גיליון מס' 734

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בניסן תשע"ב, 16 באפריל 2012

עם הצרופות: 1. אבשלום גיסין שנרצח בכ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921, בהגנה על פתח-תקווה. 2-3. תמונת בנות משפחת נתן רפופורט, מהגולה, שהשאיר כנראה לאסתר ראב כאשר גסס [עם הצד האחורי]. 4. פניו של ברנר לאחר הירצחו, ת"א, 2 במאי 1921.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אביב 1921 בפתח-תקווה. / מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקווה. / התנפלות הערבים על פתח-תקווה בימי המנדט הבריטי. / "האסיר". // בת-שבע אריאלי [ליכטנשטיין]: סולחה, ברית שלום בין יריבים. // יוסי גמזו: מִכְתָּב גָּלוּי לִפְעִילֵי מַטַּס הַפְּרוֹבוֹקַצְיָה הַפְּרוֹ-פָּלֶשְׂתִּינָאִי לְנַתְבָּ"ג. // משה גרנות: "האחים קרמאזוב" בתרגום חדש. // ד"ר מרדכי קידר: כישלון ידוע מראש. // אוריה באר: טיפש גמור או סתם אנטישמי. // גינטר גראס: מה שחייב להיאמר. // זאב גלילי: והעיר טהראן צהלה ושמחה. // אורי הייטנר: 1. סקירת עיתוני שביעי של פסח, סופשבוע 12-15.4.12. 2. ה"ויפאסאנה" של דבוקת אנשי הרוח. // ישראל הר: בקשר לבעל פרס נובל גונטר גראס האנטישמי. // נעמן כהן: על סדר פסח וגזענות. // נילי דיסקין: גדולתו היא בהצעותיו. // י"ז: בשבחה של גב' נילי דיסקין. // עמי יובל: סטונר. // אבנר הרוסי: מרחצאות ים חמים ביפו. // רוֹן גֵּרָא: לְאָחִי אַבְרָהָם ז"ל. // שלמה אראל: צה"ל = צבא אלהים – גונבים לנו את צה"ל. // דני: מכתב גלוי לרמטכ"ל– גונבים לך את הצבא. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ב. "ארורים הרכים האוהבים". 7. היחס ההומאני: "יתום עובד! אח צעיר!" // ממקורות הש"י.

* * *

במלאת 91 שנים להתנפלות הערבים

על פתח-תקווה בניסיון להשמידה

 ביום כ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921

אסתר ראב

אביב 1921 בפתח-תקווה

הדלת הצרה והגבוהה עשוייה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות. רק פעם בשנה מנקים אותן, לכבוד פסח; שולחן, על השולחן כיסא, ועל הכיסא שרפרף ערבי, ואני עליו, איתנה, ושני סמרטוטים על שכמי, אחד לח ואחד יבש. ראשי מתעופף מרוב ריחות: שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.

"גימרי כבר שם – " צועקת אמא, אבל אני טוב לי שם למעלה, ואין לי חשק לרדת. אני ממשיכה לנקות. לשפשף פה ושם – אבל סוף-סוף עליי לרדת.

"כמה שעות צריך בכדי לנקות אשנב וחצי דלת?" – שואלת אמא.

"אפילו יום שלם – " אני צוחקת.

אמא מתרגזת.

למטה יש צרה ואין זה צחוק, למטה מתח, למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ"פַרוכיה" (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוגַ'ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.

והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.

המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבַייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה"מַנדיל" שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה"מנדיל", עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני: "מה אמרת לה? למה ברחה?"

"אמא, לא אמרתי לה דבר," – טענתי, "היא פשוט ברחה לפתע."

"אבל למה?"

"אין לי מושג."

בינתיים טיפלתי בניקיון לכבוד החג.

אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי "ליטשה" של טשרניחובסקי – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.

בוקר אחד מעירות אותי יריות לא רחוקות ביותר, אני עושה את החשבון שזה בא מצפון כי "מצפון תיפתח הרעה" תמיד. שייך אבו-רַבח, אבו-קישק, פַרוכיה, ערב-אל-עוג'ה. אני קמה ורצה לבית-החולים, זאת אומרת, לבית-המרקחת, שהוא בטבורה של המושבה. יש רק חובש, ובעלות הקורס לעזרה-ראשונה. היריות נעשות צפופות יותר, שעטת סוסים "שלנו", יוצאים, ופעמון-המושבה מתחיל לצלצל והדיו מתפזרים על זמזום קהל-נסער.

היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה על משמרתן, קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא חיוור ומאבד דם, חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל הוא אינו מרפה ממני, ופתאום כבות עיניו ואני רצה אל וַפקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטן, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-המוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור; סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, פילברג פצוע בינוני.

אבשלום (גיסין) נפל בדרך ל"ג'דר" והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.

היריות הולכות ומתרחקות, לפתע שעטת סוסים וגדוד-הודי על סוסיו ורמחיו וכיסוי-הראש הציורי – נכנסים לרחוב חובבי-ציון. הם משוחחים ביניהם בקול רם, שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשעי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, פוחלצים אקסוטיים, על גבי סוסים שחורים. הנה, הם באו סוף-סוף לעזרתנו.

בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה  וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכל מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.

על מחנה זה השתלט אווירון, שהזעיק הצבא האנגלי, וזרק פצצה על ההמון, אחדים נהרגו ופצועים מרובים, אבל אין יודעים אצלם אף פעם מיספרים; כך חזרה "מַרים אל-פַחל" – מעין מכונת-כביסה מהלכת שמשקלה מאה קילו – זו הכובסת המפורסמת של המושבה, צולעת בירכה (אלינו לא באה יותר). מאז חוסלה גם תופעת עובדות-הבית הערביות, ובחלק ניכר – העבודה הערבית בכלל.

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 19.10.1973. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 178. הבאיונט הישן של יהודה ראב, הנזכר כאן, עבר אליי ומצוי עד היום ברשותי, כמו גם המזמרה שנתנה לי אסתר ראב, באומרה שבזו עבדה בנעוריה בכרמים. תיאור מפורט של ההתקפה על פתח-תקווה, שנערכה ב5- במאי 1921, מצוי בספריי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", שיצא לאור ב1993- בהוצאת "עם עובד", וב"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של אסתר ראב, אף הוא בהוצאת "עם עובד", 1998.

* * *

מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקווה

עוד מן הבוקר עלו תמרות עשן מכפר-סבא, שתושביה נמצאו בפתח-תקווה – פתאום הגיעה שמועה שגוזלים את העדר בביצה. פלוגה של חמישה רוכבים יצאה, הרוכבים רק הספיקו להגיע עד התחלת הביצה – והנה ערבים לפניהם, מיד פנו עורף והחלו לברוח. הם במשעולים שבין הפרדסים – והערבים כבר בתוך הפרדסים כשתי לשונות משני צידי הדרך, וכשהגיעו הבחורים לאם דרכים, ניתך עליהם מטר-כדורים מתוך הפרדסים. אבשלום [גיסין] נפצע מיד אך ישב עוד הכן על הסוס, רכב כמאה מטר ונפל. שם הקיפוהו הערבים ויבתקוהו בחרבותיהם.

יתר הבחורים שבו כשידיות רוביהם וחולצותיהם סדוקות מכדורים, אחד מהם הספיק לקפוץ מן הסוס, לעזוב אותו לרוחו, והוא עצמו מתפתל בין גדרות השיטה עד הגיעו למחנה שלנו.

אז החלה המערכה – הם היו כמה אלפים. כל הסביבה מצפון למושבה המכוסה פרדסים – רחשה מערבים. בראש הלכו ערב אבו-קישק (שבט שחלוצי פתח-תקווה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמת פתח-תקווה. משפחת שייכים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט ומתערובת זו יצא טיפוס בידואי עז-נפש, שאינו מואס בשוד).

אלה הפשילו את כתונתם והחזיקוה בפיהם, מחלפות הראש התבדרו, ושוקיהם ערומות; ובקול פרא פרצו: "עליהום, עליהום!" – התלהבותם היתה גדולה, ושלנו היו מוכרחים לסגת אחור מעט, בכדי לתפוס עמדה, ולכן עזבו את הפרדסים האחרונים ואת שורת הבתים שלפני תחנת הרכבת, ועברו דרך הכיכר הגלוייה של תחנת הרכבת, עד לכרמי השקדים שלפני המושבה. ופלא הוא שבנסיגה זו לא נפצע איש – מלבד חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים לא היה שם כל מגן; חפירה זו, הרוסה ומלאה חול במחציתה, היתה מחסה לשלושה בחורים, כעשרה מטר מאחריהם, שמאלה, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל שלושים רובה על כל החזית הצפונית. הערבים ירו בזעף; נפצעו הרבה מאלה שעברו בדרכים מכרם לכרם, או הרוכבים על הסוסים. גם סוסתו של המפקד הראשי ש. [אברהם שפירא] נפצעה תחתיו. שלושה קיבלו פצעי-מוות באותו מעמד, [גרינשטיין, רפפורט ואורלוף], וארבעה נפצעו יותר קל, מלבד אבשלום שנהרג לפני זאת.

על אם דרכים, בזווית פרדס אחד, תחת גדר של שיטה צפופה, עצרו חמישה אנשים (ארבעה רובים ומאוזר) – מחנה של מאות ערבים. היריות היו תכופות – גם להם היה מחסה. מול זווית זאת עומד בית-אריזה מפחי-צינק, שאורכו כעשרים וחמישה מטר, ובכל זאת נפלו רבים מהם [מהערבים], אחדים טיפסו על גג בית-האריזה. "אנחנו הורדנום כציפורים!" – סיפר לי אחד [משלנו]. גם חליפת [חילופי] דברים היו בין שני המחנות, מובן ששלנו בחרו את [הקללות] היפות, בחריפות שלהם; בינתיים התחממו הרובים, אחדים משלנו היו מוכרחים להפסיק, באותו רגע באו אנשי עין-גנים, עזבו את המשמרות שלהם ובאו. זה חיזק את הידיים. אחד מבני זות [לא ברור] זאת סיפר: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי (יום חמסין היה) והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נידמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.

ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – "המתונים", הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.

בבור אחד נטמנו ארבעים איש. כיום משתרע שם שדה עגבניות, והעגבניות מצליחות להפליא.

מלבד זאת, נהרגו כמה וכמה [ערבים] מן הפצצות; ואחרי כן החלו שלנו גם לזנב את הפרדסים, פה ושם עוד נמצאו ערבים מפגרים וערבים פצועים. כולם נהרגו, מלבד הפצועים שהספיקו הקודמים להסיע על העגלות והגמלים, אשר עליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.

שלנו שלחו ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם ענו שאין שם מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים הכירו כמה מהם, שהיו באים למושבה, מוכרי פחמים וסיד.

כיום נקבע יחס של כבוד מיוחד לבני פתח-תקווה מערביי כל הסביבה.

לכשתפגוש באחד מהם בערוצי נחל בין הערביים, או לצד גדר, יברכך בטון הטיפוסי בשבילם – כשהם רואים לפניהם טיפוס אדם שהוא נראה חזק מהם או לכל הפחות מישהו, שראוי להתחשב עימו.

*

נכתב: סוף שנות ה20- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 17.5.1991, לאחר מותה של אסתר ראב.

* * *

התנפלות הערבים על פתח-תקווה בימי המנדט הבריטי

זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –

עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –

ישנו לבושים בבגדינו ולמראשותינו צרור קטן, במקרה שנצטרך לסגת לקו אחורי יותר.

האוויר היה כאילו טעון חשמל. בהרי יהודה הרחוקים ראינו מדורות, ומזמן לזמן איתות באורות.

שנתנו בלילות היתה קצרה וקלה – בחורינו הסתובבו בגבולות המושבה, מזויינים, שכבו בתוך חפירות ואחרי גדרות השיטה שבפרדסים הקיצוניים. חששנו מאוד מפני ערביי אבו קישק, שהיו מזויינים תמיד היטב ואנשי מלחמה מטבעם, ושיחסינו איתם היו בהסתייגות רבה.

נירדמתי מאוחר באותו ערב, ניקינו רובים שהוצאנו אותם מתוך סליק, ואני התעקשתי להשחיז באיונט (כידון) באבן-השחזה של מגל קוצרים, ניקיתי, מירטתי ושיפשפתי, עד שפצעתי את ידי פצע עמוק למדיי, שפכתי יוד לתוכו ושכבתי לישון על המחצלת כשלמראשותיי כר קטן.

עפעפיי היו אחוזות תנומה ולא הבחנתי עוד בשום דבר כשהעירה אותי אימי: "קומי, הם באים!"

שיפשפתי את עיניי וכבר הבחנתי בהד יריות, אמנם רחוקות אבל דחוסות למדי.

יצאתי לרחובות המושבה – רוכבים שלנו דהרו על סוסיהם בכיוונים שונים, והיריות הרחוקות דמו לפיצוח אגוזים.

מיהרתי לבית-המרקחת, מקום שם סידרנו ביחד עם בנות-המושבה בית-חולים קטן, במקרה שיהיו פצועים –

ערביי אבו-קישק תקפו ממזרח ומצפון. מדרום הלכו הפלחים מן הכפרים עם גמלים וחמורים על מנת להעמיס את השלל לאחר נצחונם של הבידואים.

בשעת בוקר זו כבר היה לנו הרוג אחד מן הפטרול של רוכבי הסוסים, א.ג. [אבשלום גיסין] נורה ונחתך לחתיכות בחרבות הבידואים.

היריות גברו, פעמון המושבה החל לצלצל על מנת לאסוף את התושבים למרכז – קמה מהומה – אני עמדתי על משמרתי בבית-החולים והנה החלו להביא פצועים. ג. [גרינשטיין] ירו בצווארו, וגוסס. ר. [רפופורט] בחזהו. החובש נתכסה דם, עבד, ואני מגישה לו חומרי תחבושת כשהדם ניתז גם עליי, ור. מחזיק בידי והולך ומת. א. [אורלוף] פצוע בבטנו ומתחנן למים שהרופא אסר עלינו לתת לו. ס. [סווטיצקי] פצעו בכתפו, צעיר וצוחק, ועוד אחד פצוע ברגלו.

היריות נמשכו, ופתאום בא לעזרת הבחורים גדוד צבא שחנה לא הרחק, עם מכונות-ירייה, והדף את המתקיפים לצפון; ואווירון אנגלי התאושש לבסוף וטס על פני גדוד הפלאחים שהתכוננו לשלול שלל, והטיל עליהם פצצה והם התפזרו לכל רוח.

היריות נדמו לאט, הפצועים גנחו, ומהסינור שלי המלוכלך בדם החל עולה ריח אטום חמצמץ והתערב בריחות קלורופורם ויוד, וכל זה עלה לראשי ופתאום החל ראשי מסתחרר, מאמש לא בא אוכל אל פי, והרגשתי חולשה גדולה כובשת אותי –

התאוששתי ויצאתי לרחוב, הוא המה אדם אבל ההמייה היתה המיית ארגעה.

בינתיים החל היום לערוב. תשושה שמתי פעמיי הביתה, והנה אחי הצעיר לקראתי, פרוע שיער, מפוייח ומלוכלך באדמה – הוא בא מן העמדות הקיצוניות – נכנסנו לחצר בית-המרקחת והוא ניגש לברז, פתח אותו, רחץ את פניו וניגבן בקצה סינורי, שנישאר בקצהו נקי –

הלכנו הביתה, בדרך שמענו יריות בודדות.

"מה זאת?" שאלתי את אחי.

"גומרים את הערבים הנמצאים בחצרות."

"העובדים התמידיים?" – נפעמתי.

"אבל הן במקרה שהיו הם מנצחים, היו אלה הגיס החמישי, ודאי גם היו מזויינים בהסתר." אמר לי אחי.

פתאום נזכרתי שבחצר השכנה עובד ערבי צעיר כבן שש-עשרה, ולן ברפת.

ניגשנו לרפת, ומתוך האשנב הבטנו פנימה. מן החשיכה האירו אלינו זוג עיניים נפחדות, וכשראה אותנו החל מייבב כחתול פצוע –

פתחנו את הדלת –

"לך לפנינו!" פקד אחי, וידו על כיסו, שממנו בלט הקולט.

הנער הפיל את עצמו לרגליו והחל לייבב –

"לך!" פקד אחי.

הנער יצא. הובלנו אותו עד לקצה המושבה, כשהוא בטוח שמובילים אותו להורג. הלילה ירד בינתיים על הגבעות ותנים רחוקים החלו ליילל.

"רוץ!" פקד אחי, "ברח לכפרך!"

הנער עמד רגע כלא מאמין.

"רוץ!" פקד אחי.

הוא החל לרוץ ונפל – כפי הניראה פחד שירו מאחריו –

"רוץ!" צעק אחי בקוצר-רוח.

הוא קם והחל לרוץ בכיוון הכפר הערבי, ונעלם בתוך החשיכה.

*

נכתב: סוף שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. ייתכן שזו טיוטה ראשונה לסיפורים "אביב 1921 בפתח-תקווה" שהתפרסם ב1973-, ו"האסיר" שהתפרסם ב1969-, ואולם יש כאן פרטים שאין בהם.

ההתעוררות של אסתר לכתוב את הסיפורים נבעה אולי מכך שבאותה תקופה מלאו 50 שנה להתנפלות על המושבה. חוברת יפה בשם "פתח-תקווה – שעתה הגדולה" יצאה לאור על-ידי ז. יואלי וּודאי נשלחה גם לאסתר ראב. הפרשה כולה מתוארת בספרי "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, בהוצאת "עם עובד", 1993.

בסיפוריה של אסתר, ובייחוד ב"האסיר" וב"התנפלות הערבים על פתח-תקווה", יש עדות מפורשת לפרק שהוצנע לגמרי על ידי כותבי ההיסטוריה – חיסול ערבים במושבה, גם פצועים, אחרי הניצחון. הוכחות נוספות כתובות מצאתי על כך רק בעדותו של אליהו ירקוני, הגנוזה בארכיון ההגנה, ובספר זיכרונותיו של דוד גולדברג איש פתח תקווה, שיצא לאור ב1993-. הבאיונט הישן של סבי, שאותו כניראה אסתר השחיזה, נמצא עד היום ברשותי. אחיה הצעיר המתואר כאן הוא אלעזר בן יהודה ראב. אלעזר היה סבהּ של שרון בן-עזר.

* * *

"האסיר"

בחשכת-הרפת ניראה רק הלובן שבעיניו, שהתרוצץ מזווית אחת של העין לזווית שנייה – הוא עמד ליד האשנב המסורג, ויילל כגור-כלבים שנטשוהו.

מן הביצה הגיעה התפצחות יריות רחוקות, ומן החצרות יריות קרובות, חזקות – הבחורים טיהרו את החצרות מן הערבים אשר נלכדו בתוכן, המערכה נגמרה: היו לנו חמישה הרוגים ופצועים רבים, אבידות הערבים לא נימנו – חפרו להם בור וטמנום בגדר, בין הפרדסים.

הקטן שנלכד ברפת-השכנים היה שולייה של פועל; מכניס עצי-הסקה לתוך הבית, מטאטא את החצר. הוא היה כבן ארבע-עשרה, גבוה, גמיש עם ראש קטן של אייל: יללותיו הקטועות נשמעו בביתנו, איש לא היה בבית מלבד אחי ואני: היינו טרודים בסידור כלי-הפסח לתוך הארגז החום, כדי לשומרם לפסח הבא; החלפנו מבטים מדי פעם בהישמע היבבה, ומדי הישמעה, החל אחי לעבוד מהר וכמעט שבר צלחת, פתאום הזדקף ואמר: "נציל אותו."

בקולו היתה החלטיות כזאת, שאני "הגדולה" לא העיזותי להתנגד. הישארנו את הכלים במקומם וניגשנו לרפת. החצר היתה ריקה, השכנים לא היו בבית, והרפת נעולה במנעול-תלוי מבחוץ. אחי רץ למחסן שלנו והביא צרור-מפתחות – אחד התאים, פתח את הדלת, והילד זינק החוצה אך לא העז לברוח, עיניו נחו פעם עליי ופעם על אחי וזיק של תקווה היבהב בהן, הוא רעד כעלה-ברוח ופחדנו שיפול ארצה.

"החזיקי בו – " אמר אחי.

שלחתי ידי להחזיק בזרועו והוא נרתע בפחד כחייה בהולה. התחלנו להרגיעו, אחי תפש בזרועו השנייה וכך גררנו אותו בין עצי-הזית, כשהוא מייבב ודמעות ענקיות מתגלגלות על לחייו; לבסוף, כשהרחקנו עד מעבר לאחת מגבעות-החול, אמר לו אחי: "ברח!" –

הוא הביט בנו וצחק, ודמעות הוסיפו לרדת מעיניו, פתאום נשא את רגליו הדקיקות ככפיסי-עץ וברח לתוך הערב שהחל לרדת.

לאחר שנים, בוקר אחד של קיץ, ואני תולה כבסים על החבל שבחצר – נכנס ערבי צעיר, שפם שחרחר על שפתו, ועימו ערבייה גבוהה דקה, ילדה כמעט, ובזרועה תינוק, פתאום – כרע הערבי ונפל לרגליי כשהוא סוחב בידה של אשתו: "עשי כמוני, עשי כמוני – " ציווה בקול חנוק.

"חַלֶד!" ניתקה קריאה מפי, ולפתע עמדה כל התמונה לפני עיניי: "קום! קום! טיפש – " צרחתי, וכמו אז החזקתי בזרועו והרימותי אותו מעל האדמה.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הפועל הצעיר", שנה 62, כרך מ, חוב' 27-26, תשכ"ט, 1.4.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 182. בהתקפה על פתח-תקווה, במאי 1921, היו רק ארבעה הרוגים ממגיני המושבה.

כל הסיפורים וההערות מתוך הכרך "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב שיצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001, ונותרו ממנו רק כמה עשרות עותקים והוא לא יודפס פעם נוספת בדור הזה. המלביה"ד: אהוד בן עזר

* * *

בת-שבע אריאלי [ליכטנשטיין]

סולחה, ברית שלום בין יריבים

ככל שחלפו הימים שלאחר התנפלות הערבים על המושבה פתח-תקווה, גדלו המצוקה והדאגה לגורל הפרדס שלנו. סוחרים ערבים עשירים מיפו לא באו לקנות את הפרי "דָמַאן" כלומר: לקנות מראש את הפרי בעודו ירוק על העץ לפי הערכת היבול של השנה.

גם הפרדים עומדים באורווה ואיש אינו דורש את עבודתם. מה לעשות?

שושנה [אחותי, לימים אשת ברל מכנס, פתח-תקווה] מחליטה: כל בני הבית יֵצאו לעבודה בפרדס הצמא למים ורעב לזבל (שנשאר מהשנה שעברה).

וכך היה: רבקה [אחותי, לימים אשת יצחק ליבוביץ, בנימינה] הוליכה את זרם המים מהתעלה הראשית אל ה"צלחות" (הערוגות) שסביב העצים. בתנופת טורייה (מעדר) היתה רבקה פותחת או סוגרת את מעבר המים אל הערוגות. כך זרמו המים בהשגחתה מ"צלחת" אחת לשנייה ללא הפרעה. אחר יום עבודה הפכה אחותי מומחית בהשקיית פרדס.

מלכה [לימים אשת רפאל אניספלד, חיפה] ואני הובלנו זבל כימי בפחים על ראשינו. הזבל היה כבד מאוד, לכן הקפיד הלל להמעיט את כמות הזבל בפח שעל ראשי. זאת, בגלל כאבי גבי.

ראובן [ליכטנשטיין, אחי, לימים בנאור, פתח-תקווה] חיכה לנו, צמוד לעמדת רבקה המשקה – כדי להספיק לפזר את הזבל לפני בוא המים ל"צלחת". הזבל הכימי דומה למלח שעל שולחננו. מנת הזבל היעודה לכל ערוגה היתה פחית קטנה.

יותר אינני זוכרת מהימים האחדים שעבדנו בפרדס.

החופש עבר וחזרנו לבית-הספר. שמחתי לשוב אל בני כיתתי, אל משחקי החצר ואל השוטטות ברחובות הצמודים לבית-ספרנו.

יום אחד בשעת צהריים, עודני מסתובבת בחצר, ראיתי פתאום פרשים ערבים רוכבים ברחוב. כפלא היה הדבר בעיניי, מאז ההתנפלות לא ראיתי ערבי במושבה. שיירת הרוכבים התנהלה לאיטה. בראש רכב ערבי עטוף עבאיה שחורה, נוצצת בחוטי זהב, סביב לצווארו. השיירה התנהלה לאיטה, לכן יכולתי לרוץ אחריה עד שהגיעה לרחוב הרצל, לבית אברהם שפירא. שם מאחורי גדר ועצים סביב לה, נבלעו הפרשים בחצר הבית.

נרגשת התחלתי לרוץ הביתה להודיע שהערבים באו אל אברהם שפירא. סימן שמשהו חשוב מאוד קרה.

כל אחד מקטן עד גדול יודע מה גדול כבודו של אברהם שפירא. הוא הגיבור מכולם. ראש השומרים בפתח-תקווה. הוא מגלה כל גניבה, עד לעבר-הירדן הגיע בעקבות גניבת סוס אציל מאחת מאורוות המושבה.

בחוסר סבלנות רצתי הביתה להודיע את שראו עיניי, כיצד נכנסה שיירת הרוכבים הערבים לחצרו של אברהם שפירא. זה האיש הנערץ על ידי הערבים והבידואים בסביבה ובכל הארץ.

כמוני רגשה כל המושבה. עד הערב ידעתי גם אני את אשר ידעו כולם: הערבים מהשבט השכן אבו-קישק באו לבקש סולחה (בערבית: סליחה). מנהג קיים אצל הערבים לסיים מריבה, מלחמה או רצח בטקס הסולחה, הנערכת ברוב פאר וכבוד על ידי האשם בפרוץ הסכסוך. בחגיגה משתתפים אנשי שני המחנות, ובמקרה שלנו, פתח-תקווה ואבו-קישק. מיום התחלת הדיון בעריכת הסולחה ועד לביצועה, עוברים לא מעט ימים עם הרבה ביקורים ומתנות, הרבה האשמות והצטדקויות, עד שסוף סוף מתרצים ומגיעים להסדר.

אנשי שבט אבו-קישק הזמינו את נכבדי המושבה פתח-תקווה לחגיגת הסולחה.

הכנות לקראת הסולחה

חגיגת הסולחה נערכת ברוב עם, ובכבוד לאורחים. הצד המארח הוא הצד האשם בסכסוך, מדי יום ביומו נודעים פרטים נוספים על ההכנות לקראת החגיגה שבמחנה של שבט אבו-קישק.

לדברי הלל אחי – נסע שיח' שַׁאקֶר אבּוּ קִישֶק ליפו לקנות כלי אוכל לאורחים מפתח-תקווה. הלא אנחנו איננו רגילים לאכול מעל הסֵיניוֹת (מגשי הקש). לכן כמארח הוא דאג לכלים מתאימים להגשת האוכל המסורתי: אורז ובשר כבש מעליו.

אבו-קישק נכנס לחנות כלי הבית המפוארת ביפו, שם קיווה למצוא את מבוקשו. על מדף עליון ראה סיר לילה לבן מקושט בפרחים אדומים. הסיר הורד לבקשתו. לאחר בדיקה קפדנית של הסיר, קנה את כל מלאי סירי הלילה שבחנות.

הדיבורים על חגיגת הסולחה לא פסקו. המשעולים בין אוהלי השבט נוקו. הג'מוסים קיבלו טיפול מיוחד. הם הועברו לקצה מאהל השבט, מאחורי גדר, כדי שהמאהל יישאר נקי לקראת קבלת האורחים בסולחה.

היום המיוחל הגיע.

כל נכבדי המושבה הוזמנו לחגיגה באוהל גדול מיוחד. במרכזו הונחו דברי מתיקה מכל המינים, הטעמים והצבעים. כבר משעות הבוקר המוקדמות החלו האורחים להתאסף. סיפורי זה הוא עדות שמיעה וראייה מפי אחי ראובן, שלא היה יכול להתגבר על סקרנותו להיות נוכח בחגיגת הסולחה, לכן, השכם בבוקר קם והלך ברגל למאהל אבו-קישק. עם ילדי השבט הבידואים הסתובב קרוב לכֵּרָה, הערוכה מכל טוב, כמיטב המסורת הערבית. האורחים הרבים מבני המושבה, שהחלו להגיע, התקבלו בכבוד, בחיבוקים ואפילו בנשיקות.

בשקט התיישבו האורחים שלובי רגליים, איש-איש על מקומו, בהתאם לכבודו ולגילו. אל השולחן קרבו שלושה, נכבדי הנכבדים: שיח' שָׁאקֶר אבו-קישק, ראש השבט. אברהם שפירא – ראש השומרים, והאגרונום פרץ פסקל, בעבר מפקידי הברון רוטשילד. שני האחרונים מפתח-תקווה.

דממה פשטה באוהל, איש לא העז לנוע, איש לא הוציא הגה מפיו. אפילו הזבובים נדמו, הפסיקו להתעופף סביב דברי המתיקה.

לאט, בשילוב רגליים, התיישבו השלושה בראש. לאחר דברי המוכתר המפייסים ו"ברוכים הבאים" התחילו להופיע המשרתים עם סירי-הלילה המלאים אורז ומעליו נתחי בשר הכבש המבושל.

לרגע, קם רחש משונה מסביב. התפלאו האורחים שהמנה החשובה המסורתית מוגשת להם בסירים קטנים, לעומת "הסֵיניוֹת" הגדולות והרחבות מלאות האורז ומעליהן בשר הכבש. כיצד יוכלו לאכול? פתח הסיר אינו מספיק גדול כדי להכיל את כל הידיים והאצבעות השלוחות לתוכו כדי ללוש ולהדק את האורז לכדורים הדק היטב, לפני היכנסו לפה.

ראובן הסקרן עמד קרוב מאוד למקום שבו ישבו השלושה, שֵׁיח' שאקר אבו קישק, לימינו אברהם שפירא ולשמאלו אדון פרץ פסקל.

כשגמר השיח' את נאומו, זה היה אות וסימן להתחלת החגיגה, כלומר – הסעודה. אברהם שפירא פשט את יד ימינו והחל להדק בכף ידו את מנת האורז שלו.

אדון פסקל ישב שלוב ידיים והביט בפליאה בנעשה סביבו.

פנה אליו השיח': "אדוני הנכבד, מדוע אינך אוכל? לעלבון ייחשב הדבר בעיניי."

ענה לו האורח: "חג של צום לנו היום, האכילה אסורה."

בתמיהה שאל השיח': "מה שם החג שלכם?"

ענה לו האורח בערבית מהולה באידיש: "עִיד אל קָקטוֹפּ!" – ובתרגום חופשי "חג סיר הלילה." [ויש סברה שנאמר שם: "נאכטוֹפּ!"]

כל אותה עת עמד ראובן הבדרן שלנו קרוב-קרוב לנכבדים, כדי לשמוע את הדברים הנאמרים.

בשומעו את התשובה של אדון פסקל, עזב ראובן [אחי] את המאהל של השבט כמוצא שלל רב, ובהגיעו למושבה הכריז – "חג לנו היום, חג סיר הלילה!"

הסיפור עבר מפה לאוזן במהירות הבזק ונשאר כסיפור יפה עד עצם היום הזה.

מתוך: בת-שבע אריאלי: "מהפרדס למושבה", סיפורים, הוצאת גוונים, ת"א 2006

אהוד: סבתי מצד אימי, שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין, מלודז', היתה דודתה אחות-אביה של בת-שבע ליכטנשטיין-ורדימון-אריאלי. בביקורי בבית הקברות היהודי בלודז' במאי 2005 אמרתי קדיש על קברו של סבא-רבא שלי מאיר זלמן ליכטנשטיין, שהיה סבן של אימי דורה (דבורה) ושל בת-שבע. גוי פולני שאינו יודע עברית עזר באיתור מצבות עבריות.

* * *

יוסי גמזו

מִכְתָּב גָּלוּי לִפְעִילֵי מַטַּס הַפְּרוֹבוֹקַצְיָה

הַפְּרוֹ-פָּלֶשְׂתִּינָאִי לְנַתְבָּ"ג

"על השאלה מדוע אין פעילי המטס מוחים על הטֶבַח היומי בסוריה

ועל דיכוי זכויות האדם באיראן ענתה פעילת המחאה הפרו-פלשׂתינאית

אמירה מוּסאלאם: 'לעמים בסוריה ובאיראן יש מי שיגן עליהם'..."

) "קול ישראל", אתמול)

פְּרוֹבוֹקָטוֹרִים מְאֹד לֹא נִכְבָּדִים (וְתִסְלְחוּ לִי

אִם אוֹסִיף: יוֹזְמֵי סְקַנְדָּל שֶלֹּא הִצְלִיחַ לַעֲבֹד

הֵן אֶתְמוֹל וְהֵן בַּבְּרוֹךְ שֶכְּבָר קָדַם לוֹ, עוֹד בְּיוּלִי

בּוֹ גֹרַשְתֶּם אֶשְתָּקַד וְלָאו דַּוְקָא אַחַר כָּבוֹד).

מִכֵּיוָן שֶאֵין לְאִיש, אִם בַּצִּבּוּר אוֹ בַּתִּקְשֹרֶת,

גַּם קַמְצוּץ שֶל אַשְלָיָה בִּדְבַר כֵּנוּת כַּוָּנַתְכֶם

לְהַתְרִיעַ עַל דִּכּוּי שֶאִי אֶפְשָר אֵלָיו לִקְשֹר אֶת

יִשְׂרָאֵל שֶהִיא מִזְּמַן כָּאן לִצְנִינִים בְּעֵינֵיכֶם

כְּמוֹ הַטֶּבַח הַמַּזְוִיעַ שֶל הָרַב-רוֹצֵחַ אַסַד

שֶאַתֶּם, בְּרֹב אֲנִינוּתְכֶם, עֵדִים לוֹ מִדֵּי יוֹם

אַךְ עָלָיו רְגִישוּתְכֶם הַסֶּלֶקְטִיבִית דַּוְקָא חָסָה

אַף כִּי כָּל אֶחָד מֵבִין שֶזֶּהוּ גֶ'נוֹסַיְד אָיֹם

שֶאֵינְכֶם אוֹמְרִים עָלָיו מִלָּה אַחַת וְקַל וָחֹמֶר

שֶלְּסוּרְיָה לֹא אִרְגַּנְתֶּם שוּם מַטָּס שֶל מוֹקִיעָיו

שֶיִּמְחֶה עַל רִשְעוּתוֹ וְשֶנּוֹסָף לִמְחָאַת-אֹמֶר

גַּם עֶזְרָה הוּמָנִיטָארִית יְסַפֵּק לְנִדְכָּאָיו.

אוֹ כְּמוֹ שֶפַע הַקָּסָאמִים, הַפַּצְמָ"רִים וְהַגְּרָאדִים

הַשְּלוּחִים לָנוּ בְּלִי שוּם תֵּרוּץ רָאוּי פֹּה לִמְחִלָּה

מֵאוֹתָם רוֹדְפֵי שָלוֹם שֶל הַחָמָאס שֶבַּד-בְּבַד עִם

נִסְיוֹנוֹת הִתְנַכְּלוּתָם אֵינְכֶם אוֹמְרִים עַל כָּךְ מִלָּה

בְּדִיּוּק כְּפִי שֶאֵינְכֶם מוֹחִים עַל הַשִּמּוּש הַצִּינִי

שֶלָּהֶם בְּיוֹשְבֵי עַזָּה הַהוֹפְכִים לְקִיר-מָגֵן

לַיּוֹרִים, כְּשֶבִּמְקוֹם סַעַד כַּלְכָּלִי וּמֵדִיצִינִי

שֶתּוֹרֵם אִחוּד אֵירוֹפִּי הַטּוֹרֵחַ לְאַרְגֵּן

הַזְרָמַת תְּרוּמוֹת לְאֵלֶּה הָעוֹשִׂים אוֹתָן פְּלַסְתֵּר

וּבִמְקוֹם לִרְכֹּש מָזוֹן רוֹכְשִים אַמְלָ"ח  – בְּלִי שוּם הֶסְתֵּר –

גַּם אַתֶּם שָם מְבָרְכִים עַל כָּל תְּרוּמָה וְהַמְחָאָה

אַך עַל יֶרִי זֶה אַף פַּעַם לֹא הִשְמַעְתֶּם מְחָאָה.

וּמוּבָן שֶעַל דִּכּוּי זְכֻיּוֹת אָדָם וְעִנּוּיֶיהָ

שֶל מִשְטֶרֶת מִשְמְרוֹת מַהְפֵּכָה בִּתְחוּם אִירָאן

לֹא פָּצִיתֶם מֵעוֹלָם שוּם פֶּה, מָה שֶאֵינוֹ מוֹנֵעַ

מִקּוֹמֶדְיַת צְבִיעוּתְכֶם כָּאן לְפַבְּרֵק מַטָּס תּוֹרָן

אוֹ מַשָּט כְּמוֹ זֶה שֶל "מַארְמָרָה" שֶנִּסְתַּיֵם בִּפְיַאסְקוֹ

וְיוֹזְמָיו כְּמוֹ כָּל קוֹזָק נִגְזָל בְּלִי קֵץ הִתְמַרְמְרוּ –

פְּרוֹבוֹקָטוֹרִים מְאֹד לֹא נִכְבָּדִים, מִזְּמַן נִמְאַס כֹּה

מִשְׂחַקְכֶם הָאִינְפַנְטִילִי, אָז כְּדַאי שֶתִּזְכְּרוּ:

אָמְנָם אֲנַחְנוּ לֹא אַחִים, רַק בְּנֵי דּוֹדִים, אַךְ מִי הִיא

סָאטִירַת-לֶחִי שֶתִּשְכַּח פִּתְגָּם עַרְבִי נָאוֹר:

זֶה שֶאוֹמֵר: "מַן חַפַר חוּפְרָתָן כָּאן לֵאָחִיהִי

וַּקַעָה פִיהָא" ("מִי שֶלְּאָחִיהוּ חוֹפֵר בּוֹר

סוֹפוֹ לִפֹּל בּוֹ הוּא עַצְמוֹ") כִּי אֶת מוֹחוֹ הִדִּיחָה

תָכְנִית שֶגַּם הַפַּעַם הִסְתַּיְּמָה לָהּ בְּפָדִיחָה...

* * *

משה גרנות

"האחים קרמאזוב" בתרגום חדש

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, האחים קרמאזוב

בתרגום נילי מירסקי, עם עובד 2011, שני כרכים, 998 עמ'

המאמר פורסם לראשונה בחוברת "מאזניים", אפריל 2012, בעריכת ציפי שחרור

לפני הדיון ביצירה מן הראוי להביא את תמצית העלילה כדי שיובן במה מדובר.

לרומן "אחים קרמאזוב" יש עלילה מרכזית ומיספר עלילות משנה. העלילה המרכזית עניינה בסכסוך במשפחת קרמאזוב המסתיים ברצח האב ובהאשמת הבן הלא נכון ברצח זה בבית המשפט. האב, פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב, הוא "זקן" הולל ונואף בן 55, מלווה בריבית, בעל בתי מרזח, עשיר מאוד בזכות אישתו הראשונה אדלאידה מיאוסובה, שילדה לו את הבן הבכור דמיטרי. אישה זאת בורחת מבעלה עם מאהב ונפטרת ממחלת הטיפוס. הוא נישא בשניית לנערה יפיפייה בשם סופיה איוונובנה, אשר יולדת לו שני בנים – איוואן ואלכסיי. כשאלכסיי היה בן שלוש נפטרת גם אישה שנייה זאת. הילדים מופקרים על ידי אביהם, גדלים בבתי אומנה שונים, ומגיעים לבגרות. דמיטרי (מיטיה), איש יצרי והולל כמו אביו, שירת כקצין בצבא עד שפוטר בשל מעשי ביש שונים. איוואן הוא הבן המשכיל שסיים אוניברסיטה ויש לו השקפת עולם אתיאיסטית, אותה ספג מתרבות אירופה המערבית. אלכסיי (אליושה), בן הזקונים הוא איש יפה מבחוץ ומבפנים. הוא מפסיק את לימודי הגימנסיה ומבקש להיות נזיר.

מסתבר שיש עוד צאצא אחד של פיודור, הלא הוא פאבל פיודורוביץ' סמרדיאקוב, שנולד לקבצנית מטורפת שהכול כינוה "המסריחה". פיודור איננו מאשר ואיננו מכחיש שהוא אביו, מרשה לו שיחשיב עצמו לבנו על פי השם (פיודורוביץ'), אך מועיד אותו להיות שרת, ולימים הטבח של משק ביתו. פאבל הסובל ממחלת האפילפסיה, הוא משכיל במידה מסוימת, ומושפע ממשב הרוח המערבי שהביא עימו איוואן.

סכסוך גדול נבעה בין שני הגיבורים הייצריים פיודור האב ודמיטרי הבן. דמיטרי טוען (ויש לטענתו סימוכין אצל עדים אחדים) שהאב נישל אותו מירושת אימו המנוחה, ולא רק זאת, אלא שהוא מאוהב בגרושנקה, בה מאוהב דמיטרי עצמו עד כדי שיגעון. גרושנקה נחשבת לאישה קלת דעת שנזנחה על ידי קצין פולני ("הלשעבר" שלה, "האחד והיחיד"), והפכה לפילגש של סוחר אמיד בשם קוזמה סמסונוב. פיודור האב מכין עבור גרושנקה 3000 רובלים במעטפה למקרה המאושר שהיא תסכים להגיע לביתו. דמיטרי בוער מקנאה, בולש אחרי אביו ואחרי גרושנקה.

לדמיטרי היתה פרשה נוספת עם אישה צעירה אחרת, הלא היא קטרינה איוואנובנה. ומעשה שהיה – כך היה: אביה הפולקובניק (אלוף משנה) מעל בכספי הגדוד והילווה אותו בריבית. ביקורת פתע היתה עלולה להכתים את שמו, כי הלווה הכחיש שהוא חייב לו, והקופה ריקה. לכן הוא מבקש האב לשים קץ לחייו. דמיטרי מודיע למשפחה שאם קטרינה תבוא אליו בעצמה לבקש ממנו כסף, הוא ייתן לה אגרות חוב בסכום החסר בקופת הגדוד. כדי להציל את אביה, קטרינה מוכנה לעבור את ההשפלה, ודמיטרי אמנם נותן לה את הכסף, לא לפני שהוא מתעלל ברגשותיה.

לימים קטרינה יורשת ירושה גדולה, מחזירה לו את הכסף ומבקשת ממנו שיישא אותה לאישה. הם מתארסים, ולימים נודע לה שדמיטרי דלוק על גרושנקה, והיא מעמידה אותו במבחן: היא נותנת לו 3000 רובלים שישלח לאחותה במוסקבה. דמיטרי לוקח את הכסף ומבזבז אותו על בילוי של הוללות עם גרושנקה בכפר הקרוב מוקורויה. שם הוא שופך כסף על שמפניה, מעדנים ממתקים צועניות שרות ורוקדות וכד'. הכול בטוחים (על פי וידויו שלו) שהוא בזבז שם 3000 רובלים. לאחר שהתפכח, הוא חש ייסורי מצפון שנהג כנבל כלפי ארוסתו. הוא נפרד ממנה, ומחפש דרכים להשיב לה את הכסף שלא ייחשב גם לגנב. הספר מתאר באריכות את הניסיונות הכושלים שלו להשיג את הכסף. בהיותו שיכור הוא כותב מכתב לקטרינה שהוא יחזיר לה את הכסף אפילו אם יצטרך לנפץ את גולגולתו של אביו.

בינתיים הקצין הפולני, שפיתה את גרושנקה וזנח אותה, התאלמן והתרושש, ולכן הוא מציע לה לשאתה לאישה בצורה מכובדת, ביודעו שהיא בעלת אמצעים. גרושנקה מערימה על דמיטרי ונוסעת לכפר מוקורויה לפגוש את הקצין בדימוס. דמיטרי, הבטוח שהיא התגנבה אל אביו כדי לזכות בכסף, מתגנב לחצר ביתו ומקיש על החלון על פי הסיסמה שקיבל מפאבל סמרדיאקוב, השרת והבן הבלתי חוקי, שהיה איש אמונו של פיודור. הקשת הסיסמה אמורה היתה לציין שסמרדיאקוב מודיע שגרושנקה החליטה לבוא אליו כפי שהשתוקק.

פיודור האב, הבטוח שגרושנקה היא זאת המקישה בשמשה, פותח את החלון וקורא לה. דמיטרי מבין שהאב לבד בבית, ולכן הוא נסוג ומתכוון לקפוץ החוצה מעל הגדר. גריגורי (השרת הראשי, ומי שגידל את דמיטרי בילדותו) מתעורר, רודף אחריו וצועק: "רוצח אביו!" – ומחזיק ברגלו. דמיטרי מכה אותו בעלי, וזה מתעלף ונופל ארצה. דמיטרי מתכוון לסייע לו, והוא מנגב מעליו את הדם, וכך דמו של גריגורי דבק במטפחתו, במקטורנו, בפניו ובידיו. דמיטרי בטוח שהרג את גריגורי, ולכן הוא מחליט לנסוע למוקורויה, לכבוש שוב את ליבה של גרושנקה, להתהולל כל הלילה, ובבוקר לתקוע לעצמו כדור בראש.

את כל העדים למעשיו מדהימה העובדה שלמרות שהיה דלפון בימים האחרונים (מכר את שעונו עבור 6 רובלים, משכן את אקדחיו עבור 10 רובלים, התחנן בפני מיספר אנשים להלוות לו כסף) פתאום יש בידיו סכומים אדירים שאותם הוא שוב מבזבז על שמפניה, מעדנים, מנגנים ורוקדים.

דמיטרי לא טעה – גרושנקה התאכזבה מרות מהקצין הפולני "האחד והיחיד", ומסבירה פנים דווקא לדמיטרי ההולל, זה ששופך עליה כספים בלי חשבון, אלא שלקראת בוקר מגיעים המשטרה , התובע והחוקר, ומאשימים אותו ברצח. דמיטרי היה בטוח שהרג בשוגג את גיורגי, אבל מסתבר לו שגיורגי התאושש, ומאשימים אותו דווקא ברצח אביו.

כל העדויות נגדו: היו עדים שלפני ימים התפרץ לבית אביו והיכה אותו, הוא היכה והשפיל קצין בדימוס מטופל באישה מטורפת, בת גיבנת ובן חולה שחפת. הכול מעידים שבשתי הפעמים במוקורויה, כל פעם, הוא בזבז 3000 רובלים, ואלה בדיוק 3000 הרובלים שהיו במעטפה אצל האב, ואשר הוכנו עבור גרושנקה. גם המכתב שכתב לקטרינה, בו הבטיח לנפץ את גולגולתו של אביו כדי להשיג את הכסף שהוא חייב לה – גם מכתב זה העיד נגדו.

היחיד שיודע את האמת הוא איוואן. הוא מבקר אצל פאבל סמרדיאקוב שלוש פעמים לפני שנפתח המשפט, ומסתבר לו שסמרדיאקוב הרג את האב בעקבות מה שלמד כביכול מאיוואן אשר טען לפניו שאין אלוהים, ולכן הכול מותר. סמרדיאקוב הבין שאיוואן מעוניין במות האב, שהרי אם זה היה מתחתן עם גרושנקה, לא היו מקבלים הבנים כלום מהירושה. סמרדיאקוב מתאר איך הציג התקף אפילפסיה, ואיך שמע מה שקרה בין דמיטרי ובין גריגורי, איך פיתה את האב לפתוח את הדלת בשקרו שגרושנקה מחכה בין השיחים, איך האב נרכן אל החלון, ואז היכה אותו שלוש פעמים עם משקולת נייר והרג אותו. אחר כך ניקה את המשקולת, וגנב את הכסף, שלא היה תחת המזרן, כפי שסיפר לדמיטרי, אלא מאחורי האיקונין.

איוואן מודיע לסמרדיאקוב שלמחרת הוא יודיע את האמת בבית המשפט, אלא שקורים שני אירועים שמונעים את המידע הזה מפני בית המשפט: סמרדיאקוב מתאבד בתלייה, ואיוואן שוקע בהזיות קשות, ועדותו המבולבלת בבית המשפט, בה הוא אומר בין השאר שכולנו רוצים לרצוח את האבות שלנו! העדות של איוואן מזיקה לדמיטרי יותר מאשר היא מועילה.

המשפט, הגם שהוא התנהל בצורה הוגנת, ולמרות שקטרינה, איוואן ואלכסיי שכרו עורך דין מהולל מפטרבורג – הכרעת המושבעים הייתה שדמיטרי אשם ויישלח לעשרים שנות עבודת פרך בסיביר.

איוואן, החולה מאוד, אשר תפס בינתיים את מקומו של דמיטרי בליבה של קטרינה, אלכסיי וקטרינה עצמה מתכננים בריחה של דמיטרי משיירת האסירים והברחתו לארצות הברית.

מלבד העלילה המרכזית הנ"ל יש ברומן עלילות משנה, נאומים ורפליקות החושפים השקפות עולם שונות ומשונות בהן דגלו גיבורי היצירה.

הזמן ביצירה

מסתבר שההתרחשות העיקרית ברומן אדיר ממדים זה מתקיימת בסך הכול ב-9 יממות, כדלקמן:

ביממה הראשונה דמיטרי (בן 28) מבקש לאחיו אלכסיי (אליושה) שיודיע לקטרינה שהוא מבקש להפר את האירוסין, וכן יבקש מהאב שייתן לו 3000 רובלים. דמיטרי מאיים שיהרוג את אביו אם גרושנקה תבוא אליו. סמרדיאקוב לומד מאיוואן דעות אתיאיסטיות – אין אלוהים, אין אלמוות, ולכן הכול מותר.

דמיטרי ואביו פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב מתדיינים אצל הסטארץ (מעין אדמו"ר של נזירים פראבוסלאבים) במריבה שביניהם על כספים ואהבה. הם מעוררים מהומה הגורמת עוגמת נפש ובושה אצל אלכסיי. דמיטרי מתפרץ לבית אביו ומכה אותו. אליושה ממלא את שליחותו אצל קטרינה. גרושנקה מהתלת בקטרינה, ולא מוכנה לוותר על דמיטרי. קטרינה מגרשת אותה מביתה. ליזה הבת הנכה של האצילה חוחלקובה כותבת מכתב אהבה לאליושה.

ביממה השנייה איליושה (להבדיל מאליושה הוא אלכסיי), הבן של הקצין שהושפל על ידי דמיטרי, זורק אבנים על אליושה ונושך את אצבעו כנקמה על מה שעולל דמיטרי אחיו לאבא שלו. אלכסיי מתוודע אל משפחתו הדוויה של הקצין המושפל סנגיריוב (אישתו המטורפת, בתו הגיבנת ובנו החולה שחפת). אליושה נפגש עם איוואן, והאחרון מתאר בפניו את המעשים האכזריים שמבצעים בני האדם בעיקר כלפי ילדים, וכן הוא מגולל בפניו פואמה על האינקוויזיטור הגדול שמוכן להעלות על המוקד את ישוע עצמו.

ביממה השלישית איוואן נוסע למוסקבה, במקום למלא את שליחותו של אביו בעניין עסקת מכירה של חורשה. אליושה מגיע למנזר, שם מתאספים הנזירים ליד הנזיר הנערץ, הסטארץ זוסימה ההולך למות.

ביממה הרביעית בעקבות ריח רע שעולה מגווייתו של הסטארץ, האמונה של אליושה מתערערת – הוא מוכן לאכול מאכלים אסורים בצום ולשתות יין. הוא אף מתארח אצל גרושנקה, שהיתה מוכנה לשלם לפרח הכמורה רקיטין 25 רובלים אם יצליח להביא אותו אליה.

כעבור 3 ימים –

ביממה החמישית דמיטרי מנסה להשיג כסף כדי להחזיר את החוב לקטרינה. הוא עושה שלושה ניסיונות נואשים המתוארים בפרטי פרטים – ובשלושתם הוא יוצא בפחי נפש.

ביממה השישית דמיטרי מלווה את גרושנקה לפטרון שלה – קוזמה סמסונוב, אך היא מצליחה להערים עליו ונוסעת אל הקצין הפולני. דמיטרי בטוח שהיא אצל אביו, מאיים על כל מי שנקרה לפניו, חוטף עלי ורץ אל חצר ביתו של אביו. הוא דופק על שמשת החלון לפי הסיסמה הסודית שלמד מסמרדיאקוב, ואז מסתבר לו שאביו לבדו, וגרושנקה איננה איתו. הוא מתכוון לחזור ולקפוץ מעל הגדר, אבל גריגורי השרת מחזיק ברגלו וצועק "רוצח אביו!"

דמיטרי מכה אותו בעלי, ומאמין שהרג אותו. כשנודע לו שגרושנקה נסעה אל הקצין הפולני אל הכפר מוקורויה, פתאום יש לו המון כסף – הוא פודה את האקדחים שלו שמישכן בעבור 10 רובלים, קונה כמויות אדירות של שמפניה ומעדנים כדי לערוך שוב הילולה עם גרושנקה, כשבכוונתו להתאבד אחר כך (בחושבו שהרג את גריגורי). גרושנקה באמת מראה חוסר עניין בקצין הפולני שפיתה אותה בנעוריה, ומראה פנים אוהבות לדמיטרי. בינתיים מארפה, אישתו של גריגורי, מוצאת את בעלה הפצוע ואת אדון הבית רצוח. מספר עדים מגיעים למשטרה, וזרועות החוק מגיעות למקום ההילולה ועוצרים את דמיטרי. כשנודע לדמיטרי שגריגורי חי, הוא חש הקלה גדולה, אבל זה לא מועיל לו כי העדויות נגדו על רצח אב רבות מדיי.

מהמעצר עד המשפט עוברים חודשיים.

ביממה השביעית מתואר כיצד אליושה מצליח לפייס בין ילדי בית הספר, וביניהם הילד המתוחכם והסנוב קוליה, ובין איליושה, הבן החולה של הקצין המושפל. ילדי בית הספר התעללו באיליושה ולעגו לו על כך שאביו היה לצחוק. איליושה נלחם נגד כולם, וכעת, כשהוא גוסס, באים הנערים, בעידודו של אליושה (אלכסיי), להתפייס עמו.

איוואן מבקר אצל סמרדיאקוב ונודע לו שזה הרג את האב, הוא פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב, בעקבות התיאוריה של איוואן, לפיה אין אלוהים, והכול מותר. הוא ניצל את ההזדמנות שגריגורי מעולף, ושדמיטרי בורח מבוהל שמא הרג את גריגורי, מפתה את האב לפתוח את הדלת, כביכול לגרושנקה, והורג את האב במשקולת הנייר הכבדה. איוואן מתכונן להודיע על כך למחרת במשפט, אבל הוא שוקע בהזיה, בה מופיע השד במסווה של ג'נטלמן שירד מנכסיו ומטיח בו את דעותיו האתיאיסטיות. אליושה מודיע לאיוואן שסמרדיאקוב התאבד.

ביממה השמינית מתקיים המשפט, מופיעים העדים מטעם הקטגוריה, והעדות הכי מכרעת היא עדותה של קטרינה איוואנובנה, אשר ברגע של היסטריה ורצון לנקמה פורשת את כל הנכלולים של דמיטרי כלפיה (כיצד גנב את כספה ובגד בה עם גרושנקה), וחושפת את המכתב, בו הצהיר דמיטרי שאם לא ימצא כסף להחזיר לה את החוב שלו כלפיה – ירוצץ את גולגולתו של אביו וייקח ממנו את הכסף. גם איוואן מעיד, אך הוא עדיין הוזה, ובמקום להצהיר שסמרדיאקוב התוודה בפניו על רצח, הוא מראה את 3000 הרובלים שסמרדיאקוב גנב מביתו של פיודור פאבלוביץ', ומצהיר שהוא הרוצח האמיתי, כי רצה במות אביו, כפי שרוב האנשים מייחלים. העדות שלו נתפסת כחולשה בעת מחלה, ואיננה נלקחת בחשבון. המשפט נמשך עמוק אל תוך הלילה, ובסוף המושבעים (רובם מוז'יקים) חורצים את דינו של דמיטרי – אשם!

עוברים חמישה ימים –

ביממה התשיעית דמיטרי חולה ומאושפז בבית חולים. איוואן גם כן חולה, וקטרינה איוואנובנה מטפלת בו בביתה. איוואן וקטרינה מתכננים בריחה של דמיטרי משיירת האסירים המובאת לסיביר. אליושה משכנע את קטרינה שתבקר את דמיטרי בבית חולים. היא משתכנעת, מגיעה לשם, ובסצינה מרגשת הם מתפייסים. גרושנקה מגיעה במפתיע. היא לא מוכנה לסלוח לקטרינה, אלא אם כן תצליח להציל את דמיטרי.

אחרי יציאתו מבית החולים בו מאושפז דמיטרי, הולך אליושה להשתתף בהלוויה של איליושה, שנפטר יומיים אחרי המשפט. אליושה מלהיב את הנערים בני גילו של איליושה לאחווה ולזיכרון הנער המת שהיה אמיץ ובעל נשמה יתירה.

בתוך 9 ימים אלה יש גלישות רבות, שעיקרן – נסיגות בזמן עד עשרות שנים אחורנית, ושיחות פילוסופיות ארוכות, שחלקן קרובות יותר לנאומים – כל אלה מרחיבים את יריעת הרומן. להלן הגלישות והנסיגות העיקריות:

1. קורותיה של משפחת קרמאזוב (עמ' 42-17)

2. קורות הסטארצים (עמ' 48-45)

3. דיון תיאולוגי על מאמר שכתב איוואן על בתי הדין הכנסייתיים (עמ' 94-87)

4. קורותיהם של גריגורי ואישתו מארפה, השרתים של בית קרמאזוב (132-127)

5. קורותיו של פראפונט, נזיר מסתגף ומטורף (עמ' 226-221)

6. הפגישה בין איוואן לאליושה במסעדה, בה פורש איוואן את השקפתו על רוע האנשים המתעללים בילדים, וכן מרחיב את הדיבור על פואמה שחיבר על ישוע המתגלה בסיביליה בימי האינקוויזיציה, כשהאינקוויזיטור הגדול רוצה להעלות אותו על המוקד על כפירה (עמ' 346-298)

7. סיפור חייו של הסטארץ זוסימה (עמ' 418-372)

8. סיפורו של קוליה והשלמתו עם איליושה (עמ' 709-651)

9. ליזה מתוודה בפני אליושה על שיגעונותיה (740-733)

10. איוואן הוזה שהוא מדבר עם שד (821-801)

11. הנאומים הארוכים של הקטגור והסנגור במשפט של דמיטרי (עמ' 941-873)

האנטישמיות של דוסטוייבסקי

גם המספר וגם הגיבורים משתמשים תדיר בכינויים המבזים את היהודים – "יהודונים", "ז'ידים", "ז'ידונים". פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב הידוע לשמצה – יש לו עסקים עם "יהודון" (עמ' 26); הוא התוודע באודיסה להמון "ז'ידים" (עמ' 37); רקיטין, פרח הכמורה הנוכל, ודמיטרי מדברים על "יהודונים" (114, 637); על גרושנקה מסופר שעסקה ב"געשעפט" (מילה יידישאית זאת מופיעה שם במפורש!) כמו "יהודונית" (עמ' 443); חוחלקובה מציעה לדמיטרי שיכרה זהב בסיביר כדי לא להשאיר את כל העושר ל"יהודונים" (עמ' 493); טריפון, המוז'יק בעל הפונדק, מכנה את היהודים המנגנים לדמיטרי וגרושנקה – "ז'ידים" (עמ' 529, 543, 551, 556); ליזה, הבת הנכה והקצת מטורפת של חוחלקובה, שואלת את אליושה (הפרוטגוניסט, הדמות האהובה על המספר ועל כל הגיבורים!) אם זה נכון שיהודים גונבים ילד נוצרי לקראת פסח ושוחטים אותו, מענים ילדים לאורך שעות, מקצצים את אבריהם וצולבים אותם. על כך עונה אליושה (זאת בוודאי גם דעתו של הסופר עצמו!): "אין לי מושג!" (עמ' 737).

דוסטוייבסקי מצטרף ברומן זה לחבורה גדולה של גאוני ספרות שהביעו דעות אנטישמיות בכתביהם – שקספיר, דיקנס, טורגנייב...

איפיון הנשים

הנשים ברומן זה הן אסרטיביות ויוזמות קשרים עם גברים (מדובר באמצע המאה ה-19 במזרח אירופה!):

ליזה (LISE), הבת הנכה של חוחלקובה, יוזמת קשר רומנטי עם אליושה (שהיה בזמן ההוא נזיר!), ואף כותבת לו מכתב אהבה (עמ' 85-84, 212, 285), מכתב דומה היא כותבת לאיוואן (עמ' 758); קטרינה איוואנובנה כותבת לדמיטרי מכתב, בו היא מבקשת ממנו להתחתן עימה (עמ' 158); היא מוכנה לשמור לו אמונים אפילו אם יילך אחרי גרושנקה (עמ' 248); מאריה קונדרטייבנה, הבת של בעלת הבית בו מתגורר דמיטרי, עוגבת אחרי סמרדיאקוב, הבן הבלתי חוקי של פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב, והמשרת שלו (עמ' 293); גרושנקה עושה מאמצים להביא את אליושה לביתה, ומשלמת לרקיטין 25 רובלים כשזה מצליח להביא אותו. היא מתיישבת על ברכיו של אליושה (עדיין בבגדי נזיר!) ומגלה לו שהיא אוהבת אותו (עמ' 449, 451); גרושנקה מלטפת את קלגנוב, הצעיר והיפה לעיני דמיטרי ולעיני הקצין הפולני "הלשעבר" שלה (עמ'536); לאחר שהעידה נגד דמיטרי בבית המשפט, מופיעה קטרינה איוואנובנה בבית החולים, שם מאושפז דמיטרי תחת משמר, מבקשת סליחה ומתוודה על אהבתה אליו (עמ' 962 ואילך).

הגיבורים משכילים

למרות שהספר מתאר אווירה ייצרית קמאית ממש, בעיקר אצל דמויות כמו פיודור קרמאזוב, דמיטרי קרמאזוב, גרושנקה, הרי שכמעט כל הדמויות – גם הנמוכות מבחינה חברתית – חושפות השכלה חובקת עולם. כמעט כל הדמויות משבצות מילים ומשפטים בצרפתית, אנגלית, גרמנית, לטינית, יוונית (עמ' 41, 180, 182, 239, 254, 302, 340, 609, 662, 723-721, 731, 743, 809-804, 821-810, 936). הגיבורים מזכירים יצירות קלאסיות, ואף מצטטים מתוכן, לעיתים בשפת המקור – מוזכרים דברי הומרוס, דנטה, דקארט, וולטר, שקספיר, שילר, גיתה, היינה, ויקטור הוגו ועוד (עמ' 147-144, 254, 306, 312, 322, 487, 513, 519, 694, 821-810, 902), וכמובן מוזכרות יצירותיהם של הקלסיקונים הרוסים ומבקריהם – פושקין, גוגול, לרמונטוב, שצ'דרין, גריבויידוב, נקראסוב, טיוטצ'ב, טורגנייב, בלינסקי (עמ' 183), 264, 290, 312, 322, 493, 495, 540-539, 700, 810 ואילך, 913).

סביר מאוד להניח שדמויות כמו איוואן קרמאזוב, הסנגור והקטגור, חוחלקובה ומקסימוב, היא בעלת אחוזה בהווה, והוא בעבר – הן מלומדות, אבל מסתבר שגם דמויות לא נחותות יותר מצטטות ספרות קלאסית, כמו פיודור קרמאזוב המצטט את לרמונטוב (עמ' 183), הקצין העני והמושפל סניגיורוב, אביו של איליושה, מצטט את פושקין (עמ' 264); דמיטרי הלא מחונך מצטט את דברי אודיסאוס אצל הומרוס וכן את "המלט" של שקספיר (עמ' 513, 519), ומצטט פתגם לאטיני (עמ' 743). אפילו קוליה, תלמיד הגימנסיה, מהגג בצרפתית, מצטט פתגם רומי, מזכיר את וולטר, בלינסקי, פושקין (עמ'662, 693, 694, 700). הרומן משארי תחושה של גודש בעניין הזה.

רצח אב

עיקר דיונו ההגותי של הספר הוא סביב ההנחה (המיוחסת בספר לאיוואן קרמאזוב) שיש לבנים תשוקה עזה לרצוח את אבותיהם. איוואן אומר בעדותו בבית המשפט: "וכי מי לא מייחל למותו של אביו?" (עמ' 865).

מסתבר ששלושה מבין בניו של פיודור קרמאזוב מייחלים למותו: דמיטרי בגין הירושה של אימו ובגין התחרות שבינו ובין אביו על ליבה של גרושנקה, איוואן משום התיאוריה שלו שאין אלוהים, ולכן הכול מותר, וסמרדיאקוב, הבן הבלתי חוקי, על ההשפלה שעבר כל חייו, ומשום "התורה" שלמד מאיוואן.

היחיד שהוא טהור עיניים ולב הוא אליושה.

התיזה הזאת שברומן היתה אחד מיסודותיה של התיאוריה הפרוידיאנית בדבר "תסביך אדיפוס", אותה ניסח פרויד במסה שלו "דוסטוייבסקי ורצח אב" (התרגום לעברית מאת אריה בר ב"כתבי זיגמונד פרויד", דביר 1967, כרך ב' עמ' 183-167).

"האחים קרמאזוב" רחב היריעה חושף בפני הקורא יכולת מדהימה לאיפיון דמויות ולתיאור מצבים, ואף על פי שהוא עוסק בנושאים תיאורטיים שהיו יפים לאמצע המאה ה-19, הרי שהוא מוצא נתיבים לליבו של הקורא גם בדורנו. ללא ספק הוא אחד מאבני השתייה של הרומן האירופי המודרני.

* * *

עוז אלמוג

1. ברוך הבא לעיר הקומבינות

בקרוב אני עובר להתגורר במדינת תל אביב. מתעתד להיכנס לנבכי השבט הצפונבוני ולדווח מהחזית. כבר קניתי סנדלי אצבע צבעוניים, כוסות חד פעמיים/יות ושקיות ניילון לאיסוף פו של כלבים. ובינתיים, עוד לפני שרכשתי מנוי לאופניים, זכיתי לקבלת פנים סוציולוגית הולמת. סיפור שהיה כך היה:

 ראיתי דירה להשכרה ביד 2. המחיר סביר, המיקום נחמד. צלצלתי. ענתה בחורה חביבה ומאנפפת. סיפרה שהיא הדיירת ומעוניינת לעבור לפני תום תקופת השכירות. ביקשה סכום של חודש השכרה (כמה אלפים טובים) כי זה הפיצוי לבעל הדירה, הנדרש בחוזה. נשמע הגיוני. קבענו להיפגש למחרת ב-12 בצהריים. צלצלנו בפעמון והערנו אותה משינה עמוקה (היא זמרת ועוד משהו). החוטיני היה זרוק על הספה בסלון. מצא חן בעינינו (הדירה). סיכמנו שתקבל את אישור בעל הדירה על חילופי הדיירים ונרים כוסית אספרסו לחיי עם ישראל והפלשתינים.

צלצלה יום למחרת והודיעה חגיגית (בשיחה הזאת כבר הפכתי ל"מותק") שהכול סגור בפלומבה. בעל הבית מוסר ששני מרצים מאוניברסיטת חיפה הם ערובה לשימור ההשקעה. אשרינו, זכינו. צלצלנו לבעל הדירה לסגור עסקה. הוא היה המום. לא היה בתמונה. ומה שיותר מדהים: בחוזה אין כלל סעיף על פיצוי המשכיר בעת מעבר מוקדם. יש רק חובת התראה של חודשיים מראש מצד השוכר. מסתבר שהיא רצתה גם להפר חוזה וגם לגזור קופון שמן על חשבון בעל הדירה ועל חשבוננו.

עד כמה שידוע לי מעשה כזה אינו חוקי ובוודאי אינו מוסרי. כעסתי, עד שפתאום עלה בדעתי שאולי במושגים שלה אין כאן בכלל שקר והונאה. היא בסך הכל רמזה על עיסקה משולשת שטובה לכל הצדדים, ורק אני, פוץ חיפאי שעדיין מאמין בערכים אנכרוניסטיים של יושר והגינות, לא הבנתי את כוונתה.

"טמבל," אמרה לי בתי התל אביבית, "אינך יודע שהגעת לעיר הקומבינות? תתחיל להסתגל."

טוב, אז אני מסתגל. אבל בינתיים אין לי דירה.השכירות. ביקשה סכום של חודש השכרה (כמה אלפים טובים) כי זה הפיצוי לבעל הדירה הנדרש בחוזה. נשמע הגיוני. קבענו להיפגש למחרת ב-12 בצהריים. צלצלנו בפעמון והערנו אותה משינה עמוקה (היא זמרת ועוד משהו). החוטיני היה זרוק על הספה בסלון. מצא חן בעינינו (הדירה). סיכמנו שתקבל את אישור בעל הדירה על חילופי הדיירים ונרים כוסית אספרסו לחיי עם ישראל והפלשתינים. צלצלה יום למחרת והודיעה חגיגית (בשיחה הזאת כבר הפכתי ל"מותק") שהכל סגור בפלומבה. בעל הבית מוסר ששני מרצים מאוניברסיטת חיפה הם ערובה לשימור ההשקעה. אשרנו, זכינו. צלצלנו לבעל הדירה לסגור עסקה. הוא היה המום. לא היה בתמונה. ומה שיותר מדהים: בחוזה אין כלל סעיף על פיצוי המשכיר בעת מעבר מוקדם. יש רק חובת התראה של חודשיים מראש מצד השוכר. מסתבר שהיא רצתה גם להפר חוזה וגם לגזור קופון שמן על חשבון בעל הדירה ועל חשבוננו. עד כמה שידוע לי מעשה כזה אינו חוקי ובוודאי אינו מוסרי. כעסתי, עד שפתאום עלה בדעתי שאולי במושגים שלה אין כאן בכלל שקר והונאה. היא בסך הכל רמזה על עסקה משולשת שטובה לכל הצדדים, ורק אני, פוץ חיפאי שעדיין מאמין ב"ערכים אנכרוניסטיים" של יושר והגינות, לא הבנתי את כוונתה. "טמבל", אמרה לי בתי התל אביבית, "אינך יודע שהגעת לעיר הקומבינות? תתחיל להסתגל". טוב, אז אני מסתגל. אבל בינתיים אין לי דירה.

2. ישועה למעוכבות שידוך

הודעה חשובה לכל הפנויות לרגל "ליל קריעת ים סוף" המתקיים היום בחצות בעמוקה – ציטוטים נבחרים מתוך מודעה שהופיעה היום בעיתון "המבשר" (השגיאות במקור):

"עמוקה! המקום הכי מסוגל בעולם כדי לזכות בזיווג הגון בקרוב. חצות ליל שביעי של פסח! הזמן הכי מסוגל לפעול את הישועה בכל הקשור לשידוכים!!! שירת הים! התפילה והשירה של משה רבינו שגורמת לנחת רוח ושמחה בשמים. והיא הכי מסוגלת לפעול היום ישועות בשמים בעיקר בעניני שידוכים. ועוד משהו חשוב לא פחות. התפילה לא תיגמר באותו לילה וזהו, גם לא תימשך 40 יום וזהו. מאותה שעה מסוגלת של חצות ליל שביעי של פסח יתדפקו שלוחי 'ועד הרבנים' (לענייני צדקה בארה"ק. ע.א) על דלתות הציון הקדוש מידי יום ביומו עד ש.. עד שבס"ד תזכו בשידוך המיוחל. [...] מי האמין ומי פילל, עמוקה?! בחצות הלילה?! ומעל הכל בזמן הכל כך גדול ונשגב, ליל שביעי של פסח?! הרי כל השערים יפתחו בו ברגע ובישר מתחת לכסא הרחמים יושפע לנו שפע של ישועות נשגבות שהיו אצורים כל השנים. הרי די בכח כל אחת מהם לפתוח שת שערי הזיווגים, ואם שלש אלה יעשה לה, כל השערים יפתחו, כל מעוכבי השידוך יזכו זה עתה לישועה הגדולה."

* * *

ד"ר מרדכי קידר

כישלון ידוע מראש

בתקופה האחרונה מתרבות הידיעות על כוונת הפלסטינים, ובראשם אבו-מאזן, לפרק את הרשות הפלסטינית ולחזור לימים שקדמו להסכמי אוסלו, שבהם היתה ישראל אחראית לכל שטחי יהודה ושומרון, כולל הערים. במארס 2012 התכנסה בקהיר ועידה שכללה אישים מצריים ופלסטיניים ידועים, אשר דנה בכובד ראש באפשרות זו, "בשל היעדר אופק מדיני בתקופה הנוכחית." השאלות שעמדו לדיון בוועידה היו מי מוסמך לקבל החלטה על ביטול הרשות, והתועלת שתצמח ממהלך זה לעומת הנזק שייגרם ממנו. על פי דברי המשתתפים, כישלון הרשות נעוץ באי-יכולתה להביא לנסיגה ישראלית מלאה מכל "השטחים הכבושים" של שנת 1967, ובחוסר האפשרות של הפלסטינים לכפות על ישראל להתיר את שיבת הפליטים לתוכה.

איבראהים חמאמי, ראש מרכז העניינים הפלסטינים בלונדון, אשר השתתף בוועידה אמר:

"הרשות הפלסטינית הוקמה מלכתחילה כדי לשרת את יעדיו של הכיבוש באמצעות המשך המו"מ, בעוד שהאזרח הפלסטיני לא הפיק ממנה שום תועלת אלא להיפך: הבעייה הפלסטינית נסוגה בגלל פעולות ההתנחלות והמצור."

סיבה נוספת לפירוק הרשות היא החשש הישראלי מפני ההתדרדרות הביטחונית שתתרחש בישראל בשל היעדרם של אירגוני הביטחון הפלסטינים. לטענת חמאמי, כבר ב-2006, רמז מחמוד עבאס על האפשרות של פירוק הרשות, לאחר שפרצה ישראל לכלא יריחו ואסרה את אחמד סעדאת וחבריו. מאז ועד היום עולה מדי פעם אפשרות זו, כאשר עבאס מאוכזב מישראל.

לא "מדינת אזרחיה" אלא "מעסיקת שכיריה"

כך, דוברים פלסטיניים עושים עבודה קלה: מאשימים את ישראל. זה נוח ונותן הסבר שאפשר למכור למערב, שאינו מכיר את בעיות המזרח התיכון לעומקן. לאמיתו של דבר, לא היה לרשות הפלסטינית סיכוי להצליח, בגלל בעיות יסוד הנובעות מהתרבות הפוליטית של המזרח התיכון. נעמוד כאן על כמה מהן:

* בעיית היסוד של המדינה הערבית המודרנית היא היעדר הלגיטימציה לעצם קיומה של מדינה, בעיקר היות שזו אינה משקפת יחידה אתנית מוגדרת, ולכן אינה "מדינת לאום" במובן האירופי, דוגמת צרפת והולנד.

מסורתית, אין "עם סורי", "עם ירדני", "עם לבנוני", או "עם סודני". יש "אומה ערבית" המחולקת לשבטים, חמולות, קבוצות דתיות ועדתיות. מדינות ערב דוגמת סוריה, ירדן, לבנון וסודן הן יצירות של הקולוניאליזם שחילק שרירותית את האומה הערבית, ללא קשר לנתונים הדמוגרפיים. גם הרשות הפלסטינית סובלת מאותה בעייה, שכן מסורתית, מעולם לא היה "עם פלסטיני", ואין לו זכר בשום ספר או עיתון שהודפס לפני 1920, לפני שאזור ה"שאם" ("סוריה הגדולה") חולק לארבע יחידות פוליטיות: סוריה, לבנון, ירדן ופלשתינה-ארץ ישראל.

* המדינה הערבית המודרנית, מאז הקמתה, נכשלה וממשיכה להיכשל במשימתה העיקרית: להתנחל בלבבות האזרחים ולהחליף את הנאמנות המסורתית שלהם לשבט, למוצא האתני (דוגמה: כורדי, טורקמני) לעדה הדתית (דוגמה: מוסלמית, נוצרית, דרוזית, עלאווית) או העדתית (דוגמה: סונית, שיעית).

אדם יגדיר את עצמו כ"עיראקי" או "סורי" רק אם הוא חלק ממערכת השלטון או נהנה ממנה כלכלית או פוליטית. אדם לא יתנדב למען המדינה, לא יקדיש את זמנו, את הונו וודאי לא את חייו למען השלטון, אם אינו חלק מן המערך שלו. במקרה הפלסטיני הדבר בולט בהיעדרו של צבא מתנדבים. כל עובדי הרשות, ובעיקר אלה המשרתים במנגנוני הביטחון, הם שכירים, שישרתו את "השלטון" רק עד כמה שהוא משלם ומשתלם. הם אינם עושים זאת מתוך הכרה בכך שהמדינה והשלטון משקפים את הקולקטיב התודעתי שלהם. ללא הזרמת הכספים מהעולם, לא היתה הרשות הפלסטינית מסוגלת לקנות את שירותי עובדיה, והייתה קורסת. מכאן עולה המסקנה שהרשות אינה "מדינת אזרחיה" אלא "מעסיקת שכיריה".

* מרבית בני "העם הפלסטיני", הקולקטיב הווירטואלי שעליו בנוי רעיון המדינה הפלסטינית, הם בני מהגרים שעברו לשטח שבין הים התיכון ובין הירדן במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמאה ה-20. השלטון העותומני, המנדט הבריטי והמושבות היהודיות שהוקמו בארץ ישראל היו מקור פרנסה שמשך מהגרי עבודה, שעברו אליה מהאזורים שמסביבה. מצרים רבים ברחו לארץ ישראל בשנות ה-60' של המאה ה-19 כדי להימלט מעבודות הכפייה בחפירת תעלת סואץ, ולכן רבים מ"הפלסטינים" נושאים עד היום שמות כמו "אלמצרי", "מצארווה" ו"פיומי", המצביעים על כך שהם זרים שהגיעו ממצרים. אחרים נקראים "אלחוראני" כי הם הובאו על ידי הבריטים מהחורן שבסוריה, בעיקר כדי לעבוד בנמל חיפה. בני הכפר ג'יסר אלזרקא הם סודנים, ולכן לא השתתפו במלחמת העצמאות ונשארו במקום שהתיישבו בו – בין קיסריה ומעגן מיכאל.

 גיאוגרפים אירופיים שביקרו בארץ ישראל במאה ה-19, וכן ועדות חקירה בינלאומיות שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20, תיעדו בארץ קבוצות של מהגרים מאיראן, אפגניסטן, תימן, עיראק, צפון אפריקה והבלקן. תושבי ריחניה וכפר קמה, שני כפרים הנמצאים בגליל, הם צ'רקסים מהקווקז. חמולת בושנאק המתגוררת בכפר מנדא הגיעה מבוסניה. כל תושבי הנגב, מרבית תושבי רצועת עזה וחלק מתושבי הר חברון הם בדווים, שנעו ונדו בין מדבריות סיני, הנגב, ירדן וסעודיה, והדיאלקט הערבי הסעודי שבפיהם מעיד על כך במובהק.

חלק מהארמנים – שהם נוצרים – ברחו לארץ ישראל מטורקיה בשנים 1915-1918, בשל רצח העם שביצעו בהם הטורקים. לכן, מרביתם של "הפלסטינים" הם ערב רב של קבוצות שבמקורן אינן מארץ ישראל.

* אחת התוצאות של כישלון הרעיון הפלסטיני היא הפילוג בין עזה ובין רמאללה. היסטורית, הזיקה בין שני ריכוזי האוכלוסייה הערבית הללו רופפת למדי, ואינה חזקה יותר מן הזיקה בין כל שני ריכוזי אוכלוסייה באזור. בין 1948 ו-1967 היתה רצועת עזה תחת כיבוש מצרי, וירושלים העתיקה, יהודה ושומרון – תחת כיבוש ירדני. שתי מדינות אלו דיכאו באגרוף ברזל כל ניסיון של בני המקום לערער את הכיבוש ולהשתחרר ממנו. רעיון "המדינה הפלסטינית" המאחדת את רצועת עזה עם יהודה ושומרון הוא חדש, ונולד רק אחרי 1967 מן הזיווג בין השמאל הישראלי ובין ההונאה הערבית, שגרמה לכמה יהודים תמימים להאמין בכך שהערבים ישלימו עם מדינה יהודית בתוך קווי שביתת הנשק שהיו קיימים עד 1967 וכונו "הקו הירוק".

הפילוג בין אש"ף לחמאס אינו משקף מחלוקת בין שתי מפלגות הנמצאות יחדיו בתוך בית נבחרים אחד החל מינואר 2006. הפילוג הוא בעל אופי תרבותי עמוק, שכן חמאס מייצג רעיון איסלאמי דתי, הרואה בחלוקתה של האומה האיסלאמית למדינות מעשה קולוניאליסטי אנטי-איסלאמי, שנועד לפרק את אומת האיסלאם לרסיסים. בעוד שאש"ף מנסה לבנות נרטיב מודרני, מלאכותי, של עם פלסטיני, הדומה לנרטיב המודרני של העם הסורי, העיראקי או הירדני. חמאס, שהוא תנועה דתית מבית המדרש של "האחים המוסלמים", רואה בנרטיב של החוגים הלאומיים יציאה נגד האיסלאם. ביוני 2012 תחגוג חמאס חמש שנים להקמתה של המדינה האיסלאמית ברצועת עזה, בעוד שביהודה ושומרון נכשל אש"ף להקים גוף שלטוני בעל סיכוי לשרוד ללא הגיבוי של מדינת ישראל. כל מי שמעורב במתרחש ביהודה ושומרון, ערבי כיהודי, יודע כי אם ייסוג צה"ל מהשטח, ישתלט חמאס על יהודה ושומרון במוקדם ולא במאוחר.

ירושלים – חידוש עכשווי

* הרשות הפלסטינית הוגדרה מלכתחילה כישות מדינית, "מדינה בדרך", עבור הערבים המתגוררים ביהודה, שומרון ועזה. הגדרה גיאוגרפית זו עומדת בסתירה חמורה לנרטיב הערבי המודרני כי במונח "פלסטינים" נכללים גם הערבים המתגוררים בישראל, וגם אלה המוגדרים כפליטים ומהגרים ומתגוררים בעשרות מחנות פליטים, ומחוץ להם – בירדן, בסוריה, בלבנון ובמדינות רבות אחרות. מעולם לא הוגדרה הזיקה בין אש"ף, הארגון שהקים את הרשות הפלסטינית, ובין הקבוצות המוגדרות כיום כ"פלסטיניות" ומתגוררות מחוץ ליהודה, שומרון ועזה, שכן אש"ף טוען מאז הקמתו בשנת 1964 כי הוא "הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני". מה אם כן עושה אש"ף למען "הפלסטינים" בירדן, ששם הם רוב? או אלה בסוריה או בלבנון? מה תהיה המשמעות של הקמת מדינה ערבית ביהודה, שומרון ועזה עבור "הפלסטינים" המתגוררים מחוץ לה? איך תפתור מדינה זו את בעיות "הפלסטינים" בפזורה, שאינם משתייכים לשבטים המקומיים במדינות האחרות?

כיוון שתשובה אמיתית לשאלה זו לא ניתנה, המציאו באש"ף את התשובה הקבועה, הבלתי אפשרית: "זכות השיבה," כלומר, פתרון באמצעות צד שלישי: ערבים "פלסטיניים" שנולדו במדינות ערביות וחיים בהן עשרות שנים יעברו לישראל, וזאת למרות שמעולם לא קרה בהיסטוריה של העולם שמדינה התנתה את הקמתה בהעברה אליה של מיליוני אנשים שנולדו במדינה שנייה – למדינה שלישית.

המשמעות המשתמעת מ"זכות השיבה" היא כי הארגון לשחרור פלסטין ו"מדינה הפלסטינית בדרך" שהקים, מתנערים מאחריותם לפתרון בעיית "הפלסטינים" במדינות הפזורה. לכן, כל פעם שהסתמן פתרון כלשהו בין ישראל ובין אש"ף, הרגישו ערפאת ואבו-מאזן חובה לערוך ביקור במחנות הפליטים בלבנון וסוריה, כדי להרגיע את הרוחות ולומר לאנשים שם שהם לא נשכחו, ושאש"ף לא זנח את בעייתם. אך כיוון שאף אחד לא באמת האמין להם, התפתחו באותם מחנות גופים המתנגדים לתהליך המדיני, ובראשם חמאס וארגונים של חזית הסירוב.

אש"ף מעולם לא הגדיר סופית ובנחרצות את יחסו למדינת ישראל כמדינת העם היהודי. למרות שנחתמו הסכמי אוסלו, ולמרות שעל פיהם הוקמו אמצעי תקשורת "פלסטיניים". אלה לא חדלו לדבר על הגליל, חיפה, עכו, יפו ובאר שבע, כעל "פלסטין", ואפילו סמל אש"ף כולל עד היום את מפת ארץ ישראל מן הים עד הירדן. המסר תמיד היה כפול: מדברים עם ישראל, אבל היא לא קיימת היות שהיא פלסטין. כך הדבר במערכת החינוך "הפלסטינית", שישראל אינה מופיעה בספרֶיה כמדינה לגיטימית, וכך במרחב הציבורי: כל הציורים והאיורים של "פלסטין" הם מהים עד הירדן. מצב זה יצר דיסוננס קוגניטיבי בקרב רבים, גם בצד הערבי וגם בצד הישראלי: איך "פלסטינים" מדברים על מדינה ביהודה, שומרון ועזה, אבל מציגים אותה על כל "פלסטין" בין הים והירדן?

* הנרטיב הפלסטיני בדבר השאיפות הפוליטיות של ה"פלסטינים", קיבל את ניסוחו הרשמי באמנה הלאומית הפלסטינית, הקובעת בסעיף 1 כי "פלסטין היא מולדת העם הפלסטיני, היא חלק בלתי נפרד מהמולדת הערבית הגדולה, והעם הפלסטיני הוא חלק מן האומה הערבית," וסעיף 2 באמנה זו קובע כי "פלסטין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית שאין לחלקה."

משמעות קביעה זו היא פסילת קיומה של מדינת ישראל (ואולי גם של ממלכת ירדן). סעיף זה לא שונה עד היום. בעקבות חתימת הסכמי אוסלו נמסר לישראל מכתב מעורפל המציין שהסעיפים הנוגדים את הסכמי השלום אינם עוד בתוקף, אבל האמנה עצמה מעולם לא נוסחה מחדש. מכאן נובעת התחושה הישראלית שהפלסטינים מדברים על הקמת מדינה ביהודה שומרון ועזה, אך כוונתם האמיתית היא כי בתום התהליך תוגשם האמנה הפלסטינית ככתבה וכלשונה.

* ערפאת, ובעקבותיו ראשי אש"ף, טעו טעות אסטרטגית כאשר הציבו דרישה אולטימטיבית שירושלים תהיה בירת המדינה הפלסטינית, ובכך פגעו ביהודים רבים אשר למרות רצונם להגיע להסדר שלום עם הערבים, הם אינם מוכנים לוותר על ציון, ציפור נפשו של העם היהודי אשר אליה התפלל במשך 1900 שנות גלות.

הדרישה לקבל את ירושלים היא חדשה יחסית, שכן האמנה הפלסטינית – הן בנוסח של 1964 והן בזה של 1968 – אינה מזכירה את ירושלים כלל. מעניין שגם אמנת חמאס שנוסחה בשנת 1988 אינה מציגה את ירושלים כבירת פלסטין. לדרישה הפלסטינית בירושלים אין שום בסיס היסטורי, שכן עיר זו מעולם לא היתה בירתה של מדינה או מחוז איסלאמי. בירתו של "ג'ונד פלסטין", "מחוז פלסטין" לאחר הכיבוש האיסלאמי בשנת 637 לסה"נ, היתה רמלה. ורק לשם ההשוואה: בתנ"ך היהודי ירושלים מוזכרת מאות פעמים, ואילו בקוראן האיסלאמי – אפילו לא פעם אחת. גם העם היהודי ובני ישראל מופיעים בקוראן מאות פעמים, ואילו העם הפלסטיני – אפילו לא פעם אחת. הדרישה הפלסטינית חסרת הבסיס לגבי ירושלים גרמה למיליוני נוצרים להעניק לישראל תמיכה בלתי מסוייגת.

* הטרור הפלסטיני שהשתולל בארץ בעיקר מאז שפרצה האינתיפאדה השנייה בסוף ספטמבר 2000, לא עורר תשומת לב עולמית עד פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב. רק מאז אירועים אלה החל העולם להבין טוב יותר את הטרור שישראל מתמודדת עימו, כי הם סיפקו לעולם נקודת ייחוס מוחשית להבנת הבעייה כאן. אז נפלה ההחלטה להכריז על חמאס, כמו אלקאעידה, כארגון טרור ולהטיל חרם על כל בנק וארגון שיעביר אליו כספים. הפלסטינים, וערפאת בראשם, לא הבינו כי המשך הטרור אחרי ה-11 בספטמבר 2001 שיחק לרעתם והקל על ישראל להציג אותם כטרוריסטים, אשר עד היום מעיבה על התדמית העולמית שלהם, לפחות במה שנוגע לחמאס.

* מאז שפרץ "האביב הערבי" ב-2011, שכח העולם הערבי את הבעייה הפלסטינית, כי האירועים בתוניסיה, מצרים, לוב, תימן וסוריה – כבשו את המסכים ואת העיתונים. העולם הערבי היפנה את גבו לפלסטינים ולבעייתם, והוריד אותם מסדר היום הציבורי. האירועים המתגלגלים במצרים ובסוריה, השולטים בתקשורת הערבית – דוחפים שוב את אנשי אש"ף לבקש הכרה בהם כמדינה מחבריהם במסדרונות הבינלאומיים שבהם חסרה הבנה מינימאלית לתרבות המזרח התיכון ולבעיות שזו גורמת ליצירים המודרניים ובלתי לגיטימיים הקרויים "מדינות".

יש בעולם, ופה ושם גם אצלנו, תקווה שאם רק יקבלו הפלסטינים מדינה, הם יקבלו את ישראל כמדינה לגיטימית בעלת זכות קיום בשלום ובביטחון, חמאס יישב יחד עם אש"ף סביב למדורה אחת והם ישירו בהרמוניה את ההמנון הפלסטיני, ובני חברון יישאו את בנות שכם לנשים. אף אחד, ועייפי הנפש בישראל בכלל זה, אינו מוכן להתמודד עם השאלה: מה יעשה העולם כשמדינה פלסטינית בעלת רצף טרוריסטי ביהודה ושומרון תהפוך למדינת חמאס?

המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שהפרויקט הלאומי הפלסטיני, שאמור היה ליצור עם פלסטיני ועל בסיסו להקים מדינה פלסטינית, נכשל כישלון גמור, ולכן על ישראל והעולם לחפש פתרון אחר, דוגמת פתרון שמונה המדינות שהוצע מעל במה זו בעבר, והמתבסס על הקמת שמונה ערי מדינה ערביות: אחת בעזה שכבר קיימת כמעט חמש שנים, ועוד שבע בכל אחת מהערים הערביות ביהודה ושומרון: ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו והחלק הערבי של חברון. על ישראל להישאר לנצח במרחב הכפרי כדי לוודא שגבעות יהודה ושומרון לא יהפכו לגבעות חמאס. על ישראל להציע אזרחות ישראלית לכפריים כמו לתושבי ירושלים הערביים, המעדיפים – על פי סקרי דעת קהל רבים – לחיות תחת השלטון הישראלי מאשר תחת כל שלטון ערבי.

  על העולם להתעורר, לקלוט את המציאות, לקרוא את סורת "אלפאתיחה" – הפרק הראשון של הקוראן, המקביל ל"קדיש" היהודי ול"רקוויאם" הנוצרי – ולשלוח את מושחתי תוניס חזרה למקום שממנו הובאו על ידי יצחק רבין ושמעון פרס, שהולכו שולל על ידי עמיתם לפרס נובל לשלום – גדול המרצחים ואלוף השקרנים, יאסר ערפאת. הם חשבו שהוא יטפל עבורם בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם", והתוצאה היתה שחמאס טיפל באש"ף בעזה ביוני 2007, ובנו, בשדרות, באשקלון ובעוטף עזה, אומנם "בלי בג"ץ ובלי בצלם", אבל עם גולדסטון וההטיה הקבועה של האו"ם והעולם.

פירוק הרשות הפלסטינית לשמונה מדינות-ערים הוא תנאי לקיומה ולשגשוגה של מדינת ישראל, ולכן על ישראל והעולם לקבל בברכה את איומי ההתפטרות של אבו-מאזן.

* המאמר התפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" 193.

* * *

אוריה באר

טיפש גמור או סתם אנטישמי

רבות נכתב ונאמר בימים האחרונים על גינטר גראס ושירו האווילי. לאחר שאתה קורא "שיר" זה, אתה שואל עצמך: "רגע, האם מדובר בטיפש גמור או באנטישמי מוסווה?"

גם אני שאלתי עצמי שאלה זו, והגעתי לכלל מסקנה ברורה: לא, האיש אינו מטומטם, שכן על אף דברי השטות שכתב, הרי מדובר בסופר מוכשר, שכתב כמה יצירות מעניינות ובהן "תוף הפח".

נראה אם כן שהאפשרות השנייה היא הנכונה. מדובר באנטישמי מוסווה, אדם שבמשך עשרות שנים הסתיר בכישרון רב את דעותיו האמיתיות על יהודים, ועל מדינת ישראל מולדתם ההיסטורית. רק עתה, בגיל זקנה, גבר עליו יצרו, והוא החליט לגלות את אופיו ודעותיו האמיתיות.

ההוכחות החותכות לכך הן השקרים הבולטים שבעזרתם הוא ניסה עד עתה לספר על חייו, וכן ניסיונו במאמר שכתב בשעתו לצבוע אחרת את המציאות. ננתח בקצרה שלושה שקרים בולטים.

א. "כן, הייתי ב"היטלר יוגנד", ארגון הנוער ההיטלראי, אך הדבר נכפה עליי, כשם שנכפה על בני גילי."

ובכן, שקר גמור. גם בימי הנאצים השחורים ביותר, לא נכפתה החברות בארגון הנאצי על נערים בכפייה מוחלטת. מובן שגבלס ומרעיו שמחו על כל נער או נערה שהצטרפו לארגון מרצונם, אך כפייה לא היתה. ידידים גרמניים ידעו לספר לי כי להוריהם, או בני גילם, שהתחמקו מלהצטרף, לא עשו מאומה. זאת, אם כי אחד שכזה היה פחות מקובל בחברה. מי שכן הצטרף עשה זאת בנפש חפצה ומתוך רצון להתקדם במנגנון הנאצי בעתיד.

ב. "כן, הייתי בוואפן ס.ס., אך שלא מרצוני."

שוב שקר גס. שכן, הבה ננתח את העובדות ומה שמאחוריהן. גינטר "חביבנו" היה בן שבע עשרה שנים כשהצטרף לשלוחה הנאצית הקיצונית בצבא הגרמני. זה היה בשנת 1944, כשנה וחצי לפני מפלתה הסופית של גרמניה במלחמת העולם השנייה. נער בן שבע עשרה כבר אינו ילד. הוא כבר גבר שיודע לעמוד על דעתו, בייחוד שמדובר בצעיר בעל כישרונות רבים ומגוונים. בוודאי שאיש לא היה יכול לכפות עליו לעשות מה שאינו רוצה.

יתר על כן, הוואפן ס.ס. היה ארגון של מתנדבים טהור. לא כפו על הנערים להצטרף אליו. היו אף רבים שניסו ולא התקבלו, אם מסיבות בריאות ואם ממוצא לא לגמרי נאות, על פי המונחים הנאציים. חיילי הס.ס. חרטו את שמם והשתייכותם מתחת לבית השחי. זאת בגאווה יתירה.

ועוד פרט בעל חשיבות. כמעט כל מי שהצטרף לס.ס. הרצחני, השתתף במעשי זוועה, שנעשו נגד יהודים, שבויים רוסים, או אוכלוסייה אחרת חסרת מגן בצרפת או מדינות השפלה.

 לא לחינם מסרב מיודענו לפרט מה בדיוק עשה בוואפן אס. אס. רק הוא יודע למה. לא אתפלא אם בערוב ימיו יתוודה גם על פשעים שבהם נטל חלק או לפחות לא מנע אותם.

ג. המאמר המרגיז.

במאמר שפירסם גינטר לפני למעלה מעשרים שנה, לא בוש הלה מלהשוות בין הרצח השיטתי כמעט של שבויי מלחמה רוסיים, על ידי הכובשים הנאצים וחבריו בס.ס. – לבין היחס, הקשה אמנם אך הלא רצחני, שגילו הרוסים כלפי השבויים הגרמנים במלחמה.

וכך בערך אמר גינטר: נכון, הרגנו או גרמנו למותם של כשישה מיליוני חיילים רוסיים שבויים, אך הרוסים, באותה מידה, רצחו שישה מיליון חיילים גרמניים – ולכן תיק"ו. גם הם היו רוצחים מושבעים. ממש כמונו.

ובכן, שטות גמורה, טעות במיספרים ולא היו דברים מעולם. הנאצים רצחו או המיתו ברעב, בכוונה תחילה – מיליוני שבויי מלחמה רוסיים. המילה רחמנות לא הייתה קיימת כלל באוצר המילים הנאצי. לעומת זאת, שבו הרוסים כשלושה מיליון חיילים גרמניים. רק כחצי מיליון מהם מתו ברעב, במחלות, או בצעדות הגדולות והקשות לעבר סיביר. כשניים וחצי מיליון חזרו בסוף המלחמה לבתיהם. אין להשוות כלל בין היחס הרוסי, הנוקשה אמנם, אך ההוגן, בהתחשב בנסיבות, ובין הרצחנות לשמה של חיילי הוואפן ס. ס.

גינטר גראס מעוות בכוונה תחילה את העובדות, כדי להשוות בין מה שעשו חבריו הפושעים הנאצים, ובין מה שעשו כביכול החיילים הרוסים. אמור מעתה: כזב לשמו.

הערה אחרונה: קראתי לפני כעשרים שנה את "תוף הפח". ספר מעניין לכל הדעות. זאת, עד שמגיע חברנו לתיאורים מבזים על יהודים שעושקים את הגרמנים ומנסים להונות אותם. שוב, כזב לשמו, או במקרה הגרוע ביותר הגזמה ללא שיעור. הרבה יותר מקמצוץ של אנטישמיות.

מפליא ומצער, שנמצאו בינינו סופרים ואנשי רוח, שהביעו נכונות להגן על אדם זה. שקרן ואנטישמי.

* * *

גינטר גראס

מה שחייב להיאמר

מדוע אני שותק ומסתיר זמן רב מדי

את אשר יתורגל במשחקי מלחמה שבסופם כולנו, השורדים

נהיה לכל היותר הערת שוליים.

נתבעת זכות המכה הראשונה

אשר יכולה להשמיד את העם האירני

המשועבד על ידי מרחיב פה ומובל לחג יובל מאורגן

כי קיים חשד שבשטחם נבנית פצצה.

עם זאת, מדוע אני נמנע מלהזכיר את שם המדינה האחרת

אשר בה במשך שנים, אם כי בסתר, הולכת וגדלה יכולת גרעינית

אבל ללא בקרה מאחר ולא מבוצע שום פיקוח?

ההסתרה העולמית של עובדות אלה

אשר גם שתיקתי להם משועבדת

רואה אני כשקרים מרשיעים

וכוח – העונש מובטח מיד כאשר מתעלמים ממנו

פסק הדין "אנטישמיות" מוכר.

כעת, בכל זאת, ארצי

אשר התמודדה עם פשעיה היא שאינם בני השוואה

הודיעה על בסיס מסחרי טהור, גם אם בשפתיים זריזות

קראה לזה פיצויים, שצוללת נוספת תסופק לישראל

אשר ייחודה במוכנות לראש נפץ הורס כל

כאשר קיומה של פצצת אטום יחידה איננה מוכח

אבל כאשר יש רצון להפגין אימה

אני אומר את אשר יש להגיד

מדוע שתקתי עד כה?

כיוון שמוצאי הפגוע על ידי כתם שאין למחקו

מנע ממדינת ישראל, לה אני קשור ורוצה להמשיך להיות קשור,

מלקבל עובדה זאת כאמת מוצהרת,

מדוע אני אומר רק עתה

רב שנים ובטיפת הדיו האחרונה שלי

שהכוח הגרעיני של ישראל מסכן את שלום העולם השברירי ממילא?

כי יש להגיד את אשר כבר מחר יכול להיות מאוחר מדי

וכיוון שכגרמנים כבדי אשמה דיים,

יכולים אנו להיות הספקים של פשע שניתן לחזות מראש

ושיתוף הפעולה שלנו איננו ניתן לכפרה על ידי התירוצים הרגילים

ואכן אינני שותק יותר

כי עייף אני מצביעות המערב

נוסף לכך יש לקוות שהדבר ישחרר רבים אחרים משתיקה

וזה ימריץ את יוזמי הסיכון לוותר על האלימות

כמו כן לעמוד על כך שפיקוח קבוע על היכולת הגרעינית הישראלית

ועל האתרים הגרעיניים האירניים

על ידי סוכנות בינלאומית יוסכם על ידי ממשלות שני הצדדים

רק בדרך זאת כולנו, ישראלים ופלסטינים, יותר מכך – כל העמים

אשר באיזור זה, מוכה שגעון, חיים בצפיפות זה ליד זה כאוייבים,

וגם אנחנו יכולים לקבל עזרה.

זאב גלילי: ה"שיר" מנוסח בצורה מאוד מתוחכמת. המטרה הפוליטית ברורה – לפרק את ישראל מיכולת ההתגוננות שלה מול סכנות השמדה. יש בו תשובה מראש לטענות על אנטישמיות יחד עם מחוות צבועות של דאגה והכרה באשמה גרמנית המוסבת לחובה לפעול נגד סכנת השמדה – הפעם מצד ישראל...

 ותודה לקוראת מאיה אבי מור שהעבירה לי את תרגום השיר.

* * *

והעיר טהראן צהלה ושמחה

אם היה צורך כלשהו כדי להבין את משמעות השיר שפירסם גינטר גראס היא ניתנה על ידי האייתולות מטהראן. סגן שר התרבות של איראן ג'וואד שאמאקדרי שיבח את גראס במכתב פומבי בו נאמר: "אמירת האמת בצורה זו עשויה לעורר את המצפון המושתק והרדום של המערב. סופרים מסוגלים במו ידם למנוע טרגדיות אנושיות באופן שצבאות אינם יכולים."

וגם הניאו נאצים מרוצים. גם מפלגת הימין הניאו נאצית בגרמניה NPD שיבחה את גראס על דבריו. באתר של הניאו נאצים נאמר: "גראס ניפץ את הטאבו כאשר העביר ביקורת על המדיניות התוקפנית של מדינת היהודים."

וולפגאנג גרקה, חבר הפרלמנט ממפלגת השמאל הקיצוני, "די לינקה", אמר כי "גראס צודק."

וגראס בשלו. בראיון לעיתון הגרמני "זידדויטש צייטונג" אמר גראס כי לא כיוון את ביקורתו נגד ישראל כולה אלא נגד הממשלה הנוכחית בראשות בנימין נתניהו.

בתקופה הארוכה בה הסתיר גראס את העובדה שבצעירותו היה חבר בוואפן ס.ס. והתחפש ל"גרמניה אחרת" הוא הרבה להציג את העם הגרמני כקורבן, למשטר הנאצי שסבל לא פחות מעמים אחרים.

מי היו הוואפן אס-אס?

האס-אס הוקם כיחידת שומרי ראש של אדולף היטלר. אנשי האס-אס נבחרו על פי העקרונות של טוהר הגזע ועל פי נאמנות ללא תנאי לפיהרר ולמפלגה הנאצית.

הזרוע הצבאית של האס-אס, וואפן אס-אס, התפתחה להיות צבא גרמני שני, בנוסף לוורמאכט, הצבא הגרמני. לוואפן אס-אס יצאו מוניטין של לוחמים פאנאטיים ואכזריים מאוד; יחידות וואפן אס-אס סייעו בחיסול ההתנגדות היהודית במרד גטו וורשה באפריל 1943 ורצחו שבויי מלחמה אמריקניים במחנה ליד העיר מלמדי במהלך קרב הארדנים ב-1944. האס-אס נבדל מהצבא הגרמני, מהמפלגה הנאצית וממנגנון הפקידות הרשמי על ידי דרגות, תגים ומדים ייחודיים לארגון.

זאב גלילי

* * *

אורי הייטנר

1. סקירת עיתוני שביעי של פסח,

סופשבוע 12-15.4.12

* מה שאני שונא בפסח, הוא את הטרנד הקרתני של האנשים שמתחרים ביניהם מי שונא יותר את פסח. אנד ד'ה ווינר השנה איז – שר החינוך (!) לשעבר יוסי שריד. תחת הכותרת "חרדת הדודה פלורה" הוא השפריץ ב"הארץ" תשפוכת של תיעוב, לעג ובוז לחג הפסח ובעיקר לליל הסדר. רשימתו מצטיירת כעדות של קורבן אונס – הלו, מישהו הכריח אותך להשתתף?

"משנכנס ניסן מרבים בתאנייה," מרחם על עצמו שריד, "איך נעבור את פורענות ליל הסדר. לא היו לילות רעים לישראל כלילה הזה ... לו ערך האו"ם את בדיקת האושר שלו בתקופה זו של השנה, הייתה ישראל צונחת למקום ה-100 אם לא למטה מזה." אני משוכנע שאילו בדיקת האושר של האו"ם הייתה מתקיימת בערב פסח, ישראל היתה במקום הראשון. אבל כנראה זו הדרך של שריד להתמודד עם תוצאות הסקר, המציבות את הישראלים כמעט בצמרת האושר, ניגוד מוחלט לתיאוריו החוזרים ונשנים ב"הארץ" על המדינה הנוראית הזו.

שריד קשישא איבד את הקסם שאיפיין אותו, ושבזכותו גם יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים מרים ראו בו יריב ראוי, שתמיד כדאי וראוי להאזין למה שיש לו לומר. המאפיין העיקרי את כתיבתו בשנים האחרונות הוא נרגנות. מיום ליום הוא מצטייר יותר ויותר כאיש מר וממורמר. ומה הפלא שהחרוסת היא מרור בעבורו?

כך הוא מתאר את האוכל על שולחן הסדר שלו: "על השולחן עולים מאכלי גועל כמו גפילטע פיש ברוטב מוחטתי, שרק רגל אשכנזית קרושה – רוטטת מעודף צלוליט – יותר מגעילה ממנו; שלוש פעמים איכסה."

במאמר שפרסם לפני שנים, סיפר שריד איך עוד כשהיה חייל, בשובו לחופשות בבית, אימו הכניסה אותו לאמבטיה ובמו ידיה קרצפה ושפשפה את עורו. על סמך תיאוריו את סעודת הסדר המסויטת, ראיתי בעיני רוחי כיצד אימו המנוחה פקדה אותו בליל הסדר, פתחה את פיו בכוח ודחפה לשם את האיכסה המוחטתית, תוך איומים שאם לא יגמור מהצלחת היא תקרא לשוטר.

שריד משתלח גם בהגדה של פסח, והנה אחת מפניניו: "החכם הוא לא חכם כזה גדול – יותר חוכמולוג – ואילו הרשע הוא דווקא די חכם, תחשבו על זה."

ובכן, הבה נחשוב על זה. מה היפוכו של חכם? טיפש. ובהגדה? רשע. כבר בכך יש אמירה. במה מותר הרשע על הטיפש? שהרשע יכול לתקן את דרכיו. אם כן, מה לה להגדה לעסוק בטיפש? מעניין יותר לעסוק ברשע. ומיהו הרשע? השואל "מה העבודה הזאת לכם?" – "לכם ולא לו." ומסבירה ההגדה: "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל – כפר בעיקר."

הרשע הוא הבן המתנשא, שמוציא עצמו מן הכלל המשפחתי והלאומי, מביט עליו בזלזול מן הצד, שאלתו נשכנית. יש להקהות את שיניו הנשכניות ולהוציא מהן את הארס. אילו היה הרשע הזה ביציאת מצרים – לא היה נגאל.

בכל דור ודור אנו חייבים להראות את הבנים הרשעים של דורנו – אלה המוציאים עצמם מהכלל וכופרים בעיקר. למשל – "סרבנים" העורקים מן המלחמה בטרור, היו התגלמות הבן הרשע בתקופת מתקפת הטרור הפלשתינאית המכונה בכיבוסית צחה "האינתיפאדה השנייה". ייאמר לזכותו של יוסי שריד, שהוא יצא חוצץ בשעתו נגד התופעה הזאת, להבדיל משולמית אלוני, שקדמה לו בהנהגת מרצ. אלא שבשנים האחרונות עובר שריד תהליך מואץ של אלוניזציה, וספק רב בידי האם גם היום היה נוקט באותה עמדה. הרי בראש השנה הוא העניק את תואר "גיבורת השנה" לפורעת החוק הסדרתית והמסיתה הסדרתית להפרת חוק אילנה המרמרן, שגם בערב החג הזה העניק לה "הארץ" כמעט עמוד שלם להגיגיה.

מיהם הבנים הרשעים תשע"ב?

הפעם ממש קל לזהותם. אלה הם אותם ישראלים שקפצו והתייצבו לקול תופי הפח-פח כדי להגן בגופם על הסופר הנאצי גינטר גראס, שכמיטב המסורת האנטישמית, פירסם לקראת פסח פשקוויל אנטישמי בזוי, ובו האשים את מדינת היהודים שהיא מסכנת את שלום העולם, בהתאם לחינוך שקיבל ב"היטלר יוגנד" וביחידה אליה התנדב – הוואפן אס-אס. דבריו עוררו סערה בגרמניה – כל בעל מצפון ובושה בגרמניה תקף אותו בחריפות. איראן, כמובן, יצאה מגדרה כדי לשבח את הסופר הנאצי שהתייצב לצדה. ו... בישראל קמו לו מליצי יושר. כיהודי וכישראלי אני בוש ונכלם לנוכח התופעה הדוחה הזאת, של ההתייצבות לצדו של הסופר הנאצי – כפי שבאה לידי ביטוי, למשל, בטוקבקים רבים שהגיבו לדברים שכתבתי נגדו השבוע.

שני הבולטים ביותר בין סנגוריו של השטן היו גדעון לוי ב"הארץ" ואיל מגד ב- Ynet. על גדעון לוי איני מתפלא. מדובר בתגובה פאבלובית של מי שמתייצב כאוטומט לצד כל מי שתוקף את ישראל ופוגע בישראל; לא רק לצד כל מסית נגד ישראל אלא גם לצד מי שבעקבות ההסתה קם ועושה מעשה – הטרוריסטים באשר הם. במאמר תמיכה בסופר הנאצי שפירסם בראשית השבוע, קבל לוי על הקושי לתקוף את ישראל בגרמניה, והתבכיין על כך שבעקבות מאמר אנטי ישראלי קיצוני שפירסם ב"די וולט", עיתון זה אינו מעניק לו עוד במה. מן הראוי ש"הארץ" ילמד מ"די וולט".

אבל מה דחף את איל מגד למקום הרע הזה? הרי מגד אינו אוטו-אנטישמי ואינו תועמלן אנטי ישראלי כגדעון לוי. אולי זו נטייתו להדהים ולהפגין "מקוריות" ונון-קונפורמיזם בחוסר העקביות המוזר של עמדותיו? ואולי הוא פשוט חסיד שוטה של הסופר הנערץ עליו, ולכן גם כאשר הנ"ל חשף את עברו אותו הסתיר במשך עשרות שנים (והוא עשה זאת רק אחרי שזכה בפרס נובל, כמובן), אין הוא מסוגל להיפרד ממושא הערצתו. אם כך, סביר להניח שבניגוד ללוי, שהתייצב לצד גראס בשל שנאתו לישראל, מגד התייצב לצד גראס למרות שנאתו לישראל. אם גראס יחזור בו, סביר להניח שצפויה לו מקלחת צוננת מלוי, דוגמת המתקפה הבוטה של לוי על גולדסטון, כשחזר בו מחלק ניכר מן העלילה שלו על צה"ל. מגד, לעומת זאת, יחגוג.

מאמרו של מגד ב- Ynet היה מתלהם, מתנשא ומכוער במיוחד. הוא הציג עצמו כאיש העולם הגדול, איש תרבות המצוי בהוויות דחתן פרס נובל הנ"ל, והציב מולו את אלי ישי, שבהיותו מזרחי וחרדי הוא מן הסתם לא קרא את הספרות הגדולה של הנאצי הנ"ל. "זהו כבוד להיות מוכרז כפרסונה נון גראטה על ידי אלי ישי. הוא בחיים לא קרא מילה של גראס, אין לו מושג מי זה, הוא לא שמע על 'תוף הפח'. הוא בור, גזען ואיש חשוך. בושה למדינת ישראל שהוא שר הפנים בממשלה" וכן הלאה וכן הלאה. אגב, אני סבור שהכרזתו של אלי ישי היתה צעד היסטרי ומזיק שרק שיחק לידיו של הסופר הנאצי. אך ההתלהמות המתנשאת של מגד – דוחה.

אראל סג"ל כתב מאמר משובח ב"מעריב" בו ניתח את דמותו, אישיותו והפשקוויל האנטישמי של הסופר הנאצי. סג"ל התייחס בדבריו למאמרו של מגד, והעלה לדיון את סוגיית "אנשי הרוח" בישראל. האם כישרון ביטוי וכתיבה הם בהכרח ערובה למוסריות ולתבונה מדינית? ניתן למלא ספר שלם בציטוטים של סופרים ואנשי רוח ידועים, שתמכו ברוצחי המונים כמו סטלין ומאו, למשל. על תבונתו המדינית של איל מגד (שהוא בנו של אחד הסופרים הגדולים בישראל ואחד הסופרים האהובים עליי – אהרון מגד, ובעצמו סופר בינוני) ניתן להסיק מן הציטוט שמביא סג"ל ממאמר שפירסם מגד ב-15 באוגוסט 2010, חצי שנה טרם פרוץ המרד בסוריה. תחת הכותרת "פשע מלחמה", לא פחות, כתב הגאון הפוליטי הנ"ל: "המלחמה הבאה תהיה עם סוריה, והפשע הוא שלא מונעים אותה. עד שמישהו יבין את זה, כבר ייפלו כאן אלפי טילים – גורל שרק מנהיג אמיתי יכול לחסוך מאתנו. צריך לדבר עם אסד, עכשיו." מה נֹאמר ומה נגיד?

* מאמר חשוב ומעניין נוסף אודות סוגיית הסופר הנאצי, הוא מאמרו של ארי שביט ב"הארץ" – "הדברים שלא נאמרו". במאמרו, תוקף שביט את שתיקת השמאל הציוני לנוכח דבריו החמורים של גראס. "אף סופר לא נאם נאום חוצב להבות באנגלית רהוטה. אף איש רוח לא פירסם מאמר נוקב ב'ניו יורק טיימס'. מרצ ושלום עכשיו שתקו. מטיפי המוסר הממהרים לגנות כל רב הזוי מיצהר נדמו אל מול הדברים מעוררי החלחלה של חתן פרס נובל. בשעה שגרמניה הרשמית גינתה את בכיר סופריה בכל פה, ישראל הנאורה מילאה את פיה מים. במבחן גינטר גראס השמאל המוסרי בישראל נכשל כישלון מחפיר."

שביט ניתח את דבריו של גראס, כניסיון להשתחרר מצל העבר הנאצי באמצעות השלכת הנאציזם על קורבנותיו. ספרו החשוב והמצוין של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה" מתאר בהרחבה ומנתח לעומק את התופעה הזאת, ומסביר את הברית בין השמאל הרדיקאלי בגרמניה לימין הניאו נאצי בגרמניה בהכחשת השואה ובדה-לגיטימציה נגד ישראל.

שביט מפרש כך את "הטקסט המוזר שפירסם גראס לפני שבוע ב'דדויטשה צייטונג'. "בחושים רגישים של סופר גדול אמר גראס אמירה רדיקאלית המבטאת תפישת עומק המתפשטת היום במרתפים האפלים של גרמניה החדשה, אירופה החדשה והשמאל החדש. תפיסת העומק גורסת שלא איראן אלא ישראל היא התוקפן המזרח תיכוני בן זמננו. לא השיעים הקיצונים אלא הישראלים הקיצונים הם הנאצים החדשים. הפשע נגד האנושות אשר חייב לעמוד מעתה במרכז התודעה אינו זה שהיטלר עשה ביהודים, אלא זה שהיהודים עומדים לעשות באיראנים. על כן, בשם השואה, יש לשלול מהיהודים את העוצמה הגרעינית אשר עלולה לאפשר להם לחולל שואה שנייה. ... מבחינתו של הסופר הגרמני המשופם, האיום הגרעיני המכריע גלום דווקא בדימונה. בטיפת הדיו האחרונה שלו הוא מגייס את השואה, לא כדי לבלום את נתאנז אלא כדי לפרק את דימונה. הוא גם דורש לשלול מישראל את צוללות המכה השנייה, אשר על פי מקורות זרים מבטיחות את קיומה. חייל האס-אס שהיה להומניסט ידוע מסיים את חייו בדיוק בנקודה שבה התחיל אותם. מבחינתו, אין כל סכנה בפצצות אטום אמריקאיות, רוסיות, בריטיות, צרפתיות, סיניות, הודיות ופקיסטניות. גם אין סכנה של ממש בפצצת אטום איראנית. מה שבאמת עלול להחריב את עולמנו הוא הנשק האטומי המיוחס לישראל. יכולתם של היהודים לעמוד על נפשם ולמנוע את השמדתם היא שמדירה שינה מעיניו של הגורו המוסרי מליבק. אתגר גראס הוא אתגר רציני. גלום בו הניסיון לבטל את האפלייה המתקנת שממנה נהנה העם היהודי מאז 1945 – בכל הנוגע ליכולתו להבטיח את חייו. גלום בו ניסיון לשלול מישראל את רשת הביטחון המוסרית, שעליה נשענת רשת הביטחון האסטרטגית המקיימת אותה. ... ראש החץ של השמאל האירופי מנסה כעת לשלול מישראל את ההרתעה שעליה מבוסס ביטחונה."

* אמיר אורן מפרסם ב"הארץ" קטעים נרחבים מפרוטוקול שהותר לפרסום לאחרונה, אודות מפגש של האלוף מאיר זורע עם שלושה קציני מילואים צעירים, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים.

זורע, שאיבד במלחמה את בנו יוחנן, שש שנים אחרי שאיבד במלחמת ששת הימים את בנו יונתן, גוייס למילואים במלחמה, ומתוך הערכה אליו ואל אישיותו, ראו בו הקצינים כתובת לשפוך את מרי לבם, אודות המחדל שקדם למלחמת יום הכיפורים, המחדלים במלחמה עצמה ואובדן האמון של החיילים והקצינים הזוטרים בצמרת צה"ל.

המסמך מצמרר ומזעזע, ואף שהדברים ידועים, גם היחשפות אליהם כעבור 40 שנה מטלטלת. כך סיפר סגן עמירם בן דרור, קצין צנחנים מכפר יהושע: "אני רוצה להתייחס למצב הכוננות שהיה שם במעוזים. רימונים היו חתומים וסגורים בפלסטיקים. ארגזי תחמושת היו חתומים ולא היה אישור לפתוח אותם. חיילים לא הכירו את המעוז בלילה. 22 קציני מילואים ירדו לתרגל איך פועלת מערכת המעוז, אבל ביזבזו את זמנם ולא למדו. נקבע אימון באש של עיבוי מערך כאשר תוקפים מוצב. האימון לא בוצע, הכול בגלל חוסר איכפתיות. כשתירגלנו נוהל פינוי פצועים והעלאת אלונקה ממעוז לטנק, לא שלחו טנק, רק נגמ"ש, ובקשר השמיעו את מצעד הפזמונים. לא היה מפעיל גנרטור, לא הופעלו סוללות, לא מילאו מים, לא גירזו את כל המקומות שהיו צריכים להיות מגורזים, ולכן מערכות הקשר במעוז לא היו תקינות. ממנות הקרב שהיו צריכות להספיק לחיילים, נגנבו פלחי האשכוליות והשזיפים. למעוזים הגיעו חיילים בלתי מתורגלים, בלתי מוכנים ובלתי מסוגלים לתפעל מעוז כהלכה."

וכך, עוד ועוד עדויות על מצבו של צה"ל ערב המלחמה, ומה שחמור עוד יותר – חוסר התייחסות של המערכת לתלונות.

דורות של ישראלים התחנכו על הנראטיב המומצא, לפיו המחדל של מלחמת יום הכיפורים היה מדיני. על פי הנראטיב הזה, מצרים השתוקקה לשלום עם ישראל, סאדאת התדפק על דלתה של ישראל בתחינה לשלום, אך נדחה בידי ממשלה ערלת לב שלא רצתה בשלום, ולכן לא הותירה ברירה בפני רודפי השלום, אלא לצאת למלחמת רדיפת השלום. כמובן שאין שחר לטענה הכוזבת הזאת. המחדל היה מודיעיני – דבקות בקונספציה שפניה של מצרים אינם למלחמה, גם כאשר העובדות המודיעיניות סתרו אותה. קבלת הקונספציה הזאת בידי הצמרת הצבאית והמדינית ובעיקר שר הביטחון. התנוונותו של צה"ל מתוך תחושת השובע לפיו פני האויי אינם למלחמה.

כך מצוטט אליעזר יפה, קצין שריון צעיר מנהלל, שאיבד במלחמה את אחיו משה: "לפני שנה והשנה ביולי, העברתי בהתנדבות שיעור מקצועי לקורס קציני שריון ובסופו הייתי אומר שבאתי להעביר את השיעור לזכר החברים, החיילים והמפקדים שנפלו במערכות. לפני זה התייעצתי ואמרו לי, זה דור של שלום, הוא לא רוצה לשמוע על מלחמות. וכך זה באמת נראה, וראיתי את זה גם אצל שני האחים שלי, זה שנהרג והאחד השני, ואכן הם היו דור של שלום. הם לא התכוננו למלחמה. כשאותי כחייל לימדו על טנקים לפני מלחמת ששת הימים, אמרו לנו כל הימים מבוקר עד ערב, טפלו בטנקים האלה, כי הם צריכים להגיע לקהיר."

הציטוט הזה הוא תמצית מחדל מלחמת יום הכיפורים. שכחנו שישראל היא מדינה מוקפת אויבים החותרים להשמידה, שברגע שיזהו אצלנו חולשה, לא יהססו לתקוף. האופוריה, הקונספציה, הניוון – גילויי החולשה הללו הם שהניעו את מצרים וסוריה לתקוף.

למרות ההפתעה ומצב הפתיחה הקשה כל כך ולמרות מצבו של צה"ל כפי שהוא מתואר בפי הקצינים הללו, ישראל הביסה את אויביה. הלקח שלהם הוא הימנעות, לפחות למשך 40 שנה, ממלחמה כוללת עם ישראל. התבוסה במלחמה הביאה את סאדאת לתובנה שהערבים לא ינצחו את ישראל, שהביאה אותו לחתימת הסכם השלום עמה. התבוסה במלחמה הביאה את סוריה לשמירה על שקט מוחלט בגבולה עם ישראל עד היום.

בשיחה של זורע עם הקצינים הצעירים, עלתה במלוא אמיתותה הדילמה של נטילת האחריות – האם משמעותה של אחריות היא בהכרח התחלפות כל האחראים? האם מי שיחליף אותם, שאין לו ניסיון, בהכרח יעשה את העבודה טוב יותר? אולי ההתמקדות הפרסונלית משחררת אותנו מהצורך ללמוד, להפיק לקחים ולשפר את דרכינו? מצד שני – האם ניתן לסמוך על מי שפישלו ואיבדו את האמון ולאפשר להם לדבוק בתפקידם ולהתקדם? כל העמדות הללו נשמעו בדיון הזה, וברור שזאת דילמה שהתשובה עליה מורכבת מאוד, כיוון שיש אמת בשתי הגישות, ויש למצוא את הדרך המידתית הראויה בין השתיים.

* מיד לאחר מאסרו של יהונתן פולארד, המרגל הישראלי הכלוא בארה"ב, קם בכנסת לובי למענו. בראש הלובי עמדו חברות הכנסת גאולה כהן מ"התחיה" ועדנה סולודר ממפלגת העבודה. חיבור פוליטי בין גאולה כהן לעדנה סולודר אינו מובן מאליו, אך הנושא הלאומי הזה אינו אמור להיות שנוי במחלוקת פוליטית, ואין מתאים ממנו לגשר בין קצוות.

למרבה הצער, במהלך השנים התפוגג הקונסנזוס הלאומי סביב פולארד, והמאבק לשחרורו הפך לנחלת הימין הדתי בלבד.

מה הסיבה לכך?

קשה לי להסביר זאת. דומני שיש כאן בעיקר סיפור של ביצה ותרנגולת. כיוון שאנשי הימין הדתי נאבקו על הנושא, הוא הפך למזוהה עימם וציבורים אחרים התרחקו ממנו עד כדי ניכור. הניכור הגיע לעתים עד כדי עוינות כלפי אותו יהודי פטריוט שפעל למען מדינת ישראל ובשליחותה, ומשלם את מחיר טעויותיה.

מיד לאחר שנועם שליט הודיע על החלטתו להיכנס לחיים הפוליטיים, כתבתי בדף הפייסבוק שלי, שמן הראוי שיתמקד במאבק למען שחרורו של פולארד, ואף העברתי באופן אישי את המסר הזה לאדם המקורב לו מאוד. אני שמח מאוד להיווכח שאכן, כך הוא נוהג.

שליט, שכניסתו לפוליטיקה היא תוצאת המאבק למען חירות בנו – מאבק שהביא אותו לתודעת הציבור ושרבים בציבור הישראלי השתתפו בו, בהנהגתו, אינו יכול למצוא נושא אחר, ראוי יותר להתמקדות בו. במאבק למען פולארד, מחזיר שליט לעם ישראל ולמדינת ישראל חוב של כבוד. שליט הפך לסמל לאומי ובינלאומי של מאבק למען חירות היחיד (גם בעיני אנשים כמוני, שהתנגדו לתנאי העיסקה) ומן הראוי שינצל את מעמדו ככזה ואת ניסיונו המוצלח, למאבק למען פולארד. מאבקו למען שחרור בנו היה מאבק אישי של אב החפץ בחירות בנו, אולם היה זה מאבק ציבורי חסר תקדים בהיקפו ועוצמתו. ברגע ששליט החליט לבחור בחיים הציבוריים, מן הראוי שיוביל מאבק ציבורי גדול למען ישראלי אחר היושב בשבי כבר 27 שנים (ושחירותו אינה כרוכה בשחרור המוני של מחבלים).

"ידיעות אחרונות" הפגיש את נועם שליט עם אסתר פולארד, רעייתו של יהונתן פולארד. עקיבא נוביק, כתב העיתון שסיקר את המפגש, כותב ש"פולארד ושליט מייצגים שני מגזרים שונים לחלוטין, שתי צורות מאבק – נועם החילוני, איש מפלגת העבודה, שעמד בראש צבא חברים ומטה מיוחצ"ן היטב, ומולו אסתר הדתייה, שמקבלת חיבוק מכיוון ימין."

את הדיכוטומיה הזאת יש לשבור, וזאת ניתן לעשות באמצעות שילוב של ימין ושמאל, חילונים ודתיים במאבק למען פולארד, בהובלת השמאל החילוני דווקא. ואין מתאים לכך יותר מנועם שליט.

2. ה"ויפאסאנה" של דבוקת אנשי הרוח

בספרו "על מורדות הר געש", תיאר עמוס עוז שיח שקיים עם סטודנטים גרמנים, בתום הרצאה שנשא באחת האוניברסיטאות בגרמניה. אחת הסטודנטיות שאלה אותו, סיפר עוז, האם לדעתו הגרמנים נושאים באשמת אסונו של העם הפלשתינאי, הסובל בשל חטאי הוריהם? עמוס עוז לא התבלבל, והשיב לה במיטב חדות לשונו הסרקאסטית (הציטוט – מן הזיכרון א.ה.): "ודאי שאתם אשמים. אם ההורים שלכם היו קצת יותר יעילים, והיו משלימים את מלאכתם, הם היו חוסכים מהפלשתינאים את אסונם."

עוז היטיב להציב מראה בפני הסטודנטית, ולהציג לה את המשמעות האמתית של הטרנד אותו היא ביטאה. הוא רמז לה, שהלהג האנטי ישראלי, כביכול כהכאה על חטאי דור ההורים, הוא דרך מתוחכמת לבטא את המשכיות המעשה ההורי. הוא אותת לה, שאדם הגון אינו יכול להסתיר אנטישמיות מאחורי אצטלה של אנטי ישראליות או אנטי ציונות.

אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו בישראל בעשור האחרון, הוא ספרו של הפילוסוף פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה". בספר זה, מנתח יקירה את המדרון החלקלק המביא את השמאל הרדיקאלי באירופה ובעיקר בגרמניה (ולמרבה הבושה גם בישראל) מאנטי ציונות לאנטישמיות מובהקת, וכיצד הטיעון הטרנדי אודות "האחריות הגרמנית לאסונם של הפלשתינאים" מוביל באופן ישיר להכחשה בוטה של השואה. הוא מתאר כיצד האנטישמיות הזאת מלכדת ומאחדת את הימין הנאו נאצי ואת השמאל הרדיקאלי, שלכאורה אמורים היו להיות משני צדי המתרס.

יקירה ועוז מתארים בספריהם זרם משמעותי ומסוכן, שאסור להתעלם ממנו. לכן, איני מקבל את הטיעון הרווח בימים האחרונים, על פיו אין להתייחס ברצינות לפשקוויל האנטישמי של הסופר הנאצי גינטר גראס; לטענות שמדובר בסך הכול בגיבוב של שטויות שאף אחד לא היה שם אליהם לב אלמלא התגובה החריפה בישראל, וכי מה שעומד מאחורי הדברים הוא רדיפת פרסום אישי, ובטיפשותנו הענקנו לו אותו בחינם.

הטיעון הזה מתעלם מן התופעה, שהסופר הנאצי הוא ראש החץ שלה; אותה תופעה שמתוארת היטב בספרו של יקירה. יוקרתו של חתן פרס נובל, הידוע כאיש רוח ולוחם בגזענות, מעניקה תוקף מוסרי ורוח גבית לתופעה האנטישמית הזאת. לא בכדי, הפשקוויל הזה עורר סערה בגרמניה. כל גרמני מוסרי ובעל מצפון ראה לנכון לגנות ולהוקיע את הסופר הנאצי על דבריו; מי כמוהם מכירים את המדרון החלקלק של שתיקה לנוכח הסתה אנטישמית.

במשך עשרות שנים טישטש הסופר הנאצי עקבות והסתיר את עברו. רק לאחר שזכה בפרס נובל לספרות ובמעמד מכובד בכל המערב של איש רוח דגול, חשף את עברו. קשה להצביע על צדיקים בגרמניה של שנות ה-30 וה-40. הרי העם הגרמני הוא שהעלה את היטלר לשלטון. אולם רק מעטים התנדבו לאס-אס. רק המיץ של הזבל הגזעני והאנטישמי, בחרו דווקא ביחידה ההתנדבותית הזאת; רק אנשים שהפנימו את התורה הנאצית בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם. גינטר גראס הוא אחד מאלה.

את מה שהאכילו אותו באס-אס הוא מקיא היום, כשהוא מסווה את האנטישמיות ב"אנטי ישראליות". בבחרותו הוא חונך על הסיפור שהיהודים הם סכנה לעולם ובזקנתו הוא מפיץ את הסיפור שמדינת היהודים מסכנת את שלום העולם. וכאשר איראן, החותרת בגלוי להשמדת ישראל ורואה ביעד זה את פסגת שאיפותיה, העומדת מאחורי הטרור העולמי, המכחישה את השואה באופן ממלכתי, מנסה להצטייד בנשק השמדה המוני – הסופר הנאצי תומך בה ומציג את מדינת היהודים כסכנה לשלום העולם. יקירה מציג בספרו את הטקטיקה המרכזית של האנטישמיות החומה-אדומה החדשה – הצגת ישראל כנאצית. הסופר הנאצי מציג את מדינת היהודים כמי שמתכננת השמדת עם – שואפת להשמיד את איראן.

ולנוכח דברי הבלע הללו של חתן פרס נובל לספרות, מתבקשת תגובה חריפה המוקיעה את דבריו מפי אותם סופרים ואנשי רוח ישראליים בעלי מעמד מרכזי בתרבות המערבית, ובראשם עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן. ומשום מה – הללו נאלמו דום. הדבוקה האוטומטית, החתומה על גילוי דעת גולמי שהכיתוב מעל רשימת שמותיה מתחלף משבוע לשבוע, יצאה כנראה לסדנת ויפאסאנה, דווקא כאשר צריך אותה. דוד גרוסמן, הלוחם ללא חת בגזענות, שותק לנוכח גזענות אנטישמית של אחד מבכירי הברנז'ה של השמאל המערבי. עמוס עוז, שהיטיב להשחיז את לשונו בתגובה הולמת לסטודנטית מבולבלת, בלע את לשונו כשצריך היה להתייחס להוגה המבלבל, היוצר את הרוח הרעה שאותה סטודנטית ציטטה. עוז חזק על חלשים, אך מול חתן פרס נובל הוא ברח למנזר השתקנים.

השתיקה הזו מביכה ומדאיגה. היא מעידה במקרה הטוב על פחדנות, ובמקרה הרע על כך שאותם אנשי רוח סבורים ש... אולי יש משהו במה שהנאצי הזה אומר.

השתיקה הזאת מבישה. נזכור ונזכיר אותה כאשר הנ"ל יטיפו מוסר למדינת ישראל.

אהוד: יש סופרים ומשוררים עבריים אשר למן הרגע הראשון נלחמים בטינופת ששפך עלינו גינתר גראס, אבל הם כנראה גם בעיניך סופרים ומשוררים לא חשובים, נידחים – אז מה לך כי תלין אם גם אתה אין לך סופרים חשובים אלא מי שמשתין עלינו כדי שלא לפגום, בין השאר, בסיכוייו לקבל מהגויים את פרס נובל?

* * *

ישראל הר

בקשר לבעל פרס נובל גונטר גראס האנטישמי

לכ' עורכי וקוראי חדשות אהוד בן עזר / מכתב עיתי

שלום וברכה מאת: ישראל הר 

בקשר לבעל פרס נובל גונטר גראס האנטישמי המוצהר שהיה בוואפן SS בגיל 17 לפי הצהרתו ונשבע אמונים להר אדולף היטלר לפי הצהרתו

שכל חייל ששרת בצבא הגרמני בתקופה הנוראה ההיא היה נאצי בסתר או בגלוי והכחיש עד לאחר שעשו לו קבלת פנים בארץ ישראל מטעם אגודת הסופרים

ואז קיבל פרס נובל ואז התפרסם בעולם וקיבל אישור מפורש להיכנס לארצות הברית, וכמו שקראתי אצלך את מאמרו האישי הכואב של אדון יצחק מאיר חברו, שניתק עמו את היחסים, והיום מעז הנבל הזה, גראס, להודיע לעולם שישראל הגרעינית מסוכנת לעולם יותר מאשר איראן

ואני מסכים גם עם מה שכתב אצלכם המשורר איתמר יעוז-קסט.

בכבוד רב

ובברכת חגים שמחים

ישראל הר (הרשקוביץ) 

אהוד: ישראל היקר, אם היית קורא בעיון את דבריה של נורית גוברין אצלנו היית יודע שאגודת הסופרים העברים לא הסכימה לערוך קבלת פנים לגינתר גראס בביקורו בארץ ב-1967, כי עמדה כבר אז על טיבו, וספגה על צעדיה אלה גינויים רבים.

אגב, כנראה לא לשווא זוכר גינתר לטובה מאותו ביקור רק את תל אביב, למרות שהיא לדבריו עיר מכוערת.

* * *

נעמן כהן

על סדר פסח וגזענות

לפני שנים מיספר התלבטה משפחה שאני מכיר בבעייה מצפונית קשה. אם המשפחה המבוגרת, ניצולת שואה שהיתה בעברה יוצאת השומר הצעיר וחברה אישית של מרדכי אנילביץ מפקד מרד גטו ורשה, הגיעה לסדר הפסח המשפחתי עם המטפלת הפיליפינית שלה. והנה אחד מנכדיה שהתדתה (נעשה דתי) סירב להתיר לפיליפינית להסב עם בני המשפחה סביב שולחן הסדר בטענה שהיא גוייה.

גזענות בצה"ל

מקרה דומה קרה השנה בצה"ל. בסדר פסח בבסיס הטירונים מחנה 80 החלו הטירונים להיכנס לחדר האוכל, ביניהם חיילים דרוזים ובדואים (ערבים-מוסלמים). כשבאו להתיישב ליד אחד השולחנות פנה אליהם אחד החיילים וטען כי הם צריכים לבקש רשות כדי לשבת עימם.

החיילים היהודיים שאלו את אחת המפקדות אם מותר לחיילים הלא יהודים לשבת יחד איתם בליל הסדר, והמפקדת התירה להם.

את אחד החיילים התשובה לא סיפקה, והוא הצהיר: "אני לא מוכן לשבת אם יש פה ערבים."

ואז, במקום לשלוח את החייל הגזען למחבוש, פקדו מפקדי המחלקה על החיילים הלא יהודים לעבור לשולחן צדדי ומלוכלך. אחד המפקדים הנחה אותם לנקות את השולחן ולהמתין לקבלת האוכל.

גם על אותם חלק מהחיילים שנכחו בזמן האירוע ומתחו ביקורת לאחר מעשה על המפקדים מוטלת החרפה. במקום למתוח ביקורת היה עליהם לעשות מעשה ולעבור לשבת ליד חבריהם החיילים הדרוזים והבדואים בשולחן המיוחד. איך הם אמורים להילחם ביחד כשאינם יכולים לשבת ביחד?

על הרמטכ"ל בני גנץ לשרש מיד מקרים כאלו מהצבא.

אגב, גם לפי ההלכה האורתודוכסית ביותר מותר לשתף בסדר מטפלת פיליפינית, או גויים, ובלבד שישתו יין נפרד ובכוס נפרדת.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3532105,00.html

http://www.chabad.org.il/Questions/Index.asp?CategoryID=68&SubjectID=18&RabbiID=&Search=%EE%E9%EC%FA%20%E7%E9%F4%E5%F9%20...&Page=6

* * *

נילי דיסקין

גדולתו היא בהצעותיו

הי אהוד.

אני יודעת שעיתונך אינו מקום לפולמסנות עכשווית. אבל יש דברים שחשוב לא לעבור עליהם בשתיקה. כאלו הם דברי תגובתו של נעמן כהן לרשימה הקצרה, כרגיל, שכתבתי בתגובה להצעתו להנציח את נפגעי ליל הסדר במלון פרק בנתניה.

לעיתים, כתיבתו של אדם, ככתמי רורשך – מעידה כאלף עדים עליו עצמו ולא על מושא כתיבתו. כך גם במקרה שלפנינו. לומר שהוא מקווה שאיני מתכוונת להנציח את השאהידים שטבחו באנשינו, הוא כתם רורשך כזה שאפילו גבלס, לדעתי, היה מתגאה בו.

 לומר שאני נגד אנדרטאות זיכרון ליחידים שנטבחו או שילמו בחייהם על דבקותם בארץ הזאת – לא רק שאינו נכון אלא הוא הפוך למה שכתבתי!

אני לא חוזרת בי ממה שכתבתי, וצר לי על כך שמר נעמן כהן כל כך מאוהב ברעיון שהעלה, שהאהבה העצמית הזו גורמת לו לסלף ולעוות את מה שכתבתי – עד כדי תמהוניות.

נילי דיסקין

נ.ב.

לא ראיתי את נעמן כהן מתנדב לעזור לנפגעי הטרור בנתניה, ואולי גדולתו היא בהצעותיו ובפרסומיו ולא בעשייה שקטה וחסרת פרסום.

* * *

י"ז

בשבחה של גב' נילי דיסקין

בזמנו, כאשר טאבה היתה בידי ישראל (לפני שבגין התעשת מחלומותיו שהמפות הישנות מימי העות'מאנים יוכיחו בעלות ישראלית על המקום וכו') התאכסנו ישראלים רבים בהנאה רבה במלון שם.

מול המלון היתה גבעה עליה ישבו גם חיילם לשמירה ולתצפית. ואלה עיקר שיטוטם במשקפותיהם היה לכיוון החלונות של חדרי המלון, שם התעלסו להם בהנאה ובחופשיות הזוגות שבאו לנפוש ולכייף. התור למשקפת היה ארוך בהתאם, ויש אומרים שהיו חיילי מילואים שביקשו לבוא ולשרת שם אפילו מחוץ למיכסת חובתם.

אני נזכר בזה כאשר אני קורא את תגובותיה של הגברת הכבודה נילי דיסקין על כל מה שאתה כותב בשיריך ובמילותיך על ציצי שיגולים וכו'. נדמה לי שגברת דיסקין משוטטת עם המיקרוסקופ שלה ובוחנת ובולשת את העיתון של הסופר הנידח ותרה אחרי כל בדל שרבוט סקסיסטי מפרי עטך וזה כדי להלעיט עליך ועלינו דברי מוסר, משל היתה מפרסמת דבריה בביטאון של הישועים.

התמדה כזו ודבקות במטרה בהחלט ראויות לשבח.

בברכה

י"ז

* * *

עמי יובל

סטונר

לאהוד שלום,

 קראתי במכתב העיתי שלך מיספר 730 את חוות דעתך על ספרו של ג'ון ויליאמס "סטונר".

אתה כותב שהשתעממת ביותר בקריאת הספר, אך בלית ברירה קראת אותו עד הסוף כיוון שהיית בחופשה, ולא היה בידך ספר אחר, כמו למשל ספרו המרתק של פאלאדה "לבד בברלין" שקראת לפני החופשה.

אני מסכים אתך ש"סטונר" איננו ספר שמתאים לקריאה בחופשה, שבה רוצים ליהנות בראש שקט. המתנתי עד עתה, כיוון שבדיוק כאשר הגיע אליי גיליון 730 התחלתי לקרוא את "סטונר", ורציתי קודם כל להתרשם אישית מהספר. מסקנתי היא שמדובר בספרות אמיתית מעולה, שיש לקרוא אותה בשלווה, לאט ובהפסקות, ולשים לב לכתיבה המוקפדת והנקייה. תהפוכות הנפש של ה"גיבור" (בעצם אנטי גיבור) ושל דמויות המשנה מובאות בפרוטרוט ובמדוייק, כל מילה במקומה. התיאורים מלווים במטאפורות מצויינות, אשר מאירות את התיאור ומבהירות אותו לעיני הקורא.

 נכון שהספר מכיל מרכיבים מקורות חייו של המחבר עצמו, כפי שמובא באפילוג. אך בעצם סופרים משתמשים בידע אישי שלהם כרקע לכתיבה. מאיר שלו כותב על רקע של נהלל, ירושלים ורמת ישי, מקומות בהם חי בתקופות שונות בחייו. דוד גרוסמן כתב את "מישהו לרוץ איתו" על קרקע ירושלים עירו, ועוד. האם זה פוגם בכתיבתם?

לסיכום, עצתי היא לקרוא את הספר בניחותא ובלי לחץ על מנת ליהנות מכתיבה ספרותית ברמה גבוהה.

* * *

אבנר הרוסי

מרחצאות ים חמים ביפו

כיליד תל-אביב במאורעות 1929 , קראתי בעניין רב את דבריו של שמואל גילר, "השכונה הנעלמה במנשיה 'יפה נוף' ומלון 'בלה ויסטה'".

במאמר זה נפתרה לי תעלומה שהעסיקה אותי זמן רב, ואף אחד מהמדריכים ששאלתי לא ידע לתת לי תשובה: כילד בגיל 4 או 5 ביקרתי עם הוריי וידידים של הוריי ב"מרחצאות ים חמים", שהיו ביפו במבנה עץ גדול. היו שם אמבטיות למי ים חמים, שכפי שהוסבר לי היו מלאות במי ים שהובאו בצינורות מהים, וחוממו במקום. כך שהמבנה היה אמור להיות בקרבת הים. המבנה נשרף על ידי הפורעים הערבים בתחילת המאורעות בשנת 1936.

התעלומה נפתרה הודות למאמר זה. "מרחצאות ים חמים" נבנו בסמוך לשכונה הנעלמה 'יפה נוף', שהייתה קיימת באזור של "פרק צ'רלס קלור" בדרום תל אביב בקרבת הים.

* * *

רוֹן גֵּרָא

לְאָחִי אַבְרָהָם ז"ל

בָּאָבִיב הַזֶּה

נִפְרְקָה יֵשׁוּתֵנוּ הָאוֹהֶבֶת.

הָרוּחַ עָצְרָה נְשִׁימָתָהּ.

בָּאָבִיב הַזֶּה

כּוֹכָבִי טָבַע בַּזֶּרֶם

כְּשֶׁמִּסָּבִיב פְּרִיחָה.

בָּאָבִיב הַזֶּה

דֹּק דְּמָמָה פָּרַשׂ כְּנָפַיִם

טַחַב הֶחְמִיר שְׁתִיקָתִי.

בָּאָבִיב הַזֶּה

נִמְשַׁלְתִּי לְעוֹמֵד בְּתַחֲנַת רַכֶּבֶת

בֵּין קְרוֹנוֹת חֲשׁוּכֵי תֹּם.

בָּאָבִיב הַזֶּה

גָּבְרוּ נְקִיפוֹת הַלֵּב

 גַּם הַמָּחָר נָפַח נִשְׁמָתוֹ

עַל הַכַּר.

* * *

שלמה אראל

צה"ל = צבא אלהים – גונבים לנו את צה"ל

אני מזועזע והייתי מעדיף שהנוער העומד להפגין בכיכרות שיפגין קודם כל בעד הוצאת הרבנות מצה"ל. ואלה שלא ירצו להתגייס שלא יקבלו שום תמיכה מקופת הציבור. המחאה הזאת יותר חשובה אפילו מהמחאה על מחיר הקוטג' ועלות הדיור. ואינני מסתתר אחרי שם בדוי.

שלמה אראל (אלוף מיל.)

דני: מכתב גלוי לרמטכ"ל– גונבים לך את הצבא

לכבוד רב אלוף בני גנץ – הרמטכ"ל

שלום רב,

 לאט לאט ולמעשה במהירות מסחררת גונבים לך את הצבא, ולפחות את חיל האוויר. כך אני מסיק מחוויותיו של בני המשרת כטכנאי בבסיס חיל האוויר במרכז, וגם מעט ממה שראו עיניי. בקרוב הצבא שלך יתפקד רק באישור רבנים, וכמה חבל שגם בגללך. כי אולי אתה לא יודע, למרות שניתן לצפות ממך שתדע, אבל כל פעילות "העשרה" שמיועדת להוציא חיילים משחיקה לריענון הופכת מיד לפעילות מיסיונרית, המיועדת ל"החזרה בתשובה".

 בני משרת בח"א כ-9 חודשים. פעם אחת יצא כל הקורס מחיפה לירושלים... כל הדרך כדי לשמוע הרצאה של רב. אתמול יצאו הוא וחבריו בצורה מאורגנת מהבסיס לירושלים, עם לינת לילה באיזו מדרשה דתית... כל הזמן כדי לשמוע הרצאות הזויות של טיפוסים ש"חזרו בתשובה" ועל התהליך שעבר עליהם. כמובן גם הרצאה של רב על "הכנה" לחיי נישואים, וכן גם סיור במנהרות הכותל. אז אולי אחדש לך שחיילי חיל האוויר, לפחות מהבסיס הזה, לא יפגשו סופר, לא מדריך לטבע וידיעת הארץ, לא מדען, לא פילוסוף, לא עיתונאי, לא היסטוריון, לא עתידן... אלא רק אנשי דת, אותם מתאר בני "הזויים".

 אינני מוצא סיבה להניח שהמחלה נמצאת רק בבסיס מסוים זה, מאחר והפעילות נראית שיטתית מאוד, כאילו היא מאורגנת וחוזרת על עצמה. בראש השנה ביקרנו את בננו כאשר "סגר" בחג. ישבנו על המדשאה הקטנה בכניסה לבסיס, סעדנו, דיברנו... לפתע צד מראה מוזר את עיני: מתוך הבסיס צועד לו נמרצות, לעבר עמדת הש"ג, בלבוש שחור עם מגבעת, מה שהייתי מתאר כלבוש של חסיד, של חרדי – גבר עם שופר גדול בידו. בהגיעו לשער הבסיס הוא תוקע בשופר בגאווה, כאילו מצהיר זו הממלכה שלנו, זה צבא של אלוהים (חיזבאלה?)

נדהמתי ושאלתי את בני: "מה קורה פה? מי זה?"

"זה רב הבסיס," באה התשובה התמימה. ואני הופתעתי שוב מכך שבכלל יש דבר כזה בצה"ל. שמטייל לו רב, לבוש אזרחי, בתוך בסיס של צה"ל, כנראה מתפרנס מזה. ואני שואל את עצמי, אם הוא מפגין בטחון עצמי שחצני שכזה אולי הוא גם יושב בישיבות עם הקמב"ץ? כי מתברר עוד שכאשר הבסיס תופס כוננות בשבת (לא של 7 דקות), נאלצים הטכנאים לשהות בדת"ק כל השבת הרחק ממגוריהם, במקום נידח על יד מסלולי ההמראה. כדי שאם תהיה הקפצה לא יעשה שימוש ברכב בשבת.

 אז שתדע כך מתנהל הצבא שאתה מפקד עליו, ואין פלא שהחצופים האלה מכריעים ומשפילים גם אותך עם השיגעונות שלהם על זמרת והדרת נשים. אל תתפלא שחיילים נורמאליים לא מוצאים את מקומם בצבא האלוהים שלך.

לידיעתך,

 בברכה,

 דני

 אכפת לכם ממה שקורה? הפיצו הלאה! שתיקה לא תשרת אותנו!!!

חג שמח...

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

7. היחס ההומאני: "יתום עובד! אח צעיר!"

מעטים המקומות בכתבי ברנר בהם נשמעה קריאה ליחס הומאני כלפי האדם הערבי. מעטים גם המקומות בהם מתואר הערבי כפרט, בלא חותם ההיכר השלילי של הכלל. לרוב מתואר הערבי כחלק מנוף מתנכר של הארץ ויושביה, כפי שהם מצטיירים בנפש האדם היהודי, נפש רווייה סיוטים, דיעות קדומות ורגשות רתיעה מפני זר.

בתיאור הפגישה הראשונה עם ארץ-ישראל בסיפור "מכן ומכאן", בין האכזבה מסימטאות חיפה הנאלחות לבין תיאור פקידי המושבה החזירים והמפוטמים, מצויות שורות אלה: "ובכל זאת התאמצתי... ובכל זאת ניסיתי להשלות את נפשי ברגשי ארץ-מולדת... ובכל זאת התאמצתי לראות מיסתורין בכרסים הנפוחות של ילדי הגר האומללים, אשר ראיתי במושבה קטנה אחת על הדרך מחיפה ליפו..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 339).

כשם שברנר מתאמץ לחוש "רגשי ארץ מולדת" כן הוא משתדל גם למצוא בנפשו יחס הומאני אל סבלם ועליבותם של ילדי הערבים, אך מנעימת הדברים מסתבר כי כשם שהדבר הראשון אינו עולה בידו, כן הוא נכשל גם בשני.

בסיפור "המוצא" משנת 1919, שמיוסד על חוויותיו של ברנר כפליט מלחמת העולם הראשונה תחת שלטון התורכים המתמוטט, במושבה חדרה, הוא מספר על הטענת שתי עגלות במיטעני הפליטים המהגרים היהודים:

"וכשסודרו הארגזים לא רצה העגלון היהודי, שנשלח מטעם אחד האיכרים, בשום אופן להוסיף עליהם אף כחוט-השערה. היתומים הועלו והורדו שבע פעמים. את הפרדות לא יהרוג בשביל המהגרים! אין דבר! יש עוד עגלות במושבה, וועד ההגירה אינו חולה לשכור כמה שצריך! רק הארבנג'י [אל"ף, רי"ש ובי"ת – בפתח, נו"ן בשווא, גימ"ל בחיריק] השני, הערבי, שלא היה לו מושג מחוור מוועד-ההגירה, נתרצה לקחת, נוסף על שלושת הארגזים שבעגלתו (בעגלת העגלון היהודי עמדו רק שניים) עוד צקלונים אחדים בצירוף שני זקנים מחוסרי סבלנות, שעלו – כמו על קידוש השם – על העגלה בכדי לנסוע ויהי מה." ("המוצא", "רשימה מן העבר הכי-קרוב", תרע"ט, 1919, "הארץ והעבודה", חוברת ה, שם, כרך א, עמ' 452).

כאן דוגמא ליחס הומאני של עגלון ערבי פשוט כלפי מהגרים יהודים, שעה שדווקא אחיהם היהודי מתנכר להם.

בחודש ניסן 1920, כשנה לפני הירצחו, ובתגובה על הפרעות ביהודים בירושלים, מפרסם ברנר מאמר הקורא לאקטיביזם:

"עכשיו, כשבירושלים קרה כל מה שקרה, ועוד היד נטוייה, ואימת-הפרעות ואפשרות-הפרעות, בכל הארץ, בכל הנקודות; עכשיו כשבלהת-לילה זו היכתה אותנו בתימהון – – – רק זאת נדע: להתחבא – לא. אל הרחוב נצא להגן על נפשנו כמה שאפשר. אין דבר, את כולנו לא ישמידו. מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המילים האלה, איזה שיך [שי"ן בצירה] או חג' ינעץ בה את פגיונו לעיני המושל האנגלי – – – והיא, היד הזאת, לא תוכל לעשות לשיך ולחג' דבר, כי לא תדע להחזיק חרב. ואולם שארית-ישראל לא תאבד. גזע-ישי לא יכלה. ועל אויבינו לבניו יספר – לנישארים יסופר. יסופר, כי קורבנות-הרשע אנחנו, קורבנות השאיפה הזדונית להרבות שלטון ונכסים, קורבנות-האימפריאליזם. לא שלנו. לנו לא היו שאיפות אימפריאליסטיות. אנחנו לא רצינו לעשות פה ממשלות. אנחנו רצינו להושיב אדמות-בור במהגרים יהודים, להקים יישוב יהודי עובד נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו. לא מצרות-עין בו התרעמנו על שהוא ממלא את הנקודות היישוביות היהודיות, כי אם מכאב עליו, על שהוא מוכרח להישכר בבישליק, ועל אחינו השוכרו, על אחינו שאינו עומד ברשות עצמו ועל שניצול הוא כתנאי הכרחי לקיומו. עוד יבוא יום וקשר אמיץ יקום בינינו, עובדי-ישראל, וביניהם, פועלי-ערב. ואולם רחוק, רחוק היום ההוא. וכיום הזה אויבינו מקצים [מ"ם בשווא, קו"ף בקמץ] בנו, אינם יודעים מה שהם עושים, שופכים את מיטב-דם-האנושיות. ירצו [רי"ש בפתח] קורבנותינו! – ואשר למושלים, לנציבים, לפילטוסים – הם לעולם ישאלו אותנו בבוז ובלעג: מה היא האמת? – ואנחנו תמיד נדע אותה וניצלב. זוהי הפריבילגיה שלנו: לדעת את האמת ולהיצלב. אלוהי-האמת, תבוא מלכותך!" ("לענייננו", תר"ף, ניסן, 1920, "קונטרס", ב, שם, כרך ב, עמ' 177).

היחס לפועל הערבי ולאדם הערבי הוא יחס מאוד פרובלמאטי. ניכר אמנם הניסיון ליחס הומאני, הנובע מתוך השקפת העולם הסוציאליסטית של ברנר: הוא מתנצל על נישול הפועל הערבי במאבק לכיבוש העבודה העברית. הכעס של ברנר על העבודה הערבית במושבות מוסבר כאן בהתנגדותו לכך שהפועל הערבי מנוצל מבחינת התנאים הסוציאליים (אם כי ברנר מבין גם למצבו הכלכלי הקשה בדרך-כלל של האיכר-המעביד) – ולא לעצם עובדת עבודתו של הערבי במשק היהודי. והלא העבודה הערבית היתה שאלה לאומית ממדרגה ראשונה, אשר עליה היה נטוש עיקר המאבק על כיבוש העבודה. בדברי ברנר בולטת הסתירה של מפלגות הציונות-הסוציאליסטית בארץ-ישראל: הן דיברו בלשון המאבק המעמדי, ונתכוונו, ואף ביצעו הלכה למעשה – מאבק לאומי. הן דיברו על "קשר אמיץ" שיקום בין עובדי-ישראל לבין פועלי-ערב, ולאט-לאט חדרה בהם ההכרה המכאבת כי "רחוק, רחוק היום ההוא. וכיום הזה אויבינו מקצים בנו."

בנקודה זו, אפילו ברנר שבוי בידי סיסמאות האחווה, שמתיימרות לתת תשובה לשאלה שאין לה כניראה פתרון אלא במאבק לאומי אכזרי ובמלחמה.

האומנם התייחס ברנר ברצינות לאפולוגטיקה מסוג "אנחנו רצינו להושיב אדמות-בור במהגרים יהודים, להקים יישוב יהודי עובד נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו"? ההאמין הכך? והלא אלה כמעט הדברים שאמרום יצחק אפשטיין ור' בנימין, ואשר נגדם יצא ברנר בכל חריפות קולמוסו.

ברנר היה הרבה יותר פסימי לגבי המהות האמיתית של היחסים בין יהודים לערבים בארץ. דבריו בקטע הזה על אחוות-העמים מלווים מיד בהסתייגות. הם כמין חזון לעתיד הרחוק, חזון שאין לו כל השפעה וחשיבות במציאות. דברים אלה אולי יש בהם משום תשלום מס לסיסמאות תנועת-העבודה למפלגותיה אז. תמימים האמינו בהם. וברנר לא היה תמים. "מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המילים האלה" (1920) הוא כמשפט המשך לדברי יוחנן במחזה "מעבר לגבולין": "יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה-לילה, שהנני נופל חלל בתור איש צבא במלחמתי מלחמת דמים בעד פלשתינא" (1907).

*

העדות המפורסמת ביותר ליחסו של ברנר לערבים היא הרשימה "מפנקס", שנדפסה ימים אחדים לפני הירצחו. ברשימה מסופר על פגישה של ברנר בנער ערבי, במשעולי הפרדסים, בסביבת הכפר הערבי שכנה [שי"ן שמאלית בפתח, כ"ף בשווא] אשר בפרדס סמוך לו, בבית ערבי ששכרה משפחת יצקר, שם ברנר מעונו בחודשי חייו האחרונים.

ראשית הרשימה עדיין עומדת בסימן השינאה ההדדית:

"עם חשכה תעיתי באבק משעולי הפרדסים שבקצות העיר. כולם של בני-הארץ, של הערבים. שלהם. –

העמדתי לעבור על פני בעל-בית אחד, מין אפנדי קטן, יושב בפתח שער-חצרו במסיבת שני שכנים באים-בימים, ואף עלם אחד, כבן עשרים, הדור בכפייתו, ביניהם. ברכתים לשלום. לא ענו לי. עברתי, הפניתי ראשי לאחור וראיתי, שאי-המענה היה מכוון, רשעי. העלם הזדקף עוד יותר בישיבתו, הביט לפניו כאילו באבק של ניצחון: התאפקנו מלענות מלענות שלום ליהוד:

'ככה יעשה'.

הגיתי במרי-רוח: אם גם נכונה ההשערה, שיושבי-הארץ הם בני גזענו ושבפלחי ארץ-ישראל יש אפילו מדמה של שארית-ישראל – לא הם ולא שכרם! לי אין דרך אחרת, אני מוכרח לעבור עליהם, אם יאבו או ימאנו, אבל טוב להיפגש בוליקורוס [ו"ו בפתח, למ"ד בחיריק, ו"ו בחולם, ו"ו שנייה בשורוק] בטאמבוב – ואין צורך לומר בליטוויני בסביבות קובנה – מאשר בפולני-המזרח הללו.

'לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים'." ("מפנקס", שלהי אפריל 1921, "קונטרס", כ' ניסן, תרפ"א, י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 212).

אף כאן מופיעה ההשערה, בנוסח בלקינד, אפשטיין, בן-גוריון ואחרים, שבפלחי ארץ-ישראל יש מדמה של שארית-ישראל. אך ברנר אינו מרמה את עצמו בספקולאציות מרגיעות ממין אלה – "לא הם ולא שכרם!" – הם, "פולני-המזרח" הללו, גרועים אפילו משונאי-ישראל במזרח-אירופה. "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים!" (על פי ספר דברים, כ"ג, ז).

מיד לאחר הפגישה עם האפנדי הקטן מופיע ברשימה הקטע ההומאני ביותר שכתב ברנר על הערבים. קטע אשר נלמד בתנועות-הנוער בארץ, ואולי גם בבתי-ספר, ונעשה בעיני הקוראים לצוואתו המוסרית של ברנר בשאלה הערבית. ומאחר שהתייחסו לרשימה הזו במנותק מכל יתר הדברים שכתב ברנר בשאלה הערבית – נוצרה תמונה אידילית מתקתקה ו"הומאנית" באשר להתייחסותו של ברנר לערבים:

"בעוד צעדים אחדים, במשעול שאחר זה, זינק אחריי מאחד הפרדסים איש ערבי אחד בסחבות של טוז'ורקה [במקורו: מעיל סטודנטים שחור עם כפתורי-זהב, שלבשו צעירי העלייה השנייה שבאו מרוסיה] אירופית ומעדר ישן על כתפו. 'חאואג'ה!' – הדביקני. וראיתי, שאין זה ערבי מגודל, כאשר נידמה לי משום-מה ברגע הראשון, כי אם נער-פועל כבן שלוש-עשרה או ארבע-עשרה. הוא שאלני דבר-מה בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברורה, דגושה. אני, לצערי, לא ידעתי לענות לו, כי לא לימדתי לשוני לדבר ערבית. שאלתיו אני מצידי במילה אחת: מסלימה? (כלומר, מכפר-סלימה הסמוך הנך?) וענני: לא, מנהן [מ"ם בחיריק, נו"ן בשווא, ה"א בפתח], מכאן הוא, מן הבויארה [הפרדס], והוסיף לדבר ולספר. אז שאלתיו ברמיזת-אצבע: אפנדי? (כלומר, בויארה זו, שאתה הולך ממנה ושאתה, כמשמע מדבריך, עובד בה, של האפנדי ההוא היא, היושב שם בפתח-חצרו?). הוא ענה בחיוב והוסיף להאריך דבר דבור על אופניו, כי לו, לנער, אין לא אב ולא אם, מתו בשנות-המלחמה, יתום הוא... את זאת הבינותי ממילים בודדות שלו, ועוד יותר מתנועותיו והעוויות-פניו. והוא גם הוא הבין את שאלתי: 'קדיש'? [קו"ף בצירה] (כלומר, כמה הוא מקבל ליום?) וענה בהכרת ערך-עצמו: 'תמניא גרש', היינו, שמונה גרושים. – 'לא טוב' – אמרתי, והוא תהה רגע והתקשה להבין: מה פירוש 'לא טוב': הרבה פחות מדי או רב יותר מדי? אז הסביר לי בארוכה ובהטעמה יתירה, שיש גם שמקבלים חמישה-עשר גרוש ליום וגם עשרים... פועלים גדולים... ולו אחיות קטנות... וצריך לאכול, להתפרנס... והוא מקבל שמונה... הכל מן אללה!...

אותה שעה לימדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא לימדתי לשוני לדבר ערבית. אילו ניתן פה... יתום עובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עליי מוטלת היא. הן עליי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי-אנוש!... לא, לא עשיית-רבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה – לא, לא פוליטיקה! זה, אולי דווקא לא תפקידנו, ובזה אולי דווקא נעסוק בעל-כרחנו, מתוך ייאוש, בדלית ברירה! – לא, לא זה!... כי אם מגע נפש בנפש... מהיום... ובמשך דורות... במשך ימים רבים... וללא שום מטרה... ללא שום כוונה... מלבד כוונת אח, ידיד ורע...

– שלומי, אדון! – נפטר ממני הנער במוקדם, בראותו כניראה, שטרוד אני ושהשיחה נפסקה. אבל בברכת-פרידתו נשמעה, בכל זאת, קורת-רוח מרובה על שעלה לו בהיסח-הדעת לחטוף שיחה הגונה עם אדם מגודל, ולדבר בטעם, כזקן ורגיל.

– שלומי לך, חביבי, – לחשו שפתיי וליבי המה לו ולי.

המשכתי את תעייתי בחשכת-הערב. ("מפנקס", תרפ"א, 1921, שם, כרך ב, עמ' 212).

יתום עובד! אח צעיר! – הפגישה עם הנער הערבי, השיחה המגומגמת, בלא-שפה, ובייחוד לאחר השינאה שמתגלית מצד אותם "פולני-המזרח", רומזת למשך שעה קלה על אפשרות של זיקה אחרת בין יהודי לערבי. לא הסכין המאיימת, ולא הארוס המעוות, אלא "וליבי המה לו ולי", המיית-לב, מגע נפש בנפש. אלה אמנם אינם עדיין בגדר אהבה, ואולם יש בהם מ"כוונת אח, ידיד ורע", סיכוי להתקיימותה של אהבה. ליבו של ברנר נכמר בקירבו על היתום העובד. המחיצות נשברות, וברנר יוצא מגדרו לקראת הנער הזה, הזקוק להדרכתו.

האומנם הוסרו המחיצות?

הפגישה האנושית עם הפרט הערבי מסיטה את ברנר לעבר אותה גישה רומאנטית שכה שקד לפוסלה כל אימת שגילה עקבותיה אצל סופרים אחרים. הוא גם מתחרט על שלא למד לדבר ערבית. אולי יש דבר-מה מכליל, לא צודק, בגישתו האחרת, זו שרואה כמעט רק חזות קודרת בקשר לערבים? שרואה בהם סיוט? אבל השיחה נפסקת מאליה. כי הזרות עדיין חזקה מן הדו-שיח. הנער הערבי לא ניראה נרגש במיוחד. הוא אולי אינו מייחס לשיחה חשיבות שמעבר למקריות. זו אינה שיחה אלא מונולוג פנימי של ברנר, ימים אחדים לפני הירצחו. ומצויים בו רומנטיקה, הומאניות – ממש כמו בסיפורי "בני-ערב" של חוואג'ה מוסה, התרפקות על אפשרות של רעות אישית ("לא פוליטיקה!"), והתעוררות, אמנם מאוחרת, של המצפון המכה על חטא ההזנחה שביצירת קשרים אישיים עם בני העם השכן. יש ברשימה בקיע חשוב, מהותי, בחומת אותה גישה האומרת שאין מגע אישי עם הערבים בדרך האהבה אלא באמצעות הארוס המעוות בלבד. ויש גם התפלמסות עם הקומוניזם העולמי ושלוחיו בארץ-ישראל, אשר בגלגוליהם השונים, מאותה תקופה והלאה, נקראו בשם: מפ"ס, פק"פ וה"פרקציה": "לא, לא עשיית-רבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה"!

אגב, פעילות קומוניסטים יהודים וההפגנה שלהם נחשבו בעיני הבריטים והערבים בין הסיבות להתעוררות מהומות-הדמים של האחד במאי 1921, אשר למחרתם נרצח ברנר. נגד עמדות אידיאולוגיות שמאלניות אלו, הדוגלות במהפכה מעמדית עולמית, ומתעלמות מן האספקט הלאומי-יהודי, יוצא ברנר בשם "לא פוליטיקה!" אלא דורש גישה הומאנית של קירבה ומגע נפש בנפש. ואילו משנוגעים הדברים בעצם קיומו של היישוב היהודי בארץ-ישראל, אין ברנר מאמין גדול בחלום הקירבה ההומאנית, אלא דורש אגרוף יהודי וצבאיות.

אסור להשכיח, אך אין גם להפריז – בצוואה המוסרית וההומאנית של הרשימה "מפנקס". הסתירה המרה היא מטבעה של המציאות, ובלתי-אפשרי, לפי השקפתו של ברנר, להיות ריאליסט והומאניסט-פאציפיסט בעת ובעונה אחת. וכבר עמד על כך מרדכי קושניר במאמרו "י.ח. ברנר לאור ימינו (פרשת ערב בכתביו)":

"האם שנא ברנר שינאה פרטית את הערבי, את הפרט כשהוא לעצמו? האם היה מסוגל להיות מלא שינאה? הן גם בחשבונו עם כלל-ישראל היה משפטו אכזרי ונחרץ, וכשנפגש עם הפרט הישראלי כשהוא לעצמו, אם זה היה יהודי זקן וחולה בבית-חולים ואם זה היה איש עממי כמו שהוא בשכנות, היה יחסו יחס של רחמים הומים ותהייה על גורלו של היחיד; את הערבי, כאדם, כפרט, לא הכיר, את שפתם לא ידע. את הילד ואת האם הערבייה לא נזדמן לו להכיר, ובכל זאת כתב בשורותיו האחרונות: 'טוב להיפגש בווליקו-רוס בטמבוב ואין צורך לאמר בליטוויני בסביבות קובנה מאשר בפולני המזרח הללו'. אף כשהוא פגש נער ערבי כבן שלוש-עשרה, ארבע-עשרה, איזה יחס אנושי חם זנק מליבו לקראתו... וסופו היום הוכיח עד מה היתה הרגשתו זו מוצדקת. קרוב לאותם הימים של פגישה זו באותו שני במאי איום בא קיצו על ידי אותם הערבים." ("בני הדור ומוריו", תשי"ט, 1959, עמ' 80).

*

בספרו "יוסף-חיים ברנר, חייו ויצירתו" (הוצאת "ניב", תל-אביב, תשכ"ז, 1967), אומר הסופר יוסף ליכטנבום כי "ברנר, ביחסו לערבים, לא היה שוגה בהזיות, כגון ר' בנימין, שאת הטפותיו ראה כשטחיות וכלעג לרש. היה זה יחס מפוכח למדי, כיאות לאיש המציאות, מה גם שלא אחת נכווה בגחלתם. ואולם הפעם חש, שאחריות הצעיר הערבי, העזוב והמדוכא, היא עליו. הוא חש בצורך של 'מגע נפש בנפש... הצעיר לא היה מבני האפנדים המרושעים, אלא נער-פועל, לבוש סחבות ומעדר על ראשו, וליבו [של ברנר] נתמלא חמלה לאין קץ אל 'היתום העובד, האח הצעיר'." (שם, עמ' 68).

ליכטנבום ממשיך ומספר על ביקורו האחרון אצל ברנר בבית יצקר, שני ימים לפני הרצח. "דרך החול בין הכרמים היתה ריקה לגמרי. ראינו את הבתים הערביים הסגורים ומסוגרים כמבצרים ומסביב אין נפש חיה. משדרכנו על סף הבית מצאנו את ברנר עומד בפתח, מטה את כדו ויוצק מים בספל להשקות את אחד הפלחים העוברים ושבים. הבית כולו, זר ומוזר לעין, בית-אפנדים עתיק-ימים בעל חלונות-גבוהים וססגוניים, עשה רושם כנווה נזירים אשר במידבר. חדרו של ברנר היה ריק ועזוב וקודר, למרות האור הרב שהציף אותו מחלונותיו המרווחים. רק מיטת-בד מתקפלת ניצבה שם, שעליה הושיב את אורחיו, וסמוך לו שולחן רעוע. נועם של שלווה היה נסוך על פני כל." (שם, שם).

האם שינה ברנר בימיו האחרונים את יחסו לערבים? אולי השכנות הקרובה פתחה לפניו, למרות האיבה, פתח לגישה אחרת?

*

ישנן עדויות אחרות, מפי אנשים שפגשוהו בימיו האחרונים, כחיה רוטברג, המראות על פחד וחשד עמוקים שרחש ברנר לסביבה הערבית. חיה רוטברג היתה באה לברנר לקבל שיעורי תנ"ך. היא מספרת כי אחרי כל שיעור ליווה אותה ברנר הביתה לתל-אביב. "זה היה קיץ, כבר חם. היה לובש מעיל ארוך, חם. הוא חשב שאם יוצאים, אז צריך ללבוש מעיל. יהודי. צריך לכסות את עצמו. תמיד ליווה אותי דרך הפרדסים, לא דרך הכפר הערבי. היתה לו רגישות לערבים. כניראה שפעם השליכו עליו אבנים. הוא אף פעם לא ליווה אותי דרך אבו-כביר, אף-על-פי שזה היה קרוב יותר לתל-אביב." (משה נתן, "חברים מספרים על ברנר", "במחנה", אפריל 1971).

לאחר חודש ימים בהם טרח ברנר ללוותה אזרה חיה רוטברג אומץ וביקשה שלא ימשיך להטריח עצמו בכך. ברנר אמר: "טוב, אם את לא רוצה ללכת איתי, אביא לך את לואידור."

לואידור הוא הסופר הצעיר שברנר טיפחו והזמינו לגור בבית יצקר. יוסף לואידור נרצח יחד עם ברנר וגופתו לא נמצאה.

חיה ולואידור יצאו, דרך אבו-כביר, וברנר הביט אחריהם מן החלון ועקב אחריהם במבט דואג. חיה מספרת כי בדרך אמרה ללואידור: "אני לא יודעת למה ברנר פוחד מערבים. אני לא מרגישה שום פחד מערבים. הם דומים לנו בפרצוף, ובכלל הם לא עושים רושם של גזלנים כמו הגויים, שהם דומים לדובים ולזאבים. שיהודי פוחד מרוסי – אני עוד מבינה, אבל לפחד מערבים – איני מרגישה שום פחד."

לואידור אמר לה: "ברנר צודק, שהוא פוחד מערבים. הערבים יותר אכזריים מהרוסים." (שם).

*

עדות מתקופה קרובה (1923) להשפעתה של הרשימה "מפנקס" בכיוון לאידאליזאציה של עמדת ברנר ביחס לערבים, אנו מוצאים בספרו של ד.א. פרידמאן "י.ח. ברנר, אישיותו ויצירתו":

"הוא, שהתנגד לכל כפייה שהיא, לכל מעשה-אלמות אף בעולם-המחשבה – הוא נפל בידי רוצחים. ואולי היה הרוצח אותו 'איש ערבי בסחבות של טוז'ורקה אירופית...' מתוך אהבת-האדם העמוקה שבליבו, מתוך הבנה מעשית ומוסרית עליונה בצורכי האומה העברית – כתב ברנר בדבריו האחרונים על הערבי: 'קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עליי מוטלת היא'. כך כתב ברנר על הערבי, והערבי הרגו ופיזר את כתביו. ויהי זה לא אותו 'יתום עובד', אלא האפנדים, שמבט-הרשע שלהם החריד את ברנר בשעת אותה פגישה פטלית. בעיקר-הדבר הן אחת היא. הן הצדק היה את ברנר, זה הצדק הברנרי, הצדק הכי-נשגב, האומר, כי אחריות הרצח על הנרצח היא. ברנר קיבל תמיד על עצמו את האחריות על הרע שמחוצה לה. – – – על אמיתו, היא אמיתנו, גם נרצח. באכזריות, בביזיון. כי רוצחיו התעללו בו ובגווייתו. איזה סיום נהדר לחיי עינויים! נהדר מצד המוסריות שבו, ומצד ההתאמה העליונה לאותם החיים, שהיו ניראים כה חסרי-התאמה." (שם, תרפ"ג, 1923, עמ' 82-81).

ההבחנה הסוציאלית שעושה ברנר בין יתום עובד ואפנדי מתקבלת כמין ניסיון הססני לרכך את אימת הרצח הנורא, רצח הממחיש תהום שמעבר לשאלות סוציאליות ומעבר להבחנה בין פועלים ערביים "טובים" לבין אפנדים-מנצלים "מרושעים". אך מכאיב ומרגיז כפליים הוא הניסיון לקשור כתרים לרצח בנוסח "איזה סיום נהדר לחיי עינויים!" – ולראות בברנר קדוש מוסרי, אשר במותו ציווה לנו תורה נוצרית-כביכול, את אידאל-ה"כבשה" האומר כי "אחריות הרצח על הנרצח היא". אחריות – כן! – אך רק במובן של אחריות לחולשה ולחוסר התגוננות מספקת מבעוד מועד.

*

בתנועות-הנוער הארצישראליות לא התחשבו כניראה כמעט כלל ברישא של הרשימה "מפנקס", או אולי קיבלוה רק מצידה ה"מעמדי", ואילו בסיפא שלה ראו צוואה הומאנית באורח חד-משמעי. וכך נקבעה כבמסמרות דעתו של ברנר על הערבים בקרב חלק גדול מקוראיו ויודעי שמו, עד שנעשה סמל לגישה "מצפונית" בשאלה הערבית.

עדות לכך מצוייה בספרו של משה שמיר "חיי עם ישמעאל" ("ספריית מעריב", 1969): "עוד הספיק, לפני מותו, להוריש לנו בסיפור וברשימה גם את ראשית תחושתו בבעיית הערבים ויחסינו עימם. ורשימתו ספוגת הרחמים על הנער הערבי במשעול-הפרדסים אף היא מן הקרואות ביותר בחוגי הנוער. הנה שוב: עם מבטנו החריף והמתאכזר-לדעת לא נטש את התקווה לטוב. כמוהו כמותנו." (שם, עמ' 17).

שמיר, שנולד בארץ-ישראל בספטמבר 1921, מעיד על עצמו שגדל והתחנך על סיפורי ברנר. לא מתוך בורות, אפוא, הגדיר את הרשימה "מפנקס" (1921), שנתפרסמה חודשים לא רבים לפני הולדתו של שמיר, בתור ראשית תחושתו של ברנר בבעיית הערבים ויחסינו עימם. איך אפשר לדעת ולא-לדעת כך את ברנר? "חיי עם ישמעאל" הוא ספרו הקיצוני ביותר מבחינה לאומית של שמיר עד לתקופת היכתבו, ספר שמנציח את השינאה וקובע עמדת עליונות ישראלית מוחלטת על הערבים, ובו שובר שמיר כמעט כל מה שנותר בו עדיין מימי נעוריו הפאציפיסטיים בחיק תנועת "השומר-הצעיר". ואם הוא עדיין רואה את ברנר כסמל לגישה הומאנית ו"ספוגת רחמים" לערבים – יש בכך הוכחה למידת ההשפעה הגדולה של הרשימה "מפנקס" בתור חומר קריאה חינוכי-דידאקטי בחוגי הנוער הישראלי, בתקופת התבגרותו של שמיר, ולהשכחת דעתו האמיתית, הקשה והאכזרית של ברנר בשאלה הערבית.

שמיר יודע שברנר לא הומאניסט-גמור ביחסו לערבים וכי – "אחרי שהוסיף לחיות בתוך מחנה נידוניו-ברותחין [היהודים] בלי לחדול לדונם ובלי להוציא עצמו מכללם – בא עליו סופו כאחד מהם ואולי כאחד האומללים בהם. בז'רגון מרגיז ולא מדוייק, אך למען חריפות ההבלטה, אומר: שולל הגלות הגדול מת כיהודי גלותי. כאילו ביקש להדגיש במותו את לקח חייו: הנה ככה. כשם שאמרתי לכם תמיד 'בל תחיו כמוני', אומר אני לכם עתה: 'בל תמותו כמוני'.

'אשרי מי שמת – ותל-חי למראשותיו', ציווה לנו ברנר. הוא אמר זאת שנה אחת וחודש לפני מותו, בסיומה של רשימת-עיתון נרגשת על תל-חי." (שם, עמ' 18).

אמנם כאן קרוב שמיר יותר להבנת עמדתו של ברנר. אלא מה – שוב אידאליזאציה, והפעם – של המוות? מה טוב ששמיר לא זכר או לא ידע בעת כתיבת ספרו את דברי ברנר על הצבאיות, שהרי אז היה מביאם ודאי לשם חיזוק המסקנות הלאומניות אליהן הוא מגיע מקץ התקופה הארוכה של חייו עם ישמעאל.

עדות אחרת להשפעת ברנר מצוייה ב"ימי צקלג" לס. יזהר: "וכי יכולה זו [יהודית המטפלת] לתאר אין אחד מילדי-טיפוחיה אלה, האמונים על קלוריות וויטמינים, בננות ושמנת, ומוסרו הטוב של א.ד. גורדון, וזעקתו-תהייתו של יוסף-חיים ברנר, איך קם אחד מהם ותוקע כידון בצוואר איש, ערבוש מחורבן שהוא, או משכיב בצרור שורה של שכאלה, משום שכך וכך וכזה הוא המצב." ("ימי צקלג", 1958, עמ' 195).

ה"תקווה לטוב" (שמיר) גורמת אולי לשמיר וליזהר לראות בברנר מהרהורי-ליבם. הקטע של יזהר קשור במשבר הערכים של הדור הצעיר, דורם, שלחם במלחמת 1948. אבל ברנר לא ציווה אותנו – "לא תרצח!" הוא לא היה תמים כמו יזהר ושמיר, לפחות בצעירותם, ויכול שמיר בשנת 1969 לכתוב כאוות-נפשו "כמוהו כמותנו". דומה לעיתים כי בארץ-ישראל ניתן רק לתמימים להיות אופטימיים, הומאניים ופאציפיסטיים, ואילו מי שאינו מרמה את עצמו ומתבונן בעיניים פקוחות במציאות, נעשה בהדרגה לריאליסט ולפסימיסט ונדחף לאט-לאט לעבר ייאוש ומבוכה, פאטאליזם או קיצוניות לאומית.

*

בשם "במשעולי הפרדסים" מייצגת הרשימה "מפנקס" באופן בלעדי את גישתו של ברנר לערבים בקובץ "סיפורים עבריים מחיי הערבים" (הוצאת "עם הספר", תל-אביב, 1963) בעריכת הסופר יוסף אריכא. אופייה ההומאני של הרשימה מטשטש את ההבדל הרב שבין גישתו הנוקבת והאכזרית של ברנר לבין הגישה הרומאנטית, התמימה, ההומאנית והאוהדת, גישה המנסה לצייר את חיי הערבים שכנינו מבפנים, ולתת לרוב דיוקן אידילי באשר ליחסיהם עם היישוב היהודי בתקופותיו הראשונות – גישה המאפיינת בקובץ את לקט היצירות של סופרים בני-תקופתו של ברנר, מ"מוכר התאנים" של חמדה בן-יהודה ועד למשה סמילנסקי, משה סתוי (סטבסקי), יהודה בורלא, ז. ברכות, ש. צמח, רחל ינאית בן-צבי, א. ראובני, אשר ברש, יצחק שמי ויצחק שנהר.

*

אי-ההבנה בולטת באשר ליחסו של ברנר לשאלה הערבית מצוייה לדוגמא ברשימה של עליזה לבנברג "דרכי אל ברנר" ("שדמות", 1968), שנכתבה בעקבות הופעת הכרך השלישי של כתבי ברנר בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

"האם ידע ברנר, שהיה כה ער לחולשותיה ולסכנותיה של הציונות, מה שאנו יודעים היום – שקיומנו באזור זה, במזרח התיכון, תלוי בהשתלבותו בו, בהבנתו? הגלות באירופה – או בכל מקום אחר – היא חולייה חשובה בתולדות העם. אך חוליות רבות אחרות לה, להיסטוריה שלנו, ויסודות רבים ומגוונים אורגים את ארג חיינו בארץ. האם הבין זאת ברנר? דומני שלא. הערבי אינו חלק מארץ-ישראל שלו. הוא במקרה הטוב רקע, חלק מהנוף האכזוטי, אף לא שותף ולא בעל השפעה. ידועה הרשימה הקצרה והנוגעת-ללב של ברנר על הילד הערבי – אך רחמיו נכמרו על הילד הזקוק להגנה ולחסות, והיותו ערבי היא מקרית. אין לו תשובה לשאלות יחסנו לערבים, משום שאינו שואל את עצמו שאלה זו בסיפוריו. ואין זה פלא. החינוך התנועתי הציוני לא הכין אותנו למציאות בה קיימים הערבי ותרבותו כחלק אינטגראלי. משום-מה תוארה ארץ-ישראל כארץ-אבות, כארץ תנ"ך ריקה מאדם, מחכה ליד שתעבד את האדמה ותייבש את הביצות. בבואנו ארצה, נפגשנו אמנם עם הערבים, אך דעתנו לא היתה עדיין פנוייה אליהם. עסוקים היינו ביצירת תנאים לעליית יהודים, להצלתם. ואלו שמחשבתם היתה פנוייה לעניין, ניחמו את עצמם במחשבה ובאמירה שהערבי זוכר לשיפור תנאי חייו, לפרנסה טובה יותר, להתקדמות כלכלית. אנו, שידענו שאין האדם חי על לחם בלבד, לא רצינו לעמוד על שאלה זו. ייתכן שבימים ההם מובנת היתה התעלמותנו משאלה זו. – – – לא מצאתי אצל ברנר תשובות ואפילו לא שאלה בעניין זה." ("שדמות", כ"ח, חורף תשכ"ח, 1968, עמ' 79-78).

האומנם? הרי זו שוב דוגמה לקריאה (יותר נכון לחוסר-קריאה) של הכותב, שתולה את הרהורי-ליבו (שאינם נטולי חשיבות ואמת כשלעצמם) בכתביו של ברנר. ברנר התעלם מן השאלה הערבית?!

*

במלאת חמישים שנה למותו של ברנר כתב עליו פרופ' ארנסט סימון, מפעיליה הבולטים של ההתקרבות היהודית-ערבית, חבר "ברית שלום" בשעתה, ומייצג מובהק לעמדה הפאציפיסטית בארץ במשך כל שנותיו כאן. סימון מתייחס אף הוא לרשימה "מפנקס" ואומר:

"מפגישה זו מסיק ברנר מסקנה, מעין מוסר-השכל, והוא, שתפקידנו בשאלה היהודית-ערבית איננו 'פוליטיקה', אלא 'מגע נפש בנפש...' אלה דברי חיים יוסף האחרונים, והרוצה בכך רשאי לראות בהם את צוואתו הרוחנית. אך עם כל גדולתו וטהרתו של ברנר – – – ועם כל ההערצה, שהוא ראוי לה – הרי האמת ניתנה להיאמר: בהכללתו האנטי-פוליטית לא צדק. הפוליטיקה איננה בלבד 'כפוייה' עלינו – בכך הודה במפורש – ואי לזאת הכרח שלא יגונה, אלא היא גם זכות, חלק בלתי-נפרד מאותה אחריות, שיש לנו, היהודים החופשיים, גם לגבי הערבים העניים והרעבים ללחם, דוגמת אותו 'יתום-עובד', שברנר נשא את סבלו בליבו. ואם זו היתה אמת בשנת תרפ"א, בשנת תשל"א על אחת כמה וכמה." ("פגישת ברנר האחרונה ופשרה", "פגישות ופשרן", מתוך: "סיכוי לשלום", בהוצאת התנועה לשלום ולביטחון, ירושלים, אפריל 1971, עמ' 59-58).

ושוב, האומנם? וכי אפשר לומר שברנר ראה את השאלה היהודית-הערבית רק כ"מגע נפש בנפש", ואת הפוליטיקה הנילווית אליה גינה ככורח? והרי כמעט ההיפך הגמור הוא הנכון אצל ברנר. הוא ראה רק את השאלה הלאומית-יהודית, לא התעלם אף לרגע מבחינתה הפוליטית, ורק פעם אחת בכל כתביו מצוייה אמונתו ב"מגע נפש בנפש"! הרי לפנינו שוב ניסיון למצוא בפגישה האחרונה של ברנר עם הנער הערבי פשר, שהוא מעניין ונכון מצד הכותב, אך בלתי הולם את דעתו והשקפתו של ברנר.

*

דניאל בן-נחום, חבר בית-זרע ואיש "השומר-הצעיר", רואה גם הוא בברנר מהרהורי-ליבו:

"עם קריאה ברשימתו האחרונה, שנכתבה זמן-מה לפני הירצחו, על הפגישה עם נער-פועל ערבי, אנו תוהים לא רק על ליבו הגדול של הסופר, שהוא כפתחו-של-אולם לסבל הזולת, אלא על חריפות הראייה והאבחנה הברורה בין בן-האפנדי הגאיוני, שאינו מברכו לשלום, האוייב-בנפש ויוזם הפוגרום, לבין הנער-הפועל, 'האח הצעיר', שיש לעמוד לימינו, 'להאיר את עיניו', להטעימו יחסי אנוש. – – – הוא [ברנר] האמין ביחסי אחווה, שיקומו על יסוד של גישה מעמדית ואנושית כנה ללא חשבון של 'רווח פוליטי' אן 'תועלת מהפכנית', ההופך את העם השני למושא של השתלטות ושל ניצול – – – על אדני אינטרנאציונאליזם אמיתי, כברית בין עמים עובדים, שתינטה כגשר ברזל על פני תהום של איבה והסתה, תהום-דמים." ("רשות הזעקה", "חזרה אל ברנר", ספריית פועלים, 1971, עמ' 26-25).

אכן, אנשים תמימים עדיין מוצאים בפגישה עם הנער הערבי צוואה מוסרית ומייצגת יחידה-כמעט להשקפת ברנר בשאלה הערבית, ואינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, או מתרצים שלא כהלכה – את דעתו היותר אכזרית של ברנר בשאלה זו. כך הוא ניסיונו של בן-נחום, בעל השקפת עולם שמאלית, להבדיל בין האפנדי ה"פורע" לבין הנער הערבי הפועל ה"טוב". כאילו ברנר גימד את שאלת יחסינו עם הערבים לעניין המעמדי בלבד.

*

אמת, הקריאה הזו בשאלת יחסו של ברנר לערבים אינה קלה ליהודים בעלי כוונות טובות. אך האם משום כך עלינו להשכיח את דעתו של ברנר? נקל לתאר כי קורא לא-יהודי, למשל, יראה בדבריו של ברנר ביטוי לגזענות יהודית. בייחוד אם ישפוט את דברי ברנר מנקודת הראות של תקופות אחרונות, ולא בהקשר לתקופתם. הרגשתו של קורא ערבי, למשל, תהיה דומה אולי להרגשתו של קורא יהודי הנתקל בביטויים ובדיעות אנטישמיות אצל דוסטוייבסקי. אך האם משום כך רשאים אנו להשכיח את הביטויים הקשים והמעליבים, ולהציג את ברנר מתוך גישה של אידיליקה, גישה אפולוגטית, אקלקטית, שמעלימה תופעות בלתי-נעימות ובכך מצנזרת אותן לפי קו מגמתי מסויים?

גישה כזו תחטא לאמת של ברנר, שדרש לא להירתע מלראות את כל מרירות-המציאות, ויש לקוות כי הקורא הלא-יהודי יבין כי יחסו המר והמעליב-לעיתים של ברנר לערבים נובע מתוך מצוקה קשה, סובייקטיבית, של יהודי המבקש להתערות בארץ זרה לו, ולא מתוך התנשאות אובייקטיבית, שמתיימרת לפסול את הערבים מטעמים גזעניים.

רק כאשר האדם היהודי מצוי במצב של סבל ושל התנגשות עם האדם והנוף הזרים – רק אז ניראה בעיניו הערבי כסיוט. וההוכחה החשובה ביותר ליושרו של ברנר – ומי שישכיחה יחטא בסילוף ובאי-הבנה של כל מה שברנר כתב בשאלה הערבית – היא בכך שאף פעם לא נשא פנים לעמו. אולי היחידי שהבין זאת כהלכה היה מרדכי קושניר, שאת דבריו הבאנו לעיל. התוכחה והביקורת של ברנר כלפי עמו-שלו קשות פי כמה וכמה מדבריו על הערבים. אמנם הערבים "מזוהמים כשהם לעצמם" אבל בכל אופן "לא מזוהמי עולם" כמונו, היהודים.

המשך יבוא

פרקי המחקר הנרחב "ארורים הרכים האוהבים, ברנר והשאלה הערבית" נכתבו בשנים 1968-1969, כלומר לפני כ-44 שנים. וזאת כ-33 שנים לפני התפרסמם, ללא שינוי – בספרו של בן עזר "ברנר והערבים", אסטרולוג, 2001.

הספר יצא לאור לקראת מאי 2001, במלאת 70 להירצחו של ברנר, ולא זכה כמעט לשום איזכור בעיתונות ובמיוחד לא בעיתון "הארץ", שהתעלם ממנו כליל, אולי מפני שלא מתנחלים או חיילי צה"ל רצחו את ברנר אלא ערבים. אנחנו מתארים לעצמנו איזה רעש היה הספר מעורר בשעתו אילו כתב אותו אחד הנאדות הנפוחים של הספרות העברית.

פרקים ראשונים מתוך המחקר פורסמו בשעתם ברבעון "קשת": "י. ח. ברנר בין עליבות לצבאיות", "קשת", קיץ 1970; "י. ח. ברנר ו'השאלה הערבית'", "קשת", אביב 1971, ובהמשך פורסמו בנפרד כל פרקיה בבמות ספרותיות נוספות.

בתום הפרסום בהמשכים במכתב העיתי תובא מתוך הספר הביבליוגרפיה ובה פירוט מלא.

לא, בן עזר לא קיבל מעודו את פרס ברנר. כי מה לו ולברנר בכל המובנים?

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כה אמר מאיר שלו, המנטור הנערץ של המעמד הבינוני העשיר והנרגן בתל אביב, בטור המתייפייף-נפש שלו ב"ידיעות אחרונות" [12.4] טור המספק מדי שבוע מזון כשר חדש לַנרגנים ולרפי-השכל:

"גינתר גראס הוא אדם פרטי, ששירו מעיד עליו ורק עליו, אבל אלי ישי הוא שר בממשלתנו, ומעשיו אומרים משהו על מדינת ישראל כולה. הדבר היחיד שאפשר לומר לטובתו הוא שבעצם החלטתו הראה השר ישי כי מבחינות רבות ישראל ואיראן הן מדינות אחיות, קיים ביניהן דמיון רב וזיקה רוחנית עמוקה, וכך נסתרו האשמותיו של גינתר גראס אחת לאחת. תודה."

"הטיטאניק היא גם דימוי של עיוורון, של קברניט [נתניהו, כמובן. – אב"ע] שאינו רואה את הקרחון שאליו הוא משיט את ספינתו, של מדינה שנעה בקו ישר וברור אל אסונה."

מסקנה: אתה רוצה להיות סופר פופולארי בישראל? תשתין עליה! – והקפד לומר שטויות כמו בולי, גינתר, עמוס ודוד גימ"ל גם – וכך יהיה מקומך בצמרת המתוקשרת שמור ובטוח, וגם לא מזיק לעשות זאת כשאתה מוציא לאור ספר חדש וחקוק בכותל המזרח של האידיוטיזם המוסרי.

* אנחנו מוצפים בכמויות רבות של חומר, ולצערנו איננו מספיקים להתייחס לכולו וגם לא לכלול את כולו במכתב העיתי, מה עוד שיש לנו כלל – לא לחתוך ולא לקצר. לכן אנחנו מבקשים מן החפצים שדבריהם יופיעו אצלנו – לכתוב קצר ותמציתי ככל האפשר.

* הרבה תודה לאתר האינטרנטי של עיתון "הארץ" המלווה באהדה את "מטס" השנאה לישראל של המפגינים התומכים בזכותו של הטרור הפלסטיני להתקיים, ובעד מחיקתה של ישראל כמדינה יהודית. תודה גם על חשיפת פעולתם בנתב"ג של קלגסי משטרת ישראל. גבלס היה נהנה לראות את פעולותיכם.

* יש לכם ספק להיכן תולכנה השיחות בין איראן לשש המעצמות בנושא הגרעין? הן תולכנה וגם תסתיימנה בדרישה למזרח-תיכון ללא נשק גרעיני, כאשר התביעה העיקרית תהיה, גם בעקבות ה"שיר" של גינתר גראס – לפרק את ישראל מהאופציה הגרעינית שלה המאיימת על שלום האיזור והעולם!

* על מה מבוסס השלום שלנו עם מצרים? על אספקה של לפחות 320 מיליון פיתות טריות זולות ומסובסדות מדי יום – לאוכלוסייה של כ-80 מיליון נפש – 4 פיתות לנפש ליום בממוצע! אלמלא עזרתה של ארה"ב, שמאפשרת זאת – היה הרעב ממוטט את מצרים כמו בימי אבותינו הקדמונים. ועזרתה של ארה"ב מותנית בשמירת הסכם השלום של מצרים עם ישראל. זה עיקרו של הסיפור וזאת יודעים גם האחים המוסלמים וגם הסלפים!

* הגיע הזמן שתבינו, לפלסטינים, לפעילי שמאל זרים, יהודים וערבים, מותר להתגרות בחיילי צה"ל, להעליב אותם, לדחוף אותם בהפגנות תוך ביטחון שהחיילים לא ישתמשו בנשק שבידיהם – כי רק לכך מחכים צלמי רשתות הטלוויזיה המתואמים עם כל החולירות הללו  –לתפוס את צה"ל מכה!

לכן מותר לצפצף על חיילי צה"ל ומשמר הגבול, לקלל אותם, לבזותם ולהעמיד את סבלנותם במיבחן קשה. אבל לחייל ולקצין שלנו אסור לירות, אסור להכות, הוא רק צריך לנגב את הרוק מעל פניו ולהמשיך הלאה בתקווה שאיזה צלם מנוול לא יתפוס אותו בתנוחה שתופץ בשמחה בכל רשתות הטלוויזיה בעולם וב"הארץ" – ותגדע את המשך שירותו הצבאי.

* לחדשות בן עזר כל הכבוד, אני קוראת בהתפעלות ובהערכה את הגיליונות המתרפקים על הצג, ומברכת מקרב לב את העושים במלאכה.

תודה מראש,

אופירה רהט

* שלום מר בן עזר. נתקלתי היום לראשונה באתרך. איזה תענוג! קראתי בשקיקה את הניתוח הנפלא של גולן שמאי על "תוף הפח", בעקבות הדיון הער שהתפתח בפייסבוק. בברכה,

 יהודה לביא

* אהוד יקירי, הללויה לעיתון ותזמורת! איזה יופי של גיליונות מעניינים, מצחיקים, עמוקים, פולמוסנים דעתניים, ואפילו שומו שמים – ציוניים, יהודיים ופרו ישראלים ר"ל. אפילו בגלות תל אביב שעל גדות הירקון עומדת לך רוחה של אם המושבות פתח תקווה לשמור על מקורות נביעתך ולא להתרשם ממקסמי השווא המתפוררים שסביבך.

אוהבך,

דרור אידר

לדרור היקר,

הרבה תודה והערכה על דבריך, שהם יוצאי דופן בבידוד שבו אני חי מול "צמרת" הספרות העברית, חוקריה ומבקריה. האם אפשר לפרסם את דבריך ב"ידיעות הש"י" שלי?

שלך

אהוד

אהוד, כמובן!

הבידוד הזה הוא חלק ממישטר שפה ותודעה של המשטרה האינטלקטואלית הידועה. אין התמודדות אלא רק התעלמות, מחיקה ושאר שיטות סטליניסטיות ידועות. מה שוודאי הוא שכולם קוראים את המכתב העיתי שלך.

מוקירך,

דרור

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,365 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל