גיליון מס' 727

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח באדר תשע"ב,  22 במרס 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יהודה דרורי: לא לתעודות הבגרות! // רותי האוסמן-טרדלר: לימודי תנ"ך – אין חשוב מזה, וכמה מילים על מערכת החינוך. // עמוס גלבוע: ממשלת ביבי-ברק לא היתה מוכנה להשלים עם "סבבי" ירי על תל-אביב ושיתוק החיים בה. // יוסי גמזו: אִי הֲבָנָה. // עדה הרצברג: "משוגעים, תרדו מן הגג!" // ד"ר גיא בכור: חוקי המזרח התיכון, על האכזריות: הצאר האחרון, ולקח המלחמה הטוטאלית במזרח התיכון. [ציטוט]. // אלי מייזליש: המופע של נחמיה דגן ב"פוליטיקה". // רוֹן גֵּרָא: זְעָקָה אִלֶּמֶת. // יהודה דרורי: כיצד לסייע ל"חלשים" ולחסוך מיליארדי שקלים. // יוסי שדה: ארוחה בראסל הוטל. // נעמן כהן: הכעס המרוקני, ההתבכיינות וההתקרבנות של פרופסור אוה אילוז. // אהוד בן עזר: דברים על משה גרנות. // אורי הייטנר: סיפור אהבה איראני. // יוסף דוריאל: על מה שפרס ונתניהו לא דיברו עם אובמה. // משה ברק: הוריי – חלוצים על אחריותם. // דרור אֵידָר: זכות השימוש בשואה. [ציטוט] // יוסף אורן: כישלון המותג "ספרות נשים". // אהוד בן עזר, יעקב המאירי, שלמה אראל: לפתרון תעלומת האבן הוורודה. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים.  א. דמות הערבי בספרות העברית [המשך], תחושת מצור בשנות ה-50 וה-60. // ממקורות הש"י.

* * *

יהודה דרורי

לא לתעודות הבגרות!

כאשר הייתי (לפני 27 שנים) סגן הממונה על ייעול המשק במדינה, העליתי מטעם היחידה הזו הצעה מנומקת בפני הממשלה ושר החינוך לבטל כליל את בחינות הבגרות. (הצעה שכמובן נדחתה...)

אני מעלה פה נושא זה מכיוון שלאחרונה הוא הועלה שוב על סדר-היום החברתי/פוליטי – ואולי הפעם רצוי שלא נחמיץ טיפול יסודי בו.

בהצעה שלי הוסבר בשעתו שמערכת בחינות הבגרות הינה מסורבלת ויקרה מאוד וכי למעשה בגללה, כיתות י"א ו-י"ב מבוזבזת זמנן רק על הכנה לבחינות הבגרות במקום לימודים והרחבת ההשכלה. כל זאת מבלי לציין שבחינות הבגרות הפכו פשוט למעמסה מיותרת על התלמידים ויצרו אווירת בית-חרושת לציונים. חשוב מכול, בנקודת זמן זו של גיל התלמיד, לא ניתן לדעת את כיוון התפתחותו המקצועית והשתלמותו בעתיד, ומכאן שאין יעילות אמיתית במקצועות הבחירה שלו.

ציוני בחינות הבגרות מטעות בראייה עתידית, כי מי שסיים שירות של 3 שנים בצה"ל, כבר אינו עוד אותו נער שובב אשר זילזל בציוניו, מכיוון שעכשיו,  בגרות מחשבתו, תוכניותיו לעתיד והאמביציות שלו שונות לחלוטין מזה של תלמיד תיכון, וכשירותו ללימודים אקדמאים שונה לגמרי.

לפיכך הצעתי כי לחליפין, המיון להשכלה גבוהה ייעשה במכללה או באוניברסיטה, וזאת  לאור הישגי הסטודנט בשנה הראשונה. ולכן הצעתי לפתוח את השנה הראשונה באוניברסיטאות ובמכללות לכל מי שמוכיח 12 שנות לימוד! (ומי שאין  לו 12 שנות לימוד,  יעמוד בבחינות כניסה).

בשנה הראשונה הזו, יחוייב הסטודנט לקחת 5 קורסי חובה: בקריאה ובכתיבה בשפה העברית ובשפה האנגלית, בסטטיסטיקה בסיסית וחשבון (עד רמה של אלגברה), בלימודי ארץ-ישראל (היסטורית, גיאוגרפית, מדינית וכלכלית) ובמדעי המחשב. בנוסף יחוייב כל סטודנט לקחת לפחות 2 קורסי-מבוא למקצועות בהן ירצה להמשיך וללמוד. הצלחתו של הסטודנט בשנה הראשונה להגיע לרמת  ציונים של לפחות 75%, תקבע אם יינתן לו להמשיך בכוון האקדמי שבחר.

הוצע ששנת המכינה הזו תהיה ללא כל תשלום למשרתי צה"ל ושירות לאומי. הכספים למימון השנה הראשונה ליוצאי צבא יכולים לבוא מהחיסכון הענקי שיגיע מביטול מערכת בחינות הבגרות.

מצד שני,  מי שלא משרת, יחוייב בתשלום מלא, ובנוסף, סטודנטים אלו יהיו חייבים בציוני-מעבר ברמה של לפחות 80% בשנה הראשונה.

בשעתו טענו נגדי גורמים מהאוניברסיטאות שאני מציע כביכול מצב בו הם יוצפו בתלמידים ואין מקום פיזי לכך וגם אין כוח הוראה מספיק, זאת למרות שעד היום מרבית אולמות הלימודים באוניברסיטאות עומדים ללא שימוש שעות מרובות במשך היום והערב. (אגב, כיתות המכינה יכולות להכיל עד 150 סטודנטים בכיתה, כמו באוניברסיטאות רבות בעולם), ובכלל, לא חלילה יפלו השמים אם הפרופסורים והמרצים באוניברסיטאות ילמדו 15 שעות בשבוע ולא 8...

נכון, שתבוא גם התנגדות ממורי התיכוניים, שרואים בהכנה לבגרויות עבודה קלה + תוספת הכנסה צדדית מהשגחה ומתיקון בחינות, אולם דבר זה בטל בשישים לנוכח הרפורמה היסודית בנושא זה.

התנגדות נוספת שהיתה בשעתו באה מהמל"ג, שם התבטאו מיספר פרופסורים, בגישה אליטיסטית, כאשר גינו את "הסכנה" בפתיחת האוניברסיטאות להמון... טענתם העיקרית היתה שהם מעוניינים ליצור קאדר אקדמאי עתידי איכותי ועילי...

לדעתי הם התעלמו מהאפשרות שדווקא הרחבת בסיס הפירמידה החינוכית/אקדמאית, תביא בסופו של דבר ליותר אקדמאים בעלי כישורים ומצוינות בקצה הפירמידה.

משהועלה כיום שוב נושא ביטול בחינות-הבגרות, אסור שזה ייפול למלכודת המאבקים הפוליטיים במדינה. זה עניין ממלכתי חשוב ביותר ואין פה בכלל עניין לביטולו של מקצוע לימוד זה או אחר או פגיעה בתוכניות הלימודים בבתי הספר התיכוניים – נהפוך הוא, ההתמקדות בלימודים במקום בבחינות תרחיב ותייעל את השכלת התלמידים.

* * *

רותי האוסמן-טרדלר

לימודי תנ"ך –  אין חשוב מזה

וכמה מילים על מערכת החינוך

אודה ולא אבוש, איני קוראת בדרך כלל את שיריו של המשורר  יוסי גמזו – כי למרבית הפלא אני מעדיפה פרוזה ואולם נתמזל מזלי וקראתי את שיריו  המחורזים, והנה: כל מילה –בסלע.

נכון, הגיע הזמן לצמצם מעט את  מספר בחינות הבגרות שתלמידים נדרשים לעמוד בהן, בדרך אל ההשכלה הגבוהה. העיקר בנושא הבגרויות הוא לא כמה בחינות יעשו אלא דברים עקרוניים מזה: מיספר הלומדים בכל כיתה (כדי שיוכל המורה לתת אפשרות של דו שיח לכל תלמיד ותלמיד), עיקור השיטה של לימוד פרונטלי, שבו המורה "מקיא" את החומר והתלמידים רושמים-רושמים, כאילו היו מכונת כתיבה ישנה ואין שום ספק שמה שכתוב במחברת – לא נכנס לראש, והכי חשוב – ללמד את הנוער איך לכתוב, איך לדבר ואיך ולהתווכח בצורה אינטליגנטית.

מה שקורה הוא שהנוער לא יודע לכתוב כמו שצריך, לא ממש קורא ספרים (יותר קל לקרוא טוקבקים) ובעיקר – לא יוצא מבית-הספר התיכון עם היכולת לכתוב אפילו עבודה קטנה בכוחות עצמו. אולי תוכנית "שורשים", שנכנסה למערכת החינוך לפני כ-15 שנה, הכריחה את התלמידים לפנות להורים לדודים ולסבאים כדי, סוף סוף, לעשות משהו בכוחות עצמם

לא פחות חשוב הוא שכר המורים, שלרוב הן  המורות. עד שלא יתייחסו אל המורים כאל אנשים שיש לתגמלם במשכורת מכובדת, ייכנסו אל מערכת החינוך כאלה שלא התקבלו לאוניברסיטאות ועשו סמינר פה ושם, ובהתאם רמת המורים, סליחה על הביטוי – על הפנים.  מי רוצה לעבוד במשכורת רעב? הכי הרבה 6,000 שח נטו או משהו כזה. וזה – למורה בעל תואר, תעודת הוראה, וותק וכיו"ב. ואין דרך להתקדם כלפי מעלה.  ובראש שני ארגוני המורים, שרובם ככולן נשים: עומדים גברים.

העובדה שמישהו דיבר על "אופק חדש" היא בעיניי בלוף גדול. אז עכשיו מורים יושבים בחדרי בית-הספר עד השעה 4.00 ולכן הוסיפו להם עוד אלפיים שקל. לא ממש שיפרו את שכרם אלא הכניסו בדלת האחורית עוד שעות עבודה, חייבים אפוא לתגמל עבור שעות, אך דבר לא השתנה במעמד המורה (הנמוך), בכיתות הצפופות והרועשות, בלימוד הפרונטלי של "לתת חומר" ולהקיא אותו במבחנים, ולהספיק לבגרות – ואין לדבר סוף.

דרוש באמת  מהפך במעמד המורה כאדם משכיל, רצוי בעל תואר שני, שיש לו יכולת לא רק להקיא חומר אלא גם ללמד את התלמיד איך ללמוד, איך להיות אדם שמסוגל לכתוב מכתב בלי שגיאות ואיך לדבר בפורומים כאלה ואחרים בלי לגמגם. לכן לימודי הבנת הנקרא הם חובה וכוללים בתוכם גם את היכולות הנוספות, כפי שציינתי  וכמובן , כחלק אינטגרלי מלימודי הבנת הנקרא – גם להבין ולקרוא תנ"ך, כמקצוע נפרד, לפחות פעמיים בשבוע. אין עם יכול להפנות עורף למורשת הכתובה שלו. ללמוד הבנת הנקרא בלי ללמוד תנ"ך זה כאילו לצמצם את אופק השפה לשפה המדוברת כיום ותו לא. התנ"ך הוא לא רק המיתולוגיה הדתית של העם היהודי לדורותיו – הוא גם אוצר אין-חקר של הלשון העברית. מי כמונו, אנשים שבנעוריהם ציוו עליהם המורים ללמוד בע"פ – זוכר פרקים שלמים בתנ"ך ואף שפתו השתכללה. לא ללמוד תנ"ך זה  הרבה יותר מלדלג על ריה"ל ורשב"ג  ועל ביאליק ועל ש"י עגנון ועל כל מי שהוא למעשה חוליה בשלשלת השפה העברית. בלי תנ"ך אין שפה. בלי לימודי תנ"ך (ואינני מציעה כאן מערך שיעור אלא את  נחיצות התנ"ך כמורשת וכשפה), בלי תנ"ך אין אנו יוצאים ידי חובתנו ללימודי העברית כשפה.

ט.ס.אליוט במאמרו "המסורת והכישרון האינדיווידואלי" אמר כי כל שיר הוא חולייה בשלשלת הדורות  הכותבים. מי שכותב שירה בלי שיש בידו (בזיכרונו) את אוצרות הרוח של הדורות הקודמים לו – כאילו מנתק את עצמו ממורשת עמו. השיר  הנכון  פתוח לשני הכיוונים: מצד אחד הוא שואב את זכרי הלשון שלו  מן העבר, ומצד אחר – זרועותיו שלוחות אל ההווה, וממנו אל העתיד להיכתב.

למשל,  אם כתב יהודה הלוי את המילים" אני השר והשיר לי לעבד, אני כינור בין שרים ונוגנים – " (המאה העשירית, תור הזהב בספרד) באה נעמי שמר שנות דור אחר כך וכתבה "ירושלים של זהב... לכל שיריך אני כינור."  הכינור כמטפורה המרכזית לעניין השירה.

ובאגדה על כינור דויד, ב"ספר האגדה" של ביאליק רבניצקי, נאמר כי:  כינור היה תלוי למראשותיו של דוד המלך ובאה רוח ונענעה את מיתריו והיה כמתנגן מעצמו, ואת הפרק בתהילים על הגלות (פרק קל"ז)  אנו זוכרים היטב, ובו תפקיד חשוב  לכינורות.

"על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו,

כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה: שירו לנו משירי ציון.

איך נשיר את שיר  ה'  על אדמת ניכר?"

ובהמשך:  "אם אשכחך ירושלים..." שכל חתן צעיר נאלץ ללמוד בע"פ.

לא ללמוד תנ"ך,  זה לא ללמוד מי אנו,  מה שפתנו ומה מקורנו. לצמצם בגרויות – בטח, אך לא את התנ"ך. חינוך הוא גם מסורת, שפה וזיכרון , אפילו שאנחנו חילונים,  אל לנו לחתוך את מקור השפה.

* * *

עמוס גלבוע

ממשלת ביבי-ברק לא היתה מוכנה להשלים עם "סבבי" ירי על תל-אביב ושיתוק החיים בה

השגרה אומנם חזרה לדרום, אך  המושג הכי שגור בפי כל בעקבות האירועים האחרונים ברצועת עזה הוא "הסבב". ומי שהכי משתמש במושג הזה הם גורמי הצבא והממשלה. הם מדברים במפורש על "הסבב הנוכחי" ועל כך שב"סבב הבא" צה"ל יגיב חזק יותר.

כאן, לדעתי, מצוי הכישלון האסטרטגי הגדול של מדינת ישראל. במה דברים אמורים? אנחנו לא מכירים בכלל את המושג "סבב" בגבול הצפון מאז מלחמת "לבנון השנייה". שם אין סבבים; אוכלוסיית צפון  המדינה אינה נתונה בחרדה היומית מתי יתחיל הסבב החדש, מתי ייפסק שיתוק החיים היום-יומי בעקבות סיום ה"סבב הנוכחי", ומתי תיפסק "הפסקת האש השברירית". זאת משום שמלחמת לבנון השנייה, חרף העובדה שלצה"ל היו בה הרבה כישלונות, הביאה בעקבותיה הישג אסטרטגי: גבול שקט, הרתעה מתמשכת, נצראללה  בבונקר! נכון שחיזבאללה התעצם  מאוד בנשק, כי לישראל לא היתה שום יכולת לסגור את הגבול הסורי-לבנוני, אך המכה שחיזבאללה ספג מידיי חיל האוויר הישראלי היתה חזקה דייה כדי להוציא ממנו כל רצון לחזור על "הסבבים" שהיו לפני מלחמת לבנון השנייה. אולמרט היה אז ראש הממשלה, פרץ שר ביטחון וחלוץ רמטכ"ל. עוד מעט ימלאו למלחמה 6 שנים.

במבצע "עופרת יצוקה", קצת  לפני למעלה  מ-3 שנים, לא הושג שום הישג אסטרטגי. אפילו הישג של סגירת הגבול בין הרצועה למצרים למניעת הברחות נשק, שהיה בידינו, לא הושג. שרת החוץ שלנו באותה עת, לבני, השיגה כביכול הסכמה של ארה"ב ומדינות מערב אירופה להילחם בהברחות הנשק. זה התברר כקשקוש! ההישגים היו טקטיים בלבד: מאות אנשי חמאס הרוגים, מעט הרוגים לצה"ל, הפסקת  הירי המאסיבי הרצוף על שדרות לתקופה מוגבלת. ה"הישג" האסטרטגי היחידי היה "דו"ח גולדסטון" המפורסם, שגרם לנו נזק תודעתי בלתי רגיל. המבצע בוזבז, פשוטו כמשמעו, מכיוון שלא היה בו שום ניסיון להגיע להישג אסטרטגי כלשהו. הוא הופסק כאילו באמצע. גם כאן אולמרט היה ראש הממשלה, אך הדרג הביטחוני התחלף: ברק שר ביטחון ואשכנזי רמטכ"ל.

התוצאה היא סבבים של אש. המדיניות של ביבי-ברק משלימה מראש עם הסבבים הללו, והיא אומרת  בערך כך: אנחנו זהירים ושקולים, אנחנו לא רוצים להיגרר, אנחנו לא רוצים שיסיטו אותנו מההתמקדות הגדולה באוייב האיראני, וישנה מצרים שמוכרחים להתחשב בה; אנחנו צריכים להיות סבלניים ולהבין שבלחימה בטרור אין ניצחונות גדולים. בקיצור, אנחנו פרגמאטיים, ומוכנים לצורך כך שמיליון תושבי הדרום ישלמו על כך מדי פעם בפעם בשיתוק החיים שלהם. זהו מחיר סביר. מדי פעם ניתן להם "תחבושת": או בצורת הבטחות מלל , או איומים שבפעם הבאה נכה חזק יותר בנבלות שבעזה.

זאת מדיניות לגיטימית לכאורה, אך לדעתי, בסיסה של מדיניות זאת הוא פוליטי במהותו, ולא ביטחוני. וזאת למה? כי ממשלת ביבי-ברק לא היתה מוכנה להשלים עם מציאות של "סבבי" ירי על תל-אביב ושיתוק החיים בה מדי פעם בפעם. פשוט כך!

 ואם תופעת "הסבב", היא הדבר האסטרטגי הבולט באירועים סביב רצועת עזה, הרי שישנו דבר אסטרטגי שבולט דווקא בגלל היעדרו. האם מישהו שמע על אבו-מאזן, למעט געגוע הגינוי שהשמיע ל"התקפות ישראל"?  הוא הלא לכאורה ראש הרשות הפלסטינית, הוא כביכול מייצג את הפלסטינים, הוא טוען שכל הסיפור שלו עם החמאס הוא עניין פנימי של הרשות, ובכלל הם כבר מאוחדים – האם מישהו בכלל ספר אותו ב"סבב" הנוכחי, ובסבבים הקודמים? האם הוא איזשהו פרטנר להפסקת אש?

בוודאי שלא.

אז שאלת תם: אם כך, איך הוא באמת יכול להיות פרטנר למו"מ "אמיתי ורציני" להסדר בין הפלסטינים לישראל? בגלל שהוא מגיש כנפה מזילת ריר לידידיו הישראלים?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 19.3.12.

* * *

יוסי גמזו

אִי הֲבָנָה

לֹא לְהָבִין כַּמָּה דְבָרִים זֶה לְהָבִין

דְּבָרִים שוֹנִים לְאֵין עֲרֹךְ, שוֹנִים בָּאֹפֶן

בּוֹ הַפְּרִיחָה הַסְּחַרְחָרָה וְהַנַּרְקוֹטִית

שֶל הָאָבִיב שוֹנָה כָּלִיל מִן הָרָקָב

הָאָפְנָתִי שֶל כָּל בִּיבֵי הַדֵּקָדֶנְס

וּבוֹ חַיִּים הִנָּם חַיִּים וְלֹא הַמָּוֶת

הַמִּתְחַפֵּשׂ בָּהֶם לְמָה שֶהוּא אֵינֶנּוּ,

לְהִפּוּכוֹ שֶהוּא אוֹתוֹ בִּזְבּוּז נוֹרָא

שֶל הַשּוֹטִים הַמְּהַמְּרִים אֶת חַיֵּיהֶם

עַל גַּלְגַּלָהּ הַכְּפִיָּתִי שֶל הָרוּלֶטָה                                       

שֶהַזִּ'יטוֹנִים שֶל תְּבוּסַת הַכָּכָה-כָּכָה

תָמִיד יוֹרְדִים בָּהּ אֶל טִמְיוֹן הַ-Nevermore.

כִּי מוּל בִּצַּת טֵרוּף הַהֶרֶס הָעַצְמִי

שֶל אֲנָשִים הַמְּכַלִּים עַצְמָם לָדַעַת

בַּנִּיקוֹטִין, בָּאַלְכּוֹהוֹל, בַּגְּרָאס, בַּגּוֹיִנְט,

בְּזוּגִיּוּת אַרְסִית שֶאֵין בָּהּ אַהֲבָה,

בְּהַשְלָמָה עִם הַחֻלְשָה וְהַהֶרְגֵּל

וְעִם הֲבֵל הַהֲבָלִים שֶל מַר קֹהֶלֶת

יֵש אֵיזֶה אִי שָפוּי, נָדִיר, אִי הֲבָנָה

שֶל אֵיךְ אֶפְשָר לַעֲזָאזֵל לִזְרֹק לַפַּח

בְּמוֹ יָדֵינוּ הַחוֹטְאוֹת וְהַקּוֹטְעוֹת

אֶת הַמַּתָּת הַזֹּאת, אֶת הַזְּכִיָּה בַּפַּיִס

הַלֹּא-נִשְנֶה שֶשְּמוֹ חַיִּים, שֶהוּא בְּעֶצֶם

רַק הַלְוָאָה קִצְרַת-מוֹעֵד, רַק מֵטֵאוֹר

הַמִּתְגַּחְלֵל כְּאֵיזֶה חֶסֶד מִמָּרוֹם

הַמְּפַלֵּחַ לִשְנִיָּה אַחַת בּוֹדֶדֶת

אֶת מֶרְחֲבֵי הַשְּחוֹר שֶל אֲפֵלַת הַנֵּצַח

וְהוּא סוֹפְסוֹף כָּל מָה שֶיֵּש לָנוּ, אִם יֵש.

וְעַל הָאִי הַזֶּה שֶל אִי הַהֲבָנָה

הַיַּלְדוּתִית הַנִּפְלָאָה הַזֹּאת, שֶקֹּמֶץ

קָטָן בִּלְבַד זוֹכֶה בִּכְלָל לְהֵחָלֵץ בָּהּ           

מִמְּצוּלָתָהּ הַטּוֹבְעָנִית וְהַדְּבִיקָה

שֶל מַדְמֵנַת הַזֶּה-מָה-יֵש וְהֵם עוֹלִים

כְּנִצּוֹלִים אֶל שְׂפַת חוֹפוֹ, פִּתְאֹם מוּאֶרֶת

דַּוְקָא מִתּוֹךְ חֶשְכַת אוֹתָהּ אִי הֲבָנָה

כְּמוֹ אוֹר הַשַּחַר מִן הָאֹפֶל הַלֵּילִי

הַהֲבָנָה הָעֲמֻקָּה מִכָּל עָמֹק:

שֶהַחַיִּים הֵם פִּקָּדוֹן, הֵם לֹא פַּח-זֶבֶל

וְהַמֶּחְוָה הַיְּחִידָה שֶהֵם זְקוּקִים לָהּ

הִיא הַחִבּוּק הָעַז,

כְּמוֹ אִמָּא אֶת יַלְדָּהּ.

* * *

תיקון טעות בגיליון הקודם 726 –

וְאִם בְּמָתֵמָטִיקָה לוֹמְדִים, מִלְּבַד עַל שֹרֶש

גַּם עַל חִבּוּר שְבָרִים בַּמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף

אָז מָה יוֹתֵר מִן הַתָּנָ"ך מֵיטִיב סוֹפְסוֹף לִקְשֹר אֶת

שְבָרָיו שֶל עַם מִכָּל גָּלֻיּוֹתָיו וְכָל שְבָטָיו

לַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף שֶל עֲבָרוֹ מִקֶּדֶם

שֶמִּתּוֹכוֹ יִצְמַח הַמַּחֲנֶה הַמְּשֻתָּף

שֶל עָתִידוֹ בְּתוֹר אֻמָּה שְלֵמָה וּמְלֻכֶּדֶת, 

לֹא פַּאזֶל סֶקְטוֹרְיָאלִי שֶבְּרִיב-אַחִים נִשְטָף.

* * *

עדה הרצברג: "משוגעים, תרדו מן הגג!"

אהוד יקר,

שמחתי למצוא בגיל' מס' 726 של חדשות בן עזר דברים שכתב מתי דוד בעניין אותה פרשה שהוא מכנה בשם "גביגייט". אבל עד מהרה נעכרה שמחתי בגלל הדרך הלא מדוייקת שבה מופיע שם שמו של האלוף אהרון זאבי-פרקש. אומנם בהחלט יכולים מי שרוצים לבוא נגדי בע"ז כבאחרים להסתייע בביטוי הפולני הידוע "לא עת בכות שושנים בעת בעור יערות" – אבל אני חושבת שאין מקום לטפח את הנטייה להתעלם מכך שלא רק לידוענים, ובמיוחד לידוענים שיודעים שהם כאלה יש זכות לכך ששמם יופיע במדוייק. כך, למשל – אם קורה לי ששם נשמט מזיכרוני, וזה קורה פה ושם – אני מעכבת את פרסומם של דברים כדי לנסות לברר את השם.

פחות שמחתי למצוא באותו גיליון 726 התקפה בעלת "גוון צהוב" למדי עליך (ועל יצירותיך?!)  אבל מאחר ואתה כבר טרחת לענות עליה אנסה אולי לחזור אל עיקרי הדברים במועד מאוחר יותר. אבל אולי יש דבר אחד שבכל זאת אני חייבת להזכיר:

לצערנו ניתן למצוא בתולדות מה שמכונה "היהודים" – הוכחות רבות מדי לכך שהרבה יותר קל להעדיף התכתשויות בין אחים מאשר בנייה של כוח מגן משותף. ואכן, בכל פעם שאני מוצאת בתגובות של בני דורותינו ומקומותינו ביטויים כמו "סמולנים" או "פשיסטים" – נדמה לי שבראשי מהדהדות מילותיו הפשוטות של יגאל הורביץ ז"ל: "מה קרה לכם? תרדו מהגג!"

אז אנא – כדאי מאוד לזכור ולהזכיר שוויכוחים טובים לכולנו אבל אם אפשר, בבקשה – נשמור בעצמנו על תרבות-דיון הולמת ולא נתקיל את עצמנו במיני רגרסיות ר"ל. 

בברכה רבה

עדה הרצברג

ירושלים

* * *

ד"ר גיא בכור

חוקי המזרח התיכון

על האכזריות: הצאר האחרון, ולקח המלחמה הטוטאלית במזרח התיכון

ניקולאי השני, הצאר הרוסי הגדול, זה ששלט "בחסד האל" (Gratia Dei) אהב את ההמצאה החדשה של אז, להצטלם. הוא ורעייתו, הקיסרית אלכסנדרה, על חמשת ילדיהם – אולגה, טטיאנה, מריה, אנסטסיה ואלכסיי, הופיעו על אלפי תמונות. המצאת הראינוע איפשרה להם להופיע על הבד בבתי הקולנוע, וכך העלו את הפופולאריות שלהם.

אלא שמהפכת פברואר 1917, שלוותה בהפגנות אלימות של מאות אלפים ובשביתות, אילצה את הצאר לפרוש, ובכך באו לקיצם 300 שנות שלטון בית רומאנוב ברוסיה. בהתחלה שוכנו בני המשפחה בארמון אלכסנדר המפואר, שבסנט פטרבורג. באוגוסט 1917 הועברו לסיביר, שם חיו באופן סביר, ושם גם נשארו במהלך מהפיכת אוקטובר הבולשביקית. בנובמבר 1917 הועברו על ידי השלטון הבולשביקי ליקטרינבורג שבהרי אורל בתנאי עליבות מחפירים. בלילה שבין 16-17 ביולי 1918 הורדו כל בני המשפחה אל מרתף הבית שם שהו, והוצאו להורג בירייה, כולל הרופא שלהם וכמה משרתים. הצאר ניקולאי השני (1868-1918) הפך בכך לצאר הרוסי האחרון.

מאז שררה תעלומה היכן גופותיהם. רק בשנת 1991 נתגלו הגופות וזוהו בוודאות באמצעות בדיקות DNA, אך שתי גופות של ילדים היו חסרות. אלה נתגלו רק בשנת 2008 בקרבת מקום. כל בית רומאנוב האחרון נתגלה, והתברר סופית שהטענה שהנסיכה אנסטסיה ניצלה, היתה שקר.

מדוע הוצאו להורג הרומאנובים חסרי האונים? מדוע לא איפשרו להם לצאת לגלות, כמו בתי מלוכה אחרים שהופלו? בגלל תפיסת המלחמה הטוטאלית. הבולשביקים פחדו שבית רומאנוב יחזור וישלוט, והדרך שהם העדיפו היתה לרמוס את הגחלים האלה באופן בלתי הפיך. התפיסה הזו אמרה שאסור להתעלם מן האוייב גם כשהוא חלש, משום שיבוא היום והוא ייהפך שוב למסוכן. כך בדיוק התנהגו בלוב כלפי קדאפי ואנשיו, כך רוצים ההמונים במצרים להתנהג כלפי חוסני מובארק, וזה מה שממתין גם לבשאר אלאסד, והוא יודע זאת. זוהי המלחמה הטוטאלית.

העולם המודרני שלאחר מלחמות העולם הראשונה והשנייה חשב שתפיסת המלחמה הטוטאלית הסתיימה, עם הקמת האו"ם על מוסדותיו, ההזויים לפעמים, עם קביעת חוקות, ועם מגילות זכויות האדם. שואת היהודים הטוטאלית היתה אחד המאיצים להקמת מוסד האו"ם.

אלא שהמלחמה הטוטאלית שבה ומרימה מאז את ראשה המכוער בכל פעם מחדש: וכי לא היתה מלחמת העצמאות שלנו מלחמה טוטאלית, שבה אם היינו מפסידים היינו מושמדים? וכי לא היתה מלחמת ששת הימים מלחמה טוטאלית מבחינתנו? מלחמת וייטנאם? קוריאה? המלחמות האיומות אך הנשכחות באפריקה? בוסניה וגרורותיה? ועכשיו הגיעו תימן, לוב, סוריה ויהיו עוד מדינות ערביות בדרך, והחזירו את צורת הלחימה הזו בכל תפארתה המזוויעה.

בשאר אלאסד יודע שאם יפסיד – יישחט. העלווים ובעלי בריתם הדרוזים, הנוצרים והטורקמנים שבסוריה יודעים שאם יפסידו – יישחטו. ומנגד המורדים יודעים שאם יפסידו – יישחטו. איזה לקח נורא. מה דינו של המנצח לא ברור, אך ברור מאוד מה דינו של המפסיד. מלחמה טוטאלית כזו היא לכן לא על אידאולוגיה או על יעדים פוליטיים, היא על עצם הקיום.

מלחמה טוטאלית קובעת שאסור לנהוג ברחמנות, ויש למחוק את האוייבים עד לאחרון שבהם. הכלל הוא: עשו לאויביכם בדיוק את מה שהם היו עושים לכם. מלחמה טוטאלית קובעת שאסור לכן להשאיר לאוייב תקווה, משום שיבוא היום והוא ינקום, אפילו אם הוא כיום חלש. כך התנהלו מלחמות אנושיות במשך אלפי שנים, וכך חזר המזרח התיכון למגדירים הקמאיים ביותר של תורת הלחימה: הכנעה מוחלטת של האוייב, ולא רק כיבוש יעד. אין זו עוד מלחמה "בעצימות נמוכה", ההיפך, זו מלחמה בעצימות הגבוהה ביותר שניתן. זו התרסה.

במלחמה טוטאלית, כפי שקבע זאת קלאוזביץ, כל אמצעי הלחימה משתתפים וכל המשאבים, ואנחנו נוסיף גם הגרעיניים, ומכאן החשש העולמי שאיראן גרעינית תחייב גם את סעודיה, טורקיה, מצרים ומדינות נוספות להתגרען מיד. כן, הגרעין השיעי מאיים קודם כל, ואולי בעיקר, על הסונים. כיוון שהלהט האידיאולוגי-דתי בכל צד הוא גדול, כל צד חושב שאלוהים נמצא לצידו, ולכן מותר לו גם הכל, "בחסד האל".

המוזר הוא שהצאר ניקולאי השני לא היה רק קורבן של מלחמה טוטלית, אלא שהוא עצמו גם גרם לכזו. הכרזת הגיוס הכללי, עליה הורה בחוסר הבנה ביולי 1914, הביאה להכרזת מלחמה גרמנית, ולכניסת רוסיה למלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914. הנזקים לרוסיה היו עצומים.

הירייה הראשונה: כללי ניהול המלחמה המודרניים, דהיינו אוכלוסייה מחוץ לתחום, הכנסה של גורמים ניטראליים כמו הצלב האדום, סיוע הומניטארי, האמנות הבינלאומיות של ז'נבה, איסור מעשי טבח – כל אלה אינם קיימים עוד. בסוג כזה של מלחמה אין הבדל בין חיילים, לוחמים ואזרחים. כולם משתתפים; כולם הורגים ונהרגים.

הירייה השנייה: מה שהיה בעבר מיועד בעיקר נגד ישראל, דהיינו מלחמת חורמה, מופנה היום אל פנים העולם הערבי. גיוס החובה, שהופנה כנגד ישראל הופך לחרב פיפיות של המדינות הערביות, שכן גיוס כזה כולל את כל סוגי האוכלוסייה העויינים זה לזה, וכך לכולם יש נשק. החרב שהיתה מופנית החוצה, מופנית עכשיו פנימה, ומאכלת את עצמה.

הירייה השלישית: המוסדות הבינלאומיים ובעיקר האו"ם אינם רלבנטיים עוד, משום שתמיד יהיו מעצמות שיתמכו במי מהצדדים. תפיסת "השלום", כפי שאמנת האו"ם מנסה לקדם, הופכת למגוחכת, כלי לשימוש בידי הצדדים הנלחמים. הדיפלומטיה הופכת לחסרת אונים, הסנקציות לחסרות שיניים.

הירייה הרביעית: בסוג מלחמה כל כך אכזרי, אסור להתערב, משום שאז המתערב מושך לעברו את האש החורכת, שאין לה גבולות. במלחמה שבה אין שיקולים הומניטאריים, מחוות כאלה ייתפסו כאקט מלחמתי על ידי מי מהצדדים. הומאניטארי בסוג מלחמה זה הוא לעיתים קרובות דרך לפעול בעורמה, כפי שזה נעשה גם מולנו, בידי הפלסטינים לדורותיהם. זו הסיבה מדוע אף אחד גם לא רוצה להתערב במלחמה הטוטאלית בסוריה. הכול יודעים כמה היא איומה.

הירייה החמישית: יש להתעלם מכל הצעה ידידותית מצד אחד הגורמים הנלחמים, שכן בחולשתו הוא ייאחז בכל דבר, כולל בשקר ובהעמדת הפנים. אחר כך כשיתחזק, מרה תהיה נקמתו. הזהירות היא מחויבת המציאות, שכן בסוג מלחמה כזה התמימים נאכלים ראשונים, והיהודים מצאו את עצמם, בדרך כלל, בצד התמימים לאורך ההיסטוריה.

הירייה השישית: במלחמה טוטלית אי אפשר לעצור בחצי הדרך, מתוך רחמים או מתוך תקווה לפיוס, משום שבכך מחזקים את נחישות הצד השני, ומגבירים את עוינותו. מי שנכנס למלחמה כזו, אין לו ברירה אלא להמשיך. זוהי מנהרה חד סטרית, שבה אי אפשר לעצור, ואי אפשר גם להתחרט, מהרגע שנכנסתם אל המנהרה הזו.

הירייה השביעית: מן הסיבה הזו מלחמות כאלה נמשכות שנים, משום שאי אפשר להפסיקן. מי שמפסיק – עלול לשלם בטיהור אתני ולהתחסל, ובכך משועבד מימד הזמן למלחמה. כך אירע במלחמת האזרחים בלבנון שנמשכה כ-14 שנים (1975-1989). איך מלחמה כזו מסתיימת בהיעדר הכרעה טוטלית? רק בתשישות הדדית של כל הצדדים. אין דרך אחרת, ולא יעזרו כל מאמצי השידול הבינלאומיים.

הירייה השמינית: במלחמה טוטלית שלב המשא ומתן הוא מסוכן, שכן אז עלולים להפסיד את הניצחון החלקי שבו אחד הצדדים זכה. מן הסיבה הזו הצדדים ימנעו מלהיכנס למו"מ לפני שישיגו ניצחון מוחלט. המשא ומתן הוא חלק מטוטליות המלחמה.

49 יהודים נרצחו בשנת 1903, ועוד 29 בשנת 1906, ובטרם מותם הם עונו ונרצחו באופן אכזרי, מאות נפצעו, ואלפי בתי עסק יהודיים נשדדו ונהרסו. בעקבות זאת כתב חיים נחמן ביאליק את שירו המפורסם "על השחיטה". הפרעות האלה הביאו למפנה ולזינוק בתולדות הציונות, וזו הסיבה מדוע היהודים נמשכו אל הקומוניסטים והמורדים נגד הצאר. כן, היהודים היו בדרך כלל הצד הנשחט לאורך ההיסטוריה. מתגעגעים?

הירייה התשיעית: חשבנו שהמדיה החדשה תעצור מלחמות כאלה, באמצעות סרטוני יוטיוב? ההיפך, הצדדים משתמשים בסרטוני זוועה, כל אחד לגישתו, וכך הטכנולוגיה רק מאיצה את הזוועה, לא בולמת אותה. מטרת הסרטונים להטיל אימה על הצד השני, ולשתק אותו. התוצאה: אכזריות כל צד מתפרסמת ברבים, והיא רק מעצימה את אכזריות הנקם של הצד השני. המדיה מבעירה את המלחמה הזו עוד יותר, לא בולמת אותה.

הירייה העשירית: הקביעה שיש לחסל את האוייב באופן מוחלט מופיעה כבר אצל סן טסו ב"אמנות המלחמה" שלו, מן המאה הרביעית לפני הספירה. סן טסו קבע: אסור לרחם, ואין זה עניין אישי. כך הפך אצלו, ובסוג המלחמה הטוטאלית, מושג ה"רחמים" לאוייב הקיום העצמי, ובשל כך מותרים כל מעשי הזוועה, הרצח, העינויים, האונס והטלת האימה. התפיסה הזאת קובעת ש – החסד הוא חטא; השנאה היא חיים. רחמים גוררים נקם; אך נקם מביא לשקט.

הבעייה היא שכל הצדדים בסוריה סבורים כך, ולכן נקם מביא לנקם, בקשר סיבובי אינסופי. ככל ש"האביב הערבי" (כן אותו ביטוי אומלל המציין כבר שנה) הולך ומתפשט, כך קוראת החברה הערבית המדממת תיגר לא רק על האיזור שלה, אלא על עצם התפיסה המערבית של גבולות למלחמה. זוהי קריאת תיגר על עצם תפיסת הרציונאליות, והלקח אנושי בן מאות השנים. וכך מתאדים מעל חמישים שנות "זכויות אדם", כאילו לא היו מעולם, בחזרה אל כללי הג'ונגל ואל היצריות האפלה ביותר של האדם. המודרניות, המערביות, ההיגיון, הכול מתנדף אל מול המלחמה הטוטאלית שחזרה, ואל הרגשות העזים שהיא נושאת עימה. עכשיו אנחנו מבינים, מי שחשב שההיסטוריה הסתיימה, לא הבין דבר. הוא עצמו הסתיים בים האינסופי של ההיסטוריה, שאכזריותה פשוט אינה נגמרת.

הלקח עבורנו? להבין מה קורה מסביב, להפנים, ולהיות חזקים.

[המאמר רץ באינטרנט]

* * *

אלי מייזליש

המופע של נחמיה דגן ב"פוליטיקה"

אמש [יום ג', 20.3] ב"פוליטיקה" ישבו שני מגיבים מול המראיין של פוליטיקה עודד שחר: בכיסא אחד ישב דרור אֵידָר [מי שלעיתים גם כותב כאן וחבר מערכת "ישראל היום"] ולידו ישב נחמיה דגן, מי שסיים קריירה צבאית של טייס מסוקים כתת-אלוף, ואז מונה לקצין חינוך ראשי.

הנושא היה: מדוע לא עולים יהודים ארצה? [לעורר דיון בעקבות רצח הילדים בטולוז שישמש קטליזטור? – השד יודע].

עוד לא יבש הדם על המדרכה של בית הספר היהודי, וכבר מנסים להפחיד את יהודי צרפת בירי נון סטופ על ילדים יהודים והוריהם הנפחדים .

ה"תרומה" של נחמיה דגן לדיון היתה: "ממשלת נתניהו מחוקקת חוקים גזעניים."

ככה. יודע איש זה עובדה תמוהה לאחר שבדק וחקר את יהדות הגולה מדוע באמת לא עלו מאז הקמת המדינה ב-48. ומה הסיבה? כי "ממשלת נתניהו מחוקקת חוקים גזעניים."    

מונחים על מדפים בספרייתי כתבי-עת מעלי אבק, מאז הקמת המדינה, ובהם מאמרים של מלומדים יהודיים שחלקו בזעם על אמירתו של בן-גוריון, מיד עם הקמתה – שיהודים צריכים "לעשות עלייה", ועלייה באותיות לטיניות. כי המילה 'עלייה' היא כמו מכת בייסבול על הראש.

מה לנו ולעלייה – מתאוננים מנהיגי יהדות ארה"ב? וכי רע לנו? האם אנו לא חברי קונגרס או סנאט? האם אנו לא מנהלי חברות ביטוח הכי גדולות בניו-יורק? וכי אנו לא התורמים הכי גדולים לבתי ספר של מיעוטים בפרוורים השחורים של שיקגו? וכי וודי אלן אינו יהודי? או נניח ברברה סטרייסנד או אפילו אדוארד ג'יי רובינסון? ועוד ועוד מאות כוכבים וזמרים ובעלי קזינו – לא? ואפילו כמה מאפיונרים וגנגסטרים יהודים, כליפתן.

מעניין, מר דגן, כי מעולם – ב-64 השנים האחרונות, לא הודפס בארה"ב מאמר אחד בגנות החוקים הגזעניים כביכול של ממשלת נתניהו, אלא מאמרים הדוחים בשאט נפש את ההתערבות של בן-גוריון ויורשיו בממשלות ישראל בענייני עלייה של יהודי ארה"ב.

"תגלית" היא התנועה היחידה הקוראת תגר על הנעשה בחדרי חדרים של הנהגות הקהילות שם, ואפילו הסובסידיה הכספית לצעירים הבאים ללמוד כאן או לבקר או להתרשם ואו אולי לעלות [אי"ה, אמר אחד מהם עם כיפה כחולה גדולה] – אינה ידוע לדגן? 

פרשנים, למרבה הצער, צצים כיום מתחת לכל חפרפרת בשדה, השני הוא כידוע הדגן של הגרעין האיראני ר"ל.

תנוח דעתך תת-אלוף בדימוס, הסתדרנו ב"ה 64 שנים במדינה בלי חוקים לעידוד העלייה. חוק חופשי ללא עלות, הוא חוק הילודה, שב-20 השנים האחרונות הוכפל הגראף הסטטיסטי שלו מ-1.8 ל-3.4 כיום ללא המגזר החרדי, ואתה רואה כיום הרבה משפחות חילוניות עם 4 או 5 ילדים – זאת היא העלייה מר דגן].

* * *

רוֹן גֵּרָא: זְעָקָה אִלֶּמֶת

בְּתַת הַקַּרְקָעִית שֶׁל הַנֶּפֶשׁ

אָחִי שׁוֹכֵן.

בְּקִמְרוֹנִי גּוּפִי בָּבוּאָתוֹ נִצֶּבֶת.

בְּכוּכֵי הַדְּמָמָה

הוּא מְלַחֵשׁ כְּאֵבוֹ

בֵּין חַמּוּקֵי מַחְשְׁבוֹתַי.

בְּגַג הַנֶּפֶשׁ בּוֹכִיָּה נַפְשׁוֹ

עַל חַיִּים מִתְפַּתְּלִים

שְׁחוּקִים

שֶׁחָלְפוּ בִּיעָף.

עַתָּה הוּא מַמְתִּין אֶל הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה

אֶל פִּסַּת הַנֶּצַח.

* * *

יהודה דרורי

כיצד לסייע ל"חלשים" ולחסוך מיליארדי שקלים

אין ספק שמשהו סוף סוף זז במשרד האוצר בתפישות ובקונספציות. הרפורמות, לפי המלצות ועדת טרכטנברג, והשינויים שעשה האוצר לאחרונה במערכות המיסוי והסיוע ולמעמד הבינוני התקבלו בברכה אבל – אין ספק שכל זה לא נוגע הרבה לעניים ולחלשים ביותר בחברה הישראלית. לפיכך אין פלא שכלכלנים ואישי ציבור מצפים כיום שהאוצר יבוא בהקדם, יחד עם משרד הרווחה, עם תוכנית מקיפה משלו, תוכנית שתנסה לתקן את מצבם הכלכלי של החלשים באמת (ואני נמנע מהמילה עניים שזה מסוג מאד ערטילאי וחסר הגדרה אוניברסלית ברורה).

 בעיקרון צודק משרד האוצר שלא יתכן שבמדינה בה כ-150.000 מובטלים (כביכול..) מועסקים כיום כ-150.000 פועלים זרים. משהו אכן דפוק במערכת, אבל... האם האנשים דפוקים או השיטה?

מצד שני אסור לשר האוצר להתייחס לנושא באופן גורף, לא כולם בטלנים, לא לכולם יש "עבודה בצד" וניתן להניח בוודאות כי ישנו פלח בחברה הישראלית (כ-20%) אשר בהחלט ניתן להגדירו מבחינה כלכלית כ"חלש", ואשר על המדינה לסייע לו בצורה זו או אחרת.

מי הם החלשים? בראש ובראשונה ישנם נכים וגימלאים רבים שאינם מסוגלים לעבוד והם נשענים על קצבאות מינימליות. בקטגוריה זו מוצאים את מרבית המשפחות מרובות הילדים, שבהחלט קשה להן להסתדר במשכורת אחת (בהנחה שאב המשפחה אינו תמיד מועסק כעובד קבוע במקורות או בחברת החשמל). לאחר מכן מוצאים משפחות חד-הוריות רבות, ולבסוף ישנם מובטלים שבאמת ובתמים מנסים לקבל עבודה ולא מצליחים.

התפיסה המוטעית כאילו סיוע לחלשים יכול להתבסס על "קצבאות אוניברסליות" לא מתאימה כלל למדינה בה רוב הציבור – אינו זקוק כלל לקצבאות . "הקצבאות השיוויוניות"  נשענות על המסורת הישנה של השיויוניות הסוציאליסטית (כולם מקבלים שווה... עשירים ועניים כאחד...) או על התפיסה השגויה שכל מי שמשלם לביטוח לאומי זכאי לאיזו קיצבה. השאלה היא מתי סוף-סוף תעמיד המדינה את הסיוע לחלשים על בסיס אישי/משפחתי לפי מבחן ההכנסה ומתי תדאג הממשלה לתת לנזקקים באמת לסיוע –  תיגמול בשווה כסף ולא רק במזומנים בבנק הדואר. מוצעת להלן לפחות דרך אחת לכך:

 ראשית על המדינה לשנות את שיטת התיגמול לחלשים. במקום קיצבת ילדים יש לתת (רק למשפחות העומדות בקריטריונים של הכנסה מינימלית) "כרטיס חכם למזון בסיסי לילד." כרטיס חכם הינו כמו כרטיס אשראי – עם תמונת בעל הכרטיס (ההורה) – בכרטיס זה מקבל-הסיוע יוכל לרכוש מדי שבוע בכל סופרמרקט מזון בסיסי ע"פ תיקצוב משתנה שהמדינה מעמידה לרשותו (במוקד האישור לכרטיס המגנטי) לפי מיספר ילדיו מוכפל בסכום קבוע (שיקבע מדי זמן ע"י ועדת שרים). הכרטיס יקבל רק בר-קודים של מוצרי מזון בסיסיים! (לא של סיגריות, לא של משקאות אלכוהוליים, לא של כרטיסי פיס ואפילו לא של חטיפים ומשקאות קלים) – כך לא תועלה יותר הטענה שיש ילדים רעבים במדינה.

 ה"כרטיס החכם למזון בסיסי" יכול להינתן גם כחלק מקיצבת הזיקנה, כחלק מקיצבת הנכות, וכחלק מקיצבת הבטחת הכנסה. שיטה זו אגב מוכרת בארה"ב כשיטת "תלושי המזון", מבטיחה שלא יהיה רעב ואינה מאפשרת "מסחרה" בשוק השחור, הן מבחינת הטכנולוגיה של הכרטיס והן מכיוון שבצמוד לחוק "כרטיס המזון הבסיסי" נקבעו בחוק עונשים חמורים  למי שיעשה בכרטיס שימוש שלא למטרתו.

המדינה גם תוכל לדרוש מרשתות המזון הנחה מיוחדת למזון הנרכש בכרטיסים אלו ובכך להעלות את כוח קנייתם! נדגיש בנקודה זו שאם מרבית הסיוע לכל החלשים יהיה על בסיס כרטיס המזון הבסיסי, למעשה לא יהיו טענות בארץ על "רעבים" והחיסכון למדינה עשוי להגיע למיליארדי שקלים בשנה!

 בונוס נוסף לשיטה זו היא חשיפת כל הנוכלים והרמאים המקבלים קיצבאות בברוקלין או ברשות הפלשתינאית (ויש הרבה אלפים כאלה)! ולא נשכח את כל אותם אלו שמתו "וקמו לתחייה" ברשימות הביטוח הלאומי... על-פי ראשי הביטוח הלאומי, הגניבות, רק דרך קיצבאות הילדים – מגיעות לעשרות מיליוני שקלים. אי הענקת קיצבאות ילדים למשפחות העומדות ברשות עצמן תביא לחיסכון של לפחות 2 מיליארד שקל.

שיתוף פעולה בין הביטוח הלאומי ומס הכנסה יכול גם לחשוף את כל אלו שירצו לקבל את הכרטיס החכם אבל עובדים ולא משלמים מיסיהם למדינה. החיסכון פה הוא אגדי ממש. ועם הכנסת תעודת הזהות החכמה תוכל המדינה למנוע הונאות וזיופים.

כל האגדות על המוח היהודי הנפלא מתנפצות אצלנו על סלעי מנהיגות חסרת מעוף. אין פה כל שאלה פוליטית-מפלגתית אלא שאלה קיומית לעתיד החברה ועתיד הכלכלה במדינת ישראל. נכון שבפני הממשלה ניצבת כיום הדילמה ועליה להחליט מה יהיה עתידה של המדינה במצב של טרום מלחמה בה אנו נמצאים, אבל, עם כל הרצון לחסל את הפרזיטיות, הדבר לא ניתן לביצוע עם רפורמות שבקושי מגרדות את פני הקרקע, כשם שאין להדביר יבלית ע"י גרוד הקרקע עם מעדר.

* * *

יוסי שדה

ארוחה בראסל הוטל

אחרי מסז' ביפן, הגיע הזמן לאכול בלונדון. הפעם – בלי חתול מתחת לשולחן. שם, כשגרתי בלונדון, התגלה לי ההבדל בין הורים יהודיים להורים גויים.

קיבלתי עבודה, באמצע שנות השישים, במשרד עורכי דין לונדוני. הייתי סוג של סטאז'ר, והם לא נותנים משכורת – והשכר היחיד שהם נותנים זה תלוש לארוחת צהרים –LUNCHEN VOUCHER. זה מאפשר לך סנדוויץ', שאתה יכול לשים עליו את הרוטב שהם המציאו, וכשאתה אוכל – אתה לא בטוח מה אכלת – את הרוטב או הסנדוויץ'. אתה בורח מזה – תופס אותך השני, וההיפך.

ישבנו לנו, במסעדה כזו, שלושה סטאז'רים, במפלס העניים של המסעדה – אתה שואל מה זה מפלס העניים? אז ככה.

במסעדה הלונדונית ההיא היו שני מפלסים – הנמוך, לעניים ולמיקרים סוציאליים – מזמינים עד לירה סטרלינג, שזה כפליים ממה שהיה לנו בתלוש האוכל שבחינם. במפלס הגבוה – זה לאלה שמזמינים ארוחה בלירה סטרלינג ומעלה.

כאמור – ישבנו, שלושה סטאז'רים צעירים, חברים. ההזמנה שלנו היתה צנועה – סנדוויץ וקטשאפ בגבול התקציב שאושר בוועדה העליונה של משרד עורכי הדין של הוד מלכותה. כך מדי יום עבודה, בצהריים. למשרד, שאינו קיים היום, קראו בשם "אופנהיימר, נייתן אנד ואן דייק" – נייתן היה לורד נייתן, יהודי אנגלי, שדיבר כאילו יש לו בולבוסים רותחים בפיו – אבל זה סיפור אחר, לעת אחרת.

יום אחד אנחנו במסעדה, במיפלס העניים, ולפני שהספקנו להזמין, הגיע איש הדור, עם חליפה שלשה חלקים עם פסים ו-BOWLER HAT, עבר על יד שולחננו, ואמר –

HALLO BRENDON.

זה היה האבא הגוי של אחד החברים שלנו בשולחן, ולאבא, כמובן, משרד גדול בסיטי.

שמחנו – אבל הוא נשאר עומד, ולא התכוון לשבת איתנו, הוא היה בדרך למפלס הבא, של העשירים.

למרות זאת, הוא התעכב כמה שניות, הסתכל יחד איתנו בתפריט, ואמר לבנו, ברנדון –כשהוא מצביע על אחת המנות –

"אני ממליץ לך, בני,  להזמין את המנה הזאת, ממש מטעם, DELICIOUS!."

"יפה," אמר הבן, הביט במחיר, ואמר לפאפא שלו, הגוי –

SORRY BUT I CANT AFFORD IT""

לאמור – זה יקר בשבילי.

והאבא, בלי להניד עפעף, השיב –

TOUGH LUCK"" כלומר – כמה חבל!

והלך למפלס הבא.

חלפו כמעט 50 שנים מאז, ואני לא יכול לשכוח את האירוע, לאמור – אתה או אני, אבא יהודי, היה אומר למלצר – "השולחן הזה הוא הזמנה שלי, תזמינו כל דבר, הכי יקר, אתם אורחים שלי היום."

לקח לי זמן להבין, שתפקידו של אבא יהודי מסתיים, מיד עם מותו, וגם זה בקושי. תפקידו של אבא גוי מסתיים הרבה קודם, כנראה. לדעתי – כשהילד מגיע לגיל שלוש וחצי.

חלפו שנים, ואני, במסגרת תפקידי כאבא יהודי, לקחתי את בתי, סיגל, כשהגיעה לגיל 17, לסיור של שבוע תיאטרון בלונדון, עם קבוצה ישראלית שאורגנה על ידי "מעריב" ו"הבימה" – דוד לוין המנחה.

כמובן שלא סיפרתי לחברי הקבוצה הישראלית שסיגל היא בתי – ונהניתי לראות אותם מביטים בי בהערצה – איך הולך למבוגר הזה עם ילדות בנות 17.

הקבוצה שלנו התגוררה, יחד עם קבוצות תיירים אחרות מישראל בראסל הוטל שבראסל סקוויר. חלק מהישראלים לא באו לראות תיאטרון אלא לקנות גופיות וגרביים מתוצרת ישראל בחנויות במרקס אנד ספנסר שבאוקספורד סטריט. קיבלנו חדר שכלל לינה וארוחת בוקר קונטיננטלית – זה בהחלט יותר ממה שישראלי ממוצע אוכל – הרי כולנו שותים קפה ורצים לעבודה – ופה יש לחם, חמאה, גבינה וריבה.

אבל – אם חפצה נפשך בארוחת בוקר בריטית – זה כולל נקניקיות ועגבניות, מבושלות וטבולות בשמן מגעיל, וביצים מטוגנות באותו שמן – פשוט נורא, אבל – זה היה כרוך בתוספת תשלום של שלוש לירות סטרלינג.

חלק מחברי הקבוצות הישראליות של הגופיות והגרביים לא הפנימו את הדרישה לתוספת- ולקחו נקניקיה, או ביצה, וכשהמלצר ביקש תשלום – הם לא הבינו מה הוא רוצה מהחיים שלהם. גם כשהבינו – החליטו לפלח איזו ביצה או נקניקיה, שהקפידו לתקוע לתוך הפה במהירות. כשראו מלצר מתקרב, בלעו במהירות – כאילו כלום.

נכון, שהם לא יכלו לדבר, בגלל הצפיפות בפה, אבל ראו בכך נקמה בבריטים על העוצר בתקופת המנדט – והם גם אמרו את המשפט הישראלי הידוע – "משלמים פה מספיק!"

החשודים עם הנקניקייה סירבו לפתוח את הפה ולענות לשאלות המלצר: "מה הזמנתם כאקסטרה?" – כדי לא להפליל את עצמם. הם ענו, כמו בהצתה מאוחרת, רק אחרי שבלעו את הנקניקייה שתקעו ללועם, ואמרו , בגרון חנוק –

"NassING! " – ואללה  "NassING!!"

יעני – כלום!

 במאבק הזה, המלצרים מצאו את עצמם בוויכוחים לא נעימים, שאין להם פיתרון. מצד אחד – מלצר – ומצד שני – ישראלי עם פה סגור, שומר על זכות השתיקה, כשהוא על סף מחנק  במה שחשוד כנקניקיה בריטית מגעילה טרם בליעתה.

ביום השלישי לשהותנו במלון, ולאחר שהמלצרים נואשו מלהיאבק עם הישראלי הנחנק – הלכו המלצרים להנהלת המלון, והתוצאה – מצאנו את עצמנו בסוג של סלקציה.

כלומר, בפתח חדר האוכל, מדי בוקר, עמד מלצר, עם שלט שיש עליו שני חיצים. האחד, ימינה- וכתוב עליו THE ISRAELI GROUPS . זה הוביל לחדר אוכל שבו רק ארוחה קונטיננטלית; והשני, עם חץ שמאלה, זה חדר אוכל שבו יש גם קונטיננטלית וגם בריטית, ועליו כתוב ALL OTHER GROUPS.

כמובן שזאת הרגשה לא נוחה, להיות ממוין. אבל המלצרים שאלו –

 "TO WHICH GROUP DO YOU BELONG?"

– לאיזו קבוצה אתה שייך, והפנו אותך, ישראלי שהזדהה, לאולם הנכון, נטול נקניקייה ועגבנייה טבולות בשמן דביק. יפה.

אתה טועה, אם אתה חושב שהמלון התגבר על הישראלי המתחמן.

בחורינו המצויינים, יוצאי יחידות שודדי הברזים בטורקיה, הבינו את הטריק שעשה השלטון הזר, חדרו לחדר האוכל עם הארוחה המעורבת – כולל הנקניקייה הנכספת, וטענו –

"WE ARE ITALIANS"

אנחנו איטלקים!

הם התיישבו בניחותא, וכשהמלצר סובב את הראש הצידה – תקעו לפיהם את הנקניקייה עם השומן המגעיל!

התוצאה – בראסל הוטל שונאים, מאז, גם את האיטלקים.

 שמעתי חלק מהישראלים שחדרו למיתחם הנקניקיות, אומרים – "גם האיטלקים הם לא כאלה צדיקים, זה אלה שהחריבו לנו את בית המקדש , אז מגיע להם, ושישתקו!!!"

כשסיפרתי את הסיפור לאבא שלי, הוא אמר – "אחד לא זמינו אותו – למה בא? ונגיד שבא, ואין לו כסף לשלם – למה אכל? לא ידע, שאחרי האוכל, הכבוד של המשפחה שלו הלך בזבל? ואיפה ימצא אותו, את הכבוד - באוטו זבל של העירייה של האינגלים?"

אבל – אם אתה מגיע לראסל הוטל בלונדון, אל תזדהה כישראלי, או כאיטלקי! רק צרות יצמחו לך מזה – הם עוד יבקשו ממך לשלם על נקניקייה, ששני איטלקים דוברי עברית, מעפולה,  אכלו אצלם בשנות השמונים!

ראה הוזהרת!

* * *

נעמן כהן

הכעס המרוקני, ההתבכיינות וההתקרבנות

של פרופסור אוה אילוז*

"סיפור משונה" מגדירה אווה אילוז את הרומן הגדול "מיכאל קולאהס, קורותיו של סוחר סוסים כמורד במלכות", מאת היינריך פון קלייסט. ברומן המרתק והמורכב שנכתב בשנת 1811, מסופר על סוחר סוסים שחי בגרמניה במאה ה-16 בזמנו של לותר, שפוגעים לו בסוסיו והוא תובע פיצוי על כך. כשלא ניתן לו הפיצוי הוא יוצא למסע למען הצדק, מסע שמביא אסון וחורבן על רבים וגובה חיי אדם ובסופו של דבר הוא בא על עונשו כאשר נגזר לו דין מוות. לפני מותו מבשרים לו כי מסעו לצדק הצליח והפוגע בסוסיו נענש, והוא מת בשלווה.

בניתוחה כותבת אוה אילוז: "כעס הוא אותו רגש בלתי נשלט שמתעורר בנו כשמישהו עושה משהו לא הוגן --- כעס הוא התגובה שלנו כשנראה לנו שהצו המוסרי הופר ללא כל סיבה מתקבלת על הדעת. --- כעס פועל בניגוד להיגיון. --- כעס גורם לנו להיות פחות אנושיים. כעס מביא אותנו לגבולותיה המסתוריים של המוסריות, למה שעשוי להפוך אותנו לפחות אנושיים." --- "כעס לא שוכך עם הזמן, למעשה הוא מתגבר, כאילו יש לו מנגנון פנימי להגברת עוצמתו." --- "הכעס מעלה, אם כך, שאלה מטרידה בנוגע למוסר: מתי עלינו להפסיק להגן על חוש הצדק שלנו?"

(אוה אילוז, "בחרון אף", "מוסף ספרים" 14.3.12 עמ' 14) 

http://www.haaretz.co.il/literature/prose/1.1662577

אוה אילוז כותבת הרצנזיה, נולדה ב-1961 בפס שבמרוקו, היגרה לצרפת בהיותה בת עשר. עשתה תואר ראשון בסוציולוגיה, תקשורת וספרות בפריז, תואר שני בספרות בפריז, ובתקשורת באוניברסיטה העברית, ודוקטורט בתקשורת ולימודי תרבות באוניברסיטת פנסילבניה. היא משמשת כפרופסור מן המניין במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה שבאוניברסיטה העברית. מסתבר שכל הגדרות הכעס אותן ניתחה אצל מיכאל קולאהס נמצאות אצלה.

אוה אילוז כועסת, כועסת מאוד. כל כך כועסת עד שהיא מטיפה מוסר לאשכנזים על שהם מנקים את מצפונם ומתנערים לדבריה מאחריותם להדרתם של המזרחיים. (אוה אילוז, "אשכנזים במדינה מזרחית,  על המיתוס שעזר לישראלים רבים לנקות את מצפונם ולהתנער מאחריות להדרתם של המזרחים", מוסף "הארץ", 16.3.12, עמ' 12)

 http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1663258

כבר בראשית הטפת המוסר קיימים אצלה שני כשלים. נכשל בגיאוגרפיה, ונכשל בהיסטוריה. כמרצה בכירה באוניברסיטה היה עליה לדעת את מה שלומדים בגיאוגרפיה  בכיתה ד'. יהודי מרוקו אינם "מזרחיים" אלא "מערביים". מרוקו נמצאת אלפי קילומטר מרוסיה למשל. עד גילוי אמריקה יהדות מרוקו הייתה המערבית ביותר וכונתה "עדת המוגרבים" "מגרב" – מערב בערבית. "עדת המערביים". נכון הגישה האירופוצנטרית הצרפתית שם קיבלה אילוז את השכלתה – מתייחסת לערבים כ"אוריינט" – מזרח, אבל רצוי להשתמש במונחים מדויקים: יהודי אירופה – אשכנזים, לעומת יהודי ערב והאיסלם (או מרוקאים).

ולעצם הטפת המוסר, לא ברור דיו אל מי פונה חוה אילוז? אל מי היא מפנה את כעסה? מיהו בדיוק החוטא שניקה את מצפונו? האם כוונתה אל הדור הקודם, דור החלוצים האשכנזים שיישב את הארץ והקים את המדינה? האם כוונתה לפליטי השואה שהגיעו לפני הקמת המדינה ואחריה? האם לצאצאיהם? או למיליון אשכנזים רוסים שהגיעו לאחר קליטת המרוקאים?

חוה אילוז אינה מפרטת אלא מכלילה. אצלה אין אשמה אישית אלא קיבוצית. אין אינידיווידום, יש רק האשמה קולקטיבית.

חוה אילוז מעלה במאמרה משל של היפותזה היסטורית לפיו היהודים-הערבים ממרוקו, יישבו את הארץ והקימו את המדינה, והנה מגיעים האשכנזים והם קולטים אותם. אותם יהודים אירופים שזה מקרוב באו נשלחים ליישובים מרוחקים כדי לעבוד בשדות ובמפעלים שהקים הציבור היהודי-ערבי. אבל האשכנזים לא מצליחים בלימודים ושישים שנה אחר כך הם מקימים מפלגה עצמאית כי הם הודרו מעמדות מנהיגות, לא מתוך תוכנית מסודרת או כוונה מפורשת, אלא רק כתוצאה מתחושת העליונות התרבותית של היהודים-הערבים כלפיהם, ודרך מדיניות חלוקת המשאבים התרבותיים והחומריים.

מה לעשות המציאות היתה שונה. היהודים האשכנזים הגיעו דווקא מרצונם כחלוצים לארץ. לא הביאו אותם, הם לא נשלחו, אלא הלכו ליישובים מרוחקים מרצונם כדי לעבוד בשדות ובמפעלים שהקים הציבור היהודי-אשכנזי. אדרבא, תסביר לנו הסוציולוגית בעלת השם העולמי, כיצד קרה שהמרוקאים לא עלו כחלוצים לארץ השוממה, לא יישבו את אדמותיה, לא נלחמו על עצמאותה ולא קלטו את יהודי אירופה פליטי השואה? אני מכיר אגב יהודי ניצול שואה שהשתתף במלחמת השחרור, שאמר לי פעם שהוא לא יסלח למרוקאים על כך שלא רק שהם לא יישבו את הארץ ולחמו על עצמאותה וקלטו את פליטי השואה, אלא הוא היה צריך לקלוט אותם, ולבסוף הם מכנים אותו "אשכנאצי!"

בזמנו שמעתי הרצאה מפרופסור סמי סמוכה מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה שהגדיר את הבעייה בחברה הישראלית כך: (במבטא עיראקי כבד) "הרומנים הם התחתית של התחתית של האישְׁכְּנָזִים, אבל יש להם כ-3 אחוז אנאלפביתים, לעומת 42 אחוז אנאלפביתים לעיראקים, שהם העדה המשכילה ביותר מארצות ערב."

אינני סבור כפי שסוברים חוקרים מסוימים שיש יתרון גנטי לאשכנזים. (בספר "עקומת הפעמון" נטען שמנת המשכל היהודית העודפת מוגבלת ליהודים אשכנזים).

http://www.kivunim.org.il/article.asp?id=232

אני סבור שהבעייה היא בעייה תרבותית בעיקרה. התרבות הערבית-מוסלמית שפרחה ושגשגה בימי הביניים, הגיעה בתקופה המודרנית למצב של ניוון תרבותי. לא כאן המקום לנתח את הסיבות לכך, אבל מה שקרה הוא שיהודי ארצות ערב והאסלאם נפלו ביחד עם החברה בה הם חיו. יהודי מרוקו הגיעו לשיא של ניוון תרבותי לעומת יהודי אשכנז. העולים ממרוקו עלו לארץ כמעט ללא השכלה והתקשו להשתלב בחברה המודרנית. בקרב העולים לא היו רופאים, מהנדסים, פיזיקאים, מורים וכדומה. המשפחות היו מרובות ילדים והנשים היו באחוז גבוה ביותר אנאלפביתיות, כך שלא ניתן היה להעסיקן כמורות או אחיות וכדומה, והן הועסקו בעבודה פשוטה ששכרה מועט. בעקבות כך האינטגרציה שלהם בחברה המערבית-מודרנית נתקלה בקשיים גם מעבר לדור הראשון.

"אשמת האשכנזים"

חוה אילוז אינה מכירה בקשיים אובייקטיבים ובאחריות אישית. האשם בקשיי הקליטה והקידום של המרוקאים לדידה הוא באשכנזים בלבד. ודוק: לא באשכנזי כזה או אחר אלא בקולקטיב האשכנזי כולו. ההוכחה ל"אשמת" האשכנזים בפיגור של יהודי מרוקו בישראל היא לדבריה העובדה שהמרוקאים הצליחו טוב יותר בצרפת מאשר בישראל: "האליטות הצרפתיות היו ותיקות יותר ומאורגנות הרבה יותר מהאליטות האשכנזיות-ישראליות; אוכלוסיית צרפת היתה גדולה פי עשרה מאוכלוסיית ישראל. ועדיין, למרות מכשולים אלה, היהודים המזרחים השתלבו בהצלחה בחברה ובתרבות הצרפתית."

בניגוד להסבר ההתקרבנות הבכיינית אותו מציגה חוה אילוז, קיימות שלוש סיבות שבגינן המרוקאים נקלטו טוב יותר בצרפת:

לצרפת הגיע חומר אנושי טוב יותר. פחות אנאלפביתים. רובם ככולם דוברי צרפתית. לארץ הגיע אחוז ניכר של אנאלפביתים שאינם דוברי עברית. (הנשים רובן ככולן אנאלפביתיות) צריך היה ללמדם גם את השפה העברית, וגם קרא וכתוב.

הפרופורציה כן משחקת תפקיד. המהגרים היהודים ממרוקו היוו כ-5 אחוז בלבד מאוכלוסיית צרפת הגדולה והעשירה. אחוז אפסי ממערכת החינוך הצרפתי. לו במערכת החינוך בישראל הענייה היו מתקבלים עולים חדשים באותו אחוז, אין ספק  שהתוצאות החינוכיות היו שונות. (הנה המלצה לפזר את האתיופים לא לרכז אותם).

המרוקאים בצרפת לא העלו על הדעת לכעוס על התרבות המערבית-אשכנזית (צרפתית-אירופאית) הם אימצו אותה בכל מאודם תוך טמיעתם בחברה הצרפתית ונטישת התרבות הערבית-מוסלמית. בצרפת הם לקחו אחריות על עצמם ללא התקרבנות בכיינית.

על הנזק שגורמת חוה אילוז

חוה אילוז כאילו מאשרת את הסטריאוטיפ הרווח אצל רבים, שמרוקאי, אפילו מגיע לדרגה הגבוהה ביותר – נשאר תמיד עם רגשי נחיתות ותחושה שהוא מקופח. תמיד התבכיינות והתקרבנות. שנים רבות כל כך לאחר עליית יהודי מרוקו, ועם התגברות הנישואים המעורבים בין העדות – הגיע הזמן להפסיק עם הנראטיב ההרסני המציג את כל היהודים-ערבים כעדר של כבשים פסיביות, כקורבנות בנוסח Agnus dei"" – "שה אלוהים". מספיק עם התיאור: "הביאו אותנו, נתנו לנו, התנהגו אלינו, עשו לנו," וכדומה. הגיע הזמן לנאראטיב חדש אקטיבי: "באתי, עשיתי, הצלחתי."

חוה אילוז גורמת נזק עצום למרוקאים בכך שהיא משכנעת אותם שמצבם אינו בגללם אלא בגלל האחר. התוצאה מדבריה היא שבמקום שיסמוך אדם על כוחו הוא, יילחם, וילמד, ויתפוס את מקומו בחברה, הוא משליך את כישלונותיו על אחרים. אין סכנה גדולה יותר מההתקרבנות והבכיינות. זו גם הסיבה לתרבות העבריינית של המרוקאים. אנשים כאריה דרעי וכשלמה בניזרי כולם "זכאים" שהרי זו רק עלילה אשכנזית... כמובן, יש לא פחות פושעים אשכנזים, אבל אין תרבות עבריינית אשכנזית. אשכנזים מעולם לא טוענים לחפות בגלל מוצאם.

בקרב כל קבוצה אנושית יש גילויי גזענות. הייקים נגד הגליציאנרים. הפולנים נגד הרומנים. האתיופים נגד הבריה, העיראקים נגד המרוקאים,  וגם אצל המרוקאים יש עירונים מול שלוכים (או שלופים?)

מוטב אם כן שחוה אילוז תרכז את פעולתה החינוכית בבעיות הגזענות בעדתה, ותצא נגד אותם גזענים מקרב המרוקאים היוצאים נגד האשכנזים הרוסים (בזמנו הפנתרים שלחו מכתבים לברית המועצות לבל ייתנו להם אישורי עלייה לארץ), או תצא נגד אותם מרוקאים גזענים הפועלים להדרת האתיופים ע"י התאגדות המונעת מהם לקנות או לשכור דירות לידם.

התנערות מגזענות והבעת התנצלות

דבר אחד טוב בכל זאת אמרה חוה אילוז על האשכנזים. "הם מנקים את מצפונם ומתנערים מאחריות להדרתם של המזרחים" – משמע לדעתה בכל זאת יש לאשכנזים מצפון. אני מקווה שגם לה, לחוה אילוז, יש מצפון. אני תובע ממנה התנצלות אישית ופומבית על ההכללה הגזענית שעשתה. אימי ז"ל, שבאה לארץ בחוסר כל, יחידה ממשפחתה, עבדה כל ימיה כמורה ולימדה שנים רבות גם מרוקאים בעיירות הפיתוח. כל ימיה לימדה באהבה ובמסירות, ודיברה איתם בשפתם, צרפתית. מעולם לא הדירה שום תלמיד או תלמידה. אני דורש בשמה ובשם כל המורים והמורות, הרופאים והאחיות, האשכנזים שטיפלו במסירות וללא כל הדרה בעולי מרוקו – התנצלות פומבית. חוה אילוז, התנצלי! הוכיחי שגם לך יש מצפון!

* מעניין שהוריה של אווה בחרו שלא לתת לה שם מרוקאי אותנטי כגון עזיזה, ג'מילה, פרחה, או פשוט חוה –– שם עברי שקיים גם בערבית, אלא בחרו לה שם בהגייה אשכנזית-אירופאית – "אווה". בהקשר זה מעניין להשוות. חוה, בתו של יעקב פרנק – משיח השקר הפולני, ששימשה לצידו דמות מרכזית בפולחני הדת שלו ובאורגיות ההמוניות שקיים, וכונתה "המטרוניתא הקדושה" – לקחה לעצמה עם התנצרותה את השם אווה.

* * *

אהוד בן עזר

דברים על משה גרנות

המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך ערכה ביום ראשון האחרון ערב הוקרה לסופר ד"ר משה גרנות באולם רוטשילד של משרד החינוך ברחוב שבטי ישראל בירושלים. הוקרא מכתבה של מנכ"לית המשרד, דלית שטאובר, שנבצר ממנה להשתתף באירוע, וכן נשאו דברים והשתתפו בתוכנית הערב – ארנון פורת, המנכ"ל החדש של אגודת הסופרים, המשורר הרצל חקק, יו"ר האגודה, דליה פניג, סגנית יו"ר המזכירות הפדגוגית, המשורר בלפור חקק, ד"ר שלמה הרציג, והגר אור. פתחה את הכנס והנחתה אותו הסופרת הנמרצת שמחה סיאני.

העילה העיקרית לערב ההוקרה היתה שני הלקסיקונים של הסופרים העבריים בישראל, "לקסיקון ההווה" ו"הלקסיקון ההיסטורי", שכתב וערך ד"ר משה גרנות, בהתנדבות – והם יצאו לאור בידי אגודת הסופרים, האחרון בשיתוף "דני ספרים".

גם אנחנו היינו בין המברכים אך לרוע מזלנו, ואולי למזלם של הנוכחים – שכחנו את דף ההרצאה בבית והיה עלינו לשחזר אותו בעל-פה. הרינו מביאים אפוא את הנוסח המלא של דברינו ששכחנו בבית, ומדלגים על כמה גסויות ובדיחות ששילבנו בדברינו המאולתרים שבעל-פה – אשר בעקבותיהם ניגשו אלינו בתום ערב ההוקרה כמה גברות ירושלמיות שהביעו את הזדעזעותן מדברים גסים אחדים ששילבנו בהרצאתנו הרצינית. הסברנו שאנחנו כמו החיה הקרוייה בואש – מפיצים סביבנו סירחון כדי להגן על עצמנו.

והנה הדברים הכתובים שהכנו:

בשנת 2007 פירסם משה גרנות קובץ סיפורים מרתק בשם "קרנטינה בקונסטנצה", המבוסס כנראה לא במעט על קורות משפחתו ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ולאחריה. אחד הסיפורים המרכזיים בקובץ, שגם נתן לו את שמו, סיפר על שני אחים, הירשל החייט העני, הנשוי ללוצה הגיבנת, אך יחסית מאושר בחלקו, ומולו אחיו אלברט, שהתעשר בארה"ב ושואף להביא לשם את הירשל ומשכנע אותו לנטוש לשם כך, בינתיים, את לוצה ואת בנותיהם בעיירה ברומניה. הירשל מתחרט ימים אחדים לפני עלותו על האונייה בקונסטנצה, וחוזר למשפחתו. לימים עוברות על הירשל הרדיפות של תקופת השואה ברומניה וסופו שהוא מת בטיפוס.

גם לאחיו אלברט המזל לא שפר (אף כי הוא נראה תחילה כבן-דמות של הדוד המצליח, האגדי – כמו ב"מות הסוכן" לארתור מילר). אלברט היה הולל ותאב חיים ולעיתים גם עשיר בדולרים, ואולם לאחר מעלות ומורדות שהזמן וגם אופיו גרמו אותם, ולאחר כמה וכמה נשים יהודיות רומניות דשנות, יפות וראויות להתכבד, מגיע גם הוא לישראל וחי כעולה חדש חסר כל ופאתטי. בשעתו העתיק ודיקלם שירי משוררים נודעים באידיש וניסה לשכנע שהוא כתב אותם ואף הותיר בצוואתו למוני, המספר, נכדו של אחיו הירשל – "אוצר" בכספת ישנה בבנק בחיפה. ה"אוצר" מתגלה לאחר שנים רבות – והוא כתב-יד של שירי אחרים באידיש ו-150 לירות כדי להוציא לאור את ה"שירים" שהם כביכול שלו, של הדוד אלברט.

אלברט מסיים את חייו בארה"ב בתאונת דרכים. הוא ברח לישראל מפני הנושים, אבל לבסוף חזר חסר כול לארצות הברית, ושמה ביטח את עצמו כדי שיוכל להשאיר ירושה לרעייתו הצעירה.

הרחבתו והמשכו של קובץ הסיפורים "קרנטינה בקונסטנצה" הופיע לאחר כשנתיים ברומאן נוסף של גרנות, "שחזורים", משנת 2009, החוזר וגם מתחיל באותם סיפורים, שניראים קרובים מאוד להיות סיפורי משפחה אוטוביוגראפיים או לפחות נאמנים לתקופתם.

ואולם ניכרים דבר אמת דווקא במיחזורים ובחזרות ובהידרשות שוב ושוב למחוזות ילדות ונעורים ולעולם משפחתי רב-דמויות, שהפעם לבש מתכונת רומאן שלם, בנוי היטב – גם אם הוא ביוגראפי, כלומר מעין כרוניקה של פגעי הזמן. אגב, רומאן שנטוע בביוגראפיה, כמעט אף פעם אינו מספר את כל הביוגראפיה, ומצד שני, כמעט אף פעם לא כל מה שהוא מספר – הינו ביוגראפי.

הרומאן "שחזורים" פורש בין השאר את פרשת חייו של הנער מוני, נכדו של אותו הירשל החייט. ילדותו של מוני עוברת עליו בעוני ומחסור, ובסכנות רבות, תחילה בתקופת המלחמה, כאשר בניגוד לדיעה הרווחת, מתואר כאן כיצד יהודי רומניה סבלו נוראות מפוגרומים ומרדיפות, וסבלם נמשך אחר-כך גם תחת השלטון הקומוניסטי; למשל, מוני הנער נסחף בשיכרון ההשתייכות לנוער הקומוניסטי ומלשין לפי תומו על אביו המבקש לעלות לישראל. מזלה של המשפחה שהצליחו לצאת מרומניה בטרם באו לאסור את האב.

אך גם החיים בארץ, בשנות ה-50, הם חיים של עוני ומחסור, בדירה עלובה בעיר וגם לימים במושב חקלאי של עולים חדשים. עבודה קשה ועוד עבודה קשה, אבל כל זאת ללא הבכיינות המרוקאית של ה"קיפוח" ושל ה"מגיע לי", שהרי מדובר ברומנים, באשכנזים, אלה שחיי המעברות והסבל שלהם בשנות ה-50 אינם נחשבים מאחר שהם הצליחו להיחלץ מהקשיים, בכוחות עצמם ובתבונתם כי רבה – זאת במקום שימשיכו להתרפק על ה"קיפוח" וכחלק מאחיהם יאמינו בעבודת האלילים ובמעשי הכשפים של ה"באבות" למיניהם.

על קריאת הרומאן של גרנות קשה לומר – נהניתי, כי לעיתים הוא עצוב מאוד ויש בו תיאורים קשים, בייחוד באשר לרדיפת היהודים. תיאורים של עוני ושל מסכנות, של חוסר יכולת להימלט מגורל מר. אך בסופו של דבר ישנה גם גאולה, והיא מתמצית בעיקר בדמותו של מוני הילד, המספר, שהצליח לגדול בתוך כל הקשיים הללו ולהגשים את עצמו בישראל המודרנית. העברית, וגם לראות את חיי הבוגרים במשפחתו, וחייו הוא, מזווית ראייה שהיא גם משעשעת, סרקסטית וקומית, כמו בפרק הסיום של מציאת צוואתו של הדוד אלברט.

ואסיים בדוגמה לאחד הפרקים המרגשים ברומאן, המתרחש כבר בישראל, בראשית שנות ה-50 – מוני מובהל לבית-חולים ועובר ניתוח התוספתן. לאם נודע על כך במאוחר, כבר אחרי הניתוח, והיא באה לבקרו ויושבת ליד מיטתו בבית החולים.

"תאכל, מוני, למה אתה לא אוכל?"

"את בטח לא אכלת היום."

אימא לא ענתה. ראיתי שבולמוס אוחז אותה מרוב רעב. היא עצמה את העיניים.

"אימא, תאכלי את. לי אין תיאבון בגלל הניתוח. תאכלי, בבקשה!"

אימא בלעה את הרוק:

"איזו צורה תהיה לי..."

"את תהיי תינוקת שלי, אני אאכיל אותך."

חתכתי בסכין את הביצה והגשתי לה פרוסה אל פיה, והיא מיד בלעה אותה. אחר כך מרחתי מרגרינה על הלחם והגשתי לה. אימא הביטה סביב לראות אם מישהו שם לב למה שקורה כאן אני חשתי כאילו אני מחזיר חוב, חשתי בוגר. לולא כאב לי כל כך בשיפולי הבטן, הייתי רוכן עליה, מלטף את שערה ומנשק את מצחה, מנחם אותה על כל הרעה שידעה בזמן המלחמה ואחריה. היא לא התביישה אז להשכיר עצמה לעבוד בכל עבודה אצל חברותיה כדי להביא טרף לגוזל שלה, ועכשיו היא מתביישת כל כך שהיא רעבה ואוכלת את האוכל של בנה. בוודאי קמה בחמש לעזור לאבא בחליבה, ורצה להתרחץ, להסיר את ריחות הרפת, להתלבש ולרוץ עד התחנה, מרחק של קילומטר וחצי, כדי לא לאחר לאוטובוס היחיד שנכנס למושב. בוודאי לא נכנס אפילו פירור לפיה.

"אבא לא יכול להגיע."

"בטח, מי יישאר במשק?"

["שחזורים", עמ' 151]

אינני מכיר את כל יבולו הספרותי הגדול והמגוון של משה גרנות, אבל אפילו שני הספרים הללו לבדם היו צריכים להקנות לו מקום של כבוד וחשיבות בצמרת של הספרות העברית בת ימינו ולזכותו בחשיפה רבתי. מה לעשות שהצמרת הזו, וכל הסוגדים לה ועוסקים שנים על גבי שנים רק בה – היא צמרת עמוסה מאוד בחבורה של סופרים חשובים, ואילו כל השאר, וגם אני בכללם – כמעט שאינם נחשבים.

* * *

אורי הייטנר

סיפור אהבה איראני

לכאורה, מה רע? מה יכול להיות רע בשדרי שלום ואהבה בין ישראלים לאיראנים? מה יכול להיות רע באמירה בנוסח "איראנים – אנו אוהבים אתכם"? ומה רע בלאהוב איראנים ובלהיות נאהבים על איראנים?

לכאורה, הכול יפה ותמים, רך ונעים. ואני מודה, קשה לצאת נגד קמפיין כזה, שכולו חיוב. ובכל זאת, אני מציע קצת לנגב את השמאלץ ולבחון את הקמפיין הזה בעיניים פוליטיות.

שהרי לכאורה, זה קמפיין א-פוליטי, המציע לאנשים הפשוטים להתעלות מעל השנאות של הפוליטיקאים, ופשוט לאהוב. כל כך פשוט.

אלא שזה לא כל כך פשוט, ולא כל כך לא-פוליטי, ובאופן כללי אני מציע לכל אדם בעל חוש ביקורת, לפקוח עיניים כאשר הוא נתקל בחיבור שבין קיטש ופוליטיקה.

"אז למי יש יותר גדול – לביבי וברק או לאחמדיניג'אד (טיל כמובן, על מה חשבתם?!) –השאלה החשובה, הרת הגורל הזאת, עלולה להבעיר בקרוב את האזור, לעלות בחיי אדם, ילדים, נשים וגברים, לגרום סבל שלא יתואר. ובכן, גנרלים ברוחם יקרים – התשובה לא מעניינת לנו את קצת הזרת."

כך נפתח מניפסט של צפי סער במוסף "גלריה" ["הארץ"], המשווק את קמפיין האהבה הפורחת בין ישראלים ואיראנים.

הנה, זה המסר של הקמפיין. ביבי ואחמדיניג'אד מחרחרים מלחמה, מתוך רצון להוכיח של מי גדול יותר. אנחנו יוצאים נגד המלחמה, בעד השלום, בעד האהבה.

המסר מעמיד את אחמדיניג'אד ואת נתניהו כמקשה אחת, ללא הפעלת שיקול דעת ערכי, ללא אבחנה מוסרית.

האם ישראל שוללת את קיומה של איראן כפי שאיראן שוללת את קיומה של ישראל?

האם ישראל מאיימת בהחרבת איראן כפי שאיראן מאיימת בהחרבת ישראל?

האם ישראל מפעילה, מאמנת ומחמשת ארגוני טרור סמי צבאיים כדי שיירו טילים על האוכלוסייה האזרחית של איראן, כפי שאיראן מאמנת ומחמשת את חמאס, הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה?

 המסר הא-פוליטי כביכול, של "אנחנו האזרחים מול הפוליטיקאים-גנרלים" הוא מסר פוליטי בעליל, דמגוגי מובהק, המוחק את ההבדלים בין תוקפנות להגנה עצמית ובין תוקפן למתגונן. המחיקה הזאת היא אנטי מוסרית.

המסר של הקמפיין יוצא נגד מלחמה. נגד איזה מלחמה?

"קואליציית נשים לשלום" בישראל פירסמה עצומה, כחלק מהקמפיין הנ"ל: "אנו, נשים יהודיות ופלשתינאיות אזרחיות ישראל, מתנגדות לרטוריקה המתלהמת של מחרחרי המלחמה ולכוונת ממשלת ישראל לתקוף את איראן."

חד וחלק. ובכן, זה המסר הדו-שלבי. תחילה יוצרים השוואה בין התוקפן למתגונן. בשלב השני, מוחקים את העילה לסכסוך ואת ההיסטוריה עד לרגע כתיבת הדברים. ההיסטוריה מתחילה עכשיו – פתאום ישראל, מתוך איזו גחמה מתלהמת, מתכוונת לתקוף את איראן. לפתע איראן אינה מאיימת בגלוי במחיקת ישראל מהמפה ומתחמשת במקביל בנשק השמדה המוני. לפתע, ישראל אינה מנסה במשך כעשרים שנה כל דרך לשכנע את העולם לנקוט בצעדים דיפלומטיים וכלכליים כדי להניא את איראן ממימוש מזימותיה. הכול מתחיל באיום ישראלי על איראן, ועכשיו יש לעצור את התוקפנות הישראלית.

וכך כותב רוני אדרי, המעצב הגרפי של פוסטר האהבה לאיראן בפייסבוק:

"לבני העם האיראני. כדי שתהיה בינינו מלחמה, תחילה עלינו לפחד זה מזה, לשנוא זה את זה. אני לא מפחד מכם, אני לא שונא אתכם. אני בכלל לא מכיר אתכם. אף איראני לא עשה לי שום דבר רע אף פעם. אנחנו לא רוצים מלחמה." ועוד אומר הנ"ל: "אני אבא לשני ילדים ולא בא לי פצצה על הראש. ... מי אמר שצריך מלחמה עם איראן? על מה המלחמה הזאת בדיוק?"

על מה המלחמה הזאת, בדיוק? בדיוק על כך שלא תיפול פצצה על הראש שלך ועל הילדים שלך.

יתר על כן, האיומים הישראלים בהתקפה, נועדו בראש ובראשונה ללחוץ על העולם לפעול באמצעים אזרחיים נגד איראן, כדי למנוע את המלחמה. ההתקפה היא האופציה האחרונה, רק אם לא תוותר ברירה אחרת. מסרים מן הסוג הזה, המבטאים רוח תבוסתנית בקרב הציבור הישראלי, מחלישים את המערכה הזאת, ולכן דווקא הם עלולים לקדם את המלחמה.

הקמפיין הזה מזכיר את הקמפיינים הפציפיסטיים לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. המוסר הפציפיסטי מוחק את ההבדלים בין טוב ורע, בין טובים ורעים. המוסר הפציפיסטי מעמיד את עצם המלחמה כרע שנגדו יש להיאבק. הפציפיזם ההוא העמיד את היטלר ואויביו באותה דרגה, ואת מלחמתו של היטלר כשווה בערכה המוסרי למלחמה בהיטלריזם. המוסר הפציפיסטי הוא אנטי מוסרי. מוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. הקמפיין הפציפיסטי של סיפור האהבה האיראני, שמשמעותו הוא קריאה להשלמה פאסיבית עם התגרענות איראן, הוא קמפיין בלתי מוסרי בעליל.

אהוד: זה חדש לך? וכי חסרים לנו אידיוטים מוסריים שקולם נשמע ברמה? – בעיקר בקרב מעצבי דעת הקהל, האינטלקטואלים והסופרים החשובים?

* * *

יוסף דוריאל

על מה שפרס ונתניהו לא דיברו עם אובמה

במקום לפתח את תדמית ישראל כמחרחרת מלחמה, אפשר – מבלי לזנוח את האיום הצבאי – ליזום פעולה קונסטרוקטיבית, שתבטיח את זרימת הנפט מהמזרח התיכון והפסקת העלייה במחירו.

ההמלצה שלהלן היתה כלולה במסמך שנשלח לנשיא בוש וצוותו, אחרי שפורסמה במאמר של הח"מ ב"הארץ", עם תחילת ההתקפה האמריקאית בעיראק, במרץ 2003 ("הארץ" 10.3.03 – "לא צריך לסלק את סדאם"). לו הם היו מקשיבים לעצות שקיבלו – היה הניצחון על "ציר הרשע" מושג מזמן, עם ביטחון יציב לתושבי האזור ולצרכני הנפט שלו, ללא הקרבנות המיותרים.

בימים אלה, לפני שדנים על אופציה צבאית למניעת התחמשות איראן בנשק אטומי, חייבים במשנה תוקף למלא, קודם-כל, את ההמלצה לשחרר את נתיב אספקת הנפט מהאזור לארצות המערב – מהמעבר המסוכן במיצרי הורמוז. דבר זה היה ונשאר בהישג-יד מאז מרץ 2003, כשהנשיא בוש ויועציו קיבלו את המסמך האמור, עם ההנמקות המפורטות לכך. כל עוד בעיה זו לא תיפתר, ימשיכו מיצרי הורמוז להיות תלויים כעניבת חנק על צוואר צרכני הנפט במערב, כשהנפט מתייקר מיום ליום. די אם נשיא ארה"ב יודיע שהוא עומד לפתור בעיה זו – כדי שמחירי הנפט יתחילו לרדת בשוק הבינלאומי. ועל זה לא יכול להיות ויכוח כמו על כדאיות תקיפה אווירית, שישראל משחקת בו את התפקיד השנוי במחלוקת של "תחזיקו אותי".

מה שדרוש באופן מיידי זה – לחדש את הזרמת הנפט בתוואי שהיה פעיל עד קיץ 1948 בין קירקוק הכורדית של עיראק לבין חיפה, וקביעת נמל חיפה כמוצא ראשי של הנפט העירקי לארצות המערב. תוך זמן קצר ניתן יהיה לחבר לתוואי זה גם את צינור ה-TAP-LINE  הסעודי הישן, שהוזנח אך ניתן לשיקום מהיר. כך יחוסל כוח הסחיטה האיראני במיצרי הורמוז, על הסכנות האמיתיות של המעבר, בו וייחסכו 5,000 ק"מ שיט של מכליות בכל כיוון, וכן – מעבר מיותר בתעלת סואץ, שגם היא עלולה להיות פרובלמאטית בעתיד הקרוב.

כדי להבטיח את הצינור המחודש מפני גורלו של צינור הגז המצרי – יוקם, בגיבוי אמריקאי, כוח שיטור משותף לאוטונומיה הכורדית, לממלכת ירדן ולישראל, אשר לשלושתן יש אינטרס משותף בשמירה על ביטחון התוואי. וכך, במקום שחסימת מיצרי הורמוז תשמש כאיום איראני על ספקי וצרכני הנפט המזרח תיכוני, תוך ריתוק ארמדה ימית יקרה לשמירה עליהם, תהפוך אפשרות החסימה לאיום על איראן עצמה. 

נשיא המדינה וראש הממשלה עודכנו בהצעה זו, לפני שיחותיהם האחרונות עם קברניטי ארה"ב, וטוב היו עושים, גם מבחינת המאבק על דעת הקהל העולמית, לו התרכזו בהצעה קונסטרוקטיבית זו לפני הפתיחה במשחק המסוכן של "תחזיקו אותי".

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים" בו מובאת, בין היתר, השתלשלות פרשה זו במלואה.

* * *

משה ברק

הוריי – חלוצים על אחריותם

תנועת העבודה הציוניות וההתיישבותיות, היתה מאורגנת ויכלה להשקיע משאבים בפעילות התיעוד והביטוי הספרותי. בדרך זו משכה את מיטב הסופרים וההיסטוריונים, ששיכתבו את ההיסטוריה וייחסו להתיישבות החקלאית את עיקר המעשה הציוני בארץ. בתוך תיאור זה התעלמו מכמה וכמה מגזרים רכושניים שבנו את המושבות ואת ערי מרכז הארץ, שלא פעלו להנצחת עצמן... כן התעלמו אותם סופרים גם מהעלייה הגרמנית, שפתחה את הישוב אל התרבות  והאמנות.

אך במיוחד חשוב להדגיש כי הם התעלמו מפועלי ארץ ישראל היהודיים. עם כל הכבוד להוויה הרעיונית של התנועות, והשיבה לעבודת האדמה, יש לזכור שההתיישבות על כל מגזריה לא עברה מעולם את מחסום עשרת האחוזים, לעומת פועלי העיר שהיו 80% ומעלה מהיישוב בארץ, אותה בנו ופיתחו. פועלים שהשכירו את שריריהם, בעבודה מפרכת מלוכלכת בחום הקיץ ובבוץ החורף, בתחבורה במשאיות או בהליכה ברגל, בשכר יומי דל ללא כל הבטחת קיום של קבע. על כל אלה לא קראנו בספרי תנועת העבודה, אף שהתיימרה לדבר גם בשם פועלים אלה, שהצביעו בעדה.

כאלה היו גם הוריי  – רחל וגדליהו  ברקו. כזוג צעיר עלו ארצה ב-1925 על חשבונם עם חסכונותיהם. גדליהו, שעבד בפרך כחבתן מיומן ביקבי "פרידמן"– לא הצליח לפרנס בעבודתו זו את אשתו ובנו, כשגרו בחדר בודד בשכונה הערבית בחיפה. רחל רעייתו, שרצתה להבטיח כי לבנה לא יחסר, חסכה מפיה והגיעה עד לסף רעב, כפי שמגלים תצלומיה מאז. כדי לחסוך את שכר הדירה הקרובה למקום העבודה, הקימו צריף באחוזת סמואל, ממנו היה גדליהו צועד יום-יום שעה לרחוב בשפת הים ושעתיים בעלייה חזרה, כדי לחסוך את דמי הנסיעה.

כעבור שנה חשה בהפלגת-סיפון בת 8 ימים לבית הוריה ברומניה, עם בנה, לצורך החלמה והתאוששות, כך עשתה גם עם שני ילדיה כעבור 3 שנים, בעזרת שי מאח באמריקה שכיסה איכשהו את עלות השיט עם שני הילדים על הסיפון.

גדליהו נותר בארץ ועבד לפרנסתם. אך עד מהרה נוכחו לדעת שבעבודת כפיים בעיר לא יצליחו להתבסס, ושבו לרומניה ב-1930, כדי לנסות לחסוך עבור שיכון, שלא ניתן אז בחינם כמו שקרה עם הקמת המדינה.

שלוש שנים ברומניה, הפעיל את החבתנייה של חותנו המנוח, עבד מבוקר עד לילה עם 5-3 פועלים  שהעסיק. כך צבר חיסכון נכבד, בנוסף לחלקה של רחל בירושת הוריה. עם הון קטן זה, שהצליחו להבריח בכליהם, בניגוד לחוק הרומני שבו לארץ ב-1934, כבר עם 4 ילדים.

שוב החל סיפור המגורים היקרים מאוד בחיפה של שנות ה-30. הם החליטו שיסתדרו בחדר אחד עם 6 הנפשות, אך איש מבעלי הבתים לא רצה לקבל משפחה כה גדולה לחדר בודד. רחל הרעייה, בעלת התושייה, פתרה את הבעיה בכך שהעזה להשקיע בשכירת דירה בת 3 חדרים, בחלק הערבי של רחוב השומר, מהם השכירה שניים לדיירי מישנה.

גדליהו עבד בבניין, והוצב לבנית קיר התמך הענק בסלילת המשך רחוב ארלוזורוב להר הכרמל. ביוזמת רעייתו רחל בנה גדליהו מלוחות-בנייה צריפון קטן על צלע ההר שלצד הכביש, עם סוכת צל לידו, ובה שני שולחנות קבועים בקרקע עם ספסלים לאורכם. בצריפון הכינה רחל ארוחת צהריים ביתית לפועלי הכביש שבאו בהמוניהם, וכך שיפרה את רמת המחייה של המשפחה. בעבודת פרך, שכן בכור ארבעת ילדיה היה רק בן 11, ובת הזקונים בת  שלוש. החלום היה להגיע לבית בן שני חדרים עם חלקת קרקע צמודה. אך "כחלוץ ללא תנועה" לא נכלל באף רשימה להתיישבות חקלאית ואף לא לשיכון עובדים עירוני.

כידוע החלה אז לקום קריית חיים, כ"שיכון לפועלי חיפה", אך בניגוד למה שנדמה, זה היה שיכון לפועלים המעטים שזכו במקום-עבודה קבוע, ולהנהגה של פועלי חיפה שההסתדרות סייעה להם להגיע לשיכון קבע. ל"חלוץ פשוט עובד כפיים" לא היה כל סיכוי להגיע לכך, כי עבד בשכר רעב, בעבודה בלתי קבועה ללא יכולת להתחייב על תשלומים בעתיד.

רחל וגדליה הבינו שזה המצב עוד בשנות העשרים, ועתה לאחר 8 שנים מאז עלייתם, היה בידיהם ההון שחסכו ברומניה, שבזכותו יכלו לקנות בית מאחד מפועלי הרכבת, כמובן עם משכנתא גדולה שחייבה תשלום חודשי.

הפרוספריטי בראשית שנות ה-30 איפשר תחילה גם לפועל בניין וכבישים לעמוד בתשלומים, אך בינתיים פרצו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ובאו שנתיים של חוסר עבודה די רציף.

כאן התגלתה רחל בכל תושייתה. בעזרת גדליהו, שידי הזהב שלו היו בכול, הפכו בהדרגה מחצית הדונם של חצרם החולית למשק בזעיר אנפין. נטעו תפוחים, אגסים, לימונים, שביניהם, כדי לנצל את המים, גידלו ערוגות של ירקות מכל המינים למאכל לבני הבית, ופרחים שמכרו לחנויות פרחים בחיפה. דוגרת על 12 ביצים היתה ראשית הלול, שסיפק מזון חיוני לבני הבית, והעודף שווק לחנות ה"צרכניה". פעמים מיספר אף עיבד גדליהו חלקה מחוץ לגדר החצר,  ברחוב קק"ל היום, בה זרע אבטיחים תפוחי אדמה ועוד.

להקטנת העלויות היינו כל הילדים עוברים בחצרות השכנים, ועישבנו רגלה (ריג'לה) כרכיב תזונה בחינם לתרנגולות. את הסידן סיפקנו בפליית החלזונות הרבים שטיפסו על גבעולי חילף החולות אל הטל בלילות.

לזה נוספו פה ושם גם ברווזים, אווזים. במיוחד בלטו העזים, שזכו להיות שיאניות בתנובת החלב בכל מפרץ חיפה. וכך, בניגוד לכל שכנינו שהיו להם מקומות עבודה קבועים והכנסה קבועה, שאיפשרה תשלום משכנתא, הצלחנו להבטיח תזונה הולמת בשנות חוסר העבודה. אך זה לא היה יכול לפתור את בעיית תשלום המשכנתא. משך שנתיים כמעט לא שילמנו דבר ו"ניר השיתופית" – החברה ההסתדרותית לשיכון, איימה לסלק אותנו מהבית אם לא נעמוד בתשלומים.

למזלנו, החלו הבריטים והצרפתים ב-1939, להתכונן לאפשרות של מלחמה באזור, במבצע ענק של הקמת מחנות צבא וכבישים באזור עזה ובגולן. גדליהו זינק על הזדמנות זו כמו שרק הוא ידע לעשות. יצא לעבודה רצופה משך חודשים, עם חופשות קצרות אחת לשבועיים, כשהוא עובד שתי משמרות ליום. לגולן נכנס עם אשרה צרפתית וגם שם עבד רצוף, ובא רק פעם בחודשים הביתה. כך, בדרך זו בסוף 1939, הצליח להשתכר ולשלם ובכך לבטל את רוע הגזירה. נותרנו בבית.

תוך שנים אלה בנה גדליהו מרפסת בחזית, לאפשר כניסה נוחה וישיבה בקיץ החם באוויר הצח, בטרם נחת המזגן בעולמנו, וגם מאוורר היה מיצרך יקר ונדיר. כמובן שגדליהו בנה משיירי עץ צריף ללול, שהכיל בשיאו כ-400 עופות. התבססנו כלכלית, אך אז פרצה המלחמה. כאן התגלה גדליהו בין כל השכנים כבעל המקצוע לבניין מקלטים – לנו ולשכנינו בעלי המקצוע או הפקידים, שלא התנסו כמוהו בעבודת בניין.

בינתיים זכה גדליהו לקבל מקום עבודה קבוע, עם הסעה יומית במסלול קבוע. זו היתה עבודה גופנית קשה בבית החרושת לשמשות "פיניציה", ליד תנור שלהט ב-1,200 מעלות חום. אך סוף-סוף משהו בטוח, לאיש חרוץ שהשקיע בעבודה את כל נשמתו. עד כדי כך, שבשעה שרבים נשלחו לגימלאות לפני מועד הפרישה, "שכחו" להזכיר לו את הגיל והוא נותר בעבודה מלאה עד גיל 70 ועוד 5 שנים בעבודה חלקית לבקשת המפעל.

חרף המאמץ הגופני, היתה זו תקופה של נחת. אז בנה בעצמו מרפסת אחורית ומחסן  בחצר. בעזרת אחיין בנאי, הוסיף חדר שלישי לשיפור תנאי המגורים, בו קלטנו משך שנים מספר בני משפחה שעלו ארצה מרומניה לאחר המלחמה.

בינתיים גדלו גם הילדים. כמובן שפועל כמוהו לא היה יכול לאפשר לעצמו לשלוח את ילדיו לחינוך תיכון, כפי שעשו רוב תושבי קריית חיים. לכן נכנסנו לאחר בית הספר העממי לבתי מלאכה כחניכים ללימוד מקצוע. מי שבלט בינינו היה יעקב אחי הצעיר, שמגיל צעיר היה יד ימינה של אימא במשק בחצר. הוא נכנס כחניך במוסך "משמר המפרץ" חברת האוטובוסים, והפך למכונאי מעולה, שבגיל 18 אף הוציא רישיון נהיגה למשאית. ודווקא הוא, שבלט ברחובנו כאחד מראשוני המתנדבים בגיוס למלחמת העצמאות, נפל בשיירה ליחיעם.

הבית המשיך לתפקד עוד כ-40 שנה כמרכז לשלושת הילדים שנותרו ולבניהם, אף כי ברור שהזוג לא התאושש מאובדן בנם יעקב. רק בגיל 86, כשבעקבות נמק, עבר גדליהו כריתת רגל אחת, הם נאלצו לעבור אל בתם מרים בקיבוץ ראש הנקרה. הבית הושכר ותם סיפור ברקו בבית ברח' א' 77.

בסוף שנות ה-90 נמכר הבית ליזם שעורר את אהדתנו כשסיפר כי רעייתו רוצה בית משלה קרוב לים. סיפר, אך עשה כמו שעושים בעסקים. הרס את הבית הכפרי ובנה במקומו על כל המגרש חווילה בת שלוש דירות שמכר לשלושה דיירים וברוך בורא פרי הכסף...

* * *

דרור אֵידָר

זכות השימוש בשואה

פורסם בעיתון "ישראל היום" (16.3.2012)1

כיצד העז בנימין נתניהו להזכיר את השואה ושתיקת העולם נוכח השמדת היהודים בהקשר הפצצה האיראנית? הביקורת ה(די) צפויה של כותבי השמאל הגיעה לשיאה בקרב צדקני עיתון "הארץ". השתבללותו של "הארץ" בפינה קטנה וזועמת, בקבצו אליו כותבים המשתייכים לכת הטרוניה המטילה דרך קבע את חטאי האזור על ישראל, מאירה באור חשוך את הנואשות של חלקים בשמאל הישראלי – בעיקר מהזן הרדיקלי – מהגשמת חלומותיהם המדיניים, ואת נכונותם לבצע ברירת שמשון במדינה הלבנטינית המכילה לאומנים-יהודים-משיחיים-דתיים והמבצעת בפלסטינים ("קורבנות הקורבנות") את מה שהנאצים עשו בהם.

שורש הביקורת היה אחד. מבחינת חלקים בשמאל הישראלי, השואה היא (כמעט) הצידוק היחיד להקמת ישראל ומכאן הבעייתיות שבאזכורה. אגב, זאת גם טענתם של מכחישי השואה בעולם, וגם – כמה לא מפתיע – של הפלסטינים. כל אלה טוענים בהבדלי דגשים, שהפלסטינים, ילידי הארץ ששושלת היוחסין שלהם מגיעה עד ליבוסים ומהם לאדם הראשון, משלמים את מחיר שואת היהודים. ע"פ הנרטיב הזה, נקיפות המצפון של העולם על מה שעוללו הנאצים ליהודים הובילו לתמיכה בהקמת מדינה יהודית בחלק זה של הגלובוס. באופן די משונה, יש לומר, שכן גם אם יש המתעקשים על קיומה של זיקה היסטורית בין היהודים לארצם, יש להישמר מהיזקקות ל"ממד הארכאי של זיקת היהודים לארץ," שכן "חיי קולקטיב בעת העתיקה, אין בהם כדי להקנות זכויות לציבור אזרחי בימינו," הציטוטים האחרונים הם של פרופ' משה צוקרמן מאמצע שנות ה-90, אבל מייצגים בהחלט גם את הלך הרוח הנוכחי. צוקרמן טען שהן הקמת המדינה והן מדיניותה בהווה מקבלות את צידוקן בתחושת החרדה הישראלית-יהודית הנעוצה בטראומת השואה.

אבל מה לנו אקדמיה רדיקלית אם יש את עקיבא אלדר. אלדר נחשב לפרשן רהוט ומקובל ופוליטיקאים רבים מושפעים מביקורתו. חשוב להביא את דבריו שפורסמו השבוע כדי למקם אותו ואת עמיתיו וחסידיו במקום הנכון במפה הפוליטית: אי שם בקוטב הצפוני, לא רחוק מעזמי בשארה.

כאחרים גם אלדר מאשים את נתניהו ב"זילות השואה וזריעת פאניקה סביב פצצה איראנית שלא נולדה." אלדר כתב כי "אסוציאציה עם השואה מסייעת לעיכול עוולות הכיבוש ומגבירה את התמיכה בישראל. מחשבות על אושוויץ מטשטשות את תמונות גופותיהם של ילדים פלסטינים שנספו בהפצצות חיל האוויר היהודי על עזה." הוא אפילו הסתייע ב"מחקר מדעי", שכמו רוב המחקרים במדעי החברה, אמר את הברור מאליו: קיימת "זיקה מובהקת בין החשיפה והמוּדעוּת לשואה לבין עוצמת החרדה של יהודים מפני השמדה." אחת ההשלכות של הגברת חרדה קולקטיבית מפני השמדה יכולה להיות "הצדקתן של פעולות אלימות נגד קבוצה יריבה." ואלדר מסכם: "אפשר להניח שההשקעה בשואה מבטיחה לנתניהו תשואה פוליטית גם בשוק הפוליטי בישראל."

כעת נחזור לעזמי בשארה. כך כתב מייסד בל"ד: "זירת האסון (של היהודים) היתה אירופה... אולם ה'שילומים' בגינה מתבצעים... במזרח התיכון." השילומים אינם הפיצויים של יורשי הנאצים לקורבנות היהודים; מבחינת בשארה, השילומים האמיתיים הם הסבל שישראל מנחילה לפלסטינים.

אלדר מספר שידידיו בגרמניה אמרו שדברי נתניהו בוושינגטון עוררו "קריאות אנטישמיות נגד מחרחרי המלחמה היהודים." נו, מותר להם, גם הם קוראים את "הארץ".

הדברים הללו הם חלק מהכישלון המוסרי עמוק, כישלון המתבטא גם במאמרים הצדקניים המוטחים בנו מעטו של דויד גרוסמן. עיקרו של הכישלון המוסרי מתבטא בקבלת עמדת הקורבן, באי הצדקה של התקפת מנע של ישראל, בהאשמה (כמעט) אוטומטית של ישראל בעוולות שלא היא אחראית להן, ובקבלה אפריורית של התביעות הפלסטיניות על חלקים מאדמות המולדת.

ליהודים –  גם לאלה הגרים בישראל – זכות מלאה להשתמש בזכר השואה. קנינו אותה בדמים מרובים. לא מכוחה חזרנו הביתה, אבל הלקח החשוב ביותר שלמדנו ממנה הוא לא לסמוך יותר על חסדם של אחרים. זה היה פשרם של המכתבים שנתניהו הציג בנאומו האחרון בוועידת איפא"ק. לא "השוואה בין אושוויץ לאיראן" אלא בין חוסר האונים של העם היהודי בשנות הארבעים ועמידתו כעני בפתחם של מנהיגי העולם שסירבו לעזור, לבין היכולת להחליט על גורלנו בעצמנו אל מול איום קיומי. הדיונים ביחס לממשותו של האיום הם חסרי משמעות משום שרק מתי מעט חשופים למלוא התמונה.

כדאי להתעכב על מאבק השמאל נגד הפצצה באיראן. אנחנו למודי ניסיון ופיגועים המוניים מתוכניות השלום למיניהן. בכל זאת, האיום הקיומי ביותר מבחינת הפרשנים: אם לא נדבר עם הפלסטינים, תיחרב המדינה. והנה, למרות שדיברנו (כמעט) נחרבנו.

ביחס לפצצת האטום ולאיומיו הקבועים של המשטר האיראני, השמאל טוען "צל הרים כהרים". גם ביחס לסיכוני השלום נטענות טענות דומות. רק ביחס לאי הכניעה לתכתיבי הפלסטינים והשמאל המערבי אנחנו מוזהרים חזור והזהר מפני פגיעתה הרעה של אי כניעה זו.

השבוע סיימנו סבב טילים נוסף שקיבלנו במתנה מרצועת עזה לאחר שנסוגונו עד לסנטימטר האחרון, החרבנו יישובים פורחים והפכנו לפליטים עשרת אלפי אזרחים טובים. אלדר וחבריו ראו ברבין – או בפרס – מדינאים בעלי חזון. הנה מה שאמר רבין לא מזמן: "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו קטיושות גם מעזה. כבר שנה, רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלסטינית; לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה עוד אף קטיושה... הליכוד פוחד פחד מוות משלום." אכן פחד מוות.

באחד מספריו, מביא המבקר היהודי ג'ורג' סטיינר, נאום סנגוריה דמיוני של היטלר בפני שוביו הישראלים. אל תשלו את עצמכם, הוא אומר לישראלים, בלי השואה, כלומר בלעדיי, לא היה העולם נותן לכם את פלסטין להקים בה מדינה. "השואה היא זו שנתנה לכם את גבורת אי הצדק וגרמה לכם לגרש את הערבי מביתו ומשדהו, מפני שהיה מוכה כינים וחסר ישע, מפני שעמד בדרככם שציווה האל."

בצדק, מעיר פרופ' אלחנן יקירה בספרו החשוב "פוסט ציונות, פוסט שואה", שהדברים הללו הם ביטוי ספרותי לתופעה שהכחשת השואה היא ציר אחד שלה, בעוד שהדמוניזציה של ישראל היא צירה האחר. כלומר, אלה היוצאים נגד השימוש בזכר השואה, עושים בעצמם שימוש דומה, רק בצורה הפוכה: לשלול מישראל את זכותה המוסרית להגן על עצמה, כלומר להתקיים. 

* * *

יוסף אורן

3. כישלון המותג "ספרות נשים"

אף שבמשך שני עשורים גייסו כותבות רבות את כתיבתן למאבק הפמיניסטי, הניבה הסוגה התימאטית-מיגדרית המאולצת הזו כמות מוגבלת ביותר של יצירות בעלות ערך.

במחצית השנייה של שנות השמונים במאה הקודמת, התייצבה משמרת כותבים חדשה בסיפורת הישראלית, הרביעית במספר. במשמרת זו, משמרת "הקולות החדשים", היה לראשונה מספרן של הנשים הכותבות גדול ממספר הגברים הכותבים. רשימה מדגימה מספריהן הראשונים של אחדות מהן העידה שמדובר בכותבות מבטיחות: "הדים ורוחות" (1983) ו"קול שני" (1990) של דורית אבוש (הראשון הופיע עדיין תחת הפסידונים א. דורית), "כובע זכוכית" (1985) של נאוה סמל, "תפוחים מן המדבר" (1986) של סביון ליברכט, "סביבה עויינת" (1989) ו"היכן אני נמצאת" (1990) של אורלי קסטל-בלום, "לקרוא לעטלפים" (1990) של חנה בת שחר, "סוגרים את הים" (1990) של יהודית קציר, "מוצרט לא היה יהודי" של גבריאלה אביגור-רותם (1992), "זרים בבית" (1992), של רונית מטלון, "רקדתי עמדתי" (1993) של צרויה שלו, "כפתורים רכוסים היטב" (1994) של מירה מגן ו"שלושה סיפורי אהבה" (1997) של יעל הדיה.

   לרוע המזל השתבשה התפתחותן הטבעית של אחדות מסופרות "הקולות החדשים" משום באותו פרק זמן יובאה לארץ האבחנה המיגדרית, אשר שיגשגה בחקר מדעי החברה באוניברסיטאות של אמריקה. ומאחר ששם יושמה האבחנה בכל תחומי הדעת, ובכללן גם בספרות, עברו חלק מחוקרות הספרות (לילי רתוק, יפה ברלוביץ, יעל פלדמן ואחרות),  שחקרו עד אז תקופות מוגדרות בתולדות הספרות העברית, למחקר המיגדרי – מחקר "ספרות הנשים". חלק מהסופרות, אשר בספרן הראשון התגלו כמבטיחות ורציניות, ורוב הכותבות שהצטרפו לכתיבה אחריהן בעשור האחרון של המאה הקודמת ובעשור הראשון של המאה ה-21 (דורית פלג, גיל הראבן, אלונה קמחי, דורית רביניאן ורבות אחרות), התאימו עד מהרה את סיפוריהן להשקפה המיגדרית-לוחמנית, בתקווה שחוקרות המיגדר כבר יקדמו אותן כדוגמאות לפריחת ספרות הנשים העברית.

   בספרי "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" (2001) – אשר בו נכנסתי ל"גוב הלביאות", כדי לחסום את השתלטותן של חוקרות המיגדר בספרות על השיח הספרותי-ביקורתי בסיפורת הישראלית – סיכמתי את הדיון הפרטני במיבחר מדגים של יצירות ממדף "ספרות הנשים" בדברים הבאים: "התכונות המשותפות של רומאנים אלה הן: כתיבה ריאליסטית 'בגובה העיניים', התמקדות בנושא 'מן החיים', שהוא אקטואלי-רלוונטי ותקשורתי, ייצוג הנושא באמצעות דמויות מצויות ומוכרות, מיקום האירועים בזירות שכיחות, מינון עשיר של תיאורי מישגלים והתנהגות פרוורטית של הגיבורים בתחום המיני, פתרונות אופטימיים לסיבוכי החיים, אירגון סצנרי וקידום ליניארי של העלילה, שפה דיבורית המתובלת בהרבה 'כמו' פיוטי-פיגוראטיבי, שזירת אנקדוטות ועיבוי הטקסט בתוספים מהתרבות (יצירות אמנות, אתרי תיירים, צילומים, ציטוטים מהשירה, פסוקים מהמקורות ועוד)".

   אף שבמשך שני עשורים גייסו כותבות רבות את כתיבתן למאבק הפמיניסטי, הניבה הסוגה התימאטית-מיגדרית המאולצת הזו כמות מוגבלת ביותר של יצירות בעלות ערך. אך הנזק להתפתחותה התקינה והטבעית של התקופה הישראלית בספרות העברית כבר נעשה והיה ודאי. ראשונות הבינו זאת הסופרות עצמן, והן היו הראשונות שנחלצו במועד מכלא "הגטו הנשי", שהקימו עבורן חוקרות המיגדר בספרות, והעמידו אחר-כך ספרים ששיקפו את כישרונן העצמי ואת קולן הייחודי. והאחרות, שעודן כבולות בכתיבתן ל"ספרות הנשים", תורמות משם במירווחים דו-שנתיים כרכים ממוסחרים וחסרי-ערך לסוגה תימאטית זו, אשר מיצתה את עצמה זה מכבר.

טעימה שלישית מפרק בספר הביקורת החדש של יוסף אורן – "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית". 

המעוניינים לרכוש את הספר מתבקשים לפנות אל הוצאת "יחד", ת.ד. 87, ראשל"צ 75100, או לאי-מיייל: yoseforen@bezeqint.net

* * *

הזמנה כפולה להאזנה ולקריאה

 האזינו לגלי צה"ל, בתוכניתה של ציפי גון-גרוס:

ביום שישי, כ"ט באדר תשע"ב (23.3.2012)

בשעה 17:00

ראיון עם נורית גוברין על ספרה: "אהרן מגד: חסד החיים –

דיוקנו של בן-הארץ כסופר עברי", בהוצאת כרמל

 קיראו ב"הארץ, ספרים", במדור: "חמש שאלות"

ביום רביעי ה' בניסן תשע"ב (28.3.2012)

ריאיון של ורד לי עם נורית גוברין

על ספרה על אהרן מגד

* * *

בחול המועד פסח, פותחים מוזיאון ז'בוטינסקי ומוזיאון האצ"ל

 את שעריהם לציבור הרחב ומקיימים

פסטיבל הקרנות סרטים בסימן המחתרות והמאבק להקמת המדינה

תחת הכותרת "ארוכה הדרך לחירות: קולנוע לאומי בראשית קום המדינה"

במוזיאון יוקרנו סרטים היסטוריים נדירים העוסקים בנושאים שונים

 בהם פרשת האונייה "אלטלנה", ההתנקשות בלורד מוין,

סרטון תעמולה של האצ"ל מ-1947,

 מצגת אודיו-ויזואלית על חיי ז'בוטינסקי,

סרטים תיעודיים על פעולות לח"י ועוד.

להקרנת הסרטים תתלווינה הרצאות מפי ותיקי המחתרות ומומחים בנושא.

הקרנות הסרטים תתקיימנה בחול המועד פסח,

 בימים ראשון עד חמישי, 8-12 באפריל, ט"ז-כ' בניסן,

בין השעות 9:00-16:00. ההקרנה מתחילה מדי שעה עגולה.

עלות הביקור: למבוגר – 15 ש"ח; לגמלאים ולסטודנטים – 10 ש"ח.

 לילדים ולנוער עד גיל 16 – 5 ש"ח.

הכניסה לחיילים ולאנשי כוחות הביטחון – חינם.

כתובתנו: רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

לפרטים נוספים: מזכירות מכון ז'בוטינסקי (סוניה), טל' 03-5287320, שלוחה 4

* * *

אהוד בן עזר:

לפתרון תעלומת האבן הוורודה

בילדותנו, כאשר הוחל בחינוכנו בצחצוח שיניים, לא היו משחות-שיניים בטיובות [שפופרות, מעופרת!] לילדים, אלא קופסאות-פח קטנות ועגולות ובהן אבן ורודה ריחנית. כאשר שפשפת את המברשת הקטנה והרטובה שלך בפני האבן, עלה בזיפיה די חומר כדי לצחצח בו את שיניך, וגם הטעם היה ידידותי לילדים.

האם מישהו זוכר מה היה שמן של אותן קופסאות אבן-צחצוח שיניים קטנות, מי היה היצרן שלהן וגם מה היה טעם הפרי הוורוד שלהן? [גיליון 726]

* * *

אנחנו השתמשנו ב"סבון שיניים" מתוצרת "שמן".

יעקב המאירי

שלום אהוד,

דומני כי שמן של הקופסאות לצחצוח שיניים היה ג'יפס.

שלמה אראל

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

א. דמות הערבי בספרות העברית [המשך]

תחושת מצור בשנות ה-50 וה-60

אצל דור הסופרים הבא, דור "ילדי המדינה", שהשנים בהן עוצב היו ברובן כבר לאחר הקמת ישראל, דמות הערבי ממשיכה להיות חלק בלתי-נפרד מעולמו הנפשי של הגיבור העברי, אך לא עוד כבעייה מוסרית, לא כחלק מתיאור מלחמת השחרור, שלאחריה היתה כביכול תקווה להשגת שלום ושלווה לתקופה ארוכה. לא. הערבי היה לדמות סיוטית, צד הצל המשתקף בתהומות נפשו של הגיבור הישראלי. דמות הערבי הופכת לסיוט קיומי שאינו מאפשר לגיבור הישראלי להיחלץ ממצב המצור שבו הוא נתון.

הסיפור "מול היערות" (1963) לא.ב. יהושע מייצג תחושת מציאות עמוקה הרואה בנוכחותנו מול הערבים מצב של סיוט קיומי. סטודנט ישראלי מוצא מישרה כצופה מול יערות, בדרום הארץ. תפקידו להזעיק מפני שריפה. במקביל משתקע הסטודנט בעבודת מחקר על תולדות הצלבנים. בבית-התצפית, ביער, מתגורר ערבי כרות-לשון, עם בתו, הנערה. מתברר גם שהיערות נטועים על חורבות כפר ערבי, שתושביו גורשו במלחמת 48', והערבי כרות-הלשון היה מתושביו.

הצופה הישראלי נתון במתח מעיק, מתח של סיוט, של טרום-קאטסטרופה, שהנה-הנה עתידה לפרוץ שריפה. באורח תמוה הוא חולק מתח זה עם הערבי. אפשר לומר שהציפייה משגעת את שניהם. הצופה משליך גפרור בוער ובדלי-סיגריות ליער, כאילו מקווה בסתר ליבו לשריפה. הערבי מטמין קופסאות מלאות נפט בפינות שונות ביער. מעשיו של הערבי ידועים לצופה, אך הוא אינו מונע אותם. לבסוף הערבי מצית את היער, שנשרף כולו, ועם שחר, נראים מחדש שרטוטי חורבותיו של הכפר הערבי שנמחק.

הפיכת הערבי לדמות סיוטית, דימונית, המבטאת, בסופו-של-דבר, את הצד ההרסני, הדסטרוקטיבי, אשר בנפשנו-אנו, כפרטים וככלל. לא פחות מן הערבי יכמה הצופה לפרוץ השריפה, כי הפורקן שבקאטסטרופה עדיף אולי בעיניו על האחריות שבצפייה ובציפייה הממושכות.

קבלת-דין המזוכיסטית מבטאה את פיכחונו המיואש של הצופה ואת בדידותו. קשה לדעת משקלו של מה רב כאן יותר: הצופה המחפש חרס לגרד בו את פצעיו הנפשיים, או הסביבה המעצבת אותו ופוצעתו. ב"מול היערות" אין התלבטות מוסרית, אין הבלטת הקרע שחל באידיאולוגיה, אין קיימת המבוכה המאפיינת את סיפורי השבי וההגלייה של ס' יזהר, אהרון מגד, בנימין תמוז ואחרים מבני דורם. כאן הכל כבר עומד בסימן סיוט קיומי, בלי אשליות, ואולי זוהי גישה אופיינית לדור סופרים אשר חייו התעצבו והוכרעו אחרי מלחמת 48', בתשע-עשרה שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, המוקפה והנצורה.

*

בסיפורו "נוודים וצפע" (1963) מתאר עמוס עוז בת-קיבוץ מתוסכלת, אשר בטיול מחוץ לכפרה היא פוגשת רועה בידואי, המתואר כיצור פרימיטיבי, כמעט בהמי. הוא מכוער, עלוב, ועם זאת מעורר בה את יצרה. דומה שיאנוס אותה, והיא עצמה נמשכת-נדחית אליו, אך מאום אינו קורה. בסיום הסיפור נמצאת גאולה לעת-ערב שוכבת על הדשא, בין שיחים, ליד חדרה בקיבוץ, לאחר שצפע הכיש אותה. הערבי מייצג כאן את הצד האפל והיצרי של הקיום. היענותה-דחייתה של גאולה כלפיו מבטאות את התמרדות יצריה מול מסגרת החיים החברתיים, הישראליים כל-כך, המתורבתים. הצפע כמו-משלים את מלאכת הערבי. הצד האפל, צד היצרים, הוא גם צדו של השיגעון ושל המוות. הערבי כמו-קיים בצד האפל של נשמתה, שהוא גם מישכן התשוקה הבהמית, האירציונאלית, וחדוות ההתפוררות – המוות.

ב"מיכאל שלי" (1968), רומן שנכתב לפני מלחמת יוני 67', מספר עמוס עוז את סיפורה של סטודנטית ירושלמית, נשואה ואם לילד, ההולכת ויוצאת מדעתה. את הצד האפל שבה, השיגעון המתפתח, מימד הסיוט, מבטאים הרהוריה החוזרים ונשנים על שני תאומים ערביים, עזיז וחליל, חברים למשחקיה בילדותה. עתה הולכת נוכחותם ומתעצמת בהזיותיה. הם הופכים להיות מסתננים, מחבלים, הנושאים הרס, חורבן ומוות. תהליך העצמת נוכחותם בהזיותיה נמשך לאורך הסיפור ומגיע בסופו לשיא, שמרמז גם על השלמתה עם טירופה.

התאומים אינם הסיבה הבלעדית, אלא ביטוי, למצוקתה של חנה. יש להדגיש עניין זה כדי למנוע טעות. המוות, המין, הטירוף והצד האפל של החיים – קיימים גם בלא נוכחות הערבים. גם מצב אידילי של שלום מוחלט, של הסרת חומות השינאה, של פתרון הבעיה הפלשתינאית – לא יגאלו את האדם הישראלי מן הסיבות הפנימיות והעמוקות למצוקתו האנושית, שהיא מטבע זמניותו וסופיותו של האדם. אך ביטוייה של המצוקה הקיומית, אצל סופרים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ואחרים, בשנות השישים ואילך – עומדים בסימן היעשותו של הערבי לסיוט, לצד ה"צל", לאותו חלק אפל של החיים שעליו אנו משליכים את פחדינו ואת האימה והרתיעה הקיימים בנפשותינו שלנו. הערבי שוב אינו מופיע כפרט ממשי, גם לא כמייצג בעיה אידיאולוגית ומוסרית, אלא כחלק מן הסיוט הישראלי. אין לו, לערבי, קיום משל עצמו, קיום חברתי, לאומי, יומיומי, אלא הוא השלכה מפחידה היוצאת מנפשו המעונה של הגיבור הישראלי. ויותר משהערבי מפחיד, הוא מציק, ואינו מניח לאדם הישראלי לחיות את חייו כפי שהיה רוצה, במנותק מן ההתמודדות המתמדת עם הסכסוך ועם המלחמות שנובעות ממנו.

*

תחושת מצור מעיקה מאפיינת יצירות נוספות שנוצרו לפני 1967, כגון "עור בעד עור" (1962) ו"נמלים" (1968) לאורפז, "הגבול" (1966) לשמיר, "הקרב"(1966) ליריב בן אהרון ו"מקום אחר" (1966) לעמוס עוז. יש הפנמה של הבעייה הערבית ושל דמות הערבי. נוכחות הערבי אינה מניחה לגיבור העברי לחיות את חייו כפי שהיה רוצה. היא מחלחלת לתוכו, אך לאו-דווקא בתחושות של אשמה ושל שבר אידיאולוגי, אלא כסיוט מציק, משהו שמפריע, מאיים ומדיר מנוחה. החרדה הקיומית שבהתייחסות לדמות הערבי מחליפה את ההתלבטות המוסרית. הערבי, האוייב, לא נתפס כדמות בשר-ודם אלא כחלק מכלל בעל מהות מאיימת, לעיתים לא-אנושית.

במולדת הגעגועים המנוגדים,1967 והלאה

במקביל לדמות הערבי הזר, האחר, האוייב שמעבר-לגבול, יש התייחסות לחיי יהודים וערבים אלה לצד אלה ב"ישראל הקטנה" שבין 48' ל-67'. אלה יצירות שבהן השאלה הלאומית הערבית מקבלת לא פעם אופי של מאבק מעמדי, שמתנסה בו הפרט הערבי בחברה הישראלית. ב"זר לא יבוא" (1962) של חמדה אלון, וב"ספל קפה מר" (1967) ליהושע גרנות, מתוארים חיי יהודים וערבים בישראל. היריבות הלאומית מקבלת מימד תחרותי, חברתי וארוטי, ללא גוון סיוטי. הסביבה החברתית המשותפת, שעל רקעה נרקם הסיפור, מנטרלת את הסיוט ואת הזרות, וגם את ההתלבטות המוסרית. ביצירות אלה אין רומאנטיקה בנוסח העבר. הן עוסקות לרוב במאבק של בחור ערבי העושה דרכו אל לב החברה הישראלית, תוך תיאור לבטיו הלאומיים, החברתיים, התרבותיים והנפשיים.

מגמה זו זכתה לחיזוק רב לאחר מלחמת יוני 67'. הערבי נעשה, יותר ויותר, חלק ממציאות החיים הישראלית, ואינו רק הזר והאוייב שהיה בא מעבר לגבול. כך הרומאנים "חדר נעול" (1980) לשמעון בלס, "חסות" (1977) ו"חצוצרה בוואדי" (1987) לסמי מיכאל ו"המאהב" (1977) ל-א.ב. יהושע.

פתחי, גיבור "חסות", משורר המחאה המפונק, הנערץ על ידי קוראיו הערבים וידידותיו היהודיות, הינו דמות פאתטית וטראגית כאחת. הוא ערבי שאיבד את זהותו, שחפץ ליהנות מכל העולמות ונותר חשוד ומפוקפק בעיני כולם. למרות שבשירתו הוא מבטא, כביכול, את רוח עמו, הריהו לאמיתו של דבר מנוכר לבני-עמו, והדבר מומחש בצורה גרוטסקית בתיאור ביקורו בג'נין. בעיני ערביי הגדה פתחי הוא ישראלי גמור, כמעט חצי-יהודי. עוף זר להם. מעין גוזל של קוקיה. וכך הוא גם בקרב הבחורות היהודיות. הוא אדם בלתי-מעשי לחלוטין, ועם זאת מאוהב בעצמו ודואג היטב לעצמו. משאלותיו הלאומיות, אם אכן תתגשמנה, תמטנה חורבן גם עליו, ולא רק על ישראל. אך אין לו אומץ לעזוב את הארץ, ולהתגייס לאש"ף, כפי שעשה פכרי ידידו. הוא אינו מסוגל לוותר על ההווייה הישראלית שבה גדל והיא לו כאוויר לנשימה – אולי יותר מהווייה ערבית בארץ אחרת או בגדה המערבית.

פתחי מסמל את מעמד האינטלקטואל הערבי הלאומי בישראל, אשר כל מעשה ממעשיו וכל התבטאות שלו, נמדדים ונשפטים על-ידי כמה וכמה ציבורים מנוגדים: הציבור היהודי בישראל, השמאל הישראלי, הציבור הערבי בישראל, השמאל הערבי, הפלשתינאים בגדה המערבית, הפלשתינאים מעבר לגבול, וכן עולם הספרות הערבית בכללה, אשר בו יוערך יום אחד על פי ערכו האמנותי כשלעצמו, ולא רק בזכות היותו מפורסם כאחד ממשוררי ההתנגדות.

דמותו של פתחי מרוחקת מרחק רב מאוד מכל סטראוטיפ או דמות חיה של ערבי, בספרות העברית שהכרנו עד כה – החל מדמויותיו של משה סמילנסקי, דרך "החג' מחפצי-בה" ליעקב שטיינברג, "השבוי" ל-ס. יזהר, עובדיה-עבדאללה מהרומאן האליגורי "הפרדס" לבנימין תמוז, הערבי ב"מול היערות" ועד לנעים ב"המאהב". פתחי משכיל, רגיש, מוכשר, זר ושייך בעת-ובעונה אחת, ומזכיר לא במעט את התבנית הנפשית של משכילים יהודים בארצות המערב, או של משכילים יהודים מיוצאי ארצות-ערב, בישראל – הנקרעים בין תרבויות וזהויות שונות, ואשר על כל הכרעה והכרעה הם משלמים מחיר, המחדד את רגישותם ואת מורכבותם הנפשית.

הערבי כפרט, כדמות בשר-ודם, מופיע בספרות העברית הנוצרת בארץ, שמאז יוני 67' הופכת יותר ויותר למדינה לשני עמים – כאשר לא עוד רומנטיקה בדמותו, לא התנודדות בינה לבין מרירות המציאות נוסח ברנר, לא כתיבה תמימה על חייו מבפנים, לא הוא כבעייה מוסרית ללוחם הישראלי הרואה עצמו כל-יכול, חזק ואשם מולו, גם לא סיוט, אך גם לא בעייה חברתית-לאומית בלבד של הערבי הישראלי – אלא שני עמים החיים על כברת ארץ אחת, במולדת הגעגועים המנוגדים, במאבק מר, מתמשך, המתנהל בצורות שונות, ואין לעלילות הסיפורים סיום אופטימי.

השלום ינצח?

מאז נכתבו הדברים האלה, שנימתם פסימית למדיי, התרחשו פגישת רבין ועראפאת על מדשאת הבית הלבן, הסכמי אוסלו, השלום עם ירדן, רצח רבין שזיעזע את העם אבל היה עשוי אולי, בטווח הקרוב וגם הרחוק, לחזק את תהליך השלום בין ישראל לערבים – ופרצו מאורעות אוקטובר 2000 בגדה המערבית, ברצועת עזה ובישראל שבתחומי "הקו הירוק", הקרויים בפי הערבים אינתיפאדת אל-אקצה.

אם אכן נוצרה וגם תמשיך להיווצר מציאות חדשה של שלום, היא תהיה אולי הגשמת החזון המקורי של הרצל בדבר היחסים בין שני העמים, כמתואר ברומאן האוטופי שלו "אלטניילאנד", שיצא לאור לפני כמאה שנים. הרצל היה סבור כי ההתפתחות הכלכלית והקידמה תיגברנה על היריבות הלאומית, שבה כמעט שלא הבחין. מדינות הנפט הערביות היו אז מידבר, והתקוות שתלה הרצל בהון היהודי, שיפתח את הארץ לטובת יהודים וערבים כאחד – דומות לתפקידו של הסיוע האמריקאי בימינו, הניתן למצרים, לירדן, לישראל וגם לפלשתינים, כדי להבטיח שהשלום יהיה לטובת כולם.

אפשר לומר ששתי מגמות התרוצצו בארץ-ישראל במאה ועשרים השנים האחרונות: מצד אחד תהליך איטי של בניין, של רגיעה ושל יחסים כלכליים בין יהודים לערבים, ומצד שני התגברו תמיד תקופות של הקצנה לאומית ושינאה, שבהן לא היתה התחשבות בהפסד הכלכלי ובסבל האנושי, והן הביאו מלחמה אחר מלחמה.

*

קיים מוטיב "האוהב הנכזב" בספרות העברית העוסקת בערבים. ראינו זאת בחמשת המיתוסים שמלווים אותה בתקופת העלייה הראשונה, וכן ברומאן "ימים ולילות" לנתן ביסטריצקי-אגמון, שמבטא את אכזבת צעירי העלייה השלישית מכך שהערבי אינו מקבל אותם ואינו נעשה למין אב מזרחי, קדמון וגם חדש, במקום האב היהודי שהושאר בגולה. ראינו את ההתרפקות הרומאנטית, וראינו את שברה. למרבה הצער, מבחינה היסטורית צדקו תמיד הסופרים העברים שהיו פסימיים.

הישראלי רוצה להרגיש עצמו כחלק מהמזרח, לא כזר, לא ככובש, לא כמי שבלי כוחו הצבאי אין לו קיום באזור. כאשר ביקרתי במצרים ב-1989 חשתי עצמי חלק מהמזרח. זה היה מעין הגשמת חלום ילדות. במצרים לא פגשתי במבטים מאשימים ועוינים, למרות שמחיר הדמים ששילמו ישראל ומצרים גבוה ממחיר הדמים של הסכסוך בין ערבים ליהודים בארץ-ישראל.

סבו של סבי עלה מהונגריה לירושלים ב-1863 כדי למות בה. סבי, יהודה ראב (בן עזר), עלה לארץ-ישראל עם אביו ב-1875 כדי לייסד מושבה עברית ראשונה, פתח-תקווה, שבה נמצאת ואליה קשורה משפחתנו מאז נוסדה ב-1878. אני עצמי אין בי שמץ של זרות או אשמה על היותי ישראלי, אבל אני פוגש בהן בעיני הפלשתיני, המנסה לשדר לי או לעורר בי תחושות אלה.

סאדאת אמר בנאומו בכנסת ב-1977 כי הפריצה החשובה ביותר ביחסי ישראל והערבים היא פריצת המחסום הפסיכולוגי. אני סבור שמוטיב "האוהב שאינו רוצה להיות נכזב" מתעורר מחדש מדי פעם בקרב הישראלים, גם לאחר שנים של אכזבות מיחסם של הערבים אליהם. אם ידעו הפלשתינים, ועימם העולם הערבי והמוסלמי כולו, לקבל אותנו במאה אחוז, וקודם כל באופן פסיכולוגי, ללא שום תנאים מוקדמים – כי אז כל השלבים המעשיים הבאים של הפתרון יהיו קלים יותר, ומה שניראה היום בלתי-אפשרי, יהיה אפשרי מחר ומחרתיים.

*

התוצאה של אותה "אהבה נכזבת", ביחסינו לערבים, היתה שאחת ההכחשות החזקות ביותר שלנו, כקולקטיב, היא כלפי בעיית הפליטים הפלשתינים, מ-1948 ואילך, הקרוייה בפיהם "זכות השיבה", פתרון בעיית הפליטים או "שלום צודק".

גם למתונים בקרב הישראלים כמעט שאין לבטים בהתנגדותם לזכות השיבה, זאת בעיקר בגלל העמדה הפלשתינית שגרסה ועדיין גורסת – הכל או לא כלום. שום פרט, שום עם נורמאלי, אינם רוצים להיעלם או להתאבד בכך שיכניסו לארצם הקטנה מיליוני אזרחים שמתנגדים לעצם היותה מדינתו של העם היהודי.

ככל שהעמדה הפלשתינית תתקרב לפשרה, לדו-שיח, לשלום ולדו-קיום, כן תורגש אולי נכונות רבה יותר בציבור הישראלי להאזין לדרכי פתרון לשאלת הפליטים, שבעבר היו בגדר טאבו. אך אם העמדה הפלשתינית תשוב ותושמע רק באופן הנחרץ והמאיים, וגם מעשי הטרור והאינתיפאדה יימשכו, שלא לדבר על גרירת ישראל למלחמה כוללת עם מדינות-ערב – תהליך הפיוס ייעצר ושום פתרון לא יצלח.

*

הסופרים מותנים על ידי העבר, הכאב, השכול, ראיית האחר כמי שמפריע לחיות את "החיים הטובים". אפילו סופרים ששייכים ל"מחנה השלום", מעלים בכתיבתם הספרותית שכבות של סיוטים, פחדים ורתיעות, תיאורים שאינם מחמיאים לצד השני, ואינם אופטימיים.

כדי להיות אופטימי, בכתיבה ספרותית על יחסי היהודים והערבים בדורות האחרונים, עליך להתעלם ממה שברנר כינה בשם "מרירות המציאות", עליך להיות פלאקאטי, אוטופי, רומאנטי, פאציפיסטי, ואז יש חשש של זיוף המציאות, וזאת מפני שהיא מציאות קשה ומכאיבה.

פלאקאטיות קיימת לא רק בספרות הלאומית או הלאומנית, השוביניסטית, בערבית או בעברית, ספרות "פטריוטית" שאינה מכירה בזכותו של העם אחר. פלאקאטיות קיימת גם בספרות השואפת לשלום, המציירת את השלום. ואפשר לומר ששני סוגי הספרות הפלאקאטית רחוקים מאוד מספרות אמת, ומן המציאות. המציאות והספרות הן מורכבות, רבות סבל, יצרים ותהומות, ואין בהן פתרונות פשטניים ומצבים אידאליים.

בפרשת השלום בין ישראל למצרים, כמו במהפך שהחל מסתמן אחרי הסכם אוסלו ביחסים בין ישראל לאש"ף ולעם הפלשתיני, ובשלום עם ירדן – דומה שהמדינאים משני העמים הקדימו את הסופרים, וכי המנהיגים הפוליטיים הם גם פחות פסימים מן היצירות הספרותיות.

הסופר הערבי-ישראלי אמיל חביבי אמר פעם: "הדמויות של יהודים וערבים, אלה ביצירותיהם של אלה, לא ישתנו מכך שאנחנו כפרטים נכיר טוב יותר אלה את אלה ונכתוב זה על זה אלא רק לאחר שיימצא פתרון פוליטי, שיביא לנורמאליזאציה וליחסי שלום בין שני העמים."

דומה שהוא צדק.

*

מאורעות אוקטובר 2000 חייבו את רוב-רובו של הציבור הישראלי, שרצה בשלום והאמין בשלום, ובייחוד את אנשי השמאל, לערוך חשבון-נפש נוקב – גם אם תוצאתו גורמת קורת-רוח רבה לימין הסהרורי, הקיצוני והמתלהם, אשר מחוץ ל"אמרנו לכם" אין לו תשובה מעשית לשום דבר.

צריך להודות בכאב ובצער שאנחנו יכולים אמנם להמשיך לרצות בשלום, אך למעשה חדלנו להאמין באפשרות התגשמותו של השלום בעתיד הניראה לעין.

תהליך אוסלו והשלום עם ירדן, שקדם להם השלום עם מצרים, נטעו בנו את ההרגשה שאנחנו מתקדמים בהדרגה להסדר שלום סופי עם הפלשתינאים ושאר מדינות ערב.

אך מאורעות אוקטובר 2000 בתוך ישראל ובשטחים, ההתלהמות האנטי-ישראלית בכל המרחב הערבי והמוסלמי, ובפזורתו באירופה ובארה"ב, והשינאה התהומית כלפינו – כל זאת אחרי אוסלו! – מחייבים אותנו לבחון מחדש את יחסינו עם הערבים ולהגיע ביושר למסקנה הקשה, והיא – שלמעשה מה שאירע עד כה בסיומה של כל מלחמה בינינו, ובין מלחמה למלחמה, לא היו אלא שביתות-נשק זמניות, מהן שקטות ומהן רוויות טרור ערבי ותגובות שלנו – 48, 56, 67, 73, 82, 90 ו-2000 – מחזוריות של שביתות-נשק והסכמים מפוקפקים, ולא שלום אמיתי. ומהצד הערבי – הרצון לצבור מדי עשור כוח לסיבוב נוסף בתקווה שיום אחד תימצא שעת כושר לחסל את ישראל או לגמדה ולבודדה עד כדי חידלון.

כן, אנחנו נמשיך לדבר על תהליך אוסלו, ועדיין נרצה בשלום, אך לא נוכל להאמין בשלום. ייחתמו ודאי הסכמים חדשים, תהיינה אולי תקופות של רגיעה יחסית – אבל למעשה יהיו כל אלה רק שביתות-נשק זמניות. לא יהיה שלום. חיינו עד כה יותר ממאה ועשרים שנה בתוך הסכסוך עם הערבים, נמשיך לחיות ולהתחזק ולצמוח כאן עוד מאה ומאתיים שנים ויותר, כי אין לנו ברירה אחרת, "הננו חיים מאז היינו לעם," כדברי ברנר בשנת 1913, "אבל קודם כל – הבנת אמיתות המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מעכשיו כדאי אולי לבדוק בשבע עיניים את אמינותם העיתונאית של השניים – האם לא היתה להם ברירה והם נאלצו להיכנע לכוחה המשפטי החזק של ועדת התביעות, ולהתנצל התנצלות-שקר? – או שמראש הם טעו והיטעו בכתבה שלהם:

העיתונאים ובני הזוג אורלי וילנאי וגיא מרוז וחברת ההפקות "שמיים" התנצלו על הפגיעה שגרם סרטם "מוסר השילומים" לוועידת התביעות, וישלמו לה 150 אלף שקלים, אשר יוקצו לסיוע לניצולי שואה. כך הוחלט בהסדר אשר נחתם בין הצדדים. ההסדר מסיים את תביעת הדיבה שהגיש נגד השניים לפני שלוש שנים הארגון היהודי, שפועל לקבלת פיצויים מגרמניה ורכוש ליורשי קורבנות השואה.

"אנו מתנצלים כי במסגרת מאבקנו לתקן עוול היסטורי ואנושי ועידת התביעות נפגעה מכך שלא הבאנו את כל התמונה ולא שיקפנו את מלוא הפרטים כפי שהיה צורך להביאם, וזאת מבלי שהתכוונו להביא לתוצאה זו," נכתב בנוסח ההתנצלות של וילנאי ומרוז. ["הארץ און-ליין", 19.3].

* אתמול לא עשינו שום מעשה טוב וזה אולי המעשה הטוב ביותר שעשינו כי בכך הובטח לנו שלא גרמנו שום נזק.

* ביום שישי, 30.3, יוחג ברחבי ישראל-פלסטין "יום האדמה" שבו ינסו מיליון פרזיטים פלסטינים [הפרים ורבים בחסות הסוכנות לסעד ולתעסוקה לפליטים של האו"ם] – לחדור לגבולות ישראל ולשוב לבתיהם – שבהם הם ישבו כידוע מימי איברהים ואיסמעיל אבותינו. וזאת במקביל לחדירה לאור מצלמות הטלוויזיה מכל הרשתות העולמיות, חדירה שתיעשה ללא כל אלימות ושימוש בנשק – הם גם יקיימו ימי עיון והרצאות פומביות תחת כיפת השמיים לקהל הכובשים הישראלים, וילמדו אותם, בסיוע פלסטינים ישראליים – מהי דמוקרטיה אמיתית, א-לה אחמד טיבי.

אלה הבאים מסוריה יביאו באלונקות, לקבורה במולדת הפלסטינית – גופות שותתות-דם של נרצחים פלסטיניים בערי סוריה באשמת הכיבוש הישראלי.

יהודים פרו-פלסטיניים ישראליים יתמכו בהם מבפנים בהפגנות ובתקשורת הכתובה והמשודרת, ואחדים מהמפגינים ישתדלו מאוד גם להיגרר ולהיפצע בידי חיילים ושוטרים ישראליים חמושים – כדי להגביר את האפקט התעמולתי האנטי-ישראלי ולהצדיק את רציחותיו הצודקות של לוחם החופש המוסלמי מוחמד מיירה בטולוז – שכמו החיילים הנאציים במלחמת העולם השנייה – אינו נרתע מלירות מקרוב בראשן של ילדות יהודיות. היטלר, ועימו המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני – היו גאים במוחמד מיירה!

* אנחנו גם מאוד מקווים שהצרפתים יהרגו אותו ולא יתפסוהו חי, שאחרת ינצל את משפטו לתעמולה ארסית אנטי-ישראלית בדבר הרג הילדים הפלסטיניים בעזה, תעמולה מנוולת שרבים בצרפת ובעולם תומכים בה – והוא יישפט למאסר ממושך, אך לבסוף יוחלף תמורת חטופים צרפתיים שבידי ארגון אל-קאעידה.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול ואפשר לשלוח שיק על שמנו ואנחנו נפרוט אותו למזומן ונשלח לנמען.

* בקבות ריתוקו של החייל יאיר, בנם של שרה ובנימין – הוציא דובר צה"ל הוראה שמעתה כל חייל וקצין, שיידון לעשרים ואחד ימי ריתוק במחנה – שמו יפורסם בעיתונים יחד עם שמות הוריו ותמונתו במדים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,353 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל