גיליון מס' 725

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א באדר תשע"ב, 15 במרס 2012

עם הצרופות: 1. הנוטר עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, בשנת 1947 לערך, שלח בנו רז. 2. עטיפת התרגום החדש של יואל נץ ל"יבגני אונייגין" [תירגמו לפניו לוינסון ושלונסקי].

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: האם גדולי הסופרים שלנו הם נביאי שקר? [ציטוט]. // מתי דוד: ל-3 מפורסמים, סופר, דיפלומט ופוליטיקאי – יש "פתרונות" לכל הבעיות. // ד"ר גיא בכור על פתרון התעלומה: באיזו שיטה גאונית הצליחו מטוסי חיל האוויר להערים על ההגנה האווירית של סוריה. [ציטוט]. // יוסי גמזו: בֵּין כִּפַּת הַבַּרְזֶל לְטִפַּת הַבַּרְזֶל. // אורי הייטנר: 1. חובת המדינה לאזרחיה. 2. בחזרה למשבצת ה"טפטוף". // דודו אמיתי: על "טיל אולנשפיגל" ועוד כמה שמו"צניקים. // אבנר הרוסי: הנוטרות העברית, הזרוע החוקית של "ההגנה" – אבנר (וולטר) בראון. // יוסף אורן: 3 העלילות ברומאן "שארית החיים". // אפרים קארש: האפרטהייד האמיתי של המזרח התיכון. [ציטוט]. // ליטמן מור: ביוגרפיה, אוטוביוגרפיה ושתי הקופסאות. // משה גרנות: הכישרון והאג'נדה, על "שבע אימהות – הנשים הגדולות של התנ"ך" מאת יוכי ברנדס. // אריה רוזנברג: שרוליק, אבא שלי. // אלישע פורת: והרותם שוב מלבין, לזכר נתן יונתן. // יוסי שדה: מסז'ים ביפן. // רוֹן גֵּרָא: אָדָם. // עיסקה בסושייה, 125 שקלים ל-2 סועדים. // אלישע פורת: תשובתי לד"ר אמינוף. // לאה ספיר: בעקבות זאת שכולם יודעים... // צבי גבאי: האביב שהכזיב. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. החזון האוטופי של הרצל ור' בנימין. // יהודה דרורי: המהפכה האסטרטגית של מדינת ישראל. // אהוד בן עזר: רשימת הספרים. המלך תפוז. // ממקורות הש"י.

* * *

עמוס גלבוע

האם גדולי הסופרים שלנו הם נביאי שקר?

לאחרונה אני רואה מראות קשים בבקרים לפני שאני פוקח עיניי. מסביבי הכול חרב, הריסות מעל ראשי. אני מזדחל החוצה, מקווה להינצל, אך רואה לפני תהום, מלאה גוויות. זהו, אכן צדקו כל גילויי הדעת בתקשורת של "אנשי הרוח" ודומיהם – שקבעו זה מזמן כי הדמוקרטיה שלנו נהרסה, הגיעה לקיצה בגלל מעשי העוול של המדינה, וכי החברה שלנו ירדה לשאול תחתיות, התפוררה בשל חטאי המדינה ופשעיה.

אני פותח את העיניים, והנה, הבית עומד, השמיים תכולים, והדמוקרטיה שלנו רק חוגגת כל יום מחדש. וגם בעלי האשליות ממשיכים בחיי האשליה שלהם. קראתי בשבוע שעבר שני מאמרים של בעלי אשליות (אחרים קוראים להם שמאל כזה או אחר), ומצאתי לנכון לנתח אותם בניסיון להבינם. האחד, של אחד מגדולי הסופרים שלנו, א.ב יהושע. הרעיון המרכזי שלו הוא זה: איך בולמים את איראן, איך מורידים אותה מאיומיה להשמיד את ישראל? והתשובה: צריך להתחיל ביושר ובמרץ את תהליך השלום עם הפלסטינים, להפסיק את הבנייה בהתנחלויות ולסלק את המאחזים. ואז, כשכל העולם יראה את זה, "ייאלצו גם האיראנים לרדת מהרטוריקה המתלהמת ומאיומיהם המרושעים." זהו!

המאמר השני הוא פרי עטו של דיפלומט לשעבר, ד"ר אלון ליאל, מי שיסד "תנועה למען שלום ישראל-סוריה"; הדבר המרכזי במשנתו ובמהלכיו היה לתת את כל הגולן לסוריה של בשאר כי הוא רציני ותאב שלום, אך ממשלת ישראל – כל הזמן מחמיצה את ההזדמנות. הרעיון המרכזי של מאמרו הוא כפול: ראשית, הוא מודיע "רשמית לאדון אסד: אתה, את הגולן לא תקבל, גם אם תתחיל פתאום לחייך אלינו ללא הרף" (כלומר, הגולן הוא בכלל צעצוע שקיבל אלון בירושה מסבו); שנית, הוא מציע לממשלת ישראל לקלוט אזרחים סורים נמלטים ברמת הגולן. ואם באופן מפתיע "יסכימו אזרחים סורים להגיע לגולן כדי לקבל מחסה זמני, אולי נוכל לשנות את האווירה ביחסינו עם העם הסורי לדורי דורות."

ואתה שואל עצמך מה מניע את א.ב יהושע לקבוע שאיראן "תיאלץ" לשנות האסטרטגיה שלה כי אצלנו התחילו לפנות מאחזים וכיוצא בזה, ומה מביא את אלון ליאל לחשוב ש"לדורי דורות" ישתנה יחסו של העם הסורי אלינו. הלא זאת איוולת בעברית פשוטה, לפי השכל הישר שלי, או לפחות אשלייה איומה.

לדעתי מדובר בעיוותי תפיסה חמורים של wishful thinking – של אמונה לוהטת, כמעט דתית, שמה שאנחנו חושבים ורוצים ורואים כנכון, גם הצד השני חושב ורוצה כך, כי הלא כולנו בני אנוש; שאם רק נחייך ונהיה יפים, ונפגין מחוות ורצון טוב, כי אז הצד השני ילך לקראתנו ויחבק אותנו; שרק מה שאנו מאמינים בו הוא הדבר היחידי הנכון, ושום עובדות לא תוכלנה לשנותו.

וזה מביא אותי לנקודה נוספת: אי הנכונות המובנת להודות בטעות. אלון ליאל טעה בעבר בגישתו לסוריה ולבשאר, והרי כולנו טועים ושוגים. אז למה אינו מודה בטעות? לדעתי בעלי אשליות, יותר מאחרים, לא יודו בטעויות כי זה פוגע בליבת אמונתם הנוקשה כפלדה. ומי שלא מודה בטעויות גם לא יעשה לעולם חשבון נפש אמיתי.

התופעה הרווחת אצלנו היא שהתקשורת, בחלקה הלא קטן, נותנת בית חם לבעלי האשליות. לפעמים גם היא זורעת אשליות. למשל, קראתי בעיתון "מעריב" של סוף השבוע את המשפט הבא על תוצאות של סקר: "גוש הימין ממשיך להחזיק ברוב דוחק של 61-62 מנדטים מול 58 מנדטים לגוש השמאל (כולל ערבים)." כלומר, הגברת חנין זועבי יחד עם מופז?! ככה בונים מציאות מדומה, ככה בונים עוד אשליות לבעלי האשליות.

אהוד: נבצר מבינתי הבן כיצד סופרים, שמדברים וכותבים שטויות על תקן של נביאי-שקר – נחשבים סופרים "טובים" מבחינה אמנותית. מה זה, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד? אולי יש שקר גם בכתבים ה"חשובים" שלהם – לא פחות מאשר בהזיותיהם הפוליטיות? [כותרת הרשימה זו של גלבוע היא משל מערכת המכתב העיתי].

* * *

מתי דוד

לשלושה מפורסמים, סופר, דיפלומט ופוליטיקאי – יש "פתרונות" נאיביים לכל הבעיות

ל-א.ב. יהושע, סופר מוערך, אלון ליאל, דיפלומט נשכח ואברום בורג, פוליטיקאי שהודח – יש "פתרונות" לכל הבעיות שיש לנו עם אירן, סוריה והפלסטינים. שלושתם פירסמו לאחרונה מאמרים שבהם העלו רעיונות נאיביים לפתרון כל הסכסוכים שיש לנו עם שכנינו הערבים והמוסלמים, הקרובים והרחוקים יותר. כל אחד מהם ביטא את רעיונותיו הווירטואליים במאמרים ניפרדים.

א.ב. יהושע כתב ב"ידיעות אחרונות": "לבלום את אירן דרך פלסטין" 6.3.12.

ד"ר אלון ליאל כתב ב"הארץ": "בשאר יכול לשכוח מהגולן" 4.312.

אברום בורג כתב ב"הארץ": "עכשיו תורכם", 23.12.11.

שלושתם שייכים ל"מחנה השלום" של השמאל הדוגמאטי והנאיבי, שעדיין לא מוכן להשלים עם תמונת המצב האמיתית לפיה הפלסטינים לא מוכנים להשלים עם קיומנו ולא מוכנים לפשרה טריטוריאלית. הם תובעים צדק פלסטיני שמשמעותו זכות השיבה לפלסטין השלמה ללא אף יהודי בתוכה.

א.ב. יהושע מציע לעשות צעד אמיתי לקראת שלום עם הפלסטינים. לדעתו צעד כזה יהפוך אותם לשותפים תקיפים בתביעה מאיראן להפסיק את האיומים. לקרוא ולא להאמין כיצד סופר מוערך גולש לרעיון כל כך ילדותי, נאיבי וטיפשי. כתיבת ספרים, איננה יכולת לכתיבה פובליציסטית רצינית בנושאים מדיניים ביטחוניים. כל הסקציות והלחץ האמריקאי והאירופאי על איראן לא משפיעים עליה, אבל הפלסטינים של אבו מאזן, לדעתו של א.ב. יהושע – יכריעו את אחמדיג'אד! איזו תמימות נאיבית יש לדמיון הספרותי שלו.

ד"ר אלון ליאל, מי שהיה בזמנו מנכ"ל משרד החוץ, מציג את עצמו כמייסד וכמנהיג "התנועה לשלום ישראל סוריה" – שאיש לא שמע עליה, מציע שישראל תאפשר את זכות השיבה לגולן לסורים הנמלטים מהרצח של משטר בשאר אסד. הוא מסביר שמדיניות הומניטרית זו של ישראל "תשנה את האווירה ביחסינו עם העם הסורי לדורי דורות," דבר שיוביל לשלום בינינו לסורים... מסתבר שלמרות התואר והתפקיד הנכבד שהיו לו, הוא איננו בעל הבנה מדינית ואסטרטגית ריאלית במציאות המזרח תיכונית ובמנטאליות האיסלאמית השולטת בפוליטיקה בקרב מנהיגי האזור. אלון ליאל טעה בגדול בעבר, כאשר הטיף לרדת מהגולן למען השלום שיביא לדעתו לניתוק סוריה מאיראן... הוא טועה עכשיו בפעם השנייה, בהצעתו הנאיבית לתת את זכות השיבה לסורים הנמלטים לחזור לגולן. רעיון מטורף שיהיה תקדים לתביעות של הפלסטינים לזכות השיבה לישראל.

אברום בורג: החזון של אברום בורג הוא להקים את "מדינת ישראפלסטין". מדינה משותפת ליהודים ולערבים בין הירדן לים התיכון. רעיון הזוי של האיש החריג והמוזר שהפך לאנרכיסט שאיבד שליטה על עצמו ויורה הגיגים של הרס נגד כל סביבתו. בורג מאמץ את ה"רעיון" של מועמר קדאפי. האיש הזה, שהיה יו"ר הכנסת, יו"ר הסוכנות וההסתדרות הציונית – מעלה "רעיון" לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, כחלק מסידרת רעיונות קיצוניים מטורפים אותם הוא מביא במאמרו. כדי להבין עד לאן התדרדר האיש הזה ראוי לקרוא המאמר כולו.

המסקנה היא שגם סופרים, דיפלומטים ופוליטיקאים מוכרים טועים ומטעים – בהבנת המציאות ובהעלאת "רעיונות" הזויים.

אהוד: בעיניי אברום בורג הוא בקטגוריה של מוקצה מחמת מיאוס.

* * *

ד"ר גיא בכור על פתרון התעלומה

באיזו שיטה גאונית הצליחו מטוסי חיל האוויר להערים על ההגנה האווירית של סוריה –

 ולא להתגלות

ב- 6 בספטמבר 2007 יצאו, לפי מקורות זרים, שמונה מטוסי קרב ישראלים מסוגים אף-15 ואף-16 לכיוון סוריה, כאשר לפחות ארבעה מהם נכנסו אל תוך המרחב האווירי הסורי. הם היו מחומשים בטילי מאווריק AGM-65 ובפצצות, מלווים במטוס ביון אלקטרוני ELINT.

מהרגע שנכנסו, כולל ההפצצה הרועשת, ועד שיצאו, לא התגלו המטוסים החודרים על ידי מערכות המכ"ם הסוריות החדישות, שאך זה נקנו מן הרוסים, כנראה במימון איראני. מדובר במערכות מסוג מתקדם TOR-M1, הכוללות משגרי טילים וכן מערכות נושאות טילים מסוג רוסי Pachora 2A. אילו מערכות מתקדמות ורגישות במיוחד, שהיוו מקור גאווה וביטחון לסורים.

שום מטוס שאינו חמקני, לא יכול לעבור את המערכות הללו בלי שיתגלה ויירה מייד. ומטוסי האף-15 והאף-16 אינם חמקניים. לפי מידע שהתפרסם בעולם ישראל פנתה לארצות הברית, כדי לקבל מידע מקדים על מערכות רוסיות אלה.

אם כן זו תעלומה: איך קרה שהמערכות לא גילו, לא זיהו, לא יירטו לא פעלו כלל? גם לאחר שהתקיפה נסתיימה והמטוסים עזבו מזמן, המערכות האלה לא פעלו.

התדהמה הסורית היתה גדולה, התדהמה הרוסית היתה גדולה, שכן המערכת שלהם לא פעלה כלל, והתדהמה האיראנית, שכן היה זה איתות ברור, שקיים גם היום, שהמתקנים האיראניים הגרעיניים אינם מוגנים מן הטכנולוגיה והעוצמה הצבאית של ישראל. במירוץ בין התוכנות הישראליות לחומרה של העבר, זו האחרונה מפסידה.

אז איך זה פעל? כתב העת לענייני תעופה Aviation Week חשף את הפעולה, על פי מומחים צבאיים של צבא ארצות הברית, שעקבו אחרי המבצע האווירי הישראלי הנועז. מדובר בפיתוח ישראלי סודי, שאמור להיות דומה לפיתוח אמריקני בשם SUTER. במילים פשוטות לא מדובר עוד על חסימה או שיבוש של הרדאר שעל הקרקע, אלא בפריצה נועזת לתוכו, כמו האקרים הפורצים לתוכנות מחשב. זוהי שיטה גאונית, המשנה לגמרי את כללי המלחמה, שכן בעזרתה ניתן לפרוץ למערכי המחשבים של האוייב.

השיטה האמריקנית נוסתה כבר בעיראק ובאפגניסטן, והיא עובדת. השיטה הישראלית אמורה להיות דומה לה באופייה. המערכת מאפשרת למשתמש לחדור אל תוך מערכי הקשר והקומוניקציה של האויב, לראות מה רואים חיישני המכ"ם שלו, ואפילו להשתלט על החיישנים, כך שמכוונים אותם לאיזורים המרוחקים מן המטוסים החודרים. האוייב אינו יודע כלל שהשתלטו על המערכת שלו, כך שמבחינתו הכול תקין ושליו.

זוהי תוכנת מחשב היכולה להיות משודרת מן האוויר, המאתרת באופן מיידי ובדיוק רב את חיישני המכ"ם של האוייב, ומשדרת לעברם זרמי מידע הכוללים מידע מוטעה בצורה של אלגוריתמים, עד כדי שליטה מלאה במכ"ם. במקום שהמכ"ם ישרת את האוייב, עכשיו הוא ישרת את המפעילים החודרים. כך מתנהלת לה המניפולציה. החיישנים עצמם מכוונים לעבר מטרות רחוקות, כך שהמטוסים החודרים אינם מתגלים.

מהי מערכת SUTER של חיל האוויר האמריקני? היא פותחה בידי היחידה הסודית של חיל האוויר האמריקני המכונה Big Safari, וביכולתה לתקוף מערכות מחשב וקשר של האוייב. היא יכולה להיות מופעלת מן האוויר או מן הקרקע. למעשה מערכות המיחשוב והטלקומוניקציה של האוייב, שבלעדיהן פשוט אי אפשר להילחם, עלולות להפוך למערכות של הצד השני ולהישלט על ידו. סיוט נוראי לאויב הבלתי מוגן. תבוסתו עלולה לבוא לו מבפנים.

שלוש מערכות סוטר פותחו על ידי האמריקנים:

סוטר 1 – הצליחה לראות מה האוייב רואה בחיישנים שלו.

סוטר 2 – הצליחה גם להשתלט על החיישנים ולכוון אותם כרצונה.

סוטר 3 – הצליחה גם להתחבר למערכות טילים בליסטיים או לטילי ניידים קרקע-אוויר, והיא נוסתה בקיץ 2006.

לתיפקודים אלה חשיבות אסטרטגית מרחיקת לכת. משמעות הדבר שמערכות המחשוב של ישראל, צה"ל וחיל האוויר הן מהמתקדמות בעולם, בטכנולוגיה שפותחה במקביל בידי ארצות הברית. אלא שהאמריקנים רק ניסו את המערכת שלהם, בדרך כלל במטוס ללא טייס, בעוד שישראל כבר הפכה אותה למלחמתית ולמבצעית ממש. ישראל בתחום האלקטרו-מיחשוב היא לכן מתקדמת מאוד. לרוסים, למשל, אין מענה למערכות החדשניות הללו, ולכן גם לא לאיראנים. האיראנים אמורים להיות מודאגים מאוד מן הטכנולוגיה הזו, משום שהם רכשו 29 מערכות הגנה אווירית רוסיות מן הסוג שיש לסוריה, בעלות גבוהה של 750 מיליון דולר. המערכות האלה הועברו לאיראן בינואר 07'.

ושוב, האוייב אמור להיות מודאג מן המערכת לא רק בהגנה האווירית שלו, אלא בכל הנוגע למערכי המחשוב שלו. יתכן והמערכת הופעלה בצורה מסויימת גם כנגד המתקן הגרעיני של איראן בבושהר (התולעת המפורסמת), ובכך היא גרמה לשיבוש מהלכיו.

מדובר בהתפתחות דרמטית בתולדות המלחמות, שאלמנט המיחשוב והאנטי-מיחשוב יכול להכריע אותן, לכאן או לכאן.

אהוד: כזכור ההתקפה על מיתקני הגרעין של סוריה אירעה בתקופה שבה שימש הנאשם בשוחד אהוד אולמרט כראש ממשלת ישראל, והז'וליק היהודי-האמריקאי חובש הכיפה מוריס טלנסקי, כבר הפליל אותו בפומבי בלי משפט – והיה חביב התקשורת ומערכת המשפט הישראלית!

* * *

יוסי גמזו

בֵּין כִּפַּת הַבַּרְזֶל לְטִפַּת הַבַּרְזֶל

עַל כִּפַּת הַבַּרְזֶל שֶהִפְלִיאָה

לְיָרֵט טִילֵי גְּרָאד וְקָסָאם

וְאֶת זְדוֹן מִתְנַכְּלֵינוּ הֶחְלִיאָה

בְּתָקְעָה לָהֶם טְרִיז וְחַסָּם

כְּבָר הִכְבִּירָה דְבָרִים הַתִּקְשֹרֶת

וְעָשְׂתָה זֹאת בְּצֶדֶק גָּמוּר

אַךְ כָּעֵת בָּא הָרֶגַע לִקְשֹר אֶת

צְרוֹר כִּתְרֵי הַשְּבָחִים הַשָּמוּר

לַכִּפָּה הַפִּלְאִית הָאַחֶרֶת

שֶאֵינָהּ יְצוּקָה מִבַּרְזֶל

אַךְ קֹרְצָה מֵעָצְמָה לֹא נִשְבֶּרֶת

וּמֵעֹז שֶאֵינֶנּוּ אוֹזֵל

שֶל יוֹשְבֵי הַדָּרוֹם, סָב וְיֶלֶד

וְאַלְפֵי אִמָּהוֹת וְאָבוֹת

שֶהִפְגִּינוּ מוֹרָאל עַז כְּפֶלֶד

וּבַגְרוּת מְעוֹרֶרֶת כָּבוֹד

בִּתְנָאִים שֶשּוּם עַם בְּיָמֵינוּ

(כּוֹלֵל אֵלֶּה שֶלֹּא מַחְמִיצִים

שוּם עִלָּה לְהַשְחִיר אֶת פָּנֵינוּ

וְשֶלַּיְלָה וָיוֹם מַשְמִיצִים

כָּל סִכּוּל מְמֻקָּד שֶבּוֹ צַהַ"ל

וּזְרוֹעוֹת הַשַּבַּ"כּ הָעַזּוֹת

מְזַנְּבִים עַל כָּל צַעַד וָשַעַל

כָּל צְמֵא-רֶצַח בָּאָרֶץ הַזֹּאת

בִּמְצִיאוּת שֶשּוּם עַם סוּבֶרֶנִי

לֹא סוֹבֵל הָיָה לוּא גַם שָעָה

וּמִיָּד, תוֹךְ לִכּוּד הוֹמוֹגֶנִי

דָּש הָיָה בְּרִשְעָהּ וּפִשְעָהּ

שֶל כְּנֻפְיַת בְּנֵי עַוְלָה וְאִוֶּלֶת

בִּרְיוֹנֵי רְצוּעָה שֶהֻתְּרָה

מוּל חָסְנָם הַמֻּפְלָא שֶל כָּל אֵלֶּה

שֶסּוֹבְלִים זֹאת שָנִים בִּגְבוּרָה).

וְרַק פְּרָט עֶקְרוֹנִי וְצָנוּעַ

שֶשּוּם אִיש בַּתִּקְשֹרֶת כֻּלָּהּ

לֹא טָרַח עַד הַיּוֹם, כַּיָּדוּעַ,

לְהַקְדִּיש לוֹ אֲפִלּוּ מִלָּה

הִיא עֻבְדָּה שֶמָּה טוֹב לוּא הוֹצֵאנוּ

אֶת לִקְחָהּ כְּשֶכֻּלָּנוּ מוֹדִים

שֶלַּמְרוֹת שֶיַּלְדֵי דְּרוֹם אַרְצֵנוּ

הֻבְטְלוּ מִשִּגְרַת לִמּוּדִים        

הֵם לָמְדוּ בִּשְלוֹשָה יְמֵי חֹרֶף

מָה שֶאֵין בּוֹ סִבָּה לְזַלְזֵל:

שֶחָסְנוֹ הַנַּפְשִי שֶל הָעֹרֶף

יֵש גַּם בּוֹ מִין קֻרְטוֹב שֶל בַּרְזֶל...        

* * *

אורי הייטנר

1. חובת המדינה לאזרחיה

בשידורי התקשורת במהלך סוף השבוע האלים בדרום, נשמעו תושבי הדרום ומנהיגיהם שהתראיינו, כאזרחים חסונים, בעלי מוראל גבוה, מעודדים את צה"ל ואת הממשלה לפעול ככל שיידרש, על אף הסבל שנגרם להם.

לפני שנים אחדות, בשידורים דומים, עלה קול אחר, מצד אותם תושבים ואותם מנהיגים – תלונות על תחושה של ברווזים במטווח, של חוסר הגנה, של אוזלת יד, של הפקרה; אפילו של "אזרחים סוג ב'" בשל היותם תושבי הפריפריה.

הקסאמים הם אותם קסאמים. מה נשתנה? מה הגורם לשינוי הטון?

בין האזרח למדינה קיים חוזה בלתי כתוב, המבוסס על הדדיות. האזרח משרת בצה"ל ומוכן לסכן את חייו ואת שלמות גופו ונפשו למען הגנת המדינה. הוא מחנך את ילדיו לשרת בצה"ל. הוא משלם מיסים מפרי עמלו למען המדינה. המדינה, מצידה, מחויבת כלפיו. המחויבות היא בתחומים רבים. אני מאמין גדול ברעיון מדינת הרווחה ובמחויבות משמעותית של המדינה לאזרחיה. אולם גם על פי הגישות הקיצוניות ביותר של מדינה מינימליסטית, ברור שהמחויבות הבסיסית של המדינה לאזרחיה, היא הביטחון. למדינה מונופול מוחלט על הנשק ואמצעי הלחימה ועל הפעלת הכוח, ותפקידה לספק ביטחון לאזרחים. האזרח מודע לכך שלא תמיד המדינה תצליח, שגם לאויב יש כוח ויכולת ויהיו לו הצלחות. אולם אין הוא מוכן להשלים עם העדר מאמץ של המדינה להגן עליו.

בשנים שקדמו למבצע "עופרת יצוקה" ובמיוחד בשלוש השנים וחצי שבין ההתנתקות למבצע, הבליגה ישראל על הפיכת רבבות אזרחיה בדרום – יעד לפשע מתמשך נגד האנושות; ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית. בחוסר התגובה, הפנתה המדינה עורף לאזרחיה ויצרה בקרבם תחושות קשות מאוד של ניכור, תסכול, השפלה וייאוש. במבצע "עופרת יצוקה" גילו אותם תושבים יכולת עמידה מפוארת – הם זקפו את גבם לנוכח התנערות הממשלה וצה"ל, שחזרו למלא את תפקידם. המבצע לא היה מושלם, ההרתעה לא שוקמה במלואה – עובדה, הירי לא חדל לגמרי. אולם המצב השתנה באופן משמעותי לעומת המצב שקדם למבצע.

תושבי הדרום עוברים ימים קשים, אולם הם נכונים לקושי, כאשר הם רואים שהמדינה נחלצת למלחמת בטרור. כאשר צה"ל מקפד ראשם של רבי מרצחים, כפי שעשה בליל שבת, הם מוכנים לשלם את המחיר ולספוג ירי טילים במשך מספר ימים. הם נכונים לכך, כאשר צה"ל מגיב בחומרה וגובה מחיר כבד מהאויב. הם נכונים לכך כאשר צה"ל מוכיח את עצמו גם בצד ההגנתי – ב"כיפת ברזל". כאשר המדינה מממשת את זכות ההגנה העצמית, היא מממשת את חובתה היסודית לאזרחיה. זאת משמעותה של ריבונות.

על רקע אירועי הימים האחרונים בדרום, ראוי לבחון את הביקורת שנמתחה על ראש הממשלה, בגין אזכור השואה בנאומו בוועידת איפא"ק. איך יכול נתניהו להשוות את ישראל הריבונית והחזקה לגטו ולאושוויץ? טענו המבקרים. הביקורת הזאת נגועה ביותר מקורטוב של דמגוגיה – הרי ההשוואה של נתניהו בין ישראל לבין היהודים בשואה לא הציגה זהות בין הסיטואציות, אלא בדיוק להיפך, את ההבדל המכריע בין הסיטואציות. ההבדל הוא הריבונות היהודית במדינה עצמאית חזקה במולדת.

המשמעות של הריבונות הזאת, היא שהיהודים לא יהיו עוד חסרי מגן, אלא אזרחים במדינה האחראית על ביטחונם. כמדינה ריבונית, ישראל נחושה לא לאפשר לאויב האיראני להתחמש בנשק להשמדה המונית ובאותה מידה היא נחושה לא לאפשר לטרור הפלשתינאי לזרוע מוות והרס בקרב אזרחיה. זאת חובתה של המדינה לאזרחיה. זאת משמעותה של ריבונות.

2. בחזרה למשבצת ה"טפטוף"

בשעה 1:00 נכנסה לתוקפה הפסקת האש. עד השעה 2:00 כבר נפלו שני קסאמים בשטח ישראל. מיד החלו הפרשנויות אודות הזמן הלוקח למידע לזלוג לדרגי הביצוע. אך גם למחרת בצהרים, נורו ששה פצמ"רים לעבר יישובי המועצה האזורית אשכול. המידע עוד לא הגיע?

אין הפסקת אש. הפסקת אש, פירושה שהאש נפסקת. כאשר הפלשתינאים יורים טילים על אוכלוסייה אזרחית ישראלית, אין זו הפסקת אש.

הפסקת האש החזיקה פחות משעה. אין חדש תחת השמש – זו, בערך, הייתה תוחלת החיים של כל הפסקות האש, ההודנות והתהאדיות עם הפלשתינאים. וזו, בערך, היתה התוחלת של ההסכמים המדיניים עם הפלשתינאים, מאוסלו ואילך. כך היה באחת מהפסקות האש הרבות עם ערפאת, שנחתמה בשארם א-שייך בראשית מתקפת הטרור הפלשתינאית ("האינתיפאדה" השנייה, בכיבוסית) ובעיצומו של הטקס כבר היה פיגוע בישראל. וכך, כאשר אותו ערפאת הבריח אמל"ח במסוק שהביא אותו ליריחו, במסגרת הסכם אוסלו. ואפרופו אוסלו – מה הפלא, ששמעון פרס אמר לתלמידים בדרום שהרגיעה היא "צוהר לשלום"?

אנו מדברים על "הסבב" כעל דבר שיש לו התחלה, אמצע וסוף. "הסבב" התחיל בחיסולו של מזכ"ל ועדות ההתנגדות, נמשך במתקפת טילים ותגובות של צה"ל ברצועת עזה והסתיים ברגיעה. ומה אחרי "הרגיעה"? מה שהיה לפני החיסול. "טפטוף" יומיומי של פצמ"רים וקסאמים לעבר המועצות האזוריות בעוטף עזה. "אש", אם כן, פירושו ירי על הערים באר שבע, אשקלון ואשדוד. ירי על הערים הוא "הסלמה". גראדים הם נשק הראוי לתגובת חיל האוויר. ירי על אזרחי המועצות שער הנגב ואשכול, חברי הקיבוצים והמושבים, הוא "טפטוף". את זה אפשר "להכיל". עם זה המדינה יכולה להשלים.

היו לישראל הישגים רבים ב"סבב" הזה. כמובן, חיסולו של א-קייס הוא הישג חשוב וגדול. סיכול הפיגוע מסיני הוא הישג חשוב. היו לחיל האוויר הצלחות מרשימות בפגיעה בג'יהאד האסלאמי. היו לצה"ל הישגים רבים בהגנה על האזרחים – באמצעות מערכת "כיפת ברזל" שהוכיחה את עצמה מעל המשוער. וגם ההצלחה לפגוע במחבלים תוך מינימום פגיעה באזרחים פלשתינאים, למגינת לבם של ארגוני הטרור התופסים מחסה אחרי אזרחים וילדים, היא הישג מודיעיני, מבצעי ומוסרי בעל חשיבות.

אך לצד ההישגים, אי אפשר להתעלם מהכישלונות. מכך שהמחבלים הצליחו להשבית את הלימודים וחלק ניכר מן העבודה, במשך כמעט שבוע, בכל דרום הארץ. מן העובדה שהם הצליחו לירות כמאתיים טילים לעבר ישראל. כישלון נוסף הוא הצלחתו של חמאס לשחק את משחק קבלני המשנה ומיקור החוץ ולשרוד את "הסבב" ללא פגע, אף שהוא הגוף השולט ברצועת עזה והנושא באחריות לטרור היוצא ממנה. והכישלון המרכזי – שבתום "הסבב" חזרנו למשבצת ה"טפטוף".

מלחמת לבנון השנייה, על אף כל כשליה ואופן ניהולה והתנהלותה הכושלים – מצטיירת בפרספקטיבה של שש שנים וחצי כהצלחה גדולה, במבחן התוצאה. עובדה, במשך שש שנים וחצי הגבול שקט כמעט לחלוטין, למעט 2-3 מקרים ספוראדיים של ירי קטיושה, לאחר ארבעים שנות טרור בלתי פוסק. לעומת זאת, מבצע "עופרת יצוקה", שזכה לשבחים רבים, הצליח אמנם להוריד מאוד את אינטנסיביות הירי לעומת התקופה שקדמה לו, אך ה"טפטוף" נמשך ללא הפסק, והשגרה מופרת אחת למספר חודשים לעוד "סבב" של "הסלמה".

עם הטפטוף הזה אי אפשר להשלים. חובתה של המדינה להגן על אזרחיה, ויש למצוא את הדרך לשים קץ לירי הזה. על פיגועי ההתאבדות נאמר שאין להם פתרון צבאי ואין צבא בעולם שיכול לעצור פצצה אנושית קנאית, נחושה, חכמה, מדויקת וכו' וכו'. איך לעגו לסיסמה: "תנו לצה"ל לנצח!" – אבל כאשר נתנו לצה"ל לנצח הוא ניצח, וגבר על טרור המתאבדים. על ראש הממשלה להורות לצה"ל לשים קץ לטרור הטילים. וגם הפעם, אם ניתן לצה"ל לנצח, הוא ינצח.

* * *

דודו אמיתי

על "טיל אולנשפיגל" ועוד כמה שמו"צניקים

שלום אהוד,

הסקירה של משה גרנות על "טיל אולנשפיגל" של דה-קוסטר [גיליון 724] השאירה אותי נבוך. זה כל מה שניתן לומר על היצירה ה"גרגנטואית" המופלאה הזו? על העולם ומלואו הזה שצבעיו החזקים זכו ללוח המתאים להם בעברית החד פעמית של שלונסקי? (שלא להזכיר את חיתוכי העץ הבלתי-נשכחים של פרנץ מסרל). אבא, דב אמיתי מעין החורש, שהיה יליד בלגיה, איש ספר ומפ"מניק אדוק, היה נוהג לומר שתרגומו של שלונסקי עולה על המקור הפלמי וזאת למרות ש"המאסטרו" לא ידע פלמית!

בכל מקרה, הרבה "השומר הצעיר" יש בגיליון זה מרות שלוס ועד אלישע פורת – כן ירבו:

הנה עוד כמה הצעות שכמדומני עשויות לעניין את קוראיך:

המקרה שלא היה כמותו במדינתנו של אדם שהושלך סתם כך אל מותו בשולי הדרך:

 http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1661688

ובאותו הקשר מאמרו המצמרר של דויד גרוסמן (המכונה בד"כ "החלול" בחב"ע):

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1649589

וגם צרור שירי שטות שאסף לכבוד פורים עורך "הזמן הירוק", לזר מנחשון (נכון, עוד שמו"צניק):

http://www.kibbutz.org.il/itonut/2012/dafyarok/120308_shirim.htm

בברכה

דודו אמיתי

ארכיון השומר הצעיר יד יערי

גבעת חביבה, ד.נ. מנשה 37850

* * *

אבנר הרוסי

הנוטרות העברית

מתוך ראיונות שנערכו בשנת 1984

2. הנוטרות – הזרוע החוקית של "ההגנה"

אבנר (וולטר) בראון

נולדתי בצ'כוסלובקיה שהיתה מדינה מאוד דמוקרטית ולא היתה בה אנטישמיות. לאחר שעברתי את בחינות הבגרות ניסיתי להתקבל לבית הספר לקצינים. נתקבלתי לראיון ושם היה עליי למלא שאלון: שם – וולטר בראון: שפת האם - גרמנית: לאום – יהודי.

הקצינים, וביניהם מפקד בית הספר בדרגת גנרל, הסתכלו בתימהון אבל קיבלו את ההסבר שלמרות ששפת האם גרמנית, הלאום – יהודי, נתקבלתי לבית הספר ולהפתעתי סיימתי אותו לאחר שנה כחניך מצטיין. הוזמנתי למפקד, הועליתי בדרגה, והוצע לי להצטרף לסגל המדריכים בבית הספר כמפקד מחלקה.

באופן כזה שירתי כשנתיים בצבא הצ'כי ובשנת 1933 עליתי ארצה. לאחר שלושה-ארבעה חודשים שבהם שהיתי בארץ ועבדתי במקומות שונים באזור הרצליה, נודע כנראה לאנשי "ההגנה" שגמרתי בי"ס לקצינים. קיבלתי הודעה להיות בכניסה לפרדס מסוים בשעה 11 בלילה. הבנתי מיד שזה קשור כנראה לארגון "ההגנה". בשעה 11 בלילה הייתי ליד שער הפרדס. השער היה סגור. ניסיתי לעבור אותו והנה הגיע מכיוון הפרדס מישהו , פתח את השער ואמר: "לשם."

הלכתי בכיוון שהראה לי. בצומת פגשתי מישהו נוסף שאמר: "לשם."

וכך הסתובבתי בפרדס בחושך מוחלט כחצי שעה עד שהגעתי לבית אריזה. שם עמד מישהו שפתח את הדלת. נכנסתי פנימה. לפתע האיר עלי זרקור ושמעתי קול שואל: "מי אתה? מה עשית בחו"ל? למה עלית לארץ? האם אתה מוכן למות למען המולדת והעם?"

כמובן שהשבתי על כך בחיוב והושבעתי כחבר בארגון "ההגנה". צורפתי מיד לסגל מפקדי "ההגנה" בהרצליה והוזמנתי לישיבות השבועיות של המפקדים. מפקד "ההגנה" בהרצליה היה ישראל עמיר. בתקופה הראשונה לא הבנתי כלל על מה הם מדברים היות ולא ידעתי עברית. לאחר זמן לא רב, נתבקשתי להדריך קבוצת מפקדים באימונים כפי שעשיתי בצבא הצ'כי. יצאנו למסע לילי לתל-מונד. התקדמנו בהסתר, ותרגלנו התקדמות בפיזור ולא בשלשות, להפתעת הפיקוד המקומי.

במסגרת "ההגנה" עברתי קורסי מ"כ, מ"מ ומ"פ, בשנת 1937. הקורסים התקיימו בג'וערה, שהיה מקום האימונים של "ההגנה". בין החניכים שהיו איתי בקורסים היו משה דיין ויגאל אלון.

השתתפות בקורסים של "ההגנה" נעשתה בהתנדבות, וכן גם שעות ההדרכה הרבות שהוטלו עליי. בתחילה פעם בשבוע בערב. לאחר מכן מיספר ערבים בשבוע בין השעות 8-11. לאחר מכן גם בשבתות ובכל ימי השבוע גם בשעות היום. האישה נשארה בבית לבדה והיתה צריכה לטפל במשק הקטן, לחלוב את הפרה ולטפל בלול, וזה היה מעל לכוחותיה. המשק הלך והתדרדר. ואז החליטו לגייס אותי כנוטר בכדי שאוכל לקבל גם משכורת על עבודתי ב"הגנה".

בהרצליה היתה תחנת נוטרים גושית (במרכז הרצליה), ששלטה על שמונה תחנות בגוש: קריית שאול, רמת השרון, גליל ים, הרצליה, הרצליה ג', כפר שמריהו, רשפון ושפיים.

יחידת משמר נע היתה בשפיים ותחנת משמר נע רוכבים על סוסים בכפר שמריהו, שהיו בה בתחילה שישה רוכבים ובסוף הוכפל מיספרם לשנים עשר רוכבים. תפקידם היה : סיורים בכל המרחב, שמירה על פרדסים, להיכנס לכפרים ערביים ולגלות שם נוכחות, ולשמור שערבים לא יכנסו לשטחים שלנו.

בתחנות ישבו נוטרים שתפקידם הרשמי היה לשמור על הנשק אבל למעשה תפקידם היה לחלק נשק לאנשים בשעת הצורך ולאימוני "המושבעים" ואנשי "ההגנה". בכל תחנה היו שלושה נוטרים וקורפורל (רב-טוראי), שהיו מחלקים ביניהם את שעות היממה. הקורפורל בהרצליה היה למעשה מפקד אזור הרצליה גם במסגרת "ההגנה". חברי "ההגנה" הושבעו כנוטרים ואז יכלו להשתמש בנשק של התחנה בצורה חוקית. בהרצליה היו אז כארבעים חברי "ההגנה".

קיבלתי את דרגתי, דרגת קורפורל, ונכנסתי לשרת כמפקד תחנת הרצליה. כל נוטר באותה תקופה היה ב"הגנה" ברמה כזו או אחרת. הנוטרים קיבלו את המשכורת מהמשטרה הבריטית והיו חייבים להימצא בתחנה 8 שעות כדי להחזיקה תמיד פתוחה, אבל ביתר הזמן הדריכו בנשק או הכינו תוכניות הגנה על היישובים. בגוש הרצלייה היו 45 נוטרים. בכל תחנה 2 נוטרים ובתחנה הגושית 3 נוטרים. במשמר הנע היו 12 נוטרים. מפקדי התחנות ויחידות המשמר הנע היו בדרגת קורפורל. מפקד הגוש האחראי לכל התחנות היה בדרגת סרג'נט (סמל).

בדרך כלל, המשמר הנע היה מסייר בדרכים בטנדר. ויחידות הרוכבים היו מסיירות בשבילים ובשדות. יחידות רוכבים היו בכפר שמריהו ובתל מונד. כשהיחידה גדלה, המפקד קיבל דרגת סרג'נט. כשהצטרפתי לנוטרות בשנת 1940, יחידת הרוכבים בכפר שמריהו כללה כבר 12 רוכבים. באזור היו: גוש הרצליה, גוש רעננה וגוש כפר סבא. הבריטים הסתפקו בכך שהתחנה פתוחה והרובים נקיים. לעומת זאת, "ההגנה" דרשה שכל האנשים יקבלו אימון בנשק, עזרה ראשונה, אימוני קרב ועוד. אחרי 3 חודשים ששירתי בהרצליה, הדרכתי כבר בכל הגושים בסביבה והגעתי עד לרמת הכובש. פעם בשבוע הלכתי ברגל עד רמת הכובש (כשעתיים). יותר מאוחר "ההגנה" קנתה לי אופניים משומשים ונסעתי בהם במקומות שהיה ניתן לנסוע.

  אחרי 3-4 חודשים, הזמין אותי ספקטור, שהיה קצין הקשר בין הסוכנות היהודית לבריטים – לתל-אביב, והודיע לי: "מפקדת ההגנה החליטה למנות אותך לסרג'נט." המינוי היה צריך להיעשות על ידי הבריטים. ביפו ישב קצין בריטי בעל שלושה כוכבים שהיה ממונה על שלושת גדודי הנוטרים: השרון, עמק חפר והדרום. ספקטור אמר שיסביר לקצין מי אני ואז יוכל למנות אותי למפקד על המשמר הנע, ואוכל להיות חופשי לנוע ולהדריך בכל האזור הזה של הארץ. וכך היה. הוא הסביר לקצין שחבל לבזבז אותי בשמירה על התחנה ורצוי שאהיה המפקד על הרוכבים ואצא לסיורים בשטח, ואוכל לעזור בכל הגוש, והוא ממליץ שאהיה סרג'נט, למרות שהזמן הדרוש בין קורפורל לסרג'נט כ-3-4 שנים, ושהוא כבר טלפן לאינספקטור ג'נראל (המפקח הכללי של המשטרה) בירושלים ויש כבר הסכמה לכך.

בקיצור, הקצין הסכים. קצין שני נכנס לחדר והביא דרגת סרג'נט. הקצין ענד לי את דרגת הסרג'נט החדשה, ובירך אותי. המשכורת עלתה ל-8 לירות לחודש במקום 6. אני עומד דום. ואז באה הפקודה: "לאחור פנה!" ואני עושה זאת דרך כתף שמאל, כמו בצבא הצ'כי במקום ימין כמו בצבא הבריטי, ואז התגלה שאפילו לא הייתי בבית הספר לנוטרים, בכפר ילדים. למרות שנרשם שכן הייתי שם. ספקטור הסביר לקצין שאני רגיל לנהוג כמו בצבא הצ'כי וכך יצאתי גם מהסיבוך הזה.

כעת הייתי סרג'נט של יחידת הרוכבים שהיה להם ניסיון של שנתיים לפחות, ואילו אני, לא ידעתי אפילו לשבת על סוס. האנגלים, שהיו רוכבים טובים, היו באים מפעם לפעם לרכב על הסוסים. יום אחד טלפן ספקטור אליי והודיע שקבוצת קצינים בכירים, אנגלים, כ-20 איש ובראשם גנרל, מתכוננים לבוא לביקורת וברצונם גם לערוך תרגיל לחימה בין היחידה שלהם ליחידה שלנו, ואני צריך לעמוד בראש היחידה.

בקיצור, התחלתי לקבל שיעורי רכיבה על סוס כמה שעות כל יום במשך כשבועיים. בא יום הדין. האנגלים הגיעו. מסרתי את המיסדר, באנגלית כמובן. הגנרל הגיע, הסתכל על השיניים בפה של אחד הסוסים ושאל: "בן כמה הסוס הזה?"

ולפני שאני מספיק לענות, אומר לי: "רגע, אני יודע – ארבע שנים."

"לא נכון," אמרתי, "הוא בן ארבע וחצי."

"נכון, נכון," ענה הקצין, ובזה קניתי את עולמי.

היו לנו רוכבים מצויינים ובתחרות מכשולים היו טובים יותר מהאנגלים. כאן התחלנו בתרגילי הלחימה בשדה. יצאתי בראש הנוטרים הרוכבים על הסוס השקט ביותר, אם כי הקשה ביותר לכיוון. (כל הזמן חששתי שיזרוק אותי ארצה ואז הובטח לי שאקבל עבודה במנגנון ההגנה). כמו שהגעתי לשפיים בראש היחידה ואנחנו מתקדמים הלאה, פתאום הסוס שלי עושה אחורה פנה ורץ במהירות לכפר שמריהו. רק שם נעצר. מיד הפכתי כיוון וחזרתי לאזור שפיים. הגעתי בדיוק בזמן סיום התרגיל מבלי שהאנגלים הרגישו בהיעדרי. בסופו של דבר, קיבלתי ציון לשבח על היחידה הטובה והמאורגנת ועל הארגון הטוב של כל האירוע.

הייתי שם כשנה סרג'נט. למעשה המפקד שם היה קורפורל שהיה רוכב מעולה ומפקד טוב. אני הייתי מגיע לשם פעם בחודש, ביום קבלת המשכורת וזה הכול. ביתר הזמן הסתובבתי כאזרח, מבאר טוביה ועד נתניה ועסקתי בהדרכה. הצעתי להקים בשפיים מ"ן על טנדר, גויסו למ"ן שישה נוטרים שהיו בוגרי תיכון שהתנדבו. מהם אחד נהרג בעלותם באחת הפעולות על מוקש.

השתמשנו בנשק של תחנות הנוטרים להדרכת חברי "ההגנה". כשידענו שעומד להתקיים ביקור של קצין בריטי, לא הוצאנו את הנשק מהתחנה באותו יום. יום אחד יצאו לאימון ומטווח כארבעים בנות שקבלו את הרובים מתחנות רשפון ושפיים. בשעה עשר אני מקבל טלפון בהול: "הקצין הבריטי מיפו בדרך אליך לבקר בתחנות רשפון ושפיים!"

אני יודע שכל הנשק בחוץ ואין כל אפשרות להודיע לאנשים על הביקור. כעבור רבע שעה הבריטים מופיעים אצלי ומודיעים: "באנו לבקר את שתי התחנות, רשפון ושפיים."

ניסיתי לעכב אותם. הסברתי להם שהדרך צרה, חולית וקשה, רק רכב אחד יכול לעבור בה. ואולי כדאי שנבקר ברמת השרון. לא עזר דבר והם התעקשו לנסוע לביקור דווקא לרשפון ולשפיים.

מה לעשות כאשר לא להביא אותם לרשפון ולשפיים – יגרום לפיטוריי ולפיטורי כל האנשים ולסגירת התחנות?

הקצין פקד עליי לנסוע ראשון (כדי שאני איתקע ראשון בחול ולא הם). כמו שאנחנו מתקרבים לרשפון אני רואה על קו הרקיע קבוצת בנות עם רובים. אני אומר לנהג שלי, בוגר בי"ס תיכון בשנת שירות, "עצור!" – ואני קורע את כל חוטי החשמל. ואז אני אומר לנהג לפתוח את מכסה המנוע הגדול והרחב שהסתיר את כל האופק. כולם באו לנסות לעזור לתקן וכמובן שאף אחד לא ידע מה לעשות. הצעתי לשלוח משהו להזעיק גורר מרשפון. שלחתי בריצה מישהו לרשפון להודיע, ותוך כעשרים דקות כל הנשק הגיע לתחנות והספיקו לנקות אותו. בעזרת טרקטור שהגיע הצלחנו להזיז את האוטו שלי והשיירה המשיכה בדרכה. הנשק נמצא נקי ומסודר וצוינו לשבח על ידי הקצינים המבקרים.

עם התקרבות הגרמנים בפקוד רומל לשערי הארץ, והצרפתים של וישי הפכו לאויבים – נקבע הכרמל כמקום הריכוז לאנשי "ההגנה" למלחמה נגד הנאצים, אם וכאשר הבריטים יעזבו את הארץ. בארץ היו כמה אלפים של צנחנים בריטים וזרמו גם כמויות גדולות של נשק לארץ. הסוכנות היהודית הציעה לבריטים לצרף אליהם את אלפי אנשי ההגנה. יום אחד הגיעה משאית עם הרבה נשק, תחמושת ורימונים לתחנה. והקצין נתן אותם למשמרת בתחנה. הצעתי לקצין לקיים אימונים בזריקת רימונים ובירי נגד מטוסים וכו'. ההצעה נתקבלה. היות שכבר כולנו ירינו וזרקנו רימוני-יד, אם כי של "ההגנה", העברנו את כל התחמושת והרימונים ישר למחסני "ההגנה".

במקרה אחר, כשהגיעה אספקת תחמושת ורימונים, הבריטים, שלא היו טיפשים, כבר הבינו מה קורה כאן. הקצין שאל: "כמה זמן יידרש לכם לצאת למטווח ירי ורימונים?"

עניתי – "כשלוש עד ארבע שעות."

"זה יותר מדי זמן," ענה הקצין. "אני הולך לבית-קפה ורוצה לחזור ליפו תוך שעה וחצי."

תוך הזמן הזה העברנו את התחמושת והרימונים למחסני "ההגנה" והקצין חזר ליפו, לאחר ששילמנו עבורו לבית-הקפה. זה היה קצין בעל שלושה כוכבים שכנראה היה מאוהדי הציונים.

לאחר כחצי שנה נעשיתי סטאף סרג'נט (רב סמל). המפקד הכללי של כל הנפה מטעם "ההגנה". אחר התמנה במקומי כסרג'נט הרוכבים.

בשנת 1947 נתמניתי מטעם "ההגנה" – קצין נוטרים גלילי, הגליל היה מורכב מארבע נפות והייתי אחראי על כל הנוטרים מזיכרון-יעקב ועד באר-טוביה ועל 18 יחידות של מ"נים. מינואר 1948 ועד מאי 1948 הייתי קצין נוטרים ארצי. כל הנוטרים בארץ היו כפופים אלי, כמובן דרך מפקדי הנפות שלהם.

  ולסיום ספור פיקנטי: בעמק בית-שאן פעלה כנופיה ערבית גדולה (1947/8) שהפילה טרנספורמטור ראשי של חברת החשמל ושישה ישובים נשארו ללא חשמל. עובדי חברת החשמל לא היו מוכנים לצאת לתקן את התקלה אלא בליווי של מ"ן נוטרים בטנדר. מפקד המ"ן הקרוב היה מוכן לצאת בתנאי שיקבל הוראה לכך מקצין נוטרים ראשי. כי אחרת היו עלולים לפטרו עם נוטרי המ"ן. גרתי אז בשכונת הפועלים בהרצליה (כיום רחוב א.ד. גורדון) ללא חשמל. "ההגנה" שלחה מכונית לחפש את בראון והעירו חצי שכונה עד שמצאו אותי. הנוטרים יצאו והתקלה תוקנה. למחרת בבוקר הופיעו מכוניות של חברת החשמל, מדדו את השכונה ותוך שבוע הגיע חשמל לשכונה, דבר שמועצת הרצליה לא הצליחה לעשות הרבה שנים.

אבנר-ולטר בראון ז"ל היה מאוחר יותר, הצנזור הצבאי הראשי במשך שנים רבות.

סופר בשעתו לאבנר הרוסי.

המשך יבוא

* * *

יוסף אורן

שלוש העלילות ברומאן "שארית החיים"

ברומאן "שארית החיים" הצליחה צרויה שלו לגלף שלוש דמויות מעניינות ושונות זו מזו, וגם הצליחה להעניק לשלושתן נוכחות מרשימה, אך עלילות שלושת הגיבורים אינן שוות באיכותן והן גם נכתבו על-פי מסורות שונות של הסיפורת.

  ברומאן "שארית החיים" ממשיכה צרויה שלו לשמור נאמנות לסוגה הריאליסטית בסיפורת. ואף על פי כן הצליחה בו להיחלץ ממשבצת "הרומאן הפמיניסטי" בעזרת שתי הכרעות מוצלחות. הראשונה – על-ידי שהפקידה את פעולת הסיפר בידי מספר יודע-כל (בעוד שבספריה הקודמים הפעילה מספרות-דמות – גיבורות שסיפרו על חייהן בלשון "אני" ובנימת וידוי). והשנייה – על-ידי שנטשה את ההיצמדות לגיבורה אחת, אשר מספרת את סיפור חייה מנקודת-המבט הסובייקטיבית שלה. בעשותה כך העמיסה על עצמה משימה מורכבת יותר – לשזור עלילה משלושה סיפורי חיים של בני משפחה אחת, ולהזרים במקביל, באמצעות מספר יודע-כל, את התודעות של שלוש מהדמויות המרכזיות במשפחה זו.

אף שצרויה שלו הצליחה לשזור בעלילה משפחתית אחת את סיפורי החיים של חמדה בת ה-80 ושל ילדיה: דינה בת ה-45 ואבנר בן ה-43 – אטען בפירוש זה, כי תחת המטרייה של שם הרומאן, כינסה בו שלוש נובלות שניתן לזהותן בבירור כעצמאיות, היות שכל אחת מהן עוסקת בנושא שונה וגם כתובה על פי מסורת שונה של הסיפורת. הפרדתן של שלוש הנובלות זו מזו היא פשוטה למדי. מאחר שסיפור החיים הרצוף של כל גיבור פוצל ליחידות קצרות שפוזרו בפרקיו של הרומאן השלם – מומלץ לקורא לכנס מחדש את היחידות המספרות על כל דמות, בקריאה נוספת של הרומאן, כדי לקבל שלוש עלילות אשר כל אחת היא בהיקף של נובלה.

מאיחוד 7 היחידות של חמדה בת ה-80 יקבל הקורא נובלה שעלילתה מיסטית. סיפור-חייה של חמדה קשור באגם המיסתורי שאליו נקשרה נפשה בילדותה, הוא אגם החוּלה שבשארית חייה היא נכספת לראותו פעם אחרונה. וממש ברגע מותה היא מצליחה להגשים את הכיסוף הזה וסוף-סוף נפרדת מהחיים בשלוות-נפש שלא זכתה בה במשך כל שנות חייה.

מצירוף 10 היחידות של אבנר יקבל הקורא נובלה שעלילתה כתובה במסורת הסיפור הרומנטי. בשארית חייו נכסף אבנר בן ה-43 לטעום את טעמה של אהבת-שלֵמות שלא טעם את טעמה בכל שנות נישואיו עם אשתו שלומית. אף שהתמסר למסע החיפוש אחרי אישה, שהאמין כי תגשים עבורו את רצונו "להיות אוהב ולהיות נאהב", כפו עליו העובדות שהתבררו לו אודותיה להתפכח מהחלום הרומנטי אשר שבה את לבו.

כינוס 12 היחידות של דינה יעניק לקורא נובלה שעלילתה היא פוסט-פמיניסטית. אחרי שדינה הגשימה בחייה עד גיל 45 תשוקות עיקריות שלה כאישה, היא מבקשת להגשים בשארית חייה רצון נשי שגם בתקופת הבְּלוּת היא מסוגלת לממֵש – להעניק אהבת-אם לילד מאומץ. הבחירה של דינה באימהות – שהיא תשוקה קמאית של הנשים – כמטרה החשובה ביותר לה כאישה, מעידה על השינוי שהתחולל במושגי הערך שלה. בכך חתמה את הפרק הפמיניסטי בחייה ופתחה בהם את הפרק הפוסט-פמיניסטי. אם התרכזה בעבר ב"שבירת תקרת הזכוכית", בהסרת המיגבלות והמיכשולים שהציבו בפניה הגברים (אביה, בעלה וראש החוג באוניברסיטה), תתרכז מעתה בגיוס כל יכולותיה לגידול הילד המאומץ – לאימהות.

דמויות חיוניות

ברומאן הנוכחי הצליחה צרויה שלו במשימה העיקרית שהציבה לעצמה – לגלף שלוש דמויות שונות מאוד זו מזו, ולהעניק לשלושתן נוכחות מרשימה. ואף על פי כן אין סיפורי החיים של שלושת הגיבורים שווים באיכותם.

העלילה הפחות משכנעת מבין השלוש היא העלילה המספרת במסורת הסיפור הרומנטי את סיפור הבילוש של אבנר אחרי דמות האישה האוהבת שחלם לאהוב אותה ולהיות נאהב על-ידה. העקשנות שגילה אבנר באיתור עקבותיה של טליה סתרה את תיאורו כגבר הסולד מהגבריות שהקיבוץ והצבא טיפחו כדגם מופתי של בני מינו. כך, למשל, תהה כאשר אנס את אשתו, שלומית, בשנתה, אם כיבוש אישה ב"בולמוס חייתי" היא הגבריות, אשר אותה "חשים הגברים האמיתיים, הבועלים נשים רבות, היורים ברובים שלהם?" (169). אחרי שהובלטו תכונות "נשיות" אלה באישיותו, הצטייר כדמות קומית בתור מאהב, ודווקא בסצינות שבהן היה אמור להגשים את מטרתו הרומנטית, אחרי שהצליח למצוא סוף-סוף את ד"ר טליה פרנקו וגם הוזמן להתארח בדירתה.

אילו לפחות העמידה צרויה שלו מול אבנר את טליה בדמות אישה דעתנית, שאיננה משתפת פעולה עם חיזורו המהוסס אחריה, אלא מנפצת באופן נחרץ יותר את חלומו הרומנטי, היה מתקבל כסביר יותר הכישלון שלו להגשים איתה את קשר האהבה שכה השתוקק לו. אך על-ידי היענותה של טליה לפנייתו של אבנר אליה וההסכמה המיידית לארח את אבנר בדירתה, ואף מעבר לכך – לאפשר לו לגעת בה – לא רק רוקנה מתוכן את הגבריות של אבנר, אלא גם החלישה את עוצמת הניפוץ של ההזייה הרומנטית שביקש לממש עבור עצמו בשארית חייו.

  שבירה מסוג אחר החלישה גם את עלילת סיפור-חייה של דינה. במקרה שלה אין דופי בפיתוח הפסיכולוגי של דמותה הנשית, כי היא מתפתחת באופן עקבי בכל היחידות המספרות עליה, מרגע שבהשפעת סימני הבלות היא מרגישה ששוב איננה נחוצה לבעלה ולבתה ועד שהיא מגשימה את רצונה להעניק בשארית חייה את אימהותה לילד מאומץ מאוקראינה. יתר על כן: כדמות נשית דינה היא גיבורה היוצרת אמפתיה חזקה עם מניעיה האנושיים להעניק אהבה לילד שלא זכה באהבת הוריו הביולוגיים. אך בשלב מסויים מוסבות היחידות המספרות עליה ליחידות פולמוסיות בעד ונגד רעיון האימוץ. הדיאלוגים האמירתיים האלה רבים מדי וארוכים מדי, ולכן לא רק שהם מעכבים את התקדמות העלילה, אלא גם פוגמים בעוצמת השכנוע שהושקעה בעלילה קודם לכן. ואחרי העיכוב, אשר פוגג את קסם אישיותה הכובשת של דינה, הואצה העלילה מחדש, אך הפעם כדי לסגור אותה בסיום מלודרמטי מרגש, שלא לומר גם צפוי, על-פי מסורת הסיפור הפמיניסטי.

סיפור-החיים של חמדה הוא השלם והמעניין מבין השלושה ששולבו ברומאן הזה. אין ספק, הזרמת התודעה של חמדה היתה האתגר הקשה ביותר שהציבה לעצמה צרויה שלו בכתיבת שלוש הנובלות, כי היה עליה להתמודד לא רק עם תודעה של אישה כמעט כפולה מהגיל שלה כיום, אלא גם עם תודעה של בן-אנוש בימיו האחרונים, כאשר תודעתו עוברת לסירוגין ממצב של צלילות-דעת והתמצאות בסובב אותו למצב של עירפול הזיכרון והתנתקות מהממשות. והיא עמדה באתגר הקשה הזה בהצלחה מעוררת כבוד. אך בנוסף לכך, העלילה המספרת על חייה של חמדה היא המורכבת, הנועזת והמעניינת ביותר, כי חייה של חמדה נעים בשני מישורים מקבילים – הריאליסטי והמיסטי. ודווקא בנובלה זו השכילה צרויה שלו לשמור על נאמנות למסורת הסיפור המיסטי, האפל והמיסתורי, כאשר העניקה למסורת זו יתרון על מסורת הסיפור הריאליסטי-פסיכולוגי, שהפעילה בשתי הנובלות האחרות.

טעימה ראשונה מפרק בספר הביקורת החדש של יוסף אורן – "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית". המעוניינים לרכוש את הספר מתבקשים לפנות אל הוצאת "יחד", ת.ד. 87 ראשון לציון 75100.

המשך יבוא

* * *

אפרים קארש

האפרטהייד האמיתי של המזרח התיכון

נוכח שבוע האפרטהייד הישראלי, ה"מכה" לאחרונה בערים ובקמפוסים ברחבי העולם, תומכיה של המדינה היהודית מתקשים להגיע להסכמה באשר לתגובה הטובה ביותר לחג השנאה הזה. חלק מציעים להדגיש את מאמצי השלום של ישראל, אחרים מציעים למתג מחדש את המדינה על ידי הדגשת הישגיה הרבים וסיפורי ההצלחה שלה. ואילו יש כאלה הסוברים כי יש להזכיר לעולם שהציונות היא תנועת השחרור הלאומית של היהודים, ולא תנועה גזענית. לכל אחת מן הגישות הללו יש יתרונות, אך אף אחת מהן לא "תעשה את העבודה".

רדיפת שלום או שגשוג אינם הוכחה לנאורות או שוויון בבית. המשטרים האכזריים ביותר חיו בשלום עם שכניהם, בעודם מדכאים את נתיניהם; החברות המשגשגות ביותר נהגו אפלייה כלפי מיעוטים פגיעים. דרום אפריקה לא היתה בדיוק ענייה ונחשלת טכנולוגית; בארצות-הברית, אולי האומה המצליחה והעשירה ביותר בזמננו, היתה נהוגה עד לא מזמן הפרדה בין קבוצות שונות של אוכלוסייה.

מה שמניע את עלילת האפרטהייד גם אינו שיכחת טבעה האמיתי של הציונות. להפך. זו מוּנעת משלילת עצם קיומה של ישראל. אבק האפר של מחנות ההשמדה רק שקע, וכבר הערבים ובעלי בריתם במערב הישוו את הקורבנות היהודים למעניהם.

"לערבים, הציונות היא אכן מבעיתה כמו כל מה שעשו הנאצים בהתפשטותם הגזענית על חשבון אחרים," נכתב ב-1945 בחוברת של הליגה הערבית, שהיא הגוף המייצג של מדינות ערב. בחוברת שהוציא אש"ף לאור ב-1964, מיד אחרי היווסדו, נכתב כי "לתפיסה הציונית של 'הפתרון הסופי' ל'בעייה הערבית' בפלסטין, ולתפיסה הנאצית של 'הפתרון הסופי' של 'הבעייה היהודית' בגרמניה, יש מרכיב בסיסי משותף: השמדת הגורם האנושי הבלתי רצוי שבו מדובר."

היה זה אם כן ארגון הטרור הפלסטיני שבאמצע שנות ה-60' המציא את הבדייה בדבר אפרטהייד, שנים לפני שכבשה ישראל את יהודה, שומרון ועזה.

טענה זו שלו לא רק שהיא שקרית לחלוטין כמובן, אלא שהיא היפוכה הגמור של האמת. אם אכן אפרטהייד הוא פשע נגד האנושות, ישראל היא למעשה המדינה היחידה במזרח התיכון שנקייה מנגע זה, מדינה שאוכלוסייתה הערבית נהנית משוויון מלא בפני החוק ומזכויות יתר שמרבית המיעוטים האתניים בעולם החופשי אינם זוכים להן – מקביעת הערבית כשפה רשמית של המדינה, ועד לעיגון בחוק של חגים לא-יהודיים כימי מנוחה רשמיים.

בניגוד לכך, אפרטהייד הוא חלק אינטגרלי של המזה"ת מזה אלף שנה, והעמים הערביים והמוסלמיים ממשיכים לאכוף – חוקית, פוליטית וחברתית – את האפלייה בפועל נגד המיעוטים האומללים החיים ביניהם.

על ישראל לנקוט יוזמה אסטרטגית

מדוע אם כן על צד תמים להיות תחת לחץ מתמיד "להיטהר", בעוד שאת האשמים האמיתיים לא רק מותירים ללא פגע, אלא מעניקים להם במה עולמית להאשים אחרים בפשעיהם?

במקום להתנצל ללא הפסק, דבר שהיהודים עושים זמן רב מדי, על ישראל לנקוט יוזמה אסטרטגית, לומר את האמת ולהצביע על המבצעים האמיתיים של אפרטהייד במזרח התיכון: העמים הערביים והמוסלמיים של האזור.

אפרטהייד ערבי/מוסלמי מופיע בצורות רבות, ועל חלק מקורבנותיו מופעלת יותר מצורה אחת:

* חוסר סובלנות דתית: היסטורית, מוסלמים ראו את עצמם כנפרדים וכנעלים על כל האחרים החיים תחת שלטון האיסלאם, הידועים כ"בני חסות" (ד'ימי). גם בתקופה המודרנית הם ממאנים לוותר על מעמד עדיף זה. נוצרים, יהודים ובהאים הם אזרחים מדרגה שנייה בכל רחבי העולם הערבי/מוסלמי, וגם המוסלמים שאינם משתייכים לקבוצה המוסלמית השלטת מדוכאים על ידיה (שיעים בסעודיה וסונים בסוריה.

* חוסר שוויון אתני: מסורת זו של חוסר סובלנות חורגת הרבה מעבר למרחב הדתי. כמי שהיו במשך תקופה ארוכה אדוני אימפריה, הערבים, הטורקים והאיראנים ממשיכים להתייחס לאוכלוסיות שהתאסלמו לפני זמן רב, המשמרות את שפתן, תרבותן ומנהגיהן – שהבולטות ביניהן הן הכורדים והברברים – כאל נחותות.

* גזענות: המזרח התיכון הפך לספק העיקרי של הסתה אנטישמית בעולם, ומפיץ עלילת דם ימי-ביניימית יחד עם כזבים מודרניים (במיוחד "הפרוטוקולים של זקני ציון"), המציגים את היהודים כמקור כל רע.

ובדומה, כלפי אפריקנים שמוצאם מהתת-סהרה הם חשים בוז עמוק, שריד לתפקידו ההיסטורי של האזור כמרכז הבינלאומי של סחר העבדים.

* אפלייה מגדרית: אפליה חוקית ומגדרית של נשים רווחת ברחבי העולם הערבי-איסלאמי, האחראית לאלימות גסה (לדוגמה, אלימות בתוך המשפחה או אונס על ידי בן זוג אינם בגדר עבירה פלילית), ולעשרות הוצאות להורג כל שנה, הן החוקיות והן החוץ-משפטיות (כלומר על רקע כבוד המשפחה). אפלייה נגד הומוסקסואלים היא אף חמורה יותר.

* מניעת אזרחות: אי-מתן אזרחות וזכויות נלוות לחלקים נרחבים של אוכלוסייה ילידת המקום, הוא נפוץ. קהילות של פלסטינים במדינות ערב מהוות את הדוגמה הבולטת ביותר לאפליה (בלבנון, לדוגמה, אין הם יכולים להיות בעלי רכוש, לעסוק במקצועות רבים, לנוע בחופשיות וכולי). הבדואים (חסרי מדינה) במדינות המפרץ ומאות אלפי כורדים בסוריה סובלים מאפליה דומה.

* אי-שוויון בעבודה: התעללות בעובדים זרים (במיוחד עובדים במשק הבית) – החל מהתעללות מינית, דרך כליאה ועד לרצח ממש – היא למעשה מותרת בכל רחבי המזה"ת, במיוחד בארצות הנפט, שבהן יש מספר גדול של עובדים זרים.

* עבדות: המדינות דוברות הערבית נשארו המקלט המובהק ביותר בעולם לסחר עבדים, מִסחר בילדים ובזנות בסעודיה ובמדינות המפרץ, ועד לסחר עבדים ממש בסודן ומאוריטניה. למעשה, איסלאמיסטים ברחבי המזה"ת תומכים ללא שום נקיפות מצפון בהפיכת העבדות לחוקית.

* דיכוי פוליטי: משטרים רבים במזה"ת אינם אלא מנגנוני דיכוי שלמים משוכללים, שמטרתם להנציח את השליטה בסגנון אפרטהייד של מיעוט קטן על מרבית האוכלוסייה: עלאווים – בסוריה; תיקריתים – בעיראק של סדאם; משפחת המלוכה הסעודית; השושלת ההאשמית – בירדן.

אולי האנכרוניזם המרתק ביותר בעולם הוא שהעוולות הללו חמקו מביקורת וגינוי. ממשלות המערב מסרבות לצאת נגד בעלות בריתן הרודניות, בעוד שהמעמדות המשכילים פטרו את תושבי המזה"ת מאחריות למעשיהם, על פי המסורת המתנשאת של "עולו של האדם הלבן" המתייחסת לשחקני האזור כאל יצורים חצי-מפגרים, קהי-שכל מכדי להיות אחראים לגורלם.

הגיעה העת להוקיע את ההתנהלות המפלה הזאת, ולאלץ את המשטרים הערביים/מוסלמיים לציית לעקרונות ההגינות האוניברסליים המקובלים ולדרוש מהם ליטול אחריות למעשיהם. צעד זה לא רק יחשוף עד כמה חלול מסע ההכפשה והדה-לגיטימציה של ישראל, אלא גם יסייע לקדם שלום ויציבות באזור.

ההיסטוריה הראתה כי אפלייה בוטה ושיטתית מאיימת לא רק על מיעוטים המדוכאים על ידה, אלא גם על הבריאות הפוליטית של החברות המדכאות אותם. רק כשהחברות הערביות והמוסלמיות ינהגו ב"אחר" כְּשווה, יהיו המזה"ת ושאר העולם האיסלאמי מסוגלים להתעלות מעל לחולייהם ולהביט קדימה לעבר אביב מדיני וחברתי אמיתי.

* המאמר המקורי פורסם גם ב"ג'רוזלם פוסט" וכן במגזין "מראה" 189.

* * *

ליטמן מור

ביוגרפיה, אוטוביוגרפיה ושתי הקופסאות

 (מיוונית: ביו – חיים, גרף – תיאור מתמשך בקו בכתב; ביוגרפיה – תולדות חיים). ביוגרפיה היא יצירה ספרותית שבה מספרים אחרים תולדות חיים של אישים חשובים שיש בהם עניין לציבור. הביוגרפיות נכתבות בדרך כלל על מדינאים, סופרים אנשי ציבור ידועים, ראשי מדינה וממשלות וכיו"ב.

אדם שכותב בעצמו את תולדות החיים שלו זוהי אוטוביוגרפיה. בדרך כלל האוטוביוגרפיה  משקפת את תולדות החיים מיום שהכותב עמד על דעתו ועד היום שהיצירה הספרותית הסתיימה. לסיום אין קשר עם יומו האחרון של הכותב. היא אמורה להתפרסם לפני כן והיא עלולה להסתיים אחרי כן. בדרך כלל האוטוביוגרפיה היא קובץ זיכרונות והיא אמורה לשקף תקופה חשובה ולפעמים דומיננטית בחייו של הכותב, היא מושפעת מהאירועים שפקדו את הכותב במהלך חייו, ורגשותיו מקבלים ביטוי ביצירתו.

בפברואר 2005 פרסמתי ספר זיכרונות, אוטוביוגרפיה – "המלחמה על חיים". כניצול שואה ופרטיזן-לשעבר התייחסתי לתקופה שעד עלייתי לארץ. על עבודתי בארץ פירסמתי חוברת נפרדת.

את כולנו פוקדים בחיינו ימים שמחים ויפים וגם ימים רעים, צער וכאב לב. מאז פרסום האוטוביוגרפיה עברו שבע שנים של חיים. לפעמים אני חושב, אולי כדאי או צריך לתקן או להשלים את אשר כתבתי. דפדפתי לאחרונה בספר ומצאתי קטע שמתייחס לבעייה שהיא תמיד רלבנטית. (עמוד 162). אני מצטט אותו ככתבו וכלשונו.

עם היוולדו של אדם הפקיד אלוהים בידיו שתי קופסאות אפורות זהות למראה. קופסה אחת תשמש לאיסוף אירועי חייו השמחים ובאחרת יניח את רגעי הצער והכאב. במשך השנים עם כל חוויה של שמחה הפכה קופסת האושר לצבעונית יותר ויותר. אבל קופסת הצער נשארה כשהייתה.

כשהגיע יומו של האדם להחזיר נשמתו לבורא, התבקש להציג את קופסאותיו. פתח אלוהים את קופסת רגעי האושר ופיזר אותם בהיכל. פיזזו רגעי האושר סביב האדם והזכירו לו כמה מאושרים וטובים היו חייו. כשהגיע רגע פתיחת הקופסה השנייה פחד האדם שמא יפזר אלוהים את רגעי הכאב והצער והוא יאלץ להיזכר בבדידות, במועקה ובייסורים שעבר. אבל משנפתחה קופסה זו הוא נוכח לדעת שהיא ריקה ובתחתיתה חור שהיה בה, כפי שהסתבר לו, מלכתחילה.

"לשם מה נתת לי קופסה שחורה וחור בבסיסה?" שאל האדם. 

חייך אלוהים והשיב, "אדם באשר הוא אדם מתקשה להתנתק מחייו, הן מרגעיו הטובים והן מרגעיו הרעים. ומכיוון שלא רציתי שתיאלץ לחוות מחדש את הרגעים הקשים, היה חור בתחתית הקופסה."

"אם כך," תמה האדם, "מדוע בכלל נתת לי מלכתחילה את הקופסה?"

"כיוון שאין האדם יכול להימנע מזיכרונותיו," השיב אלוהים, "שהדי הזיכרון הוא ממהותו של האדם, ומכיוון שאני רוצה שהוא יזכור את רגעיו היפים ואינני רוצה שיזכור את רגעיו הקשים, קופסת האושר נועדה לאגור את הזיכרונות וקופסת הצער נועדה לשחרר את הכאב."

 אכן, זה מה שראוי לאדם לעשות, לזכור את הרגעים היפים ולשכוח את הרגעים הקשים. הכאב והצער מגבילים ומכבידים על האדם ואילו השמחה מצעידה ומקלה עליו את החיים. המלצה יפה וטובה וראויה למימוש – לא כן?

אני מציע לקוראים לממש אותה ויפה שעה אחת קודם.

אגב מה זה חיים? אל תחפשו במילון כי לא תמצאו תשובה. בלית ברירה: "כפי שבא לכם."

* * *

משה גרנות

הכישרון והאג'נדה

על "שבע אימהות – הנשים הגדולות של התנ"ך"

מאת יוכי ברנדס

כנרת-זמורה-ביתן, 2010, 381 עמ'

המסורת מספרת על ארבע אימהות – שרה, רבקה, רחל ולאה, ואילו יוכי ברנדס מרוממת בהתרסה שבע אימהות אחרות: אימו של מואב, תמר, מרים, בת פרעה, רות, מיכל ואסתר. היא אינה אוהבת את שרה המתנכלת להגר, את רבקה המעדיפה בנה האחד על פני בנה השני, וגם מרחל ולאה אינה רווה נחת, בעיקר משום הפאסיביות שלהן עד רגע הפרידה מאביהן הנצלן.

לכאורה, נראית הבחירה של יוכי ברנדס באימו של מואב (היא בתו של לוט) מאוד תמוהה – התנ"ך אפילו אינו נוקב בשמה, והמעשה שלה – להשקות את אביה יין ולשכב עימו – נחשב על פי חוקי התורה בפרט, וכללי עמי התרבות בכלל, לגילוי עריות חמור. יש רגליים לחשד שמי שכתב סיפור זה התכוון ללעוג למוצאם של המואבים ושל בני עמון (צאצאיה של בתו השנייה של לוט מאותו גילוי עריות); אלא שהמחברת רואה במעשה שלה אקט של נקמה באביה שהיה מוכן להקריב את בנותיו למתעללים, תושבי סדום, שרצו לשכב עם אורחיו של לוט. הסיפור הזה חושף נורמה מזעזעת, לפיה אב רואה לנכון להקריב את בנותיו, רק לא את עצמו או את אורחיו. בסיפור דומה – סיפור פילגש בגבעה בעל מקריב את פילגשו כדי שאנשי העיר לא יפגעו בו.

מדוע יוכי ברנדס רואה באימו של מואב אישה גדולה? כיוון שלפי דעתה היא נקמה במעשה זה באביה חסר המצפון שהיה מוכן להפקירה. רעיון יפה, אלא שאין אפילו קמצוץ של רמז על כך במקרא – שם מתואר במדויק המניע שלה לשכב עם אביה: "ותאמר הבכירה אל הצעירה, אבינו זקן, ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ, לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע" (בראשית, י"ט 32-31). עוד נימוק למחברת כדי להסביר את חיבתה לבת זאת: היא סבתא רבתא של דוד המלך – לולא המעשה שלה לא היה נולד דוד, לא היתה קמה מלכות ישראל, ואולי לא היה נוצר העם היהודי.

תמר, אלמנתם של ער ואונן בני יהודה, גונבת בעורמה זרע מאבי בעליה המתים, וזה נחשב לה בספר שלפנינו למעשה מחושב ואמיץ, שאילו עשתה זאת לשֵלָה (הבן השלישי של יהודה), היה מקום לחשוד בה שהיא משקרת, ויהודה היה מעלה אותה על המוקד כמי שהרה לזנונים. היא מפתה את יהודה בהתחפשה לזונה, ביודעה שגבר בודד, רחוק ממקום יישובו הקבוע (עלה לגזוז את צאנו) קל לשדל למשכב. היא דורשת ממנו עירבון, ובאמצעותו היא ניצלת ממוות, ממשיכה את הריונה ויולדת תאומים – פרץ וזרח. המחברת מעירה שהתנ"ך אינו מפרגן לנשים תשוקה מינית לשמה – אשת פוטיפר, למשל, או האישה הזרה מספר משלי המפתה את הנער לשכב עימה – הן נשים רעות בעיני הכותבים; אבל התנ"ך כן "מרשה" לנשים ליזום סקס כשמדובר בכוונה ללדת ילדים – כך הדבר אמור לגבי תמר, וכך לגבי רות המואבייה.

מרים, אחות אהרן ומשה, היא, לדעת המחברת, נביאה שוות ערך למשה, אבל התנ"ך הוא ספר גברי שנכתב למען גברים (מה שנכון!) – ולכן הוצנע מפעלה ומעמדה שהיו ראויים לה. מעשה ההצלה של מרים את אחיה התינוק שהופקר בתיבה ביאור, מעיד על דאגה, על אהבה, על אומץ ועל תבונה. המעשה שלה הציל את מתווה דרכו של עם ישראל, וגם על זה יש לשבח אותה. בהמשך היא מוזכרת כנביאה המנצחת על שירת נשים ועל מחולותיהן לאחר ההצלה על הים (כאן ההזדמנות של המחברת להתעמת עם הדרת הנשים בעולם החרדי, זה הרואה בקולן של נשים – ערווה). עוד שני איזכורים משמעותיים למרים בתורה – אחד המתאר אותה כקנאית וכרכלנית ("ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח, כי אישה כושית לקח. ויאמרו, הרק במשה דיבר ה', הלא גם בנו דיבר...") – והשני – המזכיר את מותה (שם, כ' 1). המחברת סבורה, שלולא האוריינטציה הגברית של התנ"ך – הייתה מרים זוכה לסקירה הרבה יותר רחבה.

בת פרעה, איננה מוזכרת בספר שמות בשמה, אבל היא עושה מעשה רב בכך שהיא מורדת בצו הנורא של אביה המבקש להטביע ביאור את הזכרים הנולדים לבני ישראל. היא חומלת על התינוק בתיבה, למרות שהיא יודעת שהוא עברי. במרד הזה באביה היא דומה לרחל ולאה המוכנות לברוח יחד עם יעקב מאביהן הנצלן; היא דומה למיכל המצילה את דויד למרות צו אביה, ולרות, אשר נוטשת את הוריה ואת מולדתה מאהבתה את חמותה. המעשה של בת פרעה הציל את משה שנתן לישראל את התורה והפך אותו לעם בעל צביון לאומי ותרבותי.

רות זוכה להמון סימפתיה מצד המחברת משום שהיא כולה מסירות ואהבה. המחברת מזכירה את כל מנהיגי ישראל שהתחתנו עם נוכריות (יהודה, יוסף, דוד, שלמה וכו') , מבלי שמישהו גייר אותן, שהרי באמת התנ"ך לא מכיר טקס זה. המחברת מתארת את התכנון והתחכום של נעמי ושל תמר כדי להשיג גבר שיגאל אותה ויביא לה היריון. הן מנצלות את הקסם הנשי של רות הצעירה ומנתבות את בועז לנישואין המיוחלים בדרך נועזת למדיי (תמר שוכבת מבושמת למרגלותיו של בועז, והמחברת מרמזת שלמילה 'מרגלות' יש גם משמעות אחרת...). בועז זוכה בפרק זה לשבחים רבים, והוא באמת אחד הגיבורים הזכרים היחידים בספרה של ברנדס הזוכה לשבח זה, כי לדעתה (המופגנת!) הגברים הם מיגדר חסר אינטואיציה, אטום, הלום יצרים, חסר המעלות שנתברכו בהן רק הנשים. בכך חוזרת המחברת על התיזה שהורחבה בצורה בוטה ביותר באחד מספריה הקודמים – "וידוי" (2006).

מיכל היא האישה היחידה במקרא שנאמר עליה שהיא אוהבת גבר. אהבה היא לא נושא רלוונטי לגבי גיבורות המקרא, שהרי אבותיהן של הנשים בימים ההם יכלו להשיאן למי שיחפצו, או למי שישלם הכי הרבה מוהר. והנה, הנסיכה, בתו של שאול, מעיזה לאהוב, והיא כנראה גם דאגה שדבר אהבתה יגיע לאוזניו של אביה. שאול מתלהב להיענות לרצונה של בתו, לא משום אהבתו אליה, אלא משום שהוא מאמין שהוא יוכל לגרום למותו של דויד. שאול דורש כמוהר מאה עורלות לפלשתים, ודויד מביא לו מאתיים. עבור דויד מיכל איננה אלא סולם לעלות במדרגות השררה.

בהמשך שאול מבקש להמית את דויד, ומיכל מצילה אותו בניגוד לצו מפורש של אביה. היא משקרת לו שהיא נאלצה להציל אותו משום שאיים עליה. לימים מבינה מיכל שאהבתה היא חד-צדדית, והאהבה הזאת שלה הופכת לבוז למלך המשפיל את עצמו לעיני פחותי העם בכרכרו לפני ארון ה'. המחברת מביאה את שירה של נעמי שמר "למה צחקה מיכל", ואת שירה של רחל "מיכל", ומעדיפה את שירה של רחל על פני זה של נעמי שמר, משום שלדעתה נעמי שמר החמיצה את העיקר בעימות הזה שבין דויד למיכל. לדעתה של ברנדס, טוב עושה מערכת החינוך שאינה מלמדת את שמואל ב' כ"א, שם מסופר איך מצליח דויד בנכלוליו להשמיד את כל זרע שאול, וביניהם את חמשת בני מירב, שכנראה גודלו על ידי מיכל. רק את מפיבושת בן יהונתן הוא איננו הורג, ולא משום השבועה שנשבע ליהונתן, אלא משום שהיה נכה רגליים, ובשל מומו זה הוא לא יוכל לטעון לכתר.

אסתר מופיעה בתחילת המגילה כבובת ברבי חסרת אישיות – היא עושה מה שאומרים לה (מרדכי וסריסי המלך), אבל אחר כך היא מתגלה כחכמה ואסרטיבית – היא פוקדת על מרדכי ועל העם לצום, ואחר כך מתמרנת את המלך ואת המן לאחר שהבינה את חולשותיהם – החולשה של אחשורוש – קנאה בענייני נשים, ושל המן – הרדיפה אחר כבוד. היא מצליחה לנצל את החולשות האלו, וכך מצילה את עם ישראל. לדעת המחברת, אסתר היתה חכמה גם קודם, אבל השלטון הגברי מחייב את הנשים להצניע את תכונותיהן הטובות. ברנדס סבורה שאסתר יותר חכמה אפילו משלמה.

הספר "שבע אימהות" מתאר את התנ"ך כיצירה גברית, אשר במזל הסתננו לתוכה גם קצת סיפורי נשים, המוכיחים שהן יותר אינטואיטיביות ויותר חכמות מהגברים, אך עליהן להצניע תכונות אלו ולתמרן בעולם המדכא של הגברים כדי לשרוד בו.

הספר כתוב בכישרון, ולפעמים הוא אפילו מרתק. הפריעה לי האג'נדה הפמיניסטית הבוטה שנקוטה אצל יוכי ברנגס בספר זה ובספריה הקודמים. ספרות יפה שמאחוריה הצהרה, הופכת, למרות הכישרון המוכח, לכרזה חד-ממדית.

* * *

אריה רוזנברג

שרוליק, אבא שלי – נוסטלגיה

ביררתי במילון פירוש המילה נוסטלגיה: "געגועים עזים וכיסופים אל הבית, התרפקות על זכר ימים עברו, שיש בו נוסטלגיה – מלא בכיסופים."

החגים היהודיים במיוחד ראש השנה ויום כיפור גורמים לי לפרץ נוסטלגי, מסתבר שיש לו לזמן תפקיד, הוא מרכך ומעגל אפילו את הפינות החדות ביותר של החיים. גם הזיכרונות הכואבים נדמה כי לאחר זמן ובפרספקטיבה לאחור, הופכים לכואבים פחות. אני יודע שאיני ממציא את הגלגל, אך מוצא אני את הזמן הזה מתאים להעלות שלושה סיפורונים קצרים הקשורים לאבא שלי.

בתי חולים

השנה 1988, בית החולים הגריאטרי "שמואל הרופא" שם העביר אבי את חודשי חייו האחרונים. ביקור יומי שלי, הכניסה לחדר מלווה בריחות שתן, ערמות כלי מיטה מחכים לפינוי, קריאות חולים הממלמלים בשפה רפה ובלתי מובנת "מים, מים, אחות, אחות." מביט בזקן שלי בעיניים אוהבות/מרחמות (תמיד הוא שנא שמרחמים עליו), בדרך כלל שכב לו במיטה מבלי נוע, אף פעם לא הכיר אותי, יש עיתים שהניחו אותו בעגלת גלגלים כפתרון לפצעי לחץ. מנסה לדבר עם אבי מולידי כמו עם ילד קטן אך לשווא, עיניו ניבטות אלי חסרות מבע ואפילו איבדו את הגוון הירוק שאיפיין אותן בחייו!

ליד מיטתו רואה המון עטיפות של שוקולדים שנאכלו מקופסת בונבוניירה. אני מוצא עצמי גוער בו כבילד, אך כמעט מיד תופס את עצמי, מה יש לגעור, שייהנה מהשוקולדים למרות ערכי הסוכר הגבוהים שלו, בלאו הכי יכריע אותו סרטן הריאות שפשה בו.

אחת ליומיים שלושה מגלח אותו בזהירות. כמעט מדי יום רוחץ אותו כילד קטן, מרים אותו נדמה לי כי בערוב ימיו הגיע משקלו לכדי רבע ממשקל של אבא שלי הגדול והחזק שעבד בבניין וסחב שקי מלט שבנו את ראשון.

בתום תקופה של מספר חודשים החזיר אבי נשמתו לבורא ונגאל מייסוריו, בן 67 שנים בלבד היה ה"גליצאי" מלא השמחה ששרד את מוראות השואה אך לא יכול למחלת הסרטן.

משחקי-מזל

לא מעט תקופות בראשית ימי המדינה, לא נמצאה עבודה והאנשים הלכו בטל. באותם ימים היתה חבורה מחבריו של אבי מתכנסת בביתנו כדי לשחק קלפים "להרוג את הזמן." הרבה כוסות קפה שחור נלגמו, המון סיגריות הוצתו ועשנן מילא את חלל החדר שאף אחד לא דאג לאוורר.

באחד הימים בסיומו של משחק קלפים בן כמה שעות ראיתי את יענק'ל מעמיס על כתפיו את מכונת התפירה של אימא בה זכה. בפינת החדר הצטנפה אימי מבכה חרישית אובדנה של מכונת התפירה! תמונה זו צילקה את נשמתי, מאז אני יכול לספור בקושי על כף יד אחת את אותן פעמים בהם שיחקתי קלפים ו/או משחקי מזל אחרים. לפני 15 שנה ביקרתי בלאס-ווגאס. מראה כל המכורים למכונות ההימורים נשים וגברים מרביתם בגיל העמידה, גרם לי לבחילה ולחוסר שקט. מהר מאד עשיתי דרכי אל מחוץ לקזינו משאיר את חבריי להמשיך ולהמר.

שיכרות

תחילת שנות ה-60 של המאה שעברה, אני, נער בן 12-13, "זכיתי" לראות את אבי בגילופין (מילה מכובסת לשיכור). היה חוזר הביתה בהילוך מתנדנד, על פניו חיוך אווילי וכל הזמן משים עצמו כשואל: "אני שיכור?"

בסיומה של כל הצגה כזו הייתי עוזר לאימא להשכיבו במיטה כאשר לא פעם ספגנו עלינו את קיאו. אימא היתה משאירה אותי לשמור על אבא מאחר שנאלצה לצאת לעבודה ביקב בבקבוקייה (הרישונים מכירים את המושג). הייתי משקה אותו הרבה מים מבקבוק ודואג להרטיב מטלית לחה כדי לנגב את קצוות פיו וכל מקום בו פלט שאריות מאותה שתייה שברוב המקרים הייתה ספירט נקי 94%.

לאחר שעות מיספר התפכח אבי ואני קיבלתי חזרה את אבא החזק והטוב. גם כיום בראותי צעירים ובמיוחד אם הם מבני משפחתי, הצורכים אלכוהול ושתייה חריפה, אני מסוגל לאבד עשתונות, לא פעם בחגיגות או בחגים אני מנער את אחד מקרוביי שלגם כוסית מיותרת מאבד "כיוון" ומגיע לשלב של צחוקים בלתי נשלטים ו/או מהלך הליכת שיכורים מתנדנדת מצד אל צד ופליטת הברות בלתי ברורות.

סוף דבר, או – תחילתו...

הכתיבה היתה קשה לי! הסיפורים אינם קלים, מחד, יכול הקורא להגיב בניד ראש לצקצק בלשונו ולקבל רושם שלילי לתיאור דמותו של אבי כפי שהיא מתגלית בסיפורים. מאידך, יש לי אין ספור סיפורים שמחים ומשעשעים על אבא שלי.

מנוחתך עדן, אבא.

* * *

אלישע פורת

והרותם שוב מלבין

לזכר נתן יונתן

חוֹפִים הֵם לְתָמִיד נוֹפֵי-גַּעְגּוּעִים

לְנַחַל חֲדֵרָה אֲשֶׁר אִכְזֵב מֵאָז.

וּבְחֻרְשׁוֹת הָאֵקָלִיפְּטִים, עֲנָקֵי-הַצֵּל,

בֵּין דְּיוּנוֹת חֹרֶף חֲמִימוֹת, שׁוֹקְטִים

הַקּוֹרְמוֹרָנִים בִּשְׁמוּרַת-חַנְיוֹן לֵילִית.

פְּרִיחַת הָרֹתֶם מַלְבִּינָה וּמַדְבִּישָׁה

אֶת הָאֲוִיר בְּמֶתֶק מַר שֶׁל זִכְרוֹנוֹת:

כְּמוֹ שׁוּב נוֹרָה שָׁם לֵב צָעִיר,

כְּמוֹ שׁוּב עוֹלִים הַמַּטָּחִים הָהֵם.

וּבְלֵב הַלֹּבֶן נִתָּזִים כִּתְמֵי פְּרָגִים

מַאֲדִימִים: בִּכְבִישׁ הַחוֹף, שֶׁל צָהֳרֵי    

שַׁבָּת הַהִיא הָרְחוֹקָה. אֲבָל עֵינֵי

הַמְּשׁוֹרֵר רָאוּ הַכֹּל, וְגַם כָּתְבוּ.

כְּמוֹ זִכָּרוֹן מֻדְפָּס, כְּמוֹ צִלּוּמִים

שֶׁהָעֳלוּ עַל נְיָר, וְנֶחֶרְתוּ בַּלֵּב.

* * *

יוסי שדה

מסז'ים ביפן

אבי, בשיחה האחרונה שניהלנו בשנת 2011, הבטחתי שאני אקח אותך לטיולים נוספים. אז, כמו בסיסמא – הבטחנו – קיימנו. זה קצת התעכב, וכפיצוי על העיכוב – החלטתי לקחת אותך למסז' ביפן. אני טוען שסיפור טוב אפשר לספר מאה פעמים, וסיפור רע אסור לספר אפילו פעם אחת.

זה התחיל, כמו תמיד, במילואים. היו שם שניים- אריה, בעלים של חברת מחשבים, והיה גם יחזקאל, מסגר מרמלה, שאהב לשמוע סיפור טוב יותר מפעם אחת.

והנה, אריה, איש העולם הגדול, סיפר במילואים, כי היה ביפן, ושם לקחו אותו למין מוסד של מסז'ים – עין לא ראתה. הוא סיפר בפירטי פרטים איך הגיישה לקחה אותו לאמבטיה, ומילאה מים וסבון, ואחר כך העבירה אותו מהאמבטיה למזרון, ושם שפכה עליו שמפו, תוך כדי מסז', ומשם העבירה אותו לחבית די קטנה, והיא בעצמה נכנסה איתו לתוך החבית, ששניהם לא יכלו לצאת ממנה מרוב צפיפות, ומשם שוב למזרון, וכן הלאה וכן הלאה – הכול לשמחת ליבו של יחזקאל, ששמע את הסיפורים כשריר נוזל משפתיו.

בשנה שלאחריה היה יחזקאל הראשון שהתייצב למילואים, וביקש שישימו אותו איפה שרוצים – אבל, הכי חשוב, באותו צוות עם אריה.

וכשהתורנות ליד התותח היתה מסתיימת, והלכנו לישון, היה יחזקאל מבקש שוב מאריה לספר איך היה ביפן. אבל, יחזקאל תמיד ביקש – "תספר לאט-לאט ומההתחלה. אין מה למהר. יש זמן עד הבוקר."

ואריה היה מסביר איך הוא הלך למקום ההוא, ואיך קיבלו אותו שש בחורות (בהתחלה היו רק שתיים, אבל כשאריה ראה שיחזקאל מתלהב, התחילו היפניות להתרבות, עד שהגיעו לחצי תריסר). וכמובן – עם הזמן הן גם חיבקו אותו די חזק, ולא נתנו לו לזוז – הכול לפי ההתלהבות של יחזקאל.

בחלוף השנים, גם התלבושת של היפניות נהייתה יותר שקופה ממילואים למילואים, ועם פחות פריטים – וחלק מהיפניות הפכו לבלונדיניות, וקצת שמנות – לפי בקשת יחזקאל, שלא אהב רזות.

ואז היה מתחיל סיפור הרחיצה והמסז' – המוכר לכולנו מהשנה שעברה. איך באמבטיה, ואיך על המזרון, ואיך עוד פעם בחבית. יחזקאל היה עוקב בדריכות אחרי הסיפור, וכמו ילד – היה מזכיר לאריה – "רגע," היה אומר, "שכחת שלקחה אותך מהמזרון לחבית? דבר כזה שוכחים?"

נוצר מצב, שיחזקאל ידע את הסיפור יותר טוב מאריה – והיה תורם הוראות בימוי – "למה אתה ממהר? מהמהירות אתה שוכח חצי מההתרחצות!"

וכשאריה היה עוצר לרגע, היה יחזקאל מאיץ בו – "מה עצרת? תמשיך! עכשיו, בדיוק כשאתה בחבית, ואני בשוונג, אתה עוצר לי? זה לא זמן לתעכב!"

עברו שנים, ואני ביפן, בעבודה. היו לי שלושה ימים פנויים, בהמתנה לתהליך משפטי מסוים, והחלטתי לקחת טיול מאורגן. אתה יודע – נארה, קמאקורה, קיוטו, מאונט פוג'י – אללע גיטע זאכן. יש שם פסלי ענק, של כף יד מושטת, עם אצבע אמצעית זקורה, שאצלנו זאת תנועה מגונה, ואצל היפנים- זאת ברכה...

נכנסתי לאוטובוס התיירים, ומיד שמעתי ילד אומר בעברית, ומצביע עלי: "אבא, תראה איזה איש מצחיק." מתברר שלא רק בלונדון יש ישראלים.

ישבתי לי בספסל מרוחק, ואחרי שתי דקות הגיע בחור אמריקאי נחמד, ביקש רשות, וישב לידי.

כמובן שהתיידדנו – גרתי פעם בניו יורק, ופול הוא מניו ג'רסי – עולם קטן. אחרי יומיים של טיול, בדרך להר פוג'י, שאל פאול בביישנות – "מה דעתך שניקח מסז'? בכל מלון שהגענו אליו, הופיעה במדריך הטלפון אפשרות למסז' – חייג מיספר 7, והמסז'יסטית בדרך אליך."

"קדימה," אמרתי לו – "מזל וברכה, אולי ישלחו לנו את מזל ואת ברכה, אבל יפניות." סיפרתי לו על יחזקאל, ואריה, והחבית, והמזרון, והיפנית הפצפונת. לא סתם עשיתי מילואים. החלטתי לשכוח את עצת אשתו של מנחם מנדל מסיפורי שלום עליכם, שיעצה לבעלה, לקראת נסיעתו מכתריאליבקה ליהופיץ – "אל תשלם ביהופיץ בשביל שום דבר, שאתה יכול לקבל בבית בחינם." העניין הוא, שבבית זה רק נראה בחינ...

סיכמנו שנזמין, כל אחד לחוד, מסז' – ואחר מעשה, נצא ללובי של המלון, ונחליף חוויות – ומיד התפזרנו לחדרים שלנו.

חייגתי 7, וביקשתי מסז'. לא הזכרתי את יחזקאל, רק אמרתי מסז'. ואכן, ב-19.30 דפיקה בדלת, ואני בטוח שמגיעה אלי יפנית מיניאטורית, איזה מאדם בטרפליי מהאופרה.

פתחתי, ועמדה מולי יפנית ענקית, מגדל בבל, נראתה כמו מתאבק סומו. זה לא יפנית, זה משחתת.

טוב, אמרתי בליבי, לא כולן קטנות.

שמתי לב, שהיא לא הביאה איתה לא את החבית, ולא את המזרון שיחזקאל התרגל אליהם בסיפורי אריה, אבל התביישתי לשאול. ביני לביני, חשבתי שמוטב כך- אם הבומבילה הזאת תיכנס לחבית – לי לא יישאר מקום, וגם, עם הבעיות שיש לי בגב, יהיה לי קשה להוציא אותה החוצה – ומאיפה אני אביא ביפן מנוף, בשביל להוציא יפניות מחביות?

המשחתת היפנית חייכה בחביבות, ואמרה לי להתפשט.

הורדתי את הסוודר. היא חזרה על בקשתה, הורדתי עוד קצת דברים, גופיה, גרב שמאל, כשכל פעם היא חוזרת על המשפט – UNDRESS PLEASE.

לא נחה דעתה, עד שלא הורדתי גם את השעון שקיבלתי לבר מצווה, ושכבתי על הבטן בעיניים עצומות.

ואז, ללא אתראה, הגודזילה התנפלה על הגב שלי במכות נוראיות, שבכלל לא דמו למה שסיפר אריה ליחזקאל. וגם – היא לא העבירה אותי ממקום למקום, כמו שתמיד היה בסיפור עם יחזקאל, ולא היה שום שמפו.

בשלב מסוים, הבומבילה כנראה התעייפה, הפסיקה – חשבתי שנגמר – אבל היא ביקשה ממני להתהפך. הסתובבתי, והיא התנפלה לי על הבטן, החזה והרגליים, בדיוק כמו שעשתה על הגב. איזה מכות! ואין – לא חבית, ולא מזרון ולא בטיח.

כשהבחינה שאני מוכה וחבול כנדרש, השתחוותה, הסתובבה, והלכה. נעלמה. איזה שקרן אריה, חשבתי בליבי. וגם – מה אני אגיד ליחזקאל?

מיהרתי לדלת ונעלתי אותה, מההתפחדות, בכל הסיבוכים האפשריים – אני יודע? אולי תחזור להרביץ, המתאבקת סומו הזאת.

ניסיתי להירגע, ולחזור לנשום נורמאלי. כשחזרה אלי נשימתי, התלבשתי, ויצאתי ללובי, כפי שקבעתי עם פול.

הוא ישב על ספה בלובי, חיוור ותשוש, ואני צנחתי לידו. הוא שאל– "תגיד, גם אותך היכו?"

הודיתי שגם אני מאלה שחטפו מכות, ונשבענו לא לספר לאף אחד את האמת.

שנה אחר כך, במילואים, סיפרתי ליחזקאל שגם אני הייתי ביפן, ומהחבית לקחו אותי למזרון ולאמבטיה – כמובן. ויחזקאל, כרגיל, היה מבקש – "תספר מה היה, אבל לאט-לאט ומההתחלה."

אחרי שנים סיפרתי את הקוריוז לאבא שלי, והוא אמר – "מי הוא המשוגע? רק זה, מה שמשלם כסף בשביל יקבל מכות!!! הרבה יש משוגעים, אבל לא בגודל שלך. רוב המשוגעים יותר קטנים! וגם, אם היה לך שכל, היית אומר יחזירו הכסף!"

אבל, בהתכנסויות חברתיות בסלונים בתל אביב, כשמישהו מספר על מסז' במזרח הרחוק, אני אומר בליבי – "הנה עוד שקרן שחטף מכות ביפן!"

אהוד: הניסיון שלי במסג' הוא מהביקור עם המסתורית בתאילנד. בדרך-כלל קיבלנו שם שתי מסז'יסטיות, ותמיד המכוערת – עליי. סוף-סוף הצלחתי לקבל את היפה מבין השתיים, שגם דיגדגה לי בכפות-הרגליים, ואחרי שכמעט סיימה לעסות אותי הניחה אותי אפרקדן בין ירכיה הפשוקות וטפחה על הבטן שלי ופרצה בצחוק פראי וגם קראה לכל חברותיה שהצטרפו ובאו לצחוק. מסתבר שבטן גדולה כמו שלי אינה חזיון נפרץ בתאילנד, והכול באו לראות את הפלא-טבע הזה, גבר אירופי שנראה שמן יותר מכל אישה תאילנדית, אפילו כשהיא בהריון. ולמרבה הפלא התברר שהבחורה גם יודעת כמה מילים בעברית, כי היא עבדה בארץ ו"קטפה פלחים במושב כְּפַל חיים בעמק חֶפֶל!"

* * *

מועדון המכון: אנטישמיות, אנטי-ישראליות, הסברה

"מועדון המכון", הפועל במסגרת מכון ז'בוטינסקי בישראל, פותח סדרה שלישית של הרצאות לקהל הרחב, בהשתתפות מיטב אישי-הציבור, החוקרים והמרצים בתחומם. מהם מקורות שנאת ישראל בת-זמננו? איך נאבקים בה? כיצד מפעילים הסברת-נגד?

תוכניית הסידרה השלישית (הזכות לשינויים שמורה)

22.4.12 השר יואל (יולי) אדלשטיין, שר ההסברה והתפוצות: הסברה חובקת עולם. יעקב חגואל, ראש המחלקה לפעילות בישראל ולמאבק באנטישמיות (הסתדרות ציונית עולמית).

6.5.12 השופטת בדימוס הדסה בן עתו: "הפרוטוקולים של זקני ציון" כמסמך פוליטי.

20.5.12 ד"ר מרטין שרמן: השורשים הפנים-ישראליים של הדה-לגיטימציה לישראל. מר דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע: המאבק ההסברתי על הזכות ביהודה ובשומרון.

3.6.12 ד"ר אמיר גולדשטיין: זאב ז'בוטינסקי ומלחמתו באנטישמיות. מר עידו הראל: זירת ה"סייבר" - נלחמים באינטרנט - אתר .Fighthatred.com

17.6.12 פרופ' אלחנן יקירה, האוניברסיטה העברית בירושלים: הדה-לגיטימציה נגד ישראל. ח"כ ד"ר נחמן שי: הסברה נגד הדה-לגיטימציה

1.7.12 פרופ' דינה פורת, 'יד ושם' ואוניברסיטת תל-אביב: הסיבות לאנטישמיות בעבר וכיום. ד"ר רוני שטאובר, אוניברסיטת תל-אביב: בין ציונות לפוסט-ציונות.

15.7.12 מר איתמר מרכוס, 'פאל-ווטש': מבט לתקשורת הפלשתינית.

29.7.12 סגן שר החוץ, ח"כ דניאל איילון: בחזית ההסברה העולמית של ישראל.

כל המפגשים מתקיימים בין השעות 20.00-18.00

מחיר הרצאה בודדת: 40 ש"ח. מחיר כל הסדרה: 280 ש"ח.

* * *

רוֹן גֵּרָא

אָדָם

לְעִתִּים אֲנִי פּוֹגֵשׁ אָדָם

רוֹאֶה כֵּיצַד זוֹרֶה אַהֲבָה

בָּעֵינַיִם,

פּוֹרֵט חֲכָמָה

מֵאִיר כְּאוֹר צָהֳרַיִם.

נָקְפוּ יָמִים.

פֶּתַע

פָּלַט מִלָּה בַּחֲרוֹן קִנְאָה

כִּצְלִיל אִזְמֵל

בָּאָזְנַיִם.

* * *

עיסקה מצויינת בסושייה

125 שקלים לשני סועדי עסקית בצהריים

1 עסקית: מרק מיסו, קומבינציה 1 עם שרימפס בסושי ובקבוק דיאט ספרייט 45 שקלים.

1 עסקית: מרק מיסו, קומבינציה סלמון ובקבוק קולה 63 שקלים.

סה"כ 108 שקלים + 17 שקלים טיפ = 125 שקלים

מרק המיסו מצויין רק קוביות הטופו קצת יבשות ולא ספדו את טעם המרק. האורז והמילויים השונים של שלל הסושי ממש מצויינים ולא מתפוררים. הכמות גדולה מאוד ומשביעה. הרטבים, והסלטים הנלווים – ניתנים בשפע. עוד לקחנו הביתה בשקית 7 פלחי סושי עם שלל רטבים נוספים. השירות של המלצרית בת-חן מצויין.

הסושיה אבן גבירול 54

* * *

אלישע פורת: תשובתי לד"ר אמינוף

 תודתי לד"ר עירית אמינוף [גיליון 724] על דבריה היפים והנוגעים ללב. אלא שלצערי אין להם קשר עם דבריי.

מאמרי על בגין התחיל ונגמר בכישלונו כראש ממשלה מכהן, לא כטרוריסט פעיל, להיות ראש ממשלה של כולם. הוא עמד בקריית שמונה ב-81, והסית בצורה מכוערת ביותר, כמידת יכולתו הדמגוגית, את התושבים נגד חברי קיבוץ מנרה והקיבוצים בכלל. שום ראש ממשלה מכהן בישראל לא עשה כדבר המכוער הזה! 

חבל שד"ר עירית אמינוף לא טרחה לקרוא את דבריו השקולים של פרופ' אריה נאור, מי שהיה מקורב לבגין הרבה יותר מיוסי אחימאיר. נאור מציין במפורש במכתבו שדברי ההסתה של בגין אז, היו מיותרים, וטוב היה אילו לא נאמרו.

 טענתי גם שהפגיעה היתה אנושה מאוד, ושבתי ונוכחתי בכך על פי תגובתם של כמה מחברי מנרה וקיבוצים אחרים שטרחו להגיב על דבריי. טענתי גם שצר לי מאוד שלא היה אז מנהיג לתנועה הקיבוצית, שיידע להשיב לבגין כמידתו. ייתכן שהיה זה עדיין הלם המהפך, וייתכן שהיה זה פשוט חוש בריא להישרדות. כך או כך לא הושב לו עד היום כגמולו הראוי על דברי הנאצה שלו. 

ולבסוף, ההיסטוריון דני הדרי, איש קיבוץ גבת, מי שכתב ביוגרפיה מקיפה של ישראל גלילי, העיר את תשומת ליבי, שקרוב לוודאי שהאישיות עימה נפגש בגין, בכפייה כזכור, בעמדה הבודדת בעין החורש, בקיץ 1947 – היה ישראל גלילי. הדברים נשמעים קרובים לאמת. ויש לנו אם כך שתי גירסאות. זו של דני הדרי, וזו של שמואל גבעון, בראיון שנתן לשלמה נקדימון וד"ר ניר מן, ידיעות אחרונות, אוגוסט 2007.

* * *

לאה ספיר

בעקבות זאת שכולם יודעים...

כל הספרים של הסופר פוצ'ו ספרים נהדרים. הייתי פעם נוכחת בהרצאה שהוא נתן בחיפה, ומה אומר ומה אספר יקירי, הרגשתי תענוג עילאי על כל מילה היוצא מפיו כאשר הוא מספר סיפור. הוא השאיר עליי רושם עמוק שמלווה אותי כבר המון שנים. יישר כוח, ואת הספר "זאת שכולם יודעים", אני בהחלט הולכת לרכוש. 

שבוע נהדר לכולם,

בברכה,

הסופרת לאה ספיר 

* * *

צבי גבאי

האביב שהכזיב

שר ההיסטוריה יגדיר ודאי את 2011 כשנת ההפתעות הגדולות במזרח התיכון. לא הספקנו לעכל התפתחות אחת, ומיד נחתה עלינו התפתחות מפתיעה חדשה. התוניסאים היו הראשונים שנשאו את נס המרד נגד השררה, בעקבות מעשהו הנואש של המובטל הצעיר מחמד בועזיזי שהצית את עצמו ב-17 בדצמבר 2010. תוך זמן קצר הצטרפו אליהם הלובים, התימנים, המצרים וגם הסורים.

העמים הערביים שברו את מחסום הפחד, יצאו לכיכרות הערים והפתיעו בהתקוממויות המוניות נגד מנהיגיהם העריצים. ההתקוממויות חשפו הבדלים עמוקים בתכונותיהם של העמים הערביים, באופיים של שליטיהם ובהתנהגות צבאותיהם. היו צבאות שנהגו באכזריות נפשעת בבני עמם, כמו בלוב, תימן וסוריה, והיו צבאות שגילו אמפתיה למפגינים, כמו בתוניסיה ובמצרים.

במצרים "אום אל דוניה" (אֵם העולם, כינוי למצרים) התבשרנו בינואר על בוא "האביב הערבי". רבים התעודדו אז וסברו כי הנה סוף סוף געגועיה של האומה הערבית לרפורמות מתממשים. המתקוממים זעקו "חופש לפני כיכר הלחם", שאף הוא היה חסר להם, והצבא המצרי הפתיע בהצטרפותו אליהם. במקום לדכא אותם, הניחו החיילים פרחים בקני הרובים ובלועות התותחים, וקראו "העם והצבא, יד אחת." החיילים הושיבו ילדות וילדים על כיפות הטנקים שהובאו לערים כדי לדכא את המתקוממים, ושרו יחד עם המפגינים את שירו הפופולרי של מוחמד עבד אל והאב "אני אוהב את חיי החופש."

שילוב של אמונה ותזונה

תוך זמן קצר נפלו המשטרים בתוניסיה ובלוב, ובמצרים הודח חוסני מובארק והועמד למשפט כאחד העם, להפתעת כל מי שהכיר את השליט הכול-יכול. המתקוממים לא הסתפקו בכך ושוב יצאו לרחובות. הפעם התפרצו לשגרירות ישראל הממוקמת בקומה ה-16 בבניין מגורים, והכריחו את השליטים הצבאיים לערוך בפעם הראשונה במצרים בחירות כלליות חופשיות. אולם למגינת לב המתקוממים, תוצאות הבחירות היו "חורף איסלאמי": רוב הבוחרים הצביעו בעד האיסלאמיסטים – מפלגת "הצדק והחירות" של "האחים המוסלמים" זכתה ב-47 אחוזים, מפלגת "א-נור" של התנועה הסלפית זכתה ב-25 אחוזים, ואילו המפלגות הליברליות "אלוופד" ו"הגוש המצרי" זכו כל אחת בכ-10 אחוזים מן הקולות. וכך, צעירי הגוש הליברלי-חילוני שיזמו והובילו את התקוממות, יצאו מהבחירות ורבע תאוותם בידם.

ניצחונם של הגורמים האיסלאמיים בבחירות בתוניסיה ובמצרים והשתלטותם בלוב באו הודות להשפעתם שהלכה וגדלה תחת שלטון העריצות. ביקור במדינות הערביות ממחיש את ההשפעה הגדולה של האיסלאם על בני העם. בשעת תפילת הצהרים של ימי שישי, מדהים לראות את ההמונים – ובהם פקידים, עובדי חנויות ומוסכים, וצעירים רבים – מפסיקים את עיסוקיהם ואצים להתפלל בחוצות העיר. ההשפעה האיסלאמית התרחבה גם הודות לפעילותן של המפלגות האיסלאמיות בחלוקת מזון לנצרכים. השילוב של אמונה ותזונה הביא אפוא לניצחונם בבחירות של הגורמים האיסלאמיסטים.

גורם להתקוממויות במדינות ערב היה ללא ספק האינטלקטואלים הערביים, כאשר הבולט שבהם הוא המשורר ניזאר קבאני. הסופרים, ובעיקר המשוררים, זרעו במשך שנים, בתוך מדינותיהם ובעיקר מחוצה להן, את ניצניה של "רעידת האדמה" הנוכחית. כתיבתם הביקורתית על דיכויין של חירות המחשבה וחופש הביטוי, שממנה ומהשפעתה התעלמו השליטים, זכתה במיוחד בשנים האחרונות לתפוצה מודרנית באינטרנט וברשתות החברתיות, והיא שהכינה את הקרקע להתפרצות ההמונים. בין השאר התרעמו המשוררים על השליטים המשתמשים ב"פלסטין" כתירוץ לשליטתם ללא מיצרים בעמיהם. קבאני גם טען במשך שנים, כי העמים הערביים הם נעדרי הנהגה, "אילי ההון מנצלים אותם, דיקטטורים מנהיגים אותם וקולונל הולך על גופותיהם כרותות הראש." הוא בא חשבון עם המנהיגים השולטים בגורלות עמיהם ומדכאים את חירותם. קבאני חשף באזמל מנתחים את תחלואיה של החברה הערבית ויצא כנגד הבערות, האמונה בדעות קדומות ובפטאליזם. לאחרונה, ציינו פרשנים את השפעת שירתו של קבאני על המתחולל בעולם הערבי. המשורר הירדני איברהים סעיד (במאמר ב"אלקודס אל ערבי" (20.12.11)) כתב כי לשירתו של נזאר קבאני השפעה רבה על ההתקוממויות בעולם הערבי.

גם הוגה הדעות אדוניס (שם העט של עלי אחמד סעיד) קרא למתקוממים (במאמר מה-3.3.2011) בראש ובראשונה לדרוש את ביטול הפיקוח על המחשבה והחיים. החופש, אם כן, הוא בעיניו העיקר לכל בני האנוש.

ההיסטוריה אנסה את המאבק

לאחרונה ציינו בכיכר א-תחריר בקהיר שנה להתקוממות ה-25 בינואר 2011. הצעירים שהביאו לסילוקו של מובארק לאחר שלושים שנות שלטון, ושאפו לדמוקרטיזציה, נותרו מתוסכלים. הבחירות חשפו את נחיתותם המיספרית, והם חשים כי סיכוייהם לקבוע את סדר היום במצרים – קלושים. לפיכך יש להניח כי הם ימשיכו להביע את תסכולם. למגינת לבם, יש לשער שחוסר הוודאות יגבר כאשר לנוכח המציאות החדשה תפחת מרכזיותה המדינית והתרבותית של מצרים.

אין זה מפליא אפוא כי האינטלקטואלים הערביים שייחלו ל"אביב ערבי" שיביא עימו רפורמות חברתית ותרבותיות לעמיהם, מביטים בדאבון לב על המתחולל בימים אלה במדינות ערב נוכח עלייתם של גורמים ריאקציוניים, שפגעו במשאלות הלב של נושאי לפיד-המהפכה.

אחד מהם הוא המשורר עבד אל קאדר אל ג'נאבי – שנולד בבגדד ב-1944 ומאז 1972 חי בפריס, ומוציא לאור של ביטאון סוריאליסטי ערבי – המביע בשיר (שפורסם ב"אל חיאת" הלונדוני ב-22.1.2012) אכזבה עמוקה מן ה"אביב הערבי" שקיבל מכת קור והפך ל"חורף איסלאמי":

שיר – ולבסוף היה שקט:

לך מאיתנו, הוי המשורר

הנח לחרוזיך להנעים בעידן אחר, לא בעידננו

נצנץ באש הנכבית במעין,

נעל דלתך ותתבודד עם מילים ומילים,

התעוררות העולם תאיר את הדרך.

האביב המיוחל לקה במכת קור

רוחותיו נובעות מריאה חולנית.

לא נשחט עתה דבר בניקיון, אלא בריקבון.

המובן הוא כמים, אין לו צורה

אלא כאשר מטרידה אותו אבן חולפת.

תכונות אינן משתנות למלים מתכחשות

דור בעקבות דור, אין שמות חדשים

לכל שם עורק, שממנו פולט את הפטפוטים, כצפרדע.

אין חיבור בין המחשבות

המחשבה חיה בצל, כמזל הביש,

אורגת מסביבה אשליות,

פותרת את דילמת שיקספיר: להיות או לא להיות.

לא תהיה!

ראשית החיים מוות

וסופם, דבר אחר – סרטים לבנים.

השכל – ירח הנמס כנר,

שורף את הקטורת במרתף,

כאשר החשיכה נרדמת במיטה.

ראשך קן רך.

הוי אדון המוות, מישהו מצלצל בדלת

חורש את האדמה בשכונה הרותחת

בוכה על העלה, הניצן והפרח

מתגעגע לדברים נשגבים.

הנה הליל,

רץ ערום ועיניו מתגלגלות

בהמתנה לגשם.

אין מנוס, אלא להימלט למימי השמיים.

ההיסטוריה אנסה את מלחמתנו.

עינינו הפוזלות התמקדו באידיאל.

רואים מאחורינו רק גלים

המטים אוזן אטומה, למה שאנו ראויים להיות.

המזרח התיכון אם כן אינו מקום לנאיבים ולמביעי משאלות לב. במדינות הערביות שהקימו באופן מלאכותי ושרירותי מעצמות המערב במחצית הראשונה של המאה ה-20 – טרם התגבשו עמים הומוגניים. בימים אלה נאבקים העמים ביתר שאת על צביונם. כל עוד שלטו בהם עריצים אבסולוטיים, התנהלו לכאורה המדינות על מי מנוחות. אך כאמור, כאשר הותר הרסן, עלו הגורמים האיסלאמיסטים שהשפעתם רבה, תפסו את השלטון בתוניס ובלוב, ואנו צפויים להתרחשותן של תופעות דומות גם בתימן ובמצרים, ויש להניח שגם בסוריה.

לפיכך, עלינו לפקוח את העיניים מצד אחד, ולהימנע מהתייחסות רשמית לאירועים במדינות ערב מצד שני. שכן התייחסותנו תנוצל על ידי הגורמים העוינים להסטת תשומת הלב מבעיותיהם הפנימיות הקשות לכיוונה של ישראל – שנואת נפשם. במקביל, עלינו לנסות לאתר גורמים מתונים במטרה לשמור יחד איתם על יציבות גיאופוליטית אזורית.

* תודה לפרשן שאול מנשה על איתור השיר והערותיו החשובות. המאמר פורסם לראשונה במגזין "מראה" 189.

* * *

בואו לשמוע אותנו

'יופי נחמה'

שירים ישראליים בעיבודים חדשים

רביטל גל, בן בן-עזר

נעמה צור, מייק ווסרשטיין

תמי רובסון, יוסי קורנויץ

ניהול מוזיקלי: חן מצגר-אדר

ההופעה תתקיים במועדון סאבליים

דרך שלמה 53, תל אביב

יום שני, 19.3.2012, בשעה 20:00

עלות כרטיס: 20 ₪

https://www.facebook.com/events/377651522263286/

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

לזכרן של ארבע זונות

מפאת כבודן לא ננקוב בשמותיהן

שנשרפו חיות בדירה

 ברחוב אליהו גולומב בתל-אביב

אור ליום שלישי, החמישה-עשר באוגוסט 2000

בידי יהודי חוזר-בתשובה

כדי לא לטמא את הספר לא ננקוב בשמו

תהא נפשן צרורה בצרור החיים

ויהיו רוצחן והמסיתים אותו ארורים לעד –

התוכן

אהוד בן עזר:

א. דמות הערבי בספרות העברית

ב. "ארורים הרכים האוהבים", ברנר והשאלה הערבית

ג. יוסף-חיים ברנר, כפי שסיפר עליו נחום גוטמן לאהוד בן עזר

ד. העלייה השנייה בראי ספרותה

ה. הארוס ביצירת ברנר, אהבה לא-מושגת וסקס טמא

ו. עדויות על ברנר מתוך יומניי

יוסף-חיים ברנר:

עצבים

בהעתקת אהוד בן עזר

קיצור תולדות חייו של ברנר (1921-1881)

ביבליוגראפיה נבחרת

א. דמות הערבי בספרות העברית

דמות הערבי, והיחס לשאלה הערבית, נושאים אופי רומאנטי של הערצת המזרח – ביצירות של הספרות העברית, שרובן נכתב בארץ-ישראל, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.

בסיפור "ראש השנה לאילנות" (1891), לר' זאב יעבץ, אנו פוגשים דמות נער עברי חדש, נחמן, המסמל את המעבר מהסבילות, מן הפאסיביות הגלותית, ומהתדמית של הצעיר היהודי חיוור הפנים הלומד בישיבה – אל האקטיביות הארצישראלית, המתבטאת, בין היתר, בהתדמות לערבי בכל הקשור להסתגלות לתנאי הארץ, וביכולת להתמודד עם הערבי בשימוש בנשק.

המאבק אינו רק בערבים. ההתיישבות עצמה נתפסה כחלק ממאבק מתמשך עם הטבע, האקלים והמחלות. אפילו הסכנה שבהליכה או ברכיבה מנקודת יישוב אחת לשנייה, היתה לאחד הביטויים המובהקים למאבק של העברי השב לארצו כדי לחיות ולהתערות בה. היתקלויות על אם הדרך עם מתנפלים ערביים, מלוות במאבק מר ומכאיב, מצויות בספרות העברית החדשה מראשית הופעתה בארץ. מאבקים אלו אינם דווקא על רקע הסכסוך הלאומי, אלא חלק ממציאות חיים בארץ פראית-למחצה, תחת שלטון תורכי מושחת, כאשר אין לו לאזרח, ללא קשר ללאומיותו או לדתו – ביטחון מפני מעשי שוד בדרכים.

החזון האוטופי של הרצל ור' בנימין

גישה אוטופית ואופטימית, מופיעה ב"אלטניילאנד" (1902) של הרצל. ואף כי הרומן, שהופיע במקורו בגרמנית, אינו שייך לספרות העברית, מן הראוי להבין את התייחסותו לשאלה הערבית, שכן הספר נוגע בלב-ליבה של השקפת-העולם הציונית.

הרצל ערך בארץ-ישראל ביקור אחד בלבד, קצר ומאכזב, ב-1898, בעקבות ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני. הארץ, ובייחוד ירושלים, הותירו בו רושם עגום ביותר, וכך אמנם הוא מתארן בראשית הרומן, שזמן התרחשותו 1902. אך בהמשכו האוטופי, האמור להתרחש ב-1923, שרויה הארץ בשגשוג בזכות הכוח הכלכלי והתרבותי של העולים היהודים, שהקימו בה חברה למופת, קואופראטיבית, משותפת לכל יושביה, יהודים כערבים, ותיקים כחדשים.

הרצל האמין כי התנופה הכלכלית וההון היהודי ישנו את פני החברה הערבית, ובעייה לאומית-ערבית כלל לא תתעורר. הערבים ימכרו ברצון את אדמותיהם ל"חברה החדשה", הקואופראטיבית, יהיו בה חברים שווי-זכויות, ואף יודו ליהודים על שהעלו את רמת-חייהם. דמות בולטת של ערבי ברומאן היא ראשיד-בי, בן למשפחה עשירה שהרוויחה מתהליך ההתיישבות היהודית. כאשר הוא מתבקש לענות לשאלה: "מה עם כל אותם פלאחים שלא היה להם מה [אדמות – אב"ע] למכור?" – הוא עונה:

"אלה שלא היה להם מאומה, ולא יכלו לפי זה לאבד מאומה, הרי מאליו מובן שרק הרוויחו. והם אמנם הרוויחו: אפשרויות של עבודה, פרנסה, מצב טוב. לא היה מראה עלוב ומעורר רחמים מאשר מראה כפר ערבי בארץ-ישראל בסוף המאה ה-19. האיכרים התגוררו בבתי-חומר דלים, שלא היו ראויים לשמש רפתות לבהמות. התינוקות היו מוטלים ערומים ללא כל טיפול בחוצות וגדלו כבהמות וכחיות. עתה נשתנה הכול. בשעה שייבשו את הביצות בארץ, בשעה שתיקנו את התיעול ונטעו את עצי-האיקליפטוס, המבריאים את הקרקע, השתמשו בפועלים מקומיים אלה, החסונים, ושילמו להם שכר הגון." ("אלטניילאנד", הוצאת "מצפה", תרגום דוב קמחי, תרצ"ט, 1939, עמ' 127).

ראשיד-בי מסייר עם אורחיו בכפר ערבי שבו מסגד קטן, המסתמן באופק, ומסביר:

"אנשים מסכנים אלה נעשו מאושרים הרבה יותר מאז. הם מתפרנסים בכבוד, ילדיהם בריאים ולומדים דבר-מה. בדתם ובמנהגיהם העתיקים לא נגע איש לרעה. רק טובה צמחה להם." (שם).

האוטופיה של הרצל הסתפקה בשיפור מצבו העלוב של הכפר הערבי, ובהימנעות מפגיעה לרעה בדתם ובמנהגיהם של יושביו. השאלה הלאומית אינה קיימת כלל בעיניו. הוא ראה חזות הכול בהתפתחות הכלכלית שתבוא בזכות העלייה היהודית.

*

ביצירה "משא ערב", שכתב הסופר והמסאי ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן, 1957-1880), ידידו ורעו של ברנר, ולימים פעיל ב"ברית–שלום" ובארגונים אחרים שהוקמו בארץ-ישראל לקירוב יחסי יהודים וערבים – מצויה גישה אוטופית מסוג אחר.

"משא ערב" התפרסם ב-1907 בכתב-העת הלונדוני שהוציא ברנר, "המעורר", בטרם עלה ר' בנימין ארצה, באותה שנה ממש. המשא הוא מעין מאניפסט, בלשון תנ"כית חגיגית, המכריז על כיוון פן-שמי ביחסים שבין יהודים לערבים בעתיד. לדעתו היהודים יכולים, וגם חייבים, לבוא לארץ-ישראל מבלי לעורר ולהחריף את הבעייה הלאומית. בדומה ליצחק אפשטיין, כך גם הפתרון של ר' בנימין מתמצה בחקלאות אינטנסיבית ובמטעי-פרי. ניצול פרודוקטיבי יותר של הקרקע ושימוש בדרכי-עיבוד להשבחתה, יאפשרו הגדלת צפיפות האוכלוסיה, ויספקו מקורות פרנסה. כך יהיה די מקום בארץ-ישראל למתיישבים יהודים נוספים, מבלי לנשל את הערבים.

לשיא מגיעים דבריו בהכרזה פיוטית ומלאת רגש על יחסי שני העמים בעתיד:

"ובשכבר הימים יהיה כאחד מאתך ולא נודע כי בא אל קרבך

את בניך תיתן לו ולקחת מבניו

ויבוא דם גיבוריו בדמך והלכת הלוך וגדול

ומצא מין את מינו והיה מין אחד

אנשים אחים אנחנו משפחות אחדות כל גויי הארץ

אראנו אם לא עתה אשורנו אם לא קרוב."

("משא ערב", המעורר, 1907, שנה שנייה, חוברת ז', עמ' 273).

חזונו הוא יצירת עם משותף לערבים וליהודים, יושבי הארץ, זאת בהסתמך על מוצאם השמי המשותף, ומתוך גישה שניתן לכנותה – פן-שמית.

המשך יבוא

* * *

יהודה דרורי

המהפכה האסטרטגית של מדינת ישראל

מיספר ימים של עימות בין הג'יהאד האיסלאמי לבין מדינת ישראל, חשפו לעולם הרחב את העובדה שישראל ממשיכה להוליך כיום את המהפכה האסטרטגית-צבאית של המאה ה-21.

ידוע מאז ומתמיד שכל פיתוח של כלי נשק חדשני, גרר אחריו פיתוח של כלי נשק נגדי. כך היה בעת פיתוח הטנק (ע"י נשק אנטי-טנקי יעיל), מטוסי ומסוקי תקיפה משוכללים (ע"י טילי נ"מ משוכללים מסוגים שונים), פצצות עומק נגד צוללות, ופצצות חודרות בונקרים, כנגד מבני הגנה מבוצרים, ועוד.

הכנת מאגרים של טילי קרקע-קרקע מתברר כיום כמפלט של המדינה החלשה. סוריה למשל הבינה שלא תוכל להתמודד עם הצבא הישראלי בשדה הקרב ובאוויר ולכן ציידה את עצמה באלפי טילים כדי ליצור הרתעה נגד ישראל. איראן זיהתה את חולשתה הצבאית בשדה הקרב, בעיקר לאחר המלחמה עם עיראק, ותיסכולה גבר עם אובדן ספקי הנשק המודרני בעולם, ומכאן שגם היא התחילה בתוכנית מזורזת להכנת מאגר טילים מכל הסוגים והמינים. התחמשות דומה היתה אצל החיזבאללה בלבנון וכמו-כן גם התחמשות החמאס ברצועת עזה, זאת אומרת, אגירת אלפי טילים כמתכון להנחתה של מכה כואבת על ישראל, ויותר מכל, למטרות הרתעת ישראל.

למרות שהנזק היה מוגבל, מדינת ישראל קיבלה תזכורת כואבת, במלחמת לבנון השנייה, בגין הנזק מאלפי טילים ששוגרו אליה. כאשר לפני כן, מלחמת המפרץ הראשונה הראתה את חוסר האונים של המדינה לנוכח עשרות הטילים הבליסטיים שנורו אליה מעיראק.

לפיכך מדינת ישראל נכנסה מאז לעידן טכנולוגי-צבאי מואץ כדי למצוא פתרונות לנטרול טילים המשוגרים אליה. במשך השנים נוצרו בארץ פיתוחים שונים שהידועים ביותר הינם ה"חץ" בשלביו השונים, ו"כיפת ברזל" שהראתה את יעילותה בעימות שהיה למדינה לאחרונה עם הג'יהאד האיסלמי ברצועת עזה. בין שתי מערכות אלו, ישנם פיתוחי ביניים בשלבי השלמה וניסוי כדי ליצור לפחות 4 רבדים של מענה נגד טילים שעלולים להיות משוגרים אלינו למרחקים שונים, במשקלים שונים, ובגבהים שונים.

התקדמות ישראל בפיתוח של נשק אנטי-טילי בכלל וההצלחות של מערכות ה"חץ" ו"כיפת ברזל" בפרט – נותנות מסר מאוד קשה למדינות (ולארגונים) אשר תולים את כוח ההרס וההרתעה שלהן על מערכות הטילים שלהן. פירושו של דבר, שהערבים מבינים כיום, שככל שעובר זמן, ישראל מתקדמת ליכולת נטרול מוחלט של הטילים שלהם, ומכאן יכולת התגובה שלהם תהיה מוגבלת ביותר.

יש להניח שמדינת ישראל מזהה את ציר הזמן כאלמנט חשוב ביותר להצטיידותה במערכות נגד טילים. ומכאן ניתן להבין, מדוע המדינה נזהרת כיום בתגובותיה שלא להיגרר אחר פרובוקציות בצפונה ובדרומה ומנסה להרויח זמן, כדי להיות מוכנה יותר לאירועים חמורים כאשר אלו יבואו בעתיד.

אסטרטגים במדינות רבות בעולם, מבינים כיום שאסטרטגיית ההתראה [ההרתעה?] המבוססת על מאגרי טילים עומדת בפני פשיטת רגל. זוהי מהפכה אסטרטגית גדולה בהרבה מההמצאה הישראלית מהשנים האחרונות של מזלטי"ם אלימים מתוחכמים או ההמצאה המדהימה שהוצגה לעולם במערכת להגנת טנקים ("מעיל-רוח") – המצאה המורידה משמעותית בשדה הקרב , את יעילות הנשק האנטי-טנקי המעולה ביותר.

הפיתוח המרשים בישראל של מערכות מודיעין לווייניות והתצוגה המהממת של השמדתו של הכור הגרעיני בסוריה לפני שנתיים מראה לעולם (ולאוייב) שבארסנל הנשק המתוחכם של מדינת ישראל עוד הפתעות רבות – ולא בכדי שוחרות לפתחו של צה"ל משלחות צבאיות מארצות רבות בעולם.

מדינת ישראל העמידה כיום את עצמה כראש החץ של האסטרטגיה הצבאית המודרנית בעולם – ולגבי האויב המיידי של מדינת ישראל, הפיתוחים במערכת הביטחון בנשק האנטי-טילי ובמיגון של רכב קרבי, (פיתוחים שהגיעו לשלב מתקדם ביותר), מבטיחים את הניצחון בעתיד לצה"ל ולמדינת ישראל בכל עימות אפשרי במרחב, וברור שדברים אלו גורמים לתסכול רב למנהיגי האוייב.

הבעייה של מדינת ישראל היא, האם תסכול זה יחייב את האוייב לפעול נגדנו מה שיותר מהר כדי להוציא מידינו את היתרון שציר הזמן נותן לנו – לפיתוח, לשיפורים ולניסוי, של המערכות החכמות שינטרלו אותם בעתיד. ועל כך יש לעמוד על המשמר.

* * *

אהוד בן עזר / רשימת הספרים

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

חמש הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שהתבטלה נמסרו ל"בונוס", הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי והזכויות. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב, כולל כל ספרוני ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר – עברו טיפול השמדה באתר הגריסה של מפעלי נייר חדרה, או במקרה הטוב שרידים להם בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן שרכשה את המלאי והזכויות.

* ספרי הוצאת שרברק נמצאים כיום בהוצאת דני ספרים שרכשה את המלאי והזכויות.

* * *

פרק הסיום מתוך התשיעית של בטהובן

אותי מדהים לא הגודל. זה רגיל בסין, אלא –

א. איך סינים שגדלו על מוסיקה פנטטונית מסוגלים להזדהות ולבצע כל כך טוב מוסיקה מערבית. 

ב. איך בטהובן החרש יכול היה לכתוב מוסיקה כזאת בלי לשמוע.

ג. איך סיניות קטנות מנגנות על קונטרבאס.

שמואל

http://www.youtube.com/embed/paH0V6JLxSI


 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תיקון טעות מצערת: שמו של המשורר במאמר של דוד אדלר בגיליון האחרון הוא כמובן איליה בר-זאב ולא בן-זאב! הטעות היתה במאמר שנשלח אלינו לפרסום ומרוב עבודת עריכה לא שמנו לב אליה.

* בעוד שנה, 2013, תימלאנה 50 שנה לצאתו לאור של הרומאן "המחצבה", שלימים גם הפך לסרט קולנוע. אתם יכולים להיות בטוחים שבשום מקום בתקשורת הישראלית ובחוגים לספרות באוניברסיטאות – לא יהיה הד לכך, כי מדובר בסופר נידח ולא חשוב, שכידוע כותב בעיקר ספרי זימה ואינו נמנה על צמרת הספרות העברית בדורו.

* מוזר, זה כשנה שהעולם הערבי מסביבנו מתפורר, ונתון למהפכות ולמלחמות-אזרחים אכזריות שסופן מי ישורנו, ואנחנו לא שמענו שום ציוץ מכיוונם של אזרחי ישראל הערבים ומנהיגיהם על המזל שלהם שהם חיים כאן על אדמתם בשלום, בביטחון, בחופש וברווחה כלכלית, במדינה היציבה היחידה במזרח התיכון.

* רחלי אידלמן, מו"ל הוצאת שוקן: "בעבר, ההוצאות יכלו להוציא לאור את כל ספריהן על חשבונן, היו מסוגלות להוציא לאור ספרים בעלי ערך שהפקתם יקרה, חשיבותם התרבותית גדולה, אבל הקהל שלהן אינו גדול, ולממן זאת על ידי הוצאתם לאור של רבי מכר. כיום רוב ההוצאות נאלצות לבקש מהמחברים השתתפות כספית עבור הוצאת ספרים. אין צורך להכביר מילים מה קורה להוצאה שמחליטה להוציא ספר שמאן דהוא משלם עבורו, לעומת ספר שהוא בעל ערך של ממש, אך למחברו אין כסף לשלם. הוצאת הספרים נהפכת למפעל להפקה ללא קריטריונים של מו"לות רצינית, אלא עוסקת במאמצי הישרדות והשגת מימון מכל מיני מקורות. ["הארץ", "דה מארקר", 12.3.12].

אהוד: טוב, אבל הוצאות הספרים "חלבו" כל מקור אפשרי לסיוע להוצאת ספריהן גם בטרם התמסדו בשוק הספר שתי הענקיות של רשתות השיווק, סטימצקי וצומת. למעשה, צומת קמה כנגד הבלעדיות של סטימצקי בשוק. לכן אנחנו משוכנעים ש"חוק הספר" ההזוי לא ישנה דבר במצב ורק יקפיץ את מחירי הספרים ויקטין את תפוצתם עד אשר המו"לים יתחננו בפני הרשתות הגדולות לקחת מהם את עותקי הספרים הגודשים את מחסניהם ללא קונה.

* לחובבי הנוסטאלגיה שבקירבנו, ולמתרפקים על העבר: לאן נעלמו הפורונקלים והחררה שמרמרו כל כך את ימי ילדותנו באותה תקופה ארצישראלית נפלאה שבה היינו שטופים בשנאת אחים ובשתיית "תסס" ו"צוף" – זו התקופה הנפלאה שממנה והלאה אנחנו רק מידרדרים והולכים מכל הבחינות?

* לישיבות המטכ"ל יוזמן מעתה באורח קבע עיתונאי, סופר או משורר ישראלי בעל זכות וטו על החלטות על מבצעים צבאיים שעלולים לגרום בהווה לקורבנות ודאיים, גם בקרב אזרחים – וזאת במטרה-כביכול למנוע קורבנות רבים הרבה יותר, אך לא-ודאיים, בעתיד. זו תהיה מעתה מדיניות ההרתעה של מדינת ישראל, המגנה בדיעבד, בין השאר, גם את הסיכון שבהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה, למרות שבוצעה ללא קורבנות.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו, אבל לא די בכך. אפשר גם לפנות אלינו באי-מייל ולשאול.

* מעניין מה היה נביא-השקר גרוסמן מורח על פני העמוד הראשון של אש"פתון "הארץ" –אילו ארבעה-חמישה נערים יהודיים היו מתנפלים על ערבי מבוגר שטייל לתומו בלילה עם כלבו, ואחד הנערים היהודיים היה שולף אקדח ויורה למוות בערבי ובכלבו!

* במוסף לספרות של קול ישראל מחר, יום שישי, 16.3, בשעה 18.00, ישודר ראיון עם סמי מיכאל, שהוקלט בעקבות צאת ספרו "מעוף הברבורים", והוא משודר שוב בעקבות זכייתו של סמי מיכאל בפרס אקו"ם על מפעל חיים.

* חבל שלא חתמנו בשעתו על הסכם שלום עם הסורים, כאשר הגבול מגיע עד גדת הכינרת המזרחית, שאילו כך היה – היה עכשיו הדם הסורי נוזל לתוך הכינרת ואיש לא היה מאשים את הסורים, אלא כרגיל אותנו – בפשעים נגד האנושות!

* בסימן "סוף עונת התפוזים" עמד אתמול ביקור של סיור ועיון של הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער, סומליו"ן, במוזיאון הפרדסנות ע"ש מינקוב ברחובות. כרמית, מנהלת המוזיאון, סיפרה על תולדותיו וערכה לסופרים סיור בו, כשהם מוקפים בעשרות ילדים קטנים ופעלתנים בגיל הגן שהשמיעו קריאות השתאות מקסימות למראה מי הבאר ומנוע המשאבה השחור, סחטו מיץ תפוזים טרי ואפו פיתות במו ידיהם בהשגחת הגננות והמלוות, שאחת מהן היתה אתיופית מדהימה, רזה, יפת תואר וזקופת חזה, שמשכה תשומת-לב לא פחות מהתפוזים והמנוע הענק שהשמיע קולות מפחידים.

פרופ' יפה ברלוביץ, בת פתח-תקווה, מצאצאי משפחת ר' זרח ברנט, הרצתה על "פרדס ומושבה" בספרות ובהיסטוריה היישובית מתוך בקיאות רבה. אביה יצחק ברלוביץ היה מראשוני האורזים היהודיים במושבה, ואת זיכרונותיו המרתקים מיום עבודתו הראשון בפרדס ה"אנגלנדר", משפחת סמואל, פירסמנו בשעתו במכתב העיתי, לאחר שפורסמו ב"עתמול".

 אהוד בן עזר קרא וחילק למשתתפים את סיפורו "המלך תפוז" המתאר, בעקבות דודתו אחות-אביו אסתר ראב, את גלגולי החקלאות במושבות עד תקופת הפרדס. פוצ'ו שיעשע בתיאור מסעו אצל בעלי חוות יהודיים בארה"ב בעקבות גלויית נורית בת-יער הצעירה, המוקפת בתפוזים, מלפני שנים רבות.

את הכנס יזמו וערכו במסירות רבה הסופרים ד"ר עדינה בר-אל ודוד בן קיקי, הנושאים על שכמם כיום את הנהגת סומליו"ן. מי שלא בא, הפסיד. ובהזדמנות זו מתבקש כל מי שכותב לילדים ולנוער ועדיין אינו חבר סומליו"ן, או מי שהקשר האי-מיילי של סומליו"ן איתו נותק – להתקשר דרכנו ולהיכלל ברשימת החברוּת התפוצה.

* * *

אהוד בן עזר

המלך תפוז

א

לפני שנים רבות, כאשר נוסדה המושבה הראשונה, לא היה לאיכרים מה לאכול והיו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו: "חיטה, חיטה, תהיי המלכה שלנו."

אמרה החיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול."

קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה.

אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול.

ואז אמר סבא, האיכר: "אין דבר, ניטע גפנים."

ב

הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו: "גפן, גפן, תהיי המלכה שלנו."

אמרה הגפן: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש, שיתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם."

נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין.

אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי תות ונגדל זחלי משי."

ג

הלכו האיכרים אל התות ואמרו: "תות, תות, תהיה המלך שלנו."

אמר התות: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים."

התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי.

אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע שקדים."

ד

הלכו האיכרים אל השקד ואמרו: "שקד, שקד, תהיה המלך שלנו!"

אמר השקד: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים."

נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט"ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח טרי.

אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. ולא היה כסף לקנות די לחם, והאיכרים היו רעבים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי שיטים וניבנה בית-חרושת לבושם."

ה

הלכו האיכרים אל השיטה [האקציה] ואמרו: "שיטה, שיטה, תהיי המלכה שלנו!"

אמרה השיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם."

נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר.

אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מהם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות ופחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע פרדסים."

ו

הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו: "תפוז, תפוז, תהיה המלך שלנו!"

אמר התפוז: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ליפו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השאמוטי. תגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם."

חרשו האיכרים חריש עמוק. חפרו בארות והכניסו בהן משאבות-מים. בנו תעלות להשקאה. התלהבות הנטיעות תפסה את כולם. בכל החצרות עלו ריחות שתילים של לימון-מתוק וחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השאמוטי של יפו. בין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות. על הפסים משכו סוסים קרוניות עמוסות פרי אל בתי-האריזה, שם ישבו המבררות על מחצלאות, האורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ. מבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל הנמל. הסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות.

והמלך תפוז כבש את העולם, והארץ התמלאה פרדסים ובהם עצי שאמוטי, ולנסיה, לימון, אשכולית, טבורי, קלמנטינה, סצומה, אתרוג, תפוזינה, פומלו ופומלית. וכל חורף שואלים הרבה אנשים, בארצות רבות: "מתי כבר יהיה אפשר לקנות את התפוז הטעים ביותר בעולם, את השאמוטי?"

ומאז האיכרים, וגם סבא, לא היו רעבים אף פעם.

נכתב בעקבות סיפוריה של אסתר ראב

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,343 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל