גיליון מס' 733

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בניסן תשע"ב, 12 באפריל 2012

עם צרופת הכריכה לספרה החדש והמצויין של לאה נאור על נחום גוטמן "צייד הצבעים".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: דוד מרחב: גינטר גראס והאמת של השמאל הישראלי. // יצחק מאיר: חליפת מכתבים עם גינטר גראס. // אורי הייטנר: חסידיו השוטים של הסופר הנאצי. // יהודה דרורי: 1. לשלול דרכון ממשמיץ ישראל בחו"ל. 2. למה פולארד לא ישוחרר? // נעמן כהן: "לא הבדלה בין דם לדם." // "צייד הצבעים", סיפורו של נחום גוטמן, מאת לאה נאור, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2012.// פרק מהספר: נחום גוטמן מעולם לא צייר את אימו. // אהוד בן עזר: להרגיש מזרח ללא זרות מסע במצרים, "גלובס"  1989. // שמואל גילר: סיפורו של 1 במאי 1921, 91 שנה למאורעות תרפ"א ביפו. // ישראל אברהמי: על המומר פיינגולד ב"תמול שלשום" של עגנון. // אורית ברנר: במלאת עשור לנפילתו של סמ"ר רועי טל ז"ל בג'נין. // ישראל זמיר: המוח המבולבל. // משה גרנות: קסם המיניאטורה, הצצה ל"חרוזים מבין קפלי המניפה" מאת פועה שלו-תורן. // איליה בר-זאב: שביל ירושלים. // ד"ר אברהם וולפנזון: סילוף דמותו האמיתית של בן גוריון. // אהוד בן עזר: בפחדֵך פן הולכת אַת. // נילי דיסקין: מכאן ועד לַשיר לִנקבים אלה שירי תהילה – ארוכה הדרך. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1990, רשימת תגובה שנפסלה בידי גרשם שוקן: "מי נוורוטי? מי משיח שקר?" // רון וייס: ישראל מסרבת להציג את תוכנית השלום. // עוד על "ביצי חופש" ועל תחתונים. // מרים ויואב אהרוני: לשונות גאולה. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ב. "ארורים הרכים האוהבים". 6. בין עליבות לצבאיות. // ממקורות הש"י.

  * * *

דוד מרחב

גינטר גראס והאמת של השמאל הישראלי

חוג הקצינים של דיקטטורת הקונפורמיזם הספרותי בישראל קפץ לדום כאשר שר הפנים ישי הודיע, כי הסופר והמשורר גינטר גראס, אבי הפואמה הרואה בישראל סכנה לשלום העולם, הוא בבחינת "פרסונה נון גראטה" בישראל.

הסופרת רונית מטלון אמרה בתגובה לדברי שר הפנים: "שישים את גראס על המרמרה, שיטביע אותו בים – הכול קשקוש, התלהמות ריקה. איזו ביקורת ישי מוכן לשמוע? ממתי לאלי ישי היה יחס לתרבות? הוא שמע את שמו של גראס אי פעם?"

הסופר אייל מגד קבע, כי ישי "בחיים לא קרא מלה של גראס, אין לו מושג מי זה... הוא בור, גזען ואיש חשוך. בושה למדינת ישראל שהוא שר פנים בממשלה. ראש הממשלה צריך לפטר אותו אחרי האקט הגזעני והפרימיטיבי הזה, הנובע מבורות."

פוליטרוק המהפכה החברתית, יאיר גרבוז, הגדיל לעשות כשטען: "בשלטון הישראלי נשארה רק טיפשות... זה כבר לא ימין, לא דת ולא כלום, זה רק טיפשות. אני חושב שבקרוב לא רבים ירצו להשתמש בזכות הזו, להיכנס לפה. הקשר בין גירוש לשירה הוא קשר הגיוני למי שהשירה היחידה שהוא מכיר היא שירתו של עובדיה יוסף. זה אידיוטיזם. לא מדברים על שיר ועל אלי ישי באותו משפט. כשמדברים על אלי ישי לא מדברים על שירה וכשמדברים על שירה לא מדברים על אלי ישי."

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין כי גבהות-הלב הספרותית היא, למעשה, גזענות מכוערת מהסוג המטורף ביותר. על גראס הם מרחמים: "סנילי", זו המלה החריפה ביותר שהם מוכנים להגיד עליו במסגרת הגינויים לדבריו. אבל על שר הפנים הם אינם חסים. שהרי ברור כי חרדי מזרחי איננו קורא שירה. וידוע כי החרדים בורים בכל הנוגע לעולם הספרות. התגובה הפבלובית האוטו-אנטישמית הזו איננה חדשה במחוזות השמאל, אך כל אימת שהיא מבצבצת מעל הביצה הסרוחה של הקונפורמיות הספרותית בישראל, גסותה ניכרת יותר ויותר. כדאי אפוא להעלות את השאלה, מדוע ישי הפך למטרה ולא גראס. איך זה שהיוצרות נתהפכו. מה קרה ששר הפנים עומד במוקד הדיון ולא המשורר איש האס-אס? זו לא רק גזענות. יש בזה משהו עמוק יותר.

גינטר גראס מבטא את השקפת העולם העמוקה של השמאל. הוא, והם, רואים בישראל סכנה אמיתית לשלום העולם. טרמינולוגיית הכיבוש, היוצאת מתוך שיח הדה-לגיטימציה לישראל ולציונות, מציבה את העולם הנאור, ה"מתקדם", מול ישראל והישראלים. גראס לא היה כותב את שכתב אלמלא היה יודע בוודאות גמורה שהדברים ייפלו על אוזן קשבת. גם הוא קורא את שיח השיטנה המתחולל בסצנה הספרותית בארץ נגד נתניהו ומדיניותו. גם הוא קשוב לרעל שמטפטפים בעיתון "הארץ" נגד מדינת היהודים. חתן פרס נובל לספרות פשוט תירגם לשירה את תעמולת הזוועה שיוצאת מדי יום משופרות השמאל. הוא, להבדיל מהם, לקח את הדברים עד הסוף: אם ישראל היא ספרטה של מנוולים, הרי שנשקפת סכנה לשלום העולם מצד מדינת היהודים. כי את הפרשנויות והטורים והמאמרים שמתפרסמים מדי יום נגד נתניהו צריך לתרגם, בסופו של דבר, למסקנה אחת כוללת: ישראל איננה לגיטימית.

המחזאי, המשורר והסופר המהולל איננו צריך להיחשב כמעין סטייה בעייתית מהשיח הנורמטיבי של השמאל. הוא-הוא השמאל. הגולם לא קם על יוצרו. הוא לא הממזר כי אם הבן החוקי של שיח שלם המציב נרטיב שבו ישראל היא מדינה של עוול שכל קיומה מושתת על כיבוש עם זר ודיכויו. במובן הזה, ראוי לשבח את גראס: הוא פשוט הלך צעד אחד קדימה ביחס לרעיו בשמאל הישראלי. הוא לא היסס ותירגם את הנחות היסוד למסקנה אחת פשוטה. גינטר גראס הוא כתב-אשמה לשמאל לא פחות משהוא תעודת-עניות לעצמו. את האנטישמיות הזו, המתחפשת לאנטי-ישראליות "בלבד", צריך לזקוף לחובתם של אלה אשר מזינים את העולם בתעמולת כזב אנטי-ישראלית על בסיס יומיומי.

הפואמה המקאברית של המשורר הנאצי בדימוס היא, הלכה למעשה, תוצאה של אינספור מניפסטים של שנאה היוצאים תחת ידם של חבורת מתנגדיה המובהקים של הציונות. את גינטר גראס צריך להשאיר מחוץ לגבולות ישראל. אבל את חבריו לשיח השנאה צריך להותיר מחוץ למחנה. הוא והם חצו כבר מזמן את הגבול. לשאלה את מי הם משרתים, כבר מזמן יש תשובה אחת ברורה.

 * * *

יצחק מאיר

חליפת מכתבים עם גינטר גראס

לאהוד בן עזר שלום,

אני משגר אליך מכתב אישי (פרסמתיו בשעתו במוסף השבת של "מקור ראשון"), שלא נענה על ידי גונטר גראס. כל מכתביי אליו עד למכתב זה נענו, מהם מכתב שנתפרסם בשפה הגרמנית בעיתון בארץ ובגרמניה. לאחר ששיגרתי מכתב זה התקשרתי אליו. הוא היה באותה שעה בדנמרק, אך מזכירתו הגברת אוזולינג, המנהלת ענייניו הספרותיים והציבוריים, הבטיחה לי כי מיד עם שובו של גראס יקרא ויענה. הוא לא עשה כן.

היום, אחרי פרסום שירו הפתולוגי, נעשה לי ברור יותר ויותר כי כבר עם קבלת מכתבי היה בשלב הפסיכולוגי, לא הספרותי, בה הלך וטבע לתוך ימת זהותו ממנה ניצל בחתירה מעוררת השתאות להוקיע כל ימיו את הגזענות, את האנטישמיות, את שלטון הסטריאוטיפים. בערוב ימיו נכנע. ילדותו יכלה לזקנתו.

בשנת 2006 כתב לי מכתב בו הוא עצמו מטביע על מצחו אות קין ואומר כי ילך מוטבע כל ימיו. ידידותי העמוקה עם גונטר גראס סבלה מכה אנושה עם פרסום הווידוי שלו כי היה ממגוייסי האס. אס. – וזאת לא מפני העובדה כשלעצמה אלא מפני שהסתיר אותה שנים הרבה ואף כיזב וכתב לא אחת כי שירת בוורמאכט.

מכה שנייה ספגה ידידות זאת לאחר שהתעלם מאות הקין ולא הזכיר אותה לתום שגב שראיין אותו.

המכה השלישית עכשיו אינה קשה יותר. היא מעבר ליחסי האישי אל האיש הזה. היא מעוררת בי הרהורים קשים על שרידותו העיקשת של ד.נ.א חום [?] ומעוררת בי חמלה על האיש הזה שכך ילך מן העולם, איש שזייף עצמו כל ימיו זיוף טיטאני, השאיר מן מצויינים בספרי הפרוזה, ומת עם המופרכים בפואטיקה.

בברכה ובתודה מראש,

בהערכה

יצחק מאיר

11.09.2011

ד"ר גונטר גראס הנכבד,

זה כמה רציתי לחדש את הקשר בינינו, שנותק לאחר הפרשה העגומה שהביאה לדחייה בלתי נמנעת של ביצוע ההחלטה להעניק לך תואר הונוריס קאוזה עליו החליטו הנשיא והסנאט של המכללה בנתניה. אם כי אי אפשר לבוא בטענה למי שמפרש את הדחייה הזו כביטול הלכה למעשה, ראוי להדגיש כי ההחלטה כלשונה ביקשה להדגיש כי  המכללה רוחשת את הכבוד הראוי לאחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים על כתיבתו ועל מאבקו הציבורי המרשים במגמות רבות כוח שהכחישו, מי באורח מלא ומי במשתמע ובנגרר, או את השואה עצמה או את האחריות שהטילו ההיסטוריה והמוסר האוניברסאלי על מחולליה.

הווידוי בספרך האוטוביוגראפי על שאתה, הגונטר גראס הנודע בקולמוסו ובעולם דעותיו ואמונותיו – העלמת מן הציבור בארצך ובעולם את העובדה כי שירתת, אמנם לתקופה קצרה, אבל התגייסת או לדבריך גוייסת בלי דעת, בשורות הס.ס והיית חייל ביחידה מיחידותיו, זיעזעה את מכבדיך ואף גם את מתנגדיך, אותם לא חסרת מעולם, והפכה את הענקת תואר הכבוד לבלתי מתקבלת על הדעת, לפחות עד שאולי, כעבור זמן, תיווצר פרספקטיבה שתאפשר דיון מחודש בהשלכה של שירות הנעורים על כל חייו מלאי המחויבות השונה על אדם, (כך ביקשת במכתבך אליי), ודיון נוסף במשתמע מן ההעלמה ארוכת השנים של עצם עובדת שירותך ביחידה השייכת לאחראיות לפשעים שאין עליהם מחילה – מן הטעם שלא ידעת להתגבר על הבושה. אודה כי אינני רואה שדיון מחודש כזה ייערך בעתיד הקרוב ואני מאמין כי גם אתה אינך מטפח בקרבך כל צפייה אחרת לעת הזאת

קראתי בעיון רב את דברי הראיון שהענקת לד"ר תום שגב. איני רוצה להתייחס למה שיש בו ולו מפני שהוא חוזר עם שינויים קלים על כל שהיה ידוע עד הנה באותה פרשה. גם להסבריך שדומה בעיניי כי לא היו, אם תסלח לי, נחוצים או הכרחיים, איני רוצה להתבקש, כי לא נאמר בהם דבר המעיד על ממד חדש של התייחסותך אתה לעצם השירות, להסתרתו מידיעת הציבור ולניסיון להסביר בזקנותך את משקלו של הזיכרון הזה על חייך ואת מה שגרם בסופו של דבר לווידוי. אני רוצה להתייחס למה שאין בראיון החדש.

בחילופי המכתבים בינינו אתה כותב לי במכתבך מיום 9.10.2006 –

"כל כמה שפשעי האס.אס נתעצמו בבהירותם לנגד עיניי, הלכה כלימתי על שנשתייכתי ליחידה של האס.אס, ולו לתקופה קצרה, ונתעצמה גם היא.

"יודע אני מכובדי, מר מאיר היקר, אלו פצעים נפתחים למראה צמד האותיות הגותיות שהיו לסמל, ומה משמעו של המושג אס.אס באוצר הזיכרון של רבים מאוכלוסי ישראל.

"אני מודע לעובדה, ואי אפשר לי אלא לקבלה ולחיות עימה, כי גורלי מעתה ועד קץ ימיי, הוא לשאת את   אותיות האס.אס הכפולות כאות קין על מצחי. כל שאני יכול לבקש הוא, שכל אשר פעלתי במשעולי חיי הארוכים מאז הייתי בן 17 שנה, כסופר, כאמן וכאזרח המעורב בסדר יומה של ארצי, יוטל על כף המאזניים האחת  כנגד מה שהוטל עתה על כף המאזניים שכנגדה."

לדברים האלה אין אפילו הד בראיון שהענקת.

כיבדתי בשעתו, ואני מכבד גם היום מאוד – את הדברים האלה בהם סיימת מכתבך אליי. הנבואה היהודית אומרת "כי הנפש החוטאת היא תמות." היא דוחה אשמה קולקטיבית וקובעת בדרך שאינה ניתנת לערעור כי האחריות האישית של האדם חלה על בחירתו הישירה והמכוונת. והנה באת אתה, לאחר שטענת כי נסיבות שלא אתה בחרת, גלגלוך לאס.אס מאיוולת נעורים בהם אין האדם בשל עדיין לבחור בחירה שהיא כולה אוטונומית, כי נגררת לשרת את המולדת לעת שקיעתה לתוך התהום המוסרית הבלתי נסלחת, כי כתיבתך ומאבקיך והתייצבותך הציבורית, הם המעידים על הבחירה שלך ולא משוגת הנעורים, והטלת על עצמך, מדעתך שלך אות קין.

הלכת הרבה מעבר למבקריך הנדהמים. אמרת, אם אני מפרש אותך נכון, כי אכן, "הנפש החוטאת היא תמות" הוא נכון בכל עת ובכל צומת אישית והיסטורית אבל בצומת של השואה היא אינה תופסת. זה צומת בו מי שהיה שם, גם אם הוליכו אותו אליו, נושא באחריות, ועצם השתייכותו רובצת עליו אורגאנית כעוון. יכול היית גם במכתבך אלי לוותר על הקביעה כי תישא לעולם את האותיות הגותיות כאות קין, יכול היית להסתפק בהסבר כי אתה ראוי להבנה על חטאת נעורים, על היקלעות ליחידה אליה לא בחרת להשתייך, וכהנה. לא עשית כן. הטבעת במצחך אות קין.

אתה יודע את ספר הספרים ומבין יפה כי האות שהטביע האלוהים בקין לא היה אות שסימן אותו כרוצח שראוי לזהותו ולהמיתו. הכתוב אומר כי האות הוטבע בו לבלתי הרוג אותו כל מוצאהו. כך פירשתי אני למה נתכוונת  עם הטבעת האות במו ידיך במצחך. אות הקין גוזר על מי שסומן בו לחיות עם בושתו. גדול עונשו של הנדון לבושה עולמית  מעונשו של מי שנדון למות בעוונו מיד. להיות נע ונד עם אות קין במצח, קשה מן הסילוק מארץ החיים. יש רבים שלא סלחו לך, לא על השירות ולא על דחיקת הווידוי עד לימי חורפך אבל הם לא הלכו כל הדרך איתך בבחירה שבחרת אתה לראות עצמך כגרמני שאינו יכול להימלט ביושר מן הקיינות בה בחרו בני עמו, אף על פי שהוא עצמו לא בחר בה. אתה הלכת.

יכול להיות שכיוון שכבר אמרת את הדברים רבי המשמעות האלה במכתבך אליי, והם כתובים, והם חתומים, והם דברים שלך ד"ר גונטר גראס, לא חשבת כי ראוי לשוב עליהם, אבל בראיון האחרון שבת על כל כך הרבה דברים ועל האות לא שבת. אינני כותב אליך  לבקש כי תסביר עצמך. לדידי מכתבך אליי הוא האמת שהחלטת כי תרדוף אותך ובזה תם המקום להסברים נוספים. אבל חשבתי כי ההחלטה הזו שלך, היא כה חשובה, כה מכריעה, כה אמיצה, כי ראוי למי שאינו יודע כי כבר החלטת אותה בעבר, להודיעו או להזכירו.

לפני חודשים מספר פרסמתי ספר בהוצאת ספריית מעריב שנושא את השם "אישה אחת". הספר הוא מכתב וירטואלי כמובן, שכתבה אישה אחת כביכול, לבעלה שהלשינו עליו כי הוא מזייף מסמכים בעבור המחתרת הצרפתית, נתפס, נשלח לדראנסי ומשם לאושביץ ממנה לא שב עוד.

היא אינה יודעת לאן היא כותבת, היא אינה יודעת אם המכתב ייקרא אי פעם, אולם היא כותבת כי אי אפשר לו לסיפור של אישה אחת שלא להיכתב. יש לה שני בנים, הבכור בן שמונה והשני בן שש, ובן שלישי ברחמה, בחודש השביעי להריונה. היא יודעת כי חייה וחיי ילדיה בצרפת הכבושה הולכים וכלים והיא מחליטה לצאת לבדה למסע הצלה דרך תחנות מזוהמות בגייסות גרמניים, דרך דרכים מושלגות בחורף אלפיני – להציל עצמה בשווייץ. ניירותיה המזויפים צרפתיים, אולם היא אינה יודעת מילה צרפתית ועל כן היא ובנה מחליטים כי אם תישאל או תחקר היא תהיה כאילמת, לבל תסגיר אותה הלשון הנעדרת, והילד הופך לדוברה.

היא מגיעה ורגליה, שהותשו בשלושה לילות של הליכה בשלגים עטופות בבלואי סחבות,  והיא מגורשת על ידי חיילים המקפידים על מדיניות  DASS BOOT IST VOLL"" – אך שבה בעקשנותה וסוף דבר נקרא רופא המוביל אותה לבית החולים שם ארבעה עשר יום לאחר מכן נולד הילד שלא היה לו אב בחייו מעולם, והיא אינה כותבת עוד ולו מילה לבעלה.

המסע, עם לדת החיים, ה'למרות הכול',  ה'אף על פי כן', הניצחון האנושי הפשוט של אישה אחת שסירבה להיות קורבן והיתה ללביאה הלוחמת על גוריה הוא, המשכו של המכתב שלא כתבה. הספר זכה לתהודה טובה, ואף על פי שלצערי לא מצאתי לו עדיין בית הוצאה שייאות להוציאו בתרגום, אני מקווה כי יום יבא והוא לא ירחק והוא יתורגם.

הספר הזה היה באינקובאציה ארוכה. לא יכולתי לכתוב על חיי כי מה הם חיי אל מול חיי המיליונים שנטרפו בסערה מטורפת של מלחמה שיזמו ברואים בצלם מדעת, תוך התרסה חסרת עכבות באמונה של האלוהים כי אם ניתנה לאדם הבחירה בין הטוב ובין הרע, בין החיים ובין המוות, הוא יבחר בטוב ויבחר בחיים. הרוצחים הפכו את האלוהים ליוצר נאיבי, את האמונה באדם הבוחר בחיים לאמונה שאין לה על מה לסמוך. האדם הראשון צריך היה כנראה לחשוד בכך כשהוא וחווה אשתו,  בני האנוש היחידים בבריאה שנולדו בלא טבור, בלא ד.נ.א, בלא ירושה של תרבות ומנהגים ואמונות, שהגן היחיד שלהם היה שהם נבראו בצלם אלוהים, כשהוא גילה שאחד משני בניו הוא רוצח. הרציחה לעולם היא בחירה. השואה היא בחירה. אני חייתי את האסון הזה מעברה האחד של התהום. אתה גונטר גראס מן העבר השני. אני כתבתי את ספרי כדי לומר שאישה אחת הבינה כי להיות קורבן זה לא לעבור מעל התהום, אלא לשקוע לתוכה, כי הברירה האחת שמשאיר המוות לאישה אחת, היא להביא חיים לעולם ולקדשם.

מותר לך להשתבח על שכתיבתך הציבה אותך בשורה הראשונה של היוצרים בשמונים השנים מאז התפרץ הנאציונאל-סוציאליזם לתוך עולמו של האדם אבל נשארת, ואין בכך כשלעצמו פגם, סופר גרמני והאוניברסאלי הוא בהישגך לא במהותך. גם בכך אין עוון. הכותב לדורו כותב לדורות והכותב בעמו כותב בקרב כל עמי העולם. אני חש בי כי גם אתה רואה עצמך קודם כל כיוצר גרמני. הנושא של חייך הוא מה הוא להיות גרמני בתקופה בה בחר האלוהים לשגר אותך לעולם. המותר לי להניח כי מפני שאתה הטבעת מעצמך אות קין על מצחך משמעו הסמוי של המעשה הפומבי הזה היה והינו כי אתה מטביע אותו במצחם של אלה מבני עמך שיכלו לומר כי הם לא היו אישית במעל שמעל האדם בעצם היותו נברא בצלם, ושאמירה זאת לא יכולה להציל אותם מהיות נע ונד עד קץ הימים ושתי האותיות הגותיות הם תו זהותם בעולם. בזה מיצית לדידך שליחותך כסופר גרמני. בראיון האחרון בחרת לא לבוא בקהל כסופר הגרמני הזה שהיה לאות לגרמנים רבים כל כך. האישה האחת עליה כתבתי לך איננה תובעת ממך הסברים. יכול להיות שהיא ידעה כל העת כי אינך איש אחד, איש ככל האישים שהיו מעבר מזה לתהום, אלא בסופו של דבר, גונטר גראס.

היה ראוי כי נדע אישי היקר, כי הגיע הזמן להיפרד מן הנושא שהיה לנושא חיינו, אם כמתים אם כממיתים. כל אחד בנו חווה נקודה אחת בלבד מאימי המלחמה  הנוראה שיש לה בניגוד לגיאומטריה גם רוחב גם אורך גם עומק גם גובה ועליה אנו כותבים כי רק אותה אנו יודעים. דומה בעינינו כי מתוכה מצטיירת התמונה האפלה כולה. יש בזה אמת, ללא שום ספק, אבל יש גם אמת בעובדה כי מתוכה לא מצטייר רק התמונה אלא גם הצייר שהעלה אותה על הבד, הסופר שתרגם אותה להיסטוריה, החוקר שקבע את מימדיה. הבה נשאיר מעתה את הדברים לדור, או לדורות הבאים. הם ייטיבו להבין משיכולים אנו להבין. הם יראו הרבה יותר משראינו כי הם לא ראו דבר. אנחנו שראינו, נסמוך עליהם ונאמין כי גם הם יפנימו מתוך העיון כי מן החוויה ימנע הדבר מהם, כי הדרך האחת להכות את המהות של השואה היא להקדיש כל ימי היותו של האדם על הארץ הזאת לקידוש החיים.

הייתי רוצה לקוות כי יום יבוא ונוכל לשוחח על כך ד"ר גונטר גראס הנכבד שוב פנים אל פנים. צריך. בימי סתווי זה נהיה חשוב יותר ויותר.

בברכה ובכבוד,

יצחק מאיר

 * * *

אורי הייטנר

חסידיו השוטים של הסופר הנאצי

בעקבות דברים שכתבתי בגנות דברי הבלע האנטישמיים של הסופר הנאצי גינתר גראס, הופתעתי מהצפה של תגובות מצד חסידיו השוטים של הסופר, שלמדו סניגוריה עליו כדמות מופת, לוחם עקבי בגזענות ובאנטישמיות ואף הצדיקו את דבריו נגד ישראל. דברים אלה, נכתבו כתגובה לתגובות הללו.

כל אדם הגון בעולם מבין שישראל היא מדינה יהודית בודדה בתוך ים אסלאמי החותר להשמיד אותה. כל אדם הגון בעולם מבין שישראל היא דמוקרטיה יחידה בתוך ים של קנאות דיקטטורית חשוכה שאינו מקבל את קיומה. כל אדם הגון בעולם מבין שישראל אינה יכולה לסכן את קיומה ואת קיום העם היהודי ואינה יכולה להסתכן בשואה נוספת. לכן, העולם החופשי כולו מכיר בזכותה של ישראל בהרתעה אסטרטגית בלתי קונבנציונלית ובכך שחייבת להיות בלעדיות ישראלית במזה"ת לאופציה גרעינית.

כל אדם ישר והגון בעולם יודע, שישראל לעולם לא תפעיל נשק גרעיני, אלא במקרה של איום מוחשי על עצם קיומה. האופציה הזאת קיימת כדי למנוע מצב שיחייב את השימוש בו. ואף על פי כן, ישראל מקפידה לא להתקרב אפילו למצב שלא תהיה לה ברירה אלא להשתמש באופציה גרעינית, ולכן אין היא מסתמכת עליו להגנתה (כפי שיש המציעים) אלא מקיימת צבא קונבנציונלי חזק להגנתה ועומדת (כך אני מקווה, למרות ששני ראשי ממשלה – ברק ואולמרט ויתרו על כך) על קיומם של גבולות בני הגנה למדינת ישראל.

רק מנוול בעל חשיבה מעוותת, ישווה את האופציה הגרעינית של  ישראל, לשאיפה של איראן – מעצמה אזורית אסלאמיסטית פונדמנטליסטית דיקטטורית קנאית, החותרת להשתלט על כל המרחב אם לא על כל העולם, החותרת בגלוי כמטרתה המדינית המרכזית להשמדתה של מדינת ישראל, העומדת מאחורי ארגוני הטרור הלוחמים נגד המערב כולו ונגד ישראל בפרט, המכחישה באופן ממלכתי ורשמי את השואה (ומוצאת הד בקרב אידיוטיזם "מוסרי" בתוכנו המציג את הפלשתינאים – אוי לבושה, כקורבנות השואה) – להצטייד בנשק להשמדה המונית.

פרופ' יחזקאל דרור הנחיל למדע המדינה ולמדע היחסים הבינלאומיים את המושג "מדינות מטורפות" והיום מקובל בכל העולם שיש מדינות שאין לייחס להן חשיבה רציונלית. זה אחד מלקחי השואה ועוד אסונות המוניים במאה ה-20. מדינות כמו איראן וצפון קוריאה, למשל, הן התגלמות המושג "מדינה מטורפת".

מבט קצר על מה שקורה בסוריה, צריך ללמד אותנו מה מהות השכונה בה אנו חיים ומה המשמעות בעבורנו אם נהיה חלשים.

וכאן בא הסופר הנאצי, חניך האס-אס ומפרסם פשקוויל אנטישמי נורא, המגן על איראן ומאשים את מדינת היהודים בסכנה לשלום העולם. מה הפלא, הרי בנעוריו באס-אס חינכו אותו שהיהודים הם סכנה לשלום העולם – וחסידיו השוטים בישראל מריעים לו ומקבלים את הטיעון האנטישמי הזה.

איבדנו את הבושה.

 * * *

יהודה דרורי

1. לשלול דרכון ממשמיץ ישראל בחו"ל

מלחמתה של המדינה כיום היא לא רק על קיומה, אלא על מקומה בין העמים ותדמיתה בעולם הרחב, מה שכמובן משפיע בעקיפין על שרידותה הפיזית. התקשורת הגלובלית כיום הינה גם נשק, והביאה לכך שישנם כמה מאות אנשים במדינה החותרים נגדה ללא הרף במדינות העולם.

הגיע לכן הזמן שמדינת ישראל תתחיל להתמודד ברצינות עם אויביה מבית היוצאים לחו"ל ושם פוגעים במדינה ע"י השמצות, דברי בלע ושקרים.

בנקודה זו, הפכתי כמובן ל"פאשיסט" עליו מסתערים בחמת זעם הכלבים הידועים של "שמאלני הצמרת" (בליווי כמה אנארכיסטים מכוערים) ובצריחות זעם נוראיות דוחפים לאוזני הציבור שקרים – שהצעה זו כביכול אינה דמוקרטית, שהיא בעצם "סתימת פיות" ופוגעת ב"חופש אקדמי..." (וכל שאר השטויות הפרופגנדיסטיות מבית מדרשם של סטלין וגבלס...)

אם דמוקרטיה חפצת חיים היא, עליה להילחם באויביה – והאויבים הם אותם אקדמאים "אנשי רוח" ואמנים היוצאים לחו"ל ומתחרים באנטישמים המקומיים, ובאיסלמיסטים למיניהם, דהיינו – מי ישמיץ את ישראל יותר חזק.

קשה לנטרל מנוולים אלו, אבל אפשר להכביד עליהם ולפגוע בלגיטימיות שלהם ע"י שלילת הזכות להחזיק בדרכון ישראלי. ניתן אפילו לכלול בקטגוריית המסורבים לדרכונים גם את אותם חרדים, מחצרות חסידות מסויימות, הנושאים דרכונים ישראלים והמלקקים ישבנם של אוייבינו בכל הזדמנות לפני מצלמות הטלוויזיה, וקוראים למחיקת מדינת-ישראל – כמו גם לחברי אירגונים אסלמיים קיצונים שהינם אזרחי מדינת ישראל.

הדרכון הישראלי הנו זכות שהמדינה מעניקה לאזרחיה. זכות זו אינה בלתי-מוגבלת (היא מוגבלת בד"כ כיום מסיבות משפטיות ופליליות), ומה שמוצע פה הוא שהמדינה תרחיב את הסלקטיביות במתן זכות כזו לכאלה היוצאים לחו"ל, כאשר ידוע מדיבוריהם וממאמריהם, (או מדיניות ארגוניהם) כי הם עלולים לגרום נזק למדינה בקוראם לחרם נגדה, בעלילות אפרטהייד, בהשמצות שווא על חיילינו, או בשלילת זכותה של מדינת ישראל להיות מדינת העם היהודי. יותר מכך, ניתן יהיה גם לבטל דרכון למי שנמצא בחו"ל ועוסק בהשמצתה.

רוחב הלב הדמוקרטי שמגלות ממשלות ישראל ובתי-הדין שלה מאז ומתמיד – מאפשרים חופש ביטוי והשמצה כמעט בלתי מוגבל כאשר זה מתרחש בתוך מדינת ישראל, מתוך אמונה תמימה שמיעוט עלוב לא יכול להשפיע. (שכחנו איך הנאצים עלו לשלטון ממיעוט של שותי בירה לרבי-הרוצחים של האנושות...)

מדינות דמוקרטיות רבות במערב מגבילות קבוצות קיצוניות עד כדי שלילת זכויות אזרחיות ואפילו העמדה לדין ומאסרים. "ממשלות הפרווה" שלנו החליטו מזמן לעצום עיניים מול הנבלים הללו, כאשר מעשיהם מתרחשים ברחובותינו ובחצרות ביתנו – אבל במאבק הבינלאומי על תדמיתנו – במאבק שמשפיע על שרידותנו הפיזית – חייבים לעצור את הכלבים השוטים הללו לפני שידביקו בכלבת אזרחים תמימים בכל העולם.

הצעה זו תוכל להתממש ע"י תקנות של משרד הפנים, ואם יקומו השמאלנים ואנשיהם בבתי-הדין לטרפד זאת, ניתן להוסיף זאת בכנסת ע"י חקיקה.

2. למה פולארד לא ישוחרר?

פולארד לא היה מרגל, פולארד גם לא עסק בריגול, פולארד היה אדם שידע שארה"ב משקרת וחשף זאת! פולארד לא נמצא בכלא סתם כעונש, אלא כנקמה!

כמי שעקב אחרי מקרה פולארד מראשיתו, אוכל לומר, שמרבית הציבור בארץ ובארצות הברית, אינו מודע לנזק הנורא שפולארד גרם לארה"ב, נזק זה היה כה חמור עד שמזכיר המדינה, ראש ה-CIA ושר הביטחון דאז, איימו להתפטר מיד אם הנשיא ביל קלינטון יממש את הבטחתו לראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, ולשחרר את פולארד.

מה הדבר הנורא שפולרד עשה? מסתבר שהוא בכלל לא ריגל (אף ששקרני ה-CIA רמזו אפילו על קשר שלו כביכול לברה"מ ו"לעוד מדינות"...) – כל זה זבל שהנבלים שם ניסו לטפול עליו, ואפילו לא הוצג במשפטו. מסתבר כי למעשה, כל מה שפולארד עשה היה שהעביר לאישיות ישראלית ביטחונית בוושינגטון (מבלי שנתבקש לכך!) חומר מודיעיני עדכני לגבי הזירה המזרח-התיכונית בכלל – והטרור הפלשתינאי בפרט, חומר אשר נאסף בידי מעבידיו במערכות הביון האמריקאי  –­ חומר שארה"ב התחייבה להעביר לישראל במסגרת ההסכם מ-1983, לשיתוף פעולה מלא, מודיעיני ואסטרטגי, ונמנעה מלעשות כך! (למעשה, היה זה חומר מודיעיני בעל ערך רב לישראל אז, במאבקה בטרור).

בעשותו כך, פולארד לא פגע בביטחון ארה"ב, לא פגע בסוכניהם בשטח וגם לא חשף מקורות מודיעין, הוא רק הראה שלהסכמים שארה"ב עושה אין כל ערך, יונתן פולארד חשף לכול את ערוותו של המימשל בארה"ב כגוף חסר אמינות, ולכן הוא לא סתם נענש – הם החליטו לנקום בו על הבושה שגרם להם ולכן אין כל סיכוי שישוחרר ויספר את סיפורו...

אנחנו למדנו ערב מלחמת ששת הימים כמה לא שוות הבטחות והסכמים של ממשלת ארה"ב (כגון פתיחת מיצרי טירן לשיט ישראלי). ההסכם האסטרטגי עם ישראל בשנות השמונים בא לתקן כביכול פאשלה אמריקאית זו, ובמקום זה קם לו חוקר זוטר, בחור יהודי טוב, וחושף שוב תרמית אמריקאית.

בארה"ב נתפסו לא מעט בוגדים ומרגלים, אף אחד מהם לא קיבל יחס נוקשה וחמור כל-כך כמו פולארד, למרות שהוא לא גרם כל נזק מודיעיני לארה"ב. אבל, כל עוד חיים הפשלונרים של אז במימשל בארה"ב, אלו אשר היו אחראים לתרמית הגדולה שניסו לבצע על ישראל – הם לא יתנו לפולארד לצאת מהכלא.

מצד שני, ברור מדוע ראשי השלטון בישראל, בצד מאבקם לשיחרור פולארד, הרי שב-27 השנים האחרונות שותקים על התנהגות ארה"ב המקרה הזה. הם לא רוצים לבייש את ידידתנו הגדולה והיחידה, מדינה אדירה וחשובה מאוד, העוזרת לנו אבל, עושה שטויות מדהימות מדי פעם בפעם...

בסיכום מבחינתנו, יונתן פולארד היה מתנדב למען מאבקה הקיומי של מדינת ישראל, וראוי לפיכך , שכאשר תגיע שעתו להחזיר נשמתו לבוראו, שייקבר בטקס צבאי מלא, פה בארץ.

 * * *

נעמן כהן

"לא הבדלה בין דם לדם" (1)

הנצחת חללי טבח ליל הסדר במלון פרק בנתניה

קביעתה הצדקנית-מוסרנית (בנוסח הטפה של מרטין לותר קינג) של נילי דיסקין שלפיה אין להנציח את הרוגי ליל הסדר במלון פרק עקב העלבון שייגרם בכך לנרצחים אחרים מנתניה (נילי דיסקין, "לא הבדלה בין דם לדם", חדשות ב"ע 732) היא אבסורדית. משמעותה אחת משתיים. או שיונצחו כל הנרצחים מנתניה או שלא יונצח אף אחד. עקרונית כמובן שיש להנציח את כל הנרצחים (אני מקווה שבסיסמה "לא הבדלה בין דם לדם" אין כוונת גברת דיסקין להנציח גם את "השהידים") אבל הנצחה כללית אין משמעותה שאין להנציח את הנרצחים באירוע ספציפי במקום ספציפי במקרה הזה במלון פרק.

הטבח של חוגגי הסדר במלון פרק על כל המשמעויות הסמליות שבו הרטיט (כמעט) כל לב יהודי בעולם, והיווה את המניע למבצע "חומת מגן" לעקירת הטרור האיסלמו-נאצי. לכן מן הראוי להנציחו במקום האירוע. הצעתי הייתה הנצחה באמצעות ציור קיר: "הסעודה האחרונה". בניגוד לדברי גברת דיסקין המלינה על מה שהיא מכנה "יחסי ציבור לנפגעי הפיגוע הזה", הנצחת חללי הטבח במלון פרק אינה פוגעת כלל בזכר נרצחים אחרים מהעיר נתניה. בטוחני שגברת דיסקין לא תמליץ לפרק את כל אנדרטאות הזיכרון הפזורות בארץ לטובת רשימה אחת כללית כדי לא להבדיל בין דם לדם...

אני כמובן מחזק את ידיה של גברת דיסקין לנצל את חברותה האישית עם ראשית העיר נתניה, ולפעול למען הקמת לוח זיכרון לכל נפגעי הטרור בנתניה. עלי והצליחי.

"לא הבדלה בין דם לדם" (2)

הנצחת חללי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה

שנים רבות אני פועל למען הנצחת חיילי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה. לא יעלה על הדעת שכל חיילי צה"ל שנפלו מאש האויב יזכו להנצחה, ורק חיילי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל לא יזכו. לא יעלה על הדעת שבאנדרטה לזכר אלטלנה הונצחו חיילים שערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור ונלחמו נגד חייליו, ולא הונצחו חיילי צה"ל ההרוגים. כתבתי על כך רבות בעבר ב"חדשות בן עזר". והנה בינואר השנה הודיעה לי חגית לוי – רכזת ועדת שמות והנצחה בעירית תל אביב, כי נתקבלה החלטה חיובית להנצחת חיילי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה. מאז עבר זמן רב. "לבצע החלטה לוקח חודשים רבים," אמרה לי חגית לוי. לפני יום הזיכרון שלחתי לה תזכורת בתקווה שאולי תושלם ההנצחה עד יום הזיכרון השנה.

[אהוד: אולי לא צריך לעשות לכך פומבי לפני הביצוע, כי עלולים לקום אנשים שיטרפדו את יוזמתך!]

הבדלה בין דם לדם

היהודים הם סכנה לשלום העולם!

השוואה היטלר-גונטר גראס / Hitler&Günter Grass

היטלר: "היום אני רוצה להיות נביא עוד זו הפעם. אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה." (ספטמבר 1939)

http://www.youtube.com/watch?v=11fl8AykFqo

"האויב היהודי-בולשביקי הקטלני הגיע בהמוניו בפעם האחרונה כדי לתקוף. הוא שואף להחריב את גרמניה ולהשמיד את עמנו. אתם חיילים מן המזרח כבר יודעים איזה גורל צפוי לנשים ולילדים של גרמניה. בעוד שהזקנים, הגברים והילדים יירצחו, נשים וילדות יושפלו להיות זונות של קסרקטינים. כל השאר יוצעדו לסיביר. (עם התקדמות הצבא האדום לכיוון ברלין 16 באפריל 1945).

גינטר גראס: מה שצריך להיאמר: "מעצמת האטום – ישראל, עלולה למחוק את העם האיראני. ישראל מסכנת את שלום העולם." (אפריל 2012).

בעת שהתגייס לצבא הנאצי נשבע גונטר גראס שבועת אמונים אישית לשטן-היטלר: "אני נשבע באלוהים את השבועה הקדושה הזו, לציית בלא תנאי לאדולף היטלר, הפיהרר של העם והרייך הגרמני והמפקד העליון של הוורמאכט. וכחייל אמיץ, אהיה מוכן לסכן את חיי בכל עת למען השבועה הזו."

http://www.youtube.com/watch?v=4aIKfGNn-no

בנובמבר 1944 התגייס גינטר גראס לואפן ס.ס. – דיוויזיית פאנצר אס אס העשירית. שבועת אמונים של הס.ס.:

 http://www.youtube.com/watch?v=Iee3pIS_298

מסתבר שגראס יצא מהארון. גראס לא שכח את שבועתו.

 * * *

יוסי גמזו

מָה שֶשּוֹצֵף בַּנְּחָלִים בָּאָבִיב...

מָה שֶשּוֹצֵף בַּנְּחָלִים בָּאָבִיב בְּיָמִים הֵרַקְלִיטִיּים אֵלֶּה,

יָמִים שֶבָּהֶם בִּזְרִימַת פַּנְטָה רֵאִי שִמְשוֹ שֶל נִיסָן מַפְשִירָה

אֶת כְּפוֹר הַשְּלָגִים שֶהַחֹרֶף עוֹרֵם בַּחֶרְמוֹן בְּגָבְהֵי הַצְּמַרְמֹרֶת

וּכְמוֹ שֶמִּלּוֹת אַהֲבָה מְמִסּוֹת אֶת הַלֵּב הַצּוֹנֵן בְּיוֹתֵר

הוֹפְכוֹת אֶצְבְּעוֹת הַשִּיאָצוּ שֶל אוֹר הַחַמָּה בְּאַלְכִּימְיַת קַרְנֶיהָ

שֶלֶג לְפֶלֶג, מוּצָק לְנוֹזֵל וּקְשִי קֶרַח לִבְדֹלַח זוֹרֵם

כְּמוֹ מַנְגִינָה הַמֻּתֶּכֶת אַט-אַט בַּמִּדְרוֹן הַגּוֹלֵש אֶל הָעֵמֶק

מִנֵּטֶף לְשֶטֶף, מֵרַהַט לְשַעַט, מֵרֶטֶט אַדְוָה לְזִנּוּק

בִּסְנֶפְּלִינְג תְּלִילוּת הַמַּפָּל בּוֹ גוֹבֵר וּמֻכְפָּל צִלְצוּלוֹ שֶל הַדֹּכִי

מִדְּמִי לַחֲשוֹ שֶל פְּיָאנִיסִימוֹ דַק לִגְלִיסַנְדּוֹ צוֹהֵל כְּתִינוֹק

עַד שִכְשוּכוֹ וְהֶמְיַת פִּכְפּוּכוֹ שֶל הַסְּקֶרְצוֹ עַזִּיז הַהַרְמוֹנְיוֹת

אֵינֶנּוּ רַק מַיִם, רַק H2O –

הוּא קְרֵשֶנְדּוֹ סוֹעֵר

שֶל שִירָה.

וְשִירַת הַפְּלָגִים הַזֹּאת אֵין לָהּ מִלִּים אֲבָל הִיא בְּפֵרוּש מְדַבֶּרֶת,

רָם וְצָלוּל הוּא הַסּוֹלוֹ שֶלָּהּ הַמַּרְחִיב אֲפִיקֵי וָאדִיּוֹת

וּבָהּ בַּשָּעָה גַם אֶת לֵב הַיּוֹדְעִים לְהַקְשִיב לָהּ קְסוּמִים כְּמוֹ לְמַאנְטְרָה

נִצְחִית הַחוֹזֶרֶת שָנָה בְּשָנָה וּבוֹלֶלֶת בְּמֵלוֹס אֶחָד

כּוֹחַ וְיֹפִי, זְרִימָה וְזִמְרָה וְזִרְמָה, זִכְרִיּוּת אוֹן הַשֶּטֶף

וְחֵיק נַקְבוּתָם הַנִּפְעֶרֶת שֶל גְּדוֹת עֲרוּצֵי הַמֵּרוֹץ הַקָּצוּף

הַחוֹצֶה גֵאָיוֹת בְּמַסְלוּל מְסֻרְגָּל אוֹ פְּתַלְתֹּל כִּשְפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח

וְעוֹקֵף כָּל מִכְשוֹל בְּעָרְמַת הַנַּחְשוֹל הַצּוֹלֵחַ בֵּין קַו הַיָּשָר

לְקַו הָאֶפְשָר אֲבָל שָר, תָּמִיד שָר אֶת הָאַרְיָה שֶלּוֹ הַנּוֹהֶרֶת

בֵּין צִיפָה לִנְפִילָה, חֲרִישִית כִּתְפִלָּה אוֹ רוֹעֶמֶת כְּיָם בַּעֲיָם.

הַמַּיִם מְלַמְּדִים אֶת הַנָּכוֹן לְהַאֲזִין לָהֶם וּבוֹ-זְמַנִּית לַזֶּמֶר הַקּוֹלֵחַ

בְּלַבִּירִינְתּ סִבְכֵי עוֹרְקָיו שֶל הָאָדֹם-אָדֹם הַזֶּה בְּסוֹד הַנַּחַל וְהַלַּחַן וְהַדָּם

שֶהַקָּבוּעַ מִכֻּלָּם הוּא אִי-הַקֶּבַע שֶגֻּלַּם בִּתְזִיזוּתָהּ שֶל הַתְּמוּרָה הַמִּתְחַדֶּשֶת

מִדֵּי שְנִיָּה בְּכָל פְּנִיָּה שֶל הַשְּקִיקָה הַמְּנִיעָה אֶת פְּעִימַת הַלֵּב, הַמַּיִם וְהַזְּמַן

וְשֶהַכְּפוֹר שְבְּאֵינְסְפוֹר יְמֵי חָרְפּוֹ הָעָט אָפֹר עַל תְּמִימוּתָהּ שֶל הַתִּקְוָה שֶכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת

אֵינוֹ מַצְלִיחַ לְעוֹלָם לִבְלֹם אוֹתָהּ כִּי הַנִּבְלָם סוֹפֹו לִפְרֹץ תָּמִיד אֶת כָּל סִכְרֵי שִבְיוֹ

כְּמוֹ הַחֵרוּת אֶת הַסּוּגַר וּגְאוֹן הַמַּיִם הַנִּגָּר עַל אַף הַכֹּל מֵחַרְצֻבּוֹת קִפְאוֹן הַקֶּרַח

וּכְמוֹ הַטּוֹב וְהַצּוֹדֵק הַמְּפוֹרֵר וְהַסּוֹדֵק אֶת מְצוֹרָהּ הַמִּתְהַדֵּק שֶל הָרִשְעוּת.

מָה שֶשּוֹצֵף בַּנְּחָלִים בָּאָבִיב כְּמוֹ הַמֹּהַל בָּעֵץ הַפּוֹרֵחַ,

כְּמוֹ עִבּוּי הַסֻּכָּר בְּפִטְמוֹת הָעֵנָב בִּכְרָמִים מַחְלִימִים מִנְּשִירָה,

כְּמוֹ תְשוּקַת הַחַיִּים הַגּוֹבֶרֶת עַל כָּל הַנְּכָאִים בְּעָצְמַת מִשְבָּרֶיהָ

הוּא יוֹתֵר מִסְּתָם הִידְרוֹ דִינָמִיקַת פֶּרֶא,

הוּא סֵמֶל,

הוּא אוֹת,

הוּא שִירָה.

 * * *

צייד הצבעים

סיפורו של נחום גוטמן

מאת לאה נאור

הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2012

"כמה קשה להיות סופר, אני אף פעם לא אהיה סופר.  אהיה צייר, או צייד, או מגלה ארצות  אולי,"  סיפר הסופר והצייר נחום גוטמן על חלומות ילדותו.  אולי הוא עצמו לא ידע עד כמה הגשים את כל חלומותיו: בסיפוריו ובציוריו גילה לנו גוטמן ארצות רחוקות, וגם את ארצנו שלנו. במכחולו  ובעטו הצליח "לצוד" חיות, אנשים, נופים וחוויות. גוטמן היה צייר עטור פרסים, פסל ואמן פסיפס נחשב בעולם, וגם חתן פרס ישראל לספרות ילדים. ועם זאת היה אדם צנוע, חביב, טוב לב ושופע הומור, חיפש ומצא בכל מקום צבע נוסף ויופי שרק הוא היה מסוגל לגלות. הוא ידע לצוד את המראות ואת הצבעים של העולם. זהו סיפורו של נחום גוטמן – "צייד הצבעים".

נחום גוטמן מעולם לא צייר את אימו

פרק מהספר "צייד הצבעים"

בכל שבת, אחרי התפילה, היתה רבקה לובשת את שמלתה היפה ביותר והולכת בחול העמוק לראות איך מתקדמת הבנייה של ביתה החדש בשכונת אחוזת בית. רחל היתה הולכת לצידה, נחום ועוזר היו רצים לפניהן ואחריהן, מתגלגלים על גבעות החול. הם אהבו את טיולי השבת, ועקבו בשמחה והתפעלות אחרי הנחת היסודות והנחת הלבנים לקירות הבית.

משבת לשבת נעשו הטיולים קשים לרבקה. היא נחלשה, שיעולה התגבר ורגליה שקעו בחולות העמוקים.

למחרת תשעה באב התעקשה רבקה שלא להפסיד את טקס הנחת אבן הפינה לבניין הגימנסיה, למרות שהיתה חלשה מן הצום של אתמול. ממקומו בשורות התלמידים ראה אותה נחום נתמכת בידי בן ציון ועוזר הקטן מחזיק בשמלתה.

רבקה הפנתה את מבטה וראתה את קירות ביתה החדש הולכים וצומחים מתוך החולות, קרוב מאוד לבניין הגימנסיה. היא כבר בחרה את דוגמת האריחים הצבעוניים בבית החרושת לאריחים של הקבלן שלוש, ודאגה לכל פרט בבית החדש. אבל בחורף אפסו כוחותיה. מחלתה גברה והיא  ולא יכלה עוד.

נחום רץ לקרוא לדוקטור חיסין שיבדוק אותה.

חיסין בא, רוכב על חמורו. נחום עמד בחוץ וליטף את החמור בשעה שד"ר חיסין בדק את אימו. הוא רשם לה תרופות שלא הועילו, וכשהתגברה מחלתה המליץ ד"ר חיסין על נסיעה לבית החולים בביירות. בית החולים המודרני הטוב ביותר שאפשר למצוא במזרח.

 "איך אימא תיסע מפה ועד לביירות? היא חולה!" תמה נחום.

"אל תדאגו," אמר בן ציון. "אני עצמי אלווה את אימא באנייה מיפו לביירות. יצחק שלנו יקבל את פנינו בנמל ביירות, וילווה אותנו אל בית החולים. גם חברנו יהודה גרזובסקי הנמצא בביירות הבטיח לעזור. הוא יקבל עבורנו מכתבים וידאג לכל הסידורים. יצחק יבקר את אימא מדי יום בבית החולים." 

"אני מתגעגעת לבני הבכור, ליצחק," אמרה רבקה בקול חלש. "אשמח לראות אותו, אבל אינני רוצה שיבטל מלימודיו בגללי."

"הוא הבטיח לבוא ולבקר אותך בכל זמן שיוכל, רבקה. זהו המקום שבו תוכלי לקבל את הטיפול הטוב ביותר. המקום שבו תוכלי להבריא."

"אולי במקום לנסוע לביירות, אימא, תיסע לטבריה?" הציעה רחל. "היא היתה שם כבר פעם, ומכירה את המקום. והמרחצאות עזרו לה."

"בדרכה הביתה מביירות אימא יכולה לרדת מן האנייה בחיפה, לנסוע בנוחות ברכבת התורכית לטבריה, ושם להשלים את תהליך ההבראה," הציע בן ציון.

הוא פנה אל רבקה והוסיף: "אנו ניקח אותך הביתה מטבריה. עד אז יהיה מוכן  הבית החדש שלנו. בבית החדש תהיי בריאה וחזקה."

כוחותיה של רבקה אזלו והיא חדלה להתנגד.

אחרי שנסעו רבקה ובן ציון לביירות נראה פתאום הבית ריק כל כך. רחל ערכה את השולחן לארוחת הבוקר. עוזר הקטן בכה, וגם נחום, שהיה כבר בן 12, עצר בקושי את דמעותיו.

"אימא, מתי אימא תחזור?" בכה עוזר.

רחל חיבקה אותו: "אל תבכה, עוֹזִי, אמא תבריא מהר. אבא יחזור בעוד כמה ימים וימסור לנו דרישת שלום ממנה, הכול יהיה בסדר."

רחל ונחום לקחו את תיקיהם ויצאו, כמו בכל יום, בדרכם הארוכה אל הגימנסיה העברית ביפו.  

יצחק כתב מדי יום.

ביירות, יום ו' כ"ו טבת

אבי היקר,

גם היום ישבתי על יד אמא כעשרה או חמשה עשר רגעים. חדשות אין לי להודיע לך. אמא, מצאתיה עצובה. הלילה שעבר מת חולה אחד באותו אולם שאמא נמצאת בו, וכמובן שזה השפיע על עצביה החלשים, והיא התאוננה לפני על שהיא כל כך מרוחקת מכל אדם קרוב לה. התאוננה שהיא עדיין חלשה ועוד אין לה תיאבון. הרופא שראה אותה היום אמר לה עוד הפעם שמצבה הוטב. הוא בטוח שמחלתה היא טוברקולוז (שחפת).

את המכתב שלכם הבאתי היום לאמא, וכמובן ששימח אותה. הלכתי ממנה כשהיא התנחמה כבר. מחר גם כן אשתדל לראותה, ואראה גם את הד"ר קייזרמן, וכשיהיה בפי דבר מה חדש – אודיע לכם מיד.

ואתם הוסיפו לכתוב מכתבים, היו שקטים וקוו. שלום לכם יקרים, חביבים.

אבא, כתוב לה, לאמא, יותר על הבית ועל עסקי הבית, כי היא מתעניינת בזה הרבה מאד, כדרכה.

מדי יום הלך נחום אל בית הדואר האוסטרי, לקבל את המכתב היומי מיצחק.

מדי פעם בא עגנון לשאול לשלומה של רבקה. "הגיע מכתב מיצחק?" התעניין, ונחום הושיט לו את המכתב היומי.

בן ציון שקע בעבודתו, כאילו חיפש בה מפלט. עתה היה עסוק בתכנון כתב עת מיוחד לבני הנעורים, וגם חשב כבר על השם המתאים לו, "מולדת".

לאחר שבועיים ראה נחום בפעם הראשונה חיוך על פני אביו למקרא המכתב האחרון: "אימא מבריאה סוף סוף. הקשיבו מה כתב לנו יצחק," אמר וקרא את המכתב בקול, לפני משפחתו הקטנה.

למחרת הגיע מכתב קצר אבל מעודד לא פחות מיעקב בירושלים:

אבי היקר,

יצחק ניחם אותי בכרטיסו האחרון. אמא מרגישה טוב יותר, והיא עומדת לצאת מבית החולים ויצחק ילווה אותה לטבריה.

קשה בוודאי ליצחק, אחרי שטיפל כל כך הרבה באמא. וזאת בתקופת הבחינות  בבית הספר האמריקאי. הריני מוכן אנכי לנסוע לטבריה ולשהות איתה שם עד שתבריא לגמרי. כמה זמן היא תצטרך לשהות שם? היש שם רופאים הגונים?

אני אהיה אִתה בטבריה ואעשה כל שצריך עד שאביא אותה הביתה בריאה ושלמה.

יעקב                                                                          

"יעקב ייסע לבדו לטבריה?" שאל עגנון. "עדיין הוא נער צעיר."

"יעקב כבר בחור בן 18 שנים," תיקן אותו בן ציון. "הייתי נוסע איתו בעצמי, אבל ידיי מלאות עבודה. כל עבודתי הספרותית נדחתה בגלל המאורעות, ועתה אני עוסק יום וליל."

"אני אסע עם יעקב לטבריה," אמר עגנון. "הלוא רבקה היתה לי כאימא בימיי הראשונים בארץ ישראל."

יעקב ועגנון הגיעו לטבריה בשבוע השני של חודש שבט, אבל את יצחק ורבקה לא פגשו שם. מדי יום ירדו השניים אל הרציף הגשום שעל פני הכנרת וחיכו לסירה המביאה לטבריה את נוסעי הרכבת התורכית מהתחנה בצמח. אבל רבקה ויצחק  לא הגיעו. החורף באותה שנה היה גשום וסוער במיוחד ויצחק החליט לחכות עם אימו בחיפה עד שיתבהר מעט מזג האוויר, כדי שלא לטלטל את רבקה החולה בדרכים במזג אויר גרוע.

ביום ראשון, י"ב שבט תר"ע, עלו יצחק ורבקה על הרכבת בדרכם לצמח, ולקראת ערב הגיעו על סיפונה של סירה ששטה על פני הכנרת הסוערת לטבריה. אבל רבקה לא נהנתה מן הנוף ולא הביטה ביפי הכנרת. מחלתה גברה מאד בדרך ויצחק תמך בה כאשר ירדה אל החוף.

יעקב ועגנון חיכו להם על הרציף. רבקה חייכה אליהם חלושות, הכרתה התערפלה ומיד לקחו אותה לבית החולים של המיסיון בטבריה. עוד שלושה ימים נלחמה רבקה על חייה, ובט"ו בשבט תר"ע נפטרה. היא נקברה בבית הקברות בטבריה. רק בניה הגדולים יצחק ויעקב, וידיד המשפחה, עגנון, ליוו אותה בדרכה האחרונה.

 בן ציון לא היה איתה בשעתה האחרונה ואפילו להלווייתה לא הספיק להגיע. הידיעה איחרה להגיע אליו.

בית משפחת גוטמן כבר היה מוכן למגורים. הקבלן שלוש דאג לגדר עץ המקיפה את החצר. חיכו רק לרבקה שתחזור מטבריה.

ועדיין לא הגיעה הידיעה המרה.

רק אחרי ארבעה ימים הגיעה אל ביתו של בן ציון הטלגרמה המודיעה על האסון.

 בעיתון "הצבי" מיום כ"ז בשבט תר"ע [1910], במדור "הד יפו", נכתב:

"לסופרנו החביב מר ש. בן ציון קרה אסון גדול. מתה עליו, אחרי מחלה קשה אשתו, אשת נעוריו. המקום ינחם אותו."

מכתבים רבים של השתתפות בצער הגיעו אל בית משפחת גוטמן. מכולם נגע ללבם מכתבו של ביאליק שעבר מיד ליד בין בני המשפחה האבלים:

 אדר א' תר"ע

"יקירי גוטמן,

הנה נהרס קנך, חברי. יקים אלוהים את סוכתך וינחמך מיגונך. צר לי על אפרוחיך. צר לי מאד.

לפני ימים אחדים באה אימך לאודסה על מנת ללכת לארץ ישראל. רוצה היתה להמציא לך ולבניך רווחה ותנחומים כל שהם בימי אבלכם וצערכם. אבל מפני שלא היתה בידה שום תעודה מן התעודות הנצרכות לנסיעה, הוכרחה לשוב לביתה כלעומת שבאה, הענייה. כיונה בהולה על גוזליה כן הייתה בהולה עליך ועל נכדיה. היא באה עד הים, עד המקום אשר לא יכלה ללכת עוד ממנו והלאה, ולגודל צערה לא מצאה שום עצה. היא נפרדה ממני בבכי גדול אשר המס את לבי..."

בימי האבל לא הלכו נחום ורחל לגימנסיה ביפו. הם ישבו על הרצפה, כדרך האבלים,   וקיבלו את פני המנחמים.

בין המנחמים הגיעו גם מנהלי הגימנסיה. ד"ר מטמן וד"ר מוסינזון שבאו לנחם את בן ציון, חבר הוועד המפקח על הגימנסיה, ואת תלמידי הגימנסיה רחל ונחום באבלם הכבד.

כאשר נכנס ד"ר מוסינזון, רכון ראש וקולו עצוב, זכר נחום את השיעור האחרון ששמע מפיו בגימנסיה העברית לפני שהגיעה הבשורה הנוראה. זה היה שיעור בתורה על ספר איוב. הכיתה היתה, כרגיל, מוקסמת מן המורה יפה התואר וצלול הקול שעמד זקוף ודיבר בהתלהבות על ספר איוב.

"הנושא המרכזי בספר איוב, כמו בשאר ספרי השיר של ה'כתובים' הוא האיש הפרטי. אנחנו נדבר על האיש איוב ועל יחסו לאלוהים ולעולם, אחרי שורת אסונות נוראים שירדו עליו בזה אחר זה. 'עוד זה מדבר וזה בא...'  וכל אחד מן הבאים מספר על האסון החדש שקרה."

נחום הביט באביו היושב  על הרצפה, כחוש וקמוט מצח, וזקנו, שתמיד היה עשוי לתפארת  גדל פרע. בגדיו שהיו תמיד ללא רבב, נראו קמוטים ועלובים, ועיניו אדומות מדמעות על אשתו שמתה, על חמשת ילדיו שנשארו יתומים, ואולי גם על חלום "העומר" שגווע, על כשלון הפואמות הגדולות שלו, על בגידת "מוריה".

סיפור איוב נעשה פתאום קרוב כל כך למשפחה. אבל רק שנים רבות מאוחר יותר יהיה איוב אחד הנושאים הכואבים ביותר  ביצירתו  של הצייר נחום גוטמן.

מותה של אימו נותר כצלקת שלא נרפאה בליבו של נחום. כאשר בגר והיה לסופר כתב בספרו "מימיית הפלאים": "יום אחד חלתה אימי ומתה. הייתי אז בן שתיים עשרה. מתוך איזו תחושה משונה לא יכולתי שנים רבות לבטא את המילה 'אימא'."

ואמנם,  גם כאשר נשא אשה ונולד לו בן משלו –  לא סיפר למשפחתו הקטנה על אימו והם לא שאלו. בני המשפחה ידעו שזוהי נקודה רגישה שאין לדבר עליה. הצייר נחום גוטמן שצייר אלפי ציורים, מתוכם מאות רבות של ציורי דיוקן, מעולם לא צייר את אימו.

מותה נשאר בליבו כפצע פתוח, אסור בנגיעה.

 * * *

אזכרה לאהובתנו

רנה ליטוין-ביברמן

תתקיים ביום א', 22/04/12

בשעה 17.00 בבית העלמין בכפר סירקין

תודה לכל אלה ששיתפו עצמם באבלנו

רון, אורן ומילי

יוספה וחנן

וכל המשפחה

 * * *

אהוד בן עזר

מסע במצרים: להרגיש מזרח, ללא זרות

הרשימה נדפסה במדורו השבועי של בן עזר, "עם הספר",

בעיתון "גלובס" ב-8.12.1989

הצפיפות האנושית בקהיר רבה, צבעונית, ענייה, לעיתים פאתטית, וכמעט תמיד טובת-מזג. האור האדום ברמזור הוא המלצה בלבד. שוטרים מכוונים את התנועה ברוב הצמתים ההומים. טורים ארוכים של כלי-רכב, חלקם מיושן מאוד, פקקי-תנועה הנראים כבלתי-ניתנים להיחלצות, וצפירות – אך למרבה הפלא, אף לא קללה אחת, ולא צעקות, ואין עצבנות, ויש חיוכים ממכונית למכונית, ואדיבות הדדית, והתנועה זורמת, באיטיות, בכבישים שלא תמיד תקינים, אבל לכן אולי גם לא רואים תאונות הנובעות מיהירות וממהירות.

נהג מונית תל-אביבי, לו אני מספר על כך, לאחר שסיים מנת חרפות מחליאה בערבית, כאלה שהנייר אינו סובל אותן, לעבר נהגת שלדעתו לא נסעה כהלכה:

 "בטח שנהג המונית המצרי רגוע. למה לא? הוא עני, אבל כשהוא חוזר הביתה הוא מלך. אשתו חולצת את נעליו. הילדים מכבדים אותו. הוא עושה לה עוד ילד. ומה יש לנהג המונית הישראלי כשהוא חוזר הביתה? מס-הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח רכב, מע"מ, מס אחיד, ארנונה, מילואים שלו, ושל בנו. והאישה – איכפת לה ממנו? לא, רק שיביא כסף! – אז איך לא יהיה עצבני?"

*

אתה מסתובב ברחוב, בחנויות, בשווקים, במסעדות, באתרי-תיירות, אנשים בעלי מזג-נוח בדרך-כלל, מאירים פנים לתיירים. זקוקים להם. תאמר שם של ארץ, מיד יהללוה. אפילו יברכו אותך בשפתה ולעיתים ישירו שתיים-שלוש מילים מפזמון פופולארי, אפילו "על הדבש ועל העוקץ" בפאלוקה צחורת-מפרש על פני הנילוס, בין איי אסואן. כי כשאתה מגלה שבאת מישראל, התגובה לרוב עוד יותר חמה. "אנחנו אחים!" – "בני-דודים!" – "מדוע שלחנו את הבנים שלנו להילחם בעד הפלשתינאים?" – "השלום טוב!" – ועוד ועוד.

אתה מרגיש רצוי. מתחשק לך אפילו לדבר קצת ערבית. להיכנס לאווירה של הברכות המקומיות. מתברר לך אמנם שהערבית הארצישראלית לא תמיד מתאימה, ואתה עלול להיות מובן שלא כהלכה. אם תאמר "מרה" על אשתך, הרי זה לא כינוי של כבוד גדול. ואם תבקש "בוזה" במקום "ג'לטה" או "אייסקרים" – עלולים להבין שאתה מבקש מין משקה חריף, לא-חוקי. מספרים על ערבי ישראלי שביקש בוזה וסיים בהיתקלות עם שוטר שסבר כי הוא מחפש לקנות סם.

אתה מרגיש, במצרים, אולי פעם ראשונה בחייך, שאתה חלק מן המזרח. אתה במזרח ואינך זר בו. אפשר להיות חלק ממנו. אנשים שרובם מוסלמים, שכולם דוברי ערבית, ומעיניהם לא נשקפים כלפיך שנאה, תוכחה, ניסיון לטעת בך רגש אשמה, אותו דיאלוג מבטים הדדיים עם הערבי הפלסטינאי, המשדר לך שאתה לא מקומי, נטע זר במזרח – דיאלוג דמום המתרחש במפגשים בישראל, בשטחים או גם ברחוב בלונדון ובפאריז.

*

שיא המסע למצרים-עילית, אחר מקדשי לוכסור וכרנך, אחר יופייה של אסואן הצופה על איי הנילוס – הוא הביקור במקדש אבו-סימבל, מרחק כ-1,300 ק"מ דרומה לקהיר. המקדש מסכם גדולה של עבר בן אלפי שנים, ושל הווה – לא רק בגודלם ובאלמותם של הפסלים העתיקים, אלא גם בקפלת הביטון הענקית, המודרנית, במעבה ההר המלאכותי, שנבנתה כדי להחזיק את המקדש ופסליו לאחר שנוסרו והועלו, וזאת מבלי שייראה בהם אפילו סימן אחד לכך. ולמטה ימת נאצר המשתרעת על פני מאות קילומטרים של חופי מידבר מפורצים בקווים מוזרים, שרירותיים, לפי קו-הגובה שאליו הגיעו המים המתוקים, הכחולים, שהרימם הסכר הגדול באסואן.

והסכר עצמו.

מפעלים אדירי מימדים, ועם זאת, לאורך מאות קילומטרים של נסיעה ברכבת, מראה הכפרים על גדת הנילוס, בתוך שפע הצמחייה, ודקלי התמרים – אנשים החיים כמעט כמו בימי אבותינו בתקופת המקרא, וכפי שהיה הכפר הערבי בארץ-ישראל עד לפני בין 50 ל-100 שנה. ואתה תופס בבת-אחת את התנ"ך ואת ארץ-ישראל המאנדאטורית. ואת הציורים של נחום גוטמן. תנוחת הפרעונים בציוריו. כפות התמרים והדקלים. וכל הישן הזה הוא כל-כך חדש בעיניך, ויפה – האנטיליות, ההשקאה בהצפה, בערוגות, החרישה בשוורים, שפע החמורים, החושות העשויות לבני-חומר ומקורות בטיט או בכפות תמרים. כדי-החלב והדליים העשויים פח, כדי החרס, סלי הנצרים, החנטורים (כרכרות), התאואים, שקי הבד העבה, החומים-צהובים, הארגזים והכלובים העשויים קנים, שובכי-היונים, וההיעדר המדהים של תחליפי הפלסטיק למיניהם.

והעוני. כל כך צבעוני. כל כך מדכא.

מצד אחד, תרבות, בייחוד חקלאית, שארץ-ישראל נפרדה ממנה מזה שנים רבות, ובניה, יהודים כערבים, אולי אינם רוצים כלל להודות שהיתה קיימת פעם, ומצד שני – מפעלי הענק דוגמת אבו-סימבל וסכר אסואן, אמנם חלקם בסיוע מדינות זרות, שבישראל אין כמותם.

*

כדאי לבקר במצרים? – כן. צריך לבקר בה. ולוא רק בשל שלל ההרגשות הללו, המחזירות את הישראלי למקורו המזרחי. ואפילו כדי לשמוע, במקרה, קונצרט מיצירות מוצארט בבניין המודרני של האופרה החדשה בקהיר, (שנבנה בעזרת היפנים), בניצוח יוסף אל-סיסי, ובהשתתפות סולנים יפניים; להיווכח שאפשר להיות חלק ממזרח שבו מוצארט ובטהובן אינם שייכים רק לאשכנזים, ל"ווז-ווזים".

מדוע המצרים לא מבקרים אצלנו? – רבים מהם גם לא ביקרו, בארצם-שלהם, באתרי מצרים העליונה שתיירים משלנו, ומכל העולם, נוהרים אליהם באלפיהם מדי יום-ביומו. הרוב אינו יכול להרשות לעצמו ביקור בישראל, שדמי מלון ללילה אחד בה הם יותר ממחצית משכורת חודשית של רופא בבית-חולים ציבורי. והעשירים? – מה יש להם לחפש אצלנו? – מעניין יותר לטייל בפאריס או בריביירה, מקומות שגם שלנו נוסעים לבלות בהם.

כל ביקור של ישראלי במצרים, וכל חשיפה נוספת של אנשים מצריים לפגישות עם ישראלים – הם נדבך נוסף בתהליך השלום, שבסיסו העממי נראה איתן ולבבי מאוד, אבל תמיד מקנן החשש שבראש הפירמידה השלטונית במצרים, או במחשכיה, יחולו מהפכים שיסחפו שוב את המדינה הגדולה, הצייתנית, עמוסת הבעיות של כלכלה וחוב לאומי, של התפוצצות אוכלוסין וקריסת התשתית האורבאנית – לעבר עימות מיותר אחד נוסף עם ישראל.

 * * *

שמואל גילר

סיפורו של יום אחד במאי

91 שנה ל'מאורעות תרפ"א' ביפו

אהוד שלום וחג שמח, 

ראשית תודה על פרסום מאמרי על השכונה הנעלמה 'יפה נוף'. 

קראתי את דבריך על ברנר והערבים, ועל כך שבהתקפה על פתח תקווה נלחמו לראשונה בגבורה, לאחר הפוגרום ביפו.

במשך שנים אני פועל, יחד עם משה גרנות, בכדי להביא למודעות הציבור את סיפור הגבורה ב"בית החלוץ", ועל כך שבמהלך המתקפה על החצר, התגוננו העולים הצעירים, בהנהגתה של דובה צ'רקסקי מנהלת הבית, בגבורה שלא נפלה מזו של מגיני תל חי, שנה קודם לכן. לא היה נשק בידיהם, אלא מוטות ברזל שפורקו מגדרות החצר. סיפור חצר תל חי מוזכר מדי שנה, ואילו סיפור החצר ביפו נשכח מהתודעה ההיסטורית.

ב-6 במאי 2010, במלאת 90 שנה למאורעות ורצח ברנר וחבריו, התקיים אירוע הנצחה בסמינר לוינסקי, שאורגן על ידי "המועצה לשימור אתרים" ו"מכון אבשלום". באירוע השתתפו גם בני משפחת ברנר, שץ ויצקר, וקרובי קורבנות המאורעות. מאחר וחקרתי את אירועי "בית החלוץ", ומצאתי את עדויות העולים שהיו במקום, הבאתי בדברי לפני באי הכנס את קטעים מהעדויות על שהתרחש בחצר. 

כשעמדנו בסוף ארוחת הצהריים, אחרי השעה הראשונה, החלה מרוצת הערבים. עוד קודם שמענו יריות בעיר ולא שמנו להן לב. ראינו כי סוגרים את החנויות. החלוצים, שלא ידעו דבר מהנעשה, עמדו ליד השער הראשי. כעבור רגעים נגשו ערבים אל השער, ואחד מהם החל להכות את החלוצים. כולם מהרו להיכנס אל החצר. הסתדרנו להגנה. הערבים החלו להשליך בנו אבנים. פקדתי שאף אחד מאיתנו לא יעז להשיב להם באבנים. חשבתי כי בזה הכול יגמר, אבל פתאום התחילו לזרוק אבנים גדולות במבוא הראשי. השער הקטן נשבר, ומיד נכנסו ערבים אל החצר. האחד שהלך בראש החבורה, היה לוטה במסווה על פניו ובידו סכין גדולה. התנפלנו עליהם בקריאת "הוררא!" – וגרשנום מהחצר.

 רגעים אחדים המשיכו להשליך אבנים ונשתתקו. חבר אחד שעמד על הגג – צופה – הודיע שהערבים שוברים את שער המבוא השני אלינו. שלחנו לשם חברים מיספר. החברים החזיקו מעמד והדפו את הערבים אחורנית. ושוב תקפו את השער הראשי ואת הדלת שליד המטבח. הגנו, אבל פה עלה בידם לשבור את הדלת. נסוגונו אחור והתבצרנו בדלת השנייה של החצר. פתאום הודיע לנו החבר הצופה מעל הגג, כי הערבים שוברים את גדר העצים המחיץ בינינו ובין בית החולים הצרפתי. מיד שלחנו לשם חברים, ובאומץ הגנו והדפום מן הגדר והלאה. גשם האבנים לא פסק במשך כל הזמן הזה מעל כל ארבעת מקומות ההתנגשות האלה. מנהלת בית החלוץ דובה צ'רקסקי, שנהרגה על ידיהם אחרי כן, היתה כל הזמן ביחד איתנו ולפנינו. היא היתה הראשונה המתקדמת במתקפה כנגדם...

עולה נוסף, מנחם מנדל קוניטשר, הסתתר בקומה השנייה והציץ מהחלון. הוא סיפר: "דרך החלון ראיתי כיצד התאבקו הרבה צעירים עם ערבים שדקרום בסכינים. החברים נלחמו אתם בגבורה נפלאה ובחירוף נפש, ועלה בידם על ידי הכאות מתמידות שכיבדו את הערבים במוטות הברזל –  להבריחם.

 במלאת 91 שנה למאורעות תרפ"א, ראוי לחזור ולהזכיר את סיפור ימי הדמים ביפו. עיריית תל אביב החליטה לפני כשנה להכריז על הבית כאתר לשימור, והמועצה לשימור אתרים הוסיפה אותו לרשימת אתרי המורשת. אני מציע לך לפרסם את סיפור יום האחד במאי, אותו כתבתי על סמך העדויות שמצאתי, בכדי להזכיר שוב את הסיפור.

בברכה

שמואל גילר

והנה סיפור יום האחד במאי 1921

יום ראשון, כ"ג בניסן תרפ"א, ה-1 במאי 1921, היה יום שרבי. בשבת חגגו את יומו האחרון של חג הפסח, וחברי תנועות הפועלים 'אחדות העבודה', ו'הפועל הצעיר', התכוננו לתהלוכת חג הפועלים בתל אביב. הייתה זו הפעם הראשונה שחגגו את ה-1 במאי בארץ. פועלי המושבות וחברי 'גדוד עבודה' ממחנה ראש העין, נהרו לתל אביב בכדי להשתתף בתהלוכה. מזכירי המפלגות, פרידמן וגולדשטיין, נפגשו עם המושל, קולונל סטרלינג, וקיבלו את אישורו לקיום ההפגנה, בתנאי שלא תחרוג מגבולה של תל אביב. בתל אביב היתה גם תנועת פועלים סוציאליסטית (מפ"ס), שמתנגדיה כינוה בשם הגנאי מופס (כלב בגרמנית). פעילותה התנהלה ממועדונם – 'קלוב בורוכוב', ששכן בגבול נווה שלום ומנשייה. התנועה שמנתה עשרות בודדות, קראה לפועלים היהודים והערבים לצאת נגד עושקיהם – איכרי המושבות והאפנדים. היא עוררה את זעמם של יהודים וערבים כאחד, ולכן הורה מושל יפו למנהיגיהם, שולמן ואריה, לא לצאת להפגין ב-1 במאי, ולשהות בתחום מועדונם  בלבד.

במוצאי השבת נתפסו שני ילדים מדביקים כרזות של המפלגה הקומוניסטית על קירות הבתים ביפו, הקוראות לפועלים הערבים לצאת נגד מעסיקיהם. מפקד המשטרה, הקולונל ווינרייט, היה אותו יום בחופשה, והילדים הובאו למשרדו של סגנו, הקצין עבדין בק חוסייני, שדיווח על כך למושל. הלה הורה לו לצאת למועדון המפס"ים, יחד עם הקצינים קלמן כהן ותאופיק בק, ולהזהיר את מנהיגי התנועה שלא לצאת להפגנה למחרת היום.

ב'בית החלוץ', במעלה רחוב עג'מי, חגגו בשבת את בר המצווה של משה, בנם של דובה ויהודה צ'רקסקי, מנהלי בית העולים. הבית הוקם בידי ועד הצירים הציוני, ביוני 1920, עם התמנותו של הנציב העליון הרברט סמואל. חודשיים קודם לכן, אושרו המנדט הבריטי בארץ ישראל ו'הצהרת בלפור', ב'ועידת סן רמו' של מועצת המעצמות. קבוצות חלוצים צעירים החלו להגיע לנמל יפו, בזרם בלתי פוסק של אוניות. הם הופנו לבית העולים, והתגוררו בו בימיהם הראשונים בארץ.

בבוקר יום ראשון היו דבורה מלר, סוכנת הבית, וטובה שוויג, החדרנית, עסוקות בחיטוי שמיכות במכבסה בחצר הפונה לסמטה האחורית. חיים פיינברג, מנהל משרד העלייה, שמשרדו שכן בקומה השנייה, יצא בשמונה בבוקר למשרד העלייה בנמל, כדי לפגוש את האדונים גולדברג, לבונסקי ומנחם שיינקין, מנהל התחנה. הוא לקחם לסיור ב'בית החלוץ', ובשעת הצהריים עזבו השלושה את הבית וחזרו לנמל.

בתשע וחצי בבוקר החלו חלוצים צעירים להתקבץ בחזית מטבח הפועלים, סמוך לראינוע 'עדן' ברחוב לילינבלום. הם הסתדרו בקבוצות ויצאו בתהלוכה, מניפים דגלים וכרזות. התהלוכה יצאה לכיוון רחוב הרצל, פנתה לעבר הגימנסיה 'הרצליה', ופנתה לרחוב נחלת בנימין. היא עצרה בחזיתו של 'מלון ספקטור' כדי לשמוע את נאומו של החבר בלומנפלד (בלוך), מעל מרפסת המלון. לכל אורך המסלול רכבו בעקבותיה קצין המשטרה קלמן כהן ואנשיו, כדי לשמור על הסדר.

בבוקר הגיע סגן המושל מילר, מלווה בקציני המשטרה קלמן כהן ותאופיק בק, ל'קלוב בורוכוב', כדי להזהיר שוב את מנהיגי המופ"ס שלא לצאת ממועדונם. הם פגשו שם את מזכירת התנועה ומיספר חברים. מילר הזהיר אותם באנגלית, וכהן תרגם לעברית. חרף ההזהרה, החלו המופסי"ים להתגנב ממועדונם אל עבר חוף הים, סמוך למלון 'בלה ויסטה'. כארבעים חברים החלו להסתדר בקבוצות, ויצאו בתהלוכה לעבר הסמטה המובילה לרחובה הראשי של 'נווה שלום'. שני שוטרים ערבים צעדו בעקבותיהם.

כשהניפו הקומוניסטים דגלים וכרזות, החלו השוטרים לשרוק. שוטרים רכובים הגיעו למקום, הוציאו את הדגלים מידי המופס"ים, וקרעו את הכרזות. התהלוכה פוזרה והונסה מהמקום, אך החברים חזרו והתאספו, ליד בית הספר לבנות ב'נווה צדק', התארגנו שוב לתהלוכה, ויצאו לעבר רחוב יהודה הלוי. הם הניפו שוב דגלים וכרזות, וצעדו לעבר רחוב נחלת בנימין. בשעה אחת עשרה וחצי, הגיעו לחזיתו של 'מלון ספקטור', ופגשו שם את תהלוכת הפועלים מתל אביב. בין המחנות החלו חילופי מהלומות, ואחת המשתתפות בתהלוכת הפועלים הוכתה בראשה ודיממה.

המפקח כהן ואנשיו פיזרו את המופסי"ם, ודחקו אותם חזרה לכיוון מועדונם ב'נווה שלום'. מאחר ולא הרשו להם לעבור ברחובות תל אביב, הם פנו לעבר מגרש החול שבין מנשייה ל'מחנה יוסף'.  קבוצות ערבים התגודדו מצדו השני של המגרש וצפו במתרחש, אוחזים בידיהם מוטות עץ וברזל. הקצין כהן ניסה לשכנע את היהודים להתפזר ולחזור לבתיהם, והקצין תופיק בק ניסה לשכנע את הערבים. כל צד דרש שהשני יעזוב את המקום תחילה.

מרדכי בדולח (קרישטול), פועל בן עשרים ושלוש מרחובות, שהגיע להשתתף בתהלוכת הפועלים, עמד על מגרש החול עם קבוצה קטנה של חברים. לפתע נשמעו צעקות נוראות מכיוון נווה שלום, ופצוע יצא במרוצה כשפניו מגואלות בדם. בדולח וחבריו נכנסו לרחוב המרכזי, וראו המון גדול של ערבים עם מקלות ואבנים בידיהם, מתפרצים לשכונה. הקצין כהן ושני שוטרים רכובים שהיו איתו, ניסו לעצור את ההמון המתפרץ ולהסיגו לאחור. שוטר ערבי החל לירות לעבר היהודים, ורץ לעברם כשהמון משתולל בעקבותיו. המפקח כהן ניסה לדחוק את ההמון, אך כשראה שהשוטרים הערבים שהיו איתו נוטשים, עזב גם הוא את המקום. הצעירים הפצירו בו שיחזור, והוא חזר ונכנס עם סוסו בין ההמון הערבי שהחל להשליך בו אבנים והתנפל עליו. הוא נמלט מהמקום. החברים שנותרו בודדים נאלצו לסגת לאחור, כשההמון מתקדם ושובר בדרכו דלתות וחלונות. השוטרים הערבים שצעדו בראש המתפרעים, ירו ופגעו בילד קטן. חבריהם הרכובים, שראו את מפקדם מצטרף לפורעים, עזבו את המקום והתפזרו. עד מהרה פשטו המהומות גם לרחובות הסמוכים, וחנויות היהודים ב'סוק א-דיר', ברחוב בוסטרוס, ורחוב השוק של מנשייה, נפרצו ונבזזו.

בשעת הצהריים, התכנסו העולים ב'בית החלוץ' לארוחה. דובה צ'רקסקי היתה טרודה בהכנת האוכל במטבח. ילדיה – משה וראובן, שהו בחדר מגורי המשפחה הסמוך. מנחם מנדל קוניטשר, בן עשרים ואחת, שהגיע מהעיר בנדרה בבסרביה, ישב באולם האוכל עם חבריו מקבוצת 'התחייה'. הם עלו ארצה עשרה ימים קודם לכן, מחוות ההכשרה במחנה 'מסילה חדשה'. לפתע נשמעו צעקות, "הערבים מתנפלים עלינו," והם קמו ויצאו אל החצר. הם ראו עולים מוכים בפתח הכניסה הראשית, הכניסו אותם פנימה, והגיפו את השער.

שמואל פוליאקוב, עולה ותיק, אירגן את הצעירים להגנה. החברים פרקו מוטות ברזל מגדרות החצר, והתחלקו לשלוש קבוצות להגנת שלושת השערים. פוליאקוב הורה להם שלא להשליך חזרה את האבנים שהושלכו פנימה, בתקווה שהעניינים יירגעו, אך הדלת הקטנה בשער הראשי נפרצה, והערבים ניסו להיכנס דרכה.

"העומד בראשם היה לוטה במסווה על פניו," הוא העיד, "ובידו היתה סכין גדולה."

הצעירים הצליחו להדפם "בקריאות הוררא," ולנעול את השער, אבל אז נשמעה קריאה מהצופה על הגג, שמנסים לפרוץ גם את שער החצר האחורית. קבוצה נשלחה להגן על השער, וכשזה נפרץ, היא נסוגה לאחור והגנה על השער הפנימי.

"פתאום הודיע לנו החבר הצופה מעל הגג, כי הערבים שוברים את גדר עצים המחיץ בינינו ובין בית החולים הצרפתי. מיד שלחנו לשם חברים ובאומץ הגינו והדפום מן הגדר והלאה. גשם האבנים לא פסק במשך כל הזמן הזה מעל כל ארבעת מקומות ההתנגשות האלה. מנהלת בית החלוץ דובה צ'רקסקי, שנהרגה על ידיהם אחרי כן, היתה כל הזמן ביחד איתנו ולפנינו. היא היייתה הראשונה המתקדמת במתקפה כנגדם."

במשך כארבעים דקות הצליחו העולים הצעירים להדוף את התוקפים, כשמידי פעם הם יוצאים לקראתם ומניסים אותם. למקום הגיעו הקצינים חנא ברדקוש ואסעד עבוד, מלווים בשישה שוטרים. העולים חשבו כי הם באו לסייע להם, אך אלה ירו לעבר השער ופרצו אותו. האספסוף פרץ בעקבותיהם, חמוש במוטות ברזל וסכינים. הפורעים התנפלו על מנחם מנדל, השליכו עליו אבנים, ואחת פגעה בעינו.

"חפצתי לזרקה בחזרה עליהם, אבל כוחותיי עזבוני מעצמת הכאב, ואפול ארצה," כתב בעדותו. הוא אזר את כוחותיו, הצליח לעלות אל הקומה השנייה, ונכנס לאחד החדרים עם חברים נוספים. "דרך החלון ראיתי כיצד התאבקו הרבה צעירים עם ערבים שדקרום בסכינים. החברים נלחמו איתם בגבורה נפלאה ובחרף נפש, ועלה בידיהם על ידי הכאות שכיבדו את הערבים במוטות הברזל, להבריחם." הפורעים ניסו לפרוץ את דלת החדר בו הוא הסתתר, "אבל לא יכלו, כי החברים החזיקו בה בחוזקה."

כשהחלו יריות בחצר, ופצצות נזרקו לתוכה, נסוגו הצעירים לאולם האוכל והגיפו את הדלתות. ביניהם היו גם פצועים, והחברות סלובה דנציגר ואסתר טובין חבשו את פצעיהם. שולחנות שהוצמדו אל הדלתות בכדי לחסום אותן, לא עצרו את הפורעים, והן נפרצו עד מהרה. הפורעים נכנסו פנימה בצעקות: "דאנג'י, דאנג'י" (כסף ברוסית). אחדים מהעולים הצליחו לעלות לעליית הגג ולהסתתר, ואילו הנותרים נרצחו ונפצעו מדקירות מוטות ברזל וסכינים.

דובה ויהודה צ'רקסקי, והילדים משה וראובן, הסתגרו בחדר המשפחה הצמוד לאולם האוכל. יהודה גרר ארון עץ אל הדלת בכדי להגן עליה. לחדר נכנסו גם דבורה מלר, ציפורה דוכובנה, שושנה סנדק ופניה לווין. הם שמעו את הצעקות והזעקות מעברה השני של הדלת, ואת קולות הירי. כשהחלו להלום בדלת החדר, וכדור רובה חלף דרכה, פתח יהודה את הדלת הפונה לחצר הקטנה הפונה לבית החולים הצרפתי, והורה לנשים להימלט. דובה מסרה את ראובן הקטן לידיה של דבורה, כדי שזו תמלטו. היא עצמה נטלה לידיה סכין מטבח ונשארה בבית. יהודה הורה לאשתו ובנו לנסות להימלט. הוא פתח את דלת אולם האוכל, פרץ החוצה כשגרזן בידו, ודובה ומשה בעקבותיו. משה מצא מסתור מתחת לשולחן מכוסה מפה. אחד הפורעים הרים את המפה בכדי לשדוד אותה וראה אותו. משה התחנן בבכי שיחוס על חייו, וזה הורה לו לשכב בשקט. משה עצם את עיניו והתחזה למת. יהודה ודובה ניסו להימלט החוצה, כשהוא מפלס את דרכם עם גרזן. הוא הצליח לצאת לחצר, שם נדקר ונפצע קשה, ואילו דובה נדקרה למוות בפתח החדר.

דבורה מלר, אחזה בראובן בן השש, ונמלטה לחצר האחורית עם החברות. שוטר שהיה שם הורה להן למסור לו את תכשיטיהן וכספן. כשביקש כסף נוסף, ענתה לו דבורה כי אין לה מה לתת לו יותר. "יש לך," ענה לה, וניסה להפשיטה. היא היכתה אותו, והוא פנה אל שושנה סנדק בת התשע עשרה. זו פרצה בבכי וניסתה להסתתר מאחורי דבורה. כשהסית השוטר את עיניו, נמלטו הנשים אל הסמטה המוליכה אל הרחוב הראשי. שושנה הוכתה בידי ההמון ברחוב, ונפלה פצועה ארצה. דבורה נמלטה עם ראובן הקטן לעבר מדרגות בית החולים הצרפתי. כומר שעמד בפתח סירב לאפשר להן להיכנס, והיא המשיכה להימלט במורד הרחוב. שכן ערבי שהכיר אותה, הכניסם לביתו.

יעקב ברון, תופר חולצות בן שמונה עשרה מלודג', ראה מבעד לתריס החדר בו הסתתר, את יהודה צ'רקסקי מנסה להימלט לעבר השער. "כושי רדף אחריו עם סכין בידו, וכאשר צ'רקסקי הגיע למדרגות בכדי לרדת לכיוון השער, האיש היה לידו והכה אותו בסכינו. זה היה ממש מתחת לחלון ממנו צפיתי. צ'רקסקי נפל והערבי ניגש אליו, לקח את הארנק מכיסו ודקר אותו בסכינו בראש. הוא לקח אז את שעונו והשרשרת מכיס מעילו ושוב דקר אותו בסכין בראשו. צ'רקסקי שוב נפל ודימם מאוד."

יעקב ראה יהודי נוסף נימלט ונרצח, ואישה שנחלצה מחדר הקריאה והוכתה. "אני זוכר שראיתי את צ'רקסקי שוכב ליד השער, הוא ניסה לגרור את עצמו לכיוון הקיר ואמר לי, 'קח אותי פנימה, אני אמות.'"

חיים פיינברג, מנהל הבית, היה במשרדו בקומה השנייה ושמע את הקולות מן הרחוב. הוא צפה מבעד לחלונות הפונים אל הרחוב ואל החצר, וראה את המתרחש. הוא ראה את השוטרים מגיעים אל השער והולמים בו בקתות רוביהם. שמע אותם צועקים להמון שצבא על השער, "למה אתם עומדים, תטבחו בהם בכולם." הוא ראה כיצד שוטר יורה למוות במשה הברפלד, הקורבן הראשון, ואת הרימון שנזרק מהמרפסת מול החצר, ומרסק אדם לחתיכות. כן ראה קבוצת שוטרים עומדת על המרפסת, יורה לעבר החצר, ומאלצת את הבחורים להימלט למקום מסתור. פיינברג ניסה למשוך את תשומת ליבו של קצין שהגיע מכיוון בית החולים הצרפתי, אבל הוא התעלם ממנו. הירי והמתקפה על הבית נמשכו כארבעים דקות, עד שהגיעו ניסל רוזנברג ומיג'ור ג'ון, שעצר את הטבח ביריית אקדח.

ניסל רוזנברג, פקיד במשרד העלייה של מנחם שיינקין בנמל, ראה את הערבים רצים מחוף הים אל העיר כשמקלות בידיהם. הוא רץ אל ארמון המושל, וראה כיצד הערבים שודדים את חנויות היהודים בכיכר. הבוזזים חלפו על פניו עם החפצים השדודים, והמשטרה שעמדה שם, לא עצרה אותם. פצועים הגיעו מכל הכיוונים, והוא ובעל בית מרקחת סמוך, חבשו אותם. ניסל פנה אל המושל בבקשה לקבל שני שוטרים בכדי ללוות אותו לבית החלוצים, אך המושל ענה לו להמתין לבוא הצבא. בשעה שתים וחצי אחה"צ, הוא ראה את המיג'ור ג'ון, מפקד משטרת הנמל, ואקדח בידו. "רצתי אליו וביקשתיו שילך איתי לבית החלוץ. בדרך מצאנו את אותם אנשים שראינום מוכים, שוכבים בנחלי דם מתים. על יד החנות, מתחת לבית קנדינוף, עמדו הרבה ערבים ושדדו. לא רחוק מהמקום עמד סרג'נט ערבי והרובה על כתפיו, שראה את הכול ולא הפריע."

ניסל והמיג'ור ג'ון הגיעו לחצר 'בית החלוץ'. הקצין ירה באוויר, והטבח נעצר. הם נכנסו לתוך הבית. "בקומה הראשונה, היו כל הדלתות פתוחות, וחפצי העולים מפוזרים על הרצפה. בחוץ עמדו ערבים וערביות ובניהם, והתחלקו עם השלל השדוד. בחצר היה שקט כמו במקום נחרב. בפינות שכבו פצועים קשים שחשבנו אותם למתים. נכנסנו לחדר הקריאה. בין שברי הרהיטים מצאנו פצועים והרוגים בנחלי דם. בחדר האוכל יצאו נשים וילדים ובקשו אותנו להצילם מן המוות. נכנסנו לחדר ששם גרה הגברת צ'רקסקי. שם ראינו תמונה נוראה, שאי אפשר למסור במילים. על יד הדלת שכבה הגברת צ'רקסקי, הרוגה במצב כזה, שאפשר לחשוב שהרוצחים אנסוה. בבית היו מפוזרים ניירות ושברי רהיטים מלוכלכים בדם."

11 הרוגים הועברו מן החצר לבית החולים הצרפתי ולגימנסיה 'הרצליה', ו-28 פצועים. ארבעה מהם נפטרו למחרת. 16 יהודים נוספים נהרגו בנווה שלום ויפו, ו-76 נפצעו באותו יום ראשון.

ביום שני, ה-2 במאי, נרצחו הסופר יוסף חיים ברנר, יהודה ואברהם יצקר, צבי שץ, צבי גוגיג ויוסף לואידור בבית האדום בשולי יפו.

המהומות ביפו נמשכו שלושה ימים. ביום שלישי הותקפו פתח תקווה, ועין חי (כפר סבא) נשרפה. ניסיון לתקוף את נס ציונה, רחובות וחדרה נהדף. במהלך שבוע הדמים נהרגו 46 יהודים, ו-134 נפצעו. 43 קורבנות יפו ונווה שלום הובאו לקבורה בקבר אחים, בבית הקברות ברחוב טרומפלדור.  3 נקברו בפתח תקווה.

אהוד: דומני שעין חי הוא לימים היישוב – כפר מל"ל (שדודי ברוך בן עזר ראב נתן לו את שמו, אחרת היה נקרא בשם כפר לילינבלום), ואילו בפתח תקווה נקברו ארבעה מלוחמיה.

 * * *

ד"ר ישראל אברהמי

על המומר פיינגולד

 ב"תמול שלשום" של עגנון

לאהוד שלום,

קראתי בעיון את המאמר של שמואל גילר על שכונות יפה נוף ומלון בלה ויסטה שבתל אביב [גיליון 732]. ללמדך שתל אביב לא נוסדה ב-1909 על ידי אנשי אחוזת בית, אלא שהיו לא מעט שכונות שניבנו מחוץ ליפו עוד לפני אחוזת בית (נווה צדק, שכונות התימנים ועוד). מייסדה האמיתי!!! של תל-אביב – עקיבא אריה וייס (ולא מאיר דיזנגוף!) היה זה שידע לחלום מראש שתל אביב תהיה עיר כמו ניו יורק, וחופה יהיה השער לכל הבאים לארץ ישראל. הוא האיש שידע גם להכין את התשתית הנכונה לבניית עיר, אליה הצטרפו השכונות הבלתי מאורגנות שהיו כבר בסביבה.

במאמר בעיתון ספרותי על דמות כמו זו של שלמה פיינגולד שומה לציין את איזכורו הבולט בספרות העברית, ואני מתכוון לתיאורו הלא אוהד, בלשון המעטה, של המשומד, הוא שלמה פיינגולד, בספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום".

"הוא היה בעל קומה ובעל גוף ומשהו סופר. אף על פי שהעיד על עצמו שמאמין באמונת השיתוף לא היה מאמין שיש אדם מישראל שמאמין כך. ואם בא אצלו יהודי להשתמד היה שואל אותו מה ראית להמיר את דתך. אם אמר לו עני הוא ואין לו במה להתפרנס נותן לו שכר ומוסיף לו הוצאות הדרך שיסע ללונדון וישתמד שניה ויקבל שכר כפול. ואם אמר לו מתוך הכרה רוצה להמיר את דתו גוער בו בנזיפה ואומר לו צא וספר לגויים, אני איני מאמינך. כך היה מספר לנו, כדי להתחבב עלינו, ולגויים היה מספר אחרת, כדי להתחבב עליהם. משנתייאש למצוא חן בעיני אלוקים ביקש למצוא חן בעיני אדם. אבל כל שאין רוח המקום נוחה הימנו אין רוח הבריות נוחה הימנו. ישראל מחמת שהתכחש בעמו ובאלהיו, והנוצרים מחמת שלא היו מאמינים לו אמונתו."

שלמה פיינגולד אף מוזכר בספר הסיפורים הקצרים על תל אביב, "האור והקסם" שכתב רוביק רוזנטל, שם מסופר כי שלמה פיינגולד הוא זה שעומד בודד על הגבעה בצילומו הידוע של סוסקין על חלוקת המגרשים בתל אביב, וצועק לכולם: "משוגעים – אין שם מים!" – נכון? לא נכון? – אין איש יודע.

 דמותו של פיינגולד היתה שנויה במחלוקת לא רק מהפן הדתי אלא גם מהפן הנדל"ני, ורבים ראו בעין צרה את פועלו הרב ביותר, יש לומר, בנושא בניין הארץ. על מצבת קברו  אשר בטבריה כתוב, ביוזמתו של איתמר בן אב"י:

"חלוץ נאמן לארץ ישראל וליושביה."

ד"ר ישראל אברהמי

תמרת

 * * *

אורית ברנר

במלאת עשור לנפילתו

של סמ"ר רועי טל ז"ל בג'נין

לפני עשור בדיוק, בערב ליל הסדר, הסבנו לשולחן הסדר בביתה החדש של  משפחת טל בצפון. באווירה החמה והלבבית ששררה, בביתם המסודר והמצוחצח לא חסר דבר, כמעט...  האם, שניצחה על ההכנות והתבשילים, הביעה צערה על חסרונו של הצעיר בין שלושת הבנים, רועי, שהיה עדיין בשירות סדיר בצבא, ולא בא לחג הביתה... כשצלצל בטלפון, והצטער על הסעודה שהפסיד, הבטיחה לו אימו, שתשחזר עבורו את כל המטעמים שהכינה לסדר הבא. רועי, שתיכנן בשנה הבאה, לאחר שחרורו, טיול למזרח הרחוק, אמר לה שהוא לא יהיה עימם בשנה הבאה... אמר – ולא ידע מה אמר...

בחול המועד פסח של אותה שנה, רועי היה בדרכו צפונה לחופשת חג קצרה עם משפחתו.  לאחר שכבר הגיע עד חיפה, נקרא לשוב כיון שפלוגתו עמדה להיכנס לג'נין, (בעקבות הפיגוע במלון פארק בנתניה). רועי הודיע להוריו שהוא לא יגיע כמתוכנן, היות שנקרא לחבור ולהצטרף לחבריו... משפחתו, שלא ראתה אותו זה זמן מה (מלפני החג) ביקשה, שרק יתראו וייפגשו לכמה רגעים  – ואז ייסע, אך הוא מיהר להודיעם, שאין זמן והוא כסמל וכקשר המג"ד, מחוייבותו למפקדו ולחבריו קודמת למשפחה, וחזר על עקביו... וכך נמנע ממשפחתו המפגש האחרון עם צעיר הבנים...

כל המשפחה הענפה, שהסבה לשולחן ליל הסדר, בלעדיו, התכנסה שוב, בחול המועד, להטמינו בחלקה הצבאית של עירו הצפונית. יחד עם מפקדיו, פיקודיו וחבריו, הוריו ואחיו, להצדיע לרועי כי יחסר...

כקשר המג"ד, בפעולה זו, היה אמור להיות צמוד למג"ד חן. אך כסמל הפלוגה, הרגיש צורך לשמש דוגמא ולהתנדב ולחלץ חייל שנפצע ונקלע בסמטה המטווחת. (ולשמור, כמובן על טוהר הנשק, ולא לפגוע, תוך כדי כך באזרחים חפים מפשע). רועי, שהיה גבה קומה, נחשף לאש שניתכה על המקום, נפצע ונהרג. על פעולתו זו זכה לצל"ש לאחר מותו, אותו קיבלו הוריו.

מאז, ועד היום, המשפחה, שענף רך, צעיר, יפה, משובח ומבטיח שלה נגדע באיבו, מתפקדת אמנם, אך פצועה ודואבת, מנסה להתקדם ולשרוד, תוך זיכרון מדמם, והנצחת צעיר הבנים, האהוב, היפה ומלא אהבת החיים והטוב. ההורים החרוצים, שבו לשקם הריסות חייהם וביתם, חזרו לעיר הצפונית, מקום הולדתו של רועי – ולשמר את זכרו. עם כאבם, תומכים ומטפחים באהבה משפחות שני הבנים הגדולים. ביתם המטופח והמצוחצח, המנציח את רועי בפינות השונות, שוקק צחוק נכדים, וריחות תבשילי שבת וחג, והמולתם. והלב הנכמר מכאב, מבכה, כדבר שאול המשורר: "כי היינו בזבזנים עד מאוד..."

אותה אדמה המלאה גם פריחות משגעות בעונה זו, העולות מתוכה, בשדות, ביערות ובצידי הדרכים, ולמראם זה, מתנגן שירה האביבי של משוררת אחרת, המתאר את אותה האדמה הרוויה, אך הגאה על משפחה אחת מיני רבות: "אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאוד, אנשים טובים, יודעים את הדרך, ואיתם – אפשר לצעוד."

חוה"מ פסח, תשע"ב.

 * * *

ישראל זמיר

המוח המבולבל

פירורי זיכרון הם ספנים אמיצים, המשייטים להנאתם בנוזלי המוח האנושי. מדי-פעם עוצרים, קולטים לרפסודה זיכרון שנתקע במורד ופולטים פירור שמיד נשכח. וכך, אנו מתעשרים בזיכרונות מזה ומתדלדלים מזה. חוקרי המוח האנושי מספרים, כי למען שלום-בית, המוח לא אחת "מייצר" עובדות להשלמת זיכרונות, שלא היו ולא נבראו, ומשלב אותם במארג הקיים, כחלק מן העלילה. לרוב, אנו מתפתים להאמין כי כך אכן התרחשו הדברים. אם רוצים אנו להתקרב אל האמת, עלינו להפריד בין אותם "טרמפיסטים", שעלו על הרפסודה לבין האמת כפי שמוכרת לנו מן העבר הרחוק. לדעת מדענים, המוח האנושי, הופך אפוא ל"מאניפולטור", שלעיתים מספח לקטעי-אמת עובדות חדשות ובורא מציאות שלא היתה ולא נבראה. 

ההקדמה באה להסביר אירוע שהתרחש בראשית מאי 1960.

יום אחד הרדיו הודיע שאדולף אייכמן נלכד בידי סוכנים ישראליים והובא לישראל. הייתי באותה עת מורה במוסד-החינוכי בבית-אלפא ואחראי על העלון המקומי. התרגשתי עד דמעות וזמן רב לא נרגעתי. משהחלו ההכנות למשפט-אייכמן הצעתי בישיבת מערכת-העלון, שכולנו נעלה לירושלים ונכין חוברת מיוחדת שתוקדש לנושא. חבר-המורים לא היה מסוגל לפסול הצעה כה חינוכית ואישר. לשאלת אחד המורים, היכן נלון השבתי:

"בקן התנועתי ברחוב בן-יהודה 2."

הבאנו עימנו שקי-שינה, ארגזי-אוכל, שלא נזדקק למסעדות, והיינו מאושרים עד הגג. הילדים נהנו מחופשה בת שבוע ימים מהלימודים ואני התקרבתי לנושאים חובקי זרועות-עולם שעניינו אותי מאוד. וכך, מדי יום יצאנו לבית-העם, שבו נערך המשפט, רשמנו רשימות ואכלנו כריכים. הרבינו לשוחח עם חוקרים, עדים, עיתונאים ואנשי-צוות, ששמחו לראות צעירים מן הקיבוץ מגלים עניין כה רב במשפט. לא אחת החוקרים שיתפו אותנו בחוויותיהם. עדים שנבחרו להעיד נאלצו להוכיח כי עדותם קשורה לאדולף אייכמן, למעלליו וראויים להישמע במליאה. רבים מן העדים נפסלו, כיוון שלא היה בעדותם "מספיק בשר" כפי שפעם התבטא התובע-הכללי גדעון האוזנר.

יום אחד התרחש אירוע, שעשה על כולנו רושם רב. אדם בשם מנדל'ה הלמן – השם איכשהו תקוע בזיכרוני – נכנס לחדר, שבו הכינו את החקירות והחל לגולל קורותיו. הוא שהה באושוויץ' ולא אחת ראה את אדולף אייכמן מנחה את אנשי הס.ס. כיצד לייעל את "הפיתרון-הסופי". הוא לא היה מסוגל לומר בבירור מה אייכמן אמר, כיוון שהרחיקו אותם ממנו. הוא סיפר כי היה קרוב להתמוטטות ושקל חמישים ואחד קילוגרם. היה ברור לו, שאם רצונו לשרוד, עליו להימלט מהמחנה כל עוד שארית כוחותיו עימו. גופו היה עמוס צלקות ממכות שספג ומרופאים גרמניים, נציגיו של ד"ר מנגלה, שחתכו בפראות בגופו במסגרת ניסיונותיהם לעקר אותו.

לדבריו, הוא פגש במחנה פליט אחר, בשם שמעון זילברמן, התיידד עימו, וזה לחש לאוזנו, כי בביתן שהוא מתגורר בו נמצא קצין פולני, שנשלח למחנה על-ידי מפקדת הפרטיזנים הפולניים, כדי לארגן מרד אסירים בעזרת יחידות של צבא פולין החופשית שהתקבצו בלונדון והתכוונו לצנוח לתוך המחנה. הוא הכין תוכנית מפורטת והמתין לאישורו של צ'רצ'יל, שבושש לבוא. הוא שלח להם את תוכנית המחנה, היכן מצויים מחסני הנשק, אלו צמתי מסילות-ברזל יש להפציץ כדי לעצור את משלוחי הפליטים לתאי הגאזים ועוד כהנה וכהנה. הוא המתין בסבלנות שנה תמימה, וכשהגיע למסקנה כי אנגליה אינה מתכוונת לבצע את תוכניתו, החליט לערוק מן המחנה. הקצין הסכים לקחת עימו לדרך את מנד'ל ואת שמעון, שיסייעו לו בבריחה.

בלילה ללא ירח, הקצין התגנב לגדר החשמלית, ניתק את החשמל וצעד בטוחות לעבר עמדת השמירה הגרמנית, כשהוא מחופש לקצין גרמני שבא להחליף את הזקיף שעל המגדל. הוא עלה למעלה, ירה בשומר ולשמע הירייה שמעון ומנדל'ה ידעו שעליהם להגיע במהירות עם החבל שהכינו בעוד מועד למגדל. השלישייה הצליחה לשלשל עצמה אל מחוץ לגדר. מנד'ל סיפר לחוקרים את סיפורו בפרטי-פרטים, כשמדי-פעם עבר ליידיש. דקות ספורות חלפו עד שיתר עמדות הגרמנים השגיחו בתקלה ופתחו באש, אולם הללו  הספיקו להתרחק מן הגדר וצרורות הכדורים לא פגעו בהם. 

מנדלה ושמעון יצאו לדרך. רכב שהגיע, לקח את הקצין למקום מבטחים וסירב לקחת אותם והם נותרו רועדים באמצע היער. הקור היה קשה מנשוא. בלילות הם נצמדו זה אל זה כדי להתחמם. היו אלה ימים אחדים לפני שחרור המחנה על-ידי הכוחות האמריקניים, אך הם לא ידעו על כך. שאון התותחים רעם, אך איש לא טרח להסביר להם כי בקרוב מאוד ישתחררו.   

כעבור שלושה ימים, שמעון החליט שאם לא ישוב למחנה, אל אותה מנת מרק דלוחה – פשוט יגווע מרעב. מנדל'ה סירב לחזור ודרכיהם נפרדו. שמעון פנה לכיוון המחנה ומנדל'ה המשיך אל מעבה היער.

כעבור שעות אחדות, מנדל'ה הבחין בחייל, שכיוון לראשו לוע של רובה ופקד עליו לעצור ולהרים ידיים. מנדל'ה היה בטוח שלפניו חייל גרמני והוא על סף מוות  ובייאושו כי רב מצא עצמו זועק:

"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!" והמתין לכדור הגואל. למרבה התדהמה, שמע את תשובת החייל:

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד." היה זה חייל אמריקני יהודי, שיצא לעשות את צרכיו מחוץ לחניית יחידתו.

"אני יהודי," צעק אותו חייל ביידיש ומנדל'ה התעלף. לאחר שהתאושש,  התעקש שעליהם למצוא את שמעון, שנפרד ממנדל'ה באותו בוקר. מנדל'ה היה בטוח ששמעון אינו יודע על סיום המלחמה. הם פתחו בחיפושים קדחתניים, כשהם קוראים בשמו. ילל הרוח ורשרוש העלים בלע את קולם. לאחר שעות אחדות של חיפושים, מנדל'ה הגיע למסקנה, כי שמעון שב למחנה.

מנדל'ה אושפז בבית-חולים צבאי ובאמצעות מזון מועשר עד-מהרה התעשת ושב לאיתנו. מצפונו הציק לו כל השנים על שלא חילץ את חברו שמעון. 

שנים רבות חלפו ומנדל'ה הגיע ארצה במסגרת "הבריחה" והחליט להעיד. הוא אמנם ראה את אייכמן מרחוק, אך האמין כי הצלקות שעל גופו יוכיחו את אכזריות הגרמנים. עדותו, לדעת צוות-החקירה, לא קידמה את האשמות שהוטלו על אייכמן ומזכירת המחלקה קיבלה ממנו את פרטי חייו למקרה שיוחלט להציגו לפני המליאה, הודתה לו על בואו ושיחררה אותו מן העדות.    

העד הבא שנכנס סיפר בעברית קלוקלת, מעורבת ביטויים ביידיש כיצד הגרמנים התעללו בו והצביע על צלקות מכוערות על בטנו. התובע הכללי אמר לו, שאילו במו-ידיו תפס את ד"ר מנגלה או שוחח עימו – עדותו הייתה קבילה. לפני שנפרד מהצוות, המזכירה חקרה אותו קצרות וסיפורו הזכיר לה איכשהו את מנדלה וביקשה לרגע להפסיק את הישיבה וקראה שוב למנדל'ה, שכבר לבש את מעילו בדרכו החוצה. השוטר ביקש ממנו באדיבות שיתלווה אליו. מנדל'ה נענה וכשנכנס לתא-החוקרים פגש לראשונה את שמעון. הם מיד זיהו זה את זה, פרצו בבכי היסטרי ושעה ארוכה התחבקו והתנשקו כמטורפים. כולנו פרצנו בבכי באותו מעמד.  

"עד היום איני סולח לעצמי שנתתי לך להיפרד ממני ביער. שעה ארוכה חיפשתי אותך ביחד עם חייל אמריקני שפגשתי."

"שכבתי מתחת לסכך של ענפי עץ יבשים, ראיתי את הקצין האמריקני והייתי בטוח שהוא גרמני. אותך משום-מה לא ראיתי וחשבתי כי הצליח להרוג אותך."

שניהם מתגוררים בתל-אביב ומעולם לא נפגשו. שמעון עבד בתעשייה הצבאית ולמנדל'ה נגריה ב"מרכז-וולוולסקי". בהגיעם ארצה, על-אף היותם "פסולי-חיתון", מבחינת "משרד-הדתות", נשאו נשים והקימו משפחות. לשמעון שתי בנות ולמנדל'ה – בן ובת.  

דומה כי בתוך ים-הזוועה המכונה "משפט-אייכמן" חווינו רגע של נחת. 

מקץ חמישים שנה למשפט-אייכמן, חיפשתי בארכיון המוסד-החינוכי אותו עלון עב-כרס, שהוקדש למשפט, אך לדאבוני לא מצאתי. מישהו ככול-הנראה חמד אותו. בקושי הצלחתי לאתר כמה מן "העיתונאים", שהיום הם חברי קיבוצים, שעלו עימי לירושלים, למשפט. לתדהמתי, איש מהם לא זכר את הקטע הכרוך באותם שני פליטים. שמונה מבוגרי המוסד-בחינוכי משכו כתפיים ולא ידעו על מה אני מדבר.   

  האם מוחי ארג סיפור שלא היה ולא נברא? היכן-שהוא קראתי, כי המוח האנושי, הדומה במבנהו למחשב, שומר על קבצים ולהשלמת הסיפור לעיתים מדביק טלאי על טלאי ויוצר מיקשה סיפורית אחת. הייתכן שהסיפור על שני הנמלטים מאושוויץ' לא היה ולא נברא? שמונה חניכים עלו עימי לירושלים ואיש מהם לא זכר דבר.    

האם הכול זיבולי-מוח פרי מוחי הקודח?      

בקיצור, היזהרו מן המוח האנושי שלכם. הוא פעיל, יצירתי ולעיתים בודה דברים מליבו. פסיכולוג בכיר אישר כי המוח שלנו הוא מניפולטור בעל דימיון פורה וכושר יצירתי רב.

רבותיי, היזהרו ואל תבלבלו את המוח!  

 * * *

משה גרנות / ספרים מן העבר

קסם המיניאטורה

הצצה ל"חרוזים מבין קפלי המניפה"

מאת פועה שלו-תורן

הוצאה רביעית, יבנה 1980

מה אפשר לחדש לגבי המשוררת והמתרגמת הנלבבת – פועה שלו-תורן. גדולים וטובים ממני שיבחו והיללו את יצירתה, ביניהם יעקב כהן, יעקב פיכמן, אנדה עמיר-פינקרפלד, אברהם ברוידס, אורי קיסרי, אברהם קריב. הספר המאויר בכישרון על-ידי המשוררת עצמה זכה לארבע מהדורות (1956, 1961, 1965, 1980). איזה משורר זוכה היום אפילו למהדורה אחת המופקת בכספי ההוצאה עצמה? הרי אפילו הטובים והמוכשרים שבמשוררים נאלצים היום לממן מכספם את הפקת ספריהם, והם ממש מאושרים אם הם מצליחים למכור מאות בודדות של עותקים.

ובכן, מה גרם לי לחזור אל היין הישן והטוב הזה? ב-18.3.12 ערכו לכבודי ערב הוקרה על חיבור שני הלקסיקונים מטעם אגודת הסופרים, וחבריי הטובים הרעיפו עליי אהבה וגם העניקו לי ספרים במתנה – ביניהם – "חרוזים מבין קפלי המניפה" מידי פועה שלו-תורן עצמה. אני משוכנע שקראתי את השירים האלה אי אז לפני שנים, כפי שקראתי את תשעת ספרי תרגומיה ליצירת רבינדראנאת טאגור, אבל התבנית האסתטית של הספר משכה את עיניי, ואני שקעתי בקריאה שריגשה אותי מחדש וגרמה לי הנאה רבה.

הספר, המוקדש לחיים תורן אישָהּ (סופר, מבקר ספרות ועורך – 1988-1913), מחולק לעשרה שערים, ובכל אחד מהם כמה עשרות מיניאטורות בנות שתיים עד שלוש שורות, ורק לעיתים רחוקות יש חריגה מהתבנית "החסכנית" הזאת. בכל מיניאטורה יש הבזק של יופי ושל חוכמה בלשון פיגורטיבית המעוררת התפעלות. הרי דוגמאות אחדות:

מִצְחִי אסל, ודליים שתי עיניי

מבאר אהבתךָ בם אשאב מימיי. (עמ' 4)

דרך הכתיבה כאן היא קונסיטית, לאמור – כל השיר בנוי מדימוי ההולך ומתפרש: המצח הוא אסל, העיניים – דליים, ומאין שואבים? מבאר אהבתו של האהוב.

משוט נעלם תילֵם שמךָ עלי מים (עמ' 8)

המשוט, כידוע, יוצר גלים על חלקת המים – המשוררת מדמה את יצירת הגלים לתלם שחורשת מחרשה באדמה – אבל לא מדובר במשוט ממש, אלא במשוט נעלם מעיני אחרים, משוט דמיוני הגלוי רק לדוברת: המשוט מתלם (מלשון תֶלֶם)  את שמו של האהוב על המים. אשרי האיש שדימוי נפלא כזה מתמצת את יחס אהובתו כלפיו!

הציורים התמציתיים והקולעים שבשירים הזעירים והמוקפדים חושפים רחשי אהבה עזים:

בחיקךָ, נמל המבטחים, ספינת ראשי,

חולמת תעגון. (עמ' 12)

דומה אהבה לנהר הזורם אל הים ואין

הים מלא ממנו. (עמ' 17)

רבים מן השירים המיניאטוריים שבקובץ נשמעים כפתגמים, אבל להבדיל מן הפתגמים המקובלים, בהם מובעת חכמה עממית במילים עממיות (כמו – "מי שטורח בערב שבת אוכל בשבת"), הרי שהמיניאטורות של פועה שלו-תורן מושתתות על לשון פיגורטיבית מוקפדת וייחודית. להלן מספר דוגמאות:

מי הנחל זורמים באשר ציוום אלוהים להפרות

חרבוני קיץ, ולמשורר ציווה – צחיח לבבות

להרוות (עמ' 29)

תמימות הן עיניו של הטווס,

אך גאוותו מתוך עיני הרקמה אשר לנוצותיו

רושפת (עמ' 46)

חרמש הירח בראש חודש ובסופו הם

הסוגריים אשר ביניהם נכתבים דברי ימי

עולמנו הקטן (עמ'56)

ביער תבל ישכון המוות כסנאי ואגוזי-

חיינו יפצח. אי הצייד אשר יוכל לו? (עמ' 75)

הבאתי כאן רק דוגמית מתוך השפע שציירת המילים פועה שלו-תורן מרעיפה על קוראיה בקובץ משובב נפש זה. הקובץ "חרוזים מבין קפלי המניפה" הוא פנינה ספרותית, והזמן שחלף מיום ההפקה רק היטיב עימה.

 * * *

איליה בר-זאב

שביל ירושלים

סיכום קטע א' בהדרכת דני גספר

"וַיּאמֶר גָּד הָנָּבִיא אֶל-דָּוִד לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה לֵך וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה:

 וַיֵּלֶך דָּוִד וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת" *

סַחְלְבֵי בָּר

בִּבְדִידוּת חֲצוּפָה

מִתְפַּתֵּל

סַחְלָב פַּרְפָּרָנִי מוּל בָּאגֶר עֲנָק –

נוֹשֵׁךְ בַּסֶּלַע.                                            

בִּשְׁבִילֵי הַר חֵרֶת, מֵעַל עֵינוֹת תֶּלֶם,

גּוֹנֵי הַסָּגֹל בֵּין אַמּוֹת מַיִם,

בֵּינוֹת לְכְלֵי

חֲפִירָה מְצִיקִים.

יוֹם וַלַּיְלָה נִפְעָרִים בּוֹרוֹת שֻׁמָּן,

מִפְלָס לָרַכָּבוֹת שֶׁיָּגִיחוּ מֵרֶחֶם הַמִּנְהָרוֹת.

                       *

כִּתְאוֹמֵי סִיאָם שֶׁהֻפְרְדוּ בִּן לַיְלָה,

נֶאֱבַדִים שֵׁמוֹת מִגּוֹרְדֵי

הַשְּׁחָקִים.

אָטוֹם בַּפֶּתַח-

יְחִידֵי הַסְּגֻלָּה הוֹלְכִים אֶל הָהָר

שֶׁגָּבַה בָּם,

מִתְחַפְּרִים בְּמַעְמַקָּיו.

                        *

מֵהֶהָרִים אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן מִתְפַּתֵל נַּחַל,

שׂוֹרֵק בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וּגְלָלָיו.

עַל מָה יְקוֹנְנוּ סַחְלְבֵי הַבָּר בְּסוֹף מַרְס –     

 "שְׁלוֹשׁ הַשִּׁנַּיִם",

                       "דְּבֹורָנִית הַדְּבוֹרָה",

                                                   "הַקָּדוֹשׁ"?

                          *

בִּסְבַךְ שְׂרִידֵי בֻּסְתָּנִים שֶׁנֶעֶזְבוּ וַאֲבָנִים מְסֻתָּתוֹת

אָנוּ כּוֹבְשִׁים עֵינָיִם בַּקַּרְקַע,

עוֹלִים עִם הָאוֹר הַצָּלוּל בְּחָרְבוֹת לִיפְתָא עִלִּית.

                           *

בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר גֶּשֶׁר מֵיתָרִים מִתְנַשֵּׂא,

גֵּאֶה, לָבָן.

עוֹד יוֹם סַגְרִיר –

מִנְעָד שֶׁל שֶׁבַע אוֹקְטָבוֹת מִתְפָּרֵשׂ,

מֵיתְרֵי נֵבֶל מַרְעִידים אֶת

הָעֶרֶב, נִגּוּן יָשָׁן –

רֶקְוִיאֵם

* שמואל א' כ"ב ה

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

סילוף דמותו האמיתית של בן גוריון

תיקון  שגיאות במוסף "הארץ" מיום 6.4.2012

גם עיתונאים וגם היסטוריונים וכותבי ביוגרפיות מושפעים, כנראה, מתעמולה פוליטית בת אותו הזמן. לכן העיר היסטוריון סיני נודע שהוזמן ב-1989 לצרפת, לחוות דעתו על המהפכה הצרפתית של 1789 – שצריך פרספקטיבה של זמן כדי לגבש עמדה היסטורית "כלפי מאורע שהתרחש לפני זמן כל כך קצר" [היה זה מומחה לחֵקר ההיסטוריה הסינית בת 5,000 השנים...]

כאשר חשפתי כמה מן העובדות הידועות לי מהתקופה שבה שוחחתי עם בן-גוריון שעות ארוכות, לפעמים יום-יום, בעשור האחרון לחייו [מיולי 1962 ועד דצמבר 1972] – חזרו בהם כמה מחשובי יריביו באקדמיה, שאליהם שלח ההיסטוריון אדם דורון את הפרטיכל של דברַי ואת האסמכתאות, שהופיעו אחר-כך בחוברת מיוחדת שבהוצאת בית-ברל: "מדינת ישראל וארץ ישראל", 1990. להלן דוגמאות מועטות ל"חזרה בתשובה" זו של מלומדים בעלי מצפון רגיש ויושר אינטלקטואלי [שדבריהם נכללו בחוברת]:

[1] פרופ' ישעיהו ליבוביץ כתב: "לאדם דורון, שלום וברכה, אני חייב לך תודה עמוקה על שהואלת להמציא לי את הרצאתו של וולפנזון... בן-גוריון, שהיה חסר הבנה לבעיית העם היהודי [שאת התוכן הערכי של לאומיותו ראה בעיקר בממלכתיות] הבין הבנה עמוקה את הבעיות והאינטרסים האמיתיים של מדינת העם היהודי."

[2] פרופ' יהושע אריאלי כתב: "תודה על התדפיס ששלחת לי מדבריו של ד"ר אברהם וולפנזון שניתנו בערב העיון על הספר "מדינת ישראל וארץ ישראל" ובו הדברים המפתיעים של בן-גוריון... התחזית שלו... מפתיעה... כדאי שדברי בן-גוריון יפורסמו ברבים, כך שיגיעו לכל הקהל ולמעקמי ומזייפי ההיסטוריה המקצועיים."

[3] הסופר והעיתונאי בועז עברון כתב: "הציטטות שמביא וולפנזון ממש מדהימות. הן מראות שבן-גוריון היה בעל הראייה העמוקה ביותר מכל המנהיגים הציוניים, ובתפיסתו את ההקשר הפוליטי העולמי היה בעל שיעור קומה ותפיסה בינלאומיים."

[4] הסופר והוגה-הדעות עמוס עוז כתב: "לאדם דורון – שלום, תודה על מכתבך המעניין ועל דבריו המרתקים של אברהם וולפנזון. גם בעיניי היה בן-גוריון גאון מדיני – וכל מה שחלקתי עליו אינו אלא בפרשייה אחת מסויימת ומוגדרת."

[5] פרופ' יעקב טלמון טילפן אליי הביתה וביקש שאסכים כי ספרִי הביוגרפי על בן-גוריון [עם עובד, תשל"ד – 1974 – שבועות אחדים לאחר פטירתו של ב.ג.] יהיה בסיס לביוגרפיה מקיפה על "הזקן" שהוא שוקד על הכנתה. נעניתי ברצון, משום שהיתה בדברי טלמון הערכה חיובית מחודשת לעשור האחרון בחיי ב.ג.

בספרי הנ"ל, שעליו ביקש פרופ' טלמון לבסס את הביוגרפיה שעמד לכתוב, הבאתי את עדותו של משה א. גלבוע, שהיה שופרו התעמולתי של לוי אשכול, בספרו "שש שנים – שישה ימים" [עם עובד, 1968, עמודים 31-32] כי, לדעתו, "הזקן" טעה והיטעה, כאשר הזהיר את הממשלה מפני מיתקפת-פתע סורית ומצרית, שתפיל אלפי חללים בצה"ל – ודרש להיערך מראש ביטחונית [טילים נגד טילי-האוייב, שעתידים להיות נשק מסוכן] ומדינית [ע"י שיחות שלום בחסות המעצמות הגדולות]. שאלה רטורית מציג גלבוע בספרו: האם תיתכן מתקפת-פתע מצרית-סורית, מבלי שהמודיעין של צה"ל יחוש ויידע? והרי מלחמת-ששת-הימים מוכיחה, שהמודיעין תמיד יודע, ואנו מוכנים ואי-אפשר להפתיענו.... אחרי שפרצה מלחמת יום הכיפורים, בה נתקיימו כל תחזיותיו הקודרות של "הזקן", חדל גלבוע מלעגו ל"זקן" ומלהגו זה – אבל "החתול נעלם והחיוך נשאר," כנאמר ב"עליסה בארץ הפלאות" – והאווירה המזלזלת  באזהרותיו הביטחוניות-מדיניות של בן גוריון השפיעה ומשפיעה על עיתונאים והיסטוריונים עד עצם היום הזה.

כך, למשל, קובע בפסקנות הביוגרף של בן גוריון פרופ' מיכאל בר-זוהר במוסף "הארץ" מיום 6.4.2012 כי "בן גוריון נגמר שלוש פעמים: הפעם הראשונה היתה כשעזב את הממשלה ב-1963, והשלישית כשנפטר, עשר שנים אחר כך, אבל מותו האמיתי היה ב-67'. הוא התנגד למלחמה, היה רחוק מאוד ממוקד ההכרעות... [אמנם] הוא חזה את מלחמת יום כיפור... דיבר על 5,000 הרוגים, על אובדן ציוד, על החובה שבהסתמכות על מעצמות זרות... [אבל] לא [חזה] את [מלחמת] ששת הימים." האמת היא, ש"הזקן" חזה את שתי המלחמות כאחת: במאמר שפירסמתי ב"מעריב" בשנת 1980, לאחר פטירתו של יגאל אלון – "דוד בן גוריון על יגאל אלון" – פירסמתי מפרטיכל דיון שערך ב.ג. בשנת 1962 עם אנשי ביטחון שהחשיב במיוחד: יגאל אלון ויצחק רבין [שעמדו על הצורך לרכוש נשק קונבנציונלי לצורך סכנת מלחמה בשנות ה-60'] – ולעומתם  פרס ודיין, שעמדו על הצורך בנשק בלתי-קונבנציונלי כהכנה למלחמות עתידיות, שבהן ינסו אויבינו באזור להצטייד בנשק גרעיני. בן גוריון פסק שיש להתכונן לשתי הסכנות גם יחד: גם למלחמה בשנות ה-60', וגם לסכנת חימוש גרעיני של אויבינו בעתיד – וכן למלחמה קשה בין השנים 1973-1970, שתעמוד בסימן עידן הטילים באזורנו, כאשר [כדברי עזר וייצמן] "הטיל [הערבי] יכופף את כנף המטוס [הישראלי]."

אני יכול להעיד על צלילוּת דעתו של ב.ג. עד לדצמבר 72', על-סמך קשר אישי אתו, שכלל פגישות, שיחות, התייחסות הדדית למאמרים שכל אחד מאיתנו כתב לשבועון שערכתי, וחילופי מכתבים אישיים וספרים בינינו. נראה לח"מ כי פרופ' בר-זוהר נגרר, אולי, אחרי הערכתו [המוטעית] של משה א. גלבוע, שהכתיר את האשמתו בכותרת "בהלת שווא בישראל" – וסיפר ש"הזקן" כל-כך נחרד, עד ששלח "בבהילוּת איגרות לכל ראשי המעצמות, וכן הפגיע בהם שהעצרת הקרובה של האו"ם תציע למדינות ערב לחתום על חוזה-שלום עם ישראל..."

בתחום הדיפלומטי – מעיד גלבוע – "ניסה ראש הממשלה דויד בן-גוריון כמה דרכים להידברות עם עבד א-נאצר, אחת מהן – באמצעות ראש ממשלת בורמה, או-נו, שדויד בן-גוריון ביקר בארצו ...מיתקפת השלום על הערבים שערך ראש הממשלה ושר הביטחון הופעלה בצינורות נוספים באמצעות נשיא יוגוסלביה, טיטו, הברון דה-רוטשילד, ואישים אחרים."

את אזהרתו הביטחונית של "הזקן" ביטאתי, עשר שנים לפני מלחמת יום הכיפורים, במאמר ב"דבר" מיום 10.5.1963 בכותרת "כוח מרתיע ומדיניות ביטחונית" ובו נאמר, בין היתר:

"עידן הטילים במזרח התיכון מביא לאזור מהפיכה [ביטחונית]... צימצום נחיתותו של החייל הערבי... רמתם הירודה של חיילי [האויב, לא] תשפיע [לא] במישרין [ולא] בעקיפין על דיוק הטילים, כמותם, ייעודיהם של חומרי-הנפץ שישאו איתם..."

בעקבות הלגלוג של משה א. גלבוע על הפאניקה [בהלת השווא] שאחזה, כביכול, ב"זקן" – ושל עיתונאים מאותו זמן, שהושפעו ממנו – נוצרה הערכה מוטעית כאילו דעך "הזקן" בכושרו השכלי והגזים, משום כך, באזהרותיו מפני "מחדל בטחוני" בתקופת היותו באופוזיציה לאשכול. כותב פרופ' יחיעם וייץ [מוסף "הארץ" 6.4.2012] "אני מכנה את זה 'דמדומי האל', או, 'דמדומי האב המייסד', זה סיפור של שקיעה ארוכה, מכוערת, וגם טרגית."

גולדה מאיר נשאלה ע"י משה א. גלבוע "אם נעשתה הפנייה של דויד בן גוריון לראשי מדינות העולם על דעת הממשלה... גולדה מאיר ענתה בזהירות ובהערכה: ידענו על הפניות; התייחסנו ביראת כבוד אל דויד בן-גוריון, לתפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון, לאישיותו ולמקומו בייסוד המדינה ובעיצוב דרכה... לא אמרנו דבר, אם כי השתוממנו...". [גלבוע, שם, ע' 32]. על צלילות דעתו של בן-גוריון בעשור האחרון לחייו יעידו מאמריו שפירסם במיוחד בשבועון שערכתי, "מבט חדש", וכן עדויותיהם של אנשים שחיו במחיצתו יום-יום, כגון שומרי-הראש שלו [שהיכרתים] וכן אנשים שחלקו עימו את עולמו הרוחני וזכו באמונו, כגון פרופ' חיים גבריהו, המשורר נתן אלתרמן, וגם הח"מ.    

      * * *

אהוד בן עזר

בפחדֵך פן הולכת אַת

בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו

לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.

זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.

רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.

כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה

לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים

מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,

אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים

בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.

אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.

אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.

שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ

הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ

שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:

"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –

כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי-שָׁמַיִךְ – "

רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר

בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.

קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל

תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי

הִיא אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

ינואר 1973

"וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא": "ואל תִראה את האור (האש) מעכוזה" – אִמרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של אשתו, ואותה שמעתי מפי דודתי אסתר.

מתוך הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995. בהוצאת "אסטרולוג" 2005. הספר אזל ונעלם ולעולם לא יודפס פעם נוספת כי מחברו שייך למעמד הנמוך של הפרוזה ושל השירה העברית.

 * * *

נילי דיסקין

מכאן ועד לַשיר לִנקבים אלה שירי תהילה – ארוכה הדרך

הי אהוד.

רציתי להגיד כמה מילים בזכות השירה. הרבה אחרי שאיש לא יזכור את שירי חיימקה שפינוזה, בדיחות הפלוצים של ישראל וייסלר, ואפילו את מחזותיו של חנוך לוין, למרות הוירטואוזיות שלו – יזכרו אפילו את השירים הפשוטים ביותר, שלא לדבר על השירים הכואבים שסורקים במסרקות ברזל לא רק את הכותבים (רון גרא או מלכה נתנזון, למשל (אלא גם את הקוראים אותם. (מלבד היות כולנו גוף אנושי, אנחנו גם נשמה אנושית, רקמה אנושית אחת המחוברת מכל אלה) – כך יזכרו גם את שיריו של יוסי גמזו, איליה בר-זאב ואחרים, שתקצר היריעה מלמנותם, וכך גם את שיריך אתה מלפני הרבה שנים.

נראה לי, שאנשים מחפשים בשירה הד לתחושות "מותר האדם מהבהמה" שלהם. חנוך לוין ואחרים מזכירים לנו – מי בכישרון רב, ומי בפחות, את רגעי היום-יום שלנו, הפרוזאיים, שבהם הנפש מסתתרת מאחורי צרכי הגוף. אני לא מזלזלת בצרכים אלה. אלוהים עדי שגם אני מודה יום יום למי שברא אותי נקבים נקבים וחלולים חלולים. אבל, מכאן ועד לשיר לנקבים אלה שירי תהילה – ארוכה הדרך.

זו דעתי.

נילי דיסקין

 * * *

אהוד בן עזר / מתוך היומן, 1990

 רשימת תגובה שנפסלה בידי גרשם שוקן

12.1.90. יום שישי. בעקבות רשימתו של גרשם שוקן ב"הארץ" מהיום: "יימח שמו וזכרו", שלחתי את התגובה הבאה (שלא הודפסה, וכפי שנמסר לי, מאוחר יותר, מפי רות אלמוג, עבר שוקן עצמו על התגובות, ופסל את שלי).

אהוד בן עזר

מי נוורוטי? מי משיח שקר?

ג.ש. מתאר ברשימתו "יימח שמו וזכרו" ("הארץ", 12.1.90) את תגובת גרשם שלום על שני מאמרי הביקורת שפירסם ברוך קורצווייל בבמה זו בשנת 1958, למהדורה הראשונה של ספרו "שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", ומכנה אותה "תגובה... נוורוטית."

המאמרים הללו, שקראתי בשעתם, כה השפיעו עליי, שבעקבותיהם החלטתי לעלות לירושלים וללמוד אצל פרופ' שלום; שמעתיו שש שנים, שהיו אחרונות להוראתו, קראתי מקצת ספריו ומחקריו, ולמדתי להכיר חוקר והיסטוריוסוף בעל שיעור-קומה במדעי היהדות, שראייתו אותה כ"דיאלקטיקה של רציפות ומרד" היא בעיניי עד היום ההסבר המרתק והמקיף ביותר להבנת תולדותינו בעבר, בהווה, ולעתיד, ובסיס להשקפת עולמנו הציונית.

בשנת 1970 ראיינתי את גרשם שלום לצורך ספרי "אין שאננים בציון", ובמקביל פניתי גם לברוך קורצווייל להתראיין לספר הזה. קורצווייל קיבלני בסבר פנים יפות, הגם שבשיחתנו לא הסתרתי ממנו כי בזכות מאמריו נעשיתי תלמידו של שלום, וכי חשוב לי שהראיונות עם שניהם יופיעו בספר, ואני מעריך מאוד את שניהם, גם משום שהשפיעו רבות, כל אחד בדרכו, על התפתחותי הרוחנית.

באתי לביתו עם עט ודפדפת, ביום קיץ, ללא ז'אקט. כאשר עמדתי לצאת עצר אותי קורצווייל וחקר אם לא הקלטתי בסתר את דבריו כדי לפרסמם אחר-כך ללא רשותו ולהזיק לו, כ"דרכם של עיתונאים." שאלתי אותו אם הוא רואה עלי מכשיר-הקלטה, ובפאראפראזה על דברי ג.ש. אוכל לומר כי –

מתוך הסתכנות שתלמידיו החביבים של ברוך קורצווייל יאשימו אותי ב"פסוודו-פסיכולוגיה", אני אומר: תגובתו של קורצווייל על שאלתי היתה נוורוטית.

לימים אף סירב לפרסום הריאיון, למרות ששלחתיו אליו לתיקונים, והייתי נאמן לחלוטין לדברים המדודים והמדוייקים שביקש שאכתוב מפיו.

גרשם שלום היה, בין השאר, אוטופיסט בגישתו ההיסטורית, בכך שסבר כי טרם חשפנו את מלוא הצדדים המהפכניים (והמצונזרים) שבעברה של היהדות, שקורותיה הם דיאלקטיקה של רציפות ומרד, וכלל אינם תמונה אידילית ומונוליטית – בעוד אשר קורצווייל ייצג עמדה פרשנית-אידיאולוגית, בעיקר בתחום הספרות, אך נעדרת מחקר היסטורי (שלא היה תחומו) – לפיה היתה כביכול "פת שלימה" ביהדות, מצב פאראדיזי (אולי בגאליציה בימי הקיר"ה), אשר עם התפוררותם אנו עדים לתופעות של ספרות עברית חילונית, ולכן מגומדת, ולפלירט מסוכן עם הדימונים ומשיחי השקר.

אני מהרהר לעצמי עמדתו של מי מבין השניים היתה נוורוטית, אם לא למעלה מזה – ונדמה לי שאחד הדברים שהדריכו ביותר את מנוחתו הנפשית של קורוצווייל היתה העובדה ששלום, כאיש מדע שהמיתודה שלו היא חקר והסברת תהליכים היסטוריים ותרבותיים – סירב כל ימיו להיכנס עימו לוויכוח אידיאולוגי ולהגיב על התקפותיו החוזרות ונשנות, שלא חסרה בהן נעימה של מקופחות אישית כלפי קבוצה מסויימת של פרופיסורים ירושלמיים.

שלום לא היה איש קל. היו לו תביעות עצומות, תביעות של גאון ומייסד ענף שלם וחדש במדע היהדות – שאותן היפנה, ובצדק, לעצמו ולתלמידיו. הרגשתי שאם אקדיש את חיי למפעלו ואפנה למסלול האקדמי, לא אהיה סופר. לכן עזבתי אותו. למזלי הספקתי לראיינו ל"אין שאננים בציון", ולדבר עליו בהתלהבות בפני ידידי אברהם שפירא, אחד מל"ו צדיקים, שמקדיש מאז את רוב פעילותו לטיפול במורשת גרשם שלום, ועל כך לא רק הדורות הבאים יודו לו, אלא גם בני-דורנו. עדיין מעט ישראלים מכירים את דברי שלום, ויודעים עד כמה השקפתו רלוואנטית להגדרת עצמם כיהודים וכציונים, ולהבנת עברם, זאת בתקופה בה גלי דימאגוגיה היסטוריוסופית שוטפים אותנו מעברים שונים, גלותיים, דתיים ולאומניים.

ובאשר ל"אהדה סמוייה של שלום למשיח השקר," שתולה בו ג.ש. בעקבות קורצווייל, שאלתי את שלום בראיון הנ"ל (ב-1970) אם אינו חושש מפני תחייתה של מיסטיקה יהודית בעלת תוכן דתי ולאומי-קיצוני, וענה שהוא מניח כי ייתכנו תופעות כאלה, "והן לא היו חסרות לגמרי בחוגי לח"י לשעבר. אבל השאלה האקטואלית היא אחרת: יש שוביניסטים דתיים ולא דתיים. ולבעלי מגמות אלו הרבה יותר קרוב להשתמש בפסקאות מן התנ"ך מאשר בעולם הסמלים של הקבלה. לא על ציטטות מספרים יוכרע הוויכוח הבלתי-נמנע עם מגמות שוביניסטיות."

ואילו קורצווייל כתב באחד ממאמריו האחרונים, מעל דפי המדור הפובליציסטי של עיתון זה ["הארץ"], (ואני מצטט מזיכרוני) שאילו היו חיילינו הצעירים בשכם אנשים דתיים, שלא עזבו את האמונה, לא היו להם הספיקות שבהם הם מתחבטים לגבי הימצאותנו שם ושליטתנו על הערבים.

מעניין, אפוא, מי מבין השניים היה קרוב יותר למשיחיות השקר, ולגלגולה החדש (והאיזוטרי) נוסח גוש אמונים ודומיו, הרואים בנו, בחילונים (זאת בעקבות הבנה מעוותת של השקפת הראי"ה על הציונות החילונית), מעין קליפות שמותר למאמינים להשתמש בהן בתהליך ההיסטורי שלקראת הגאולה, אך הן עתידות להתבטל כאשר תושלם העלאת ניצוצות הקדושה (אלה גוש אמונים ודומיו) מקירבן, ויבוא המשיח.

הערה: כאשר יצאה המהדורה העברית של "אין שאננים בציון" בספריית אופקים של "עם עובד", נכלל בה גם הראיון עם קורצווייל.

* * *

רון וייס

ישראל מסרבת להציג את תוכנית השלום

סופר נידח שלום,

מתי דוד טוען במאמרו "לאן נעלם השלום?" (גיליון 730) כי השלום נעלם בגלל הסרבנות הפלסטינית לכל פשרה. מתי דוד מתעלם מכך שישראל מסרבת להציג את תוכנית השלום שלה. בפגישות האחרונות שהתקיימו בירדן, שהיו אמורות להתנהל לפי מתווה הקוורטט האירופי, סירבה ישראל להציג את מפת הגבולות שלה. בלי הצגת תוכניתה של ישראל, לא ניתן להגיע לשלום. אפשר למשוך זמן ללא תכלית וזו אכן מדיניותו של נתניהו. תיאור מגעי העבר ע"י מתי דוד הוא חלקי ביותר ושטחי. מתי דוד כותב כי: "אולמרט ולבני הציעו לאבו מאזן ולאבו עלא הצעות נועזות וויתורים מרחיקי לכת, כולל מפת נסיגה מכסימלית!"

הצעתו של אולמרט לאבו מאזן הוצעה במועד בו התכוננו לבני ומופז לבחירות לראשות "קדימה" והיה ברור שאולמרט סיים את תפקידו כראש ממשלה. על פי הצעת אולמרט  לאבו מאזן, יסופחו לישראל גושי ההתנחלויות לרבות נקניק ההתנחלויות שמתחיל אחרי כפר קאסם ונגמר אחרי "אריאל". נקניק התנחלויות זה חוצה את המדינה העתידית של הפלסטינים לשניים ולכן שום מנהיג פלסטיני לא יסכים לכך. ניתן להגיע לשלום על פי "יוזמת ז'נבה" שלפיה מסופחים לישראל גוש עציון ומעלה אדומים אך לא נקניק ההתנחלויות החוצה את הגדה. על פי יוזמת ז'נבה, עליה חתמו כל מקורבי אבו מאזן, אין זכות שיבה של פליטים פלסטינים למדינת ישראל(למעט מספרים סמליים, לפי ממוצע הגירה של פלסטינים למדינות שלישיות, וגם זאת רק בהסכמת ישראל). בנימין נתניהו אינו מעלה על דעתו להציע לפלסטינים הסכם שלום התואם את יוזמת ז'נבה מפני שהוא תומך בהמשך הקמת התנחלויות ומתנגד לשלום.

רון וייס

רמת-גן

* * *

עוד על "ביצי חופש" ועל תחתונים

חן: לאהוד שלום. בתגובה ל"ביצי חופש": נסה ללכת בלי תחתונים. אחרי שתתרגל, תגיד "איך לא הלכתי כך עד עכשיו?" – זה נותן תחושת אווריריות נעימה, בריא יותר (אין לחץ על הביצים), חוסך בכביסה, ועוד. התחתונים זו המצאה של הכנסייה.

אהוד: אבל מה אם נשארת טיפה אחרי הפישתון, ובמקום להיספג בתחתונים היא מנצנצת במלוא רטיבותה וכהותה בחזית המכנסיים?

י"ז: לאהוד שלום רב.

ראשית, תודה שכיבדת אותי ומיקמת את דברי בין שורותיך כלומר בין שורותיו של העורך (מידיעות הש"י) שזה המניפסט של העיתון. תחילה חיפשתי ולא מצאתי, ורק חברי  מארצות הברית כתב  לי שעכשיו הוא יודע  מי נתן את ההוראה לבעלות הברית להפציץ את דרזדן בסוף מלחמת העולם השנייה. ואז נברתי שוב ומצאתי. חן חן.

והשנית, באמת ליבי ליבי לך על הסבל שלך בטיפול בשקית המדונדלת  עם התוכן שלה שם בין רגליך. דע לך שכל עניין התחתונים והצורך בהם כביכול הוא עניין מסחרי ותו לא. רק הסוחרים מעוניינים שהגברים ישתמשו בתחתונים (כנ"ל גם אצל המין השני), כך אתה יכול לפטור את עצמך מהשימוש בהם כי מסתבר שהם מטרד.  וראה גם עניין החזיות של נשותינו. גם בהן אין צורך ממשי והכל עניין מסחרי. שים לב לאילו מחירים יכולה חזייה להגיע ובאילו חנויות הן מוצגות. והלא מיליוני גברים ונשים באמאזונס ובאפריקה נטולי תחתונים וחזיות והכול מתנהל שם בסדר. ואתה שמבין עניין בדבר הזה תאר לעצמך איך היו נהנים הגברים לראות את היפהפיות הולכות קוממיות והציצי מתנדנדים לתפארת!!

ודוגמאות להסבר: ראה נא את הדרוזים המכובדים והכורדים לבושי השארוואל החופשי שמשאיר לאוורור את  החבילה בין הרגליים, ובמקביל הרבה נשים עיראקיות ובדוויות הולכות  בלי תחתונים, וגם הזכרים שהוזכרו וגם בנות המין השני עושות מעשה במחשבה תחילה ר"ל –TO BE READY  FOR THE OCCASION  כי מי יודע מה יזמן הגורל... אז למה להקשות.

והשלישית, באמת כבר שבענו עד בלי די מאמירותיהם של הסופרים שחושבים את עצמם חכמים יותר מבני אנוש רגילים, אחד עם המדינה החלולה שלו והשני עם חצאי היהודים שיושבים בגולה, שלא לדבר על המשוקצים תוצרת חוץ כמו סראמאגו ועכשיו גראס ואחרים. רצו כאן לתרגם את כתביהם כאילו היו דברי אלוהים חיים ולמעשה הם סתם זיבלו.

למה למשל מבין גרוסמן בענייני ציונות יותר מאשר האיכר במושבה בגליל?

בברכה

י"ז

חיימקה שפינוזה: כל עוד אני חי אני מבקש לא לייחס את השירים שלי לעורך, שאמנם מואיל ברוב חסדו לפרסם לי את כולם בלי צנזורה. אבל אני כתבתי בשיר על הביצים שלי ולא על הביצים שלו, ותהיינה גדולות ככל שתהיינה! – ומי שמתעניינת בהן יכול לכתוב אליי ישירות.

* * *

מרים ויואב אהרוני

לשונות גאולה

בגיליון חב"ע האחרון (732) מתייחס אורי הייטנר למחלוקת במקורותינו על מנהג ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות גאולה: האם היו ארבע או חמש לשונות גאולה? האם יש לשתות ארבע או חמש כוסות? הייטנר מסביר שעורכי ההגדה בחרו להשמיט את לשון הגאולה החמישית ("והבאתי אתכם אל הארץ"), ואיתה את הכוס החמישית המתבקשת, משום שישבו בגלות. כיוון ששבנו לארצנו, מתקיימת בנו גם לשון גאולה זאת וראוי לנו לשתות חמש כוסות בליל הסדר שלנו.

בכך מצטרף אורי הייטנר אל רבים וטובים שקראו לכך בדור האחרון. הבולטים בהם הם עורכי ההגדות הקיבוציות, ששינו הרבה מנוסח ההגדה המסורתית. פרק הגאולה בהגדות קיבוציות רבות תופס מקום נרחב ומשמעותי, ושיאו בהרמת הכוס החמישית לכבוד גאולת הארץ ושיבת ציון.

מטעמים אחדים אין אנו שלמים עם הקריאה לשתיית הכוס החמישית, "כוס הציונות" בלשונו של הייטנר. ראשית, המיספר 4 חוזר בהגדה ברבדים ובגוונים רבים, כפי שהיטיב להסביר יואל רפל במאמרו "הגדת שלושה וארבעה" בחב"ע 731. השבירה של המיספר פוגמת בהגדה ומחלישה אותה.

שנית, דור יוצאי מצרים זכה שנתקיימו בו רק ארבע לשונות גאולה הנזכרות בפרשת "וארא" (שמות ו'): "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה'! וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם."

כידוע, לא נתקיים בדור ההוא המשכם של הדברים האלה: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'!"

איש מביניהם לא זכה להגיע אל הארץ המובטחת, אפילו לא משה. ההגדה של פסח מדגישה שלא אנחנו גאלנו את עצמנו ממצרים, לא בעצמנו יצאנו מעבדות לחירות, וגם המנהיג הגדול משה לא הוציא אותנו ממצרים, אלא הקב"ה הוא שגאל אותנו: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ."

כאורי הייטנר, אף אנו איננו רואים פעולה אלוהית או ניסית בשיבה לארץ-ישראל, בשחרור מ"שעבוד מלכויות" ובהקמת המדינה. דווקא משום-כך אנו נזהרים מאוד שלא ליפול למלכודת של הגדרת שבתנו בארצנו כהתגשמות לשון הגאולה החמישית. אולי אנחנו נרתעים מדיבורים על גאולה ואפילו על אתחלתא דגאולה, מאחר שהתמונה הברורה שיש לרבים מאחינו ב"י לגבי משמעות המושגים האלה נראית לנו מאיימת ומסוכנת.

שלישית, לא רק בהיותנו בגולה כבשנו את חלומות הגאולה בגלל מורא מלכויות, והראייה לכך באה גם מההגדה של פסח. המדרש "ארמי אובד אבי" בהגדה פותח ואומר:

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב'.

והנה, אף כי בקריאה כפשוטה של הפסוק נראה שהארמי האובד הוא אבינו יעקב שבא מארם וירד מצריימה, אומר המדרש בהגדה כי הארמי אינו יעקב אלא חותנו לבן, שביקש להאביד את זהותו וזכרו של יעקב (בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל), וכי ארמי זה מסוכן ליעקב מפרעה. על פי פרשנות מעניינת שמביא דניאל גולדשמידט במחקרו הגדול על תולדות ההגדה, מדרש זה הוא קדום ויסודותיו נרקמו בתקופה ההלניסטית, אולי בתקופת החשמונאים ואולי קצת קודם לכך. להסבת התואר "ארמי" מיעקב ללבן היתה מטרה פוליטית: לתאר את רשעתו של שלטון הסלווקים הסוריים ("ארמים") שניסו "לעקור את הכול" בגוזרם על המצוות ובהעמידם צלם בהיכל. מזה אנו למדים שעצמאות היא ככל הנראה עניין רגיש ויחסי. עצם שבתנו בארצנו זבת החלב והדבש אינו מבטיח לנו שחרור גמור משעבוד, ואפילו לא אי-תלות במעצמה אחרת. אל נשגה באשלייה כי מאחר שאנו יושבים על אדמתנו הגענו אל הגאולה.

ממדרש זה אנו למדים גם שהארמי המסוכן אורב לנו כל הזמן, מפמפם לנו מתוך ליבנו את הגאווה שממנה מזהיר אותנו ספר דברים:

"הִשָּׁמֶר לְךָ... פֶּן תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה!..." 

אם לא נשגיח היטב, עלולה הכוס החמישית להעלות לנו לראש רעיונות גאולה שלמה למימוש מיידי. אנחנו עלולים להגיע לכך שנשיר בהתכוונות גדולה מדי את השורה האחרונה בפיוט "דיינו": אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה – דַּיֵּינוּ," ואולי אף נתפתה להחיל את הגאולה על כל שטחה של הארץ המובטחת: "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ, לָכֶם יִהְיֶה. מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן, מִן הַנָּהָר, נְהַר פְּרָת, וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם. לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם. פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם."

מכל הטעמים הללו גם יחד אנו מעדיפים להסתפק בארבע כוסות, ולשמור את החמישית לאליהו הנביא.

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

6. בין עליבות לצבאיות

ב"מכאן ומכאן" מספר ברנר על הציפיות שמילאו אותו קודם בואו לארץ, לעומת האכזבה הנוראה כאן, בלילו הראשון בחיפה, בפוגשו בסימטאות הצרות והנאלחות "שקצים" ערביים.

"לפני לכתי הלום הצטיירה ארץ-ישראל בדימיוני משום-מה כעיר אחת מיושבת יהודים חופשים ומסביבה שדות הרבה ריקים, ריקים, המחכים לעוד אנשים שיבואו ויעבדום.

לא ידעתי כתיבת הארץ – תאמר: לא, ידעתי! אבל, כמוך בשיחתך עם אביך, – זוכר אתה מה שסיפרת לי? – לא חפצתי לדעת...

הן זוהי התחנה האחרונה!

אבל הנה אני יורד בחיפה. צריך הייתי לרדת ביפו, אך הים סער וירדתי בחיפה. בערב הראשון אני יוצא לטייל. איזו שבילים צרים, נפתלים ונאלחים! אבל אמונה גדולה מחלחלת בי, כי באתי ל'ארצי'.

מן המושבה הקרובה באים שני פועלים עברים רוכבים על חמורים ומטפחות לבנות על ראשיהם, מטפחות חבושות באופן משונה, מקומיי. 'ז'אנר'! רגע אחד נידמה לי: זהו! עולם חדש!

אולם עד שאני עומד ושמח, התנפלה עלינו מאותם המשעולים המאוסים חבורת 'שקצים' ערביים בקלסה. המעשה הישן-נושן: 'יהוד'... 'האכה, אכה רבותיי?!' – ניצנצה בתוכי הרגשה אמיצה וגאה, הרגשה של איש הנמצא בארצו, אלא שמיד הזכירוני מלוויי, שבתוך עיר שכולה נוכרים ורובה נוצרים אנחנו...

ובכן... שוב... יש עוד מין נוכרים בעולם, שצריך לסבול מהם... גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 339).

ובהמשך הקטע אומר ברנר: "ועדיין אין אני חוטא בשפתי, איני נותן תיפלה ובורח למושבה אחרת. בא אני לאכסניה. עזובה וריפיון-ידיים. צריך לכבד את החדר, צריך להחם מים, וכל אחד מבני-הבית מטיל את העבודה הבלתי-נעימה על השני. שלושה פועלים – אחד חיגר, אחד זקן ואחד כבן שלוש-עשרה – יושבים חפויי-ראש: הם הלכו בבוקר לעבוד לאשר שלחום, והתנפלו עליהם שני ערביאים והיכום. החיגר מספר, איך ששני הנישארים השאירוהו לבדו, והוא לא יכול לברוח. אחת הבנות, שבשום אופן אינה רוצה לכבד את הבית ותוקעת את המטאטא לאחיה, מעליבה בקול חזק את 'גיבורי-ישראל', שנפחדו מפני שני ערביאים..." (שם, שם).

גם מאלה המזוהמים צריך לסבול! מה עלובה היא היישות היהודית בארץ-ישראל, מה נלעגת הגבורה, מה רבים אוזלת-היד וחוסר-האונים, ממש כמו שם, בגולה. הנה המעשה באקדח של צבי לפידות, שלא ירה, ובאחיו הגיבן, שנרצח:

"זה היה בקצות ההרים התלולים במורד, לא הרחק מן המושבה. האחים יצאו מיפו כאשר רד היום, ובהגיעם לאותו מקום כמעט ששקעה השמש. הגיבן – עם כל ניירותיו לצורך-נסיעה בכיסו – הלך כל עוד רוחו בו מעייפות והתפעל מהרי יהודה אשר במרחק. הרוכב הערבי נפגש בהם מעברו של המתפעל, ניצב לרגע, שאל איזה דבר. ההולכים, שלא ידעו אף מילה בשפת הארץ, לא הבינו את דבר-השאלה. הרוכב פנה אליהם עוד הפעם, אך בקול אחר כבר. במקום תשובה הוציא צבי את הברונינג. הגיבן עשה שלא מדעת צעדים אחדים של מירוץ ואמר לישב על הקרקע, כמו שהיה רגיל לעשות בהיפגשו בכלבים. הרוכב הדביקו, תקע בו מאכלתו, כמו לשם שחוק, ובאותו רגע שב, הוציא גם את האקדח הטעון מיד צבי, כיבדהו פעם ב'נבוט' ורקע בו פעמיים בנעלו, לאחר שישב על סוסו. ברגע אחד, כאיש חרוץ במלאכתו, הפך את כל כיסיהם ולקח לו את כל אשר היה להם, שם גם את שני הדברים, את הסכין ואת האקדח, לתוך חגורתו, נוסף על יתר אזנו אשר איתו, וידהר את סוסו ישר אל כפרו הקרוב, השאנן.

הגיבן הפצוע נשאר מוטל בשדה. הוא, אפוא, לא עזב את המקום, לא עזב!..

הדבר, כאמור, היה לפנות ערב. עם חשיכה גמורה נפל צבי לתוך המושבה:

– רוכבים התנפלו עלינו... אחי נהרג...

צילצלו בפעמון. רתמו עגלה. מצאו בשדה את הפצוע והובילוהו לבית-החולים שביפו.

הרוחות סערו; השיניים חרקו. אין ביטחון בחיים! הדרכים בחזקת סכנה! מה יהיה הסוף? כך אי-אפשר!.. ואף-על-פי-כן היתה המחשבה השלטת, שלא הובעה בדברים: טוב שלא ירה האקדח ולא נהרג הערבי, שהרי אלמלא שכך, היו הערבים 'לוקחים את דמו' מידי כל יהודי המושבה." (שם, עמ' 336-335).

אוזלת-היד, הזרות, חוסר שפה משותפת, חוסר-הישע והעליבות! באפס-יד מתגבר הערבי על שני היהודים, שהאחד מהם חמוש בנשק-חם, ומתעלל בהם. והתגובה? אנחת רווחה והקלה במושבה: טוב שלא נשפך דמו של הערבי, שאחרת היה כל קהל המושבה עומד בסכנתה של גאולת-הדם.

ואלה דברי הגיבן הפצוע על מיטתו בבית-החולים ביפו: "הוא אינו פוחד מפני המוות, אך איכה זה נתקיימה קללת התוכחה? והסימן לא טוב הוא... הסימן הוא, שהרוצח הוא בן-הארץ... בן-הארץ... שפתו שפת-הארץ... עומד על ארצו... ממית בארצו... בעוד שהוא... הוא... הנרצח... הוא ואחיו – גרים פה, גרים." (שם, עמ' 347).

גרים! גרים בארץ האבות. מה נלעגת היא ה"גבורה" היהודית החדשה בארץ-האבות! – וברנר, הוא אינו סולח, אפילו אחרי-מות.

 בשנת 1920 כותב ברנר הספד סארקסטי על מיכאל הלפרין. מעשה הפציעה וה"גבורה" של הלפרין, שהתרחש, לפי הכתוב, לפני עשר שנים, התרחש כניראה בתקופת מחלתו של ברנר ושכיבתו בבית-החולים ביפו, בשנת 1910 לערך, תקופה שקדמה לכתיבת "מכאן ומכאן" (1911) או שהיתה מקבילה לה, ואשר עקבותיה ניכרים היטב בכל מסגרת סיפורו של "אובד-עצות", וגם בתוכנו.

"הוא [הלפרין] לא היה גיבור. הוא היה ילד קאפריסי – – – הקאפריסה שלו, של המנוח, היתה דבר חשוב, ואילו נילווה לזה גם איזה כוח, גם איזה כישרון, כי אז היה ודאי גם מוריש דבר-מה אחריו. ואולם הוא לא הוריש כלום. כי היה רק ילד. אמנם, בעל-קומה, עם בלורית-רעמה לבנה, עם זקן של 'שיך', עם עבאיה, רובה, כדורים, עם מאניירות של מאיור שדחוהו ממשמרתו, עם חלומות משיחיים, שאין בהם כל צדדי-קיום – – – לפני עשר שנים ראיתיו בפעם הראשונה. שכבתי אז מוטל בקדחת בבית-החולים ביפו. ובאחד הלילות הביאו שמה אדם זקן פצוע. שומר היה הזקן, שומר את דירת הגימנסיה העברית שביפו על יד המושבה הגרמנית (תל-אביב עוד לא היתה אז), והתנפלו עליו ערביאים באופל-הלילה וגזלו ממנו את אקדוחו וחגורת-כדוריו ופצעוהו בסכינים. הזקן הפצוע גנח וצעק בקולי-קולות מעוצמת-מכאוביו. בלי כל בושה, בלי כל יופי. וברגעים אשר הוקל לו, דיבר הרבה והתפאר: הם רצו לקחת ממנו את הברונינג... לא, ממנו אין לוקחים ברונינג!... האם באמת היה כל כך מבולבל, עד שלא ידע, כי את האקדוח לקחו ממנו? או שידוע ידע, ואף-על-פי-כן דיבר מה שדיבר?" ("ציונים", "אחרי מות", תר"ף, 1920, טבת, "האדמה", י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 185-184).

*

תבנית הפגישה-בדרך עם הערבי, שתחילתה בסיפורי זאב יעבץ ומשה סמילנסקי, חוזרת גם אצל ברנר. אלא שבמאבק המר עם ה"מלאך" הערבי אין ברנר מוצא יופי של גבורה רומנטית, או גורם מעורר לתהייה ולחשבון-נפש עברי בשאלה הערבית. ברנר רואה רק את העליבות היהודית ואת המשך הגורל היהודי, גורל של סבל וחולשה בגלל האנטישמיות והשינאה ליהודים שמצויות בכל מקום, גם בארץ-ישראל, ואי-אפשר להימלט מהן.

על היותה של הפגישה האלימה עם הערבי חלק ממציאות החיים בארץ-ישראל, שעקבות לה אנו עתידים למצוא בחלק ניכר מן הספרות הארצישראלית, אפשר לעמוד גם על פי סיפור אוטוביוגראפי של דוד בן-גוריון, בעקבות מעשה בבראונינג שאירע בו-גופו בקיץ 1909. במכתב לסופר אהרון עבר-הדני מספר בן-גוריון:

"אני החלטתי לעזוב את סג'רה וללכת לעבוד ליבניאל. לקחתי כל חפציי, שנתכנסו בסל קטן שנשאתי בידי, והלכתי ברגל יבניאל מזויין בבראונינג. זה היה בבוקר. קרוב לשרונה, בין כפר-קמא ובין יבניאל, פגשני רועה בדווי וביקש אש. אמרתי לו שאין לי. נתקרב אליי לתפוש הבראונינג. יכולתי בנקל לירות בו, אבל זה היה קרוב לכפר הערבי סרונה, והחלטתי לא לירות והתאבקנו זמן רב. שנינו נפלנו ארצה, פעם הוא עליי ופעם אני עליו. מאמציי היו מכוונים לשמור על הבראונינג. פתאום הוציא שברייה – סכין בדווית עקומה, – והיכה על ידי השמאלית שאחזה בסל חפציי. הסל נפל מידי, הוא תפס אותו וברח." ("קורות", ירחון לידיעת העבר, נובמבר 1971, עמ' 15).

*

אצל ברנר אין אמונה בגבורה היהודית, ובוודאי לא בנוסח חולם-החלומות מיכאל הלפרין, שאגדות גבורה נקשרו בשמו. בעיני ברנר עלובים היהודים בארץ, עלובות המושבות, והקיום נתון לחסדי הערבים ולהתעללותם.

בראשיתו של מאמר פולמוסי של ברנר, "למה רגזו?" – מתואר מצבה של המושבה ראשון-לציון בשנת 1912 כך:

 "הנקל לומר 'שלווה', כשגויים, גויים ממש, מקיפים אותך מכל העברים, מביאים לך הכל, כל צורכי אוכל נפשך, בבוקר בשעת השוק ובכל שעות היום והערב, מכבדים את כרמיך, משרתים בביתך ושוכנים בכל מחנך... ומה אם הם, הגויים, מתעוררים ומכים (ב'ידיהם הזולות'!) איכר מאיכריך לעין השמש הנפלאה של ארץ-ישראל; ומה אם הם שומעים מאחורי הכותל, שראשי ועד המושבה צריכים לשוב בעגלה מיפו וכסף בכיסיהם, והרי הם, אחיך בני-שם, מתנכלים ומתנפלים סמוך למושבה על יושבי העגלה וחומסים; ומה אם הם מתיישבים פעם, מתגנבים לבית-התפילה ומשליכים את ספרי-התורה ערומים לארץ (המפות היפות הושמו בכליהם...); ומה אם הם שוחטים בליל-תשעה-באב איזה שומר יהודי בסוכתו הבודדה; ומה אם יעשו לך עוד אלפי מעשים כאלה – מה אתה יכול לעשות, אם הם המרובים ולהם הארץ ובידם העבודה ובהם את תלוי בכל?" ("למה רגזו?", ירושלים, ט' בחשון תרע"ג, 1912, "הזמן", שם, כרך ב, עמ' 98).

את עליבות מצבה של ראשון-לציון מטיח ברנר לעומתה בלעג מר על שהיא שקועה בסביבה הערבית ובעבודת הערבים, וכמעט נתונה לחסדיהם. הוא עצמו אינו נילאה לאסוף עדויות, כמוכח גם מעיזבונו, על מקרים של רשעות מצד ערבים. הוא מספר על נסיעות ברכבת בארץ-ישראל. נסיעה מחיפה לצמח, בה מתאנה הקונדוקטור לצעיר יהודי, בטענה שאין לו כרטיס. הקונדוקטור מוריד את הצעיר בתחנת הרכבת בצמח, ו"מיד נתאסף המון גדול סוער של ערבים, קמה מהומה, ואיזה ערבי, בלש גבוה ועבה, לבוש אירופית, מיהר והוציא חלילו וציפצף כקורא לעזרה." ("ציונים", תרפ"א, 1921, מתוך העיזבון, שם, כרך ב, עמ' 207).

בנסיעה מחיפה לראס-אל-עין (ראש-העין), מספר ברנר, "אחד מפקידי הרכבת, מבושם, דחף לרצונו עלמה-מכרה בחזה ובאופן מעליב עד מאוד, ולית דין ולית דיין." (שם). הוא מונה עוד מקרים של התאנות ליהודים, ומסיים: "לולא הפחד מפני שודדי-דרכים צריך היה לחדש את הנסיעה בעגלות." (שם).

*

ומהי התשובה?

 דומה, אין אחרת אלא זו שראשיתה בסיפור "מכאן ומכאן", משנת 1911, בתיאור צמיחתו של עמרם, נכדו של אריה לפידות, בנו של המורה הגיבן שנרצח, "הילד העברי מחורפי דרום-רוסיה, שנתגלגל באשמת אבותיו לקיצי ארץ הערביאים" – והמשכה בדברי ברנר על רעיון הצבאיות במאמר משנת 1920, כשנה וחצי לפני הירצחו.

וכך תיאורו של עמרם הנער:

"ברם, יש שהייתי מוותר. פורתא [קצת], אבל מוותר. יש שאימת ההווייה היתה מתנדפת משהו, והגורם לזה היה עמרם, שבינתיים מלאו לברא זה עשר שנים, וכרעא דאבוהא שלו לא היה! 'אלמלא נבראה כל החיבת-ציון אלא בשביל מין ברייה כזו – יש שהיה עולה הרהור-לצון בתוכי ­– דיינו'. זה היה ילד רזה, אבל אמיץ.

פעם אחת היכה הוא, הקטן, רועה ערבי כבן שבע-עשרה וקרע גם את ה'עגל' (פתיל תרבושו) מעל ראשו על ששלח את בהמותיו לחלקת אדמתו של הפרבר, ולא נודע מהיכן עזות גדולה כזו ל'בעל גוף' קטן כזה, אשר גדל עוד תחת השפעת החסידות התמידית של אבי-אביו. הוא היה חופשי בתנועותיו כ'ערבי במידבר', מסתפק באכילת מעט ירקות ונכון לטפל כל היום במלמד-הבקר, בבקר ובכל המחובר לקרקע, בין שלו ובין של אחרים. בלילות, בייחוד בחשכים, היה אוהב לישב במעלה-הפרבר ולשאול כל ניגש: 'מן האדא?' –  כלומר: 'מי כאן? מי בא לגבולי?' ובין גברא לגברא היה קולו הצעקני פעם מנסר ברמה ופעם מסלסל בנגינה מזרחית:

'לשנה הבאה בירושלים –

הו-הו, הו-הו, הוי!'" ("מכאן ומכאן", עמ' 366).

עמרם מעביר מעל המספר את אימת ההווייה. עמרם אינו דומה לאביו הגיבן, שנרצח בביזיון. עמרם לא ירש מאביו את הוויית הפחדנות בת-הגולה של ישיבה על הקרקע בעת סכנה, כמו בשעת פגישה עם עדת כלבים נובחים. עמרם אף אינו דומה לאבי-אביו, אריה לפידות, ולחסידותו ביחס לערבים ("הן הזקן היה אוהב-ערב כזה!").

עמרם אינו מושפע לא מן האידיליקה ביחסי שני העמים ולא מיראת היהודי בפני הגוי. עמרם הצעיר הוא סמל לצבאיות ולגבורה של הדור העברי החדש הגדל בארץ, אשר "אלמלא נבראה על החיבת-ציון אלא בשביל מין ברייה כזו – דיינו." אמנם, גבורתו של עמרם עדיין מושפעת מן הרומנטיקה שבדמות הגבורה הערבית. מכנים אותו "הערבי הקטן" (שם, עמ' 367) כדי לאפיינו כבן-חיל. תגובתו שלו, של היתום, שונה לגמרי מתגובת יהודי המושבה. הללו נותנים תודה לאל על שלא נהרג השודד-הרוצח הערבי, ואין הערבים "לוקחים את דמו". בא עמרם הנער, כמשה בן עמרם, ולוקח ברצינות את עניין גאולת-הדם, דמו של הפרט כאדם, ודמו של האדם כחלק מן העם, כמעשה משה שפגש באיש המצרי המכה איש עברי.

"רק על עמרם הקטן סיפרו, שהוא היה רצין מאוד... וכעבור ימים מיספר, כשהכל שבו מהעיר, אחרי שהובהלו לשם, ואת אביו לא הביאו איתם (לא החזירוהו מבית-החולים!), לא היה יתום זה שומר את ה'קדיש', שלימדוהו בתלמוד-תורה בדייקנות יתירה אלא רק בעת הראשונה; אחר-כך מאס, מאס ב'קדיש', מאס גם בלימודים, ואפילו כשלמד באותו 'תלמוד-תורה' על ערי-המקלט, לא התעניין בפרשה ההיא ביותר. החברים שוחחו אחר-כך על המנהג של גאולת הדם, והוא שמע ושתק.

– נו, אמרו! פן – טאמער, ירדוף – ט'נאכיאגן, גואל – דער אויסלייזער, הדם – די בלוט, אחרי – נאך, הרוצח – נאכן גזלן, כי – ווארום, יחם – ס'וועט ווארם ווערן, לבבו – זיין הארץ... נו, הלאה: והשיגו – ער'ט'ם חאפן... היכן אנו עומדים, עמרם?!

עמרם שתק. הילד העברי מחורפי דרום רוסיה, שנתגלגל באשמת אבותיו לקיצי ארץ הערביאים – שתק." (שם, שם).

עמרם השתקן הולך ונעשה אמיץ, בן-חיל, חופשי כערבי במידבר. בו התקווה היחידה, החיוב האחד והיחיד שבסיפור. כי הוא אינו משלים עם העליבות, עם חוסר-האונים. כי הוא מבקש כוח, ונקמה. רעיון הנקמה מתבשל אצלו במחשבותיו על אביו ההרוג בידי ערבים:

 "עמרם ישב על המפתן והגה: אין דם לגנב. את דמו לא צריך לגאול... אבל... אבל – אבא?.. אבא לא היה גנב. אבא היה 'קדוש'. הכל אומרים כך. הנה בחגים שעברו היה הוא, עמרם, בשעת 'הזכרת נשמות' בבית-התפילה (כל חבריו לא היו, להם אסור להיות בשעת הזכרת נשמות, והם כולם קינאו בו!): הוא – 'יתום'. את אביו הרגו בדרך. הרגו. בדרך. מן הכפר הסמוך. אביו לא נמצא במחתרת. בדרך. ולמה, אפוא, לא גואלים את דמו! את דם אביו הקדוש – למה לא גואלים? – אין מי?..." (שם, עמ' 372).

ואולי חשבון-דמים זה של עמרם הנער הוא שמצוי גם בסיום הסיפור. עמרם ואריה לפידות, הנכד והסב: "ויקומו שניהם ויעמדו. ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם גם בעמידתם. על משמרתם עמדו. על משמרת החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי-קוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההווייה היתה הויית-קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר." (שם, עמ' 374).

המשכו של קו אחד מצוי ברצון הנקמה, שהוא חיובי עד למאוד בעיני ברנר, ותוסס בעמרם הנער, וראשיתו בשבועת הבן לאימו לנקום את רצח האב ברשימה "הוא אמר לה" שנכתבה בשנת 1905 בלונדון. האב, שנרצח בידי איכרים אוקראינים, "טובים ותמימים", נרצח כיהודי, כלומר כ"פחדן", כאיש הגולה. בדומה למורה הגיבן: "לא הראה הוא אותות-גבורה. כי פחדן היה אבי, כאמור. הוא ניסה לברוח, לברוח, להתחבא בקופה של סחי ומאוס. לא יפה היה בשעת בריחה. פיאותיו התנודדו; הקארטוז שבראשו היה מלוכלך. הם הדביקוהו." ("הוא אמר לה". תרס"ה, 1905, שם, כרך ב, עמ' 22).

נשבע הבן: "שמע ישראל! לא עין תחת עין: שתי עיניים בעד אחת וכל שיניהם בעד חרפה כל שהיא! – – – מן השעה הראשונה להווייתי אנוכי עומד ומצפה לימים האלה. – – – על נקמה וכבוד – עולם-האומה עומד! כי נשבוע נשבעתי בחיוורת לחייו המוארכות של אבי ההרוג, בנדנוד-האימה שהיה אז בעיניו המהופכות, בעקימה המשונה של שפתיו הצהובות, המתחננות... נשבע אני באותו הרגע האחרון האין-סופי, בהתבוססו בדמו ונפשו טרם יצאה, בהכיר נשמתו הגוועת, מתוך דממת הסכסוך, כי ריבון העולמים לא יציל את חסידיו מרדת שחת, ובחזות עיניו, ההולכות וכבות, את האובדן הנצחי הפרוש לפניו ולפני כל העולם עד אין קץ – – – נקם אקח! – – – הרג רב, אשר לא נשמע עוד כמוהו, יהיה בארץ, והגשם ירד, גשם של אבנים וחיצים, של בליסטראות וקלעי מוות, של כדורי שריפה ו'שפייערס' מוריקי אש." (שם, עמ' 23).

לא עוד תימשך הגלות, ולא עוד ייהרגו יהודים בארץ באותו אופן מביש, כמות אחיהם בגולה, אלא, אחת דעתו של ברנר, עוד משם – צבא נחוץ, גשם של אבנים וחיצים, של בליסטראות וקלעי מוות, של כדורי-שריפה ו"שפייערס" מוריקי אש. הצבאיות אינה פסולה. צבא אף אינו להגנה בלבד אלא במפורש הוא מכוון לנקמה, והוא בא לשנות את הגורל היהודי ואת אופיו של "היהודי החדש" הנולד בארץ-ישראל. והדברים נאמרים בשנים שבהן היתה הצבאיות נדרשת לגנאי בחלקו הגדול של "היישוב", וגם בתנועת-העבודה, ובייחוד במפלגת "הפועל הצעיר".

אמנם, ברנר קרוב בהשקפתו למייסדי "השומר" ולמנהיגי מפלגת "פועלי ציון", מפעילי "ההגנה העצמית", שהביאו עימם לארץ-ישראל את הלקח של ההתגוננות היהודית בפרעות 1905-1903 ברוסיה, ונתקלו עד מהרה בהתעוררות התנועה הלאומית הערבית שבאה אחרי מהפכת התורכים הצעירים והכרזת הקונסטיטוציה ב-1909. חברי "השומר" היו נכונים להסתבך בעסקי גאולת-דם עם השכנים הערבים, למורת-רוחם של איכרי המושבות. ההסתבכות היתה תוצאה בלתי-נמנעת מעקרון השמירה העצמית, האומר שדם יהודי ורכוש יהודי לא יהיו הפקר ולא יינתנו לחסות השמירה הערבית. אך לא פעם באה ההסתבכות גם משום זרותם ואי-רגילותם של הצעירים ה"מוסקובים" החדשים לתנאי הארץ. ביטוי לכך מצוי בסיפורי וילקנסקי, ב"הדסה" למשה סמילנסקי, וב"נדודי עמשי השומר" (1929) ליעקב רבינוביץ.

אבל – ברנר עצמו אינו גורס את הרומנטיקה של חברי "השומר", אינו מתפעל ממנה ואולי גם אינו מאמין גדול באגדת כוחם. דמויות ה"שומרים" אצלו הן ההיפך מסיפור של גבורה – יחזקאל חפץ, ההספד הסארקאסטי על מות השומר ב"בין מים למים", מיכאל הלפרין.

שנאת החולשה היהודית, הייאוש העמוק מפני המשכה בארץ – אלה גורמים לברנר שיהיה אקטיביסט נחרץ, אפשר לומר אפילו "מיליטאריסט". והלא באותן שנים נידחו מגמות אלו בקרב מרבית חוגי ה"יישוב" היהודי, אם מפני קוצר-יד, קוצר-ראות ובטלנות (כבנפילת תל-חי, כמאורעות ירושלים 1920, או כרצח ברנר עצמו בפרעות מאי 1921), ואם מפני העדפת המאבק לכיבוש העבודה, והעדפת "מלחמת-המעמדות" ומאבק המפלגות זו בזו במסגרת ה"יישוב" והתנועה הציונית – ואם מפני שקיעה בהזיות פאציפיסטיות וחלומות על שלווה-וסדר בצל כנפיו של השלטון הבריטי.

כנגד כל המגמות הללו יוצא ברנר, בייחוד בשנותיו האחרונות, בכל החריפות האפשרית; והוא מגיע למסקנות אשר מתנגדיהן הוכרחו לחזור ולהודות בנכונותן כעבור חמש-עשרה, עשרים-וחמש ושלושים שנה – מסקנות המורות על מצב שברבות השנים עתיד לעצב כמדומה כמעט לבדו את מרבית קיומו המדיני והלאומי של העם היהודי בישראל. אומר ברנר:

"אמנם, מי שבא לפתח בין בני-נעורינו את רעיון-הצבאיות, מי שרוצה לעשות אצלנו קולט דווקא מן השליליות שבחזיון זה, מן הפך לעבודה, מן צדדי-הבטלה, ההתראות, ההתהדרות, הריקניות, האכזריות לשם אכזריות, הדיסציפלינה הקהה והמטומטמת עם עקמומית-הרגש שבה והרדיפה אחר כבוד מדומה לשם כבוד – כל אלו תוצאות הצבאיות הפרופסיונאלית של כל הממלכות האימפריאליסטיות (אמנם, אין ממלכות בלתי-אימפריאליסטיות!) הרי הוא – אצלנו! – מגוחך וארור גם יחד. מדינה אין לנו, עבודה אין לנו, וצבאיות הוא אומר לנו: 'עשו?!'

אבל, מצד שני, מי שרוצה לאסור עלינו את עבודת-הצבא, את השימוש בנשק, אסור ולא יעבור, מפני הראדיקאליזמוס והפאציפיזמוס, כביכול; מי שרואה ביצירת צבא עברי קטן לא רק קאריקאטוריות בלבד (קאריקאטוריות – מפני דלות-הכמות ומפני שעם אלפי החיילים אין אלפי פועלים בעין!), כי אם 'חורבן אנושי ואסון לאומי' (ביטוי של נתן חפשי ב'הפועל הצעיר'; ראה שם הערת המערכת); מי שבא להכניס תבן לעפרינו ולהטיף לנו את אידאל-ה'כבשה', הנותנת את עצמה לטרף מרוב חסידות, את ה'לא בכוח, כי אם ברוח', בתור מידה טובה שאין למעלה הימנה – אף הוא טועה טעות מכאיבה. אדם כזה אינו מבין, שיש בחינה שהיא למעלה מצבאיות, ויש גם למטה ממנו. ואי-הצבאיות שלנו עכשיו היא לא מעלה עליונה, כי אם דיוטה תחתונה שבתחתונות. אנו לא התרוממנו מעל לצבאיות, כי אם עוד לא הגענו לזה. אין לנו מגינים לאומיים היוצאים מתוכנו ועובדים בשבילנו, אין לנו בחורים מוכשרים להתמסר כולם לעבודת-העם. הנתפאר, כי אין לנו אגרוף?" ("ציונים", תר"ף, 1920, חשוון, "האדמה", י.ח.ב., שם, כרך, עמ' 180).

ברנר, ה"מיליטאריסט" – הוא ידע היטב טעמה של צבאיות. הרבה שירת וסבל בצבא הרוסי (אף כתב על כך בסיפורו "שנה אחת"). על רגישותו לכל מה שאבק צבאיות דבק בו (צבאיות של עמי-נכר, כי צבאיות אחרת לא הכיר מעודו) מספר שמעון קושניר בספרו "בכור מכורה" (הוצאת "עיינות", תל-אביב, תשט"ו, 1955). מסיפור-המעשה הקצר, המתרחש בירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אפשר לעמוד על מידת השינאה והאלרגיה של ברנר לכל מה שמזכיר הווי של צבא.

"באותה שבת הזמנתי את ברנר לראות את 'החצר' ואת העבודה שאני עושה בירושלים, והוא ניאות להזמנתי. בהיכנסו לחצרנו שמענו את קול החצוצרה של מחנה הצבא התורכי שחנה בחצר בית-ספר 'אליאנס' בקרבת מקום. פניו כמו קדרו, הוא הרכין את ראשו והקשיב לקולות המתמשכים, כשנסתיימה תקיעת החצוצרה אמר: 'אותה הנעימה ואותה החצוצרה כאשר שמעתיה אני בהיותי בצבא.'" ("בכור מכורה", עמ' 139-138).

חרף הסלידה האישית של ברנר מן הצבאיות בכללה (וחרדתו שמא תידמה לה הצבאיות העברית החדשה) – אחת היא הדרך מ"הוא אמר לה" אל רעיון הצבאיות העברית החדשה. גישתו של ברנר קרובה עד להתמיה לאחד הקווים הבולטים של תפיסת-העולם שעתידה לפרנס בשנים הבאות את מחשבותיהם של פלגים "אקטביסטים" ו"ביטחוניסטים" בישראל, וגם של ה"כנענים".

גישה קיצונית זו עתידה לבוא על אחד מביטוייה הבולטים ביותר במזמור "ההולכי בחושך" של יונתן רטוש "אבי הכנענים", שהתפרסם לראשונה בסוף שנת 1965. במלחמה מתרחשת המיטאמורפוזה הנכספת, בה מאבד "העם המך הזה" (בלשון רטוש), היהודי, בתור פרט ובתור עם, את מורשתו הגלותית, הפאסיבית והשלילית, את "אידאל-ה'כבשה'" – ונעשה לעם חדש ומלוכד, למוד "צבאיות", אקטיבי, היודע "אגרוף" (ברנר) ו"יום-קרב" (רטוש). גם היחס אל הערבים, העמדה השלילית כלפיהם, דומים. אם כי שונות לחלוטין נקודות המוצא לגישה אל השאלה הערבית, ושונים לגמרי גם הפתרונות לגבי עתיד היחסים בין שני העמים. ברנר אפילו אינו משעשע עצמו, כרטוש – במחשבה שייתכן בעתיד שיתוף בין שני העמים, ואין צריך לומר – בניית תרבות משותפת ו"עם עברי חדש".

השאלה קשה וסבוכה. מצד המציאות – צפוייה מלחמה וקיימת היא ככורח אובייקטיבי שאין להימלט ממנו, כשם שאין להימלט מן ההיסטוריה. ואילו מצד האידיאולוגיה וההשקפה על ההיסטוריה היהודית – כמעט לא ייתכן שינוי ממשי בעם בלא המעבר מפאסיביות לאקטיביות, מסבילות לפעילות בהיסטוריה. מאבק מזויין ומלחמה (ולא רק התיישבות של "עוד דונם ועוד פרה", ו"מלחמת מעמדות") – הם מסימניה הבולטים ביותר של ההתגברות על "מורשת הגלות" ושל יצירת טיפוס אדם ודמות עם עברי, צעיר וחדש, בארץ-ישראל.

אך האם המלחמה היא רק כורח הכפוי עלינו מבחוץ, בתוקף הנסיבות – או שמא היא גם שלב הכרחי ורצוי בדרך לגיבושו המחודש של האדם הישראלי ושל האדם הישראלי?

המשך יבוא

פרקי המחקר הנרחב "ארורים הרכים האוהבים, ברנר והשאלה הערבית" נכתבו בשנת 1969, כלומר לפני כ-43 שנים. וזאת כ-32 שנים לפני התפרסמם, ללא שינוי – בספרו של בן עזר "ברנר והערבים", אסטרולוג, 2001.

הספר יצא לאור לקראת מאי 2001, במלאת 70 להירצחו של ברנר, ולא זכה כמעט לשום איזכור בעיתונות ובמיוחד לא בעיתון "הארץ", שהתעלם ממנו כליל, אולי מפני שלא מתנחלים או חיילי צה"ל רצחו את ברנר אלא ערבים. אנחנו מתארים לעצמנו איזה רעש היה הספר מעורר בשעתו אילו כתב אותו אחד הנאדות הנפוחים של הספרות העברית.

פרקים ראשונים מתוך המחקר פורסמו בשעתם ברבעון "קשת": "י. ח. ברנר בין עליבות לצבאיות", "קשת", קיץ 1970; "י. ח. ברנר ו'השאלה הערבית'", "קשת", אביב 1971, ובהמשך פורסמו בבמות ספרותיות נוספות.

בתום הפרסום בהמשכים במכתב העיתי תובא מתוך הספר הביבליוגרפיה ובה פירוט מלא.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * הולך ומתברר כי התומכים הגדולים בדברי הבלע הסהרוריים, האנטישמיים והאנטי-ישראליים של גינתר גראס – הם החוגים הניאו-נאציים בגרמניה, שליטי איראן בטהראן, כותביו השוקניסטים של עיתון "הארץ", וכן לורד האו-האו, המופתי חג' אמין אל-חוסייני, אבו-ג'ילדה, וקבוצה נבחרת של סופרים וסופרות "חשובים" מן השמאל הסהרורי ששולטים בחלק ניכר מדעת הקהל ומהתרבות הישראלית, ובהתאם לכך גם נקבע על ידיהם לטובה ערך יצירותיהם.

* "חתן פרס נובל לספרות, גינטר גראס, משווה בין ישראל לדיקטטורות חשוכות, בשל איסור הכניסה שהטילה עליו לאחר פרסום שירו, בו מתח עליה ביקורת.

במאמר תגובה חריף, שפירסם היום (רביעי, 11.4) בעיתון הגרמני 'זידדויטשה צייטונג', כתב חתן פרס נובל לספרות, כי התנהלותו של שר הפנים אלי ישי מזכירה לו את זו של אריך מילקה, ראש המשטרה החשאית (השטאזי), בגרמניה המזרחית." ["הארץ אונליין" 11.4].

מתברר שמסע הפרסום הזול והמוצלח ביותר, גם לסופר שכנראה כבר נעשה סנילי – הוא להגיד על יהודים וישראל שהם טינופת וסכנה לעולם. כולם יגיבו.

* חלקו הראשון של הגיליון האחרון, ובייחוד הפואמה של איתמר יעוז-קסט: "זכות הקיום, איגרת-שיר לסופר הגרמני גינטר גראס" [732] – עורר תגובות רבות בארץ וגם בחו"ל ורבים שיבחו את הגיליון המעניין, בין היתר גם בזכות הפואמה, שרצה עכשיו באופן חופשי ברשת האינטרנט אף מבלי לציין היכן התפרסמה לראשונה.

* את הרעיון המובע בפואמה של איתמר יעוז-קסט, שאם ינסו להשמיד אותנו אנחנו ניקח איתנו שאולה את כל העולם – ביטא בשעתו מזווית אחרת פנחס שדה, בראיון שערכתי עימו לספרי "אין שאננים בציון" בשנת 1970, וייתכן שהרעיון מופיע כבר בספרו של יוסף מונדי "שיחות בחצות הלילה עם פנחס שדה" (1968):

פנחס שדה: לפני זמן קצר ישבתי בגינואה, בחדר-אוכל במלון קטן ועני. ישבו שם כחצי תריסר בחורים ובחורות, ושוחחו, ובאותו רגע הראו בטלוויזיה סרט על גיטו וארשה. הנוכחים כלל לא הסתכלו, כי זה לא שיעשע אותם. והנה ניראה יהודי זקן מתהלך עם טלאי צהוב, וחייל גרמני ניגש אליו ויורה בו באקדח בראשו. ופתאום אמרתי בליבי:

"לא, זה לא צריך לקרות שנית, אף פעם לא. אפילו אם יהיה צורך להחריב את כל המזרח התיכון, ואפילו לחולל מלחמה גרעינית. אדרבא."

 (אתה יודע שאני מעולם לא כתבתי אף ספר, אף שיר, אף מילה, של פאטריוטיזם לאומי או יהודי. חייתי וכתבתי תמיד בהתנגדות גמורה לחברה שבה אני מתגורר).

ידידה שלי, אישה צעירה שאני מעריך את האינטואיציה הנשית העמוקה שלה, אמרה לי פעם כי ההתרגשות שאחזה בכל העולם הנוצרי ערב מלחמת ששת הימים היתה באמת מסווה לרגש הרבה יותר עמוק ובלתי-מודע של ציפייה נלהבת, שהנה, סוף-סוף ובאופן סופי, הולכים לחסל את היהודים.

לפני שבועיים הייתי בברצלונה ונוכחתי בטכס של "קורפוס קריסטי", וראיתי עד כמה זוהי חווייה חיה לאנשים שהצטלבו וזימרו ברחובות. ואז הבנתי עד כמה פוגעת בהם עצם העובדה שקיימים בעולם אנשים יהודים, ועוד מאורגנים כעם, שאפשר לומר עליהם, שהם יכולים לומר על עצמם, כי הם השכנים של ישו – בעוד שישו הוא התקווה האחרונה של האנשים הנוצרים הללו, גאולתם בעולם הבא מתוך מצוקת העולם הזה. ובשביל היהודים הוא השכן שלהם לשעבר מנצרת. זה הרבה יותר חמור מעצם הצליבה, כי הצליבה הרי היתה כלולה בדרך-חייו ובהתגלותו של ישו, "הכוס שהיה עליו לשתות." לעומת זה, הקיום של היהודים כיהודים הוא עובדה חמורה באופן תהומי בשביל העולם הנוצרי, בשביל האדם הנוצרי. ומבחינה מהותית כל נוצרי הוא נוצרי, גם אם הוא מארכסיסט וכדומה, כשם שכל יהודי הוא יהודי. כי כאן מדובר על גזע ורוח, על אינסטינקטים, ועל הרגע האחרון שלפני המוות (והלא כל רגע הוא, במהותו, רגע אחרון לפני המוות).

אהוד בן עזר: מה המסקנה שלך?

פנחס שדה: לאור זה אולי אפשר לבחון את הנסיבות של המלחמה שבין היהודים והערבים באור שונה לחלוטין מכפי מה שרואים אותה כעת. בניגוד להאשמה שמאשימים הערבים את ישראל, כאילו היהודים הם סוכני העולם המערבי, אולי האמת המוזרה והפנטסטית היא שהערבים הם סוכני העולם המערבי, ומשרתי הנצרות והאימפריאליזם. למעשה אין סכסוך אמיתי בין היהודים לערבים, זה סכסוך שטחי מאוד. הריב האמיתי הוא בין נוצרים ליהודים. והערבים הם שליחי הצורך של העולם הנוצרי לחסל את התופעה של היהודים, ובייחוד בגלגול הנוכחי, הפרובוקטיבי במידה תהומית – של שיבת היהודים לציון, ירושלים ונצרת. הערבים משרתים את תקוות העולם הקאתולי להרוג את היהודים אחד-אחד. אין בכוח הערבים לחסל במכה אחת את ישראל, אך הם מבטאים את המגמה הזאת על-ידי חיסול יום-יומי של שלושה-ארבעה יהודים, ומדי כמה שנים – בהתפרצות ניסיון של מלחמה לחיסול כולל.

* חבר שלנו, סופר לא צעיר, הציע לנו להרהר שמא הצניע גינתר גראס את פרסום שירותו בוואפן אס-אס – עד לאחר שיקבל את פרס נובל, שאם היה חושף זאת קודם, ספק אם היה זוכה בפרס.

* אתם זוכרים שכתבנו וחזרנו וכתבנו שהמצרים עוד יתגעגעו לתקופת מובאראכ? צחקתם מאיתנו!!! – והנה עכשיו המועצה הצבאית העליונה, המתיימרת לשלוט במצרים, באין עדיין סמכות אחרת – מנסה להריץ לנשיאות את עומר סולימאן, מי שהיה שר המודיעין המצרי בתקופת מובאראכ, ותקופה קצרה גם סגנו!

ובינתיים חדלנו לשמוע על מובאראכ ובניו ועל המשפט שלהם. ונוצרה מעין ברית בין המשטר הצבאי לבין המפגינים החילוניים, שהחלו את ההפיכה בכיכר תח'ריר, ומתברר להם שהם והצבא עומדים עתה בחזית אחת, באותו צד של המתרס – נגד הגל המוסלמי האדיר המאיים לשטוף את מצרים ולהחריבה!

* משגיח הכשרות הצה"לי, שבגלל "טעות" של טבח צבאי זרק לאשפה בערב פסח את כל הארוחה (שחוממה, שומו שמיים – על אש שהדליק הטבח בערב שבת החג!) – ארוחת החג של לוחמי גדוד "חרוב", שחזרו מפעילות מבצעית – והציע להם רק מצות יבשות ונקניק, ובכך מנע מהם לחגוג את ליל הסדר – המשגיח הזה הוא אדם מנוול, יהודי רע, אדם מנוון, אידיוט וכמובן גם בור ועם-הארץ בהלכות אהבת אדם ואהבת לרעך כמוך בתורה – ואוי לו לצה"ל הנתון תחת טרור חרדי מטומטם ומסריח שכזה.

אולי גם הגיע הזמן שכמו שיש בצה"ל יחידות לחרדים שבהן, למשל, חיילת היא בגדר טומאה ומודרת  ואסור אפילו ללחוץ את ידה – כך תהיינה יחידות חילוניות למהדרין, ששום מיגבלה דתית לא תחול עליהן, וחייליהן וטבחיהן יוכלו לחמם לעצמם תבשילים בשבת ובחג ללא מוראם של משגיחי כשרות מיותרים, שונאי ישאל ומטומטמים – וגם לקבל אספקה מרשת "טיב טעם" ולזיין את החיילות הכּוּסיות בריש גלי במסגרת מִקְצֶה חטאים לבחורים ולבחורות שמגינים על חיינו – במקום להסריח בישיבות החרדיות ולחיות כפרזיטים של עוני על חשבוננו.

* אנחנו מברכים את אבו מאזן על החלטתו להעניק מדליה להלן תומאס, כפרס ולאות הסכמה עם קריאתה של העיתונאית האמריקאית הזקנה והמנוולת מוואשינגטון ליהודים:

"לעזוב את פלסטין ולחזור לפולין, גרמניה ואמריקה!"

אנחנו יודעים שיש לא מעט ישראלים, בייחוד בתקשורת ובאקדמיה, שמזדהים עם עמדתה, והיינו שמחים אילו הם היו חוזרים למולדות של הוריהם והורי-הוריהם – ומשחררים אותנו מעונשם.

* כידוע (גם לזקנה המנוולת מוושינגטון) – זה כ-134 שנים אין היהודים עולים להתיישב בארץ אבותיהם, ארץ ישראל, היא פלשתינה בלע"ז – אלא הם פולשים לפלסטין, שהיא מדינה עצמאית ידועה מדורי דורות, פורחת ומשגשגת ובעלת תרבות, ייחוד ושפה משלה, שעליה הם השתלטו, היהודים, בכסף ובכוח צבאי – כמסורת התקופה האימפריאליסטית של המאה ה-19 – וכוננו בה שלטון קולוניאליסטי שמיוסד על אפרטהייד.

* לפי שפורסם, מטס הפעילים הפרו-פלסטינים האמורים לנחות בנתב"ג ביום ראשון, 15.4 –  יכלול יותר מאלף פעילים בינלאומיים, בהם מבוגרים בגיל מתקדם, הורים עם ילדיהם, ונכים בכיסאות גלגלים.

מי משלם להם? מי מממן את טיסותיהם ואת שהייתם בגדה? מי מנהל את כל קמפיין יחסי הציבור הטלוויזיוניים מכל רחבי העולם שיכסה את גרירתם חזרה למטוסים, שמהם ניסו להסתנן לישראל?

ומי תומך במנוולים האלה בתוך ישראל?

פעילי זכויות האדם בישראל?

ועוד חארות כאלה?

ומי מממן אותם?

* כפי שהוכח במלחמת המפרץ הראשונה – ג'ונתן פולארד צדק בהעבירו לישראל מידע מודיעיני חשוב לביטחוננו, חומר שהאמריקאים לא העבירו לנו בשעתו. ועם זאת אנחנו סבורים שהפיכתו לאזרח ישראלי, והחגיגה הפטריוטית האדירה המצפה לו כאן אם וכאשר ישוחרר – הן סיבות טובות לאמריקאים וגם לנו שלא ישוחרר בעתיד הקרוב ואולי גם לא ישוחרר לעולם. כי ייתכן שהקמפיין המאסיבי בישראל לשיחרורו – גם הוא אחת הסיבות העיקריות להישארותו בכלא.

* כשאנחנו קונים בצל יבש אנחנו משילים לתוך השקית "קליפות" בצל יבשות חומות או סגולות שמשקלן אפסי אבל הן משמשות אותנו להוספה לסיר של שליקת הביצים הקשות, שקליפתן מקבלת צבע חום, וזאת כדי להבדילן מהביצים הטריות שבמקרר. לסיר מוסיפים גם כפית מלח גס. כדאי גם לקרוא מפעם לפעם את "אלוף בצלות ואלוף שום", שטרם תורגם לעברית עכשווית ולכן טעמו לא התקלקל. פלחי ביצים קשות הולכים מצויין עם מצות וקצת מיונז, ובייחוד עם מצות "אוף גפרישטע" חמות ורכות מהמחבת, שאת מתכונן הבאנו ברשימת תבשילי הפסח ערב החג.

* רקטור אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, פרופ' פלוץ בן שחר, והדוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה, המשוררת ד"ר רחל המשוררת, כתבו יחד רומאן אהבה של שירים במכתבים – שהוא האירוע הספרותי החזק והמיוחצן ביותר של השנה, אפילו יותר מהשיר הנאצי של גינתר גראס, והם עתידים לקבל יחדיו את פרס ברנר, שהיה כידוע זייפן ספרותי ידוע.

* נמענים שביקשו לקבל צרופות מהמיבחר שבסוף כל גיליון ולא נענו – מתבקשים לשלוח לנו את בקשותיהם פעם נוספת.

* ברכות ליוצאי ארצות המאגרב האמורים לחגוג את החג האלילי-למחצה, המימונה, שהיה נחלת הגויים-המוסלמים ושכניהם היהודיים מדלת העם, ואילו המעמדות העשירים והמשכילים בקרב היהודים [שצאצאיהם העשירים והמשכילים חיים כיום בשלווה ובביטחון בצרפת ובצרפתית] – לא לקחו בו חלק והסתכלו עליו בבוז; ורק בישראל, בזכות רגשות הקיפוח הבלתי-נמחקים של יהודי צפון-אפריקה – הוא זכה לתחייה מוסלמית-מתבוללת-למחצה, לפחות בסגנון הלבוש, המאכלים, המוסיקה ואולי גם השפה, שלא לדבר על הפוליטיקאים שלנו, המטפחים את החג ומתחנפים אליו.

* אשתו הראשונה של הסופר והצייר דוד הרדן, יליד מונטיווידאו (מחבר הספר המקסים "משיחים במונטיווידאו"), היתה ממוצא צפון-אפריקאי, ואותה הכיר בשליחות. לימים גרה אימהּ עימם יחד בירושלים. יום אחד עברו על פני גן סאקר בעיצומה של המימונה, זה היה בשנים הראשונות לחידוש החג, ודוד, שהיה בידידות רבה עם חותנתו והעריך אותה מאוד, אמר: "את רואה, הנה אנחנו עושים הכול כדי לשמר את המורשת שלכם!"

"איזה מורשת?" התרגזה החותנת הצפון-אפריקאית, "זאת עבודת אלילים! חג של גויים! לא של יהודים! אף יהודי שמכבד את עצמו לא השתתף אצלנו בחגיגות כאלה. רק אנשים מדלת העם. בושה!"

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,363 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל