גיליון מס' 730

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בניסן תשע"ב, 2 באפריל 2012

עם הצרופה: עטיפת ספר שיריו החדש של אלישע פורת, "פחיתה".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: דוד מלמד: "שפוך חמתך" ללא צנזורה, ההגדה של פסח היא פרי התפתחות היסטורית ואמנותית. // יוסי גמזו: אִלּוּ יָרַד מֹשֶה הַיּוֹם מֵהַר סִינַי... // מתי דוד: לאן נעלם השלום? // רון וייס: פקעה סבלנותם של שופטי בג"צ. // משה כהן: הנדון: עוד לינץ'. // אהוד בן עזר: "סטונר" לג'ון ויליאמס. // בלה זמיר: לביקורת על הסרט "מלון מריגולד האקזוטי". // רוֹן גֵּרָא: אֲחִילֶה. // מנשה שאול: תדמית מדאיגה. [ציטוט]. // צבי מזאל: סיני ממלכת הבדואים. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: פרשת הרב צוריאל בובליל. // אילן בושם: 8 שירים. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, בוועידת אגודת הסופרים מלפני 23 שנים. // רות ירדני כץ: דדי בן שאול חוגג 80. // אלי מייזליש: מופז – זמן שאול. // אהוד בן עזר: 1.  אנשי אצ"ל זרקו פצצה לביתו של ראש העיר יוסף ספיר. 2. כיצד הפך פינייה קוזלובסקי מכפר-סבא לפנחס ספיר, וגם על הפצצה של אצ"ל על בית יוסף ספיר. // יעקב רוזנטל: סיפורו של רב ודוקטור ואציל גרמני. [ציטוט]. // יוסי ריבלין: על הדַרת זקנים מן המרחב התקשורתי. // מוּקֵי אֶלְדָּד: בְּפֶתַח הָאֶפֶס. // אורית ברנר: ללא כותרת. // נעמן כהן: הבאנאליות של הרוע – אהבת ישראל וחנה ארנדט. // משה ברק: בגין הוזמן לשיחה בקיבוץ גבת. // נילי דיסקין: לא לנוח על זרי הדפנה. // אורי הייטנר: קדימה – הסוף. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. 3. שורשי הייאוש: נוף הארץ והאיום הערבי. // בן בן-ארי: סְפִינַת חַיִּים שֶׁל אִישׁ אוֹהֵב. // המוסף הבישולי לפסח. // ממקורות הש"י.

* * *

דוד מלמד

"שפוך חמתך" ללא צנזורה

ההגדה של פסח היא פרי התפתחות היסטורית ואמנותית

והיו בה תוספות וגם השמטות

ההגדה המסורתית המצויה בידינו היום היא יצירה שעברה גלגולים רבים במשך הדורות. היא איננה חיבור של אדם אחד או קבוצת אנשים כמו חיבורים אחרים שאנו קוראים בחגי ישראל, אלא לקט של קטעים מן התנ"ך, המשנה והמדרשים, שעליהם נוספו במשך הדורות סיפורים, מזמורים ופזמונים. ככל הנראה היו גם השמטות ושינויים, כמו למשל בנוסח "שפוך חמתך" – הקטע שהוכנס להגדה אחרי פרעות ונגישות בימי-הביניים. שלא כמו הקטע המופיע בהגדה העכשווית נמצא במחזור ויטרי הקדום נוסח זה:

 "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל העמים אשר בשמך לא קראו, שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם, תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם, תהי טירתם נשמה באוהליהם אל יהי יושב, תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה', ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל ייכתבו, תנה עוון על עוונם ואל יבואו בצדקותיך, תתן להם מגינת לב תאלתך להם, תן להם כפועלם וכמעשה ידיהם תן להם, השב גמולם להם כמעשה ידיהם, תן להם ה', מה תתן? רחם משכיל ושדיים צומקים כי אכלו את יעקב ואכלוהו ויכלוהו ואת נווהו השמו."

החלקים הקדומים של ההגדה, אלה הלקוחים ממסכת פסחים, היו ערוכים וקבועים כבר בימי בית שני. שאר החלקים כוללים קטעים מסוגים שונים: כאלה שמקורם ידוע, ואחרים שמקורם עלום. כך למשל לא נודע מקורו של הסיפור הידוע על החכמים שהיו מסובים כל הלילה בבני-ברק.

קיימים נוסחים שונים של ההגדה שהשתמרו בכתבי-יד, בעיקר מהמאות ה-13 וה-15, וגם בקטעים מהגניזה הקהירית. נוסח ההגדה מובא לעתים בספרי הלכה ובמחזורים הכוללים את תפילות כל ימות השנה. הטופס העתיק ביותר שבידינו נמצא בסידורו של ר' סעדיה גאון (המאה ה-10), ואחריו באים טופסי ההגדה ב"משנה תורה" של הרמב"ם ובמחזור ויטרי. עריכתה של ההגדה בצורת ספר נעשתה ככל הנראה ביד הגאונים במאה השביעית או השמינית.

קיימים הבדלים בין נוסחי ההגדות של העדות השונות: אשכנז, תימן, בוכרה, הודו, וכו'. ישנם גם הבדלים בין הנוסחים הלקוחים מן התלמוד הבבלי והירושלמי.

במרוצת הדורות נוצרה נטייה להרחיב את החומר ע"י הוספת מדרשים ושירים שאמירתם לא היתה בגדר חובה, וגם לא התקבלו בכל המקומות. בהגדות שבמזרח, למשל, הוכנסו פיוטים של משוררי ספרד: ר' יהודה הלוי, אבן גבירול, ואחרים. בזמנים מאוחרים יותר הוכנסו הפזמונים כמו "אחד מי יודע" ו"חד גדיא", שנועדו, על-פי הסברה, לשעשע את הילדים ולמנוע מהם להירדם בשעות המאוחרות של הסדר. לדעת הרב מימון, הוכנסו קטעים מסויימים להגדה כתגובה נגד הקראים שדחו את התלמוד. אחד הקטעים הללו הוא "אחד מי יודע" המסתיים באיזכור שלוש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן.

ההגדה זכתה למהדורות רבות – יותר מכל ספר עברי אחר. כך גם הקישוטים והציורים, הן בתקופת כתבי-היד והן בתקופת הדפוס. כתבי-היד הקדומים ביותר שהגיעו לידינו הם מהמאות ה-12 וה-13, ולאחריהם מצויים כתבי-יד מכל הארצות שבהן התגוררו יהודים.

מאז המצאת הדפוס נדפסה ההגדה אלפי פעמים במהדורות רבות ומגוונות. אברהם יערי מונה בעבודתו הביבליוגרפית כ-2,200 מתוכן, וכן קיימות מאז המאה ה-16 מאות הגדות מצויירות כתובות-יד ומודפסות.

יקצר המצע מלפרט את המיגוון העצום של ההגדות: הגדות לחיילים יהודים בצבאות הלוחמים במלחמת-העולם הראשונה, הגדות שנדפסו במחתרת בברית-המועצות בתקופת השלטון הקומוניסטי, ועוד.

מן הראוי לציין גם הגדה לילדים מלווה בציוריו של נחום גוטמן שיצאה לאור בשנת 1987 [בהוצאת "יבנה", אחרי מותו] וההדיר אותה אהוד בן עזר, עורך חב"ע.

יחד עם ההגדות התפתחו גם פירושים רבים ושונים לתוכנה. הפירושים הראשונים נמצאים כבר בחיבורים הלכתיים של רש"י ותלמידיו, ולאחריהם פירושים נוספים וספרים מיוחדים לצורך זה בלבד. הפירושים המסורתיים עוסקים בביאור הטקסט ולא בצד ההיסטורי של ההגדה. אך בעת החדישה נוספו פירושים הכוללים ניתוח היסטורי וגם השקפות פילוסופיות ותיאולוגיות.

ההתפתחות המהירה ביותר בפירושי ההגדה הייתה מן המאה ה-19 ואילך כאשר התרבו הפירושים בספרים ובמאמרים בכתבי-עת. רבים מגדולי ישראל ראו צורך לכתוב פירוש להגדה: אברבנאל, האלשיך, המהר"ל מפראג, הגאון מווילנה, המגיד מדובנה, החת"ם סופר, הרב קוק, ועד לרב עדין שטיינזלץ ואחרים בימינו.

ההגדה זכתה גם למספר רב של תרגומים שנדפסו יחד איתה לפי הלשונות המדוברות בפי היהודים. תחילה הופיעו תרגומים באותיות עבריות, ובשנת 1794 התפרסם תרגום ראשון, לאנגלית, באותיות לועזיות.

היו הגדות שנקשרו להן סיפורים מרתקים, כמו ההגדות שבהן השתמשו במחנות-ההשמדה או ההגדה שנגנבה על-ידי הנאצים מאוסף הברון רוטשילד ונמצאה במשך שלושים שנה במרתפי אוניברסיטת ייל בארצות-הברית.

גם להתפתחות האמנותית של ההגדה היסטוריה משלה.   

מלכתחילה לא ראתה היהדות המסורתית בעין יפה צירוף של ציורים וצילומים לכתבי-הקודש, בגלל האיסור של "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה". אך לגבי ההגדות חל ריכוך, כנראה מאותה סיבה שבגללה הכניסו להגדה פזמונים וחידות: כדי לעורר את הילדים בליל הסדר.

הציורים הראשונים עסקו בסמלי החג ובמנהגיו ונתלו על הקירות במקום שבו נערך הסדר. במשך הזמן "הסתננו" הציורים לתוך ההגדות והתמזגו בתוכן. מנושאים הקשורים בפסח עצמו עברו לנושאים מקראיים שונים: המשיח הרוכב על חמור, אליהו הנביא תוקע בשופר, בניין המקדש, ועוד. חלק מן הציורים נעשה על-ידי הכותבים, והיו שנעשו על-ידי ציירים מיוחדים. עם המצאת הדפוס עברו מוטיבים אלה אל ההגדות המודפסות.

ההגדות המוקדמות הושפעו מן האמנות הספרדית, ההולנדית, האיטלקית, הגרמנית והצרפתית. הציירים פתחו בדרך-כלל בציורי עבדות מצרים וסיימו בציורי המקדש והגאולה. בדורות האחרונים קישרו הציירים את האמנות החדישה אל המוטיבים העתיקים.

ציורי ההגדה שפעו הומור וחדוות-חיים. בהגדת כתב-יד מהמאה ה-15 שכתב הסופר יוסף בר אפרים, רשם המחבר ליד תמונת החכם שבהגדה את שמו, וכנראה גם צייר פורטרט של עצמו. בכתב-יד אחר של ההגדה מצוייר ליד המלים "מרור זה" – גבר המניח את ידו כמצביע על ראש אישה. בהגדה המצויירת הראשונה שנדפסה בפראג בשנת 1526 הוסיף המדפיס ליד המילים "מרור זה" את ההסבר: "יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האישה משום שנאמר "אישה רעה מר ממוות"... זוהי ההגדה המצויירת הראשונה שנשתמרה בשלמותה.

הגדות מצויירות אחדות זכו לפרסום הרב ביותר: הגדת סארייבו, שמוצאה מצפון-ספרד והמצויה בכתב-יד מלפני 600 שנה. (אגב, רבן גמליאל מצוייר בדמות מורה ושוט בידו, כפי שנהגו לצייר את המורים בימי הביניים), והגדות אמסטרדם, דארמשטאדט, נירנברג, ונציה, מנטובה, שונצין, המילטון, קויפמן והגדת הציפורים. בהגדת אמסטרדם שנדפסה עם פיתוחי נחושת בשנת 1695, נמצאת מפת ארץ-ישראל הראשונה בעברית.

מיטב האמנים היהודים ציירו את ההגדה: ארתור שיק, בודקו, שטיינהרדט, אל-חנני, שאגאל,  ואחרים.

עם התקדמות הטכניקות הגראפיות החלו להדפיס את ההגדות העתיקות בפקסימיליה – להנאתם של האספנים והקוראים כאחד.

תיאור התפתחותה של ההגדה לא יהיה שלם מבלי להזכיר את ההגדות המצויות מחוץ לנוסח המסורתי המקובל. אלו הן, למשל,  ההגדה הקראית, שאינה כוללת את הקטעים מן התלמוד, ההגדה הרפורמית המודפסת בארצות-הברית ובבריטניה ושבה בולט, בין השאר, היעדרם של פסוקי "שפוך חמתך" (גם בנוסח המרוכך בהגדה המסורתית) ו"לשנה הבאה בירושלים",  וכן הגדות הקיבוצים לסוגיהן.

הגדות הקיבוצים שונות מקיבוץ לקיבוץ . הן מודפסות בדרך-כלל מדי שנה וכוללות קטעים מכתבי סופרים ומשוררים וכן מדבריהם של מנהיגי הציונות ואבות תנועה העבודה. נוספים להם גם פרקי-הווי הנוגעים לקיבוץ עצמו. בזמנו נעשה גם ניסיון להוציא-לאור הגדה משותפת של התנועה הקיבוצית כולה.

החריג המעניין ביותר בתחום זה נעשה בקיבוץ הדתי, המשתמש כמובן בהגדה המסורתית. בפעם אחת ויחידה פירסם קיבוץ רודגס הדתי בשנת 1937 "מילואים" להגדה, תוך התנצלות: "לא באנו ליצור הגדה חדשה אלא להשלים ולהסביר את החומר של ההגדה, להדגיש את הנקודות המכריעות בהתהוות העם ולתת להן ביטוי מיוחד בדורנו זה."

כך התגלגלה ההגדה לדורותיה עד שהגיעה בימינו לקלטות-שמע ולקלטות-טלוויזיה שבהן מקיימים בדרך חדשה את המצווה עתיקת-היומין "והגדת לבנך."

אהוד: ישנה גם "הגדת עין גדי" משנת 1956 או 1957 לערך, שצוירה בידי אורי שולביץ, והטקסט המקוצר נערך על ידי. שנינו היינו אז חברי קיבוץ עין גדי. אורי צייר את המילים והאיורים בחרט על שעווניות של גסטטנר, והביצוע היה בידי חברת גסטטנר בתל אביב, כי ההדפסה היתה של יותר מצבע אחד, והגודל – מחצית דף פוליו.

* * *

יוסי גמזו

אִלּוּ יָרַד מֹשֶה הַיּוֹם מֵהַר סִינַי...

"וַיְהִי כַּאֲשֶר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת

וַיִּחַר-אַף מֹשֶה וַיַּשְלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר."

(שמות ל"ב, י"ט)

אִלּוּ יָרַד מֹשֶה הַיּוֹם מֵהַר סִינַי בָּרֶגֶל

אֵלֶינוּ כָּאן מִבְּלִי לְהִתְעַלֵּף וּבְלִי לִמְעֹד

הָיָה רוֹאֶה אֵיךְ בְּנֵי עַמּוֹ רוֹקְדִים פֹּה לֹא סְבִיב עֵגֶל

אֶחָד כִּי אִם סְבִיבָם שֶל עֲגָלִים רַבִּים מְאֹד.

הָיָה רוֹאֶה כֵּיצַד סְבִיב עֵגֶל הַזָּהָב, בְּסַאלְסָה

הֵם מְקַפְּצִים וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת

וְאֵיךְ הֵם מְזַמְּרִים כָּאן כְּמוֹ בְּאַטְרָף מְמֻסְטַל-סַם

בִּמְקוֹם אֶת שִיר הַמַּעֲלוֹת אֶת שִיר הַמְּעִילוֹת.

הָיָה רוֹאֶה כֵּיצַד בְּמִלְחֲמוֹת הַגֶּנֶרָלִים

מְפַזְּזִים הַמֻּפְקָדִים עַל טֹהַר הַמַּדִּים

סְבִיב עֵגֶל הַתְּכָכִים אַךְ לֹא מוּל הַר סִינַי סַקְרָלִי

כִּי אִם סְבִיב הַר אַחֵר, הַרְפָּז, וְאִיש לֹא מַאֲדִים.

הָיָה רוֹאֶה בַּכַּלְכָּלָה אֵיךְ בִּמְקוֹם "זֶה הַשַּעַר

לַאֲדוֹנַי" שָרִים הֵם מוּל מִמְסָד הַמַּחֲרִיש

לְנֹכַח כָּל עַוְלָה וְכָל אִי-צֶדֶק "זֶה הַפַּעַר

בֵּין חַ"כּ לְפוֹעֵל-דְּחָק וּבֵין הָרִיש לַנּוּבוֹ-רִיש".

הָיָה רוֹאֶה אֵיךְ עֲרוּצֵי הַשּוּנְד מְכַרְכְּרִים פֹּה

סְבִיב שֶפַע זִבּוּלֵי עֵגֶל הָרֵיטִינְג בִּתְחוּשָה

שֶבֵּין תַּרְבּוּת וּבֵין חִירִיָּה אֵין גְּבוּלוֹת בְּרוּרִים פֹּה

וְעִתּוֹנוּת סוֹבֶלֶת מִצַּהֶבֶת אֲנוּשָה.

הָיָה רוֹאֶה אֵיךְ לֹא רַק דַּג מַסְרִיחַ סִרְחוֹן-מַחַץ

מִצַּד הָרֹאש, גַּם מַנְהִיגוּת חַסְרַת כָּל אֲמִינוּת

כִּי הַבּוּשָה, בִּתְחוּם מִמְשָל תָּקִין, שָבְקָה מִלַּחַץ

חַיְדַּק עָמִיד לְאַנְטִיבְּיוֹטִיקָה שֶל הֲגִינוּת.

וְאֵיךְ, אִם לֹא בַּמֶּמְשָלָה, שָׂרִים יוֹשְבִים בַּכֶּלֶא

וּבְצֵאתָם מִמֶּנּוּ בְּלִי מִלָּה שֶל חֲרָטָה

הֵם כְּבָר מְתַחְמְנִים קַמְבֶּק פּוֹלִיטִי וּמָה פֶּלֶא

אִם עֵגֶל הַשְּׂרָרָה מַרְקִיד כָּל ז'וּלִיק גַּם עַתָּה.

וְאֵיךְ סְבִיב עֵגֶל הַשְּחִיתוּת חוֹגֵג בְּלִי שוּם סוּסְפֶּנְסִיָּה

אוֹתוֹ שִלְטוֹן שֶאֶת הִתְפַּשְּטוּתָהּ אֵינוֹ מֵפִיר

כְּשֶמְּבַקֵּר הַמְּדִינָה עוֹמֵד לָצֵאת לְפֶּנְסִיָּה

וּמְמַנֵּי יוֹרְשוֹ רוֹצִים פֹּה פּוּדְל בִּמְקוֹם כְּפִיר.

אִלּוּ יָרַד מֹשֶה הַיּוֹם מֵהַר סִינַי כְּסֵדֶר

מָה שֶכָּתוּב בְּפֶרֶק ל"ב פָּסוּק י"ט

שֶל סֵפֶר שְמוֹת כְּשֶבִּמְקוֹם עֵגֶל יֵש לָנוּ כְּבָר עֵדֶר

שֶל עֲגָלִים מְתֻרְגָּלִים לָקַחַת, לֹא לָתֵת

וְשֶל פָּרוֹת בָּשָן מְפֻטָּמוֹת מְאֹד שֶדַּוְקָא

מְבוֹסְסוֹת בַּבֹּץ הַזֶּה וּבְלִי הֶפְסֵק תּוֹפְחוֹת

הָיָה לִבּוֹ נִשְבָּר וַדַּאי לִפְנֵי שֶשְּתֵּי יָדָיו כָּאן

הֵעֵזוּ לְהַשְלִיךְ וּלְשַבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת.

וְזֶה מַרְאֶה שֶגַּם אִם כְּבָר יָצָאנוּ מִמִּצְרַיִם

וְעַבְדוּתָהּ –  עוֹד יֵש לָנוּ הַרְבֵּה לְהִתְאַמֵּץ

לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלִילִים הַזֹּאת, כִּי מָה הִיא

אם לא כִּעוּר מַצְרִיךְ בִּעוּר (וְלֹא רַק שֶל חָמֵץ...)

* * *

מתי דוד

לאן נעלם השלום?

שאלה זו מעלים אישים וקבוצות מהשמאל בניסיון ממוחזר שנכשל לתבוע מממשלת ישראל יוזמה מדינית חדשה, שמשמעותה לדעתם, הסכמה לנסיגה לקווי 67', למען השלום הווירטואלי, ללא ערבויות לביטחון ריאלי.

סיסמתם היא:  "יוזמה ונסיגה – ישראל תמיד אשמה."  את הצד הפלסטיני הם לא מאשימים בקיפאון המדיני ולא שואלים "לאן נעלם השלום?" הם קובעים שישראל תמיד אשמה בכך שאין יוזמה ואין נסיגה.

אבל השלום נעלם בגלל התביעה הפלסטינית האולטימטיבית לצדק ולא לפשרה. "צדק פלסטיני" שמשמעותו זכות השיבה לפלסטין השלמה ללא אף יהודי בתוכה.

השלום נעלם בגלל האכזבה מכל הוועידות, השיחות, התוכניות, ההסכמות, והנסיגות שישראל ביצעה ואילו הפלסטינים המשיכו בבריחה מהחלטה, בהטעיה והונאה.

השלום נעלם בגלל האכזבה ממה שישראל קיבלה מהפלסטינים, בתמורה לנסיגות ולוויתורים. קסאמים, גראדים ורצח מהחמאס ומהג'יהאד בתמורה לפינוי גוש קטיף.

השלום נעלם בגלל התפכחות מהאשליות של "תעשיית השלום", שטיפחו חוגי השמאל בארץ ומדינאים בעולם, לגבי נכונותם של הפלסטינים לפשרות ולוויתורים. התפכחות מכל תוכניות השלום שנכשלו, שלא היה להן שום סיכויי להשגת תוצאות, על רקע נתוני יסוד של עמדות הצדדים שלא ניתנות לפתרון בשלב זה.

השלום נעלם כי הישראלים התפכחו מהאשליה שניתן להגיע להסכם ולקץ הסכסוך, לאור המדיניות הפלסטינית לתבוע הכול ולא להתפשר על כלום.

השלום נעלם בגלל הנהגה פלסטינית דו-ראשית שאף אחת משתיהן אינה מסוגלת ואינה מוכנה לוותר על זכות השיבה. שתי הנהגות המצויות ביריבויות פנימיות, שאינן מוכנות להגיע לפשרה ולהכרה בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. שתי הנהגות שממשיכות בשיטת ההונאה "תורת השלבים" של ערפאת.

השלום נעלם בגלל הסרבנות הפלסטינית לכל פשרה – תזכורת לעובדות:

בשנת 2000 העלה הנשיא האמריקאי את תוכנית השלבים "מתווה קלינטון". השגריר הסעודי שכהן אז בארה"ב, בן סולטן, תבע מערפאת לא לאבד ההזדמנות ולהסכים לתוכנית, אחרת יהיה זה פשע לדעתו. ערפאת סירב לקלינטון וסירב לבן סולטן.

אהוד ברק הציע בקמפ דיוויד הצעות וויתורים מרחיקי לכת. ערפאת סירב, ופתח בטרור רצחני, האינתיפאדה השנייה.

אריק שרון הוביל את ההתנתקות וקיבל בתמורה טרור, קסאמים וגראדים מהחמאס ומהג'יהאד, מעזה המשוחררת מהכיבוש.

אולמרט ולבני הציעו לאבו מאזן ולאבו עלא הצעות נועזות וויתורים מרחיקי לכת, כולל מפת נסיגה מכסימלית! – תשובת הפלסטינים היתה המשך תביעה לזכות השיבה, ובריחה מהחלטה ותשובה.

השלום נעלם בשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי, בגלל התפכחות מכל האשליות של הפשרות והתוכניות לשלום, שהוביל השמאל המדיני, שזכה בתמורה לסרבנות פלסטינית מתמדת, כולל טרור של רקטות על כל יישובי הדרום.  זו הסיבה למיאוס מהשלום הזה, למרות שרוב הישראלים מוכנים לפשרות ולוויתורים, אך רק למען שלום וביטחון אמיתי, שלא ניתן להגיע אליו בנסיבות הקיימות.

השלום נעלם מאחר וישראל תובעת לבטל את זכות השיבה הפלסטינית ואת פירוזה מנשק של המדינה שתקום, ואילו הפלסטינים לא מוכנים בשום תנאי להיענות לתביעה הישראלית.

השלום נעלם מהשיח הציבורי מאחר שנמאס לנו להאזין ולהאמין לתביעות הנאיביות מבית ומחוץ – שישראל תעלה "רעיונות חדשים", תיזום "צעדים בוני אמון", תיפתח "חלום הזדמנויות",  תסכים ל"ויתורים כואבים", תיקח על עצמה "סיכונים מחושבים", תפיק "תוכניות חדשות", תציג "אופק מדיני מקורי", ותיתן "צ'אנס קבוע" גם אחרי כל פיגוע.

השלום נעלם אל תוך העשן של הגראדים, הקסאמים והפצמרים, שיוצאים מעזה ששוחררה מה"כיבוש הציוני".

אהוד: אכן, כמה טוב לנו שאנחנו יכולים לעצום את העיניים לגבי כל מה שקורה סביבנו ולהאשים רק את עצמנו.

* * *

רון וייס

פקעה סבלנותם של שופטי בג"צ והם קבעו

 שיש לפנות את "מיגרון"

סופר נידח שלום,

מאחז "מיגרון" הוקם בדרכי עורמה. בשנת 2002 התלוננו מתנחלים באיזור שממזרח לרמאללה שאין להם קליטה טובה בטלפונים הסלולריים. חברת הטלפונים נענתה למצוקתם והקימה אנטנה על גבעה השולטת על כביש 60 (מחבר את צפון הגדה המערבית עם דרומה). האנטנה הוקמה על שטח שהוא בבעלותם של תושבים פלסטיניים מהכפרים הסמוכים "בורקה" ו"דיר דבוואן".

חברת הטלפונים לא טרחה לבקש אישור מבעלי הקרקע (בשטח כבוש הנמצא תחת ממשל צבאי לא טורחים לבקש אישור מהנייטיבס). אחר כך הובא למקום קרוואן ובו שומר (מתנחל מהתנחלות סמוכה). אחר כך הובא עוד שומר. השומרים חשו בדידות והביאו את נשותיהם וילדיהם. אחר כך באו למקום עוד "שומרים" – 45 במיספר, שכולם קיבלו קראוונים לגור בהם. משרד השיכון דאג ליישר את השטח ולסלול כביש גישה. כל הקראוונים חוברו למערכות המים והחשמל.אחר כך הקימו ה"שומרים" גדר היקפית. חיילים הוצבו לשמור על "שומרי" האנטנה ומנעו את כניסת בעלי הקרקע לאדמתם.

כעבור שנה הודיעו ה"שומרים" כי הקימו מאחז ששמו "מיגרון". שוד הקרקע הושלם. בשנת 2003 התחייב ראש הממשלה אריאל שרון בפני הנשיא האמריקאי ג'ורג' וו. בוש לפרק את המאחזים שהוקמו לאחר שנת 2001 (לרבות "מיגרון"). בשנת 2006 עתרו בעלי הקרקע יחד עם "שלום עכשיו" לבית המשפט העליון. המדינה הוציאה צווי הריסה למבנים הבלתי חוקיים. עמדת המדינה במשפט היתה שהמאחז הוקם בלא אישור הממשלה ובניגוד לחוק, על קרקע פרטית של הפלסטינים שהגישו את העתירה ועל כן יש לפנותו.

כמו כן נאמר כי: "הפעולות להקמת המאחז ולהרחבתו נעשו תוך התעלמות מצווי הריסה ומצווי תחום שהוצאו ע"י הרשויות."

המתנחלים טענו שרכשו/חכרו את הקרקע מבעליה הפלסטיניים. אך השופטים פסקו כי "לא הוצגו המסמכים הנדרשים להוכחת הטענות," ולכן מדובר ב"טענות שלא בוססו כנדרש והן בגדר טענות בעלמא ובוודאי שאינן שקולות כנגד העובדה שהמקרקעין במאחז הינם מקרקעין מוסדרים המצויים בבעלות תושבים פלסטיניים."

באוגוסט 2011 פקעה סבלנותם של שפטי בג"צ (צה"ל התחמק מביצוע הפינוי בטענות של מחסור בכוח אדם ומתן עדיפות למקומות אחרים) והם קבעו שיש לפנות את "מיגרון" לא יאוחר מתאריך 30 במרס 2012. החלטת המדינה לנסות לדחות את הפינוי בשלוש וחצי שנים לא התקבלה וניתנה אורכה לביצוע הפינוי עד 1 באוגוסט 2012.

במשך כל התקופה השמיעו המתנחלים טענות שקריות בכלי התקשורת לפיהן לא ברור למי שייכת הקרקע, והגדיל לטעון יו"ר מועצת יו"ש, דני דיין, שאמר שהתובעים הפלסטינים במשפט אינם בעלי הקרקע. כדאי שדיין ילמד את חוקי הירושה, לפיהם גם אם הסבא רשום כבעל הקרקע, יש לבניו ולנכדיו זכויות קניין בקרקע לפי חוקי הירושה.

תם ונשלם ענין "מיגרון".

רון וייס

רמת-גן

* * *

משה כהן

הנדון: עוד לינץ' בדרך להר הזיתים

היום [חמישי, 29.3] אירע עוד ניסיון ללינץ' בדרך להר הזיתים, מכונית נרגמה והותקפה, והיהודים בתוכה יצאו בנס בעור שיניהם. זו חולייה נוספת בשרשרת מעשי הלינץ' ביהודים בידי ערבים בדרך להר הזיתים. [דומני שטעית ומדובר בבקבוקי תבערה שנזרקו לעבר אוטובוס בדרך להר הצופים. – אב"ע].

כאשר מישהו מרסס כתובות על קיר של מסגד, נזעקים כל ראשי המדינה, לרבות יו"ר הכנסת, ומאיצים במשטרה לחשוף את האשמים, והצדק איתם.

אז למה כאשר יהודים מותקפים, מצבות מנותצות בהר הזיתים, והמשטרה אינה מצליחה למנוע את האירועים ולא להביא את האשמים לדין, קולם של ראשי המדינה אינו נשמע, כאילו מעשי לינץ' חוזרים ונשנים ביהודים הם גזרה משמיים.

זו התבטלות עצמית ותבוסתנות.

הנדון: עצת אחיתופל

מכובדי,

הפרופסורים החוקרים את המזרח התיכון הם מומחים בתחומם ויש להתחשב בעצות שהם נותנים לנו חדשות לבקרים. כך למשל פרופ' משה מעוז הוא מומחה מוביל לענייני סוריה ופרשן מבוקש באמצעי התקשורת. הוא גם אינו חוסך מאיתנו את עצותיו המלומדות. מזה שנים הוא מפציר בנו לסגת מרמת הגולן כדי לכונן שלום עם סוריה. והאירועים האחרונים אכן מאששים את טיעונו. תארו לכם כמה טוב היה מצבנו כעת לו הסורים היו משכשכים את רגליהם בכינרת. ממש אידיליה!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

"סטונר" לג'ון ויליאמס

מאנגלית: שרון פרמינגר. אחרית דבר: נטע גורביץ.

 ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2011, 294 עמ'

לקחתי איתי את הרומאן, שהופיע במקורו בשנת 1965, לחופשה לפני כחודש וחצי, ומה זה התעניתי! מכל עבר שמעתי את שבחיו של הספר, והמסתורית אף רכשה אותו באחד המבצעים, וגם בעקבות מעמדו האיתן ברשימות רבי המכר. ומה זה השתעממתי! הדמות של סטונר לא נראתה לי משכנעת והיא כאילו תפורה מפרקי חיים של המחבר ומניסיונותיו להרחיק את עדותו מאוניברסיטת מיזורי שבה לימד ספרות אנגלית – שמשעממת כנראה אותו, את תלמידיו ותלמידותיו וגם את העמיתים המתחרים שלו.

אבל מה לעשות, הספר עדיין מככב ברשימת רבי-המכר, ואנשים ובעיקר נשים קוראות אותו כאילו היו בו דברי אלוהים חיים. תאמינו לי, סטונר לא משכנע בחייו ולא משכנע במקצועו ולא משכנע במותו. אם הכוונה היתה לכתוב הימנון לבנאליות, למינוריות ולבינוניות – אז זה הצליח אבל הצליח באופן המשעמם ביותר.

אני יודע שאני שם נפשי בכפי כשאני אומר שנדמה לי כי המספר ברומאן הוא קצת דביל או שהוא עושה את עצמו דביל. הספר כמעט דפק לי את החופשה כי לא לקחתי איתי מבעוד מועד ספר אחר לקריאה, ורק יומיים קודם ליציאה לחופשה סיימתי את קריאת ספרו המהמם של הנס פאלאדה "לבד בברלין". והיה זה כמו ליפול מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אם מישהו רוצה לשאול אצלי את "סטונר", הוא יכול לעבור ולקחת אותו, כשבין דפיו עדיין תקועה מפית של "יערות הכרמל" בתור סימנייה. מתוך מאזוכיזם קראתיו עד הסוף.

* * *

בלה זמיר

לביקורת על הסרט "מלון מריגולד האקזוטי"

לאהוד שלום ומה שלומך?

שמחתי לקרוא את הרשימה שלך על הסרט. לא יאומן, אבל הביקורות השליליות של אורי קליין על סרטים מסויימים פועלות עליי ממש באותו אופן. לפעמים אני מחליטה על צפייה בסרט בעזרת קריאת ביקורת קטלנית של אורי קליין, ואז מובטח לי שבסרט הזה עלינו לצפות. ולהיפך – כאשר אורי קליין מהלל ומשבח, נדלקת אצלי נורה אדומה האומרת: "זהירות, סרט פלצני..."

עוד במהלך הסרט אמרתי לעצמי, יש לנו את הודו, אבל בלי הריחות הנלווים. מה טוב מזה? 

השחקנים מצויינים הטקסטים חכמים ושנונים, ואהבתי את הדמויות ללא הבוטוקס והסיליקון, טבעיות ולא מפוחלצות. 

חג שמח לכם,

בלה זמיר

* * *

רוֹן גֵּרָא

 אֲחִילֶה

 יִחַלְתִּי לְאָח בָּרִיא, אֵיתָן, אָח מְגוֹנֵן

כְּמוֹ כָּל הַיְּלָדִים בָּעוֹלָם.

לֹא הֵבַנְתִּי שֶׁאַתָּה הוּא הַזָּקוּק לְעֶזְרָה

שֶׁאַתָּה הָאָח הַקָּטָן

הַגָּדוֹל קָטָן.

לֹא הֵבַנְתִּי פֵּשֶׁר עֲוָיוֹת פָּנֶיךָ

פִּרְכּוּסֵי תְּנוּעוֹתֶיךָ וְקִצְפָּם.

אֲחִילֶה,

הַלֵּילוֹת, הַיָּמִים, הָלְכוּ עַל בְּהוֹנוֹת,

כְּמוֹ הַהוֹרִים, הָלַכְתִּי עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת.

הָיִיתָ, פִּי כַּמָּה, מֻכְשָׁר מִמֶּנִּי,

נִגַּנְתָּ בְּכִנּוֹר, בִּפְסַנְתֵּר, בְּאָקוֹרְדְּיוֹן.

הַהוֹרִים עָשׂוּ לְמַעַנְךָ כְּכָל הָאֶפְשָׁר.

אֲחִילֶה,

לֹא הֵבַנְתִּי אוֹתְךָ:

אַתָּה עֵץ שָׁרוּי בִּכְמִיהָה לְמַיִם חַיִּים

לְאָדָם קָרוֹב, לֶחָבֵר –

רָצִיתִי כָּל כָּךְ לִהְיוֹת גֵּאֶה בְּךָ

בִּנְגִינָתְךָ הַנִּפְלָאָה,

בְּנִיצוֹצוֹת שִׂכְלְךָ הַחַד.

הָיִיתָ פַּרְדֵּס רַב פֹּארוֹת,

אֲבָל נָטוּשׁ.

גַּם הַצָּבָא דָּחָה אוֹתְךָ

וְאֵיךְ בָּכִיתָ, אֵיךְ נֶעֶתְקָה נְשִׁימָתְךָ.

אָהַבְתִּי אוֹתְךָ אֲחִילֶה,

רָצִיתִי לִרְאוֹתְךָ מְלַבְלֵב

וְלֹא חוֹלֶה לַבְלַב.

אֲחִילֶה,

מֵאָז מוֹת הַהוֹרִים

אֵין שִׁעוּר לַדְּאָגָה הַנְּעוּצָה בְּחָזִי,

אַתָּה הַדָּם הַנּוֹתָר,

אַתָּה שֶׁלִּי.

יָדַי  רוֹעֲדוֹת תַּחְתַּי

יָרֵא שֶׁתִּשָּׁמֵט לִי

אֶל קַצְוֵי הַקֹּר

הַשָּׁחֹר

* * *

מנשה שאול

תדמית מדאיגה

הטבח בטולוז זכה לכיסוי נרחב וקורקטי בתקשורת הערבית. מרבית העיתונים והתקשורת האלקטרונית כינוי את האירוע "מתקפה". כמו כן, היו ביטויים רבים לדאגה, שמא הרצח ישפיע על מעמדם של חמשת מיליוני המוסלמים בצרפת כמו גם בשאר מדינות אירופה. גם נאמר כי לאירוע תהיה השפעה על תוצאות הבחירות בצרפת שייערכו במאי 2012, וכי הימין עלול להתחזק. ראשי הקהילה המוסלמית בצרפת גינו את הטבח וכינו את המחבל פושע ולא מוסלם. בערבית שתי המילים הן בעלות אותו משקל מבחינת מבנם הדקדוקי: "מוג'רם" ו"מוסלם".

הטבח בטולוז

עם זאת, לא היה גינוי מאסיבי לטבח, מלבד במאמרים בודדים. להלן אחד מהם ("הטבח בטולוז" מאת רנדה תקי אלדין, שהתפרסם ב"אלחיאת" ב-22.3.2012 –

"הפשע הנתעב ומעורר החלחלה, שבו נפלו קורבנות ילדים ואביהם החף מכל פשע, חייב להמם כל אדם. כשהרוצח משתייך לקנאים המוסלמים הדוגלים באלימות, ייחשב מעשהו פשע נגד האנושות בכלל, ולא רק נגד היהודים. זהו פשע נגד האיסלאם, נגד הנצרות ונגד כל הדתות.    איזה איסלאם אלים הוא זה ההורג ילדים חפים מכל פשע? מעשים ברבריים כאלה הם נגד הדת ונגד הערכים האנושיים, ומי שמבצע פשעים כאלה בשם האיסלאם, הוא רוצח כופר.

הצרפתים ממוצא איסלאמי מודאגים, הואיל ופשע כזה מזיק לתדמיתם של המוסלמים והערבים בצרפת. בצרפת יש די מתחים חברתיים בגלל קבוצות המהגרים מצפון אפריקה, ואין ספק כי פשע מטורף כזה מוסיף מתחים ומגדיל את הפירוד שבין חמישה מיליון המוסלמים החיים בצרפת בביטחון. יש כאן פשע נגד ילדים יהודים ואביהם. למעשה, זהו פשע אוניברסלי.

בגדד, "אלביאן"  29.3.2012.

דרכם של הסלפים החדשים

מאמר ביקורת נוסף על התנהגות קיצונית אחרת של מוסלמים הוא מאת סאמח עבדאללה, ("אלאהראם", 23.3.2012) –

"יו"ר מועצת העם במצרים ביקש מן הצירים לעמוד לדקת דומייה לזכרו של פטריאך הקופטים במצרים, שנודה השלישי שהלך לעולמו. חלק מן הצירים (המשתייכים לסלפים) יצאו החוצה בכעס. זוהי התנהגות שאינה הולמת. וכי איזה נזק יכול להיגרם למוסלמים כשהם חולקים כבוד לקופטים ולאביהם הרוחני? הלא הקופטים הם אזרחי המדינה. מי ייתן והסלפים יתנהגו בהגינות כלפי שכניהם, ויגלו חמלה כלפי בעלי החיים וינהגו כפי שהאיסלאם ונביאו מצווים. התנהגותם של הסלפים מעידה על פגיעה מחוסרת היגיון, והנוגדת את רוח הדת."

הגיע הזמן לקבור אותו

במאמרו (25.3.2012) תוקף העורך הראשי של העיתון "אלסיאסה" הכווייתי, אחמד אלג'אר אללה, בחריפות  נציג אחר של האיסלאם הקיצוני, מנהיג החיזבאללה במילים אלה –

"שוכן המחבואים ונואם מסכי המעגלים הסגורים חסן נסראללה נתון במשבר בשל ההידרדרות בסוריה והיות המשטר בה במצב של מוות קליני, וגם בשל הימצאותו של המשטר האיראני בתרדמת. הגיע הזמן לקבור את חיזבאללה, אחרת גופתו עלולה להיכנס למצב של ריקבון מתקדם, ולהיות מקור להפצת מחלות. מצבו מידרדר גם בגלל השערוריות האחרונות הפוקדות את לבנון, והאחרונה שבהן היא הברחתם של משלוחי התרופות שפג תוקפן ושל המזון המקולקל. תוסיפו לכך את הברחת הסמים דרך הרציף המיוחד שעליו השתלט חיזבאללה בנמל ביירות בנימוק שזהו רציף צבאי. זאת ועוד, חיזבאללה מואשם בפשעים  במישור הלבנוני, הערבי והבינלאומי. נסראללה מבין כי טהרן מפריחה איומי סרק שאינם משקפים את מצבה האמיתי של איראן במישור הכלכלי, המדיני והצבאי. גורלו של נסראללה נחרץ, ויש צורך לקבור את רקבונו בלי להציב על קברו שלט כלשהו, כדי שיישכח לעולמים וכדי שהעולם ינשום לרווחה וייפטר מן הסיוט המבהיל הזה, לאחר שנשם לרווחה מסיוטו של בן-לאדן."

מתוך מגזין "מראה" 192.

* * *

צבי מזאל

סיני ממלכת הבדואים

כ-300 אלף בדואים חיים בחצי האי סיני, רובם בצפון וכ-80 אלף עדיין מהווים אוכלוסייה נוודית, כל זאת על פני שטח של 60 אלף קמ"ר שרובו מדברי והררי וקשה לגישה.

בשנים האחרונות מתקשה מצרים לקיים את שליטתה המלאה בחצי האי, שבו התעמקה איבת הבדואים לשלטונות וגדלה חדירתם של חמאס ושל אירגונים פלסטיניים קיצוניים אחרים המקבלים את השראתם מאלקאעידה. הבעייה התחילה עוד בתקופתו של מובארק והיא הלכה והחמירה אחרי הדחתו. סיני כיום, בחלקו לפחות, הוא מעין שטח הפקר שבו עושים הבדואים כרצונם – תוקפים את מתקני הממשל המרכזי, כגון תחנות משטרה ומחסומים וחוטפים תיירים זרים. לאחרונה אף התנכלו לכוח המשקיפים הרב-לאומיMFO  – המפקח על יישום הסכם השלום בסיני.

מצרים עומדת עתה בפני בעייה חמורה בסיני, אך בינתיים אינה מטפלת בה כנדרש. גם ישראל קשורה למתרחש, לאחר שחצי האי הפך נתיב הברחות נשק וטילים המיועדים לחמאס ובסיס להתארגנות מחבלים לתקיפת ישראל, כפי שראינו לאחרונה בירי הרקטות לעבר אילת והפיגוע בכביש 12. ניצחונם של "האחים המוסלמים" בבחירות לפרלמנט מחמיר את המצב.

אף כי חצי האי סיני הוא חלק אינטגרלי ממצרים עוד משחר ההיסטוריה, שבטי הבדואים המתגוררים בו מזה מאות שנים חיו במסגרת מסורתית חצי-אוטונומית, והממשל המרכזי מיעט להתערב בענייניהם. לבדואים יש מערכת משפט המבוססת על מנהגים עתיקי יומין כמו גם מסורות השומרות על הומוגניות החברה. רק במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה חדירה של המימשל לתוך החברה הבדואית, כאשר היבטה המרכזי היה הכפפתה למערכת המשפט הכללית, וגם זאת רק במידה שהבעייה נגעה לבעיות ביטחון: פגיעה בנתיבי הסחר או בעולי הרגל המוסלמים בדרכם למכה או תקיפת צליינים נוצרים בדרכם לסנטה קתרינה. היחסים והסכסוכים בין השבטים, כמו גם ענייני ממון ואישות, נשארו ברובם הגדול בידי המערכת הבדואית המסורתית. נראה כי גם בימינו שתי מערכות המשפט הללו מתקיימות זו לצד זו.

בתקופת הנוכחות הישראלית בסיני – ממלחמת ששת הימים ועד לפינוי במסגרת הסכם השלום (1982-1967) – הונחו היסודות לתשתית התיירותית, שלאחר מכן פותחה על ידי המצרים והפכה את סיני לאחד ממקורות ההכנסה הגדולים ביותר של מטבע חוץ למצרים. השלטון הישראלי קיים דיאלוג שוטף עם הבדואים, דאג לצרכיהם והותיר אצלם זיכרונות חיוביים.

המצרים דוחקים את הבדואים לזרועות האיסלאם הרדיקלי

עם חזרתה המלאה של סיני למצרים, כחלק מהסכם השלום עם ישראל, שינתה קהיר את יחסה לחצי האי. ממשלת  מצרים ראתה בסיני איזור חיץ המגן על המדינה, ועל כן הגבירה את נוכחותה המינהלית במקום והחלה בפיתוח כלכלי מואץ בצפון סיני ובהקמת מתקני תיירות בדרום. עם זאת, אסרה הממשלה על זרים לרכוש אדמות או להקים מפעלים. אחת המטרות של איסור זה היתה למנוע מישראל דריסת רגל, "פן תנסה להשתלט על סיני באמצעות רכישת אדמות וביצוע עסקים."

הבדואים, שהמשיכו באורח חייהם המסורתי והמסוגר, מצאו את עצמם מחוץ למעגל הפיתוח והיו למעשה לקורבנותיו. הם לא שותפו בשוק העבודה, שכן אלפי העובדים במלונות בשארם אל-שייח' ולאורך החוף המזרחי הובאו מקהיר, ובאלעריש הוקמו כפרי תיירות לעשירי מצרים. הבדואים המשיכו לרעות את צאנם ולהסתפק בעבודות נחותות. יתר על כן, הם גם נאלצו להיאבק עם השלטונות כדי לזכות בחיבור איזורי מחייתם לחשמל ולמים. השלטונות לא התאמצו לשתפם בתהליכי הפיתוח, ותוך שנים מעטות התפתח עימות בינם לבין הממשל המרכזי, במיוחד עם משרד הפנים, המשטרה ושירותי הביטחון, שהיו מופקדים על הביטחון בסיני.

הפיגועים בטאבה ובשארם אל-שייח' בשנים 2004 ו-2005 היו למעשה ביטוי של העימות בין הבדואים לשלטונות. נראה כי קבוצות של בדואים נענו לחיזורי אירגונים איסלאמיים קיצוניים – הם הקימו אירגון איסלאמי ג'יהאדיסטי בשם "התאוחיד והג'יהאד" שביצע את הפיגועים בסיני. בתגובה לכך עצרו שירותי הביטחון אלפי בדואים. רובם אומנם שוחררו, אך כמה מהם נמצאו אשמים ונשפטו לשנות מאסר ארוכות. השלטונות עדיין מחזיקים במעצר כמה מקרובי משפחותיהם כאמצעי לחץ.

התנהגות זו רק החריפה את היחסים בין שני הצדדים. הבדואים התחילו להתארגן, יצאו להפגנות ודרשו את שחרורם של העצורים, אבל בנוסף לכך תבעו גם בניית שיכונים, הענקת מילגות לימוד לצעירים שלהם ובעיקר את הרישום בטאבו של האדמות שעליהן הם מתגוררים או נודדים מזה מאות בשנים. עוד ב-2007 הבטיח להם מושל צפון סיני כי יטפל בבקשותיהם, אך מעט מאד נעשה.

על רקע זה גדל שיתוף הפעולה בין קבוצות של בדואים לבין אירגוני האיסלאם הרדיקלי, שהזרימו כסף רב לאיזור. חמאס אף נעזר בהם לניהול מנהרות הברחה של נשק ומוצרי צריכה, מה שהביא להם רווחים נאים. נראה כי להתארגנויות של בדואים יש חלק חשוב, אם לא מרכזי, בסיוע להברחת הנשק והטילים המגיעים מאיראן דרך סודאן (וכיום גם מלוב) לתוך רצועת עזה. כמו כן, בדואים "התמחו" גם בהברחת סמים ומהגרים אפריקניים לישראל. רשת ה-CNN וה"גרדיאן" הבריטי פרסמו לאחרונה דיווחים חמורים ביותר על יחסם של הבדואים למהגרים האפריקניים, אשר נתונים לעינויים, אונס ואפילו גניבת איברים.

עוצמתן של ההתארגנויות הבדואיות התבררה לאחר שנודע כי היו אלה בדואים מסיני שפרצו לבית הסוהר "מרג" בצפון קהיר במהלך ההפגנות נגד משטר מובארק בינואר 2011 ושחררו את בכיר חמאס, אימן נופל, ואת ראש תא חיזבאללה במצרים, סאמי שהאב, שריצו שם את עונשם. הבדואים הגיעו לקהיר בכלי רכב מודרניים ומצוידים בנשק חדיש – רק קשר לחמאס, לחיזבאללה ולמשמרות המהפכה האיראניים – יכול להסביר ביצוע פעולה כה מורכבת.

נפילתו של מובארק הביאה להתרופפות הביטחון בכל רחבי מצרים אבל בעיקר בסיני, שם "נעלמו" כל, או לפחות מרבית, הסוכנים של שירותי הביטחון שחששו לגורלם האישי. ביולי שעבר תקפה קבוצת בדואים את תחנת המשטרה של אלעריש, וקבוצה אחרת הכריזה על הקמת אמירות איסלאמית בצפון סיני. תקיפת מחסומי משטרה הפכה לאירוע כמעט יומיומי.

בשבועות האחרונים החריפו הבדואים את לחצם וחטפו תיירים מברזיל, מקוריאה ומארה"ב בדרישה לשחרר מהכלא את אחיהם העצורים. בנוסף לכך, הם החזיקו בקבוצה של פועלים סיניים כבני ערובה ואף הטילו פעמיים מצור על המחנה של הכוח הרב-לאומי בסיני.

המועצה הצבאית העליונה, המנהלת את מצרים, הבטיחה לדון בבקשותיהם ובני הערובה שוחררו, אך לא נראה כי סוגייה זו תטופל במהירות. המועצה הצבאית עסוקה בענייני פנים בוערים כמו ניסוח החוקה החדשה, הבחירות לנשיאות והתמודדות עם הכלכלה המתמוטטת. ההתקפות החוזרות ונשנות (13 במספר עד כה) על הצינור המוביל גז לישראל ולירדן מבטאות היטב את ההידרדרות הביטחונית החמורה ואת אובדן השליטה של המימשל המרכזי בקהיר.

ישראל קשורה בעל כורחה למציאות המורכבת במצרים

התקשורת המצרית כהרגלה מאשימה את ישראל במצב, שכן לטענתה על פי הסכם השלום מנוע המימשל מהכנסת כוחות צבא משמעותיים לצפון סיני, שהיו יכולים לטפל בבעיות. אלא שנראה כי לא זאת הבעייה – ישראל הסכימה, כחריג, מבלי לשנות את הסכם השלום, להכנסת כוחות נוספים, אך התברר כי המצרים העבירו לסיני רק חלק מן הכוחות שעליהם סוכם. מצרים עומדת ללא ספק בפני בעייה קשה. החזרת השקט לסיני מחייבת שינוי מהותי כלפי הבדואים – הקמת דיאלוג כן ומציאת פשרה מתאימה לדרישותיהם, שלא טופלו בעשרות השנים האחרונות.

ישראל כמובן קשורה בעל כורחה למציאות מורכבת זו. מעבר של מחבלים מעזה לסיני והתארגנות בסיני לתקיפת ישראל הפכו לדברים שבשגרה. סבב חילופי הירי האחרון עם עזה התרחש על רקע כוונתו של אירגון הוועדות העממיות לבצע פיגוע דרך סיני בדרום ישראל. ניצחונם של "האחים המוסלמים" בבחירות לפרלמנט החריף את המצב, היות שהם יעשו כל מאמץ לסייע להגברת כוחו של חמאס נגד ישראל. השאלה היא אם הם יסכימו לכך שאירגונים קיצוניים אחרים, שאינם סרים למרותם, יקבלו חופש פעולה בסיני.

מכל מקום, דובר "האחים המוסלמים" הודיע השבוע כי הם יפעלו לפתיחת הגבול בין סיני לבין עזה למעבר חופשי של סחורות ואנשים. בשלב זה הפרלמנט הוא חסר כוח ביצועי ואינו יכול ליישם הצעה כזו. נותר לראות כיצד ינהג השלטון החדש במצרים לאחר שייבחר הנשיא ולאחר שתושלם תקופת המעבר והצבא יעביר את השלטון למוסדות האזרחיים.

* המאמר פורסם לראשונה באתר "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", וכן במגזין "מראה" 192.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן: פרשת הרב צוריאל בובליל

10.10.88. בערב טילפן צוריאל בובליל. במקום לחזור על הסיפור, הנה המכתב ששלחתי לחיים באר, לבקשתו, לאחר ששמע את הפרשה מפי.

14.10.1988

לחיים היקר שלום,

אני מקווה שהמכתב הזה ימצאך בריא ושלם, לאחר שובך מארה"ב. לבקשתך אני מעלה את פרשת אי-הופעתי בערב בובליל.

פנה אלי הרב הצעיר צוריאל בובליל, שאותו היכרתי במסגרת הופעות משותפות לפני חיילים ברבי-שיח ב"בית התפוצות", וביקש שאשתתף, כמייצג העמדה החילונית, בערב במתכונת משפט ציבורי שייערך על ספרו החדש "היהודי האידאלי" באודיטוריום של בית אריאלה, ביום שלישי, 11.10, ב-20.00.

את הערב היה אמור להנחות שאול מייזלש, ומשתתפים בו, מלבד בובליל ואני, אביגדור קהלני, הרב ישראל אריאל והרב הד"ר למישפטים רצון ערוסי.

יום לפני ההופעה המיועדת צלצל בובליל נרגש, והתחנן אליי שלא אבוא לערב. הסיבה, מרצה לספרות מבר-אילן, נפתלי טוקר (מימיי לא פגשתי בו, אלא שכתבתי פעם ביקורת חריפה על כתב-העת הספרותי שהוציא במסגרת בר-אילן) – טילפן לעשרות אנשים, כולל לרבנים שהיו אמורים להשתתף בערב, והפחיד אותם במסע השמצות בחרדונים המקומיים (המקומונים החרדיים) אם יעזו להופיע על במה אחת עם סופר שכתב דברי פורנוגראפיה, כמוני. הוא אף התקשר לרב גליקסברג, רבה של גבעתיים.

מי שלא התפעל מאיומיו היה פנחס שיינמן, יו"ר המועצה הדתית של תל-אביב, שאמר שאינו מבין על מה הרעש. ואולם, טוקר הצליח להפחיד את הרבנים, והם הודיעו לבובליל שאמנם אינם מחרימים אותי, אבל – אם אני מופיע, הם מוותרים על השתתפותם. למה להם צרות במחנה שלהם. לדברי בובליל מדובר בכ-100 שיחות טלפון!

הרגעתי אותו שאין בדעתי להופיע, אם אין רצונו בכך, אבל אני עומד על כך שתיאמר הסיבה מדוע נבצר ממני להופיע. כפי שסיפר לי בובליל, יום אחרי הדיון, הסביר שאול מייזלש במפורש מדוע נעדרתי. אך אני מטיל ספק שהדברים אכן נאמרו במפורש.

לצערי לא שלחו לי הזמנה, למרות שביקשתי, לפחות למזכרת. אבל שמעתי שהיו מודעות על הערב הזה במקומות רבים בעיר.

אהוד: הקוראים הוותיקים של המכתב העיתי ודאי זוכרים שכבר סיפרתי כאן, שזה עשרות שנים שאני מוחרם מלהופיע בבית אריאלה – ברבי-שיח, בהרצאות ובסדנאות כתיבה [שאותן יסדתי שם בשעתו] וזאת לא מסיבות דתיות כמו במקרה המסופר כאן. מעולם גם לא דנו שם בספרים שכתבתי. אני שם יוק.

* * *

אילן בושם

8 שירים, אפריל 2012

משורר

יֵשׁ לוֹ אוֹגְדָן מְיֻחָד בְּמִינוֹ,

תּוֹכוֹ עֲטִיפוֹת נַיְלוֹן שְׁקוּפוֹת

מֵהֶן נִבָּטוֹת כִּבְמַרְאָה פָּנָיו

בִּדְמוּת כָּל מַה שֶּׁכָּתְבוּ עָלָיו

וְכָל מַה שֶּׁהוּא כָּתַב

וְתַצְלוּמָיו

וְלִפְעָמִים רַק שְׁמוֹ שֶׁהֻזְכַּר

פֹּה וָשָׁם כְּמַרְאֵה מָקוֹם

לְקִיּוּמוֹ בָּעוֹלָם.

וְיוֹם יוֹם הוּא מְדַפְדֵּף בּוֹ

וּמוֹנֶה עַצְמוֹ אֶחָד לְאֶחָד.

משק הזמן

מִישֶׁהוּ קָרָא לְמִישֶׁהִי (בַּת 17 לְעֵרֶךְ)

בְּשֵׁם כִּשְׁמָהּ שֶׁל יַלְדָּתִי בַּת הַשָּׁלֹשׁ.

נִרְעַדְתִּי.

צֵל שָׁחֹר מְאַיֵּם, כְּשֶׁל צִפּוֹר טֶרֶף עֲנָקִית

רִחֵף מֵעָלַי, צָלַל

וְהוֹסִיף בְּהֶעְלֵם אֶחָד

אַרְבַּע עֶשְׂרֵה לִשְׁנוֹתַי...

שני שירי דודה

(1)

דּוֹדָתִי לָקְתָה בְּאַנְגִּינָה פֶּקְטוֹרִיס

בַּת שְׁמוֹנִים, שֶׁיָּדָהּ בַּכֹּל הָיְתָה

נִצְטַוְּתָה לָשֶׁבֶת בְּבֵיתָהּ.

בִּקְשָׁה מִמֶּנִּי תַּשְׁבֵּצִים

לְבַל תִּשְׁתַּגֵּע.

מַה יְּהֵא עָלֶיהָ?

(2)

קבורה הודית

דּוֹדָתִי דִּפְדְּפָה בְּאַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת מִשְׁפַּחְתִּי

וְהָיוּ בֵּינֵיהֶן יְשָׁנוֹת נוֹשָׁנוֹת שֶׁהִיא

כְּבָר לֹא זָכְרָה בְּמִי מְדֻבָּר

אָז כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזָּרְקוּ אֵי פַּעַם לַזֶּבֶל

הִיא מִתּוֹךְ אִינְסְטִינְקְט לִקְּטָה אוֹתָן מִתּוֹךְ הָאַלְבּוֹם

וְהֶעֶלְתָה בָּאֵשׁ.

אֶמְבּוֹלִיזְם

קְרִישִׁים

שׂוֹחִים

בַּדָּם.

ג'ינג'י (אלגיה)

שָׂרוּעַ עַל אַסְקֻפִּית

בְּפֶתַח דִּירָתִי

חִכָּה לִי.

לִטַּפְתִּיו כְּהֶרְגֵּלִי,

וְהוּא קָם מִמִּרְבָּצוֹ בִּכְבֵדוּת

עַל רַגְלַיִם מִתְנַדְנְדוֹת

וְהָלַךְ מִמֶּנִּי

בְּכֹחוֹת אַחֲרוֹנִים

לָמוּת.

בית קפה שמונה בבוקר

קָפֶה, קְרוּאָסוֹן וְעִתּוֹן

קָפֶה וְעִתּוֹן

עִתּוֹן

קפה

קֶצֶף קֶצֶף תִּרְדֹּף

* * *

אהוד בן עזר / מתוך היומן

בוועידת אגודת הסופרים מלפני 23 שנים

24.4.89. יום שלם בוועידה, בתפקידי כיו"ר הוועדה המתמדת. ניסחתי את ההחלטות תוך שימת לב למאבק על חוק זכויות יוצרים חדש, תמלוגים מהספריות הציבוריות, קבלת סופרי ילדים ונוער לאגודה, ועידודם. כל אלה סעיפים שוודאי לא היו זוכים לשימת לב אלמלא הייתי לוקח על עצמי את התפקיד. לוועד לא הצגתי את מועמדותי. אין לי זמן לכך. גם נמאס לי לעשות את העבודה המקצועית, ושאחרים יזכו בנסיעות לחו"ל.

קבוצה של סופרים, אנדד אלדן, נתן יונתן, רוני סומק, יעקב בסר, עודד סברדליק ואחרים, הגישו הצעת החלטה לוועדה המתמדת, המוחה נגד אנשים רעבים הנזרקים לרחוב, והתומכת בהגדרה עצמית לפלשתינאים. מחשש שההחלטה תפוצץ את הוועידה, השארתי אותה לסוף, לאחר שאושרו כל ההחלטות שהביאה הוועדה המתמדת. להפתעתי לא היה באולם איש מהחותמים, ולא קם מישהו להגן על ההצעה והיא ירדה ברוב קולות מכריע.

כשעליתי אחר-כך למעלה, פגשתי במערכת "מאזניים" אחדים מהחותמים, יעקב, רוני, חיים פסח ואשר רייך, יושבים ושותים קוניאק, ומתפלאים לשמוע מפי שכבר היתה ההצבעה והצעתם נפלה. אמרתי להם כי מצבנו, כנראה, אינו רע כל כך, אם הפלשתינאים סומכים עליהם.

אחר כך באה עיתונאית מ"דבר" וכשנתתי לה את ההחלטות, ובהם גם אחת שקראה לחופש היצירה והיוצר בכל אתר ואתר – החלטות שהיו ממש משעממות, הדלפתי לה את נוסח ההחלטה על הפלשתינאים, שנדחתה, ביודעי, וכך אמנם היה – שזו הידיעה היחידה על הוועידה, שאכן זכתה למוחרת לכותרת בעמוד הראשון של "דבר".

* * *

רות ירדני כץ

דדי בן שאול חוגג 80

מזל טוב לדדי בן שאול הצייר שחוגג את יום הולדתו ה-80. לכבוד אירוע זה, מוצגת תערוכה גדולה מציוריו בבית-האמנים בירושלים, בקומה השנייה וכולה שלו.

ההיכרות שלי עם דדי ואלינור היא ארוכת שנים. גרנו בשכנות ברובע היהודי. באותו רחוב, באותו צד. הבית שלהם היה מאוד מיוחד, במיוחד הסטודיו שלו. סטודיו רחב ידיים שהיה בו כל מה שאמן צריך ליצור. ראיתי את מכבש ההדפס שגילו 150 שנה, ליטוגרפיות, (הדפסי אבן), תחום שדדי מאוד מחובר אליו, וציורים.

לדדי בן שאול יש מקום נכבד ומכובד בקרב האמנים בארץ. הוא מוערך ונחשב, עשייתו ותרומתו לאמנות היא גדולה. הוא גידל דורות של אמנים במסגרת "בצלאל", ומילא במוסד זה תפקידים בכירים. כאשר פרש מכל תפקידיו המחייבים, ושפע של זמן עמד לרשותו, כל בוקר יצא מביתו, עם כן וכל מה שצריך, ויצא לצייר את הנופים המיוחדים במרחק הליכה בסביבת מקום המגורים.

יום אחד הראה לי את יצירותיו ואני כל-כך אהבתי. אינני מבקרת אמנות כי אין לי את הכלים לנתח יצירות. אני קובעת אם אהבתי או לא. כך גם בספרות ומוסיקה. שאלתי אותו אז:

"כמה עולה ציור שלך?"

והוא השיב: "אין מחיר, אני לא מוכר, הציורים הם שלי."

דדי הוא לא רק אמן. אהבתו למטבח היא גדולה. אחד הדברים שהוא מאוד אוהב לעשות זה לכבוש זיתים, מלפפונים, חצילים, ומה לא. על אדני חלונותיו היו הרבה צנצנות מלאות בכל טוב. אבל לא רק כבושים. הוא ואלינור ייצרו יין במרתף ביתם כמו פעם. בעונת הבציר הם קנו כמות גדולה של ענבים, רחצו אותם, זרקו לבריכה ושניהם דרכו עליהם ברגליהם... והמשיכו בתהליך עד שמילאו בקבוקים והתחלקו  עם חברים. דדי אוהב לייצר יין פרטי, לכבוש, ולבשל. 

בזמן שגרנו יחד ברובע דדי עבר תאונה קשה ביותר. עיניו נפגעו.

הזוג בן שאול ואנחנו עזבנו את הרובע. הם עזבו לסג'רה או כפי שנקראת היום, אילנית. הרבה שנים דדי לא הציג את עבודתיו,  והנה תערוכה של ציורי נוף ודיוקנאות מוצגת והיא מאוד נוגעת. הוא צייר גם את דיוקנה של אלינור והיא כן היא, ולא היא. הוא הצליח לצייר דמות מיסתורית. רק מי שמכיר אותה יכול לזהות. 

טילפנתי אליו ואמרתי לו: "דדי, הלכתי, ראיתי, התרשמתי. ומה מצב ראייתך?"

והוא השיב: "אני רואה קצת, אבל הנפש היא הדומיננטית."

וסיפר שגם הצייר מונה התעוור לגמרי בסוף חייו, והמשיך לעבוד, ויצירותיו האחרונות נהדרות, והוסיף:  "אני יוצא לצייר, והיום הנוף מתבונן בי ולא אני מתבונן בו." 

ברכות חמות דדי. מקבלת את ההזמנה שלכם לבוא לבקר אתכם שם באילנית, לשתות את היין הפרטי, ולטעום מהכבושים.

* * *

אלי מייזליש

מופז – זמן שאול [במלרע]

יש תמיד משהו חידתי באנשים הבאים משום מקום ולפתע הם צצים מול המצלמה, והאנשים שואלים: "מי זה?"

אחד מאלה היה איש צעיר, גוץ עם משקפיים ומחייך שעמד בסינרמה צמוד-צמוד ליד יצחק רבין שהיה אדום וצרח: "אני אנווט... אני אבחר בשרים..." וכו'.

"מי זה היה?" – שאלתי. עד היום אני לא יודע. האיש פשוט מיד נעלם, אבל דמותו נחרתה בזיכרוני, שאם אראה אותו אפילו מחר סתם באבן-גבירול ליד העירייה אעצור אותו ואשאל אותו: "מה עשית שם ליד רבין ומיד נעלמת?"

בואו של מופז לפוליטיקה הוא בעיניי חידה כמו אותו איש קטן קומה. אבל בניגוד להוא שנעלם, מופז ממשיך לרוץ כמו איש עסוק. רגע! מה אתה רץ? מה בוער לך?

אני מקטלג בני-אדם איך שהם מדברים, ואוצר המילים שלהם. כל אדם יכול מיד לשפוט קשקשן, עילג, בור, ואפילו אם הוא מדבר ללא הפסקה. אתה שומע בן אדם כזה חמש שניות ומסתלק.

מופז מעולם לא אמר משפט בן חמש מילים שבנוי כהלכה. בשנה האחרונה הסתובב בעולם "עם תוכנית..."

שאלו אותו: "תדבר גם עם החמאס?"

ענה: "אם החמאס יקבל את עמדת הקוורטט..."

תגיד. מישהו בשוק הכרמל שמכיר את החמאס בגלל הקסאמים על שדרות וזריקת אנשי פתח מגגות בתים – יודע מי זה או מיהם ה"קוורטט"?

גם במחנה-יהודה לא יודעים ואפילו לא ברוטשילד – שם בהפגנה.

שמע מופז, החמאס יקבל את עמדת הקוורטט בעולם הבא. לו היית רואה היום את הנייה [יום שישי האחרון, לבוש כמו טליבאן בראש ההפגנה של יום האדמה] ומאחל לנו מות קדושים, אינשאללה ... ו"80 מדינות מגיעות אל איל-קודס [ירושלים] לגאול אותה מידי הציונים.." היית אוכל את כובע הטמבל שלך.  אז יש לו תוכנית.

לא אסתכן. ורשימה זו היא עדות: אם תעבור תריסר מנדטים בבחירות הבאות אני בא לאכול את הכובע טמבל שלך.

ציפי לבני

שח לי פעם אברהם אפל ז"ל [אבא של דוד אפל], ממייסדי תנועת החרות, כיצד הכניס את ציפי לבני לרשימת הכנסת. מי שהכיר את איתן לבני [אבא של ציפי] יודע על מה אני מדבר. לולי איתן, אף איש מוותיקי התנועה לא היה מריץ אותה לכנסת, וללא הוותיקים לא היה לה סיכוי.

הפניית עורף במצב כזה לוותיקים [שהוא מוסד בליכוד], לא סולחים. מי שנותר, כאלה המתקרבים לגיל 90, לא מלקקים דבש. כמי שמכיר את נפשם עשרות רבות של שנים, אני יכול לנחש בקלות מה אומרים כיום.

מופז – מיד כשנודע לו שניצח את ציפי לבני, עלה אל קברי הוריו להודות להם. אני בספק אם איתן לבני היה בא משמיים אל הקבר לשמוע את תפילתה של ציפי אם היא היתה מנצחת את מופז. בין כה וכה היא לא היתה עולה לקברו וגם לא לכותל להניח פתק בין האבנים.

סיקריקון במגרון

להלן משנה ו' פרק ה' מסכת גיטין: "לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה. מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סיקריקון."

הפתיח  של משנה זו היה תמיד סתום למפרשים. אפילו כשהמשנה ברורה לגמרי לגבי המונח סיקריקון הרי המשמעות מעורפלת, כי מחברי הלכה זו מנסים למטה בהמשך לגזור מכאן לגבי דיני גיטין גזירה שווה. מה "תופס" ומה לא.

הסיקריקון לפי רש"י, היו חיילי רומי ששדדו אדמות יהודים במרד הגדול ובעיקר לאחריו. פרשנים מודרנים מנסים להסביר מה הן ההשלכות של סיפור המקרקעין בימי הכיבוש הרומי, כשתקדים 'כרם נבות' מול עיניהם; אי אפשר לגזול אדמה מיהודי והמכירה אינה חוקית, וגם אפילו שקיבלו אדמות אלה כשכר בצבא הסדיר של הליגיונות הרומיים שהיו נשארים בארץ כבושה לאחר 25 שנות שירות ומקבלים פיצויים, או כשלא היה כסף בידי המפקדים היו מחלקים לחיילים אדמות כבושות.                        

עכשיו, אם הליגיונר הרומי מוכר את הקרקע ליהודי אחר – מה דינה של המכירה כשבעל הקרקע היהודי עומד מהצד ובוכה. באה משנה זו לומר: בטלה המכירה. אבל מתי? ובכן, לאחר המרד, כשהקרבות שככו ולא בעת הקרבות ממש ["בהרוגי מלחמה"] בשל "פיקוח נפש". כלומר; לפי חוקי ההלכה היהודית, קרקעות יהודה ושומרון שנשדדו בעת המרד נותרו עד היום קרקע יהודית, וכל המכירות מגוי לגוי ועד היום בטלות.

מעניין אם השופטת מרים נאור בקיאה במסכת גיטין.

שתי הערות לקטע זה:

[1] הביטוי סיקריקים בעת המצור על ירושלים בעת המרד, נלקח מכאן; ממשנה זו, כשבנדיטים יהודים עם סכינים שהיו מחביאים מתחת למעיל היו רוצחים את המתנגדים להם בסימטאות העיר כמו יואב את אבנר: ויכהו שם החומש ומת.

באיטלקית של היוםSICARIO  זה רוצח-שכיר.

[2] רשימה זו לא באה להתדיין עם כל ערבי שאבות-אבותיו מהכיבוש הערבי במאה ה-7 ועד היום, קנו או מכרו זה לזה ובנו בתים, בנו כפרים וערים וגרים שם עד היום. שיגורו שם לנצח ואיש לא בא לפנותם. כאן, במקרה מגרון, מדובר על קרקע טרשית, סלעית ומלאה קוצים ודרדרים שאיש מאז הכיבוש הערבי לא נטע שם עץ או רעה עז או חרש עם חמור. לא. זו היתה אדמת בור 1300 שנים. ורק בשל היותה אדמת בור כזו, המשנה שלנו יכולה להיות עדיפה על כל קושאן עות'מני.

יום האדמה – צונאמי בלוף

אפילו שבוע או יותר התכוננה התקשורת בארץ עם עיתונות כתובה בכותורת קידוש לבנה ועם מצלמות טלוויזיה בגבולות על "מצעד המיליון" שיעלו על הגדרות בכל הגבולות; מחאן-יונס בדרום ועד גבול לבנון, ומהירדן במזרח ועד הגולן; מיליונים. חוץ מזה; עשרות אלפי פלסטינים בגדה יטפסו על הגדרות של עשרות התנחלויות ועל חומות עיר הקודש בירושלים לפרוץ להר הבית.

דוברי כל הכוחות המיוחדים וצה"ל, ובעיקר המפקדים הבכירים ועד הרמטכ"ל, ערכו סיורים מתוקשרים בקווים לבדוק מקרוב את הלוחמים שיעכבו את המיליונים; מי בכלי משחית ומי בזרנוקים מי-בואש או רימוני הלם וגז מדמיע או אותו מכשיר דציבילי מחריש אוזניים הגורם כמעט להתקף לב או לנזק באוזניים.

מה שעניין אותי זה בסוף היתה הידיעה היום [30.3] אחה"צ של דובר צה"ל: "אין נפגעים לכוחותינו." עד כמה שאני יודע לא היו נפגעים גם בצד השני. קרי; לא היה הרוג אחד, לעומת אשתקד כמה עשרות רק בגבול הסורי.

אז מה כל המהומה התקשורתית. האם היא מנעה את ההרוגים? או שאפילו כדור אחד באש חיה לא נורה. לשם מה כל הבלגן וההפחדות על "מיליונים" מ-80 ארצות. בלבנון מצאה התקשורת בקושי צרפתייה מסכנה שגימגמה "צריך לדאוג לפלסטין..."

אני מצפה שבשנה הבאה אפילו מילה אחת לא תתפרסם בעניין הזה לא שבוע ולא יום לפני שבאים כביכול מיליונים לטפס על גבולות ישראל.  

לבסוף, מילה אחת על אותם שלושה נטורי קרתא שתמיד-תמיד באים לדרבן או לטהרן [להתנשק עם אחמדיניג'אד] והיום למבצר בופור עם קפילושים שחורים על ראשם וזקנים שחורים עבותים על פניהם ומעילים שחורים עם גארטלאך שחורים כמובן, דוברים אנגלית של ברוקלין וכרזות "פלסטין היא מולדתנו", באנגלית כמובן. לו היה מישהו נוקט יוזמה ובא אל ביתם שבברוקלין עם נבוט ודן אותן לפי דין תורה 39 מלקות בהתאם להלכה: "אל תפרוש מהציבור." אם שפינוזה זכה ל-39 מלקות מדוע הם לא?                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                        

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן: אנשי אצ"ל זרקו פצצה

 לביתו של ראש העיר יוסף ספיר

14.12.88. יום רביעי. אחה"צ נסעתי לפתח תקווה, לפגישת נשים אצל אימא, להרצאה, כפי שהבטחתי. מעניין לשמוע היה ממרים בנאור (ליכטנשטיין), חוה וולפברג (סלור) ובעיקר מחולדה ספיר (יטקובסקי), כבת 85, שפרשה בפניי את כל פרשת הפיצוץ שעשה האצ"ל בביתם ברחוב פיק"א בשנת 1942 לערך. לדבריה הגיעו תלונות לבעלה, יוסף ספיר, שהיה אז ראש העיר, כי חברי האצ"ל אורבים לאנשים בחדרי-מדרגות, בחוזרם, בלילה, לבתיהם, מפחידים אותם ותובעים מהם כסף עבור ארגונם. ספיר הזמין לפגישה אצלו נציגים של האצ"ל. הם באו בחושך, כשאנשיהם שומרים מבחוץ, נערך דיון ממושך ובסופו לא הגיעו להסכמה, והבטיחו לתת תשובה. ספיר ביקש מהם שלא להפחיד אנשים אלא לעשות את המגבית בצורה תרבותית יותר.

לאחר ימים אחדים זרקו בלילה פצצה מצד דרום, לחדר-המבוא של הבית הדו-קומתי, הרסו פטיפון ותקליטייה שהובאה מארה"ב, ונפגע גם חדר-העבודה של ספיר.

חולדה אמרה לו אז: "הנה התשובה שלהם!" בני-המשפחה ישנו בקומה העליונה. כל השמשות נופצו אף הן.

עוד סיפרה כי יוסף בעלה לא אהב את בגין ואת אנשי חירות, וסלד מדיעותיהם הפוליטיות הקיצוניות על שלמות הארץ.

הייתי אז ילד כבן שש. גרנו ברחוב פיק"א מרחק בתים אחדים למעלה, לכיוון רוטשילד. ואני זוכר היטב את הרעש של הפצצה באותו לילה ואת מראה ה"קבינט" ההרוס של ספיר, למחרת היום, בחלק הדרומי-מזרחי בקומה הראשונה של הבית.

* * *

אהוד בן עזר

כיצד הפך פינייה קוזלובסקי מכפר-סבא

 לפנחס ספיר

 וגם על הפצצה של אצ"ל על בית יוסף ספיר

מתוך "חדשות בן עזר" גיליון 122 מיום 9.3.2006

מספר יעקב ספיר, איש רחובות: קוזלוב בפולנית, תיש. כאשר ביקש פנחס (פינייה) קוזלובסקי, ממנהיגי מפא"י, לעברת את שמו, נראה לו מוזר להיקרא פנחס תיש או פנחס תָּיְשִׁי על משקל ציפורי, זאבי או שועלי.

אמרו לו: "תיש בעברית זה גם צְפִיר, צפיר עיזים, מן התנ"ך."

ובכן, פנחס צְפִיר או צפירי? זה לא כל כך מצלצל ולכן עיברת לצליל דומה – ספיר, אך לבתו הצעירה קרא בשם צפירה.

והיו מבדילים אז: פנחס ספיר, במלרע, ואילו במלעיל – יוסף ספיר, ראש העיר פתח-תקווה ולימים שר בממשלה, וממנהיגי הציונים הכללים. איש מוכשר, מבריק, למדן ואמיץ-לב.

אגב, בראשית שנות ה-40 האצ"ל פוצץ את חדר-עבודתו [ה"קבינט"] של ספיר בווילה הדו-קומתית שלו ברחוב פיק"א, כי הוא לא הרשה להם לשדוד את איכרי המושבה ב"מגביות" שלהם. בייחוד התלונן עליהם האיכר משה דנקנר.

יצחק מודעי, לימים חברו של ספיר לאותה מפלגה, היה בימים ההם איש אצ"ל, ולאחר שנים רבות הזכיר את המאורע בראיון עימו ב"ידיעות אחרונות". כיום פתח-תקווה מלאה שלטים היסטוריים של אצ"ל וכמעט אין זכר ל"הגנה", שהיתה גדולה ומשותפת לאיכרים ולפועלים; האצ"ל היה קומץ, ונחשב מחוץ לגדר, "פורשים". אבל פתח-תקווה מצטיינת בשיכתוב ההיסטוריה שלה, עד כדי גיחוך.

* * *

יעקב רוזנטל

סיפורו של רב ודוקטור ואציל גרמני

לא הייתי יודע דבר על בן-משפחתי ד"ר יוסף פון מאייר שהיה, כמסתבר, מאוד מפורסם אך גם שנוי במחלוקת בזמנו, אלמלא החליט גנזך העיר נירנברג בשנת 2003 לחסל את הארכיון של השבועון הידוע לשמצה 'דר שטירמר' ולהחזיר את הרכוש הגנוב שבו לידי בעליו החוקיים או ליורשיהם.

כך קיבלתי אז אילן יוחסין כרוך עור של משפחת רוזנטל-שלוס (משפחתי), מעשה ידיו של דודי זיגפריד רוזנטל. המסמך הוחרם בליל תשעה בנובמבר 1938 (פוגרום ליל הבדולח) ע"י כנופיות נאציות שבאו להרוס את דירתו. כיורש בלעדי נשלחה אליי גם כתבה שהתפרסמה באותו עיתון 'דר שטירמר'  בשנת 1939 ובה העתק של אילן יוחסין זה. לכותב היה 'סקופ': הוא גילה שבמאה ה-19 חי במשפחת רוזנטל יועץ כנסייתי נוצרי בשם מאייר.

'דר שטירמר': "הגזענות השורשית של היהודים"

תחת הכותרת "כרוניקה משפחתית יהודית – כיצד מכבדים היהודים את חוקי הגזע שלהם" כתוב שם: "לפני ארבעת אלפי שנים נתן משה ליהודים את חוק הגזע כדלקמן: "לא תתחתן בם בתך לא תיתן לבנו ובתו לא  תיקח לבנך" (דברים, ז,3). היהודים קיימו חוק זה כלשונו וכך שמרו על עצמם כעם שהוא היום כמעט בן ששת אלפי שנים. את גישתם הגזענית של היהודים מוכיחה טבלת היוחסין שנמצאה בשעת חיפוש בדירה יהודית בנירנברג... והיא לקוחה מספר שכותרתו 'כרוניקה משפחתית של הדורות רוזנטל-שלוס'. בקצה הימני של השורה האמצעית בטבלה זו נמצא השם יועץ כנסייתי פון מאייר ועל כך כתוב בכרוניקה: 'בסוף עוד אפיזודה קטנה: דודנו, היועץ הכנסייתי מאייר, היה סטודנט עני כשבא לדודתו באגנהאוזן... הדודה הנמרצת שמה אותו באמבטיה, אחר-כך הזינה אותו כדי להשיב את כוחותיו שנתדלדלו. אף על פי כן נהפך במשך הזמן לאישיות חשובה. הוא התמנה למתורגמן של המלך וילהלם הראשון, דיבר שבע שפות והועלה לאצולה אישית.' הכותב הנאצי מסיק אפוא מהציטוט הזה ש'מסתבר אפוא שבעיני היהודים היועץ הכנסייתי הפרוטסטנטי פון מאייר היה בכלל אחד משלהם. הם אפילו התגאו בו. הם ידעו שהטבילה לא שינתה את דמו. מאייר היה ונשאר יהודי ובתור מתורגמן המלך וגם כיועץ כנסייתי הוא ייצג את האינטרסים של הגזע היהודי.'"

רב, דוקטור ואציל

לאחר שקראתי את ההשמצות של שבועון תועבה זה, שהיה אז בשנות הנאציזם נפוץ מאוד, החלטתי לחקור את האמת על הדוד ההוא של סבי. את הנתונים שאבתי ממקורות מרובים על יהדות וירטמברג ואלה ממצאיי:

יוסף רוזנטל נולד ב- 24.4.1797  בעיירה לאודנבך ((Laudenbach', אחד משבעה ילדיהם של מאיר בן יעקב ושרה שנפטרה מיד לאחר לידת הילד ה-7. מכיוון שהיה תלמיד חרוץ ומוכשר החליטה המשפחה להכשירו כרב. בגיל 14 נשלח לישיבות ב-Fürth וב-Mainz ושם אכן הוסמך לרב. אולם בעיר הגדולה למד גם נושאים מתחום המודרנה, מה שהמריצו לפנות ללימודים חילוניים אקדמאיים. הוא למד באוניברסיטה של Heidelberg  והוסמך לדוקטור ב-Tübingen. נראה שאז שינה את שמו למאייר. למחייתו עבד כמורה פרטי. משרתו האחרונה הייתה בביתה של משפחת קאולה (Kaulla) שהיתה מהמשפחות היהודיות העשירות ביותר בגרמניה. בני המשפחה שירתו כבנקאי החצר של מלכי ווירטמברג וכנראה המליצו על מאייר הצעיר בפני המלך וילהלם ה-1 שמינה אותו למתורגמן החצר בגלל שליטתו בשבע שפות.

כדי לקדם את המודרניזציה ואת שוויון הזכויות של נתיניו היהודיים, הקים שליט זה ב-1828 את "הרשות הישראלית הכנסייתית העליונה", במקביל לרשויות הכנסייתיות של הדתות הנוצריות שהוקמו כבר זמן רב קודם לכן. ד"ר מאייר מונה ב-1831 לחבר  תאולוגי זמני ברשות הזאת. ב-1837 הפכה חברותו לקבועה, חברות אליה נתלווה התואר "יועץ כנסייתי". כמה שנים קודם לכן, ב-1834, מונה ד"ר מאייר ע"י המלך לרב של מחוז שטוטגרט (Stuttgart). בכהונה זו החזיק עד יום מותו. ביום הולדתו השבעים העניק לו המלך את העיטור של "צלב האבירים של הכתר". ד"ר מאייר היה אפוא הרב היהודי-גרמני הראשון שהוכתר בדרגת אציל ושמו היה מאותו יום "יועץ כנסייתי ד"ר יוסף פון מאייר".

"שטוטגרט אהובתנו, הירושלים שלנו"

הרב הצעיר התמסר עתה במרץ רב לקידום המודרניזציה בתחומים שונים כמו למשל אירגונן מחדש  של שבעים הקהילות היהודיות בחבל ל-13 אזורים רבניים, פיטורם של רבנים קשישים שלדעתו לא היו משכילים דיים ומינוי רבנים חדשים תחתם, כאלה שעמדו בבחינות ממלכתיות. בשטח החינוך פרסם ספרי לימוד לשיעורי דת בבתי הספר. נוסף לבר-מצווה המסורתית הנהיג את טקס ה'קונפירמציה' לבנים ולבנות בגיל 14 (טקס התבגרות יהודי-רפורמי על-פי המודל הנוצרי-פרוטסטנטי, שהונהג בקהילות היהודיות-רפורמיות במאה ה-19).

שיא פעילותו התבטא בחנוכת בית הכנסת החדש של שטוטגרט (1861). לשם כך הוציא ספר סידור-תפילות חדש שהכיל גם תרגום לגרמנית. ההפטרה, בשבת, הוקראה בגרמנית, והרב נדרש לשאת את דרשתו גם כן בגרמנית. רק הרב והחזן הורשו להתעטף בטלית, והתפילות לוו ע"י מקהלה ועוגב. על השקט והסדר הקפידו "קומיסרים" שכירים. ילדים בני פחות מגיל 9 לא הורשו להיכנס. רוב החידושים הללו בוטלו ע"י יורשיו. הקש שבר את גב הגמל היה המשפט האחרון בדרשה שנשא הרב ד"ר פון מאייר בשעת חנוכת בית הכנסת:

"כן, שטוטגארט אהובתנו, הירושלים שלנו, לך אנחנו מאחלים אושר!"

סוף דבר

הכעס שהצטבר בליבם ובראשם של הרבנים ושל קהילות ערי השדה בחבל ווירטמברג, רובם השתייכו לזרם האורתודוקסי-מסורתי, התפרץ בעוצמה. אי האימון כלפי מאייר שמונה ע"י המלך ולא ע"י מוסדות רבניים מוסמכים, וההתנגדות החריפה לשינוים של מנהגים בני מאות שנים, באו לידי ביטוי בפרסומים ביקורתיים אנונימיים בעיתונות היהודית.

פון מאייר הגיב, לעתים בפסידונים, בסגנון תוקפני. לימים "מרדו" האורתודוקסים והקימו בית כנסת אורתודוקסי בשטוטגרט. יחד עם זאת נותר ד"ר פון מאייר הנציג היהודי הבכיר, שלא ניתן היה לערערו כיוון שנתמך ע"י שליט ווירטמברג, עד יום מותו (18.9.1873).

מתוך גיליון הפסח של "יקינתון" (גיליון 251). בימים אלה נכנס כתב העת שבעריכת מיכה לימור (מזה 8 שנים) לשנת ה-80 לקיומו, שכן הוא נוסד ערב תחילתה של העלייה החמישית (הייקית) ב-1932.

* * *

יוסי ריבלין

על הדַרת זקנים מן המרחב התקשורתי

בימים האחרונים נקלעתי לפולמוס עם עמיתי איש יחסי הציבור דוד גולן דובר הכנס הגרונטולוגי (מדעי הזיקנה) בשאלה האם יש הדרה זקנים מן המרחב התקשורתי בישראל או לא. הוא טען במאמר מקיף שכן. אני טענתי שלא. הופנו נגדי האשמות על שטחיות וחוסר הבנה אז הלכתי לבדוק בדיקה אמפירית. התוצאה. אין הדרת קשישים בישראל מן המרחב הציבורי. האם יש מקום לשיפור? כמו כל דבר בחיים, כן.

האם התקשורת הישראלית מתעלמת מן הזקנים? החלטתי לנסות ולבחון אמפירית את הסוגייה שהעלה דוד גולן במאמרו "הכתבים והעורכים מדירים זקנים מדי יום ביומו." ארגנתי ערימת עיתונים של שלושה עיתונים יומיים: "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות" מחודש מארס 2012, ערימה מדגמית שכללה את עיתוני ימי ראשון שני ושלישי בשבוע. בעזרתם ביקשתי לנסות ולבדוק האם התקשורת מבצעת הדרה של קשישים – דוחקת אותם החוצה, מתעלמת מהם ומבטלת את קיומם  שזה פירוש המונח "הדרה".

דפדפתי, ספרתי וסימנתי כתבות על הזקנה המכונה גם הגיל השלישי. להשוואה, כמעין קבוצת ביקורת, סימנתי גם כתבות ואייטמים על גיל הנעורים. ספרתי רק כתבות שברור שקשורות ישירות לעולם הזיקנה (או הנעורים) והשתדלתי שלא לכלול  בבדיקתי כרוניקה פלילית. למשל לא הכללתי כתבה על סב מנוול שאנס את נכדתו וכיוצא באלו. כן הכללתי את סיקור הדליקה הגדולה בבית האבות בבני ברק לפני כשבועיים אולי בגלל שבין השאר הופנו טענות שהתקשורת כלל לא התעניינה באירוע כי מדובר בקשישים. אקדים ואומר שהיא דווקא כן התעניינה. אפילו מאוד.

התחלתי עם גיליונות "הארץ": בעיתונים הנסקרים מצאתי כ-20 פריטים על זיקנה –  כתבות, ידיעות, דוחות, מאמרי דעה ועוד.  כמות זו, לעניות דעתי, נאה בהתחשב בעובדה שמדובר ב- 12 גיליונות  בסה"כ, ומהווה יותר מפי שלושה מכמות האייטמים על עולם בני הנוער שפורסמה במהלך ימים אלו ב"הארץ". ניכר שעיתון "הארץ" מסקר בצורה רחבה ומעמיקה פטירה של קשישים חשובים, וכך למשל העיתון כתב בהרחבה על מות מיכל מודעי בגיל 80, שמואל טנקוס, שהיה מפקד חיל הים, בגיל 97 או המשוררת והמתרגמת רינה ליטויין בגיל 73 ועוד.  העיתון דיווח בהרחבה על תערוכת יחיד של רות שלוס שתיבדל לחיים בת 90, או כתבה גדולה על תערוכה מאפס עד (גיל) מאה במילאנו – "החיים יפים יותר, חיים יותר זמן ממצים את הפוטנציאל שלנו גם בזיקנה" – כפי שנכתב בכותרת המשנה לכתבה זו.  כתבות כגון תביעה ייצוגית נגד ההסתדרות שגבתה דמי חבר מגמלאים, סיקור נרחב של "דה מרקר" על הגידול הצפוי בשיעור הזקנים, עם מיספר מאמרי דעה בנושא של הפרשנית הכלכלית הבכירה מירב ארלוזורוב, וכן של אבירמה גולן. מצאתי מיספר מחקרים רפואיים על עולם הזיקנה, שניים במוסף "ביו" שהופץ במהלך שלושת השבועות וחצי הללו בעיתון, וטור מאת ד"ר עפר מאיה, כיצד נרתם חקר הגנטיקה לסייע בהבנת הגורמים הפעילים בזיכרון ובאלצהיימר. אפילו שיר אחד בשם "זיקנה" מצאתי בעמוד  האחורי. קראתי גם  בהרחבה על דו"ח בנק ישראל על שיעורי ההוצאה בטיפול בקשישים בישראל ועוד. אני חושב שניתן לקבוע קטגורית שעיתון "הארץ" ממש לא מדיר קשישים. הוא מטפל בסוגייה הזו באופן מערכתי ואסטרטגי. נותן את דעתו על מה שחשוב וחדש ורציני בנושא זה. בהקשר זה מגיע לו ציון גבוה.

פניתי לערימה השנייה, גיליונות "מעריב" מחודש מארס 2012 בשלושת הימים הראשונים של כל שבוע. כאן התמונה קצת שונה. אין הדרה גורפת של קשישים אבל בני הנוער מקבלים עדיפות על פני הקשישים. על מנת להכניס אייטם על זיקנה ל"מעריב" אכן ראוי לחפש את הזווית הפיקנטית. קשישה בת 89 שנתפסה מהמרת הימור אסור, קשישה אחרת בגיל דומה שנדרסה על ידי מכוניתה-שלה בזמן שהחליפה גלגל, או גורו של יוגה בן 80. אבל מצאתי בין היתר גם כתבה על השחקן  דסטין הופמן שכבר הפך קשיש (74) ורואה פריחה נאה בקריירה,  ראיון עם חתן פרס ישראל עזריה אלון (91) או פרופ' רות בן ישראל (81), סיקור נרחב על הדליקה בבית האבות בבני ברק וכן ידיעה על מחקר באשר להתעללות בקשישים, מתוך הכנס הגרונטולוגי הדו-שנתי. בס"ה איתרתי וסימנתי 11 פריטי מידע על קשישים במהלך הימים הללו, פחות ממיספר הפריטים על בני נוער. "מעריב", הייתי אומר, לא לוקח את עולם הזיקנה ברצינות כמו "הארץ", אבל גם לא מדיר אותו כליל מעמודיו.

תמונה די דומה עולה מסקירת "ידיעות אחרונות", אם כי כאן המצב קצת יותר טוב בהשוואה ל"מעריב". נראה כי ב"ידיעות" פועלים על פי נוסחה מדויקת, המקצה מקום קבוע ומוגדר לזיקנה, ועומדים בכך בצורה יפה. מצאתי כ-17 פריטי מידע על קשישים  (כדאי לקחת בחשבון שב"ידיעות" מתפרסמות 45-47 ידיעות מדי יום, הרבה יותר מאשר ב"הארץ") – וכמות דומה על בני הנוער. סקירה נרחבת של האסון בבית האבות בבני ברק, שאולי אף היתה נמשכת לולא הפיגוע הקשה בטולוז למחרת הדליקה; וכן סקירת פעולות למען קשישים (במהלך התקופה התקיים יום המעשים הטובים שסוקר נאה גם בהקשר קשישים), כתבה על דור הנפילים בחיל האוויר, שני מחקרים קצרצרים במוסף בריאות יום א' וכן ידיעה על התעללות בקשישים מתוך הכנס הגרונטולוגי שנערך. כמובן שיום הולדת 102 לאביו של ראש הממשלה זכה לחשיפה מוצדקת  וגם – להבדיל – זיכרונותיה של 'מאדם צמרת' שחוגגת יום הולדת 73.   

הרמתי טלפון לדובר המשרד לאזרחים ותיקים של מדינת ישראל,  ניק קוליוכין. הוא מקבל מדי בוקר לשולחנו את מרבית הכתבות שתויגו ב"יפעת קטעי עיתונות" תחת המילים זיקנה, קשישים, גיל שלישי (וגם נושאים המתייגים את משרדו). לדבריו העיתונים הדתיים והחרדים הם אלו שמסקרים בצורה הרחבה ביותר את הגיל השלישי ומבטאים את הציווי אל תשליכנו (מן העיתונות) לעת זיקנה. לרבות כתבות על  ניצולי שואה. מצד אחד מדי יום, מתפרסמים לדבריו (עפ"י יפעת) – כ-12-15  קטעי עיתונות שנושאם זיקנה, כשבעיתונות החילונית אכן "הארץ" מוביל בעניין, אבל מצד שני הוא טוען שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להכניס לעיתונות תכנים באשר לסגנון חייהם של הקשישים, הבילויים שלהם, המחשבות המצוקות היומיומיות וכו'. אבל זאת נשאיר אולי לחוקרים מתוחכמים יותר שינסו להתחקות גם אחר מהות התכנים המוגשים לעיתונאים בנושאים אלו.

סיכומו של דבר: אני סבור שהוכח גם מן הבחינה אמפירית שאין בישראל הדרת קשישים מהמרחב התקשורתי. התקשורת הפופולארית אכן אוהבת זקנים בהקשר הפיקנטי, "הארץ", שנחשב לאליטיסטי – מעדיף אותם ואת תכניהם רציניים וממוקדים.

 האם יש מקום לשיפור? ודאי. תמיד. אבל האתגר הזה מונח לא רק לפתחם של העיתונאים ועורכיהם אלא גם לפתחי הדוברים, אנשי יחסי הציבור, החוקרים והגרונטולוגים.

 גילוי נאות: בימים אלו  מתחיל משרדי במסע יחסי ציבור לאנתולוגיה של סיפורים קצרים על הזיקנה: "ציקלון הזיכרונות" (הוצאת "כתב"), שבו אף כלולים שלושה מסיפוריי.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

בְּפֶתַח הָאֶפֶס

עִם הַגִּיל הַגּוּף הוֹלֵךְ וּמְכַבֶּה

אֶת עַצְמוֹ.

כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר הָאָבִיב

מַפְצִיעַ אֵיזֶה זִיק

לְגוּף  שֶיִגַּע בְּגוּפְךָ.

וּבְאֵין:

אַתָּה שׁוֹלֵחַ מַגַּע יָד

וְנוֹתָר

בְּפֶתַח הָאֶפֶס.

* * *

אורית ברנר

ללא כותרת

לאהוד שלום רב,

הכותרות וההדגשים אשר אתה בוחר לדברי כותביך, השונים והמשנים את הדגשי הכותבים במקורם, הם אכן מתאימים לכוונותיך.

הגבתי על רצח הילדים והמורה בטולוז, ועל דבריו של דרור אידר "על נהרות טולוז" בגיליונך הקודם. כתבתי לגבי חיי הנוחות של יהודי הגולה באשר הם, למרות ועל אף האנטישמיות, והשקר שהם עושים בנפשם ובשפתם ב"געגועיהם לארצם..." בעודם הם ממשיכים לשבת על נהרות (בבל, הגרון, סיין  הדסון, פסאייק, דלאוור, וכו') בבכיים בזכרם את ציון (המחכה להם לשוא...)

אני מסכימה, בצער, עם הערתך לגבי "סיר הבשר" הישראלי. החומרנות, הצרכנות והנהנתנות אומצו בחום על ידי החברה הישראלית בין יתר החיקויים והנהיות אחר הוויית העולם הרחב, וגם בתחומים אחרים, כגון השפה, התרבות ועוד ...  אך כפי שאמרת, לנו יש הפריווילגיה להיות יהודים בארצנו שלנו, דוברי עברית (פחות או יותר), וחוגגי חגינו ושבתותינו כרצוננו וכו'.... (מבלי הצורך להבדל מ"הגויים" בתוכם אנו יושבים...)

נהניתי משיר נעוריך על האביב הקצר (מדי...) המקרבנו אל סתוונו.

משום מה הדהד והזכיר לי את שירה של לאה גולדברג על מיעוט ימי האושר ("רק שבעה ימים, אביב בשנה") שבאהבה, ושבקוצר ימיה של "אורה הטוב" מדגישה את יתר ימי העמל והסגריר, שבלעדיה ובערגה אליה...

בברכת אביב ופסח שמח ופורח,

אורית ברנר

אהוד: המשפט הראשון בדברייך אינו ברור לי. אני לא משנה את דברי הכותבים בהתאם לכוונותיי.

* * *

נעמן כהן

הבאנאליות של הרוע –

אהבת ישראל וחנה ארנדט

פִילוֹסוֹפְיָה

מָארְקְס, הַפִילוֹסוֹף הַגֶּרְמָנִי מֵהַגֶּזַע הַשֵׁמִי, אָמַר:

"עַד עַתָּה הַפִילוֹסוֹפִים פֵּרְשׁוּ אֶת הָעוֹלָם,

מֵעַתָּה יֵשׁ לְשַׁנּוֹתוֹ."

הַיְידִיגֶר, הַפִילוֹסוֹף הַגֶּרְמָנִי מֵהַגֶּזַע הָאַרִי, אָמַר:

"הַחַיִּים הֵם הַהִתְכַּוְנוּת לַמָּוֶת."

הַיְידִיגֶר הִתְכַּוֵּן לְהָכִין אֵת הָאָדָם לַמָּוֶת בְּחַיָּיו.

הַיְידִיגֶר לא הֵכִין אֵת הַיְּהוּדִים לַמָּוֶת

הַיְידִיגֶר הֵכִין אֵת הַמָּוֶת לַיְּהוּדִים.

הַמָּוֶת – רַב אָמָּן פִילוֹסוֹפִי מִגֶּרְמָנִיָּה.

הַיְידִיגֶר תָּקַע אֵת חָנָה אָרְנְדְט בַּתַּחַת.

הָרֹעַ הוֹא בָּאָנָאלִי.

כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה,

דוברים רק עברית ונראים ערבים

כתמונת מראה הפוכה של הגזענות המכלילה האנטי-אשכנזית של פרופסור אווה אילוז, היתה השקפת עולמה של היהודייה-גרמנייה חנה ארנדט. הנה כך תיארה את הקהל במשפט אייכמן:

"התרשמותי הראשונית. מעל לכל, השופטים, העידית של יהדות גרמניה. מתחתיהם, פרקליטי התביעה, גליצאים, אך עדיין אירופאים. הכול מאורגן בידי כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה, דוברים רק עברית ונראים ערבים. יש בהם כמה טיפוסים שנראים אלימים ביותר. אלה ימלאו כל פקודה. ומחוץ לדלתות, ההמון האוריינטלי, משל היינו באיסטנבול או בכל מדינה חצי אסיאתית אחרת. נוספים לאלה, ובולטים במיוחד בירושלים, היהודים בפיאות ובקפוטות, ההופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור כל אדם הגיוני שחי כאן."

(חנה ארנדט, מתוך מכתב שנשלח לקארל יאספרס בזמן סיקורה את משפט אייכמן בירושלים עבור ה"ניו יורקר". מיום ה- 13/4/1961. מכתב מס' 285, בתוך: correspondence, עמ' 435).

המידרג של ארנדט הוא כדלקמן: למעלה הייקים, מתחתיהם היהודים הגלציאנים, פולנים אבל מדברים גרמנית (עדיין אירופאים), ומתחתם היהודים הנראים כערבים. ההמון האוריינטלי.

מהו הבאנאליות של הרוע?

ב-1961 עם תפיסתו של אדולף אייכמן, סיקרה חנה ארדנט את משפטו עבור העיתון "ניו יורקר", סיקור שהתגבש לבסוף לספר "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע".

בספר עסקה ארנדט בשאלה האם הרשע הוא מהותי, או שהוא נובע באופן בנאלי (שגרתי)  מאי רצונם של האנשים לקחת סיכונים. בספר זה טבעה ארנדט את המושג, "הבאנליות של הרוע". ארנדט טענה שהתביעה במשפט הפכה את אייכמן לסוג של מפלצת, אולם הוא לא היה שונה מסביבתו והוא למעשה היה סמל של כל החברה הגרמנית באותה תקופה, שהפכה את ההשמדה למושג לגיטימי ומקובל. להשקפתה "רוב הנאצים לא היו 'חיות אדם'. הם היו בעלי משפחות, אבות מסורים. הנורמאליות שלהם היא הדבר המפחיד. וזאת הבאנליות של הרוע." (עמ' 27)  פעולותיו של אייכמן במלחמה היו לא יותר מפעילות משרדית. אייכמן, טענה, הוא ההוכחה לבנאליות של הרוע.

הרוע של אייכמן שטני-טוטלי ולא באנאלי

טענתה של ארנדט אינה נכונה בעליל. השנאה הגזענית האנטי יהודית של אייכמן בהחלט לא היתה באנאלית. את כל כוחו ומאודו הקדיש אייכמן להשמדת יהודים. שנים לאחר שהצליח להימלט לארגנטינה אמר בראיון לעיתונאי הנאצי ווילם סאסן: "לא הייתי מקבל פקודות רגיל, אם הייתי כזה, הייתי טיפש. אני הייתי חלק מתהליך מחושב. הייתי אידיאליסט."

הדבר היחידי שהוא הצטער עליו הוא שלא הצליח להרוג יותר יהודים "לא עשינו את עבודתנו כמו שצריך אפשר היה לעשות יותר..."

בהקשר זה מעניין שמייסד הרעיון הלאומי הפלשתינאי – המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני, שהיה בעל דרגת קצין ס.ס. גרופנפיהרר, הגיע עם אייכמן לסיור באושוויץ לראות את תהליך השמדת היהודים.  המופתי התרשם, אבל דחק בשומרים הממונים על ההשמדה בגזים להיות יותר חרוצים במאמציהם...

היידיגר הוא התגלמות הבאנאליות של הרוע

אני סבור שמקור המונח "הבאנאליות של הרוע" שהתוותה ארנדט אינו באייכמן, אלא במורהּ ורבהּ ומאהבהּ - מרטין היידיגר. היידיגר לא השמיד יהודים הוא רק עסק בפילוסופיה. זו הבאנאליות של הרוע.

חנה ארנדט, (במקור יוהנה) התחילה בשנת 1924 את לימודיה באוניברסיטת מארבורג שם פגשה את מרטין היידיגר, המרצה לפילוסופיה, מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני, שהקדיש את יצירתו העיקרית "הוויה וזמן" (1927), למורהו היהודי אדמונד הוסרל.

המורה המחונן, הגרמני-ארי, גולש השלג הנלהב, שבה את ליבה של ארנדט. היא היתה סטודנטית בת 18, הוא בן 35, נשוי ואב לשני בנים. היא יהודייה והוא קתולי אדוק. הרומן ביניהם נשמר בסוד. אלפרידה היידיגר, אשתו של מרטין, כבר היתה חברה במפלגה הנציונל-סוציאליסטית, קירבה אל היידגר סטודנטים ימניים, ושנאה את תלמידיו היהודים. הקשר הסודי בין השניים נמשך גם כאשר ארנדט עברה לפרייבורג, שם המשיכה את לימודה. בכל פעם שהיידיגר כתב לה היא נסעה לפגוש אותו.

ב-1 במאי 1933 הצטרף היידיגר למפלגה הנאצית ובעקבות זאת מונה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. לאחר שקודמו סירב להיכנע להדרת היהודים. הוא הנהיג באוניברסיטה את מועל-היד ההיטלראי, סילק מממנה מרצים וסטודנטים יהודים, ובטקס ההכתרה שלו קרא לסטודנטים לתמוך בהיטלר. במהלך כהונתו אסרה האוניברסיטה על מורהו, הפילוסוף היהודי אדמונד הוסרל, להשתמש בספריית האוניברסיטה, זאת במסגרת חוקי הגזע הנאציים. (מהמהדורה השנייה של "הוויה וזמן", שיצאה לאור בשנת 1941, הסיר היידיגר את ההקדשה להוסרל).

באותה שנה נמלטה ארנדט מגרמניה, לאחר שהיא ואימה היו עצורות שמונה ימים על ידי הגסטאפו.

לאחר המלחמה הורחק היידיגר מהוראה למשך חמש שנים בעקבות תהליך הדה-נאציפיקציה (ניקוי המדינה מרעיונות נאציים על ידי מדינות בנות הברית) הוא מעולם לא גינה את המפלגה הנאצית ולא הביע חרטה על הצטרפותו אליה.

ב-1950 יזמה ארנדט קשר מחודש עם היידיגר. כאשר הגיעה לפרייבורג שלחה לו מכתב הזמנה והוא בא מיד לבקרה בבית המלון שבו התאכסנה. ארנדט פעלה לפתוח בפניו את שערי ארצות הברית, במאמציה לתרגמו ולמצוא לו מוציאים לאור. הקשר ביניהם נמשך במכתבים ובביקורים עד שנת מותה ב-1975. היידגר נפטר חמישה חודשים אחריה.

מתוך המכתבים ומתוך הפרטים הידועים, הקשר בין ארנדט והיידגר היה קשר מסובך של שליטה בין נערה מאוהבת לבין גבר גרמני-ארי שתלטן.

במצב הרגשי הזה לאחר הפגישה המחודשת בגרמניה עם היידיגר אהובה, וסליחתה לו על עברו הנאצי, הגיעה ארנדט לסקר את משפט אייכמן. בשבילה היה היידיגר הבאנאליות של הרוע. רוע שנמשכה אליו.

גרשם שלום – ארנדט חסרה "אהבת ישראל"

בנוסף לביקורתה על שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים, הפאסיביות וחוסר ההתקוממות של היהודים כנגד רוצחיהם, טענה ארנדט כי משפט אייכמן היה מכוון להעצים את הרעיון הציוני ואת הכוחנות הצבאית הישראלית על חשבון עריכת משפט צדק.

דבריה אלו הביאו את גרשם שלום להאשימה בחוסר "אהבת ישראל": "במסורת היהודית קיים מושג," כתב לה, "שקשה להגדירו ואף על פי כן הוא ממשי למדי – 'אהבת ישראל', שאיני מוצא שמץ ממנה אצלך, חנה יקרה, כאצל משכילים כה רבים שמוצאם מן השמאל הגרמני."

(גרשם שלום, מכתב לחנה ארנדט, "דבר", 31 בינואר 1964. פורסם שוב בשם: "מכתב לחנה ארנדט", בספר "דברים בגו, פרקי מורשת ותחיה", תל אביב: הוצאת "עם עובד", תשל"ו-1975, כרך א', עמ' 91-95)

על כך השיבה ארנדט "מעולם בימי חיי לא 'אהבתי' עם או קולקטיב – לא את העם הגרמני, לא את העם הצרפתי, לא את העם האמריקני, לא את מעמד הפועלים או כל דבר מן הסוג הזה... סוג האהבה היחיד שאני מכירה ומאמינה בו הוא אהבת בני אדם... 'אהבת יהודים' זאת נראית בעיניי חשודה למדי, משום שאני בעצמי יהודייה. איני יכולה לאהוב את עצמי או כל דבר שיודעת אני כי הוא חלק בלתי נפרד ממני עצמי."

בעקבות מחלוקת זו נפסקה ידידותם.

"הישועים החדשים – חוסר אהבת ישראל ואהבת האוייב

ההוצאה לאור החדשה של "כתבים יהודיים" של חנה ארנדט בתרגום עברי, הביאה את יצחק לאור להגדיר את "אהבת ישראל" כאהבה המביאה ל"לאומיות המעוורת את האינטלקטואל ומכבה את האינטלקט."

מה שחשוב, מדגיש לאור בכתבי ארנדט, הוא "האופן ההדרגתי שבו פנתה ארנדט עורף לציונות אחרי שהגיעה אליה כאשר נהפכה לפליטה."

"חלק מהורינו," הוא מציין, "בפירוש הכירו וידעו וחוו 'אהבת ישראל' בדרכם לכאן," אבל לו, ללאור, בדומה לישו, כבר אין "אהבת ישראל", ואין "אהבת האני", יש לו לדבריו רק "אינטלקט" שהוא "אהבת בני אדם" שמשמעותה – "אהבת האוייב". (יצחק לאור: "קסנדרה יהודייה" הארץ תרבות וספרות 16.3.12 עמ' 4)

http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/print/1.1665201

("כתבים יהודיים", מאת חנה ארנדט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012).

באותו גיליון של "הארץ" קובע עדי ערמון שחנה ארנדט חוזרת כמנצחת גדולה לעולם העברית: "המהפך הושלם, ומחרם ונידוי שהיו מנת חלקה במחצית השנייה של המאה העשרים נהפכה ארנדט בתחילת המאה ה-21 להוגה פוליטית אהודה."

"דברי התוכחה של ארנדט על ישראל והציונות שגורים היום בפי חלק לא מבוטל באקדמיה או בשמאל. חסידיה אימצו את כל דבריה בהערצה כמעט עיוורת גם כאשר לא היה על מה להגן. ארנדט נחשבה בעיניהם לנביאה שהקדימה את זמנה."

(עדי ערמון, חנה ארנדט חוזרת כמנצחת גדולה לעולם העברית" "הארץ", "תרבות וספרות", 16.3.12 עמ' 4)

http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/print/1.1665149

אין ספק בחוגים אינטלקטואלים רבים בחברה הישראלית-יהודית של היום שולטת "הישועיות" כאשר המושג "אהבת האוייב" מחליף את המושג "אהבת ישראל". מעולם בהיסטוריה לא היה נוצרי שאימץ את הישועיות של "אהבת האוייב". יהודים היו וישנם.

[אהוד: אני פשוט לא מסוגל לקרוא את השטויות האלה בעיתונים, ובמיוחד לא ב"תרבות וספרות". פשוט חבל על הזמן במובן המקורי של חבל על הזמן ובטרם הפך לעוד ביטוי מטומטם המביע השתאות מטומטמת].

בגין הוא ש"השכיח" את חלקם של בית"ר במרד

הסברו של ארנס שמפא"י והבונד הם האחראים להשכחת פאוול פרנקל, מפקד "הארגון הצבאי היהודי" (משה ארנס, "תיקון זכר המרד", "הארץ" 27.3.12) –

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1672706,

 – הוא חלקי בלבד.

ההשכחה נעשתה במכוון ע"י מנהיג התנועה מנחם בגין. לפני כניסת הנאצים לווראשה נכנס בגין לבנק הדואר, לקח את הקופה, 150 אלף זלוטי – סכום עתק, וברח עם אשתו לווילנה. מותיר את חניכיו מאחור למות. לשם השוואה, מרדכי אנילביץ חבר השוה"צ, אנטק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור", חזרו מווילנה לורשה לעמוד בראש חניכיהם. אין תימה אפוא שהסיפור פורסם רק ב-1990 (נתן ילין-מור, "שנות בטרם", כנרת, בית הוצאה לאור, 1990, עמ' 110-111.) .

אם היה הדבר מתפרסם לפני כן, מעולם לא היה מצליח בגין להיבחר לתפקיד ציבורי כלשהו. בגין שזכה לביקורת על בריחתו לא יכול היה להרשות לעצמו לפאר ולרומם את חניכיו שלחמו במרד, שאותם נטש.

מי יודע מהו שמו המקורי של מופז?

שאול מופז, ראש האופוזיציה החדש, כמנהיג "קדימה" – סיפר עם היבחרו על עברו כעולה חדש מאיראן. משום מה הוא מטיל איפול מוחלט על שמו המקורי. שמו המקורי אינו מופיע בשום מקום. אולי מי מן הקוראים יודע מה היה שמו המקורי של שאול מופז?

* * *

משה ברק

בגין הוזמן לשיחה בקיבוץ גבת

לאהוד שבוע טוב!

 אבקשך לפרסם זאת בגיליון הקרוב של המכתב העיתי. לדיון על הזמנת מנחם בגין לביקור בקיבוצים אני רוצה להוסיף עדות אישית.

כרכז תרבות בקיבוץ גבת, בשנת 1972, חוללתי תפנית בהזמנת אישים לשיחה בליל שבת בקיבוץ, והתחלתי להזמין גם אנשים מ"המחנה היריב".

בין השאר הזמנתי את מנחם בגין, שהודיע לי באמצעות מזכירו קדישאי, כי הוא אינו נוסע בערב שבת ולכן לא יוכל לבוא לשיחה אלא ביום חול. לבסוף השתתף באותו ערב שבת נציג מטעמו – שמואל כ"ץ, יועצו של ז'בוטינסקי בשעתו ויועצו של בגין לאחר הקמת המדינה. ותיקי גבת ופעילי התנועה לא ראו בהתלהבות הזמנה לקיבוץ של מנהיג "הפורשים". אך בעקבות נאומו, קיבלו רשות דיבור והיתה שיחה קולחת, באווירה חמימה,  שהעלתה את רמת ההערכה ההדדית של שני הצדדים.

לאחר מכן הוזמן גם נתן ילין מור מראשי הלח"י, אך ימים ספורים לפני הפגישה נקרא בדחיפות לארצות הברית. לבסוף התקיימה השיחה עם מתתיהו שמואלביץ, בה דיברו חברי גבת מן השורה הראשונה, בהם מזכיר התנועה, ועוד אנשי רוח.

ובכן זו עדות נוספת לכך שלמרות אווירת העוינות בין תנועת העבודה לרביזיוניסטים, היו מפגשים, אף כי הם לא יכלו לגשר על הקרע הענק שנוצר בין הביתרים, שהגדירו את יריביהם כבולשביקים, לבין תנועת העבודה שהגדירה את הביתרים כפאשיסטים.

* * *

"פחיתה"

ספר שיריו החדש של אלישע פורת יצא לאור

הוצאת הקיבוץ המאוחד

ניתן להשיג את הספרים בהוצאה

 בספר השירים השישי של אלישע פורת – "פחיתה", מכונסים יחדיו שירים חדשים העוסקים בפרידה ובשנות המשורר המתקצרות, ובצידם מבחר של שירי זיכרון שראו אור בספריו הקודמים, וכבר נכנסו לקנון שירי האבלות, הנקראים בעצרות ובטקסי זיכרון.

  על שיריו כתב המשורר בארי צימרמן: "אלישע פורת אינו עסוק בהרהורים טשרניחובסקאים אודות היות האדם תבנית נוף מולדתו. הנוף, המולדת והתבנית הם טבעו הראשון והאחרון. ככל שהוא יותר מקומי יותר פרובינציאלי ומחובר, כך הוא יותר אוניברסלי, משוחרר ומגביה עוף." 

ועוד הוסיף: "רבים משיריו מצטיינים באיזו אי־מושלמות, בחספוס דווקאי, כמעט חורק, מתגרה, ביופי כאילו־פגום, שממנו, נצבר בעצם כוחם. ולעיתים, בנוח הרוח, מתרכך החספוס קמעא, נכון להכיל הרמוניה זכה... מעטים ונדירים הם אלה שיש להם מה לומר ויודעים, כל כך יודעים, איך לומר. אלישע פורת הוא אחד מהם. כפוף, רעול, כהה, שפוף על אופניו, הוא מדווש בשבילי הכפר, אך שירתו כבר משייטת באוטוסטרדות הרחבות של הספרות העברית ומצלצלת צלולה ובהירה בחלונותיה הגבוהים."

אלישע פורת, משורר ומספר עברי, עיתונאי ובלש ספרותי, נולד בשנת תרצ"ח 1938.  חבר קיבוץ עין החורש ובן למייסדיו. שיריו רכשו להם קהל קוראים נאמן ונרחב. השירים נדפסו בבמות השירה המרכזיות בארץ. תרגומים מיצירותיו ראו אור בארה"ב קנדה ובריטניה.

 זכה בפרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול, בשנת 1966 ובשנת 2010.

 ספרי שירתו הקודמים: "חושניה, המסגד", ספריית פועלים 1975; "שיר זיכרון", ספריית פועלים 1986; "ילוד תרצ"ח", ספריית פועלים, 1996; "הדינוזאורים של הלשון", הוצאת ידידי המחבר, 1999; "אַרְכָּה תְקֵפָה", הקיבוץ המאוחד, 2005.

 הציור על העטיפה הוא משל הצייר ידיד רובין ז"ל, בן קיבוץ גבעת חיים איחוד, עיצוב העטיפה: תמיר להב־רדלמסר. 

[דבר המפרסם]

* * *

נילי דיסקין

לא לנוח על זרי הדפנה

הי אהוד. שתי הערות:

קראתי את השיר שלך על האביב, והתרגשתי, עד שראיתי (ונזכרתי) שהוא הופיע לפני הרבה שנים בספר השירים (היחידי?) שהוצאת.

שוב, אני יכולה רק להצטער על כי משהו, או מישהם, שינו את מסלול חייך המשורריים – לטובת פרוזה שאין לי כלים לשפוט ושאת חלקה איני מכירה. אין אפס. מי שיכול לכתוב ככה שירים (שבהם קשה "לבלף" ולזייף) – יכול. הכשרון הזה נשמר. צריך רק להוריד שכבות אבק שעלו עליו ומסתירים אותו. המשורר מאמין באי הנסתר בלב כל אדם. האי שנשאר נאיבי, ילדי, ונכון להאמין בטוב שבכל אדם. לעומת ה"בוגר" שנהיה ציני, וממשיך בכך בבגרותו – מבחירה. לא בא לך לחזור לאי הזה?

ההערה שלך הראתה לי שלא דייקתי. נכון שגם בהגדה שלנו, וגם בתורה ובתנ"ך יש גזענות. ולכן אני מתגוללת על הקיצוניים (שלנו ושלהם) שרואים בכך היתר לרצוח נפשות ללא הסייג של "הבא להרגך השכם להורגו."

המתונים מבינים שאנחנו לא חיים כיום לפי כל מה שנכתב בעבר. העולם עבר שינויים. הוא אינו בנוי יותר רק על נאמנות משפחתית/שבטית/לאומית, אלא על נאמנות אנושית כללית, שזולגת לאיטה אפילו למה שאינו אנושי ( עולם החי והצומח). זה ההבדל המהותי, ולאו דווקא מה שנכתב לפני מאות ואלפי שנים כשהעולם היה בנוי אחרת מבחינה תרבותית ואנושית.

מאחר שאני מאמינה שבכל אדם חי יש גם טוב, ברור לי שצריך לחתור לעבר הטוב הזה. חברות דמוקרטיות מתקדמות יותר, לדעתי, מחברות אחרות – לפחות בעניין הזה, למרות שהמעטה התרבותי הוא די "קרח דק" העלול בקלות להיסדק. כמו נישואין וזוגיות, אי אפשר "לנוח על זרי הדפנה", וצריך לתחזק כל הזמן, כי זה בניגוד לנטיות הטבעיות, אולי, אפילו שאצל אנשים רבים זה הפך לטבע שני. זה הבסיס שלי כל השנים ל"שמאלנות" שלי. גם אם לצערי, כפי שכתבתי, כרגע ידם של הקיצוניים על העליונה.

* * *

אורי הייטנר

קדימה – הסוף

הבחירות המקדימות האחרונות ב"קדימה" הן פרפורי הגסיסה של מפלגה זו. מפלגה זו סיימה את תפקידה, לא בגלל בחירתו של מופז ולא למרות בחירתו של מופז. הרי אין הבדל אידיאולוגי ופוליטי בין מופז ולבני; השנאה והבוז שהשניים רוחשים זה לזה הם על רקע יריבות אישית בלבד והיא בסך הכל סימפטום של מפלגה שסיימה את דרכה.

"קדימה" קמה כמפלגת מרכז, ובתור שכזו ענתה על צורך ציבורי אמיתי במפץ גדול בפוליטיקה הישראלית, ובשידוד מערכות שיפיח חיים במערכת המאובנת, השבויה בתחרות בין שני הגושים המסורתיים.

כמפלגת מרכז, אמורה היתה "קדימה" להתמקם בין הליכוד למפלגת העבודה, ולהציע דרך ביניים שתגבש סביבה קונסנזוס לאומי רחב. עם הקמת "קדימה" ניתן היה להעריך שבליכוד נשארו חסידי שלמות הארץ וזאת תהיה הדרך שהם יאמצו (מה שלא קרה בסופו של דבר) ומפלגת העבודה מאז ימי ברק עקפה את מרצ משמאל ודבקה בנסיגה מלאה ובחלוקת ירושלים (עם "חילופי שטחים"). הקרע בין הגושים העמיק ואיים לקרוע את החברה הישראלית.

אריק שרון אסף אישים משני הגושים וניסה לגבש את הגוש השלישי. הוא נהג לומר ש"לא נוכל להגשים את כל חלומותינו בנוגע לארץ ישראל," והמסר שלו היה ברור – על מנת להציל את מרבית השטחים, יהיה עלינו לוותר על מקצתם.

המסר הזה נכנס לתרדמת עמוקה יחד עם שרון עצמו. אהוד אולמרט, שנבחר על תקן ממשיך דרכו של שרון, חתך "שמאלה" והתמקם בשכונה האידיאולוגית של "גוש שלום". בעוד שרון הצליח להשיג את מכתב בוש – המסמך המדיני האמריקאי הראשון המכיר בתביעותיה הטריטוריאליות של ישראל ביו"ש, אולמרט מיוזמתו, ללא כל דרישה או לחץ מבחוץ, התעלם מן המסמך והפתיע את האמריקאים ואת הפלשתינאים בהצעה קיצונית של נסיגה מלאה ושבירת העיקרון של שלילת "זכות" השיבה. היום הוא הפך למליץ יושר של אבו מאזן, שדחה על הסף את הצעותיו, מתוך מגמה להנציח בתודעה הציבורית את מעמדו כהבטחה הגדולה – מי שכמעט והביא שלום על ישראל, ובשל תיק שנתפר לו, כביכול, אין שלום. רמז לכך, שאם יצא זכאי יחזור ויממש את ההבטחה.

ציפי לבני, שירשה את מקומו של אולמרט בראשות "קדימה" בשל מעשי השחיתות החמורים אליהם נקשר, דבקה בדרכו. וכך, במקום להוות גוש מרכז השובר את משטר הגושים, היא העצימה את משטר הגושים, ורצה לבחירות כמנהיגת גוש "השמאל". ככזאת, היא הצליחה לגבש תמיכה שבטית רחבה, שהובילה אותה להישג משמעותי בבחירות. מהבטחת ה"מרכז" – ההבטחה של "קדימה", לא נותר דבר וחצי דבר. הישגה של לבני לא הספיק כדי להעלותה לשלטון. כמפלגת מרכז ניתן היה לצפות ממנה להיות שותפה לממשלת אחדות, אך היא סיכלה את המהלך, אם מסיבות של גאוותנות אישית או מסיבות אידיאולוגיות.

ציפי לבני נכנסה לפוליטיקה בעקבות הסכם אוסלו, כדי להילחם בו. בכל הראיונות היא הזכירה שהיא נכנסה לפוליטיקה בשל הסוגייה המדינית... זאת אמת. אמת בנוסח "קדימה". האמת היא ש"קדימה" קמה אך ורק על הסוגיה המדינית, אך כמו ציפי לבני, המסר המדיני המקורי שלה היה רחוק ת"ק פרסה מהמסר הקיצוני שאימצה.

כיוון שהפלשתינאים דחו אפילו את הצעותיו של אולמרט, הסוגייה המדינית איבדה את מרכזיותה בסדר היום הישראלי. הציבור חכם דיו כדי להבין, שאין זה ראוי שנברח מהנושאים שבאחריותנו אל עבר נושא שהווטו הפלשתינאי הופך אותו לבלתי רלוונטי. הנושאים המרכזיים, שהחליפו את הנושא המדיני על סדר היום הציבורי, הם מעמדו של בית המשפט העליון והסוגיה הכלכלית חברתית.

בסוגיה החברתית, "קדימה" דגלה בקו ניאו ליברלי חד-משמעי. הניסיון המלאכותי שלה לחבור למחאה שדרשה צדק חברתי, היה בלתי אמין בעליל ולא התקבל על דעת הציבור. הצלחתה הגדולה של שלי יחימוביץ' להחזיר את מפלגת העבודה לדרכה כמפלגת הציונות הסוציאל-דמוקרטית, העצימה את חוסר הרלוונטיות של "קדימה".

בנושא בית המשפט העליון, דקלמו ציפי לבני וחבריה את התמליל של מרצ המצדד באופן מובהק באקטיביזם השיפוטי, מתוך מגמה להתבלט בהנהגת "השבט", הגוש. אבל חוסר האוטנטיות של הלהג הזה בפיהם נשמע כמו נאום עם חצץ בפה. הרי שרת המשפטים ציפי לבני התעמתה בצדק עם אהרון ברק בעד מינויה של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון – האידיאולוגית של ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי, לבית המשפט העליון. הרי שר המשפטים בממשלת אולמרט, חתן פרס ישראל, פרופ' דניאל פרידמן, הוביל את המערכה העקרונית הגדולה ביותר נגד האקטיביזם השיפוטי, בניסיון ליצור מהפכת נגד, הרבה יותר משמעותית מקובץ החוקים הקטנים של ח"כים מן הקואליציה בכנסת הנוכחית. בימי פרידמן ציפי לבני תמכה במהפכה הגדולה. כעת היא יצאה חוצץ נגד הפירורים מתוכה, והציגה אותם כ"סכנה לשלטון החוק", כביכול. הציבור התקשה לקנות את הזיוף.

ובאשר לשלטון החוק, לא במרכאות – ציפי לבני הקיפה את עצמה בעבריינים מורשעים: עמרי שרון, צחי הנגבי, חיים רמון. היא ומופז עלו לרגל אל באבא אולמרט לקבל את ברכתו. וגם דוברה הראשי רוני בר-און תמורת חברון אינו בדיוק התגלמות האתיקה הפוליטית.

בכל הנושאים הללו, ללא יוצא מן הכלל, שאול מופז הלך בסך בקו שהיתוו אולמרט ולבני. כל מה שהיה לו להציע מולה הוא שנאה אישית ואת הסלוגן המגוחך "כשאני אהיה ראש הממשלה," עליו חזר עד לזרא.

בניצחונו בפריימריס זכה מופז בכבוד המפוקפק להיות האיש שיקבור את הגווייה.

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

3. שורשי הייאוש: נוף הארץ והאיום הערבי

בהמשך לקטע-הסיפור "בין מים למים", אשר מתאר את קומתה הזקופה של הצעירה הערבית מול פסיעותיו המרושלות של האברך הגליצאי, בא תיאור סביבתה של הסימטה שבה עומד ביתה של אותה אהודה גמזו, בירושלים:

 "היה שקט. מהשאון הבלול, החם והדחוק אשר בעיר הפנימית ניסר כאן ברצי האור של הרום השקוף רק כעין הד רחוק, רחוק. אצל בית-ה'קפה' הסמוך שבסימטה ישבו ילידי הארץ, ישבו ולא עשו כלום, כמשפט חייהם מימים ימימה, ובזוויות, בצל, שכבו נשיהן השחורות והסומאות למחצה, נשי המזרח, וכירסמו בשיניהן קליפות תפוחי-זהב. בחנות הגדולה מקצה מדדו כל מיני ארג וסחרו בשלווה ובחריצות יוונים נוצרים, יפים ונלהבים, עם אור של משטמה-לכל בעיניהם." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 296-295).

מופיע כאן הצד השני, האפל, של ארץ-ישראל. לא עוד תנועת התערסלות חלומית של שיירת גמלים, ונערה רומנטית מביטה בהם, אלא ניוונם של אותם "ילידי-הארץ", הערבים, תושבי המזרח – על בטלנותם וחולאיהם – כולל "יוונים נוצרים", שוקקי-תאווה ("יפים ונלהבים") ושינאה (עם "אור של משטמה-לכל בעיניהם").

על אופיו האכזר של נוף הארץ, שיש בו חמה לוהטת ואבק וערבים, אפשר לעמוד לפי התיאור הקצר בסיפור "מכאן ומכאן": "מתעקלים תלמי-השדה בין ערוגות-חצץ וחציר לבהמה דקה, רזה, עולים הרים, יורדים בקעות, ואנשים מעופרים, למודי מחרשת-המסמר, כמעט ערומים, תועים בהם, מתקינים כליהם, כופפים עצמם לאדמה, מזדקפים ותוהים באופק, והחמה לוהטת, וזהרוריה נשתים בצמא..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 322).

לגילוי הצד הקשה והאכזרי בנוף  – קרני השמש החזקות, יש גם האצלות ארוטיות: החמסין שבחוץ מזוהה עם הרתיחה הפנימית. את השפעת המזרח אנו מוצאים בקטע ממכתב ששלח ברנר מירושלים לידידו אשר ביילין באחד במאי 1909, כלומר, כחודשיים-וחצי לאחר שבא ברנר לארץ-ישראל:

"שאכתוב לך 'מתחרט אני שבאתי'? – לא! למה אתחרט? ולאן אסע כשאתחרט?

הריבולוציה? אט! אין סכנות, כמדומני!

ובנות ישראל ? להד"ם! ואצ"ל [ואין צורך לומר] ערביות!

...לשנות השלושים נישארו גם לי רק שנתיים ומחצה. הדם אינו פוסק מלרתוח, ובייחוד כאן, תחת קרני השמש, אלא שמזה – ודאי שצריך להתייאש! לא הגיע עוד זמנה של האהבה החופשית, ולישא אישה כדת משה וישראל – אין את מי!

לפרקים צר לי על יצרי הגדול והחזק, ההולך ונחנק באשמת איזו תנאים – אבל כלום אין דאגות אחרות מאלה?" (אגרת 435, 1.5.09, ירושלים, שם. כרך ג. עמ' 343 ).

*

השפעה דומה, אם גם רומנטית הרבה יותר – בה ניכרים היטב עקבות המזרח, חום השמש ונוף הארץ – אנו מוצאים בקטע מסיפורו של אותו סופר פלאי, יוסף לואידור, שנרצח יחד עם ברנר בבית יצקר, בשניים בחודש מאי 1921. הדברים מובאים בספרו של י. יערי-פולסקין "חולמים ולוחמים" (המו"ל ש.ז. גיסין, פתח-תקווה, ארץ-ישראל, תרפ"ב). כותב יערי-פולסקין:

"כעין ביטוי של שאיפתו העצומה [של לואידור] לחיות חיי טבע חופשיים תחת להט שמש המזרח יש למצוא בסיפורו הארץ-ישראלי שנדפס ב'התורן' בשם 'קדחת'. במין התלהבות מוזרה כמעט חולנית הוא קורא בסיפור ההוא אל השמש: 'להטי שמש! להטי! בעורי! יקודי! שמש ארצי, שמשי, צרבי, שזופי! השחירי את אור פניי כעור בן-המזרח מלידה ומבטן. חום! חום! הוסיפי אש! הגדילי המוקד, צרביני, הכיני בשרב, עניני בחום!" ("חולמים ולוחמים", תרפ'"ב, 1922, עמ' 314).

ש.ז. גיסין היה דודו של אבשלום גיסין, שנרצח על ידי ערבים בקרב להגנת פתח-תקווה במאורעות 1921. הוצאת הספרים של זלמן גיסין נוסדה, התחילה בפעילותה ונתחסלה – עם ספרו של יערי-פולסקין, אשר גר לצורך כתיבת הספר והוצאתו-לאור כמחצית השנה בביתו של זלמן גיסין בפתח-תקווה (בית שנכבש לשעות אחדות על ידי התוקפים הערבים), אסף שם חומר לכתיבה, וכלל בספר גם את אבשלום גיסין וחבריו שנפלו על הגנת המושבה. 'הוצאה' זו כל מטרתה היתה לאפשר את צאת הספר לדפוס מבחינה כלכלית. התיאור המקיף והמהימן ביותר של יום הקרב, שהסתיים בנצחון הפתח-תקוואים, ומה שקדם לו, ותוצאותיו – מצוי בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (הוצאת "יד יצחק בן צבי" ו"עם עובד", 1993).

*

אצל ברנר אין האדם מגיע לכלל הזדהות עם הנוף. הנוף כשהוא-לעצמו אינו מעניין את ברנר ואינו שווה בתיאור, וודאי שלא בתיאור רומנטי וסנטימנטלי. רק האדם מעניין את ברנר, ולכן הנוף קיים, מורגש, רק בשעה שיש צורך לבטא את הרגשת זרותו של האדם היהודי בארצו החדשה-ישנה. ומשום כך דומה לתיאורה של ירושלים בסיפור "בין מים למים" – תיאורה של יפו בסיפור "מכאן ומכאן".

"אובד-עצות", בן-דמותו של ברנר בסיפור, מביט מבעד לחלון מערכת "המחרשה":

"ואובד-עצות חזר והביט בחלון. שאלות ופתרונן! – המו שתי מילות בקירבו. הוא הביט רבע-שעה, חצי-שעה, שעה. הוא הביט בחלון. הבוקר היפואי עבר לאט-לאט לצוהריים. בדלת בית-הקפה הערבי שברחוב ישבו אפנדים ופקידים – בטלים כמוהו – ועישנו 'נרגילות' והביטו גם הם. מן הסימטה הקרובה עלתה לווייה ערבית-נוצרית. המקוננות הקרואות, לבושות-השחורים, הלכו בלב-הרחוב בהמון והוציאו את קולותיהן המשונים. הקולות היו כמו מלגלגים לעצמם, ובקציהם היו דומים לחיקוי בלתי-מוצלח של יללת-חתולים. ראשים פלאיים, ראשי נשים, הציצו מן החרכים אשר ממול חדר-מערכת-'המחרשה', ומן המעקה נשפכו מים דלוחים על ראשי ההולכים לתומם. היהודי התימני המחזיר על הפתחים, שהלך בצידי הרחוב והביט על ה'לווייה', הפשיל, לאחר שעברה זו, את כותנתו והתחיל לפלותה, והספרדייה הקטנה, שהלכה אחריו, הרימה פתאום את שמלתה העליונה מאחוריה וכיסתה בה את ראשה." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 364).

מאחר שכך ניראה הנוף הארץ-ישראלי בעיני ברנר, ולא הסכים לרמות עצמו ולהסתכל סביבו במשקפיים רומנטיות, אידיליות, ז'ורנאליסטיות או "עסקניות" – אין פלא אפוא שיצא קצפו על רשמים שהדפיס סוקולוב ממראות-הארץ לאחר ביקורו בה. נגד מה שניראה בעיני ברנר כייפוי המציאות וסילופה מגייס הוא את מיטב הלעג, החוש לפארודיה והסארקזם שבסגנונו:

"והנה בא סוקולוב אלינו ומתחיל להדפיס ב'הצפירה' ממראות-הארץ מקרוב. וראו זה פלא: בין הרי-יהודה טובע כפר ערבי ב'פרחים, שדמה, וקמה, חציר וגומא'; 'גדיים קופצים בגאון(!)-הדשאים, ושם באחו נאבקים הפר והמריא (?), על כתף-גבעה ינועו כקול מים רבים' וכו' וכו' ("הצפירה", גליון 99).

פלאי-פלאים. האין זאת? כמה לא רק הדור ונאה, כי אם גם מה עשיר הטבע פה! לא הרים חרוכים, אשר לא יניבו תנובה, לא גידולים דלים בשפלה, אכולי-עכברים, לא כפר ערבי בנוי על תלו וקיים על 'מזבלתו' ומפיץ קטב ודבר מסביב, באדם ובבהמה, לא פרות כחושות כקומת-כלב, הנאבקות עם היתושים המכסים אותן, יראה הנוסע, כי אם התאבקות פרים ומריאים בגאון-דשאים והמולת ברושים כקול מים רבים...

אכן, ליבנו לצייר הנוסע ומעינו יהמו כחלילי רועי הפרים והמריאים, כי מה היה לו לעשות, אם בשבתו אל שולחן-הכתיבה בחדר-האכסנייה לא זכר דבר ממסעו, ובמקום זה תפסוהו מילים, מן התנ"ך: שדמה, קמה, חציר, גומא, מריא, עתודים? וכי כל כך נקל לוותר על גאון-המילים, בהינשאן כברושים על כתף-הגבעה והמולתם במוח כקול מים רבים?" ("מתוך הפנקס", תרע"ד, 1914, "הפועל הצעיר", "מפקידה לפקידה", "ציונים והערות על הנכתב והנשמע", בחתימת יוסף חבר, שם, כרך ב, עמ' 139).

וזאת העצה היעוצה לסוקולוב בסוף הרשימה: "אם רוב מליצה בא מר סוקולוב לערות עלינו, עצתנו לו אמונה: ירחיק עדותו. הלא כל ארצות איטליה, הולנדיה ושפאניה [ספרד] לפניו." (שם, כרך ב, עמ' 139).

בתאר ברנר את הכפר הערבי – לא ישתדל לייפותו, לשוות לו צביון "פאסטורלי", רומנטי ואכזוטי, כמנהג סופרים עבריים אחרים מבני-תקופתו, אלא להיפך – את עליבותו וזוהמתו יראה. וגם הזיהוי הרומנטי של אורח חיי הפלחים הערביים עם חיי האיכר העברי בתקופת התנ"ך, וראיית חיי האבות בדמות הבדווים הנודדים עם עדריהם במידבר – ניראה בעיניו כזיופה של המציאות וכפיברוק עתונאי זול, שמידת יושרם של כותביו כמידת האמת אשר בכתיבתם. כל הז'אנר התנ"כי הסנטימנטאלי הזה נלעג בעיניו.

במאמר משנת תש"ט (1949): "י.ח. ברנר לאור ימינו (פרשת ערב בכתביו)", בספרו "בני הדור ומוריו" (תל-אביב, תשי"ט, 1959) מגדיר מרדכי קושניר את עמדת ברנר ברשימתו על סוקולוב במילים: "גם את זיוף הנוף הכפרי הערבי ותעתועי הרומנטיקאים קרע [ברנר] ללא חמלה." (שם, עמ' 79).

קצפו של ברנר על סוקולוב יצא ב-1914. ככל שניתן להסיק מקריאת מכתביו של ברנר עצמו, וממחזהו "מעבר לגבולין", העסיקה אותו "השאלה הערבית" עוד לפני עלותו ארצה.

במכתב ששלח מלונדון ב-1906 למנחם גנסין היושב ביפו, הוא שואל: "הרבים הם הייסורים שסובלים מן הפקידים הטורקים והשכנים הערבים? (ע"ד הייסורים שסובלים מאחינו העברים אני יודע)." (אגרת 181, לונדון, 13.10.06, שם, כרך ג, עמ' 275). וברנר מוסיף ש"את השאלות האלה אני מציע לפניך, כמובן, רק מסקרנות לאומית ולא בנוגע לנסיעתי לארץ-ישראל, כי איך שיהיה והדבר הזה כבר הוחלט בתוכי." ( שם, שם).

בשנת 1907 הוא כותב לר' בנימין, בעקבות "משא-ערב" שלו – "על דבר הערבים לא אמת – שונאינו המה בארץ." (אגרת 266, לונדון, 4.2.07, שם, כרך ג, עמ' 299). וכבר הבאנו כבר אותו קטע מהמחזה "מעבר לגבולין" משנת 1907, שבו אומר יוחנן כי היה יכול לחלום ירחים שלמים, לילה-לילה, שהוא נופל חלל בתור איש-צבא במלחמתו, מלחמת דמים, בעד פלשתינא. ("מעבר לגבולין" תרס"ז, 1907, שם, כרך א, עמ' 216).

מתברר אפוא שכבר אז היו לברנר דיעות ברורות למדי על מהות הקרע הלא-נמנע ביחסי ה"יישוב" היהודי עם הערבים. הוא היה, כפי הניראה, מן הבודדים שניחנו בחוש ראיית הנולד ממין זו. אין להתפלא על התהום הפעורה בין ראייתו של מי שיושב בארץ וחי את חייה בגוף ובנפש – לבין היושב מחוצה לה ומבקר בה בסיור אורחים, נוסח סוקולוב. מי שרצה היה יכול להתבונן בנוף הארץ מתוך גישה מאוד-מאוד תנ"כית ורומנטית... מרחוק – או להתעקש ולראות במציאות בעיקר את המימד האידילי או המוסרי שביחסי שני העמים, ולהתעלם מן התהום הנפערת של שנאת עם זר ושל התנכרות הנוף. גישה אידילית זו אנו מוצאים בהרבה מעדויותיהם ויצירותיהם של בני-דורו של ברנר שישבו בארץ בשנים ההן, לא-דווקא אורחים-פורחים כסוקולוב.

עדות לכך בדברי מרדכי קושניר, במאמרו "י.ח. ברנר לאור ימינו (פרשת ערב בכתביו)": "השנים שבהן הופיעו חיבוריו הראשונים בארץ, שנות תר"ע-תרע"א (1911-1910) היו השנים שבהן הרחוב בארץ-ישראל ובגולה הציונית שר שירה של 'גילו גיל גיל, גיל, שירו שיר שיר שיר' וכו', וראייתו הריאליסטית, הנוקבת, של ברנר לא שיעשעה את הקורא העברי הרגיל. לא ראי הסיפור של ברנר כראי הסיפור הרומנטי לרוב המספרים מחיי הארץ לפניו. לא. לא היתה קורת-רוח מרובה לבעל-הבית הציוני לא מסיפוריו של י.ח.ב. כאשר לא היתה נחת ממאמריו." ("בני הדור ומוריו", עמ' 77).

במבט-לאחור ניראה שברנר חש בזרותו לארץ-ישראל כבר בעשותו את הדרך ארצה בספינה – אותה זרות שלימים היא מחלחלת ועולה גם בדברי צעירים מבני-הארץ, ואף מסתמנת ביצירות של סופרים עבריים, בעומדם נוכח השאלה של "זכותנו על הארץ" ושל יחסנו לערבים היושבים בה מדורי-דורות.

בסיפור "עצבים" מופיע הספק בהירהוריו של המספר באונייה, מול חוף יפו. הסיפור נושא חותם אוטוביוגרפי מובהק, ואפשר לקרוא על כך בעדויות חבריו של ברנר לנסיעה זו (בקובץ "י.ח. ברנר, מיבחר דברי זכרונות", ערוך בידי מרדכי קושניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד; ובספרונו של מנדל זינגר: "עם יוסף-חיים ברנר בדרך לארץ-ישראל", 1969). הזרות הראשונית של אדם המביט מעל סיפון האונייה לעבר ארץ חדשה אשר לא דרכה בה כף-רגלו מעודו, מתחלפת, בהביט הסופר לאחור, בתחושת הזרות האחרת, הקשה יותר, פרי ניסיון-חייו בארץ.

"איזו שאלה היא, אם יתנו להן לרדת: ליהודים לא יתנו לבוא לארץ-יהודה?! ולא אגיד, כי לא ידעתי את כל אי-האמת המדאיבה שבאימרה חולפת זו (מה לנו ולארץ-יהודה בכל המובנים!), אבל טוב היה לי, וקורי חלום לפפוני, שלא היו דוגמתם לא לפני זה ולא לאחר זה..." ("עצבים", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 290).

"מה לנו ולארץ-יהודה בכל המובנים!" – גילגולו של הספק המר חוזר ועולה בסיפור הראשון שכתב ברנר בארץ, "בין מים למים", ואשר ראשיתו במעשה של הריגת שומר במושבה:

"אהרון השתמט, אבל סיפר בהרחבה ובהנאה, אם כי לא בלי אימה גלוייה. זה היה אחד מהסכסוכים הרגילים עם הערבים. לערבים יש טענות ומענות. מתנפלים מעת לעת. בימים האחרונים החלו לעקור את הנטיעות לילה-לילה. במשך שבוע וחצי עקרו אלף ושתי מאות נטיעות. כשל כוח הסבל. השומר העברי עמד על המשמר; קרא לעזרה. היכוהו השודדים הפראים, פצעוהו – והמיתוהו." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 298).

בא יום ההספד: "ב'בית-העם' הספידו את השומר מ'יזרעאל', אשר מת מפצעיו – את הגיבור הלאומי אשר על במותיו נפל חלל" (שם, כרך א, עמ' 310). ההספד הסארקסטי ("הציור הסארקסטי של ההספד בבית-העם על השומר שנרצח" – מכנהו מ. קושניר במאמרו הנזכר) – כך סיומו:

"עוד אחד, בעל פרופסיה חפשית, דיבר על מה שאנו צריכים ללמוד מזה ועל מה שאנו צריכים לכוון על פי זה את מעשינו, היינו, מיליציה... הזדיינות... א-אה... – היה אפילו מאן-דהו, שהשתדל 'להיכנס לתוך הפסיכולוגיה של הערבים', ומבלי לתת להם צדק מנקודת השקפתנו, מצא, אף-על-פי-כן, כי גם הם צודקים... הורגש, כי איזו אמת, אמת-המציאות, מרחפת מעל הראשים ומסתתרת תחת ה'אתה בחרתנו' המוטעם, אותו ה'אתה בחרתנו' המיוחד, הארץ-ישראלי... ניראה, שה'עולם' אינו רואה אותה אמת, ירא ממנה, מעלים עין ממנה, אינו רוצה לדעת ממנה, אינו מתעניין אפילו לדעת ממנה – אבל האמת ריחפה, ריחפה, ונשארה תלויה: הר-געש, הר געש..." ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 310).

הצדק של הערבים, "מנקודת השקפתם" – ברנר לועג לו. לועג למי שמשתדל להיכנס "לתוך הפסיכולוגיה שלהם". אמת המציאות המרה, זו שמסתתרת מתחת ל"אתה בחרתנו", מתחת לנוסחאות הציוניות או למדיניות בת-היענה היישובית בארץ-ישראל – היא אמת של "הר-געש, הר געש..." – והיא שעומדת, אולי, ביסודו של הספק המר: "מה לנו ולארץ-יהודה בכל המובנים!"

בתיאור היציאה מאסיפת הספד זו אל תוך הלילה הירושלמי, המזרחי, אנו חשים במציאותו של אותו "הר-געש" – גם אם דומם עדיין, בטרם התפרצות.

"ברחובות הצרים אשר מסביב ל'בית העם', אצל 'המגרש הרוסי', דרכו על אדמתם בשקט פלחים יחפי רגל לחצאין ועטופי 'עבאיות', רצוצים, שבעי מנוחה ושקועים בהגיוניהם הנסתרים, הברורים ולא-ברורים; חלאת המוגלה, שחור-הפחמים עם עורמת פקחנים היו בעיניהם – הכל כאשר עברו כאן אבותיהם ואבות-אבותיהם זה מאות בשנים. קשת וחיצים דבקו בסודריהם המלוכלכים, והצעירים נהמו בלשון-כולם שירת ליל קטועה. גוש-עפר אחד היה הכל מסביב." (שם, שם).

אומר מ. קושניר במאמרו הנזכר: "כן ראה ברנר את מציאות היישוב בארץ-ישראל. גם פה, כמו שם, גלות, גלות כל עוד אנו מעטים ורפים, ויושב הארץ, העיקרי, עושה בעדנו את כל העבודות בשדה ובעיר." ("בני הדור ומוריו", עמ' 79). והלאה: "פה ושם ניראה לו העלם הערבי הרכוב על גמל זקוף ובוטח; הערבייה העוברת בהילוך גרציוזי והכד המלא על ראשה. אך את הכלל הערבי ראה בעין לא טובה, מכללת. קצת ייחס להם את מידות קרוביהם, בני-שם, ואת ליקוייהם. הוא פחד מפני הצעקנות המזרחית, את הטרדנות, את הנירפות המזרחית, את החלאה ואת אי הנקיון בשכונותיהם במעונותיהם ובלבושם, את חלאת המוגלא של ה'טראחאמא' בעיניהם." (שם, עמ' 79).

ובקטע אחר, "הזכרת נשמות", משנת 1917, כותב ברנר: "במזרח אנו נמצאים, בארץ-הקדם. כמה עיניים מבריקות איכא בשוקא. על כל צעד ושעל. הדלקת מצוייה בעיני אנשי-המזרח. ואולם הוא – מעולם לא פיקפקתי, שאותו תלמיד שחרחר בעל העיניים הרבות ברקים, אינו מילידי-המקום! כי עיניו הבולטות-בוערות לא הבריקו סתם: הן היו מלאות ברק, יותר נכון, אור; הן האירו... לי האירו... ושוב: במזרח אנו, בארץ הקדם. ריפיון המין האנושי. וברחובנו – ריפיון-הריפיון; ובאותה פינה שברחוב, שבה התהלך המנוח – מה כי נרבה דברים? בחורי-ישראל, מקק-בחורים. ואולם גופו המוצק הוא, של אותו בן-אדם, עליו השלום, היה ספוגי, גרמי, כמעט מלא און. דבר-בלי-עול היה יצוק בו. כולו אומר הכנה לפרוק עול, ועוד יותר מזה: לשאת עול, לכשיהא הלה ראוי לכך שישאוהו..." ("הזכרת נשמות", תרע"ז, חוברת ציון לנפש על קברו של החבר יעקב וולמאן ז"ל, "הוא, וולמאן", שם, כרך ב, עמ' 125).

גם בהספדו של ברנר על אהרון שר, שנרצח במאורעות תל-חי בשנת 1920, חוזר מוטיב הסביבה הפראית: "שכנינו הפראים, כמו תמיד, אינם יודעים את אשר הם עושים, את מי הם רוצחים: את מיטב-האנושיות." ("ציונים", מתוך העיזבון, נדפס ראשונה ב"קונטרס" בשנת תרפ"ב, 1922, שם, כרך ב, עמ' 195).

הנה כך, שוב: במזרח אנו נמצאים – דלקת, טראכומה, הר-געש ("כמה עיניים מבריקות איכא בשוקא"). מה "אצלם": "ריפיון המין האנושי" ו"מזוהמים כשהם לעצמם" – כך "אצלנו": "ריפיון-הריפיון" ו"מזוהמי עולם". ובחורי-ישראל – "מקק-בחורים". והגיבור – הוא מי שאינו כילידי-המקום! הגבורה אינה נגזרת על פי מידת בן-החיל, ה"ג'דע", הביריון הערבי, אלא אחרת היא.

ההספד על וולמאן נכתב בשנת 1917, ומעניין להשוותו עם קטעים שיובאו בפרקים הבאים מהסיפור "מכאן ומכאן" (1911) ואשר בהם מתאפיינת עדיין גבורתו של הנער עמרם בכך שהוא כ"ערבי במידבר". יש אולי התפתחות או התפכחות משרידי המעט-שבמעט של הגישה הרומנטית, לפחות בנקודה זו, מהשנים הראשונות של חיי ברנר בארץ – עת הגיבור הוא מי שמתדמה לערבי, ל"גוי" – ועד לגישה המתגבשת לאחר שנים אחדות, ב1920-, כאשר מושג הגבורה משתנה, ו"אי-הצבאיות שלנו עכשיו היא לא מעלה עליונה, כי אם דיוטה תחתונה שבתחתונות." (שם, כרך ב, עמ' 180), ואגרוף נחוץ – "הנתפאר כי אין לנו אגרוף?" (שם, שם).

לא רק חולאיו של המזרח – גם גבורתו מנוונת היא, ושומה עלינו אפוא להשתחרר מהשפעתה המהרסת...

המשך יבוא

פרקי המחקר הנרחב "ארורים הרכים האוהבים, ברנר והשאלה הערבית" נכתבו בשנת 1969, כלומר לפני כ-43 שנים. וזאת כ-32 שנים לפני התפרסמם, ללא שינוי – בספרו של בן עזר "ברנר והערבים", אסטרולוג, 2001.

פרקים ראשונים מתוך המחקר פורסמו בשעתם ברבעון "קשת": "י. ח. ברנר בין עליבות לצבאיות", "קשת", קיץ 1970; "י. ח. ברנר ו'השאלה הערבית'", "קשת", אביב 1971, ובהמשך פורסמו בבמות ספרותיות נוספות.

בתום הפרסום בהמשכים במכתב העיתי תובא מתוך הספר הביבליוגראפיה ובה פירוט מלא.

 * * *

בן בן-ארי

סְפִינַת חַיִּים שֶׁל אִישׁ אוֹהֵב

מוקדש לעורך, ליום הולדתו

סְפִינַת חַיָּיו

לָהּ –  רַב חוֹבֵל

גַּם מִנְסָרָה

רַבַּת צְלָעוֹת.

נְשׂוּאוֹת אֵלָיו

זֶה כְּבָר יוֹבֵל

עֵינֵי חָפֵץ

בְּמֶסֶר הַבָּאוֹת.

בֵּין כָּל כֵּלָיו

כִּי תְּפַשְׁפֵּשׁ

מְעַט מְאֹד תִּמְצָא,

בִּתְהוֹם מֵעָיו

קַל לְנַחֵשׁ 

תּוֹסֶסֶת לָהּ חֻמְצָה.

כִּי אִישׁ אוֹהֵב

עוֹד הוּא רוֹעֵד

עִתִּים כּוֹאֵב,

חָשׁ כָּל, חָרֵד.

מִנְסָרָה רַבַּת צְלָעוֹת

טֶנֶא חִיּוּכִים,

כֹּה שְׁלֵמָה אַף עִם רָעוֹת

אֶל חֵיקָהּ תַּחְבֹּק בּוֹכִים.

הוֹ, אוֹהֵב

הוֹ, רַב חוֹבֵל

סְפִינַת חַיֶּיךָ שָׁטָה לָהּ,

בְּצוֹק  עִתִּים הוֹ, רַב סוֹבֵל

מַצְפֵּן לִבְּךָ יִרְפָּא לָהּ.

* * *

המוסף לפסח

הדפיסו ושימרו לקראת ערב החג!

מרף עוף של המסתורית

הכמויות לפי מיספר האוכלים

5 כנפי עוף

1 כנף הודו

2 חתיכות מגַרגֶרֶת הודו

1 כרע עוף

1 בצל

2 גזרים

2 קישואים (לא חובה)

1 תפוח אדמה

נתח כרוב (לא חובה)

נתח כרובית (לא חובה)

פטרוזיליה

שמיר

שורש סלרי

שורש פטרוזיליה (לא חובה)

2 כפות גדושות אבקת מרק עוף

מעט מלח ופלפל שחור

אופן ההכנה:

מנקים את חלקי העוף וההודו.

שמים בסיר גדול עם מים, מרתיחים 1 דקה, שופכים את המים ושוטפים.

שמים החלקים בסיר עם מים.

מוסיפים הירקות, קלופים ונקיים + אבקת מרק עוף + מלח ופלפל.

להרתיח ולבשל על אש בינונית כשעה וחצי.  משפרים הטעם לפי הצורך.

פסח כשר!

בתיאבון!

המרק מציל חולים וגם סופרים. זה בדוק. המרק אוהב קנידאלאך וגם אטריות. יש שאוהבים את הכרובית מהמרק ויש שאת הכרוב, הגזר והתפוד. ויש שמקשטים את שולי צלחת המרק עם פלחי צנון או צנונית מומלחים.

דגים ממולאים, גפילטע פיש,

על פי המתכון של המיסתורית

אחד וחצי קילו קרפיונים, נקי, חתוך לפרוסות או כבר טחון – אפשר טחון עם העור אך ללא האִדרות (העצמות). לשמור על האדרות, והראשים, ורצוי שיהיו חצויים.

חמש כפות קמח מצה.

1 כפית סוכר.

2-3 ביצים.

בצל גדול אחד.

שני גזרים גדולים.

מלח.

פלפל לבן טחון (אני אוהבת את הדגים יותר חריפים).

1. העיסה

בקערה מערבבים: דגים טחונים + קמח מצות + 2-3 ביצים טרופות + מלח (כפית אחת או לפי הטעם) + פלפל לבן (כפית אחת או לפי הטעם) + כפית שטוחה סוכר.

להשהות את העיסה כרבע שעה.

2. הציר

בסיר שטוח (דפנות עשרה ס"מ) ממלאים מים עד מחציתו ומכניסים בצל חתוך לפרוסות + גזר מקולף וחתוך לפרוסות בעובי סנטימטר עד סנטימטר וחצי + אִדרות (עצמות) הדג + ראש הדג. בישול עצמות הדג (ג'לטין, חשוב ליצירת הציר הקרוש) + מלח + פלפל לבן + כפית שטוחה של סוכר.

3. הבישול

מרתיחים את המים ותוכנם ומשאירים לרתוח כעשר דקות. מרטיבים את הידיים במים וצרים קציצות בגודל בינוני ומכניסים לציר הרותח. (מאחד וחצי קילו, להערכתי, ייווצרו שתים-עשרה עד חמש-עשרה קציצות-דג).

מכסים ומבשלים שעה וחצי עד שעתיים. אפשר לטעום. רצוי לסגור את דלת המיטבח כדי שהריח לא יתפשט בכל הבית.

4. אחרי הבישול

בתום הבישול, מקררים מעט. בעזרת כף מחוררת מוציאים לצלחת, לקערה או לתבנית את קציצות הדגים, שמים על כל קציצה פרוסת גזר, מכסים ומכניסים למקרר.

מסננים את הציר לכלי אחד או יותר, מכסים ומכניסים למקרר. (למקום הכי קר בו, אבל לא לפריזר!) עד שהציר נקרש. בכלי נפרד מניחים גם את האדרות והראש החצוי, למי שאוהב.

חרוסת ל-20 סועדים על פי מסורת

 של משפחת רַאבּ (בן עזר) מדורי דורות

מכינה כיום לאה שורצמן (לבית בן עזר)

[הדורות: אליעזר-לאזאר ראב, בנו יהודה ראב (בן עזר), נכדו ברוך ראב (בן עזר) ואשתו רבקה לבית שלאנק, נינותיו מרים גיסין לבית בן עזר ותבדל"א לאה שורצמן לבית בן עזר, וכן באגפים אחרים במשפחה, שהתרחבה עד מאוד]

1 גוש תמרים ללא חרצנים (500 גרם).

4 תפוחי עץ גרנד אלכסנדר (עדיף) או גרני סמיט מקולפים לריבועים.

200 גרם אגוזי המלך.

לטחון את כל הנ"ל במכונת הבשר של המיקסר, לסירוגין כל אחד משלושה המרכיבים, כדי שלא ידבק בדפנות.

להוסיף: חצי כוס יין אדום (אפשר מתוק, של פעם, או יבש), 4 כפות דבש.

קינמון. ציפורן טחונה. ג'ינג'ר – בערך 1 כפית מכל תבלין.

לערבב היטב. לשמור במקרר. רצוי להכין בצהריים, לפני הסדר.

קניידאלאך (כופתאות) ל-15 סועדים

מכינה כיום לאה שורצמן (לבית בן עזר)

חומרים: 250 גרם קמח-מצה.

6 ביצים.

6 כפות שומן-עוף מומס (שמאלץ) עם גְרִיבֶנֶז (שְׁוִיסָקִים), בערך חצי צנצנת לא גדולה. (*)

חצי קליפת ביצה עם מים כפול שש פעמים + חצי כוס מים.

בקערה: לערבב חלמונים, שומן, מים, מלח ופלפל.

במיקסר: להקציף החלבונים + קורט מלח.

לתוך הקערה להוסיף לסירוגין קמח-מצה וקצף. לבחוש בעדינות בתנועה סיבובית. להגיע למצב של עיסה דלילה לא מוצקה (זו מתקשה במקרר).

לכסות במגבת. להכין את העיסה בצהריים, להניח במקרר עד שעה 17:00.

לקראת הארוחה: להרתיח בסיר גדול מים + 2 כפות מרק עוף מוכן.

לטבול הידיים במים. להכין כדורים בגודל של אגוז המלך (זה תופח).

לבשל שעה. להפוך בעזרת גב של כף מדי פעם בתוך המים הרותחים, כל הזמן.

לפני הארוחה – להניח הכופתאות בזהירות, בעזרת כף מחוררת, בתוך המרק ולהרתיח עוד כחצי שעה, עד ההגשה.

(*) הכנת השמאלץ: לבקש מהקצב (או לאסוף בבית) שאריות שומן ועור של עוף. לחתוך לחתיכות ולטגן במחבת עם קוביות בצל, להוסיף שמן ולטגן עד שהגריבנז (השוויסקים) משחימים.

להקפיא במקרר בתוך צנצנת.

קוֹמְפּוֹט (מרק פירות יבשים)

המתכון של רבקה בן עזר ראב ז"ל

לבית שלאנק מירושלים

פירות יבשים: שזיפים, תפוחי עץ, משמש וצימוקים. הכמויות לפי הצורך, שזיפים קצת יותר.

להשרות כל פרי בנפרד במים פושרים. לרחוץ היטב.

להרתיח בסיר גדול מים בתוספת עד 1 כוס סוכר לחצי עד שלושה רבעי קילו פירות יבשים.

לזרוק לסיר כל סוג פרי יבש לחוד תוך כדי הרתחה, כלומר, להוציא ולהחליף בבישול את הפרי הקודם בפרי הבא בתוך אותם מים רותחים. (אפשר גם לבשל הכול יחד מלכתחילה אבל אז נשמר פחות הטעם המיוחד לכל פרי ופרי).

לקראת סוף הבישול – לאחד הכול, להוסיף מיץ לימון מסונן, קליפת לימון וקצת קינמון [ויש שמוסיפים גם ציפורן]. לבשל על אש קטנה אך לא יותר מדי זמן, כדי שהפירות לא יתפוררו, ולקרר. למרק יהיה טעם מתוק-ייני. אפשר לשנות ולשפר את הקומפוט לפי הטעם

אוֹף-גֵפְרִישְׁטֵע מָצֶה

המתכון של אימא דורה-דבורה לבית ליפסקי

אוף-גפרישטע, הכוונה, לתת למצה טריות מחודשת.

לוקחים כארבע-חמש מצות, בוצעים לשניים לאורכן, מניחים מחצית על מחצית ושוטפים תחת קילוח מים מהברז. במקביל מחממים מחבת בגודל ההולם מצה, עם מכסה מתאים, ורצוי גם שבכת-מתכת עגולה על קרקעית המחבת, למניעת התדבקות המצות לתחתית.

כאשר החום במחבת חזק דיו, פורשים כמניפה את חצאי המצות זה מעל זה, מוסיפים קצת מים עליהם ולתחתית במחבת, ומכסים היטב במכסה.

לאחר דקות אחדות מתאדים רוב המים במחבת ואפשר לקלף ולהוריד חצאי המצות בזה אחר זה, אך לא בבת אחת, והם כמו פיתות חמות טריות. מכינים מראש פלחי ביצה קשה, גבינה צהובה, חמאה, מיונז לביצה, ומה שעוד מתחשק, אפילו שינקן. מורחים ומניחים בקצה המצה, מגלגלים לצורת צינור, כמו שטרודל, ואוכלים לתיאבון.

בדרך זו אפשר לחסל חמש-שש מצות טריות לארוחת הבוקר, ונמנעת הסכנה של ירידה במשקל במהלך הפסח.

עד כאן פסח.

 * * *

צוותא מגישה

קבלת שבת בצוותא 20.4.12

יום שישי כ"ח בניסן התשע"ב, בשעה 11:00

על פרשת השבוע 'תזריע מצורע' – מירון איזקסון

קבלת השבת תוקדש לישראל גלילי, מהמנהיגים הבכירים והמשפיעים במדינת ישראל, בשנים שקדמו להקמת המדינה ולאחריה.

משתתפים:

פרופ' זאב צחור, פרופסור להסטוריה של עם ישראל, אונ' בן גוריון

ומייסד ונשיא מכללת ספיר

יעקב צור – שר לשעבר בממשלות ישראל

ד"ר ניר מן – הסטוריון

דן שביט – ספריית הקיבוץ המאוחד

דני הדרי – מחבר הספר "ישראל גלילי סמכות ללא תואר"

בהוצאת הקיבוץ המאוחד

ניהול מוסיקלי: רמי הראל

מנחה: ליאת רגב
עריכה: נילי שחור

כרטיסים במחיר 45 ש"ח בקופות צוותא טל. 6950156

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* השנה יוסב שמו של חג ה-1 במאי ליום הבטלנות הישראלית שימחיש כיצד מדינה יכולה להתקיים גם כמעט בלי לעבוד ומבלי לפגוע בשלוותם של יושבי בתי-הקפה ברחבי עריה ומושבותיה, וגם להתגונן מפני מיקור חוץ ומפני יזמים ומשקיעים מטורפים – שמתעקשים לקבל תמורה בעד עבודה ולהצעיד את המשק קדימה וכך להביא ברכה לכולם ופחות תאונות ברכבת ישראל – כי העבודה היא כל חיינו אבל לא בשבילנו.

* ומה מצב המחאה אצלך בבית? האם אשתך נותנת לך פחות או שזה עולה לך יותר?

* מופז החכם: "אני אוביל את המחאה בקיץ!" – ואכן כבר סימְנוּ לו מקום לנטות את אוהלו בשדרות רוטשילד בסמוך לאוהלה של דפני ליף. היא בוודאי גם תשמח לקשר אותו עם הקרן לישראל חדשה, וככה תצליח לדפוק את סיכויי "קדימה" בראשותו לכנסת וגם את ניסיון השתלטותו על תנועת המחאה שלה. מקסימום הוא יהיה שר הביטחון הבא, שיכין היטב את הצבא למלחמת לבנון השלישית, אבל לפני שתפרוץ יעביר את תפקידו לאמיר פרץ וככה לא תיפול עליו אשמה.

* אם חשבתם שמלחמת האזרחים במצרים לא ממש היתה, או שבקרוב היא מסתיימת, אז יש לנו חדשות עבורכם, כדברי הפתגם הערבי: "כּוּל אִל חַארָה קוּדַאמָכְּ!" – כל החרא עדיין לפניך! – עכשיו, עם כניסת האחים המוסלמים לבחירות לנשיאות, רק מתחילה מלחמת האזרחים הממשית ועימה התחזקות תהליך ההרס העצמי שמעולם לא היה אופייני למצרים. למרבה הצער, מה שחסר שם הוא דיקטטור מתון מטעם הצבא, שיעשה סדר ויחזיר לשלטון את השלטון המרכזי.

* דפני ליף משתתפת בכנס מנהיגי תנועות מחאה מארצות רבות בוואשינגטון, שם לדבריה תהיה לה הזדמנות ראשונה לפגוש פנים-אל-פנים מנהיגי תנועות מחאה מטוניס וממצרים. היא גם מספרת שהיא מספרת, בפגישות עם קהל יהודי בארה"ב, על ישראל האחרת. ומדבריה מסתבר שזורמות לפתחה הזמנות להשתתף באירועים רבים, שאת רובן היא דוחה. הישג לא רע לגבי אלמונית,  שהחלה דרכה המקצועית כעורכת סרטים לקרן לישראל חדשה.

* דורון גיסין: אודי יקירי, למה שרק אני איהנה, תיהנה גם אתה ושתף גם את הקוראים. תגובתו המתאחרת של אהוד ברק לאחר מכירת דירתו הצנועה במגדלי אקירוב. "היה קשה שלא להבחין בביקורת בעניין מקום מגוריי, ולא חשבתי שנכון להתעלם ממנה לאורך זמן."

אכן מלאכת היגיון צרוף. כעת לאלה שאינם מצויים בנפתולי הגיונו הגאוני, להלן הפירוש:  אם לא היה קשה להבחין אז היה קל להבחין. ואם היה קל להבחין איך זה שלא הבחנת?

אם לא חשבת שנכון להתעלם, זאת אומרת שחשבת שאין להתעלם. ואם אין זה נכון להתעלם אז למה התעלמת? – אכן סבוכים ומפותלים נבכי הגיונו. ועל כל זאת אמר אלפרד אקירוב עצמו: "יצא פראייר." וזה האיש שביטחון המדינה מונח על כתפיו. 

אודי: אני מקווה שאהוד ברק ימשיך להיות שר הביטחון עד תום כהונת הממשלה הנוכחית וגם בממשלה שתבוא אחריה. אינני שותף ל"עליהום" עליו. אני משוכנע שרק קצה הקרחון ממה שהוא פועל בנושא הביטחון, גלוי לציבור, והרוב מוגש בתקשורת הישראלית בצורה מעוותת ורוויית שינאה. על כל פנים, בבחירות הבאות אשתדל להצביע עבור כל רשימה שהוא יהיה כלול בה.

* מה הבשורה שהכין העיתון הפרו-פלסטיני "הארץ" ל"יום האדמה", שהשנה הוא גם יום "מצעד מיליון הפלסטינים לעבר ירושלים" – יום שישי, ה-30 במרס, יום חגם של כל שונאי ישראל ועם ישראל?

 מה הבשורה?

עוד שמן למדורת השנאה – בכותרת, באותיות הכי גדולות שאפשר, של העמוד הראשון של העיתון, למעלה, מאת הכתב השוקניסטי עקיבא אלדר:

מאות אלפי דונמים מופו להרחבת ההתנחלויות

* האירועים המינוריים של "יום האדמה" עצמו מעוררים תקווה שכך הוא יוחג גם בעשרות השנים הבאות, כאשר כל צד משחק את תפקידו מתוך התלהמות מבוקרת, גם כשזה כולל את "מצעד המיליון" לעבר ירושלים – אבל בעצם כולם מעדיפים את המשך הסטאטוס קוו, המשך "ניהול הסכסוך" בלשונו של ד"ר גיא בכור – כי שום פתרון אחר לא מצטייר באופק, ולערבים טוב ואפילו טוב מאוד בישראל, ובייחוד לעומת כל מה שמתרחש באיזור (לדוגמה, הפוליגמיה הבדואית שלהם, המסובסדת על ידי תשלומי הביטוח הלאומי, שמושתים על כלל אזרחי ישראל, אלה שמסבסדים במשכורותיהם גם את הילודה במשפחות הגדולות אצל החרדים) –

אלא שאסור להם, לערביי ישראל, להודות במצבם הטוב בפומבי. 

* אתם באים בטענות על העלאת מחירי הבנזין? אז תפנו אותן בבקשה אל הכתובת הראשונה במעלה, אל המחנה הדתי והחרדי, זה האחרון, שחלקו שקוע בבערות פאראזיטית, הוא-הוא המחנה הפוליטי שבגללו אין תחבורה ציבורית בשבת אלא בחיפה ובגליל הערבי; הוא המחנה שבגללו הרכבת לעולם תקרטע ותהיה גרעונית – כי היא מושבתת בשבתות ובחגים, בדיוק בימים שעם ישראל היה רוצה להשתמש בה מנהריה ועד אילת [בבוא היום!] בכל רחבי ישראל – ולא להחזיק מכונית פרטית אחת או שתיים כדי לאפשר תחבורה משפחתית אלמנטארית, שכאמור אינה קיימת וגם לא תתקיים בשבתות ובחגים בגלל המנוולים האלה הקובעים את אורחות חיינו ואת הוצאותינו המופרזות על בנזין ועל מוניות בשבת ובחג – מבלי יכולת להשתמש בתחבורה ציבורית דווקא בימים שהיא נחוצה ביותר לכל המשפחה!

אם להתבטא בגסות מסויימת, אז כדי לסבסד ושלא להעלות את מחיר הבנזין יש לקצץ, כאמצעי לחץ – את הכספים הממשלתיים המועברים לחרדים שקובעים לנו את אורחות חיינו!

* מתוך היומן: 8.12.88. לפנות-ערב פגישה עם קורס מ"כים בבית פלדמן בנתניה, קראתי את סיפורי "גרביים" והתפתחה שיחה. בבית השימוש בבית פלדמן מצאתי כתובת: "יש מי שקורא גמרא ויש מי שקורא ת'תחת!"

* אם יש בכם קונים שסומכים על כך שגם בימי הפסח יוכלו לשלוף ברשתות השיווק מוצרים מהמדפים הסגורים באופן סמלי בגיליונות נייר לבנים, אז יש לנו חדשות בשבילכם – החל מלפני שנה השתלטו החרדים והדתיים, באיומים של הסרת אישורי הכשרות, על רשתות המזון הגדולות, והכריחו אותן להוציא כל מוצר שאינו "כשר לפסח" מרשימת המוצרים הנענים לסריקת הקוד בידי הקופאיות, ואפשר לשמוע מריבות קולניות בין לקוחות מאוכזבים לבין קופאיות שטוענות, בצדק מבחינתן – שאין באפשרותן לכלול את המוצר בקנייה כי הוא סגור על ידי מערכת המיחשוב.

לכן רכזו את כל קניותיכם בחול המועד בחנויות הרשת הלא-כשרה "טיב טעם" שהיא, כמו התחבורה בשבתות ובחגים – חזון העתיד של מדינת ישראל הפלוראליסטית, או סעו לקנות בחנויות של ערבים. אצלנו, למזלנו, בתל אביב, יש לא מעט חנויות פרטיות שמצפצפות על איסורי הכשרות וניתן לקנות בהם הכול גם בימי הפסח ואפילו פיתות טריות.

* ואל תשכחו שלא לשלוח לחיילים שלכם שום חבילות מזון לקראת ובמרוצת הפסח כי הם לא יקבלו אותן בדואר הצבאי אלא אחרי החג, וחלקן כבר מקולקלות – וזאת כדי שלא לחלל את קדושת הכשרות של מחנות ומוצבי צה"ל. סמים זה בסדר, בתנאי שלא תופסים אתכם משתמשים בהם. כנ"ל קנדונים ומשחה נגד מונדיבושקס.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול, ואפשר לשלוח שיק על שמנו ואנחנו נפרוט אותו למזומן ונשלח למקבל הסיוע. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,354 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל