גיליון מס' 731 מוגדל לחג

חג פסח שמח ומשביע לכל נמענינו!

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בניסן תשע"ב, 5 באפריל 2012

עם הצרופות: 1. חוברת המתכונים של בן בן-עזר. 2. פוצ'ו 1959. 3. "ויקרא את שמם אדם".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מסעותיו של האגרונום הצעיר ישראל וייסלר בשנת 1959 בארה"ב. // פוצ'ו: איה באוהיו. // יוסי גמזו: הַבֵּן הַחֲמִישִי. // ד"ר יואל רפל: הגדת שלושה וארבעה. // נעמן כהן: הסעודה האחרונה, עשר שנים לטבח משתתפי סדר פסח במלון פארק. // ד"ר מרדכי נאור: מקור שמו של פנחס ספיר. // גד שני: עדות כפר-סבאי לשעבר. // משה גרנות: על ספרו של יעקב יעקב "רחוב הכרמים 23". // ד"ר ישראל בר-ניר: מחשבות על המצב בארץ ובעולם – מרס 2012. [ציטוט]. // זיוה שמיר: החיים בכלל לא כמו סרט, ציפי שחרור, "קליפסו רמלה". [ציטוט]. // ד"ר גיא בכור: אסטרטגיית גאנדי והכוונה לשנות את ההרכב הדמוגרפי של ישראל. [ציטוט]. // אליהו הכהן: רקוויאם לארכיון הפרטי, לדן אלמגור עם מסירת ארכיונו ל"גנזים". // יואל נץ: בן ציון לייטנר גיבור ישראל. // אבי אשכנזי ויוסי אלי: לינץ' בהר הזיתים. [ציטוט]. // אלי מייזליש: בית המריבה 2 בחברון. // ד"ר עזריאל קרליבך: אין אתה יכול להידבר עם אללה. "מעריב", 7 באוקטובר 1955. // ד"ר אברהם וולפנזון: יהדות ודמוקרטיה ביציאת מצרים. // אורי הייטנר: נשף מסיכות פוליטי. [ציטוט]. // יוסף דוריאל: חוזרים לזוועות ה-30 בנובמבר 1947? // עמוס גלבוע: מכל הסאגה של ליבני-מופז. [ציטוט]. // שמאי גולן: היהודי של גינטר גראס. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ב. "ארורים הרכים האוהבים". 4. היחס הארוטי לערבים: אורח "ילידי-הארץ" וסכנת הטמיעה במזרח. // ממקורות הש"י.

* * *

מסעותיו של האגרונום הצעיר ישראל וייסלר בשנת 1959 בארה"ב והשתקפותם ביצירתו

לפוצ'ו היקר,

אני עדיין מחכה לרשימה המקיפה שלך ובה סיפור מסעך לבעלי החוות היהודיים באמריקה לאחר סיום לימודיך בפקולטה לחקלאות ברחובות, סיפור שאת קצתו סיפרת לנו ביום העיון של סומליו"ן במוזיאון הפרדסנות ברחובות.

בייחוד נחרת בזיכרוני הסיפור שלך על זוג החוואים היהודיים שבחצרם נחתת, ואמרת להם שאתה אוכל וישן במכוניתך, ואיך האישה לא קיבלה זאת, עשתה לך סדר במכונית וזרקה צנצנת מיונז פתוחה ללא קרור, ואיכסנו אותך אצלם ברוחב-לב והאכילו אותך, ואתה, בצער רב – היית צריך להמשיך בדרכך למחרת היום, כפי שהודעת להם בבואך, אבל התחכמת והשארת אצלם את מברשות השיניים והגילוח, ואת ידית הגילוח, מתוך מטרה לחזור אליהם אחרי שעות אחדות בדרך, בתקווה שיבקשו ממך להאריך את שהותך אצלם.

ואיך בדרכך למחרת, בטרם החלטת לפנות חזרה לביתם, השיג אותך שוטר-תנועה אמריקאי על אופנועו, שאל לתעודותיך, וכאשר אימת שאתה הוא ישראל וייסלר – שלף חבילה על שמך ובה מברשות הגילוח והשיניים וידית הגילוח שלך!

ושלח, פוצ'ו, גם אם לא תמצא את קטע העיתון האמריקאי – את הסיפור על החוואי היהודי שהלך לעולמו לאחר ביקורך, כי הסיפור מחזיק את עצמו בצורה יוצאת מן הכלל, ובייחוד מה שהוספת לי בעל-פה, כנראה עוד הגזמה פרועה שלך – שבלילה לפני מותו עוד הצלחת להתמזמז במכונית עם הבת המכוערת שלו.

חג שמח,

אהוד

אודי ידידי,

אם אתה מבקש, איך אני יכול להגיד לא?

צריך רק להקדים ולספר לקוראיך הנאמנים שבטיול היפה של אנשי סומליו"ן למוזיאון הפרדסנות ברחובות, הייתי אמור לספר משהו על הפרדסים בתקופת הפלמ"ח, אבל למראה תמונת הדוגמנית נורית בת יער, השולחת יד לעבר העץ כששני תפוזיה מתחרים עם תפוזי הפרדס, התבלבלתי וסיפרתי על הגלויות עם תמונת עלמת החמד הזו. את הגלויות שלחתי לבעלי החוות היהודיים באמריקה, שבה התכוננתי לטייל מחוף לחוף בשנת 1959, ובהן בישרתי לנמענים שאני סטודנט ישראלי המעוניין לראות את החווה שלהם.

את סיפורי אותו טיול כינסתי בספר "איה הג'ינג'ית באמריקה", ששוכב אצלי עדיין במגירה ומחכה למו"ל. אחד הסיפורים שסיפרתי על אותו מסע מתייחס למקרה בל יאומן שבו הגעתי לאיכר יהודי באוהיו ששכב על ערש דווי והיה צריך כבר למות, אבל אחרי שקיבל את הגלויה עם תמונת הדוגמנית, החליט לחכות לבוא השליח מירושלים, ורק למחרת בואי הִרשה למלאך המוות לבוא אליו ואני הוזמנתי אחר כבוד להשתתף בלווייה כנציג ממשלת ישראל.

אני בעצמי לא הייתי מאמין לסיפור הזה, אלמלא נקלע לבית החולים צלם של העיתון המקומי וצילם אותי למרגלות השכיב מרע. רציתי לשלוח לך את הסיפור רק אחרי שאמצא את העיתון עם התמונה, אבל אם אתה מאמין לי גם בלעדיו, אז הנה הסיפור. הסיפור המופיע כאן מסופר מפי איה הג'ינג'ית שנוסעת עם נלי אחיה הקטן לבקר את החבר שלה אורי העובד כמאבטח בשגרירות ישראל ושם הם יוצאים למסע ברחבי ארה"ב כשהם לוקחים עמם זוג חברים נוסף, כדי לחסוך בהוצאות הדלק.

שלך

פוצ'ו

אהוד: לבסוף הוא שלח גם את גזיר העיתון עם התמונה, כפי שתראו בצרופה.

* * *

פוצ'ו

איה באוהיו

איכר יהודי באוהיו

אנחנו נוסעים עכשיו במדינת אוהיו ברחובות עיירה אמריקאית טיפוסית ומחפשים יהודי ששמו איזידור רוט, שהיה חבר בהתאחדות האיכרים היהודים באמריקה. שם העיירה הוא אישטבולה ואף אחד מאיתנו לא שמע עליה עד אתמול בצהריים. אתמול בצהריים הגענו לכפר הנושא את השם המפואר ג'נבה. הכפר, בניגוד לשם המבטיח, הוא עלוב למדי וכל בית נמצא במרחק קילומטר מהבית השכן.

נקשנו על אחד הבתים שנראה כמו אסם ושאלנו איפה החווה של איזידור רוט. השם הזה מופיע ברשימת שמות של יהודים חקלאים הגרים בכל מיני כפרים בדרך ללוס אנג'לס. הנהג שלנו יהושע, שהוא בן לחקלאים ישראליים בדרום הארץ, קיבל את השמות האלה מאגודה עתיקת ימים הנקראת "התאחדות היהודים החקלאים באמריקה" שמשרדה הראשי נמצא בניו יורק, לא רחוק מבניין השגרירות.

"בעזרת הרשימה הזאת," הסביר יהושע (או שוקה כמו שסיגל קוראת לו) – "נצליח לחסוך המון כסף, כי במקום לקחת מלון דרכים, הנקרא כאן בשם מוטל, אנו דופקים על דלתה של משפחה יהודית כזאת, מספרים שבאנו מארץ ישראל ומבקשים רשות להקים אהל ללילה אחד אצלם בחצר. מובן שהם תכף יזמינו אותנו אליהם לארוחה, יעמידו לרשותנו את חדר השירותים וחדר האורחים ויתנו לנו הרגשה של בני מלכים לפחות."

בקיצור מזל שיש לנו את שוקה (או יהושע כמו שאורי קורא לו) שחושב על הכול ומתכנן לנו טיול שכמעט לא עולה כסף.

איזידור רוט כבר לא גר בכפר ג'נבה והאישה המקומטת שפתחה לנו את דלת האסם, הציעה לנו ללכת לבקתה אחת שבה גר איכר קשיש שאיזידור היה איתו ביחסי שתייה משותפת.

הקשיש זכר שהיה באמת איזידור כזה, שלפני שלוש שנים מכר את החווה שלו ועבר לגור בעיר שנקראת אישטבולה ונמצאת סך הכול במרחק של 30 מיילים מאיתנו. נסענו 30 מיילים והגענו לעיר שפרושה על כמה גבעות נמוכות ויש בה המון בתים קטנים עם גינות דשא גדולות וכבישים רחבים. איך מוצאים בעיר כזאת איש שנכנס לגור בה לפני שלוש שנים וכל מה שאנחנו יודעים עליו זהו שמו.

סיגל אמרה שהיא מתה מרעב ושבמקום למצוא את האיש יותר טוב למצוא איזו מסעדה. כולנו הסכמנו חוץ מיהושע שאמר שאם נמלא את הכרס, נהיה אחר כך במצב לא נעים, כאשר האיכר הנרגש יזמין אותנו לביתו לאכול ולא נהיה מסוגלים לפתוח את הפה.

"אבל איך תמצאו אותו?" שאלה סיגל, "תלכו מבית לבית ותשאלו עליו?"

"לא." התערב אורי, "פשוט נפתח ספר טלפונים ונגלה את כתובתו."

אני מוכרחה להודות שלפעמים יש לאורי שלי פתרונות כל כך פשוטים, עד שאני לא יודעת איך בעצמי לא חשבתי עליהם.

"זה בדיוק גם מה שאני חשבתי." אמר שוקה (או שוקהל'ה כמו שסיגל התחילה לקרוא לו), ועצר ליד בניין שנשא עליו את השם משרד הדואר.

פתחנו ספר טלפונים ונשאנו תפילה שלא נמצא הרבה שמות של איזידור רוט, כי אז לא נדע באיזה מהם לבחור. תפילתנו נענתה מעל ומעבר, כי בכל ספר הטלפונים הגדול לא מצאנו אפילו שם אחד של איש עם שם כזה.

מה עושים עכשיו? כנראה שהייאוש שנשקף מפנינו היה נראה לעין כל, כי אישה אחת בגיל שבו לא מתביישים לשאול שאלות, שאלה אותנו את מי אנחנו מחפשים.

אמרנו לה.

היא לא ידעה, אבל היה לה אומץ להרים את קולה ולשאול את כל האנשים שעמדו בתור מי שמע על איזידור רוט.

אף אחד לא שמע חוץ מאישה אחת בגיל של האישה שלנו שאמרה שהוא גר אצל הבת שלו לא רחוק מהבית שלה, ואם נחכה עד שתקנה בול וניסע אחריה, היא תראה לנו את הבית.

מה יש להגיד, עוד יש נסים בעולם. הגענו לבית רעפים שצבעו דהוי, וגדר לבנה ונוצצת מקיפה את החצר הירוקה שלו. מורת הדרך שלנו הצביעה על הבית ונפנפה לנו יד לשלום. ברגע זה בדיוק יצאה מהבית גברת ממושקפת הלבושה בשמלת פרחים מהודרת וצעדה נמרצות לעבר מכונית פורד כחולה שאחריה חנינו.

"סליחה!" אמר לה יהושע, "האם זה ביתו של איזידור רוט?"

האישה הסתכלה בנו בחשדנות ושאלה מי אנחנו.

שוקה סיפר לה שאנחנו ישראלים שמתעניינים בחקלאות ורצינו לראות את החווה שלו.

למשמע הדברים אורו עיניה באור גדול וענן של שמחה עלה על פניה וסילק באחת את הבעת החשדנות.

"אני הבת שלו," אמרה בגאווה, "קיבלנו את הגלויה שלכם. אבי מחכה לכם בקוצר רוח. בואו איתי, אני נוסעת אליו לבית החולים."

סיגל מרפקה את צלעותיו של שוקה שהבין מיד את הרמז ואמר לאישה, שאנחנו רוצים לגשת למסעדה, כי לא אכלנו מהבוקר ואחר כך ניסע אחריה ברצון.

האישה, שאחר כך הכרנוה בשם גברת גוזו, אמרה שחבל על כל רגע כי אביה החולה יכול למות בכל שנייה ויהיה זה עצוב מאוד אם אחרי כל הנסיעה הארוכה שלנו נמצא אותו ללא רוח חיים.

נגד נימוק כזה לא היה לנו מה להגיד ועד מהרה היינו דוהרים ברחובות העיר אחרי הפורד הכחול. בדרך עצרנו ליד סופרמרקט שליד פתחו עמד פסל בטון של בקבוק יין אדום, הגברת יצאה ממכוניתה, רמזה לנו שהיא כבר חוזרת ונעלמה בתוך החנות.

"אתם רואים," אמר שוקה, "אמרתי לכם שיקבלו אותנו כמו מלכים. עכשיו היא קונה לנו אוכל מוכן, שלא נגווע ברעב."

"רק שלא תביא סנדוויצים עם ממרח טונה," אמרה סיגל, "אני שונאת טונה."

המשאלה התמלאה. היא לא הביאה טונה, היא בעצם לא הביאה כלום, נכנסה בהליכה מהירה לפורד שלה ורמזה לנו להמשיך לנסוע אחריה.

"היא בטח הזמינה אוכל שיישלח אלינו לבית החולים, או אליה הביתה," אמר יהושע האופטימיסט הנצחי, אבל אנחנו היינו די ספקנים ואורי אמר שהיינו צריכים לשמוע בקולה של סיגל. בזמן האחרון הוא מתחיל להגיד הרבה פעמים "סיגל צודקת" וזה נראה לי מוגזם לטעמי, אך אני מעדיפה בשלב זה לא להעיר לו.

את האיכר היהודי איזידור רוט מצאנו יושב במיטתו, לבוש פיז'מה ירוקה, כשאחות רחמנייה בחלוק לבן, מגישה לו כפות מרק מהביל שחתיכות לחם צפות עליו. עמדנו מחרישים מסביב למיטה ושמענו איך הבת אומרת לאביה שאמנם חלומו לבקר בישראל ידחה עד אשר יבריא, אבל לעומת זאת הגיעו הצעירים ששלחו לו את המכתב, והנה הם כאן עומדים מולו.

האיכר הקשיש, שזיפי שיער לבן הסתירו את קמטי לחייו, כנראה לא זכר על איזה מכתב היא מדברת, כי הוא אפילו לא הסתכל עלינו, רק מלמל משהו כמו "נו כבר!" והצביע על כף המרק.

האחות המנוסה הבינה אותו מיד, טבלה את הכף מחדש במרק והוציאה אותה הפעם יחד עם חתיכת לחם. הוא בלע אותה בתיאבון רב שהזכיר לנו את מצבנו. סיגל, שכנראה חששה פן תמות מרעב לפני שהזקן יגמור לאכול, לחשה לשוקה שישאל אם יש בבית החולים מסעדה. יהושע התבייש לשאול, אבל הבטיח לסיגל שהוא בטוח במאה אחוזים שכל רגע יגיע האוכל שלנו.

הפניתי את מבטי לפתח ולא האמנתי למראה עיניי – בחור צעיר ונמרץ, שנראה כמו שליח, הגיע למקום כשהוא נושא תיק עור מרובע. הגברת גוזו עזבה את אביה ובאה לקראתו בפנים מאירות, כשהיא מצביעה עלינו ואומרת תוך הליכה:

"הנה הישראלים שבאו במיוחד לראות את אבא!"

הבחור נענע בראשו, אמר לנו "האו דו יו דו" ולשמחתנו מיהר לשלוח את ידו לעבר מנעול התיק.

"אולי כדאי – " אמרה הבת הנאמנה שהבחינה שאנו מתקרבים אל השליח, " שהם יתרחקו ויעמדו מהצד השני של המיטה?"

ובלי לחכות לתשובת הבחור, ביקשה מאיתנו לזוז אל מאחורי המיטה ולעמוד קרוב לראשו של האיכר הזקן.

לא הבנו מה זה משנה לה באיזה צד נאכל, עד שהבחנו שהבחור, שהצליח לפתוח את התיק, מוציא ממנו לא סנדוויצים, אלא חצובה מתקפלת, שולף את שלוש רגליה, ומציב עליה מצלמה גדולה של עיתונאים. "

"סנדוויצים אה!" – לחשה סיגל בקול מתעלף.

"טוב, את לא רצית טונה." – ניסה אורי לעזור לשוקה.

רציתי להעיר לאורי שהוא לא חייב להגיב על כל מילה של סיגל, אבל לא הספקתי כי הצלם גמר בינתיים לכוון את המצלמה וביקש מהאחות שתפסיק להאכיל. היא ניסתה, אבל האיכר הזקן הצביע על הצלחת שהיו בה עוד שתי חתיכות לחם טבול ופלט קולות מחאה.

"תן לו לגמור – " ביקשה הבת. "זה ייקח עוד רגע."

בדלית ברירה חיכינו עוד רגע שבסופו שמענו קול ירייה. אוטומטית התחבקנו מרוב פחד ונצמדנו זה לזה, עד שנלי, שלא הסיר את מבטו מהזקן אמר:

"מה נבהלתם? הוא רק תקע גרבטש!"

"גיהוק," תיקן אותו אורי, "בעברית אומרים גיהוק!"

"או קיי!" הכריז הצלם, "כולם לחייך!"

ברגע זה השמיע הזקן משהו שנשמע כמו נביחה והוציא מפיו מערכת שיניים.

"אבא לא!" – אמרה הבת וניסתה להחזיר את השיניים לפיו. הזקן חישק את שפתיו והניע את ראשו מצד לצד.

"אין דבר – " אמר הצלם, "שיהיה כבר ככה."

"לא בא בחשבון, תראה איך הוא נראה עם לחיים שקועות!"

לא הבנתי מה היא רוצה, עם השיניים או בלי השיניים, הוא נראה לי כמו מגילת קלף שהוצאה מתוך כד מלפני אלף שנים.

הבת כנראה היתה עקשנית יותר מאביה ולא ויתרה עד שהזקן התעייף ופתח מעט את שפתיו. היא מיהרה לדחוף פנימה את השיניים וצעקה לצלם:

"צלם מהר!"

כולנו לבשנו חיוך של אושר, עד שסונוורנו מהבזק המצלמה ויחד עם זאת שמענו קללת "שיט!" של הצלם, שלחץ על הכפתור בדיוק ברגע בו שלח הזקן את ידו ושלף את שיניו.

שלוש פעמים ניסה הצלם לצלם אותו עם השיניים בפיו, ושלוש פעמים נכשל. בסופו של דבר הבת הרימה ידים, ובצילום שהופיע למחרת בעיתון המקומי, הופיעה מערכת השיניים בתוך כוס שקופה שניצבה ליד המיטה, ולצידה כולנו עומדים ומחייכים.

כשנגמר הטכס והזקן נרדם עם חיוך של אושר, יצאנו מבית החולים אחרי הבת המסורה ונסענו אחריה עד ביתה, הפעם בלי לעצור בדרך. מצאנו חנייה ליד הגדר הלבנה והספקנו לצאת מהרכב כאשר הגברת גוזו ניגשה אלינו ושאלה אם אנחנו רוצים קודם לאכול, או קודם לנסוע ולראות את החווה של אביה.

"קודם לאכול!" – צעקה סיגל לפני שמישהו מאיתנו הספיק לפצות פה.

"טוב מאד!" אמרה האישה, "גם לי זה יותר נח, כי הילדים צריכים לחזור מבית הספר והם שונאים לקחת אוכל לבד."

"אז את רוצה שניכנס?" –שאל יהושע, שלא תפס מה שאני כבר תפסתי.

"לא לא," אמרה האישה, "אם אתם רעבים אז תלכו קודם לאכול ואני אחכה לכם."

כאשר הגברת גוזו נעלמה מאחורי דלת ביתה, מיהרתי להסתכל על סיגל והספקתי לראות איך היא תוקעת בשוקה מבט כזה, שכל אחד אחר היה תופס את ליבו וצונח ישר לתוך אמבולנס.

יהושע, (שסיגל חזרה לקרוא לו שוקה בלי 'לֶה') הוכיח שהוא גבר העשוי ללא חת, לכן לא השפיל את עיניו רק אמר: "אחריי!" – והתיישב ליד ההגה. חיכה דקה עד שכולנו הסתדרנו חזרה במקומותינו ואז הדליק את המנוע והוביל אותנו, לאן? ישר לסופרמרקט שבפתחו עמד פסל בטון של בקבוק יין אדום.

כמובן שלא היתה חנייה פנוייה, רק בתשלום, לכן הוא נשאר באוטו ואני עם סיגל נכנסנו להצטייד. בכניסה לחנות ראינו שורה של טלפונים ציבוריים והבנו סופית שהגברת גוזו לא נכנסה הנה כדי להזמין לנו אוכל, אלא לטלפן לצלם.

מצויידים בקרטון שבו שני ככרות לחם כפרי, ממרח מיונז, נקניק סלמי ושקית מלאה תפוחים, נסענו לחפש פינת אוכל, כשאני מבקשת רק לא ליד פלג מים. לסיגל לא היתה סבלנות והתחילה לבצוע חתיכות לחם תוך כדי נסיעה. היא ניסתה להגיש גם לי חתיכה, אבל אני נזכרתי בחתיכות שצפו במרק ואיבדתי את התאבון.

בסוף מצאנו חורשת עצי דולב דלילים, נכנסנו לתוכה עם המכונית, פרשנו שמיכה על משטח העלווה והתיישבנו לאכול.

אחרי למעלה משעה, כשחזרנו אל בית הגברת גוזו, פתחו לנו את הדלת שני ילדים בגיל של נלי ואמרו לנו שאימא שלהם ישנה. חשבתי שזאת ההזדמנות לבקש מהם להגיד תודה ולהסתלק, אבל סיגל, שבזמן האחרון מוכרחה תמיד להגיד ההפך ממה שאני אומרת, אמרה שאם ניסע לראות את החווה, ונחזור בערב, יש כל הסיכויים שהיא תזמין אותנו לישון אצלה, והיא כבר מתה לישון לילה אחד על מיטה ולא להידחק חמישה בתוך אוהל אחד שאין בו מקום לרגליים. נלי דווקא רצה שניסע כדי שנגיע מהר ככל האפשר לדיסנילנד, אבל שני הילדים הזמינו אותו לשחק אתם בכדורגל והוא שכח שהוא ממהר.

שעתיים תמימות ישבנו במכונית עד שנשבר לנו ואמרנו לשוקה, שהוא בתור אבי הרעיון חייב ללכת לדבר עם האישה. מהמכונית ראינו איך שוקה, מי שהיה מפקד מחלקה אמיץ בפלוגת הסיור של חטיבה שבע, ניגש לדלת רוצה להקיש, אבל ברגע האחרון נסוג והולך אל המגרש שעליו שיחקו הילדים ומבקש מהילד היותר גדול שילך להעיר את אימו.

"לא צריך להעיר," אמר הילד, "בצהריים אימא אף פעם לא ישנה יותר מרבע שעה."

"אוה אתם כאן?" אמרה הגברת גוזו כשראתה את כולנו עומדים בפתח ביתה, "ואני שאלתי את עצמי למה אתם עוד לא באים."

"אז מה," אמר שוקה בלי להסביר למה איחרנו, "ניסע לז'נבה לראות את החווה?"

האישה הסתכלה בשעונה ואמרה: "לא כדאי, כבר מאוחר, תחזרו למלון שלכם וניסע לשם מחר בבוקר."

הסתכלנו זה על זה וסיגל, שהיתה כנראה הכי לחוצה מכולנו, אמרה: "אנחנו לא ישנים במלון, אין לנו כסף בשביל זה."

"אז איפה אתם ישנים?" – שאלה האישה בסקרנות.

"יש לנו אוהל, שאנחנו מקימים אותו בפארק של מטיילים."

"על זה לא חשבתי," הודתה הגברת גוזו והוסיפה, "יש לנו באמת פארק כזה לא רחוק, ממש שני רחובות מכאן."

בינתיים שלושת הילדים, שכנראה נמאס להם לשחק, באו לשמוע על מה אנחנו מדברים, ונלי, שלפעמים יש לו רעיונות עם כוונה טובה, אמר: "למה שלא נקים את האוהל כאן בחצר על הדשא?"

"כן! כן!" – קפצו הילדים בשמחה – "שהם ישנו אצלנו."

"ברצון," אמרה האישה, "בהחלט. אתם מוזמנים."

ראיתי שאף אחד מאיתנו לא מדבר, אז לקחתי אני את היוזמה ואמרתי: "כן, הבעייה היא שבפארק יש לנו שירותים ומקלחות ולפעמים גם מזנון וכאן אנחנו... אנחנו..." רציתי להגיד שאנחנו אפילו לא מוזמנים לכוס תה אבל עד שהיה לי אומץ, הקדימה אותי הגברת גוזו ואמרה בפנים מאירות: "אין בעייה, בפארק יש כל השירותים. הנריק! מורדי! תראו לאורחים את הפארק!"

מאוחר באותו ערב, כשנכנסנו לתוך שקי השינה שלנו באוהל, ניסה יהושע להרים את המוראל ואמר: "לפחות אנחנו ישנים על דשא ירוק ורענן."

"ונדחסים כמו דגים מלוחים." – הוסיפה סיגל, שבגלל הרגליים שלה היתה ישנה תמיד מול הפתח באמצע."

"תגידו תודה שאנחנו לא צריכים לישון באוטו ולקום עם גב שבור!" – אמר אורי, שאחרי כמה הערות שהערתי לו כשהיינו לבד, הפסיק להגיד תמיד לסיגל שהיא צודקת.

ברגע זה נשמע רשרוש על בד האוהל וסיגל, שמישהו כנראה דרך לה על הרגל, צרחה:

"הצילו!"

מרוב בהלה התיישבנו כולנו, אבל הבהלה היתה מוגזמת, הבאים היו בסך הכל הנריק ומורדי שבאו עם כרים ושמיכות ועם אימא גוזו.

"אני שמחה שאתם עוד לא ישנים," אמרה האישה, "הילדים שלי משגעים אותי, הם אומרים שהם עוד אף פעם לא ישנו באוהל וחשבתי שאולי תוכלו למצוא גם להם מקום, הם מאוד קטנים ויתפסו רק מעט שטח."

מיותר לספר שבאותו לילה כמעט לא עצמנו עין, גם בגלל הדוחק וגם בגלל שחיפשנו נואשות אחר תירוץ שבעזרתו נצליח מחר להתחמק מנסיעה לחווה, בלי להעליב את הגברת גוזו, שהעניקה לנו כל כך הרבה תשומת לב והתחשבות.

חיפשנו וחיפשנו אך לא הצלחנו למצוא שום תרוץ ונאלצנו להסתפק בתפילה לאלוהים שיעשה מאמץ ויבוא לעזרנו לא חשוב איך, ואכן הוא בא.

למחרת עם בוקר, בעודנו עומדים ומקפלים את האוהל, הגיעה אלינו הגברת גוזו בפנים נפולות והודיעה לנו שלצערה לא תוכל לנסוע אתנו לחווה.

"למה, מי מת?" –שאלו אורי ושוקה כאחד.

"אבא שלי – " אמרה הבת המסורה ומחטה דמעה מעיניה, "הרופא הסביר שמרוב התרגשות מהמשלחת הישראלית שהגיעה אליו באופן מיוחד מירושלים עלה לחץ דמו וליבו הפסיק לפעום."

לחווה אמנם לא נסענו (יש אלוהים בשמיים) אבל היינו מוכרחים להשתתף בהלווייה, כי הגברת גוזו אמרה שמחר יהיה כתוב בעיתון שנציגי ישראל באו במיוחד לאישטבולה כדי לחלוק כבוד ליקיר העיר, מר איזידור רוט שנפטר בטרם עת.

עוד אנחנו מתלבטים איך להתחמק מההזמנה הבלתי צפויה, והנריק הקטן בא בריצה וצעק בהתרגשות שמדברים על סבא ברדיו.

"בואו לשמוע!!!" – קראה לנו הגברת גוזו ורצה לביתה כשאנו רצים אחריה.

ברדיו המקומי חזרו והודיעו כי מר איזידור רוט, אשר רק הבוקר נראה בעיתון שוכב במיטתו מוקף משלחת ישראלית שנשלחה אליו ממשרד החקלאות, נפטר הבוקר מדום לב, וראש העיר הכריז עליו כיקיר אישטבולה.

הבת המאושרת, מרת גוזו, היתה זוהרת מרוב התרגשות ואנחנו כבר לא יכולנו להגיד לה שאנחנו ממהרים, ביחוד אחרי שהרשתה לנו, ברגע של הפסקת פרסומות ברדיו, להשתמש בבית השימוש שלה.

ההלווייה היתה מרגשת מאוד. הגברת גוזו אמרה לנו שמעולם לא נראתה כאן לוווייה כל כך ארוכה וכי אנחנו חייבים להספיד אותו בשם ממשלת ישראל. ניסינו לסרב ונדמה לי שהצלחנו, עד שראש העיר שהנחה את טכס הקבורה הזמין את הנציגים הישראלים, אשר הגיעו מרחוק, שייגשו למיקרופון לשאת את דבריהם.

אורי דחף את שוקה ושוקה דחף את אורי, ככה הם דחפו זה את זה, עד שאורי ניצח ושוקה מצא את עצמו עומד ליד ראש העיר שלחץ את ידו והגיש לו את המיקרופון בידו השנייה. למזלם של כל הקרואים, יצא לו לשוקה לעמוד על התלולית של בור הקבר וכך הוא יכול היה להיראות לעיני כול. היתה דממת מתח של כמעט שלוש דקות שבהן הצטופפו הכול, כדי לראות מקרוב את הצעיר הגבוה ולשמוע את דבריו. משתמה התזוזה, נשמע הכעכוע הנכסף ושוקה פתח ואמר:

"באנו הנה ממדינה רחוקה, מדינת ישראל, אשר אליה חזרו בני ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, חזרו ועלו כדי להפריח את שממותיה ולמצוא בית לפזורי העם. בכל העולם. אנחנו היהודים ידועים בעיקר כסוחרים, אנשי רוח, רופאים ועורכי דין, לכן עניין אותנו, אנשי המשלחת הישראלית, לראות שיש לנו באמריקה גם נציגים מסוג אחר. אנשי אדמה אשר לא בוחלים בעבודת כפיים, אנשי עמל אשר יוצאים לעבודתם מחושך עד חושך. איזידור רוט, אשר נטע כרם לתפארת באדמת הכפר ג'נבה, הוכיח כי עובד אדמתו ישבע לחם עם מרק. רק אתמול ראינו אותו, חי נושם ואוכל את ארוחת הצהרים שלו בתאבון של בן איכרים אשר חלומו התגשם והנה היום..."

עד כאן. כאן לא יכולתי יותר ולמרות שהחזקתי את פי בכל כוחי וגם סיגל לחשה לי כל הזמן: "תתאפקי, איה תתאפקי!" לא הייתי מסוגלת להתאפק יותר, מה אני אשמה שאני כזאת צחקנית?

כך קרה שבתוך דממת הקשב הנרגשת פרצתי בצחוק חנוק שנשמע כמו שאגת לביאה שכולה. שוקה קטע את נאומו באמצע המילה, כל האבלים היפנו אליי את מבטם ואישה אחת, השכנה של גברת גוזו, אמרה בקול רם: "מסכנה, כמה שהיא בוכה!" ומיד פרצה בבכי גם היא.

האות ניתן וברגע הבא פרצו מכל עין זרמי דמעות, מלוות ביבבות חנוקות. אפילו שוקה, איש הסיירת קר הרוח, לא יכול היה להחזיק מעמד יותר, הספיק להגיד בעברית צלולה: "תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים!" ורץ אלינו כשהוא מסנן בלחש:

"בואו נברח!"

שלושה ימים לאחר מכן, כשעצרנו ליד תחנת דלק זולה וישבנו לאכול, אמר אורי שהמצפון מציק לו והוא חושב שאנו חייבים לטלפן לגברת גוזו ולהתנצל על הבריחה שלנו. גם שוקה אמר שהוא חושב שהוצאנו שם רע למדינת ישראל והמעט שאנו יכולים לעשות זה להרים טלפון ומוטב עכשיו כשאנו עדיין במרחק של שיחה מקומית. גם אני הייתי באותה דעה עד ששמעתי את סיגל אומרת שלדעתה איה, כלומר אני, בתור האחראית לתקרית הדיפלומטית, היא זאת הצריכה לטלפן ולבקש סליחה. הייתי מוכנה לקבל את דעת הרוב ולמלא את חובתי, אבל פחדתי שלא אוכל להתאפק ואפרוץ שוב בצחוק. היתה זו טענה משכנעת והעניין כמעט ירד מהפרק אלמלא סיגל, שרצתה להראות לשוקה כמה היא טובה, ואמרה:

"אם כך אז אני אטלפן!"

שוקה חייג וסיגל אמרה: "הלו! זאת גברת גוזו? שלום כאן מדברת..."

"אני יודעת!" –צווחה הגברת מאוהיו, "זה אתם הישראלים! לאיפה נעלמתם?"

"לכן אני מטלפנת, היית מוקפת בכל כך הרבה אנשים ולא היתה לנו אפשרות להגיע אלייך ופחדנו שיתחיל להחשיך ולא נמצא את הדרך, אז החלטנו שאנחנו לא יכולים להתעכב יותר וחשבנו..."

כאן הרגשתי שאני מסוגלת לפרוץ שוב בצחוק ואורי מיהר להרחיק אותי מהטלפון. כשחזרתי אחרי חמש דקות רגועה ונינוחה ראיתי את סיגל מניחה את הטלפון ומוחה דמעה.

"מה דיברתם כל כך הרבה?" שאלתי.

"לא אני דיברתי. היא. היא סיפרה שאף אחד לא ראה אותנו נוסעים ורק ראו שפתאום נעלמנו ואז מישהו אמר שאולי עפנו למעלה והתחילו להפיץ שמועה שאנחנו היינו משלחת של מלאכים שבאה ללוות את איזידור לשמיים, אני אומרת לך איזה שטויות שהיא דיברה."

"ובגלל זה בכית?"

"לא. מה פתאום? בגלל הדבר השני שהיא סיפרה לי."

"איזה דבר?"

"שהיא הזמינה בשבילנו ארוחת ערב חגיגית אצל חברת קטרינג ואחר כך היא עם כל המשפחה וראש העיר, היו מוכרחים לגמור את כל האוכל לבד."

מה אני יכולה להגיד ? לא, אני לא יכולה, הדמעות חונקות את גרוני והפעם באמת. איזידור רוט, האיכר היהודי המסור מאוהיו. למה לא דאגת שגם אנחנו נשתתף בארוחת האבל שלך? אתה לא מבין עכשיו שמותך היה לשווא...?"

* * *

יוסי גמזו

הַבֵּן הַחֲמִישִי

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָּנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד

חָכָם, אֶחָד רָשָע וְאֶחָד תָּם – וּבַמִּשְעוֹל

שֶבּוֹ שָנִים פּוֹסְעִים הֵם כְּשָׂרִיד בִּלְתִּי נִכְחָד

בֵּין הַשּוֹאוֹת וְהַיְּשוּעוֹת, הָעֵדֶן וְהַשְּאוֹל

צָץ גַּם הַבֵּן הָרְבִיעִי: חַיְשָן, בַּיְשָן, נִפְחָד,

זֶה שֶלְּהַוָּתוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אַף לִשְאֹל.

וַאֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ בִּזְמַן אַחֵר, בַּמֵּאָה שֶעָבְרָה, כְּשֶנָּסַבָּה

בְּחוּצוֹת תֵּל-אָבִיב הַקְּטַנָּה הַשִּׂיחָה הַנִּרְעֶשֶת עַל מָה שֶנּוֹדַע

כְּאֵימֵי הַפִּתְרוֹן הַסּוֹפִי קָם לוֹ יֶלֶד קָטָן וְהֵטִיחַ בְּסַבָּא

מוּל שֻלְחַן לֵיל הַסֵּדֶר מַמָּש לְאַחַר אִזְכּוּרוֹ בְּאוֹתָהּ הַגָּדָה

שֶל קְוַרְטֵט הַבָּנִים הָעַתִּיק הַזֶּה שָם, בְּמִלְעֵיל וּבְקוֹל חֲרִישִי

שֶל הַסָּב הַנִּזְהָר לֹא לִדְרֹש בְּמֻפְלָא, רַק לָלֶכֶת בַּתֶּלֶם, תְּשוּש-עֹל:

"זֵידֶע" (סַבָּא בְּיִידִיש) "אָז לָמָּה אַף פַּעַם לֹא קָם כָּאן גַּם בֵּן חֲמִישִי?"

-"אֵיזֶה בֵּן חֲמִישִי?" שָאַל סַבָּא מֻפְתָּע.

-"זֶה שֶדַּוְקָא יוֹדֵעַ לִשְאֹל."

-"מָה לִשְאֹל?", תָּהָה סַבָּא, מוֹחֵל עַל קְטִיעַת שִגְרָתוֹ הַשְּלֵוָה-מוֹנוֹטוֹנִית

שֶל נִגּוּן קְרִיאָתוֹ וְנָעַץ מַבָּטוֹ בְּנֶכְדּוֹ שֶמִּיָּד גַּם עָנָה

בְּעִקְּשוּת וְרִגְשָה: "אֵיךְ קָרָה שֶהִרְשָה אֱלוֹהֵי אוֹתָם שֵשֶת מִילְיוֹנִים

אֶת אוֹתוֹ כִּלָּיוֹן בְּעוֹד הוּא, אֵל עֶלְיוֹן, לֹא נָקַף שָם גַּם אֶצְבַּע קְטַנָּה

הֲרֵי אִם אֱלוֹהִים הוּא רָחוּם וְחָנוּן, זֵידֶע, כְּמוֹ שֶשִּנַּנְתָּ תָמִיד לִי,

וְהוּא אֵל כָּל-יָכוֹל שֶאָסוּר לוֹ לִמְחֹל לְכָל זֵד וְחוֹטֵא וְאָשֵם

וְלַמְרוֹת זֹאת קָרָה שֶהַסּוֹף הַנּוֹרָא הִתְרַחֵש וְעוֹד אֵיךְ – אָז תָּגִיד לִי

אֵיזֶה מִין כָּל-יָכוֹל הוּא וְאֵיזֶה רָחוּם וְחָנוּן הוּא לְמַעַן הַשֵּם?"

וְהַסַּבָּא נָבוֹךְ כְּתוֹעֶה בְּמָבוֹךְ וְאֵינֶנּוּ צוֹעֵק "אֶפִּיקוֹרֶס,

אֵיךְ הֵעַזְתָּ לַחְטֹא?!" מוּל שְתִיקַת מִשְפַּחְתּוֹ שֶנִּתָּן לְחָתְכָהּ בְּסַכִּין

רַק בּוֹהֶה בְּנֶכְדּוֹ שֶהִפְלִיא לְלָכְדוֹ בְּקֻשְיָה אֲשֶר אֵין בָּהּ גַם קֹרֶט

מֵאַרְבַּע קֻשְיוֹתָיו שֶל הַסֵּדֶר אַךְ תַּו שֶל כְּפִירָה בָּהּ וּפְגַם נְזִיקִין

וְהַיֶּלֶד כְּבָר חָש בִּנְכִּישַת הַנָּחָש שֶקּוֹרְאִים לוֹ "סָפֵק" אוֹ "בִּקֹּרֶת"

הַיּוֹצְקִים אֶת אַרְסָם אֶל תֻּמּוֹ שֶכֻּרְסַם כִּי דְּבַר-מָה כָּאן מְאֹד לֹא תָקִין

בְּעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ הַפּוֹעֵר אֶת לֹעוֹ כָּל יְמוֹת הָאָדָם צְמֵא הַטֶּרֶף      

בָּם מֵאָז עַד הַיּוֹם אֵין עוֹד טֶבַח אָיֹם, קָנִיבָּלִי וְלֹא אֱנוֹשִי

שֶאֵינוֹ מְבֻצַּע בְּפִגְיוֹן אוֹ פְּצָצָה אַךְ הָאֵל מְצַוֶּה עָלָיו: "הֶרֶף!"

כִּתְשוּבָה לִשְאֵלַת אֵין-מָנוֹס-וּמִפְלָט

שֶל אוֹתוֹ בֵּן חָצוּף,

חֲמִישִי.

וְכֵיוָן שֶלְּסַבָּא אֵין שוּם מַעֲנֶה לְאוֹתָהּ קֻשְיַת-מַחַץ אַגְנוֹסְטִית

וְהַסֵּדֶר נִמְשָךְ – זֶה חוֹתֵר בַּמַּחְשָךְ, בְּלֵילוֹת-נְדוּדִים לְאֵין סְפוֹר

בְּמוֹחוֹ שֶל הַיֶּלֶד כִּכְסוֹס הַתּוֹלַעַת בַּפְּרִי, בְּעִקְּשוּת דִּיאַגְנוֹסְטִית

הַחוֹתֶרֶת לְשֹרֶש חָלְיָן שֶל תּוֹלְדוֹת הָאָדָם וְנוֹקֶבֶת בִּכְפֹר

לְבָבוֹ הַקָּטָן בְּמִדַּת צִדְקָתָן שֶל אוֹתָן מְלִיצוֹת-אֵין-כִּסּוּי-בָּן

הַקּוֹשְרוֹת לָאֱנוֹש הָאָנוּש הַזֶּה שְמוֹת "הוֹמוֹ סַפְּיֶנְס" וְ"נֵזֶר בְּרִיאָה"

אַף עַל פִּי שֶאֵינֶנּוּ רָאוּי לָהֶן כְּלָל כִּי הַבְּלוֹף הַגָּדוֹל הֶחָסוּי בָּן

לֹא מַסְתִּיר אֶת הַדָּם הַשָּפוּךְ בְּיָדָם שֶל רוֹצְחִים שֶגְּנוּתָם מַתְרִיעָה

מִימֵי קַיִן עַד אַוּשְוִיץ עַל גֹּדֶל הַפַּעַר בֵּין רוּם יֻמְרוֹתָיו שֶל הַגֶּזַע

הַקָּרוּי אֱנוֹשִי וּבֵין רֶשַע שָרְשִי זֶה שֶאֵין חַיַּת-טֶרֶף אַחַת

שֶתֵּרֵד לְשִפְלוֹ וְאָפְלוֹ שֶל אוֹתוֹ "הוֹמוֹ סַפְּיֶנְס" בַּסָּאדוֹ-גֶנֶזָה

שֶעוֹד אֵין טֵרִיטוֹרְיָה פְּנוּיָה בַּהִיסְטוֹרְיָה מִזְּדוֹן-מוֹרַשְתָּהּ הַנִּחָת.

וּמֵאָז, בְּכָל פֶּסַח, בְּלֵיל נֵס פְּסִיחַת הַמַּלְאָךְ מְרֻבֵּה הָעֵינַיִם

עַל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל (מֶחֱוָה שֶעָלֶיהָ מֵאָז לֹא חָזַר מֵעוֹלָם

בְּמוֹקְדֵי אִינְקְוִיזִיצְיוֹת, בְּטֶבַח פּוֹגְרוֹמִים, בִּסְגוֹר חִשְמוּלוֹ שֶל הַתַּיִל

בּוֹ כֻּתְּרוּ מַחֲנוֹת-הָרִכּוּז עֵת עֲשַן כִּבְשָנִים צָף מוּל אֵל נֶאֱלָם)

עוֹד שוֹמֵעַ הַיֶּלֶד הַהוּא שֶמִּזְּמַן אֵינוֹ יֶלֶד וְאֵין לוֹ כְּבָר סַבָּא

אַךְ עֲדַיִן תָּמִיד מִתְיַפֵּחַ בּוֹ זֶה הַקָּטָן שֶאֵינֶנּוּ מַשְלִים

עִם שְתִיקַת הַבּוֹרֵא, עִם כָּל טִיל שֶנּוֹרֶה, עִם תֵּבֵל שֶבְּרֶגֶל גַּסָּה בָּהּ

מִדֵּי יוֹם מְנֻצָּח הַדִּבֵּר "לֹא תִרְצַח" בֵּין צַוֵּי הוּמָנִיזְם כּוֹשְלִים

וְהַיֶּלֶד שוֹמֵעַ בִּפְנִים, בַּדְּמָמָה הָעַזָּה מִכָּל נַהַם שֶל רַעַם

וּמִכָּל הַרְעָשַת תּוֹתָחִים אֶת אוֹתוֹ הֶעֱדֵר הַכָּל-כָּךְ מוּחָשִי

שֶצּוֹעֵק בּוֹ עָמֹק מִתּוֹכוֹ, מִנִּבְכֵי קָטָקוֹמְבּוֹת הַמְּרִי וְהַזַּעַם

אֶת אוֹתָהּ שְאֵלָה שֶשּוֹאֵל בּוֹ בְּלִי קוֹל אַךְ בְּלִי חַת אוֹתוֹ בֵּן חֲמִישִי.

* * *

ד"ר יואל רפל

הגדת שלושה וארבעה

קריאת ההגדה של פסח מעלה בבירור את חזרתם המרובה של נושאים הנקשרים במספרים שלוש וארבע.

סדר ליל פסח הוא, ככל הנראה, האירוע המשפחתי ביותר בלוח השנה היהודי, והמקובל והנפוץ ביותר בחברה הישראלית. קריאת ההגדה של פסח מלווה במאבק מתמיד עם תשומת ליבם של המשתתפים ב'סדר' הנושאים עיניהם אל המטבח וצפונותיו, סודותיו והפתעותיו לערב שבו הסעודה נאלצת להמתין שעה ארוכה, לעיתים ארוכה מדי.

מקריאת חלקה הראשון של ההגדה, החלק שכמעט בכל בית קוראים אותו, עולה השאלה: מדוע חוזרים, בעניינים שונים, המיספרים שלוש (3) וארבע(4)? האם זוהי חזרה מקרית או כוונת מכוון? האם לשני מיספרים אלה יש משמעות מיוחדת?

המספר ארבע בולט מאוד בהגדה,למעשה הוא לוז תוכן ההגדה כולה. ארבע כוסות יין, ארבע קושיות 'מה נשתנה', ארבעה בנים.

המספר שלוש אף הוא שכיח: נקבע במפורש כי כל מי שלא אמר שלושה אלה לא יצא ידי חובה: פסח, מצה ומרור. על שולחן הסדר שלוש מצות, הערב כולו בנוי משלושה חלקים: לפני הסעודה, הסעודה עצמה והטקס לאחר הסעודה. עיון במקורות המוקדמים של ההגדה מגלה כי לא פעם שלוש וארבע התחלפו. בעבר היו שלוש קושיות ב'מה נשתנה' ולא ארבע כפי שזה כיום. היו שלוש נטילות ידיים, ברכת המזון כללה, כנראה, רק שלוש ברכות, מיספר הבנים היה שלושה ולא ארבעה.

האם חזרתם המרובה של שני המספרים מקרית או מכוונת? מאמר זה מבקש לתת הצעה לפתרון אפשרי לסוגייה שרבים טבלו בה את עטם.

ההסבר השכיח ביותר לארבע כוסות היין מבוסס על שני פסוקים בספר שמות: "לכן אמור לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם..." ובהמשך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב" (שמות ו,ו-ח).

מן הקריאה עולה שמדובר, לפחות לכאורה, בחמש לשונות גאולה ולא בארבע לשונות: 'והוצאתי', 'והצלתי', 'וגאלתי', 'ולקחתי', 'והבאתי'. חכמים העלו סיבות שונות מדוע 'והבאתי' אינו נכלל. במעשה רוקח (סימן ס') נאמר "ואיכא דאמרי (ויש אומרים) ארבע כוסות כנגד ד' גלויות והחמישי כנגד גאולה." הכוס החמישית היא פתיחת פרק חדש ולא המשך לתהליך מתנהל. בתלמוד הירושלמי [פסחים פ"י הל' א] מרחיבים את הדיון בשאלה: מדוע שותים ארבע כוסות יין בסדר פסח? תשובתו של רבי יוחנן בשם רבי בנייה "כנגד ארבע לשונות של גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי." על-פי הסבר זה, שהוא אחד מארבעה הסברים המובאים בתלמוד ובמדרש בראשית רבה, ארבע לשונות הגאולה הן שלבים בתוכנית האלוהית לגאולת עם ישראל.

לדעת רבי יוחנן בעת שאנו מקיימים את סדר פסח וקוראים ב'הגדה' עלינו להרחיב בתיאור הגאולה שיציאת מצרים היא מודל מובהק לה. הלשון חמישית 'והבאתי' היא כבר, כפי שעולה, מימוש וקיום הגאולה.

אפשר להסביר זאת בצורה נוספת, ארבע לשונות הגאולה עניינן אירועים שהתרחשו בעבר ואילו הלשון החמישית 'והבאתי' עניינה אירוע עתידי ולא כזה שכבר התקיים. הרחבה להשקפה זו ניתן למצוא בדברי האמורא רבא האומר: (בבלי ,פסחים קיז,ע"ב) "ארבע כסי(כוסות) תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה" (כל אחת ואחת נקיים בה מצווה). לדעת רבא ארבע הכוסות אינן רק סמל של חירות אלא הן בעצמן מבטאות את הדרך לגאולה. בשתיית היין יש משום אמצעי לתחושת שחרור, חופש, חירות. אותה תחושה, שבין השתכרות לפיכחון, חייבת להיות אצל כל אחד המקיים את סדר פסח כזיכרון ליציאת מצרים, ואשר שתיית היין תעניק לו את התחושה של מעבר מעבדות לחירות.

מהן המצוות המשוייכות בסדר ההגדה לכל אחת מהכוסות? כוס ראשונה – קידוש, כוס שנייה – סיפור יציאת מצרים (מגיד), כוס שלישית – ברכת המזון, כוס רביעית – קריאת הלל. שתי כוסות הן של ברכה – קידוש וברכת המזון, שתי כוסות מיוחדות לפסח – סיפור יציאת מצרים וקריאת הלל.

הסבר זה מקובל על החוקר הפרופ' יוסף תבורי, שבספרו 'פסח דורות' שהוא ספר יסוד להבנת התהוות ליל הסדר כותב: "כל כוס ממלא תפקיד מסוים בטכס ליל הסדר ואין צירופם מעניק להם משמעות הלכתית נוספת" (עמ' 131).

שאלה בפני עצמה היא, מה חשוב בכוס היין, השתייה או החזקת הכוס בזמן אמירת כל אחד מהקטעים? למשל, האם החזקת הכוס בזמן קריאת הלל חשובה יותר מעצם שתיית היין שבכוס. על פי הנאמר הרי שהחזקת הכוס בעת קריאת הקטע המיוחד לה, אותה החזקה חשובה יותר מן השתייה עצמה.

בתלמוד הירושלמי לא מסתפקים בהסברו של רבי יוחנן, וחכמים נדרשים למצוא תשובות נוספות לשאלה מדוע שותים ארבע כוסות יין בליל הסדר? ומדוע משאירים ולא שותים את הכוס החמישית – 'כוסו של אליהו הנביא' המקבילה ל'והבאתי' והמורמת בעת אמירת 'שפוך חמתך'.

התלמוד מפרט נימוקים לשתיית ארבע כוסות יין בליל הסדר [פסחים שם]. "רבי יהושע בן לוי אמר: כנגד ארבע כוסות של פרעה." שהמילה 'כוס' נזכרת ארבע פעמים בסיפור חלום שר המשקים ופתרונו על-ידי יוסף. "וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה... ונתת כוס פרעה בידו" (בראשית מ' יא-יג), ויוסף מבקש משר המשקים "כי אם זכרתני איתך כאשר ייטב לך ועשית עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה" (שם,יד). זהו מקרה קלאסי של גאולה פרטית ולא גאולה לאומית.

הסבר שלישי הוא של רבי לוי שאמר כי שותים ארבע כוסות יין "כנגד ארבע מלכויות". ומיהן אותן מלכויות ששיעבדו את ישראל? אשור, בבל, יוון, ואדום – רומא. כל כוס נותנת ביטוי לשחרור מאחת מאותן מלכויות.

הפירוש הרביעי בתלמוד הירושלמי הוא של חכמים "כנגד ארבע כוסות של פורענויות שהקב"ה עתיד להשקות את ישראל. מהן אותן הכוסות? מבהיר התלמוד כי מדובר בשני פסוקים מספר ירמיהו "כי כה אמר ה' אלוהי ישראל אלי, קח את כוס היין החמה"(ירמיהו כה,טו), "כוס זהב בבל ביד ה'" (שם, נא, ז) ושני פסוקים מספר תהילים "כי כוס ביד ה'" (תהילים עה, ט), "ימטר על רשעים פחים אש וגופרית ורוח זלעפות מנת כוסם" (שם, יא, ו).

בכל אחד מהפסוקים מובאת נבואה על כוס פורענות שתפגע באומות העולם. כפי שנאמר "כנגד ד' כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם הצוררות את ישראל."

להסברים אלה אפשר כמובן להוסיף. הגאון מווילנה בפירושו להגדה קובע כי כל ענייני הלילה הם בארבע וזאת כנגד ארבעה שצריכים להודות (ברכות נד ע"ב, בראשית רבה, וישב, פ"ח) והנזכרים בתהילים מזמור ק"ז הנאמר בפסח (ובזמננו קבעה הרבנות הראשית שהוא נאמר בפתיחת תפילות יום העצמאות) – יורדי הים, חולה שנתרפא, יוצא מבית האסורים והולכי מדבריות שכולם היו ביוצאי מצרים.

במרוצת הדורות נמצאו טעמים שונים לריבוי העניינים בארבע: ארבע כוסות כנגד ארבעה טובים שהיו בישראל בעת גלותם במצרים – 'לא שינו את שמם, לא שינו לשונם, לא גילו מיסתורין (סודות) שלהם, לא ביטלו את המילה' (מדרש שוחר טוב קי"ד).

הסבר נוסף מוצא את טעם הארבע בעובדה כי מצוות סיפור יציאת מצרים נזכרת ארבע פעמים בתורה, בארבעה מסימני הסדר צריך להיות עם כוס היין ביד –קדש, מגיד, ברך, הלל. המהר"ל בפירושו להגדה מציין כי ארבע כוסות כנגד ארבע אימהות, שבזכות שלושה האבות וארבע האימהות נגאלו ממצרים.

קיומם של הסברים שונים הוא עדות לכך שאף אחד מההסברים אינו שלם או שאינו מספק תשובה מוחלטת. נראה כי חכמי ישראל שישבו ועסקו בעריכת ההגדה של פסח לא העסיקו עצמם בשאלה, כיצד להסביר את הצורך בארבע כוסות יין בליל הסדר, שהרי אם כן היו נותנים משהו בעניין בטקסט ההגדה.

הרב מנחם מנדל כשר ב'הגדה שלמה' מביא עוד הסברים רבים שלא איזכרנו. כמה דוגמאות: כנגד ארבע פורעניות שלקו המצרים: מכת בכורות, טביעת ים-סוף, ימי נבוכנצאר, והרביעי העתיד לבוא עם חברותיה."

הסבר נוסף: כנגד ארבע כנפות הארץ. כנגד ארבעה יסודות: דומם, חי, צומח, מדבר.

עוד הסבר, לכפר על ארבע מיתות בית דין. כנגד ארבעה גואלין שיהיו לישראל: אליהו ומשיח בן-דוד, משיח בן יוסף, וכהן גדול; הסבר נוסף – כנגד ארבע עונות השנה, או אחר – כנגד ארבעה דגלים שהיו לישראל במדבר.

ועדיין לא מנינו את כל ההסברים שמביא הרב כשר. האם ההופעה החוזרת היא אכן מתוכננת?

פרופ' יוסף תבורי, שספרו 'פסח דורות' הוא מחקר על מקורות סדר פסח וההגדה, אומר: "ברור לי שהמיספר ארבע אינו מכוון, אם כי יש אפשרות שאחרי שהופיעו מספר רביעיות מקריות, נעשו צעדים כדי להגדיל את מספר הרביעיות בתוך ההגדה. במחקר שלי מצאתי דוגמאות רבות לכך שרביעיות היו במקורן שלישיות."

דעה נוספת מעלה החוקר הד"ר מאיר בן-שחר, שעסק בסוגיה זו בעבודת הדוקטור שכתב: "השאלה הקשה היא השאלה ההיסטורית. הן ארבע כוסות וארבע קושיות והן ארבעה בנים נמצאים כבר בספרות התנאית, לכאורה הדבר מעיד על יצירה בחדא מחתא, היינו כאשר גובש ליל הסדר אז סודר מבנה מרובע המתייחס הן למבנה הסעודה, הן לתכניה הן למשתתפיה."

לשלושת המרכיבים שציין ראוי להוסיף כי סדר הפסח טומן בתוכנו ארבע מצוות, שתיים מן התורה ושתיים מדברי חכמים. בכך נוצר מרובע, ארבעה עניינים שמוקדם ארבע.

המיספר שלוש אף הוא חוזר כמה וכמה פעמים בהגדה של פסח, ובפתח המאמר הובאו דוגמאות שונות. שניים מההסברים הקלאסיים מציינים כי שלוש מצות הן כנגד כהן, לוי וישראל, שצירופם הוא עם ישראל כולו.

הסבר אחר, שנותן, למשל, המהר"ל – קושר את השלוש מצות בשלושת אבות האומה. בולטת מאוד אמירתו-אזהרתו של רבן גמליאל דיבנה (לאחר חורבן בית המקדש) כי 'כל שלא אמר שלושה דברים לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח,מצה ומרור." ראויכמובן לשים לב כי שלושת הדברים שמזכיר רבן גמליאל תואמים לשלוש מקושיות ה'מה נשתנה'. על פי המתואר את הפסח אכלו בשלוש כתות, שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" – קהל, עדה וישראל. ועוד, על כל קריאה וקריאה של הלל (הנאמר בהגדה) היו תוקעין שלוש תקיעות בחצוצרות – תקיעה,תרועה,תקיעה.

מכאן חזרה אל שאלת היסוד של המאמר – מדוע חוזרים בהגדה המיספרים שלוש וארבע?

בפני שני החוקרים המובהקים של מבנה ההגדה ותוכנה העליתי את האפשרות כי הימצאותם של עניינים שונים בהגדה הקשורים למיספרים שלוש(3) וארבע (4) אינה מקרית כלל ועיקר. לדעתי,שני מיספרים אלה היו זה מכבר למספרים טיפולוגיים.לא רק שלושה אבות וארבע אמהות, אלא שצירוף שני מספרים אלה (3+4=7) נותן את מספר היסוד ביהדות, הכפלת שני המספרים (3X4=12) היא כלל שבטי ישראל. למעשה, על ייסוד שני מיספרים אלה, ניתן לבנות ולתאר כמעט את כל אורח החיים היהודי. ההגדה של פסח היא מגילת העצמאות של עם ישראל שכל מרכיביו נמצאים בתוכנה.

הפרופ' זאב ספראי, ב'הגדת חז"ל' שכתב עם אביו הפרופ' שמואל ספראי ז"ל, הזכיר את הקשר בין ארבע כוסות היין לבין סדר הארוחה ההלניסטית שגם בה נכלל שתיית ארבע כוסות יין, מוסיף בעל-פה כי "ההלכה היא חשובה והיא המסגרת הטכנית (הצינור, הכלי) – אבל הקביעות ההלכתיות הן לא רק תוצאה של סדרי משפט אלא גם של שיקולים רעיוניים ואפילו טקסיים, כלומר עצם הצורך ליצור טקס מרשים במיוחד."

על ההסבר שאני מעלה בפניו הוא אומר: "הפרשנות שלך בהחלט נראית מושרשת בתוך נוהגי חג הפסח."

לדעת פרופ' תבורי "כאשר אנו מתבוננים בהגדה, דומה שאנו יכולים לראות מיבנה ותיכנון בהגדה שלפנינו – אם כי ברור שראייה זו היא הלבשה שלנו על היצירה העומדת לפנינו. והרי כך הוא הטבע האנושי, המבקש לראות סדר ותוכנית גם בדברים שנוצרו באקראי" (פסח דורות עמ' 378). על ההסבר למשמעות המיספרים הוא אומר: "זה עוזר לנו ליצור תובנות המועילות לנו ועוזרות לנו לתפוס את העולם." (מתוך מכתב).

חזרתם של המיספרים שלוש וארבע בהגדה אינה נראית מקרית. האם המטרה היתה יצירת טקס? האם זוהי בניית מתכונת מסודרת לנושא שהתפתח באקראי? ואולי יש מאחורי חזרה זו כוונת מכוון, שאף שאינה מוצהרת, הרי המיבנה והתוכן מעלים אותה שוב ושוב.

* * *

נעמן כהן

הסעודה האחרונה

עשר שנים לטבח משתתפי סדר פסח

במלון פארק בנתניה

Ultima cena

בַּסְּעֻדָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלּוֹ, סֵדֶר פֶּסַח,                  

יָשַׁב יֵשׁוּעַ עִם תַּלְמִידָיו.                 

לְפִי הַמְּסֻפָּר, יָדַע אֶת הָעוֹמֵד לִקְרוֹת,                

הֵבִין אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הָעָתִיד לְהִתְרַחֵשׁ.             

בַּסְּעֻדָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלָהֶן,                      

סֵדֶר פֶּסַח שְׁנַת 2002,

לוֹלָה בֶּרְקוֹבִיץ בַּת הַ-86

וְשָׂרָה לֵוִי בַּת הַ-88,

נִיצוֹלוֹת תָּאֵי הַגָּזִים,

יוֹשְׁבוֹת עִם בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה,

חוֹגְגוֹת אֶת חַג הַחֵירוּת.

מִי עוֹד כְּמֹתָן יָכוֹל לְהָבִין אֶת

מַשְׁמָעוּת הַחֹפֶשׁ.

עַל מַה חָשַׁב הָשָׁאהִיד,

בְּעֵת שֶׁחֶלְקֵי גוּפָתוֹ הִתְעַרְבֵּבוּ

לְאוֹרְגְּיַת דָּם עִם חֶלְקֵי הָגוּפוֹת

שֶׁל לוֹלָה בֶּרְקוֹבִיץ בַּת הַ-86,

וְשָׂרָה לֵוִי בַּת הַ-88?

עַל הָאָמוּר בְּסוּרָה 4 (סוּרָת הַנָּשִׁים),

פָּסוּק 59 בְּקֻרְאָן הַקָּדוֹשׁ?

עַל הָבְּתוּלוֹת הָתְמִידִיוֹת הָמְזוּמָנוֹת לוֹ?

עַל גוּפוֹת הַיְּהוּדִים שְׁיִשַׂרְפוּ לָעַד בָּגֵיהֵינוֹם?

מָחְשְׁבוֹתַיו שֶׁל הָשָׁאהִיד פָּרְחוּ עִם גּוּפוֹ.

הָשָׁאהִיד מְלַמֵּד אוֹתִי: "אֵין יֹפִי מֵחוּץ לְחֵירוּתִי,"

כּוֹתֵב הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי, מָחְמוּד דָרְוִישׁ.

"תִּסְתַּלְּקוּ! תָּמוּתוּ הֵיכָן שֶׁתִּרְצוּ, אֲבָל לֹא בֵּינֵינוּ.

צְאוּ מֵהַיַּבָּשָׁה, מֵהַיָּם, מֵהַכָּל,"

מַמְשִׁיך וְכוֹתֵב הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי.

הַאִם הֵבִינוּ אֶת הַמַּשְׁמָעוּת?

שָׂרָה לֵוִי ולוֹלָה בֶּרְקוֹבִיץ,

לֹא הִגַּעְתֶּן אֶל הַסְּעֻדָּה הָאַחֲרוֹנָה.

נוּחוּ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְכַּבְכֵן,

מְשַׁכְּנוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים.

הָשָּתָא עָבְדֵי,

לַשָּׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין,

בְּאָרְעַא דְיִשְרָאֵל.

טבח משתפי סדר פסח במלון פארק בנתניה

בערב פסח 27 במרס 2002 יצאו עבד אל-באסט עודה, המחבל המתאבד, ופתחי ח'טיב הנהג מטול כרם – והגיעו סמוך לשעה 19:15 לחדר האוכל של מלון "פארק" בנתניה שבו נחוג ליל סדר הפסח תשס"ב ל-250 אורחים. רוב האורחים היו קשישים שלא יכלו לקיים את הסדר בביתם. המחבל הסתובב בתוך הלובי של המלון, עם מעיל שלושת רבעי שחור פתוח, נעלי נשים, פאה עם שיער ארוך ומשקפיים צהובים, וכל הזמן עם ידיים בכיסים, כאילו הוא מאוד נינוח. לאחר שהגיע למרכז האולם שלח ידו והפעיל את הפצצה.

הפיצוץ היה בעוצמה רבה, והוא גרם להרס רב בחדר האוכל ובבית המלון. חלקים מהתקרה האקוסטית קרסו. 19 בני-אדם נהרגו במקום ו-160 נפצעו. מאוחר יותר מתו מפצעיהם הקשים אחד עשר אנשים נוספים. בפיגוע זה נרצחו שלושים אנשים. ההרוגה הצעירה ביותר הייתה בת 20 והמבוגרת ביותר בת 90. בפיגוע נרצחו מספר זוגות נשואים, וכמו כן אב ובתו. כשליש מהנרצחים היו תושבי נתניה. אחת ההרוגות הייתה יהודייה משבדיה שבאה להתארח בארץ לרגל החג. חלק מהנרצחים היו ניצולי שואה.

בעקבות הפיגוע החליטה ממשלת ישראל על גיוס חירום של 20,000 חיילי מילואים (באמצעות "צו 8") ופתיחת מבצע חומת מגן, שהיה מבצע רחב היקף של צה"ל בשטחי יהודה ושומרון שהתרחש בין ה-29 במרץ ל-10 במאי 2002.

קייס עדואן, אחד משני מתכנני הפיגוע הראשיים, נהרג ב-5 באפריל 2002‏ במהלך מבצע חומת מגן, לאחר שימ"מ, צנחנים ונח"ל צרו על ביתו שבטובאס ופרצו אליו, עדואן וחמישה מחבלים נוספים פתחו באש על כוחות הביטחון. בהמשך הקרב המחבלים נהרגו כולם: צלפי הימ"מ הרגו 2 מחבלים והשאר נהרגו בידי הכוחות שפרצו אל הבית. בשעות הערב קודם לאזור דחפור די-9 משוריין שהרס את הבית. בהריסות נמצאו גופות המחבלים.‏

המתכנן הראשי השני, עבאס א-סייד, נעצר במאי 2002 והועמד לדין על הפיגועים שביצע. משפטו נפתח בספטמבר 2003 והוא הורשע בספטמבר 2005 ונידון ל-35 מאסרי עולם.‏

מוהנד טאהר, מי שהכין את המטען והיה שותף גם הוא לפיגוע, נהרג בהיתקלות עם לוחמי שייטת 13 ביוני 2003‏. ב-26 במרץ 2008 נעצר בטול-כרם עומר ג'באר, ראש החמאס בעיר, שהיה מעורב בשליחת המחבל לפיגוע. ב-15 בספטמבר 2009 עצר הימ"מ בטול-כרם את מוחמד חַרוויש, שהיה אחראי לשליחת המחבל לפיגוע.

באוקטובר 2011, במסגרת ההסכם לשחרור גלעד שליט, שוחרר מפקד הזרוע הצבאית של החמאס בשומרון, חוסאם בדראן, אשר היה אחראי בין השאר לפיגוע במלון פארק, ונעצר באפריל 2002. איתו שוחרר גם נסר יתאימה, שסייע בהוצאת הפיגוע לפועל ונידון ל-29 מאסרי עולם.

ההנצחה הפלשתינאית

בשנת 2003, הרשות הפלסטינית מימנה טורניר כדורגל בשם "טורניר אליפות הכדורגל לזכר השאהידים של טול כארם והשאהיד עבד אל באסט עודה" – שתיאר את אל באסט כמו קדוש מעונה. בסקר שנערך – 71% מהנשאלים הפלסטינים אמרו שזה "דבר טוב" שהטורניר נקרא על שמו של המחבל.

נוסף לכך, שלט רשמי, חגיגי, הוענק למשפחת המחבל עבאס א-סייד, לרגל יום השנה לטבח במלון פארק. השלט ניתן על ידי עיסא קרקה, השר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, בעת ביקורו בביתם ב-28 במרץ 2011.

ההנצחה הישראלית

לאחר הטבח שלחתי מכתב לראש עירית נתניה גברת מרים פיינברג עם הצעה להנצחה על-פי דגם "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י:

הציור "הסעודה האחרונה" – Ultima cena – צוייר בשנת 1498 על קיר בטכניקות שונות. מידות: 880 x 460 ס"מ. הציור נמצא במנזר סנטה מריה, Santa Maria delle Grazie – במילאנו.

http://www.all-art.co.il/images/artists_images/leonardo_da_vinci_paint_1498_Last-Supper.jpg

*

מרים פיירברג                                              26.3.03

ראש עיר נתניה

תל חי 8

נתניה

שלום רב.

הנדון: הנצחת טבוחי מלון "פארק"

ברצוני לעניינך ברעיון הנצחת "הסעודה האחרונה" במלון "פארק".

יש למצוא מקום הנצחה הולם. רצוי מבנה ציבורי עם קיר גדול ולפרסם מכרז לציור קיר בסגנון ה"סעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י במילנו. הציור ינציח את הסעודה האחרונה, במקרה זה, סעודת הפסח של טבוחי מלון "פארק" בנתניה.

יתרונות ההצעה:

הנצחה.

יצירת מקור הסברתי "אנטי טרור" עולמי.

יצירת אמנות שתעלה את העיר נתניה על מפת התיירות העולמית.

יצירת מקומות פרנסה בעיר.

אודה לתגובתך

נעמן כהן

ב-26 באוגוסט 2003 קיבלתי מכתב תשובה מעיריית נתניה. מרים פיירברג כותבת: כי "לאחר שהנושא נבחן, המסקנה היא שאין מקום ליוזמה זו."

עד היום (2012) אין כל הנצחה לנרצחי הפיגוע במלון פארק, פרט לפינת זיכרון קטנה למנכ"ל המלון, עמירם חממי, בלובי של המלון.

אין ספק מרים פיירברג ראויה לחיקוי שעושה לה רועי בר נתן ב"ארץ נהדרת":

http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=885232

* * *

ד"ר מרדכי נאור

מקור שמו של פנחס ספיר

ב"חדשות בן עזר" מיום 2 באפריל 2012, נכתב כי שם משפחתו של פנחס ספיר (קוזלובסקי), הוא עיבוד או פרפרזה לשם הנכון יותר, צפיר, שכן קוזלוב בפולנית הוא תיש או צפיר עיזים. ואכן, השחקן טוביה צפיר נקרא במקור טוביה קוזלובסקי.

אלא שבמקרה של פנחס ספיר מקור השם הוא אחר לגמרי. שם משפחת אימו של פנחס היה ספירשטיין, ובצעירותו הוא השתמש בתרגום לעברית של שם זה, בעת שפרסם מאמרים בעיתון "החלוץ" בפולין – "העתיד". קוזלובסקי-ספיר החל בקריירה הכלכלית שלו כבר ב"החלוץ" בפולין, כשנבחר לגזבר התנועה בהיותו בן 19. הוא נהג אז לחתום: פ. אבן-ספיר.

ב-1949, כשלחץ עליו דוד בן-גוריון, עם כניסתו לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון, לשנות את שמו הלועזי, נזכר בגירסא דינקותא שלו, קיצר את אבן-ספיר לספיר, וכך נקרא עד יומו האחרון.

* * *

והנה גם עדות של כפר-סבאי לשעבר:

אודי שלום,

פנחס קוזלובסקי שינה את שמו לספיר מפני ששם משפחתה של אימו לפני נישואיה היה ספירשטיין, הוא קיצר את השם לספיר. הוא לא תירגם את השם קוזלובסקי לעברית מהסיבה שציינת.

כל טוב לך,

גדי שני

* * *

משה גרנות

מבט אל על מרחוב הכרמים 23

על מבחר שירים מתוך ספרו של יעקב יעקב

"רחוב הכרמים 23 – שירים"

הוצאת שי שירון, 2010, 107 עמ'

רוב השירים בספר "רחוב הכרמים 23" מוקדשים לאהובה ארצית ולירושלים, אך אני מבקש להתרכז בשירים שעניינם מעמדו של האדם אל מול האלוהים. השיר המובהק לנושא הזה הוא "אהבת אלוהים" (עמ' 35), כדלקמן:

ישו הלך על המים

כי אהבת מרים הזונה ממגדל

הכניפה אותו מעלה מעלה

את ואני שקענו אחוזים בתוך המים

להיטהר באהבה

ישו נצלב עת רָחַק מאהבתה

כי ביקש אהבה אחרת

כי ביקש את אהבת אלוהים

אנו סרנו מן הגורל

כי דבקנו בחטא

כי היינו שיבולים קמות

כי רחקנו מאהבת אלוהים

שהורגת

לפני שאגש למסר השיר, אני מבקש להבהיר דבר מה באשר למרים המגדלית המוזכרת בו. ובכן, על פי ארבע הבשורות שנכנסו לקאנון הנוצרי, מרים המגדלית לא היתה אהובתו של ישו, אלא אחת הנשים שעמדה ליד הצלב, וזו שהודיעה ברבים שראתה את ישו קם לתחייה. יש ספר חיצוני, שלא נכלל בקאנון – "הבשורה על פי פיליפוס", ובו יש רמזים עבים שמרים המגדלית היתה בת-זוגו האהובה של ישו, ואהבתו אליה גרמה לקנאת תלמידיו. על פי הכתוב בספר זה פיתחו חוקרים וסופרים חילוניים תיאוריות שונות על תוצאות הזיווג הזה (ראו "צופן דה-וינצ'י" של דן בראון).

השיר שלפנינו מתייחס אל אהבת מרים המגדלית לישו כאל עובדה היסטורית וקובע שאהבה זאת הכניפה את ישו – הצמיחה לו כנפיים שאיפשרו לו ללכת על המים. והנה, ישו זונח את האהבה הארצית הזאת ודבק באהבת האל, וזו הביאה למותו האכזרי.

לעומת ישו, בוחרים האני השר ואהובתו בחטא ("כי דבקנו בחטא"), שהרי לפי הדוֹגמה הנוצרית, אהבת הבשרים היא חטא שבגללו גורש האדם מגן-עדן. הזוג בוחר בחטא, ולא באהבת האל שהורגת. ובאמת לאורך ההיסטוריה התגלתה אהבת האל המוצהרת כתשתית לזוועות – בדת ישראל אב מוכן להקריב את בנו מתוך אהבת האל, ובנצרות האל עצמו מקריב את בנו לשם גאולת האנושות. "החטא" המיני, הגורם לרעות ומעניק מעט אושר לאדם – הוא התשובה של השיר לאכזריות שהאמונות הדתיות מפיצות בעולם.

על אהבת ישו למרים כתב יעקב יעקב גם בשיר "בעמק המצלבה" (עמ' 68) – הוא מוצא פתקה עליה כתוב "אני אוהבת אותך" – דברים של אוהבת אלמונית. והרי סוף השיר:

ואמרתי שגם ישו אהב את מרים

והוא אהב את אלוהים

ותהיתי האם בקץ כל אהבה

ניצב לו צלב.

המגמה הזאת מצויה גם בשיר "איתיפאדה" (עמ' 47):

אדמה אדמת קודש

גללי חמורים וקמשונים

וכנסת ביסמין מחראות

ואלוהים וקונם וכהנא

ילדות משוקדת בכפרים קטנים

ובלילי דגלים טרופי רוח

ואלוהי זוועות אדוני

אדמת הקודש, שעליה מתקוטטים שני עמים מזה למעלה ממאה שנה, מכוסה בגללי חמורים וקמשונים – מזה, וכנסת ביסמין מחראות – מזה. ומי מוליך את כל צעד האיוולת הזה? אלוהים וקונם וכהנא. המילה "קונם" מפורשת כלשון שבועה, אבל נראה לי שבשיר הזה המשמעות היא שונה – שם האל ביחסת הקניין – כלומר, הקונה (האל) שלהם. מכאן שגורמי סכסוך הדמים הם האל שלנו, והאל שלהם, ו"שליח האל" – כהנא! השיר מסתיים בבליל דגלים טרופי רוח שלמענם אנשים מקריבים חייהם וחיי זולתם – וכל זאת בשם "אלוהי זוועות אדוני".

על הסכלות שבסכסוך הישראלי-ערבי, הנובע מאותה אהבה הורגת אל האל – כותב יעקב יעקב גם בשיר "התפרעויות בירושלים" (עמ' 93):

ירושלים עורמת את מתיה

להגיד חיותה

שכן ירושלים אינה כשאר הערים

ירושלים עורמת את מתיה

להגיד קדושתה

שכן אלוהיה אינו כשאר האלים

ירושלים עורמת את מתיה

להגיד גבורתו

להגיד קדושתו

למנצח על מות הבן

בעברית ובערבית

המילה "למנצח" מופיעה עשרות פעמים בפתיחות למזמורי תהילים, אבל רק פעם אחת בנוסח המופיע בשירנו – "למנצח על מות לבן" (תהילים ט' 1). שם המזמור מיוחס לדוד, שכידוע שכל בנים (בנה הממזר של בת-שבע, אמנון, אבשלום), ואילו כאן המשמעות היא, כנראה – יש מנצח על מות הבנים היהודים והערבים שגופותיהם נערמות בירושלים – הוא האל, שאינו כשאר האלים - שצריך להגיד גבורתו וקדושתו.

הקורא ימצא עניין בשירי האהבה וההגות שבקובץ – אני בחרתי להתרכז בנושא אחד – במבט אל-על של משורר חד מבט וחד מבע.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

מחשבות על המצב בארץ ובעולם – מרס 2012

א. הסוררים

בארה"ב נהוגה שיטת חקירה שזכתה לכינוי "השוטר הטוב והשוטר הרע". על מנת שלא להכביר במלים, זו טכניקה בה החקירה נגד חשוד מתנהלת ע"י שני חוקרים. אחד מאיים על הנחקר, מקלל אותו, משפיל אותו, מבטיח לו שבעת מדורי גיהנום להם הוא צפוי אם לא יודה בפשעים המיוחסים לו, ולפעמים אף לא נרתע משימוש באלימות. השני, אחרי ה"ריכוך" הזה. מרגיע את הנחקר, ואף "מתנצל" על גסות הרוח של קודמו. להוכחת כוונותיו הטובות הוא מציע לנחקר כוס קפה, סיגרייה ומוסיף: "סמוך עליי, אני אשמור עליך. רק תספר לי את האמת."

לפעמים זה עובד, בעיקר על אנשים שזו להם הפעם הראשונה שהם מתנסים בחקירה. יתרה מזאת, יש מקרים בהם חשודים מודים בדברים שהם לא עשו רק כדי לא להתנסות שנית בחוויה הלא נעימה של פגישה עם השוטר הרע. 

 הערבים אימצו את המודל הזה במאבקם נגד מדינת-ישראל, והוא משמש אותם בהצלחה רבה כבר קרוב ל-20 שנה. הסמנטיקה משתנה אבל העיקרון נותר בעינו. המגעים עם מדינת-ישראל מתנהלים בשני מישורים. האחד הוא בידי "הערבי הטוב", והשני הוא בתחום אחריותו של "הערבי הרע". 

הראשון רוצה בשלום. רוצה? רוצה זאת לא מילה - הוא מת לעשות שלום. רק ייתנו לו את מה שהוא רוצה, ובא לציון גואל. אלא מה, גם לערבי הרע יש מה לומר. הוא, יימח שמו, יש לו מטרה אחת בחיים – לחבל בשלום. להשגת המטרה הזאת כל האמצעים כשרים. סכינים, נשק חם, מטענים מאולתרים, מחבלים מתאבדים, טילים ופצמ"רים – הכל הולך. 

 זה מזכיר את הסיפור של רוברט לואי סטיבנסון "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד", בהבדל אחד – סיפורו של סטיבנסון תיאר יישות אחת הלובשת צורה ופושטת אותה בהתאם לנסיבות. לערבים יש שתיים, שתי יישויות שכל אחת מהן בלתי תלויה בשנייה ופועלת באופן עצמאי. "הפרדת הרשויות" הזאת היא למעשה העיקר בטקטיקה של הערבים. בזכותה הערבי הטוב יכול להתנער מאחריות ישירה או עקיפה למתרחש. טרור? פיגועים? טילים? – הוא לא מבין מה רוצים ממנו. זה לא הוא, הוא בכלל לא בעסק. הוא מתנגד לשימוש באלימות. זה הרעים זה לא הוא. הוא רק רוצה לעשות שלום. בשפה דיפלומטית קוראים לזה התכחשות סבירה –Plausible Deniability.

 מערך היחסים הזה מתקיים כמעט מהיום הראשון שלמחרת חתימת הסכם אוסלו, כשכל אחד מהצדדים מקפיד למלא את תפקידו. רק בשבוע האחרון, במהלך ה"התחממות" בדרום הארץ, ראיתי במדור "דעות" של העיתון "ידיעות אחרונות" את הכותרת הבאה "החמאס מדבר בפייסנות, ישראל מגיבה באלימות" (19 במרס, 2012). באותו יום בטלוויזיה, בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום, המומחה התורן מסביר למאזינים בפנים רציניות שאת הטילים יורים "סוררים" ולא החמאס. שהאחרון "עלה על דרך המו"מ המדיני", והוא מעוניין בשמירה על השקט. "סוררים", נו באמת. מאליו מובן שאין לתת ל"סוררים" זכות ווטו על תהליך השלום. 

 בפרפראזה על אימרת חז"ל יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק, את יחסי מדינת-ישראל עם הערבים אפשר להגדיר יותר משהערבים רוצים לרמות, הישראלים רוצים שירמו אותם. למען הדיוק, המילה "מוכרחים" היא תיאור הרבה יותר הולם לגישה הישראלית מאשר "רוצים". ללא העמדת הפנים הזאת לא היה אפשרי להתייחס לפארסה המכונה "תהליך שלום" כאל משהו שהוא יותר מכאילו. הדוקטרינה הבסיסית של שוכני הבועה השמאלית הוא מוטב לשחק בנדמה לי מאשר לפקוח את העיניים. כאשר בכל זאת שום דבר לא זז, תמיד אפשר להאשים את נתניהו.

לפני כמה שנים הייתי נוכח בהרצאה שנתן פרופסור מהאוניברסיטה העברית, אדם הנחשב לאחד מגדולי המומחים לנעשה בעולם הערבי. הוא הירבה לספר בשבחם של מנהיגי הערבים ותיאר את "רצונם הכנה" בשלום. הוא סיפר על שלושה או ארבעה סטודנטים פלשתינאים שעושים אצלו את עבודת הדוקטורט שלהם כהוכחה חיה למה שהוא תיאר.

בתום ההרצאה ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא לא חושב שהערבים עובדים עליו בעיניים ומיישמים את הטקטיקה של "השוטר הטוב והשוטר הרע".

הוא הביט עליי במבט מתנשא, ואחרי כמה דקות של היסוס בהן הוא התלבט אם אני בכלל אחד הראוי להתייחס אליו, התשובה שהוא נתן לי היתה: הם לא כל כך מתוחכמים. "תחכום" – זאת מילת המפתח, מילה המביעה את הכול.

צורת החשיבה של אותו פרופסור היא אופיינית להתנשאות האליטיסטית של השמאל בישראל. אותם לא מסדרים, הם מתוחכמים – עליהם לא עובדים. ובמי בכלל מדובר? בערבים? ערבים לא ניחנו ברמה אינטלקטואלית שמאפשרת להתמודד איתם כשווים.

למען הנימוס החלטתי לא להתווכח עם הפרופסור אם זה תחכום או טמטום, ומי הוא המתוחכם בין הצדדים. אותו פרופסור הוא היום אמריטוס, אבל קולו עדיין נשמע ברמה.   

ב. על סיכויי אובמה להיבחר לתקופת כהונה שנייה

בדיחה ששמעתי לפני מיספר שנים, מספרת על אדם שנקרא לישיבה של מעלה. בכניסה לעולם שכולו טוב, פקיד הקבלה מעיין ברשימת ה"הישגים" שלו ואומר לו "שמע, אתה לא בדיוק מצדיקי הדור. גן עדן לא בא בחשבון עבורך. מצד שני אתה גם לא חוטא כל כך גדול, כך שזה קצת מוגזם לשלוח אותך לגיהנום. יש לי פתרון של פשרה עבורך שוודאי יענה על כל הדרישות."

הוא יורד עם האיש לגיהנום, שם, באולם הכניסה, ניצב דוד גדול מלא במים רותחים. פקיד הקבלה נותן בידי האיש אלה ואומר לו "זה הדוד בו החוטאים נידונים ברותחים. תפקידך הוא להשגיח על הדוד ובכל פעם שאחד מהחוטאים ינסה לצאת החוצה תן לו זפטה עם האלה על מנת להחזיר אותו לתוך הדוד."

האיש מסכים בחפץ לב, אחרי ככלות הכל זה יותר טוב מאשר להתבשל בעצמו. 

 למחרת, כשפקיד הקבלה בא לבדוק איך העניינים מסתדרים, הוא רואה את האיש יושב על כיסא ומנמנם.

"ככה אפשר לסמוך עליך?" הוא צועק על האיש, "עוד זה חסר לי, שאחד החוטאים יימלט מעונש."

"תנוח דעתך," עונה לו האיש, "אין לך מה לדאוג. כולם שם רפובליקאים, בכל פעם שמישהו מהם מנסה לצאת מהדוד, האחרים מושכים אותו בחזרה. לי אין הרבה מה לעשות." 

נזכרתי בבדיחה הזאת לאור המאבק המתמשך על המועמדות לנשיאות המתנהל בימים אלה בתוך המפלגה הרפובליקנית. אינני רוצה להתנבא על תוצאות הבחירות לנשיאות – פעם אחת כבר ניסיתי את כוחי ואכלתי אותה בגדול. אבל מצורת המאבק על המועמדות המתנהל במפלגה הרפובליקנית מתקבל הרושם שלמתחרים השונים יותר חשוב להכשיל אחד את השני מאשר לנצח את אובמה. אם זה לא ישתנה, סיכוייו של אובמה לזכות בבחירות בנובמבר הם יותר מטובים. 

בדרך כלל לנשיא מכהן העומד לבחירה חוזרת יש עמדת פתיחה המקנה לו יתרון עצום על כל המתמודדים המנסים להדיח אותו. במיוחד, הוא איננו חייב לעבור את התהליך המתיש של פריימרי'ס. הפעם המצב שונה. לרפובליקנים יש הזדמנות פז – מולם ניצב נשיא מכהן שאפילו את ההישג המשמעותי היחיד שלו – הרפורמה של ביטוח הבריאות – הוא מפחד להזכיר כי זה כבר עלה לו באובדן השליטה בקונגרס. כרגע הם עושים את הכל על מנת להחמיץ את ההזדמנות הזאת.

ג. בצל הגרעין האיראני

האפשרות שאיראן תהפוך למעצמה גרעינית היא בימים אלה הנושא מס' 1 על סדר יומן של אומות העולם. העיסוק בנושא גובל באובססיה. יודעי דבר, "מייבינים" למיניהם, ושורה ארוכה של אסטרטגי כורסא, מי שהיו ומי שלא היו ממלאים את התקשורת – הכתובה והמשודרת, בדברי "חוכמה". לכולם יש מה לומר. לכולם יש תשובות לשאלות המטרידות את כולנו – מה לעשות, איך לעשות, אם לעשות, מתי לעשות, מי צריך לעשות, ועוד כהנה וכהנה. 

בלי לעסוק בשאלות אודות היכולת והמוכנות (זה נושא לדיון נפרד), לא צריך להיות מומחה כדי לראות שארה"ב לא תנקוט בצעד מעשי כלשהו. כל הדיבורים מהסוג של "כל האופציות פתוחות," "האפשרות לפעולה צבאית לא ירדה מעל השולחן," "חלון הפעילות הדיפלומטית עדיין לא נסגר," וכיוצא באלה אינם אלא מילות קוד ל"תשכחו מזה, אנחנו לא ננקוף אצבע." אפילו את הסנקציות שעליהן מדברים כל הזמן לא מבצעים.

הנושא היחיד על סדר יומו של אובמה הוא הבחירות בנובמבר הקרוב. כל החלטה בנושא כלשהו השנוי במחלוקת נדחית עד לאחרי הבחירות. אובמה לא ייסתכן בפעולה צבאית שעלולה לגרור את ארה"ב למלחמה עם כל העולם המוסלמי. הדברים יכולים להשתנות באופן רדיקלי אם תהיה פגיעה רצינית במטרה אמריקאית – לפחות ברמה של פיגוע ה-11 בספטמבר. אני מרשה לעצמי להסתכן בתחזית שפגיעה ברמה של המשחתת קול בנמל עדן, או הטבעה של מיכלית נפט במיצרי הורמוז – לא תמנע מאובמה להמשיך לחפש את "חלון המגעים הדיפלומטיים." הטבעה של נושאת מטוסים אמריקאית זה כבר סיפור אחר. אבל זאת לא תהיה הפתעה אם גם במקרה של אירוע כזה, בבית הלבן יפתחו בסדרה של דיונים מרתוניים סביב השאלה אם המבצעים פעלו בהוראת השלטונות בטהראן או שאלה היו "סוררים".

 אובמה איננו דובר עברית. אחרת הוא ודאי היה משתמש במטאפורה של רבין המנוח ואומר שבימים אלה הוא צריך את מדינת-ישראל כמו קוץ ב... אין לי מושג מה בדעתו של אובמה לעשות אחרי נובמבר (בהנחה שהוא ייבחר לתקופת כהונה שנייה), אבל פעולה צבאית של ישראל, בהנחה שיש ממש בכל מה שהתקשורת מספרת, תשבש לו את כל לוחות הזמנים. אחרי כל הדיבורים על "אור ירוק" ועל תמיכה וסיוע לוגיסטי שארה"ב תיתן או לא תיתן לישראל, כל הפעילות הדיפלומטית בחודשים האחרונים השיגה רק דבר אחד – אובדן היכולת של "התכחשות סבירה". גם אם ישראל תפעל באמת לבד ובניגוד לרצון ארה"ב, אף אחד לא יקנה את זה. אף אחד לא יאמין שלארה"ב לא היה חלק.

 לעניות דעתי, מה שבאמת מטריד את אובמה בכל הסיפור היא התפתחות שונה. תארו לעצמכם את התרחיש הבא: ישראל תוקפת את איראן, הפעולה עוברת בהצלחה בלתי משוערת וכל התשתית הגרעינית של איראן נמחקת לחלוטין. יתרה מזאת, למעט גינויים לישראל בעצרת האו"ם ובמועצת זכויות האדם, זה עובר ללא כל תגובה.

זה לא יקרה כמובן כי זה רק הדמיון הפרוע שלי, אבל אם בכל זאת? איך יראה המנהיג של המעצמה מס' 1 בעולם במקרה כזה? זה יהיה כמו בסרטו של פיטר סלרס העכבר ששאג, בו מסופר על נסיכות קטנה באירופה שאף אחד לא שמע עליה, שהכריזה מלחמה על ארה"ב וניצחה.

מנקודת מבטה של ישראל המצב שונה לחלוטין. בהנחה שיש אמת בסיפורים על היכולת הגרעינית של איראן, הסכנה היא אמיתית והנזק הפוטנציאלי הצפוי גדול לעין שיעור מזה שיכול להיגרם לארה"ב.

שוב, זה לא המקום לעסוק בשאלות על היכולת ו/או המוכנות. לצורך הדיון, נניח שלישראל ישנה היכולת. הבעייה היא שישראל נמצאת במה שמכונה No Win Situation. למעשה לישראל אין חופש בחירה בין התקפת מנע לבין תגובה על התקפה איראנית. אם ישראל תבצע התקפה מקדימה (כדי שהתקפה כזאת תהיה אפקטיבית יהיה צריך לחסל באופן מוחלט את היכולת הגרעינית של איראן – דבר שקשה לי מאוד להאמין שהוא בר ביצוע), כל העולם ירד עליה בצורה חסרת תקדים (כדאי להיזכר ב"פסטיבל" הגינויים שישראל עברה בעקבות הפצצת הכור בעיראק, ושם זו היתה התקפה על מטרה נקודתית שעברה ללא כל קורבנות).

אין כמעט ספק שהתקפה ישראלית על איראן תביא לפריצת מלחמה אזורית אולי אפילו עולמית (יכולת התגובה של איראן איננה מצטמצמת לאיראן עצמה בלבד). מעטים, אם בכלל, יצדיקו את ישראל (זה כולל את הידידות המעטות שיש לה). ישראל לא תוכל להצדיק מכה מקדימה כ"הגנה עצמית" – אי אפשר להוכיח את מה שלא קרה – You cannot prove a negative – האם ישראל תוכל להחזיק מעמד לבדה במלחמה אזורית כזאת? מסופקני.

מצד שני, להמתין לאיראן שתפעל ולהגיב אח"כ – בשל גודלה של ישראל בשטח ובאנשים זה יהיה בבחינת כוסות רוח למת. 

דילמה אמיתית. אינני מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטה, במיוחד אם הוא משוכנע שהאיום הגרעיני מצד איראן הוא אמיתי.

בינתיים כל מיני אסטרטגים של כורסא ממשיכים להציע צעדים "מעשיים". דוגמא בולטת היא המומחה לפתרון סכסוכים בין לאומיים, הסופר א. ב. יהושע. לו יש דרך מקורית להתמודד עם האיום האיראני. ב"ידיעות אחרונות" ב-6 במרס 2012 הוא קורא לבלום את איראן דרך פלשתין. מה בדיוק הוא מציע? לדבריו על ישראל לעשות צעד אמיתי (מה זה בדיוק?) לקראת שלום עם הפלשתינים. זה, כך יהושע,יהפוך את הפלשתינים לשותפים תקיפים בתביעה כלפי איראן להמנע משימוש בנשק גרעיני, כי זה יפגע גם בהם.

רעיון גאוני, לא? אפילו יאיר לפיד לא חשב על זה.

פורסם לראשונה ב"מחשבות על המצב, מרס 2012", מגזין המזרח התיכון, 30 במרס 2012.

* * *

זיוה שמיר

החיים בכלל לא כמו סרט

ציפי שחרור, "קליפסו רמלה" (רומן)

פרדס הוצאה לאור, חיפה 2012, 196 עמ'

קליפסו רמלה הוא רומן ראשון של משוררת ותיקה ועתירת עיטורים ופרסים, שכבר פירסמה ספרי שירה, קובצי סיפורים וספרים לא מעטים לילדים ולנוער. קשה לדעת אם צירוף מקרים, או כוונת מכוון לפנינו, אך דווקא בשנה שבה התעוררה מחאת האוהלים, ועלו דברים ישנים-נושנים על הֲדָרָה ועל קיפוח, ישבה ציפי שחרור והעלתה בחרט אמן את תקופת ילדותה שבה גדלה ברמלה בשנות השישים, "בחצר האחורית של החברה הישראלית" (כדברי עורך הספר, המבקר חיים פסח); בעיר ישנה-חדשה שכולה "עולים חדשים", אשר בה נשברים כל הסטריאוטיפים של מזרח ומערב: המערב הוא מרוקו ותרבות צרפת של עולי צפון אפריקה (להזכירנו ש"המאגרב" הוא המערב, וכי מרוקו היא מערבית יותר מפולין שממנה הגיעו עולים הרדופים באֵימי השואה וסיוטיה). את המזרח מייצגת גם הודו הרחוקה והאקזוטית, שיהודיה הגיעו אף הם אל המדינה הצעירה להקים בה חיים חדשים.

בתוך עולם סבוך וקשה זה, הקם מתוך המשואות, בלי חן וחסד ורחמים, גדלה לה ילדה יפה ותמימה, שעולמה צר אמנם כעולם נמלה, אך הוא הולך ומתרחב עם התקדמות העלילה, עם תהליך ההתבגרות וקניית ניסיון החיים. תחילה היא מכירה רק את דירת השיכון של הוריה ואת הצעקות הבוקעות מדירת השכנים: "דירה על דירה, מרפסת על מרפסת, תריס כחול זהה וקירות שסוידו שכבות על גבי שכבות, שנה אחר שנה, ובכל זאת הסיד תמיד מתקלף ונושר כמו המילים הקשות שנוחתות על הראש, כמו אבנים" (עמ' 8).

אחר-כך, הולך העולם החיצון ומתגלה אט-אט, במעגלים הולכים וגדלים: בית-הכנסת השכונתי, האפוף סודות אפלים, שדות הסביונים המופזים שמסביב לשיכון, המתייבשים באביב ובקיץ, השוק של רמלה, בית הקברות האנגלי ומועדון "קליפסו", שאליו מגיעים גדולי הזמרים וממנו אפשר לפרוץ אל העולם הגדול כשם ש"החיפושיות" פרצו מליברפול וכבשו עולם ומלואו.

התקופה היא שנות השישים, שנים שבהן "החידוש הטכנולוגי" המסעיר אינו אלא רדיו טרנזיסטור פשוט, שממנו בוקעים הצלילים ומהדורות החדשות. אלה הם הימים שעליהם כתב איש הקולנוע בני ברבש את ספרו היפה והנוגע ללב מיי פירסט סוני, המתאר את התפוררותה של משפחה תל-אביבית, שבה ההורים רבים ללא הרף, האב בוגד במשפחתו, והבן מתעד את שיחות הנשים העסיסיות של האם וחברותיה.

גם ספרה של ציפי שחרור משחזר ילדוּת ישראלית בשנות השישים, אף הוא מתאר הוא שיחות נשים, גם בו נרמזים ומתרקמים חשדות על בגידות האם בבעלה וגם בו משתקפת ראשית ההתבגרות המינית של הילדה התמימה. אך מה רב הוא השוני! כאילו בשתי פלנֶטות שונות מתרחשות שתי העלילות. בספרה של ציפי שחרור לפנינו גלריה רחבה של דמויות אקסצנטריות, שכמותן לא פגשנו עד כה: לפנינו שכנה מטורפת, החותכת לעצמה את הוורידים, ואף מטביעה צלקת בגוף תינוקה הפג, כדי שלא יחליפוהו באחר; לפנינו בעל חשדני העובד שעות נוספות כדי לברוח מחיק משפחתו וכדי לא להתאהב בבנו-יחידו, עד שהוא נהרג עם קטר הרכבת שאותה הוא הופך מרוב עייפות; לפנינו שמש בית-כנסת שכונתי מופרע המפתה ילדים רכים בסוכריות דבש, כדי להשביע את תאוותיו האסורות; לפנינו אח אהוב ושוחר-דעת, הנהרג במלחמת ששת הימים, ולאחר מותו הוריו מסתגרים בביתם כבקונכייה.

ציפי שחרור אכן מתארת את "החצר האחורית" של החברה הישראלית, ורומזת שבבתים שבהם נשלחים הילדים למוסדות, הולך וגדל לו דור שני של מקרי עוני וקיפוח. הנה, עמוס, אחיה של שלומית, חוזר יום אחר מהעבודה, ומספר בבכי ש"עכשיו הגיע תורו, שפיטרו גם אותו כמו שפיטרו הרבה עובדים וששום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר" (עמ' 37). למרבה האסון, הוא אינו זוכה לראות את סוף המיתון ואת תקופת האֶאוּפוריה שאחרי הניצחון במלחמת יום הכיפורים. עמוס, הבוגר מכפי גילו, אומר לאחותו: "פסקול זה המוסיקה שמלווה סרטים, אבל את החיים לא מלַוות מנגינות ובגלל זה החיים בכלל לא כמו סרט."

שלומית אכן לומדת ממנו ומניסיונה האישי שהחיים אינם סרט, אף שעל העטיפה מצוירת אחת מאותן תמונות שבשנות השישים התנוססו מעל עמודי המודעות וחזיתות בתי הקולנוע ובישרו על הקרנתו של סרט הודי חדש, סנטימנטלי וסוחט דמעות.

יופיו של הספר בתודעה המוגבלת של שלומית המספרת, שבחלקו הראשון של הרומן אינה אלא ילדה, שעבורה מועדון "קליפסו" הוא שער העולם הרחב, הגלובוס המואר שבחנות צורכי הכתיבה הוא שיא המאוויים של אחיה, ובעולמם של שלומית ואחיה עדיין חולמים על היום שבו יגיע האדם לירח. מלחמת ששת הימים קוטעת את תקופת המיתון שבה פוטר האח עם רבים מחבריו, אך גם שמה קץ לחייהם של אותם צעירים ששאפו לצאת מן המעגל הצר של ההורים ושכניהם, ולהגיע לגדולות.

חלקו השני של הספר מתרחש בגואה שבהודו, שאליה מגיעה המספרת כאישה בשלה, הכמהה לאימהות ולמשמעות בחיים. לרמלה הגיעו משפחות מהודו ומקוצ'ין, והביאו עמם מיני דמויות אלוהיות, ושלומית נוסעת למחוזות ילדותה של חברתה, ואל המקומות שאליהם כמהּ אחיה, שנהרג במלחמה. האם אך מקרה הוא שחרף אחדותו של האל וחרף ייחודו, המילה "אלוהים" היא בלשון רבים? האם אך מקר הוא שהשם "אברהם", שמו של אבי האומה ושל הגיבור המת בסיפור, דומה לשם ההודי "ברהמין"? הספר רומז שהמשיכה להודו היא משיכה למקום שממנה צמחה התרבות האנושית, אותה תרבות שזקנה והבאישה, והיום אנו בורחים מפניה.

בחזרתה לישראל, נצמד אליה בנה, ההודי למחצה, ושואל: "למה לא רואים מהחלון את הגנגס [...] אם גם כאן יש קופים ופרות ומקדש שאבא יקח אותו אליו" (עמ' 190). רחל, חברתה הקוצ'ינית, היא זו השולחת את שלומית בחזרה אל חיק אבא-אמא.

ניכר בספר רישומן של חוויות ילדות אותנטיות, המעורבות עם דמיון ועם אמונות טפלות, כגון סיפורו של הילד יאיר, בנה של עמירה המטורפת, הטוען כי על הצלקת שעשתה לו אימו בבית החולים ליולדות ממשיכה לרכב כל השנים אותה תינוקת שקופה ולבקנית שנולדה יחד איתו, או סיפורה של הגברת סימון, המביאה נזירה המעלה לה את ילדיה בסיאנס. המחברת המובלעת אינה שופטת ואינה מזלזלת באיש: היא מספרת לתומה את סיפורן של הנפשות הפועלות, בהבנה ובאמפתיה, מתוך ידיעה שהרבה דברים נשגבים מבינתנו. הספר כולו נתון בתוך מחזור הטבע: שדות הסביונים עם הפריחה, הכמישה והפצת הזרעים ברוח; והנערה המקבלת בספר את המחזור הראשון, אות לנשיותה שהנצה.

ישנם כנראה שרידים של עלבונות ילדות ורגשות קיפוח שאינם מגלידים ואינם נרפאים לעולם. סיפר חברו של ביאליק, איך עקב המשורר בערוב יומו אחר ילד שדידה ליד כרם התימנים נעול בנעליים הגדולות מכפי מידתו. לא ארכו הימים, וביאליק כתב בין שורות שירו האחרון "פרֵדה" (מן המחזור "יתמות") את השורות הבלתי נשכחות:

"כֹּה שַׂחְתִּי עִם-לִבִּי / בְּהִתְנַהֲלִי כָּל-הַדֶּרֶךְ לְאִטִּי לְרֶגֶל אִמִּי / וּלְרֶגֶל נַעֲלוֹתַי הַבָּלוֹת, הַגְּדוֹלוֹת כִּפְלַיִם מִכַּף פְּעָמָי,/ פָּסֹעַ וְהָגֹה בִדְמָמָה, וּצְרוֹרִי מִתְחַבֵּט עַל שׁוֹקִי / וּבְהִתְעוֹרְרִי מֵהֶמְיַת לִבִּי, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶשְׁתּוֹמָם."

אחת היא אם לילד חיים נחמן אכן היו נעליים בלות, הגדולות כפליים מכף רגלו, או שמא מראה הילד הדל רק עורר במשורר זיכרון ילדוּת רדום, מן הימים שבהם נלקח ממנו אביו בטרם עת ולאימו לא נותר מחסה מזעף הימים. תחושת העלבון של קיפוח הילדוּת עקב מחסור חומרי ורוחני, היא תחושה שטעמה אינו מתפוגג כנראה ימים רבים, ואולי אינו מתפוגג לעולם. גם חיפוש במרחקים, במקדשים זרים ומוזרים, אינו יכול למלא את "החור השחור" שיצרו החסכים החומריים והרגשיים. עם זאת, העוני – אם הוא מלוּוה באהבת אם לבתה המוכשרת – יכול להפוך בעזרת הדמיון לעושר גדול.

אף שברומן קליפסו רמלה מתוארת מציאות דלה וחסרת נוחם, שרבים מבני הדור הראשון שנולד במדינת ישראל חוו כמותה בשנות המעברות וקליטת העלייה, לפנינו רומן של משוררת, שהצליחה להפוך את קשיי החיים המרירים לספר שדפיו מדיפים אהבת אדם. היא הצליחה להפוך את העוני לעושר גדול ואת שדות הסביונים הפשוטים – לזהב מזוקק. על כך כתב המשורר והאמן רוני סומק בסגנונו הפיגורטיבי האנרגטי: "קליפסו רמלה הוא רומן עם שתי גיטרות, בס תופים. תופי רמלה מכים בגיבורים, הבס הוא הפסקול של שנות השישים, מיתרי הגיטרות נקרעים מעמוד לעמוד ועל הבמה ציפי שחרור שרה לנו סולו. סולו מרגש מאוד..."

אכן, ספר מרגש ומסמך נדיר ומאלף.

* * *

ד"ר גיא בכור

אסטרטגיית מהטמה גאנדי והכוונה

 לשנות את ההרכב הדמוגרפי של ישראל

מהי תוכניתם הנרקמת בחשאי של אותם ארגונים ל"זכויות אדם"? כאשר המספרים יגיעו לרבע מליון או חצי מליון, ואנחנו מתקרבים לכך, יעלו הגורמים האלה מעל פני המים, יפנו לבג"ץ ולמוסדות האו"ם, בדרישה שישראל תעניק למהגרים תושבות ואפילו אזרחות, כמקובל במערב. בכך יזנק אחוז המוסלמים בישראל באופן מיידי ל-30-35% על כל המשמעויות הדמוגרפיות שיכולות להיות לכך. לאחר המאמר הזה אף אחד לא יוכל לומר בעוד כשנתיים-שלוש: לא ידעתי.

איזו ברירה היתה בידי מהטמה גאנדי? ההודים לא היו מחומשים, ואם יילחמו תוך שימוש באלימות, הבריטים ימחצו אותם, והם אף יספקו לבריטים עילה לטענת הגנה עצמית, ולהמשך השליטה בהודו. גאנדי התחנך בבריטניה. הוא הכיר את הנפש הבריטית, הרואה עצמה ליברלית, חופשייה ותרבותית, ולכן הוא אימץ את דרך המאבק הלא-אלים, ובכך בלבל את דעת הקהל הבריטית שהתמלאה רגשות אשם. האם הם יתקפו אנשים לא חמושים? וכך היה. כאשר פתח את "צעדת המלח", למחות על מס מלח שהטילו הכובשים הבריטים, הוא בחר בכוונה בנושא שולי, מעורר רחמים, ואפילו מצחיק מבחינת הבריטים. להעצים את מסכנות ההודים ואת החולשה שלהם. האם הבריטים יגיבו בכוח נגד צעדה על מלח, נושא הקרוב במיוחד למאמינים הנוצרים?

התקשורת העולמית הפכה את מסע המלח לסנסציה, והמאבק ההודי לעצמאות קיבל תפנית בינלאומית. גאנדי השתמש במה שאפשר לכנות "תוקפנות פאסיבית", וזה מה שמתרחש גם אצלנו באיום שהוא חמור פי כמה מן התוקפנות האיראנית.

כאשר פרסמנו בג'יפלאנט כבר בשנת 2007, עם ראשית התופעה, את חלום הבלהות הנשקף לישראל מאפריקה, נדהמו אז רבים. היום, כשהחיזיון הזה כבר התממש (אז הגיעו 400 מהגרים בחודש מאפריקה, כיום כ-4,000 בחודש), אני מבין שגם אני הייתי נאיבי באותו מאמר, ולא ראיתי את עומק התמונה, שכרגע נפרשת לפנינו. אז סברתי שמדובר בעיקר בהגירה לשיפור החיים של אפריקאים, כמו ההגירה ממקסיקו לארצות הברית, אך כיום נראה שהתמונה, אבוי, ייחודית למדינת ישראל.

נכון הוא, שמיליוני אפריקאים היו רוצים להגר לישראל כדי לשפר את חייהם, אך מתברר שבישראל יש גורמים הרוצים בדרך זו לשנות את המאזן הדמוגרפי של המדינה. זה לא רק שפה העגל רוצה לינוק, אלא שיש כאן גם גורמים הרוצים להניק. לאחר שלא הצליחו להכניס לפה מאות אלפי פלסטינים, בונים עכשיו גורמים אלה על הגירת מאות אלפי מוסלמים מאפריקה לתוך ישראל. לא מלחמה על הגירה לישראל לפנינו, אלא מלחמה על המשך הרוב היהודי בישראל.

שורה של עמותות, ארגוני מתנדבים ואחרים מעודדים את ההגירה האפריקאית הזו לישראל. מכוונים אותה עוד ממדינות המוצא, שומרים עליה, שלא תתקל בקשיים בסיני, ומאפשרים לה בית חם בישראל. הם הוציאו ומוציאים את השמועה באפריקה שישראל היא גן עדן, וכי אפשר להגיע אליה ברגל. לא מהגרי עבודה לפנינו, ולא פליטים, אלא מוסלמים אפריקאים-ברובם, המגיעים לכאן כדי להשתקע, ולא לעזוב עוד לעולם. כאשר אמרנו במאמר המקורי משנת 2007 "מחפשי עבודה" הרושם שנוצר היה שהם יעבדו ויחזרו. לא, הם מתכוונים להישאר בישראל, ארצם החדשה. 

המיספרים: לפי נתונים רשמיים של מדינת ישראל עומד קצב המהגרים המוסלמים מאפריקה על כאלף איש בשבוע (זה היה מצב בחודש האחרון), כמעט 4,000 איש בחודש, וזו הכפלה של התמונה מלפני כמה חודשים. כיוון שאין מישהו שיודע בדיוק כמה מהגרים כאלה יש כבר בישראל, נעות ההערכות (מגורם מוסמך) בין 80-120 אלף מהגרים אפריקאים הנמצאים בישראל. 

דרום תל אביב הפכה לסודאן הקטנה, באילת המהגרים, הגרים בדירות שכורות ובשכונות שלמות, הם כבר כ-20% מהאוכלוסייה, וכך המצב בשכונות חלשות במרכז הארץ. בכל מקום בצידי הדרכים בארץ צועדים המהגרים החדשים. הם סוקרים את ארצם החדשה, נהנים להביט בעושרה, עושרם.

לכו לראות את המחזות המדהימים באילת, עיר שנכבשה בידי המהגרים, איך נוספים אליהם עוד עשרות ומאות מהגרים חדשים כל לילה. הם מגיעים לאילת, ניגשים על הבוקר לסניף משרד הפנים, שם הם מקבלים אישורי שהייה של מדינת ישראל, ומכאן הם חופשיים להתחיל לעבוד בכל הארץ.

ומהי תוכניתם הנרקמת בחשאי של אותם ארגונים ל"זכויות אדם"? כאשר המספרים יגיעו לרבע מליון או חצי מליון, ואנחנו מתקרבים לכך, יעלו הגורמים האלה מעל פני המים, יפנו לבג"ץ ולמוסדות האו"ם (האו"ם כבר מתערב בכך אצלנו), בדרישה שישראל תעניק למהגרים תושבות ואפילו אזרחות, כמקובל במערב. בכך יזנק אחוז המוסלמים בישראל באופן מיידי ל-30-35% על כל המשמעויות הדמוגרפיות שיכולות להיות לכך.

בהיותם תושבים, ואחר כך אזרחים, יוכלו האפריקאים להביא לכאן, באופן טבעי, את בני המשפחה שלהם, והמספרים יוכפלו. ומי שלא רצה את היהודים באוגנדה, תבוא אוגנדה לישראל. בהיותנו מדינה זעירה, התהליכים האלה יקרו מהר מאוד, יותר מהר מאשר באירופה.

 עכשיו אנחנו מבינים שלא המהגרים המוסלמים מאפריקה (כל המהגרים מסודאן מוסלמים, ורוב המהגרים מאריתראה) הם החלשים, אלא הישראלים הקולטים דווקא. לא הם מאויימים, שכן אין אלה פליטי מלחמה, אלא דווקא ישראל היא המאויימת.

ארגונים אלה, שיש להם גישה קלה לתקשורת, אינם מסתירים את רצונם לראות את ישראל מדינת כל אזרחיה ולא עוד מדינה יהודית או ציונית, ומן הבחינה הזו המהגרים המוסלמים מאפריקה נופלים לידיהם כפרי בשל. אלה הם האחראים הישירים על המכה החדשה שנפלה על ישראל. הם מכוונים את ההגירה, מארגנים אותה, שומרים עליה מפני הרשויות ומרתיעים את גורמי האכיפה, מפנים את המהגרים לקבלת האישורים והניירות, מעצימים אותם, מלמדים אותם איך לעמוד מול השלטונות, איך לערוך הפגנות, ואף עיתון הוציאו להם, בשפות האפריקאיות, ובמימון האו"ם.

ומיהם סוכני-המשנה לפלישה המוסלמית האדירה הזו?

שורה של גורמים אינטרסנטיים, שעושים כסף מן העבדים החדשים שמגיעים לכאן. המלונאים, שמעסיקים אותם בפרוטות (במיוחד באילת, ההופכת בשל כך לעיר אפריקאית), ענף הבנייה, שמעסיק אותם לעבודות הנחותות ביותר, נקיון וגננות. כל אלה מרוויחים על חשבון המהגרים החלשים שמגיעים, ללא הגנה. האם הארגונים האלה "לזכויות אדם" מסכימים עם העבדות החדשה שנוצרת כאן? אני לא מסכים.

חוק מיוחד לענישת מעסיקי מהגרים אינו נאכף כלל, למעשה הפך לאות מתה, והתופעה רק מתגברת. השמועה יצאה כבר באפריקה שפה יש צורך בידיים עובדות, ומאות אלפים בדרך, ממש כך. 

הממשלה הרימה ידיים. הצהרות רמות על הקמת מחנה איסוף בדרום, ואכיפת החוק, לא נאכפות. גדר שהתחילו בבנייתה היא בבחינת מהתלה. מדובר בגדר נמוכה, שניתן לטפס עליה. הפיגוע באילת שהתרחש בקיץ, ואשר נדמה היה שיעצור את התופעה, ויכניס סוף סוף את צה"ל לשמירת הגבול, לא שינה בהרבה את המצב, ומאז מספר המהגרים רק זינק. ומשרד הפנים שלנו מחלק אשרות שהייה לכל מהגר בלתי חוקי.

השלטונות המצריים ניסו לבלום את התופעה עד לפני כמה חודשים, כאשר ירו מידי פעם על המהגרים. היום הם כבר לא עושים את זה, ולמה שיעשו? מה אכפת להם שישראל תתאסלם? ההיפך. גם הבדואים בסיני מאושרים: מתעשרים מן ההגירה וגם מציפים את ישראל. מה רע?

כאשר אני קורא את המצהלות בעולם הערבי על הפלישה המוסלמית הזו לישראל, הבנתי מה מתרחש כאן. המוסלמים מאפריקה יעשו את העבודה לעולם הערבי. בשביל מה לטרוח ולהילחם בישראל? מרצונה היא עוד תהפוך את עצמה למדינה מוסלמית.

צריכים לזהות יותר ויותר: "התוקפנות הפאסיבית". זהו כלי שעושה שימוש בליברליות של הצד החזק כדי להביך ולבלבל אותו. אותם ארגונים ידברו תמיד על המהגרים כחלשים ואומללים, כאילו מישהו הכריח אותם להגיע לכאן, תוך שהם מציגים את משטרת ההגירה (שדווקא לא עושה הרבה) ואת גופי האכיפה כחזקים וכמרושעים.

מעכשיו עלינו להבין: התוקפנות הפאסיבית היא תוקפנות חמורה יותר מזו האקטיבית, משום שהיא ערמומית, ועושה שימוש לרעה ביתרונות ובחששות שלנו. למשל, מאיימים במרומז שאם ישראל לא תקלוט עוד מהגרים, יביכו אותה בעולם, במסגרת הדה-לגיטימציה, כמדינה גזענית.

הארגונים שותקים עכשיו שתיקה רועמת, כדי לאפשר כניסה של כמה שיותר מהגרים מוסלמים לישראל, ואז יתחילו את המאבק המשפטי לאיזרוחם כאן. בשלב הזה הם עסוקים בהחדרה של מאסות גדולות ככל האפשר, והרתעת הרשויות מלפגוע בהם. השלב הבא יגיע, ועוד איך.

הצעדים הנדרשים בבהילות הם:

 הקמת מחנה האיסוף בדרום, עליו כבר התחייבה הממשלה, והעברת אלפי מהגרים לתוכו. למה זה לא קורה? חלוקת האשרות מטעם משרד הפנים צריכה להיפסק.

הפסקת עבודת המהגרים בענפי המלונאות, הבנייה והניקיון. יוטלו קנסות כבדים על מלונאים שיעסיקו מהגרים. בכך תרד מיד המוטיבציה להגיע לכאן. רדיפת בצע פוגעת בקיומה של ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי.

העיר אילת חייבת לשבות, כדי להביא את הנושא למודעות לאומית. לא רבים יודעים מה שמתרחש שם. אין מודעות לתוקפנות הפאסיבית. אם אילת לא תעשה למען עצמה, מי יעשה?

המשך בניית הגדר, למרות שאינה אפקטיבית במיוחד. יש להוסיף לה תגבור מיידי של צה"ל, ונכונות לירות על מי שחודר ללא סמכות את גבולות המדינה. לשם כך קיימים גבולות.

מדיניות שיטתית ומאורגנת של החזרה. מן המחנה היישר אל המטוסים, תוך מתן סיוע של אלף דולר לכל מהגר החוזר לסודאן, לאריתראה או למדינות האפריקניות מהן בא.

 מה שלא נעשָה עם המאמר המקורי, יוכל להיעשות עכשיו. אך מה שלא ייעשה עכשיו לא יוכל להיעשות עוד.

המזימה להפוך את ישראל למדינה עם אחוז מוסלמים גבוה, ובכך לחסל את הריבונות היהודית שכאן, הולכת ומתפתחת.

ייתכן ונשכיל לפעול נכון ומהר, וייתכן שנשקע לתהום.

* * *

אליהו הכהן

רקוויאם לארכיון הפרטי

לדן אלמגור עם מסירת ארכיונו ל"גנזים"

דברים בכנס בבית אריאלה 1.4.12

ערב טוב.

הוא אף פעם לא נח. אני לא מצליח להבין איך יש לו זמן לנשום ומתי הוא אוכל. מיום שהכרתי אותו הוא מתהלך כמו רוח תזזית.

בבוקר הוא מרצה בבאר שבע, בצהריים הוא מנחה בירושלים, אחר הצהריים הוא מופיע בתל אביב ובערב יש לו מופע בעפולה. בין לבין הוא מצליח לייעץ לאגודה להגנת בעלי חיים, לקפוץ לפגישה קצרה באגודה התימנית "אעלה בתמר", ולהתראיין ברדיו כלוחם בשער. בחצות הלילה הוא סוף סוף מתפנה לענות על 64 מיילים שקיבל במשך היום, ולהמשיך בתרגום מחזה חדש.

דן אלמגור הוא מעיין נובע ושופע של יצירתיות והומור. קשה להבין מתי הוא הספיק לכתוב את אלפי חרוזיו, את מאות מאמריו, מחקריו ומחזותיו וחידושיו הלשוניים. טביעות אצבעותיו ניכרות בכל פינה בתרבות ובבמה הישראלית. שיריו ופזמוניו מלווים זה למעלה מיובל שנים את ההווי הישראלי. אדם זקוק לשלוש שעות רק כדי לקרוא את רשימת יצירותיו.

בימים אלה הוא חוגג שמחה משולשת: הוצאת הכרך הראשון של אסופת שיריו, הקמת ערוץ ביו-טיוב, והאירוע השלישי שלשמו התכנסנו כאן – העברת ארכיונו הפרטי לידי "גנזים".

לאירוע זה, דן, אני מבקש להקדיש לך שורות אחדות.

דני דן ידידי,

את האמת לא אכחד ממך. זה כמה לילות ששנתי נודדת. מאז שהודעת על השתחררותך מארכיונך הפרטי, אחזוני מדי לילה חלומות בעתה.

בחלומי אני רואה אל מול עיניי משאית גדולה נעצרת ליד פתח ביתך באפקה, ומתוכה יוצאים שני גברתנים כבדי גוף ותפוחי שרירים. הם ניגשים אל דלת הכניסה של דירתך, מצלצלים בפעמון, אתה יוצא אליהם והם שואלים:

"אתה אלמגור? באנו לקחת ארגזים בשביל 'גנזים'."

אתה רוצה לומר להם: בואו אחריי, אבל שפתיך אינן דובבות. אתה נאלם דום וגרונך משתנק. זהו זה, אתה אומר לעצמך. הגיע רגע הפרידה מהארכיון האישי שלך שאותו בנית וטיפחת כל השנים. דמעות ניקוות בזוויות עיניך.

את המעמד הזה לא תשכח כל ימיך. אתה מנסה לדחות את הרגע: "בואו, תיכנסו, תשתו קפה," אך השניים עונים לך בקוצר רוח: "עזוב עכשיו קפה, איפה הסחורה?"

בצעדים כבדים ומהוססים אתה גורר את רגליך אל חדרי העבודה שלך המוצפים בעשרות תיבות, קרטונים, ארגזים, שַׂקים ומיכלי איחסון – כולם גדושים בתיקים, מסמכים, ספרים, חוברות, אוגדנים ומאות מעטפות מלאות בדפים בכתב ידך.

ימים כְּלילות הקדשת בחודשים האחרונים כדי לארוז את כל אלה. שפוף קומה ישבת על שרפרף ופתחת מגירה אחר מגירה, עברת על כל תיק ועל כל מסמך ושאלת את עצמך: למסור או לשמור? – וברקע התנגן קולו של בועז שרעבי בשיר "לתת".

ליבי המה אליך באותם רגעים קשים. ידעתי כי עם כל מדף שאתה מפנה – אתה חש כי נקרע נתח מבשרך. הלב נכמר. כל מה שכתבת וחרזת ועיבדת ותרגמת וכינסת בזיעת אפך במשך עשרות בשנים, כל מה ששיקעת בו את כשרונותיך ורעיונותיך – הכל נשמט עתה מידך ומרשותך. אתה עומד מול הארונות המרוקנים ונזכר במילותיו של ביאליק בשיר "לפני ארון הספרים":

"הלא רק אתכם לבדכם ידעו נעוריי. לגן הייתם לי בחום יום קיץ, ולמראשותיי כר בלילי חורף."

דן, אני מתקשה להבין: הרי רק לפני כמה חודשים אמרת לי שאתה מתחיל לכנס את כל מה שכתבת. לכנס, אמרת, ועכשיו מה מסתבר: את "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור." אתה מפזר אותם ל"גנזים", לארכיון הצליל ולספרייה הלאומית. אתה משליך מעליך את כתבי היד של 2000 שירים ופזמונים שלך, מאות מאמרים, פיליטונים, מקאמות, סטירות, מחזות, מחקרים בשירת ימי הביניים ובפולקלור הא"י, כל יצירות הילדות ששלחת ל"הבוקר לילדים" ל"דבר לילדים" ול"משמר לילדים", כל הטורים היפים שכתבת בימי שירותנו בגדנ"ע, "טור דני טרדני" קראת להם וטרם כינסת אותם, כל ההתכתבויות הרבות שלך ואליך עם כל המי ומי, המכתבים של סשה, הפתקים של וילנסקי, ההקדשות שכתבו לך סופרים ואנשי שם.

שא עינייך אל הארגזים האלה שארזת. הלא אלה הם לא רק ילדי רוחך. אלה הם חייך.

אתה, האמון על ספרות ימי הביניים, איך שכחת את צוואתו של יהודה אבן תיבון בן המאה ה-12 לבנו שמואל, שבה כתב:

"בני, שים ספריך חבריך, וארגזיך ותיבותיך – פרדסך וגנך. רעה בגניהם ולקוט שושניהם."

אוֹחְ, אוֹחְ, יא דן דן!

הלוא בעוד שבועיים תתחיל לקונן מרה:

"איכה ישבתי בדד / ומסרתי את כתב היד / של ברד ירד בדרום ספרד."

ואיך תסתדר בלי כל החומרים האלה?

כל בוקר תאמר לאשתך אֵלָה: / "אני קופץ רגע לבית אריאלה"?

בחלומי רצתי אחריך וצעקתי:

"דני דן, ידידי כאח לי, עצור! חכה רגע! אני משביע אותך, אל תרוקן את חדר עבודתך, מקדשך הפרטי, בית היוצר לכל תנובת חייך!

ביאליק וטשרניחובסקי לא מסרו את ארכיוניהם בימי חייהם – למה אתה?

קח ממני את הצ'יפ הקטן הזה. צ'יפ קטן מגודל זרת, ויש בו קיבולת של 64 ג'יגה בייט. הוא יותר קטן מהצ'ופצ'יק של הקומקום, ויכול להכיל את כל הארכיון שלך כפול חמש. הצ'יפ הזה הוא סמל הדחיסה והצמצום. זהו הצ'יפצ'יפ של הצוּמצוּם. העלה עליו את ארכיונך ותן להם חמישה עותקים – רק אל תיפרד מן הכתבים המקוריים שליוו אותך כל ימיך."

כך צעקתי עד שניחר גרוני.

כשהאיר השחר הקצתי משנתי שטוף זיעה ואפוף סיוטים. ניגשתי אל דלת הכניסה לדירתי ועטתי על עיתון הבוקר. לשווא חיפשתי בו את הכותרת: "בסופו של דבר הודיע אלמגור כי לא ייפרד מארכיונו."

ואז, כשהפניתי את מבטי אל עבר הרחוב, חשכו עיניי: ראיתי משאית נעצרת בפתח ביתי.

התעוררתי באיכילוב.

* * *

יואל נץ

בן ציון לייטנר גיבור ישראל

נתבשרתי בעצב מן העיתון ("מעריב", 2/2/2012) על פטירתו של בן ציון לייטנר, אחד משנים עשר גיבורי מלחמת העצמאות. אני זוכר בחיבה עמוקה את האיש ממחנה העקורים אטל שבגרמניה ואת הפרידה ממנו ומחבריו, חברי גרעין "השומר הצעיר", אשר עזבו את המחנה בדרכם ארצה במסגרת גח"ל. בחלוף כחודשיים, בעיצומה של מלחמת השחרור, עלתה גם משפחתי ארצה – ואני אז נער בן שלוש עשרה.

אשמח מאוד, אהוד, אם תעלה לזכרו במכתב העיתי דברים הקשורים בו, אשר כתבתי ברומן האוטוביוגרפי שלי "שלושה חיים":

בן ציון לייטנר גיבור ישראל

קטעים מתוך "שלושה חיים", עמודים 231-233 (הערה מקדימה: אברהם ברגר היה מנהל המחנה; ליאון ווליניץ (אבי) היה חבר ההנהלה וישב בראש ועדת הגיוס).

"חברי הוועד המרכזי קיימו דיון עם השליחים מארץ ישראל בראשותו של החבר נחום שדמי, מפקד ההגנה באירופה, והחליטו שאסור לנו לעמוד מנגד בשעה הגורלית הזו למדינת ישראל." אברהם ברגר נשא דברים נרגשים באוזני ציבור יושבי המחנה. ברגר הוסיף ודיבר: "הוועד המרכזי החליט לקרוא לדגל לאנשים בעלי ידע וניסיון צבאי מקרב יושבי המחנות. בעזרתם של משוחררי הבריגאדה היהודית של הצבא הבריטי השוהים על אדמת גרמניה בשליחות המדינה – הוחלט להקים מחנות אימון צבאיים, לגייס למחנות אימון אלה את בני הנוער של שארית הפליטה ולאמן אותם אימונים צבאיים, כדי להכשיר אותם לקראת היחלצותם לעזרת אחינו במדינת ישראל. ההחלטה הזו נתקבלה בברכה על ידי מוסדות המדינה. הם מכנים את המבצע שלנו בשם גח"ל – גיוס חוץ לארץ. בארץ מצפים לבואם של לוחמי גח"ל מוקדם ככל האפשר, כדי לשלב אותם במאמץ המלחמתי. מוסדות היישוב בארץ החליטו לקיים אימוני גח"ל במתכונת דומה גם בקרב המעפילים הכלואים בקפריסין... אני מבקש להציע בזאת, שנחליף את שמה של ועדת העלייה ונקרא לה מכאן ולהבא ועדת הגיוס. מעכשיו, לא עוד במכסה של עולים לארץ ישראל מחויבים אנו לעמוד, אלא בגיוסם של לוחמים! הצעתי היא שהחברים, אשר שימשו בוועדת העלייה ישמשו כעת כוועדת גיוס. מי בעד? יפה, ההצעה התקבלה."

למחרת היום החלו להופיע בפני ועדת הגיוס בחורים מיושבי המחנה אשר ביקשו להתייצב לאימוני צבא של הגח"ל.

היה בין המתייצבים בחור חמד, חבר בגרעין הצ'כי ושמו בן ציון לַייְטְנֶר. חיוכו לא היה מש מתחת לשפמו הקטן. איש לא שיער אז כי לייטנר עתיד להימנות בעוד חודשים ספורים על שנים עשר נושאי התואר הרם של גיבורי מלחמת העצמאות בזכות מבצע זחילתו הנועזת לעבר עמדה מנותקת כשבאמתחתו מלאי של תחמושת. לייטנר השלים את משימתו למרות שנפצע קשה באותו מבצע [לימים למדתי – שלא כמסופר בספר – כי לייטנר התנדב לחסל בונקר שהיה שלוחה של משטרת עירק-אל-סווידן].

ליאון הסב את תשומת ליבם של חבריו בוועדת הגיוס, שאך מעטים מבין המתנדבים נמנים על חברי תנועת בית"ר. רובם המכריע של המתנדבים, בלא שיקראו בשמם לקום ולהתייצב במחנות אימוני הגח"ל – באו משורות גרעין השומר הצעיר ומבין אנשי "לאחדות העבודה".

באחת מישיבותיה של ועדת הגיוס פנה ליאון בשאלה שאין התשובה מתבקשת עליה אל אחד מן המתגייסים המעטים משורות בית"ר:

"איפה הם חבריך? הם, התומכים הנלהבים בפורשים מתנועת ההגנה בארץ ישראל, הטוענים שהם גירשו במקלות את הבריטים מן הארץ – רוממות המלחמה בארץ ישראל בגרונם ושמירת מרחק מאזור הסכנה בהתנהגותם..."

בחלוף למעלה מחמישים שנה מאז הימים ההם שמעתי מפי פרופ' חנה יבלונקה בהרצאותיה על התקומה, מעל גלי האתר ברשת א', בהנחייתו של בני הנדל, בתוכניתו "אקדמיה באלף", כי מתגייסי הגח"ל עברו אימון צבאי קצר ושטחי ונשלחו בחופזה הישר אל מפקדות ההגנה בארץ ישראל, ומשם הגיעו אל היחידות הלוחמות בעיצומה של הפוגת האש הראשונה, אשר כוננה לקראת אמצע חודש יוני 1948 ביוזמתו של המתווך מטעם האו"מ, הרוזן בֶּרְנַדוֹט.

הכשרתם הצבאית של המתגייסים על אדמת גרמניה הייתה לוקה בחסר. לשון דיבורם, הופעתם, לבושם, הרגליהם, היו לצנינים בעיני הצברים, בני הארץ – "יפי הבלורית והתואר." אנשי הגח"ל, שזה מקרוב באו, חשו דחויים. הצברים כינו אותם "גחלייצים". נטו לראות בהם נחותים מהם ונטע זר בקרב היחידות הלוחמות. לא היו להם שמות בסיפורי מלחמת השחרור. כינויים בסיפורים היה לרוב: "אחד מן הגח"ל."

במחזות שהועלו על הבמות, מופיעות דמויותיהם כ"איש גח"ל א', איש גח"ל ב', איש גח"ל ג'." היו בהם שנפלו חלל בקרבות כבנים בלי שם. על קבריהם של אחדים מהם הוצבו שלטים שנכתב עליהם: "אלמוני מן הגח"ל..."

יהי זכרו של בן ציון לייטנר ברוך.

* * *

אבי אשכנזי ויוסי אלי

לינץ' בהר הזיתים

קבוצת ערבים התנפלה על רכב ופצעה את נוסעיו

מעריב nrg, 28.3.2012

רכב בו נסע חתן ונהגו שביקשו לעלות לבית הקברות בירושלים, נתקל בקבוצה של כ-30 ערבים שארבו להם, התנפלו על הרכב, השחיתו אותו והיכו אותם מכות נמרצות. "אני לא מבין איך הם יצאו מזה," סיפר אביו של הנהג. טרם ידוע אם החתונה תתקיים כמתוכנן.

האירוע התרחש לאחר שהחתן, תושב ירושלים, ביקש לפקוד את קברה של סבתו, בטרם יעמוד מתחת לחופה. כפי הנראה, המתפרעים הערבים ארבו לרכב, וכשזה התקרב לכיוונם הם התנפלו עליו, היכו את שני הנוסעים מכות נמרצות ואף שפכו דלי צבע על השמשה.

החתן והנהג הועברו לבית החולים לקבלת טיפול רפואי ולאור מצבם טרם ברור אם החתונה תתקיים כמתוכנן.

במשטרה מנסים להשתיק את האירוע

אביו של נהג הרכב, יעקב קליין, סיפר ל"מעריב" על האירוע. "הם הגיעו לבית הקברות כשלפתע התנפלה עליהם קבוצה של ערבים. הם הקיפו את הרכב, החלו לטלטל אותו ובשלב מסוים הם שפכו צבע על הרכב. הם שלפו את החתן מתוך המכונית והיכו אותו מכות נמרצות כמו גם את הבן שלי."

האב הוסיף כי הוא אינו יודע להסביר כיצד נחלצו השניים. "אני לא יודע איך הם יצאו מזה, הם עצמם לא מצליחים להסביר איך הם נחלצו מכל הסיפור הזה."

גורם המקורב לבני משפחת החתן סיפר כי הוגשה תלונה במשטרה, אך בשל המתיחות הביטחונית לקראת אירועי "צעדת המיליון", במשטרה פועלים כדי להשתיק את הפרשה וטרם ביצעו מעצרים של חשודים.

האירוע היום איננו חריג. זה זמן רב שבהר הזיתים בירושלים מותקפים לעיתים תכופות ישראלים יהודים המגיעים לפקוד את קברי יקירהם. מהמשטרה נמסר כי "בהר הזיתים יידו מספר צעירים אבנים לעבר רכב ישראלי שחלף במקום. נהג הרכב נפצע קל ופונה לבית החולים שערי צדק. כוחות משטרה במקום עורכים סריקות."

* * *

אלי מייזליש

בית המריבה 2 בחברון ושלום הציבור

השבוע נזעקה המדינה לגלות כי 15 משפחות 'פלשו' לבית בחברון – בניגוד לנהלים, והצטוו על ידי רב-סרן אחד מהפרקליטות "לפנות את הבית עד השעה 3 אחה"צ למחרת."

התברר כי הרב-סרן הוא שליח לדבר עבירה של שר הביטחון ולא 15 המשפחות שרכשו את הבית בדולרים חוקיים. שרים רבים של הליכוד רצו את נתניהו ואמרו: על גופתנו. ובכך נדחתה דרישתו של הרב-סרן האומלל.

יש בחברון הערבית יותר מ-10 אלפים בניינים, ורובם הרבה-הרבה יותר אטרקטיביים. מי שיודע כיצד בונים כיום בגדה, יודע שהבנייה שם מאסיבית ולא בשל מצוקת דיור. אגב, לא שמענו מעולם על הפגנות 'רוטשילד' בחברון בשל מצוקת הדיור. בית אחד נוסף ליהודים [אחד כל 10 שנים] או אפילו 10 בתים לא ישנו בגרם אחד את אחיזת הערבים בחברון.

טליה ששון, שהובהלה למשדר 'ערב חדש' אצל דן מרגלית, "הסבירה" לצופים, שחשבה אותם למטומטמים – כי הפלישה לבית "מסכנת את שלום הציבור." במוחה הקודח היא מבהילה את הציבור כי ערביי חברון באלפיהם יעוטו עם גרזינים כמו במאורעות תרפ"ט על יושבי הבית וירצחו אותם כמו אז, או שמא ישחטו את הערבי שמכר את הבית ליהודים. 'שלום הציבור' הוא ממשי רק אם הגברת טליה ששון לא תופיע על מסך הטלוויזיה.

נתוני ה-OECD על העוני בישראל

כך זעקה הכורת הראשית של המוסף "ממון" של "ידיעות" השבוע. וכל זאת למה? מפני שבניגוד לרמת החיים הגבוהה של מרבית האוכלוסייה, החרדים והערבים חיים ברמת חיים נמוכה וכך זה 'מקלקל' את הסטטיסטיקה.

מה זה סטטיסטיקה? מה זה? פעם היה לי חבר שעבד שם. לא 'עבד' – הוא היה המנהל ופשוט אמר לי שהוא מתוסכל כי הכול בלוף. איך? לוקחים רשימה כוללת של צריכה ומשקללים אותה בהתאם למספר הנפשות בארץ ועושים 'אחוזים'. אבל אם נניח למרבית החרדים אין מכונית, אין טלוויזיה ועוד מיני מכשירים אלקטורניים, הם לא יוצאים לשתות קפה הפוך בקפה נטו או דגים בנמל יפו, לא יוצאים לצימר בגליל או טיסה לאילת ולא ח"ו 'דיל' לרודוס ב-400 דולר או סתם 'שופינג' בקניון ואפילו ר"ל לא יוצאים למנגל בל"ג בעומר או ביום העצמאות ולא קונים 5 ק"ג בשר לקבב, אז מה משקללים אותם בסטטיסטיקה? החרדים וגם לא מעט ערבים, לא רוצים באורח חיים זה.

לו חכמי ה-OECD היו גורעים את החרדים ולפחות מחצית הערבים מייצוג האוכלוסין היה מתברר ל'חכמי אירופה', כי ישראל נהנית מרמת חיים הגבוהה מהממוצע האירופי. אבל מי טוען כאן שהם חכמים?

עוני? תלוי בעיני מי.

ובהמשך – 8 ש"ח לליטר בנזין והצעקות

ההוא מהערוץ ה-1 שלא ראו אותו אבל ראו רק את המיקרופון שנתקע בחלון של הנהג בתחנת דלק, שאל: "מה תגובתך על עליית מחירי הדלק ל-8 שקלים?" – ענה מתוך שרוולו הקצר משהו כזה: "איך אפשר לחיות במדינה כזו עם מחירים כאלה?" והמגיש באולפן נענע עם ראשו כאילו רוצה לומר לנו: נו, ומה אתם אומרים?

אז הנה התשובה: ערוץ 1 יקר, שלום רב, מה אתה חושב הם עלות אחזקת המכונית בשנה חוץ מדלק? ביטוח. 3 או 4 או אפילו 5 אלפים [אם יש לך וואן BMW]. טסט? אלף חמש מאות או אלפיים. שמן + טיפול חצי שנתי, חלפים, צמיגים או אפילו דיסקים לרדיו ובעיקר אמורטיזציה – לא פחות מעשרת אלפים. יוצא לך אדוני הנהג שמרבית ההוצאות זה לא דלק. אפילו אם תשבית את האוטו אתה 'מבזבז' כמה אלפים בכל חודש, אז 10 אגורות על ליטר? על זה אתה "איך אפשר לחיות במדינה?" ומהיכן היה לך בכלל כסף לקנות מכונית ולשלם בעד כל ההוצאות ללא הדלק? אתה בטוח שאתה לא קונה גביע גלידה בעשר במעבר של הקניון מהסופר ל"פוקס", לקנות לו שם חולצה ב-100שקלים? תסתכל ב"פוקס" עם תור נשרך ושקיות במאות שקלים. אגב, אתה יודע כי את החולצה הילד או בעיקר הילדה לובשים לא יותר משבוע וזורקים. לא?

יש הרבה בדיחות על ה'קוטר'. אבל מי שיודע אז יודע וד"ל.

דעיכת פלסטין

איך אנחנו יודעים כי פלסטין דועכת? איך? פשוט. מופז כיו"ר 'קדימה' אמר כי מפלגתו לא צריכה יותר את ועדת החוץ והביטחון מפני ש"העניינים שם מסתדרים בין כה וכה..." ולכן, הוא חושב כי הציבור יתעניין לקראת הבחירות הבאות רק בענייני חברה וכלכלה, "ולכן," אמר, "אנו נדרוש את יו"ר ועדת הכלכלה." [שח"כ כרמל שאמה הכהן מהליכוד שידרג אותה להכי אטרקטיבית כיום בכנסת].

הרי עד היום הפליג מופז בכל יום לארץ אחרת הן לקעקע את אחיזת ציפי במושכות 'קדימה' והן להראות לכל העולם כי יש לו "תוכנית", והפליג כל כך רחוק שאמר שיש לדבר עם החמאס... ולא ביזבז שעה אחת מבלי לומר את המילה "הפלסטינים.... הפלסטינים..."

והנה, פלסטין יוק? אין יותר דבר כזה? מה קרה מאז שהדיח את ציפי לבני? רמאללה התרוקנה מערבים?

לפחות, אנחנו יודעים כי השוער של נבחרת פלסטין בכדורגל נעצר בחשד למעורבות בטרור. אז פחות אחד, אבל מה עם כל השאר – מר מופז?  

* * *

ד"ר עזריאל קרליבך

אין אתה יכול להידבר עם אללה

פורסם בעיתון "מעריב" ב-7 לאוקטובר 1955

"לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך בינינו לערבים, אלא הפסיכולוגיה האסלאמית. הערבים הם בני האסלאם, ואיתו, כתפישת עולם, אי אפשר לדבר. עם האסלאם לא חיים בשכנות של שלום."

אמת פשוטה וברורה זו היא, כי בין עולם האסלאם לעולם המערב והתרבות אין אף מילה משותפת אחת, ולא היתה ולא תהיה ולא תוכל להיות כל הבנה. הכוונה בכך איננה לדת, שכל דת יכולה להיות טובה או רעה, לפי מה שיגשימו או יזניחו מאמיניה את עקרונותיה המוסריים. הכוונה להשפעת האסלאם על החיים החברתיים והסוציאליים, על תחושת העולם ועל היחסים עם שאר בני האדם.

...חמישים-שישים דורות בזה אחר זה חונכו באסלאם לאנוס את טבע האדם – לא להשתמש בכוח המחשבה, לא לרצות בזכויות הפרט, לא להתאוות, לא לדרוש, לא לזקוף קומה. בעצם האסלאם מולך הרצון המעומעם, האפל, הבלתי מוסבר של אללה. מולך קפדן וקפריזי, מוסתר, חולני. זו עיקרה של הדתיות האסלאמית – לא לשאול. אדם מקבל על עצמו אמונה זו, במה שהוא אומר: "אללה איל אללה," לא במה שהוא משתכנע מרעיון, אלא במה שהוא מפקיד על עצמו עריץ.

אמונה כזו מעצם טבעה אין להפיצה בדרך השכנוע השכלי או המופת המוסרי, זו עבודת הרוח והגוף – ואין להפיצה אלא בכוח האגרוף. ועל כן יש לנהל מלחמת קודש מתמדת נגד ב"בלתי מאמינים" ולהביאם אל חיק האמונה הנכונה בכוח הסייף אל-איסלאם-אללה אוהב דם... לעולם אין הסכנה ברובֶה כשלעצמו, אלא באצבע הדבוקה אל ההדק ופצצה קטנה בידי מטורף אחד יכולה להשמיד עדת פילוסופים שלמה.

הסכנה הטמונה בשביל המערב באסלאם גדולה לאין ערוך מזו שבקומוניזם. כי בדת הקומוניסטית מרובים הגרעינים השכלתניים מאשר בדת המוסלמית. עם הקומוניזם אפשר להידבר על יסודות קח ותן, הוא מתחשב גם' בשל חומרנותו – במציאות, מודד כוחות, מגבש דרישות, שוקל הצעות לפי התועלתיות.

כל הנתונים הללו אינם קיימים באיסלאם. מוסלמים עוד לא הסכימו מעולם על שום דבר, יהיה אשר יהיה – אף בינם לבין עצמם... והם אינם יכולים לקיים כל דבר – לא רק בענייני ישראל; כל העולם המוסלמי האדיר יחד עוד לא היה יכול ליצור הסכם על בול דואר משותף אחד. תגובותיהם – על כל דבר – אין להן כל שייכות אל השכל הישר. הן כולן רגשניות, בלתי מחושבות, רגעיות, חסרות שחר... עם הכל אתה יכול לדבר "ביזנס", אף עם השטן, אך לא עם אללה...

אנחנו עשינו – ומוסיפים לעשות – שטות לא תסולח, אם גם אנחנו מסייעים לעולם לצייר לפניו ערבים שאינם קיימים כלל ושהם פרי דימיון משאלותינו. ואנחנו מוסיפים חטא על פשע כשאנחנו מסלפים את התמונה ומצמצמים את הוויכוח לסכסוך גבולות בין ישראל לבין שכנותיה.

מעל לכל – אין זה תואם את המציאות. לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך, אלא הפסיכולוגיה האיסלאמית. אילו היו שכנינו אנשי מערב, אילו היו פרוטסטנטים – היינו מזמן חיים לידם בשלום כדרך הנורבגים והשבדים. או אילו היו אפילו קתולים – היו יחסינו מסתדרים כדרך שהסתדרו צרפתים ואנגלים בקנדה, ואף מדינות דרום אמריקה רבּות בינן לבין עצמן. ואילו כאן אנחנו מנסים מזה חמישים שנה בכל הדרכים האפשריות להגיע לידי הסדר שהוא, ומעולם לא הופיע באופק אף כצל תקווה – משמע הדבר אינו נעוץ במעשים ובעובדות ובפחדים.

הוא נעוץ אך ורק בכך שהערבים הם בני האסלאם. ואיתו, כתפישת עולם, אי אפשר להידבר. לא חשוב כלל מי, לא חשוב כלל על מה, עם איסלאם לא חיים בשכנות של שלום.

ומלבד זאת – הצגת הבעייה כסכסוך בין שני צדדים דומים מציידת את הערבים בנשק של טיעון שאיננו שלהם. אם הוויכוח עמהם הוא באמת פוליטי, כי אז יש פנים לכאן ולכאן. או אז אנו מופיעים כמי שבא לארץ שהיתה כולה ערבית וכבשנו והכנסנו עצמנו כטריז בינותם, והעמסנו עליהם פליטים, ומהווים סכנה להם בצבאנו וכו' וכו' – ויכול אדם להצדיק צד זה או אחר. כלומר: בהצגה הזאת, השכלתנית והמדינית של הבעייה, היא נעשית מובנת למוחות אירופיים – לרעתנו.

הערבים טוענים טענות המתקבלות אף על דעת מערבית במריבה משפטית רגילה. אך לאמיתו של דבר, מי כמונו יודע, שלא זהו מקור עמדתם העויינת. כל המושגים המדיניים והחברתיים האלה אינם מעולם המושגים שלהם.

כיבוש בכוח החרב, בעיניהם שלהם, בעיני האיסלאם, איננו כלל בגדר עוולה; להפך, הוא בגדר זיכיון והוכחת בעלות ניצחת. דאגה לפליטים, לאחים מנושלים – איננה מתחום עולם מחשבתם; אללה גירש, אללה ידאג.

מעולם עוד לא התרגש מדינאי מוסלמי על כגון זה (אלא אם כן הפורענות סיכנה את מעמדו האישי). ואילולא הכיבוש ואילולא הפליטים – היו מתנגדים לנו באותו תוקף ממש. על ידי מה שאנו מתדיינים עמהם על בסיס מושגים מערביים – אנו מלבישים פראים גלימת צדק אירופית. ובכך – במקום להזעיק את עמי העולם, אנו מרדימים אותם.

זהו יסוד טעותנו, ולעניות דעתי, סוד בדידותנו וכישלונותינו.

שאנחנו, אף אנחנו זועקים על הדקירה שדוקרים בבשרנו ולא – על לוע התהום הפעורה לשלום תבל. שאנחנו מבקשים תחבושת לנשיכה שנושכנו, ואיננו מזהירים: הנה מסתובב בין רגלי כולכם כלב מטורף!!

משל למה הדבר דומה? – אילו שעה שהיטלר עלה לשילטון, היינו אומרים שהוא אמנם במקרה אנטישמי, אבל בדרך כלל הוא מייסדה של דת נבונה ומכובדת שאין לחשוש בפניה – וידינו מושטות אליו לשלום, ועז רצוננו לסדר בינינו את החשבונות הקטנים הפרטיים, אחרי כן להתקשר איתו בברית שלום, לעזור לו בפיתוח תורתו ובהתפשטות השפעתו...

אנו חוטאים לא רק למאבקנו אנו, לקיומה של המדינה הזאת ולחיי בנינו ובנותינו, אנו חוטאים לעולם כולו אם אנו מעלימים את האמת הפשוטה, השוכנת בלב כולנו, לרבות דוברי הממשלה, כשהם קוראים הצהרות שלום – האמת, שהאוייב הוא רוח האיסלאם.

הוא איננו רק האוייב שלנו מכיוון שאנו יושבים במקרה כאן. הוא אוייב לנו גם אילו ישבנו בקוטב הצפוני. כי הוא אויבו של כל אדם חופשי. הוא אויב של כל מחשבה פורייה, כל יוזמה טובת לב, כל רעיון יוצרני. הוא אוייב בנפש לכל יהודי, כל נוצרי - ולכל מוסלמי. כל אשר יינתן בידו, אם חרב של עץ אם טנק של פלדה אם כד מים – הופך בידו לאיום על רעו האדם.

הוא לא תרם מעודו ולא יתרום כל מאומה לטובה; הוא לא הוציא אף דמות אדם אחד שהצעיד את העולם קדימה, בכל שטח שהוא; הוא החשכה, הוא הריאקציה, הוא הכלא ל-500 מיליון בני אדם מעונים; הוא המוקש הטמון לשלום תבל.

וכל עוד לא נתאמץ ולא נצליח להנחיל לעולם החופשי את הידיעה הזאת – נהיה אנחנו תמיד הקורבנות הראשונים של אי ידיעתו.

להזכיר שהמאמר נכתב בשנת 1955 – המעתיק: דובי קליין.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

יהדות ודמוקרטיה ביציאת מצרים

שלוש מילים שהשמיעו משה ואהרון בפני פרעה – "שלח את עמי" – היו להמנון ציוני מודרני במאבק להתרת עלייה מבריה"מ לישראל בתקופת ברז'נייב. בתרגום לאנגלית – LET MY PEOPLE GO – היוו מלים אלו קריאה לשחרור העבדים הכושים בדרום ארה"ב באמצע המאה הי"ט. שתי המעצמות הגדולות של המאה ה-20 "זכו" לשמוע או לזכור את סיסמת החופש שאנו מזכירים מדי-שנה זה כ-3,000 שנים בחג-החירות. אקטואליה והיסטוריה גם יחד – יש בהן כדי להצדיק איזכור קצר של הקשר בין יהדות לדמוקרטיה בסיפור יציאת מצרים. נמנה בקיצור:

אהרון ומשה זקוקים לאישור מראש לשליחותם הלאומית-דיפלומטית: "ויילך משה ואהרון ויאספו את כל זקני בני ישראל" [שמות ד' 30].

רק אחרי קבלת האישור של מועצת הזקנים [נציגי העם] מתייצבים משה ואהרון לשליחותם [המלה המקשרת היא וְאַחַר – כלומר, אחרי קבלת האישור הדמוקרטי]: "וְאַחַר בָּאוּ משה ואהרון ויאמרו אל פרעה - - שַלַּח אֶת עַמִּי - - .

עם הקושי הראשון צומחת אופוזיציה ראשונה: פרעה גוזר על אי-מתן תבן הדרוש לעשיית לבֵנים – ואז ניצבים "שוטרי בני ישראל" [שוטרים מלשון משטר, כלומר, ראשי הציבור] ומוכיחים את משה ואהרון בנאום אופוזיציוני חריף ובלשון בוטה: "הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" [שָם, ה' 16-21].

אופייני לתרבות היהודית הוא הנוהג [שאין אנו מכירים כמותו בתרבויות אחרות] של השמעת ביקורת אופוזיציונית של המנהיג הלאומי כלפי הריבון [אלוהים]. החל בכך אברהם, המסתייג מתכניתו של הריבון להשמיד שתי ערים חוטאות, ונושא נאום אופוזיציוני תקיף "האף תספה צדיק עם רשע?... חלילה לך מעשות כדבר הזה?... השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" [בראשית, י"ח 23-25]; כך גם משה פונה לריבון בשאלה רטורית/מתרעמת: "אדונָי, למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הֵרַע לעם הזה וְהַצֵּל לא הצלת את עמך" [שמות, ה', 22-23].

גם הנסיון להדיח מנהיג נבחר ומוצלח במהלך כהונתו הלגיטימית מופיע במסורת הפוליטית היהודית מאז ומתמיד – ומשה עצמו, שקבע את הכלל הדמוקרטי "אחרי רבים להטות" [שמות, כ"ג 2] – נתקל בניסיון להשתמש בכלל הזה נגד המשך מנהיגותו, כאשר חברת הקבינט המצומצם שלו, השותפה לשלישייה המנהיגותית – הטְרִיוּמְוִירָט הקדום בהיסטוריה – מעלילה עליו ומכפישה את שמו, ומנסה להדיחו ולרשת את מקומו: "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח..." [במדבר, י"ב 1] ומיד אחרי דיבורים-רינונים-הכפשות אלו, יוצא המרצע הפוליטי-קרייריסטי מהשק הרכילותי: "הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר..." [שם, שם, 2].

בימינו אין להעלות על הדעת, כמובן, מעילה באמון ופניית עורף של חברת-הקבינט כלפי המנהיג הראשי, שבממשלתו כיהנה ומתמיכתו הפוליטית נהנתה, מבלי שהוא פעל כהוא זה נגדה או נגד מישהו אחר מחבריו להנהגה הלאומית. אשרינו ומה טוב חלקנו, שהדמוקרטיה שלנו מתנהלת אחרת... ובכל זאת יש טעם לעיין גם בימינו בפוליטיקה התנ"כית הקדומה – שמא נגלה בה אותות של תרבות פוליטית יהודיתJEWISH POLITICAL CULTURE  – בלשון מדע המדינה המודרני – שמן הראוי להיזהר ולהישמר מפני הצדדים השליליים והמדאיגים שבה.

אהוד: אני משוכנע שאתה אינך מתכוון לדרך הנלוזה שבה עזרה שרת החוץ ציפי לבני לזרוק לכלבים את ראש ממשלתה אהוד אולמרט.

* * *

אורי הייטנר

נשף מסיכות פוליטי

הניסיון לצייר סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ובין ערכי הציונות והערכים הליברליים, הוא שקרי ונואל מעיקרו. עם זאת, ישנם מקרים שבהם קיימת סתירה כזו. סוגייה כזו היא המחלוקת בדבר מתן זכות בחירה לישראלים החיים בחו"ל.

על פי הערכים הליברליים – האזרחות היא זכות מוקנית שכמעט ואינה ניתנת להפקעה, ואין היא תלויה בהחלטתו האוטונומית של האזרח היכן להתגורר. הזכות לבחור במקום מגורים הינה זכות טבעית שאינה מוטלת בספק, ואין למדינה כל עניין בה. בכל מדינה דמוקרטית וליברלית מתוקנת בעולם, זכותם של האזרחים להצביע בבחירות אינה נפגעת כתוצאה מהחלטתם להגר ממנה. ביום הבחירות בארה"ב, בצרפת ובמדינות אחרות, מצביעים האזרחים המתגוררים מחוץ למדינה בשגרירות המדינה בארץ מגוריהם, וזכות זו הינה בגדר מובן מאליו. כך ראוי שתנהג גם ישראל – כמתוקנות בדמוקרטיות, המכבדות את זכויות האזרח ואינן חודרות לחייהם הפרטיים. שלילת הזכות להצביע מאזרח שבחר להתגורר במדינה אחרת, מנימוקים פטריוטיים, היא לאומנות מסתגרת ומתנכרת לעולם, על סף הפאשיזם.

על פי הערכים הציוניים – ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית, אלא היא מדינה בעלת אידיאולוגיה, בעלת ייעוד וחזון. ישראל הוקמה על מנת להגשים את הרעיון הציוני – ריכוז העם היהודי במולדתו, העלאת יהודים רבים מכל תפוצות הגולה לא"י ויישוב א"י ביהודים. כמדינה ציונית, אל לה להתייחס לתנועת יהודים לתוכה וממנה במונח ניטראלי כ"הגירה", אלא במונחים אידיאולוגיים כ"עלייה" ו"ירידה". על המדינה להיאבק נגד הירידה מן הארץ, ולבטח לא להעניק לה לגיטימציה. במתן זכות בחירה ליורדים, תוך שימוש במונח המכובס "ישראלים החיים בחו"ל", מעניקה מדינת ישראל לגיטימציה ליורדים ולירידה. החלטה כזאת היא אנטי פטריוטית ואנטי ציונית.

השבוע התפרסם גילוי דעת מטעם הדבוקה האוטומטית של "אנשי הרוח מן השמאל", שעסקה בנושא. מובן מאליו, מה עמדתם בנושא. הרי מדובר בליברלים לעילא ולעילא, שלא יתנו ידם לגישה לאומנית חשוכה הפוגעת בזכויות האזרח. אז זהו, שלא. גילוי הדעת יוצא בתוקף נגד מתן זכות בחירה ליורדים. כל מערכת הערכים הגורמת לדבוקה הנ"ל לתגובה פאבלובית נמוגה כלא היתה, ולפתע הם שטופי זיקפה פטריוטית, כפי שהם נוהגים להגדיר בבוז עמדות מן הסוג שבאופן חריג וחד פעמי בהחלט הם אימצו בשיח הזה.

ברור שמדובר בתחפושת. ברור שזו אינה באמת עמדתם של החותמים. ברור שהעמדה הזאת מבטאת צביעות והיא חלק מתרבות השקר הקיימת בחברה הישראלית. נשאלת השאלה, מה הסיבה האמיתית לחבישת המסכה הפטריוטיות הזאת.

יקל עלינו להבין זאת, באמצעות זיהוי האנשים העומדים מאחורי היוזמה להענקת זכות הצבעה ליורדים. מאז שנות ה-90 היוזמה הזאת שבה ועולה, ותמיד מאותו כיוון – פוליטיקאים מן הימין הישראלי. כן, כן, אותם אנשים הנושאים ברמה את דגל הפטריוטיזם, כולל אלה מתוכם הבזים לרעיונות ליברליים ולעולם יעדיפו את השיקול הלאומי על פני זכויות הפרט, פתאום מתנבאים בשפתם של ספי רכלבסקי וחבריו, החתומים על גילוי הדעת של "אנשי הרוח מן השמאל". התהפכו היוצרות. נשף המסכות הצבוע הוא בשני צדי המתרס האידיאולוגי.

מה קורה פה? ברור בעליל, שחילופי התפקידים אינם מקריים. שהלהג הפטריוטי של אנשי השמאל והלהג הליברלי של אנשי הימין נובעים בדיוק מאותו מקום – שיקול אלקטורלי פשוט.

הימין יודע שבקרב הציבור היהודי בישראל יש לו רוב משמעותי, שכנראה אינו עומד להשתנות. גם השמאל יודע זאת. השמאל יודע שהדרך היחידה שלו לעלות לשלטון, היא באמצעות בלוק חוסם, המבוסס על הצבעת כמעט 100% מן המיעוטים לגוש, המכונה גוש השמאל. בהנחה שדפוסי ההצבעה של ישראלים החיים בחו"ל / יורדים – אינו שונה באופן מהותי מדפוסי ההצבעה של היהודים בישראל – הגדלת אחוז המצביעים היהודים משרת את גוש הימין. זאת הסיבה האמתית לתמיכת הימין ברעיון "שמאלני" ובהתנגדות השמאל מטעמים "ימניים". זאת האמת מאחורי נשף המסכות הפוליטי.

והיכן אני ניצב בוויכוח? אני בעיקר מתבייש בכך שמאות אלפי ישראלים יהודיים ירדו מן הארץ ומקנא במגזר הערבי שההגירה בתוכו כל כך נמוכה. עלינו לערוך חשבון נפש לאומי, ובטח לא לעודד את הירידה, רק כדי לקדם שיקולי קוניוקטורה פוליטית אלקטורלית.

עם זאת, אני סבור שיש לתת מענה שיאפשר לחיילים משוחררים הנמצאים בטיול או בלימודים בחו"ל להצביע. אין היגיון בכך שמי שנתנו שלוש שנים ויותר בשירות בצה"ל וכאלה שהוסיפו עליו שירות קבע, שנת שירות וכו', לא יוכלו להצביע בזמן הטיול, בעוד בני גילם שהשתמטו משירות יהיו שותפים לעיצוב עתיד המדינה. הצעתי: אזרח ישראלי ששירת שירות צבאי מלא, או שירות לאומי חלופי, בן שלושים ומטה, השוהה בחו"ל עד שלוש שנים, יהיה זכאי לזכות הצבעה.

פורסם לראשונה בעיתון "ישראל היום"

* * *

יוסף דוריאל

חוזרים לזוועות ה-30 בנובמבר 1947?

ליל הריקודים שלאחר החלטת האו"ם ב-29/11/47 נגמר בבוקר ה-30 בנובמבר בהלם רציחות היהודים בכביש לירושלים. כך התחילה מלחמת תש"ח. הריקודים היום של מסוממי אוסלו סביב "תהליך השלום" אינם נפסקים כשכביש ראשי לירושלים מאוים שוב בידי בני הטרוריסטים של אז.

ידיעה בפינה של העיתון בישרה לנו שוב: "שתי נוסעות באוטובוס ישראלי נפגעו מזורקי אבנים בכביש 443, ליד בית חורון, ופונו לבית חולים. צה"ל פתח בסריקות."

כשדבר כזה קורה על כביש ראשי לעיר הבירה, בקטע מרכזי שלו, אכן, צריך לפתוח בסריקות. אבל, הדגש בסריקות אלו צריך להיות, קודם כל, בחשיפת כסילי הביטחון שמחזירים אותנו לימי מלחמת הדמים על הכבישים, שכמעט ושיתקה את המדינה שבדרך לפני הכרזת העצמאות. זה לא היה קורה, לוּ במקום לשגע את המדינה בתכסיסים לגירוש יהודים מבתיהם ביש"ע היו קברניטי הביטחון משקיעים יותר מחשבה למניעת סכנת הטרור בכבישים.

ולשם כך, אין צורך בשום תקציב נוסף, ולהיפך – הגיע הזמן לחסוך בכוח אדם המבוזבז כיום על לחימה בלתי יעילה בטרור. וגם הגיע הזמן לסגור את מכבסת המילים, ההופכת מתפרעים אלימים ל"מפגינים", ונגזר מכך שבמקום להשתמש באמצעים להדברת מתפרעים משתמשים ב"אמצעים לפיזור מפגינים", ואת הארגונים למען זכויות הפושעים מכבדים בתואר – "ארגונים לזכויות האדם"

וצריך לשים לב, שבשנים האחרונות הפך גם ארגון "אמנסטי-אינטרניישנל" היוקרתי למכשיר הסתה אנטי-ישראלית, הרחוק מאוד מהגנה על חפים מפשע, כפי שנציגו הוכיח, כשהגיש תלונה לוועדת זכויות האדם בקונגרס ארה"ב נגד כותב שורות אלו – על שהעז לצאת להגנת צה"ל, בתחקיר מקצועי שהזים את עלילת הדם של "רצח הילד מוחמד א-דורה". לא נוכל לחסל את הטרור כל עוד כסילי הביטחון שלנו פועלים במישור זה באותה יעילות כמו שבהגנה הפיזית על אזרחי (וחיילי) ישראל.

הזמן שהקדישו לאחרונה קברניטי האומה לדיון על בית נטוש בחברון – מול הזנחת הדיון על מיגור הטרור – הוא תעודת עניות לאיכות הנהגת המדינה. תופעה זו ראויה לוועדת חקירה – לא פחות מזו של השופט אגרנט, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים.

ולמען הגילוי הנאות: צרכי המצב החדש בביטחון הלאומי שלנו, במבט מערכתי, כבר הוצגו ברבים על ידי החתום מטה בתחילת העשור הקודם, עם הצעה מפורטת לרפורמה בתורת הלחימה של צה"ל (המופיעה גם בספרי האחרון – "ללמוד מהחיים"). אלא, שגם כאן, חזר סינדרום המחדל של אסון יום הכיפורים – כאילו לא למדנו כלום – כשאזהרתי אז (בחוות-דעת שהזמין צה"ל!) מסכַנַת מלכודת-מוות בקו בר-לב – אפילו לא זכתה לדיון. איזה אסון עוד צריך להתרחש כדי שתוקם ועדת אגרנט חדשה?

* * *

עמוס גלבוע

מכל הסאגה של ליבני-מופז

מכל הסאגה של ליבני-מופז, נשארה חקוקה בזיכרוני תמונה מאפיינת אחת, שאיני זוכר את מועדה המדויק. היא הראתה את צמרת "קדימה" ישובה סביב שולחן. בראשו ציפי לבני. לימינה שאול מופז. הוא מדבר ומנסה להבין מדוע תוכניתו המדינית לא הובאה לדיון. ציפי לבני שותקת, נראית משועממת ואז אומרת לפתע מילה אחת: "יפה!"

מופז ממשיך בדיבורו, לא מעלה את קולו. ואז אומרת ציפי לבני בשנית: "יפה!"

מופז ממשיך בשלו כאילו לא קרה דבר. ואז, כאילו מדובר היה בשעון החוזר ואומר "תיק" כל 20 שניות, ציפי לבני אומרת בשלישית: "יפה!"

 זה לא היה מחזה שקספירי, זו היתה מציאות חיה. אבל, לא יכולתי שלא להיזכר במחזה "הנרי החמישי" של שכספיר, שם ניתנת אחת ההגדרות הקולעות למושג מנהיגות. אחד משרי הצבא של הנרי, רברבן, אומר לחברו את הדברים הבאים, שכתובים בערך כך: אני יכול לקרוא אליי את כל כוחות האופל.

חברו, שר צבא אף הוא, עונה לו בערך כך: כל אחד יכול לקרוא להם, השאלה היא האם הם ילכו אחריך?!

וכאן מדובר בעולם שכולו עשייה, אמיתי, לא מדומה. הולכים אחרי מי שרואים בעין כי הוא יודע להנהיג, לעמוד בראש, להילחם בשדה הקרב, לדאוג לאנשיו, להעלות להם את המורל ולהציג להם חזון של הישג. לא לחינם הנאום הנהדר של הנרי החמישי בפני חייליו, ערב הקרב המכריע באז'ינקור נגד הצרפתים, הוא המודל לנאומי המנהיגות הגדולים של צ'רצ'יל.

באותה תמונה שראיתי, התגלתה לי לבני האמיתית, כמו שהיא. לא לבני של יחסי ציבור, לא לבני שבונים לה תדמית, לא לבני שאומרים לה מה להגיד, לא לבני שאומרים לה מתי לרקוד על השולחנות, לא לבני שלהקת מעודדות מהתקשורת קושרת לה כתרים של נחמדות, ומדינאות, וערכים נעלים.

ראיתי אותה בלי שאף יחצ"ן ישים בפיה את המילים. הם יצאו ממנה אמיתיות, כמו שהיא. אומנם היא אכן נחמדה, בת למשפחת "אצולה", אינטליגנטית , בלי רבב של שחיתות אישית, אך חסרת כל כבוד, חסרת כל הגינות, אפופה ברגשות התנשאות ועליונות של "אני ואפסי עוד." מלאת בוז ולעג. ולמי? למי שהוביל והנהיג כוח ליד דמשק במלחמת יום הכיפורים; למי שבהיותו מג"ד ומח"ט צנחנים, המ"פים היו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים; למי שלחם באנטבה; למי שהיה רמטכ"ל; למי שהיה המפקד של צה"ל במבצע "חומת מגן", שבימים אלו מלאו לו 10 שנים; שבזכותו אין מתאבדים בתל-אביב, ובכל מקום אחר בארץ; מי שהיה שר ביטחון. נעצבתי עבור שאול מופז. הוא, שכולו מעשה, שהוביל אנשים, מקבל יחס מיו"ר קדימה כאילו היה ליצן חצר.

 על רקע זה, הערכתי לגבי מה שהתחולל בבחירות ב-27 מרץ היא זאת: כל מי שהכיר את לבני מקרוב, בחיי היום יום, בעשייה השוטפת, הבין שלפניו מנהיגה שהיא יציר יועצים ואסטרטגים, חביבת תקשורת מלטפת ומרוממת, ויש לבעוט אותה החוצה.

ולהיפך, כל מי שהכיר את מופז מקרוב, הבין שתקשורת עוינת יצרה לו דימוי שלילי של כלומניק מול התקווה האינטליגנטית של לבני. זאת התקשורת שממש ערב הבחירות ידעה (בחלקה) לבשר לעם היושב בציון, וכמובן למצביעי "קדימה", כי "צומצם הפער בין מופז ללבני," והמאבק יוכרע במאות בודדות של קולות. כמובן שבעלי נבואה זאת ייחלו לניצחון של לבני, אז למה לא לנבא ככה?

אין לי מושג מה יהיה עם "קדימה" ועם מופז, ועם כל המפלגות. החרטומים בתקשורת כבר יידעו ויתנו עצות לכולם. בדבר אחד אני מעז לנחש: התסכול של כל מעריצי ציפי לבני יופנה נגד מופז.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 2.4.12.

* * *

שמאי גולן

היהודי של גינטר גראס

עיון ב"תוף הפח" מאת גינטר גראס

פרק מהספר "מסעותיי עם ספרים" בהוצאת 'אסטרולוג'

אין ספק שגינטר גראס, מחברו של "תוף הפח" (מגרמנית חיים איזק, הוצאת זמורה-ביתן-מודן, תל-אביב, תשל"ה), הוא מגדולי סופרי גרמניה בימינו. גדולתו מתבטאת ביכולתו לחדור לנבכי נפש האדם, ולתאר דרך נפשות גיבוריו את תולדות התרבות האנושית. ה"אני-המספר" אוסקאר, זה הגמד מרצון, גיבורו הראשי של "תוף הפח", הופך למעין היסטוריון, המתאר את עלייתם לשלטון של הנאצים מזווית ראייתו שלו. עיר הולדתו של המחבר, דאנציג, הופכת לסמל כל הערים שידעו מלחמות וכיבושים.

לכאורה, הקורא אינו רשאי לזהות את השקפת עולמו של ה"אני-המספר", אוסקאר, עם השקפותיו של מחבר הספר "תוף הפח", אף-על-פי-כן מרבים חוקרי הספרות לכתוב על המסר הפוליטי-מוסרי, שמבקש גינטר גראס להעביר אל הקורא באמצעותו של אוסקאר – גיבורו המרכזי, כאמור, של "תוף הפח". ואכן, שלא כברומאנים רחבי יריעה, כגון "האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי, בהם מופיעים גיבורים בעלי השקפות-עולם מנוגדות, והקורא יכול לבחור לעצמו את זו הקרובה לליבו, המאורעות ב"תוף הפח" מוארים, ברובם, רק מזווית ראייתו של גיבור אחד: אוסקאר. אוסקאר מלגלג על השלטון הנאצי, כואב את מות אימו (בלי קשר למלחמה) ומות אביו, ואת גורלה המר של העיר דאנציג, וכן כואב את מותם של הגרמנים הרבים אשר ניספו במלחמת-העולם השנייה. והקורא אומנם אוהב את אוסקאר, מרחם עליו, מזדהה עם סיבלו, ואף נוטה לקבל את השקפת-עולמו.

ייחוס תכונות שליליות

בדבריי להלן, אין בדעתי לעמוד על כל ההשקפות המובעות בספר, כי אם ברצוני להתייחס לגישתו של גינטר גראס ב"תוף הפח" אל שני אספקטים, המעניינים במיוחד אותנו כיהודים: דרך תיאורו של היהודי; ומכאן – האופן בו מבקש המחבר שהקורא יתרשם, ואספקט שני – באיזו מידה באה לביטוי בספר תחושת האשמה של הגרמנים לגבי מה שאירע במלחמת-העולם השנייה.

פיינגולד הוא היהודי היחיד המופיע בספר. הוא מגיע לדאנציג בתום המלחמה, בעקבות חילות הכיבוש הרוסיים. והנה, להפתעתנו, תיאור דמותו של יהודי זה לא היתה מביישת שום אנטישמי. כל התכונות הרעות, שייחסו דורות של אנטישמים ליהודים, באות לביטוי בדמותו של פיינגולד ב"תוף הפח", בפרקים "לעשות או לא לעשות" וב"אמצעי חיטוי" (עמ' 371-351).

לכאורה, אין גראס מזכיר את המילה "יהודי" בהקשר עם הופעתו של פיינגולד, ואולם די לנו בהזכרת שמותיהם של בני משפחתו שנהרגו, כדי לדעת את מוצאו: לובה אשתו, "לב, יעקב, באראק, ליאון, מנדל וזוניה" (עמ' 354). פיינגולד מצטייר כיהודי רודף בצע ואנוכי: הדבר ניכר אף בשמו, פיינגולד, שפירושו "זהב נאה". לכאורה שם זה נפוץ בין יהודים, אך כאשר שם זה מתקיים בכפיפה אחת עם רדיפת-בצע של היהודי, הננו מניחים שהשם נבחר על-ידי המחבר לא במיקרה.

היהודי הערמומי

פיינגולד, ניצול מחנה ההשמדה טרבלינקה, הגיע לדאנציג אחרי הניצחון על הנאצים, והנה, בבואו לעיר הוא מיד משתלט על ביתם של גיבורי הספר החיוביים: מאריה ואוסקאר, ומשתלט אף על מקור פרנסתם – חנות המכולת והמרתף בו שמור מלאי המזון. והמספר אומר לנו: "ראוי היה לו לאוסקאר שיקבל לידו את החנות. אבל בינתיים קיבל אותה לידו מר פיינגולד, בעל המשפחה הגדולה הסמויה מן העין" (עמ' 360).

היהודי הוא אף ערמומי. בבואו מעמיד הוא, לכאורה, פני מטורף, אך הטירוף מופיע, מעשה פלא, רק כאשר העמדת-פנים זו עשויה לסייע לו במעשי השוד, הגזל, ובמימוש יצר החמדנות. אשתו המתה לובה, הולכת עימו, כביכול, לכל מקום, ומצווה עליו מה עליו לעשות. ערמומיות זו מסייעת לו לחמוס את רכושם של הגרמנים: "אלינו בא אדון אחד, שהתקרא פיינגולד. הוא היה בודד, ובכל זאת העמיד פנים תמיד, כאילו מקיפה אותו משפחה גדולה, שעליו לתת לה הוראות. מר פיינגולד קיבל לידיו תיכף את חנות המכולת, הראה ללובה אשתו, שהוסיפה להיות בל-תיראה, ולא השיבה על דבריו... ובשמחה רבה (קיבל) את המלאי שבמרתף" (עמ' 353-4).

אף זאת, לפי התיאור ב"תוף הפח" אין פיינגולד דמות בפני עצמה, חד-פעמית בהופעתה, כי אם סמל ליהודים בעלי תכונות משותפות. לדוגמה: כאשר פיינגולד מגלה במרתף את גווייתו של מאצאראט, בעלה ההרוג של מאריה, הרי תגובתו היא כמתואר להלן – "ספק כפיו מעל ראשו באותה צורה רבת-ההבעה שכמוה ראה אוסקאר לפני שנים בסוחר צעצועים זיגיזמונד מארקוס" (שהיה יהודי מומר – ש.ג.). והנה פיינגולד, במקום לסייע ברחיצת הגוויה לקראת הבאתה לקבורה, שוב מעמיד הוא פני מטורף, כי כך נוח לו במיקרה זה. "והוא ביקש מלובה אשתו (שכאמור, איננה קיימת במציאות – ש.ג.), שתעזור קצת למאריה ברחיצת הגוויה". לובה, כמובן אינה עוזרת, אך פיינגולד אינו שם ליבו לכך משום "שהיה טרוד בהעברת המלאי מן המרתף אל החנות" (עמ' 354).

אגב, היהודי מביע את שמחתו הגלויה במותו של הגרמני, וקורא לכל בני-ביתו ההרוגים לחזות במוות זה. כלומר, לא די בעצם מותו של הגרמני, גם הצגתו לראווה היא בבחינת נקמה.

חוסר איזון

פיינגולד אף מתואר ככובש זר, החומס את העיר דאנציג בדומה לכובשים האחרים בדברי-ימי העיר. כביכול, אף מאחורי היהודי עומדים צבא גדול, ונשק רב. ואין הוא יהודי בודד, ניצול שואה, פליט המחפש מקום מחסה, אוד יחיד שנותר לפליטה מכל בני ביתו. לכאורה, הרוסים הם שכבשו את העיר דאנציג, וגראס ממשיך, "משום מה לא באו אחרי הרוסים שוודים, סקסואנים או צרפתים (כמו בעבר הרחוק – ש.ג.), באו אחריהם פולנים" (עמ' 353). ומי הם פולנים אלה? הווי אומר היהודי פיינגולד. ומהי מטרתו? לרשת, כמובן, את הגרמנים החיים, לקחת רכוש של אחרים, שלא הוא צברוֹ. ואותו יהודי אינו מסתפק ברכושה של מאריה, אלא משעבד אף אותה גופה והופכה למשרתת שלו. יתר-על-כן, הוא אף מעז ולובש את הבגדים שגזל: "אדרת שחורה ארוכה מחופה בפרוות ארנבת אפורה", כלומר בגדים יקרים, שחמס מידי הגרמנים המסכנים, וחובש על ראשו את "הצילינדר של מאצאראט בעלה ההרוג של מאריה" (עמ' 535).

למען האובייקטיביות, ולפחות עבור הקורא הגרמני, מן הדין היה שגראס יתאר במקצת את סבלו של פיינגולד עד לרגע בואו לדאנציג, כביכול, מתוך מגמה לחמוס את רכושם של הגרמנים, "לכבוש" את העיר למען עצמו, ולשעבד את תושביה הגרמנים לצרכיו הפרטיים. מן הדין היה שאוסקאר, הגיבור-המספר, יגיע בנדודיו (הוא מגיע עד לנורמנדיה), ולו פעם אחת גם למחנה-ריכוז ויתאר שם את "חייו" של הקצטניק פיינגולד במחנה טרבלינקה, או יתאר את חייו של יהודי כמו פיינגולד לפני פרוץ המלחמה. בכך היה נוצר שיווי-משקל כלשהו בעיני הקורא, ואולי אף היה מבין יותר לליבו של פיינגולד ולמעשיו.

הגרמנים אינם אשמים

בשיא נוולותו מתגלה פיינגולד כאשר הוא חומד את מאריה בת הגזע הארי. כלומר, היהודי איננו מסתפק בגזילת הרכוש, אלא מבקש לגזול אף את הגוף. מאז ומתמיד תוארו היהודים על-ידי האנטישמים כחומדי הנשים האריות, המתאווים אליהן לא רק כדי לכובשן לעצמם, אלא גם כדי להרעיל את דמן הטהור. ואומנם, מיד בבואו ביקש פיינגולד להועיד את הטרקלין לעצמו ולמאריה. כלומר, ששניהם יחיו כבעל ואישה. מאריה, כמובן, מסרבת. פיינגולד מוותר על סיפוק תאוותו, ולא בגלל סירובה של מאריה, אלא מפחד רעייתו לובה "רבת המרץ", כפי שהיא מכונה, שאף אחרי מותה שלטת בו. אף-על-פי-כן אין פיינגולד נכנע. בסתר ליבו מצפה הוא להזדמנות להשתחרר לחלוטין מזיכרה של אשתו. הוא מתכנן את מעשיו בשלבים: תחילה מפריד בין מאריה לבין אוסקאר, מועיד לה לבדה את המרתף, ובכך מכשיר את הקרקע להתבודדות עימה. ואומנם, מזימתו מתגלה עד מהרה, כאשר הוא מציע למאריה לשאתה לאישה. חישובים תועלתיים נוספים כמוסים בהצעתו, שהרי אם נישואים אלה ייצאו לפועל, יעברו לרשותו של פיינגולד גם חנות המכולת, גם מרתף המזון והבית כולו.

כל המעיין היטב בשני פרקים אלה שבספר, יגלה שעניינם לא רק תיאור יחסי יהודים-גרמנים אחרי המלחמה, אלא גם תיאור הרגשתם של הגרמנים ביחס להאשמה שהם אחראים למלחמה ולמוראות שבאו בעיקבותיה. הקורא יגלה להפתעתו, שמאחורי התיאורים הספרותיים מסתתרת אידיאולוגיה שעיקרה: אין הגרמנים אשמים במלחמה. מלחמת-העולם השנייה פרצה, והגרמנים סבלו בה לא פחות מעמים אחרים שהיו מעורבים במלחמה זו, ומכאן שמצפונם של הגרמנים יכול להיות שקט. הנה, אף דמם של החיילים הגרמנים נשפך, אף הם נפצעו, נהרגו, בדיוק כמו חיילי עמים אחרים. ואין חשיבות לדבר מי פתח במלחמה, ולא מי אשם בזוועותיה, ולא מי ביצע את מעשי הזוועה הנוראים ביותר בתולדות האנושות. המספר מרמז לנו בעקיפין, שאוכלוסיות כל העמים סבלו במידה שווה: הנה, החיילים הרוסים לא משחררים היו בדאנציג כי אם כובשים אכזרים, הם הורגים את מאצאראט, בעלה של מאריה, ואינם טורחים בקבורתו, הם אונסים נשים גרמניות, שודדים את בגדיהן, ואף לובשים אותם כהגנה מפני צינת החורף: "אחדים, שהיו להם לבני נשים מעל מדיהם עזרו לנו לדחוף (את עגלת המת – ש.ג.), גם שלחו ידיהם אל מאריה" (עמ' 355).

אגב, מן הראוי לציין, שבספרות הרוסית המתארת את הכיבוש הנאצי, מופיעים לעיתים קרובות הגרמנים כאונסי נשים רוסיות, אך גם כנלעגים בבגדי הנשים שהם מתעטפים בהם כהגנה בפני הכפור הרוסי: מעילי פרווה, כובעי פרווה, פוזמקאות, בתי-ידיים ויו"ב. כאן גומל גראס לספרות הרוסית משנות המלחמה באותה מוסכמה, בבחינת מידה כנגד מידה.

הרודפים והנרדפים

יתר-על-כן, על-פי "תוף הפח" משתמע, שהגרמנים כיפרו על מעשיהם מפני שאף מהם מתו רבים. כך מתואר מותם של ארבעת אלפים ילדים גרמנים, בעת הפצצת בנות-הברית, כאשר הילדים ניסו לעבור במעבורת כדי להימלט מפרוסיה המערבית המופצצת. הרופאה הגרמנייה מספרת על מותם של ילדים אלה, ואוסקאר, האני-המספר בעל המצפון הרגיש, חולם בשנתו וחוזה מחדש, מתוך הזדהות ורחמים, את מותם של הילדים הגרמנים. אותה שעה מגיע פיינגולד היהודי, ומעיר את אוסקאר מתוך הזייתו. "הניח לארבעת אלפים פעוטות מסוחררים להתעופף להם, לקאזמאר על פני הוויסלה אל מלכות השמים – והרים את אוסקאר ממיטת קדחתו, הרכיב אותו על ענן ליזול, רוצה לומר חיטא אותי". לא במיקרה מביא המספר את תיאור מותם של ילדים גרמנים בהקשר יהודי. כביכול מותם של הילדים הגרמנים מכפר על רציחתם של הילדים היהודים בידי הנאצים הגרמנים. שהרי פיינגולד מופיע עם הליזול שלו ומחטא את אוסקאר ואת כל סביבותיו כשם שעשה במחנה טרבלינקה: "בימים שעדיין היה חטאן במחנה טרבלינקה והיה מזליף בצהרי כל יום סמוך לשעה שתיים על שבילי המחנה, על הצריפים... על הממתינים בתור, שלא התקלחו עדיין, על השוכבים, שכבר התקלחו, על כל מה שרצה להיכנס לתנורים" (עמ' 367).

וכך מתרשם הקורא, שאין הבדל בין מותם של ילדים יהודים לבין מותם של ילדים גרמנים. המספר מתעלם מכל אותה זוועה שעוללו הנאצים לעמנו. הוא שם בפיה של הסבתא אנה קוליאיצ'ק דברים, על-פיהם משתמע שמותם של יאן, בן אחיה, ובתה אגנס, דומים למותה של לובה, רעייתו של פיינגולד, ובני משפחתה במחנה ההשמדה טרבלינקה:

"גם אני צועקת תמיד: אגנס, בתי, אז בואי ותעזרי לאימא הזקנה שלך לסחוט את הכביסה. וגם היא לא באה, בדיוק כמו שלובה שלך לא תבוא... ווינצנט שהוא האח שלי... קורא בקול לבנו יאן, שנהרג בדואר" (עמ' 370).

בסיכומו של דבר, אין אנו מתווכחים על איכותה הספרותית של יצירתו של גינתר גראס "תוף הפח". ההיפך הוא הנכון. יצירה זו – יצירת מופת היא. אך היא הנותנת. תוהים אנו, כיצד זה סופר גרמני אינו מצליח להשתחרר מן התעמולה האנטישמית והנאצית. זאת ועוד, אין אנו אומרים, שלא תיתכן דמות יהודי כמו פיינגולד בעל כל אותן תכונות שליליות.
ואולם הסופר בוחר במודע את גיבוריו ומייחס להם תכונות כרצונו, ודרכם אף מוסר לנו הקוראים את המסר שלו, על כן בחירתו של פיינגולד על-ידי גינתר גראס איננה מיקרית. הפיינגולדים – עלוקות מוצצות דמם של הגרמנים הם, אגואיסטים חומדי רכושם, נשותיהם וילדיהם.

יצירה זו, "תוף הפח", אף מרמזת – ודיעות דומות הושמעו בעת האחרונה – שהרודפים, מרגע שהופכים לנרדפים, דינם הופך, כביכול, דין קורבנות, ולא דין פושעים נענשים.

זוהי, כמדומני, בשורתו של גינטר גראס ועמדתו ביחס לסיבלם של היהודים במלחמה שהנאצים הגרמנים הציתוה. והשאלה הנשאלת היא: האומנם נובעת עמדה זו מן העובדה שגינטר גראס בעצמו שירת כקצין ב"ורמאכט", בימי מלחמת-העולם השנייה?

* * *

הסופרת הדסה מור יוצאת במבצע מיוחד

למכירת שני ספריה האחרונים בהנחה משמעותית

לקוראי "חדשות בן עזר"

1. "יערת הדבש – מכתב פרידה"

שהוא סיפורה האישי המרתק של הסופרת, שבין היתר מתאר את מערכת היחסים שהיתה לה עם משה דיין ועם בעלה, שהיה ידיד נעורים של דיין, והכולל רקע היסטורי והערכות פסיכולוגיות על אישיותו ופועלו של האיש.

2. "אהבות בצל האפר"

ספר רחב-יריעה ורב-עלילה על נושא השואה המתפרס על פני כל ההיסטוריה

של העם היהודי עד מלחמת השחרור, כשבין הזוועות ובצל האפר מתהוות ומלבלבות

האהבות בין גיבורי העלילה המרתקת. נשיא המדינה שמעון פרס כתב להדסה לאחר

שקרא את הספר, מכתב מרגש המביע את הערכתו. בין היתר כותב הנשיא להדסה מור:

"הדסה היקרה, ספרך רחב-היריעה הוא כגלעד זיכרון למדינת ישראל ולעם היהודי. צל העבר חזק לעיתים מדמותו המוארת של ההווה, על כן אני רואה חשיבות רבה בהוצאת

ספרים כספרך..."

המחיר: "יערת הדבש" 40 ₪ (בחנות 88 ₪), "אהבות בצל האפר" 40 ₪ (בחנות 88 ₪)

עבור רכישת שני הספרים ביחד 70 ₪

את הצ'ק יש לשלוח לכתובת: הדסה מור, רח' הזוהר 35 תל-אביב

ולציין באיזה ספר או בשניהם מעוניינים

 והספר יישלח לנמען לפי הכתובת שתימסר.

לתגובות: אימייל    hadagro@gmail.com

[דבר המפרסם]

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

4. היחס הארוטי לערבים: אורח "ילידי-הארץ" וסכנת הטמיעה במזרח

הסביבה הערבית, כפי השתקפותה אצל ברנר, מאיימת לא רק בזרותה ובאלימותה, אלא גם בפיתוי הסקסואלי, שהוא לרוב פיתוי חולני, פרברטי. הקשר הסקסואלי עם "ילידי-הארץ" הערביים ניראה בעיני ברנר כרוך לבלי הפרד עם סכנת השקיעה והטמיעה במזרח. את מוקדי הטמיעה הללו הוא מוצא בשתי צורות חיים בארץ-ישראל, שמוכרות לו מקרוב – המושבה העברית, ו"היישוב הישן" (בעיקר ירושלים).

 בסיפור "עצבים" מתוארים קולות הלילה של מושבה עברית: "מאחד הבתים יצאה נערה אחת גלויית שער ועברה על פנינו לרוחב-הסימטה, כשהיא מזמזמת מילודיה ערבית קלה, נעימה ומטעימה את פסוקי 'שיר-העם' משל המשורר: 'ציפור-זהב עופי, חוגי, ובקשי לי בן-זוגי'... ממולה עלה מן החצר באוויר הלילי קול של ספק זכר וספק נקבה: 'רוך, רוך מנהון! (כלך! כלך מכאן!) ס'טעזיך צוגעטשעפעט [מה הספחת הזאת]?!' – הקולות התנגשו. חלונות בית-הכנסת הגדול של המושבה הקטנה הביטו עלינו מעל הגבעה ברחבות, אבל – חשכים. אצלם עמדו מאזרחי המקום ושוחחו ביניהם על עניניהם בקול בעל-ביתי: 'את אחמד צריך היה לפטר; גנב מאין כמוהו!..' המשפט התגלגל ובא עד החפירה שבצידי הסימטה." ("עצבים", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 290).

"שיר-העם" העברי החדש, בפי בת-המושבה, מן הסתם "ילידת-הארץ", הוא "מילודיה ערבית קלה", אמנם נעימה, אך לא מקורית. הניגון מלאכותי, תלוש, שאול מאחרים. בייחוד מתברר הדבר בהמשך התיאור הסארקסטי. ומיהו "בן-זוגי"? – אותה שעה מתרחש בחצר ממול מעשה גניבה, או אולי מעשה ממין אחר? אולי מישהו ממשפחת האיכר היהודי מנסה בחשכת הלילה דבר אל מישהו ממשפחת החרת הערבי, המתגוררת בחצר?

אידיש וערבית, גלות וטמיעה, נפגשים בחשכת הלילה. הבליל הלשוני, בו חסר היסוד העברי, הוא גם בליל של טמיעה וניוון. ובאוויר הלילי מנסר גם רמז לאפשרויות סקסואליות אחרות – הקול הנשמע הוא של "ספק גבר וספק נקבה".

ומהי לאומיות הדובר? האם הוא יהודי דובר ערבית, או ערבי דובר אידיש? ברנר בכוונה משאיר את העניין סתום, מרומז. השיר העברי נעימתו ערבית. שפת העיסוק הלילי היא אידיש בלולה בערבית: "לך! לך מכאן! מה הספחת הזאת?!" – "את אחמד צריך היה לפטר; גנב מאין כמוהו!" – וחלונות בית-הכנסת – חשכים.

שפת איכרי המושבות אכן היתה במשך שנים רבות אידיש בלולה בערבית, ונוצרה ממש כמין עגה משותפת לצורכי השימוש היום-יומי. מקרים ממין זה המרומז בסיפור אכן אירעו בצל הפרדסים או בחשכת הלילה, בחצר. ושתי התופעות כאחת היו חלק מהווי החיים ומן הפולקלור של המושבות הראשונות.

ואולם ברנר, כדרכו, אינו מוצא בתופעות הללו כל שמץ רומנטיקה, קירבה-שבלב או הרפתקה של "גבורה" בנוסח חוואג'ה נאזאר בסיפורי סמילנסקי – אלא רואה בהן רק את היסוד השלילי, אשר מכרסם לדעתו את יסודות הקיום היהודי המתחדש בארץ. ברנר, כדרכו, מאפיין את מה שניראה בעיניו כאלמנט שלילי אחד (האיכרים) באמצעות אלמנט שלילי אחר (הערבים). אין צורך לומר, שנקודת המוצא היא תמיד יהודית. לא את הערבים חפץ ברנר לתקן. עימם הוא חפץ, פשוט, לנתק מגע. גישתו השלילית של ברנר לאיכרים נובעת כמובן גם מהיותו נימנה על מחנה הפועלים העברי, שמתנגד לעבודה ערבית, וכן מרגשות סלידה ופחד מפני עצם תופעת החיים המשותפים עם הערבים, שהוא אינו רואה בהם שיתוף של שיוויון אלא תופעה של פטריארכליות וניצול.

בסיפור "מכאן ומכאן" מסופר על פגישה עם הווי של אחת ממושבות הברון רוטשילד, כניראה זכרון-יעקב. אלה הם ימיו הראשונים בארץ של "אובד עצות", כותב ה"מחברות" שמרכיבות את הסיפור. וזו התרשמותו:

"אבל, הוי, הוי... המושבה שאחריה, הצרפתית – איזה גועל-נפש! גועל-נפש!

מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוול, שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות...

פקידי המושבה וקציניה – חזירים מפוטמים, שאין כוח ברגליהם ללכת, משומן, לעשות אף צעד אחד; אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך, בלי תנועה, חיים...

ילידי הארץ, הערומים והנשחתים, הנרפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צורכי אוכל נפש. אחד מהם קופץ ומספר לי פתאום בז'ארגון יהודי-רומיני על בהמה שנגנבה ושכבו עימה, ועיניו המלאות תבל וטראכומה קורצות ומחייכות..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 339).

כמה וכמה מומים נימנו בה, במושבה זו, בבת-אחת: קיומה הוא כשל "קבצן שמן ומנוול" אשר ידיו מצורעות. פקידיה – "חזירים מפוטמים", נמצאים בדרגה אחרונה של ניוון ופיטום. והניוול הנורא ביותר עולה מתיאורם של "ילידי-הארץ". תחילה סבור אתה ש"הערומים והנשחתים, הנרפים והנבזים, הרוב במקום הזה" – הם ערבים, שמוכרים ירקות וביצים במושבות, ומציפים אותה בנוכחותם, והם "הרוב". ואולם מיד קופץ אחד מהם ומדבר ב"ז'ארגון יהודי-רומיני" – ובכן, "ילידי הארץ" הללו, מי הם – יהודים או ערבים? אולי גם כאן נישאר הדבר סתום ומרומז. משתמע לשתי פנים.

ועל מה מספר אותו בחור? – על משכב בהמה, דרגה תחתונה ביותר של ניוון, סטייה דוחה של הטבע האנושי, שקשורה לרוב בחיי רועים. והיא משתלבת כאן עם האיפיון הקודם של תקיפי המושבה ופקידיה בדמות בהמות שאינן כשרות. עיניו של "יליד הארץ" מלאות תבל. תבל הוא אותו מעשה תועבה וזימה, אשר במקרא נאמר עליו: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה, ואישה לא תעמוד בפני בהמה לרבעה, תבל הוא." (ספר ויקרא, י"ח, כ"ג). ואותו תבל מתקשר כאן באסוסיאציה לשונית לתבלול שבעין, למחלת העיניים הגורמת לעירבוב החומר הלבן עם השחור שבעין, ואשר נפוצה במזרח. באותן עיניים מופיעה גם הטראכומה, היא הגרענת, מחלת עיניים מדבקת, אף היא מתנת האקלים והשכנות עם הכפר הערבי. ועיניים חולות-טמאות אלה – "קורצות ומחייכות... "

גם אם מתאר כאן ברנר נער ערבי שלימד לשונו לדבר אידיש במושבת האיכרים (תופעה שהיא, כאמור, רגילה למדי בתקופה זו במושבות הוותיקות), עדיין מזעזע הוא התיאור, מלא שינאה, ומטשטש בכוונה את ההבדל שבין "יליד-הארץ" העברי הצעיר (שנתכנה בשנים מאוחרות יותר, תחילה לגנאי ואחר-כך מתוך הערצה – "צבר") – לבין ה"שקצים" הערבים ששרויים בתנאי חיים פרימיטיביים ושבויים ב"פאן-ארוטיות" שלהם.

ברנר מבקש לקעקע את התמונה הציונית המתקתקה, נוסח סוקולוב, על אודות היישוב היהודי החדש, על הכפר הערבי, ועל יחסי האידיליה האמורים לשרור בין שני העמים. ברנר מראה שנקודות המפגש האמיתיות בין שני העמים אינן במישור ההבנה הפוליטית והאידיאלוגית, אלה בשכבת הקיום נמוכה ואכזרית ביותר – זרות, שינאה, פחד, רציחה, שקיעה בפאטאליזם וטמיעה הדדית בתועבות-בשרים. הפגישה עומדת בסימן הארוס המעוות, והאלימות, ולא בסימן האהבה והחיים. מה שניראה בעיני ברנר כגורל המושבות היהודיות הוא בעיניו גם אזעקה נגד תוצאותיה האפשריות של סימביוזה יהודית-ערבית. שותפות זו, רעיונה התגלגל ממאמריהם של יצחק אפשטיין ור' בנימין ולימים אנשי "ברית שלום" ועד לרעיון "ההשתלבות במרחב השמי" של תנועת ה"כנענים", ועקבותיה ניכרים בכל הספרות הרומנטית ובפובליציסטיקה הפאציפיסטית שמתייחסת לעניין הערבי. ההשתלבות האפשרית היחידה, בעיני ברנר, היא באמצעות הארוס המעוות, או, כפי שניראה להלן, בדקירה בסכין, ברצח. כאשר לרצח נלווים, בנוסח המזרח, ההתעללות, האונס (גם בגברים) והסירוס. המפגש הארוטי החולני, והמוות, מצטרפים למשמעות טראגית וסמלית כאחד.

*

בשנת 1908, תרס"ח-תרס"ט, התפרסם בהמשכים ב"השילוח" מאמר פולמוס בשם "פועלים עבריים או ערביים?" בחתימת ז"ס. הכותב הוא זאב סמילנסקי (1944-1873) בן-אחיו של משה סמילנסקי, ואביו של ס. יזהר (יזהר סמילנסקי). והפולמוס – נגד מאמרו של יצחק אפשטיין "שאלה נעלמה", שהתפרסם בשנה הקודמת ב"השילוח".

ז. סמילנסקי עלה לארץ ב-1891, חזר לרוסיה בשל מחלה, ושב ועלה בראשית המאה העשרים. הוא עסק בהוראה ובחקלאות, וחי רוב השנים במשקו החקלאי ברחובות. ז. סמילנסקי מביא במאמרו את הטענות המקובלות נגד עבודה ערבית והשתלבות בקרב הערבים, ובעד עבודה עברית. הטענות מבוססות על נימוקים כלכליים, חברתיים, תרבותיים, בריאותיים וביטחוניים. תיאוריו את ההשפעה המזיקה של הסביבה הערבית על הדור הצעיר הגדל במושבות, לקוחים כניראה מאותה מציאות שמתוארת בסיפוריו של ברנר.

אומר ז. סמילנסקי: "ובזמן שאיכרינו מפחדים מפני הפועלים החדשים, שמא ישפיעו לרעה על בניהם, הם מעלימים עיניהם מן ההשפעה הוודאית של הערביים. הרכבים וה'חרתין' הערביים, שהם נמצאים כל ימות השנה במושבות וגם דרים הם עם משפחותיהם באורוות האיכרים, הם ממש סם-המוות להדור הצעיר. הנערים והבחורים העבריים, שמתקרבים אל הפועלים והרכבים הערביים ושומעים את שיחותיהם, אי אפשר שיימלטו מניבול-פה ובכלל מדיבורים גסים, שהם כל-כך שגורים על פי הערביים. הצעירים הם לוח חלק, שאפשר לחקוק עליו צורות שונות. וצעירי-המושבות מקבלים בעל כורחם את ההרגלים המכוערים, ההעוויות המשונות והמידות והתנועות הנתעבות של הערביים הפראים-למחצה. וכך מתרגלים הבנים לכזבים, שבועות-שווא, גניבת-דעת, עקשנות ואגואיזמוס פראי, שהרבה מן הערביים ההמוניים מצויינים בהם. מורי-המושבות יכולים להעיד, כמה הם סובלים מדימוראליזאציה זו, שבאה בעקבות ההשפעה הערבית. המורים בוחרים לפסוח על דברי-עריות שבתורה, אבל התלמידים הרכים כבר הקדימו לשמוע מפי הערביים 'חוכמת ישמעאל' על כל מיני זימה עד רביעת בהמה ועד בכלל... האורחים הבאים לזכרון-יעקב מרגישים רגשות לא-נעימים כלל כשהם רואים את עלמות המושבה יוצאות לטייל בערב ומאחוריהן ולפניהן מטיילים ערביים למאות, שהם לנים באורוות של מושבה זו. וכמה יכאב הלב לראות, שהעלמות כבר התרגלו לחוסר-הנימוס ולהגסות של הערבי ואינן מתאדמות ואינן נכלמות למראה עיניהן ולמשמע אוזניהן. וכמה יגדל הצער והחרפה לראות, שמיספר הערביים העוברים ושבים ברחובות זכרון-יעקב מכריע לפרקים את מיספר הנפשות העבריות, – כאילו הם בעלי הכפר והיהודים הם האורחים...

מלבד ההשפעה המזיקה, שהפועלים והמשרתות הערביים משפיעים על נפש הילדים, הם מרבים להזיק אף לגופם של בני-המושבות. על-ידי מה שהאיכרים הירבו ומרבים להכניס ערביים לתוך חצרותיהם ובתיהם הם מדביקים מחלות ידועות ביהודים. כי חוקי שמירת-הבריאות והניקיון זרים לערביים. ומפני זה מצויות ביניהם מחלות-העור, וביחוד מחלת-העיניים. איכרינו היו צריכים להימנע מסיבה זו כמה שאפשר ממגע ישר ומתמיד עם החולנים והבלתי-נקיים שבין הערביים; אבל איך יעשו זאת – והערביים מקיפים אותם מכל צד ועבר? ואין ספק שתוצאות המגע התמידי הזה רעות הן מאוד בייחוד לעיניים של בני-האיכרים. לפי דברי הרופא הגרמני לורך ביפו, אין בני הגרמנים (במושבות הגרמניות בארץ-ישראל) סובלים מטראכומה, ומחלת-העיניים בכלל אינה שכיחה ביניהם. לעומת זאת קשה למצוא אף מושבה עברית אחת, שרוב ילדיה לא יחלו במחלת העיניים. – – – בהרבה מושבות אפשר למצוא ילדים, שבקטנותם גידלום משרתות או משרתים ערביים, בגודלם השתעשעו עם בני הרכב או ה'חרת' הערבי, שהוא דר באורוות האיכר. ואחרי כל אלה כלום ראוי להתפלא, שמחלת העיניים התפשטה כל-כך בין ילדי המושבות, עד שהאיכרים מביאים בחשבון הוצאותיהם הקובעות – גם הוצאה מיוחדת על רפואות העיניים? ואין איש מתעורר להסיר תקלה זו על-ידי המעטת הערביים במושבות." ("השילוח", כרך י"ט, תרס"ח-תרס"ט, 1908, עמ' 263-262).

*

בסיפור "מהתחלה" מוצא ברנר מסימני המזרח בבן-מושבה, שהוא נוסף לכך גם שקוע כניראה באוננות מופרזת:

"דרורי הוא בן-מושבה. סימני כפריות אינם ניראים בו, בדרורי, ולעומת זאת המזרח נותן בו אותותיו אותות. גזרתו דקה, מיובשה, ואף רשמי פניו דקים, אבל הצבע חוורוור, תנועותיו נוטות לגיהוץ, עיניו פוזלות וכמו מעושנות, והכל כמו חמוץ בו. בארשת שפתיו, ובייחוד בשעה שהן צוחקות ידידותית, יש גם מעין צל של איזו קינאה, חנופה, הכרת אשמה. ארשת כזו יש תמיד, מבלי יודעים, לילדים בעלי הרגלים מיניים לא-טובים, מחלישים, או לאלה שגדלו בבית משולל-אהבה, ששנות-חייהם הראשונות עברו בין הורים השקועים ביוון-הריב והרוגזה המסותרת." ("מהתחלה", תרפ"ב, 1922, שם, כרך א, עמ' 466).

על הזיית-בשרים לוהטת מסופר מבעד להרהוריו הקודחים של שאול גמזו, במושבה השומרונית הרחוקה:

"הלהבה הלוהטת!... כאן, במושבה זו, היא פוחתת לאט-לאט, פוחתת והולכת, אבל עדיין קשה היא מנשוא... קשה!.. זה ודאי... בדויות כושיות, מצורעות ובמכנסיים, עוברות – תבאנה הן ותוכחנה... ואידך: מעלה ומטה, טהרה וטומאה – מה? גיחוך!.. ("בין מים למים", תר"ע, 1910, שם, כרך א, עמ' 319).

משכב זכר היה אחד המנהגים הנפוצים המיוחסים דווקא למזרח. בתקופה שברנר מדבר בה – אין הוא ביטוי לנאורות ול"חופש מיני" בנוסח החברה המתירנית של המערב בימינו, אלא חלק מהווייה מורעלת ובלתי-בריאה, ששותפים לה המחלות והחשיש. במשכב-זכר, כמו במלחמה – מפגש של תוקפנות וחדירה מתרחש בין גברים. ומי שחודרים לתוכו הוא הנכנע, בין כנבעל ובין כנרצח. (לא מקרה הוא שההומוסקסואליות ומאבק הגזע השחור בלבן היו שלובים לבלי הפרד ברומאנים של הסופר הכושי-אמריקאי ג'יימס באלדווין, שהרי בשני המקרים מדובר בתחרות עזה בין גברים על כוח, עליונות ופוטנציה מינית. אמנם, לא מענייננו כאן לעסוק ביסוד ההומוסקסואלי הסמלי של המלחמה, ומלחמת הגזעים בכללה. הארה לנושא מצוייה למשל במסתו של פאול נוימרקט: "הילולת הוויתור העצמי", עיונים במוטיב המלחמה בספרות המודרנית", "קשת", חוב' ל"ט, 1968).

חשוב לדעת שברנר רגיש למציאותן של התועבות הללו ב"ילידי-הארץ", בין הם ערבים ובין יהודים שמושפעים מהם, ורואה סכנה חמורה של טמיעה וניוון באותו מפגש, באותה השתלבות, במישורם הנמוך של היצרים, בדרך הארוס המעוות.

בסיפור "מכאן ומכאן" אנו למדים על הוויית שקיעה יהודית בקרב ערבים, על הווי נרקב, מתוך שיחה שמתנהלת בקבוצת יהודים המחכים, בשבת לפני-הצהריים, לפני דלתו הסגורה של בניין האבנים האדמדם, שהוא בניין הספריה, הביבליותיקה, העברית בירושלים:

"...נמלך האברך, הפסיק את הספרדי ואמר:

– כאן... העבודה קלה... כל היום אתה חופשי, הולך בטל... אין עול... אבל בלילה – היכן תלון? אה? עם ערבים תלון?.. עם הערבים? – הה!.. היודע אתה, מה יעשו לך הערבים? – – –

– גויים עושים גסות! – עזר לדובר הנער הספרדי.

– נו! – – – הרי לך! – – יצא האברך ממצרו. ובכדי להינצל ממבוכת סוד התועבה אשר גילה התחיל לדפוק בכל כוחו בדלת בית-הספרים הנעולה. היה אי-נעים; היה כיעור; היה גועל-נפש.

– אני הייתי מראה לו! – קרא אחד מן הקהל.

– לך והראה את כוחך, אם בן-חיל אתה, את מנהלי בית-הספרים! – רעם האברך – הוא היה מראה לו! מה? מה היית עושה לו? דוקרו? מי? יהודי ידקור? הה, את הערבי לא תדקור!

הוא רקק על הקרקע בפני כל הקהל ולא מחה את רוקו ברגלו. בעל המשקפיים הכחולים העיף עליו בגלל זה מבט של רוגזה, ואף-על-פי-כן לא פגה הרחבת דעתו של האחרון ואמר:

– אבל אין דבר, אנחנו עוד נינקם בכל הגויים!.. אם ירצה השם, – הוסיף ללגלג – כשילכו הם על הגשר של ברזל ואנחנו על השל-ראש... טפו, על השל-נייר, רציתי לומר... יודעים אתם, רבותיי, מדוע הם יפלו המימה, ואנחנו לא?

– הם על גשר של ברזל... – מיהר האברך הירושלמי להשיב את כבודו, שגילוי-הסוד המכוער נטל הימנו לרגעים אחדים, על ידי נענוע של לימוד-גמרא וניגון של חריפות, אם כי תוכן-דבריו היה, כנהוג בשיחות שבציבור, מענה שלא מעניין השאלה – מפני שהברזל הוא חייהם... עשיו חי על החרב..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 343).

וברשימה עיתונאית משנת 1913, על ההמון הירושלמי: "באו מירושלים גם נערים ונשים. הנערים בפאות ארוכות מרטטות סביב לחייהם, שאין בהן אף טיפת דם; הבעת פנים חולנית, נבערה-ערומה ומעידה על חטא אחד הנפוץ במזרח ביותר; והנשים – אלו מילאו את כל בית-המדרש, התיישבו על הארץ, כמנהג הערביות, התדחקו בפתח, אף כי לא היה כל צורך להתדחק, פיצחו זרעונים, ליקקו מים במשורה (הרבה מים לשתות אין: שלהי דקייטא) והמו." ("קטנות עם גדולות", תרע"ג, 1913, "הפועל הצעיר", בחתימת בר-יוחאי, שם, כרך ב, עמ' 106).

התרשמות דומה, המעידה על השפעת המזרח על צעירי היהודים בירושלים, מופיעה כעבור שנים באחד הציורים ב"שכול וכישלון" (1920): "מן הצד עמדו כנופייה קטנה של 'נעורי הזהב' הירושלמיים, המצויים בכל חתונה וחגיגת מצווה: בחורים ואברכים צעירים, בני גבאים וממונים מכוללים עשירים, בעלי פנים חיוורים-דשנים ובקפטנים מבריקים, פראנטיים [אירופיים]. אחדים מבחורי החמד אחזו איש בכף-רעהו ואצבעות נשלבו באצבעות, כדרך פרחחי הערבים," ("שכול וכישלון", תר"ף, 1920, שם, כרך א, עמ' 431).

"גויים עושים גסות!" – מנהגם של הערבים הוא כמנהג הגויים. האברך חש מבוכה בגלל "סוד התועבה" אשר גילה, "הנה סיפר האברך הזה על עלילות הערביאים בין זכר לזכר" ("מכאן ומכאן", תרע"א, שם, כרך א, עמ' 344), ובא אחד המשפטים החזקים שאופייניים לברנר: "היא אי-נעים, היה כיעור, היה גועל-נפש." לתוך השיחה מתגנב יסוד של אלימות, השייך לאותו מישור נמוך ויצרי. בצד הארוס החולני – דקירה בסכין! – שאף היא חדירה לגוף הזולת. "יהודי ידקור?" – לא. יהודי נידון לתפקיד פאסיבי, קורבן, דקור, כמו בגולה, בפוגרום. היהודי פאסיבי, ממלא תפקיד אישה במשכב זכר, ובמלחמה הוא קורבן. "את הערבי לא תדקור!" – כי הערבי הוא הדוקר, הוא ונשקו פלדה וברזל, והוא "הגשר של ברזל" שעליו ילכו הגויים, כלומר הערבים, "מפני שהברזל הוא חייהם... עשיו חי על החרב..." – חי על כלי-זינו, גם כנשק וגם כסמל סכסואלי, ואילו היהודי, הוא ילך על ה"של-ראש" (הגשר, התפילין), "על השל-נייר" (הגשר, התפילות, ספר-הספרים, הרוחניות), ו"אנחנו עוד נינקם בכל הגויים!" – פירוש: בהווה, היהודי הוא בחזקת נרצח, נבעל, נאנס. תכונות הגלות, שהן פאסיביות, חולשה, רוחניות-יתירה ותלישות – ממשיכות קיומן גם בארץ-ישראל, וכמוהן גם התקווה לעתיד-לבוא אינה בריאה. והתשובה היא אותו פתרון יהודי-גלותי טיפוסי, תוצאת החולשה: ליהודי הראש, החוכמה והסבל, לעשיו התועבות והחרב. "כאן ערב [עי"ן בחטף-פתח, רי"ש בפתח] ארור..." אומר התימני בסיום השיחה מול דלת בית-הספרים ב"מכאן ומכאן".

אותה השקפת-עולם צפה ועולה, כזכור, גם בהרהוריו של חיים חפץ, בסיום הסיפור "שכול וכישלון": הערבים כוחם גדול בשחייה בים כינרת, אך לא במקווה!

הבעת פניהם של הנערים היהודים מירושלים "חולנית, נבערה-ערומה," ומעידה אולי שאחדים מהם נגועים באוננות או במשכב-זכר. הנשים מתיישבות על הארץ "כמנהג הערביות". "נעורי הזהב" הירושלמיים משלבים אצבעות, זרת בזרת, "כדרך פרחחי הערבים..." – מצד אחד החרב הערבית, מצד שני משכב-זכר. המפגש הראשון משמיד את החיים, השני – מרעילם, מטמאם וממוטטם. רק אימת המיתה, והארוס המעוות – היא, הם – הינם הפגישה או החדירה העלולות להתרחש באותה מרירות המציאות שאופיינית ליחסים שבין שני העמים.

הערבי נעשה לסמל סכסואלי, וגם סמל לכל מה שדוחה במגע הסכסואלי ומעורר רגשי אשמה ובושה. דרורי, אותו "בן-מושבה" שטוף אוננות, ש"המזרח נותן בו אותותיו אותות", מנסה דבר אל יעל, על מדרון גבעת החול, בקצה השכונה העברית שעל גבול יפו ותל-אביב:

 "פתאום נתחוור, נשתתק, נזדעזע, והביט אל יעל במבט משונה. הנערה הביטה לארץ.

– די! – קראה – אני לא מבינה כלום. הפעם די! אני לא רוצה! אני פוחדת לשבת! עוד יבוא איזה ערבי... נשוב הביתה...

– אל תפחדי, טיפשה... אני הלא איתך... אני לא ערבי...

אבל הוא פחד גם כן – ורעד. כולו הביע עייפות.

יעל ישבה מבולבלה לגמרי. דרורי – מרוצה מאוד מן ההתחלה." ("מהתחלה", תרפ"ב, שם, כרך א, עמ' 483).

"עוד יבוא איזה ערבי..." – מעיד על פחד סכסואלי מפני אונס ופחד קיומי מפני רצח. ואילו בתשובה: "אני לא ערבי... אני לא עושה לך דבר..." – נרמז שהאקט המיני, או כל מגע נועז וחושני בגוף הזולת, ניראים לנערה הביישנית והמבולבלת, ולנער הנרגש והנפחד – כמשהו "ערבי", מלוכלך וטמא. כי הערבי – עושה.

מאחורי תחושות אלו מסתתר בוודאי עולם שלם, משקע ילדות של בני-מושבה, התנסויות ופיתויים מסוג הללו שעליהם מסופר בקטעים הקודמים, אשר ביסודם מונחת גאוותו של ה"שקץ" הערבי הפשוט (בעודו בבחינת "ג'אהל", נבער) – על אברו, ונכונותו להציגו בהזדמנויות שונות. הערבי חושף את הצד הבהמי, שפורץ בהתבגרות המינית, ונעשה סמל (או מושג ומטבע-לשון) – באמצעותו מכנה הנער העברי ("הצבר" של אז) בשם את מעצוריו הנפשיים, את בושתו ותאוותו הכמוסה.

*

ד.א. פרידמאן בספרו "י.ח. ברנר, אישיותו ויצירתו" ("יודישער פערלאג", ברלין, תרפ"ג, 1923) מגדיר את ברנר כ"איש-התחתיות" ומונה בו את תארי "המופקר העברי" ואת "תאוות-הייסורים של המופקר", בעל הרגשת העולם של "המרתף", נוסח איוואן קרמזוב. המופקר, "האדם-מתחתיות" או "איש המרתף" של דוסטוייבסקי, אוהב את הפצעים ואוהב לזרות עליהם מלח למען יכאבו יותר, לו ולאחרים.

אולם לידי הסאדיזם במדרגה היותר גבוהה מגיע ברנר, לדברי פרידמאן, בדבריו על הכותל המערבי ב"בין מים למים" ובייחוד בדבריו על "כנסת ישראל" ב"מכאן ומכאן". זוהי הלקאת עצמו של דרוויש אחוז תאווה! – לדעת פרידמאן.

ברנר מספר כי "הבחור הרצין", שעמד יחד עם הקהל לפני ה"בית-נאמן" בירושלים, כאשר הירהר ב"כנסת ישראל", דומה היתה באותה שעה בעיניו – "לזונה עדינה ועלובה בכרכי הים, יהא בבואנוס-איירס, שבצר לה היא מתריעה על מצבה לפני 'אורחיה', שבהם ובדעתם עליה היא תלוייה כולה, ואף-על-פי-כן אין היא חדלה מלהיות זונה, מפני שטבעה כך, מפני שטבעה נעשה כך." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 345).

דברים איומים אלה, יחד עם הבאים אחריהם, על בירת ארגנטינה ועל בירת פלשתינה – לא ארץ-ישראל, כי אם פלשתינה! – "ירושלים! – חנות-קודש זו שהכל מוצג בה לראווה... איטליז-קודש זה, שהקדושה נמכרת בו באונקיה... זקנה בלה זו, שלא ידעה מעולם בושת... שכל ערכה היה תמיד במה שהגידו אחרים עליה... הלא עיר כזו מקומה רק במזרח הבטל, המנומר, הנמס בזוהמתו, שהבלי ימי קדם התלויים עליו המה כל תפארתו..." ("מכאן ומכאן", שם, עמ' 345), יחד עם סוף הפרק המסתיים במילה האידית "פארפאלין" (אין תרופה) – בכל זה, אומר פרידמאן, יש באמת איזו "אימה חשכה גדולה," שרק ההפקרות והמרתף יכולים להוליד אותה. כי המופקר נהנה מזה שהוא מצליף בשוט על-גבי עצמו וסוטר בידיו על פניו-עצמו. נפלא הדבר, כי המופקר העברי של זמננו, בבואו להוכיח את עמו, משתמש באותם ביטויים עצמם, שנהגו להשתמש בהם בימים קדמונים נביאי ישראל. גם הם קראו לאומתם בשם "זונה" ולא חדלו להרעימה בגידופיהם, שרובם היו לקוחים מחיי הזנונים. כפי הניראה, יש איזה קשר סכסואלי בין בני הדורות הקדומים, שחיי-המין הפרוצים היו טבעיים אצלם, ובין איש-התחתיות של דורנו, שחיי-המין אצלו במצב של עצירה יתירה ואי-טבעיות מרובה: "הרבה-הרבה סימוכין יש למצוא בין הלך-נפשם של גיבורי ברנר ובין הסכסואליות המיוחדה שלהם, והחוקר יחקור." ("י.ח. ברנר, אישיותו ויצירתו", תרפ"ג, 1923, עמ' 66-65).

דברי הגינוי החריפים של ד.א. פרידמאן מביעים את הזעזוע והחרדה שפוקדים את הקיום היהודי ה"בעל-ביתי" בהתגלות בפניו תאוות "המופקר" – ארוטיקה חולנית, משטמה ושינאה עצמית, תלישות וזרות, שאותן חושף ברנר בנפש האדם היהודי, בבואו לארצו החדשה-ישנה – בנפשו כפרט, ובקיומו כחלק מן הלאום, ובייחוד במגעיו עם בני העם האחר.

*

 הקשר בין "הלך-נפשם של גיבורי ברנר ובין הסקסואליות המיוחדה שלהם" נחקר במסתו החשובה של ברוך קורצווייל על "מהות הסבל והחיים בסיפורי י.ח. ברנר" בספרו "בין חזון לבין האבסורדי, פרקים לדרך ספרותנו במאה העשרים" (הוצאת "שוקן", ירושלים ותל-אביב, 1966).

קורצווייל אומר כי "בחותם 'הארוטיקה החולנית' טבועים כל גיבורי ברנר. היא גם אותה 'ארוטומניה', מקור מצוקות החולשה המינית, שמהן סובלים ירמיהו פיירמאן, יחזקאל חפץ, האיש 'אובד עצות' ב'מכאן ומכאן', גיבורי 'מסביב לנקודה', אבל גם קיטין בסיפור 'לא כלום', או איש המונולוג מתוך 'הוא סיפר לעצמו'." ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 267). "הארוטיקה החולנית" מביאה את ברנר, בעקבות ויינינגר, לזהות את היהדות עם האישה, כסמל לפאסיביות. הפאסיביות היא תכונה גלותית, ומאפיינת את היהדות כעם, בניגוד לאקטיביות הגברית, שהיא תכונת הגויים, העמים ה"בריאים" היושבים על אדמתם. התמונה של "כנסת ישראל" שדומה לזונה "מפני שטבעה בכך" מתפרשת על ידי קורצווייל, בהתייחסו למאמר של ברנר על מנדלי "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", כך:

"מה לו למנדלי ולמשפטים כדלקמן?: 'לא לחינם אמר גדול אחד, שהיחסים העיקריים של האדם הם היחס המיני והיחס הלאומי... כי בין שני היחסים הללו גופא יש יחס לא-קטן. קיום המין – קיום העם.' ("כל כתבי ברנר", הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ג, עמ' 70), זהו נושא ברנרי מובהק, ולשווא נחפש אותו אצל מנדלי. כאן הוגנב האספקט של 'החולשה המינית', שהוא כה מרכזי להבנת גיבורי ברנר – לתוך עולמו של מנדלי, כמו שלהלן, באותה המסה, הואר הנוף של 'סוסתי' מתוך זווית-ראותו של ויינינגר: 'כי הן צדוק צדק ויינינגר: מידות של נשים לאומה זו! אין כוח-גברא, אין כוח יוצר, אין משפיעים יסודיים. יש קלות-דעת, התייפות, עיקשות-לב, ויתורים, פחדנות וצעקנות בלתי-פוסקת. האופי היהודי הוא נשי – חיים-חנות וסנדרלים! – – – עיקרי החיים מקבל היהודי מאחרים ו"השפעתו" – רק השפעת הקוקוטה על מעגביה-שונאיה. – – – תנועת ההשתחררות של הנשים ותנועת ההשתחררות של היהודים במערב-אירופה – וכי אין נקודת-שיווי ביניהן? – – – ואולם ההשפעה היהודית אינה אלא כהשפעת אישה. הוא, ה"מושפע", הוא סוף-סוף הבעל, הוא העיקר, הוא בונה הבית, והיא שוכבת בחיקו – – – ושיקנה לה צמידים וטבעות ועגילים. טיטוס ובירוניקה.' (שם, כרך ג, עמ' 78-77)." ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 262).

ה"קוקוטה" היא "כנסת ישראל". היא היהודי הנפעל, הפאסיבי, גם מבחינת "היחס הלאומי" וגם מבחינת "היחס המיני". הארוס החולני, המעוות, בא מהיעדר אפשרותה של האהבה. קורצווייל אינו קושר, ולו גם ברמז, את "הארוטיקה החולנית" של ברנר עם יחסו ל"שאלה הערבית". והלא כאן ניכרת היטב זיקת הגומלין שבין היחס הלאומי ליחס המיני!

לדעת קורצווייל, המפגש עם הארוס הוא המיבחן הקשה ביותר לגיבוריו של ברנר, ומן המפורסמות הוא שהיחסים בינו לבינה זוכים לתשומת-לב רבה ומיוחדת בסיפורי ברנר – כאילו דווקא הארוס, מרכז גילוי חיוב-החיים, משמש אבן-בוחנת לגיבורי ברנר. "המפגש עם הארוס הוא האתגר הרציני ביותר, ההוכחה המוחצת לכשלונם, לנחיתותם, להחטאתם את הממש שבחיים. גיבורי ברנר רואים את עצמם לא ראויים ולא מסוגלים לאהוב." (שם, עמ' 282-281).

קורצווייל קובע כי לא הארוס ולא התחייה הלאומית מסוגלים לבוא במקום הריקנות של עזיבת הדת, של היעדר הקדושה. אכזבת ברנר מן הלאומיות כתחליף לדת עולה מדבריו של "אובד-עצות", גיבור "מכאן ומכאן":

"החלום הפרטי על השינוי בחיי עצמי, על השיבה אל 'אם כל חי', על החיים והעבודה בחיקה – – – זה החלום נפתר מיד לא לטוב – – – הגיע, כמדומה, הדבר לידי כך, שאני חשבתי לי לחטאה מה שאני יושב בארץ, למעשה כזה מצידי, לתרמית ורמייה: אסור לי להחזיק בעצמי על-ידי ישיבתי זו הארורה את האילוזיה הנוראה של חלום התחייה!" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, כל כתבי ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך א, עמ' 337).

בצורה כוללת ופסקנית ביותר, המנציחה את המצב, בו הסבל ללא טעם וללא מוצא הוא תמצית הקיום היהודי, בא הדבר לביטוי, סבור קורצווייל, בקטע הבא מדברי "אובד-עצות":

"החשבון הוא ישן. תכלית שינאה שנאתי תמיד את דרשני התחייה שבמקום התיאולוגיה, במקום האמונה באלוהים, אשר אבדה לכולנו לעולמים, המציאו איזו אמונה חדשה, עיוורת, בכוחות-לאומיותנו הגדולים, הספונים, הטמונים, שהם אינם יראים, כביכול, מפני הגלות, שהם הראו ויראו נפלאות. לא, את הטעות הזאת לא חפצתי מעולם לקבל." (שם, עמ' 338).

לפי פירושו של קורצווייל, האמונה שהסבל הלאומי, סבלו של הפרט והכלל – מבשילים משהו חדש, חיובי, המצדיק באיזו שהיא צורה את הסבל, אמונה זו היא אמונת-שווא. היא תיאולוגיה חילונית, פרי האמונה הפסולה בפרוגרס. אין מוצא מן הסבך, אין קץ ואין משמעות לסבל. ישנן אשליות. קיימת פרשנות קלוקלת הכופרת ברצינות הסבל, המזלזלת בעלבון האדם על-ידי שהיא מתרצת מה שלועג לכל תירוץ, לכל דרוש היסטוריוסופי. המרטירולוגיה היהודית היא תרמית עצמית, רעיון הייעוד הוא שקר, אפילו גדולת התנ"ך היא הסכמה כללית כוזבת, ובדומה רעיון התחייה הלאומית: "מסכות לפנינו בריקוד השדים של קיום-מחוסר-טעם." ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 265).

במקביל לאכזבה מן העניין הלאומי, מופיע אצל ברנר חוסר-היכולת להגיע לאהבת אמת ולמצוא באישה תחליף לאלוהים. לדעת קורצווייל הארוס הולך ומצטמק אצל ברנר לרעב הסקסואלי: "כי רעב אתה, אך חום לא שפכו לתוך ליבך ונר לא העלו בו." ומשום כך: "אתה ידעת כיצד אתה מהרהר על האישה... ועליה..." – האני הוא מכשיר-בלבד של הסקס – "המרמה, המתעה, המשתמש בך לחפצו והשולח לשון מאחוריך." וכך קורה שהאני-הגיבור, במקום התעלות נפשית, חש "כל אסון-ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר!..." ("הוא סיפר לעצמו", תרס"ז, כל כתבי ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך א, עמ' 262).

מה מאלף הוא, אומר קורצווייל, ששפתו של ברנר "מציינת את החווייה המינית באותה מילה בה הוא משתמש גם לציון המוות: 'דבר'. 'האימה שבדבר' זהה עם אימת המוות!" ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 284).

קורצווייל מוצא את הסיבה לכך במשבר האמונה. אין הארוס מסוגל לשחרר את ה"אני" מעצמו. האני והארוס פתוחים לאימת "הדבר", לאימת המוות. הארוס כאמצעי לשחרור האני מעבר לעצמו – מאכזב בסיפורי ברנר. תמונותיו "לא שפכו חום לתוך הלב ונר לא העלו," משום שלגיבורי ברנר חסרה האמונה במשמעות הטראנסצנדנטית של הארוס, משום שעולמם של גיבורי ברנר אינו יודע על טראנסצנדנטיות בכלל – הואיל והוא מניח את ההתמוטטות הסופית של כל אמונה דתית. ובכנות הנעלה, בה מצטיין כל מה שכתב ברנר "חושפים גיבוריו את לוט התרמית העצמית שבסימנה עומדת הספרות המודרנית: הם מגלים את גניבת-הדעת שבטיפוח פולחן הארוס בחינת תחליף לאמונה הדתית." (שם).

בלי אמונה, אומר קורצווייל, אין גם אהבה. זאת יודעים כל גיבורי ברנר. האהבה, בדומה לדת, יוצרת פולחן: "האהבה דורשת אמונה בה, גידול וטיפול, יחס של קולטוס. ואני – יחוסי אל האישה בעצם היה תמיד ערום, חד-גוני ועייף מעיקרא." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, כרך א, עמ' 325) – זוהי ההכרה העצמית של האיש "אובד-עצות" ב"מכאן ומכאן".

"ההתמוטטות הסופית של כל אמונה דתית" מסבירה, לדעת קורצווייל, את חוסר-יכולתו של ברנר למצוא בארוס משמעות טראנסצנדנטית, כלומר אהבה. דבר דומה אמור גם לגבי יחסו של ברנר למישור הלאומי, אף כאן הוא רואה רק את הזיוף, את הסבל, ולא את ה"קדושה". ומשום כך גם התופעות של הלאומיות והמציאות היהודית בת-זמנו ניראות בעיניו כתהום של אימה, של סכנת מוות, והוא אינו משעשע את עצמו בתקוות ורודות ואופטימיות. אמת זו, של ברנר, "האמת של אישיות יוצרת חזקה, עקשנית וכנה, נוגדת את המקובלות ודוחה בשאט-נפש תפיסות נוחות, ורודות ואופטימיות של המציאות, ובמיוחד של המציאות היהודית." ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 261).

*

על יחסים ארוטיים "נורמאליים" בין שני העמים מסופר ב"שכול וכישלון". בתו של איכר עני במושבה "יזרעאל", גולדמאן שמו, שירכה דרכיה בצעירותה. "הוא (גולדמאן) היה אז, בסך-הכל, מתאכר עני ב'יזרעאל', שנחלתו עזובה, ובתו – לא שררית נכבדה כיום, עם 'טורניר' ועם צרפתית ועם כל שבע החוכמות; היא היתה אז 'ביכרה קלה', עצלה, שצעירי החרתים הערביים שבמושב היו אורבים לה והיא בכסילותה היתה מתאווית להם ועוגבת עליהם – תסלח אסתר למה שהוא מספר דברים כהווייתם. גולדמאן פחד לבתו הבוגרת והיה מקבל ברצון את כל מי שהיה מכסה את כנפיו עליה ועוצר בה קצת מסור מן הדרך." ("שכול וכישלון", תר"ף, 1920, שם, כרך א, עמ' 389).

יחסים ממין אלו עם החרתים, הפועלים הערבים, ניראים לברנר ראויים לגנאי. זו אינה אפילו רומנטיקה. ועל כן, היהודייה הצעירה היא בעיניו "ביכרה קלה" משרכת דרכיה, עצלה, ומעשיה עם צעירי החרתים הערביים נושאים אופי של תאווה בהמית בלבד. אין כל יופי במעשה. אין אהבה. מכאן מוסברת גם הערה לסיפור "אללה כרים" של ל.א. אורלוף (אוריאלי), שמשלב ברנר בדברי הביקורת על הקובץ "בינתיים", שיצא לאור בשנת 1913.

"הלא ראינו מה עלה לו בפסיכולוגיה הלוגית של גיבורת 'אללה כרים' ועד היכן הגיע עתה הדרמטורג בכל אשר קרה לה, לאותה העלמה הבדוייה עם הרומן שלה המשונה והבדוי (ודאי, לא רחוק מטבעה של בת-ישראל להימשך אחר בן-עם-זר. אבל לא אחרי עלם ערבי נושא-תופינים על ראשו למכירה; ואם אולי קרה כדבר הזה, אז הלא מקרה רחוק הוא, שעליו יש להודיע בכרוניקה שבעיתונים, אבל למי זה נוגע?)" ("דפים מפנקס ספרותי", תרע"ג, 1913, "רביבים", קובץ ג-ד, "מתוך פנקסי", בחתימת י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 320).

ובביקורת ספרותית על "האזרח" (כרך א, חוברת ב, שנת 1919), כותב ברנר: "מן 'הקלאסיקון' ז. ברכות מתורגם סיפור ארוך, בן יותר מעשרים עמודים, על אודות נערה גלילית אחת, שנתפתתה 'בצל החרמון' לפועל הערבי של אביה 'האזרח'." ("מתוך הפנקס", תרע"ט, 1919, הוצאת "הפועל הצעיר", "במקום רצנזיה", בחתימת בר-יוחאי, שם, כרך ב, עמ' 153).

לסיפורים רומנטיים, בהם מתפתות בת-האיכר או בת-טובים יהודייה אחרת לברוח עם פועל ערבי – מתייחס ברנר בלעג. בת-ישראל, שמטבעה "להימשך אחר בן-עם-זר", כניראה בכרכי אירופה – לא תימשך אחר ערבי! ואם קרה כדבר הזה, "הלא מקרה רחוק הוא, שעליו יש להודיע בכרוניקה שבעיתונים, אבל למי זה נוגע?" ובוודאי שאין צורך לעשות מכך סיפור.

הלך-נפש דומה של ביטול משתמע מהערת-אגב של ברנר לסיפוריו הרומנטיים של משה סמילנסקי מחיי הערבים בארץ:

"כמדומני, שלא טעיתי הרבה באומרי לך, שעד עתה אין מקום בעצם לז'אנר מחיי פלשתינה, אפילו באותה מידה שיש מקום לז'אנר בספרות בכלל. מובן מאליו, שיכול הוא חווג'ה מוסה לכתוב 'מחיי-הערבים' כנפשו שבעו – אני ביישוב היהודי קא עסקינא." ("הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו", תרע"א, 1911, "הפועל הצעיר", שם, כרך ב, עמ' 268).

ברנר אינו מאמין ברומנטיקה העשוייה לשרור ביחסים שבין העם היהודי לעם הערבי בארץ. לא רומנטיקה פוליטית ולא רומנטיקה רגשית.

רומנטיקה פוליטית פירושה שלום. ברנר מדגיש את המישור הנמוך והאכזרי יותר – החרב.

רומנטיקה רגשית פירושה – אהבה. ברנר אינו מאמין ביחסי אהבה אמיתית שעשויים לשרור בין שני העמים, גם לא באהבת פרט אל פרט. הוא רואה רק את הזרות. ובמישור הנמוך, היצרי – הוא רואה רק את האיום של הארוס המעוות, הפרברטי והבהמי, ואת התוקפנות הנילווית עליו, שסכנתם במפגש היהודי עם הערבים אינה פחותה מסכנת החרב, ואולי אף מפתה באותה באותה מידה.

המשך יבוא

פרקי המחקר הנרחב "ארורים הרכים האוהבים, ברנר והשאלה הערבית" נכתבו בשנת 1969, כלומר לפני כ-43 שנים. וזאת כ-32 שנים לפני התפרסמם, ללא שינוי – בספרו של בן עזר "ברנר והערבים", אסטרולוג, 2001.

פרקים ראשונים מתוך המחקר פורסמו בשעתם ברבעון "קשת": "י. ח. ברנר בין עליבות לצבאיות", "קשת", קיץ 1970; "י. ח. ברנר ו'השאלה הערבית'", "קשת", אביב 1971, ובהמשך פורסמו בבמות ספרותיות נוספות.

בתום הפרסום בהמשכים במכתב העיתי תובא מתוך הספר הביבליוגרפיה ובה פירוט מלא.

 * * *

השתתפות בצער המשפחה

שלום אהוד בן עזר,

 כמו רבים מקוראי עיתונך האינטרנטי, עקבתי וקראתי גם אני את שיריו של רון גרא על ייסורי אחיו.

שלשום [2.4] לפני חצות נפטר האח האומלל. אתמול [3.4] נערכה ההלוויה והוקרא כהספד השיר האחרון שכתב המשורר ושפורסם בעיתונך – "אחילה"

יהי זכרו ברוך,

רביבה בן זאב

אהוד: המערכת שולחת תנחומיה לרון גרא ולמשפחתו. אכן במהלך פרסום השירים העצובים והנוגעים-ללב הללו – היו להם הדים אצל קוראינו.

 * * *

ספר חדש

ויקרא את שמם אדם

פרשת השבוע בפעמת הזמן

מאת שלושה לוחמים ותיקים בכפייה הדתית ובהחזרה בתשובה:

ד"ר צופיה מלר, ד"ר דן מלר, ד"ר משה גרנות

את הספר, המכיל 342 עמ', ניתן להשיג במחיר של 32 ₪ בלבד

ברשתות חנויות צומת ספרים וסטימצקי

וכן בפנייה ישירה להוצאת נט-בוק – טל 050-6816370

[דבר המפרסם. ר' צרופה]

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם מופז חכם או שהוא הולך בעקבות כישלונותיה ויוהרתה של לבני?

["הארץ אונליין, 2.4.] – שאול מופז, שניצח בבחירות לראשות קדימה, נכנס היום (שני) לתפקיד יו"ר האופוזיציה במליאת הכנסת ויחליף את ח"כ ציפי לבני, שהפסידה לו. בפתח ישיבת הסיעה הראשונה בראשותו אמר הבוקר מופז:

"אנחנו יוצאים לדרך חדשה ומשותפת, כל פעילות שנעשה מעכשיו היא לטובת משימה אחת – להחליף את הממשלה הרעה והקרה של נתניהו – נשיג את היעד הזה, הוא קרוב מאוד."

מופז דחה בפתח הישיבה את ההערכות לפיהן קדימה תצטרף לממשלת נתניהו. "אין ולא יתקיים משא ומתן לכניסה לממשלה, אני חדור משימה להחליף את נתניהו," אמר מופז וציין כי "נהיה אופוזיציה לוחמת," אך הוסיף כי האופוזיציה בראשותו תהיה "ממלכתית": "במה שנתניהו יעשה נכון – נתמוך בו, ובמה שלא – נהיה שם."

* שבוע הספר העברי לא יתקיים השנה בכיכר רבין בתל אביב כי המקום יהיה תפוס במאות אוהלים של מפגיני מחאת האוהלים שרק יחכו, יחד עם צלמי רשתות הטלוויזיה, לרגעים שבהם יחלו פקחי העירייה יחד עם השוטרים לפנותם בכוח. ראשי המחאה שאול ודפני ישתדלו להיות מצולמים בזוויות הנוחות ביותר לתקשורת. לפינויו של שאול יתווסף הפן העדתי. לפינוייה של דפני – הפן הפינוקי. כך צומחים מנהיגים גדולים.

המשטרה תמנע כניסתם לכיכר המחאה של חרדים, דתיים, עולי רוסיה, ערבים, בדואים, חסרי בית, עניים שלא מרצונם ועובדי ניקיון של העירייה, ולעומת זאת תסדיר את כניסתם החופשית של מצביעי מר"צ, "שלום עכשיו", של חברי האירגונים בעל"ד [בתולות עניות ללא דירה], עמ"מ [עניים מאוד מרצונם], בל"ע [בנים להורים עשירים שיש להם יותר מדירה אחת], קל"י [הקרן לישראל חדשה] ותחרי"ר [תקווה חדשה רעבים יש רבים].

המסעדות בסביבה הכפילו את משמרותיהם כדי לספק ארוחות בהנחה לדרי האוהלים שיביאו פתק מסתיו, מאיציק או מדפני.

[אגב, לאחר שתי ארוחות לא מוצלחות בעבר מבחינת הצ'יפס – אנחנו שמחים לבשר כי מנת הצ'יפס ב"בראסרי", מול כיכר רבין – חזרה לרמתה המקורית, צ'יפס דק, שחום, פריך, חם וטעים מאוד. גם הרמה הגבוהה של מרק הבצל הצרפתי לא השתנתה. לא צריך לנסוע לפריס. אפשר לגור באוהל בכיכר רבין ולאכול ב"בראסרי". המחירים שלהם לא יקרים ובוודאי תהיה להם גם עסקית למפגינים מזי רעב].

ייתכן שגם הטקסים של ערב יום הזיכרון ויום העצמאות לא יתקיימו בכיכר רבין המחודשת, שתהיה תפוסה באוהלי מחאה ובגבעות של זבל.

הפרסים הבטיחו מצידם להעלות עוד ועוד את מחיר הדלק כדי ללבות את המהומות החברתיות של בני-בריתם המפונקים חביבי התקשורת בישראל – והם גם מקווים שבאמצעות המהומות תתמוטטנה התוכניות של הצוללות הגרעיניות, הוזלת הקוטג', תיגבור המל"טים, הדברת "פסק זמן" והנגשת בסיסי התעופה באזרבידג'אן לחיל האוויר הישראלי.

* ברגע האחרון: לשירות הידיעות נודע כי חניון גן העיר יועמד חינם בכל שעות היום והלילה לחניית המכוניות של מפגיני המחאה החברתית בכיכר רבין. ההוצאה תקוזז מתקציב הארוחות החמות לקשישים ולנזקקים, תקציב שבו גם ראש העיר שלמה להט היה נוהג לקצץ כדי לעורר פאניקה תקשורתית כל אימת שמשרד הפנים קיצץ לו.

* סיקור מקצועי נוסח "הארץ": מערכת הביטחון מפתחת רקטה בעלת דיוק גבוה ועוצמה פחותה, "מיני פצצה", לצורך לחימה בשטח מאוכלס, מתוך מגמה (שזו המגמה של צה"ל מאז ומתמיד) לצמצמם ככל הניתן את הפגיעה בבלתי מעורבים. צה"ל מקים גדוד שיתמחה בירי הרקטות הללו. וכך הנושא מתואר בכותרת הכתבה בעמוד הראשון של "הארץ": "צה"ל מקים גדוד שיתמחה בירי רקטות לעבר ריכוזי אוכלוסין."

אכן, עיתונות הגונה ומקצועית.

[שלח: אורי הייטנר].

* אהוד: אכן, לא פעם יש רושם שבעיתון "הארץ" שמחים על כל פלסטיני שנהרג – בעיקר מפני הנזק שהדבר גורם לתדמיתה של ישראל בעולם!

* זו היתה הפתעה נעימה לראות בתיאטרון בית ליסין את "אחרון ימיה", דרמה מאת גדי ענבר בבימויו המצויין של משה קפטן עם מרים זוהר, אילן דר, ליאת גורן, שמעון מימרן, הדס קלדרון וענבר גל. זהו מחזה "פסיכולוגי" בנוי ומתוזמר היטב, העלילה זורמת וכל רגע מתגלה לנו משהו חדש על אודות הגיבורים, משהו שמשנה את התמונה ואת העלילה. מרים זוהר משחקת להפליא, ולצידה אילן דר הרהוט ומשכנע תמיד. הזמן עובר מהר, אפילו בלי הפסקה, ולחשוב שכל זה מתרחש – בבנימינה! והשחקנים נכנסים לפי מועדי הרכבות שקבעה מתכננת המפגש, פרופסורית העומדת למות שאותה מגלמת מרים זוהר.

 ליאת גורן מצויינת בתפקיד העוזרת. הדס קלדרון משכנעת בציניות הכואבת שלה, שמעון מימרן ה"נעבעך" הנשלט, בתפקיד בעלה, ולקראת הסוף נכנסת ענבר גל כרוח פרצים פסיכית רעננה. אמנם, היא נראית יותר כנכדתה של מרים זוהר ולא כבתה.

זהו תיאטרון קאמרי במיטבו. התפאורה, הבימוי והמוסיקה נועדו רק לשרת את הטקסט ואת השחקנים. אין התעמלות על הבמה. לא מחזמר ולא זמר. גם לא מיקרופונים סמויים, למיטב ראייתנו. אין טריקים בימתיים. והכול זורם, עובד – בזכות הדרמה עצמה, שמלאה הפתעות כרימון. אנחנו מאחלים לגדי ענבר עוד מחזות מהוקצעים, מקצועיים ומוצלחים כאלה.

וגם נזכרים במרים זוהר בתור מרתה מול מישה אשרוב (ג'ורג') ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף" עם דליה פרידלנד ואלכס פלג. הצגה למופת.

* הסופר הגרמני גינתר גראס תוקף בחריפות את ישראל בשיר חדש שפורסם היום (רביעי) במקביל בשלושה עיתונים חשובים. גראס בן ה-85 טוען כי הגרעין הישראלי – ולא הגרעין האיראני – הוא שמהווה איום על השלום העולמי. הוא קורא לגרמניה להפסיק את אספקת הצוללות לישראל ומזהיר מפני תקיפה ישראלית באיראן. ["הארץ אונליין", 4.4.].

אנחנו ממליצים לקרוא את מאמריו המרתקים של הסופר שמאי גולן בספרו "מסעותיי עם ספרים" – על האנטישמיות של גינתר גראס ועל פעילותו האנטי-ישראלית בכנסים בינלאומיים של סופרים. [ראו ציטוט אחד מהם לעיל].

נשמח לפרסם משהו על גראס האנטישמי – שכתב, אם כתב מישהו מסופרינו החשובים והגדולים, שוודאי נפגשו עם גראס וליקקו לו והיו אמורים גם לקרוא ולהבין את ספריו, כמו "תוף הפח" – שמככבת בו קריקטורה של יהודי כמו מתוך ה"שטירמר".

* בכל המרחב שבין הירדן לים ועד גבול מצרים מתרחשים כל הזמן גילויי פיראטיות ושוד של קרקעות ושל בניית בתים ללא רישיון – וזאת מצד בידואים, ערבים ישראליים, פלסטינים בגדה, ישראלים-מתנחלים בגדה וכן פורעי חוק יהודיים בתוככי "הקו הירוק".

מתוך כל אלה רק אחוז נמוך מאוד זוכה לביקור של נציגי החוק והמשטרה, ואוי לו למי שינסה לפנות בית או שכונה לא חוקיים באיזור תל אביב.

פלישות למיבנים נטושים היו גם בימי הזוהר של המחאה החברתית בקיץ האחרון, וכל זה התקבל בסדר, והיה מטואטא מתחת לשטיח וגם זכה לברכת התקשורת שליוותה באהדה את גילויי הצדק החברתי והדיור בר השגה של תנועת "משיח עכשיו".

אבל פלישה לבית אחד בחברון, שפתאום נעשה ל"בית המכפלה" – משגעת מדינה שלימה כבר יותר משבוע.

תחזקנה ידיו של אהוד ברק שפינה את המתנחלות הדמגוגיות הקטינות המשמשות כלי נשק בידי הפוליטיקאים שלהן – בדיוק כפי שנוהג החמאס להשתמש בילדיו-שלו! יש לקוות שאחרי שיסיימו את הפינוי המוצדק בחברון, יתפנו לפנות באותה נחישות גם את הבנייה הבלתי חוקית בנגב ובגליל!

מתחזקת הערכתנו שנצביע עבור ברק.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,358 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל