חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 738

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' באייר תשע"ב, 30 באפריל 2012

עם צרופת עיתון "הארץ" מיום ז' באייר תש"ח מאוספו המופלא של הדי אור.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: שמאי גולן: גראס נגד ה"פיינגולדים". // אברהם וולפנזון: על "שתי הערות לגבי גראס ופולארד". // יוסי גמזו: לְנִשְמַת קְצִינַת צַהַ"ל הִלָּה בְּצַלְאֵלִי ז"ל. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, ביקור במוזיאון דאלי בפיטסבורג, מאי 1990.// אוריה באר: "במבוך המראות" ליערה בן דוד. // רוֹן גֵּרָא: אֶת הוֹרַי זָכַרְתִּי. // משה גרנות: על קובץ סיפוריו של אורציון ישי – "לשתוק עם פרננדו". // דליה אפרת: יצאתי אל הלילה. // יצחק שויגר: הפר הצעיר של למפל. // זאב בן-יוסף: שאלת הזהות של יאיר לפיד. // יהודה דרורי: כרגיל, כל ממזר מלך... // אהוד בן עזר: על "התהילה של אבי", ספר אוטוביוגראפי מקסים של מרסל פניול, תרגם והוסיף אחרית דבר: ניר רצ'קובסקי. // כרמלה קום: דור שישי לסבך יהודה ראב. // הרב בני לאו: חייל מצטיין סגן יאיר קום. // אהוד בן עזר: תפוזים במלח, מתוך היומן, 6.8.1990. // שמואל גילר: בעקבות רשימתה של תקוה וינשטוק על כיכר דג'אני. // הניה מליכסון. // פנינה גרי. // עמי עתיר: אבּוּכּ ולא אבוק. // אורי הייטנר: 1. סקירת עיתוני סופשבוע 27-28.4.12. 2. חוק של איזונים ובלמים. // אריק כץ: מה מקור הקנאוּת? // יוסף אתר: לא "זכות השיבה" אלא "תביעת השיבה". // יורם וולמן: תזכורת היסטורית לפרשת סא"ל שלום אייזנר. // יוסי אחימאיר: פרס ישראל שלא הוענק. // מנשה שאול: לעצור את ההתפשטות האיראנית. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: צריך רק לפתוח להם דלת. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ד. העלייה השנייה בראי ספרותה. // ממקורות הש"י.

* * *

שמאי גולן

גראס נגד ה"פיינגולדים"

הסופר הגרמני חתן פרס נובל לספרות התוודה על עברו הנאצי, אבל כבר מי שקרא ברומן המפורסם שלו "תוף הפח" שראה אור ב-1959 – יכול היה להיווכח באנטישמיות שלו. מאחורי התיאורים הספרותיים מסתתרת אידיאולוגיה, לפיה הגרמנים אינם אשמים במלחמה ובסבל שגרמו.

קוראי "הארץ " (13.8.2006), כמו גם קוראי העיתונות העברית, הופתעו, ביניהם כנראה גם פרופ' משה צימרמן, מנהל המרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית, מווידויו הסנסאציוני של הסופר הגרמני חתן פרס נובל לספרות גינטר גראס. בווידוי הוא מגלה זו פעם ראשונה, שהוא היה "מאנשי הכוח הלוחם של הס.ס." ובסוף המלחמה שרת ב"וואפן ס.ס.". יתר על כן, בגיל 15 ניסה להתגייס לצבא הנאצי, נידחה מפאת גילו הצעיר, ובגיל 17, לקראת סוף המלחמה אכן גויס, כאמור, ל"יחידת העילית של הס.ס.".

ואולם גינטר גראס, שהצטרף אחרי מלחמת העולם השניה ל"קבוצת 47" של הסופרים הגרמנים "האוואנגארדיים", מעולם לא סיפר עובדות אלו. אך נהפך לפעיל פוליטי "שמאלני", המתנגד באופן עקרוני לכל מלחמה, והיה ל"אורים ותומים" בחוגי השמאל. הוא אף זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1999.

עתה, עם וידויו על עברו הנאצי, לקראת הופעת ספר הביוגראפיה שלו, הזדעזעו רבים מקוראיו מן הווידוי, כפי שפורסם בעיתונות, עד כדי רצון לבטל לסופר את פרס נובל.

ואולם מי שקרא בעיון את ספרו בעל המוניטין "תוף הפח", שראה אור בגרמניה בשנת 1959, והפך את גינטר גראס לסופר הבולט ביותר בארצו, לצידו של היינריך בל, ודאי הבחין בנימה האנטישמית הנודפת מן הספר. אין ספק שהאידיאולוגיה הנאצית בה חונך הנער גינטר גראס, השפיעה על אופן ראייתו את היהודים. אידיאולוגיה זו, וראיית היהודים דרך "משקפיה", פורצת אצל הסופר מן התת-מודע אל המודע, ואל כתיבתו. במאמרי על הספר (לאחר הופעתו בעברית בתרגומו של חיים איזאק, בהוצאת זמורה-ביתן מודן, תשל"ה), אשר פורסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "היהודי של גינטר גראס", אני מנתח את דמותו של היהודי ביצירה, ומגיע למסקנה שרק סופר אנטישמי יכול לתאר דמות-קריקטורה כמו פיינגולד, כפי שמופיעה ב"תוף הפח". (המאמר מופיע גם בספרי "מסעותיי עם ספרים", 2005).

במאמרי הדגשתי, שאין בדעתי לעמוד על כל ההשקפות המובעות בספר, כי אם ברצוני להתייחס לגישתו של גינטר גראס ב"תוף הפח" אל שני נושאים, המעניינים במיוחד אותנו כיהודים:

האחד – דרך תיאורו של היהודי, ומכאן האופן בו מבקש המחבר שהקורא יתרשם מן היהודי.

 והנושא השני – באיזו מידה באה לביטוי בספר תחושת האשמה של הגרמנים ביחס למה שאירע במלחמת-העולם השנייה, כלומר הסבל שהביאו הגרמנים על העמים, ותחושת אשמה על מאמציהם הבלתי-נלאים של הגרמנים-הנאצים להשמיד את העם היהודי מעל פני האדמה.

בספר "תוף הפח" מופיעה דמות אחת בלבד של יהודי – פיינגולד שמו. הוא מגיע לדאנציג בתום המלחמה, בעקבות חילות הכיבוש הרוסיים. והנה, להפתעתנו, תיאור דמותו של יהודי זה לא היה מבייש אנטישמי "הגון". כל התכונות הרעות, שייחסו דורות של אנטישמים ליהודים, באות לביטוי בדמותו של פיינגולד ב"תוף הפח", בפרקים "לעשות או לא לעשות?" ו"באמצעי חיטוי" (עמ' 351-371). אין גראס מזכיר את המלה "יהודי" בהקשר עם הופעתו של פיינגולד, ואולם די לנו בהזכרת שמותיהם של בני משפחתו שנרצחו בטרבלינקה, כדי לדעת את מוצאו: "לובה אשתו", "לב, יעקב, באראק, ליאון, מנדל וזוניה." כמובן, אין גראס כותב בשום מקום בספר שטרבלינקה היה מחנה השמדה, ושהם אכן נרצחו במחנה ההשמדה. לעומת זאת, מקדיש גראס מקום רב לתיאורו של פיינגולד, המצטייר כיהודי רודף בצע ואגואיסט הדואג רק לעצמו: הדבר ניכר אף בשמו, פיינגולד, שפירושו "זהב נאה". לכאורה, שם נפוץ בין יהודים, אך כאשר שם זה מתקיים בכפיפה אחת עם רדיפת-בצע של היהודי, הננו מניחים שהשם נבחר על-ידי המחבר לא במקרה.

פיינגולד, ניצול מחנה ההשמדה טרבלינקה, הגיע לדאנציג אחרי הניצחון על הנאצים, והנה, בבואו לעיר הוא מיד משתלט על ביתם של גיבורי הספר "החיוביים": מאריה ואוסקאר, וכובש לעצמו את מקור פרנסתם – חנות המכולת והמרתף בו שמור מלאי המזון. והמספר אומר לנו באירוניה: "ראוי היה לו לאוסקאר שיקבל לידו את החנות. אבל בינתיים קיבל אותה לידו מר פיינגולד, בעל המשפחה הגדולה הסמויה מן העין." ("סמויה" מפני שכולם נרצחו על-ידי הגרמנים-הנאצים! והלגלוג ברור, שהרי הוא נותר בודד ואין לו משפחה "גדולה"! – ש.ג.)

היהודי גם ערמומי. בבואו מעמיד הוא, לכאורה, פני מטורף, אך הטירוף מופיע, כפלא, רק כאשר העמדת-פנים זו עשויה לסייע לו במעשי השוד והגזל מן הגרמנים, ובמימוש יצר החמדנות שלו. אשתו המתה לובה, "הולכת" עימו, כביכול, לכל מקום, ומצווה עליו את אשר יעשה. כלומר, היהודי (ובמקרה זה היהודייה) גם אחרי מותם, ממשיכים להשפיע בערמומיותם ומסייעים לבן משפחתם, ובמקרה זה לפיינגולד, לחמוס את רכושם של הגרמנים: "אלינו בא אדון אחד, שהתקרא פיינגולד. הוא היה בודד, ובכל זאת העמיד פנים תמיד, כאילו מקיפה אותו משפחה גדולה, שעליו לתת לה הוראות. מר פיינגולד קיבל לידיו תיכף את חנות המכולת, הראה ללובה אשתו, שהוסיפה להיות בל-תיראה, ולא השיבה על דבריו... ובשמחה רבה (קיבל) את המלאי שבמרתף."

פיינגולד, לפי תיאורו ב"תוף הפח", איננו דמות בפני עצמה, חד-פעמית בהופעתה, כי אם סמל ליהודים בעלי תכונות משותפות. לדוגמה: כאשר פיינגולד מגלה במרתף את גווייתו של מאצאראט, בעלה ההרוג של מאריה, הרי תגובתו היא כמתואר להלן – "ספק כפיו מעל ראשו באותה צורה רבת-ההבעה שכמוה ראה אוסקאר לפני שנים בסוחר צעצועים זיגיזמונד מארקוס" (שהיה יהודי מומר – ש.ג., והתיאור דומה במקצת לדמות שמתאר דוסטוייבסקי האנטישמי ב"רשימות מבית המוות". בעניין זה ראו גם בספרי הנ"ל בפרק "האנטישמיות של דוסטוייבסקי").

והנה פיינגולד, במקום לסייע ברחיצת הגוויה לקראת הבאתה לקבורה, שוב מעמיד פני מטורף, כדי להשתמט מן העבודה: "והוא ביקש מלובה אשתו (שכאמור, נרצחה בטרבלינקה – ש.ג.), שתעזור קצת למאריה ברחיצת הגוויה." לובה, כמובן, אינה עוזרת, אך פיינגולד אינו שם ליבו לכך, משום "שהיה טרוד בהעברת המלאי מן המרתף אל החנות," כלומר במעשה שוד. אגב, היהודי מביע את שמחתו הגלויה על מותו של הגרמני, וקורא לכל בני-ביתו ההרוגים לחזות במוות זה. כלומר, לא די בעצם מותו של הגרמני, גם הצגתו לראווה היא בבחינת נקמה.

פיינגולד אף מתואר ככובש זר, החומס את העיר דאנציג בדומה לכובשים האחרים בדברי-ימי-העיר. כביכול, אף מאחורי היהודי עומדים צבא גדול, ונשק רב. ואין הוא יהודי בודד, ניצול שואה, פליט המחפש מקום מחסה, אוד יחיד שנותר לפליטה מכל בני ביתו. לכאורה, הרוסים הם שכבשו את העיר דאנציג, וגראס ממשיך: "משום-מה לא באו אחרי הרוסים שוודים, סקסואנים או צרפתים (כמו בעבר הרחוק – ש.ג.), באו אחריהם פולנים."

ומי הם פולנים אלה? היהודי פיינגולד! ומהי מטרתו? לרשת, כמובן, את הגרמנים החיים, לגזול רכוש של אחרים, שלא הוא עמל עליו. ואותו יהודי אינו מסתפק ברכושה של מאריה, אלא משעבד אף אותה גופה והופכה למשרתת שלו. יתר-על-כן, הוא אף מעז ולובש את הבגדים שגזל: "אדרת שחורה ארוכה מחופה בפרוות ארנבת אפורה," כלומר בגדים יקרים, שחמס מידי הגרמנים המסכנים, ומעז לחבוש על ראשו את "הצילינדר של מאצאראט בעלה ההרוג של מאריה."

למען האובייקטיוויות, ולפחות עבור הקורא הגרמני, מן הדין היה שגראס יתאר במקצת את סבלו של פיינגולד עד לרגע בואו לדאנציג, כביכול, מתוך מגמה לחמוס את רכושם של הגרמנים, "לכבוש" את העיר למען עצמו, ולשעבד את תושביה הגרמנים לצרכיו הפרטיים. מן הדין היה שאוסקאר, הגיבור-המספר, יגיע בנדודיו (הוא מגיע עד לנורמאנדיה), ולו פעם אחת גם למחנה-ריכוז ויתאר שם את "חייו" של ה'קצטניק' פיינגולד במחנה טרבלינקה, או יתאר את חייו של יהודי כמו פיינגולד לפני פרוץ המלחמה. בכך היה נוצר שיווי-משקל כלשהו בעיני הקורא, ואולי אף היה מבין יותר לליבו של פיינגולד ולמעשיו.

בשיא נוולותו מתגלה פיינגולד כאשר הוא חומד את מאריה בת הגזע הארי. כלומר, היהודי איננו מסתפק בגזילת הרכוש, אלא מבקש לגזול אף את הגוף ועימו אף את הנשמה. מאז ומתמיד תוארו היהודים על-ידי האנטישמים כחומדי הנשים האריות, המתאווים אליהן לא רק כדי לכובשן לעצמם, אלא גם כדי להרעיל את דמן הטהור. ואומנם, מיד בבואו ביקש פיינגולד להועיד את הטרקלין לעצמו ולמאריה. כלומר, ששניהם יחיו כבעל ואשה. מאריה, כמובן, מסרבת. פיינגולד מוותר על סיפוק תאוותו, ולא בגלל סירובה של מאריה, אלא מפחד רעייתו לובה "רבת המרץ", כפי שהיא מכונה, שאף אחרי מותה שלטת בו ואף מקנאה. אף-על-פי-כן אין פיינגולד נכנע. בסתר ליבו מצפה הוא להזדמנות להשתחרר לחלוטין מזיכרה של אשתו. הוא מתכנן את מעשיו בשלבים: תחילה מפריד בין מאריה לבין אוסקאר, מועיד לה לבדה את המרתף, ובכך מכשיר את הקרקע להתבודדות עימה. ואומנם, מזימתו מתגלה עד מהרה, כאשר הוא מציע למאריה לשאתה לאשה. חישובים תועלתיים נוספים כמוסים בהצעתו, שהרי אם נישואים אלה ייצאו לפועל, יעברו לרשותו של פיינגולד גם חנות המכולת, גם מרתף המזון והבית כולו.

כל המעיין היטב בשני פרקים אלה שבספר, יגלה שעניינם לא רק תיאור יחסי יהודים-גרמנים אחרי המלחמה, אלא גם תיאור חשיבתם והרגשתם של הגרמנים ביחס להאשמה שהם אחראים למלחמה ולמוראות שבאו בעיקבותיה. הקורא יגלה להפתעתו, שמאחורי התיאורים הספרותיים מסתתרת אידיאולוגיה שעיקרה: אין הגרמנים אשמים במלחמה ובסבל. מלחמת-העולם השנייה פרצה לה כביכול מעצמה (ולא על-ידי התנפלות ברוטאלית של גרמניה על פולין ב-1 בספטמבר 1939, ואחרי שהכניעו כמעט את אירופה כולה, שבו והתנפלו על בריה"מ ב-22 ביוני 1941. – ש.ג.), ולדעת מחבר "תוף הפח" הגרמנים סבלו במלחמות אלו לא פחות מעמים אחרים שהיו מעורבים במלחמה, ומכאן שמצפונם של הגרמנים יכול להיות שקט. הנה, אף דמם של החיילים הגרמנים נשפך, אף הם נפצעו, נהרגו, בדיוק כמו חיילי עמים אחרים. ואין חשיבות לדבר מי פתח במלחמה, ולא מי אשם בזוועותיה, ולא מי ביצע את מעשי הזוועה הנוראים ביותר בתולדות האנושות כלפי העם היהודי. המספר מרמז לנו בעקיפין, שאוכלוסיות כל העמים סבלו במידה שווה: לפי תיאוריה זו, החיילים הרוסים לא היו משחרריה של דאנציג כי אם כובשים אכזרים: הם הורגים את מאצאראט, בעלה של מאריה, ואינם טורחים בקבורתו, הם אונסים נשים גרמניות, שודדים את בגדיהן, ואף לובשים אותם כהגנה מפני צינת החורף: "אחדים, שהיו להם לבני נשים מעל מדיהם עזרו לנו לדחוף (את עגלת המת. – ש.ג.), גם שלחו ידיהם אל מאריה." מן הראוי לציין, שבספרות הרוסית המתארת את הכיבוש הגרמני, מופיעים לעתים קרובות הגרמנים כאונסי נשים רוסיות, אך גם כנלעגים בבגדי הנשים שהם מתעטפים בהם כהגנה בפני הכפור הרוסי: במעילי פרווה, בכובעי פרווה, בפוזמקאות, בכפפות ובבתי-ידיים, וכיו"ב. נדמה לי שגראס גומל באותו מטבע לספרות הרוסית משנות המלחמה באותה מוסכמה.

על-פי "תוף הפח" משתמע בבירור, שהגרמנים כיפרו על מעשיהם מפני שאף מהם מתו רבים. כך מתואר מותם של ארבעת-אלפים ילדים גרמנים, בעת הפצצת בעלות הברית, כאשר הילדים ניסו לעבור במעבורת כדי להימלט מפרוסיה המערבית המופצצת. הרופאה הגרמנייה מספרת על מותם של ילדים אלה, ואוסקאר, האני-המספר בעל המצפון הרגיש, חולם בשנתו וחוזה מחדש, מתוך הזדהות ורחמים, את מותם של הילדים הגרמניים. והתיאור באמת נוגע ללב. אותה שעה מגיע פיינגולד היהודי ומעיר את אוסקאר מתוך הזייתו. "הניח (אוסקאר) לארבעת אלפים פעוטות מסוחררים להתעופף להם, לקאזמאר על פני הוויסלה אל מלכות השמיים – והרים את אוסקאר ממיטת קדחתו, הרכיב אותו על ענן ליזול, רוצה לומר חיטא אותו." לא במקרה מביא המספר את תיאור מותם של ילדים גרמנים בהקשר יהודי. כביכול מותם של הילדים הגרמנים מכפר על רציחתם של הילדים היהודים בידי הנאצים הגרמנים. שהרי פיינגולד מופיע עם הליזול שלו ומחטא את אוסקאר ואת כל סביבותיו כשם שעשה במחנה טרבלינקה: "בימים שעדיין היה חטאן במחנה טרבלינקה והיה מזליף בצהרי כל יום סמוך לשעה שתיים על שבילי המחנה, על הצריפים... על הממתינים בתור, שלא התקלחו עדיין, על השוכבים, שכבר התקלחו, על כל מה שרצה להיכנס לתנורים."

וכך מתרשם הקורא, שאין הבדל בין מותם של ילדים יהודיים לבין מותם של ילדים גרמניים, כמובן, כולנו משתתפים בצער מותם של ילדים אלה שלא חטאו. אך המספר מתעלם מכל אותה זוועה שעוללו הנאצים לעמנו. הוא מתעלם מן העובדה שבאותו מחנה טרבלינקה לא הרחק מווארשה, שהיה מחנה השמדה נאצי מן הגדולים ביותר, היו בו 13 תאי גאזים, ונרצחו באותו מחנה למעלה מ-750,000, כלומר כשלושת רבעי מיליון(!) יהודים, ביניהם רובם של יהודי וארשה עם ילדיהם. אבל גינתר גראס שם בפיה של הסבתא אנה קוליאיצ'ק ב"תוף הפח" דברים, מהם משתמע שמותם של יאן בן אחיה, ובתה אגנס, דומים למותה של לובה, רעייתו של פיינגולד, ובני משפחתה וילדיה במחנה ההשמדה טרבלינקה: "גם אני צועקת תמיד: אגנס, בתי, אז בואי ותעזרי לאימא הזקנה שלך לסחוט את הכביסה. וגם היא לא באה, בדיוק כמו שלובה שלך לא תבוא... ווינצנט שהוא האח שלי... קורא בקול לבנו יאן, שנהרג בדואר."

אין אנו מתווכחים על איכותה הספרותית של יצירתו של גינתר גראס "תוף הפח", או על צערו-צערנו על מותם של ילדים תמימים. אכן, יצירתו זו – יצירת מופת היא. אך היא הנותנת. תוהים אנו, כיצד זה סופר גרמני אינו מצליח להשתחרר מן התעמולה האנטישמית הנאצית. זאת ועוד, אין אנו אומרים, שלא תיתכן דמות יהודי כמו פיינגולד בעל כל אותן תכונות שליליות. ואולם הסופר בוחר במודע את גיבוריו ומייחס להם תכונות כרצונו, ודרכם אף מוסר לנו הקוראים את המסר שלו, על כן בחירתו בדמות כמו פיינגולד על-ידי גינטר גראס איננה מקרית. הוא מבקש להדגיש שהפיינגולדים, הניצולים, אלה שבדרך נס נשארו בחיים אחרי השואה, נותרו עלוקות מוצצות דמם של הגרמנים, אגואיסטים חומדי רכושם, נשותיהם וילדיהם. יצירה זו, "תוף הפח", אף מרמזת – ודיעות דומות הושמעו בעת האחרונה בעולם – שיש להקל באשמתם של הגרמנים, כי הרודפים, מרגע שנהפכים לנרדפים, וזה מה שקרה לגרמנים לקראת סיום מלחמת העולם השנייה כשהתחילו להפסיד בחזיתות השונות עד שנכבשו על-ידי הרוסים ובנות-הברית – הנה דינם, כביכול, כדין קורבנות, ולא כדין פושעים הראויים לעונש.

זוהי, כמדומני, בשורתו של גינטר גראס ועמדתו ביחס לסבלם של היהודים במלחמה שהנאצים הגרמנים הציתוה. ואני מסיים את מאמרי באותו זמן, שכבר ידענו שגראס שירת במלחמה בצבא הגרמני, בשאלה: "האומנם נובעת עמדתו זו מן העובדה שגינטר גראס בעצמו שירת כקצין ב'ורמאכט', בימי מלחמת-העולם השנייה?"

עתה, כאמור, מסתבר שאכן שירת לא רק בצבא הגרמני, אלא בעילית הרצחנית שלו, והשירות בה ודאי היה מלווה ב"שטיפת מוח" של ה"וואפן ס.ס."!

אגב, יום אחד, סמוך להופעתו של המאמר, הוזמנתי לארוחת צהריים מטעם משרד החוץ, שנערכה לכבודו של שגריר גרמניה בישראל. בין השאר סיפרתי לשגריר על מאמרי זה. הוא התייחס באי-אמון לדרך בה הצגתי את תיאורו של היהודי ב"תוף הפח", וייחוס דעות אנטישמיות לגינטר גראס על סמך ספרו. הוא אמר שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו, שאשמח לשלוח אליו את המאמר, בתנאי שידאג לתרגמו לגרמנית ולשלוח עותק לסופר עצמו, כדי לשמוע ממנו את התייחסותו לדברים.

השגריר הסכים. כמובן, אני את חלקי מילאתי, אך מענה לא קיבלתי מעולם.

המקרה השני בו נוכחתי לדעת, שאכן גראס הוא אנטישמי, ואם כי בגלוי אינו מדבר נגד היהודים, הרי דווקא ההתעלמות מהם ומסיפור גורלם בימי מלחמת העולם השנייה, מעידה על יחסו האמיתי ליהודים. היה זה בקונגרס פא"ן – כנס סופרים בינלאומי, שהתקיים במוסקווה בשנת 2000. גינטר גראס הוזמן לשם כאורח הכבוד, שהרי זה-לא-כבר זכה בפרס נובל לספרות. אף אני הוזמנתי כאורח הקונגרס ובאתי לשם מישראל (באותה שנה כבר לא שימשתי בתפקיד יועץ לתרבות בשגרירות ישראל במוסקבה). הסופר הגרמני, החתן הטרי של פרס נובל לספרות, נשא את הנאום המרכזי. הנושא היה: "השמדת עמים ורדיפות מיעוטים בארצות שונות." לכאורה, אי-אפשר כיום לדבר על נושא זה מבלי להזכיר את מעשי-הרצח של הגרמנים בעם היהודי, מתוך אידיאולוגיה נאצית. עם שובי ממוסקווה כתבתי רשמים מן הקונגרס, כמו גם התרשמותי מנאומו של גראס, במאמר: "צימוקים, פירוז'קי ומה שמסביב – זיכרונות מקונגרס סופרים במוסקווה" (אף מאמר זה פורסם בספרי "מסעותיי עם סופרים").

לתדהמתי, בנאומו המרכזי בעת פתיחת הקונגרס, בהתייחסו לרדיפות מיעוטים בארצות שונות, כלל גראס גם את "הנרדפים שנכלאו במחנה אושוויץ," מבלי להזכיר, שהיה זה מחנה מוות שבו נרצחו כמיליון וחצי יהודים(!) מתוך כמיליון ושש-מאות אלף איש שנרצחו שם. לפי דבריו, יכול היה המאזין להתרשם שאושוויץ היה דומה, כביכול, לעוד מחנה ריכוז, כמו ה"גולאגים" בבריה"מ. הנה חלק מדבריו:

"וכך אציג את המאה שחלפה נגד עינינו לאורך השביל הספרותי. הדבר אפשרי רק בדילוגים של זמן. יותר מדי אירועים לחצו בבת אחת שדרשו להופיע על קדמת הבמה. עליי להצטמצם. דוגמאות אחדות יספיקו למלא את צרכינו. זה קרה בימי מלחמת העולם הראשונה בתורכיה. מאות אלפי גברים, נשים וילדים ארמנים נרצחו, גורשו למדבר, כלומר גורשו אל המוות. אך לא היינו יודעים על כך הרבה, או לא היינו יודעים במידה מספקת על אודות השמדת העם הארמני, המוכחשת על-ידי המימשל התורכי עד עצם היום הזה, לולא הסופר האוסטרי פראנץ וורפל, ברומן שלו 'ארבעים הימים של מוסא דאג', בו הוא מסר דו"ח על ההשמדה השיטתית של העם הארמני. ספרו גבר על הניסיון להסתיר. כאשר הספר הופיע בשנת 1933, דבר לא יכול היה לעצור עוד את הדרך לאמת, וזאת למרות תפיסת השלטון על-ידי הנאצים. השמדת הארמנים הזכירה את ההשמדה הנרחבת של היהודים (זוהי ההתייחסות היחידה לעם היהודי בשואה מצד ג. גראס. – ש.ג.). הסופר וורפל, אשר נאלץ מיספר שנים מאוחר יותר לצאת מאוסטריה לגלות, ראה את הברבריות העתידה לעלות."

בהמשך מביא גראס דוגמאות ספרותיות נוספות – את שני ספריו של ג'ורג' אורוול "הומאג' לקטלוניה" בו גילה לעולם, בעקבות מלחמת האזרחים בספרד, את הטרור שהמשטרה החשאית הקומוניסטית "ג.פ.או." הטילה על האנארכיסטים והסוציאליסטים, והרומאן "1984", שבו כוונה הביקורת, לדעתו של גראס, הן נגד המשטר הפאשיסטי והן נגד המשטר הקומוניסטי.

ואולם, באשר לרצח השיטתי שרצחו הנאצים הגרמנים בעם היהודי, והשמדתו הפיזית במחנות המוות, אין לו לגינטר גראס מה לומר, ואינו מביא דוגמאות ספרותיות, אף כי נכתבו על נושא השואה מאות ספרים ואלפי סיפורים, ואף אינו מפרט, ולו כמו שפירט את רצח העם הארמני, אלא אומר את הדברים הבאים: "בכל הזמנים – לרוב כאילו פיזרו את דבריהם לרוח – הסופרים היו אלה שהביאו את העדויות. ובצורה יותר חיה ומשכנעת מכל סטאטיסטיקה, ובוודאי יותר רציני ומשכנע הודות לעט שלהם, כך הסופר האיטלקי פרימו לוי (ההדגשה של הח"מ), ושל הסופר ההונגרי אימרה קרטש, אשר הביאו את חיי היום-יום במחנה הריכוז אושוויץ (ההדגשה של הח"מ, מבלי להזכיר שהיה זה מחנה-השמדה לעם היהודי, ומבלי להזכיר כי שני הסופרים הושלכו לשם רק בגלל היותם יהודים. – ש.ג.), כדי לגלותם לנגד עינינו. בספריהם 'אם זהו האדם' ו'ללא גורל', שני ניצולים, אחד מהם גבר בוגר, ואילו השני נער, פורקים את משא זיכרונותיהם, בדיוק כמו אלקסנדר סולז'ניצין בסיפורו הראשון 'יום אחד בחייו של איוון דניסוביץ', ואחר-כך, בהמשך, מספר לספר, הוא מגלה בפני העולם כולו את הגולאגים ב'ארכיפלאג'."

זה כל מה שיש לסופר הגרמני לומר על רצח העם היהודי בימינו על-ידי בני עמו. אושוויץ ותאי הגאזים ותנורי המשרפות, בית חרושת למוות – הוא כמו מחנה ריכוז רוסי! ובהמשך מזכיר לנו הנואם, שלא רק באירופה, אלא גם ביבשות אחרות כתבו הסופרים כנגד הרדיפות, כגון פאבלו נרודה בצ'ילה, ואנאנטה טואר (TOER) באינדונזיה, וצ'סלב מילוש הפולני שיצירתו השפיעה מאוד על גראס, כפי שהוא מעיד בנאומו. ואף לא משפט אחד על משפט אייכמן והעדויות שנתגלו, ולא משפטים אחרים כנגד רוצחים נאצים בהם העידו יהודים על רדיפת עמנו. בהמשך מזכיר הסופר הגרמני את רדיפות הצ'צנים ברוסיה, ושתיקתן של הממשלות במזרח ובמערב, כפי ששתקו בעת "רדיפות המיעוטים על-ידי הסרבים והקרואטים" (ולא על-ידי הגרמנים הנאצים את היהודים!) ולבסוף מבטיח גינטר גראס, כי יום אחד תיכתב עוד היצירה שתגלה את האמת על המלחמה בצ'צניה, על-ידי סופר צ'צני, או רוסי. כי הספרות שוברת את השתיקה.

 התייחסותו של גינתר גראס כלפי רצח העם היהודי בשואה על-ידי בני עמו, לא באה לביטוי בעוצמה, כפי שהיינו מצפים מסופר בעל שיעור קומה כמוהו. ואין לי ספק, שהשקפתו האנטישמית היא שמנעה ממנו לדבר ולהוקיע את רדיפת העם היהודי על-ידי בני עמו בימי מלחמת העולם השנייה.

היתה הזדמנות שלישית לבחון את יחסו של גינטר גראס כלפי קורבנות השואה, וחללי מלחמת העולם השנייה, אותה מלחמה שהגרמנים פתחו בה על מנת לכבוש את העולם. היה זה בעקבות הופעת ספרו "בהילוך של סרטן" בגרמניה, העוסק בסבל שסבלו תושבי גרמניה לקראת סיום מלחמת העולם השנייה ולאחריה. במקרה הקונקרטי מתוארת צוללת רוסית שהטביעה אניית פליטים גרמנית. ג. גראס כתב על כך, והתראיין על-ידי העיתונאי אלדד בק למוסף השבועי של "ידיעות אחרונות" – "7 ימים", תחת הכותרת "גם אנחנו סבלנו" (דצמבר 2004). בראיון זה נחשפו באופן הגלוי ביותר עמדותיו של הסופר הגרמני הנודע, שבמשך שנים ניסו רבים להתעלם מהן, ביחס לנשיאת האשמה של בני עמו בכל הקשור למלחמת העולם השנייה ולזוועותיה, ובמיוחד רצח העם היהודי.

כתבתי על כך לעורך העיתון, אך מכתבי לא פורסם. הדגשתי שאידיאולוגיה זו של גראס, כפי שהוכחתי לעיל, לא היתה חדשה אצלו, ולא התעוררה דווקא בעקבות התחקיר שהוא ערך בדבר טיבועה של האניה "וילהלם גוסטלוף" ועל כך נכתב ספרו "בהילוך של סרטן". כבר לפני כשלושים שנה, לאחר הופעת הרומאן "תוף הפח" בתרגום עברי, עמדתי על מגמות אידיאולוגיות אלו במאמר שפירסמתי תחת הכותרת "היהודי של גינטר גראס". כבר אז טענתי, כי ב"תוף הפח" מסתתרת אידיאולוגיה שעיקרה: מלחמת העולם השנייה פרצה (מעצמה!), והגרמנים סבלו בה לא פחות מעמים אחרים. הרי חייליהם אף הם נהרגו במלחמה, וכן סבלו האוכלוסייה האזרחית הגרמנית וילדיהם מהפצצות של בעלות-הברית, ומן הכיבוש הרוסי. מוות זה, כביכול, מכפר על רצח מיליוני היהודים בידי הגרמנים, ועל מותם של בני-עמים אחרים באשמתם של הגרמנים.

יתר על כן, תיאור דמותו היחידה של היהודי ב"תוף הפח", פיינגולד, מתרכז בחמדנותו לבצע כסף, וכבר שמו מעיד על תכונתו זו. הוא לכאורה ניצול מחנה טרבלינקה, שם אף בני משפחתו כולם נספו, אך הסופר מדווח לנו על כך בשורות ספורות בלבד. עיקר התיאור מתרכז בהשתלטותו של פיינגולד – המגיע לדאנציג בעקבות שיחרור העיר בידי הרוסים – על ביתם של הגיבורים הגרמנים "החיוביים" מאריה ואוסקר, על חנות המכולת שלהם, ואף על מרתף המזונות. היהודי מעמיד פני-מטורף כדי לעשות את מעשיו השפלים, והוא אף מנסה להשתלט על גופה של מאריה בת הגזע הארי הטהור.

אין ספק, שכבר אז, לפני למעלה מארבעים-וחמש שנה (בעת כתיבת הספר "תוף הפח" על-ידי ג. גראס), ולא רק היום, דומה גראס לאותו נער שרצח את הוריו, ומבקש שירחמו עליו מפני שנותר יתום. אכן, וידויו בדבר שירותו ב"וואפן ס.ס.", רק מחזק את טיעוניי ביחס להשקפותיו האידיאולוגיות של סופר זה בכלל, ושנאתו ליהודים בפרט.

מתוך "האומה", העורך: יוסי אחימאיר – גיליון מס' 165, סתיו תשס"ז, ספטמבר 2006.

למיטב ידיעתנו שום כלי-תקשורת ישראלי או זר לא ביקש לראיין את שמאי גולן על אודות הסופר ה"חצי-סנילי" גינטר גראס.

מעניין מדוע.

* * *

אברהם וולפנזון

על "שתי הערות לגבי גראס ופולארד"

לאורית – שלום רב,

ותודה על ההפנייה לעניין חשוב זה – גדי יערי: "שתי הערות לגבי גינטר גראס ויונתן פולארד" [גיליון 737]. הנייר סובלני, כידוע, לכל דבר שקר והגזמה – וכך, כנראה, גם המדיום האלקטרוני. ההסבר של גדי יערי צולע על שתי רגליו [ומתאים לו התיאור: לשקר אין רגליים...]

א. בעניין גראס – נאצי מנעוריו, איש פלוגות-הרצח המיוחדות של המשטר הנאצי – איזו זכות יש לו למתוח ביקורת על מדינת-פליטי-השואה שהוא תמך במחולליה? אולי אינני מקבל במלואם את דברי המשוררת רחל – שאינה מוכנה לקבל בשורה הבאה מפי מצורע – אבל תוכחה "מוסרית" בוודאי שלא! החוטא מֵעֵז להטיף לנו מוסר על זכותנו להתגונן! חוצפה נאצית ממש...

ב. בעניין פולארד – אין כל בסיס לרעיון שהיינו מסוגלים לחשוב על מסירת ידיעות  מארה"ב לאוייב המשותף שלנו: ברית המועצות... חוץ מזה, העלייה הגדולה מברית המועצות החלה בראשית שנות ה-70 – ואז לא היה לנו כל קשר עם פולארד...

  וחוץ מזה, בכל ניסיוני ב"מלחמת מוחות" של יותר מ-40 שנה מול המודיעין הסובייטי, והתמחותי בנושא – לא ידוע לי על שום מקרה בארץ ו/או בעולם, שהרוסים הסכימו לתת תמורה ממשית תמורת ריגול ו/או פירותיו...

ומלבד זאת, הצופן של הצי האמריקני מעולם לא עניין את המודיעין הישראלי – ומכיוון שהצי האמריקני הוא הכוח העיקרי של ארה"ב בעולם [ולכן תיגברו החודש הזה את הצי שלהם מול איראן, במפרץ הפרסי] – והוא "רשת הביטחון" של ישראל במלחמותיה – לא עולה על הדעת שאנחנו נירה לעצמנו בשתי הרגליים למען הידברות עם מעצמה, המחזרת אחרי אויבינו ומספקת להם נשק ומודיעין...

ממשלות ישראל היו במבוכה, משום שהאחראים אצלנו לאיסוף מידע טכנולוגי וצבאי – ובראשם רפי איתן, שהיה אח"כ שר מטעם מפלגת הגימלאים – לא שמרו על הכלל, שבין מדינות ידידותיות אין ריגול – אלא, להיפך, חילופי מידע סודי מתוך אמון הדדי...

הסיפור של פולארד הוא יוצא דופן – אבל כבר הספיק לפגוע בקריירה של יהודים אזרחי ארה"ב המכהנים במשרות סודיות, ובימים אלה מתנהל משפט של יהודי אמריקני נגד ה-CIA –הביון המרכזי של ארה"ב – שנקט בלשון אנטישמית בעת שפיטר אותו בחשד שיהדותו תפגום בנאמנותו...

אלה נימוקים מספיקים לכך, שקברניטינו הלאומיים נאלצים לנהוג ברוב זהירות ואחריות, כאילו דרכו על קרטון של ביצים טריות, בפרשה קשה זו. הסיפורים הדימיוניים של גד יערי מעידים על כך, שעדיין לא הפנמנו את החשיבה הממלכתית [במקום התכונה הגלותית של האשמה-עצמית דימיונית] גם אחרי 64 שנות עצמאותנו...

בברכה,

אברהם

* * *

יוסי גמזו

לְנִשְמַת קְצִינַת צַהַ"ל הִלָּה בְּצַלְאֵלִי ז"ל

"רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!"

(שאול טשרניחובסקי)

בְּאֶרֶץ הַפַּרְטָאץ', הַ"סְּמוֹךְ" וְהַ"יִּהְיֶה בְּסֵדֶר"

שֶל גֶשֶר הַמַּכַּבִּיָּה וְאוּלַמֵּי וֶרְסַאי,

שֶל אֵש-הַתֹּפֶת בַּכַּרְמֶל וּשְאַר פְּרִיצוֹת-הַגֶּדֶר

שֶל כָּל כְּלָלֵי בְּטִיחוּת מִצַּד מֻמְחַי וּפַרְנָסַי

הַמְּקַמְּצִים בְּחֹמֶר, בִּבְדִיקָה מוֹנַעַת קֶטֶל

אוֹ בְּתִקְצוּב נָאוֹת לְמַעֲרַךְ הַכַּבָּאוּת

וּמַעֲלִים אֶת רַף הָרַשְלָנוּת הַמִּתְרַבֵּית אֶל

שִׂיאֵי הַהֶפְקֵרוּת הָרַצְחָנִית וְהַטָּעוּת, –

בְּאֶרֶץ הַצִּפְצוּף הַקְּרִימִינָלִי הַבּוֹחֵר אֶת

חֶסְכוֹן הַהוֹצָאוֹת בִּמְחִיר בִּזְבּוּז מַחְרִיד בְּדָם

הִגִּיעָה עֵת לִבְנוֹת מִגְדָּל שֶל תְּאוּרָה אַחֶרֶת,

שֶאוֹר תַּגִּיהַּ עַל זִלְזוּל זֶה בְּחַיֵּי אָדָם

וְשֶתַּבְהִיר לַכֹּל כִּי הֲקָמָה רֶטְרוֹאַקְטִיבִית

שֶל וַעֲדָה חוֹקֶרֶת אֶת אַשְמַת הָאַחְרָאִים

אַחַר קְבוּרַת הַקָּרְבָּנוֹת אֵינֶנָּה אֵפֶקְטִיבִית

כִּי וַעֲדָה כָּזֹאת לֹא תַחְזִירֵם כְּבָר לַחַיִּים.

אֲנַחְנוּ מְצַיְּנִים בְּכָל שָנָה בְּדִמְעוֹתֵינוּ

אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן לַחֲלָלֵינוּ שֶנָּפְלוּ

אַךְ לֹא אוֹתוֹ מִסְפָּר קָטַסְטְרוֹפָלִי שֶל מֵתֵינוּ

שֶבְּמוֹתָם אֲנַחְנוּ אֲשֵמִים וְשֶכָּפְלוּ

בִּרְבוֹת הַזְּמַן אֶת מִנְיָנָם וְשֶמִּשְקַל הָאֶבֶן

שֶהַקַּבְּרָן מַצִּיב עַל בּוֹר קִבְרָם שוֹבֵר-הַלֵּב

כָּבֵד פָּחוֹת מִכֹּבֶד הָאַשְמָה שֶכָּאן מֻצֶּבֶת

עַל מַצְפּוּנֵנוּ שֶאָסוּר כִּי יִשָּאֵר שָלֵו.

מָתַי, בְּג'וּנְגֵּל הַחַאפּ-לַאפּ, הַבֶּצַע וְהַמֶּקַח

שֶאֶת עֲבַרְיָנָיו לֹא דַי הִקְפַּדְנוּ לַעֲנֹש

נֶחְדַּל מִסִּכְלוּתֵנוּ וְנִלְמַד כְּבָר אֶת הַלֶּקַח

שֶל הַנִּשְׂגֶבֶת בַּקְּדוּשוֹת, קְדוּשַת חַיֵּי אֱנוֹש?

מָתַי נַפְסִיק פֹּה אֶת הַהִיבְּרִיס הַלּוֹקֵחַ צַ'אנְסִים

וְסוֹף כָּל סוֹף נַפְנִים אֶת הַצִּוּוּי הֲכִי בָּכִיר:

שֶזְּהִירוּת מוֹנַעַת-פֶּגַע עֲלוּתָהּ פִינַנְסִית

אֲבָל חַיֵּי אָדָם יֵש לָהֶם עֵרֶךְ, לֹא מְחִיר?

* * *

אהוד בן עזר / מתוך היומן

ביקור במוזיאון דאלי בפיטסבורג

מאי 1990

18.5.90. יום שישי. [סנט פיטרסבורג, העיר, פלורידה]. 14.45. אני יושב במקום הנקרא בשם The Pier, מזח ארוך בנוי כביש ושדרה החודר אל תוך מפרץ טמפה, בכיוון מזרח, ובקצהו מרכז קניות ומסעדות בן כארבע קומות. אני לבד. זה עתה אכלתי, לראשונה, המבורגר אמריקאי (2.5 דולר) פלוס פפסי בכוס גדולה וצ'יפס (1.76 דולר), יושב ליד החלון הצופה לים, בקומת הקרקע, במסעדה של שירות עצמי וחנויות כאחד. בדוכן ההמבורגר עבדו שתי ערביות שדיברו ביניהן בשפתן, ובחור ערבי היה במטבח מאחור. כאשר הוגשה לי המנה אמרתי – "שוקראן!"

המגישה הופתעה קצת ושאלה בחיוך משתאה: "מאיפה אתה?"

אמרתי: "מישראל."

"אנחנו בני-דודים, לא? – " השיבה במעין שאלה.

"וידידים." הוספתי לשם נימוס.

בבוקר ירדתי מהחדר במלון לשחות בחוף מפרץ מקסיקו. יהודית הלכה מוקדם לכנס האחיות להפרייה חוץ-גופית במלון "טרדווינס" הסמוך, שם היתה אמורה גם לאכול ארוחת בוקר. אני הסתפקתי בקפה, ביוגורט, בגבינה הצהובה ובלחמניות שקנינו אתמול בערב.

חזרתי מהשחייה לאחר שבדקתי בעיון, בהסתכלות מרחוק, את שיטת המצנח-שט, Parasail. ולאחר שהתברר לי כי לשכור זוג דרגשי-שכיבה עם גגון-בד מתקפל עולה 12 דולר ליום, וויתרתי על כך.

התרחצתי, התלבשתי, וירדתי להתייעץ בקונסיירג', גוייה נחמדה, בלונדית דרומית בשם כריסי, היושבת מבוקר עד חמש אחר-הצהריים ליד שולחן בפינת הפואייה של המלון כדי לעזור לאורחים לתכנן את שהותם במקום. דומה שהיא פגשה לראשונה בחייה תייר מישראל. היתה מאוד מנומסת והשתדלה לעזור. התברר שהדרך היחידה להגיע למוזיאון דאלי שבסנט פיטרסבורג העיר היא במונית, ואכן היא הזמינה עבורי מונית בטלפון. סתם כך אין חולפות מוניות באיזור.

הגיע נהג נחמד בשם בובי, והפלגנו לדרך. חלק ממנה היה מוכר לי, מיום אתמול, אך בנקודה מסויימת עזב את הדרך הראשית 275, שבה הגענו מנמל התעופה של טמפה, ופנה ימינה, מזרחה, לעבר סנט פיטרסבורג העיר, והביא אותי עד לכניסה למוזיאון דאלי, קרוב לחוף, בדרום העיר.

בנסיעה שוחחנו.

 "מאין אתה?"

 "מישראל."

 "נדמה לי שאנחנו ידידים."

 "לכם אין הרבה ידידים בעולם, וגם לנו לא, אז אין לנו כנראה ברירה אלא להיות ידידים." עניתי.

הנסיעה עלתה 15 דולר. בטרם נפרדנו שאלתי מה הוא מייעץ לי לראות לאחר שאסיים את הביקור במוזיאון. הוא תיאר לי את הדרך מהמוזיאון הזה למוזיאון לאמנות יפה של העיר, ומשם לפיר, אף נתן לי את כרטיס הביקור שלו – בובי, מספר 88, והטלפון של התחנה כדי שאוכל להזמינו ולחזור עימו למלון.

וכך נכנסתי אל מוזיאון דאלי [דה סאלוואדור דאלי מיוזיאום, ט'ירד סטריט סאות' 1000, סנט פיטרסבורג], וביליתי בו כשעתיים מרתקות. חלק מהזמן הצטרפתי לקבוצה מונחית, והמדריכה הסבירה בסבלנות כל פרט כאילו זו לה הפעם הראשונה, והשיבה לשאלות ולהערות. נזכרתי במדריך המצרי שהריץ אותנו על פני המוזיאון בקהיר, ובמדריכים הטרודים במוזיאונים באירופה. כאשר סיימה ניגשתי אליה ואמרתי לה שמעודי לא פגשתי בהדרכה מעולה שכזו במוזיאון. היא ענתה: "זה רגיל אצלנו. יש לנו כאן כל הזמן שבעולם."

תחילתו של המוזיאון נעוצה בזוג אספנים אמריקאים עשירים מקליבלנד, ריינולדס ואלינור מורס, שפגשו לראשונה ביצירותיו של דאלי בתערוכה רטרוספקטיבית שנערכה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק ב-1942. הם הפכו לרוכשים נלהבים של תמונותיו, לידידיו האישיים במשך כארבעים שנה, נעשו למומחים ביצירתו ואף הירצו וכתבו ספרים עליו.

בשנת 1971 גדל האוסף עד כדי כך שמשפחת מורס פתחה אותו לציבור באגף של בניין העסק שלהם ברובע התעשייתי בביצ'ווד, אוהיו, ואולם לאחר שנים אחדות התברר להם כי האוסף, שערכו הגיע כבר ל-125 מליון דולר, יהא חייב במיסים גבוהים אם ירצו להמשיך להציגו בדרך זו, ולכן החלו לחפש עיר שתקבל את האוסף – בתנאי שייבנה עבורו מוזיאון מיוחד שיכיל את כל החומר שאספה משפחת מורס על דאלי, וכן שהאוסף יישאר תמיד בשלמותו אף פריט לא יימכר ושום תמונה לא תושאל למוזיאון אחר כלשהו.

התנאים היקרים והמגבילים היו קשים לרוב המוזיאונים הקיימים, והם לא מיהרו לקפוץ על המציאה. כתבה על האוסף, שהתפרסמה בוול סטריט ז'ורנאל, הציתה את דמיונו של ג'יימס מארטין, התובע הכללי של סנט פיטרסבורג העיר. הוא אירגן במהירות קבוצה של אנשים פרטיים שהקימה קרן במטרה להביא את האוסף החשוב לפלורידה, ולעירם. היוזמה המקומית של אנשי סנט פיטרסבורג הצליחה. הם עמדו בתנאים, ופתחו את מוזיאון סאלוואדור דאלי ב-7 במרס 1982, ובכך אכן העלו בבת-אחת את עירם על מפת המוזיאונים העולמית.

המוזיאון מכיל לא רק מתמונותיו של דאלי אלא חומר תיעודי נוסף משלו ומשל הזוג מורס, שהקדישו את חייהם לא רק לאיסוף יצירותיו אלא גם לעיקוב מקרוב אחר חייו, לכתיבת ספרים עליו ולליוויו בהופעות בפני קהל אמריקאי. הם אף ביקרו אצלו פעמים אחדות, במחוז הולדתו שבפורט לילגאט, קאטאלוניה, כדי להבין את הרקע הגיאוגרפי המיוחד, תצורות הקרקע, החול, ההרים – שבו גדל ואשר לדבריהם כל אלה מעמידים את יצירותיו באור פחות סוריאליסטי. צילומי נוף מסביבתו זו של דאלי, שהביאו עימם ומצויים בקאטאלוג האוסף, מראים על קירבה רבה בין מחוזות חלום של דאלי בציוריו לבין נופים קיימים בסביבות פורט לילגאט.

תצוגת התמונות מתחילה משמאל לכניסה, באולם גדול אחד, קצת חשוך כדי שמירב האור יהיה על התמונות, המסודרות על פי סדר כרונולוגי. עבודות מוקדמות בסגנון קלאסי ואימפרסיוניסטי, אחר כך התקופה הסוריאליסטית לרבדיה, ולבסוף שלוש תמונות ענק משנותיו האחרונות, על כל אחת מהן עבד כשנה, בהן "גילוי אמריקה על-ידי כריסטופר קולומבוס", ו"הטוריאדור ההאלוציגני". אפשר לעמוד ולהתבונן בהן, ובכל תמונה שלו, זמן רב.

שני ציורים משכו מאוד את תשומת ליבי. האחד, שנקרא בשעתו "מטוס מוקא מתוך תותח", משנת 1940, מתאר, לדברי המדריכה, את אימֵי מלחמת העולם השנייה, שהיתה אז בתחילתה. שם התמונה כיום "אבא ארך-הרגליים של הערב... תקווה!".

הציור השני שמו "תינוק גיאופוליטי מתבונן בהולדתו של אדם חדש" (1943), והוא מתאר ילד אפריקאי מזה-רעב, מחזיק ברגלי אימו הערומה והשדופה מרעב אף-היא. השניים מתבוננים בכדור-הארץ בצורת ביצה, הם נמצאים מצד ימין, ליד יבשת אפריקה, מביטים לעבר הצד השמאלי, שבו מן המקום שבו מצוייה ארה"ב על המפה בוקעים יד וחצי חזה של אדם חדש, ששאר אבריו עדיין לוטים בקליפה, והוא כאפרוח הבוקע מביצתו. תוך כדי יציאתו מהביצה הוא נשען בידו השמאלית, באצבעות דורסניות, על אותו חלק ממפת אירופה שבו שוכנת גרמניה הנאצית.

לדברי המדריכה, תהליך בקיעתה של ארה"ב מתוך ביצת כדור-הארץ, הוא התרשמותו של דאלי, שמצא בתקופת המלחמה מקלט בארה"ב, מכך שארץ זו היא הכוח העולה שיכריע את העולם ויכונן בו סדר חדש. מעין תקוות העולם, וגם תודתו של דאלי עצמו לארץ שנתנה לו מחסה ובה נתגלה והוכר כשרונו.

תצוגת הספרים על דאלי, באולם הכניסה, מתחילה באלבום הראשון של ציוריו, שהודפס בראשית שנות ה-40 על-ידי המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. עותק ממהדורה השנייה, המתוקנת, משנת 1946, של האלבום, מצוי בידי מאז גיליתי את דאלי בראשית שנות ה-50, והייתי גאה לראות אלבום זה ראשון בתצוגה. האלבום ליווה אותי בכל גלגוליי, יחד עם אלבום אל-גרקו. שני ציירים ספרדים שמאוד מצאו חן בעיניי והמשיכו לעניין אותי כל השנים, אם כי הערכתי לאל-גרקו רבתה יותר במרוצת הזמן. כאשר ביקרנו בספרד, ב-1980, ביליתי פעמיים במוזיאון הפראדו שבמדריד שעות ארוכות בחדר המוקדש כולו לאל-גרקו, והוא משך אותי יותר מגוייה ומוולאסקז.

קניתי קצת חומר – גלויות, ספר התערוכה, כדי שגם אוכל להשתמש בו אם אכתוב רשימה על המוזיאון. באולם הכניסה למוזיאון נמצאת חנות ובה, לבד מגלויות וספרים, גם מזכרות העומדות כולן בחותם דאלי – חולצות, תיקים, ספלים וכדומה, אך אלה נראו לי כבר על גבול הקיטש.

מכל עיר, מסעדה, מוזיאון או אתר אחר אנחנו רגילים לבקש וגם לרכוש חומר – כרטיסי ביקור, תפריטים, תוכניות, גלויות, מפות וכדומה, ומצטבר תיק די רציני. הניירת הזו עוזרת, לאחר זמן, להיזכר וגם להבין טוב יותר מקומות שהיינו בהם, ואף לתאר אותם.

יצאתי ברגל מהמוזיאון והתחלתי ללכת צפונה בט'ירד סטריט [הרחוב השלישי]. סנט פיטרסבורג מחולקת לרחובות לאורכה ושדרות לרוחבה, ההיפך ממנהטן. עברתי על פני האוניברסיטה של דרום-פלורידה, שהמיבנה של מוזיאון דאלי היה פעם מחסן ענק של מחלקת חקר הימים שלה, והגעתי עד לשדרה הראשונה דרום. שם פניתי ימינה לעבר הים, ועברתי על פני מגרדי-שחקים שבלב העיר, חלקם עדיין בבנייה. תנופת-בנייה מורגשת בכל מקום אך הרחובות היו כמעט ריקים מאדם. בתים בני קומותיים, בסגנון קולוניאלי, עם מרפסות ארוכות שעליהן מצל גג רעפים מוארך – איפיינו את הרחוב. כה בלטתי בבדידותי עד שלא פעם עצרו אנשים לשאול אותי כיצד להגיע למקום זה או אחר. היה די חם. מזלי שהלכתי עם כובע. הגב היה קצת תפוס. לקחתי כדור אביטרן. בשדרה הראשונה פניתי שמאלה, קרוב לחוף, והמשכתי למוזיאון האמנויות היפות של סנט פיטרסבורג.

המוזיאון ניצב בלב פארק יפה שהוא מעין הרחבה לטיילת שלאורך החוף. בניין קולוניאלי, בצבעי כתום-ורוד, אם איני טועה. הקפתי את כולו עד שהגעתי לכניסה. הכניסה חינם. אפשר לתרום. תרמתי שני דולר ונכנסתי. כל המסלול שעשיתי היה לפי עצתו של נהג המונית בובי. הסיור במוזיאון היה מאכזב. הספיקה כחצי שעה. רוב התצוגה – ציור אמריקאי משעמם מתקופות קודמות, ורק פה ושם איזו רכישה בודדת של צייר אימפרסיוניסטי צרפתי. פשוט אין מה לראות, והדבר הטוב ביותר במוזיאון היה בית-השימוש.

יצאתי מהמוזיאון. השעה היתה כבר 14.30. הלכתי ברגל לכיוון ה-Pier, המזח, כשאני עובר בדרכי על פני המוזיאון ההיסטורי, שלא עניין אותי, ומגיע ל"טרולי". הטרולי הוא אוטובוס בצורת קרון-עץ של חשמלית ישנה. כל הפנים ספון עץ טבעי מבריק, וגם העיצוב החיצוני, והכתובות, הם של כלי-רכב עתיק. הנסיעה חינם. על חשבון העירייה. שתי "חשמליות" כאלה נוסעות כל הזמן הלוך-ושוב בין תחילת המזח לבין הפיר שבקצהו, כביש רחב בתוך הים, שהוא המשך של השדרה השנייה צפון. מרחק הנסיעה כשלוש דקות בלבד, אך הדבר נוח ומפתה בחום הכבד, ומושך כנראה מבקרים אל מרכז הקניות והמסעדות הגדול שבקצה הפיר.

בצד דרום, בכניסה לפיר, ביתן קטן, מסוגנן ולו גג צפחה חרוטי, ועל הרצפה לפניו מתרוצצת להקת שקנאים אפורים שאוכלים ממה שהמבקרים קונים ונותנים להם, מעופפים מדי פעם בטיסה נמוכה אל הים השקט, וחזרה. הריח – בהתאם.

בקומה הראשונה של הפיר שפע חנויות ומסעדות. וכך חנכתי את ההמבורגר הראשון שלי בארה"ב, שהבעייה היחידה לאוכלו היתה שאין נותנים עימו מזלג או כף כדי לאסוף בהם את שפע התוספות שנלוות אליו באופן חופשי.

עליתי במעלית שקופה, ממנה נשקפת העיר, אל הקומה העליונה, המשמשת כמסעדה בסגנון דרום-אמריקאי. הקפתי את המרפסת סביב כאשר נשקף אלי הנוף הימי של מפרץ טמפה, והעיר טמפה בצפון-מזרח. לאחר שטעמתי למטה גם גלידה, לראשונה בארה"ב, והחלטתי שאינה טובה יותר מהטובות בארץ, קניתי בולים ושלחתי גלויית "שלוש אחיות" לחיים באר, שאותה כתבתי ערב קודם. בגלוייה רואים שלוש בחורות מאחור, בבגדי-ים שחורים, כל אחוריים בבגד-ים אחר, בעל אופי משלו, כמו "שלושת הקופים".

בעל הדוכן, שנראה גם הוא כערבי, הסביר לי שאצלו עולים הבולים 45 סנט במקום 36 האחד, בדואר. קניתי חמישה כי ידעתי שלא יהיה לי זמן לגשת לסניף דואר. אני יוצא מפתח הפיר ושואל על תיבת-דואר, כדי לזרוק את הגלוייה לחיים. מראים לי על תיבה, בצד הצפוני. אני ניגש. לא רואה חריץ. לוחץ. נפתח מכסה רחב, כמו של פח אשפה. נבהלתי. זו תיבת-דואר זו? הלא אפשר להשחיל בה צרור פצצות, להצית אותה או לגנוב את כל תוכנה! לא ייתכן!

חיפשתי בצדדים איזה סדק בטחוני לשלשל בו את הגלוייה. לפחות כאלה שהיו בארץ לפני שהקטינו את הסדקים כך שמעטפת-נפץ לא תיכנס דרכם – אין! ראיתי שאנשים כבר מתבוננים בי בחשד. דחפתי את מכסה פח-הזבל הזה והשלכתי את הגלוייה פנימה. משוגעים! זו תיבת-דואר!? אין כאן שום תודעה ביטחונית?

ניגשתי לטלפן לבובי בתחנת המוניות. האנגלית שלי לא מי-יודע-מה. בדרך כלל יהודית שר-החוץ בנסיעות שלנו, מארגנת כמעט הכול ודוברת עבורי בכל נושא מסובך – כתשלום עבור ארוחה או קניית כרטיס. הפעם בכל זאת הצלחתי להסביר היכן אני, לאחר שתחילה ביטאתי פִּיר כפְּיֵיר, כמו בצרפתית – Pier, והם לא הבינו מהיכן אני מטלפן.

ישבתי בחוץ וחיכיתי למונית. השעה היתה כבר 16.00 לערך. הגיעה נהגת וסיפרה שבובי נמצא עתה בשדה-התעופה ולכן שלחו אותה. בחורה בריאה, בהירה, בעלת זרועות איתנות שמחזיקות בהגה, ושיער מתולתל. פיטפטנו בדרך. הזכרתי בשיחה שאני בא מתל-אביב והיא לא הגיבה. לא הבנתי מדוע. לאחר רגעים אחדים, בעודנו ממשיכים לדבר, שאלה אותי, להפתעתי:

 "מאיזו ארץ אתה?"

 "ישראל."

 "אף פעם לא פגשתי איש שבא משם."

מסתבר שלא ידעה איפה נמצאת תל-אביב.

הנסיעה הפעם, לפי המונה גם היא, היתה קצת יותר ארוכה, והשארתי בידי הנהגת 16 דולר. בובי, וגם היא, כאשר שמעו מפי שאנו עומדים לנסוע לקרוב שלנו, ליד אורלנדו, הציעו בנימוס רב לעמוד לשירותנו אם רק נפנה לתחנה להזמינם.

* * *

נמעני המכתב העיתי זוכרים כי זה שנים אחדות אנחנו קוראים להעניק את פרס ישראל בספרות לחנוך ברטוב, נתן שחם וסמי מיכאל. לשמחתנו בשנתיים האחרונות קיבלו ברטוב ושחם את הפרס בזה אחר זה – ובהזדמנות זו מיטב ברכותינו לנתן שחם הזוכה הטרי!

עכשיו הגיע הזמן, בעוד שנה, להעניק את פרס ישראל לסמי מיכאל!

* * *

אוריה באר

"במבוך המראות" ליערה בן דוד

בימים אלה יצא לאור ספרה של יערה בן דוד "במבוך המראות". יערה מוכרת כמשוררת מחוננת, יוצרת קולאז'ים מורכבים וכן מבקרת ספרות פורה ומעמיקה. יערה, חברת מועצת "מאזניים", היא בעלת ידע רב בספרות העולם, וכן בפרוזה ובשירה המתפרסמת בישראל.

הספר הוא קובץ מאמרים נבחרים, שנכתבו על ידה במשך שנים רבות, בירחונים לספרות, וכן במוספים לספרות בעיתונים שונים. קצתם מתפרסמים כאן לראשונה.

מבין הרבים הראויים לציון, ושמשכו את עיניי, יש למנות את מאמרה על " עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק, מאמר על סיפורים נבחרים של קפקא, ומאמרים על פירנדלו, ו"מחכים לגודו" של בקט.

 בצד אלה מהעולם הגדול, ישנם מאמרים על סופרים שלנו, כמו דן בניה סרי, שמעון בלס, משה בן שאול ועוד.

בעמוד 142 מצאתי, להפתעתי הנעימה, את מאמרה המפרגן של יערה על הרומן פרי עטי "מול ההרים הסגולים". זהו רומן שיצא לאור לפני קרוב לחמש שנים, הראשון בספרות הישראלית שרקעו העיר אילת וסביבותיה, גיבוריו אילתיים ואווירתו אילתית. הספר לא זכה בשעתו לתפוצה נרחבת, כיוון שכדי להצליח בעולם הציני והאכזר של ישראל, עליך להצטייד במרפקים חזקים, להיות שייך לבראנז'ה, וגם היכרות עם עורכי מוספים לספרות לא תזיק.

 אך את יערה הבראנז'ה לא מעניינת. הרומן מצא מאוד חן בעיניה בשל כתיבתו השוטפת והעניינית, ללא תיאורים מתישים, כמקובל אצלנו, ובשל הדמויות המיוחדות ואיפיונן. לכן גמרה עליו את ההלל. כך גם עשתה לגבי ספרים טובים אחרים, שכותביהם חסרי קשרים. כך למשל כתבה על ספרה הראוי לתשומת לב רבה של אסתר אייזן "אימי תפרה לי כוכבים", שרקעו חוויות השואה של הסופרת, על סיפורי "נשמות תאומות" של ציפי שחרור ועל ספרו של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב".

גם הפרק המוקדש למשוררים, הוא מעט המחזיק את המרובה, יש בו ניתוחים מרתקים לשירים של משוררים כמו עזריאל קאופמן, יחיאל חזק, חיים גורי ואחרים.

יערה, אף שהיא מוסמכת לספרות של האוניברסיטה העברית, שם מרבים לכתוב בלשון כבדה ומעייפת, אינה עושה כן. היא אינה משתמשת במילים מפוצצות, ואין במאמריה האיזמים למיניהם – אלה שלעיתים מוציאים אותי מדעתי מרוב שיעמום. מי שחובב ספרות לשמה, ימצא עניין רב במאמריה הקולעים. אכן, כך צריך לכתוב ביקורת ספרותית הראויה לשמה.

אהוד: אכן היא שלחה גם לנו את הספר החדש ושמחנו להיווכח שאיננו כלולים בו כי אנחנו שייכים כנראה לבראנז'ה החזקה ביותר, זו של הנידחים.

* * *

רוֹן גֵּרָא

אֶת הוֹרַי זָכַרְתִּי

אֶת הוֹרַי זָכַרְתִּי טְרוּדִים

בַּחֲנוּת הַסְּפָרִים.

מַעֲמִיקִים חֲלוֹמוֹת,

אוֹבְדִים עִם כָּל נַחְשׁוֹל.

אֶת הוֹרַי זָכַרְתִּי עֲצוּרֵי

נְשִׁימָה,

צְעִירִים קְמֵלִים

צוֹפִים מָחָר

לְאָחִי

וְלִי.

אֶת הוֹרַי זָכַרְתִּי בְּצִדֵּי

שְׁבִילִים

מְרַדְּפִים אַחַר הַזְּמַן,

נוֹשְׂאֵי אַהֲבָה

בֵּין סְלָעִים.

אֶת הוֹרַי זָכַרְתִּי, הַלַּיְלָה

מְסֹהָרֵי אַכְזָבוֹת,

וְצִלֵּם מוּאָר כְּאוֹר

צָהֳרַיִם

וְזֶרֶם נָהֲרָה שׁוֹלֵחַ

שַׁלְהֶבֶת לְבָנָה

לְנַחֲמָם.

* * *

משה גרנות

לא לפי הכללים

על קובץ סיפוריו של אורציון ישי –

"לשתוק עם פרננדו"

כרמל, 2005, 182 עמ'

אורציון ישי הוא פרוזאיקון ותיק, והוא בוודאי מכיר את הכללים המקובלים בכתיבת סיפורת, כגון שלא תורגש מעורבות אישית של המחבר בעלילה, שהוא אמור להיות בוֹרְאָהּ, ולא בְּרוּאָהּ, כגון שגיבור א' איננו אמור לספר לגיבור ב' את מה שזה אמור לדעת – כשכוונה המספר היא להעשיר את ידיעותיו של הקורא. אין לי ספק שאורציון ישי מודע לכללים אלה, אלא שהוא ממש "צפצף" עליהם, וכתב את הסיפורים בקובץ זה "לא לפי הכללים", וראה זה פלא – הקורא לא חש ב"סטייה", והסיפורים בהחלט מעוררים בו עניין, ואפילו מרתקים אותו.

בספר שמונה סיפורים קצרים ונובלת מכתבים. כמעט בכל אחד מן הסיפורים האלה הגיבור או הגיבורה הם סופרים. לפחות בשלושה סיפורים פרטי חייו של האני המספר דומים להפליא לקורות חייו של הסופר, ואלה הם – "בעקבות הניב האבוד", "בחזרה לסגוביה", "אגדת הלנגה".

בראשון – "בעקבות הניב האבוד" מתוארת שליחותו של האני המספר בסנטיאגו דה צ'ילה, שם שימש כמנהל מחלקת התרבות והחינוך היהודי, והתבקש ללמד קורס באוניברסיטה. כיוון שהספרדית הדלה שבפיו היתה משובצת במילים מלאדינו, תלמידיו היו בטוחים שהוא מדבר בספרדית עתיקה מימיו של סרוונטס. קרשבסקי הדיקאן גם מגלה לו ששמו "ישי" (שמו של המספר ושל הסופר!) הוא בעצם שיבוש של השם "אישאר" הנגזר משם העיר איכאר שליד סרגוסה שבארגון. דבריו של הדיקאן מאושרים על-ידי אביו של המספר הנמצא בארץ בבית אבות. קרשבסקי זה מרצה בפני המספר על שני אנשי עט יהודים בשם די פיארה ובנבנשת אשר המירו דתם בעת גירוש ספרד. קרשבסקי ומוניקה, האסיסטנטית היפה שלו, נעלמים עם ההפיכה של פינושה ב-1973. שנים רבות אחר כך מבקר הסופר בעיר איכאר, ומה רבה תדהמתו כאשר נודע לו שראש העיר שאירח אותו בלבביות הוא מצאצאי הקונברסוס, ושם משפחת אימו – די פיארה.

בסיפור השני – "בחזרה לסגוביה", שוב האני המספר מגיע לסגוביה שבספרד כדי לפתוח תערוכה על יצירות הלאדינו. הוא מתארח במסעדה שכמסתבר היתה ביתו של ר' מאיר מלמד חתנו של אברהם שניאור, שהיה שר האוצר של פרננדו ואיזבל – שניהם המירו את דתם כדי שלא יגורשו מספרד. פיזיקאי בשם חְיֶמֶה נאווארו מתעניין מאוד בתערוכה הנ"ל, ומסתבר שהוא מצאצאי הקונברסוס, וזכור לו שסבו וסבתו היו לוחשים לחש לפני כניסתם לכנסייה. האני המספר מפענח את הלחש: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא."

בסיפור השלישי – "אגדת הַלֶנְגָה" מסופר על שליחותו של האני המספר לצ'ילה בימי ההפיכה הגדולה של אוגוסטו פינושה בשלטונו של סלבדור איינדֶה, שלטון מרכסיסטי שהושג בבחירות דמוקרטיות, הפיכה שהתרחשה ב-11.9.1973. המספר שומע בקולו של חואן גרסיה, המורה להיסטוריה האינדיאני, השמאלני הקיצוני, ומונע מתלמידיו להפגין – לא בזכות השלטון ולא נגדו, ואחר כך הוא סוגר את בית הספר סמוך לימי ההפיכה, וכך מציל את תלמידיו מטבח. הסיפור מתאר את הזוועות שעורך פינושה (בסיוע אמריקני!) במרכסיסטים, ביניהן הוצאות המוניות להורג של אוהדי המשטר הקומוניסטי. המספר נוסע 600 קילומטרים דרומה כדי להתוודע לגורלו של חואן, ונודע לו שהוא הועלם כמו שאר תומכי המשטר. אלא ששנים רבות אחר כך, הוזמן לחתונה, שבה שם הכלה הוא לֶנְגָה. חתונה זאת מפגישה אותו שוב עם חואן, שהעניק לבתו את השם הזה כשמו של עץ יוצא דופן בעמידותו. מסתבר שחואן עמד להיות מוצא להורג יחד עם אישתו, אך מעשה חסד שעשה עם אדם זר (שלא אפרט כדי לא לגרוע מהנאתו של הקורא הפוטנציאלי), גרם לכך שאותו אדם הציל אותו בעורמה מכדורי המשטר החדש.

אני מניח שגם הסיפורים "לשתוק עם פרננדו", "המכתב לרוחנה חזר" ו"עם הנזירה קלרה" קשורים איכשהו לביוגרפיה של הסופר, אך הדימיון הרבה יותר מעומעם מאשר בשלושת הסיפורים שסקרתי לעיל.

שמונה מתוך תשעת הסיפורים – עלילתם כבדת ראש, ולעיתים אפילו נוגה עד טראגית ("סוסו של סרוונטס", "המכתב של רוחנה"), ורק בסיפור אחד העלילה מבודחת – "שעורה בעינו של משולם", סיפור שעלילתו מתרחשת בירושלים העתיקה בהווי ישן של שידוכים התפורים לפי מידותיהם של ההורים, ושל אמונות בלחשים וקמיעות. תעלולים של גנבי ירושלים גורמים לסוף טוב – לחתונה בין חירש ושוטה ובין סהרורית עשירה. שוב – אינני מפרט כדי לא לגרוע מהנאתו של הקורא.

נובלת המכתבים שבסוף הספר – "מכתבים ולא רק" – היא מלאת חידות, למרות שכאמור בפתיח לרשימה זאת, הכותבת מספרת לנמענת דברים שזאת היתה אמורה לדעת. המכתבים נשלחים מדנה (אישה נשואה לגבר מושך ונעים בשם אמיר, ולהם שני ילדים) למורתה הנערצת, שלימדה אותה בכיתות י"א-י"ב, ושהייתה חברה קרובה שלה. יש אפילו רמזים שהיו בין השתיים יחסים אינטימיים (מוטיב המופיע בספרה של יהודית קציר "הנה אני מתחילה" – הקיבוץ המאוחד 2003). המכתב הראשון שנשלח מהודו (דנה נטשה את בעלה ואת שני ילדיה וברחה להודו), הוא ארוך מאוד (עמ' 163-130), ושלושת המכתבים הבאים (מהארץ) הם קצרים יותר (עמ' 182-164). מסתבר שמאיזו סיבה לא ברורה עד סוף הסיפור, המורה ניתקה את הקשר עם דנה. בעבר הן היו חברות קרובות, והמורה סיפרה לה על מאהב שיש לה, שהיווה נחמה על כך שהיא נשואה לבעל אלים וקמצן, וגרה עם אביה המתעלל בה. המורה מספרת לה פרטים אינטימיים ביותר על משכביה עם אותו מאהב, אך אינה מנדבת עליו מידע מזהה. במכתב הארוך מגלה דנה למורתה (המתנכרת לה) שהיא התאהבה בעורך הספר שכתבה, ואשר הוצאת ספרים מכובדת החליטה להפיק אותו. המחשבה המתגנבת למוחו של הקורא היא ששתי הנשים – המורה ותלמידתה – מאוהבות באותו אדם, אלא שמתיאוריו של האהוב, הלא הוא נתן העורך הספרותי, מסתבר שתכונות אהובתו הקודמת, שנטשה אותו למרות שבועת האהבה שלה, אינן דומות לתכונותיה של המורה של דנה – הוא מתאר אותה כמיסטיקנית, מתעניינת בקבלה ובאסטרולוגיה, וכי היא מביאה את אחת מתלמידותיה – עולה מחבר העמים – שתהיה עדה בחדר הסמוך לאנקות ההתעלסות שלה עם נתן. זה בהחלט לא מתאים לאופייה של מורתה הנערצת של דנה . מצד שני, ייתכן שנתן שינה את קווי אופייה בכוונה כדי לא לאפשר את זהותה – חידה!

בהמשך הנובלה מסתבר שצעיר דתי, שכינויו – שלז, אותו פגשה דנה בהודו, חושף את סיפור הרומן שבין דנה לנתן ובין המורה ובין המאהב המסתורי שלה, ומחליט לסחוט את שתיהן. באיזה שהוא אופן, שלא פורש בסיפור, מצליחה דנה לחסום את נכלוליו של שלז ולשחרר אותה ואת מורתה מאיומיו – שוב חידה!

הספר רווי מתח, העלילות מרתקות ומביאות ניחוח אקזוטי מספרד, מקסיקו, צ'ילה וירושלים. הקורא מפליג עם הסיפורים למחוזות עלומים על פני הגלובוס ובתוך נפש האדם.

* * *

דליה אפרת

יצאתי אל הלילה

יָצָאתִי אֶל הַלַּיְלָה.

אֹפֶל לְפָנַי נִבְקַע.

וּבְרֶטֶט שֶׁל תְּשׁוּקָה תּוֹכוֹ פָּסַעְתִּי.

הוּא קָרָא לִי, כֹּה שָׁלֵו וְכֹה עָמֹק,

הוּא קָרָא לִי, "הִבָּלְעִי!"

בִּזְרוֹעוֹתָיו-קְטִיפָה גִּפֵּף גּוּפִי וְלִי לָחַשׁ, "בִּי הִבָּלְעִי!"

וַאֲנִי, שְׁכוּרַת-עֶרְגָּה, הוֹסַפְתִּי צַעַד,

וּפָסַעְתִּי תּוֹךְ-תּוֹכוֹ, וּבוֹ שָׁקַעְתִּי - - - - -

עַד עָלָה הַסַּהַר, וְהִלָּה תְּכֻלָּה סְבִיבוֹ

גְּלִימַת-מַלְכוּת.

וְיָדַעְתִּי: מֶלֶךְ-לַיְלָה מִכִּסְּאוֹ יָרַד.

לֹא עוֹד חֵלֶק מִן האֹפֶל הֶעָמֹק.

אָדָם בּוֹדֵד, בּוֹדֵד, עַל כְּבִישׁ חִוֵּר,

בָּתֵי בֶּטוֹן בָּאֹפֶק.

עוֹד מְעַט יַפְצִיעַ שַׁחַר אַפְרוּרִי שֶׁל מֶלֶט –

* * *

יצחק שויגר

הפר הצעיר של למפל

מעשייה שסיפר לי אבי זקני שיודעי ח"ן אולי יסיקו ממנה מסקנות עכשוויות על הפוליטיקה המקומית.

בעיירה בפולניה היתה קהילה יהודית לא קטנה, שהיתה ידועה בתעשיית החלב שלה. גם הציניקנים שביניכם לא יוכלו להתעלם מהמילה תעשיית החלב. העיירה ממש התפרנסה מכך. אמנם לא היו שם קווי יצור אוטומטיים של יוגורט וגבינה כפי שנהוג היום, אבל בכל קצווי העיירה, ממש סביב לה, היו רפתות, שבהן היו פרות עתירות דדיים, שבעליהן היו חולבים אותן כל יום ואוספים את החלב. כך מדי יום ביומו. חלקם היו אוספים את החלב ומשגרים אותו לאחת המחלבות המודרניות שהוקמו בעיר המחוז הקרובה, שם היו מעבדים את התוצרת. חלקם היו מייצרים בעצמם. שמנת, מי גבינה, יוגורט ביתי, גבינה לבנה וכיוצא באלה. מוצרים של חלב. מה שהיום היו מכנים בוודאי, "מוצרים טבעיים."

חלק נכבד מהתוצרת היה מחולק בכל העיירה לחנויות המכולת כחלב טרי לשתייה, בכדי חלב, וחלקו אף היה מוצא את דרכו ישירות לבתי לקוחות תושבי העיירה, שהיו בדרך כלל מחשובי העיירה, שידם היתה משגת לקנות חלב טרי כל יום. השיווק היה נעשה על ידי מיספר חלבנים, שהיו מעמיסים את החלב בכדי אלומיניום גדולים, על עגלותיהם, ומחלקים בבתי הלקוחות. עקרות הבית היו ממתינות להם מדי בוקר עם כדים בידם כדי לקנות את התוצרת. מוכרי החלב, שהיו רבים ביניהם על הלקוחות, הסדירו ביניהם את חלוקת החלב, וקבעו קווי חלוקה, זאת בעקבות מריבה איומה שגרמה לקרע גדול בעיירה. לימים עלו אלו ארצה והמשיכו את עבודתם באותה צורה. יודעי ההיסטוריה המקומית בוודאי מכירים את קווי החלוקה של תוצרת החלב שהפכו בארצנו לפרנסה של ממש שאף היה להם ביקוש רב.

כל מי שבקי בתעשיית החלב יודע שפרה מניבה חלב לא כדבר של קבע, אלא כאשר יש לה עגל שהיא צריכה להיניק בחלבה. ובני האדם למעשה מתאכזרים לשני אלו. את העגל מפטמים ומוציאים לשחיטה ואת חלבה של הפרה אוספים ומניקים בו תינוקות של בני אדם, ולעוד מוצרים.

 מי יודע, שח סבי זקני, אם לא עבירה של ממש עושים בני האדם במעשה הזה, שאולי לכך התכוונה התורה באיסור "לא תבשל גדי בחלב אימו." רוצה לומר, "בשל רצונך בחלב אימו אתה מבשל את הגדי?" אסור באיסור מוחלט, ראה הוזהרת!

אבל נחזור לסיפורנו ולא נשקע בדברי מוסר.

כדי לגרום לכך שהפרות יהיו מעוברות היו זקוקים לפר שיזריע אותן. מה לעשות שאז לא ידעו הרבה על הזרעות מלאכותיות. ומה היו עושים? קוראים לבעל הפר והוא היה משדלו במילים יפות שיעלה, כמו שאומרים, על הפרה שהראתה לו את עכוזה ושיתקע את מה שצריך. מחכים כמה שבועות ורואים את התוצאות. אם כרסה גודלת ועובר בבטנה, היו מברכים על המוגמר ומשלמים לבעל הפר ואם זו היתה בעילת סרק לא היו משלמים לו מאומה. שהכול היה בבחינת, "זה נהנה וזה לא חסר." רוצה לומר, "הצלחת הרווחת."

הפרים, אכלנים גדולים היו והוצאות אכילתם רבות, ומספר הפרות לא היה כל כך גדול שהצדיק אחזקת פרים רבים למטרה זאת. לכן היו בעיירה רק שני פרים. הפר הכנוע של רייזלה האלמנה, שבעלה מת מבעיטה של סוס, והפר של למפל הדרשן. אותו פר היה פר מועד. בכל פעם שהיה מישהו מבעלי הפרות סבור שפרתו נזקקת לשירותיו של הפר, היה רוחץ את אחוריה ומכינה למאורע. או אז היה פונה לרייזלה או ללמפל הדרשן. אלה היו מובילים את הפר עד לפרה הנזקקת ושם היו משחררים אותו עד שישלים את משימתו.

פה יש לבאר ולהסביר כי הולכת הפר היתה מעשה לא קל. כי הפר הרי חיה חזקה והובלתו כרוכה בעמל רב ובמיומנות רבה. בכל פעם שלמפל הדרשן היה מוביל את הפר היתה הובלתו נגמרת בנזקים רבים. סיפורי הפר הנגח היו מנת חלקה של העיירה, שכפי שהסברתי קודם, תעשיית החלב היתה מרכז חייה. מדי פעם הפר היה בורח מבעליו ותפיסתו היתה כרוכה במאמצים רבים. כל ליצני העיר וילדיה היו מתאספים בדרכו ומחכים לרגע שבו למפל היה מאבד שליטה על הפר, והיו רצים אחריו לראות את מה ישבור בריצתו. כולם יודעים לספר כיצד הרס את חנות ירקות של הרשל וכיצד פגע בקורת ביתו של שמערל והרס את הבית ואף כולם זוכרים כיצד במרוצו פגע בעגלת הילדים שהוליכה שפרה הוולדנית, שמספר ילדיה היה הגדול בעיירה. ואף אומרים שאלמלא הפילה מרוב בהלה את ולדה בשל התנפלותו של הפר, על עגלת התאומים, היה מספר ילדיה מגיע לשיא עולם והיתה זוכה בגימלה לכל חייה, מן הממשלה הפולנית. בעלה אף איים לתבוע את למפל הדרשן בשל הפסד הגמלה.

בשל כך העדיפו בעלי הפרות להיזקק לשירותיו של הפר הכנוע של רייזלה. אך הצלחותיו של הפר הכנוע של רייזלה האלמנה לא היו רבות. הוא היה בעל הילוך איטי ועד שהבין את מה שהפרה רוצה היו צריכים לחבוט בעכוזו. פרו של למפל לעומתו היה חם מזג והוא הבין היטב מה נידרש ממנו ואף תוצאות רווחיות של ממש הביא ללמפל הדרשן, שהיה איש ספר ובקי בהוויות העולם, אבל לאחר תשלום נזקיו לקורבנותיו של הפר מההריסות שגרם, לא נשאר לו ממון רב לפרנסתו. לכן, השלים את הכנסתו מדרשות שנשא, מהספדים, דרשות בר מצווה ושבתות חתן, והכול כפי שנתבקש. ותיקי העיירה אף סיפרו ששמעו הגיע עד לעיר המחוז. כשהשר הממונה הודיע שיבקר בעירייה, הופיע שליח חשאי, שבוע קודם האירוע המרגש, אצל למפל הדרשן וביקש ממנו כי יכתוב לו את נאום הברכה לרגל טקס חנוכת בית העיריה, שלכבודו בא השר הממונה.

כך קרה שפרנסי העיירה הגיעו לכלל החלטה כיצד לבלום את נזקיו הצפויים של הפר של למפל הדרשן. נמנו וגמרו והכינו מפה של העיירה, שפירטה בביאור יתר את המותר והאסור לפר של למפל. להיכן הוא יכול להיכנס ולהיכן אינו יכול להיכנס. היכן מותר לו לחנות והיכן אסור לו. ואף שמו שלטים בקרנות הרחוב כמו שנוהגים היום, עם עיגול וציור של פר באמצעו והתמרור אמר "אין כניסה לפרים." וכך, סברו פרנסי העיירה, כי כאשר יקבל למפל הדרשן הזמנה מאיזו רפת, ייקח את פרו בצווארו וינהג אותו על פי המפה המסומנת והמפורטת. כך ימנעו את הנזקים, כי הפר הנגח המועד, לא יעבור על יד אותם מכשולים שהטריפו את דעתו בעת שראה אותם, ושגרמו לאובדן השליטה של למפל הדרשן ולנזקים שחלקם תואר לעיל.

אותו יום, יום חורף היה. ולמפל קיבל קריאה והזמנה מאחת הרפתות שליד הנהר. ראשית מסעו עברה בשקט. הוא הלך בדרך הסלולה ובהתאם לשלטים. וכל הדרך עברה בשלום ואף את משימתו השלים. הוא פקד את כל עכוזיהן של כל הפרות שהושמו בפניו באותו יום. אלא שבסופו של היום לכשגמר את מלאכתו ולמפל הדרשן התחיל לנהוג אותו בחזרה לביתו, או אז הגיח בדהרה ליפא העגלון עם סוסו השחור במהירות רבה ובמרוצו התיז על למפל ועל פרו בוץ שחור. התוצאה היתה קשה. הפר הרגזן קרע את החבל שקשר אותו אל למפל הדרשן כאילו היה חוט תפירה והתחיל לרוץ אחרי העגלה. הסוס השחור אף הוא נבהל ופתח בדהרה אל עבר הנהר. וכשהגיעה העגלה ממש ליד הנהר, השיג הפר את הסוס ונגח בסוס, בעגלה ובליפא העגלון. העגלה נפלה עם הסוס אל מימי הנהר והפר הנוגח אחריהם. וכך טבעו הפר והסוס ורק ליפא העגלון ניצל מהטביעה בעור שיניו, לאחר שהצליח לקפוץ מן העגלה המדרדרת למים, מבעוד מועד.

צער רב הצטער למפל הדרשן על הפר, אך לא אמר נואש, וכשהבכירו הצאצאים של פרו האהוב, מההזרעה האחרונה, בחר לו את היפה מן העגלים הנולדים, שלדעתו דמה לפרו המת, דימיון רב. קנה אותו מבעל הפרה והחליט לגדלו לחופה ומעשים טובים, כפי שנהג בפרו האהוב שטבע.

הזמן עבר והפר הצעיר, בנו של הפר הנגח, הגיע לפרקו. עבר למפל הדרשן אצל כל הרפתות והודיע להם כי מעתה יש תחת ידו פר מאומן, מיוחם וחזק, בנו של פרו האימתני. אך זה הצעיר, הגם שניחן בכל הגנים הטובים של הפר המת, אין צורך לפחד שמא ירש גם את מזגו הסוער.

פרנסי העיירה, לשם הזהירות, דרשו מלמפל הדרשן כי בשל הגנים הפראיים, שבוודאי עברו לפר הצעיר, ישמור את כל האיסורים והחרמות שהטילו על הפר הנגח, אביו של הפר הצעיר. וכך היה. למפל הדרשן צעד באון מחזיק בצווארו את הפר הצעיר. יפה וחזק ונראה אימתני ומפחיד, ממש כמו אביו. הוא נכנס רק ברחובות המותרים ונמנע מלהיכנס לרחובות האסורים וכשהגיע לעכוזי הפרות מילא ללא דופי את חלקו בעסקה.

שיפשף למפל הדרשן את ידיו בשמחה כמי שעתיד טוב צפוי לו. המסע עבר בשלום והפר נראה מבטיח.

עברו להם ימי הציפיה. אך אבוי, כרסי הפרות לא התחילו להתמלא. מישמשו בעלי הפרות את הכרסים ואלו לא מתמלאות. שאלו באוב וברבנים אך איש לא ידע להסביר. עד שנועצו במומחה וטרינרי ידוע, שפסק ללא היסוס – הפר עקר! הוא יפה, הוא ניראה חזק, הוא עושה רושם טוב על הפרות, אך שום דבר לא יֵצא ממנו.

חזר למפל הדרשן לביתו עצוב וכואב, מכר את הפר הצעיר לאחד מסוחרי הבקר על מנת שיעשה ממנו נקניק' וזאת אולי כנקמה בפר הצעיר, שהוליך אותו שולל לאחר שהשקיע הון רב בו ובגידולו ולאחר שתלה בו ציפיות גדולות.

"ומה קרה ללמפל הדרשן?" שאלתי את סבי.

"הוא עזב את העיירה ועבר לעיר המחוז ושם קיבל משרת מגיה באחד מעיתוני העיר. בכל זאת הוא הרי איש ספר." כך ענה לי סבי.

* * *

זאב בן-יוסף

שאלת הזהות של יאיר לפיד

התשובות של יאיר לפיד על שאלת הזהות הישראלית מעלות שאלה קשה יותר – מהי זהותו של השואל. והרי החדשות מפי יאיר לפיד (ב"ידיעות אחרונות" מ-27.4.2012): כבר לא שואל יותר "איפה הכסף" אלא "איפה הישראליות", מאחר שכל מה שצריך כדי שיהיה לנו טוב בארצנו הוא לפתור את שאלת הזהות הישראלית שלנו.

רק שבסוף דבריו המלומדים קובע לפיד שאנו מדינה יהודית, ובכך מותיר חשופה ומדממת את בעייתנו העיקרית והמהותית באמת – בעיית ערבים ויהודים במדינת ישראל.

באותה נשימה הוא קובע שהחילונים הם שהקימו את מדינת ישראל, כשהוא מתעלם מהציונות הדתית ומרבבות שומרי מצוות מסורתיים ושאר יהודים מאמינים שהשתתפו בהקמתה, נלחמו עליה ואף הקריבו עבורה את חייהם.

לפיד מעלה עוד פיתרון מקורי מרעיש לשאלת הזהות הישראלית: "אנו זקוקים היום יותר מאי פעם לחוקה" שתהיה "מאוזנת", של "הזרם המרכזי של אזרחי המדינה", חוקה "שתאזן בין היהדות לדמוקרטיה, תחזיר למדינה את תחושת הריבון ותחסום – בנחישות ובלי למצמץ – את הכוחות האפלים של הלאומנות והתיאוקרטיה..."

יופי!

רק שלפיד לא מגלה לנו איך הוא חושב להשיג הסכמה על חוקה מאוזנת ואידיאלית כזו, כאשר במשך 64 שנות המדינה לא הצלחנו אפילו להגיע להסכמה על היחסים בין הרשויות כדי להשיג איזונים ובלמים ביניהן, להביא למצב בו אף רשות לא תוכל לשלוט על רעותה, ואפילו לא מצליחים להגיע להסכמה כמה חברי כנסת דרושים כדי להסדיר את יחסי הרשות השופטת והרשות המחוקקת – יחסים העומדים בבסיסה של כל חוקה.

כל אלה מוכיחים שאכן צדק לפיד בכותרת שהעניק למאמרו – "שאלה של זהות": יש באמת שאלה קשה ובעייתית מאוד של זהות. זו של יאיר לפיד.

* * *

יהודה דרורי

כרגיל, כל ממזר מלך...

אנו מבחינים בעשרים השנים האחרונות כי כמעט כל אישיות ציבורית המסיימת תפקידה, ולא מקבלת הארכת מינוי או מינוי ממלכתי אחר – רואה חובה לעצמה לירוק לבאר שממנה שתתה. אין פה רק עניין של נקמה אישית, כמו הרצון להישאר בכותרות התקשורת ולהכין לעצמו מקום ברשימה הבאה לכנסת של איזו מפלגה שתהיה.

כזהו לדעתי גם המקרה האחרון של פתפותי הביצים ראש השב"כ היוצא – דיסקין.

זה יותר משנה שאני מנחה, מידי שבוע, באחד המתנסי"ם בכפר-סבא, קבוצת דיון הנקראת "הפרלמנט של כפר סבא". 15 אנשים שיצאו לגימלאות ממיגזרים שונים במשק (וחלקם בתפקידים בכירים) ,המתכנסים לדון על בעיות פוליטיות, כלכליות וחברתיות של מדינת ישראל, כולל שאלות הקשורות לענייני השעה.

אחד הדברים שלמדנו מיד בתחילת פגישותינו, הוא שלא להתרגש מכותרות בעיתונים, ולא ליפול למלכודת של הצהרות בומבסטיות של אח"מים, ושל מיני טרמינולוגיות תעמולתיות. בעוד מיספר ימים, בהתכנסות הבאה שלנו, נעלה לדיון גם את הצהרתו האחרונה של יובל דיסקין (ב"פרלמנט" האחר של כפר-סבא), כדי להבין מה הן המשמעויות של דבריו.  ברור לי כבר עכשיו, שבסיכומו של יום, הוא לא ייראה כל כך טוב כמו שמציירת אותו התקשורת (זו האופוזיציונית ברובה לשלטון הקיים במדינה...)

הסיבות לכך הן, שעלינו פשוט להתבונן בחמש נקודות ב"נאום הממזר-המלך":

ראשית כל דיבורים על "משיח", על "קיסריה" ועל "אקירוב" הינם מלכתחילה תעמולה זולה שנועדה להשמיץ את האישים עליהם מדובר – עוד לפני שנאמר על מה חטאו או פשעו... ולכן אנו מבינים מיד שדיסקין בהשמצותיו העמיד עצמו לכל המרבה במחיר במפלגות האופוזיציה.

שנית – לקרוא להסכם שביתת הנשק המשופר שעשינו עם מצרים: "הסכם שלום" מעמיד את הבן-אדם בקבוצה של חסרי ידע בסיסי על האזור (כמו שליטי אירופה) או כאחד שחושב שאנחנו טיפשים.

שלישית, וזה הגרוע מכל, אדם במעמדו של דיסקין יודע היטב ש"השלום" אינו (ולא היה...) אופציה מבחינתם של  הפלסטינים. גם לא רבין וגם לא פרס, עם כל הוויתורים, לא השכילו להזיז את הפלסטינים אפילו מילימטר לעבר שלום.

רביעית, כיום כבר כל בר דעת מבין שצחצוח החרבות המילולי שלנו ושל ארה"ב כנגד איראן יש לו מטרה פסיכולוגית, ואלמנטים של דיסאינפורמציה ולא בהכרח כוונה מבצעית.

חמישית, ברור לכולנו שיש התארגנות ימנית קיצונית מסוכנת במדינה. מצד שני אנחנו לא ראינו כיצד דיסקין כראש השב"כ הצליח להתמודד עם התארגנות זו.

המסקנות שדיסקין מנסה להביא אליהן את שומעיו הן ששלטון ביבי-ברק הוא לא טוב ולא מתאים למדינה ואפילו מסוכן... נו באמת, בכל המשברים הכלכליים והאזוריים שאנחנו כולנו, והממשלה הזו – עברנו ב-7 השנים האחרונות, האם לא יצאנו כשידנו על העליונה? כשהכלכלה יציבה וצה"ל חזק מתמיד?  מה כבר ביבי וברק עשו שלא מצא חן בעיניו (חוץ מאשר שלא האריכו לו את הקדנציה?) – והכי מפליא בכל העניין הזה הוא  שדיסקין לא צייץ בנושאים הנ"ל אפילו פעם אחת בשעה שקיבל ממבוקריו שכר מכובד... וזה אומר דרשני... לפחות מהבחינה המוסרית.

* * *

אהוד בן עזר

על "התהילה של אבי"

ספר אוטוביוגראפי מקסים של מרסל פניול

עכשיו לראשונה בעברית

תרגם והוסיף אחרית דבר: ניר רצ'קובסקי

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012, 191 עמ'

רוצו לקרוא!

באקראי נפלנו על "התהילה של אבי" בזכות שמו של מרסל פניול בערימה של 4 ספרים במאה שקלים, וכאשר התחלנו לקרוא בו לא יכולנו להניח אותו מידינו במשך שעתיים עד שסיימנו לקרוא את כולו, פורצים מדי פעם בקולות צחוק, מלאים מתח, ורק שאצבעות הידיים כאבו לנו כי כריכת הספר היא כזו שיש כל הזמן להילחם בו כדי להחזיקו פתוח, בשתי כפות ידיים מאוגרפות עליו.

מרסל פאניול הוא מחזאי רב תהילה, "מריוס" ו"פאני", וגם חתום על רומאנים וסרטים כמו "אשת האופה", "ז'אן דב פלורט" ו"מנון". ב"התהילה של אבי" [1957] הוא פותח את זיכרונותיו ו"מצייר את ילדותו שהיתה יפה. את פרובאנס של ראשית המאה ה-20, את אביו המורה ואימו התופרת, ואת חופשת הקיץ ששיאה הוא ציד ה'ברטוול' בגבעת הטרשים שליד מרסיי. מסע הציד הזה הוא מסע החניכה של הילד מרסל, שמכניס אותו לעולם המבוגרים, ובה בעת מגלה לו את חולשותיהם. בהמשך החופשה והשנה ההיא לומד מרסל מהי ידידות אמת, וגם את גבולות התמימות ואת קוצר ידוע להושיע מפני הרוע."

זאת מתוך ה"אחרית דבר" של המתרגם, שהוציא מתחת ידו עבודת תרגום מצויינת ואחראית.

במקום להכביר במחמאות שעלול להיות להן מימד של התנשאות, (כמו לכתוּב על העטיפות האחוריות של הספרים שפרי מוציא לאור וחותם על קילוסם), אעתיק כאן שני דפים מהספר הנפלא:

כשהלכה לשוק [אימו של מרסל פניול], היתה משאירה אותי כדרכה בחדר הכיתה של אבי, שלימד ילדים בני שש או שבע לקרוא. הוא החזיק בידו קנה גמיש, אשר שימש אותו כדי להצביע על האותיות והמילים שכתב על הלוח השחור, ולפעמים כדי להצליף באצבעותיו של שובב שלא הקשיב.

בוקר אחד הושיבה אותי אימי במקומי ויצאה בלי אומר, בעוד אבי כותב באותיות ברורות ומרהיבות על הלוח: "אימא הענישה את הילד כי הוא לא התנהג יפה."

כשרשם נקודה עגולה ונהדרת בסוף המשפט, צעקתי: "לא! זה לא נכון!"

אבי הסתובב באחת, הסתכל בי במבט המום וקרא: "מה אמרת?"

"אימא בכלל לא הענישה אותי! אתה טועה!"

הוא התקרב אליי:

"מי אמר לך שהענישו אותך?"

"ככה כתוב."

מרוב הפתעה כמעט בלע את לשונו.

"תראו תראו," אמר לבסוף. "אתה יודע לקרוא?"

"כן."

"תראו תראו... " חזר ואמר.

הוא הצביע בקנה שבידו על הלוח.

"אז קרא."

קראתי את המשפט בקול רם.

הוא הביא מקראה, שממנה הקראתי בלי קושי כמה עמודים...

אני חושב שמימיו לא חש כזאת שמחה, כזאת גאווה, כמו ביום ההוא.

כשהגיעה אימי, מצאה אותי יושב בין ארבעה מורים, ששיחררו את תלמידיהם להפסקה לא מתוכננת והקשיבו לי כשהקראתי לאיטי את "אצבעוני". אבל במקום להתפעל מן ההישג, היא החווירה, הניחה את הסלים על הארץ, סגרה את הספר, הרימה אותי בידיה ואמרה: "אלוהים ישמור! אלוהים ישמור!"

בדלת הכיתה עמדה השוערת הקורסיקאית הזקנה, והצטלבה. אחר כך נודע לי שהיא זו שהזעיקה את אימי ואמרה לה ש"המורים האלה" עומדים "לפוצץ לי את המוח."

בארוחת הערב חזר אבי וטען שאלה אמונות טפלות מגוחכות, שלא השקעתי בזה שם מאמץ, שלמדתי לקרוא כמו שתוכי לומר לדבר ושהוא בכלל לא השגיח בכך. אימי לא השתכנעה, ומעת לעת הניחה את כף ידה הצוננת על מצחי ושאלה אותי: "לא כואב לך הראש?"

לא, לא כאב לי הראש, אבל עד גיל שש אסרה עליי להיכנס לחדר הכיתה או לפתוח ספר, מחשש להתפוצצות מוחית. היא נרגעה רק כעבור שנתיים, בסוף השליש הראשון ללימודיי בבית הספר, כשהמורה שלי אמרה לה שאני מחונן בזיכרון מדהים, אך בעל בגרות נפשית של תינוק בעריסה.

["התהילה של אבי", עמ' 28-29]

הספר מצטרף לשכיות החמדה של הספרות הצרפתית ה"קלה" כמו "הרפתקאותיו המופלאות של טרטרן איש טרסקון" לאלפונס דודה, "המישמנאים והמירזנאים" לאנדרה מורואה, ו"מלחמת הכפתורים" מאת לואי פרגו, שקצר תהילה בעיבודו לסרט של הבמאי איב רובר, הבמאי שגם חתום על העיבודים הקולנועיים ל"התהילה של אבי" ולסרטים על פי ספרים אחרים של פניול. ובוודאי שכחתי או לא ידעתי על שכיות חמדה נוספות מאותו ז'אנר. אולי אפילו "קנדיד" של וולטיר יכול להיכלל במחיצתן.

רוצו לקרוא!

גם אם הספר לא יופיע ברשימות רבי המכר כמו הקשקוש "סטונר", וגם אם נשות תל אביב הדעתניות לא תטמאנה את אצבעותיהן המטופחות בספר משעשע ולא משעמם כַּ"תהילה של אבי", ובייחוד שאי אפשר לדבר עליו מתוך התייחסות ליעקב דרעי, הלא הוא הפילוסוף היהודי הצרפתי התורן-הפלצן שלהן –ז'אק דרידה! – וגם מה עוד שהספר, שומו שמיים! – לא יוצא נגד אכיבוש אמשחית!

אז – רוצו לקרוא!

* * *

כרמלה קום

יאיר – דור שישי לסבך יהודה ראב

לאהוד היקר שלום רב.

יישר כוח על תמיכתך האמיצה והכנה בסא"ל שלום אייזנר, שכל בר דעת אובייקטיבי תומך בה. אך לדאבון הלב, במציאות של כל העולם נגדנו, נכפית עלינו שיטת "אל תהיה צודק, הייה חכם" והימנע מליפול כפרי בשל לתוך תעשיית התעמולה השיקרית של שונאינו מבחוץ ומבפנים. ובמקרה הזה, כמה חבל שלא התאפשר למנוע את כניסת "שוחרי הצדק" לשטחים, ולהעבירם היישר לסוריה...

ואשר למידע: נכדנו סגן צנחנים יאיר קום נמנה עם מצטייני הנשיא ביום העצמאות. הוא דור שישי לסבך יהודה ראב מבנו הבכור מנחם-שלמה.

אחותו של יאיר, כנרת, סגן במודיעין, זכתה להיות לפני שלוש שנים מצטיינת רמטכ"ל, ואביהם ישי שירת כמ"פ בשריון, מסורת שמשתלבת בשורשי המשפחה מכל הכיוונים.

בברכה,

כרמלה קום

נינתו של יהודה ראב בן עזר

אהוד: סבתא-רבא של כרמלה קום, חברת קיבוץ סעד, היתה הדסה הרשלר. בעלה הראשון של הדסה היה ר' אהרן הרשלר, שעלה עם אביו יוסף שמואל הרשלר מהונגריה לירושלים בשנת 1860. בירושלים ספג ר' אהרן הרשלר בליל חורף אחד פצעי מוות מירי של שודדים ערבים מחברון, שנגדם יצא – והלך לעולמו ב-6 בינואר 1873, ו' טבת תרל"ג, ונקבר בהר הזיתים, כשהוא מותיר אחריו את אשתו בהריון עם בת שנולדה אחר הירצחו. ברבות השנים הוכר אהרון כראשון לחללי מערכות ישראל, וזיכרו מונצח בידי משרד הביטחון. [על פי האתר של עודד ישראלי ובו הפירוט המלא עם תמונת המצבה בהר הזיתים].

הדסה הרשלר האלמנה הנמרצת, "סית הודעס מן אל-טחונה", שהיתה חוכרת של טחנת קמח בירושלים, נישאה אפוא לסבי יהודה ראב, אך הזיווג לא עלה יפה [הוא נמשך לסוסיה בטחנה שהזכירו לו את נעוריו האיכריים בהונגריה, ואילו היא קיוותה לעשותו רב]. הוא התגרש ממנה מבלי דעת שהיא בהריון. הבן שנולד, ר' מנחם-שלמה ראב, גודל בידי אימו הדסה בירושלים, נישא, הוליד ילדים ומת במגיפה יחד עם אשתו קונה בימי מלחמת העולם הראשונה, בירושלים.

אחד היתומים שהשאיר, אברהם בן עזר, מחיפה, הוא אביה של כרמלה קום. יתום אחר הוא הסופר יצחק ראב, דוד של כרמלה. שניהם היו בני-דוד שלי אך לא מאותה סבתא.

בנם הבכור של ר' מנחם-שלמה וקונה – היה שמעון בן עזר, מראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל, בבלפוריה, כפי שגם תואר בספריו של אחיו יצחק ראב.

בנו של שמעון, יבדל"א – שלמה בן עזר, חי עד היום עם אשתו בת-שבע בבלפוריה וגם כתב שני ספרים חשובים לתולדות המושב ולתולדות משפחתו. בנם ונכדם, יריב ובנו רן, המשיכו את מסורת החריש של סב-סבם יהודה בן עזר ראב, ואת תמונת רן בן עזר החורש הבאנו באחד הגיליונות הקודמים.

הבן הצעיר של ר' מנחם-שלמה וקונה, יונה בן עזר, היה ממייסדי קיבוץ חניתה והמוזיאון של הקיבוץ, שירת בפלוגות הלילה של וינגייט, בצי הבריטי, ובמלחמת השחרור. שם התוודע ברשת הקשר, לראשונה בחייו, לנכד אחר של סבו יהודה, הלא הוא סא"ל אהרון בן עזר. בידי משפחתו של יונה יש גיליונות נדירים ומדהימים בתוכנם – של עיתון עברי מחתרתי בכתב-יד שהוציא יונה עם חברים-יתומים, תלמידים אף הם, בעת ששהה בבית היתומים דיסקין בירושלים לפני כמאה שנים, בראשית המאה ה-20. לצערי אין לי עותק של החומר החשוב הזה, אבל צריך לצלמו ולפענחו.

כפי שוודאי ראית מהגיליון הקודם, מתברר שאנחנו גם קרובים-רחוקים של סא"ל שלום אייזנר. יחזקאל ראב, בנו של צדוק ראב ז"ל, הוא דוד של שלום אייזנר מצד אשתו (של יחזקאל).

* * *

הרב בני לאו

חייל מצטיין סגן יאיר קום

הרמטכ"ל דייק מאד בדבריו בטכס החיילים המצטיינים בבית הנשיא: "אַף אֵחַד לֹא הוֹפֶך פִּתְאוֹם, סְתַם כַּך לְמִצְטַיֵין."

הנה פרופיל של אחד ממאה ועשרים – סגן יאיר קום מחטיבת הצנחנים. את המסלול החל בברית המילה, עת קיבל את שמו. אימו רחלי ואביו ישי העמיסו על שכמו את שמו של חברם הקרוב – יאיר פרוכטר ז"ל. יאיר, בן קיבוץ סעד, היה חייל מצטיין בסיירת גולני. גבה קומה, ספורטאי מצטיין, עקשן ומסור. הספיק להיות בין לוחמי הבופור במלחמת לבנון לפני שלושים שנה. ביום י"ז בתמוז תשמ"ב [1982] כחודש אחרי שפרצה המלחמה, נסע להשתתף באזכרה ביום השלושים לנפילת חברו בקרב, ונהרג בתאונה.

יאיר קום הקטן גדל במשפחה ישראלית, דתית, שורשית. סבתא כרמלה וסבא שלומיק, אנשי קיבוץ סעד, נטועים חזק בארץ הזו, דורי דורות. כמעט כל ראשית ההתיישבות טבועה בטביעת האצבעות של המשפחה: היקב בראשון לציון, ייסוד פתח תקוה, היציאה מהחומות של משפחת ראב, יפו של הימים ההם והעיקר וחביב מכולם: הגרעין הראשון של בני עקיבא העולה לסעד.

סבתא הניה וסבא מוטקה עברו את כל טלטלות וסבל הדור הקודם בימי החושך של אירופה, עד שזכו להקים את הבית בבת ים ולמצוא את המרגוע בכוכב יאיר. אבא ואימא כבר קרוצים מחומרים ישראליים. התנדבות, משימתיות, אחריות ומעורבות. אל חינוך בית ההורים חברו מדריכים ומורים, ובראש החץ – הרב אלי סדן ומורי המכינה הקד"צ בעלי.

אל המרקם המוסרי והאנושי הוסיפו תמהיל מרוכז של אמונה וחזון. של תביעה למנהיגות ולמצויינות, מתוך תחושת חיבור עמוק לנצח ישראל. מכל החומרים האלו נוצקה דמות המצוינות של יאיר. כך הגיע לצבא והיום משרת כמפקד על מחלקת מרגמות בגדוד 890, ובין לבין מתכונן לחתונתו עם תמר בחירת לבו. נער שנהיה לאיש.

אנו, החברים ב"פיקוד העורף", גאים ומתפללים לראות בהמשך הצמיחה המבורכת הזו – לתפארת המשפחה ומדינת ישראל.

הרב בני לאו

* * *

אהוד בן עזר

תפוזים במלח

מתוך היומן, 6.8.1990

הסיפור הזה שימש לי לימים מסגרת לרומאן

 "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"

 בהוצאת "משכל", ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994. אזל.

עד היום אני מצטער שלא השארתי לרומאן את השם "תפוזים במלח".

דודי הרווק אלכסנדר [הוא יחיאל ליפסקי, ובהמשך הוטמעו בדמות שני דודים נוספים שלי, ברוך בן עזר ראב ופלטיאל נוביק, כולם מפתח-תקווה. – אב"ע], שהיה נהג בצבא הבריטי, הזמין יום אחד אל ביתנו לסעודת ליל שבת שתי אחיות רחמניות צבאיות מהודו. השתיים לבשו שכמיות אפורות-כחולות, פניהן היו כהות מעט, כצבע הצל של שכמיותיהן באור החלש של נורת החשמל האחת שהפיצה נוגה צהבהב-מלחמתי. הן חבשו שביסי אחיות צבאיות שמצחיותיהם נראו ככתרים לבנים על מצחיהן, ואיני זוכר אם היה אפשר לראות מאחור את שערן השחור או שיתרת השביס הכהה כיסתה אותו.

סבי ישב בראש השולחן בקפלוש שחור, שדמה אף הוא לכתר. הוא קידש על היין ובירך על המזון. שתי האחיות הינהנו אחריו יחד איתנו כאשר ענינו אמן, שתו מן היין המתוק וטעמו את ה"מוציא", פיסת חלה זהבהבה שסבי קרע, טבל במלח וחילק לכל אחד מן היושבים סביב. כבר לא היה אז קמח לבן בארץ-ישראל, רק במחנות הצבא הבריטי. אבל אצלנו במסדרון נשמר שק קמח שאבי קנה ביום הראשון למלחמה, וממנו אפתה אימי שתי חלות קטנות כל שבת כל שנות המלחמה, מורחת עליהן חלמון ביצה בנוצת תרנגולת, להשחימן.

בצבא הבריטי עבד גם אבי, בקֶמְפּ רַאס-אֶל-עֵין, בשדות ליד הירקון. הוא שימש משגיח על גידול השעורה למאכל סוסי הצבא. יום אחד לקח אותי עימו וביליתי באוהל הצבאי שבו גר מייג'ור נורדי הבורי, שהיה בעל חווה גדולה בדרום-אפריקה. מייג'ור נורדי הענק כיבד אותי בפרוסת לחם לבן, טרי, שכמוהו לא ראיתי כי הייתי בן שלוש וחצי כאשר פרצה המלחמה. על הלחם היו חתיכות שומן אחדות שריחן היה לא רע אבל אני הייתי בטוח שהן עשויות מחזיר שאסור לנו היהודים לאכול.

קיבלתי בתודה עברית את הפרוסה ממייג'ור נורדי, שהייתי נמוך מחגורת מכנסי-החאקי הקצרים שלבש. מקטרתו היתה תקועה בקיפול עבה של גרב החאקי הגבוהה. יצאתי החוצה כשאני עובר על פני כיור ברזנט מונח על חצובה, שעליו תלויים כלי-רחצה ומהם נודף ריח גילוח של המייג'ור הענק. מחוץ לאוהל זרקתי בחשאי את חתיכות השומן על אדמת השדה החמה והמבוקעת של ראס-אל-עין, ונגסתי בתיאבון בפרוסה הלבנה, הספוגית והרכה, שעדיין ריח השומן נותר בה והיתה נמסה בפה. יסלח לי אלוהים, אמרתי לעצמי, הוא בוודאי לא היה רוצה שאני אחמיץ את ההזדמנות היחידה שנקרתה לילד יהודי בארץ-ישראל לאכול לחם לבן ממש.

*

העיסוק במאורעות שהתרחשו לפני יותר מיובל שנים משפיע עליי. אתמול בלילה, לאחר שהתחלתי בכתיבה, הופיע בשנתי אבי, שהלך לעולמו לפני שנים רבות, ועימו היו אורחים – ראש העיר של המושבה שלנו, שחזר בכובע שעם טרופי ובבגדי חאקי בהירים ממלחמת איטליה בחבש, ואשתו. שמחתי שאוכל לשמוע מהם סיפורים נוספים על דודי אלכסנדר, כי ידע היסטורי אני שואב לא רק מקריאה בספרים ובמסמכים מתולדות פתח-תקווה ומראיונות עם איכרים ותיקים וצאצאיהם אלא גם מחלומות שפוקדים אותי כל פעם שאני נוגע בדבר הזה. אבל הפעם לא הצלחתי. כדרכי התחלתי להשמיע במקום לשמוע. מה פתאום היה חשוב לי להסביר לראש העיר שהגירוי לסיפור אירע כאשר הבעלים של המסעדה ההודית ביפו [אהרון כהן] הצביע לעבר אשכולות ענבי סולטנינה, ספוגי מלח מרוח-הים, שהשתלשלו מעל ראשינו במרפסתו, וסיפר שההודים נוהגים לבזוק מלח על פירות, אפילו תפוזים – ונזכרתי בשתי האחיות הרחמניות הצבאיות מהודו שאכלו בביתנו לפני כיובל שנים – ובעודי נסחף בדיבוריי הוציא אבי מתא הפֵּרפֵקטשֵיין, תנור נפט גבוה בעל שתי להבות ומיכל זכוכית מפמפם – תבניות אמאייל ובהן מאפה בטאטות וחצילים ברוטב עגבניות, העיר שאני מפריע לאורחים בסעודתם, והשתתקתי.

*

לאחר עיגולי הסלק בחומץ והדג הממולא, שהיה עשוי מפרוסת הַק-פיש, או ים-פיש, דג ענק שהובא לשוק הגדול מים-יפו, ואימא היתה קוצצת אותו עד דק בקופיץ – חשה אחת האחיות ברע. היא החווירה. פניה ואצבעותיה קיבלו גון עשן בהיר, והציפורניים היו נטולות חיים, כעשויות שנהב עתיק.

דודי אלכסנדר ליווה את האחות ההודית אל חדר-השינה של הוריי, וסגר אחריהם את הדלת. השניים לא חזרו למרק הצח העשוי עצמות, עם אטריות-בית מקמח כהה, שהיתה אימי מייבשת על ציפה לבנה בשמש, בחצר. גם לא למנה העיקרית שהתחלנו לאכול – גוזלי יונים ממולאים בורגול, מהשובך שלנו. סבי חייך אל תוך זקנו הלבן ואמר משהו ביידיש. מכל דודיי אהב את בנו אלכסנדר, שמעשיו העלו כנראה בזיכרונו את הרפתקאות נעוריו שלו עם השקסות, בנות הכפר, בכרמים שליד אגם בלטון. אבי ישב קודר וביקורתי.

 "אוּרי," אמרה אימי, "קום תגיד לדוד שלך שהמרק שלהם מתקרר!"

ירדתי מעל כיסאי והלכתי במסדרון אל חדר-השינה. פתחתי מעט את הדלת וראיתי באור החלש של מנורת-הלילה את האחוריים המקפצים של דודי אלכסנדר. הוא צייץ, ומתחתיו שכבה האחות הרחמניה מהודו ונאנחה. סגרתי בחשאי את הדלת וחזרתי לחדר הגדול, שבו ישבו כל השאר סביב השולחן הכבד ונברו בגוזלים הממולאים, שכמעט לא היה עליהם בשר.

 "אמרת לו?" שאלה אימי.

 "תיכף יבואו." עניתי על דעת עצמי, והוספתי: "אני חושב שהאחות מהודו מתגעגעת מאוד למשפחה שלה כי היא..."

שארית הנר כבתה באחד משני הפמוטים. בחדר, הסגור היטב בגלל ההאפלה, עלה ריח רע שעישן הפתיל הכבוי. לא הספקתי להסביר את דבריי כי השניים חזרו לשולחן. האחיות חייכו זו אל זו, והאחות ששכבה תחת דודי לא המשיכה לאכול אלא צחקה בהקלה, והסומק הכהה חזר בהדרגה ללחייה.

 "היא מרגישה קצת בחילה." התנצל בשמה דודי אלכסנדר והמשיך כדרכו בדיקלום פתגם צרפתי, שמיד תירגמו להבנתנו: "הקיבה היא שמחוללת מהפכות בעולם! – נפוליאון הראשון."

לדודי אלכסנדר לא היתה השכלה מסודרת כי סבי אסר על בניו ללמוד יותר מדי פן יחדלו להיות איכרים, אבל נותר לדודי בזכרונו אוצר פתגמים, אנקדוטות וקטעי שירים צרפתיים, מן המעט ששינן בבית-הספר, ואותם היה מתאים לכל הזדמנות. פתגם נוסף של נפוליאון הראשון: "בשדה הקרב של האהבה – הבריחה היא הניצחון!" – שימש אותו כאשר היה מספר על הימלטותו מניסיון הפיתוי שהפעילה עליו גברת מ. הידועה, שבעלה שירת כמתורגמן בצבא הבריטי באלכסנדריה ואימה היתה מַטְרֵיסָה של ג'אמל-פאשה הקטן במלחמת העולם הראשונה. גברת מ. כפתה על דודי ללוותה ערב אחד מקולנוע "סהר" שברחוב פינסקר אל ביתה. כאשר ביקשה ממנו להיכנס, לא ידע דודי אלכסנדר כיצד להסתלק מבלי להעליבה. לבסוף תפס בבטנו כשהוא מתעוות מכאב. "אני חושב שיש לי שלשול נורא," הכריז באוזניה ועזב אותה במרוצה.

לעיתים היה דודי אלכסנדר מצליח להשחיל את הסיפור הזה על הפתגם של וולטיר האומר שהחקיין דומה לקיבה מקולקלת שפולטת את המזון כדרך שהיא קולטת אותו.

לנפוליאון היה בביתנו יחס מיוחד, משפחתי. אני רואה את סבא מניח מידיו את המזלג והסכין ומספר א-פרופו נפוליאון הראשון והקיבה לשתי האחיות מהודו כיצד פגש בנעוריו בירושלים את אהרון פראנצוֹיז, יליד אלזאס, שהיה בצעירותו קצין נושא-דגל בחיל-הפרשים של נפוליאון, השתתף במלחמותיו ואף בארץ-ישראל היה עימו. לדבריו, כאשר פגש סבא בפראנצויז כבר היה זה ישיש מופלג, אחד מארבעה או חמישה חיילים ששרדו, בעולם כולו, מצבאו של בונאפארטה. ידיו של החייל הוותיק היו דקות כקלף, פניו צנומים כפני ציפור וחיוכו כבר כמי שחזר לתקופת הילדות. באחד הימים הגיעה אוניית-מלחמה צרפתית לחוף יפו, רב-החובל ועימו קציניו עלו לירושלים כדי לראות את הלוחם היהודי. לכבודם לבש אהרון פראנצויז מדי- צבא עתיקים בכחול, אדום ולבן, ואלה הלמו שוב את גופו שרזה מאוד בזקנותו. הקצינים ערכו טקס צבאי לפני חדרו הדל, הניפו דגל, תקעו בחצוצרה, ניגנו את המארסילייז (עכשיו סבא שר, בקול בריטון נאה, בפני שתי האחיות הרחמניות הצבאיות מהודו, שטרם שמעו את סיפורו – את תחילת ההימנון הצרפתי, כשהוא מלווה עצמו בהקשת ידית הסכין על השולחן, ואני היחיד שמנסה להצטרף אליו בקולי הדקיק), הצדיעו בחרבותיהם והשאירו לו מתנת-כסף נאה. פראנצויז גילה בשעתו לסבא כי הוא-הוא האיש שבצעדו עם נפוליאון אל חומות עכו, הפציר בו להכריז על חזרת היהודים לארץ-ישראל ובניין בית-מקדשם, והבטיח שבני-עמו, מתוך הכרת תודה לבונאפרטה, יהיו נאמנים לצרפת. (לימים ביקשתי להעיד על כך בפני עורכי ספר העלייה הראשונה, וענו לי שמקבלים רק עדויות מ-1882 ואילך, ואילו סבא שייך ליישוב הישן).

על פני הנוכחים, לבד מהאחיות המנומסות, ניכרו אותות חוסר-סבלנות למישמע הסיפור המתמשך, ואילו אני ירדתי נירגש מכיסאי, ניגשתי אל סבא, תפסתי בידו המגויידת, המשיית, החומה (מאז נשרף בהתפוצץ מנוע הגאזוגן של המשאבה בפרדס), ואמרתי:

 "סבא, אתה גם נגעת בפראנץ?"

 "פראנצויז, כן, אורי, לחצתי את ידו." וכיסה בכף-ידו האחרת על ידי הקטנה, כמחבק אותי ברכות.

 "אז אם הוא לחץ את היד של נפוליאון, ואני נוגע בך..."

וכולם צחקו. ואילו אני זוכר עד היום את הרעד שעבר בי אז ממגע נפוליאון.

לקינוח הסעודה הכינה אימי רסק קישואים מתוק שבושל עם קליפת לימון וקינמון וצונן בחלקו העליון של המקרר, על שליש בלוק הקרח הנמס לאיטו. דודי אלכסנדר חשש שהלפתן לא יערב לחיך האורחות והביא להן תפוחי-זהב מהבּוֹקסָה במסדרון. האחות שלא אכלה דבר מאז הדג הממולא לקחה תפוח-זהב, חצתה אותו בקו-המשווה שלו, ביקשה מדודי את המלחיה, בזקה באצבעותיה השנהביות מעט מלח על כל מחצית, דקרה קלות בסכין כדי להפריד את חצאי הפלחים מעורם, והחלה אוכלת מהם בכפית, כאילו היה זה אשכולית או תפוח- אדמה צלוי במדורה.

לא רק אני לא ראיתי בחיים צורה שכזו של אכילת תפוח-זהב, גם סבא. אפשר לחרוץ בסכין פעמים אחדות באלכסון את הקליפה לאורכה, לחתוך את כיפת הקוטב העליון, להפשיל אותה, לרדת ולהפשיט את שאר הפרי בעקבות החריצים, לנגב בלובן הקליפות את כף היד, לתקוע את האגודלים במרכז הפרי ולהפריד אותו לפלחיו; אפשר לחתוך אותו לאורכו לחצאים ולרבעים עד שמתקבלים שמונה פלחים שווים וחשופי ציפה, להפשיל את הקליפה מקצותיהם ולנגוס בהם אחד-אחד; אפשר לקלף בלהב חד את תפוח-הזהב כולו תוך כדי סיבובו, לשמוט את הקליפה שנעשתה כקפיץ רקדני, לחתוך מהפרי, העטוף עדיין במעט לובן, מטבעות-מטבעות כקווי-רוחב מקוטב אל קוטב, ולתיתן בפה; אבל להמליח ולאכול תפוח-זהב בכפית כאילו היה ביצה רכה?

הסתכלנו בה בהשתאות, ואימא העירה, תוך שהיא מביטה בתוכחה לעבר דודי אלכסנדר: "לפי כל הסימנים לא אתפלא אם היא בהריון."

לא הספיקה לסיים את הערתה, שנאמרה מתוך ביטחון גמור שהאורחות אינן מבינות עברית, והנה לקחה האחות השנייה תפוח-זהב, חצתה, המליחה, פירדה בסכין והחלה אוכלת בכפית אף היא.

סבא העיר לאימא משהו ביידיש, כנראה – שלא ייתכן ששתי האחיות בהריון, ודודי אלכסנדר פרץ בצחוק רם שעלה וירד חליפות אך לא הסתיים כי החליפה אותו סירנת-האזעקה של הג"א. אבא, שהיה כל הערב קודר וביקורתי גם בלא מילים, כיבה את האור, הדליק את הבָּטָרִיָה, פנס-הכיס, וכשהוא מחפה עליה בכף-ידו יצאנו מהחדר המואפל, שסדינים שנצבעו שחור כיסו על חלונותיו, אל החצר החשוכה. חשבתי שכולם שמחים כמוני שנפטרנו מליפתן הקישואים המתוק. ירדנו לחפירה המקורה עץ שכרה אבא בטורייה בראשית המלחמה. אימא ואני ישבנו בספסל לאורך הקיר האחד, ובספסל ממול ישב דודי אלכסנדר כשהוא חובק אחות הודית מכל צד וממלמל עימן להרגיען. אבא עמד למעלה, משגיח כלפי מערב לשמוע אם מטוסים באים. סבא המשיך דרכו בחצר חזרה אל ביתו שעמד מול ביתנו.

 "חייתי כבר די שנים ואין טעם שאצנן את העצמות הזקנות שלי במקלט. אבל אנשים צעירים, כמוכם, תשמרו על הילד..."

לאחר כרבע שעה שמענו קולות עמומים של התפוצצויות בחוץ. התחלתי לבכות. אימא הוציאה אותי לשאוף אוויר ואבא פקד עליה לחזור מיד פנימה אך אותי השאיר, הרים על זרועותיו, ויחד התבוננו במערב. ביתנו עמד על גבעה גבוהה, ומתחתיו השתרעו רק פרדסים-פרדסים עד פרדס אַבּוּ-לֶבֶּן. בקצה האופק החשוך נראו בהרות אדמדמות ונשמעו קולות שבאו תדיר בהפרש-מה של זמן, כרעמים לאחר ברק. המראה היה כה מעניין, שנרגעתי.

 "מה זה, אבא?" שאלתי.

 "מפציצים את תל-אביב."

הייתי רק פעם אחת בתל-אביב, נסעתי באוטובוס-קומותיים מהתחנה המרכזית לים ושמרתי למזכרת כרטיס-נסיעה של "המעביר" שבו מצוייר אוטובוס.

 "חבל אם אוטובוס-הקומותיים יישרף." אמרתי כשאני נרדם בזרועות אבי.

*

אחרי יומיים נחקרתי על-ידי אימי (בתקופת המלחמה אהבתי לעמוד במיטבח ולהתבונן בה מבשלת): "מדוע אמרת שהאחות ההודית מתגעגעת למשפחה שלה?"

 "מפני שנאנחה. אימא, את חושבת שהיא הרה?"

 "אולי."

 "בעד זה דוד אלכסנדר שכב עליה שוב פעם?"

 "שכב? מי שכב? הוא לא שכב עליה! אתה מדבר שטויות מהדמיון שלך! דוד אלכסנדר לא שוכב סתם על דודות, לא שוכב בכלל! ומה זה שוב פעם?"

 "חשבתי שצריך להכניס לשם כל פעם שוב כדי להאכיל את התינוק בפנים שיגדל, לא?"

 "אני תיכף אכניס לך שככה תדבר על המשפחה שלנו! ששוכבים? טמבל! מי הכניס לך לראש שטויות שכאלה? להאכיל! הזיות, בגלל האזעקה, שלא ישנת בלילה."

ברחתי לחדר הגדול, והיא אחריי. רדפה אותי פעמיים סביב השולחן האוכל הכבד שניצב במרכז החדר, מבלי לתפוס אותי. בסיבוב השלישי, כדי לחסוך ממנה את הרוגז המתגבר על כך שאינה תופסת אותי, היטלתי עצמי החוצה כמו פרטיזן מרכבת-אוייב משוריינת בשבועון "הבוקר לילדים". רצתי לחצר של סבא ומצאתי אותו קוטף אשכוליות מהעץ.

 "טוב שבאת לעזור לי בגרייפפרוט," אמר והחל מטפס על העץ, מוריד במקטפה את האשכוליות הגבוהות יותר, ומוסר לי אותן בזהירות להניח בכופה, סל נצרים עגול, מרופד מבפנים טלאים של שקים כדי שלא לפגוע בפרי.

 "סבא, אתה חושב שהאחות ההודית של דוד אלכסנדר הרה ויהיה לי בן-דוד מבומביי?"

 "אישה שממליחה תפוח-זהב אפשר להאמין עליה כל דבר." ענה סבא ממרומי העץ. "קח עוד גרייפפרוט ותשים בזהירות בכּוֹפָה."

 "אתה יודע שדוד אלכסנדר שכב עליה בחדר-השינה בשביל להאכיל לה את התינוק שבתוך הבטן?" הנחתי את האשכולית הצהובה בסל-הנצרים, כתינוק בעריסה.

 "די, די... אסור לי לשמוע דיבורים כאלה ממך. כאשר תגדל – תבין."

מכיוון מרכז המושבה התקרב ונשמע קול דהרה כבד על משטחי הביטון של הכביש, שהיו מחוברים ביניהם לרוחב בפסי אספאלט שחורים וגבנוניים. מייגו'ר נורדי הענק עלה עם סוסו מהרחוב לחצר, ואחריו צעד שבוי איטלקי שמנמן ששימש אצלו סייס ומשרת אישי. נורדי ירד מהסוס, ליטף את ראשי המתולתל ונתן לי מתנה סמל מושחר של הצבא הבריטי עם תותח ארוך-קנה ואריות מלכותיים. הוא הצדיע בחביבות לסבא, שירד לכבודו מהעץ, ובטרם המשיך עימו אל מרפסת הבית, שם אהבו שניהם לשבת לפעמים לפנות-ערב ולעשן את מקטרותיהם כשהם מתבוננים בפרדסים המשחירים והולכים ומשוחחים על חקלאות, הורה לשבוי שלו לעזור לי לעלות על הסוס ולערוך לי סיבוב.

מייג'ור נורדי היה מוזמן גם הוא אלינו לסעודת ליל שישי. ריח המדים שלו מילא את הבית, וקולו הרועם הזיז את הלהבות בפמוטים. הוא לא נשאר לשבת זמן רב. שמעתי אחר-כך שאבא אומר לאימא שהבורי חם-המזג ממהר כדי שיספיק לבקר אצל גברת מ. למסור לה דרישת-שלום מבעלה שבאלכסנדריה, בסגנון הידוע של אשת פוטיפרע.

חשתי עצמי עתה כראש-השומרים של המושבה, שייך איברהים-מיכו, שהיה חולף בחוצותיה כשהוא רוכב על סוסתו הדקה, לבוש חליפת-רכיבה בהירה, מגוהצת בקפידה, וקצות שפמו הלבן צהובים מעישון המקטרת. ממרום האוכף ראיתי לפני את גבו של השבוי האיטלקי, שהוליך את הסוס הכבד במורד הרחוב, על גבול הפרדסים. עברנו על פני שדרת הוואשינגטוניות המובילה לאחוזת פֶלְז. מכונית הסקודה של אדון פלז היתה מורמת באוויר על ארבע בוקסות, צמיגיה מכוסים בשקים, בגלל המחסור בבנזין, וכמוה מכונית הפורד של ראש העיר, בעלת המושב הנפתח מאחור, שגם על פני ביתו עברנו בהמשך הדרך. "לפני שפרצה המלחמה," הזכיר פעם אבא, "החזיק אלכסנדר במפתח נוסף לסקוֹדָה של אדון פלז והשתמש בה לעיתים קרובות וגם היה מסיע אותנו. מה שאסור לו, כנראה, באוטו של הצבא הבריטי."

 "אתה רואה, לאלכסנדר יש תמיד מכונית, ואתה הולך ברגל." אמרה אז אימא.

 "מה את עושה את עצמך לא יודעת מדוע נתן לו אדון פלז את המפתח?"

 "אתה תמיד רואה שחורות."

הערצתה המתמדת של אימא להצלחות הדוד אלכסנדר ולידיעה המושלמת שלו בעברית ("הוא יודע לכתוב, לא כמוך!") – היתה מעלה בדרך-כלל את רוגזו של אבא, אך הפעם צחק: "לשונות רעות במושבה סיפרו לגברת פלז – 'ראינו אתמול בלילה את האוטו של בעלך ליד הבית של גברת ... ושל גברת...' – גברת פלז התחילה לעשות לו סקנדלים – 'איפה היית?' – אז הוא עשה את אלכסנדר שותף לאוטו שלו ומאז כל פעם שהיו מוסרים לגברת פלז שראו את הסקודה על יד הבית של מישהי, והיא היתה באה אל בעלה בטענות, הוא היה צוחק – 'הלא את מכירה את אלכסנדר... יש לו גם בן ביהוּדִיָה...' – זה היה האליבי שלו."

 "אבא, מה זה אליבי?"

 "הסתלק מכאן! מה אתה נדחק לשיחות של המבוגרים!" – והם עברו לדבר יידיש, שפה שלא אבין. "בניטו! הי, בניטו..." קראתי ממרום הסוס אל גב השבוי שחור השיער.

הוא היפנה אלי מבט טוב-לב, תמה, של בן-כפר שמנמן, כחול-עיניים, ששמח לשמש משרת בארץ-ישראל במקום למות במידבר המערבי.

 "בניטו – איטאליאנו בראבו ג'נטי, א-לאגרו – נו וולנטי!"

שמעתי מדודי אלכסנדר שכך אומרים להם – שהאיטלקי אדם אמיץ אך לא אוהב להילחם, אבל השבוי לא שמע אלא אותי, הוא עצר והניח לסוס לעבור על פניו ואז דקר כנראה במשהו את אחוריו כי הסוס פתח בדהרה ואני בקושי החזקתי עצמי על האוכף המקפץ וצעקתי בכל כוחי: "בניטו! בניטו... קינג ג'ורג'... ויקטור עמנואל... אני אספר עליך למייג'ור נורדי..."

*

דודי אלכסנדר לא האריך לשבת בארץ-ישראל לאחר שהסתיימה המלחמה. הוא הכיר בתל-אביב גברת אחת, שהיתה מנגנת בפסנתר לחיילים הבריטיים בבית קפה בטיילת, הבטיח לה נישואים אך בינתיים לקח ממנה גאראנטי, חתימה על שטר-ערבות להלוואה. באותה תקופה הכיר גברת אחרת, אלמנת-צייר עשירה, גם היא מתל-אביב, גר אצלה, הבטיח גם לה נישואים, השפיע עליה למכור את הווילה שלה כדי שיוכל לבנות על המגרש בית-דירות, לקח מאנשים תמימים אוואנסים, מקדמות, על חשבון הבניין, והניח בקופה שבחדרו; מעודפי הצבא רכש מוטוצייקל, יחדיו טסו השניים בכבישים ורקדו בבתי-הקפה; דודי אהב מאוד לנהוג בנדיבות וברוחב-יד ולעזור לאנשים בעת צרה, אף כי לא תמיד מכספו-שלו.

יום אחד נפגשה האלמנה עם המנגנת בפסנתר, וכתוצאה מכך ברח דודי מן הארץ כשהוא עוזב אחריו צרור תביעות-מאסר של נשים ונושים שנפלו ברשתו, כולל תלונה מצד האלמנה על שהשחית בשעת מריבה, בסכין-מיטבח, פורטרט שלה שצייר בעלה המנוח. לאחר שנעלם התאספו בביתה כל אלה שהיה חייב להם כסף, וציפו במתח רב לפיצוח הקופה שהשאיר אחריו. הן לא ייתכן שביזבז את הכל. הם מצאו בקופה רק זוג גרביים של דודי אלכסנדר. אולי לכן הגיעה יום אחד בדואר מתל-אביב לביתנו חבילה ששלחה האלמנה ובה קופסת צחצוח הנעליים של דודי אלכסנדר, שהכילה מברשות, רצועות קטיפה סגולה ומשחות קיווי ריחניות. לא היה שני לו במושבה בהברקת נעליו.

הוא ניתק כל קשר עם המשפחה שלנו, שהתביישה בו. שמענו שהשתקע בכפר קטן בדרום-איטליה, שם התחתן עם אישה פשוטה שהעריצה אותו וילדה לו בן. ממה התפרנס? זו היתה משפחה איטלקית גדולה, ודודי הופיע בכפר בדיוק לאחר שאבי המשפחה נפטר, וכך, במשך שנים אחדות עסק בחלוקת הירושה בין הקרובים; כאשר נתארכה החלוקה, גירשו אותו גיסיו האיטלקיים והוא עבר לרומא, שם גר בגפו והתפרנס בדוחק כמורה לעברית בקהילה. יום אחד נדרס בחצותו רחוב. ועד-הקהילה קבר אותו בחלקת העניים, ואיש מאיתנו בארץ לא פקד את קברו.

*

בן-דודי החורג פנדי הגיע אלינו יום אחד כשהוא סבור בטעות שחוק השבות חל עליו. אימו, שעבדה כל ימיה בבית-החולים בבומביי ולא נישאה לאיש, גילתה לו לפני מותה שאביו לא היה חייל אנגלי שנהרג בקרבות אל עלמיין אלא נהג יהודי מהמושבה פתח-תקווה בשם אלכסנדר.

הביא אותו אלי בן-דודי החורג איז'ו ה"ממזר", בנה של גברת מ. שנולד במלחמה בטרם שב בעלה מאלכסנדריה, והיה דומה בפניו לי יותר מאשר למייג'ור נורדי, מה שמראה שאימרת נפוליאון הראשון על הקיבה שמחוללת מהפכות בעולם אולי לא היתה אלא אליבי לדודי אלכסנדר, שמתברר כי לא תמיד סירב להזמנותיה של גברת מ. להיכנס אל ביתה.

פנדי הסתובב בשוק הגדול בפתח-תקווה ושאל על דודי אלכסנדר, ואחד מבני האיכרים הוותיקים, שהכיר את דודי ומעלליו, הצביע בפני פנדי על איז'ו, שהוא קצת מפגר, ואני העסקתי אותו בקנייה היומית עבורי של ירקות טריים למסעדה שלי, שפאר תפריטה היה סאלאט הירקות שהייתי מכין במו-ידיי כפי שלמדתי מאבא, שלמד מסבא – והוא צירוף המתכון ההונגרי (השריית קוביות המלפפון הזעירות במלח, כדי להפיג את מרירותן), עם הארצישראלי (קילוף העגבניות הבשלות, תוספת הפטרוזיליה, השמיר, הנענה, שמן הזית הירוק, גבינת הצאן והזיתים). לזכרם נשארתי נאמן לשוק הגדול בפתח-תקווה.

עוד בטרם קלטנו את פנדי כטבח, כבר היינו ארבעה – שימל מיהודיה, שוטף-הכלים והמנקה, שישן אצלי במיטבח של המסעדה כדי שלא לחזור כל ערב למחנה הפליטים נור-שאמס ששם גרים שאר בני-המשפחה שלנו, מהצד שלו, והצעיר מבינינו ויקו הרתך, מהכפר הקטן בדרום-איטליה, היחיד שגם נשא ממש את שם-משפחתנו כי היה בן חוקי של דודי אלכסנדר. הוא הגיע ארצה כעובד זר בסולתם, ולאחר הפיטורים לקחתי אותו בתור מלצר, וגם לימד את הטבח להכין פסטה וקנלוני אמיתיים. ויקו היה היחיד מבינינו שמעודו לא הלך בסנדלים, והקפיד שנעליו תברקנה כראי.

כאשר הביא איז'ו את פנדי מפתח-תקווה למסעדה שלי על חוף הים ביפו, לא ידעתי אם להאמין לסיפורו המגומגם. מי יודע, אולי בקצב הזה יופיע לי גם איזה בן-דוד מהצד של ג'אמל-פאשה הקטן, מתורכיה? אותה תקופה כבר לא היו בחיים – לא סבי, לא אבי וגם לא דודי אלכסנדר, כדי לאמת את הדברים. אולי איז'ו, בשכלו הילדותי, מותח אותי? – כמו בחלום לקחתי תפוז, חציתי אותו בקו-המשווה שלו, הנחתי לפני פנדי, וכאשר בזק על החצאים התאומים את המלח ראיתי לפתע שאני מביט גם בו כמו בראי, הוא אני – רק כהה יותר, ומיד קמתי לחבק אותו, סיפרתי לו על מות אביו ועל שלושת אחיו ואני בן-דודו – החורגים, וקיבלתי אותו לעבודה.

במשך תקופה ארוכה היתה המסעדה שלי, "הדודנים" – ממש אטראקציה, והיו עלינו בלי סוף כתבות מצולמות במקומונים. ההצלחה החלה עוד לפני בואו של פנדי. היינו, שלושה אחים חורגים ובן-הדוד שלהם, זה אני – כל אחד ממש "קוֹפּיָה" (כפי שאימי אומרת) – העתקה, של השני, עד שלעיתים התחלתי לחשוד שאולי דודי אלכסנדר היה גם אבי. עבדנו בחריצות ואנשים באו לא רק כדי לשבת מול הים ולאכול מהסאלאט שלי אלא גם להעיף עין עלינו, כפי שתוארנו במקומונים, שנראינו כמין פלא ביולוגי שעליו היה ודאי מדקלם א-פרופו דודי אלכסנדר, הפעם בגרמנית – "אלע מנשן זיינן ברודער".

עם בואו של פנדי פיטרתי את הטבח הקודם, הכנסתי לתפריט עוף בטנדורי ועוד מאכלים הודיים, וחמשתנו, כולנו כבר בני חמישים, פלוס-מינוס, עבדנו ונראינו מבוקר עד ערב כאיש אחד. בגמר העבודה היינו נאספים במרפסת הצופה לים לְשֶׁבת-יחד של תיישים זקנים, משוחחים על גורלות חיינו השונים. ואם היה ספק בליבי באשר למוצא המשותף שלנו, הסירוהו קולות הציוץ שהיה משמיע כל אחד מבני-דודיי החורגים כאשר היינו מגיע לדבר בעסקי-נשים – ושהיו זהים בדיוק לציוצים ששמעתי מפי דודי אלכסנדר כאשר שכב לפני כיובל שנים באחוריים מקפצים בחדר-השינה של הוריי על האחות הרחמניה הצבאית מהודו.

האסון אירע בגלל אהבתו של פנדי לים. כל שעה פנוייה היה רץ לטבול את עצמו, למרות שעל החוף, מול "הדודנים", ניצב שלט גדול של העירייה המזהיר במפורש, בעברית ובאנגלית, שאסור לשחות כאן וכי השנה כבר טבעו פה שני אנשים. כאשר פנדי החל לבלוע מים, רץ לעזרתו אחיו שימל שבכלל לא ידע לשחות, וכאשר כבר שניהם פירפרו בין הסלעים, הסיר אחיהם ויקו את חגורתו עם הארנק ודילג לקראתם כשנעליו המבריקות שוקעות בחול ואחריו מקרטע איז'ו אחיהם המפגר. את כולם בלע הים בזה אחר זה. מסיבות דתיות לא יכולתי לקבור אותם במקום אחד. גם לא לשבת שבעה עליהם. השכרתי את המסעדה לזוג עולים מרוסיה והחלטתי להקדיש עצמי לכתיבה. יהי סיפור זה, הראשון שכתבתי, מזכרת לנשמתם של איז'ו, ויקו, שימל, פנדי, ולנשמת אלכסנדר דודי, עליו השלום. ת.נ.צ.ב.ה.

תל-אביב, יולי-אוגוסט 1990, אב תש"ן

* * *

שמואל גילר: בעקבות רשימתה

של תקוה וינשטוק על כיכר דג'אני

אהוד שלום,

קראתי את מאמרה של תקוה וינשטוק על רחוב ציהת"לי וסיפור כיכר דג'אני. בדבריה על משפחת דג'אני, ואירוע הנצחת הכיכר סמוך לבית החולים, יש אי דיוקים, ואלה הם כידוע אם כל חטאת. ומאחר ועמדתי מאחורי הסיפור הזה, והמשפחה מוכרת לי מזה שנים, אודה לך באם תעביר לתקווה את פרטי האמת. אם איני טועה, היא עיתונאית במקצועה ומחויבת בבדיקת העובדות. 

ד"ר דג'אני לא נמלט במלחמת העצמאות, הוא נפטר שנים קודם לכן. צאצאיו, וביניהם בנו ובתו, מפוזרים היום ברחבי העולם, לרבות העולם הערבי. הסיפור על כך שהם דרשו שחותמת ישראל לא תהייה בדרכוניהם, רחוק מן האמת. הבקשה הזו היתה רק לגבי שניים מנכדיו, המתגוררים ועובדים בסעודיה. הם ביקשו זאת, מסיבות מובנות, וזה דבר מקובל למבקרים מארץ זו המגיעים לכאן.

ובאשר לפרשת הדגלים שנופחה לממדי זיקפה לאומית. כשבועיים לפני האירוע, החלה מתקפה של גורמים קיצוניים בארץ ובחו"ל על בני המשפחה, על הסכמתם להגיע לטקס רשמי במדינת ישראל. משפחת דג'אני היא מהמשפחות הפלסטיניות המכובדות ביותר. בני המשפחה החליטו שלא להיכנע ללחצים, ולהגיע לטקס. מאחר שהיה צפוי שרשתות טלוויזיה ערביות יצלמו את האירוע, לרבות אלג'זירה, ביקש בנו של הרופא המתגורר בארה"ב, כי בחזית הצילום, מאחורי שלט ההנצחה, יהיה דגל עיריית תל אביב בלבד, בכדי לא לגרום קשיים לנכדים המתגוררים בארצות שאינן מקיימות אתנו קשרים.

עשרות דגלי ישראל התנוססו על עמודי הרחוב והרחובות הסמוכים, והדבר לא הפריע למשפחה, אלא דגל שעמד על הקרקע בין דגלי עיריית תל אביב. הם ביקשו שטקס הנצחת שמו של אביהם לא יהפוך לאירוע פוליטי שינוצל על ידי גורמים קיצוניים משני הצדדים.

בניגוד לאחרים הניזונים משמועות, אני הייתי נוכח במקום. אני מכיר את בני המשפחה, והם אנשים משכילים, נעימים, ובלתי מתלהמים, על אף סיפורם העצוב.

הלוואי כל אויבינו יהיו כמותם.

ובאשר לטקס, הוא היה מרגש מאוד. דוקטור דג'אני היה דמות מכובדת, רחוקה מפוליטיקה, ובבית החולים שלו עבדו גם רופאים יהודים מכובדים. אחות יהודייה בת 93 (יפה ברגר) אף הפתיעה את באי הטקס, אותו ניתן לראות בקישור – 

 http://www.youtube.com/watch?v=NxZryjB1OYY

 וגם עיתון "וושינגטון פוסט" סיקר את האירוע –  

http://www.washingtonpost.com/rw/WashingtonPost/Content/Epaper/2012-02-29/Ax11.pdf

 לאלון חילו, המופיע בסרטון כחתן השמחה, לא היה כל קשר לסיפור הנצחת הרופא. הוא ניצל את האירוע לדחיפת ספרו "אחוזת דג'אני", על אף שהוא מעוות את סיפור המשפחה, הוא רחוק מן האמת, והוא בגדר דמיון בלבד.

 בברכה,

 שמואל גילר

* * *

אהוד שלום רב,

ברשימתה של תקוה וינשטוק ("ציהתל''י? מי יודע?") נפלו כמה טעויות בשמות הרחובות.

אז נעשה סדר. שדרות ירושלים הוקמו כשדרות ג'מאל פחה, לאחר מכן שונה שמם לשדרות קינג ג'ורג' ושמם הסופי נקבע לשדרות ירושלים.

רחוב בוסטרוס שינה את שמו לתרשיש וכיום שמו רחוב רזיאל.

חג עצמאות שמח!

הניה מליכסון

* * *

תקוה,

הכתבה שלך מעניינת ומאלפת. הבדיחה החלמאית בקשר לשם הרחוב "ציון הלא תשאלי" זה כבר שיא של גיחוך. הכול מעניין,

תודה

פנינה גרי

* * *

עמי עתיר: אבּוּכּ ולא אבוק

שלום אהוד. 

היום, כשריפרפתי על חב"ע 737, ב"חיפוש אחרי מכרים" (אגב – מצאתי), נתקלתי בקטע מהסוג שעליו אני בדרך כלל נוהג לדלג. כאן נדרש וידוי קטן. אני כנראה לא מאוד בן תרבות. אני בדרך כלל מדלג על "קטעים הכתובים בשורות קצרות בנות אורך משתנה." מדלג, אבל לא תמיד. עובדה, היום "נעצרתי" על קטע כזה.

זה היה שיר של נעמן כהן, בתגובה לשיר של מואיז בן הראש. התכוונתי לרפרף הלאה ללא תגובה, אבל שמתי לב שאחרי שני השירים צירפת אתה תיקון קטן באשר לאופן הכתיבה של "אינעל אבוק" בתעתיק העברי. התיקון שלך נכון. צריך היה לכתוב "אבוכ" ולא "אבוק".

אבל אם כבר תיקנת, למה לא הערת על "אינעל"?

עוד "וידוי קטן". גם אני כילד קטן הייתי מקלל ב"אינעל", אך מאוחר יותר למדתי שזו טעות. המילה הנכונה בערבית היא "אילען", כפי שלמדתי לפני הרבה שנים מזכריה הוורדי, המורה שלי לערבית: המילה "מלעון" פירושה מקולל או ארור. "אילען" פירושה – יקולל.

 אז אם אתה מאוד כועס על מישהו באופן אישי, ולא איכפת לך להיות קצת גס, אמור לו בערבית נכונה "אילען אבוכ". רק אל תאמר לו (גם זה בערבית נכונה) "אילען דינכ", כי זה ממש לא יפה לקלל את דתו של מישהו, אפילו שאנחנו איננו דתיים.

 בברכה.

 עמי עתיר

אהוד: השיבוש העברי "אינעל דינכ" במקום "אילען דינכ" הפך כל כך שגור שלא התעכבתי עליו פן לא יבינו אותי.

* * *

אורי הייטנר

1. סקירת עיתוני סופשבוע 27-28.4.12

* בנאום שנשא ביום העצמאות הגדיר יו"ר הכנסת ראובן ריבלין את הקנאות, מימין ומשמאל, כסכנה הגדולה על מדינת ישראל. התארחתי בערב שבת בתוכנית הרדיו של ענת דווידוב ברשת ב' ונשאלתי על אמירה זו. הבעתי תמיכה בלתי מסויגת בדברי ריבלין. הרי אני טוען כבר שנים, שהקנאות הרדיקאלית מ"שמאל" ומ"ימין" משתלטת על השיח הציבורי בישראל, והרוב הציוני הדמוקרטי השפוי נכנע ומוותר. יש להילחם מלחמת חורמה במטורפים הללו. ציבור המתנחלים ביו"ש צריך לעמוד בראש החץ של המערכה נגד מטורפי "תג מחיר" למיניהם (שהיום שוב חדרו לבסיס צה"ל, ואחרי עיכוב של שעות ספורות שוחררו לבתיהם, במקום שיתקלו בכמה אייזנרים שילמדו אותם לקח); על השמאל הציוני להוביל את המערכה נגד השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני, והציבור החרדי הנורמטיבי צריך להילחם בנטורי קרתא למיניהם. עמיתי לדיון ארז אשל חלק על דעתי ועל דעת יו"ר הכנסת. לטענתו, על הציבור הציוני הנורמטיבי להתייחס לגורמים הקנאים כאל ילדים בסיכון, לראות בהם אתגר המחייב אותנו להיות טובים יותר, ולא סכנה לדמוקרטיה.

לא קיבלתי את עמדתו של אשל. היא היתה נכונה, אילו העשבים השוטים הללו היו נשארים בשוליים. הצרה היא, שהם משפיעים על הציבור הנורמטיבי של המחנות השונים, שבמקום להיאבק בהם מגוננים עליהם ומרוב שמגוננים עליהם מתחילים להזדהות אתם ולאמץ את דרכם.

דוגמה מוחשית לכך היא עיתון "הארץ", שהולך ונגרר אחרי ה"שמאל" הפוסט ציוני. עשבים שוטים כעמירה הס וגדעון לוי הפכו להיות המיינסטרים של העיתון הזה ועקיבא אלדר כבר מזמן משוטט באזור הדמדומים של שניים אלה. לפני ימים אחדים כתב אלדר:

"הגיע הזמן שדור אוסלו הפלשתינאי יודה בכישלונה של האופציה הדיפלומטית, יקפל את החליפות, ייגמל מהכיבודים הפתטיים שהוא מחלק לעצמו וייצא לרחוב."

לקרוא, ולצבוט את עצמנו כדי לוודא שאנו ערים. עקיבא אלדר, הפרשן המדיני הבכיר של עיתון ישראלי מרכזי, מייעץ לאוייב הפלשתינאי להקצין את מאבקו נגדנו, לוותר על האופציה הדיפלומטית במלחמתו נגד ישראל ולפתוח באינתיפאדה שלישית, כאילו לא היה די בנהרות הדם של האינתיפאדות הקודמות. הסכם אוסלו היה תרמית פלשתינאית ערפאתית, ואחרי כישלון אוסלו – בשל התרמית של ערפאת, שני ראשי ממשלה, ברק ואולמרט, הרחיקו לכת הרבה מעבר לאוסלו, הציעו הצעות שרבין בחלומותיו השחורים לא העלה על דעתו להציע להם, והם דחו אותן באלימות ובטרור. ועל כך מייעץ להם, לאויב, עקיבא אלדר, להתייאש מן האופציה הדיפלומטית ולנקוט באלימות.

בן דרור ימיני הגיב על כך בטורו ב"מעריב": "הפלשתינאים בחרו בדרך ייחודית משלהם. הנצחת הפליטות, הסתה וחזון שאין בו פיוס וחמלה, אלא בעיקר שנאה ונקמה. עשרות המיליונים של שנות הארבעים שעברו טרנספר כפוי לא קיבלו פיצויים ולא 'זכות שיבה'. רק הפלשתינאים, בסיוע קרטל 'זכויות האדם', מעלים שוב ושוב את הפנטזיה הזאת על השולחן, והכיוון הזה זוכה לעידוד אקדמי ותקשורתי על תקן מכובס של 'הנרטיב הפלשתינאי'. והנה, מגיע עיתונאי ישראלי ומציע להם להמשיך בדרך הישנה. עוד סרבנות. עוד 'יציאה לרחוב'. עוד אינתיפאדה. והרי אנחנו יודעים שה'יציאה לרחוב' תגבה את חייהם של אלפי פלשתינאים וישראלים. הרי כבר היינו שם. הרי הפלשתינאים עצמם, לפחות חלק מהם, יודעים שהאלימות והסרבנות הובילו אותם ליותר ויותר סבל. הם מנסים, לשם שינוי, דרך קצת פחות אלימה. ... אבל אלדר לא יניח להם. הוא נותן להם עצות שיחזירו אותם ואותנו למעגל שפיכות הדמים. חמאס, אפשר להניח, לא היה מנסח את זה טוב יותר".

את השבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות הפך "הארץ" למסע פוסט ציוני. הוא פתח את השבוע במאמר של מרב מיכאלי, אחת הפובליציסטיות המרכזיות של העיתון, שהטיפה לשנות את ההמנון הלאומי "התקווה". היא הציע להחליפו ב"אני מאמין" של טשרניחובסקי, הידוע יותר, על פי מילותיו הראשונות, כ"שחקי שחקי". שיר נפלא, אך ברור שמהות דבריה אינה הרצון ב"שחקי שחקי" אלא הרצון להחליף את "התקווה". "התקווה" הוא המנון לאומי יהודי. היא רוצה כהמנון בשיר שאין בו התייחסות לאומית יהודית, אלא מסר אוניברסלי. ההמנון והדגל מסמלים את מהות המדינה. הקריאה להחליף את ההמנון (לדגל עוד נגיע בהמשך הסקירה, אל דאגה) נובעת מרצון להחליף את מהותה של המדינה. לא עוד מדינת הלאום של העם היהודי, אלא מדינת שקשוקה קוסמופוליטית.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל וערב יום העצמאות, ראה לנכון "הארץ" לארח את אברהם בורג. רעיון מוצלח, לכאורה, לתת במה ביום העצמאות למי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית, מי שזכה לשבת על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון. אלא שהלה התחרפן וחצה את הקווים. היום הוא פוסט ציוני מובהק. במאמרו הוא טען שמדינת ישראל מיצתה את עצמה וקרא להחליף אותה בבלה בלה בלה. מה זה חשוב כיצד הוא מתאר את השקשוקה הזאת. חשוב את מה הוא חותר לבטל – את מדינת הלאום היהודית.

ובגיליון סופשבוע הסביר לנו גדעון לוי את התזה הפוסט ציונית שלו – הציונות סיימה את תפקידה מזמן. "היא הייתה צריכה לצאת לגמלאות מזמן... גורלה של הציונות לפנות מקומה לצעירים, לנמרצים ולרלוונטיים ממנה, צריך היה להיחרץ מזמן... תנועת שחרור לאומית צריכה לדעת, ככל קשישה וקשיש, מתי עבר זמנה, בטל קורבנה והיא צריכה לרדת אחר כבוד מבימת ההיסטוריה... איש אפילו לא יודע אל נכון מה נותר ממנה, מהו תפקידה של הציונות ומהי הגדרתה ... ככה זה כשלא יודעים לצאת לפנסיה בזמן ... את הבאסטה הריקה הזאת צריך היה לסגור מזמן; הציונות לסל וחסל. ... הציונות לא רלוונטית, כבר מזמן לא, ומקומה בספרי ההיסטוריה ורק בהם." וכן הלאה וכן הלאה.

ואם יאמר מישהו שמדובר בעיתונאים אך לאו דווקא בעיתון, ומישהו אפילו יזכיר שיש בעיתון עלה תאנה ששמו ישראל הראל, נבחן את מאמר המערכת. מאמר המערכת מייצג את העיתון? הבה נבחן מה כתוב במאמר המערכת בסופשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות.

במאמר המערכת מתואר מקרה שאירע ביישוב רקפת שבגוש משגב שבגליל. "ביישוב הקהילתי רקפת ובמועצה האזורית משגב החליטו, שיום הזיכרון ויום העצמאות הם שעת כושר לבחון את הזיקה של משפחה ערבית לחזון הציוני. בני הזוג זבידאת, שהתקבלו ליישוב בתום מאבק משפטי ממושך – לאחר שוועדת הקבלה דחתה את בקשתם לבנות את ביתם במקום – הופתעו למצוא בערב החג את דגל ישראל מתנוסס על גדר המגרש שלהם. הם קיפלו את הדגל והחזירו אותו למזכירות היישוב ומחו על הניסיון המכוער להוכיח את חוסר התאמתם ליישוב ולהתסיס את הרוחות נגדם. כצפוי, פרנסי המועצה מיהרו להודיע ברבים, כי הסרת הדגל היא 'מעשה שלא יעשה' ואף 'כישלון ערכי ומוסרי'. הצגת דגל הלאום בתחום הפרט בלא רשותו היא מעשה שלא ייעשה. מי שתלה את הדגל בחצר של משפחת זבידאת עשה מעשה חצוף של הסגת גבול ופגיעה בחופש הביטוי. כפיית סמל מובהק של הלאומיות היהודית – סמל הנעדר כל ביטוי לרחשי הלב הקולקטיביים של מיעוט ערבי גדול החי בקרבנו – היא כישלון ערכי ומוסרי."

כל הידוע לי אודות הסיפור הוא ממאמר המערכת של "הארץ". אף שאני מודה, שאמוני באמינות העיתון אינו גבוה במיוחד, אתייחס לדברים כפי שנכתבו, ואנסה לנתח אותם, על סמך היכרותי את הסיטואציה הקיימת ביישובים כפריים קטנים.

רקפת הוא יישוב קהילתי יהודי ציוני. כמו כל היישובים הכפריים ב-135 שנות התיישבות ציונית, היישוב אינו מקבל אוטומטית כל אחד ליישוב, אלא בונה בו מרקם חברתי תרבותי קהילתי. מאבק פוסט ציוני, בהובלת עיתון "הארץ", יצר דה-לגיטימציה כלפי עצם הרעיון של התיישבות יהודית וניהל מלחמת חורמה נגד זכותם של יישובים להגדיר עצמם בחזונם כיישובים ציוניים. את ההגדרה הזאת הוא הציג כגזענות, תוך שימוש בקלישאות האנטי ציוניות, שמשמעותן היא שהציונות היא גזענות, כביכול.

את עיקר המאבק הוביל העיתון, יחד עם הגורמים שהוא מייצג, נגד ועדות הקבלה, כלומר נגד הזכות של קהילה לבחור מי יהיו חבריה, כלומר נגד זכותה להיות קהילה, כלומר זכותה לעצב את דרכה החינוכית, התרבותית, הערכית. ואכן, בית המשפט כפה על היישוב משפחה שלא עברה את ועדת הקבלה. ההחלטה הדורסנית המקוממת הזאת, ההופכת על צירה מהות של 135 שנות התיישבות, התקבלה בתשואות ב"הארץ".

הגיע יום העצמאות. ביום העצמאות, יישוב יהודי ציוני צובע את עצמו בכחול לבן. איך אני יודע זאת? כך עושה הקיבוץ שלי, וכך עושה כל יישוב יהודי ציוני שאני מכיר. מה קרה ברקפת?

מן הכתוב, אני מבין שדגלי הלאום נתלו ברחבי היישוב, וגם על הגדרות של המגרשים. כך נעשה תמיד וכך נעשה גם השנה. נתאר לעצמנו, עכשיו, שמי שתלו את הדגלים, היו תולים אותם על כל הגדרות, אך מדלגים על גדר ביתה של משפחת זבידאת. ודאי היה העיתון טוען נגד האפלייה, וחובט בפרנסי היישוב על כך שמראש הם מסמנים את המשפחה כלא נאמנה, כדי להסית נגדה, "להוכיח את חוסר התאמתם ליישוב ולהתסיס את הרוחות נגדם" וכו' וכו'. זה לא קרה. יש להניח, שעובדי המועצה שתלו את הדגלים, כלל לא ידעו למי שייך המגרש שעל הגדר עליו נתלה הדגל, אלא פשוט קישטו אותו כמו את כל הגדרות.

רק מן הכתוב בעיתון, ברור לי שהדגל לא נתלה בתוך חצרם של בני המשפחה, אלא על הגדר. והנה, בני המשפחה, כאילו כדי להוכיח את צדקת ההחלטה לא לקבל אותם כיוון שערכיהם אינם הולמים את ערכי הקהילה, הורידו את הדגל, קיפלו אותו והחזירוהו למזכירות היישוב, כמתריסים: באנו לגור בתוככם, אך חגכם אינו חגנו, ערכיכם אינם ערכינו, שמחתכם אינה שמחתנו. ועיתון "הארץ", במאמר המערכת של איסרו חג העצמאות – לא רק מצדיק את התנהגותה המכוערת של המשפחה, אלא מגנה את היישוב והמועצה על תליית הדגל. ומה שתואר בפסקה הקודמת תליית הדגל על הגדר של המגרש, הופך בפסקה הבאה "הצגת דגל הלאום בתחום הפרט בלא רשותו... בחצר של משפחת זבידאת." וכיוון שפתאום תליית הדגל על הגדר הפכה במחי מקלדת לתלייתו בתוך החצר, הרי זאת "הסגת גבול ופגיעה בחופש הביטוי."

ומה המסקנה של העיתון?

נניח שאכן אנשי היישוב היו פולשים לתוך החצר הפרטית של המשפחה ותולים שם כדי להכעיס את דגל הלאום. אכן, היה זה מעשה פסול וראוי לגינוי. במקרה כזה, ראוי היה לגנות אותו, אך גם אז לא היתה סיבה להגיע למסקנה של העיתון. המסקנה של העיתון היא שיש להחליף את דגל ישראל. למה? כי דגל ישראל "נעדר כל ביטוי לרחשי הלב הקולקטיביים של מיעוט ערבי גדול החי בקרבנו." כיוון שהוא כזה, הרי כפייתו על הציבור הערבי היא "כישלון ערכי ומוסרי." האירוע צריך, אליבא ד"הארץ", "לשמש תמריץ לעיצוב אירועים וסמלים, שכל אזרח ישראלי יוכל להזדהות עימם."

זו לא רק מרב מיכאלי. זה לא רק גדעון לוי. זה מאמר המערכת של "הארץ". הוא כבר לא נגד "אקיבוש", לא רק נגד "אאיטנכלות". הוא נגד "התקווה". הוא נגד הדגל הכחול לבן עם המגן דוד במרכזו, כיוון שאלה הם סמליה של מדינת הלאום היהודית, והעיתון הזה מאס במדינה היהודית, ורוצה להחליף אותה בשקשוקה.

"בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל," הכריז היום לפני 64 שנים דוד בן גוריון. "הארץ" מתנכר לזכותנו הטבעית, הוא בז לזכותנו ההיסטורית. די לו עם המדינה היהודית הזאת, ועם ארץ ישראל הזאת ועם מדינת ישראל הזאת. תחי מדינת השקשוקה הקוסמופוליטית!

לא תמיד "הארץ" היה כזה. תחת הכותרת "עיתונות מתגייסת" סוקר עופר אדרת ב"הארץ" את האופן בו חגג עיתונו את יום העצמאות בעבר. הכותרת יכולה להעיד על הבוז ש"הארץ" מודל 2012 רוחש ל"הארץ" הציוני של שנות החמישים והשישים. כל כך פאתטית, בעיני העיתון, הכותרת הראשית של "הארץ" ביום העצמאות העשרים של מדינת ישראל, 1968: "צה"ל הפגין את עוצמתו במצעד הניצחון בירושלים השלמה." הלא, זה "הארץ"? וכאלו היו כותרות המשנה: "מיליון צופים; טור שלל; ארגון וסדר למופת; מטס אווירי מרהיב; הפתח התרברב ונאלם." מצטדק מודל 2012: "'הארץ', כעיתונים אחרים בתקופה, הצטרף לרוח הפטריוטית והלאומית שרווחה בישראל ולא היסס לבטא אותה גם בעמודי החדשות. מאמר המערכת, תחת הכותרת 'המצעד וספיחיו', הסביר לקוראים מדוע יש לראות בחיוב את המצעד הצבאי הראשון שהתקיים אחרי המלחמה: 'מפגן זה של כוח מזוין באוויר וביבשה לא נועד לאיים אלא להרתיע בלבד; ואמנם אנו מקווים כי תזכורת זו תובן על ידי מנהיגי המדינות הערביות וצבאותיהן." אוי ואבוי – המילים הגסות "פטריוטי", "לאומי". ומודל 2012 סונט במודל 1968 במילים כמו "התנשאות אופיינית לתקופה". לועג מודל 2012 ל"הארץ" הפטריוטי מודל 1962 ("התגייס העיתון לתפקיד המסביר הלאומי...") ולמודל 1958.

על איזה מדרון תלול החליק העיתון, מהפטריוטיזם הציוני שהוא ייצג לאנטי ציונות ואנטי פטריוטיזם המאפיין אותו היום.

* "אינני עוסק בזה," נהג פרס להשיב כל אימת שנשאל האם בכוונתו להגיש את מועמדותו לנשיאות המדינה. הרי הוא מעל הפוליטיקה הקטנה הזאת. הוא איש העולם הגדול והספר, לא איש של עסקנות קטנה. הוא לא עסק בזה, רק הצעיד גדודי עסקנים, יחצ"נים ומושכי בשרוול כדי לעסוק בזה בלהט ולהריץ אותו לתפקיד.

"לא אזום ולא אעודד זאת," השיב פרס ליוסי ורטר שראיין אותו ב"הארץ", על שאלה בדבר יוזמות לשנות בעבורו את החוק, כדי שיוכל להציג את מועמדותו לקדנציה נוספת כנשיא, קדנציה שתסתיים כשיהיה בן 99. במקום לומר: "אנו מדינת חוק. החוק בנושא חד משמעי. קדנציית הנשיא הורחבה מחמש שנים לשבע שנים והוגבלה לכהונה אחת בלבד, כדי שלא תהיה עוד אופציה לכהונה נוספת וכדי שהנשיא לא יעסוק בעסקנות של בחירה מחדש. ולכן, אני שולל מכל וכל חקיקה פרסונלית או פֶּרֶסונלית ומודיע חד וחלק שביום סיום תפקידי אפרוש מכל תפקיד ציבורי," הוא שוב קורץ ליוזמים, כאומר: "עשו טובה. נסו. אולי זה יצליח."

במדור סאטירי שהיה לי בתקופה שפרס נבחר לתפקיד הנשיא, כתבתי שפרס רואה בתפקיד קרש קפיצה להתמודדות על ראשות הממשלה בתום הקדנציה, בגיל 92. חוק פֶּרֶסונלי להארכת הקדנציה שלו כנשיא, אפילו הסאטירה לא יכלה לדמיין.

* צל"ג השבוע ל"סופשבוע" של "מעריב", שהקדיש 5 עמודי צבע לכתבת תדמית על אסתר אבוטבול אשתו, אימו ואחותו של שלושה מראשי הפשע בישראל. כל עוד ראשי הפשע ובני משפחותיהם הם סלבריטאי על בתקשורת הישראלית, לא ייכון פה צדק חברתי.

2. חוק של איזונים ובלמים

"היום תתכנס הכנסת לישיבת פגרת מיוחדת לדון בהצעת חוק עוקף בג"ץ שמציע שר המשפטים נאמן," דווח ביומן הבוקר של אחד מערוצי הרדיו. "חוק עוקף בג"ץ..." – גם לְמוּד תשקורת ותיק כמוני, המורגל להתמודדות עם השימוש הציני במילים כדי לבדות "מציאות" ולהטות את דעת הקהל, מתקשה לעבור לסדר היום על עיוות כה קיצוני של האמת. שהרי אם תתקבל הצעת חוק יסוד חקיקה אותה מוביל השר נאמן – לראשונה תינתן לבג"ץ סמכות חוקית לפסול חוקים של הכנסת. הרי שוחרי האקטיביזם השיפוטי היו אמורים לקפוץ על הצעתו של השר נאמן כמוצאי שלל רב – סוף סוף ספר החוקים יעגן את האקטיביזם השיפוטי ויתיר ביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון על עבודת החקיקה של הכנסת.

מה קרה?! למה הם נאבקים בחוק, עד כדי אזהרה של נשיא בית המשפט העליון שהחוק עלול להיות בכיה לדורות?

הצעת החוק של נאמן מעגן לראשונה את הסמכות לביקורת שיפוטית, אך הוא מצמצם את הסמכות הבלתי מוגבלת שבית המשפט נטל על עצמו ללא סמכות חוקית, ב"מהפכה החוקתית" שהוביל הנשיא לשעבר אהרון ברק. המציאות הנוכחית, מאפשרת, ללא כל עיגון בחוק, לכל שופט זוטר בבית משפט שלום, לפסול חוק שחוקק הריבון – הכנסת. המהפכה החוקתית האקטיביסטית, גרמה לפוליטיזציה של בית המשפט ופגעה קשות במעמדו ובאמון הציבור בו, ובכך הביאה לפגיעה משמעותית בשלטון החוק בישראל. הצעת חוק יסוד החקיקה, נועדה להגן על שלטון החוק ולהחזיר לבית המשפט את אמון הציבור. היפה בהצעת החוק הוא ביסוסו על העיקרון הדמוקרטי של הפרדת רשויות תוך איזונים ובלמים בין הרשויות.

מתנגדי החוק, מתנגדים לו דווקא מסיבה זאת – אין הם רוצים את האיזונים והבלמים. הם מעדיפים להשתמש בכוח הבלתי מרוסן של בית המשפט, כדרך למנוע מרצון הרוב להתממש, כאשר הוא מנוגד לעמדתם. מתנגדי החוק מבססים את עמדתם על הנחה שצילום המצב הנוכחי יהיה תקף גם בעתיד – עמדותיהם המדיניות הן מיעוט, ובבית המשפט העליון העמדות השולטות הן עמדות המיעוט. אין הם חושבים לטווח רחוק ואינם לוקחים בחשבון את האפשרות שכל אחת משתי צלעות המשוואה הזאת תשתנה. כעת הם מעוניינים בכוח בלתי מרוסן, להשליט את עמדותיהם, מעל לרצון העם כפי שהוא בא לידי ביטוי בחקיקה של נבחרי הציבור, באמצעות פסיקות בית המשפט. הם חושבים שבית המשפט עובד אצלם.

הכנסת היא הריבון. היא הרשות המחוקקת. האם הרשות המחוקקת יכולה לחוקק חוקים שאינם חוקיים, או אינם חוקתיים? ניתן להתווכח על השאלה הזאת. הצעתו של נאמן יוצאת מנקודת הנחה, שאני מסכים עימה, שהריבון עלול לחוקק חוקים כאלה ולכן היא מעמידה את חוקי הכנסת לביקורת שיפוטית, ומעניקה לבית המשפט העליון, לראשונה בתולדות המדינה, סמכות לפסול חוקים.

הביקורת השיפוטית נועדה לשלול מהרשות המחוקקת כוח בלתי מרוסן ולמנוע את עריצות הרוב, מתוך הכרה בכך שכוח בלתי מרוסן עלול להיות כוח להשחית. אולם ההצעה מאוזנת בשלילת כוח בלתי מרוסן גם מהרשות השופטת. הרי הכוח של הרשות הזו, שאינה נבחרת,  לפסול חקיקה של הגוף הנבחר, עלול אף הוא להשחית, אם לא ירוסן. הצעת החוק מגבילה את היכולת לפסול חוקים אך ורק לבית המשפט העליון, בהרכב של 9 שופטים לפחות. היא מאפשרת לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל בידי בית המשפט, ברוב מיוחד של 65 ח"כים. וכך, כל רשות מאזנת, בולמת ומרסנת את כוחה של הרשות האחרת – זו הדמוקרטיה במיטבה. וזה בדיוק מה שמעורר את התנגדותם של השוללים, המשתמשים בשם הדמוקרטיה לשווא, כדי לקדם אג'נדה בלתי דמוקרטית.

הביקורת על החוק מתמקדת בעיקר ברוב הנדרש לחקיקה מחודשת של חוק שנפסל – 65 ח"כים. המבקרים טוענים, במידה רבה של צדק, שיש להגביה את הרף, ומזכירים את הצעת ועדה שעסקה בנושא, שבראשה עמד נאמן עצמו, שהציעה רוב של 70 ח"כים למטרה זו. נאמן עצמו אמר בנאומו בטקס השבעת שופטים, שההשגות על ההצעה, ודומני שהוא התכוון בעיקר להשגה הזאת, תילקחנה בחשבון בתהליך החקיקה.

לדעתי, אכן ראוי להגביה את הרף לחקיקה מחודשת ל-70 ח"כים. עם זאת, במקביל, יש להגביה גם את הרף לפסילת חוק. יש להגדיר כרף לפסילת חוק של הכנסת - רוב של 2/3 לפחות ובהרכב של 11 שופטים לפחות.

ב-1975 הציע לראשונה שר המשפטים חיים צדוק את חוק יסוד החקיקה, ומאז המהלך הזה נכשל שוב ושוב. יש לקוות שסוף סוף תחוקק הכנסת את החוק. תהיה זו התקדמות רבתי בדרך לחקיקת חוקה לישראל.

* * *

יוסף אתר

לא "זכות השיבה" אלא "תביעת השיבה"

שלום למר בן עזר,

מדי פעם בפעם אני נתקל במאמרים, שכותבים קוראיך, התייחסות לדרישות שדורשים אבו מאזן ושאר חבריו מאיתנו, ובו מוזכרת גם זכות השיבה.

לידיעתך: השימוש במושג זה אינו נכון ואינו מדויק, ואפרט:

המושג "זכות השיבה" מקבע תודעתית את תביעת הפלסטינים לשוב למדינת ישראל כאילו היתה זו זכות מוקנית על ידי המשפט הבינלאומי. אך בפועל – לא כך הוא. על פי הדין הבינלאומי אין לפלסטינים זכות שכזו, שכן הפלסטינים מעולם לא היו אזרחי מדינת ישראל, ועל כן – עם סיום המנדט הבריטי פג תוקפה של נתינותם.

ראה: רות גביזון (ע), שיבת הפליטים לתחומי מדינת ישראל, מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, ירושלים, 2010, עמ' 19.

מאחר שאיננו רוצים לשמש שופר לתעמולה הפלסטינית, מן הנכון להשתמש במושג: "תביעת השיבה". משמע – תביעה שאין אנו מחוייבים לקבלה, ולא זכות מוקנית.

תודה,

עו"ד יוסף אתר

גימלאי מאושר

* * *

אריק כץ: מה מקור הקנאוּת?

אוסיף ברכותיי ליום הולדתך: בריאות טובה והמשך פעילות ספרותית יוצרת ומחדשת. הינך ראוי לחופן מחמאות בעבור ההשקעה העצומה בעריכת העיתון העיתי, דבר שודאי "גוזל" את רוב זמנך ועוזר להיותך חד, ממוקד, פעיל וערני.

תבורך, גם על נתינת הבמה לכותבים שהשקפת עולמם שונה לחלוטין משלך. אתה הופך את העיתון בכך לפלורליסטי ומאוזן קמעה.

אבל פטור בלא בקורת? לא אוכל: למה לכנות את דיעותיה של עידית פז כהזויות? רק בגלל שהן שונות משלך? כל מי שחושב אחרת ממך הוא הזוי? ומאין לך שאם לעידית היה עיתון היא היתה פוסלת על הסף כותבים בעמדות הדומות לשלך? על סמך מה פסקת כך?

כמי שצעיר ממך בדיוק בשנתיים ומספר ימים, אחזור על הצעתה של עידית ואציע לך לעדן במקצת את התבטאויותיך כלפי אנשים עם דעות אחרות. ואינני חושב שדעותיך הזויות (קיצוניות? אולי. על גבול הלגיטימי) וגם "אקדים תרופה למכה" ואציין שאם היה לי עיתון, הייתי מפרסם מאמרים עם דעות מנוגדות ולא נוזף בכותבים ואף לא פוגע באיש, כל פעם מחדש...

ולמה בדיוק, או למי, התכוון בנאומו בהר הרצל בערב יום העצמאות, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, כשביקר באופן נחרץ והזהיר מפני הקנאות?

על אף כל זאת, רוחש לך כבוד רב,

אריק כץ

אהוד: אכן עד כה לא הבנתי למי בדיוק התכוון יו"ר הכנסת בהזהירו בפני הקנאות – ועכשיו, בזכותך אריק – הבנתי כי ייתכן שאנחנו והמכתב העיתי הם-הם הכתובת של הפצת הקנאוּת.

שהרי לא ייתכן שעידית פז כותבת שטויות גדושות קנאוּת – כאשר היא טוענת כלפינו ש"רבים מקוראי כתב העת [המכתב העיתי] סולדים מהרוח הלאומנית המתלהמת ומהבוז שאתה וכמה מהכותבים מגלים כלפי אנשים בעלי דעות שונות משלהם. אני ביניהם."

* * *

יורם וולמן

תזכורת היסטורית לפרשת סא"ל שלום אייזנר

מלחמת העולם השנייה סיפקה שפע בלתי נדלה של סיפורים על מעשי גבורה ועל פחדנות של לוחמים, חיילים, כמו גם של מפקדים. אחד הידועים שבהם הוא מעשה הסטירה המצלצלת שהעניק גנרל השריון המהולל וחם המזג האמריקאי ג'ורג' סי פאטון לחייל שלו ששכב באוהל המרפאה, שחש שכוחו הנפשי תש ושאינו יכול להמשיך בלחימה. זה קרה במערכה בצפון אפריקה. פאטון ואחרים לא הכירו את המושג הנפוץ בימינו – הלם-קרב, ולכן חשד שהחייל שלו מתחזה ואינו רוצה להילחם. בגלל הסטירה ההיא גנרל אייזנהאואר עצמו הדיח זמנית את פאטון מפיקוד מבצעי ומינה אותו למפקד ארמיה פיקטיבית שהוצבה כביכול באנגליה כדי להטעות את הגרמנים, שחששו מפאטון מאוד. אחר כך הוחזר פאטון לפיקוד והנחיל לבעלות הברית ניצחונות מפוארים על הנאצים.

הרמטכ"ל גנץ עשה כפי שאייזנהאואר עשה והקפיא זמנית את שירותו הפיקודי של סא"ל אייזנר אך אין ספק שבעתיד ימשיך אייזנר לתרום לצה"ל.

נמתין לו.

* * *

יוסי אחימאיר

פרס ישראל שלא הוענק

שוב חגגנו יום עצמאות, שוב הוענקו פרסי ישראל למצטיינים שונים, כל אחד ואחת בתחומו, שוב עברנו ימים של התרוממות נפש וגאווה לאומית – ערב ההתכתשות הפוליטית העזה, שמתחילה עם פתיחת מושב הקיץ של הכנסת.

ולא רק מושב הקיץ של הפרלמנט שלנו נפתח ביום שני. ארבעה ימים לאחר יום העצמאות, ובירושלים מוקרן בערב זה, בבכורה עולמית, הסרט הדוקומנטרי על פרופ' בנציון נתניהו, מענקי הרוח והמחשבה הלאומית שקמו לנו בדור התקומה. המדינה לא השכילה לגמול לפרופ' נתניהו שבע השנים והמחקרים. אולי דווקא משום שהוא אביו של ראש הממשלה ומקור השראתו.

המדינה אף לא הגיבה כלל וכלל, כאשר לפני שנתיים שיגרתי מכתב המלצה לחבר השופטים לפרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, לשנת תש"ע. וכך כתבתי בכתב ההנמקות:

"פרופ' נתניהו, איש ירושלים, מגדולי חוקרי הציונות ותולדות העם היהודי בספרד מזה למעלה משבעים-וחמש שנה, מציין בימים אלה מלאות לו מאה שנה, והוא במלוא אונו ועודנו בעיצומם של מחקרים וכתיבה.

תרומתו של פרופ' נתניהו להבנת ההגות הציונית, תובנותיו בכתביהם של אבות הציונות, באות לידי ביטוי מרוכז ומתומצת בספרו 'חמשת אבות הציונות', שיצא אך לפני שנתיים. בספר נכללו חמש מסות שפירסם עוד לפני עשרות בשנים, כהקדמות לכתבי אותם אישים – פינסקר, הרצל, נורדאו, זנגביל, ז'בוטינסקי – שבעריכתם עסק בזמנו כמעט כיחיד וכחלוץ.

הספר זכה להצלחה רבה מבחינת תפוצתו, ולא בכדי. גם היום הקורא העברי המשכיל רץ בו בהנאה צרופה, כשהוא חודר אל נבכי מחשבתם של ראשי הציונות המדינית באמצעות ניתוחיו המזהירים של היסטוריון והוגה-דעות בפני עצמו, הלא הוא פרופ' נתניהו.

בשפה בהירה ומאופקת, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, כאשר הקורא צולל עד מהרה אל מעמקי החשיבה והניתוח של המחבר, מצליח פרופ' נתניהו להחיות דמויות כה חשובות בתולדותינו ו'לנער את האבק' מעל כתביהם ומחשבתם. אם בספריות היה בשנתיים אלה ביקוש גובר לכתבים הציוניים – והיה! - זה ללא ספק הודות ל'חמשת אבות הציונות'.

פרופ' נתניהו הוא מטובי העורכים בשפה העברית, שקמו לעם היהודי בזמננו. הוא שותף בכיר למפעל התרבותי החשוב ביותר, אולי, שנוצר על אדמת ישראל מאז חידוש עצמאותה – האנציקלופדיה העברית.

פרופ' נתניהו היה העורך הראשי של עשרת הכרכים הראשונים שלה. בעט קפדנית, בשקידה רבה, בידע עצום, הניח לעיונו ולהנאתו של שוחר ההשכלה העברי מפעל מונומנטלי העומד לדורי דורות.

הוא עצמו כתב באנציקלופדיה העברית שלושה מאמרים ברצף על חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, שבהם הציג את תורתו המדינית, את הפוליטיקה שלו ואת אישיותו. דומה שמאז יצא כרך ט"ו עם שלוש המסות הללו, לא נכתב על חוזה המדינה באופן כה מעמיק, מלומד, מבריק, כפי שנעשה הדבר באנציקלופדיה שלנו, שעליה גאוות האומה.

לא יהיה זה מוגזם לומר, כי במאמריו אלה פרופ' נתניהו העניק לנו את הסיכום המזהיר ביותר של פועלו והגותו של הרצל!

פרופ' נתניהו צלל והעמיק בכתביו של הרצל מאז עמד על דעתו והעניק, כחלוץ וכראשון, לקורא העברי את כתביו של הרצל, וליתר דיוק: כרך מאמרים ובו אוסף נאומיו בקונגרסים הציונים וכרך של אגרותיו. בעבודתו על האגרות גם הציל מכליה מכתבים רבים, למשל מכתבים של הרצל לאוטו ורבורג, שזה האחרון נתן לנתניהו בטרם נפטר ב-1938.

במחקריו על הרצל הוכיח בנציון נתניהו, כי חוזה המדינה, הגם שהלך לעולמו 35 שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה הראשון שדיבר על שואה המרחפת מעל ראשו של העם היהודי והזהיר מפניה.

על פרופ' נתניהו אפשר לומר, ולא בלי הגזמה, כי 'גילה את הרצל היהודי' ופתח מחקר מחודש על חוזה המדינה. מאמריו על הרצל והכתבים שערך והוציא, תרומתו העצומה להבנת מחשבתו והגיונה, זכו למאמרי-שבח מהללים וגם עוררו פולמוסים אינטלקטואליים מפרים.

ולא רק הרצל – גם מקס נורדאו זכה, שארבעה כרכים מכתביו יצאו לאור על-ידי הספרייה הציונית בעריכת ב. נתניהו, שכמובן הקדים להם מבוא מלומד. בלי הכרכים הללו אין להכיר ולהבין את משנתו של ההוגה הציוני הזה – עד עצם היום הזה. וכמוהו – ישראל זנגוויל, שנתניהו העניק לנו כרך מכתביו החשובים. על אלה נוספים מסותיו על אודות ליאו פינסקר וזאב ז'בוטינסקי.

מעבר לאבות הציונות עם הרצל בראשם, פרופ' בנציון נתניהו הוא בוודאי גדול חוקרי תקופת האינקוויזיציה בספרד – דבר הבא לידי ביטוי בשלושת ספריו (באנגלית), שהגדול בהם בהיקפו, בגילוייו, בניתוחיו הוא 'מקורות של האינקוויזיציה הספרדית'.

הספר עורר התעניינות עצומה, ויכוחים אין-ספור ורעש בקהיליית חוקרי התקופה בספרד ובארה"ב. המחקר רחב היריעה הביא לחשיבה חדשה בספרד על פרק זה בתולדותיה. זהו מסוג אותם ספרים-מחקרים שכמותם רואים אור בעולם כולו אולי פעם בדור! אוצר רוחני בן למעלה מאלף עמוד המחכה לתרגומו לעברית.

קדם לו בשנים הרבה הספר שהציג ראשון את דמותו, פועלו ואישיותו של דון יצחק אברבנאל, שראה אור בארה"ב לפני למעלה מיובל שנים, והופיע זה לא מכבר בעברית.

פרופ' נתניהו הקדיש את רוב עיתותיו ושנותיו הרבות למחקר ולהגות, לכתיבה ולעריכה, אך גם פעל תקופות מסויימות בעצמו בחיים המדיניים-פוליטיים של העם היהודי ולמען עצמאותו, בעיקר לצידו של זאב ז'בוטינסקי, כשהוא רואה בו את ממשיכו הישיר של הרצל בטיפוח הרעיון המדיני בעם ישראל.

זיכרונותיו על ז'בוטינסקי ועל פועלו, בעיקר מימי שהותו בארה"ב ערב מלחמת העולם השניה, לכשיושלמו ויתפרסמו, יציגו זווית חדשה, ויתנו מבט מעמיק על הפעילות למען הקמת המדינה וקץ המנדט הבריטי.

תקצר היריעה מלהרחיב עוד ועוד בשבחו של איש ההגות, ההיסטוריון הציוני, ענק הרוח היהודי, שעודנו חי עימנו בירושלים, עד 120! ניתנת לכם, חברי ועדת הפרס, הזדמנות בלתי חוזרת, לכבד את האיש היקר הזה על תרומתו לעם ישראל בכל פועלו ובכל מחקריו, לחקר ולהבנת הציונות וגורל עמנו, ולתת לו את הפרס על מפעל חיים במעש הציוני ובמחקר הציוני."

עד כאן מכתב ההמלצה, מלפני שנתיים. פרופ' נתניהו כבר עבר את גיל ה-102. מדינת ישראל עברה את גיל ה-64. עוד יום עצמאות חגגנו, עוד פרסי-ישראל הוענקו למצטיינים. פרופ' נתניהו איננו ביניהם, ומה חבל.

הסרט הדוקומנטרי שיוקרן לראשונה במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים, עשוי לתקן מעט ממידת הקיפוח שהיתה נחלתו של פרופ' בנציון נתניהו באקדמיה הישראלית ובמימסד הישראלי.

* * *

מנשה שאול

לעצור את ההתפשטות האיראנית

במרוצת העשור האחרון השתנתה לחלוטין המפה האסטרטגית של המזרח התיכון. זה התחיל עם המתקפה האמריקנית בעיראק ב-9 במארס 2003 והפלת משטרו של סדאם חוסיין – שינוי שהעניק יתרון גדול לאיראן. חיסולו של המשטר העיראקי, שנלחם במשך שמונה שנים במגמות ההתפשטות של האיותאללה, פתח את זירת המזרח התיכון לחדירה איראנית. הדבר נכון במיוחד לגבי עיראק, שכמחצית אוכלוסייתה היא שיעית ושוכנת בדרומה של המדינה – בקירבה גיאוגרפית המקלה על החדירה האיראנית. זאת, למרות שלא כל השיעים בעיראק נתונים להשפעתה של איראן. מנהיגם הרוחני של השיעים בעיראק, עלי סיסתני, מתנגד לכפיפות למשטר האיראני ומדגיש כי עיראק עשירה בנפט, וכי הנהגת השיעים בעיראק זו ההנהגה הראשית של השיעים בכל העולם ואין היא זקוקה לאפוטרופסות פרסית. יש לציין כי היו שלושה ניסיונות מצד איראן לרצות את סיסתני.

נסיגת הכוחות האמריקניים מעיראק מקלה עוד יותר על החדירה האיראנית. נורי אלמאלכי, ראש ממשלתה של עיראק, מחוייב לאיראן לא רק בגלל היותו שיעי, אלא משום שבזמן שלטונו של סדאם חוסיין, היה בגלות באיראן, והוכרז כמבוקש בשל היותו מנהיג תנועת "אלדעווה" הנאמנה לאיראן. מתנגדי אלמאלכי בקרב הסונים בעולם הערבי מזכירים את אמירתו: "ראשית כל אני שיעי, אחר כך מוסלמי ואחר כך עיראקי." נאמנותו לאיראן מתבטאת בכך שהוא מאפשר למיליציות שיעיות כמו זו של מוקתדא א-סאדר ולמיליציות איראניות להתקיים ולפעול בדרום עיראק. מספר חבריהן נאמד ב-200 אלף. החיבור בין איראן ועיראק יוצר יכולות צבאיות גדולות, היות שמספרם של אנשי הביטחון בעיראק נאמד ב-850 אלף. גם שפע הנפט בעיראק יגביר את יכולותיה של איראן. כי בניגוד לאיראן שעתודות הנפט בה מתדלדלות, עיראק מתוארת כאי הרובץ על ים של נפט המבטיח תפוקה למשך 120 שנה.

ירח דבש קצר

הציר האיראני-עיראקי מערער את היציבות והביטחון באיזור, מסכן את תפוקת הנפט ומאיים על ישראל, על המערב ועל מדינות ערב החרדות מהתעצמות ההשפעה האיראנית. סעודיה מגבירה את התקפותיה נגד אלמאלכי, בשל היותו סוכן איראני המגן על משטרו של בשאר אסד ונותן אור ירוק להעברת סיוע צבאי ולוגיסטי איראני לסוריה. עבדאללה מלך סעודיה אף קרא לארצות-הברית "לרסק את ראש הנחש האיראני." איש הדת האיראני הבכיר, אחמד חתאמי, האשים את סעודיה במתן מקלט לטרוריסטים ובביצוע פשעים במדינות ערב, כולל סוריה ובחריין, והזכיר כי אם סעודיה לא תחדל ממעשיה, היא תישרף באש שהיא עצמה מבעירה.

המשטר האיראני שואף לצרף את טורקיה לציר החדש. פרשנים הביעו חשש כי ההתקרבות בין טורקיה ובין סוריה שהחלה לפני כחמש שנים, תחזק את הציר החדש, הואיל וטורקיה היא מעצמה צבאית השולטת בשני ימים ובמיצרי הבוספורוס, והתברכה בשפע של מקורות מים. אך חלום הבלהות הזה התנפץ לפני כשנה עם פרוץ המהומות בסוריה, וטורקיה שינתה כיוון בשל התנגדותה להשפעה האיראנית. לאמיתו של דבר טורקיה מתנגדת לאיראן, וסוריה היא שדה הקרב של התנגדות זו.

ביטוי לדאגותיה של טורקיה נתן הנשיא הטורקי עבדאללה ע'ול באומרו: "אפשר שהאיזור ייכנס למלחמה איזורית או עדתית בגלל סכנת הגרעין האיראני, וטורקיה אינה יכולה להתעלם מן ההתרחשויות. לכן, עליה להתכונן להתפתחות כזאת במישור הדיפלומטי ובמישור הצבאי. זה מחוייב המציאות."

עם חלוף ירח הדבש בין טורקיה לסוריה, בולטים לעין חילוקי הדעות והשוני באסטרטגיות בין איראן לטורקיה. ראש ועדת החוץ והביטחון בפרלמנט האיראני, עלא אלדין ברוגרדי, הצהיר כי טורקיה נוקטת מדיניות קיצונית וחסרת היגיון כלפי סוריה. בשבועות האחרונים יש הסלמה במתקפות המילוליות, עד כדי השמעת איומים. כישלון הברית הטורקית-סורית מפיח תקווה כי אפשר לעצור את ההתפשטות האיראנית. הצבת טילי נאט"ו על אדמת טורקיה נגד מערך הטילים של איראן מגבירה את המתיחות בין שתי המדינות. ולאחרונה זימנה טורקיה את שגריר איראן באנקרה ומסרה לו איגרת חריפה נגד התמיכה האיראנית במשטרו של אסד.

זאת ועוד, מרבית מדינות ערב מגוייסות נגד המישטר הסורי, בגלל כפיפותו לאיראן, שכן התנגדות הערבים למשטר הסורי היא למעשה התנגדות לאיראן. מבחינת מדינות ערב, הישרדותו של המשטר בסוריה פירושה חיזוק הציר האיראני החדש המאיים עליהן, ובמיוחד על מדינות הנפט. נוכח כל אלה, הפלת המשטר הסורי היא אינטרס עליון של העולם החופשי, היות שזו תשבור את הציר האיראני במזרח התיכון, תרסק את חיזבאללה ותחליש את חמאס. המערב פעל בנחישות להפלת משטרו של מועמר קדאפי ולהבטחה של אספקת הנפט. אומנם בסוריה אין נפט, אך על הפרק עומד משהו חשוב בהרבה מן הנפט, והוא שלום העולם.

הציר האיראני-עיראקי מערער את היציבות והביטחון באיזור, מסכן את תפוקת הנפט ומאיים על ישראל, על המערב ועל מדינות ערב החרדות מהתעצמות ההשפעה האיראנית.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 195.

* * *

רות ירדני כץ

צריך רק לפתוח להם דלת

פעם גבר לא העז להיכנס למטבח כי זה נחשב נחות. לא מכובד. מטבח היה רק לנשים, היא במטבח. והיום? להתארח אצל חברים כשהבעל מבשל זו כבר לא הפתעה כלל. היום ילדים וילדות מבלים שעות במטבח וממציאים מנות אוכל יפיפיות וטעימות, והם נהנים מכל רגע. הבן שלנו גילה את המטבח בגיל שש. הוא אפה לחם, לחמניות, עוגות, והספר הראשון שקיבל מתנה היה של רות סירקיס "ילדים מבשלים". היום הוא שף נחשב. תנו לילדים לעשות מה שהם אוהבים ויש תוצאות.

התוכנית "מאסטר שף" לילדים הראתה לנו ילדים וילדות שאוהבים מטבח ומכירים את שפת הבישול. נדמה לי ששם התוכנית הוא קצת יומרני. הייתי מסתפקת בכותרת: "ילדים מבשלים". החבורה שנבחרה הוכיחה שכדי לבשל צריך בסיס, (סבתא, אימא, אבא, דודה), דמיון, ויצירתיות. הם נהנים ללבוש סינר, להיות לבד במטבח ולבסוף לענג את הקרובים להם. כל הורה מלא גאווה כאשר ילדיו מצליחים בכל תחום וזוכים להכרה והוקרה. שלא לדבר על הילדים. אני לא מבינה את המבקרים שקוטלים את התוכנית כמו שצעקו על בית-ספר למוזיקה. פשוט לא מבינה.

אריאנה מלמד כותבת: "הם מתוקים ונחמדים וללא ספק מבשלים לא רע, אבל מה שאת רואה על המסך הוא לא מה שקרה באולפן כשצילמו, כי בעריכה הורידו את כל הכתמים והגמגומים, הטעויות והתסכולים, המבוכה וההתרגשות שאולי עלו על גדותיהם – והשאירו רק משהו נורא מצוחצח שלא דומה בכלל לעולם האמיתי של הילדים האלה, או לעולם האמיתי של איזשהו שף. מה שאת רואה ומה שנשאר מן החומר המצולם הוא סוג של זיוף מאוד מתוחכם, עד כדי כך שאת לא מרגישה שזה זיוף ועד כמה זה רחוק מן העולם האמיתי של ילדים."

כל טבח וגם ילדים שמבשלים כלל ראשון שהם לומדים זה לעבוד נקי, ולהשאיר מטבח נקי. כנראה שגברת מלמד לא היתה אף פעם במטבח של מסעדה ולא ראתה כמה הוא מצוחצח ונקי. למה מזויף? למה רחוק מן העולם האמיתי של הילדים? יש ילדים שאוהבים לבשל, כמו שיש ילדים שאוהבים לנגן על פסנתר, כינור, חצוצרה, לחקור, לצייר, לרקוד, לשיר, לשחק ולכתוב ומגיעים רחוק.

צריך רק לפתוח להם דלת והם נכנסים. צריך רק לעודד, לתת הזדמנות והם מראים לנו למה הם מסוגלים, כמה דמיון יש להם, יצירתיות, המצאות ומה לא. ילדים מגיל רך מגלים לנו למה הם מסוגלים. כל האוניברסיטאות בארץ מטפחות ילדים שאולי בעתיד יהיו מדענים במסגרת "נוער שוחר מדע". המוזיאונים מאפשרים לילדים לגלות את עולם האמנות. ישנם בתי-ספר למחול, למוזיקה, סדנאות לכתיבה יוצרת, בתי-ספר לספורט ובכל תחום מתגלים כישרונות גדולים. בדרך כלל ילדים סופגים מה שמקבלים בבית, ובהתאם לעיסוקים ולתחביבים של ההורים והסביבה הקרובה.

פאבלו פיקאסו החל לצייר בגיל צעיר מאוד בזכות אביו שגילה את כישרונו. אביו היה צייר ומרצה לאמנות באוניברסיטה.

הסופר גרהם גרין גדל במשפחה של סופרים ומשכילים. יצירתו הראשונה, קובץ של שירים התפרסמה בהיותו בן 21, עדיין סטודנט.

מרגוט פונטיין, רקדנית הבלט הידועה והמפורסמת הצטרפה בגיל 14 לבלט המלכותי הבריטי.

פול בוקיז, שף ידוע, גדל בבית של מסעדנים.

הכנר גיל שחם הופיע בגיל 10 עם התזמורת הסימפונית של ירושלים, בניצוחו של אלכסנדר שניידר.

דייגו מראדונה הכדורגלן התגלה בגיל 10.

באנגליה ראיתי תוכנית "ילדים רוקדים", והילדים והילדות הדהימו, הקסימו והלהיבו ולי יש רק מילים טובות על היכולות שלהם ושנותנים להם במה, ואולי בעוד כמה שנים יהיו כמה מהם מובילים בתחום שבחרו.

אהוד: אני דווקא מצטרף לדיעה של אריאנה מלמד. מה עוד שאחד ה"שפים" השופטים, זה הממושקף שמדבר כמו ברווז ונכתב עליו בעיתונים שהוא פושט רגל – מגעיל אותי במיוחד. פלצן פטפטן שמגדל דור של פלצנים.

* * *

במלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ד. העלייה השנייה בראי ספרותה

[בעקבות הרצאה ביום עיון על העלייה השנייה ביד יצחק בן-צבי, בירושלים, יחד עם רחל ינאית בן-צבי ונחום הורביץ, ביום 3 בפברואר 1976. המסה "העלייה השנייה בראי ספרותה" התפרסמה לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "דבר" מיום 3 באוקטובר 1979, ושבה ונידפסה בקובץ "העלייה השנייה, 1914-1903, מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר", שיצא לאור בסידרת "עידן" מטעם מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים, תשמ"ה, 1985, בעריכת ד"ר מרדכי נאור].

עיון בספרים הרבים העוסקים בעלייה השנייה מעלה מיד שאלה: מהם הסוגיות והנושאים המרכזיים, שמצאו לעצמם ביטוי בספרותה של העלייה השנייה ובזו שנכתבה על אודותיה?

הרומנטיקה מול המציאות

השאלה העקרונית הראשונה, האופיינית לספרות העלייה השנייה – היא השאלה של הרצוי והמצוי, או שאלת הרומאנטיקה מול המציאות. כלומר, איך ראו את הארץ וכיצד היתה הארץ באמת. הכורח לראות נכוחה את הקיים ולהיפרד במידה מסויימת מן החלום, או להיפך – לדבוק בחלום למרות המציאות המרה שבהווה, ולקוות שמציאות זו תשתנה ותהיה לאחרת.

שאלה זו של רצוי ומצוי, בייחוד אחרי הופעתו של ברנר מ-1909 כסופר ארצישראלי, נעשתה לשאלה חריפה מאוד – גם לשאלה פוליטית ותעמולתית. כשהופיע סיפורו הארצישראלי הגדול והחשוב "מכאן ומכאן" (1911), יצא רוגז רב על ברנר. על הרוגז והאכזבה אפשר ללמוד גם מתוך דברי עגנון בהספדו על ברנר (נדפס לראשונה בכתב-העת הספרותי "מולד", יוני 1961). הסיפור הרגיז את הציבור היהודי-הציוני בארץ, את הפועלים ואת בעל-הבית היהודי הארצישראלי. והרוגז נבע לא רק מטעמים ספרותיים, מפני שאנשים ראו בו פתאום דבר "מודרניסטי" מדי או מחליא מדי, או משום שנטו לזהות דמויות חיות ביצירה, או מפני שהעיצוב הספרותי הדהים אותם – אלא בעיקר מפני שברנר הראה בצורה עמוקה ופסימית את המצוי ולא את הרצוי, והקוראים בארץ חששו מפני מה יגידו היהודים שטרם עלו ארצה.

זו היתה שאלה מרכזית, שהיתה קיימת עוד בימי העלייה הראשונה, למשל בסיפוריו של זאב יעבץ. יעבץ היה סופר דתי וליבו לא נתנו להוציא את דיבת הארץ רעה, לכן הסיפורים שלו מדברים ברובם על הרצוי, ואילו המצוי ניתן בהם מבעד לערפילי החלום והאגדה (או ביום של חג, כהגדרתה של פרופ' יפה ברלוביץ, חוקרת ספרות העליות הראשונות). הארץ ניראית בסיפוריו רומאנטית מאוד ואינה מתוארת תיאור ריאלי. היתה כאן מישאלת-לב וגם כוונה – לא לאכזב את היהודים שטרם עלו ארצה ושאולי עתידים לעלות, ולא לצייר בפניהם את המציאות בצורה קודרת ובוטה, שמא יתחרטו ולא ירצו לעלות, או, גרוע מזה, יחדלו לשלוח כספי תרומות ליישוב הארץ.

גישה זו היתה פסולה מראשיתה, ולא רק מצד החטא לאמת. ספרות שמעלה את הפרובלמאטיות של המציאות בארץ, ממילא יוצרת אתגר למי שאינו חי בה, וככל שהבעיות יותר חשופות ומעניינות, כך הן יותר משכנעות ויוצרות מוטיבאציה להתעניין במה שקורה בארץ, ולקחת בו חלק פעיל.

התוצאה היא, שאנחנו מתייחסים כיום בעין סלחנית אל הסיפורים הנאיביים מאותה תקופה. סיפוריו של משה סמילנסקי, למשל, נשכחו כמעט לגמרי. אני זוכר, שבנעוריי בפתח-תקווה ידעתי שיש שני סופרים בארץ-ישראל: משה סטבסקי ומשה סמילנסקי. סטבסקי, שכתב את "הכפר הערבי" (1946) וסיפורים מחיי הארץ, וסמילנסקי – הוא חוואג'ה מוסה ועורך "בוסתנאי", ביטאונה של התאחדות האיכרים בארץ-ישראל. אני חשבתי אז לתומי כי לא יכול להיות סופר בלי האות סמ"ך בשמו, ושמו משה, כי שמעתי רק על שני הסופרים הללו. רק אחרי שנים נעשה עגנון לסופר הראשון במעלה, אבל בילדותי אינני זוכר שדיברו על עגנון. סמילנסקי היה הסופר בה"א הידיעה, וכיום נשכח.

אבל כאשר אנחנו קוראים במחזור סיפוריו "בני ערב", השייך לספרות של תקופת העלייה השנייה, אנו מוצאים שם שפע של סיפורי אהבה ונקמת-דם מחיי הערבים, עולם שלם – אבל עולם נאיבי. בלי המעמקים של ברנר, זאת גם כאשר סמילנסקי מתאר את הוויי המושבה הארצישראלית. עולם רומאנטי, עולמו של סופר שרואה ומתאר את הארץ לרוב בצורה רצוייה, אם כי אינו מעלים את הבעיות והקשיים של תקופתו. אך הגישה היסודית היא נאיבית, ולכן מה שניראה לכאורה כמצוי של אותה תקופה היה בו הרבה מן הרצוי.

קורא רציני, הרוצה לדעת כיום את שורשיו בארץ, יכול להבין את המציאות של אז על כל צדדיה הבעייתיים, בעיקר מן הסיפורים של ברנר. סיפורי ברנר נושמים את המציאות לכל עומקה. וזאת למרות, ואולי דווקא – מפני הפסימיות שלהם, וכל הקושי והעליבות המתוארים בהם. ברנר נותן את הריתמוס האמיתי של הארץ בתקופת העלייה השנייה. והדבר נכון גם לגבי רומאן כמו "שמות" (נדפס לראשונה בשנות ה20-) של א. ראובני, אך לא לגבי הסיפורים והאידיליות של דוד שמעוני (שמעונוביץ), לדוגמה.

 (בספרו האוטוביוגראפי "מברלין לירושלים", שיצא לאור בשנת 1982, מספר מורי ורבי גרשם שלום, שהיה מגאוני היהדות במאה העשרים, כי בניגוד לאחרים – הוא לא התאכזב בעלותו לארץ-ישראל בשנת 1923 כי קרא קודם את ברנר והיה מוכן לפגישה עם המציאות הקשה).

היחס לאיכר היהודי

נושא מרכזי שני העולה בספרות העלייה השנייה הוא היחס לאיכר היהודי במושבות העבריות של העלייה הראשונה. הדברים הללו ידועים מתולדות היישוב בארץ: כיבוש העבודה הפיסית, בעיקר בחקלאות ובבניין, ההתנגדות לעבודה ערבית, המאבק על עבודה עברית, וכדומה. אבל צריך לומר כי בנושא זה, הספרות שנכתבה בתקופה העלייה השנייה היתה ספרות ריאליסטית. היא עסקה בבעיות עצמן, בעיות של פועלים, של איכרים, והמאבק ביניהם ובקירבם. השיחות ששוחחו במושבות על הבעיות הללו הן, למשל, חלק מן הרומאן "הדסה" של משה סמילנסקי, או מן התוכחות המרות בסיפורו של ברנר "מכאן ומכאן", או שהן משוקעות בצורה האירונית, המקסימה והמסוגננת ב"תמול שלשום", כאשר עגנון מתאר את שוק הפועלים בפתח-תקווה, כשוק עבדים. המציאות תוארה, ולא היתה התחמקות מפני תיאורה. שאלת היחס לאיכר ולדור הראשון של בני המושבות מעסיקה את סופרי תקופת העלייה השנייה.

כך למשל הכינוי סאברע או סאברעס (ברבים), היה תחילה כינוי של ליגלוג וגנאי לבני הדור הראשון שנולד במושבות, ורק לימים הפך לכינוי חיובי ויוקרתי, בעיקר בגילגולו העברי – צבר.

הדו-ערכיות כלפי הפועל הערבי

היתה גם דו-ערכיות ביחס לפועל הערבי, והיא חלק בלתי-נפרד מן הפרובלמאטיקה של העלייה השנייה. זה נושא שמתחבטים בו. הוא מצוי ברומאנים של משה סמילנסקי וישנו אצל ברנר. עגנון, לעומת זאת, אינו נדרש הרבה לשאלה הזו.

הדו-ערכיות נובעת מכך שבדרך-כלל הגיבור (או קבוצת הגיבורים) בסיפור העברי הוא צעיר יהודי שבא לארץ כדי לבנות אותה תוך כדי מלחמת מעמדות, זאת בהשפעת המיטען האידאי שהביא עימו מרוסיה, המחשבה המהפכנית הסוציאליסטית. החזון היה, שהפועל היהודי ילך עם הפלאח הערבי כנגד האיכר היהודי וכנגד האפנדי הערבי, מפני שהקיטוב הוא קיטוב מעמדי.

אך בינתיים צריך גם הפועל היהודי עבודה, וכך הוא דוחק את רגלי הפועל הערבי. עד מהרה מתחילות להיראות אותותיה של ההתפכחות המכאיבה, וגם בלא קשר הדוק לשאלת כיבוש העבודה מתברר כי הקיטוב בארץ הוא בעצם בין שני לאומים ולא בין שני מעמדות.

ברומאן "הדסה" (נכתב בשנת 1911, נדפס בספר בשנת 1934) מאת משה סמילנסקי אפשר למצוא את הקיטוב הזה, את הפרובלמאטיקה של פועלים מהעלייה השנייה במושבה, כניראה רחובות.

לפועלים יש קושי לכבוש את העבודה, והם אינם שרויים ביחסים קרובים עם האיכרים. אך הנה מגיע רגע שבו צריך לרכוש אדמה נוספת למושבה. האיכרים קנו חלקת קרקע וצריך לחרוש אותה ולהוריד מעל הקרקע את הבידואים או את האריסים שגרו עליה בטרם הימכרה. לעבודה הזו אי-אפשר לקחת את הפועלים הערבים, כי היא בעלת אופי לאומי, ולכן לוקחים האיכרים את הפועלים, צעירי העלייה השנייה, לעבודת החריש. והללו עושים אותה מצד אחד מתוך הכרה לאומית של כיבוש עבודה עברית וכיבוש קרקע עברית למושבה עברית, שזה חלק מהאידאל שלהם. ומצד שני מתוארות השיחות ביניהם בערב שלאחר החריש וההתנגשות עם הבידואים, ובאים הפקפוקים על רקע הומאני, סוציאלי ולאומי, ועולה כל אותה התלבטות – לקראת מה נקלענו הנה? ומה קורה לנו כאן? והאם אין ברירה? וכיצד פותרים את השאלות הללו בלא נקיטת אמצעים דראסטיים?

וכך אומר לוריא, אחד הפועלים: "אכזרית היא מלחמת קיום זו. נמצא שאנו, הפועלים העבריים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבידואים מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם."

גאווה והתנשאות

נושא רביעי הוא המכלול של גאווה, התנשאות והרגשת תלישות. בגיבור של העלייה השנייה יש הרבה גאווה והתנשאות על פני האוכלוסייה שהוא פוגש בארץ, בין אם מדובר ביישוב היהודי הישן, ובין אם אלה איכרי המושבות.

אצל ברנר יש ביטויים חריפים מאוד לניוון של היישוב היהודי בירושלים, היישוב הישן, והתיאורים ברובם שליליים, אם כי לימים, בסיפורו "שכול וכישלון" (1920), ההיקף מתרחב והתיאור כבר אינו שלילי בלבד.

ברנר לא סלח לתופעות הטפיליות והדקאדנטיות, ואילו אצל עגנון יש עמדה דו-ערכית. ברומאן האפי הגדול שלו "תמול שלשום" (חלקים ממנו החלו מופיעים מ1931-, וכולו התפרסם בספר ב1945-) – ירושלים מתוארת בעיני הכלב בלק בצורה די אירונית וביקורתית, גם בחלקה הלא-יהודי, אך מצד שני ישנה השיבה המאוחרת, הטראגית, של גיבורו יצחק קומר אל החורבות האלו, כלומר ההווייה של היישוב הישן.

לאחרונה קיימת מגמה לריהאביליטאציה של היישוב הישן, החרדי, שהתנגד לעליות הראשונות וליישוב ארץ-ישראל. לאחרונה נשכחה האיבה, ועלתה כמין קיצוניות אחרת. לאחרונה נאחזים בעובדה שישבו יהודים כאלה בארץ, שהיתה רציפות כמעט מלאה של יישוב יהודי דתי בארץ-ישראל, ואפילו אלה שלושת אלפים יהודים לערך שחיו בארץ בראשית המאה ה19-, חיו במסכנות ובחוסר-כל תודעה לאומית מסוג זה שמשייכים להם כיום. פתאום נאחזים, למטרות ציוניות-כביכול, באנשי היישוב הישן, אשר לא נחשבו בעיני ראשוני הציונים מאחר שאנשי היישוב הישן ראו את עצמם בארץ-ישראל, ומבחינתם בצדק – כמי שנמצאים עדיין במצב של גלות, של טרום-גאולה, ולא הכירו בגאולת העם וביישוב הארץ על פי הציונות המעשית והמדינית. אך בעיני אנשים מסויימים, עצם עובדת ישיבתם בארץ של יהודים לאורך הדורות מבססת כביכול את זכותנו על הארץ כיום, ולכן צריך להעניק לתופעה של היישוב הישן משקל שכלל לא היה לה. ומצד שני מיטשטשת העובדה שמרביתו של העם אכן היתה בגלות מאות ואלפי שנים.

אכן, ריהאביליטאציה מסויימת נחוצה, כי היישוב הישן לא היה כה שלילי וטפילי. על כל פנים, לא יותר מרבים בינינו החיים בקירבנו כיום. אבל מדוע להגזים ולעשותם ציונים-כביכול ולטשטש לגמרי את החזון הציוני, שעה שהכל נעשה לפתע ציוני?

בימינו זוכה היישוב הישן לריהאביליטאציה. אך בתקופת העלייה השנייה, היישוב הישן היה לא-נחשב מפני שלא היה ציוני במהותו, והיה צדק בגישה השלילית כלפיו. כיום מסתירים את העובדה שאנשי היישוב הישן, גם אלה שמשפחותיהם חיו בארץ במשך דורות אחדים, לא חשבו על תקומה לאומית. להיפך, התנגדו לה.

לכן היתה כלפי יישוב ישן וחרדי זה התנשאות מצד צעירי העלייה השנייה, שראו עצמם יותר מתקדמים, יותר אינטלקטואלים, יותר אנשי העולם, ופה הם פוגשים מצד אחד ביהודי ה"חלוקה" וה"כוללים", שבעיניהם תכלית הישיבה בארץ הקודש היא לימוד תורה, ומצד שני בדור של איכרים, דור שדומה שהולך ומתנוון בתוך סביבה ערבית, במושבות המבוססות על עבודה ערבית ומלאות בפועלים ערבים שלעיתים גם גרים עם משפחותיהם בחצרות האיכרים.

ואילו היחס של אנשי העלייה השנייה אל הדור הצעיר של בני האיכרים, שגדל במושבות – היה דו-ערכי. מי שראה את הדברים בצורה רומאנטית רצה לראות כך את דמות בן-הארץ, העברי, היהודי החדש. הרומאן "נדודי עמשי השומר" (הוצאת מצפה, 1929) של יעקב רבינוביץ הוא אולי הרומאן הרלוואנטי ביותר לסוגייה זו. יעקב רבינוביץ היה איש העלייה השנייה. את הרומאן כתב לאחר-זמן, בשנת 1929, כלומר, הספר שייך לספרות שנכתבה לא בתקופת העלייה השנייה ממש, אלא על אודותיה. ממרחק, רבינוביץ מעלה בגיבורו דמות של שומר שהוא גם בן-הארץ, עמשי, המצטרף לאירגון "השומר" ולאנשי העלייה השנייה. כלומר, הוא בעצם גם בן-הארץ וגם איש העלייה השנייה. יש כאן ניסיון למצוא סינתיזה בין שני המחנות הללו – בין בני האיכרים לבין צעירי העלייה השנייה, באמצעות דמות חדשה של הגיבור הארצישראלי.

הרומאן של רבינוביץ מעניין אך סינטתי למדיי. לעומת זאת, כאשר ברנר כותב על בני המושבות ילידי הארץ, או על צעירי היישוב הישן – הוא מזכיר עניין משכב עם בהמה, וטראכומה (גרענת, מחלת עיניים) והומוסקסואליות והתנוונות ושקיעה ב"חולאי המזרח". ובנהמת ליבו הוא קורא ואומר, כי למען נתבולל יכולנו להישאר ברוסיה ובפולין ולהיטמע בתועבות הגויים שם, ואם זהו דיוקן הגאולה בארצנו – אין גאולה.

ישנה אפוא ביקורת חריפה, שחלקה צודקת, אך ישנה גם התנשאות של פרולטארים אינטליגנטים, ספוגי תרבות, הבזים לסימני ייחוס חיצוניים – על פני איכרי המושבות ובניהם, שתרבותם היתה קצת עיירה וקצת ראשיתה של עברית ותחושת מולדת וקצת תרבות חיצונית בבתי-הספר של הברון רוטשילד, שבהם לימדו גם צרפתית. כל אותה הווייה, שעגנון תיאר במחזה שתיית כוס התה על המרפסת בבית איכר בפתח-תקווה, ברומאן "תמול שלשום".

התלישות – כמנוף

אך בצד אותה הרגשה של ייחוד ושל התנשאות ישנה גם הרגשת תלישות נוראה המאפיינת את אנשי העלייה השנייה, וגם אנשי העלייה שלישית, מתוך ספרותם – והיא גם מובנת מאוד. פרופ' אליעזר שבייד אמר פעם, כי גדולתו של ברנר בכך שעשה את זרותו בארץ, את תלישותו – למנוף, לנושא של כתיבתו, וכך התערה בינינו כגורל, ויצירתו היא אבן-יסוד לספרות העברית בארץ. וזה אותו הלקח שהזכרתי קודם בקשר ל"מכאן ומכאן" – מי שמנסה לטייח את המציאות וליצור סינתזה או רומאנטיקה של הזדהות מזוייפת – ספרותו נעלמת עם הזמן. ומי שכותב על זרותו, על תלישותו, על תהליך התערותו – ועל אי-יכולתו לראות עצמו ציוני שלם, ארצישראלי, שורשי בפשטות ובלי בעיות – הוא שכותב ספרות אמיתית והוא גם שמכה שורשים אמיתיים בארץ.

המוות הוא שהשריש בארץ באורח סופי וטראגי את האיש שהיה כל הזמן עקור ולא שלם, והתהליך מלא לבטים. רק אחרי מותו הוא היכה שורש בל-יינתק בארצו. זה הסוף ללבטים, זה גם הגורל, וזה היה ברנר.

וכך אמנם כתב ברומאן "ימים ולילות" נתן ביסטריצקי על רצח ברנר: "עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט עפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת."

הדמות של התלוש לא נוצרה, כמובן, רק מתוך המפגש עם הארץ החדשה-ישנה אלא הגיעה לארץ כפי שהיא, והיא הדמות הדומיננטית של הספרות העברית באותה תקופה. אך היא המשיכה את חייה בתקופת העלייה השנייה, בדמויות מרכזיות כגון אובד-עצות ב"מכאן ומכאן" ויצחק קומר ב"תמול שלשום". שני אלה לא היו דמויות סינטתיות כזו של עמשי, ואף לא דמויות שבאות לארץ חדשה ומיד הן יותר קתוליות מן האפיפיור, ומיד הן מסגלות לעצמן את הז'אנר הארצישראלי. להיפך, אלו דמויות שמתנודדות ותוהות בין קיום לכלייה, ולעיתים סופן רע ומר דווקא מפני אותה הרגשה של תלישות וחוסר מוצא.

צויין לא פעם כי אנשי העלייה השנייה היו חבורה של רווקים ורווקות. לא היתה כמעט הרגשה של משפחה. ב"נדודי עמשי השומר" מצוייה משפחה אחת של איכר בפתח-תקווה, אולי שתיים, אך כל שאר הגיבורים בספר, כולל עמשי עצמו, הם אנשים לא נשואים. רווקים ורווקות. אמנם הם אנשים צעירים, אבל איש מהם גם לא חושב להתחתן. יש להם הרגשה של עקרות, של החמצה, של "לא נוכל להקים לנו בית, כי איחרנו."

יש לכך ביטויים נוקבים מאוד אצל יעקב רבינוביץ גם בהקשר של העניין הערבי – הנה, הערבים פרים ורבים והם חיים בצורה מאוד פרימיטיבית. יונוביץ', חברו של עמשי ובן-דמותו של רבינוביץ בספר, אומר: "ונשינו ונערותינו – המחווה ומטניה נקים לנו זרע? עסק ביש, עמשי, איחרנו באיזו מאות שנים. מכלים אנו כוחנו לריק ולבהלה, בגלות ובארץ. איננו חיים ואיננו רוצים לחיות." (שם, חלק א', עמ' 66).

חווה וטניה הן שתי דמויות בתקופת העלייה השנייה, צעירות שנגרפו לכאן, ואחת מהן גם חוזרת לגולה. כי אכן, לא רבים באו לכאן, ומעטים מהם נישארו, והרוב הסתובבו ותהו, וחזרו כלעומת שבאו. ומשום כך, בין השאר, היתה הרגשה של תלישות ושל עקרות, של חוסר המשך. זו הרגשה שכדאי להדגיש אותה, כי ישנה חוקיות מסויימת בדברים הללו. כי כאשר משקיפים על התקופה הזו ממרחק השנים ישנה אידאליזאציה לא מעטה – בין אם היא נוסטאלגית ובין אם היא וולגארית או בידורית או שתיהן כאחת. כמו בתוכניות אחדות בתיאטרון ובטלוויזיה. פתאום הדברים כולם ניראים יפים. וכמאליה עולה אז ההשוואה והקינה – איפה אנחנו לעומתם, כאילו מדובר היה בימים של זהב ולא של רעב.

אגדה ועצב נוגה

ישנה כאן כמין התפתחות מסויימת, שהרי חלק מן הספרים שאני מדבר עליהם נכתבו בתקופת העלייה השנייה, חלקם נכתבו לאחר שנים בידי אנשים שכתבו זכרונותיהם על אותה תקופה, ובמשך הזמן החלו נכתבים ספרים על העלייה השנייה בידי אנשים שכלל לא חוו אותה, אלא הם משתמשים בה כנושא ספרותי.

אביא דוגמאות אחדות: "מכאן ומכאן" (1911) נכתב בתקופת העלייה השנייה עצמה. סיפוריו של משה סמילנסקי נכתבו החל מאותה תקופה והלאה. "נדודי עמשי השומר" (1929) או "תמול שלשום" (1945) – כבר נכתבו ממרחק של כעשרים-שלושים שנה. וממרחק הזמן נכתבו הספרים של שמעון קושניר, ודומני גם "שנה ראשונה" (1952) של שלמה צמח (שהחל מפרסם את סיפוריו בתקופת העלייה השנייה) ו"אנו עולים" (1959) של רחל ינאית בן-צבי, או "עלייתו של שלום ליש" (1964) לשלמה לביא. כל אלה ספרי זכרונות בעלי ערך ספרותי והיסטורי ומעניינים מאוד להבנת התקופה, אבל כבר כתובים ממרחק. ואילו ספרון כמו "הצייד" (1967) של שלמה שבא, על יחזקאל חנקין ותקופתו – הוא ספר על העלייה השנייה, שנכתב בידי סופר שמנסה להחיות את התקופה הזאת מתוך מחקר היסטורי וספרותי ומתוך היכרות אישית עם אחדים מאנשיה, אבל ברור שזו אינה תקופתו.

דומני שאפשר לאפיין ולומר, כי בספרים שנכתבו בתקופת העלייה השנייה עצמה יש מצד אחד הרבה רומאנטיקה ומצד שני הרבה מרירות. והאקטואליות של המרירות, שמבחינות מסויימות נמשכת מאז, מעניקה לה את חריפותה הנוראה – חריפות הקיימת במיוחד אצל ברנר, אבל גם בספריהם של א. ראובני באותה תקופה, כגון "עיצבון" (1930), או הטרילוגיה "עד ירושלים" (1954) אשר הטוב בחלקיה הוא הרומאן האחרון, "שמות" (נדפס לראשונה בראשית שנות ה-20). זהו רומאן ריאליסטי, אפילו נאטוראליסטי, על ירושלים במלחמת העולם הראשונה, והוא מסעיר גם כיום, ומי שקרא אותו רואה מימד נוסף של ירושלים, אשר אותו לא ידע לפני כן ולא ישכח אותו לאחר הקריאה.

אבל כשכותבים על אותה תקופה כעבור שנים, אזיי הרומאנטיקה, אותו צורך מאוד ריאלי ואפילו ביטחוני שהיה אז – להיאחז במזרח ולחוש השתרשות בו – הרומאנטיקה הזו נעשית לאגדה, ואילו המרירות נהפכת במידה מסויימת לעצב נוגה.

יש, כמובן, הבדלי מזג בין הסופרים, ותלוי מיהו הכותב. אי-אפשר להשוות את המרירות של אובד-עצות, או של יחזקאל חפץ, לזו של יצחק קומר, כי מן הפריזמה של עגנון ומתוך המרחק שממנו הוא מתאר את התקופה – זו ממילא כבר לא מרירות, אלא זה יותר קרוב לעצב נוגה. ואולי גם להרגשה יותר אפית. נידמה לי שכמעט אי-אפשר למצוא תיאור אפי של העלייה השנייה בספרות שנכתבה ממש בתקופתה. מה שמאפיין אותה אז הוא הריתמוס הקרוע, כמו בסיפור "בתיה" של צבי שץ, ובסיפורים אחרים מאותה תקופה, המביעים גמגום, דפוסי לשון מתהווים, קבוצה צעירה של פועלים, יחסי בחורים ובחורות, אהבה, עילגות הבעה ומתח נפשי עז, ייאוש והתאבדות. אבל אפיקה לא תמצא בהם.

המשך יבוא – של המסה מתוך הספר הנידח "ברנר והערבים"

* * *

יש לי רק שני אבּאים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני אין לי אימא

יש לי רק שני אבאים

שיושנים יחד במיטה אחת

ואומרים שחסידה הביאה להם אותי

להיות הילד שלהם.

אבא שמעון הוא אדריכל ואוהב לבשל

אבא שִׁימָלֶ'ה הוא עורך דין ואוהב לנקות

אנחנו הולכים יחד לעשות את הקניות בשוק

ובלילה כשאני מפחד אני יושן ביניהם

הם אוהבים להפליץ ביחד וצוחקים

אני לא יודע מה זה אימא

אבל יש לי שני אבאים ושתי סבתות

ושני סבאים –

בפסח אני שואל את הקושיות

ראיתי פעם ילד יונק מציצי של אישה

שאלתי אם גם להם יש חלב בציצים

ואמרו לי שאני ינקתי מבקבוק,

ואם מישהו מרגיז אותי אז שייזהר

כי יש לי שני אבאים!

פורסם לראשונה בגיליון 166 מיום 10.8.2006.

* * *

הערבים בעזה מודים: אנחנו ממצרים ומסעודיה. כל מטרתנו – הג'יהאד!

http://www.youtube.com/watch?v=CbuM91PeSOs&feature=player_embedded#!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* משה גרנות: אהוד היקר, אני מבין שסתם התנפלנו על א"ב יהושע. הוא הגיב על דברי גינטר גראס בעיתונות הזרה.

אהבתי את זיכרונות נחום גוטמן על ברנר ועגנון.

* אודי מנור: "לאור דבריו של א.ב. יהושע [גיליון 737] ובהתאם לרוח האמת המאפיינת את חב"ע, אך התבקשה לה שורת התנצלות כלפי 'בולי'."

אהוד: על מה יש לנו להתנצל? על כך שהוא לא חשב שהציבור הישראלי מספיק חשוב לשמוע את דעתו בנושא, והסתפק בראיונות שנתן לרשתות זרות על פי יוזמתן – ראיונות שעליהם איש אינו יודע כאן? והיכן קראנו בישראל דברים של עמוס עוז ודוד גרוסמן בנושא? האם גם הם אינם סבורים שהקהל העברי ראוי לדעת את דיעותיהם על גראס?

קרא את דבריו של שמאי גולן ויתברר לך שגראס כלל "חצי סנילי", כטיעונו המלגלג של בולי, אלא הוא פשוט ממשיך באותו כיוון אנטישמי, שטחו כנראה עינינו מראות.

* שמו הקודם של העיתונאי יוסף (טומי) לפיד היה טומיסלאב למפל.

* לפני שנים רבות היה לקרוב-משפחה שלנו סכסוך משפטי בקנדה בעסקי קרקעות. מאחר שהיתה לו חווה חקלאית גדולה באיזור, והוא יהודי שלא נולד בקנדה, הוא תרם לקהילה [לא היהודית] את הסכום שזכה בו במשפט. ראינו בכך בשעתו צעד נאצל וגם מחוכם מאוד, וכך אנחנו חושבים גם היום.

מצד שני, אילו לנו היה קורה כדבר הזה בישראל, לא היה עולה בדעתנו לתרום את הסכום למטרה ציבורית כלשהי, משום שיש לשער שהסכום היה מגיע לנו בדין, ובמדינה יהודית לא היה לנו שום צורך להתנצל על קבלתו ולנקוט בצעד אפולוגטי כדי להיות "בסדר" עם דיעותיהם הקדומות של שאר חברי הקהילה "הגויים" על אודותינו, בבחינת הקדם רפואה למכה.

הלא לשם כך קמה הציונות.

* מה בוער להם להקדים את הבחירות? הרי רובם לא יראו את מושבי הכנסת הבאה, ואילו נתניהו וליברמן רק יתחזקו! – ואילו הבחירות גם לא תפתורנה שום בעייה שבפניה אנחנו ניצבים כיום, וגם בעתיד, ולא באשמתנו! – אלא אם כן הם מקווים ששאול מופז יהיה ראש הממשלה, סתיו שפיר שרת האוצר ודפני ליף שרת הביטחון!

* לאהוד שלום, אני מזדהה לחלוטין עם הבעת ההזדהות שלך עם המח"ט המודח. אני בז לכול הדוגלים בערכי צה"ל ומסתובבים כסומא ואינם רוצים לראות את המציאות. צה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שאימץ לחיקו קוד אתי שאינו מבחין בין יונה לבז. כל האנטישמים שטסו ארצה גורלם צריך היה להיות גירוש מיידי ,ומי שיתנגד יחטוף. בדיוק כמו שנוהגים בארצו. אני בז לתקשורת שליבתה את אש השנאה ולא פסקה מלשדר עשרות פעמים את המקרה תוך הסתרת המהלך שלפני. באותו פרק זמן בירושלים דקר ערבי יהודי. הודעה זו שודרה בקול חלוש פעם אחת בלבד מאחר וזמן המסך היה תפוס כולו בשידור חוזר ונשנה של מקרה המח"ט וזאת במשך כמה ימים. אני מצדיק את הסמח"ט שעשה מה שצריך לעשות לשונאינו. יישר כוח אהוד על תגובתך רק חבל שאתה בודד בתגובתך. בהוקרה, צביקה בוליס, בן פתח תקווה.

* סופר נידח שלום, דרור אידר במאמרו "שיעור באזרחות"(גיליון 736),מצדיק את פסילת ספר האזרחות שכבר נלמד בבתי הספר, בגלל "טעויות אינסופיות ואינדוקטרינציה של התלמידים בשאלות יסוד." – לא קראתי את הספר ואינני מצוי בעובדות. יש לי רק שאלה קטנה: איך ייתכן שהספר, שנפסל עתה ע"י משרד החינוך, אושר בשעתו ע"י כל הדרגים המקצועיים במשרד החינוך, ותלמידי ישראל לומדים ממנו זה מכבר? רון וייס, רמת-גן.

* בעקבות הפרסום בהמשכים מעל דפי המכתב העיתי של פרקי הספר "ברנר והערבים", שהם התוודעות כמעט ראשונה לרבים מקוראי המכתב העיתי עם התכנים והמחקרים שבספר – אנחנו מקבלים תגובות רבות וביניהן גם – שראוי היה להוציא את כל הפרקים הללו בספר! –ובכן, הספר כבר יצא לאור בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" ועל חשבונה – אבל איש לא השתין לעברו ולא התייחס אליו, ועיתון "הארץ" על שני מוספיו הספרותיים התעלם ממנו כליל למרות שהיה זה בדיוק בשנת השמונים לרצח ברנר וחבריו. כיום הספר אזל וכנראה לא יודפס שוב לעולם. נקל לשער איזה ספר חשוב זה היה בשעתו וגם כיום, וכמה פרסים היה גורף – אילו כתב אותו אחד הנאדות הנפוחים של הספרות העברית ומחקריה.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,365 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל