גיליון מס' 737 ליום העצמאות

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' באייר תשע"ב, 26 באפריל 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הֵם יֶשְנָם. // נילי אליהו-רבינוביץ: תְּמוּנוֹת מִשְׁפַּחְתְּךָ. // יוסי אחימאיר: "גוגו", חברי לכיתה. // א.ב. יהושע מגיב על גינטר גראס. // קלמן ליבסקינד: הרהורים על הרמטכ"ל בפרשת הסמח"ט. [ציטוט]. // ישראל הממשלה הזמנית, עיתון רשמי מס' 1 תל-אביב ה' באייר תש"ח, הכרזה על הקמת מדינת ישראל. // רות ירדני כץ: אדון כהן. // עמוס גלבוע: פסימיים במעשינו אופטימיים בתקוותינו. [ציטוט]. // עידית פז: סולדים מהרוח הלאומנית המתלהמת. // מתי דוד: לעולם לא עוד כניעה לאשלייה של שלום וירטואלי. // יוסי שדה: מלצר היין בלונדון. // נעמן כהן: אִנֲּעָל דִינָךּ מוֹאִיז בֶּן הָרֹאשׁ. // אורי הייטנר: 1. ה"צומוד" הציוני. 2. איזה מטומטמים היינו. 3. המנון המדינה היהודית. // עמית מאוטנר: קוֹץ עֲלִיָּה קוֹץ. // משה גרנות: בלי פואנטה, על ספרו של עמוס עוז "בין חברים". // רון ביברמן: דברים שנאמרו באזכרה, חודש למותה של רנה ליטוין. // משה בר-יוסף: על אייזן/ר ועל חלודה. // דודו אמיתי: אדם לא נשפט על דיעותיו. // גדי יערי: 2 הערות לגבי גינטר גראס ויונתן פולארד. // איליה בר-זאב: חִמְצָה תרבותית. // אלישע פורת: 1. לא ייאמן כי ייכתב. 2. אבא קובנר כמתרגם מיידיש. 3. העברית – ברירת מחדל. // רותי האוסמן-טרדלר: תלמידים, מורים ומה שביניהם. // רוֹן גֵּרָא: 1. בְּבֵית הַבְּלִיעָה . 2. צֵל בְּצַל נוֹגֵעַ. // תקוה וינשטוק: 1. "ציהתל"י" – מי יודע? 2. הילד היהודי בקינדערגארטן הטמפלרי. // אהוד בן עזר: דברים לזכרו של המהנדס יהודה ליפסקי. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ג. יוסף-חיים ברנר כפי שסיפר עליו נחום גוטמן לאהוד בן עזר. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הֵם יֶשְנָם

ליום הזִכּרון לחללי צה"ל

אֵלֶּה שֶשּוּב לֹא יִהְיוּ,

אֵלֶּה שֶשּוּב לֹא נִפְגֹּש,

אֵלֶּה שֶלֹּא יִצְחֲקוּ לְעוֹלָם,

אֵלֶּה שֶקָּמוּ מוּל אֵש,

אֵלֶּה שֶרָצוּ בָּרֹאש,

כָּל שֶהָיוּ וְאֵינָם – עוֹד יֶשְנָם...

כַּמָּה קָצָר הָאָבִיב,

כַּמָּה שוֹתֵק הַמִּשְלָט,

כַּמָּה אִלְּמִים הַשִּירִים לְמוּלָם.

כָּל הַמִּלִּים הַגְּדוֹלוֹת

מַה הֵן מוּל אִמָּא אַחַת,

אִמָּא אַחַת שֶל אֶחָד מִכֻּלָּם?

הֵם יֶשְנָם בְּלִבָּם שֶל כֻּלָּם, 

הֵם יֶשְנָם וְיִהְיוּ לְעוֹלָם:

בַּחִיּוּךְ הַנִּפְלָא,

בִּצְרוֹרוֹת הַמִּקְלָע, 

בַּשְּתִיקָה וּבַבֶּכִי הַחַם - - -

* * *

שוּם זִכָּרוֹן לֹא יִסְלַח,

שוּם שִכְחָה לֹא תִמְחֹק,

שוּם אַהֲבָה לֹא תַגְלִיד עִם הַזְּמַן.

אֵלֶּה שֶכָּאן לֹא יֵדְעוּ,

שוּב, אִם לִשְתּוֹק אוֹ לִצְעוֹק,

רַק הַשְּתִיקוֹת צוֹעֲקוֹת מֵעַצְמָן...

הֵם יֶשְנָם בְּלִבָּם שֶל כֻּלָּם,  

הֵם יֶשְנָם וְיִהְיוּ לְעוֹלָם:

בַּחִיּוּךְ הַנִּפְלָא,

בִּצְרוֹרוֹת הַמִּקְלָע,    

בַּשְּתִיקָה וּבַבֶּכִי הַחַם - - -

לְעוֹלָם...

הלחן: יוסי ואלד

בכותרת-המִשנֶה לשירו של יוסי גמזו "הבלדה על אלכסנדר פּן" ("חדשות בן עזר", גיליון 736) נכתב בטעות כי בימים אלה מלאו 102 שנה להולדתו של פּן ו-36 שנה לפטירתו. הנכון הוא כי בימים אלה מלאו 106 שנה להולדתו (1906-2012) ו-40 שנה לפטירתו (2012-1972).

* * *

נילי אליהו-רבינוביץ

תְּמוּנוֹת מִשְׁפַּחְתְּךָ

הַנְּיָר הַלָּבָן בְּיָדַי מְסָרֵב לְכֹל אוֹת אוֹ סִימָן אַחֵר.

הַנְּיָר הַלָּבָן בְּיָדַי מַכְתִּים אֶת עַצְמוֹ בַּסְּפָרוֹת שָׁלוֹשׁ וְשֶׁבַע.

שְׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע שְׁנַת הֻלַּדְתֵּנוּ.

בֵּן שְׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע הָיִיתָ בְּלֶכְתְּךָ אֶל הָאַיִן.

שְׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים אֵינְךָ אִתָּנוּ.

בְּסִפְרֵי פְּסִיכוֹלוֹגְיָה טוֹעֲנִים שֶׁיֵּשׁ מַשְׁמָעוּת לְמִסְפְּרֵי הַשָּׁנִים.

שְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנִים הִתְוַכַּחְתִּי אִתָּם.

אֲבָל עַכְשָׁו, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהֵם צוֹדְקִים.

בְּאֵין לִי נֶחָמָה בְּמִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים תְּפִלּוֹתַי מִתְמַלְמְלוֹת בֵּין דַּפֵּי הָאַלְבּוֹם.

הִנֵּה אַתָּה יֶלֶד עִם הוֹרֶיךָ.

אַתָּה עַל מִגְרָשׁ הַסְּפּוֹרְט, אַתָּה עִם הַגָּבִיעַ, אַתָּה עִם הַמֶּדַלְיָה.

אַתָּה מְטַפֵּס עַל הָרִים מֻשְׁלָגִים בְּאֶרֶץ זָרָה,

הנה אַתָּה עַל סִפּוּן הָאֳנִיָּה עוֹלֶה אַרְצָה.

אַתָּה הוּא הַמְּקַדֵּשׁ אִשָּׁה תַּחַת הַחֻפָּה.

אַתָּה עִם הַמַּקְלֵעַ בֵּין חֲבֵרֶיךָ בְּאָבָק הַמִּדְבָּר.

בִּתְּךָ הַבְּכוֹרָה נוֹלְדָה. פָּנֶיהָ הַקְּטַנּוֹת הָיוּ רַק עֵינַיִם.

הָרוֹפֵא בּוֹדֵק: שְׁמִיעָתָהּ תְּקִינָה. הוּא אוֹמֵר.

תְּגוּבַת הָרֶפְלֶקְסִים טוֹבָה וְהִיא כְּבָר רוֹאָה.

 "לִרְאוֹת רַק חִיּוּךְ"' כָּךְ אָמַרְתָּ.

 .... אַיֶּךָּ אַבָּא.

בִּתְּךָ רוֹאָה אֶת שִׁמְךָ

חָרוּט עַל אֶבֶן.

הִנֵּה אַתָּה עִם בִּנְךָ

לִפְנֵי שֶׁיָּדַע לָלֶכֶת – כְּבָר רַצְתָּ אִתּוֹ בַּמַּסְלוּל.

הִגְבָּהַת אֶת הַכִּסֵּא בְּאוֹפַנָּיו, "לְאַמֵּץ עוֹד אֶת שְׁרִירָיו'" כָּךְ אָמַרְתָּ.

הוּא תָּמִיר וְגָבוֹהַּ כָּמוֹךָ וַאֲנִי מְטַיֶּלֶת אִתּוֹ,

בִּשְׁתִיקָה,

בַּגַּן הַמֻּפְלָא שֶׁל אַבְנֵי עִיר־שָׁלֵם, קֻבִּיּוֹת אֶבֶן גְּזוּרוֹת בְּמִדָּה אֲחִידָה.

שְׁרָכִים נִשְׁפָּכִים מֵעֶבְרֵיהֶן

וְקַקְטוּסִים מַכְנִיעִים קוֹצֵיהֶם בִּפְנֵי הַבָּאִים לְבִקּוּר.

עַל יָד הָאֶבֶן שֶׁלְּךָ מְכַוֵּץ בִּנְךָ אֶת קוֹמָתוֹ.

בְּפִנַּת הָאֶבֶן טָמַן אֶת מַפְרֵט הַגִּיטָרָה שֶׁלּוֹ,

הִנֵּה כָּכָה הוּא אִתְּךָ. וְגַם לְעַדְכֶּנְךָ:

בִּנְךָ אֵינוֹ רָץ. הוּא מְנַגֵּן. וְשִׁירוֹ שָׁקֵט.

כּוֹפֵף עוֹד אֶת קוֹמָתוֹ עַל יָד הָאֶבֶן וְנִרְאָה כֹּל כָּךְ קָטָן,

קָטָן אוּלַי כְּמוֹ כְּשֶׁעוֹד הָיָה לוֹ אַבָּא.

וּבִתְּךָ הַקְטָנָה.

אִתָּהּ לֹא אֲטַיֵּל בַּגַן הַהוּא.

מַה לַיַּלְדָּה הַכִּמעַט בַּת שָׁלוֹשׁ וּלְגַן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה.

וְאֵיךְ אֹמַר לָהּ מַדּוּעַ לֹא בָּאתָ כְּשֶׁהָיוּ כָּאן כֹּל הַדּוֹדִים.

לְרֶגַע חָשַׁבְתִּי שֶׁהִנֵּה מִילוֹת הַתְּבוּנָה בְּפִי וְאָמַרְתִּי:

הוּא כֹּל כָּךְ הִרְחִיק לָלֶכֶת עַד שֶׁאֵינֶנּוּ יָכֹל כְּבָר לַחְזֹר."

שָׁמְעָה וְיָצְאָה אֶל הַשְּׁבִיל, יָצְאָה וְהִרְחִיקָה מִשַּׁעַר הַבַּיִת.

קָרָאתִי לָהּ, "בּוֹאִי חִזְרִי."

אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לַחְזֹר," עָנְתָהֹ, "אֲנִי הֲרֵי כְּבָר כֹּל כָּךְ רְחוֹקָה."

תְּמוּנוֹת הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלְּךָ.

שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים לְךָ וְשִׁבְעָה נְכָדֶיךָ.

* * *

יוסי אחימאיר

"גוגו", חברי לכיתה

תחילה לא הייתי בטוח, כשמסר דובר צה"ל את שמות השניים. שני חללים נוספים ב"מלחמת ההתשה" ברמת הגולן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אחד מהם בנימין כהן מרמת-גן. היכנסו נא לשירות 144 באינטרנט, ותיווכחו כמה כהנים רשומים בו... ובכל זאת, משהו זע בתוכך, חשש מילא את הלב...

באותו יום, כשמסרו את השמות לפירסום, הייתי בחופשה משירות מילואים בסיני. צילצול טלפוני הבהיר לי, כי החשש אינו נחלתי שלי בלבד. מתוך שפופרת הטלפון בקע קולו של זאבי. זה זמן רב שלא פגשנו, אף מיעטנו להחליף מילים. וכי מה הפלא? זאבי שירת אז כרב-סרן בצבא הקבע – כלומר, עסוק עד מעל לראש, כמעט ללא רגע אחד של פנאי. במלחמת ששת-הימים זכה לצל"ש הרמטכ"ל. והנה בכל זאת, התפנה לרגע. קולו מעבר לקו חיזק את החששות: "זהו בוודאי בני..."

לא צריך היה להוסיף הרבה. שנינו ידענו למי הכוונה – בני מן התיכון, "אהל שם", החבר לכיתה במשך ארבע שנים תמימות. כמה שנים חלפו מאז נפרדנו? – בדיוק כמיספר השנים שעברו מאז עמדנו יחדיו בבחינות הבגרות. מאז נתפרדה החבילה ואיש לדרכו פנה. רק שניים לא נפרדו – חנה ובני. זמן לא רב לאחר גמר התיכון נתבשרנו, כי באו בברית הנישואין...

מודעות האבל בעיתונים, למחרת היום, הסירו כל ספק ואישרו את העובדה המרה: אכן, בני שלנו איננו. נפל חבר שלישי מבוגרי המחזור ה-20 בבית-הספר "אהל שם" ברמת-גן. בני כהן ז"ל הצטרף אל צבי שלומיס ("צ'אמפו") ועוזי קליינמן (קינן) זכרם לברכה. הראשון – טייס בצה"ל – ניספה בתאונת דרכים בעת מילוי תפקידו. השני – שיריונאי במילואים – נפל כמו בני, בגולן, במלחמת יום הכיפורים.

אני זוכר את עצמי יום אחד – היה זה לקראת סיום השמינית – יושב בכיתה ומהרהר: "למרות כל הצרות שנפלו בחלקנו במוסד זה, יבוא יום וניזכר בערגה בשנים שעשינו בין כתליו, בחוויות הרבות שעברנו, בחברים לספסל הלימודים, וכמובן במורים..."

מותו של בני החזיר לפתע את המחשבות אחורנית אל שנות התיכון. אכן, היתה זו תקופה בלתי-נשכחת. דומה, כאילו אך אתמול תמה. ואף על פי כן, הזמן את שלו עושה. השנים שחלפו מאז השכיחו פרטים הרבה.

בניסיון להיזכר, אני מסתייע באלבום התמונות מאותה תקופה. הרבה אבק העלה האלבום, חלק מתמונות אף הצהיב... אני מתחיל מן הסוף. בעמוד האחרון – תמונת המחזור. המורים כמעט כולם נפטרו, מבין הבוגרים – שלושה נפלו בשורות צה"ל.

את בני כהן אני "פוגש" בפינה הימנית העליונה של כיתתנו. המבט הרציני, הפנים מעט זעופות, בלורית שער סבוכה ומזדקרת. בתמונה לשמאלו – חנה. כמדומני, החל ה"רומאן" ביניהם כשנה קודם לכן. הרבה דיברו ב"רומאן" זה – מכמה טעמים.

בני וחנה היו זוג "בלתי צפוי" בהחלט ועם זאת הזוג ה"רציני" ביותר בכיתה. יצאו לו מוניטין לבני, בין חבריו, כטיפוס נוקשה ומחוספס ואפילו פרא-אדם. חנה, לעומתו, כולה רוחניות ותמימות, שקטה ומצטנעת. הוסף על כך שהיא באה מבית דתי, ואילו בני חניך תנועת נוער שמאלית, שהורגל בזילזול בערכי דת ומסורת – ותיגבר התמיהה. ואמנם, כולנו היינו פליאה והשתוממות על זיווג זה. ההסבר היחיד שרווח בינינו היה: "שני ניגודים תמיד נמשכים לזה..."

כשאני מעלה עתה לנגד עיני את דמותו של בני, ומנסה אחרי שנים כה רבות לתהות על קנקנו, מתחוור לי, כי מתחת למעטה החיספוס שאיפיין אותו, שכנה נפש רגישה וחמה.

ללא ספק השתנה בני מאוד מאז החל "לצאת" עם חנה. בשנה-שנתיים הראשונות ללימודים היה הוא מן השובבים הבולטים בכיתה. עדיין לא בגר דיו והתאמץ למצוא חן בעיני חבריו, להיות פופולארי. בשיעור לא חשש מלהפריע, עד כי, דומני, צבר מספר שיא ב''הרשמות". בעת מבחנים לחש בעת צורך, העביר פתקים. באחת התמונות באלבומי, כנראה מן השביעית, נראה בני מסב ראשו אחורנית, מתלחש עם היושבת מאחורי גבו...

מצד שני, בעת טיולים ומסעות היה בני דוחף ומסייע ועל שכמו נשא כמה וכמה תרמילים תפוחים של בנות תשושות. קולו נשמע ברמה בשירה, במתן קריאות לעידוד ולהרמת המוראל. בעת מנוחה הוא שמארגן את הארוחה, מדליק את האש לחימום קופסות השימורים. הוא היה בעל תושייה רבה, נכון תמיד להתנדב לכל משימה ולהושיט עזרה בעת הצורך.

עוד דף ועוד דף באלבום – והנה תמונה מאחד האימונים במסגרת הגדנ"ע. כמו כולם, אף בני במדי חאקי. אלא שהוא במכנסיים קצרים, מקופלים מעל לברך עד למקסימום, מגלים זוג כיסים גדושים ומלאים. לראש הנערה שלפניו הוא "מצמיח קרניים" באמצעות תנועת "וי" באצבעותיו...

הוא הצטיין כספורטאי ובלט תמיד בשיעורי ההתעמלות, בכושרו הגופני וביכולת הסבילות שלו. פעלתן היה. בהפסקות אהב לשחק, לרוץ, ובלבד שלא לעמוד במקום אחד. קראנו לו "גוגו", על שום המשחק האהוב עליו ביותר בחמישית – משחק גלעיני המישמש. בשם זה נודע ברבים עד סוף השמינית.

 בשנה-שנתיים הראשונות לא עשה חיל בלימודיו. כנראה, משום שלא אהב לשבת יותר מדי על מקום אחד. באווירה התחרותית, שנכפתה על תלמידי "אהל שם" מלמעלה, הדבר היה לו במידה מסויימת לרועץ בקרב החברים, למרות שהיה חברותי מאוד ומקובל על הכול. התמונה השתנתה בשנתיים האחרונות ללימודים. בני הרצין מאוד והחל מקדיש יותר ויותר מזמנו ללימודים. עד מהרה נרשמו לו ציונים גבוהים. הכישרון, שעתה נתווסף לו כוח רצון עז, נתן אותותיו. בני סיים את התיכון, כשהישגיו הם בין הטובים ביותר.

עוד רבות התמונות באלבום, אך בני אינו מופיע בהן. עתה נראית לי דמותו ברורה יותר, אני שומע את קולו הרם ואת צחוקו הבריא. אני רואה אותו רץ ומקפץ, פועל ומפעיל, מלא חיים ומרץ. גם בחלוף השנים, כל כך הרבה שנים, קשה להאמין כי איננו עוד.

מדי שנה מופיע שמו במסגרת שחורה, במודעת בנק הפועלים, בו השתלב ובו היה צפון לו עתיד מזהיר, ככלכלן וכאיש כספים. אחד מ-22 חללי הבנק. בן 31 היה בני כהן, חברי לכיתה בתיכון, בנופלו, הפרא-אדם הכי טוב-לב שהכרתי. כבר 38 שנה חלפו – ואינני שוכח...

* * *

א.ב. יהושע מגיב על גינטר גראס

לאהוד בן עזר שלום,

בעניין התגובה לגינטר גראס. אני עצמי הגבתי בחריפות לגינטר גראס על פי בקשתם של חמישה כלי תקשורת במערב – לה סטאמפה איטליה, עיתון שוויצרי, ניווויק האמריקאי, רדיו ממלכתי בהולנד, ולעוד כלי תקשורת בצרפת שאינני זוכר עכשיו את שמו.

נדמה לי שזה היה חשוב ומשמעותי יותר מאשר להוסיף עוד תגובה לכלי התקשורת בישראל שהיו מלאים ממילא בתגובות זעם. אני גם בטוח שגם עמוס וגם דויד הגיבו כל אחד על פי דרכו. העובדה שאתה וחבריך נרעשים כל כך ממה שהסופר החצי סנילי זה אמר (הוא אגב היה גם נגד איחוד גרמניה) מראה שאתם מייחסים לו חשיבות מעל ומעבר לערכו ולמעמדו. והרי גם פרס נובל לא מעיד על תבונה פוליטית מיוחדת וראו את פינטר, סאראמגו, ועוד. 

בקיצור קצת פרופורציה ובדיקת עובדות לפני ששולפים את האקדחים.

א.ב. יהושע

לאהוד, תוסיף בבקשה עוד משפט אחד. שאותו אמרתי לכלי התקשורת – גינתר גראס קיבל את העונש הכי כואב על דבריו כאשר עיתון ניאו נאצי בגרמניה הביע תמיכה על דבריו.

* * *

קלמן ליבסקינד

הרהורים על הרמטכ"ל, דובר צה"ל והתקשורת בפרשת הסמח"ט

"מעריב", מוסף שבת, 21 לאפריל 2012

 כל עיתונאי מכיר את הרגע הזה, שבו מקור מסיים להעביר לו חומר ושואל בסקרנות "נו, זה נראה לך סיפור?"

"אם אני אמרח את זה על השער של העיתון," אני נוהג להשיב לשואל, "זה יהי סיפור."

כי לסיפור עיתונאי אין חיים משלו. את החיים נותנת לו המערכת. ומערכות התקשורת בישראל בחרו ללכת עם הסיפור של סא"ל שלום אייזנר, באופן הכי מטורף וחסר פרופורציות שאפשר, עד הסוף. יום אחרי יום. בלי הפסקה. בכותרות הראשיות.

אני לא קונה את הטענה, שיצאה מהמגזר הדתי, לפיה הכיפה שעל ראשו של אייזנר היתה הסיבה לכך. היא אולי תרמה קצת. סא"ל אייזנר קיבל בראש כי הוא צה"ל הלוחם בפלשתינים ובארגונים התומכים בהם. זה הסיפור. כי מול עיניה של התקשורת הישראלית ניצבת כל העת פירמידת חשיבות מטאפורית. בקומה העליונה שלה הפלשתינים. בקומה האמצעית צה"ל. בתחתונה המתנחלים. אם הפלשתינים מתעמתים עם צה"ל, אנחנו עם הפלשתינים. אם צה"ל מתעמת עם המתנחלים, אנחנו עם צה"ל. על העימות בין הפלשתינים בקומה העליונה למתנחלים שבתחתונה חבל בכלל לדבר. ומכיוון שכך, תמונה של קצין צה"ל מרים יד או נשק על אנרכיסט שבא לסייע לפלשתינים, היא תמונה שלא תרד מסדר היום עד שלשדה יימצץ עד הסוף.

במשך כמה ימים בלבלו לנו במוח בכל אמצעי התקשורת שהסיפור הזה הרבה יותר גדול מאיתנו. שמדובר בתמונה של תודעה. שזו המלחמה החדשה. שכך רואים אותנו בעולם. בולשיט. העולם לא התעניין בתמונה הזו שבישראל שודרה מיליארד וחצי פעמים. היא לא כיכבה במהדורות. איש לא דיבר עליה. אנחנו הרמנו אותה לשמיים. אנחנו בחרנו שלא להוריד אותה משם.

שיהיה ברור. התמונות הללו היו חייבות להתפרסם. זה תפקידה של העיתונות. אבל בפרופורציה הנכונה. כי השורה התחתונה של האירוע הזה היתה חבטה בפרצופו של מי שכמה מאות כמוהו ניסו להגיע השבוע לארץ במטס מחאה ונבעטו מכאן על ידי ראש הממשלה, השר לביטחון פנים ו-650 שוטרים נחושים. זהו. וכשהתמונה הזו מככבת, נוכח פרצופה המיוסר של יונית לוי, שלושה ימים בפתח המהדורה, אני רוצה לראות שם, לפחות באותה עוצמה, גם את התמונה של השוטר שנגח בקסדתו בראשו של ילד מתנחל, ואת זו של השוטר שגרר על הקרקע מפגין יהודי צעיר בפאותיו, ואת השלישית שתיארה שוטר אחר בועט בילד נוסף בפראות ואת הרביעית שמראה שוטר תוחב שתי אצבעות לנחיריו של מפגין בהתנתקות וקורע אותם וגם את המג"בניק שחנק השבוע ילד יהודי בן 9 בבית המכפלה בחברון. 

ואל תספרו לי שאם היינו משיגים את תמונת הפעיל הדני שובר לסמח"ט את היד היינו משדרים גם אותה ארבעה ימים בלופ. כי צריך להגיד את האמת. השפה התחתונה של האנרכיסט הדני מעניינת את העיתונות הישראלית יותר מהיד של סגן אלוף בצה"ל. "היתה שם ככל הנראה רק אלימות מועטה של הפעילים," הרגיעה יונית לוי, כאילו שלאנשי "תג מחיר" היתה מוכנה לסלוח על "אלימות מועטה". "אם הסמח"ט היה רק מחבק את הפעיל הדני ומסביר לו, הכול היה נגמר אחרת," הציע דליק ווליניץ בגלי צה"ל.

וואלה. אהבה זה כל הסיפור. ואיש לא ישכנע אותי שהתמונה הזו חשובה יותר מרצף פיגועי אבנים, בקבוקי תבערה ואפילו פצצות מרגמה וקסאמים שנופלים בנגב כמעט מדי יום ובערוצי הטלוויזיה לא נמצא להם מקום, ולנשיא המדינה, ראש הממשלה ושר הביטחון אין מה להגיד עליהם. תגידו לי שכאן היתה תמונה ותמונה שווה אלף מילים? לא קונה את זה. עיתונאים אינם במאי קולנוע. הם קבלנים של עובדות. הם צריכים לתאר מציאות. בהיקף הנכון שלה ובפרופורציות הנכונות שלה. וזה לחלוטין לא מה שקיבלנו השבוע.

אין מה להרחיב את הדיבור על המכה ששיגר סא"ל שלום אייזנר. מדובר במעשה מיותר שחייב בדיקה ותחקיר צה"לי. אלא שתחקיר כזה לא נערך. זו היתה פיקציה. כך עורכים תחקיר במשמרות המהפכה. קודם הודיע הרמטכ"ל מה דעתו על המקרה, אחר כך הלם דובר צה"ל בסמח"ט בהודעות לעיתונות ואז נפתחה החקירה. רא"ל בני גנץ היה תלמיד מצטיין בשיעורי התקשורת ויחסי הציבור שמהם נעדר כנראה סא"ל אייזנר. ומכיוון שכך, לא התחקיר עניין אותו וגם לא העובדות. עניין אותו לצאת הכי טוב שאפשר. כך מלמדים בקורסים האלה. ובדיוק מהסיבה הזו הוא בחר, במהלך מחושב של שחקן שחמט, להקריב את הרץ כדי לנצח את המשחק. והרץ במקרה הזה היה סא"ל אייזנר.

ואני שואל מה צריכים לחשוב צוערים שעומדים ערב קבלת פיקוד על מחלקה, כשהם רואים את מפקד צבא ההגנה לישראל מפקיר כך רע לנשק כשהוא פצוע בשדה, פשוטו כמשמעו?

נדמה לי שהם, ממש כמו אייזנר, ציפו לראות את הרמטכ"ל מעניק גיבוי. לא למעשה. לאיש. זה שנשלח מטעמו להתעמת עם האנרכיסטים וחזר עם שבר. זה שספג מכות וסיים את היום בבית חולים. גנץ היה חייב להבהיר שבעימות הזה הוא לא מהאו"ם. הוא מהצד של הסמח"ט. גם אם התנהגותו דורשת בדיקה. כי כשמצד אחד נמצא קצין בצה"ל ומן הצד השני חברי ארגון תומך טרור, גנץ לא יכול להיות קופי אנאן. הוא גם לא יכול לברוח. כי סא"ל אייזנר הוא קצין שתרם את מיטב שנותיו להגנת המדינה, שסיכן את נפשו למענה יותר מפעם אחת ושגם אם שגה, לא נתפס במעילה, בגניבה או בשחיתות. שגם אם מעד, לא למען עצמו עשה את זה אלא למעננו. כי שום רווח אישי לא צמח לו מהמכה הזו. שום תשואה היא לא היתה אמורה להניב לו. היא היתה אמורה לסייע לו למלא את המשימה ולהותיר את כביש הבקעה פתוח, כדי שאזרחים יוכלו לנסוע עליו בשבת בדרכם לכנרת. ומפקדי צה"ל, כמו רבים מאזרחי ישראל, קיוו שגנץ יאמר משהו בעניין הזה. שלא יעמוד מנגד כשדמו של פקודו נשפך מעל דפי העיתונים. שירים טלפון וישאל מה שלומו. גם מהיחצ"ן שלו, תא"ל יואב פולי מרדכי, המכונה דובר צה"ל, אפשר היה לצפות שמול מבטי הניצחון של מי שהיכו את הסמח"ט, יאמר גם מילה אחת בזכותו. הוא הרי הדובר של כל צה"ל. וצה"ל זה גם סגן אלוף שלום אייזנר. אבל בני גנץ והדובר שלו ואלוף הפיקוד ניצן אלון נהגו השבוע כפוליטיקאים. ופוליטיקאים משופשפים מזהים במהירות להיכן נושבת הרוח. פעם רעות בצה"ל היתה ערך. היום זה לכל היותר שמה של פקידת הלשכה.

* * *

ישראל הממשלה הזמנית

עיתון רשמי: מס' 1 תל-אביב ה' באייר תש"ח 14.5.1948, עמ' 1

הכרזה על הקמת מדינת ישראל

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודי תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השנייה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצידם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

דוד בן גוריון

דניאל אוסטר, מרדכי בנטוב, יצחק בן צבי, אליהו ברלין, פריץ ברנשטיין, הרב וולף גולד, מאיר גרבובסקי, יצחק גרינבוים, ד"ר אברהם גרנובסקי, אליהו דובקין, מאיר וילנר-קובנר, זרח ורהפטיג, הרצל ורדי, רחל כהן, הרב קלמן כהנא, סעדיה כובאשי, הרב יצחק מאיר לוין, מאיר דוד לוינשטיין, צבי לוריא, גולדה מאיר, נחום ניר, צבי סגל, הרב יהודה ליב הכהן פישמן, דוד צבי פנקס, אהרן ציזלינג משה קולודני, אליעזר קפלן, אברהם קצנלסון, פליכס רוזנבליט, דוד רמז, ברל רפטור, מרדכי שטנר, בן-ציון שטרנברג, בכור שיטרית, משה שפירא, משה שרתוק.

* * *

רות ירדני כץ

אדון כהן

אהוד היקר, יום הולדת שמח. 76 היום ממש לא נחשב והברכה עד-120 לא נשמעת הזויה. אז עוד הרבה שנות עשייה ויצירה, אני בעד שתמשיך לכעוס ולהצחיק כמו למשל שביציך דורשות חופש, דרור ועצמאות. 

מזמן לא סיפרתי על מסעדה מדליקה. הנה.

כאשר נודע לי על מסעדה שפועלת כבר כמה חודשים בירושלים, בדרך חברון, פינת רחוב התנופה, ושמה "אדון כהן" – לא התאפקתי. אדון כהן? מי האיש?

פעם לפני הרבה שנים היתה מסעדה מאוד ידועה בירושלים שאליה באו כל המי ומי. מסעדה שהיתה ממוקמת בסמוך לקולנוע אדיסון. מקום קטן שהיה פתוח רק בערב. מר כהן ההוא בישל לבד מהבוקר את תבשיליו הנהדרים, אירח והגיש. הוא לא למד ב"קורדון בלו" ולא בשום מקום. הוא הביא את מאכליו מהבית. למסעדה שלו אי-אפשר היה להיכנס סתם כך. רק אחרי שבחן את הבאים החליט אם הם ראויים להתארח במסעדתו.

אני זוכרת טוב טוב איזה אוכל נפלא בישל, תבשילים שדורשים זמן ואז כאשר עוד לא ידענו על נפלאות המטבח העולמי, מר כהן עשה בית-ספר לבישול. אנחנו מדברים על 40 שנה אחורנית. מר כהן יום אחד סגר, וגם קולנוע אדיסון נסגר.

והנה יש מסעדה חדשה ששמה "אדון כהן". רק השם סיקרן. הלכנו. היינו שלושה. מסעדה קטנה, בלי שום עיצוב, קישוטים, הכול פשוט ומינימלי. בפנים ניצבים ארבעה שולחנות שבסך- הכל יכולים לקבל 12 סועדים, וביום יפה בחוץ עוד ארבעה שולחנות.

את פנינו קיבלה אישה נאה מאוד, הושיבה אותנו בפנים והציגה את עצמה: "שמי לבנה."

"את בעלת המסעדה?" שאלתי והיא השיבה בחיוב. המשכתי: "מה פשר השם אדון כהן?" לבנה חייכה וסיפרה:

"על שם אבי. במקום הזה הוא ניהל חנות מכולת הרבה שנים, כולם קראו לו אדון כהן, החלטתי שזה יהיה שם המקום."

אין תפריט. יש לוח ועליו כתוב מה ניתן להזמין כמנה עיקרית. לבנה הגישה לנו 13 סלטים בצלוחיות קטנות, סלסלה של פרוסות עבות של לחם לבן רגיל ולביבות תפוחי-אדמה. התחלנו לטעום והטעמים רקדו בפה. היא חזרה ושאלה:

"מה להביא?" 

"הכול. תפנקי אותנו, תני לנו לטעום מכל מה שאת מכינה." על השולחן עלו הטעימות הבאות: קוסקוס עם עוף. חצאי קישואים ממולאים בבשר. קציצות בשר עם שעועית ירוקה ועלי מנגול. בשר ראש עם פול. קציצות בשר עם חציל וקינמון. כל טעימה היתה כל-כך טעימה שנשאר טעם של עוד. שילמנו עם שתי בירות ומים 140 שקלים ועוד 20 שקלים. הארוחה, השירות, האווירה של המקום, הפשטות והצניעות השאירו רושם גדול.

אחרי שבועיים חזרתי עם אורחים אחרים. שאלתי את לבנה: "מנין יש לך את זה?"

היא סיפרה שהיתה לה מסעדה בירושלים (שהיכרתי היטב) במשך שנים רבות. היא מקצוענית. רואים שהיא כזאת. המסעדה נסגרה ואחרי כמה שנים של הפסקה החליטה לפתוח את המקום שבו היתה חנות המכולת של אביה. 

גם הפעם ביקשתי פינוקים וקיבלנו דג אמנון מפולט במנוסח מרוקו, חריף אבל במינון נכון ברוטב עגבניות וראשי שום טריים. עוד מנה שבפעם הקודמת לא היתה ונקראת מפרום שהיא תפוחי-אדמה ממולאים בבשר ונגיעה של קינמון. 

אורחיי נהנו מכל מה שהוגש לשולחן. אני מייחלת ששמה של המסעדה הקטנה הזאת לא תתגלה מהר כי אז לבנה לא תוכל להישאר שם.

אהוד: גם אנחנו זוכרים לטובה את מסעדת כהן בצמוד לקולנוע אדיסון. הוזמנו פעם לאכול בה צהריים על-ידי חברנו אהרן יושפה מכפר סירקין, ועדיין עומד בפינו טעם המלפפונים הטריים שהוגשו לשולחן. לא היינו יכולים לאכול בה יום-יום כי היתה יקרה מדי לסטודנטים. אבל כאשר שמענו שהבחורה שאותה אהבנו באותה תקופה הוזמנה לאכול שם, ממש מתנו מקינאה.

יום הולדתי כבר היה ב-2-3 באפריל. אני מקווה להגיע לפחות עד גיל 90, כסבי יהודה ראב בן עזר.

* * *

עמוס גלבוע

פסימיים במעשינו ואופטימיים בתקוותינו

בסרט על "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", בו צפיתי ביום השואה, מתראיינת אינטלקטואלית יהודייה גרמנייה מיד לאחר שהיטלר מונה לקנצלר גרמניה במרץ 1933. מרבית היהודים נחרדו, אך לא היא. כולה היתה מלאת אמונה בעתיד המזהיר הצפוי לגרמניה. היא בטוחה לחלוטין שלא יקרה לה כלום, ולא ליהודים. היא נשאלת שנית בדבר הביטחון הזה, והיא חוזרת עליו. סלע של אמונה.

 קראנו הרבה על אמונת ההבל הזאת, אך לראות את זה בעיניים, לשמוע את זה באוזניים, זה כל כך מעציב, ובו בזמן זה כל כך אנושי. וכ-80 שנה מאוחר יותר, ערב חג העצמאות ה-64 של מדינת ישראל, עולה באופן הכי טבעי השאלה: אלו אמונות , מוצקות כסלע, צפויות להתבדות בעתיד ולהתרסק לאלפי רסיסים? קשה לדעת, כי "צדיק באמונתו יחיה", אך אני רוצה להפנות את תשומת הלב לפרדוקס מסוים.

מלחמת העצמאות ב-47-48 היתה לדעתי המלחמה היחידה בה היתה צפויה ליישוב היהודי בארץ ישראל, כ-600 אלף נפש, סכנה של השמדה, וסכנה קיומית למדינה שקמה תוך כדי המלחמה. כל שירותי המודיעין הגדולים בעולם, באותו זמן, חזו לנו מפלה בשדה הקרב. ארה"ב והמערב הטילו עלינו אמברגו של נשק, וארה"ב התנגדה בכלל להכרזה על הקמת המדינה והציעה משטר חסות של האו"מ. היו אז ימים, עד אמצע אפריל 1948, שההכרעה בינינו לבין הצבאות הבלתי סדירים של ערביי ישראל היתה תלויה על בלימה. אם בשואה הושמד מיטב הנוער היהודי של אירופה, הרי שבמלחמה הזו נהרג מיטב הנוער הארץ-ישראלי. אני למדתי בקרית חיים בכיתה בה חלק ניכר מחבריי וחברותיי איבדו את האח הבכור שלהם.

בכל המלחמות שבאו עלינו מאז, לא עמדנו בפני סכנת השמדה, ולא הוצב איום קיומי על מדינת ישראל. לא ב"ששת הימים" ב-67 ולא ב"יום הכיפורים" ב-73. והיום אנחנו , כהגדרתו של שר הביטחון, המדינה החזקה ביותר בכל המרחב שממרוקו ועד למפרץ הפרסי, עם עוצמה אסטרטגית, עם יחסים ביטחוניים מהמעלה הראשונה עם ארה"ב. אומנם מול סביבה עוינת, כמו תמיד, אך סביבה שלפי שעה אין בה שום קואליציות ערביות למלחמה נגד ישראל, כמו שהיה בעבר. אולי יקומו בעתיד קואליציות אסלאמיות, אך הכול עדיין בחיק האלים. כל שלל הטילים שמסביבנו לא מסכנים את קיומנו, ולא את עתידנו.

הפרדוקס הוא שאם לאיראן יהיה נשק גרעיני, הרי שחרף כל עוצמתנו הנוכחית, בפעם הראשונה מאז 1947 יהיה לאוייב שלנו כלי נשק שמציב סיכון לקיום התפקודי התקין של המדינה. שמעתי וקראתי שיש מחקרים מלומדים שמראים שפצצת גרעין אחת על גוש דן זה לא דבר נעים, אך לא אסון קיומי. נו, ואם יפלו, נגיד שתי פצצות, אז מה יהיה? יתר על כן, מה שמטריד היא העובדה הבאה: במלחמת העצמאות האוכלוסייה היהודית בישראל היתה כ-5.4 אחוזים מכלל יהודי העולם באותו זמן. כיום, כמעט מחצית מהעם היהודי מרוכזת במדינת ישראל, ובמהלך השנים, בהדרגה, רוב העם היהודי יהיה מרוכז בישראל. זאת בשל עליית פריון הילודה בישראל וריבוי הצעירים בה, מול ירידת פריון ונשואי תערובת אצל יהודי התפוצות. והרי לפנינו עוד פרדוקס אפשרי: בשואה, הפיזור הגדול של העם היהודי ברחבי העולם הציל אותו מכלייה. האם דווקא ריכוזו במדינה ישראלית-יהודית עלול להעמידו בפני אפשרות פוטנציאלית של מכה גרעינית אנושה?

בואו לא נתחמק משאלות קשות כאלו, אך כמו שכבר אמר פעם מישהו: "הבה נהיה פסימיים במעשינו ואופטימיים בתקוותינו," ערב חג העצמאות ה-64. אבל, בלי קשקושים מיותרים!

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 23.4.12.

* * *

שלמה זנד מלכלך בטלוויזיה הבולגרית

אהוד,

ראה בקישור של הטלוויזיה הבולגרית את שלמה זנד לפני כשבועיים עוסק בהשמדת ישראל. האיש עושה מזה קריירה.

http://www.presstv.ir/detail/235898.html

דרור אידר

* * *

עידית פז: סולדים מהרוח הלאומנית המתלהמת

אני מקווה שאתה יודע שרבים מקוראי כתב העת סולדים מהרוח הלאומנית המתלהמת ומהבוז שאתה וכמה מהכותבים מגלים כלפי אנשים בעלי דעות שונות משלהם. אני ביניהם.

איני מוותרת על המנוי בגלל נושאים אחרים וערכים אחרים שעדיין מצויים בו.

אני מזדהה לגמרי עם רון וייס ואריק כץ בגיליון האחרון. אייזנר איבד עשתונות, פעל באלימות ובלי שים לב לתוצאות – וככזה הוא לא ראוי להיות מפקד.

עידית פז

אהוד: ב"מכתב העיתי" אין שום רוח לאומנית מתלהמת או בוז כלפי אנשים בעלי דעות שונות. צר לנו שהמציאות אינה כה נחמדה ובלתי-מסוכנת כפי שאת כנראה היית רוצה לראותה. מכל מקום, אנחנו לא יוזמים ולא מזמינים שום כותבים ובוודאי שלא על פי דיעותיהם, אלא מפרסמים מן החומר המגיע אלינו את המיטב, ללא שום צנזורה רעיונית, אלא אם מדובר בכותבים סהרוריים שדבריהם אינם ראויים לפרסום. כך למשל כמעט לא קרה שפסלנו מאמר או תגובה של רון וייס או דודו אמיתי. אבל יש לנו הרגשה שאם את היית עורכת כתב-עת, מרבית כותבינו המעולים והישרים היו נפסלים על הסף משום שאינם מתאימים לדיעותייך ההזויות.

* * *

מתי דוד

לעולם לא עוד כניעה לאשלייה

של שלום וירטואלי ללא ביטחון ריאלי

הפלסטינים תובעים צדק ולא מדינה, פשרה, וקץ הסכסוך. "צדק פלסטיני" משמעותו זכות השיבה של הפליטים לפלסטין השלמה, ללא אף יהודי בתוכה. צדק זה יושג על פי "תורת השלבים". עד כה הם מצליחים ואנחנו נכשלים בנדון.

צריך להשלים עם העובדה שבשלב זה, לא ניתן להגיע לפתרון ולהסכם שיוביל לשלום, לביטחון ולהקמת מדינה פלסטינית.

תהליך חלום השלום הפך בפועל ל"תעשיית השלום" שמפרנסת מאות פוליטיקאים, דיפלומטים ועיתונאים שמייצרים נאומים, מפיקים "ניירות עבודה" ומכנסים ועידות ללא תוצאות.

"תעשיית השלום" מנפיקה ללא הפסקה, שיטפון של רעיונות, הצהרות, יוזמות, נוסחאות, תוכניות והכחשות, בידיעה שאין שום סיכויי לתוצאות חיוביות, לאחר כישלונות של כל הניסיונות.

"תעשיית השלום" מקיימת מפגשים וכינוסים עקרים עם פטפטת בלתי פוסקת של נאומים, בשיתוף כל השחקנים המעורבים, שמשייטים על הגלובוס, בהילה של עושי שלום מקצועיים אמיתיים, ללא שום סיכויים.

צריך להשלים עם העובדה שלא יהיה שלום עם הפלסטינים מהסיבות הבאות, שלא ניתנות לפתרון, אפילו אם בראש הממשלה יעמדו ציפי לבני, אהוד אולמרט ואפילו יוסי ביילין.

הפלסטינים לא יתפשרו על זכות השיבה.

הפלסטינים לא יכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

הפלסטינים לא יפנו עורף לחמאס, איתו חתמו על הסכם פיוס.

הפלסטינים לא יסכימו לפשרה טריטוריאלית, אלא חזרה לקווי 67'.

הפלסטינים לא יסכימו להתחייב לקץ הטרור, ההסתה והתביעות.

הפלסטינים לא יוכלו לעמוד מול הגל האיסלאמי הקיצוני שמתנגד לשלום עם ישראל.

הפלסטינים לא יסכימו למדינה מפורזת ושליטה ישראלית על הירדן.

כל אלה התובעים מהממשלה "יוזמה מדינית חדשה" מסתירים את כוונתם האמיתית. לא מדובר ברעיונות חדשים, אלא בכניעה לתביעות הפלסטיניות של חזרה לקווי 67' וזכות השיבה.

כל אלה התובעים "יוזמה חדשה", עדיין לא הבינו שחייבים להתנתק מהאבק, השומן והחלודה של קווי החשיבה הישנה. חשיבה המבוססת על הרציונל הישראלי יהודי, ועל המנטאליות הליברלית מערבית, ולא על הרציונל הכבוד והמנטליות המוסלמית ערבית שדוחה כל הצעת פשרה ורעיון ישראלי.

הלקסיקון הפלסטיני, מאז הצהרת בלפור ועד ימינו – תמיד דחה כל תוכנית וכל פשרה, ובחר במלחמה. הם אמרו "לא" לתוכנית החלוקה של האו"מ ב-1947. הם אמרו "לא" בהחלטות חארטום ב-1967. הם אמרו "לא" להצעות הפשרה המכסימליות של אולמרט וברק. הם חתמו על הסכמי אוסלו ב-1993 אבל שבו לטרור. הם הקימו מדינת טרור בירדן, שפורקה. הם גורשו מלבנון.

על רקע המהפכות בארצות ערב, אין שום סיכויי שבשנים הבאות יקום מנהיג פלסטיני מתון שיוכל לעמוד מול כל הפליטים בסוריה, בלבנון, בירדן ובעזה ולשכנע אותם להסכים לוותר על זכות השיבה. אין שום סיכויי שיקום אנוואר סאדאת פלסטיני. אין שום סיכויי לשלום ישראלי פלסטיני בקרוב.

ולמרות הכל, "תעשיית השלום" תמשיך לייצר תוכניות של אופטימיות מגויסת, כדי לתחזק פתרון זמני אפשרי, אחרי כל התוכניות שנכשלו: אוסלו, אנפוליס, אופציה ירדנית, תוכנית אלון, תוכנית רוג'רס, תוכנית סעודית, תוכנית קלינטון, מפת הדרכים של בוש, אוטונומיה, פשרה טריטוריאלית, פשרה פונקציונלית.

ואנחנו בתוכנו נמשיך את כל הוויכוחים הפוליטיים, כביכול בין ימין לשמאל, בין מתונים לקיצוניים. ויכוחים עקרים של יצרים בלתי נשלטים של מנהיגים שאין להם אומץ להודות שאין סיכוי לשלום בגלל הסרבנות הפלסטינית הניצחית. מנהיגים שממשיכים לטפח את העלילה שרק ישראל אשמה בחוסר הפתרון.

* * *

יוסי שדה

מלצר היין בלונדון

ניחוח כופתאות, וריח ארבע כוסות באוויר. פסח.

מבחינתי, יש שני סוגי אוכל בעולם – קובה שאחותי סעידה עושה, וכל שאר המאכלים בעולם – והואיל ואכלתי את שניהם, אני מודיע לכם – אין מה להשוות.

אכן, הייתי פעם בארוחה, ושם הבחין הסועד בין דג שעלה בחכה לפני 12 שעות, לדג שעלה בחכה ממש מזמן, לפני 24 שעות. התביישתי לשאול אם לדגים יש שעון, והם מודיעים, כמו בהודעה מוקלטת, "אני עליתי לחוף ביום שישי, 13 לחודש, בשעה עשרים ושלוש אפס אפס, זאת הודעה מוקלטת..."

אני לא מכיר דגים כאלה.

אוכל הוא תרבות – כמו ספרות, מוסיקה או ציור. תרבות היא היכולת להבחין – ואם אדם יודע להבחין בין סימפוניה של בטהובן בניצוחו של טוסקאניני, לבין אותה סימפוניה בניצוחו של פון קראיאן, הוא יותר תרבותי, מוסיקאלי, ממי שאומר – "אני מכיר המון מנגינות, אבל אני לא יודע שמות."

לעומת זאת, מי שנולד וגדל בג'ונגל, מבחין בין קולות, ריחות וסכנות, הרבה יותר ממי שגדל בעיר – ובתרבות הג'ונגל הוא יותר תרבותי מאשר עירוני, שעבורו כל הרעשים והריחות הם אותו דבר.

אז בואו נצטרף אליי שוב ללונדון, לאותה מסעדה עם החתול מתחת לשולחן, אבל שנה לפני מקרה החתול.

באותה עת, זה עתה התמניתי ליועץ משפטי של חברת מחשבים גדולה שמרכזה בלונדון, עם סניף בתל אביב, והוזמנתי לסדרת התייעצויות.

הגברת שהיתה ממונה עליי, שחבריי קוראים לה איווט האגדתית, סיפרה לי שיש לה ידיד, עורך דין, יהודי, שחשוב שאני אכיר. כך, הגענו בפעם הראשונה למסעדה "ההיא", שאחר כך התגלה בה, מתחת לשולחן, החתול.

האיש השלישי, יהודי אנגלי, ליונל שמו, דיבר אנגלית כאילו אכל איטריות ברותחין. כלומר – כשזה יהודי אנגלי – הוא הרבה יותר אנגלי מהאנגלים. האנגלית שלו היא תערובת של משפטים של המלכה ויקטוריה, מתובלים בגניחות של סולטן עבדול חמיד. במעמדות העליונים באנגליה הם עוברים השתלמות בגימגום מתקדם, ומי שלא מגמגם, לא מקבלים אותו לקלאב שלהם. ליונל היה כזה, אבל – יותר נפוח, והשתמש ביותר מילים אנגליות שרק הוא הכיר, וציטט את צ'וסר וקיטס יותר מכל אנגלי שיצא זה עתה מהראו ומאיטון. הוא עשה הכול כדי שלא תבחין שהוריו הגיעו בתחילת המאה מיהופיץ לווייטשפל, ולעולם, לעולם, לא היה מזמין, גם אם יש במסעדה מנה כזאת – איזה מרק עם קניידאלך, ואחריו קישקע עם חזרת, ולקינוח – רוגעלאך. לא, פשוט לא.

טוב, ישבנו, חייכנו, החלפנו כמה מילות נימוס, והגיע המלצר אשר על היינות – יעני, כך גיליתי אחר כך, לא קוראים לו צ'רלס, אלא – לא תנחשו – סומייר.

איווט הצביעה, בתנועה של ליידי וינדרמיר, על ליונל, ואמרה:

"WHEN IT COMES TO WINE, LIONEL,YOU ARE THE CONNESSEUR!"

ליונל, תוך כדי גניחה, ביקש את רשימת היינות, והמלצר, עם סינר מיוחד נגד יין, הגיש לו את ספר היינות , ואמר: PLEASE.

ליונל דיפדף, וגנח תוך כדי דיפדוף, כשהמלצר עומד ומחכה – אז מה יעשה?

תוך כדי גניחות, מלמל ליונל – היין הזה צעיר מדי –TOO YOUNG וזה זקן מדי, וזה עבה מדי, וזה דק מדי, וזה יבש מדי, וזה רטוב מדי.

העניין עם היבש והרטוב נראה לי הכי מוזר – מה, הכניסו אצבע ליין, לראות אם הוא יבש או רטוב? זה היגייני?

וליונל המשיך – זה בוזולה, וזה אנדנטה קנטבילה, וזה אלגרו מה נון טרופו –

ראיתי שהמלצר, למרות הנימוסים האינסופיים שלו, מתחיל, כמוני, לאבד את הסבלנות. מה זה השטויות האלה? יין זה יין זה יין! עד אז, כירושלמי, שתיתי יין אדום מתוק טוקאי אויסברוך, וזה היה הכי טוב שיש, ובקבוק עלה שתי לירות!

טוב, בשלב מסוים אמר ליונל בקול מיוסר, ניקח את זה, והצביע על שורה מאמצע האנציקלופדיה. שיהיה זה – WILL SETTLE FOR THIS ONE

ישבנו במתח. הגיע, לאחר דקות ארוכות, האיש עם הסינר, הראה את התווית לליונל, שבחן אותה בקפדנות, גנח ואישר, והמלצר נעלם עם הבקבוק הסגור – מתברר שלא פותחים במקום, אלא במקום מיוחד.

הגיע המלצר שוב, ואיווט שוב, עם התנועה הפעם של דסדמונה – הצביעה על ליונל – שהוא יטעם.

מזג המלצר לגביע של ליונל, שהרים את הגביע, בחן אותו מול האור – ואחר כך מול החושך, ואחר כך באמצע הדרך, ואז לגם לגימה קטנה, העביר מצד לצד, בלע, והשמיע זעקה, שלא הבנתי. חשבתי – כנראה שחפץ חשוד. זה נשמע היה כמו קוקוריקו – אבל, אמרתי לעצמי, לא יכול להיות. אינגלי, יעשה קוקוריקו במסעדה?!

הצעקה היתה, כך הסבירה איווט, לא קוקוריקו, אלא – CORK!!! – יעני פקק, ואיבט הסבירה לי, אחרי שנירגעו הרוחות, שאוי ואבוי אם נפלה חתיכת פקק לתוך היין. השעם של הפקק, כך אמרה, זורק טעם לבתוכו של היין. מהזעקה של ליונל, נראה היה לי שלתוך תבשיל השבת של האדמו"ר נפלה חתיכת סטייק לבן.

אני, במקום ליונל, הייתי בולע את הפקק כמו שבולעים אספירין או אקאמול, עם טיפה לחמנייה, ועושה את עצמי כאילו כלום. זה קרה לי בעבר, ובלעתי. אבל, ביין האדום המתוק אויסברוך שאני שתיתי אז, לא היה פקק, היה מכסה מתברג, שתוכל לפתוח בקלות ובלי קונצים.

ההמשך היה יותר דרמטי – נקרא לו מערכה שנייה, שוב, מלצר, סינר, והנוכחים מהמערכה הקודמת עם בקבוק חדש. הפעם הקפידו לפתוח את הבקבוק ליד שולחננו, ונתנו לליונל, לתדהמתי, להריח את הפקק, והוא אישר את הריח – פקק זה פקק זה פקק, מה יש להריח? זה פרח? אבל אצלהם זה כמו בגששים – הרחת צהרים. שוב, מזג המלצר התשוש כבר, לליונל, שלגם שוב, העביר מצד לצד, כשהמלצר מחכה שליונל יתן לו אישור.

אך ליונל השתהה, והמלצר, מוכה גורל וליונל, איבד את הסבלנות, ונמאסו לו כל הגינונים והשטיקים. לעיניו הקמות של ליונל הוא מזג, לי ולאיווט, מהבקבוק, הניח אותו על השולחן, והסתלק.

 איווט אמרה לי אחרי מעשה – LIONEL ALMOST HAD A FIT

לאמר, ליונל כמעט קיבל התקף לב.

 גם אני טעמתי, ואספר לך בסוד, שהיין היה קצת חמוץ, ובכלל לא היה מתוק. אז מה עשינו, יגיד הירושלמי?

ובלי אבא שלי הרי אתה לא יכול – סיפרתי לו את הסיפור, והוא אמר –

 "גם עולה יותר ביוקר, וגם יין לא מתוק, אלה אנשים, בטח, אולי, יש להם גם שיגעון במשפחה!"

חלפו שנים, והייתי מאז במסעדות רבות, שם מתקיימות ההצגות המטורפות האלה. לפעמים, אפילו, כך סיפר לי ידידי ראובן, מביאים לך את הפקק בצלוחית מכסף, שתראה איך אין לו נימים. אני, במקרים ששמו אותי טועם, הייתי אומר למלצר – "יאללה, שפוך ת'יין לכוסות, ותפסיק לעשות עלי אבו עלי!"

אני לא אינגלי, ולא קוראים אותי ליונל! אני גם מבקש מהמלצר, במסעדות יוקרה שיש בהן אורז, שיביא לי כף, כי אורז לא אוכלים עם מזלג – מה זה פה, אבטיח?! ואצלנו, התפקיד של התרנגולת בטביט של שבת, הוא לזרוק טעם לאורז, ואם היא לא שמנה, ולא זורקת טעם לאורז –אז בשביל מה הביאו אותה?!

גיליתי, לאכזבתי, עם השנים, שאין באף מסעדת יוקרה בעולם קובה של סעידה, או יין אדום מתוק של אויסברוך. ולצערי, באוכל וביין אחר, אין ריח של בית אבא ואין זיכרונות מבית אימא.

* * *

נעמן כהן

אִנֲּעָל דִינָךּ מוֹאִיז בֶּן הָרֹאשׁ

אִנֲּעָל דִינָךּ מוּסָה אִבְּן רָאס, אִנֲּעָל דִינָךּ.

הַשָׁנָה שׁוּב זָכַה מְשׁוֹרֵר מָרוֹקָאִי בִפְרַס אַשְׁכְּנַזִי.

שׁוּב גָנְבוּ אֶת כַּסְפֵּי מִיסֵינוּ וְהֶעֱבִירוּ אֲלֵיהֶם.

אִנֲּעָל דִינָךּ שׂוֹנְאֵי אַשְׁכְּנַזִים.

כּוּס אֶמ אֶמ אֶמ אֶמָק על הַשְׁקָרִים שְׁטָפַלְתָ על בְּיָאלִיק

כְּלוֹמְנִיק, מָראֹקַאנֶער שְׁכָּמוֹךָ,

אַתָּה חִירִיק אֲפִילּוּ בִּקְלָלוֹת.

חֲתִיכָת חָרָה שְׁכָּמוֹךָ אַ-שְׁטִיקֶלֶע דְּרֶעק.

יוֹפְּטְפוֹיוֹמָט, קִיבִּינִימָט, פִּיזְדָמָטִי,

פְּשָׁקְרֶב חוֹלֵירָה יאַסְנָה,

שָׁרְמוֹטָה אִבְּן שָׁרְמוֹטָה קוּרְבֶע,

מְשׁוֹרֵר עָאלֶק...

כֻּלָּה כָּתַב דְּרֶעק,

וְּכְבָר עָשׂוּ אוֹתוֹ "מְשׁוֹרֵר פְרֶענְק".

המשורר מואיז בן הראש, זכה השנה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית. (30 אלף שקל) בראש ועדת הפרס עמדו פרופ' גלית חזן רוקם, והחברים בה היו ד"ר ענת ויסמן והסופר מאיר שלו.

על שירתו של בן הראש, כותבת הוועדה, כי היא שירה פולמוסית, פרועה ומבקשת צדק, "הנוסח השירי של בן הראש משלב הומור עצמי, רושם של דיבור ישיר, כן ובלתי מצונזר."

 עוד הוסיפו חברי הוועדה כי מואיז בן הראש "מאלץ אותנו להתמודד ללא כחל וסרק עם שאלות של זהות ושייכות, הגירה וקיפוח, הכרח ובחירה. יחד עם המשורר אנו נכנסים למלכודות שמציבה המציאות למי שנמצא כאן, כלומר למי ש'לא הולך לשום מקום.'"

לדברי השופטים הוא כותב שירה "לא נחמדה", אך הוא נמצא "ראוי לפרס למרות, ובעבור, תכונה זאת".

פרס עמיחי ניתן על ידי עיריית ירושלים ומשרד התרבות כאות הוקרה למשוררים על ספר שירים שיצא לאור בשבע השנים האחרונות או על מפעל חיים. מטרותיו של הפרס הן: שימור והפצת מורשת עמיחי, עידוד מצוינות של משוררים ישראלים ואיכות ביצירה העברית.

בדומה לגזענות האנטי אשכנזית של העולָה ממרוקו, פרופסור אווה אילוז, גם העולה ממרוקו, מואיז בן הראש, מתמקד בהגיגיו בשנאת אשכנזים.

במוסף הספרות של "הארץ" בפסח האחרון מיחזר בן הראש את העלילה הגזענית והשקרית על ביאליק לפיה הוא שנא ספרדים:

http://www.haaretz.co.il/misc/1.934678

והנה פאר יצירתו הפואטית של בן הראש: "אנעל אבוק ביאליק" שפורסם ב"הארץ":

http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.1684610

אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיאלִיק אִנֲּעָל אַבּוּק פְּרַס בְּיאלִיק

הַשָׁנָה שׁוּב זָכַה מְשׁוֹרֵר אַשְׁכְּנַזִי.

בפרס בְּיאלִיק שהפך לפרס Bעאלק

אִנֲּעָל ה-BOOK מר ביאליק אִנֲּעָל אַבּוּק

שוב גנבו את כספי מסינו הדלים

והעבירו את כַּסְפֵּינוּ לְאַשְׁכְּנַזִי בינוני

אִנֲּעָל אַבּוּק שונאי סְפָרְדִים

כִּי הערבים מזכירים לו סְפָרְדִים

ומה אם משורר היה אומר שהוא

שונא גרמנים כי הם מזכירים לו אשכנזים?

הייתם אומרים אנעל אבוק בכל כוח גרונכם, לא?

ומה אם לא אמר? אז לא אמר

אבל עכשיו פרס בִּי-עאלק כבר אומר את מה שהמשורר

הַלְאֻמִי אָמַר (אָמַר אז אָמַר, אז מה?)

לְאֻמִי שׁל מי? יענו לְאֻמִי

אִנֲּעָל אַבּוּק, אִנֲּעָל הַלּוּק

כֻּלָּה כָּתַב חמִישָׁה שִׁירִים סְבִירִים

חַמְסַה חַמְסַה

וְּכְבָר עשׂו אוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר לְאֻמִי.

בן הראש טוען לאיכות הפואזיה שלו כך: "אם תאמרו קללות זה לא שירה / עליכם מוטלת ההוכחה."

אז הוכחתי. את השיר [לעיל] כתבתי כמובן כפאראפראזה הומוריסטית אבל, הנה הוכחתי שאני יודע לקלל לא פחות ממשורר מרוקאי.

ע"פ התקדים של בן הראש אני מצפה לקבל על היצירה הפואטית הזו, מרובת הקללות, את פרס עמיחי, ואולי אף את פרס ביאליק...

אהוד: המשורר החשוב בן הראש אינו יודע כנראה שבתעתיק עברי כותבים אבוכּ ולא אבוק אבל בזכות מוצאו המיוחס נסלח לו הקול, שהרי הייחוד של העדה שלו היה נמחכּ קליל אלמלא שימרו בכּנאות, בהתנשאות ובנרגנות את הרגשת הכּיפוח שלהם מדור לדור. וזוהי קמובן הערה גזענית ברוחו של ביאליכּ_ּּּּ.

* * *

אורי הייטנר

1. ה"צומוד" הציוני

בתקופת המאבק על הגולן, שהייתי אחד מראשיו, אימצנו כמעט כהמנון את השיר "אין לי ארץ אחרת", כמסר לדבקותנו באדמתנו, ביישובינו, בחבל הארץ הריבוני של מדינת ישראל בו בנינו את בתינו ועליו נאבקנו. לימים, סיפר לנו אהוד מנור, בהופעה באחד מיישובי הגולן, שהוא כתב את השיר בתקופת מלחמת לבנון, לה התנגד, כביטוי להתנגדותו החריפה.

לכאורה, קיימת סתירה בין שיר מחאה על מלחמת לבנון לגיוסו למאבק נגד נסיגה מהגולן. כך, לפחות על פי החלוקה הסטיגמטית המקובלת (והרחוקה מלהיות מדויקת) בין "שמאל" ו"ימין". אולם באותה הופעה אמר מנור, שאין הוא רואה כל סתירה כזאת. השיר בהחלט מתאים לאנשים בעלי עמדות שונות, המזדהים עם המסר של השיר ועם התחושה שלו בעת שכתב את השיר.

מהו המסר של השיר? אהוד מנור לא כתב שאין לו ארץ אחרת, כי ישראל היא הארץ הטובה ביותר והנפלאה ביותר והכי כיף לחיות בה. להיפך, הוא שר "אין לי ארץ אחרת / גם אם אדמתי בוערת." המחאה שלו פנתה לשני יעדים. מצד אחד הוא מחה נגד המציאות שלא היתה לרוחו, במקרה זה – מלחמת לבנון. מצד שני, הוא מחה נגד המדברים בסגנון של "נמאס לי לחיות בארץ הזאת", "אם אריק שרון יעלה לשלטון אני ארד מן הארץ" וכדומה, שהיו נפוצים אז בחוגים מסויימים, ונגד מעשים של שבירת כלים ושמיטת אחריות, כמו סרבנות בצה"ל וכולי. אמר אהוד מנור: גם אם אדמתי בוערת, "כאן הוא ביתי!" אין הוא משלים עם פגמיה של המדינה. "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה." אבל – זו ארצנו, זו מדינתנו, הדבקות בה אינה מותנית. היא מוחלטת.

דברים דומים כתב אהוד מנור גם לאחר מלחמת יום הכיפורים בשירו "ללכת שבי אחריך": "לשאת חלום מבטן, מדורות, / לשאול באביבייך נחמה, / לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה והיפה הזאת."

גם כאן הוא לא ניסה לטייח. לעתים, אדמת הארץ היא נוראה, כמו במלחמה הנוראה ההיא. אבל אנו נושאים חלום מדורות, ויש לנו אחריות להגשמתו. והאחריות הזאת מתבטאת, בראש ובראשונה, בחיים בארץ, בדבקות בלתי מותנית בה. באותה תקופה היה גל גדול של ירידה מן הארץ. ראש הממשלה, יצחק רבין, גינה את היורדים אחרי המלחמה, וכינה אותם "נפולת של נמושות". אהוד מנור לא גידף את היורדים, אלא הציב מול הירידה מופת ציוני – לחיות על פני ובתוכי האדמה הנוראה והיפה הזאת.

הדבקות המוחלטת של אהוד מנור בארץ עמדה במבחן המחיר הכבד ביותר – נפילת אחיו הצעיר, יהודה, במלחמת ההתשה. בכאבה העמוק, הביעה אימו של אהוד מנור חרטה על עלייתה לארץ. בתגובה, כתב אהוד מנור את השיר "יליד הארץ": "אבא שר אני לך, / על שיום אחד / קמת ותלך. / אימא זה השיר הוא לך, / על ימי לכתך / אחרי אבי לכאן. // שמש בא אל החלון, / ענף ירוק מלילה נעור, / וילד שפקח עיניו לשמש / כאן בארץ אל, / בצל כרמל, / ליד הנחל."

לעיתים נדמה לי ששכחנו את המסר הציוני הבסיסי הזה, המסר של מחויבות מוחלטת, בלתי מותנית, לארץ ולמדינה. כאשר טייקונים מאיימים שלא ישקיעו בארץ אם המיסים יעלו, כאשר מתמחים עומדים בתור לוויזה בשגרירות קנדה בעת מאבק הרופאים והדוגמאות מסוג זה רבות – עלינו לשלול את האיומים הללו מכל וכול. על החברה הישראלית לאמץ מסר של צומוד – ישיבתנו, לא רק כאומה אלא גם כבודדים, היא בלתי מותנית. איננו ישראלים על תנאי.

"היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו." הציונות באה לשנות את הסטיגמה האנטישמית הזאת, ולומר: "היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו." מה פירוש "טוב לו"? שהוא מרוצה מהכול? שאין לו ביקורת? שאין לו בעיות? שיש להשלים עם הבעיות והכשלים, העיקר שאנו בארץ שלנו? לא ולא. אין להשלים עם הכשלים, יש להתמודד עם הבעיות, מהות היהדות היא מחוייבות לתיקון עולם. אולם ה"צומוד", הדבקות בארץ, הוא הבסיס לתיקון. משמעות ה"צומוד" הזה היא שאיני ישראלי על תנאי, המצפה ש"מישהו שם למעלה" יפתור לי את הבעיות ולא – אלך למקום אחר, אלא שאני חי בארץ בכל מקרה, ללא חשבון וללא סימני שאלה, ואקח אחריות לפעול ולהיאבק שיהיה כאן טוב יותר. משמעות ה"צומוד" היא להיות ישראלי ויהודי טוטאלי.

2. איזה מטומטמים היינו

לא להאמין. זה היה רק לפני ארבע שנים. ארבע שנים!

מאי 2008. ראש הממשלה אהוד אולמרט ניסה למסור את הגולן לבשאר אסד, באמצעות המתווך ההוגן ארדואן. כן, כן, אותו ארדואן. כן, כן, אותו אסד. כן, כן, רק ארבע (!) שנים.

הוא לא היה הראשון. קדמו לו ארבעה ראשי ממשלה שהיו נכונים לסגת מהגולן, ובהם הנשיא הנוכחי וראש הממשלה הנוכחי.

היום, לנוכח מה שקורה במדינות ערב בכלל ובסוריה בפרט, רבים האנשים שתמכו בגישה הזאת, התופסים את ראשיהם בידיהם כאומרים – איזה מטומטמים היינו.

מה קרה לגיבורי הדרמה של 2008?

אהוד אולמרט עומד לדין בהאשמות של שוחד ושחיתות. רק לחשוב מי הרשה לעצמו לנסות להחריב את מפעל חיינו... ולמה הוא הרשה זאת לעצמו...

ארדואן, המתווך ההוגן – גילה את פרצופו האמתי, כקנאי אסלאמי וכשונא ישראל מובהק. הוא התחרה באחמדניג'אד בהתלהמות אנטי ישראלית. הוא עמד מאחורי ספינת הטרוריסטים האנטי ישראלית "מרמרה" ומשט השנאה לישראל. זו היתה דרכו לזכות בתהילת העולם הערבי, בניסיונו לחדש את ימי האימפריה העות'מנית כקדם. ארדואן חבר לציר הרשע. הוא הטיל יהבו על אסד וקדאפי. מקדאפי, שהיה למעשה נשיא מועצת האו"ם ל... "זכויות האדם" (הוועדה שהטילה על גולדסטון לרקום את עלילת הדם אודות "עופרת יצוקה") ארדואן קיבל את פרס ... "זכויות האדם". זה היה רק לפני שנתיים! והנה, בתוך זמן קצר כל כך, כל הברית הזו קרסה. ארדואן מצא את עצמו מתעמת עם קדאפי, הרודן הלובי, והנ"ל איבד את שלטונו ואת חייו במעשה לינץ' אכזרי. וכעת ארדואן מוצא עצמו בעימות קשה, אולי על סף מלחמה, עם בן בריתו אסד. וגם יחסיו עם אחמדניג'אד, בן בריתו של אויבו הנוכחי – אסד, מעורערים למדיי.

בשאר אסד התגלה כממשיכו האמיתי של אביו – רודן חסר עכבות, המוכן לטבוח באלפי אזרחים סוריים, כדי לשרוד בשלטון בכל מחיר. מדינתו סוריה מצויה בעיצומה של מלחמת אזרחים עקובה מדם, שעיקרה מלחמה דתית בין שיעים לסונים. חשוב מאוד שלא נשלה את עצמנו שמדובר במאבק של העם הסורי למען דמוקרטיה. אין זה מאבק בין טובים ורעים. זה מאבק בין רעים ורעים, וכלל לא ברור מי רע יותר.

איזה מטומטמים היינו! כמו מדינה המונעת מדחף אובדני, ממשלה אחר ממשלה, ראש ממשלה אחרי ראש ממשלה, מדינאים ואנשי צבא – טחו עיניהם מלראות את מהות השכונה בה אנו חיים וניסו להיפטר מנכס אסטרטגי קיומי כמו הגולן, ולהחריב מפעל חיים ציוני כמו הגולן, ולמסור אותו לאוייב, השולט במדינתו באמצעות כידונים, תמורת מילה החקוקה על הקרח.

איזה מטומטמים היינו! ממשלה אחר ממשלה, ראש ממשלה אחרי ראש ממשלה, היו מוכנים לערער על היציבות שנוצרה בזכות ישיבתנו על הגולן ולסכן את הגבול השקט ביותר של מדינת ישראל. הרי לאורך עשרות שנים, הגבול עם סוריה שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן.

איזה מטומטמים היינו! איך הלעטנו עצמנו באגדות, כמו זו שדבקות הסורים בהסכם הפרדת הכוחות מעידה על דבקותם הצפויה בהסכם שלום. העובדה שכאשר הסורים ישבו על הגולן, הם הפרו בשיטתיות את הסכם שביתת הנשק מ-1949 ורק על הסדר שנחתם כאשר אנחנו יושבים על הגולן הם שמרו, לא בלבלה את מי שלא היו מוכנים לתת לעובדות לבלבל אותם. היום, כאשר הסכם הפסקת אש בין משטר אסד למתנגדיו אינו מחזיק מעמד אפילו שעה, ובכל יום של הפסקת אש נרצחים מתנגדי משטר רבים, לפעמים עשרות – אנו לומדים היטב על רצונו הטוב של מי סמכנו, על רצונו הטוב של מי היינו מוכנים להשתית את ביטחון ישראל, למי היינו מוכנים למסור נכס כמו הגולן. איזה מטומטמים היינו!

זה היה רק לפני ארבע שנים. אולמרט ניסה במרֶץ לשכנע את הרודן הסורי, באמצעות המתווך ההוגן ארדואן, לקבל את הגולן. אבל כאשר ישראל יצאה להגן על אזרחיה בדרום, לאחר 8 שנות הבלגה לנוכח ירי טילים, במבצע "עופרת יצוקה", הסורים הפסיקו את המו"מ, וארדואן פתח במסע הטירוף של שנאת ישראל.

זה היה רק לפני ארבע שנים. בניגוד לרבין, פרס וברק, שהתחייבו למשאל עם במקרה של נסיגה, אולמרט נלחם נגד הצעת חוק משאל עם בכל כוחו, אף שאת ההצעה הציעו חברי כנסת ממפלגתו, "קדימה". אילו הצליח בתוכניתו, עלול היה חוף הכינרת להיות זירת טבח במתנגדי אסד. ולמה שנאמין שהסכם השלום היה מכובד יותר מכפי שנשמר הסכם הפסקת האש בין אסד ומתנגדיו? ומי יודע בידי מי היה נופל הגולן במלחמת האזרחים ומה היו כוונותיו, וכיצד היה נוהג? למשל, איך היה נוהג אסד, אילו מתנגדיו היו מצביעים על ההסכם עם ישראל כמעשה של בגידה? מה היה עושה כדי להוכיח שלא בגד? מה היו עושים מתנגדיו אילו עלו לשלטון (הרי איננו יודעים האם אסד או מתנגדיו ינצחו במלחמת האזרחים) – האם יכבדו את ההסכם, או שיאמרו שזה שריד לשלטונו של הרודן, ואין הם מכירים בו? והאם סוריה תתקיים בכלל בעוד שנה, בעוד חמש שנים? אולי היא תתפצל לשניים, אולי לעשרה גורמים? ומי היה הכתובת שלנו, ממי היינו תובעים לכבד את ההסכם?

איזה מטומטמים היינו! איזה יצר אובדני תקף אותנו! יותר ויותר אנשים שהיו בני פלוגתא שלנו בתקופת המאבק על הגולן, מודים היום באוזניי שטעו והטעו, שתמכו במדיניות הרפתקנית חסרת אחריות. יש עוד סרבני התפכחות, אך מספרם הולך ומצטמצם.

האמת היא, שבעבורי, כל מה שקורה היום בסוריה אינו הסיבה לעמדתי לפיה על הגולן להיות ישראלי לעד. הגולן הוא חלק מארץ ישראל, שאין בו איום דמוגרפי על מדינת ישראל. הגולן הוא שטח ריבוני של מדינת ישראל. הגולן הוא חבל התיישבות ציוני, אחד המפעלים הציוניים היפים ביותר שנעשו בארץ, כפי שציין בהתפעלות הנשיא פרס בביקורו הממלכתי בגולן. גם אילו הפכה סוריה לדמוקרטיה שוחרת שלום, לא הייתי מוכן בשום אופן לחשוב על נסיגה מהגולן. מצד שני, אילו הפכה סוריה לדמוקרטיה שוחרת שלום, ניתן היה להגיע עמה להסכם שלום על בסיס הגבול הקיים וכיבוד הדדי של ריבונות שתי המדינות.

אבל סוריה אינה דמוקרטיה שוחרת שלום, וכנראה לא תהיה כזאת בקדנציה שלנו. באזור חסר יציבות כזה, שבסיס שלטונם של שליטיו הוא פחד, הפחדה ואלימות, רק מדינה שנפלה על הראש מוכנה לוותר על נכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר.

יותר ויותר אנשים מבינים זאת, ומתביישים בתמיכתם בנסיגה מהגולן. אולי הם לא הגיעו למסקנה הזאת מהסיבה הנכונה, אך מתוך שלא לשמה, בא לשמה.

3. המנון המדינה היהודית

(תגובה למרב מיכאלי, "שחקי שחקי", "הארץ", 23.4.12)

מרב מיכאלי מזכירה, ובצדק, שרק ב-2004 עוגן "התקווה" בחוק כהמנון המדינה (אגב, בצירוף מקרים, היה זה בדיוק ביום מותו של רב המרצחים ערפאת). בעיניה, עובדה זו היא עדות לפחיתות מעמדו. אולם העובדה ש"התקווה" היה המנונה המובהק של מדינת ישראל ושל התנועה הציונית מאז הקונגרס הרביעי ללא חוק וללא החלטה רשמית, היא עדות לאוטנטיות שלו; לכך שהוא ההמנון שצמח מתוך ההווייה הציונית והישראלית. לוחמים עלו לגרדום כש"התקווה" על שפתיהם, ללא כל חוק וללא כל החלטה. בטקס הכרזת המדינה, לאחר קריאת מגילת העצמאות, הנוכחים קמו כאיש אחד ושרו את "התקווה". לא היתה החלטה כזו, כי לא היה צורך בהחלטה כזו. היא היתה מובנה מאליה. הצורך בחקיקה ב-2004 נולד בתגובה לרוח הרעה הקוראת להחלפת ההמנון, כפי שמציעה מרב מיכאלי.

מיכאלי מזכירה שהמנונים מוחלפים. אכן, גרמניה לא דבקה בהמנון ההיטלראי ובריה"מ לא דבקה בהמנון הסטליניסטי. דוגמאותיה של מיכאלי אינן מקריות – הן מעידות על האופן המעוות בו מדינת ישראל מצטיירת בעיניה (וכך גם השוואה הנואלת בין הבְּנִיָה על חורבות הגטו היהודי בבודפשט להקמת רמת אביב על חורבות שייך מוניס, כאילו יהודי בודפשט תקפו את הונגריה בניסיון להחריבה ולהשמיד את עמה והובסו במלחמה).

ניתן להחליף המנון, אך צריכה להיות לכך סיבה מיוחדת. מדוע רוצה מיכאלי להחליף את ההמנון? כיוון שזהו המנון מובהק של מדינת הלאום של העם היהודי. הבעייה שלה אינה ההמנון, אלא מה שהוא מסמל – את היותו המנון המדינה היהודית. כאשר היא מאמצת את הצעתו של מחמד ברכה להמיר את "התקווה" בשירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" (זה שמו של השיר המתחיל במילים "שחקי שחקי") – יותר משהיא מציעה את השיר בגלל מה שהנו, היא מציעה אותו בגלל מה שאיננו. הוא אינו שיר לאומי, אלא אוניברסלי.

"אני מאמין" הוא שיר נפלא. לפני שנים אחדות הייתי שותף לעריכת הגדת יום העצמאות של החברה למתנ"סים. מלכתחילה היה לי מובן מאליו שאת השיר הזה אכניס לחוברת. אולם אין הוא יכול להיות המנונה של מדינת ישראל, כיוון שאין הוא מבטא את מהותה כמדינת הלאום היהודית. מי שאינו רוצה שישראל תהיה מדינת הלאום היהודית, אלא מדינת שקשוקה קוסמופוליטית, מציע לבטל את סמליה היהודיים.

טוב עשתה הכנסת שעגנה את "התקווה" בחוק כהמנון המדינה. יש לקוות שקרוב יום חקיקת חוקה לישראל, שתעגן את זהותה ומהותה כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. ההמנון הלאומי, דגל הלאום וסמל המדינה יעוגנו באותה חוקה, בהיותם מסמלים את מהותה.

אורי הייטנר

* * *

עמית מאוטנר

קוֹץ עֲלִיָּה קוֹץ

לדבורה בסל

אֲבִי נָסַע

כְּשֶׁנָּפְלָה עַל גַּג מְכוֹנִיתוֹ גּוּפַת אִשָּׁה.

יָצָא אָמְנָם זַכַּאי, אֲבָל נִשְׁפַּט מְאוֹד, הֻשְׁפַּל לַדִּין

עַד שֶׁגּוּפַת הַשִּׁכּוֹרָה מֵעַל רֹאשׁוֹ עֲדַיִן.

דּוֹדִי שִׁמְעוֹן צָרַף

כְּשֶׁנִּכְנַס רָעוּל, סַכִּין שְׁלוּפָה. דּוֹדִי קָפָא

גַּם לְאַחַר כְּנִיסַת עַבְּדוּל, פִּתְרוֹן לֶאֱלֹהִים הַמְּתֻזְמָן.

אֲבָל דּוֹדִי לֹא שָׁב אֶל תַּכְשִׁיטָיו.

בְּיוֹם הַפְּקֻדָּה שָׁמְטָה אִמִּי אֶת מִשְׁפַּחְתָּהּ

בְּקָזַבְּלַנְקָה. גַּם אֲבִי הִנִּיחַ אַחֲרָיו הוֹרִים

שְׁלוֹשָׁה אַחִים וְאָחוֹת אַחַת וִיחִידָה,

הֵקִיא עִם אֲחוֹתִי תֶּרֵז עַל הַסְּפִינָה.

טָבְעָה סִירַת הַדַּיָּגִים שֶׁלְּפָנֵינוּ, וּבַסִּירָה שֶׁאַחֲרֵינוּ

נֶחְנַק בְּחֵיק אִמּוֹ תִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבְכֶּה.

צָהַלְנוּ הַיְּלָדִים לַגַּלִּים שֶׁעַד חֵיפָה.

מֵהַנָּמֵל שָׁתַקְנוּ בַּמַּשָּׂאִית לְאֵין-יוֹדֵעַ.

בְּאִישׁוֹן לַיִל סִדַּרְנוּ מִזְרוֹן קַשׁ עַל מִטַּת בַּרְזֶל

וְהִתְכַּסֵּינוּ בִּשְׂמִיכַת צֶמֶר שְׁחֹרָה.

בַּבֹּקֶר הִתְעוֹרַרְנוּ לַמְּאוּמָה.

אַבָּא הֵבִין שֶׁלֹּא

יְרֻחַם לָנוּ.

צְרִיפֵי הַפַּח בַּלֶּס נִרְאוּ לְאִמָּא כְּמוֹ קְבָרִים.

וּבְכָל זֹאת קֻפְסַת סַרְדִּינִים עִם הַשֶּׁמֶן

וּפְתִילוֹת מִצֶּמֶר גֶּפֶן הָפְכוּ חֲנֻכִּיָּה לַנֵּס.

* * *

משה גרנות

בלי פואנטה

על ספרו של עמוס עוז "בין חברים", כתר 2012, 160 עמ'

"בין חברים" הוא רומן הבנוי משרשרת של שמונה סיפורים שונים. גיבוריהם של הסיפורים הם חברי קיבוץ בשם יקהת (שלא תמצאו על המפה). מדוע "שרשרת"? משום שגיבורים ראשיים בסיפור אחד הופכים להיות גיבורי משנה בסיפור אחר, וכך שהקוראים משלימים מידע על סיפור אחד מסיפור אחר.

נושאי הסיפורים קשורים בהווי הפנימי של הקיבוץ כחברה ייחודית ביישוב המתחדש בארץ (שנות החמישים של המאה הקודמת), ובאמת אין, ולא יכול להיות, בתחום הזה שום חידוש. הספר מתאר את העימות שבין האידיאליזם המרקסיסטי השולל את הרכוש הפרטי (לדוגמה, פיצויים מגרמניה לחשבונות פרטיים של חברים) לעומת הטבע האנושי הרכושני; היעדר הפרטיות בחברה הסגורה כלפי חוץ ופרוצה לרכילות כלפי פנים; פגעיה של הלינה המשותפת בבית הילדים; עריצותה של האסיפה הכללית, כשההצבעות מונָעות מאינטרסים צרים, לעומת השאיפות האינדיבידואליות, כגון השאיפה ללמוד לימודים גבוהים מבלי להמתין להכרעת החברים; אידיאל הצבר השרירי והשזוף מעומת עם טיפוס ילד החוץ היודע שלעולם לא יהיה חלק מהאתוס הקיבוצי ועוד. כל הנושאים האלה נידונו עשרות פעמים בספרות הקיבוצית עצמה (ראו שלושת הכרכים המצוינים של הפרופסורים אוֹרי וראובן קריץ – שהם בת ואב – "סיפורי הקיבוץ", פורה 1997 – 1557 עמ'!), הוקעו על ידי מי שנפגע מהווי הקיבוץ (דליה רביקוביץ', נורית זרחי), ולאחרונה אף נכתב על כך ספר חצי נוסטלגי בשם "היינו העתיד" מאת יעל נאמן, (אחוזת בית 2011).

ובכן, בנושאים אין, כצפוי, כל חידוש. מסתבר שהסופר נמנע במכוון מקונבנציות מקובלות בסיפור הקצר, כגון סיום עם פואנטה – אף אחד משמונת הסיפורים אינו מסתיים בהפתעה – אדרבה, נדמה שמעט הגעש הבא לידי ביטוי בלוז העלילה – הולך ודועך לקראת סופה.

בסיפור "מלך נורווגיה", לונה בלנק רוצה להיות חברה קרובה של צבי פרוביזור המשונה. לאחר שהיא נוגעת בו – הוא מתרחק ממנה, והפצרותיה אינן מועילות לה. הסיפור מסתיים בכך שלונה מתחברת לגברים אחרים, נוסעת לאמריקה, ואילו צבי ממשיך לטפח את גינתה.

בסיפור "שתי נשים" בועז נוטש את אישתו אסנת, והולך לגור עם אריאלה ברש. אסנת מתכתבת עם אריאלה, אך אין בדבריה מרירות על צרתה, אלא דאגה לבריאותו של בועז.

בסיפור "בין חברים" נחום אשרוב רותח על חברו המרקסיסט, בן גילו, דויד דגן, על כך שבתו, בת השבע-עשרה הלכה לגור עימו. הוא מתכנן איך יגיב על המעשה המרגיז הזה, אבל הוא יוצא מובס מחדרם של השניים. בסיפור

"אבא" נער החוץ היתום מאם, משה ישר, מקבל רשות חריגה ללכת לבקר את אביו בבית חולים לתשושי נפש. הוא קורא לאביו הסנילי את "הדבר" של אלבר קאמי, יוצא מבית החולים וממתין ליד מקום גסיסתו של כלב שנדרס.

בסיפור "ילד קטן" יש עלילה דרמטית ממש – רוני שינדלין, הלץ והרכלן של הקיבוץ, יוצא מכליו ומגיב באלימות קשה כשנודע לו כיצד ילדי הלינה המשותפת מתעללים בבנו החלשלוש, אך הסיפור מסתיים בתיאור הרפיון הגמור שאוחז בו לנוכח עריצותה של אישתו – הוא איננו מעז להפר את פקודתה וללכת לחדר הילדים לבדוק מה שלום בנו.

בסיפור "לילה" יואב קרני, המזכיר האהוב של הקיבוץ, מתייסר על כך שלא נענה לרמזיה של נינה. זו נטשה את בעלה וביקשה מיואב שיקצה לה מקום לינה חלופי. רחשי לב אלה גולשים לאט לאט אל מעשי השגרה של יואב כתורן לשמירת לילה.

בסיפור "דיר עג'לון" מבקשת הניה האלמנה שהאסיפה הכללית תאשר לבנה ללמוד הנדסת מכונות באיטליה במימון אחיה ארתור שנטש את הקיבוץ והפך שם לאיש עסקים אמיד. יותם עצמו משתוקק לצאת ולהתאוורר מההווי החונק של הקיבוץ, אך איננו יוזם שום צעד לכיוון זה.

בסיפור "אספרנטו" מסופר על מרטין לנדברג, מורה לאספרנטו, אידיאליסט קיצוני (הילדים צריכים להיות שייכים לכל הקיבוץ, אסור לחברים לנהל חשבון פרטי של השילומים מגרמניה, אסור להתמכר למותרות כמו קומקום חשמלי בחדר, אסור לאפשר עבודה שכירה וכו') הוא חולה ריאות סופני, וכצפוי, בסוף הסיפור הוא מת ונקבר.

הבאתי כאן סיכום קצרצר, ולא ממש ממצה, של שמונת הסיפורים כדי להדגיש שהסופר נמנע במכוון משימוש בהפתעה בסופיהם. ויחד עם זאת, הוא מצליח לעורר עניין, בעיקר משום עיצוב מעולה של אישיות הגיבורים ובשל התיאורים החיים של ההווי והאירועים. אזכיר כאן שני תיאורים שהרשימו אותי במיוחד: תיאור גסיסתו של כלב שנדרס ותגובתו של גיבור הסיפור "אבא" הוא משה ישר, ילד החוץ שנסע לבקר את אביו בבית חולים לתשושי נפש (עמ' 68), וכן התיאור הקשה של התעללות הילדים בלינה המשותפת ביובל "המנוזל", בנם של לאה ורוני שינדלין בסיפור "ילד קטן"(עמ' 89-87).

הסופר התכוון, ואף הצליח, להביא בפני הקורא פרוזה מינורית, בלי זיקוקי דינור, ובלי עלילות מרעידות לבבות. נקל לחוש במיומנותו של הסופר בעל השם הבינלאומי ובשליטה המוחלטת שלו ברזי העשייה הספרותית. יחד עם זאת, ניתן להבחין גם במעידות קטנות שהן, בדרך כלל, נחלתם של סופרים מתחילים. הרי דוגמה מהסיפור "דיר עג'לון":

"הניה אמרה:

"'אחיך גמר צבא, עבד בשקט שלוש שנים בפלחה, התחתן, הביא ילד, חיכה לתורו והקיבוץ שלח אותו ללמוד חקלאות במדרשת רופין, אבל אתה לא תחכה...' " (עמ' 125-124)

הרי כאן גיבורה אחת, הניה, מספרת לגיבור אחר, יותם, דברים שאמורים להיות ידועים לו, הוא הרי בנה! – וכל הקטע הזה הובא כדי לספק מידע של רקע בפני הקורא. זאת ועוד, דבריה אלה של הניה מחלישים את הטענה העיקרית שלה, לפיה על יותם לצפצף על החלטת האסיפה הכללית ולצאת ללימודים באיטליה. אם כן, לשם מה שם הסופר את הדברים בפיה של הגיבורה?

כאמור, אין בספר זה "עלילות גבורה" כלשונה של רחל, וגם לא מסרים הרי עולם, אבל הסיפורים בנויים היטב, הלשון מדויקת והעולם הנפשי של הגיבורים, הנחשף בסיפורים, מרגש בהחלט את הקורא.

אהוד: הסיפורים מהקובץ שקראנו בשעתו ב"תרבות וספרות" של "הארץ" עשו עלינו רושם טוב במינוריות שלהם, וניכרת בהם השפעה חיובית מאוד של הכתיבה של יהושע קנז.

* * *

רון ביברמן

כִּכלות חמישה ימים

דברים שנאמרו באזכרה, חודש למותה של רנה ליטוין.

ככלות חמישה ימים הגיח האביב...  

הסחלב שקיבלת ליום ההולדת האחרון פרח ביפעה. הרבה פרחים בבית, מקושטים בסרטים וגלויות על נייר משובח. רק ההדור, האציל שבפרחינו לא פרח עוד...

הגינה שינתה צבעים. רקפות למלוא העין. איזה יופי מסביב! רק הגננים עצובים, אולי מוחים דמעה בחשאי...

והציפורים נותנות קולן בשיר. למלך סין היה זמיר אחד, ואילו כאן – זמירים לאין קץ, משוררי מקור... רק הצוּפית, שריפרפה תמיד בחלון, פָּרחה לדרכה ולא שבה...

אַמָאיקה מנחמת את יוספה, ותוֹמי שלחה לי ציור. בחדר העבודה שלך אוסף של ציורי-ילדים, רק המחזה שהבטחת להם כבר לא ייכתב...

והלוח נוקף, והשעון... מדענים סברו שהשיגו את מהירות האור ואף גברו עליו: טעות היתה בידם, שגיאת מדידה. והתקווה לרכב על גל על-אוֹרי ולהחזיר מראות נושנים וימים רחוקים – נגוזה וחמקה מאיתנו...

והדלת סובבת על צירה. כל-כך הרבה אנשים באו. ורק אַת לא יצאת להקביל את פניהם כדרכך...

"אַי חמנית,

אַי חמנית שלהבת,

אַי חמנית,

אַי ציפורן של אור! ..."

[ככלות חמש שנים / פדריקו גרסיה לורקה, (המחזה הראשון שתורגם בידי רנה].

איך הפליא לורקה לאפיין את המתרגמת העתידית שלו, בטרם נולדה...

רון

* * *

משה בר-יוסף

על אייזן/ר ועל חלודה

כפעם ימני ופעם שמאלן הכול לפי העניין וכישראלי מהשורה ששירת כחייל ביחידה קרבית עד שנגרע ממנה בגלל גילו, אני מרשה לעצמי לבטא בזה דאגה גדולה מפרשת הקצין שצולם מכה בכת רובה פרובוקאטור דני לפני שבוע. מדובר בכישלון חמור לא בגלל חומרת המעשה ולא בגלל הנזק שנגרם למפגין הטרדן אלא בגלל שזה מצטלם רע מאוד וחמור מכך בגלל ההזדמנות שניתנה לתקשורת הישראלית, לאחר שבוע הבטלה בחג הפסח, להציף נושא שניתן היה להפיק ממנו הרבה רוע.

 ואכן הקצין היה מעורב בזוועה אמיתית וכמעט בלתי נתפסת בעיקר כיוון שזה קרה באזור בו האביב מזה כשנה ויותר הפך למכת מצרים ובארץ קטנה, שבמגרש כדורגל של שכנתה מדרום נטבחו בגלל מריבות אוהדי כדורגל שבעים אנשים, ואילו בשכנתה מצפון מוטלים עדיין עשרות הרוגים בבתים הרוסים שלא ניתן להגיע אליהם לקברם.

אך מה לכל הזוועות הללו המתרחשות בסביבתנו הקרובה במקומות שפעילי השלום נמנעים להתקרב אליהם – לעומת הצדק ההרואי וגדלות הנפש שהפגין מפגין דני שיצא על אופניו לחסום ציר תנועה שיהודים וערבים כאחד נוהגים לנסוע עליו. הרי שבבי הסיליקון שבזיכרון המצלמה שהנציחה את הסגן אלוף היהודי המזוקן ובעל הכיפה מכה בכת רובה את החתרן החצוף כמעט ונמסו בגלל גודל הזוועה שהונצחה בצלם המצלמה.

ואכן כך הדבר גם במסורת היהודית, החזיר שנעץ את טלפיו בחומה ונזדעזעה הארץ ת"ק על ת"ק פרסה נחשב היה כחטא גדול משל צלם בהיכל.

אבל גם אם המעשה החזירי של הטרדן הדני המשועמם לא דמה בחומרתו להנצחת הכאתו בשבב מצלמה, הרי גלגולו חזור וגלגל ממהדורה למהדורה הפכו את האירוע הזה לאסון שדמה בחומרתו לרעידת האדמה ביפן – ובמיוחד בלט הדבר בכל הכרוך בצונאמי התקשורתי ששטף את כולנו לאחר שהמכה הזו חזרה והוקרנה שוב ושוב עד שברור היה שכל עם ישראל דומים לאייזנר וכל החמאס הפכו את הקסאמים לאופניים. בהערכה כמותית זהירה נראה לי כי בסקאלת אייזנר המכה שספג המפגין היתה מתחת ל-1 ואילו הצונאמי התקשורתי ובעיקר של התקשורת הישראלית שבאה בעקבות החזרה ושטיפת המוח הבלתי פוסקת – נזקה היה כ-6.5 באותו סולם.

להזכירכם כי סקאלת אייזנר, בדומה לסקאלת ריכטר, גם היא לוגריתמית ומכאן שנזקי הצונאמי לעם ישראל כולו גבוהים היו מנזקי המכה שספג הטר-דני פי מאה אלף ויותר. (והנושא טרם מוצה וסביר כי נזקי הפגיעה בנו יהיו גבוהים אף יותר מהמספרים שציינתי).

ויכולתי להמשיך ולהאשים את אייזנר שדיבר במקום שהיה צריך ל"וידום" ואת התקשורת שליבתה את האש ואת השרים שליהגו ואת אלוף הפיקוד ואף את הרמטכ"ל – אבל זו לא המטרה. אין לי עניין בעליהום כיוון שבתחום הזה נאמר כבר הרבה יותר ממה שהיו צריכים לומר.

מה שחסר לי היכן התורה הצה"לית לטיפול באירועים כאלה מבלי שיצטלמו בדרך שצולמו. והרי מזה כמה שנים יש אירועים דומים בבלעין ובנאבי צלאח ובמחסומים שונים בסביבת ירושלים היכן שיש שחקנים מאומנים המפגינים בשכר, וצלמים המחכים לתמונה שיתפרנסו ממנה חודש ויותר.

למה צבא גדול המשקיע מיליונים בדובר צה"ל בגלי צה"ל וביחסי ציבור אחרים לא הקים עד כה יחידה קטנה יעילה המסוגלת להתמודד בצורה חכמה עם אלמנטים חתרניים למיניהם ויש לא רק טר-דנים אלא גם טר-סקוטים וטר-צרפתים ויש צדקנים בתוכנו ואנשים משועממים אוהבי טראסק תקשורתי בטורקיה ובכל המרחב כולל בקרב ערביי יהודה ושומרון.

 וכנגד אנשים כאלה אין מקום לכדורי רובה ולא לקתות רובה ויש וניתן וודאי למצוא דרכי פעולה נאותות שינטרלו אותם ללא צילומים מטרידים.

על דוגמא יפה לנטרול מטרידים שמעתי לפני שבוע, מדובר באירוע שהתחיל בביקור שערך מזכ"ל שלום [עכשיו?] בבריכה קטנה שהקימו בסמוך לאחד ההתנחלויות בבנימין. כרגיל האיש הביא עימו גם חתרן מקומי שבא לטעון כי גוזלים לו את המים מנביעה שלפי סמנים רבים לא היתה בשימוש שנים רבות בטרם נוקתה הורחבה ושופצה על ידי יהודי המקום. האיש ירד מהרכב בלווי מצלמות מוכן להכין כתבה מרשיעה על גזילת המעיין ששוקם לרווחת אנשי האזור. והרי מה יכול היה להיות כתב פלסתר חמור כלפי מתנחלים מלבד גימום [גיזום?] עצים, פעולה הנעשית באופן רוטיני על ידי בעלי העצים לחידוש מטעים כושלים, ועכשיו – גזילת המים שבאמצעותה יכול היה וודאי לגייס עוד תרומות מאוהבי יהודים מסורים מסוגם של גינטר גראס ודומיו.

 והנה במקום להתנכל לו ולקללו ניגש אל המזכ"ל הנמרץ הקב"ט, ובמקום להרביץ לו ולהטיח בו דברים שהיה ראוי על הפרובוקציה, הוא חיבקו ונשקו בעוז – כמעט בהיפוך תפקידים לדרך בה נפגשו עשיו ויעקב, והמזכ"ל הנבוך, בראותו כי אין סרט, קיפל את הזנב עלה על הג'יפ ובא לציון גואל.

לו לצבא היום היתה תורה מסודרת בדרך הטיפול הנכונה באירועים מהסוג בהם כביכול נכשל סגן אלוף אייזנר – כפי שהיו לו בעבר תורות ותשובות לתרחישים בטרם אירעו, ניתן היה לחבק את המפגין הדני הטרדן מלפנים ולבעוט בישבנו בדרך ששומעים את הדוקטור המפרסם ניתוח בלוטת הערמונית – ללא סכין ומצלמה. ויש עוד דרכים להוריד אופניים מהכביש ואת הרוכב לשולי הדרך.

 לו כך פעלנו לא היינו נראים כמנוולים כפי שהעיתונות אוהבת להציג אותנו, ואייזנר שהוא לפי עדות אנשיו קצין מסור (ובמקרה הנידון יש מקום לסמוך על עדויות של קצינים וחיילים ששירתו עימו יותר מאשר על עלילות המלעיזים שלא הכירו אותו כלל) – היה נשאר ומכשיר את דור הקצינים הבא.

אבל זה לא קרה כי הצבא לא פיתח תורת לחימה בטרדנים ואיני רואה סיבה לכך מלבד אולי הסיבה הלא מחמיאה של חיי סימביוזה עם התקשורת כאשר גם קצינים כפוליטיקאים מספקים למולך התקשורת מידי עונת מלפפונים את האייז [?].

* * *

דודו אמיתי

אדם לא נשפט על דיעותיו

אהוד שלום,

שמחתי לראות שנתת במה לדבריו הנכוחים והצלולים של אריק כץ שעיקרם "אדם לא נשפט ולא אמור להיות מוכה על דעותיו, על האידיאולוגיה שלו ועל כך שגופים מסוימים עומדים מאחוריו. אלא, אך ורק על פי מעשיו. אנדריאס, הדני, אנרכיסט ככל שיהיה, אמנם נהג בפרובוקציה, יחד עם חבריו, במטרה להתריס ולהתריע נגד הכיבוש, אבל פעל בהשקט, ללא אלימות (שלפחות לא הוכחה עד היום) ולא היתה כל הצדקה לאלימות של הסמח"ט שאיבד עשתונותיו, פעל כאחרון הבריונים וניצל את כוחו ואת נשקו לפגיעה פיזית קשה במפגין לא אלים. שאין שום קשר בינו ובין הטרור."

זה העיקר ממנו מנסים להתעלם לשווא תומכי לובש המדים שביזה אותם ואת מה שמתחייב מהם - ואידך זיל גמור.

ואסיים בבדיחה ודרש: באחד מדפי הפייסבוק שעלו בעקבות האירוע כתבה עטופת שיער אחת, שתמונת הקת בפרצוף היתה המתנה הראויה ביותר ליום השואה המתקרב – לא גוי מכה יהודי אלא יהודי מכה גוי (מדנמרק כמובן)... אם הייתי רוצה להיות ציני עד הסוף הייתי אומר "אכן, אל הילד הזה התפללנו."

בקיבוץ שלי (קיבוצם של אבא, רוזקה וויטקה – כולם מוריי וידידיי) ובבית הוריי (5 שנים בזהות מזויפת בבלגיה ואשר רוב משפחתם נספתה באושוויץ) – חינכו וחשבו אחרת. טוב שכך. היום אנחנו כנראה במלחמת מאסף מול התבהמות והתבזות שהפכו לחם חוק ומסימני "הגאווה הלאומית". לא נוותר בקלות.

חג עצמאות שמח לישראל ולכל אדם,

דודו אמיתי

גבעת עדה וחביבה

* * *

גדי יערי

 שתי הערות לגבי גינטר גראס ויונתן פולארד

חוסר היכולת שלנו כעם לקבל כל ביקורת שהיא – היא-היא המכה ה-11 שהפליק עלינו הקב"ה. כל מי שמתנגד למדיניות ישראל הוא אנטישמי? באמת? כבר מזמן היזלנו מילה זו, והיום כל מי שמסרב לגעות יחד עם העדר הוא בהכרח שונא ישראל, היהדות ואולי אפילו (רחמנא ליצלן) צה"ל. לאט-לאט הופכת המכה ה-11 למחלת רוח לאומית, למרות שנכון שיש פרנואידים שבאמת רודפים אותם.

באותה הזדמנות ברצוני להקדיש מיספר מילים ליונתן פולארד. בניגוד לתעמולה המופצת, גם בדפי כתב-עת זה, שהוא העביר לנו חומר שהאמריקאים התחייבו להעביר למוסד, ושהוא עשה זאת רק לאחר שהם לא עמדו בהתחייבותם, אין זה מה שהוא העביר לנו. פולארד העביר לנו את כל מערכת הצופן של הצי האמריקאי, חומר שהועבר באדיבות רוה"מ שמיר לברית המועצות, בתמורה לזירוז יציאת היהודים מרוסיה.

הסיפור האמיתי ידוע לכל ה"מי ומי" בצמרת הישראלית, וזו הסיבה ששיחרורו של פולארד מעולם לא עניין את ראשי ממשלת ישראל ב-25 השנים האחרונות.

גדי יערי

קריית מלאכי

* * *

איליה בר-זאב

חִמְצָה תרבותית *

סוֹף אַפְּרִיל.

בְּצִמְדֵי שׁוּרוֹת נִפְרַשִׂים

שִׂיחֵי חִמְצָה,

מְנֻקָּדִים בְּלָבָן זַהֲרוּרִי, מִתְנוֹצֵץ

לְאוֹהֲבֵי לֶכֶת.

פִּרְחֵי אָבִיב מִתְקַשְּׁטִים בַּעֲלֵי נוֹצָה בְּטֶרֶם

יֵהָפְכוּ

לְתַרְמִילֵי צַד –

בֵּית סְתָרִים לְכַדּוּרִים יְרַקְרַקִּים.

עוֹד מְעַט,

יִהְיוּ צְהֻבִּים זֶה לְיַד זֶה.

סְעוּדוֹת מִצְוָה.

גַּרְגְּרִים מְטֻגָּנים בְּשֶׁמֶן עָמֹק, מֶלַח,

פִּלְפֵּל שָׁחוֹר.

אֲבֵלוּת עוֹלָל מֵגִיחַ

מֵרֶחֶם אִמּוֹ –

"שׁוּלֶם זוּכֶר", רֶגַע לִפְנֵי הַחִתּוּךְ.

אָרְבֵּעס,

לְבַעֲלֵי תְּעוּדַת אֶזְרָח וָתִיק.

* חימצה תרבותית – cicer arietinum)) חוּמוּס. בשנים שלפני מלחמת העצמאות רוכלים מכרו תרמילי חימצה קלויים על ענפיהם – חאמלה מאלאן.

* * *

אלישע פורת

1. לא ייאמן כי ייכתב

 אני עדיין המום משיחת הטלפון שקיבלתי זה עתה מקרקוב, פולין! לא ייאמן כי ייכתב! המטלפן היה מני גרינשטיין, מראשי ועד העובדים של בנק דיסקונט, שנמצא כעת במסע מצעד החיים בפולין – בפעם האחת עשרה! הוא רואה במסע הזה חוב של כבוד למשפחתו שנגדעה. כל משפחתו כבר היתה בפולין, אבל הוא ממשיך ונוסע בראש המשלחת של הבנק. ומה לי ולסגן יושב הראש של ועד עובדי בנק דיסקונט? שיחת טלפון כל כך נרגשת, מקרקוב, פולין, לא קיבלתי מימיי. זהו ממש סיפור מיסתורין מודרני...

למני גרינשטיין זה היתה דודה ידועה בעולם היידיש, המשוררת מרים אולינובר, שהיתה ממש גיבורה של תרבות יהודית בגטו לודז' עד רציחתה בידי הנאצים ועוזריהם הפולנים ימ"ש. לפני כמה שנים נכנס בי ג'וק, וכתבתי כמה עשרות ערכים של משוררי יידיש נשכחים לויקיפדיה העברית. כתבתי – ו...שכחתי. אך מרים אולינובר, מסתבר, לא נשכחה! ומי שלא הכיר את שמה ואת יצירתה מקודם, ודאי ימצא עניין בה ובשיריה ובסיפור גבורתה הרוחנית בגטו לודז' ערב ההשמדה.

לפני כשלוש שנים מצאה צביה רותם, הארכיברית של קיבוץ עין החורש, מסמך מרתק בתיקו של אבא קובנר. זהו תרגום משיריה של אולינובר, שקובנר התקין, ממש חודש חודשיים לפני מותו, בקיץ 1987. את התרגומים התקין לבקשת חברו ומעריצו זאב מושקוביץ' עמרמי, אביו של ישי עמרמי, תיאטרון ירושלים, יד ושם, פסטיבל ישראל וועדת התביעות. זאב עמרמי אהב את אבא קובנר אהבת נפש וניסה בכל כוחו לרומם את רוחו בימי חייו האחרונים. וכך נתן לו גם את שיריה של אולינובר לתרגום. השירים נדפסו בעלון המשק 'אצלנו' וכל הסיפור נשכח עם השנים.

והנה היום, נכנסתי במקרה לוויקיפדיה, ומצאתי שם הודעה עבורי, שמישהו מתעניין בערך של המשוררת מרים אולינובר. וכיוון שאיש מכותבי הוויקיפדיה היום אינו יודע מיהי, הם ערכו חיפוש ומצאו שאני כתבתי את הערך לפני כארבע שנים, ומאז למעשה נטשתי את הוויקיפדיה. גם ההודעה הזו אליי היתה תלויה על בלימה ובמזל גמור – כי מי אמר שבכלל אשוב לשם לקרוא הודעות? בשל עיסוקיי בכתיבת ערכים ללקסיקון הספרות הישראלית, נאלצתי לוותר על כמה דברים, וכתיבת הערכים בוויקיפדיה העברית ביניהם. אגב הלקסיקון עדיין נמצא בהכנה, במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת באר שבע. זהו מיזם רב משתתפים ורב שנתי, שיצא לדרך לפני כחמש שנים, ביוזמתו של פרופ' יגאל שוורץ ובעריכתו של זיסי סתוי. הלקסיקון הזה אמור להיות המשוכלל והמקיף ביותר שיצא אי פעם בארץ ובעולם. אלא שיש לו בעיות לא צפויות. בין השאר עלתה השאלה כיצד להוציאו לאור: האם כארבעה כרכי נייר רגילים? או שמא כאתר מתחדש ברשת האינטרנט, כדוגמת אנציקלופ-דיה בריטניקה למשל.

אבל אלוהי הניסים עומד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה לימין היהודים מסתבר. ממש כשם שלא עמד לימין היהודים בעת השואה וההשמדה... פתחתי במקרה לגמרי את ההודעה, והשבתי לוויקיפד שזכר אותי, שאני מודה לו על עקשנותו ועל אמונתו שאני אמצא לבסוף את ההודעה. וצירפתי את המאמר שכתבתי בשעתו על מרים אולינובר, בעקבות התרגום של אבא קובנר. ואז ראיתי שיש שם גם מספר הפלאפון של אותו מני גרינשטיין, שאולינובר היתה דודתו הנערצת, ושעליה הוא מתאבל שנים רבות, מבלי להכירה.

לא התעצלתי ושלחתי לו מיסרון, כי הייתי בטוח שהאיש מני גרינשטיין חי בוודאי היכנשהו – רעננה הרצליה כפר סבא... לא טעיתי בהרבה: הוא חי בחולון, אבל – כעת הוא בסיור בקרקוב! וואו, איזה צירוף מקרים! הוא השיב לי בשיחה מפולין, נקטע בבכיו והפסיק ושב ודיבר בהתרגשות עצומה! הנה, יש בעולם עדיין מישהו שזוכר את דודתו המשוררת, הגיבורה מגיטו לודז', מרים אולינובר! כל כך התרגש שהייתי צריך להרגיעו. איזו הפתעה משפחתית מדהימה. המשוררת שנספתה לא נשכחה! וגם זכתה לחיי נצח – ערך וירטואלי דיגיטלי בוויקיפדיה העברית!

ואני באמת כתבתי עליה את הערך לפני כמה שנים, וגם הרחבתי כי מצאתי פרטים נוספים בכל מיני מקורות לקסיקונים וכו'. ופתאום הכול נסגר באיזו טבעת קסמים – שיריה של אולינובר, תרגומו של אבא קובנר לפני מותו, זאב עמרמי שמקשה תמיד קושיות ומתפלל לשלומו של קובנר, וכתיבתי עליה בוויקיפדיה וברשת. אני אולי גם צריך הייתי קצת לבכות בפלאפון לקרקוב, אחרי הכול זה באמת מרגש. אבל זקנתי כבר להתרגשויות שכאלה... שהרי אני הגעתי לכל הסיפור הזה רק בשל אהבתי ליצירת אבא קובנר. ובשל מחוייבותי העמוקה לאסוף ולפרש כל כתוב וכתוב שאבא קובנר הותיר אחריו. כולל תרגומיו מיידיש, שאפשר שאינם פאר יצירתו, ואפשר שיש טובים מהם.

ולסיום דבריי אביא שוב את המאמר שכתבתי בשעתו גם ב"חדשות בן עזר", על תרגומו של קובנר לשירי מרים אולינובר. מה שהוספתי לטובת הסיפור הוא דבריי על תרגומו המוקדם של המשורר והמתרגם יהושע טן פי, לאותם שירים. ואודה לכל קורא מקוראי "חדשות בן עזר" שיוסיף משהו להשלמת התמונה.

2. אבא קובנר כמתרגם מיידיש

 בחג השבועות תשמ"ז, כמה חודשים לפני פטירתו, כשכבר היה חולה מאוד, תירגם אבא קובנר שניים משיריה של המשוררת מרים אולינובר מיידיש לעברית. התרגום נעשה על פי בקשתו והפצרתו של ידידו הטוב, זאב עמרמי, ממייסדי קיבוץ עין החורש.

 וכך כותב זאב עמרמי ז"ל על התרגום:

כמה מילים, בתור מבוא, לתרגום שעשה עבורי חברי היקר אבא קובנר, והם מספר ישן בשפת יידיש בשם: "דער באבעס אוצר", אוצרה של סבתא.

יומיים לפני שעליתי ארצה, ארזה אימא שלי את הדברים בשבילי במזוודה. ביקשתי גם מאבא ז"ל שייתן לי לזיכרון משהו מארון הספרים שלו. הוא הוציא ונתן לי את ספר-היובל של כתבי י. ל. פרץ, שיצא לאור בשנת 1901, ביידיש כמובן. ובנוסף לזה נתן לי ספרון קטן ביידיש, שמאד אהבתי, והיה יקר לי, בשם "דער באבעס אוצר", והם שמורים אצלי עד היום. אבל הספר הקטן הולך ומתפורר, ורציתי להציל מעט ממנו, ושיתורגם לעברית. בערב שבועות העזתי לבקש מחברי אבא קובנר היקר, אולי יסכים לתרגם לי לעברית שיר או שניים. לשמחתי עשה אתי חסד, וכבר למחרת הביא לי אותם לחדרי. ועל זה תודתי לך אבא חברי. ואולי, כשאזכה לראות אותך יותר בריא, אזכה לקבל עוד פנינה מהספרון הקטן.

בתודה,

זאב עמרמי

והנה תשובתו של אבא קובנר:

זאב חג שמח, תרגמתי בשבילך שני שירים, אחד כבקשתך, והשני, האחר, שמצא חן בעיניי יותר. המהדורה המקורית של "דער באבעס אוצר", היא נדירה וכבר מתפוררת.

כל טוב לך,

אבא קובנר

17 ליולי, 1987

קופת הבשמים

 מרים אולינובר היא ילידת לודז' שבפולין, שנרצחה באושוויץ. היא היתה בין שתי מלחמות העולם תופעה מיוחדת בשירה היידית, משהו בדומה לזלדה בשירה העברית. בעוד רובי הסופרים והמשוררים בשפת יידיש פורצים שערים וחלונות אל הספרות המודרנית, האירופית, על זרמי המודרנה למיניהם, פילסה לה מרים אוליאנובר שביל משלה. מהמיית ליבה ששפע שירה באורח טבעי, קרוב-קרוב לשירה העממית, שהיא תשתית כל שירה של עם החי על מילאת. לספרה היחיד שראה אור בחייה, (1922), הקדים דברים דוד פרישמן, ובה (בהקדמה) הוא אומר:

"שירתה של מרים אוליאנובר איננה בבחינת פרח-הלוטוס מחופיו הרחוקים של נהר הגנגס, היא נושאת את ריחה הפשוט והצנוע של קופסת הבשמים שירשנו מסבא וסבתא."

ולזאב ידידי אומר: זאב שכמוהו כמעטים בתוכנו, עדיין נושא בנחיריו את ריחה האינטימי של קופסת הבשמים מבית, ביקש לתרגם שניים משיריה, ואינני יודע לשם איזו כוונה. אולי בלי כל כוונה? למעט הרצון לנשום עוד פעם את ריחו של שולחן הבית שאיננו, ולוא בתרגומו לעברית, שריחה היום אחר ורחוק. בזכותו אני מביא את שני התרגומים שעשיתי, לפי בקשתו, במוצאי חג השבועות, שהוא כידוע זמן מועד לתיקון.

ועל החתום: ק. אבא

הערת המלביה"ד: ספרה של מרים אולינובר, (1894 עד 1944), "דער באבעס אוצר", נדפס לראשונה בוורשה, בדפוס האחים לוין אפשטיין, ושותפים, בשנת 1922. הספר תורגם לעברית בידי המשורר והמתרגם יהושע טן-פי, בשם "האוצר של הסבתא", דברי הקדמה מאת דב סדן, דוד פרישמן, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל'ה 1975. יש להניח שלא ידעו על כך בשנת 1987, לא זאב עמרמי שהזמין את התרגום ולא המתרגם אבא קובנר. אני מניח שאילו קובנר היה יודע על התרגום של טן-פי, היה שולח את זאב עמרמי ישר אל ספרו. אבל אפשר שדווקא בשל אי-ידיעה זו, הרווחנו את שני התרגומים.

יין הבדלה

שי לזאב עמרמי, המתרגם

כְּבָר כּוּלָם שָׁתוּ מִיֵין הַהַבְדָלָה –

תְנִי גַם לִי טִיפָּה מִגְבִיעֵךְ!

מַזְהִירָה אוֹתִי סַבְתָא בְּלָשׁוֹן רַכָּה:

יַלְדָתִי-לִבָּתִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁך!

רְאִי הוּזְהַרְת, וְלֹא תִשְׁתֶה בְּתוּלָה

מִיֵין הַבְדָלָה פֶּן יִצְמַח לָה זָקָן –

כָּך כָּתוּב בַּדַפִּים הַקְדוֹשִׁים

שֶׁבְּאָרוֹן הַסְפָרִים הַיָשָׁן!

מֵרוֹב פַּחַד כָּשַׁלְתִי נָפַלְתִי

מְמַשֶׁשֶׁת אֶת סַנְטֵרִי וּפִימָתִי,

תוֹדָה לָאֵל! סַנְטֵרִי צַח וּבְתוּלִי

רַק נִתְחַדֵד הַמִסְכֵּן מֵרוֹב אֵימָתִי.

מיידיש: ק. אבא, שבועות, תשמ"ז.

נערות שלוש

נְעָרוֹת שָׁלוֹש זוֹהֲרוֹת כְּזָהָב

הִתְחָרוּ בֵּינֵיהֶן, אוֹצָרָה שֶׁל מִי גָדוֹל יוֹתֵר וְרָב!

"צְעִיף יֵשׁ לִי –קָפְצָה בְּרֹאשׁ הָאַחַת – מָלֵא פְּרָחִים

וְכוֹכָבִים מְצוּיָרִים, הוֹרִישָׁה לִי סַבְתָא-רַבָּתִי."

וְלִי הוֹרִישָׁה סַבְתָא-רַבָּתִי – הִתְפָּאֲרָה הַשְׁנִיָה –

מַחַט קְסָמִים מְצוּפָּה יַהֲלוֹמִים!"

וְרַק הַשְׁלִישִׁית צַחֲקָה בַּחֲשָׁאִי, וּבַלָאט

פָּתְחָה אֶת דֶלֶת הַחֶדֶר הַמְיוּחָד:

"רְאוּ! לְמִי יֵשׁ עוֹד אוֹצָר יָקָר וּמַרְשִׁים

כְּמוֹ סַבְתָא-רַבָּתִי שֶׁלִי – עַד מֵאֲה וְעֶשְׂרִים!"

מיידיש: ק. אבא, שבועות, תשמ"ז.

הערת המלביה"ד: מרים אולינובר משוררת היידיש נרצחה בכבשני אושוויץ, לאחר שהובאה מגיטו לודז' בשנת 1944. היא נולדה בעיר לודז' בבית מסורתי. קיבלה חינוך מסורתי וסיימה שם את ביה"ס העממי. החל משנת 1916 החלה לפרסם משיריה, קודם בעיתון שבו עבדה, "לודז'ער טאגבלאט", היומון של לודז', ואחר כך כינסה אותם בקונטרס בשם "געזאנגען", שירים, 1920. מבקרי הספרות של אותה התקופה כתבו, ששיריה הצטיינו בנוסח עממי ובטבעיות ובנעימות, שלא היו כמוהם בשירת היידיש של התקופה.

בעת הכיבוש הנאצי והקמת הגטו בלודז', נגזרו גזרות קשות מאד על תושביו. אך הפעילות התרבותית נמשכה. הפעילות התרבותית הזו היתה מסוכנת ובלתי חוקית. חוג של סופרים ומשוררים יהודים התרכז סביב המשוררת מרים אולינובר. ביניהם היו: הסופר ישעיהו שפיגל, הסופר והעיתונאי יוסף זלקוביץ', המשורר ש"ב שייביץ, המשוררת והסופרת חוה רוזנפארב והמשוררת והסופרת רבקה קויאטקובסקי ואחרים. החוג המשיך בפעילותו בכל שנות קיום הגטו, עד להשמדה הסופית בשנת 1944. מרים אולינובר ושירתה מוזכרות בכתביו של יצחק קצנלסון וכן אצל י. י. טרונק. וכן הובאו משיריה באנתולוגיה הגדולה של משוררות יידיש, של ע. קורמאן. תרגום שיריה מצטרף לתרגומים קודמים שתירגם אבא קובנר מיידיש. ובהם שירו של אברהם סוצקבר "אחי התאום", שנדפס בשעתו ב"משא", מוסף "דבר", אפריל 1986. והשיר "הפרפרון", שנדפס ב"כינוס דומיות", מאת אברהם סוצקבר, עם עובד 2005.

נספח: שני השירים בתרגומו של יהושע טן-פי,

מתוך הספר "האוצר של הסבתא"

מוסד הרב קוק, תשל"ה 1975

יין הבדלה

עִם כֻּלָּם אֶשְׁתֶּה גַם אָנִי

מִיֵּין הַהַבְדָּלָה טִפָּה.

סַבְתָּא חֲמוּדָה תֹּאמַר לִי:

"לְאַט לָךְ, יַלְדָּתִי, יַלְדָּה,

אִם נַעֲרָה תִשְׁתֶּה הַיַּיִן,

לְפֶתַע לָהּ זָקָן יִצְמַח –

בַּסְּפָרִים שֶׁבָּאָרוֹן – שָׁם

אַתְּ תִּמְצִי כָּתוּב זֹאת כָּךְ."

וַאֲנִי אָז מִתְחַלְחֶלֶת,

אֶל סַנְטֵרִי אֶשְׁלַח הַיָּד:

תּוֹדָה לָאֵל!... רַךְ, נַשְׁיִי הוּא,

רַק מִפַּחַד מְחֻדָּד.

שכיות חמדה

שָׁלוֹשׁ בַּחוּרוֹת כְּזָהָב יָפוֹת

בִּשְׂכִיּוֹת-חֶמְדָּה שֶׁבְּיָדָן מִתְגָּאוֹת:

"לִי יֵשׁ מִטְפַּחַת-רֹאשׁ – הָאַחַת מִתְגָּאָה,

מֵאֵם-הַסַּבְתָּא לְיָדִי הִיא בָּאָה."

"לִי יֵשׁ סִכַּת-מַחַט – הַשְׁנִיָּה מִתְפָּאֶרֶת,

מֵאֵם-הַסַּבְתָּא, יַהֲלוֹמִים מְעֻטֶרֶת."

וְרַק הַשְּׁלִישִׁית בְּלַחַשׁ מִצְטַחֶקֶת

וּפוֹתַחַת אֶת הַצֹּהַר בְּשֶׁקֶט:

"הָאוֹצָר הַגָּדוֹל בְּבֵיתִי מִתְגוֹרֵר –

אֵם–הַסַּבְתָּא עַצְמָהּ בַּת-מֵאָה וְיוֹתֵר!"

תודתי לצביה רותם, מארכיון קיבוץ עין החורש, ולרפי ויזר, מבית הספרים הלאומי בירושלים.

הביא לדפוס אלישע פורת.

 עוד ארחיב בסיפור, אך בינתיים זה גרעינו המהמם. אז מי צריך קולנוע ומי צריך ספרים ומי צריך טלוויזיה, כשמתחת לאף, מתוך הרשת, פורץ לו סיפור שכזה?

אלישע

3. העברית – ברירת מחדל

 ולא ברירת בחירה

קראתי בעניין רב את מכתביה הרוסיים העלומים של רחל המשוררת, והדברים עליהם, שנדפסו במוסף הספרות של עיתון 'הארץ', בשבוע שעבר [20.4]. המכתבים הללו מאשרים, שוב, את הנחתי מזה שנים, שלגבי דור של יוצרי ספרות עברית, בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, היתה הכתיבה בעברית מעין ברירת מחדל ולא ברירת בחירה. הם בחרו בעברית רק לאחר שנכשלו במאמציהם לפרסם להתפרסם ולהתפרנס, בלשונות אירופה השונות. כך היה אצל ש"י עגנון, כך היה אצל דוד פוגל, כך אצל אורי ניסן גנסין, כך אפילו היה אצל מ"י ברדיצ'בסקי. ומסתבר שכך ממש היה גם אצל רחל בלובשטיין.

חוקרי הספרות העברית הבכירים, כגון אבנר הולצמן דן לאור ואחרים, הטמיעו ניסיונות אלה, של כתיבה שלא בעברית, של גיבורי כתיבתם, בתוך מחקריהם על הסופרים הגדולים. ברדיצ'בסקי כתב רומן בגרמנית, שקשה אפילו לכנותו רומן נפל, משום שייתכן שהיה רומן מעולה אך הלשון הגרמנית היא שבגדה במחברו. גנסין כתב ברוסית אך כתיבתו לא הניחה את דעתו. והוא שב אל העברית, לשון גרסת ינקותו. עגנון ניסה את כוחו בכתיבה בגרמנית ונכשל. ובחר לשוב אל העברית. דוד פוגל הוא אולי הדוגמה הבולטת לניסיונות הכשל לכתוב בגרמנית. וכעת מצטרפת עדות מפתיעה זו, של מכתבי רחל, לניסיונה הכושל של רחל לפרוץ אל הספרות הרוסית.

סיפור שונה לחלוטין הוא סיפורם של הסופרים הדו-לשוניים שלנו, שכתבו עברית ויידיש. הם בחרו, מתוך תנאים של שוויון לשונות יחסי, וחירות היוצר, באיזו לשון להמשיך את כתיבתם. ראו למשל מקרהו של בשביס-זינגר, שעבר לאנגלית בסוף ימיו.

הסופרים שציינתי לעיל, לא היו בני חורין לבחור את לשון כתיבתם. כישלון כתיבתם בלשון ארצותיהם דחף אותם בחזרה אל העברית בעל כורחם. הספרות העברית זכתה בכך זכייה גדולה, בעוד שלא ברור אם הלשונות הזרות הפסידו. ייתכן שכל מהלך חייהם וכתיבתם של הסופרים הנ"ל היה משתנה, אילו הצליחו בפריצתם אל הגרמנית או אל הרוסית. תולדותיה של הספרות האירופית משובצים בלא מעט סופרים יהודים שהחלו כתיבתם ביידיש או בעברית, אך נטשו אותם לטובת לשון המדינה.

הדוגמה של המשורר הנשכח משה ליפשיץ היא דוגמה טובה לעניין. הוא זנח את עברית-ינקותו לטובת היידיש והרוסית. ולא רחוק היה שיעבור לכתיבת מחזותיו בגרמנית שבה שלט היטב. אלא שנסיבות חייו, הנרדפות שלו, הפליטות המתמדת שלו, לא רק שגלגלו אותו ארצה בסוף ימיו, אלא השיבוהו, בעל כורחו, אל העברית. דבריה מכמירי-הלב של ידידתו הצעירה, לאה גולדברג, בזיכרונותיה עליו, מסבירים הכול. היא מספרת כיצד ניסה לשוב לכתיבת שירים בעברית, באמצע שנות השלושים, לאחר שנמלט לארץ ישראל. אבל ניסיונותיו נכשלו, והוא הבין שלא יוכל לכתוב יותר שירה. גולדברג מספרת כמה עצוב היה לשמוע את ליפשיץ, המסביר מדוע נותרה לו רק כתיבת מאמרים בעברית, ומחזות-לשעה שכתב ביחד עם חברי הקיבוצים, שאצלם ביים את הצגותיו.

סיפור מכתביה הרוסיים העלומים של רחל אם כן, שב ומוכיח כמה נכונה האמירה שהחיים והמוות ביד הלשון, וכמה מעט שליטה על כך יש ליוצרים בעצמם. וזה אני כותב מבלי לדעת אל נכון, כמה מסופרינו הצעירים חולמים במסתרים על פריצה אל שוק הרומנים הבינלאומי, בלשון האנגלית למשל. ומה שמפתיע במכתביה הרוסיים של רחל, אל המשוררת שקיפסקאיה, הוא גילוי הלב שלה, שהרשתה לעצמה, דווקא עם החברה-לעט הרוסייה. את משיכתה העזה אל הכתיבה ברוסית הצליחה רחל, כך מסתבר לאחר קריאת המכתבים, להסתיר מאוהדיה המעריצים בארץ. היא לא היתה תמימה ותמה כמו שנהוג לחשוב. היא אהבה את העברית ואת ארץ ישראל, רק לאחר שהסתבר לה שאבדו סיכוייה לככב כמשוררת רוסייה גדולה.

[עד כאן אלישע פורת]

אהוד: בשביס-זינגר לא עבר לכתוב באנגלית אבל על יצירות הפרוזה שלו שהתפרסמו באנגלית בארה"ב עבד יחד עם המתרגמים שלו כדי להתאימן לפרסום בספר לאחר שבמקור התפרסמו בהמשכים בעיתון האידי-אמריקאי "פורוורטס". ואילו תרגומי ספריו הראשונים לעברית היו מן המקור האידי ולא ממהדורות אמריקאיות, שטרם היו.

אגב, כל האוצר של כתביו השונים בשמותיו השונים בגיליונות ה"פורוורטס" במשך עשרות שנים, אלה שלא תורגמו ולא פורסמו בספרים באנגלית – מצוי בחזקתו, מבחינת זכויות היוצרים, של בנו ישראל זמיר מבית אלפא, וחבל שטרם נחצבו ממנו יצירות בלתי-ידועות, אף כי המיטב הן אלה שתורגמו לאנגלית ואשר בשביס-זינגר עצמו דרש להתייחס אליהן כמקור לגבי תרגומים לשפות אחרות. סיפורו שהופיע ראשון באנגלית בארה"ב היה "גימפל תם", ותירגם אותו הסופר האמריקאי ממוצא יהודי סול בלו [כך לפי הגדרתו את עצמו, ושמעתי זאת גם במו אוזניי בשעתו בפגישת קוראים עימו במרכז התרבות האמריקאי בתל-אביב].

אגב, בשביס-זינגר החל את כתיבתו הספרותית בעברית, ואילו שמואל יוסף צ'צ'קס – באידיש.

* * *

רותי האוסמן-טרדלר

תלמידים, מורים ומה שביניהם

לא, אני לא חושבת שתלמידים הם אלימים, למעט מקרים בודדים. רוב תלמידינו נחמדים ודי חרוצים, כשמתחשק להם. אני גם לא חושבת שהתלמידים (מבתי ספר ממרכז הארץ) לא מבינים מה שהם רואים – כמו שניסתה אחת המורות מביה"ס בראשון לציון לומר. היא ציינה כי "הם היו במבוכה" בשעה שראו סצינות קשות מדי... ובגלל המבוכה הם... צחקו – וצעקו – וצרחו...

טוב, מה אפשר עוד לומר על מורה שמגינה על התלמידים ולא מגנה את התלמידים? הכסת"ח פועל במלוא המרץ בכל מקום. אפילו במוסדות החינוך.

עודד ליאופולד, השחקן שיצא אל קידמת הבמה כי לא היה מסוגל לשאת את מחיאות הכפיים הצבועות של התלמידים, ואמר את אשר עם ליבו – העיד כי הוא חש בושה נוראה, לא רק בגלל הבוז שהפגינו התלמידים כלפי השחקנים ולא רק בגלל שהנושא הוא השואה, אלא בגלל שהוא לא מבין איך התלמידים התפרעו (מסה גדולה של תלמידים, כדבריו) – והמורים שתקו.

לא, זה לא בגלל "אכיבוש", האלימות הזאת, המתנחלת בכל מקום. זה לא בגלל "המצב הישראלי" הלא קל . לא ולא. לדעתי כל הסצינה הזאת לא היתה יכולה להתרחש לו היו המורים מכינים מראש את תלמידיהם לעובדה, שהם עתידים לצפות בהצגה קשה לצפייה. מאחר שלא עשו זאת, או ש"מרחו" את ההסבר, ככה בקיצור, בשיעור מחנך, או בכלל לא – התוצאה מבישה. אלימות בדיבור היא אלימות לכל דבר. והיא פתח לכל השאר. בין אם אלה תלמידים שמעודדים את השחקן הלבוש כגרמני " תן תן, תן לו עוד..." (כשמדובר במהלומות ליהודי) ובין אם זהו אדם שנחשב קצין מצטיין בצה"ל, ומאבד את סבלנותו וקור רוחו, כיאה למפקד בעל עמדה – והולם במפגין פרובוקטיבי (שהגיע מאי שם לקלקל לאנשינו את סדר היום שלהם). מצפים ממנו לקור רוח ובעיקר לתחכום ולא להתנהגות הגובלת בהיסטריה. אלימות היא המראה שדרכה נשקפים היום, בשנת ה- 64 למדינה שלנו – כל מיני ציבורים. שרת התרבות והספורט – לא די לה שתתעסק באלימות על מגרשי הכדורגל – עליה להיות קשובה למה שקורה בפעולות תרבות בבתי הספר התיכוניים. ושר החינוך – לא די לו שיתפאר בהישגים בבגרויות – כי כשמופע תרבותי הופך להיות מיפגן של אלימות ללא מעצור – יש מישהו, מבוגר אחראי שצריך לתת תשובה.

אהוד: להופיע בפני תלמידי תיכון בארץ, בתיאטרון או בהרצאות, זה בדרך כלל עינוי. עם זאת, בהצגת "גטו" שאנחנו ראינו באולם הקאמרי בתל אביב, היה רוב הקהל תלמידי תיכון, וחרף חששותינו התנהג למופת, וכמונו היה המום וממש מכושף לנוכח הגדולה הטראגית של המחזה וההצגה.

ניסיונך לכרוך את התנהגותו של סמח"ט הבקעה בשירותו הצבאי – בפיזור הפגנה של מנוולים שונאי ישראל, ללא שימוש בנשק חם – לכרוך עם תלמידים מטומטמים שהפריעו להצגת "גטו", שאולי נלקחו לראותה חרף רצונם – מראֶה שאת לא יותר טובה מהם. מראֶה שגם את כנראה קורבן מנטאלי של הפטפוט על "אכיבוש".

אני על כל פנים לא הייתי מאשים את המורים (המורות), שעומדות כמעט מדי יום בחזית בתי הספר התיכוניים ובחטיבות הביניים מול מיעוט של תלמידים שהם על הגבול שבין ביריונות למופרעות, ואשר הורסים כל אפשרות של שיעור נורמאלי בכיתה, וזה הרבה יותר גרוע מהתנהגותם בהצגת תיאטרון – שאולי אינה מתאימה כלל לרמתם השכלית והנפשית.

ואני אומר לך זאת כתלמיד שגורש מגימנסיה אחד-העם בפתח-תקווה על קטטה עם מורה, וראי מה יצא ממנו? תומך בסמח"ט הבקעה!

* * *

רוֹן גֵּרָא

1. בְּבֵית הַבְּלִיעָה

               "דְּמָעוֹת מוֹדְדוֹת שְׁנוֹת חַיָּיו שֶׁל אָדָם"

               יְהוּדָה עַמִּיחַי.

הֵם יְשׁוּבִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה שֶׁל הַזִּכָּרוֹן.

מְחַפְּשִׂים כּוּךְ לִשְׁכִיבָה,

לִמְנוּחָה.

תָּר אַחַר שְׁנֵי הַסָּרִיסִים שֶׁל יְהוּדָה עַמִּיחַי:

"הַזְּמַן וְהַגּוֹרָל"

אֶת מֶתֶג הָאוֹר שֶׁיַּעֲזֹר

לְהָקִיא

אוֹ:

לִבְלֹעַ

אֶת הָאֲנָקָה הַפְּקוּעָה.

כָּךְ בֵּין לְבֵין מְנַסֶּה לְהַדְלִיק

פְּקָעִיּוֹת שֶׁל מִשְׁאָלוֹת.

מַעְגְּלֵי פִּיחַ סוֹגְרִים

בִּקְנֵה הַנְּשִׁימָה

שְׁתִיקָה.

דָּבָר לֹא יְשַׁנֶּה אֶת סִדְרֵי

הָעוֹלָם.

אֶת יְרַק הַחֲלוּדָה

הַנּוֹצָר גַּם

בִּשְׁעַת טַל.

2. צֵל בְּצַל נוֹגֵעַ

שָׁקְעָה הַלְּבָנָה

עֵת נֶחְבָּל אֲחִי הַתִּינוֹק,

עֵת הָאֶפִּילֶפְּסְיָה עָטְפָה

גְּאוֹנִיּוּתוֹ.

עֲרִירִי הָיָה אָחִי,

אֶת הַנִּמְנָע לְהַבִּיעַ

הִבִּיעַ

בְּאַקוֹרְדְיוֹנוֹ בְּשַׁבָּתוֹת

בַּבֹּקֶר...

בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּכִנּוֹרוֹ,

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת

בִּפְסַנְתֵּר.

הַשְּׁכֵנִים הִקְשִׁיבוּ לַמּוּסִיקָה

הַבּוֹקַעַת

כִּלְמַשּוּאָה שֶׁהִשְׁבִּיתָה

אֶת הַשַּׁלְוָה

אֶת הַשַּׁבָּת.

יֵשׁ וְהָיָה נוֹסֵעַ לַקּוֹנְצֶרְטִים

בְּהֵיכַל הַתַּרְבּוּת עִם

חוֹבֶרֶת הַתָּוִים.

תָּו אַחַר תָּו עָקַב.

פֶּתַע

נֹגַהּ שֶׁמֶשׁ נָגַע כְּבַחֲלוֹם.

יֵשׁ וְהָיָה מִתְעוֹרֵר בְּבֵית הַחוֹלִים.

בְּסִירַת סֵתֶר כְּבוּיַת פָּנָסִים

נִסָּה לַחְתֹּר אֶל הַחַיִּים.

פֶּתַע

הַנְּהָרָה חָלְפָה,

שִׁבְרֵי מַסָּע בְּחוֹף סַלְעִי

שָׁקְעוּ אַט אַט בְּתֹם.

* * *

תקוה וינשטוק

1. "ציהתל"י" – מי יודע?

רחוב ציהתל"י היה רחוב שכוח-אל ביפו עד שלפני חודשים מיספר התחוללה בו סנסציה: חנוכת כיכר על שמו של רופא ערבי-נוצרי, ד"ר דג'אני. דג'אני הקים בשעתו בסמוך, בפינת שדרות ירושלים, אז שדרות בוסטורס [לדעתי, שדרות ג'מאל פשה ולא רחוב בוסטרוס, כיום תרשיש. – אב"ע] – את בית החולים המפואר ביותר במזרח התיכון. בית החולים תיפקד גם בשנים הראשונות למדינה. כיום זה מוסד גריאטרי בשם "צהלון" [כך הוא נקרא בשנות המדינה גם כאשר תיפקד עדיין כבית חולי רגיל. – אב"ע]. האתר נשאר כפי שהיה, כולל ביתו של הרופא שנבנה בסגנון הבאוהאוז, המשמש כיום לאשפוז, והגן רחב הידיים שבו שדרת פיקוסים ותיקה.  במלחמת השחרור נמלט דג'אני מיפו וצאצאיו פזורים בארצות ערב. כולם הוזמנו ובאו לחנוכת הכיכר, אחר שהתנו שחותמת "ישראל" לא תופיע בדרכוניהם. בטכס בקשו שדגל ישראל לא יתנופף ("זה יתנקם בנו כשנחזור לארצותינו," טענו). דגל ישראל אכן הוסר ונותרו דגלי עיריית תל אביב בלבד.

קריאת אתר בשם ערבי הינה מחווה אנושית ראשונה מסוגה בעיר שבדרך כלל ניקתה את חוצותיה משמות ערבים ועות'מניים. המחווה ראויה לכבוד. פחות ראוי לכבוד שמו של הרחוב. לכל הרוחות, מיהו-מהו ציהתל"י?

ניסיונות הניחוש שלי עלו בתוהו עד שיודע-דבר פיענח את החידה: אלה ראשי התיבות של "ציון הלא תשאלי" (לשלום אסיריך"). שירו של יהודה הלוי מוכר ברבים, אך ראשי התיבות שלו שייכים לתורת הנסתר. יש לתל אביב רחובות המופיעים בראשי תיבות – רש"י, ביל"ו, ניל"י, ועוד: אלה ראשי תיבות המוכרים עוד מימי בית הספר. ויש גם שראשי התיבות ידועים פחות, ועוברים ושבים אינם מתעכבים לקרוא את ההסבר הקצר שעל לוח הרחוב ואינם יודעים מי היה מזא"ה וכי שדרות ח"ן הן שדרות חיים נחמן ביאליק. ראשי התיבות קליטים וקלים לביטוי: ואילו ציהת"לי הוא חוכמולוגיה מסורבלת שוברת שיניים, קשה לבטאה וקשה לכתבה.

ציהתל"י אינו השם יוצא הדופן היחיד בחוצות העיר אבל דומה שהוא התמוה מכולם. שמות של רחובות מהווים לקסיקון שדפיו פתוחים יום ולילה ואין הוא נסגר לעולם. הם תזכורת לאישים ואירועים הקשורים בעם ישראל וארץ ישראל וכן לידע האוניברסלי. תייר או עולה חדש עשוי לקבל מהם מושג ראשון על העיר. הוא לא יידע ממש מי היו שינקין או מרמורק אבל יספוג את האוירה. בין 1,500 חוצותיה יש לתל אביב גם שמות משונים ויוצאי דופן, אך למען האמת הם מסתברים יותר כשמתוודעים לסיפור שמאחוריהם.

מכל הספורים שמאחורי הקלעים – בעצם מאחורי הבטון של הרחובות – הנודעות והרכילותיות ביותר הן סמטאות פלונית ואלמונית. השתיים נסללו בידי מאיר געצעל שפירא, גביר שרכש קרקע ברחוב המלך ג'ורג' ובנה בית מפואר שבחזיתו פסל אריה שעיניו האירו בחשמל. את הבית הקיף בזוג סמטאות והחליט שזכותו לכנותן בשמות. לאחת קרא בשמו ולשנייה בשם אשתו. מאיר דיזנגוף, אז ראש העירייה, זעם, ובסיומו של ויכוח סוער עם שפירא גזר כי הסמטאות תהיינה בנות בלי שם, פלונית ואלמונית מעתה ועד עולם (לעומתן נכנס לספר הרחובות "אנכי" – השם הצנוע בו בחר הסופר יצחק אהרנסון לתרגם את שמו לעברית).

יש לתל אביב לא מעט שמות מופשטים השייכים להיסטוריה: "העלייה" (הרחוב בו קם מחנה העולים הראשון), "החשמל" על שם תחנת הכוח הראשונה של תל אביב או רחוב "הרכבת", שהיה בתוואי הרכבת ליפו [ולירושלים]. הרבה מהשמות הבלתי מוכרים מוקדשים בגין הקואליציה העירונית לספרות התורנית, מרחוב "רב צעיר" (הרב חיים צ'רנוביץ ) עד רחוב "הסבא" שאינו אז"ר אלא הסבא משפולה, מגדולי החסידות.

וקיים רחוב "היהודי זיס", הלוא הוא הבנקאי היהודי הנודע מהמאה ה-18,יוסף זיסקינד אופנהיימר. הבחירה בשם הזה מוזרה, אפילו צורמת: בשם "היהודי זיס" כונה סרט תעמולה אנטי-יהודי שעשה גבלס, שר ההסברה הנאצי. בסרט מופיע אופנהיימר ועימו העם היהודי כסיבה לכל בעיותיה וצרותיה של גרמניה. ודווקא הכינוי הזה הונצח בעיר העברית.

חלק מהשמות קשור להקמת המדינה ולימים שקדמו לה. לעיתים דומה שהשמות חסרי פשר אך למעשה הם מצילים אירועים שונים מתהום הנשייה. רחוב "שלושת החצים", שם סתום למדי, מסמל את חזית הדרום במלחמת העצמאות. רחוב "הארבעה" מהווה מצבת זיכרון לארבעה חברי "הגנה" שנפלו ב 1946 בקרב עם הצבא הבריטי בשרונה. ואילו השם המוזר "קמ" אין פירושו קילומטר אלא 140 – זכר לפרשה נשכחה ממלחמת העולם השנייה: 140 ארצישראליים שהתנדבו לצבא הבריטי נספו כשספינתם "ארינפורה" טובעה בידי הנאצים.

רחוב "נחלת בנימין" נקרא על שם החברה שרכשה אדמה עליה הוקם אחד הרחובות הראשונים בעיר, אבל באיזה בנימין מדובר? מסתבר שהחברה חיפשה תורם והחליטה שאם הקרן הקיימת תהיה התורם יקרא הרחוב על שם בנימין זאב הרצל ואם הנדיב הידוע יסייע יהיה זה רחוב הברון בנימין אדמונד רוטשילד. אף אחד לא התנדב והרחוב נשאר על שם שבט בנימין.

לא התעוררו ספקות באשר לשמו של רחוב בנחלה אחרת, נחלת יצחק: הוא מכונה "שביל החלב", לזכר הרפתות הרבות שהיו בנחלת יצחק, בהן מחלבת "טרה".

שמות חוצותיה של תל אביב ראויים למחקר בלשני-היסטורי נרחב, שיברר בין היתר למה הונצח שם זה ולא אחר, וכמה ויכוחים בעירייה קדמו להנצחות (למשל באשר לאלוף רחבעם זאבי ז"ל). כמה רחובות מבלבלים יש בעיר: רחוב גורדון ע"ש אהרון דוד גורדון (מהוגי רעיון העבודה הציונית), רחוב י.ל. גורדון (על שם המשורר יהודה ליב גורדון) שיש בו גם סמטת יל"ג, ורחוב של"ג, מפרש התנ"ך.

אבל שמות הרחובות המוזרים ויוצאי הדופן בתל אביב מספרם כאין וכאפס לעומת עמיתיהם בירושלים. עיר הקודש על שפע שמותיה התורניים היא השיאנית בשטח הזה. מרחוב "אריה במסתרים" (דימוי ממגילת איכה), "הדף היומי" (למוד הגמרא היומי) ו"האמרכלים" (פקידי קהילת אמסטרדם שגייסו תרומות לארץ הקודש) עד לרחוב "מחלקי המים במצור" ו"המלאך בלבן", כינוייה של אסתר ארדיטי ,חובשת צה"ל במלחמת העצמאות שקיבלה את עיטור המופת.

תודה לתומר גרינברג.

2. הילד היהודי בקינדערגארטן הטמפלרי

כל תושבי שרונה – לשעבר מושבת טמפלרים ובקרוב אתר קניות ובידור – היו בני כת דתית גרמנית שהאמינה כי אם ארץ הקודש תיבנה ותיגאל יתגלה ישו בשנית. ב-1864-1866 עלו לארץ והקימו מיספר מושבות, הידועה שבהן שרונה, כיום בתל אביב. כל תושבי שרונה היו גרמנים אבל בגן הילדים במושבה ביקר גם ילד יהודי אחד. הילד הזה הוא יונתן ממלוק, בנו של הרוקח היהודי של שרונה. יונתן התגורר עם הוריו בגבעתיים אבל לא פעם, כשוואדי מוסררה –היום האיילון – עלה על גדותיו, לא היה אפשר לרכב הביתה על החמור. המשפחה היתה נשארת בשרונה ויונתן הלך לגן הילדים המקומי.

"לפני כעשור, כשצאצאי הטמפלרים ביקרו בארץ," מספר יונתן, "שאל אותי אחד מהם: 'אולי אתה מכיר את הילד היהודי שלמד אתנו בגן?' – זה 'אני ,יונתן הקטן!' , השבתי לו..."

למתיישבים הגרמנים לא היה רופא ולא רוקח. הייתה רק אחות שעשתה זריקות. לרכישת תרופות נסעו אנשי שרונה ליפו – טלטול של ממש באותם ימים. עד מהרה החליטו להקים בית מרקחת משלהם. לרוקח מונה יצחק ממלוק, אותו הכירו עוד בגרמניה. ממלוק ניהל את בית המרקחת עד 1944, השנה בה גורשו השרונאים (שנתגלו כנאצים מובהקים) לאוסטרליה.

יצחק איזידור ממלוק (1887-1970) נולד במשפחה של חקלאים יהודים מסורתיים בעיירה במזרח פרוסיה, גרמניה של היום. לפרוסיה הגיעה המשפחה מפולין, ובשלהי המאה ה-19 עברה לברלין. יצחק בחר ללמוד רוקחות באוניברסיטה של שטרסבורג, שהיו בה יהודים רבים. הוא התקבל כחבר להסתדרות הרוקחים בגרמניה ופתח בית מרקחת שהיה שם-דבר בגלל מיקומו: ברחוב גרליצר, מול תחנת הרכבת שממנה נכנסו לברלין. כמו כן למד כימיה של מזון, ומעל בית המרקחת הקים עם שותף מעבדה לבדיקת חומרי מזון, בייחוד קמח. ארגון האופים קיבל דרכה [אישורים על?] קמח לאפייה.

בד בבד עם הלימודים היה פעיל בתנועה הציונית, התכתב עם הרצל ונפגש עם ד"ר חיים ויצמן. לבקשתם פעל לקירוב הסטודנטים היהודיים באלזס לתנועה הציונית. הוא נבחר כציר לקונגרס הציוני השישי, השמיני והתשיעי. עקב הערצתו להרצל תמך בתוכנית אוגנדה (לימים ניחם על כך). הרצל עודד את הרוקח הצעיר והעניק לו דיוקן שלו מעשה ידי הרמן שטרוק. ויצמן מודה בספר איגרותיו לממלוק על תרומתו למפעל הציוני ומציע שירצה באוניברסיטת שטרסבורג על פוגרום קישנב. בהרצאה התעורר וכוח בין ממלוק לבין הפרופסור שלו, יהודי מתבולל. הוויכוח הפך לקטטה וממלוק נאלץ לעקור לברלין.

 ב-1907 בא לראשונה לפלשתינה וסייר על חמור ברחבי הארץ, להחליט היכן ישתקע. פרצה מלחמת העולם הראשונה וממלוק, נתין גרמני, גויס לצבא הגרמני ושירת כרוקח בכיר במטה הצבאי בברלין. כשהשתחרר ניהל מחנה ההכשרה לעלייה, וב-1921 עלה לארץ והצטרף להתיישבות הסוציאליסטית שיסדה את שכונת בורוכוב, שכונת הפועלים הראשונה בארץ. שם בנה בית ולידו משק עזר קטן ועבד ברוקחות ביפו ובפתח תקוה עד אשר ב-1925 עבר לשרונה. במלחמת העולם השנייה הוכנסה שרונה להסגר, והרוקח היה היחיד שקיבל מעבר חופשי וסיפק לנצורים את צורכיהם, כולל קביים והליכונים.

כשנסגר בית המרקחת בשרונה, פתח צמוד לביתו ברחוב בורוכוב את בית המרקחת הראשון בגבעתיים, שהיה בית המרקחת ההומואופתי הראשון בארץ. הוא פעל בשיטות טבעיות וב"שיטות סבתא". רוב התרופות באותם ימים נרקחו במעבדה בירכתי בית המרקחת. ממלוק רקח עשבים לריפוי אלטרנטיבי ואף המציא תרופה נגד תולעים – מחלה שהציקה לרבים – תרופה שהתבססה על צמח השום. הוא קנה שום בכמויות ממגדלים ערבים, ובמכונה קטנה בעלת ידית סחט את מיץ השום, ואת החלק המוצק עירבב עם קמח תירס לבצק-שום, שנמכר בקפסולות בארץ ובחו"ל. טעמן לא היה ערב ביותר – הומלץ לקחתן יחד עם דג מלוח.

כמו כן אסף מינרלים דמויי זפת שהיו צפים על ים המלח. "אבא היה מגיע לבית המרקחת כשסנדליו שחורים מגפרית," זוכר יונתן, גמלאי העסוק רובו ככולו בבניית עץ המשפחה. "את המינרלים הביא בעגלות, שילב אותם בחומרים נוספים ורקח משחות למחלות עור – והקדים את מוצרי 'אהבה'." כמו כן יצר מוצרים עממיים, כגון פליט נגד יתושים.

את אביזרי הרוקחות תרם ממלוק למרכז הרפואי שיבא והם מוצגים בוויטרינה מיוחדת בלובי של מגדל האשפוז. בוויטרינה כלים של פעם: משקל תינוקות, דגמים של חדר האחות של בית הספר, קערות וקעריות, מזרקי זכוכית קטנים וגדולים וקופסאות פח בהן חוטאו. המוצגים הועברו מבית המרקחת בגבעתיים, שקיים ממלוק עד פטירתו, ובעתיד יוצגו במוזיאון הרפואה שיקום במתחם שיבא.

אהוד: המשחה השחורה איכטיול, ששימשה לריפוי פרונקלים, שהציקו לנו מאוד בילדותנו – מקורה היה בגושי האספלט או הזפת שהיו צפים לפעמים בים המלח. יום אחד נסעתי, בתור מזכיר הפנים של עין גדי, לקרוב משפחתי א"ז כהן, שעמד בראש הפירמה של "האחים גרין", לימים כצ"ט, בתל אביב, והצעתי למכור לו גוש אספלט שגילינו בים המלח, וזאת לשם ייצור התרופה. א"ז כהן הוציא בשעתו ספר זיכרונות מקסים בשם "במעגל שמונים" ובו סיפר גם על טיול עם קרובת משפחתו אסתר ראב לעבר הירדן. בעלה המנוח, איזאק גרין, היה מהמייסדים של הפירמה בקהיר.

* * *

אהוד בן עזר / מתוך היומן

דברים לזכרו של דודי המהנדס יהודה ליפסקי ז"ל

בטקס חנוכת קרן כתב-עת על שמו

בספריה למדעים מדוייקים ולהנדסה ע"ש ניימן

אוניברסיטת תל-אביב, 23.1.1990

23.1.90. יום שלישי. אחר-הצהריים, באוניברסיטת תל-אביב, טקס חנוכת מדף בספרייה על-שם דודי יהודה ליפסקי ז"ל. גם אימא היתה. לבקשת ריקה [אשתו השנייה של יהודה] הכנתי וקראתי את הדברים הבאים (למעט קצת פרטים משפחתיים, שעליהם דילגתי):

דודי, אחי-אימי, יהודה ליפסקי, נולד בלודז' ב-25 ביולי 1908. אביו של יהודה, חנוך-יששכר ליפסקי, עבד בלודז' כמנהל-חשבונות אצל חותנו, שהיה סוחר-עצים, מאיר-זלמן ליכטנשטיין. חנוך-יששכר ליפסקי היה ציוני משכיל שראה את ישיבתו בפולניה כארעית בלבד ולכן קנה באמצעות שליח, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, פרדס במושבה פתח-תקווה. גיסו של חנוך-יששכר, אחי-אשתו, דניאל ליכטנשטיין, התיישב בפתח-תקווה לפני המלחמה, הכניס לארץ את בניית בריכות-ההשקאה לפרדסים מביטון, ומת בדמשק, אליה היגלוהו התורכים בימי המלחמה.

לאחר המלחמה, בשנת 1920, שלח חנוך-יששכר ליפסקי לארץ-ישראל את שני בניו הגדולים יחיאל וגרשון, אֶחיו של יהודה. בשנת 1921 לקח חנוך-יששכר את אשתו שרה-גאולה, את חמש בנותיו, את בנו יהודה בן השתים-עשרה, ועימם את ספרייתו רבת הכרכים, ארוזה בארגזים, ויחד הפליגו לארץ-ישראל. בהגיעם לווינה פרצו בארץ-ישראל מאורעות מאי 1921. המשפחה התעכבה בבית-מלון בעיר במשך שלושה חודשים. בני-המשפחה ביקרו לא רק בפראטר, אלא כדרכם של עולים ציונים בימים ההם – עלו לפקוד את קברו של הרצל, והצטלמו על רקעו. הם נסעו ברכבת לטריאסט, ומשם הפליגו באונייה, דרך אלכסנדריה, ליפו. הם הגיעו ארצה בכ' תמוז תרפ"א, קיץ 1921, עלו עם חפציהם על דיליז'אנס ונסעו ישר לפתח-תקווה, שבה כבר הכינה להם דירה בת הדוד שושנה ליכטנשטיין, ועימה הבנים הבוגרים יחיאל וגרשון.

לא קלים היו חייו של חנוך-יששכר, אבי יהודה, בפתח-תקווה. התברר כי הפרדס, שבו הושקע כסף רב והיה אמור לפרנס את המשפחה, הוזנח בימי המלחמה ועתה לא נתן רווח. חנוך-יששכר, שהיה אדם ישר וקפדן, החל לעבוד כמנהל-חשבונות של ועד המושבה. לא עבר זמן רב והוא נקלע לעימות חריף עם אחדים מחברי הוועד, והיה עליו להתפטר לאחר שגילה אי-סדרים כספיים. האשימו אותו שהוא "חטטן". כה רבה היתה מרירותו, שלאחר מות אשתו שרה, טמן אותה, וקנה גם לעצמו מקום לידה – בבית הקברות שבנחלת-יצחק, ובלבד שלא יהא קבור באדמת פתח-תקווה, שבה אמנם חי רוב ימיו.

בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה הצליח חנוך-יששכר להעלות מפולניה את הוריו מנחם וחנה, את אחיותיו פֶלָה (וולפוביץ') ויֵיצָ'ה (שאכר) ובני-ביתן; כן הגיעו ארצה אח ואחות של אשתו, אברהם (ליכטנשטיין) וצביה (רייכרט), עם משפחותיהם, אלא שהאחות צביה, וחלק ממשפחתה, עזבו, נתקעו באירופה בתקופת המלחמה, ושבו ארצה רק לאחריה. בניה, עזרא יורן ואחיו, נשארו בארץ.

חנוך-יששכר אהב ספרים וקנה והרחיב את ספרייתו, ספריית משכיל עברי ששפת תרבותו השנייה היתה גרמנית. אך רק לצעיר-בניו יהודה, שסיים את לימודיו בגימנסיה אחד-העם שבמושבה, עלה בידו להקנות חינוך תיכוני וגם גבוה. הוא שלח את יהודה, בראשית שנות השלושים, ללמוד הנדסה באירופה. יהודה החל את לימודיו באוניברסיטת גנט שבבלגיה, והמשיך בלימוד הנדסת חשמל באוניברסיטת גרנובל שבצרפת, ובה קיבל את תעודת ההסמכה שלו ב-30 באוקטובר 1936.

יהודה חזר ארצה. בשנים ההן ניבנו בצפון ים-המלח, בקליה, ואחר גם בדרומו, בסדום, מפעלי "פלשתיין פוטאש", או בשמם העברי – חברת אשלג ארץ-ישראל. יהודה החל עובד בחברה זו כמהנדס במרץ 1937, במשמרת תחנת-הכוח, ובהשגחה על מיתקנים של כוח ואור בבית-החרושת לאשלג וברשת החשמל. כתשע שנים עבד יהודה בים-המלח, בקליה ובסדום, עד חודש מאי 1946.

לימים כתבתי רומאן בשם "אנשי סדום", המסתמך בחלקו ההיסטורי על הספר "חבל ים-המלח" של יהודה אלמוג, שמזכיר באחד מעמודיו גם את יהודה ליפסקי. אני זוכר שכאשר סיפרתי לדודי יהודה על שני מהנדסים גרמניים בחברת האשלג, בשנות השלושים, שמתוארים אצל אלמוג, ואשר בעקבותיהם יצרתי את אחת הדמויות בספרי, סיפר לי שהכיר אותם היטב ושאחד מהם אכן היתה קצת שתיין, כפי שאני מתאר.

לאחר שסיים יהודה ליפסקי את עבודתו בחברת האשלג, עבר לגור בתל-אביב. בשנת 1947 החל לעבוד כמהנדס בחברת החשמל, והתמיד בעבודתו במשך כ-26 שנה, עד שיצא לפנסיה בשנת 1974. הוא היה ראש מדור טראנספורמאטורים במחוז הדרום בתל-אביב. על עבודתו בחברה אקרא מכתב-הערכה שנשלח ממנהל מחוז ירושלים אל מנהל מחוז הדרום, בשנת 1965.

 "ביום סיום העברת הרשת העירונית בירושלים למתח של 13 קילווואט, כשאנו מברכים על המוגמר, חובה נעימה היא לנו לפקוד כל אחד אשר נתן את ידו להצלחת המיבצע, ולהודות לו על המאמצים שהשקיע. אחד מהם הוא מהנדס התיכנון של תחנות הטראנספורמאציה הפנימיות ברשת עירונית תל-אביב, מר יהודה ליפסקי.

 "במשך שלוש שנים השקיע מר ליפסקי ממיטב כשרונותיו בתיכנון ובהתאמת תחנות הטראנספורמאציה הפנימיות למתח החדש, ובהחלפת הציוד לזה המקובל בחברה ובהדרכה במחוזנו, אשר הודות לו, יוכלו להמשיך בטיפול כתחנות הטראנספורמאציה הפנימיות.

 "הננו מבקשים ממך להעביר למר ליפסקי את תודתנו על עבודתו המסורה למען מחוז ירושלים."

משנעשה אדם חופשי, מצא לעצמו יהודה עיסוקים אחדים שמילאו את מרבית זמנו. עם אשתו ריקה נסע ברחבי-עולם, לאירופה, לארה"ב וגם למזרח-הרחוק הגיעו. מנסיעותיו הביא עימו שקופיות רבות שצילם, והיה מציג ומלווה אותן בהרצאות במועדונים ובבתי-ספר.

במקביל החל יהודה ליפסקי מפרסם מאמרים וכתבות ב"המהנדס", בטאון הסתדרות המהנדסים בישראל, שבה היה פעיל. נושאי כתיבתו היו לא רק מתחום מקצועו כמהנדס חשמל, אלא שיקפו מיגוון התעניינויות – מפעלי האשלג בארץ ובירדן, התעשייה האווירית, מקורות האנרגיה, מחשבים ועוד. הוא אמר שמהנדס אינו צריך להיות כלוא דווקא בתחומו המקצועי אלא להתעניין גם בנושאים אחרים של ההתפתחות המדעית.

יהודה נפטר ב-1986, לאחר מחלה ממושכת שפגעה באיכות חייו בשנותיו האחרונות, והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקריית שאול. הוא הניח אחריו אישה, ריקה. בן, אבי [מאשתו הראשונה לוצי], שהלך בעקבותיו והיה למהנדס אלקטרוניקה מצליח בתחומו, וארבעה נכדים. יהי זכרו של יהודה ברוך, ותהא הקרן לכתב-עת שהוקמה על שמו – עזר לתלמידים ולמורים בהווה ובעתיד.

* * *

טרומפלדור היה חלק מהפוליטיקה הקולוניאלית!

מסתבר ש"הארץ" מצא היסטוריונית חדשה, בורה ועם-הארצית, שהשטויות השוקניות שלה פורצות בבת-אחת אל קדמת עמודי הפובליציסטיקה ההזויים של העיתון – והיא אוה אילוז: "בישראל, המופת לגבורה הוא יוסף טרומפלדור. אף על פי שהוא עצמו היה טיפוס מיוחד במינו, הנסיבות שבהן מת לא היו חריגות לאיש צבא (בפוליטיקה הקולוניאלית המורכבת של העשור הראשון של המאה ה-20, הקבוצה הקטנה שבראשה עמד הסתכסכה עם קבוצות שיעים גדולות שהשתלטו על תל חי)." "הארץ", ערב יום העצמאות, 25.4.

סוף-סוף הבנו את טרומפלדור.

הוא היה חלק מאנשי הצבא של הפוליטיקה הקולוניאלית העולמית של תקופתו!

איזה טמטום!

אהוד בן עזר

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ג. יוסף-חיים ברנר

כפי שסיפר עליו נחום גוטמן

לאהוד בן עזר

מבוא: אהוד בן עזר

נחום גוטמן עלה לארץ-ישראל עם משפחתו מאודיסה בשנת 1905, בהיותו בן שבע. אביו שמחה-אלתר גוטמן, הידוע בכינויו ש. בן-ציון, היה סופר, עורך ספרותי ומורה. הוא נשלח ארצה כדי להקים כאן מרכז ספרותי עברי, והתמנה למורה בבית-הספר לבנות בנווה-צדק, ליד יפו. ש. בן-ציון ערך את כתב-העת הספרותי "העומר", ותקופת זמן שימש שמואל-יוסף צ'צ'קס, שבא לארץ-ישראל ב-1907, כמזכירו הספרותי בעריכת כתב-העת, שבו פירסם את סיפורו הראשון, "עגונות", שעליו חתם לראשונה בשמו הידוע – עגנון.

ברנר הגיע לארץ-ישראל בשנת 1909. התקופה שעליה משתרעים זכרונותיו של נחום גוטמן על ברנר היא השנים 1920-1909 לערך, שבמרוצתן התגורר נחום גוטמן במקומות אחדים: נווה-צדק, רחוב הרצל בשכונה "אחוזת בית" שהיתה ראשיתה של תל-אביב, ירושלים, בתור תלמיד "בצלאל", ותקופה קצרה בפתח-תקווה, באביב 1917, כאשר תושבי תל-אביב, ובהם ברנר וגוטמן, גורשו ממנה בפקודת השלטון התורכי.

הזכרונות המובאים כאן הם בעקבות הראיון "במילים אני מצייר", זיכרונות על סופרים, שערכתי עם נחום גוטמן בשלהי שנת 1973 לירחון "מאזניים", ונדפס בכרך ל"ח, חוב' 2-1, דצמבר 1973 – ינואר 1974, וכן הפרק "ברנר" מתוך ספרי: "בין חולות וכחול-שמיים, סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר", בהוצאת יבנה, תל-אביב, 1980.

נחום גוטמן על ברנר:

היכרתי את ברנר מבית אבא, בעודי ילד, עוד לפני היות תל-אביב. ברנר לא הירבה לבוא לביתנו, אבל אני הייתי פוגש בו בדרכי לבית-הספר. אז לא היו דרכים, והיה עליי לעבור כמה גבעות של חול מביתנו עד אשר הגעתי לבית-הספר. לפעמים הייתי רואה את ברנר הולך, כניראה לבית-הפועלים שבנווה-שלום [ליד נווה-צדק]. שמתי לב למהלך שלו. היה לו מהלך מיוחד – כבד, כבד-תנועה, מביט בקושי לצדדים. ידיו תמיד מאחורי גבו, והיה צועד בחול בכבדות. שמתי לב אפילו לנעליים שלו. היו לו נעליים, שקראנו להן אז "נעליים רוסיות", עם חתיכות גומי משני הצדדים. הוא היה שתקן, זעום, כאדם שרגיל להיות בודד. הייתי רואה אותו עומד ליד הסנדלר ומחכה לתיקונן.

ברנר היה בא אלינו יחד עם עגנון. רובו של היום היה עגנון בביתנו, לרגל עבודתו. וברנר היה בא לדבר עם עגנון, וממילא גם עם אבא. ביחסיו עם אבא היה ברנר סגור ומסוגר, ואבא לא מצא דרך אליו. מלבד גנסין, הצליח רק עגנון, בחיוכו הוורוד, לשבות את ליבו, וברנר היה נהנה לפסוע ליד עגנון, שבימים ההם היה בראשית צעדיו [כסופר]. עגנון היה אז אדם צעיר, אדום לחיים, מרבה-בדיבור, ידע כיצד לקשט את עצמו אל מול המבוגרים ממנו, וידע לדובב את ברנר יותר מאשר הצליחו בכך האחרים. ההבדל בין ברנר ובין עגנון היה גדול, הן בגיל והן בדרכי הדיבור. ברנר היה כאילו נוהם מה שהוא רוצה להגיד, ואילו עגנון ניסה לנעוץ בשיחה מילים כאלה, שתעוררנה את ברנר לדיבור.

*

פעם ישבנו על מרפסת ביתנו בנווה-צדק: אבא, המשורר שמעוני, ברנר ועגנון, ר' בנימין ואז"ר. והנה הגיעה שעת המינחה. ביתנו היה מול ביתו של הרב קוק. הרב קוק היה אישיות נערצת מאוד, הן בעיני הדתיים והן בעינינו אנו. בעיניי היה נערץ משום שמצאתי אותו כאדם הכי יפה אשר פגשתי בחיי. צח-מראה, בעל פנים שלווים ושלמים, תמיד נתון במין עצבות שקטה, טהור-עיניים.

באותה ישיבה שישבנו על המרפסת, הציע עגנון לגשת למינחה לבית הרב קוק. כמה מן הנוכחים התנגדו:

"הרב קוק הוא דתי. אנחנו לא דתיים."

גם ברנר היה בין המתנגדים. בכל זאת קמו עגנון ור' בנימין ואז"ר ויצאו בקבוצה והלכו אל בית הרב קוק, ואחר-כך ליווהו לבית-הכנסת.

ברנר לא הלך עימם, אלא צעד במרחק-מה מאחוריהם, כשהוא מכניס כפות-רגליו בדיוק בעקבות פסיעותיו של הרב קוק. זה עשה עליי רושם גדול. חשבתי אמנם שזה ילדותי, ועם זאת ראיתי בכך כמין סמל. עוד היום נידמה לי שזה סמל. וכשהיה הרב קוק הולך לבית-הכנסת, הייתי בכוונה צועד מאחוריו ומשקיע גם אני את כפות-רגליי בעקבות-רגליו. כל-כך הערצתי אותו.

*

כשהיה ברנר בא לבית אבא, היה מתיישב בקצה הכיסא, לא ישיבה נוחה, אלא כאדם שמוכן כל רגע לקום, ומרגיש עצמו שלא במקומו.

כשהייתי יוצא עימו החוצה, למרות הבדלי הגדולים שהיו בינינו, הוא היה מעמיד צעד-צעד בחול ומדבר איתי בניחותא על דברים שמבוגרים אחרים לא היו דוברים איתי. מצאה חן בעיניי מידת הבטיחות שבטח בי, כי אני מבין את כל דבריו. דיבר איתי על כל דבר, קצת בגמגום, וקצת מתוך תהייה אם אני מוכשר, למרות צעירותי, להבין מה שהוא אומר.

היה הבדל עצום בין הרושם שהשאיר עליי האיש, והרושם שהשאירו בי ספריו. למען האמת, ספריו לא היו קרובים לליבי. לא אהבתי את המאזוכיזם שלו. מה שאין כן ברנר האיש. בהבדל ממבוגרים אחרים, לא נהג להורות לי אלא לחקור. ואולי רצה להבין דרכי נעורים תל-אביביים. הוא היה אדם סגור מאוד. כשדיבר איתי, היוזמה היתה תמיד שלו. אני לא הייתי מעז.

הידידות שלנו התבטאה בכך שכאשר היה הולך, הייתי מצטרף אליו והולך על ידו, ועוזב אפילו את החברות שלי כדי לצעוד לידו, בלילות-ירח, על המדרכות. לעיתים, כשהיו יושבים בחבורה, הוא היה מתרחק, שוכב לבדו בין גבעות-החול ומשתרע שם, פושט ידו ומסנן את החול בין אצבעותיו. זה תמיד הזכיר לי שיר מאוד מפורסם של משורר רוסי, שאיני זוכר את שמו:

"אני שם את ידי בחול ונותן לחול שיסתנן בין אצבעותיי, ואני חושב: כך גם עוברות שנותיי."

דמות זו של ברנר, המתבונן, המכורבל, המסורבל, ששוכב בחול ופניו מאירים אל מול הירח – רדפה אותי הרבה שנים. בשנים האחרונות התחלתי לעשות פסלים, וכיירתי פסלון: ברנר מתבונן בשמיים, נושא פניו העגולים אל מול הכוכבים, ופיו פעור.

*

כאשר היה ברנר עולה במדרגות ביתנו הקטן, שעמד ליד גימנסיה "הרצליה", ואני יושב בחדרי ושומע קול צעדים, מיד ידעתי: אלה צעדיו של ברנר.

קול צעדים צעירים יותר, קוקטיים יותר, היה לצעדיו של עגנון, אשר בא עם ברנר. עגנון תמיד כאילו פירפר סביבו, היה הולך לפניו ומאחוריו, ומצדדיו.

והנה, יום אחד אני שומע צעדים כאלה. הם נכנסו פנימה. שאלו, אם אבא בבית. אבא לא היה בבית. אמרתי שאני חושב שהוא יחזור בקרוב. הם הסתובבו והסתכלו בארון-הספרים של אבא. עמדו שם מילונים וספרי-מחקר על תנ"ך, וכמובן כרכי "השילוח". מחוסר-מעשה שלח ברנר יד אחת והוציא כרך של "השילוח", ופתח אותו.

אבא שלי היה קפדן גדול בעברית. כל מה שהיה קורא בעברית, בעיקר בכרכי "השילוח", היה מתקן תמיד בעיפרון או בעט אדום. כך תיקן אפילו את מאמריו של אחד-העם. אפילו בשירים של ביאליק או של טשרניחובסקי היה מסמן סימן שאלה או קו. אני ידעתי זאת וחשבתי שזה שייך למקצוע של סופר עברי.

ברנר עיפעף בעיניו, כקורא לעגנון. עגנון קם מכיסאו, הסתכל וראה מה שראה שם ברנר: סיפור של ברנר עם תיקונים של אבא. מיד הסמיק עגנון בלחייו. ברנר סגר את כרך "השילוח" כמו במחיאת-כף חזקה, ואמר:

"נלך."

ושניהם יצאו.

אבא עשה מה שעשה, לא משום שרצה לתקן את ברנר, אלא משום שחיפש דרך משלו בלשון ובכתיבה. הוא היה חש כאילו הוא מבטא את עצמו בתיקוניו, כאילו הוא עצמו היה כותב כך.

כעבור כמה שנים סיפר לי עגנון על הפגישה הזאת ואמר:

"אתה זוכר, ברנר יצא מביתכם אדום מכעס."

ואני חשבתי: כיצד אבא שלי חיפש תמיד את השלימות, גם באחרים, ולא מצא. וברנר לא הבין וראה בכך עלבון.

*

יום אחד, זה היה זמן קצר אחרי עניין "השילוח" אני יושב באותו חדר ושומע את ברנר עולה במדרגות ביתנו, בהד צעדיו הכבדים. הוא עומד בפתח, מביט ימינה ושמאלה, ושואל:

"אביך בבית?"

כשעניתי בשלילה, ראיתי כי נתרווח-מה בפניו. הוא פסע אל תוך החדר, והתיישב על הכיסא בכבדות.

"נחום, צייר אותי."

כשראה את הפתעתי, הוסיף מיד:

"אני הסתכלתי אתמול בראי, ראיתי את עצמי – הייתי רוצה שאתה תצייר אותי."

אני אז כבר ציירתי, הייתי אדם בעל מקצוע, התרגשתי מאוד, ועניתי:

"ברנר, אותך – בכבוד."

הושבתי אותו, פתחתי את ספר-הסקיצות, והתחלתי לצייר. פתאום ממצמץ ברנר בעיניו הכחולות, נותן בי מבט בוהה ואומר:

"נחום, אבל אני רוצה שזאת תהיה קאריקאטורה. דווקא קאריקאטורה!"

ברנר רצה לראות את המגוחך שבו. התאכזר לעצמו. הסתכלתי בפניו הרחבים עם שתי עיניים כפתוריות ורצון חזק לשבוע-חיים, שאינם בנמצא משום-מה, ולא מצאתי בהם כל חומר לקאריקאטורה. דבריו נפלו עליי כמכת-לחי. בשום פנים לא הייתי רואה בברנר משהו שאני יכול ללגלג עליו. האמנתי באמיתות כל הגה וכל הבעת-פנים שלו. סגרתי את ספר-הסקיצות, ואמרתי:

ברנר, אני ממך קאריקאטורה לא יכול לעשות."

הוא קם מכיסאו, הימהם בגרונו, לא אמר לי שלום ויצא במדרגות. אחרי כמה ימים נפגשנו שוב, הוא חייך אליי ברוך וכל העניין נשכח. זה לא הפר את הידידות שלנו בשנים הבאות, בסימטאות ירושלים.

*

הידידות שבין עגנון ובין ברנר היתה לשם-דבר בפינו, בפי הגימנזיסטים והבחורות, שהיו מהלכות עם צמות ארוכות ברחוב הרצל.

פעם אחת הלכתי לחוף הים להתרחץ. שם היה הווי תוסס תמיד – ערבים הבאים לרחוץ את סוסיהם, מוכרי-הגלידה ומוכרי-האבטיחים צורחים בקולי-קולות. אגב, זה אחד הזכרונות היפים ביותר שיש לי מילדותי – מראה הנוף הזה, לפנות-ערב, כאשר השמש שוקעת בים הכחול וקורעת לגזרים את העננים.

אני מתרחץ בים והנה אני רואה – שוכב לו ברנר על החוף ליד מלון "בללה-ויסטה" [על מקומו עומד היום מלון אינטרקונטיננטל המלך דוד], שוכב בודד על צידו, ברך על ברך, נשען על יד-ימינו ומסתכל, כרגיל, לשמיים. אני היכרתי אותו לפי סוליות נעליו בלבד, שהיו בהן תמיד חורים. סביבו רעשו המתרחצים. ערבים התרחצו עטופים במגבות צבעוניות, נשים בחאלאטים [חלוקים]. ויהודים בתחתונים יצאו מן המים כששערותיהם וזקניהם סרוקים ומתוחים מן המים. היו ריחות חריפים של "בסמין" קלויים [תרמילי חימצה (חומוס) ירוקים, שהיו נמכרים קלויים] וקול קישקוש צלחות-נחושת של מוכרי-משקאות. אנחנו הילדים היינו צפויים שם לא פעם להיפגע ב"פצצות" חול רטוב שבהן היו ילדי הערבים צדים אותנו.

והנה מהסימטה מופיע עגנון. חכליל, בצעדים מהירים. חשבתי: מיד יגש אל ברנר. לא. הוא עשה ממרחק סיבוב גדול סביב ברנר והסתכל בו כל הזמן. אך ברנר לא ראה אותו. עשה סיבוב שני. בסיבוב השלישי הצליח, כניראה, לצוד את מבט עיניו של ברנר, והבין שזה רגע נכון והוא יכול לגשת אליו. קרב אליו מן הצד, כרע בלחיים סומקות שלו ובעיניים מתחמקות שלו על החול לידו באנחה קלה, חייך, התיישב ונכנסו בשיחה.

*

לאחר שנים אחדות, כשלמדתי כבר ב"בצלאל" בירושלים, הייתי הולך כל יום שישי אחר-הצהריים ל"בית-העם". זה היה מקום קטן, צנוע ועלוב למדי. כמעט תמיד מצאתי שם את ברנר יושב וקורא עיתונים. הוא היה קם עם העיתון ומתיישב לידי. אני חשתי בכך חמימות רבה. מעולם לא שוחח איתי על ספריו ולא שאל אם קראתי בהם. הוא ניסה להוציא מפי דברים על ציור ופיסול, כדי להגיע להבנה טכנית בציור ובפיסול, שהיו זרים לו. דרכי רצה להתמצא ולהבין יותר באמנות הצבעים. עם שץ [הפסל בוריס שץ, 1932-1866, מייסד בית-הספר "בצלאל" בשנת 1906, בתור מרכז לאמנות יהודית מקורית] לא היה יכול לדבר על דברים כאלה, אך בפני נער כמוני יכול היה לדבר.

היינו נפגשים לעיתים קרובות באותה תקופה, כי אכלנו יחד בפנסיון אחד. שבת אחת טיילתי, פגשתי את ברנר, ונכנסנו שנינו למורה-לפיסול בבית-הספר "אליאנס", שגר בסביבת "בצלאל". המורה רמז שאיכנס לראות פסל חדש, "ירמיהו", מעשה ידיו.

נכנסנו, וכשראה ברנר את הפסל התרגש מאוד מכך שזה פסלו של ירמיהו ודיבר דברים של התפעלות.

כשיצאנו החוצה, שאל אותי ברנר: "ומה אתה חושב על הפסל?"

אמרתי שהפסל לא ניראה לי, וכי הוא עשוי בידי חובב שאינו יודע מהו פיסול, ללא תחושת שטחים וצורות, וכי אדם זה אינו יכול לתת דמות תנ"כית בפיסול.

ברנר העמיד עליי זוג עיניים תמהות. התפלא לשמוע, מפי נער שכמוני, דברי ביקורת מקצועית, שכניראה לא היו מתחומי ההתעניינות שלו.

*

ההערצה שלי לברנר היתה עמוקה וטבעית מאוד. הוא היה עובר בסימטה ליד "בצלאל" בדרכו למערכת "האחדות", לא גבוה, כפוף, משתדל שלא להתבלט, ואני הייתי לא פעם צועד מאחוריו, משתדל להכניס את רגליי לעקבות שברנר היה משאיר, והייתי מרגיש שאני עושה דבר שמביע את יישותי ואת דרכי.

בכל פגישה שהיתה בינינו היינו מדברים ללא מחיצות של זמן וגיל והתחייבויות של ידידות, כי אם בגילוי לב, שעד היום לא תמיד שב ופוקד אותי בפגישה עם בני-אדם. אני לא הערצתי את ברנר. אך הרגשתי קונטאקט [קשר] שמעבר לשכליות.

לאחר שנים נמצאתי באוהל אחד יחד עם אחיו בנימין, בגדוד העברי, והרגשתי בו אותו חוט רגשות, משורשי נפשו של ברנר – טענות חדות וברורות אל החיים. היינו יושבים ומצחצחים את הכפתורים ומנקים את הרובים, ואני שומע ממנו טענות ביקורתיות על החיים שמסביבנו, על כל הסובב אותו. אך בחיצוניותו, למרות שדמה לאחיו, היה אחר לגמרי. הולך בקומה זקופה, מטפל יפה ברובה המצוחצח ופוסע בטוחות, – ואז השתדלתי לראות אחרת את ברנר-עצמו.

*

תקופת הגירוש מתל-אביב, בניסן תרע"ז, 1917, היתה התקופה הקשה ביותר והדראמאטית ביותר שהיתה בילדותנו. כאשר התחיל הצבא הבריטי להתקדם ממצרים לעבר ארץ-ישראל, ציווה מפקד הצבא התורכי על תושבי תל-אביב ויפו [היהודים] לעזוב את המקום ולנדוד לפנים הארץ. תל-אביב נעשתה למחנה גולים, כמו בתמונה של הירשנברג: ילדה עם קומקום. כמו בגלות. כל תל-אביב היתה צריכה להתרוקן ולהתגרש במשך עשרים וארבע שעות.

הגענו לפתח-תקווה והורדנו כולנו את חפצינו באולם בית-הספר, על הרצפה. עסקתי במה שעסקתי עם הסבתא, הסבא והאחים שלי. אני מסתכל ומה אני רואה? בין ערימות החבילות והכרים – ברנר. יושב מסוגר בעצמו, עם מרפק על הברך, משעין לחי אחת שלו על יד ימינו, ומביט לפניו בזוג עיניים עצובות-עצובות. ככה הוא יושב, ועל לחיו מטפחת אדומה גדולה, עם עניבה גדולה ושתי כנפיים למעלה. הוא עשה רושם של דראמאטיות מוכרזת. אדם שרוצה להכריז:

ראו כמה אנחנו אומללים. כמה נודדים אנחנו. כמה זה סמלי לגורלנו כיהודים שאנחנו יושבים כאן ככה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, בנושא הנצחת שמות רחובות [גיליון 736]. ועדת השמות לא אישרה את שמות המועמדים שהוצעו ונזכרים אצלך. לא את ויקי שירן, לא את המציל המיתולוגי וכמובן שלא פורעים ערבים מתקופת המנדט. הוועדה אישרה הנצחה של 14 אנשי משפט, מדע ורוח מתוך 132 מועמדים. ביניהם האדריכל אריה אל-חנני, השופט חיים כהן, הארכיאולוג יעקב קפלן... וגם ערבי אחד – יוסף דיק (1951-2009) שכיהן כיו"ר הקהילה האורתודוקסית ביפו. בידידות, שולה וידריך.

 אהוד: אכן הוטעיתי מהפרסומים בתקשורת.

* הם ממש טובעים בכסף – המצרים. התיירות נגמרה. ההשקעות הזרות נעלמו. ספינה אחת של פיראטים או בידי אל-קאעידה, שמוטבעת בפיצוץ בתעלת סואץ – סותמת להם גם את מקור ההכנסה החשוב הזה. אבל הם אינם חדלים לקצץ לעצמם אף אחרי אף עד שייראו כמו הספינקס. עכשיו ויתרו גם על תמלוגי הגז שיכלו לייצא לישראל. והם כנראה עדיין אינם מבינים ש"השחיתות" של מימשל מובאראכ היתה טובה להם פי כמה וכמה ממצבם העלוב והנואש כיום, ללא "שחיתות", כביכול, אבל מתוך אנדרלמוסיה גמורה! 

* הפועלים המשפצים את הבניין הסמוך ומרעישים ללא הרף במכשירים לא הפסיקו לרגע את המולת עבודתם גם כאשר נשמעה הצפירה של יום הזיכרון אתמול ב-11.00 – כי מה להם ולארץ-ישראל בכל המובנים.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,360 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל