גיליון מס' 736

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' באייר תשע"ב, 23 באפריל 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עזרא דלומי: שיח סופרים דימיוני. // יהושע סובול: הזיותיו של גינטר גראס. // מתי דוד: מדוע 3 הסופרים המופלאים שלנו שותקים? // אהוד בן עזר: חשבון-נפש של חבר מועצת מר"צ לפני כ-10 שנים. א. השלום מאחורינו. ב. 3 מדינות פלסטין. ג. שיגעון העליונות הישראלי. ד. בזכות הסכם אוסלו בשעתו. ה. מכתב לחבר בחו"ל. // יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל אָלֶכְּסַנְדֶּר פֶּן. // יוסף דוריאל: כמה עצות לרמטכ"ל. // ד"ר גיא בכור: הכוונה לשנות את ההרכב הדמוגרפי של ישראל. // תגובות לגיליון הקודם, שמרבית כותביו תמכו במח"ט הבקעה! – יצחק שויגר, יהודה דרורי, דב אהרונסון, יעקב שרייבמן, צביצחק קופלר, איתן ברק, מוטי הרכבי, חיים אנלין, אהרון וינטר. // רון וייס: כשל ערכי. // אריק כץ: תשובה לאהוד בן עזר ולכל המגבים את הסא"ל המודח מתפקידו. // ד"ר עדינה בר-אל: חיים סֶפְטִי, "האהבה הלבנה". // אורי הייטנר: 1. זילות השואה – מבחן האמת. 2. הבהרת עמדתי בנוגע לפרשת אייזנר. 3. כמו בתרנגולת. // מלכה נתנזון: על איגרת השיר של איתמר יעוז-קסט. // נעמן כהן: הצעה לקראת המטס-משט הבא. "הדירה" – חידת היחסים של יהודים עם נאצים לאחר השואה. // ד"ר מרדכי קידר: התמנון האיראני. // משה ברק: מכתב גלוי לאקדמיה ללשון עברית. // אלוני זמורה: פנחס רוטנברג, והפגישה עם מיכאל הגרמני באושוויץ. // אהוד בן עזר: "איפה הוא מרגיש הכי טוב? – כשהוא באוויר, בטיסה מארה"ב לישראל או בחזרה." // דרור אֵידָר: שיעור באזרחות. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ב. "ארורים הרכים האוהבים" 9. מה אומר לנו ברנר כיום? // ממקורות הש"י.

* * *

עזרא דלומי

שיח סופרים

שיח סופרים דימיוני על התגובה לשירו של גינטר גראס

עוז: גינטר ליכלך קצת עם השיר האחרון שלו על ישראל.

גרוסמן: נכון, ממש לא בסדר מה שהוא כתב. הוא הגזים הפעם.

יהושע: בהחלט לא בסדר. באמת שלא.

עוז: אתם חושבים שאנחנו צריכים להגיב?

גרוסמן: נראה לי שכן.

יהושע: בוודאי, ראוי שנגיב, אחרת יגידו עלינו כל מיני דברים.

עוז: טוב, מי ינסח תגובה?

גרוסמן: עמוס, אתה הכי מוכר, עדיף שאתה.

יהושע: נכון, אותך הכי יקראו, עמוס. אתה ידוע בכל העולם.

עוז: אני?! למה אני?!

גרוסמן: אתה שם עולמי.

עוז: אתה צעיר שיושב מהצד, גם אתה חייב להיכנס למגרש הזה.

גרוסמן: קשה לי, עוד מעט יש לי מסע הרצאות באירופה, אל תקשו עליי.

עוז: מה איתך בולי?

יהושע: הייתי כותב, אבל לא חסר לי עוד בלגן אחרי הבלגן שעשה המאמר שלי על היהודים.

עוז: אם כך, יש לי בעייה עם השבדים. אומרים שהשנה ממש יש לי סיכוי וחבל לי לקלקל.

גרוסמן: יש לי הצעה, נעשה אן-דן-דינו. מי שייצא – שיכתוב.

עוז: מה, אנחנו ילדים שעושים הגרלות? בכלל, למה אנחנו צריכים להגיב? חסרים עוד סופרים שיגיבו?

יהושע: עמוס, אף אחד לא חשוב כמונו...

עוז: למה לא קניוק? הוא תותח בגרמניה, במצבו, אין לו כבר מה להפסיד.

גרוסמן: נכון, אני חושב שגם צרויה שלו חזקה בגרמניה.

עוז: עדיף קניוק, הוא ותיק ומוכר וגם לא יעשה בעיות. מי פונה אליו?

יהושע: אתה תפנה, עמוס. זרקת את השם, אז תפנה אתה. הוא לא יסרב לך.

עוז: אתם יודעים מה יקרה אם ידעו שפניתי לקניוק שיגיב לגינטר?

גרוסמן: אמרתי לכם: רק אן-דן-דינו. מי שיוצא פונה לקניוק.

* * *

יהושע סובול

הזיותיו של גינטר גראס

זו כבר הפעם השנייה בשש השנים האחרונות שבה הסופר גינטר גראס מפר את שתיקתו. בפעם הקודמת הוא הפר שתיקה של 60 שנה. 60 שנה לקחו לו להודות בפומבי בכך ששירת באס-אס. אחרי הווידוי החל גראס לציין את המכות שניחתו על העם הגרמני במלחמת העולם השנייה, זאת כדי לבסס טענה שהגרמנים היו לא רק מחוללי המלחמה אלא גם קורבנותיה. כדי לטפח את תחושת הקורבניות הגרמנית האשים גראס את סטלין ברצח שישה מיליון שבויים גרמנים.

העיתונאי שציטט אותו בשעתו לא בדק את מהימנות המיספר המיסטי הזה, שישה מיליון, ופרסם את טענתו של גראס כלשונה. האמת היא שבסך הכל נפלו בשבי הרוסי קצת יותר משלושה מיליון חיילים גרמנים (למען הדיוק: 3,127,380), שמהם מתו בשבי הרוסי קצת פחות מחצי מיליון גרמנים (למען הדיוק: 474,967). מאיפה שלף גראס את המספר שישה מיליון? הוא היה מסוגל לשלוף אותו רק מתוך תת-ההכרה שלו, מתוך אותו מקום שממנו נשלפות משאלות חסודות.

גראס נזקק לכך שהרוסים ישמידו שישה מיליון שבויים גרמנים כדי לזכות את מצפונו על רצח שישה מיליון יהודים, וכך הפכו בהבל פיו חצי מיליון חיילים גרמנים שמתו בשבי הרוסי – לשישה מיליון. פי שניים ממספר הגרמנים שנפלו בשבי הרוסים!

גראס נזקק לכך שכל שבוי גרמני יומת פעמיים כדי לנכות ממצפונו את רצח ששת מיליוני היהודים, וכשהנפש צמאה לזיכוי מפשע, הדמיון היוצר ממציא לה מציאות הזויה.

עברו שנים, ודברי ההבל שגראס פלט בשעתו בעניין ששת מיליוני השבויים הגרמנים שנרצחו – נחשפו כסילוף גמור של עובדות. אבל הצורך להזדכות מכובד השותפות לפשע הולך וגובר בנפש, ככל שהאדם חש בקיצו הקרב, וכך נולד כנראה הטקסט המוזר שגראס ניפק עכשיו תחת הכותרת "מה שחייב להיאמר". כותרת שמעידה על לחץ פנימי חזק, על צורך נפשי שמגיע מנבכי התת-מודע.

ושוב מסתבך גראס בהמצאת מציאות דמיונית, הפעם – תוך השלכה לעתיד. ישראל עלולה לפתוח בהתקפת מנע ולמחוק את העם האיראני, הוא כותב, ולפיכך יש לראות בישראל גורם המסכן את השלום השברירי השורר בעולם.

כשם שמתוך צורך בזיכוי, גראס דמיין עבר שלא היה – כך הוא מדמיין עתה מתוך אותו צורך נפשי עתיד שלא יהיה. ישראל לא איימה מעולם על קיומו של העם האיראני, בעוד מאיימים שליטי איראן חדשות לבקרים למחוק את ישראל מהמפה.

אבל התת-מודע של גראס זקוק לכך שישראל כן תמחק את העם האיראני, כי ביום שישראל תשמיד 80 מיליון בני אדם, גראס ייצא סוף סוף זכאי במשפט ההיסטוריה: היטלר והרייך השלישי, שגראס לבש את מדיו, גרמו למותם של 50 מיליון בני אדם "בלבד", והנה ישראל הולכת להשמיד 80 מיליון בני אדם.

איזו משאלה חסודה ומפלצתית פרצה מנבכי התת-מודע של הסופר הדגול! איזו אש גיהינום בוערת שם, במעמקי נפשו של מי שהיה איש אס-אס. השדים פורצים ממעמקי הנפש עם טיפות הדיו האחרונות, כמו שהוא כותב.

הבעייה אינה גינטר גראס. הבעיה היא אותם 50 אחוזים מקוראי המהדורה הגרמנית של "הפייננשל טיימס" שחושבים כמוהו, לפי תוצאות הסקר האינטרנטי של העיתון. האומנם זהו צורך נפשי של העולם הנוצרי שישראל תחולל פשע שיאפיל על פשעי הנאצים?

האם זו המשאלה החסודה שמקננת בליבם של כל מי שמערערים על זכות קיומה של ישראל, מתוך תקווה שישראל תצדיק סוף סוף את כמיהתם לחיסולה, ותעניק להם במתנה פשע ענקי נגד המין האנושי?

עד כדי כך ממאירה וחשוכת מרפא היא מחלתם?

* * *

מתי דוד

מדוע 3 הסופרים המופלאים שלנו שותקים?

עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן, "שלשת הקולות" שהתקשורת משווקת אותם כנציגי "ישראל האחרת", ההומאנית, הליברלית, הרציונלית והסוציאלית, אינם מגיבים ומבקרים את הסופר הגרמני, גינטר גראס, שמאשים את ישראל (ולא את איראן) כסכנה לשלום העולם?

מדוע?

מדוע הסופרים (המהוללים), הללו, שרואים את עצמם כמצפון העולם, לא מגיבים כלפי הסופר הגרמני, שלדעתו לישראל אין הזכות להתגונן נגד איומי ההשמדה של איראן ?

מדוע הסופרים (המוערכים) הללו, שתמיד יש להם רפלקס אנרגטי שמאלני להגיב על כל אמירה שפוגעת בפלסטינים, ואילו כלפי האשמותיו ההזויות של גינטר גראס, שבכתיבתו הפך את איר,ן לקורבן ואת ישראל לתוקפן – קיבלו שיתוק ואלם דיבור מפתיע? מדוע?

מדוע הסופרים (המכובדים) הללו שמפגינים, נואמים, כותבים וחתומים על כל העצומות של השמאל הדוגמטי למען פלסטין ונגד ישראל, לא מצאו לחובתם להגיב גם נגד גינטר גראס? מדוע?

שתיקתם של סופרים אלה, מבטאת את הכשל המוסרי של כל השמאל הקיצוני. ישראל הנאורה והפציפיסטית של השמאל הנאיבי והדוגמטי מילאה פיה מים בפרשת האשמותיו של גינטר גראס. אף איש רוח לא כתב מאמר גינוי ב"ניו יורק טיימס". אף איש רוח של השמאל לא אירגן פירסום עצומת גינוי בעיתון "הארץ". גם ממר"צ ומשלום עכשיו לא פורסמו הודעות גינוי, למרות שהם רגילים לעשות זאת נגד המתנחלים, הדתיים, נתניהו וברק.

גרמניה הרשמית והאינטלקטואלית גינתה את גינטר גראס. בניגוד לסופרים ולשמאל שלנו, גרמניה הרשמית, כולל רוב העיתונאים והאינטלקטואלים שלהם, גינו בתקיפות ובפומבי את בכיר הסופרים שלהם, גינטר גראס. שר האוצר הגרמני לשעבר, מנפרד לנשטיין, בממשלתו הסוציאליסטית של הלמוט שמידט, פירסם מאמר ביקורתי חריף נגד גינטר גראס – ואילו "הארץ" פירסם מאמר מערכת: "גראס, חתן פרס נובל, בסך הכול פירסם שיר". ואילו השמאל האינטלקטואלי שלנו שתק! מדוע?

כיצד פועל וחושב השמאל באירופה ביחס לישראל? השמאל באירופה לא אוהב גזענות. גם השמאל בישראל לא אוהב גזענות. החלק הפעיל בשמאל האירופי לא אוהב גם את הציונות העכשווית, את ממשלת ישראל ואת נתניהו וברק. גם השמאל הישראלי לא אוהב אותם. זוהי הנוסחה החדשה של השותפות בין האדום (השמאל) לבין הירוק (האיסלם) באירופה. ההבחנה הזו בין ישראל לבין ממשלתה, או בין הציונות ליהדות, היא הנוסחה של האנטישמיות האיסלמית והאירופאית החדשה. סיסמאות התעמולה שלהם מנוסחות כך: "הכו בישראל והצילו את פלסטין." – "הכו בנתניהו ובברק והצילו את השלום." – "הכו בציונות והצילו את ישראל."

גינטר גראס, יחד עם השמאל האירופי, רוצים לשלול מישראל את יכולת ההרתעה (הגרעינית) שעליה מבוסס ביטחונה, גם בסיוע אמריקאי וגם בסיוע של הצוללות שגרמניה בונה עבור ישראל, למורת רוחו של גראס.

גראס כתב: "כוחה הגרעיני של ישראל מסכן את שלום העולם!"

מי מאיים על מי ? איראן על ישראל או ישראל על איראן ? גראס הופך את ישראל לתוקפן ואת איראן לקורבן! עולם הפוך של צביעות ושקר. מבחינת גראס, השמאל הקיצוני והאיסלם הקיצוני, האטום – של ארה"ב, רוסיה, בריטניה, הודו, פקיסטן וצפון קוריאה אינם מסכנים את העולם! רק האטום של ישראל מסכן את העולם! ישראל פיתחה נשק אטומי כלקח היסטורי מהשואה של השמדת העם היהודי בידי העם של הסופר הגרמני, גינטר גראס. זו האמת.

"מה שחייב להיאמר" – זו כותרת הדברים שכתב גינטר גראס.

הגיע באמת הזמן לומר דברים גלויים לסופרים שלנו ולשאר אנשי הרוח הפציפיסטיים המטיפים לכולנו.

שלושה סופרים אלה, ורבים מחבריהם בקרב אנשי הרוח בשמאל, רואים עצמם כבעלי תבונה עליונה של הבנה מדינית ופוליטית כיצד לנהל את המדינה וכיצד לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים. ההתנהלות שלהם מאופיינת תמיד בשחצנות, בהתנשאות, ובזלזול כלפי כל מי שלא בדעתם ובטעמם. כל ההתנשאות הזו כביכול בשם עקרונות וערכים אינטלקטואלים, שרק הם מבינים אותם, ורק להם יש הסגולות לדבר בשמם. ואילו כל שאר האנשים שלא בדעתם הם אספסוף ימני, קיצוני, לאומני, גזעני ופאשיסטי.

מספיק ודי! עייפנו מכם.

הגיע באמת הזמן לומר ששלושה סופרים אלה, יחד עם חבריהם לדעה בקרב אנשי הרוח, הם חלק מעדר שיש לו קולקטיביות רעיונית מנותקת מהמציאות הריאלית של החיים; שיש להם, קיבעון של אמונה אידיאולוגית שרק ישראל אשמה בהיעדר השלום ובכל מה שקורה.

הגיע באמת הזמן לומר שצריך להפסיק להתפעל ולהתחשב ממטיפי מוסר אלה, המתחזים לנביאים ולקדושים שרק הם מבינים כיצד לנהל את ישראל. הגיע הזמן להפסיק להעניק להם מעמד וחשיבות לדעותיהם בסוגיות מדיניות, מוסריות וגיאו-פוליטית.

הגיע הזמן לומר שדעותיהם בנושאים אלה שהזכרנו, אינן חשובות יותר ובעלי משקל רב יותר מכל שאר "האנשים הרגילים". הם אינם מבינים טוב יותר את המציאות בה אנו חיים מכל אחד אחר. היכולת של אותם סופרים ואנשי רוח לספר סיפור ולכתוב להטוטי לשון מבריקים, אינם הופכים אותם למקור של סמכות והבנה בעניינים מדיניים, ביטחוניים ובינלאומיים שבהם המדינה נאבקת. ההיסטוריה מלאה בסופרים ויאנשי רוח שדעותיהם היו כישלון עובדתי ומוסרי. ז'אן פול סארטר (קיבל גם כן פרס נובל) [לדעתי, סירב לקבל. – אב"ע]. תמך בסטלין. מרטין היידגר, אחד הפילוסופים החשובים במאה ה-20, תמך בהיטלר.

הגיע הזמן לצטט את אשר כתב לפני שנים רבות ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה הסוציאליסטית והחלוצית. דברים שכתב כבר אז על תופעת אנשי הרוח ששונאים ומבקרים רק את עמם ותומכים ומעריצים את אוייבי עמם.

"היש עם אשר מבניו הגיעו לסילוף שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות."

ואני מוסיף: יש אינטלקטואלים, סופרים ופרופסורים, הרואים את עצמם כאנשים סופר-נבונים וחכמים עד כדי כך שהם אינם מסוגלים להבין את המובן מאליו. יש לעיתים לחלק מהם רעיונות כל כך הזויים ומטופשים שרק הם מסוגלים להאמין בהם.

ואולי באמת היעדר התגובה לגינטר גראס, מצד שלושת הסופרים הישראלים הידועים והמוערכים ביותר, בארץ ובעולם, נובע מכך שהם מזדהים עם דבריו, מבלי האומץ והנכונות להודות בכך בפומבי? שישראל היא סכנה לשלום העולם?

קשה להאמין שאמנם זו דעתם, ואולם, שתיקתם והיעדר תגובתם לא מבטלות את הספק באפשרות הזו.

*

שימו לב: אפילו ביום השואה, שיקולי העריכה של עיתונות מקצועית משועבדים בעיתון "הארץ" לטובת "עריכה" פוליטית! – הכותרת הראשית ב"הארץ" ביום השואה: "שכונה חדשה על קרקע פרטית בגדה!" (6 טורים). 

טכסי יום הזיכרון, סיפורי הניצולים, מצעד החיים, ושאר כל האסונות "הרגילים", בעיני "הארץ" הם שוליים, משניים ולא חשובים! בכל שאר העיתונים – הכותרות שיקפו את חשיבותו ותוכנו של יום השואה כי הרי עיתון "הארץ" הוא כידוע "עיתון לאנשים חושבים..."

* * *

אהוד בן עזר

חשבון-נפש של חבר מר"צ

נכתב ופורסם בבמות שונות בשנת 2002 לערך

לפני כ-10 שנים, בהיותי עדיין חבר מועצת מר"צ

א. השלום מאחורינו, 2002

בשעתו שמעתי הרצאה מפרופסור גרמני, ממקימי השוק המשותף, כי ההישג העיקרי של האיחוד האירופי לא היה בתחום הכלכלה, אלא בכך שהקנה לכל המדינות החברות בו, ובעיקר גרמניה וצרפת, את הידיעה שאין שום דרך לאחור, שאין לפתור במלחמה סכסוכים וניגודי אינטרסים, יהיו אשר יהיו.

תקווה שכזו סיפק לנו בתחילה הסכם אוסלו. שנים אחדות חשבנו שאמנם יש בו הרבה פרצות אבל ברור שאין שום דרך ממנו לאחור. ששוב לא תיעשה מלחמה כדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

היו הרבה סימני תקווה. אפילו עצם קיומו של הקזינו ביריחו שיקף את הגישה הפרגמאטית; משקיעים באזור כי אין נסיגה מהשלום. והיו התוכניות של סטף ורטהיימר לפארק תעשייתי משותף על גבול הרצועה, והיו ביקורים מאורגנים של ישראלים בקסבה של שכם, והיתה התחלה של בניית בתי מלון לתיירים ברצועה, והיו הרבה מיזמים משותפים, על קו הגבול העתידי, כדי לספק עבודה לפלשתינאים וללכת קדימה לשלום של שיתוף אינטרסים הדוק, שאין ממנו דרך חזרה.

אני זוכר שחששתי לחייו של ערפאת. התפלאתי כיצד זה אינו נרצח ע"י בני-עמו, כפי שקרה בסופו של דבר לכל מנהיג ערבי ששיתף פעולה עימנו. אחר-כך נרצח רבין, לא ערפאת. ואפילו אז היתה אופוריה משותפת בתוך ההלם הנורא, בתקווה שדווקא הרצח מחזק ומקבע את השלום, כי זוהי צוואתו של רבין.

והנה מתברר שהשלום מאחורינו. השיא של שיתוף הפעולה הפלשתיני-ישראלי כבר נמצא מאחורינו. ערפאת לא התכוון אפילו יום אחד לשלום אמת. דרושים היו לו רק זמן ומסכת שקרים כדי לחזור לכאן ולהתכונן לסיבוב הבא. כשהיה קרוב להסדר אופטימאלי, שלף את זכות השיבה וריסק את מחנה השלום הישראלי. הוא רימה את כל תומכי הסדר אוסלו ושבר אותו ללא תקומה.

בחלקים גדולים של התקשורת נשפכים קיתונות בוז, חרפות ודברי איוולת על אריק שרון וממשלתו, כאילו הם אשמים במצב ובעיקר בכך שאין להם תוכנית לעתיד. מרבים בכך מי שרואים עצמם כצמרת האקדמיה, הספרות והאינטליגנציה הישראלית, וכ"מצפון האומה". חרף העובדה הזאת ברצוני להצהיר, ודומני שאני מכוון בכך לדעתם של שבעים אחוזים מהקהל הישראלי היהודי, שאני תומך במאה אחוז בראש הממשלה ובממשלה. הם מנהיגים את מדינת ישראל, הנלחמת על חייה באחת מתקופותיה הקשות ביותר, בצורה הכי מאוזנת, זהירה וחכמה שבגדר האפשר.

האיומים הממשיים והעתידיים לקיומנו גלויים לעין כל, אפילו לאמריקנים, רק לא ל"אבירי המצפון היהודי בישראל", אשר לדידם רק אנחנו אשמים בסכסוך. אני משוכנע שההיסטוריה היהודית תבוז להם. ההיסטוריה האמיתית, לא זו העקומה, שהומצאה בעזרת היסטוריונים חדשים ועיתונאים חנפי ערפאת הנותנים את הטון הציבורי אצלנו כדי למצוא חן בעיני זרים ואויבים.

מה לעשות? זוהי מלחמה. אי-אפשר לעשות שלום. אפילו שביתת-נשק או הסכם הפסקת-אש מסוכנים עכשיו, כי אחרי אוסלו אנחנו יודעים בדיוק לשם מה הם ינוצלו – להכין נגדנו כלי השמדה משוכללים יותר.

ב. שלוש מדינות פלסטין, 2002

ארץ-ישראל של הצהרת בלפור ושל ראשית המנדאט הבריטי כללה גם את עבר-הירדן המזרחי. "הבית הלאומי" ליהודים, שהובטח בהצהרה, חל על כולה. ואולם הבריטים מצאו סידור-עבודה לאמיר עבדאללה ולאחיו, לאחר שאביהם גורש מחג'אז, והמליכו את עבדאללה על "עבר-הירדן", כך היה שמה של ירדן בראשית אמירותו. מאז נותרה המפה של שתי גדות לירדן רק במסכת סמליה וסיסמאותיה של תנועת בית"ר ושל מפלגת "חרות", עד שאפילו הם זנחו אותה כמעט כליל דווקא במערכת הבחירות האחרונה לפני מלחמת יוני 67'. האמירה שירדן היא פלסטין נחשבת כאיוולת פוליטית וכפגיעה בשכנתנו הטובה ביותר, ובייחוד לאחר השלום שנכרת עם ממלכת ירדן.

ואולם בשתי דרכים היתה ירדן מדינת פלסטין הראשונה, והיא עודנה כזו. הדרך אחת, שמכל מדינות ערב היא קלטה את המיספר הרב ביותר של פליטים פלסטיניים, שהם כיום יותר ממחצית אזרחיה, והלוואי שכל מדינות ערב היו נוהגות כך בפליטי פלסטין שברחו אליהן לאחר שהכריזו מלחמה על ישראל בשנת 1948 ונכשלו בניסיונן להשמיד אותה.

והשנייה, ירדן היתה פלסטין גם מבחינה זו שסיפחה את הגדה המערבית בשנים 1967-1948, כמעט ללא פוצה פה ומצפצף, והיתה ממשיכה להחזיק בה לולא נואל חוסיין להתקיפנו במלחמת יוני 67. נקל לשער איזה גינוי עולמי היה קם אילו כתוצאות מלחמת 48' היתה ישראל מספחת לעצמה חלקים, אפילו ריקים לגמרי, בעבר הירדן המזרחי, מעבר לגבול המנדאטורי.

מדינת פלסטין השנייה היא זו שהולכת ונוצרת באוטונומיה הפלסטינית בראשות ערפאת. זוהי מדינה-בדרך המנהלת מלחמת התשה נגד ישראל. מדינה ששברה את תקוות הסכמי אוסלו לשלום בדרך של משא-ומתן בלבד, לא במלחמה. מתברר שאחת הסיבות לכך שערפאת לא נרצח ולא הוקע כבוגד על ידי בני-עמו לאחר שהסכים לתהליך אוסלו – נעוצה בכך שאמר לבני-עמו, בגלוי וברמז: "בינתיים נקבל מה שנקבל, ועל השאר נילחם עד אשר ירושלים תהיה בירתנו ואתם תשובו לבתיכם בישראל שבתוך הקו הירוק."

מדינת פלסטין השלישית היא חלומם של רבים מקרב ערביי ישראל, המכנים עצמם כיום כבר כמעט רק בשם פלסטינים. הם תובעים שישראל תחדל להיות מדינה יהודית ותיעשה למדינת כל אזרחיה. הם מקווים כי בעזרת הריבוי הטבעי הערבי בישראל, ואולי גם התגשמות החלום הפלסטיני על זכות השיבה ("השלום הצודק"), שכבר מתרחש לנגד עינינו ב"הסתננות יחידים" לתחומי הקו הירוק – תאבד ישראל את הרוב היהודי ותהפוך גם היא למדינה פלסטינית או ישפסטין, ישראל-פלסטין, כחזונו האחרון של חסיד אומות העולם מועמר קדאפי. לדברי אינטלקטואל ערבי אחר, פרופ' אדוארד סעיד, הבעייה היחידה שאין לו תשובה עליה לגבי מדינה זו היא מי יבטיח את שלומם וביטחונם של היהודים אזרחי ישראל שיחיו תחת שלטון פלסטיני-ערבי.

אפשר להרגיע אותו. לא תהיה בעייה כזו. אם יתממש החיזיון המצמרר אזיי את חלקנו יפנו האמריקאים באוניות כמו את פליטי מוסה-דאג הארמנים, וחלקנו לא יזכה לראות את היום ההוא, מטעמים מובנים.

ג. שיגעון העליונות הישראלי, 2002

אני קורא את חזונות השלום המתלהמים של א"ב יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן, יוסי ביילין, יוסי שריד ודומיהם, שלא נרפאו וגם לא יירפאו כניראה לעולם משיגעון העליונות ה"יוני" שלהם הסבור שבנו או בעיקר בנו האשמה וכי יש בכוח ויתורינו לשים קץ לסכסוך שלנו עם העולם הערבי והמוסלמי וכי אין נשקפת לנו שום סכנת השמדה מצידם אם רק נהיה "טובים".

ואני נזכר בחוברת שפירסם בשנת 1967 יהושפט הרכבי ז"ל (1994-1921) שהיה אלוף וראש אמ"ן, ולימים פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב" (דביר, תשכ"ז, 79 עמ'). החוברת נכתבה בנוסחה הראשון לפי הזמנת כתב-העת של ז'אן פול סארטר "זמנים חדשים", שראה אור בפריס בסוף יוני 1967. הנוסח העברי נערך סופית בתחילת 1966, ומשום כך הוסיף לו הרכבי הקדמה שנכתבה כבר לאחר מלחמת ששת הימים. דבריו אלה נכתבו בטרם הוקמה אפילו התנחלות אחת בשטחים שנכבשו זה עתה.

הרכבי ניתח בחוברתו שתי גישות ישראליות דומיננטיות, ה"קשיחה" או ה"ניצית", וה"רכה" או ה"יונית". נקודת-המוצא של הגישה ה"קשיחה", ה"ניצית" או הלאומית, היא הזכות ההיסטורית של היהודים לארץ-ישראל, היא כאילו ציפתה שהערבים יכירו בכך ויוותרו על הארץ, ומשטפחה המציאות על פניה, החלה נוטה לראות את היחסים בין העמים כמישור שבעיקרו הוא א-מוראלי. קיימת בה תחושת עליונות חזקה, ואמונה כי הניצחון היהודי אינו רק תוצאה של עדיפות בעוצמה, אלא גם בסגולות מוסריות. אין היא חרדה מהמשך הקונפליקט לזמן ארוך, אין בה נטייה לרכך את חומרתו, וגם אין לה הצעת פתרון של שלום, אלא היא רואה את המשך המאבק עד שילאה האוייב.

בכך גם חולשתה העיקרית של העמדה ה"ניצית", כי בעוד מדינות ערב יכולות לקוות לחסל את הקונפליקט במלחמה, אין המלחמה יכולה להיות לישראל פתרון סופי. ואמנם, פרדוכסאלית, דווקא הניצחון במלחמת ששת הימים עלול להוליד קוצר-רוח ואכזבה, משום שהישראלים עשויים לטעון כי אם ניצחון כה מפואר אינו מביא להסדר סופי, הרי שהמצב רע. לדעת הרכבי, עלינו להיות נכונים לקונפליקט ממושך ומייגע ולא להיתפס לאשלייה כי עם ניצחוננו במלחמה נוכל לאכוף את השלום. בכך גם הסכנה החמורה ביותר לעמדת ה"ניצים", העלולים להגיע לקיצונית של ראיית הקונפליקט כנצחי.

אך גם הגישה ה"רכה" והליבראלית, ה"יונית", סובלת לדעת הרכבי ממגרעותיה של תחושת העליונות הישראלית. עצם הניסיון לראות את ההיסטוריה של יחסינו עם הערבים כמסכת הזדמנויות-לשלום שהוחמצו על-ידינו – יש בה משום המעטת ערך רצינותה של העמדה הערבית. גישה "יונית" זו נוטה גם להקל בערך איומי-ההשמדה. ייתכן שבדחייה ה"יונית" של האפשרות, שמטרת הערבים היא חיסולנו – "יש גם התפעלות-עצמית, הדוחה את האפשרות שישאפו הערבים לחסל אנשים כה מובחרים ונעלים," כדבריו.

ההדגשה כאילו מוכרח להיות לישראל אמצעי להשפיע על הערבים שיעשו עימה שלום, מעוררת את החשד שגם פה פועל שיכרון העליונות הישראלי, ועימו תחושת תיסכול חריפה: מאחר שניצח במלחמות, אך לא בשלום, אין הישראלי מוכן להודות כי אובייקטיבית נבצר בינתיים השלום מהשגתו, והריהו נוטה להאשמה עצמית על ההזדמנויות שהוחמצו, כרוצה לומר: אילו רק היינו "בסדר", היה גם השלום בהישג ידינו. רק בנו תלוי הדבר.

שאיפתה החיובית של עמדה זו, לדברי הרכבי, מסתלפת משום עיוורונה לראות את עומק ההיפגעות הערבית. היא נדחקת לקיצוניות של ראיית הקונפליקט כקונפליקט מדומה, והיא נוטה לפרש כל ביקורת עליה כדגילה בעמדה קיצונית הפוכה, כלומר – הקונפליקט נצחי, עניין שבפטליזם ואינו ניתן ליישוב.

הרכבי אמר שעלינו לרחוק משימוש בקטגוריות של נצחיות לגבי מצבים מדיניים, אך מצד שני הוא ציין כי אל הגישה ה"רכה" מצטרפת נטייה התאבדותית ישראלית, שסימוכין לה בכמה הלכי-רוח קיצוניים במוסריותם ובהאשמתם-העצמית, הן בספרות העברית הצעירה והן בנוער הישראלי.

ד. בזכות הסכם אוסלו בשעתו, 2002

הסכם אוסלו נשבר בספטמבר 2000 ואין סיכוי לו ולשכמותו להביא בעתיד רגיעה ושלום במלחמת העולם של האסלאם המטורף נגד המערב וישראל. להיפך, הטרור רק ילך ויגבר וייעשה גרוע יותר, גם בארה"ב ובמערב-אירופה.

עם זאת, אינני מוכן לקבל את הפשטנות של אנשי הימין המדברים על "פשעי אוסלו" ותובעים ועדת חקירה, כאילו אלמלא חתימת הסכמי אוסלו לשלביהם – היינו חיים כיום במצב אידילי עם הפלשתינאים, תוך שחיילינו שולטים בשובה ונחת בכל סימטה ברצועה ובגדה.

אלה הם דברי הבל ורעות-רוח. אין ואקום בהיסטוריה. אלמלא הסכם אוסלו, שנתן שנים אחדות של שקט יחסי, על כל פנים, לא מלחמה רצופה כפי שהיא מאז ספטמבר 2000 – אולי לא היינו משלימים את הבאת מיליון העולים מרוסיה, לא מגיעים להישגים גדולים בכלכלה שהצעידו אותנו קדימה, והארץ לא היתה נבנית בצורה כה מדהימה בעשור האחרון. הלא אלמלא הסכם אוסלו לא היה שלום עם ירדן, וייתכן שההתלקחות של ספטמבר 2000 היתה פורצת לפני שמונה או תשע שנים!

אסור גם לשכוח שהיה שיתוף פעולה כלכלי ואפילו תיירותי עם הפלשתינים, והיה יסוד להאמין שהם לא יהיו טיפשים להרוס לעצמם השקעה בלתי-חוזרת של שניים וחצי מיליארד דולר שקיבלו ממדינות אירופה ומארה"ב לשם שיקומם. מעולם לא היה מצבם הכלכלי טוב יותר מאשר בספטמבר 2000, ומי יודע אם אי-פעם הם יחזרו אליו. במו-ידיהם הרסו את מעמדם, מובלים בידי הנהגה רצחנית, מרושעת ומטומטמת.

ויש עוד דבר שאסור לשכוח. זו אינה חוכמה לומר שאין שום סיכוי להסדר שלום בדורנו ואולי גם לא בדורות הבאים. יש אנשים צעירים שמשרתים בסדיר ובמילואים, וגם בקבע, אנשים שנדרשים לקחת חלק יומיומי ומתיש במלחמה נגד הטרור הפלשתיני וחלקם גם משלם בחייו – והם אינם מוכנים להילחם ללא תקווה שאפשר גם אחרת. הם מוכרחים להאמין שיום אחד ישרור שלום ושוב לא יידרשו להשליך את נפשם מנגד בסדיר ובמילואים.

קל לרבים מאיתנו, שכבר לא משרתים במילואים, להיות בטוחים בפיכחונם ובידיעתם שאין שום סיכוי לרגיעה אמיתית ולשלום. אך מי שצריך לצאת הלילה ומחר לעצור בגופו את הטרור או לשלוח בני-משפחה, בנים ובעלים, למלחמה – הוא אינו מוכן לשמוע תחזית כה קודרת ופסימית. לכן באות ההאשמות וההכאה על החזה של הממשלה, כל ממשלה ישראלית, כאילו בכוחה להביא שלום עם ממלכת הרצח וההסתה האסלאמית. לכן הדיבורים הריקים של הנהגת מר"צ, של חלק ניכר מהכותבים בעיתון "הארץ", של ההיסטוריונים החדשים באוניברסיטאות ושל נביאי שקר לא-תמימים כיוסי ביילין, וכולם מופיעים במודעות-ענק בעיתונים. לכן גם הדיבורים הריקים מימין המפה הפוליטית, כאילו הפעלה בלתי-מרוסנת של כוח צבאי נגד הפלשתינאים היא שתביא גאולה.

נס שיש לנו עדיין שלום עם מצרים וירדן שטרם נפלו בידי קיצונים. נס שמורשתו החילונית של אתא-טורק מונעת מטורקיה ליפול בזרועות האסלאם הקיצוני, ומאפשרת לה להיות מדינה מוסלמית שפוייה ובת-ברית שלנו למעשה –

אבל העתיד המזרח-התיכוני עלול להיות הרבה יותר קודר, והדילמה של המנהיגות הישראלית היא אם לומר את האמת לעם ולייאש אותו, או להמשיך לדבר על תקוות לשלום תוך ידיעה מכאיבה ששום ויתור שלנו לא יביא שלום אמיתי אלא רק יחליש אותנו.

אני מרחם על הערבים בדיוק כמו שהם מרחמים עלינו. אני מעדיף להיות עם טורקיה, הודו, סין, ארה"ב ואפילו רוסיה – הנלחמות כל אחת בדרכה באסלאם הקיצוני, מאשר עם דנמרק, זהבה גל-און וצרפת.

ככל שיימשכו הטרור הפלשתיני בישראל, והאנטישמיות האסלאמית בעולם – כן תתגברנה הסולידאריות היהודית וגם העלייה של יהודים שירצו לחיות בארץ שבה אינם צריכים להסתיר את סימני יהדותם למען ביטחונם האישי.

ה. מכתב לחבר בחו"ל, 2002

תודה על מכתבך האחרון שאותו קראתי בתשומת-לב רבה. כן, אנחנו מרגישים רע מאוד בעקבות מה שאנחנו מוכרחים לעשות בגדה המערבית וברצועת עזה, אבל אינך יכול לתאר לעצמך כמה תמימים היינו. אף אחד, אף לא המודיעין הצבאי שלנו, העלה על דעתו שהפלסטינים אספו ארסנל כה גדול של נשק נגדנו, כפי שאתה יודע עכשיו במדוייק.

מאז טבח פסח בנתניה דבר לא יעצור אותנו עד שנהרוס את תשתית הטרור והכוח הצבאי של הפלסטינים. אם פירושו של דבר מלחמה מקומית או אפילו מלחמת עולם שלישית (שאולי כבר החלה באחד עשר בספטמבר 2001), ואפילו אם למרות רצוננו מסכנת המלחמה את עצם קיומנו במדינת ישראל – מנוי וגמור איתנו שאם לא תהיה ברירה ניקח איתנו את רוב-רובם של שכנינו לגיהינום בטרם הם יצליחו להשמיד אותנו.

לא תהיה שואה שנייה, ולעולם לא עוד טבח של יהודים בלבד. ואם רוב-רובם של האירופאים והאמריקאים אינם מבינים זאת מצד ההיגיון, הם יבינו זאת במציאות המתפתחת של מלחמת עולם שלישית. צרפת יש לה כבר אינתיפאדה-משלה שהיא רק תחילת התפשטותן של הלהבות, להבות שלא תפגענה רק ביהודי צרפת.

אני רואה את ישראל כמעוז הדמוקרטיה, ההומניזם והתרבות המערביים מול רוב-רובו של עולם ערבי, מוסלמי ופלסטיני, אלה אשר כמעט שאינם מייצרים דבר ואינם תורמים דבר לאנושות בתקופתנו לבד משנאה ונפט, ורק את השנאה הם מצליחים לייצר בכוחות עצמם וללא עזרת זרים. כל שאר היכולות שיש להם הם קונים ומייבאים, כולל נשק גרעיני עתידי, שאותו הם רוכשים מכמה פלגים מושחתים של התרבות המערבית.

מה שקורה עכשיו אינו התוצאה (או הבעייה) של היות שרון ראש הממשלה והמנהיג שלנו (הנתמך בידי רוב-רובם של הישראלים – אפילו מתנגד מושבע שלו בעבר, כמוני).

מה שקורה עכשיו הוא מלחמת בני אור בבני חושך. אותם אירופאים שהם עיוורים מכדי לראות או מפחדים להודות בכך או שהם מקווים שעל ידי פיוס הרשע יצליחו למנוע אותו מלהגיע אל סף ביתם, אוֹה, בעוד זמן קצר, קצר מאוד, יתחילו להרגיש מה שאנחנו מרגישים כל יום וכל לילה ובכל רחוב ובכל משפחה בישראל. אינך יכול לעשות עסקה עם כוחות הרשע הרוצים להחריב אותך.

זוהי נקודת המבט שלי. ואל יטעו אתכם הטנקים והמטוסים וההשתקפות הקשה שלהם בסי.אן.אן; הם רק הציפורניים החדות (תודה לאל!) של פחות משישה מיליון יהודים בישראל כדי להגן על עצמם מפני מאות מיליוני אויבים ערבים ומוסלמים, שרוב-רובם טרם ויתרו על התקווה להשמיד את מדינת ישראל אחת ולתמיד.

* * *

אהוד בן עזר, 2012

בנושא שיגעון העליונות הישראלי –

המצב רק הולך ומחמיר

מי אשם במשט המרמרה? – חיל הים הישראלי ומפקדיו.

בגינתר גראס? – אלי ישי.

בפיזור הפגנה של מנוולים בבקעה? – סמח"ט הבקעה [ואין זה המקרה הראשון בו מאשימות הפרקליטות הצבאית והאזרחית לוחמי צה"ל שנקלעים למצבים קשים, והופכות אותם שעיר לעזאזל של הצביעות החוגגת].

מי אשם בגרעין האיראני? – הפאניקה של נתניהו.

מי אשם בכך שאין שלום? – ההתנחלויות.

מי אשם בעליית מחירי הדלק והחשמל? – הממשלה.

מי אשם ב"כיבוש"? – לא הטרור הפלסטיני, ח"ו – רק אנחנו.

מי אשם בשנאה שרוחשים לנו ובתדמית הגרועה של ישראל בעולם? – רק אנחנו.

מדינת "יהודה" זוממת לתפוס את השלטון בישראל – ולכן תהיה לנו כאן מלחמת אזרחים ולעולם לא ייכון שלום עם הפלסטינים.

וכך בכל מקרה ומקרה. הכול נתון בידינו ורק אנחנו אשמים ואם היינו בסדר הכול היה בסדר, גם המצב במזרח התיכון וגם השלום.

אפילו אובמה הפתי כבר למד משהו מאז האשים את הבנייה במזרח ירושלים כמעצור לשלום במזרח התיכון – ורק האידיוטים המוסריים שלנו טרם הבינו איפה הם חיים.

ובאותה רוח-עיוועים של האשמה עצמית: ואם היהודים לא היו "אשמים" בהרגזת הנאצים – האם הנאצים לא היו משמידים אותם?

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל אָלֶכְּסַנְדֶּר פֶּן

בּמלאות 102 שנה להוּלדתו ו-36 שנה לפטירתו

אִשָּה צְעִירָה מַגִּיעָה אֶל הַיָּם הַצְּפוֹנִי וּכְרֵסָהּ בֵּין שִנֶּיהָ

לָלֶדֶת תִּינוֹק מַחְתַּרְתִּי, לֹא חֻקִּי, שֶאָבִיו לֹא יוֹדֵעַ דָבָר.

הַיֶּלֶד גָּדֵל לְלֹא אֵם, לְלֹא אָב, אַךְ עִם סַבָּא זָקֵן וְגוֹנֵחַ,

צַיַּד-דֻּבִּים שְוֶדִי מִבֵּית-הַמְּלוּכָה, שֶפָּגַע בּוֹ הַדֹּב הַלָּבָן.

וְאֵין לָהֶם כְּלוּם שָם, לַסָּב וְלַנֶּכֶד, רַק "אִיגְלוּ" מִבְּלוֹקִים שֶל קֶרַח

וְאִמָּא כְּבָר מֵתָה, וְסַבָּא גַם הוּא מִתְכּוֹנֵן לְהַחֲזִיר שָם צִיּוּד,

אַךְ טֶרֶם מוֹתוֹ הוּא מוֹשִיט לוֹ, לַיֶּלֶד, מִכְתָּב שֶנִּשְמַר לְמַזְכֶּרֶת

מִמִּי שֶנָּתַן לָהּ, לָאֵם, אַהֲבָה בַּדִּמְיוֹן וְתִינוֹק בַּמְּצִיאוּת...  

– "תַּקְשִיב לִי טוֹב," אוֹמֵר הַסָּב, "מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ      

יֶשְנָהּ סִמְטָה שֶשְּמָהּ הוּא בְּרוֹדְסְקִי וְיֵש עִיר שֶשְּמָהּ מוֹסְקְבָה

וּבַבִּנְיָן שֶמִּסְפָּרוֹ הוּא כָּךְ וְכָךְ יֵש אוֹ שֶ, אוֹ שֶ:

אוֹ אָב נָכְרִי שֶיִּתְנַכֵּר לְךָ אוֹ יָם שֶל אַהֲבָה."

*  *  *

חוֹלְפוֹת שֵש שָנִים וְהַיֶּלֶד נוֹדֵד, כְּמַנְהִיג כְּנוּפִיַּת חוּלִיגָאנִים,

יַלְדֵּי הַהֶפְקֵר, הַסַּכִּין וְהָעֹנִי, עַל פְּנֵי אִמָּא רוּסְיָה כֻּלָּהּ.

הוּא בָּא לְמוֹסְקְבָה, לְאוֹתָהּ סִמְטַת בְּרוֹדְסְקִי, פָּרוּעַ כְּשֵד בֶּן צִיגָאנִים 

וְאַבָּא פּוֹגְשוֹ כְּמוֹ הַחֵטְא אֶת עָנְשוֹ וְעֵינָיו מְבַקְּשוֹת מְחִילָה.

הַנַּעַר נִשְלָח לִישִיבָה רַבָּנִית, אַךְ גּוֹמֵר בִּישִיבָה בְּבֵית-סֹהַר

וְחִיש מִתְפַּרְסֵם כְּאַלּוּף-הָאִגְרוּף שֶל "מַכַּבִּי" בְּרוּסְיָה. עֻבְדָּה.

אַךְ יֵש לוֹ קוֹצִים בַּיַּשְבָן וְהוּא קָם אֶל חוֹלוֹת פָּלֶשְתִּינָה לִנְסוֹעַ

בִּמְקוֹם לְחַרְתֵּת צִיּוֹנוּת-שֶל-פָּאלַאבְרוֹת עַל הָא וְעַל נְיֶט וְעַל דָא...

– "תַקְשִיב לִי טוֹב," אוֹמֵר לִבּוֹ, "מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ    

בּוֹעֶרֶת אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ כְּמוֹ אִשָּה בְּתַאֲוָה,

וְהִיא יָפָה וְאַכְזָרִית, וּבְחֵיקָהּ יֵש אוֹ שֶ, אוֹ שֶ:

אוֹ אֵש גִ'יהָאד וְדָם אוֹ שְדֵה-טְרָשִים נֶחְרָש בְּאַהֲבָה.

*  *  *

וְכָךְ מִתְמַחֶה הֶחָלוּץ בְּחִלּוּץ וְחוֹלֵץ בַּפַּרְדֵּס וּבַכֶּרֶם 

פְּקָקִים מֵאַלְפֵי בַּקְבּוּקִים שֶל שֵכָר וּגְנִיחוֹת מֵאַלְפֵי אֲהוּבוֹת,

נִדְבָּק בְּשָלוֹש מַחֲלוֹת אֲנוּשוֹת: קוֹמוּנִיזְם, שִירָה וְסֻכֶּרֶת,

חוֹבֵר לְרוֹעֵי שֵייח' אַבְּרֵיק וּמַבְעִיר בְּיָפְיוֹ לֶהָבוֹת בַּלְּבָבוֹת.

אֲבָל הַשִּירָה הִיא פַּסְפּוֹרְט לְרָעָב, קוֹמוּנִיזְם הוּא פָאטָה מוֹרְגָאנָה

וְרַק הַסֻּכֶּרֶת אֵינָה נֶעֱקֶרֶת, לְהֶפֶךְ: עוֹשָה בּוֹ שַמּוֹת.

לִבְסוֹף, כְּרוּת-רַגְלַיִם כְּעֵץ שֶנִּגְדַע, הוּא לוֹחֵש לוֹ, לַלֵּב: "הֵרָגַע נָא"

וְהוּא, אֶפִּיקוֹרֶס אָדוּק, מִתְעַקֵּש עַל "קַדִּיש" שֶיַּגִּידוּ עַל שְמוֹ...

– "תַקְשִיב לִי טוֹב," הוֹגוֹת שְֹפָתָיו,"מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ

יֵש אֵיזֶה צֶדֶק מְאֻחָר כָּזֶה, כְּמוֹ אוֹר שֶלֹּא כָּבָה,

שֶבּוֹ הוֹפְכִים הַנִּשְכָּחִים לְאַגָּדוֹת – וְאוֹ שֶ, אוֹ שֶ:

אוֹ שֶאוֹמְרִים 'הַכּל דַאוִּין'

אוֹ שֶזּוֹכְרִים בְּאַהֲבָה...

אהוד יקירי,

היות שאתמול (20.4.12) מלאו בדיוק 40 שנה למותו של אלכסנדר פן ז"ל (שמינה אותי בשעתו, למרות שידע היטב כי איני מזדהה עם הקומוניזם המק"יסטי שלו, אלא אני ציוני ר"ל) על הליקוט, העריכה וההוצאה לאור של ספרו האחרון בחייו "היה או לא היה" – אני שולח לך שיר צנוע לזכרו.

למען האמת, הוא לא זכה לראות את הספר בחייו כי המו"ל, בצלאל צ'ריקובר ז"ל, לא נעתר לבקשתי להודיע לכריכייה כי תכרוך למעני עותק אחד בלבד, בטרם תסתיים מלאכת כריכתה של כל המהדורה, עותק שרציתי להביאו למשורר ששכב אז, גדוע שתי רגליו, בפרוזדור המחלקה בביה"ח איכילוב.

הוא טען שאני משורר צעיר רומאנטי ולא יקרה כלום אם נמתין עד יום ראשון, שאז תהיה כרוכה כל מהדורת הספר. כשאמרתי לו ששום בן-תמותה אינו יודע את סידור-העבודה ולוח-הזמנים של מלאך-המוות, הוא צחק ממני.

בליל יום המחרת עצם המשורר למוד-הייסורים את עיניו לנצח ולא זכה לראות את מה שכל-כך רציתי להביא לו ולשׂמח אותו במקצת. מאז אני משוכנע שלפעמים רומאנטיקנים הם הרבה יותר ריאליסטים מריאליסטיקאנים-כביכול, ושמִצווה אנושית שאפשר לקיים מיד, אסור לדחות בשום פנים. שלך, בנאמנוּת –

יוסי

* * *

יוסף דוריאל

לחשוב – לפני שנכנעים להיסטֵריה

כמה עצות לרמטכ"ל – מלוחם ותיק

(וגם מומחה בחקר מערכות לחימה). "במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש" – אימרה זו לגבי הרמטכ"ל ניתנת לתרגום: "במקום שאין מנהיגות ביטחונית – השתדל להיות מנהיג." ציפיתי לזה מהרמטכ"ל בר-לב, לאחר מכן – ממופז, וכעת – מגנץ, אך זה לא קורה.

למען הגילוי הנאות: כשהרמטכ"ל בר-לב התעלם מעצתי איך לא לבצר את הקו שנקרא על שמו, הוא מצא, אחרי שנים, דרך אצילית להודות בצדקתי, ועל זה אוכל רק לכבד אותו (והפרשה מתועדת, על פרטיה, בספר שפירסמתי). לא כן הרמטכ"ל מופז, שלא הבין מהי מלחמה מלוות טלוויזיה, ולא התערב בשערורייה של עלילת הדם על "רצח הילד מוחמד א-דורה" שביצעו חייליו. כשהצגתי לפניו – עם כניסתו לתפקיד שר הביטחון – את התחקיר שצריך היה להוקיע, בקנה מידה בינלאומי, את "הפרטנר לשלום" – כמפיץ עלילות דם ומסית שאסור לתת בו אימון – הוא החמיץ את ההזדמנות לתת מכת-מוות להתקפת הדה-לגיטימציה של ישראל, שהתפתחה מאז למימדים מפלצתיים. וזה לא מפריע לו לחשוב שיוכל להיות ראש ממשלה שינצח במלחמה שנכפתה עלינו.

כדי להבין מה קרה עם הסמח"ט שיצא למנוע חסימת כביש ארצי בידי פרובוקאטורים שונאי-ישראל, צריך היה הרמטכ"ל, לפני שחרץ את דינו של הסמח"ט, לעשות את מה שעשיתי בפיענוח עלילת הדם של מוחמד א-דורה: להסתכל טוב בתמונות. פרובוקאטור שהגיע לארץ שאינה שלו, עומד לו מול נציג החוק של אותה ארץ הדורש לפנות את הכביש, בהצגה ראוותנית של אנטישמי אירופי המביט בהתנשאות ביהודי הבזוי, המעז לומר לו מה לעשות. הוא לא היה מעז לנהוג כך בארצו, כי שם – כפי שרואים בצילומי טלוויזיה – חוטפים מפגינים ששוכבים על הכביש מכות רצח מהשוטרים, בלי להבחין בין גברים לנשים, גם כשהם קמים בידיים מורמות למעלה.

הסמח"ט הישראלי, עם קומץ החיילים שלידו, לא מעיפים אלות מול החבורה שחסמה את הכביש, ולהיפך – זו מתנפלת על החיילים המתגוננים. ואז – מדווחים כתבינו בטלוויזיה – "הקצין מכה את המפגין בקת הרובה!"

סליחה, זה מה שהוא למד באימוני הטירונות על מכות בקת הרובה? כי מכה "תקנית" בקת יכולה גם להרוג, ולא היינו רואים את החצוף מחייך למחרת מול הטלוויזיה, כשכל שיניו שלמות. מה שראו בצילום "המרשיע" זה – קצין, שבחוסר אמצעי אחר, מאבד עשתונות והודף את "המפגין" לאחור בעזרת גוף הרובה שבידו, וזה האחרון נופל אחורנית. לא ראינו את הדבר שהתבקש מהמצב – כבילתו של הפרובוקאטור, כדי להביאו לדין על מעשיו. אכן, תמונה לא סימפטית אך בשום מקום בעולם לא מעוררת היסטריה כמו זו שתפסה את קברניטי המדינה והתקשורת המתלהמת שלה.

השאלה שרמטכ"ל צריך לשאול במצב זה היא – איך הגענו להצגה מבישה כזו? לא "המכה" שאיננה מכה, אלא – הביזוי של חיילי ישראל – "הצבא החזק ביותר באזור" – שאינו מתורגל להדביר חבורת מתפרעים על עורק תנועה ראשי? האם המפקד צריך להתמודד איתה כאחד החיילים, כשהוא מעורבב בינם לבין המתנכלים? אינני חסיד של "מורשת הפלמ"ח" לפיה מפקדים בדרגתו שמרו על מרחק של קילומטרים בינם לבין חייליהם שנשלחו להיקטל בקרב על נבי-סמואל, אבל, הייתי מצפה לקיום נוהל קרב לפיו המפקד מפקח על חייליו מטווח מטרים ספורים, המשחררים אותו מעיסוק פיזי במתפרעים, ומאפשרים לו לראות את הסביבה (כולל המצלמות, שאולי דורשות טיפול מיוחד), לחשוב, ולתת פקודות אפקטיביות להשגת המטרה. במקרה הנדון, למשל – לירות כדור בקוטר זעיר לצמיגי האופניים שחסמו את הכביש. לא קשה לדמיין שאחרי שלוש יריות כאלו היו יתר בעלי האופניים מסתובבים לאחור ומסתלקים מהשטח. בשביל מה יש לחיילים רובים?

הגיע הזמן שרמטכ"ל האחראי על צבא המדינה יציג לקברניטיה נוסחה אירגונית ומבצעית שתפסיק את הביזיונות של הפקרת כבודם וגופם של חיילים מול מתפרעים, והפיכתם לקורבנות הצביעות של "תקינות פוליטית" המגדירה מתפרעים כ"מפגינים". וזה כולל את רוגמי המכוניות בכבישים והמתנכלים למשקים חקלאיים.

האם עוד לא למדנו איך זה מספק לעולם את קטעי הטלוויזיה המשמחים את שונאי ישראל, וגרוע יותר – תוך הפקרת גדר הביטחון וציוד צבאי לוונדליזם התוקפני? ואם צריך לשם כך לשנות כמה חוקים מיושנים, מי אם לא הרמטכ"ל צריך להתייצב בראש הדורשים זאת? וכדי לחסוך בעבודה, מותר לו לבקש ממחלקת תורת הלחימה במטכ"ל להעביר לו את החומר שהכנתי להם למטרה זו, לפני שנים, לפי בקשתם.

אהוד: האם ייתכן כי אילו האלוף יואב גלנט לא היה מודח, בעצת חורשי רעתו – מההחלטה למנותו רמטכ"ל – הביזיון של הדחת הסמח"ט לא היה מתרחש? ואולי לא מאוחר עדיין לקצר את תקופת כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ ולהחזיר לשירות ולמנות במקומו את יואב גלנט?

* * *

ד"ר גיא בכור

הכוונה לשנות את ההרכב הדמוגרפי של ישראל

מהי תוכניתם הנרקמת בחשאי של הארגונים ל"זכויות אדם"? כאשר המיספרים יגיעו לרבע מיליון או חצי מיליון, ואנחנו מתקרבים לכך, יעלו הגורמים האלה מעל פני המים, יפנו לבג"ץ ולמוסדות האו"ם, בדרישה שישראל תעניק למהגרים תושבות ואפילו אזרחות, כמקובל במערב. בכך יזנק אחוז המוסלמים בישראל באופן מיידי ל-30-35% על כל המשמעויות הדמוגרפיות שיכולות להיות לכך. לאחר המאמר הזה אף אחד לא יוכל לומר בעוד כשנתיים-שלוש: לא ידעתי.

כאשר פרסמנו בג'יפלאנט כבר בשנת 2007, עם ראשית התופעה, את חלום הבלהות הנשקף לישראל מאפריקה, נדהמו אז רבים. היום, כשהחיזיון הזה כבר התממש (אז הגיעו 400 מהגרים בחודש מאפריקה, כיום כ-4,000 בחודש), אני מבין שגם אני הייתי נאיבי באותו מאמר, ולא ראיתי את עומק התמונה, שכרגע נפרשת לפנינו. אז סברתי שמדובר בעיקר בהגירה לשיפור החיים של אפריקאים, כמו ההגירה ממקסיקו לארצות הברית, אך כיום נראה שהתמונה, אבוי, ייחודית למדינת ישראל.

נכון הוא, שמיליוני אפריקאים היו רוצים להגר לישראל כדי לשפר את חייהם, אך מתברר שבישראל יש גורמים הרוצים בדרך זו לשנות את המאזן הדמוגרפי של המדינה. זה לא רק שפה העגל רוצה לינוק, אלא שיש כאן גם גורמים הרוצים להניק. לאחר שלא הצליחו להכניס לפה מאות אלפי פלסטינים, בונים עכשיו גורמים אלה על הגירת מאות אלפי מוסלמים מאפריקה לתוך ישראל. לא מלחמה על הגירה לישראל לפנינו, אלא מלחמה על המשך הרוב היהודי בישראל.

שורה של עמותות, ארגוני מתנדבים ואחרים – מעודדים את ההגירה האפריקאית הזו לישראל. מכוונים אותה עוד ממדינות המוצא, שומרים עליה, שלא תתקל בקשיים בסיני, ומאפשרים לה בית חם בישראל. הם הוציאו ומוציאים את השמועה באפריקה שישראל היא גן עדן, וכי אפשר להגיע אליה ברגל. לא מהגרי עבודה לפנינו, ולא פליטים, אלא מוסלמים אפריקאים-ברובם, המגיעים לכאן כדי להשתקע, ולא לעזוב עוד לעולם. כאשר אמרנו במאמר המקורי משנת 2007 "מחפשי עבודה" הרושם שנוצר היה שהם יעבדו ויחזרו. לא, הם מתכוונים להישאר בישראל, ארצם החדשה.

המיספרים: לפי נתונים רשמיים של מדינת ישראל עומד קצב המהגרים המוסלמים מאפריקה על כאלף איש בשבוע (זה היה מצב בחודש האחרון), כמעט 4,000 איש בחודש, וזו הכפלה של התמונה מלפני כמה חודשים. כיוון שאין מישהו שיודע בדיוק כמה מהגרים כאלה יש כבר בישראל, נעות ההערכות (מגורם מוסמך) בין 80-120 אלף מהגרים אפריקאים הנמצאים בישראל.

דרום תל אביב הפכה לסודאן הקטנה, באילת המהגרים, הגרים בדירות שכורות ובשכונות שלמות, הם כבר כ- 20% מהאוכלוסייה, וכך המצב בשכונות חלשות במרכז הארץ. בכל מקום בצידי הדרכים בארץ צועדים המהגרים החדשים. הם סוקרים את ארצם החדשה, נהנים להביט בעושרה, עושרם.

לכו לראות את המחזות המדהימים באילת, עיר שנכבשה בידי המהגרים, איך נוספים אליהם עוד עשרות ומאות מהגרים חדשים כל לילה. הם מגיעים לאילת, ניגשים על הבוקר לסניף משרד הפנים, שם הם מקבלים אישורי שהייה של מדינת ישראל, ומכאן הם חופשיים להתחיל לעבוד בכל הארץ.

 ומהי תוכניתם הנרקמת בחשאי של אותם ארגונים ל"זכויות אדם"? כאשר המיספרים יגיעו לרבע מיליון או חצי מיליון, ואנחנו מתקרבים לכך, יעלו הגורמים האלה מעל פני המים, יפנו לבג"ץ ולמוסדות האו"ם (האו"ם כבר מתערב בכך אצלנו), בדרישה שישראל תעניק למהגרים תושבות ואפילו אזרחות, כמקובל במערב. בכך יזנק אחוז המוסלמים בישראל באופן מיידי ל-30-35% על כל המשמעויות הדמוגרפיות שיכולות להיות לכך.

בהיותם תושבים, ואחר כך אזרחים, יוכלו האפריקאים להביא לכאן, באופן טבעי, את בני המשפחה שלהם, והמיספרים יוכפלו. ומי שלא רצה את היהודים באוגנדה, תבוא אוגנדה לישראל. בהיותנו מדינה זעירה, התהליכים האלה יקרו מהר מאוד, יותר מהר מאשר באירופה.

עכשיו אנחנו מבינים שלא המהגרים המוסלמים מאפריקה (כל המהגרים מסודאן מוסלמים, ורוב המהגרים מאריתראה) הם החלשים, אלא הישראלים הקולטים דווקא. לא הם מאויימים, שכן אין אלה פליטי מלחמה, אלא דווקא ישראל היא המאויימת.

ארגונים אלה, שיש להם גישה קלה לתקשורת, אינם מסתירים את רצונם לראות את ישראל מדינת כל אזרחיה ולא עוד מדינה יהודית או ציונית, ומן הבחינה הזו המהגרים המוסלמים מאפריקה נופלים לידיהם כפרי בשל. אלה הם האחראים הישירים על המכה החדשה שנפלה על ישראל. הם מכוונים את ההגירה, מארגנים אותה, שומרים עליה מפני הרשויות ומרתיעים את גורמי האכיפה, מפנים את המהגרים לקבלת האישורים והניירות, מעצימים אותם, מלמדים אותם איך לעמוד מול השלטונות, איך לערוך הפגנות, ואף עיתון הוציאו להם, בשפות האפריקאיות, ובמימון האו"ם.

ומיהם סוכני-המשנה לפלישה המוסלמית האדירה הזו?

שורה של גורמים אינטרסנטיים, שעושים כסף מן העבדים החדשים שמגיעים לכאן.

המלונאים, שמעסיקים אותם בפרוטות (במיוחד באילת, ההופכת בשל כך לעיר אפריקאית), ענף הבנייה, שמעסיק אותם לעבודות הנחותות ביותר, ניקיון וגננות. כל אלה מרוויחים על חשבון המהגרים החלשים שמגיעים, ללא הגנה. האם הארגונים האלה "לזכויות אדם" מסכימים עם העבדות החדשה שנוצרת כאן? אני לא מסכים.

חוק מיוחד לענישת מעסיקי מהגרים אינו נאכף כלל, למעשה הפך לאות מתה, והתופעה רק מתגברת. השמועה יצאה כבר באפריקה שפה יש צורך בידיים עובדות, ומאות אלפים בדרך, ממש כך.

הממשלה הרימה ידיים. הצהרות רמות על הקמת מחנה איסוף בדרום, ואכיפת החוק, לא נאכפות. גדר שהתחילו בבנייתה היא בבחינת מהתלה. מדובר בגדר נמוכה, שניתן לטפס עליה. הפיגוע באילת שהתרחש בקיץ, ואשר נדמה היה שיעצור את התופעה, ויכניס סוף סוף את צה"ל לשמירת הגבול, לא שינה בהרבה את המצב, ומאז מספר המהגרים רק זינק. ומשרד הפנים שלנו מחלק אשרות שהייה לכל מהגר בלתי חוקי.

השלטונות המצריים ניסו לבלום את התופעה עד לפני כמה חודשים, כאשר ירו מידי פעם על המהגרים. היום הם כבר לא עושים את זה, ולמה שיעשו? מה אכפת להם שישראל תתאסלם? ההיפך. גם הבדואים בסיני מאושרים: מתעשרים מן ההגירה וגם מציפים את ישראל. מה רע?

כאשר אני קורא את המצהלות בעולם הערבי על הפלישה המוסלמית הזו לישראל, הבנתי מה מתרחש כאן. המוסלמים מאפריקה יעשו את העבודה לעולם הערבי. בשביל מה לטרוח ולהילחם בישראל? מרצונה היא עוד תהפוך את עצמה למדינה מוסלמית.

צריכים לזהות יותר ויותר: "התוקפנות הפאסיבית". זהו כלי שעושה שימוש בליברליות של הצד החזק כדי להביך ולבלבל אותו. אותם ארגונים ידברו תמיד על המהגרים כחלשים וכאומללים, כאילו מישהו הכריח אותם להגיע לכאן, תוך שהם מציגים את משטרת ההגירה (שדווקא לא עושה הרבה) ואת גופי האכיפה כחזקים וכמרושעים.

מעכשיו עלינו להבין: התוקפנות הפאסיבית היא תוקפנות חמורה יותר מזו האקטיבית, משום שהיא ערמומית, ועושה שימוש לרעה ביתרונות ובחששות שלנו. למשל, מאיימים במרומז שאם ישראל לא תקלוט עוד מהגרים, יביכו אותה בעולם, במסגרת ה"דה-לגיטימציה" כמדינה גזענית, מה אתם יודעים. ארץ אהובה, את במתקפה. הארגונים שותקים עכשיו שתיקה רועמת, כדי לאפשר כניסה של כמה שיותר מהגרים מוסלמים לישראל, ואז יתחילו את המאבק המשפטי לאיזרוחם כאן. בשלב הזה הם עסוקים בהחדרה של מאסות גדולות ככל האפשר, והרתעת הרשויות מלפגוע בהם. השלב הבא יגיע, ועוד איך. 

הצעדים הנדרשים בבהילות הם:

 הקמת מחנה האיסוף בדרום, עליו כבר התחייבה הממשלה, והעברת אלפי מהגרים לתוכו. למה זה לא קורה? חלוקת האשרות מטעם משרד הפנים צריכה להיפסק.

הפסקת עבודת המהגרים בענפי המלונאות, הבנייה והניקיון. יוטלו קנסות כבדים על מלונאים שיעסיקו מהגרים. בכך תרד מיד המוטיבציה להגיע לכאן. רדיפת בצע פוגעת בקיומה של ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי.

העיר אילת חייבת לשבות, כדי להביא את הנושא למודעות לאומית. לא רבים יודעים מה שמתרחש שם. אין מודעות לתוקפנות הפאסיבית. אם אילת לא תעשה למען עצמה, מי יעשה?

המשך בניית הגדר, למרות שאינה אפקטיבית במיוחד. יש להוסיף לה תגבור מיידי של צה"ל, ונכונות לירות על מי שחודר ללא סמכות את גבולות המדינה. לשם כך קיימים גבולות.

מדיניות שיטתית ומאורגנת של החזרה. מן המחנה היישר אל המטוסים, תוך מתן סיוע של אלף דולר לכל מהגר החוזר לסודאן, לאריתראה או למדינות האפריקניות מהן בא.

מה שלא נעשָה עם המאמר המקורי, יוכל להיעשות עכשיו. אך מה שלא ייעשה עכשיו לא יוכל להיעשות עוד. המזימה להפוך את ישראל למדינה עם אחוז מוסלמים גבוה, ובכך לחסל את הריבונות היהודית שכאן, הולכת ומתפתחת. ייתכן ונשכיל לפעול נכון ומהר, ויתכן שנשקע לתהום.

אך לאחר המאמר הזה אף אחד לא יוכל לומר בעוד כשנתיים-שלוש: לא ידעתי.

* * *

תגובות לגיליון הקודם

שמרבית כותביו תמכו במח"ט הבקעה!

ידידיי,

למול התשפוכת העיתונאית המגנה את הקצין, יש צדיק אחד בסדום והוא ידידי הסופר אהוד בן עזר שפרסם בעיתונו "חדשות בן עזר" את תגובתו הראויה. אני מצטרף לדעתו ומוסיף, כי לו היה הקצין מצויד כדבעי גם באלות כמקובל בפעולות שיטור והיה חובט בו כראוי היה למנוול יותר כואב וליפי הנפש היה פחות מה להגיד.

כולכם מוזמנים לקרוא את העיתון כפי שכבר אמרתי לרבים מכם. תקישו בגוגל "חדשות בן עזר" תרשמו ותקבלו חינם, פעמיים בשבוע, עיתון ציוני ראוי. אבל כדי שלא תפסידו, אם תתעצלו לעשות כן, אני מצרף את הכתבה. ולידידי העורך רק אומר "תחזקנה ידיך".

בברכה

עו"ד יצחק שויגר

* * *

נא לא לחייך: אז בני גנץ, הקצין שנתן למדחת יוסף לדמם למוות ועצר את כוחות החילוץ כי ג'בריל רג'וב היה בממתינה, הדיח את סא"ל אייזנר על "כשל ערכי... מדהים... מקומם..."

יהודה דרורי

* * *

לא התכוונתי להגיב אבל חלק מהתגובות שקראתי עוררו בי עניין ורצון להגיב.

קודם כל ברצוני להבהיר: אני חסר אינטליגנציה לחלוטין, משהו ברמה של מוכר בשוק הכרמל. חסר ערכים ויכולת הבלגה, בוודאי לא ברמה הגבוהה שמפגינים חלק מהמגיבים הקודמים.

ואם כבר החלטתם לתייק אותי באגף המתנחלים (כל הפרמטרים הרי מתאימים), אז לא, אני לא בעד התנחלויות לטווח האסראטגי, וכן – אני לחלוטין בעד התנחלויות לטווח הטקטי כסיכוי יחיד ללחץ על אוהבי ישראל בצד הפלשתינאי להגיע להסדר או לקחת סיכון של אובדן אדמות נוספות.

ונחזור לאירוע:

בתור חסר אינטליגנציה שנאלץ בעבר לבזבז לא מעט מזמנו בגדה בשבועות ובחודשים של מילואים, אני חייב לציין שהשיפוט מהכורסה הנוחה מהבית בין קריאת עיתון "הארץ" לשיפור האינטליגנציה – לספל קפה טוב, משתנה לחלוטין כשאתה נאלץ להתמודד עם העובדות ולעשות את העבודה השחורה, שלצערי חלק ניכר מאחינו וילדינו האינטליגנטים מצפון תל-אביב ואחיותיה משאירים לנבערים מהצד הדתי של המפה לבצע.

הדיון כלל אינו בערכיו של אותו קצין אלא בנכונות שלנו ושל ה"מנהיגים לכאורה" להשליך את הקצין מיידית בלי לבדוק את העובדות ובלי לעשות מאמץ עליון להגן עליו גם אם התמונה אינה יפה במיוחד וה"ערכים" אינם תואמים את הכורסה בבית, אינכם יכולים להציב חיילים במציאות מכוערת שנכפית עלינו מצד מי שרוצה לחסל אותנו – ומצד שני לקבל תמונות של אימא טרזה.

דרך אגב המשפט האהוב על השמאל – אלימות גוררת אלימות, הינו דמגוגי לחלוטין, האם הבלגה מול מי שרוצה לחסל אותך מביאה חוסר אלימות או חיסול, אולי הגיע הזמן ללמוד היסטוריה? גרמניה/אירופה סוף שנות השלושים, צ'מברליין?

הדרך היחידה להקטין נזקים בעתיד היא לחדש את הרתיעה של "מפגינים" מסוג זה מישראל, ומהתקרבות לחיילים. הם קיבלו את התמונה שרצו אבל בפעם הבאה רובם ייזהרו מלהתקרב בחוצפה לחיילים. לחלופין – דפקתם את הקצין ובפעם הבאה הקצין הבא לא יבצע עבורכם את העבודה השחורה, וה"מפגינים" יגיעו אליכם הביתה, לא ליריחו, נראה אתכם עוצרים אותם, כן אתם ולא איזה קצין חסר אינטליגנציה.

אם לא הייתי ברור מספיק, ללא קשר למעשה ולעובדה שהקצין היה יכול היה לשלוט בעצמו, צריך היה לתמוך בו ולהבין איך למנוע תמונות כאילו בעתיד. כן, מה שמפריע לי זו רק התמונה ולא הערכים, "המפגין" הזה הגיע כל הדרך מאירופה התרבותית, שחיסלה את רוב המשפחה של הוריי – ורוצה לחסל אותי, אין לי כל ערכים כלפיו או כלפי שכמותו.

אני מעריץ את ערכי השמאל הנאור ומקווה שיישארו מספיק חיילים חסרי אינטליגנציה שיספקו ליפי הנפש ביננו את הקרקע הבטוחה להמשיך ולהתעדן על ההומאניזם הנאור והאינטליגנציה המעודנת בכורסה מול המזגן. חשוב לשמר גם את המצפון הנאור לזמנים טובים, כדי שבסוף הדרך המייגעת יוכלו להגיד – ראו אמרנו לכם שאפשר לעשות שלום בדרכי שלום וללא אלימות.

אם מישהו מהקוראים נפגע מהתגובה אני מבקש את סליחתו מראש.

דב אהרונסון

* * *

אהוד: בעקבות הגיליון הקודם, 735, שהתפרסמו בו דברים בזכות סמח"ט הבקעה סא"ל שלום אייזנר, קיבלנו מיד 3 בקשות ביטול קבלת המכתב העיתי, וזאת מתוך 2360 הנמענים שלנו. ברוך שפטרנו מהשלושה! – כנראה לא הבינו ש"חדשות בן עזר" לא נוצר לאנשים שעולה להם בבריאות לקרוא דברים מנוגדים לדעתם!

* * *

לפי סרטוני הטלוויזיה של הפלסטינים עצמם, הכרזה הענקית שפרשו רוכבי האופניים האירופיים, המצויידים במצלמות וידאו – בחסימת כביש הבקעה, ממש לרוחבו, היתה – באנגלית:

"יופסק הטיהור האתני!"

שפירושו המקובל הוא יופסק הג'נוסייד, רצח העם.

ואכן, הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ועוד מנהיגים ומעצבי דעת קהל חשובים וקובעים בישראל – כל-כך נבהלו מהבנדיטים הפרו-פלסטינים הנחמדים האלה שבאו אלינו מאירופה הנאורה ורבת-המוסלמים – עד שהדיחו וזרקו לכלבים כבר באותה יממה את סמח"ט הבקעה הפצוע – שהוא, כידוע, האשם האמיתי בפרשה שגרמה לישראל אי-נוחות שכזו בעיני הגויים. והוא עוד חובש כיפה ולא מגולח! ממש מקבע את התדמית ה"שטירמרית" של ישראל בגויים וב"הארץ"!

* * *

אהוד שבת שלום,

מזדהה עם כל מילה במאמרך "הבעת תמיכה בסא"ל שלום אייזנר" בגיליון 735 וגם עם דבריהם של אחרים בגיליון, שהטיבו לתאר גם את מחשבותיי שלי.

בברכה,

יעקב שרייבמן

* * *

צביצחק קופלר: אגב, בנו של צדוק ראב [יחזקאל] הוא דודו של סא"ל שלום אייזנר.

אהוד: לא ידעתי זאת. צדוק ראב ז"ל קרוב-משפחתי, שעלה ארצה ברכבת קסטנר, נזכר בסרט על שני האחים שהוקרן בטלוויזיה בערב יום השואה. ומיד לאחר מכן הוקרן הסרט המצויין על פרשת קסטנר, שאמנם עדיין משאיר בגדר תעלומה את פרשת הירצחו, ואת הדמות הדוסטוייבסקאית של רוצחו זאב אקשטיין שכאילו יצא מ"האחים קרמזוב".

צדוק ראב ז"ל היה ממגיני גוש עציון, ישב חודשים ארוכים בשבי הירדני, עבד רוב שנותיו כמפקח ייעור של הקק"ל בצפון הארץ, היה מאחרוני המפונים מעצמונה, וכונה בתקשורת "הסבא של עצמונה". לדבריו הוא עבר בחייו שלושה גירושים מביתו: מהונגריה שבה נולד, מגוש עציון שבו חי ולחם ונפל בשבי הלגיון הירדני ב-48', ומעצמונה – שבה בא לגור באחרית ימיו ליד בנו יחזקאל ראב ומשפחתו. בתו של צדוק, אסתר, היא אשתו של הרב יואל בן-נון ואם ילדיו.

* * *

לפני שנים, כאשר עדין שירתי במילואים, מוניתי בדרגתי הבכירה – סא"ל, להגן ולאבטח את תושבי "השטחים המשוחררים". למרות שאידיאולוגית לא אהבתי את התפקיד, קיבלתי פקודה וביצעתי אותה במלואה. לצורך ביצוע המשימה קיבלתי מחלקה שהיתה מורכבת מקציני מילואים בלבד ומיספר ג'יפים מיושנים.

במהלך ביצוע תפקידי זכיתי מדי פעם, בעברי בכפרים הערביים, במטחי "כבוד" של אבנים וחפצים אחרים אשר הושלכו על כלי הרכב בו נהגתי – ע"י תושבי המקום ובעיקר בני נוער. הבושה והעלבון, הכעס והזעם שהצטברו בליבי הניעו אותי מדי פעם לקחת את הרובה שבידי ולירות בפורעים. לנגד עיניי היתה מונחת חוברת "הוראות פתיחה באש" אשר עובייה היה כעובי ספר כיס והמלל בתוכה היה רב. בין השאר נאמר בה כי אם המפגעים הינם נערים צעירים, עליך לרוץ אחריהם – לתופסם ולהביאם יחד עם הוריהם לתחנת המשטרה/הבסיס הקרובים ביותר. הבנתי, כמפקד בכיר, וכך גם שיננתי לפיקודיי, כי מוטב להמשיך בנסיעה ולא להעמיד למבחן את הנאמר בפקודה (ואתה חש בוודאי מה ההרגשה ברגעים אלו).

כאשר קראתי על האירוע של סא"ל אייזנר וצפיתי בצילום חשתי במידה מסוימת הבנה למניעיו, אך מיד התעשתי ונזכרתי באותו ספרון ובהנחיות הצבא... הקצין הנ"ל עמד מול מצב מאוד מורכב, ועליו היתה מוטלת האחריות להתאפק ולהימנע מצעד תוקפני בהתאם להוראות וביודעו שהאירוע מצולם ומתועד.

הבעייה: לא כל בני האדם עשויים מקשה אחת, ניתן להבין את הזעם והכעס ואפילו הכאב (נשברה לו אצבע) שאייזנר סבל, אני לא הייתי רוצה לעמוד שם במקומו כשמקללים אותך ופורעים כל חוק תוך כדי סגירת הכביש, ואני שואל כל אחד מקוראי המאמר – שידמיין את עצמו מושפל ופגוע ע"י חבורת חוליגנים זרים – כיצד היה פועל?

סיכום: על סא"ל אייזנר כמפקד בכיר היה לנהוג בהתאם להוראות הצבא ולעצור את המתפרע [מדנמרק] ולהביאו בפני שופט. [האם יחד עם הוריו? – אב"ע].

העליהום של העיתונות הכתובה והמשודרת היה מוגזם.

על שלטונות הצבא להפיק לקחים מהאירוע ולבחון את הנחיות ההתמודדות עם מפגינים לא חמושים.

ייתכן, עד כמה שהדבר אפשרי, המשטרה, בהיותה ארגון מומחה, צריכה להתמודד עם הפגנות מעין זו.

לאחר סיום הבדיקה, ולאור היותו קצין מצטיין, על הצבא להתחשב בנסיבות האירוע בעת קביעת עתידו של סא"ל אייזנר.

נקווה שלא נצפה באירועים כאלה,

ובברכה,

חג עצמאות שמח

אסיים

איתן ברק

אהוד: אם איני טועה איתן ברק הוא איתן סווטיצקי, בן למשפחה ותיקה ורבת זכויות בפתח-תקווה ובהגנה עליה. איתן היה בן-כיתתי בבית הספר פי"קא וחברי לשכבה בצופים. מכתבו הממוען "לאיציק" נכתב בעקבות דבריו של עו"ד יצחק שויגר, שנשלחו לתפוצת שויגר עם גיליון 735 של המכתב העיתי.

* * *

אני (מוטי הרכבי) קורא קבוע של "חדשות בן עזר" שמפיץ אותן אהוד בן עזר, שכך מעיד על עצמו – "סופר עברי, לא אידיוט מוסרי, ולא נתמך על ידי הקרן לישראל חדשה" – לא תמיד אני מסכים עם כל מילה שנכתבה, אבל מעריך מאוד את הכנות את האומץ והרצון להיות הוגן –שמפגין אהוד.

זוהי הפעם הראשונה שאני רואה מיקבץ כל כך גדול של כתבות באותו נושא [ גיליון 735] של כותבים שונים. אני שמח וגאה שעם ישראל ברובו – 82% ע"פ סקר, תומך בסא"ל שלום אייזנר.

לצערנו הרמטכ"ל נמצא ב 18% האחרים, לאו דווקא בגלל אמונה אלא בעיקר בגלל חרדתו מהתקשורת והרצון לא לעשות גלים. אם בדרך נפגע חייל לא נורא, על כך התקשורת רק תהלל ובוודאי לא תקים צעקה. ואולי זה בכלל מגיע מאשתו שחברה ב"נשות ווטש", אותו ארגון שמנהיגתו יצא מיד לאחר רצח משפחת פוגל ונעיצת סכין בפעוטה בת 3 חודשים – לנחם את משפחת הרוצחת.

 אין הוכחה בוטה יותר ליכולתו של הרמטכ"ל להתמודד עם בעיות – מהטיפול הלקוי בפרשה הזו.

* * *

לאהוד שלום רב,

בהתייחס לדבריו של צדוק ראב ז"ל, כפי שהובאו מפי חתנו, הרב יואל בן-נון, (חב"ע 735) בדבר הצורך שהיה לקבל, לפחות למראית עין את תכנית ה"סחורה תמורת דם", כדי למשוך זמן ולהציל בכך לפחות חלק מיהודי הונגריה – הבריטים הבינו זאת היטב וזאת בדיוק הסיבה מדוע דחו את ההצעה על הסף. הם בפירוש לא היו מעוניינים להציל יהודים. כאשר יואל בראנד, שנשלח ע"י אייכמן לדון עם הבריטים, נפגש בקהיר עם הלוד מוין ואמר לו בדיוק את אותם הדברים, וציין שניתן יהיה להציל כך מיליון יהודים, תגובתו של הלורד מוין היתה:

"מיליון יהודים? מה אני אעשה עם מיליון יהודים? איפה אשים אותם?"

נו, הדברים מדברים בעד עצמם. זה מתיישב גם עם סירובם העקשני של בעלות הברית להפציץ את אושוויץ ועם עמידתם הנוקשה של הבריטים למנוע כל ניסיון של בריחת יהודים מאירופה (ע"ע סטרומה). הם לא השמידו את היהודים בעצמם, אבל לא היו מוכנים לנקוף אצבע להפריע להשמדתם.

בברכה.

חיים אנלין

* * *

שלום אהוד!

מזדהה עם המכתב! מבקש להצטרף אליו בחתימה? בנוסף על העצומה שכבר חתמנו עליה. רוצה לציין שאני נעלב בעצמי מהתנהגות ה"נבחרים" שלנו! הפגיעה בקצין זה פוגעת גם בי! מה הם חשבו? שהדוסים יהיו בשר תותחים בלבד? ההזדמנות לסלק קצין ציוני דתי מלהתקדם בצבא, נפלה לידיהם, לא כפרי בשל אלא כפרי באושים! תפסו יהודי אמיתי לוחם וישר ערב יום השואה.

על משקל הדברים של מנחם בגין "עוד יש.... בירושלים" – "עוד יש קצינים מצויינים בצה"ל!"

אהרון וינטר

* * *

רון וייס

כשל ערכי

סופר נידח שלום, קראתי את גיבוב השקרים במאמרים הרבים שפורסמו בגיליון 735 והמתייחסים לאירוע האלים שבו הסמח"ט סא"ל אייזנר מכה בברוטליות בחור דני. רוכבי האופניים, שהיו בדרכם לבקעה, לא חסמו את הכביש. צה"ל הוא שחסם את הכביש כדי למנוע את המשך הנסיעה/הטיול לבקעה. הדני שהוכה בברוטליות לא היה אלים, עמד בסמוך לסמח"ט והוכה ע"י סא"ל אייזנר שהטיח את נשקו בפראות ובפתאומיות בפניו. הדני לא חבט במקל ולא שבר את אצבעותיו של אייזנר. ייתכן שמישהו אחר חבט לפני כן עם מקל בידיו של אייזנר (לפי טענתו). אני מטיל בכך ספק ועד היום לא פורסם דו"ח רפואי המאשר שאצבעותיו של אייזנר נשברו. אילו כך אירע, היה אייזנר חש בכאבים עזים וניגש מיד לטיפול רפואי ולא לאחר מיספר ימים.

לפני כשנה חסם סא"ל אייזנר את דרכם של מתנחלים רוכבי אופניים בדרכם לבקעה. הצעקות של המתנחלים (אנחנו יודעים איפה אתה גר, נאצי וכו') לא הרתיעו את אייזנר, שמנע את המשך נסיעתם תוך גילוי סבלנות וסובלנות.

כל שלבי האירוע הנוכחי נבדקו ע"י אלוף פיקוד המרכז שהגיע למסקנה שסא"ל אייזנר איבד את קור הרוח והוא כשל ערכית (ואני מוסיף, מוסרית). מסקנות התחקיר אושרו ע"י הרמטכ"ל. אלוף הפיקוד והרמטכ"ל יודעים בדיוק (מהתחקיר) מה היה לפני ההשתוללות הפראית של סא"ל אייזנר.

המסקנות שלהם הן מינוריות ולדעתי עליו להיות מועסק בתפקידו כמג"ד טנקים שתפקידו להשמיד אויבים חמושים ולא לעסוק בבעיות שיטור הגדה.

רון וייס

רמת-גן

* * *

אריק כץ

תשובה לאהוד בן עזר

 ולכל המגבים את הסא"ל המודח מתפקידו

כאיש אחד התגייסו כל הכותבים המוכשרים של "המכתב העיתי", סופרים עתירי זכויות, עיתונאים בעלי עט מושחז ואישי הגות וספר, להגן על סא"ל שלום אייזנר ולתקוף את מקבלי ההחלטות בעניינו, קרי: את צמרת צה"ל. ביקורת זו, רהוטה ועסיסית ככל שתהיה, באה כהמשך לאלפי טוקבקיסטים שגיבו את הסא"ל, שהודח מתפקידו, כינוהו גיבור ישראל והצדיקו את חבטת הרובה בפניו של המפגין מדנמרק.

לכל המבכים את "שפיכת דמו" של הסמח"ט אומר: מדינת ישראל היא דמוקרטיה שפויה ופלורליסטית. היא מדינת חוק, שבבסיסה ערכים הומאניים ואוניברסאליים. צה"ל הוא צבא ערכי, שיש לו אמות מידה נוקשות של אתיקה וכבוד לזולת. מפקדיו מחנכים, לאורך הדורות, את פיקודיהם, לשמור על טוהר הנשק וכבוד האדם באשר הוא. זעקות החמס על ה"עוול" שנעשה לקצין, הן סאגה מתמשכת של הימין הקיצוני הנותן הכשר בדיעבד לפעולות "תג מחיר", לפגיעה ברכוש של חפים מפשע, של איכרים שלווים המעבדים אדמתם לפרנסת משפחתם וכל זאת ללא אכיפת החוק, ללא חקירה משטרתית רצינית וללא הבאת הנאשמים לדין.

מותר, לגיטימי וחוקי, לתושב חוץ להזדהות עם סבל הפלשתינאים ולהפגין נגד הכיבוש, גם אם הוא רוכב אופניים וגם אם הוא ממומן ע"י גופים שונאי ישראל. "שפוט את המעשה ולא את האדם," סבר הוגה דעות. אדם לא נשפט ולא אמור להיות מוכה על דעותיו, על האידיאולוגיה שלו ועל כך שגופים מסוימים עומדים מאחוריו. אלא, אך ורק על פי מעשיו. אנדריאס, הדני, אנרכיסט ככל שיהיה, אמנם נהג בפרובוקציה, יחד עם חבריו, במטרה להתריס ולהתריע נגד הכיבוש, אבל פעל בהשקט, ללא אלימות (שלפחות לא הוכחה עד היום) ולא היתה כל הצדקה לאלימות של הסמח"ט שאיבד עשתונותיו, פעל כאחרון הבריונים וניצל את כוחו ואת נשקו לפגיעה פיזית קשה במפגין לא אלים. שאין שום קשר בינו ובין הטרור. ומי שסבור אחרת שיגיש תלונה במשטרה.

השתלטות הימין הקיצוני על סדר היום הציבורי, מדאיגה כל שוחר שלום.

הגיבוי שניתן לביריון במדים, עם כל הכבוד לפועלו בעבר ולהישגיו כקצין, ההשוואה שערך "הסופר הנידח" לששת מיליוני הקורבנות שנרצחו בשואה ("אולי גם הם היו אשמים בכך שהפריעו לנאצים לשנוא אותם"?) הם יותר מהזויים. הם עלבון לאינטליגנציה. עלבון לערכים, עלבון לכבוד האנושי.

היכן הם "יפי הבלורית והתואר"? שואל משה כהן. הם, יפי הבלורית והתואר, רדפו אחרי מחבלים בבקעה ובחלקם נהרגו מפאת מחויבותם לטוהר הנשק. (חנן סמסון הי"ד מקבוץ מזרע), הם גם היום משרתים בצבא וממלאים את שדרת היחידות הקרביות, יחד עם אחיהם חובשי הכיפות. אבל הם אינם מסתערים ברובים שלופים כנגד מפגינים חמושים באופניים שכל כך השתוקקו להמשיך ולדווש גם בכביש מספר 90.

בל ישכח איש: נערך תחקיר יסודי בצבא ונמצא גם כשל מקצועי בתפקוד הסמח"ט (שלא היה צריך להימצא במקרה זה בראש כוחותיו) מעבר לכשל הערכי והסמח"ט גם הודה בכך, בתחילה, עד אשר הבחין ברוח הגבית הנושבת מחבריו, בצד הזה של המפה הפוליטית והלין בפני התקשורת על חוסר גיבוי וחוסר הצדק בהתייחסות המפקדים שלו. אנרכיה. כבר אמרנו?

למזלנו, מקבלי ההחלטות, בכירי צה"ל והמדינה, עדיין עומדים בפרץ נגד האנרכיה, נגד "הכוח הוא החוק", נגד האלימות, נגד השתלטות הימין הקיצוני על אורח חיינו, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד ובוודאי עוד רבים ממפקדי צה"ל, שחונכו במשך דורות על מורשת צה"ל, על טוהר הנשק ועל שמירה על כבוד האדם, הם עדיין האצבע התקועה בחור הזעיר שנפרץ בסכר, המפריד בין שלטון החוק לאנרכיה והשתלטות הימין הקיצוני על אורח חיינו. אנחנו לא "יהודונים, נמושות מתרפסות", אנחנו עם חזק, שעוצמתו היא האמונה, היושרה וערכי המוסר. וכן, גם הכוח. כהרתעה ולשימוש בעת הצורך.

אי לכך זוהי החלטה נבונה ומושכלת לא לאפשר לסא"ל אייזנר לחנך ולעצב את הדור הבא של קציני צה"ל.

אהוד: בניגוד לדרך מחשבתך הקונספירטיבית, אנחנו לא פנינו לאיש לכתוב בעד או נגד סא"ל אייזנר. כל התגובות הגיעו מגיעות ותגענה אלינו באופן ספונטאני, חלקן מאנשים שיודעים שדבריהם לעולם לא יפורסמו ב"הארץ" ובמקומות אחרים.

וסליחה שלא ידענו שכיום – התייצבות של מפקד בראש כוחותיו נחשבת לו לכשל ערכי, ובייחוד אם הוא חובש כיפה.

* * *

ד"ר עדינה בר-אל

"הקיצותי – ואינני גיבור"

חיבוטי נפש והתפשרויות בחייו של משורר

חיים סֶפְטִי, "האהבה הלבנה" שירים

כרמל, ירושלים, תשע"א 2010

"השירה מביעה את אשר אין לו שיעור"

מהי שירה? כידוע, רבים המשוררים שניסו לענות על שאלה זו. ספטי מגדיר אותה בדרכים שונות. ביניהן: "השירה מביעה את אשר אין לו שיעור / מראֶה מטביעה לאשר אין לו צורה / היא קרע בצד הלב / ענן המכיל את השמיים / עץ המדבר בשפת האדמה" (השירה מביעה, 72).

באחד השירים הארס-פואטיים בספר זה, משמש היער כמקור להשראה. ויותר מזה, ההשראה מתאהבת ביער והוא משיב לה אהבה. היא צופה בו, צמרות העצים מעוררים בה דמיונות עד כי "המומה היא קרבה אל שפעת החושים." ואז היא מלקטת ביער דקויות הבעה, שהם "גרגרי אהבה ראשונית לתת בשירה." ולבסוף, "יאספנה היער בחיבוק ילדים / נרגש ואוהב אהבה ראשונה." וזהו בעצם תהליך הכתיבה כולו: מהעין, דרך הלב, אל השפה והכתיבה, ועד הרגש שהיא מביעה באמצעות שפעת החושים. (ההשראה, 106).

אבל לא רק הטבע, גם מעשי ידי אדם מעוררים אותו לכתוב שירים, ביניהם: בית ירושלמי, פרסומות בתל-אביב, כתבות בעיתון, נאומים ועוד. השירה אמנם מביעה את נימי נפשו של היחיד, שעומד וצופה בעולם סביבו, אך יש לה גם תפקיד של מוכיח בשער. אי אפשר לעצור בעדה. היא כמו רוח שחודרת לכל מקום:

"כי עין השירה קמה לעינינו, סוחפת יחיד ונפשו, / נושאת הרוח העזה אל העיר, / הומֶמֶת צמרות ופורצת חלונות, מכה משבים בבית וגן, / קוראת תיגר על חלוף והבל."

למרות שהיא עוסקת גם בכאן ועתה, היא נצחית ביופייה: "חליפות הקור והחום לא יכלו לה, הזמן חדל אונים מלכלותה." – "יהלומים כמהים ממעמקים אליה, ופניני הים עולות אל צווארה." (זה הנצח סובב אותנו, 107).

ואכן שיריו של ספטי, למרות עיסוקו בכאן ועכשיו, למרות התוכחות שלו כלפי העיר – הניכור, הניוון, הסגידה לעגל הזהב, תרבות הרייטינג והאמריקניזציה – כתובים בשפה פיוטית עשירה, לא רזה. ניכר שהדברים נכתבו בדם לבו.

"פשרה על גבי פשרה מטליא"

השירה מגלה את צפונות נפשו של הדובר. ובמקרה זה הוא לא התכוון להסתירם. הוא מדבר בגילוי לב על עצמו, ועושה חשבון נפש לגבי חייו – כיצד חי בם ומה הם הישגיו. התחושה המתקבלת – אכזבה. אכזבה מן ההכרח להתפשר. במקום להתרומם על כנפי השירה, הדובר בשירים אלו חש כאסיר. אגב, מוטיב שמשון האסור בכבלי אהובתו דלילה חוזר גם בשירי האהבה, שפותחים ספר זה, וגם בשירים האחרים.

תחושת ההתפשרות עם המציאות, עם חיי היום יום, נולדה כבר בילדות, בהתבוננו בהורים, העולים החדשים שהגיעו ליפו. יפו מתוארת כ"מסגרת של ים מתייפה סביב תמונה עלובה / ואלף בתים צפופי ילדים." אימו מכלה כוחותיה עד ליל "וטווה תקוות השכלה לילדיה / ספרים להם קונה ולה שמלה עייפה." ואילו האב הטוב והחכם "מספר סיפורי אגדות ועל מה שהיה לו / שם." (ילדות ביפו, 98).

הילד שמע את הדברים, חש עוצמה, מספר על קסמיו של אביו: "כובש ילדים בסיפורים על עושרו שהיה / איש מן הענקים / שגמדים קשרוהו כאן בארץ / ציון שאהב / שלא הכירו כוחו / שאמרו: אנו / ומי העולים האלה." (סובב מעגליו, 99).

בעניין ההורים יש כאן האשמה כלפי הקולטים בארץ, שלא ראו ולא חשו בגדולתם של העולים החדשים. אולם בעניינו הוא, אין האשמה מפורשת כלפי גורם חיצוני אלא האשמה עצמית, תוך כדי ציון תנאי החיים הקשים והצורך להתפשר כדי להתקיים. תחושת ההחמצה ניכרת בשירים רבים. והיא מנוסחת בדרכים שונות ומגוונות. הוא משווה עצמו לאברהם. אברהם הלך מארצו וממולדתו, אך הצליח להינתק מהאדמה, הוא מצמיח כנפיים ועולה, כולו רוח גבוהה, "שומע קולות בריאה בתוכך, קולות התהוות רוחך." ואילו הוא, הדובר בשיר, "מצמיח כנפיים ואינני ממריא." "בגבולות חלקת שדה זעירה חיי / פשרה על גבי פשרה מטליא." (פשרה, 70).

התבוננות בגופיות המתכבסות בתוף מכונת הכביסה, גורמת לו לחשוב על חייו כאמן שאינו ממריא, שאינו יוצא החוצה: "אמן המים, וירטואוז הזרימה / בעולמי הסגור, המכונס אל עצמו / במכונת הכביסה." (כמו גופיות, 71). הנפש משתוקקת לצאת לנדודים, למסעות, אך זה לא מתאפשר לה. מסעות הנפש נשארים בתוכה, למרות שהיא "מבקשת, מתדפקת על כתליה לשמוע את קולה." (שֶכֵּן כל נדודיי חבויים, 56).

בהביטו על בית אבן-ירושלמית הוא סוקר את חייו, בוחן את אושרו ומצטדק בפני עצמו: "מי אני ומה כוחי לא אבן-ירושלמית, / מי אני ומה אני עוד הדפס מתבליט החברה, / מי אני ומה לא אני, / לא שירה לא רוח, / עבודה ריקה ושיחות בטלות / ואפס-כול." (חיי, 78). והוא מסכם: "הייתי ילד גיבור באגדות / אך כבשתי רוחי רבות בחיי, / הקיצותי – ואינני גיבור." (אילו לא היססתי, 69).

במונולוג מעלה המשורר שתי אפשרויות להמשיך בחייו. האחת היא להיות "חופשי כציפור, כלביא / צלול וצלילי ואצילי / מסור כולי לקריאה, לעיון, ליצירה, ללא כבלי העבודה הזו / שנתתי על פרצי יצירתי / מסתכן להיות מודר מודח מן השורה, מסתכן להיות נעדר פרנסה בטוחה."

והשנייה, המנוגדת לה: "אם כאיש קטן אוסיף לחיות, / זהיר כאזוב בקיר, מונה מעותיי ונותן צווארי בעול / חושש כאחד השפנים מסכנות היער / ומאחורי חומת מגן מציץ מן החרכים / הולך בטוחות בנתיבים סלולים, ידועים / כלוא בכלוב של ודאי ורוגע מדומה, שלו ונינוח כביכול / ולבי ממני והלאה ונפשי עודנה נתונה בחיבוטיה / כמימים ימימה." (האם אחיה את חיי כדליקת יער, 123-124).

ולסיום, אגרטל סיני, מעשה ידי אדם, שקנה והעמיד בסלון ביתו, מבטא את כל תחושותיו כלפי עצמו וכלפי חייו: "האגרטל הסיני עומד ברצפת הסלון / צְלול צבעים, כבד, יופיו שְמֵימי / שלשום קניתיו / הזמנים יחלפו בו, / צבעיו יאצרו תנועות מחוגים, רשע, אווילות, אכזריות, תנועות עמים, / השכמת הבוקר שלי, חנופה, התרסה, / צער על האנשים המאבדים חייהם באפס מעש, / מאבקי הקידום העלובים שלי, קלוני על התיִשְּרותי עם השורה, / העייפות, הכמיהה אל מחוזות שגיבים, / מלחמות אבודות שלי, / מעשה אמנות כליל יופי / יופיו השְמֵימי ינצח את הזמן." (האגרטל הסיני, 57).

אך יש כאן נימת אופטימיות, שאולי נעלמה אפילו מעֵינו של המשורר – כי מעשה האמנות הוא נצחי, וגם המשורר, למרות ההתפשרויות, למרות תחושת כבלי-החיים וחוסר ההמראה, ישאיר משהו לנצח – את שיריו.

במשל המפורסם של הצרצר והנמלה" יש חלוקה ברורה של תפקידים – הנמלה עובדת למחייתה והצרצר שר. ואילו בשיריו של ספטי המשורר הרשה לעצמו לשיר כמו הצרצר, אך הוא גם עבד למחייתו כמו הנמלה. והתוצאה? כל משורר וחשבון נפשו הוא. נעמי שמר כתבה מנקודת מבטו של הצרצר-המשורר: "לי לא אכפת, לי דווקא די נעים / לשיר באוזניכם / את השירים הכי פרועים / ולהתייצב בפני האלוהים / עם שתי גומות של חן / ועם שישה מיתרים קרועים." (שיר סיום).

* * *

לעדי בן עזר היקרה

ברכות ליום הולדתך

ואנחנו מחכים לעוד סיפורים

מפרי עטך

* * *

אורי הייטנר

1. זילות השואה – מבחן האמת

שדר הרדיו, באחת מתוכניות הבוקר, גינה את התופעה של זילות השואה. מצד אחד, הוא אמר, משווים את מעשי ישראל לנאצים. מצד שני, משווים את האיום האיראני לנאצים. הוא יצא נגד אלה ואלה – האיזון הקדוש.

המסר של האמירה הזאת, הוא שהשואה היא פלנטה אחרת. אין לגעת בה. יש לדעת אותה, ללמוד עליה, אך אסור להתייחס אליה בשום הקשר אקטואלי. כל אזכור אקטואלי שלה – פסול מעיקרו. לפי גישה זו, לגיטימציה לאזכור של השואה בהקשר אקטואלי אחד, תכשיר כל אזכור שלה בכל נושא אחר, מכל צד שהוא. אין הבדל מהותי, לפי אותה גישה, בין הצגת ישראל כנאצית, לבין הצגת השאיפה להשמיד את ישראל כמהדורה מודרנית של הנאציזם.

איני מקבל את הגישה הזאת. השואה אינה רק אירוע מן העבר הרחוק. השואה היא אירוע הנוכח בחיינו ועלינו ללמוד עליה לצורך הפקת לקחים והסקת מסקנות ממנה. זאת המשמעות של "לעולם לא עוד". יש לשלול שימוש ציני בשואה לצרכים פוליטיים ולבטח שימוש שקרי ומניפולטיבי בשואה כדי להפוך את היוצרות ולהציג את קורבנותיה כבני דמותם של רוצחיהם. רצוי ונכון להזכיר את השואה כדי להתריע נגד תופעות שיש בהן ולו קורטוב ממנה.

השואה הינה אירוע ייחודי – לא היה כמותו מעולם ויש לקוות שלא יהיה כמותו לעולם. אין היא דומה לאף אסון אחר בתולדות האנושות, אין היא דומה לאף מקרה של ג'נוסייד. האידיאולוגיה הנאצית אינה דומה לאף גילוי אחר של לאומנות, של שנאת הזר והאחר, של גזענות. אנטישמיות ושנאת ישראל היו לפני השואה ואחריה, אך אין היא דומה לאף גילוי אנטישמי אחר.

שום דבר אינו זהה לשואה, אך ניתן וראוי לראות בשואה קוטב של רוע מוחלט, ולזהות גילויים שיש בהם מסוג הרוע שאִפשר אותה, כדי להיזהר מהם, להילחם בהם ולהבטיח שלא תהיה עוד שואה. מצד שני, יש להילחם בזילות השואה; בשימוש שקרי בה.

יש להתנגד לזילות השואה. זילות השואה אינה התייחסות אליה בדיון אקטואלי, אלא שימוש שקרי בה. מבחן האמת – הוא המבדיל בין אזכור לגיטימי של השואה לבין זילות השואה.

מפגינים חרדים / שמאלנים / ימנים הצועקים "נאצים" על שוטרים או חיילים, הם מוזילי השואה, מגמדיה ושותפים להכחשתה. מי שמצלם כרוז ובו מופיע ראש ממשלת ישראל לבוש במדי אס-אס, מבצע מניפולציה המוזילה את השואה. מי שמפיץ באינטרנט תמונה של קצין צה"ל ועל מצחו צלב קרס, מוזיל את השואה. מי שעונד טלאי כתום על בגדיו, כדי להשוות את ההתנתקות לשואה, הוא סוג של מכחיש שואה. מי שמציג הצעות חוק שהוא מתנגד להן כגרמניה אחרי עליית הנאצים – אף הוא סוג של מכחיש שואה.

קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, הוא אורגיה של הכחשת השואה. אנשי הקמפיין, חלקם ישראלים, למרבה הבושה – משווים את ישראל לנאצים ואת חיילי צה"ל לקלגסי אס-אס. גורמים מסוימים באירופה אוהבים מאוד להתחבר לטרנד הזה, המכבס את מצפונם הקולקטיבי, בכך שהוא משליך את מעשי הוריהם על קורבנות המעשים הללו. הגורמים הללו, המציגים את ישראל כמדינת אפרטהייד, המספרים את הסיפור שהפלשתינאים הם הקורבנות האמתיים של הנאציזם, הקוראים לחרם על ישראל, המוציאים משטי ומטסי התרסה נגד ישראל ובאים לישראל כדי להתפרע כאן ולפגוע בחיילי צה"ל – עושים את השימוש הבזוי והנתעב ביותר שאפשר לעשות בזכר השואה. הם אינם עושים זאת מתוך בורות, אלא מתוך ציניות קרה ומודעת. כאשר הסופר הנאצי גינטר גראס, שהתחנך בבחרותו על התורה הרואה ביהודים איום על העולם והיום הוא ממחזר את האידיאולוגיה הזאת בטענה דומה כלפי מדינת היהודים, מאשים את ישראל בשאיפה להשמיד את איראן – הוא משתמש בזכר השואה לצורך מניפולציה צינית של השלכת תפיסת הג'נוסייד שלו על היהודים.

אחת המניפולציות הציניות ביותר, היא המשוואה הנואלת בין השואה לבין ה"נכבה" הפלשתינאית. אתם רוצים שנכבד את השואה שלכם, כבדו את הנכבה שלנו, תובעים פלשתינאים, בלי למצמץ. הם יודעים שהטענה הזאת היא שקר מניפולטיבי, אך הם למדו שככל שיחזרו פעמים רבות יותר על השקר, הוא יהפוך לאמת. ומדוע שלא ילמדו זאת, כאשר זה מצליח להם? אפילו פורום ההורים השכולים המשותף לישראלים ופלשתינאים, ערך ביקור ביד ושם ולשם איזון גם בכפר פלשתינאי נטוש ליד בית שמש, כדי שכל צד יזדהה עם כאבו של הצד השני. אין ההורים הישראלים מבינים שהם נופלים למניפולציה בזויה?

איך אפשר להשוות השמדת עם שיטתית, תעשייתית מתוך ניסיון לשים קץ לקיומו של העם, למחיר התוקפנות של מי שפתחו במלחמה בניסיון למנוע את הקמתה של מדינת ישראל ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ, שלוש שנים בלבד אחרי השואה. אין שקר נתעב יותר מהשקר הזה.

אסור לנו לתת יד לשקרים הללו. אסור לנו להשלים עם זילות השואה.

אבל חובה עלינו להצביע על תופעות שלקח השואה מחייב אותנו להצביע עליהן. קריאות "מוות לערבים", הן תופעה נוראית שיש להוקיע אותה. אין כל הבדל מוסרי בין הקריאות הללו לקריאות "מוות ליהודים". נהמות אוהדי כדורגל לעבר שחקנים שחורים, הן תופעה גזענית שניתן וראוי להשוות אותה לנאציזם. הצעות החוק האנטי ערביות שהציע "הרב" כהנא כאשר היה ח"כ, שהיו כמעט העתק מדויק של חוקי נירנברג, ראויות בהחלט להוקעה כתופעות שיש בהן מן הנאציזם.

ובוודאי שעלינו להצביע על השאיפה להשמיד את מדינת ישראל, כתופעה שיש בה הרבה מן הנאציזם. כאשר מדינה כאיראן, הקוראת בגלוי להשמדת ישראל, מנסה להצטייד בנשק להשמדה המונית – יהיה זה חוסר אחריות משווע ומקרה בולט של אי הפקת לקחים מן ההיסטוריה, לא להשוות אותה לגרמניה הנאצית. כן, ראוי גם ראוי שישראל תראה את הצורך בקיומם של צבא חזק, של גבולות בני הגנה ושל אמצעי הרתעה בלתי קונבנציונליים כלקח מובן מאליו של השואה.

הטענה נגד ראש הממשלה על נאומו בטקס יום השואה ביד ושם, כאילו דבריו בסוגיה האיראנית הם זילות השואה – חסרי שחר. כן, מחוייבותה העליונה של מדינת ישראל היא למנוע כל איום על קיומו של העם היהודי. זהו הלקח המרכזי מן השואה.

אחד הטיעונים נגד איזכור השואה בהקשר האיראני, הוא שאי אפשר להשוות את העם היהודי החלש והנרדף למדינת ישראל החזקה, המעצמה האזורית. האם ראש הממשלה או מישהו אחר טען שמצבה של ישראל דומה למצב היהודים בגולה, ללא מדינת ישראל? ההיפך הוא הנכון. האמירה [שלו] היתה שהמצב היום שונה בתכלית; שיש היום לעם היהודי כוח, והוא יבטיח בכוחו שלא תהיה עוד שואה.

כבר ב-1949 החליט בן גוריון שמדינת ישראל, הצעירה, הקטנה והענייה, תצטייד בנשק בלתי קונבנציונלי כדי להבטיח שלא תהיה עוד שואה. היה חזון של מנהיג דגול, הצופה למרחוק ומסוגל להציב אתגרים מרחיקי לכת, כמעט דמיוניים; ההחלטה הזו היא לקח ישיר של השואה. מנהיג גדול אחר, מנחם בגין, תרם נדבך נוסף לחזון, בהצבת יעד הבלעדיות של ישראל בתחום זה. דוקטרינת בגין מחייבת את ישראל לא לאפשר לאף מדינת אוייב להצטייד בנשק גרעיני. בשם דוקטרינה זו הוא החליט על תקיפת הכור העיראקי, ובשם אותה דוקטרינה החליט אולמרט על תקיפת הכור הסורי. ההחלטות הללו, הן פועל יוצא של המחויבות למנוע שואה שנייה.

קיתונות הבוז, השנאה וההסתה כלפי ראש הממשלה, המזכיר את לקח השואה במדיניות שנועדה למנוע פצצת גרעין איראני – אסור שירתיעו אותו. מתוקף תפקידו הוא נושא באחריות לעתידה של ישראל ולעתידו של העם היהודי, ועליו להבטיח את עוצמתה של ישראל, ולמנוע נשק השמדה המוני מאויביה. זוהי חובתו, זוהי אחריותו. זהו לקח השואה.

אהוד: גם אני תומך במאה אחוז בדבריו של ראש הממשלה בערב יום השואה.

2. הבהרת עמדתי בנוגע לפרשת אייזנר

לא הצטרפתי השבוע למקהלת הגינוי הגורף לסא"ל אייזנר. רבים הרימו גבה לנוכח עמדתי, שלכאורה מנוגדת לגישתי העקרונית בסוגיות של מוסר לחימה וטוהר הנשק ולתגובותיי  במקרים קודמים. לכאורה, עמדתי מנוגדת גם לדרך בה אני פעלתי כחייל, ששירת תקופות מילואים רבות בשטחים, בשתי אינתיפאדות. לא זו בלבד שבאופן אישי תמיד הקפדתי על הכללים הנוקשים ביותר בנוגע ליחס לאוכלוסייה אזרחית, אלא שלא אחת התעמתי, כולל עימותים חריפים, עם חבריי שנהגו אחרת.

לכאורה יש סתירה. מדוע, אם כן, זאת עמדתי?

באופן כללי, כאשר אני מריח עדר מיוחם מתלהם, אני חשדן. קשה לי להיות חלק מעדר. אני מעדיף לבחון ולבדוק ולגבש את עמדתי באופן "עצמוני". כאשר תמונה בת כחמש שניות, מנותקת מכל הקשר, מוצגת במשך שעות וימים בלוּפּ אינסופי של שטיפת מוח, כאשר ברור מי צילם וערך ומה מגמתו, ועל סמך תמונה זאת – הנשיא, ראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל מתחרים ביניהם כאחרוני הטוקבקיסטים, הגינוי של מי יותר גדול, ובתוך שעתיים האיש מושעה וכל התקשורת מודיעה שהרמטכ"ל ידיח; וחבורת הפרובוקטורים האנטי ישראלית מוצגת כקבוצת רוכבי אופניים תמימים וחביבים – איני קופץ לדום ומתיישר. אני מעדיף לבחון את הדברים.

לפני ימים אחדים הועלה לשידור יהודה מאיר, מפקד אזור שכם בתקופת האינתיפאדה הראשונה, שהודח מתפקידו וסולק מצה"ל בשל פקודה בלתי חוקית בעליל שנתן. הן המראיינת והן המרואיין התייחסו למקרה של אייזנר כזהה למקרה של מאיר, וההשוואה הזאת הוצגה גם במספר כתבות בעיתונים.

אני סבור שראוי להשוות בין שני המקרים, כדי להבין את ההבדל התהומי ביניהם. יהודה מאיר נתן פקודה לחיילים לעצור באישון לילה עשרות פלשתינאים מן הכפר חווארה על פי רשימה מראש, לכסות את עיניהם, לקחת אותם לחורשה סמוכה, וכשעיניהם מכוסות להכות אותם באלות בידיים וברגליים, עד שבירת עצמותיהם. לצורך השוואה – המקרה היה דומה אילו אייזנר היה עוצר את הצעיר הדני בלילה שלאחר האירוע ומכה אותו בקור רוח עד שבירת עצמותיו.

האירוע הזה שונה בתכלית. מי שעצמותיו נשברו היה דווקא אייזנר. התקרית הייתה בעיצומו של אירוע קשה, של חסימת כביש מרכזי – צעד המסכן חיי אדם, תוך הפעלת אלימות קשה כלפי חיילי צה"ל וקציניו. בניגוד לאירוע הבלתי חוקי של יהודה מאיר, שימוש באלה לפיזור התפרעות היא צעד סביר. לא היתה בידיו של אייזנר אלה, אך הוא השתמש בנשקו האישי כבאלה.

האם הוא נהג נכון? האם הוא לא הגיב בחריפות יתר? האם זאת הדרך שבה צריך לנהוג המפקד הבכיר בשטח באירוע כזה? האם הוא לקח בחשבון את הנזק התדמיתי לישראל, מן הצילום הזה?

איני סנגורו של אייזנר ולא מליץ יושר שלו. איני מצדיק אותו ואיני סבור שהוא ראוי לצל"ש על מעשהו. אבל אני סבור שהוא נהג בגדר הסבירות, ואין הצדקה – לא למתקפה המתלהמת עליו, לא לתגובה ההיסטרית של צה"ל ביום בו התפרסמו התמונות ולא להחלטה הפופוליסטית של הרמטכ"ל להדיחו.

ובכלל, אנו מקבלים כנורמה לגיטימית הפעלת אלימות כלפי חיילי צה"ל. הפגנה דמוקרטית אינה התפרעות אלימה. מי שמתייחס לצה"ל כאל אוייב, הופך באחת לאוייב של צה"ל ושל מדינת ישראל. במקום שאלימות נגד חיילי צה"ל תהיה קו אדום, אנו עדים חדשות לבקרים לאלימות פיסית ומילולית כלפי חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, מקריאות "נאצי" ועד הרמת יד, אבן ומקל, מצד נוער הגבעות, מצד המתפרעים הרדיקאליים בבלעין ונעלין, מצד מפגינים חרדים המתעמתים עם שוטרים במאה שערים ובית שמש או מצד פרובוקטורים חוליגנים מאירופה, שבאים לשלהב יצרים ולעורר מהומות בישראל. כל אלה קיבלו השבוע רוח גבית ממלכתית, בתגובה ההיסטרית וחסרת הפרופורציות כלפי סא"ל שלום אייזנר.

3. כמו בתרנגולת

בראיון ל"ז'ורנל" ביטא המשורר מירון איזקסון דאגה מפני איומים על התרבות הישראלית – השטחיות, הרדידות, הריקנות, האינפנטיליות של הטלוויזיה, האמנות הבלתי מאתגרת. ובין השאר התייחס לבורות באשר לתרבות היהודית. "יש בעייה שלא מכירים את המקורות. לכתוב ולקרוא שירה בעברית כשלא מכירים את הרמזים והאסוציאציות זו צרה גדולה. אתה עומד היום בפני תלמידים שמסתכלים בך כמו בתרנגולת."

צודק לחלוטין. גם אני מכיר את התחושה הזאת. רק דבר אחד אינו מובן לי – מה פירוש "מסתכלים בך כמו בתרנגולת"? איך מסתכלים בתרנגולת? ולמה דווקא תרנגולת ולא, למשל, חרגול?

אני משער שהוא אמר "מסתכלים בכך כמו תרנגול בבני אדם." זהו רמז ואסוציאציה מן הסוג שאליהם התכוון כאשר דיבר על הקושי לכתוב ולקרוא שירה בהיעדרם. במנהג הכפרות, מחזיקים תרנגולת ומניפים אותה כאשר בסידור מופיעה תפילה המתחילה במילים "בני אדם יושבי חושך וצלמוות." הביטוי, הנוגע למי שמדברים אליו, אך אין הוא מבין מה רוצים ממנו ולאן הוא נקלע, מדמה את אותו אדם לתרנגול הכפרות, שרואה את המילים "בני אדם" לנגד עיניו.

בביטוי הזה, אני משער, השתמש איזקסון. המראיין, עמי פרידמן, כנראה לא מכיר את הרמז והאסוציאציה. וזו צרה גדולה, כפי שאמר איזקסון. הוא שמע את איזקסון, אך הביט בו כתרנגול בבני [?] וכך יצא לו "מסתכלים בך כמו בתרנגולת", כאילו כדי להדגים למה התכוון המשורר.

* * *

מלכה נתנזון

על איגרת השיר של איתמר יעוז-קסט

קראתי ושבתי וקראתי את איגרתו המצוינת של המשורר איתמר יעוז קסט, ולצד כאב גדול, נתמלאתי גאווה! בדומה לגאווה אותה חשתי, עת פסענו, אחותי ואני, ומתי מעט משארית הפליטה של עיירת הוריי, אחר הקומנדקרים שהובילו את עצמות אחיי ובני משפחתי (בסך הכול שלושים ותשעה איש) שהוצאו מתוך בור בחצרו של אחד הגויים, שתפס, כיתר חבריו, את בתי אבותינו השרופים, והקימו תחתיהם בתי עץ בשלל צבעים.

תפוחי אדמה גידל האיש על קבר אחיי – תפוחי אדמה שהופרו מדמם ומחלבם. נאים היו השיחים, נאים אף פרחיהם הלבנים, עד שבאנו אנו ודרשנו את שלנו – אדמה שחורה מכל שחור, שליקטנו בחרדה וביראה גדולה מן הבור, לתוך קופסות עץ קטנטנות, עליהם נחרטו סמלי הלאום, ואת עצמות יקירינו וגולגולותיהם, מנוקבי הכדורים. 

לצד עצמותיהם, מצאנו גם בקבוק של תינוק, מוצץ, וסנדל ילד – שנשתמרו בשלמותם, כמו לא נגעו בהם פגעי הזמן. כמו אלה באו להצהיר שלעד תהיה הטרגדיה של עמנו, חיה ומוחשית, ויוקדת בליבנו, כברגע התרחשותה. גם עצמות סוס מצאנו בתוך הקבר, שמילאונו צער. 

עשרה ארונות מולאו בדומייה. עשרה ארונות צבועים בצבע לבן, שנחתמו, וכוסו בדגלי ישראל, והוסעו על שלושה קומנדקרים לעבר היער – אל שלושה הבורות בם נקברו יתר בני העיירה – נשים, ילדים וגברים, שקודשו, שנים אחדות קודם לכן על ידינו, כבית קברות יהודי.

פסענו אחרי הקומנדקרים, דגלי ישראל בידינו. וגאווה עצומה בליבנו. לצד הדרך ניצבו בני העיירה – על קשישיה, ותינוקותיה, מתבוננים בנו בהערצה ובהשתאות. 

"כל הכבוד לכם," אמרה אחת הגויות, "איך שאתם מכבדים את המתים שלכם גם חמישים שנה אחרי... אנחנו אחרי שנה, כבר לא זוכרים."

"אבל מתינו נורו, ונשחטו, ונשרפו, ונטבחו," רציתי לזעוק, אבל קולי לא עמד לי.

פסענו בדרך בה הלכו בני העיירה אל מותם – שלושה קילומטרים של מוות ידוע מראש. הלכתי וראיתי רגליים. לא פנים, לא גוף, רק רגליים! רגליים הולכות אל מותן. ולמרבה הפרדוכס גם את רגליי אחיי ובני משפחתי – למרות שאלה הוצאו ממקום המסתור, נורו ונקברו בתוך הגיטו.

אבי, ניצול יחיד, נשאר הודות לאחיי, שאחזו בזרועותיו, ונפלו עליו. כששב להכרה, החליט לברוח ליער, ולחבור לפרטיזנים. גם בגטו ניסה להניף את נס המרד, אולם ההתקוממות סוכלה בידי אחד מאנשי היודנראט, שהיה בטוח, כשאר חבריו, שמשפחתם בטוחה, כל עוד אין אירוע חריג בגטו.

שמו של אבי מתנוסס היום על לוח הפרטיזנים ב"בית ווהלין".

 אימי נחטפה קודם לכן, והובלה, ביחד עם בני העיירה, ליער. היא נותרה בחיים, ובחסות החשיכה זחלה מן הבור. או אז שבה לעיירה לחפש את המשפחה. בדרכה נתפסה בידי שני קלגסים. שיניה נעקרו בקת הרובה, וראשה פוצח, על שהעזה לברוח מבור המוות. ראש היודנראט שנקלע למקום, הוא שהצילה מידיהם, בהבטיחו להם שהוא כבר יביאנה למקום הריכוז, והם – שיילכו להכין עצמם למסיבה הגדולה של חיסול הגטו, שאמורה להתקיים בשעה הקרובה.

שנה שלמה לאחר שובי, עוד המשכתי לראות רגליים. ביום ובלילה – רגליים! עד שאלה השתלטו על כל יישותי, והחידלון נראה כגואל אפשרי. 

היום אני קוראת באיגרתו המצמררת של איתמר יעוז קסט, ואני חשה שהוא משמש לי פה, כמו לרבים אחרים, ויודעת, שהחידלון, אם יבוא לא בדרך הטבע, יבוא רק אם "תמות נפשנו עם פלישתים." או כפי שאיתמר הביא זאת לידי ביטוי, בצורה נחרצת, ומתוך חוסן ועוצמה, שורה אחר שורה.

 יישר כוח לאיתמר על איגרת זו, שעשתה לה כנפיים, וכבר אין כמעט אדם שלא דן בה בהערכה עמוקה. 

תודה לך אהוד על שפרסמת אותה. מי ייתן ולא תגיע השעה הזאת מכל השעות.

 בברכה חמה,

 מלכה נתנזון

* * *

נעמן כהן

טעותו של נתניהו –

הצעה לקראת המטס-משט הבא

עמוס שוקן (אולי בהשפעת אלפרד נוון דומונט – שותפו לבעלות על עיתון "הארץ", בעל העבר והחינוך הנאצי-גבלסי) עדיין מגדיר בעיתונו במאמר המערכת את הפעילים הפרו-פלשתינים המתנגדים לעצם קיומה של ישראל שהשתתפו במטס לישראל "פעילי שלום". למרבה הצער ה"שיחדש" (Newspeak) האורליאני של עיתון "הארץ" מצליח בעולם.

בהנחה שכל המטס הוא עניין של יחסי ציבור, יש לשחק במגרש יחסי הציבור קרי התקשורת. המכתב של נתניהו שחולק למפגינים שהצליחו להסתנן לארץ שבו הם נקראו להפגין בסוריה או באיראן נשמע אולי יפה לאוזניים ישראליות אבל אין לו ערך במאבק על דעת הקהל העולמית.

הפיתרון דרישה לחתימה על הצהרה נגד הגזענות

הדרך היחידה לזכות במאבק על דעת הקהל הבינלאומית היא כדלקמן: על מדינת ישראל להצהיר בפומבי שישראל תאפשר לכל תייר הרוצה בכך להגיע לשטחי יהודה ושומרון, אבל רק בתנאי שיחתום על הצהרה ברורה שהוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות שהוא מגנה.

כאן ישראל תימצא במצב אידיאלי של "win win situation". מנצחים בלבד.

אפשרות א': אם התייר-המפגין הפרו-פלסטיני חותם על ההצהרה הוא מציג לעולם את הגזענות הפלסטינית-הערבית-מוסלמית.

אפשרות ב': אם התייר-המפגין אינו מסכים לחתום, הוא חושף את גזענותו שלו.

בהודעה לעיתונות יש להזכיר כי בניגוד להיטלר – החמאס מציג בגלוי במצעו הפוליטי את תביעתו להשמדת היהודים. וכי החמאס קיבל יותר קולות מאשר קיבלו הנאצים, והגיע לרוב בקרב הרשות הפלסטינית.

האם מישהו במשרד החוץ ייקח את היוזמה?

"הדירה" – חידת היחסים של יהודים עם נאצים לאחר השואה

סרטו של ארנון גולדפינגר "הדירה", שהוקרן ביום שבת בערוץ 8 מספר סיפור מרתק. סבתו של גולדפינגר, אם אמו חנה – גרדה טוכלר, נפטרה בגיל 98. סבו, קורט טוכלר, שהיה שופט ופעיל בפדרציה הציונית, נפטר שנים לפניה. בני הזוג טוכלר עלו לארץ עם בתם הפעוטה – חנה, בשנות השלושים של המאה העשרים וגרו מאז ועד יומם האחרון באותה דירה ברחוב גורדון בתל אביב, שהיתה מעין מובלעת ברלינאית בלב תל אביב.

כאשר החלה המשפחה לפנות את הדירה נמצאו בין ערימות הרהיטים, הכלים, הספרים, המסמכים והתמונות עותקים של עיתון נאצי בשם "דר אנגריף". שבהם הופיעה סדרת כתבות: "מסעותיו של נאצי בפלשתינה". לצד העיתונים נמצאה גם מדליה מוטבעת עם צרוף מעורר חלחלה, בצד אחד מגן דוד ובשני צלב קרס.

גולדפינגר הנכד, יוצא למסע מחקר שלוקח אותו – ויחד איתו את הצופים – למסע היסטורי, רגשי, פסיכולוגי ואישי מרתק. מתברר כי שליח העיתון "דר אנגריף" לפלשתינה החתום על סדרת המסע בה היה קצין נאצי בשם ליאופולד פון מילדנשטיין, ששימש כראש המחלקה היהודית באס. דה. (שירות הביטחון הנאצי).

בעת עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 היה טוכלר, סבו של גולדפינגר, חבר בהנהלה של התאחדות ציוני גרמניה. ההתאחדות הטילה על טוכלר, שהיה אחד מפעיליה וחבר הנהלתה, ליצור קשר עם תומכים אפשריים בציונות בקרב המפלגה הנאצית, במטרה להקל את עליית יהודי גרמניה לארץ ישראל. טוכלר פנה לליאופולד פון מילדנשטיין, שהיה איש האס. דה. שירות הביטחון של המפלגה הנאצית והאס-אס, וביקש ממנו לכתוב משהו חיובי בעיתונות הנאצית על יישובם של היהודים בארץ ישראל. פון מילדנשטיין הסכים לשליחות עיתונאית זאת, בתנאי שיותר לו לבקר בארץ ישראל המנדטורית, עם טוכלר כמלווה.

באביב של שנת 1933 הגיעו פון מילדנשטיין עם אשתו, מלווים בטוכלר ואשתו, לביקור בארץ שנמשך כחודש ימים. לאחר שובו לגרמניה פירסם בשנת 1934 סדרה של שתים עשרה כתבות מצולמות אודות סיורו בארץ בעיתון הנאצי Der Angriff (גרמנית: "ההתקפה"), ביטאונו של יוזף גבלס, שנשאו את הכותרת "נאצי נוסע לפלשתינה".

בעמודו הראשון של העיתון הופיעה מפת ארץ ישראל ולאחריה הכתבות בהן הביע פון מילדנשטיין אהדה לחלוצים ולמתיישבים היהודים ולהישגיהם, שיצרו לדבריו סוג חדש של יהודי. הוא תיאר יהודים חורשים את האדמה, מייבשים ביצות ומגשימים את הרעיון הציוני. לרגל סידרת הכתבות הוציא העיתון הנאצי מטבע מיוחדת עם צלב הקרס מצִדה האחד ומגן דוד מצִדה האחר, כאשר את מגן הדוד מקיף הכיתוב "נאצי נוסע לפלשתינה" ("Ein Nazi fährt nach Palästina").

אחרי אותו מסע משותף ב-1936 עלו בני הזוג טוכלר ובתם הבכורה מברלין לארץ.

פון מידלשטיין המשיך בברלין את פעילותו הנאצית. במשפט אייכמן התגלה שהיה זה הוא שהביא את אייכמן לתפקידו. בהמשך עבד פון מידלשטיין בלשכתו של גבלס.

במסגרת מחקריו מגיע גולדפינגר לביתו של פון מילדנשטיין בגרמניה, ונפגש עם בתו. לתדהמתו מתגלה לו שהחברות בין בני הזוג טוכלר ובני הזוג פון מילדנשטיין, התחדשה אחרי המלחמה. הטוכלרים קיימו ביקורים אצל המידלשטיינים, העניקו להם מתנות, ושמרו על קשרי מכתבים.

גולדפינגר תוהה על טיב הקשרים ביניהם, שאינו מובן לו. הוא מביא פסיכולוג גרמני שמנסה לתת הסבר לא משכנע לסיבת הקשרים האפשריים בין יהודי לנאצי. בשורה התחתונה הסרט אינו פותר את התעלומה – מדוע המשיכו בני הזוג טוכלר את קשריהם עם פון מידלשטיין, והצופה יוצא בהרגשה קשה, של סרט שאינו גמור.

יחסים בין יהודי לנאצים בכירים היוו כבר תעלומה שנים רבות קודם לכן בפרשת קסטנר.

במשפט קסטנר התגלה שלאחר המלחמה מסר ישראל קסטנר עדות בכתב ובעל פה במשפטי נירנברג לטובת מספר קציני ס.ס. נאצים: קורט בכר, דיטר ויסליצני, הנס יוטנר והרמן קרומיי. העובדה הזו חיזקה את דעת מרשיעיו שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן."

מה היו בדיוק האינטרסים של קסטנר בשחרור הנאצים לא ברור. במכתב לאליעזר קפלן כתב קסטנר ששוחח עם בכר קולונל אס. אס. אשר שימש קצין קשר בינו לבין הימלר "על הנושאים הכספיים המעניינים אותנו."

האם קסטנר פעל למען אינטרס אישי או בשליחות? לפי שושנה אישוני-ברי, (שושנה אישוני-ברי, "פרשת קסטנר – לשאלת מתן העדויות לטובת פושעים נאצים – ניסיון להסבר אחר", ילקוט מורשת (נט) תשנ"ה) –‏ הסוכנות היהודית היתה זקוקה לעזרתו של בכר, הן כדי לאתר חלקים מן הרכוש היהודי שנגזל בהונגריה והן כדי לנסות לרכוש עבור "ההגנה" מכונות לייצור תחמושת בגרמניה. עדות לטובתו של בכר נחשבה למחיר זניח בהתחשב בצרכים הלוחצים של "המדינה בדרך".

בסרטו של גולדפינגר אין נאמר דבר על הסבא – קורט טוכלר. אין מילה על תחום חייו בארץ, תחום עיסוקו, ובכלל על אישיותו.

לאחר ש"גיגלתי" את שמו של טוכלר, נודע לי שמיד עם עלייתו לארץ ב-1936 פתח השופט לשעבר מברלין חברת השקעות בשם "מוריץ את טוכלר", חברת ההשקעות הרצינית הראשונה בארץ. אני סבור שזה המפתח להבנת קשריו של טוכלר עם פון מידלשטיין גם אחרי השואה. כפי הנראה הטרנזקציות הכספיות שעברו מברלין לארץ היו קשורות בדרך כלשהי אל פון מידלשטיין. מסיבה זו קרוב לוודאי נמשכו ביניהם גם הקשרים העסקיים לאחר השואה.

הנה אתגר למחקר חדש ומרתק שיביא לסרט המשך שיפתור את התעלומה.

* * *

אלבום אושוויץ: יהודי הונגריה

אלבום מחודש מאי 1944, המתאר את הגעתם של יהודי הונגריה לאושוויץ. זהו האלבום היחיד ששרד מאושוויץ.

Auschwitz Album in both Hebrew and English.

http://www1.yadvashem.org/heb_site/heb_exhibitions/auschwitz_album/multimedia/index.html

http://www1.yadvashem.org/exhibitions/album_Auschwitz/mutimedia/index.HTML

* * *

ד"ר מרדכי קידר

התמנון האיראני

כולנו רואים את המאורעות המזוויעים המתרחשים בסוריה מזה יותר משנה, ואמצעי התקשורת מדווחים כל הזמן על עימותים בין "כוחות המשטר הסורי" מצד אחד, ובין "המורדים", ה"אופוזיציה" ו"צבא סוריה החופשית" מצד שני.

אלא שרבים מאיתנו איננו מודעים לכך ש"כוחות המשטר הסורי" כוללים לא מעט חיילים זרים, לגיון זרים ממש, שהגיעו לסוריה בפקודת הממונים עליהם כדי לסייע לבשאר אסד ולחבר מרעיו להישאר בשלטון בכל מחיר. הזרים שהגיעו לסוריה על מנת לתגבר את השלטון הם בעיקר לבנונים אנשי חיזבאללה, ועיראקים המשרתים ביחידות מיוחדות הבנויות על טהרת השיעים, המשמשות בשגרה כיחידות חיסולים ופיגועים בשליחות האיראנים.

  הממשלות של עיראק וסוריה חתמו בתחילת החודש על הסכם המארגן את שמירת הגבול בין שתי המדינות באזור דיר א-זור, כדי לעצור את הזרמת הנשק והתחמושת ששולחים סונים עיראקים לאחיהם הסונים בסוריה, על מנת לעמוד במתקפות הרצח של כוחות המשטר העלווי. המשטר הסורי חושש במיוחד מפעילי "אלקאעידה של ארץ הנהריים", שבעבר פעלו בהנהגת אבו מוסעב אלזרקאווי, העלולים להעתיק את זירת פעולתם מעיראק לסוריה, ולהפנות את הג'יהאד שלהם נגד הכופרים העלווים, הנתמכים על ידי הנוצרים הרוסים ועובדי האלילים הסינים.

  גם אימן אלזוואהירי, יורשו של בן-לאדן בראשות אלקאעידה באפגניסטן, הכריז לפני מיספר שבועות שעל כל המוסלמים בעולם להתגייס לג'יהאד מקודש נגד שלטון הכופרים בסוריה. הכרזות אלו מזיקות מאוד למורדי סוריה, שכן הן מצדיקות את טענת השלטון כי הוא נלחם לא נגד אזרחים שלווים, אלא נגד כנופיות טרור חמושות. ארגוני האופוזיציה הסוריים הודיעו כי הם מתנגדים בתוקף להכרזות אלקאעידה, וכי כל כוונתם היא להקים בסוריה מדינה דמוקרטית אזרחית, ולא אֶמירוּת איסלאמית קיצונית.

במקביל, מתרבות הידיעות על נשק רב הזורם לידי המורדים, גם זה שנגנב ממחסני התחמושת של צבא סוריה, הכולל מרגמות, מקלעים כבדים, טילים נגד טנקים ואפילו קטיושות. זה יאפשר לצבא הסורי החופשי לחדש את התקפותיו על בסיסי צבא השלטון ויחידותיו, אם וכאשר – וכנראה בקרוב מאוד, אחרי שיתברר כי הפסקת האש קיימת רק במסמכים של קופי אנאן – יחליט לחדש את הלחימה. בשטח ממשיך השלטון לטבוח באזרחים, ועשרות מהם נהרגים בכל יום של "הפסקת אש".

גם הדובר הראשי של האיסלאם הסוני, שייח' ד"ר יוסף אלקרדאווי, הצטרף למקהלת התומכים במורדי סוריה, בהוציאו לאחרונה פתווה האוסרת לרכוש סחורות של רוסיה וסין, בשל הסיוע שמגישות מדינות אלו לשלטון בסוריה, רוצח המוסלמים הסונים.

התשלום לעיראק – עם שובו של המהדי...

איראן מביטה על התפתחויות אלו בדאגה רבה, שמא ייפול השלטון בדמשק ועמו ייפול כל מערך ההשפעה האיראנית בסוריה, בלבנון, בעזה ובמקומות אחרים בעולם הערבי, שסוריה שימשה קרש הקפיצה האיראני אליהם.

גנרל קאסם אע'א סולימאני, אחד מראשי משמרות המהפכה האיראניים, נכנס לאחרונה לתמונה בהתמנותו אחראי על תיק עיראק, סוריה ולבנון. הוא גייס מיליציות שיעיות עיראקיות שהתאמנו, חומשו וצוידו באיראן, על מנת לפעול נגד הכוחות האמריקניים בעיראק, וזכו לשם "עצאא'ב אהל אלחק" ("קבוצות אנשי האמת"). הוא פקד עליהן להגיע במהירות לסוריה דרך עיראק כדי להשתתף יחד עם צבא השלטון בדיכוי המרידה בסוריה. הניסיון הקרבי המבצעי שצברו מיליציות אלו במאות פעולות הטרור שביצעו נגד הסונים בעיראק, יתורגם ל"פעולות איכות" דומות נגד המורדים הסונים בסוריה.

 העומד בראש המיליציה הזו הוא "אבו דרע" – רוצח המונים שיעי, ממפקדי "פלוגות המוות" השייכות ל"צבא המהדי" של מוקתדא א-סאדר. שמו האמיתי הוא איסמאעיל חאפז אללאמי, יליד 1970, ששירת בעבר בצבא עיראק. לאחר שהצטרף ב-2003 למיליציית "צבא המהדי", הוטל עליו לצוד קצינים, טייסים, אנשי מודיעין ואדמיניסטרציה, ששירתו את סדאם חוסיין ומפלגת הבעת', ולהוציאם להורג ללא משפט. הוא נטל חלק פעיל בפיגועי המונים נגד סונים בבגדד שנועדו לנקות את בירת המדינה מהסונים ולהפכה לעיר שיעית. לפעולה זו יש משמעות אדירה באיסלאם, שכן בגדד היתה במהלך חמש מאות שנה, מ-751 עד 1258 לסה"נ, בירת הח'ליפות העבאסית, אשר קמה על גולגלות השיעים. הפיכתה לעיר שיעית היא נקמה מתוקה בסונים, ששחטו את חוסיין בן עלי, מנהיג השיעים, בכרבלא בשנת 680 לסה"נ. עכשיו אבו דרע נשלח לסוריה, כדי לסייע לאסד, משתף הפעולה של השיעים האיראנים, להמשיך ולשלוט בדמשק, שהיתה בירת שושלת בית אומיה הסונית בין 660 ל-750 לספירה. שר ההיסטוריה האיסלאמית צוחק כל הדרך לבנק הדם.

יכולתם של האיראנים לשלוח עיראקים למלחמה לצד אסד ולגרום לממשלת עיראק לשתף פעולה עם השלטון בסוריה למניעת הברחות של נשק למורדים, אמורה להיות ההפתעה האסטרטגית של העולם, שכן מתברר כי איראן היא השולטת בעיראק, ופועלת כיום לפי האינטרסים של איראן. לאחר כל הדם והכסף המערבי שנשפך על עיראק מאז 2003, לאחר שסולק הדיקטטור צמא הדם ששלט בה, מתברר כי מדינה שסועה ומפולגת הזו נפלה כִּפרי בָּשֵל לידי האייתוללות של קום. ניתן לומר בחיוך מריר כי איראן היא המנצחת הגדולה במלחמת המערב נגד סדאם, והיא עשתה זאת עוד כשהכוחות האמריקנים היו בעיראק, אך אלה היו מפוחדים מדי מכדי לפעול בנחרצות נגד איראן.

מאז 2003 היה לאמריקנים בעיראק מידע רב על מעורבותם של משמרות המהפכה והמודיעין האיראני בעיראק. לידי האמריקנים נפלו ציוד רב, נשק ותחמושת תקניים שהוברחו מאיראן לעיראק ושימשו במלחמת הגרילה של אנשים דוגמת אבו דרע, ומיליציות כמו "צבא המהדי", נגד כוחות הקואליציה. אלפים מחיילי הקואליציה נהרגו ונפצעו בעיראק מאז 2003 מנשק ותחמושת איראניים שהוברחו מאיראן לעיראק שהיו בשימושן של מיליציות עיראקיות (גם סוניות) שעברו אימונים באיראן. למרות כל זאת, מעולם לא העזו ארה"ב והקואליציה להטיל על איראן את האחריות להרג חיילי הקואליציה, בשל פחדם כי מהלך כזה יחייב אותם לפעול נגד איראן על אדמתה, בעוד שעליהם יהיה להמשיך ולהגן על עצמם מפני פיגועים איראניים בעיראק ובאפגניסטן.

השלטון האיראני שקלט את הרכרוכיות המערבית, הגביר את המתקפות על חיילי הקואליציה, והמדינות החברות בה אכן הכריזו בזו אחר זו על פרישתן מן המלחמה חסרת התוחלת בביצת עיראק הטובענית. לבסוף נמלטה ממנה גם ארה"ב, והשאירה מדינה מדממת זו לרחמי האייתוללות, העושים בה כטוב בעיניהם: ברצותם הם משגרים פיגועים נגד סונים, ברצותם – על מנת ליצור רושם של עיראק חופשייה, משוחררת ושלווה, מאפשרים לפסגת הליגה הערבית להתכנס בבגדד ומזחילים לבגדד את נציגי חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון ואת גרמניה, וסוחטים מהם עוד ויתורים וקונים זמן יקר נוסף לפיתוח תוכניתם הגרעינית הצבאית.

איראן, הסובלת ממשבר כלכלי לא פשוט ומהידרדרות קשה בערך המטבע שלה בעקבות הסנקציות הבינלאומיות, מצאה דרך קלה לסייע לכלכלה הסורית הקורסת: לחץ על עיראק לספק לאסד מזומנים לשלם לצבאו כדי לשמור על נאמנותו. איראן גם דרשה מנורי אלמאליכי, ראש ממשלת עיראק, להזרים נפט לסוריה לתדלוק הטנקים והנגמ"שים של אסד היורים פגזי מוות לשכונות התושבים של חומס, אדליב ודרעא. התשלום עבור שירותים אלה יגיע לעיראק כאשר המהדי הנסתר ישוב לעולם...

יש ידיעות על כך שעיראק רוכשת ציוד שנאסר על איראן לרוכשו, וציוד זה מועבר לאיראן אחרי הגעתו לעיראק. מדובר בציוד ובחומרים לתשתיות הנפט והגז, לתעשיות הפטרוכימיות ולמפעלי הדשנים והתרופות. החשש הוא כי איראן משתמשת בציוד ובחומרים אלה לייצור נשק כימי, ולכן נאסר על מדינות בעולם למכור לאיראן פריטים אלה. ייתכן כי גם מיכשור ומתכות המשמשים לתעשיית הנשק נרכשים כיום על ידי עיראק על מנת להעבירם לאיראן.

המפרץ הלוהט

במקביל להשתלטות האיראנית על עיראק, מצליחה איראן להפחיד עד מוות את מדינות המפרץ על ידי הפעלת טבעת החנק השיעית: קהילות שיעיות הנמצאות בכל מדינות המפרץ משמשות גיס חמישי איראני. קהילות אלה מערערות את היציבות הפנימית, בעיקר בבחריין, בעלת הרוב השיעי שעליו שולט המיעוט הסוני. באי-ממלכה זה – מול חופי סעודיה – נמצא הבסיס הימי העיקרי של ארה"ב במפרץ, וערעור היציבות נועד לדחוק במשפחת המלוכה לדרוש מהאמריקנים להסתלק, בדיוק כשם שסעודיה סילקה את הבסיס האווירי האמריקני מזהראן שבמזרח סעודיה כדי לחסום את תעמולת אלקאעידה בדבר שיתוף הפעולה של בית סעוד עם הצלבנים החדשים שבאו מאמריקה לטמא את ארץ שני המקומות הקדושים לאיסלאם, וכדי שלאיראן לא תהיה עילה להמריד את השיעים נגד שלטונו.

איראן מחזקת את אחיזתה במפרץ באמצעות הדגשת שליטתה בשלושה איים שכבשה עוד בימי השאה – טונב הקטן, טונב הגדול ואבו מוסא. בשבוע שעבר ערך מחמוד אחמדינג'אד ביקור בבסיס איראני שהוקם באבו מוסא, שעורר תגובות קשות בקרב מדינות המפרץ הרואות בו הכנה לצעדי השתלטות איראנית על מימי מיצרי הורמוז ועל איים נוספים במפרץ.

החשש מאיראן המקנן בקרב אזרחי מדינות המפרץ הוגבר לאחרונה בעקבות הצלחתה לקנות זמן במשא ומתן עם המערב על תוכניתה הגרעינית. יותר ויותר משוכנעים במפרץ שהמערב, שרכש ביושר את תדמיתו החלשה והרכרוכית, לא יצליח להרתיע את איראן מנקיטת צעדים מעשיים נגד מדינות המפרץ. לאחרונה נערך דיון בפרלמנט הכוויתי בשאלה האם עדיף לכווית להתנגד לכיבוש איראני או להתמסר ולהיכנע, כי ממילא המערב לא יחזור על מלחמת 1991 – עת שחרר את כווית מציפורניו של סדאם. למותר לציין כי לכווית אין אפילו יכולת מזערית לעמוד בפני כוח כיבוש איראני, ואיראן תיזקק לשעות ספורות בלבד לכיבושה ללא קרב.

אלא שאיראן כלל אינה זקוקה לצעדים צבאיים רועמים נגד שכנותיה הערביות שבמערב המפרץ. די לה בצעדים "רכים" כדי להכניסן תחת כנפי ההגמוניה שלה: חיסול של אמיר פה, קניית אמיר שם, הפחדת שייח' בנסיכות אחרת, פיגוע במרכז בנקאות, מיטוט מגדל משרדים, שריפת מתקן נפט, הטבעת סירת משמר חופים או מעשה דומה שברור לכל כי איראן עומדת מאחוריו, אלה יספיקו כדי להפחיד את המיליארדרים מדושני העונג שעדיף להם לשתף פעולה בשקט עם השכן ממזרח שהפך ל"בעל הבית" בעיראק, כדי לא לעבור את מה שזו עברה עד שהוכנעה לשלטון האיראני, וכדי לשמר את מיליארדי הפטרו-דולרים שבמקלטי המס שלהם ברחבי העולם.

עשירי המפרץ מעולם לא היו קנאים גדולים למדינותיהם, אחרת לא היו מציפים את הנסיכויות במיליוני עובדים זרים ואנשי עסקים, שהפכו את אזרחי מדינות המפרץ למיעוטים במדינותיהם. אם את מדינותיהם הם מכרו להגדלת הונם הפרטי, מה יגרום להם להתקומם נגד איראן? הרי מעולם לא היה להם כוח מגן אמיתי משלהם, וזוהי הסיבה שכוחות הביטחון במדינות המפרץ מורכבים מחיילים זרים, בדרך כלל מבנגלדש או בלוצ'יסטן. האם חיילים זרים אלה יילחמו בחירוף נפש למען מדינה שאינה שלהם?

המדינה היחידה בחצי האי הערבי שאולי יש לה כוח כלשהו להתמודד עם איראן היא סעודיה, אלא שהכשירות המבצעית של כוחותיה מוטלת בספק, שכן הם מעולם לא נלחמו מלחמה אמיתית, בהיקף כלל לאומי. מדי פעם הם היו צד בהתנגשויות גבול מול תימן ועיראק, אבל לא מלחמה בעלת אופי כולל. סביר להניח כי ללא סיוע מאסיבי מארה"ב, גם סעודיה לא תשרוד במלחמה נגד איראן. השתלטות על סעודיה מושכת את האיראנים במיוחד, שכן יחד איתה יפלו לידיהם גם המקומות הקדושים במכה ומדינה, וכך ישובו השיעים לשלוט על האיסלאם כפי שהיו בימי החליף הרביעי, עלי בן אבי טאלב, מייסד השיעה, וכל הישגי הסונים מאז אמצע המאה השביעית יימחקו כלא היו. מתוקה מאוד תהיה גם נקמת הפרסים בבדווים שיצאו מחצי האי ערב במאה השביעית והחריבו את האימפריה הפרסית הסאסאנית.

תוכנית התמנון העולמית

יחסי הכוחות הגיאו-אסטרטגיים בין איראן והמפרץ, הנוטים באופן ברור לטובת איראן, הופכים את המפרץ לטרף קל למכונת ההשתלטות האיראנית. הרווחים הפוליטיים והכלכליים שיצמחו לאיראן משליטה בעתודות הנפט במפרץ, יחד עם אלו הטמונות באדמת עיראק – הם אדירים. איראן תהפוך למדינה השולטת על כמות הנפט והגז הגדולה ביותר בעולם, דבר שיקנה לה יכולת לתמרן את מחיריו, ובכך להפיל מדינות שכלכלתן רעועה, דוגמת יוון, איטליה, ספרד, פורטוגל ואירלנד. על מנת להרגיע את איראן, יעלה העולם כל קורבן אפשרי על מזבח האייתוללות, כולל את ישראל. לכן, איראן אינה סבורה כי עליה לתקוף את ישראל – המערב ממילא יתנער מהיישות הציונית, יפקיר אותה לאנחות וזו תיפול מאליה.

מצד שני, ישראל במצבה הנוכחי עדיין אינה מעצמת נפט או גז, ולכן לא תצמח לאיראן תועלת רבה מהשתלטות עליה. לעומת זאת, הנזק העלול לצמוח לאיראן מהסתבכות עם ישראל עלול להיות קטלני לאיראן. האיראנים חוששים שמסוכן מדי להיכנס לעימות עם מדינה שהשמועות באינטרנט מדווחות כי יש לה בין 200 ל-300 ראשי חץ גרעיניים ושמדי פעם (בלבנון ב-2006 ובעזה ב-2008) מאבדת את קור רוחה ומגיבה באורח בלתי מידתי. לכן, לדעתי, ישראל, בהבדל ממדינות המפרץ, כלל אינה נמצאת על "כרטיס הטווחים" האיראני, על כל פנים לא בשורת המטרות הראשונה, אלא במעגל המטרות האיראני השני, יחד עם טורקיה, צפון אפריקה ואירופה.

בישראל מבינים את השיקול האיראני זה, ולכן, לדעתי, אין שום סיבה מיידית, וסיכוי – כי ישראל תתקוף את איראן. ישראל לא תקריב את עצמה על מזבח האייתוללות להצלתם של המפרץ והעולם מהבעייה האיראנית. האיראנים גם אינם מאמינים באמיתות הוויכוח הפומבי בין דגן, ברק ונתניהו על תקיפת איראן. הם בטוחים כי כל הוויכוח הציבורי והתקשורתי שהתנהל בישראל בשאלה אם לתקוף את איראן – נועד רק כדי לצלצל בפעמוני העולם כדי להעיר את הנרדמים באירופה ואת הישנים בבית הלבן, וכי דגן, ברק ונתניהו חילקו ביניהם את העבודה, כמו "השוטר הטוב והשוטר הרע".

וכי ממתי ישראל מנהלת דיון ציבורי על תוכניות מבצעיות?

ואגב מטרות קרובות, יש מטרה אסטרטגית נוספת שאיראן מתכוננת להשתלט עליה בעתיד הקרוב: אפגניסטן, שכנתה ממזרח. מיד כשיברחו הכוחות הזרים גם ממדינה כושלת זו, תשתלט עליה איראן באמצעיה הידועים – רצח, טרור, קנייה והפחדה – וכל אוצרותיה של אפגניסטן ייפלו לידיה, בדיוק כפי שקרה בעיראק. גם השתלטות זו תערוב לחיכם ההיסטורי של האיראנים, שכן בכך יצליחו להשתלט על מדינה שהבריטים, הרוסים והאמריקנים נכשלו כישלון חרוץ בניסיונותיהם, כל אחד בתורו ובזמנו, להכניעה ולקשור אותה לכרכרותיהם.

וכשיהיה בידי שליטי איראן נשק גרעיני וישלימו, באמצעות איום בשימוש בו, את השתלטותם על המפרץ, על חצי האי ערב, על עיראק ועל אפגניסטן, הם ימשיכו את מסעם מערבה למצרים וצפון אפריקה, לישראל, לטורקיה ולאירופה.

סוריה היום היא המפתח לעתידה של איראן: אם שלטונו של אסד ישרוד, איראן תתעודד ותמשיך בתוכנית התמנון הגלובלית שלה, ואם אסד יקרוס, תיעצר ההתקדמות של איראן מערבה וזו עלולה לשקוע לסכסוכים פנימיים סביב השאלה מי אשם בכישלון בסוריה. סכסוכים אלה עלולים לפלג את השכבה השלטת ולהביא לקריסתה המלאה.

עבור איראן המלחמה על סוריה היא אפוא גורלית, בעלת אופי של "להיות או לא להיות", ומכאן ההשקעה האיראנית המסיבית בתמיכה באסד.

לפיכך, על כל גורם עולמי המעוניין להביס את איראן לסייע למורדים באסד. ארדואן בטורקיה, המלך עבדאללה בסעודיה, שייח' חמד אל ת'אני בקטר והמלך עבדאללה בעמאן, הבינו את העניין והם עושים למען המורדים בסוריה כדי להציל אותם ואת המפרץ מפני התמנון האיראני. השאלה היא כמה זמן ייקח לישנים של אירופה ולחולמים בבית הלבן להבין את המציאות המזרח תיכונית הלא פשוטה הזו, ומתי הם ייכנסו לפעולה בסוריה כדי להביא לקריסת איראן.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 194.

* * *

קול קורא נגד סגירת "שער למתחיל"

לכל עמיתיי ושותפיי,

נכון לעכשיו, "שער למתחיל", השבועון בעברית קלה של משרד החינוך, מפסיק את הוצאתו לאור על ידי "ידיעות שורות". העובדה הזו כואבת ומצערת רבים בארץ ובתפוצות, שקשורים לעיתון וזקוקים לו: עולים חדשים וותיקים, לומדי עברית בכל מקום בעולם ובכל הגילאים, ילדים, קשישים, מעוטי השכלה, בעלי לקויות למידה, מורים, אנשי חינוך ושוחרי העברית. הידיעה כי מפעל תפארת זה שתרם תרומה נכבדה לעלייה, לקליטה, לחיזוק הקשר עם התפוצות, להחייאת השפה העברית ולהנחלתה – מפסיק להתקיים ועלול אף להיעלם מעל המפה, אסור שתתקבל בשיוויון נפש. עוד לא סיימנו את תפקידנו. עוד לא אבדה מחוייבותנו! משרד החינוך פועל למציאת זכיין שיחדש את ההוצאה לאור של העיתון, ואני תקווה כי לא ירחק היום והעיתון יחדש את הופעתו.

הייתה לי זכות גדולה לערוך במשך 16 שנים כלי תקשורת ייחודי, צנוע ורב ערך זה, מהן למעלה מ-10 שנים בבית "ידיעות שורות". אני רוצה להודות בשמי, בשם חבריי למערכת ובשם הקוראים, לכל אחד ואחת מכם על תרומתו להוצאה לאור של העיתון היקר והחשוב הזה. תודה אישית לכולכם על שיתוף הפעולה המקצועי והמפרגן לאורך השנים. אני מקווה שנמשיך לשתף פעולה יחד בעתיד ושנמשיך להתראות מעל דפי "שער למתחיל".

בלב לא קל,

בברכה ובתקווה,

ציפי מזר

עורכת "שער למתחיל"

mazart@zahav.net.il

* * *

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ

פרק מ"ב מאת משה ברק, גבת

מכתב גלוי לאקדמיה ללשון עברית

מדור זה המופיע בכמה אתרים במרשתת, מציע כידוע חלופות עבריות למילים בלעז שחדרו ללשוננו ומעוותות את המבנה שלה. עד כה פרסמתי בו למעלה מ-50 הצעות מבוססות על שורש עברי, לפי חוקי הלשון, עם דוגמאות לשימוש בהטיות ובבניינים השונים. ההצעות נשלחו בו-זמנית לאקדמיה, שאישרה את קבלתן ללא התייחסות למהות.

לכן החלטתי הפעם, שלא כרגיל, לפנות ישירות לאקדמיה ולבקש תשובות, להתעלמות מהצעותיי.

אני מודע לכך שבראש האקדמיה יושב סגל לשׁוֹנאים מהשורה הראשונה, שאני עפר לרגליהם. אני משוכנע, כי הם יוכלו לנתח כל בעייה לשונית המתעוררת ולהגיש את התשובה המוסמכת ביותר.

אך רבותי חברי האקדמיה. כאן לא מדובר בניתוח הקיים אלא ביצירת מילים חדשות.

מה לעשות?! כידוע אתם נבחרתם על פי מעלתה הגבוהה של יכולתכם בחקר. אך חיבור מילים אינו חקר, אלא יצירתיות, שלא נדרשה מכם. סביר להניח שהיא גדולה בהרבה דווקא אצל סופרים ומשוררים. ויעידו על כך: ביאליק, שלונסקי ואחרים. כשלצידם גם משכילים בעם, שיצרו הברקות לשוניות מקוריות. כמו דוד רמז, משה שרת ועוד.

אזכיר רק כמה חלופות עבריות שהצעתי, שעמדו בכל תקני הדקדוק ולא נבחרו משום מה, ולרוב הושאר המונח הלועזי:

"שיט תענוגות" – הצעתי לקרוא "שיטוט" בפיעל כשילוב של "שיט" ו"שוטטות" ולאמור למשל: "שיטטנו שבועיים בים התיכון." לא נעניתי ונשאר "קרוז" CRUISE.

"ויטראז'", חלונות רבי צבעים, הצעתי "זגון" (זגוגית + גון) להרכבה נקרא – "לזגן" ולאומן –"זגן". האקדמיה נאחזה בצירוף בן שתי המלים "חלונות משכית". צירוף שמני אופייני לשפות לטיניות שלא ניתן להטיה כלשהי.

"דעל" (דע + על) במקום "היי טק", HIGH TECH שהוא בן שתי מילים, ולא ניתן לכל הטייה בעברית.

"קישוב" במקום "אודישן" שבאנגלית נכתב "אודיטיון" AUDITION שמקבל צורה מגוחכת ברבים "אודִישְנִים", ובכל הקשר נזקק לפועל עזר: לעשות אודישן, להשתתף באודישן במקום "לקשב", "להתקשב" וכו'.

אך לשיא חוסר ההיגיון הגיעה האקדמיה בבחירת המילה "חממית" כחלופה למונח "אינקובטור" לטיפול בתינוקות. גם בלועזית היה זה מונח שגוי, כי לא מדובר על חימום הציפוי (הביצה), עד אשר לפתע העובר כאפרוח יתעורר ויבקע מן הקליפה. לכך לא צריך אפילו "חממית" כי יש לנו כבר דורות את המושג "מדגרה". אך את התינוקות לא מדגירים בכסות נוצות חונקת עד שיצאו לחיים. הם כבר באוויר העולם – חיים, והחימום הוא רק חלק שולי מהטיפול בהם, כשהעיקר הוא ההזנה, והבטחת תיפקוד האברים. המתקן ממלא למעשה את תפקיד הרחם ממנה יצאו בטרם עת. לכן הצעתי לקרוא לו "רחומה" הכולל "רֶחֶם", "חוֹם" ו"רחמים". אך אתם התעלמתם מהצעה "עממית" זו, כדי לקרא למתקן מחייה זה בשם "חממית", שמובנו מוגבל לחימום בלבד, והולם כשם "תנור החימום", שיזכה סוף סוף לשם עצם עברי בן מילה אחת.

רבותי המלומדים!

נדמה לי שיהיה זה לכבוד לא רק לי, כי אם לכולנו, אם האקדמיה תאמץ ותפרסם שקיבלה הצעות "מפי העם".

אנא בדקו שוב את הצעותיי, בתקוה שמשהו ישתנה.

* * *

אלוני זמורה

פנחס רוטנברג

והפגישה עם מיכאל הגרמני באושוויץ

ישראל סבו, מנהל בית רוטנברג שעל הר הכרמל בחיפה, ביקש ממני לארח, לסוף שבוע, שלשה עורכי עיתונים בכירים מגרמניה. שני גברים ואישה.

ישראל, איש נשוא פנים, ניהל את עזבונו של פינחס רוטנברג. בית האבן המפואר בן ארבעת המפלסים, ניצב בחורשת עצי אורנים עתיקים, על רכס הכרמל בשדרות הנשיא 77. ממנו ניתן להשקיף על מפרץ חיפה ועל קרן הכרמל הפורצת אל הים התיכון.

סיפור חייו של פנחס רוטנברג יכול לפרנס ספר שלם, אולם עיקר פרסומו בארץ, בא לו כ"איש מנהריים".

רוטנברג, נולד בעיירה רומני שבאוקראינה (1879-1942), למד ב"חדר" בעיירת הולדתו. בגיל עשרים וחמש סיים בהצטיינות את לימודיו כמהנדס במכון לטכנולוגיה בעיר פטרבורג הבירה (לנינגרד). ברוסיה של ראשית המאה העשרים הפך להיות סוציאליסט ומהפכן ידוע.

כשהיה בן עשרים ושש, היה האיש שהציל את חייו של הכומר גיאורגי גאפון, מנהיג הפועלים. גאפון, שלא בכוונה גרם למהפכת 1905 ברוסיה, כאשר יזם הפגנה המונית, עממית, בה השתתפו כמאה וחמישים אלף איש, למען שיפור תנאי החיים של הפועלים. ההפגנה הסתיימה בטבח המוני של המפגינים בידי חיילי הצאר והביאה למהפכה ברוסיה.

רוטנברג היה האיש, שהגן על הכומר גאפון והסתיר אותו מחיילי הצאר. אולם שנה לאחר מכן רוטנברג היה גם האיש, שעמד בראש ההוצאה להורג בתליה של גאפון בפקודתו של המנהיג המהפכני אזף. תככים ומזימות ונאמנויות כפולות היו מנת חלקו בחילופי המשטרים.

לאחר מכן הפך רוטנברג לאדם מרכזי ביותר במשטר הדמוקרטי של קרנסקי ברוסיה של שנת 1917. הוא האיש שתבע מקרנסקי לתלות את לנין וטרוצקי מנהיגי הבולשביקים. אם קרנסקי היה מקבל את דרישתו, היינו חיים בעולם שונה לחלוטין. וכידוע קרנסקי סירב לקבל את דרישתו של רוטנברג. הוא הושלך לכלא ולאחר שנה, בשנת 1918 שוחרר.

הוא עזב את מולדתו ונימלט מרוסיה, לאיטליה ומשם לארה"ב. שם, נזכר בלימודיו ב"חדר" היהודי, התוודע לתנועה הציונית והפך להיות מסוציאליסט קיצוני לציוני.

בשנת 1919 הגיע רוטנברג לארץ ישראל המנדטורית, בעליה השלישית. הפך להיות איש עסקים ופעיל בארגון "ההגנה". היה מיוזמי "הגדודים העבריים" ביחד עם זאב ז'בוטינסקי.

הוא בנה תחנות כוח לייצור חשמל בתל-אביב, בחיפה ובטבריה, שפעלו בדלק נוזלי.

חלומו היה להקים תחנת כוח חשמלית בכוח המים של נהר הירדן ונהר הירמוך בנהריים. כיום, זכור רוטנברג בעיקר, כמי שהקים את חברת החשמל. בשנת 1921, הודות לתמיכתו של וינסטון צ'רצ'יל , שר המושבות דאז, הוא קיבל מהממשלה הבריטית את הזיכיונות לניצול מי הירמוך והירדן להפקת חשמל, למרות התנגדות חברי פרלמנט בריטיים שונים. בשנת 1923 הוא יסד באופן רשמי את "חברת החשמל הארץ־ישראלית".

ב- 1928 החל בהקמת תחנת כוח בנהריים שבעבר הירדן. חמש שנים נמשכה בניית התחנה. בעקבות הצלחת המפעל הזה (שפעל עד מלחמת העצמאות) הוא זכה לכינוי ''הזקן מנהריים".

מרדכי זעירא, מלחין ומשורר, כתב והלחין שיר שמושר עד היום בידי ותיקי חברת החשמל:

הזקן מנהריים

הזקן, זקן, הזקן מנהריים.

הוא הקים את המפעל.

לא היה שם כלום, לא היה, היו רק מים.

ועכשיו שם לב חשמל.

בשנת 1942 הלך "הזקן מנהריים" לעולמו. הוא הוריש את ביתו היפה שעל הר הכרמל לחינוך ולפעילות לבני נוער. בצוואתו כתב: "הנוער שלנו – תקוות עתידנו. בחינוכו העברי הנכון – ביטחון קיומנו".

[אהוד: אביגדור המאירי כתב על אודותיו בשני כרכים את הרומאן הנשכח "תנובה"].

בקומה העליונה, באולם הענק הצופה על רכס הכרמל והים בתוך חורשת האורנים, נשתמרה עד היום האווירה של הימים ההם – הספרייה העשירה, צילומים ותמונות של מנהיגים וסופרים, ידידיו מתקופת המהפכה ברוסיה ושל מנהיגי המפעל הציוני בארץ ישראל, תלויים מסביב על הקירות ועל הריהוט הכבד והעשיר. שטיחים פרסיים מעטרים את הרצפה ומתחת לשולחן העבודה הכבד של האיש, כאילו מספרים על פועלו.

ישראל סאבו קיים את צוואתו של רוטנברג והפך את הבית למקום מפגש לבני נוער, להכשרת מדריכים ולבית ועד לפעילי תנועות הנוער.

מינהל הנוער במשרד החינוך, הפך את הבית למרכז השתלמויות למנהיגות נוער צעירה ולהשתלמויות מורים.

ישראל סאבו, יליד גרמניה, החל משנות הששים של המאה הקודמת, הציב מטרה נוספת לבית, להזמין מנהיגות של צעירים גרמניים, להכיר מקרוב את מדינת היהודים המתחדשת, לראות במו עיניהם, כיצד ניצולי השואה ופזורות של קהילות יהודיות שבאו מכל קצוות תבל מקימים חברה חדשה. רבים מהצעירים הגרמנים ששהו בבית רוטנברג, נשארו בארץ לשנת שרות בהתנדבות ועבדו במוסדות קהילתיים ובעיקר סעדו קשישים ניצולי שואה.

כאמור בתחילת סיפורי, ישראל סאבו נהג להזמין אותי להרצות בפני קבוצות של צעירים גרמניים ומדי פעם לארח אותם בביתי, על מנת שיכירו מקרוב אורחות חיים של משפחה ישראלית.

הפעם, היו אורחיי שלושה גרמנים, שני גברים ואישה, בשנות הארבעים, עורכי עיתונים ידועים ממקומות שונים בגרמניה. שלושתם אנשי העולם הגדול, גבוהי קומה, נאים, דוברי אנגלית רהוטה וסקרנים מאוד ללמוד את הישראלים ואת הבעיות שהחברה הישראלית מתמודדת איתם.

הזמנתי אותם לארוחת ערב של יום שישי בביתי שבדרך הים, בחיפה וגם תיכננתי עבורם טיול משותף, לבקשתם, לגליל, לנצרת ולהר תבור, מקומות ידועים ומפורסמים.

במפגשים מסוג זה נמנעתי בצורה מכוונת מלהעלות את נושא השואה, לא רציתי ליצור אווירה מעיקה של חטא אבות על בנים. רציתי לשוחח איתם על נושאים חברתיים, על חינוך ערכי, על קליטת עליה, על בנייה של חברה דמוקרטית, במדינה שרוב תושביה מהגרים, נושאים שעניינו אותם במיוחד.

הכנו להם ארוחת ערב מסורתית של יום ששי כולל הדלקת נרות של שבת וקידוש על היין. הגברים עמדו על כך, לחבוש כיפות בזמן הקידוש ונעניתי ברצון לבקשתם.

לאחר הארוחה החגיגית, פנה אלי מיכאל, בהיסוס רב, בבקשה, שברגע הראשון הפתיעה אותי, הוא ביקש גם בשם חבריו, בלשון מהוססת, לשמוע ממקור ראשון קורות חיים של ניצול שואה. האם אנחנו מכירים ניצולי שואה והאם מי מהם ייעתר ויסכים לבוא ולהשמיע בפניהם את סיפורו.

כן, אפילו עכשיו, הם מבקשים.

נזכרתי בידידתנו, רחל. אשתי דליה היתה המחנכת של בנה הבכור דורון, ומאז לא נפרדו דרכינו. כשהעתקנו את מקום מגורינו לכרמל גם משפחתה רכשה דירה בשכנותנו. רחל, ילידת הונגריה, במלחמת העולם השנייה, בגיל 14, נשלחה עם משפחתה עם עוד רבים ברכבת מהונגריה ישירות למחנה אושוויץ-בירקנאו. היא שרדה את המחנות, עלתה ארצה, התחתנה עם שלמה, יליד לבנון, שעסק באותה עת בהברחת יהודי לבנון לישראל ונולדו להם שני בנים.

למרות היכרותנו המעמיקה והידידות איתה ועם משפחתה, סירבה רחל בתוקף לדבר על קורותיה בזמן המלחמה. גם בפני ילדיה, לא חשפה את סיפורה. היא נצרה את הפרק של חייה והשתלבה כמעט לחלוטין בהוויה הישראלית.

איני יודע מה גבר על מה, רצוני לרצות את אורחיי הגרמנים, או שהשתוקקתי לדעת את המוצאות אותה במלחמה. בהיסוס רב הרמתי אליה טלפון ומסרתי לה את בקשתם של אורחיי, בידיעה ברורה שגם הפעם אתקל בסירוב. להפתעתי הרבה היא ענתה בחיוב, ותוך דקות ספורות פתחנו בפניה את דלת הבית.

לאחר לחיצות הידיים עם הגרמנים, שהיו מתוחים מאוד ולא ידעו כיצד להמשיך בשיחה שכל הזמן קלחה. הם ישבו על ספת העור שותקים ובוהים. לאחר שניות ראיתי אותם מתבוננים בכתובת הקעקע הטבועה באמת ידה החשופה של רחל. המספר האישי שקיבלה באושוויץ. הם ידעו מה פשר המספר וייתכן שחזו בו בפעם הראשונה. האישה, נאה מאוד, התעשתה לראשונה ושאלה את רחל בגרמנית מדוע היא לא ניסתה למחוק את המספר מזרועה והאם הוא לא מפריע לה בחיי היום יום.

רחל התבוננה ארוכות בהם וענתה בשאלה – האם יש לכם סיבה להחליף את שמותיכם? או האם יש לאדם יכולת לשנות את זהותו ואת עברו? במשך כל תקופת שהותה באושוויץ איש לא שאל לשמה, כל זהותה שם התמצתה במספר הטבוע באמת ידה A-13561. היא חולמת עליו בלילות ומתעוררת מסיוטי הלילה, כשהמיספר מזכיר לה, שהחלומות הם חלק מהביוגרפיה שלה.

ובלי שיבקשו עוד, היא החלה לספר את המוצאות אותה בכל תקופת המלחמה.

מכל משפחתה, היא נותרה עם שלוש אחיותיה, מהן היא לא נפרדה גם במחנות המוות. כבדרך נס הן אחזו זו בזו ושרדו ביחד את זוועות המלחמה ואת מחנות המוות. מאבא ואימא ומשני אחיה היא נפרדה, כשירדו מקרונות הרכבת. הגרמני עם המקל ביד שלח אותה ואת שלש אחיותיה ימינה ואת אימא ואבא עם שני האחים הקטנים שמאלה. היא איננה יכולה לשכוח את המבט העצוב של אימא ואת מבטו של האח הקטן יהודה'לה שכל כך אהבה. באושוויץ אמרה לה אחותה הגדולה, שבעשן שעולה כל הזמן, שם שרפו את ההורים שלהם, והיא צעקה עליה צעקה גדולה בשארית כוחותיה. הן הוכנסו לצריף, לאחר שגילחו את שערותיהן. בכל צריף הוכנסו כאלף נשים והיו שתים-עשרה במיטה.

לאחר כל הזוועות של אושוויץ, הן נשלחו לעבודה למחנה ברגן בלזן הקפוא ולעוד מחנה עבודה בדוידרשטאט בתוך גרמניה, לעבודה במפעל תחמושת. לקראת סוף המלחמה נשלחו ברכבת וברגל לגטו טרזינשטאט. יום לאחר סיום המלחמה, נכבש המקום על ידי הצבא הרוסי. הן הגיעו בדרך-לא-דרך לארץ ישראל.

השעות נקפו וסיפורה של רחל ריתק אותם ואותנו, שלראשונה שמענו את עדותה. כאילו שיחררה את נטל הזיכרונות ומוראות המלחמה הארורה וההשמדה של כל משפחתה והעבירה אותם אלינו למשמרת. וכיצד בנתה ושיקמה מחדש את חייה והקימה משפחה לתפארת. כיצד אחיותיה, שגם הן הגיעו ארצה, הקימו משפחות וכיצד קרה שהבן של אחת מאחיותיה, המתגוררת בקיבוץ בעמק יזרעאל, נפל במלחמת יום הכיפורים, במלחמה אחרת. והשכול ממשיך ללוות את המשפחה.

הגרמנים ישבו כל העת מרותקים לסיפורה, מוחים דמעה מעיניהם ושותקים.

רחל סיימה את סיפורה "ואני ממשיכה את חיי כאן," אמרה.

" ואת לא שונאת אותנו, הגרמנים?" שאל חרש מיכאל.

"לא," ענתה רחל, "אינני שונאת אתכם, לא משום שהעם הגרמני שעשה את הזוועות, איננו ראוי לשנאה,"אמרה, "אינני שונאת אתכם משום שאינני רוצה לבלות את שארית חיי מתוך שנאה. אני רוצה לסיים אותם מתוך אהבה." אמרה.

שלושתם כאחד, קמו, חיבקו ונשקו את רחל מתוך אהבה גדולה.

לאחר שתיקה ארוכה מיכאל אמר – "כשאחזור לגרמניה, אקדיש חלק גדול מחיי להקים מוסד חינוכי באושוויץ, בו הדור החדש של הגרמנים ילמד את תולדות השואה ומה שהעם הגרמני עולל ליהודים. לא ייתכן להשכיח פרק זה מהעם הגרמני," אמר בהתרגשות.

למחרת היום, בשבת, נסענו לנצרת, ביקרנו בכנסיית הבשורה, המקום בו גרה מרים והמקום בו המלאך גבריאל בישר לה שתלד את ישו המקודש לנוצרים, שכן על פי ה"ברית החדשה" גדל בה ישוע הנוצרי ובה התחנך, ומשם העיר נגזרה המילה "נצרות". משם עלינו על הר תבור, הר ההשתנות, וביקרנו בכנסיה הפרנצ'סקנית העתיקה, כנסיית ההשתנות. זה המקום שעל פי המסורת הנוצרית ישו השתנה לפני תלמידיו.

במשך כל יום הטיול ריחף סיפורה של רחל מעלינו והטביע שינוי אצל חברינו הגרמנים.

לאחר מכן, כמה חילופי מכתבים ותצלומים למזכרת, והזמן והחיים המשיכו לזרום.

כשמונה שנים לאחר ביקורם של הגרמנים בביתנו, יצאתי לפולין מטעם מינהל חברה ונוער במשרד החינוך, מיספר פעמים, כמנהל משלחות נוער. מסע שעיקרו לראות במו העיניים את מחנות ההשמדה, לראות את שרידי העיירות היהודיות, של אלף שנות חיים ותרבות שנכחדו בחתף, ולשמוע את סיפורם של ניצולי השואה. אנשי עדות קראנו להם, סיפרו לבני הנוער במקומות ובאתרים בהם התחוללו הזוועות.

באחד ממסעותיי, התייחדתי עם עצמי, בין הביתנים של מחנה אושוויץ. קבוצות של בני נוער עם חולצות כחולות עברו מביתן לביתן ראו את הררי הנעליים, המשקפיים, השער והמזוודות והאזינו ברטט לדברי המדריכים וניצולי השואה.

ואני עם עצמי, מהלך במרכז השדרה, כשלפתע אני שומע קול הקורא בשמי: "אלוני, אלוני!"

הייתי בטוח שאני הוזה. אין איש באושוויץ שיקרא בשמי. ושוב הקול קורא: "אלוני , אלוני!"

אני מתבונן סביבי כלא מאמין, מחפש את בעל הקול הקורא ורואה איש גבוה, נאה, חובש משקפיים, עומד במרחק וקורא בקול מהוסס, פעם שלישית: "אלוני, אלוני..."

אני פוסע לקראתו, כמבקש לדעת אם אין טעות בקולו והאם הוא קורא לי ואליי, וגם הוא פוסע לקראתי ולפתע אני נזכר במיכאל, שהיה בביתי לפני כשמונה שנים, ונזכר בערב המחשמל בו רחל סיפרה לראשונה את סיפורה.

אנחנו נופלים איש בזרועות רעהו, ולאחר מכן הוא מצביע על קבוצה של צעירים גרמנים העומדים לא הרחק במחנה אושוויץ ואומר לי:

"אלוני, האם אתה זוכר את ביקורי אצלך בבית, והאם אתה זוכר שהבטחתי לכם, להקים מוסד ללימודי השואה באושוויץ לצעירים גרמניים? הנה, הקבוצה הזאת היא אחת מהן. המכון שהקמתי ללימודי השואה נמצא בעיירה אושוונצים שליד אושוויץ ומאות גרמנים כבר למדו בו את תולדות השואה,"

חזרתי ארצה וסיפרתי לרחל את קורות פגישתי עם מיכאל. ביקשתי ממנה להתלוות אליי, כאשת עדות, ולספר את קורותיה לבני הנוער. היא נעתרה לבקשתי ומאז היא מקדישה את עיתותיה כ"אשת עדות" לבני הנוער במסעותיהם אל העבר בפולין.

* * *

אהוד בן עזר

"איפה הוא מרגיש הכי טוב? – כשהוא באוויר, בטיסה מארה"ב לישראל או בחזרה."

מתוך היומן, מאי 1990

30.5.90. יום רביעי. שבועות. אצל ג'וני ואלן שוורץ בריי, במדינת ניו יורק, בביקור ראשון שלי בארה"ב. ג'וני היא בת-הדוד היחידה של יהודית כי אביה של ג'וני היגר לארה"ב שנים לפני השואה. מרבית בני משפחתן הושמדו בשואה.

השעה 23.30. לילה. מחר אנחנו חוזרים ארצה.

ג'וני הכינה סלט חסה עם ירקות ופירורי גבינת רוקפור. אטריות (פסטה) עם פטריות וחמאה. קלחי תירס מבושלים. ארוחה טעימה מאוד. בסוף לקינוח, תה עם טיראמיסו. במשך הארוחה התנהלה שיחה מעניינת, מעין סיכום לביקורנו. דוברים עיקריים בה היינו אלן, דיוויד [בנם של ג'וני ואלן] ואני. רשמתי בקיצור ציטוטים טריים אחדים.

אני: "סיכום ההתרשמות מהביקור שלי, במשפט אחד – קשה להיות יהודי בישראל, וקשה בארה"ב."

דייוויד: "יש בדיחה נפוצה על כך שהיהודי האמריקאי לא חש עצמו בנוח בארצו, וגם לא בישראל. איפה הוא מרגיש הכי טוב? – כשהוא באוויר, בטיסה מארה"ב לישראל או בחזרה."

אלן: "ליהודי ארה"ב איכפת מישראל יותר מאשר איכפת לישראלים מיהודי ארה"ב. אנחנו חרדים לכל פיגוע אצלכם, אבל לכם לא מזיז אם תשמעו שנהרגו ילדים יהודיים בתאונת אוטובוס אצלנו."

אני: "ואני חש ההיפך. לנו יש אינטרס בכם כי אנו יודעים אנגלית ועוקבים אחר חייכם, קוראים ספרות יהודית אמריקאית. ואילו אתם אינכם יודעים עברית, אינכם מבינים את התרבות העברית ואינכם סקרנים לקחת בה חלק. התרבות העברית, והזהות הלאומית הישראלית, הן יהדותנו. לא הייתי יכול לחיות כיהודי חילוני בארה"ב כי הייתי חש עצמי נסחף להיות אמריקאי בשפה ובתרבות, ואינני מוכן לשנות עורי ולהיות דתי רק כדי לשמור על זהותי כיהודי בגולה."

אלן: "לכם, ליהודים בישראל, למרות כל ההבדלים במוצא ובהשקפה, כבר ישנה איזו זהות משותפת ותחושה של גורל משותף, ואתם יודעים שהילדים שלכם יחיו חיים דומים לשלכם. ליהודים בארה"ב יש הרבה פחות ביטחון איזה סוג של חיים יהודיים יחיו הילדים שלהם. שלחנו את רייצ'ל לישראל כדי שתלמד להכיר את הקרובים שלה, בעינינו כל העם היהודי קרובים – והנה היא רוצה להישאר שם, בישראל."

הרהרתי – אצלכם עלייה היא כנראה כמו אצלנו – ירידה.

אני: "היחס שלכם ליהדות וליהודים הוא עדיין כמהות אחת, דבר אחד – כלומר, היהודים הרוסיים, הישראליים, האמריקאיים – כולם נחשבים העם היהודי שמורכב מגלויות רבות ושונות. אתם אינכם מבינים את המהות הלאומית והתרבותית החדשה שנוצרה אצלנו. רק עתה נוכחתי לדעת עד כמה חשובה ליהודים, בייחוד לחילונים כמוכם בארה"ב – עובדת קיומה של ישראל, וזאת לא רק משום שאתם דואגים לישראל אלא משום שהקשר לישראל הוא צורת ההגדרה העצמית שלכם כיהודים, וזהותכם היהודית – בהיעדר כמעט כל מרכיבים אחרים של תרבות ולאום יהודיים ייחודיים לכם."

דייוויד: "בדור הבא לא יהיו צעירים אמריקאים יהודים שיחיו חיים כשל ההורים שלי. יהא עליהם להכריע – לעלות לישראל או להיות דתיים. אין מקום ליהודים חילוניים בארה"ב. שכחת את האנטישמיות. בקאנטרי-קלאב, בשלושה המועדונים שכאן בריי, לא מקבלים יהודים. יש להם שיטה – מקבלים שניים או שלושה חברים יהודים, הקרויים Token, [מעין 'עלה תאנה'], כדי שלא יוכלו לתבוע את המועדון על אפלייה גזעית בקבלת חברים, אך יותר יהודים הם לא מקבלים, כביכול מסיבות של חוסר התאמה אישית, ואי אפשר לתבוע אותם על כך."

יהודית: "ישראל היא מקום מקלט אם משהו רע יקרה ליהודי ארה"ב."

אלן מאוד התקומם על כך. נראה שממש נעלב: "לא יכול להיות מצב שבו לא יהיה מקום ליהודים בארה"ב, ולא בקנדה, ולא ברוסיה, ולא בשום מקום אחר – ושבמצב הזה לא תהיה גם ישראל בסכנה גדולה מאוד, וכלל לא מקלט בטוח. אם מצב שכזה יהיה – גם ישראל תהיה בסכנה גדולה."

דיוויד טען בלהט ובביטחון-נעורים: "כן, היהודים הדתיים-כביכול בארה"ב, הם נוסעים בשבת לבית-הכנסת, דבר שלא נשמע כמוהו ביהדות אי-פעם."

ניסיתי להסביר לו את ההשקפה, לא רק שלי, בעיקר בעקבות גרשם שלום, כפי שהעליתי בספרי "אין שאננים בציון": "יש פלוראליזם ביהדות, תולדותיה הם מעבר להבחנה שבין קודש לחול. מוטב שיהיו יותר יהודים ריפורמיים וקונסרבאטיביים, שמפרשים את היהדות לפי השקפתם, מאשר התרחקות והתבוללות גמורה. יהודים אלה הם גם יותר אוהבים לישראל ותומכים בה מהיהודים שאתה רואה בהם דתיים שלמים. אני גם לא מבין מדוע הם תומכים בישראל, שאינה מעניקה להם חופש פולחן על פי חוקיה."

איני יודע אם דייוויד השתכנע.

היו עוד חילופי דברים מעניינים ואולם השעה כבר מאוחרת ואני עייף לרשום אותם, וחבל.

* * *

דרור אֵידָר

שיעור באזרחות

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (20.4.2012)

משרד החינוך פסל השבוע ספר לימוד באזרחות והשמאל הישראלי גועש. "רדיפה פוליטית" זעק "הארץ".

הנה העובדות.

את ספר הלימוד בדקו שלושה מומחים שנחרדו לגלות לאורכו טעויות – ביחס לנתונים, ביחס לאירועים היסטוריים והן ביחס למושגים בסיסיים באזרחות. מדובר במאות טעויות. רק עובדה זו לבדה חייבת לפסול את הספר, בעיקר כשגם לאחר שהועברו להוצאת הספרים שלל הטעויות והתיקונים הנדרשים, לא תוקנו טעויות רבות בניגוד להצהרה שהן תוקנו. פרופ' אשר כהן, ראש ועדת מקצוע האזרחות, הביא לכך דוגמאות רבות.

ולא רק טעויות אינסופיות יש בספר, גם אינדוקטרינציה של התלמידים בסוגיות היסוד שבעקביהן מתחבטת החברה הישראלית. בספר הזה, דומה, נפתרו סוגיות היסוד בכיוון פוליטי מסוים. הדוגמאות לכך כה רבות עד שקשה לבחור ביניהן. מה גם שמדובר בהשפעה מצטברת.

לאורך הספר מכוונים כותביו את התלמידים לכך שיש סתירה בין ישראל כמדינה יהודית להיותה דמוקרטית. הדברים לא נאמרים ישירות, אלא משולבים בדוגמאות ובאמירות, אבל אין ספק שזו רוח הספר, בניגוד לאחת ממטרות תוכנית הלימודים להציג את הגישה שאין סתירה בין השתיים. "סתירה", אמר אחד המעריכים, "היא מילה חזקה שמובילה למחשבה שלא ניתן לפתור את הבעייה, אלא אם יתבטל אחד הגורמים לסתירה. ואכן, הניסוחים המוצגים בתרגולים השונים בספר חוזרים שוב ושוב לטענת הסתירה הבלתי פתירה, אלא אם ישתנה אופייה של מדינת ישראל."

תחת הכותרת "התנגשות בין זכויות האזרח... לבין יעדיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית," הוזכר חוק השבות "המאפשר לכל יהודי לעלות... אך אינו מאפשר לערבים לעלות." הרושם הוא שחוק השבות הוא התנגשות. מה הקשר בין זכויות האזרח לבין מדיניות הגירה סלקטיבית? ולהפך – האם לא תיתכן פגיעה בזכויות האזרח גם כשאין מדיניות הגירה סלקטיבית?

ביחס לזהות הפלסטינית של ערביי ישראל נאמר שהיא מתבטאת בין היתר בתמיכה בפתרון "שתי מדינות לשני עמים". דבר לא נאמר בספר על מסמכי החזון של ערביי ישראל שבהם אין כלל הסכמה לעקרון הזה. להפך, מסמכי החזון תובעים את ביטולה של ישראל כמדינת העם היהודי והפיכתה למדינת "כל אזרחיה" ולמעשה למדינה דו-לאומית.

ברקע ההיסטורי בראשית הספר נכתב: "שני תהליכים מרכזיים (בסוף המאה ה-19) הובילו לתפיסה כי יהדות אינה רק דת אלא גם לאום." הניסוח חוזר גם בסעיף העוסק בקונגרס הציוני הראשון: "חשיבותו המרכזית היא בהכרה... כי יהדות אינה רק דת אלא לאום," ובהמשך הספר: "אין ויכוח על כך שבמקור המשמעות של יהדות היא דת בלבד."

משמע מכאן, שעד למאה ה-19 היהדות נתפסה כדת בלבד ותפישת הלאום היהודי חדשה לגמרי. מדובר בניסוח בלעדי של גישות רדיקליות ביחס ללאומיות כ"המצאה" מודרנית, במיוחד זו היהודית. זו גם הטענה האנטי-ישראלית והאנטי-ציונית המוטחת בישראל מזה שנים. התפיסה הערבית (והאנטישמית) ותפיסת השמאל המערבי הרדיקלי היא שהיהודים אינם עם אלא דת, ולכן אינם זכאים להגדרה עצמית לאומית.

לשם השוואה, הנה ציטוט מהאמנה הפלסטינית (סעיף 20): "...הטענות בדבר הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודים לפלסטין, אינן עולות בקנה אחד עם אמתות ההיסטוריה... היהדות כדת שמימית אינה לאומיות בעלת קיום עצמי, וכמו כן אין היהודים עם אחד, בעל אישיות עצמית, אלא אזרחים במדינות שלהן הם משתייכים."

מול הגישה המוצגת בספר ישנן רבות הפוכות – שאינן מובאות בו – המדברות על הלאומיות היהודית מקדמת דנא, מזמן ישיבתנו כאומה על אדמתה במשך מאות שנים. בתפיסה זו דגלו כל אבות הציונות; מה הם חשבו – שהם ממציאים אומה? ברור היה להם שהם מחדשים ימינו כקדם. יתרה מזו, גם על השוללים את הלאומיות היהודית העתיקה, מקובל שבדת היהודית משוקעים היבטים לאומיים מובהקים דוגמת זיקה לטריטוריה מוגדרת, קידוש השפה, קיבוץ גלויות, חזרה למולדת, עצמאות ועוד. איפה זה בספר? אתם מבינים מה אמורים ללמוד ילדינו?

מי אחראי לאישור הספר? מפמ"ר אזרחות בשם אדר כהן, שהובא בימי יולי תמיר ודחק את המפמ"רית הקודמת, שהיתה ימנית מדי לטעם אנשי תמיר. ב-31 ביולי 2011 הוא כתב למנהלת אגף ספרי לימוד במשרד: "מבדיקתי עולה כי הספר בכללותו עומד בכל הקריטריונים של כתיבת ספרי לימוד באזרחות ושל תוכנית הלימודים." הוא צירף עשרה עמודי הערות משלו לשם תיקון. ההערות לא הקיפו את כלל הטעויות המביכות שבספר.

מכל מקום, יום בלבד לאחר מכן, ב-1 באוגוסט, הזדרז אדר כהן לאשר את הספר – כלומר כל התהליך הארוך של בדיקת הטעויות, תיקונן, בדיקה חוזרת, נעשו ביום אחד. לשם השוואה – תהליך אישור ספרו של פרופ' אברהם דיסקין ללימוד אזרחות ארך חודשים רבים. אגב, שניים מחברי ועדת האזרחות, ד"ר הדר ליפשיץ וד"ר אפרים פודוקסיק, טוענים שבידיהם הוכחות לשכתוב פרוטוקולים של ועדת האזרחות ע"י כהן באופן מוטה פוליטית.

השערורייה המקצועית, המחייבת באופן טבעי את סילוקו של אדר כהן מפיקוח על המקצוע, לא מנעה מהשמאל באקדמיה ובתקשורת להגן עליו. האירוניה היא שהם האשימו את מבקרי הספר ברדיפה פוליטית. על כך אמרו חכמינו "הפוסל – במומו פוסל." לחבורה הזאת לא משנות הטעויות או העובדות, כל זמן שהאידיאולוגיה שלה מוכתבת בספר.

אנשים בוועדה העידו שפרופ' דן אבנון ממרכז גילה לחינוך אזרחי ודמוקרטיה, שזאת החממה לתפיסות שעלו בספר (אחת התומכות במרכז היתה הקרן החדשה לישראל, איך לא?), השתולל מכעס על ד"ר אפרים פודוקסיק, שהראה את הכשלים המקצועיים והעובדתיים והצביע על אדר כהן כאחראי למחדל. אבנון נצפה מטיח בפודוקסיק: "הלוואי שירדפו אותך כמו שאתה רודף אותו (את כהן)."

פודוקסיק היה המום. אנחנו מכירים את הסגנון. לא מן הנמנע שפירוש הדברים בשפה אקדמית הוא כזה: "אתה מרצה בכיר. בוועדת הקידום הבאה שלך לפרופסורה אשב אני ואדאג שלא יקדמו אותך."

אחת הצעקניות שבחבורת המגנים צבעה בפשטנות אופיינית את הוויכוח "בין שתי גישות עקרוניות: לחנך לאזרחות פטריוטית-לאומנית עם קצת דמוקרטיה פורמלית, או לחנך למדינה יהודית ודמוקרטית-פלורליסטית בבסיסה." מהיכן אפשר להתחיל לתקוף את העליבות האינטלקטואלית המתנשאת הזאת? באותה מידה אפשר לומר שההבדל הוא בין חינוך לציונות ולהכרה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין חינוך פוסט-ציוני המבקש לשנות את אופייה של ישראל למדינת כל אזרחיה.

 מרתק לראות, שאלה שצלבו את סא"ל שלום אייזנר, הזדרזו לגבות את אדר כהן. האמת היא שהנזק שאדר כהן וחבורתו גרמו לישראל, גדול ועמוק לאין שיעור ממה שעולל כביכול אייזנר. לבד מהכשל המקצועי, מדובר גם בכשל ערכי, שכן בחסות לימודי האזרחות ביקש אדר כהן לחזק תפישות פוליטיות קיצוניות.

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

9. מה אומר לנו ברנר כיום? – פרק סיום מסת המחקר

ברנר חש בחייו וביטא במותו את מהות הקיום היהודי החילוני בארץ-ישראל. המלחמה בערבים, הזרות והשינאה ההדדיות – אלו עתידות למלא את ה"וואקום" (התלישות, שורשי הייאוש, כדבריו – "מה לנו ולארץ יהודה בכל המובנים!") שבנפשו של האדם הישראלי.

אולי צודקת הבחנתו של קורצווייל במסתו על ברנר: הלאומיות החדשה אינה יכולה למלא את הפסד האמונה באלוהים. וברנר, כאדם חילוני מובהק, מתייסר בלבטי הקיום היהודי בארץ-ישראל בלי לשעשע את נפשו בתקוות רליגיוזיות, ומשום כך הוא עומד בפני האין, בפני האפס, בפני אימת המוות שאין אחריו כל תשועה.

הריקנות הקיומית לא תתמלא על-ידי אהבה אלא באופן שלילי, באמצעות הארוס החולני, המעוות (לכן גם הערבים הם מושא לארוס שלילי ולא לאהבה רומנטית). ואילו הריקנות הלאומית לא תתמלא על-ידי חלומות ורודים ואוטופיות פאציפיסטיות האמורות להתגשם במציאות – אלא באמצעות האימה, המלחמה, הסכין והמוות.

על צד שני אלה – הארוס המעוות ("היכן תלון? אה? עם ערבים תלון?... עם הערבים? – הה!.. היודע אתה מה יעשו לך הערבים? – – – גויים עושים גסות!" – "אני פוחדת פה לשבת! עוד יבוא איזה ערבי... נשוב הביתה... – אל תפחדי, טיפשה... אני הלא איתך... אני לא ערבי... אני לא עושה לך דבר...") – והלאומיות האכזרית ("ארורים הרכים האוהבים!") – עומדים הערבים כמי שמחזיר בכוח את תודעת הקיום ותחושת המציאות והממשות לאדם היהודי בארץ-ישראל.

ממשות זו היא המשכה של הגלות ("מן הפחת אל הפח, משינאה לשינאה, מחוסר-יסוד לחוסר-יסוד") – ומשום כך היא מורגשת על צד השלילה בלבד, לאמור – כמאבק שבחוסר-ברירה על שמירת הקיום הפיזי, קיום שנעשה ערך יחיד עליון, בלי שתישאל כל שאלה שמעבר לו. הקיום כערך יחיד הוא הקו המוליך מן הייאוש העמוק, ממצב של סבל ללא מוצא וללא טעם, ומן הפסימיות – אל הקיצוניות האקטיביסטית (שהיא גם שלילת הגלות, על כל המשתמע מכך).

אך אפילו אקטיביזם לאומי זה עדיין היה בעיני ברנר בבחינת שיר-מזמור לעתיד-לבוא ולא מציאות היסטורית לתקופתו. מצב היישוב היהודי בארץ ניראה לו כהמשכה של גלות, של הפאסיביות הלאומית, של אותה מידת נשיות "קוקטית" שבכנסת-ישראל. כדי לעצב את ההיסטוריה באופן פעיל יש צורך בכוח, בצבאיות – ולא באוטופיות מרגיעות. שלילת הפאסיביות שבהווה היא תנאי לאקטיביות שבעתיד.

על חוסר-האהדה בה נתקבלו תחזיותיו הקודרות של ברנר מספר ש"י עגנון:

"בימי הרצל ובעיתונו של הרצל די וועלט נתפרסם מאמר נחמד, ובקירוב כך נכתב שם, מיום שגלינו מארצנו כל ההיסטוריה שלנו נעשית על ידי אחרים. כל מה שהעמים בעלי האכסניא שלנו רוצים לעשות בנו הרי הם עושים. אבל עם יסוד הציונות עושים אנחנו את ההיסטוריה שלנו על ידי עצמנו בידינו ובכוחנו אנו. רעיון זה קנה לו מיד את ליבותיהם של הציונים עד שנעשה הדבר רווח בפי כל מטיף ציוני, שבציונות שאנו עושים – עושים אנו את ההיסטוריה שלנו. בא ברנר בהרצאתו ואמר, שההיסטוריה שלנו מגוחכת היתה קודם לציונות ומגוחכת היא עם הציונות. מעתה קל להבין כמה צער וכמה עלבון גרם ברנר לאותם שראו את עצמם שותפים למעשה ההיסטוריה." ("יוסף-חיים ברנר בחייו ובמותו", "מולד", יוני 1961, עמ' 279).

*

ברנר היה, בחייו ובמותו, אולי ה"קדוש" החילוני הראשון של ארץ-ישראל. הוא ידע בחוש כי שלילת הערבי והשינאה ההדדית בין שני העמים עלולות להיעשות טעם הקיום הלאומי החדש בארץ-ישראל, וכי עתידים אנו להתחנך על גבורת החרב ועל זכר המתים, שבמותם הם מצווים עלינו להקריב את החיים כמוהם.

הוא הוריש לנו את הפסימיות העמוקה שלו, ואת התשובה (החילונית) של חוסר-הברירה, שהיא אבחנתו ותחזיתו הקודרת כלפי העתיד: כוח, כוח נחוץ וצבאיות, משום שיהא עלינו לעבוד את הלאומיות הישראלית החדשה בהכנעה, באדיקות, בגבורה, באכזריות ובהקרבה, ובתחושת עקידה עצמית שיש בקנאים בני דת חדשה – שעה שכל אחד מאיתנו יודע היטב בסתר-ליבו כי מסירת הנפש והחיים עבור קיומו הפיסי של העם (של הקולקטיב המורכב מאחרים שהם בדיוק כמוני וכמוך) – אין בה שום משמעות טראנסצנדנטית ודתית, שום הישארות-הנפש, שום רמז לגאולה, מאום מתנחומיה של הדת ושל האמונה האמיתית – אלא הן שחיקה אכזרית ועיוורת של הפרט בתוך סיטואציה פוליטית של התנגשות בין לאומים. סיטואציה שתרומתה השלילית האחת והיחידה היא שביוצרה מצב של מלחמה וסכסוך בלתי-פוסקים כמעט (נצחיים-כביכול) היא מסתירה מפנינו את האפסות ואת חוסר-התכלית של חיינו.

התנגשותנו המתמדת עם הערבים נעשתה תחליף לאומי לאובדן האמונה היהודית במובנה הרליגיוזי ואולי גם האוניברסאלי. ואין התחליף מצוי בספירת החסד והרחמים, אלא נופל תחת מידת הדין הקשה והמכאיבה.

*

המסה "ארורים הרכים האוהבים" נכתבה בשנים 1969-1968. כל פרקיה, לא לפי סדר כתיבתם, פורסמו במשך השנים בפריודיקה הספרותית, כמצויין בביבליוגרפיה בסוף הספר.

המשך הספר יבוא

פרקי המחקר הנרחב "ארורים הרכים האוהבים, ברנר והשאלה הערבית" נכתבו בשנים 1968-1969, כלומר לפני כ-44 שנים. וזאת כ-33 שנים לפני התפרסמם, ללא שינוי – בספרו של בן עזר "ברנר והערבים", אסטרולוג, 2001.

הספר יצא לאור לקראת מאי 2001, במלאת 70 להירצחו של ברנר, ולא זכה כמעט לשום איזכור בעיתונות ובמיוחד לא בעיתון "הארץ", שהתעלם ממנו כליל, אולי מפני שלא מתנחלים או חיילי צה"ל רצחו את ברנר אלא ערבים. אנחנו מתארים לעצמנו איזה רעש היה הספר מעורר בשעתו אילו כתב אותו אחד הנאדות הנפוחים של הספרות העברית.

פרקים ראשונים מתוך המחקר פורסמו בשעתם ברבעון "קשת": "י. ח. ברנר בין עליבות לצבאיות", "קשת", קיץ 1970; "י. ח. ברנר ו'השאלה הערבית'", "קשת", אביב 1971, ובהמשך פורסמו בנפרד כל פרקיה בבמות ספרותיות נוספות.

בתום הפרסום בהמשכים של הספר כולו במכתב העיתי, תובא מתוכו הביבליוגרפיה ובה פירוט מלא.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* משה גרנות: נניח שגבר ערום בחלק גופו התחתון היה ניגש לחבורת נערות קטינות, היה נוגע בהן ומציע להן לשכב עימו בים – האם היו כותבים בעיתונים שהוא עשה זאת משום מצוקה נפשית, והיו עוצרים את הנערות? מה אתם אומרים?

* מתוך היומן, 12.6.90 – עוד סיפר אברהם [גיסין] שירמיהו פיק, שהיה סרג'נט בנוטרים, היה הולך מדי בוקר, ב-5.30, אל אברהם שפירא, לדווח לו על כל הנעשה [בתחום הביטחון וההגנה במושבה], וכך במשך כ-30 שנה, ואחר כך היה נוהג לבוא לתחנת הנוטרים של אלעזר גולומב, שהיתה ברחוב ביל"ו, ליד ביתו של סבא יהודה [ראב בן עזר].

* כל הוויכוחים והשמחה המוקדמת על ביטול חוק טל והחמרה בגיוס חרדים לצה"ל מתעלמים מהסכנה הגוברת והולכת שבגיוס הבחורים החרדים לצבא. הצבא לא ישנה אותם אבל הם ישנו את הצבא! – וככל שמיספרם יגדל כן יהיה לנו פחות צבא שהורגלנו בו – ויותר צבא השם, צבא פרטי-למחצה שסר לפקודת רבניו וגם ללא שום מגע עם חיילות-נקבות, צבא שבעיניו דינא דמלכותא לאו דינא!

* סמל גד (גדי) ליפסקי, חובש, נפל בעת שיצא תוך כדי קרב לטפל בפצוע, וקיבל על כך צל"ש מפקד חיל האוויר. בתוכנית המשודרת בערב יום הזיכרון, 24.4, בשעה 21:00 בערוץ 2  – "במותם ציוו" – ידברו על גד בערך רבע שעה לאחר תחילתה.

* קראנו בעיתונים שבקרוב ייחנכו 20 שמות חדשים של רחובות בתל אביב. בהם גם על שם המשוררת ויקי שירן ועל שם כמה מנהיגי פורעים ערביים מתקופת המנדאט. כמובן שעל שם אסתר ראב אין עד היום רחוב בתל אביב וכנראה גם לא יהיה. היא ממש לא חשובה.

* העורכות והעורכים בעיתון "הארץ" מצטיינים לא פעם בבורותם, ובמיוחד כשמדובר בסופר שהוא "פרסונה נון גראטה" בעיתונם. וכך יכולתם לקרוא במוסף "גלריה" מיום שישי האחרון, 20.4, את הקטע הבא, מצוטט מפי ליאת קפלן, שהוציאה לאחרונה את הספר "טיוטות – מאה שירים, מאה משוררים" בהוצאת מודן, וזאת בכתבה-ראיון עימה מאת אלי אליהו:

 "אהוד בן עזר, דודה של אסתר ראב, הוא יוצא דופן מהבחינה הזאת. הוא עשה עבודה נפלאה עם העיזבון שלה."

אילו הייתי דודהּ של אסתר ראב [1894-1981], הייתי צריך להיות היום כבן 150 שנה לפחות, לערך בגילו של ידידי הסופר העל-זמני מהמושבה, אלימלך שפירא. קוראי המכתב העיתי, שלא כעורכי "הארץ", יודעים שאסתר ראב היתה דודתי אחות אבי, בנימין, שהיה צעיר ממנה בעשר שנים. השגיאה היא ודאי לא של ליאת קפלן, עורכת הספר, אלא של מי שראיין אותה ושל מי שערך את הכתבה. טוב, לפחות לא כינו אותי בשם אהוד בן עזרא, כפי שקראה לי לאחרונה מזכירה באגודת הסופרים בשיחה טלפונית.

* ציטוט מתוך היומן, 3.7.90 – ביקורת קטלנית נוספת של אורי קליין ב"הארץ" [על הסרט "המחצבה"]. הוא מאשים את יוצרי הסרט בין היתר בכך שהחמיצו את האלגוריה האדיפאלית שבספר! – אכן זוהי חבורת מבקרים מוזרה מאוד, אפילו בביקורת הספרותית אין כאלה.

* ציטוט מתוך היומן, 6.7.90 – עדיין ביקורות קטלניות בעיתונים על הסרט "המחצבה". נחמן אינגבר ב"תל-אביב" של "ידיעות" מקווה שהסרט ימצא את מקומו בפח האשפה הגדול של הקולנוע הישראלי, ורחל נאמן ב"העיר" יודעת שגם לספר "המחצבה" לא היה, בשעתו, מאומה לומר, ואין פלא [ציטוט מהזיכרון] שמרומאן חסר-ערך נוצר סרט גרוע. אין אפילו ביקורת אחת חיובית. [השתתף אז בקטילת הסרט גם יהודה סתיו ב"ידיעות אחרונות"].

* ציטוט מתוך היומן, 15.7.90. שיחה בטלפון עם יאיר פרדלסקי [מסרטי "רול", מפיקי הסרט "המחצבה"]. הסרט נכשל, סופית. בשבת היו 30 איש בלבד בהצגה בקולנוע "פאר". זה, לדבריו, "מתחת לאפס". הקהל פשוט לא בא לסרט. יעבירו את הסרט כנראה לבית ציוני אמריקה, אך לדעתו זה כבר לא ישנה הרבה.

* ציפי שחרור: ידידיי היקרים, בתוכנית ברשת א' "בסימן קריאה", ישודר ראיון עימי על ספרי "קליפסו רמלה". הריאיון יימשך כשעה, וישודר ביום שני – 30.4 בשעה 7:00 בבוקר. שידור חוזר שבת.5.5 בשעה 16:00.

* אם מישהו נוסע ללונדון או למקום אחר בבריטניה שיש בו סניף של רשת החנויות Boots אנחנו מבקשים שיקנה עבורנו לפחות 3 יחידות של Shave stick בגליל פלסטיק שחור, תוצרת הרשת, שאין שום אפשרות לקנותם בישראל. מדובר בגליל סבון-גילוח שבו משתמשים עדיין קשישים בריטיים, כמונו, לגילוח בוקר מאז צמחו שערות בלחייהם, וכבר אין מייצרים כמותו בארץ. המחיר ממש זניח. אולי פאונד אחד לגליל. אבל זה חשוב מאוד לאנשים זקנים שאינם מגדלים זקן.

*  נולדתי בזיכרון יעקב בשנת 1928. אבי, שלמה חיים אלתר סגל, עבד אצל הארונסונים, אך אין לנו שום תיעוד על כך, אם יש בידי מישהו ידע כלשהו, המשפחה תודה מאוד על הפרטים.

שמואל סגל

טלפונים: 09-8943296 – 050-6767502

יישוב: צורן, רחוב אמנון ותמר 4

neta-1000@netvision.net.il

* לכל ידידיי בארץ ובעולם. מסתובב לו בעולם אדם מתועב בשם פרופ' אילן פפה ונותן הרצאות משמיצות ושיקריות המשבחות את הטרור הפלשתינאי והתומכות בדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. פסיכופט זה האכול בשנאה עצמית יבקר בשבועות הקרובים בקנדה ובאוסטרליה ויש לנטרל אותו בהרצאותיו ע"י נוכחות ושאלות מביכות ללא הרף (כפי שחסידיו עושים למרצים מטעם המדינה). נא התריעו בפני חבריכם בארצות אלו. תודה וחג עצמאות שמח, יהודה דרורי

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,360 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל