גיליון מס' 732

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בניסן תשע"ב, 9 באפריל 2012

עם הצרופות: 1. "בלה ויסטה" במלוא הדרה. 2. "ויקרא את שמם אדם".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: איתמר יעוֹז-קֶסְט: זכות הקיום, איגרת-שיר לסופר הגרמני גינטר גראס. // נורית גוברין: גינטר גראס ואגודת הסופרים העבריים, 1967.// יוסי גמזו: הַגְּרָאסִיזְם שֶל גִּינְתֶּר. // שמאי גולן: גראס ועמדתו כלפי השמדת עמים והיהודים קונגרס פא"ן במוסקבה, 2000. // עמוס גלבוע: תרחישים בעקבות גראס. [ציטוט]. // מלכה נתנזון: צרור שירים חדשים. // שמואל גילר: השכונה הנעלמה במנשיה 'יפה נוף' ומלון 'בלה ויסטה'. [ציטוט] // חג פסח ראשון בפתח תקוה בשנת תרל"ט, 1879. // נעמן כהן: ליל סדר פסח בקיבוץ גבת, מתוך ספרו "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק". // מרק הסנר: תשובה לעמוס גלבוע על מופז. // אוריה באר: המרד הערבי הגדול. // זיוה שמיר: הספרות העברית הולידה את העם ואת המדינה, ציטוט מראיון עם פרופ' ניצה בן-דב. // רוֹן גֵּרָא: מַשָּׂא. // אורי הייטנר: 1. הכּוֹס החמישית. 2. לאן פניה של מפלגת העבודה? // נילי דיסקין: לא הבדלה בין דם לדם. // סוף-סוף יש לי ביצי חופש, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עדינה בר-אל: פרה ל"איחוד" ופרה ל"מאוחד" סיפורו של קיבוץ – על ספרו של נעמן כהן: "על האוטופיה: עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק". // נעמן כהן: מתוך ספרו הנ"ל. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ב. "ארורים הרכים האוהבים". 5. דמות הערבי כסיוט. // ממקורות הש"י.

 * * *

איתמר יעוֹז-קֶסְט

זכות הקיום

איגרת-שיר לסופר הגרמני גינטר גראס

גינטר גראס: "לישראל יש כוח גרעיני המסכן

את השלום העולמי השברירי." (מתוך העיתונות)

סַכָּנָה,

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה,

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם,

כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לֹא תִּוָּתֵר עוֹד פִּסַּת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ,

אוֹ פִּסַּת עָלֶה 'גְּרַאס' – לְמִקְטַרְתּוֹ שֶׁל מַר גִּינְטֶר גְּרַאס

עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ, מֵאָז יוֹם הִוָּלְדִי, מְהַוֶּה אֲנִי סַכָּנָה לָעוֹלָם.

כִּי זְכוּתִי הִיא זֹאת!

זְכוּתִי הִיא לִחְיוֹת אוֹ לָמוּת תּוֹךְ כְּדֵי הַשְׁמָדַת מַשְׁמִידַי, מִבְּלִי לִנְסֹעַ עוֹד כְּיֶלֶד-בֶּכִי בְּרַכֶּבֶת-מַשָּׂא

אֶל וָקוּם-הָעוֹלָם, בְּעוֹדִי מֵנִיחַ אֶת רֹאשִׁי בְּחֵיק אֵם הַנְּמוֹגָה בָּאֲוִיר הַצַּח שֶׁל אֶרֶץ ווֹטָאן,

וּפַח-הַשֶּׁתֶן מַתִּיז נִיצוֹצוֹת צְהֻבִּים-אֲפֵלִים אֶל קִירוֹת הַקָּרוֹן – כְּמוֹ יְרִיּוֹת-רוֹבֶה הַמַּתִּיזוֹת

נוֹזֵל צְהַבְהַב-אֲדַמְדַּם מִצַּד שׁוֹמְרֵי הָרַכֶּבֶת וּבֵינֵיהֶם – אוּלַי – גַּם הַחַיָּל ג.ג., כְּשֶׁהוּא חֲבוּשׁ קַסְדַּת-פְּלָדָה.

וְעַכְשָׁו לִבִּי מִתְפַּתֶּה לְהַקְשׁוֹת וְלִשְׁאֹל: לְאָן זֶה נָסַע הַחַיָּל גִּינְטֶר גְּרַאס בְּאוֹתָהּ הָעֵת?

בְּעֶצֶם, כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!

וּמַה עוֹד יִכָּתֵב בְּנוֹשֵׂא זֶה? אוּלַי כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!

הֲגַם כִּי נוֹשֵׁם אַתָּה יוֹם-יוֹם אֶל רֵאוֹתֶיךָ, סוֹפֵר מְכֻבָּד עַד-מְאֹד, אֶת הָאֲוִיר הַצַּח וְהַנָּקִי, אַךְ הַמָּהוּל

בְּרֵיחוֹ שֶׁל אֵפֶר, בְּגֶרְמַנְיָה הַיְּשָׁנָה-חֲדָשָׁה.

אָכֵן, אֲנִי נָשַׁמְתִּי אוֹתוֹ רַק פַּעַם אַחַת וִיחִידָה, בְּעֵת נוֹסְעִי אֶל אַרְצְךָ יְפַת-הַנְּהָרוֹת , (לְאַחַר הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה – הָרִאשׁוֹנָה וְהַקַּדְמוֹנִית)! וְהִנֵּה אָסַרְתִּי עַל שְׁתֵּי כַּפּוֹת רַגְלַי לִדְרֹךְ עַל אַדְמַת אֲבוֹתֶיךָ.

וְאוּלָם, עוֹדִי מִתְעוֹרֵר מֵעֵת לְעֵת, גַּם בֶּעָשׂוֹר הַשְּׁבִיעִי שֶׁל שְׁנוֹת חַיַּי, וְשׁוֹלֵחַ יָדִי אֶל הַמִּטָּה הַסְּמוּכָה לִי,

אֶל מְקוֹם מִשְׁכָּבָהּ שֶׁל הָרַעְיָה, כְּדֵי לְהִוָּדַע כִּי הָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג עַכְשָׁו.

וְכָךְ, בְּהָגִיחַ אוֹר הַיּוֹם הָעַז שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶל בֵּיתִי, אֲנִי פּוֹתֵחַ טֶלֶוִיזְיָה וַאֲנִי פּוֹתֵחַ רַדְיוֹ וּמַאֲזִין כִּכְפוּא-שֵׁד לִדְרָשַׁת האֲיָטוּלוֹת שֶׁל אִירָן וּלְדִבְרֵי הַשַּׂר נְשׂוּא-הַפָּנִים שֶׁל אִירָן, הַמַּרְאֶה בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו אֶת מַפַּת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לֵאמוֹר: "הִיא קְטַנָּה כָּל-כָּךְ... תּוֹךְ שִׁשָּׁה-שִׁבְעָה יָמִים אֶפְשָׁר לִמְחֹק אוֹתָהּ מֵעַל הַמַּפָּה'" אוֹ בִּלְשׁוֹנְךָ: "אַוּסרַדִירֶן". וְהִנֵּה אֲנִי מַאֲזִין גַּם לִדְרָשׁוֹת מַטִּיפֵי הַמִּסְגָּדִים בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּבְאַרְצוֹת-עֲרָב בְּהַכְרִיזָם "אַוּסרַדִירֶן!" – אַךְ כַּוָּנָתָם תָּמִיד אֵלַי וּלְעוֹלָם לֹא אֵלֶיךָ, גִּינְטֶר גְּרַאס.

וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): לְהִשָּׁמֵד וְלִטֹּל עִמָּנוּ אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו הַמֻּפְלָאוֹת וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב – כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קַרְנַיִם רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת

לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.

אָכֵן – לָנוּ הַזְּכוּת! וּזְכוּת זוֹ – גַּם שֶׁלִּי הִיא!

כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ הַחָפְשִׁי!)

וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: "אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן."

הֲלֹא זְכוּת-הַחַיִּים הִיא זְכוּת דּוּ-כִּוּוּנִית: גַּם לְךָ וְגַם לִי, / או ֹ/ לֹא לִי וְלֹא לְךָ.

גִּינְטֶר גְּרַאס, סוֹפֵר נַעֲלֶה! תֻּפֵּי-הַפַּח שׁוּב רוֹעֲמִים בְּתֵבֵל!

הוֹ, כַּמָּה שִׂחַקְתִּי בְּתֻפֵּי-פַּח בְּעוֹדִי יֶלֶד רַךְ בְּבֵית אַבָּא-אִמָּא, אַךְ נוֹתַר הַתֹּף בִּידֵי הַדַּיָּרִים

אֲשֶׁר בָּאוּ תַּחְתֵּינוּ, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן קוֹלוֹ עוֹד הוֹלֵם בְּאָזְנַי בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת.

וְזוֹ סִבָּה-מִן-הַסִּבּוֹת לְכָךְ, שֶׁבִּקֵּשׁ גּוּפֵי בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים,

אַחַר מְחוֹז-חֵפֶץ שֶׁהוּא חֶמְדַּת אָבוֹת וְגַם חֶרְדָתָם.

וְאוּלָם, לֹא הַשֶּׁקֶט קָרָא לָנוּ לָבוֹא, בְּקוֹלוֹ הַתַּת-עוֹרִי, כִּי אִם הָרָצוֹן לִחְיוֹת אֶת עַצְמֵנוּ עַד תֹּם,

כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה חַי אֶת עַצְמְךָ עַד תֹּם – סוֹפֵר וּמְשׁוֹרֵר נִכְבָּד.

כֵּן, אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ: מַדּוּעַ זְכוּתְךָ לִחְיוֹת, הִיא – כֵּן!

וּמַדּוּעַ זְכוּתִי לִחְיוֹת, הִיא – קוֹל הַדּוּמִיָּה? וַאֲנִי הַמְהַוֶּה סַכָּנָה לָעוֹלָם?!

אוּלָם אֲנִי – אִישׁ-הַסַּכָּנוֹת, הֲגם כִּי בֵּן-הַנֶּצַח – שׁוֹאֵל אוֹתְךָ:

אִם נִגְזַר עָלַי לְהִכָּחֵד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְלִצְמֹחַ מִמֶּנָּה מֵחָדָשׁ בִּדְמוּת גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב,

מַה טַעַם וּמַה מִדַּת הַצֶּדֶק, כִּי אַתָּה וְצֶאֱצָאֶיךָ תּוֹסִיפִי לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב הַנִּיחוֹחִיִּים

וּלְהַבִּיט בְּשֶׁמֶשׁ-הַמַּרְפֵּא שֶׁבְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ,

בְּעוֹד אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ – חַיֵּינוּ בְּסָפֵק-הַתָּמִיד?

* * *

נורית גוברין

גינטר גראס ואגודת הסופרים העבריים, 1967

הזכרת נשכחות

באדר תשכ"ז (מרס 1967) ביקר גינתר גראס בישראל על-פי הזמנת ממשלת ישראל. ועד אגודת הסופרים החליט להימנע מלערוך לו קבלת פנים רשמית בגלל חילוקי דעות בין חברי הוועד. החלטה זו עוררה פולמוס סוער בעיתונות, שחרג מגבולות הספרות. הפולמוס כלל בעיקר "גלים של זעם ומחאות" כלפי אגודת הסופרים ('מאזנים', כרך כד, חוברות ה-ו, ניסן-אייר תשכ"ז / אפריל-מאי 1967, עמ' 355). ב'דבר' ב'הארץ' ובמיוחד ב'על המשמר', האשימו את אגודת הסופרים ב"גזענות". עזריאל אוכמני כתב בסיום דבריו (בחתימת ע"א), כנגד המְגָנים, שלא היה להם אפילו משפט אחד של הבנה להחלטתה זו של אגודת הסופרים, וכלפי גינתר גראס עצמו, שבדבריו "טישטש [לא רק] את ייחודם של המשמידים מבין עמו" אלא גם את "ייחודם של הקרבנות היהודיים" (שם, עמ' 356).

סיומה של אותה חוברת 'מאזנים', יועד ל"פרשת גינתר גראס" (עמ' 477-476) ובה גינו יצחק עקביהו ונלי זק"ש (במכתב לש. שלום) את החלטתה זו של אגודת הסופרים שלא לערוך קבלת-פנים רשמית לגינתר גראס. נלי זק"ש ראתה בהחלטה זו "אי-הבנה". לעומתם ישראל כהן, אבי, ועמנואל בן-גריון, הגנו עליה. ישראל כהן הוסיף הערה לדברי יצחק עקביהו, שהאשים אותו בכך, שהסברו לאי הזמנתו היה "תירוץ דחוק".

עמנואל בן-גריון כתב בין השאר: "קראתי בשעתו את הרומן הפיקרסקי 'תוף הפח' לגינתר גראס, על מאות עמודיו, ובכן: זהו ספר מעניין, אך דוחה; שחצני ומאוד לא סימפאטי. אם גם כתוב בכוח רב ובכישרון בלתי מבוטל. [ - - - ] גראס אינו מפלה את יהודיו לרעה, ואולי אפילו להיפך. אפס, ב'נקודה היהודית' שבספרו נמדדת גישתו – ומוכחת כפסולה. עדיין המשרפות עשנות, ואין לגרמנים כל זכות לסאטירה. הקינה יאה להם, הקיטרוג העצמי, ה'אשמנו'."

דבריי אלה פורסמו ב'חדשות בן עזר', גיליון 170, ל' באב תשס"ו (24.8.2006), עמ' 9-8, בעקבות וידוּיוֹ של גינתר גראס על עברו הנאצי, ולאחר מכן כונסו בספרי: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ד', הוצאת אוניברסיטת תל-אביב וכרמל, תשס"ח/2008, עמ' 339.

תל-אביב, ערב פסח תשע"ב (6.4.2012)

 * * *

יוסי גמזו

הַגְּרָאסִיזְם שֶל גִּינְתֶּר

"אתה נשארת מה שהיית לפני למעלה מ-60 שנה, כשהתנדבת לַוואפן אֶס-אֶס. אני מתבייש במה שכתבת."

(המחזאי הגרמני רוֹלף הוֹכהוּת במכתב גלוי לגינתר גראס בעיתונות הגרמנית השבוע)

רָאסִיזְם, כַּזָכוּר לַכֹּל, הוּא שְמָהּ הַלּוֹעֲזִי

שֶל גִּזְעָנוּת, שֶחֹלִי אֶפִּידֶמִי

הַמְּהַוֶּה בָּהּ נֶגַע פָּתוֹלוֹגִי מֶרְכָּזִי

הוּא זֶה שֶל הַתַּסְבִּיךְ הָאַנְטִישֵמִי.

אַךְ נֶגַע הַגְּרָאסִיזְם, סוּג חָלְיוֹ שֶל גִּינְתֶּר גְּרָאס

שֶבִּנְעוּרָיו, בְּאֹרַח ווֹלוּנְטָארִי

הָיָה קַלְגַּס וַאפֶן אֶס-אֶס שֶבְּמֵעָיו נִגְרַס

זְדוֹנוֹ שֶל הַנָאצִיזְם הַבַּרְבָּרִי

עֲדַיִן מְחַלְחֵל בּוֹ חֵרֶף כָּל הַסְוָאוֹתָיו

וְהַפָסָאדָה שֶטָּרַח עָלֶיהָ

שֶל הוּמָנִיסְט שֶכִּבְיָכוֹל חָזַר בּוֹ לְמוּטָב

וְשוּב כַּיּוֹם אֶת בִּינָתוֹ בּוֹלֵע.

לִכְתֹּב בְּשִיר שֶתְּרוּמָתוֹ לַלִּירִיקָה אַפְסִית

שֶאָנוּ מְאַיְּמִים עַל הַשָּלוֹם פֹּה

שָעָה שֶאַחְמָדִינִיגָ'אד שָם יוֹם וָלֵיל מַסִּית

בִּבְּלִיץ אָטוֹמִי בָּנוּ לַהֲלֹם פֹּה,

לִפְלֹט בְּאִצְטָלָה שֶל פָּצִיפִיזְם מְנֻפָּח

סִכְלוּת כָּזֹאת – הִיא הוֹכָחָה נִצַּחַת

שֶמִּסֵּנִילִיּוּת הַמַּרְעִישָה כְּתֹף הַפַּח

וּבְסִגְנוֹנוֹ שֶל גֶּבֶּלְס פֶּה פּוֹצַחַת

גַּם אִיש-סִפְרוּת מֻכְשָר מְאֹד אֵינֶנּוּ מְחֻסָּן

לְעֵת בְּלוֹתוֹ כְּשֶאֵין כְּבָר שוּם עֶדְנָה לוֹ

מִלְּבַר בְּאֶקְסְהִיבִּיצְיוֹנִיזְם מַר, לֹא מְרֻסָּן

שֶהוּא עַצְמוֹ בְּמוֹ יָדָיו מִנָּה לוֹ

בַּמֶּה שְכְּבָר אֵרַסְמוּס הֶחָכָם מִרוֹטֶרְדָּאם

בְּחִבּוּרוֹ "בְּשֶבַח הָאִוֶּלֶת"

הִכְתִּיר בִּלְשוֹן סַגִּי נְהוֹר אֶת מִי שֶקָּדְקוֹדָם

מָלֵא בִּכְסִילוּתָם זוֹ הַחוֹבֶלֶת

בִּשְמָם, בְּיֻקְרָתָם וְכָךְ כָּל פֶּתִי שֶשָּגַג

בְּאַשְמָתוֹ שֶל מוֹחַ שֶחֻבּוֹ רֵיק

פּוֹלֵט שְטֻיּוֹת מִבְּלִי לָחוּש כִּי בְּקוֹמַת-הַגַּג

שֶבְּרֹאשוֹ חָסֵר לְפֶתַע בֹּרֶג...

מָה פֶּלֶא שֶכָּעֵת, שֶקִּנְטוּרוֹ וְגִינְתּוּרוֹ

הָאַנְטִישֵמִי וְהָעָמָרָצִי

זוֹכֶה, מוּל שְלַל גִּנּוּיֵיהֶם שֶל כָּל גְּדוֹלֵי דּוֹרוֹ

לְשֶבַח הַמִּעוּט הַנֵּיאוֹ-נָאצִי,

הוּא מִתְבַּכְיֵן בַּטֶּלֶוִיזְיָה כְּקוֹזָק נִגְזָל

עַל כָּךְ שֶמִּתְנַכְּלִים לְטֹהַר-שְמוֹ שָם

כְּשֶאֵין לְטֹהַר-שְמוֹ שֶנִּתְפּוֹגֵג לוֹ וְאָזַל

אוֹיֵב חָמוּר מִמֶּנּוּ בְּעַצְמוֹ שָם...

 * * *

שמאי גולן

גראס ועמדתו כלפי השמדת עמים – והיהודים

רשמים מקונגרס פא"ן במוסקבה, 2000

מתוך ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים"

הפרק פורסם לראשונה במאסף "גג", אפריל-מאי 2005

 אורח הכבוד המבוקש ביותר על ידי העיתונאים היה, כמובן, גינתר גראס, חתן פרס נובל לספרות. בנאומו המרכזי בעת פתיחת הקונגרס, בהתייחסו לרדיפות מיעוטים בארצות שונות, כלל גראס גם את "הנירדפים שנכלאו במחנה אושוויץ", מבלי להזכיר שנרצחו שם כמיליון וחצי יהודים מתוך כמיליון ושש מאות אלף איש שנרצחו בו. כביכול היה זה עוד מחנה ריכוז, כמו הגולאגים בבריה"מ. מפאת חשיבותו של הנואם, הנני מביא חלק מדבריו (מן הנוסח האנגלי. גראס נאם בגרמנית, והתרגום האנגלי הופץ בין באי הכנס יחד עם הנוסח הגרמני):

"וכך אציג את המאה שחלפה נגד עינינו לאורך השביל הספרותי. הדבר אפשרי רק בדילוגים של זמן. יותר מדי אירועים לחצו בבת אחת שדרשו להופיע על קדמת הבמה. עליי להצטמצם. דוגמאות אחדות יספיקו למלא את צרכינו.

זה קרה בימי מלחמת העולם הראשונה בתורכיה. מאות אלפי גברים, נשים וילדים ארמנים נרצחו, גורשו למידבר, כלומר גורשו אל המוות. אך לא היינו יודעים על כך הרבה, או לא היינו יודעים במידה מספקת על אודות השמדת העם הארמני, המוכחשת על ידי הממשל התורכי עד עצם היום הזה, לולא הסופר האוסטרי פראנץ וורפל, ברומאן שלו "ארבעים הימים של מוסא דאג", בו הוא מסר דו"ח על ההשמדה השיטתית של העם הארמני. ספרו גבר על הניסיון להסתיר. כאשר הספר הופיע בשנת 1933, דבר לא יכול היה לעצור עוד את הדרך לאמת, וזאת למרות תפיסת השלטון על ידי הנאצים. השמדת הארמנים הזכירה את ההשמדה הנרחבת של היהודים. וורפל, אשר נאלץ מיספר שנים מאוחר יותר לצאת מאוסטריה לגלות, ראה את הברבריות העתידה לעלות".

בהמשך מביא גראס דוגמאות ספרותיות נוספות – את שני ספריו של ג'ורג' אורוול "הומאג' לקטלוניה" בו גילה לעולם, בעקבות מלחמת האזרחים בספרד, את הטרור שהמישטרה החשאית הקומוניסטית ג.פ.או. הטילה על האנרכיסטים והסוציאליסטים, והרומאן "1984", שבו כוונה הביקורת, לדעתו של גראס, הן נגד המישטר הפאשיסטי והן נגד המישטר הקומוניסטי.

 ואולם, באשר לרצח השיטתי של העם היהודי על ידי הנאצים והשמדתו הפיזית במחנות הריכוז, אין לו לגינתר גראס מה לומר, ואינו מביא דוגמאות ספרותיות, אף כי נכתבו על נושא רצח היהודים מאות ספרים ואלפי סיפורים, ואף אינו מפרט ולו כמו שפירט את רצח העם הארמני, אלא אומר את הדברים הבאים: "בכל הזמנים – לרוב כאילו פיזרו את דבריהם לרוח – הסופרים היו אלה שהביאו את העדויות. ובצורה יותר חיה ומשכנעת מכל סטאטיסטיקה, ובוודאי יותר רציני ומשכנע הודות לעט שלהם, כך הסופר האיטלקי פרימו לוי (ההדגשה של הח"מ), ושל הסופר ההונגרי אימרה קרטש), אשר הביאו את חיי היום-יום במחנה הריכוז אושוויץ (ההדגשה של הח"מ, מבלי להזכיר שהיה זה מחנה-השמדה לעם היהודי, ושני הסופרים הושלכו לשם בגלל יהדותם), כדי לגלותם לנגד עינינו. בספריהם "אם זהו האדם" ו"ללא גורל", שני ניצולים, אחד מהם גבר בוגר, ואילו השני נער, פורקים את משא זיכרונותיהם, בדיוק כמו אלכסנדר סולז'ניצין בסיפורו הראשון "יום אחד בחייו של איוואן דניסוביץ'", ואחר-כך, בהמשך, מספר לספר, הוא מגלה בפני העולם כולו את הגולאגים ב'ארכיפלאג'."

וזה כל מה שיש לסופר הגרמני לומר על רצח העם היהודי בימינו על ידי בני עמו. ובהמשך מזכיר לנו הנואם, שלא רק באירופה, אלא גם ביבשות אחרות כתבו הסופרים כנגד הרדיפות, כגון פאבלו נרודה בצ'ילה, ואנאנטה טואר (TOER) באינדונזיה, וצ'סלב מילוש הפולני שיצירתו השפיעה מאוד על ג. גראס, כפי שהוא מעיד בנאומו. אחר-כך מזכיר הסופר הדגול את רדיפות הצ'צנים ברוסיה, ושתיקתן של הממשלות במזרח ובמערב, כפי ששתקו בעת רדיפות המיעוטים על ידי הסרבים והקרואטים. ולבסוף מבטיח גינתר גראס, כי יום אחד תיכתב עוד היצירה שתגלה את האמת על המלחמה בצ'צניה, על ידי סופר צ'צני, או רוסי. כי הספרות שוברת את השתיקה.

עליי לציין בצער, שהתייחסותו של גינתר גראס כלפי רצח העם היהודי בשואה על ידי בני עמו, לא באה לביטוי בעוצמה, כפי שהיינו מצפים מסופר בעל שיעור קומה כמוהו. ואמנם, יחסו האמביוולנטי, ואולי אף האנטישמי, של חתן פרס נובל לספרות, כלפי היהודי, קראנו אף ביצירתו הגדולה "תוף הפח", בה מתאר הוא יהודים ניצולים מן השואה, המנסים לנשל את הגרמנים מרכושם ולכבוש את נשותיהם לעצמם, ועל כך אף פירסמתי בשעתו מאמר, במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" [ב-16.4.1982, לפני 30 שנה!], עם הופעת הספר "תוף הפח" בעברית. [ר' את המאמר בגיליון הקודם].

 * * *

עמוס גלבוע

תרחישים בעקבות גראס

הסופר הגרמני גינטר גראס שורר לו שיר ולפיו הוא חושש מהשמדת העם האיראני ע"י ישראל, מכך שישראל תגרום למלחמת עולם, היא מהווה על כן סכנה לשלום העולם, ולכן על גרמניה לא למכור לה צוללת נוספת.

במאמר בעיתון זה ["מעריב"] נאמר שכותב המאמר מסכים עם מרבית דבריו של גראס, אך לא היתה לו לגראס הזכות המוסרית וההיסטורית לומר את הדברים האלו. בהתעלם מהמרכיב הנאצי, ומבלי לדעת למה בדיוק יש הסכמה עם רוב דברי גראס, אני חושב שהדברים נותנים ביטוי לכמה מרכיבים בשיח הציבורי אצלנו (ובעולם) בסוגיה האיראנית: בורות, זחיחות הדעת, הטיות וחוסר איזון.

נתחיל בבורות. מה עניין השמדת העם האיראני לתקיפת מתקני הגרעין האיראנים? אבל, כל מי שקורא ושומע את כל הקשקשת והברברת על הנושא האיראני והאפשרות שישראל תתקוף, לא יכול שלא להתרשם שמדובר כאן בתקיפה שתאחד את העם האיראני, שתגרום לאיראן כאלו אבדות שכל האזור והעולם יתהפכו. על פי גראס משתמע שישראל בכלל תשתמש בנשק גרעיני.

טיפשות! כאשר ישראל תקפה את הכור בעיראק, היא פגעה בכלל באזרחים? כאשר ישראל (לפי מקורות זרים) תקפה את הכור בסוריה, האם היא פגעה באזרחים? כל אלו היו פעולות כירורגיות. אומנם באיראן יש הרבה מטרות, אך בסיכומו של דבר זה לא משנה, לדעתי, את העובדה שמדובר בנקודות קונקרטיות. ובכלל, כמה אנשים באמת יודעים, לא מקשקשים, על היכולות של ישראל, על יכולות ההגנה והתגובה של איראן? מהיכן שואבים פרופסורים מכובדים את הקביעה הנחרצת כי התגובה האיראנית תגרום לנו "אבדות כבדות"? הבורות חוגגת!

ובאשר לזחיחות. ליבתה בקביעה הנחרצת של פרשני תקשורת, סופרים, אנשי אקדמיה, כי איראן לא תפעיל נשק גרעיני, מכיוון שתורתע ע"י ישראל והיא רציונאלית. ייתכן מאוד, אבל אסור שזאת תהיה דעתם של אלו האחראים לביטחון תושבי מדינת ישראל. ומה אם קיים אחוז אחד של סיכון שבכל זאת רוח השכינה השיעית תרד על חמינאי והוא יורה לשגר טילים גרעיניים על ישראל? האם יש ודאות של מאה אחוזים שכל הטילים ייורטו ע"י ה"חץ"? הלא הנזק שיגרם למדינת ישראל הוא אדיר, מחריד, ומי יודע איזו ישראל תישאר לאחר מכן. ישנם כאלו שאומרים שמאז הירושימה אף מדינה לא הטילה פצצת גרעין. זה נכון, כמובן, אבל האם כבר אין דבר כזה שקוראים לו "פעם ראשונה בהיסטוריה"? ממתי "מה שהיה הוא שיהיה"?

השיח אצלנו הוא מוטה ולא מאוזן, וזאת בשני ממדים. ראשית, יש חלוקה ברורה בין אנשי תקשורת שהם מאנשי ברק וביבי לבין אלו שהם שונאי ביבי. עיתונאי ברק וביבי, שפעמים אי אפשר שלא לראות בהם "שכירי עט", כותבים ממש מגרונם של השניים; שונאי ביבי מסונוורים בשנאה העזה, המונעת מהם שיקול וניתוח אובייקטיביים.

וישנם כאלו ששונאים בכלל את מדינת ישראל ואת זכותה להגנה עצמית, וכתיבתם היא בהתאם: ישראל פושעת, אכזרית, לעולם אשמה. ושנית, כמעט תמיד מוצגת התחזית מה יקרה אם ישראל תתקוף לבדה, ובדרך כלל לא מוצגת התחזית מה יהיה אם לאיראן יהיה נשק גרעיני. לתחזית הראשונה , ניתן תרחיש אפשרי אחד. זהו תרחיש אימים הכולל רשימת שואות המורידה בכלל את החשק לחיות במדינת ישראל. יוצאת דופן, ועל כן ראויה לשבח, הייתה תחזית מאוזנת של "המרכז הבינתחומי בהרצליה" (במאמר של פרופסור אלכס מינץ  שפורסם ב"מעריב" ) שהציג 3 תרחישים אפשריים וניתח אותם.

לכתוב שירים ולקשקש הגיגים זה דבר אחד. דבר שני הוא להיות אחראי לחיי המשוררים והמלהגים.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 9.4.12

 * * *

מלכה נתנזון / צרור שירים חדשים

הַשִּׁמָּמוֹן

קַלָּה כְּצִפּוֹר עֵת גַּלּוֹתִי מֵעָלַי אֶת בְּאֵר הַשִּׁמָּמוֹן

וְעָטִיתִי אַדַּרְתְּךָ לְטַהֵר נַפְשִׁי מֵרַע

וְהַשִּׁיר שֶׁעַל שְׂפָתַי לְךָ

אֵלִי אֵלִי קָחֵנִי כְּתִינוֹק הַבָּא אֶל שְׁדֵי אִמּוֹ

וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ עֶצֶב

וְכָל הַמַּכְאוֹבוֹת – כּוֹס יְגוֹנִים נְמַקָּה אֶל הָאַיִן

טָלֶה עוֹלֶה מִן הַגַּיְא וּפוֹעֶה

גִּלְדֵי רַגְלָיו נֶחְבָּטִים אֶל הַסֶּלַע –

זָבִים יְגוֹן בְּדִידוּתוֹ

אֲבָל הוּא מוֹסִיף וְעוֹלֶה

כְּמוֹ הַשַּׁחַר מֵחֶבְיוֹן הֶעָבִים הַשְּׁחֹרִים

וְהַבֹּקֶר בֹּקֶר

שֶׁלְּךָ הוּא

אַתָּה יְלַדְתּוֹ.

וְחֵלֶב-לִבִּי מַר

לאחי, לזכרו

הַזְּגוּגִית בְּקִפְאוֹנָהּ נֶעֱכֶרֶת, כִּפְנֵי אָחִי,

בָּבַת-עֵין אִמִּי, קַדִּישׁ יָתוֹם אַחֲרוֹן מִכָּל בָּנֶיהָ –

בְּמִטַּת יָחִיד מִתְכַּוְנֶנֶת (הַחִדּוּשׁ הָאַחֲרוֹן בְּבֵית-הַחוֹלִים)

              – נַחֲלָה שֶׁשָּׁפְרָה עָלָיו מִכָּל חַיָּיו – 

עַל מִנְעָדֶיהָ וְרַכּוּת מַגָּעָהּ, בְּעוֹרוֹ הַצָּב –

וּבְשָׂרוֹ הַנֶּעֱזָב –

תּוֹלֶה מַבָּטוֹ בִּי, וְשַׁוְעַת יָדָיו.

וְאִמִּי, בְּבֵיתָהּ, זְרוֹעוֹתֶיהָ רֵיקוֹת וְרַחְמָהּ –

וְהַחֹשֶׁךְ יוֹרֵד

בְּדַל נְשִׁימָתוֹ עוֹטֶה מַלְבּוּשׁ אֵפֶר לְפָנָיו הַבְּקוּעִים,

כְּיָרֵחַ נִגְרָע שֶׁעָבִים מְתַעְתְּעִים בּוֹ.

וּבַחֶדֶר – דְּמָמָה

לְבַד מִבִּעְבּוּעַ מֵי הַחַמְצָן וּמְכוֹנַת הַהַנְשָׁמָה

שֶׁל הַשָּׁכֵן – עַל נוּרוֹתֶיהָ הַמִּשְׁתּוֹלְלוֹת

כִּמְכוֹנַת מַזָּל בְּוֶגַאס

כֹּחַ זָר מְשַׁלֵּחַ פֶּתַע אֶת גּוּפוֹ הַמְצֻמָּק, כְּטִיל שֶׁנּוֹרָה –

לְחַלּוֹת פְּנֵי יָהּ

וְנָסוֹג בִּבְעָתָה

וְחֵלֶב-לִבִּי מַר

וְנַפְשִׁי

הָאֵשֶׁל הַמְחֻלָּל

בְּחַלּוֹנִי שׁוּב נִקֵּר הָעוֹרֵב וְהִכָּה בִּטְפָרָיו

יָדַי שְׁבוּיוֹת

רַגְלַי צָבוֹת

גּוּפִי רָעֵב לַצְּלִיל הָאֶחָד שֶׁאָבַד

מִלָּה – וְלוּ מַחֲצִיתָהּ

אָבִי אָבִי

שֶׁלֹּא תִּפֹּל עָלַי אֵימַת הָאֵשֶׁל הַמְחֻלָּל מִן הַכְּנִימוֹת

חַוָּה

עֲטוּפָה גְּלִימַת בּוּז

יוֹרֶדֶת חַוָּה מִגַּן הַתַּפּוּחִים

וּמְגַלָּה שֶׁצִּפּוֹרֵי מָוֶת

רוֹחֲשׁוֹת בָּרְחוֹבוֹת

יוֹצְקוֹת תַּבְנִית קָשָׁה לְפָנֶיהָ,

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מְדַמְּמוֹת עַל

סְנֵה עֵינֶיהָ

הִיא מְשִׁיבָה מַבָּטָהּ

וְקוֹפֶצֶת

אֶל מוֹתָהּ

אֱלֹהִים עוֹצֵם אֶת עַפְעַפֶּיהָ

וּבְאֶגְרוֹף קָפוּץ מַכֶּה

עַל שַׁעֲרֵי הָאָרֶץ

הָרָעָה

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינַי וָאֶרְאֶה כִּי עֵירֻמָּה אֲנִי

וּמַה לַּחֶרֶס הַזֶּה הַצּוֹבֵר עַצְמוֹ בְּתוֹכִי

כְּמוֹ רוּחַ רָעָה לוֹכֶדֶת כָּל הַבְלֵי דֶּרֶךְ

סוֹרֶקֶת גּוּפִי בְּמַסְרְקוֹתֶיהָ

הוֹדֶפֶת כָּל קַב חֶמְלָה

אֲנִי נָעָה בְּמַעְגְּלוֹתֶיהָ

רֵיקָה מֵאֱלֹהִים

רֵיקָה מִשְּׂרָפִים

וְכָל יְשׁוּעָתִי – הֶבֶל הַמִּלִּים

שָׁוְא נוֹשֵׂאת קוֹלָן

כִּי אֵין

בְּכֹחָן

כְּשָׁד שֶׁל נַעֲרַת סְטְרִיפְּטִיז

כְּשָׁד שֶׁל נַעֲרַת סְטְרִיפְּטִיז – הַשֶּׁמֶשׁ

מִתְגַּלָּה וְנֶעֱלֶמֶת מִתּוֹךְ פַּרְגּוֹד הָהָר

וְהָהָר צוֹחֵק

        *

נְטִיפֵי הַזָּהָב שֶׁלְּצַוַּאר הָהָר

נֶאֱסָפִים אֶל מַגַּשׁ הַמַּיִם

וַעֲרִיסַת הָרוּחַ –

דּוֹחֶקֶת

פַּחַד מֻצְפָּן

בְּשׁוּלֵי קְדֵרַת הַמַּחְשָׁבוֹת

       *

עַכְשָׁו, כְּשֶׁכִּלַּת הַלַּיְלָה

בּוֹלַעַת

אֶת רוֹזֶטַת הָאוֹר

יַלְדָּה עֵירֻמָּה

כְּצִפּוֹר פְּצוּעָה

מְבַקֶּשֶׁת

מִסְתּוֹר

בְּנִי

"הַחַיִּים הָאֵלֶּה לֹא בִּשְׁבִילִי," אוֹמֵר לִי בְּנִי, וּמַבָּטוֹ הַשָּׁלוּחַ לְמֶרְחֲבֵי הָאַיִן – מַסְרֵקוֹת בְּנַפְשִׁי.

אֵלִי! אֵלִי!   

פְּנֵי אָבִי וּפְנֵי אִמִּי...

אֲנִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי, מַנִּיחָה אֶת כַּפּוֹתַי הַמְּחֻמָּמוֹת עַל פָּנָיו הַלְּבָנִים – עֵדֶר פִּילִים עוֹבֵר בִּי

בַּחוּץ הָרוּחַ חוֹבֵר לְיִלְלַת הַמְּכוֹנִיּוֹת וְלַגֶּשֶׁם הַמַּכֶּה בַּתְּרִיסִים.

אֲנִי שָׁבָה וּמְשַׁפְשֶׁפֶת אֶת כַּפּוֹת יָדַי, וּמַנִּיחָה אֶת רְטִיּוֹת לִבִּי עַל עֵינָיו הַיָּפוֹת. חֻלְיוֹת מָתְנִיּוֹת שֶׁלִּי, שֶׁכְּבָר מִזְּמַן גִּלּוּ אוֹתוֹת מְצוּקָה, מִתְמָרְדוֹת, וּמַפְעִילוֹת אֶת צִנּוֹר הַדֶּמַע. הַתֵּרוּץ הָאָלֶרְגֶּנִי, נוֹפֵל לְיָדַי כְּמוֹ שְׁעַת דִּמְדּוּמִים אַרְגְּמָנִית, שֶׁאֵין לָהּ צֹרֶךְ בְּהֶסְבֵּרִים.

אֲנִי מוֹחָה אֶת פָּנַי בְּגַב יָדִי, נוֹשֶׁמֶת נְשִׁימָה עֲמֻקָּה, וּפוֹרֶסֶת שׁוּב אֶת כַּפּוֹתַי.

פְּנֵי בְּנִי מַאֲדִימִים – מַבְלִיעִים אֶת קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל יָדַי... אַחַר יָשׁוּבוּ פָּנָיו וְיַלְבִּינוּ, כְּחִוְרוֹן הָעֶרֶב הַשּׁוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַלַּיִל הָעִוֵּר, שֶׁיּוֹתֵר מִשֶּׁהוּא מְגַלֶּה מִסְתּוֹרִין, הוּא טוֹמֵן בְּחֻבּוֹ פַּחַד.

קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁלִּי יָשׁוּבוּ לְהַעֲלוֹת מִטְעֲנֵי תְּהִיָּה...  

תִּזְמֹרֶת כְּלֵי יְלָלָה פּוֹרֶצֶת שׁוּב בִּרְעֹם מַרְעוֹמֵי שְׁמֵי יָהּ, מְעוֹרֶרֶת כָּל נוֹיְרוֹן לִקְרַב בְּלִימָה.

נַחְשׁוֹלִים צָרִים! מְעַרְבְּלִים מַחְשָׁבוֹת טוֹרְפוֹת חוּשִׁים, בְּרַצְיוֹנָל מְתַעְתֵּעַ –

וּמִתּוֹךְ הַתֹּהוּ, אֲנִי מְנַסָּה לְיַלֵּד אֶת הַכֹּחַ לְהַבְדִּיל בֵּין חֹשֶׁךְ לְחֹשֶׁךְ, וּבֵין תְּהוֹם לִתְהוֹם...

מָחָר אֶאֱסֹף עַצְמִי אֶל בֵּית הַשַּׁיִשׁ, הַמְרֻחָק כִּמְטַחֲוֵי עַיִן, לִשְׁטֹחַ בִּידֵי אָבִי וְאִמִּי

אֶת תְּחִנַּת הָאֵם עַל הַבֵּן, וְאוּלַי אֲהָבָתַם תַּעֲמֹד לִי הַפַּעַם...

 * * *

שמואל גילר

השכונה הנעלמה במנשיה

'יפה נוף' ומלון 'בלה ויסטה'

מבוא

בשנת 1887 הוחל בהקמת 'נווה צדק', ושלוש שנים אחר כך הוקמה 'נווה שלום'. סיפורן של השכונות הללו ידוע, והן היו לאתרי שימור וסיור. שכונת 'יפה נוף' ומלון הפאר 'בלה ויסטה' מוזכרים בספרות ההיסטורית, אך מיקומם המדויק לא היה ידוע. הם נקברו עם הריסות רובע מנשיה ומכוסים על ידי פארק צ'רלס קלור. מיקומם המשוער עד היום היה מצפון לשכונה הערבית. איתור השכונה והמלון, הוביל לחשיפת סיפור 'יפה נוף' ושכונת 'נווה שלום' היפואית, רובע יהודי שוקק חיים ששכן בלב מנשיה הערבית. חוף הים של השכונה היה מקום בילוי ונופש מועדף של יהודי יפו והמושבות.

ראשית 'יפה נוף'

בשנת 1896 נוסדה ביפו חברה לבניית בתים בשם 'יפה נוף'. היא הוקמה בידי שלושים איש, חברי אגודת 'בני משה', שביקשו להתיישב מחוץ ליפו העתיקה. עם חבריה נמנו יחזקאל דנין-סוכובולסקי, יהודה גור-גרזובסקי, חכם יוסף משה, ניסים קורקידי ודוד חיים. הם פנו בבקשה לאגודת 'מזכרת משה' בלונדון כדי שתסייע להם להקים שכונה, דוגמת זו שהוקמה בידי האגודה בירושלים. פנייתם לא נענתה. הם התאגדו, על כן, כחברת מניות ורכשו חלקת קרקע מסגן הקונסול האוסטרי, פסקאל, סמוך לביתו של ר' חיים שמואל שמרלינג, שנבנה ב-1888.

בתקנון החברה נאמר, כי מטרתה "לאפשר לכל אחד מחבריה, וגם לשאר יהודי יפו, לבנות בית במחיר שווה לכל נפש." הם חיפשו שטח רחב ידיים מחוץ ליפו, שיתאים להקמת שלושים בתים מרווחים ומבני ציבור. מאחר שמחצית החברים היו ספרדים ומחציתם אשכנזים, נקבע כי היא תחולק לשניים, אך המקווה והבאר יהיו משותפים.

שכונת 'יפה נוף' הקטנה שנבנתה לחוף הים, נקראה בפי היהודים 'בתי שמרלינג', בעוד שהערבים כינוה 'בתי פסקאל'. בשנת 1904 הקים בה היזם שלמה פיינגולד את מלון 'בלה ויסטה', מהמלונות המפוארים בארץ באותם ימים.

בשנת 1898 היו שלושה פרוורים של יהודים מחוץ ליפו, המתוארים בעיתון 'הצפירה', במכתב שנשלח לגולה:

הפרוור היותר מיושב בבני ישראל הוא 'נווה שלום', והמחמדים יקראו לו 'מאנשייא' לאמור: הגן. ותמה אני על השם הזה, אחרי כי אין כאן לא גן ולא עצים, אבל יש כאן בתיהם של פליטי המחמדים הבנויים בלי שום משטר מזה, ובתי היהודים הצפופים יחד מזה. ואולי נקרא כן בלשון סגי נהור. הפרוור הזה הוא לב הישוב של בני ישראל פה. בו התלמוד תורה, 'שערי תורה', בו יגור הרב, הדיינים, וכל יתר כלי הקודש. בו גם 'המקווה' אשר לעת עתה קניין יחיד הוא.

הפרוור השני הוא 'נווה צדק', והמחמדים יקראו לו 'קומפאנייאת איל יהוד', לאמור: החברה היהודית. כי בתיו נבנו על ידי אגודה מבני ישראל שכל אחד היה מטיל לכיס מנתו מדי שנה בשנה, ומהכספים הללו בנו שנה בשנה בתים לפי מתכונת הכספים, עד כי נבנו בתים לחברים כולם, ועליהם נוספו הרבה בתים שבנו יחידים. ויהי הפרוור הלז, העומד בראש ההר, ופרוור 'נווה שלום' ירבץ לרגליו, עיר שכולה יהודים ואין יד עכו"ם באמצע.

והפרוור השלישי נקרא לכתחילה 'יפה נוף', אך אינו נושא עליו שמו זה, וקראו לו היהודים 'בתי שמרלינג', על שם מייסדו שנקרא כן. והמחמדים יקראו לו 'בתי פסקאל' על שם הקונסול האוסטרי פה, שהוא בנה שם בראשונה בתיו, ומידו באו לקונה היהודי הנזכר, זה כעשר שנים. הפרוור הלז בנוי על שפת הים, ובקיץ הומה הוא מבני אדם הללו שבאו הנה לרחוץ בים, ומתאכסנים הם שם עפ"י רוב.

ארבעה חופי רחצה שימשו את יהודי יפו והשכונות – 'חוף תחנות הצבא', סמוך לחומת העיר, 'חוף שער ציון' צפונית לו, 'חוף נווה שלום', ו'חוף יפה נוף'. "בני העיר והאורחים שקבעו דירתם בעיר, קונים שביתתם בשני המקומות הראשונים, ובני הפרוורים ואורחים יבחרו להם שני המקומות האחרונים הקרובים להם." בערבי שבתות וחגים מטיילים רבים פקדו את חוף הים בחזית מלון 'בלה ויסטה', ואת בית הקפה הסמוך. צעירים ערבים נהו לשזוף עיניהם בבנות היהודים חשופות הפנים, ולעתים אף נטפלו אליהן, אירוע שהסתיים לא אחת בתגרה.

'נווה צדק' נבנתה באופן מאורגן ומתוכנן בידי בני היישוב הישן, והתאפיינה ברוח מודרנית שהובילה להקמת תל אביב. 'נווה שלום' הצפופה, הוקמה בידי ליטאים וחסידים בני היישוב הישן, והיו בה בתי כנסת, בתי מדרש ו'שטיבלך'. היא היתה "כעין מאה שערים הירושלמית, מושב דחוק של בני אדם, לכלוך, וזוהמה הדורשת טהרה גדולה." שכונת 'יפה נוף' היתה מרווחת יותר, עם חצרות גדולות. היא היוותה את חזית השכונות לים, וגם החרדים מירושלים נהגו להגיע אליה כדי לרחוץ בים. הם נהגו להתאכסן במלונו של ר' יעקב מלכוב, ובמלונות 'שולמית' ו'מרגליות', שהיו בסמטה סמוכה לחוף. בבתים רבים הושכרו חדרים בתקופת הקיץ. מרחצאות וחמי רפואה הוקמו בשכונה, ובשנת 1925 פתחו ד"ר רבינוביץ וקזרנובסקי, בעלי הקזינו בתל אביב, סנטוריום ומרחצאות עם אמבטיות רפואיות חשמליות, בבניין בית חולים 'שער ציון' שנסגר. משנת 1928 נוהלו המרחצאות בידי ועד הקהילה, והיו בהם "אמבטיות ים חמות, מי מעיין חמים, סידור אמבטיות גפרית ומסג'ים, תחת השגחה מעולה וניקיון מוחלט. על ידי המרחצאות גן יפה ומזנון מסודר." לימים נקרא המוסד 'מרחצאות דרום', והוא התקשר עם מרחצאות העיר באד פיסטיאן בצ'כסלובקיה, והציע לחסוך בנסיעה לחו"ל, ולמצוא ביפו מזור לחוליים.

רחוב השוק של 'נווה שלום' (רח' קויפמן היום), שקצהו הדרומי בפינת רח' בוסטרוס (רחוב רזיאל), חצץ בין צִדה המזרחי של 'נווה שלום', שתושביה יהודים, לצד המערבי המעורב. בחלקו הצפוני של הרחוב היו רוב החנויות בבעלות יהודית, והשוק המרכזי של השכונה, שהיה סמוך למתחם בתי אמזלג, בו בנה אהרון שלוש את ביתו הראשון. שכונת 'יפה נוף' היתה ממוקמת בתחום שבדרומו מלון 'בלה ויסטה', בצפון בית חולים 'שער ציון', וממזרח רחוב חסן בק, על שטח של כ-26 דונמים.

לאחר ההכרזה על תל אביב כמועצה עירונית עצמאית, במאי 1921, וקביעת הגבול בינה לבין יפו, נותר חלקה המערבי של 'נווה שלום' בתחום הערבי. הוא שכן בלב רובע מנשיה, וחצה אותו לשניים. לכן נקבע הגבול ברחוב שוק נווה שלום, כדי לא לקטוע את רצף הרובע הערבי. מפקד התושבים היהודים שנערך בשנת 1928, חילק את השכונה ל'נווה שלום תל אביב', ו'נווה שלום יפו'. בחלק היפואי נפקדו כ-2,500 יהודים.

היזם שלמה פיינגולד ומלון 'בלה ויסטה'

שכונת 'יפה נוף' נודעה בזכות מלון הפאר שנבנה בה. בשנת 1904 הקים היזם שלמה פיינגולד על חוף הים את מלון 'בלה ויסטה', ובסמוך לו בנה בתים להשכרה, שנודעו כ'בתי פיינגולד'. המלון והבתים היו המפוארים בארץ, והוכנסו בהם מיטב שכלולי הזמן. המלון כלל טרקלין מפואר, אולם למשחקי ביליארד, בית מרחץ לרפואה הידרותראפית, מרחצאות מים חמים, מרחץ תורכי, מרחץ רוסי, מרחץ בשמים, ומקלחות קרות וחמות. בערבי הקיץ נערכו בו קונצרטים ביציע שפנה לים. לצד המלון הייתה תחנת רחצה עם בית קפה, ועם "חוף נחמד, מראה ציורי של העיר הישנה."

שלמה פיינגולד הטביע את חותמו על היישוב בארץ כיזם שהקים מפעלים, רכש נכסים רבים, הקים מבני מגורים ומסחר, ופעל גם כעיתונאי ומו"ל. הוא נשא אישה נוצרייה, והיה מקורב לכת שהאמינה כי הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים, ולכן נחשב כמומר. הוא היה יליד רוסיה, שהוסמך לרבנות, נסע לאנגליה ועבד בבית הדפוס של הכת.

הוא נשא לאישה את אליזבט קולוויל, יתומה נוצרייה, ששימשה בת לוויה לגבירה העשירה אליס פלמר. פלמר נקשרה לפיינגולד, והפקידה בידיו את האחריות על נכסיה ועל רכושה. בשנת 1895 הגיעו השלושה לירושלים, והוא החל לרכוש נכסים רבים בכספה של פלמר. השמועה על עושרו המופלג, הביאה לפתחו מקבצי נדבות, אף שנפוצו שמועות על נטיותיו המיסיונריות.

במחצית השנייה של שנות התשעים, הקים פיינגולד מיבנה מפואר בן שלוש קומות מול מגרש הרוסים בירושלים. הבניין שנודע לימים כ'בית פיינגולד', כלל עסקים ומשרדים, ואת בית הדפוס 'המצפה'. הוא שימש כמרכז העסקים של העיר במשך שנים רבות, ופיינגולד פתח בו את בית הראינוע הראשון בארץ. לתקופה קצרה הוא חבר לאיתמר בן אב"י בהוצאה לאור של עיתון 'הצבי', אך הקשר הסתיים במריבה, ופיינגולד הוציא לאור את עיתונו 'האמת'. מוחו הפורה הגה את הרעיון לחפירת תעלה בין הים התיכון לים המלח, ולהתקנת מערכת חשמל הידרו אלקטרית בירושלים.

בשנת 1904 רכש פיינגולד קרקע ביפו, שעליה הקים את מלונו 'בלה ויסטה' ו'בתי פיינגולד'. ניהול המקום הופקד בידי אחיו אייזיק, והוא המשיך להרחיב את עסקיו. לאחר מלה"ע ה-1, רכש מגרשים רבים בתל אביב. בפינת הרחובות לילינבלום ונחלת בנימין בנה את ביתו המפואר, שתוכנן כארמון צריחים בידי האדריכל יצחק שוורץ. במגרש הסמוך הוקם בית הדואר המפואר עם מגדל השעון. פעילותו הרבה בעסקי נדל"ן, האדירה את שמו כיזם בעל מעוף ותעוזה.

בשנת 1925 הקים בעפולה את המרכז המסחרי והתרבותי הגדול, העומד במרכזה עד היום. הוא בנה בטבריה את מלון 'אלישבע', על שם אשתו שנפטרה, שנחשב למפואר שבמלונות המזרח. במלון היו 100 חדרים, אולם נשפים מפואר ואולם קולנוע ותיאטרון, עם תאי קטיפה אדומה. הושקעו בו מיטב החומרים והאביזרים, ופיינגולד היה לגביר העיר, ושוטט בה בכרכרה רתומה לארבעה סוסים.

בחנוכת המלון השתתפו הנציב העליון ושועי הארץ, והיא נחגגה ברוב הדר. פזרנותו וגיוס הלוואות שלא יכול היה להחזירן, הביאו לנפילתו. בשנת 1931 הוכרזו פיינגולד והגב' פלמר כפושטי רגל, ורכושם הוצע במכירה פומבית. הוא נפטר בשנת 1935 ונקבר בטבריה.

אשתו השנייה יהודית, התפרנסה בדוחק מדוכן למכירת משקאות בבניין המפואר שבנה בעלה.

גלגוליו של מלון

מלון 'בלה ויסטה' נוהל בידי משפחת פיינגולד עד לשנת 1908. בפברואר אותה שנה, הוחכר המלון לירחמיאל אמדורסקי, בעל מלון 'צנטרל' בירושלים. שניהל את המלון. היתה זו "תחנת רחיצה ייחודית בארץ ישראל, עומד על שפת הים בתוך גן גדול, ולו מצעים לרוח הים. מקום אוסף האינטליגנציה של העיר והמושבות." אמדורסקי התפאר בחדרי המלון "שרוזנים ושרים בני ברית, ושאינם בני ברית, מתאכסנים בהם ומביעים תהילתם בספרי התעודה."

במרס 1909 גדשו אלפי יהודים את חצר המלון, בקבלת פנים לחיים נחמן ביאליק שהגיע לראשונה לארץ. אמדורסקי הקים במלון את אולם הראינוע הראשון ביפו, בו התקיימו גם קונצרטים. בשנת 1912 הוחכר המלון למשפחת ליפשיץ, שניהלה אותו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

במהלך המלחמה הופקע המלון בידי התורכים, ושימש מקום מעצר לבעלי נתינות זרה, לפני גירושם מהארץ. עם סיום המלחמה, הושכר המלון לאדריכל אלכסנדר לוי, בונה ארמונות תל אביב. לוי הקים במקום את חברת הבנייה 'קדם', שתיכננה ובנתה עשרות בתי פאר בתל אביב. בין עבודותיו הידועות – 'בית הפגודה' ו'בית אוסישקין'.

במאורעות תרפ"א, ב-1 במאי 1921, שימש המלון כמחסה ליהודי 'נווה שלום' שנמלטו מבתיהם, ומרכז פעילותה של קבוצת ההגנה 'קדם', ומכאן הם יצאו לפעילות צבאית ופעולות תגמול. לאחר המאורעות, עזב אדריכל לוי את המקום והעביר את משרדו לתל אביב. לוי, שהטביע את חותמו על עשרות מבנים בעיר, עזב את הארץ בשנת 1927, עקב מחלוקות וקשיים כלכליים, חזר לברלין ונספה באושוויץ. יהודים שנמלטו מיפו לאחר המאורעות, מצאו משכן ב'בתי פיינגולד' והמלון. הם חולקו לחדרים שבהם התגוררו כ-150 דיירים. עם השנים מצב המלון והבתים הלך והדרדר. במאמר שפורסם לאחר התמוטטות אגפו המערבי בסערה, סופר כי התגוררו בו "חלאת המין האנושי...המאוכזבים, שאיש לא שעה אליהם... האומללים ומוכי הגורל."

בשנת 1931 פשט פיינגולד רגל, והמלון ו'בתי פיינגולד' הוצאו למכירה פומבית. בספטמבר 1933 רכשו את הנכס הצורף הירושלמי ראובן קאשי ואחיו. הם שיפצו את 'בתי פיינגולד' למגורי משפחות, ולהשכרת חדרים. המלון פעל זמן קצר, אך בחורף 1935 התמוטט אגף המרפסות המערבי בסערה, ובמאורעות 1936 הועלה המקום באש, וגג המלון נשרף. קאשי ובני משפחתו חזרו להתגורר בבתי פיינגולד, והוא השכיר את 11 החנויות, ו-29 החדרים שהיום בהם. אולם הקולנוע הושכר לבית יציקה, ואילו המלון השרוף נותר הרוס.

במהלך כיבוש יפו בידי לוחמי האצ"ל, הם פרצו את דרכם בנתיב שהסתיים במלון 'בלה ויסטה', עמדתם המערבית. לאחר המלחמה נותר המלון ללא גג, בלב שכונת מנשיה ההרוסה. השרידים ניצבו עד שנת 1959, כשהאזור נהרס לחלוטין. מלון הפאר נקבר תחת ההריסות ששימשו מצע לפארק צ'רלס קלור לחוף תל אביב.

בית חולים 'שער ציון', 'חצר שמרלינג',

והקונסול האוסטרי פסקאל

בית החולים היהודי הראשון ביפו, 'שער ציון', נוסד בשנת 1890 בידי 'ועד העיר יפו', ו'אגודת בני ברית שער ציון', בסיוע 'החברה למען ציון' בגרמניה, והרבנים ד"ר הורוויץ וד"ר מאלפנד. הם סייעו בתרומה של 1,500 פרנקים לשכירת מבנה על חוף הים, בדרומה של שכונת מנשיה. הבניין בן שתי הקומות כלל 16 חדרים, מטבח ומחסן. בראש המוסד עמדו שמעון רוקח, ויחיאל מיכל פינס והד"ר מנחם שטיין שימש כרופא. בית החולים, שהוקם כדי למנוע מיהודי יפו מלפנות לעזרת בתי החולים של המיסיון, נזקק לתרומות שוטפות לאחזקתו. לאחר שנתיים, כשעמד לפני סכנת סגירה, פנה ועד העיר בקריאה נרגשת לתרומות, וביקש להטיל מס קבוע על יצוא האתרוגים. הסוחר מוטרו היה היחיד שנענה לקריאה. בעיתון 'חבצלת' נכתב: "הנה עינכם הרואות מה פעלנו עד היום, אך כשל כוח הסבל, ואם לא תחישו לעזרתנו, וכרענו תחת משאנו."

בעקבות מגפה שפרצה בעיר בשנת 1898, היה בית החולים הישן צר מלהכיל את החולים הרבים. שמעון רוקח וחבריו ביקשו למצוא מקום מרווח למוסד. רוקח שם את עינו על ביתו של הקונסול האוסטרי, יעקוב פסקאל, לו שימש כמתורגמן ויועץ. הבית והגן הצמוד אליו, היו בגבולה הצפוני של שכונת 'יפה נוף' החדשה.

הגופ מוראדיאן, ארמני מירושלים, שמשפחתו הקימה את בית הדואר האוסטרי בעיר, שינה את שמו ליעקוב פסקאל, לאחר שמונה לקונסול האוסטרי-הונגרי בירושלים. פסקאל היה שותפו של אהרון ואלרו בבנק שהקים, והוא רכש שטח מצפון לשכונת מנשיה, עליו הקים בית ובוסתן. כשטיילו רוקח ופינס חברו על שפת הים, סמוך לאחוזת הקונסול, קבע רוקח שהבית מתאים לבית החולים. בסמוך כבר עמדו ביתו של ר' חיים שמואל שמרלינג, שרכש בשנת 1888 מגרש מפסקאל, והקים את ביתו הידוע כ'חצר שמרלינג', ובתי שכונת 'יפה נוף'.

ביום האחרון של חנוכה 1898, נערכה בבית החולים 'שער ציון' הישן חגיגה לרגל הצבת לוח אותיות זהב לכבודה של הברונית קלרה הירש, שתרמה 4,500 פרנקים לבית החולים. האדון בנדיקט, שליח חברת 'כל ישראל חברים', שעמד לפני סיום שליחותו בארץ, הבטיח שהברונית תסייע גם לרכישתו של בית קבוע חדש לבית החולים. ההזדמנות לרכישת בית הקונסול נקרתה לאחר מות בתו. רוקח הבין שפסקאל האבל לא ירצה להתגורר במקום, והציע לו לרכוש את הבית. ועד העיר יפו פנה לברונית קלרה הירש בבקשת עזרה, והיא נענתה. יוסף חיים נייגו, מנהל בית הספר 'מקווה ישראל' ואיש חברת 'כל ישראל חברים', סייע במשא ומתן. מחיר הבית בן 25 החדרים, והנחלה ששטחה 22,000 אמה (כ-13 דונם), נקבע ל-75,000 פרנקים. הברונית הסכימה לשאת במחצית הסכום. מנהלי בית החולים פרסמו בעיתון 'המליץ' בקשת עזרה מיהודי אמריקה ואירופה:

"אחינו היקרים, שימו נא לבבכם לבקשתנו הבאה בשם ישוב ארץ הקודש, בשם אלפי נפשות מבני ישראל, בשם החסד והרחמים, ואל נשוב נא ריקם מלפניכם. התעוררו נא וחושו לעזרתנו, ואל תתנו לנו לכרוע תחת נטל סבלנו."

קריאת העזרה נענתה במהרה, ובאפריל 1899 הסתיימה רכישת הבית, וכל הציוד הועבר אליו מבית החולים הישן.

לאחר נטישת בית החולים הישן הוא הוסב לבית מלון. יצחק רוקח, בנו של המייסד, כתב בזיכרונותיו כי הוא לא זכה לראות את הבניין הישן, אולם זה המשיך לעמוד על תילו עוד עשרות שנים, עד להקמת פארק צ'רלס קלור. בית החולים החדש פעל עד לגירושם של יהודי יפו בשנת 1917. במהלך השנים הוא נסגר לפרקים, עקב סכסוכים או מצוקה כספית, אך המשיך לפעול. לאחר הכיבוש הבריטי בשנת 1917, הוא נפתח מחדש בעזרת 'הקבוצה המדיצינית הציונית האמריקאית', ופעל עד שנת 1920.

בית החולים 'שער ציון' החדש שימש לאחר סגירתו כסנטוריום ו'מרחצאות דרום'. הוא נהרס כליל במהלך מלחמת העצמאות, ומיקומו המדויק לא נודע. ההשערה המקובלת היתה, כי הוא עמד במקום המצוין במפה הבריטית כ'בית החולים היהודי'. במהלך עבודה זו נחשפו מיקומם המדויק של אחוזת הקונסול פסקאל ו'שער ציון'. בית החולים היהודי במפה הבריטית התגלה כבית חולים 'הדסה' ביפו, שקיומו נשכח. סיפורו יובא בהמשך.

פרשת בית החולים 'שער ציון' לא עברה מן העולם תחת המדשאות והשבילים של פארק צ'רלס קלור בתל אביב. היא המשיכה להעסיק בשנים האחרונות את בתי המשפט במחלוקת שכונתה 'הקדש שער ציון לזכר יוסף נייגו'.

הֶקדש יוסף נייגו

יוסף חיים בן עזרא נייגו, נשלח בידי כי"ח לשמש כעוזרו של המנהל הירש בבית הספר 'מקווה ישראל'. הוא סיים את לימודיו כאגרונום במונפלייה, וקידם בבית הספר את גידול הגפנים ותעשיית היין. לאחר עזיבתו של הירש, בשנת 1891, התמנה למנהל בית הספר ושירת בתפקיד 15 שנה. הוא פיתח את בית הספר, וקיים קשרי ידידות עם הברון הירש ורעייתו, שסייעו לו בתרומות לקידום המוסד החקלאי.

נייגו הפעלתן סייע ברכישת ביתו של הקונסול האוסטרי, ובגיוס תרומתה של הברונית. לאחר הסכם הרכישה, ביקשה הנהלת בית החולים שהנכס יירשם על שם העדה ביפו. נייגו דרש שהבית והמגרש יירשמו כהקדש על שמו, וישמשו עד עולם כבית ריפוי. הוא קבע כי לאחר מותו יעברו הפיקוח והשליטה על ההקדש לחכם באשי של ירושלים, ר' שאול אלישר, לר' שמואל סלאנט, ראש עדת האשכנזים, לצדוק כהן, הרב הראשי של צרפת, ולמנהל 'מקווה ישראל' שיבוא אחריו. לאחר מותם, יועד התפקיד לממלאי מקומם. מטרת ההקדש היתה "לשמש מגורי מרפא לחולים עניים יהודים, ספרדים ואשכנזים, בעת חוליים." ההקדש נרשם בבית הדין השרעי ביפו.

בתקופת המנדט ביקשה עיריית יפו להפקיע את השטח לבנייה ציבורית, אך עיריית תל אביב התנגדה לכך, בטענה כי מדובר בהקדש. לאחר מכן הוא נשכח, ובשנת 1961 הופקעה הקרקע בידי המדינה. הוקמו עליה 'בית התעשיינים' ובתי מלון. בשנת 1995 גילה יצחק ארבוס את הפוטנציאל הטמון בתחום ההקדשות, ואיתר בלוח השנה של לונץ את 'הקדש נייגו'. הוא פנה עם עורך דין לבית המשפט המחוזי בירושלים, בדרישה להכריז על קיומו של ההקדש מכוח חוק הנאמנויות, ולמנותם כנאמנים. בית המשפט קיבל את בקשתם, והכריז על קיומו של 'הקדש שערי ציון למלחמה במחלת הסרטן לזכר יוסף נייגו'.

       בשנת 2003 פנתה ה'אגודה למלחמה בסרטן', שעמה הגיע ארבוס להסדר שכר טרחה הגון, לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בתביעה לבטל את הפקעת הקרקע שנעשתה שלא כדין, ובדרישת פיצויים. סכומי העתק הטמונים בפרשה זו, הביאו גורמים שונים להיכנס לעובי הקורה, והם פנו לבתי המשפט. המחלוקת הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון, שפסק בעניין בחודש נובמבר 2010. הוא ביטל פסיקות קודמות, וקבע כי ארבעה גופים ישמשו כנאמנים – עיריית תל אביב, ה'אגודה למלחמה בסרטן', בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', ומנהל בית החולים 'הדסה' בירושלים. בימים אלה מתנהל משא ומתן על גובה הפיצויים.

בית חולים 'הדסה יפו'

ההיסטוריה הכתובה של 'הדסה', ו'היחידה הרפואית הציונית האמריקאית' שקדמה לה (Azmu), מתארת את בואה של משלחת רופאים ואחיות מארה"ב, באוגוסט 1918, בתום מלה"ע ה-1. המשלחת החלה בהקמת בתי חולים ברחבי הארץ, וחידשה זמנית את פעילות בית החולים 'שער ציון' שנסגר במהלך המלחמה. בתל אביב נפתח בית חולים ב'בית דיסקין' שברחוב גרוזנברג, ובעקבות מאורעות מאי 1921, נפתח בית חולים נוסף ב'מלון ספקטור' שברחוב נחלת בנימין.

במפה הבריטית של יפו משנת 1918, מצוין 'בית החולים היהודי'. במשך שנים שימש ציון זה לזיהוי מקומו המשוער של בית חולים 'שער ציון'. במהלך עבודה זו זוהה מיקומו המדויק של בית חולים זה, שהיה בגבולה הצפוני של 'יפה נוף', ואילו 'בית החולים היהודי' היה בדרומה, סמוך למתחם 'בתי פיינגולד'. התגלית הובילה לחקירת מוסדות 'הדסה' בתל אביב ויפו, בתום מלחמת העולם.

המסקנה שעלתה היא, שבית החולים היהודי הוא בית חולים 'הדסה יפו', עליו נכתב רבות בעיתונות התקופה. הוא החל לפעול בשנת 1918, עם 10 מיטות, ובשנת 1921 היו בו 75 מיטות. ביולי 1920 נפתחה בו מחלקת יולדות. על פי ד"ר יצחק מקס רבינוב, מנהל 'הדסה' בארץ, בית החולים ביפו, שמוקם בבית שכור, החל את פעילותו כבית חולים חרום, אולם לאחר מכן נפתחו בו מספר מחלקות, בהן קיבלו ארבעה רופאים את החולים מדי יום. לדברי רבינוב, היה זה בית חולים המאורגן ביותר בארץ. בעקבות מאורעות תרפ"א, והקושי של החולים להגיע לבית החולים בלב האזור הערבי, הוחלט על העברתו מהמקום. ד"ר אמיל שטיין, מנהל 'הדסה' בתל אביב, החל לחפש מקום חלופי. ב'בית הריפוי' שנפתח ב'נווה צדק' פעלו ארבע מחלקות: מחלקת עיניים בראשות ד"ר רוביצ'וק, מחלקה כירורגית בראשות ד"ר בלבן, מחלקת ילדים בראשות ד"ר שוורץ, ומחלקה פנימית בהנהלת ד"ר אביגדור. בית חולים 'הדסה יפו' ב'נווה שלום' המשיך לפעול, ככל הנראה, עד לסוף שנת 1922, עם הרחבתו של בית החולים ב'מלון ספקטור'.

המחקר התפרסם לראשונה בחוברת המצויינת והמרתקת "101 שנים לתל אביב, העיר העברית הראשונה" המומלצת לכל קורא עברי שתולדותיה של תל אביב ושל השכונות היהודיות של יפו יקרים לליבו. סבורים אנו שכל מי שלומד בעיון את החומר המצוי בה, בליווי הצילומים, יכול להדריך בסיור היסטורי באתרים הללו. ערכו את החוברת: אלי שילר וגבריאל ברקאי, הראויים לכל שבח על יוזמתם, והיא יצאה בתור כרך של "אריאל" 190-189, שנה עשרים ותשע, פברואר 2012 שבט תשע"ב.

הכתובת: הוצאת ספרים אריאל. ת.ד. 3328 ירושלים. טל. 02-6434540, פקס 02-6436164.

 * * *

חג פסח ראשון בפתח תקוה בשנת תרל"ט, 1879

מתוך הספר "פרשים על הירקון" לאהוד בן עזר

בעקבות "התלם הראשון", זיכרונות יהודה בן עזר ראב

את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד מאיר גוטמן ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר. [שבאותה תקופה עדיין זכרו מי חפר אותה].

ר' דוד, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה ובזכותו קמה המושבה – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:

"ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!"

אחר ניגש אל אשתו ואל הצעירות, דייכע, אשת יהושע, ואל לאה, עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.

הנשים ובני-המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי האוכל. לאזאר הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבּוּרי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.

הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון הדרומית, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה.

אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב תימלאנה לה שבע-עשרה שנה.

ר' דוד ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:

"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה:

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"

וכולם ענו אחריו: "אמן!"

"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"

"אמן!"

ויהושע, הצעיר ממנו, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:

"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי: איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?

"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.

"לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכנינו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"

יהודה, צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתוקף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד. כל ההפצרות לא הועילו.

"במשפחתנו," הסביר, ולאזאר אביו אישר דבריו, "לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!"

וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: "וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים, איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא בליל הסדר!"

 * * *

נעמן כהן

ליל סדר פסח בקיבוץ גבת

מתוך ספרו "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק"

סדר פסח היה חג חברתי. החג החשוב מבין כל החגים בקיבוץ. כבר מראשית הקמת הקבוצה נחוג "הסדר" ברוב עם בחדר האוכל של הקיבוץ, עם כל הילדים, וכמובן עם אורחים לאין מיספר.

ארקה ויינר-ישראלי ערך "הגדה" של פסח מיוחדת לקיבוץ. במשך השנים הנוסחים השתנו עד שגובשה ה"הגדה" הקבועה. ארקה השתתף גם בחיבור ההגדה של ה"קיבוץ המאוחד". מההגדה הוצא אלוהים, ותכניה כללו את האביב והטבע, וסיפור יציאת מצרים סופר בהקשר של המהפכה החברתית-לאומית של עם ישראל בדור האחרון. הביצוע היה מרגש. כל החברים השתתפו. במרכז עמדה המקהלה שכללה גם מקהלת ילדים.

אברהם דָּאוס הקים בגבת את מקהלת חברת הילדים, ששרו בה ילדים מכיתה ו' עד י"א, בארבעה קולות. כאשר הגיע יואב ויגודסקי לאמצע כיתה ו', לקראת פסח, צירפו גם אותו למקהלה. דָּאוס בחן את הילדים וחילק אותם בין הקולות. הוא ואריה סוחרבסקי סווגו לסופרן. עלבונם היה גדול מנשוא: הייתכן? בסופרן? וזאת כאשר בנים אחרים, ואפילו כמה בנות, שרים באלט? הם החליטו שלא לסבול את המצב הזה. בחזרה השנייה או השלישית התגנבו בשקט ונטמעו בשורות האלט. דָּאוס לא הרגיש. בחזרה הבאה תפסו אומץ ושיפרו את מיקומם לעבר הטנור. גם המהלך הזה עבר ללא תשומת-לב מצד דָּאוס. אשר על כן, החליטו בחזרה שלאחריה להגשים את משׂאת נפשם ולעבור לבס. לזכותם של הבנים הגדולים מכיתות י' וי"א ייאמר, שהם שיתפו איתם פעולה וצופפו את השורות, כך שיכלו לעמוד מאחוריהם מבלי שדָּאוס יבחין בהם. גם הם לא ראו אותו, כמובן, אבל זה לא הפריע להם כלל.

המקהלה עבדה באותו יום על הספיריטואל "שְׁלַח-נא את עמי" בתרגום עברי, והתאמנה על השורות הדרמטיות:

"קוּמָה, לֵךְ נָא

אֶל כְּבַד-הַלֵּב הָרַע,

צַו לוֹ בִּשְׁמִי:

שְׁלַח-נָא אֶת עַמִּי!"

כאשר הִמהֵם הבס בטונים הנמוכים את המנגינה שלו "צַו לוֹ, צַו לוֹ," הבחינה פתאום אוזנו של דָּאוס במשהו חריג בקולות הגבריים. הוא ביקש לחזור על הקטע הזה, ובאמצע הזימרה סימן למקהלה בתנועה נמרצת להפסיק לשיר. כולם השתתקו בבת-אחת. רק אריה ויואב – שלא ראו את תנועות ידיו של דָּאוס, המשיכו לצַווצֵוו מאחור באין מפריע... כולם פרצו בצחוק אדיר. דָּאוס פילס לו דרך בין הבנים הגדולים, תפס אוזן לכל אחד משני "הזמרים" ומשך אותם מתוך הבס. לאט לאט גרר אותם לפני זמרי הטנור והאלט, ושמט אותם מידיו רק כאשר הגיע לקצה הסופרן. באותו יום הודיע יואב שהוא מתפטר מהמקהלה.

אברהם דאוס היה מועמד לחברות בגבת מספר שנים. הוא עבד כמורה למוסיקה וניצח על המקהלה. אבל בגבת לא רצו לקבל לחברות יֶקֶה מבוגר ועצבני שאינו עובד עבודת כפיים. חיים הדרי-ליוליק – המזכיר בא וסיפר לו על כך. דאוס, אילזה קנטור ובנותיהם עזבו לקיבוץ חפציבה, שם קיבלו אותם בשמחה לחברות.

המסורת של הסדר הגבתי נשמרה שנים רבות לאחר הפילוג. את מקומו של דאוס כמנצח על מקהלת הילדים תפסה תלמה כנעני. הסדר וטקס העומר שלפניו היו מסורת מובנית שבוצעה בדקדקנות מדי שנה.

לפנות ערב ירדו לשדה לטקס "העומר". בנימין שהם הכריז: "בוא, בוא נא קוציייייר" ושתי שורות של גברים ונשים לבושים בחולצות לבנות עם סרטים אדומים למותניהם ועם חרמשים ביד צעדו וקצרו את התבואה.

בערב התכנסו כולם בחדר האוכל. על הקירות צוירו תמונות מיציאת מצרים. הכול קושט בירק. כדי לתת מענה לאפשרות ישיבה להמוני הקרואים הרכיבו לוחות עץ שעמדו על רגלי ברזל ושמשו ספסלים. "הסדר" בקיבוץ היה אטרקציה ובחינם. לכל משפחה התווספו המוני אורחים. היה צפוף. לכל סועד הונחה צלחת ובה שלושה קניידלך, אבל אסור היה לגעת בה עד שעת הסעודה שהגיעה רק שעה ארוכה אחרי התחלת הסדר.

בצלחת הונח דג קרפיון ובתוכו המילוי (הגעפילטע) צריך היה להיזהר באכילה העצמות. הן לעתים נתקעו בגרון.

בידוע הגעפילטע פיש מכיל בתוכו שלושה טעמים: המלח, הסוכר, והפלפל, המתלכדים לטעם אחד שיש בו טעמים רבים – הפלפל, הסוכר, והמלח, מותכים ליציקה אחת. רמת המתיקות של הגעפילטע-פיש, תלויה במרחק מווארשה. וארשה היא מרכז המתיקות של הגעפילטע-פיש, ככל שאתה מתרחק ממנה, יורדת רמת המתיקות. בקרקוב או בלובלין – וודאי שבגליציה, המתיקות יורדת בחצי לפחות – ברוסיה הלבנה, בליטא, בווילנה או בהמשכה של אוקראינה דרומה, נעלם הסוכר כמעט לגמרי. בפינסק היה הגפילטע פיש נטול סוכר וחריף במקצת אבל בתהליך היסטורי הטבחיות יוצאות פינסק הלכו והתמעטו ועלתה ידן של יוצאות קילץ, לפיכך, טעם הגפילטע פיש היה מלא מתיקות יתרה, כיאה לטעם הנהוג במרכז פולניה. אפילו הכְרֵיין (החזרת) של "הקלצאים" היתה נוטה למתיקות יותר מחריפות.

במרכז ישבה המקהלה. הבנים למעלה בשתי שורות והבנות מתחתיהם בשתי שורות. מתחתיהם ישבו כל ילדי הכיתות הנמוכות שהיוו מקהלה מיוחדת.

הסדר התחיל בשיר: "הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו." ואחריו: "נפול נפלה תוך השדה שירת קוצרים האדירה..." שורות של נערות משני צדדי חדר האוכל נכנסו עם שיבולים שנקטפו זה עתה בטקס העומר שנחוג לפני כן והיה זכר לטקסי העומר העתיקים בהם היו קוצרים את ראשית החיטה ומביאים לבית המקדש בירושלים.

לאחר שירי טבע נוספים נאמר: "הנני מוכן ומזומן לקיים המצווה לספר ביציאת מצרים יחד עם כל בית ישראל," התחיל סיפור עלילת יציאת מצרים. הסדר בגבת היה יצירה מוסיקלית וקולית נפלאה. הבסיס היה "סדר יגור" שחיבר המלחין יהודה שרת. אבל בגבת הוצאו אי אילו קטעים "דתיים מדי" למשל הסיפור על רבי אליעזר, ומצד שני הוספו אחרים, למשל השיר הנפלא "בצאת ישראל ממצרים."

לכל מבוגר הוקצה קטע קריאה והוא נשמר בידיו שנים. גושה תמיד היתה קוראת: "עורי עורי התנערי" וחשבה שהמדובר בבנה אורי. דני הדרי קרא פעם את אלתרמן: "נא אמון מברזל ציריך..." ומעשה שטן מישהו הכניס בטעות גופרת אמון למרק עם הקניידלך.

"מקהלת הילדים החלה בחזרות חודשיים לפני פסח תחת הידיים האמונות של תלמה כנעני – המורה למוסיקה. לכל ילד ניתן קטע שאותו קרא. חלק מהקטעים היו קוראים ביחד במקהלה מדברת בליווי צלילי משולש ומצילתיים. ילדי כיתה א' שרו יחד כל שנה את "מה נשתנה?"

קטעי הקריאה לוו בקטעים מולחנים שבוצעו ע"י מקהלת הילדים והקהל כולו. שיא הסדר היה כאשר המקהלה שרה את "מתי מדבר האחרונים" של ביאליק בהלחנת יהודה שרת. המקהלה רעמה: קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה, עוד הדרך רב עוד רבה המלחמה! האולם רעד. והנה הבנות הצטרפו: ירקבו בקלונם סרוחים על צרורותם... הסופרנו של רות פלאטו עלה לגובה כזה שחלונות חדר האוכל זעו, ואיימו להיסדק. המקהלה רעמה: קומו איפה נדים! עזבו את השממה! וסיימה בשקט: איש בלבבו ישמע קול אלוה דובר: לך! היום אל ארץ חדשה אתה עובר!

לאחר זאת כולם ידעו... מגיעה הסעודה.

"הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול":

התורנים עברו ולקחו מהמטבח את קערות המרק החם. בקושי עברו בין הספסלים והניחו את המרק על השולחנות. המסובים לקחו לעצמם מרק במצקת, ויצקו לצלחת עם הקניידלך. בנוסף כללה הארוחה– גפילטע פיש, עוף, תפוחי אדמה ומצות. בקיבוצי השומר הצעיר הגישו גם לחם, בגבת מעולם לא. בסדר היו רק מצות. למחרת גם לחם.

לאחר שסעדו את הלב והבטן. המשיך הסדר. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים מבית עבדים." אנשי הקבוצה ההומניסטים בגבת הסירו את הקטע המסורתי של: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ. וְעַל מַמְלָכוֹת. אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ : כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב. וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ," נכון מדובר רק על הגויים שפרעו בישראל והשמו את ביתם, בדיוק כצבא הפולני בטבח בפינסק. אבל בכל זאת התפיסה ההומניסטית ביקשה אהבה לכולם. המפנה בא לאחר השואה, כאשר בכל הקיבוצים חזר הפסוק "שפוך חמתך" והופיע בסדר הפסח. לא בגבת. בגבת, קם יודקה ואמר: "זכור את עשה לך עמלק! ואחר בא שירו של שלונסקי: "על דעת עיניי שראו את השכול, ועמסו זעקות על לבי השחוח, על דעת רחמיי שהורוני למחול, עד באו ימים שאיימו מלסלוח, נדרתי הנדר לזכור את הכול, לזכור ודבר לא לשכוח."

לאחר מכן שרה המקהלה: "ישטפו פלגי הדמעות." השיר נכתב במקור ע"י כהן וקרצ'בסקי, לאחר מותו של הרצל, אבל כאן הדמעות כוונו לקורבנות השואה. הלחן הנוגה הרטיט את הלבבות. מיד אחר כך לחיזוק האמונה שר כל הקהל את השיר המסורתי: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא כל אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם." הניגון של גבת היה ייחודי שונה מכל הארץ – הוא כמובן הניגון של החדר הקארליני הפינסקאי." הפינסקאים שרו את המילים בדבקות חסידית. המילה "והיא", היו בטוחים חברי הקבוצה, מתייחסת אליהם, הקבוצה ע"ש קדושי פינסק. הם הם שעמדו הפעם לעם ישראל בפני העומדים לכלותו...

בסוף הסדר היו כמובן השירים: "אחד מי יודע" ו"חד גדיא", ועוד שירים חסידים מבית היוצר של החדר הקארליני. הסדר הסתיים לא במילים המסורתיות: "בשנה הבאה בירושלים" (בארץ מוסיפים – הבנויה) אלא, במילים: "חסל סידור פסח כהלכתו, כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשותו, וישראל ישכון לבטח בארצו, עובד אדמתו, אוכל מפרייה ונהנה מטובה."

לאחר גמר הסדר התורנים פינו את חדר האוכל. האורחים הלכו לישון, ואז החלו השירים והריקודים. החלה הורה סוערת. יודקה הלמן פרץ למרכז המעגל, פנה לאחד הרוקדים נפנף בידיו פעמיים, הצביע עליו וקרא: "כן תזיע" וכולם ענו: "לא תזיע" שתיים שלוש פעמים שבסופם זיע זיע... אחרי שעייפו ישבו ושרו עד שעה מאוחרת. התורנים פרקו את השולחנות והספסלים והכינו את חדר האוכל לארוחת הבוקר.

[התקופה המתוארת כאן: לערך משנות ה-50 ועד שנות ה-90, בקיבוץ גבת].

לרוצים לרכוש את הספר:

"על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק" (463 עמודים)

הוצאת צֹפר / ת.ד.3599 תל אביב 61035

tsophar@walla.co.il

 * * *

מרק הסנר

תשובה לעמוס גלבוע על מופז

לעמוס גלבוע יש, כנראה, טראומה מהנושא הלבנוני, כיוון שמעבר לשקי התהילה שהוא מעמיס על מופז (ומעבר לעובדה שלא קרא לציפי לבני "הגברת ציפורה", מה שהיה מעמיד אותו בשורה אחת עם גנרל אחר) הוא שכח לציין כמה עובדות בנושא לבנון בפרט והצבא בכלל [גיליון 731].

 למשל: שמופז היה הרמטכ"ל בעת "היציאה" מלבנון, ושהברדק חגג אז.

למשל, שמופז כרמטכ"ל היה אחראי על בניין הכוח לקראת מלחמה. איך הוא ומחליפו עשו זאת, התברר לתפארה במלחמת לבנון השנייה.

למשל, שבעת ההצבעה על "חוק טל" נעדר דווקא מופז מההצבעה (וכולנו שמענו הן את הסיבה לכך וגם הבנו את דברי הפרשנים על אי רצון להרגיז מתפקדים חרדים).

זה שכותבים שלא עוזבים בית 24 שעות לפני שעוזבים את הבית לא שייך אמנם ישירות לנושא לבנון, אבל משאיר בכ"ז טעם של כלנטריזם.

ולכל האמור לעיל עוד שתי הערות: האחת, אין בכך כדי לפגוע בהישגיו של מופז כלוחם וכמפקד אלא כדי להזכיר לעמוס גלבוע ולעוד אחרים עובדות שלא נעים לספרן.

ושנית, אני מוותר מראש, בהקשר הזה, על הערותיו של "סופר נידח" באשר לפעילותה של ציפי לבני מול אולמרט.

 * * *

אוריה באר

המרד הערבי הגדול

ביום 19 לאפריל ימלאו שבעים ושש שנים למרד הערבי הגדול, או במילים אחרות, מדויקות אולי יותר: מאורעות 1936.למרבה הצער מרביתנו נוטים לשכוח תאריך נוגה זה, ואחרים מתעלמים בכוונה תחילה ממנו, שכן איזכור מאורעות קשים אלה פוגע בצרחנות הידועה שלהם על " הכיבוש" וכן על כך שהדרך להקמת מדינת ישראל היתה רוויה דם רב.

המאורעות החלו בזריעת שמועות זדוניות ועלילות כזב, לפיהן בכוונת היהודים לפגוע בערבים, וכי ערבים מיספר כבר נרצחו ביפו על ידי היהודים. מובן שלא היה כל שחר לשמועות אלה, ואפילו האימאם של יפו הסתייג מהן. אך האספסוף ביפו כבר השתלהב, וקשה היה לעצור אותו. תשעה יהודים נרצחו ביום זה וביניהם יהודים שעברו לתומם ברחוב בוסטרוס, כיום שדרות ירושלים [דומני, כיום רחוב רזיאל.– אב"ע], פקיד במשרד עורכי דין שהלך למשרד מעבידו היהודי בתל אביב ופועלים יהודים שעבדו בשרות מעבידים ערבים. בנוסף לכך נפצעו עשרות יהודים, ונגרם הרס רב לרכוש.

השלטון הבריטי, כדרכו מאז תחילת דרכו בארץ ישראל, בסוף 1917, הגיב ברפיסות, בחוסר יוזמה ובמידה יתירה של אדישות למראה הרציחות וההרס הרב שנגרם. רק לאחר שהסתבר לבריטים, שגם הם קורבנות לרציחות, וכי סמלים, קצינים וחיילים שלהם נרצחו באכזריות, או אז החל השלטון הבריטי, שנטה תמיד לצד הערבי, להפגין נחישות ותקיפות. תגבורות של חיילים ושוטרים נשלחו מבריטניה באוניות והחלו לפעול נגד הכנופיות, שמידת העזות שלהן נגד הרפיון הבריטי ההתחלתי הלכה וגברה.

הכנופיות תקפו בעיקר מושבות, קיבוצים, יישובים קטנים והולכי אורח מזדמנים. בסך הכול נרצחו במשך שלוש שנות המרד כשש מאות ושלושים יהודים ועוד כאלפיים, ואולי יותר, נפצעו. אלפים אחרים איבדו את כל רכושם. הזעזוע היה עצום. זאת ביישוב הקטן של אותם ימים ולאחר שנות שקט יחסי לאחר מאורעות שנת 1929.

הבריטים החלו בפעולות קשות ואכזריות במידת מה נגד הפורעים ובמיוחד ראשיהם. למותר לציין, שאילו אנו בימים אלה היינו פועלים באותה אכזריות, היו אלפי דוחות של גולדסטונים למיניהם מוצאים נגדנו. טובי המומחים במלחמה בטרור, לרבות אורד וינגייט ואחרים, נשלחו לסייע לכוחות כאן. וינגייט הקים את פלוגות הלילה שפעלו נגד מרכזי הפורעים בלילות, כשהוא משתף בכוחותיו יהודים רבים. עשרות רבות של פורעים הועמדו לדין והוצאו להורג, ולא פחות משלושת אלפים ואולי יותר מאנשי הכנופיות וכן משתפי פעולה נהרגו, או אפילו נרצחו על ידי בני עמם הם, בשל המחלוקות העזות ומאבקי הכוח הרבים שהיו בקרב מחנם הם.

היישוב היהודי הגיב, לאחר התדהמה – בתקיפות ובתבונה. הוקמו יישובי חומה ומגדל, רבים הצטרפו לכוחות שלחמו יחד עם אורד וינגייט האגדי, ואחרים רבים סייעו בכל דרך שהיא.

אבי המנוח, שהיה חבר קואופרטיב " אגד" שזה מכבר קם, הצטרף אף הוא כנהג שיירות של חיילים וגפירים [נוטרים] ועשה ימים כלילות בשירות הלוחמים. באלבומים בלים מזוקן מאותם ימים, ניבטים לעברנו תמונות שלו ושל חבריו הנהגים, כשהם נושאים על גביהם רובים אנגליים כבדים, ומאזינים ברוב קשב להוראות הקצינים הבריטים, לרבות אורד וינגייט בכבודו ובעצמו, שטפח לא פעם בידידות על כתפו של אבא.

שלוש שנים נמשך המרד הערבי. רק אחרי מאבק ארוך וקשה הצליחו השלטונות הבריטיים לדכאו. מנהיגי הפורעים או שנהרגו, או שברחו מהארץ, והארץ שקטה סוף סוף.

ואולם מבחינת היישוב היהודי הקטן, היו למרד זה תוצאות חמורות. בשלהי 1936, הגיעה לארץ ועדת פיל של אותם ימים ובראשה לורד פיל המפורסם. הוועדה ניסתה לפייס את הערבים, כדרכם של הבריטים באותם ימים. היא הציעה חלוקת הארץ לשני חלקים. בצפון, שטח קטן ליהודים, וכן את רצועת החוף הצרה והקטנה. כל היתר, למעלה משמונים אחוז של ארץ ישראל של אותם ימים, יימסר לערבים. ראשי הישוב דאז הסכימו. מי התנגד? נחשו. הערבים כמובן. מנהיגיהם הקיצונים דחו כל פשרה, ולו הקשה ביותר עבורנו. הם דרשו ביטול מוחלט של כל יישות יהודית בארץ ישראל. מזכיר לכם משהו?

לא יהא זה מיותר לציין, כי מאז התחלת המנדט על ארץ ישראל, הוקמו לא פחות מ-28 ועדות שניסו לפתור את בעיית היחסים בין הערבים והיהודים בארץ ישראל. כולן נכשלו בשל הסרבנות הערבית העיקשת.

ועוד פרט קטן שאותו שכחתי. בעקבות ועידת פיל, נטו הבריטים לרצות את הערבים ולפייס אותם בכל מחיר על אף המרד הקשה. וכך פורסם הספר הלבן, ושערי הארץ נסגרו כליל לעלייה יהודית. מאות אלפי יהודים שאפשר היה להציל בתקופת השואה לא יכלו לעלות לארץ ונרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם.

הלקח ממאורעות 1936 היה ברור למנהיגי הישוב באותם ימים: יש להקים כוח מגן על היישוב בארץ. אי אפשר לסמוך לא על הערבים ולא על הבריטים. הדרך להקמת מדינת ישראל נסללה. בדם רב, אך בהכרה ובידיעה שאין דרך אחרת.

 על השאר קראו בספרי ההיסטוריה. מומלץ.

אהוד: שכחת לציין שאם מדובר בספרי ובמחקרי היסטוריה ישראליים שפורסמו בתקופות האחרונות – הרי שמוטב לא לקרוא אותם כי אנחנו מוצגים בהם כ"כובשים", ואילו לסטודנטים עבריים הכותבים בעבודותיהם את האמת – אין סיכוי להתקדם באקדמיה אצל מורים סלפנים.

אגב, אני נולדתי עם תחילת המאורעות ההם, באפריל 1936.

 * * *

זיוה שמיר

הספרות העברית הולידה את העם ואת המדינה

מתוך ראיון שערכה עימה פרופ' ניצה בן-דב

"מאזניים", אפריל 2012

קטעים נבחרים ומצמררים

... את מקום המחקר הדיסציפלינרי ירש "השיח" הפוליטי, אך פוליטיקה ומחקר אינם יכולים ללכת יד ביד: לפוליטיקאי יש "אמיתות" נחרצות וחד-משמעיות, ואילו לחוקר יש סימני שאלה, והוא צריך להיות מוכן גם לשנות את הנחות היסוד שלו עם התקדמות המחקר ועם התגלותם של נתונים חדשים.

... בעלי "השיח" אינם מעוניינים לשנות את דעתם, כי הם דבקים באקסיומות, לפעמים מתוך תמימות, לפעמים מתוך אינטרסנטיות. לא סוד הוא שחלק מקרנות המחקר בעולם מוכנות, מתוך מגמה פרו-ערבית, לתמוך באותם גופים בישראל היוצאים נגד המדינה, ואנשים מתפתים ומוכרים את עצמם, את המוסד האקדמי שבו הם פועלים ואת המדינה שבה הם חיים בעבור נזיד עדשים. השתלטות "השיח" על ההוראה האקדמית הקימה דור חדש של מרצים, הדומים לאנשי התאורה והפעלולים בתיאטרון. הם עוטפים את הזרקור בנייר צלופן (בדרך-כלל בנייר צלופן אדום), ונוטעים בצופיהם רושם שהם חוללו בתחומם שינוי מהותי.

למתבונן התמים השינוי באמת נראה עצום, אך למעשה זוהי אותה הבמה (הם משתמשים באותם נתוני המחקר שקודמיהם עמלו עליהם בשקדנות שנים על-גבי שנים), והשינוי שערכו אינו גוזל מהם יותר מכמה דקות. במילים אחרות, בעלי "השיח" מסתמכים על הישגי המחקר של קודמיהם, ובזריזות לוליינית מטים אותם הטייה פוליטית לטובתם. את הרי עוקבת אחרי הנכתב בכתבי-העת, ויכולה לראות שלא אחת העיסוק בביאליק, באלתרמן או בעגנון אינו אלא תירוץ לתליית רעיונותיהם הפוליטיים של "חוקרים" הנושאים את שם המחקר לשווא.

... ראשיתו של "השיח" באותם קולג'ים אמריקניים כושלים, שסכנת סגירה איימה עליהם בשנות השמונים והתשעים, והם נאלצו לערוך מופעי "זיקוקי די-נור" מושכי-לב כדי למשוך סטודנטים. שם התפתחו כבר לפני שנות דור ויותר הסדנאות לכתיבה יוצרת, ובצידן התפתחו השיח הפמיניסטי, השיח הפוסט-קולוניאליסטי העוסק במיעוטים המדוכאים, השיח ההומו-לסבי, וכיוצא באלה תחומי שיח הקושרים את הספרות לחיים הפוליטיים שמחוץ לכותלי האוניברסיטה.

בעיניי, נושאים אלה כפי שהם נלמדים כיום באחדות מהאוניברסיטאות והמכללות, מתאימים יותר לבית-הסופר, לוויצ"ו, לנעמ"ת, לאגודה לזכויות האזרח ולכיוצא באלה גופים וארגונים שאינם אקדמיים. לכל תחומי השיח האלה יש אקסיומות, ומחקר וחשיבה אקסיומטית אינם יכולים ללכת יד ביד. כמו שפיזיקאי דתי צריך לשכוח את ספר בראשית בלכתו אל המעבדה, כך בעלי השיח צריכים לשכוח את האקסיומות שלהם בצאתם אל ההוראה האוניברסיטאית.

מן הקולג'ים התפשטו השיטות החדשות האלה ופשו בחוגים למדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות הגדולות, וכיום שמונה מכל עשרה מאמרים בחקר התנ"ך, למשל, מוקדשים להיבטים פמיניסטיים. זוהי דיספרופורציה גמורה וחסרת כל צידוק, המשאירה תחומי ידע ומחקר חשובים באפלה, באין דורש. קל להרוס תחום, אך לא קל לשקם אותו או לבנות אותו מחדש.

... כשאני מדברת נגד תחומי "השיח" שהשתלטו על האוניברסיטאות (לימודי מיגדר ו-queer studies, פוסט-קולוניאליזם, שיח מיעוטים, אקו-פואטיקה וכו'), אני מדברת בעצם על מיני "דתות" דוגמטיות חדשות שהנחות היסוד שלהן מקודשות ובלתי ניתנות לערעור. כל התחומים שמניתי הם תחומים חשובים וראויים לחקירה, בתנאי שאין הופכים אותם לדוגמות מקודשות שכל המנסה לערער על האקסיומות שלהן, ולו כקוצו של יו"ד, מתחייב בנפשו.

ואולם רוב המחקרים בפמיניזם, למשל, אינם מחקרים תיאוריים, המציבים סימני שאלה ומנסים לענות עליהם, כי אם פסאודו-מחקרים מגמתיים ומכתיבי פעולה, שבהם העובדות והנתונים לא ישנו את התוצאות הידועות מראש, וכל נתון שעלול לשבש את התוצאות יסולק בהם מן הדרך. "מחקרים" כאלה אינם טובים יותר מן "המחקרים" ומ"סקרי דעת הקהל" שמזמינות חברות קונצרניות כדי לקדם את מכירותיהן, או מן הכתבות העיתונאיות רחבות היריעה, שבשוליהן רשום באותיות קטנות "פרסום מסחרי".

מעטים יהינו להודות בגלוי שאחדים מהחוגים באוניברסיטאות הגדולות בישראל מהלכים כיום בשוליה הסהרוריים של המפה הפוליטית, וכי בחוגים מסויימים כבר אי-אפשר להשמיע כל דעה, כי "אבירי חופש הדיבור" יזדעקו לאלתר ויחרימו ללא דיחוי כל דיבור "בלתי תקני", ירעישו עולמות ויערכו לו דלגיטימציה פומבית ומתוקשרת.

על כן, איש אף לא יודה בכך שבחוגים לא מעטים באוניברסיטאות הגדולות בישראל כבר אי-אפשר לתת אמון בדבריהם של רבים מהמרצים, הנגועים בחשיבה רדיקלית, ואלה משתמשים במושאי "מחקריהם" ובנושאי ההוראה שלהם אך ורק כבקולב לתליית אקסיומות פוליטיות קיצוניות.

אהוד: חלק ניכר מן המחקרים החדשים בתולדות העליות הראשונות, הסוסים והחריש בארץ-ישראל, מוקדש כיום להיבטים הפמיניסטיים – עד כדי כך שעיריית אם המושבות פתח-תקווה, שאין בקיאים ממנה בתולדות החריש הראשון, העלייה הראשונה ופסלי חמשת הרוכבים הפיקטיביים בכיכר – הקימה קרן מיוחדת לתמיכה במחקרים היסטוריים שיוכיחו כי היו גם גברים במייסדיה ולא רק נשים וסוסות.

 * * *

רוֹן גֵּרָא

מַשָּׂא

רָאִיתִי בְּמוֹת אִמִּי

לְאַחַר שֶׁנִּכְרְתָה רַגְלָהּ.

בְּמוֹת אָבִי ,לְאַחַר שֶׁלֹּא צֻנְתַּר

כַּנִּדְרָשׁ,

לָאַחֲרוֹנָה,

חֲזִיתִי בְּמוֹת אָחִי

בֵּין קִפּוּלֵי הַמַּרְאוֹת

מִבַּעַד לַסְּדָקִים

הָאוֹר גּוֹבֵש

מֵאִיר אֶת הַמֵּת

בְּשַׂלְמַת אֵשׁ.

מְאוֹשֵׁשׁ אָהַבְתִּי

בְּעַצֶּבֶת גַּעְגּוּעִים.

מַבִּיט בְּמִשְׁפַּחְתִּי בִּשְׁבִי

יְבָבַת הָרוּחַ

עַל גּוּפָם דָּבַק הַחֹרֶף

מִי שֶׁהָיָה

כְּבָר הָלַךְ

לֹא יָשׁוּב.

סִפּוּרִים בָּלְעוּ דְּמָעוֹת

בַּשִּׁבְעָה עַל אָחִי

שֶׁהָיָה עֲרִירִי בְּסִבְלוֹ

הַכָּפוּל.

*

אֱלֹהֵי יַלְדוּתִי בָּכָה

עַל

שֶׁמֶשׁ שֶׁאָבְדָה

עַל

יָרֵחַ שֶׁכָּבָה.

וְנָסוֹג בִּכְלִמָּה.

 * * *

אורי הייטנר

1. הכּוֹס החמישית

במאמרו "הגדת שלושה וארבעה" מציין יואל רפל את העובדה התמוהה שאנו שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות הגאולה – ארבעת הפעלים המופיעים בפסוקים משמות ו' הקשורים ליציאה ממצרים – "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי", תוך התעלמות מן הפועל החמישי "והבאתי". פועל זה עוסק בכניסה לא"י – "והבאתי אתכם את הארץ".

לאורך הדורות היתה מחלוקת בין חכמים האם לשתות ארבע כוסות או חמש. הכוס של אליהו, הכוס החמישית, היא פשרה בין האסכולות השונות. על פי פרשנות של הגאון מווילנה, כאשר יבוא אליהו, הוא יפתור את המחלוקת. שהרי לפי המסורת, אליהו, שהינו המבשר של הגאולה, יפתור בבואו את כל המחלוקות, ומכאן המושג "תיקו" בהיעדר הכרעה (פירוש המילה הוא בארמית "תעמוד" כלומר המחלוקת בעינה עומדת, ועל פי הנוטריקון המאוחר המקובל – "תשבי יתרץ קושיות ובעיות". תשבי = אליהו התשבי).

האמנם זאת הסיבה להימנעות מהכוס החמישית והמרתה ב"כוסו של אליהו"? או שמא ישנה סיבה אחרת?

למיטב הכרתי הסיבה שונה. אני למד על כך בהיקש ממקום אחר בהגדה – "ארמי אובד אבי". במסכת פסחים במשנה – הוראות ההפעלה המקוריות של סדר פסח, נאמר: "ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה." מהי אותה פרשה? לא מדובר בפרשת השבוע, אלא במקרא ביכורים – אותם חמשה פסוקים מספר דברים (כו, ה-ט) שאותם אמר כל יהודי שעלה עם טנא ביכורי תבואתו לבית המקדש. חמשת הפסוקים, הנפתחים ב"ארמי אובד אבי", מספרים בתמצית את תולדות עם ישראל מימי האבות ועד הכניסה לא"י. לב "המגיד", שהוא החלק המרכזי בהגדה, הוא המדרש ל"ארמי אובד אבי". והנה, כמו בארבע הכוסות כנגד ארבע מתוך חמש לשונות הגאולה, כך המדרש ל"ארמי אובד אבי" בהגדה הוא רק לארבעה מתוך חמשת הפסוקים של מקרא הביכורים, עד "באותות ובמופתים". זאת, חרף העובדה שהמשנה בנושא הזה חד משמעית – עד שיגמור את כל הפרשה כולה.

עורכי ההגדה, הפרו את ההלכה הברורה והחד משמעית והדירו מן ההגדה את הפסוק החמישי. הפסוק החמישי, הוא המקבילה המדויקת של לשון הגאולה החמישית: "ויביאנו את המקום הזה וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש." יש כאן מגמה. מהי?

הן בחמש לשונות הגאולה והן בחמשת פסוקי מקרא ביכורים, הוּצְאה מן ההגדה דווקא הכניסה לארץ ישראל. ההגדה שנערכה לאורך כאלף שנים, נחתמה במתכונתה הקיימת בגלות, והיא במידה רבה הגדה גלותית. היא מעודכנת לתקופת חתימתה. יש להניח, שהמגמה שעמדה מאחורי ההחלטות הללו, היתה רצון להימנע מרוח לאומית אקטיביסטית, של רצון לעלות כעם לא"י ("לעלות בחומה"), מתוך חשש שהדבר ייכשל, יוביל לאסון, יוביל לתוצאות עגומות כפי שהיו למרד בר כוכבא או למשיחיות נוסח שבתאי צבי.

התחליף לרוח האקטיביזם הלאומי הוא הציפיה לגאולה נסית, משיחית, שהסמל לה הוא אליהו הנביא. המרת הכוס החמישית, כנגד לשון "הבאתי" בכוסו של אליהו הנביא, נועדה לשדר את המסר, שיש להמתין בגולה עד לבוא משיח צדקנו שיגאל אותנו.

אליהו המקראי היה נביא קנא ונוקם ונוטר, שכמעט גער בקב"ה על סלחנותו לחטאי עם ישראל, משל אלוהים הוא דתי-לייט בעבורו. איך הוא התגלגל למעמד המעין "סנטה-קלאוס" המופיע באגדות חז"ל במעשיות חסידים ועד "חנהל'ה ושמלת השבת" כסבא טוב ומטיב המתערב בחיינו, עוזר לנו במצוקותינו, עוזר לחלשים וחלכאים וכד'.

השינוי הזה נובע מן העובדה שאליהו לא מת ולא נקבר, להבדיל מן האבות וממשה, למשל, אלא עלה בסערה השמיימה, ומן הפסוקים האחרונים בספרי נביאים, מנבואתו של מלאכי, המתארים את אליהו כמבשר הגאולה: " הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם". (מלאכי ג, כג-כד). מסיבה זו בדיוק, התקדש אליהו גם בנצרות, והוא נחשב כמי שהביא לישוע את הבשורה על מותו הקרב, בפגישתם על התבור (במקום בו נמצאת כנסיית ההשתנות). יתכן שמקומו המרכזי של אליהו ביהדות נובע גם מהשפעת הנצרות או מהמאבק בנצרות.

כוסו של אליהו, היא כוס הגאולה, והיא מבטאת את הציפיה הפאסיבית לגאולה ניסית, משיחית. הציונות מרדה בציפייה הפאסיבית הזו, והמירה אותה בגאולה אקטיבית, של עם הקורא תגר נגד המציאות הגלותית, עולה לארץ ישראל, מפריח את שממותיה ומקים מדינת לאום יהודית ריבונית. החרדים שלחמו בציונות ועד היום מתקשים להשלים עמה (וזרמים קיצונים בתוכם ממשיכים להילחם בה), עשו זאת בשם אותה גישה של ציפייה לגאולה נסית, כפי שבאה לידי ביטוי במדרש אודות שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ.

אין כל סיבה שאנחנו, אחרי 130 שנות ציונות, אחרי 64 שנות ריבונות, אחרי שהאקטיביזם הציוני ניצח והוא המוביל את עם ישראל ונושא באחריות להמשכיותו, נמשיך לדבוק במנהג הגלותי של כוסו של אליהו. מן הראוי שנמיר אותה בכוס חמישית – כוס הציונות. כך אני נוהג בליל הסדר, כפי שאני קורא את מקרא הביכורים עד סוף הפרשה כולה, כמתחייב מן המשנה, ובניגוד להגדה המסורתית. ואגב, ההגדה הקיבוצית, שמבחינות רבות היא מממשת את מהות הסדר של "לספר ביציאת מצרים" יותר מן ההגדה המסורתית, קרובה יותר להלכות המשנה מן ההגדה המסורתית גם בנושא זה, וקוראים בה את מקרא ביכורים עד סוף הפרשה כולה.

אהוד: כשאתה אומר 130 שנות ציונות אתה מתכוון ודאי לשנת 1882. אבל התאריך הנכון הוא 134 שנות עלייה, עדיין לא השתמשו בשם ציונות אלא חיבת ציון, והכוונה לאם המושבות פתח תקווה, שנוסדה לא בעקבות גלי פרעות ביהודים אלא מרצונם לייסד מושבה חקלאית דתית בארץ-ישראל שלא כמו היישוב הישן, שהתפרנס בעליבות מתרומות "החלוקה".

2. לאן פניה של מפלגת העבודה?

בגל המחאה החברתית בקיץ 2011, הקפידו מנהיגי המחאה להבהיר שמחאתם אינה פוליטית. זו אמירה מוזרה למדי. מה יותר פוליטי ממאבק על פני החברה, על דמות המדינה, על דרכה החברתית והכלכלית, על סדר העדיפויות התקציבי, על מידת מעורבות המדינה במשק וכו'?

מדוע, אם כן, האמירה הזאת, אודות צביונה הא-פוליטי של המחאה? הסיבה לכך, היא השיח הפוליטי המעוות בישראל בעשרות השנים האחרונות. לאורך שנים, השיח הפוליטי הישראלית הכפיף את עצמו לסוגיית היחסים עם הפלשתינאים, עתיד השטחים וההתנחלויות, ונבלע בתוכה. דעתו הפוליטית של אדם, הוגדרה על פי עמדתו בסוגיה זו. היא הגדירה את שייכותו, את צבעו, את היותו איש "שמאל" או "ימין". כך, למשל, איש הימין הקיצוני ביותר בציבוריות הישראלית, עיתונאי "הארץ" נחמיה שטרסלר, שלעומתו מרגרט תאצ'ר היא כמעט רוזה לוכסמבורג, נחשב לאיש "שמאל", בשל עמדותיו היוניות הקיצוניות. וכך גם יוסי ביילין, חרף עמדותיו הניאו-ליברליות, שבאו לידי ביטוי בתפקידיו המיניסטריאליים ובהצהרות כמו שישראל צריכה להתרגל לחיות עם 7% אבטלה וש"אין פה אנשים יחפים ורעבים" בתגובה למדדי עוני ואי שוויון קשים.

בעוד הדיון הפוליטי התמקד בסוגיה הפלשתינאית, הנושאים הכלכליים/חברתיים כמעט הופקעו מן הפוליטיקה. הכלכלה הוצגה כמדע מדויק, כשהכוונה כמובן לאידיאולוגיה הכלכלית הקפיטליסטית הניאו-ליברלית שאותה ניתן לאזן, לכל היותר, במעט "רגישות חברתית" ו"חמלה", שהוגדרה מיד בידי הימין הקיצוני מסוגו של שטרסלר כ"פופוליזם חברתי".

האם המחאה החברתית הצליחה לשנות את השיח הפוליטי בישראל? מוקדם לדעת. אני מקווה שכן. אבל לפחות במפלגת העבודה, השיח השתנה. בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה, מבטאת מהפך בדרכה של מפלגה זו, לאחר עשרות שנים – העמדת הסוגיות החברתיות כלכליות כעליונות בחשיבותן על סוגיות החוץ והביטחון, הצבתן כמגדירות את דרכה הפוליטית והאידיאולוגית, וחזרה למשנה סוציאל דמוקרטית כתכנית פוליטית אופרטיבית.

המהפך הזה מוצדק כיוון שהוא מחזיר ללב הדיון הציבורי את שאלות הצדק והמוסר ואת שאלת דמותה של החברה הישראלית. אין לזלזל בשאלת מיקומם של הגבולות, אך חשובה יותר השאלה מה יהיה בתוך הגבולות – מהו התוכן של המדינה, יהיו גבולותיה אשר יהיו. המהפך הזה מוצדק גם כיוון שהוא מחזיר ללב הדיון את הסוגיות שהן באחריותנו המלאה. קל מאוד לברוח משאלות החברה והכלכלה שהאחריות עליהן היא רק שלנו, אל סיסמאות השלום, שבהן אנו נושאים רק בחלק מן האחריות. באופן תיאורטי, ישראל נושאת ב-50% מהאחריות להשגת שלום עם הפלשתינאים, אך למעשה, כיוון שזקוקים שניים לטנגו, ואין לישראל פרטנר לטנגו הזה, כפי שהוכח בעשרים השנים האחרונות, אין לה יכולת אמיתית לקדם שלום (היא יכולה לבצע צעדים חד צדדיים, כפי שעשה שרון, אך אינה יכולה להגיע לשלום או לקרב אותו, בעתיד הנראה לעין). אני מעריך, שאחד הגורמים להימנעותה של שלי יחימוביץ' מעיסוק בנושאים המדיניים, היא הבנתה שהעיסוק בשאלת השלום הוא עיסוק סרק תיאורטי בחלומות באספמיה, ואין היא רוצה לברוח לעולם הסיסמאות, אלא מעדיפה את הנושאים בהם ניתן להשפיע.

בראיון לגידי וייץ במוסף "הארץ", שבועות ספורים לפני הבחירות המקדימות על הנהגת מפלגתה, עשתה שלי יחימוביץ' צעד אמיץ – ביטאה עמדות קונטרוברסליות, בידיעה שהן תקוממנה את יריביה, תפחנה רוח חיים בקמפיין שלהם נגדה ותזמין תקשורת שלילית. היא יצאה נגד התופעה של שנאת המתנחלים, היא יצאה נגד הקמפיין השקרי והמכוער המשליך את מצוקות החברה והכלכלה הישראלית על "הוצאת כספים על ההתנחלויות", היא יצאה בחריפות נגד הפוסט-ציונות, נגד הסרבנות וכד'. בדרך כלל, מועמדים נוטים לטשטש את עמדותיהם לפני בחירות, כדי לקרוץ לקהלים רחבים ככל הניתן. מדוע ביטאה יחימוביץ' את עמדותיה אלו דווקא בעיתוי זה, מתוך לקיחת סיכון אלקטורלי של אובדן תמיכה? כנראה שהיא הבינה, שאם תאמר אותן אחרי הפריימריס, היא תואשם במחטף, כמי שהסתירה את עמדותיה כדי למשוך קולות. כאשר אמרה את הדברים טרם בחירתה, וחזרה עליהן שוב ושוב, אי אפשר לטעות במנדט שקיבלה.

לכאורה, מה הרבותא בכך שמנהיג מפלגת העבודה יוצא נגד הפוסט ציונות? מה מיוחד בכך שמנהיג בישראל מסרב לקחת חלק בשיח השנאה ובעלילות שווא כלפי ציבורים בישראל? מה יוצא דופן בכך שמנהיג אחראי יוצא חוצץ נגד הסרבנות? הרי זה אמור להיות מובן מאליו.

אז זהו, שלא. משהו רע קרה למפלגת העבודה בשנים האחרונות. היא הלכה והקצינה לכיוון ה"שמאל" המדיני, וככל שהדרך המדינית שאימצה כשלה, כך היא הגדילה את מינון ה"השמאלה", אל סף התהום הפוסט-ציונית. כאשר הנושא הכלכלי חברתי מודר מן השיח הפוליטי, הדרך של מפלגת העבודה לבנות את עצמה כאלטרנטיבה היתה לעומתיות הולכת וגוברת בנושא המדיני. הרטוריקה ה"שמאלנית" הלכה וגברה, הלכה והקצינה, ומפלגת העבודה הלכה ואיבדה את הרלוונטיות שלה, עד שהיתה על סף היעלמות כתוצאה ממנת יתר של להג "שמאלני". את הסחף הזה עצרה שלי יחימוביץ' הן בחזרה לשיח הציוני, שאיפיין את תנועת העבודה לאורך דורות והן בגיבוש דרכה של מפלגת העבודה סביב האידיאולוגיה החברתית כלכלית.

אולם בכל אלו אין די. כאשר בסקרים מפלגת העבודה חוזרת להיות המפלגה השנייה בגודלה, ושלי יחימוביץ' הבהירה שכיו"ר המפלגה היא מתמודדת על ראשות הממשלה, עליה להבהיר גם מהי דרכה הפוזיטיבית של מפלגת העבודה בסוגיה המדינית. עד היום נהגה לומר שהיא מצדדת בעקרונות "מתווה קלינטון". זוהי טעות, וראוי שמפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' תפנה עורף למתווה הכושל הזה, ותחזור לדרך המלך של מפלגת העבודה הציונית.

"מתווה קלינטון" הוא למעשה מתווה ברק. זוהי הדרך המדינית שאותה סלל ראש הממשלה אהוד ברק בוועידת קמפ-דיוויד, והמשיך אותה אהוד אולמרט בקדנציה שלו כראש הממשלה. זהו המתווה של קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 49', עם חילופי שטחים כלשהם, עם נסיגה מבקעת הירדן, עם חלוקת ירושלים וכד'. בקמפ-דיוויד, הפנה אהוד ברק עורף לדרכה של מפלגת העבודה ואף עקף מ"שמאל" את מרצ.

בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, הציג יצחק רבין את מתווה ממשלתו להסדר הקבע עם הפלשתינאים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

חמש שנים לאחר אותו נאום, הגיש ברק את תוכניתו. היתה זו תוכנית לעומתית לתוכנית רבין – את כל ה"לאווים" של רבין הפך ברק ל"הֵנים". מדוע הוא עשה זאת? הטענה המקובלת היא, שגישת הפשרה הטריטוריאלית מבית מדרשם של אלון ורבין, דרכה המאוזנת של מפלגת העבודה מאז מלחמת ששת הימים, היא "משא ומתן עם עצמנו," כיוון שאין לה פרטנר בצד השני. אני רואה כבעייתית מאוד את הגישה, על פי במקום לבוא למו"מ עם היעדים הלאומיים והאינטרסים שלנו, אנו באים למו"מ עם הניסיון להתאים את עצמנו לאינטרסים ולמאוויים של הצד השני. אבל ניסיון 12 השנים מאז קמפ-דיוויד הוכיח, שגם ההצעות הללו הן מו"מ עם עצמנו וגם להן אין פרטנר.

 אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

אימוץ הקו היוני הקיצוני יצר אצל הפלשתינאים תובנה של התערערות הרצון הלאומי שלנו; תובנה שהובילה להקצנה חסרת תקדים בטרור נגד ישראל, במטרה לשבור את רוח החברה הישראלית. אימוץ הקו הזה הקצין את הקרע הפנימי בתוך החברה הישראלית והגביר את הרטוריקה הקיצונית והמתלהמת בשני הצדדים. שום דבר טוב לא יצא ממנו.

שלי יחימוביץ', שהשכילה לחולל מהפך היסטורי בסדר העדיפויות של מפלגתה, ושהחזירה את השיח הציוני למפלגתה, היא המנהיגה שבכוחה לנטוש את ההתדרדרות בעמדותיה המדיניות של מפלגת העבודה, ולהחזירה לדרך אחראית ומרכזית, כזו שאפיינה אותה עד ימי ברק.

אחת מכרזות הבחירות המרכזיות של מפלגת העבודה בראשות רבין, בבחירות 92', הציגה שלט הכוונה ירוק של מע"צ, ועליו חץ צר ימינה – הליכוד, חץ צר שמאלה – מרצ, וחץ רחב קדימה – העבודה. אף שרבין "חתך שמאלה" במידה רבה, עדיין הוא נשאר נאמן לקווים המרכזיים של הדרך המרכזית הזאת.

מן הראוי ששלי יחימוביץ' תחזיר את מפלגת העבודה לדרכה המדינית האחראית, המרכזית, ההיסטורית. שינוי כזה, יציב אותה במרכז הקונסנזוס הלאומי כאלטרנטיבה ראויה וממשית לשלטון.

אהוד: אני עדיין מעדיף את ברק הפרגמאטי על פני שלי יחימוביץ' המפחידה והשחצנית, שאינני נותן אמון רב בדבריה.

 * * *

ראה אור ספר חדש בסדרת מפרש!

"ההֵם" מאת סֶסַר פֶרְנַנְדֶס גַרְסִיה

מספרדית: גליה הירש

פָּלוֹמָה, צעירה המגיעה מספרד לחופשה בבית דודתה באי הנפלא פוֹרמֶנטֶרָה, פוגשת שם בתומס המחזר אחריה בלהט. תגליות מטרידות מעכירות את שלוותה: למה אינה נראית אף באחת מהתמונות באלבומים של דודתה – מאירועים שנכחה בהם? מדוע זכור לה שחרתה את שמה על המגלשה, ועכשיו נמצא שם רק השם של אחותה? ומדוע הכלב של מפקד המשטרה נובח בפראות רק לעברה ולעבר תומס? והשאלה העיקרית: מי הם ההֵם, ומה הם רוצים? סיפור שיש בו מתח ואימה, ופתרונו מציע כמה תובנות לגבי המין האנושי.

מעצבת הסדרה וציירת העטיפה: תמר נהיר-ינאי. עורכי הסדרה: יחיעם פדן ואיילין מוסקוביץ

הסופר הספרדי הצעיר סֶסַר פֶרְנַנְדֶס גַרְסִיה (נולד במדריד ב-1967) כותב ספרים וסיפורים קצרים בסוגות שונות. ספרו ההם זכה בפרס חַאֶן לספרות לשנת 2009.

סדרת "מפרש" של הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים פונה לבני 18-16, שעד כה היו מקופחים בעולם הספרים: לאלה מהם שרצו לקרוא ייעדו ספרי מבוגרים, שלא תמיד היו לטעמם. ספרי "מפרש" המתורגמים מביאים להם ממיטב הספרות העולמית הנכתבת לבני גילם. הספרים כתובים בסגנונות שונים ומציעים מגוון עלילות, דמויות ובעיות המעסיקות את בני הנוער, ובהן השאיפה לעצמאות ולביטוי אישי – בצל המתח הבלתי נמנע בינם ובין המבוגרים: הורים, מורים ודמויות סמכותיות אחרות.

ספרי הסדרה שראו אור עד כה: עפות בלילה מאת ריטה מרפי; העובדות מדברות בעד עצמן / ברוק קול; גנב בבית הזיכרון מאת טים וין-ג'ונס; התלחשות / אליס הופמן; גלויות משטח ההפקר / איידן צ'יימברס; ההם / ססר פרננדס גרסיה.

[דבר המפרסם] 

 * * *

נילי דיסקין

לא הבדלה בין דם לדם

הי אהוד,

רציתי להאיר את עניין הפיגוע במלון פארק, עליו כתב נעמן כהן, מזווית אחרת. בעבודתי בשירות למען הילד הייתי אחראית על נושא האימוץ בנתניה והשרון הצפוני (במשך למעלה מ-20 שנה מתוך ה-30 שעבדתי בשירות לאימוץ). אני מכירה את מרים פיירברג עוד כמנהלת לשכת הרווחה בנתניה; כמי שעבדה באופן הדוק עם בית-חולים לניאדו כל אותן שנים, עזבתי את ילדיי לבד בשולחן הסדר, לאחר שווידאתי שצריכים אותי שם, ו"ביליתי" את הלילה בבי"ח לניאדו. לילה קשה, שתמונותיו, קולותיו, וריחותיו עדיין מלווים אותי.

אבל נתניה, בהיותה מרוחקת 14 ק"מ בלבד מטול כרם, ידעה פיגועים רבים במשך השנים. אני זוכרת את הפיגועים שגם בהם נהרגו ונפצעו מאות אנשים. לא הייתי נוכחת בישיבה שדנה בהצעתו של נעמן כהן, ואין לי כל קשר עם משתתפיה, אבל, כמו במקרים רבים אחרים, ההד התקשורתי, והדרמטיות של המקרה, עושים "יחסי ציבור" לנפגעי הפיגוע הזה, יותר מאשר לנפגעי פיגועים אחרים.

 ההצעה להנציח דווקא את נפגעי הפיגוע הזה – לא נראית לי לכן ראויה. אולי אם מר כהן, שנשמע מאוהב מאוד ברעיונו, היה מציע להנציח בקיר אחד את כל מי שנפגע בטרור בנתניה – היתה התשובה אחרת. אני מתגוררת ברמת-השרון, שם הונצחו בני זוג שנרצחו באותו ערב – ע"י חורשה שניטעה לזכרם ברחוב בו אני גרה.

הארץ שלנו מלאה אתרי הנצחה, וכך לדעתי ראוי. זוהי אינה מדינה ככל המדינות, והמחיר הכבד שאנו משלמים על דבקותנו בה ראוי שיתנוסס בראש חוצות. אבל, לא הבדלה בין דם לדם. זו דעתי.

 * * *

סוף-סוף יש לי ביצי חופש

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

סוף-סוף יש לי

ביצי חופש

איך שאני לא מסדר

את התחתונים או

בגד-הים

מרים, מושך, מותח

הן זולגות החוצה

ועושות לי בושות

על החוף באוויר החופשי

וגם לא-נוח לי

במכנסיים

כמו קילע של אדם זקן

בן שבעים ושש

באפריל 2012

חבל שנגמר החורף

היה כל כך נחמד

גם גשם גם שמש

ותפוזי שמוטי

אפשר ללכת עם החנות פתוחה

לשמוע אל רינת הציפורים בבוקר

ולאוורר את שק האשכים

 * * *

עדינה בר-אל

פרה ל"איחוד" ופרה ל"מאוחד" סיפורו של קיבוץ – על ספרו של נעמן כהן: "על האוטופיה: עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק"

הוצאת המחבר, תל-אביב 2011. 463 עמ'

קבוצת בנאים שהגיעה מפינסק הוזמנה לעבוד בביתו של פרופסור יוסף קלויזנר ורעייתו ציפורה בשכונת תלפיות בירושלים. אחת המשימות היתה לחזק את תקרת המטבח. הבנאים ערבבו את הבטון בחצר, נשאו אותו בפחים על כתפיהם ושפכו על הגג. כדי שתהיה רציפות ביציקה, שהבטון לא יתייבש מהר מדי, הם נשאו פחים מבוקר עד ערב, ללא הפסקה.

ולפתע נשמע קול גדול, נפער חור בתקרה, ואישה אחת – שהתעקשה לעבוד עם הגברים בבניין – החליקה ונפלה היישר לתוך סירי הבישול של גברת ציפורה, מתיזה סביבה שיירי מאכלים.

ואז אמר להם פרופסור קלויזנר: "אני מקווה שאת האוטופיה שלכם, הקיבוץ, תקימו על יסודות איתנים יותר מהתקרה של המטבח שלי."

ואכן הם הקימו את קיבוץ גבת בעמק יזרעאל על יסודות איתנים. הם קראו לעצמם "הקבוצה על שם קדושי פינסק", לזכר 35 צעירים יהודים שנרצחו על ידי הצבא הפולני בשנת 1919, לאחר שהשתתפו בכינוס ציוני. הרשל פינסקי, אחד הצעירים שניצל, עמד בראש קבוצת חברים וחניכים של הנרצחים שהחליטה להנציח את זכרם בייסוד קבוצה סוציאליסטית בארץ ישראל. ב-1926 עלו ראשוני המתיישבים על הקרקע בעמק יזרעאל. דמויות נוספות מבין מייסדי הקיבוץ וחבריו תרמו רבות לתנועה הקיבוצית בפרט ולמדינה בכלל. ביניהם חיים גבתי, לימים שר החקלאות וחבר כנסת, המשוררת פניה ברגשטיין ואחרים.

כמו בכל משפחה עברו בקיבוץ מאבות לבנים זיכרונות, סיפורים על אירועים שונים, מתובלים בבדיחות "משפחתיות". נעמן כהן, שנולד בגבת, מתאר בספרו בפרטי פרטים את הכשרת המקום להקמת היישוב, את העבודה בו וכן את התערות האנשים בקיבוץ החדש. החל מאופן סיקול האבנים, הדיש, המשא ומתן עם השכנים הערביים בחירבת-ליד לקניית זבל אורגני; ועד הולדתו של התינוק הראשון, אשר אביו קיבל רשות לראותו רק מרחוק... ואגב, התינוק והטרקטור הראשון הגיעו יחד. אבי התינוק כתב שיר דווקא על ... הטרקטור. כהן ממשיך ומספר על חיי היום יום, על אנשי המקום, תוך שהוא מתעכב על תולדות משפחותיהם.

במחרוזת הסיפורים בספר יש כמה פנינים, כגון: אברהם כנעני, היה שליח "החלוץ" בפולין, ונישא בנישואים פיקטיביים לחייצֶ'ה, כדי שזו תוכל לעלות לארץ. בארץ הוא ראה כי טוב, ומימש נישואין אלו. אבל חייצ'ה איחרה למסיבת החתונה שלה, כי היא עבדה באותו ערב במשמרת שנייה, והיתה צריכה להספיק לקלף תפוחי-אדמה לכבוד המסיבה שלה. כך שהיא לא שמעה את הברכה שבירכו את הזוג הצעיר. ואותה חייצ'ה השכימה קום לעבוד במכבסה גם ביום בו תקפו אותה צירי לידה. צא ולמד כמה חשובה היתה העבודה בקיבוץ... כהן מקדיש פרק לעבודה ומציין: "מי שמצא את מקומו בעבודה, מצא את מקומו בחברה". (עמ' 124). ומי היו האצולה בקרב העובדים בקיבוץ? העגלונים! ולא היה קל לחדור ל"כת" זו.

פניה ברגשטיין – משוררת הילדים המיתולוגית של "בוא אלי פרפר נחמד" ועוד שירי ילדים שהפכו לקלאסיקה בספרות הילדים לגיל הרך – הגדירה בשנת 1945 את העבודה כניצחון: "היום, יום חמש עשרה השנים לבואי ארצה, נשלח בני יחידי לראשונה לעבוד ברפת. ידיו הרכות למדו לראשונה לחלוב את החלב הלבן, החם, אל הדלי. בעדי חלבו ידיו. בעד ימי געגועיי למרחב ולשדה. בעד סבו, שנֵר חייו כובה ביד אכזרית [...] היום הזה יום גדול הוא לי, בברית האיכר עם אדמתו, בברית האיכר עם בהמתו, בא בני." (עמ' 221).

כהן מרחיב ומספר על פניה, בעלה ארקה ישראלי ובנה גרשון, שהיה פעיל בחקלאות ובתעשייה, הקים משפחה ונהרג במלחמה בשנת 1967. פניה, שהיתה חולת לב, תרמה בכתיבתה. היא כתבה בהתלהבות על הפטיפון הראשון שהגיע לקיבוץ, על המקלחת המשותפת, ויש לנו עדות על נסיבות כתיבתו של השיר "ניגונים" בשנת 1944, לזכר בני משפחתה שנשארו "שם". את השיר הלחין דוד זהבי, והוא מרגש רבים עד היום.

אגב, בספרה "בוא אליי פרפר נחמד" יש שיר על "האוטו שלנו גדול וירוק", שמביא לתנובה ביצים וחלב. את הספר איירה אילזה קנטור, אז חברת קיבוץ נען. במשך שנים היה ויכוח – איזה אוטו מצויר בספר: האוטו של גבת (שהיה שותף גם לרמת דוד) או האוטו של נען?

עוד שיר נכתב בידי חבר גבת, יהושע רבינוב. גם הוא הולחן בידי דוד זהבי. זהו השיר "ירדה השבת על בקעת גינוסר". גם הוא הפך לאחד השירים היפים, ששרו בכל קבלת שבת בקיבוצים ובערים בכל הארץ, והוא מושר עד היום.

גם סופר הגיע לגבת – יוסל בירשטיין. חיים גבתי, שהיה אז מרכז המשק, שמע שהוא הגיע מאוסטרליה והחליט שיוסל בירשטיין יהיה רועה צאן, כי אוסטרליה היא ארץ הכבשים. יוסל קיבל עליו את הדין, אך היה גלוי עם גבתי ואמר לו: "האמת, ארבע עשרה שנים הייתי במלבורן, ולא ראיתי אפילו זנב של כבשה..." (עמ' 268).

סיפור אחר, שנוגע בתחום הרגיש בין טובת הפרט והתחשבות בו, לבין האידיאולוגיה והרצון לשמור על יסודות השיתוף, הוא הסיפור על שרה ר. שרה ובעלה היו פרטיזנים. לאחר עלייתם ארצה התקבלו כחברים בקיבוץ. שרה עבדה במטבח ובעלה עבד כסנדלר. ואז הסתבר ששרה לוקחת מן המטבח "דברים טובים" הביתה. "איזו חוצפה! היא לקחה הביתה חבילת מרגרינה, חבילה שלמה!" (עמ' 340). והשיא היה כשהיא נתפסה על חם מוכרת חבילת סיגריות שטוחות "אל על" מ"אספקה קטנה" למחמוד הפועל הערבי.

חייצ'ה אמרה עליה באספת החברים: "הכול עניין של מנטאליות, של חינוך. כל השלילה הגלותית דבקה בה. שרה ר. אינה כשירה לחיי קיבוץ! ישנה סכנה שתולעת אחת תרקיב את התפוח כולו. חוסר החינוך הקיבוצי יעבור לילדיה ומשם לכל ילדי המשק! כל המפעל הציוני ירד לטמיון!"

בשיחת בירור שנערכה נאמר לשרה: "הרי את יודעת שהרעיון הקיבוצי הוא שכל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו."

והיא ענתה: "לא נכון, אדוני, אל תספר לי! בקיבוץ כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צריחותיו!..."

ומובן שהמזכירות והאספה החליטו פה אחד, שעליהם לעזוב את הקיבוץ. "שרה ר. בעלה וילדיה עברו לעולם הקפיטליסטי." (עמ' 346).

יש בספר גם תיאורי הווי, כמו ליל הסדר הקיבוצי, חגיגות האחד במאי – שלטענת המחבר הם החלו בגבת ביוזמת אברהם כנעני ומשם עברו ליישובי העמק כולו. גם משחקי חברה היו בקיבוץ. אחד מהם הוא "בערעלעך" – סוגרים את העיניים במטפחת לאחד החברים, מישהו מרביץ לו בעדינות מאחור, ועליו לזהות מיהו המכה. ופעם סגרו ליודקה הלמן את העיניים, והוא חש פתאום זפטה נוראה באחוריו.

"מי זה האידיוט הזה!" הוא שאג והסיר את המטפחת. ואז ראה לפניו את לוי אשכול, מנהל "מקורות", שבא לבשר על חיבור הקיבוץ לצינור מים מקידוח החברה.

אחד האירועים המרכזיים, שמקורם אידיאולוגי-רעיוני וגרם לסכסוכים, מריבות וטרגדיות משפחתיות ואישיות, הוא הפילוג בין "האיחוד", אנשי מפא"י, לבין "הקיבוץ המאוחד", אנשי אחדות העבודה ופועלי ציון. הפילוג היה תהליך קשה וכואב בגבת, כמו בקיבוצים אחרים. עוד לפני שהתפלגו, (והחבורה הפורשת עברה ליישוב חדש – יפעת), היו ויכוחים, סכסוכים ומאבקים רבים בין שני הפלגים בגבת. נפסק שיתוף הפעולה החברתי. בט"ו בשבט 1952 הם נטעו עצים בנפרד. בעת "קבלת שבת" הכריחו את הילדים לשבת בחדר האוכל בנפרד – קבוצת הילדים ממפא"י ישבה בצד ימין של האולם, וקבוצת הילדים ממפ"ם ישבה בצד שמאל. לראשונה לא שרו ילדי "האיחוד" את השיר "ירדה השבת על בקעת גינוסר", כי המחבר, יהושע רבינוב, היה שייך ל"מאוחד"...

החלוקה עצמה נעשתה באופן מדוייק ביותר. בדיר חילקו העובדים "כבשה אחת ל'מאוחד', הכבשה השנייה ל'איחוד'," ברפת – "פרה אחת ל'מאוחד', הפרה השנייה ל'איחוד'," כך גם בלול חילקו את התרנגולות, ובמחסן הבגדים "חולצה אחת ל'מאוחד', החולצה השנייה ל'איחוד'..." 

במאמר שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת "כיוונים חדשים" (דצמבר 2011) סוקר עזרא דלומי את יצירותיהם של אנשי התנועה הקיבוצית, רובם בנים שעזבו – בקולנוע, בתערוכות צילומים ובספרים. לאחר דיון בתנאי המחייה הקיבוץ של פעם – שמקורם לרוב, לדעתו, באילוצים כלכליים ואחרים ולא רק באידיאולוגיה – וסקירת השינויים שעברו על הקיבוץ, מגיע דלומי למסקנה: "מכמה בחינות חלק מן העיסוק הספרותי והאמנותי מחמיץ את העיקר. במקרים רבים הוא חובט בקיבוץ שכבר מזמן אינו קיים [...] במקרים אחרים ביקורת זו היא נטולת הקשר ומתעלמת מ'רוח התקופה'." (שם, עמ' 166). "אופן העיסוק בקיבוץ של פעם – נוסטלגיה רווית רומנטיקה מחד, או ביקורת נטולת הקשר מאידך [...]" (שם, עמ' 168).

בספר זה נעמן כהן אינו חובט בקיבוץ. ואם משתמעת ביקורת – כגון היחס המתואר לעיל לניצולת השואה שרה ר. – הרי היא נקשרת לרקע האידיאולוגי של אותה תקופה.

לגבי הנוסטלגיה שמגולמת בספר, מורגש שהיא מצוטטת מפי אנשים שחוו את הדברים והם והועברו כך לילדיהם, אלו הם סיפורי-העם של הקיבוץ. כהן אינו מתעלם מ"רוח התקופה". דוגמאות: הוא משלב במקומות הנכונים את התנאים והשיקולים ל"חינוך המשותף" ואת האידיאל של "המחסן המשותף", שהקמתו החלה עם "אקסקוציה", החרמת הבגדים האישיים והעברתם לכלל. הרשל פינסקי ביטא את אושרו על הקמת המחסן המשותף: "אלה הימים הנעימים ביותר שהיו לי בקבוצה עד עכשיו. אני חושב שהמחסן המשותף, אם רק יהיה מסודר כדבעי, עלול להשפיע במידה רבה מאוד על חינוך החברים. ז ה ישפיע גם על החדשים הנוספים למחננו, שייכנסו לאווירה קומוניסטית טהורה, וזה גם יכניס שוויון לחיינו. לא יהיו עוד חברים מצוחצחים ומקושטים – ומצד שני חברים לבושי קרעים, ערומים ויחפים." (עמ' 95).

יקצר המצע מלהזכיר את כל הפרקים בספר, ביניהם: היחס לשילומים מגרמניה, התגובות השונות על מותו של סטאלין, הטרגדיות האישיות – התאבדותו של חבר, טביעתו של חבר אחר (הרשל פינסקי) ועוד. כל האירועים וסיפורי החיים של האנשים – החל מתולדותיהם, מצבם המשפחתי ועד הישגיהם ופועלם בקיבוץ ומחוצה לו – נטועים על מצע היסטורי חזק ומגובש. הרקע ההיסטורי – החל מהפוגרומים בפינסק ובקילצה, דרך המאורעות בארץ, הקמת הפלמ"ח, השבת השחורה, מלחמת השחרור, מבצע סיני ומלחמת יום הכיפורים – משולבים היטב בספר, בעבודת פסיפס קפדנית.

הספר מסתיים בשנת 2009, בשלבי הפרטת הקיבוץ. גם תהליך זה, כמו תהליך הפילוג, גורם לסכסוכים ולוויכוחים בין חברים. ובסופו של דבר יעבוד כל חבר לפי יכולתו, ויקבל לפי משכורתו.

הספר הוא כטיפה בים, שיש בה תמצית הים כולו – כל הקיבוצים בארץ ישראל.

 * * *

נעמן כהן

פרק מתוך ספרו "על האוטופיה –

עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק"

פינסק – 5 אפריל 1919 – הפולנים חזרו לעיר. מאז קבלת "כתב הזכויות היסודי" לייסוד ישוב יהודי בפינסק, שניתן ע"י נסיך פינסק פיודור ירוסלביץ, ביום 9 באוגוסט 1506, ובו אישור להקמת בית-כנסת ובית-קברות. לא היתה אופטימיות כזו. יוזף פילסודצקי עורר תקווה. הנה הסוציאליסט הפולני שיגן על המיעוטים הלאומיים בפולניה החדשה והדמוקרטית.

לאחר המלחמה [העולמית הראשונה] עדיין השתררו בעיר רעב ומצוקה. זה עתה החלו רבים לחזור לעיר לאחר שנאלצו לצאת ממנה עקב היותה קו החזית במלחמה. העזרה שהגיעה מאמריקה הצילה משפחות רבות מחרפת הרעב.

בבוקר יום השבת, ה' ניסן, נאספו נציגי הקואופרטיב הציוני לכינוס על מנת לחלק את הכספים לצדקה. הכינוס של ועדת התמיכה נקבע ב"בית העם." בזמן כינוס האסיפה סבבו חיילים פולנים ברחובות ותפסו יהודים לעבודת כפייה. מטרתם האמיתית היתה לקבל שוחד מאת הנתפסים, כך נהגו מאז כיבוש העיר.

בין החיילים היה חייל יהודי, קוזק שמו, שהיה ידוע בעיר הולדתו כגנב, ואשר הצטרף לצבא הפולני בכוונה תחילה לגזול ולחמוס. ליד "בית העם" עצרו החיילים כמה יהודים ולאחר שקיבלו שוחד שחררום. צעירים אחדים שהחיילים רצו לתופסם נסו ונמלטו מהם אל "בית העם." קוזק וחבריו החיילים רדפו אחריהם עלו במדרגות ונכנסו פנימה אל האולם. כאשר ראו שם אנשים רבים נצנץ רעיון במוחם להשתמש בהזדמנות שנפלה לידיהם לשם שוד ובז. הם מיהרו אל המפקדה והודיעו כי גילו אסיפה של בולשביקים. מיד נשלחה למקום האסיפה פלוגת חיילים רוכבי אופניים ברצון לגזול את הכספים. "יש לחסל את "הבולשביקים!" ציווה המפקד הפולני.

החיילים התפרצו והחלו לתת לנאספים מכות רצח, ותפסו את סכום התמיכה יותר מחמישים אלף רובלים. כל מתלונן הוכה באכזריות. כדי להצדיק את השוד ירה אחד החיילים וצעק: "הז'ידים יורים עלינו!" אחד החיילים ירה בקבוצת צעירים שהסתתרה והרג את אהרון גלויברמן. החיילים תפסו צעירים נוספים ברחוב והכניסו גם אותם לבניין. פלוגת החיילים הרגלים ורוכבי האופניים אסרו את הנאספים והקיפו אותם כשרשרת מהודקת וציוו עליהם ללכת. בדרך היכו אותם מכות אכזריות בקתות הרובים. חלקם נרמסו לארץ מעוצמת הכאב.

החיילים הוליכו את האסירים לבית המפקדה במטר מכות ומהלומות. במגלבים, במקלות, בכידונים ובקתות הרובים. בדרך מקרה עבר שם צעיר, פנחס קרסילשציק, עם אהובתו, תפסו אותו והכניסוהו אל בין הנאסרים. אחד החיילים נכנס וסיפר כי תפסו אסיפה של בולשביקים, מיד הוצאה פקודה להמיתם בירייה.

בדרך מקרה נמצא במפקדה מר ריקברט, זה שהביא את הכסף שנשלח מאמריקה. בשמעו את גזר הדין הצליח לצאת ולהימלט מהעיר לווארשה.

לקחו את הנאסרים לעבר כיכר השוק, כבר היה ערב. והנה הגיעה מכונית צבאית וממנה ירדו שני קצינים פולנים. על פי פקודתם סידרו את הנאסרים מול קיר המנזר. אחר הודיעו כי על הזקנים והנשים לצאת מן השורה. לחלק מהזקנים לא הירשו לצאת. ניתנה פקודה לחיילים לטעון את רוביהם. אז הבינו האומללים כי קרוב קיצם. אחדים החלו צועקים כי נקיים הם מעוון וביקשו רחמים, אולם החיילים הפולנים השתיקו אותם במכות שוט על פניהם. נערה אחת – פרומה איזנברג, חברתו של צבי ליבמן, התפרצה כמטורפת ממקומה ורצה במרוצה פראית אל אהובה נפלה על צווארו חיבקה אותו בזרועותיה וקראה בקול קורע שמיים: "אמות איתך." בשום אופן לא רצתה לעזוב אותו. שני חיילים אחזו בה, קרעו אותה מזרועות אהובה ובמכות סילקו אותה. היא נפלה על הארץ והתעלפה. החייל שעמד לידה אמר: "אלמלא חסתי על כדור הייתי הורג את הז'ידובקה הזאת ככלבה."

החיילים הודיעו לעומדים מול הקיר כי ייכונו למות. קמו צעקות נוראות, בכי ויללה. הפולנים שעמדו וחזו בנעשה הביטו אל המחזה המחריד בלעג מר. אז נשמע קולו של המורה מושקובסקי: "אחים, נמות מות קדושים, אמרו אחריי את הווידוי," הוא התחיל: "אשמנו בגדנו גזלנו." ואחריו קראו כולם את הווידוי מילה במילה. הצעקות היללות והצווחות יחד עם קריאת הווידוי נשמעו גם ברחובות הסמוכים.

"ירו! אש!" נשמעה הפקודה ועשרות רובים ירו בבת אחת. כעמיר מאחורי הקציר נפלו בחירי בני פינסק ודמיהם התערבו. בין המומתים היו אחים. משה ליב פרידמן ואחיו חיים, ודניאל קוטוק ואחיו משה שהיו יתומים מאב ואב. הגדול דניאל היה בן 16 והקטן משה בן 14. בין הנאסרים היה איש זקן, אברהם הירש עלשטיין בן 60 ובנו לייב, האב הוצא מהשורה והבן נשאר ונורה לעיני אביו.

השתלטה דממת בית קברות מסביב. רק אנחות בודדות של הגוססים הפריעו לפעמים את הדומייה. בפקודת הקצין הפולני ירו החיילים בשנית בחללים ובגוססים. כל הלילה נשמעו אנחות הגוססים. עם עלות השחר באו פולנים מאנשי העיר וחלצו את נעלי ההרוגים מהגופות וחילקו אותם ביניהם, גם החיילים השומרים השתתפו במעשה הזה.

לפני עלות השחר העירו את העגלונים והקברנים והביאום אל המשטרה. משם נסעו בעגלות בלווית שוטר פולני אל כיכר השוק – מקום ההריגה. נורא היה המחזה. ערימה גדולה של גופות בני אדם. רבים מהם יחפים, נערמה ליד קיר המנזר. בגדיהם ספוגי דם ועל פניהם זוועת חרדת המוות אשר בא אליהם פתאום, וקפאה על הפנים המעוותים. המדרכה מלאה בדם. בית מטבחיים. השוטר פקד עליהם להעמיס את החללים על העגלות. כאשר ניגשו לעבודה הבחינו כי בין הגופות היו מוטלים הנער אברהם בנקובסקי שנפצע רק ברגלו, נחום יצחק פידלמן שנפצע קשה בבטנו, וזיסקינד פלצני שהיה לגמרי שלם בגופו.

הם החלו להתחנן לפניהם כי יצילום. בנקובסקי, שהיה בן יחיד אמר להם: "אבא ייתן לכם אלף רובלים." החייל עמד מרחוק ולא ראה ולא שמע כלום.

העגלונים החליטו לשים את החיים מעל גופות המתים, אולי יצליחו להורידם בדרך מן העגלות ולהסתירם. על העגלה הראשונה שמו שמונה מתים, ומלמעלה הניחו את פלדמן. ניגשו להעמיס את העגלה השנייה, ופתאום בא קצין פולני עם כלבו וצעק: "מי הרשה לכם לקחת מכאן את המתים?" הוא ציווה להוריד את החללים מעל העגלה ולשוב למשטרה להביא אישור. פקודתו התמלאה והנה קם פלצני מבין המומתים וביקש רחמים על חייו: "רחם עלי אדוני, אני חף מפשע."

"המיתוהו!" קרא הקצין, והוא ירה אליו פעמיים, אבל החטיא. פלצני ברח וחייל רדף אחריו. בקצה ככר השוק תפס אותו חייל אחר והחייל שרדף אחריו ירה בו והמיתו. פלצני נפל מתבוסס בדמו על המדרכה. שני נערים יהודים בני שלוש עשרה, נזדמנו למקום והקצין ציווה אותם לסחוב את ההרוג לערימת החללים. הם אחזוהו וסחבו את גופתו אל ערימת שאר החללים. רצועת דם ארוכה נמשכה מפנת הרחוב עד העגלה. הקצין קרא: "הז'ידים עודם חיים!" הוא ניגש אל החללים והסתכל בפניהם. כאשר מצא את בנקובסקי ירה בו באקדחו והמיתו. נשאר רק פידלמן שלא הרגיש בו. הקצין הפולני שמח מאד על המעשה הרב שעשה. הוא ציווה על כלבו לעבור הנה והנה לאורך שלולית הדם אשר בחריץ ליד המדרכה.

אז הביאו מהמשטרה תעודה המאשרת את הקבורה, והקצין הירשה לקחת את גופות היהודים. העמיסו את הגופות על שש עגלות ונסעו. את פידלמן הפצוע שמו למעלה על המתים.

הביאו את החללים אל בית העלמין הישן אשר בתוך העיר שזה כשמונים שנה פסקו לקבור בו מתים. היה כבר שבע בבוקר הרחובות היו ריקים מאדם. אחרי ליל הזוועות היהודים פחדו לצאת מביתם. ניגשו לחפור את הקבר. את המתים פרקו מעל העגלות ואת פידלמן הניחו מן הצד.

האומלל הרים פעם בפעם את ראשו, והסתכל בעבודתם של חופרי הקבר. לעיניו חפרו אותו ולעיניו הורידו אל תוכו את המתים. סדרו אותם זה על זה, וכאשר התמלא כל שטח הקבר, שמו את הנשארים שכבה שניה על הגופות התחתונות. פידלמן נאנח בלאט ואת עיניו עצם מדי פעם מעצמת הכאב. לאחרונה הרים קצת את ראשו וביקש חרש "מעט מים." שמע זאת השוטר שהשגיח על הקברנים ניגש אל האומלל וכשראה כי עודנו חי, ירה בו שתי יריות והשליך גופתו לערימה. הקברנים אספו שברי לוחות וענפים יבשים וכיסו את הגופות ועליהם שפכו אדמה. בארבע פינות הקבר תקעו מקלות לסימון, ואחוזי חרדה עזבו את בית העלמין.

ב-10 באפריל התכנס הסיים הפולני לדון בטבח. מיניסטר המלחמה, הגנרל לשניובסקי, מסר הודעה: "זה היה מרד בולשביקי, אסיפה חשאית של האורגניזציה הבולשביקית, נאספו מאה קומוניסטים וכשבאו לפזר את האסיפה ירו על החיילים באקדחים, לכן נתפסו והומתו 33 איש מבין 80."

 "בראוו! צריך היה להרוג את כולם!" צעקו הצירים בסיים.

קדושי פינסק שנרצחו ע"י הפולנים ב-ה' ניסן תרע"ט 5.4.1919: ברגמן ישראל בן 23, בנקובסקי אברהם בן 17, גליברמן משה בן 27, גלויברמן אהרון 19, גוטליב צבי בן 23, גוטליב ישעיהו בן 22, הוצמן אברהם בן 26, הקלמן יוסף בן 20, היטלמן פנחס בן 29, זילברמן משה בן 21, יודביץ משה בן 21, ליבמן צבי בן 23, ליברמן מנחם בן 35, מושקובסקי דוד בן 58, מדניק משה בן 30, נטנזון משה בן 37, עלשטין ליב בן 22, פלדמן פישל בן 28, פרידמן משה ליב בן 47, פרידמן חיים בן 29, פלצני זיסקינד בן 17, פרידמן אשר זאב בן 20, פישמן יוסף בן 35, פוריצקי שמחה בן 28, פידלמן נחום יצחק בן 23, קוזניץ גרשון דוד בן 23, קרסילשציק פנחס בן 25, קלינמן שלמה בן 18, קוטוק דניאל בן 16, קוטוק משה בן 14, ריקלין צדוק בן 28, רולניק דוד בן 20, שולמן שמחה בן 48, שטינברג יצחק בן 23, שיפמנוביץ זליג בן 52.

המשורר יצחק קצנלסון הזדעזע מאד מטבח היהודים בפינסק וכתב מיד שיר:

פינסק

חָלַמְתִּי:                                                            

אֲנִי מוּבָל

בִּרְחוֹבוֹת עִיר

וּמֻעֲמָד אֶל קִיר

שֶׁל מִנְזָר...

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

5. דמות הערבי כסיוט

אחת הסיבות למחלתו הנפשית של יחזקאל חפץ, גיבור "שכול וכישלון" (1920), מקורה בחוויית פחד, מן הסתם מפני ערבים, שמתרחשת אצלו בעבודת השמירה:

"מחמת חולשתו ואי-יכולתו לעבוד ביום, עסק בשמירה בלילות. סכנת השמירה, אמנם, לא היתה אז גדולה כל-כך, כמו היום, אבל מחמת שהיו עצביו מתוחים ומאי-רגילות בעבודה זו, בעבודת השמירה ('והרי גם גיבור גדול איננו!' – באה הוספה מן הצד ונתקבלה ברצון), כן, מחמת כל זה נבעת, אומרים, על-ידי איזה דבר באחד הלילות... דימיונו הפחידו ונידמה היה לו שמתנפלים עליו... ובלי ספק היתה מחלתו אז תוצאת הפחד..." ("שכול וכישלון", תר"ף, שם, כרך, עמ' 376).

הפחד, בו מתייסרת נפשו החולה של יחזקאל חפץ, מתקשר לכדי יחס מורכב ומסובך לערבים, יחס הבא לגילוי בהתפרצות טירופו הראשונה:

"על הכל הירבה חפץ לדבר באותה תקופת הדיבור הנוראה – – – על דברים, שאם הכאיבו לו במקצת וזיעזעוהו בימים כתיקונם, הנה בעצם, ובפרט בשעות הרעות, לא נגעו בו; ובייחוד הביע תרעומת רבה על העניינים הרחוקים שבאותם עסקי הכלל, על עניינים שלא בידו ולא ביד חבריו בני-שיחו היה לתקנם אף כחוט השערה. הוא הירבה, למשל, לשיח בתנועה הערבית, בתחיית הערבים, בשינאה הלאומית שלהם, הירבה גם לדאוג... לעלילת דם; לשער השערות, לבקש עצות, לחבל תחבולות של הצלה ושל המלצה.

וזוכר הוא: פעם אחת אירע ובאה בת אחת המשפחות הערביות שבמושבה להוטל-הפועלים, הקרוב לביתה, לשאול לתומה את היושבים על הספסל מבחוץ, אם לא ראו את אחיה הקטן, שהלך לאיזה מקום ולא ידוע להיכן. הוא, חפץ, שישב על המפתן, נתחוור מיד כתכריכי-מת. הוא לא התנפל עליה ולא דחף אותה, – עדיין לא הגיע לידי זה שיתנפל על איש או שידחוף אישה במו ידיו – אבל כששמע מפיה את המילה 'זריר' [זי"ן בשבא, רי"ש בצירה], כלומר הקטן, קפץ ממושבו כדקור-סרפד, נרתע לאחוריו ולחלל-הדלת, כמבקש מפלט, ושם התחיל לרקוע ברגליו ולצעוק: 'זריר... זריר... יו"ד זעירא... ידעתיך!.. איננו אוכלי-אדם... איננו שותי-דם... אבל לך והוכח לה לערבייה הלזו, שאחיה הקטן שאבד אינו אצלנו, בעוד שהערבים מתעוררים לתחייה... וצרעת השינאה והחשד פרחה גם בם... וימי הפסח ממשמשים ובאים... לך והוכח!..' – – – " (שם, עמ' 378).

באותה "תקופת הדיבור הנוראה" מרבה חפץ לעסוק בתנועה הלאומית הערבית, בתחיית הערבים ובשנאתם הלאומית ליהודים. בעיות, אשר כפי שניראה להלן מעסיקות את ברנר במידה רבה גם בכתיבתו הפובליציסטית, על "ענייני הכלל".

חפץ מרבה לדאוג לעלילת-הדם. ביסוד הדאגה מונחת החווייה הטראומטית שעברה עליו בשבתו על הספסל מחוץ למלון הפועלים במושבה. הרגישות הנפשית היהודית משם, מן הגולה, מתעוררת גם בארץ-ישראל לנוכח שאלתה של הערבייה. הימים הם לפני חג הפסח המתקרב ובא, ימי התעוררות לעלילות-הדם שם, ברוסיה. עלילת-הדם על היהודי מנחם מנדל בייליס פרצה בשנת 1911 בקיוב. ב-1913 התברר משפטו באותה עיר, ולאחר שיחרורו עלה לארץ-ישראל ושהה בה עד 1920, פרק-זמן גם בפתח-תקווה. בייליס מופיע בשם-בדוי כאחד מגיבורי ספרו של אשר ברש על תל-אביב בראשיתה, "כעיר נצורה" (1945).

שנים אלה אולי חופפות גם לזמן התרחשות הסיפור "שכול וכישלון". חוקר תולדות ארץ-ישראל א.ר. מלאכי מספר במאמרו "עלילות דם בארץ-ישראל" ("פרקים בתולדות היישוב הישן", אוניברסיטת תל-אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971) על עלילות-דם שהתרחשו בירושלים וביפו בשנות ה-70 של המאה ה-19. ואולם דומה כי פחדיו של חפץ נטועים בעיקר בעברו הרוסי. חפץ, המבקש לברוח מגורלו היהודי – נוכח לדעת שהגלות ושנאת-ישראל רודפות אחריו גם לארץ-אבותיו. הערבים מתעוררים לתחייה, וצרעת השינאה פורחת גם בהם, כלומר – בדומה לשונאי ישראל שברוסיה.

ואלה מחשבותיו של חפץ לאחר צאתו מבית-המשוגעים בירושלים: "הכושית, אשת שומר-החצר הערבי, לטשה עליו שני חלבונות-עיניה ופתחה לו במפתח הגדול את הדלת הקטנה אשר בשער – – – והרי עוד לפני ימים אחדים התרוצץ שם, בעלייה שמאחוריו, ונהם חרש: 'אבנים, אבנים, אבנים' – ולא ידע מה; וכשידע, ידע, כי לא באבנים ירגמוהו, כי די בזה, שהושיבוהו בבית-האסורים על העלילה... על העלילה אשר העלילה עליו הערבייה... שם במושבה... לפני הפסח... כי אבד ילדה... – כשידע, ידע, כי הוא יוכיח... הן דמו הוא דם-גוי... דם-גויים נוזל בעורקיו... הן הוא נולד תשעה חודשים בדיוק אחרי הפרעות הראשונות... והוא לא יהודי כלל... גוי הוא... שמונים אחוז מגזע סלאווי... ואיך לא תבין הערבייה, כי ה'זריר' שלה אינו אצלו?" ("שכול וכישלון", תר"ף, 1920, שם, כרך א, עמ' 402).

בטירופו סבור יחזקאל חפץ כי כליאתו בבית-המשוגעים בירושלים, והמכות האכזריות שקיבל שם מידי "המשגיח הפנימי", היהודי האורפלי – באו מפני עלילת-הדם אשר העלילה עליו הערבייה במושבה. הוא רוצה לברוח מן הגורל היהודי. הוא משכנע את עצמו שדם גויים נוזל בעורקיו מאחר שנולד תשעה חודשים אחרי הפרעות ברוסיה.

הפוגרומים ביהודי רוסיה, שקרויים בפי סופרי אותו דור בשם "הסופות בנגב", החלו בחג הפסח, אפריל 1881, תרמ"א, בעיר יליזבטגראד, ומכאן עבר גל הפרעות לקיוב, לאודיסה ולשאר פלכי דרום-רוסיה, והגיע לשיאו באביב 1882. ברנר נולד בעיירה נובייה-מליני שבאוקראינה ב-11 בחודש ספטמבר 1881, י"ז באלול תרמ"א, בעיצומה של שנת הפרעות, שהתפשטו על פני כמאתיים ערים ועיירות ברוסיה. יחזקאל חפץ הוא אפוא בן-גילו של ברנר, ובסיוטיו בקשר לשנת הפרעות, שנת הולדתו, יש בוודאי מיחסו של ברנר עצמו ללידתו בשנת הפוגרומים.

חפץ אינו חש עצמו יהודי גמור, אלא הוא בחלקו גוי, סלאבי, ועל הערבייה להבין שאין ולא יכול להיות לו שום קשר לעלילת-הדם שלה. לנקודה זו של טירוף, לניסיון לברוח מן הגורל היהודי על-ידי התדמות לגוי, יש אולי קשר להערצת הגבורה העברית החדשה, להערצת הצבאיות, ולשלילת הגלות, שמתבטאת בהערצת הגוי הבריא, אותו בריון אנטישמי אוקראיני צעיר, ולעיתים גם בקינאה בדמות הערבי האלים, הרוצח, החזק והמושרש בארץ-ישראל.

*

מבעד לחלון חדרו ביפו רואה "אובד-עצות" ב"מכאן ומכאן", לאחר החלמתו, את הלווייה של שכנו-לשעבר למיטה בבית-החולים ביפו, הוא הגיבן, בנו של אריה לפידות, שנפצע באופן אנוש ממאכלת של שודד ערבי. וכך תיאור הלווייה היהודית ביפו:

"השהיות ארכו עד הצהריים. המון גדול, נחפז וחי, הלך אחר מיטתו. הלכו דרך-החול. ילדי הערביאים קיללו וידו אבנים כימים-ימימה, מימי בראשית, יהוד... יהוד... שום קורת-רוח לא היתה באותה ההליכה המעייפת. איזו אי-הבנה הלכה לפניה. למה הולכים? ולמה נושאים?" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 370).

מותו של הגיבן מפגיעת סכינו של השודד הערבי, ומראה ילדי הערבים המיידים אבנים ב"יהוד" המלווים את ההרוג מידי ערבי, מתקשרים בלילה אצל "אובד-עצות" בחלום ביעותים ובתחושה של דקירת סכין:

"הראש סבב עליי במהירות, במהירות. חלק-גופי התחתון היה כולו בזיעה ('מפלגא ולתתא אחרימון!' – עברה המימרא כברק בעת שידיי נטנפו בזיעה), והכאב היה קהה, גס, עד לידי חריקת-שיניים. קמתי, ישבתי, תקעתי אצבע לתוך גרוני – אולי אקיא, אולי יעבור הגועל. אבל כולי רק הזדעזעתי מן האצכע שבגרון, ומסביבי היה חורב.

התנפלתי שוב על יצועי וכבשתי פניי בכר. אוי, אוי, הכאב הולך וגדול. כלום אפשר? אבל כן. הוא גדל. כשהחזקתי את ראשי במצב הקודם היה הרבה יותר קל. כאב כזה, כמו ברגע זה, ודאי שאחוש באותו הרגע, האחרון, כשאשאף למשהו אוויר – ואינו.

המוות. דקירת-סכין חלפה בקרבי. זהו!.. אין מנוס... לא לחינם זכרתי כל היום באותו שצעק כטובע: 'אלי!'... טיפשות לצעוק... טיפשות – חוכמה... לא, אני לא אקרא לרעים, לא אשאיר אחריי אפוריזמים, לא אכתוב צוואות. אבל מילא! במה כך יותר טוב? אח, אלמלי אפשר היה לבקש, שישרפו אותי. בשעת טהרתו של אותו הצועק המת אשתקד התעוללו המטהרים בגופו כל-כך. אבל מאי נפקא מינה? שריפה, קבורה, או השלכה לפני הכלבים... אוי!! לא, קבורה. מדוע לא קבורה? ישאוני גם כן לשם, ובחזרה יתרוצצו אותם הערביאים הקטנים המיידים אבן על שפת הים השקט וילקטו קליפות בנחת. יישארו הם, יישארו. ואוניות יפרשו נס, על הים, על הנצחי...

הכאב הוקל ותרדמת עדן הלכה וקרבה. ליאות גדולה היתה בכל העורקים והגידים, אבל יחד עם זה איזו שאננות בלתי מצוייה. 'ברוך יהיה גם הוא, הכאב, – אמרתי בקול – מעוזו תידום, תופר האביונה'." (שם, שם).

מחלת הקדחת ואימת המוות מביאות הרגשה של דקירה בסכין, ותחושות אלו כרוכות באותו איום של אלימות, אותה שכנות ערבית אדישה, נצחית, רוחשת שינאה, שבאה לביטוי בדרכו האחרונה של הגיבן שנרצח על ידי ערבי. הם, הערבים, יישארו בארץ, ואילו אנו, היהודים – "ואוניות יפרשו נס, על הים, על הנצחי..." – כלומר מנוסה, אולי גלות חדשה מארץ-ישראל. הלא הגיבן ואחיו היו בדרכם אל הקונסול הרוסי ביפו, כדי לקבל את ניירותיהם על מנת לעזוב את הארץ. ובריחתו של דיאספורין (ששורש שמו הוא דיאספורה, גלות): "כן, אותה עזיבה מצידו של דיאספורין, היתה דבר המובן מאליו. עשרות ומאות כמוהו עוזבים את חוף יפו." (שם, עמ' 324).

הסיוט של שעת המיתה, והתחושה של כמו דקירה בסכין – מביאים גם מעין הקלה ופורקן. לא פורקן מענג, נעים, ארוטי, אלא פורקן שמעבר-לארוטי, פורקן הבא במות היצרים: ברוך יהיה גם הוא, הכאב, כי מעוזו תידום, תופר האביונה, תחדל המצוקה המינית.

האלימות (סכין) והארוס (אביונה, אורגזם), האיום על קיום החיים ותשוקת קיום המין, "היחס הלאומי והיחס המיני" – כל אלה עתידים לבוא על פתרונם הנורא באותה שלווה אחרונה אשר למוות. ולכל אלה הקשר ברור לסיוט הערבי, המשפיע, בין יתר הגורמים, על חלום הביעותים של "אובד עצות".

האלימות היא צידה השני של הסכסואליות הערבית.

*

על רצח ברנר בפוגרום שנערך ביהודים שישבו בקרב הערבים ביפו ובשכונותיה, בשניים במאי 1921, מספר מרדכי קושניר. הוא היה בין הראשונים שגילו את ההרוגים ליד הבית בפרדס, שם נרצח ברנר, וניגשו אליהם. בראשונה ניראה לו יצקר הזקן, אבי המשפחה שאצלה התגורר ברנר, כשהוא מוטל ופניו למעלה לצד השכונה, כאילו בדרך ליפו. מצחו שסוע. ערום ויחף. רק הכתונת עליו. במרחק צעד או שני צעדים ממנו לצד שמאל, על יד הגדר, היה מוטל ברנר, פניו למטה, חצי גופו התחתון ערום לגמרי. זרועו הימנית פשוטה לפניו, לצידו, ואגרופו קמוץ מאוד. על חלק גופו המגולה אין כל לכלוך ורבב-דם. כל שכיבתו שכיבה מאסיבית מאומצת, כאילו אחרי התאבקות לא מנוצחת, כאילו התעלף. את היד השמאלית, אומר קושניר, לא ראה.

ממנו, לעבר השני של הדרך, נפלו בחוג-ראייתו פני אדם לא ידועים לו (זה היה גוגיק), אחריו ניראה לו צבי (שץ) נטוי על צידו. זרועות ידיו לפניו, מכווצות ופתוחות-למחצה, כאילו היה בידיו דבר-מה והוצא. מכנסיו היו עליו. חרוש מכות מוות. את אברמצ'יק (יצקר) בתחילה לא הכיר קושניר. פניו היו מפולשים בעפר, ובכל מעמד גופו היו רישומי התאבקות ונפתולים עצומים וסימני תעלולים בו יותר מאשר באחרים. פני כולם, מלבד הזקן (יצקר) היו לצד המעון. (על פי: "י.ח. ברנר, מבחר דברי זכרונות", קובץ בעריכת מרדכי קושניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד, 1944, עמ' 216-215).

למחרת, מספר קושניר, בבוקר יום שלישי, ראה את ברנר מוטל כבר בחדר הנרצחים בגימנסיה העברית "הרצליה". בצדעו השמאלית היתה דקירה שנונה ופצע בביטנו. בשערות הראש היה עפר. שערות זקנו היו מופנות כולן מצד שמאל לצד ימין, ובפניו הבעה חיה של זעם. האגרוף הימני הקמוץ נישאר קמוץ כשהיה – בכוחו. ואף היד השנייה, שהיתה מקופלת ומוגנה, כאילו, על חזהו, היתה – אגרוף קמוץ. כובעו של ברנר היה על גבי צבי. צבי היה רצוץ בצדע השמאלי, במצחו. אברמצ'יק היה כתות מעדרים. גולגולת גוגיק היתה שסועה מאחוריה.

בפרטי-כל שנערך ביום השלישי, על ידי הרופא ד"ר זלוצ'יסטי, רשום: "מת מס. 23. לוח הצילום מס. 25. ברנר, יוסף-חיים. מת בעל-זקן, קפאון מוות בחלקי הגוף המתנועעים, הפנים נפוחים. למעלה מגבת העין השמאלית, על עצם-המצח השמאלית ובצוואר, סמוך לאוזן השמאלית – שורת פצעים לא עמוקים ביותר, משונני שפה, בגודל של שלושה סנטימטרים בקירוב, כל פצע. בקו זווית-הכתף שני סנטימטרים בגובה הטבור בערך, פצע כגודל חרצן של דובדבן, שהיקפו צבוע כחול עמוק ושפתו ניראית מפוחמת כל שהוא. מקום מוצא הכדור בגוף אינו ניראה. הבטן מתוחה; בטפיחת-תפיפה אינה משיבה צלילי-הד. מיתה על ידי שפך-דם פנימי בסיבת ירייה במעי." (שם, עמ' 218-217).

על הבעת פניו האחרונה של ברנר יש עדויות אחדות. בראון, שהיה בין האנשים שגילו את גופות הנרצחים, מספר על הרושם שעשו פניו של ברנר: "העיניים היו כאילו חצי פתוחות באיזה מבט איום. ההבעה הנוראה כאילו קפאה בפנים. כעס עצום. חרון אף." (משה נתן: "חברים מספרים על ברנר", "במחנה", אפריל 1971).

חיה רוטברג מספרת: "הניחו אותם כמו שהם, מכוסים דם ומלוכלכים. ברנר שכב ביניהם, והפנים שלו – כאילו צוחקים. איזה בת-צחוק על הפנים. בחיים הוא לא היה מצטחק כמעט. תמיד היה בפניו משהו קצת עצוב. ועכשיו, כאילו מצטחקים, וכאילו הוא אומר: 'ידעתי שכך יהיה סופי.'" (שם). והיא מוסיפה: "ברנר היה שחוט. הם פשוט שחטו אותו, רק קצת דם ראו בצוואר." (שם).

ואילו יהודה שרת אומר: "היה איזה חרון אין-אונים בפניו." (שם).

בספר "בני הדור ומוריו" (תשי"ט, 1959) מאת מרדכי קושניר, ברשימה "לפרשת רצח ברנר ובני משפחת יצקר", מסופר כי בשכונה הערבית שכנה [שי"ן שמאלית בפתח, כ"ף בשווא] (כיום עומדת על מקומה השכונה "קריית שלום" בתל-אביב) דובר לאחר הרצח:

"ה'ולאד' התעללו בגופותיהם." (שם, עמ' 73).

*

ב-5 במאי 1921, כ"ז בניסן תרפ"א, שלושה ימים לאחר רצח ברנר – הותקפה משני עבריה המושבה העברית הראשונה, פתח-תקווה, ואיבדה ארבעה ממגיניה. לא כאן המקום לתאר את הקרב שניהלו הפתח-תקוואים, וכיצד לאחר נפילת תל-חי שנה לפני-כן, והפוגרום ביפו – נמצא סוף-סוף יישוב עברי שלא רק נלחם בגבורה אלא גם ניצח במערכה. (ראה על כך בספרי: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", הוצאת יד יצחק בן צבי ו"עם עובד", 1993).

בעיתון העברי המרכזי של ההסתדרות הציונית, "העולם", שיצא לאור בברלין, כתב אז הסופר אליעזר שטיינמן:

 "מתוך ים העלבונות היבהב לבסוף שביב של נחמה. שבעים אוחזי רומח מישראל נלחמו בפתח-תקווה עם אספסוף של שלושת אלפים פורעים והפילו מהם חללים. צרי ללב. עד היום היו עינינו כבושות מבושה. היינו תוהים על עצמנו: מה זה היה לנו? האם גם שם בארצנו נשחטנו ככבשים? האם גם ברחובות יפו פשטנו צוואר תחת חרב? וגיבורי ישראל היכן הם? בני דורו של טרומפלדור היכן הם? כבשנו את עינינו מבושה. גם לשאול התביישנו. בתוך יללת האסון לא שמענו את קול צלצולו של הנשק העברי. אולם פתח-תקווה נתנה שמחה בליבנו ותעודד רוחנו. שוב נגלו לעינינו בני היישוב החדש, צאצאי המכבים!"

אילו ברנר היה חי, היה ודאי כותב מילים כאלה, שכתב שנה לפני כן על תל-חי.

המשך יבוא

פרקי המחקר הנרחב "ארורים הרכים האוהבים, ברנר והשאלה הערבית" נכתבו בשנת 1969, כלומר לפני כ-43 שנים. וזאת כ-32 שנים לפני התפרסמם, ללא שינוי – בספרו של בן עזר "ברנר והערבים", אסטרולוג, 2001.

פרקים ראשונים מתוך המחקר פורסמו בשעתם ברבעון "קשת": "י. ח. ברנר בין עליבות לצבאיות", "קשת", קיץ 1970; "י. ח. ברנר ו'השאלה הערבית'", "קשת", אביב 1971, ובהמשך פורסמו בבמות ספרותיות נוספות.

בתום הפרסום בהמשכים במכתב העיתי תובא מתוך הספר הביבליוגרפיה ובה פירוט מלא.

לא, בן עזר לא קיבל מעודו את פרס ברנר. כי מה לו ולברנר בכל המובנים?

 * * *

ספר חדש

ויקרא את שמם אדם

פרשת השבוע בפעמת הזמן

מאת שלושה לוחמים ותיקים בכפייה הדתית ובהחזרה בתשובה:

ד"ר צופיה מלר, ד"ר דן מלר, ד"ר משה גרנות

את הספר, המכיל 342 עמ', ניתן להשיג במחיר של 32 ₪ בלבד

ברשתות חנויות צומת ספרים וסטימצקי

וכן בפנייה ישירה להוצאת נט-בוק – טל 050-6816370

[דבר המפרסם. ר' צרופה]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם זה נכון שבתקופת ביקורו בישראל, במרס 1967, היה לגינתר גראס רומאן סוער עם משוררת עברייה?

* מה אמרנו לכם כבר לפני שנה על חלקה של התקשורת בליבוי שקריה של "המחאה החברתית"?

מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי אמר לעובדי הערוץ כי חשוב לשים לב שהערוץ יסקר אירועים כמו המחאה החברתית בקיץ האחרון, אך לא ייצר אותם. בהרמת כוסית, לרגל חג הפסח שנערכה שלשום [3.4], הציג ורשבסקי בפני העובדים את מצבו הכלכלי של הערוץ וציין כי בין היתר, המחאה החברתית בקיץ אחראית לירידה החדה בהכנסות מפרסום. "המחאה בקיץ היוותה מכה קשה לשוק הפרסום ובכללו לערוץ," אמר לעובדים והוסיף כי "מחאה נוספת עלולה להוות מכת מוות. אנחנו עיתונאים אבל חשוב לשים לב שאנחנו מסקרים אירועים ולא מייצרים אותם."

בעבר התבטא יו"ר ועדת הטלוויזיה ברשות השנייה, יעקב שחם, בעד הפחתת סיקור המחאה החברתית, וטען כי יש לה תפקיד משמעותי בפגיעה בשוק הפרסום ובתוך כך בירידה בהכנסות ממנו. "אם תתקיים מחאה נוספת בקיץ והיא תקבל גב מאמצעי התקשורת, זו תהיה מכה אנושה," אמר אתמול שחם. לדבריו, המחאה תפגע ביצרנים ובהמשך בזכיינים, "בין זה לבין זה גם משרדי הפרסום ייפגעו. כך שאם אני הייתי במקומו של ורשבסקי הייתי אומר את אותם הדברים, במיוחד כאשר התקשורת לקחה צד בסיקור ואף ליבתה ולא תמיד היתה צמודה לדיווחי האמת."

["הארץ", 5.4].

* מתוך דבריו של בן דרור ימיני: "יש רעיונות שהם כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם." את הדברים הללו אמר ג'ורג' אורוול כבר לפני שבעים שנה. שום דבר לא השתנה. ובעצם, השתנה לרעה. משום שזכותם של אינטלקטואלים להביע רעיונות מוזרים. פה ושם זה אפילו רצוי וראוי. כדי לעורר ולהתסיס את החשיבה. כדי לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. כדי שלא להתמכר לשגרה. אלא שאנחנו בעידן חדש. אין חשיבה מתסיסה ומרגיזה. אין שום ויכוח. הרעיונות המטופשים הפכו לכוח המוביל. העדריות שולטת.

אפשר וצריך לנתח שורה של עצומות שנחתמו בשנים האחרונות על ידי מה שמוגדר כ"קבוצת אנשי רוח". מדובר בלהקה נודדת. הרשימה ידועה מראש. תמיד, או בדרך כלל, יהיו בה עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן. לפני שבועיים הם היו "נגד גירוש פליטים", לפני חודש "נגד נישול בדואים", ובדרך כלל הם "בעד הכרזת העצמאות של העם הפלסטיני", "נגד הכיבוש", "בעד חיזוקו של בית המשפט העליון", ועוד ועוד.

כאשר אורוול הביע את חוסר הנחת שלו מאנשי הרוח הבריטים, בימי מלחמת העולם השנייה, הוא התכוון לאותם אלה בבריטניה שהיו משוכנעים שהאמריקאים נמצאים על אדמת הממלכה כדי למנוע את מימוש המהפכה הקומוניסטית וכי המאבק בגרמניה הנאצית היה רק כיסוי לכוונות הזדון האימפריאליסטיות. הם לא נותרו לבד. לפני הפלישה לעיראק חתמה קבוצה של פעילי שמאל ואנשי אקדמיה על עצומה שבה הם מתריעים על כך שהמלחמה בסדאם חוסיין היא רק כיסוי לכוונת ישראל לבצע טיהור אתני בפלסטינים. עוז, יהושע ושאר "אנשי הרוח" עדיין לא הגיעו לדרגה ההיא. הם בדרך. עוז כבר יושב עם אברום בורג בצמרת הקרן החדשה לישראל. אט אט הם מתכנסים כולם לחזית אחת במסגרת גג מאוחדת. וכאן בדיוק טמונה הטרגדיה. משום שעוז ויהושע היו אמורים לעמוד בחזית המאבק נגד תופעות הזויות כמו בורג, שמפיץ שנאה תהומית למדינת ישראל. אבל במקום מחלוקת תוססת ומעשירה יש התקבצות. במקום דיון סוער ותוסס, גם בתוך השמאל, העדריות הולכת ומשתלטת. אותם אנשים. אותן עצומות. אותן מסגרות.

עמוס עוז הגיע לפני שבועיים [במקביל לבואה של דפני ליף. – אב"ע] לכנס של ג'יי סטריט, כדי לגדף ולחרף את איפא"ק, הגוף שמעז לתמוך במדינת ישראל. אם היו דבריו של עוז מבוססים על עובדות – ניחא. בצדק העיר כאן עמיתי, נדב איל, שלעמוס עוז לא היה מושג על מה הוא מדבר. איפא"ק עסק לא רק בהגנה על ישראל, אלא בשורה של פעולות לחיזוק המחנה הפלסטיני המתון. הדברים של עוז היו מביכים גם משום שכאשר הם נאמרו שם, בג'יי סטריט, זו הייתה חנפנות ברמה מבישה. וזה אותו עוז שבעבר ידע לומר גם דברים אמיצים ואחרים. בדיוק כמו יהושע. בדיוק כמו אחרים. והעבר התוסס הזה הולך ומתאייד, לטובת הווה של עבדות אינטלקטואלית משמימה. ["מעריב", 6.4]

אהוד: אותנו איש לא הזמין להתוועדויות הנחמדות האלה, רוויות הפרסומת, החזר ההוצאות והראיונות בחו"ל בגנות ישראל. גם לא פנו אלינו לחתום על עצומות נגד ממשלת ישראל. ככה זה כשאנחנו מתוייגים כסופר נידח אצל סוחרי הסוסים של פוליטיקת הספרות העברית, וגם נחשבים בעיניהם פאשיסטים ימניים כי אנחנו לא יכולים לעשות שקר בנפשנו. אנחנו בסך הכול כמו מפא"יניק פרגמאטי של פעם שאינו שוגה באשליות ודואג לעתיד המדינה.

* שלום רב, על הטבח במלון פארק חייבים היו להגיב באותו הערב, לכתר את המוקאטעה ולהפגיזה בטנקים וגם בפצצות אין סוף מהליקופטרים ולהרוס אותה עד היסוד. אם דמו של כל העם היושב כאן רתח – הרי שאז היתה חובה להגיב ואיש בעולם לא היה מצפצף. אז גם היה מסתלק לעולמו השרץ עראפאת, הוא, שבלי קריצת עינו לאישור הפיגוע לא היה מתרחש כל זה.

לא תמיד עשו ממשלותיהם של עמי העולם חשבון ברגעים מן הסוג הזה. וחבל מאוד שהאחראים באותו היום לא עשו כן.

חג שמח,

י"ז

* חשבתם שהוא הפסיק לרמות את עצמו ואותנו ולתת לאיראנים לרמותו? אז הנה לכם, כדבר ספק-מוסלמי אל מוסלמי באמצעות מוסלמי, כולם כמובן רחוקים מממלכת השקר –

נשיא ארה"ב ברק אובמה העביר לפני כמה ימים מסר למנהיג העליון של איראן האייתולה עלי חמינאי בנוגע לתוכנית הגרעין של ארצו, כך דיווח היום (שישי, 6.4) הפרשן האמריקאי הבכיר דיוויד איגנשיוס בטורו ב"וושינגטון פוסט". הנשיא האמריקאי העביר את המסר באמצעות ראש ממשלת טורקיה רג'פ טייפ ארדואן שביקר השבוע בטהראן ונפגש עם חמינאי.

לפי הדיווח ב"וושינגטון פוסט", אובמה אותת למנהיג האיראני כי ארה"ב תהיה מוכנה להסכים לקיומה של תוכנית גרעין אזרחית באיראן, במידה וחמינאי ינקוט בצעדים שיגבו את אמירתו הפומבית מפברואר לפיה איראן "לעולם לא תפתח נשק גרעיני", ויוכיחו שאכן אין לאיראן תכנית גרעין צבאית. באותה התבטאות אמר חמינאי כי נשק גרעיני הוא חטא על פי האסלאם. אובמה נפגש בפסגת הגרעין בסיאול במשך שעתיים עם ראש ממשלת טורקיה ארדואן, וביקש ממנו להעביר את המסר לחמינאי. בין השאר אמר נשיא ארה"ב לארדואן שהאיראנים צריכים להבין שהזמן לפתרון בדרכי שלום של סוגיית הגרעין הולך ואוזל, ולפיכך עליהם לנצל את המשא ומתן שיפתח עם שש מעצמות המערב ב-13 באפריל. לפי איגנשיוס, אובמה לא פירט האם במסגרת תוכנית גרעין אזרחית איראן תורשה להמשיך בהעשרת האורניום בשטחה. ארדואן אמר לאובמה כי הוא יעביר את המסר, ובממשל האמריקאי סבורים כי הוא אכן הועבר בפגישה שקיים ראש הממשלה הטורקי עם חמינאי בטהראן.מאז כניסתו לבית הלבן נוצרה ברית של ממש בין אובמה לארדואן. ראש הממשלה הטורקי הוא המנהיג המוסלמי המקורב ביותר לנשיא האמריקאי.

* איתמר יעוז-קסט, שדבריו פותחים את הגיליון – הוא משורר ניצול שואה, שהיה ילד בן תשע וחצי בברגן בלזן, ובסוף המלחמה נשלח עם הוריו ואחותו ברכבת מוות לתוך גרמניה יחד עם עוד כאלף יהודים מהמחנה – ולפני שפוצצו את הרכבת – היא שוחררה על ידי צוות טנק של חיילים אמריקאים ב-13.4.44, וזה סיפור בפני עצמו.

* מתי נשמע בשורות טובות מכורדיסטאן החופשית?

* ברכות למפגיני המחאה החברתית של הקיץ החדש שהזדרזו להתנפל כבר במוצ"ש החג וללא אישור המשטרה – על כיכר רבין המחודשת כדי שיהיה אפשר להציג את תל-אביב בתקשורת המקומית והזרה כעיר הענייה ביותר בעולם, שצעיריה חיים באוהלים מוקפים באשפתות של זבל שהם עצמם מייצרים, ומתעמתים עם פקחי העירייה ועם המשטרה. איזה כיף לכל אגו-מאניאק רודף פרסומת!

* אלי מייזליש: מי "אשם" שישראל מאושרת? ככה בשקט בעמ' 18 היום [8.4] בעיתון וגם ברדיו ובטלוויזיה, נמצאה הכותרת: "ישראל במקום ה-14 [בעולם וה-10 באירופה] במדד האושר של מדינות העולם." לו אני הייתי העורך הראשי, הייתי לכבוד החג מקדם את הכותרת הנ"ל לעמוד הראשון, במקום הידיעה על ארה"ב שמציעה לאיראן לרדת מהעץ. מציעה, ומיד התקבלה התגובה מטהרן: לא. תודה.

חשוב שהעם בישראל יפנים ידיעה כזו שמתפרסמת בעולם ע"י האו"ם אחת לעשר שנים – שאנו מקדימים יותר מ-30 מדינות באירופה. וכאן, למרות ערבים ופלסטינים וטילים וחיזבאללה וחמאס – אנחנו מאושרים פי כמה מהבריטים, מהגרמנים [עם הגינתר], מהצרפתים, מהצ'כים, והספרדים והאיטלקים והיוונים, והבלגים והפולנים והרוסים ואפילו הרומנים והבולגרים ועוד כמה מדינות באיזור הבלטי ועוד כמה באיזור המוקדוני או הסלובני וכל מדינות דרום אמריקה. בקיצור: טוב לחיות בארצנו. אנחנו מאושרים למרות איראן, למרות סוריה ועבר-הירדן והגדה ועזה ודרום לבנון ואפילו שני גראדים על אילת.

חשוב כי העיתונאים שכל בוקר מפטמים אותנו כי או-טו-טו עומדים לכלותנו מהעולם בחרם [הניו-יורק טיימס עם תום פרידמן] בצרעת ובאפרטהייד בגלל הפאשיזם, יחרשו בלב הציבור לגלות צפונותיו ולא לכתוב מהמיית ליבם ההזוי ואו המנופח. הגדיל לעשות היום איתן הבר כימים ימימה, ככה: "אמריקה מתעטשת" ומנסה לדחוף לנו ממחטות שלא נירטב חלילה. אותו איתן הבר לא חשש להבהיל את הציבור בתום ה"הקפאה" לפני כשנתיים כשהזהיר את נתניהו כי אם לא יישמע לאובמה הרי "תוך רבע שעה יושבת כל חיל האוויר..." ואיש לא מחה בידו, ולא עבר זמן רב כשטורקיה 'דרשה' התנצלות בעניין המשט והוא הזהיר כך: "ומה נעשה אם מחר יגיע משט נוסף עם 60 ספינות..."

כנראה שהציבור אינו זקוק לממחטות ואינו בוכה ואינו 'חושש' מ-60 ספינות טורקיות או ש"תוך רבע שעה לא יהיה אפילו בורג לחיל האוויר..." – בורג? אולי לכמה עיתונאים חסרים כמה ברגים.

* כל פעם שאנחנו הולכים להתקלח או לבית שימוש אנחנו מבקשים מהמיסתורית שאם יטלפנו מפרס נובל אז אנחנו באמבטיה, ושינסו מאוחר יותר. דן צלקה היה אומר שבגלל תקרית כזו הפסיד בנימין תמוז את הפרס.

* נרקמת מזימה חשאית בינלאומית ביוזמת המכתב העיתי ויוזמת ז'נבה להחזיר את סיני לישראל או את ישראל לסיני – כי מתברר שהתקופה שבה היה כבוש תחת שלטונה האימפריאליסטי – היתה תקופתו הטובה והשקטה ביותר של חצי האי; שהולך ונעשה לאחרונה לארץ הפקר של טרור, הברחות, אכזריות, התעללות בבני אדם, אונס, עינויים ושדידת אברים, ומצרים אינה מצליחה להשליט בו חוק וסדר, וגם התיירים מאירופה, והמטיילים הישראלים, כבר נטשו אותו.

* תשובה לשאלה בגיליון הקודם: שאול מופז נולד בטהרן בשם שחרם מופזזקר (ויקיפדיה). שלחה: רחל רדר.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,363 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל