גיליון מס' 724

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח באדר תשע"ב,  12 במרס 2012

עם הצרופות: 1. ש' שפרה. 2. יוסף לואידור. 3. יוסף אתר הגימלאי המאושר עם הספר "זאת שכולם יודעים". 4. ספרו החדש של יוסף אורן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: במלאת 30 למותה של המשוררת, הסופרת והמתרגמת ש' שפרה. // אהוד בן עזר: רות שלוס בבית האמנים. // יוסי גמזו:Play  עוֹף... // משה כהן: הנדון: רבותיי ההיסטוריה חוזרת. // יורם וולמן: מבט קצר על המצב הישראלי – אריה ורדי והפסנתר. // יוסף אתר: המירדף אחר "זאת שכולם יודעים" של פוצ'ו. // אדם דביר: תודה נוספת לתקוה וינשטוק. // יהודה גור-אריה: יחי החופש! – שני נאומים. // אבנר  הרוסי: 75 שנים להקמת הנוטרות העברית. תחילת הנוטרות – 1.  אפרים שורר. // אורי הייטנר: 1. עזריה אלון – האיש שנתן לאורטל את שמה. 2. סקירת עיתוני סופשבוע 9-10.3.12. / 3. מלחמה, שלום והגרעין האיראני. // משה גרנות: רוחה וליבה של פלאנדריה, על "טיל אולנשפיגל ולָמֶה גוּדזָאק" מאת שארל דה קוסטֶר. // יוסי שדה: לכל שם יש חוק, או – תמיד תשאל "של מי התרנגולת?" // דוד אדלר: משורר בשל נולד – הלידה מאוחרת, על ספרו של איליה בן-זאב "מעל קווי המתח". // ד"ר עירית אמינוף: על דבריו של יוסי אחימאיר לאלישע פורת. // אריה רוזנברג: יער יתיר המושלג. // דוד מלמד: לבער ולהעלות על המוקד – אז"ר. // יוסף אורן: הבהרה לקראת פירסום 3 טעימות מתוך ספרי החדש. // ב"ג: אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב! // משה גרנות: מעידות השלומיאל – הנאת הקורא, על ספרו של פוצ'ו "זאת שכולם יודעים". // אהוד בן עזר: אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור. // ממקורות הש"י.

* * *

במלאת 30 למותה

של המשוררת, הסופרת והמתרגמת ש' שפרה

אנו מביאים דברים שנכתבו על אודותיה

בחוברת מקבלי פרס א.מ.ת. לשנת תש"ע, 2010

בסוגה של תרבות ואמנות: תרגום שירה וספרות

פרס א.מ.ת מוענק למשוררת והמתרגמת ש' שפרה על מפעל אישי מונומנטלי ורב שנים של קירוב התרבות הקדומה באמצעות יצירה שירית, המקשרת בין כאן ועכשיו של הישראליות לבין שורשיו של המרחב השמי הקדום.

המשוררת והמתרגמת ש' שפרה (שיפמן מבית אביה ושמואלביץ מנישואיה) נולדה בתל אביב, בת למשפחה ירושלמית ותיקה. היא למדה בגימנסיה תלפיות וב-1950 סיימה לימודיה במכללת לוינסקי. בהמשך למדה קבלה, פילוסופיה יהודית וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. תואר ראשון בספרות ובחינוך השלימה בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב. את בחינותיה המירה בעבודות, ומאחת מהן –  שעסקה בניסים אלוני – צמח ספרה "בין תנור לבריכה". בהמשך למדה שומרית ואכדית באוניברסיטת בר אילן. באוניברסיטת תל אביב העבירה קורס על הספרות המסופוטומית ("המילים ככישוף והכישוף שבמילים"). כמו כן  הרצתה במכללת לוינסקי בנושא המזרח הקדום.

שיריה הראשונים נדפסו במוספים לספרות ובכתבי עת שונים, ובהמשך כונסו לספרים: "שיר אישה" "הצעד הבא", "שירי מדבר", "אישה שמתאמנת בלחיות", ו"משי לחשת לי". כ-15 שנים עסקה בהכנת האנתולוגיה "בימים הרחוקים ההם" ובה אפוסים, מיתוסים ומחזורי שירים, בהם מחזור "עלילות גלגמש", "אנומה אליש", "מחזור שירי תמוז-אשתר" ועוד – רובם בני יותר מ-4,500 שנים.

עבודת התרגום נעשתה כמעט בלי תמיכה מוסדית ומתוך הכרה בחשיבותו של המפעל להכרת שורשי העם היהודי. עד כה הודפס הספר בשבע מהדורות. בסדרת ספריה ובהרצאותיה במוסדות להשכלה גבוהה, במוזיאונים ובמכוני לימוד והעשרה – "עשתה תיקון" לאלפי שנות התרבות של המזרח הקדום, שהקדימו את תולדות עם ישראל. בקרוב יראה אור הכרך השני של "בימים הרחוקים ההם", אשר יכלול את כל היצירות שתרגמה מאז ראה אור החלק הראשון של הספר בשנת 1996. כמו כן עיבדה מיתוסים קדומים לילדים ולבני נוער, בהם "עלילות גלגמש" ו"עלילות אנזו הנשר הגדול".

עבודתה זיכתה אותה בפרסים רבים, בהם פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס אקו"ם, פרס לאה גולדברג, פרס טשרניחובסקי, פרס עמיחי, פרס זאב ועיטור אנדרסן.

אהוד: בפרס ישראל לא זכתה לזכוֹת.

* * *

אהוד בן עזר

רות שלוס בבית האמנים

ברחוב אלחריזי בתל אביב עד ה-17.3!

בבית האמנים ברחוב אלחריזי 9 בתל אביב מוצגת תערוכה לא גדולה בכמות אבל מרתקת –"עבודות ראשונות ואחרונות" של הציירת הישישה רות שלוס. האוצרת היא אירית לוין. מאחר שהתערוכה נפתחה ב-23.2 והיא נסגרת כבר ב-17.3 – אנחנו ממליצים למהר לראותה בטרם תרד.

בתערוכה מוקרן גם סרטו הדוקומנטארי המעולה של פטר דודציק משנת 2008 – "לצייר נגד הזרם", החיים והיצירה של רות שלוס. אי אפשר להתייחס לתערוכה מבלי לראות את הסרט ובו שלל עבודות של שלוס מתקופות שונות בחייה, דברים שאמרה, והביוגראפיה שלה.

כדי להבין את יצירתה כדאי לצטט מהדברים שכותבת על אודותיה האוצרת אירית לוין בדף הנלווה לתערוכה:

"מאז ראשית דרכה האמנותית מעוגנות יצירותיה של רות שלוס בלב ההווייה הישראלית הקולקטיבית. מתוך עמדה חברתית ופוליטית בלתי מתפשרת הן מיטיבות לחשוף דווקא אותם רבדים שלרוב מעדיפים להתעלם מהם, ומתמקדות בעיקר בגילויים השונים של העוול החברתי והפוליטי. במשך עשרות שנים משמיעה שלוס בעקביות את קולה האמיץ, הבודד, נענית תמיד רק לצו ליבה ומצפונה. עומק ההתבוננות האנושית ויכולת הרישום הווירטואוזית שלה אילצו את החברה הישראלית להביט שוב ושוב בדמויות של מובטלים נשים ופועלים קשי יום, בנופים של הזנחה ועוני, וכמובן בתוצאות של המלחמות והכיבוש. כל אלה נעשו עם הזמן לסמל של עבודותיה.

"התצוגה בבית-האמנים היא פרי תקופת עבודתה האחרונה, לפני שחדלה לצייר עקב גילה המבוגר: ציורי פָּנים, שבהם קו נאגר [נארג?] לקו וטווה רשת של קורים שיש להם חיים משל עצמם. כדרכה, גם כאן יוצרת רות שלוס באמירה גלויה, ממבט אינטימי מפוכח ונועז. עבודות התקריב הללו – הקירבה שלה אל עצמה, הקבלה השקטה של המציאות וההשלמה עם הזמן שחלף ועם אותותיו – יוצרות מארג שבו החוץ והפְּנים מקבלים מימד מטאפיזי."

אביה של רות שלוס היה חייל בצבא הגרמני הקיסרי במלחמת העולם הראשונה, זכה בעיטור הצטיינות, היה כלוא שנתיים במחנה שבויים אצל הצרפתים, וכאשר צמחה התנועה הנאצית למימדים מבהילים בראשית שנות השלושים – הוא התקשה, בתור פטריוט גרמני, להבין זאת. אבל כאשר החלו ההתנכלויות לקח את משפחתו עימו לארץ ישראל, לכפר שמריהו, והקים לול תרנגולות גדול לפרנסתם.

רות שלוס ה"ייקית" המובהקת מספרת כל זאת בראיון המוקלט עימה בסרטו של דודציק. לאחר עלותה ארצה היתה קומוניסטית נלהבת והשקפת עולמה עיצבה את דרכה האמנותית; גם לאחר שהתאכזבה מסטאלין, נותר בה היסוד הקומוניסטי. היא למעשה חוזרת באופן אירוני על גורל אביה. הוא בתמימותו לא הבין את הנאצים. היא בתמימותה אינה מבינה איך הישראלים יכולים להיות כל כך אכזריים כלפי הערבים, שעליהם אין לה שום ביקורת! – וכשהיא מדברת על ציוריה, או על ישראל, הכול בא מנקודת מבט קומוניסטית צרופה, שרואה את כל האשם בנו, ואינה מבינה מדוע אנחנו מתייחסים ברשעות לערבים!? – אותה נאיביות "ייקית" של אביה, רק שהוא הסיק מסקנות ועלה עם משפחתו ארצה, ואילו רות שלוס דומה שטרם עלתה ארצה וטרם הבינה את העולם שבו אנחנו, ישראל, חיים בצל האיומים הפלסטיניים והערביים למיניהם.

הנאיביות ה"ייקית" הפוליטית הזו, באקצנט הגרמני שלה, אינה פוגמת, למרבה המזל, באיכות המרתקת של ציוריה. מגיע לה צל"ש על כך שלא נכנעה לאופנות וציירה את מה שהיא הרגישה וראתה במשך כל השנים בסגנונה הייחודי ומבלי להיסחף אחר אופנות. לכן התערוכה והסרט מרתקים כל כך, הגם שאתה לא מסכים עם השקפת עולמה של הציירת הקשישה.

* * *

יוסי גמזו

Play  עוֹף...

בִּתְחוּם הַסְּפּוֹרְט מֻכָּר הַ-off-Play כְּסִדְרָה נִמְרֶצֶת

שֶל מִשְׂחָקִים שֶהַזּוֹכֶה בְּרֹב לֹא מְעֻרְעָר

שֶל נִצְחוֹנוֹת בָּהּ, כִּי הֵבִיס חָזָק וְעַד הָעֶצֶם,

אֶת יְרִיבָיו –  נֶחְשָב כְּמַכְנִיעָם שֶל כָּל הַשְּאָר.

אַךְ מִכֵּיוָן שֶבַּיָּמִים הָאַחְרוֹנִים שוֹמְעִים כָּאן

עַל הִתְפָּרְצוּת שַפַּעַת הָעוֹפוֹת בְּלוּל מֻפְקָר

לְנֶגַע זֶה –  יֵש צֹרֶךְ לְהַדְגִּיש וּלְהַטְעִים כָּאן

שֶלֹּא רַק בֵּין תַּרְנְגוֹלוֹת הַבְּרוֹךְ הַזֶּה נִכָּר.

וְכָל מִי שֶמֵּצִיץ כְּתַרְנְגוֹל בִּבְנֵי אָדָם, כִּי

אֵינוֹ מֵבִין עַל מָה אֲנִי מַתְרִיעַ בְּדִבּוּר

גַּם הוּא סוֹפְסוֹף יָבִין, אִם בִּמְאֻחָר אוֹ בְּמֻקְדָּם, כִּי

יֵש מַגֵּפָה דוֹמָה גַם בֵּין כַּמָּה אִישֵי-צִבּוּר.

כִּי כְּמוֹ שֶהַמַּכָּה הַמְּאַיֶּמֶת עַל לוּלֵינוּ

סִכּוּן בָּהּ גַּם לִבְנֵי אָדָם, כְּפִי שֶכָּל אִיש חוֹזֶה,

כָּךְ גַּם כַּמָּה אִישֵי-צִבּוּר, שֶהֵם תַּרְנְגוֹלֵינוּ

אַךְ חֹסֶן הַצִּבּוּר תָּמִיד מַשְאִיר אוֹתָם בְּלָאזֶה

לַמְרוֹת שֶכִּבְיָכוֹל  הֵם רַק בִּשְמוֹ שוֹפְכִים עָלֵינוּ

אֶת מִלְחֲמוֹת הָאֶגוֹ שֶכָּל צַד בָּן מִתְבַּזֶּה –

הֵם מִתְכַּסְּחִים בְּלִי הֶרֶף בְּאוֹבְּסֶסְיָה שֶבֵּינֵינוּ,    

מְאוּם אֵינָה תוֹרֶמֶת לְמוֹרָאל הָעָם הַזֶּה.

וְאַף שֶאִיּוּמִים מִחוּץ אֵינָם פּוֹסְקִים לִרְעֹף פֹּה

עָלֵינוּ מֵאוֹיְבִים שֶיּוֹם וָלֵיל לְכָךְ נִפְנִים

הִנֵּה קְרָבוֹת תַּרְנְגוֹלִים שֶל Play עוֹף (כְּשֶהָ"עוֹף" פֹּה

נִכְתָּב בְּעַיִ"ן וָי"ו וּפֵ"א) פּוֹרְצִים גַּם מִבִּפְנִים.

כָּךְ לְמָשָל הַקְּרָב בֵּין לִשְכָּתוֹ הַמְּנַקֶּרֶת

שֶל רָמַטְכָּ"ל לְשֶעָבַר (רְאֵה מִסְמַךְ הַרְפָּז)

וְזוֹ שֶל שַׂר הַבִּטָּחוֹן, כְּשֶכָּל לִשְכָּה דוֹקֶרֶת

אֶת יְרִיבְתָּהּ בְּמַקּוֹרָהּ וְכָל שֶׂכְוִי נֶחְפָּז

לִקְרוֹא בְּקוּ-קוּ-רִיקוּ פַּטְרִיוֹטִי סְמוּק-כַּרְבֹּלֶת

כִּי רַק כְּבוֹדוֹ שֶל צַהַ"ל (שֶפְּגָעִים מַמָּשִיִּים

צְפוּיִים לוֹ מִירִיבוֹ) גוֹרְמִים לוֹ לְהַפְעִיל תִּרְגֹּלֶת

שֶל הַכְפָּשוֹת קָשוֹת –  וְלֹא קוֹנְפְלִיקְטִים אִישִיִּים...

וְכָךְ גַּם מִלְחַמְתָּם הַקּוֹלָנִית וְהַנּוֹקֶבֶת

שֶל שַׂר הַתַּחְבּוּרָה (שֶהַכְּבִישִים מְלֵאִים שְלָטִים

עַל הֶשֵׂגָיו) –  וּוַעַד הָעוֹבְדִים שֶל הָרַכֶּבֶת

שֶשָּׂם לוֹ בֶּרֶז, כְּשֶכָּל צַד מִן הַמִּתְקוֹטְטִים

מַכְרִיז כִּי רַק טוֹבַת צִבּוּר נוֹסְעֵינוּ לְפָנָיו כָּאן

(וְזֹאת הוּא סָח בְּקוֹל, לֹא בִּצְלִילִים חֲרִישִיִּים)

רַק הִיא הַמְּנִיעָה אוֹתוֹ לְכַּאסָח זֶה, וְדַוְקָא

בְּהַתְקָפוֹת גּוֹרְפוֹת –  וְלֹא קוֹנְפְלִיקְטִים אִישִיִּים...

וְכָךְ בֵּין שַׂר-אוֹצָר וְהַחְלָטַת בָּגָ"ץ לִרְקֹחַ

מִין זוּבּוּר לְיָזְמַת הַשָּׂר לִמְנֹעַ אֶת מִנּוּי

מֻעֲמָדָהּ שֶל וַעֲדַת-אִתּוּר לְעֶמְדַּת-כּוֹחַ

שֶל מְנַהֵל רָשוּת-מִסִּים שֶמִּנּוּיוֹ שָנוּי

בְּמַחְלֻקְתָּם שֶל שְנֵי צְדָדִים שֶבָּהּ כָּל צַד, הִיסְטֶרִית,

זוֹעֵק כִּי רַק כְּבוֹד הָרָשוּת (שֶכָּל מִינֵי קְשָיִים

צְפוּיִים לָהּ מִירִיבוֹ) כָּאן מְלַבֶּה בּוֹ, אַרְטִילֶרִית,  

אֵש הַשְמָצוֹת פּוֹרְצוֹת –  וְלֹא קוֹנְפְלִיקְטִים אִישִיִּים...

וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ הַפַיְט בַּקֶּטַע הַסְּפּוֹרְטִיבִי

שֶבּוֹ טַבִּיב, כְּבּוֹס חָבִיב, מַזְעִיק חֻלְיַת שוֹטְרִים

לְחִלּוּצוֹ מֵחִבּוּקָם הַחַם וְהָאַקְטִיבִי

שֶל אוֹהֲדֵי נִבְחֶרֶת קִנְיָנוֹ הַמְּכַתְּרִים

אוֹתוֹ, כְּשֶכָּל אֶחָד מִן הַצְּדָדִים הַמִּתְפּוֹצֵץ פֹּה

מִזַּעַם סָח כְּנֶגֶד מִתְנַגְּדָיו הַמַּרְשִיעִים

כִּי רַק כְּבוֹד הַקְּבוּצָה מַמְרִיץ אוֹתוֹ לָצֵאת חוֹצֵץ פֹּה

בְּרִיב מוּל הַיָּרִיב – וְלֹא קוֹנְפְלִיקְטִים אִישִיִּים...

וְכָך גַּם אוֹתוֹ קְרָב בֵּין אַשְלָיוֹת עוֹלַם הַזֹּהַר

שֶל הַפְּנִינָה הַתַּרְבּוּתִית שֶצַּו-הַטְּרֶנְד מַכְתִּיב

שֶעַל בִּרְכָּיו שֶל "אָח גָּדוֹל" כָּאן יִתְחַנֵּךְ הַנֹּעַר

בְּעַם-הַסֵּפֶר בּוֹ מַחְלִיף הָרֵיטִינְג אֶת הַטִּיב,

הַקְּרָב בֵּין הַמֵּפִיק וְקָרְבָּנוֹ הַפְּסִיכִיאַטְרִי

שֶל טֶקֶס הַכְּלוּלוֹת עִם הַגְּלוּלוֹת בָּן מוֹשִיעִים

כּוֹכָב צָעִיר מֵהֵהָפְכוֹ לְפֶגֶר גֵּרִיאַטְרִי

כְּשֶרַק כְּבוֹד הַבִּדּוּר וְלֹא קוֹנְפְלִיקְטִים אִישִיִּים

מַנְחִים אֶת הַנִּצִּים בְּמִלְחָמָה זוֹ בָּהּ עוֹלִים

שִׂיאֵי הַצִּדְקָנוּת עַל כָּל קְרָבוֹת תַּרְנְגוֹלִים.

וְִכָךְ, כַּמִסְתַּבֵּר, מִלְחֶמֶת עִמּוּתֵי הַמַּחַץ

בָּעִתּוֹנוּת, בַּטֶּלֶוִיזְיָה וּבָרַאדְיוֹ גַם

בֵּין קְהִלַּת הַמּוֹדִיעִין הַמַּכְרִיזָה בְּלַחַץ

כִּי כָּל תְּקִיפַת כּוּר גַּרְעִינִי אִירָאנִי יֵש בָּהּ פְּגָם

וּבֵין קִצְרֵי-הַפְיוּז מֵחֲסִידֵי "זְבֶּנְג וְגָמַרְנוּ"

כְּשֶכָּל אֶחָד מִשְּנֵי הַמַּחֲנוֹת בָּטוּחַ כִּי

כְּכָל שֶנּוֹאֲמָיו שֶבְּנִמּוּקֵיהֶם טֻרְטַרְנוּ

מְפַטְפְּטִים עַצְמָם לָדַעַת כְּמֻמְחֶה בָּקִי

בַּמֶּה שֶהֶעָתִיד צוֹפֵן כִּכְתֹבֶת עַתִּיקָה

עַל קִיר בְּסֵפֶר דָּנִיֵּאל בִּמְקוֹם לִשְמֹר שְתִיקָה

שֶלֹּא הַכֹּל מֵקֵל בָּהּ עַל אוֹיֵב אָזְנָיו לִפְקֹחַ

וְדַוְקָא עֲמִימוּת בָּהּ מְשַדֶּרֶת יֶתֶר כּוֹחַ –

כָּךְ לְהָבִיס אֶת יְרִיבָיו בַּ-off-Play הוּא יָכוֹל

(מָה שֶהַשֵּכֶל הַיָּשָר דּוֹחֶה מִכֹּל וָכֹל).

וְכָל מִי שֶחָרֵד מִאֶפִּידֶמְיָה כֹּה מֻפְקֶרֶת

שוֹאֵל עַצְמוֹ כַּיּוֹם: לְאֵיזֶה צֹרֶךְ, וּלְמִי

דְרוּשָה שַפַּעַת הָעוֹפוֹת הַזֹּאת, הַמְּנַקֶּרֶת

כְּמוֹ לוּל שָלֵם בְּקִיּוּמוֹ שֶל חֹסֶן לְאֻמִּי...

* * *

משה כהן

הנדון: רבותיי ההיסטוריה חוזרת

מכובדי,

אצל אי אלו פרשנים התקבלה השוואתו של נתניהו את האיום האיראני לשואה בביטול ואף בביקורת. שהרי מצבנו כיום אינו דומה לזה של 1944. הרי יש לנו מדינה וצבא, אז אין עלינו.

האומנם? להזכירכם גם לבלגיה, הולנד וצרפת, שהיתה מעצמה באותם ימים, היתה מדינה ריבונית וצבא וזה לא עמד להן ביום פקודה נגד הכובש הנאצי.

אין לנו תעודת ביטוח נגד תוקפנות ופורענות, ועלינו לעמוד על המשמר. הקהילייה הבינלאומית בימינו לא פחות צינית ואנוכית מאשר ב-1944. הנשיא אובמה נושא נאומים דמגוגיים מרגיעים, כאשר הוא מוכן להקריב את ביטחונה של ישראל ללא היסוס כדי לשמור על יציבות מחירי הנפט בשנת בחירות, ומכריז בפירוש שפעולה צבאית איננה אופציה מבחינתו.

אנו רואים בעליל את האנוכיות של המדינות בהתייחסן לטבח בסוריה, כשאף מדינה או ארגון בינלאומי אינם מוכנים לנקוף אצבע להצלת חיי אדם.

לכן רבותיי, צדק נתניהו, אף צדק, בהסתמכו על לקחי 1944 – כשכל העולם עמד מנגד בשעה שהיהודים נשחטו. אסור לנו להיתפס לשאננות מסוכנת.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יורם וולמן

מבט קצר על המצב הישראלי –

אריה ורדי והפסנתר

אריה ורדי הוא אדם ברוך כישרונות: פסנתרן מעולה, שופט בתחרויות לפסנתר, מנצח תזמורות, מורה ומנחה תוכנית למוזיקה בטלוויזיה ואולי יש באמתחתו עוד מעשים טובים שאיני מכיר. אני מאוד נהנה לראותו בצהרי היום מארח בעיקר מוזיקאים ומבצעים צעירים בסדרות של תוכניות  בערוץ הראשון. אמנם האורחים שלו מנגנים בכלים שונים אך הכלי שאריה ורדי עצמו מדגים את רעיונותיו וטענותיו הוא הפסנתר, כלי שאינו נחשב לכלי מוזיקלי יהודי מסורתי.

ובכן, אני עומד לערב כביכול מין שאינו במינו והמיזוג מאוד מעניין: מוזיקה ויהודיות (לא יהדות) משהו בסגנון האהוב כל כך על הכליזמרים שמבצעים מוזיקה יהודית – בעצם חסידית אשכנזית – באיזה פסטיבל בצפת עיר המקובלים, כביכול. גיורא פיידמן, נגן הקלרניט, הוא השם הידוע בתופעת המוזיקה היהודית הזו המתחדשת בישראל. אבל בעצם זו מוזיקה גלותית. אך לא הקלרינט אלא כלי אחר מסמל יותר מכל את המוזיקה היהודית המסורתית-גלותית הזו והוא הכינור. כמו למשל הכינור שמופיע תדיר בציוריו של מארק שאגאל מוחזק בידיו של יהודי אשכנזי אופייני המרחף באוויר. ההסבר הסוציולוגי המקובל לכך הוא שהיהודי, במהלך ההיסטוריה שלו, נאלץ לנדוד מארץ לארץ כיון שגורש על ידי המלך וממשלתו ולשם כך ארז את מעט מטלטליו ואת כינורו הקל סגר בנרתיקו הקטן ויצא לדרך. לכן הכינור, שצליליו נשמעים לפעמים כקול בכי, מסמל יותר מכל את היהודי הנודד ואת מר גורלו.

לא כך הוא הפסנתר: כלי כבד שאי אפשר לארזו בהתראה קצרה להחזיקו מתחת לבית השחי ולנוס. הפסנתר אינו יהודי כפי שהינו הכינור. הכינור הוא יהודי והפסנתר הוא ישראלי. הוא גדול וכבד ויושב איתן על אדמתו, צליליו חזקים ובעלי תהודה ניכרת. גם אם יזיקו לאחת מרגליו או אם יפגעו במכסה הגדול שלו עדיין ינגן והוא יאמר לנו: אני כאן! לא יהיה לכם כה קל להזיזני ממקומי. אתם יכולים לצרף אליי עוד פסנתר ועוד אחד וכך ננגן בארבע ידיים ואפילו בשש. לעיתים קרובות מאד אני סוליסט בקונצרטים והמנגן בי מפיק ממני מוזיקה נפלאה.

כך חשבתי לעצמי כשצפיתי לאחרונה באריה ורדי ואורחיו.

עכשיו אנו חסרים רק פן אחד, אנקדוטאלי אמנם, כדי לתת לפסנתר את המשמעות ה"חברתית" שיש לכינור, כדי שהישראלי יגבר סופסוף על היהודי – והוא שעדיין אין מדברים על מאפייה ישראלית של פסנתרנים כפי שמדברים על מאפייה ישראלית של כנרים כמו אשכנזי, פרלמן, צוקרמן, מינץ, שחם, גיטליס (במידה רבה), ויסלחו לי אלה שלא הזכרתי. בארנבוים הוא ישראלי-לשעבר ופנינה זלצמן המנוחה מזמן איננה איתנו.  

* * *

יוסף אתר

המירדף אחר "זאת שכולם יודעים" של פוצ'ו

מר בן עזר הנכבד!

אתה יודע שאני אדם רגיש, ולכן לאחר שקראתי במכתבך העיתי 722 כי עדינה בר-אל נפגעה מדבריי, ולאחר שקראתי את ביקורתה המחכימה על ספרו של פוצ'ו "זאת שכולם יודעים", החלטתי לאזור אומץ, לשים נפשי בכפי, לעזוב את ביתי הקט והחמים, המחשב והאינטרנט, ולצאת ולחפש את הספר יקר המציאות.

מה אומר ומה אספר, על תלאותיי בדרכים, כיצד עליתי הרים, ירדתי גבעות חציתי נהרות סוערים, נלחמתי ביער בשני דובים ובשלוש לביאות, והגעתי בשלום לחנות צומת הספרים במתחם ירקונים.

בפה רוטט שאלתי:

"האם יש לכם את הספר של פוצו 'זאת שכולם יודעים'?"

"בטח," השיבה המוכרת ואצה-רצה למדור ספרות הילדים כשהיא מושיטה לי את הספר "חבורה שכזאת".

נכלמתי, "את הספר הזה קראתי כבר ויש לי אותו אפילו בהקדשת המחבר, ומה עם הספר שאני מבקש?"

נאלמה דום והסתכלה עליי כמי שנפל מהירח. "ספר כזה אין אצלנו במלאי." פסקה, ונסתלקה!

לא אלאה אותך בתלאותיי, אך בסופו של דבר, לאחר שהתמודדתי בדו-קרב אכזרי עם עוד קשיש מוזר שחיפש את הספר, השגתי אותו והוא בידי.

הנה ההוכחה המצולמת [ראה צרופה].

בחיי שהמאמץ היה שווה, אני קורא אותו לאט-לאט, כי ממש אני חרד שהספר ייגמר.

בכבוד רב,

יוסף אתר

גימלאי מאושר

* * *

אדם דביר

תודה נוספת לתקוה וינשטוק

לאהוד שלום,

אנא הודה לגב' תקוה וינשטוק על היד שהציבה לזכרה של תמרה ופירה כהן. למרות השנים שחלפו חשבתי תמיד שרק אני זוכר, אמנם במעורפל (אני יליד 1942), את הסיפור על תמרה. אני שמח שתקוה גילתה לי ולקוראיך הרבה פרטים על המשפחה ועשתה את הנבצר ממני לפינה קטנה, יפה וזנוחה בהיסטוריה שלנו.

בברכה

אדם דביר

אהוד: נושאי רשימות כשל תקוה וינשטוק, ורבים אחרים – הם, בין השאר, הסיבה לקיומו וגם להצלחתו הצנועה של המכתב העיתי בקרב קוראיו.

* * *

יהודה גור-אריה

הערת שוליים [24]

יחי החופש! – שני נאומים

נאום ראשון

רבותיי הנכבדים, חברי ועדת השיחרורים של השב"ס, השלום וברכת השם עליכם.

מלא בושה וכלימה אני ניצב לפניכם היום בבקשה לשיחרור מוקדם לאחר שמילאתי שליש מקצובת עונשי.

ולא חשובה הסיבה שבגינה אני נמצא כעת בין כותלי הכלא.

אני מודה שפשעתי ונהגתי באופן לא ראוי ועשיתי מעשים שלא ייעשו. ואני מתחרט עליהם חרטה מלאה ושלמה, ועיניכם הרואות אותי ואת הדוחות והמסמכים על התנהגותי הטובה בכלא ואלה מוכיחים על כך שאני אסיר למופת, לא עושה בעיות ולא מעורר מהומות. להפך: אני עוזר לאסירים אחרים; מלמד אותם תורה [ודרך ארץ], מאמן אותם בבעיטות לשער, מתנדב לפעילויות שונות במסגרת חיי הכלא ומוכיח על כל צעד ושעל עד כמה אני חוזר בי מן המעשים שעשיתי בעידנא דריתחא ואני מבקש סליחה ומחילה הן מכם, חברי הוועדה הנכבדה, והן מן הנפגע, שבעצם לא היתה לי כוונה לפגוע בו באותה תקרית על המגרש, ואני גם מוכן לפצות אותו ולשלם לו פיצויים על הפגיעה שפגעתי בו וכן גם על הוצאות הטיפול הרפואי שהוא נזקק לו בעקבות ההתנגשות האלימה שהיתה בינינו.

והעיקר, אני מקבל בהכנעה ובהרכנת-ראש את הכרעת הדין של בית-המשפט ששלח אותי לארבע שנות מאסר בכלא הזה.

לאור התנהגותי הטובה [פרט לכמה חריגות קלות] ולאחר ניכוי שליש מעונשי, אני מבקש מן הוועדה המכובדת להתרשם מטיעונַי אלה ולהמליץ על שיחרורי המלא והחלוט מן הכלא, בתקופה זו של ערב פסח, חג החירות הבעל"ט.

 תודה.

נאום שני

יקירַי ומוקירי, בני משפחתי היקרים, והתומכים בי, שבאו לקבל את פני בצאתי מבית-הכלא.

אני שמח לצאת  מבית-הסוהר המצחין הזה, וזאת בעזרת השם, שנתן עצה טובה בליבה של ועדת השיחרורים, בעצם חבורת פראיירים, תמימים  ונאיוויים, המאמינים לכל דבר שאומרים להם.

אבל בעצם לא הייתי צריך להיות שם בכלל, להתענות ארבע שנים קשות ומרות, מרוחק ממשפחתי, מחברַי ומקבוצת הכדורגל שבמסגרתה שיחקתי וחוללתי נפלאות על המגרש. ולבסוף אני יוצא עם אות קלון על מצחי...

וכי מה עשיתי בסך-הכול? האם גנבתי כסף מקופות צדקה? האם קיבלתי שוחד? האם מכרתי משחקים של הקבוצה? לא ולא!

הרי בסך-הכול הבקעתי שער – ביד... וזה היה מקרי לגמרי. כי למעשה שלחתי אגרוף לפרצופו של השוער היריב, שלא זו בלבד מונע מלהבקיע שערים לשערו ובכך גוזל ניצחונות מוצדקים של קבוצתי, אלא הבחור הזה גם אוכל טרפות ונבלות, וגם לא נמנע מטובות-הנאה שממטירות עליו אוהדות של הקבוצה שלו. הרי רק על כך מצווה לפגוע בו וללמדו לקח, אם לא תורה ודרך-ארץ.

לרוע מזלו, פניו של השוער רוסקו, שיניו נשרו מפיו ואפו נשבר. זה הרי הגיע לו. אין זו אלא אצבע אלוהים ששלחה את האגרוף [שלי] לפרצופו.

ובאותו רגע קריטי פגע הכדור באגרופי הקמוץ וחדר לשער. אז מה רוצים ממני? על עניין פעוט זה נעצרתי, נחקרתי במשטרה ובפרקליטות והועמדתי למשפט בגין תקיפה חמורה, וזאת לפני הרכב שופטים רשעים, שאינם יודעים או אינם רוצים לשפוט לפי המשפט העברי הקדום, שהוכיח את עצמו במשך אלפי שנים והוא נעלה וצודק ואקטואלי כיום כמו לפני 3,000 שנה. תגידו: "עין תחת עין, שן תחת שן" וכן גם "אף תחת אף". אבל זה הלא כתוב בתורה, אז לא חייבים בענישה זו.

אני לא רואה את עצמי אשם בכלל! סתם תפרו לי תיק, כמו לדרייפוס לפני 100 שנה. אני לא אעבור על כך בשתיקה ואלחם בכל כוחי [הפעם – הרוחני] בעזרתם של ידידַי רבי ההשפעה, עיתוני הספורט, ערוצי הרדיו [הכשרים] והעיתונות המודפסת והווירטואלית, וזאת לא רק כדי לטהר את שמי הצח כשלג בירושלים, ולהוריד את אות הקלון ממצחי, אלא אבוא חשבון עם השופטים הרשעים האלה, שתקעו אותי לארבע שנים בכלא, וגם האריכו את מאסרי לאחר שערערתי על הרשעתי המקדמית בבית המשפט דלמטה, בית-משפט שבעצם אינני מכיר בו כלל.

עכשיו, משיצאתי לחופשי בעזרת השם ובעזרת עורך-דיני המלומד, אני מתכוון לחזור לסורי, כלומר למשחק הכדורגל, ולפעילות בתחום החברתי, הפוליטי והספורטיבי בכלל.

ובבואי הביתה לחיק משפחתי האוהבת, אני מתכוון לצום שבוע ימים, להודות בכך לריבונו של עולם, מתיר אסורים, על שחרורי, וכן כדי להורי שישה וחצי קילו שנוספו לי בכלא.

יחי החופש!

נ.ב.

אהוד, אני מסכים עם הדעה שלך לגבי החוק המוצע לתמלוגי סופרים. לא ייצא מזה כלום. עדיף שחובבי הספרים יקנו 4 עותקים ב-100 שקל מאשר כלום ב-90 שקל.

* * *

אבנר  הרוסי

75 שנים להקמת הנוטרות העברית

הקדמה

ביום שלישי י"ב באדר 6.3.2012 נערך בקיבוץ כברי, כנס צנוע לציון 75 שנה להקמת הנוטרות שהייתה כוח המגן הלגאלי (הגלוי), מאז הקמתה בשנת 1936 (עם פרוץ המאורעות 1936-1939) ועד לסיומה ב-15 למאי 1948 שאז אנשיה הצטרפו ליחידות השונות בצה"ל המתהווה.

 אם מישהו שמע על כך בתקשורת הכתובה או המשודרת ? – שיקום!

 הכנס נערך באמצעים דלים ובהתנדבות מלאה. ויבורכו על תרומתם גם הקק"ל, המועצה האזורית מטה אשר, המועצה לשימור אתרי מורשת וקיבוץ כברי.

ראשיתה של הנוטרות העברית בשנת 1936. עם פרוץ המאורעות גובר הצורך בהגדלת כוח האדם והוספת נשק במיוחד במקומות מרוחקים שהיו חשופים יותר להתנכלויות הערבים. ה"נוטר" נוצר מצרוף הגפיר והשוטר המוסף.

רבים מהנוטרים היו אנשי ההגנה. הנוטרות מהיותה כוח לגאלי של הממסד השלטוני הבריטי, אפשרה את האימון וההדרכה של אנשי ה"הגנה" בתחומים שונים ולמעשה חיפתה על פעולות הארגון, סיפקה נשק לאימונים וכד'.

איש הקשר המתווך בין הנוטרים והשוטרים העבריים אל מול המשטרה הבריטית מצד אחד והסוכנות היהודית מצד שני היה יהושע גורדון, איש הגדוד העברי לשעבר.

בסוף שנת 1936 עולה מספר הנוטרים לכמה אלפים, הם מקבלים מדים אחידים ובשנת 1942 מתווסף לכובע ה"קולפק" המסורתי, ה"כובע האוסטרלי" רחב השוליים. בסוף שנת 1937 קיבל חיל הנוטרים את שמו: "משטרת הישובים העבריים":  JEWISH SETTLEMENT POLICE.

* * *

הנוטרות העברית

מתוך ראיונות שנערכו בשנת 1984

תחילת הנוטרות – אפרים שורר

הנוטרות נוסדה בתקופת מאורעות 1936-1939 או  "המרד הערבי הגדול" כפי שהערבים קראו לו. משפחתנו גרה אז במושב רשפון. למדתי בבית ספר בהרצליה. בגיל 13 הושבעתי לארגון "ההגנה". עברתי קורס איתות ולמדתי להשתמש בנשק. הייתי האתת היחיד של המושב ושעות רבות הייתי יושב על בריכת המים במושב לקלוט ולשדר תשדורות.

כבן המושב נשלחתי להמשיך לימודיי בביה"ס החקלאי "כדורי" הנמצא לרגלי הר תבור. הימים היו כבר ימי המאורעות. "כדורי", שהיה בית-ספר ממשלתי שימש מטרה, מפעם לפעם, להתנכלויות של כנופיות ערביות. כדי לאפשר לנו לעבוד בשדות, השביעו את כל התלמידים כשוטרים מוספים, אמנם ללא קבלת שכר, אבל יכולים לשאת נשק חוקי מטעם השלטון. קיבלנו רובי ציד "גרינר" לשמירה. כשיצאנו לשדות היינו הולכים עם נשק. השמירה על בית הספר נעשתה בתקופה זאת על ידי נוטרים שבאו מחיפה.

למדו איתי באותה תקופה, במחזור ד' של "כדורי", גם יצחק רבין, משה נצר וישׂכה שדמי, שמאוחר יותר היו ממפקדי הפלמ"ח. לאחר גמר שנה ראשונה, עברתי קורס מ"כים, שמפקדו היה יגאל פיקוביץ'-אלון, שהיה בן מסחה, כפר תבור, ובוגר המחזור הראשון של "כדורי". בחופשות נשלחנו מפעם לפעם לשמירה בישובים שונים. כך יצאתי לשמירה בתל עמל (ניר דוד) שהיה מיישובי "חומה ומגדל" בעמק בית-שאן עם עלותו על הקרקע.

אחרי קורס מ"כים הצטרפתי למ"ן (משמר נע) של הנוטרים בעפולה, וכצעירים השתתפנו בכמה וכמה קרבות ומארבים של "פלוגות האש" (פלוגות הלילה המיוחדות –N.S.  .S – של וינגייט. תפקיד "פלוגות האש" היה בעיקר שמירה על קו צינור הנפט עיראק-חיפה, שעבר בקרבת מקום. בין האנשים של וינגייט היו חיים לסקוב, מרדכי מקלף ואברהם יפה. בין היתר השתתפתי בקרב דבוריה שבו נפצע וינגייט.

כשחזרתי לרשפון הצטרפתי מיד לנוטרים, וכשהוקמה כיתת נוטרים רוכבים בשפיים, נתקבלתי אליה. כבן מושב לא היה בינינו אחד שלא רכב על סוס או פרד.

אזור הסיור שלנו היה לאורך ואדי פאליק (נחל פולג) עד לכביש חיפה הישן. זה היה ואדי ריק ממים ומאדם, שעבר בסביבה שוממת. ומשפיים בדרום ועד נתניה הקטנה בצפון, ועד לרגלי ההרים במזרח – היה אזור ריק מאדם והיו בו ביצות וחולות ששימשו מסתור ואיזור מעבר לכנופיות ערביות.

זו היתה עבודה מפרכת. סיור יום היה נמשך 12 שעות רכיבה על סוס בציוד מלא שכלל רובה, כדורים, מימיה ואוכל. אחרי כן צריך לטפל בסוס. לנקותו לסרקו, להאכילו ולהשקותו, וכן לנקות ולצחצח את הרתמה והאוכף וכמובן גם את הנשק. הבריטים הקפידו מאוד על ניקיון וצחצוח. הרבה יותר מאשר בצה"ל. רוב הזמן היה חם וכובעי ה"קולפק" היו לא מתאימים למזג האוויר והכבידו מאוד. ה"קולפק" היה כובע צ'רקסי ונתקבל משום-מה ככובע רשמי במשטרת המנדט הבריטי, לשוטרים המקומיים. לשוטרים בצבע שחור, לנוטרים שהיו שוטרים מוספים, בצבע בז'.

החזקתי מעמד כנוטר-רוכב כשלושה חודשים. ואז עברתי למ"ן המזרחי בעמק חפר. שבו הסיורים נעשו ברגל או בטנדר. אזור הפעילות שלנו היה: בצפון, מחדרה ועד המורדות המערביים של ההרים במזרח ופתח ואדי ערה, ועד לטול-כרם בדרום. היינו כ-11-12 איש. כולנו אנשי "ההגנה". שימשנו גם כיסוי לאנשי החי"ש (חיל שדה) של "ההגנה". כאשר התפתח קרב והופיעו שוטרים בריטיים, יכלו להישאר בשטח רק הנוטרים וה"מושבעים", שמותר היה להם להחזיק נשק באופן חוקי. כל היתר היו נאלצים להסתתר ולהסתלק מהמקום, כי נשיאת נשק בלתי חוקי יכול היתה יכולה לעלות – ממאסר לשנים רבות ועד לעונש מוות בתלייה.

יותר מאוחר השתפר מצבה של היחידה. ה"קולפק" הוחלף לכובע אוסטרלי רחב שוליים, קיבלנו יותר נשק ותחמושת. נוסף כידון על הרובים. קיבלנו גם מקלע "לואיס-גן" שהיה טוב למדי כשלא היו בו תקלות. קבלנו טנדר שהישיבה בו הייתה גב לגב כדי לאפשר תצפית לצדדים ולאחור. למדנו לקפוץ ממנו תוך כדי נסיעה מבלי להיפגע. הטנדר חנה בקבוץ עין-החורש והועבר אחרי כן לגבעת-חיים, שם גרנו רוב הזמן.

מפעם לפעם יצאתי לקורסים של "ההגנה". נשלחתי גם לקורס של הצבא הבריטי שנערך במחנה "דורה". הקורס נערך במחנה של יחידה מצפון אירלנד. למדתי שימוש בנשק מתקדם יותר. במקלע "ברן", ובמרגמה 3 אינטש. לאחר גמר הקורס סופחתי, כמורה דרך, ליחידה אירית. במשך כשלושה חודשים לבשתי מדים של היחידה ונשאתי דרגה של טוראי-ראשון. סיירתי עם אנשי היחידה בכל האזור שלהם. הגענו גם לערים הערביות: שכם, קקון וטול-כרם.

השתחררתי מהנוטרות די מאוחר. ב"הגנה" דרשו אותי כקצין קישור של פיקוד הדרום.

בשנת 1940 התגייסתי לצבא הבריטי ובו שירתי עד 1945.

כנוטרים, הנשק בידינו היה: רובה בריטי, רובה מדוכה, שהיה יורה רימונים בעזרת כדור בליסטי – כדור מיוחד ללא קליע. בצד הרובה היה מד-זווית שאפשר לכוון את הרימון עד מרחק של 210 ירד. 

   הקרב הגדול והכי כבד שבו השתתפתי כנוטר היה ליד מעברות. היו בו מספר נפגעים משני הצדדים. המארב הגדול שבו השתתפתי היה עוד לפני היותי נוטר, יחד עם אנשי "פלוגת האש".

  סוּפּר לאבנר הרוסי.

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

1. עזריה אלון – האיש שנתן לאורטל את שמה

כששמעתי על הענקת פרס ישראל על מפעל חיים לעזריה אלון, תגובתי הראשונה הייתה: מה?! הוא עוד לא קיבל?

אחד מעשרות ספריו של עזריה הוא "הכישרון לארץ ישראל". אין מי שניחן בכישרון הזה יותר מעזריה. האיש הוא אנציקלופדיה לארץ ישראל – בוטניקה, זואולוגיה, היסטוריה, תנ"ך, זמר עברי, התיישבות, מה לא? בכל מה שקשור לארץ ישראל, הוא מאגר מידע בלתי נדלה. אין מי שמזוהה יותר ממנו עם אהבת הארץ, עם ידיעת הארץ, עם הגנת הטבע. הוא הקים את החברה להגנת הטבע, הוא הגה והוביל את הקמפיין נגד קטיף פרחי הבר; קמפיין שסוכניו היו הילדים שחינכו את הוריהם – אחד הקמפיינים המצליחים בתולדות המדינה. ולאורך עשרות שנים הוא משדר את פינתו ברדיו. עוד כילד, אני זוכר את שבת בבוקר ב-9:45 ברשת ב' – כשעה של עזריה אלון.

בשנים האחרונות זכיתי לפעול לצידו של עזריה – מדי שנה בוג'ה ואני מנחים סדרי ט"ו בשבט ומארחים את עזריה המספר על שבעת המינים. שוב ושוב אני נדהם מתופעת הטבע הזו – הצעיר הנצחי בן ה-94, שלא נס לחו והזיקנה פשוט דילגה עליו. צלול כבדולח, קולו הרדיופוני רועם, חוש ההומור שלו לא הועם ובכל שנה הוא שר סולו, בחי"ת ועי"ן גרוניות, את השיר "שבעים המה הגיבורים". הוא מלמד שיטה לקילוף רימון בלי להתלכלך. אני מביט בו ומתקשה להאמין – אף לא רעד קל בידיו.

בשנה שעברה הנחינו סדר בקיבוץ דן, מעל במה מוגבהת. בירידה, הוא ביקש ממני עזרה קלה. היתה זו תחושה מוזרה – לסייע לעזריה אלון ללכת, זה כמעט כמו לתת לאלברט איינשטיין שיעור פרטי בפיסיקה.

כמו רבים מחברי אורטל, הכרתי את עזריה בתקופת השל"ת המוקדם בבית השיטה. איזו התרגשות – לטייל בגלבוע בהדרכת עזריה אלון, "האיש מהרדיו".

לעזריה מקום של כבוד בהיסטוריה של אורטל. הוא האיש שנתן לאורטל את שמה. וכך הוא כתב לספר "שלושים שנים וסיפורים", שהוצאנו בשנת השלושים לאורטל:

"אני 'אשם' בשם אורטל, ואלה ההצעות והנימוקים שהעליתי בשעתו: הבסיס 'טל' התבקש באזור זה (המיקום המדויק של קיבוצכם עדיין לא נקבע אז) הצופה אל הר אביטל והר בנטל ואל החרמון.

הביטוי 'טל חרמון' נמצא בתהילים קל"ג 8, והיה למושג בספרות העברית. הצעתי אז שלושה צירופים: טל-מור – על פי שיר השירים פרק ה', שבו מופיעים 'טל' ו'מור' בפסוקים 2 ו-5.

טל-אור – על פי ישעיהו כ"ו 11 'כי טל אורות טלך'. גם ביאליק השתמש בצירוף זה בשירו הנודע 'עם שמש', בפתיחת הבית השני: 'ורטובי טל אורות לאחיכם תשובו.'

אור-טל (כך במקור, עם מקף באמצע) – כהיפוך של השם הקודם. אנשי אורטל של אז (אינני יודע בדיוק מי) בחרו בצירוף השלישי, וּועדת השמות אישרה אותו. אף כי הוא לא היה המלצתי הראשונה, הוא מקובל עליי כשם יפה והולם, ואני חושב שהוא מבטא גם את הקשר בין אזורכם ובין העבר התרבותי שלנו."

וכך, זכינו שעזריה אלון הוא חלק מההיסטוריה שלנו ואנו חלק מההיסטוריה שלו. אנו יכולים לחוש גאווה עם זכייתו בפרס ישראל על תרומתו הגדולה לחברה הישראלית.

* פורסם לראשונה ב"מידף" – עלון קיבוץ אורטל

2. סקירת עיתוני סופשבוע 9-10.3.12

* גדעון לוי עלה השבוע לכפרי הדרוזים בגולן. למאמרו, בטורו "אזור הדמדומים" במוסף "השבוע" של "הארץ", נתן לוי את הכותרת "סוריה הקטנה", כדי שלא נתבלבל – בעבורו האזור שבכל ההיסטוריה היה 21 שנים תחת שלטון סורי, שנים שבהן שימש בעיקר כבסיס לתוקפנות נגד מדינת ישראל,  יישוביה ותושביה, הוא עדין "סוריה", גם כמעט יובל לאחר שחרורו בידי ישראל.

מן הסתם, לוי עלה לגולן כבלעם, לתאר את התושבים הסורים (במאמר שכתב לפני מיספר שבועות הכחיש לוי את דרוזיותם של הדרוזים, והקפיד לציין שמדובר בסורים, ש"רק" הדת שלהם היא דרוזית) העשוקים, הנאנקים תחת קלגסי הכובש הישראלי. והנה, ככל שהתאמץ, אפילו הוא לא הצליח לתאר זאת. וככל שהתאמץ להסתיר ולתרץ זאת, בין השיטין של המאמר מסתתרת התובנה שלו, אפילו שלו, שהדרוזים בגולן רוצים לחיות בריבונות ישראל ולא בריבונות סוריה. הוא לא יאמר זאת, הוא לא יודה בכך לעולם, אבל הוא מבין זאת.

לוי מראיין דרוזים ב"סוריה הקטנה" שלו, ומתאר את המחלוקת בין תומכי אסד למתנגדיו בקרב הדרוזים. בתיאור זה הוא מעצים את טענת "סוריה הקטנה" – מדובר באזרחים סורים, שכמו האזרחים הסורים האחרים חלוקים ביניהם פוליטית בין צדדי המתרס בסוריה. "באור התכלת העזה נגלים הקרעים והשסעים כולם, לא עוד בין קומץ משתפי הפעולה עם הכיבוש הישראלי למתנגדיו, אלא בין תומכי המשטר בסוריה למתנגדיו." זה המסר הגלוי של לוי: מדינת ישראל היא "אקיבוש הישראלי", אין לה תומכים בקרב הדרוזים אלא "משתפי פעולה" שטינקרים, שכנראה יש לטפל בהם כפי שמטפלים במשת"פים באזור הדמדומים האהוב עליו בשטחי הרשות הפלשתינאית. המשת"פים הללו הם קומץ, לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא המחלוקת הפנים סורית.

אך בהמשך, הוא אינו מצליח להסתיר את המסר הסמוי. כך, למשל בקטע הבא: "תומכי המשטר ... חוששים שסוריה החילונית תהפוך איסלאמית, חושבים שאסד היטיב עם הדרוזים, ואולי גם, בסתר ליבם, רוצים בהמשך משטרו של אסד, שיבטיח את המשך הסטטוס קוו של הכיבוש הישראלי הנוח. רבים בגולן משוכנעים שאסד לא ישחרר את הגולן (ומוטב שכך), כי קיימת ברית נסתרת בין ישראל למשטר הסורי."

גם כאן לוי מתחכם. הוא מזכיר את "אקיבוש הישראלי". הוא מדבר במונחים של "שחרור הגולן". כאשר ישראלים מדברים על "שחרור" הם פשיסטים ופטישיסטים של דם ואדמה שהרי רק אדם ניתן לשחרר ולא אדמה בלה בלה בלה. אבל כאשר מדובר על הוצאת שטח מידי ישראל, המילה "שחרור" אינה רק לגיטימית, אלא זה הביטוי שבו הוא עצמו משתמש. וכיוון שלפני כשבוע-שבועיים גדעון לוי, שבמשך שנים תוקף את ישראל הדוחה את ידו המושטת לשלום של איש השלום בשאר אסד, תפס צד והחל להביע תמיכה במתנגדי אסד, הוא מאשים את אסד באשמה הנוראה ביותר בעיניו – שקיימת ברית נסתרת בין ישראל למשטרו. אך כל ההתחכמויות הללו אינן יכולות להסתיר את האמת, שבאופן מפתיע מצליחה לבצבץ אפילו בְּמאמר של לוי – שבסתר לבם הדרוזים רוצים בהמשך ריבונות ישראל. וכיוון שהוא אינו יכול לגמור משפט בלי להזכיר את "אקיבוש" הוא מגדיר אותו כ"אקיבוש הישראלי הנוח". הם כל כך רוצים להמשיך לחיות תחת אקיבוש הנוח הזה, עד שלמען מטרה זו הם מוכנים לתמוך באסד הטובח באלפים ועוד יטבח רבבות מבני עמו, כיוון שאסד לא "ישחרר" אותם מעול "אקיבוש" הנוח.

לוי מצטט אחת ממתנגדות אסד, שפאא אבו ג'אבל, בוגרת לימודי משפטים באוניברסיטת חיפה, לקראת בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין. בעברית צחה, היא אומרת לו: "הכיבוש הישראלי חכם ... הם נתנו לנו להתרגל אליו. חופש הביטוי שלנו מושפע מישראל. אם לא היה חופש הביטוי, היינו כמו הסורים. את זה אי אפשר להכחיש. אבל אחרי מה שקרה בסוריה, אני כבר לא בטוחה מה יהיה. יש שיתוף פעולה בין ישראל למישטר בסוריה. עכשיו אני לא בטוחה אם הילדים שלי לא יחיו גם הם תחת הכיבוש הישראלי. אסד לא התאמץ להחזיר את הגולן. היה חשוב לו לשמור על אוייב חיצוני. זו עסקה משתלמת לשני הצדדים. זאת עוד סיבה למה אנחנו צריכים להתנגד לאסד וזאת עוד סיבה למה הרוב, אולי 80% כאן, תומכים באסד: אנשים אוהבים את העסקה בינו לבין ישראל ורוצים להמשיך בסגנון החיים של ישראל."

באמת אקיבוש הזה ממש לא בסדר. הוא נתן לדרוזים להתרגל אליו ואפילו הרגיל אותם לדמוקרטיה וחופש ביטוי. וגם הפעילה הפוליטית הזאת אינה יכולה להכחיש שהדרוזים בגולן נהנים מהדמוקרטיה ומחופש הביטוי ושהם יודעים היטב מהי סוריה ומה מצפה להם אם חלילה יופקרו וימסרו לחסדי המשטר הסורי. אך הדבר החשוב ביותר שהיא אומרת, הוא שתמיכת 80% מהדרוזים באסד, נובעת מאמונה שלהם שבסרבנות שהוא (ואביו) מפגין במו"מ המדיני מצד אחד, ובהססנותו לצאת למלחמה בעקבות לקח מלחמת יום הכיפורים מצד שני, קיומו של שלטון אסד מנציח את המצב שבו הם חפצים – להיות ישראלים.

מרואיין אחר, עאטף ספאדי, מגנה בחריפות רבה את שלטונו הרצחני של אסד ואינו מתרשם כל כך מהתמיכה של הדרוזים בגולן באסד: "הרוב נגד אסד אבל הם לא יעזו להגיד את זה. תומכי אסד הם הקבוצה הכי פעילה כי קל להם להזדהות. אני רוצה שהגולן יוחזר לסוריה, אבל לא תחת שלטון אסד. הגולן סורי. נכון שטוב לנו יחסית מבחינה כלכלית, אבל אני גם יכול לנסוע לאמריקה ולעשות עוד יותר כסף, אז מה? מקומנו בסוריה."

יש מיספר מסרים מעניינים בדבריו של ספאדי. המסר הראשון הוא תיאור הפחד של הדרוזים בגולן לומר את דעתם האמתית. כל מי שמכיר את ההווייה הדרוזית בגולן, יודע שאכן קיים פחד כזה, ועוד אחזור אליו. המסר השני, הוא אי רצונו שהגולן יימסר לסוריה תחת שלטון אסד. למה? כי הוא מעדיף את הדמוקרטיה הישראלית על הרודנות הסורית. ומי יחליף את אסד? סביר להניח שגם הוא מבין שאם הרודנות הזאת תיפול, תקום תחתיה רודנות אחרת. כאשר הוא אומר שאינו רוצה שהגולן "יוחזר" לסוריה תחת שלטון אסד, המסר הסמוי שלו, הוא שעד שסוריה תהיה מדינה דמוקרטית מערבית כמו ישראל, הוא אינו רוצה בנסיגה ישראלית מהגולן. כנראה שלא מדובר בקדנציה שלנו. המסר השלישי, הוא שהדרוזים נהנים מרווחה כלכלית בגולן, ומרמת חיים שונה לחלוטין מזו של אחיהם הדרוזים בסוריה ולכן טוב להם תחת שלטון ישראל והם רוצים בו. ספאדי "מגנה" בקריצה את הדרוזים על כך, ומזכיר להם שכדי להצליח כלכלית הוא יכול לנסוע גם לאמריקה. מתוך דבריו ניתן להבין, שמבחינת הדרוזים בגולן, "אמריקה" כבר כאן.

במאי התיאטרון מוניר בכרי, שהעלה לאחרונה הצגה באקדמיה לאמנויות המופע בתל-אביב, הוא המרואיין האחרון המצוטט בכתבה: "גם הוא מודה שהחיים בגולן הכבוש טובים יחסית, 'אבל גם אם אני צריך לבחור בין הכיבוש לגיהינום במולדת – אני מעדיף את המולדת." לוי אוהב טקסטים פטריוטיים כאלה, כאשר אינם נשמעים מפיהם של ישראלים. אין צורך בדמיון רב כדי לשער איך לוי היה הופך משפט כזה מפי יהודי לחוכא ואיטלולא.

אך גם את הטקסט הזה כדאי לקרוא בעיניים פקוחות. מאחר ואצל הדרוזים הפחד מדבר, על זה כבר הסכמנו, ברור שכאשר הוא אומר ש"החיים בגולן הכבוש טובים יחסית," כוונתו היא שהחיים של הדרוזים בגולן מצויינים. אך המשפט המעניין הוא "אם אני צריך לבחור בין הכיבוש לגיהינום במולדת – אני מעדיף את המולדת." מהי המולדת? האיש חי על אדמתו, בכפר שלו. הוא חי במולדת. וכך הוא יכול לומר את האמת שלו, שהוא מעדיף "גיהינום במולדת," וכך גם להישמע פטריוט וגם לרמוז שכיוון שהוא במולדת, ולבטח שאין הוא חי גיהינום – המצב הנוכחי הוא הטוב ביותר בעבורו.

מה האמת בנוגע לדרוזים בגולן? הדרוזים בגולן אינם סורים ואינם ישראלים. הם אינם פרו סורים וגם אינם פרו ישראלים. הם דרוזים. הנאמנות שלהם היא אך ורק לאינטרס הדרוזי. הדרוזים אינם מגדירים עצמם כלאום אלא כעדה דתית. הנאמנות המרכזית שלהם היא לעדתם. כמיעוט קטן ונרדף במזרח התיכון, סיגלו הדרוזים לעצמם חוכמת הישרדות – נאמנות לשליט ולמשטר שתחתיו הם חיים; נאמנות הכוללת תביעה מעצמם לשירות המסור ביותר בצבא ובכוחות הביטחון של המשטר. הנאמנות למדינה ולמשטר היא המגן על העדה. זאת הסיבה לנאמנות של הדרוזים בישראל למדינת ישראל, וכמוה – הנאמנות של הדרוזים למדינותיהם האחרות. 

מדוע, אם כן, הדרוזים בגולן אינם נאמנים לישראל? אחרי מלחמת ששת הימים, הדרוזים היו נאמנים לישראל, חגגו את יום העצמאות, הניפו את דגל ישראל, דרשו את סיפוח הגולן לישראל וביקשו להתגייס לצה"ל. הכול השתנה ברגע שישראל החליטה לסגת מכל סיני. הדרוזים הבינו שיש להם עסק עם מדינה בלתי צפויה, ששיקוליה אינם רציונליים, ומחר היא עוד עלולה לסגת מהגולן ולהפקיר אותם לרודנות הסורית. מרגע זה הם עשו את החשבון שלהם: אם יביעו נאמנות לישראל וישראל תיסוג מהגולן, הם יודעים מה צפוי להם לאחר הנסיגה. אם יביעו נאמנות לסוריה, הם יודעים שלא יאונה להם כל רע בישראל. הם בחרו לבטא נאמנות לסורים. אבל כל מי שמכיר את הדרוזים בגולן יודע, שטוב להם בחופש ובשפע הכלכלי שממנו הם נהנים תחת ריבונות ישראל, והפחד הגדול ביותר שלהם הוא מפני החלפת המציאות הזאת במציאות של החיים תחת רודנות ובעוני, כפי שחיים אחיהם בסוריה.

ומדוע רובם הגדול תומך באסד? כיוון שהדרוזים בסוריה, מתוך אותה תפיסה הישרדותית – גרסה מוקצנת של "דינא דמלכותא דינה" שלנו, היו נאמני הנאמנים של אסד ואיישו ומאיישים את כוחות הביטחון הסוריים. אם ייפול המשטר, הם חוששים, המשטר החדש יתנקם בהם. הם חוששים מטבח. ומדוע בכל זאת יש מיעוט המתנגד לאסד? כנראה שיש מי שחשים שהחמאה מרוחה בצד השני, והם נערכים ליום שאחרי.

זה התיאור האמתי של המציאות, ולכן אין סיכוי שכך גדעון לוי יתאר אותה.

* סקרי דעת קהל הם תבלין לחדשות, אך אצלנו כבר מזמן מתייחסים אליהם כאל החדשות עצמן. זה חלק מהידרדרות העיתונות. דווקא העיתונים המחשיבים עצמם כרציניים – "הארץ" שתמיד הקפיד על התדמית הזאת ו"מעריב" שבחודשים האחרונים עובר תהליך מבורך של "דה-טבלואידיזציה" וחזרה לדימוי של עיתון רציני – פרסמו בכותרת הראשית ובמרכז עמודי החדשות ומוספי השבת סקרים. זה לא ממש אות כבוד לעיתונות.

התייחסות של העיתון לסקר שהוא עצמו ערך כאל מרכז חדשות השבוע, מעידה על גבהות לב אגוצנטרית ויהירה, לצד שיקולי הרייטינג מתוך הנחה שהקהל אוהב את ספורט הסקרים. אבל הסקר אינו החדשות, בעיקר כאשר אין בו איזו הפתעה מרעישה. שני הסקרים אינם מנבאים מהפך, אלא את המשך שלטון הליכוד בראשות נתניהו. עם זאת הפער בין העיתונים גדול למדיי – ב"הארץ" הליכוד זוכה ב-35-37 מנדטים ואילו ב"מעריב" ב-27 בלבד. פער עצום של כעשרה מנדטים. אגב, בסקר ב"מעריב" נכתבו התוצאות של סקר המנדטים כתוצאות באחוזים, הליכוד קיבל, למשל, 27%, אך ספירת הקולות מצביעה על שלם של 120%... הפער הגדול הוא גם במספר המנדטים של מה שמכונה גוש ליכוד-ימין-דתיים. בשני העיתונים יש לגוש הזה רוב, אולם ב"מעריב" מדובר ב-62 מנדטים וב"הארץ" הרבה יותר – 72-74 מנדטים. ב"מעריב" הרוב של הגוש הזה קטן, כמעט גבולי, אך יש לזכור ששאר 58 המנדטים כוללים את גוש המפלגות האנטי ישראליות, שלבטח לא תוכלנה למצוא את עצמן גם בקואליציה של מפלגת העבודה ו"קדימה".

האם פירוש הדבר שהרכב הקואליציה הבאה יהיה דומה לנוכחית? לא בהכרח. אני מסכים עם יוסי ורטר ב"הארץ", שהדבר הקבוע היחיד הוא המשך ההגמוניה של הליכוד, והרכב הקואליציה יכול להיות מגוון. "נתניהו לא יהיה חייב ללכת דווקא עם החרדים שהפכו לשנואי העם. הוא יכול לבחור כל שותף על פי נוחותו: 'קדימה', או 'העבודה', או לפיד, או 'ישראל ביתנו', או חלק מהם. היתר יבואו במחירי סוף העונה. במצב המנדטים העולה מן הסקר הזה, המשא ומתן הקואליציוני שינהל נתניהו יהיה כרוך בהדיפת המפלגות שיסתערו על דלתו של ראש הממשלה הנבחר. נתניהו ייאלץ להורות למזכיר הממשל: 'תנעל, תנעל את הדלת'."

להערכתי, נתניהו ירצה ממשלה שהוא הציר המרכזי בתוכה. קואליציה שבה מפלגות מימינו ומפלגות משמאלו. על סמך מה אני סבור כך? כי כך הוא רצה גם בקואליציה הנוכחית. הוא רצה את "קדימה", אך ציפי לבני סיכלה זאת כיוון שלא היתה מוכנה להתפשר על דרישתה לרוטציה. מפלגת העבודה הצטרפה, אך בהמשך התרסקה, תחת הנהגתו של ברק. סביר להניח שכך נתניהו יבנה את ממשלתו. שלי יחימוביץ' לא תצטרף לממשלה, אלא תבנה את עצמה באופוזיציה כאלטרנטיבה לקו הכלכלי-חברתי של נתניהו. יאיר לפיד יצטרף לממשלה. מה שיישאר מ"קדימה" – אם יהיה זה בראשות מופז, יצטרף. אם בראשות לבני – ייתכן שהיא שוב תדרוש רוטציה...

בשני הסקרים "קדימה" נופלת – ב"הארץ" לסביבות העשרה מנדטים וב"מעריב" לסביבות ה-16. ב"הארץ" מספר המנדטים של "קדימה" גדול יותר בראשות מופז. ב"מעריב" יתרון קל ללבני. ב"מעריב" שניהם לא רלוונטיים בשאלה מי מתאים יותר לראשות הממשלה, הם או נתניהו (אך עם יתרון גדול ללבני על מופז). בסקר הפופולאריות של "הארץ", בו אגע בהמשך, ציפי לבני, שהפופולאריות שלה הרקיעה שחקים לפני שנים מעטות, נמצאת במקום האחרון. אני מסכים עם ניתוחו של יוסי ורטר, שהגורם המרכזי לקריסתה של לבני הוא החלטתה השגויה לא להצטרף לממשלה. "בתום שלוש שנים מרות כלענה בישימון האופוזיציוני, היא הפריכה, שלא בטובתה, את המוסכמה ששלטון כובשים רק מן האופוזיציה. החלטתה שלא להצטרף לממשלת נתניהו במארס 2009 מצטיירת כיום, עם הפריימריס לראשות קדימה, כמהלך אובדני. שירות העם באופוזיציה לא הפך לכן שיגור שלה ללשכת ראש הממשלה, אלא אולי הביתה, לרמת החי"ל."

האופוזיציה עשויה להיות חממה ליצירת אלטרנטיבה שלטונית כאשר מדובר במפלגה אידיאולוגית, כמו הליכוד וכמו מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ', לא כאשר מדובר במפלגה אופורטוניסטית כ"קדימה".

בסקר ב"מעריב" יאיר לפיד שומר על יציבות יחסית – כעשרה מנדטים, מנדט אחד פחות מבסקר הקודם. לעומת זאת, ב"הארץ", שבו תוצאותיו בסקר הקודם היו טובות במיוחד, הוא מאבד באחת חצי מהמנדטים שלו. למועמד חדש, שכל מה שיש לו זאת הפופולאריות שלו, זו מכה קשה. גם כאן אני מקבל את הניתוח של ורטר: "אפשר להכביר מילים על הטעויות שעשה בחודשיים הללו: ההסתגרות בין דפי הפייסבוק, ההתנזרות מראיונות, מחיקת הסטטוסים הביקורתיים, הבריחה מעימות עם הגולשים תוך שימוש במילים האלמותיות 'טוב, ביי', פרשת הדוקטורט נטול הבגרות באוניברסיטת בר אילן, וכן הלאה. אפשר, אבל אין צורך. דבר אחד ברור: אם הוא ימשיך בדרך הזו, מי שיאמר לו 'טוב, ביי' ואולי אפילו 'יאללה ביי', יהיו הבוחרים."

סקר הפופולאריות של "הארץ" – שהיה לכותרת הראשית של העיתון, הוא סקר פופוליסטי, שיוסי ורטר הגדיר אותו כ"בדיקת מאזן הרייטינג." הסקר העמיד אישים בכירים למשפט הנסקרים, בהערכה: שבעי רצון או לא שבעי רצון. סוג של "לייק" ו"אנלייק". כל כך פופוליסטי. כל כך רדוד. וכך הם דרגו את מצעד הרייטינג של הבכירים, שבראשו הנשיא פרס עם רייטינג היסטרי של 81% אהדה ובתחתיתו, כאמור, ציפי לבני עם 31% בלבד. המנצח הגדול הוא הנשיא. פרס מפריך את המוסכמה שמי שרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו. עובדה – האיש שמפעל חייו הוא המרדף אחרי הכבוד והפופולאריות, הצליח להשיג אותם בגדול בשלהי העשור התשיעי לחייו. ברור שפרס אינו מסתפק. בכך הוא יחתור ללא לאות לפופולאריות של 100%. השאלה היא רק האם הוא תפס את הפטנט ויתמיד בו, או יבעט בדלי המלא.

בעוד ניתן איכשהו לקבל בדוחק את סקר הפופולאריות של הפוליטיקאים, לא כן כאשר מדובר בראשי מערכת הביטחון. מה הייתי משיב לסוקר אילו שאל אותי על שביעות רצוני מראש המוסד תמיר פרדו? אלו כלים יש לי כדי להשיב על השאלה? איזה מושג יש לי על מעשיו, על הישגיו, על כישלונותיו, על תפקודו, על דרכו? אפילו ורטר מודה, בעקיפין, שהשאלות הללו אינן הגיוניות. "איש אינו יודע לשפוט אם גנץ הוא רמטכ"ל טוב או רע, אם הצבא תחת פיקודו יעיל יותר או פחות." אבל למרות הסתייגותי העקרונית, די השתכנעתי מהטיעון של ורטר בזכות האהדה לראש השב"כ: "הנתון אולי התמוה ביותר הוא המקום החמישי שאליו הגיע ראש השב"כ, יורם כהן, בתום שנתו הראשונה בתפקיד. האיש שפרצופו אינו מוכר לציבור ופעילותו בוודאי שאינה ידועה, זוכה להתברג בצמרת הרשימה, הרבה לפני בכירים ממנו בכל תחומי השלטון. מה ניתן להסיק מכך? שהישראלי מזהה בתחושת הבטן שלו, שהיעדר הפיגועים אינו דבר מובן מאליו. שמישהו משקיע מזמנו ומסכן את חייו, בימים ובלילות, כדי שהאזרחים בעורף יוכלו לחיות בנחת. המישהו הזה הוא ראש השב"כ, המייצג את הארגון כולו."

הסבר הגיוני. הסבר הגיוני לא פחות, הוא שבניגוד לפוליטיקאים העומדים כל העת בעין הסערה והביקורת הציבורית, אנשי מערכת הביטחון סמויים מן העין. הפופולאריות שלהם היא מעצם היותם אנשי צבא או מערכת הביטחון, ולאו דווקא פופולאריות אישית.

הפער בין היחס לפוליטיקאים לבין היחס לאנשי צבא, בא לידי ביטוי בולט בתשובות הציבור לשאלה של הסקר ב"מעריב" – למי הוא מאמין יותר בסוגיית מסמך הרפז, לברק או לאשכנזי. מתברר שמספר המאמינים לאשכנזי גדול פי 3 ממספר המאמינים לברק. זהו נתון מדהים, לנוכח הדברים הברורים שנאמרו בטיוטת מבקר המדינה אודות אשכנזי ולנוכח הגילויים בפרשה.

ברק צבר בשנותיו בפוליטיקה טינה גדולה, אמינותו נשחקה עד דק, תדמיתו שלילית, והסקרים האחרונים שבהם הוא איכשהו מגרד את אחוז החסימה הם שיפור לעומת מצבו עד כה. גם דעתי עליו שלילית מאוד. אך דווקא בפרשה זו, הדמות השלילית והבעייתית היא אשכנזי. ברק הוא הבכיר בין השניים ולכן הוא נושא באחריות למערכת היחסים העכורה ביניהם. אבל ההתנהגות של אשכנזי, אשתו, עוזרו ודוברו (שאמור להיות דובר צה"ל ולא דוברו) היא התנהגות של פוטש, חוסר אמינות, חתירה תחת הדרג המדיני. אף שבדרך כלל איני נוטה לפליליזציה של המערכת הציבורית, ומסתפק בביקורת הציבורית והמוסרית על אנשי הציבור, אני סבור שלא יהיה מנוס מחקירה פלילית של הפרשה, ולא נראה לי שאשכנזי יצא ממנה טוב.

בינתיים הוא פופולארי מאוד. הטקס הביזארי נוסח העולם השלישי, של הנצחתו בחייו ברחוב בשם רחוב באור יהודה, הם עדות לכך. ובסקר עצמו  21% רואים בו מועמד מתאים לראשות הממשלה ו-66% רוצים אותו במערכת הפוליטית. מזל מועלם ובן כספית מגדירים אותו כ"טפלון". הם צודקים. אבל כדאי לזכור שהאחרון שקראו לו "טפלון" היה ... אהוד ברק. כך שלא לעולם חוסן.

מועלם: "אשכנזי, אם לשפוט על פי התנהלותו מאז פרסום הדו"ח, לא ויתר על החלום להיות ראש ממשלה. הוא סיפק רגעים מביכים והזויים במיוחד ביום שני, כשהגיע לאור יהודה לחנוך שדרה על שמו. זה היה פחות מיממה לאחר שדו"ח המבקר חשף אותו בקלונו. 'אולי טעיתי אבל לא ברחתי משדה הקרב,' קרא אשכנזי מן הכתב דברים שנוסחו בעזרת יועצי תקשורת. ככה בדיוק מדבר פוליטיקאי. את ההזמנה לאירוע קיבלה התקשורת רק בלילה שקדם לטקס. אשכנזי ויועציו חיפשו במה מתאימה להגיב לדו"ח המבקר. כזו שתדגיש עד כמה הוא אהוב בציבור. חיפשו ומצאו שיש טקס קריאת שדרה על שמו באור יהודה, שנדחה בגלל מזג האוויר ועטו על ההזדמנות. קצת צניעות ביום זה לא היתה מזיקה לאיש. אשכנזי נראה כמי שרודף אחר הכבוד, מחפש את נחמת ואהבת הציבור. אחרי הכול זהו מקור כוחו."

הייתי מוסיף ואומר, בהקשר של אשכנזי, שמה שנראה כמו פוליטיקאי, הולך כמו פוליטיקאי ומדבר כמו פוליטיקאי – הוא פוליטיקאי.

עוד נתון מעניין בסקר ב"הארץ" הוא שרק רבע מהציבור תומך בתקיפה באיראן. תוצאה זו מעוררת תמיהה? נתניהו מעמיד את השאלה האיראנית על ראש שמחתו, על ראש שמחתנו ועל ראש שמחת העולם כולו. הוא, ועימו ברק, מצטיירים כמי שדוחפים לתקיפה באיראן. איך ניתן להסביר את העובדה שהציבור תומך בהמוניו באדם, שבנושא המרכזי, לפחות על פי תפיסתו, הוא דוחף לכיוון הפוך מעמדת הציבור? ואיך זה שמספר המשיבים שהם סומכים על נתניהו וברק בסוגיה האיראנית כפול ממספר התומכים בתקיפה?

לכאורה, מעיד הדבר על אי רציונליות של הציבור. אני מנתח זאת אחרת. אני סבור שהציבור אכן אינו רוצה תקיפה ישראלית באיראן. אבל הציבור מבין ויודע, שגם נתניהו וברק אינם רוצים לתקוף באיראן. הציבור סומך על השניים, כיוון שהוא מאמין ויודע שהם יעשו הכול כדי להימנע מתקיפה ושגם דיבוריהם בעד תקיפה נועדו ללחוץ על העולם לבצע צעדים שיוכלו למנוע את התקיפה, כלומר לסכל את תוכנית ההתגרענות האיראנית באמצעים דיפלומטיים ובאמצעות סנקציות כלכליות. אולם הם גם מכשירים את הקרקע למתקפה, באם לא תיוותר כל ברירה אחרת. הציבור סומך על שיקול דעתם, שלא יתקפו, אם תהיה ברירה אחרת. הציבור אינו רוצה בתקיפה כיוון שהוא מודע לכך שמחירה עלול להיות כבד, אך הוא מודע לכך שהמחיר של פצצה גרעינית בידי איראן כבד הרבה יותר, ואם הדרך היחידה לסכל אותה תהיה התקפה ישראלית, הציבור  יתמוך בה.

* ביקורת חריפה נמתחה על נתניהו, על אזכור השואה בנאומו בוועידת איפא"ק. כך, למשל, מאמר המערכת של "הארץ": "הוולגאריות וסרות הטעם של הנואם... לא היסס להשוות בבוטות את ישראל היום למצבם של יהודי אירופה בשואה ... נראה לעיתים כמי שעורך תחרות נאומים עם עצמו ... כל האמצעים כשרים: קיטש ומוות ... רטוריקה נואלת המשלבת מסכנות ומגלומניה," וכן הלאה וכן הלאה. ואחרי הסגנון היהיר והמתנשא הזה של מאמר המערכת (!) של "הארץ", מתפלאים כותביו מדוע הם מאבדים את השפעתם ומושא שנאתם הופך פופולארי יותר ויותר.

תנועת "גוש שלום" ירדה על נאומו של נתניהו במודעתה השבועית ב"הארץ": "נתניהו השווה את הישראלים ב-2012 ליהודים באושוויץ ב-1944. דמגוגיה מבחילה, עלבון לישראל הריבונית מפי ראש ממשלתה, ניצול ציני במיוחד של זכר קרבנות השואה."

כדאי לנתח את המודעה הזאת, כדי לבחון מי כאן הדמגוג המבחיל. מדוע אין להשוות בין הישראלים ב-2012 ליהודים ב-1944? מדוע זה עלבון לישראל הריבונית? כיוון שישראל היא ריבונית. בהיותה ריבונית וחזקה, היא שונה מהמצב של היהודים בשואה. במה היא שונה – בכך שהיא יכולה להגן על עצמה, על אזרחיה, לאיים על אויביה, לא להיות מרמס תחת מגפיהם. טענה זאת נכונה וצודקת. אך מה היתה ה"השוואה" של נתניהו בין ישראל היום והיהודים בשואה? בדיוק זו. הוא לא טען בדבריו שמצבנו דומה למצבם, אלא שמצבנו שונה ממצבם. הוא טען שבניגוד למצב אז, היום ישראל היא מדינה ריבונית חזקה, עם צבא חזק, שיכולה להגן על אזרחיה, להרתיע את אויביה ולנצח אותם. אז מה הטענה נגדו? אין שום אמת בביקורת הזאת, וניתן להגדירה בשתי מילים: דמגוגיה מבחילה.

ואולי, בעצם, הטענה היא על עצם איזכור השואה? נניח שעצם איזכור השואה אינו לגיטימי. אולי. אבל מי שעומד בראש "גוש שלום" הוא אורי אבנרי. אתקן את המשפט – "גוש שלום" הוא אורי אבנרי. את המודעה הזאת ניסח אורי אבנרי. אבנרי הוא האיש שבנה את הקריירה הפוליטית והתקשורתית שלו, על השוואת ישראל לנאצים, מ-1949 ועד עתה (ב-1948 הוא כתב את ספרו הפטריוטי "שדות פלשת 1948" אך כעבור שנה כתב את ספרו "הצד השני של המטבע" ובו הדרך לה הוא מטיף מאז ועד היום, כולל הצגת ישראל כמדינה נאצית). כאשר דווקא אבנרי יוצא נגד השוואות לשואה, הוא אינו חוטא רק בצדקנות, אלא בעיקר בצביעות.

* אם יש דבר שקשה להאשים בו את בן דרור ימיני, הוא בנאיביות. יש מעט עיתונאים בישראל הקונים פחות ממנו את סחורת התעמולה של תעשיית השקרים האנטי ישראלית. אבל הפעם, בן דרור נפל למלכודת של הקמפיין האפולוגטי לפיו בנאום השאהידים שלו, אחמד טיבי לא דיבר על המחבלים אלא על אזרחים וילדים פלשתינאים שנהרגו.

האומנם? מי שמוביל את הקמפיין האפולוגטי הזה הוא נדב איל, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10. בהופעה בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום הוא הציג את הקטע מנאומו של טיבי, שהופץ ביוטיוב, שעליו התבססה הביקורת נגדו, ובו הגדיר כשאהידים את "אלה שהכיבוש רצה שיכנו  אותם טרוריסטים" והוסיף בהקשר שלהם ש"אין דבר נעלה יותר מאשר אלו שמתו למען המולדת."

אין הוכחה חותכת מזו כדי להבין למי הוא התכוון. לא, לנדב אייל יש הסבר מצוין. את הדברים האלה טיבי אמר בכלל בשנה שעברה, ולא השנה. אה! אם הוא אמר זאת בשנה שעברה, זה בסדר. יש התיישנות. בינתיים הוא חזר בתשובה והוא כבר אינו משבח את הטרוריסטים אלא את האזרחים שנהרגו. ומתוך נאומו חוצב הלהבות של טיבי, הוא הוציא קטע שבו הוא מתייחס לקורבנות – הילדים שנרצחו מאש הטרוריסטים הישראלים וכן הלאה וכן הלאה, ודיבר על הרוגי יום האדמה ועל הטבח בכפר קאסם. אבל אפילו בקטע הזה, שנועד ללמד סניגוריה על טיבי, מופיע המשפט הבא: "לא נפלו השאהידים כדי לזכות בפרס בגן עדן, אלא כיוון שהגנו על המולדת." האם הוא רוצה לומר שה"קורבנות", שהאזרחים או הילדים שנהרגו, נפלו בהגנה על המולדת? ומה כוונתו בכך שהם לא מתו כדי לזכות בפרס בגן עדן?

ברור כשמש, שטיבי מתייחס בדבריו לטענה על כך שהמחבלים המתאבדים עושים זאת כדי להשיג 72 בתולות בגן עדן. הוא יוצא נגד הטענה הזאת, שמבזה את זכרם. לא, הוא טוען, הם לא התאבדו כדי לזכות בפרס בגן עדן. הם יצאו להגן על המולדת.

אין ספק שהשאהידים אותם מעלה טיבי על נס הוא המחבלים, לצד האזרחים שנהרגו שגם את זכרם הוא מעלה. אני כלל לא מופתע מהקמפיין שנועד לגונן עליו. אבל ... בן דרור? אתה?! כך נפלת?!

* המלצת השבוע – פרויקט מיוחד לזכרו של אריק לביא ב"גלריה" של "הארץ".

* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", המוסף הסאטירי של "ידיעות אחרונות": "ציפי לבני נבחרה לרשימת 150 הנשים המשפיעות בעולם: המטרה הבאה  להיכנס גם לרשימת 150 הנשים המשפיעות ב'קדימה'".

3. מלחמה, שלום והגרעין האיראני

במהלך ביקורו של ראש הממשלה בוושינגטון, פרסמה יו"ר מרצ זהבה גלאון, את אחת ההודעות ההזויות ביותר שנשמעו כאן בשנים האחרונות: "ראש הממשלה עוד ישלם ביוקר על בזבוז זמנו של הנשיא אובמה בפגישה שהיא סיפור החמצה: אובמה ביקש לשמוע כיצד נתניהו יקדם שלום ואילו נתניהו רצה לשמוע רק מתי תצא אמריקה למלחמה או לכל הפחות תאפשר לישראל לתקוף. הנשיא אובמה כבר הבהיר אתמול שארה״ב תמנע את התגרענות איראן, אך נתניהו לא גמל לנשיא על ידידותו בתשובה לשאלתו על סיום הכיבוש. החשבון היקר יוגש לנתניהו לאחר הבחירות בארה"ב."

גלאון שבויה בדוגמות מיושנות והמציאות אינה משחקת תפקיד בהשקפת עולמה. מבחינתה, פעולה למניעת נשק השמדה המוני באיראן היא היפוכו של השלום והיא מפריעה לשלום. השלום הוא "סיום הכיבוש" (כפי שנוכחנו לא מכבר ברצועת עזה).

שוחר שלום שאינו מוכה בסנוורים, המישיר נכוחה את מבטו למציאות, יבין שהאיום הגדול ביותר על השלום במזרח התיכון הוא הגרעין האיראני. ואם להיות מדויק יותר – תנאי הכרחי לשלום, הוא מניעת פצצה גרעינית איראנית.

הבעיה המרכזית בגרעין האיראני היא כמובן הסכנה של הטלת פצצה גרעינית על ישראל. אסור לעולם החופשי ולישראל להתייחס להנהגה האסלאמית הקנאית של איראן כהנהגה רציונאלית. השילוב של קנאות, שאיפה להשמדת ישראל ונשק השמדה המונית עלול להיות בעבור האיראנים פיתוי לאו בר כיבוש. השימוש בו עלול להיות, למשל, כאשר המשטר האיראני יהיה עם הגב לקיר, בעת מהפיכה ואיום על השלטון, כצעד ייאוש של "תמות נפשי עם פלישתים". לכן, ציפייה לאפשרות של מאזן אימה מן הסוג שהיה בין ארה"ב לבריה"מ עלולה להיות אשליה מרה, ולבטח אי אפשר להתייחס אליה כאל הנחת עבודה.

אולם הסכנה אינה רק האפשרות של שימוש בפועל בנשק גרעיני, אלא במשמעות המדינית של הפיכת איראן למעצמה גרעינית אזורית, שתטיל חיתתה על האזור כולו. במזרח תיכון בצל הפצצה האיראנית, לבטח לא ייכון שלום.

הסכסוך הישראלי-ערבי נובע מגורם אחד בלבד – סירובם של הערבים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. כל עוד קיימת בתוכם האשלייה שניתן לשים קץ לקיומה של המדינה, אין סיכוי לשלום, גם אם ייחתמו פה ושם הסכמי שלום אלה או אחרים. שלום אמיתי ייכון רק כאשר ישלימו הערבים עם העובדה שישראל היא עובדה שאינה ניתנת לערעור.

כמעט ארבעים שנה לא היתה מלחמה כוללת בין ישראל לשכנותיה. סיבה אחת לכך היא הניצחון הישראלי במלחמת יום הכיפורים, חרף הנחיתות הקשה בראשית המערכה. ניצחון זה, יותר מהניצחון במלחמת ששת הימים, הפגין את העליונות הקונבנציונלית של צה"ל על צבאות ערב.

הסיבה השנייה לכך היא האמונה הערבית בגרעין הישראלי. השילוב הזה יצר חבילת הרתעה, שהחלישה מאוד את המוטיבציה של מדינות ערב להילחם בישראל. את המלחמה הכוללת החליפו הטרור, הטילים ומערכת הדה-לגיטימציה, אך המטרה לא השתנתה. אף על פי כן, אסור לנו לאבד את התקווה בשלום, כלומר בהשלמת שכנינו עם קיום המדינה.

השלמה כזו לא תהיה אם בידי איראן יהיה נשק גרעיני. נשק כזה יטפח בקרב הערבים את חלומם להשמיד את ישראל. ללא בלעדיות גרעינית ישראלית במזה"ת, תשחק מאוד ההרתעה הישראלית, והדבר עלול להחזיר את מדינות ערב למעגל המלחמה הכוללת נגד ישראל.

לכן, כל ישראלי שוחר שלום חייב לראות במניעת התחמשותה הגרעינית של איראן את המטרה המדינית והביטחונית העליונה של ישראל. רצוי מאוד שהדבר יעשה באמצעים דיפלומטיים ובאמצעות סנקציות כבדות של העולם החופשי על איראן. אולם צעדים כאלה, בתוקף הראוי וברצינות הראויה, יעשו רק תחת איום ישראלי מוחשי לתקוף את איראן. ואם הצעדים הללו יכשלו, יתכן שלא יהיה מנוס מהתקפה ישראלית, אף שאיש אינו חפץ בה.

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

משה גרנות / ספרים מן העבר

רוחה וליבה של פלאנדריה

על "טיל אולנשפיגל ולָמֶה גוּדזָאק"

מאת שארל דה קוסטֶר

תרגום אברהם שלונסקי

ספריית פועלים 1959

שארל דה קוסטר לקח דמות לץ מהפולקלור הפלמי, הוא טיל אולנשפיגל, ושיבץ אותה לתוך מסגרת היסטורית של אחת התקופות הקשות בדברי ימיהן של ארצות השפלה – תחת שלטונם העריץ של הספרדים. טיל הוא קיצור השם טילבֶּרט, כלומר, הנודד, ואולנשפיגל פירושו – מראת הינשוף, ואמנם טיל אולנשפיגל נודד בארצות השפלה, מגיע לגרמניה, ואף לחצרו של הפיפיור ברומא. מעלליו  אמורים לשקף את דמותו של העם, כפי שמראה משקפת את דמותו של המביט בה.

טיל אולנשפיגל נולד באותה השנה שבה נולד פיליפ השני, מלך ספרד – 1527, כלומר, הוא הספיק לחיות תחת שלטונו של קארל החמישי, אשר ויתר על שלטונו ב-1556 והעביר אותו לבנו האכזר והאטום. בין ספרד לארצות השפלה היה עימות מתמיד לא רק משום יחסים שבין שולט לנשלט, אלא גם מפני הבדלי הדת שבין שני העמים: הספרדים היו קאתולים אדוקים שהתעללו במאמינים ובכופרים באמצעות האינקוויזיציה, ואילו הפלמים היו רפורמטורים, ובתור שכאלה נחשבו לכופרים בעיני השליטים. לאורך כל היצירה מתוארים מעשי זוועות שעושה השלטון בנתינים, בהם שריפת אנשים חיים על המוקד, הטבעת אנשים בתעלות המים, תליות המוניות, עינויי תופת, גדיעת איברים וכו'. לאינקוויזיציה הספרדית היה חוק דרקוני לפיו מי שמלשין על הזולת – מקבל מחצית רכושו של זה שהועלה על המוקד בעקבות ההלשנה.

בין האירועים המבעיתים המסופרים בספר עושה טיל אולנשפיגל מעשי היתול וקונדס המסכנים את חייו וחיי קרוביו: הוא שם פלפל מתחת לזנבות של החמורים הנושאים על גביהם את הנזירים, ואלה פותחים במרוצה ומפילים את הרוכבים. הוא מודיע ברבים שטקסי הזכרת הנשמות מועילים רק למי שמבצע אותם, כלומר, מועיל לכמרים. על כך הוא נענש בעונש גלות לשלוש שנים. הוא מודיע לאנשים שהוא עומד לעוף – ציבור גדול מתאסף לחזות בפלא, ואז הוא מודיע להם שחשב שיש רק טיפש אחד בקהל, והנה, כל הקהל מטומטמים.

בנדודיו הוא מגיע לחצר האפיפיור ברומא, ומשתחווה לו הפוך, כשמבקשים להעניש אותו על כך הוא מצהיר שמתוך יראה הוא לא מעז להישיר מבט אל הכס הקדוש. כשהוא חוזר לארצו, הוא מופקד לצפות על בואו של הקיסר (קארל החמישי). הקיסר מגיע, והוא אינו מודיע לאיש. דינו מוות, אלא אם כן יידע לבקש מהקיסר דבר שזה איננו יכול לבצע. טיל מבקש מהקיסר שינשק לשפתיו שאינן דוברות פלמית[?].

טיל משכיר עצמו לשמש צייר אצל אציל אחד. הוא, כמובן איננו יודע לצייר, ואיננו מצייר דבר, אבל טוען שמי שאינו רואה את הציור שלו – סימן שאיננו מגזע אצילים, בעקבות כך הכול מהללים את ציוריו.

הוא מגיע לנירנברג שבגרמניה ומציג עצמו כרופא. "התרופה" שלו – לשרוף את החולה שיישאר למחרת במיטה, בעקבות כך כל השאר יבריאו. למחרת כולם קמו והצהירו שהם בריאים. הוא עושה תעלול, שכביכול יש לו גבנון, ולפי סגולה הוא מצליח להתרפא. אנשים מאמינים לו, והוא מקבל על רפואותיו כספים רבים.

נראה לי שאם נשווה את תעלוליו של טיל אולנשפיגל לאלה של הרשלה האוסטרופולי – הרשלה מנצח בגדול.

מכת ההלשנות פוגעת גם במשפחתו של טיל: מוכר הדגים מלשין על קלאם, אביו של טיל על כך שהוא כופר בעיקר, ועל כן מעלים אותו על המוקד, ומענים את סואטקין אימו ואת טיל עצמו. טיל נוקם במוכר הדגים ומשליך אותו לתעלת המים. בהמשך מצליח מוכר הדגים לצאת מהתעלה, הוא מתחפש לזאב אדם, רוצח אנשים ושודד את כספם. טיל חושף את הנבל, הוא נשפט, ונדון למוות בעינויים.

בהמשך פוגש טיל את לָמֶה גוֹדזָאק, שהופך להיות המלווה שלו, מעין סנשו פנשה. לאורך כל העלילה מחפש למה את אישתו קאלקֶן, אשר עזבה אותו לפי מצוותו של אחד הנזירים שהבטיח לה גן עדן. כשלמה מוצא סוף סוף את קאלקן, הוא מתנקם בנזיר.

טיל ולמה מתגייסים לצבא הגיזים, הפלמים המורדים בספרדים, שהונהגו על ידי ויליאם האוראני, המכונה "השתקן". טיל מצליח להרוג בעורמה את המסיתים נגד ויליאם, ומציל נידונים למוות אכזרי (הושלכו ערומים בשלג). טיל ולמה מצליחים לחשוף את אלה המבקשים להרוג את ויליאם האוראני. טיל מתגייס כמרגל עבור הגיזים, מגיע בתעודות מזויפות לחצרו של הרוצח הידוע לשמצה – הדוכס מאלבא – ומדווח לצבא הגיזים. בגלל מצור הספרדים, הגיזים נאלצים לעלות על אוניות ולשוט בתעלות אל הים. טיל ולמה תורמים את תרומתם בתעשיית הנשק עבור הגיזים.

בעקבות הלשנה של רוּאוּזֶה, סאפלה האינקוויזיטור מענה פלמי בשם מיכאלקין, וזה נופח את נשמתו. טיל מצליח ללכוד הן את סאפלה והן את רואוזה, גורם למאסרם ולתלייתם.

קאתלינה, חברה של אימו של טיל, היא מכשפה. אציל רשע התחפש לשד, פיתה אותה והכניס אותה להריון. טיל חושף את מעלליו – אוסרים אותו ומענים אותו עד שהוא מודה באשמה, ואז שורפים אותו באש. אבל גם קאתלינה לוקה: עושים לה ניסוי – זורקים אותה לתעלה – אם היא תטבע, סימן שהיא מכשפה, והיא אמנם טובעת.

מסתבר שגם בצבא של ויליאם האוראני לא חסרים רשעים – שר בצבאו מחליט לתלות נזירים קאתולים. טיל מתנגד, ועל כן רוצים לתלות גם אותו. נֶלָה אהובתו מצהירה שהיא רוצה להינשא לו, ולפי הנוהג, מי שמבקשת לשאת את התלוי מציל אותו מחבל התלייה. טיל ונלה יוצאים עם הגיזים אל הים, ואחר כך מצטרפים אל הנצורים בהארלם. הספרדים מבטיחים לנצורים שאם יניחו את נשקם – תינצל נפשם. נצורים מוסרים את הנשק, אבל הספרדים לא עמדו בהבטחתם וערכו בהם טבח. טיל ונלה מצליחים להסתתר ולהינצל.

למרות העין הפקוחה של טיל, פיליפ השני שולח מתנקשים, ואלה מצליחים להרוג את ויליאם האוראני.

בסוף הספר מתואר חזון שרואים טיל ונלה. כומר קאתולי חושב את טיל הישן למת, והוא קובר אותו, אבל טיל מפזר את העפר שמעליו ומגיח מהקבר, כי טיל הוא צעיר לנצח וחי לנצח – הוא מסמל את רוחה של פלנדריה, ונלה מסמלת את ליבה, ואת שניהם אי אפשר לקבור.

הספר מציע הצצה אל ההוויה המבהילה של פלנדריה במאה ה-16, אבל צריך קיבה חזקה כדי לדלג מזוועה לזוועה המתוארות בפירוט בספר. קונדסיו של טיל אולנשפיגל רק בקושי מצליחים להחליק על השערות הסומרות בקריאה.

* * *

יוסי שדה

לכל שם יש חוק, או –

תמיד תשאל "של מי התרנגולת?"

בחודשיים שנעדרתי משידורי הרדיו אצל אבי אתגר, היו כאן הרבה מהפכות – יש לי הרגשה שניצלו את העובדה שלא הייתי כאן, להשגיח.

אחת המהפכות גרמה לי לחשוב – למה קיים החוק?

כלומר – האם החוק הוא המטרה של החיים, או שהחיים הם המטרה של החוק? זה מסובך, אז הבה נקרא לאבא שלי, שיעזור, והשאר תמיד יותר קל. אבא יספר סיפור.

אבא שלי סיפר לי שבאו פעם בבגדד לחכם, כך נקרא רב בבגדד, ושאלו אותו אם מותר להזיז את התנור, תוך חילול שבת, כי נתפסה שם תרנגולת.

"בשום אופן," ענה החכם, "שבת היא קדושה!"

"כן," אמרו לו, "אבל התרנגולת הזאת – היא שלך."

הרהר החכם ואמר – "במקרה כזה – מקילים."

זה היה מזמן, כשלחכם הבגדדי היתה רק תרנגולת. היום יש לו ממשלה וכנסת ובית משפט עליון.

מצד שני, ולשמחתנו, חכמי הכנסת, שרובם אינם בגדדים, הפנימו את החוכמה האינסופית של החכם הבגדדי, מבלי צורך לשמוע את הסיפור. אז הבה נדבר בדוגמאות.

למשל – בבית המשפט העליון, התפנתה, בהיעדרי מהשידור, משרתו של נשיא בית המשפט. רצו למנות לתפקיד את השופט העליון אשר גרוניס – אבל, מה לעשות, החוק קבע, שניתן לבחור רק אדם שנותרו לו לפחות שלוש שנים עד לפרישה. לשופט גרוניס היו יותר משנתיים, אבל פחות משלוש שנים עד הפרישה.

מה עושים? פשוט, אם צריך, משנים את החוק! חכמי הכנסת כותבים בחוק המתוקן שנתיים במקום שלוש. ואז, נאספים חברי בית המשפט העליון, ובוחרים את חברם, השופט גרוניס, לנשיא, ובא לציון גואל.

אם היית, קורא יקר, רוצה להגיש בג"צ נגד החקיקה הפרסונאלית הזו, ומבקש לפסול חוק שמטרתו היא לאפשר לאדם מסויים לקבל משרה מסוימת בבית המשפט העליון, למי היית מגיש את הבג"ץ?

אני אעזור לך – לשופטי בית המשפט העליון.

עצתי, קורא יקר, הסכת ושמע – רד מזה. איך הם יפסלו את ההחלטה של עצמם? אז טוב שלא ביקשת ממני לייצג אותך בעתירה לבג"ץ. השופט גרוניס היה אומר לנו שזה לא שפיט...

המסקנה, היזכר באבא שלי ובחכם הבגדדי – תמיד תשאל של מי התרנגולת.

במקביל, ובהיעדרי, מובאת עכשיו לדיון הצעת חוק, שתיקרא חוק אשכנזי – והיא נועדה לאפשר לגבי אשכנזי, שהיה רמטכ"ל, להצטרף למפלגת העבודה. הבעיה – יש תקופת צינון שחלה על אשכנזי, שטרם חלפה על פי החוק  (עוד פעם שלוש שנים, מספר מרגיז!)

מי מגיש את ההצעה? יצחק הרצוג ושלי יחימוביץ', שרוממות שלטון החוק בפיהם, אבל לא כשזה נוגע לתרנגולת שלהם. במקרה כזה, ורק אם מוכרחים, משנים את החוק! עכשיו, אם יוגש בג"ץ במטרה למנוע חקיקה פרסונאלית, למי יוגש, אם לא לבית המשפט העליון, כלומר – לכבוד נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, שיתבקש להכריז שחוק שכל מטרתו לאפשר לאדם לקבל משרה פלונית, אינו חוקי!

אני פוטר אותך, קורא יקר, מניחוש, כמה אופציות להחלטה יש לכבודו בעניין הקיצור הזה. אני חושב שרק אחת. גם בבג"ץ הזה לא אייצג אותך, וזה סופי.

לא יצאו ימים רבים, וחכמי הכנסת התעוררו, בהיעדרי, לאיום חדש – אתה חושב שאיראן? לא, לא – איראן זה איום ישן. שם האיום החדש הוא יאיר לפיד. הוא עוד חס וחלילה יגנוב להם  כיסאות בכנסת, טפו!

 מיהרו והתקינו חוק לפיד, לפיו יוטלו מגבלות קשות על יאיר לפיד, גם לפני שהקים מפלגה. הנציג של משרד המשפטים בוועדת השרים לחקיקה, עו"ד אייל זנדברג, התנגד לחוק, ואמר כי מציעי החוק החדש רוצים לקבוע דבר שאינו אפשרי לוגית ומשפטית – לאמר – שאדם הוא תאגיד. זה כמו להגיד שאדם הוא סוס. לא תמיד, רק לפעמים, כשמוכרחים.

שמעו אותו חברי הועדה, בסקרנות, פיהקו, והעבירו את החוק לוועדה, להמשך ביצוע. פיקוח נפש וכיסא דוחה שלטון חוק מעצבן.

עכשיו – אם יגיש לפיד, או אני או אתה, בג"ץ נגד החוק, למי נגיש אותו? לשופטי בית המשפט העליון, שכפי שאתה זוכר, אלה הם שבירכו על חוק גרוניס. אני מאפשר לכם ניחוש אחד בלבד איך הם יחליטו... חשוב להבין, כי אם צריך, משנים את החוק – לטובה, לרעה, לפי הצורך! השאלה היא, שוב, כמו שאבא שלי אמר – של מי התרנגולת!

בקיצור- פעם שרנו, לכל איש יש שם, עכשיו אפשר להוסיף עוד שורה – לכל איש יש חוק. אולי כדאי, מטעמי חיסכון, לבטל את כל החוקים, ולחוקק חוקים רק לפי הצורך שמתעורר באותה שעה. זה יחסוך את הצורך לשנות את החוקים שמפריעים לחיות בשקט. אני נדהם לגלות שלחברי כנסת, שהוריהם נולדו בקראקוב, יש קרובי משפחה בגדדיים עם תרנגולת על יד התנור. עובדה.

 לאחרונה, הוציא בית המשפט העליון פסק דין, שמהווה חידוש פילוסופי שסוקראטס ואריסטו טרם חשבו עליו. פסק הדין הוא בערעור של אילנה דיין, שחוייבה בבית משפט מחוזי בתשלום פיצויים לסרן ר' על הוצאת דיבה.

בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין נגד אילנה דיין, בנימוק שהדברים שאילנה דיין אמרה אמנם אינם נכונים, אך הם היו "אמת לשעתה".

אני נושם לרווחה, שהחייני אלוהים וקיימני והגיעני לזמן הזה, שבית המשפט העליון פקח את עיניי והראה לי, בגילי, שיש יותר מאמת אחת – יש אמת שאני הכרתי עד היום, שהיא ההיפך משקר, ויש אמת של בית המשפט העליון ואילנה דיין, שהיא אמנם שקר, אבל לשעתה היא אמת. יש דבר כזה – קצת בהריון. בניגוד לתזה של סוקראטס ואריסטו, שהאמת היא מוחלטת, יש דבר כזה, אמת לבינתיים, שאחר כך היא שקר. עוד יכתבו ספרים על הזרם החדש בפילוסופיה האנושית בנושא זה, ודוקטורנטים יכתבו תיזות דרמטיות על בסיס האמירה המבריקה הזו של בית המשפט העליון.

לא יצאו ימים רבים, ונשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק, שצוטט אין סוף פעמים בעבר כאילו אמר "הכול שפיט" – התראיין וצולם על ידי דני, החתן הנפלא שלי, ואמר – "אף פעם לא אמרתי שהכול שפיט!" – חשבתי שאיש במעלתו יכחיש זאת כבר בפעם הראשונה שזה צוטט, לפני הרבה שנים, ויגיש תביעת נזיקין נגד המלעיזים. אבל לא. גם לאחר שחלפו חמש שנים מאז פרש מתפקידו, הוא, בגבורה ובאיפוק, שמר, שנים, על זכות אי הגשת תביעה.

סיפרתי פעם, בחיוך, שאבא שלי אמר לי שהממשלה הם השוטר והם הגנב, וכשאתה בא לשוטר – אתה רואה הוא הגנב, אתה בא לגנב – אתה רואה הוא השוטר – אז למי תלך?

אני ממשיך לצטט את אבא שלי, אבל הפסקתי לחייך בשעת סיפור. הסיבה – הילד הזה הוא, לצערי, שלי.

מצד שני – אם יש לך, קורא יקר, איזה תרנגולת בסיכון – למה לא תבקש שיעשו לך חוק בעניין זה? מה, לא מגיע לך? כולם כן ואתה לא? מה אתה, עז?! תעשה רגע קוקוריקו, שנשמע!

* * *

דוד אדלר

 משורר בשל נולד – הלידה מאוחרת

על ספרו הראשון של איליה בן-זאב

"מעל קווי המתח"

איליה בן-זאב: "מעל קווי המתח", הוצאת "קשב לשירה", 2010.

איליה בר-זאב, יליד 1935, מייצג בעיני תופעה מעניינת ונדירה. הוא הוציא ספר שירה ראשון, יחיד עד כה, בגיל 75 – זה אינו נדיר. יש רבים שמפרסמים בערוב ימיהם שירים מפרי עטם. עבור רבים זו עת לסיכומים ושעה להיפנות לכך. לרוב שיריהם רוויי מליציות וחרזנות או הגיגים והגיונות של סתם – לעיתים הם אפילו קרובים יותר למחוזות הפרוצים של הפזמון, החמשיר או המכתם. יש גם מי שמפרסמים לראשונה ספרי שירה בגילים מבוגרים יחסית, אך זו לרוב שירה שפרושה על פני שנים רבות ושהוצאה רק לאחרונה מהמגירות. אצל איליה בר זאב זה שונה – השירה "פרצה" אצלו רק בשנים האחרונות וזו שירה איכותית, אנינה ובשלה. בקריאת שיריו של איליה אתה תוהה איך זה קרה? איזה חור שחור היה זה ששאב והעלים את כישרונו במשך שנים כה רבות? או לחילופין איך כישרון כזה נובט וצץ פתאום כאילו משום מקום?

אין ספק שלאיליה "יש את זה" דהיינו את אותה מתת מיוחדת שניחנים בו רק "משוררים" ולא "כותבי שירה", שכמותם יש למאות ולאלפים. (הייתי רוצה להבהיר שאין כוונתי לאותה ריגשת-לב-משוררית שכותבים כה רבים חשים בה ומבקשים לפרוק אותה במילים. איני מבקש וגם איני יכול, להטיל דופי בכנות ועמקות ריגושיהם ורגשותיהם, אך תחושות אלה אינן הופכות אותם למשוררים). ב"יש את זה" כוונתי ליכולת הפואטית להביע את הרגש באנינות לשונית, לראות את התמונה מזווית מיוחדת ולציירה ברגישות-לשונית-פואטית ראויה. בכל אלה ניחן איליה, במרבית שיריו – יש גם יוצאי דופן מעטים, שאתייחס אליהם בהמשך. וזו פישרה של התופעה הנדירה והמרתקת בכתיבתו המאוחרת של איליה.

שיריו המתפרשים על פני שישה שערים פורשים לפנינו, בלשון עשירה ומדוייקת, פרקים בביוגרפיה רבת התהפוכות ורבת העניין של המשורר. את שיר הפתיחה "ילד חוץ", המתאר את ילדותו המוקדמת בקיבוץ גינוסר שעל שפת הכנרת, עת אביו שירת כפי הנראה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, הוא מסיים בטון דרמטי:

"הנה אני –

ילד רץ אגם נשרף

עולם בוער תחתיו

עולם בוער בעצמותיו."

אך טון מאג'ורי זה הוא חריג וכתיבתו היפה, הרמוזה והמאופקת מתגלה כבר בשיר השני "מאחורי בית הילדים": "מים שקטים מתרפקים בחוף הנסוג, / עלים רעבים לרכות, / נמסים / ממזרח לי כנרת, / באירופה אֵימה דולפת אליי /  בשעות הרדיו, / במכתבים מצונזרים חתומים בנשיקות, / בחבילת הדואר עם הקקטוס הירוק / ששלח אבי מחולות נדודיו במידבר המערבי. // כבר אז ידעה ידי לטעת יד דוקרנית לזיכרו / באדמת הפקר כבדה, / מאחורי בית הילדים, בכיוון מערב."

כתיבתו הרמוזה והמאופקת באה לידי ביטוי גם בתארה מצבי-קיצון, כמו בשיר הבא, שיובא במלואו, מתוך השער השני, "ירושלים של מטה", המתמקד בעיקר בירושלים של מלחמת השחרור:

חיפשנו אותךָ

רְסִיסֵי מִלְחָמוֹת הִתְבַּצְּרוּ בְּצַוָּארְךָ אָבִי.

עוֹר הַזְּאֵבִים שֶׁבְּךָ

בִּקְרַב מְאַסֵּף.

סְפִירַת הַצַּלָּקוֹת לְאָחוֹר הֵחֵלָּה

לִפְנֵי יָמִים רַבִּים.

כִּמְעַט בִּסְפָרַד הַהִיא,

בְּאֵפֶר הַמִּקְלֶה שֶׁל אֶרֶץ יַלְדוּתְךָ ,

בְּנַעֲלֵי הַבַּרְזֶל בְּדַרְכֵי אֶרֶץ הַמַּגָּף.

חוֹמוֹת הָעִיר הָעַתִּיקָה

סָגְרוּ עָלֶיךָ לְלֹא רַחֵם.

חִפַּשְׂנוּ אוֹתְךָ בְּחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם,

בְּחַדְרֵי הַמֵּתִים.

אִישׁ לֹא יָדַע וְהוֹפַעְתָּ.

הֻתְחַל מַסָּע.

חָדָש.

קָצָר.

בַּיָּמִים הַבָּאִים פָּנִינוּ לִדְרָכִים אֲחֵרוֹת.

אֵם,

שְׁנֵי יְלָדִים –

עַד הַכִּנּוּס הַסּוֹפִי.

שירתו של בר זאב נעה בין קטבים מנוגדים: כאב על נופלים מול פסטורלה, פואטיקה מול תיעוד כמעט פרוזאי, הביוגרפי מול תיאורי טבע ציוריים ונקיים מרגשות אישיים.

במרבית השירים יש מזיגה הרמונית של שניים או יותר ממרכיבים קוטביים אלה, אך יש שירים העומדים בקוטב אחד. תנועה זו בין הקטבים ניכרת בשירים, אך גם בשערי הספר. לאחר השער "ירושלים של מטה" הכולל שירים לזכר הנופלים (ובכלל זה חברו בן ה-12, "טוראי מחיל הרגלים") במלחמת השחרור העקובה מדם – השער העוקב, "נדודים" כולל שירים פסטורליים לעילא. מיד לאחריו מופיע השער "כיפור וימים נוספים", שגם הוא רווי במוראות המלחמה ובדם.

בשער "נדודים", השירים מתארים את המראות שנגלים לו, במסעותיו במחוזות שונים בעולם וכטייל מסור בשבילי ארצנו. יפים במיוחד הם "סוף האלף באברדין": "מבטי מלווה שאריות לילה במורד הרחוב") ו"טאלין" ("יש תקוה – / צריחי כנסיות חומדים את השמים, / אופטימיות צהובה מתמרחת / בין אבני העיר העתיקה – / שרידי שלטון זר דוממים ביערות. // מסביב לים הבלטי קשר שתיקה."

בשער "כיפור וימים נוספים" אנו לומדים על חוויותיו במלחמה נוראה זו בצפונה של תעלת סואץ, ועל "ימים נוספים" ובכללם מלחמת ששת הימים, מלחמת לבנון וזיהוי גופתו של אחיו באירוע נוסף.

הערות שוליים מעידות לעיתים על הקשרים ביוגרפיים מעניינים כמו בשיר "לאחר הגשם האחרון ו'פימפרנל סמית'" לזכרו של זרח אפשטיין, חבר נעוריו בבנק"י, "תנועת הנוער הקומוניסטי", שנעצר יחד עימו בשל חקיקת כתובות גרפיטי – "במרתפי המעצר שמעתי שוב את השריקה – / "פימפרנל סמית" בתאים מסורגים." – חבר שנפטר ממחלת הסרטן עשר שנים לאחר שזכה לציון לשבח במלחמת ששת הימים.

השער "עניינים אישיים", ובו השורות היפות "אני לא בנוי לאביב – / תני לי חום וקור ולילות נאספים." – מוקדש ל"יחסים". אם כי ראוי לציין ש"עניינים אישיים" השופכים אור, לעיתים מרומז, על הביוגרפיה של היוצר, שזורים אף יותר, בשעריו האחרים של הספר.

את הספר האיכותי הזה חותם השער "לנטע" ובהם שירים לנכדתו, המלווים אותה מגיל חצי שנה עד שנתיים. השירים, כמצופה, אוהבים, עדינים ונוגעים ללב.

כפי שצוין, יש בשיריו ובספרו בכלל, מתח בין הפואטי לתיעודי. לעיתים גובר הרצון האישי, המובן, לתעד, על המרכיב הפואטי. כך בשיר "מכתב, חורף 1945 (יום רביעי)" המביא ללא שינוי קטעים ממכתב שנשלח על ידו, בהיותו בן 10, למטפלת שלו בקיבוץ גינוסר, ושהגיע לידיו דרך מקרה. כך גם בשיר "בקשר" המביא, באמצעות דיאלוג במכשיר הקשר, בשפה לקונית להחריד (אך עם הבלחות של הומור "אופייני", שלא במקומו) את הידיעה על 18 הרוגים ו-35 פצועים בצפון התעלה במלחמת יום-כיפור.

לעיתים, כמעט כבדרך נס, נוצר ערך-מוסף אומנותי או פואטי בשימוש באמצעים מעין אלה, מעבר לערך התיעודי. לעניות דעתי – זה לא קרה בשני השירים האלה.

איליה בן זאב הוא משורר איכותי, שעלה כאילו לפתע משום-מקום. שירתו אולי אינה חדשנית מבחינה פואטית, לשונית או צורנית, אך יש לו לא רק כישרון פואטי ורגישות לשונית ניכרים, כפי שהשורות שהבאתי מעידות (כך אני מקווה), אלא גם קול ברור ומובחן משלו, קול של משורר בשל ומחונן.

המאמר התפרסם לראשונה ב"מאזניים", כרך פ"ה, גיליון מס' 6, עמ' 48-49, דצמבר 2011.

ד"ר דוד אדלר הוא מהנדס רפואי. הוא זכה בפרס "שירה חדשה" מטעם "צומת ספרים", 2010. ספר שיריו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" יצא לאור זה עתה בהוצאת "אבן חושן".

* * *

ד"ר עירית אמינוף

על דבריו של יוסי אחימאיר לאלישע פורת

שלושים ושתיים שנה אני חיה בעמק יזרעאל, אליו הגעתי מירושלים. ילדותי ונערותי בתנועת "השומר הצעיר" בירושלים. התיאורים שתיאר יוסי אחימאיר אינם  זרים לי – כך גדלתי. איני מאשימה היום איש, אבל אותה תקופה התאפיינה בשנאות ובקנאות עמוקות שנגעו גם בילדי בית הספר היסודי ובוודאי בחניכי תנועות הנוער. בגילים שטרם ידענו להבדיל בין צד ימין לשמאל כבר התווכחנו בלהט על אישים, מנהיגים, פעולות וקווים – כאילו הבנו משהו בכל אלה. בשכונת ילדותי תל ארזה, על גבול כרם אברהם, היה מיגוון של תנועות נוער אבל בלטו בהם חניכי "התנועה המאוחדת" [מפא"י] ולמולם חניכי "השומר הצעיר" [מפ"ם].

גדלתי בבית של איש ה"הגנה", חבר בארגון ה"הגנה" מיום עלותו ארצה בראשית שנות השלושים. שמעתי בבית לא מעט דברים על "ההגנה", "אצ"ל" ואפילו אודות "לח"י", וספגתי הכול. מה ששמעתי בקן "השומר הצעיר" השפיע עליי יותר מכול, ואף אני זעקתי בקולי קולות סיסמאות שלא הבנתי אותן כלל.  [לא נותר לי היום אלא לחייך לזיכרן].

בבית הספר התיכון לא נזדמן לי ולו פעם אחת ללמוד על דרכם של אלה שהיו מוקצים מחמת מיאוס בקונצנזוס הכללי. ידעתי רק את שמו של זאב ז'בוטינסקי, כי אבי דיבר עליו רבות בהערצה, עוד מזיכרונותיו מפולין טרם עלייתו ארצה, ואימי הזכירה אותו כי חברים רבים היו לה בתנועת בית"ר בעירה ברוסיה הלבנה. גם אימי וגם אבי היו חברי תנועת הנוער "השומר הלאומי" [פלג של "הנוער הציוני"]. רק משבגרתי ונישאתי התקרבתי לצד ה"אחר" של המתרס ופגשתי בקירבה יתרה את המוקצים של בית"ר, של "חרות"  ומאוחר יותר של ה"ליכוד", בארץ ובחו"ל.

אבי ז"ל [ישראל מלברגר – ב"הגנה" "צייר הררי" ] היה חובש קרבי, והיה מגוייס במלחמת השחרור במשך שנה ומחצה בבית החולים הצבאי "אביחיל". הוא לחם בקרבות קשים על שכונת סנהדריה ופאגי, בקרב הקשה על בנין אפ"ק [בנק אנגלו-פלשתיין] ובקרבות באיזור הר הצופים. היה נאמן למורשת ה"הגנה" ולא קיבל את דרכם של לוחמי האצ"ל. אבל , חברו הקרוב ביותר נח וייס ז"ל, היה ממפקדי האצ"ל בירושלים, שנשא לאישה את הקשרית שלו באצ"ל – אלישבע מחבוב-חובב, והם היו ה"דודים" שלי במשך שנות ילדותי המוקדמות, עד שעזבו את המדינה בשנת 1952 לקנדה. אז לא הבנתי מדוע. [מאוחר יותר למדתי על מצבם הקשה והבלתי אפשרי, תחת שלטון מפא"י].

לאחר שנים רבות, כשהגיעה גופתו של  אותו חבר יקר ארצה לקבורה, וראיתי בהלווייתו את כל בכירי "חרות", נודע לי כי היה ממפקדי האצ"ל הבכירים בירושלים. לא הבינותי כיצד שמר אבי ה"הגניסט" על קשרים כה הדוקים עם האצ"לניק  במשך כל תקופת המלחמה, ולאחר מכן כל חייו, ולמדתי מפי אשתו ז"ל, שאף היא שירתה באצ"ל, כי את קשרי החברות לא ניתקו מעולם למרות הכול.  בשיחות על הנושא, סיפר לי אבי, כי תרם במשך שנים תרומות כספיות לאחזקת משפחות גולי אצ"ל בקניה, בשל הבושה הנוראה על הסגרתם בידי חבריו ל"הגנה".  אבל לא היה מוכן לקבל את דרכם בלחימה, זכותו.

ממנו שמעתי לראשונה על "אלטלנה" ותמהתי מיהי אותה גברת אלטלנה המסתורית? הוא כעס על הנהגת היישוב בשל המאורע הקשה הזה,  הוא רתח על הכינוי שהיה בן גוריון מכנה את מנחם בגין "האיש שיושב ליד חבר הכנסת באדר". כי  למרות שאבי לא היה מחניכי ז'בוטינסקי, היה אף הוא איש הדר במלוא מובן המילה. ואנשי הדר, אינם שונאים ונוטרים למי שחלוק אתם בדיעותיו.

בבואי לעמק יזרעאל פגשתי את כל התופעות היפות וגם את הפחות יפות עליהן למדתי בירושלים. פגשתי חברי קיבוץ, אנשים נפלאים וחלוצי אמת, שכינו את מנחם בגין "רוצח" בשל תליית הסרג'נטים האנגלים, פגשתי אנשים שאמרו כי אם יבוא לביקור בקיבוצם לא יושיטו לו את ידם לשלום, פגשתי חברת קיבוץ ותיקה שירקה לאחר שביטאה את השם מנחם בגין, הייתכן? 

זכות גדולה נפלה בחלקי, ללמד אנשים מן העילית של ארץ ישראל, ומפי אחדים מהם שמעתי, ראיתי, ספגתי ולמדתי על שנאה יוקדת לכל מה שמאפיין את השלטון של "ההם".

אני מעריצה קטנה מאד של השלטון הנוכחי, אבל גם לא הערצתי את השלטון שקדם לו, ואין לי ספק כי השלטון משחית – היום הגענו לשיאים בלתי נתפסים. אבל את השנאה ההיא שמפעפעת עד היום ברבים, ואינה מרפה – קשה לי לתפוס. כבר עברנו כל כך הרבה ביחד, כבר ניטשטשו כל הגבולות ומי עוד חש שנאה עזה שכזו, היום?

שמחתי, על כן, לקרא את דבריו של יוסי אחימאיר שביטאו את הפליאה על השנאה היוקדת לעבר, ואת הרצון לשוב ולדוש בחילוקי הדעות והיריבות הקשה של אז. ראש הממשלה לוי אשכול, איש חכם ויהודי חם, כבר סתם את הגולל על השנאה כשציווה להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי ארצה. [מה שלא עשה קודמו]. רבים מאד מחבריי בעמק הודו בפני כי לא ידעו דבר על האיש הדגול הזה ומעולם לא נגעה ידם בשורה שכתב. מה הפלא שניזונו ממה שהכתיבו להם ושנאו?

ה"ימין" של היום רחוק מרחק שנות אור מ"חרות" של אז, כשם שה"שמאל" של היום רחוק  ממפ"ם וממפא"י של אז. השנאה היוקדת היום, נמוכה, מגוחכת בלשון המעטה, ואבד עליה כלח [איוב ל' ב'].

אהוד: כבן למשפחה "אזרחית" [הציונים הכלליים] וכמי שהיה תמיד בצד המפא"יניקי של תנועות הנוער – צופא"י לעומת צופ"ם, בצופים, הנוער העובד של מפא"י לעומת הנוער העובד של מפ"ם, ולעומת השומר הצעיר – לא היה לי אז צל של ספק שאנחנו צודקים, גם כיום, וכי הם – חסידי סטאלין ומשפטי פראג מצד אחד, וחניכי בית"ר ומעריצי בגין ו"אלטלנה" מצד שני – אינם צודקים ואינם דרך המלך של היישוב העברי, של המדינה-בדרך ושל המדינה. ומזלנו שההגנה, המשותפת לימין ולשמאל ("ארץ ישראל העובדת" של אז) – היתה בהנהגה של היישוב העברי ולא אצ"ל ולח"י. לאחר שכתבתי בשעתו על כך ב"הארץ" – התכבדתי אישית בכך שראש הממשלה יצחק שמיר לא חתם לי על תעודת פרס ראש הממשלה, בתקופת כהונתו.

* * *

אריה רוזנברג

יער יתיר המושלג

יום שישי, שמונה בבוקר, הטלפון מצלצל ועל הקו גיסי וגיסתי המתגוררים בערד מזמינים אותנו לבוא ולחזות במחזה מדהים של יער יתיר המושלג ושמורת הר עמשא. לא נזקקנו להפצרות מרובות, ומיד קבענו להיפגש על כביש שוקת-ערד בצומת תל ערד. יום חורפי קיבל את פנינו והדרך לוותה במטחי גשם חזקים. כעבור כשעה וחצי הגענו לתל ערד והדרך החלה לטפס מעלה. רוחות חזקות כופפו את עצי האורן ופתיתי שלג מעורבים בגשם הקשו על עבודת המגבים.

השיניים נקשו מהקור העז, וגיסי שלף בקבוק ערק ומזג שתי כוסיות, "לתדלק, כדי שנהיה עמידים בפני הקור והרוח". יצאנו אל מחוץ לרכב, אל היופי הבתולי הלבן - מראה שכמותו אפשר לראות רק אחת לכמה שנים. השלג, שנערם על האדמה ועל ענפיהם המחטניים של האורנים, הזכיר נשכחות: חורף 1974, בתום מלחמת יום הכיפורים, אנו חיילים בגולן נאלצים להתמודד עם תנאי מזג אוויר ארקטיים – שלג, קרח וקור עז ומקפיא. אני חוזר לימינו אנו ומבחין במטע של נשירים, שצריך דמיון מפותח כדי לראותם פורחים במלוא הדרם בחלוף ימים מועטים.

יער יתיר, היער הרצוף הגדול בישראל, שוכן בחבל יתיר שבדרום הר חברון. כארבעה מיליון עצים משתרעים על שטח של 30 אלף דונם: אורן ירושלים הוא העץ הדומיננטי ביער, אך פה ושם ניתן לראות גם ברושים, שיטים ואקליפטוסים. אנו ממשיכים ללכת, נאבקים ברוחות השורקות בעוצמה ומשאירות מעין מכות קור בגופינו. בסמוך לשביל נגלה לעינינו מטע זיתים, ואני חושב לעצמי שגם מטעי הזיתים וכרמי הענבים הפזורים בשטח מקבלים מכות קור.

חזרנו לרכב כדי להירגע מהקור. נסיעה של כמה דקות בדרך עפר מביאה אותנו לתחילתה של עלייה מתונה בצלע הר עמשא, ששמו ניתן לו על שם שר צבא דוד המלך והוא מתנשא לגובה של כ-850 מטר מעל פני הים. קרוב לפסגת ההר מופיעים לעינינו בתיו של קיבוץ הר עמשא, שגגות בתיו נראים ככורעים תחת עומס השלג. ובלי תיאור של הנוף הנשקף מפסגת ההר המושלג הרי אי אפשר: אנו עומדים קפואים, כשמבטנו מזרחה, מבעד הערפילים והשלג ניתן לראות בקושי את תל ערד, ומעט מהעיר ערד עצמה; מצפון - רכסי הר חברון; ממערב אפשר לראות ביום יפה את מיתר טנא ואת עומרים, ומדרום משתרעים מרחבי הנגב והעיירה הבדואית כסייפה.

ועוד משהו לפני סיום: לפני כחודש טיילנו במרחבי יער יתיר והגענו לאותם מקומות ממש, אלא שאז מזג האוויר היה פחות ארקטי, סתם חורף עם גשמים, שהביאו בעקבותיהם שיטפונות. אולם אלו לא מנעו בעדנו לראות את שפעת הפריחה, את העצים והשיחים, את בעלי החיים ובעיקר את האנשים המאכלסים חבל ארץ זה, שהוא מקום מפגש של שני מדבריות ונקודת גובה גיאוגרפית המקנה שונות.

* * *

דוד מלמד

לבער ולהעלות על המוקד – אז"ר

חרמות, ספרותיים ואחרים, אינם חדשים בתולדות עם ישראל. כבר בשנת 1919 נקראו אחינו בני ישראל להחרים ולהעלות על המוקד דבר-דפוס שהכעיס חלק מן הציבור, בעיר-הקודש צפת.

הקצף יצא על סיפור שכתב הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, הוא אז"ר, בקובץ הספרותי "הגליל" שיצא-לאור בעריכתו. הסיפור "מחרבנות החלוקה" הופיע בקובץ א' של "הגליל" (הוצאת התאחדות מושבות הגליל התחתון, טבריה תרע"ט, דפוס ברזל, פריל ומייברג, צפת. עמ' 93-57). בין המשתתפים האחרים בקובץ היו: משה סמילנסקי, יעקב רבינוביץ ואשר ברש שתרמו גם הם סיפורים מפרי עטם.

בדבר המערכת בפתח הקובץ "הגליל", בי"ד בתשרי תרע"ט, נאמר: "בשעת חרום וחרדה בחדש תמוז התרע"ח נולד בלבות אחדים ממושבות הגליל הרעיון לנסות כחם ביצירה ספרותית. הם ידעו שהמכשולים גדולים מאד, כי לא היה אז חבור דרכים בין הגליל ובין יהודה, קשה היה לבא בדברים אפילו עם הסופרים שבחיפה, אבל חשבו – ובצדק – שכדאי להתגבר על המכשולים, ולא יחרב מעין הספרות. בהשתתפות ועד המושבות של הגליל התחתון ונדבות יחידים נאסף איזה סכום ונגשו להוצאת הקבץ הספרותי הזה. בצפת לא היה ניר. השיגו ניר מדמשק במחיר יקר. זכרון הוא הקבץ הספרותי הזה לכלות ימי החשך של גלותנו ולבקיעת השחר של גאלתנו." 

הרקע לסיפורו של אז"ר היה הווי "החלוקה" ביישוב הישן. את דעתו על שיטת החלוקה מפרט אז"ר בזיכרונותיו: "בצפת ראיתי לא רק את התוצאות הרעות של המלחמה, אלא גם התוצאות הרעות של שיטת החלוקה, שפשטה את הרגל. האיכרים שלנו, העודרים את האדמה, החזיקו מעמד ולא מטו מכל הגלים הזדונים שעברו עליהם, ואלה המסכנים, שכל ישראל דאג בשבילם לעשות לקבצני עולם, מתו במגפה, ומכרו את גויות  בנותיהם לערבים."

על הקובץ כתב י"ח ברנר במאמרו "משדה הספרות" ב" הפועל הצעיר", ניסן תרע"ט): "בבלטריסטיקה של קובץ 'הגליל' נוטל העורך בעצמו חלק נכבד. גם סיפורו האתנוגרפי כמעט, 'מחרבנות החלוקה' שבצפת, גם זכרונותיו, ההיסטוריים כמעט, מחיינו בחמש השנים האחרונות, כתובים בטון המיוחד לאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ בלי סרות, בלי פראזות; נוח, לבבי, אמיתי. ואולם במקומות אחדים, כגון בתיאור האברך ר' יוסף, חתנו של הריב"ז, ובמה שעבר עליו, המספר הישיש (בן 65. – ד"מ) מתרומם לגובה דרמתי ולחדירה בנפשו של אותו צדיק."

ברבות הימים כתבו גם אחרים דברי שבח על הסיפור. פ' לחובר סבר: "אחד מספוריו היותר טובים, ואולי הטוב שבכל סיפוריו," וא' בן אור (אורינובסקי) כתב: "הסיפור העמוק והאמנותי ביותר של אז"ר הוא 'מחרבנות החלוקה'; הסיפור נכתב בצפת, שלשם הגיע אז"ר עם גולי-יפו בימי מלחמת העולם הראשונה. בסיפור מתואר בין היתר ר' יוסף, חתנו של הרב הריב"ז, הנאבק עם הטומאה ושואף לקדושה העליונה... יוסף הוא מעולם אחר, הוא איש העבר וגם בעל נפש עמוקה יותר."

ואכן הקריאה בסיפורו של אז"ר מכניסה את הקורא לאווירת החלוקה כפי שהתקיימה בצפת. עלילת הסיפור מתפשטת לכיוונים שונים וכך מתפרשת בסיפור גלריה ססגונית של דמויות צפתיות: רבנים, עשירים, שד"רים, נשים ואברכים. יש בו תככים ושידוכים, אכזבות והזיות, צער וטרגדיות משפחתיות.

אז"ר מתאר את אווירת המקום במשיכות-קולמוס ציוריות: "מבורך הוא הגליל-העליון בפרי האדמה, בדגים, בשר ויין, וכל אחד אוכל ארוחה שמנה, ואחר כך בני תורה הולכים לישיבה ועוסקים בתורה, והשאר מבלים שעותיהם בבתי המדרש הרבים בשיחות חולין, בעישון טבק, בפוליטיקה הפנימית של האמרכלים והממונים והמוסדות והסכסוכים שביניהם, לשון הרע ורכילות."

ועל האברכים כותב אז"ר "שיש הרבה בין הבחורים והאברכים, שאין לבם הולך אחר עסק התורה, והם מבלים את זמנם לריק בתוך כתלי בית המדרש ומתקלקלים ומקלקלים גם את חבריהם."

את צפת רואה אז"ר מזווית לא-מחמיאה: "אין עיר בעולם שיושביה כל כך בהולים על קניית שטרי גורלות ושטרי-ערך, כמו העיר הקדושה צפת. כל סוחריה, אברכיה, וסרסוריה – כולם שקועים בענייני שטרות; כל אחד אץ להתעשר, לזכות בגורל, לקבל דיבידנדים משונים... אותו זמן התהלכה בצפת אפידמיה של קנית שטרות, ביחוד בבורסאות של צפת, כלומר: בבתי המדרש המרובים והמזוהמים."

הוא אינו חושש גם מתיאור מחזה חריג: "קרה מעשה נורא בצפת. הרב והאמרכל התהלכו בשבת לטייל בין ההרים, והנה ראו מרחוק במקום סתר אחד עשן יוצא... והנה לנגד עיניהם בחורי ישובה, לבושי חלוקים ושטריימלים עם פאות ארוכות יושבים בכנופיא – ומעשנים פפירוסים."                                                                                                            

אז"ר אינו מרפה מן השנוררים ומעיר כבדרך-אגב: "לכל יהודי צפתי העוסק בשנוררות – ומי אינו עוסק בה?"

אפילו גראפיטי יש בצפת לפי תיאורו של אז"ר: "הבחורים רושמים על קירות ביהמ"ד גדופים גסים והלצות, מי על הריב"ז ומי על הרב, ועקבות ספרות זו נראו גם בבתי המחראות על הדלתות ועל הקירות."

ואין לאז"ר רחמים בתיאור הצעירים: "בצפת אין גם בלב האבות אלא בקשת הבישליק, והבנים מתפקרים גם כן בלי כל רגש, מעשנים להם סיגרה בשבת מתוך שממון ובטלה."          

אז"ר, מן הדמויות המרתקות בתולדות הישוב ובתולדות הספרות העברית, היה פעיל בתנועת העבודה ובגיל 75 קיבל את פנקס-החבר מס' 1 של ההסתדרות.

נוסף לפעילותו הספרותית והציבורית היה מקורב לברנר ולרב קוק, הוציא-לאור כמאה ספרים, וביניהם בולטת גם תרומתו לספרות התורנית במאמרים, פירושים ותרגומים.

היו לו כינויים רבים במינוחי זיקנה. הוא כונה "זקן הסופרים העבריים", "זקן חברי ההסתדרות" ו"זקן הצמחונים בארץ ישראל", וגם סתם "סבא".

חוט-השני בהשקפתו היה שאין קיום לעם היהודי ללא הדת, ובמקביל שאף לשילובם של אנשים דתיים בתנועת העבודה.

מפורסמת תמונתו משנת 1910 שבה הוא מצולם עם ברנר, עגנון ודוד שמעוני, כשהוא לבוש בבגדי יהודי חרדי: מעיל שחור ומגבעת שחורה וזקן עבות. מלבד "מחרבנות החלוקה" היו יצירותיו הבולטות: "בצל הכסף", "בת העשיר" ו"דרך הרוח".

בהגיעו לגיל 80 נקרא על שמו כפר אז"ר, ובזכות החרוז עם המלה "מפוזר", זכה שמו לזיכרון-נצח גם בין ילדי ישראל.

בשנת תרע"ט (1919), הביא "הפועל הצעיר" (גיליון ז') תחת הכותרת "תעודה מעניינת" את הידיעה: "מצפת המציאו לנו העתקה מ'החרם' על הסופר הנ' א.ז. רבינוביץ בגלל הסיפור שהדפיס בקובץ 'הגליל' בשם 'מחורבנות החלוקה'. הסיפור הזה שיש בו משום גילוי 'מסתרי צפת', הטיל רעש ב'עדת צפת הקדושה' ותיכף הריצו שלוחים מיוחדים להסופר הישיש, כי ימסור להם, למען השם, מי גילה רז זה לבני אדם. בין השלוחים היו גם באי כח 'מזרחי'. למותר לתת להמאורע הקוריוזי הזה פירושים מיוחדים ונסתפק בהדפסת התעודה ככתבה וכלשונה."

אז"ר סירב כנראה לחשוף את "מקורות המידע" שלו ועל כן הוטל עליו חרם.

וכאן באה "העתקה מפרטי-כל של טובי צפת" עם נוסח החרם:

"בהתאסף ראשי עם יחד כל חכמי ורבני עדת ישראל אשכנזים וספרדים שבעי"ק צפת"ו לדון ע"ד הנבלה אשר עשה בישראל אותו זקן ממרה א. ז. רבינוביץ בהדפיסו עלה נובלת ומנוולת בשם קובץ הגליל ח"א, שבה הוא משליך שקוצים ושופך קיתון של בוז על רבני וגאוני ישראל שמנוחתם כבוד, על צדיקי הדור ועל כל עדת צפת הקדושה בלי יוצא מן הכלל, בשקרים וכזבים שלא היו ולא נבראו ובדברי אפיקורסות שממש תצילנה אזני השומע. ואחרי שנקראו קטעים מחוברת השקוצים הזאת נתקבלה החלטה זו:

1. על האיש מפיץ הדיבות הבזויות האלה חל משפט התורה כמבואר בש"ע יו"ד סי' של"ד;

2. להחרים את החוברת בכ"מ שהן, וכל מי שיחזיקנה בידו וברשותו ילכד ברשת זו פרש להם המחבר;

3. האסיפה מביעה את מחאתה הנמרצת ואת רגשי הבוז והכעס כלפי כל אלה שהיתה ידם בעריכת השקוץ הזה ובהוצאתו לאור. המתקנא לכבוד עבדיו ויראיו יקנא קנאתו בשולחי יד בקדושי ה';

4.לכתוב למרכז 'המזרחי' לועד המקומי, לועד הצירים ולמשרד הא"י וכן להמו"לים בסביבות טבריא שלכל לראש יבערו אחרי החוברת הזאת להעלותה על המוקד (הדגשה שלי. – ד"מ), ובלי שיתבדר בעולם. אכ"ז מאשרים בחתימות ידיהם ביום כ"ג אדר שבביהכ"נ האר"י זיע"א פעה"ק צפת"ו."

בגיליון ח'-ט' של "הפועל הצעיר" באותה שנה דווקא רואים את הקובץ בחיוב: " התאחדות מושבות הגליל התחתון הוציאה בשנה זו קובץ א' בשם 'הגליל', נערך ע"י א.ז. רבינוביץ. אנשי הקמח נתנו לבם לטרוח מעט גם בשביל תורה. ברוכים יהיו לקהל קוראינו."

אך בגיליונות הבאים של "הפועל הצעיר", גם כשיש דיווחים מפורטים מהנעשה בצפת, אין התייחסות לתוצאות החרם. אולי הסיבה נעוצה ברצון שלא לתת פרסום מיותר לחרם זה.

מכל מקום, גורל האכסניה של "מחורבנות החלוקה" לא שפר. "הגליל" יצא-לאור רק פעם אחת, ולא יסף.

פורסם לראשונה ב"עתמול", חוברת פברואר 2012.

* * *

יוסף אורן

הבהרה לקראת פירסום שלוש טעימות

מתוך ספרי החדש

בשלושה גיליונות רצופים של "חדשות בן עזר" אפרסם, החל מהגיליון הבא, שלוש טעימות מתוך ספרי החדש – "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך ה-21 בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

שלוש הטעימות המובטחות מתוך פרקי ספרי החדש מהוות ביחד סדרה קצרה הבוחנת את קורותיו של המותג "ספרות נשים" מאז הוחדר לסיפורת הישראלית לפני כשני עשורים על-ידי קבוצה של חוקרות מיגדר שפעלו בספרות. פרקים חדשים אלה משלימים את הדיון הנרחב בספר קודם מהסדרה – "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" אשר הופיע ב-2001. שעורר עליו אז את חרונן של חוקרות המיגדר בספרות ועדיין ממשיך מדי פעם לספוג מזעמן גם כיום.

הטעימה הראשונה תהיה מפרק בספרי אשר דן ברומאן החדש של צרויה שלו – "שארית החיים", שבעלילה המרכזית מתוך שלוש העלילות המסופרות בו – מפתיעה המחברת, שהביעה בספריה הקודמים השקפה פמיניסטית, בכך שהיא מציגה בו כעת עמדה מפוכחת יותר כלפי הפמיניזם והישגיו – עמדה שניתן להגדירה כעמדה פוסט-פמיניסטית.

הטעימה השנייה תהיה מפרק בספרי אשר דן ברומאן החדש של יעל הדיה – "רביעי בערב", שבו היא בוחנת את המצוקה המשותפת של הורים משני המינים – גם של האימהות וגם של האבות. בכך צירפה הדיה כרך נוסף לספריה הקודמים, שבהם ביטאה התנגדות עקרונית למותג "ספרות נשים". מול מאמציה של התנועה הפמיניסטית להחדיר את השקפותיה לתחום הסיפורת הישראלית – מציבה יעל הדיה פעם נוספת עמדה מסתייגת ואמיצה ברומאן "רביעי בערב" שבו היא עוסקת במצוקת ההורות המשותפת לאימהות ולאבות.

הטעימה השלישית תסכם את המיני-סדרה בכך שתסקור את קורות המותג "ספרות נשים" בחיי הסיפורת הישראלית ותסכם את מצבה כיום בהשוואה לתקוות הגדולות שטיפחו ביחס אליה חוקרות המיגדר בספרות.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

פרק מתוך היומן, יולי 1988

ב"ג:  אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב!

5.7.1988. נסיעה לצפת בבוקר, ליום עיון במסגרת המוזיאון (בהקמה) לתולדות היהודים דוברי ההונגרית. יצאתי בבוקר, במכונית ממוזגת גדולה יחד עם דוד גלעדי, אוטו רפופורט, ד"ר רווס וד"ר מושקוביץ', וכן צלם צעיר בשם אנדראש לאקו. נסיעה מעניינת, כל הדרך דיברו על קהילת בודאפשט, בעיקר בשנים האחרונות.

את המוזיאון מרכז בצפת יוסף לוסטיג, ויום העיון נתקיים בקומה השנייה של בניין הסארייה המחודש. בכניסה חיכתה לי אישה מבוגרת, בעלת עיניים תכולות, שטענה שהיא קרובה שלי. שמה ורה קורנפלד, רח' הנשיא 12/48, צפת. סבתה היתה, לדבריה, אחותו של יהודה ראב. כנראה האחות הגדולה [דבורה] שנשארה בהונגריה ולא עלתה ארצה. היא אמרה שהיא קרובתם של ורה ומיקי שְקַרְק, שבאו ארצה, עם הצבא הצ'כי, בשלהי מלחמת העולם השנייה, ואחר חזרו לצ'כיה. אני זוכר את השניים במעומעם מילדותי בפתח-תקווה. [דוד בן עזר זוכר היטב את שניהם].

הבטחתי לשלוח לה את הלוחות מספר-המשפחה, אולי תמצא את הקשר.

כמו כן ניגשה אלי אישה מבוגרת שאמרה שהיא ממשפחת נאטונק, ויודעת שהם קרובים של משפחתנו.

לאחר שקראתי, בהרצאתי שבעקבות "התלם הראשון", את השיר "בפתח תקווה אחרת", ועמדתי על "אופיים הרך, ליבם העיקש" כביטוי אופייני להונגרים, עלה יונה רוזן ממעגן, מאחרוני הצנחנים שיצאו בשעתו עם חנה סנש, וסיפר כי ב-1946 היה שליח בבודאפשט, ובא לבן-גוריון, למלונו בפאריס, כדי לבקשו שיבוא לבקר בבודאפשט. כאשר עמד והפציר בו ואמר כי ההונגרים הם עקשנים, אמר לו בן גוריון:

 "זה נכון. אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

כתבתי לו אחר כך פתק ותיארתי כיצד שאל אותי בן-גוריון ב-1966 לערך, כאשר ריאיינתי אותו בירושלים, אולי אני יודע מה השפיע על שטמפפר לעלות לארץ-ישראל, כי מכאן ההתחלה.

הצגתי בפני הפורום, כולו יוצאי הונגריה, מבוגרים, את התיזות של אחרית-הדבר שלי ל"התלם הראשון". חולקו לכולם תדפיסים שהוכנו מרשימתי ב"עתמול" מדצמבר 87, "מי הקים את פתח-תקווה?"

עוד אנשים, כולל שושנה אדלר, המארגנת מראשון-לציון, סיפרו לי על קרבת משפחה או על כך שהכירו בהונגריה קרובי-משפחה שנשאו את השם – ראב, באותם איזורים שהזכרתי.

באחת ההרצאות שמעתי על גנרל הינאו, שהביס את מרד קושוט, והטיל קנס גדול על היהודים משום שרובם השתתף במרד של קושוט. פראנץ יוזף הצעיר הקטין את הקנס למיליון פורינים בלבד, ויעד אותו להקמת מוסדות חינוך יהודים. כך הוקמו סמינר למורים וסמינר לרבנים.

אחד המשתתפים ציטט לי אימרה בשם העי"ש: "אוי לי מהמתחדשים (בהונגריה) ואוי לי מהמתכתשים! (בירושלים)"

* * *

משה גרנות

מעידות השלומיאל – הנאת הקורא

על ספרו של פוצ'ו (ישראל ויסלר)

 "זאת שכולם יודעים"

גוונים, 2007, 267 ע'

[אהוד, תרשה לי להיעלב, כמו עדינה בראל – גם אני כתבתי רשימה על הספר של פוצ'ו, וכמוה גם אני מצרף אותה בזה, אולי תרענן את הזיכרון של פוצ'ו ושל הקוראים. הרשימה ראתה אור ב"חדשות בן עזר", גיליון 261, 16.7.2007].

לדעת א. ברגסון, הפילוסוף היהודי-צרפתי, מצויים באדם שני כוחות עיקריים – הגשמי, המיכני, האוטומטי – מצד אחד, והרוחני, הגמיש – מצד שני. החברה האנושית מצפה כי האדם יהיה תמיד רוחני וגמיש; אך יש שהמיכני מתגבר, ואז שולט באדם פיזור הנפש, שגורם לו להיכשל כישלון שמעורר צחוק. אם משום פיזור הנפש, האדם איננו שם לב, למשל, לקליפת בננה על המדרכה, והוא מחליק עליה ונופל – זה עשוי לעורר צחוק – כאילו הסובבים אותו אומרים בליבם: הרי אתה אדם, לא אוטומט, מדוע אינך שם לב? מדוע אינך מתאים את צעדיך על פי הנסיבות? (ראו א. ברגסון, הצחוק, תרגם י' לוי, ראובן מס, תשכ"ב, ע' 11-47).

כדי לאייר את הטענה הנכוחה של ברגסון, אביא כאן בדיחה ישנה, אך לדעתי, הולמת את הטענה: מורה ללשון מתעלס עם העוזרת תחת גרם המעלות. אישתו מגיעה הביתה ותופסת אותם בשעת מעשה. האישה: "יוסף, אני ממש מופתעת!" – המורה ללשון: "לא יקירתי, את נדהמת, אנחנו המופתעים!"

המורה ללשון הוא "אוטומט", חסר כל גמישות – גם במעמד כל כך מביך שיכול להיות גורלי לגבי המשך חייו – הוא לא משתנה – הוא ממשיך להיות מה שהוא – מורה ללשון המתקן שגיאות.

ומההקדמה הקצרה הזאת אעבור לאחד הערוצים של הצחוק: אנחנו צוחקים על טיפשים ועל שלומיאלים הנכשלים כל פעם מחדש ואינם לומדים לקח. לא רק שמחה לאיד יש כאן, אלא גם אותה אזהרה פנימית, רוחנית, שבאדם מפני האוטומטיות. כביכול, אנחנו שומעים קול פנימי האומר לנו: תסתכל על השלומיאל הזה, החוזר על שגיאותיו ואיננו לומד לקח, כי הוא לא רכש את התכונה האנושית החשובה – רוחניות וגמישות. צחוקנו אף מתגבר כאשר השלומיאל מדבר בקול ראשון, כי כביכול יש "עדות בדוקה" שהדברים שאנחנו היינו נזהרים כמו מאש – אמנם קרו בעלילוּת לביש-גדא הנדון.

זה כנראה, סוד קסמו של הספר "זאת שכולם יודעים" – מסופר בו בגוף ראשון על עיתונאי ששם העט שלו הוא ל' בזק (שמו המלא – בזק ליכטנשטיין), שנופל לכל מהמורה אפשרית לאורך כל הסיפור, ורק בנס הוא יוצא מהן בשלום פחות או יותר. הוא מנסה כל מיני עסקים כושלים, וכל נוֹכֵל מצליח להפיל אותו בפח: הוא נושא אישה ראשונה, שמסתבר בדיעבד שהיא גדולה ממנו ב-15 (או 25) שנה, אישה שנייה נישאת לו לאחר שהיא כבר נושאת ברחמה תינוק של מי שאמור להיות הגיבור הראשי בספר – ד"ר דניאל (דיני) חרובי, ונרמז שהיא גם שוכבת עם חננאל אחיו הבכור של בזק, האח שכל חייו דירבן אותו למעשים נואלים. כל חדל אישים מצליח לשכנע אותו לפתוח  מפעלים הזויים, כמו בית מלון בירוחם, סרטים חסרי שחר וכד'; זונה מצליחה לסחוט ממנו כספים בטענה של "הלוואה", ומשכנעת אותו לכתוב עבורה ספר הדרכה לזונה מתחילה, כשכל הקרדיט נאסף על ידה; מנחם חרובי, אחיו הממולח והרמאי של ד"ר דניאל חרובי, גורם לכך שבזק יפסיד גם את כספה של אליזה, פילגשו של אחיו.

 "עורך הספר" (מן הסתם – פוצ'ו בעצמו) מעיר הערה בעמוד הקרדיטים שאין "שום דמיון או קירבה בין המספר, העיתונאי הטמבל ל. בזק, ובין המחבר התמים," אך לאחר שפע של אירועים שלומיאליים – הקורא בהחלט עשוי לשכוח הערה זאת – אם בכלל טרח לקרוא אותה.

בזק מתכוון לכתוב את תולדות חייו של ד"ר דניאל חרובי, שהיה עורך עיתון מאוד נערץ, אך נפטר במיטתה של פילגשו, עימה נפגש בחשאי מזה שלושים שנה. בזק נקרא להעביר את הגופה מהמיטה הנ"ל אל מיטתה של זוגתו החוקית, אלקה, להלביש אותו פיז'מה ולהניח את השיניים התותבות בכוס, כדי שאיש לא יידע מה היו נסיבות מותו האמיתיות. בסצינה הזויה ומשעשעת זאת מתחיל הספר.

בגב העטיפה של הספר כתוב שמדובר ברומן מפתח, ובאמת מפתה מאוד לזהות את ד"ר דניאל חרובי עם עורך עיתון משכיל ונערץ, שביקר בהודו כמוהו וכתב משם רפורטז'ות. בזק מתכוון לכתוב על אישיות זאת את ספרו, אלא שלמעשה, הוא כותב את תולדותיו הוא ואת תולדותיה של אליזה פילגשו של חרובי, שמתוודה על כל המאהבים שהיו לה מהגימנסיה בגרמניה, דרך האוניברסיטה ועד לארץ ישראל. אליזה טורחת לפרט שמות (אהרון, פליכס, דייוויד – עמו היא מתחתנת – מרצה באוניברסיטה, חיים החשמלאי, אברהם הכימאי, סרג'נט בריטי, קצין יווני, דניאל חרובי – לו היא משתדלת מאוד, ללא הצלחה,  להיות נאמנה – חייל סדיר ברכבת ישראל, סטודנט מתאגרף ואימפוטנט, מלח מהבר, ד"ר האוזר – רשימה חלקית!) – היא טורחת לפרט מצבים, מקומות, וגם מוזרויות, כגון התעלסות בשלישייה, התעלסות כשהאהוב מציץ מחריר בארון הבגדים וכו'.

הכיבושים הרבים של אליזה מעומתים עם חוסר האונים של בזק בענייני נשים: הגם שהוא חובב מין מושבע, הוא איננו מצליח לשכנע אפילו את אישתו לשכב עימו, ורק יצאניות נענות לו לאחר שהן סוחטות ממנו כסף וגונבות ממנו את יצירתו. העימות הזה בין קורות הזקנה הנמרצת, ובין קורותיו של הצעיר השלומיאל – משעשע ומבדר.

בסוף הספר מתוארת קומדיה שלימה של טעויות, שלא אביא כאן את פרטיה כדי לא לפגום בהנאת הקורא. התסבוכת השלומיאלית שמצליח בזק לשקוע אל תוכה חושפת את ממדי הגיחוך של הווייתו, כאשר אפילו אליזה, חובבת המין הזקנה, איננה מוכנה להתעלס עימו, למרות שעמל קשות על תכנית הכיבוש.

הספר משעשע למדיי, ויש מקומות שהקורא מחייך לעצמו תוך כדי קריאה, כגון כאשר דניאל חרובי מודיע לירדנה כבדת השדיים, המזמינה אותו להיכנס עמה לאמבטיה – "לא, תודה, כבר התרחצתי." (ע' 174); או כאשר בזק מתאר זונה מתל ברוך החושפת רק שד אחד, ומסתירה את השני מתוך צניעות (ע' 237; ראו גם ע' 239-241, 243-245 ועוד).

יש בספר גם סדרה של ציטוטים מתוך ספריו של ישראל ויסלר, "אהבה בליל הפשפשים" (ע' 149), "20 אחרי 10" (277), "אחריי במדבר" (ע' 323-324, 341) בציון עמודים המתארים באור מגוחך את בזק העיתונאי הביש-גדא. אני מכיר רק את הספר הראשון, וקשה לי להתחייב לגבי השאר. לשם איזון מוזכר עוד גיבור (דיוויד) המופיע בספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות". ברור, שלמרות מראית העין הרצינית (ציטוט ספרותי מפורט!) הסופר משתעשע עם הקורא וקצת מתעלל בו.

וכעת הגיע תור "הטענות": לטעמי יש גודש רב מדי, ודי תבניתי, של תיאור כישלונותיו של בזק, של תיאור כיבושיה המיניים של אליזה, ושל סצינות הקינאה של ד"ר דניאל חרובי. צמצום בכגון אלה היה בוודאי מועיל לרתק את הקורא לספר. לעיתים נוקט הסופר בגוזמאות, שיותר משהן מצחיקות – הן מביכות (ע' 78, 207, 219 ועוד). לא רוויתי נחת גם ממיחזור אנקדוטות, כגון זו המתארת את סימה, אישתו של בזק, הממררת את חייו שיביא הביתה תפוחים, וכשהוא סוף סוף מצליח במשימה, היא מודיעה לו שבעצם רצתה אגסים (ע' 37-46) או הסיפור, בו חננאל, אחיו הפלילי של בזק, המציע לו למצוץ את המים הצואים הנוזלים מפינות משאית האשפה, במקום המים הקרים שמטפטפים ממשאית הקרח (ע' 147).

בספר יש סדרה ארוכה של שגיאות לשון "צבריות", כגון – "הכסף שלך שווה פי שש" (ע' 92), "שני שליש" (ע' 200), "אחיך התחלק עם האופנוע על כתם שמן" (ע' 272), "העלנו" (במקום העלינו – ע' 246), "מכנסיו מונחות" (ע' 265), "הרבתי" (במקום הרביתי -  ע' 282), "משקפיים שחורות" (ע' 303), "שלושת כורסאות הפלסטיק" (ע' 324) ועוד. ציינתי שאלו שגיאות "צבריות", ואינני מעריך שהן מכוונות. אם טעיתי, והן כן מכוונות – צר לי לציין שאינני מבין את הסיבה.

הספר איננו מושלם, והבנתי שהמחבר גם לא התכוון לכך. הוא התכוון להעניק לקורא בידור והנאה ובזה הוא הצליח ללא ספק, כי הספרות, למרות "האיזמים" הפלצניים של החוקרים והמבקרים האקדמיים, בנויה בעיקר על רכילות טובה, ומן המין הזה יש בשפע בספר, ולקורא ירווח.

* * *

אהוד בן עזר

אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור

פרשה מוזרה מן העבר

מאז כתיבת המאמר ופירסומו עברו יותר מעשר שנים.

 הוא אינו כלול בסיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש"

יום רביעי, 2 במאי 2001, סוגר 80 שנה להירצחם בידי ערבים של יוסף-חיים ברנר וחבריו צבי שץ, צבי גוגיק ויוסף לואידור בבית יצקר. זה קרה ביום שני, 2 במאי 1921, בפרדס בשכונת אבו-כביר על גבול יפו ותל-אביב.

יום שבת, 5 במאי 2001, סוגר 80 שנה להתקפת השכנים הערבים ובראשם שבט אבו-קישק מצפון וערביי יהודייה מדרום, על המושבה פתח-תקווה. זה קרה ביום חמישי, 5 במאי 1921, כ"ז בניסן לפי התאריך העברי, אשר לימים "אומץ" כיום השואה ונשכח כיום של גבורה וכיום הזיכרון החשוב ביותר בהיסטוריה בת 123 השנים של פתח-תקווה.

בזכות אומץ ליבם של מגיניה, ובעזרת פלוגה של חיילים הודיים של הצבא הבריטי, ומטוס בריטי אחד, ניצלה פתח-תקווה מהרס ומשחיטה נוראה, אך איבדה בקרבות ארבעה ממגיניה.

על אותה מערכה אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר מאיר פעיל, שהיא היתה יום הקרב המודרני הראשון שבו עמד היישוב העברי בארץ-ישראל, וגם ניצח בו. בשעתו כתבתי תיאור היסטורי מפורט ביותר לאותו יום, המבוסס גם על עדויות קשות שגיליתי בארכיון ההגנה, והוא כלול בספרי "גדע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

שני הימים הגורליים, שבכל אחד מהם נהרגו ארבעה גברים, שאחדים מהם הכירה היטב ואחד מהם אולי אהבה – היו ימים מלאי משמעות בחייה של אסתר ראב בת העשרים ושבע. היא שימשה אחות מעשית במרפאה שפעלה כל אותו יום 5 במאי במרכז המושבה, ראתה לידה את הפצועים והגוססים ואף הציבה להם זכר בפרוזה בסיפוריה האוטוביוגראפיים "עם צבי שץ", "אביב 1921 בפתח-תקווה", "התנפלות הערבים על פתח-תקווה" ו"האסיר" (שנדפסו, חלקם לראשונה בספר, בכרך החדש "אסתר ראב, כל הפרוזה", אסטרולוג, 2001).

קשריה עם אחדים מגיבורי הימים ההם, והשפעתם על חייה, כפרשת ידידותה ההדוקה מאוד עם צבי שץ, שאת שיריו תירגמה מרוסית ואיתו טיילה בלילות קסומים – סופרו על ידי בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", ובספרי החדש "ברנר והערבים" (אסטרולוג, 2001), ואולם רק לאחר שבערב פסח תשס"א, 2001, מצא פרופ' דב לנדאו את המכתב ששלחה לו אסתר ראב בתשובה לשאלותיו על פרשת יחסיה עם לואידור, ושממנו, לבקשתה, לא ציטט בשעתו במבואו לסיפורי לואידור (סיפורים מאת יוסף לואידור, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976) – היה ביכולתי להשלים את פרשת הקשרים או יותר נכון היעדר הקשרים בין אסתר ללואידור, וחבל שלא הספקתי לכלול אותם במה שכתבתי על לואידור ב"ברנר והערבים".

מה המיוחד והחשוב במכתבה של אסתר על לואידור?

תחילתו [המאוחרת] של הסיפור כך היא. בערב שנערך בבית הסופר בתל-אביב, ב-18 בפברואר 1999, הערתי שחסר לי לביוגראפיה של אסתר ראב אהוב נעלם אחד, שאליו כניראה עדיין היתה קשורה רגשית כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921. אז באה הערה מן האולם, מפי קרובת-משפחה של ברנר, שושנה ברנר, שמדובר בלואידור, וכי ביום הזיכרון ה-75 לרצח ברנר סיפר דב לנדאו בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה, והיא סירבה.

בשובי בדקתי בספרי "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) ומצאתי שכתבתי שם כי "ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחו באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

 "דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו כי 'באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.'

 "אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל'מרדכי אלדד [גולדפארב, שהיה ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד.' גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

 "'כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!' – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן."

 "למיטב ידיעתי," כתבתי לשושנה ברנר, "על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו לא נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות. אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם 'משוררת צעירה'."

לאחר ימים אחדים, ב-4 במרס 1999, היתה לי שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר.

במהלך השיחה התברר לי דבר מוזר מאוד. בשעתו הִרצה חיים באר, ולימים אף רמז על כך בספרו המרתק "גם אהבתם גם שינאתם", שברנר היה כביכול הומוסקסואל. לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הִרצה על כך, ורתח מזעם כששמע על הדברים האלה. מדבריה הבנתי שהמגמה של משפחת ברנר ומקורביה כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, ומי האישה [בה"א הידיעה] – המשוררת הצעירה אסתר ראב!

לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים אירוטיים עם ברנר. ואולם קשר רומנטי של אסתר עם שץ [שספק אם ידוע להן] אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה. נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא נבראה בין אסתר ללואידור, ומפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, הנשוי, שעליו באמת כתבה אסתר בחום רב.

הנושא הציק לי לא רק בגלל אסתר ראב אלא בעיקר בגלל העלילה על ברנר, ולכן שבתי וביקשתי מדב לנדאו למצוא את המכתב של אסתר. על כך ענה לי, בשעתו (מאי 1999):

 "באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי. היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד), לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר. זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק. ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין [ידידותה עם] צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש."

התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976:

 "אסתר יקרה! זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית". עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי."

*

שמעון קושניר (1895-1986], ברשימתו הנרחבת על הספר "סיפורים מאת יוסף לואידור" ("משא", "דבר", 20.8.1976), משרטט דיוקן מרתק של לואידור. ובמלאת 80 לרציחתו, ראוי להביא ממנה קטעים אחדים. ואלה דברי קושניר:

אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זכרוני ולפי זכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים. היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב-1910], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף דירה שכורה במרכז המושבה.

י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.

לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט [אביה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל], ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותמהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.

לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:

 "עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו עם איכר מפתח-תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.

 "הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.

 "לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'

 "פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חיכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'

 "העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכשרון הריצה."

בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה. [בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו]. כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור". בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]

על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:

 "בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.

 "ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."

שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?

 "זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."

לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות "דבר הפועלת":

 "נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.

 "לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'

 "אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.

 "זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."

אחי, מרדכי קושניר-שניר, [ממשיך ומספר שמעון קושניר] כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):

 "עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרשיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."

אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רשיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.

השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כפי שרוצצים גולגלות הנחשים."

כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.

*

עד כאן מדברי שמעון קושניר, שהרחבתי בהם כדי לשרטט את דיוקנו של לואידור (שעל יצירתו כתבתי במסתי "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977, וחשפתי בה מי מאנשי פתח-תקווה שימש דמות לגיבור סיפורו "יואש" ובה-בעת לנער עמרם ב"שכול וכישלון" של ברנר).

והנה עתה, לראשונה בדפוס, מכתבה של אסתר ראב לדב לנדאו, המספר על תקופה שבה היתה במחצית שנות העשרים שלה לערך:

[טבעון, 21.6.73]

לכ' ד"ר דב לנדאו

פתח-תקווה

א.נ.

קשה לזכור פרטים על אדם אחר כל-כך הרבה שנים – מה אני יודעת על לואידור. הוא היה נחבא אל הכלים, ביישן וגם קצת תמהוני, בלונדי גבוה, אף סולד ועקום במקצת – שתקן ולעיתים גם דברן, פתאום היה מתחיל לדבר, וגם להקריא –

פעמיים היה בביתנו – וכל פעם צרור כתבים עימו –

טעמי הספרותי לא היה עדיין מפותח אבל ידעתי כבר אזיי שיש ספרים מושכים ויש משעממים – כתבו היה יפה – וניסיתי לקרוא – היו אלה מחזות על-פי-רוב מן המקרא – וגם דברים מימי התלמוד – גם אלה וגם אלה לא חדרו למוחי – הכתבים היו מונחים וכשבא לקחתם הייתי במבוכה, חששתי שיש לדבר גוון של חיזור – ולא נשתכנעתי לדרך זו. נהגתי בזהירות כי ידעתי שלפניי אדם מיוחד –

לאחר מזה ראיתי אותו לעיתים בין מכריי – והחלפנו כמה מילים – ידעתי שהוא נמצא בחברת צבי שץ, ואחרי זה שהלך לגור בפרדס עם ברנר ומשפחת יצקר –

הייתי פעם בפרדס וצבי שץ הציגני בפני ברנר – אותה שעה הוא [לואידור] לא היה שם –

לאחר מכן במאורעות נודע לי שנרצח יחד עם האחרים – וכי לא מצאו את גווייתו –

הדבר היה כל-כך נורא שהשתדלתי לא לחשוב על זה –

וזה כמעט כל מה שידוע לי עליו – כתבים לא נישארו אצלי – רק פעם אחת נידמה לי שפירסמו משהו משלו ב"הפועל הצעיר", איזה קטע, ואולי בעיתון אחר, זה לא ברור לי –

אני מצטערת שאני יודעת כל-כך מעט על אדם זה – עד כמה שזכור לי לא חשבתי שיש לו כשרון, ובולט הרבה יותר וקרוב לרוח, היה [לי] צבי – שץ.

אני מוסרת לך דברים כהווייתם ויותר מזה איני יודעת.

בכבוד רב

אסתר ראב

*

לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. ובלא שום קשר לכך, ברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו.

[המאמר פורסם ב"עיתון 77", אין לי בדיוק מראה המקום אבל אני מניח שהפרסום היה בקיץ 2001 או קצת לאחר-מכן. אב"ע].

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

נתחיל לפרסם החל מהגיליון הבא בהמשכים את הספר

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר הנידח נדפס בישראל בשנת 2001

במלאת 80 להירצחו של ברנר

אזל ולא יודפס פעם נוספת

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מוזר, זה כשנה שהעולם הערבי מסביבנו מתפורר, ונתון למהפכות ולמלחמות-אזרחים אכזריות שסופן מי ישורנו, ואנחנו לא שמענו שום ציוץ מכיוונם של אזרחי ישראל הערבים ומנהיגיהם על המזל שלהם שהם חיים כאן על אדמתם בשלום, בביטחון, בחופש וברווחה כלכלית, במדינה היציבה היחידה במזרח התיכון.

אמנם, נדמה לנו כי לאור ההתפתחויות האחרונות, שעליהן הם בוחרים לשתוק, הם חוזרים לכנות עצמם ערבים ישראליים, ופחות להדגיש שהם "פלסטינים", שאולי זה כבר לא כבוד גדול. ד"ר גיא בכור טוען זה שנים שאין כל סיכוי ודרך להביא "שלום", וכי כל התקדמות-כביכול לקראתו רק מלהיטה את הרוחות ומרעה את המצב, וכל מה שיש לעשות הוא "לנהל את הסכסוך", כלומר לשמור על סטאטוס-קוו סביר, ולהנמיך ציפיות.

ייתכן שסדרת הטלוויזיה המצויינת "עבודה ערבית" של סייד קשוע מבטאת מציאות זו, שמבלי להתעלם מהסכסוך הבלתי-נפתר – היא מציגה סאטירה על מירקם חיים ביחד, חיים משותפים, אמנם קצת אוטופיים – של ערבים ויהודים, בערבית ובעברית, לשני קהלים-הצופים, וככה כולם מרגישים שבכל זאת הם חיים במדינה אחת, ובתרבות כמעט-אחת, ובגורל אחד, ייחודי – שאינו מצוי כך כיום בשום מקום אחר במזרח התיכון ובעולם כולו.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו, אבל לא די בכך. אפשר גם לפנות אלינו באי-מייל ולשאול.

* עכשיו אנחנו יודעים: לא תהיה הפצצה של מיתקני הגרעין באיראן וגם לא איומים עליה. קראנו בעמוד החדשות המוסמכות, העמוד הראשון של "הארץ" מאתמול, את משאו הנרגש של הנביא-הפובליציסט דוויד גרוסמן: "רגע לפני שהאוזניים נאטמות", הכתוב ברוחו של אחמדיניג'אד ושל מאמר המערכת התבוסתני של העיתון; עכשיו אנחנו גם יודעים שאובמה צודק, וכי נתניהו הוא סתם מנהיג היסטרי שמפקיר לטילים איראניים את גורלו של העם היהודי בישראל במאה ה-21 – רק משום שיש לו קיבעון מחשבתי מזכר השואה, שכביכול יש עדיין מי שרוצה להשמיד אותנו ואנחנו בסכנה! – עמוס עוז, אנחנו במקומך היינו מודאגים. גרוסמן הולך וצובר יותר נקודות ממך בדרך למצוא חן בעיני הגויים ולהגיע לפרס נובל.

* מדי פעם נופלות שגיאות וקורים שיבושים בגיליונות המכתב העיתי. אנחנו רוצים לגלות לכם כי לא רק הכנת הגיליון, אלא גם המשלוח שלו פעמיים-בשבוע לאלפי נמענים בו-זמנית במשך כחצי שעה כל פעם אחרי חצות הלילה – מצריך ידע וזריזות מחשבית שאינן תכונות אופייניות לעורכים קשישים בני שבעים וחמש שאיש לא חגג להם את יובלם – ומנגד גם מסתובבת לה במערכת אותה מזכירה מגוּרה ומתרגזת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ ומסיחה את דעתם בציצים הגדולים שלה שמדי פעם נוגעים בעובדים ועוקצים אותם.

* במוצאי שבה הקרובה תיערך בכיכר רבין בתל אביב הפגנת ענק של חצי מיליון מוחים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, אשר בהתנהגותם חסרת האחריות לחסל פלסטינים שלווים במדינה הפלסטינית הדמוקרטית רצועת עזה – הציתו את אש המלחמה בכל רחבי הדרום, כי לא נותרה ברירה לפלסטינים המדוכאים מן הכיבוש הישראלי אלא לפתוח בהרעשת טילים על היישובים האזרחיים בישראל. אנחנו מקווים כי המאמר הראשי ב"הארץ", המגנה את איומי ההפצצה על מתקני הגרעין של איראן – יטפל גם בהשתוללות הזו של ממשלת ישראל ויקרא לסדר את הרמטכ"ל. האם שכחו כל האנשים האלה שמה שעליהם לעשות הוא לעסוק בראש ובראשונה בטירפוד אשכנזי הדדי של היחסים בקרב הלשכות של הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה וכי הניצחון הישראלי הגדול ביותר הוא טירפוד בחירתו של יואב גלנט לכהונת הרמטכ"ל?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,343 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל