחק סעד ז"ל, קבלן ירושלמי שתחביבו היה צילום איכותי בצבע, ובאוספו (כיום ברשות ילדיו) אלפי תמונות מרתקות של העיר משנות החמישים-שישים, ועוד.

כך גם לגבי תמונות נדירות רבות המופיעות בספרו. על חלק מהחומרים כתב כבר בעבר, בספריו המקצועיים הקודמים. מקורותיו פעמים רבות ראשוניים – מראיון עם בעלים או עובד קשיש בחנות כלשהי, ועד סקירת עיתוני התקופה והקריקטורות שליוו אותם. התמונות והמודעות משובחות, ברורות, ומעלות חיוכי נוסטלגיה. המחבר, כך ניכר, "חפר" בכל ארכיון אפשרי כדי להשיג את החומרים הטובים ביותר. משנתו סדורה, והסבריו קוהרנטיים וברורים. הוא אינו מפספס ולו אף את הפרט השולי לכאורה – כך למשל בסקירת בתי הקולנוע שבאזור המשולש. בתי הקולנוע כבר לא קיימים היום, כלומר – כבתי קולנוע. לחלקם שרידים חיוורים – כמו המבנה של מקדונלד'ס, שהיה בעבר קולנוע אוריון.

הוא נע בין דיווחים עמוקים המשלבים היסטוריה, תרבות, וכמובן אדריכלות – לבין אלגיה מאופקת, אף שאינו כותב שירה ופרוזה במובן המקובל של המילה. לעיתים הוא כמו מותיר לנו הקוראים את ההחלטה האם להתעצב, על מה – ועד כמה. הוא מלווה את המשולש וסביבתו מעלייתם – ועד לשקיעה של העשורים האחרונים, שנבעה בין השאר מתהליכי הפירבור, מיציאה של מרכזי הקניות לשוליים, וכן מגדילתה של העיר לאחר מלחמת ששת הימים. גם הפיגועים באינתיפאדה השנייה לא הוסיפו לאטרקטיביות של האיזור, שפרח כבר מהמחצית השניהה של שנות ה-30, ושקע לו אט אט בדמדומים, עד ששינה פניו ללא היכר.

קרויאנקר מזכיר את יושבי בתי הקפה הידועים של האזור, תוך שהוא מיטיב להבדיל ביניהם. בקפה אירופה שהיה בבית סנסור (או "אאורופה", כפי שיבטאו חלק מהיקים) ישבו בעיקר בני המעמד הבינוני הגבוה, והפקידות הבריטית. כך גם בקפה ויינה שהיה ממול – ממש בסמוך לבית המרקחת אלבא – גם הוא חלק חשוב מאוד בהיסטוריה של המשולש. לא בכדי הוא מצטט את אהרון אפלפלד, הכותב כי "בתי הקפה של שנות החמישים והשישים היו אינטימיים... בבתי קפה כמו ... וינה, נשבו רוחותיה של אירופה האבודה..." (עמ' 53).

מסעדת "שובע" העממית היתה  בבניין תל אור ברחוב ההסתדרות. ממש מולה עמד "פינק" האגדי – אבל רק עליו באמת אפשר לכתוב חצי ספר. במחשבה שניה – ניתן למלא ספר שלם גם על עלילות עטרה ומשפחת גרינשפן, אורחי בתי הקפה והחוויות השונות.

ואפרופו ייקים, או שמא נאמר "יוצאי מרכז אירופה" שהגיעו בעיקר בעלייה החמישית, סביב מחצית שנות ה-30 – הרי שלהם יש חלק חשוב מאוד בהיסטוריה של המשולש. בתי קפה, חנויות נעליים ובגדים – מיטב סוחרי האזור דיברו גרמנית. בבתי הקפה שלהם, כמו עטרה הנ"ל וזיכל – ישבו אנשי בוהמה לצד פוליטיקאים, סופרים ומשוררים. חלק גדול מאוד מהעסקים השונים ב"משולש" היה בבעלות יוצאי מרכז אירופה. עליזה רוזן, שגרה באזור בילדותה, שחה באוזניי פעם שאימה נהגה לקנות דווקא אצל "היקים", אף שלא היתה כזו בעצמה – מן הסתם משום שרצתה להתנאות בכך.

לקרויאנקר היו מן הסתם לבטים הקשורים לעריכה. מטבע הדברים, אף שאין לחשוד בו שאינו שולט בפרטי הפרטים, לא התאפשר לו, או שלא ראה צורך – לרדת כל פעם לעומקם של הפרטים. כך, כשהוא מציין את בעלי קפה אלנבי ( המלך ג'ורג' 6), הוא אינו מזכיר בפרק עצמו את בנם הידוע – אמנון דנקנר, שהתגורר ממש בסמוך, מול הכנסת הישנה. הוא מדייק בפרטים – אך לעיתים מעדיף שלא לציין יותר מדי אנקדוטות. כך לגבי קפה זיכל, בית מרקחת אלבא, ואחרים. ומה עדיף? נראה שאין תשובה. הרוצה להרחיב – יצא וילמד.

חלק מהאתרים באזור המשולש, בהגדרתו המורחבת, הנם נדבכים המשולבים היטב בהיסטוריה של ירושלים ושל מדינת ישראל. ואין סוף לאנקדוטות, שכאמור ­– רבות מהן אינן בספר. כך, מלון עדן (לשעבר), הנמצא ברחוב הילל פינת רחוב ההסתדרות. בשל קרבתו לכנסת, שימש המלון פוליטיקאים רבים. האגדות מספרות על פולה בן גוריון שהיתה נכנסת למטבח ומבקשת סטייק לא כשר במיוחד לבעלה. נתיבה בן יהודה המנוחה (גם אחרים ששייכים לסיפור לרוב מנוחים...) סיפרה פעם על אביה, ברוך בן יהודה (שהיה בין השאר מנהל הגימנסיה הרצליה ומנכ"ל משרד החינוך) שישב במלון בתקופת הצנע עם אחד מבכירי האומה, שלא נציין שמו, והלה התפלא על כך שאנשים השתמשו בתלושי הקיצוב שהיו להם. המלצר הראשי במקום, שמש, סיפר שבזמן שפורקה תכולת המלון עבר לידו אדם, שהיה מוכן לשלם סכום כסף גדול על כל הסכו"ם שלו. בבירור קצר הסתבר לשמש שלאותו האיש היה מלון בנתניה עם אותו השם – וכך "חסך כסף".

גם ה"דונאטס" של משפחת דנקנר, אלו שהיו בקפה אלנבי וגרמו בתקופת החנוכה לתורים ארוכים ברחוב קינג ג'ורג', הם חלק מהמיתולוגיה הירושלמית של שנות ה-60 וסביבתן. אמנון דנקנר סיפר פעם שריח השמן המטוגן הגיע עם הוריו הביתה (הם התגוררו ברחוב הילל פינת קינג ג'ורג') ונשאר בבית מחנוכה ועד פורים.

בעטרה ישבו אנשי הגנה, אך גם חברי מחתרות אחרות. ועגנון – ושאר סופרים ומשוררים.  ואלזה לסקר שילר, המשוררת שילדי ירושלים אהבו ללעוג לה, אהבה את זיכל. ומספרים שבני משפחת רז (בית מרקחת אלבא) בן יהודה, לא סולחים על זה שלרחוב בו היתה מערכת העיתון של איתמר בן אב"י – "דואר היום", החליטו לקרוא דווקא ע"ש עיתון "החבצלת".

ואיך אפשר בלי "פינק" – שהיו כאלה שהזמינו בו מקום, מחו"ל, חצי שנה ויותר מראש. כתבי cnn הגיעו אליו מכל המקומות בהם היו במזה"ת, כאשר רצו לחגוג את סיום המלחמה בעיראק (לפני 20 שנה).

כמה עצוב שבכזו מהירות חולפת תהילת עולם. נראה שאין סוף לאנקדוטות המלוות את "המשולש" מאז "לידתו".

בתי הקפה נסגרו ברובם. החריג הכמעט יחיד מביניהם הוא "טעמון" של מרדכי קופ. בטעמון ישבו חברי כנסת מימין ומשמאל – יחד עם אנשי בוהמה. לאף אחד לא הפריע שהבעלים דתי ושהמקום כשר. שאלתי פעם את קופ איך זה שהוא עדיין קיים ואחרים כבר סגרו. הוא חייך ואמר שחלק פשוט מתו.

קרנצדורף, הקצב שמכר בשר טרף בסמוך לכנסת (גם סוג של נס ירושלמי...) עדיין חי כיום, בן למעלה ממאה שנה. גם החנויות המיתולוגיות כבר כמעט לא קיימות (כמעט. מעיין שטוב למשל עדיין מתפקדת). בתי הקולנוע של היום נדדו לשוליים. היום מדובר בקומפלקסים, שאפילו הם נסגרים לעיתים, ומפנים מקומם לחנויות בגדים (וע"ע קניון מלחה בירושלים). על אדיסון בונים מרכז מגורים גדול של סאטמר. במקום קולנוע ציון יש בנק, וכפי שכולנו זוכרים – "גם קולנוע רקס כבר לא קיים". הנוער של היום לא יודע כמעט כלום על מה שהיה אז באזור המשולש. הכול בשקל. סוף עונה.

על הריסות קולנוע ציון, מביא קרויאנקר חלק משיר של יהודה עמיחי, שנראה שאתו ניתן לסיים:

ראיתי מושבי בית קולנוע שנחרב

מונחים על מגרש ריק

שהוצאו מביתם הטוב והאפל

והופקרו לשמש האכזרית

שברי מושבים עם חלקי שורות ממוספרות...

ושאלתי את נפשי: אי עלילות ואי דיבורים

שהיו על המסך. מי באש ומי במים

והיכן אלה שישבו במושבים האלה,

היכן קינתם והיכן צחוקם

היכן נדודיהם והיכן נדריהם...

(עמ' 50)

אהוד: האם יש בספר של קרויאנקר משהו על הקפה-מסעדה "קוויק לאנץ'" [לימים קם על מקומו קפה "ניצן"] – במרום רחוב בן יהודה, סמוך לקינג ג'ורג', שפרח בתקופת המנדאט הבריטי והיה ידוע בסנדוויצ'ים שלו, ואשר בעליו, רודי ברונשטיין הג'נטלמני, היה קרוב-רחוק של טרוצקי? לימים היו רודי ואשתו פסיה לבית פייס מפתח-תקווה בעליו ומפעיליו של קפה "חרמון" ברחביה. הם היו חברים טובים של הוריו של הסופר אמנון דנקנר שגם כתב לנו בשעתו על כך.

* * *

מיכאל רייך

עַל הַדֶּרֶךְ הַחוּמָה

בְּמַעֲלֶה הָרוּחַ

נִקְטָפִים שַׁבְּלוּלֵי הַשָּׁמַיִם בְּעֶצֶם זְחִילָתָם

נִמְרָטִים הַמַּלְאָכִים

נוֹצוֹתֵיהֶם נוֹשְׁרִים מַטָּה

פְּתִיתִים לְבָנִים זוֹהֲרִים

עַל דֶּרֶךְ הָאָדָם הַמְּסֻקֶּסֶת

רַק הָאִשָּׁה בַּגְּלִימָה הַשְׁחוֹרָה

אֵינָהּ שׁוֹכַחַת

אֵינָהּ סוֹלַחַת

מוֹפִיעָה עַל הַדֶּרֶךְ הַחוּמָה הַיּוֹרֶדֶת

מִפַּרְדֵס הַלִּימוֹנִים

אֶל בֵּית הָעַלְמִין שֶׁרָחַשׁ בְּשֶׁקֶט וְנָדַם

וְהִיא הַמַּשִּׁיבָה רוּחָם שֶׁל צוֹעֲדִים אִלְמִים

וּמַחֲזִירָה חַיִּים וּמָוֶת בְּחָפְזָה

לְמַסְלוּלָם

פברואר 2012

* * *

מתי דוד

שלושה רופאים שהפכו למנהיגי טרור איסלמי

ד"ר איימן זוהארי, מנהיג אל-קאעידה

ד"ר בשאר אסד, מנהיג העלאווים בסוריה

ד"ר מחמוד אלזהאר, ממנהיגי החמאס בעזה

שלושתם הם חלק מהג'יהאד הגלובלי והאיסלם הרדיקלי של קבוצות ואירגונים שנלחמים בינם לבין עצמם ובינם לכל שאר הכופרים, בשם ולמען אללה אכבר.

"שבועת האמונים" של רופאים, שייעודה שליחות של הצלת חיי אדם, הפכה אצלם ל"שליחות" הרג ורצח בני אדם, בשם אללה אכבר.

ד"ר זוהארי, מפעיל טרור גלובלי. ד"ר אסד מפעיל טרור מקומי בסוריה. ד"ר אלזהאר מפעיל טרור אזורי נגד ישראל ונגד אחיו בפת"ח הפלסטיני. מרופאים מצפים להתנהגות אנושית של עזרה והצלה ללא הבחנה בין קרובים לאויבים ובין דת לדת. ואולם רופאים מוסלמים אלה מנהלים טרור, רצח, והרג נגד כולם, בניגוד לשבועת הרופא. "הדיאגנוזה הרפואית" שלהם, קובעת "טיפול" של ג'יהאד קיצוני. ה"פרוגנוזה הרפואית" שלהם הוא ספר הקוראן, ואללה אכבר הוא הפתרון.

מי הם רופאים אלה?

ד"ר איימן זוהארי

הוא נחשב לאידיאולוג של אל-קאעידה. כיום הוא המנהיג, היורש של בן לאדן. הוא רופא מצרי שהצרף בצעירותו ל"אחים המוסלמים". נילחם יחד עם בן לאדן, במסגרת ה"מוג'אהדין" באפגניסטן נגד הרוסים שהקימו בזמנו ממשלת בובות קומוניסטית באפגניסטן. פירסם קלטות של הטפה דתית וקריאה לגיוס מוסלמים למאבקי ולתקיפה של יעדים ישראלים, אמריקאים ומערביים. חיבר מסמך אידיאולוגי ומבצעי של 6,500 מילה כתוכנית רב שלבית להשתלטות על העולם המוסלמי והעולמי.

ד"ר מחמוד אלזהאר

הוא בוגר החוג לרפואה באוניברסיטת עין שמס בקהיר. התמחה ברפואה כירורגית. עבד כרופא מנתח בבתי חולים בעזה. היה גם דיקאן הפקולטה לסיעוד. נשוי ואב לשבעה ילדים.  דגל בעבר בכינונה של מדינה איסלאמית גדולה, במקום מדינות הלאום הערבי. לאחר ניצחון החמאס בבחירות, הוא מונה לשר החוץ ולקשרים עם מצרים. אחד מבניוי שהיה ממפקדי השטח בזרוע הצבאית של החמאס, נהרג בקרב עם צה"ל.

ד"ר בשאר אסד

"הילד" עם החינוך האירופאי וההשכלה הרפואית שהפך לדיקטטור אכזרי שעומד בראש החונטה הצבאית המשפחתית של העלאווים, שהורגת ללא הבחנה את מתנגדיהם בסוריה.

למד בבית ספר צרפתי ערבי. קיבל תואר רופא מהפקולטה לרפואה בדמשק. התמחה בלונדון ברפואת עיניים. התחתן עם בחורה מוסלמית סונית שגדלה וחיה בבריטניה. כתוצאה מתאונת דרכים, שבה נהרג אחיו באסל, זה שאביו יעד אותו כיורש – בשאר הוזעק מלונדון כדי להיות היורש. הוא הצטרף לאקדמיה הצבאית בעיר חומס וקיבל דרגת קולונל. בגיל 34 מונה, בשנת 2000 – לנשיא סוריה ולמפקד עליון של הצבא.

על רקע היותו צעיר משכיל ובעל חינוך והיכרות של תרבות אירופה – היו תקוות וציפיות מרופא העיניים לרפורמות ולמודרניזציה בכל תחומי החיים בסוריה. תוך זמן קצר הכול השתנה לרעה. מנגנוני הביטחון דיכאו כל מחאה חברתית ופעילות פוליטית. לצבא סוריה בשליטת המיעוט העלאווי יש השפעה מכרעת בפוליטיקה, בשלטון ובמפלגת הבע"ת השליטה. גם לקשרי המשפחה יש השפעה מכרעת במינוי תפקידים בכירים בצבא ובפוליטיקה.

* * *

אורי הייטנר

סקירת עיתוני סופשבוע 2-3.3.12

* בשל סופת השלגים, בסופשבוע [אורי הייטנר הוא חבר קיבוץ אורטל שברמת הגולן. – אב"ע] היו בידי רק "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", ולקרוא ים של חומר במחשב... זה לא זה. בעצם, היו לי גם "שישי בגולן", "ארץ הגולן", "ידיעות הקיבוץ", "הזמן הירוק" והחשוב מכולם – עלון הקיבוץ שלי. אבל אלה אינם חלק מסקירות העיתונות שאני עורך.

* אדם נשך כלב – ידיעה. מאה סורים הרוגים מידי יום – ידיעה? הבה נבדוק.

ב"מעריב" מופיעה כתבה אחת על הטבח בסוריה, בעמוד 7. במוספשבת של "מעריב" – אף מילה. ב"ידיעות אחרונות" – ידיעה בעמוד 5. במוסף לשבת – אף מילה. הכתבות בעמודים הפנימיים של שני העיתונים מתמקדות בעובדה שהקרבות התפשטו לקונייטרה, 2 ק"מ מהגבול עם ישראל. אלמלא כן, כנראה שהידיעות הללו היו נדחקות למקומות נידחים יותר בעיתון.

ב"ידיעות אחרונות" ניתנה סקירה על מספר ההרוגים, עם חלוקה של מיספר ההרוגים בערים השונות. המיספר הכולל הוא בלתי נתפס – 9,620 איש. והמספר הזה, מיותר לציין, הוא מאתמול. הוא כבר ממש לא אקטואלי. בתוך ימים ספורים יהיה מספר ההרוגים חמש ספרתי. ייתכן שאז, ליום אחד, זה יהיה "אדם נשך כלב". ידיעה.

* בחודשים האחרונים אני מרבה לשבח את "מעריב" על תהליך הדה-טבלואידיזציה שהוא עובר, וביטויו המרכזי בכותרות הראשיות, שאינן עמוד שער צהוב ורעשני, אלא תמצית המידע החשוב של היום, ושאין בו הבעת עמדה אלא מסירת המידע.

הפעם "מעריב" לא התאפק. הכותרת – "החוצפה של בניזרי: כואב לי יותר משליט." קשה לי לבוא בטענות ל"מעריב". בסופו של דבר, אם הגדרתו לעזות המצח של הפושע הנ"ל – לוקח השוחד, מפר האמונים, משבש הליכי המשפט וקושר הקשר לעשיית פשע, שהשיג במרמה הורדת שליש מעונשו ומיד הצטרף לקמפיין הדה-לגיטימציה כלפי המדינה ששחררה אותו בטרם החזיר את חובו לחברה כ"חוצפה", ראוי העיתון לפרס האנדרסטייטמנט של השנה.

במאמר תחת הכותרת "חטא על פשע", לצד הכתבה על שחרור בניזרי ועוד למעלה מ-600 אסירים, מציע שי גולדן את המתבקש על פי השכל הישר – להחזיר את בניזרי לכלא. אבל אין הוא מציג את הסיבה העיקרית מדוע יש להחזירו – לא בשל דברי הבלע שהשמיע לאחר שחרורו, אלא כיוון שעונשו קוצר על סמך הודאה באשמתו והבעת חרטה, ומיד עם שחרורו הוא הוכיח שהחרטה אינה אלא חרְטא.

גולדן: "בניזרי יוצא מהכלא שנייה לאחר שהמדינה המתיקה את עונשו ושפכה על המתוק הזה מתיקות נוספת, ומיד מתגולל על אותה מדינה. והדבר היה מצחיק, אלמלא היו מי שאוזניהם כרויות לדברים הללו, ואלמלא היו כאלה שנאום השיסוי של בניזרי במערכת המשפט והחוק נשמע להם טקסט לגיטימי לחלוטין. אפשר כי הגיעה השעה להעמיד את אותם עבריינים מורשעים שמנבלים את פיהם על בית המשפט פעם נוספת בפניו ולהענישם על ביזויו. אחרי הכול, ספר החוקים הישראלי שמר סעיף בדיוק למקרים דוגמת אלה."

המילה המופיעה במאמר לפני הציטוט שהבאתי כאן היא "הרב". לא בכדי השמטתי את המילה. כיהודי, אני חש כלימה לכתוב את המילה "רב" לפני שמו של עבריין, לוקח שוחד. את הבעיה הזו פתר בן כספית, בהגדירו את בניזרי "הרב" – במרכאות. גם מאמרו של כספית צמוד לכתבה על השיחרורים. אביא קטעים נרחבים מתוכו, מאחר שהוא מבטא את דעתי על הפרשה:

"עשרה קבין של שחץ, רהב וחוסר בושה ירדו על עולמנו, 'הרב' שלמה בניזרי נטל לעצמו את כולם. לא השאיר פירור. מלווה בעדת מעריצים, פיזז אתמול האסיר המשוחרר בניזרי לאורכה ולרוחבה של הארץ באחת ההילולות הסרות טעם והמבישות שנראו כאן מאז ומעולם. החבורה העלובה מיהרה, כמובן, לבית מרן הרב עובדיה, משם לישיבת הרב ראובן אלבז, שהורשע בעצמו בפרשה הזו וחמק בקושי מבית האסורים ומשם לירושלים, במצעד ניצחון שלא נראה כמותו מאז איחודה של העיר במלחמת ששת הימים. רק שוחרר, וכבר הוא פותח את הג'ורה הבאושה שלו נגד כולם. המדינה, התקשורת, מערכת המשפט רשויות האכיפה – כולן חוטפות מהעבריין המשוחרר שלפני רגע עוד הביע חרטה בפני ועדת השחרורים והופס, איך ששאף את האוויר החופשי, הפך לגרסה המודרנית של דרייפוס, לאמיל זולא ישראלי עילג. חכו, זה עוד לא השיא. ככל שהפסטיבל מתקדם, כך גוברת וגועשת גם חוצפתו של הטיפוס הזה, שהורשע בקבלת שוחד, הפרת אמונים, קשירת קשר ושיבוש הליכי משפט ... בערב הוא כבר, תחזיקו חזק, הִשווה את עצמו לגלעד שליט, רק שהוא, לדבריו, סבל יותר, וטען שישראל היא 'המדינה האנטישמית ביותר בעולם.' כשמקשיבים לבניזרי הזה, חוץ מתחושת בחילה מעורבת בפלצות, חודרת אט אט ההכרה שגם אם היא לא אנטישמית, ישראל היא בטח המדינה המטומטמת ביותר בעולם, מדינה שהניחה לטיפוס הזה להיות חבר כנסת ושר, מדינה ששיחררה אותו שיחרור מוקדם, מדינה שהופכת אותו לגיבור תרבות. ... במקום שיצטנע קצת, שישתוק רגע, שייצא בשקט מבית הסוהר וילך הביתה עד יעבור זעם, הוא עף עלינו במהירות האור ומתנהג כאילו הוא בכלל קצין המבחן השלנו, ולא להפך. משה נוסבאום הביא אתמול בערוץ 2 אנקדוטה: בניזרי, מתברר, דיבר אחרת לגמרי כשהיה בפנים. לוועדת השחרורים אמר שהפיק לקחים, הודה בעבירות, אמר שעשה הכול בתום לב, הביע חרטה. בקיצור, אמר כל מה שצריך להגיד כדי לקבל ניכוי שליש. ... מדובר בעבריין, בשקרן, במי שקיבל שוחד ורימה ושיבש הליכי משפט. האיש הזה התנהג אתמול כאילו נחת הרגע באף-16 הראשון אחרי השמדת פרויקט הגרעין האיראני. מחכים למשיח? אז הנה, הוא הגיע. ואנחנו החמור."

עם כל הביקורת על עזות מצחו של בניזרי, אני סבור שהסיקור של הפרשה עצמה בעייתי. המסר הוא שבניזרי שוחרר בחטא – שהחוק שהביא לשחרורו נתפר במיוחד למענו, ולמעלה מ-600 המשוחררים, יצאו לחופשי כדי לאפשר את שחרורו. יו"ר ועדת הפנים של הכנסת ח"כ אמנון כהן מש"ס שהוביל את היוזמה, מוצג כראש הקנוניה.

ייתכן שהטענות הללו נכונות, אך אין כל ראייה לכך ואין כל תחקיר המנסה למצוא ראייה כזאת. הרי גם אם יו"ר הוועדה הוא מש"ס, הוועדה מורכבת מנציגי כל הסיעות. מי תמך בחוק ולמה? מי התנגד, אם בכלל, ובאיזה נימוק? אין לכך זכר בכתבה. אין הסבר של ח"כ שאינו מש"ס ותמך בחוק, למה הצביע בעדו. ואולי באמת הכנסת ניסתה להתמודד עם מצוקת הצפיפות בבתי הסוהר? הרי חברה נבחנת ביחסה לאסיר, וכבוד האדם חל גם אזרח שחירותו נשללה. אין כל הוכחה המאוששת את דבריו של "קצין משטרה בכיר" אנונימי: "זה מבצע אנטבה של סיעת ש"ס, שחילצה את אחד מאנשיה מבית הכלא, אבל יחד אתו שיחררה מאות עבריינים." אין כל ביסוס, בכתבה, למשפט המסכם שלה: "'יום החג של העולם התחתון', כהגדרת המשטרה, כשמאות אסירים שוחררו מבתי הכלא, לא בעסקת שבויים, לא באירוע חנינה לאומי, אלא רק בגלל תרגיל פוליטי של כנסת ישראל." עם כל הסלידה מדברי הבלע של העבריין בניזרי, אין בהתנהגותו כל הוכחה לטענה זו.

* נחום ברנע ושמעון שיפר פרסמו כתבת ענק בת 9 עמודים במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות": "מסמך ארד". זהו כתב אישום חמור ביותר של היועץ לביטחון לאומי לשעבר עוזי ארד, על התנהלות לשכת ראש הממשלה ועל אופן קבלת ההחלטות בסוגיות הקריטיות ביותר.

ראוי לסייג את הדברים בעובדה שהאיש נאלץ להתפטר ובעצם הודח מתפקידו לאחר שהואשם בהדלפה ביטחונית חמורה. הוא מכחיש מכל וכל את טענת ההדלפה, אך הכתבה מציגה רק את הגירסה שלו. מן הסתם, הצגת הדברים בכתבה חד צדדית, ואילו היתה מאוזנת יותר, הדברים היו נראים חמורים פחות. והסתייגות נוספת – כאשר הדובר מציג את כל אנשי הלשכה של נתניהו, היועצים המשפטיים, המזכיר הצבאי, אנשי השב"כ וכו' וכו' כרשעים גמורים ורק את עצמו כצדיק מוחלט, הקורא העירני יתקשה לקבל זאת.

ואף על פי כן, הרי מדובר באיש סודו ומקורבו של נתניהו לאורך 15 שנים; קשה לטעון שמינויו היה מעידה של ראש הממשלה. גם אם רק חלק קטן מן הדברים נכונים, הם צריכים להדיר שינה מעינינו. מן הכתבה מצטייר הקוקפיט של מדינת ישראל ככוורת רוחשת אינטריגות, יריבויות, תככים, הדלפות מגמתיות, ואווירת חשדנות על סף הפרנויה ואולי מעבר לסף הזה. גם בכתבה הזאת בולטת מעורבותה המזיקה של רעיית ראש הממשלה בנעשה בלשכה, אף שארד נמנע מלהרחיב על כך את הדיבור. ואף שאני מודע למקדם השנאה כלפי נתניהו בתקשורת הישראלית – גם בהתחשב בעובדה זו, המידע הזורם אודות הנעשה בלשכת נתניהו, ופרשת נתן אשל היא המחשה לכך, מדאיג מאוד.

* בן כספית הוא סופר מוכשר, וסיפורי מדע המדינה הבידיוני שלו כתובים היטב. אני זוכר מתקופת המאבק על הגולן, את כתבותיו אודות ההסכם עם סוריה שכבר ממש חתום, זה רק עניין של שבועיים-שלושה, כולל פרטי הפרטים של ההסכמים שלא היו ולא נבראו, אלא "ווישפול ת'ינקינג" של שוחר הנסיגה מהגולן, שכתב אותם.

לעיתים כותב כספית בכתבותיו על מה שקרה בשבוע שחלף ולעיתים על מה שיקרה בשבוע שיבוא. וזה נראה, נקרא ונשמע בדיוק אותו דבר. אבל כאשר הוא כותב על העתיד, הבידיון שקוף. השבוע כתב כספית, בטור שלו ב"מעריב", על העתיד – הוא תיאר בפרוטרוט את פגישת נתניהו אובמה שתיערך בשבוע הבא. בעצם, הוא תיאר שני תסריטים, תסריט הגזר ותסריט המקל.

במה המדובר? שני נושאים הרי-גורל עומדים על סדר היום הבינלאומי. האחד הוא האפשרות שאיראן תהיה למעצמה גרעינית. השני הוא שמחיר הדלק יעלה ויפגע בקמפיין הבחירות של ברק אובמה. כספית אינו כותב זאת כדי להקניט את אובמה על ששיקולים פוליטיים אלקטורליים קוניוקטורליים אישיים עומדים בסדר העדיפויות שלו מעל שלום העולם. להיפך, אובייקטיבית, ברור שאובמה צודק כאשר אין הוא מוכן לסכן את סיכוייו. ולכן, אסור לישראל לנהוג בניגוד לשיקולים הללו, בגלל איזה מטרד של גרעין איראני שמרעין איראני. נתניהו לא מבין את זה? הוא יבין את זה בעקבות הביקור. אם הוא לא יבין זאת דרך תסריט הגזר, הוא יבין זאת דרך תסריט המקל.

תסריט הגזר הוא הבטחות והטבות רבות לישראל וגולת הכותרת – שחרור פולארד. תסריט המקל: "בסיומו של החלק הפורמלי בשיחה בין נתניהו לאובמה, אמור הנשיא לבקש מכולם לצאת מהחדר הסגלגל, ולהישאר עם ביבי לבד. להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו שאם יעז להוציא את  ישראל להרפתקה נגד כל העולם, למרות התנגדות אמריקה ואירופה, אז זה הסוף שלו. אני אטפל בך אחר כך בדרך כזו שלא תשכח לעולם. אני אשתמש בכל עוצמתו של נשיא ארצות הברית של אמריקה. אני אנדה אותך, אני אשפיל אותך, אני אבצע הערכה מחדש של תמיכת ארצות הברית בישראל בגללך, אף אחד לא יוכל לעצור אותי, לא איפא"ק, ולא הקונגרס ואפילו לא שלדון אדלסון. אם אני אנצח בנובמבר, ואתה יודע היטב שיש לי סיכוי מצוין לנצח בנובמבר, אני אראה בהדחתך משימה עליונה. אתה תזיע בשביל כל בורג למסוק אפאצ'י. אתה לא תקבל יותר שום 'וטו' במועצת הביטחון. אין יותר מטריית הגנה אמריקאית מעל ההרפתקאות שלכם. גם בנושא העמימות הגרעינית תשכח מאיתנו. ובקיצור, ביבי, אם אתה מחליט ללכת בלעדינו, אם אתה מעדיף את ברק אהוד על ברק אובמה, זו תהיה השגיאה הפטאלית ביותר שתעשה בחייך, ושנינו יודעים שלא חסרות לך שגיאות בחיים. אבל מהשגיאה הזאת כבר לא יהיה מי שיציל אותך."

וקשה שלא לקרוא באיזו הנאה כותב כספית את תסריט המקל. הוא מרייר בכל מילה, מחמם את עצמו, מתלהב.

אני מציע לקרוא מה כתב כספית במשך חודשים אודות ספטמבר השחור שצפוי היה לנו לפני חצי שנה. הוא ספר את הימים לקראת יום הדין המתרגש עלינו. ומה קרה בספטמבר? העולם החופשי סיכל את ניסיונו של אבו מאזן להסדר כפוי במזרח התיכון. ומי עמד בראש הסיכול? לא ברק אהוד אלא ברק אובמה. ונאום ציוני כמו הנאום שנשא אובמה בדיון בעצרת האו"ם, לא היה עובר בשלום בכנסת.

וגם כאשר היה עימות פומבי בין אובמה לנתניהו בביקורו של נתניהו בוושינגטון לפני כשנה, כעבור ימים אחדים אובמה מיהר לתקן את דבריו בנאום לפני ועידת איפא"ק. ונאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים התקבל בקבלת פנים אוהדת במיוחד, מצד חברי בתי הנבחרים מן המפלגה הרפובליקנית ומן המפלגה הדמוקרטית כאחד, שיותר משגיבו את נתניהו, הניפו כרטיס צהוב לאובמה. כך שתסריט הבלהות שמצייר לנו בן כספית, נשמע דמיוני וחסר שחר לחלוטין.

יתר על כן, כספית מזכיר את סוגיית העמימות הגרעינית. בכתבה ב"ידיעות אחרונות" – "מסמך ארד", נכתב בהרחבה על ההבנות האסטרטגיות חסרות התקדים בין ישראל לארה"ב בנושא זה. ארד טוען לאבהות על ההישג, וגם אם הוא צודק, אין זה גורע במאומה מהקרדיט לנתניהו על ההישג המדיני החשוב. אך חשוב לציין, שדווקא אובמה, לא רייגן, לא בוש הבן, לא אף אחד מהנשיאים הנחשבים ידידותיים ביותר לישראל, הוא הנשיא שהגיע להבנות כאלו ואף נתן להן פומבי והצדיק את המעמד המיוחד של ישראל בסוגיה הזו. למרות מדיניות הפייסנות שלו כלפי העולם המוסלמי בראשית הקדנציה שלו, שפגעה קשות במעמדה הבינלאומי של ארה"ב, אובמה מצטייר עם הזמן כנשיא ידידותי מאוד לישראל.

* את עיקר סקירתי בשבוע שעבר מיקדתי במאמרו/סיפורו של דוד גרוסמן במקום כותרת ראשית ב"הארץ", בה תיאר סיפור מזעזע על עומר אבו ג'ריבאן, שב"ח וגנב רכב שנפצע, שוחרר מבית החולים טרם החלמתו, הושלך בידי שוטרים בצד הכביש וכעבור יומיים מת. הסיפור בפני עצמו, אם הוא נכון, מזעזע וקשה. הבעיה היא שגרוסמן עשה מניפולציה פוליטית מכוערת, כאשר החפיץ את עומר ככלי בניסיון שקרי להציג את יחסה של מדינת ישראל לפלשתינאים כהרחבה של הסיפור הזה.

בן דרור ימיני הגיב על כך השבוע, וכתב מילים כדורבנות: "... צריך להתבונן בסיפור של עומר אבו ג'ריבאן כפי שהוצג על ידי הסופר דוד גרוסמן במאמר שהתפרש על שער 'הארץ'. סיפור עצוב שראוי לכל גינוי. הבעיה היא שגרוסמן, כמו רבים אחרים, לפעמים בשוגג, לפעמים בזדון, הופך את הסדר הנכון. כשבודקים את מיספר הפלשתינאים שנהרגו במהלך שנות הכיבוש, מתברר שישראל נוהגת בזהירות, לפי כל קנה מידה בינלאומי. אבל גרוסמן הופך את הקערה על פיה. הוא לוקח את האחד והופך את ישראל למדינה ש'זורקת עם שלם לצד הדרך כבר 45 שנה, מפנה לו גב ועורף ומצליחה לבנות לעצמה חיים לא רעים.' זה בערך כמו לגלות גנב יהודי ולטעון שכל היהודים גנבים. האנטישמים התמחו בשיטה הזאת. גרוסמן, כמה חבל, מאמץ אותה. עובדתית, הפלשתינאים רחוקים מלהיות זרוקים בצדי הדרך. ב-67' לא היה להם מוסד אחד להשכלה גבוהה. היום יש עשרות. ההשכלה בקרב הפלשתינאים היא הגבוהה בעולם הערבי. ואבו מאזן עצמו העיד בראיון ל'וושינגטון פוסט' לפני פחות משלוש שנים, ש'בגדה המערבית אנחנו חיים במציאות טובה. האנשים מקיימים חיים נורמליים.' מאז, אגב, החיים שם רק השתפרו. כבר התרגלנו לעובדה שהגרוסמנים מנסים, בכוח, לסתור כל טענה של ישראל. הם הרי נאורים. אפשר לסמוך על גרוסמן שהוא יעשה כל מאמץ כדי לסתור גם את הטענה של אבו מאזן. הוא כבר התחיל."

* בעוד שנתיים יסיים שמעון פרס את תפקידו כנשיא המדינה (וישוב לחתור, בגיל 91, לראשות הממשלה?) והמרוץ לנשיאות בעיצומו. שרה ליבוביץ'-דר מתארת ב"מעריב" את המרוץ, ובבורסת השמות מככבים ראובן ריבלין, דליה איציק, דוד לוי, אדמונד לוי, לינדנשטראוס, בנימין בן אליעזר. מבין המועמדים הללו – אפילו בן אליעזר עדיף על דליה איציק. אם היה עליי לבחור מתוכם את הנשיא הבא, הייתי בוחר בדוד לוי. אך אני רוצה לראות בתפקיד אדם אחר – כלת פרס ישראל, פרופ' רות גביזון.

* כשאני קורא את העיתונים, אני מדלג במהירות על כל כתבות הרכילות אודות ידוענים אלה או אחרים. אבל כתבת ענק ב"סופשבוע" של "מעריב" על העליות והמורדות במערכת היחסים רבת העשורים בין אריק איינשטיין לשלום חנוך, אינה רכילות סלב. הרי מדובר בשניים מאבות המזון של התרבות הישראלית, שהמפגש ביניהם הצית את מהפכת הרוק הישראלי. וסיפורם הוא סיפור יסוד בתולדות המוסיקה בישראל. הכתבה מתארת מערכת יחסים עם עליות ומורדות, יחסי הערכה והערצה לצד קנאה, התרחקות והסתייגות. אריק איינשטיין פוטר כשטויות את כל הטענות על מתיחויות בין השניים.

אין לי מידע היכול לאושש או להפריך דבר מהכתוב בכתבה. אבל אני יודע להקשיב לשירים. ולפחות בשני שירים אני מוצא ביטוי למערכת היחסים המורכבת בין השניים.

את שירו "שחרר אותי", מתוך "חתונה לבנה" (1981) אני קורא כהצהרת העצמאות שלו מפטרונו, אריק איינשטיין: שחרר אותי מהמחמאות שלך / עזוב אותי מהעצות שלך / שחרר אותי מהתוכחה שלך / עזוב אותי מהברכה שלך / שחרר אותי מהציונים שאתה מחלק / עזוב אותי מהדרגות שאתה מהדק / שחרר אותי מעיוות הדין בו אתה משחק / עזוב אותי מההצלחות שאתה מנמק // אל תגיד לי מתי לשמוח / ואל תקבע לי מתי להיות גבר / אל תגיד לי במי הכוח / ואל תמתח יותר מדי את החבל // שחרר אותי מההלצות שלך / עזוב אותי מההשמצות שלך / שחרר אותי מההפלייה שאתה מטשטש / עזוב אותי מהסיסמאות שאתה מקשקש // אל תגיד לי מתי לנסוע / ואל תקבע לי מה בטוח / אל תגיד לי מה לשמוע / ואל תפריח הבטחות ברוח / שחרר אותי מדיבורך המבין ויודע הכול / עזוב אותי ממך כבר עזוב אותי אני כבר לא יכול // אל תגיד לי מה טוב / אל תגיד לי מה רע / אל תגיד לי מי אני / אלוהים יש או אין ברירה / שחרר אותי ועזוב אותי // שחרר אותי מהדעות שלך / עזוב אותי מהתנועות שלך / שחרר אותי מהאנשים שאתה מאלף / עזוב אותי מהחיוכים שאתה מזייף / אל תסלח לי אם אשמתי / רק בשמי אני מופיע // שניותיך כבר שילמתי / אבל היום אני לך מציע / שחרר אותי מדיבורך המבין ויודע הכול / עזוב אותי ממך כבר עזוב אותי אני כבר לא יכול.

האלבום "חתונה לבנה" יצא לאור שנתיים לאחר המופע המיתולוגי המשותף – אריק ושלום בהופעה חיה, שאחריו לא שיתפו השניים פעולה במשך עשרים שנים תמימות, עד צאת האלבום "מוסקט". על פי המיתולוגיה של הרוק הישראלי, שבאה לידי ביטוי גם בכתבה, אריק התקשה לקבל את קריאות "שלום, שלום" מהקהל בהופעה, שסימלה את חילופי הדורות בהובלת הרוק הישראלי.

חמש שנים אחרי צאת "חתונה לבנה", באלבומו "אוהב להיות בבית", הקליט אריק איינשטיין את השיר "לטפטף טיפה". אני רואה בשיר הזה תשובה ישירה ל"שחרר אותי". לשיפוטכם: לא רציתי ללמד / לא ניסיתי להטיף / לא חיפשתי לפקד / וגם לא להיות עדיף / לא רציתי להכות / לא ניסיתי להתקיף / לא חיפשתי לגנות / וגם לא ניסיתי להחניף // סך הכול רציתי לטפטף טיפה / כי טיפה, עוד טיפה / עוד טיפה, עוד טיפה / תהיינה לים // לא רציתי לגלות / ולא ניסיתי לאחד / לא חיפשתי לגנות / וגם לא להתאגד / לא רציתי לחדש / לא ניסיתי להרוס / ולא חיפשתי לקדש / וגם לא להיות הבוס // סך הכול רציתי... // לא אמרתי להקריב / לא צעקתי "אחרי!" / לא חיפשתי להגיב / וגם לא יצאתי מכליי // סך הכול רציתי... // לא רציתי ללמד / ולא ניסיתי להטיף / לא חיפשתי לפקד / וגם לא להיות עדיף / ולא רציתי להכות / ולא ניסיתי להתקיף / לא חיפשתי לפתות / וגם לא ניסיתי להחניף / לא ניסיתי לגנות...

* הפעם לא אסיים בהברקה מתוך "אפעס" של ידידיה מאיר, אלא בציטוט מן הטור של אשתו סיוון רהב מאיר. לא כתבה סאטירית, אבל המציאות, לעתים, גרוטסקית יותר מכל סאטירה: "יום ראשון, שבע בערב, רחוב חזון אי"ש 5 בבני ברק, חדר המדרגות של בית הרב אהרון לייב שטיינמן. בחיוך מר אמרו שם השבוע שאין מה לעשות, כשהרב אלישיב בן ה-102 מאושפז, הדור הצעיר חייב להנהיג. הרב שטיינמן, נזכיר, בן 98."

אהוד: בניזרי, כמו אריה דרעי, הוא בן עדות המזרח, ולכן הוא חף מכל אשמה! – מה, אינך יודע זאת? ראה קורות מופללי צמרת ש"ס ואלפי חסידיהם החרדים לדבר אדוני יום-יום.

 חבל שלא ראית את כותרת "הארץ" ביום שישי האחרון, בעמוד הראשון למעלה – שעסקה בחקירת מבקר המדינה את ראש הממשלה בפרשת "ביבי טורס" – וכל זאת כדי להשמיץ ולהחליש אותו ככל האפשר ערב נסיעתו לפגישה הקשה עם הנשיא אובמה. כשיש לך עיתונים כמו "הארץ" וגם מבקר מדינה תאב פרסומת ועיתוי – אתה כבר לא צריך אויבים חיצוניים.

בעיני חלק ניכר מהציבור הישראלי, בהם לצערי גם אחדים מידידיי – דויד גרוסמן הוא אורים ותומים – וכל אידיוטיזם מוסרי שבא ממנו נחשב לאמת צרופה. לדרגת עיוות מוסרי כזו של גרוסמן לא הגיע עדיין שום סופר עברי שרואה עצמו מועמד לפרס נובל ונוהג לשאת חן מוסרי בעיני הגויים, שכידוע הם כולם צדיקים גמורים.

* * *

זעקת הקוֹפאים בחוץ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כמה נעים לשבת בבית חמים ומוסק

ולכתוב את זעקת הקוֹפאים בחוץ

כמה מוסרי להתפרסם כל הדרך אל הבנק

בתור מגינם של החלשים

כמה נחמד לדקלם שירי מחאה

כדי למצוא חן

יש פתגם ערבי

מַסְכִּין אַלְלָה יַחְרַבְּ בֵּיתוֹ

מסכן אלוהים יחריב את ביתו

חס ושלום שלא נהיה אנחנו מסכנים

אלא רק אלה שעומדים לצידם בְּמרחק

בטוח וזועקים

* * *

תקוה וינשטוק

תמרה מטבְּחה

בטבחה-עין-שבע (זה שמו העברי, הפחות מוכר, של האתר, בגין שבעה מעיינותיו) שבגליל התחתון – ניצב "בית תמרה". בית קטן העומד ריק ומרוקן זה עשרות שנים. כיום עדיין מבחינים בו, מכוסה מטפסים הגדלים פרא, מכביש טבריה-ראש-פינה; בעתיד הקרוב כבר יתפורר מהיעדר תחזוקה.

 הבית אפוף טרגדיות אישיות.

הקימה אותו בשנות השבעים של המאה שעברה אם שכולה לזכר בתה. האם היתה פירה כהן והבת תמרה כהן. שתיהן מפתח-תקווה.

תמרה (נולדה בפתח-תקווה ב-1926) היתה נצר לשתי משפחות ותיקות במושבה. סבה מצד אימה היה רופא העיניים ד"ר יעקב הללי איזנבט, וסבה מצד אביה היה ד"ר אליהו כהן, שמונה פעמיים, לרופא של ועד המושבה, והיא בת יחידה לפירה איזנבט ולבן ציון כהן.

כשהיתה בת שלוש-עשרה נפרדו הוריה והיא חיתה עם אימה חיי מצוקה, נודדת מעיר לעיר ומבית-ספר לבית-ספר עד שמסיבות כלכליות התגלגלה לפנימייה של קולג' קתולי בירושלים, אותו סיימה בהצטיינות רבה.

היא חלמה ללמוד באוניברסיטת קולומביה אך נאלצה לעבוד כפקידה קטנה בבנק. ביקור אצל אביה, שעיבד אדמות ליד הכנרת,  חרץ את גורלה. "אני אגדל כאן ירקות לחנות שלך בשוק הסיטונאי בפתח תקוה!" הציעה לאב.

מי ידע כיצד הגיעה לרעיון הנועז! חלומות רומנטיים מלאי אמביציה המתיקו תמיד את חייה  הקשים. החלומות היו ספוגים בחלוציות ובעבודת האדמה, אבל לא במושבה ולא במושב וודאי לא בקיבוץ שהיה רחוק מאופייה האינדיווידואליסטי. עתה עמדה להקים משק עצמאי, להיות  חלוצה מזן חדש – ושמא דווקא מהזן הישן של ראשוני פתח-תקווה. שבוייה בקסמי הנוף הגלילי, התנתקה מהמשפחה ומהחברים ובחרה מסלול שונה משל כל בני גילה – לא כל שכן בנות גילה. ללא מורא וללא ידע בחקלאות הקימה בגליל חווה משלה.

היא בחרה בטבחה, פינת סוד על שפת הכנרת, שהיתה מחוץ לתחום ליהודים. פה ניצבת "כנסיית הלחם והיין", מנזר פרנציסקאני שיסדו טמפלרים המתפרנסים מעבודת האדמה ועשיית יין. המסורת הנוצרית מייחסת לטבחה שני ניסים – כאן קם לתחייה ישו הנוצרי אחר שנצלב וכאן האכיל חמשת אלפים איש בשני דגים ובחמישה ככרות לחם.

תמרה פנתה לסוכנות ולמחלקה להתיישבות, ניהלה מלחמה עם הפקידות, עם המימשל הצבאי ועם הכנסייה, דוחה הצעה  לשיכון רגיל במושב. לבסוף הצליחה לשכנע את ראשי הכנסייה לחתום עימה חוזה חכירה. משה דיין, אז אלוף הצפון, הושיט לה את כל העזרה ותמיד התעניין איך מצליחות העגבניות שגידלה.

הן לא הצליחו, ותמרה  החכירה את אדמת העגבניות לאיכרי מגדל ופנתה לגידול עדרי צאן. בכסף שקבלה מאביה ומהלוואות – חכרה ארבעים דונם וחצר גדולה מהכנסייה, וכן שדה מרעה בן  1,800 דונם (שטח הניתן לקיבוץ שלם!) מרשות הפיתוח. היא משכה לטבחה משפחה ערבית מכפר מראר לעבוד באריסות במשק שלה. בעזרתה גידלה עדרי כבשים, בקר ועיזים. המשפחה התגוררה בבית בזלת נטוש בשטח שנחכר מהכנסייה, ותמרה התגוררה עם בני המשפחה וישנה על הרצפה.

כל-כולה היתה יוצאת דופן. מרדכי סגל, שהיה חבר בפיקוד הצפון בראשית שנות החמישים, זוכר כי יום אחד קיים כל פיקוד הצפון ביקור אצל תמרה – מעשה חריג במסגרת הצבאית –ושמע ממנה על המשק  ועל המשפחה הערבית. "היא נראתה עוף מוזר – בחורה שחיה לבד בין ערבים באזור מבודד לגמרי, שורץ מסתננים וגם מוכה מלריה."

את השבוע חילקה בין טבחה, משרדים של עורכי דין, סוחרים בתל אביב ונהיגה במשאית גדולה לכפרי המשולש. עד מהרה נעשה משק תמרה שם דבר ומקצות הארץ באו לרכוש אצלה צאן. קיבוצים ביקשו שתקנה עבורם בקר. "בשכל ובעשר אצבעות," כדבריה, מנהלת בעצמה גם את ספרי החשבונות, ומגלגלת אלפי לירות. הצעירה השברירית, שחורת השיער ואפורת העיניים, גילתה חוש מעשי-מסחרי ראוי לציון.

תוך שנים מספר הפכה לדמות בולטת  באזור טבריה. אישים שונים נמנו על מכריה. הקאדי של נצרת הזמין אותה לארוחות ערב ולשיחות על דת ופוליטיקה. נזירים ונזירות באו לבקרה. לצד המעשיות, ירושה מאביה, קיבלה מאמה אהבה לשירה ולמוסיקה. כשראתה ברכה בעמלה ומצאה אהבה, תיכננה להקים על שפת הכנרת "ארמון רב תפארת" כמילות השיר.

במושבה מגדל רכשה כברת אדמה שנשקה לאגם וביקשה מהאדריכל נחום זולוטוב, חברה לכיתה, להקים לה בית חלומות: לא פחות מעשרה חדרים – ספרייה, סלון גדול, חדר מוסיקה, חדר עבודה הצופה אל האגם. בדירתה הדלה בבית האחרון ברחוב הירקון בתל אביב – למעשה בשכונת מנשיה שעל גבול יפו – אגרה ריהוט לארמון: שולחן מתקופת הרנסנס, כיסאות טיודור, פסלי שן, ציורי שמן עתיקים, שתי מערכות של כלי בדולח לשני תריסרי אורחים – כי בעלה לעתיד "יהיה איש חשוב שיערוך מסיבות גדולות," והיא תהיה בעלת אחוזה כסקרלט אוהרה מ"חלף עם הרוח", סרט שהרשים אותה מאוד. הצעירה שהלכה בטבחה בנעליים מוכתמות בגללי כבשים תפרה לעצמה שמלות קטיפה ומעילי ברוקד, רכשה פנינים ואזמרגדים אמיתיים (אותם ענדה רק לעיתים נדירות) והגתה ב"נסיך שאניח את ראשי על שכמו והוא יחשוב בשבילי." בסתר אף החלה לכתוב רומן – "שנה במלחמת השחרור".

האדריכל כבר החל בתיכנון אך כעבור זמן קצר חלתה תמרה במחלה ממארת ובגיל 33 נקטפו חייה.

כעת החלה הטרגדיה של אימה. פירה ניסתה לקפד את חייה ולהתאחד עם הבת המתה, אבל עלה בה רעיון שנתן טעם לחייה: להקים בית שיגשים את חלומה של תמרה גם מבלי שתתגורר בו. היא פנתה לאותו אדריכל זולוטוב שיבנה בית לתמרה. עתה לא דובר במגרש גדול ובבית גדול – שוב לא היה טעם בכך – וגם לא על שפת הכנרת ממש. בעזרת אברהם הרצפלד, שסיפורה של תמרה נגע לליבו, קיבלה ממקרקעי ישראל כמה דונמים מול הכנסייה בטבחה, עליהם הורשתה להקים  בית שיעבור אחר מותה למועצת האזורית.

זולוטוב תיכנן מבנה של  חדר אחד רחב ידיים עם כל הנוחיות. כשבע שנים ארכה הבנייה והאם השכולה, לבושה שחורים, הגיעה מדי שבוע מתל אביב לטבחה להשגיח על מהלך העבודה. כל יום שישי השכם בבוקר נסעה עם כלבה לגליל וביום ראשון חזרה לעבודה. מתפרנסת בדוחק ממשרה בדואר, שלמה מחצית ממשכורתה למשכנתא על הבניין. כשהושלם הבית מילאה אותו בתמונות וברהיטים שרכשה עם הבת. שתלה מסביב דשא, שיחי בוגונביליה ודקלים ואף נטעה גפנים וכרם זית שאת פירותיו כבשה למכירה. לא צעירה, לא בריאה וגם לא בעלת אמצעים – עמדה בכל הנטל הפיסי והכספי הכרוך בהחזקת שני בתים. כשפרשה לגמלאות התגוררה שלושה שבועות בתל אביב ושלושה בטבחה, בעיקר בקיץ הלוהט, כשהגן נזקק להשקאה. יחידה בבית הבודד, עם הזיכרונות ועם ספרים שאהבה. פה ושם רכשה ידידים ובראשם הכומר פיטר מהכנסייה .

"בית תמרה" נעשה הטעם היחיד לחייה. ההכרה שהיא עושה לזכר הבת נתנה לה כוח להמשיך. אבל כשמת בעלה לשעבר, אביה של תמרה, בן ציון כהן עימו קיימה יחסי רעות, נשברה כליל.

בוקר אחד ב-1976 בא השרברב לבית בטבחה – ומצא את פירה במיטה, מחזיקה בידה ספר וחסרת רוח חיים, וכלבה מיילל נוראות. בצוואתה ביקשה שהבית ישמש לפעילות רוחנית, יצירתית ומדעית לאנשי הגליל ועמק הירדן.

שנים מיספר אחריה הלכה לעולמה אחותה חנה, רעייתו של יהושע  שפירא, בנו של אברהם שפירא האגדי. גם האחות היתה אם שכולה. בנה היחיד [אמיר] נפל בהתרסקות מטוס של חיל האויר והוא בן עשרים. משפחת ד"ר איזנבט לא זכתה להמשך.

כפי שהותנה עם פירה עמד הבית לעבור אחר מותה למועצה המקומית עמק הירדן. הוא אכן עבר למועצה. בשעתו, בחנוכת הבית, אמר נציג המועצה כי "הבית ישמש לנו בית הארחה לאורחים חשובים." אבל מאז חלפו ארבעים שנה ובבית לא נעשה כל שימוש. זאת חרף צוואתה של פירה ולמרות הפניות הרבות למועצה ובמיוחד לוולוולה שור שהיה ראש המועצה.

לטענת המועצה הקרקע חקלאית, וכדי שהבית יתאים לצרכי מסחר או מגורים יש לשנות את ייעודה. אבל "בית תמרה" אינו צריך להתאים למסחר או למגורים דווקא. בקצת התעניינות ורצון טוב,  כבר מזמן היה נמצא לו ייעוד. המקום ממש אסטרטגי, מלא עולי רגל נוצרים וכן מטיילים יהודים. הוא יכול לשמש בית תרבות, סטודיו לציירים ולפסלים שישאבו השראה מחיק הטבע, מקום לחזרות במה ואף לתיאטרון עצמו – ניתן להגדיל את הבית בלי לפגוע באופיו. כל כך הרבה אנשים ומוסדות משוועים לבית. ובראש וראשונה זה המקום למוזיאון קטן להיסטוריה היהודית של הגליל במרוצת הדורות, לצד אתריו הנוצרים, מוזיאון שיקרין סרטים וישמיע הסברים וייחד  גם פינת זיכרון לבת ולאם.

המון אפשרויות – והבית עומד נטוש.

[ראה 3 הצרופות]

* * *

ד"ר גיא בכור

ביום שבו אסד נופל

ביום שבו אסד נופל, 3 מיליון עלאווים בסוריה הולכים לגורל של שחיטה וטיהור אתני; אם היינו מחזירים את הגולן כל האלימות הזו היתה נופלת על תושבי הצפון.

ד"ר גיא בכור בפרשנות ל"גלובס" על המצב בסוריה: רוסיה שלחה נושאת מטוסים להגן על אסד, בריטניה וצרפת מחמשות את מתנגדיו. הדם ימשיך לזרום.

למה אין עדיין הכרעה בסוריה? התשובה מצמררת באכזריותה: מי שיפסיד – יישחט. אם אסד מרים ידיים, או לחלופין מקבל את הצעת הליגה הערבית (בתמיכת ארה"ב) להעביר את השלטון לסגנו, פארוק א-שרע הסוני, המשמעות היא שהעלאווים, 2-3 מיליון איש, ישלמו מחיר נורא. ואם המורדים יפסידו, הם אלה שיישחטו באכזריות רבה לא פחות.

זו הסיבה שאין אפשרות לסיים בפשרה כלשהי את הסכסוך הזה, משום שלא מדובר כאן במנהיג, אלא בעדה שלימה. בעצם, בברית המיעוטים, ששלטה בסוריה מאז 1970: העלאווים, הדרוזים והנוצרים. הם כולם ישלמו מחירים איומים, עד כדי השמדה, טיהור אתני וגירוש. לאף אחד בסוריה אין המותרות להפסיד, הם נלחמים כולם עם הגב אל התהום; הם נלחמים על חייהם.

הסוף ברור: ברית המיעוטים בראשות העלאווים לא תוכל להמשיך לשלוט בסוריה, והרוב הסוני דורש את מקומו הראוי. אבל עד שזה יגיע, מרחץ הדמים יכול להימשך עוד תקופה ארוכה, כל עוד אין התערבות בינלאומית במדינה כפי שהיה בלוב, ורוסיה וסין דאגו ודואגות שגם לא תהיה התערבות כזו.

בעצם, יש כבר מעורבות בינלאומית: נושאת המטוסים הרוסית "אדמירל קוזניצוב", יחד עם לפחות צוללת גרעינית רוסית אחת, כבר עוגנות בנמל טרטוס הסורי, לטובת אסד. המסר הוא הרתעתי כלפי נאט"ו, ארצות הברית או טורקיה: פגיעה באסד תיחשב כפגיעה ברוסיה.

אסד, שהבין כבר בשבוע שעבר שהעורף שלו מוגן צבאית ודיפלומטית, פתח במרחץ דמים. הוא מבין שהצבא הסדיר שלו מתקשה לבצע את המשימה, ולכן הוריד למערכה את הקלף החזק ביותר שלו, אך גם האחרון: "המשמר הרפובליקני", יחידת העילית העלאווית של הצבא, המיומנת והמצוידת ביותר, יחד עם שלוש דיוויזיות עלאוויות, או עם רוב עלאווי נאמן: השלישית, הרביעית (בפיקוד אחיו מאהר) ודיוויזית רגלים.

אלה מפציצים ללא רחם בחומס, ובמבואות המזרחיים של הבירה דמשק – והודפים משם את המורדים על צבאם. הצבא העלאווי של אסד מונה כ-30 אלף איש, עם טנקים מתקדמים, תותחים וטילים. לשום יחידה של הצבא הסורי אסור היה, עד היום, להיכנס למרחב דמשק, חוץ מ"המשמר הרפובליקני", ועכשיו מוציא אסד את הכוחות הנאמנים האלה מדמשק החוצה.

צבא סוריה החופשית מוצא מקלט בטורקיה ולפי דיווחים מערביים, המודיעין של צרפת ובריטניה מאמן ומחמש אותו. ללא התערבות בינלאומית ממשית יתקשו המורדים להפיל את אסד, שמתכנן להתבצר לבסוף במרחב דמשק המוגן.

המשטר הסורי היסווה היטב את השנאות והתיעוב ההדדי בתוך המדינה, כאשר כלפי חוץ טען שאין עוד עדות בסוריה, וכי כולם סורים. לא מעט בישראל גם קנו את מצג השווא הזה. כעת, תיבת פנדורה העדתית נפתחה והכל זינק החוצה – בלי יכולת לשוב פנימה. כך גם קורה בעיראק, וכך גם צפוי שיקרה באיראן, המפולגת ומשוסעת בעשרות עדות, דתות ומיעוטים המתעבים את המשטר המרכזי שם.

בישראל עוקבים בהשתאות אחרי האכזריות הסורית, משני הצדדים; הרי במשך כמה עשורים סיפרו לנו שמשפחת אסד היא "הפרטנר" שלנו לשלום. למזלנו, לא קנינו את האשלייה הזו ועכשיו אנחנו רואים את האכזריות של המשטר הזה, את שקריותו ואת התיעוב שחש כלפיו העולם הערבי.

הרי סיפרו לנו ששלום עם משפחת אסד יביא את יתר העולם הערבי, וכעת כל האשליות מתרסקות. למזלנו, הגולן נשאר בידיים ישראליות, וכך גם ימשיך להיות, כי אם האיזור היה מועבר לסוריה, השלטונות היו מיישבים שם מיליון תושבים, וכל מרחץ הדמים העדתי היה גולש מהגולן המיושב בסורים לעבר צפון ישראל.

הרבה לקחים יש בטרגדיה הסורית כלפי החברה הישראלית, תוך התפכחות אכזרית מאשליות. לפחות איננו משלמים הפעם את מחיר הסכסוכים הפנים-ערביים. התפקיד שלנו הוא להביט על המתרחש מבחוץ, ובשום אופן לא להתערב, שכן כל התערבות, אפילו מילולית, עלולה להסיט באופן מלאכותי את האש לעבר ישראל. אין זה סכסוך שלנו; את הגבולות יש לאבטח היטב, ולתת ל"אביב הערבי" סביב, אותה הבטחה מדומה, להמשיך וללבלב לו.

פורסם לראשונה ב"גלובס".

* * *

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ / פרק מ"א

מאת משה ברק, גבת

שִרְדּוּד במקום בְּיוּרוֹקְרָאטִיָה

Bureaukratia

"ביורוקראטיה" היא מונח שפירושו טרטור אזרח הנזקק למוסדות השלטון, הנשלח ממשרד למשרד, מהפקיד האחד המסתפק במילוי חובה, מבלי להתאמץ לפתור את הבעייה, ומוצא תירוץ להעביר את המשך הטיפול לעמית אחר... וחוזר חלילה. 

המונח מורכב משתי מלים: BUREAU בצרפתית "משרד", עם KRATOS שזה ביוונית שלטון, וביחד "שלטון המשרדים".

למונח "ביורוקראטיה" נזקקים רבות בלשוננו, אך כברוב המלים הלועזיות, גם הוא רק שם עצם ולא ניתן להטות אותו, ולכל היותר יש שם תואר "ביורוקראטי". מילון אבן שושן מציין את המונח "שרדנות", שהוא תרגום יפה, אך נדמה לי שניסיון ליצור פועל ממושג זה לא יצלח.

לכן אני מציע להכניס לעברית במקומו, תוך נאמנות לשורש של "משרד" שבעברית זה גם לשכה וגם שלטון "שרד".  אך לשורש "שרד" יש בעברית כבר משמעויות קבועות אחרות בכל הבניינים.

לכן אני מציע כתחליף לביורוקראטיה לעצב את השורש "שרד" במשקל "פעלל", לשורש "שרדד". בדרך זו ניצור פועל שיבטא את השלטון של הפקידות, ואת ה"משרדים" שהם תחנות הטרטור בדרך.

אך כאן נוצרות גם משמעויות נוספות, המתארות את חוויית הביורוקראטיה. כי "שרדד" מרמז על "רדד" (כמו שרטט המדגיש רטוט היד, ו"ספרר המדגיש את הפרור למספרים).

ועוד יותר. "רדד" פירושו "לרמוס ולהכניע", וכמובן גם "לשטח" – לגהץ את נפתוליו האישיים של האזרח הנידון. בקיצור ה"שרדוד" הופך את הנזקק לו ל"שריד" בלבד של מה שהיה לפני שהחל את "המסע".

עם מונח זה נוכל לומר:

השִרְדּוּד (הביורוקראטיה) הממשלתי, הוא בלתי נסבל.

במשרדי העיריה השִרְדּוּד (הביורוקראטיה) קטן יותר, כי הפקידים והאזרחים הנזקקים להם גרים באותו ישוב, ומכירים אלה את אלה.

הלכתי לקבל רשיון נהיגה, והפקידים שִרְדְּדוּ (אין בלועזית) אותי משך יום שלם.

הִשְתַּרְדַּדְתִּי (אין בלועזית) בטיפול במס הכנסה וזה עלה לי ביוקר.

פקיד מוכשר עולה בדרגה. בעל כישרון מוגבל הופך שַרְדְּדָן (ביורוקראט) שעושה הכול לשמור על הכיסא, ושִרְדּוּד (כפועל – אין בלועזית "לברקרט") האזרח, הוא ההוכחה העיקרית לחיוניות מקומו בעבודה.

המנהל הסביר שיחליף עובדים, שמשרדיהם שרדודיים (ביורוקראטים) ויביא אחרים במקומם.

* * *

אילן בושם

8 שירים

*

יֵשׁ לֵילוֹת שֶׁאֲנִי מְזַנֵּק מֵהַמִּטָּה

כְּמִי שֶׁסּוֹבֵל מִפְּרוֹסְטָטָה מֻגְדֶּלֶת:

נִדְמֶה שֶׁיֵּשׁ לִי הָמוֹן

מַה לִכְתֹּב

אַךְ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

יוֹצֵאת לִי רַק

מִלָּה פֹּה

מִלָּה שָׁם.

*

חִכִּיתִי בַּתַּחֲנָה לְקַו מְסֻיָּם.

זְקֵנָה הִתְיַשְּׁבָה לְיָדִי וְחִכְּתָה

לְקַו מְסֻיָּם.

מִדֵּי פַּעַם פָּנִיתִי לְעֶבְרָהּ לִרְאוֹת

אִם בָּא הָאוֹטוֹבּוּס

וּמִדֵּי פְּנִיָּה שֶׁפָּנִיתִי

הוֹצִיאָה הַזְּקֵנָה מַרְאָה מִתִּיקָהּ הַמְּרֻפָּט

סֵרְקָה וּפִדְּרָה עַצְמָהּ

וַאֲנִי נוֹכַחְתִּי שֶׁמִּבְּלִי מֵשִׂים

פָּרַסְתִּי מַבָּטִי לָרָעֵב.

בעל תוקע

כְּמוֹ בְּשׁוֹפָר

תּוֹקֵעַ וְתוֹקֵעַ

בדירה

הוּא "דַּיָּר מִשְׁנֶה"

אֵצֶל דַּיֶּרֶת מִשְׁנֶה

זוֹחֵל אֶל מִטָּתָהּ

בַּלֵּילוֹת בְּהֵחָבֵא

ממכוניתי

שׁוּרַת חַלּוֹנוֹת

חוֹלֶפֶת עַל פָּנַי.

נָשִׁים נָשִׁים נָשִׁים...

(אֲנִי בּוֹחֵר)

*

הָאִישׁ הָפַךְ לִשְׁכִיב-מְרַע

הַדִּירָה עָמְדָה לִמְכִירָה

מֵעַל הַשֶּׁלֶט עָמַד עוֹרֵב

קָרָא קָרָא

*

קְרוֹבַי אֵינָם מַאֲמִינִים בְּשִׁירִים

וְדָנִים אוֹתִי בְּרוֹתְחִין מִפְּנֵי

שֶׁאֵינֶנִּי פּוֹקֵד אֶת קֶבֶר אִמִּי

לִבְדֹּק שֶׁמָּא נִסְדְּקָה הַמַּצֵּבָה,

אוּלַי חוֹדְרִים מַיִם דֶּרֶךְ אֵיזוֹ נִקְבָּה

וְהִיא שָׁקְעָה,

וְאִם הַצְּמָחִים מְטֻפָּחִים

וְהָעֲשָׂבִים מְכֻסָּחִים.

הֵם אוֹמְרִים לִי: לֵךְ אֵלֶיהָ,

בִּמְקוֹם לִכְתֹּב שִׁירִים עָלֶיהָ!

תחרות

חֲבֵרִי הוֹלֵךְ לְאַט לְאַט

בִּגְלַל הַסַּרְטָן שֶׁאוֹכֵל אוֹתוֹ.

אוֹכֵל אוֹתִי שֶׁזֶּה לֹא סוֹף פָּסוּק,

כִּי אֲנִי עוֹד יָכֹל לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ

בִּקְפִיצָה אַחַת שֶׁל דֹּם לֵב

(אוֹ כָּל מָוֶת מָהִיר אַחֵר)

בַּדֶּרֶךְ אֶל קַו הַגְּמָר.

(שֶׁיְּנַצַּח כְּבָר, שֶׁיְּנַצַּח...)

* * *

נילי דיסקין: המשוררים הם אנשי אמת?

הי אהוד.

רציתי הפעם לדבר על המשוררים. הם אנשי האמת, כפי שהיטיבה לומר דודתך אסתר. הם לא יודעים לשקר. כי כמו שיוסי גמזו כותב, האי הזה של האמת הפנימית בלתי נגיש להשחתה או להתיישנות.

לכן, קשה למצוא את ה"עובדות" אצל עיתונאים, אנשי רוח, ( גם אם הם פרופסורים נכבדים) או אנשים פוליטיים. זה אפשרי רק אצל משוררים. לכן גם, באופן לא מפתיע, אתה חוזר מדי פעם לשירים מספרך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". גם אם כתבת בצעירותך, כדבריך לבנדלה, דברים שלדעתה, כנראה, היו מביישים את "זיקנתך" – בעודך טוען שמאז ומתמיד כתבת כך, נראה לי שהדואליות הזו היא בעצם המאבק המתמיד בין המשורר השלם עם עצמו והמוכן לשלם את המחיר המלא (כמו שכותב יוסי גמזו בשירו האחרון, ולדעתי, אחד החשופים שבשיריו) – לבין מי שלא מוכן לשלם את המחיר של להיות משורר טוב, ו"בורח" לדברים אחרים.

מוזר שאתה מכיר בכך בכתיבתך על דודתך אסתר ראב, שהיתה משוררת גדולה (וכמו כל האמנים האמיתיים – לא יכלה אלא לומר את האמת שלה, ולכן היא אקטואלית תמיד) – ונותן את שיריו של יוסי שגם בהם יש את גרעין האמת, והמוכנות לוותר גם בחיי היום-יום על המסכים והערפילים שמקלים על החיים אבל אינם תמציתם, לבינך – שיש לך היכולת השירית הזאת ואתה בוחר (מדעת או שלא מדעת) לוותר על כשרון זה, ולחיות חיי "מבוגר" אחראי, שנפשו הולכת אחרי גופו, במקום שיהיה להיפך (כמו אצל דודתך).

אולי דבריי סתומים, אבל הם נייר לקמוס לכל מי שחשים מה שאני חשה, ואולי, כמוני, לא מיטיבים כל כך לבטא את הרגשתם.

נילי דיסקין

אהוד: אילו היה לי שקל על כל דבר שקר ועל כל דמגוגיה פוליטית וחברתית שמוציא מפיו או כותב ומפרסם גם משורר ו/או סופר עברי בישראל – הייתי איש עשיר מאוד.

* * *

"גם זו אהבה..."

ביום רביעי האחרון ערכה אגודת הסופרים ערב ספרותי-מוסיקלי לכבודו של המשורר פרופ' יוסי גמזו, בו הוגש מִבחר משירתו הלירית, משירתו החברתית ומלהיטי-הזֶמֶר הפופולאריים שלו.

דברי פתיחה נשא יו"ר אגודת הסופרים לשעבר, המשורר ארז ביטון, שהדגיש את קולם של המשוררים בהעלאת המצוקה החברתית. הקהל שמילא את האולם קיבל כשי חוברת הכוללת את מילות פרקי השירה ולהיטי-הזֶמֶר, והיה יכול לעקוב אחר קריאתו של יוסי גמזו את שיריו, כשהוא מלווה את השירים בסיפורים מרתקים מהווי ילדותו התל-אביבית, כמו ההקדמה לפואמה שלו "פגישה בגשם" – שמתארת איך בתור לאוטובוס קו 5 הוא התבלבל לרגע בין מעילו של אביו למעילו של טשרניחובסקי, שאותו חיבק לרגע – וכיצד כאשר חזר לביתם בבר-כוכבא 67 [יש שם לוח זיכרון לאביו ד"ר חיים גמזו. – אב"ע] – עלה הילד יוסי על כיסא מיטבח והוריד מגבהי הארון תעודה שנתנה לו אסתר הגננת ועליה:

מודבק, על תקן של גושפנקה / של מה שקרוי אז הוועד הלאומי של פעם, בול / שמתוכו נגלים לו שוב אותה רעמת-פרא / ואותו שפם-אימים שנראה לו הבוקר / בתור המשתרך לאוטובוס של קו 5 / והוא יורד מן הכיסא ורץ עם זה, אכסטטי / לאבא ושואל אותו: "זה לא אותו הדוד / שאמר עלי מאלצ'יק?" ואבא אומר לו: "זה ד"ר שאול טשרניחובסקי, / זה שליטף את ראשך והבטיח לך שזה לא מדבק."

כי שורות אחדות קודם: "מה הוא נבהל פה המאלצ'יק (הילד) שלך מידי על ראשו? / אני, כדוקטור מדיציני ופואט גם יחד / מבטיח לכם שפואזיה אינה מחלה מדבקת."

ושפע סיפורים על אלתרמן בדירתו בשדרות נורדאו, בגופייה לבנה, רגליים לבנות ומכנסי חאקי שכל מכנס בהם נראה כמו אוהל! או אלתרמן שיכור ב"כסית" – בקיצור, מסע מרתק של ערב של משורר אחד שחולק עם הקהל את עושרו הפואטי, ואילו בחלק השני שר את שיריו המנהל המוסיקלי של הערב, דרור בן יעקב בליווי גיטרה, והקהל מצטרף לשירים המוכרים של יוסי גמזו, המצויים אף הם בחוברת תחת הכותרת "פזמוניטין": "סימן שאתה צעיר!", "אילו כל האוהבים", "הכותל", "סתם יום של חול", "מה הוא עושה לה", "זוהי יפו...", "איפה הן הבחורות ההן?" ו"השעות הקטנות של הלילה".

את המופע הזה מקיים יוסי גמזו יחד עם דרור בן יעקב גם במקומות אחרים בארץ.

* * *

י"ז: על האגו הנפוח של ציפי לבני

לאהוד שלום רב,

ברצוני להעיר לכל הנכבדים שמשמיצים את החרדים על השתמטותם  מן הצבא ועל היותם פרזיטים.

כלל יודע הוא שאין חייל גרוע, יש מפקד גרוע.

בדרך קלוקלה כלשהי השיגו מדוד בן גוריון את הפטור. ולמה שיוותרו עליו? השתמטותם הינה חוקית בעליל.

תראה לי בבקשה גורם אחד שוויתר על הטבות שקיבל. היהלומנים שיכנעו את שר האוצר דאז פנחס ספיר (שניהל את כלכלת המדינה בצעטלעך) שאינם יכולים לנהל ספרי חשבונות כי העסק שלהם עובד על "מזל וברכה". כמובן שזה בולשיט גמור אלא שהם השיגו את הפטור. האם מי מחברי הכנסת לשעבר מוותר על הטבה כלשהי? או אולי מבקרת המדינה לשעבר ויתרה על איזו הטבה עליה נלחמה בחירוף נפש עם פרישתה מן התפקיד?

כבר נאמר שהשלטון בישראל מושג בשוחד למחנה הדתי. וזה כל הזמן. עם  להטוטיו של אדון ברק לפני כמה שנים עם הסיסמא "גיוס לכו–לם!" – בכל זאת שילם להם את השוחד וויתר להם וממשיך בכך!

כל המקללים והמשמיצים את החרדים (המשתמטים) אילו היו חושבים לפני הבחירות ונותנים את קולם למפלגה אחת שתהיה מספיק חזקה לנטרל אותם – היה המצב אחרת. אלא שהפילוג הוא ה-די. אן. אן. של היהודים כאן.

אפילו יפתנו המהוללה ציפי לבני (לה נתנו את קולנו בעוונותינו הרבים) שיחקה באגו הנפוח ולא רצתה להצטרף לקואליציה שאולי אז היתה ממתנת את הסחטנות המקוממת של המחנה הדתי.

בברכה

י"ז

* * *

אהוד בן עזר

חוק הספרים המטומטם לעולם לא יתבצע

 כי הוא בלתי ישים, והתומכים בו הם דמגוגים

שוק הספרים הוא שוק חופשי – ואין שום אפשרות לקבע בו את היחסים בין הסופרים למו"לים, ובוודאי שלא לגבי מרבית הספרים שכבר יצאו לאור.

אחד הסעיפים בחוק ההזוי הזה הוא כי "18 חודשים מתאריך ההוצאה לאור של ספר, לא ישתנה המחיר לצרכן. כמו כן בתקופה זו יקבלו הסופרים תמלוגים בשיעור של 8% עבור 6,000 העותקים הראשונים, ותמלוגים בשיעור של 10% עבור כל עותק נוסף." [מיה סלע, "הארץ", 1.1.12].

אבל מי משלם את התמלוגים לסופרים? החנויות? רשתות הספרים? אבו-ג'ילדה? משרד התרבות? – או המו"לים? ובכן משלמים המו"לים, ורק המו"לים! – ולכן כל מה שמוצע כאן בחוק הוא שטויות פופוליסטיות שלא תעמודנה בשום מבחן משפטי לגבי ההסכמים בין הסופרים למו"לים בעבר וגם בעתיד. זוהי זריית חול בעיניים וטמטום משפטי. ואנחנו הזהרנו וחזרנו והזהרנו מפני החוק האווילי הזה כבר בעבר!

ידוע, למשל, שכמעט כל ספרי השירה ממומנים על ידי המשוררים, שכמעט כל ספרי המחקר, ההגות והעיון ממומנים על ידי כותביהם או על ידי מוסדות וקרנות ציבוריים, ושחלק ניכר מן הפרוזה המקורית יוצא לאור על חשבון הסופרים!

אז מה? מעכשיו, מרגע שהמו"ל יידע שהוא חייב לשלם לסופר 8% תמלוגים מהמחיר המלא עד 6,000 עותקים ראשונים – הוא ידרוש מהסופרים השתתפות עוד יותר גדולה במימון הספר מראש כדי שיהיה לו ממה לשלם להם!?

מצד שני, יש סופרים שמקבלים עד 25% כבר ממכירת העותק הראשון, וזאת דווקא משום שמימנו את ההפקה – אז מה? אסור יהיה למו"ל להחזיר להם יותר מ-8% תמלוגים?

מניסיוננו בשעתו, בהצעת חוק זכויות יוצרים מטעם אגודת הסופרים ובו אחוזים קבועים של תמלוגים בכל החוזים בין סופר למו"ל – למדנו כי החוק בארץ נוהג על פי התקדים האנגלי שמונע התערבות חקיקה של המדינה לגבי שיעורי תמלוגים בחוזים ובהסכמים בין שני צדדים בזכויות יוצרים – והדבר נתון אך ורק למשא ומתן של שוק חופשי ביניהם.

חוק הספרים הוא חוק אידיוטי גם, למשל, לגבי ההנחות. כמעט אין סופר בארץ שחשובים לו בראש ובראשונה התמלוגים שיקבל – כי כמעט אף סופר לא מתפרנס מהם [מחוץ לכמה טייקונים שמתראיינים בזכות החוק, ולהם אין צורך לדאוג גם לפי החוק הקיים].

מה שחשוב לסופר הוא שספרו יופץ ויימכר – אפילו בכל מחיר שהוא! ומוטב לו שיימכרו 4 עותקים ב-100 שקל, גם אם זה החודש הראשון לספרו החדש, מאשר יימכרו ממנו רק עותקים בודדים ב-88 שקל, והוא ייעלם מהמדפים אחרי ארבעה חודשים, ואיש לא יזכור אותו כעבור 18 חודשים – שאחריהם על פי הצעת החוק ­– מבצעי ההוזלה מותרים!

וכך, סעיף אחר סעיף, חוק הספרים אינו חוקתי, אינו מסחרי, אינו כלכלי, אינו מיטיב כהוא-זה עם הסופר ואפילו מרע את מצבו, אינו מיטיב עם קונה הספרים שיקנה מעתה פחות עותקים, וגם חונק את אפשרויותיהן של ההוצאות להיפטר מהר ממלאי בלתי נדרש או שנמכר באיטיות.

אבל אל דאגה, החוק הזה הוא גם בלתי ישים!

לפני קצת יותר משנה קנינו 4 עותקים מספרו החדש של יצחק קרונזון "כי מנגד תראה" וחילקנו אותם מתנות לחברינו. אילו המבצע היה נמשך, היינו קונים עוד 4 ועוד 4 לאותה מטרה. כל סופר עברי, לבד מהטייקונים רבי-המכר התומכים בחוק הספרים המופרך – היה מאחל לעצמו שככה יימכרו גם ספריו-שלו.

* * *

משה גרנות

סער ופרץ וסנטימנטאליות

על "ייסורי ורתר הצעיר"

 מאת יוהאן וולפגאנג פון גיתה

עברית – מרדכי אבישאול

ספריית פועלים (חסרה שנת דפוס), 109 עמ'

"ייסורי ורתר הצעיר" נחשב בסוף המאה ה-18 (הספר ראה אור ב-1774) כביטוי לתנועת "הסער והפרץ", לזרם הרומנטי ולאחד משיאי הספרות העולמית. אנשים צעירים רבים שמו קץ לחייהם לאחר קריאתו – עד כדי כך השפיעה היצירה הזאת על תקופתה.

"ייסורי ורתר הצעיר" הוא רומן מכתבים המתנהל בין ורתר ובין חברו האהוב וילהלם. המכתבים מתוארכים מה-4.5.1771 ועד 6.12.1772. אחר כך מופיע "דבר המהדיר אל הקורא", כלומר, השלמת עלילת הרומן ממבט של מספר כל יודע, ותיאור סופו של הגיבור.

ורתר מספר לווילהלם חברו על כך שהתאהב בלוטה, צעירה משובבת נפש, המטפלת באחיה הקטנים לאחר מות הוריהם. יש ביניהם הבנה עמוקה בכל תחום, ובעיקר בטעם הספרותי – שניהם מעריצים את המשורר פרידריך קלופשטוק, מחברם של מחזות תנ"כיים וכן של "המשיח" על חיי ישו, ואשר נחשב למייסד תנועת "הסער והפרץ" והרומנטיקה בספרות הגרמנית.

 ורתר חש שגם לוטה אוהבת אותו, אבל מסתבר שהיא יועדה לגבר אחר, הלא הוא אלברט, אשר יישא אותה לאישה. ורתר נדבק אל הזוג, נגרר אחריהם לכל מקום, וחש, למרות האדיבות שלהם, שהוא למעמסה עליהם. אין לוורתר אומץ לעזוב אותם לנפשם, או לחלופין, להתוודות בפני לוטה על אהבתו ועל רצונו שהיא תהיה שלו.

וילהלם מייעץ לוורתר לעזוב את המקום, והוא אמנם עושה כן ומקבל משרה כדיפלומט, אלא שהנוקשות של הממונים עליו מעוררת את חמתו, הוא מסתכסך עימם, וחוזר אל לוטה ואל אלברט. הוא שוקע בקריאת הומרוס ואוסיאן.

כאן צריך להעיר שגיתה האמין שהשירים הם באמת אותנטיים, וחיבר אותם אוסיאן, המשורר הגיילי בן המאה ה-3. האמת היא שהמקור הגיילי מעולם לא נמצא, והטקסט האנגלי, כביכול תרגום מגיילית עתיקה, הוא מעשה ידיו של ג'ימס מקפרסון "המתרגם" עצמו. הוא כנראה חיבר את השירים (1765-1762) וייחס אותם לאותו משורר אגדי.

ורתר עֵד לאירוע מזעזע בו משרת התאהב בגבירתו עד כדי שיגעון, ובעקבות כך הוא רוצח את המשרת החדש שלה שמילא את מקומו. אירוע זה משאיר רושם כביר על ורתר. לוטה דורשת מוורתר שיחדל לבוא אליה. הוא איננו שומע בקולה, מבקר אותה שוב, וקורא לה את "שירי סֶלמה" מאת אוסיאן הנ"ל. משום ההתרגשות שאחזה בה לשמע השירים, היא מתנשקת עימו, אבל מיד מתפכחת ודוחה אותו.

ורתר מבקש ממשרתו לשאול את אקדחי הציד של אלברט. אלברט מבקש מלוטה למסור את האקדחים למשרת. לוטה מתלבטת אם לגלות לבעלה מה אירע בינה ובין ורתר כדי לרמוז לו שהשאלת האקדחים עלולה לגרום לאסון. אין לה אומץ לעשות כן, כולה רועדת, מנגבת את האבק מעל האקדחים ומוסרת אותם למשרת. ורתר מתרגש לשמוע שהאקדחים היו קודם בידיה של לוטה. הוא משלם חובות, מעניק נדבות לעניים, כותב מכתבי פרידה לווילהלם, לאימו, מאחל אושר לאלברט ומפציר בו שיגרום אושר ללוטה, ואחר כך מתאבד בירייה.

למחרת מוצא אותו המשרת כשהוא גוסס מפציעה שגרמה הירייה בראשו. על השולחן נמצא פתוח המחזה "אמילה גאלוטי", של גוטהולד אפרים לסינג, שעניינו בת הדורשת מאביה להרוג אותה כדי שתינצל מקלון ששלטון מדכא ומושחת מבקש להטיל עליה. אבל כבד פוקד את כל אוהביו.

הרומן הוא סנטימנטאלי מאוד, ובהחלט משרה אווירה נוגה, אך קשה מאוד להבין היום מדוע בני דורו של גיתה, והבאים אחריו, התפעלו ממנו כל כך עד כי רבים חיקו את ורתר ושמו קץ לחייהם.

* * *

אמיר שומרוני

פאן טדיאוש, יענקל הפונדקאי

 ויהושע-השל שמרקוביץ'

בתגובה לדבריו של משה גרנות ("ספרים מן העבר - שובינזם פולני, שכרות, שפיכות דמים ו... יעקל היהודי" – "פן טדיאוש" מאת אדם מיצקביץ – חב"ע 721), אני מבקש להציג יחס שונה לספר, ולא באופן פולמוסי.

בשנים האחרונות אני עוסק בכתיבת הביוגרפיה של הוריי, טובה ויהושע שומרוני, שעלו מפולניה ארצה באביב 1937, כחלוצי השומר הצעיר, והתיישבו בפתח-תקווה, בעין גנים. שניהם בני ליטא היהודית (השונה מליטא הפוליטית והיא כוללת את כל שטחי ליטא ההיסטורית של המאה השבע־עשרה – ממזרח לגדות הדנייפר ועד מערבה לגדות הניימן, דהיינו: מדינת ליטא דהיום, הפינה הצפון מזרחית של ביילורוסיה (בלרוס), וחלק קטן מדרום לאטביה. תחום זה היה יחידה תרבותית־יהודית אחת, הקרוייה בפי יושביה אז: ליטא. בתקופת הוריי, ליטא היהודית היתה חלק מהקיסרות הרוסית, לאחר מכן חלק מהרייך השני הגרמני, ולבסוף חלק מפולניה הקונגרסאית. מיוני 1941, נכבשה בידי הצבא הגרמני, והיתה חלק מהרייך השלישי, ולאחר המלחמה, האזור המערבי של ברית המועצות. עד הגלאסנוסט של ימינו, ליטא זכתה לעצמאות של חודש אחד בלבד, מיום נסיגת הצבא האדום ממנה, ועד כיבושה על־ידי הצבא הגרמני ביוני 1941.

את סיפורם של הוריי בפולניה פתחתי בסיפורהּ של יצירת אמנות ספרותית מיוחדת במינה – 'פַּן טַּדֵּיאוּש' – של גדול משוררי פולניה, אָדָם מיצקביץ'; הסיבה לכך נובעת מהעובדה המדהימה עד כמה שזורים זה בזה גורלם של גיבורי יצירה זו וגיבורי הביוגרפיה. להלן תקציר מהקדמה זו.

אדם מיצקביץ' נולד בשנת 1798 בעיירה זָאוּשָׁה שבגליל נובוגְרוּדֶק בביילורוסיה המערבית, שבתחום התרבותי־גיאוגרפי של ליטא, במרחק קצר מאד מעיירת מולדת הוריי. גליל נובוגרודק, כמו רוב חלקי ליטא, הוא אזור כפרי־חקלאי, עשיר בנהרות ונחלים, הרים רכים, גבעות, עמקים ויערות ענק. הוא היה מיושב בליטאים, ביילורוסים, טאטארים, יהודים וקראים. אדם נולד למשפחה מהאצולה הנמוכה הכפרית, בכפר־אחוזה קטן בשם מיצקביץ'. ביוני 1812 רעמו תותחי צבא נפוליאון בשערי ווילנה בירתה של ליטא, ונחשול של תקווה פעם בלבּות בני נובוגרודק. ווילנה נכבשה, הצאר אלכסנדר נסוג לעמקי רוסיה, ונפוליאון הכריז על שיבת ליטא לפולניה. צבא צרפת נכנס לנובוגרודק יחד עם הלגיונות הפולניים בפיקודו של דומבּרובסקי, שמרדו בצאר במלחמתם להשגת החרות של פולניה. מִפקדת הצבא הכובש התמקמה בביתהּ של משפחת אדם בן הארבע־עשרה. תחושת גאולה משיחית שטפה את ערי ליטא וכפריהָ. אוירה זו היא הרקע ליצירה. לימים הוכר אדם מיצקביץ' כגדול משוררי פולניה, לוחם לחירותה, לוחם למען חופש ושחרור העמים, אוהב יהודים ולוחם להקמת בית לאומי עבורם בארץ־ישראל. הוא נפטר בשנת 1855 בגלות, באיסטנבול – מקום מקלטו מפני יד הרוסים הרודפת אותו.

יצירתו הגדולה והאוניברסלית היא האֶפוֹפֵיאה רבת ההיקף 'פן טדיאוש', שנכתבה בשנת 1934 בגלותו בפריס. היא מתארת מאורע לא גדול במתכונתו ובזמנו, במחוז הולדתו. אדון (פַּן) טדיאוש הצעיר, בן האצולה הנמוכה, יתום מהוריו, חוזר לכפרו ולאחוזת הוריו מלימודיו בווילנה, ומשתלב במאבק מקומי אלים עם משפחת אצולה שכנה – אוהדי ומשתפי פעולה עם הרוסים, שהשתלטו על הארמון והאחוזה השייכים למשפחתו.

המאבק הוא לשם רה־פאטריאציה (אַדְרָכְתָּא כלשון התרגום המִשְׁנָּאית המופלאה של ליכטנבום) של הארמון, והשבתו לידי משפחתו של טדיאוש הצעיר. העלילה מתרחשת באחוזתו, ובה שזורים ענייני צבור, שאיפות לאומיות של בני ליטא לחופש ולשחרור משלטון הצאר, וכמובן סיפורי אהבה, אהבהבים וקנאה, הכול על רקע חיי הכפר, היערות, הטבע הנפלא של ליטא הרווי שמש, אור וחיים. ההתלהבות של העם הליטאי המתקומם על רקע הצפייה לגאולה מידי צבאות נפוליאון, היא הכוח המניע את היצירה כולה. משפחתו של טדיאוש הצעיר מנצחת במלחמתהּ, הארמון חוזר לידיהם, וטדיאוש מוכרז כבעליו.

במקביל, מטה צבא דומברובסקי מתכונן בסתר, בירכתי אחוזת המשפחה, להצטרפות לגייסות נפוליאון. הד שחרור האיכרים מסבלותיהם, נשמע בכל מקום ואתר, ושניים מפליאים להשמיעו: פן טדיאוש, הפיאודל הכפרי הנאור, היורש הצעיר שקורא דרור לנתיניו, וחברו – חוכר הפונדק של המשפחה, היהודי יַעֲנְקֶל (כך שמו במקור הפולני של הספר. ליכטנבום השמיט את הנו"ן מהשם על מנת לקרבו לשם יעקב), המשׂיא את עצותיו למשפחה כיצד להשתלב במרד הלאומי, כיצד להשיג את הארמון הגזול.

עברו של יענקל כזמר אירועים (כלייזמר), וכמי ששולט בשפה הפולנית לעילא, מכשיר אותו להעלות בקולו המתנגן סדרת שירים, מעין מחזה מוזיקלי, על אירועי הדיכוי הרוסיים, ועל העוולה של ברית טְרָגוֹבִיצָה השוללת מבני ליטא את חירותם לטובת האצולה המשתפת פעולה עם הרוסים.

בטרגוביצה שבפלך ווהלין, נכרתה ב־14.5.1792 ברית בין בני האצולה הפולנית, כתגובה נגד חוקת השלושה במאי 1791, השוללת את העקרונות הליברלים, ומשמרת את זכויות היתר של האצולה. בשל חוקת השלושה במאי, תמכה האצולה הפולנית, בניגוד לעמדת המלך, בפלישה הרוסית. יענקל שר לקול צלילי ריקוד הפּולונֶז, את מזורקת דומברובסקי, על תקוותן של ליטא ופולניה לשחרור ולחופש: כל עוד נשמה באפינו, פולניה לא ניגפה (שיר שלימים, ב-1929 נקבע כהמנון הלאומי הפולני). כמה סיפורי אהבים, ובראשם זה הנרקם בין האדון הצעיר ובין זושָה, בת האצולה מהכפר, משלימים את עיקר העלילה. היצירה עשירה בתיאורי טבע נפלאים, בשיר הלל לחיי הכפר הליטאי, ובעיקר ברוחות הכמיהה לחופש לאומי.

כשהייתי בערך בן עשר, הספר כבש את ביתנו, ובעזרתהּ הפעילה של אימי – מורה שרכשה את השכלתה בסמינר העברי-ציוני 'תרבות' בווילנה –  ידעתיו כמעט כולו על־פה, על כל ארבע מאות וחמישים עמודיו. היא גם זו שנָטְעָה בי את ההקשר לקורות הוריי.

תמונת האצולה הכפרית הנמוכה לא היתה שלמה כל צָרְכָּהּ בלי דמותו של יַעֲנְקֶל היהודי, גיבור משנה ביצירה. הוא חוכר הפונדק בכפר, ושותפו למעשיו הפוליטיים של האציל המקומי ממשפחתו של טדיאוש, כנגד הרוסים ובתמיכה בנפוליאון. מרתק תיאורו של הפונדק של יענקל ואת דרך ניהולו (עמ' 137):

זה פֻּנדק חדש אינו מצטין במאומה,

הישן נבנה על־פי תָּכנית בנין קדומה,

חוללוהָ בני צור מקדם, והיהודים

הפיצוהָ בעולם במאות שנות הנדודים:

אכן זו חכמת־בניה לגמרי לא יֵדְעוּהָ

הַנָּכְרִים, אנו מן היהודים יְרַשְׁנוּהָ.

…

ממעל גָּלְפַי־צעצועים, לא מַגְלַף, לא מַפְסֶלֶת,

אלא מַקֶּבֶת נגרים בם היתה משכללת,

עֲקֻמִים, כקני מנורת־שבתות; ותלויות

גֻּלות בַּקָּצֶה, כעין הכפתורים עשויות,

שבשעת תפילה היהודים לתלות רגילין

על מצחם, ובלשונם קורין לָמו תפילין.

בקצור, מרחוק פֻּנדק זה עקום, צולע,

נראה כיהודי, שֶׁבַּתְּפִלָה מתנועע:

לגג דמות כִּפָּה, לקש דמות זקן מְדֻבְלַל־שְׂעָרות,

וכטלית זהומה החומות שחורות וּמָקְדָּרות,

וְגֻלָּה בראש, כטוטפת על מצח, מתנוססת.

...

בכל ראשון בשבת, לאחר גמר התפלה,

נוהגים לילך אל יַעֲקֶל לשם משקה וגילה.

על־יד כל אחד תססה כוס יי"ש מְמֻלָּאָה,

עם בקבוק חשה לַמְּסֻבִּים הַסַּבָּאָה.

החוכר יעקל באמצע, גלימת־כבוד נשא

אֲרֻכָּה מאד וּבְרִכְסֵי כסף מְרֻכָּסָה,

ידו האחת תחובה באבנט משי שחור,

בשניה החליק בכובד־ראש זקנו הצחור;

בקריצות עין נתן פְּקֻדּות; מתוך חִבָּה

בֵּרַךְ בִּשְׁלום כָּל־בָּא, נִגָּש ליושבים בַּמְּסִבָּה,

פתח בשיחה – בין בעלי מדון שלום עשה,

אך לא שִׁמֵּש איש, רק בַּפֻּנדק לו פסע.

זקן זה שמו הטוב הולך בכל הכפרים,

זה שנים יַחְכּור הפֻּנדק, ואיש מן האכרים

ומן הַשְׁלָכְטִים לא קָבַל עליו בַּחֲצַר אדונים.

בשל מה? לו משקאות מֻבְחָרים גם שונים.

בחשבון היה דק, אך בלי שֶמֶץ אונאה,

על הוללות לא אסר, אך השִכרות שְׂנָאָהּ.

חִבֵּב מאד השעשועים: בפֻנדק חג־חתונה

ערכו, וחגיגות מצוה – תזמורת הגונה

הזמין בכל ראשון בשבת מאחד הכפרים,

אשר בְּחֵמֶת־חלילים וּמְנַעַנְעים היו שָׁרים.

עיסוקיו האחרים של יענקל מפורטים בשלושת החרוזים (עמ' 140):

התיישב עם ילדיו בפֻּנדק, נעשה סבא,

גם שִׁמֵּש בָּעֲיָרָה סמוכה סגן־רב מכאן ולהבא,

ולקרובים ורחוקים היה הַפֻּנְדָּקִי

יועץ טוב; במסחר התבואה היה בָּקִי

גם בְּוִיצִינְיות: ידיעה זו מועילה

בכפרים. אף כפולני טוב נודע לִתְהִלָּה.

הוויציניות היו ספינות משוטים גדולות ששטו על נהר הנְיֶמֶן, ובהן היו הליטאים מנהלים עסקי מרכולת עם הפרוסים השכנים מעבר לנהר (להם גישה לנמלי הים הבלטי) – בעיקר מוכרים תבואות, וקונים בחליפין סחורות קולוניאליות כמו: קפה, קקאו, אורז, סוכר וכיו"ב.

סבו של אבי (העשל-יהושע שמו), נולד סביב שנת 1850, ונפטר ב-1903. העשל שמע מאביו סיפורים ממקור ראשון של עד־ראייה על פלישת נפוליאון לפולניה ולרוסיה דרך ליטא בשנת 1812. סביר שסופרו לו גם חבלי התקוות הגדולות של הפולנים להשתחרר מהדיכוי של הרוסים הכובשים, ומברית טְרָגוֹבִיצֶה שנכרתה בשנת 1792 בין האצולה הפולנית הגבוהה ובין הצאר הכובש, לשם ניצול אוצרות פולניה ומשאביהָ כנגד האומה והחוקה. ללא ספק שאֶפּוֹס שני המצביאים הפולנים המהוללים דומברובסקי וקאניַאזֶביץ ליווה את הנער העשל בילדותו, שהרי הם חנו בחצר מיצקביץ עם גייסותיהם, ממש באותו אזור באחד הכפרים השכנים, בכוונה לחֲבור לצבא נפוליאון ולהביס את הרוסים. מַזוּרְקַת דומברובסקי המפורסמת, ההמנון של לגיונות דומברובסקי, הפכה כאמור, להמנון של פולניה.

לפרנסת המשפחה, חכר הסבא מהפריץ, הגראף שומבאך, שטח אדמה לעיבוד חקלאי, ופונדק על אם־הדרך לווילנה. יכול להיות שההֶכֵּרוּת עם הפריץ באה מיחסי השכנות ביניהם. לימים אבי יציג את הסכם החכירה הזה לשלטונות המיסים, לשם קבלת אישור היעדר חובות מס, כתנאי לעלייתו ארצה. העשל היה גם סוחר בתבואות, מקצוע שלימד את ילדיו והורישו להם. הוא נקרא בפי בני המשפחה 'העשל דער קרעטשמער' – העשל הפונדקאי.

העשל, וכמוהו הנסיבות והאירועים של חייו, הנו בן דמותו התאומה להפליא של יענקל, חברו של פן טדיאוש, על נסיבות ואירועי חייו שלו. ככל שמתעמקים יותר בתיאורו של מיצקביץ את יענקל, ובמקביל בקורות חייו של העשל, מתגבשת ההכרה כאילו מיצקביץ בחר בדמותו הקונקרטית של העשל גופו, כמודל ליענקל ב'פן טדיאוש': שניהם יהודים; שניהם חוכרים מבעלי האחוזה את הפונדק על אם־הדרך, לשרת את הגויים, בעיקר בשבתותיהם, בחגיהם ובחגיגותיהם; זירת חיי שניהם מצוייה בלב גליל נובוגרודק שבליטא, מרחק זעום זה מזה; שניהם יהודים יראי שמיים; שניהם סוחרי תבואות ומפעילי ויציניות, בנוסף להיותם פונדקאים; שניהם חיים ופועלים באותה התקופה במאה התשע־עשרה. בפונדקו של יענקל מתכננים את הצטרפותו של צבא דומברובסקי לצרפתים במרד נגד הרוסים, לשם השגת החופש לליטא וליהודֵיהָ, ולפונדקו של העשל פורצות באמצע המאה רוחות אביב־העמים, עם בשורת הדרור שלהן.

גם גורלם של שניהם זהה: חלומותיהם של שני אחים־תאומים אלה התנפצו היישר לפרצופיהם: פה – נפוליאון הובס, והמרד הפולני דוכא על ידי הרוסים באכזריות. בקונגרס־וינה בשנת 1815, פולניה חולקה בין המעצמות, וחדלה להתקיים כמדינה. יהודי ליטא שילמו מחיר דמים נורא בפוגרומים איומים. ופה – אביב העמים אכן הוליד את ניצחון העצמאות לליטא (שניתנה במלואה רק במאי 1941), אך היה זה ניצחון פִּירוּס: בעקבות שיחרורהּ של ליטא, נסוג הצבא האדום לביילורוסיה, מעבר לקו הגבול החדש, מיספר קילומטרים בודדים מזירת שתי ההתרחשויות של גיבורינו יענקל והעשל. בכך נסללה הדרך לוורמאכט הגרמני לכבוש את גליל נובוגרודק, במבצע בּרבּרוסה, ולהמיט על יהודי ליטא את השואה הנוראה מכל, שלא פסחה על משפחותיהם של יענקל והעשל, שני האחים הקרעטשמערים.

לתוך נופים אלה, לאווירה זו ולתהליכים ההיסטוריים האלה – נולד אבי יהושע לבכור בניו של העשל.

* * *

רות ירדני כץ

החגיגה של הזוג נתניהו

בחודש אפריל 2011 תומר אביטל מעיתון "כלכליסט" גילה לנו כמה עולה לנו תחזוקת הבית של ראש הממשלה – בסך הכל 2.2 מיליון שקל.

לא כולל את חשבונות הטלפון, האינטרנט, כיבוד קל, ציוד משרדי, נסיעות לחו"ל , שירותים רפואיים, אבטחה, אירוח אישים, אבטחת הילדים. 

2.2 מיליון שקל על מה? 

עלות ניקיון  של המעון הוא 710 אלף שקלים לשנה. משפחת נתניהו חולת ניקיון. אם נחלק ל-12 חודשים נקבל כ-60 אלף שקלים לחודש!!!

מזון. משפחת נתניהו, שמונה בסך הכול 4 נפשות אוכלת טוב. טוב מאוד. 22 אלף שקלים לחודש. רק לעצמם, זה לא כולל את אירוח ומסעדות.

ביגוד. עומד לרשות הזוג 50 אלף שקלים. בשנת 2010 הם הגיעו ל-49.734 אלף שקלים.

גינון: 126 אלף שקלים.

סידורי פרחים: 50 אלף שקלים ועוד כל מיני שירותים שונים שלא כל-כך מתקבלים על הדעת. למשל, לנתניהו יש שלוש מאפרות שכל אחת עולה 400 שקלים לשעה בלי מע"מ. בנוסף יש להם שתי משכורות שנשארות כמעט שלמות בבנק מפני שאין להם הוצאות. הכול משולם.

לזוג נתניהו יש עוד שני בתים. אחד ברחוב עזה ואחד בקיסריה. רמת החיים שלהם מעוררת קנאה, סלידה ומלמדת שהם אינם חיים בתוך עמם. 

הכעס של הציבור על יוקר המחייה בארץ הוא גדול מאוד. כל דבר עולה בהשוואה למדינות אחרות כמעט כפול או יותר. מחיר הדלק הוא שערורייתי, וראש הממשלה ומשפחתו, שנהנים מכל מנעמי החיים על חשבוננו, עשה לנו טובה והוריד ב-10 אגורות את המחיר לליטר דלק. איך הוא ורעייתו יכולים להסתכל בעיניים שלנו כאשר הם לא עושים חשבון לאזרח הפשוט ומשלמים 22 אלף שקלים רק לאוכל. מה הם אוכלים??

מר נאמן, אין מקום יותר בבתי-הסוהר שלנו!

במשך שנתיים רשות המיסים מנהלת חקירה סודית נגד שר-המישפטים בחשד שהעלים מס. אם זיכרוני לא בוגד בי זו לא הפעם הראשונה שמר נאמן החובש כיפה, שומר מצוות שמתפלל בדבקות לאלוהיו – מסתבך. כמה שהייתי רוצה שהוא יוכיח שהוא לא העלים מס, כמה הייתי רוצה שאלה שחוקרים כבר שנתיים בחשאיות מוחלטת יקומו ויאמרו: "טעינו. הוא איש ישר והגון ושילם עד השקל האחרון מה שהיה צריך לשלם." אני מייחלת לו שכך יהיה, כי אין לנו יותר כוח לשמוע על השחיתות בצמרת, וחוץ מזה אין מקום בבתי-הסוהר. הלא את בניזרי, הרב איש ש"ס שהיה שר ושהוכנס לכלא בגין קבלת שוחד, שיחררו מוקדם בגלל הצפיפות.

אהוד: כל הכבוד לך, רות ירדני כץ! – אני סבור שמה שכתבת על נתניהו מתאים מאוד בתור ברכת הדרך לדפוק את הראש לראש הממשלה בימים שבהם הוא יוצא עם אשתו לפגישות קשות ואולי גם גורליות לכולנו (גם לך, מיינד יו!) עם הנשיא אובמה – זה שגר בוושינגטון בבית לבן קטן שלא היה לו אפילו כסף לצבוע אותו בצבע יותר דקורטיבי, ושהוצאות האבטחה והאכלה שלו שואפות לאפס כי הוא ואשתו גרים עדיין על העצים ומפצחים אגוזי קוקוס למחייתם. ובכלל כדאי להקל על תנאי ההתנקשות בנתניהו, שאז, אם גם הוא יילך בדרכו של רבין – הלא נחסוך 2.2 מיליון שקל בשנה! וצריך להחזיר לשירות את האונייה "שלום" כדי שנתניהו ייסע בה לארה"ב עם משפחתו במחלקה הכי זולה וכך נחסוך בינתיים את העלות של כרטיסי נסיעותיו.

כן, צריך להרוס את נתניהו – כך גם בכותרת ובמאמר של יוסי ורטר הנמרח על פני כל העמוד הראשון של "הארץ" ביום שישי האחרון [ממש כמו החרטא של גרוסמן שבוע קודם –באותה צורת מריחה של דיעות פוליטיות במסווה עובדות], וזאת ערב נסיעתו של נתניהו לוושינגטון.

הכותרת היא: "פרשת 'ביבי-טורס': נתניהו נחקר השבוע בחשאי בידי המבקר"! – וזאת על השחיתויות של נתניהו בנסיעותיו לחוץ לארץ – – שהרי כבר הרסנו בסעיף נסיעות דומה, "ראשון-טורס" – את אהוד אולמרט הפושע המנוול והמושחת שגם אחראי להרס הכור הגרעיני של סוריה. שהרי זוהי מלחמת המושחתים (שהם בייחוד ראשי הממשלות והממשלות שלנו, וכמובן לא אני ואתה ואת, שמעולם לא רימינו את מס הכנסה ולא עברנו על חוקי התנועה!) – זוהי מלחמתנו בצדיקים הסובבים אותנו ובראשם אחמדיניג'אד ונסראללה – שהם, צדיקים אלה – הם מטה זעמו של אלוהים על חטאותינו, ממש כמו מצרים, אשור ובבל שבתנ"ך. ואם את לא מאמינה אז תקראי בנביאים.

תגידי, הלא פס טמטום מן הארץ המאויימת הזו? והאם קם כבר איגוד המחררים את דפנות הספינה הנמצאת בעין הסערה?

* * *

נטע שקד: על "זאת שכולם יודעים" וגם אני

שלום אהוד,

אני כנראה בין יחידי הסגולה שקראו את הספר "זאת שכולם ידעו" וחבל. קראתי ונהניתי מאוד, ולמה? זה ספר על תולדות היישוב בארץ. על תושבי תל-אביב שעברו לגור בירושלים הערבית מפחד ההפצצות על העיר, על ראשיתה של רחובות, על תחילת התעשייה בארץ ישראל ועל מערכות יחסים בין אנשים ומשפחות. כל הרצינות הזו מלווה בפנינים מעולם העיתונות וברכילות פיקנטית המתובלת בחוש ההומור המבורך והידוע של פוצ'ו.

תוך כדי הקריאה חשבתי לעצמי, למה הספר "אחוזת דג'אני" של אלון חילו, שאף הוא מתבסס על מציאות היסטורית של אז, משך אליו כל כך הרבה קוראים, וזה לא. חבל שרבים מחמיצים את הספר הזה.

(גילוי נאות: אני מכירה את הסופר באופן אישי, אבל זה לא שייך).

נטע שקד

 (פ"ת)

* * *

עדינה בר-אל: נפגעתי

לאהוד היקר שלום וברכה,

נפגעתי, נפגעתי כפול שלוש.

ראשית כול מיוסף אתר הגמלאי המאושר (כמוני כמוהו גמלאית מאושרת), איך הוא לא קרא את הביקורת שלי על הספר של פוצ'ו ב"חדשות בן עזר"? אבל נסלח לו, אולי הוא לא היה אז עדיין מנוי.

שנית, ממך, אהוד. מה זאת אומרת "הביקורת הרצינית בארץ לא הצליחה לקרוא אותו"? והביקורת שלי מה? ועוד בעיתונך!!!

והכי נפגעתי מפוצ'ו. הוא, שדאג שהביקורת הזו תודפס גם ב"קפה דה-מארקר". הוא, שאמר שהביקורת הזו הגבירה את המכירות של הספר. הוא, שכתב לי מילים חמות ובפגישות שלנו חיבק אותי חיבוקים חמים. הוא שכח ???!!!

אז לטובת כולם, הנה הביקורת מצורפת בזאת. ואם ייראה לך לנכון, נא פרסם אותה שנית.

בברכה,

עדינה

* * *

עדינה בר-אל

זאת שכולם יודעים

רומן חדש מאת פוצ'ו

שתי הקדמות אישיות:

הקדמה אישית א' – מהו ספר אמיתי?

אבי, זכרונו לברכה, היה מסיים לראות סרט בטלוויזיה, קם ממקומו, מסמן בידו תנועת ביטול ואומר ביידיש: "אה, אויפגעשטעלע מעשיות". הווה אומר: "אה, סיפורים מועמדים", מותקנים ((set up, כלומר: לא טבעיים, מלאכותיים.

ואני הייתי מתעצבנת ואומרת לו: "בטח שזה 'אויפגעשטעלע מעשיות', הרי מישהו המציא את זה, כתב את זה."

אבל לאחר שנים הבנתי את כוונתו, ורכשתי מהביטוי הזה כלי אישי כדי לבדוק מהי אמנות טובה. סיפור (ו/או סרט), שאני יכולה לזהות בו את "התפרים", את המלאכותיות של היוצר, אינו עובר אצלי את מבחן האמנות האמיתית. יצירת ספרות (וגם קולנוע) צריכה להיראות בלי התפרים הגסים, אלא מוכנה, מעובדת, כאילו נפלה בשלמותה משמיים. (אגב, יש לי תעודת מדריכה מוסמכת של "משכית" הישנה למלאכת יד, ואני עוסקת גם בתפירה, רקימה וכו'... ומכאן עולם האסוציאציות שלי).

וקנה המידה הזה עובד. לצערי אני מזהה בקלות "תפרים" גם בספרים רבי-מכר של סופרים מפורסמים ומצליחים מאוד. ולעיתים קרובות אני יכולה לזהות מקום ביצירה, בו היוצר החליט שצריך "לשתול" מוטיב, "לשתול" רקע היסטורי או תיאור כלשהו, ואז הוא עושה זאת.

ובמה זה קשור לפוצ'ו? ברומן החדש של פוצ'ו, למרות גודש האירועים וסיפורי הסיפורים הצדדיים (עליהם ארחיב בהמשך), התפרים לא נראים!!! העלילה קולחת, דמויות נכנסות ויוצאות, יש מוטיבים (התפוחים, למשל), רמזים מטרימים נמצאים בסיפור בלי שאנחש את הסוף. והכול משתלב. הכול זורם, כמאמרו של הרקליטוס.

פשוט נפלא. קוראים וקוראים, יש עלילה ראשית והמון סיפורים צדדיים; וכמעט טובעים מרוב עניין ברומן זה, שלא יכולתי להניחו מידי עד סיום קריאתו.

הקדמה אישית ב' – פוצ'ו ואני

מכיוון שאני כותבת על פוצ'ו, עליי לחשוף את נסיבות היכרותי עימו, כדי שלא יחשבו שאני משוחדת. ה"רומן" שלי עם פוצ'ו התחיל כשהייתי נערה, תלמידה בתיכון "קלעי" בגבעתיים. אני זוכרת את עצמי שוכבת על המיטה בביתי שברחוב כצנלסון, קוראת את "חבורה שכזאת" וצוחקת בקול רם ללא הפסק. אני זוכרת את עצמי ממליצה לכל החבר'ה שלי מקן "בורוכוב" לקרוא את הספר הזה. ומי שלא קרא אותו, לא יכול היה להיות חבר שלי. כמובן שזה השתלב היטב בהווי של "הנוער העובד", בו חיקינו את הפלמ"ח בקומזיצים, בצ'יזבאטים ובשירים.

וזה היה פוצ'ו בחלק הראשון של חיי.

בחלק השני של חיי, כשנעשיתי סופרת (צניעות, עדינה, צניעות) והצטרפתי לאגודת "סומליון" שהיא, למי שאינו יודע עדיין, אגודת סופרים ומשוררים לילדים ולנוער, זכיתי לפגוש בפוצ'ו פנים אל פנים. בפגישות הראשונות לא העזתי לגשת ולשוחח עימו. אבל אחרי שהוא סיפר, בהומור המיוחד לו, שבכל פעם ניגשות אליו זקנות ברחוב ואומרות לו: "גדלתי על הספר שלך," הרהבתי אומץ וניגשתי אליו ואמרתי לו: "אני אחת הזקנות שגדלו על הספר שלך," וביקשתי חתימה על העותק שיש לי בבית. (ולמי שסקרן בעניין ה"זקנה" ארמוז שאני בערך בגיל של המדינה, בסדר?)

וכך מזה שנים שאני פוגשת את פוצ'ו פעמים אחדות בשנה, יחד עם חבריי מ"סומליון". ובכל פגישה כזו אנחנו נהנים מחוש ההומור שלו, כי כמאמרו של אהוד בן עזר: פוצ'ו הוא סטנדאפיסט אמיתי!

כאמור, כסופר הוא מתקשר לי עם "חבורה שכזאת", עם "איה הג'ינג'ית" ועוד. אבל הפתעתי הגדולה היתה למקרא הרומן החדש שלו: "זאת שכולם יודעים".

ועכשיו, לאחר הבהרות ארוכות אלו, אני פנויה לכתוב על רומן זה.

"זאת שכולם יודעים" (הוצאת "גוונים", 2007)

רומן על אחת שידעה רבים, אבל לא על זה בלבד ולא זה העיקר

הנושא המניע את העלילה ברומן "זאת שכולם יודעים" הוא סיפור של "החי על המת": מישהו מנסה לשחזר את סיפור חייו של אדם מפורסם, ולכתוב עליו ספר לאחר מותו. ברומן זה האדם המפורסם והנערץ היה עורך עיתון בשם דניאל חרובי, ומי שמתכוון לכתוב עליו הוא אחיינו ל. בזק, עיתונאי זוטר. למעשה, עולות שתי דמויות נוספות לקדמת הבמה, ותופסות את מקומותיהן בהבלטה יתרה, אולי יותר מזו של חרובי. האחת היא המספר, ל. בזק; והשנייה היא אליזה, אהובתו-פילגשו של חרובי, שמגוללת את סיפור חייה בפני בזק, המכונה בזקל'ה. הסופר משתמש במגוון סגנונות ובמשלבי לשון שונים זה מזה: לשונו של בזק הישראלי כל כך, לשונה של אליזה ילידת גרמניה, לשונו הנשגבת של חרובי במכתבי האהבה ששלח לאליזה ועוד.

בזקל'ה מעלה את דבריו בגוף ראשון. הוא תמים במידה שלא תיאמן. כולם מסדרים אותו, כולם מכתיבים לו את חייו, החל מדודו חרובי, דרך אחיו בילדותו ורעייתו סימה בבגרותו, ועד ויקטוריה הזונה. אבל הוא עצמו אינו מודע לכך. המרתק בספר הוא הפער בין מודעותו של מספר זה למה שנעשה סביבו ולמה שקורה לו, ובין הבנתו של הקורא. הקורא יודע הרבה יותר מהמספר עצמו. הוא מבין יותר. פער זה יוצר הומור רב, ויחד עם זאת סימפטיה לאיש התמים הזה. לדוגמא: בזקל'ה לא הבין מדוע דודו כופה עליו להינשא לסימה. גם כאשר סימה יולדת שבעה חודשים לאחר החתונה, והתינוקת שוקלת שלושה וחצי קילוגרם והיא דומה דמיון מפתיע לדודו – הוא לא חושד במאום. גם כאשר סימה רעייתו מתעקשת לשמור את דירתה הישנה ומדי פעם ללכת "להראות אותה" לאחיו, הוא אינו חושד: "עד היום אני בשום אופן לא יודע מה מצאה בו [באחיו], ומה ההסבר לכך שבכל פעם שהיה מופיע לביקור, היתה מנסה לשכנע אותו לראות שוב את הדירה שלה, שעדיין פנויה להשכרה". (עמ' 249). ועל ויקטוריה הזונה הוא אומר: "הלוויתי לה מאה וחמישים והיא הבטיחה להחזיר לי שלושים שקל עודף מיד כשתזכה [בלוטו]. אני לא יודע מדוע בכל פגישה שלי איתה, אני יוצא בהרגשה שמשהו חסר לי. יחד עם זה יש לציין שהיא משדרת אמינות ולא חדלה להודות לי בשמה ובשם בנה..." (עמ' 277).

אגב, יש בספר גם הומור לשוני, לא רק של סיטואציות. לדוגמא, כך מתחיל סיפורה של אליזה, שבזקל'ה כינה אותה בפני עצמו "זקנה": "כשהזקנה היתה בת ארבע..." (עמ' 47).

ל. בזק הוא המתווך, מספר מהימן שמביא את סיפורה של אליזה. אחת הדמויות בספר מגדירה את אליזה כ"חובבת גברים". זו הגדרה עדינה. קשה לספור את הגברים עימם שכבה, אולם ליבה היה נתון כל השנים לדניאל חרובי. גם היא מספרת בגוף ראשון, בזקל'ה מצטט את דבריה, ומשלב ברומן את השיחות ביניהם בדרך שיוצרת אמינות. כאן, בתפקיד המספר המהדיר. אך גם בתפקידו זה הוא לא תמיד מחליט וקובע ברוב תמימותו. הדוגמא הבאה תעיד על כך, (וגם תדגים דיאלוג שוטף ואמין, וגם הומור ששזור כמעט בכל דף בספר):

"לפני שאנחנו ממשיכים," אמרתי לאישה כחולת העיניים שישבה מולי, "אני רוצה להזכיר לך שהספר הוא לא עליי ולא עלייך, אלא על חרובי בלבד."

"אז אתה רוצה שאתחיל ישר מהיום שפגשתי אותו?"

"כן."

"טוב. ישבתי בשכונת שיך ג'ראח בירושלים, בחברת זוג קיבוצניקים. פתאום אני שומעת דפיקה בדלת, ולחדר נכנס בחור צנום, לבוש חליפה קייצית..."

"רגע, רגע, מאיפה פתאום הגעת לירושלים?"

"מתל-אביב."

"איך מתל-אביב? הרי את עוד בהמבורג."

"אבל אתה רוצה את חרובי."

"כן. אבל יש המשכיות. התחתנת, עלית לארץ, ופה פגשת את חרובי. איך פתאום?"

"ואתה לא רוצה קודם לדעת למה התחתנתי עם דייוויד?"

"מה? עם האפס הזה התחתנת? אני לא מאמין. את יודעת מה, ספרי איך שאת רוצה." (עמ' 61).

וכך הופך הספר להיות גם על חרובי, גם על בזקל'ה וגם על אליזה.

כאמור וכמודגם, הדיאלוגים בספר זה קולחים. ניתן לחוש מאחורי המילים ברגשותיהם של המדברים. סימה רעייתו אינה סובלת אותו; ואחרים (ביניהם מנחם חרובי, אחיו של דניאל), רוצים "לעבוד עליו" בעניינים כספיים, מדברים אליו במתק שפתיים וגורמים לו לחוש עצמו נבון ואחראי למעשיו, ובעצם הוא נופל ברשתם.

הקורא לומד הרבה, (או נזכר בנוסטלגיה, אם הוא בגיל המתאים) על המתרחש בארץ וגם בארצות אחרות. אך, כאמור, הרקע ההיסטורי אינו מושתל באופן מלאכותי, הוא משולב בסיפורים האישיים. מעדותה של אליזה, שלמרבה המזל היתה עם בנה ברחוב, אנו למדים על הפצצת תל-אביב; מעדותו של המספר אנו שומעים על יפה ירקוני ששרה בבית הקפה של אימה (ואחר כך הפכה לזמרת המלחמות); ומרשמיו של המספר, שהוזמן כמרצה אורח לסיני, אנו חווים את נופי פתחת רפיח, נזכרים בהקמת העיר ימית והיישובים בקרבתה דוגמת שדות. וכך גם לגבי ארצות אחרות – על "חוק היובש" שהתקבל בהודו באמצע שנות הארבעים בהודו (בהשפעת אמריקה) אנו למדים מסיפורה של אליזה על אחותה גרטל, שהיגרה לארץ זו עם בעלה הבוגדני.

יש בספר תיאורים של ערים, שכונות, בתים, מרחובות ועד וינה, פראג, המבורג ועוד.

שני המספרים הראשיים סוקרים את חייהם, אך משלבים סיפורים צדדיים רבים עליהם עצמם ועל מקורביהם ומכריהם. כך מסופר על מנחם (אחיו של דניאל חרובי), שבתו התחתנה עם מציל של עירית בת-ים, "וזה, מתוך יחס של כבוד למנחם, היה לוקח את הכסף ונשבע שלא יגלה לאשתו". (עמ' 84); על אישה גרמנייה (אחות גיסתה של אליזה) שגרה בחור נידח עם אדם שהקריב את חייה למענה. למרות ההסטות חוזרים תמיד המספרים – בזקל'ה ואליזה – לציר העלילה הראשי.

ומה שמיוחד בספר זה: למרות היותם מקושרים לעלילות הראשיות, כל פרק וכל סיפור צדדי מגובשים, עומדים גם בפני עצמם. ניתן לנתק קטעים מההקשר וליהנות מהם. כך הסיפור המצחיק ביותר (ששמעתיו בעבר מפי פוצ'ו באחת מפגישות סומליון), על הילדים שבעידן בלוקי הקרח נצמדו לעגלה, כדי לשתות את המים הקרים של הקרח הנמס; ואחיו של המספר שכנע אותו להיצמד לעגלת הזבל ולשתות את המיץ שנזל ממנה...

הקורא מתפקע מצחוק, כמו ב"חבורה שכזאת", אבל גם חש רחמים וסימפטיה ליצור התמים כל-כך. ואליזה, על אף כל הגברים שבחייה, מעוררת רחמים בהשתעבדותה הטוטאלית לדניאל חרובי, שמתעמר בה בדרכים שונות. וכאן חוזר המוטיב של סיפורֵי "החי על המת", כאשר מסתבר שהמת המהולל לא היה כל כך צדיק וכל כך טוב, והחי במקרה זה, ממשיך להאמין שהספר על חייו – שייקרא בשם שימשוך קוראים: "חרובי, חרובי, חרובי" – יהיה רב מכר. במקביל הוא היה סופר צללים של ויקטוריה הזונה, ודווקא ספר זה, "המדריך לזונה מתחילה", זכה למצוא מו"ל והיא מקבלת מקדמה נדיבה ביותר.

אבל לא רק נפשותיהם של המבוגרים לסוגיהם נחשפים בספר זה. פוצ'ו, שהוא כידוע גם סופר לילדים, מכיר את נפשם והתנהגותם. אחד הקטעים בספר מדגים תופעה שכולנו מכירים, כאשר המבוגרים מייחסים לילדים תמימות וחוסר הבנה, ולפתע הם מגלים שהילדים יודעים היטב מה עושים המבוגרים, והם מבינים גם את כוונותיהם הנסתרות. דוגמא לכך ניתן למצוא באחד הקטעים על אליזה ובנה יונתן: בכל פעם שדניאל חרובי היה מגיע בהיחבא לאליזה, הוא היה נותן סוכריית טופי לילד שלה יונתן, וזה היה נשלח מיד לשחק אצל צביקה חברו. יום אחד ביקש יונתן עוד סוכריית טופי עבור חברו צביקה, ולאחר כמה ימים הוא ביקש עוד סוכריות טופי עבור כל ילדי השכונה. אז הסתבר שכל ילדי השכונה יודעים מתי חרובי, ספק הסוכריות, מגיע. כאשר שואלים את יונתן, מאיפה כל הילדים יודעים, הוא מסביר שזו בכלל לא בעייה. כשמגיעה מכונית השברולט השחורה, כל הילדים יודעים מי הגיע (וכנראה גם לשם מה... )

לסיום, כיף לקרוא. מגוון האירועים ארוגים זה בזה; דמויות רבות – ראשיות ומשניות – וכל אחת אינדווידואליסטית ומיוחדת, מאופיינת היטב; דיאלוגים שנונים ואמינים; תיאורי אנשים, בתים, מקומות (על זה לא הרחבתי לעיל. אחת הדוגמאות היא שכונת שיך ג'ראח); ידע היסטורי מנקודת מבט אישית של הדוברים ולא "מושתל"; ומעל הכול – ההומור!!! – מלאכת מחשבת. הומור מתוחכם, שנובע מתוך הסיטואציות וממשחקי המילים. זה לא מאולץ, לא מדגדג באופן מלאכותי.

בקיצור: יופי, פוצ'ו!

המאמר פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 281, 24 בספטמבר 2007.

אהוד: פוצ'ו ואני מבקשים ממך סליחה, עדינה, את צודקת, אבל אנחנו, עם כל הכבוד שיש לנו ל"חדשות בן עזר", התכוונו לאופי ההתייחסות לספר של פוצ'ו בזירה הפומבית של הסופרים והמבקרים והפרופסורים "החשובים" ו"הצמרתיים" שמלוא כל הארץ כבודם וכיבודם ורק הם נחשבים לספרות עברית חשובה שגם הזבניות ברשתות מכירות אותה. זירה שבה סופרים משעשעים כפוצ'ו [ישראל ויסלר] – או קוקו [יצחק קרונזון] – נחשבים כמצחיקנים חביבים ותו לא, והכי נורא בכתבי שניים אלה ודומיהם – זה שהם לא משעממים!

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

פרסמנו כאן בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

ביבליוגרפיה

ספרי אסתר ראב שהופיעו בחייה

"קמשונים", הדים, תל-אביב, תר"ץ, 1930.

"שירי אסתר ראב" (כולל "קמשונים"), מסדה, רמת-גן, [תשכ"ד, נובמבר 1963].

"תפילה אחרונה", עם עובד, תל-אביב, 1972.

"המיית שורשים", מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1976.

ספרי אסתר ראב שהופיעו לאחר מותה

"ילקוט שירים", מיבחר, עריכה ומקורות, אהוד בן עזר וראובן שהם; "אסתר ראב ושירתה", מבוא, ראובן שהם; מיבחר ספרותנו לעם, הוצאת יחדיו, ואגודת הסופרים העברים, תל-אביב, 1982.

"גן שחרב", מיבחר סיפורים ושבעה שירים, התקין לדפוס: אהוד בן עזר, ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל-אביב, 1983.

"כל השירים", המהדיר: אהוד בן עזר, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, תל-אביב, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, תל-אביב, 1994.

"כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר, תל-אביב, 1994. כולל סיפורי "גן שחרב", סיפורים מהעיזבון, וכן: "ספר זכרונות לשנת תר"ע, אסתר הירדנית", מאזניים, דצמבר 1981; "ספר זכרונות לשנת תרע"ג, 1913", פרק ראשון, הארץ, 13.9.1991; "ובלב חורבות, שרידים, חורבות מוארות באור ירח", פרק שני, הארץ, 17.9.1991; "חלומות לא מכאן אני חולמת", פרק שלישי, הארץ, 20.9.1991; "לא, אין שפה לנפש", פרק רביעי, הארץ, 22.9.1991; "מחברת ה'גיהינום'", הארץ, 29.9.1989.

כתבים בארכיונה של אסתר ראב

המהדיר: אהוד בן עזר

"מחברות 'קמשונים', 1930-1919", שירי נעורים, סיפורים, תרגומים וטיוטות.

"כל המכתבים (ומכתבים אליה), 1981-1908", כולל בין השאר את "אהבת אסתר לאברהם בביירות ואהבת טומוץ לסטולו בקאהיר, או האחים גרין ואסתר ראב במכתבים" (מכתבי איזאק גרין לאסתר ראב תורגמו מצרפתית בידי אהרון אמיר), ואת "כבר פגשתיך פעם, אסתר ראב / ראובן שהם, חליפת מכתבים 1981-1971" (כולל את הטיוטות האוטוביוגראפיות שהכינה לראובן שהם, ואת אלה שרשם מפיה).

"מעשה בגור קטיפה", שירים לילדים.

אהוד בן עזר: "כרוניקה ביבליוגראפית של אסתר ראב".

"100 שנה לאסתר ראב", רב-שיח בבית יד לבנים בפתח-תקוה בהשתתפות חיים באר, אהוד בן עזר, ראובן שהם ו-ש. שפרה, אפריל 1994.

על אסתר ראב ותקופתה

בספרים, בכתבי-יד, במחקרים ובמאמרים

(מיבחר ומקורות)

אורן, ברוך, (עורך), "100 שנה לבתי-הספר מייסודם של הברון וחברת יק"א-פיקא", הוצאת האגף לחינוך עיריית פתח-תקוה, פתח-תקוה, 1984. הציטוט מדברי דוד חיון, עמ' 22.

אורן, ברוך, "ניצני החינוך בפתח-תקוה", קטיף, י"ד-ט"ו, הוצאת המחלקה לתרבות, עיריית פתח-תקוה, פתח-תקוה, 1953.

אייזענשטאדט, י', "מסע יום אחד בארץ ישראל", לוח אחיאסף, ב, וארשה תרנ"ד, עמ' 142-141. שב ונדפס: כתבי יהושע ברזילי (איזנשטדט) – לזכר חצי היובל של עלייתו לארץ-ישראל, יפו תרע"ג, בצירוף הקדמה מאת א"ז רבינוביץ.

"אלואיל", [אריה], הוצאת סיני, תל-אביב, 1956.

באס, ש., "קמשונים", הדאר ט, גל' מ"א, ניו-יורק, י"ב אלול תר"ץ, 1930.

ביבר, יהואש, "'סבתות קדושות בירושלים', על הנקודה הירושלמית של המשוררת אסתר ראב", מעריב, תל-אביב, 11.10.1985.

בינשטוק, ל', "הערה קצרה לרשימת החצרים של חמש קולוניות עבריות בארץ הקודש", בתוך: חשבון ועד החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובארץ הקדושה מן חודש אייר התר"נ עד חודש אייר תרנ"ג, אודיסה 1893. עמ' 333-332.

בסר, יעקב, "האדם כנוף הארץ", על "המיית שורשים", ידיעות אחרונות, תל-אביב, 3.9.1976.

בן עזר, אהוד, "לתולדות ר' אליעזר ראב (1896-1828) ולתולדות בנו יהודה (1948-1858) שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875 ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה", בתוך: יהודה ראב, "התלם הראשון", מהדורה חדשה, הספריה הציונית, ירושלים, תשמ"ח, 1988.

בן עזר, אהוד. "פרשים על הירקון", הוצאת שרברק, תל-אביב, 1989. [סיפור חיי יהודה ראב, ממייסדי המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל].

בן עזר, אהוד, "אהבת אסתר למשה [כרמי]", הארץ, תל-אביב, 18.10.1992. [ממחברות משה כרמי].

בן עזר, אהוד, "את חדרי האפל רק מנורתי תאיר", אור נוסף על אהבת אסתר למשה [כרמי] בבן-שמן, מאזניים, תל-אביב, ינואר 1993. [ממחברות משה כרמי].

בן עזר, אהוד, "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", יד יצחק בן-צבי ועם עובד, תל-אביב, 1993.

בן שאול, משה, "מקרא ושוליים בשיריה של אסתר ראב", מאזניים, כרך י"ח, חוב' ג, פברואר 1964.

בר יעקב, מ. [משה דור], "הגילוי אסתר ראב", מעריב, 17.1.1964.

ברנר, יוסף חיים, "שכול וכשלון", מהדורת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1955. עמ' 378.

ברנשטיין-כהן, מרים, "כטיפה בים", זכרונות, מסדה, רמת-גן, 1965. עמ' 36, 97-96.

[ברנשטיין-כהן, יעקב], "ספר ברנשטיין-כהן, דברי הערכה / זכרונות / אגרות", הוצאת חוג יוצאי בסרביה, תל-אביב, 1946.

גוברין, נורית, "פתח-תקוה – זירת ההתרחשות", "עתון 77", שנה ב', גל' 12-11, תל-אביב, אוקטובר 1978.

גוברין, נורית, "מצרים בספרות העברית של הדורות האחרונים", "דפים למחקר בספרות" 2, אוניברסיטת חיפה, חיפה, 1985.

גוטמן, נחום, בן עזר, אהוד, "בין חולות וכחול שמיים", יבנה, תל-אביב, 1980. עמ' 203.

גולדברג, דוד, "זכרונות איש פתח-תקוה", פתח-תקוה, 1993.

גורפיין, רבקה, "על שירי אסתר ראב", מתוך: "מקרוב ומרחוק", תרבות וחינוך, תל-אביב, 1964.

גילן, מקסים, "שירי אסתר ראב", הבוקר, תל-אביב, 13.3.1964.

גינצבורג, שמעון, "אסתר ראב", ירושלים, תרצ"ב, עמ' 278 ואילך. מתוך: "במסכת הספרות", הוצאת הוועד להוצאת כתבי שמעון גינצבורג, ניו-יורק, 1945. נדפס לראשונה: גינצבורג, שמעון, "משוררות עבריות, II, אסתר ראב", דאר היום, גל' צ"ד, יום ו' כ"ה טבת, תרצ"ד, 1934.

גלבוע, נעמי, "לזכרה", כפר יחזקאל, תשכ"ז, 1967. [חוברת לזכרה, מדבריה ("מסכת חיי") ומדברי חברים ובני-משפחה על אודותיה]. עמ' 10, 13, 26-21, 42-41.

גפן (גרין), אמנון, "זכרונות מפי מרים גרין לבית ויטנברג", כתב-יד.

דוד, יונה, "שירי אסתר ראב", "גזית", כרך כ"א, חוב' ט'-י"ב, תל-אביב, דצמבר 1963 – מרס 1964.

דיין, משה, "אבני דרך", עידנים, דביר, מהדורת ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1976. עמ' 17, 35.

"דרכה של דגניה", "דבר", תל-אביב, 1962. עמ' 68-67, 72.

הוורדי, זכריה, "'הכבשה השחורה' מפתח-תקוה", על המשמר, תל-אביב, 7.5.1982.

זך, נתן, "נופה של משוררת", "אמות", תל-אביב, פברואר-מרץ 1964.

זעירא, מוטי, "שושנה, ילדת לפידות, אייך?", שדמות, במה לתנועה הקיבוצית, אוקטובר 1989, גליון קי"א, עמ' 65-61.

טבת, שבתי, "משה דיין", ביוגרפיה, שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1971. עמ' 15, 22.

טלפיר, ג., "ראשית המודרניזם בארץ, ארבעים שנות פעילות בימתית בארץ-ישראל (1930-1890)". גזית, ירחון לאמנות וספרות בעריכת גבריאל טלפיר. תל-אביב, דצמבר 1963 – מרס 1964.

טרופה, אליעזר, "יסודות", לתולדות פתח-תקוה, דפוס הדר – ש. מכנס, ג. ליפסקי, פתח-תקוה, 1949.

יגנס-יערי, חוה, "ושבו בנים לגבולם", טרקלין, תל-אביב, 1993. עמ' 49, 73, 79, 90.

יערי (פולסקין), י., חריזמן, מ., "ספר היובל, למלאת חמשים שנה ליסוד פתח-תקוה, תרל"ח-תרפ"ח", יצא לאור ע"י ועדת ספר היובל שעל יד המועצה המקומית, תל-אביב, התרפ"ט, 1929. עמ' ת"צ-תצ"א.

כהן, א.ז., "במעגל שמונים", הוצאת ספרים אחיאסף בע"מ, תל-אביב, 1984. עמ' 27-25. 106-100, 162.

כרמי, משה, "דליות הגפן", כתבים ומכתבים בצירוף תולדותיו [ודברי חברים עליו], הביאו לבית-הדפוס: מרדכי שניר וד. מלץ, הוצאת "עיינות" ומשק עין-חרוד, תל-אביב, 1954. עמ' 4-3, 7, 18-16, 23-22, 37, 105, 216, 218, 221.

כרמי, משה, "בן שמן, רשימות", [אדר-סיון תרע"ט, אביב וקיץ 1919. המחברת נמצאת אצל בתו, סמדר כרמי-גיברמן].

כרמי, משה, "על אגדת העולה-לקראת-האושר, בן-שמן, רשימות, ה' אייר תרע"ט", [אייר-סיון תרע"ט, קיץ 1919. המחברת נמצאת אצל בתו, סמדר כרמי-גיברמן].

לואידור, יוסף, "סיפורים", כינס והקדים מבוא, דב לנדאו, הוצאת אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת מסדה, רמת-גן, 1976. עמ' 5, 38-37.

לוינסון, עמית, "המיקלט האחרון", ידיעות אחרונות, 18.11.1987.

לוז, צבי, "גילוי המציאות החדשה, שירי אסתר ראב", בתוך: "מציאות ואדם בספרות הארץ-ישראלית", דביר, תל-אביב, 1970.

לייבוביץ, זאב, "בעלייה ובבנייה, זכרונות ומסות", ראובן מס, ירושלים, 1953. עמ' 181-180.

ליכטנבוים, יוסף, "שירי אסתר ראב", מאזניים, כרך ב, גל' י"ג (ס"ג), 14, ו אב, תר"ץ, 1930.

מירון, דן, "שירי אסתר ראב", הארץ, 14.2.1964.

מירון, דן, "אמהות מייסדות, אחיות חורגות", אלפיים, קובץ 1, תל-אביב, יוני 1989; אלפיים, קובץ 2, תל-אביב, 1990; וכן בספרו: "אמהות מייסדות, אחיות חורגות", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1991. עמ' 113-112.

פוחצ'בסקי, נחמה, "מראשון-לציון ועד מרג' עיון", מתוך: "שוט בארץ", העולם, קלן, 1908. מובא בספר "אעברה-נא בארץ, מסעות אנשי העלייה הראשונה", בעריכת יפה ברלוביץ, ההוצאה לאור, משרד הביטחון, תל-אביב, 1992. עמ' 316-315.

פרי, ב., "משיר המולדת", בוסתנאי, גליון ט"ו, רחובות, 16.7.1930.

פרידלנדר, נילי [עורכת], "50 כצט, 1921-1971", עריכה גרפית, עודד פיינגרש, הוצאה לאור: אבנר חרפק. תל-אביב, 1971.

צור, מוקי, "חזרה לביתניה עילית", בתוך: "אריה אלואיל 1967-1901", תערוכת ציורים. 23.4.1994. בית גבריאל בכנרת.

צ.ק., [צהרון קמיר – אהרן אמיר], "אסתר ראב", קשת, שנה 6, חוב' ד, תל-אביב, קיץ 1964.

קושניר, שמעון, "בכור מכורה", נתיבו של נער עובד בימי העלייה השנייה, עיינות הוצאת ספרים, תל-אביב, 1965. עמ' 33-32, 36, 42.

קורא ותיק [קליינמן, משה], "אסתר ראב – קמשונים", העולם י"ח, נובמבר 1930.

קיסרי, אורי, "האנדרטאות של זאב רכטר", במדורו: "אנשים ויצרים", "הארץ", כ' באדר תשכ"א, 1961.

קנז, יהושע, "שירי אסתר ראב", למרחב, 10.1.1964.

קרסל, ג., "שבעים וחמש שנות חיים", בתוך: "אם המושבות פתח-תקוה – תרל"ח – תשי"ג, 1953-1878", פתח-תקוה, 1953. עמ' 288-276.

ראב (בן עזר), יהודה, "התלם הראשון", זכרונות 1930-1862, נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר (ראב), מבוא מאת ג' קרסל, הוצאת מ' ניומן ו"הספריה הציונית", תל-אביב, 1956. מהדורה חדשה בצירוף אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, הספריה הציונית, ירושלים, 1988. עמ' 97-96, 133, 136, 144-143, 148, 153, 157, 163, 166, 171, 249.

ראב, יצחק, "עלה ברוח", ספריית פועלים, תל-אביב, 1977. עמ' 53.

רכטר, פולה, "פולה מספרת – פרקי חיים מאת פולה רכטר", הוצאת המשפחה, תל-אביב, 1981.

שהם, ראובן, "מונוגרפיה על שירתה של אסתר ראב", 1973. עבודת תזה לקראת התואר מ"א, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

שהם, ראובן, "בת הארץ – אסתר ראב ובני-דורה", שדמות, גליון נ"ו, תשל"ה, 1975. עמ' 93-74.

שהם, ראובן, "אסתר ראב – בין עולם הפרדסים לנרות שבת ונפטלין", שדמות, גליון נ"ח, תשל"ו, 1976. עמ' 26-20.

שהם, ראובן, "אהבת קמשונים, על שירת אסתר ראב – בקבלה את פרס אקו"ם", משא, דבר, תל-אביב, 3.10.1975.

שהם, ראובן, "הריתמוס החופשי בשירת אסתר ראב", הספרות, 24, תל-אביב, 1977. עמ' 91-84.

שהם, ראובן, "בת הארץ – הקול הדובר בשירת אסתר ראב", בתוך: "קול ודיוקן", 1988, אוניברסיטת חיפה, חיפה.

שחורי, רן, "זאב רכטר", הקיבוץ המאוחד וכתר, ירושלים, 1987. עמ' 12.

תדהר, דוד, "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", דמויות ותמונות, כרך ראשון, ספריית ראשונים, תל-אביב, 1947, [וכן בסדרת הכרכים הבאים שהופיעו בשנים שלאחר-מכן].

תמיר, נחמן [עורך] "אנשי העלייה השנייה", פרקי זכרונות, כרך ג', הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך, תל-אביב, 1971. עמ' 328-327, [זכרונות שושנה בסין].

ראיונות עימה וכתבות על אודותיה

אבידר, תמר, "בדד עם צפצפה ודקל רם", מעריב, תל-אביב, 29.3.1968.

אלון, דפנה, "אשה בתוך עצמה", במחנה גדנ"ע, תל-אביב, אוקטובר 1977.

באר, חיים, "קיץ אחד שלם שמענו זמירים באקליפטוסים בפתח-תקוה", דבר השבוע, 11.3.1988. "החלוצים הביאו לי את אירופה לתוך מלאבס, אל בין הגמלים והאבק", דבר השבוע, 18.3.1988. "זה כמו עוף, כמו איזה דבר שבא מתחת לסף ההכרה כמובן", דבר השבוע, 25.3.1988. "אני בודדה. בלי שירים הייתי מתה מזמן", דבר השבוע, דבר, תל-אביב, 1.4.1988.

בונדי, רות, "שביל היחיד של אסתר ראב", דבר השבוע, דבר, תל-אביב, 21.4.1967.

גוטקינד (גולן), נעמי, "אסתר ראב הצברית המשוררת", הצופה, תל-אביב, 22.5.1969.

גולדווסר, שושנה, "תפילה אחרונה (לזכר אסתר ראב ז"ל)", [פגישה] הדואר, ניו-יורק, 13.11.1981.

דור, משה, "אני גיליתי את הנוף הארצישראלי", מעריב, תל-אביב, 3.10.1971.

הגר, אסתר, "אסתר ראב מספרת על עצמה", יוכני, אב תשכ"ג, 1963; שב ונדפס, אורות, אפריל 1964.

הראל, ישראל, "אסתר ראב: אנקת גבהים", ידיעות אחרונות, תל-אביב, 27.10.1978.

טלפיר, גבריאל, "הבית האדום בלב חולות-הזהב", מאזניים, תל-אביב, אפריל 1982.

יואלי, ז., "כאשר שתינו חינין כמים", פתח-תקוה, פתח-תקוה, ספטמבר 1972.

יואלי, ז., "היה גורן, לילות ירח והאהבה פרחה", פתח-תקוה, פתח-תקוה, יוני 1976.

ישורון, הלית, "שיחה בטבעון, 9.12.1980", חדרים 1, תל-אביב, אביב 1981.

כהן, שלומית, "הילדים הביאו את העברית הביתה", דבר לילדים, תל-אביב, 9.11.1977.

[כצנלסון, רבקה], ר. בת יצחק, "משוררת נופי ארץ-ישראל", דבר הפועלת, תל-אביב, אוקטובר 1961.

[כצנלסון, רבקה], "אסתר ראב, בין אתמול והיום – הדרך קצרה וארוכה", דבר הפועלת, תל-אביב, 1974, חוב' 3-4.

לוריא [וינשטוק], ת., "עם המשוררת אסתר ראב", הפועל הצעיר, תל-אביב, 4.2.1964.

מגן, רבקה, "גדלנו ליד ביצות פתח-תקוה והיינו ירוקים מקדחת", הארץ שלנו, תל-אביב, 14.6.1976. שב ונדפס: רבקה מגן, "גדלנו ליד ביצות פתח-תקוה – אסתר ראב", בתוך: "ראשונים מספרים", הוצאת מילוא, תל-אביב, 1977.

נאמן, יורם, "הזמן בעקבות השיר", דבר השבוע, דבר, תל-אביב, 3.1.1964.

סאמט, שמעון, "אסתר ראב – פיוטים של תמול-שלשום", הארץ, תל-אביב, 20.2.1970.

צלקה, דן, "משוררת שיש בשירתה משהו חד ואפל", דברים על אסתר ראב בקול ישראל, ערכה הדסה וולמן, אפיריון 12, תל-אביב, חורף 1989-1988.

ראב, אסתר, "לשמוע את המיית הריקנות של הארץ", עתון 77, תל-אביב, נובמבר-דצמבר 1977, בעקבות "ממלאבס עד פתח-תקוה", קול ישראל, 1977, במלאת מאה שנה לאם המושבות, ערך יואל רפל, השתתף והביא לדפוס, אהוד בן עזר.

שמיר, זיוה. "נעורי השירה בארץ לא זרועה", ראיון מוקלט, המכון לחקר הספרות העברית ע"ש ב"צ כץ, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, 9.5.1971. נוסח מודפס בחדרים, 1, אביב 1981.

ש., שפרה, "כאשר אני מריחה אהבה אני רוצה שושנים", משא, דבר, תל-אביב, 1.6.1973.

ש., שפרה, "הקיץ הוא פרגים אחרונים", מקרא בשירי אסתר ראב, חמש שנים למותה, "עתון 77", תל-אביב, ספטמבר-אוקטובר 1986.

ראיונות מוקלטים על אודותיה

ברוכמן, שרה, ובתה נילי ברוכמן-אחיעזר, אלמנתו ובתו של יעקב (ישה) ברוכמן, רמת-חן, 12.3.1992.

גיסין, מרים ואברהם, בן עזר, אהרון ותמר, פתח-תקוה, 12.2.1994.

גרינברג-מרץ, מירונה, בתו של אברהם חיים גרין, כפר-סבא, 4.12.1991.

כצנלסון, מריאסה, בתה של יוכבד בת-מרים, תל-אביב, 21.7.1996.

מרגלית (גרוס), לנה, פתח-תקוה, 4.9.1991.

רשימת התמונות לספר

[רובן ניתנו במכתב העיתי בצרופות במקביל לפרסום הפרקים]

אסתר בת 3 עם אביה יהודה, 1897

רחוב חובבי ציון בפתח-תקוה, 1900 לערך

אסתר בת 8. תמונה משפחתית משנת 1902. יהודה, ברוך, אסתר ולאה, יושב למטה האח הקטן אלעזר

דודה ודודתה של אסתר, יעקב וטובה גרין (אחות יהודה ראב), עם חמשת בניהם: שלמה (עומד ביניהם), דב-ברנארד (עומד ליד האם), יצחק-איזאק, לימים בעלה של אסתר (עומד ליד האב), יהושע (יושב לרגלי האב), אברהם-חיים, שלימים התאהבה בו אסתר (יושב על ברכי האם). שנת 1894 לערך

משה כרמי (ינובסקי)

מרים ברנשטיין-כהן

ד"ר אברהם-חיים גרין

אסתר בת 19. בית-הספר החקלאי בפתח-תקוה, תמונת מחזור בשנת הלימודים תרע"ג, 1913. בשורה שנייה, מימין לשמאל, יושבים המורים צבי דיזנדרוק, ד"ר מטמון-כהן, ד"ר פיקהולץ ודוד חיון. אסתר עומדת בשורה שלישית, סמוכה לדיזנדרוק

גלוייה של ים המלח, שהודפסה על-ידי חברת "לבנון" במוסקבה, ועליה כתבה אסתר שיר, אולי שירה הראשון: "עכשיו תשרי אצלנו" וחתמה בשם "זלזלה". מאחור כתבה: "לדזנדרוק". הגלוייה נכתבה כניראה בתשרי תרע"ד, 1913

אסתר בת 19, עם מזלף, לפני ההליכה לדגניה, שלהי 1913

אסתר בת 20, בשובה מדגניה לפתח-תקוה, שלהי 1914

אברהם איכר

אסתר עם תלמידיה בבן-שמן, 1919

אסתר עם שני אחיה הצעירים, אלעזר במכנסיים קצרים, ובנימין – בארוכים. פתח-תקוה, ראשית שנות ה-20

יצחק-איזאק גרין, שנות ה-20

אסתר ואיזאק בגיזה

1987, בטי פסקל, ברקע למעלה תמונת אביה פרץ פסקל, מתבוננת בתמונת אחותה לורט

אסתר בשנות ה-20, בתקופת שיריה הראשונים

אסתר ראב, דיוקן פנים, גבס, מעשה ידי נחום גוטמן, בין השנים 1930-1927 לערך

אסתר בת 34, פסח תרפ"ח, 1928

ביתה של אסתר, בתיכנונו של זאב רכטר, ברחוב שבטי ישראל 36 (כיום רחוב רופין) בתל-אביב, לקראת סוף בנייתו, 1929 לערך

פינה בביתה של אסתר ברחוב שבטי ישראל 36 בתל-אביב, ראשית שנות ה-30. מסיכת פניה בגבס, מעשה ידי גוטמן, ניצבת על כן בפינה מימין

שבת בתל-אביב במרפסת ביתה של אסתר, בראשית שנות ה30-. עומדים מימין לשמאל: מאיר ציזלינג, דורה גוטמן, יעקב הורוביץ, אסתר ראב, נחום גוטמן, בנימין בן עזר. יושב: אהרון בן עזר, בנו של ברוך, אחיה הגדול של אסתר

אסתר ראב. דיוקן מעשה ידי ש. עובדיהו, לאחר שובה מפריס, ראשית שנות ה-30

"יום שבת אצל ראב אסתר גרין", רישום של נחום גוטמן מיום 18.7.1931. מימין לשמאל: אליעזר שטיינמן יושב ולידו חוברת "מאזניים", מאיר ציזלינג שרוע על גבו, נחום גוטמן שוכב על צידו ומעיין בספר, אסתר שוכבת על ביטנה, דורה גוטמן שוכבת על צידה. מצד שמאל למעלה רואים את מסיכת הגבס שהתקין גוטמן לפניה של אסתר כשהיא ניצבת מעל לכותרת העץ של שולחן הכתיבה שלה, שאף אותו עיצב

החבורה הולכת לים, רישום של נחום גוטמן, כניראה גם הוא מאותה שבת, 18.7.1931, המתאר את הירידה לחוף הים בתל-אביב. מימין לשמאל, כולם מהגב: אסתר, נחום גוטמן, דורה גוטמן, אליעזר שטיינמן המחזיק גליון "מאזניים", מאיר ציזלינג, בגלימה ובכובע השעם, ושמו רשום למעלה, מתחת לקיוסק

אסתר עם יצחק שנברג-שנהר על חוף הים בתל-אביב, בשנת 1932 לערך

אסתר ראב, דיוקן מעשה ידי ציונה תג'ר, 1932

אסתר ראב, דיוקן מעשה ידי חיים גליקסברג, 1928

אסתר עם בעלה השני, הצייר אריה אלואיל, על חוף הים בתל-אביב, בשנת 1933 לערך

תעודת עיתונאי של אסתר ראב מטעם "גזית", 1933

אסתר בת 39. תצלום מתוך כרטיס חבר באגודת הסופרים העברים, 1933

יעקב (ישה) ברוכמן

אסתר עם אחיינה אהוד על חוף הים בתל-אביב, 1938 לערך

אסתר ראב וישראל שפילר בארוחת בוקר על מרפסת, שנות ה-40

ראובן שהם מיפעת. תצלום משנות ה-70 שנשמר אצל אסתר

אסתר עם אחיינה אהוד בטבעון, 1973

אסתר בת 77, בטבעון

אביב 1981, אסתר בת 87, תמונתה האחרונה

סוף הנוסח של "ימים של לענה ודבש"

כפי שפורסם בחודשים האחרונים בהמשכים במכתב העיתי

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* התנועה למחאה חברתית בראשות דפני ליף הכריזה על פתיחת קורס למחאה חברתית לנהגי הקטרים החדשים של חברת בומברדייה הקנדית ברכבת ישראל. דפני ליף תרצה לנהגי הקטרים הטירונים והחובבנים האלה על המחאה החברתית, והם ילמדו לנהוג על פיה ולא להסיר עיניהם ממנה וגם ייטו בקרוב אוהלים בשדרות רוטשילד כדי להגות במשנתה.

לאור התאונות הרבות והקשות של רכבת ישראל בשנים האחרונות, שהתנהלו ללא מיקור חוץ, כולן תוצרת הארץ – מקבלים דבריה של דפני ליף ההזוייה משנה תוקף באומרה כי "במשך קיץ שלם יצאו מאות אלפים לרחובות וצעקו שהם דורשים צדק חברתי ושקיפות שלטונית מלאה. אנו מבהירים שהרכבת שייכת לציבור הרחב והיא לא צעצוע פרטי שאפשר לחלק לחברים. זכות התנועה, כמו זכות הביטוי, או הזכות לדיור, בריאות ותעסוקה – היא זכות בסיסית לרווחת אזרחים ואנו מעוניינים לשמור על כך."

כמו כן תרצה בקורס המסילות גם האישה החזקה גילה אדרעי על ניסיונה הרב בטירפודים פתאומיים של לוחות זמנים של נוסעים וזאת מתוקף תפקידה כפקידה במחלקת הדלקים של רכבת ישראל של עובדיה.

* ספר השיאים של גינס עתיד לפרסם קטע שיאנים מיוחד על מבקר המדינה הפורש של ישראל – מיכה לינדנשטראוס, שהצליח בתקופת כהונתו לגרום לשני ראשי ממשלה [השני  אולי בדרך] לפרוש, הראשון בעקבות "ראשון טורס" והשני בעקבות "ביבי טורס" – וככה הצליח לטרפד מאוד את יכולתה של הנהגת ישראל בשנות כהונתו להתמודד עם האיומים הקשים של העולם המוסלמי והערבי המתפרק, אבל מחזיק אלפי טילים ונשק לא קונוונציונלי – ושל הגרעין האיראני המצליח – – ששניהם מתרחשים לנגד עינינו בזמן אמת.

והיה אם ח"ו מדינת ישראל תוכה ותיפגע אנושות – חלקו של המבקר בהיסטוריה שלה כבר מובטח לו לנצח – בתור מי שעשה ככל יכולתו לטרפד את תיפקודה של הנהגתה ולבלבל בתקשורת את המוח לאזרחיה בימים קשים של סכנה לעצם קיומה!

אגב, למרות שהוא שופט-לשעבר, תפקיד המבקר אינו תפקיד של שופט וחורץ דין. לא כך נהגו קודמיו. זו איצטלה שהוא עטה על עצמו כדי להרבות את חשיבותו ולפסוק בנושאים שאם אינני טועים רק בית משפט מוסמך לפסוק בהם, וזאת רק אחרי דיון ממושך ונוקב שבו נשמעות טענותיהם של כל הצדדים. [ראה משפטי אהוד אולמרט]. אבל המבקר הנוכחי נוהג כאילו כרת ברית עם התקשורת לעשות בית-דין שדה לחשודים ולהרוס אותם מלכתחילה ללא דין וללא משפט!

* אין ספק שאם היינו מורידים כבר לפני שנה את התנחלות מיגרון שבגדה המערבית לא היתה מתחילה הסמטוכה של האביב הערבי, מובאראכ לא היה מודח ונשפט, ובסוריה לא היו נהרגים מדי יום מאות אזרחים וחיילים, סדירים ועריקים! אובמה, למשל, הבין זאת כבר בראשית דרכו, ועכשיו הוא ממשיך לתבוע מביבי להוריד את מיגרון ואת הבנייה היהודית בירושלים המזרחית – כדי לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית! מה? לא? אוה, שכחנו, יש בחירות בנובמבר! – וצ'רצ'יל, לדעת היסטוריונים חדשים, אשם בפרוץ מלחמת העולם השנייה.  אילו היו משאירים את צ'מברליין על כנו – לא היתה המלחמה פורצת.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו לנו. אפשר גם לפנות אלינו באי-מייל ולשאול.

* הידעתם כי למרות כל מה שמתפרסם עלינו מטעם תקשורת עויינת והיסטרית, מבית ומחוץ – ישראל המודרנית, היציבה והדמוקרטית, שמתפקדת לא רע – היא הפלא השמיני משבעת פלאי תבל, וזאת לעומת כל שכנותיה הקרובות והרחוקות ולעומת מחצית העולם החי בעוני ובזבל ואפילו לעומת מדינות באירופה ובאמריקה?!

* רק תארו לעצמכם לרגע שבמקום שמעון פרס היה עומד ונואם אתמול בוועידת איפ"ק, מול הנשיא אובמה – האסיר המורשע משה קצב, שאם אינני טועים אפילו אנגלית אינו יודע כהלכה! – יורשה לנו אפוא להיות רגשניים! אנחנו מסכימים עם כל מילה ומילה בנאומו המבריק של פרס. הוא ייצג בצורה הטובה ביותר את ישראל ואת העם היהודי!

משום מה לא התלהבנו ולא יצאנו מגדרנו למשמע הצהרותיו החיוביות מאוד-מאוד של הנשיא עו"ד אובמה באותו מעמד. הוא אמנם למד קצת לקח מאז נאום קהיר הנאיבי וההזוי שלו, זאת בלשון המעטה – אבל הבחנו בקולו יותר קילוס עצמי בשנת בחירות מאשר דברים מעוררי אמון – שהרי קהל היעד שלו אינו דווקא אזרחי ישראל (אלא אם הם במקרה אזרחים אמריקאים שיכולים להצביע עבורו בשגרירות בתל אביב) – אלא יהודי ארה"ב עצמה, בעיקר התורמים העשירים – שאליהם מופנים דבריו.

 היו הרבה דיבורי סרק בנאומו, "השלום", "שתי מדינות לשני עמים", ההתעלמות מהכישלון הנורא של "האביב הערבי", מחלקו בהדחת מובאראכ – זו שדרדרה את מצרים לתהומות של עוני ובטלה את השפעתה הממתנת במזרח התיכון, ובמקביל – אף מילה על "הפרטנר לשלום" שותת הדם – סוריה. בקיצור, שמענו הרבה דמגוגיה פוליטית של שנת בחירות מנוסחת באופן דיפלומטי. אין לנו אמון באיש הזה, שבחר להתעלם מהנעשה בסוריה אבל את מחירי הנפט לא שכח.

* * *

מרק כרוב ביתי לחורף [פרסום חוזר]

מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.

כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שלושה ליטר מים (כ-15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:

4-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.

חצי קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.

5-6 עלי דפנה שלמים.

10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.

3-4 כפות גדושות אבקת מרק בשר או אבקת תיבול צלי [שם חדש לאותו מוצר].

2-3 כפות גדושות אבקת מרק עוף.

2-3 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.

4-5 עגבניות בשלות גדולות חתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק. אפשר גם קלופות.

מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.

לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם. בסלק אפשר להשתמש לסלט קר בתיבול בצל וחומץ.

בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:

5-6 כפות אורז שטוף.

4-6 כפות סוכר חום.

4-6 כדורי סוכרזית.

מיץ מסונן מלימון בינוני שלם.

3-4 כפות קטשופ או קופסית קטנה של רסק עגבניות.

כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס.

רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס.

1-2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק בשר / תיבול צלי.

מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה עד שעה וחצי נוספות. יחד – שעתיים וחצי עד שלוש שעות בישול.

לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.

המרק מוכן.

אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף מכל מרכיב במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.

לאחר שהמרק מתקרר, רצועות הכרוב "שותות" את המרק והוא נעשה סמיך מאוד. לפני חימום מחודש אפשר להוסיף קצת מים רתוחים כדי לדלל.

* * *

לידיעת מנהיגי המחאה החברתית, מחאת הקוטג',

מחאת ה"פסק זמן", מחאת האוהלים ומחאת החמאה:

You cannot help the poor by destroying the rich.

You cannot strengthen the weak by weakening the strong.

You cannot bring about prosperity by discouraging thrift.

You cannot lift the wage earner up by pulling the wage payer down.

You cannot further the brotherhood of man by inciting class hatred.

You cannot build character and courage by taking away people's initiative and independence.

You cannot help people permanently by doing for them, what they could and should do for themselves.

Abraham Lincoln

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,343 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.