גיליון מס' 726

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה באדר תשע"ב,  19 במרס 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לַפִּיד בּוּז לְעַשְתּוֹת שַאֲנָן... // אבנר הרוסי: מהנוטרות לצה"ל. // מרדכי קידר: הצופן העזתי. [ציטוט]. // אלי מייזליש: לתכליתו של פולמוס אידיאי. // דורון גיסין: מאז נגזלה בכורתו של ישמעאל על ידי יצחק. // משה גרנות: רשימות קצרות על ספרים מן העבר, "תמונת דוריאן גריי ומבחר סיפורים" מאת אוסקר ויילד. // מינה איתן: דבריו של דוד גרוסמן חכמים ונבונים מכל קריאות ההתלהמות העולות מכתב-העת שלך! // מתי דוד: גביגייט GABYGATE. // אורי הייטנר: סקירת עיתוני סופשבוע 16-17.3.12. // תקוה וינשטוק: גיבורים אלמונים – משפחת יהודה פיין. // רוֹן גֵּרָא: אָחִי בְּאִיכִילוֹב. // יוסף אורן: מצוקת ההוֹרוּת ברומאן "רביעי בערב". // פוצ'ו: מכתב חדש לאהוד. // פוצ'ו: כל פעם כשהייתי מרים רגל במקלחת, היה מישהו סוחב לי את הכפכף. // גברים אינם רוחצים את כפות הרגליים, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר]. // מנשה שאול: מגילויי הגלות. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים.  א. דמות הערבי בספרות העברית [המשך], מוטיבים מרכזיים בספרות העליות הראשונות, בין רומנטיקה לבין מרירות המציאות. // ממקורות הש"י.

* * *

באבל כבד על מות הסופרת, המשוררת והמתרגמת

רינה ליטוין [ביברמן]

לאחר מחלה ממושכת

תנחומינו למשפחה

חרב המעיין

הלווייתה תתקיים היום, יום שני, 19.3.12, בשעה 15.30

בבית העלמין של כפר סירקין

* * *

יוסי גמזו

לַפִּיד בּוּז לְעַשְתּוֹת שַאֲנָן...

אֲפִלּוּ הַכְּמֵהִים לְדוֹר צָעִיר בֵּין מַנְהִיגֵינוּ,

כָּזֶה שֶלִּתְמוּרוֹת עַזּוֹת יָדָיו פֹּה נְטוּיוֹת

חוֹלְמִים עַל מַנְהִיגוּת-אֱמֶת שֶפִּיהָ, בְּאָזְנֵינוּ

יָפִיק, כְּשֶהוּא נוֹאֵם, מַרְגָּלִיּוֹת וְלֹא שְטֻיּוֹת.

אַךְ מָה רַבָּה אַכְזָבָתָם שֶל שוֹחֲרֵי רֶוִיזְיָה

כְּשֶפֶּתַע הֵם שוֹמְעִים בֵּין אֲפַרְכֶּסֶת וּבֵין תְּנוּךְ

שֶמִּי שֶנִּתְפַּרְסֵם כָּאן כְּשַדְרָן בַּטֶּלֶוִיזְיָה

מַכְרִיז בְּרֹב צְנִיעוּת שֶכְּשֶיְּהֵא הוּא שַׂר-חִנּוּךְ

יִמְחַק הוּא מִתָּכְנִית-הַלִּמּוּדִים בְּיָד נִמְרֶצֶת

אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים, שֶבְּעֵינָיו הוּא מְיֻתָּר

כִּי לֹא בָּרוּר לוֹ כְּלָל מַדּוּעַ בְּנוֹ צָרִיךְ בְּעֶצֶם

לִלְמֹד תָּנָ"ךְ כְּשֶאַבָּא, שֶבִּידֵי עַצְמוֹ הֻכְתַּר

מֻמְחֵה-חִנּוּךְ, יַשְאִיר מִמָּה שֶפְּסִילָתוֹ הִדִּיחָה

רַק מָתֵמָטִיקָה, אַנְגְּלִית וַהֲבָנַת נִקְרָא

(תְּחוּמִים שֶבִּשְלָשְתָּם, אֲבוֹי, לְגֹדֶל הַפָדִיחָה,

דַוְקָא הָאִיש אֲשֶר בְּעַנְוָתוֹ הַמַּזְהִירָה

מִנָּה עַצְמוֹ כְּשַׂר כִּי בְּפָחוֹת מִכָּךְ לֹא דַי לוֹ

רָאוּי כָּאן לְצִיּוּן "בִּלְתִּי מַסְפִּיק", כְּפִי שֶמִּיָּד

נַמְחִיש בְּדֻגְמָאוֹת שֶלְּהַרְהֵר בָּהֶן כְּדַאי לוֹ

לִפְנֵי שֶהוּא עַל לִמּוּדֵי תָּנָ"ךְ מֵרִים פֹּה יָד).

וּבְכֵן, בְּמָתֵמָטִיקָה, כָּל יֶלֶד בְּאַרְצֵנוּ

לוֹמֵד כְּשֶהוּא סוֹפְסוֹף כְּבָר לֹא נִמְנֶה עִם גִּיל הַטַּף,

עַל שֹרֶש, שֶגַּם אָנוּ בְּגִילוֹ וַדַּאי הוֹצֵאנוּ

אוֹתוֹ מִמִּסְפָּרִים שוֹנִים – וְעַם אֲשֶר חָטַף

אַלְפַּיִם שְנוֹת גָּלוּת וְהַתָּנָ"ךְ, כְּדִבְרֵי בְּיַאלִיק,

הָיָה הַטֵּרִיטוֹרְיָה הַנַּיֶּדֶת שֶלּוֹ, בָּהּ

שָמַר הָעָם עַל שֹרֶש בְּלִי שִלְטוֹן טֵרִיטוֹרְיָאלִי

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתָיו, יֵש לוֹ גַם צֹרֶךְ, גַּם סִבָּה

לִנְצֹר וּלְהַנְחִיל לִבְנֵי בָּנָיו אֶת הַמּוֹרֶשֶת

הַמֻּפְלָאָה הַזּאֹת, שֶאֵין עוֹד נֶכֶס וְקִנְיָן

גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בֵּין אוֹצְרוֹת רוּחוֹ (גַם אִם קוֹרֶה שֶ-

יֵש עַמָרָצִים שֶעוֹד לֹא תָפְסוּ אֶת הָעִנְיָן...)

וְאִם בְּמָתֵמָטִיקָה לוֹמְדִים, מִלְּבַד עַל שֹרֶש

גַּם עַל חִבּוּר שְבָרִים בַּמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף

אָז מָה יוֹתֵר מִן הַתָּנָ"ך מֵיטִיב סוֹפְסוֹף לִקְשֹר אֶת

שְבָרָיו שֶל עַם מִכָּל גָּלֻיּוֹתָיו וְכָל שְבָטָיו

לַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף שֶל עֲבָרוֹ מִקֶּדֶם

שֶמִּתּוֹכוֹ יִצְמַח הַמְּשֻתָּף

שֶל עָתִידוֹ בְּתוֹר אֻמָּה שְלֵמָה וּמְלֻכֶּדֶת, 

לֹא פַּאזֶל סֶקְטוֹרְיָאלִי שֶבְּרִיב-אַחִים נִשְטָף.

אָז אֵיךְ, יֹאמַר נָא זֶה הַמְּמַנֶּה עַצְמוֹ לְתֹאַר

שַׂר הַחִנּוּךְ, אֶפְשָר בְּלִי שֹרֶש חַי וְלֵב נִפְעָם

מִסֵּפֶר הַסְּפָרִים, שֶהוּא עֵדוּת שֶאֵין כָּמוֹהָ

לְמוֹרַשְתּוֹ הָרוּחָנִית שֶל עַם זֶה מֵעוֹלָם,

לִיצֹר תְּחוּשַת לְאֹם וּבֵין שִבְרֵי עֵדוֹת לִנְטֹעַ

אֶת מְכַנָּם הַמְּשֻתָּף שֶל כָּל חֶלְקֵי הָעָם?

וְאֵיךְ, אִם בְּלִמּוּד שְׂפַת אַנְגְּלִיָּה עוֹסְקִים הִנֵּנוּ,

נִשְכַּח כִּי כְּשֶהִשְמִיץ פַּרְלָמֶנְטָר אַנְגְּלִי מַקְנִיט

אֶת בֶּנְגָּ'מִין דֶּ'יִזְרְאֵלִי עַל כִּי נִין וּבֵן הוּא

לַגּ'וּאִיש רֵיס, עָנָה דֶּ'יִזְרְאֵלִי עוֹקְצָנִית:

"כְּשֶנָּתְנוּ אֲבוֹתַי, אֲדוֹנִי הַגִּזְעָן, לְעוֹלַם-הַתַּרְבּוּת אֶת הַבַּיְבְּל

עוֹד הָיוּ אֲבוֹתֶיךָ רוֹעֵי-חֲזִירִים בַּבִּצּוֹת שֶבְּיוֹרְקְשַיֶר, סֶר,

מָה שֶתֵּכֶף מַסְבִּיר אֶת רָמַת סִכְלוּתְךָ כְּשֶחָשַבְתָּ לִטְפֹּל עָלַי לַיְבְּל

(הַיְנוּ: גְנַאי וְדִבָּה) כְּשֶאֲנִי, אַדְרַבָּה, גַאֲוָה עַל שָרְשִי לֹא חָסֵר..."

וַהֲכִי מְגֻחָךְ הוּא כִּי מִי שֶמַּמְלִיץ לְהַכְנִיס לְרָאשֵי תַּלְמִידֵינוּ

אֶת לִמּוּד הֲבָנַת הַנִּקְרָא עַל חֶשְבּוֹן בִּטּוּלוֹ שֶל לִמּוּד הַתָּנָ"ךְ

לֹא מוֹכִיחַ כָּאן שוּם הֲבָנַת הַנִּקְרָא וְשוֹכֵחַ כָּלִיל כִּי עוֹדֶנּוּ

מוּדָעִים לָעֻבְדָּה הַבְּרוּרָה שֶבְּסֵפֶר אִיּוֹב יֵש בִּטּוּי לֹא נִשְכָּח:

"לַפִּיד בּוּז לְעַשְתּוֹת שַאֲנָן" וְשֶסֵּפֶר מִשְלֵי לֹא חָדֵל לְלַמְּדֵנוּ

אֶת הַכְּלָל הָעַתִּיק: "אַל-תְּהִי נָא חָכָם בְּעֵינֶיךָ" כְּשֶאֵין אַתָּה כָּךְ...

* * *

אבנר הרוסי

מהנוטרות לצה"ל

זכיתי ועלה בגורלי להיות במחזור האחרון של הנוטרות העברית ולהתגייס לצה"ל עם המדים ועם הנשק שהיה בידי מתקופת השלטון הבריטי בארץ.

בתום הלימודים בגימנסיה (כפי שנקרא אז בי"ס תיכון), בשנת תש"ז-1947, עמדו לפני 3 דרכים למילוי חובת השרות הלאומי: גיוס לפלמ"ח לשנתיים. גיוס לנוטרות לשנה אחת. גיוס לעזרה במשקים חקלאיים – בקיבוצים, לשנה אחת, שהיה מכוון בעיקר לבנות. השירות הלאומי נעשה בהתנדבות, לא היתה אפשרות של כפייה. השלטון היה השלטון המנדטורי הבריטי. כחבר "ההגנה" היה לי ברור שאני מתגייס. בחרתי בנוטרות היות שרציתי להמשיך בלימודים בטכניון וחששתי מהפסקה ארוכה מלימודים.

ל"הגנה" נכנסתי כרוב תלמידי כיתתי בגיל 16 בשנת 1945. כצעירים היינו בגדנ"ע. הפעולות העיקריות היו הדבקה וחפצה של כרוזי "ההגנה". באותה תקופה הצטרפתי ל"ימייה" של "הפועל" ועברתי גם במסגרת הגדנ"ע לגדנ"ע-ים. התקופה היתה תקופת עלייה ב'. לילה אחד הגיע אליי קשר לבא לבי"ס "הכרמל" בתל-אביב. בבואי לשם מצאתי הרבה נערים מ"הפועל"  ומ"צופי-ים". נמסר לנו שצריכה להגיע אוניית מעפילים לחוף תל-אביב. כל העיר היתה אמורה להיתפס על ידי אנשי "ההגנה", ואנחנו היינו אמורים לשמש רזרבה לעזרה בהורדת המעפילים מהאונייה. הציפייה נמשכה ונמשכה. לאחר חצות בוטלה הפעולה. למחרת נודע לנו שהאונייה "ברכה פולד" נתפסה בים על ידי הבריטים.

ביולי 1947, מיד לאחר בחינות הבגרות, גוייסתי לנוטרות. ביקשתי וקיבלתי את המקום הרחוק ביותר מתל-אביב שעלה במוחי: כפר גלעדי. נסעתי לבדי, ברגשות מעורבים. מקום רחוק. התהלכו כל מיני ספורים על "קבלות פנים" לנוטרים החדשים. הפחידו אותי שבגליל כל הנוטרים הם בריונים, בריאים וחזקים, ואילו אני הייתי ארוך ורזה וכלל לא דומה לבריון.

לאחר נסיעה של למעלה משש שעות הגעתי לכפר גלעדי. מחנה הנוטרים היה ליד השער. נכנסתי למחנה. היו בו מיספר אוהלים קוניים [?] וצריף עץ, שבאחד משני חדריו עמד בחור וגיהץ את מדיו. הוא עמד להשתחרר תוך מיספר ימים והכין את עצמו ליציאה. בקיצור, השד לא היה נורא. תוך מיספר ימים הגיעו כל אנשי המחזור. היינו חמישה גימנזיסטים מתל-אביב. אני מגימנסיה "בלפור", והאחרים מגימנסיה "הרצליה". נישארו חמישה ותיקים מהמחזורים הקודמים ועוד כאלה שהצטרפו אלינו. בס"ה 12 אנשים במ"ן. הקורפורל (רב טוראי) שלנו, יעקב מאירי, עלה בדרגה ונעשה סרג'נט (סמל), ודודו (דוד) גרינקר – אחד הוותיקים נתמנה לקורפורל. היה לנו טנדר. הנהג משה היה ותיק, משוחרר מהצבא הבריטי, טיפוס קר רוח. תמיד היה ברשותו ספר. וכל פעם שעצרנו, מכל סיבה שהיא, גם אחרי שהותקפנו ביריות, היה מוציא את הספר וקורא.

גרנו שניים באוהל. השכן שלי באוהל היה בחור בגילי, עולה חדש שהגיע ארצה מצ'כוסלובקיה באוניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי" שעלתה על החוף בדרום הארץ. התנהגותו החצופה וכמה מילים בעברית שהספיקו ללמד אותו, שכנעו את הבריטים שהוא תושב הארץ ושחררו אותו כבן המושב כפר ורבורג.

מיספר ימים לאחר שהגעתי לכפר גלעדי, נשלחתי למשטרת טבריה, שבה ישב הקצין הבריטי, מפקד הגדוד שלנו – להישבע לשרת את הוד מלכותו, מלך בריטניה – כשוטר מוסף במשטרת היישובים העבריים, במשמר נע (מ"ן) כפר-גלעדי, בגדוד 12 של חיל הנוטרים. קיבלתי תעודת שוטר זמני מוסף. משם נסעתי לראש-פינה, לתחנת הנוטרים הגושית שמפקדה היה גרופ-סרג'נט יונה. בראש-פינה היה מחסן הגדוד. קיבלתי מדים וכובע אוסטרלי. כעת נעשיתי נוטר מושלם.

גדוד 12 כלל, בנוסף לתחנה הגושית בראש-פינה שחלשה על כל תחנות הנוטרים בכל היישובים העבריים באצבע הגליל – גם את ארבעת המ"נים: איילת-השחר, כפר-סולד, דן, וכפר-גלעדי. המ"ן שימש ככוח של חי"ש (חיל שדה) של "ההגנה" והיה מסייר ברגל וברכב, בכבישים ובשדות ובין המטעים, וטיפל בכל בעיות הביטחון השוטפות באזור הנתון לשליטתו.

נכנסנו לחיי שיגרה במחנה. 10 ימים בכל חודש הוקדשו לאימונים מרוכזים של נוטרי כל המ"נים. האימונים התקיימו בחורשת הארבעים (היום, חורשת טל).  5 ימי חופש שבהם ניתן היה לנסוע הביתה. ביתר הזמן היינו שומרים בלילות בקיבוץ ומפעם לפעם יוצאים לסיורים באזור שלנו שכלל את מטולה, משגב-עם, מנרה ומעין-ברוך.

נשלחתי גם לחודש ימים לבית הספר לנוטרים בכפר-ילדים. האימונים שם היו בעיקר תרגילי סדר אבל גם הכרת הרובה ומטווח.

חיי השגרה האלה לא נמשכו זמן רב. ב-29 לנובמבר בשעה 01.00 העיר אותנו החבר ששמר בשער: "חברה, הוכרז באו"ם על מדינה עברית!"

שמחנו מאוד וחזרנו לישון.

מסתבר שגם חברי יחידת הפלמ"ח מהכשרת מעיין-ברוך שהיו בכפר-גלעדי המשיכו לישון. חברי המשק שמחו וצהלו כל אותו הלילה. ואנחנו, כנראה חשנו את מה שעומד לקרות. בשעה חמש בבוקר העירו אותי דפיקות בדלת – "חבר'ה, לקום, צריך לצאת לבדיקת הדרך לפני האוטובוס!"

היה חשוך וקר. התכרבלנו בשינלים (מעיל צמר צבאי ארוך), לקחנו את הרובים והכדורים, התיישבנו על הטנדר הפתוח ויצאנו לבדוק את הדרך עד לאיילת-השחר, דרך חאלסה, ג'חולה ועוד מיספר כפרים קטנים שהיו פזורים לאורך הכביש הראשי. כך התחילה עבורי מלחמת השחרור.

הימים הראשונים שלאחר ההכרזה באו"ם, היו שקטים בגליל העליון המזרחי, לעומת אזורי תל-אביב, המרכז וירושלים. בוקר אחד מודיעים לנו: "הטלפון לגוש היישובים כפר-בלום, נאות מרדכי ושדה נחמיה נותק," ועלינו ללוות את כוון הטלפונים לבדוק ולתקן את התקלה.

קפצנו על הטנדר, חמישה נוטרים עם המפקד. צירפנו את הטכנאי, שהתגורר בכפר-גלעדי, ויצאנו לדרך. עברנו דרך חאלסה (היום קריית שמונה) שהיתה עיירה ערבית גדולה למדי ובתוכה תחנת משטרה מנדטורית מסוג "טיגרט" בגודל בינוני. במרכז חאלסה פנינו לכיוון כפר-בלום. כעבור מיספר קילומטרים נתגלתה התקלה: חוטי הטלפון היו קרועים. הטכנאי ניגש לטפל בחיבור החוטים ואנחנו תפסנו עמדות מסביב, לחיפוי.

לפתע נשמעו יריות רבות מצפון. מכשירי קשר לא היו ולא יכולנו לנחש מה קורה. בינתיים הטכנאי גמר את עבודתו. עלינו על הטנדר לחזור הביתה, לכפר-גלעדי. בכניסה לחאלסה עבר עדר גדול וחסם את הדרך. ברגע שהעדר עבר והתחלנו לנוע, נפתחה עלינו אש מהתעלה שבצד הכביש ומהבתים שמצדדיו. לא הספקנו כמעט לירות. הטנדר היה מהיר ויצאנו מתחום האש. הכנסתי כדור לקנה וסגרתי את הנצרה.

כשהגענו לצומת הכביש הראשי מטולה-טבריה, בקרבת תחנת המשטרה, נפתחה עלינו אש בשנית. ראיתי ערבי יוצא מאחורי בית, מכוון אלינו אקדח, יורה, וחוזר ומסתתר. הרמתי את הרובה לכתף. הערבי יצא שנית מאחורי הבית. כיוונתי את הרובה ולחצתי על ההדק. אבל לא קרה דבר. שכחתי לפתוח את הנצרה. הערבי חזר להסתתר. בפעם השלישית כבר פתחתי את הנצרה ויריתי, אבל כבר התחלנו לנוע בצורה מטורפת וראיתי את הערבי מסתתר שוב מאחורי הבית.

מתחנת המשטרה לא הגיעה אלינו כל עזרה. חזרנו בשלום לכפר-גלעדי. כאן נתגלה לנו מה היו היריות ששמענו. השיירה שנסעה לכוון דן, דפנה וכפר-סולד, הותקפה בכפר הערבי חסאס. היו בה מספר נפגעים. המהומה היתה גדולה. נהג טנדר הנוטרים מראש-פינה, שהיה בעל ניסיון קרבי בעברו, אירגן את השיירה והיא נסוגה לבית-הלל הסמוכה, עד שהגיעה תגבורת לפתיחת הדרך. הנהג – מרסל טוביאס. מאוחר יותר, נודע כמרסל מהצנחנים (אתם תקראו לי מרסל ואני אקרע לכם את הת...). נוטרי הליווי ספרו שהטנדר, שהיה מהיר ושקט, נסע כ-200 מטרים לפני השיירה, עבר דרך חסאס וגילה שהכפר ריק מתושבים. זה היה סימן רע. בנוסף, הפתיע שני ערבים עם רובים שרצו בין הבתים. וכשהתקדמו הלאה, ראו גזע-עץ גדול חוסם את המעבר על הגשר שהיה מאחורי הכפר. הטנדר הסתובב, חזר אל השיירה ועצר אותה בין בתי הכפר שהגנו במידת מה עליה. התקפות אלה היו למעשה פתיחת המלחמה בגליל העליון המזרחי.

לאחר ימים אחדים התברר שהערבים מחאלסה התלוננו במשטרה שירינו עליהם ואז הם נאלצו להתגונן. מזל שאף אחד מהם לא נפגע, אחרת עלולים היו להשעות אותנו עד המשפט וזה היה מונע מאתנו שימוש בנשק חוקי כל אותו זמן. המשכנו ללוות את מכונית החלב למחלבת תנובה בבית-הלל. העברנו פצועים ויולדות לבית החולים בצפת. הבטחנו מפקדים בכירים שנסעו בשעות לא מקובלות ולא בשיירות. סיירנו גם ברגל לאורך קטעי הגבול הסורי והלבנוני שהיו באזורנו. האימונים שלנו בחורשת הארבעים נפסקו. תוך כדי הסיורים השלמנו אימון הפרט ותרגלנו אמוני כיתה. המשכנו גם בלווי השיירות. 2 משורייני הנוטרים שחנו כל השנים בכפר-גלעדי, שופצו והתחלנו לנסוע בהם. הופיעו גם אוטובוסים משוריינים של "אגד".

ואז הגיעו אלינו ההוראות הבאות מקצין המשטרה הבריטי הממונה עלינו:

אסור לנוטרים ללוות שיירות של נוסעים ואספקה.

מותר ללוות מכונית מים או מזון בתנאי שמכונית אחת לא תלווה מכונית שנייה (כלומר, נאסרה נסיעה בשיירות).

אסור שיהיו יותר משני נוטרים מלווים למכונית, ולכל אחד מהם מותר לקחת לא יותר מ-25 כדורים.

אסור למשוריינים של הנוטרים לצאת מכפר-גלעדי.

העברנו את אחד המשוריינים למ"ן-דן בתקווה שהוא לא יבלוט לעיני הבריטים אם ילווה את השיירות בכביש הפנימי.

ארגון לווי השיירות נעשה כך: אנחנו ריכזנו את המכוניות ממטולה ומכפר-גלעדי וחיכינו בקטע כביש מוסתר בעצים מצפון לחאלסה. כשהשיירה מדן ודפנה היתה מגיעה לכביש הראשי, המשוריין מדן היה פונה לכיוון כפר-גלעדי ואנחנו היינו יוצאים לפני השיירה לבדוק ולפנות את הדרך עד איילת-השחר. משם ועד לטבריה הליווי היה מתבצע על ידי אנשי הפלמ"ח, כי לנו אסור היה להמשיך לכיוון טבריה, שהיתה מחוץ לאזור שלנו.

   בוקר אחד, כשיצאנו כהרגלנו במשוריין שלנו לבדוק את הדרך, נעצרנו על ידי מחלקה של חיל-הספר. אלה היו ערבים בפיקוד בריטי, שהיו כפופים למשטרה הבריטית. נלקחנו לבירור למשטרת חאלסה. טענתנו היתה שנסענו לביקור לאיילת-השחר במשוריין שלנו בכדי שלא ניפגע אם נותקף בדרך. לא חיכינו זמן רב והנה מופיע המשוריין השני עם אנשי מ"ן דן. הם נעצרו על ידי יחידת הצבא הבריטי שסיירה באזור. הם לא רק נסעו במשוריין שאסור היה לו לצאת מכפר-גלעדי אלא גם לקחו איתם את המקלע "לואיס" שהיה ברשותם ואסור היה להם להוציאו מהתחנה. טענתם היתה שהם נסעו לכפר-גלעדי ליום ספורט משותף עם הנוטרים שם.

זמן לא רב אחריהם הגיעו גם אנשי מ"ן איילת-השחר. הם נסעו צפונה לקראת השיירה במשאית שסביב דפנותיה הניחו שקי חול, הם נסעו לכפר-גלעדי למשחק כדורגל נגד הנוטרים שם.

בקיצור, זה היה מבצע של המשטרה הבריטית לפגוע בהגנה על השיירות העוברות בגליל. ישבנו כולנו קרוב ליום שלם בתחנת המשטרה. מפקד הגדוד שלנו הגיע במיוחד מטבריה ונזף בנו קשות. הסרג'נט שלנו פוטר. המפקדים האחרים קבלו נזיפות חמורות כל אחד. נאלצנו בשלב זה להפסיק את ליווי השיירות, והתפקיד עבר לאנשי הפלמ"ח. גם להם נעשו קשיים רבים. היו חיפושי פתע במכוניות של השיירות. השיירות התחילו לנסוע אחת לכמה ימים. 

בינתיים התחמם כל האזור. כוחות של מתנדבים ערבים מסוריה ניסו לכבוש את כפר-סאלד מכיוון רמת הגולן. במקרה זה נתגלה הצבא הבריטי לפתע כגורם עוזר. יחידה צבאית קטנה שהיו בה שלושה משוריינים נושאי תותחים (טו-פאונדרס) ובראשם קצין בג'יפ משוריין, שסיירה באזור, הגיעה לכפר-סאלד והציעה את עזרתה. לאחר ירי של כמה פגזים, נפסקה התקפת הערבים והם ברחו אל מעבר לגבול.

לאחר שלושה ימים העברנו שירת אספקה גדולה ותגבורת ללהבות-הבשן. הדרך לשם היתה ללא בעיות. לאחר מיספר שעות, כשחזרנו בדרך העוברת ליד כפר-סאלד, הצטרפה אלינו היחידה הבריטית, שעמדה לעזוב ממילא את הקיבוץ – ללוות אותנו בדרך. במרחק לא גדול מכפר-סאלד נתקלנו בארבעה מחסומים של סלעים גדולים לרוחב הכביש, ומחסום חמישי שעדין לא היה גמור, נפתחה עלינו אש רצינית. קפצנו מהמכוניות הפתוחות לתעלה שבצד הדרך, והתחלנו להשיב אש. הבריטים סגרו את השריון. הקצין יצא מהג'יפ המשוריין והלך על הכביש זקוף כמקל. ביקש להפסיק את האש בכדי לאתר את מקור הירי, ואחרי כן פקד על אחד המשוריינים שלו לירות במכונת הירייה על התוקפים. נורה צרור ארוך ואחריו נעשה שקט. אמנם נמשכו יריות מטווח רחוק, אבל הן לא הפריעו לנו לפנות את האבנים הכבדות מהכביש בעזרתו הפעילה של הקצין הבריטי. כבר אז ניראה שהתנהגות הבריטים כלפי הישוב היהודי היתה תלויה ביחס האישי של המפקד המקומי.

ככל שהמועד התקרב יותר לחודש מאי, שבו הבריטים היו אמורים לעזוב את הארץ, הקרבות בארץ התעצמו והלכו. המפקד הבריטי שלנו כבר הפסיק לבוא לשלם לנו את המשכורת כמנהגו בראשית כל חודש. במקומו הגיע הגרופ-סרג'נט שלנו. לפתע קיבלנו פקודה ממפקדת "ההגנה" לארוז את חפצינו ולעבור למטולה. הצבא הבריטי הודיע שהוא עוזב את האזור, ואנחנו, קבוצה של 12 נוטרים ו-12 חברי הכשרת כפר-גלעדי (6 בנים ו6 בנות) נשלחנו למלא את מקומו. התגוררנו במלון "חרמון", ושמרנו במחנה נטוש של חיל-הספר, מצפון למטולה. לאחר כשלושה שבועות הועברנו בשיירה גדולה דרומה לאיילת-השחר. השיירה עברה בחאלסה, פרצה מחסום גדול, ותוך כדי יריות עברנו, ללא נפגעים, והמשכנו בדרכנו. זו היתה הפעם האחרונה שעברתי בחאלסה הערבית. הגעתי לאזור 10 שנים מאוחר יותר בסיור שנערך לנוטרים בשנת העשור למדינת ישראל. זו היתה כבר קריית-שמונה. תושבי העיירה, העלובה אז, לא ידעו איזה נחת היתה לי מהם.

באיילת-השחר צירפו אותנו ואת אנשי המ"ן המקומי, לשתי כתות חי"ש נוספות – ליחידה שתפקידה היה לכבוש את משטרת נבי-יושע, שנמסרה לערבים על ידי הבריטים יום לפני כן. נקודת היציאה היתה קיבוץ חולתה, שהיה לחוף אגם החולה. הסרנו מבגדינו את סמני הזיהוי של הנוטרים. ניסינו את הנשק בירי אל האגם. ולאחר שהחשיך יצאנו לדרך. לפנינו נסע משוריין עם קבוצת החבלנים מאנשי החי"ש, שתפקידם היה להתקרב תוך החיפוי שלנו אל שער המשטרה, לפוצץ אותו ולפרוץ פנימה.

כאשר המשוריין הראשון פנה לכיוון בניין המשטרה, נפתחה עליו אש חזקה מאוד מהמגדל. אחד הכדורים חדר דרך החלון, פגע בהגה, ניתז ופגע בראשו של הנהג והרגו. המשוריין התהפך לתעלה. כל החבלנים נפצעו. המהומה היתה גדולה ובסופו של דבר, ההתקפה נכשלה. בקושי רב הסתובבנו וחזרנו עם הפצועים וארבעה ההרוגים שלנו מאנשי החי"ש.

בעיתונות התפרסמה הודעה קצרה – "שיירה שעלתה לרמות-נפתלי טעתה בדרך ופנתה לכיוון משטרת נבי-יושע, הותקפה על ידי הערבים שישבו בה. יש הרוגים ופצועים."

זו היתה למעשה הפעולה האחרונה שהשתתפנו בה כיחידת נוטרים. לאחר מכן עברנו כתגבורת למשמר-הירדן. היינו בה כשלושה שבועות. חגגנו בה את חג הפסח. מצב הרוח השתפר. חיפה היתה כבר בידינו, וכן טבריה והדרך לאצבע הגליל. כאן נתקלנו לראשונה בסכסוך שבין מפקדות ההגנה ואצ"ל. למשמר-הירדן הגיעה תגבורת של אנשי אצ"ל, ואנחנו, כאנשי ההגנה צוּונו לעזוב את המקום. עברנו למחנה צבאי מול משטרת ראש-פינה. כאן זכינו לראשונה לאחר שלושה שבועות, למקלחת טובה והפכנו להיות חיילי צה"ל.

* * *

מרדכי קידר

הצופן העזתי

בסבב הטילים האחרון תיפקד חמאס ככוח ממתן ומרגיע, לא כי אנשיו הפכו לציונים, אלא כי הם הפכו למדינה החייבת להשליט את האג'נדה שלה על גופים הרואים בחמאס ארגון בלתי לגיטימי בשל השעייתו את הג'יהאד הפעיל נגד ישראל.

שבוע של טילים אמור היה לשנות את כיוון ההתעניינות במזרח התיכון מחומס לעזה, מסוריה לישראל, מאסד לנתניהו. זו היתה תוכניתם של איראן ועושי דבריה הלא רבים ברצועת עזה. אבל זה לא צלח, וכרגיל, הסיבה היא הסוציולוגיה המזרח תיכונית.

לא ניתן להגזים בהדגשת מעמדו הדומיננטי של המרכיב השבטי בתרבות המזרח התיכון, והתפקיד החשוב שיש למסגרות ההתייחסות המסורתיות – אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות – בחיי הפרט והקבוצה. כמו כן גם יש להמעיט מערכן ומהשפעתן של אידיאולוגיות זרות שיובאו מאירופה, מקומוניזם ועד דמוקרטיה, מנציונליזם ועד ליברליזם, שנכשלו כולן בעיצוב התרבות של המרחב הציבורי המזרח תיכוני. הדיקטטורה היא ביטוייו המעשי של כישלון כל האידיאולוגיות הללו.

בשטח נותר האדם עם משפחתו – המשפחה המורחבת, החמולה והשבט – בלבד. כמו בימים עברו, זהו הגורם היחיד המתפקד, המסוגל להעניק לפרט הגדרה עצמית, תחושת שייכות, פרנסה, הגנה וביטחון.

אחת מאבני היסוד של תרבות השבט היא העוינות השוררת בינה ובין המדינה המודרנית, זו שנכפתה על השבט על ידי הקולוניאליזם הזר וגרורותיו המקומיות. מאז שנוסדה, מנסה המדינה לכפות על הפרט ועל השבט את עצמה, סמליה, ערכיה, חוקיה ומנהיגותה, ולנטוע אותם בלבבות תושביה במקום נאמנותם לשבט, לסמליו, לערכיו, למנהיגותו ולחוקיו. אומנם בחברות ערביות שעברו התפרקות והפכו לאינדיבידואליסטיות יותר, כמו מצרים ותוניסיה, המדינה אכן מצליחה לתפוס את מקום הנאמנות לשבט. אך במרבית מדינות ערב האחרות, המדינה נאלצת לוותר על חלק מריבונותה ולקבל את קיומו של השבט על חשבונה. כדי לא להתעמת עם השבט, המדינה מגיעה עמו להבנות ולפשרות, ומנסה להרגיע אותו.

הג'יהאד האיסלאמי:  חמאס – "משמר הגבול הישראלי"

גם ברצועת עזה, שהיא חלק מהעולם הערבי, תרבות השבט שלה חיה ובועטת. מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה ביוני 2007, הוא הופך מכנופיה ג'יהאדיסטית לארגון שלטוני שיש לו מדינה, ממשלה, מועצה מייעצת, מערכת משפט, משטרה, צבא וגופי כלכלה. כך הפך חמאס למדינה ערבית סטנדרטית, המנסה להשליט את האג'נדה שלה על השבטים והחמולות המתגוררות ברצועה. מדינת חמאס בנויה על האינטרס של הקבוצה המנהיגה אותה, ולכן היא נמצאת בעימות מתמיד עם השבטים והחמולות וחייבת להגיע איתם להסדרים.

התנועות הקטנות – הג'יהאד האיסלאמי, ועדות ההתנגדות העממית, חטיבות המנצח צלאח א-דין, צבא האומה, צבא האיסלאם ועוד – מתפקדות כמו שבט המאתגר את השלטון של המדינה, הנמצא בידי חמאס. הן עושות לחמאס היום את מה שחמאס עשה לאש"ף לפני 20 שנה, כאשר אש"ף היה השלטון. השחיתות שפשתה בקרב האחראים בחמאס מגבירים את קולות הארגונים הקטנים נגדו.

את הארגונים הללו מעודדת העובדה שחמאס הִישעה את הג'יהאד נגד ישראל, והוא מנסה להגיע עימה לרגיעה. חמאס לא הפך לתנועה ציונית, לא שינה את אמנתו ולא את יעדו היחיד: חיסול ישראל וסיום כיבושן של  יפו ועכו, ולא רק של חברון ושכם. אלא שבשלב ההיסטורי הנוכחי הוא הִשעה את המאבק נגד ישראל, על מנת להקים מדינה שבבוא היום תהיה הבסיס למלחמה להשמדת ישראל. הארגונים הקטנים אינם מקבלים השעייה זו של הג'יהאד ומכנים את חמאס בשמות גנאי כמו "משמר הגבול הישראלי", ו"צבא דרום לבנון".

מעשית, חמאס מסוגל לחסל את הארגונים הללו, כפי שהתמודד באוגוסט 2008 עם "צבא האיסלאם" של חמולת דוע'מוש, וכפי שחיסל בדם קר באוגוסט 2009 את "אמירות ירושלים האיסלאמית" של שייח' עבד אללטיף מוסא, את נשיו וילדיו ו-24 מנאמניו במסגד "אבן תימיה" ברפיח. כיום, ב-2012, חמאס נמנע מלהשליט את עצמו על הארגונים בכוח הנשק, כדי לא להפוך ל"משמר הגבול הישראלי", ומעדיף להגיע איתם להבנות, להתפשר עמם ולהרגיעם.

לעומת זאת איראן, המעוניינת לראות בחזית עזה אש קבועה, העבירה את תמיכתה מחמאס לארגונים המערערים על ההגמוניה של חמאס ברצועה. בימים אלו ממש, כשהעולם מרוכז בטבח האזרחים המתרחש בחומס שבסוריה, ומתחילים להישמע קולות בדבר התערבות צבאית, איראן מעודדת את הארגונים הסרים למשמעתה ללבות את האש בעזה. חיסול קייסי, מפקד "ועדות ההתנגדות העממית", היה התירוץ להבערת הזירה העזתית.

נחישותו של צה"ל, הצלחתו לחסל חוליות של יורי טילים, ההצלחה המבצעית הגדולה של  "כיפת ברזל"  והעובדה שלא נפגעו אזרחים רבים, סייעה לחמאס להישאר בצד מבלי להתערב בלחימה, ולהרגיע, עד הפעם הבאה, את הארגונים. אלה מלקקים את פצעיהם, מסיקים מסקנות מבצעיות, מקללים את חמאס וממתינים להזדמנות הבאה לערער על שלטון המדינה, כמו כל שבט מזרח תיכוני רגיל. מדינת חמאס תצטרך למצוא את דרכה בין פטיש ההאשמה שהפכה למשת"פית של ישראל, ובין סדן רצונה לבנות מדינה ערבית סטנדרטית, עם חיים סבירים לבני עזה וחיי מותרות לאחראים המושחתים של חמאס.

אַל לישראל להתערב במבנה החברה העזתית ולהנדס מחדש את מפת השבטים והאינטרסים שבה. מדינת חמאס – על כל הבעייתיות הטרוריסטית והג'יהאדיסטית שבה – משרתת את האינטרס הישראלי, שכן היא מפרקת את החלום הפלסטיני לרסיסים. היא גם מוכיחה לישראלים, השקועים בחלום השלום, כי מה שקורה בעזה עלול להתרחש שוב, ובצורה נרחבת ומסוכנת יותר, ביהודה ושומרון, אם ישראל תעביר את השטח לשליטת התרבות המזרח תיכונית. רבות מערי המרכז מצויות בטווח הירי של הפצמ"רים, הקסאמים והטילים מגבעות יו"ש, ולכן על ישראל למצוא פתרון שישחרר אותנו ממרבית האוכלוסייה הערבית ביו"ש, אבל ישאיר אותנו במרחב הכפרי. תוכנית שמונה המדינות המבוססות על שבטי הערים הערביות ביו"ש היא הפתרון היחיד הנשען על הסוציולוגיה המזרח תיכונית, ויעניק לישראל ביטחון. אומנם לא ביטחון מוחלט, כי כזה אינו בנמצא במזרח התיכון, אך ביטחון יחסי, שיש לתחזקו מדי פעם.

במזרח התיכון, שלום הוא נחלת השבט הבלתי מנוצח בלבד. רק אותו עוזבים השבטים האחרים במנוחה.

* המאמר התפרסם במגזין "מראה" 190 ובעיתון "מקור ראשון".

* * *

אלי מייזליש

לתכליתו של פולמוס אידיאי

הקדמה

עד כמה שידוע לי, סולד הקורא הממוצע מהמילה 'פולמוס'. למה? שתי סיבות: א' הוא פשוט אינו יודע מה זה פולמוס וזה נראה לו כמו פרסה של סוס או ביצת-עין ביוונית. ב' – זה הקורא האִנְטֶליגנטי המצוי, שסולד מוויכוחים שאין להם סוף, כי הוא רוצה תכל'ס. ואכן, הפולמוס הוא דיון לעומק של בעייה שאין לה סוף כפי שאנו דנים בעניין הפלשתיני...

המאמר שלי, מבקש לדון בתכלית של פולמוס אקוטי שעומד להתקיים כאן, בשורות הבאות. והמענה בוא יבוא ואפילו אם לא בו ביום. באחד הימים.

ובכן: מהי באמת התכלית של פולמוס אידיאי?

בחרתי בכוונה להשתמש במילה 'פולמוס', לענות כאן לעורך אהוד בן עזר, לגבי תגובתו להערה שלי בעניין "רצח" הלורד מוין, שמבחינתו של הלח"י הוא הוצא להורג בהתנקשות בחייו [גיליון 719], ואילו העורך בחר שלא להסכים ועומד על דעתו כי המילה "רצח" היא ההולמת את האירוע. ולא רק. העורך, ממשיך לנמק ונימוקו עימו. וכל הרוצה להרחיב נא לעיין בגיליון הנ"ל.

עצם הדיון בתוך הפולמוס עצמו, הוא מוטיב נפשי הכרחי של בן אנוש. הרי אין מחלוקת בין בני אדם לגבי עובדות פשוטות וטבעיות כמו אש ורוח או מים וחול. איש לא יתפלמס עם השני שהחול אינו חול ושהאש אינה אש. הפולמוס יכול להתקיים רק בשל בעייה אחת: פרשנות לאחר מעשה ששני אנשים אינם רואים עין בעין את המצב. כי שניהם היו באותו מקום לפני או אחרי המעשה; למשל: הפולמוס החריף ביותר במאה ה-20 – השואה. אירווינג, ה'חוקר' הבריטי, קובע כי לא היתה שואה, ולמרות שהפסיד בפולמוס שלו עם פרופ' ליפשטאט בבית דין בריטי –  אבל! עד היום, בכל מיני ארצות, יש אנשים שמכחישים את השואה. אנו בני העם היהודי שספג את השואה, מתעבים את מכחישי השואה, אבל הרבה אנטישמים ושונאי יהודים אינם מתביישים בשואה. פולמוס זה עתיד להתקיים כל עוד יש אנטישמים בעולם.

להבדיל אלף ואלפי הבדלות: יציאת הבריטים מהארץ במאי 48' והסיבות לכך, וכך גם לגבי מהות קיומם העצמאי של אירגוני ה'פורשים' אצ"ל ולח"י; ולגבי מאבקם ב'ספר הלבן' ובבריטים. 

בחרתי – ואם העורך יסכים, אתמקד בשני נושאים אלה, הן לעצם הלגיטימיות של פולמוס ובעיקר לגבי תכליתו של כל פולמוס בחברה.

המילה היוונית פולמוס, שהחלה לחדור לשפה העברית בתקופת התלמוד הירושלמי בארץ [המאות ה-4 וה-5], תאמה את המחלוקות 'לשם שמיים' בין שני המובילים העיקריים של לימוד התורה; ליתר דיוק – הרחבת הדיון ההלכתי שבמשנה; בית הלל מכאן ובית שמאי משם, ואחד מחכמי התלמוד שביקש לסיים פולמוס זה שאל [ביקש] כך: "עד מתי אנו הורגין בפולמוס זה עם זה?"

אבל ללא הועיל. והפולמוס נמשך ונמשך אל גלות בבל והתלמוד שם, ומשם אל שאר מפרשים וחילוקי הדעות, לא רק לגבי פסיק בהלכה אלא לגבי הדת בכלל, למשל: שבתי צבי ודומיו.

כיום, הפולמוס העיקרי מתקיים בין הציבור החרדי לשאר העם בעניין חוק טל, למשל.

הורגין? – ח"ו, אבל זו מילה נרדפת כמו אחד האומר לשני: "תהרוג אותי אם אני מבין אותך..." וכך הלאה עד אין סוף. תהרוג אותי – טוב? או אימא לילד בן חמש העומד לחצות את מעבר החצייה לבדו: אני יהרוג [שגיאה נפוצה אצל אימהות כאלה] אותך אם תעבור לבד... שמע-ת? –  היא צורחת עליו ממקומה. הילד יודע שמקסימום הוא יחטוף כפה מאחור. כי מי הורג ילדים בני חמש במעבר חצייה – חוץ מנהגים פושעים. אבל אימא?

ומאז עברו כ-1500 שנה ולא פסקו הפולמוסים בתרבות עמנו.

אז מי צודק? אני או אתה? והציבור – כרגיל – מתחלק לשני מחנות כמו בכל נושא ונימוקו עימו [ונא עיין מסכת גיטין "וטעמו עימו" מפרש רש"י ונימוקו עימו].

ולעניין עצמו: הפולמוס "מי גירש את הבריטים" עמד במרכז הרצאתי כנציג הלח"י בדיון פומבי "מי גירש את הבריטים" שהתקיים ב"מרכז סוזן דלל" לפני כשנתיים בפני קהל רב שמילא את האולם ואת המדרגות. רובו של הקהל היה מהשמאל, שבא 'לשמוע' מה יש בפי השטרניסטים להצדיק את קיומם. אחד מהם היה תדי כ"ץ, מי שהתפרסם בשעתו שכתב תיזה על "הטבח בטנטורה" ולאחר ערעור לוחמי 'אלכסנדרוני' בבית-המשפט בוטל מחקרו. הנ"ל ניגש אלי והצדיע: "כל הכבוד, כאן אנו שותפים לדעה כי צריך היה לגרש את הבריטים."

הטיעון המרכזי של בן עזר הוא: א' הוא קבע שזה היה "עיוורון היסטורי". ב' שרצח זה סיכן כמה וכמה גופי לאום, כמו החיילים היהודים בצבא הבריטי שעסקו גם בין היתר בהצלת שארית הפליטה, וכך הלאה, שהמצב הגיאו פוליטי באזור ממילא היה גורם לבריטים לצאת, ולא האצ"ל והלח"י "גירשו" אותם.

על כך אענה אחת לאחת:

לגבי 'עיוורון היסטורי', הרי בשלב מסוים התאחדו כל שלושת הארגונים לגוף אחד: "תנועת המרי העברית", שהיה לצנינים בעיני הבריטים. עיקר העבודה עשה הפלמ"ח, כשני שליש, ושליש ע"י אצ"ל ולח"י. כל זה התקיים לצערנו רק מאוקוטבר 45 עד אוגוסט   46  - בעשרות פעולות חבלה, וכל זה התפרק בשל התקלה המבצעית של פיצוץ "מלון המלך דויד" בידי אצ"ל, שבוצע ברשלנות וגרם הן לנפגעים רבים בנפש והן לתהודה בינלאומית שלילית. ויצמן, דרש בתוקף מהנהלת הסוכנות כי ההגנה 'תצא' מהעסק, ולמרות התנגדות גלילי וסנה, התפרקה "תנועת המרי העברית", וכל גוף המשיך בשלו; הפלמ"ח וההגנה בהעפלה, ושני האחרים בחבלה במוסדות השלטון ותנועתו בארץ ע"י מיקוש. ואני אומר: לולי התקלה בקינג דיוויד, היתה תנועת המרי בהנהגת ההגנה מסלקת את השילטון הבריטי מוקדם יותר.

ועכשיו – לו חיסול מוין היה מעשה רצח ונבלה בפני עצמו, לא סנה ולא גלילי היו ממליצים ולוחצים לאיחוד, וגם לא היו יוזמים את הקמת תנועת המרי. כי מצד אחד נבלמו הפעולות הפרטיזניות של לח"י בחיסול ממוקד, ומצד שני העוצמה של מכות מחץ כל לילה, הוציאה את הבריטים משלוותם וגרמו להם ייאוש. ואפילו "השבת השחורה" והחרמת נשק רב ביגור, של ההגנה, למרות זאת, האיחוד גרם לבריטים תסכול רב וסיכל את נטייתם לבחוש ב"הפרד ומשול" בתקופת הסזון.

ולגבי החיילים היהודיים בצבא הבריטי, שעלולים היו לחטוף על הראש בגלל הטרור. כשהנהגת היישוב העברי החליטה, מיד עם פרוץ המלחמה, להשתתף כחלק מהצבא הבריטי כדי להילחם בצבא הנאצי וכדי להביסו, וקול קורא יצא ביישוב להתנדב, ועשרות אלפי מתנדבים התגייסו לצבא הבריטי כולל דוד רזיאל מפקד האצ"ל ואנשיו, חוץ מכמה בודדים [עשרות בלבד] כמו רזיאל שנפל בעיראק או משה דיין [בפלישה ללבנון של משטר וישי ושם איבד את עינו], כל השאר – עד כניסת הבריגדה לקרבות על גדות הסניו במזרח איטליה באמצע חודש מרץ 1945, כחודשיים לפני כניעת גרמניה – היא לעג לרש למושג להשתתף בקרבות, כאשר יותר מחמש שנים סירבו והדיחו כל ניסיון של צבא יהודי להשתתף בקרב של ממש. בתקופה האמורה, כשעשרות משאיות של הבריגדה הסתובבו לחפש ולהסיע ולהבריח ניצולי שואה ולרכז את העפלה, היה בדיוק חופף לתאריכים של פעילות החבלה של "תנועת המרי".  

הבריטים, כל זמן המלחמה, מהרגע הראשון, 'שמו פס' על אלפי החיילים היהודים ואילצו אותם מהיום הראשון להיות שי"ן גימ"לים או פועלים שחורים בחפירות, או נהגים. להיות חייל קרבי? להקים דיוויזיה לוחמת או חטיבה? תשכחו מזה. לא היתה השפלה גדולה מזו הן ליישוב כולו ששלח חיילים לקרב, והן לחיילים עצמם. הבריטים ללא כל בושה 'עבדו' לפי הספר שלהם, שלא לאפשר להקים צבא יהודי. והם לא התכוונו ב-46' לעזוב את הארץ. לו היה יותר מחץ של המחתרות, היו הם יוצאים קודם. ולפי הניסיון שלהם בקניה למשל עם ה"מאו מאו" או עם המחתרת במלזיה, שם החלו להרוג בריטים באותה תקופה כמו אצלנו – הם יצאו בשנות ה-60 ולא לפני שהשאירו בעלי אינטרסים להמשך בפעילות קולוניאלית סמויה – עד היום – אבל הלחץ והמחץ על של אירגוני המחתרת אצ"ל ולח"י על שלטון המנדט, אילץ אותם להתרכז ב"בווינגארד" מהפחד שמא בכל רגע מישהו מהם ייחטף או ייהרג, וזה המאיס עליהם את השלטון בארץ, אבל לא לפני שטרחו לחבל בהקמת המדינה ולעודד את הערבים לכבוש את הארץ. זה טבעם, זו התנהגותם, זו תרבותם האלביונית; יוהרה, שחצנות, יומרה של גבהות ויחס פטרוני כלפי ה'נייטביס', שהם גזע נחות ולא ראוי לעצמאות אלא לשלטון בריטי נאור – כביכול.

החשש שמא צבא מדינות ערב יפלשו ארצה, לא היה חשש, אלא עובדה. ולולי המצור שהטיל הצי בריטי על העלייה ארצה ואפילו הזלזול בחוק הבינלאומי בהחזקת שבויי גולי קפריסין עד מרץ 1949 – מעיד עד כמה הם היו קטנוניים ובלתי הוגנים ובלתי נאורים וחסרי כל פיסת אנושיות. לשלטון כזה לא הגיע שלווה ונחת, אלא לסלקו במהירות האפשרית. לולי היו עוזבים ב-50 או ב-60 ולא במאי 48, מדינת ישראל כפי שהיא כיום לא הייתה קיימת, אלא מדינה ערבית.  

עיקרו של דבר – הבריטים סולקו בכוח המרד או המרי העברי זמן רב לפני תוכניתם ושאיפתם לחולל בפלשתינה מדינה ערבית. עובדה: שר החוץ ארנסט בווין, בהודעה שלו לפרלמנט הבריטי בדבר החלטתם של משרד המושבות ומשרד החוץ בהודעה משותפת על תום המנדט ויציאת הבריטים, נימק במפורש את הסיבה לכך, מבלי לומר מילה אחת על ה'הגנה' ועל ניסיונות העפלה, העיקר, אמר, הם שני דברים: קורבנות בנפש והוצאות החזקה של מאה מיליון ליש"ט, כאשר לא הייתה פרוטה באוצר הבריטי, ולא היה להם גרוש לקנות פחם באותו חורף להסקה, והבריטים בלונדון קפאו מקור, או פונט אחד לקניית תפוחי אדמה לא היה, אלא כך אמר בדיוק:

 "84 אלף חיילים [בלי משטרה שהיתה בת 15 אלף איש ע"ח ממשלת המנדט] לא עזרו לנו להתגבר על קבוצת הטרוריסטים ולקיים בפלשתינה חוק וסדר Law and order. מאז תום מלחמת העולם ה-2 נהרגו לנו בפלשתינה 338 חיילים וקצינים וההוצאה על החזקתם עלתה למשלם המיסים הבריטי 100 מיליון ליש"ט... לכן ובנסיבות אלה החליטה ממשלת ה.מ. לסיים את המנדט ולפנות את כל הכוחות הבריטיים מפלשתינה ב-15 למאי 1948." [מסמך PRO].

לסיום: זה טבעו של פולמוס, כאשר מי שמקיימו מניח על השולחן את דעתו, ידיעותיו ופירושם ע"פ אורח חייו והנורמות שהוא מקיים. וזה תכליתו.

* * *

דורון גיסין

מאז נגזלה בכורתו של ישמעאל על ידי יצחק

אודי יקירי,

לא מאמר ולא מסה וגם לא ברבורים פילופוציים.

האם עדיין לא חדרה ההכרה לתודעת כל המומחים מטעם עצמם שאין ולא יהיה פתרון לסכסוך המתמשך בין ערבים מוסלמים ליהודים?

כל זמן שלא יופנם הידע הבסיסי למקור הבעייה, לא יתאפשר כל סיג ושיח גם בעתיד.

מאז נגזלה בכורתו של ישמעאל על ידי יצחק אין ולא תהיה מחילה למעשה.

מי שמכיר או חושב שמכיר את הערבי המוסלמי יודע שזה רק עניין של זמן עד ששוב יקפוץ העוול הזה לראש של כהן דת זה או אחר והגלגל ייסוב שוב על צירו. הם לעולם לא יוותרו על בכורתם הגזולה, ולא משנה מה אנו נעשה.

ועוד דבר נוסף, המנטליות המזרחית מקדשת את החזק, האמיץ, הפיקח, התככן והאסטרטג.  שום הליכה לקראת, שום ותרנות ואימוץ קודי התנהלות מערביים – כל אלה יתקלו בבוז.

הגיעה העת להבין עם מי יש לנו עסק.

אהוד: דורון גיסין הוא נינו של יהודה בן עזר ראב, נכדם של ברוך בן עזר ראב ושל שלמה זלמן גיסין. מצד סבתו רבקה בן עזר ראב, הוא צאצא לשושלת הירושלמית של משפחת שלנק.

* * *

משה גרנות

רשימות קצרות על ספרים מן העבר

"תמונת דוריאן גריי ומבחר סיפורים"

מאת אוסקר ויילד

ספרי גדיש, 1959, 252 עמ'

"תמונת דוריאן גריי", הגם שהוא כתוב כרומן (פנטסטי!), הוא משמש את המחבר  כמניפסט אמנותי. משתמע מהמבוא לספר, ומהספר עצמו, שלא מוסריותה של היצירה היא הקובעת את טיבה. האמן רשאי לתת מבע לכול, כולל המוקצה מחמת מיאוס. פניות מוסריות או תועלתיות אינן מעניינה של האמנות. באמנות באות לידי ביטוי פנימיותם של האמן ושל הצופה גם יחד.

שלושת גיבוריו העיקריים של הספר הם הלורד הנרי, הצייר באזיל, ודוגמן הציור של באזיל – דוריאן גריי הצעיר היפהפה. הציור של דוריאן גריי, שצוייר על ידי באזיל, עושה רושם כביר על הלורד הנרי המבקש להציג תמונה זאת בציבור. באזיל,  קנאי לתמונה ולדוגמן, משתדל להרחיק את הלורד הנרי משניהם, אך לבסוף הם נקרים יחד בסטודיו של הצייר. דוריאן גריי מביע משאלה שהתמונה תזקין, ואילו הוא יישאר צעיר לנצח, וכך אמנם קורה: כל מעשה נבלה שדוריאן גריי יבצע במשך חייו טובע חריצים וקמטים של רשעות בפניה של התמונה, אותה הוא  סוגר בחדר ילדותו, ואליה הוא לא מרשה לאיש להתקרב.

מעשה הנבלה הראשון שלו הוא נטישתה של סיביל ויין, שחקנית מחזות שקספיר, עימה מתארס דוריאן גריי בלי ידיעת אפוטרופסיו (דוריאן גריי ירש הון עתק מסבו, אך טרם הגיע לגיל של עצמאות. בכלל – הגיבורים הראשיים טובלים בכסף וחיים חיי בטלה וניוון). סיביל מאכזבת אותו כאשר היא נכשלת בהופעה שלה במחזה של שקספיר, כשהיא מנסה לשחק את עצמה, ולא את הדמות השקספירית. הקהל קורא בוז, ודוריאן המאוכזב עד דמעות מטיח בה האשמות כבדות, וזונח אותה. היא מתחננת שיסלח לה וייתן לה עוד הזדמנות, אך הוא מתעלם מתחנוניה באכזריות, והיא מתאבדת. בעקבות כך מסתמן על התמונה החבויה תו של רוע. דןריאן מבין שהתמונה מרמזת בתוויה החדשים על תמורות בפנימיותו.

אישיותו של דוריאן הולכת ומידרדרת – הוא מבלה במאורות סמים, נשים מתאהבות בו, והוא דוחף אותן לזנות וכו'. אחרי כל מעשה נבלה שהוא מבצע הוא מסתגר בחדר עם תמונתו, ורואה בה תווים מרושעים חדשים המבטאים את אישיותו המושחתת. בעקבות כך הוא חש שחייו הם סיוט.

אחיה של סיביל מגיע ממרחקים ושואף לנקום בדוריאן גריי, אך זה משכנע אותו שלא ייתכן שהוא דוריאן גריי, כי הרי הוא צעיר, ולא ייתכן שלפני עשרים שנה הוא התארס לאחותו. הנימוק הזה משכנע את האח, אך אחת היצאניות מודיעה לו שזה אמנם דוריאן גריי שחתם חוזה עם השטן ונשאר צעיר לנצח.

באזיל הצייר איננו מסוגל להאמין לשמועות על מעלליו של דוריאן, אבל זה מוביל אותו לחדר הסגור ומראה לו את התמונה שקיבלה את כל תווי הרוע והגיל שהיו צריכים להיות מנת חלקו של דוריאן עצמו. באזיל דורש מדוריאן להתפלל ולחזור למוטב, אך דוריאן מתמלא שנאה לאיש שלמעשה יצר אותו, והוא דוקר אותו למוות. מיד מופיע כתם דם על ידיו של דוריאן המצוייר. אחר כך דוריאן סוחט כימאי מחונן וכופה עליו שימיס את הגופה בחומרים כימיים עד שתיעלם כליל.

אחיה של סיביל אינו מתייאש, הוא עוקב אחרי דוריאן ומבקש להורגו, אלא שדווקא הוא נהרג כאשר באחד מימי הציד, בהם משתתף דוריאן יחד עם קרובתו של הלורד הנרי – אחד הציידים רוצה לפגוע בארנבת, והוא יורה דווקא באחיה של סיביל שהתחבא בתוך ערימת שחת.

דוריאן גריי חושב להיטיב את דרכיו על ידי כך שיעבור לגור בטבע בכפר, אבל שם הוא מכיר נערה, ונרקמת ביניהם אהבה. ביודעו את אופיו המושחת, הוא חושש שיפגע בכבודה, והוא נוטש אותה. הוא מאמין שזה מעשה טוב, אלא שהתמונה מוכיחה לו שהוסיף חטא על פשע. מרוב ייאוש שהוא איננו יכול להשתנות – הוא דוקר את התמונה. למחרת נמצאה גופה של זקן מעוות פנים, ואילו תמונתו של דוריאן גריי נותרה צעירה ויפה כביום נתינתה.

דוריאן גריי הרג את באזיל ואת התמונה (כלומר, את עצמו) באותה הסכין – מכאן המסקנה האוסקר ויילדית – שהפנימיות של האמן והצופה משתקפת ביצירה, וגם המודל והצייר הופכים לישות אחת. הספר מכתיר את היופי השורד על חורבותיו של הרשע האנושי.

הקורא בוודאי יתרשם מהשפעתו של "פאוסט" של גתה על יצירה זאת, אלא ששם מסופר על מלומד שמכר את נשמתו לשטן תמורת הנאות העולם הזה, ואילו כאן מסופר צעיר ששקע ביוון הרשעות תמורת צעירותו הנצחית, אך רשעות זו איננה יכולה לערער את עליונותה של האמנות.

השיחות בין הגברים ביצירה זאת הן סנטימנטאליות להחריד, וממש קשה לעכל זאת מסופר, שחי ופעל בימים שראה אור הרומן הריאליסטי הגדול "מדאם בובארי" – ואילו הוא כותב בסגנון כה ארכאי.

* * *

מינה איתן

דבריו של דוד גרוסמן חכמים ונבונים מכל קריאות ההתלהמות העולות מכתב-העת שלך!

אהוד היקר,

להערתך [גיליון 725] הקושרת בין ה"שטויות"  של  סופרים  המיוחסים  ל"שמאל" ובין השיפוט האולי מוטעה את טיב אומנותם, ברצוני להגיב:

מה שנראה בעיניך שטויות אינו בהכרח פסק דין  כללי. התנסחותך נמרצת ובוטה, גם לא מנומקת, כאילו אמת אחת יש והיא זו שאתה דוגל בה. דבריו של דוד גרוסמן לדוגמא, המתפרסמים בכלי  התקשורת, חכמים ונבונים בעיניי עשרת מונים מכל קריאות ההתלהמות העולות מכתב העת שלך ועיקרם – כוח ועוד יותר כוח לא יביא לפתרון באיזור. נדרשת חשיבה אחרת.

הערכת מעלתם האמנותית של "סופרי השמאל", תודה לאל, אינה מושפעת מדעותיהם המדיניות, אלא להפך. דבריהם של סופרים כעמוס עוז, א.ב. יהושוע  ודוד גרוסמן נשמעים בעניין מפני שהציבור יודע להעריך את יכולת ההתבוננות שלהם, עומק הבנתם בבני אדם ויכולת ההתנסחות המבריקה שלהם. צר לי שאתה, כסופר המקונן  על הדחתו ממדפי הספרים, אינך יכול להסתיר את קנאתך ומעמיד פנים של מי שאינו מכיר בגדולתם.

אני רוצה להאמין כי זוהי באמת רק העמדת פנים.

מינה איתן

אהוד: אני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי בנושא בגיליון הקודם [725] ומפנה אותך, בין השאר, לכתוּב בספרי "סדנת הפרוזה": "ספר לא חשוב שכתב סופר חשוב – חשוב יותר מספר חשוב שכתב סופר לא חשוב."

תודה לאל שאנשים רציניים יותר מנווטים את מדינת ישראל, ולא הסופרים שהזכרת ודומיהם. את כנראה לא בדיוק מבינה באיזה חלק עולם פראי, רווי שנאה וצמא דם – את חיה, ובתוך ההתעלמות המתפנקת הזו, ומתוך אותו שגעון עליונות הסבור שאם נהיה "טובים" הערבים יאהבו אותנו – את משייכת את עצמך למחנה נביאי-שקר שפורח באיזור הדמדומים של האידיוטיזם המוסרי.

לא. אין "פתרון" במזרח התיכון. כבר מאז ייסוד פתח תקווה ב-1878 אין פתרון. ואם לנו לא יהיה כוח – כוח מול כוח – אנחנו לא נשרוד כאן באיזור, לא אז, לא היום, ולא בעתיד הנראה לעין.

איפה נשמע ובאיזו מדינה – שדווקא האינטלקטואלים והסופרים הבולטים הם אלה שבמסגרת מבצע קידום מכירות לספריהם החדשים – מטיפים לעמם ללכת בדרך המובילה לאבדון תוך הסתמכות על מקסם השווא של "שלום" צ'מברליני!

* * *

מתי דוד

גביגייט GABYGATE

פרשת "מסמך הרפז" הפכה לתיבת פנדורה של גבי אשכנזי – גביגייט, על משקל ווטרגייט.  "פוטש מודרני", בניסיון שכשל, לערער יסוד דמוקרטי המבוסס על כפיפות הצבא לדרג המדיני האזרחי של הממשלה.  "פוטש מודרני" ללא טנקים והשתלטות על תחנת שידור.

גבי אשכנזי יכול להעלות חיוך מאולץ, בטקס קריאת רחוב על שמו באור יהודה, ולקרוא מהנייר טקסט שהכתיבו לו יועצי תקשורת, אך הוא לא יכול להתנתק מהפרשה שהסתבך בה עד הראש.

גבי אשכנזי יכול לצחוק כל הדרך אל הבנק, כדי לקבל משכורת של מאה אלף שקל, בג'וב החדש שלו כיו"ר חברה לחיפושי נפט וגז, אבל הוא לא יכול להכחיש שלשכתו ניהלה קנוניה ומזימה נגד שר הביטחון והדרג המדיני, שהופך את העניין לתיבת פנדורה שעדיין לא נחקרה במלואה.

גבי אשכנזי לא יכול לטעון שהוא לא מעורב בפרשה, שכל העניין לא נוגע לו, שהוא לא ידע מאומה, שכל מה שנחקר ופורסם זה רק בדיות ורכילויות, ושהוא "קורבן", על פי מאמריו של בן כספית במעריב. כל זאת מאחר וקטלוג העובדות, העדויות וההקלטות שכבר פורסמו נגדו בתקשורת ובטיוטת הביקורת של מבקר המדינה, חשפו את קלונו וכישלונו.

גבי אשכנזי לא יכול לטעון שהוא לא בורח מאחריות, בפרשה זו, מאחר והוא בורח מהבטחתו להתייצב בפני הציבור ולהציג גירסתו, כפי שאמר זאת בנתב"ג בשובו מארה"ב.  הוא סירב גם להופיע בטלויזיה בערוץ 1, כאשר הוזמן להופיע.  הוא בורח מאחריות מאחר והוא לא יכול לסתור את העובדה שבלשכתו כרמטכ"ל צה"ל, התנהל מסע חתרני מאורגן של איסוף מידע אישי מכפיש נגד שר הביטחון והדרג המדיני. לשכה צהלית עליונה שהפכה למטה של תככים ומזימות, בסיוע הסוכן סא"ל בועז הרפז.

גבי אשכנזי לא יכול להמשיך בשיטה של "זכות השתיקה", בפרשת הרפז, לאור טיוטת הביקורת של המבקר, שכוללת ביקורת חסרת תקדים בחריפותה על הרמטכ"ל אשכנזי, ולאור שאר העדויות, העובדות וההקלטות שפורסמו כבר, שחשפו ליקויים ערכיים ופיקודיים בהתנהגותו שלו ושל עוזרו תא"ל ארז וינר. ליקויי מאורות בלשכת הרמטכ"ל. התנהגותו האישית מעמידה באור מגוחך את הקמפיין לניקויי ערכים בצה"ל, שהוא ניהל לכאורה, לאחר שהדיח מצה"ל שני קצינים בכירים תא"ל צ'יקו תמיר, ותא"ל עימאד פארס, בגלל סיבות פחותות בהרבה מאלה שבהן הסתבך אשכנזי שלא פיטר את עצמו.

מקורביו של גבי אשכנזי צודקים שלא היה פוטש צבאי נגד השלטון האזרחי, בנוסח המוכר של טנקים שעולים על תחנת שידור ומכריזים על תפיסת השלטון.  זה היה "פוטש מודרני" של ניסיון, שכשל, לערער יסודות דמוקרטים המבוססים על כפיפות הצבא לדרג המדיני ולממשלה.  זה היה "פוטש מודרני" ללא טנקים.

גבי אשכנזי יכול לחלום שהוא נועד להיות ראש ממשלה, מטעמה של מפלגת העבודה, שחשבה בטעות שהוא נכס אלקטורלי, אבל הוא לא יכול להסתיר מהציבור את אישיותו שיש בה פגמים חמורים בהתנהלות. הוא לא זקוק לחוק הצינון מהפוליטיקה, אלא דרושה לו הקפאה עמוקה.

במישור האישי האזרחי, עדיין לא נודעו בציבור כישוריו, יכולותיו, מקורות ההשראה שלו, משנתו החברתית והמדינית.  הוא אדם לא מקורי.  נואם לא רהוט.  קורא טקסטים מניירות ולא נואם חופשי. ההערכה וההערצה שהוא זכה לה כמשקם של צה"ל, לאחר כישלון מלחמת הלבנון השנייה, אינה פוליסה להצלחתו האפשרית בפוליטיקה, לאור הכתם והכישלון בפרשת ההסתבכות המדוברת.

עדיין רב הנסתר על הניגלה דבר המחייב חקירה נוספת

עדיין נותרו שאלות שמצפות לתשובות.

מדוע מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) לא חקרה את כל הקצינים המעורבים?

מדוע הפרקליט הצבאי לא עסק בפרשה?

מדוע המשטרה לא חקרה את הצדדים הפליליים בפרשה?

מדוע אשכנזי התערב לטובתו של הרפז (פנסיה וסיווג בטחוני גבוה) לאחר שאלוף זאב פרקש, ראש אמ"ן, הדיח אותו מתפקידו והוא סולק מצה"ל?

מי סוף סוף הם האנשים שיזמו, ניסחו וכתבו את "מסמך הרפז", לאחר שבועז הרפז, הודה שזה הוא ואחר כך הכחיש זאת.

מדוע גבי אשכנזי ומקורביו ניהלו מלחמה אישית נגד מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל.  מינוי שאושר בזמנו בממשלה, בהמלצת שר הביטחון וראש הממשלה?

מדוע רונית אשכנזי, אשתו של גבי, שהיתה מעורבת אקטיבית מאוד בפרשה, כצינור קשר בין בעלה לבין בועז הרפז (הקלטות מאות המסרונים שהתגלו) לא נחקרה ע"י המשטרה?

מדוע דרש גבי אשכנזי, באמצעות עורך הדין שרון קליינמן, שהכתב הצבאי של גלי צה"ל טל לברם לא יסקר את "פרשת הרפז"?

אהוד: לומר, כמובן מאליו – שמלחמת לבנון השנייה היא כישלון, זה כמו לומר כמובן מאליו שהתקיימה "הפגנת המיליון" של המחאה החברתי. שני אלה הם שקרים שנשתגרו. מסתבר שחלוץ לא היה רמטכ"ל כל כך גרוע, ואשכנזי לא היה רמטכ"ל כל כך מוצלח, ומדובר בעיקר בליקוקי תקשורת ובלכלוכיה.

* * *

אורי הייטנר

סקירת עיתוני סופשבוע 16-17.3.12

* לאורך השבוע מאות אלפי ישראלים, תושבי דרום המדינה, היו תחת מתקפת טילים, שנורו לעברם בידי ארגוני הטרור ברצועת עזה. הציבור הישראלי, על כל שדרותיו והשקפותיו, חש סולידריות כלפי תושבי הדרום. ובעיצומה של המתקפה, התפרסמו ב"הארץ" שלושה מאמרי נאצה נגד מדינת ישראל וצה"ל, ובתמיכה באויב – שני מאמרים של גדעון לוי ואחד של יצחק לאור. מאלו תהומות בנפש האדם יכולים אנשים לגייס שנאה חולנית כל כך לעמם ולמדינתם, והזדהות טוטאלית כל כך, חסרת כל ביקורת, עם אויבי עמם, וכזו הערצה לטרוריסטים היורים טילים לעבר בתי ספר וגני ילדים? דומני שסוגיה זו אינה עניין לביקורת עיתונות, אלא לדיסציפלינות מקצועיות אחרות. כאן אסתפק בהבעת בוז עמוק לאנשים הללו.

* לפני ימים אחדים הגיע למייל שלי מסמך שכתב מנכ"ל ארגון רופאים למען זכויות האדם (רל"א). הנ"ל נתן פומבי למכתב תשובה שכתב לתנועת "אם תרצו" שהזמינה את הארגון להפגנת הזדהות עם העם הסורי הנטבח בידי המשטר, במסגרת שבוע האפרטהייד הערבי שארגנה התנועה. בדבריו, גינה המנכ"ל את "אם תרצו" באופן כללי, ואת שבוע האפרטהייד הערבי באופן ספציפי והוקיע את השבוע הזה, אותו הגדיר "גזעני". ובאותו מסמך, יצא להגנת התופעה הקרויה "שבוע האפרטהייד הישראלי" (ששבוע האפרטהייד הערבי הוא תגובה לו).

"שבוע האפרטהייד הישראלי" הוא אורגיה של פסיכוזה אנטישמית – אירוע הפסגה השנתי של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וזכותה להתקיים, אותו מובילה הברית הבלתי קדושה החומה-אדומה-ירוקה: האסלאם הרדיקאלי, השמאל הרדיקאלי באירופה וארה"ב והימין הרדיקאלי הניאו נאצי באירופה. שבוע האפרטהייד הוא שבוע מרוכז של הסתה אנטישמית ואנטי ישראלית נוראית, שבראש החץ שלה מצויים, למרבה הבושה, גם כמה ישראלים, שהתואר "טינופת" הוא מחמאה בעבורם.

גם בן דרור ימיני קיבל את מכתבו רב התפוצה של מנכ"ל רל"א והתייחס אליו בטורו ב"מעריב". במכתב נאמר, בין השאר:

"למארגני אירועים אלו [שבוע האפרטהייד א.ה.] יש (למעט חריגים) לפחות את התבונה להבחין בין יהודים לבין ישראלים בין אזרחי ישראל לבין מדיניות ממשלת ישראל ובין אנטישמיות לביקורת לגיטימית על התנועה הציונית כמו גם על הכיבוש."

ועל כך מגיב בן דרור: "בסך הכול 'ביקורת לגיטימית'. אנשים טובים ותמימים. בחסות תעשיית השקרים. כך שכדאי להעמיד דברים על דיוקם. ובכן, מארגני שבוע האפרטהייד הם חבורה של אנטישמים לכל דבר ועניין, שעושים לישראל היום בדיוק מה שעשו ליהודים לפני עשרות שנים. דמוניזציה. פעם התנגדו לעצם קיומם של היהודים כפרטים. היום הם מתנגדים לקיומם של היהודים כקולקטיב, כמדינת לאום. הצהרת הפתיחה של תנועת האפרטהייד היא הזדהות עם ה-BDS (חרם וסנקציות נגד ישראל), עוד תנועה ששוללת את זכות הקיום של ישראל. למעשה, מדובר באותו גוף. 'שבוע האפרטהייד' הוא חלק מה- BDSוה- BDSהוא 'שבוע האפרטהייד'. הדברים שנאמרים נגד ישראל בקמפיינים של הגופים הללו הם הסתה מבחילה שמזכירה ימים אפלים. מנהיגי הגופים הללו מכריזים במפורש שהמטרה היא 'למנוע שיתוף פעולה של ההנהגה הפלשתינאית עם ישראל'. גם עלי אבונימה וגם עומר ברגותי, שני המנהיגים הבולטים גם של שבוע האפרטהייד וגם של ה-BDS, מכריזים שהם 'מתנגדים לפתרון של שתי מדינות'. חד וחלק. נגד הסדר. נגד שלום. תמיד יש גם תוספת קוסמטית של 'זכויות האדם' ו'פתרון של צדק ושלום', קרי חיסול ישראל. אבל מכבסת המילים של 'ארגוני זכויות האדם', גם מישראל, מעניקה לגיטימיות לגופים הללו. הכשר בשם שיח הזכויות.

רק לאחרונה, לתשומת לב מעריצי הגופים הללו בישראל, יצא אבונימה נגד ההסדר המתגבש בין פת"ח לחמאס, משום שההסדר 'מעניק לסיעת אבו מאזן סמכות להמשיך בהכרה בישראל.' לא שיש הכרה כזאת בהסכם, ולא שפת"ח הפך לסיעת שלום. אבל אבונימה, שמדבר בלשון חלקות, בעיקר לקהל מערבי, מתנגד גם למה שנראה בעיניו כפשרנות של חמאס. אין גבול."

אגב, דפני ליף, מחוללת המחאה החברתית בקיץ האחרון, יצאה בשליחות הסברה בארה"ב נגד "שבוע האפרטהייד". על כך היא נשטפה בתשפוכת של לעג וקלס מצד גדעון לוי ויצחק לאור, במאמריהם ב"הארץ".

ועוד באזור האפל של ה"שמאל" הרדיקאלי – כתבה גדולה ב"הארץ" חושפת תופעה קשה ושיטתית של הטרדות מיניות כלפי פעילות "שמאל" רדיקאלי המשתתפות בהפגנות הזדהות עם האוייב הפלשתינאי. האמת היא שהמידע הזה אינו חדש – הוא רץ באינטרנט כבר חודשים רבים, אלא שהוא מופץ בעיקר בידי ארגוני ימין, ומשתמע כתעמולה כלפי השמאל. והנה, עיתון "הארץ" שבר את קשר השתיקה, והוא ראוי על כך לכל שבח, ובכתבתו של אבי יששכרוף מציג ללא כחל ושרק את התופעה. מדובר בהטרדות בידי פלשתינאים, אך גם בכתב אישום כלפי ארגוני ה"שמאל" הרדיקאלי, המגלה יחס סלחני לתופעה, בשם "המאבק נגד הכיבוש". הרי ידוע שהמאבק נגד אקיבוש מכשיר כל שרץ, הוא מכשיר גם את שרץ הפגיעה המינית, ובכתבה מתוארות גם תקיפות מיניות, לא רק הטרדה מינית. המותקפות הן, כנראה, "קורבנות אקיבוש",  שהרי אלמלא אקיבוש לא היו נאלצות להפגין ולהיפגע בידי הפלשתינאים הפוגעים בהן. קשר השתיקה הוא המחיר שהן נדרשות לשלם, כדי לא לפגוע במאבק. כנראה שגם את התקיפות הללו יש "להכיל". כשקראתי את הכתבה חשבתי על המשפט: מי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשהוא מתעורר עם פרעושים.

* כאשר אנו שומעים שהפלשתינאים הפרו את הפסקת האש, פירוש הדבר שהם ירו טילי גראד לעבר באר שבע, נתיבות ואשדוד. ירי קסאמים ופצמ"רים לעבר הקיבוצים והמושבים במועצות האזוריות של "עוטף עזה" אינו נחשב הפרה; למדנו "להכיל" אותו. ה"סבב" האלים האחרון החל מתוך מציאות של "טפטוף" לעבר יישובים אלה והסתיים לאותה מציאות אבסורדית. 11 שנים תושבי עוטף עזה חוטפים, וישראל משלימה. הפלשתינאים הרגילו אותנו שזה בסדר לירות על יישובים אזרחיים, ובלבד שאין אלה ערים גדולות.

* חיים ילין, מאיר יפרח, יאיר פרג'ון ואלון שוסטר, ראשי המועצות האזוריות אשכול, חוף אשקלון, שדות נגב ושער הנגב (בהתאמה), פרסמו מאמר משותף ב"ידיעות אחרונות", שבו הם הציגו את המציאות בה הם חיים. "כשהחלו ימי הלחימה האחרונים בדרום, עבורנו, תושבי 'עוטף עזה', זה לא 'החל'. זה המשיך. כשזה 'נגמר', זה לא נגמר. אצלנו זה ממשיך. מדי חודש בחודשו, לא בתקופת הסלמה, אנחנו סופגים עשרות אירועי ירי ואירועים חבלניים. ולא, אנחנו לא מתרגלים. אולי לומדים לחיות עם זה, לפתח כוחות ומנגנונים עוקפי פחד ותסכול. ... שוב ושוב אנחנו חובשים את פצעי הגוף והנפש, שוב ושוב אנחנו מפתחים את החישוקים הקהילתיים, שהם סוד היכולת להתמודד עם האיום המתמיד. שוב יש בנו תחושת עמידה במשימה. שוב, כפי שקורה לנו 11 שנים תמימות, מאז התקפת המרגמות הראשונה על מה שנכנה בהמשך 'עוטף עזה', אנחנו מוכיחים שבכוח זה לא ילך להם."

אני רואה חשיבות רבה בפרסום המאמר הזה. הגיעה השעה לשים קץ למדיניות ה"הכלה", המסמנת את תושבי הספר, הראויים להערכה והערצת העם והמדינה (ולא לתקיעת סכין בכלכלתם, בכל מיני יוזמות שעלולות לשבור את מטה לחמם של אותם חקלאים, כמו חשיפת מוצרי החלב ליבוא), כמי שדמם הותר. תקשורת אמיתית, נושכת, חייבת להאיר בזרקור ענק את הציבור ש-11 שנים סופג ושותק, ולתבוע מהמדינה לממש את זכות ההגנה העצמית, ולשים לכך קץ.

כותרת מאמרם של ראשי המועצות: "אנחנו עומדים במשימה. הממשלה פחות." אכן, הם עומדים במשימתם למופת. המדינה פחות – זו לשון המעטה. הבעייה היא, שבמקום לדרוש מהממשלה פעולה אקטיבית שתשים קץ לירי הטילים, הם מתמקדים בדרישות למיגון הולם. "סעיף מרכזי בהסכם הבלתי כתוב שבין הממשלה לתושבי 'עוטף עזה' אומר כך: אנחנו, התושבים, מתחייבים לגדל ילדים במציאות ביטחונית רגישה במיוחד, לפתח בהם אחריות לאומית ותחושת צדק חברתי, לפתח חקלאות מהמעלה הראשונה ותעשייה מתקדמת, לקיים מוסדות חינוך והשכלה גבוהה ולבטא אחריות גבוהה לאדם ולסביבה. אנחנו חברי הממשלה, מתחייבים לתת לאזרחים המותקפים את כל הכלים שעומדים לרשותנו כדי לאפשר להם, שעומדים במבחן מתמיד, את היכולת החיונית לעמוד באתגר ולנצח אותו. הילדים וההורים, הסטודנטים ובעלי העסקים במועצות האזוריות שלנו, עומדים באופן מעורר כבוד בחלקם בעסקה. הממשלה – יכולה ליותר."

צודקים בכל מילה. אך האם יש להסתפק בקבלת כלים שיסייעו להם לעמוד באתגר של חיים תחת מתקפה? לדעתי, עליהם לדרוש יותר; עליהם לדרוש מהממשלה להורות לצה"ל לשים קץ למתקפת הטילים. אני מכיר את הטענה ש"אי אפשר", אבל כך וביתר שאת אמרו גם על טרור המתאבדים. וכאשר הממשלה נתנה לכוחות הביטחון את ההוראה לנצח, הסתבר שלא יכול זה לא רוצה. מבצע "חומת מגן" ופעילות צה"ל והשב"כ מאז ועד היום, ועיקרה מעצר מחבלים לילה אחרי לילה, המאלצת אותם להקדיש את מרצם לחפש מסתור ולהתגונן ולא לשלוח מחבלים להתפוצץ בערים, לצד פעילות הגנתית – המחסומים וגדר הביטחון, הוכיחו שאפשר כשמחליטים שאפשר. כאשר הממשלה, סוף סוף, תחליט שאפשר לנצח את טרור הטילים, צה"ל וכוחות הביטחון ימצאו את הדרך הנכונה לעשות כן.

יחד עם זאת, כל עוד המתקפה נמשכת, המשימה של התושבים היא לגלות עמידה ולקיים ככל הניתן את השגרה. הפרת שגרת החיים היא מטרת הטרור והיא ניצחונו. השבתת חיי העבודה והלימודים הם ניצחון לטרור. יש למצוא את שביל הזהב בין קיום החיים כסדרם כדי לא להיכנע לטרור, לבין השבתתם החלקית מתוך אחריות לחיי אדם. ברור שאין לקיים לימודים תחת מתך כבד של טילים, כזה שהיה עד יום ד' שעבר. אולם כאשר הדבר ניתן, ראוי לקחת את הסיכון המחושב ולקיים את הלימודים והעבודה, על אפם וחמתם של המחבלים.

כך נוהגים יישובי עוטף עזה לאורך שנים, ובדברים שהם כתבו ניתן למצוא עקיצה לעבר עמיתיהם ראשי הערים, שבניגוד להנחיות פיקוד העורף, החליטו להשבית את הלימודים בימים ה' ו-ו'. כאשר ראשי המועצות האזוריות כתבו "אנחנו עומדים במשימה", דומני שהם גם רומזים לכך שראשי הערים לא עמדו במשימה, בהחלטתם להשבית את הלימודים.

* ביקורת על ראשי הערים אינה ממש פוליטיקלי קורקט, ולכן ראוי דן מרגלית לשבח, על האומץ לכתוב דברים בלתי פופולאריים בנדון. במאמרו ב"ישראל היום", האשים מרגלית את רוביק דנילוביץ' , ראש עיריית באר שבע, וחבריו, בהחלטה פופוליסטית. "פיקוד העורף התיר לחדש את הלימודים, אבל ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ' החליט על דעת עצמו להשביתם. חלף עוד יום, פיקוד הדרום סבר כי אפשר לחזור אל ספסל הלימודים, אבל שוב החליטו דנילוביץ' ועמיתיו לבטל את הלימודים. רק עיר שאין בה תלמידים, קבעו חכמים, מצויה בסכנת חורבן. אבל הפוליטיקאי שבראש בירת הנגב יודע טוב יותר. יתכן שהוא אכן יודע טוב יותר. יתכן שעמדתו הפופוליסטית סבירה יותר. אם לא ייפול טיל גראד ולא יתקיימו לימודים, איש לא יבוא עימו חשבון. אך אם תנחת רקטה בקרבת מקום – יסתערו כל ההורים עליו ועל משרדו בעירייה. אז למה לו? כל כך מובן מאליו. וכל כך שגוי. מפני שלא 'כל איש הישר בעיניו יעשה', ואפילו הוא ראש עיר. ההחלטה אם לקיים לימודים או לא, אינה יכולה ואינה צריכה להתקבל בשני מוקדים ציבוריים. על השלטון המרכזי להחליט אם סמכות זו נתונה בידי ראש העירייה או צה"ל. בעיניי עדיף צה"ל, על נכונותו ליטול סיכונים, ואם תועבר מלוא ההכרעה למפקדיו, לא יהיה ראש העיר כתובת לתלונות ההורים אם יארע חלילה אסון. הצבא יאלץ לספוג את הזעם."

תושבי הספר עמדו במתקפות טרור וירי מאז קום המדינה, ולא השביתו את החיים. כאשר הסורים שלטו על הגולן, תושבי הגליל והעמקים חיו במשך שנים תחת אש. ילדי הגליל והעמקים כונו "ילדי המקלטים". הפתרון היה, בסופו של דבר, שחרור הגולן. אך כל עוד נמשכה המתקפה, ראשי היישובים הבינו, כמו ראשי המועצות האזוריות בעוטף עזה היום, שמנהיגותם באה לידי ביטוי בקיום מקסימלי של השגרה, ובעמידה איתנה מול הטרור.

* גם יוסי ביילין, בטור שלו ב"ישראל היום", עושה אנלוגיה בין המצב בגבול עם סוריה בשנות ה-60 למצב בגבול עזה היום, אך מכיוון אחר. במאמרו "כל האמת על מבצע נוקייב" אין הוא מזכיר במילה אחת את אירועי השבוע. לכאורה, זה מאמר היסטורי על מבצע נוקייב, שהתקיים לפני 50 שנה בדיוק. בעקבות מתקפות הסורים על דייגים בנגב, יצא צה"ל בראשית 62' למבצע נגד המוצבים הסורים בצפון הכינרת. בפעולה נכבשו המוצבים והכפר נוקייב ונהרגו 30 חיילים סוריים. במבצע נפלו שבעה חיילים ישראליים ואחד נעדר. 20 חיילים קיבלו צל"ש.

ביילין מתאר את הרקע – השתלטות ביריונית של סוריה על צפון מזרח הכינרת, והודעה שרירותית שכל סירה ישראלית שתחצה קו של 250 מ' מהחוף, תיירה. בעקבות הירי על ספינות הדיג, התבצעה הפעולה. ביילין מתאר את הפעולה ככישלון וכפעולה מיותרת. ההוכחה לכך, היא ששלושה ימים לאחר הפעולה שוב נורתה אש ממוצב כורסי על ספינת משמר ישראלית. "צה"ל החליט לפעול להפחתת המתיחות, והורה לספינות המשמר להתרחק מהחוף המזרחי – לתשומת לב מציעי המבצעים העתידיים, המשוכנעים עדיין בתגי מחיר ובהרתעות למיניהן."

גישתו של ביילין קיצונית בתבוסתנותה ובחוסר ההיגיון שבה. לשיטתו, למען השקט, על ישראל להתקפל ולא לעמוד על זכויותיה ועל ריבונותה. פעולה נגד מי שירה על אזרחים, שבסך הכול יצאו לעבודתם, היא שגיאה. המעשה ההגיוני הוא לוותר, להיכנע, גם לדרישה אבסורדית כמו איסור דיג במים ריבוניים ישראליים.

ומה ההשלכות לימינו? למשל – לקבל את תביעת ארגוני הטרור לתת חסינות לברוני הטרור ולא לפגוע בהם, כדי להימנע מירי מאסיבי על הערים בדרום. אם ניתן חסינות לראשי הטרור, הם בתמורה יתספקו רק ב"טפטוף" לעבר הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, ואת זה, הרי, אנחנו יכולים "להכיל". ועל כך כבר אמר האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחא, ולפי גרסה אחרת היה זה האדמו"ר רבי זושא מהניאפולי, ש"יותר משקשה להוציא את היהודים מהגולה, קשה להוציא את הגולה מן היהודים" (הגרסאות המייחסות את המשפט הזה לאחד העם, ויצמן, הרב ריינס או בן גוריון אינן נכונות).

* האמירה הזאת על הקושי להוציא את הגלות מישראל, מתקשרת עם הביקורת על נתניהו, שבנאומיו בנוגע לתקיפה אפשרית באיראן השווה בין ישראל לבין היהודים בשואה. באופן דמגוגי, מוצגים דבריו ככפירה בציונות, ששמה קץ למציאות שאפשרה את השואה. היום אנו מדינה ריבונית עצמאית, ולכן מצבנו שונה בתכלית, מן היסוד. אלא שזה בדיוק מה שאמר נתניהו. הוא אמר בפירוש, שמאחר וישראל היא מדינה עצמאית, ריבונית, חזקה – היא תממש את זכותה להגן על אזרחיה.

עמוס עוז תקף את נתניהו בנדון, בראיון שהעניק למוסף "הארץ", לרגל צאת ספרו החדש "בין חברים". "מי שמשווה את איראן של היום להיטלר, ואת ישראל לאושוויץ, עושה מעשה אנטי ציוני ודמגוגי, מעודד את הירידה מהארץ וזורע היסטריה." למה? הרי ההשוואה היתה בדיוק הצבעה על כך שהמצב היום שונה במהותו והפוך למצב באושוויץ – היהודים אינם עוד חסרי אונים.

ומדוע דברי נתניהו זורעים היסטריה? אולי מי שזורע היסטריה הוא דווקא זה שאומר: "ההימנעות מהתקדמות לקראת פתרון של פשרה בין ישראל לפלשתין מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל? – עד כדי כך? האם קיומה של מדינת ישראל מותנית בהסכמת הפלשתינאים? זוהי אמירה אנטי ציונית ודמגוגית. הרי הציונות מעולם לא ביקשה רשות מהפלשתינאים ואילו ביקשה, לא היתה מקבלת. והנה, אחרי 64 עצמאות, מטיל עמוס עוז ספק בעצם קיומה של ישראל – אם לא נגיע לשלום עם הפלשתינאים. אם כך, איזה אינטרס יש לפלשתינאים להגיע לשלום עימנו? הרי קיומה של ישראל היא לצנינים בעיניהם. האם נתניהו זורע היסטריה, או מי שמסיים את הראיון במילים: "אני חרד ... על כל מה שיקר לי ועל קיומה של מדינת ישראל."

ומה מציע עוז בנוגע לגרעין האיראני? עוז אינו אומר מה כן. רק – מה לא. לא לתקוף את איראן. "במקום להתקדם להסכם עם הרשות הפלשתינאית הם משלהבים את עצמם לקראת התקפה על איראן. התקפה על איראן לא תועיל הרבה מפני שאי אפשר להפציץ את הידע ואי אפשר להפציץ את המוטיבציה ולאיראנים יש גם הידע וגם המוטיבציה לייצור נשק גרעיני. וגם אם התקפה על איראן תדחה בשנה שנתיים את ייצורו של נשק גרעיני, היא תעצים – לאין שיעור  – את המוטיבציה להשתמש בו."

אתה הבנת את זה, ברוך? אין מה לעשות נגד התגרענות איראן. לכן, על ישראל פשוט להשלים עם כך. או אולי "להכיל" את המציאות הזאת, כפי שהיא "מכילה" את ירי הקסאמים והפצמ"רים היומיומי על יישובי "עוטף עזה". עוז מציע לברוח מהמציאות של סכנת הגרעין האיראני, ובמקום להתמודד עימה, לחזור למגרש האהוב עליו "להתקדם להסכם עם הפלשתינאים." אבל הסכם עם הפלשתינאים יהיה רק כאשר הם ישלימו עם עובדת קיומה של ישראל. ואם וכאשר תהיה בידי איראן פצצה גרעינית, הסיכוי שהם ישלימו עם עובדת קיומה של ישראל ויחתרו לשלום עימה יגדל או יקטן?

עמוס עוז מודה בגילוי לב ש"תומכי השלום ["תומכי השלום" – איזו התנשאות דמגוגית, המטילה דופי במי שאינם מקבלים את עמדתו כאילו הם מתנגדי השלום] קיבלו מכה ניצחת עם פינוי עזה. "שנים אמרנו כי אם נצא מהשטחים יהיה שלום. יצאנו מעזה ובאו הקסאמים. זו מכה קשה מאוד שאפשר, כמובן, להתמודד עימה בטיעון שהיה צריך לצאת מעזה ולא למסור אותה לחמאס על מגש של כסף. אבל בהיותה טענת אילו, זו טענה מורכבת, כי המציאות היא שכל השנים אמרנו שאם נצא מעזה יהיה טוב. יצאנו מעזה והיה רע. קשה להתמודד עם זה." קשה להתמודד, ו... מה עם לקחים? מה עם מסקנות? כנראה שזו דרישה מוגזמת.

[אהוד: כן. בדרך לפרס נובל ולמצוא חן בעיני הגויים, הכול מותר. ובכלל אל תזלזל בעמוס עוז כי אם הוא היה אומר שמחר לא תזרח השמש, היא לא היתה זורחת!]

* גם סופר אחר, סמי ברדוגו, יוצא במאמר ב"הארץ" נגד מתקפה על פרויקט הגרעין האיראני. מאמרו מתמקד בדבריו של אהוד ברק שהוא צופה לא יותר מ-500 הרוגים במתקפת נגד איראנית. "אם נעצור לרגע," כותב ברדוגו, "ונאמר לעצמנו שכל אחד מאיתנו יכול להיות אחד מהחמש מאות, מה נרגיש? אם לא אנחנו, אז נניח הקרובים לנו, או זה שהרגע חלף על פניכם ברחוב?"

איזו דמגוגיה! בכל המאמר, ברדוגו מתעלם לחלוטין מהמחיר של איראן גרעינית. למשל – מתחושת החסינות של חיזבאללה וחמאס לירות אלפי טילים על ישראל, כולל על תל אביב, תחת איום איראני שיגיבו "במלוא העוצמה" אם ישראל תגיב בכוח. אבל לא, בכל המאמר, אין שמץ של התייחסות למשמעות האיום האיראני. סתם, יש לאהוד ברק חשק לבצע איזו פעולה, מתוך איזו גחמה, שתסכן 500 ישראלים. "יש אופוריה ברחוב הישראלי. יש עוד כמה חודשים עד שהרולטה תרחף מעל ערי הארץ ותכוון את החמישים–חמישים שלה לבית מסוים. מי שואל את עצמו כרגע: 'אני בין החמש מאות?'"

את המאמר ליוותה מערכת "הארץ" בתצלום של משחק רולטה. כותרת המאמר: "500".

* בחזית האיראנית חלה התפתחות חיובית מאוד בימים האחרונים, עם החלטת רשת סליקת הכספים הבינלאומית סוויפט על ניתוק הבנקים האיראנים ממערכותיה. זוהי ההתפתחות המשמעותית ביותר עד כה, בתחום הסנקציות הכלכליות על איראן. החלטה זו היא הכותרת הראשית בכל העיתונים. רק ב"ישראל היום", בכותרת המשנה, נכתב: "בישראל בירכו: 'נתניהו יזם את המהלך בפגישה עם אובמה'." בכל שאר העיתונים, אין כל אזכור לקשר בין נתניהו להחלטה. אחת מן השתיים: או שנתניהו מתהדר, באמצעות העיתון "ישראל היום", בנוצות לא לו, או ששאר העיתונים מעלימים מן הציבור מידע חיוני, אודות מעורבותו של נתניהו בהחלטה.

כך או כך, דבר אחד בטוח – האיום המוחשי של נתניהו בתקיפה ישראלית באיראן, הוא הגורם לכך שהעולם המערבי מפסיק לגרור רגליים ומתחיל לפעול נגד איראן. כיוון שישראל אינה יכולה להשלים עם התגרענות איראן, הדרך היחידה למנוע מתקפה ישראלית, שאיש אינו רוצה בה, היא למנוע את התחמשותה הגרעינית של איראן באמצעים דיפלומטיים וכלכליים. אלא שללא איום מוחשי של ישראל בתקיפה צבאית, לא יעשו הצעדים הדיפלומטיים והכלכליים הנדרשים. לכאורה – פרדוקס, אך זו האמת: רק איום ממשי על איראן בפעולה צבאית, עשוי למנוע את הפעולה, כלומר עשוי למנוע את היותה פעולה של אין ברירה.

בכתבה הראשית של ברק רביד ב"הארץ", המדווחת על החלטת סוויפט, מצוטט "מקור בכיר במשרד החוץ" האומר: "הסנקציות האחרונות של האיחוד האירופי וארה"ב על איראן וההצטרפות של מדינות רבות כמו יפאן, דרום קוריאה וכן העובדה שסין צמצמה את רכישת הנפט האיראני, מעידות על החשש הבינלאומי מפני תקיפה ישראלית באיראן. אלה לא סנקציות נגד איראן, אלא סנקציות של המערב לריסון ישראל ... אם ישראל לא היתה עושה קולות של תקיפה כל זה לא היה קורה. האיראנים מבוהלים. צריך להבין מה קורה שם בחנויות, האזרחים חוטפים את כל האוכל מהמדפים כי הם מפחדים מהמתקפה, האינפלציה קפצה והמטבע איבד חצי מערכו. זה מבטא פחד." הציטוט מובא ללא הסתייגות, ודומה שאפילו ב"הארץ" אי אפשר להתווכח עם העובדות הללו.

* גם נחום ברנע מבין זאת. "במאבק על המדיניות האמריקאית נחל נתניהו הישג לא מבוטל. האמריקאים דיברו בהתחלה על הכלה: בתנאים מסוימים ניתן יהיה לחיות עם איראן גרעינית. הגישה הזאת פינתה מקום לגישה לוחמנית הרבה יותר: המטרה היא לעצור את הגרעין האיראני. אם לא תמומש במשא ומתן, תמומש בכוח. ...  ארצות הברית ומערב אירופה פתחו במלחמה כלכלית אמתית נגד איראן. מותר לשער שהאיומים הישראלים תרמו תרומה של ממש להחרפת הסנקציות."

אם כך, מדוע מאמרו של ברנע כל כך נגטיבי כלפי מדיניות נתניהו בנושא האיראני? מדוע מדיניות שנחלה הישגים משמעותיים כל כך, אליבא דברנע עצמו, חייבת להיפסק כיוון שהיא מזיקה?

טענתו של ברנע, היא שהאיום הישראלי במתקפה מיצה את עצמו. "משחק פוקר מהסוג הזה דורש סבלנות, ריסון עצמי ותחכום. צריך לדעת מתי לקום מהשולחן. האם נתניהו יודע? ספק רב. ... עכשיו צריך להמתין חודשים אחדים ולבחון את האפקט שלהן על איראן. כל העולם מבין את זה, גם במערכת הביטחון בישראל מבינים, אבל נתניהו בשלו. כמעט מתבקש להזכיר לו את המשפט הקלאסי של אלי ואלאך, המכוער מהמערבון 'הטוב, הרע והמכוער'. 'כשאתה צריך לירות תירה, אל תקשקש,' אמר ואלאך. הוא אמר את זה לאחר שירה."

אלא שבניגוד לוואלאך, המטרה של נתניהו אינה לירות, אלא ליצור מצב שיאפשר לו להימנע מירי. לכן הוא מדבר ומאיים. אלמלא האיומים, מודה גם ברנע, לא היה העולם נוקט בצעדים שנקט לאחרונה. אני משוכנע, שרק המשך הלחץ הישראלי, יבטיח את המשך הלחץ העולמי על איראן, ואולי בזכותו תמנע הפעולה הישראלית. "בגין קודם הורה על הפצצת הכור ואחר כך נאם. נתניהו פועל בסדר הפוך," לועג ברנע לנתניהו. אלא שבתקופת בגין, ברור היה שהעולם לא ינקוף אצבע נגד הגרעין העיראקי והדרך היחידה למנוע אותו היתה התקפה ישראלית. לא זה המצב היום. היום, ניתן לשכנע את העולם לפעול נגד איראן בדרכים דיפלומטיות וכלכליות, ובכך לחסוך את הפעולה הישראלית. לשם כך, הפעם יש לנאום לפני הפעולה ואולי למנוע אותה, ולא אחריה.

* לפסיכולוג פרופ' קרלו שטרנגר הצעה מקורית כיצד להתמודד עם האיום האיראני, אותה הוא  מציע במאמר ב"הארץ": "יש רק דרך אחת להתמודד עם סכנת הטרור הגרעיני ועימותים כמו זה שבין ישראל לאיראן: לחנך את הדור הבא מגיל צעיר ברוח האתיקה של שיתוף פעולה גלובלי. מחקרים בפסיכולוגיה מוכיחים כי כמעט שאי אפשר לשנות אמונות שנטעו בילדים בגיל רך. ילדים שחונכו להאמין כי דת הוריהם היא הדרך היחידה לגאולה, וכי אלה שאינם מאמינים הם אויבים, יהפכו בבגרותם לבני אדם קנאים, צרי אופקים ולא סובלניים. טכנולוגיות התקשורת העכשוויות מאפשרות לכל ילד על כדור הארץ להיחשף למגוון של תרבויות, דתות ואורחות חיים. לכשיגדלו, ילדים אלה לא יראו במגוון הזה איום, אלא מקור של שמחה ועניין. הם יבינו שהם לא רק אזרחי מדינתם ובני דת מסוימת, אלא גם אזרחי העולם. זה עשוי להישמע כאוטופיה, אבל אין זה כך."

רעיון נהדר. אנו "נכיל" את הגרעין האיראני ואת הטרור האסלאמי ונחזיק מעמד. בלאו הכי הדור הבא שגדל על ברכי האינטרנט כבר יהיה דור של גלובליזציה מובנית, של אזרחי העולם, והכל יבוא על מקומו בשלום.

שטרנגר מתנבא בסגנון הרומנטיקה של המאה ה-19, שנשטפה בנהרות של דם בשתי מלחמות העולם ובמהפכות העקובות מדם במאה ה-20. הוא מתנבא בסגנון ספרו של פוקאימה "קץ ההיסטוריה". ב-11 בספטמבר 2001 הכול הבינו שהידיעות על מותה של ההיסטוריה היו מוקדמות. האם יש לפסיכולוגים פטור מללמוד מן ההיסטוריה?

עם כל הכבוד לטכנולוגיות התקשורת, מדובר באמצעי טכני המייעל, מזרז ומעצים את העברת המסרים מכל הסוגים. הטכנולוגיה הזאת מקדמת הפצת מסרים דמוקרטיים וליברליים, אך גם מסרים טוטליטריים וקנאיים. 

* כאשר בשאר אסד עלה לשלטון, התלהבו מן הרופא הצעיר הגולש באינטרנט. והנה, הגלשן הנ"ל טובח בבני עמו, ובינתיים רוכש באינטרנט מוצרי מותרות לרעייתו.

במלאת שנה לאירועי הדמים בסוריה, מפרסמת הכתבת המצוינת לענייני המזה"ת של "ידיעות אחרונות" סמדר פרי כתבה מזעזעת על ה"שאביחה" – כוחות הביריונים המשרתים את בשאר אסד, המבצעים פשעים נוראיים נגד מתנגדי המשטר. למשל – אונס אשתו של מתנגד משטר שירד למחתרת לנגד עיני ילדיה ולאחר מכן אונס שלהם, בזה אחר זה לעיניה ולאחר מכן רציחתם. מעשי רצח ואונס אכזריים, התעללויות מסמרות שיער. מדובר ביחידות של אלפי ביריונים, שאין להם כל עכבות ואין דבר שלא יעשו נגד מתנגדי המשטר. "בכוח הרוע," נקראת הכתבה, במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות".

זאת המציאות המזרח תיכונית. אבל כאשר מדברים על "האפרטהייד הערבי", זה מקפיץ את מנכ"ל "רופאים למען זכויות האדם". מן הראוי שניטיב נזכור מי הם שכנינו. מי שנוהג כך כלפי אחיו, איך ינהג באויביו, אם יהיה בידיו הכוח, כוח הרוע?

* בן דרור ימיני, מגנה בטור שלו את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שהפך לאחרונה למליץ יושר של הפלשתינאים.

"בעוד כשבוע וחצי, ב-26 במרץ, יהיה ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, אורח הכבוד של ג'יי סטריט. הוא זכה להזמנה הזו ביושר. בשנה האחרונה הפך אולמרט, ראש ממשלת ישראל בימי 'עופרת יצוקה', לאחד הדוברים המוצלחים של התעמולה הפלשתינאית. זה התחיל במאמר הזוי שפרסם אולמרט ב'ניו יורק טיימס' בדיוק יום לפני הנאום שנשא ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, בעצרת האו"ם. אולמרט טען שם שאבו מאזן, בעצם, אף פעם לא נתן תשובה שלילית להצעה הנדיבה שלו מ-2008. לאולמרט זה לא משנה שאבו מאזן עצמו הכריז באופן הברור ביותר שהוא דחה את ההצעה, בראיון ל'וושינגטון פוסט' כבר במאי 2009. עדות נוספת פורסמה על ידי קונדוליזה רייס בספרה האחרון, שבו היא מספרת איך אבו מאזן הקשיח את עמדתו למרות ההצעה הנדיבה של אולמרט, אף שנשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש, לחץ עליו שוב ושוב. ולאולמרט גם לא חשוב שהוא עצמו אמר דברים שונים לחלוטין לאחר שסיים את תפקידו. משום שמשהו קרה לאולמרט. הוא הגיש הצעה נועזת לסיום הסכסוך. הנועזת ביותר. היתה לו תקווה לשינוי היסטורי. אלא שאבו מאזן בחר בסרבנות. ואולמרט, שהיה פעם נועז, הפך באופן מדהים ותמוה לדוברו של אבו מאזן. לא סתם דובר. אבו מאזן ירק עליו, ואולמרט מתעקש שזה היה גשם. אבו מאזן אומר 'סירבתי', ואולמרט מתעקש, הוא לא סירב.

התופעה של אנשים שהעובדות לא מבלבלות אותם כבר ידועה. אולמרט הגיע לדרגה חדשה. הוא אינו מתבלבל מעובדות שהוא עצמו היה שותף להן וליצירתן. זה בהחלט הישג. ... אולמרט הלך עד קצה גבול היכולת של מנהיג ישראלי מול הפלשתינאים. זו היתה הצעה שהפילה מהכיסא את קונדוליזה רייס, שהיתה הראשונה ששמעה עליה. ולמרות זאת אבו מאזן ידידו המשיך במסורת הפלשתינאית הקבועה. סרבנות."

אני מסכים עם כל מילה של בן דרור ימיני, למעט הסתייגות אחת: "הוא זכה להזמנה הזאת ביושר." אולמרט ויושר במשפט אחד? אוקסימורון.

* אני פמיניסט ותיק ועקבי. יש שני סוגים של פמיניזם. יש פמיניזם הדוגל בשוויון בין המגדרים. יש פמיניזם של שנאת גברים. ההבדל בין השניים, הוא כמו ההבדל בין שמאל ציוני ל"שמאל" אנטי ציוני, בין ימין ליברלי לימין פשיסטי, בין סוציאל דמוקרטיה לקומוניזם סטליניסטי, בין לאומיות ולאומנות. אני דוגל בפמיניזם מן הסוג הראשון. הפמיניזם של בילי מוסקונה לרמן הוא מן הסוג השני.

כאשר המחבלים יורים מטחי טילים על אזרחי ישראל, הסיבה לכך, לדידה של מוסקונה לרמן, היא שגברים מקבלים אצלנו את ההחלטות, והם מקבלים החלטות לא שקולות כמו ההחלטה לחסל את ברון הטרור, שלכאורה היא הסיבה להסלמה.

"אלה תמיד אותם גברים – רובם אשכנזים, בני 60 פלוס, גנרלים בדימוס והיום פוליטיקאים מבוגרים, שכבר 30 שנה מנהלים אותנו כמו היינו בובות על חוט או ברווזי מטרה באמצעות חיסולים, תקיפות, הפעלת 'כיפת ברזל', שיגור חומר נפץ, הפצצה ממוקדת מהאוויר, או ירי מרוכז מהקרקע, ומצמידים לכל הפעולות האלה את הסיסמאות העתיקות 'פצצה מתקתקת', 'מכה קלה בכנף', 'אין לנו שום אפשרות אחרת', 'זה המחיר', 'השואה'."

האמת היא שבשלושים השנים האחרונות הגבר הגנרל האשכנזי מעל גיל 60 רבין חתם על  הסכם אוסלו והסכם השלום עם ירדן. הגנרל האשכנזי מעל גיל 60 אריק שרון נסוג מרצועת עזה ועקר את יישובי גוש קטיף. שמעון פרס, שאינו גנרל ואפילו לא היה חייל, הוביל את מבצע "ענבי זעם". על מלחמת לבנון השנייה החליטו ראש הממשלה אולמרט ששירת ככתב ב"במחנה", שר הביטחון האזרחי והמזרחי עמיר פרץ ושרת החוץ האישה ציפי לבני. אולמרט וציפי לבני היו באותו תפקיד גם במבצע "עופרת יצוקה" ודחפו להמשך המבצע, אך הגנרל הגבר האשכנזי מעל גיל 60 אהוד ברק הביא להפסקת המבצע. השלישייה הזו החליטה גם על הפצצת הכור הסורי. ראש הממשלה נתניהו הוא אכן גבר אשכנזי קצת מעל גיל 60 אבל הוא לא גנרל אלא בסה"כ סרן והוא היה ראש ממשלה בגיל 46.

אבל כל אלה עובדות, ולמה לתת לעובדות להרוס לבילי טיעון טוב?

* כותרת ב"הארץ": "שלי צודקת". שלי צודקת – זאת אינה ידיעה. אבל כאשר על הכותרת הזאת חתום נחמיה שטרסלר (!) – התוקף אותה באכזריות, בציניות, ללא רחם, לאורך שנים – זה לא אדם נשך כלב, זה תינוק טרף אריה. נחמיה מודע לכך, ולכן הוא בחר את הכותרת הזו, כדי למשוך את הקורא לקרוא את המאמר, בו הביע תמיכה בלתי מסויגת בהצעת החוק של שלי יחימוביץ', להטיל מס ירושה על עיזבונות  גדולים. שטרסלר משתמש ממש באותם הנימוקים של יחימוביץ' בעד החוק ונגד ההתנגדות לחוק של האלפיון העליון שעלול להיפגע ממנו. אכן, החוק צודק ומן הראוי שיאומץ. אני מודה שהופתעתי מאוד לגלות שזו גם עמדתו של שטרסלר. יותר משהופתעתי מכך שהוא תומך בְּהצעה של שלי יחימוביץ', הופתעתי לגלות שהוא תומך בחוק הצודק הזה.

* "עשיתי טעויות והייתי צריך לשלם עליהן. ... אני נשפטתי, ערערתי, הוחלט שאני הולך למצות את גזר הדין, אז לקחתי את התיק, ארזתי את עצמי, את הספרים שלי, והלכתי לכלא. באתי, נכנסתי, עשיתי, הלכתי, גמרתי, המשכתי הלאה. ריציתי את העונש שלי. לא שמעתם אותי בוכה או אומר משהו לפני או אחרי. עשיתי כל מה שהייתי צריך, יצאתי והמשכתי בחיי. ... אני לא הרגשתי נבגד ולא הרגשתי מסכן. לקחתי אחריות על מה שעשיתי ואין לי כעסים."

זהו קטע מתוך ראיון עם עמרי שרון. שרון הוא עבריין שהורשע ברישום כוזב במסמכי תאגיד, בעבירות על חוק המפלגות ובעדות שקר בפני מבקר המדינה.  אלו עבירות חמורות, שבגינן נאלץ להתפטר מהכנסת ונכנס לכלא. אין לי הערכה לעבריינים ואף לא אמפתיה. אולם משכבר עשה את העבירות, נדון ונאשם – אני מעריך את גישתו. לא "רודפים אותי," לא "שופכים את דמי." איפה הוא ואיפה קצב? איפה הוא ואיפה רמון, אולמרט, דרעי, דודו אפל, שולה זקן? ובעיקר – איפה הוא ואיפה בניזרי?

* * *

תקוה וינשטוק

גיבורים אלמונים – משפחת יהודה פיין

לאחרונה נחנך בשיכון החדש והנאה של נחלת יהודה – היום ראשון לציון–  מרכז נוער על שם יהודה פיין. הטכס היה חגיגי בהשתתפות ראש העיר, בני המשפחה וותיקי היישוב.

ארבעים  שנה חלפו מאז הלך יהודה פיין לעולמו אבל בסביבה בה חי, ופעל לביטחונה, לא שכחו אותו ועתה גמלו לו חסד של אמת. יהודה פיין (1899-1996) היה  גיבור חיל, מהאנשים שהקדישו את חייהם לבניין הארץ ולהגנתה. גיבורים מקומיים היו בכל יישוב עברי אך לא תמיד זכו  לזיכרון הראוי והם נשארו אלמונים.

פרשת חייו של יהודה פיין היא שלשלת של מעשי גבורה. בעודו נער כבן 16, במלחמת העולם הראשונה הלך לחפש את אביו, חיים משה פיין, שהשלטונות התורכים גייסוהו לעבודות כפייה ועקבותיו נעלמו. 28 יום הלך ברגל, תוך סכנת נפשות, ממטולה מושבת מולדתו עד קנטרה שבדרום, לן אצל מכרים ובאוהלי בדואים עד שגילה את אביו בין סוללי מסילת הברזל באר-שבע-מצרים. האב היה חולה אנוש בטיפוס וקץ בחייו. הנער מצא ערבי עם חמור והבריח את אביו מתוך מחנה העבודה הצבאי, מתחת לאפם של השומרים, והחזירו הביתה (ובבית היה האב מתחבא האב על הגג מאימת התורכים).

קלוריסקי, נציג יק"א ,שלחו לאסוף ידיעות על טיב הקרקעות שהיו ליק"א בחורן ובגולן ועל כוחם הצבאי של בעליהן. לבוש כבדואי, שולט בערבית ובנימוסי ערב ומתעניין כביכול בגידול צאן, קשר יהודה פיין הצעיר קשרים אמיצים עם גיסו של האמיר אל פעור ועם המידע חזר ארצה זמן קצר לפני הכיבוש האנגלי.

הוא היה מראשוני המתגייסים לגדוד העברי. כשאנגלים התעללו בו סטר לאנגלי אנטישמי מתעלל. התקיים משפט ופסק הדין הטיל על השניים דו-קרב אגרופים. פיין, זב דם, ניצח.

הוא השתתף במלחמת הערבים בצרפתים – מלחמת תל חי 1920, אך הפסיק לזמן מה ויצא למטולה שהיתה מלאה צבא. הוא  מצא את אימו שוכבת  חולה ואת אביו חסר אונים לטפל  בשבעה ילדים מגיל שנה עד 17. יהודה הטיל על אחיו הגדול להעביר את האם ושלושת הילדים הקטנים ביותר לחיפה, והוא עצמו הבריח את  הילדים הגדולים יותר, בלילה, בין ערבים אורבים, למקום מבטחים. קודח מקדחת חזר לתל חי והשתתף בהגנתה עד נפילתו של טרומפלדור.

במחנה הצבאי סרפנד (לימים צריפין), שם שירת בגדוד העברי, הכיר את רעייתו מילכה. אחר שנים אחדות במטולה עברה המשפחה לנהלל. פיין היה שומר ביערות קק"ל ונפצע מהתנקשות של פורעים ערבים. באו מאורעות 1929 והוא היה ממגיני חולדה. אליהו גולומב מינה אותו לאחראי על ארגון הנשק, איחסונו, ועל אימוני הנשק בכל אזור יהודה.

יהודה עובר לנחלת יהודה – אבי בעלה של אחותו, יעקב מינץ,  נפטר בגלות דמשק, ואלמנת האב בקשה מפיין לטפל במשק שלו. כך נעשה הבחור המטולאי מראשוני "נחלת"  כפי שכונתה נחלת יהודה, מושב עובדים שיסדו פועלים שעבדו בפרדסי ראשון לציון. י.ח. ברנר היה מועמד להתיישב במקום, ואביו של המשורר עזרא זוסמן קבל שם חלקה. עקב ניסיונו הצבאי התמנה יהודה פיין לראש המא"ז ולמפקד המקומי של הגפירים (הנוטרים), ניהל מגביות לרכישת נשק, דאג להקים מחסנים תת-קרקעיים לאיחסונו וקיים אמונים בסתר.

נחלת יהודה היתה מקום מסוכן – בדרך לראשון לציון, ליד יאזור, השתלט אפנדי על התחבורה. ומאידך באו הבריטים למושב לחפש נשק. פיין, שדיבר אנגלית רהוטה, ידע להתנהג עם הבריטים. היה מזמין אותם למשקה ובינתיים היה הנשק מוצנע. בחנוכת מרכז הנוער סיפר אחד הגפירים שנותרו מאז, אורי גורן, איך ניצל ממוות הודות לפיין: הוא נתקע בסליק בדיוק  כשהגיעו האנגלים. כמנהגו, הזמין פיין את האנגלים לברנדי משובח ובינתיים הצליח הגפיר להתרחק מהסליק.

"למען ההגנה היה אבא מוכן להפקיר את משפחתו גם בעיתות מצוקה קשות ביותר," מספרת בתו ריבי. "הוא היה הרבה מחוץ לבית ותמיד מילאה אימא את מקומו במשק ובגידול הילדים."

גיבור-גיבור, אבל החיים היו מלאי עוני וסבל. המשק בנחלת יהודה מנה בעיקר רפת גדולה ולול של אלף  עופות – ולא היה גרוש על הנשמה. על הפרדס בן 8 הדונם לא היה אפשר להתבסס. מגיל רך עבדו בנותיו  של יהודה בכל עבודות המשק. אך סיימה ריבי הבכורה את לימודיה בבית הספר "חביב" בראשון לציון, בית הספר העברי הראשון בארץ, אליו הלכה ברגל מהיעדר חמישה מיל לנסיעה באוטו – היא יצאה לעבוד בהשקאת פרדסים תוך שמירה של גפירים. בת שש-עשרה וחצי  הכירה בחור בן עשרים ואחת מתל אביב ונישאה לו. הדבר נחשב לבגידה בכל הערכים, מה גם שהבחור היה אצ"לניק, אז – טריפה שבטריפה. היא קיוותה להיחלץ בעיר ממעגל הדלות והעבודה הקשה אך שנים רבות חי הזוג הצעיר – בת 18 כבר היתה ריבי ואם לבת – בחדר צר ללא מטבח. לא היה על מי להישען, כולם חיו בכי רע, כשהביאה האם  לריבי ביצים טריות מהמשק לא יכלה להביאם כמתנה אלא תמורת תשלום...

החיים היו קשים עוד יותר במטולה בה נולד יהודה פיין. סבו, שלום שכנא פיין, עלה עם משפחתו מליטא ב-1890, הם התיישבו ביסוד המעלה שעל חוף מי מרום, הלוא הוא ים סומכי בגליל העליון. אך כוחם לא עמד להם בעבודה הקשה ובקדחת – לא היה בית שלא היה בו מת –  והמשפחה חזרה לליטא. רק הבן הבכור חיים משה בן ה-16  –אביו של יהודה, התעקש להישאר בארץ ולא עזרו כל השידולים וההפצרות.

חיים משה היה נער חרוץ, עובד בכל עבודה ויורה בלי להחטיא. דוד איזנברג, מראשוני יסוד המעלה, ששניים מבניו מתו בקדחת ובן שלישי נרצח בידי ערבים – נתן לו לאישה את בתו יוכבד-חנצה  (נולדה 1880, נפטרה 1940). יוכבד נחשבת ל"אם הגדולה' של משפחת פיין.

הזוג הצעיר היה בין שישים הבחורים והבחורות שיסדו את מטולה (בערבית: אומטללה –מצפה). הוא היה בן 21 היא בת 16. בת תשע עלתה יוכבד לארץ עם הוריה. עוד בילדותה הלכה בלילות בבוץ ללא שביל להאכיל את השוורים – ואלה היו צעדיה הראשונים בחקלאות. את הכשרתה כעקרת בית קבלה בכביסה במי החולה ובבישול על שלוש אבנים בגומה. בנוכחותה ילדה אימה שני ילדים על המחצלת בחושה וכך הכשירה את עצמה לחיי אימהות.

מטולה בראשיתה כמו יסוד המעלה: הדרוזים מתקיפים והורגים, הקדחת אוכלת בכל פה, הבתים נוטפים מים בחורף, ושרצים נופלים מהתקרה ישר על שולחן האוכל. במחזור הראשון נולדו לחיים משה וליוכבד פיין שישה בנים – יהודה היה הבן השני – ואחריהם, בסדרה שנייה, נולדו עוד שלושה בנים ושתי בנות, סך הכול 11 ילדים. ולא פעם שכבה המשפחה כולה, ההורים והילדים, חולה בקדחת, ועל הבית הוטל הסגר.

גם כשהחיים היו קשים מנשוא אימצה יוכבד את ידי בעלה: "עוד נזכה לימים טובים!"

ידה היתה בכל, בלול הפרימיטיבי, בפרות הערביות, בגינה ליד הבית, בשדה. היא תפרה בגדים לכל בני המשפחה וכיבסה אותם, וטיפלה בכל החולים גם כשהיא עצמה סבלה מקדחת. רופא לא היה במושבה, רק פעמיים בשבוע בא רופא נוצרי מהעיר הקרובה ג'דידה.

ואז, כשכבר עברו לבתים, באה התקופה הנוראה מכול, מלחמת העולם הראשונה. התורכים גייסו כל בן  זכר, אבות ובנים, ל"סוכרה" – עבודה ממשלתית [עבודת כפייה], ולמלחמה. גייסו את האב חיים משה ואת צעיר הבנים בן ה-13 ואת כל מי שביניהם. המשק נמכר תמורת אוכל, ואת שק העדשים האחרון גזלו באיומי רובה חיילים תורכים מזי רעב.

כל ימיה היתה האם מרכז המשפחה. בערוב ימיה, כשכבר נחלשה מאוד, ביקרה את בתה החולה בבית חולים  ואמרה  לה: "בתי, אני מוסרת לך את שארית שנותיי, את החיים שעוד מגיעים לי. אלוהים נתן לי עד כה הרבה ולא אוכל לדרוש ממנו עוד, וכעת אתן אני משלי."

הבת הבריאה. האם נפטרה כעבור זמן קצר והיא בת 61.

היה היו גיבורים וחייהם נשמעים כאגדות. היום מטולה פורחת. הרבה מבניה צמודים לקרקע, צאצא של משפחת פיין מחזיק בה משק משגשג. "נחלת" סופחה לשטח השיפוט של ראשון לציון, והשכונה  בה נחנך מרכז הנוער היא שכונת וילות. לפני כעשר שנים נערך כנס של  משפחת  פיין. הגיעו 528 נפש מכל כנפות הארץ, מייסוד המעלה ומטולה, מנהלל ומשוני, מכפר אתא ומיפעת, מדגניה ומגדל, מגבעת עדה ומתל אביב.

* * *

רוֹן גֵּרָא

אָחִי בְּאִיכִילוֹב

סוּפַת מָרוֹר מִתְקָרֶבֶת,

אֲחִי הַנָּכֶה

חוֹלֶה.

צַהֶבֶת חֲסִימָתִית.

כְּאֵבִי מִתְחָרֶה בַּסּוּפָה

בַּנְּדוּדִים שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת.

הָרוֹפְאִים גָּלְשׁוּ מִכָּרֵי  הָרְפוּאָה,

פָּלְשׁוּ אֶל הָאֲדִישׁוּת.

אֶל מִלִּים עֲרוּפוֹת.

רַק רוֹפְאָה יְחִידָה בְּמִיּוּן

דַּפְנָה

קוֹשְׁשָׁה מִלִּים אוֹהֲבוֹת.

מַמְתִּין לְסִיטִי בֶּטֶן חוֹרֵץ

גּוֹרָלוֹת.

מַמְתִּין בְּצוֹם כְּבָר כַּמָּה

יָמִים.

הָרַכֶּבֶת מְאַחֶרֶת

הַמֶּסֶּך הַשָּׁחֹר בַּגָּבִיעַ

הַנְהָלַת בֵּית הַחוֹלִים

שׁוֹמֶמֶת בַּאֲגַפֶּיהָ.

מִבֵּין חַגְוֵי עֵינַי

הֵן זוֹלְגוֹת,

בְּדוֹפֵק  דָּמִי הַנִּמְהָר.

רַחֲמִים עַל אָחִי

בֵּין חָבִיּוֹת הַמֶּזֶג הַקַּר.

* * *

יוסף אורן

מצוקת ההוֹרוּת ברומאן "רביעי בערב"

יעל הדיה איננה זקוקה לאמצעים מאולצים – כגון: התקשטות בפנטסיה ובאבסורד, או החצנה-בכוח של תגובה פרובוקטיבית-דפיטיסטית  על "המצב הישראלי" –  כדי לכתוב רומאן ריאליסטי מרגש ומשכנע על מצוקה שהיא ישראלית אך בה-בעת גם אוניברסלית.

יעל הדיה הציבה לעצמה מטלה לחלוטין לא-פשוטה כאשר החליטה לכתוב את הרומאן "רביעי בערב" על נושא ההוֹרוּת, ולא רק במשפחה אחת, אלא בחמש משפחות שונות זו מזו, כדי להבטיח ייצוג לסוגי הורות שונים: הורות במשפחות נורמטיביות, חצי נורמטיביות וגם חריגות. על-ידי ריבוי המשפחות העמיסה על עצמה הכבדה נוספת – לספר על תופעות שונות במיספר גדול של ילדים. חמש המשפחות מעלות ביחד קשיים של הורים בגידול שבעה ילדים שונים. וטרם הוספנו למניין זה את מיספר דמויות המשנה, המכפיל ואפילו משלש את כמות הדמויות ששיתפה בעלילת הרומאן לחיזוק מהימנותו הריאליסטית.

הדיה התגברה בעזרת פתרונות נכונים על ריבוי הדמויות ועל ההכרח לבסס את העלילה על הפגישות של המשתתפים בקבוצת התמיכה מדי יום רביעי בערב במשך שלושה חודשים. ראשית הטילה את פעולת הסיפר על מספר יודע-כל, אשר מוסכם כי הוא מסוגל לנוע בלא קושי מדמות לדמות ולתאר את מעשיהן של כל הדמויות, הן בעולם החושי-חיצוני (שחוקיו הפיזיקליים, החברתיים והכלכליים מוכרים היטב גם לקורא) והן את הפעילות המתרחשת בה-בעת בעולמן הנפשי-פנימי (כגון: חלומות, רגשות, הרהורים וזיכרונות מזמנים שונים בעברן).

כמו כן הטילה הדיה על המספר הזה להניע את העלילה בשני מסלולים מנוגדים. במסלול האחד חייבה אותו לקדם את העלילה בסדר ליניארי-כרונולוגי, בצמוד לסדר הפגישות, בלי לפסוח על המתרחש בכל פגישה בין שבעת המטופלים לבין עצמם וגם בין כל אחד מהם לבין הפסיכולוגית, עמליה פרבר. ובמסלול הפוך הטילה על "המספר" להציף להווה את עברן של הדמויות – נתחים מסיפורי החיים שלהן, אשר השתחררו אצלן בהדרגה מתוך מגירות נידחות ומודחקות, בהקבלה להתקדמות הפגישות.

ואכן, בשמונת פרקי הסיפור המְסוּפְררים מצליח "המספר" האנונימי של יעל הדיה לעמוד במשימה שהוטלה עליו. מפרק לפרק הוא מתקדם במסלול הליניארי-כרונולוגי של הפגישות, אך בכל פרק הוא בוחר שניים או שלושה מבין המשתתפים, הן כדי לתאר את הפגישה מנקודות-התצפית השונות שלהם והן כדי להציף נתחי סיפור מזמנים שונים מחייהם בעבר. בזכות זאת מחזיק הקורא ברשותו, בסיום הקריאה של שמונת הפרקים, מידע כפול, את המידע על מה שהתרחש במפגשיה של קבוצת התמיכה וגם את המידע הביוגרפי על חמש דמויות, שלעברן היתה השפעה מכרעת על המתרחש בהווה בין ההורים לילדים במשפחותיהן.

על-ידי הפתרונות הללו, אשר בעזרתם הניעה את "המספר" מדמות לדמות, ממקום למקום ומזמן לזמן, גישרה יעל הדיה על פערי זמן ומידע בסיפורי החיים של חמשת גיבורי העלילה ובה-בעת מיקדה את העלילה בנושאו של הרומאן – ההורות.

בעשותה כך העניקה יעל הדיה גם ברומאן הזה, כמו ברומאנים הקודמים שלה, יצירה ריאליסטית משכנעת, המוכיחה שאין נושא נדוש בספרות כל עוד מתמודד איתו סופר שמתמצא בו היטב, ובמיוחד אם הוא מגיע אליו כשהוא מצויד באינטואיציות נכונות, בהשקפה מעניינת אודותיו וביכולת סיפר טבעית להמחיש את חשיבותו. אולי יצליח הרומאן הזה של הדיה להבהיר לכותבים פחות מנוסים ממנה, שהריאליזם, אבי הסגנונות, אשר כה רבים מצהירים כבר שנים כי מיצה את עצמו ומנבאים את מותו הקרוב, מצטייר כך רק ברומאנים של סופרים חסרי-דמיון וחסרי-כישרון.

יתר על כן: הרומאן הזה של יעל הדיה גם מוכיח, כי סופר ישראלי אשר כישרונו הספרותי מוכח, יכול לוותר על האמצעים המאולצים, שסופרים אחרים מנסים בעזרתם למקם את עצמם בתודעת הציבור כסופרים עכשוויים.

אמנה שניים כאלה: המאמץ להדהים את הקורא ביסודות של פנטסיה ואבסורד בעלילה, והמאמץ לכלול בכל עלילת חיים גם את "המצב הישראלי" (התבטאות על "הסכסוך", על "השטחים" ועל "הכיבוש"), אף אם הנושא שבו הם עוסקים בפועל הוא אחד מנושאי "המצב האנושי" (אהבה, מחלה, הזדקנות, יחסים במשפחה וכדומה).

משום כך, לא כללה יעל הדיה ברומאן הזה אירועים סוריאליסטיים ולא הזכירה פרט מהאקטואליה של שנת 2008, השנה שבה מתרחשת העלילה, שהיתה כזכור שנה שבה נאלץ צה"ל לצאת למבצע "עופרת יצוקה" בעזה, כדי להפסיק את הפגזת שדרות ויתר הישובים הסמוכים לרצועת עזה מדי יום במטר של פגזי קטיושות, מרגמות וטילים. אם הנושא שסופר קובע לעצמו חשוב בעיניו – עדיף שיתמקד בו, ומוטב שישקוד על מציאת הפתרונות המתאימים להתמודד איתו באופן דומה לאופן שבו התמודדה יעל הדיה עם נושא ההורות ברומאן הזה.

בין "אומללות" ל"חמלה"

מי שמקבל את ההנחה, כי השקפתו של סופר מוצפנת בדמויות, באירועים וברעיונות שכלל ביצירה, לא יסתייג מן המסקנה, שיעל הדיה מנתצת ברומאן הזה הנחות רומנטיות ואופטימיות שונות שמייחסים מזה דורות להורות. ואלה העיקריות בהן:

אין זה נכון שהמשפחה הנורמטיבית היא המסגרת המתאימה ביותר להבאת ילדים לעולם והיא היחידה שמבטיחה להם ילדות מאושרת (כפי שמצהיר דני ברגר).

אין זה נכון שגברים ונשים הופכים למאושרים יותר אחרי שהם מביאים ילד לעולם (הקשיבו לדבריו של אילן דורפמן).

אין זה נכון שכוח ביולוגי מכוון אותנו להפוך להורים ומדריך את ההורה לאהוב את ילדו, להקדיש את חייו לגידולו, לטיפוחו ולהגנתו מפני הסכנות האורבות לגופו ולנפשו מהעולם (חיזרו-נא להוריהם הנוטשים של זוהר ושל דני וגלו-נא עניין פעם נוספת בסיפור החיים של גליה לביא ושל אילן דורפמן).

ואין זה נכון שבין הורה לילדו מחבר קשר אהבה טבעי, ששום כוח בעולם לא ירופף אותו, לא יפרום אותו ובוודאי שלא יצליח לנתק אותו (הטו אוזן פעם נוספת למסקנתה של הפסיכולוגית עלמה). 

בכל מקרה, השקפתה של יעל הדיה על ההורות איננה מבוטאת על-ידי קביעותיה, הנחותיה ופתרונה של הפסיכולוגית עלמה פרבר במסה. דבר זה מוכח מתוכנו של פרק החריג "עלמה" ומשתמע גם מכותרת המשנה של הפרק המספר עליה – "איך לנטוש הורה בשלושה שלבים". כאמור, אפשר להפיק את השקפתה של מחברת הרומאן בנושא ההורות רק מן הרומאן בכללו על שלושת מרכיביו: המסה, פרקי הסיפור המסופררים והפרק החיצוני "עלמה". משלושת המרכיבים האלה מתברר כי השקפתה של יעל הדיה על ההורות איננה רומנטית וגם לא פסימית, היא נעה בין שתי האפשרויות הקיצוניות האלה. לכן השתמשה לעיתים קרובות מאוד במילים "אומללות" ו"חמלה" והעניקה להן על-ידי כך מעמד של מילים מוליכות בטקסט שלה. מילים אלה גם מסמנות את קצות מרחב הפעולה של ההורות – "אומללות" את הגבול השלילי, ו"חמלה" את הגבול החיובי.

ממילים אלה משתמע כי ילדים זקוקים לאהבת הוריהם והם מצפים לקבל אותה מהם. הורים צריכים לדעת איך להעניק אותה במינון הנכון: לא לקמץ בכמות האהבה שהם מעניקים לילד, כדי שהילדוּת לא תיזכר אצלו כילדות אומללה כאשר יהיה מבוגר; כמו כן גם אסור להפריז בכמות האהבה שמעניקים לילד, לא מחמת הסכנה שיהפוך למפונק, אלא משום שהפרזה כזו חונקת ומסרסת. המילה "חמלה" מגדירה את כמות האהבה שילד באמת זקוק לה, והיא כוללת את האחריות לילד, את ההשגחה עליו, את קבלתו עם מעלותיו ומגרעותיו וגם את הנכונות לסלוח לו על מעידותיו וכישלונותיו.

הפסיכולוגית עלמה פרבר צדקה כאשר הציבה במסה את המטרה הבאה להשתתפות הורים  בפגישות קבוצת התמיכה: "להציל את ילדיהם מהילדות האומללה שהיתה להם" (229). ואולי גם צדקה כאשר אמרה באחת ההזדמנויות את המשפט הבא לזוהר, אשר מכעס על כך שאימה נטשה אותה לפני שלושים שנה, הפכה לאם חרדנית החונקת בדאגתה ובאהבתה את בתה, אביגיל: "נטישה היא לא בהכרח דבר רע, לפחות אם מדובר בילד שנוטש את הוריו ולא להיפך." (357). יכולת הורה לרופף בהדרגה את אחיזתו בילדו, בהתאמה לגילו של הילד, ויכולת ילד להתנתק במועד הנכון מהוריו היא ההגדרה המציאותית להורות המגשימה חמלה.

טעימה שנייה מפרק בספר הביקורת החדש של יוסף אורן – "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית". המעוניינים לרכוש את הספר מתבקשים לפנות אל הוצאת "יחד", ת.ד. 87, ראשל"צ 75100, או באימייל : yoseforen@bezeqint.net.          

המשך יבוא

* * *

פוצ'ו: מכתב חדש לאהוד

אהוד יקירי,

עדינה בר-אל ומשה גרנות כבר נעלבו, עכשיו תורך. אני לא מבין אותך אהוד, כאשר יוסף אתר הודיע ברבים שהוא לא שמע על ספרי החדש  ("זאת שכולם יודעים" בהוצאת גוונים), מיהרה עדינה בר-אל להיפגע ולשאול: הכיצד – הרי היא כתבה ביקורת נוקבת על הספר בעיתונך. בעקבותיה מיהר משה גרנות להכריז: "אהוד, תרשה לי להיעלב כמו עדינה בר-אל – גם אני כתבתי רשימה על הספר ... בחדשות בן עזר גיליון 261 ..."

ולמה אני מעלה כל זאת מחדש?  כי אני זוכר את אותו בוקר שבו פקחתי את עיניי, הרמתי את התריס וראיתי ברחוב שלושה אנשים רצים בבהלה כאחוזי אמוק.  בשום אופן לא הבנתי למה הם רצים, עד שפתחתי את עיתונך וראיתי, ליד כתבתו של גרנות, את הכותרת הגדולה שלך:  "רוצו מהר לקנות את ספרו החדש של פוצ'ו!"

כיוון שכך, אהוד, מן הראוי שגם אתה תיעלב מבורותו של יוסף אתר, תעלה על הכתב את אותה רשימה מבריקה שלך ואני אצא נשכר בקבלת פרסום בחינם.

לא מגיע לי?

* * *

פוצ'ו: כל פעם כשהייתי מרים רגל במקלחת, היה מישהו סוחב לי את הכפכף

אהוד יקר,

בעקבות חשיפת מכתבי האישי אליך בגיליון 259 פנו אלי המון קוראים בכתב ובעל-פה ושאלו מה פתאום התחלתי לסבן את הרגליים.

אי לזאת חשבתי שאולי כדאי להדפיס שוב את שירו הבלעדי של לוטש המלים הבלתי נלאה, כדי שהשניים שפנו אליי יבינו מה לי ולכפות רגליי. אגב, הסיבה שחדלתי לסבן אותן מקורה בימים שהייתי חבר קיבוץ נתיב הל"ה, שסבל נואשות מחוסר כפכפים, וכל פעם כשהייתי מרים רגל במקלחת, היה מישהו סוחב לי את הכפכף.

מאז זרמו הרבה מים בברזים, אני גמרתי את הקיבוץ, ורק למקרא שירו של חיימקה שפינוזה המהולל, שמתי לב שאני עדיין נזהר מלהרים רגל באמבטיה. מה לעשות ויש כאלה שהם שוכחים שהם כבר לא בקיבוץ. ועוד אגב אחד – מדוע המשורר הנכבד לא סיבן את כפות רגליו, הרי הוא ככל הידוע לי לא היה בקיבוץ?

פוצ'ו

אהוד: אנחנו נענים ברצון לבקשתך ונותנים פעם נוספת את השיר הבלתי נשכח של חיימקה שפינוזה. לדעתנו, הסיבה לכך שהמשורר אינו מסבן את כפות רגליו היא, אויה! – כרסו הענקית שמקשה עליו להתכופף. הוא שייך לעם המישמנאים ולא למירזנאים. ורק סְכל-דֵע היה מתרגם את הספר מחדש מבלי להשתמש במילים ובשמות הישנים.

* * *

גברים אינם רוחצים את כפות הרגליים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני חושב שיש משהו שערורייתי בכך

שגברים אינם רוחצים את כפות הרגליים

עושים טובה שמקציפים בסבון את שער הערווה

אזור הסיבון הגברי המועדף

יורדים קצת לעבר הברכיים השוקיים

אבל לא נוגעים בכפות הרגליים

הן מחוץ לתחום הסיבון כי

גברים לא מתכופפים במקלחת

סומכים על זרם המים מעל ומתחת

וכמובן אחרי בריכה או ים הגוף הגברי נקי

כמו תחת של תינוק אחרי אמבטיה

אבל אישה

חסר לה שכפות רגליה תהיינה מלוכלכות

מטונפת יכנו אותה וגסת אצבעות ומגעילה

איך אפשר להתאהב במוזנחת שלא רוחצת

את כפות רגליה עם ספוג במקלחת

אבל לגברים יש מזל כי גברים יעני

אוהבים אותם גם כשהם מסריחים

ביום ההוא יחזיקו שבע נשים בגבר אחד

יאמרו לו שמלה לך קצין תהיה לנו

אנא אדונִי אנא בכוח

השחילני מלפנים הזריעני מתחת

שהרי לא נאמר בתנ"ך שצריך קודם לשטוף

רגליים ולהתרחץ כדי להפיג

זיעת סוסים וניחוח

תבשיל שעועית אפוייה בקלחת

על מדורת בוקרים בַּסרט של מל ברוקס

אוכפים לוהטים

אהוד: כפי שכבר ביררנו בינינו, פוצ'ו ואני – הכותרת הנלהבת שלי היתה במאמר על המהדורה החדשה של "חבורה שכזאת", ואילו דברי השבח שלי על "זאת שכולם יודעים" – "רוצו מהר לקנות את ספרו החדש של פוצ'ו!" – נאמרו כנראה בעל-פה בערב הספרותי בכרמי יוסף, ויוסף אתר לא היה יכול לדעתם.

* * *

מנשה שאול

מגילויי הגלות

סופרים ערביים, שנרדפים בארצותיהם ושמרביתם העדיפו לחיות בגלות על מנת להינצל מזרועות משטריהן, מבטאים בכתיבתם שאיפה לרציונליזם וזיקה לליברליזם. השפעתם של סופרים אלה על מקבלי ההחלטות במדינות ערב למעשה אינה קיימת, ואילו סופרים הממשיכים לחיות ולהתפרנס במדינותיהם, לא יעזו למתוח ביקורת על המשטרים שבצילם הם חיים, אלא יעדיפו לבקר משטרים אחרים. לדוגמה, כתבי ערוץ הטלוויזיה אלג'זירה לא יעזו לבקר את המשטר הקטרי, וביקורתם מופנית תמיד למשטרים אחרים.

עם זאת, לדעותיהם של אנשי הרוח יש השפעה על שכבה דקה של צעירים משכילים שואפי חירות, שניתן היה לראותם בהפגנות בכיכר אלתחריר. אך משקלם של שוחרי החופש בחברה בכללה הוא קטן, כפי שהוכיחו הבחירות במצרים, וקשה להעריך מה יהיה בגורלם בעתיד.

דמוקרטיה מכוערת

במאמרו "הבה נשווה בין בשאר אסד ובין ישראל" (1.3.2012), כותב עורך העיתון "אלשרק אלאוסט" טאריק אלחמיד:

"תרשו לנו להתבונן בסיטואציה הדיקטטורית המטורפת בעולם הערבי, ונשווה אותה למעשיה של ישראל. אנו מתייחסים לחמש השנים האחרונות, ובמיוחד לשתי המלחמות בלבנון וברצועת עזה.

העולם נזעק ב-2006 להפסיק את המלחמה בלבנון. המלחמה נפסקה אחרי כחודש ימים, ובה נהרגו 1,200 לבנונים. התופעה חזרה על עצמה במלחמה ברצועת עזה, שבה מיספר ההרוגים דמה למספר הנופלים בלבנון ובעיראק.

בשתי המלחמות ההן ניצלו מנהיגים ערביים, ובראשם בשאר אסד, את הטרגדיות. אך אף אחד עדיין לא אמר את האמת: למה פרצו המלחמות, ומדוע קרה מה שקרה.

בימים אלה, כפי שאנו צופים בערוצי הטלוויזיה, האזרחים הסוריים נהרגים ונשרפים, והקטל נמשך לא חודשיים, כפי שקרה במלחמות לבנון ורצועת עזה, אלא שנה תמימה. נהרגו מעל לשמונת אלפים איש. כוחות הרשע של רב-הטבחים בשאר שורפים מסגדים, רוצחים נשים וילדים ומתעללים בגופותיהם, וכל זה כדי שבשאר יישאר על כס השלטון. זה קורה כשיש בינינו מדינאים, אנשי תקשורת וגופי תקשורת המשלימים עם המתרחש, מתוך הנחה כי אם הרוצח הוא ערבי, אפשר להשלים עם זה, אך אם הוא ישראלי, אז חייבים להתקומם. עצוב ומביש כי איש כמו נסראללה מופיע ומגן על אסד ללא בושה.

אם נשווה את אסד לישראל, נגלה את עומק הצביעות הפושה בחברתנו, שאחד ממקורותיה הוא משטרו של אסד ואביו, שחיו על שקר ההתנגדות (מוקאוומה). לפיכך, סילוק משטרו של רב-הטבחים ישים קץ לצביעות בחברתנו.

החברה הערבית התדרדרה במרוצת העשורים מדחי אל דחי, מגמאל עבד אלנאצר לסדאם, מחסן נסראללה לבן-לאדן.

הדמוקרטיה שלנו מכוערת, וזהו בדיוק המשטר של אסד האב והבן.מאמר זה זכה לעשרות תגובות של תמיכה מרחבי העולם הערבי. יש שכתבו כי ישראלים לא רצחו זקנים וטף ולא אנסו נשים ולא הרסו מסגדים כשנכנסו לביירות, כפי שעושה אסד בימים אלה."

תרבות החיסול העצמי

אדוניס הוא משורר סורי הגולה זה עשרות שנים בפריס, בשל היותו נרדף על ידי השלטון הסורי, והוא מועמד מטעם חוגים אירופיים לפרס נובל. במאמרו "זהו משבר תרבותי ולא פוליטי" ("אלחיאת" 23.2.2012) הוא כתב:

"'יש רק דרך אחת לצפות לעתיד טוב יותר, והיא ליזום אותו,' אמר לפני שהלך לעולמו סטיב ג'ובס, שהיה ממוצא סורי. אני חש כי סטיב פנה לעם הסורי במיוחד ולאנושות בכלל.

אך כיצד נוכל ליזום את העתיד המיוחל בחברה שאינה מסוגלת להתקיים כממשל ואופוזיציה, אלא רק על ידי אלימות והרג, חברה שחיה בתוך ביצה עמוקה של שחיתות, ריקבון והתפרקות, חברה שאינה מסוגלת להתנתק מעושק ברמותיו השונות, חברה שבה האדם הוא יעד להשפלה וביזוי, חירותו וזכויותיו מופרות, חברה שבה המשטר ורובה של האופוזיציה שווים בתחום זה. כך זה היה מאז הח'ליפות האומיית, העבאסית, העות'מנית, הבעת'ית בבגדד ובדמשק וגם בעידנים שאחריה – היסטוריה מתמשכת, משפילה ובלתי אנושית.

אין אפשרות להבין את הסיטואציה הטראגית המדממת בסוריה, אלא בהסתכלות במסלולה של היסטוריה זו. בעומק העניין, מדובר בבעייה תרבותית לפני היותה בעייה פוליטית. זוהי תרבות של מחיקת האחר השונה, תרבות הדיכוי והשנאה, תרבות החיסול העצמי."

בלוב מחזירים את ריבוי הנשים

האשים סאליח במאמרו "יש להתנסות בשלילי כדי להשתחרר מכבליו" (אלשרק אלאוסט" 26.2.2011) כותב כי "הליברלים הנאיביים, ואני בתוכם, אינם מבינים את ההתרחשויות בעולם הערבי. האם ייאמן כי המהפכות יחזירו אותנו אחורה במקום שיצעידו אותנו קדימה? האם אפשר להאמין כי כל המהפכות האלו מובילות לכינונם של משטרים איסלאמיסטים סלפים, כאילו שזהו גורל שאין ממנו מנוס? התופעה חוזרת על עצמה בתוניסיה, לוב ומצרים, וההמשך יבוא.

כל המהפכות של האביב הערבי הובילו לאותה תוצאה. האם ההיסטוריה צועדת בכיוון ההפוך בעולם הערבי?

זה התחיל באיראן לפני כשלושה עשורים. התחוללה מהפכה דתית שהובילה לאחור. בעוד שהעם האיראני מואס בפונדמנטליזם ונאבק כדי להיחלץ ממנו, הערבים נכנסים לקנאות הדתית בהתלהבות, כאילו הם נכנסים לעידן החירות, האור והמודרניזציה.

עוד לא הספקנו להתבשר על חיסול משטרו של קדאפי, והנה המנהיג החדש מוסטפא עבד אלג'יל יוצא בבשורה מרגשת: 'תשמחו. אנו נחזיר לכם את חוק ריבוי הנשים. מה אתם רוצים עוד.'

איני מתנגד לפוליגמיה. שיתירו נישואים עם ארבע נשים. אפילו עשר. אבל מי מסוגל להתחתן אפילו עם אישה אחת, כשאין תעסוקה, אין משכורת, אין רווחה ואין עתיד? מחציתם של הצעירים הערביים – מובטלים. לכן, לפני שאתם מבטיחים להם שפע של נשים, תבטיחו להם עבודה, פרנסה, כי אחרת יהיה פיצוץ, יהיה צונמי.

האם אין זרמים אחרים שיתנו מענה לאתגרי החברה?

האם עברנו ימשיך להיות עתידנו? והאם עתידנו הוא עברנו?

כנראה ההמונים בעולם הערבי חייבים להתנסות בשלטון האיסלאמי הפונדמנטליסטי לפני שיגיעו להכרה כי עליהם להשתחרר מכבליו. יש להתנסות בשלילי ולהיכוות ממנו, כדי להשתחרר ממנו.

זוהי הדיאלקטיקה של ההיסטוריה שגילה הפילוסוף הגל.

הערבים נכנסים לקנאות הדתית בהתלהבות, כאילו הם נכנסים לעידן החירות, האור והמודרניזציה."

גם אם השפעתם של סופרים גולים אלה על העולם הערבי היא מזערית, טעימה מדבריהם, הנאמרים ללא חשש, מאפשרים לנו הצצה אותנטית על החברה הסובבת אותנו, ומספקים לנו כלים להתנהלות מושכלת נוכח השינויים המתהווים באזורנו.

* המאמר התפרסם במגזין "מראה" 190.

* * *

בואו לשמוע אותנו

'יופי נחמה'

שירים ישראליים בעיבודים חדשים

רביטל גל, בן בן-עזר

נעמה צור, מייק ווסרשטיין

תמי רובסון, יוסי קורנויץ

ניהול מוזיקלי: חן מצגר-אדר

ההופעה תתקיים במועדון סאבליים

דרך שלמה 53, תל אביב

הערב! יום שני, 19.3.2012, בשעה 20:00

עלות כרטיס: 20 ₪

https://www.facebook.com/events/377651522263286/

* * *

"יבגני אונייגין" מאת פושקין

בתרגום חדש מאת יואל נץ

אחרית דבר מאת רויאל נץ

תרגומו הנודע של המשורר אברהם שלונסקי ליצירתו האלמותית של פושקין, הרומן בחרוזים יבגני אונייגין, הופיע לראשונה בשנת 1937 במלאות מאה שנים למות המחבר. מאז הוסיף שלונסקי ושיכלל את תרגומו, שנוסח אחרון שלו ראה אור בשנת 1966. והנה, כמחצית המאה לאחר מכן רואה אור תרגום חדש מאת יואל נץ. הכיצד? על שאלה זו דן בהרחבה פרופ' רויאל נץ באחרית דבר לספר "לבעיית תרגום יבגני אונייגן":

   ...וכאן הפרדוקס: מה טבעי לנו כרגע, לאוזן העברית, לתרגומו של פושקין? כמובן, שלונסקי! אז הנה הפתרון ההכרחי כמעט: כדי לתרגם את פושקין לעברית, כך שהוא ירגיש כמו "פושקין", צריך לתרגם אותו כמו שלונסקי, אבל כך שהוא לא ירגיש כמו "שלונסקי". כלומר: צריך להשתמש במאבק אותו ניהל שלונסקי עם משלבי השפה העברית, וליטול את פירותיו כמו בדרך אגב, כמו לא נדרש עבורם מאבק כל עיקר.

המשמעות המעשית של הפרדוקס הזה היא בערך כך. שלונסקי בוחר מילים על פני הסקאלה של העברית השלונסקאית שבין 5 ל-10 (סקאלה שבה 0 הוא הציון למילים דיבוריות לגמרי, ו-10 – למילים נדירות מספר ישעיה). יואל נץ עובד עם אותה הסקאלה עצמה, עם אותה פאלֶטה לקסיקלית – אבל הוא מגביל את עצמו לתחום שבין 5 ל-6. פחות מ-5 – ואנחנו נמצא את עצמנו בשפה דיבורית שהיא "כבר לא פושקין". מעל 6 – ואנחנו נמצא את עצמנו בשפה היפר-מסומננת שהיא "כבר שלונסקי". ועל ההישג הזה יש לברך את יואל נץ: הוא באמת הצליח לשמור את תרגומו בתוך התחום שקצב לעצמו, ביודעין או שלא ביודעין – בתוך אמצע הסקאלה השלונסקאית. ומסתבר שהעברית כבר גדולה מספיק: אפשר, אפילו רק מאמצע הסקאלה, לתרגם את יבגני אונייגין כולו. התדר, נאמר זאת כך, מתייצב: ואפשר כבר לקלוט משהו מפושקין.

אנחנו מבינים, סוף סוף, למה לנסות לתרגם מחדש את פושקין; למה זה בלתי אפשרי; איך בכל זאת אפשר לנסות לעשות זאת; וכיצד הצליח בכך יואל נץ.

יואל נץ נולד בווארשה בשנת 1935 ובגיל ארבע נמלט עם משפחתו לברית המועצות. שפת האם שלו היתה פולנית, אך ליבו נמשך אחר הרוסית אותה רכש בבית, ברחוב ובבית הספר. הוא נשבה בקסמה  של שפה זו והמשיך ללמוד ולשכלל את ידיעותיו בה גם לאחר עליית המשפחה לישראל ב-1948. לפרנסתו עסק שנים רבות בתחום הצילום והדפוס, אך עם צאתו לגמלאות שב לאהבת נעוריו, הספרות. הוא תירגם עד כה את הפואמות של פושקין 'רוסלן ולודמילה', 'פרש הנחושת', 'השבוי מקווקז', 'פּוֹלְטַבָה' וכן יצירות שיריות מאת המשוררים לרמונטוב, מאיאקובסקי, פסטרנק, אחמאטובה, צווטאייבה ונוספים.

בשנתיים האחרונות הקדיש את עיקר זמנו ליצירה  האלמותית של פושקין, הרומן בחרוזים "יבגני אונייגין", הרואה עתה אור.  מספריו האחרים: רומן אוטוביוגרפי רחב יריעה "שלושה חיים" וכן הספר "האביב יגיע בעל כורחו", בו הוא מעלה  את קורותיהם של היהודים פליטי המלחמה שמצאו מקלט  ברחבי ברה"מ.

בנו של יואל נץ,  הוא פרופסור ללימודים קלסיים רויאל נץ,  המלמד באוניברסיטת סטנפורד, ארה"ב.  אחרית דבר "לבעיות התרגום של יבגני אונייגין" שכתב, מאפשרת לו לא רק לדון בבעיות ספרותיות מובהקות, אלא  גם בבעיות תרבותיות-חברתיות של ישראל ושל העלייה הרוסית, שתרגום זה מעוגן בהן. רויאל נץ הוא בעלה של הסופרת מאיה ערד שספרה  "מקום אחר ועיר זרה" הוא רומן בחרוזים הבנוי על פי המתכונת של "יבגני אונייגין".

לפרטים נוספים: הוצאת גוונים 5281044 03  \ יואל נץ  5513402 03

[דבר המפרסם]

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

א. דמות הערבי בספרות העברית [המשך]

מוטיבים מרכזיים בספרות העליות הראשונות, בין רומנטיקה לבין מרירות המציאות

המוצא השמי המשותף אינו המיתוס היחיד שמלווה את הספרות הארצישראלית בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. מיתוסים אלה חשובים מאוד להבנת עיצובו של הגיבור העברי החדש בספרות, ויחסו לשכניו הערבים. פגישת אנשי העליות, הראשונה והשנייה, וכמובן גם הסופרים שקמו להן, עם המזרח, עם הערבים היושבים בארץ, לוותה וגם העלתה מיתוסים אחדים:

מיתוס ראשון – המוצא השמי המשותף לשני העמים, וקרבת השפות השמיות. קירבה זו אולי לא היתה דבר חדש ליהודים יוצאי ארצות המאגרב והמזרח-התיכון, או לתימנים שהגיעו ארצה, אך היתה בגדר חידוש ליוצאי מזרח-אירופה, שנוכחו כאן בארץ כי הערבית והעברית הן שפות אחיות, שפות שמיות. לגילוי זה התלווה גם נופך רומנטי.

מיתוס שני – ההתפעמות מן המזרח הציורי, המדברי. התפעמות זו אנחנו מוצאים כבר ב"לאן" (1899) של פאיירברג, שלא הגיע מעודו לארץ-ישראל, ואילו סיפורו התפרסם שבועות אחדים לאחר מותו. אבל הקריאה שלו בסיפור: "מזרחה! מזרחה!" – ביטאה שאיפה לבנות במזרח עולם חדש, כניגודו של העולם הרקוב המערבי, האירופי. המידבר נקי, ובו ניתן לבנות הווייה חדשה.

מיתוס שלישי – הסתערבותם של יהודי ארץ-ישראל, והצורך או המשאלה להחזירם, אולי, למקורם העברי הקדמון. עדיין היו יהודים שחיו מדורי-דורות בפקיעין, והיו יהודים כאלה בדיר-אל-קאמר שבלבנון. אולי, שאלו את עצמם הרומנטיקאים – אולי הערבים יושבי ארץ-ישראל הם אחינו, צאצאי העברים, או היהודים הקדמונים? – הבה נחזיר אותם למקורנו המשותף, ונבנה יחד עמם תרבות עברית אחת חדשה!

מיתוס רביעי – דמות הערבי משמרת, מסמלת וגם ממחישה לנו את דמות העברי הקדמון, מתקופת המקרא. נחום גוטמן צייר את אגדות המקרא של ביאליק, בדמויות הערבים, בדמות הסבלים והספנים הערביים, עבי-הבשר, המלאים והשריריים, שראה בילדותו ביפו. בספרות התקופה ניתן למצוא דוגמאות רבות למגמה זו. הסופרים שיננו בבחרותם תלמוד, ידעו היטב תנ"ך, ולא התקשו לגלות את עקבות המקורות הללו בחקלאות של הפלאחים ובמרעה של הבידואים. מימי המקרא ועד תום הרבע הראשון של המאה ה-20 לערך – השתנתה ארץ-ישראל פחות משהשתנתה בשבעים-שמונים השנים שעברו מאז ועד היום.

מיתוס חמישי – הסיפור על יהודי חייבר האגדיים, הבידואים, שהתעורר, בין השאר, עם גלי העלייה של יהודי תימן, ובייחוד הגל שהגיע בתקופת העלייה השנייה (1914-1903 לערך), כאשר שמואל יבנאלי, מאנשי עלייה זו, נסע ב-1911 לתימן, ופעל שם להבאת עולים, שהקימו שכונות במושבות החדשות – ראשון-לציון, רחובות ופתח-תקווה. צעירי העלייה השנייה, וסופריה, אמרו לעצמם – אם שבט רחוק כתימנים הגיע ארצה, אולי באמת מצויים עדיין גם שבטי בידואים יהודים?

*

הגשמת הציונות נתפסה כמעבר מפאסיביות לאקטיביות, שהתבטא כמובן ביישוב ארץ-ישראל. הביטוי הרומנטי והציורי לאותה אקטיביות היה המאבק, לעתים מזויין, מעין מלחמה מתמדת בזעיר-אנפין, על הגנת היישוב העברי. דמות השומר, הלוחם, נתפסה כמעין ראשית לצבאיות ישראלית חדשה. והנה, המאבק מתרחש כמעט תמיד בהתנגשות עם הערבי, ומצד שני, גם מושגי הגבורה, הנשק והכוח – שאולים ממנו, בעיקר מן הבידואי הרוכב חמוש על סוסתו האצילה. העברי הצעיר נבדל אפוא מן היהודי הגלותי בכך שהוא אקטיבי, ודמותו החדשה מתעצבת הן מתוך הידמותו לערבי והן מכורח המאבק בו.

*

דרך אחרת להתמודד עם קיומם המושרש מדורות של ערביי ארץ-ישראל היתה ההשערה שהערבים המקומיים הם צאצאי היהודים הקדמונים שהוכרחו להתאסלם ולהסתערב במרוצת הדורות, ועלינו להחזירם לעבריותם וליהדותם. הם בעצם אחינו לגזע. דברים ברוח זו כתב המורה ישראל בלקינד (1929-1861), מאנשי תנועת ביל"ו, בתקופת העלייה הראשונה (1905-1878 לערך), בחוברת רוסית ושמה "ארץ-ישראל של זמננו", שהשפיעה על העולים לארץ בימים ההם.

"[בלקינד] הוציא ברוסית ספר בידיעת הארץ, שרבה היתה השפעתו בחוגי חובבי-ציון. נוסחו העברי יצא תחילה בשם: 'ספר לימוד גיאוגרפיה של ארצנו' (1919 ואילך) ולאחר-מכן בשינוי צורה ותוכן בשם: 'ארץ-ישראל של זמננו' (תרפ"ח, 1928)." (ג. קרסל, "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים", כרך ראשון, 1965, עמ' 257) .

מיתוס חשוב ומעניין זה נותן אותותיו ב"משא ערב" ומותיר עקבות בסיפורים נוספים, אפילו אצל ברנר בסיפורו "עצבים": "אשר אוהלי הבידואים, אולי בני-בניהם של אברהם העברי, יינטו שם עד היום הזה..."

לימים התגלגל המיתוס ברעיון ה"כנעני" מיסודו של המשורר יונתן רטוש. על פי השקפתו של רטוש צריך לשחרר את הערבים מאיסלמיותם, ואת העברים מדתם היהודית, ולהקים בכל חבל "הסהרון הפורה" מדינה חילונית אחת, בעלת מבנה פלוראליסטי אך בעלת שפה ותרבות עברית אחת, מעין ארצות-הברית של המזרח התיכון.

התרפקות על דמות הערבי, כאב קדמון, מצויה ברומן "ימים ולילות" (1926) מאת נתן ביסטריצקי-אגמון, שהתפרסם בתקופת העלייה השלישית, זו שבין שתי מלחמות העולם. בספר מתוארת נהייה של צעיר יהודי, חבר קבוצה חדשה, אחר דמות השכן הערבי, שייח' סעיד. הצעיר כמו מבקש ממנו להיות לו לאב חדש במקום האב היהודי, שנותר בגלות. ואולם בהמשך הרומן, מובעת בחריפות גם האכזבה מכך שאין הערבי יכול ומוכן להיות דמות אב חדשה לצעיר היהודי, אלא הוא אויבו. בהתמודדות בין הרומנטיקה המזרחית, התנ"כית, לבין מרירות המציאות הארצישראלית, מנצחת הפסימיות ומתחזק הצד הקודר של ההווייה הלאומית.

*

ספרות העלייה הראשונה מיעטה לתאר את חומרת המאבק, וזאת מסיבות תעמולתיות. קהל היעד שלה לא היה רק אותם מעטים דוברי עברית, שישבו בארץ, אלא מרכזי העברית באודיסה, וארשה, קראקוב ווילנה. הסופר חשש שאם יוציא את דיבת הארץ רעה, יזיק הדבר להמשך עליית יהודים ארצה. הספרות עסקה ברצוי יותר משתיארה את המצוי. המצב הביטחוני הקשה הוסווה לא פעם סיפורים, שתיארו את העברי כמתגבר בקלות על הערבי.

אך לא חסרים תמרורי אזהרה. ברנר מתאר תהום פעורה בין שני העמים. בסיפורים הרומאנטיים על יחסי יהודים וערבים, שנכתבים בתקופתו, הוא מוצא רמייה עצמית וחוסר-יכולת לקלוט את מרירות המציאות. כך למשל הוא מתאר את מצבו הנפשי של גיבורו, יחזקאל חפץ, גיבור סיפורו "שכול וכישלון" (1920), היוצא מדעתו כאשר נפשו המסוכסכת, עוד מתקופת חייו בגולה – נפגשת בבעייתיות של יחסי יהודים וערבים בארץ-ישראל. בימי הפסח, נערה ערבייה מחפשת בתמימות אחר אחיה הקטן, במושבה יהודית בארץ-ישראל. אצל חפץ מתעוררת מיד אסוסיציה להאשמת היהודים בעלילת הדם, שכמותה התרחשה במשפט הידוע של היהודי מנדל בייליס בקייב שבאוקראינה, לפני מלחמת העולם הראשונה. זו גם התקופה שבה מתרחש סיפורו של ברנר בארץ-ישראל. לימים, בבית המשוגעים, כאשר נזכר חפץ בדברי הנערה הערבייה, הוא מכחיש בהזיותיו את מוצאו היהודי.

ברנר הוא יוצא-דופן בתקופת העלייה השנייה, מפני שתפס את החיים בארץ במלוא מרירותם, ותיאר בביקורת עצמית נוקבת גם את חיי היישוב היהודי. הוא ראה בקיום היהודי בארץ המשך להווייה הגלותית, סכנה של טמיעה במזרח, וכלל לא התחלה חדשה, הירואית. בערבים ראה, בטווח הניראה לעין – בעיקר אוייבים, שיחסם ליהודים הוא למעשה המשך של האיבה שאופפת את העם בגולה. הרעיון הסוציאליסטי של אחוות-עמים ניראה בעיניו חזון רחוק מאוד, כמעט לא ממשי, ואילו במציאות היומיומית, המעיקה, המרירה, לא מצא יחסי אהבה ושלום, לא בין שני העמים ככלל, ולא בין פרטים משני העמים.

*

משה סמילנסקי חתם על מחזור סיפוריו "בני ערב" בשם חווג'ה מוסה, ופירסמם החל מהעשור הראשון למאה. הוא היה נציג מובהק לגישה הרומאנטית בתיאור היחסים שבין יהודים לערבים. הוא לא התעלם מן המציאות, להיפך: דווקא משום שחש וידע מה רבה סכנת הקרע ההולך ומתרחב בין שני העמים, סבור היה שצריך למצוא דרכים כדי להמעיט את החיכוך ולהרבות הבנה.

סיפורי סמילנסקי, כמו גם חלק ניכר מדרכו האידיאולוגית, היו בכיוון הזה. חוויית מפגש עם פרש ערבי בחולות קיסריה ב-1891, אשר נסתיימה בהצלפה על פניו, ליוותה את סמילנסקי מנעוריו בארץ. הוא היה איכר ואיש ההגנה, ועם זאת תיאר בהרחבה ובאהדה את חיי הערבים במחזור הסיפורים הרומאנטי, ההומאני, שרובו אינו מתייחס כלל לנוכחות היהודית. סיפורו "לטיפה", שנדפס ב-1906, מספר על אהבה בין איכר יהודי לנערה ערבייה יפה, העובדת בנטיעת כרמו. חרף הרומנטיות שבתחילתו, הוא סיפור עצוב וטראגי. עולה ממנו שאין אפשרות ליחסי אהבה בין פרטים משני העמים. כל אחד מהגיבורים כלוא בסביבתו החברתית, התרבותית, הלאומית והדתית. מצבה של הנערה הערבייה גרוע פי כמה, בגלל נחיתותה המעמדית ושיעבודה לאביה.

סמילנסקי הירבה לתאר פרשיות אהבה ונקמה בקרב הערבים והבידואים, זאת כחלק מהווי חייהם ומגורלם, וכמוהו נהגו גם יהודה בורלא ויצחק שמי בכמה מסיפוריהם הידועים. "ג'ומעה אל אהבל", (1928), סיפורו של יצחק שמי, יליד חברון, הוא דוגמה מופלאה ליכולת ההזדהות של סופר עברי עם גיבורו ערבי, וזאת מבלי להתייחס כלל לסכסוך הלאומי בין שני העמים. ספק אם נכתבה באותה תקופה בארץ-ישראל יצירת פרוזה ערבית שתיארה בצורה כה חיה וצבעונית את הכפר הערבי ואת מצוקותיהם של אנשיו.

בין שתי מלחמות עולם, בתקופת העלייה השלישית, כאשר עיקר המאבק הוא על כיבוש העבודה ועל ההתיישבות, נפש הגיבור העברי הצעיר קרועה בין הרומאנטיקה של השיבה למולדת הישנה, לבין המציאות המרה של ההתערות בה. ההתערות מתבטאת לא רק בהסתגלות לתנאי חיים קשים, אלא גם בשלושה גלים של מאורעות-דמים בין השנים 1938-1920. יצירות כ"ימים ולילות" (1926) לנתן ביסטריצקי, "החג' מחפצי-בה" (1927) ליעקב שטיינברג, "יומן בגליל" (1942) ל-ש. שלום, "מגילת תנחום" (1942) ליצחק שיינברג-שנהר, כמו גם "נדודי עמשי השומר", הרומאן הארצישראלי הגדול של יעקב רבינוביץ, שנכתב ב-1929 על תקופת העלייה השנייה, ממחישים מגמה זו. ביסטריצקי מספר ברומאן שלו גם על רצח ברנר ב-1921, ומסקנתו: "עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט עפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת."

דור תש"ח, 1948, משבר נופים וערכים

בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות התנודדה הספרות העברית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בתקופה של מלחמת 1948 קם דור חדש של מספרים עבריים. בסיפוריו נעשה הערבי לבעייה מוסרית ללוחם העברי, המאוכזב מכך שהרעיון הלאומי העברי לא עולה בקנה אחד עם האפשרות לאחווה ולשלום עם הערבים. ספרות דור תש"ח, בה לוקחים לראשונה בצורה בולטת סופרים ילידי הארץ, עומדת בסימן משבר אידיאולוגי, שהינו רחב יותר מהמלחמה ומהיחס לערבים. בתנועות הנוער של ארץ-ישראל העובדת חינכו על צירוף של ציונות ואחוות-עמים. היתה איזו אמונה תמימה, הרצליאנית, שהערבים עתידים להסכים לנוכחותנו בארץ משום שאנו מביאים עימנו את הקידמה למזרח התיכון. המאבק היה על שחרור הארץ מידי האנגלים, ורווחה דיעה, שכמו שהאנגלים מסכסכים בהודו בין הינדים למוסלמים, כן גם בארץ-ישראל הם נוקטים בשיטת "הפרד ומשול" כלפי יהודים וערבים, ורק זה הוא שורש הצרות והמהומות.

באה מלחמת השחרור והראתה כי הערבים אינם מקבלים את לאומיותנו מייסודה, וכי במלחמה, ובעקבותיה, אנחנו מבצעים מעשים כגון רצח שבויים והגליית אזרחים. בתוך פחות משנה התרוקן אותו חלק של ארץ-ישראל, שבו הוקמה מדינת ישראל – מרוב תושביו הערבים.

משבר נופים וערכים זה הוליד יצירות כ"השבוי" (1948), "חירבת חיזעה" (1949) ו"ימי צקלג" (1958) ל-ס. יזהר, "תחרות שחייה" (1949) ו"מעשה בעץ זית" (1964) לבנימין תמוז ו"המטמון" (1949) לאהרון מגד. ב"תחרות שחייה" משרטט תמוז תמונת סיום שבה הריגתו של השבוי הערבי, שהמספר הפסיד לו בנעוריו בתחרות השחייה, היא מפלה מוסרית. היא מכתימה את הניצחון הצבאי וגם מבשרת לישראלים צרות צרורות בעתיד מצד הערבים.

יצירות אלה עומדות בסימן השבר האידיאולוגי שגרמה המלחמה. האם גם אנו אשמים? האם יכולנו לנהוג אחרת? מעתה דמות הערבי שוב אינה רומאנטית, גם לא זרה ומפחידה. הערבי הופך לבעייה מוסרית. מידת האכזריות לה נזקק הלוחם הישראלי – מעמידה אצלו בספק את ערכיו המוסריים.

*

מלחמת השחרור השאירה טראומה בנפש בני-דורה, בייחוד הצעירים. הפגישה עם ההרג ומעשי-האכזריות, משני הצדדים, היעלמו של עולם הילדות הארצישראלי, חוסר היכולת להסתגל לתבנית ישראל החדשה, לחיי היומיום של תקופת העליות ההמוניות ו"ההתפרקות מערכים". ועולה גם תחושת זרות של בן-הארץ מול הנוף הישראלי והסביבה האנושית, שהשתנו בתכלית עם הכיבושים, בריחת הערבים, גלי העלייה והבינוי המזורז, הנטול כל שמץ של רומנטיקה. לא במקרה נטוע עולמם של רוב גיבורי יזהר בתקופת מלחמת 48' ולפניה. העולם שקדם למלחמה זו – נחרב לעיניהם, ואל העולם החדש שהתהווה אחריה אין הם יכולים להסתגל.

יש בדור תש"ח מבוכה של נופים ויש מבוכה של ערכים. לכן אולי גם את ברנר הבינו בני אותו דור בעיקר לפי מה שנראה בעיניהם כצוואתו המוסרית ברשימתו "מפנקס", ולא על פי התבטאויותיו ותחזיותיו הקודרות באשר לשאלה הערבית, כפי שעלו מכל שאר כתביו.

ההבדל בין העולם שלפני מלחמת 48' לבין זה שעתיד לקום אחריה, בא לביטוי בולט בסיפור הידוע של יזהר "חרבת-חזעה", שנתפרסם בשנת 1949:

"כמובן, וכי מה? אדרבא! כיצד לא שיערתי מראש. חרבת-חזעה שלנו. שאלות שיכון ובעיות קליטה! והידד נשכן ונקלוט, ועוד איך: נפתח צרכניה, נקים בית חינוך, ואולי גם בית כנסת. יהיו פה מפלגות. יתווכחו על המון דברים. יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו מעשים. תחי חזעה העברית! מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת-חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו... מה, לעזאזל, אנחנו עושים במקום הזה!" ("חרבת-חזעה", מתוך "ארבעה סיפורים", הקיבוץ המאוחד, 1966).

הילדות במושבה העברית, בתקופת המנדאט הבריטי, השכנות עם הערבים, משעולי הפרדסים, הנוף שלפני 48' – כל זה שייך לעבר שחלף ואיננו. עתה בא תור ההתפכחות המכאיבה מן הערכים של החינוך הציוני-סוציאליסטי, מן האמונה באפשרות של סינתיזה בין לאומיות יהודית לבין אחוות עמים, אמונה שהתפוררה במלחמה.

"רשעו של עולם: לא די? את מי אני שואל? הלא ארצי שלי מביטה אלי, חברי שלי, אנשי שלי, כולם על גבי צופים בי: הרוג יפה, בן יקר, הרוג מלוא זרועך, הרוג לנו מלוא הטוב שנתנו לך, שחינכנו אותך, קטול לנו המון, שיהיה לנו, סוף-סוף, עולם יפה ושקט... – ואקטול. קטול אקטול." ("ימי צקלג", 1958, עמ' 1101).

הטראומה העוברת על דור הצעירים, שדמו הוקז בתש"ח, ואשר חינוכו כמעט שלא הכינו לכך שעוצמת ההתנגדות הערבית תהא כה עזה, כה החלטית. חוסר הרצון של בני אותו דור, גם של בניו הסופרים, להודות בכך, שאולי אובייקטיבית, נבצר מאתנו לשכנע את הערבים, תושבי הארץ והמדינות הסמוכות, להסכים להקמת ישותנו הלאומית ב-1948 – כל אלה מעוררים נטייה מוסרית עזה של האשמה עצמית, שלא נעדר ממנה גם רגש-עליונות ישראלי מסויים. כביכול, אילו נהגנו אחרת, אולי לא היה הקונפליקט מגיע לידי כך. בידינו היה הדבר, ובעוונותינו כביכול החמצנו!

הסיפור "השבוי" לס. יזהר, שנדפס לראשונה בנובמבר 1948, הוא המפורסם בסיפורי ההתלבטות המוסרית מסוג זה. בחריפות מתוארים לבטי המספר, שחונך על כיבוד חיי האדם, על חופש, על חירות ועצמאות המחשבה – והנה הוא שרוי באוזלת-יד מביכה שעה שלנגד עיניו הולכים אולי לחסל רועה ערבי זקן שנפל בשבי. ייסוריו ההאמלטיים של המספר אינם מבשילים בו כל תגובה, כי מחשבותיו רוצחות בו את מעשיו. הוא מתלבט, שוקל את ה"בעד" וה"נגד", נימוקים הומניים, פרי חינוכו והכרתו, מול נימוקי שעת-מלחמה. מעגלו של המספר אינו מצטלב כלל עם גורל השבוי. אין קשר אישי ביניהם. הפרט הערבי קיים רק כדילמה מוסרית העומדת בפני החייל הישראלי. אך המספר אינו מסוגל לנקוט עמדה אקטיבית נגד חיסול השבוי, או נגד גירושו וניתוקו ממשפחתו, ובכך, מפני חדלון המעש שלו, הוא נוקט למעשה עמדה המאפשרת את חיסול השבוי או את הגלייתו. סיום הסיפור הוא סיום פתוח. מות השבוי אינו מתואר בו, אף כי סביר שכך יתרחש. בכל מקרה השבוי לא יחזור כנראה אל צאנו, אל אדמתו ומשפחתו, לחיות כפי שחי לפני המלחמה הזו.

המשך יבוא

* * *

שיקלו בדעתכם אם לחתום על העצומה

http://www.atzuma.co.il/migun

* * *

"האומה" – הבמה למחשבה לאומית

כתב-העת העיוני-ספרותי של מסדר ז'בוטינסקי

בעריכת יוסי אחימאיר

בגיליון החדש 185 יש 136 עמודים.

משתתפים בו מגוון של כותבים בתחומי ההגות, המחקר, הספרות והשירה.

בתוכן – בין השאר:

סגן שר החוץ דניאל איילון – האיראנים רצים לגרעין, אנחנו רצים לבחירות

השגריר (בדימוס) יורם אטינגר – מי הם הפלשתינים?

ח"כ פרופ' אריה אלדד – נוסחת הקסם האובדנים: "שטחים תמורה שלום"

פרופ' יואב גלבר  – חסינות המקורות – זכות בעייתית של העיתונאים

גבריאל שטרסמן – בית המשפט העליון והיעדר החוקה

ראש המוסד לשעבר שבתי שביט – המודיעין הישראלי והקברניט

ד"ר משה יגר  – הקולונל הבריטי שתמך הציונות (מיינרצהאגן)

ד"ר ריקה יצחקי-הראל –  בלי האצ"ל ולח"י במשטרה העברית שבדרך

יורם ייבין – בין ז'בוטינסקי למכסימליסטים

פרופ' אריה נאור – גבורה, הדרה ואזלת יד

ביקורת ספרים:

ד"ר שרה אוסצקי-לזר, פרופ' גיורא גולדברג, יוסף קיסטר, ד"ר יואל רפל,

פרופ' חנניה מאק, ד"ר רחל סטפק

שירים, בימת קוראים ועוד...

מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד

להזמנות: misdarj@gmail.com

ת"ד 21769 תל-אביב, 61217

www.ha-umma.com

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בהיכל הידע שבאוניברסיטת בת-שלמה רבתי, בראשות הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר, ליד הדיר של משפחת שוורצמן – ייערך בקרוב יום עיון נוקב בנושאים ביטחוניים שכותרתו:

"האם האינתיפאדה מס' 1 עדיין נמשכת או שאנחנו כבר באינתיפאדה מס' 20 ואולי גם יותר – כי אי אפשר לדעת מתי זו מסתיימת וזו מתחילה?"

חוקרים מהאקדמיה וסופרים חשובים מאוד יביעו דיעות קוטביות. גם העיזים של משפחת שוורצמן תבענה דעתן, תפעינה, תגעינה ותפלוטנה את גלליהן הזעירים בפומבי כפי שדורשת התקשורת הישראלית.

 * מה ההבדל בין סופר חשוב לסופר נידח? סופר חשוב לא יכול למחזר דברים שכתב ופירסם כי הכול אמורים לדעתם [למרות שלא כולם קראו אותם, אבל דיברו עליהם] – ולכן אי אפשר להציגם כחדשים או כמחודשים, כי זה גם מבלבל את עולם המחקר האקדמי, ובייחוד את מראי המקומות של הציטוטים, וגם יגידו שהוא בירידה או שחוזר על עצמו.

ואילו סופר נידח יכול לפרסם שוב ושוב, במלואם או בחלקם, את רוב הדברים שכתב ופירסם בעבר, גם בספריו האחרונים – כי ממילא רוב הקוראים אינו מכיר אותם וסבור שהם חדשים.

* בשנים האחרונות, ובייחוד מאז אותו ערב יום כיפור ארור בכפר תבור שבו הרגו ילדה בטרקטור – אנחנו שמים לב לתופעה של צעירים ערביים אזרחי ישראל היוצאים למסעות השתוללות, "פזעה", וכמעט גרימת מוות ליהודים, ולפעמים גם ממש הורגים אותם – ואנחנו שואלים – איפה גדולי סופרינו, אלה שכל טיפה של דם ערבי, גם אם הוא של מסתנן וגנב או מחבל – גורמת להם לשאת קינות של נביאי שקר על פני העמוד הראשון של עיתון "הארץ" בדרך לפרס נובל ולמציאת חן בעיני הגויים [יש לעיתון גם מהדורה בשפה האנגלית] – אז איפה הם בנושא הזה של הבילוי המתחדש אצל חלק מן הערבים הישראליים הצעירים – "הבה נצא להרוג יהודים כי ישראל איבדה את יכולת ההרתעה שלה ולא תעשה לנו כלום!"

* מסתמנת הצעה לממשלת צללים קבועה ובה גם קבינט ביטחוני – שתורכב מסופרים, עיתונאים ואינטלקטואלים חשובים, מאלה שהופיעו ומופיעים הרבה בטלוויזיה, מראיינים או מתראיינים, ושהיו או שגם יש להם טורים קבועים בעיתונות וברדיו – והם יגבשו תוכנית מדינית שפוייה, אלטרנטיבה למדיניותה הנפשעת והפחדנית של ממשלת ישראל שאינה פותרת את הסכסוך הנדל"ני-בעיקרו עם הפלסטינים – והם, ממשלת הצללים – הם אלה שגם יצאו בבוא היום, בסיוע הקרן לישראל חדשה וכספי יוזמת ז'נבה – בקול קורא למדינות העולם לארגן לשארית הפליטה שלנו פינוי-חירום באוניות-נוסעים ענקיות ­– כדי להבטיח שגורלנו לא יהיה כגורל הארמנים במוסה-דאג!

* סופר מתוסכל ויפה-תואר מחפש פרופסורית ראש חוג לספרות באוניברסיטה קצת שמנה ולא יפה שגם אי אפשר להבין מה היא אומרת – כדי לכתוב איתה יחד במכתבים רומאן סנסציוני משעמם וגם לקבל דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה שלה ואולי גם אותה-עצמה.

* נשמע מפי ילדון חמוד שהלך יד ביד עם אביו במדרכה ברחוב גורדון בתל-אביב:

"...ואני ראיתי איך השבלולים עושים שלפוחיות – ומפ-לי-צים! וגם אני מפ-ליץ! – אבא, אתה גם מפ-ליץ?"

"כן."

"ואימא?"

"לפעמים. אחרי חומוס."

"וסבתא דורה?"

"לא! סבתא לא מצליצה!"

"אבל אני שמעתי אותה במיטבח. וראש הממשלה?"

"גם כן, אבל לא שומעים אותו."

"למה לא שומעים? הוא מפ-ליץ באינגלית?"

"לא. יש לו מסביב תמיד שומרים ושרה."

"ובר רפאלי?"

"לא!!! בר רפאלי?"

"אז גם לא ק-קה?"

"לא!!! מה איתך? בר רפאלי!"

"גם לא פי-פי?"

"לא!!!"

"אז מה היא עושה כשהיא צריכה?"

"מצטלמת בבגד-ים."

"ובפי-פי היא יבשה?"

"כן."

"חבל, כי היא כל כך יפה שרציתי שתתחתן איתי כשאהיה גדול. אבל אם היא כזאת סתומה..."

* יש לנו יותר שערות על הראש מאשר לנתניהו שצעיר מאיתנו ועדיין אנחנו לא חכמים כמוהו.

* כה אמר ההיסטוריוסוף והאסטרטג המבולבל מחולדה-לשעבר, בדרך לפרס נובל, בראיון עם צאת קובץ סיפוריו החדש "בין חברים" (לפי אלה שפורסמו בעיתונים, אלה הם סיפורים יפים המושפעים מסגנון כתיבתו המאופק והמינורי של יהושע קנז): 

"רוב הישראלים מסכימים גם היום לצאת מהגדה עם תיקוני גבול. אבל הם לא מוכנים לצאת פראיירים. נתניהו וברק היו משיגים רוב גדול בכנסת אם היו מכריזים, מחר, על נכונות לצאת מהשטחים. מה שמונע אותם ועוצר בעדם הם הפחדים שלהם. הפחד מהתמודדות עם הפנאטים, והפחד שיקרה מה שקרה בעזה. נתניהו וברק הם פחדנים. הם יודעים מה הדבר שצריך לעשות אותו ואינם מעיזים. כן. גם הם פוחדים לצאת פראיירים.

"במקום להתקדם להסכם עם הרשות הפלסטינית הם משלהבים את עצמם לקראת התקפה על איראן. התקפה על איראן לא תועיל הרבה מפני שאי אפשר להפציץ את הידע ואי אפשר להפציץ את המוטיבציה, ולאיראנים יש גם הידע וגם המוטיבציה לייצור נשק גרעיני. וגם אם התקפה על איראן תדחה בשנה-שנתיים את ייצורו של נשק גרעיני, היא תעצים – לאין שיעור – את המוטיבציה להשתמש בו.

"בימי מלחמת לבנון הראשונה דיבר בגין על 'היטלר המסתתר בבונקר בביירות'. כתבתי אז מאמר בשם 'היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה'. את האמור במאמר ההוא אני מפנה היום לנתניהו. מי שמשווה את איראן של היום להיטלר, ואת ישראל לאושוויץ, עושה מעשה אנטי-ציוני ודמגוגי, מעודד את הירידה מהארץ וזורע היסטריה.

"את שואלת אם אני מודאג? אני לא רק מודאג. אני חרד. אני רואה תהליכים ונטיות המאיימים על כל מה שיקר לי. ועל קיומה של מדינת ישראל." ["הארץ", 16.3].

* בילדותנו, כאשר הוחל בחינוכנו בצחצוח שיניים, לא היו משחות-שיניים בטיובות [שפופרות, מעופרת!] לילדים, אלא קופסאות-פח קטנות ועגולות ובהן אבן ורודה ריחנית. כאשר שפשפת את המברשת הקטנה והרטובה שלך בפני האבן, עלה בזיפיה די חומר כדי לצחצח בו את שיניך, וגם הטעם היה ידידותי לילדים.

האם מישהו זוכר מה היה שמן של אותן קופסאות אבן-צחצוח שיניים קטנות, מי היה היצרן שלהן וגם מה היה טעם הפרי הוורוד שלהן?

* "כל מי שמנתח את 100 השנים האחרונות, ראשית צריך להצביע על הכישלון היהודי הנורא במאה הזאת," אמר יהושע בהרצאה בנושא יחסי הגומלין שבין ישראל ליהודי התפוצות, "היה לי מאוד לא נוח לדבר על המאה האחרונה של הקיום היהודי כניצחון מאחר שזאת מאה שבה הכישלון היהודי היה איום ונורא. כאשר צרפת נכבשה במלחמת העולם השנייה זאת היתה תוקפנות גרמנית, אבל ללא ספק כשהצרפתים מנתחים את התבוסה שלהם, עם של 50 מיליון איש נכבש – זה כישלון צרפתי." לדבריו, "מעולם לא שמעתי את היהודים מנתחים את השואה ככישלון של העם היהודי, שלא צפה אותה, שלא יכול היה להבין אותה, שבמשך 2,000 שנה, למרות כל הנורות האדומות שדלקו כל הדרך בהיסטוריה, לא הבין מה מצפה לו ולא התכונן. וצריך לומר, ראשית כל אנחנו נכשלנו. במשך חמש שנים הושמד שליש מהעם וזה לא בגלל אידיאולוגיה, לא בגלל דת, לא בגלל כלכלה או טריטוריה." ["הארץ", 18.3].

אם הציטוט המוזר הזה נכון, אזיי קשה להניח שהסופר וההיסטוריוסוף החשוב א.ב. יהושע, לא יודע או שנמחק מזיכרונו כילד, הוא היה אז כבן שש – קרב אל-עלמיין, שנמשך 11 יום (23 באוקטובר – 3 בנובמבר 1942), ואשר במהלכו הביסה הארמיה הבריטית השמינית, בפיקודו של מונטגומרי, את הכוחות הגרמניים-האיטלקיים בפיקודו של רומל, ואילצה אותו להתחיל בנסיגה ארוכה לאורך חופי צפון אפריקה, שהסתיימה בכניעת הכוחות הגרמניים והאיטלקיים בתוניסיה בראשית מאי 1943. ניצחון בעלות הברית הסיר את האיום הגרמני מעל מצרים ותעלת סואץ, היכן שמצרים רבים כבר חיכו לגרמנים בנפש חפצה, ושם קץ לתוכנית הגרמנית להשתלט על המזרח התיכון כולו באמצעות תנועת מלקחיים שיבצעו כוחותיו של רומל מדרום, והגייסות הגרמניים בקווקז מצפון. לא קשה לשער מה היה עלול להיות גורלו של היישוב היהודי בארץ-ישראל. במקרה הטוב ביותר, כגורל מרד גטו וארשה בהרי הכרמל, תחת שלטון צבא כיבוש גרמני, ומוקף באוכלוסייה ערבית מקומית פרו-נאצית.

של נעליך מעל רגליך כאשר אתה מאשים, ביוהרה מטופשת, את העם היהודי בכישלון ששמו השואה.

המפעל הציוני ניצל בנס עקב גבורתם של מונטגומרי וחיילי הארמיה השמינית. לא היה בכך שום צידוק היסטורי לעליונותנו על פני ששת המיליונים, כי גם עוד עשרות מיליונים של לא-יהודים ניספו באותה מלחמה גדולה ואיומה! התאשים גם אותם?

וכשאתה מדבר על צרפת, האם שכחת את וישי,  ואת הסגרת יהודי צרפת, ובמיוחד יהודי פאריס לאושוויץ? הלא אם יש דבר שהצרפתים ממעטים לנתח, ואולי גם לזכור – זה ה"כישלון" שלהם, שהיה בחלקו הגדול שיתוף פעולה מרצון עם הנאצים להשמדת יהודי צרפת! – ולאחר ששוחררו בידי בנות הברית, בעיקר האמריקאים – שקדו הצרפתים על האדרת האגדה של המק"י, זו ה"מחתרת" שלהם!

במאה ה-20 הוקמה מדינת ישראל תוך מלחמה עקובה מדם – הנה לכם עוד "כישלון יהודי נורא"! שהרי לדעת א.ב. יהושע, קודם שיגענו את הגרמנים ואחר-כך את הערבים!

א.ב. יהושע שייך לנבחרת החשובה של הסופרים העבריים החשובים – שכמעט כל דבר נכון שהם אומרים אינו חדש וכמעט כל דבר חדש שהם אומרים אינו נכון.

* רצינו לשאול אם מתקיים בחוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים שיעור על השפעתה הרבה של הזמרת המצרית אום-כלתום על הספרות העברית?

* חוקרים בחוג להיסטוריה פוסט-ציונית באוניברסיטת בן גוריון בנגב גילו כי במבצע "מרבד הקסמים" רצחו שליחים מהסוכנות היהודית בישראל את כל הילדים התימניים הבלונדיניים שהגיעו למחנה המעבר הצפוף בעדן – וככה הגיעו לשדה התעופה בלוד רק התימנים השחורים. הכול מתועד במסמכים שהוסתרו עד היום על-ידי השלטון הציוני בישראל.

* אנחנו לא הולכים ללוויות של אנשים שלא היו הולכים ללווייה שלנו.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו, אבל לא די בכך. אפשר גם לפנות אלינו באי-מייל ולשאול.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,350 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל