גיליון מס' 735 ביום שואת ששת המיליונים

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז בניסן תשע"ב, 19 באפריל 2012

עם הצרופות: 1.מזבח יהושע. 2. שיחזור המזבח בעיבל, איור יהודית דקל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: הבעת תמיכה בסא"ל שלום אייזנר – הדחתך שערוריה. // י. דוריאל: "המטס" נכשל? כך מודדים הצלחה? // אבי ליפסקי: כוח וסמכות. // משה כהן: מה נשתנה? // אלי מייזליש: מעשה בשתי תמונות. // אהרון רול: אנו מכשילים את חיילינו. // מוטי הרכבי: יום יבוא ונשלם ביוקר על הפקרת חיילי צה"ל! // אורי הייטנר: 1. מי שמניף מקלות על חיילי צה"ל. 2. האם התגובה היסטרית? // בן דרור ימיני: השתגענו. [ציטוט]. // יהודה דרורי: לפגוע בחלאות המסייעים לטרור נגדנו. // יוסי גמזו: אֲנִי שָב וְרוֹאֶה אוֹתוֹ כָּאן. // מלכה נתנזון: מול גיא ההריגה. // יהודה דרורי: ה"חיבור" שכתבתי על השואה. // יוסי אחימאיר: אוהב אותך, סבא ליאון. // יוסי גלרון: גראס, אגודת הסופרים, אלתרמן, 1967. // יהודה גור-אריה: צעדים בכיוון הנכון. // משה גרנות: מאורעות תרפ"א ב"בית החלוץ" ביפו. // רוֹן גֵּרָא: 3 שירים. // תקוה וינשטוק: 1. שלושה דורות בפתח תקווה. 2. צריך לצלצל פעמיים. //  הרצל חקק: על ספרה של הדסה מור "אהבות בצל האפר". [ציטוט]. // אלישע פורת: לזכר הדה בושס. // אהוד בן עזר:  הפולמוס על ייסוד פתח-תקווה. // יואל נץ: בקרבת נערה אחת בודדת – נתקף אני אלם ופיק ברכיים. // דרור אֵידָר: הר עיבל: המקום שבו התחיל הכול. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ב. "ארורים הרכים האוהבים" 8. על היחס ללאומיות הערבית ועל אי-מוסריותו של הפאציפיזם היישובי. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

הבעת תמיכה בסא"ל שלום אייזנר

סמח"ט הבקעה:

הדחתך שערוריה!

כאזרח וכסופר, גם כנין ונכד למייסדי פתח תקווה ב-1878, שאולי מבטא במידה מסויימת את ישראל האמיתית, את זו שמוסריותה ורצון החיים שלה לא הזדהמו – אני מבקש להתנצל בפניך על הלינץ' הציבורי שכולו צביעות וחנופה פופוליסטית – שעורכים בך התקשורת הישראלית, מפקדים בצה"ל ופוליטיקאים שלנו, עד לנשיא המדינה עצמו!

אתה חבטת בפרובוקטור דֶני צעיר שבא לכאן לקחת חלק במסע מנוול להשחרת שמה של ישראל ולהכשרת דעת הקהל בעולם לסילוק זכותה להתקיים על פני האדמה. הפרובוקטור האירופי הבלונדי הזה מומן ודאי בידי גופים זרים שמטרתם להשמיד אותנו. שום מדינה בעולם לא היתה מניחה למנוולים או במקרה הטוב, לאידיוטים כמוהו, חורשי רעתה – להיכנס ולפעול בה בחופשיות שכזו נגדה, נגד הלגיטימיות שלה ונגד המופקדים על ביטחונה. ועוד היתה לדֶני החוצפה להזדהות תחילה רק בשם אנדריאס, כי הוא יודע שבישראל יש חסינות לפושעים, ובייחוד אם הם פועלים ומפגינים נגד עצם קיומה ופגעים בחייליה!

נראה ישראלי מעז לנהוג כך בהפגנה בדנמרק נגד קצין צבא או משטרה מקומיים ולפגוע בהם בעת מילוי תפקידם. שלא לדבר על ארה"ב, ששם מיד היו מגרשים אותו לצמיתות מן המדינה, ואולי לאחר מאסר של שנים אחדות!

אני סבור שאביע דעת רבים, שאין להם ביטוי בתקשורת ובעיתונות הישראלית – כי לצערנו אידיוטים מוסריים שולטים בחלקה הגדול ונותנים בה את הטון – אביע את תמיכתי המלאה בך, בעבודתך הקשה והמסוכנת יומם וליל, ובהיותך קורבן לצביעות ולחנופה מתמשכת בפני "דעת קהל" עולמית שלא איכפת לה לזרוק אותנו לכלבים – ואביע את התנגדותי המוחלטת לשערוריית הדחתך הנחפזת!

אתה גם הוכחת גבורה בכך שלא הסתתרת בקרון פיקוד מאחורי גבם של חייליך (אף כי במלחמה ממשית מקומך בקרון הפיקוד) – אלא ניצבת בראש, בשורה הראשונה, מול המנוולים מאירופה, המגובים במאות פלסטינים שכל מטרתם היא ליצור פרובוקציות כמו אלה, ואם אפשר גם להרוג אותך ואת חייליך-חיילינו, ולהמשיך בטרור הרצחני נגדנו – וכמובן לצלם הכול ללא מפריע ואחר כך לערוך ולפרסם בעולם, ברוחו של גבלס – כדי להציג אותנו כאנשים הרעים בסכסוך הזה, ולעזאזל הסיפור על מלחמתנו כאן על עצמם קיומנו, ועל כך שגוש דן לא יהיה כעוטף עזה.

מדינת ישראל לא היתה קמה אם בהנהגתה ובשורה הראשונה מול אויביה לא היו עומדים אנשים אמיצים כמוך, גברים ונשים שפעלו כפי שצריך לפעול – מול הרצחנות, האלימות, הסחטנות והחוצפה שסבבו אותנו בעבר וסובבים אותנו גם כיום, יום-יום, בכל רחבי המזרח התיכון!

תחזקנה ידיך המכות מנוולים שונאי ישראל!

אהוד בן עזר

סופר עברי

לא אידיוט מוסרי

ולא נתמך על ידי הקרן לישראל חדשה

* * *

יוסף דוריאל

"המטס" נכשל? כך מודדים הצלחה?

המסיתים-פרובוקאטורים, שזכו בתקשורת שלנו בתואר המכובד של "פעילים" – חזרו שוב על תרגיל הפלישה מלפני שנה, ולמרות שרובם נחסם – השיגו את מבוקשם בביזוי ישראל בעולם. כי מי זה יצדיק שימוש בכוח נגד "פעילים" תמימים?

הביזיון היה נמנע לו קראו להם בשם האמיתי והיו מפעילים את החוק המתאים לכך.

אכן, מאז תחילת שנות האלפיים מנסה כותב שורות אלו וחברים מפורום ותיקי מלחמת העצמאות לשכנע חברי כנסת – מהיו"ר ומטה – בצורך לקדם בדחיפות חקיקה שתילחם בהסתה האנטי-יהודית בעולם. זה היה החוק הפותח בפרויקט חקיקת הגנה לישראל, שבלי הגשמתו לא ניתן להילחם בהסתערות התעמולתית הגוברת נגד העם היהודי ומדינתו. ז'בוטינסקי כתב על כך עוד שנה לפני שנולדתי, כשקבע שהאנטישמיות תמוגר ברגע שבעולם יבינו שהסתה נגד יהודים זה עסק לא משתלם. והוא הכיר טוב את ההיסטוריה היהודית, בה חוזר התהליך של הסתה-פרעות-טבח, פעם אחר פעם. כל השלמה עם הסתה מזמינה את ההמשך הבלתי נמנע, שהגיע לשיאו באירופה אחר 10 שנות ההסתה של הנאצים.

מה שאי-אפשר היה לדרוש מיהודים משועבדים בגולה חייבים לדרוש ממי שקיבל את האחריות לריבונות העם היהודי בארצו. העיקרון של "לעולם לא עוד" – NEVER AGAIN – לא צריך להתחיל מהנקודה בה שוחטים יהודים אלא בנקודת המוצא של עלילות הדם וההסתה נגד יהודים. ועל כך כבר יש תקדים שנקלט בעולם, כשטריבונל בינלאומי ששפט רוצחי-עם באפריקה קבע שהמסיתים לכך אשמים באותה מידה. גם בלי תקדים זה, הייתה זכות לעם היהודי – אחרי היסטוריה ארוכה  של רדיפות – לאמץ חוק לאפלייה מתקנת, בדומה לחוק השבות שתיקן את עוולות אלפי השנים של נישול היהודים מארצם. עם חוק כזה אפשר להודיע מראש שהמסיתים שיגיעו לישראל יישפטו כאן כממשיכי פשעי הנאצים, ויוכנסו לבית הסוהר על סמך פעילותם הקודמת בארצם. ואז נראה את ממשלותיהם מבקשות חנינה למסכנים, כשלגבי האסירים השפוטים שהגיעו מארה"ב תוצע עסקת חנינה הדדית: פולרד הכלוא אצלם תמורת מסית הכלוא אצלנו. או שמא כל זה יהיה מיותר, כשהמסיתים לא יעזו יותר להגיע לביקורת הגבולות של ישראל? וגם ירסנו את עצמם בפסטיבלים של "שבוע השנאה לישראל" והחרם על תוצרת ישראל? ובמקום להפיץ בעולם רשימות של "מסורבי כניסה" תפיץ משטרת ישראל רשימות של "דרושים לחקירה"? וכך, במקום "להעניש" את גינטר גראס בהודעה על איסור כניסתו לישראל, תישלח למשטרת גרמניה דרישה להסגרתו למשפט בישראל על פשע ההסתה הנאצית נגד מדינת העם היהודי. ניתן אז לחסידיו להתווכח אם מה שעשינו עם אייכמן הגדול יכול להתאים גם לאייכמנים הקטנים?

המאמץ האדיר (על חשבון צרכי ביטחון אחרים!) שהושקע במניעת הגעתם של רוב "הפעילים" – לא מנע את שידור יוזמתם בעולם "לחיסול המגבלות על הפלסטינים בבית-לחם", עם גולת הכותרת של צלם ISM – אינטרנציונל שונאי ישראל: קצין ישראלי הולם בקת הרובה בפרובוקאטור אירופי שעמד בחוצפה מולו – בסירוב לפנות כביש ציבורי שחסם עם חבריו.

זו לא פעם ראשונה שקצין מאבד עשתונות מול פרובוקאטור המחוסן מעונש שהיה חוטף במדינה נורמאלית. והמימסד הישראלי – במקום לדאוג למערכת ענישה מתאימה למי שמסית נגד קיום המדינה – מכתיר אותו בתואר המגונן של "פעיל שמאל". איזה "שמאל" יש בארגון המזדהה עם מטרות הנאצים של היטלר? ובבוגדים היהודים העוזרים לו?

ואם יש מי שהחליט על השעיית הקצין המכה, למה אין מי שיחליט לעצור ולהעמיד לדין את "הקורבן" – שלא היה נפגע אלמלא עזות המצח שלו בחסימת הכביש ובהתנגדות לנציג החוק שבא לסלקו משם?

ואל נתפלא אם עכשיו תבוא תביעת פיצויים ל"קורבן", שישולמו ברוחב יד מכספי המסים שלנו – במקום שנקבל בקשות מאירופה לחנינה של תוצר האנטישמיות שלה הכלוא בישראל.

קשה להבין איך מי שמוכנים בהינף אצבע לשלוח את צה"ל למלחמות מיותרות בלבנון ובעזה (ולספק תמונות זוועה לכל המסיתים בעולם) – לא מסוגלים להרים אצבע למען פעולה דמוקרטית ולא אלימה – של חקיקת הגנה לישראל – הדרושה לנו כיום יותר מתמיד.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו תוארה – על רקע היסטורי של הקמת המדינה – הרפורמה האסטרטגית הדרושה לבניית הביטחון הלאומי, שצריכה להתחיל בחקיקת ההגנה לישראל.

* * *

אבי ליפסקי

כוח וסמכות

כוח אינו סמכות

את הכוח חשתי בנשקך הטעון

שהוטח בהפתעה בראשי

את הסמכות חיפשתי בעיניך

אך שם מצאתי פחד

וזו תקוותי

אהוד: בן-דודי אבי ליפסקי שכל את בנו גדי במלחמות ישראל

* * *

משה כהן

הנדון: מה נשתנה?

מכובדי,

מעשה בקצין שהוטל עליו לפזר הפגנה בלתי חוקית. כאשר אחד המפגינים שבר אחת מאצבעות ידיו, הקניט אותו, וסרב להתפזר – נתן לו הקצין מכה בקת רובהו. מכה אחת ותו לא. לכאורה מילא את תפקידו כראוי, שהרי מקובל בכל העולם לפזר הפגנות בחבטות נאמנות כאלה (כפי שרואים בטלוויזיה) וכך גם פונו אנשי גוש קטיף, עמונה והיאחזויות, שהוכו על ידי השוטרים גם בהיותם שרועים על הקרקע, ואיש לא מחה; ומאחר שלא היתה אלה בידיו, השתמש הקצין בקת הרובה שלו. אך משום מה הזדעקו יפי הנפש: "מה יגידו?"

מה נשתנה? האם הדאגה ההיסטרית שלנו "לתדמיתנו בעולם" מעבירה אותנו על דעתנו ומורידה את תדמיתנו מטה, מטה. הפכנו לחבורה רופסת ופחדנית שאינה מעיזה לממש את ריבונותה. רבותיי, מתי תצאו מהעיירה, כאן לא כתרילבקה ולא אנטבקה, כאן מדינה שאמורה להיות ריבונית – ואינה מעזה לפזר הפגנה בלתי חוקית? היו פעם צברים גאים, יפי הבלורית והתואר, אך נותרו רק יהודונים, נמושות מתרפסות, שכל דאגתם "מה יגידו?"

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אלי מייזליש

מעשה בשתי תמונות

מבוקר יום א' ועד ערב יום ב' הדפיסו בכל העיתונים ובכל אתרי האינטרנט שתי תמונות ולא יותר; האחת בדרך יריחו זו של הסמח"ט מכה מפגין ['פעיל שמאל'] עם רובה בסנטרו, והשנייה בנתב"ג – אנרכיסיטית עם שתי אצבעות כלפי מעלה, שהצליחה לחדור את מחסום המשטרה.

שני האירועים, שבהם מעורבים צעירים נוצריים מאירופה במטרה להוציא שם רע על ישראל, מערערעים את שלוות הנפש שלנו ללא צורך.

תחילה יש לשאול סתם כמה שאלות טכניות:

מהיכן יש לצעירים הללו כסף ללא סוף בנסיעות הלוך ושוב לישראל?

מה העיסוק שלהם בחיים? האם אין להם מקום עבודה מסודר באירופה?

האם הם מובטלים המקבלים ממשלותיהן דמי אבטלה ובכסף זה באים כאן להפגין?

או שהם מפגינים פרו-פלסטינים מקצועיים הממומנים בידי זרועות ההסברה של הרשות הפלסטינית? האם אין זה נכון שהשב"כ או המוסד יחקור אותם בנושא זה ונדע מי עומד מאחורי המהומות הללו?

האם לנצח ואו עד חתימת ההסכם עם הפלסטינים ואולי גם לאחריו יימשך ללא סוף הברדק הזה?

מתי נגיד כבר לערבים בפה מלא בשפת הילדים: פוס! שוברים את הכלים ולא משחקים!

הרי בקלי קלות ניתן לדעת מי מחולל את המהומה הזאת כל הזמן ללא הפסקה, בבילעין או במשטי המרמרה, ובכל יום ליד בית אחד בשייח' ג'יראח, ובסכין תורנית ליד מחסום קלנדיה פעם בשבועיים, ואפילו הקסאם הקטן שנופל בשדות בנגב ["במקומות  פתוחים... ולא נגרם כל נזק..."]

אבל אם המים לכינרת זורמים, מה כבר חשוב כל היתר?

והשאלה היא: האם היה צריך להמתין עד שהנבלות האלה יקנו כרטיסים ב'איר-פרנס' ורק אחרי הפרסומים לשלוח מייל לפריז לבטל את הכרטיסים? האם היה באמת צורך בדובר המשטרה 10 פעמים באותו יום: "600 שוטרים במדים ורבים יותר ללא מדים ואנשי ביטחון אחרים ממתינים לפעילים... ואם ינסו יעצרו אותם.."

ככה? לשם מה? האמנם 600 השוטרים אכן השתתפו במעצר שתי נשים?

שני הסיפורים האלה הם מגוחכים עד אימה. כולו שניים-שלושה 'פעילים'.

כי מה שבאמת קרה באותם שני ימים, היו אירועים בינלאומיים על סף הכרזה של מלחמת עולם שלישית! וכאן? מלטה יוק!

אבל בכל העולם וכמעט בכל הרשתות הבינלאומיות סיקרו בשידור ישיר שתי פגישות או ועידות באיסטנבול. האחת נציגי המעצמות עם שרת החוץ קלינטון מול נציג סוריה בעניין הירי וטבח האזרחים שם, והשנייה של נציג איראן סעיד ג'לילי עם ששת נציגי המעצמות בדיון על הגרעין. הרשתות דיווחו כי הובהר לנציג האיראני כי אם תחליט ישראל לתקוף איש לא יעצור אותה [הכוונה למעצמות].

הפרסי הקטן לא הגיב ולא רמז כי ארצו באמת מפחדת מתקיפה ישראלית, אבל הבהיר כי לארצו יש "כלים" מול כל התקפה. וכאן? אצלנו?

שום דיון. שום פרסום, שום מילה, כי יש רובה בבקעה ומפגינה בנתב"ג.     

הנה, במרחק שעה וחצי טיסה, מתקיימות ועידות בינלאומיות על המצב באיזור. איזור שבו טובחת ממשלה סורית באזרחיה, איזור שבו מתכוונת ממשלה איראנית לבנות פצצה גרעינית כדי להכחיד את ישראל – ואנחנו מתעסקים עם מכה בסנטר של "פעיל שלום". רברבן ש'יבוא עוד פעם... ושום רובה לא יעצור אותו...' ובחורה שצורחת "פריי פלסטין". כאילו שעוד 600 בחורות שיצרחו ביחד "פלסטין", יעשו את הפלסטין.  

* * *

אהרון רול

אנו מכשילים את חיילינו

[הפעם חרגנו ממנהגנו, והמאמר ניתן בקיצורים בגלל המיספר הרב של ביטויים פוגעים שהופיעו בו במקור ושהיו עלולים להעמיד אותנו בחשש להוצאת דיבה על פי חוק לשון הרע. – אב"ע]

אמנם לא אהבתי את הסרטון המתאר את סא"ל שלום אייזנר סמח"ט הבקעה המכה פרובוקטור דני, בצפייה ראשונה, אך התחלתי להבין מעשהו בצפייה שנייה.

למי ששם לב – נערכה במקום פרובוקציה על ידי תושבי חו"ל, שמאלנים רדיקלים-אנרכיסטים העושים בשטחנו הריבוני כבתוך שלהם, שאין להם זכות ורשות להתעמת עם צה"ל וליצור פרובוקציות נגדו. היה ניכר כי לאחר המכה הנאמנה שחטפה האשפה השמאלנית הדנית, פתאום נירגעו שם כולם וזה מביא למחשבה כי אנו, באזלת ידנו, בחוסר המעש שלנו, בכך שאנו בועטים קצינים טובים מצה"ל משום היותם לוחמנים – אנו כורתים את הענף עליו אנו שוכנים (ע"ע יואב גלנט ואחרים מוכשרים שאינם פוליטרוקי שמאל ולכן ניבעטו החוצה מצה"ל).

רבותי, אל תתלוננו כאשר יגיע היום וצבאות ערב יערכו מצעד ניצחון בתל-אביב כאשר גוויותיכם פזורות סביב. עם צבא אשר מסלק את קציניו משום נטיותיהם הפוליטיות שאינן שמאל, ומשאיר את הבינוניים משום נטיותיהם הפוליטיות השמאלניות, אין לנו תקומה.

צה"ל הפך לצבא מסורס בכוונת מכוון על ידי פיקוד עליון שמאלני רדיקלי המגייס את המערכת המשפטית לשם מילוי גחמותיו הפוליטיות (ע"ע השמאל הקיצוני ובית המשפט העליון – אין חדש תחת השמש). אנחנו יצרנו מפלצת, לאסוננו "הקרן לישראל חדשה" יש לה צבא.  "הקרן" הבזויה הזו, אולי הגוף המהווה את הסכנה האסטרטגית החמורה ביותר לקיום מדינת ישראל, יש לה צבא. לא החפ"שים והבד"א ודרגות הקצונה הבינוניות-הללו הינם הצבא האמיתי המגן עלינו – אלא מירב בעלי דרגות תת-אלוף ומעלה, ובהם שמאל קיצוני.

ראו את הסירטון... האם מישהו יכול לומר מה קדם למכה? הרי הצרחות והזעקות לפני אירוע המכה מלמדות כי היתה פרובוקציה שטנית כנגד חיילים חסרי אונים אשר כל תנועה שלהם מצולמת. אז נכון, סא"ל שלום אייזנר איבד עשתונותיו מאחר שלא היה יכול לשאת יותר את עלבונו של צה"ל. אפשר וצריך היה לשלוט בעצמו אך אנו "אל לנו לדון אותו עד שבאנו במקומו." ייערך תחקיר ויגיעו למסקנות – אלא ש"אשפת התקשורת" כבר חרצה גורלו, גורל קצין העושה ימים כלילות בהגנת אותם נבלות סרוחות מהתקשורת, הקופצים כעת לגנותו. ועל כך נאמר כבר בכתובינו...."צדיק ורע לו, רשע וטוב לו."

המטס של עוכרי ישראל מהשמאל המטורלל האירופי השמיט את תאוות התקשורת האנטי יהודית וישראלית מידה.  הללו קיוו לדם, להתפרעויות, לכאוס – על מנת שיוכלו להכפיש את מדינת ישראל (כפי שהחלו כבר במלאכה קודם למטס), להכפיש את כולנו. 

משזממם לא צלח בידם והמטס הפך לעכבר שאפילו לא שאג, התנפלה התקשורת כ"פבלוב" בעל רפלקס מותנה אחד בתיאום מדהים – הנושא סא"ל שלום אייזנר סמח"ט הבקעה, אשר עמד בפרובקציות קשות משך שעתיים במקום האירוע, שעתיים אשר קדמו לאיבוד עשתונותיו והביאוהו להנחית מכה ניצחת לנבלה הסרוחה הדנית אשר, ואיננו מתכוונים להתייפיף, קיבל את המגיע לו אם היה חצוף דיו להפגין נגד ישראל בתוך ישראל, בלעומתיות כנגד קצין צה"ל בכיר, זו ישראל הצמודה לסוריה על 15,000 נישחטיה שם ממש ברגע זה.

מסיבת ההכפשות התקשורתית היתה מקביסה ומלמדת על הרקב העמוק הפושה בתקשורת הישראלית אשר לוקחת צד עם אויבינו כנגדנו דהיינו, התקשורת הישראלית הנה אוייבתנו, ללא כחל ושרק.

הבעיה השנייה המרכזית היא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק והרמטכ"ל גנץ – אשר רכיכותם, אזלת ידם, חוסר מעשם הוא הגורם לחיכוחים הללו. הם לא ביזבזו רגע בריצתם לגנות את המעשה.  

למה הדבר דומה? לגינוי שהוציאו האידיוטים הבכירים מצה"ל במקרה "א-דורה" בפרוס האינתיפדה השנייה ברצועת עזה, לפני שטרחו כלל לבדוק את ההתרחשויות לאשורן.

אם מתירים לנבלות הסרוחות מאירופה להגיע אלינו לשם פרובוקציה –הרי שעל צה"ל להיערך כיאות עם כוחות  מתאימים ומאומנים, כוחות להתערבות מהירה, לטפל בבעיות אזרחיות כגון דא משך כל השנה בשטחי יו"ש, המצויידים בערכות הגנה והתקפה בעצימות נמוכה כנגד אזרחים לעומתים כאלו אשר התעמתו עם חיילי צה"ל בארוע זה.

אם אין צה"ל נערך כיאות לטיפול באזרחי חו"ל שמאלנים קיצונים ממרים – אזיי אסור לשילטון הישראלי לאפשר כניסת אזרחי חו"ל לעומתיים מאחר שאיש אינו ערוך לטפל בהם.

אלא שהעומדים בראשנו מנסים לתפוס את המקל בשני קצותיו, גם להיראות "יפיופים", "נאורים" כלפי חוץ וגם שלא להכין את צה"ל כיאות.

צה"ל העמיד את סא"ל שלום אייזנר במצב בלתי אפשרי, אילץ אותו ואת חייליו לספוג עלבונות בלא שנתן בידו את האמצעים לטפל בהם כיאות והתוצאה יצאה אומללה.

* * *

מוטי הרכבי

יום יבוא ונשלם ביוקר

על הפקרת חיילי צה"ל!

אנו מפקירים את חיילינו למבקשי נפשם

אנו מפקירים את חיילי צה"ל לתאבי רייטינג

אנו מפקירים את חיילי צה"ל לכל עיתונאי ופוליטקאי שמחפש פרסום

אנו מפקירים את חיילי צה"ל לערב-רב של אנארכיסטים, בטלנים, הזווים והשד יודע למי לא. 

ומה לדעתכם יקרה בפעם הבאה שצה"ל יצטרך להגן עלינו!

 כנראה שהרמטכ"ל כבר שכח מה משמעות המילה גיבוי. מה כבר אפשר לצפות מרמטכ"ל שאשתו פעילה ב"נשות ווטש" – כן, נשות ווטש שמנהיגתם (לא זוכר את את שמה) רצה לנחם את משפחת הרוצח שנעץ סכין בפעוטה בת 3 חודשים ורצח משפחה שלמה?

 ראיתי את האלימות בהם נהגו במתנחלים, לא שמעתי אף מילת זעזוע למה מותר להכות יהודים ואסור להכות את מבקשי נפשנו. 

אני רוצה לראות את העיתונאי שיעיז להרים יד על שוטר או לוחם אירופאי או אמריקאי – זה ייגמר הרבה יותר גרוע ממכה מהקת. אין חשש מהרמת יד על ערבי, זה ייגמר הרבה לפני שיוכל להרים יד! 

לא שאני בעד אלימות אבל לא הייתי שם, לא עליי ירקו, לא אותי קיללו, לא אותי היכו, קל לשפוט מהסלון אינני יודע כיצד אני הייתי מגיב. 

כתבות נוספת: האנרכיסט הוכה לאחר ששבר לסמח"ט את אצבעותיו :

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=321044

 אנו מכשילים את חיילינו:

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=321011

* * *

אורי הייטנר

1. מי שמניף מקלות על חיילי צה"ל

האם כל אלה שמתנפלים על סא"ל אייזנר היו נוהגים כך אילו היכה בנשקו פורעי "תג מחיר"? עמדתי עקבית, הן כשמדובר בנוער הגבעות והן בשמאל הרדיקאלי – מי שמרים יד, לא כל שכן, כבמקרה הזה – מקלות, על חיילי צה"ל וקציניו, יש לשבור לו את העצמות. התגובה של צה"ל (השעיית הקצין) – היסטרית.

2. האם התגובה היסטרית?

תגובה היסטרית... תגובת יתר... הפעלנו את כל התותחים מול כמה פנסיונרים משועממים... שיחקנו לידיהם... נתנו להם פרסום שבחיים הם לא היו מקבלים... ירינו לעצמנו כדור ברגל...

האם הטענות הללו, שהוטחו בממשלה בעקבות מטס הפרובוקטורים האנטי ישראליים מוצדקות?

 יש לבחון את הסוגיה ברמה העקרונית והטקטית.

עקרונית, אין ספק שמדינה ריבונית נורמלית לא תייבא פרובוקטורים עוינים לחולל בתוכה מהומות. ישראל היא מדינה חופשית, אזרחיה רשאים להפגין ולמחות ועושים זאת – אבל אין כל סיבה שאנשים זרים יבואו להפגין בישראל. גם אילו היו אלה מתנגדי מדיניות הממשלה, אין סיבה שנאפשר זאת. לא כל שכן, כאשר מדובר בפרובוקטורים המתנגדים למדינת ישראל, לעצם קיומה, השותפים בקמפיין גדול של דה-לגיטימציה לישראל.

ובכל זאת, יש מקום גם לשאלה הטקטית – מאחר והמאבק הוא תדמיתי והסברתי, האם הנזק שהפרובוקטורים עלולים לגרום, גדול יותר מהנזק שבמניעת הגעתם?

זאת שאלה ראויה, כיוון שלעתים ראוי לסטות מן העיקרון, אם הדבר משרת את האינטרס הלאומי. למשל, לפני ואחרי פיגוע "מרמרה", סברתי שעל ישראל "להבריז" לאויב ולתת לו להגיע לחוף עזה באין מפריע. כל מטרת המשט היתה ליצור התנגשות עם צה"ל, בעיתוי ובשדה הקרב שהאוייב יבחר, בעימות בין לובשי מדים לאזרחים, שתמיד נראה רע, כדי ליצור נזק הסברתי ודה-לגיטימציה לישראל. אילו ישראל לא התערבה, המשט היה מגיע לעזה ו... מה היה קורה? הם היו מעבירים "סיוע הומאניטרי", כביכול, שאין בו כל צורך? המשט היה נמוג כנפיחה, והנזק לישראל היה מזערי.

לא כן במטס הפרובוקטיבי. המטס הזה נועד להביא פרובוקטורים לתוך מדינת ישראל, כדי לעורר מהומות. נתאר לעצמנו שמאות פרובוקטורים אנטי ישראליים היו מגיעים לנתב"ג מתיישבים וחוסמים את המעברים, קוראים קריאות נאצה ומניפים כרזות שטנה. במשך שעות השוטרים היו מתעמתים איתם, כשהחגיגה משודרת בשידור חי לכל העולם. זאת רק דוגמה אחת לנזק שהם יכלו לגרום לו.

אסור היה לתת להם להיכנס לישראל. העובדה שחברות התעופה באירופה קרקעו אותם מראש, נובעת מכך שגם האירופים מבינים היטב שמדינה ריבונית לא תעלה על דעתה לאפשר פרובוקציה כזאת. יש לראות בשיתוף הפעולה של מדינות המערב, הישג מדיני לישראל.

אירועי כביש 90 הם עדות נוספת לחשיבות ההחלטה. אוייב חמוש במצלמות מצלם אלפי שעות במקומות שונים כדי להגיע לשש השניות שבו היכה קצין את הפרובוקטור הדני. התצלום הזה גרם לישראל לנזק הסברתי כבד. לא בכדי, אנו דורשים מחיילינו דרישה כמעט בלתי אנושית, להבליג ככל הניתן, כדי שלא לספק תחמושת לאוייב. כל זה היה נמנע, אילו הדני הנ"ל וחבורת החוליגנים שעמו, היו מתכבדים ונשארים בביתם.

לא ירינו לעצמנו ברגל, לא היתה כאן תגובת יתר היסטרית. הממשלה החליטה בחוכמה והיטיבה לפעול. הפעולה מיזערה את הנזק למינימום.

* * *

בן דרור ימיני

השתגענו

["מעריב", 17.4.12]

במקום לעסוק בעובדות ולומר ש"חבורת רוכבי האופניים" תומכת בטרור ובפרובוקציות, הפכה התקשורת את סמח"ט שלום אייזנר למפלצת.

כבר הרבה זמן שלא היה לנו אירוע רציני שבו אפשר להציג את ישראל כמפלצת. לא "עופרת יצוקה", לא טבח בג'נין, ואפילו לא מיני-אינתיפאדה. ההבטחות על "מצעד המיליון" לעבר גבולות ישראל התמוססו כלא היו, המשטים הפסיקו להגיע, ואפילו המטס ההמוני התגלה כדג רקק. כלום. ממשלת נתניהו, גם היא, מסרבת לספק את הסחורה, ולמרות המשך ירי הרקטות –ישראל מתעקשת שלא להגיב בחומרה. תקופת יובש כזו, צריך להודות, כבר הרבה זמן לא הייתה לנו כאן. עצוב.

ואז זה קרה. אם לרגע קט היה נדמה שישראל מצליחה להסתיר שהיא מפלצת עלי אדמות – המזימה נחשפה. ההוכחה הניצחת סופקה בקטע בן שניות בודדות שבו נראה קצין צה"ל, סגן אלוף שלום אייזנר, מכה "רוכב אופניים" מדנמרק באמצעות הרובה שלו.

זהו. הצבא הברוטלי ביותר בעולם הוצג לנוכח פני האומה. לא שיש לנו מושג אמיתי מה קרה שם. הרי היה אירוע של שעה, ומתוכו קיבלנו משהו כמו שש שניות. הקצין, לפי טענות שפורסמו בשמו, נפצע באותו אירוע עוד לפני הקטע המרשיע, כלומר היתה שם אלימות. היו פרובוקציות. אבל זה לא חשוב. העיקר שיש לנו את האקדח המעשן. והפעם זה בכלל רובה.

במשך שעות ארוכות זה הפך לעניין מרכזי. המפגינים הוצגו כ"חבורת רוכבי אופניים". הפרשן המשפטי של רשות השידור הציבורית כבר הבהיר שלכאורה, כמובן שרק לכאורה, מדובר בעניין חמור מאין כמותו, ושהכיוון בכלל צריך להיות פלילי. זה רק עניין של זמן עד שהמשפטן המהולל ימליץ על פנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג בתלונה על פשע נגד האנושות, ומועצת זכויות האדם של האו"ם תתכנס למושב מיוחד כדי להחזיר לעבודה את ריצ'רד גולדסטון.

גם לעובדות מגיע כבוד

קוראות וקוראים נכבדים – השתגענו. פשוט השתגענו. משום שיש גם עובדות. וגם להן מגיע קצת כבוד.

ובכן, ראשית, בשטחים מסתובבת חבורה של אנרכיסטים, בעיקר מאירופה, ששייכים לארגונים ידועים, רובם אם לא כולם, חובבי חמאס וג'יהאד. הם חלק מהברית האדומה-ירוקה שבין האיסלאמיסטים לשמאל הרדיקלי.

שנית, "רוכב האופניים" אנדריאס איאס הוא חבר ב-ISM – תנועת הסולידריות הבינלאומית, שכבר היתה מעורבת בעבר בסיוע לטרור, ואף תומכת באופן מוצהר וגלוי "בהתנגדות המזוינת" של הפלסטינים.

שלישית, הפעילים הללו לרוב יותר קיצוניים מהפלסטינים עצמם. ולפני שמישהו יטען שהם בסך הכול "פעילים נגד הכיבוש", כדאי לציין שמתאם העיתונות של הקבוצה, פלו רוזובסקי, הכריז ש"ישראל היא ישות בלתי לגיטימית". ישראל, לא הכיבוש.

רביעית, ישראל היא ככל הנראה המדינה היחידה בעולם שמתירה למי שפועל באופן מוצהר לחיסולה לפעול באופן חופשי, בשם זכויות האדם כמובן.

וחמישית, היו לנו עשרות אירועים שבהם התברר שהקטעים שצולמו היו חלקיים לחלוטין, ושיותר משהם חשפו משהו – הם הסתירו את הסיפור האמיתי. "פאליווד", כלשונו של פרופ' ריצ'רד לנדס. והנה, בסיוע התקשורת שלנו הם הצליחו להשכיח את הרקע, את העובדות, את האידאולוגיה וחרחורי הריב והמדון שלהם – ולצמצם את הסיפור כולו לשניות בודדות שבהן קצין היכה פרובוקטור אחד. טריבונל התקשורת נכנס לפעולה על תקן בית הדין נגד פשעי מלחמה.

היה אפשר לסיים את המאמר בתשבחות לתקשורת. הנה הביקורת העצמית נכנסת לפעולה. הנה לנו הדמוקרטיה במיטבה. הלוואי. אלא שמדובר ברשלנות רבתי. מדובר בהתעלמות מהעובדות ומהרקע. מדובר בחריצת דין ללא משפט. מדובר בניפוח מלאכותי של סיפור נקודתי.

התוצאה של תקשורת מהסוג הזה לא תהיה שישראל היא מדינה דמוקרטית עם עיתונות חופשית, אלא הוכחה לכך שישראל היא מפלצת עם צבא ברוטלי.

לא ברור שזו היתה המטרה.

ברור שהיא הושגה.

* * *

יהודה דרורי

לפגוע בחלאות המסייעים לטרור נגדנו

כדי להיות הגון עם עצמי ועם הקורא, אומר מיד ששמחתי כאשר האנרכיסט מדנמרק חטף בפרצופו מסמח"ט הבקעה. פשוט הבנתי לתסכולו של הסמח"ט שנאלץ לבזבז זמנו וזמן חייליו על הנבלות שבאים הנה מחו"ל לתמוך בטרור ולהסית, במקום לאפשר לו לפעול למניעת הטרור נגדנו בשטח. האשמה הישירה למצב שאילץ את הקצין הזה לעשות מה שעשה, מוטלת על רשויות המשפט בארץ!

כולנו מבינים שיש מה לעשות – כפי שיצחק רבין ז"ל הציע בשעתו – כטיפול יעיל בפורעים – ("לשבור להם את הידיים ואת הרגליים"), ואכן לפני כ-30 שנה, בשירותי במילואים, עברנו בשיירה בג'נין והותקפנו ע"י זורקי אבנים, למרות שהפקודה המוקדמת הייתה שבמקרה שנותקף ע"י "אזרחים", יש להתעלם ולהסתלק מה שיותר מהר מהשטח, הרי כחיילים בצבא גאה ועם כבוד עצמי, החלטנו שלא בורחים אלא משיבים מלחמה שערה. הסתערנו על הפרחחים ויצא לנו לבצע את מה שהציע רבין ללא מעט מהם. ואפילו כאשר התייצב מולנו המואזין המקומי למחות על "ההתנהגות הנפשעת שלנו" הוא חטף שתי סטירות לחי כדי שיבין שגם להתחצפותו ושחצנותו יש מחיר.

היתה חקירת מצ"ח על מקרה זה, אבל לא היו עדים... ואף אחד לא זכר מה קרה...

אני מניח שהמואזין הזה לא היה מעז להתחצף לו עמד מולו קצין של הלגיון הירדני (שזה היה צבא הכיבוש האמיתי בשעתו בגדה), ואף כי היה ברור לו שאנחנו אלו אשר שיחררנו את יו"ש מהכובש הזר, הרי שלגבי יהודים הוא חשב שמותר לו לומר ולעשות ככל שיחפוץ, ואנחנו הבהרנו  שיש מחיר לפגיעה בנו.

כיום, כל האנרכיסטים ו"רודפי השלום והצדק" למיניהם מכל העולם הבאים הנה למחות ולהפגין, אינם שונים כלל מהפורעים הפלשתינאים. אבל הם באים דווקא אלינו (ולא לאף מדינה ערבית המדכאת את תושביה), ומבלי כל מורא, מנסים להסית ולהדיח ולחמם את התושבים, כי הם יודעים כי כאן הם מוגנים ע"י מצלמות, תקשורת שמאלנית, ארגונים מקומיים בוגדניים, ובעיקר – על-ידי פרקליטים אזרחיים וצבאיים חסרי חוט שדרה לאומי...

כולנו חושבים כי הם אינם רצויים פה, וכי הם אנטישמים ברובם (אפילו שיש ביניהם כמה יהודים עלובי-נפש) – וכי למען ניראה טוב בעולם, עלינו להתנהג כלפיהם בסלחנות...

ובכן, הגיע הזמן להפסיק עם הסובלנות כלפיהם. עלינו לדאוג לכך שבטלנים-עושי-צרות-מקצועיים אלו יתחילו לפחד להיות פה, וניתן לפעול בשתי צורות:

הראשונה: חקיקת מישנה המטילה קנס גבוה  (בסדר דין מקוצר) + מאסר וגירוש מהארץ, לכל משתתף, שאינו אזרח או תושב מקומי ב"הפגנות"  או ב"פעילויות פוליטיות".

האופציה השנייה – באם והראשונה לא תיושם בשטח, תהיה כנראה שנראה  בקרוב קבוצות של אזרחים שיקחו את החוק לידיהם, ויארגנו למשל, מנגד: "מסעות אופניים ציוניים" אשר  יפגשו בדרכים את "רודפי השלום" האנרכיסטים ויניסו אותם מכבישי הארץ לכל הרוחות. או שיתארגנו להפגנות-נגד אלימות נגד הפגנות השמאל האנרכיסטי הזר.

לפיכך עם כל הביקורת שתהיה על סצנריו של פעילויות כגון אלו, המימשל צריך לזכור שבידו כיום הפתרון החוקי למצב, פתרון שכדאי ורצוי לממשו בהקדם.

* * *

סמח"ט הבקעה חובש הכיפה שלום אייזנר:

"מה, אם היו מצלמים את חיילי צה"ל מתקפלים מול המון פורע זה נשמע טוב? מה, אני אתן להם עכשיו לחסום אצלי כבישים? אני אתן להם לסכן חיים? זה כן נשמע טוב? מישהו [הוא-עצמו] בתפקיד שברו לו את היד והאלוף אפילו, עוד לפני שהתפרסמו התמונות – הוא ידע שנשברה לי היד, [האם] הוא הבין את המשמעות על זה שאנרכיסטים שברו לסגן אלוף בצה"ל את היד? – אף אחד לא [הבין]! ... אנחנו מכירים את ההיסטוריה של האנרכיסטים האלה, הם באו עם מקלות ושברו לי את היד אבל את זה לא יספרו ולא יצלמו." "הארץ", 18.4.

אגב, בשום מקום בסרטון המרשיע אין רואים את פניו הפגועות או המכוסות דם של המפגין הדני, שייתכן כי בכלל נסוג ברגע האחרון והקת לא פגעה בו אלא רק הרתיעה אותו! – ואולם רואים קציני צה"ל מתעמתים פיסית על הכביש עם צעירים וצעירות אירופאיים שמתנפלים עליהם באופן פרובוקטיבי, וכן את כף ידו החבושה לבן של הקצין המודח על לא עוול בכפו – סא"ל שלום אייזנר חובש הכיפה.

* * *

יוסי גמזו

אֲנִי שָב וְרוֹאֶה אוֹתוֹ כָּאן

"בישראל חיים כיום כ-234.000 ניצולי שואה,

כרבע מהם מתחת לקו-העוני."

("קול ישראל", 17.4.12)

אֲנִי שָב וְרוֹאֶה אוֹתוֹ כָּאן

כְּשֶצְּפִירַת זִכָּרוֹן מְהַדְהֶדֶת

אֵין בָּהּ כּוֹחַ לִזְקֹף אֶת גּוּפוֹ שֶזָּקַן

לְדַקַּת עֲמִידַת דּוֹם בּוֹדֶדֶת.

אֲנִי שָב לִרְאוֹתוֹ כָּל הָעֵת

וְיוֹדֵעַ כִּי יֵש עוֹד כָּמוֹהוּ

אֲלָפִים שֶיּוֹם-יוֹם מִסְפָּרָם מִתְמַעֵט

בְּלֶכְתָּם אֶל מַמְלֶכֶת הַתֹּהוּ.

וְשֶיֵּש בֵּינֵיהֶם לֹא אֶחָד

הַנָּמֵק בִּבְדִידוּת וּבְעֹנִי

בִּמְדִינָה בָּהּ אָמְנָם לֹא נִכְחַד

אוֹתוֹ זֵכֶר שֶל שֵשֶת מִילְיוֹנִים

אַךְ רַבִּים מֵאוֹתָם שֶנִּצְּלוּ

וְתָרְמוּ לָהּ, לָאָרֶץ, בְּלִי הֶרֶף

לֹא תָמִיד נִתְמְכוּ וְטֻפְּלוּ

כָּרָאוּי לְאוֹתָם פְּלִיטֵי-טֶרֶף

וְלֹא פַּעַם מַמָּש הֻפְקְרוּ

לְמִרְמַס גַּלְגַּלֵּי בְּיוּרוֹקְרַטְיָה

וְשָנִים עַל שָנִים טֻרְטְרוּ

בֵּין סַחֶבֶת, קְשִיחוּת וְאַפַּתְיָה

בְּשָעָה שֶגַּם בְּלִי עִוּוּתֵי

חֹסֶר-לֵב קַפְקָאִי חַד כְּתַיִל

הֵם הָיוּ קָרְבְּנוֹת סִיּוּטֵי

זִכְרוֹנוֹת עֲבָרָם לַיִל-לַיִל. 

אֲנִי שָב וְרוֹאֶה אוֹתוֹ כָּאן

עִם מִסְפַּר קַעֲקַע עַל הַזְּרוֹעַ

וְתַצְלוּם עַל הַקִּיר עִם דְּיוֹקַן

יַקִּירָיו, רְצוּחָיו שֶל הָרֹעַ

וְקִמְטֵי הַמַּכְאוֹב בְּפָנָיו

שֶשֵּׂיבָה טֶרֶם עֵת בָּם כְּרוּכָה פֹּה

כְּמִין גְּוִיל בּוֹ חָרְטוּ יְגוֹנָיו

כֶּרֶךְ ב' שֶל אִיּוֹב וְאֵיכָה פֹּה

וְיוֹדֵעַ, וְלֹא בְּלִי אָשָם

כִּי אָמְנָם מֵעוֹלָם לֹא קִטֵּר בָּהּ

כָּאן, בָּאָרֶץ אֵלֶיהָ נִמְלַט מִן הַ"שָם",

אַךְ זַכַּאי הָיָה קְצָת לְיוֹתֵר בָּהּ

וּמִשּוּם שֶמּוּל מַר גּוֹרָלוֹֹ

כֹּה קְטַנּוֹת וְאִלְּמוֹת הֵן מִלֵּינוּ

אֲנִי לֹא רַק נִכְלָם בִּשְבִילוֹ

אֶלָּא גַם, בְּעִקָּר,

בִּשְבִילֵנוּ.

* * *

מלכה נתנזון

מול גיא ההריגה

כָּאן בַּמָּקוֹם הַזֶּה

אֱלֹהִים פּוֹסֵעַ עִם הַשָּׂטָן שֶׁלּוּב זְרוֹעַ

וּכְמוֹ עֵץ הָאַשּׁוּר הַמְּקֻלָּף

רֻקַּנְתִּי

מוּל גֵּיא הַהֲרִיגָה

אנקולים בצווארי

אִישׁ בְּגוּף רֵעֵהוּ

רַק יְדֵיהֶם הַדַּקּוֹת

אַנְקוֹלִים בְּצַוָּארִי

הַדֶּשֶׁא הַבּוֹהֶק פּוֹצֵעַ אֶת עֵינַי

תְּלוּלִית בְּגִבְעַת הַמָּוֶת

מוּל הָרִיק –

אַלְפֵי עֵינַיִם בּוֹעֲרוֹת

בִּגְרוֹנִי

קבר האחים בלודביפול

עֵינֵי אָחִי

כַּבְּאֵר

בְּטֶרֶם נֻקְּרוּ

וְעֵינֵי אֲחוֹתִי

אֻכְמָנִיּוֹת שְׁחֹרוֹת בַּגֶּשֶׁם

קינה

רוֹאָה אוֹתְךָ אָבִי

לָבוּשׁ גְּוִילִים

נוֹסֵק אֶל הֵיכָלוֹת לֹא לִי

וַאֲנִי

עִם אֱלֹהִים מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי

בְּעִיר זָרָה

הוֹלֶכֶת

וְשָׁרָה

בביתנו נעצר הזמן

בְּבֵיתֵנוּ נֶעֱצַר הַזְּמַן

בְּט"וּ אֱלוּל תש"ב

וְהִכָּה

כְּמוֹ פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיָּה

בָּכִינוּ אֶת הַשָּׁנִים

עַל

הַיַּלְדוּת

שֶׁלֹּא

תחת עץ השקדיה

סוּס  הָעֵץ שֶׁלִּי נֶהֱרַג

בְּאוּקְרַאִינָה

גַּם הַבֻּבָּה

וְאֵין בִּי דֶּרֶךְ עוֹקֶפֶת

לֶאֱסֹף

אֶת צִבְעִי הַפַּסְטֵל

לִישֹׁן

תַּחַת עֵץ הַשְּׁקֵדִיָּה

*

מִלְּבוּשׁ הָאֵפֶר

שֶׁלָּךְ

עוֹר גּוּפִי

כְּמוֹ לֹא נוֹצַרְתִּי

לְמַהוּת אַחֶרֶת

*

אֵיךְ אֶגַּע בַּיִּסּוּרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר

אֵיךְ אַפְקִיעַ שְׁאוֹל שֶׁאֵינֶנּוּ שֶׁלִּי

וַאֲנִי רַק עוֹבֵר אֹרַח בִּפְרוֹזְדוֹרֵי הַצְּעָקָה שֶׁלָּכֶם

בובות

בֻּבָּה תְּכֻלַּת עֵינַיִם

מְקֻטְלֶגֶת וּסְדוּרָה

בַּעֲרֵמָה

אֵין יַלְדָּה בְּכַף יָדָהּ

בְּלֹא אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרָא בִּשְׁמָה

יַלְדָּה שֶׁחוֹרַת שְׂפָתַיִם

נֶעֶרְמָה וּמֻסְפְּרָה

עַד יָבוֹא אָבִיב וְשִׁבֳּלִים יָבוֹאוּ

בַּגּוּפָה

* * *

ה"חיבור" שכתבתי על השואה

סיפור אמיתי מאת יהודה דרורי

ככל שאדם מתקדם בגיל הוא זוכר יותר טוב מעברו הרחוק, וכיום לקראת יום השואה, נזכרתי במה שקרה לפני 65 שנה בכתה ו' בביה"ס העממי.

לפני שיצאנו לחופשת הפסח (שנת 1947) אמרה לנו מחנכת הכיתה לכתוב חיבור שיעסוק באירועים הנוראיים שקרו לעם היהודי במלחמת העולם השנייה (אני לא בטוח שהשתמשו אז בביטוי: "שואה"). המחנכת, גב' אלפר ז"ל, היתה אישיות חזקה, וציונית בכל רמ"ח אבריה. הייתי בעיניה תלמיד מאוד בעייתי כי מצד אחד הייתי קצת פרא-אדם, אבל מצד שני ידעתי  שהיא מחבבת אותי בגלל ידיעותיי בציונות, בהיסטוריה, בספרות ובעיקר בכתיבה.

כאמור, כאשר התכנסה הכיתה לאחר חופשת הפסח, פנתה המחנכת אליי ישירות ואמרה: "בוא הנה יהודה ותקריא לכיתה את חיבורך."

קמתי ועמדתי לפי כל התלמידים וקראתי בהטעמה את "סיפורה של אלקה".

כאן עליי להקדים ולספר שאימי ז"ל היתה באותה עת אחת מהמנהלות בעליית-הנוער, ומדי ששי-שבת הייתה מביאה לדירתנו הצנועה את אחת היתומות מאחד המוסדות, על מנת שזו תחוש סביבה חום של משפחה.

בשבוע שלפני פסח היא הביאה נערה בלונדית יפה, עם העיניים הכי כחולות שראיתי מאז ועד היום, כבת 20 ואולי פחות, בכלל לא ביישנית, היא דיברה וסיפרה כל הזמן מה קורה בחבורה שלהם, וכאשר הלכתי לישון, אימי ואלקה ישבו במרפסת ושתו תה ואלקה סיפרה לאימי את קורותיה בזמן המלחמה.

חלון חדר השינה שפנה למרפסת היה ממש מעל מיטתי ושמעתי את סיפורה.

הוא היה מרתק ומזעזע כאחד. כאשר הגרמנים פלשו לעירם בפולין, אלקה ומשפחתה ברחו ליער אבל נתפסו לאחר כמה ימים ע"י הנאצים. אלקה היתה אז בת 12 והיא סיפרה בפירוט כיצד נרצחו הוריה לעיניה ולעיני אחותה שרה, שהיתה מבוגרת ממנה בשנתיים, ואיך אחיה בן ה-8 התנפל על רוצחי ההורים בידיים חשופות והם הרגוהו בקתות הרובים... היא סיפרה כיצד היא ואחותה נלקחו למחנה מיוחד, שם קבעו אותן כשפחות מין לקצינים גרמנים. היא סיפרה על העינויים ומה עשו להן, ועל אחותה שהתאבדה כאשר גילתה שהיא בהריון. שמעתי כיצד היא הצליחה בסוף להימלט ליערות, לחבור לפרטיזנים ושם – להרוג כל גרמני שיכלה להגיע אליו.

הסיפור שלה היה מרתק עם כל הזוועה שבו , ועכשיו עמדתי לפני 36 תלמידים בני גילי, 11 או 12, ונתתי פירוט מדויק... ואפילו יותר מדי פירוט, לסיפורה הנורא של אלקה.

הבחנתי בעת שסיפרתי זאת שהמורה אלפר מסבה מבטה לכיוון הלוח שלא יראו את דמעותיה, והיו לא מעט ילדות בכיתה שפשוט בכו. מכל מקום אני זוכר כי כאשר סיימתי להקריא את החיבור, היו כולם המומים.

המורה ניגשה אלי בצעד נחוש וחטפה מידי את המחברת כשהיא אומרת:

"את זה צריך להדפיס בעיתון!"

היא התחילה לדפדף ולחפש, אבל המחברת היתה ריקה... היו בה רק דפים ריקים.

"היכן החיבור!?" היא דרשה בכעס.

נדמה היה לי שחלק מהילדים הבינו שלא כתבתי כלל חיבור והתחילו לצחקק.

אני הצבעתי על הראש ואמרתי למורה:

"החיבור פה אצלי בראש.. הוא אמיתי.. שמעתי את הסיפור מאלקה בעת שסיפרה אותו לאימא שלי לפני כמה שבועות במרפסת... המורה, אני נורא מצטער, פשוט שכחתי לכתוב את החיבור."

המורה, תפסה בידי וממש גררה אותי אל מחוץ לכיתה וישר לחדר הסמוך, חדר המנהל, שלא היה באותו יום בחדרו, היא הושיבה אותי בכוח בכיסא של המנהל,  נתנה לי את המחברת הריקה ואמרה:

"יהודה, תשב פה אפילו עד מחר, אבל אתה תכתוב עכשיו את כל מה שהקראת בכיתה, מילה במילה!"

היא יצאה וסגרה את הדלת ואני זוכר שלקח  לי אולי שעתיים וחצי לסיים את החיבור ולתת לה.

היא לא אמרה לי מילה נוספת על כך אלא לאחר שנים רבות, כשפגשתי אותה במקרה ברחוב. היא זכרה אותי, ולאחר הברכות ההדדיות היא מיד הזכירה לי את ה"חיבור ההוא"...

שאלתי אותה האם מסרה אותו לעיתון, והיא אמרה לי: "שלושה  עיתונים החזירו לי אותו בטענה שלא יוכלו להדפיס דבר כל כך מזעזע..."

שמעתי מאז דברים יותר מזעזעים על השואה אבל עד היום, כאשר אני פוגש אנשים שנכחו אז, כילדים בכיתה, הם מזכירים לי מיד את החיבור שלי שלא היה כתוב... וכשאני מקשה ושואל... הם לא זוכרים את מה שנאמר בו...

אני עדיין זוכר כל מילה...

אהוד: האם אתה בטוח כי בשנת 1947 כבר צויין יום השואה? לי נדמה שהתאריך נקבע רק אחרי קום המדינה.

* * *

יוסי אחימאיר

אוהב אותך, סבא ליאון

אין לך הנאה וסיפוק גדולים יותר בחיים מאותם רגעים שבהם אתה, הסבא, מבלה עם נכדיך. אינני יוצא דופן. כל סבתא וסבא יגידו כזאת על נכדיהם. שני נכדינו הם "טעם החיים" שלנו. הם גדלים לעבר עתיד בלתי נודע, אך מובטח, בחממה המשפחתית המחבקת. הם צומחים מיום ליום ומתפתחים במסלול חייהם, אשר מי יודע לאן יובילם. אין לנו אלא לייחל ולסייע, כדי שדרכם בחיים תהיה ככל האפשר סוגה בשושנים.

סבתות וסבים הם חזיון נפרץ אצלנו, אף אינם תואמים בהכרח את סטריאוטיפ הסב השחוח, קשה ההליכה, שאולי נמצא ברגל אחת כבר בעולם הבא. חזיון נפרץ כיום – אמרנו – כי לא כך היה הדבר בדורות הקודמים. אני ורעייתי, ורבים מבני דורנו, ילידי שנות הארבעים והחמישים, לא זכינו להכיר אף לא אחד או אחת מארבעת סבינו. הן הסבים שלי והן הסבים שלה נרצחו בשואה האיומה, על אדמת אירופה המנואצת...

מי שיצאו מבעוד מועד, והגיעו לארץ-ישראל, זכו להקים משפחות על אדמת המדינה שקמה מאפרם של ששת המיליונים. מבחינה זו, אני מקנא בנכדיי. הם, כמו הוריהם וכמו סביהם – הינם הגשמת חלום הדורות, של כינון חיים נורמליים, במדינה עצמאית. סוף סוף – עם ככל העמים. הם הדור הרביעי ואלי אף החמישי מאז השואה. הם זוכים למה שאנחנו לא זכינו לו – להכיר את דור הסבים, אפילו את הסבתא-רבא שלהם. ליהנות מליטופם, להשתעשע בחברתם, לשמוע סיפורים בחיקם.

אני מבלה עם הנכדים הקטנים שלי – ונזכר בסבתא ובסבא שלי, הן מצד אימא והן מצד אבא. חושב עליהם – בלי שזכיתי לראותם או להכירם. גם הם לא זכו להכיר את הנכד הצבר שלהם. והנכד הזה הוא – אני. נולדתי בארץ, כאשר בווארשה כבר התנהל מזה חודש ימים המרד בגטו העולה באש.

תמונת הילד בידיים מורמות עם הכנעת הגטו וחיסול אחרוני אנשיו, צולמה כאשר אני, התינוק, מוטל בעריסה הרחק מגיא ההרגה היהודי שם, ספון בבית בירושלים בזרועות הוריו... מודעות הברכה להורים המאושרים בעיתון "המשקיף", פורסמו בתחתית העמוד אשר כותרתו הראשית זעקה את זוועות גטו וארשה...

מעולם לא היכרתי את את סבא ליאון ולא את סבא אייזיק, לא את סבתא מנוחה ולא את סבתא שרה. אבל אשתקד ערכתי עם רעייתי מסע בפולין בעקבות סבא יהודה-לייב, הוא לאון אסטרחן, אביה של אימי. מסע בזמן ובמקום, שהביא אותי לבסוף – לאחר שנים רבות של לבטים והיסוסים, הדחקה והפנמה – אל אדמת אותה ארץ ענקית, שבה פעל הסבא במחצית הראשונה של המאה ה-20, בה חי ובה נרצח. אחד מתוך ששה מיליונים.

הלכתי בעקבותיו בעיר דנציג-גדנסק (אכן כן, עירו של הסופר הנאצי גינתר גראס), שבה הקים סבא בית מידות למשפחתו, ארמון רב תפארת. היינו בווארשה, ליד הבניין שבו הפעיל את העסק המשגשג שלו – סחר בעצים. חתמנו באוטבוצק הסמוכה לווארשה, אליה נמלט מגדנסק מאימת הנאצים עם אשתו החולה מנוחה, כדי לחיות עוד כארבע שנים בטרם נשלח לטרבלינקה...

לא היכרתי את סבא ליאון אלא מתמונות. איש זקוף-קומה, יפה-תואר, הדור בלבושו, כל חזותו אומרת אצילות וכבוד. אבל גם הוא, כמו רובם של יהודי פולין, לא קרא מבעוד מועד את המפה. כאשר כבר הבינו את המהות הרצחנית, האנטישמית, של הנאציזם, המסך ירד עליהם.

כאשר ב-1934 ביקשה בתו האהובה סוניה לעלות לארץ-ישראל, בעקבות צו ליבה, ההורים לאון ומנוחה קצת ריחמו עליה. לאן את נוסעת? ללוואנט? למדבר? היא, נחושה בדעתה, עלתה ארצה אל אהובה, שבעצמו היה נתון בסבך משפטי, עקב עלילה שהטיחו בו יריבים בני עמו. כך ניצלו חייה. ההורים ציידו אותה לפחות בכלי בית מוכספים, שהמונוגרמה המשפחתית מוטבעת עליהם... הבת, היא אימי, זכתה לחיות עד גיל 98. הוריה, סבא לאון וסבתא מנוחה, נרצחו בני 67 ו-65.

היא, נחושה בדעתה, עלתה ארצה אל אהובה. כך ניצלו חייה. וההורים? – הם ציידו אותה לפחות בכלי בית מוכספים, שהמונוגרמה המשפחתית מוטבעת עליהם... הבת, אימי, זכתה לחיות עד גיל 98. הוריה, סבא לאון וסבתא מנוחה, נרצחו בני 67 ו-65.

כותב אבא שלי בספרו "עם קריאת הגבר": ר' לייב אלכסנדרוב מת בווארשה בעצם החורף. גיסו ר' לייב אסטרחן סיפר מתוך מרה שחורה על רשמיו מקבורתו של זה. הגופה הוטלה בבור מוארך, שנחצב באדמה הקפואה. ומיד נשמעה נקישת רגבי העפר הקפואים, שנידרדרו כאבנים על גבי הקרשים המכסים את גופת המת שמתחתם. ובקצה אפו של אחד הקברנים קפאה טיפה 'זכה'. זהו סופו של אדם, הגה בנפשו לייב אסטרחן. כעבור שנתיים הובל לייב אסטרחן לטרבלינקה, מקום שם הורעל יחד עם אלפי יהודים וגופתו הועלה בכבשן..."

מאז שבנו מהמסע בן השבועיים בפולין, דמותם של הסבים, מנוחה ולייב-ליאון אסטרחן, כמעט אינה יוצאת מהמחשבה. אני חוזר ומביט בתצלומיהם. חלחלה עוברת בי כשאני נזכר בתחנת הרכבת באוטבוצק, כשעמדנו ליד המקום שבו רוכזו 70 שנה קודם לכן היהודים, וסבא בתוכם (סבתא החולה, הרתוקה לכיסא-גלגלים, נרצחה בבית), והועלו אל הקרונות...

מכאן, ממסילה זו שאיננה עוד בשימוש, חלודה, מכוסה בצמחייה, יצא הסבא לדרכו האחרונה, למסע האימים והייסורים לעבר טרבלינקה. האם מת עוד בדרך, בקרון הדחוס, או שמא שרד את הנסיעה והומת במחנה ההשמדה, תחנתה האחרונה הרכבת? מה היו מחשבותיו של סבא ליאון ברגעי חייו האחרונים?

סבא ליאון ועימו עוד 800 אלף יהודים עלו בעשן השמימה במשרפות טרבלינקה, שכיום דבר לא נותר מהם. לפני פחות משנה התהלכנו, הנכדים, על הקרקע האפורה, בינות לאבני הזכרון, אפופי הלם. צעדנו על קצות האצבעות, בזהירות אינסטינקטיבית על האדמה שאפר אדם מעורב בה, ונעצרנו לבסוף ליד אבן שחקוקה עליה המלה: אוטבוצק. והדמעות אינן נעצרות...

כל-כך קרוב לסבא ליאון – וכל-כך רחוק... התחברתי, כפי שלא התחברתי מעולם, אל יקיריי שמעולם לא זכיתי להכיר.

סבא ליאון, סבתא מנוחה, אני כל-כך מתגעגע אליכם, אוהב אתכם, כואב את סופכם הנורא. ויחד עם זאת יש גאווה בלב על הדור החדש שקם לכם במולדת, בארץ-ישראל. שלא כמוני –שלא פונקתי ולא חובקתי מעולם על-ידי סבים – אני שמח ומאושר בנכדים שלנו, הם עולים כפורחים בחיק משפחותיהם, בחיק הוריהם וסביהם, בתקומה ולא עוד בשואה, ופניהם אל העתיד.

וזוהי הנחמה: דורות-דורות של נכדים ובני נכדים, יהודים-ישראלים, צאצאיהם של ששת המיליונים,  חיים ויוצרים, לוחמים ובונים, במדינתם העצמאית זה כבר 64 שנה, חוף המבטחים שאליו סבא לאון וסבתא מנוחה  הי"ד – לא זכו להגיע.

* * *

הרצל חקק

קריאה  בספרה של הדסה מור

"אהבות בצל האפר"

הוצאת "כוכב" 2011

הרומן שכתבה הדסה מור – הוא קוקטייל של מוטיבים, רגשות הגיגים ועלילות. הלהבות של התקופה ושרידי האפר מכסים את הכול. "אהבות בצל האפר" הוא קודם כול דרמה. דרמה שמבקשת להציג עלילה לאומית ועלילה של יחידים, רגש ומחשבה. זה ספר דחוס ומלא להט, רומן שיש  בו גם אהבה וגם היסטוריה, גם עלילת חיים סוערת ונפתלת וגם תורת חיים, שכולה זיכרון וזהות. השם עצמו כמו כולל בתוכו  דבר והיפוכו - אהבה ואפר:  אהבה נקשרת בתודעה  לתחושת אושר, לחיפוש אחר בניין קשר, בניין חיים, דרך להתוות המשך של חיים.  בעוד האפר נתפס כמשהו שקשור בחורבן, בקץ החיים, בסבל של בית שנהרס.

 הדסה מור שוזרת פרקי עלילה, מציירת במכחול עז גוונים דרמה מרגשת, מחברת קורות חיים של שתי משפחות, שהתאחדו והתחברו לאחר תלאות – ובחוטי חייהן של המשפחות נרקמים גוונים חזקים של אהבה, וצבעים חרוכים של אפר.

שתי משפחות שחיו במזרח פולין ובוורשה, ותקופת משבר קטלנית  משנה את חייהן, שוברת את שלוות החיים, את תמונת האידיליה, שנראית בדיעבד כשקט מדומה, שקט שלפני הסערה.

כשאתה נסחף עם העלילה, אתה קולט אט אט, שבתוך התופת צצה אהבה בכל פינה: גם ברגעי האימה במחנה הריכוז, גם בעת פוגרום ביהודים, גם על סף התהום ליד הבורות הכרויים, בצעדת המוות, ברגעי השפל הנוראים של הקיום האנושי.

השיחה עם הדסה מור חושפת סיפורה של יוצרת, ומיד אתה קולט כי בוערת בה תחושה ציונית-לאומית – וכל רצונה הוא לכתוב אפוס שיבטא את השבר והתחייה. התוצר הסופי העניק לנו רומן שיש בו דרמה, עלילה סוערת, דימויים עשירים, מפנים מפתיעים בהתרחשות, והרגשה שהרומן מבקש לספר היסטוריה. מעבר למספרת יש היסטוריונית.

הסבל ותלאות הקיום מחדדים את החושים – והדסה מור מנסה לצלול לעומק הנפשות. כך היא כותבת על יודה ברגע של אימה:

"הסבל, מסתמא, עוצר בעד הדמעות מלפרוץ, כמו היה מחסום עשוי חומר קשיח, שאינו מרשה לרגשות להתבטא ולצאת החוצה – בעוד האושר והכרת התודה פותחים בפני הדמעות את הסכר..."

הדסה היא גם מספרת גם כותבת היסטוריה: "דפי ההיסטוריה אינם פוסקים מלדפדף את עצמם לדעת, אינם שואלים איש מתי להחיש את האירועים ומתי להאט. הזמן אדיש לאירועים ולצרכים של בני האדם ואינו מתאים עצמו לפרט הזה או האחר...הוא מאוד דייקן כבר מיליוני שנים ולעולם אינו מאכזב... דפי ההיסטוריה מתהפכים כמו מאליהם..."

העלילה עמוסה במצבים מסעירים, ולעיתים יש תחושה שהקצב מואץ מדי. שאין זמן ומקום לעכל תחושות, להתמקד במשמעות המעבר מאירוע לאירוע: הרגעים המרגשים הם בתיאור הבריחה מהבית של רייזלה,  בתו של רב הקהילה בזמושץ'  בדיוק באחד  בספטמבר 1939 –  היום שבו פרצה המלחמה.

הדסה מור מובילה את העלילה לרגע טוב, להצלתה של הגיבורה בעת פלישת הנאצים לעיירה, השמות שהם עושים ביהודי העיר. הגיבורה מועברת לבלז'יץ,  שם מקימים הנאצים מחנה השמדה. רייזלה יולדת את בנה,  ביום הראשון למבצע ברברוסה. תפניות בעלילה, הלשנות של תושבת נוצריה, היתפסות בשעת נסיעה ברכבת: רייזלה מובלת מהתחנה הישר למחנה ההשמדה מיידנק. ניצוץ האהבה שאינו פוסח על הספר, נדלק – והנה לנו אהבה של רייזלה עם רובקה, נגן הכינור בתזמורת.

בעלילה המקבילה מובאים קורותיה של משפחתו העשירה של אותו רובקה: הטרגדיה בעת הפצצת בית הכנסת, גירוש יהודים, גזירות, טלאי צהוב, היסטוריה שאינה עוזבת אותנו לרגע.

הדסה מור יוצרת פקעות חוטים של עלילות שונות, שהקשר ביניהן נותן משמעות כוללת לכל המסופר, ומבחינה זו אין זו דרמה עלילתית בלבד, אלא יש לה משמעות של רומן חברתי, רומן היסטורי שמבטא תקופה. הרצף בין הדמויות ובין העלילות יוצר לנו מכלול, מכלול של חברה יהודית בתהליך של מאבק, מאבק על קיומה, על צלמה – ומעבר לשואה בוקעת הגבורה הרוחנית.

כאשר מסיימים את הקריאה  המרתקת  בספר מרגישים  אנחת רווחה. לאורך כל הקריאה אנו עוברים מקרון לקרון, מעלילה לעלילה, יש רצף מהיר ושוצף לאירועים. הדסה מור בנתה בספרה "אהבות בצל האפר"  עלילות מקבילות – והיא, בלהט של כתיבה, כותבת הכול בעוצמה סוחפת. הדרמה של תקופת השואה כתובה בעוצמה רגשית, העלילות משופעות ברגעי דרמה מרטיטים, בדימויים חושניים, בתיאורים מרתקים, וחלק מן הדרמה מספק לקוראים רגעים של מתח, סקרנות לגבי המשך העלילה – וחשוב מכול: הדסה מור יודעת לחבר את הקוראים הן לדמויות שהיא בונה והן לעלילת העל הציונית יהודית. חשוב לה לספר סיפור, ועיתים אתה חש – היא רוצה לתת עדות.   

הכרתי את הדסה מור מיצירות קודמות שלה, ומתקופה ארוכה של היותה סוקרת הצגות ועולם של תיאטרון בכתבי עת. היה ברור לי, והעיתונות התעניינה בה בעיקר בנושא שהסעיר את היישוב: פרשת חייה, הקשר שהיה לה עם משה דיין, הספרים שכתבה בעקבות זאת, שהאחרון שבהם,  "יערת הדבש" –  זכו לתהודה ציבורית.

גם  הספר "אהבות בצל האפר"  עוסק  בנושא האהבה, שמלווה את כל גיבורי הספר, במצבים שונים – במחנה הריכוז,  בצעדת המוות, בפוגרומים,  ובדרך אל  האפר. הסיפור משתרע  ונפרש ומספר על גורלם  של בני משפחה שונים: סיפור קורותיהם של  הבנים שברחו מן הגטו, לפני  שפרץ בו המרד ולפני חיסולו.  סיפורו של  יודה,  שנמלט לפרטיזנים שביערות,  סיפור  שפתח צוהר בעלילה לתיאור חיי הפרטיזנים ומלחמתם הנועזת המחתרתית בנאצים;  סיפורן של  ה'בלוקדות' שערכו הנאצים  בפרטיזנים ובמשפחותיהם – וכך סיפורי הישרדות וגבורה עד להעפלה.

ברור, לפי סיפור חייה, שהדסה מור לא חוותה את השואה, אך בדרך שבה מוצגות העובדות בסיפור ובהצלבה עם סיפור חייה, קולטים את התחושות של היישוב בארץ בשל החשש שאכן הנאצים יגיעו לארץ ישראל, לאותה כוננות ספיגה מן הנורא מכול. מתברר, שגם יהודים בארץ ישראל חוו אז את הטראומה של השואה, מן הזווית שלהם, והרומן שכתבה הדסה מור הוא סוג של תיעוד מזווית זו, ניצולת שואה, כשההגדרה כמובן קשורה לעובדה, שצבאותיו של רומל לא הגיעו לכאן, בשל התבוסה של רומל לבריטים.

אחת הפרשיות המרגשות היא פרשת ילדי טהרן. הדסה מספרת סיפורו של ילד נטוש, דרכו נפרשת פרשת ילדי טהרן. קשה לעסוק בסיפור השואה, בכל פרשת הסבל של היהודים במהלך התקופה, והתחושה שלי היא שמעבר לכל התופת, מגלה הדסה מור את החיוניות והגבורה והאנושיות שמעבר לכול – הדסה מור השכילה להעניק תחושה שאש הקיום היהודי ניצחה, שהייתה צמיחה ופריחה מתוך האפר.

המאמר פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון".

* * *

יוסי גלרון

גראס, אגודת הסופרים, אלתרמן, 1967

אינני זוכר אם מישהו הזכיר את פרשת גינתר גראס של שנת 1967. היתה אז סערה בעניין סירובה של אגודת הסופרים לפגוש בגראס בעת ביקורו בארץ. אלתרמן כתב על כך במעריב:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/00400f.php#1354

 "תוף הפח" וכלי הרוח : סביב קבלת-פנים אחת שלא נערכה לגינתר גראס.  מעריב, כ"ו באדר ב' תשכ"ז, 7 באפריל 1967, עמ' 6. מאמר בעקבות התוכחה בעתונות ומצד חוגי אנשי-הרוח על ועד אגודת הסופרים העברים בשל החלטה להימנע מקבלת פנים רשמית לגינתר גראס ועל יחסי גרמניה- ישראל ויחסי גרמנים-יהודים. חזר ונדפס ב'החוט המשולש' (תשל"א), עמ' 11־19 וב'החוט המשולש', מהד' ב (תשל"ה), עמ' 9־17. הגיב על כך יוסי גמזו ברשימתו "כלים ורוח".

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/00400z03.php#5699 

כל טוב ובברכה,

יוסי גלרון-גולדשלגר

לקסיקון הספרות העברית החדשה

http://hebrewlit.notlong.com

אהוד: נורית גוברין הזכירה לנו את פרשת גינתר גראס ואגודת הסופרים, 1967.

* * *

יהודה גור-אריה / [הערת שוליים 25]

צעדים בכיוון הנכון

ירושלים – אל קודס, אפריל 2012

ידידי היקר והנכבד דני ישראלי, השלום וברכת אללה עליך.

כל אימת שעולה בדעתי שמך ודמותך, מיד אני נזכר בהיכרותנו באותו קורס באוניברסיטת לונדון, שבו שהינו שנינו, ועל-פי הזמנת מארחינו השתדלנו  להסביר לקהל הנוכחים באולם, באותו ערב של החלפת דעות, את השקפותינו – המנוגדות זו לזו – לגבי הסכסוך המזרח-תיכוני, ראשיתו ההיסטורית וגילגוליו השונים במשך יותר מ-130 שנה, מצבו הנוכחי ורעיונות לגבי העתיד הצפוי לעמינו באיזור הקשה והמסוכסך הזה מדורי-דורות, והאם יש בכלל סיכוי כלשהו להגיע לפתרון של הקונפליקט בינינו.

הייתי רוצה לברך אותך ליום העצמאות של מדינתך, אבל איך אוכל לעשות זאת, כאשר תקומה זו של ישראל היא הנכבה של עמי הפלסטיני ושל אומתי הערבית-המוסלמית בכלל.

ולמרות שאני ניצבים זה מול זה כאויבים, משני צידי המתרס המדמם, אני ממשיך לראות ביחסים האישיים שבינינו יחסי ידידות וקירבה והערכה הדדית ברמה כזאת, שאנו יכולים לא רק לשוחח בינינו, אלא גם לומר זה לזה דברים קשים ומרים, תוך שאיפה להגיע להבנה כלשהי בינינו לגבי דרכים וצעדים לסיום הקונפליקט הזה, הנמשך כבר יותר מ-130 שנה. האם יש בכלל סיכוי לסיום העימות הזה? מסופקני.

כידוע לנו, בעשורים האחרונים של המאה ה-19, הגיעו לחופי הארץ הזאת, שאתם קוראים לה ארץ-ישראל, ובפינו זו פלסטין הערבית הקדושה, ראשוני המהגרים-העולים-הכובשים היהודיים, מעשה שבעיניכם זה נראה כגאולת הארץ, ואילו בעינינו זה כיבוש קולוניאליסטי בשליחות ארצות אירופה הנוצריות ובסיסמה הידועה: "עם ללא ארץ, בארץ ללא עם."

המהגרים הללו, שהגיעו מרוסיה ומפולין ומארצות אחרות, התנחלו במקומות שונים בארץ, תוך שהם דוחקים את רגליהם [היחפות] של תושבי הארץ הוותיקים והמושרשים בה זה דורות, וזאת ללא כל התגרות והתנגדות אלימה מצידם כלפי היהודים הכובשים הללו [פרט לכמה סכסוכים והתנגשויות ומאורעות טרוריסטיים זניחים, כמו הקרב בתל-חי [חלסה, 1920], פרעות נגד היהודים ביפו  [1921] הערבית, בחברון [1929]  וכן בעת המרד הגדול של שנות 1936-39, שבהם נהרגו כמה עשרות יהודים בלבד. מה זה משנה?

מאז הלך הסכסוך והחמיר, עד שהתחוללו המלחמות בינינו מ-1948, ובעשורים הבאים, עד ימינו אלה, מלחמות שבהן הקזנו דם רב – משני הצדדים.

אנחנו הערבים יכולים להתמיד במצב זה עוד שנים רבות. סבלנות היא אחד המאפיינים הבולטים של האופי הערבי. ידועה לך ודאי האמירה הבדואית, שלאחר שרצח מישהו מבני השבט השני, כנקמת-דם כעבור 40 שנה מאז פרוץ הסכסוך, שאיש כבר איננו זוכר את סיבותיו – הרוצח הגאה מנגב את השבריה ומפליט: הקדמתי...

לאבות-אבותינו היתה סבלנות ארוכה במשך מאתיים שנה, עד שהצליחו לגרש את הכובשים הצלבנים-הנוצרים מן הארץ הזאת.

ואילו בימינו, לאחר כמה וכמה תבוסות קשות וכואבות במלחמות שבינינו, וביחוד במלחמת ששת הימים, כאשר הבסתם את צבאותינו, צבא מצרים וצבא סוריה, וכן הלגיון הירדני, השתלטתם [כבשתם] על כל הגדה המערבית של הירדן, וכן על מחצית רמת הגולן, אך בהמשך החלה הכף לנטות בעזרת אללה לטובתנו, הן במלחמת אוקטובר 1973, הן בשתי המלחמות בלבנון, כאשר נאלצתם לצאת משם – פעמיים – "עם הזנב בין הרגליים."

ועכשיו, כאשר איראן ניצבת בראש התומכים בנו ומושיטה לנו כל סיוע אפשרי, דומה שרואים בבירור שהמצב משתנה לטובתנו ולא ירחק היום ובעזרת אללה נחזיר לעצמנו את פלסטין הקדושה כולה, ולטהרה מכל הזרים שפלשו אליה בדורות האחרונים. זו לא משאת-נפש, זהו תהליך היסטורי מחוייב המציאות.

יחד עם זאת, יש עדיין אפשרות להגיע לפשרה כלשהי בינינו, הערבים-הפלסטינים אדוני הארץ הזאת, לביניכם, היהודים הכובשים-המתנחלים, על-ידי העברת השלטון במדינת האפרטהייד הזו לידינו, וזאת – בשלבים ובצעדים הבאים:

דבר ראשון: עליכם להפסיק מיד ולאלתר כל בנייה, הרחבה, נטיעה וסלילה של כבישים בהתנחלויות, וזאת לא רק על שטחים פרטיים של משפחות פלסטיניות, אלא גם על "אדמות המדינה", שאמנם אין מסמכים רשמיים המוכיחים את בעלותנו עליהם, אך זו לא מוטלת כלל בספק, שהרי זו אדמת "ואקף" שאסורה במכירה ובמסירתה לידי זרים. מהלך זה יוכיח רצון טוב מצידכם ויהווה צעד ראשון והכרחי לקראת הסדרת הקונפליקט בינינו.

הצעד השני: פינוי מוחלט של כל המתנחלים מן השטחים הכבושים בשנת 1967, ללא "גושי התיישבות" ולא בטיח, והעברתם אל מעבר לקו הירוק, מערבה. מתן זכות השיבה לפלסטינים המגורשים משנת 1948, להם ולבניהם ונכדיהם, ויישובם בבתים שרוקנו מהמתנחלים היהודים, זאת בשלב ראשון. ובהמשך – אחד הצעדים המשמעותיים ביותר: נסיגה לקווי 1948 והקמת מדינת פלשתין על כל שטח הגדה המערבית של הירדן. התפנות היהודים – מרצון – לפי החלטת האו"ם ושינועם אל מחוץ לגבולות פלשתין כולה, מן הירדן ועד הים התיכון, פינוים בעזרת ארצות חוץ, בעיקר ארה"ב, והחזרתם אל הארצות שמהן באו, הם או אבותיהם ואבות אבותיהם, פרט לאלה שיבחרו להמשיך ולחיות כאן, כתושבים סוג ב', תחת שליטתם וחסותם – בחסד האיסלאם – של  הפלסטינים אדוני הארץ הזאת.

 הסרבנים, שלא יסכימו להתפנות מרצון יועלו על משאיות [כפי שאתם עושים למהגרים מאפריקה]  ויוסעו לשדה התעופה בלוד, ולנמל בחיפה, לגירוש מן המדינה המוסלמית הזאת שלנו. כל האחרים יהיו חופשיים לצעוד בכוחות עצמם אל חופי הים התיכון ולשחות בו עד אירופה. זה יהיה הצעד הנכון ביותר לפתרון העימות בינינו בדרכי שלום.

מי שלא ירצה אף בזה, אנו נדאג לשחוט אותו ללא שהיות, לפי מיטב המסורת שלנו של "דין מוחמד בסַיף."

רק לאחר נקיטת כל הצעדים הללו תשקוט הארץ 40 שנה, ואולי 400, וכל אחד מאיתנו הפלסטינים המשוחררים יוכל לחיות סוף-סוף בשלווה ובנחת, איש תחת גפנו ותחת תאנתו וזיתו. ...

ושלום על ישראל.

ידידך הנאמן

מוחמד עלי אבו ג'יהאד

* * *

תדע כל אם ואישה בישראל

שבנה או בעלה משרת בצבא ההגנה לישראל

שאם הוא יעז להכות בקת רובה

מפגין פלסטיני או פרובוקטור אירופי

רעה ומרה תהיה אחריתו-שלו

נשיא המדינה יגנה אותו

ויהיה עליה לגייס אלפי שקלים

ואולי עשרות אלפי שקלים

לתשלום לעורכי דין פרטיים

כדי לחלץ את בנה ו/או בעלה

שמוסרים נפשם על הגנת המדינה

מציפורני המשפט והדין הצבאי

של צבא ההגנה לישראל

* * *

משה גרנות

מאורעות תרפ"א

ב"בית החלוץ" (בית העולים) ביפו

כ"ג בניסן תרפ"א

1 במאי 1921

עיקרם של מאורעות תרפ"א היה ביפו ובסביבותיה, אך הן התפשטו לפתח תקווה, כפר סבא, רחובות וחדרה. במאורעות נהרגו 47 יהודים, ונפצעו 145. אחד המוקדים העיקריים לפרעות היה ב"בית החלוץ" ביפו ב-1.5.1921, אתר שהיה ממוקם כשני קילומטרים וחצי מערבה לבית יצקר, הבית בו נרצחו י"ח ברנר וחבריו. להלן מהלכו של אותו יום מר ונמהר:

יהודה צ'רקסקי, שניהל יחד עם רעייתו דובה את "בית החלוץ" ביפו, סייע באותו הבוקר לבנו משהלי להניח תפילין. יום קודם היתה חגיגה ב"בית החלוץ", כי הזוג צ'רקסקי זכה לראות את בנם עולה לתורה. באמצע התפילה הגיע מתנשם ומתנשף, קצין משטרה ערבי נוצרי מידידי המשפחה, ודרש מהם להצטרף אליו למכוניתו כדי להבריחם לתל אביב: סכנה גדולה להישאר במקום – פורעים ערבים הורגים יהודים, בוזזים ושורפים את בתיהם. המשטרה, לא רק שאיננה מתערבת, אלא שיש שוטרים ערבים שהסירו את תגיהם והצטרפו לפורעים.

דובה, אשר שמעה את דברי הקצין, שאלה אותו אם יוכל לקחת את כולם.

"בוודאי, גברת צ'רקסקי, אתם חמישה, לא?"

"אנחנו שישים איש."

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שאני ובעלי מנהלים כאן בית עולים. יש פה קרוב לשישים צעירים וצעירות, עולים חדשים. הם סומכים עלינו. אנחנו מטפלים בהם. איך נעזוב אותם, ונציל את נפשנו?"

"אבל גברת צ'רקסקי, אני צריך שתי משאיות בשביל כולם, וגם אז לא ייתנו הפורעים לצאת מכאן. אני יכול לקחת אתכם ואת הילדים באוטומוביל הקטן, ואיש לא יעצור בעדי."

הזוג צ'רקסקי סירב, וגם לא הסכים להצעה האחרת של הקצין לקחת רק את הילדים ולהצילם. ההורים חששו להיפרד מילדיהם בעת כזאת. הם נשארו במקום והחלו להתבצר ולהתכונן לבואם של הפורעים. הם הצטיידו במוטות ברזל, בגרזינים ובסכינים. הם האמינו שיוכלו להגן על המקום. יהודה ודובה פיזרו את המגינים הצעירים בעמדות שונות בחצר, תמכו את השער במוטות, ושמו צופה בעליית הגג. אלא שהפורעים באו במאות, וביניהם היו גם שוטרים שירו לתוך החצר. באיזה שהוא שלב הם גם זרקו פצצה או רימון לתוך החצר. לנצורים לא היה נשק חם, ומול ההמון האדיר שהתנפל על השער, לא היה להם כל סיכוי. אף על פי כן, הפריצה הראשונה נהדפה, והפורעים משכו אחריהם מספר פצועים.

היתה הפוגה. הנצורים משכו את המתים והפצועים לחדר האוכל ולחדר הקריאה. הבחורות הישקו את הפצועים וחבשו את פצעיהם, ואז הודיע הצופה כי הפורעים מעלים את השער באש. הנצורים ברחו אל תוך הבית והתבצרו בחדר האוכל ובחדר הקריאה. הניחו שולחנות וארונות מאחורי הדלתות בתקווה לעכב את הפריצה פנימה, אולי בינתיים יבוא הצבא האנגלי ויציל אותם. משפחת צ'רקסקי, גב' מילר, פקידה מטעם ההנהלה הציונית ועוד שניים שלושה חלוצים התבצרו בחדר המגורים. תוך דקות הצליחו הפורעים לנפץ את הדלת לחדר הקריאה והחלו רוצחים את כל הנצורים שם. הצעקות שנשמעו משם היו נוראות. הנצורים בחדר המגורים הניחו ארון גדול על הדלת ונשענו עליו כדי להקשות את הפריצה. האימה ניבטה מעיני הנצורים. דובה האיצה בגברת מילר ובראובן, הבן הקטן שלה שהיה אז כבן שש, לצאת דרך החלון הפונה לכיוון בית החולים הצרפתי. הדלת החיצונית נפתחת לשבריר של שנייה, ואז ראו הנצורים שהחצר כמעט ריקה מפורעים, שכן רובם צבאו אל תוך הבית. הם מחליטים לפרוץ החוצה. יהודה יוצא ראשון ומכה בגרזן שלו על ימין ועל שמאל ומצליח להגיע כמעט עד השער העשן. אחריו רץ משהלי כשידיו מגינות על ראשו מפני המוטות שניחתו עליהם מכל עבר. כשהגיע יהודה קרוב לשער, מצליח אחד הפורעים להנחית עליו מוט ברזל, והוא מתמוטט, אז מתנפלים עליו כולם וחובטים בו ללא רחם. משהלי בורח חזרה לבית, מגיע לחדר האוכל, נשכב בין המתים ומשים עצמו מת. בינתיים דובה מניחה לארון שחוסם את הדלת, ויוצאת אל החצר, כשסכין גדולה בידיה, והיא תוקעת אותו בכל מי שנקרה בדרכה. הפורעים צועקים:

"ג'ין נכנס בה, ג'ין!"

והם בורחים מפניה. ואז היא רואה את בעלה שרוע על הארץ כשסכין גדולה תקועה בגבו. היא רצה אליו להחיותו, והפורעים מתעשתים והורגים אותה במוטות ובגרזינים. צַלָם תל-אביבי צילם את גופותיהם המרוטשות של דובה ויהודה, והתמונות המזעזעות שמורות על ידי בני המשפחה.

כעבור זמן הגיע הצבא ופיזר את הפורעים מבלי לאסור אף אחד. כוונת השלטון האנגלי הייתה להציג את המאורעות כהתקוטטות בין יהודים לערבים, ולא כאל פרעות של ערבים ביהודים. החיילים מוצאים את משהלי על רצפת חדר האוכל, ושמים לב שהוא נושם. שוטר ערבי לקח על עצמו להביא את משהלי לסאראיה. את המשימה הזאת ביצע השוטר הערבי בסכנה גדולה, שכן הפורעים שפגש בדרך התגרו בו ודרשו ממנו שייתן להם לטפל ב"שפיפון" היהודי. הוא איים עליהם בנשק, ובחירוף נפש ממש הביא אותו לסאראיה. חלק מהדרך נשא שוטר את משהלי על כתפיו, כי הוא היה מותש מהזוועות שחזו עיניו ביום המר והנמהר ההוא, יום שבו נותרו, הוא, אחותו ואחיו – יתומים מאם ומאב.

בסוף אותו היום נמנו 11 הרוגים ב"בבית החלוץ", ועוד שניים מהפצועים מתו מפצעיהם זמן קצר אחר כך. מספר שבועות אחר כך נפטרו עוד שניים מהפצועים – בסך הכול – 15 קורבנות.

שלושת ילדי הזוג צ'רקסקי ניצלו: ראוביק הקטן הוברח על ידי הגברת מילר אל בית של ידיד ערבי ביפו; חיה'לה, שהיתה מאושפזת בבית החולים הצרפתי; ואילו משהלי, הבן הבכור שראה את הוריו נהרגים לעיניו, ניצל כאמור בשל רגע של תושייה ובשל מסירותו של שוטר ערבי.

אחרי הפרעות נדרש משהלי, בן ה-13, לזהות את גופות הוריו, שהיו מכוסות בשמיכות בחדרי הלימוד של גימנסיה הרצליה (תמונות הגופות המרוטשות בידי). שני הילדים הקטנים נשלחו לבית יתומים בירושלים, ומשהלי נשלח ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.

למרות האסון הנורא שפקד את שלושת ילדי הזוג צ'רקסקי, הם גדלו והיו לאנשים מועילים, ותרמו תרומה סגולית לכוח המגן ולחברה הישראלית לפני קום המדינה ואחר כך.

תיעוד על מאורעות הדמים ב"בית החלוץ" ביפו מצוי, בין השאר:

משה בן-יהודה (צ'רקסקי), יום הטבח, בתוך הקובץ – ההגנה בתל אביב, הוצאת קרן "ההגנה" ע"ש שחורי וחבריו ז"ל, תל אביב 1956, ע' 46-48

משה גרנות, הנדר, הוצאת תמוז 1986

יזכור, הוצאת משרד הביטחון, 1992, ע' 795-796

בפרגולת המחשב שב"חורשת גן הבנים", שמצפון לירקון, מצוי מידע על דובה ויהודה צ'רקסקי ועל אירוע הדמים בו מצאו את מותם.

עדויותיהם של הניצולים נמצאות בארכיון ההגנה ובארכיון הסוכנות היהודית.

חוקר חרוץ ומסור לנושא הוא האדריכל שמואל גילר, שדודו נמנה על הרוגי אותם מאורעות.

בבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב קבורים 43 מתוך 47 ההרוגים במאורעות של תחילת מאי 1921, ביניהם י"ח ברנר, חבריו הסופרים, יהודה ואברהם יצקר, ושני מנהליו של בית "החלוץ" (בית העולים) ביפו – דובה ויהודה צ'רקסקי. בכל יום זיכרון לחללי מלחמות ישראל מתכנסים נציגי צה"ל, ותיקי ההגנה, נציגי העירייה ומוקירי זכרם של הנופלים, מקיימים טקס זיכרון, מניחים זרי פרחים ומספרים את סיפור נפילתם.

* * *

רוֹן גֵּרָא / שלושה שירים

הַנָּשִׁים בְּבֵית הָאָבוֹת

הֵן נִכְנָסוֹת עִם תַּחְתּוֹנֵי תַּחֲרָה

שֵׂעָר מְטֻפָּח וְצָבוּעַ

בְּשִׂמְלָה פִּרְחוֹנִית.

צִירִים שֶׁל "לֵדָה חֲדָשָׁה".

עֶרְגָּתָן הִתְחַפְּרָה וְהָלְכָה.

פּוֹקְעִים יְמֵי זָהֳרָן.

הָעֶצֶב תָּלוּי עַל תִּקְוָה

שֶׁנְּמוֹגָה בְּתַחְתּוֹנֵי

 פְּלַסְטִיק.

מְבַקְּשׁוֹת דִּמְעוֹת טָהֳרָה

וְהֵן לֹא נִתָּנוֹת לָהֶן.

אַטְמוֹסְפֶרָה

"כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת מֻקָּפִים אַטְמוֹסְפֶרָה",

כָּךְ הָאָדָם

מִדָּתוֹ בְּהֶקֵּפוֹ.

לֹא בְּגָלוּי,

אֶלָּא בִּמְכֻסֶּה שֶׁבּוֹ.

בְּמַה שֶּׁמִּחוּץ לַקְּלָעִים,

בַּגֶּשֶׁם הַשּׁוֹטֵף אַשְׁלָיוֹתָיו

בָּאֶבֶן הַשּׁוֹאֶבֶת בְּחוֹפָיו

בְּרִכְסֵי הָרָיו הָרוֹעֲדִים בַּסּוּפָה ,

בְּנִצְחוֹנוֹתָיו הַקְּטַנִּים

בְּכִשְׁלוֹנוֹתָיו הַגְּדוֹלִים

בְּחִיּוּכָיו הַנִּכְלָמִים

בֵּין הַגָּלַקְסְיוֹת הַהוֹלְכוֹת

סְחוֹר סְחוֹר

סְבִיב עַצְמוֹ.

סְבִיב עַצְמִי.

בִּמְטֵחֲוֵי הַחֲלוֹמוֹת

הַלַּיְלָה נִשְׁעַן

עַל חֲלוֹמוֹת רוֹדְפִים,

מְרוּט שֵׁנָה 

מֵצִיץ

בְּעֵינֵי יַקִּירַי

 לְבוּשִׁים גּוֹן לָבָן

וּתְפִלִּין.

יְשׁוּבִים מוּל קְדֵרַת הַחַיִּים

בִּשְׂפָתַיִם דּוֹעֲכוֹת

שָׁרִים קְרִיאַת שְׁמַע .

עֲלֵיהֶם מְכַסָּה רְעָלַת הַלַּיְלָה

הַמְּנִיחָה חֲלוֹם חָדָשׁ

לִמְרַאֲשׁוֹתַי.

* * *

תקוה וינשטוק

1. שלושה דורות בפתח תקוה

במונודרמה המקסימה "אהבה ארץ ישראלית" שחיברה פנינה גרי ומבצעת עדי בלסקי אי אפשר להתעלם גם מהתפאורה של אבי וורצל:  ספסל עץ מתקופת המחזה, חלל במה שחור ומזוודה ישנה. באמצעים ספרטניים אלה מכניס אותנו התפאורן לצניעות ולפשטות של ערב הקמת המדינה ואנו משתכנעים כי הספסל הנמוך הוא גם מיטה, גם אוטובוס וגם אופנוע.

"אהבה ארץ ישראלית" היה היכרותי הראשונה עם אבי וורצל. אחר כך צפיתי בתפאורה שהכין להצגה אחרת שביימה גרי, "תמול שלשום" של עגנון, אף היא מינימליסטית: מסגרת תלויה דרכה נכנסות הדמויות, ורקע של ארגזי תפוזים ופחים. 

עתה, בתערוכת מקיפה של תפאורה וציורים ב"היכל התרבות" של פתח תקווה, מסתבר שהרקורד של וורצל כלל אינו מינימלי אלא רבגוני ביותר, שופע תפאורות עשירות באביזרים וצבעים לשלל תקופות וארצות ,כולל  אופרות ואגדות לילדים.

בתערוכה מגוון תפאורות לחגיגות של יישובים, בתי ספר לאמנות, פסטיבלים וימי עצמאות, מ"הזמיר" של אנדרסן עד "הקמצן" של מולייר, מ"בית הבובות" של איבסן עד למחזמר "ברנשים וחתיכות".

על עבודתו  ב" אהבה ארץ ישראלית" אומר האמן : "המחזה כה חזק ומרגש שכל דבר על הבמה רק יפריע. התייחסתי לדרמה כמו לתסכית רדיו שאין בו תפאורה פיסית אבל ישנה תפאורה הנוצרת מהטקסט והקולות ומדמיונם של המאזינים. הפוזיציות של הספסל משתנות לאורך ההצגה כך שניתן לראותן כחילופי תפאורה. בונוס נוסף – תפאורה כזו אינה זקוקה לתקציב והיא מאד ניידת."

וורצל מגלה סוד: בספסל גם מדף נסתר מעיני הצופים, המיועד לאביזרים ולתלבושות.

התערוכה נפתחה בחודש פברואר וכבר ננעלה אך בהיכל הפתח תקוואי מוצגת תערוכת קבע מתפאורותיו של וורצל.

הוא מצייר מגיל שלוש. היה הצייר של הכיתה ואחר כך  הצייר של בית הספר. בסיום התיכון כבר קיים תערוכת ציורים, בעיקר רישומי ציפורן. בצבא היה הצייר של הנח"ל וכשהשתחרר למד במחלקת האמנות ב"בצלאל", מונה לתפאורן של עיריית פתח תקווה עיר הולדתו, והחל לעשות תפאורות ברחבי הארץ. כשהבין שהתפאורה הופכת מתחביב למקצוע זנח את הציור ולמד לתואר שני בחוג לדרמה של אוניברסיטת תל אביב. כיום הוא מלמד שם.

"עד כמה שהציור והתפאורה קרובים  לכאורה, למעשה הם די רחוקים," טוען וורצל. "פעם תפאורנים היו ציירים. היום תפאורנות היא מקצוע נפרד. גם השם השתנה: לא עוד 'תפאורנים' אלא 'מעצבי תפאורה'. במקצוע הזה יש המון מגבלות של תקציב וזמן ומידע תובעני. עליך להכיר כל מיני תקופות וטרנדים ועליך  לרצות את כולם –  לשרת את הבמאי, את מחבר הטקסט ואת הקהל כמובן, ואחרי שריצית את כולם אתה צריך טיפ טיפה לרצות את עצמך."

אבל גם כיום תפאורנים רבים הם ציירים במקור. וורצל עצמו חזר לפני שנה לציור וחלקה השני של תערוכתו מוקדש לציור. בפסטל יבש הנראה כצבע שמן. הוא מצייר דיוקנאות של אנשים ונשים מסביבתו הקרובה. "על הקלסתרים שהוא מצייר זרוע אור  והדמויות השגרתיות מקבלות מראה קלסי בעל איכויות מיוחדות," אומר אוצר התערוכה דורון פולק. "יצירותיו בונות מיקרוקוסמוס קטן דמוי המציאות שבה אנו חיים."

"הראיה שלו פסיכולוגיסטית, חושפת את נושאי הציור במצבים של הרהור, כאב ומלנכוליה," כדברי האמן יאיר שולביץ.

כשביקרתי בתערוכה כבר ידעתי על  זכות האבות של אבי וורצל – סבו הסופר היה מנהל בית הספר שבו למדתי, ואימו היא סופרת ילדים נודעת.

הסב שלום שטרייט יליד גליציה הגיע לפתח תקווה בגיל 21, בעלייה השנייה, עם אחיו הצעיר ישעיהו. "האחים שטרייט" (כך נקרא גם הרחוב המוקדש לזכרם) נטעו פרדס, הקימו משק קטן ובנו בית גדול ברחוב רוטשילד בו גרו יחד עם משפחותיהם. הם היו מעין אחים סיאמיים. לימים פתח ישעיהו בנק, "קופת מלווה חקלאית", ושלום פתח  גימנסיה – הגימנסיה היחידה במושבה ובכל האזור עד הוד השרון של ימינו ועד כפר סבא. הוא קרא לה "גימנסיה אחד העם", על שם הוגה הדעות שהעריץ. בשנתה הראשונה, 1929, למדו בגימנסיה שמונה תלמידים  בחדר אחד. בשנה השנייה הוכפלו מספרי התלמידים והחדרים וב-1932 עברה הגימנסיה לבית משלה ומנתה מאות תלמידים.

את הגימנסיה פתח שטרייט יחד עם המהנדס ברוך  גורדון. שטרייט הופקד על הלימודים ההומאניים – תנ"ך והיסטוריה, עברית ולשון – וגורדון על הריאליים (זמן קצר היתה שותפה גם המורה לאנגלית,"המכשפה" בפי התלמידים). [זו הגימנסיה שבה למדה אימי ושממנה גורשתי בשעתו, למזלי, וסיימתי לימודיי בתיכון חדש בתל אביב. אב"ע].

ש. שטרייט חיבר שני ספרים, "פני הספרות" ו"בעלות השחר". היה מקורב במיוחד לאשר ברש ,ליעקב רבינוביץ שתום העין ולנתן גורן (גרינבלט), שלימד בגימנסיה.

בתו, אסתר  וורצל שטרייט (נולדה 1932) היא הסופרת הקלאסית שלנו לבני הנוער. ספריה מתבססים על זיכרונות ילדות ונעורים, על קריאה ומחקר ובראש וראשונה על דמיון פורה, הבנת הנוער והבנת המציאות המשתנה.ב ספרה "מאורי עד אדי" – ביוגרפיה של הספרים שחיברה השזורה בקורותיה ובדעותיה – כתבה: "כשהייתי צעירה, כשהארץ עדיין הייתה צעירה ותושביה לא קולקלו על ידי רדיפת הבצע ורדיפת הממון, תיארתי עולם חלומי אפוף אידיאלים ויצירתיות. 'אורי' הוא הנער שרציתי להיות: צבר חבר'מני קוצני מבחוץ ורגיש מבפנים – אבל עם השנים כבר תיארתי התפרקות של משפחות, סמים, אלימות וזנות, גם רצח."

המורה והמחנכת לשעבר חודרת לנפשות בני הנוער. על רקע ההיסטוריה הלאומית היא טווה עלילות והרפתקאות, אהבות ואכזבות המרתקים את הקוראים. גם קוראים מבוגרים משוכנעים כי אלו חוויות מניסיונה האישי. למעשה הכול פרי דימיונה. גיבוריה הם יהודים צעירים בארץ ובגולה, בשואה – כך בספרה הראשון "מן המיצר", במלחמת השחרור ("נערי המחתרות"). בין גיבוריה נערה שעלתה ברגל מעיראק ("הבריחה") ילד יהודי שאחר השואה נחטף בידי כמרים והוברח לקצה הודו ("תפילת הנזיר"), ואידיאליסטים צעירים כ"אורי" שדורות שלמים התחנכו עליו וכבן דמותו רוני מ"אליפים", שהם יצירותיה הנודעות ביותר. וישנו גם אדי מלך המסטולים, שלשם כתיבתו ביקרה במוסד "מלכישוע" וראיינה קצין משטרה.

 מאחריה 25 ספרים. חלקם הגדול הומחז, הוסרט ותוסכת – ופרסי ספרות למיניהם. עתה, בין מחלה למחלה, היא פגועת פוליו מילדות –  כותבת וורצל ספר חדש ואף  מעדכנת את ספריה לשפה קלה יותר. הצעירים בימינו, במידה שהם קוראים, מבקשים לשון פחות גבוהה.

לאביה, שנפטר בהיותה בת 14, מייחסת אסתר את תחושת השייכות והאהבה השורשית הבלתי אמצעית שלה לארץ, ורואה בו את מדריכה הספרותי. היא כותבת לאט ומוחקת הרבה כעצת אבא: "מחקי, בתי, מחקי. ככל שתמחקי יותר, הכתיבה שלך תהיה טובה יותר!"

 היא אם לשני בנים ובת, אבי הנו ילדה השני, והיא וסבתא לנכדים, להם חיברה כמה ספרי ילדים. בעלה ד"ר  מרדכי וורצל, רופא בגימלאות, עוסק עתה בחקר עגנון. אחיה, פרופסור לכימיה בגמלאות שמואל יריב, [כתב קובץ סיפורים מרתק "גבר אישה, גבר". – אב"ע].

בנה אבי יצר תפאורות ל"אליפים" ול"מכתבים לצופיה", הצגות  שנעשו לפי ספרי אימו.             

  שלושה דורות יוצרים במשפחה אחת בפתח תקווה.

2. צריך לצלצל פעמיים

"צריך לצלצל פעמיים / צריך לחכות רגע קט / ואז נפתחות הדלתיים / אז נפגשים במבט..." – מי שאינו מכיר את השיר שכתב נתן  אלתרמן  והלחין משה וילנסקי, שיר המקסים כבר דורות –שיקום!

השיר, המתעד תקופה, נכתב לתיאטרון "כל הרוחות" ובוצע בידי ברונקה זלצמן, אבל פירסומו נובע מהביצוע של שושנה דמארי, שאף הקליטה אותו. לימים, למופע "שוק המציאות", ריענן המשורר את השיר, ויונה עטרי שיוותה לו אופי קצת מלנכולי, מדהים עד עצם היום הזה.

"צריך לצלצל פעמיים" חובר ב-1939, בעצם ימי המלחמה והקשיים הכלכליים. תל אביבים רבים שהתגוררו בדירות של 2-3 חדרים, השכירו את אחד החדרים  לדייר מישנה, ואף לזוג –לאיזון תקציבם הרעוע. לא שהדירה חולקה (ברישיון או בלעדיו) לשתי דירות נפרדות כמו בימינו. אלא פשוט השכירו חדר, שאליו נכנסו מהמסדרון ולעיתים מחדר אחר. כל השירותים  –המטבח, בית השימוש (שכלל לרוב גם מקלחת או אמבטיה) היו משותפים, עובדה שלא תרמה לשלום בית. מקלחת נוספת לא התקינו בדירה, אך לצלצולים נמצא פטנט: צלצול אחד נועד לבעל הדירה, שני צלצולים לדייר המשנה.

כל זה כבר נחלת ההיסטוריה. כיום, כשבדירות החדשות בעיר ארבעה וחמשה חדרים ושניים-שלושה בתי שימוש, הסיטואציה של "צריך לצלצל פעמיים" כמעט בלתי נתפשת. ודאי לא לילדים שלכל אחד מהם חדר משלו. אך השיר נתפש עד היום ויישאר עד סוף הימים.

להפתעתנו חשפנו לאחרונה מה שכבר חשבנו שנעלם מן העולם: דירה שמצלצלים אליה פעמיים. ממש ממצא ארכיאולוגי. הדירה ממוקמת ברחוב בית לחם, הרחוב הקטן שבין המלך ג'ורג' לטשרניחובסקי. בלב הדוכנים הרעועים של שוק המציאות, במעבה החולצות והגופיות, עומד בית בן קומותיים. הבית ישן ובלוי אך  חדר המדרגות שלו מרוצף באריחי-מרבד צבעוניים, זכר לימים טובים יותר בתל אביב הקטנה. כאן, בקומה שנייה מימין, ישנה דלת ועליה שתי מצילות. השמות שעל גבי המצילות נמחקו מזמן, וכשמצלצלים פעמיים לא נפתחות שום דלתיים ולא נפגשים במבט אך אין ספק: זה השיר בכבודו ובעצמו במהדורה מתוקנת: לא שני צלצולים שאפשר לטעות ביניהם אלא שתי מצילות שונות.

בדירה עדיין מתגורר דייר המישנה. בעל הדירה המקורי, זה שאליו צלצלו פעם אחת, השכיר לו בשעתו חדר ומאז הוא דייר מוגן. לא ניתן לנשלו ואי אפשר להשכיר או למכור את הדירה כל עוד הוא מתגורר בה. מי מוכן כיום לשותפות כזו הנכנסת לעצמות?

לא הצלחנו לדלות פרטים על החיים בדירה בימים ההם – האיש ישיש ומזמן אינו בר תקשורת. גם השכן בדירה ממול לא שיתף פעולה. אולי חשש משאלות ואולי לא הבין מה כבר מחפשים באזור מלבד מציאות זולות. נאלצנו להסתפק במראה העיניים ובצילום הדלת ההיסטורית. אבל כבר נאמר כי תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים.   

אהוד: תקוה היקרה, לצערי את טועה. "צריך לצלצל פעמיים" של אלתרמן כוּון לדירות שהיה להן רק כפתור פעמון אחד בחוץ, ולא שני פעמונים נפרדים – שאז אין שום היגיון במילות השיר הנהדר הזה.

* * *

אלישע פורת

לזיכרה של הדה בושס

הדה בושס ז"ל זכתה להיזכר בסיפוריי. גם ב'סיפורי הראשון,' וגם בממואר שכתבתי לזכרו של אהרון אמיר. והיא-היא ששלחה לי את מכתב הסירוב הכי יפה והכי מכאיב שקיבלתי בחיי כסופר מתחיל.

בשנת 1959, בראשית שירבוטיי, שלחתי ל'קשת' טכסט מבולבל רומנטי להחריד. ועוד הגדלתי לעשות – כששלחתי להם את הכתוב – בעיפרון!!! – על נייר מחברת. הנייר הסריח מהכבשים, שבתום חליבתן עליתי לחדר הקריאה הדומם שלפנות-בוקר, שהיה אז חדר העבודה הראשון שלי.

אינני יודע מניין מצאתי אז את האומץ החוצפה והיוהרה לשלוח ל'קשת' חיבור בוסר נוראי. ועוד המתנתי אחר כך – בקוצר רוח! – שלושה שבועות בערך עד שהתקבלה התשובה.

זה היה מכתב סירוב נפלא! הדה בושס כתבה אותו בשם העורך אהרון אמיר. כמובן שהיה זה מכתב שלילה גמור. אבל משפט אחד בסופו איפשר לי לשמר את שלהבת הכתיבה בתוכי, נמוכה ומפרפרת להיכבות, עד שהבשילה.

הדה בושס הזכורה לטוב כתבה שם בסוף המכתב משהו מעין:

למה שלא נמתין, אתה על שולחנך, ואנחנו כאן במערכת, חצי שנה, שנה, אולי יותר – עד שיעלה בידך לכתוב משהו בעל ערך יותר...

ומשפט הסיום המוחץ שלה היה:

מי זה כותב היום בעיפרון? ומי זה שולח סיפורים על דפי מחברת? אנחנו רוצים להאמין שאת סיפורך הבא, כאמור, לאחר שיבשיל, תואיל לשלוח אלינו מודפס במכונת כתיבה ועל גבי גיליון נייר הגון...

וגם כשהתקרבתי אל אהרון אמיר, שנים רבות לאחר מכן, וגם כשאמר לי בעל פה ובכתב – ראה את 'קשת' ו'קשת החדשה' כבמתך האישית – לא שכחתי את המכתב הצורב ההוא, של הדה בושס. אגב שמרתי אותו בכליי שנים רבות. אך לבסוף הוא אבד.

אהוד: בשעתו כתבה הז"ל ב"הארץ" על אחד הרומאנים שלי, "השקט הנפשי" (או "הנאהבים והנעימים") כי מורגש שהמחבר מקבל את השראתו מהסתכלות באברי מין של גברים ערומים במקלחות ציבוריות. לעומת זאת הקדישה מקום רב לסיקור המהדורה האנגלית, הראשונה, של ספר הראיונות שערכתי "אין שאננים בציון".

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן, אפריל 1990

הפולמוס על ייסוד פתח-תקווה

20.4.90. יום שישי. נסעתי עם בן ויהודית לבית-ההארחה של קריית-ענבים, לסוף-שבוע שהוקדש לנושא: "אבות ומייסדים, מבשרים ומתנגדים", בחסות משרד-החינוך. קיבלנו חדר בבניין המרכזי, יחד עם בן, ושכרנו טלוויזיה כדי שיהודית ובן לא ישתעממו. הבריכה היתה עדיין סגורה, אולם צמחיית החורש סביב היתה ממש משכרת בעושר שלה. טיילתי קצת עם יהודית.

בערב הופעתי ברב-שיח על ראשית ההתיישבות, שהוקדש כולו לפולמוס על ייסוד פתח-תקווה. מלבדי השתתפו ד"ר ישראל ברטל ופרופ' יוסף סלמון. הינחה ד"ר אברהם צביון.

נתתי, בצורה ציורית, את הנוסח הרגיל של דבריי בנושא, כפי שהם מנוסחים ביסודיות באחרית-דבר ל"התלם הראשון". הפליא אותי ברטל, שסיים דבריו בכך שמייסדי פתח-תקווה היו רק מעין המשך לחוכרים הגלותיים של אחוזות חקלאיות בחוץ-לארץ, שלא עבדו עבודה עצמית! לאחר שנסתתמו רוב נימוקיו נגד הכללת פתח-תקווה בעלייה הראשונה, נתפס לנושא זה של עבודה עצמית, כאילו בכל שאר מושבות העלייה הראשונה לא היתה כלל עבודה ערבית! אני קצת נדהמתי ממידת אי-ההבנה של היסטוריונים את התקופה שעליה הם מדברים. פשוט בורות. לא נשארתי חייב, וקצת ליגלגתי על השניים, בייחוד על ברטל.

הטענות על פתח-תקווה, שרובן נשמע גם באותו ערב, ועימן התווכחתי, היו בערך כך:

1. אינה אלא יציאה מבין החומות ופועלו של היישוב הישן בירושלים, ולכן אינה שייכת לעלייה הראשונה.

2. כאשר נוסדה ראשון-לציון ב-1882, היתה פתח-תקווה נטושה ועזובה.

3. לא יסדו אותה עולים חדשים, ולא היתה התארגנות של קבוצה, כמו הביל"ויים.

4. ייסוד פתח-תקווה אינו חיבת ציון אלא יותר בגדר המשך המשיחיות של הרב אלקלעי והעי"ש.

5. זה שמייסדי פתח-תקווה השתמשו מההתחלה בחקלאות מודרנית אינו אומר כלום, צירוף של דתיות ומודרניות עדיין אינו מוכיח על לאומיות וציונות, כפי שאנו רואים גם בימינו.

6. מייסדי פתח-תקווה לא קיימו עקרון של עבודה עצמית אלא עבדו עם פועלים ערבים, זאת אומרת שאינם אלא מעין המשך לדרכם של חוכרי אחוזות יהודיים בגלות, באירופה.

7. זה שחלק מהמייסדים היו חקלאים מהונגריה, לא אומר שהיו בעלי רעיון לאומי וציוני אלא שהמשיכו בארץ את עבודתם כחוכרים, תופעה שהיתה מאוד נפוצה במזרח-אירופה.

8. פתח-תקווה נוסדה רק לשם פרנסה, ללא שום רעיון לאומי.

9. מייסדיה לא הושפעו מרעיונות ההשכלה של יהדות מזרח-אירופה.

היתה בקהל קבוצה מאוד נחמדה של יוצאי פתח-תקווה ועין-גנים, רזי דמיאל, בנו של המורה והמחנך יצחק דמיאל-שווייגר, וד"ר חן שיפריס, עם נשותיהם, ועוד חברים. ישבנו עד מאוחר בלילה ושוחחנו. הם מקיימים כנס של יוצאי עין-גנים אולם לצערי לא אוכל להשתתף בו כי באותו יום נהיה כנראה בארה"ב.

21.4.90. שבת. קריית-ענבים. לפני הצהריים הרציתי כשעה וחצי, הפעם לבדי, על ראשית ההתיישבות בראי הספרות העברית, בעקבות הפרקים הראשונים של מחקרי על דמות הערבי בספרות העברית, וכן מסתי על "העלייה השנייה בראי ספרותה". שתי ההופעות הוסרטו במלואן במסרטת וידאו, איני יודע אם של מישהו פרטי או מטעם המארחים.

הקהל היה מאוד נעים. הרבה אנשים שיש להם יחס מיוחד לתולדות ראשית ההתיישבות בארץ. אחר-הצהריים חזרנו לתל-אביב.

אחד המשתתפים, יהושע אלירז, רח' אילנות 59, מושב גת רימון, טל. 03-9326860, המציא לי בכתב-ידו שיר שהיה נהוג, לדבריו, בבית הפועלים בפתח-תקווה, בילדותו:

עבודה עברית נחנקת – מתקיימת רק בנס

והפרדסן בשקט מטייל לו בפרדס

מצפצף על המשמרת – מעמיד פרצוף קריר

אל תשאל מה זאת אומרת – זאת יודעת כל העיר

זה לא כלום ידידי, זה רק קרח מלאכותי

זאת אומרת, זאת אומרת שדרוש,

מנה גלידה ברבע גרוש!

הוא אמר שהוא זוכר גם את המנגינה של השיר, ואוכל לטלפן אליו וישיר לי אותו בטלפון, ואקליט אצלי.

* * *

יואל נץ

אבל בקרבתה של נערה אחת בודדת

– נתקף אני אלם ופיק ברכיים

לא, "אין המציאות עולה על כל דמיון": יש והדמיון הוא-הוא המציאות! כל עורך רציני של ניסויים מדעיים יודע כי "שום דבר לא קרה באמת אם הוא לא קרה פעמיים," אך מה רבה ההשתאות כאשר שני מקרים של תעתועי דמיון אשר מתגלמים אל המציאות – הם גם קשורים אהדדי! 

אני קורא את הסיפור המאלף של ישראל זמיר על תעלולי פרורי זיכרונות במוחנו: "...חוקרי המוח האנושי מספרים, כי למען שלום-בית, המוח לא אחת 'מייצר' עובדות להשלמת זיכרונות, שלא היו ולא נבראו, ומשלב אותם במארג הקיים, כחלק מן העלילה..." [מכתב עיתי מס' 733] וישראל זמיר מגולל סיפור מסיפורי השואה מרגש עד דמעות, אבל, למרבה התימהון, איננו מוצא כל אישוש לאמיתותו של הסיפור, אשר כביכול קרה במציאות!..

והנה, מצאתי את עצמי לפני כמה שנים בסיטואציה דומה להפליא של "זיכרון מומצא" ובמי הוא קשור? בישראל זמיר!

מעשה "שהיה" סיפרתי ברומן האוטוביוגרפי שלי "שלושה חיים" בקטע דלהלן, בו "מככב" ישראל זמיר. כאשר גיליתי שאנו מפליגים על אותה רפסודה אצל אהוד בן עזר – שלחתי לו לישראל ד"ש ו"הזכרתי" לו את טיול סוכות, של שנת 1951 דומני, בו הוא היה מדריך ואני חניך, והוא השיב לי, שאיננו יודע כלל על מה אני סח! שאלתי וחקרתי את כל מי שעלה בידי לאתר ממשתתפי אותו טיול, ובסופו של דבר נאלמתי דום מבויש ומפוחד מעוללות מוחי הקודח. עכשיו, תודה לך ישראל על שהרגעת אותי לאמור שגם אתה, ודווקא אתה, אחי לצרה...

 קטע מתוך "שלושה חיים": "הנצח" שעליו כתבתי בהתרוממות רוח גדולה כל כך במכתב-שיר אל רבקה נמשך עד אחרי חלוף חג הסוכות של אותה שנה. בחג הסוכות ערכנו טיול לכינרת משותף עם גדוד יחיעם מקן יפו. קן יפו בדומה לקן שלנו היה קן של עולים חדשים. רבים מבין הנערים של יחיעם יפו היו יוצאי בולגריה. המדריך של יחיעם יפו היה ישראל זמיר מקיבוץ בית אלפא, הלוא הוא בנו של יצחק בשביס-זינגר. המדריך שלנו היה "המדריך". רבקה נעדרה מן הטיול.

סבורני כי לא היה עוד אירוע כאותו טיול אל הכינרת, בו התאמצתי בכל מאודי להרשים את כולם. הייתי רץ לאורכם של השבילים מראש הטור ועד סופו, מעודד את כולם בשיר ובקריאות רמות; בעת אחת המנוחות, כאשר כולם שכבו חסרי נשימה ממאמץ הטיפוס בהר – הוספתי וטיפסתי עוד אל ראש הצוק ודקלמתי משם בפאתוס באוזני חבריי ובאוזני "הבולגרים" את שירו של פושקין, בו שורר המשורר כי הקווקז נפרס מתחתיו, בעוד הוא ניצב לבדו בקצה הצוק של פסגתו, נחל הטֶרֶק שוצף במעמקים לרגליו ורק הנשר לבדו שנסק מעל הרכס הרחוק, דואה בלא ניע ברום גובהו של המשורר...

לא חדלתי מן הלהג גם בעת שבתנו מסביב למדורה, סמוך לשפת הכינרת. לאחר תום השירה בצוותא, הארוחה, ולאחר שכל הבדיחות כבר הושמעו, החלו הנערים מתפזרים בזה אחר זה, מתכנסים לתוך מרבצי השינה שלהם והשינה הייתה מכריעה אותם מפאת העייפות.

התחלתי מספר סיפורים באוזניהם של קומץ הנותרים אתי מסביב למדורה. הייתי מלא סיפורים כרימון, בזכות המאמצים שהשקעתי לקראת הפעולות עם החניכים שלי...

לבסוף לא נותרנו ליד המדורה הדועכת, אלא יאירה, הנערה היפה ביותר בכל גדודי יחיעם, ואנוכי. טיילתי בכף ידי על עורפה ועל גבה של יאירה. נותרנו דוממים, חבוקים למחצה, ישנים ונעורים לסירוגין משך כל אותו הלילה הקסום סמוך לרמץ המדורה. שומו שמיים! – התחבקנו, התגפפנו ואפילו מילה אחת לא השמעתי באוזני יאירה, לאורך כל אותו הלילה! מה יהיה הסוף?! אני נוהם ומשתולל כמו אריה משוגע בשעה שנשואות אלי עיניים של ציבור גדול, אבל כאשר מצוי אני בקרבתה של נערה אחת בודדת – נתקף אני אלם ופיק ברכיים ודומם כמו דג באקווריום!..."

אין לי מושג ירוק מה גרם לי לחשוב שהמדריך של "היפואים" היה ישראל זמיר. אבל אפילו הכחשתו החד משמעית של בעל הדבר לא מצליחה לסלק מעיני רוחי את דמותו בטיול ההוא!

* * *

מכתב גלוי לרמטכ"ל– גונבים לך את הצבא

מתוך הגיליון האחרון

אני יותר ממופתע מעורך העיתון וממפקדי האלוף (מיל) שלמה אראל על הפצת ופרסום מכתב הזוי ואנונימי. זה נקרא מכתב גלוי?? זה סמוי ולא גלוי כלל. ממתי מתייחסים אנשים אינטליגנטיים (ואינני אומר זאת באירוניה) למכתבים ללא שם וזיהוי מלא?

שיתייצב נא הכותב בגאון  ויזדהה. אולי אז מישהו גם יטרח להתייחס לדבריו.

אבניאל

אהוד: האם חשבת על כך שלמישהו הזה יש בן בצבא והוא לא רוצה לחשוף אותו? מכתבך-שלך נראה לי הזוי.

* * *

דרור אֵידָר

הר עיבל: המקום שבו התחיל הכול

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (6.4.2012)

במקום שבו הפכו שבטי העברים לעם לפני כ-3200 שנה, הזמן עמד מלכת * פרופ' אדם זרטל, הארכיאולוג שחפר בהר עיבל, שולף ראיות מפתיעות שעלו לו ביוקר: "אם אתה תומך בדעה מהפכנית, אתה בעצם די מנתק את היחסים עם אנשים מסוימים במוקדי הכוח." * מזבח יהושע – תגלית שלא מצליחה לחצות גבולות פוליטיים.

על צלע ההר, בין מזבח יהושע לנוף המרהיב שעטף אותנו, קרב תייר מקנדה ושאל את אדם זרטל, אם לאור הממצאים המדהימים הללו שאיש לא סתר אותם – אבל רבים רבים מוסיפים להתעלם מהם – מדוע מערכת החינוך הישראלית אינה הופכת את האתר לחומר לימודי קבוע ומקור לימוד לראשית ישראל כעם? זרטל מביט בו בחיוך, שבע מאבקים אבל נינוח, ועונה: "שאלה טובה. לך לביבי ושאל אותו. לך לגדעון סער."

ואכן, שלושים שנה מאז הגילוי המרעיש של "מזבח יהושע" וכעשרים שנה אחר פרסומו, עדיין שרוי האתר החשוב ביותר בעולם הארכיאולוגיה המקראית באפלה. כמה ישראלים יודעים עליו? כמה ביקרו בו? מדובר ב"גביע הקדוש" של הארכיאולוגיה המקראית מזה מאות שנים. אבל לא רק מבחינה מדעית וארכיאולוגית; במקום הזה, טוען זרטל ומוכיח זאת בידענות, היינו לעם לפני 3200 שנה, קצת אחרי הכניסה של שבטי ישראל לכנען.

וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר, שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם; וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד; וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ, לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ; וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל, וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד; וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל; אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ; וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ; וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב; וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל – הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ; וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם (דברים כז, א-י).

כל קהל ישראל

עם הכניסה לעמק שבצלע המזרחית של הר עיבל, בגובה של כ-800 מטר מעל פני הים, נפרש לעינינו למרחקים הנוף המרהיב של צפון ומזרח השומרון. ממזרח מתנשא הר כביר ועליו היישוב אלון מורה; למטה השתרע עמק המִכְמְתָת, גבולן המקראי של נחלות מנשה ואפרים (יהושע יז). ממול על הרכס רואים גבעה דמוית מצדה, היא חרבת עוריימה – היא אָרוּמָה, בירתו של אבימלך (שופטים ט).  מתחת להר כביר נמצאת הבקעה הגדולה של נחל תרצה (ואדי פ'ארעָה), היא דרך מבוא השמש המובילה מהירדן אל הר עיבל (דברים יא). שמות נוספים נזרקים לאוויר הדליל שאוזל עם כל אזכור תנ"כי נוסף: עמק טובאס היא תבץ (שופטים ט) הר בזק ועוד. גג העולם.

ושכם היכן היא? בדרומו של עיבל. היא אינה נראית מכאן, אבל נוכחת כל הזמן – מקראית, ארכיאולוגית, פוליטית וביטחונית. מיקומו של האתר בצד המזרחי של ההר אינה מקרית. היא קשורה לצורת ההגעה של השבטים הישראלים לאחר חצייתם את הירדן, לאורך נחל תרצה (דרך מבוא השמש) עד לעיבל.

איננו יודעים היכן הר סיני וגם ירושלים שינתה פניה באלפי השנים שעברו. כאן, על הר עיבל, ההיסטוריה קפאה מלכת. הכול נותר כפי שהיה לפני 3200 שנה, מחכה לצאצאי בוני המזבח  המקוריים. אם זה המקום שבו היינו לעם, הדבר משליך הן על המבנה והן על האתר כולו. ממצאי  המחקר של זרטל מאפשרים לשחזר במידה רבה את טקס ייסודו של העם.

"במשך כעשר שנים שחפרנו פה," אומר זרטל, "התברר לי ששום דבר פה לא נעשה סתם. הושקעה המון מחשבה במיקום, בבנייה ובשאר הפרטים." ההוראה המקראית היתה לבנות את המזבח "בהר עיבל", לא "על" ולא "בתחתית" ההר. ואכן, המזבח נמצא במדרגה השלישית (כ-800 מטר) מהפסגה (940 מטר). הוא הוקם בפינתו של עמק רחב ממדים, מעין אמפיתיאטרון טבעי שאפשר להעמיד בו המון רב, עשרות אלפים ויותר. זאת נקודה חשובה משום שהטקס בהר עיבל היה "דמוקרטיה ישירה" – נכחו בו כולם: "כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקרבָּם." 

אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל; כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,  כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה – מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל, וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים; וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה', כַּגֵּר כָּאֶזְרָח, חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה; וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה; לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה, אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם (יהושע ח, ל-לה).

ביצועו של הטקס בספר יהושע שונה במקצת מההוראות שניתנו בספר דברים. מסיבות שונות, התלמיד (יהושע) חרג כנראה מהוראות רבו (משה). העם נחלק לשניים בעמק הזה – חציו הביט מערבה אל פסגת עיבל, וחציו הביט מזרחה, אל פסגת הר כביר, שלפי שיטתו של זרטל, הוא הר גרזים המקראי. בכל מקרה, סביר להניח שהנוכחים הקפידו שלא להפנות את אחוריהם כלפי ארון הברית שעמד, על פי הכתוב, בצד המזבח.

היבט נוסף, חשוב לא פחות לטקס מעין זה: אקוסטיקה. העמק בנוי כך שמכל מקום בעמק אפשר לשמוע את הדוברים ליד המזבח. עמדנו כ-600 מטר מהמזבח ושני חיילים עלו עליו וקראו בקול "עם ישראל חי". למרות המטוסים באוויר, המלמולים בקבוצה והניידים שצפצפו – שמענו היטב.

שבר פורה

"בעשרות השנים האחרונות," אומר זרטל, "שבהן נתגלע ביתר שאת הוויכוח על אמינותו ההיסטורית של התנ"ך, אני יכול לומר בוודאות ובזקיפות קומה, שההליכה בשטח, הסקר הארכיאולוגי שביצענו ב-34 השנים האחרונות והחפירות – גילו, כי הנתונים ההיסטוריים המופיעים בתנ"ך ביחס לראשית ישראל הם ברובם המכריע נכונים." זה כמובן מעמיד את האקדמיה בארץ ובעולם בדילמה גדולה. זרטל מדגיש שלפני הכול הוא חוקר, ומה שמעניין אותו היא האמת המדעית וההיסטורית. הוא מספר שכקיבוצניק מעין שמר לא קיבל חינוך דתי. התנ"ך לא נתפס כספר היסטורי.

"הנחת היסוד שלנו מתחילתה היתה שאין מזבח. כל הדבר הזה נחשב כ'לא קיים'. ברוב ספרי המחקר נמצא שכל הסיפור בדברים ויהושע הוא מיתולוגיה, המצאה מאוחרת שנועדה לייצר היסטוריה. אותה דעה תמצאו גם על יציאת מצרים. אוטוטו פסח. דעו לכם שלפי ההשקפה האקדמית לא יצאנו ממצרים."

הוא מצטט את הארכיאולוג זאב הרצוג מאונ' ת"א שאומר כי לחוקרים "ברור היום" שלא היינו במצרים לא יצאנו ממצרים לא היינו בסיני לא נכנסנו לארץ והמונותיאיזם נוצר בסוף תקופת המלוכה, סמוך לחורבן ירושלים. כלומר מאות רבות של שנים לאחר מה שהתנ"ך אומר.

במידה רבה זרטל היה שותף לדעות הללו. עד שבדרך של ניסיון וטעייה, סקר רגלי ארוך שנים וחפירות, הגיע למסקנות שהיום הוא מחזיק בהן בביטחון רב. אפשר לומר שהתגלית יצרה בעולמו הקודם שבר פורה.

קולגות העלו חרס

כשמסתכלים על המתחם רואים שהוא זרוע אבנים. כשזרטל וצוותו הגיעו לכאן לראשונה היה האתר מכוסה שכבת אבן, ובמקום המזבח שכנה ערימת אבנים ברוחב של כ-30 על 30 מטר ובגובה ארבעה מטר. כשהחלו לחפור והממצאים נערמו, הבינו ששכבת האבן שימשה לגניזה. האתר נגנז. גניזה היא מניעת חילול הקודש. במסורת היהודית גונזים אדם שמת, באמצעות הקבורה; גונזים ספר תורה (מה שהורחב לספרי קודש בכלל) וכלי קודש שנפסל, ועוד גונזים מקום מקודש שננטש. כמו המזבח. האתר נגנז אפוא כאשר הישראלים עזבו את המקום. הם עברו 40 ק"מ דרומה לשילֹה ששימשה בירת שבטי ישראל בתקופת הקדם מלוכנית. משם עברו כ-40 ק"מ נוספים דרומה לירושלים שנותרה הבירה הלאומית והדתית עד ימינו. מסתבר שהנדודים לא פסקו עם הכניסה לארץ, אלא ארכו כמאתיים שנים נוספות – ממנשה לאפרים וממנו ליהודה – עד להתגבשות הסופית.

 כבר אז שמו לב שהאתר אינו מקום יישוב. במתחמים לא היו בתים, לא רחובות – רק מבנה אחד מוזר. זרטל חוזר ומדגיש שהגיע בלי קונספציה. יתרה מזו, בשל החינוך מבית והתפיסה האקדמית ביחס לתנ"ך, הוא לא חשב על מזבח. הפענוח נולד עם השנים מתוך חבלי לידה גדולים. נאספה פה כמות עצומה של חרסים, כמעט כולם מתקופת הברזל הראשונה, כלומר תקופת ההתנחלות של שבטי ישראל בכנען – המאות ה-13 עד המאה ה-11. 

היכן שחיו אנשים מוצאים כלי חרס. לפי כמות החרסים הענקית שנמצאה בכל העמק אפשר לקבוע כמה אנשים היו פה. הישראלים שעלו לרגל, היו צריכים לאכול ולשתות במשך ימי (או שבועות) הטקס. לשם כך הביאו כלים ששבריהם נמצאו. החרס הישראלי הקדום גס יחסית ובתוכו עורבבו אבנים כתושות. הצריפה עבה ואינה מעודנת. הטכניקה לא הייתה משוכללת. בתים אין אבל שברי כלי חרס יש לאלפים – מה שמלמד על כך שאנשים הגיעו לכאן לשהייה קצרה לצורך הטקס.

אחד המשתתפים בסיור שואל האם יש חוקרים – קולגות – שתומכים בו. זרטל מציין את פרופ' בנימין מזר ש"תמך יחסית, אבל היה לו קשה קצת כי הוא היה במיינסטרים. אם אתה תומך בדעה מהפכנית, אתה בעצם די מנתק את היחסים עם אנשים מסוימים במוקדי הכוח." הוא שב ומצטט את לורנס סטייגר, מומחה לארכיאולוגיה מקראית מהרווארד שאמר בסוף שנות השמונים: "אם האתר בהר עיבל הוא מה שאדם זרטל אומר שהוא, ההשפעה על לימודי הארכיאולוגיה והמקרא תהיה מהפכנית; כולנו נצטרך לשוב לגן הילדים. אבל מדובר ב'אם' גדול..."

 הוא מזכיר מדענים שיצרו מהפכות שנתקלו בסירוב גדול מצד הממסד של תקופתם שנידה אותם – מגליליאו ועד דן שכטמן. "שים עצמך בנעלי הפרופסורים שעשרות שנים כותבים ספרים ופתאום מגיע איזה שמנדריק מהשומר הצעיר ומגלה מזבח שמתאים אחד לאחד עם הכתוב בתנ"ך; מה היית עושה? זאב הרצוג כותב מאמר בשם 'התנ"ך – אין ממצאים בשטח.' קריירה שלמה נבנתה על תיאוריית ה"אין נתונים". ופתאום יש עובדות! אגב, חוקר אמריקני בשם וויליאם דיבר (Dever) אומר שהיו פה רק "פרוטו ישראלים", שלא ממש ברור מה זה. אבל אנחנו מצאנו 420 אתרים ישראלים עוד מתקופת ההתנחלות (תקופת הברזל הראשונה)."

"עכשיו, אם אתה מתנגד, אדרבה, כתוב מאמר רציני שיפריך את מה שגיליתי. איש לא עשה זאת עד כה. מצד שני, אם אתה בעד – אתה מסתכן בחיסול הקריירה המדעית שלך. תומס קון פירסם בשנות השישים את ספרו 'המיבנה של מהפכות מדעיות'. כל מדע קשור בתיאוריה. לעובדה עצמה אין משמעות אלא אם היא חלק מתיאוריה. שני תנאים לתקפותה של תיאוריה מדעית: האחד – שרוב הנתונים יתאימו לה, והשני – שלא תהיה תיאוריה טובה יותר, כלומר כזאת שיש יותר נתונים המצייתים לה. זה המקרה שלי – רוב מוחלט של הנתונים מתאים לתיאוריה וגם איש לא העמיד תיאוריה חלופית. במקרה של גליליאו, במקום תיאוריה חלופית שמו אותו בצינוק של האינקוויזיציה. היום אינקוויזיציה דתית אין, אבל הטקטיקה נותרה."

טקסט פוליטי

האינקוויזיציה מלווה את זרטל עוד מראשית הגילוי, בשל מיקומו בלב השומרון. לא רק באקדמיה. במאי 1986 פרסם נחום ברנע בעיתונו "כותרת ראשית" כתבה נגד הגילוי. ברנע התמחה כבר אז בהדבקת תוויות "מסוכן" על אנשים או תופעות שלא תאמו את השקפת עולמו הפוליטית. את הכתבה הכתיר בשם "הזבח והרווח" והוסיף לה כותרות משנה: "תמיד נמצאו ארכיאולוגים שהסכימו להיות עלה תאנה לכל עת. רק תן להם לחפור. כך סייעו לכל גניבות משה דיין. כך סייעו לשורה של פעולות התנחלות בשטחים, משילה עד תל רומיידה. עכשיו יש ארכיאולוג שחופר לגוש אמונים מזבח על הר עיבל, מול שכם. מאיפה יצא הארכיאולוג? הוא יצא מדפי שיח לוחמים."

היו בטוחים שברנע לא הכיר את הגילוי ולא את הנתונים הארכיאולוגיים העשירים – ממש כמו הארכיאולוג אהרן קמפינסקי שהספיקה לו שעה אחת באתר בעונת החפירות הראשונה (מתוך כעשר!) כדי לבטל את הגילוי בטענה שמדובר במגדל שמירה. זרטל הפריך את טענתו בקלות משום שקמפינסקי כלל לא הכיר את האתר ולא התייחס לממצאיו הרבים. באותה שעה שקמפינסקי שהה בהר עיבל, הוא הביט אל נוף השומרון, פרש את ידיו וקרא "מה יפית, פלסטין."

חותמת על הממצאים

ואז החלו החפירות. כבר בתחילה נמצאה חרפושית מצרית. הפתעה גדולה. חותמת מצרית של רעמסס השני, מי שנחשב פרעה של יציאת מצרים. לאחר מכן נמצאה עוד אחת – שתיהן מהשליש האחרון של תקופתו, בין 1250 ל-1220 לפנה"ס. בשום מקום אחר באזור לא נמצאו חרפושיות כאלו – רק במזבח שהיה חתום מהתערבות חיצונית מאז גניזתו. האם זאת מזכרת מהמקום שממנו הגיעו הנוודים הללו אל ההר לטקס ייסוד העם? אגב, בנו של רעמסס השני, מרנפתח הגיע לכנען בשלהי המאה ה-12 ועל מצבתו סיפר בין השאר שפגש בכנען שבטים בשם "ישראל".

 כשהוסרה שכבת האבן המכסה, התגלה מבנה או במה, 9 על 7 מטר בגובה 4 מטר. הגובה המקורי ידוע משום שהצד השני השתמר לגמרי. המבנה רוצף מלמעלה, ומשלושת צדדיו התחתונים הייתה מרפסת בולטת כשני מטרים. המבנה לא היה מלא אלא חלול בתוכו ("נבוב לוחות") ובמרכזו שני קירות שלא התחברו. כשהסירו את השכבה העליונה ציפתה לחופרים הפתעה גדולה: שכבה בת מטר וחצי של אפר נקי ובתוכה כמעט 1000 עצמות של חיות, כולן חרוכות מאש. 

כשאוכלים תבשיל, לא חורכים עצמות. רק במקרה שהן עולות כליל לקורבן עולה, האש מגיעה גם לעצמות. העצמות נשלחו באותו ערב לירושלים, לזואו-ארכיאולוגית ליאורה הורביץ. תשובתה לא אחרה. אמרה שלא ראתה מקבץ כזה מיוחד של עצמות. כולן השתייכו לזכרים בני שנה לערך מארבעה סוגים: עזים, צאן, בקר ויחמורים. שלושת הראשונים הם בהמות הקרבן הנזכרות בראשית ספר 'ויקרא'. באתר אחרים מוצאים ב"כ גם עצמות של סוסים, חמורים, כלבים וכו'. כאן היו רק בהמות להקרבה. באשר ליחמורים – האייל היפה בצבע אדמדם – מדובר בבהמה כשרה (דברים יד). כנראה מדובר בראשית התפתחות תורת הקורבנות, אז עוד לא הוטל איסור על הקרבת בהמות ציד.

פרט לארבעה סוגים אלה, לא נמצאו בעלי חיים נוספים. כלומר, עוד ב-1200 לפנה"ס השתמשו לקורבנות בבעלי חיים התואמים את דיני התורה. ואם החוקרים אומרים שדיני הקורבנות והכשרות נוצרו רק לאחר כ-600 שנה, איך מסבירים את הממצאים? גם בדיקות הפחמן 14 הצביעו בדיוק די נדיר על 1200 לפנה"ס.

בשלב זה היו ממצאים רבים אולם הם לא התחברו לפתרון כולל. את התשובה הסופית תרם החלק הקדמי של המבנה. אל הבמה עולה כבש כפול. הכבש הראשי מגיע אל ראש הבמה ואילו הכבש המשני מגיע אל המרפסות. כשקוראים את תיאור המזבח של בית שני במסכת מידות במשנה, מקבלים תיאור דומה להפליא למבנה בעיבל שקדם לזה של המשנה בכ-1200 שנה. על הכבש הראשי העלה הכהן את הקורבן לאש שבמרכז המזבח. לאחר מכן עלה בכבש המשני אל הסובב ("המרפסת") להמשך העבודות (זריקת הדם ועוד). הכבש עצמו נבנה בשל האיסור המקראי על עשיית מדרגות ("מעלות") במזבחות עולה. צורת המזבח בבית שני מוכיחה שהמזבח בעיבל הוא מזבח העולה הישראלי המקורי, אבטיפוס למזבחות שבאו אחריו. זה מקרה נדיר יחסית בארכיאולוגיה: המזבחות של בית ראשון ושני אינם ברשותנו, אבל המקור נמצא ועימו נחשף לראשונה עולם שלם, דרישת שלום מאבותינו הקדמונים.

***

נוסף על נוף הקדומים שעטף אותנו מכל עבר וההיסטוריה שבערה תחת כפות רגלינו, חגו מעלינו כל זמן הסיור מטסים של F-16 ו-F-15. אני לא חזק בזיהוי מטוסים, אבל סביבי היו קצינים בכירים מכל החילות שזה לחם חוקם. הסמליות הייתה חריפה: מטס מחווה מהצבא העברי המודרני למצביא העברי הקדום, יהושע בן נון, שהקים פה מזבח וניצח על הטקס המכונן של ראשית היותנו לעם על האדמה הטובה הזאת.

* * *

חובה לראות ולהפיץ

http://www.youtube.com/watch?v=hTZ9bnf_3fM&feature=player_embedded

* * *

תוכנית רדיו לזיכרה של רנה ליטוין

שלום רון,

בשבת הקרובה 21.4 אני משדרת בשידור חוזר את התוכנית שעשיתי עם רנה ליטוין על "דור המדבר". התוכנית תשודר בשעה 11 בבוקר, וגם תישאר באתר קול ישראל למשך שבוע וחצי לערך. אני מניחה שיהיו לא מעט שירצו להאזין, אולי בשנית או לראשונה ולהיזכר ברנה המופלאה, המיוחדת והיחידה. אז להרגשתך, אתה יכול להודיע למכרים ידידים, בני משפחה וכל מי שקשור לרנה על המשדר. כמובן שבמקביל יהיה גם פרסום באמצעי התקשורת.

רותי קרן

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

8. על היחס ללאומיות הערבית

ועל אי-מוסריותו של הפאציפיזם היישובי

דיאספורין, מגיבורי הסיפור "מכאן ומכאן", שונא את הערבים "מיום הראשון לבואו הנה". ואילו דודו הזקן אריה לפידות (בן-דמותו של א.ד. גורדון) הוא "אוהב-ערב". ואולם השקפתו האוטופית של לפידות הזקן משתניית זמן-מה לאחר רצח בנו, המורה הגיבן:

"ודיאספורין היה לוחש לי. השמתי ליבי לזה, ש... שדודו בעת האחרונה התחיל משתמט מדבר על אודות... על אודות הערביאים? הן הזקן היה אוהב-ערב כזה! הוא, דיאספורין, – למה יכחד? – שונא את הערביאים מיום הראשון לבואו הנה. עם מנוול! צריך רק לעבור פעם בשוקיהם ולהביט בפני רוכליהם, בכדי להיווכח, עד כמה הניוול שלהם מגיע. אלה הם מנוולים! והוא, דיאספורין, הן אינו אנטישמי כמוני. הוא אינו שונא בני שם (הערביאים, אמנם, יש להם הרבה תכונות של בני גזעם היהודים, אבל זה לא נוגע). ואולם הזקן, הזקן – הוא היה מדבר תמיד: אסור לנו להוציא משפט; אנחנו איננו יודעים אותם, ואל נהיה כבני אירופה המוציאים עלינו משפט שלילי, מפני שלא יודעים אותנו. אמנם, עם-הארץ הוא עתה באיזה מצב של ירידה במוסרו, אבל עלינו להיזהר מהוציא משפט מעוקל: אל לשכוח את הקולטורה העתיקה שלהם. הערביאים, סוף-סוף, יקומו לתחייה, ובאמת אנחנו צריכים להחיותם איתנו. אנחנו מטיפים לעבודה עברית, מפני שאנחנו צריכים לה גופה, אנחנו צריכים לחנך עצמנו בעבודה, בה אנו רואים תחיית היהודי והאדם שבנו, אבל אלמלא היתה עבודתנו נחוצה לנו לעצמנו כל-כך, העבודה כשהיא לעצמה, כי אז צריכים היינו לשמוח, על שמושבותינו נותנות פרנסה לערביאים. כך וכך היה מדבר לפנים, עד שבאמת לא נעים היה הדבר, ויותר מלא-נעים: פלא! האומנם נשכח מליבו הכל? האומנם נמחה מזכרונו כל אשר עולל לו אחד מבני 'הקולטורה העתיקה'?" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 366).

דיעותיו של לפידות הן כמובן לא דיעותיו של ברנר. א.ד. גורדון עלה לארץ-ישראל בראשית שנת 1904. בשנת תרס"ח, 1908, ישב גורדון ברחובות. בתו יעל הצטרפה אליו בחודש אלול של אותה שנה וגרה עימו במושבה. בצאתו יום אחד ברגל ליפו, כדי לסדר את המיסמכים הדרושים כדי להביא גם את אשתו מחוץ-לארץ, התנפלו עליו שודדים ערביים, דקרוהו וירו בו ופצעוהו פצעים אנושים. "הזעזוע המוסרי שעבר עליו עקב המאורע הזה היה חמור לא פחות מן הפגיעה הגופנית, וניראה שהוא השפיע לא מעט על השקפותיו בשאלה הערבית," אומר אליעזר שביד בספרו "היחיד: עולמו של א.ד. גורדון" ("עם עובד", "ספריית אפקים", תל-אביב, 1970, עמ' 39).

בקיץ תרס"ט, 1909, באה אשתו של גורדון לארץ והמשפחה כולה עברה לגור במושב הפועלים הצעיר עין-גנים, ליד פתח-תקווה. בעין-גנים התגורר באותו פרק-זמן גם ברנר, שהגיע ארצה חודשים אחדים לפני כן. אשתו של גורדון חלתה ארבעה חודשים בלבד לאחר בואה לארץ, ומתה בחשוון תר"ע, 1909.

בסיפור "מכאן ומכאן", שפירסם ברנר ב1911-, נפגע בהתנפלות בנו הגיבן של אריה לפידות, ולפידות, בדומה לגורדון, מסיק את המסקנות ממה שעולל לו אחד מבני "הקולטורה העתיקה", הערבית.

בעיית היחסים שבין הלאומיות היהודית ללאומיות הערבית בארץ-ישראל לא עלתה לפני גורדון לכתחילה, אומר אליעזר שביד בספרו, אולם בדיעבד הטרידה את גורדון, בייחוד בשנותיו האחרונות, יותר ויותר. ארץ-ישראל היתה בעיניו המולדת הטבעית של עם ישראל, מולדת שאין הזכות עליה פוקעת אפילו אחר מאות שנים של גלות. צד שני באותה תפיסה היא ההנחה שאין הזכות על ארץ-מולדת נקנית אפילו במאות שנות כיבוש. הנחות אלו דיין להסביר מדוע לא הטרידה בעיית הערבים את א.ד. גורדון לכתחילה. אמנם, בדיעבד לא הכחיש שיש לערביי ארץ-ישראל תכונות של לאום חי וקשר לארץ. אבל יש להדגיש כי לא הישווה את זכותם לזכות העם היהודי על מולדתו הטבעית. על רקע זה התחילה מעסיקה אותו שאלת היחס לערביי הארץ רק כשהחלו להתקומם נגד ההתנחלות היהודית, במחאות ובמעשי-אלימות. כמובן, הוא לא מצא שום היתר לקפח את הזכויות האנושיות והלאומיות של הערבים.

הדרך שעליה הצביע גורדון, ממשיך ואומר שביד, היא דרך המימוש הישר של הזכות הטבעית על הארץ, שמשמעו: חיים ויצירה, יצירה התיישבותית, יצירה כלכלית, יצירה חברתית ותרבותית. פעילות כזאת איננה מכוונת נגד מישהו. היא מכוונת לעצמיותה של אומה החיה את חייה הטבעיים במולדתה, והנחתו של א.ד. גורדון היתה שפעילות של בניין עצמי אי-אפשר שתפגע בעצמיותו של הזולת, אם יתפוס הזולת את עניינו העצמי באותו אופן. גם לפני האוכלוסייה הערבית פתוחה, אפוא, הדרך לחיות חיי יצירה, לשם עצמה, ולא נגד היהודים. אם ינהגו כך יהיו הפריחה והשגשוג של כל אחד משני הלאומים ברכה לזולתו. א.ד. גורדון לא טען ל"שליחות" שהציונות יכולה למלא בארץ-ישראל לטובת הערבים. "אלטרואיזם" מסוג זה ניראה לו תמיד צבוע ומתחסד, אלא שהאמין בהשפעה המיטיבה של כל יצירה משגשגת על סביבותיה.

מי יהיה, אפוא, השליט בארץ? אומר גורדון כי בטבע צריך לחיות ולא לשלוט. השאלה לאמיתה איננה שאלת השלטון כי אם שאלת החיים והיצירה: מי יחיה בארץ-ישראל יותר? מי ייצור בה יותר? התשובה על שאלה זו איננה נתונה לכתחילה. היא צריכה להינתן בדיעבד, על ידי החיים עצמם, וטיבה תלוי ברצון, ולא במסיבות החיצוניות.

וכיצד יש לנהוג בהתנגדות האלימה של הערבים? א.ד. גורדון אינו רואה בה שום צד של זכות. היא בעיניו לאומנות גסה, המכוונת נגד היהודים ולא בעד הערבים. כל עניינה הרס וחורבן, ואין לוותר בגללה אפילו על אפס קציה של תביעה לאומית יהודית צודקת. צריך להתגונן ולהמשיך במלאכת הבניין. אבל צריך להישמר מכל משמר מפני גמול של עוול על עוול ותקיפה על תקיפה. מן הניסיון ידע גורדון כמה קשה היא ההליכה על קו-הגבול הדק בין התגוננות לתקיפה. אבל לא ראה שום מוצא אחר מן הסבך. (על פי "היחיד, עולמו של א.ד. גורדון", עמ' 155-154).

למרות השוני בין גורדון לברנר, שהתבטא בעיקר בהתנגדותו של גורדון לשלילה החריפה של הגלות שמצא אצל ברנר, הנה בשאלה הערבית מתקרב במקצת גורדון לדיעותיו של ברנר. אך נקודות המוצא שלהם שונות כמעט בכל מה שקשור לאדם-בטבע, לעבודה, למסורת היהודית, למעמדיות, לצבאיות וללאומיות. ברנר, שרואה-שחורות מטבעו, הוא גם קיצוני מגורדון במסקנותיו. החיים, יאמר ברנר, אינם ביטוי להארמוניה של האדם בטבע, אלא שאיפה עיקשת להמשך הקיום, שעליו צריך לשמור בכל מחיר, באין ברירה אחרת, ובלא אשליות של שלמות.

*

בחיפה יושב "הנבל הכרמלי", אותו ערבי נוצרי בן העדה היוונית-אורתודוכסית, נג'יב נצאר שמו, שעבד לפנים בשירות הברון רוטשילד בגליל, ופיטוריו מעבודתו עוררו את זעמו (ולא על פקידי הברון לבדם), והוא שופך חמתו מעל דפי עיתונו "אל-כרמל", קיתונות של דברי שיטנה והשמצה על היישוב היהודי. והוא אינו יחידי.

על מצב התעמולה הלאומית הערבית באותן שנים כותב ברנר ב-1912 ב"מכתב מארץ-ישראל":

"מצער [מ"ם בחיריק, צד"י בשווא, עי"ן בפתח] הוא היישוב שלנו בארץ-ישראל ומרובים הם השונאים, שקמו עלינו בשנים האחרונות בעיתונות הערביאית, בבתי-הקהווה הערביים ובכפרים. ולא ייפלא. לשנוא – זה דבר קל מאוד. ובייחוד את היהודים. ובייחוד כשטובתם דורשת מהם להפיח את השינאה. איזה מתועב-גוי, והוא יודע למשוך בעט-סופר, מוצא מאמר-שינאה ליהודים בעיתון צרפתי – והרי הוא עומד ומתרגמו תרגום חופשי לעיתונו או לעיתונו של חברו, היוצא פעם בשבוע באיזו מאות אכסמפלרים. היהודים אוכלים ומכלים כל טוב-הארץ! הכל הם קונים! הכל בידיהם! ובכלל, להיות 'פטריוט' ולזרוע זרע-שינאה כלפי עמי-הנכר – כל זה הוא תמיד רחוק מהפסד וקרוב לשכר... ומדוע לא יסחרו בעניין זה 'אינטליגנטים' עצלים אחדים? העם הערבי, כלומר, הפלחים, בארץ-ישראל, למצער, אינו יודע, כמובן, לקרוא בעיתונים, וודאי עוד הרבה דורות יעברו עד שיגיע למדרגה שכזו; ואולם אם מסיתים חרוצים ידועים, מגיבורי בתי-הקהווה והקלובים, כגון הנבל הכרמלי שבחיפה, באים אליו בעצמם או שולחים אליו את שלוחיהם, לקרוא שיטנה על היהודים – יש אשר הוא שומע וקולט את התורה החדשה...

מחלחל ומפעפע הארס... וגדולה האימה... זהו בדרך כלל... אבל בדרך פרט, כשאנו שואלים את עצמנו: מה עלינו לעשות? כמדומה, שבשביל כל אלה שעיניהם בראשם התשובה ברורה: לאזור עוד יותר את כוחותינו הפנימיים על-ידי בתי-ספר חופשיים והיגיניים, על ידי חברות להתעמלות – וכדומה מן האמצעים להגנה עצמית... – לטהר את הסביבה הרקובה והחשוכה על-ידי בריאת מזון רוחני, יצירת ספרות עממית ותיקון העיתונות המקומית, והעיקר, להשתמש בכוחות-עצמנו בעבודה במושבות ובשמירה על פרי-עבודתנו. ואחר כך – יהיה מה שיהיה… השינאה? אבל כלום אין אנו יודעים, מה היא השינאה אלינו? ואיזה חידוש יש בדבר? מה שיהיה עם כל ישובי היהודים שבכל הארצות יהיה גם איתנו..." ("האהלה – מכתב מארץ-ישראל", תרע"ב, 1912, "הזמן", שם, כרך ב, עמ' 47).

עמדתו של ברנר ברורה: בלי אשליות. ממילא לא נוכל לשנות את שינאתם, ולכן, מול הארס והאימה – צריך לחזק את כוחותינו הפנימיים, כלומר, אקטיביות, הגנה עצמית, עבודה ושמירה עברית. ומצד שני ברנר קרוב כאן להשקפה הציונית המקובלת, שגורסת כי השינאה ליהודים באה מלמעלה, מן העיתונים ומדברי המסיתים הערביים, וכי הפלח הפשוט טוב הוא מיסודו, ורק אם מסיתים אותו "יש אשר הוא שומע וקולט את התורה החדשה"!

בירושלים מציע באותם ימים עיתון "החרות" תרופה יחידה כנגד ההסתה: עיתון יהודי בערבית! מתגובתו של ברנר אנו למדים על התנגדותו הנחרצת למגמות אוטופיסיטיות של "השתלבות במרחב", שאותן מציעים באותו עיתון אלה המחזיקים בתדמית אידילית של יחסי היהודים-הספרדים יחד עם הערבים:

"ואולם לא כן יחשבו העיתונים אשר איתנו בארץ. בייחוד 'החרות' הנחמדה, הצועקת זה כשנה בקולה הנעים ובסגנונה המיוחד על 'הסכנה הנוראה' ועל התרופה היחידה: עיתון יהודי בערבית! עיתון ערב, שיגן עלינו בפני שונאינו ויוציא כ'אורור' [ו"וים בחולם] צדקתנו וכצהריים את משפטנו...

ובכן – שוב סניגוריה! שוב הוכחות, שאנו מביאים אך טוב לארץ סלה. ואין מי אשר יעיר אוזנם של אותם הצעקנים: אם באמת אנו כל-כך לאושר הערבים – למה הם אינם רואים זאת? ואם הם אינם רואים, אם הם אינם יכולים או אינם רוצים לראות, אם הם הורעלו ברעל-השינאה, עד כדי להפיח כזבים ולעקם את הישרה – איך תיפקחנה עיניהם לראות על-ידי עיתוננו היהודי-ערבי גרידא? הטרם נודע את כוחה והשפעתה של העיתונות בכלל (אפילו באירופה, שדעת-הקהל מפותחה שם ואין מחסור במבקשי-אמת, ויהא במידה מצומצמה), אם אין כוח מסודר עומד מאחריה? כוחה של העיתונות הוא ממש ככוחה של הדיפלומאטיה: דברים דיפלומאטיים, שאין תותחים מאחריהם (כמו שמצינו אצל הרצל) אינם פועלים כלום, כידוע... ומה גם העיתונות בתוגרמה, שכולה פנים גלויות, שכולה 'אינטרסים מיוחדים', ודעת-קהל בלתי-משוחדה – הס מלהזכיר! אנו, בני ישראל, הן לא נוכל ארגן פלוגות, שיפוצו בכפרים ויקראו שם את דברי האמת אשר נדבר אנחנו כנגד דברי השקר של צוררינו... ובכן, את מי נעביר על צידנו בכל עמלנו? את האפנדים, אולי, ששינאתם אלינו נובעת מיסודות עמוקים, אשר מים רבים של עיתונות ערבית-יהודית לא יוכלו לכבותה? את האינטליגנטים הערבים בבתי-הקהווה, שפניותיהם דורשות מהם לעשות סחורה בשינאה לישראל? את מי?" (שם, עמ' 48).

דיפלומאטיה ותעמולה יהודית, בלי תותחים מאחוריהן – אינן שוות כלום. כוח צבאי צריך, אומר ברנר, ולא עיתונות ערבית מקומית, קנוייה ומשוחדת. שינאתם של האפנדים אלינו נובעת מיסודות עמוקים אשר מים רבים של עיתונות ערבית-יהודית לא יוכלו לכבותה. ברנר סבור שאין כל טעם לשכנע את הערבים בצדקת מפעלנו הציוני. שורשיו של הקונפליקט, של הסכסוך, אינם במחדלים של הסברה. רק תמימים משעשעים עצמם במחשבה שדי בהסברה נכונה ומוצלחת של עמדתנו כדי לשנות את עמדתם של הערבים. ברנר לועג, בסארקזם המר והאכזרי שלו:

"תעודה חדשה ניתנה, אפוא, עלינו, קומץ היהודים בארץ. תחת לרכז ולאמץ את כל כוחותינו, הכספיים והספרותיים, הדלים והמצומצמים עד מאוד, בכדי לברוא עיתונות עברית ראוייה לשמה בשביל עצמנו, עיתונות שתהיה שלנו ותספק את צרכינו אנו, ניטל עלינו לעשות בשביל הקהל הערבי מה שלא עשה אותו קהל בעצמו. כלומר: לתת לקורא הערבי, שאינו מרגיש שום צורך בעיתון קולטורי, ולעיתונות הערבית ההווית, המכורה, הנלעגה והמושחתה, את – שמעו-נא! – את 'העיתון היומי, הכללי, המדיני, הספרותי, העממי', והכל – על חשבוננו אנו! ואם תאמר: בשביל מה? בשביל שנוכל שם מזמן לזמן להדפיס מאמרי סניגוריה על עצמנו, שאינטליגנציה הערבית, כביכול, תקנח בהם את ה'נרגילות' שלה. תפקיד חשוב! הועילו 'חכמים' בתקנתם!

ותו. שאלה קטנה. נשכח את כל שאיפותינו הטובות ליצור ספרות לנו ולעצמנו ולא לאחרים. נניח, שיש לנו צורך בלתי-נידחה בעיתון ערבי, נניח, שעיתון כזה דרוש לנו כאוויר לנשימה ואנו צריכים לעשותו – מי יעשהו? מי יעשה את הדבר הגדול הזה? מי יערוך עיתון כזה, שתעודתו היא לחנך את האינטילגנציה הערבית? בשלמא, לעיתון מוקדש לענייני היהודים בלשון הערבית עוד היו נמצאים, אולי, הכוחות הדרושים, שהלא את עניינינו שלנו יודעים אנו, פחות או יותר. אבל לערוך ולהוציא עיתון מוקדש לענייני עם זר, לבוא בדברים עם 'הסופרים המוסלמים' וכו' – בשביל עבודה כזאת אין אני, למשל, יודע אף איש אחד ממשפחת-הסופרים שלנו הגרים בארץ-ישראל. כותב המאמר, שהזכרתי לעיל, מבטיח, אמנם, בלשונו הזהב: 'וכוחות לזה אם אין לנו, אמנם, הרבה, יש לנו די', ואגב מזכיר הוא את 'הסופרים המוסלמים' ומסיים ב'טעמים שניים המובנים לכל מביני דבר'. כלומר: מטבעות, הונורארים. אבל מלבד 'הטעמים השניים', הרי יש גם טעמים ראשונים, שלאסוננו אין מהם כל מושג לאותם ה'מביני דבר'..." (שם, שם).

הטעמים השניים פירושם שוחד. כך קנה קאלוואריסקי, פקידו הראשי של הברון רוטשילד, ואחר-כך של יק"א, בגליל, את שלום המושבות העבריות בגליל, באמצעות הזהב ששקל על ידי התקיפים מבין השכנים הערבים. כך העניקו משפחות מוסלמיות נכבדות ותקיפות בירושלים חסות, תמורת תשלום, למשפחות של יהודים-ספרדים ששכרו מהם חצרות ובתים לגור בהם.

תמיד נמצאו "נכבדים" ערביים שהיו מוכנים להרגיע את הרוחות תמורת תשלום נכבד, כפי שמסופר בספרו של משה סמילנסקי "תקומה ושואה" (הוצאת "מסדה", תל-אביב, תשי"ג, 1953) – בתיאור שיחה בין ז'בוטינסקי לאוסישקין בירושלים, ערב פרעות פסח תר"ף, 1920. אוסישקין מספר לז'בוטינסקי כיצד הילל בפניו מוסה קזים פחה את מנהגם של חובבי-ציון ופקידי הברון בעבר, ואילו הוא, אוסישקין, רמז לבן-שיחו כי ימי "הנתינות ביד" עברו. ז'בוטינסקי מרוצה. ואילו סמילנסקי מהרהר: "חבל שמבטלים במחי-יד מנהגים ישנים, שיש בהם תועלת גם עכשיו." (שם, עמ' 15).

סמילנסקי מייצג עמדה "איכרית" ו"פאציפיסטית" במידת-מה, כאחת. הוא סבור ששיטת השוחד עודנה טובה כדי לכבות את התלקחויותיה של מדורת הלאומיות הערבית, וכי אין לבטל בבת-אחת שיטה זו, וליצוק בכך שמן-תבערה נוסף על גבי אותה מדורה.

על טיב היחסים האלה עם הסביבה הערבית אומר גם מחבר "ספר תולדות ההגנה" כי שאלת היחסים עם השכנים הערבים הטרידה את המתיישבים היהודים מראשית בואם ארצה, אך רוב בני היישוב השאירו את השאלה תלוייה ועומדת, והיה בכך משום רגש אינסטינקטיבי בריא, כי כל הפלפולים התיאורטיים (נוסח "אמת מארץ-ישראל" של אחד-העם ו"שאלה נעלמה" של יצחק אפשטיין) לא יוכלו ליישב את הבעייה, ורק יצירת עובדות קיימות היא אשר תקבע בסופו של דבר את טיבו של הפתרון. בהתאם לכך השתמשו אנשי היישוב היהודי בשיטות שונות ומשונות ביחסיהם עם הערבים: הפגנת כוח בפני מתנפלים, שוחד ומתנות לתקיפים, טיפוח יחסי מסחר וכלכלה, קשרי ידידות עם מנהיגים ונכבדים וכדומה. (על פי "ספר תולדות ההגנה", כרך א, חלק ראשון, עמ' 306).

הטעמים השניים של שוחד ומתנות לתקיפים אינם יכולים, לדעת ברנר, את הטעמים הראשונים, שפירושם שינאה הנובעת מיסודות עמוקים יותר. והוא ממשיך ולועג:

"מה שמורגש לכל אחד מאיתנו, שעיתון יהודי-ערבי לא יביא שום תועלת, דבר שגם הצועקים בעד התחילו להודות בו, אלא שיחד עם זה התחילו להטיף לעיתון ערבי כללי, – – – כיתבו, אם אתם יכולים, בעיתונים הערביים! כיתבו עד כמה שאפשר ובמקום שאפשר! ואולם אם את דברי ההגנה שלכם לא מקבלים – אין להושיע. אז נשתדל לחיות גם הלאה כאשר חיינו. הנה גם בכל תפוצות הגולה, במקום שהסניגוריה פשטה בוודאי את הרגל, אין אחינו, בכל זאת, חדלים לכתוב בלשון הארץ להגנתם במקום שהם יכולים, וכשאינם יכולים – אינם כותבים." ("האהלה", תרע"ב, 1912, שם, כרך ב, עמ' 49).

מה לעשות כדי לשנות את דעת הערבים עלינו, ולהגן על עצמנו מפני שיטנתם? עונה ברנר: כיתבו בעיתונות שלהם! באותם עיתונים המפיצים את דברי הרעל והארס. ואם אין מדפיסים אתכם, הסיקו מסקנות, והתפכחו! אין להושיע. הסברה מילולית לא תכסה על פני התהום והקרע הנפערים בין שני עמים הנאבקים על כברת ארץ אחת. הגורל היהודי אינו מרפה מן היהודי גם בארץ-אבותיו והוא שמלמדו להמשיך להתקיים גם תוך סתירות קשות ומכאיבות, למרות ההתנגדות, השינאה והשיטנה האנטישמיות.

*

כזכור דרש כבר ב-1907 ר' בנימין ב"משא-ערב": "וכתבי-עיתים תוציא להם בשפתך ובשפתו." על היהודים להוציא עיתונים לערבים, לשתפם ברווחה הכלכלית, ללמדם בבתי-ספר משובחים ולרפאם בבתי-החולים. ולא – "והיית מוקף אויבים מבית ומחוץ"!

ברנר, אומר מרדכי קושניר במאמרו על פרשת ערב בכתבי ברנר, "לא הגיב אז על כך גם במילה אחת." ("בני הדור ומוריו", עמ' 80) – עד שנת 1913. באותה שנה כתב ברנר השגות על המאמר "היכל השלום" של ר' בנימין.

על הפולמוס בין שני הידידים מספר גם יצחק מיכאלי, איש נהלל, כי חצי שנה לפני שברנר פירסם את סיפורו "מכאן ומכאן" (כלומר, בשנת 1910 לערך), ניגשו להוציא את קובץ "יזכור" לפועלים שנפלו על שדות המולדת בעבודה ובשמירה. את עריכת הקובץ מסרו לאז"ר, ר' בנימין וברנר. ברנר היה פעיל באיסוף החומר ובעריכה. כאשר ר' בנימין כתב הקדמה לקובץ, דרש ברנר בכל תוקף שלא לכלול את דבריו על הערבים בהקדמה, מפני שהדברים "לא נכונים ולא אמיתיים." אז"ר חשב שאפשר לתת לפרסמם בקובץ, ואז לקח ברנר את רשימתו שיועדה לקובץ, ושהיתה כבר מסודרת להדפסה, ומסר אותה ל"הפועל הצעיר". ("שדמות", ל"ד, קיץ תשכ"ט, 1969, עמ' 134).

במאמר משנת 1913, במאסף "רביבים", מתפלמס ברנר לראשונה בדפוס עם הפאציפיזם וההומאניזם של ר' בנימין: "כי אילו היה רבי בנימין שם לב בעיקר לצד זה, לא היה מדבר על העבודה העברית בארץ-ישראל כמו מתוך הזייה ולא היה מזכיר בבטיחות, שאך בראשית אנו עומדים ולא היה בא לידי מסקנותיו בשאלה הערבית ('השאלה הערבית' – כמה מגוחך נוסח זה! לאמריקאים יש השאלה הסינית ולנו השאלה הערבית!)" ("מתוך הפנקס", תרע"ג, 1913, "רביבים", קובץ ג-ד, י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 322).

ר' בנימין מציע לבנות לערבים שכונה עירונית חדשה ונאה כמו תל-אביב. הוא דורש, בלשון ברנר: "אהבה גדולה, אמצעים גדולים, – – – גם הכשרת הערבים, הדאגה להם ומסירת-הנפש בעדם." (שם, עמ' 323). לדעת ברנר, דבריו של ר' בנימין הם בלתי-מעשיים מצד הביצוע, ומזיקים מבחינת ההשפעה הרוחנית שהם משפיעים:

"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הינו מזיק, פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתיירא...), הרי מהצד התוכי. אגב: בסוג זה יכולל גם המאמר 'היכל-השלום' של ר' בנימין (ב'התורן', חוב' א). כי ביחס אידאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.

מה, ר' בנימין, יש לו לדבר על 'היכלי-שלום', כמו איזו מרת פון-זוטנר, בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים?

מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים?

מה יש להכניס בכלל אידאליות ליחסים [ליחוסים – במקור] שבין עם לחברו – והיא לא תצלח?

היחס האידאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם. והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר תושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריותם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה. שינאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות – והיא תהיה. הם חזקים מאיתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, אפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השינאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה.

הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שינאה ומלאי-שינאה – כן, מלאי-שינאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז היינו לעם. אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות." ("מתוך פנקסי", תרע"ג, 1913, שם, כרך ב, עמ' 323).

ארורים הרכים האוהבים! – לא תהא גישה רכה לערבים, ולא תשרור אהבה בין שני העמים. שינאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות, והיא תהיה. כי הלא רגילים אנו, הלא מוקפי שינאה ומלאי שינאה אנחנו, וכך צריך להיות!

דומה, אין עוד אח לחריפות דבריו של ברנר בשאלה הערבית כניסוח שלפנינו. האוטופיה של ה"אידאליסטים", חלומות-הילדות ויפי-הנפש שלהם, הם בעיניו במפורש לא-מוסריים. בעלי-האוטופיות פורשים צעיף על פני המציאות ורואים בה מהרהורי-ליבם. הם מעמידים פנים כאילו ייתכנו יחסי רחמים ואחווה, גם אהבה ושלום, במישור הפוליטי, בעוד אשר המפגש האמיתי, גם הפוליטי, בין שני העמים – מיוסד על האינסטינקטים הכי עמוקים של האדם, אשר בהקשר לדבריו הקודמים של ברנר אפשר להבינם כשינאה, זרות, אימת המוות והנטייה לעבר הארוס המעוות. מי שמתעלם ממציאות זו, דבריו הם בבחינת אבק פורח. משמעות העמדה המוסרית כלפי הערבים איננה יחס אידאלי, מפני שכוזב הוא יחס זה בכל, מאז ומעולם – ביחסים שבין עם לעם. העמדה הנכונה צריכה להיות הודאה פקוחת-עיניים במצב האויבות המתמיד שבינינו לבין שכנינו, והסקת המסקנה ההכרחית הנובעת מקליטה כראוי את כל מרירות המציאות הזו: צבאיות נחוצה, למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים.

"עיקר וטפל, אפשרות ואוטופיה, משמשים בעירבוביה אצל האידאליסטים – וזה קלקולם. וכעין צעיף על המציאות פורש גם מאמרו של ר' בנימין – בלי משים. רואים אתם בו אידאליסט המדבר מהרהורי-ליבו ושוכח היכן הוא בעולם ומה הן ד' האמות אשר בהן יימצא. מתקבל רושם, כאילו חלקי-הארץ המסוגלים ליישוב אינם כבר מיושבים ומעובדים על ידיהם, כאילו כל העבודה במושבות ה'יהודיות' אינה נעשית על ידיהם, כאילו מוכרי-אוכל-נפש לכל עשרות אלפי יהודינו – גם לפרופסורים ולסטודנטים של האוניברסיטה העתידה – לא המה, כאילו שפת-הארץ השלטת לא שפתם, כאילו לא אנו עומדים לפניהם כעניים בפתח בכל המובנים – (עכשיו! ועתידות מי יגיד? וההתעוררות התרבותית והמדינית הערבית הן גם היא לא אגדה היא!). מתקבל הרושם, שלא אנו העשרה אחוזים ביניהם, אלא להפך, ויתגלגלו רחמינו ורגשי אחוותנו ואהבתנו. לנו, המאושרים, יש 'תל-אביב', ולהם אין, ואיך נוכל להביט ולהחריש ולבלי הכשיר להם רובעי-עיר נאים שכמו אלה?

ואם תאמר: הרי אם ירצו הערבים...

אבל די. אפשר עוד להבין את בעלי-האוטופיות, כשהם בעצמם מאמינים לראות דרך לאוטופיותיהם ומאמינים בהתגשמותן בזמן מן הזמנים ובעצם אינם חושבים אותן לאוטופיות כלל, בעוד שהאוטופיסטים וחולמי-החלומות מן היישוב שלנו, מסוגו של ר' בנימין, הרי אינם מראים על כל אמצעים, וכאילו היו אומרים ישר: אוטופיסטים אנו – ומה תעשו לנו?

מה נעשה? לא נעשה כלום. מה אנו יכולים לעשות? אבל דיבוריו המשונים של ר' בנימין מיום חזון 'משא-ערב' בנוגע לשאלה הערבית – בשים לב את מצב הדברים כהווייתם ­מרעימים, מרעימים מאוד." ("שם, שם).

אגב, מרת פון זוטנר, המוזכרת בפולמוס עם ר' בנימין, היא הסופרת הפאציפיסטית האוסטרית ברטה זוטנר (1914-1843). ספרה "הלאה הנשק" (1889) תורגם כמעט לכל שפות אירופה, וגם לעברית (קראקא, תרפ"ד, 1924). רומאן זה הוא שעורר את אלפרד נובל להקדיש חלק מעושרו, שזכה בו על-ידי ייצור הדינאמיט, לצורכי שלום, ולקביעת פרס למרבי השלום בעולם. זוטנר היתה הראשונה לקבלו בשנת 1905. היא נלחמה גם באנטישמיות, ועזרה בקשריה המדיניים להרצל, לטובת הציונות.

*

גם ב-1920, שלוש-עשרה שנה לאחר הופעת "משא-ערב" של ר' בנימין ו"שאלה נעלמה" של יצחק אפשטיין, ממשיך ברנר להתפלמס בחריפות עם שאלת "היושר המדיני המופשט" והצדק של האוטופיסטים, ועם דיעותיהם ה"מוסריות" וגישתם הרומאנטית באשר לצורת היחסים הרצוייה בין שני העמים היושבים בארץ.

"שש מאות אלף תושבים מתנגדים – בינינו ובין החכמים מה הם? ואולם מנקודת-השקפת-היישוב ועתידו העניין קצת אחר. אהה, 'שאלה נעלמה' זו אינה שאלת 'אירופה' ו'אסיה' ואינה גם שאלת היושר המדיני המופשט. אילו היה כל הדבר תלוי בזה, כי אז אנו היינו הצודקים. היכחישו, כי המון העם הערבי היושב בארץ הרוויח מן היישוב היהודי? לא לשבחנו ייאמר כך, כשם שלא לשבחנו הוא מה שבאמת חלקים ידועים ממושבותינו הולכים ונעשים אסיים [אל"ף בקמץ, סמ"ך ויו"ד בחיריק], אבל הדבר הוא כך. ונאורי-הסורים המעוררים עכשיו את דעת-הקהל נגדנו בצעקות ובאיומים – כמה צרות-עין ליבנטאית בצעקות ובאיומים האלה! כי אליבא דאמת: הכפולניה ערב? המעט לה לאומה הערבית על מרחבי-ארצותיה השוממים-למחצה, כי לא תוכל סבול אשר יבואו יהודים להתיישב בארץ, שהיתה לפנים ארץ-אבותיהם ושההתיישבות הזאת בשביל חלקים ידועים מהם היא שאלת החיים והמוות? ומי עומד לקחת דבר-מה מאשר להם, הסורים? הערבים הם הרוב הגדול בין יושבי הארץ הזאת, הרוב המכריע, ואנחנו מיעוטא דמיעוטא – מי יכחיש זאת? מי מכחיש, שהמקומות המיושבים בידיהם? אבל מה טעמם ומה צדקתם לדרוש סגירת-שערים, להתריע על כל מהגר יהודי חדש, שהם רואים בחלום?

היושר היישובי איתנו הוא, ואנחנו נעשה בשבילנו בארץ זו כל מה שאפשר. כל אחד ואחד מאיתנו יעשה באמונה את המוטל עליו. ולא נוסיף עוד לשאול על כל מעשה קטן או גדול, אם יש בו מן המדיניות הגדולה ומזיו-שכינתה. מתוך עצבות וחוסר-פרספקטיבות גראנדיוזיות אין השכינה שורה, אמנם, אבל את העבודה עושים תמיד אנשי-הרצון העצובים, ולא הרוקדים לפני השכינה הגראנדיוזיים. ולאנשים מן היישוב, עובדי-אדמתם ועושים במלאכה, מסתפקים במועט, ולא זוללים וסובאים, לא פראנטים [מתחזים לאירופים, ליוואנטינים] ורעשנים, כי אם צנועים וענווים, כשרים וסגורים בתוך עצמם, המוכנים לכל מצב ומוכנים ליסורים, לא יוכל כל אוייב, יהיה ערבי או ישמעאלי, או גם לא-ערבי ולא-ישמעאלי." ("מחוץ ומבית", תר"ף, 1920, שם, כרך ב, עמ' 168).

השאלה הערבית אינה עניין למיקח-ומימכר פוליטי, להסדרים מדיניים. לא בכך תיפתר. אילו הכל היה תלוי ביושר המדיני המופשט, כי אז, שלא כדעת אפשטיין באותה "שאלה נעלמה" – אנו היינו הצודקים. אך לא על פי הצדק המדיני המופשט ייחתך גורל הקיום היהודי בארץ-ישראל. על פי הצדק יש להודות כי המון העם הערבי הרוויח משכנותו הקרובה ליישוב היהודי. אמנם, ברנר אינו מאושר מכך, כי סכנת טמיעה יש כאן, בעבודה הערבית, שבגללה "חלקים ידועים ממושבותינו הולכים ונעשים אסיים," כלומר אסיאטיים. אבל התועלת הזאת שהבאנו לערבים אינה נחשבת כלל בעיניהם. ברנר טוען: המעט לה לאומה הערבית על מרחבי-ארצותיה השוממים-למחצה? מה טעמם ומה צדקתם לדרוש סגירת שערי הארץ בפני מהגרים יהודיים?

האם מקווה ברנר כי הערבים יכירו בצדקת העמדה היהודית הציונית הזו? דומני שלא. הוא כותב כך לצורך הפולמוס, אבל האמת היא שהוא אינו מוצא שום אפשרות להתחשב או לקבל את הסכמת העמדה הערבית והצדק הערבי. הוא אינו מאמין באפשרות של הסדר מדיני ושל דו-קיום בשלום. ולפיכך הוא שופט את עמדת הערבים רק על פי נקודת המוצא של היושר היישובי, כלומר מבחינת האינטרסים ההכרחיים לשם קיומו של העם היהודי השב לארצו. על היהודים להתמיד בעמדתם משום שאין בית-דין אובייקטיבי אשר יוכיח את צדקתם בפני הערבים, וגם אילו היה, לא היו הערבים מקבלים את החלטתו. התשובה האחת והיחידה היא עשייה וקביעת עובדות בשטח, בלי רכות פאציפיסטית, הומאנית ואוטופית, בלי "ייסורי-מצפון", ובלי התחבטות בשאלה של זכות הערבים על הארץ, בלי ויכוח עם הצדק שלהם, ובלא נכונות ללכת לקראתם בוויתורים ובמעשים שעלולים לסכן את עצם הקיום היהודי בארץ. אין סיכוי לפאן-שמיות, לשותפות או היטמעות במרחב השמי הערבי:

"נאורי-שכנינו, בני-גזענו, זוממים לסגור בעדנו את השערים.

שערי-הארץ, שהנשמות [השממות] שבה רבות.

זאת אומרת: הנשמות, שאינן דרושות להם, שאין להם צורך ואמצעים לישבן, אל יהיו לנו, כמו שאינן להן.

'גם לי גם לך לא יהיה' – קריאת אותה האם, שעמדה לפני שלמה.

ועולה על הזכרון 'משא-ערב', אשר כתב אחד מנאורינו אנו לפני י"ג שנה, ושזעיר שם עולה הקול גם במאמריו הוא בשנים האחרונות וגם מאנשים אחרים (הוגו ברגמן, למשל, במאמרו ב'גבולות': 'החופש האמיתי', בו הוא מעמיד למבחן את מוסריותנו ביחסנו לבני-הארץ).

בין 'משא-ערב' ובין 'לאן?' (ב'מעברות') יש רק ההבדל, שלפני י"ג שנה רצה ר' בנימין לבוא אל הארץ כפן-שמי בה"א הידיעה: לילידי הארץ נבנה בתי-ספר, נרפא אותם, נתחתן בהם, ניטיב להם; כקולוניזאטור באנפין רברבין, שהומאניות, פנשמיות ופילאנטרופיה מיסיונרית חונות מסביביו כדור; בעוד שעכשיו, עכשיו במקום כל זה הוא קורא רק: 'בלי שוביניזם; הלאה השוביניזם!'

כן, כן, דרישה צודקת. הרי השוביניות שלנו יכולה להתבטא לכל היותר בסידור פלוגות להגנה מפני מעשי-איבה – ושוביניות כזו – למה היא?

אבל – ייאמר בדרך-אגב – אם לשוביניות אין מקום, הנה גם לפילאנטרופיה אין. לריב – ודאי שלא צריך. בפולניה אנו רבים? 'החלשים צריכים לפוליטיקה של חלשים' – יאמר כל מי שחוש-המציאות אינו לקוי בו. אבל גם 'אוויר של יחסים עליונים' – לא פה המקום. לא מצידם ולא מצידנו. גם הם גם אנו איננו בגדר זה. הטפת מוסר עליונה מרעימה, במקום שכל התנאים הם מנגד לזה.

איך שיהיה, אנשים מקרוב (על הרחוקים – לא קשיא) המטיפים לנו לפילאנטרופיה ביחס לשכנים המאושרים ממנו בכל המובנים, לשכנים שכל מה שאין לנו יש בידם: קרקע, לשון מדוברת, המון עובד, ושבעל-כרחנו אנו מביטים עליהם בקינאה ובפחד – איך לא יחילו ולא ירגישו האנשים הטובים הללו, כמה זה מכאיב –

מכאיב. ככל שטחיות וכלעג לרש." ("ציונים", תר"ף, תשרי, 1920, "האדמה", י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 178).

בשנת חייו האחרונה חזר ונדרש ברנר שוב ושוב, ברשימותיו הפובליציסטיות, לשאלות העלייה, עמדת שלטונות הכיבוש הבריטי, הפוליטיקה היישובית ועמדתנו כלפי הערבים. בשבט תר"ף, 1920, כחודש לפני מאורעות תל-חי ונפילת יוסף טרומפלדור וחבריו, מציע ברנר רק תשובה אחת: "הרגשת צדקתנו". לא צדק אובייקטיבי, אלא הרגשתו וצרכיו של היישוב היהודי. ולמען צדק זה מוטב אפילו שלטון אירופי זר מאשר חיים בחסות הערבים:

"היש לכל זה [עניין העלייה] עניין אל הפוליטיקה? כן, באיזו מידה: במידה ששכנינו האסיאטים, אילו היו הם המושלים היחידים בארץ, היו הם עושים לנו מה שארבעים שנות-ניסיון הוכיחו לנו. לא נתאונן. ההתאוננות לא תועיל. שכנינו אלה עושים כדרך שכנים עיקריים בכל מקום. אך דבר אחד מגביר פה את כוחנו: הרגשת צדקתנו. נגד מיאון הערבים במדינה יהודית לעתיד לבוא אין לנו כל זיין. פה אנו זורים הלאה כל פוליטיקה. אבל בדבר מיאונם לתת לנו לייסד חברת-עובדים במקום שהשטח פנוי ולהם אין צורך בו – כאן אנחנו הצדיקים. עד כדי כך שאין קניין פרטי במקומות אפילו לעם עומד ברשות עצמו! שטחים, שאין להם צורך בהם, יען אשר יש להם רב, רב – מדינות שלמות, ודי אדם אין – את זה לא יוכלו למנוע מאיתנו על פי הצדק. איך יצא למעשה – ימים יגידו. אבל במלחמה נגד מניעה זו אין אמצעי, שאין לקבלו. ביחס לזה לא נוכל להיות אפוליטיים, לא נוכל שלא להתפלל לשלטון אירופי בארץ, שאולי לא יעשה לנו מה שעשו הפחות התורכים והפקידים הערבים." ("ציונים", "השגות", תר"ף, שבט, 1920, "האדמה", י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 190).

דברים אלה כתב ברנר בטרם אושרו על ידי המעצמות הגדולות בוועידת סן-רימו המאנדאט הבריטי על ארץ-ישראל, והבטחתה של בריטניה בהצהרת בלפור לעזור בהקמת "בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל". לאחר האישור בוועידה, ביום ה-24 באפריל 1920, בא לארץ-ישראל נציב עליון בריטי יהודי, סר הרברט סמואל. אך עוד לפני כן, בי"א באדר תר"ף, 1920, נפלה תל-חי שבגליל, ונהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו. ההספד של ברנר, שנתפרסם באותו חודש, הוא הצהרת ה"אני מאמין" שלו בדבר לידתה של הגבורה העברית החדשה:

"מיטב-דמינו. לפני בני-עוולה נשפך מיטב-דמינו.

אשר יגורנו ואשר לא יגורנו – בא עלינו. מכה אנושה הוכינו.

תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנישארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור?

תל-חי. לב-ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עם דופק הלב הזה עד הנשימה האחרונה? הבאנו כולנו בחדרי-ליבנו בימי הזעם האלה, אשר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרות-הזרוע:

– 'טוב למות בעד ארצנו' –

טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו." ("תל-חי", תר"ף, 1920, אדר, החתימה: ב., "האדמה", שם, כרך ב, עמ' 176-175).

ארוכה אפוא הדרך, ואולם עקבית ואחת – מדיוקן ה"גבורה" המלוגלג והמכאיב-לעצמו-מדעת – של דמויות כמיכאל הלפרין, המורה הגיבן ואחיו, יחזקאל חפץ, שלושת הפועלים העברים המוכים ב"מכאן ומכאן" או ההספד על השומר שנרצח ב"יזרעאל" ב"בין מים למים" – אל הדברים הרמים ולהט האמונה בגבורת יוסף טרומפלדור ובצוואתו, סמל הגבורה העברית העברית החדשה. גבורה, ולא "גבורה".

לקח אחר מפרעות תר"ף בירושלים מצוי ברשימה "מתל-חי לירושלים" מחודש ניסן:

"עכשיו – בימי הפסח האלה שבירושלים (בירושלים! שטח אנגלי נכבש אליבא דכולא עלמא!) הועמדו מכונות-ירייה כלפי אנשי ההגנה שלנו, ואנו לא הורשינו אפילו ללוות את חללינו-קדושינו שנפלו על-ידי השוטרים מבני-הארץ, שוטרי ממשלת הוד-מלכותו, וההמון הפראי המוסת בריש-גלי. ואותו הגנרל? הוא, היודע שבימי שלטון-התורכים לא נפל דבר במושבותינו ועל דעת ההמון הערבי לא עלה אפילו לפרוע פרעות בנו, באשר, מלבד הרוצחים הפרופסיונליים שבו, הוא, העם הזה, אינו מתנקש כלל לאבדנו, כל זמן שלא יימצא מי שיוכיח לו, כי אנו מתנכלים לגזול את רכושו ואת נשיו ממנו; הוא, הגנרל, שקרא ודאי בעיתונות הערבית עוד לפני חודשים אחדים את בשורות-השמחה על שש מאות ציונים שנהרגו בירושלים; הוא, אותו הגנרל, קורא אליו אחר הפוגרום את ראשי העדות ומצהיר, שגם היהודים אשמים בפרעות, שנעשו בהם – (חסר היה רק שיוסיף, כאותם 'נכבדי הערבים', שאנו הרגנו בעצמנו, עשינו פצעים בעצמנו, בכדי להתגולל עליהם)." ("ציונים", תר"ף, 1920, ניסן, "האדמה", י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 197-196).

לצורך הפולמוס עם השלטון הצבאי הבריטי מוכן ברנר להמעיט במקצת את האיבה הניצחת שהוא מוצא בערבים כלפינו, ואת לקח ארבעים שנותיו של היישוב היהודי החדש תחת שלטון התורכים, וטוען, אמנם באירוניה, כי לבד מהרוצחים המקצועיים שבקרב הערבים לא היה העם הערבי מתנקש כלל לאבדנו. והלאה, בתגובה לאותו עניין:

 "תורה זו, תורת-הפוגרומים, קלה היא ונעימה, והעולם המזרחי, העומד על השלבים הראשונים של ההתפתחות, לומד אותה על נקלה לא פחות מן העולם המערבי ה'ממודן' [המודרני]. ואחר-כך, אם יהיה צורך אפשר יהיה גם להכלימם: פורעים! פראים! ושקט ושלווה ישתררו במדינת-ערב הגדולה (עיין פולין הגדולה, רומיניה הגדולה), ומלך ישב בה על כיסא למראית העין, והשקטת העם ולסיפוק הרגשות הלאומיים והדתיים של המשפחות המיוחסות והאינטליגנציה. ובפרלמנט שם ישאלו: מה קרה? ויענו מתוך טירדה: ריב בין שתי כיתות, שהצבא הבריטי השקיט מיד ובהצלחה. הודו לבריטניה הגדולה כי טובה!" (שם, עמ' 197).

ברנר כאילו מסכים לגירסה כי המאורעות בארץ הם מעשה ידי הבריטים שמסכסכים בין יהודים לערבים, ומצד שני לועג לאותה סברה, הרואה בכל המתרחש בארץ רק "ריב בין שתי כיתות", ומתעלמת מן הסיבות העמוקות יותר. עוד הוא יוצא, באותו חודש, בפולמוס חריף כנגד אותן מגמות קוסמופוליטיות ביהדות הגולה, אשר לאחר פרעות פסח 1920 נעשו המחזיקים בהן חכמים מתוך שמחה-לאיד ומצאו אישור לנבואתם כי הקיום היהודי בארץ-ישראל עומד כעצם בגרון של הריבולוציה הערבית הלאומית, שמכוונת לדעתם נגד האימפריאליזם. בעיני יהודים שמאלניים אלה – כל מה שמתרחש אצל הערבים הוא אקט ריבולוציוני, מהפכני סוציאליסטי, ואילו היישוב היהודי אינו אלא מכשיר ביד האימפריאליזם:

"בעשותנו עתה את חשבון-הפנים, אי-אפשר שלא להוסיף מילים אחדות – לא כל כך פולימיות – גם בנוגע לצד אחר, לצד גיבורי-הפה שבין בחורי-הגיטאות היהודים בכל הארצות. הללו, בבוא אליהם השמועה על מצב-הפרעות בכל הארץ, ודאי יאמרו: אהא, אנחנו ניבאנו. נביאים בני נביאים אנו. אתם, יהודי ארץ-ישראל, טענתם, שרק אינטרסי האפנדים הם נגדכם, ואולם העם הערבי ליבו שלם עימכם. והנה! האם אין המאורעות מוכיחים, שאתם עומדים שם כעצם בגרון של הריבולוציה הערבית-הלאומית נגד האימפריאליסמוס? האם לא על היותכם שבט בידי השלטון הזר [הבריטי], מתנקמים הערבים בכם?

ולגיבורי-הפה הללו, הבוערים וחכמים בעיניהם, שההמלכה של הכנסיה הסורית היא להם אקט ריבולוציוני רצוי ושהתפשטות השודדים הפראים על מושבותינו וכפרי הפרסים והערבים היא בשביל 'חוכמתם' טאקטיקה ריבולוציונית, להם כדאי לגלות ולספר, שעולם-המזרח הגדול, הרחב, האפל, המיוחד, המאמין לכל דבר ורוצה להאמין, שעולם זה – עוד הרבה, הרבה שנים ישלוט בו סוחר-המערב, בצורה זו או אחרת. מריבולוציות אמיתיות עוד רחוק כאן הדבר, ממש כמו אצלכם, גענאסען! ראשי-השבטים אוחזים פה במושכות, ובעזרתם ובחברתם ימוץ דמי-ההמונים סוחר-המערב. ולזה – קונסולים ופרוקונסולים וכל מיני חיילים שולפי-כידון. הזהב יענה את הכל. קנוניות על גבי קנוניות. האדם, העם לא נחשב למאומה. הזר הקרב יומת. הכל – אמצעי (לא כמו אצלכם?). דם לא נחשב למאומה (ואצלכם? ה'נארודנאיה ווליה' והפרעות ביהודים – התזכורו? דם-קישינוב ו'השמן על גלגלי המכונה' – התזכורו?)." (שם, שם).

אין מהפכה סוציאלית בארצות ערב. האדם, העם – לא נחשבים שם למאומה. אמנם, הכל אמצעי, ודם לא נחשב למאומה – הכל כמו לפי תורת המהפכה העולמית הקומוניסטית. אבל מהפכה – אין. רק ראשי-השבטים אוחזים פה במושכות, ובעזרתם מנצלים האירופאים את המוני הערבים, ומנציחים את פיגורם. כל זאת חזה ברנר עוד בטרם החל זרם הזהב של הנפט הערבי, בטרם זכו מדינות ערב בעצמאותן, ובטרם פרשה רוסיה הסובייטית את חסותה על "הסוציאליזם הערבי", תהליך שהגיע לשיאו בתקופת שלטונו של נאצר במצרים ובתמיכה הצבאית והכלכלית שהגישה לו בריה"מ בשעתה.

המשך יבוא

פרקי המחקר הנרחב "ארורים הרכים האוהבים, ברנר והשאלה הערבית" נכתבו בשנים 1968-1969, כלומר לפני כ-44 שנים. וזאת כ-33 שנים לפני התפרסמם, ללא שינוי – בספרו של בן עזר "ברנר והערבים", אסטרולוג, 2001.

הספר יצא לאור לקראת מאי 2001, במלאת 70 להירצחו של ברנר, ולא זכה כמעט לשום איזכור בעיתונות ובמיוחד לא בעיתון "הארץ", שהתעלם ממנו כליל, אולי מפני שלא מתנחלים או חיילי צה"ל רצחו את ברנר אלא ערבים. אנחנו מתארים לעצמנו איזה רעש היה הספר מעורר בשעתו אילו כתב אותו אחד הנאדות הנפוחים של הספרות העברית.

פרקים ראשונים מתוך המחקר פורסמו בשעתם ברבעון "קשת": "י. ח. ברנר בין עליבות לצבאיות", "קשת", קיץ 1970; "י. ח. ברנר ו'השאלה הערבית'", "קשת", אביב 1971, ובהמשך פורסמו בנפרד כל פרקיה בבמות ספרותיות נוספות.

בתום הפרסום בהמשכים של הספר כולו במכתב העיתי, תובא מתוכו הביבליוגרפיה ובה פירוט מלא.

לא, בן עזר לא קיבל מעודו את פרס ברנר. כי מה לו ולברנר בכל המובנים?

* * *

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=IpeiNso-Lqw

ראו את צביעות ממשלת דנמרק (הדורשת דין וחשבון על המכה לאנרכיסט האהוב שלהם). ראו מה ממשלת דנמרק עושה למפגינים לא חמושים ולא אלימים ותעבירו זאת למכיריכם ולידידיכם בחו"ל.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* המפגין הדני הצעיר, שונא ישראל – שהוכה בפניו, ובצדק, בידי סא"ל שלום אייזנר, סמח"ט הבקעה – הוא בושה וכלימה לאבות-אבותיו, שסייעו ליהודי דנמרק להימלט מהנאצים, אבל הוא בן-ברית טבעי לדור-העתיד בעיר הבירה שלו, קופנהאגן, שבעוד שנים אחדות ישלוט בה רוב מוסלמי!

* ברמאללה וברחבי הגדה והרצועה החלו חגיגות ההדחה של סא"ל אייזנר! – "איל דאוולה מענא!" – הם קוראים שם בהתלהבות – כמו בימי שלטון המנדאט הבריטי, "הממשלה איתנו!" – ובנוסף לשריפת דגלי ישראל והנפת דגלי אש"ף – הם מתכננים פעולות מצולמות נוספות ורבות משתתפים של התעללות בחיילי צה"ל ושל שבירת ידי מפקדיהם – כדי להשיג תמונות טובות, בסגנון גבלס – של דנים, ניאו-נאצים או פלסטינים הרוגים.

* הדהים אותנו להיווכח שמרבית הכותבים אלינו השתמשו בצמד המילים – כת רובה במקום קת רובה – זאת בנושא הרובה של סא"ל אייזנר.

* לא ייתכן, בשום אופן לא ייתכן – שהלינץ' התקשורתי, הציבורי והפוליטי – כמעט מקיר אל קיר – שעושים בסא"ל אייזנר – נובע בין השאר מהיותו חובש כיפה!

* אם סא"ל אייזנר אשם, ולא הדני האנטישמי שתקף אותו ושבר את כף-ידו – אזיי אולי גם ששת המיליונים שהושמדו אשמים, כי הם הרגיזו את הנאצים והפריעו להם לשנוא יהודים! – כן, זה דרכו של חרא העולם.

* האם "הארץ" ממשיך את מסורת ה"שטירמר"? בעמ' 10 במוסף "גלריה" מיום 17.4, "העמוד האחורי" – במדור הדבילי "דברים שלא קרו", ישנו כיתוב "סגן אלוף שלום אייזנר צורף כמומחה למשלחת פקחי האו"ם לסוריה." – ומעל הכיתוב ציור-תמונה-קריקטורה של הקצין-הלוחם הישראלי, כיפה כחולה לראשו עם הכיתוב UN, עיניו  מרושעות, אפו גדול, וזקן ושפם זיפיים מכוערים מעטרים את פניו כמו בתמונות גזעניות של יהודים בעיתונות הנאצית, וברקע, מינארט של מסגד ולהבות פורצות אל-על. שם המאייר: יזהר שקדי. כנראה – קול אדוניו.

* מעתה יונהג נוהל חדש במיבחני הגיבוש ליחידות בצה"ל: הלוחם החמוש יעבור מול שורה של אסירים פלסטיניים שיורשו לירוק בפרצופו, לקלל אותו ואת כוס-אימו השרמוטה, ולהכותו, ואם יעז להרים עליהם יד או לאיים עליהם באש חיה – ייפסל.  כי זה צבא ההגנה החדש לישראל המתאים עצמו לסטנדרטים של האידיוטיזם המוסרי.

* בעקבות הצלחת הקמפיין התקשורתי העברי בישראל נגד סמח"ט הבקעה המכה בקת רובה, הודיעה הרש"פ [הרשות הפלסטינית] על פתיחת בית ספר לעיתונאות ולתקשורת בעברית במזרח ירושלים, חינם במימון סעודי. לישראלים, שיוכשרו בתור עיתונאים-פרובוקטורים, צפוי עתיד מקצועי מזהיר בתקשורת הישראלית ובמיוחד בעיתון מסויים. המוטו המקצועי של בית הספר לעיתונאות פלסטינית בעברית יהיה: "הישראלים תמיד אשמים, והם מספיק אהבלים להאמין בזה!"

* שמחנו לשמוע כי סופרים מישראל ישתתפו בסדרת מפגשים שיתקיימו בברלין בימים 25-29 בחודש, ובהם גם ה"סופרת" שרה שילו, שכתבה ספר עילג-לשון אחד שאינו ראוי לדפוס, וה"סופרת" סתיו שפיר, שפעילותה ה"חברתית" והיחצ"נית הפכו אותה לאחת מאושיות הספרות העברית שבשדרות תח'ריר-רוטשילד.

ומוזר, לפני שנים אחדות תורגם לגרמנית הרומאן "אנשי סדום", שאפשר לומר שיש לו נגיעה כלשהי ליחסי גרמנים ויהודים בארץ-ישראל ובישראל [ושאחד מגיבוריו הגרמניים חי כיום בשם אחר, בישראל, לאחר שהתגייר, שנים לאחר צאת הרומאן לאור], ויש לרומאן נגיעה גם לפרשת מושבות הגרמנים הטמפלרים, שהדור השני בהן נעשה נאצי –

אבל מעולם לא הזמינו אותנו למפגשים כאלה או אחרים בגרמניה.

* שמחנו גם לשמוע כי בחודש מאי יתקיים במשכנות שאננים בירושלים פסטיבל סופרים בינלאומי שרוב משתתפיו ישראליים. לצערנו, כאשר השליח עם ההזמנה צלצל בדלת דירתנו, היינו באמבטיה, ולכן לא תמצאו את שמנו ודיוקננו ברשימת המשתתפים.

* פעם היו מודיעים בתחזית מזג-האוויר בחדשות קול ישראל על ערפל או ערפילים. עכשיו יש רק אד! מודיעים על אד בשפלת החוף! אז יש לנו חדשות בשבילכם, הקומקום החשמלי שלנו כל כך נעלב  שהוא כבר לא מעלה אדים כשהוא רותח אלא ערפל בלבד! – ועכשיו ברצינות – האם האד שבתחזנית מזג-האוויר הוא תופעת-טבע חדשה שלא ידענו עליה קודם או שהיא תמיד היתה ורק בטעות כינינו אותה בשם ערפל וערפילים ועכשיו בא רגע-של-עברית ותיקן אותנו?

* ד"ר אהוד זמיר, מלבורן: לאהוד שלום, ברצוני להוסיף למכתבו של אבי-מולידי [י"ז] בעניין הגב' דיסקין וטרוניותיה. מבלי לנקוט עמדה בדיון המרתק הזה, חשבתי שראוי להציע דוגמא טובה יותר לטיעונים שהעלה אבא י"ז מזו שבה בחר (מציצים בחוף טאבה). שוב, מדובר בסיוע טקטי בלבד לאבי, שאני מרגיש חובה מוסרית לעמוד לצדו בפולמוס מרתק זה, אך אין בדברים כדי ללמד על השקפותיי שלי בנושא.

יש בדיחה (נושנה) שמבטאת נאמנה את התופעה: אישה המתגוררת בגפה מתלוננת במשטרה ששכנה הצעיר מסתובב עירום בדירתו אשר ממול דירתה וגורם לה אי נוחות רבה בהתנהגותו הבלתי מוסרית ובחשיפת איבריו שהצנעה יפה להם וגם אלה שהצנעה מהם והלאה.

כשמגיעים השוטרים לדירה לחקור את תלונתה הם מסתובבים בדירה ומסתכלים מהחלון אך לא מצליחים לראות אפילו קצה קצהו.

"על מה את מדברת, גברת?" שואל השוטר.

"ככה מסתכלים?" עונה האישה ברוגז. "תעלו על הארון ותסתכלו שוב!"

* אנחנו יודעים שמה שנכתוב כאן מאוד לא פופולארי, אבל אנחנו חותמים על כל מילה בנאומו המצויין והנכון של ראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול בערב בטקס המרכזי של יום השואה במוזיאון יד ושם בירושלים. גם הדברים של הנשיא שמעון פרס בטקס ריגשו אותנו מאוד. את הסיפור על עיירתו בפולין סיפר גם בנאומו בביקורו הממלכתי בגרמניה. יש אנשים שהם היסטוריה. תארו לעצמכם את קצב במקומו.

ועם זאת ריחמנו על מאות המבוגרות והמבוגרים בקהל, וגם הצעירות והצעירים, שהיה עליהם לשבת וגם לעמוד שעות ארוכות בקור הירושלמי. היה אפשר לראות שקר להם.

* לאחר מותו של קרוב משפחתנו צדוק ראב, שהגיע ארצה ברכבת קסטנר, והיה מאנשי המחתרת היהודית בבודאפשט, אמר לי חתנו, הרב יואל בן-נון, כי לדעת צדוק היה זה אסון שהבריטים וגם נציגי המוסדות היהודיים פסלו על הסף את התוכנית של "משאיות תמורת דם" שהביא עימו יואל ברנד מהונגריה בשליחות אייכמן וקסטנר. צריך היה להסכים, וזאת בידיעה ברורה כי ממילא העיסקה לעולם לא תצא לפועל. רק להרוויח זמן. זו היתה כבר שנת 1944, הגרמנים עמדו בפני תבוסתם, ובעלי תפקידים אחדים מהם ניסו להשיג רהביליטציה בדרכים אלה ואחרות, שיטהרו אותם בבוא היום שבו הם יועמדו למשפט על פשעיהם.

אילו השיבו בחיוב להצעה שהביא עימו ברנד לקושטא, זה היה אולי מאפשר להאט את קצב המשלוח של יהודי הונגריה לאושוויץ, להשמדה. מאט עד שאי אפשרותה של העסקה היתה מתבררת חרף הסכמתם-כביכול של הבריטים ושל נציגי המוסדות היהודים – ואולי היתה אז כבר מסתיימת המלחמה, ולפחות חלק מיהודי הונגריה היה ניצל.

* שלום אהוד. בתגובתו לביקורתך על "סטונר", טוען עמי יובל בזכות הספר כך: "תהפוכות הנפש של ה'גיבור' (בעצם אנטי גיבור) ושל דמויות המשנה מובאות בפרוטרוט ובמדוייק, כל מילה במקומה." לעניות דעתי זו טעות עובדתית: תהפוכות הנפש של שתי דמויות המישנה העיקריות בספר – האישה והבת – אינן מפורטות, ודמויותיהן כלל אינן מתפתחות במקביל להתפתחות העלילה. לדעתי זו הסיבה העיקרית לכך שהספר שיעמם גם אותי, ושלמרות זאת קראתיו עד לסיומו: ציפיתי להתפתחות שלא הגיעה, ושבהיעדרה גם דמות הגיבור אינה נהירה מספיק עד לסיום. ספי סגל

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,360 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל