גיליון מס' 729

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בניסן תשע"ב, 29 במרס 2012

עם הצרופות: 1. תמונתה של לוקה וקס. 2. פסלוניה של לוקה וקס. צילם דוד הכהן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: פִּתְאֹם, לְלֹא כָּל הַתְרָאָה מֻקְדֶּמֶת הוּא מֵגִיחַ... // יהודה דרורי: לנטרל מיד את ההסתדרות. // אלישע פורת: ועוד על בגין "המדייק". // מתי דוד: 1. החזון המוסלמי של אזרח צרפתי ממוצא אלג'ירי. 2. אילו במלחמת העולם השנייה.  // עוד על "שלושה בסירה אחת", אסנת רז: הספר הוא בן אלמוות. // קורא נידח: מצמיח אוהדים חדשים מדור לדור. // נילי דיסקין: גם רודף שלום – בעת ההיא –  (עכשיו) יידום! // ורדה צ'צ'יק: יעל בדש בשירי גורן ברגוביץ'. // תקוה וינשטוק: 1. החרצית. 2. מאה ללוקה. // ד"ר אברהם וולפנזון: הסעיפים ה"מארקסיסטיים" של הֶגֶל –  השוואת תרגומים, עם הופעת ה"פילוסופיה של המשפט" של הגל בתרגום עברי של גדי גולדברג בהוצאת "שלם" בירושלים. // אהוד בן עזר: "מלון מריגולד האקזוטי". // משה שפריר: הנשים בתנ"ך. // איזי אברהמי: על תרגומו של יואל נץ ליבגני אונייגין. // רוֹן גֵּרָא: הַבֶּכִי רוֹחֵץ אֶת הָעֵינַיִם. // אורית ברנר: חיי הנוחות ו"סיר הבשר". // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ב. "ארורים הרכים האוהבים", ברנר והשאלה הערבית. 2. עקבות הרומנטיקה והערצת המזרח מול "המורשת היהודית": תלישות וזרות. // שלוש עסקיות צהריים מעולות ב"נועה ביסטרו" של ניר צוק ביפו ב-243 שקלים כולל התשר.// ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: האביב הגדול.

* * *

יוסי גמזו

פִּתְאֹם, לְלֹא כָּל הַתְרָאָה מֻקְדֶּמֶת הוּא מֵגִיחַ...

פִּתְאֹם, לְלֹא כָּל הַתְרָאָה מֻקְדֶּמֶת הוּא מֵגִיחַ

כְּקֶרֶן-אוֹר פּוֹלַחַת חֶשְכָתָהּ שֶל מִנְהָרָה

סְמוּרָה מִצְּמַרְמוֹרוֹת שֶל סַגְרִירֵי עָנָן וָנֶפֶש

שֶהֶעָנָן מַמְטִיר בָּם לְפָחוֹת מִטְרוֹת-בְּרָכָה

עַל אֲדָמָה צְמֵאָה אֲבָל הַנֶּפֶש שֶאֵינֶנָּה

צְמֵאָה פָּחוֹת קוֹפֵאת בָּהֶם מִקֹּר וּמִקַּדְרוּת

תְּפִלּוֹת לֹא נַעֲנוֹת, יֵאוּש לֵילוֹת לְלֹא תוֹחֶלֶת

וְאֵיזוֹ הֵאָנְקוּת שֶל עַד-מָתַי נְטוּל תְּשוּבָה

וּפֶתַע הוּא כְּבָר כָּאן,

הוּא מִתְגַּשֵּם

וְהוּא נוֹכֵחַ

בְּכָל חֻצְפַּת יָפְיוֹ הָעֲלוּמִי הַצָּץ סָבִיב,

אָדוֹנִיס הַחוֹזֵר מִשְּאוֹל אָפְלָהּ שֶל פֶּרְסֶפוֹנֶה

אֶל אֶרֶץ הַחַיִּים שֶכֹּה חִכּוּ לוֹ:

הָאָבִיב.

כָּל תֵּאוֹרְיַת קוֹנְסְפִּירַצְיָה מַחְוִירָה פִּתְאֹם כַּשֶּלֶג

הָעוֹטֵר בִּכְפוֹר חָרְפִּי אֶת שֵׂיבָתוֹ שֶל הַחֶרְמוֹן

שֶאֵינֶנּוּ מַעֲלֶה עַל דַּעֲתוֹ וְלוּא לְרֶגַע

כִּי מִתַּחַת לְאַפּוֹ, בְּעוֹד עָרִיצוּתוֹ שֶל מַרְס

מַשְלָה עַצְמָהּ כְּמוֹ כָּל מוֹנַרְךְ יָהִיר וְאַבְּסוֹלוּטִי

כִּי מַלְכוּתָהּ נִצְחִית, כְּבָר מִתְרַקֵּם לוֹ בַּמִּסְתּוֹר

מִרְדָּהּ הַמַּחְתַּרְתִּי קוֹשֵר הַקֶּשֶר הַסּוֹדִי שֶל

תְּנוּעַת הַמְּחָאָה בָּהּ רֵזִיסְטַאנְס יִשְׂרְאֵלִי

שֶל צִמְחִיַּת הָעֵמֶק וְהָהָר הַמִּתְחַפֶּרֶת

בְּאַמְבּוּש סַבְלָנִי אֲבָל עָשׂוּי לְלֹא פְּשָרוֹת

מִתַּחַת לִשְׂמִיכַת הָאֲדָמָה צְלוּפַת הַגֶּשֶם

צוֹפָה דְרוּכָה לָאוֹת שֶבּוֹ תֻכְרַז שְעַת הַשִּי"ן

בִּבְרַק הִבְהוּב רִאשוֹן שֶל אוֹר נִיסָן יוֹרֵש-הַיֵּצֶר

הַסָּח: "הַמֶּלֶךְ מֵת, יְחִי הַמֶּלֶךְ הֶחָדָש!"

לֹא בְּמִלִּים כִּי אִם בִּשְׂפַת הַצֶּבַע וְהַבֹּשֶׂם

שֶל תִּפְרָחוֹת קִצְרוֹת מוֹעֵד כְּמוֹ הַתְּמִימוּת עַצְמָהּ.

אֲנָשִים מַכְזִיבִים לֹא אַחַת. הַבְטָחוֹת בְּלִי כִּסּוּי. כְּמוֹ בַּצֶּ'קִים.

גַּם הַמַּזָּל מוֹעִיד אֵינְסְפוֹר בְּלַיְנְד-דֵּיְטִים – וּמַבְרִיז.

רַק הָאָבִיב בֵּין חַמָּה לְעָבִיב שוּם דָּבָר מֵעוֹלָם לֹא מַבְטִיחַ

אַךְ שָב אֵלֶינוּ כָּל שָנָה

כְּמוֹ הַתִּקְווֹת עַצְמָן.

יַפְיוּף כָּזֶה,

נָשוּק בִּזְהַב הַשֶּמֶש הַבְּלוֹנְדִּינִית,

כְּמוֹ הַתַּמּוּז הַקָּם כְּעוֹף הַפֵנִיקְס לִתְחִיָּה

מִמָּוֶת קְפוּא צִנָּה, אַךְ כְּצַיָּר פּוּנְטוּאָלִיסְטִי

מַתִּיז בְּמִכְחוֹלוֹ נְקוּדוֹת-חֵן סַסְגּוֹנִיּוֹת

בְּרֶסֶס אֵינְסוֹפִי עַל אִזְמַרְגַּד שְטִיחֵי הַיֶּרֶק

שֶל חַמּוּקֵי גְּבָעוֹת, שֶל שְדֵי הָרֶכֶס, שֶל חֵיקֵי

הַגֵּיאָיוֹת הַמִּתְכַּסִּים בְּכָל שַׂלְמוֹת-הָעֵרֶב-

רַב הַשּוֹצֵף הַזֶּה שֶל לִבְלוּבֵי דֵּמִי סֵזוֹן

בְּמַרְבַדֵּי חַרְדַּל הַבַּר, בִּוְרֹד כְּלִילֵי הַחֹרֶש,

בִּצְחוֹר כְּלוּלוֹת הַשְּקֵדִיָּה וְאֹדֶם הַפָּרָג,

בִּסְגוֹל-כְּחַלְחַל הַתּוּרְמוֹס וְהָאִירוּס וְשַלְהֶבֶת

צֹהַב הַחַרְצִיּוֹת הַפִּירוֹמָנִי הַמַּצִּית

אֶת הַדְּשָאִים שְכוּרֵי הַכְּלוֹרוֹפִיל הֲמוּם הַשֶּמֶש

הָרְסוּסִים בְּדַם הַכַּלָּנִית וְהַנּוּרִית.

לָמָּה תָמִיד צוֹבֵט הַיֹּפִי אֶת הַלֵּב עַד דֶּמַע?

לָמָּה חַיֵּי הַמַּדָּף שֶל קִסְמֵי הַתִּפְרַחַת קְצָרִים עַד תּוּגָה?

אֵיך הַחַדְפַּעֲמִי מְשַכְפֵּל אֶת עַצְמוֹ כָּל שָנָה וּמַפְלִיא לְהַפְתִּיעַ

בְּהוֹרָדַת זָקִיף אַחַת אֶת כָּל נִכְאֵי הַכְּפוֹר?

אֵין לוֹ תְשוּבוֹת חוּץ מִזּוֹ הָאַחַת הָעוֹנָה גַם מִבְּלִי שֶנִּשְאֶלֶת

לַצֹּרֶךְ הַזֶּה, לָאֵין-מֹרֶךְ הַזֶּה שֶל אוֹתָהּ מִתְקָפָה פַּזְרָנִית

שֶל כָּל אוֹצְרוֹת הַצִּבְעוֹנִין הַצּוֹעֲקִים אֶת שְמֵנוּ

כְּמוֹ הַשִּירָה שֶתָּמִיד הִיא סִינְקוֹפָּה בֵּין פְּרוֹזָה דֵהָה לַשְּנִיָּה.

פִּתְאֹם, לְלֹא כָּל הַתְרָאָה מֻקְדֶּמֶת הוּא מֵגִיחַ

מֵעֹמֶק כִּסּוּפֵינוּ, כְּמוֹ חֲלוֹם, כְּמוֹ אַהֲבָה

שֶנֶּהֱרוּ בְּעֶצֶב, בַּחֲסָךְ, בְּגַעֲגוּעַ

אֲבָל הַהַמְתָּנָה,

לֹא לְגוֹדוֹ,

הָיְתָה שָוָה...

* * *

יהודה דרורי

לנטרל מיד את ההסתדרות

בימים אלו ממש אנו חוזים בחלחלה כיצד ההסתדרות מנסה לחזור לימי הבולשביזם של שלטון מפא"י-מפ"ם, לכופף את המשק ולפגוע באזרחים ע"י תמיכה בוועדים החזקים והשבתות לפרקים של שירותים חיוניים.

כל בר דעת, אם אינו שייך לשמאל הדוגמטי, מבין שמצב כזה אסור שיתפתח ולבטח אסור שיימשך. כאשר אנו רואים את משכורות עובדי הנמלים, מקורות וחברת חשמל מרקיעות שחקים (עד 40,000 שקל לחודש לפועל) בעוד עובדים רבים במשק, שתחת מטריית ההסתדרות – משתכרים עשירית מסכום זה – נראה מר עייני בעיניי יותר כבוס של מאפיה מאשר כאדם שטובת הפועל לעיניו.

מי שמכיר את טענות עובדי הרכבת יודע שהכול פה חנטריש שמטרתו העלאת המשכורות כתנאי להכנסת חברת אחזקות מחו"ל – חברה שבנתה את הקרונות ואחראית להן.

התאונות הרבות ברכבת ישראל בשנים האחרונות מוכיחות שיש הרבה מה לשפר בנושאי אחזקה, וקשה ללמד אנשים מבוגרים, שרגילים ל"קטרי קיטור" [כיום – דיזל. – אב"ע] לתפעל ולתקן מערכות מתוחכמות אשר הרכבת רוכשת כיום.

הכוחניות והאלימות של ועד עובדי הרכבת אינו דבר חדש, אבל לקבל לכך תמיכה מההסתדרות – זוהי חציית קו אדום בעליל, הליך מסוכן המחייב תגובה מיידית של הממשלה..

לפיכך, עם התמיכה הכללית המתגברת בציבור הרחב, עכשיו זה הזמן, שהממשלה בהליך מזורז, תגיש לאישור הכנסת הצעת חוק שתאסור על השבתות של שירותים ציבוריים בכלל, וחיוניים בפרט – ותחייב בוררות חובה בכל מקרה של סכסוך עבודה בענפים אלו.

יש לדעתי רוב בכנסת להעברת חוק כזה שיסייע להציל אותנו מדיקטטורה בולשביקית מתחדשת ו...יאפשר להסתדרות לטפל בענפים כושלים ובקבוצות עובדים "דפוקות" באמת (ויש לא מעט כאלה...)

 לכן, כדי להציל אותנו מההידרדרות של ההסתדרות הנוכחית ולהציל את ההסתדרות  מעצמה, על קובעי ההחלטות במדינה לפעול מיד. ולחוקק כאמור בנדון.

* * *

אלישע פורת

ועוד על בגין "המדייק"

לאהוד בן עזר שלום,

אם יש עדיין סבלנות לקוראי "חדשות בן עזר", בפרשת בגין במלאת 20 שנה למותו, הנה עדות חדשה על מהימנותו המפוקפקת. אודה לך אם תביא אותה ב"מגילתך העפה".

"...לעניין מנחם בגין והקיבוצים. בנאומו המפורסם, 1981, טען בגין שהוא מעולם לא הוזמן ומעולם לא התארח בקיבוץ. ואולם כשעברו הוריה הזקנים של בת זוגי, מרמת גן לירושלים, קראה בת זוגי בצרור המכתבים ששלחה להוריה בעת שירותה בנח"ל ואח"כ באוניברסיטה בירושלים. טלפונים לא היו אז בהרבה בתים. והיא קראה במכתב שכתבה להוריה, על ביקורו של מנחם בגין בקיבוץ מגל. שבו היתה בנח"ל, באסיפת בחירות בשנת 1959. ועל נאום שנשא, חמשת הממ'ים וכו'. לפי תאריך המכתב בדקתי בעיתון 'חרות', ומצאתי את דיווחו של שלמה נקדימון על הביקור ועל האירוח היפה וכו'. כיוון שהמכתב הזה התגלגל לידינו בדיוק בזמן הסערה שעוררו דברי בגין, 1981, צילמתי את הידיעה ושלחתיה עם מכתב למערכת 'הארץ', והוא התפרסם למחרת. על המכתב חתמתי בשם עט שהשתמשתי בו פעמים אחדות באותם ימים. י. – יהושע – דירפינסקי... הזדהיתי בו כבן הגרעין, שהיה אז בנח"ל במגל. להפתעתי אף אחד מחברי הגרעין, שנפגשים גם היום – חלקם – לעיתים מזומנות, לא תהה מי זה חבר הגרעין הלא מזוהה הזה..."

על פי העדות המהימנה הזו, שבכוונה טישטשתי את זהות כותבה, בגין "לא דייק" בעניין הביקור הנשכח בקיבוץ הצעיר מגל, כמו ש"לא דייק" בדברים רבים אחרים. אני מביא את הצירוף "לא דייק", כדי להימנע בשימוש במלים חריפות יותר, אך גם מדויקות יותר.

שלחתי את הדברים למכובדי שלמה נקדימון, ששמו נזכר כמי שכתב על הביקור ההוא במגל, 1959, בעיתון "חרות". והנה תשובתו הקצרה אך הבהירה, של שלמה נקדימון:

לאלישע שלום,

מה שכתבתי הוא זה שישנו.

אהבתי לסקר את ביקוריו של בגין בקיבוצים. היה בהם אתגר.

להשתמע,

שלמה

אני מודה לשלמה נקדימון על תשובתו, ודומני שאין מה להאריך בנושא. אלא אם נפרש מה שכתב: "...את ביקוריו..." כלומר לא ביקור בודד, אלא כמה ביקורים! וזה לאחר שבגין התפאר בנאומיו ש"מעולם לא הוזמן לקיבוצים ולא התארח בהם."

ולא הייתי נדרש שוב לעניין זה, אלמלא קיבלתי המון תגובות על מאמרי "הנועז" כביכול, בעניין נאום ההסתה של מנחם בגין בקריית שמונה, בקיץ 1981. רובן של התגובות תומכות בעמדתי, בגוונים כאלה ואחרים. אך כרבע מהן תוקפות אותי כהוגן, על ניסיון לסלף את ההיסטוריה.

* * *

מתי דוד

1. החזון המוסלמי של אזרח צרפתי

ממוצא אלג'ירי

על רקע הרצח של ארבעת היהודים בעיר טולוז, ושלושת הצנחנים בעיר סמוכה, שביצע מוחמד בראח, מוסלמי, יליד ואזרח צרפת, ראוי להביא את דבריו של מוסלמי צרפתי נוסף, שכתב מסמך מזעזע בקיצוניותו.

מוחמד סבאוי, הוא סוציולוג מוסלמי ממוצא אלג'ירי, בעל אזרחות צרפתית, שלומד [מלמד?] באוניברסיטה הקתולית בעיר ליל בצרפת. להלן דברים שכתב במסמך שהפיץ בזמנו בקרב הסטודנטים המוסלמים באזור.

אנחנו (המוסלמים) נהיה הסוס הטרויאני שלכם (הצרפתים)

פלישתנו השקטה לאירופה טרם הגיע לסיומה. אנחנו מתכוונים לפעול בכל המדינות בו זמנית.  כאשר אתם הצרפתים נותנים לנו יותר ויותר זכויות, היינו טיפשים אם לא היינו מנצלים זאת.

אתם שבויים של דגל זכויות האדם שבו אתם מנופפים. אתם, הצרפתים, אינכם מסוגלים להשליט מרות על הצעירים שלנו. כאשר נתפוס את השלטון, אף אחד מהצעירים שלנו לא יעז להצית מכוניות או לשדוד חנויות.

חוקי הרפובליקה שלכם אינם תואמים לחוקי הקוראן. למוסלמים רק חוק השריעה תקף, לכן נפעל לתפוס את השלטון המגיע לנו. אנו נתחיל בעיר רובה שבה יש כבר רוב מוסלמי, ניבחר ראש עיר ונכריז על עצמאות למובלעת מוסלמית עם חוקי השריעה. המיעוט הנוצרי יזכה למעמד בני חסות שיחויב בתשלום מס מיוחד.

אנו מתארגנים באוניברסיטת ליל להקמת גדודי דת שמשימתם להכניס את הנוצרים והיהודים לדת האיסלם שזה רצון אלוהים.

2. אילו במלחמת העולם השנייה

 אילו במלחמת העולם השנייה היו פועלים "ארגוני שלום" וארגוני "זכויות אדם" בחופשיות ובעוצמה מהסוג שפועלים בתוכנו, על רקע מלחמתנו נגד הטרור האיסלמי והפלסטיני, היטלר היה מנצח.

אילו במלחמת העולם השנייה היו פועלות ועדות חקירה נגד "פשעי מלחמה", מהסוג של ועדת גולדסטון – נגד הצבא האדום שהחריב את ברלין, נגד האנגלים שהחריבו את דרזדן ונגד האמריקאים שהשמידו את הירושימה ונאגסקי, היטלר היה מנצח.

אילו במלחמת העולם השנייה היה פועל בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה נגד הגנרלים של צבאות בני הברית, במלחמתם נגד הנאצים, היטלר היה מנצח.

אילו העולם היה בנוי אך ורק על עקרונות הומאניים וערכים אידאליים, מעולם לא היו מלחמות והיינו חיים בגן עדן וירטואלי ולא ריאלי.

אילו היו מבינים זאת כל אותם אנשי השלום הנאיבי, הפעלים בתוכנו, היה סיכוי שנתגבר על אויבינו ונשרוד באזורנו.

במחנה ההשמדה מיידנק יש שלט שכתוב בו: "גורלנו אזהרה לכם!" – לקחי השואה והתקומה הם אחדות פנימית ועוצמה צבאית, מול הסכנה הקיומית מהאיבה המוסלמית.

* * *

עוד על "שלושה בסירה אחת"

אסנת רז

הספר הוא בן אלמוות

שלום אהוד,

הערה קטנה לרשימתו של משה גרנות על "הומור שאינו משתבח עם הזמן."

הדוד פודג'ר תולה תמונה הוא על-זמני בבירור, עלבונו של ג'רום על כך שאינו סובל מעווית הרחם מצוטט בהרחבה במשפחתנו ההיפוכונדרית, עד היום, ("יש לי הכול, כולל תשניק סוסים"), ואלה שנוטלים לעצמם את החירות לפגוע באכזריות (להלעיג, להעליב, להטביע במים) רק אם מדובר ב"חברים קרובים באמת," מצויים במקומותינו מאז בריאת העולם. בקצרה, הספר הוא בן אלמוות.

את "שלושה בסירה אחת מלבד הכלב" קראתי בפעם הראשונה (כילדה בת 14) באוטובוס קו 68. העובדה שצחקתי כמטורפת (ובקול רם) הכריחה אותי לרדת מהאוטובוס ולהמשיך לצחוק כשאפי תחוב בספר ואני מתנגשת בעוברים ושבים התמהים (מן הסתם).

 למרות שמאז קראתי את הספר עשרות פעמים, גם כיום, כשאני מקריאה קטעים ממנו לדורות הבאים, קשה לי שלא להשתנק מצחוק (ולא, במקרה הזה אין לכך כל קשר לתשניק סוסים...) – מהריס המאיים לשיר שירי היתולים על הריסות ביתם של אלה שמנכסים לעצמם את גדות הנהר. על-זמני כבר אמרתי?

 עם זאת, אני מסכימה שהתרגום של יאיר בורלא (שלא לגמרי נאמן למקור) הצחיק אותי הרבה יותר מהגירסה המלומדת של דני קרמן. הערות שוליים פוגמות בקריאה השוטפת, במיוחד כשהטקסט הומוריסטי.

ובהזדמנות זאת תודה לפוצ'ו על 'זאת שכולם יודעים', שגם הוא החזיר 'הומור של פעם' לתודעתי הנוסטלגית.

אסנת רז

אהוד: בדקנו בוויקיפדיה וזו רשימת התרגומים של "שלושה בסירה אחת" עם ההערות עליהם שם:

1. תרגום של א. אפשטיין (הוצאת אמנות, 1924).

2. תרגום של יאיר בורלא (הוצאת "כתר", בעריכת עדה תמיר). בתרגום זה הושמטו כמה קטעים מהספר המקורי, ומבחינה זו הוא אינו תרגום מדוייק, אולם השפה העשירה והציורית שלו נאמנה מאוד למקור, ולעתים אף משעשעת יותר ממנו.

3. תרגום של אהרון בר (הוצאת "תמוז", 1985).

4. תרגום של בינה אופק (הוצאת "עופרים", 2001).

5. תרגום של דני קרמן (הוצאת "אריה ניר", 2002). לכל אורכו של הספר נוספו הערות רבות, המסייעות לקורא העברי להבין במה מדובר. בסוף הספר מצורף נספח, ובו 12 מסלולי טיול בעקבות הספר.

אנחנו מכירים עד היום רק את התרגום העברי הראשון והמשעשע שהתקין לספר א. אפשטיין ואשר יצא לאור בשנת 1924, והיה יחיד בשטח במשך עשרות שנים. הספר נמצא בספרייתנו וממנו אנו צוחקים רק בהיזכרנו בו.

* * *

קורא נידח

מצמיח אוהדים חדשים מדור לדור

שלום,

כאוהב ספרים וספרות מילדות, הגעתי ל"שלושה בסירה אחת" די באקראי. עד היום זכור לי, כי בקראי את קטע ההיפוכונדריה בראשית הספר התפוצצתי מצחוק כל כך, עד כי נזהרתי לקרוא את היתר בישיבה – ולא בשכיבה על הגב.

הקטע הזה (שבמקור הלא מוער שעשע אותי מעט יותר) משמש אותי עד היום, כמו גם סיפור המבוך – המשמש מבוא מצוין להיכרות ילדים עם מבוכים בכלל, ונושא נפלא להעלות, בפרט כשאתה עצמך תקוע במבוך דומה (ויש גם בארץ הקודש כמה אתרים מתאימים...)

קראתי ספר זה מספר פעמים, ואף את המוער, ובכל פעם מצאתי בו משהו חדש; נראה, שזהו מסוג הספרים שאתה מוצא בו את שתבקש; אם אינך מבקש מאומה – זה גם מה שיעלה בידך...

אני, הקטן, מצאתי בו שימוש גם בדיוניי בנושא ניהול פרויקטים, ואביא רק שני ציטוטים קצרים. האחד – מתאר את האריס:

That's Harris all over – so ready to take the burden of everything himself, and put it on the backs of other people.

והאחר – העשוי להיות נר לרגלי מנהלי פרויקטים:

"You know we are on a wrong track altogether.  We must not think of the things we could do with, but only of the things that we can't do without".

כמו קלאסיקות אחרות – "שלושה בסירה אחת" שורד את המבקרים ומצמיח אוהדים חדשים מדור לדור.

* * *

נילי דיסקין

גם רודף שלום – בעת ההיא – (עכשיו) יידום!

הי אהוד.

העיתון שלך בדרך כלל מחולק, בחלוקה גסה, בין עבר ספרותי שמנותח, מתורגם, ונמסר כחקר הסטורי מצויין, לבין הבעות דיעה על המצב העכשווי, שמטבע הדברים, ללא פרספקטיבה של זמן – לא תמיד קולע, אפילו במבחן הזמן של הטווח  הקצר.

 אני מוצאת את עצמי קוראת בהנאה את ניתוחי העבר, אבל גם בהתמכרות את ניתוחי ההווה. לצערי, (מהיותי רוב ימיי "שמאלנית") אני מוצאת את עצמי מסכימה עם הכותבים הימניים דווקא. לא שאני חושבת שצריך לוותר על החתירה המתמדת לשלום וליחסי אנוש סבירים עם שכנינו הערבים, אבל אנחנו חיים בתקופה שהקיצוניים (שהם גם רצחניים) מכתיבים גם למתונים את דרכם תוך כדי, במקרה הטוב, הסכמה שבשתיקה.

מי שלא חי בבית דמוקרטי, עם הורים שזה הבסיס התודעתי שלהם, לא יכול אחר-כך לכונן מדינה דמוקרטית. מי שגדל על האדרה והעצמה שבטית – לא יכול לגשר אחר כך ולהפוך "ממלכתי". ואם יצליח – ישלם כנראה בחייו, או לפחות בחירותו. זו המציאות שלנו. אנחנו מקדשים את החיים, בהנחה שכל עוד חיים – אפשר עוד לעשות משהו לגישור, ומולנו אנשים שיודעים את זה ולכן – מסיקים את ההיפך, ורוצחים ככל שהם יכולים. כי אנשים מתים לא יכולים לשנות כלום.

אני עדיין חושבת ש"המלחמה הטובה ביותר גרועה מן השלום הרע ביותר," וכך אני רואה את הצעדה נגד המלחמה באיראן, אבל אני מקבלת גם את "הבא להרגך – השכם להרגו," גם אם הוא רק שולח אחרים ונח על זרי התהילה שלו בתוניס.

זה שלמרות ה"אביב הערבי" לא נמצא ולו ערבי אחד שיצביע על הגזענות בילד-אין בקוראן, זה שבמסגדים מקדימים הטפות לרציחות, זה שאין ערבים ישראלים, גם בין המתונים ביותר, שמקבל עקרון של שוויון זכויות מלא – אם אין בצידו גם "זכות השיבה", וזה שהמוסלמים כמעט בכל העולם מפולגים לשבטים, לחמולות, וללאומים הנלחמים איש ברעהו, כולל הטבח הנורא בסוריה – מעיד כאלף עדים שגם רודף שלום – בעת ההיא – (עכשיו) יידום.

פעם זה ייגמר, כך או אחרת, אבל כרגע אין מה לעשות מלבד להדוף בזירת הלוחמה של זמננו – ההסברה, את הטענות השקריות ואת הדה-לגיטימציה שעושים לנו בעולם.

ואנחנו? מסוממים מתוכניות ריאליטי ומכדורי הרדמה אחרים במקום להתגייס בכל כוחנו – ויש לנו כוחות ולהשיב מלחמה שערה. אנחנו מאד מפגרים אחרי הערבים במכונת התעמולה המשומנת שלהם. ועדיין, כמו בדרך כלל, "מתכוננים למלחמה שעברה". אנשי המחאה החברתית הצודקת, לדעתי (הפתרונות שהממשלה יצרה  כתגובה, ציניים ולא צודקים) – אלה הם האנשים שיישאו על גבם, יותר מאיתנו – הזקנים, את המלחמות הבאות (בין אם קונבנציונאליות או אחרות). כך שיש לי הרבה כבוד למוחים שמצביעים על ההירדמות שלנו בשמירה (על מדינת ישראל, לא פחות) מהכיוון החברתי בנוסף על הכיוון הביטחוני.

אהוד: נסי להזמין גוי לסדר פסח, וגם בהגדה שלנו תמצאי לא מעט ביטויים ומנהגים מביכים של גזענות כלפי הגויים.

* * *

ורדה צ'צ'יק

יעל בדש בשירי גורן ברגוביץ'

ביום שלישי ה-3 באפריל, תופיע השחקנית-זמרת יעל בדש בחלל ה"קונטיינר" בנמל יפו, בתוכנית משיריו של המלחין הנודע גוראן ברגוביץ', בליווי ארבעה נגנים.

למרות שבדש הספיקה לרשום בקורות חייה האמנותיים הופעות בסרט ("אהבה קולומביאנית"), סדרות טלוויזיה (למשל, "החברים של נאור"), ובהצגות בתיאטרון הקאמרי ("כנר על הגג", "סלאח שבתי", "זוהר"), זכייה במקום ראשון (פעמיים) בפסטיבל שירי לאדינו – אני עצמי גיליתי את מלוא כשרונה, יופייה וקסמה במופע משיריו של ברגוביץ', על בימת "לבונטין 7", לפני כחודש. גיליתי ונפעמתי.

כדי להחליט אם להיענות להזמנה למופע זה, צפיתי בשני קטעי יו-טיוב שתיעדו את הופעתה בפסטיבלים לשירי לאדינו. בשניהם הפליאה בדש, צעירה מוכשרת, סקסית, השולטת היטב בקול ובתנועה – להעביר את הרוח, את המקצב, החושניות והעממיות שבשירה הזו, שהיטיבה לבטא הן בלאדינו והן בעברית.

הסקרנות לראותה על הבמה הביאה אותי בפעם הראשונה אל בימת "לבונטין 7", והחזירה אותי לחוויות הזכורות לי מגיל צעיר יותר, של ערבי זמר אתני במועדונים היפואיים כמו "כליף" או "עומר כיאם", כשהקהל יכול לשבת, לעמוד, להחזיק בידו כוס משקה, והכל קרוב כל-כך אל הבמה, ואינטימי כל-כך ביחס למוסיקאים, ובמיוחד לסולנית.

בדש הצעירה הקסימה לא רק קהל ואנשי מקצוע ישראלים, אלא גם את המוסיקאי גוראן ברגוביץ'. למי שלא ברור לו מניין הוא זוכר את השם, אפשר להזכיר שהמוסיקאי האירופי הנודע הלחין את המוסיקה לסרטיו של אמיר קוסטריצה – "שעת הצוענים", "חלום אריזונה" ואחרים. ההרכב של ברגוביץ' מופיע על במות בכל רחבי אירופה, ולאחרונה שילב את בדש בהופעות בספרד – בין השאר במוזיאון גוגנהיים בבילבאו, באיטליה, בצרפת, בהולנד ועוד. הוא אף התיר לה לתרגם את המלים של שיריו לעברית, וכך יכול הקהל הישראלי להתוודע למוסיקה המשלבת אלמנטים של רוק מערבי, ויסודות אתניים – בלקניים וצועניים, ולמילים הנסובות – איך לא – סביב אהבות שמחות ועצובות.

לבדש שיער שופע ומתולתל, שמפעם לפעם מכסה את פניה, ומפעם לפעם היא אוספת אותו ומגלה את יפי קלסתרה החושני. היא שולטת היטב בגופה ובקולה, וכשחקנית – מצטיינת גם בדיקציה ברורה ובמתן משמעות למילים שהיא מזמרת. חבל שבהופעה שבה צפיתי ניגנו ארבעת הנגנים בעוצמה שהאפילה על קולה היחיד, מה שניתן לתיקון בהופעות הבאות.

הפרוייקט הזה, של שיתוף הפעולה בינה לבין ברגוביץ' – יניב בקרוב הקלטה של השירים, ועד שאפשר יהיה לרכוש את המוצר – מאוד מומלץ להתרשם מהופעתם של בדש ונגניה. כאמור, ב-3 באפריל, ב"קונטיינר", מחסן 2, נמל יפו.

* * *

תקוה וינשטוק

1. החרצית

החרצית היא פרח החודש, חודש אדר, של "נאות קדומים".

החרצית  היא הפרח האהוב עליי בכל החודשים. אהוב יותר מכל פרחי הבר ופרחי השדה גם יחד.

ימים רבים לא ידעתי למה הלך לבי שבי דווקא אחרי החרצית. צבעה אחיד, קוויה פשוטים וריח אין לה כלל. יש  פרחים בנויים לתלפיות, עדינים כרקדניות בלט, אקזוטיים כמו איים רחוקים וריחנים כערוגות הבושם. אך כמאמר המשורר: יש יפות ממנה – אך אין יפה כמוה. אולי אהבתיה דווקא בגלל הפשטות שלה, אולי עקב איתנותה להצמיח עוד ועוד ענפים וציצים גם כשהיא רחוקה ממקורות מים. ואולי לאהוב בלי לדעת על מה ולמה, זו בעצם האהבה האמיתית.

למען האמת לא החרצית הבודדת קוסמת לי אלא מרבדי החרציות, המרחבים העמוסים בצהוב הזהבי. מרחבי הפז האלה נוסכים בי מין שיכרון לקטוף ולקטוף עוד ועוד מן הצהוב-הצהוב הזה – לנכס לעצמי את שדה החרציות העצום, שיהיה כולו שלי. בצידי הדרכים גדשתי סלסילות וסלים בחרציות ולא ידעתי שובעה. ניקיתי את הפרחים בקפידה מהאדמה שדבקה בהם ומעלים יתרים, קטמתי פרחים קמלים – פרח קמל הינו מחזה עגום מאין כמוהו – ובזרים צפופים של זהב מתנצנץ מילאתי כל אגרטל וצנצנת. יום-יום גזמתי, החלפתי מים, הוספתי אקונומיקה – והענקתי לפרחי הבר טיפול מלכותי כאלו היו סחלבים יקרי ערך. והחרציות, צמח עמיד מאד, החזירו לי אהבה. הן החזיקו מעמד אפילו עשרה ימים. וכששתלתי אותם  באדניות – חזרו והעלו ניצנים בשנה הבאה.

    ברור לי כמה זה אנוכי – הרי הטבע מעניק מזיוו לכולם, הרי פרחי הבר מוגנים ואסור לקטפם וודאי לא בכמויות אבל מראה שדות החרציות מעלה בי מין יצר שאינו בר כיבוש.

אבל אז קראתי בספרו של אבי כמה אהב את מרבדי הזהב של החרציות של פתח תקווה  בה גדל –

 ובימיו, ימי השלטון העותומני, שלטו אדמות הבור וכולן דמו לארצות הזהב אשר באגדות,  והבנתי כי אהבת החרציות באה לי בירושה.

גם האהבה שלי לחרציות, כמו האהבה שלו, נולדה בפתח תקווה הקטנה של ימי השלטון הבריטי. באביב החלו החרציות לפרוח בחצרות ובגינות של בתי המושבה הנמוכים (לא היה בית גדול משלוש קומות) – ובמגרשים הריקים שבין הבתים, וזהבן מסנוור עיניים. במרחק הליכה השתרעו עדיין שדות בור עצומים מכוסים מרבדי פרחים צהובים למיניהם, כשהחרציות בולטות מכולם. יומיום ראיתי אותן פנים אל פנים בקצה רחוב רוטשילד, ליד רכבת פרי ההדר לראש העין, שם בקצה הרחוב גרנו, מול הגימנסיה בה למדתי, בדרך לכפר גנים, בשבילים לפרדסים ובכל אשר הלכתי. הייתי קוטפת  מהם זרים-זרים וכל הבית התמלא באור יקרות.

הגיע הקיץ והחרציות יבשו ומהמרבדים נותרו שלדים מצומקים ללא תואר והדר, כמעט קמשונים, כשם ספר שיריה של  אסתר ראב, מאותה פתח תקוה. וניצבט הלב על הזוהר  שהלך ונמוג ועל תפארת הפריחה שהיתה כלא היתה. אבל בטחת: באביב הבא שוב תפרחנה החרציות ותשמחנה לבבות.

בעיר פתח תקווה כיום כבר אין זכר לשדות החרציות וגם לפרדסים ולרכבת תפוחי הזהב אין זכר.

עד לפני שנים מיספר עוד פרחו חרציות לא הרחק ממקום מגוריי בלב תל אביב. הן פרחו בהמונים ליד הקריה, התמקמו בפינת בית הספר "אחד העם" ואפילו במגרש ריק ברחוב ביל"ו. היום הכול מלט ובטון. פה ושם  עוד פוגשים חרציות בשכונות, עדיין רואים אותן ברצועות חמד בשולי רמת אביב .לפני שנים מיספר ראיתי מעטה זוהר של חרציות בחורש נטוש בנוה אביבים, אולם בסביבתי הקרובה כבר אין להן שום דריסת שורש. תודה לעיריית תל אביב ששתלה בגן השקמים, ליד היכל התרבות כמה שיחים של חרציות נוי.

כל השנים אהבתי את החרצית בלי להכירה ממש. עתה, במאמר של שרה'לה אורן ואוריה אורן מנאות קדומים, התוודעתי לפן המדעי שלה. מסתבר כי שמה של החרצית נגזר ממאפיינה הבולט ביותר: הצבע. בלועזית קוראים לה "כריזנטמה" – פרח השמש. ביפן, ארץ השמש העולה, החרצית הנה החותם הקיסרי והיא מופיעה על מסמכים רשמיים של האצולה היפנית. שמה העברי נגזר מ"חרוץ" – אחד מכינוייו הרבים של הזהב. כנאמר במשלי ט"ז ט"ז: "קנה חוכמה מה טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף." יתרה מזו: הצ' שבחרצית והז' שבזהב הן שתי אותיות שיניות. צהוב קרוב ל"זהוב" ומכאן קצרה הדרך למלה "זהב" עצמה.

בארץ נפוצה ביותר החרצית העטורה, ממשפחת המורכבים (משפחה שבה מתקבצים פרחים קטנים על מצעית אחת ויוצרים תפרחת). עליה של  החרצית הזו גזורים והיא גדלה בעיקר בחבל הים תיכוני, בייחוד במקומות עשירים בחנקן, היינו סמוך לעדרי בקר וצאן שהחנקן בא מהפרשותיהם. בעוד שאצלנו נפוצה החרצית הצהובה, ברוב הארצות רווחת החרצית הצהובה-לבנה, אותה חרצית קטנה שהיתה נדירה למדי במרבדים הצהובים של ילדותי, וכשמצאתיה היתה לי לשלל רב.

נגה הראובני, מייסד "נאות קדומים", ציין גם את הצד השימושי של החרצית: בצעירותה משמשים עליה וגבעוליה למאכל. הם  נמכרים בצרורות בשווקי יוון, קוריאה וארצות אחרות, שם עושים מהם מטעמים. ואלו בזיקנותה, כשגבעוליה מתייבשים, ניתן ללפפם לחבלים ושפע הסיבים שבגבעול מקנה לחבל חוסן. ועדיין אין זה הכול: תרכובת הפירטרין שבחרצית משמשת להדברת מזיקים בחקלאות וכן לניקוי פרוות של חיות המחמד שלנו.

נוסף לחרצית העטורה, ידועים בארץ מיני חרצית נוספים: חרצית השדות הגדלה לרוב בשדות וחרצית דביקה ,המופיעה רק במישור החוף והיא בסכנת הכחדה.

על יסוד 37 מיני חרצית בטבע, פותחו חרציות תרבותיות במגוון צורות וגוונים. כבר במאה ה-17 נודעו בתרבות הסינית  500(!) זנים שונים של חרציות.

כן, כעת אני יודעת הרבה על החרציות – אבל הן כבר פסו, עם הקוקו והסרפן:

אח איפה, איפה הן

 החרציות ההן,

עם זהב הפרוים ומרבדי הפז

עם  היופי שאין לו סוף.

למה כבר  לא רואים אותן?

2. מאה ללוקה

לוקה וקס הגיעה לגיל מאה.

בימינו כשהחיים הולכים ומתארכים, גיל מאה שוב אינו נראה מופלג כל כך. רבים כבר מגיעים אליו.

אבל לוקה וקס אינה אחת מרבים אלא יחידה במינה.

היא נולדה בעיירה צ'חנוב בפולין, למדה פסיכולוגיה בווארשה, שם נישאה לישראל וקס (1991-1904) שהיה מעוזריו של ז'בוטינסקי  בפריז ומזכירו במשך שלוש שנים, ואף תירגם לאידיש את הרומנים שלו ביניהם  "שמשון". וקס היה  מזכיר תנועת הצה"ר בפולין, ודרכו הפכה לוקה לתומכת נלהבות של התנועה.

הזוג עלה לארץ ב-1934, כהיענות לקריאת ז'בוטינסקי "לחסל את הגולה ולא  – הגולה תחסל אתכם." בתקופה שמנחם בגין מפקד האצ"ל הסתתר מעיני הבריטים, שימש ביתם של הווקסים, במרכז תל אביב, בית ועד ובית מלון למחתרת הרוויזיוניסטית וזאת אף שלוקה ידעה שהדבר מסוכן, לא רק לה ולבעלה אלא גם לבנה היחיד עוזי, אז ילד פעוט.

לכאן, לדירה הקטנה בשינקין 76 בתל אביב, מקום מגוריה של משפחת וקס מאז הגיעה לישראל, היה חיים לנדאו, אביו של השר עוזי לנדאו, בא לאסוף את המכתבים המוצפנים עם הקוד המוסכם, שנועדו לבגין. פה נועד בגין, מנהיג בית"ר ומפקד האצ"ל הנרדף – עם יעקב מרידור ואריה בן אליעזר ושאר ראשי תנועתו, וכן עם משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, שניסה לשכנעו (ללא הצלחה) להפסיק את הפעולות נגד הבריטים, וכאן הבטיחו לו שגרירי אמריקה הלטינית אוסוולדו ארניה מברזיל ואנריקה פברגט מאורוגוי לתמוך בהקמת מדינת ישראל. בדירה ההיסטורית עדיין ניצב השולחן העגול אליו הסב בגין בישיבות המחתרת, והספה עליה נח ולפרקים אף נמנם בלילה. ונותרו-ונמסרו למוזיאון – קופסאות הסיגריות שכילה בזו אחר זו ושירבט עליהן תוך שהוא לוגם אין ספור כוסות תה אותו אהב "מתוק וחם כמו האהבה."

אל דירת  המקלט  הזו נמלטו גם לוחמי אצ"ל אחר פעולה בשרונה הסמוכה או במסגד חסן בק, ולוקה האכילה אותם במעדניה – היא נודעה כבשלנית מעולה, ביחוד של געפליטע פיש.

כל זה נשמר בסודי סודות כשהבן מולעט בסיפורי מעשיות על הדודים והדודות שצצו לפתע. אפילו ידידם הטוב של הווקסים, השופט העליון זילברג, לא ידע מי פוקד את הבית. פעם, כשהתנצלה לוקה מבעד לחלון שהיא עסוקה מאוד ואי אפשר לבוא, תמה: "מה קורה לכם? אפשר לחשוב שבגין נמצא אצלכם בדירה!"

ואז, בגיל שבעים, אחרי שמילאה את חובה למדינה, התעוררה לילה אחד בתחושה כי עליה לעשות למען היהודים שהכירה בעיירות פולין, לשחזר את חייהם, אורחותיהם ומנהגיהם, את היהדות ששוב לא תהיה עוד. מילדות אהבה לצייר, ולאחר קורס קצר באמנות פנתה לפיסול שכולו בנושא אחד ויחיד: דמויות  יהודים. כדברי לוקה – "היהודים שלי."

אלה פסלונים קטנים מחימר וגם מברונזה של "עמך" שזכרה מעיירת מולדתה צ'חנוב – ולזיכרונותיה אין סוף: מהרב הכפוף על הגמרא, הנער הלומד ב"חדר" והזקנה המברכת על נרות השבת – ועד מוכרת הביצים בשוק ומחלק המים שאסל על כתפיו, ובעלי המלאכה והכליזמרים ומנחם מנדל השדכן, ועד לחגים ולמועדים ולטכסי אשכבה ולחנוכיות מטיפוסים שונים. מאות פסלונים עשויים בדיוק ובנאמנות למקור. את כולם נשאה בכל כובדם לשריפה בבית הנוער ליד מפעל הפיס. אף שהם מיניאטוריים, כל הפסלים הם למעשה אנדרטות לחיים היהודיים של טרום השואה.

לוקה וקס עצמה ביקרה בפולין ממש על סף השואה. ביולי 1939 נסעה להוריה בלודז', להציג בפניהם את בנה בן השנתיים, נכדם – ופרצה המלחמה העולמית. יומיום במשך שישה שבועות נאלצה להירשם במשרדי הגסטאפו. בזכות דרכונה  הבריטי [מנדאטורי] הצליחה להיחלץ מפולין ביום שהוטל הטלאי הצהוב, ודרך ברסלאו, וינה וטריאסט הגיעה עם בנה ארצה, אבל כל משפחתה נספתה.

ביתה הפך למוזיאון קטן פתוח הכלול ברשימת המוזיאונים בישראל, ואנשים מרחבי הארץ, לרבות  לא יהודים,  החלו לפקוד את יצירותיה. נערכו לה תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד של פיסול וגם של ציורי פרחים – בתל אביב, בירושלים, בקריית מלאכי וביישובים אחרים ואף בלוס אנג'לס. יצירותיה מוצגות במכון הברמן בלוד, במרכז הפדגוגי של משרד החינוך בירושלים וב"יד לעד" בניר גלים – והן ממלאות ויטרינה דו-קומתית על קיר שלם במכון ז'בוטינסקי, קיר שאותו הקדישה לזכר בעלה.

עתה מלאו ללוקה – שאמרה תמיד: "אני יהודייה בת אלפיים!" – מאה שנה. בנה היחיד ונכדתה היחידה רחוקים, בארה"ב, אבל ידידים ומוקירים ערכו לה מסיבת יום הולדת והאישה האצילית למראה, היפה עדיין, הודתה בקול צלול ורם:

"יבורך האלוהים בשמיים שיש עוד ידידים נאמנים כאלה!"

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

הסעיפים ה"מארקסיסטיים" של הֶגֶל –

 השוואת תרגומים

עם הופעת ה"פילוסופיה של המשפט" של הגל

 בתרגום עברי של גדי גולדברג בהוצאת "שלם" בירושלים

הופעתו של תרגום חדש של הֶגֶל היא בגדר אירוע מכונן בתרבות המודרנית. הפילוסוף הגרמני ג.וו.פ. הגל [1770-1831] השפיע בהגותו המדינית על רוב הזרמים הפוליטיים המודרניים: הליברליזם [ת.ה. גרין בבריטניה, בֶּנְדֵטוֹ קְרוֹצֶ'ה באיטליה, וג'ון דְּיוּאִי בארה"ב], הסוציאליזם הדמוקרטי [משה הֶס ואדוארד ברנשטיין בגרמניה, זַ'ן ז'וֹרֵס בצרפת], המארקסיזם [קרל מארקס ופרידריך אנגלס בגרמניה, פלכאנוב ומארטוב ברוסיה, רוזה לוקסמבורג בפולניה ובגרמניה, קאוטסקי באוסטריה], הקומוניזם [לנין, טרוצקי, בוכארין, זינובייב וסטאלין ברוסיה], האנרכיזם [מיכאיל באקונין ברוסיה], השמאל החדש [הרברט מָארְכּוּזֶה בארה"ב], הפאשיזם [ג'ובאני גֶ'נְטִילֶה ובניטו מוסוליני באיטליה], והלאומנות הגרמנית של 1880 [היינריך פוֹן  טְרַיצְ'קֶה בגרמניה, שהתנגד להֶגֶל, וביטא השפעה-על-דרך-השלילה של הגל, כשהוא מתווכח עם עיקרי תפיסת המדינה ההגליאנית, ושולל את הגדרותיו].

נראה, שאין כל אפשרות לדון בהיסטוריה של המאה ה-20 בלי לדון ב"איזמים" השונים, המגוונים והמנוגדים שלחמו זה בזה ויצרו, מתוך הפוליטיקה של היריבות המפלגתית והאידיאולוגית, את הנוף המגוון של המאה הקודמת, על שתי מלחמות-העולם ה"חמות" – ההרסניות – שלה ו"המלחמה הקרה" הבין-גושית של 1945-1985 לערך.

כל ה"אִיזְמִים" הללו נשענים, ביסודו של דבר, על הגותו של פילוסוף אחד, שהגדרותיו בענייני מדינה וחברה עולות בקנה אחד עם תכונותיה של המדינה בת-ימינו.  הפילוסוף הזה זכה להכרה ולהוקרה של טובי תלמידיו – סטודנטים מן המניין, שהתוספות וההשלמות המעשירות את הספר "הפילוסופיה של המשפט" שנרשמו במחברותיהם בעת הרצאותיו – מוסיפות הרבה אור ובהירות לניסוחיו – וגם אישים חושבים ומעמיקי-הגות וחריפי-תפישה, כמשורר היינריך היינה, למשל, או כאידיאולוג קרל מארקס, שהדגישו כל אחד בנפרד את עוצמת השפעתו על עולמם הרוחני.

אחרי מותו [ממחלה] בגיל 61 שנים, גברה השפעתו, ככל שההתפתחויות החברתיות, המדיניות והבינלאומיות אישרו את אבחנותיו ואימתו את תחזיותיו, והיוו קרקע פורייה לצמיחתן של אידיאולוגיות המבקשות להבין את עולמן של החברה והמדינה – ולשנותו.

רוב ההוגים  השונים שפעלו אחרי מותו טענו במפורש כי הם-הם – ולא יריביהם האידיאולוגיים והפוליטיים – הם "יורשיו" הרוחניים האמיתיים, כלומר משנתם נשענת על הפילוסופיה המדינית  או החברתית-כלכלית, וההיסטוריוסופית, של הֶגֶל.

באיטליה נסב הוויכוח ה"הגליאני" העיקרי בין שני עורכיו של כתב-העת הפילוסופי "לָה קְרִיטִיקָה" – בנדטו קרוצ'ה [ליברליזם שמרני אנטי-פאשיסטי] וג'ובאני ג'נטילה [פאשיזם] – שכל אחד מהם כיהן, בשעתו, גם כשר-החינוך-והתרבות באיטליה. [כל אחד מהם גם כיהן בו-זמנית – כמקובל באיטליה – כפרופסור באוניברסיטה, במקביל לתיפקודו כשר בממשלה]. לזכותו של ג'נטילה יש לציין, שלא נתן לפגוע לרעה בעמיתו ויריבו קרוצ'ה, אף כשהלה פירסם בעיצומו של המשטר הפאשיסטי באיטליה, 5חמש שנים לאחר שמוסוליני עלה לשלטון, כלומר, בשנת 1927,  בהוצאת אוניברסיטת פירנצה, בה לימד קרוצ'ה פילוסופיה הגליאנית, סֵפֶר אנטי-פאשיסטי – ELEMENTI DI POLITICA – ואילו שר החינוך והתרבות, שנחשב לאידיאולוג של הפאשיזם, ג'נטילה, לימד באותם הימים ממש, במקביל לכהונתו בממשלת מוסוליני, פילוסופיה הגליאנית באוניברסיטת רומא.

סובלנות כלפי היריב האידיאולוגי [או המפרש אחרת את האידיאולוגיה] התגלתה גם בימים הראשונים של "מהפיכת אוקטובר" [השתלטות המפלגה הבולשביקית בראשותו של לנין על רוסיה הדמוקרטית של קרנסקי, והיווצרות משטר טוטליטארי שהתקיים 70 שנה].

 האישה [היהודייה-פולנייה], שלנין עצמו כינה אותה בשם "הנשר של המהפכה" – רוזה לוכסמבורג – קיבלה, כמו לנין עצמו, את פירושו של מארקס להֶגֶל, אולם חלקה על פירושו של לנין לביטוי של מארקס "דיקטטורה של הפרולטריון". בחודשים האחרונים לחייה כתבה חיבור עיוני בצורת מכתב המופנה אל שני האישים שהיו מוכרים בעולם הסוציאליסטי כמנהיגי המהפכה הבולשביקית – לנין וטרוצקי – וטענה, שהם מסלפים את כוונתו של מארקס: בביטוי "דיקטטורה של הפרולטריון" לא התכוון מארקס לדיקטטורה פוליטית, אלא – כַּהוֹלֵם את משנתו המטריאליסטית – לדיקטטורה כלכלית: כשם שבקפיטליזם שולטים בעלי-הרכוש על המשק – גם כשהמשטר הפורמאלי/פוליטי הוא דמוקרטי – כך, אחרי המהפכה, ישלוט מעמד הפועלים במשק.

דיקטטורה של הפרולטריון אין פירושה דיקטטורה על הפרולטריון – שבה והדגישה רוזה לוכסמבורג במאמרה האחרון, בניסיון למזג – תיאורטית – מארקסיזם ודמוקרטיה. היא התריסה והתריעה נגד הגלישה לדיקטטורה פוליטית ואובדן חופש-הביטוי במשטר שיתפתח מן המהפכה שבראשה עמדו שני עמיתיה המהפכנים, לנין וטרוצקי {שהם, מצידם, ראו את רוזה לוכסמבורג כשותפתם הרעיונית החשובה, לאחר שהציגה בישיבת האינטרנציונל הסוציאליסטי את תפיסתה המקורית בדבר האימפריאליזם כשלב עליון של הקפיטליזם – נוסחה שהגיעה אליה בכוחות עצמה, ובמחקרים כלכליים השוואתיים בינלאומיים שערכה לבדה – וכאשר באותה שעה, וללא קשר ישיר איתה ועם מחקריה, גיבש לנין, במקביל, נוסחה זו ממש, כבסיס לאידיאולוגיה הקומוניסטית שלו, בבחינת "התוספת הרעיונית המיוחדת של לנין לתורתו של מארקס"].

בשנות ה-70 למאה ה-20 הגיע לידי כתב-יד של ספר שהיה מיועד להתפרסם בספריה האידיאולוגית "מן המוקד", שחידשתי אז את הופעתה בהוצאת "עם עובד" [היא הופיעה בימיו  ובעריכתו של ברל כצנלסון, כ-30 שנה קודם-לכן]. הספר עסק בהיסטוריה של האינטרנציונל השני, ונכתב ע"י אסתר וילנסקה, שפרשה יחד עם סנה ומיקוניס מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית באמצע שנות ה-60', אולם לא הצטרפה למפלגתם מק"י [המחודשת] ולא לרק"ח [שבראשות מאיר וילנר, תופיק טובי ואמיל חביבי]. היא הקימה עם תומכיה המעטים, יחסית, גוף-ביניים קומוניסטי ישראלי בשם אק"י [איגוד קומוניסטי ישראלי].

במערכת "מן המוקד" כיהנו 6 חברים: 3 תמכו בדעתי, שיש מקום להוציא לאור את הספר – ואילו שלושת הנותרים זכרו לאסתר וילנסקה את "חסד" עברה האנטי-ציוני ב-פ.ק.פ. ובמק"י, וסירבו לאשר את פירסום סיפרה. לא רציתי לכפות את דעתי ע"י הפעלת "הקול הכפול" של היו"ר, ונתקבלה הצעת-הפשרה להביא את כתב-היד לעיונו של מזכיר ההסתדרות הכללית יצחק בן אהרון.

בן אהרון עיין בנימוקי המחייבים והשוללים, ובסופו של דבר הצטרף לדעתי – והוחלט להוציא את הספר לאור. בישרתי זאת בשיחה טלפונית לאסתר וילנסקה, והוספתי:

"הספר ייצא לאור בנוסח שהיגשת להוצאה, ללא 'צנזורה' כלשהי וללא שינוי שייכפה עלייך. אחרי שאת יודעת זאת – יש לי שאלת-תם, לא כעורך הסידרה, אלא כקורא שהתרשם מרצינות מחקרך [היא למדה אז היסטוריה מודרנית אצל פרופ' יעקב טלמון]. שאלתי היא: מדוע התעלמת מהביקורת שמתחה רוזה לוכסמבורג על  הדיקטטורה של לנין בחיבורה משנת 1918 'המהפכה הרוסית'?"

תשובתה של וילנסקה היתה: "מה, היא כתבה חיבור כזה?"

לאחר שקיבלה ממני הדרכה ביבליוגרפית קצרה – הבטיחה לעיין, ובמידת הצורך לשנות את ספרה; אמרתי לה, שאין זו דרישה של המערכת, וכי הספר אושר לפירסום והיא יכולה לנסחו בהתאם למצפונה ולהכרתה.

וילנסקה הודתה לי על היחס הטוב הזה, וכאשר הופיע הספר בדפוס הופתעתי לראות – לשמחתי – שאמנם סיפרה לקוראיה על חיבורה זה  של רוזה לוקסמבורג. [מאוחר יותר הסבירה לי וילנסקה, שלפני שיחתנו קראה את "כל כתבי" רוזה לוכסמבורג בהוצאת הספרים של המפלגה הקומוניסטית במוסקבה – ושם הדגישו את תמיכתה של לוכסמבורג בלנין – אך לא ציינו שהיא פירסמה ב-1918 חיבור ביקורתי על המהפיכה הבולשביקית..]

בהכירי את סוגיית חופש-הביטוי במשטרים הקומוניסטיים, לא הופתעתי מה"צנזורה" של מוסקבה על דברי רוזה לוקסמבורג.

מה היא אפוא תרומתו של הֶגֶל למארקס, למארקסיזם ולוויכוח על דמוקרטיה מול דיקטטורה  בתנועת-הפועלים הבינלאומית?

ארבעת הסעיפים ה"מארקסיסטיים" של הֶגֶל [כלומר, הסעיפים שהיוו בסיס למארקס בתפיסתו הפילוסופית והאידיאולוגית] הם 243, 244, 245 ו-246 מתוך הספר "פילוסופיה של המשפט" שפורסם בשנת 1821 כספר לימוד בהרצאותיו של הֶגֶל באוניברסיטה של ברלין.

סעיף 243 נפתח במילת-תנאי – "כאשר" – ובתרגום שהופיע בספרי "הגות מדינית" [עם עובד 1987, ע"ע 97-92]  נפתח הדיון במלים:

"כאשר החברה הבורגנית היא במצב של פעילות שאין לה מכשול [כלומר, שאין מי שמכשיל את החברה ה'אזרחית'-הבורגנית] – אז מתרחש התהליך המתואר על-ידי הגל בתחזית-עתיד מפליאה בדיוקה: גם האוכלוסייה גדלה ומתרבה, וגם התעשייה מתפתחת [באירופה של 1821 שטרם השתחררה משרידי הפיאודליזם, ובמיוחד בגרמניה המפוצלת לנסיכויות קטנות – היה צורך בכישרון מיוחד, כדי לראות את מגמת ההתפתחות הקפיטליסטית העתידה לבוא לפי תפיסתו ותיאורו של הגל]. בלשונו של הגל 'החברה הבורגנית ... מתפשטת ומתרחבת באוכלוסייה ובתעשייה.'  הטעם לכך הוא הרצון לצבור רווחים: 'צבירת העושר מועצמת,' כותב הגל, 'באמצעות צירוף של [א] התלכדות האנשים סביב צורכיהם; [ב] השיטות של הכנת האמצעים להשביע צרכים אלה ולחלקם, משום שמתוך תהליך כפול זה של התמרכזוּת נשאבים הרווחים הגדולים ביותר.' באומרו זאת, מוסיף הגל מיד ומתאר את הצד השני של המטבע: הרווחים הם נחלתם של חלק מהאנשים – ואילו החלק האחר, האנשים העובדים, אינם זוכים ליהנות מהרווחים: התהליך של צבירת הקפיטל [ההון] 'מסתיים בתלות ובמצוקה של המעמד הקשור לעבודה' – וזה גורם להם 'לאי-יכולת ליהנות מהחירויות הרחבות יותר, ובמיוחד מההנאות האינטלקטואליות של החברה האזרחית' [בלשון ימינו: פועל רעב אינו נהנה מקונצרטים והצגות-תיאטרון]."

הדברים נקראים כאילו נכתבו בימינו. בסעיף הבא – 244 – מתוארת הידרדרות חברתית כתוצאה ממשבר כלכלי [בתרגום שלי, שנעשה בבית-ברל בשנת 1955, הועתק {ברשותי} ויצא לאור בחוברת "הגל והמדינה" בשנת 1962 מטעם החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, נאמר: "כאשר רמת החיים של ההמון הגדול יורדת מתחת לגובה יסודי מסויים" – נגרמות תוצאות קשות לחברה.

בתרגום החדש של גדי גולדברג נאמר: "הידרדרותו של המון גדול אל מתחת לרמת קיום מסויימת" – נגרמות תוצאות קשות לחברה; נדמה לי שהתרגום החדש מוצלח יותר, דרמטי וברור יותר משלי].

על פי שני התרגומים – שאין ביניהם ניגוד עקרוני – פוגע המשבר הכלכלי בכבוד העצמי של האדם, שאינו יכול עוד להתפרנס מעבודתו – ובכך מידרדר המוסר בחברה. הגל מדגיש עוד, כי רמת-חיים היא מושג יחסי – ומה שנכון בבריטניה [שבה גם העני שבעניים חש שיש לו זכויות], אינו תופס בארצות – ובתרבויות אחרות.

בסך הכול: התיעוש וריבוי האוכלוסין מביאים לצבירת עושר [קפיטל] מהירה – וגם למצוקה של המעמד העובד. בסעיף 244 כותב הגל: [בתרגום שלי]: "מן הטבע אין האדם יכול לתבוע כל זכות, אך לאחר שכוננה חברה, לובש מיד העוני צורה של עוול שנעשה למעמד אחד על-ידי אחר. השאלה החשובה כיצד צריך לבטל את העוני היא אחת הבעיות הקשות המטרידות חברה מודרנית."

[בתרגום של גולדברג נאמר "השאלה החשובה כיצד אפשר לחלץ מעוני" – אולם מכיוון שהגל מדבר על "עוול שנעשה למעמד אחד על ידי מעמד אחר" – נראה לי כי הפועל "לחלץ" מטה [ומטעה] את הקורא לכיוון של יחיד – מחלצים אדם יחיד מסכנה – ולכן מוטב לתרגם "לבטל את העוני", כפי שהיטיבו לעשות מתרגמיו של הגל לאנגלית [גם KNOX וגם  FRIEDRICH].

כל האמור לעיל מסביר היטב, לעניות דעתי, כיצד נשען המארקסיזם על תיאור המשק הקפיטליסטי המודרני, הרווח בתור הכוח המניע שלו, והעוול שנגרם למעמד העובדים, תוך צבירת העושר בידיים מועטות ושלילת זכותם של יוצרי-העושר, הפועלים, מהאפשרות ליהנות מפירות עמלם.

הניתוח המארקסיסטי והלהט המוסרי הסוציאליסטי המודרני הכולל הם פיתוח של היסודות המצויים כולם בסעיפים 243-245 של "הפילוסופיה של המשפט". כתבי מרקס ולנין תורגמו זה מכבר לעברית, וגם הקיבוץ הארצי וגם הקיבוץ המאוחד הוציאו מהדורות מפורטות בתרגומים משובחים לעברית. עתה, עם הוצאתו לאור של תרגום הֶגֶל לעברית – זכינו לראות את השורש, ממנו צמח האילן המסועף של תולדות המאה ה-20, מבחינת המטרות [האידיאולוגיות] והאמצעים [המפלגות] גם יחד.

הערה אחת בלבד מתבקשת לסיום: למעלה מ-50 שנה לימדתי את השפעתו של הֶגֶל על המאה ה-20, בהרצאות בארץ ובחו"ל, בספרים ובמאמרים – ומתוך התמודדות מחשבתית עם הגותו של הֶגֶל ועם הבנתם והתעניינותם של אלפי סטודנטים שהקשיבו להסברַי – נראה לי כי התרגום החדש הוא נדבך חשוב לבניין תרבותנו הלאומית. חשוב לי לפיכך להדגיש, שלא רק מארקס אלא גם לנין [והקומוניזם] יכול למצוא את שורשיו האידיאולוגיים בספר הזה של הֶגֶל. סעיף 246 ב"פילוסופיה של המשפט" הוא כולו לנין.

מתוך הבנת קשר זה בין לנין לתורת הגל תרגמתי את סעיף 246 בניסוח המדגיש זאת [אצל גולדברג דווקא סעיף זה מטושטש מעט, וחבל]. כותב הגל [בתרגומי]: "הדיאלקטיקה הפנימית של החברה הבורגנית דוחפת אותה – או על כל פנים מאלצת חברה מסויימת – להידחף מעבר לגבולותיה שלה ולחפש שווקים, וכן אמצעים, הנחוצים לקיומה, באדמות אחרות, שהן או חסרות סחורות שהיא מייצרת יותר מדי, או שהן כללית נחשלות בתעשייה, וכו'."

בסעיף זה מונחת תמצית תרומתו התיאורטית העיקרית של לנין למארקסיזם: "האימפריאליזם כשלב עליון של הקפיטליזם". כמוהו כרוזה לוכסמבורג גילה לנין את יכולתו של הקפיטליזם למנוע – או לדחות – את קיצו והתמוטטותו ע"י יצוא עודף-הייצור שלו לארצות פחות מפותחות, מבחינה תעשייתית.

לצערי הרב, נעשו שתי שגיאות קשות בתרגום של גולדברג לסעיף חשוב זה: במקום שתירגמתי שהדיאלקטיקה הכלכלית דוחפת חברה בורגנית "לחפש שווקים" ... "באדמות אחרות"  – תירגם גולדברג  "מבקשת לה צרכנים בתחומם של עמים אחרים..." ויוצא אצלו – במקום לניניזם – תורת-הגזע, רחמנא ליצלן. הגל מדבר רק על סיבות כלכליות ולא גזעיות [ומכאן גם תמיכתו בסטודנטים שלו שלחמו נגד האנטישמיות, והערתו נגד אפליית היהודים לרעה בסעיף 270 של "הפילוסופיה של המשפט"].

תרבותנו הפוליטית לוקה בשטחיות מחשבתית; תרגום ספרו הפוליטי של הגל עשוי לתרום להעמקה – וזוהי הברכה הגדולה שהתרגום החדש מביא לחיינו.

אהוד: ראוי להזכיר גם את השפעת הדיאלקטיקה של הגל על גרשם שלום, וראה בראיון שלי עימו "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד" בספרי שאזל "אין שאננים בציון".

* * *

אהוד בן עזר

מלון מריגולד האקזוטי

קראנו ב"הארץ" את ביקורתו הקטלנית של אורי קליין על הסרט "מלון מריגולד האקזוטי" עם נבחרת השחקנים הבריטיים הקשישים ובראשם ג'ודי דנץ ומגי סמית, והחלטנו לא ללכת לראותו. אבל אז נזכרנו כי לרוב ביקורת שלילית של קליין פירושה שמדובר בסרט נהדר שאינו מיועד לטעמו של פיינשמקר כמוהו, וכי קטילה שלו כמוה כהמלצה – ולכן החלטנו כן ללכת.

ובכן, זה אולי לא סרט גדול, אבל הוא שווה כל רגע של צפייה בו, סרט חכם, מהנה, עשיר וצבעוני. סרט שנחרת מאוד בזיכרון. גם חוסך נסיעה להודו כי מהמרקע המקסים בתמונותיו לא נודף ריח סירחון. ישבנו כמעט שעתיים ולא הרגשנו איך הזמן עובר ולא השתעממנו אף לרגע כי אנחנו לא אורי קליין, שבשעתו קטל גם את הסרט שנעשה על פי ספרנו "המחצבה".

"מלון מריגולד האקזוטי" הוא ממש חגיגה של משחק מעולה, ורואים שהשחקנים נהנו מכל רגע שהשתתפו בו. מומלץ מאוד ללכת לראותו אלא אם כן אתם פלצנים שנבהלים מסרט טוב שאינו משעמם – סרט שאי אפשר להזכיר בעקבותיו בחברה תל-אביבית משכילה את הפילוסוף האופנתי יעקב דרעי (הידוע יותר בשמו הצרפתי ז'אק דרידה, והוא אולי קרוב-משפחה של הפילוסופים אריה מחלוף דרעי וגילה אדרעי] או להזכיר פילוסוף יהודי-צרפתי אופנתי אחר דוגמת עמנואל לווינס, שמיחזר את מרטין בובר לבורים ולעמי-הארצות, ששכחו או שמעולם לא ידעו עליו.

נבחרת השחקנים הבריטית המעולה בסרט "מלון מריגולד האקזוטי" הזכירה לנו את מחזהו של ניסים אלוני משנת 1969 – "דודה ליזה", בבימויו, ב"הבימה", שכמו נוצר לתת תפקיד ראשי לחנה רובינא באחרית ימיה, ושמה זכינו לראות על הבמה את נבחרת שחקני "הבימה" הוותיקים, שרבים מהם שותפו בהצגה, כשהם רוקדים יחדיו על הבמה – מחווה ומחזה צללים שלא יישכח לעולם אצל מי שזכה לראותו.

ועוד הזכיר לנו "מלון מריגולד האקזוטי" סרטים כמו "ליל האיוואגנה", "ספינת השוטים", "רצח על הנילוס" – זה קסמם של סרטי-מופת עם שחקנים מהשורה הראשונה, סרטים שמתרחשים במלון, פונדק או ספינה, ואשר גיבוריהם הם חבורה של תיירים/נוסעים שלא הכירו זה את זה לפני כן.

* * *

משה שפריר: הנשים בתנ"ך

שלום אהוד,

אני מבקש להגיב על מאמרה של רותי האוסמן-טרדלר על "לימודי התנ"ך – אין חשוב מזה" (גליון 727 "חדשות בן-עזר"), ובהקשר זה גם להתייחס למאמר הביקורת של משה גרנות, שפורסם בגיליון הקודם לזה, על ספרה של יוכי ברנדס "שבע אימהות – הנשים הגדולות של התנ"ך".

ובכן, אני מסכים, בהחלט, עם מסקנתה של הכותבת רות האוסמן-טרדלר. אכן, ללימודי התנ"ך יש חשיבות עליונה לכל יהודי ישראלי ולכל יהודי בתפוצות. כי בלעדי לימוד המקרא –אין סיכוי לאף אחד מהם להבין לעומק את מקורות היהדות ולדעת את קורות עמנו. לצערי, רבים אינם קוראים בתנ"ך לאחר סיום לימודיהם, וגם אלה הלומדים בישיבות ובכוללים –לימודיהם בגמרא באים, בדרך כלל, על [חשבון?] לימודי המקרא. ביקרתי לפחות בעשר ישיבות שונות ובזמנים שונים ושאלתי שאלות אודות אישים ונשים בסיפורי המקרא – וגיליתי, לדאבוני, כי קיימת שם בורות נוראה. תלמידי הישיבות והכוללים הללו לא ידעו מיהן, למשל, תמר אשת-ער (שהיא האם הגדולה של שבט יהודה, ולמעשה גם של כולנו – היהודים). הם גם לא ידעו על איש-בושת, בן-שאול (שהיה המלך השני בישראל לאחר מות אביו ושלושת אחיו הגדולים בקרב הגלבוע, ואילו דויד היה רק השלישי במלכי עם ישראל). ויש עוד דמויות רבות וחשובות בתנ"ך שלא היה להם שמץ של מושג עליה.

אשר ליוכי ברנדס, שבקיאה בתנ"ך, הבחירה שלה על "שבע האימהות – הנשים הגדולות של התנ"ך" – פסחה, שלא בצדק, על ארבע האימהות המסורתיות: שרה, רבקה, רחל ולאה. לטעמי, אפשר היה לציין שלוש מהן ו"לוותר" על רבקה, שהיתה נוכלת לא-קטנה, בדומה לאחיה לבן; ובהעדיפה את יעקב על עשו – גם הוא יוצא חלציה, היא ביימה מחזה שלם של התחפשות כדי שיעקב יקבל, במקום עשו, את ברכת יצחק אביו העיוור והשוכב על ערש-דווי.

בעניין זה התווכחתי, פנים-אל-פנים, עם הרב עדין שטיינזלץ הידען ורב-הפעלים ביהדות, שבמסגרת הרצאותיו באוניברסיטה המשודרת של גל"צ (ובספר על "נשים במקרא" שסיכם את הרצאותיו אלו, ויצא ע"י משרד הביטחון בשנת 1983) – הוא הירבה לשבח את רבקה.

מתוך שבע האימהות שבחרה יוכי ברנדס, הייתי "מוותר" גם על מיכל בת-שאול, שהיתה ללא ספק אשה גאיונה וגאוותנית וגם לא היתה כלל אימא. היא לא ילדה למרות שהיתה "הביגמיסטית" היחידה במקרא, בהיותה נשואה לשני בעלים חיים: לדוד בן-ישי ולפלטי בן-ליש – אך לא בעת ובעונה אחת.

נכון שמיכל היתה האישה היחידה בתנ"ך (פרט ל"שיר השירים") שנכתב עליה כי אהבה גבר שלא ממשפחתה ("ותאהב מיכל את דוד" ), אבל היא לא אהבה את בעלה השני פלטי, וחז"ל ציינו שהיא התנגדה לכל מגע עימו במשך השנים הלא-מועטות שהיתה אשתו וחיתה עמו תחת קורת גג אחת, ולכן לא היה לה פרי-בטן ממנו. אבל בעלה פלטי אהב אותה מאוד, וכשנלקחה ממנו בעקבות דרישת בעלה הראשון דוד, הוא הלך אחר אנשי-הצבא, לוקחיה, מביתו אשר בשפלה "הלוך ובכה עד בחורים" (אשר בשומרון) עד שאבנר בן-נר סילק אותו משם לביתו ("לך שוב, וישוב") בבושת-פנים.

משה גרנות, בסיום רשימת ביקורתו על ספרה של יוכי בדנדס, מציין כי הפריעה לו "האג'נדה הפמיניסטית הבוטה" של המחברת, אבל מאידך הוא מציין, כי התנ"ך הוא יצירה גברית "אשר במזל הסתננו לתוכה גם קצת סיפורי נשים, המוכיחים שהן יותר אינטואיטיביות ויותר חכמות מהגברים."

על דברים אלה אני מבקש להגיב בהביאי קטע מרשימה שלי, שהוגשה בכנס של משרד החינוך, שנערך לפני כשש שנים באפעל – למורות ולמודים לתנ"ך בנושא "חפש את האישה", כלהלן:

הנשים בתנ"ך

התנ"ך הוא, כידוע, "קָנון פַּטריאַרכָלי" ומתיַחס לנשים, ברוב המקרים, כאל גּוֹרֵם נָחוּת. אך יש בו גם גוון וצִביון תֵּאַטְרָלִי, כי יש בו דרָמות וטרָגֶדיות לא-מעטות, שבהם נוטלות חלק נכבד נשים רבות ושונות.

כך, למשל, מופיעות בו נשים יפות ומפתות, כמו דְּלִילָה (ואולי גם אֶסְתֵּר וחַוָּה); ויש בו גם נשים שנוטלות את גורלן בידיהן, כמו בּנוֹת-לוֹט וכמו אֵם כָּל-היהוּדים – תָּמָר אֵשֶׁת-עֵר; ונשים שמורדות בַּסַּמכוּת, כמו פּוּעָה ושִׁפְרָה וכמו בְּנוֹת-צְלָפְחָד; ולעומתן יש נשים שמַשלימות עם מר-הגורל, כמו אֵשֶׁת-אִיּוֹב.

ורבות גם הנשים החשובות, אך הן מופיעות במקרא לְלֹא-שֵׁם פְּרָטִי, שהן "גִּבּוֹרוֹת" בסיפורי המקרא. חלקן נושאות את שֵׁם-אֲבִיהֶן, או את שֵׁם-בַּעֲלֵיהֶן, כמו בַּת-פַּרְעֹה, ואֵשֶׁת-נֹחַ, ששמה הפרטי לא ידוע, למרות חשיבותה (בהיותה האם השנייה של כל-האנושות – "חַוָּה מִספּר שׁתיים"). ויש גם במקרא נשים שרוצחות, מסיבה ידועה או עֲלוּמָה, כמו יָעֵל הַקֵּינִית, האישה מִתֵּבֵץ, או עֲתַלְיָה מַלְכַּת יְהוּדָה.

גם ישנָן נשים נֶאֱנָסוֹת, או אישה שמנסה לֶאנוס גבר, כמו דִּינָה בת-לֵאָה, תָּמָר בַּת-דָּוִד; ולעומתן – אֵשֶׁת-פּוֹטִיפָר.

והיו גם נשים עקרות, שלבסוף הֵן יָלְדוּ, או כָּאֵלוּ שלא זכו בפרי-בטן, ונזכור את שָׂרָה ורָחֵל וחַנָּה, ואת אֵשֶׁת-מָנוֹח, ולעומתן – את מִיכַל בַּת-שָׁאוּל שלֹא יָלְדָה. ויש לציין שהיו בתנ"ך גם נשים נביאות, אבל גם היו נשים שעסקו בקסמים. כך דְּבוֹרָה וחֻלְדָּה, הנביאות, ולעומתן – האישה בַּעֲלַת-הָאוֹב מֵעֵין-דּוֹר. והיו גם נשים שגורלן לא-שָׁפַר – בַּת-יִפְתָּח ורִצְפָּה בַּת-אַיָה, שהיו "גִּבּוֹרוֹת טְרָגִיוֹת". ואסור גם לשכוח את הנשים הַחֲכָמוֹת, כמו האישה מִתְּקוֹעַ,  אֲבִיגַיִל  אֵשֶת-נָבָל הַכַּרְמֵלִי, והאישה החכמה מֵאָבֵל בֵּית-מַעֲכָה. אבל היו גם נשים טִפְּשׁוֹת, ודי בכך שנזכיר את בין הנשים הַפּוֹתוֹת את אֵשֶׁת-לוֹט.

חג פסח כשר ושמח!

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

איזי אברהמי

על תרגומו של יואל נץ ליבגני אונייגין

לאהוד בן עזר שלום וברכה,

כמה טוב שפירסמת מתרגומו הרענן של יואל נץ את יבגני איניגין האלמותי!

בידי הספר עצמו, תענוג לקריאה. החריזה של יואל נץ מפתיעה ומקורית. אני קורא ומחייך. נהנה לקרוא ולהכיר מחדש את יבגני איניגין של פושקין, ואפילו עוד יותר נהנה מן השפה העשירה ויחד עם זאת העכשווית של יואל נץ. איך הוא מצליח שוב ושוב להפתיע עם חרוזים כמו:

אוֹרוֹ מִתְעַמְעֵם, עֵת הָאָחוּ

מִבָּהִיר, צְלִיל הַקֶּרֶן מֵרְעִים –

קוֹרֵא לְמִרְעֵה עֲדָרִים;

יוֹגֵב מִתְעוֹרֵר, נֶאֱנַח הוּא;

הַשַּׁחַר נָגַהּ וְזָרַח;

לְטַנְיָה שֶׁלִּי – הַיְנוּ הָךְ.

קוראיך, שעדיין אין ברשותם הספר, ייהנו בוודאי מקטעים נוספים מתרגומו של יואל נץ, בגיליונות הבאים של  "חדשות בן עזר".

בברכה, 

איזי (איזידור) אברהמי

אמסטרדם, הולנד

* * *

רוֹן גֵּרָא

הַבֶּכִי רוֹחֵץ אֶת הָעֵינַיִם

"אָז הַבֶּכִי רוֹחֵץ אֶת רִיסֶיהָ שֶׁלָּהּ"

הָאֵם הַשְּׁלִישִׁית, נָתַן אַלְתֶּרְמָן.

  כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל אָחִי

אֲשֶׁר

גָּמַע מָרוֹר – כָּל יָמָיו,

אֲשֶׁר חִפֵּשׂ מַרְגּוֹעַ בֵּין אֶבְרוֹת

אֲנָשִׁים

אַקוֹרְדֵיוֹנוֹ הִדְהֵד

בֵּין מְצוּקוֹת הַמִּלִּים,

בְּדִידוּתוֹ הִתְעַרְסְלָה

בַּאֲדִישׁוּת הַיָּמִים,

בֵּין סַלְעֵי עֲנָנִים אֲפֹרִים,

מִתַּחַת לְגִשְׁרֵי אֲנָחוֹת

וְשָׁמַיִם שְׁחֹרִים.

עַתָּה הִתְיַתְּמוּ אֲבָרָיו

מוּטָל

בֵּין שָׁמַיִם וְאֶרֶץ

וּמִישֶׁהוּ מְסָרֵב לְקַחְתּוֹ.

רֵיחַ בְּדִידוּתוֹ לֹא דָּעַךְ

קִרְעֵי הֲזָיוֹת חוֹלְפוֹת,

מוֹשְׁכוֹת חוּטִים סְמוּיִים,

נִיצוֹצוֹת מְהַבְהֲבִים,

וְהַבֶּכִי רוֹחֵץ אֶת הָעֵינַיִם.

* * *

אורית ברנר

חיי הנוחות ו"סיר הבשר"

הייתי מיספר פעמים בארה"ב בשלבים שונים של חיי, ונוכחתי במיספר עובדות ותופעות בהקשר של ישיבת היהודים בה (אשר אולי דומות גם במקומות ובארצות אחרים):

אין ספק, שחיי הנוחות ומה שנקרא "סיר הבשר", מהוים גורם מכריע של ישיבת היהודים שם גם לאחר הקמת מדינת ישראל. הזיקה לדת, לביה"כ ולקהילה המקומית, והתמיכה בישראל (כספית ורוחנית) מהווים מעין "השקטת המצפון" ומעין "צידוק מוסרי" לקיומם כיהודים בגולה; ועם זאת שומר על קיומם היהודי בתוך החיים החילוניים היומיומיים. (גם כאשר השקר הגלוי באמירה בכל התפילות והאמירות "בשנה הבאה בירושלים הבנויה..." וכו' – הם מס שפתיים ידוע כמו ה"We love Israel" וכו'....).

האסון והצרה הם האחוז הגבוה הנורא של נשואי התערובת וההתבוללות באין מסגרות דת אמיתיות כובלות בחברה החילונית שם...

דוגמא מאלפת לכך היתה לי בנעוריי, כאשר הייתי במשלחת תנועת "הצופים" לתנועת האחות שלה "יהודה הצעיר" ולמחנה הלאומי שלה באיזור הקיט של מדינת ניו-יורק. שם, בין תפילות השחרית היום-יומיות בביה"כ, וברכת המזון לאחר כל ארוחה בחדר האוכל לגדולים, ואמירת "בשנה הבאה בירושלים וכו'" – היו גם מחנכים שלימדו והטיפו בדרשות ובשירים ציוניים ביותר, כמעט יומיומיים, כשהמטרה הסופית היתה שבוגריהם יתנו, עם תום לימודיהם התיכוניים, מעין "שנת שירות" – ה-Year-course – של שהייה במשך שנה בארץ בצורות יישוב שונות, ואשר לעיתים הסתיימו בעלייה ממשית.

אחד המנהלים הבכירים של המחנה, מל ריספילד, איש מח"ל לשעבר, ומחנך ומנהל בי"ס יהודי במדינת ניו-ג'רזי, (אליה שב עם תום התנדבותו), הגדיל לעשות: הוא זה שכתב ולימד את השירים הציוניים ביותר. שהוא עצמו כתב, כדוגמת המנון "האולפן", יחידת לימוד העברית במחנה:

"דבר עברית, דבר עברית, / שפת העבר והעתיד / עברית היא שפתנו – תמצית עיסוקנו / עברית היא שפתנו האולפן...." וכו'...

  וכן: "אנו עולים, לארץ אבותינו, ובידינו, נושאים דגלנו... אלפיים שנה בגולה – ועוד לא אבדה התקווה...." 

ואנו, הישראלים, למשמע המליצות היפות, חייכנו ושינינו בהתאם למראה עינינו (ובמבטא אמריקאי בהתאם למשמע אוזנינו) :

"אלפיים שנה בגולה – וזה דווקא לא כל כך נורא..."

מה שכן היה נורא בעינינו, אז, (והיה, כנראה, רק סימפטום אחד מיני רבים ובהמשך והפך לתופעה גורפת ונפוצה), זה שאחד הבחורים המרשימים ביותר במחנה, בוגר שנת השירות בארץ, שדיבר עברית שוטפת (במבטא אמריקאי כבד), ושימש כמציל בבריכה, (והיה חביב הבנות), נאמר עליו שיש לו חברה מאוד רצינית בניו יורק, בחורה לא יהודייה, עימה הוא עומד להתחתן. (זה היה שברון לב כפול ומכופל לכל הבנות... ולנו הישראלים הציוניים במיוחד, ומנבא את עתידם של הצעירים האחרים).

גם בשנתיים בעיר דטרויט, מישיגן, נתקלנו בקהילה יהודית גדולה חמה ותוססת, תומכת ישראל (בכסף ובתמיכה מוסרית בעיקר), אך עולים-בפועל מתוכה היו מיעוט שבמיעוט, וכמובן, בהמשך, היתה ההתבוללות , למרות החינוך היהודי הענף שם...

ובמדינות ניו-יורק וניו-ג'רסי, ויתר המדינות בהם יש ריכוז יהודי גדול, על גדות הנהרות השונים, כשהולך ונעלם דור היהודים השורשיים והציוניים תומכי ישראל והתורמים לה – בני הדור השני והשלישי כבר מרגישים פחות קשורים ומחוייבים לעם ולארץ, ונשואי התערובת והתרחקותם מיהדותם ומתמיכה בישראל, הולכים וגוברים. דרושות פעולות הצלה חינוכיות הסברתיות מיידיות, של תנועות נוער ציוניות, וכמו של  "תגלית" ודומיה, שהם טיפה בים, אך תורמים לחיזוק קשר זה...

דרושות פעולות הצלה מאסיביות כגון אלה ביתר שאת... והסוכנות היהודית ושלוחותיה צריכות לפעול!

אהוד: למרבה הצער נדמה לי כי גם צעירים יהודים ציוניים ביותר בארה"ב, אפילו עשו עלייה לארץ והתחתנו עם ישראליות והולידו כאן ילדים, עדיין נקרעים בין התשוקה לציון לבין התשוקה לדולר, הדולר שהוא נשמת חייו והערכת עצמו של האמריקאי. ולא פעם התשוקה לדולר מצד אחד, והאיום הגרעיני האיראני מצד שני, גורמים גם למי שהחליט לעלות ארצה, לדבר עברית ולבנות בה את ביתו ומשפחתו – לחזור אל מולדתו האמריקאית, אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

אגב, אם תעקבי אחרי תוכניות הבישול בטלוויזיה, ואחר הנעשה באיטליזים, ברשתות השיווק ובמסעדות ברחבי הארץ, ובמדורי המתכונים בעיתונים ובאינטרנט – תגיעי אולי למסקנה ש"סיר הבשר" חי ונושם כיום בארץ-ישראל אולי יותר מאשר בארה"ב, שם יהודים מתעמקים גם בהגדרת יהדותם, בתיאולוגיה ובפילוסופיה יהודית, ואופק חייהם הוא לעיתים רוחני יותר מאשר הממוצע בארץ, אולי בגלל הצורך של מיעוט יהודי בין גויים להתייחד בדתו ולהגיב באפולוגטיקה.

אני זוכר שפעם הוזמנתי לסעודת ליל שישי ולהרצאה במלון תל-אביבי לחוף הים, על-ידי רב רקונסטרוקטיביזיוני וחבורה מקהילתו שביקרו בארץ. לאחר שנגמר הטקס הדתי הערתי לתומי שאצלנו לא נהוג לציין במיוחד את ליל שישי [או ערב שבת, אני תמיד מתבלבל מי משניהם הוא ניסוח יותר מדוייק].

שאל אותי הרב, המודרני לחלוטין: "אז איך אתם מרגישים שאתם יהודים?"

נדמה לי שעניתי לו, אמנם יותר בקיצור: "אין לנו צורך לציין זאת במיוחד, ובאופן דתי, ובכך גם להיבדל מאחרים, כי אנחנו ישראלים. אנחנו יהודים. וזהו. כל הסביבה שלנו, כל התרבות שלנו – היא יהודית-ישראלית. אנחנו הרוב. ואין אצלנו בעייה של התבוללות או של נישואי תערובת. הלא לשם כך נוצרה הציונות, וגם הצליחה – שנוכל להיות חופשים, חילונים, ללא עול תורה ומצוות, וגם שלא להימצא כל הזמן בצורך של אפולוגטיקה ובידול."   

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

2. עקבות הרומנטיקה והערצת המזרח מול "המורשת היהודית": תלישות וזרות

אהודה גמזו, מגיבורי הסיפור "בין מים למים", מתבוננת בנוף הירושלמי ביום אביב: "רגע – והקוראת נשאה את מבטה אל האופק ושקעה במחשבה. שלושה גמלים עברו בשיירה, זה אחר זה, סמוך למרפסת, כשהם מקשקשים בזוגיהם. על דבשתו של אחד מהם התנועע עלם ערבי. התמונה החולפת כולה, עם המנוחה המיוחדת שבה, היתה כעין איזה סמל לאיזה סמל לאיזה דבר; אבל לאיזה  – לא ידוע היה." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 293).

ה"סמל" אשר אהודה גמזו אינה יודעת את פירושו – הוא אותה "המנוחה המיוחדה", השלווה אשר למזרח, קשקוש הגמלים בזוגיהם, תנועת דבשותיהם הגלית, מול האופק, תנועה רכה, בשיירה, ועל דבשתו של אחד מהם – עלם ערבי.

מבין השורות מבצבץ כאילו יחס רומנטי, שאינו נעדר קינאה, קנאת המספר בשורשיות הערבית של "ילידי הארץ". אגב המושג "ילידי הארץ" משמש אצל ברנר, כפי שניראה להלן, בשניים-שלושה מובנים: כינוי לערבים בכלל, כינוי לבני הדור העברי הראשון במושבות הוותיקות, וכינוי לבני הארץ מקרב היישוב היהודי הישן.

אהודה גמזו נולדה ברוסיה ועלתה עם משפחתה למושבה בשומרון. אחר מות אביה עוברת משפחתה של אהודה ליפו, ומשם לירושלים. סביבת ביתה הירושלמי של אהודה מתוארת אצל ברנר כך:

"מתחת המרפסת, שנישארה ריקה, לאחר שיצאוה המורים המשוחחים, עברה בפסיעות גסות ובקומה זקופה ערבייה כפרית צעירה, כשהיא נושאת משא כבד על ראשה ברגילות גראציוזית וכל גופה בולט לפניה. אחריה עברו חמורים נושאים אבנים מסותתות ונערים ערביים נוהגים בהם בריצה ובנענוע-השוט. ואחריהם בפסיעות מדודות ומרושלות, עקב בצד אגודל, שירך את דרכו אברך גליצאי בלי טיפת דם, מן היהודים יושבי ירושלים, ולבניו היו תחת אצילי ידיו. הוא הולך לבי-מסותא לכבוד שבת." ("בין מים למים", שם, עמ' 295).

מה קוסמת וגראציוזית היא קומתה הזקופה של הצעירה הערבית – לעומת פסיעותיו המרושלות של "אברך גליצאי בלי טיפת דם"! – בדרכו לבית-המרחץ. האברך מייצג את ההווייה היהודית הגלותית, החולנית, שברנר שונא אותה ואת כל מה שהיא מייצגת. ובערבים יש, בתמונה הזו – כמין בריאות וטבעיות.

עקבות של יחס רומנטי לערבים מצויים גם בסיפור "מכאן ומכאן". תהליך התערותם ומידת השתרשותם של היהודים בארץ-ישראל מזוהים על פי התדמותם לפלחים הערביים:

"'לארצך המושכת והיפה' – אתה כותב; כך, כך. על יופייה כבר מתריעים מעט יותר מדאי; היופי יפה לתיירים אנגלים קלי-התפעלות, והארץ ותחלואיה ניתנים ליושבים בה... ולמען האמת צריך אני להעיר לך: בגליל, מעבר לחיפה, עדיין לא הייתי. משם מספרים פלאים. שם ארץ חדשה ושמיים חדשים. שם איכרים עבריים אמיתיים. שם אריסים עבריים מצויינים. שם פועלים עבריים מופתיים. ממש ערביאים. פלחים ערביאים בתלבושותיהם ובתכונתם. פלאים, פלאים מספרים. להאמין?" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 338).

עדות מצויינת מאותה תקופה להשפעה "הרומנטית" של דמות הערבי על הספרות הארץ-ישראלית מצוייה ברשימתו של יוסף קלאוזנר, "חשש", שנדפסה בחתימת "איש עברי" בשנת 1907 ב"השילוח". המייחד את ברנר מכל שאר הסופרים, שנגדם יוצא קלוזנר ברשימתו על שהם "מציירים כל יהודי ארצישראלי, כשהוא מדבר ערבית ודומה לערבי" – הוא שאצל ברנר כמעט שלא יהיה שימוש במילים ערביות בסיפוריו הארצישראליים. פה ושם "יהוד", "מן האדא?", "רוך מנהון!", "זריר" [רי"ש בצירה], "אפנדי", "קדיש?" [דל"ת בצירה] – ובכך מיצינו כמעט את כל ה"מילון הערבי" של ברנר.

שלא כ"חווג'ה מוסה" וסופרים עבריים אחרים שכותבים על חיי הערבים ועל "התערבותם" של העברים – אין ברנר להוט כלל וכלל לתאר "מבפנים" את אורחות הערבים: הכפר הערבי, חיי הפלח, מנהגיו, חקלאותו, הליכות הבדווי ואגדות גבורתו. השירטוטים האחדים של הערצה רומנטית לערבי אינם אופייניים לברנר. המילים הערביות הבודדות, שמופיעות בכתביו, אינן באות להביע קירבה לאורח החיים הערבי – "לרכוב על סוס ולירות ברובה ולהתלבש בעבאייה" – אלא להיפך, תמיד כדי להרגיש את הזרות, זרות לשונית ונפשית, ניכור וניכר, חוסר קשר, ותהום הנפערת בין שני עמים.

הצעירים היהודים יוצאי רוסיה, בני העליה השנייה, נלהבים מרעיונות ה"נארודניקים" ומן הטולסטויאניות, שואפים לחיי פשטות ול"הליכה אל העם", מוצאים באורח חיי הפלחים והבדווים בארץ-ישראל דוגמה טובה לאותה פשטות, מה עוד שבאה בתוספת הנופך של הרומנטיקה התנ"כית והלאומית.

אלא שבהתלהבותם הרבה לא תמיד שמים צעירים אלה לב לכך שהבדווים והפלחים אינם מבני עמם אלא אויבים-בכוח, ותהום פעורה בינם לבין היהודים. הם גם לא עמדו על כך שמהותם של חיי ההגשמה הציוניים אינה רומנטית-תנ"כית אלא אירופית-מודרנית. ואילו ברנר אכן שם לב לאותה תהום, לאותה זרות הדדית, לאותה שינאה שבכוח ובפועל, ואינו משתעשע בחלומות של התרפקות על עבר מדומה. חלומות הבאים לדעתו מתוך הסתכלות בלתי ריאלית בהווה, ומתוך "אי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות". ("מתוך פנקסי", תרע"ג, 1913, שם, כרך ב, עמ' 323).

מידה של הערצה, מהולה לעיתים בפחד – לנוכח ה"בריאות" וה"שורשיות" של הערבים בארץ, באה לידי ביטוי במחשבותיו של חיים חפץ בסיפור "שכול וכישלון" (1920). בקטע המסיים את הסיפור מתאר ברנר את חיים חפץ לנוכח קבוצת בדווים, שחופרים חול בחוף הכינרת ורוחצים בה:

"ממחרת אחר תפילת הוותיקין הלך חיים אל שפת הים. הוא התכנס שם באחת הפחתים, שנישארה אחר לכת הערבים, שחפרו שם, עם חמוריהם ושקיהם, ושכב בעיניים עצומות שעה ושעתיים. לפני עיניו העצומות היבהב כאבני חצץ תורן הספינה היחידה, ההולכת על הכינרת מטבריה עד התחנה הסמוכה, שמשם נוסעים לירושלים. הספינה התנשאה על משטח-המים כבית-הכנסת-האורחים הירושלמי על מישור-הטרשים. הוא חשב על נסיעתו הקרובה להביא את נכדו, ושפתיו נעו בין שתי לחייו הצמוקות. אחר-כך מישש ב'טלית-קטן' שלו וחשב, שבארץ-ישראל הבגדים מקדימים לבלות מרוב זיעה, וטוב לגבר כי ישכב ולא יקרע את בגדיו. עם זה נזכר, שחנוך, עליו השלום, לא היה לובש 'טלית-קטן'...

בינתיים שבו הערבים עם חמוריהם ועם שקיהם לחפור ולהעמיס. חיים נסתלק לצדדין, והבעה של השתוממות-עונג ניראתה בפניו, כשראה שחבורה של בידואים באה לרחוץ בים. בהנפת יד אחת השליכו הללו מעליהם את חלוקיהם וקפצו אל המים, כר' יוסף אחיו, להבדיל, אל המקווה בימי נעוריו, ימי חסידותו. מקפיצתם של הבידואים ניתזו רסיסים על השוכב, והוא שרק בשפתיו לפני עצמו: כלל לא קר להם... דמם – שאני...

הבידואים פרשו את ארבות-ידיהם – והתרחקו, התרחקו. 'אלה יודעים לשחות!' – התעורר השוכב, שגם הוא לפנים הן ידע לשחות, ישב והביט בכעין קינאה והתבטלות.

אבל מיד באה איזו מחשבת לצון אליו והוא התנחם: 'במקווה, חה-חה, לא היו שוחים גם אלה ואפילו בקיץ' – חלפו איזו מילים מתמיהות, מילים אשר אין שחר להן, במוחו המיושן, ואיזה חיוך משונה השתפך על לחייו הצמוקות. אפשר מעין איזו ראיית נקמה קלה התבטאה בעיניו על שיש בעולם מים, מים לא-אדירים, מי-מקווה, ששם אין כוחם של הבידואים גדול מכוח אחיו ומכוחו.

הוא הוסיף להביט מרחוק על הגופים השחרחרים, האמיצים, המוקשים, של הרוחצים – ומחשבות-נחמה משונות התרוצצו בתוכו: בין כה וכה... פטור-נו ... דווקא אלה טובעים הרבה, חה-חה... המפחד מפני המים לא יטבע, חה... הנה יוסף, שאינו רוחץ אלא לשם רפואה... הנה הוא, שאינו רוחץ אלא בקיץ וסמוך לחוף... כמוהם אינם טובעים... כמוהם חיים...

ונחת החיים נזלה, נזלה בקרב היושב. ביו כה וכה – – – בהנאה לקח אחד מחלוקי האבנים, הכניסו מעל גבו אל תחת כותנתו והתגרד, והתגרד. ותורן-הספינה היבהבה: לא קשה, לא קשה, בקרוב ניסע ונלך, במהרה ניסע ונלך." ("שכול וכישלון", תר"ף, 1920, שם, כרך א, עמ' 449, סוף הסיפור).

חיים חפץ, מאנשי "היישוב הישן" בירושלים, מזהה את הערבי "הבריא" והאלים – עם הגוי, עם ה"שקץ", השייגעץ הביריוני שבמזרח-אירופה, ובהתאם לכך גם יחסו לערבים: יחס של זרות "גלותית", מהול בקינאה ובפחד, וגם ברגש עליונות יהודי על פני הגוי ה"פרא", עם-הארץ, שאינו יודע טבילה במקווה מהי.

לעליונות מדומה זו לועג ברנר, באשר גם היא בעיניו חלק מן המורשת החולנית של ההווייה היהודית הגלותית. יחס דומה אנו עתידים למצא גם בפתיחת "שכול וכישלון", כאשר סיוטו של יחזקאל חפץ, המתעורר למול ערבייה שבאה לחפש את אחיה הקטן במושבה, סמוך לימי הפסח, מתקשר בדימיונו החולה עם עלילת הדם שם, ברוסיה. הרגשת ה"גיטו" היהודי בתוככי ארץ-ישראל היא פועל יוצא מהרגשת התלישות היהודית, שלפי הרגשת ברנר נמשכת ומתקיימת גם בארץ-האבות, ומומחשת ביתר-שאת במפגשה עם השורשיות האיכרית-ה"גויית" של "ילידי-הארץ", הערבים. הלא כך אומר אהרון גמזו ב"בין מים למים":

"הטרגדיה של שניהם היא – שהביאו אתם הלום את הגלות, את הנפש הגלותית הרצוצה. מה יוכלו הם לברוא כאן?... פה לא בונים בתכונות כאלה. פה צריך לשכוח כל החוכמות משם ולהתחיל הכל מחדש. פה הכל התחלה." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 298).

זעקת התלישות והזרות היהודית עולה ונשמעת בדפי הפתיחה של "עצבים" (1911), בהם מספר ברנר על חוויות הפגישה עם ארץ-ישראל:

" – אבל מה שמעציב מזה, – המשיך המדבר בקולו החשאי, וכבר בלי כל צליל אירוני כמעט, ובאיזה כובד-ראש משונה, מתמיה – מה שהן רואות...  – יותר נכון: חוזות – את... הסביבה הקרובה, העיקרית... נניח, שצמרותינו, חי-חי, שוכחות את הערים הגדולות והבצורות... ואולי גם אינן רואות ואינן משוות אותן לכפרנו העברי העלוב... אולם את הסביבה העיקרית, הקרובה, הן אי-אפשר להן שלא לראות... וליבי, ליבי עליהן... ליבי על כל אלה, אשר גזעיהם מתחת עשו ענף ולא היכו שורש...

– דברי נבואה?

– אף לא מאמר ראשי!.. ואנחנו – וכי איננו רואים?

– מה??

– את הכפרים! את הישנים, לא שלנו, אלא את הללו, שנתערו, שהשמש שמשם והגשם גשמם, ששנותיהם לא עשרים וחמש... ואף העם שיושב בתוכם הלא אינו בנים שגלו משולחן אביהם... שטעם דגת גושן בפיהם... כי אם... אמנם, אולי מזוהמים כשהם לעצמם, – קרוב לוודאי: מזוהמים – אבל, בכל אופן, לא מזוהמי עולם... הוי!.. הוי לצמרות, כי תיגדענה!.. ותמיד, תמיד: 'קטן יעקב ודל' ... איזה עצב!" ("עצבים", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 284-283).

הכפר העברי העלוב, המושבה העברית (אם איני טועה הם פתח-תקווה או עין-גנים ממזרח לה), נידמים לצמרות עצים "אשר גזעיהם עשו ענף ולא היכו שורש..." – ואילו הסביבה "הקרובה, העיקרית" היא של הכפרים הישנים, כפרי הערבים, "הללו שנתערו, שהשמש שמשם והגשם גשמם," ואשר שנותיהם "לא עשרים וחמש ..." (הסיפור נתפרסם ב1911-, והגל העיקרי של הקמת המושבות היהודיות בארץ-ישראל בא בשנות השמונים של המאה הקודמת ). אמנם הערבים "מזוהמים כשהם לעצמם" – מתפלשים בשפל-מצבם, בחולאיהם, בפראותם ובפיגורם, ואולם בכל זאת אינם כיהודים, שהם – "מזוהמי עולם". כלומר: התלישות, חוסר השורשים – גרועים בעיני ברנר מן הזוהמה הגופנית שבאה בעקבות תנאי-חיים פרימיטיביים במשך דורות רבים.

וזה אופייני לברנר: גם אם יש בכתביו התבטלות בפני הערבים וקינאה בהם, אין הן באות מהערצת דרך חייהם של הערבים אלא משלילה עוד יותר גדולה שחש ברנר כלפי דרך הקיום היהודית הגלותית, זו התלושה, החולה, הפאסיבית, חסרת-השורשים, הנשיית, שיש בה מ"זוהמת עולם", ושבעיניו נמשכת גם כאן בארץ.

על הרגשת הכשל, אותה תלישות הנסחבת מן הגלות לארץ-ישראל – מתווספת האכזבה מהיכולת לעמוד במיבחנה של העבודה הגופנית, ולהתחרות בפועל הערבי. והלא עבודת-האדמה היא המדד החשוב ביותר להתערות ולשורשיות. כך, למשל, וידויו של שאול גמזו, מגיבורי "בין מים למים":

" – אמת... אמת... הרבה יש להגות במצבם של הצעירים אשר במושבותינו ובהמשבר הגדול אשר בחייהם ובנפשם. כאן לא קומדיה... כי מי יוכל לשער כאבו של האינטליגנט העברי האומלל הבא הנה ורוצה בחיים אחרים שלמים, בעבודה גופנית, בריח-השדה – וכעבור ימים אחדים הוא נוכח, כי חלום בטל היה חלומו, כי הארץ כבר היא ארץ הערבים הנוצרים, כי איכרינו המה איכרים במרכאות כפולות, כי תקוות עם אין פה, וכי – בעיקר-העיקרים – הוא בעצמו אינו מוכשר לשום עבודה." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 308).

על הכישלון לעמוד במיבחנה של עבודה גופנית מספר ברנר בכמה מיצירותיו הארצישראליות. "אני הייתי כבר מוותר על המעדר: עורי רך יותר מדי, ידיי צבו ורגליי (ניסיתי לעבוד יחף) נפצעו מהכאה שלא במקומה." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 343).

ללא ספק מצוי כאן לקח ניסיון אישי מכאיב – כשלונו של ברנר עצמו להיעשות פועל. ברנר עלה לארץ בשם בדוי – פלדמן, בהשתמשו בתעודה של חברו הסופר יהושע רדלר-פלדמן, הוא ר' בנימין. כעבור ימים אחדים, אולי למוחרת הירידה לחוף והפגישה הראשונה, המאכזבת, עם הארץ – הגיע ברנר ברגל, בשם הבדוי, לחדרה. יעקב כהן (לא הסופר יעקב כהן) שהתלווה אל ברנר בהפלגתו לארץ ובימיו הראשונים בארץ החדשה, מספר כי בחדרה היה קומץ פועלים, וברנר והוא התכוננו להחל בעבודה. איש לא ידע מיהו בן-לווייתו של כהן. לכאורה היה שמו פלדמן. ברנר אמר: "פועל צריך לאכול טוב, לשתות טוב ואף לנוח כראוי."

ענה לו כהן על סמך התנסותו הקודמת: "בארץ-ישראל אין זה ניתן. מוכרחים קצת לסבול."

לאחר ימים אחדים, כשהתחילו לעבוד, הועמדה הכרתו זו של ברנר במבחן הקשה של המציאות. הם יצאו לעבודה של חפירת "בורות" בפרדס, שניהם מצויידים בטוריות. "קשה למסור את עינויי ברנר באותו יום-עבודה ראשון. כל בור שלו – לא תואר לו ולא דמות." פעם בפעם היה כהן חש לעזרתו, ובטורייה שבידו צר במקצת את הריבוע המשונה שחפר ברנר.

למוחרת יצאו שנית לאותה עבודה, וגופו של ברנר מפורך מעבודת היום הקודם. בקושי היה יכול לסיים חפירת בור אחד. לאחר שעה נשא כהן את עיניו וראה את ברנר רבוץ בלב הבור השני שלו, שלא נשלם, וכולו שקוע בהגות כבדה. כהן המתין קצת ולבסוף אמר לו: "ברנר, צריך לעבוד!"

ברנר התגבר, קם והמשיך להניף באפס-אונים את הטורייה שבידו, וכך סיים בעינויים גדולים את עבודת היום.

לפנות-ערב פנה אל כהן ואמר: "כהן, נלך מכאן."

"מה יש?" שאל כהן.

"זה לא 'הולך' אצלי," ענה ברנר.

כהן ניסה לעודדו. עייפים ומיואשים ניטלטלו אותו לילה במושבה, תוהים על העתיד הקרוב שלהם. ועדיין איש לא ידע מיהו האיש המהלך עם כהן.

לאחר ימים מעטים יצאו השניים לעין-גנים, ושוב ברגל. כאן כבר התוודע ברנר לפועלים בשמו הנכון ולא המשיך עוד בניסיון להיות פועל. מאז נפרדו השניים. ברנר חזר לספרות ומצא את מקומו באכסניות הספרותיות של תנועת הפועלים. (על פי י. כהן: "בדרך ובראשית הימים בארץ", מתוך הקובץ "יוסף-חיים ברנר, מיבחר דברי זכרונות", בעריכת מרדכי קושניר, הוצאת "הקיבוץ המאוחד", תש"ד, עמ' 143-142).

הכישלון הפרטי של ברנר מביא בו הרגשת אשמה, שנמשכת כניראה כל שנותיו בארץ, כאילו ערק ממילוייה של חובה לאומית ואנושית ממדרגה ראשונה. אבל הכישלון גם מזוהה, במובן עמוק יותר, עם האכזבה הכללית מאפשרות ההתחדשות של העם היהודי בארצו:

"והחלום על רפואת הכלל על ידי האחדים מאלף כמותי, שיבואו ל'שם' וייאחזו בארץ וייבנו, ושעם חדש יציץ מתוכם – החלום הזה הופרך מאליו עם הרשמים הראשונים. עוד במבוא-שערים היה כתוב: מן הפחת אל הפח, משינאה לשינאה, מחוסר-יסוד לחוסר-יסוד. אמנם, בתחתיות-הלב היה ידוע כמעט הכל מראש – בייחוד בנוגע לכלל, לטבעו ולמצב-העניינים – והרבה, לכאורה, לא התעיתי בשווא את נפשי, ובכל זאת המציאות, כניראה, תמיד קשה היא גם מן הדימיון היותר שחור. אני, למשל, תיארתי לי קושי, דחקות, אבל לא יכולתי לבלתי לחלום על מרחבים חופשיים, אשר לא יישמע בהם קול נוגש. מלחמה מן הטבע – כן, כן. אבל לא התנגשויות עם האדם הזר..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 337).

לא די שברנר וגיבוריו אינם עומדים במיבחן הקשיים להם ציפו בטרם עלייתם – דחקות, "מלחמה עם הטבע" ("כיבוש-העבודה") – מיתווספים עליהם קשיים שכמעט ולא תיארו לעצמם: "התנגשויות עם האדם הזר", עם השלטון התורכי, ובעיקר עם הערבים, וחסרון "המרחבים החופשיים" עליהם חלמו. במקום חדוות-המרחבים נשמע "קול נוגש", והמעבר לחיים החדשים-כביכול, בקרב הערבים, הוא אפוא "מן הפחת אל הפח, משינאה לשינאה, מחוסר-יסוד לחוסר-יסוד." המציאות של הערבים והשלטון הזר בארץ גורמים לכך שאין הבדל בין חוסר היסוד של הקיום היהודי, הן בגולה והן בארץ-ישראל. הגלות, על כל פגעיה, נמשכת.

יחס דומה לסביבה הערבית מצוי בסיפור "מהתחלה", בתיאור כיתורה של המושבה העברית, אותו אי יהודי בודד – בקהל אלפי פועלים ערביים.

אלה הרהוריה של יעל, הנערה שהתגוררה פרק-זמן במושבה ההיא:

"יעל נחרדה. נידמה לה, שלעיניה עוברת התמונה, שהיתה רואה בימי החופש בכל בוקר במושבה: מארבע רוחות, מכל הכפרים הערביים המרובים שמסביב, באים גדודים-גדודים של ערבים, ההולכים לעבודה, וערביות ההולכות לעבודה או נושאות אוכלין, פרי עבודתן בבית, למכירה ליהודים... ערבים וערביות... למאות, לאלפים... בבוקר הם באים ובערב הם שבים... חסונים, חזקים... פלחים... אף יהודי אחד אין ביניהם..." ("מהתחלה", תרפ"ב, 1922, שם, כרך א, עמ' 474).

הפועלים הערבים הם "חסונים, חזקים..." (האומנם? או אולי דימה ברנר לראות בהם מהירהורי-לבו את "חוסנם" של המוז'יקים הרוסיים?) – ו"אף יהודי אחד אין ביניהם..." – כשלון העבודה העברית במושבות, בשנים אלה, אינו רק פרי ההתנגדות של מרבית האיכרים לעבודה עברית, אלא גם אוזלת-היד של הפועל העברי לעלות ארצה בהמוניו, להתמיד בעבודת-כפיים, ולהתחרות בפועל הערבי.

הטלת חלק מהאשמה בכישלון "כיבוש העבודה" על שכם הפועל היהודי, חוזרת בכמה וכמה מקומות בכתבי ברנר. הייאוש מכיבוש העבודה, והרגשת התלישות של היהודי בארצו החדשה-הישנה מביאים לאותה תחושת גיטו, עליה מדבר ברנר ברשימתו "בפעם המאה":

" – אדם מישראל, סופר מישראל, אשר כל ימיו, כל ימי עבודתו, מהתחלת ימי עבודתו, כל חייו, פיקפק בכוחות-החיים של עמו, פיקפק ועבד עם כל זה על שדהו, על שדה-ספרותו, עבד בחינת 'שלח לחמך על פני המים', ולימים, מפני איזו סיבה או סיבות – נאמר, למשל, מפני מחלת ההיפוכונדריה, ש'נכנסה אצלו לפאזה חדשה', או מפני שהיה איזה זמן בפלשתינה, במקום התקווה האחרונה, וראה שם הכל – נתחוור לו –

– המתן... בפלשתינה... וראה שם?

– וראה שם הכל... ראה את השדות הנעבדים מכבר, ובידי לא-יהודים, וראה את הערבי ואת הבידואי יושבי הארץ... וגם בכל 'ארץ-הצבי' אין לנו ולא יהיה לנו אלא גיטו, גיטו התלוי בנס ומתפרנס מניסים, גיטו לא-גדול בכמותו מכל גיטו בינוני, אבל הרבה יותר מכוער באיכותו, הרבה יותר מלא תפלות-מורשה, בטלה, פשיטת-יד ודכדוך-אנוש..." ("בפעם המאה", תרס"ט, 1909, "רשפים", בחתימת בר-יוחאי, שם, עמ' 30).

סיכומן הפוליטי של התלישות ושל אוזלת-היד מצוי ברשימה שנתפרסמה ב1920- – ואינה מאבדת בהרבה את עניינה האקטואלי גם בשנים מאוחרות יותר: "חצי יובל רודף יובל – ומיספר הקילומטרים הפנויים מתמעט, מתמעט... והמרחק בין המיספר המסויים, שצריך היה להתיישב בכל שנה, ובין מיספר המתיישבים בפועל-ממש מתרבה, מתרבה... והמרחק בין הריבוי הטבעי של בני-הארץ הבלתי-יהודים שנה-שנה ובין כמות היהודים הנכנסת לארץ שנה-שנה נישאר גדול, גדול..." ("מחוץ ומבית", תר"ף, "האדמה",  בחתימת בר-יוחאי, שם, כרך ב, עמ' 166).

המשך יבוא

פרקי המחקר הנרחב "ארורים הרכים האוהבים, ברנר והשאלה הערבית" נכתבו בשנת 1969, כלומר לפני כ-43 שנים. וזאת כ-32 שנים לפני התפרסמם, ללא שינוי, בספר "ברנר והערבים", אסטרולוג, 2001.

פרקים ראשונים מתוך המחקר פורסמו בשעתם ברבעון "קשת": "י. ח. ברנר בין עליבות לצבאיות", "קשת", קיץ 1970; "י. ח. ברנר ו'השאלה הערבית'", "קשת", אביב 1971, ובהמשך פורסמו בבמות ספרותיות נוספות. בתום הפרסום בהמשכים במכתב העיתי תובא מתוך הספר הביבליוגראפיה ובה פירוט מלא.

* * *

שלוש עסקיות צהריים מעולות ב"נועה ביסטרו"

של ניר צוק ביפו ב-243 שקלים כולל התשר

1 עסקית ב-54 שקלים – מנה ראשונה  שתי פרוסות של פטה כבד מצויין עם צנימים כהים קשים של לחם אגוזים , ריבה ששכחנו לשאול על מקורה אבל היתה מעולה, וצרור מלפפונים חמוצים זעירים וזיפניים. כל המרכיבים הללו, בצירוף שליש בירה גולדסטאר קרה מהחבית [תוספת 15 שקל, וגם הוכחה לכך שהמקום אינו פלצני – כי הוא מחזיק גולדסטאר, שהיא מן הבירות הטובות בעולם], היה ממש תענוג קולינארי של טעמים מנוגדים שמשלימים זה את זה.

 מנה שנייה שניצל חזה עוף שחום מאוד, לבקשתנו, עשוי היטב ומצופה היטב, דק, שטוח  וגדול כמרבית שטחה של הצלחת, ורך בפנים; על מצע של תוספת אורז טעים ולידו חציל קטן קלוי טרי ומקולף ועטור גרגירי מלח גס שמעניקים לו טעם נוסף, ושני פלחי סלק מאודים וטעימים מאוד אף הם. ס"ה 69 שקלים.

1 עסקית ב-54 שקלים + בירה כנ"ל. מנה ראשונה צלחת ענקית של סלט קיסר ברוטב קיסר קלאסי: עלי חסה טריים, קרוטונים וגבינת פרמיזן.

מנה שנייה שניצל עוף ותוספות בדיוק כנ"ל. ס"ה 69 שקלים.

1 עסקית ב-79 שקלים –  מנה ראשונה צלחת גדולה מאוד של מיקס פירות ים מטוגנים עם ירקות ועטופים בפירורים זהובים, שעורר התפעלות.

מנה שנייה פילה דג בורי על מצע של פירה ולצידו תוספת של עדשים שחורות מבושלות ברוטב קארי צהוב ויין לבן. מעולה ומקורי מאוד, ברמה של מסעדת גורמה. ובצד קערית של רוטב לדגים על בסיס מיונית ושום. מנה מעולה למי שאוהב פירות ים.

שני סוגי לחם ושתי קעריות מטבלים לפתיחה. חמאה צהובה ותערובת קצוצה של עלי גפן כבושים, סחוג ושמן זית. וכן פלחי לימונים וחרדל.

בקבוק מים קרים עם כוסות ובהן פלחי לימון.

ס"ה 54  שקלים כפול 2 שהם  108 שקלים  + 79 שקלים + שתי בירות, 30 שקלים – שהם  217 שקלים + 25 שקלים תשר, שהם – 243 שקלים. ויש כמובן בתפריט העסקיות עוד צירופים מעניינים אחרים.

עסקית הצהריים מוגשת מ-12.30 עד 16.30. לפני כן יש עסקית של ארוחת בוקר שמוגשת בכמה הרכבים ובהם גם בייקון.

הכתובת: "נועה ביסטרו", מתחם ניר צוק, הצורפים 14, יפו. טל. 03-5184668. הביסטרו נמצא בצידה האחורי של "קורדליה, מסעדת השף ניר צוק" מתחם ניר צוק, פינת רחוב יפת 30 (בתוך הסמטה), באותו מיספר טלפון. פתוחה רק בערב.

הביסטרו נמצא בחלל מקורה שבין שני בתים גבוהים ועתיקים. בחלקו התקרה בנוייה במעבר העתיק וחלקו מקורה בלוחות שקופים כחלחלים. מקום עם אווירה. השירות מצויין ולבבי, אם כי יש לחכות קצת ממנה למנה כי כולן מוכנות בו-במקום.

מומלץ מאוד גם למי שעושה קודם סיור נחמד של לפני-הצהריים במה שנשאר משוק הפשפשים הסמוך. ישנה גם חנייה חופשית במעלה הסמטה, כשפונים ימינה לעבר מגרש חנייה העליון שלרגלי הגבעה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בעקבות ההתמרמרות הכללית, לה שותף גם הסוציאליסט האקדמאי דני גוטוויין, על הכנסת מיקור חוץ של חברת בומברדייה לתחזוקת ולהפעלת קרונותיה וקטריה בישראל, מסתמן עתה גם מאבק ציבורי רחב-היקף ודמגוגי לא פחות נגד מיקור חוץ בענפי הספורט הישראלי, במיוחד בכדורגל ובכדורסל, ונמסר כי ההסתדרות תשבית מהשבוע הקרוב את כל משחקי הליגות השונות עד אשר יפוטר ויישלח לארצו אחרון השחקנים הלא-ישראליים בענפי הספורט השונים.

אגב, גם מנהרת הכרמל תיסגר ותיסתם בקרוב, כי מתברר שהיא נבנתה במהירות שיא על-ידי חברת מיקור חוץ סינית! חוצפה שכזו! חסר רק שיזמינו את חברת מיקור החוץ הסינית לחפור את המנהרות לקו הרכבת המהיר ת"א-ירושלים, והוא יתחיל לפעול בעוד שנה ולא בעוד עשר!

ועוד נמסר כי אירגון בתי האבות בישראל ייקח על עצמו להשלים באמצעיו-שלו בתוך שלושים שנה את קו הרכבת העירונית בתל-אביב ובגוש דן שתקשר בין כל בתי האבות לכל בתי הקברות. המטפלים הפיליפיניים לא ישותפו בפרוייקט, ויעבדו בו רק זקני גדוד העבודה וסולל בונה, השוכנים בבתי האבות.

* עומדת להיות מוגשת לכנסת הצעת חוק חדשה לפיה יהיה מותר לעובדי הרכבת ולחברי ועד עובדי הרכבת להרביץ למנהלי הרכבת וגם לעלות עליהם באופנועים במקרים של חילוקי דיעות וסכסוכי עבודה – וזאת כי הרכבת אינה שייכת למדינת ישראל אלא לעובדי הרכבת, שמוכיחים מדי פעם את כישוריהם הרבים בתאונות החוזרות והנשנות ובלכלוך המתמיד של החלונות בכל הקרונות שכאילו אין שום אפשרות שבעולם להעביר אותם במכונות-שטיפה כמו שיש למכוניות.

הפעלת חדרי הניתוח במרכז הרפואי שיבא בתל השומר תעבור לידי עובדי הניקיון בבית החולים, ולאחר תקופת הכשרה מתאימה הם גם ינתחו.

* ברכות לציפי לבני על פרישתה מהפוליטיקה – אם כי גם שאול מופז אינו נראה לנו חכם גדול ולא היינו מפקידים בידיו את ראשות הממשלה ואפילו לא את משרד הביטחון.

* תחי כורדיסטאן החופשית! שהיא אולי בת-בריתנו היחידה באיזור!

* המרצע יוצא מן השק: "...בינתיים הספיקה [סתיו] שפיר לטוס לארה"ב כדי להשתתף בכנס של ארגון ג'יי-סטריט, שדולה יהודית-אמריקאית המזוהה עם השמאל, שנערך בוושינגטון הבירה – לצידו של הסופר עמוס עוז. 'אני בדרך לארה"ב למסע ללא שינה שמטרתו להזמין את אזרחי אמריקה להצטרף לשלב הבא של המאבק,' כתבה שפיר בעמוד הפייסבוק שלה." [אבשלום חלוץ, "דה מארקר", 26.3].

איזה מאבק? בגרעין האיראני? בטרור החמאסי? בתורים הארוכים של הנוסעים בנתב"ג? בבעיות החלוקה של גבינת קוטג' 5% שעובדי תנובה חדלו לספק?

לא. מה זה מעניין אותה. אז תמשיכי, תמשיכי סתיו לחרבן עלינו, להסית נגד ישראל גם מחוץ לישראל וליזום "מחאה חברתית" חדשה בעזרת הדולרים של אירגוני השמאל היהודי בארה"ב ובתוך כך גם לקדם את הקריירה האישית שלך ולזכות בהערצת חובבי המחאה החברתית המפונקים מבית מדרשה של "תח'ריר-שדרות-רוטשילד"!

* הארגון העולמי של בעלי בתי הקולנוע הכריז על הכנסתו לשימוש של טרקטורון משוכלל חדש שיוכל למשוך צופים לסרטיה האחרונים של ג'וליה רוברטס.

* ברכות למשרד החוץ על ההוראה לניתוק מיידי של הקשרים עם מועצת האו"ם לזכויות האדם. לפי הספירה האחרונה נהרגו בסוריה בשנה האחרונה 13,000 אזרחים וחיילים. מה שלא מזיז למנוולים חברי המועצה הזו את קצה הזין שלהם, המכוון בעיקר כלפי ישראל.

עיתון "הארץ" כמובן מתנגד לניתוק. זה לא מתאים לאג'נדה הפרו-פלסטינית שלו.

* לקראת יום השישי של אויבינו, ה-30 במרס – אנחנו מחזקים את ידי כל אנשי כוחות הביטחון שלנו, החיילים, השוטרים והאזרחים, במאמציהם למזער את הנזקים התעמולתיים של היום המתועב הזה!

האלוף במיל. עוזי דיין אמר בשידור רדיו כי כדי לעצור גלי מפגינים ביריות-של-ממש לא צריך הרבה כוחות, אבל כדי לעצור אותם בלי להרוג – צריך הרבה מאוד כוחות.

וזו הבעייה. המנוולים האלה רק מחכים שנהרוג בהם, שנפצע בהם, ושיוכלו לשגר תמונות זוועה לכל הרשתות בעולם, וגם לקרוא לדיון במועצה המסריחה "לזכויות האדם" של האו"ם, כדי להסב את תשומת הלב של התקשורת העולמית מרצח עשרות ומאות סורים מדי יום, ומבלי שהדבר ידאיג כהוא-זה במועצה את נציגיהן המנוולים של המדינות המתפוררות והרוצחות את אזרחיהן ומטיפות לנו מוסר.

ואסור לומר כי הסילוף והשקר הם חלק בלתי-נפרד מהתרבות הערבית והמוסלמית, כי לומר כך זוהי גזענות! – וכידוע רק אנחנו, היהודים, הישראלים, הננו שקרנים מטבענו, ובייחוד עכשיו, לפני ימי הפסח, כאשר אנחנו זקוקים מאוד לדם של ילדים פלסטינים כדי לאפות בו את מצותינו, כמו שהיין והמצות במיסות של הקתולים מייצגים את הדם והבשר של ישוע מנצרת. אחרת איך היו יודעים שאנחנו שותים את הדם?

* טורקיה סגרה את שגרירותה בדמשק. מוזר. הלא היה עליהן עתה דווקא לשלב ידיים וכוחות במלחמה נגד מדינת כורדיסטאן החופשית שתחילתה באיזור הכורדי האוטונומי בצפון עיראק, ואשר ככל שתתחזק – תרצה לנצל את שעת הכושר הבינלאומית ולספח אליה את החבלים הכורדיים שבטורקיה ובסוריה!

* בניגוד למה שסבורים רבים, אהוד בן עזר מעולם לא קיבל את פרס ברנר.

* כישלונן של ציפי לבני וגילה אדרעי נבע בראש ובראשונה מהיות שתיהן נשים ומזרחיות. מה, ציפי לא כמו גילה? אז מאיפה היתה לה החוצפה, בתור שרת-החוץ [מטעם "קדימה"], להפנות את הגב ולהתעלם מנוכחותו של ראש-ממשלתה [מטעם "קדימה"] אהוד אולמרט בכנס הבינלאומי שנערך בשעתו בפריז? אכן, יש לפעמים שכר ועונש בפוליטיקה.

* המשפחות של חיילי צה"ל מתבקשות שלא לשלוח חבילות בדואר ליקיריהן המשרתים במרחק, כשבוע לפני הפסח ובימי החג וחול המועד – וזאת משום האיסור החמור מדאורייתא להכניס חמץ למחנות צה"ל גם אם זה ברשות הפרט של החייל/ת. כל החבילות תאוחסנה בכפר דרוזי שקונה את החמץ מצה"ל – ותישלחנה לחיילים רק לאחר צאת החג. לעומת זאת הם רשאים לשפשף ולאונן כל אחד ברשות הפרט שלו כי על זה אין פיקוח וגם לא ברור אם הזרע הוא חמץ או כשר. ואילו הגברים החרדיים שאינם משרתים בצבא יעשו כמדי שנה את עבודת הקודש הנפסדת והפרזיטית שלהם בימים שלפני החג כאשר יעברו בנוצות על הספרים בבית ובישיבה וינקו בין הדפים מחשש שנותר בהם פירור של חמץ.  עבודת האלילים הזו היא שתגן עלינו בזמן שהחיילים ילעסו מצות יבשות ויחרבנו חצץ.

* מארגני המחאה החברתית בקיץ האחרון עומדים לצאת לאיראן כדי לארגן שם מחאה חברתית נגד העלאת מחירי הנפט – וככה לא יהיה לממשלת ישראל תירוץ להעלאות המחירים.

* כן, ביקרנו אתמול בשוק הפשפשים ביפו. הוא הולך וגווע. חנויות של עתיקות ויד שנייה שבהן אהבנו לבקר – הולכות ונעלמות בזו אחר זו, ועל מקומן צצים בוטיקים, בתי קפה ומסעדות. הגל המטורף החדשני הזה אינו מבין שהוא שוחט את התרנגולת המטילה ביצי זהב, כי כאשר ייעלם השוק הצבעוני והמלא מציאות, תיפסק תנועת האנשים הצפופה לאיזור, ואז החנויות, המסעדות ובתי-הקפה ייסגרו, כי גם הם לא יוכלו לעמוד בהעלאת שכר הדירה שאותה גרמו ואשר בגללה נסגרו החנויות המקוריות והאופייניות, מושכות קהל-הקונים – שהיה מבקר בשוק הפשפשים.

* השר יצחק מודעי היה אומר: "כּוּל כַּלְבְּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ."

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול, ואפשר לשלוח שיק על שמנו ואנחנו נפרוט אותו למזומן ונשלח למקבל הסיוע.

* * *

אהוד בן עזר

האביב הגדול

הָאָבִיב הַגָּדוֹל שׁוּב פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו עֲלֵי אֶרֶץ חָרְפָּם

וּבְנֵי-הָאָדָם זָחֲלוּ לִקְרָאתוֹ מִמְאוּרוֹת קָרָתָם הַטְּחוּבוֹת –

הֵם קָרְאוּ הִימְנוֹנוֹת הוֹדָיָה לְבוֹאוֹ מִכָּל בֵּית אֱלֹהִים שֶׁהָפְכוּ לְבֵיתָם,

וְכִנּוּ בְּשׂוֹרָתוֹ – בְּשׂוֹרָתָם וְאֶת אֵשׁ חֵרוּתוֹ עִמְעֲמוּ בְּחַגֵּי חֵרוּתָם.

הָאָבִיב, כְּחַיָּה קַדְמוֹנִית וְשׂוֹחֶקֶת, עָזַב אֶת הַבְלֵי עוֹלָמָם,

הִתְגַּלְגֵּל בִּיְרַק הַכָּרִים וּבְדִּשְׁאֵי מִשְׁעוֹלִים וְשָׂדוֹת.

רַק אַחַת מִכְּסוּתָיו, הַדַּלָּה שֶׁבָּהֶן, נִשְׁאֲרָה בִּיְדֵי הָאָדָם

וְאוֹתָהּ הוּא פּוֹרֵשׂ בְּחַגָּיו הַגְּדוֹלִים בִּיְדֵי עֲמָלוֹ הַכְּבֵדוֹת.

כָּל אָבִיב וְאָבִיב יְקַרְבוּ אֶל מוֹתוֹ אַךְ פְּרִיחַת הָאָבִיב הַגָּדוֹל – תִּקְוָתוֹ,

הוּא שׂוֹנֵא אֶת חַיַּת הָאָבִיב הַנִּצְחִית וְסוֹגֵד לִכְסוּתָהּ הַדַּלָּה.

עִם נִיסָן חַיְּכָנִי יְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת וְזֵרִים יַאֲסֹף מִפִּרְחֵי אַלְמוֹתָם

וְיַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ וְאוֹתָם בְּיֵאוּשׁ עִם כָּל סְתָו אַפְרוּרִי וְאֵיתָן.

השיר הראשון של אהוד בן עזר מלפני 57 שנים, בהיותו בן 19, שהתפרסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" בעריכת ד"ר יעקב הורביץ בשנת 1955, והוא מופיע ככתבו בפתח ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר", אסטרולוג 2005.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,354 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל