גיליון מס' 739

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א באייר תשע"ב, 3 במאי 2012

עם צרופת התמונה המזעזעת של אבידות הארמיה ההונגרית בגזרת סטלינגרד.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כַּמָּה אוֹפְּטִימִיּוּת יֵש. // תקוה וינשטוק: 1. צמח החודש: מרווה. 2. ברכת האילנות. 3. קאסר אל יהוד. // משה כהן: 1. מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. 2. התאבדות דמוגראפית. // מאיר שרגאי: כמה שבויים גרמניים היו ברוסיה? // רות ירדני כץ: שלוש גבירות. // רוֹן גֵּרָא: שני שירים. // יוסף אורן: השיפוט הספרותי לסוגיו. // נתי מלאכי: אהבה תימנית. // ד"ר גיא בכור: כך נקרעה רמת הגולן משטח המנדט הבריטי. [ציטוט]. // אילן בושם, 8 שירים, מאי 2012. // נעמן כהן: שלי יחימוביץ' – בין  אידיאולוגיה לפרקסיס, מדוע שינתה שלי יחימוביץ את הפן המדיני במדיניותה ומהו בעצם? // בחירות ביצים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, אפריל 1990. // יוסי שדה: משפט בהונג קונג. // ברוך תירוש: דאלי הציוני ופאטון האנטישמי. // אורי הייטנר: 1. שיקול דעת נוסח דיסקין. 2. "קדימה" – סופו של בלוף. // מתי דוד: האמנם חוזרים לקלפיות? או חוזרים לאשליות! // יהודה דרורי: עם ביטול חוק טל – הקמת "המשמר הלאומי" הינה צורך ביטחוני וחברתי דחוף. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ד. העלייה השנייה בראי ספרותה. המשך. יואל נץ: כְּמוֹ הַחוֹל הַזּוֹלֵף מִבַּעַד אֶצְבָּעוֹת. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

כַּמָּה אוֹפְּטִימִיּוּת יֵש

כַּמָּה אוֹפְּטִימִיּוּת יֵש בַּתִּפּוּף הַקָּצוּב, הָעִקֵּש שֶל הַדֹּפֶק

בַּלַּיְלָה, בַּחֹשֶךְ שֶבּוֹ עֲצִימַת הָעֵינַיִם פּוֹקַחַת פִּתְאֹם

בְּאֵיזוֹ הֶאָרָה אוֹקְסִימוֹרוֹנִית אֶת חוּשֵינוּ

אֶל אֵיזוֹ מַמָּשוּת שֶבָּהּ הָאֹזֶן עַל הַכַּר

שוֹמַעַת אֶת הַ-beat הַחַם שֶל לַהֲקַת-הַקֶּצֶב

וּכְלֵי-הַהַקָּשָה הַמַּרְטִיטִים שֶל הָרַקּוֹת

בְּרוֹק כָּבֵד בּוֹ מְשַחְזֶרֶת אֶת עַצְמָהּ הַמַּאנְטְרָה

שֶל הָאָדֹם-אָדֹם הַזֶּה שֶל פְּעִימוֹת הַדָּם.

מָה הִיא אוֹמֶרֶת לְלֹא כָּל מִלָּה בְּעָצְמָה שֶאֵינֶנָּה נִמְדֶּדֶת

בְּשוּם דֵּצִיבֵּלִים שֶל רַעַש אֲבָל בְּחֶדְוָה שֶכֻּלָּהּ וַדָּאוּת

שֶל שֶדֶר מוֹרְס סוֹדִי שֶהוּא כֻּלּוֹ שִירָה, לֹא פְּרוֹזָה,

וְהוּא הִזּוּן חוֹזֵר שֶבּוֹ הַפִיזִי מְתֻרְגָּם

לְאֵיזוֹ מֵטָפִיזִיקָה שְקֵטָה וְרֵלִיגְיוֹזִית

שֶבָּהּ הַגּוּפָנִי מִכֹּל הוּא רוּחָנִי מְאֹד?

הִיא אוֹמֶרֶת לְךָ שֶזֶּה חַי בְּךָ, חַי

כְּמוֹ הַמֹּהַל הָרָץ מָרָתוֹנִית

בְּכָל אוֹטוֹסְטְרָדוֹת עוֹרְקָיו שֶל הָעֵץ הַחוֹזֵר וּמוֹרִיק בָּאָבִיב,

כְּמוֹ מֶתֶק הַפְּרִי הַחוֹדֵר כְּתִקְוָה לַשְּזִיף, לָעֵנָב, לַתַּפּוּחַ,

כְּמוֹ אֵש הַתְּשוּקָה בַּבָּשָׂר הַנֵּעוֹר

אֶל פִּלְאֵי הֵרָיוֹן וְלֵדָה.

וְזֶה חָזָק הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל תּוּגוֹת קֹהֶלֶת,

מִכָּל הַנִּיהִילִיזְמִים, הַכְּפִירוֹת וְהַיֵאוּש

כָּל עוֹד כַּדּוּרִיּוֹת-הַדָּם בְּלַבִּירִינְתּ וְרִידֵינוּ

מְשַׂחֲקוֹת אִתָּנוּ פִּינְג-פּוֹנְג שֶל קַיָּם, קָיָּם

וְאָנוּ מַקְשִיבִים לָהֶן כְּמוֹ אֲפַרְכֶּסֶת צֶדֶף

לְנַהַם הָאוֹקְיָנוֹס הָעוֹלֶה מִן הַדְּמָמָה

כְּאֵיזוֹ שְׂפַת-סְתָרִים שֶבָּהּ הַלֹּא אָמוּר בְּמֶלֶל

אוֹמֵר עַצְמוֹ בִּגְאוֹת בּוֹ כָּל גַּלָּיו וּמִשְבָּרָיו –

כָּךְ, כָּךְ מַמָּש, כְּתִקְתּוּק מַשְאֵבָה עַתִּיקָה בְּלֵילוֹת פָּלֶשְׂתִּינָה

בִּסְבַךְ פַּרְדֵּסֵי הַשָּמוּטִי בָּהֶם הַתַּפּוּז מִתְמַלֵּא לוֹ כְּשָד

בְּכָל עֲסִיסָיו הַשּוֹצְפִים אֶת צוּפָם בְּחֶבְיוֹן הָעַלְוָה וְהַחֹשֶךְ

אָדָם מְצוֹתֵת לְשִירוֹ שֶל דָּמוֹ הַחוֹגֵג בַּקְכָנַלְיוֹת שְקֵטוֹת

וּכְמוֹ הַלְמוּתָם שֶל תֻּפֵּי הַטָּם-טָם הַשּוֹלְחִים בֵּין קְצוֹתָיו שֶל הַגּ'וּנְגֵּל

מֶסֶר תָּכוּף מִתֹּף-עוֹר לְעוֹר-תֹּף וְגוֹמֵא מֶרְחַקֵּי אֵין שִעוּר

קוֹלֵט הָאָדָם מִן הָאֵין-מֶרְחַקִּים שֶבֵּין אֹזֶן לַכַּר אֶת הַמֵּלוֹס

שֶהוּא הַיָּפָה שֶבְּכָל הַסִּימְפוֹנְיוֹת:

קִצְבָּם הַפּוֹעֵם שֶל חַיָּיו.           

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח החודש: מרווה

אייר החל וצמח החודש של נאות קדומים הוא המרווה. חודש אייר (באכדית: איארו – אור) מכונה במקורותינו ירח זיו: התלמוד אומר "בירח זיו שבו זיוו של עולם הצמחים ניכרין והאילנות ניכרין" (ירושלמי, ראש השנה).

אילת השחר, אחותו של נוגה הראובני מייסד נאות קדומים ובוטנאית בזכות עצמה, הסבירה שלקראת אייר מוציאים הצמחים שהיו בתרדמת חורף שפע עלים חדשים בגוון בהיר מבריק המפזרים סביבם  בוהק ואור ייחודיים – "זיוו של עולם". עקב האור המתעצם והחום המתלווה לו מתנדפים השמנים האתריים שבצמחי הבושם והעולם מתמלא  באור, זיו ובשמים.

במורשת ישראל נהוג להשתמש בצמחי ריח בשבת ובחג. אחד מצמחי הבושם בארץ הוא  המרווה. כותבת ד"ר שרהל'ה אורן, מדריכה ואוצרת הגן הבוטני בנאות קדומים – כ-700 מיני מרווה קיימים בעולם. רבים מהם צמחי תבלין וריח. בארץ ממוינים 23 מינים מסוג זה. ריחם מיוחד ונעשה בהם שימוש לצרכי רפאה. בלטינית נקראת המרוה "סלביה" – ישועה.

המרווה שייכת למשפחת השפתניים, שם הגזור ממבנה הפרח: צורתו מזכירה שפתיים. השפה העליונה גדולה יחסית והתחתונה קטנה. מבנה הפרח מותאם לשיתוף פעולה עם הדבורה. דרך השפתיים נכנסת הדבורה לפרח לינוק מהצוף. הדבורה דורכת על אבקנים שהתנוונו והדריכה מורידה על גבה אבקה  מהאבקנים הפעילים, והיא מעופפת לפרח אחר. אם הוא נקבי – מתבצעת הפרייה.

פרח המרווה מתפתח בשני שלבים: השלב הזכרי שבו מבשילים גרגרי האבקה, והנקבי – בו בשלים הצלקת, עמוד והעלי והביציות בשחלה. ההפרייה נועדה למנוע האבקה עצמית. הפרייה כזו מגדילה את הסיכון לתכונות שליליות, בדומה לנישואי קרובים בין בני האדם. אכן מנגנון הפרייה משוכלל, מעורר התפעלות.

למרווה תבנית ייחודית: גבעול מרכזי וזוג ענפים היוצאים לצדדים. הבוטנאים אפרים וחנה הראובני מצאו דמיון בין תבנית הצמח הזה לתבנית המנורה, סמל המדינה.

בספר שמות מובא תיאור מפורט של המנורה ואף על פי כן  קשה לשרטט אותה. המנורה עצמה נעלמה ואיש לא ראה אותה (אולי מלבד האתיופים הטוענים שהיא טמונה במקדש באדיס אבבה...)

לדעת הראובנים, תבנית המרווה, הנפוצה גם בהרי סיני, היא שסייעה לבצלאל בן חור לעצב את מנורת המשכן. מה גם  שהריח האופייני לצמח זה – ריח שמתגבר כשנדלקים נרות המנורה ויוצרים אור וחום – מזכיר  את ריח הקטורת. כידוע מלווה המנורה את עם ישראל לאורך כל תולדותיו. משחרב הבית הראשון נלקחה המנורה עם שאר כלי הקודש לבבל. המכבים הדליקו מנורה כשסיימו את חנוכת המקדש שחיללו היוונים, והרומאים בחרו במנורה כסמל למפלת העם העברי וחקקו אותה על שער הניצחון, שער טיטוס ברומא.

כשסיירו בסביבות רמאללה שמעו הראובנים על צמח ה"מרמיה" ובסביבות חולדה שמעו על צמח  ה"מרו". את השמות הללו קשרו לשם הארמי מרווה  (מרווא), שם שמציין אסף הרופא (חי במאה השישית ליד טבריה) בספר הרפואה שחיבר. הספר נשען על מסורות תלמודיות ונחשב לספר הרפואה הקדום ביותר בכתבי היהדות. חוקרים אלה מסתייעים בשילוב שבין מיבנה המרווה המזכיר תבנית מנורה, לבין ריחו המזכיר קטורת ולבין מיקום המנורה בבית המקדש על הר המוריה ולבין המילה "מור"(ריח טוב"). "מור" בתוספת "יה" – מוריה, או בתוספת א' –"מאור יה", נשמע כמו "מרווה".

2. ברכת האילנות

לצד תרי"ג המצוות מלאה תורת היהדות גם ברכות. ברכה על הלחם וברכה על היין, ברכת הדרך וברכת הגומל. ברכות בבית וברכות מחוצה לו, מברכת שמע על המיטה בלילה עד "שלא עשני" המיזוגמית (שונאת הנשים)בבוקר.

והנה קיבלתי מישראל גלון, אגרונום במשרד החקלאות שאיני מכירה, ברכה שמימיי לא שמעתי עליה: ברכת האילנות. ממסכת ברכות מ"ג: "ברוך אתה אלוהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות," מסכת ברכות מ"ג. בנוסח תימן :"בריאות טובה ואילנות טובים."

מסתבר שמצויות לא מעט ברכות על תופעות טבע – על ראיית ימים ונהרות, הרים ומדבריות ועוד. אבל במה זכתה לברכה תופעה יומיומית של אילן מלבלב?

כותב גלון: "בעולמנו המודרני המתועש והממוחשב, שתשעים אחוז מאוכלוסייתו מתגוררים בערים, כמעט שאיננו מתפנים להתבונן בנפלאות הבריאה. גם החזרה לטבע, לבית פרטי עם גינה, אינה מותירה זמן להתבונן בנחת בתופעות הטבע. לכן קבעו חז"ל את ברכת הראייה, מצווה מעשית לחידוש הקשר בין עם ישראל לטבע. כשבסופו של חורף סגרירי ועגום מתייצבת בפנינו חמה של ניסן בזיו פניה, מראה העץ המתמלא פריחה ולבלוב גורם לנו להתעורר ולצאת מהדכדוך. ברכת האילנות היא גם מסר של צמיחה ותקווה לישראל: אלוהים המנץ פרחים על העצים שהיו ערומים יביא גם לעידן חדש של גאולת העם.

את הברכה הזו אפשר לברך ביום וגם בלילה וגם נשים מברכות. היא יפה אפילו לעץ מאכל הפורח בעציץ אולם חכמינו ממליצים לאומרה בחיק הטבע, כשהראייה אקטיבית ומכוונת, ולא על עץ שנקרה בדרך באקראי. שלא כשאר ברכות הראייה שאפשר לברכן מדי שלושים יום, ברכת האילנות נאמרת רק אחת לשנה, באביב כשהאילנות פורחים.

ברור ש"הבריות הטובות" הנזכרות בברכה הן החרקים המאביקים שבזכותם מתקיימת ההפרייה ונוצר הפרי. אבל נשאלת השאלה מתי מברכים? והאם הברכה מכוונת לכל העצים? לדעת רוב הפוסקים מברכים רק על עצי פרי במצב של פריחה. מיעוט מתיר לברך אף על עצי סרק ונוי.

ועל איזה שלב בחיי הצמח  מברכים, על הלבלוב, הפריחה, על החנטה (ראשית ההבשלה) או על הפרי? רוב הפוסקים מברכים על הפריחה אך יש אומרים: גם כשהפרח נפל והתחיל השלב של חניטת הפרי.לדעת מיעוט  – אפילו כשיש כבר פרי רשאים לברך.

יהודים ספרדיים מברכים בניסן. אשכנזים – גם באדר ובאייר. אם יזדרזו, עדיין עשויים אשכנזים לקיים  את ברכת האילנות.

3. קאסר אל יהוד

קאסר אל יהוד, כברת הארץ שעל הירדן, הוא אחד האזורים הפחות ידועים והפחות מתויירים בארץ. שנים רבות היה האזור סגור למבקרים. כעת הוא פתוח.

בירדן נערך המפגש הראשון של יוצאי מצרים עם ארץ ישראל. דרכו הכניס יהושע את בני ישראל לכנען, וכאן התרחש הנס: "והירדן מלא על גדותיו...ויעמדו המים היורדים מלמעלה  קמו נד אחד ...והעם עברו נגד יריחו... וכל ישראל עוברים בחרבה עד אשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן," יהושע ג יז.

נהר היסטורי ליהודים וקדוש לנוצרים. המוני נוצרים נוהרים לטבול במימיו. לפי המסורת הנוצרית הטביל יוחנן המטביל את ישו ותלמידיו בירדן ובו הפכו לנוצרים. אתר הטבילה בירדן נחשב שלישי בחשיבותו בעולם הנוצרי, אחרי כנסית המולד בבית לחם וכנסית הקבר הקדוש בירושלים.

אבל היכן בדיוק התרחשה הטבילה? לפי השליח יוהנס היה זה ליד בית שאן. לפי מתי ומרקוס – על הגדה המזרחית של הנהר, עשרה קילומטרים מזרחית ליריחו, בקאצר אל יהוד. המקום מזוהה גם כאתר שבו נפרד אליהו הנביא מתלמידו אלישע ועלה במרכבת אש השמימה.

במרוצת הדורות  הוקמו לאורך הירדן כנסיות, מנזרים ובתי הארחה רבים. כבר בתקופה הביזנטית הוקמה כאן כנסיית יוחנן המטביל. הוקמה במקום גבוה כעין מבצר להגנה על עולי הרגל. זו היתה "ארץ המנזרים" ובפי המקומיים "קאסר אל יהוד" – ארמון היהודים. השם יוחד תחילה לכנסיית יוחנן המטביל והוחל על המתחם כולו.

בתקופה העות'מנית הצטמצמה מאוד העלייה לרגל. היא חודשה בימי המנדט. הבריטים עודדו ביקורים ביריחו והעניקו חסות לגדה המזרחית של הנהר. שם הוקמה תשתית תיירותית ונבנו מנזרים חדשים: מנזר סורי-אורתודוקסי, קפלה פרנציסקאנית, קפלה רוסית, מנזר קופטי, מנזר רומני, ועוד. במחצית המאה שעברה שיפצה הכנסייה היוונית אורתודוקסית – הבעלים של מאות דונמים בקאסר אל יהוד – את כנסית יוחנן המטביל. ומאז מתקיימות בה מיסות הטבלה.

במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את קסאר אל יהוד. הוא  נעשה הגבול עם ירדן ונמתחה בו גדר מערכת ממוקשת. התושבים עזבו, המנזרים ניטשו, ושנים רבות היה זה שטח צבאי סגור. לעולי הרגל שהגיעו לישראל הוקמה הירדנית ליד דגניה. ישראלים רבים צפו שם במראה האקזוטי של הצליינים היורדים למים בכותנות בד לבנות. אבל הירדנית הייתה רק תחליף לאתר הנחשב ל"אמיתי".

בשנת אלפיים, לקראת ביקורו של האפיפיור, ביצעה רשות הטבע והגנים עבודות באזור והגישה לנהר התאפשרה. העבודות הורחבו כעבור שנים אחדות, אחר שהירדן עלה על גדותיו וסחף חלק מהמבנים. אך בגלל המיקוש ניתן היה לבקר במקום רק בתיאום עם הרשות הישראלית.

מזה שנה ויותר הגישה לאתר חופשית. המנזרים – פרט לכנסיית יוחנן המטביל – עודם סגורים לקהל מחשש מוקשים.

ביקרתי במקום כשרק נפתח. הוא נראה עזוב ועלוב למדי. לאחרונה ביקרתי בו שוב – והנה  שונה ללא הכר: על שפת הנהר נבנו מדרגות, נפתחה חנות לרווחת הצליינים ונבנו בתי שימוש ראויים לשמם.

המיוחד שבאתר – שהוא כמטחווי קשת מממלכת ירדן. בישיבה על מדרגות האבן בישראל אפשר לצפות בכנסיות שבגדה ממול, בהן כנסיה שכיפתה זהב. ביקורי התקיים סמוך לחג הפסחא, כשהכנסייה האורתודוקסית-קתולית חוגגת את חג ההתגלות (הקתולים חוגגים אותו ב-18 בינואר). אוטובוסי תיירים גדשו את מגרש החנייה ועשרות צליינים ירדו למים בכותנות הלבנות שרכשו בחנות המתחם. בעיקר נשים מכל גיל אבל גם גברים וילדים. וממש באותו אתר ירדו לנהר גם הצליינים מהגדה הירדנית. אלה ואלה, הצליינים המגיעים לנהר מישראל והצליינים המגיעים אליו ממדינת ירדן טובלים במים זה ליד זה באחוות עולי רגל. בין אזרחי ישראל ואזרחי ירדן כמעט שאין קשר – אך עולי הרגל משתי המדינות מתאחדים בפגישה רטובה.

הגשמים הברוכים של החורף העניקו לירדן מראה של נהר ממש, לא עוד נחל, אבל הטבילה רחוקה מתענוג. עדיין קר על החוף וקר במים והמים מלאים בוץ ורפש וצבעם כצבע השוקולד המריר. אחרי טבילה כזו –הכוללת גם טבילת ראש ­– צריך להיכנס לחמאם או למקווה.

* * *

אהוד: קטע מתוך היומן, 18.12.11. יום ראשון. יציאה לנופשון עם גימלאי תל השומר למלון ישרוטל ים המלח. יורדים עד לגדת הירדן, מזרחה ליריחו, לביקור בקאסר אל יהוד, מקום המזוהה כמקום טבילתו של ישו בידי יוחנן במטביל, על פי הנוצרים, וכמעברות הירדן אצל היהודים. עוברים מעבר לגדר המערכת, משני הצדדים של הדרך עדיין שדות מוקשים וכנסיות ישנות חרבות. על גדת הירדן עצמו נבנה אתר תיירות המכוון לנוצרים ובו מוכרים מזכרות נוצריות וגם חלוקים לבנים שקופים-למחצה לרדת בהם לטבילה בירדן, ויש גם מלתחות ומקלחות חופשיות ללא גג כי אין צורך בכך באקלים הבקעה.

אנחנו יורדים במדרגות הרחבות והארוכות לכיוון הירדן, הנראה כסעיף נחל קטן שצבע מימיו ירוק-בהיר ועכור. המקום ממש מקסים. ממול רואים שני כמרים מקיימים מיסה לקבוצה של צעירים דרום-אמריקאיים, בצד הירדני. זוגות חברים יורדים לקו המים של הנהר ומזים מים אלה על ראשיהם של אלה. שרים כל הזמן שירי תפילה כנסייתיים שממלאים את האוויר בתחושה מיוחדת. ברקע, במזרח, כנסייה אחת ואחריה עוד כנסיות, שמדגישות את העושר בצד הירדני לעומת הצחיחות היחסית שבצד הישראלי. כל הכנסיות בצד שלנו רחוקות מהנהר ונטושות ומגודרות, כנראה, כי סביבותיהן טרם נוקו ממוקשים. התקופה היא דצמבר. לפני חג המולד וניכרת פעילות ערה של צליינים מצידנו. נראה לי שהפעם של יוונים-אורתודוכסים. קבוצה מרשימה לבושה בחלוקים לבנים דקים ושקופים יורדת בשירה במדרגות למי הירדן. מנהיג אותם כומר עב-בשר וגבוה בעל קול עז וזקן קלוע. יש בקבוצה נשים וגברים מכך הגילים, גם ילדים ונוער. וזה מראה נהדר לשמוע אותם שרים מזמורים כנסתייתיים ויורדים תוך כדי כך לטבול במי הירדן. למקום יש פוטנציאל תיירותי נוצרי עצום שטרם מוצה ובוודאי יתפתח עוד רבות בשנים הקרובות ולא יהיה תייר נוצרי שבא לישראל ולא ביקר בו. אגב כך רואים גם את השלום בהתגשמותו. בצד הירדני עומדים חייל או שניים על משמרתם ללא עבודה. אצלנו לא רואים חיילים כלל. אלמלא המים הקרים היה אפשר לעבור בשחייה של שלוש דקות ואולי אפילו בהליכה במים ממדינה למדינה.

* * *

משה כהן: מכבסים והתאבדות

הנדון: מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ

הזדעזעתי ונחרדתי נוכח הדיווחים בתקשורת על שהתרחש בכנס בארה"ב שבו אהוד אולמרט ומאיר דגן, אנשים בכירים ביותר בעבר, שהחזיקו בהגה השלטון בארץ, אינם מהססים, מתוך אינטרסים פוליטיים צרים, להכפיש קבל עם ועדה את ממשלת ישראל ואת מדיניותה, וכפי הדימוי העממי, לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

הלא תבושו ותיכלמו, אתם שמילאתם את התפקידים הבכירים ביותר, כך לנאץ את מדינתכם בניכר! מי מונע בעדכם להביע דעה כאן בבית? הסנגור הגדול של ישראל בעולם, אלן דרשוביץ, הביע אף הוא את הזדעזעותו. איך יוכל להגן עלינו בעולם אם אנו זורקים רפש זה על זה? פשוט מופע אימים. הוי לנו שלכך הגענו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

הנדון: התאבדות דמוגראפית

למען הגילוי הנאות על לציין שאני איש חילוני, שירתי בצבא וכן עשו בניי. עם זאת חרד אני לעתידה הדמוגראפי של מדינת ישראל. שיעור הילודה הנמוך של המגזר החילוני מוליך לשואה דמוגראפית, כאשר נהפוך למיעוט במדינה וגורלנו יהיה כגורלה של דרום אפריקה.

המגזר בעל שיעור הילודה הגבוה ביותר הוא המגזר החרדי. ערך המשפחה וגידול הילדים הוא חלק מאורח החיים הייחודי שלהם המבוסס על שמירת מצוות, תלמוד תורה, הסתפקות במועט ומסירות נפש. שיעור הילודה שלהם הוא עוגן ההצלה של מדינת ישראל. בכך ממלאים החרדים את המשימה הלאומית החשובה ביותר.

והנה באים עתה פוליטיקאים אינטרסנטיים ורוצים לפגוע באורח החיים החרדי ולסכן את המשפחה החרדית ברוכת הילדים. הם דורשים גיוס כללי בכוונה לרצות את "הפראיירים" הדורשים חלוקה שוויונית של נטל השירות בצה"ל.

תנוח דעתכם, פראיירים, גידול משפחה מרובת ילדים על קצבה זעומה הוא נטל לא פחות כבד משירות בצה"ל. מה גם שצה"ל איננו ערוך לאורח חיים חרדי, והשירות הלאומי בא רק כדי לספק את תחושת השוויון ואין בו ערך ממשי למדינה.

רבותי הח"כים, למען עתיד העם והמדינה, עזבו את החרדים בשקט ותנו להם לנהל את אורח החיים שלהם, שיש בו תרומה גדולה לעם ולמדינה. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

חילוני למהדרין

* * *

מאיר שרגאי

כמה שבויים גרמניים היו ברוסיה?

לעורך שלום, 

נראה שהסופר המהולל א.ב. יהושע [צ"ל יהושע סובול, בגיליון 736], עיגל  כלפי מטה את מיספר השבויים הגרמנים שמתו בשבי הרוסי. ייתכן שהמיספר הנכון הוא בין הערכת גינטר גראס להערכתו של יהושע [סובול].

הסיבות לכך הן פרוזאיות. נלחמו שם בחזית הרוסית מיליוני חיילים גרמניים שרבים מהם (רובם) נפלו לבסוף בשבי. הארמיה השישית לבדה, שמנתה כ 600,000 חיילים, נפלה כולה בקרבות ובשבי. מהם חזרו בשנות החמישים כ-7,000 חיילים בלבד, ולא היו בהם רומנים, איטלקים והונגרים [שלחמו יחד עם הגרמנים]. ועדת חקירה איטלקית הפועלת עתה בודקת את גורלם של כ-50,000 איטלקים, שיצאו מאזור סטלינגרד מזרחה. אך מה עלה בגורלם של האיטלקים שנשארו בשטח  הם "נהרגו בקרב" אך גם ובעיקר לאחריו.

את העדויות המדוייקות יותר מסרו אנשי פלוגות העבודה ההונגריות (היהודים), שרבים אמנם הצליחו לסגת אך רבים גם נלקחו בשבי עם החיילים הגרמניים והאחרים. מכל מקום, באותו שבוע של מתקפת אורנוס הקטן בגזרת סטלינגרד, נותרו בשטח כ-100,000 גוויות של חיילים הונגריים, שנהרגו בקרב ולאחריו. [ראה תמונה מצורפת]. מן התמונות עולה שלא היו ממש חמושים בעת מותם, וברור לחלוטין כיצד מתו (גם למען יראו ויראו, וגם כנקמה).

אם גינטר גראס מחשיב את כל אלו כשבויים, ואילו א.ב. יהושע [כאמור – יהושע סובול] חושב שנהרגו בעיצומו של הקרב, אפשר כמובן לצמצם את מיליוני השבויים שנהרגו לבודדים בלבד.

מצורפת תמונת אבידות הארמיה ההונגרית בגזרת סטלינגרד, בתום המבצע הרוסי "אורנוס קטן" בסוף 1942 ותחילת 43.

* * *

רות ירדני כץ

שלוש גבירות

הסיפור של יוסי שדה על בקבוק היין שהוזמן במסעדה בלונדון הצחיק אותי [גיליון 237].  גם לי יצא לאכול עם מביני ואניני יין וגם אני התפלצתי מהפלצנות הידענית. נכון, יש כאלה שיודעים לזהות יינות "על עיוור". יודעים להבחין בין הזנים, מאיזו שנת בציר, מאיזה אזור ומתי שותים מה, ועם מה. אבל יש כאלה שעושים הצגות סביב השולחן, ואותי זה מצחיק. פעם אמר לי מישהו בערך כך: "מי שיודע לא צריך להוכיח שהוא יודע, מיד מבחינים שהוא יודע." 

הנה סיפור על בקבוק יין שסופר לי על ידי אחת הגבירות.

שלוש גבירות עשירות וידועות יצאו יחד לטייל במרוקו. הן התאכסנו במלון הכי-הכי בעיר הבירה, ראבט, שבו קיימת מסעדה הכי-הכי. אחרי שטיילו כל היום חזרו למלון ובערב התלבשו במיטב הבגדים וירדו למסעדה.

אחת הגבירות ביקשה את תפריט היינות וגם שם היה סומלייה. היא בחרה בקבוק יין אדום ויקר. מומחה היינות אישר שבחירתה מוצלחת. הוא הביא את היין, חלץ את הפקק, הגבירה הראתה שהיא מבינה ביין. הביטה בתווית, הסתכלה על הצבע, עירבבה את היין בכוס, נתנה לו ל"נשום", טעמה, עיקמה פנים ואמרה שהוא לא טוב. המלצר כמעט מת. הוא לא התווכח לקח חזרה. במטבח הוא טעם, השף הראשי טעם, והיין היה מצוין. המלצר הביא בקבוק אחר.

חלפו כמה דקות ולמסעדה נכנס זוג צעיר, מאוהב עד השמיים ובשמחה גדולה סיפרו למארחת שאו-טו-טו הם מתחתנים. היא הושיבה אותם בסמוך לגבירות, וסיפרה לשף הראשי על הזוג הצעיר. השף החליט לנקום. הוא לקח את בקבוק היין שהגבירה טענה שהוא לא טוב, ניגש לזוג הצעיר בירך אותם במזל טוב ובקול רם אמר: "בשם הנהלת המלון, אנחנו שמחים להעניק לכם מתנה, בקבוק יין משובח." 

* * *

רוֹן גֵּרָא / שני שירים

*

כָּל אִישׁ רוֹצֶה

לְהִקָּבֵר בְּעֶרֶשׂ יַלְדוּתוֹ

לַחְזֹר אֶל אַדְמָתוֹ

כְּנֶבֶט מִתַּחַת לַמַּצֵּבָה

 כְּגַלְעִין מְמֻחְזָר

שֶׁל חַיִּים שֶׁקָּפְאוּ וְטֻאטֵאוּ

 בִּמְחוֹזוֹת אֲחֵרִים.

אָחִי

הַמַּרְאָה בּוֹכִיָּה

בִּרְאוּתָהּ פָּנַי הַמְּזֻקָּנִים

הַמְּיֻסָּרִים.

קוֹלְךָ אָחִי

קוֹלֵחַ מִתְּרִיסֵי עָפָר

מוּגָפִים.

עֵינֶיךָ שְׁתוּלוֹת בְּמַעֲלֶה

הַתְּלוּלִית.

הַמְּצִיאוּת נִרְאֵית

בְּאוֹר מְסֻנְוָר

כְּלַהַב מְלֻבָּן.

נִחוּמֵי אַגָּדוֹת

לֹא מְשַׁנִּים סִדְרֵי עוֹלָם.

* * *

יוסף אורן

השיפוט הספרותי לסוגיו

שתי תופעות המשלימות זו את זו התרחשו בתרבות העברית בעידן המחשב: כל מי שמחשב ברשותו מנסה את כוחו בכתיבה ומתאמץ לצרף לעצמו את התואר "סופר" והתוצאה ניכרת במספר המוגזם של הכותרים אשר נדפסים אצלנו ללא סינון ולרוב בלי בקרת איכות כ"ספרות מקור".

מאחר שבמקביל לצמיחת הכמותית של מיספר הכותבים ומיספר הכותרים החדשים גדל גם הביקוש לתגובה שיפוטית עליהם, קפצו הרבה אלמונים על ההזדמנות להתפרסם כמבקרים, אף שהינם חסרי הכשרה כלשהי בתחום השיפוט הספרותי. ואכן, אתרי האינטרנט מלאים ברשימותיהם החפוזות של אלמונים אלה, רשימות הנוטות בדרך כלל להיות קצרות ופסקניות, אך נגועות תמיד בקביעות קיצון מנוגדות – מגביהות ספר למרומים (כדרישת הקהל ל"פירגון"), או משפילות אותו לעפר (כציפיות ההמון ל"דם").

   מאחר שאין שום אמצעי למנוע ממישהו לייחס לעצמו את התואר "מבקר" וגם בפועל אין יכולת למנוע את פירסומן של הרשימות האלה, אשר נדפסות ברוב האתרים בצורתן הגולמית וללא שום עריכה, צריך לחזור ולסמן את ההבדלים בין סוגי הכותבים שפועלים בחסותו של המונח "ביקורת", והם: הקורא-מן-שורה, סוקר-הספרים ומבקר-הספרות. מאחר ששלושתם מפרסמים תגובה כתובה על ספר חדש, מקבל הציבור תמונה כוזבת, כאילו קיימים בביקורת שלושה דרגי-שיפוט שווים בערכם, אשר למשפטם על איכותו של ספר חדש ניתן לייחס אותה חשיבות ואותה מהימנות.

הקורא המתרשם

   הקורא-מן-השורה מרגיש צורך טבעי בסיום הקריאה של ספר חדש להביע את חוות-דעתו על תוכנו ועל סגולות שונות שבו, אשר עליהן עמד במהלך הקריאה, שהיא בדרך כלל היחידה שביצע. לכן, הוא מזדרז בסיום הקריאה, כאשר רשמיו מהספר עודם טריים, לנסח רשימה ולהכיל בה את תגובתו עליו. אך בהעדר נימוקים מגובשים להתרשמותו, הוא נזקק למילות תואר שונות כדי להביע את שבחי הספר או את מגרעותיו (כגון: מעניין ומרתק או מייגע ומשעמם). אם למזלנו הוא קורא ותיק, אשר צבר במשך השנים מדף קריאה מכובד למדי, ייתכן שגם ישווה את עלילת הספר אל אחד מהספרים שקרא בעבר.

אף שהקורא-מן-השורה הזדמן לספר בדרך כלל באקראי, כי אין הוא בוחר ספרים לקריאה על-פי שיטה, אין לשלול את זכותו לשפוט את ספר שקרא. ולמען האמת, אפשר גם להפיק תועלת משיפוטו עליו, כי בפרסום הרשימה שבה הוא ממליץ על הספר או מזהיר מפניו – הוא מבצע למען האחרים את המיון הראשון בין ספרים שעל-פי הבנתו וטעמו הינם חסרי-ערך לבין ספרים שלדעתו הינם מעניינים וכדאי להקדיש זמן לקריאתם.

העיתונאי הספרותי

   סוקר-הספרים בעיתון או באתר המחשב עוסק למעשה בעיתונאות ספרותית ולכן גם הוא לוקה בכך שאין קיימת אצלו שיטה עקבית בבחירת הספרים שהוא כותב עליהם. בדרך כלל מפנה אליו את הספרים העורך של מדור הספרות בעיתון, אשר מצרף למשלוח הספר החדש את הדרישה הקבועה והעיקרית שלו – לקבל את המאמר הסוקר את הספר בהקדם האפשרי. ועל-כן נבדל סוקר-הספרים מהקורא המתרשם, הקורא-מן-השורה, בעיקר בכך שאת חוות דעתו על ספרים הוא מבטא באופן קבוע במאמר הקצר במוסף הספרותי בעיתון, או במקבילו באתר האינטרנט – כלומר: מתאמץ להצטמצם במגבלת ההיקף של הרצנזיה, שהיא התגובה העיתונאית על ספר חדש.

עקב היותו משתתף קבוע במוסף לספרות, אין שיפוטו של סוקר-הספרים יכול להתבסס רק על ההתרשמות מהקריאה היחידה שלו בספר, שהיא הפריווילגיה של  הקורא-מן-השורה, ולפיכך הוא מבצע דפדוף נוסף בספר, שבעזרתה הוא מגבש תגובה מיומנת וגם מוסמכת קצת יותר מזו ההתרשמותית של קודמו, הקורא-מן-השורה. אך את שיפוטו הוא משעין בהכרח על אבחנות בודדות ופשוטות, אשר אליהן הוא מצרף ציטוטים אחדים, כדי שהללו יעניקו לרצנזיה שלו מראית-עין של מאמר אשר נכתב מתוך בקיאות בספר ואחרי התעמקות בו. ואכן, סוקר-הספרים ההגון כולל בסקירתו בנוסף לתוכן גם התייחסות לסגולות נוספות שמצא בספר, כגון: הדמויות, מבנה העלילה, רמת השפה והרלבנטיות של הנושא לחיים כיום.

יתר על כן: כדי להיבדל משיפוטו של הקורא-מן-השורה, מתפתה סוקר-הספרים בדרך כלל להגניב למאמרו העיתונאי הכללות, שהיקף בדיקתו לא הסמיך אותו לטעון אותן, אם על מידת המקוריות שגילה בספר בהשוואה לספרים אחרים שבדק בעבר בחופזה דומה, ואם על תרומתו של הספר להשחתת הספרות או לקידומה אל אופק חדש – הכללות שלא היתה לו שהות למצוא להן תימוכין לא בספר שהוא סוקר וגם לא מחוצה לו, ושעל-כן הן לחלוטין יומרניות. ועם כל זאת – אף שהתפוצה שלה זוכה חוות דעתו הנמהרת-מדי של סוקר-הספרים עלולה לפעמים לבצע נזקים בהיקף ניכר יותר מזו של הקורא-מן-השורה, גם שיפוטו של סוקר-הספרים יכול להוסיף תרומה מועילה במיון הכותרים החדשים לספרים גרועים הבינוניים וטובים, העולה על זו שתרם הקורא-מן-השורה בהמלצותיו ההתרשמותיות.

מבקר-הספרות כחוקר תרבות

   מבקר-הספרות אינו בוטח בתוצאות המיון החפוז של הקורא-מן-השורה וגם לא בתוצאות הסינון הזריז של סוקר-הספרים. וגם לקביעותיהם השיפוטיות על טיבו ועל ערכו של ספר הוא מתייחס כאל חוות-דעת הטעונות בדיקה נוספת.

אף שלכאורה מפרסם גם מבקר-הספרות תגובה כתובה על ספר חדש, בדיוק כמו הקורא-מן-השורה וכמו סוקר-הספרים, גדול הוא ההבדל בין השקעתו להשקעתם במלאכת השיפוט של ספר חדש. וזו מתבטאת בהיקף התגובה, בעמקותה ובמטרותיה. אמנם גם הוא בודק בספר חדש היבטים בטקסט שגם קודמיו בדקו אותם (כגון: תוכן, מבנה, שפה, נושא ורעיון), אך בניגוד להם המפרסמים בעצם רק חוות-דעת, מפרסם מבקר-הספרות פסק-טעם.

הערה קצרה למונח פסק-טעם, אשר לכאורה משווה את תוצאת השיפוט הספרותי של מבקר-הספרות לתוצאת השיפוט שנעשה על-ידי שופט בבית-המשפט. בניגוד לשופט בבית-המשפט אשר פוסק על-פי ספר חוקים (דינים) המחייב את כלל השופטים, ולכן תוצאת שיפוטו היא פסק-דין, מתבסס שיפוטו של מבקר-הספרות על אמות-מידה של טעם המקובלות עליו, על בקיאותו בספריו הקודמים של מחבר הספר החדש ועל התמצאותו במפת הספרות של הדור (המשמרות שפעילות בה, המגמות שמתרוצצות בה), ולכן מוצדק להגדיר את תוצאת השיפוט הספרותי שלו כפסק-טעם. יתר על כן: גם אם יגיע עיונו של מבקר-ספרות ביצירה, אשר אך זה הופיעה, לדרגת מיצוי ואובייקטיביות המתקרבת לזו של המחקר הספרותי (לדרגת עיון המניב פסק-טעם ברמה מחקרית – ברמה של "תִּחְקוֹרֶת"), עדיין תוגדר תוצאת השיפוט הספרותי של העיון הזה כפסק-טעם של מבקר-ספרות.

בעוד שסוקר-הספרים והקורא-מן-השורה מזדמנים לקריאת ספר חדש באקראי, כי אין להם שיטה עקבית בבחירת הספרים ועניין מועט להם במעקב אחרי מחבריהם, בורר מבקר-הספרות בקפדנות את הכותרים אשר להם יקצה את הזמן הנחוץ לקריאתם, לעיון בהם ולכתיבת פסקי-טעם על ערכם.

מחוסר יכולת להקיף בקריאה את המיספר העצום של הכותרים החדשים שיוצאים לאור מדי שנה, בוחר מבקר-הספרות מספר מצומצם של סופרים, כדי ללוות בסבלנות ולאורך זמן את הכתיבה שלהם, כיוון שבאמצעות העיון ביצירתם הוא מעדכן את מפת הספרות של הדור, אשר על שרטוטה הוא שוקד במשך שנים – מפה החייבת להתעדכן על-פי המתרחש בספרות, כגון: הופעת ספר ראשון ומפתיע של סופר אלמוני, או פנייה פתאומית של סופר ותיק לכיוון חדש. המפה המתעדכנת הזו לא רק משקפת תכנים, תהליכים, מגמות, הישגים וכישלונות בחיי הספרות הישראלית – שינויים אשר לכולם יש מקבילות בתחומי התרבות האחרים – אלא היא זו המייצגת את הספרות במחקר התרבות הנוצרת בחברה הישראלית בדור הנוכחי.

התכלית הסופית הזו של מבקר-הספרות משייכת אותו לקבוצת חוקרי התרבות בדורו, ולכן אינו יכול להסתפק בתגובה התרשמותית של הקורא-מן-השורה וגם לא בתגובה העיתונאית של סוקר-הספרים, אלא עליו לסכם את המתחדש בספרות בהיקף ובעמקות של מסת-ביקורת, שהיא הסוגה הספרותית העיונית.

בשונה מהרשימה של הקורא-מן-השורה ומהרצנזיה של סוקר-הספרים, מיועדת מסת-הביקורת – עקב אורכה – להתפרסם בספר, בכתב-עת ובאתר-תוכן איכותי. מסת-הביקורת תכלול בראש ובראשונה פירוש מקיף לעלילת הספר, המתבסס על הצלבתן של אבחנות רבות (ספרותיות, רעיוניות וערכיות). ובנוסף לכך יהיה הפירוש מנומק היטב ומוכח כנדרש מהכתובים, כדי שיהיה בכוחו לשכנע את הקורא כי לפירוש יש גיבוי מלא ביצירה.

גם אם הפירוש הוא מקורי ונועז, עד כדי כך שהוא מפתיע את הקורא ומאיר לו באור שונה את היצירה, עדיין אין מבקר-הספרות אץ לסכם את משפטו עליה  בפסק-הטעם הסופי שלו. חלקים חשובים במסת-הביקורת על ספר החדש, הם התוצאות של ההשוואה בין הספר הנוכחי ובין ספריו הקודמים של המחבר ובמידת הצורך גם ממצאי ההשוואה בינו ובין ספריהם של סופרי הדור האחרים. הרחבות אלה מאלצות את מבקר-הספרות להוסיף קריאה או שתיים מלאות ומספר קריאות-דפדוף חלקיות בספר כדי לבסס את מסקנותיו מהשוואות אלה.

באופן זה מעדכן מבקר-הספרות במסת-הביקורת הזו את מפת הספרות של הדור, בעזרת מסקנות המבוססות על שיפוט אשר המסתייע באמות-מידה גלויות ואובייקטיביות ככל האפשר. אף שגם מסקנותיו יהיו מנוסחות כהכללות, שונות יהיו הכללותיו מהכללותיו של סוקר-הספרים, שהיו יומרניות ובלתי-מהימנות משום שלא התבססו על בדיקה כלשהי. בזכות תכונותיה אלה יסתייעו במסת-הביקורת הזו גם חוקרי הספרות העברית בעתיד.

לכן, בעוד שחוות-הדעת של הקורא-מן-השורה ושל סוקר-הספרים פונות אל אלה שטרם קראו את הספר הנדון, מכוון מבקר-הספרות את פסק-הטעם שלו אל הקוראים שכבר השלימו את הקריאה בו. כלומר: מסת-הביקורת מופנית לקורא האינטליגנטי ושוחר התרבות, הקורא שאיננו מסתפק בקריאת יצירה, אלא מוּנע בסיומה, על-ידי סקרנותו האינטלקטואלית, לחפש פסק-טעם מהימן ומקצועי כדי להרחיב את הבנתו בענייניה של היצירה ובזיקותיה אל התרבות בשלב העכשווי שלה.

את הדיון הזה ראוי לסכם באופן הבא: בחסות המונח "ביקורת" פועלים שלושה סוגי כותבים המגיבים על ספר חדש. השלושה מציעים שיפוט ספרותי ברמות שונות לחלוטין זו מזו, הן בהיקף התגובה השיפוטית, הן בעמקותה והן במטרותיה. הקורא-מן-השורה מציע תגובה על ספר חדש ברשימה קצרה שהיא חוות-דעת ברמה ההתרשמותית. סוקר-הספרים מפרסם במאמר עיתונאי חוות-דעת ברמת הרצנזיה. מול שתי צורות ביקורת שטחיות ופחות מהימנות אלה, הראשונה – תמימה, והשנייה – בדרך כלל גם יומרנית, מציע מבקר-הספרות במסת-ביקורת מקיפה פסק-טעם מוסמך ומנומק על ספר חדש, המעניק לקורא בנוסף לפירוש מקורי גם התמצאות בתרומתה של הספרות להישגיה ולמחדליה של תרבות הדור.

* לאחרונה הופיע ספרו החדש של המחבר: "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך ה-21 בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". הספר יצא בהוצאת "יחד", ת.ד. 87 ראשל"צ 75100.

* * *

נתי מלאכי

אהבה תימנית

"אַתָּה מֵבִיא זֵר לַאֲהוּבָתְךָ?" שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי 

קְשִׁישָׁה אַחַת, שֶׁמִּתַּחַת לְשַׂקִּית עֵינָהּ הַיְּמָנִית

קַעֲקוּעַ צָרוּב זֵכֶר לְאֵרוּסִין עַתִּיק.

"אֶצְלֵנוּ לֹא הֵבִיאוּ זֵרִים, רַק אֲבָנִים צִבְעוֹנִיּוֹת חַמּוֹת

מֵהַמִּדְבָּר שֶׁהַגְּבִיר מֵבִיא לִי, וְשָׂם לִי בְּכַפּוֹת רַגְלַי, לְחַמֵּם

בַּלֵּילוֹת הַקָּרִים שֶׁל הַמִּדְבָּר," מְסַפֶּרֶת, תּוֹךְ נִפְנוּף בְּמַקֵּל הֲלִיכָה.

"אֵיךְ שֶׁהָאֵלֶקְטְרוֹנִיקָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַגְּבָרִים," אוֹמֶרֶת.

"הָיָה לִי בַּעַל גְבִיר, לַיְלָה לַיְלָה מְרִיחָה אֶת  פֵּאוֹת תַּלְתָּלָיו

עִם הַשֶּׁמֶן הַהוּא לְגוּפִי, וְחֹפֶן סְחוּג מָהוּל בְּבֹשֶׂם וְרָדִים רַק מִלְּהִשְׁתַּגֵּע."

"יָאלְלָה לֵךְ תָּבִיא הַזֵּר אֵלֶיהָ," קוֹרֶצֶת,

"הַלְוַאי לִי זְמַן אַהֲבָה שֶׁכָּזֶה, כְּמוֹ

אֶתְרוֹגִים שֶׁבֶּחָצֵר שֶׁלִּי

גּ'וּמָלָאן שֶׁלִּי."

* "בג'ומלאן חי משיח הזקן..." – שיר מתוך בסרט סלאח שבתי, 1964

* * *

ד"ר גיא בכור

כך נקרעה רמת הגולן משטח המנדט הבריטי

קטעים מרתקים מתוך החומר שרץ חופשי ברחבי האינטרנט

כך נקרעה רמת הגולן משטח המנדט הבריטי, שהוקם כדי לכונן בית לאומי ליהודים, הועברה לידי המנדט הצרפתי, ללא סמכות, וכך הפכה להיות חלק מסוריה. אלא שהגולן אף פעם לא היה חלק לגיטימי של סוריה, בניגוד למה שחשבתם. מהיום, כל היחס שלנו אל רמת הגולן צריך להשתנות. לא רק למען משא ומתן עתידי חשוב לדעת את זה, אלא למען התודעה העצמית שלנו.

"רמת הגולן היא אדמה סורית, ואנו יושבים על האדמה הסורית... מבחינה היסטורית רמת הגולן מעולם לא נחשבה חלק ממדינת ישראל." שמעון פרס, ידיעות אחרונות, 28 במאי 1995, בזמן ניהול המשא ומתן עם סוריה.

"לא הרצל, ולא שום מייסד אחר של ישראל, מאיזו שהיא מפלגה, לא חלם מעולם, שרמת הגולן תהיה חלק ממדינת ישראל." יצחק רבין, וושינגטון פוסט, 28 ביוני 1995, בזמן  ניהול המשא ומתן עם סוריה.

כדי להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, עמדה בריטניה לקבל מנדט על השטח. בוועידת השלום של פאריז (נפתחה ב-18 בינואר 1919), לאחר מלחמת העולם הראשונה, הגיעה משלחת של ההסתדרות הציונית העולמית, והגישה את מראה דמותה של ארץ ישראל, כפי שהציונים דורשים אותה, בהמשך להצהרת בלפור. במשלחת הזו השתתפו, בין היתר, חיים וייצמן, מנחם אוסישקין, נחום סוקולוב ואהרון אהרונסון. במפה שהגישו, הם שרטטו את ארץ ישראל, אותה הם דורשים: מנהר הליטאני בצפון, במזרח קו מסילת הברזל החיג'אזית, ובדרום קו הגבול עם סיני. בגבול הצפון כלל השטח שדרשו מנהיגי ההסתדרות הציונית את כל הגולן והחורן. ההצעה הזו הופקדה בוועידת השלום, ונרשמה, כולל ההצהרה שהם הגישו.

ההצעה הזו זכתה לתמיכה של פייסל המלך הערבי, ולצורך כך ניפגש איתו באופן אישי חיים ויצמן בפגישה המפורסמת, ותמיכתו נחתמה על ידו בהסכם, תוך הסתייגות. עוד תמך במפה הזו נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, אך בריטניה וצרפת התעלמו ממנה. הן עשו מה שברצונן, תוך התעלמות מרצון הצדדים הנוגעים בדבר.

ב-19 באפריל 1920 התכנסה בעיר סן רמו שבאיטליה הועידה הבינלאומית, שנועדה לחלק את האימפריה העות'מאנית, שהתפרקה. בריטניה קיבלה מנדט על ארץ ישראל, וכפי שהוועידה קבעה – להגשמת הצהרת בלפור ליסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בריטניה קיבלה 118,000 קמ"ר לצורך הגשמת רעיון הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל, אך באופן חד-צדדי היא העבירה 91,000 קמ"ר מארץ ישראל המזרחית למה שיהיה לימים ממלכת ירדן. על היהודים נאסר על פי חוק לגור ולרכוש רכוש מזרחית לירדן, ומי שהתגורר שם גורש.

מה נשאר ליהודים? 27,000 קמ"ר. המנדט אסר על יהודים לגור גם בנגב, בלחץ הבדואים, כך שהמקום המיושב שנותר להם היה 14,000 קמ"ר, מתוך 118,000. 11.8%. עכשיו אנחנו מבינים שהחלוקה בין מדינה יהודית למדינה ערבית בארץ ישראל כבר נעשתה.

בנוגע לשטח בצפון: בוועידת סן רמו (1920) נקבעו גבולות המנדט, ונוצרה אצבע הגליל, כחלק מן המנדט הבריטי על ארץ ישראל, אך תוך גישה לצרפתים ול"סורים" אל מי הכינרת. רק מעטים יודעים שהמנדט כלל מאז אותה ועידה את הרוב המוחלט של רמת הגולן, כפי שהיא כיום חלק מישראל: 1,176 קמ"ר מתוך 1,300 שבשטח ישראל. כשם שירושלים ותל אביב היו בידי המנדט על ארץ ישראל (כזכור כל מטרת המנדט היתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל), כך גם רוב הגולן. כאשר נכנס המנדט לתוקף ביום 24 ליולי 1922 – רמת הגולן היא חלק לכל דבר ממנו. כתב המנדט כלל אותה. בשלב הזה סוריה ככזו עדיין אינה קיימת. באותה ועידת סן רמו מחליט הגנראל הצרפתי Henri Gouraud לחלק את שטח המנדט שהצרפתים קיבלו לשש מדינות עצמאיות, לפי מפתח עדתי:

1. "לבנון הגדולה" שתהיה מדינת המקלט של הנוצרים-המארונים, והם אכן קיבלו את המפתחות למדינה החדשה הזו.

2. מדינת מקלט למיעוט הדרוזי, שתיקרא ג'בל דרוז ("הר הדרוזים") או מדינת סווידא, באיזורי הדרוזים של סוריה.

3. מדינה למיעוט העלווי על גדות הים התיכון, שתיקרא מדינת העלווים ואחר כך נקראה על שם העיר הגדולה לטקיה.

4. מדינה למיעוט הטורקמני בצפון מערב סוריה, שנקראה אלכסנדרטה.

5-6. ושתי מדינות לרוב הסוני, מדינת דמשק ומדינת חלב (אלֵפו בלועזית).

לא רבים יודעים זאת, אך אלה היו מדינות עצמאיות לכל דבר, תחת המנדט הזמני הצרפתי. היו להן ממשלות, מטבעות, בולים, דגלים ססגוניים, ערי בירה וראשית צבאות.

1. לבנון הוצאה לחלוטין מחוץ למערך הסורי בשנת 1936, ועד לפני שנתיים הסורים לא הכירו בהוצאה הזו, והם ראו, ובמידה רבה גם רואים, בלבנון חלק לכל דבר מסוריה. רק ב- 2010 הסכים בשאר אלאסד לכונן יחסים דיפלומטיים עם לבנון.

2. מדינת הדרוזים סווידא (על שם הבירה) שכנה בדרום מערב סוריה של היום, והיא התקיימה כמדינה דרוזית בין השנים 1921 ועד לשנת 1936, אז החליטו הצרפתים לאחד את סוריה כולה, ומעמדה הנפרד של המדינה הזו בוטל. זו היתה העצמאות הדרוזית קצרת הימים. המדינה שוכנת בהר הדרוזים, ובשטחי החורן והבשן, עד לגבול עם ממלכת ירדן. הדרוזים קיבלו את ביטול מדינתם. המדינה הזו שכנה כארבעים ק"מ מן הגולן הישראלי, ולכן חזרתה האפשרית הדאיגה תמיד את השלטונות הסוריים בעידן המודרני.

בספרו "טס נחושת, המדיניות הישראלית כלפי העדה הדרוזית, 1948-1967" (הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2007) מגלה המחבר, ידידי, ד"ר שמעון אביבי, שהכפרים הדרוזים שנכבשו על ידינו במלחמת ששת הימים היו חלק מאיזור אלבלאן, שכלל עוד 12 כפרים דרוזים בצידו הסורי של הגבול. שר העבודה דאז, יגאל אלון, פנה במכתב "סודי ביותר" אל ראש הממשלה, לוי אשכול, והציע לו לעודד הקמת מדינה דרוזית שתהיה צמודה לגולן. "מדינה דרוזית בדרום סוריה תהווה מעין מדינת חיץ בין סוריה, ירדן וישראל. תוצע למדינה הדרוזית ברית הגנה הדדית עם ישראל, על כל הכרוך בכך, מתוך הנחה שהמדינה הדרוזית תכיר באחיזתנו הקבועה ברמת הגולן," כתב אלון. אלא שההצעה שלו לא התקבלה (עמ' 364).

אגב, אביבי גם מגלה שלאחר מלחמת ששת הימים חלק מתושבי הכפרים הדרוזים בגולן נמלטו לסוריה. אלא שלובי של הדרוזים בישראל, כולל ידידים של הדרוזים כמו אבא חושי, גיורא זייד ואחרים – פנו אל שר הביטחון משה דיין, והם ביקשו את הסכמתו להחזרת הדרוזים הבורחים לבתיהם ברמת הגולן. דיין הסכים (עמ' 363).

3. המדינה העלווית שעל גדות הים התיכון זכתה לעצמאות מלאה מידי הצרפתים, ולא היתה חלק מן המכלול הסורי בין השנים 1924 ועד 1936. לעלווים היו ממשלה, דגל, מטבעות, בולים ועצמאות, אלא שגם זו בוטלה בשנת 1936 עם החוזה הצרפתי-סורי, וחבל זה הצטרף למה שהפך להיות סוריה. הצרפתים שכנעו את העלווים שלטובתם עדיף להם להצטרף לסוריה הגדולה.

4. גם למיעוט הטורקמני היתה מדינה, היא אלכסנדרטה, אשר נוסדה בשנים 1921-1923. רוב האזרחים במדינה הזו היו דווקא ערבים, אך הצרפתים התכוונו שכאן הטורקמנים יזכו בשאיפותיהם העדתיות. אלא שמנהיגה של טורקיה, אטטורק, החל לדרוש בעלות על המדינה הזו, ואכן, בשנת 1938 פלש הצבא הטורקי לאלכסנדרטה, שינה את שמה להטאי (אטטורק עצמו הגה את השם הזה), וגירש את הלא-טורקים, את הערבים, הנוצרים והעלווים. כוננה שם ממשלה בשליטת הטורקים, שביצעה משאל עם, והרוב החליט לעזוב את ההקשר הסורי, ולהצטרף לטורקיה לכל דבר.

5-6. האיזורים האלה היו המדינות הסוניות של סוריה, והן גם צפויות להישאר סוניות בהסדרים שיהיו לאחר תום מלחמת האזרחים בסוריה. למעשה המדינות השוליות, העלווית והדרוזית, השתלטו על המדינות הסוניות.

7. הצרפתים לא הכירו במיעוט הכורדי במדינה, שלא זכה לשום הכרה מדינית. אלא שהאיזור המסומן במפה בצפון מזרחה של המדינה הוא כורדי, והוא צפוי לקבל הכרה ככזה, ואולי לחבור לאיזורים הכורדיים בטורקיה הקרובה, בעיראק ובאיראן, כדי לכונן רפובליקה כורדית ענקית, שתשנה לגמרי את מפת האיזור. זהו חלום הבלהות של הטורקים, האיראנים והעיראקים.

רק בשנת 1936 החליטו הצרפתים לבטל את המדינות העדתיות, וליצור את מה שכונה "סוריה הגדולה". אבל הכול עוד יחזור.

נחזור לענייננו, בגולן. בהמשך לקביעת המנדט הבריטי על ארץ ישראל (למען היהודים) והצרפתי – מינו שתי המדינות, בריטניה וצרפת,  ועדה צבאית לשרטוט מדוייק של הגבול ביניהן. מדובר היה בוועדה של מדידות, לא ועדה מדינית. בראשה ישבו שני קצינים במדים: בריטי בשם סטיוארט פרנסיס ניוקומב – Newcombe וקצין צרפתי בשם פולהPaulet .

זה היה מוזר, משום שכל גבולות המזרח התיכון לא היו מדודים ולא משורטטים בדיוק, וכך המצב בין מדינות ערביות שונות אפילו עד היום. הוועדה ישבה ומדדה מיספר שנים. בתחילה לא היה שום דיון על רמת הגולן, אלא שאז התגלה נפט באיזור מוסול שבכורדיסטאן העיראקית, והצד הבריטי בוועדה דרש שמוסול תעבור מן השטח הצרפתי אל הבריטי. הצרפתים דרשו קיזוז, וזה נמצא – בגולן, שכך עבר, בהינף קולמוס בריטי, מן המנדט הבריטי (שנועד להקים בית לעם היהודי בארץ ישראל) אל הצרפתי. את היהודים לא שאלו כלל. גם לא את הערבים. זו היא הגירסה המקובלת.

במסגרת הקיזוז, וכדי לפצות, לכאורה, את הצד הבריטי, הגבול שורטט כך שהכינרת כולה תעבור לידי המנדט הבריטי, ללא נגיעה של הצרפתים במים (וזו הסיבה מדוע שטח המנדט הבריטי כלל מן הצד המזרחי של הכינרת כמה עשרות מטרים); וכן את חמת גדר בדרום הכנרת; ואת נהר הירדן ההררי כולו. הגבול עבר בין 50-400 מטרים מזרחה לנהר הירדן, כחלק משטח המנדט הבריטי. זה היה הפיצוי.

וכך נקרעה רמת הגולן מידי היהודים, שעבורם, ורק עבורם, נולד המנדט הבריטי – ונגזלה.

ידע הוא כוח. הפילוסוף רנֶה דקארט אמר: "לא מספיק שיש שכל טוב; חשוב לדעת להשתמש בו נכון,"  וג'והן מילטון הוסיף: "השכל בעצמו יכול ליצור גן עדן מגיהינום, וגיהינום מגן עדן." זה הכל במוח שלנו, אם רק נרצה, נשבור את כל המוסכמות עד היום.

ואיך עושים זאת? באמצעות שינוי זירת המשחק. זו לא סוריה שדורשת בעלות, זו ישראל שקובעת ודורשת אותה. לא סוריה באה עם זכויות משפטיות, ישראל באה. דרך ניהול המשא ומתן צריכה להיות שונה מעכשיו, ובעצם הפוכה.

הקצין הבריטי ניוקומב, 1876-1956, היה עויין לרעיון הציוני, את זה אי אפשר להכחיש. יש טוענים שהיה אנטישמי, ובכל מקרה היה מאוהדי רעיון הלאומיות הערבית, מחבריו של לורנס איש ערב. הוא כל העת התלונן כנגד הציונים בדיווחיו ללונדון, אלא שדיווחים אלה נידחו, רוב הזמן, עד שאושרו עם הוויתור על הגולן. באחד המקורות מצאתי את ההתייחסות הבריטית הבאה כלפיו:

One British foreign office official noted: "Colonel Newcombe is rather sore at the way in which certain of his suggestions have been over-ruled and that he is inclined to take the line … that too much attention has been paid to the interests of the Zionists and too little to those of the British government... Newcombe has been doing all he can for the British interests, but he did not yet understand that at this point in time the British interests include the successful outcome of the Zionist project."

(Minutes from Mr JE Shuckburgh, October 17, 1921, Patricia Toye (edt), Palestine Boundaries, 1989).

תרגום: פקיד אחד של משרד החוץ ציין: "קולונל ניוקומב פגוע למדי בשל הדרך שבה חלק מהצעותיו נדחה, וכי הוא נוטה לצדד בעמדה, לפיה יותר מדי תשומת לב ניתנת לאינטרסים של הציונים, ומעט מידי לאינטרסים של ממשלת בריטניה... ניוקומב עשה כל שביכולתו למען האינטרסים הבריטיים, אבל הוא לא הבין שבאותה נקודת זמן האינטרסים הבריטיים כללו את התוצאה החיובית של הפרוייקט הציוני."

בתאריך 13 לפברואר 1922 חתמו שני הקצינים, הבריטי והצרפתי, על ההסכם האישי, אליו הגיעו, על הגבולות החדשים, ובתאריך 7 למרץ 1923 אישרו אותו ממשלות בריטניה וצרפת, כלומר כבר אחרי כניסת המנדט לתוקף, על גבולותיו משנת 1920.

שלא תחשבו שהסכם שינוי הגבולות משנת 1923 הוא בבחינת היסטוריה בלבד. הלבנונים וחיזבאללה לא היססו לשלוף אותו רק בשנה שעברה, כדי לערער את קביעת הגבול הימי בינינו לבינם, בנוגע לקידוחי הגז בים התיכון. כמו בהרבה מקרים הוא מוטה לטובת השטחים הצרפתיים.

ממשלת סוריה לתולדותיה אימצה את העובדה שהגולן הינו חלק מן המנדט הצרפתי, אך היא לא הכירה בהסכם עצמו. כך לרבות הימים זכו הסורים לאחוז במקל בכל קצותיו – גם החזיקו את כל רמת הגולן, גם ישבו על מי הכנרת, וגם התעלמו מן הגבול שהותיר את הכינרת ואת הירדן כולו בשטח המנדט/ישראל. עוד קבע ההסכם שהבניאס על יובליו שייך למנדט הבריטי, למרות שעבר בשטח המנדט הצרפתי, וגם מכך התעלמו הסורים. במילים אחרות, הם לקחו מן ההסכם רק את מה שהיה נוח להם.

האם ההסכם הזה משנת 1923 בכלל חוקי? גם אם נתעלם לגמרי מעניין הקיזוז תמורת מוסול, התשובה היא שלילית.

1. המנדט שניתן לבריטניה על פי ועידת סן רמו היה משורטט באופן ברור, ובתוכו רמת הגולן. ההסכם הזה משנת 1923 הוא מאוחר יותר.

2. את ההסכם לשינוי הגבולות אישרו ממשלות בריטניה וצרפת, אך עד כמה שביררתי, לא חבר הלאומים או גורם בינלאומי מוסמך אחר, שהעניק את המנדט, על פי דרישות הפרוטוקול. מן הסיבה הזו הוא נקרא "ההסכם הפרנקו-בריטי", עוד סיבה מדוע אין לו תוקף בינלאומי נדרש.

3. המנדט ניתן כבית לאומי ליהודים, אך היהודים לא היו צד להסכם הזה, לא שאלו אותם, אלא העבירו שטחים שלהם, בניגוד לדרישתם העקרונית, אותה ראינו. הדבר סותר את רוח המנדט, שנועד להתקיים למען התנועה הלאומית היהודית. במילים אחרות, הוא נקבע בניגוד עניינים למנדט (תרתי משמע). לא מצאתי בפרוטוקולים שהם אפילו התייעצו עם מנהיגות היישוב היהודי. וזאת לדעת, נושא הגבולות היה בראש ענייניה של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל. זהו פגם מהותי.

4. הסכם 1920, שכלל את רמת הגולן, התקבל על ידי ועידת סן רמו וחבר הלאומים. היתה לו סמכות מלאה, והוא היה רב-צדדי. הסכם 1923 התקבל בידי הבריטים והצרפתים בלבד, כהסכם חד-צדדי, ולכן הוא מחייב אותם בלבד, לא צדדים אחרים. אם המנדט הבריטי היה שלוחם של היהודים, הרי שמכר אותם לגמרי.

5. ויתור על חבל ארץ שלם התקבל כבר לאחר שהרוב הגדול של שטח המנדט הופרד, והועבר לרשות מדינה ערבית, היא ירדן. מקל וחומר היו צריכים לשאול את בעלי הבית האמיתיים של השטח, התנועה הציונית, על מה שנשאר. זו היתה גזילה על גזילה.

6. שני הקצינים התמנו כמודדים טכניים בשטח. המנדט שניתן להם היה להזיז את הגבול כמה מאות מטרים פה או שם, כדי להפוך אותו לנוח יותר והגיוני. בשום אופן לא היתה כוונה שיעבירו חבלי ארץ שלמים מצד לצד. היתה זו ועדה טכנית, שפעלה על פי הגבולות העקרוניים של המנדט, כפי שנקבעו ונחתמו בידי חבר הלאומים והלגיטימיות הבינלאומית של אז. ועדה טכנית כזו אינה מוסמכת לקבוע מדיניות גיאופוליטית.

7. ולנוכח עויינותו הלא מוסתרת של הנציג הבריטי, ניוקומב, כלפי הציונות, יש מקום להטיל ספק במידת האובייקטיביות שבה פעל. הדבר מטיל צל כבד על ההסכם כולו. ביחוד שהצרפתים התכוונו לנגוס ככל האפשר בשטחי המנדט הבריטי בארץ ישראל, כך שגם הם באו מוטים אל הועדה הזו, ואף שמחו על עמדתו של ניוקומב.

8. עמדת סוריה בעצמה עקומה בנוגע להסכם 1923. מצד אחד היא טענה שהוא תקף, וכי גבולות שנת 1920 היו "זמניים", אך היא עצמה לא הסכימה להכיר בגבול של 1923 מעולם. יפה, גם ישראל לא צריכה להכיר בו לעניין הוויתור על הגולן. שונה המצב לגבי תיקוני הגבול האחרים, שהם אכן טכניים ברובם.

9. אין יחס הולם בין מה שהמנדט הבריטי נתן למנדט הצרפתי, לבין מה שקיבל. תמורת ויתור על חבל ארץ שלם הוא קיבל שליטה מלאה על הכנרת (היתה לו כבר שליטה על חצי הכנרת), שטחים קטנים בדרום הכנרת, והרחקת הגבול מזרחה לאורך הירדן בעשרות מטרים עד מאות. מכאן שמאחורי ההסכם הזה עמדו אינטרסים נוספים, הפוגעים בחוקיותו.

10. ונניח שהועדה כן היתה מוסמכת לקבוע את שקבעה, הרי ההסכם הזה נולד מעוול כפול ומכופל, קולוניאליזם לשמו. האם יש להמשיך את העוול הקולוניאליסטי גם היום? לא די בנזק שהוא כבר גרם, בקריעת חבל ארץ שלם, הוא הגולן הישראלי, בניגוד לקביעה הבינלאומית? במדינות העולם השלישי התנערו מהסכמים קולוניאליים, למה כאן זה ממשיך לתפוס?

במה  עוזר לנו המידע הזה? הרי לא נוכל לשנות את העבר?

כאשר מכינים תיק משפטי לקראת משא ומתן קשה, בודקים קודם כל מה הם הנכסים שלנו. וכאן יש לנו כמה נכסים, שכל שנות המשא ומתן עם משפחת אלאסד, קרוב לשלושים שנה, מעולם לא הועלו.

1. רמת הגולן היא חלק מן המנדט הבריטי, ונגזלה, ללא סמכות חוקית. ספק אם לוועדה הטכנית שקבעה זאת יש תוקף בינלאומי מחייב.

2. גם בשטחים שלא היו בידי המנדט הבריטי ברמת הגולן למן ההתחלה, דהיינו דרום הגולן, היו אלפי דונמים של יהודים שנרכשו בידי הברון אדמונד דה רוטשילד, למשל המושבה בני יהודה. כתבי הבעלות מצויים בארץ, ויש בידי כמה צילומים שלהם.

3. בשטח סוריה עצמה מצויים מאות אלפי דונמים שנרכשו בידי הברון, ונגזלו ללא מלחמה או אקט מלחמתי.

4. על פי אותו הסכם לישראל זכויות מים בשטחים שהם היום בשטח סוריה. גם זה בר קיזוז ומיקוח.

משמעות הדבר שאנחנו לא מגיעים למשא ומתן רק מתוקף שליטתנו בפועל ברמת הגולן, אלא מתוך זכות בעלות. המשמעות היא שכל רמת הגולן שייכת, פיזית ומשפטית, לישראל, תוך ויתור על השטחים שבתוך סוריה. אין שום מניעה לקיזוזים כאלה: בשנות התשעים ממשלות סוריה וירדן פעלו כך ושירטטו (לראשונה) את הגבול היבשתי המדויק ביניהן, תוך שהעבירו שטחים שלמים מצד לצד, בלי שום בעייה. במקרה של הגולן אין צורך להעביר שום שטח.

כל מה שנכתב כאן בא להעניק זכות בינלאומית מוכרת להישארות הסטטוס קוו. איננו זקוקים לכך, וספק אם יהיה בכלל משא ומתן, אך זה אף פעם לא מזיק לדעת; אפילו למען התודעה העצמית שלנו.

לא כ"כובשים" אנחנו באים, אלא כבעלי הבית, מתוקף זכות היסטורית ובינלאומית מוכרת. עכשיו אתם מבינים שמטבע הלשון המגוחך שמושמע אצלנו, "להחזיר את הגולן" הוא בדיחה מרה. לא ישראל צריכה להחזיר את הגולן לסוריה, אלא סוריה, ברמה החוקית, לישראל.

עכשיו אנחנו מבינים, אבוי, שממשלות ישראל הגיעו למשא ומתן עם סוריה, תוך שהן מאמצות מראש את עמדת סוריה, בלי לדעת מה מצב הזכויות שלהן עצמן.

ואיך אמרו הרומאים – Scientia potestas est – הידע הוא כוח.

* * *

אילן בושם / 8 שירים / מאי 2012

המשורר ככורה

חוֹפֵן מִלִּים

(אֵינוֹ בּוֹרֵר)

אַחַר כָּךְ מְסַנֵּן

רכבת תחתית ללא רחמים

הָאִישׁ תָּפַס אוֹתָהּ בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן

עָמַד נֶאֱחָז בְּעַמּוּד

וּבְתִיקוֹ כְּעָלֶה תְּאֵנָה

הִסְתִּיר אֶת מְבוּשָׁיו

שֶׁלֹא הִתְבּוֹשָׁשׁוּ

מוּל הַיְּפֵהפִיָּה הַכּוּשִׁית

שֶׁיָּשְׁבָה מוּלוֹ.

באוטובוס

אֲנִי בָּהּ מְאֹהָב

אֲבָל בֵּינֵינוּ

חוֹצֶצֶת יָד

*

הִיא אָמְרָה שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ

וְהוּא אוֹתָהּ

אָז מַה יוֹתֵר טִבְעִי מִלְּהִתְחַתֵּן?

הִתְמַסְּרָה לִמְקָרֵר, מַקְפִּיא,

כִּירַיִם גַּז, מְכוֹנַת כְּבִיסָה,

תַּנּוּר בִּשּׁוּל וַאֲפִיָּה –

וּמִשֶּׁהִסְתַּכְּלָה יוֹם אֶחָד עַל סְבִיבוֹתֶיהָ

בִּקְּשָׁה וְלֹא מָצְאָה

אֶת שֶׁאַהֲבָה נַפְשָׁהּ.

על הגג

הוּא מוֹרִיד מִן הַחֶבֶל

אֶת תַּחְתּוֹנֶיהָ

שֶׁכְּבָר לֹא מַעֲלִים לוֹ

וְלֹא מוֹרִידִים.

*

הַזָּקֵן כִּמְעַט רָץ בְּמוֹרָד הַמַּדְרֵגוֹת.

כַּמָּה קַל הָיָה לָרֶדֶת בַּמַּדְרֵגוֹת.

כַּמָּה טוֹב הָיָה לַחֲשֹׁב

עַל הַמַּדְרֵגוֹת הָעוֹלוֹת

וְעַד כַּמָּה שֶׁבְּקַלּוּת

הוּא יוֹרֵד בָּהֶן.

זקנה

הִיא כְּבָר הוֹלֶכֶת עִם מַקֵּל

נִשְׁעֶנֶת עָלָיו בְּכָל הַכֹּבֶד

שֶׁל שְׁנוֹתֶיהָ הָרַבּוֹת,

מִתְנַדְנֶדֶת עַל זוּג רַגְלַיִם

שֶׁנּוֹשְׂאוֹת אוֹתָהּ לְכָל רוּחַ

לְכָל הָרוּחוֹת.

גלגל הצלה

דּוּד הַשֶּׁמֶשׁ הִתְקַלְקֵל

סְתִימָה בַּכִּיּוֹר

חֶשְׁבּוֹנוֹת לְתַשְׁלוּם

הַשָּׁכֵן

הַמְּנַהֵל

הָאִשָּׁה

וְשִׁירִים שִׁירִים שִׁירִים.

* * *

נעמן כהן

שלי יחימוביץ' – בין אידיאולוגיה לפרקסיס

מדוע שינתה שלי יחימוביץ את הפן המדיני במדיניותה ומהו בעצם?

מקיאבלי, הנסיך פרק 15: "הואיל וכוונתי היא לכתוב דבר, שיהא מועיל לקוראי, סבורני, כי ראוי לי ביותר להתחקות אחרי אמיתת הענין, כמות שהוא למעשה, ולא אחרי דברים מדומים עליו. כי רבים בדו מדמיונם מדינות-חירות ונסיכויות, שאיש לא ראה כמותן ולא ידע כמותן במציאות לאמיתה, משום שההבדל בין האופן, שבו בני אדם חיים, ובין האופן, שבו הם צריכים לחיות, רב ועצום כל כך, עד שכל המחמיץ מעשה מן המעשים המצויים בגלל מעשה שראוי לעשותו, קרוב לוודאי, שייכשל ולא יחזיק מעמד (בשלטון). המרגיל עצמו לעשות עם בני אדם טובות בלבד, וזהו קבע מעשיו, סופו שהוא אובד בהכרח. כי בעולם הזה מרובים אלה שאינם טובים. לפיכך נסיך (פוליטיקאי) הרוצה להחזיק מעמד (בשלטון) ראוי לו שיקנה לו את הסגולה שלא להיות טוב ולהשתמש בה. או שלא להשתמש בה. הכל לפי הצורך."

קרל מרקס, פרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי: האידיאולוגיה: "הקומוניסטים יכולים לסכם את תורתם במאמר האחר: ביטול הקניין-הפרטי."

הפרקטיקה: תכנית פעולה:

1. הפקעת קניין הקרקע ושימוש ברנטה הקרקעית להוצאות המדינה.

2. מס פרוגרסיבי גבוה.

3. ביטול זכות הירושה.

4. החרמת רכושם של כל המהגרים והמורדים.

5. ריכוז האשראי בידי המדינה באמצעות בנק לאומי בעל הון ומונופול מוחלט.

6. ריכוז כל ענייני תובלה בידי המדינה.

7. ריבוי בתי החרושת הלאומיים, מכשירי היצור, הכשרת הקרקעות לעיבוד וטיובן לפי תוכנית שיתופית.

8. חובת עבודה אחת לכל, הקמת גדודי עבודה, בייחוד בחקלאות.

9. איחוד הנהל החקלאות והתעשייה. פעולה לביטול מודרג של הניגוד בין העיר לכפר.

10. חינוך ציבורי חינם אין כסף לכל הילדים. ביטול עבודת הילדים בחרושת כצורתה כיום. האחדת החינוך עם הייצור החומרי.

כאשר יסדו קארל מרקס ופרידריך אנגלס ב-1847 בלונדון את מפלגתם "ברית הקומוניסטים" הם כתבו לה מצע שנודע בשם "המניפסט הקומוניסטי". במצע נכלל חלק אידיאולוגי ותוכנית פעולה פוליטית. מן הבחינה האידיאולוגית קבע מרקס כי "הקומוניסטים יכולים לסכם את תורתם במאמר האחר: ביטול הקניין-הפרטי." לעומת זאת התוכנית הפוליטית שלו היתה קצת שונה. מרקס תבע את הלאמת הקרקע, הבנקים, והתחבורה, אך לא את הלאמת התעשייה. ההסבר הוא שמרקס הפוליטיקאי, בניגוד למרקס האידיאולוג, הבין שעל מנת לנצח את אויבי המהפכה, יש לנקוט בכלל הרומאי: "Divide et Impera" "הפרד ומשול". מרקס שם לב שלא רק הקומוניסטים נלחמים בבורגנות: "שכבות הביניים, התעשיין הצעיר, הסוחר הזעיר, בעל-המלאכה, האיכר – כולם נלחמים בבורגנות, כדי להבטיח את קיומם כשכבות-ביניים מפני הכיליון." מרקס הבין שהבורגנות אינה עשויה מקשה אחת ויש בתוכה חלקים העוינים זה את זה. לבורגנות הפיננסית יש אינטרס שונה מהבורגנות התעשייתית. האינטרס של בעלי התעשייה הוא קבלת אשראי זול מהמדינה לכן בעלי התעשייה עשויים לתמוך בהלאמת הבנקים אבל אין להפחידם בהלאמת מפעליהם. את זאת ניתן יהיה לעשות מאוחר יותר. החשוב הוא לזכות בתמיכה רבה ככל האפשר ולהגיע לשלטון.

מדוע שינתה שלי יחימוביץ את הפן המדיני במדיניותה ומהו בעצם?

בדומה למרקס נמצאת יחימוביץ' בדילמת החיבור בין אידיאולוגיה לפוליטיקה. כדי להשפיע לא די באידיאולוגיה צריך גם להגיע לשלטון. מהי אם כן האידיאולוגיה המדינית שמציגה יחימוביץ':

בתחילת דרכה הפוליטית ראתה יחימוביץ' את שורש הבעיה הכלכלית חברתית של החברה הישראלית בהשקעות בשטחים מעבר לקו הירוק: "בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק... שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה. הון העתק שעבר לשם פגע בכל המרקם הבסיסי שהיה כאן." (ראיון לנחמיה שטרסלר ב-2005)

מעט לפני שנבחרה לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה ב – 21.9.2011, בראיון לגדי וייץ, "הארץ"  19.8.2011, שלי יחימוביץ' מיינסטרים –

 http://www.haaretz.co.il/misc/1.1374238

השתנה אצלה הטון. עתה, יחימוביץ' כופרת בקשר בין ההתנחלויות לרווחה, וטוענת ש"גם אם עלות ההתנחלויות תקוצץ בחצי, האידיאולוגיה הכלכלית שהובילה אותנו למקום הזה לא גורסת שאת הכסף הזה שהתפנה צריך להביא לשירות המדינה."

האם השינוי בדעותיה של יחימוביץ' הוא אמיתי, או שמא הוא רק קריצה מקיאבליסטית לדעת הקהל של המרכז הישראלי יוצא מפלגת העבודה לשעבר שבסיסו עדיין ציוני, ושנקעה נפשו מהשמאל הפיליסטיני, במטרה להחזירו לשמאל החברתי.

הציונות הסוציאליסטית

לראשונה מזה שנים רבות חזרה האידיאולוגיה של תנועת העבודה ההיסטורית, קרי "ציונות-וסוציאליזם" לפוליטיקה. שלי יחימוביץ' מגדירה עצמה בראיון "סוציאליסטית" ו"ציונית", והיא שוללת כל סתירה אידיאולוגית בין שני אלה. "אלה היו," היא אומרת, "שני האתוסים המכוננים עם הקמת המדינה." "הציונות, היא רכיב מכונן בהשקפת העולם שלי, היא לא משהו שאני יכולה לוותר עליו. זה קו פרשת מים." "בעיניי המפעל הציוני הוא אחד המפעלים המוסריים והצודקים ביותר, בתולדות ההיסטוריה האנושית."

למרות הרקע האישי שלה, אביה שהיה קומוניסט, ולמרות שב-96' הצביעה לכנסת לחד"ש. מסבירה יחימוביץ': "כשהיתה לי אפשרות לשים שני פתקים, הצבעתי לשמעון פרס לראשות הממשלה, כמובן שלא הייתי מצביעה לחד"ש לראשות ממשלה." בנוסף היא נקטה עמדה נחרצת נגד דב חנין: "אני מתקשה לקבל אפילו באופן תיאורטי את הרעיון שבראש מערכת החינוך של תל אביב יעמוד אדם אנטי ציוני, שמטיף לסרבנות, שלא עומד דום בשירת התקווה ואפילו לא שר אותה." "הבן שלי משרת בצבא והבן של דב חנין הוא סרבן."

שינוי ההימנון, כפי שחנין מציע, הורדת המשפט "נפש יהודי הומייה"?  "זה נראה לי אזוטרי ואני מאוד אוהבת את ההמנון." יחימוביץ' אף תומכת בהצעת שר החינוך גדעון סער שילדים מגיל שלוש יפתחו את השבוע בגן בשירת ההמנון: "זה אל"ף-בי"ת של כל מדינה מתוקנת ואין בזה שום קשר ללאומנות."

בנוסף תומכת יחימוביץ' בסיורי תלמידי בית ספר במערת המכפלה. "ערכי מורשת לא שייכים רק לימין בישראל." הר הבית מדבר אליה "הקיום שלנו כאן הוא לא קיום רגעי, יש לו הנמקה היסטורית מתמשכת, ואני כן חווה את כל הרבדים כולל השייכות לעם היהודי, על כל ההיסטוריה שלו, וכן, אני מזדהה עם סמלים."

הפתרון המדיני

לגבי הפתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי אומרת יחימוביץ', כי "עם מתווה קלינטון אני יכולה לחיות בשלום. שמירה על גושי התיישבות, חלוקה מסוימת של השכונות בירושלים וכמובן התנגדות לזכות השיבה." מאידך היא מדגישה: "אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. לשעתו, זה היה מהלך קונצנזואלי לחלוטין. ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה היסטורית."

ברור אם כן שיחימוביץ' שינתה את עמדותיה לעבר הקונצנזוס הציוני ולעמדות הלאומיות שהיו מקובלות במפלגת העבודה עד שנות ה-80. על השאלה "האם את לא עוסקת בסכסוך והשלכותיו משיקולים טקטיים? רצון לכבוש את הקונסנזוס?" תשובתה: "ממש לא. אני מאמינה בכל נימי נפשי שסדר היום הסוציאל-דמוקרטי הוא גם זה שיביא להבקעה מדינית ולשלום. בכל במקום שיש בו עוני ובערות ופערים קשים מאוד, במקום הזה יהיה פשיזם ותהיה גזענות ותהיה נטייה לגבש את האתוס המכונן המשותף סביב שנאת הזר וסביב מלחמה. להגיד 'שתי מדינות לשני עמים', ציפי לבני אומרת שלוש פעמים ביום, לא שהיא הובילה איזושהי פריצת דרך מדינית, ולהגיד 'הלאה הכיבוש', גם מרצ אומרת יפה מאוד ובנאמנות. לי יש ייעוד אחר." והיא מוסיפה: "אני לא אהיה השמאלנית הרגילה היאפית, שהולכת להפגין נגד הכיבוש ואוהבת ערבים, אבל שונאת מזרחים." (ארי שביט, "הארץ" 20.9.2006)

לא בכדי משתמשת יחימוביץ' במילה "סוציאליזם" ולא במושג "שמאל". ודוק, היא "סוציאליסטית ולא שמאלנית", (פעם הגדיר יעקב חזן את ההבדל בין שמאל לשמאלני: "שמאלני הוא מי שאומר "שמאל אני"). יחימוביץ' היא סוציאליסטית מפני שבשבילה בניין ה"חברה" הוא הפרימאט העיקרי.

מאז הצגת דעותיה החדשות הותקפה יחימוביץ' קשות ע"י שני חלקי "השמאל" הישראלי: "השמאל הפיליסטיני הזעיר בורגני", ו"השמאל הסוציאליסטי-החברתי-כלכלי".

אצל "השמאל הפיליסטיני" כולו, הפרימאט הוא הקמת מדינה ערבית-מוסלמית-פלסטינית. (חלק מהשמאל גורס שרק ביו"ש ובעזה, וחלק גורס בא"י כולה).

אצל "השמאל הסוציאליסטי-החברתי-כלכלי", הפרימאט הוא בניית חברה צודקת ושוויונית יותר, והשגת צדק חברתי.

"ירושלים החדשה"*

אנשי השמאל-הפוריטאני (טהרני) פיליסטיני, הסתערו מיד על יחימוביץ' בשל בגידתה במה שהם מכנים "שמאל". כאשר קרל מרקס השתמש במניפסט הקומוניסטי בביטוי "ירושלים החדשה" היה בכך הד לרעיון המשיחי היהודי-נוצרי של מלכות שמיים. ככלות הכל מרקס היה נכדם של שני רבנים, האחד צאצא של רש"י והשני של המהר"ל. כיום אנשי המשיחיות החדשה של "השמאל המשיחיסטי", רואים ב"ירושלים החדשה" את הגשמת חלום השלום הנצחי. נביאי הקואליציה הקדושה, תומכי הכיבוש הערבי של יו"ש וירושלים העתיקה, והפיכתם ל"יודן ריין", בטוחים שרק "ירושלים החדשה" קרי, ירושלים תחת כיבוש ערבי-מוסלמי תבשר את מלכות השמים והגאולה.

חברי "הקואליציה הפוריטנית-משיחית-פיליסטינית" אינם פוסקים לתקוף את שלי יחימוביץ' על כך שהיא מסכנת את עצם קיום המדינה בכך שהיא אינה מזדהה עימם, אלא רק חוזרת על  המנטרה: "לפני שמטפלים בבעיות המדינה צריך לדאוג שתהיה מדינה." (עקיבא אלדר, אסלת הרש, "הארץ" 6.3.12 עמ' 8). "רבי" עקיבא אלדר, כנציג מה שהוא קורא "שמאל", מאיץ בערבים-הפלסטינים לעזוב את הדיפלומטיה ולעבור למאבק מזויין נגד המדינה. (עקיבא אלדר, עצמאות לוקחים, לא מקבלים, "הארץ" 23.4.12 עמ' 2)

גוטווין: שלי יחימוביץ' אינה "סוציאליסטית" ואינה "שמאל"

היא "ימין"!

הביקורת הטהרנית נגד יחימוביץ' הגיעה גם מצידם של אנשי "השמאל הסוציאליסטי-החברתי-כלכלי". פרופ' דניאל גוטווין, האיש של עמיר פרץ במפלגת עבודה, (שגם הוא נאבק למען כיבוש ערבי של יהודה ושומרון והפיכתם ל"יודן-ריין"), תוקף אותה לא רק על כך שהיא אינה עוסקת ב"כיבוש", ודוחה את התניית תיקון החברה בפתרון הסכסוך במזרח התיכון"; ובכך היא "סותרת את מסורת הדיון הסוציאל-דמוקרטי, המדגיש את השפעות הגומלין ביניהם," אלא גם על כך שהיא אינה בכלל סוציאליסטית מפני שהיא "מסכימה עם יסודות ההפרטה (בתמורה להגמשת חוקי המשחק שלהם); ומקבלת את שלטון בעלי ההון (תוך מאבק למיתון דורסנותם)." (דני גוטווין, זו שלי זו גם כן,  "הארץ", "ספרים" 26.10.2011).

גוטווין, במאמר מלומד, אף שולל את השתייכותה של יחימוביץ' בכלל לשמאל. לדידו, יחימוביץ', היא "ימין" אמנם "ימין סוציאלי", אבל "ימין". ודוק: בשביל אנשי "השמאל" המונח "ימין" דומה למונח "סהיוני" (ציוני) אצל הערבים. לדבריו "תמיכתה של יחימוביץ' ב'מפעל הקולוניאלי' של 'הכיבוש' מביאה להפרטת מדינת הרווחה והתבססות ההגמוניה של הניאו-ליברליזם הישראלי." פרופ' גוטווין שולל גם את האפשרות שעמדתה החדשה היא מטעמי דעת קהל וקונצנזוס: "דבריה אינם 'טקטיקה' אלא ביטוי של עמדותיה כמות שהן."

ומהי מסקנתו הפוליטית? מבחינה סוציאליסטית, לבחור בפרץ... (דני גוטווין, שלי יחימוביץ שברה ימינה. לבחור בפרץ! "אתר עבודה שחורה" 21.8.11)

http://www.blacklabor.org/?p=36541

השמאל והטרור

הביקורת על "הציונות הסוציאליסטית" כבוגדת בסוציאליזם אינה חדשה. פרופ' זביגנייב אורלובסקי הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, טען בספרו בניין אומה או תיקון חברה, ת"א, 1995, כי לאבות המייסדים של הציונות הסוציאליסטית, הסוציאליזם והשוויון לא היו מטרה. מטרתם הייתה בניין הכוח הלאומי באמצעות קליטת עלייה. בשבילם הקפיטליזם והרכוש הפרטי לא היו פסולים כל עוד שירתו את המטרה הלאומית. על מנת לבנות את האומה דרוש היה שיתוף פעולה בין-מעמדי. הסוציאליזם לדידם, לא היה אלא מיתוס מגייס.

כהוכחה הוא מביא את דברי בן גוריון שפרש את האידיאולוגיה של הפרימאט הלאומי בדצמבר 1922, בדבריו בפני באי הוועידה השלישית של מפלגת "אחדות העבודה": "לא מתוך חיפוש ובקשת דרך לסדר חיינו על יסודות הרמוניים של יצירה חברתית-כלכלית משוכללת אנו קובעים את קו פעולתנו. הדאגה הגדולה האחת השלטת במחשבתנו ועבודתנו היא – כיבוש הארץ ובניינה בכוח עלייה רחבה. כל השאר אינו אלא פרפראות ומליצות..."

בלשון דומה נקט ברל כצנלסון: "המפעל הציוני" הוא "מפעל כיבוש"... "בשבילנו העלייה היא הקריטריון לכל, וכל שיטה כלכלית תיבחן בזה אם היא מביאה לריבוי העבודה."

בהיפוך אירוני, בדומה למושאי ביקורתו שנטשו לדבריו את תיקון החברה למען בניין אומה,  ראיית המאבק הלאומי הערבי-פיליסטיני כפרימאט, הביאה את פרופ' זביגנייב אורלובסקי – זאב שטרנהל, לשמש כיועץ לענייני טרור של ערפאת, כאשר יעץ לו כי פוליטית ותודעתית מבחינת הדימוי, ישתלם לו יותר לרצוח יהודים מעבר לקו הירוק.

רבין לא היה נבחר היום כיו"ר במפלגת העבודה העכשווית

שלי יחימוביץ' מבקשת להיות היורשת הנאמנה של מנהיגי תנועת העבודה ההיסטורית. היורשת של בן גוריון, וברל. התפיסה המדינית של מפלגת העבודה שבעבר היוותה את הלוז המגשים של הציונות ואת מרכז החברה הישראלית השתנתה עד כדי כך שהיום לא יכול היה יצחק רבין להיבחר ליו"ר המפלגה. כל האפיגונים שבאו אחריו נשבעו למורשתו ונטשו אותה.

בתחום המדיני רבין עמד על תוכנית אלון המורחבת, קרי, בכל הסדר שלום יישארו בידי ישראל בקעת הירדן במובנה הרחב, ירושלים, ומרבית הישובים היהודים ביו"ש. יורשו אהוד ברק קיבל את תוכנית רק"ח המדברת על נסיגה מוחלטת. יו"ר הקודם של המפלגה – אברהם בורג, אף הרחיק לכת ממנו, כאשר למרות משכורת העתק המשולמת לו ע"י ההסתדרות הציונית והסוכנות, הוא נהפך לאנטי-ציוני קיצוני והוא נלחם למען חיסולה של מדינת היהודים – ישראל, והפיכתה למדינה ערבית, לא לפני שהשיג לעצמו כמובן, אזרחות צרפתית ודרכון צרפתי.

בתחום הכלכלי לעומת זאת רבין הוביל מדיניות של ימין כלכלי. פירוק הסתדרות העובדים, הפרטה, ומאבק נחרץ נגד כל מיסוי על רווחי הון בבורסה. מדיניות שיחימוביץ' נלחמת בה בתוקף. שלי יחימוביץ השיבה למפלגת העבודה את היכין ובועז שלה – "ציונות וסוציאליזם".

ריאל פוליטיק

בדומה לפרופ' גוטווין אני טוען שעמדותיה החדשות של שלי יחימוביץ' "אינם 'טקטיקה' אלא ביטוי של עמדותיה כמות שהן." אבל בניגוד לו אני סבור שהן תוצאות הבנת המציאות שלה. יחימוביץ' מבינה את המציאות כמו שהיא, ולא כמו שהיא בדימיון (של מבקריה). יחימוביץ' מבינה את המציאות לאמיתה ולא כפי שהיא צריכה להיות:

בניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמיד את היהודים, תנועת החמאס, שקיבלה רוב קולות מקרב הפלשתינאים, (יותר משקיבלו הנאצים בגרמניה), רואה את שואת יהודי ערב כמופת, ומפרסמת בגלוי את מצעה הפוליטי התובע את חיסול ישראל והשמדת היהודים.

בניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הנאצית, אין בנמצא ערבי-מוסלמי אחד בעולם כולו ובישראל (גם לא בין ערביי גבעת חביבה של השומר הצעיר) הרואה בדברי מוחמד המובאים במצע החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי. ישראל עומדת מול אתגר אדיר שדומה שאין כמוהו בהיסטוריה האנושית. מדינה יהודית קטנטונת מול 57 מדינות מוסלמיות הכוללות 23 דיקטטורות ערביות-מוסלמיות המשתרעות על כ-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים (יותר מכל אירופה).

לא ניתן יהיה לעמוד באתגר העמידה מול האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית, אם החברה הישראלית תהיה מורכבת ממספר אוליגרכים האוחזים בידם את רוב ההון והשלטון מול המוני פרולטרים עניים. האחיזה של האוליגרכים בכלכלה הישראלית (כיום בין חמשה לעשרה אוליגרכים) היא חונקת כאשר אוליגרכים רבים מעבירים את הרכוש הרב שצברו בארץ – לחו"ל. החברה הישראלית לא תוכל לשרוד במצב זה. חברה ישראלית מקוטבת תיפול כמגדל קלפים.

במצב הנוכחי שבו ניתן רק לנהל את הסכסוך ולא לפתור אותו, (גם אם יחתום אבא של מאזן על הסכם כלשהו אין לכך שום משמעות, כי שלטונו קיים רק בזכות צה"ל. ובכל מקרה החמאס הודיע שלכל הסכם עימו יתייחס כ"הודנה", כלומר שביתת נשק זמנית שעושים עם הכופרים בלבד) – מבינה שלי יחימוביץ' שיש להתרכז בבניית חברה סולידרית עם צדק חברתי, במקום להתעסק במשיחיות מדינית ללא תוחלת. כשהחברה תהיה חזקה תתחזק המדינה, או אז יבוא גם השלום. כדבריה: "לפני שמטפלים בבעיות המדינה צריך לדאוג שתהיה מדינה."

* אהוד: למיטב ידיעתי הביטוי "ירושלים החדשה" אינו מופיע בתנ"ך אלא בברית החדשה:

 "רָאִיתִי אֶת עִיר הַקֹּדֶשׁ, יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה, יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים, מוּכָנָה כְּכַלָּה מְקֻשֶּׁטֶת לְבַעֲלָהּ. וְשָׁמַעְתִּי קוֹל גָּדוֹל מִן הַכִּסֵּא – אוֹמֵר: "הִנֵּה מִשְׁכַּן הָאֱלֹהִים עִם בְּנֵי אָדָם וְיִשְׁכֹּן עִמָּהֶם; הֵמָּה יִהְיוּ לוֹ לְעַם וְהוּא הָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמָּהֶם." חזון יוחנן, כ"א, 2-3.

לימים השתמש המשורר פנחס שדה בשם "ירושלים החדשה" לשירתו המופיעה ברומאן הראשון שלו "החיים כמשל".

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן, אפריל 1990

15.4.90. יום ראשון. עברתי על חומר ההרצאות ששמעתי לפני שלושים שנה, בתקופת האוניברסיטה, והכנתי שתי חבילות. אחת לאברהם שפירא, פצ'י, מקבוצת יזרעאל – עם ההרצאות ושאר החומר הקשור ללימודיי אצל גרשם שלום, ושנייה, לגנזים, עם שאר חומר ההרצאות מאותה תקופה. צירפתי שני מכתבים:

לפצ'י היקר שלום רב,

לבקשתך אני מוסר לך, ולממונים על עזבונו של גרשם שלום, את החומר של שנות לימודיי אצלו, לכל שימוש אפשרי בו, וללא תמורה או צורך בבקשת רשות נוספת ממני לשימוש כלשהו (למעט העבודה שלי על נתן עזתי).

 1. מבוא לספר הזוהר. שיעור. תשי"ט, 59/1958. שתי מחברות בכריכה שחורה. נמצאות אצל תמי ליבס (איני יודע שם משפחתה כיום), בת י.ג. ליבס, שלמדה איתי אצל שלום. אודה לך אם תאתרן ותבקשן ממנה בשמי.

 2. קורדובירו ולוריא. שיעור. תש"ך, 60/1959. אוגדן.

 3. התנועה השבתאית לאחר שבתאי צבי. שיעור. תשכ"א, 61/1960. אוגדן.

 4. ספרות ההיכלות, ראשית הקבלה. שיעור. תשכ"ב, 62/1961. אוגדן.

 5. הקבלה בפרובנס. שיעור. תשכ"ג, 63/1962. אוגדן.

 6. בעיית הרע בקבלה. סמינריון. תש"ך, 60/1959. אוגדן. + עבודה סמינריונית "בעיית הרע בכתבי נתן העזתי", מוגשת ל-י. תשבי, תשכ"ב.

 7. ספרות חוג העיון. סמינריון. תשכ"ג, 63/1962. + ריפארט שהגשתי לסמינריון על "ספר מעיין החוכמה". אוגדן.

 8. כתבי הגנוסטקאים בקסטיליה. סמינריון. תשכ"ד, 1964. אוגדן.

 9. "אוסף הסגולות", כת"י שוקן 15927. העתקות. 1964 לערך. אוגדן.

10. "אוסף הסגולות", כת"י שוקן 15927. העתקה במכונת-כתיבה עם הערות ג. שלום. 1964 לערך. אוגדן. בחלק מן החומר השתמשתי למחזור סיפוריי "אפרת" (תרמיל, 1978).

כן הוספתי כאן:

11. בעיות נבחרות בספר הזוהר. סמינריון עם ישעיה תשבי. תשכ"א, 61/1960. אוגדן.

שאר החומר של שנות לימודיי באוניברסיטה אני מעביר לגנזים.

שלך בידידות,

אודי

*

מכון "גנזים"

קפלן 6

תל-אביב

א.נ,

במסגרת "ניקוי ארונות" אני מעביר לכם קופסת קרטון ובה מרבית חומר הלימודים מתקופת לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים לפני כ-30 שנה, ב-1965-1959, למעט הרצאותיו של ג. שלום, ועבודות נוספות הקשורות לתחומו, שנמסרו לממונים על עזבונו, כפי שתראו מהעתק המכתב המפורט ל-א. שפירא מקבוצת יזרעאל, המצורף בזה. החומר שנשלח אליכם מכיל:

1. י. פליישמן, אריסטו. שיעור. 1960. אוגדן.

2.  י. פליישמן, היסודות האונטולוגיים של ההכרה. שיעור. 1960. טיוטה. 2 אוגדנים.

3. י. פליישמן, היסודות האונטולוגיים של ההכרה. כתב-היד המעובד לשתי חוברות שיצאו לאור במפעל השכפול ב-1960 ואף זיכוני בפרס צנוע עליהן, ודומני שעד היום ממשיכים להדפיסן. 3 אוגדנים.

4.    י. בר-הלל, מבוא לתורת ההגיון. שיעור. 1960. אוגדן.

5.    נ. רוטנשטרייך, מבוא לתורת המדינה. שיעור. 1959. אוגדן.

6. נ. רוטנשטרייך, וייטהד. סמינריון. 1961. הפילוסופיה של ההיסטוריה. סמינריון. 1963. אוגדן.

7. ש. פינס, רשימות לפי הרצאותיו בפילוסופיה עברית. 1960. אוגדן.

8. עבודות סמינריוניות. טיוטות. ראשית שנות ה-60. אוגדן.

9. "דיון בבעיית אינטגרציה של שבע הגדרות של הסופיסט", עבודה סמינריונית מוגשת ל-פ. האזרחי. 1961. 2 אוגדנים, טיוטה ונוסח שהוגש.

10. השקפתו האמיתית של הרמב"ם על חידוש העולם. עבודה סמינריונית מוגשת ל-ש. פינס. 1961. אוגדן.

11. כנס פילוסופי בירושלים על דטרמיניזם וחופש, 1962. משתתפים: ש"ה ברגמן, נתן רוזן, יעקב רוס, י. פליישמן, נ. רוטנשטרייך. * פגישת החברה הפילוסופית בירושלים על שפינוזה, 1962, משתתפים: נ. רוטנשטרייך, ש. פינס, י. פליישמן. * ביבליוגרפיה לתלמידי החוג לפילוסופיה. אוגדן.

12. צ. ורבלובסקי, סמינריונים במדע הדתות. 1964-1965. כריכת עור.

13. עבודות מתקופת האוניברסיטה, בפילוסופיה (אחת מתיכון חדש), וכן באנגלית ובצרפתית. תיק חום חצי פוליו.

בחומרים מתוך העבודה על "סופיסטס" ומדברי פליישמן על המסכת התיאולוגית מדינית לשפינוזה, בפגישת החברה הפילוסופית, השתמשתי לאיפיון דמותו של פוליק שומרון, גיבור ספרי "לא לגיבורים המלחמה". דמות מיוסרת זו נוצרה, בין השאר אך לא באופן בלעדי – בעקבות דמותו של חברי-ללימודים בחוג לפילוסופיה, בעיקר אצל פ. האזרחי, בן-גילי, גלעד שגיא (קורלנדר) משכונת בורוכוב, שהתאבד בריצה אל הגבול שבין שני חלקי ירושלים. הוא סבר בשעתו כי גילה את הקשר הסודי בין "המינים הגדולים" בדיאלוגים המאוחרים של אפלטון, וכן חי בהרגשה שעוקבים אחריו ורודפים אותו, מסיבות שונות.

 פרשת האהבה שברומאן אינה שייכת לו כלל, וכן לא הרקע הפתח-תקוואי, ודברים נוספים רבים.

בברכה,

אהוד בן עזר

* * *

בחירות ביצים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש אנשים שמבינים במכנסיים

קוראים להם חייטים

יש אנשים שמבינים בביצים

קוראים להם לולנים

יש אנשים שמבינים בְּזין

קוראים להם זנאים

וכאשר הזנאים יתחילו לתפור

מכנסיים לַביצים

נדע שהבחירות קרובות

וגם בדיוק למי להצביע

* * *

יוסי שדה

משפט בהונג קונג

נסיעת העסקים הראשונה שלי היתה להונג קונג, באותה עת הונג קונג היתה מושבה בריטית, והיו שם מושל, וחיילים בריטיים. יכולת להתבשם מהמנדט הבריטי, ריח אימפריה עמד באוויר.

הואיל והיו לי כמה ימים חופשיים– נסעתי לחצי האי מקאו זו היתה מושבה שרובה מיושבת בסינים, אך השילטון בה – פורטוגזי.

שם גם התוודעתי לראשונה ליין הפורטוגזי – המתיאוס.  עד אותה עת חשבתי שהמתיאוס זה פסיון של יוהאן סבסטיאן באך.

רבים מכירים את היין הזה. מתברר שהמתיאוס הזה, במקאו, הוא לא של באך. זה יין רוזה, חצי יבש – לא צריך את ליונל מלונדון בשביל לטעום אותו. יפה שאמרתי רוזה חצי יבש – התקדמתי, שעד אז היכרתי רק יין אדום מתוק לקידוש של אויסברוך.

עברו שנים, ואנשים טובים הסבירו לי מה זה יין יבש, ומה זה יין חצי יבש. נכנסתי פעם למסעדת יוקרה בתל אביב, ורציתי להישמע מבין גדול – אז ביקשתי יין חצי רטוב – מה אני אגיד לכם – כמעט גירשו אותי מהמיסעדה. תגידו – אם יש יבש, וחצי יבש – למה אין רטוב, וחצי רטוב?!

הגעתי למקאו עם צ'אנג – זה שבאחד הסיפורים הקודמים לקח אותי לאכול במיסעדות סיניות GENUINE GENUINE, עד ששנינו גילינו שאנחנו שונאים את האוכל הזה.

צ'אנג סיפר לי ששנה לפני ביקורנו במקאו, פרצו מהומות במקאו – המפלגה הקומוניסטית המקומית פתחה בסידרת הפגנות נגד המימשל הפורטוגזי. באותה עת היו במקאו 300 חיילים פורטוגזיים, שנועדו לעצור את מיליוני החיילים הסיניים הראשונים, עד שתגיע תיגבורת של 2000 חיילים מפורטוגל – ואז, כמובן, יתנפלו הפורטוגזים על מיליוני הסינים האומללים, ויגמרו אותם ברגע.

לא תנחשו איך המהומות במקאו נעצרו.

כשגברו המהומות, הוציא המושל הפורטוגזי איום לשלטון המרכזי בסין. באיום, הוא הודיע, שאם לא ייבלם גל המהומות הקומוניסטי האנטי פורטוגזי תוך 24 שעות, וישולמו פיצויים על הנזקים שניגרמו – יהיה אוי ואבוי לסינים.

האיום פעל – המהומות נפסקו מיידית, פיצויים שולמו.

מה היה באיום?

חשבתי, שפורטוגל, שהאוכלוסייה שלה מנתה באותה עת פחות מ-10 מיליון תושבים, איימה בפלישה  לסין העממית. אם זה היה קורה, הסינים בטח היו שואלים, כמו ששאלו על הישראלים בזמנו – באיזה מלון הם גרים, הפורטוגזים?

אז לא. לא זה היה האיום. לעולם לא תנחשו.

פורטוגל איימה שהיא תפנה את כוחותיה ממקאו תוך 30 יום.

אתם שואלים – איזה מין איום זה?

הסינים הבינו יפה מאוד איזה מין איום זה.

מקאו שימשה נתיב הברחת סחורות סיניות למערב, וצינור חמצן לדולרים, שרק איתם יכולים היו הסינים לרכוש חומרי גלם.

השלטון הפורטוגזי במקאו שימש כיסוי להברחת סחורות סיניות למערב, ומקור לדולרים, שהסינים היו זקוקים להם כאוויר לנשימה. הסינים הבינו את הרמז. לפעמים איום בנסיגה יותר חמור מאיום בתקיפה...

אז שם גם זכיתי לשתות לראשונה את יין המתיאוס, שעכשיו אפשר להשיג אותו בארץ.

באותו ביקור, כשחזרתי להונג קונג, היה לי יום פנוי, והלכתי לבקר בבית משפט. כמו בתקופת המנדט, ישב בדין שופט בריטי, כשהצדדים אינם דוברי אנגלית – אצלנו תירגמו לשופט הבריטי את הדברים מעברית, ואצל הסינים – מסינית. כמובן – היה שם מתורגמן.

עד היום, אני מתחבט בשאלה מה קרה שם, בבית המשפט הסיני בהונג קונג. את חידת בית המשפט הסיני עוד לא פתרתי.

עמד על דוכן העדים גבר סיני בשנות העמידה – אני סתם אומר בשנות העמידה – הם כולם נראים אותו דבר – וגם אנחנו נראים להם אותו דבר – רק אנחנו, בעיניהם, יותר דומים לקופים, בגלל השערות שיש לנו על הידיים והרגליים.

כאמור, עמד הסיני על דוכן העדים, והפרקליט שאל, בסינית, והשאלה תורגמה לשופט, לאנגלית. השאלה היתה – "איפה היית ביום רביעי בערב?"

פתח הסיני את פיו, ואמר בערך כך – "או אה אייא אוחוחו די  אדו לי אאוווו צמפולולולו   קספשו חה אאו או או או."

אני סתם אומר את המילים האלה, שנשמעות כמו סינית. העד דיבר כחמש דקות ברציפות, והמתורגמן רשם מידי פעם, עמוד אחר עמוד, מה האיש אומר.

העד עצר, והשופט פנה למתורגמן – "מה אמר העד?"

והמתורגמן אמר לשופט, "הוא אומר – הייתי בבית!"

נדהמתי – כל כך הרבה מילים בשביל להגיד הייתי בבית?

והשאלה הבאה היתה – "ומה קרה אז?"

והעד אמר שתי מילים – "שומפו לולולו."

והמתורגמן אמר, בתשובה לשופט – "העד אומר: ישבתי בבית וקראתי ספר. פתאום היתה דפיקה בדלת, פתחתי, והופיעו שני גברים, אחד גבוה והשני נמוך, והגבוה אמר לנמוך לקחת לי את הטלוויזיה מהחדר ולהעביר לחדר השינה. לא הסכמתי, ואז הגבוה שלף סכין ורצה לדקור אותי."

ישבתי שם מוקסם. קשה היה לי להאמין שבסינית יש כל כך הרבה תוכן למילים "שומפו ללולולו." אבל – תדהמה על תדהמה – אני הייתי היחיד שהופתע מכך שבשתי מילים אתה יכול לומר כל כך הרבה, אם אתה סיני. לשופט זה נראה היה טבעי לגמרי, וכמובן לפרקליטי הצדדים, שחלקם הבין לא רק סינית, אלא גם אנגלית.

לא אלאה אתכם בהמשך ההתרחשות – אני סומך עליכם שתוכלו לנחש את ההמשך, ולמלא את החסר – להמשיך אתה את החקירה הנגדית, ולקנח ביין מתיאוס.

כשסיפרתי לאבא שלי את הסיפור, אמר לי – "בטח. אז אם לא כך, איך יתפרנס התורגמן? ולמה, הרופאים לא ממציאים מחלות? והמנשלה לא ממציאה מיסים? והעורך דינים, כמוך, לא ממציאים בעיות? כל אלה מותר להם, רק התורגמן אסור לו למציא? ואם לא יעשה כך- התורגמן, אז ממה יתפרנס? "

אני חושב, שזה מה שעושה את הסינים לעם כל כך אדיר – הסינים הם עם שמצליח להגיד קצת בהרבה, והרבה בקצת. 

אבל אנחנו, היהודים, עולים על הסינים.

אנחנו פיתחנו יכולת להגיד הכול – בלי להוציא מילה, ולא להגיד כלום – בהרבה מאוד מילים.

* * *

משתתפים באבל על מותו של ח"כ לשעבר

מרדכי וירשובסקי

איש יקר, מוכשר, ישר ורב-פעלים

תנחומים למשפחה

* * *

ברוך תירוש

דאלי הציוני ופאטון האנטישמי

כמה זוטות בהקשר לדברים שנאמרו בחב"ע 738. ראשית, התייחסותו המרגשת של יוסי גמזו לאורח מותה של קְצִינַת צַהַ"ל הִלָּה בְּצַלְאֵלִי ז"ל מגבירה את התהודה והמלל הרב סביב התאונה שגרמה למותה, בדומה למות מאות החללים בתאונות בכבישי הארץ, במפעליה וביערותיה, במחנותיה ובבתיה.

אל לנו להשוות את את הצער לזעקת של המשורר שאול טשרניחובסקי "רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד," בה הוא התייחס לסבל ולהקרבת החלוצים ביישוב הארץ מול הקדחת והאלימות הערבית. לכן מוגזמת התהודה ולמרות שאין 'תופשים אדם בצערו,' גם לא היתה הצדקה לתיאור הר הרצל בשידורי חדשות 'כמקום הארור ההוא.'

מאידך, עורר בי התיאור הציורי של ביקור אהוד במוזיאון דאלי בעיר סנט פטרסבורג במערב פלורידה, את ההוקרה לצייר המיוחד הזה, שאולי רק מתי מעט מבין קוראי חב"ע יודעים שהוא צייר עשרות ציורי ציונות והעפלה, יותר מכל צייר ידוע אחר, כולל מבין הישראלים. לפני כעשור הוצגו חלק מציורי דאלי הציוניים בתערוכה בראשון לציון, והמעוניינים יכולים לאתר את האלבום הענק המכיל את אותם הציורים שדאלי צייר בשנות המדינה הראשונות, אולי בהנחה שהיהודים שולטים בשוק האמנות בארה"ב.

ב"תזכורת היסטורית לפרשת סא"ל שלום אייזנר,", שוגה יורם וולמן בתיאורי 'גבורתו' של גנרל השריון הנודע ג'ורג' פאטון. פאטון, בלהיטותו, סיבך, לדעת יודעי דבר, את הארמייה שבפיקודו בקרב הדמים ב'מובלעת' שבארדנים על גבול בלגיה, שם קבורים רבבות מחייליו. הוא נודע גם באנטישמיות לוהטת, ולאחר המלחמה, כשמונה כמושל האיזור 'המשוחרר' מהגרמנים, הורה לכלוא את יהודי שארית הפליטה במחנות יחד עם השבויים הגרמנים; לדבריו בכדי להבטיח את אירופה ממגיפות.

המשפטן אהרון חוטר ישי, מתאר בספרו "הבריגדה ושארית הפליטה" כיצד בניגוד להוראת מפקדיו הבריטים, הוא העז להיחלץ ולתבוע בבית דין צבאי להפר את הוראת הסגר היהודים של ג'ורג' פאטון. ואכן שרידי השואה הועברו למחנות הצלה בפיקוח הג'וינט ובהדרכת חיילים יהודים מצבאות הברית, והחלו מבצעי ה'בריחה' וההעפלה, ובהמשך הודח ג'ורג' פאטון, אך משום מה הונצח שמו על טנק, שגם שימש בצה"ל בכינוי 'מגח' תוך שדרוג השריון, הצריח וכוח האש.

* * *

אורי הייטנר

1. שיקול דעת נוסח דיסקין

"מה ההבדל בין המהפכנים במרכאות של שדרות רוטשילד לבין אלה בכיכר תחריר? יש הבדל קטן ביניהם אבל משמעותי – החבר'ה בכיכר תחריר היו מוכנים לשלם מחיר והחבר'ה בשדרות רוטשילד לא כל כך. ברגע שנגמרה עונת הפסטיבלים וגמרו לשיר שם כל הזמרים, ברגע שהחבר'ה גמרו לחרבן בחצרות של כל השכנים ברוטשילד – נגמר הקיץ וחזרו לאוניברסיטה. בכיכר תחריר אנשים שילמו מחיר עבור העקרונות שלהם. אם זה לא יקרה פה – כל הסיפור של הצדק החברתי יהיה עוד פסטיבל בחודשי הקיץ בישראל. אני חושב שמי שהוביל את זה – רוב האנשים – לא באמת מוכנים לשלם מחיר על העניין הזה."

מעבר לגסות הרוח והציניות – ראוי לתמוה האם האיש שאמר את הדברים הללו מבין בדמוקרטיה, הפנים מהי דמוקרטיה, מודע למהותה. שהרי ההבדל בין המפגינים ברוטשילד למפגינים בכיכר תחריר, הוא שבכיכר תחריר הפגינו נגד דיקטטורה, ולא היה למפגינים מה להפסיד זולת כבליהם. ברוטשילד הפגינו אזרחים של מדינה דמוקרטית נגד מדיניותה של ממשלתם הנבחרת. הם עשו זאת בדרך דמוקרטית, כיאה לחברה דמוקרטית. מי שאינו מבין זאת, אינו מבין דמוקרטיה מהי. אם האיש שאינו מבין א"ב של דמוקרטיה היה ראש שירותי הביטחון של מדינת ישראל, ארגון שתפקידו העיקרי הוא להגן על הדמוקרטיה הישראלית, עובדה זו צריכה להדיר שינה מעיניו של כל אזרח ישראלי.

את הדברים הללו אמר יובל דיסקין במופע האימים שלו במסעדת מג'די בכפר סבא. עד כמה ניתן לסמוך על שיקול דעתו של מי שזאת תובנתו בנוגע למאבק החברתי בישראל?  מי שאומר דברים כאלה, עוד עלול לנצל את מעמדו כראש השב"כ לשעבר להטלת דופי בכושר השיפוט של ראש הממשלה ושר הביטחון בממשלה הנבחרת של הדמוקרטיה הישראלית. ביקורת על דרכם ומדיניותם מקובלת במדינה דמוקרטית. הטלת דופי מן הסוג הזה הולמת משטרים תחריריים.

לפני ארבע שנים, הציע אהוד אולמרט לפלשתינאים מדינה בגבולות 49' (עם "חילופי שטחים" קלים) ובירתה ירושלים וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל המגומדת; פתח מסוכן ל"זכות" השיבה. אבו מאזן דחה את ההצעה. מי שהיה באותם ימים ראש השב"כ יודע זאת מקרוב. הוא גם יודע מקרוב שאבו מאזן מסרב לקיים מו"מ עם ממשלת ישראל, בתואנות שונות, מאחר והוא רוצה לפתוח מו"מ שנקודת הפתיחה שלו תהיה נקודת הסיום של המו"מ עם אולמרט. כאשר האיש היודע זאת מקרוב, מרשה לעצמו לומר "עזבו את הסיפורים שמוכרים לכם שאבו מאזן לא רוצה לדבר," ומאשים בקיפאון המדיני את ממשלת ישראל, הוא מעיד בעיקר על עצמו; על חוסר היושרה שלו.

האם אדם שזה שיקול דעתו, ראוי להיות האורים והתומים שלנו בסוגיה רצינית כסוגיית הגרעין האיראני?

איש אינו רוצה בתקיפה ישראלית באיראן, ודאי שלא ראש הממשלה ושר הביטחון. הכול יודעים שמחירה של תקיפה כזו עלול להיות כבד ביותר. רק דבר אחד מסוכן יותר מן התקיפה – הימצאות נשק גרעיני בידי איראן. אם מדינת ישראל חפצת חיים, אסור לה לאמץ הנחת עבודה לפיה איראן לא תשתמש נגדה בנשק גרעיני, אם יהיה לה נשק כזה. אולם גם ללא שימוש בו בפועל – עצם הימצאותו של נשק כזה בידי איראן, ישנה את כל כללי המשחק המזרח תיכוני. נשק כזה בידי איראן עלול להחזיר את מדינות ערב לאופציית המלחמה הכוללת, בהנחה שאיראן היא תעודת הביטוח שלהן מפני תבוסה. כאשר בידי איראן נשק כזה, ארגוני הטרור ירשו לעצמם לפעול ללא כל עכבות וחשש, כאשר איראן שתעמוד מאחוריהן תבהיר שתגיב "במלוא העוצמה" על תגובה ישראלית קשה. אין כל סיכוי לשלום במזה"ת, שמעליו מרחף נשק גרעיני בידי איראן.

אם האופציה האחרונה למנוע זאת תהיה מתקפה ישראלית, אין מנוס ממתקפה כזאת. אולם כדי למנוע התקפה כזאת, יש צורך בצעדים קשים וחריפים, בעיקר צעדים כלכליים ואולי אף צבאיים, של העולם החופשי כלפי איראן. הדרך היחידה לגרום לכך, היא איום מוחשי ואמין של ישראל לתקוף באיראן. למעשה, רק איום ישראלי כזה, עשוי להיות מנוף לצעדים שימנעו את הפיכת התקיפה הישראלית לבלתי נמנעת.

ההישג החשוב ביותר של ממשלת נתניהו, הוא העלאת האיום האיראני לראש סדר היום העולמי ודחיפת העולם להחרפה הדרגתית, גם אם איטית מידי, של הצעדים נגד איראן.

הצהרות מן הסוג של דברי דיסקין, מפי אדם עם רקורד ביטחוני כשל דיסקין, מחבלות באופן חמור במאמץ החשוב הזה. בדבריו הפגין דיסקין העדר שיקול דעת וחוסר אחריות.

2. "קדימה" – סופו של בלוף

שאול מופז עוד יקלל את יום ניצחונו הגדול על ציפי לבני בבחירות המקדימות ב"קדימה". ניצחונו זה יכתיר אותו כקברן של "קדימה", המפלגה העומדת לנחול תבוסה בבחירות הקרובות. אילו ניצחה לבני, היא היתה זוכה בתואר המפוקפק, בעוד מופז היה שמח לאידה, בחגיגות ה"אמרתי לכם". כעת, תהיינה אלו החגיגות של לבני. 

האמת היא שהתבוסה של "קדימה" לא תהיה בגלל שאול מופז ולא למרות שאול מופז. הסיבה היא אחרת לגמרי. היטיב להגדיר אותה הנשיא האמריקאי לינקולן: "אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן ולשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן!"

"קדימה" נופלת כיוון שהיא בלוף. 

במובן מסוים, יש צדק פואטי בכך שדווקא שאול מופז יהיה הקברן של "קדימה". הוא, יותר מכל אחד אחר, מסמל את לידתה. ביום שבו כינס מופז מסיבת עיתונאים בה נימק את פרישתו מן הליכוד והמעבר ל"קדימה", רבבות מתפקדי הליכוד קיבלו ממנו מכתב שנכתב יומיים קודם, בו התחייב להישאר בליכוד "כי בית לא עוזבים..."

 זוהי "קדימה".

"קדימה" הוקמה בידי פורשים מן הליכוד ומפלגת העבודה, והגדירה את עצמה מפלגת מרכז. מהי מפלגת מרכז? מפלגה הנמצאת במרכז, בין שתי המפלגות הגדולות, מפלגות המוצא של מייסדי "קדימה", הליכוד ומפלגת העבודה. לכאורה, שתי המפלגות דבקות במסר דוגמטי, קיצוני, שאבד עליו כלח ושהוא בסיס לפילוג לאומי. "קדימה" תציג אלטרנטיבה אמצעית, של מרכז, ותבנה סביבה קונסנזוס לאומי רחב.

 מייסד "קדימה", אריק שרון, אמר בתקופת ההתנתקות שיש להבין ש"לא נוכל להגשים את כל חלומותינו בנוגע לארץ ישראל." משמעות דבריו היתה שנצליח להגשים רק חלק מן החלומות. המסר שלו היה שישראל התנתקה מרצועת עזה כדי להציל את מרבית יהודה ושומרון. לקראת ההתנתקות, השיג שרון הישג מדיני גדול מאוד – מכתב בוש, בו לראשונה מאז 1967 קיבלה ארה"ב חלק ניכר מעמדות ישראל בסוגייה הטריטוריאלית.

 אולם מי שצפצף על מסמך בוש לא היו האמריקאים, אלא ראש ממשלת ישראל מטעם "קדימה" אהוד אולמרט, שעקף את מרצ והציע לפלשתינאים מדינה בגבולות 49' (עם חילופי שטחים מזעריים) ובירתה ירושלים, וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל. וכל "קדימה", מפלגת המרכז, התיישרה סביב דרכו.

אולמרט סיים את תפקידו בשל שחיתותו האישית, אך "קדימה" בראשות ציפי לבני, ובתמיכת שאול מופז וכל הסיעה – דבקה בדרכו המדינית, אף שנחלה כישלון כאשר אבו מאזן דחה אותה על הסף. ציפי לבני המשיכה להציג את עצמה כ"מרכז" אך למעשה רצה על תקן "ציפי או ביבי" – לא כנושאת מסר מגשר, כיאה למפלגת מרכז, אלא מסר דיכוטומי מפלג של "אנחנו או הם". ה"אנחנו" כלל את כל "הגוש". ספירת הגוש כללה גם את חד"ש, בל"ד וכו'. לבני מנעה הקמתה של ממשלת אחדות, וחידדה את המסר הבלתי מרכזי בעליל של אנחנו/הם.

 במסר המדיני שלה, אין כל הבדל בין מרצ ל"קדימה". מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' לבטח הרבה יותר מרכזית מ"קדימה". ומה המסר החברתי/כלכלי של "קדימה"? אין כל הבדל בין הנאו-שמרנות שלה לזו של בנימין נתניהו. הניסיון המגושם והפאתטי של שאול מופז להתחפש פתאום ל"חברתי", מעורר גיחוך. 

בתחום המשפטי היתה ל"קדימה" הזדמנות לקדם אג'נדה חלופית לאקטיביזם השיפוטי ולמשפטיזציה המזיקה של החברה הישראלית. כשציפי לבני הייתה שרת המשפטים, היא ניסתה בכל מאודה להביא לבחירתה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, כדי שתהווה משקל נגד לאהרון ברק ותציב אלטרנטיבה לגישת "הכול שפיט" בה דגל. שר המשפטים בממשלת "קדימה", דניאל פרידמן, ניסה להוביל רפורמה של ממש במערכת המשפט בישראל, הרבה יותר דרסטית מהצעות החוק הספורדיות שהעלו ח"כים מן הקואליציה בכנסת הנוכחית. ולפתע, "קדימה" התיישרה מאחורי הגישה האקטיביסטית, גישתה של הברנז'ה בה החליטה לדבוק, ברנז'ה שהינה המקום הרחוק ביותר האפשרי מן המרכז. התיישרה, ופתאום לבני וחבריה דקלמו את סיסמאות ה"סכנה לדמוקרטיה", כביכול, על העמדות שהשמיעו אתמול.

 מפלגה כזאת, שלא היתה לה ואין לה דרך – יכולה להצליח פעם, פעמיים. אבל יש גבול לכל תעלול. ומאחר ואי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן, הבלוף ששמו "קדימה" נגמר.

* * *

מתי דוד

האמנם חוזרים לקלפיות? או חוזרים לאשליות!

ריח הבחירות עולה מכל חצרות הטבחים של הפוליטיקאים, העיתונאים והפרשנים.  קטלוג הסימנים המבשרים על הבחירות הולך ומתמלא. יוזמות חקיקה, "להיטיב עם העם".  מצעד של שמות חדשים וידוענים המצהירים על הצטרפות למפלגות הקיימות, ולאלה החדשות בראשותם של לפיד ודרעי, ובוודאי עוד כמה נוספות.

שום דבר עדיין לא ודאי, אבל הכול בהחלט אפשרי.  החגיגה הדמוקרטית יוצאת לדרך השנה בארה"ב (בחירות לנשיאות), במצרים (בחירות לנשיאות), בחירות ברשות הפלסטינית (בחירות לנשיאות) וכן אולי גם בישראל.

בינתיים כולם כבר עובדים על כולם!

בשם הדמוקרטיה, הביטחון, השלום, שלטון החוק, הצדק החברתי, החינוך היהודי, והצורך בשינוי. תעשיית הסקרים (והשקרים) וסוכנויות הפרסומאים, המספקים דלק וחמצן לכל המתמודדים, יציפו אותנו בקרוב בשפע של תוכניות, תקוות, הצהרות והבטחות ל"שחר של יום חדש."

כותרות העיתונים יתמלאו בקרוב בסידרת פרשיות ושחיתויות. צפויים פילוגים ואיחודים, בגידות והפתעות, בתוך ובין הקבוצות הפוליטיות המתמודדות.

רבים רוצים שינוי, מבלי לפרט ולהסביר מה כוונת מהות השינוי. תזכורת: כל ניסיונות השינוי של מפלגות בעבר נכשלו:  ד"ש התאיידה.  מפלגת המרכז נעלמה.  שינוי קרסה.  מפלגת הגימלאים, צומת, תל"מ, פלטו שרון, כולם היו ונעלמו. ועתה מפלגת קדימה מסוכסכת ומתפוררת.

תחזית מזג האוויר הפוליטי הקרוב: כל המפלגות והמועמדים הוותיקים והחדשים, מימין ומשמאל, יחזרו על כל הסיסמאות, ההבטחות, התוכניות והאשליות הישנות, בעטיפות ואריזות חדשות, תפאורות נוצצות, מסכות משוחזרות.

כולם יבטיחו פוליטיקה נקייה, ערכים, עקרונות, חזונות והשקפות עולם.

כולם  יציעו רפורמות, רעיונות והבטחות לתוצאות עתידיות.

כולם ימחזרו תוכניות שלום ובטחון, כלכלה ורווחה, צדק ושויון.

כולם ישמיעו נאומי חזון נילהבים לקראת שחר של יום חדש.

כולם יאשימו את קודמיהם בהרס הכלכלה, בשחיתויות ובאובדן דרך.

ואנחנו האזרחים נמשיך לריב ולהתקוטט בינינו, כביכול בשם האידיאולוגיות מימין ומשמאל, שהפכו לחול וחול של מריבות האתמול. רובנו נמשיך להיות מכורים ומשועבדים לגלגל הניצחי של תקוות ואכזבות מכל ההבטחות לישועות שהפכו לאשליות.

מול איומי החזית המוסלמית הקיצונית מבחוץ, וההתפוררות החברתית הפנימית – דרושות אחדות פנימית, עוצמה צבאית, תבונה מדינית, ערבות הדדית, ויציבות שלטונית – ולא מריבה מפלגתית שיגרתית הרסנית הקרויה בחירות.

המדינה זקוקה לריפוי מונע.  החברה זקוקה לריפוי בעיסוק.  המפלגות כולן זקוקות לריפוי בהלם, כדי למנוע החלטות ותוצאות של חלם. 

זעקי ארץ אהובה, הצילו את המדינה מהפוליטיקה הישנה.

* * *

יהודה דרורי

עם ביטול חוק טל – הקמת "המשמר הלאומי" הינה צורך ביטחוני וחברתי דחוף

אין ספק כי בכל מלחמה עתידית, האויב הערבי/מוסלמי, שאינו מסוגל להתמודד עם עוצמתו של צה"ל, יכוון מאמציו לעורף שלנו כמטרה הראשית שלו, להרוג מה שיותר אזרחים, נשים וילדים, מה שאופייני ל"גבורה" של אויבנו... אף שמערכת הביטחון הקציבה מאות מיליונים להקמת מערכות טילים נגד טילים – ניתן להניח בוודאות, שאף שמערכות אלו תהינה יעילות בחלקם הגדול, הרי שכנגד מטחים של מאות טילים, ברור שיהיו לא מעט טילים קונבנציונליים (ואולי גם לא כאלה...) שיחמקו דרך מערכות ההגנה שלנו ויפגעו קשות במרכזי האוכלוסייה. ניתן לשער גם כי העורף עלול לסבול ממתקפות טרור וקומנדו (מאויבים מבית ומבחוץ), והשאלות הקריטיות הן: מי יגן על אוכלוסיית העורף? מי יטפל בפצועים ויפנה הריסות? מי ישלוט על הפאניקה ברחובות ויתן לציבור האזרחי הרגשת ביטחון?

לפני יותר מ-10 שנים פרסמתי מאמר שטען שהאיומים והסיכונים למלחמה, שתפגע בעיקר בעורף, מחייבים את קברניטי המדינה להיערך להגנת העורף בצורה יותר יסודית ומאסיבית מאשר נעשה עד אז. חוץ מפיקוד העורף שהוקם + פעילויות (מועטות יחסית מאז) להגברת המיגון של האזרחים, הכול התרכז בפיתוח מואץ של טילים נגד טילים – אבל כיום נראה שקיים צורך חיוני למדינת ישראל בהקמת מערך של כוח עורפי מבצעי, במקביל להיערכותו של צה"ל לפעולה בשדה הקרב העתידי.

כאן המקום להזכיר כי נושא זה, בו כלי מלחמה מתוחכמים משמשים תחליף יעיל יותר לכוח אדם, גרם לכך שצה"ל לא זקוק כיום ליותר מ-50% מכוח האדם הכשיר לגיוס בארץ, וללא יותר מ-35% מפוטנציאל כוח המילואים, שהיה זקוק לו לפני 20 שנה!

מכיוון אחר נוכחנו כבר כי הייעול הזה של צה"ל בכוח-אדם, כמו שהוא טוב לצה"ל ולמערכת הביטחון, הוא פוגע קשות במרקם החברתי העדין במדינה, כך שלמעשה נוצר במדינה מצב מאוד מסוכן – בו ביטחון ישראל נופל על מחצית העם, זה המגויס והמשרת במילואים, (דהיינו, ה"פריירים"...) כאשר מנגד קבוצה גדולה מקבלת (ובחלקה שלא באשמתה) סטיגמה של "פרזיטים".

הפתרון למצב זה הוא בהקמת "צבא העורף", מערך מיוחד של גדודי-מילואים שכונתיים, שיהיה מורכב מכל מי שצה"ל אינו צריך למטרותיו בשרות סדיר או בשרות מילואים. נקרא לכך: המשמר הלאומי.

בכל מחזור גיוס יינתן לצה"ל לבחור את מי שהוא צריך למשימותיו, ומהנשארים יש לתת למשטרת ישראל ולשירותי החינוך והרווחה לבחור את מי שישרתו אותם במקום לשרת בצה"ל. לגבי כל המתייצבים האחרים (לרבות חרדים וערבים וכולל עודפי מילואים) יש להעביר אותם לבחירה למסגרת המשמר הלאומי או שירות לאומי אחר.

הגיוס והחיול למשמר הלאומי יהיה במתכונת צה"לית. המתגייסים החדשים יעברו טירונות מיוחדת של מיספר חודשים, בהם הם יאומנו למשימות: אבטחה, חילוץ והצלה, עזרה ראשונה וסיוע לאוכלוסייה, ואילו אנשי המילואים שגילם מתחת לגיל 60 ואשר שוחררו מיחידותיהם, הם יועברו למשמר הלאומי ויעברו קורס מקוצר באחד מהנושאים הנ"ל.

המשמר הלאומי יוקם בראש ובראשונה כצורך ביטחוני אזרחי חשוב! (ולא רק כדי לקלוט את אלו שצה"ל לא זקוק להם בסדיר או במילואים, ולא כצורך חברתי גרידא..) – משימותיו כוללות לא רק פעילות של תמיכה בעורף בעת מלחמה אלא וגם פעילות במקרים של אסונות טבע ואי שקט אזרחי, ומכאן גם, רצוי שהפיקוד עליו בעיתות רגיעה יתבצע באמצעות השר לביטחון פנים ובאישור הממשלה, ובמלחמה תוכפף פעילותו לשר הביטחון ולצה"ל.

למעשה, פונקציות ויחידות רבות, הנמצאות היום בסמכות מל"ח, פיקוד העורף, הג"א והמשמר האזרחי, יהוו את המסגרת הראשונית להקמת המשמר הלאומי, אבל מהבחינה העקרונית הגיוס חייב להיות מתואם עם צה"ל במסגרת החוק המחודש הצפוי לגיוס כללי של כל הצעירים והצעירות במדינת ישראל "במסגרת השירות הלאומי."

יחידות המשמר הלאומי חייבות להיות קלות וגמישות, להיות בעלות כושר ניידות ולהתגייסות מהירה. השירות האקטיבי במשמר הלאומי יהיה בתשלום כמו למילואי צה"ל. בעיתות שלום ורגיעה אנשי המשמר הלאומי יגויסו למקסימום יומיים בחודש (לתפקידי שמירה ואבטחה ו/או להשתלמויות). הגדודים יהיו שכונתיים-אורגנית, כך שתהיה הקפדה על שירות של אנשים בסמוך ביותר למקום מגוריהם. לא כל המגויסים יהיו חייבים בנשיאת נשק בעת תפקידם (כמו אנשי חילוץ והצלה ואנשי עזרה ראשונה). הימ"ח יכול להיות למשל במרתף של בית-הספר השכונתי, והרכב יהיה "רכב אישי מגויס". יפוזרו בארץ מאגרים אזוריים של ציוד מיכני כבד וכלים משוריינים לפעילות הגנה קרקעית.

לפי מתכונת זו, ניתן גם להקים יחידות משמר לאומי בישובים חרדיים ובכפרים לא יהודים על בסיס כוח-אדם מקומי לטיפול באוכלוסייה המקומית ובקידומה וגם לא בעת מלחמה.

המשמר הלאומי בא לענות על צורך לא פחות חשוב של מלחמה עתידית – לתת משענת ביטחון לתושבי ישראל במאה ה-21. המטרה העיקרית בהקמת המשמר הלאומי היא ליצור מערכת ידידותית לאוכלוסייה, מערכת מאורגנת צבאית, אשר תפעל באופן פשוט ובמהירות בגיוס ובניידות מירבית, ובעת חרום (בעיקר), תיתן תמיכה, סעד והצלה לאזרחים באשר הם.

המשמר הלאומי אינו המצאה של כותב המאמר, הוא קיים ומופעל בהצלחה רבה בארצות שונות בעולם ובמרבית המדינות בארה"ב. יש ממי ללמוד ולא צריך להמציא מחדש את הגלגל... אין ספק כיום, כי הקמתו המיידית של המשמר הלאומי תוריד מצה"ל עול כבד, כך שיוכל להתרכז במשימותיו העיקריות: בהגנה על גבולות המדינה והעברת המערכה לשטחו של האוייב, ומצד שני, הדבר נותן לממשלה את הכלים להתמודד עם הסכנות הצפויות לעורף במלחמה או באסונות המוניים אחרים וחשוב לא פחות, הקמת המשמר הלאומי תסייע לביצוע החוק לשירות שיוויוני שיחליף את חוק טל.

* * *

במלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ד. העלייה השנייה בראי ספרותה. המשך.

[בעקבות הרצאה ביום עיון על העלייה השנייה ביד יצחק בן-צבי, בירושלים, יחד עם רחל ינאית בן-צבי ונחום הורביץ, ביום 3 בפברואר 1976. המסה "העלייה השנייה בראי ספרותה" התפרסמה לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "דבר" מיום 3 באוקטובר 1979, ושבה ונידפסה בקובץ "העלייה השנייה, 1914-1903, מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר", שיצא לאור בסידרת "עידן" מטעם מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים, תשמ"ה, 1985, בעריכת ד"ר מרדכי נאור].

המוּדעות הגבוהה

צד מאפיין נוסף לדמותה של אותה עלייה היא מידת המודעות הגבוהה של אנשיה – עד כדי כך שהייתי אומר שבשקו של כל פועל בן העלייה השנייה היה מונח עט סופר (על מישקל אימרתו של נפוליאון שבתרמילו של כל חייל מונח שרביט המארשאל) – בין אם היה הפועל מי שעתיד להיות מנהיג פועלים ומנהיג עם, ובין אם היה מה שקראו אז "חבר מן השורה".

הנה, למשל, פרשת עלייתו של ברנר ארצה, על כל שלביה. כמעט כל אחת מתחנותיו בארץ ובדרך אליה מצוייה בסיפוריו, ועקבותיהן גם בפובליציסטיקה שלו. ומפליא לראות כיצד רבים מהאנשים שסבבו את ברנר כתבו זכרונות עליו ועל תחנותיו בארץ ואליה. אנשים שחלקם גם היו סופרים, ואנשים שאותם אנחנו זוכרים בעיקר בשל כך שכתבו זכרונות על ברנר, ויש לדבריהם ערך ספרותי במובן זה שהוא מאיר את עינינו להבנת אותה תקופה וברנר במרכזה.

כאשר ברנר בא ארצה, אנשים פגשו אותו והיו איתו בימי עבודתו הראשונים, וראו איך הוא נשבר בעבודתו, ואחרי שנים כתבו על כך. וישנו, למשל, המחקר החשוב של יצחק בקון על ברנר, העוקב אחר כל העדויות על ברנר. וישנם ספר "יזכור" וספר "השומר" וספרי הזכרונות המרובים של אנשי העלייה השנייה, שרובם ככולם ספרים בעלי איכות ספרותית רבה, והם פורשים לפנינו תחושת עולם, מקום ותקופה. ויש כל מה שאינו בגדר ספרות, כל הפובליציסטיקה של "הפועל הצעיר" ו"האחדות" וכל הדברים הפרוגראמאטיים. המודעות היתה גדולה מאוד והכתיבה היתה מרובה, גם במכתבים וביומנים, וכל זה מאפיין את העלייה השנייה.

קובץ סיפורים מעניין מאוד מאותה תקופה הוא קובץ סיפוריו של מאיר וילקנסקי – "בימי העלייה" (קובצו בספר בהוצאת אמנות, תרצ"ה, 1935). וילקנסקי עלה ארצה בשנת 1904, וסיפוריו החלו מתפרסמים באותה תקופה, בין היתר גם ב"המעורר" של ברנר בלונדון, ובמאסף שהוציא ש. בן-ציון ביפו – "העומר". כתיבתו של וילקנסקי אופיינית לסופרי העלייה השנייה בראשיתה, לפני ההופעה של ברנר. לפני עלייתו של ברנר. הכתיבה של וילקנסקי היתה תמימה. הוא מתאר יום עבודה בטורייה, זה ה"בחר" המפורסם, עבודת העידור הקשה. או טיול לגליל.

ישנו אצלו סיפור ושמו "באר חפרנו", ובו הוא מתאר כיצד הוא משתתף בחפירת באר במושבה. סבי יהודה ראב חפר את הבאר הראשונה בפתח-תקווה בשנת 1878, וכאשר מאיר וילקנסקי פירסם ב-1907 את הסיפור "באר חפרנו", זה כניראה הרגיז את סבי עד כדי כך שכעבור שנים, בספר זכרונותיו "התלם הראשון" (הוצאת ניומן והספריה הציונית, 1956, מהדורה חדשה 1988), מצוי פרק ושמו "באר חפרנו", ובו סבי מתרתח ואומר, שזה קרוב לארבעים שנה באים יהודים ארצה, מקימים מושבות ועובדים את אדמתם, גם חופרים בארות, ואינם מעלים על דעתם שצריך לכתוב על כך סיפור – "באר חפרנו"! – כי הם אנשי עבודה, הם עושים ולא כותבים. והנה בא בחור צעיר, עבד ימים אחדים בחפירת באר, וכבר הוא כותב על כך סיפור, וכל העולם היהודי יודע מעתה שהבחור חפר באר. סבי ראה בכך מין הצגה לראווה, התהדרות וחוסר צניעות. ומשתמעת מדבריו מעין טענה כלפי צעירי העלייה השנייה, אשר כל דבר שהם עושים נמצא מיד באור הזרקורים הספרותיים והעיתונאיים של התקופה, כקופצים בראש. והיתה בדבריו אלה תגובה אופיינית לבני דורו במושבות הראשונות.

העלייה השנייה קבעה לעצמה התחלה כל כך מפוארת, עד כי בתקופות מסויימות היא כאילו השכיחה את העובדה שהיו עליות גם לפניה. עניין זה קשור לא רק לתחום הספרותי, אלא היו לו השלכות חברתיות ופוליטיות רבות.

דומני כי המודעות הרבה של אנשי העלייה השנייה וכתיבתם המרובה הן חלק מן הכוח ומן וההשקעה ההיסטורית שלה. כלומר, אילו היא היתה מתרחשת בדממה (אך היא מטבעה לא יכלה להיעשות בדממה כי לא זה היה המזג של אנשיה), לפחות באותה דממה יחסית של העלייה הראשונה – אזיי לא היתה מגיעה בבוא היום לאותה עמדת מנהיגות ושלטון, ולא היתה כובשת את ההנהגה הפוליטית והרוחנית בקרב היישוב הארצישראלי. כלומר, עצם המילה היתה עשייה חשובה של העלייה השנייה, לא פחות מן הטורייה ועבודת-האדמה, וזאת למרות שכל המילים כאילו באו רק לומר שאנחנו צריכים לעבוד עבודה גופנית פרודוקטיבית ולא לעסוק במילים. אבל המילה הכתובה, העיתונאית, הסיפורית, האידיאולוגית, וגם זו הננאמת – כן היתה אחד הדברים החשובים של אותה עשייה, כי אלה היו אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה, ומטרה וכוונה, ובאמצעות המילה גם השפיעו על העליות שבאו אחריהם.

התחלה חדשה

כאן אנו מגיעים לנושא נוסף והוא ההרגשה של חד-פעמיות ושל התחלה חדשה. זוהי הרגשה המאפיינת גם את העלייה הראשונה. אבל להרגשה של חד-פעמיות, של התחלה חדשה, של איזושהי ברית מתחדשת עם הארץ – מתלווה לרוב אותה התרחשות גורלית של פגישה על אם-הדרך עם ערבים, אשר חוזרת ונישנית כמעט בכל סיפור או ספר מאותה תקופה. מובן שהיא חלק מן ההווי הביטחוני הרעוע דאז, אך יש בה גם משהו מן הפגישה של יעקב עם המלאך, אלא שהמלאך שייך כאן לא רק למידת הדין הקשה אלא דומה שהוא גם מכת סמאל, אם להשתמש בדימויים קבליים.

הפגישה, ההתנגשות על אם-הדרך או בשדה, לעיתים התכתשות אדם יהודי המשלם לפעמים אפילו בדמו, במכות שהוא מקבל, או מצליח גם לתת – היא כמו כריתת ברית-דמים שלו עם מולדתו וארצו.

משה סמילנסקי מתאר את פגישתו הטראומאטית עם המציאות הארצישראלית, בתור נער בן שבע-עשרה, בשנת 1891. אחת החוויות המכריעות שעבר היתה מכה שקיבל במקל לח על פניו מפרש ערבי בחולות קיסריה. סמילנסקי היה אז נער שעלה עם משפחתו למושבה חדרה בראשיתה. הוא יצא לטייל בחולות קיסריה, ופרש ערבי, מקסים בהופעתו, פגש אותו וציווה עליו להסתלק. סמילנסקי ענה לו: "לא. על אדמתי אני עומד!" – ואז הפרש היכה אותו ודהר הלאה, וסמילנסקי רץ אחריו בוכה ומפרפר מזעם ומעלבון.

זו היתה פגישה מכריעה עם הארץ, פגישה שהיתה בה איזו התחלה חדשה, לטוב או לרע, איזו התקדשות – ועד כמה זה השפיע עליו אנחנו רואים ברומאן שכתב אחרי עשרים שנה, "הדסה", על תקופת העלייה השנייה. למנהיג הפועלים קפלן קורה ברומאן הזה מקרה דומה בדרך מן המושבה (רחובות) ליפו. לפני כן מתוארת בספר התלבטותו של קפלן בקשר לשאלה אם יש לנשל את הבידואים ולעזור לאיכרים בכיבוש האדמה, או לא. ועתה, על אם-הדרך, מכים אותו ערבים ושודדים אותו. ואולי נכתב התיאור הזה גם בהשפעת מקרה דומה שאירע לא"ד גורדון, ואשר שינה כניראה את גישתו לערבים.

ועוד באשר להתחלה החדשה. ישנה, למשל, תופעה מאוד מעניינת, שהיא בעלת ערך סגנוני ונפשי רב, אבל היא נחשבת לספרות ילדים, לספרות נאיבית. הכוונה ליצירותיו של נחום גוטמן, לסיפורי הילדות והנעורים שלו כמו "החופש הגדול או תעלומת הארגזים", "שביל קליפות התפוזים" ו"עיר קטנה ואנשים בה מעט". גוטמן החל לכתוב את סיפוריו בשנות השלושים, ולימים העלה מחזות ומחוזות מילדותו בנווה-צדק וברחוב הרצל שבאחוזת-בית, בבית אביו ש. בן-ציון, בתקופת העלייה השנייה.

בדרך-כלל, כשאנחנו אומרים "עלייה שנייה", אנחנו מזהים אותה עם "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון" ו"השומר" – עם הצד הפועלי והצעיר. אבל היתה באותן שנים "עלייה שנייה" אחרת, "אזרחית", עלייה של מורים ועסקנים, בעלי אמצעים במידה מסויימת, וחוגים אלה יסדו את תל-אביב. ולחוגים אלה היה שייך אביו של גוטמן, הסופר ש. בן-ציון.

שלמה שבא טבע הבחנה בין אנשי העלייה השנייה, רובם ככולם צעירים בעלי תודעה מעמדית וחזון לאומי, שסמלם קבוצת דגניה שנוסדה ב-1909 והם כאילו "צובעים" את כל התקופה בין השנים 1903 ל-1914 – לבין תקופת העלייה השנייה, שרחבה הרבה יותר וכוללת גם את ייסוד תל-אביב באותה שנה ממש. אך ראשוני אחוזת-בית לא נחשבו מעודם לאנשי העלייה השנייה כי היו בעלי משפחות מן המעמד הבינוני, המחזיקים במקצועות עירוניים – פקידים, מורים, אנשי מסחר ומלאכות למיניהן. רבים מהם עלו באותן שנים ממש ארצה, אך הם נחשבו "בורגנים" ושויכו למעמד החברתי והכלכלי של העלייה הראשונה, לגוש "האזרחי", שזיקתו היתה מהמרכז ימינה.

חשיבותן של מי היתה רבה יותר? דגניה אכן נותרה אם הקבוצות אך בשנים שלפני 1948 צמחה פלאים העיר העברית הראשונה תל-אביב והיתה למרכזה וללב-ליבה האוטונומי-למחצה של המדינה-בדרך, שגם נולדה והוכרזה בה.

כאשר גוטמן כותב על ראשיתה של תל-אביב ועל ילדותו בה, תופעה מעניינת היא כי לגוטמן אין כביכול עבר שאינו ארצישראלי, וזאת למרות שהוא עלה ארצה בגיל שבע לערך, ובזכרונותיו המאוחרים כבר סיפר גם על תקופת אודיסה ועל ילדותו מחוץ לארץ-ישראל, ועל דרכו לארץ. גוטמן רצה לראות את עצמו כבן הארץ, לא להודות שהוא נולד במקום אחר, אלא הוא מפה, מבין החולות. אצלו נוצר המיתוס: מן החולות הריקים צומחת עיר חדשה, תל-אביב, והכל מתחיל כאן מחדש, בבחינת יש מאין.

הרוח גוררת חול על פני הגבעות ומוחה את עקבות אלה שפסעו בהן, וכך כל אדם שהולך בחולות חש עצמו כאדם הראשון, כאילו איש לא צעד על פניהן לפניו. זו התחושה הבתולית של התחלה חדשה שביקש גוטמן להעביר בסיפוריו ובציוריו.

וזו הרגשה מאוד ארצישראלית, ובשינוי מסויים היא גם הרגשתו של כל אחד מבני העליות, אם זו העלייה הראשונה או השנייה או השלישית – שאיתם הכל התחיל מבראשית. הרגשת החד-פעמיות הזו, שהיא הרגשה מאוד סובייקטיבית, היא חלק מן העוצמה של כל אחד מן הסופרים בני התקופות הללו. היזכרו בתיאור בואו של יצחק קומר ארצה. או בלילו הראשון של ברנר לאחר רדתו מהאונייה בחיפה. או בתיאוריו של שלמה צמח. עצם הצעדים הראשונים על אדמת הארץ היו מאורעות בעלי חשיבות מרובה מאוד, גם אם מיד, או תוך זמן לא רב, היתה צפוייה לבאים אכזבה רבה. יפו, למשל, לא ניראתה כל-כך קוסמת מקרוב כפי שנצטיירה בסיפורים או נשתקפה מעל סיפון האונייה. אכן, ההרגשה של לידה חדשה בארץ היא חלק מן הרומאנטיקה של התקופה.

וישנה עוד תופעה בספרות של אותה תקופה, אמנם, לרוב לא בזו הרצינית – והיא, שנכתבים הרבה סיפורים ז'ורנאליסטיים מהווי הארץ, המעלים דמויות של שומרים וגיבורים בסגנון רומאנטי, תנ"כי ומזרחי, עד כי בשנת 1907 כתב קלוזנר במאסף הספרותי "השילוח" שבעריכתו רשימה ושמה "חשש", בחתימת "איש עברי", ובה טען שכל יהודי שיש לו עבאיה וכאפייה וסוסה וחגורת כדורים וחרב ורובה – נעשה גיבור של סיפור ארצישראלי, וכל מילה ערבית נעשית בו עניין גדול להתהדר בו. בסיפורים המגיעים מארץ-ישראל היהודים ניראים כמו ערבים, משתמשים במילים ערביות, ולמקומות קוראים בשמותיהם הערביים הישנים, ולא בשמות העבריים החדשים, ושימוש זה בא להראות שהגיבור או המספר יותר מעורה בארץ.

דעתו של קלוזנר, כדעת ברנר כעבור שנים אחדות, היתה – שאם להתבולל במזרח כוונתנו, הרי שמוטב היה לנו להתבולל בפולין וברוסיה, או באמריקה. אלא שכאן, בארץ-ישראל, אנחנו רוצים משהו חדש, ולא טומאת גויים ותרבותם, וגם איננו רוצים בז'אנר חדש של סיפורים, אשר בו כל מי שלובש עבאייה וכאפייה נעשה גיבור של סיפור ארצישראלי.

לדעתי, נכון אמנם שהורגשו בסיפורים הללו זיוף ורומאנטיזאציה של המציאות הארצישראלית, אבל הם גם היו חלק מאותה שאיפה להתחלה חדשה, ורצון להתערות בארץ.

בין יפו לירושלים

בספרות המתארת את תקופת העלייה השנייה יש הבדל רב בין יפו והשכונות החדשות-יחסית נווה-צדק ונווה-שלום, לבין ירושלים. ההבדל מצוי ב"תמול שלשום", בסיפוריו של דב קמחי ואצל אחרים. יפו היתה קצת קלת-דעת, כתדמיתה של צפון תל-אביב כיום. ה"דולצ'ה ויטה" הארצישראלית, במושגים של אז, התקיימה ביפו ובשכונותיה היהודיות. ביפו היו בחורות צעירות, גננות, מורות, רווקות, החיות בחדרים שכורים, דוגמת סוניה, והחיים בשכונות שעל גבול ראשיתה של תל-אביב דאז, כנווה-צדק, היו חיים קצת יותר מודרניים ביחס לתקופה.

במה זה מתבטא? סוניה, למשל, הירשתה ליצחק קומר לשחק בכפתורי חולצתה. ויש הרגשה, לפחות לפי הספרות, כי בירושלים דאז לא שיחקו אפילו בכפתורים, שם לא היתה קלות-דעת, לא היו מיזמוזים. בירושלים היו אבק, לכלוך וכלי-קודש, רבנים ואברכים.

ירושלים מתוארת כעיר לא נעימה בראשית המאה העשרים. ובוודאי שכך היה בסוף המאה התשע-עשרה, כאשר הרצל תיאר את ירושלים ביומן מסעו משנת 1898. שם הוא אומר, שאם יזכור את העיר בימים הבאים, לא יתענג על זיכרה כי יש בה מישקע מעופש של אלפי שנים מלאות חידלון-אישים, קנאות אפלה, לכלוך וסירחון. אילו היה אפשר לטהר את הכל ולבנות על מקומו משהו יפה – כמו רומא!

המציאות בירושלים אכן היתה מדכאה, ואילו ביפו היו ים, פרדסים ובוסתנים, גני פרי, ושכונות חדשות, ויהודים משכילים, והיא היתה מרכז למושבות יהודה, וכל זה היה יפה ומודרני יותר. ההתנודדות של יצחק קומר היא בין יפו לירושלים, והוא מכריע בעצם ללכת לאחור, הוא חוזר חזרה פאטאלית דווקא ליישוב הישן בירושלים. עגנון בוחן את התקופה בקנה-מידה של שאלות עמוקות ביותר, ולכן הגיבור שלו הולך אל מעבר לחילוניות של העלייה השנייה.

ספרדים ואשכנזים

ברומאן "בעל בעמיו" (1966) מתאר יהודה בורלא את חייו של צעיר יהודי ספרדי, שנולד בירושלים ב1890- לערך. גדעון, זה שמו, גדל בארץ-ישראל אבל אינו יודע דבר על הציונות והיא גם אינה מעסיקה אותו. הוא גדל בעולם מאוד מוגדר, עולמה של היהדות הספרדית, והוא מתוודע לעניין הציוני בארצו ממש באותה שעה שהוא מתוודע לבני-דורו האשכנזים, אנשי העלייה השנייה.

וזה היה כניראה גם סיפורו של בורלא עצמו, שהתחיל באותה תקופה לפרסם ב"העומר" של ש. בן-ציון ובבמות אחרות את סיפוריו מחיי הארץ והמזרח, והתקרב לאינטיליגנציה היוצרת של העלייה השנייה. אצל בורלא יש ביטוי מזווית אחרת להרגשת הניכור של אנשי העלייה השנייה, שהיו ברובם אשכנזים (להוציא את העלייה התימנית השייכת לתקופת העלייה השנייה). הדוברים של אותה תקופה הם אשכנזים ממזרח-אירופה, ובנוסף לתלישות ולזרות הכללית היתה קיימת אצלם גם זרות לאיזור ולתרבותו. לעומת הרומאנטיקה של "השומר" או החלום על יהודי המידבר ועל יהודי חייבר של עמשי השומר ושל יחזקאל חנקין – ניצבת סלידתו העמוקה של ברנר מכל מה שהוא ערבי ומזרחי, ברנר האומר שלא באנו על מנת להיטמא ולהיטמע במזרח אלא ליצור כאן חברה חדשה על יסודות שונים.

גם החזון של הרצל הוא אירופי לגמרי. זו אינה בושה שאנחנו זרים להווייה החולה והדקאדנטית של המזרח בארץ, להיפך – אוי ואבוי לנו אם ניטמע בה.

ואילו לבורלא ישנו איזה חלום, אוטופיה, האומרים שהציונות אינה זרה למזרח. הוא כאילו עומד בין שני המחנות. מתוך ספריו יסביר כאילו לערבים שהציונות היא בעצם הרינסאנס של המזרח, והיא באה גם לטובתם. ומצד שני יסביר לסופרים, לאנשי העלייה השנייה, לאשכנזים, לאינטליגנציה העברית הצעירה – שלא צריך לבוז למזרח כי יש בו הרבה ערכים ותרבות, ולכן צריך ללמוד להכיר אותו. זוהי עמדה של איש-הביניים, עמדה פאתטית, שמבחינה היסטורית אולי לא הצליחה, לא התממשה, אבל היא נוגעת ללב מבחינת הכוונה האמיתית הכמוסה בה. כך היו צריכים להיות פני הדברים אלמלא גברו הזרות, ההתבדלות והאיבה שביחסים בין שני העמים.

מפאסיביות לאקטיביות

נושא אחרון הוא המעבר מפאסיביות לאקטיביות, התחלה חדשה – לעומת המשך הגורל היהודי. ועל כך נאמרו דברים מאלפים בהספדו של עגנון לברנר. עגנון אומר שם שכל המחשבה הציונית בארץ באותה תקופה, לפני מלחמת העולם הראשונה, כל מחשבת השינוי, גרסה כי בחוץ-לארץ הגויים קבעו את ההיסטוריה שלנו ואנחנו היינו פאסיביים, ואילו פה, בארץ-ישראל, אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו. ומשתמע מדבריו שאותה ספרות רומאנטית ונאיבית, שתיארה את השומר, את החלוץ ואת המציאות הארצישראלית החדשה בצורה חיובית – היא שביקשה לבטא גם את הרגשת המעבר מפאסיביות לאקטיביות. לומר שהנה נוצר כאן משהו חדש.

עד שבא ברנר ובסיפורו "מכאן ומכאן" הוכיח שאין שינוי ואין חידוש. שם היתה גלות, ופה ישנה גלות. שם היינו פאסיביים, וגורל הקיום היהודי העלוב נמשך גם כאן. ולזאת היתה התנגדות חריפה, ואת דעתו לא רצו לקבל. ברנר הרגיש שהמעבר מפאסיבות לאקטיביות בהיסטוריה היהודית אינו פשוט כל כך, ובוודאי שטרם התגשם בארץ באותן שנים שתוארו בסיפורו.

בשאלה זו של הגורל היהודי הגלותי, ואם אפשר להיחלץ ממנו, ואם ישנה כאן התחלה חדשה, אקטיבית, או האם נמשכת הפאסיביות – טען ברנר שכאן בארץ נמשכת הפאסיביות, אבל הוא לא רצה שהיא תימשך. הוא רצה שיהיה כאן משהו אחר, אבל הוא לא האמין שזה כבר ישנו. הוא לא רצה את הבלוף נוסח מיכאל הלפרין, ושאר הדמויות האגדתיות, שכיום רואים בהן יותר ממה שראו בהן בני תקופתן. כדאי לקרוא את ההספד של ברנר על מיכאל הלפרין, כדי לראות איך הוא ראה את הפאנטאזיור הנחמד והמסכן הזה. ברנר לא כתב, עד כמה שידוע לי, מילה מפורשת על אנשי "השומר", לטוב או לרע. מיתוס הגבורה בתקופת העלייה השנייה, דומני שאינו מעסיק את ברנר, ורק לאימה הוא נותן ביטוי בכתביו, כתיאור האזכרה לשומר בבית-העם בירושלים בסיפור "בין מים למים" (1910).

ברנר ראה את הגבורה היהודית באה לידי ביטוי בפעם הראשונה במות יוסף טרומפלדור וחבריו בתל-חי, וכתב את ההספד הידוע על תל-חי, זאת שנה לפני שנרצח הוא עצמו במאורעות 1921. בתל-חי ראה בפעם הראשונה גבורה יהודית על אדמת ארץ-ישראל, והתחיל להאמין שאולי היא אכן קיימת. בכל עלילות אירגון "השומר" הוא לא ראה כניראה גבורה. זה דבר שאומר דרשני, כי ברנר חי כל אותן שנים בארץ והכיר את האנשים – ולא התפעל מהם. אנשים האשימו את ברנר שהוא מסלף את המציאות, שהוא אוסף את כל הדברים החולניים וטוען שזוהי המציאות. אולם לפי הרגשתי ברנר צדק. הוא תפס את הריתמוס האמיתי, את הצער, היגון, הגישוש והערטילאיות של הקיום היהודי בארץ, ולכן תיאר את הנוף האנושי של תקופתו, תקופת העלייה השנייה, בצורה עמוקה ביותר.

סוף הפרק. המשך הספר יבוא

* * *

יואל נץ

כְּמוֹ הַחוֹל הַזּוֹלֵף מִבַּעַד אֶצְבָּעוֹת

שלום אהוד היקר,

בזיכרונותיו על ברנר מספר לך נחום גוטמן (מכתב עיתי מס' 737):

...הוא היה מתרחק, שוכב לבדו בין גבעות-החול ומשתרע שם, פושט ידיו ומסנן את החול בין אצבעותיו. זה תמיד הזכיר לי שיר מאוד מפורסם של משורר רוסי, שאיני זוכר את שמו:

"אני שם את ידי בחול ונותן לחול שיסתנן בין אצבעותיי, ואני חושב: כך גם עוברות שנותיי."

אין זאת, כי נחום גוטמן לא נזכר במשורר אלא במשוררת ושמה נַטַלְיָה קְרַנְדִיאֶבְסְקַיָה-טוֹלְסְטַיָה (1888-1963) אשר כתבה שורות דלהלן:

כְּמוֹ הַחוֹל הַזּוֹלֵף מִבַּעַד אֶצְבָּעוֹת

כָּךְ יִתְרַת הַחַיִּים מִתְמַעֶטֶת.

נָא עֲלִי עַל גִּבְעָה לְהַשְׁקִיף, וְלִרְאוֹת

אִם שְׁבִילֵךְ לֹא נִקְטַע כָּאן לְפֶתַע.

בֵּן זוּגֵּךְ הָאָדִישׁ כְּבָר פּוֹסֵעַ רָחוֹק

אֵין יָדוֹ בְּיָדֵךְ עוֹד נוֹגַעַת

מָה הַטַּעַם לִבְהוֹת, מָה הַטַּעַם לִצְעֹק –

הַפְּרִידָה כְּבָר קְרֵבָה עִם כָּל צַעַד.

הָעַל מְנַת לְיָבֵּב בְּיָגוֹן נֶעֱצַרְתְּ, 

כְּיִבֵּב הַכַּלְבָּה עַל סַף תֹּפֶת?

פֶּן מוּטָב לְהַדֵּק לֵב, גָּרוֹן כְּמוֹ בִּצְבָת

וְלִצְעֹד נְכוֹחָה עַד הָאֹפֶל.

תרגום: יואל נץ

אהוד: נחום גוטמן נולד בשנת 1898 והיה צעיר אפוא בעשר שנים בלבד מהמשוררת טולסטיה [שלדבריך נולדה ב-1888]. הוא עלה עם משפחתו ארצה בשנת 1905, בגיל שבע, והזיכרון שלו על ברנר בחולות הוא משנת 1910 לערך, בהיותו כבן 12. באותה שנה היתה טולסטיה בת 22 וקשה לשער שכבר היתה משוררת מפורסמת ששמעה הגיע עד יפו ונווה צדק, והילד נחום בן ה-12 כבר קרא וזכר את השיר הרוסי היפה הזה שכתבה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אם יזדמן לח"כית בדימוס ציפי לבני לעבור בפאריס, אנחנו מקווים שתלך לבקר באותו אולם קונגרסים שבו, בהיותה שרת החוץ בממשלתו של אהוד אולמרט, הפנתה אליו את גבה והתכחשה לו בפומבי, וזאת כחלק מפעילותה הנמרצת לזרוק אותו לכלבים. שעל כך כבר המשיל בשעתו שר האוצר בעל 80% הכישורים יצחק מודעי את הפתגם הערבי: "כּוּל כַּלְבּ בּיגִ'י יוֹמוֹ."

* יצאנו בשבת במכונית ומולנו במדרכה פסע הרב עב-הבשר של בית-הכנסת השכונתי. מאחר שכרסו היתה גדולה יכולנו גם בזמן המועט שעברנו על פניו לראות את חגורת-מכנסיו שבה היתה תקועה – מטפחת-אף מקופלת-למחצה. לא הבנו אם מקרה הוא זה, או טריק שנועד לבלבל את הקב"ה, שבמקום לחלל את השבת בעבודה שבהכנסת היד לכיס המכנסיים כדי לשלוף את המטפחת, הרי ששליפתה ממקומה שבין החגורה למכנסיים ולחולצה – אין בה משום חילול שבת. מכל מקום חשנו הזדהות עימו משום שגם אנחנו שייכים לדור הגברים, הכלה והולך – שעדיין משתמשים במטפחות-אף ולא בניירות של קלינקס.

* גדי יערי: משום מה, מר וולפנזון זוכר שהעלייה הגדולה מבריה"מ החלה בראשית שנות ה-70. זיכרונו המפוקפק מעיד על איכות יתרת תגובתו על דבריי ("על שתי הערות לגבי גראס ופולארד"). לגבי פולארד, אני מציע שמר וולפנזון יקרא את הערך על פולארד בוויקיפידיה האנגלית. הוא ימצא שם מאמר מצויין הנותן את ההיסטוריה של פולארד ואת עבודתו תחת האדמירל היהודי סאמנר שפירו, שהגדיר את פולארד – עוד לפני העברת המסמכים לאביאם סלע – כמופרע שראוי לפטרו. הסיבה האמיתית לאי-שחרורו של פולארד, לפי המאמר, היא כי למרות שניתן לו לבקש שחרור על-תנאי, הוא מתעקש על חנינה בידי נשיא ארה"ב, דבר שנשיאי ארה"ב, מקלינטון עד אובמה, סירבו לעשות. הציטוטים במאמר מתועדים כולם ומר וולפנזון מוזמן לבדקם.

 בברכה,

 גדי יערי

קריית מלאכי.

* בדרך-כלל המערכת חותמת כל גיליון, פעמיים בשבוע, לפני חצות יום ראשון ורביעי, והגיליון הנשלח, אחר חצות – נושא כבר את  תאריך ימי שני וחמישי בשבוע.

ביום ראשון האחרון היו אצלנו אורחים, ולאחר שהלכו לביתם, ניגשנו להפעיל את מערכת הכתיבה וההפצה שלנו המכוונת לאלפי נמענינו – מערכת ענקית, ממש בית-חרושת שלם – שפועלת בהיקף דומה לקונסולה משוכללת של עיתון-נייר איכותי – והנה ראינו שיוסי אחימאיר שלח לנו במייל תיקון דחוף למאמרו המקיף "פרס ישראל שלא הוענק" – ובו הוא כותב, בעקבות יום העצמאות – על העוול שנעשה לפרופ' בנציון נתניהו בן ה-102 שמעולם לא זכה בפרס ישראל.

הספקנו להכניס את התיקונים בשעה שלפני חצות ולשלוח את גיליון 738 כרגיל, אור ליום שני – והנה בבוקר התבשרנו בחדשות, שבאותו לילה הלך לעולמו פרופ' בנציון נתניהו, ויצא שאנחנו היינו ראשונים לפרסם עליו מאמר מקיף ביום פטירתו, ובכך הקדמנו את כל העיתונות והתקשורת הישראלית.

* קראנו שכמה וכמה סופרים מהעולם מחרימים את פסטיבל הסופרים הבינלאומי העומד להתקיים החודש במשכנות שאננים בירושלים. זה בוודאי לאחר שנודע להם כי מארגני הפסטיבל מחרימים אותנו. וכפי שנאמר – הגונב מגנב פטור.

* תיאטרון הבימה הוחרם מלהשתתף בפסטיבל שייקספיר היוקרתי שיתקיים בסוף החודש בלונדון בגלל הופעת הטרור שהציג בהיכל התרבות של אריאל. לעומת זאת ישתתפו בַּפסטיבל  – תיאטרון הטרור השקספירי של עזה, תיאטרון הרצח השקספירי של סוריה, תיאטרון כיכר תח'ריר השקספירי של מצרים וגם תיאטרון הטרור השקספירי של ד"ר סייף א-דין אל-אסלאם קדאפי, שאביו ז"ל קנה לו את הדוקטורט המזוייף בקולג' יוניברסיטי אוף לונדון בזכות תרומת שוחד ענקית – אך למרבה הצער שני ענקי התיאטרון האלה לא יוכלו להצטרף למשלחת.

השחקנית אמה תומפסון והמחזאי מייק לי, שעומדים בראש 37 אנשי במה בריטיים ישרים ומוסריים שאירגנו את החרם על תיאטרון הטרור הבימה ואת הזמנת תיאטראות האיכות המוסלמיים – ינשקו בזה אחר זה על במת הפסטיבל את התחת וימצצו את הזרג של כל שחקן ומממן מוסלמי – שהם כיום נשאי תרבות התיאטרון הבריטית, שוחריה ומשחדיה.

המלכה תוזמן לערב הוקרה מיוחד לשלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל על שסגר את גבולות הארץ בפני פליטי שואה והחזיר אותם להישרף באירופה או לטבוע בים, בעוד הוא פותח לרווחה את גבולות פלשתינה בפני ערב-רב של ערבים מוסלמים שהתגוררו סביבה, אלה הקרויים כיום בטעות פלסטינים, וחיים דור אחרי דור על חשבון האו"ם וארה"ב בגלל העוול הנורא שנעשה להם על ידי המדינה הגזענית והרצחנית ביותר בעולם – איזראל.

* יערה בן-דוד: בהמשך לרשימתו של אוריה באר על ספרי החדש "במבוך המראות – קריאה בפרקי ספרות עברית וכללית", ברצוני להעיר שהספר ראה אור בהוצאת כרמל 2012.

* אם מישהו נוסע ללונדון או למקום אחר בבריטניה שיש בו סניף של רשת החנויות Boots אנחנו מבקשים שיקנה עבורנו לפחות 3 יחידות של Shave stick בגליל פלסטיק שחור, תוצרת הרשת, שאין שום אפשרות לקנותם בישראל. מדובר בגליל סבון-גילוח שבו משתמשים עדיין קשישים בריטיים מתקופת האימפריה, או ישראלים כמונו – לגילוח בוקר, ח'טיארים שאינם יודעים שום שיטה אחרת מאז צמחו שערות בלחייהם, ולמרבה הצער כבר אין מייצרים סטיקים כאלה בארץ וגם לא מייבאים. המחיר ממש זניח. אולי פאונד אחד לגליל. אבל זה חשוב מאוד לאנשים זקנים שאינם מגדלים זקן. וזהו פרסום חוזר לאחר שלא נענינו עד כה. כמובן שנשלם.

* ברכותינו לחיילי בשאר אסד וגם ללוחמים נגדו, היורים אלה על אלה ובינתיים מפגיזים והורסים אתרי עתיקות חשובים בסוריה ומורידים את מיספר תייריה משמונה וחצי מיליון בשנה – לאפס!

בקרוב תיערך תחרות "חותכים לעצמנו את האף" בין המדינות פושטות הרגל והמתפוררות –עיראק, מצרים, לוב וסוריה! – והמדינה שתצליח להרוס את עצמה בצורה הטובה ביותר תקבל בתור פרס דגל של רעי. העצרת הכללית של האו"ם תקבל כמובן ברוב גדול הצעת החלטה המגנה את ישראל ואת השמחה-לאיד שמפגין המכתב העיתי.

מיספר הערבים הנרצחים מדי יום בידי ערבים אינו חשוב. חשובה רק מכת קת הרובה של הקצין הישראלי במפגין המנוול מדנמרק שהתגרה בו מול המצלמה בדיוק כדי להשיג תמונה זו לתעמולה הפלסטינית-אירופית, ולאותו חלק ידוע בתקשורת הישראלית האכול שנאה עצמית.

* למר אהוד בן עזר שלום, בשם הנצ"כ [הסתדרות נשים ציוניות כלליות] אנחנו פונות אליך כסופר עברי, וכבן למשפחה ותיקה ומיוחסת במושבה – בבקשה שתמעיט ככל האפשר במכתבך העיתי בהפצת ספרות פיקנטית שמושכת גברים – ותתחשב בכך שכיום רוב הקוראים הם נשים משכילות שעברו חווייה מתקנת של עיקור רוחני וניתוק ריחני מכל מה שקשור בגועל נפש, והן אינן מסכימות לכך שתתפרסם אצלך "ספרות של בנים" הראויה להיכתב רק על קירות בתי השימוש הציבוריים במושבה. על החתום: חולדה ואהובה.

אהוד:  אכן – לאחר תהליך הסירוס הפמיניסטי שעברה בתקופתנו הספרות העברית, נותרנו אולי רק אנו במה לספרות הפיקנטית והעסיסית שגברים אוהבים ונהנים לקרוא.

* שלום רב, אהוד בן עזר. תודה רבה על ספרך "הנאהבים והנעימים" [שנשלח בצרופת קובץ וורד עברי]. נהניתי הנאה רבה מהקריאה בו. העושר הלשוני והתרבותי, ההומור, וכמובן התיאורים האירוטיים, שלעיתים הם מגרים מאוד. והדמויות– על אף הסיגנון הקריקטוריסטי, צומחות לעינינו דמויות אמיתיות: המספרת בעלת יכולת האבחנה הבריאה שלה לצד העיוורון המוחלט למה שקורה אותה, כל הדמויות הנצלניות שסובבות אותה, הסיפור הנורא של תוגתי, ויותר מהכול –  הנאמנות הכלבית הנפלאה של לצק. סוף הסיפור הוא מזעזע ומטלטל.

וכמובן התיאור של ישראל בשנות ה-80 – דתיים-חילונים, הון-שילטון, מתנחלים, נהנתנות, חזרה בתשובה, ושחיתות נוראה. מאז, כמובן, רק התחדד הכול.

אין לי ספק שאקרא את הספר בשלמותו עוד פעם, ואני סקרן לקרוא עוד דברים שלך.

שוב, תודה רבה, מהקורא המסור

אהרון מ.

אהוד: ספרי "הנאהבים והנעימים" (שכתבתי כידוע רק כדי לגרות גברים בודדים ונערים מתבגרים כשהם משפשפים לעצמם את הזין) – אזל, ואין שום סיכוי שבעולם שיודפס פעם נוספת בעתיד כי הכותב הוא סופר לא חשוב ושום הוצאת ספרים לא עומדת מאחוריו. אגב, זה גם מצבם הנידח של כ-95% מהספרים והסופרים בארץ, אבל לא כולם מוכנים להודות בכך, ויש שמתבשמים בהצלחות העבר או שמדמיינים אותן.

* יצא לנו לראות בטלוויזיה בשבוע שעבר את סרטו של קוונטין טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", פארודיה מאקאברית על מלחמת העולם השנייה ועל הכיבוש הנאצי בצרפת – ונהנינו מכל רגע מזעזע, ואף לרגע לא עלה בדעתנו להאשים את הבמאי ב"זיוף ההיסטוריה", כפי שזכרנו מן הפולמוס שליווה את הסרט עם צאתו לאקרנים בשנת 2009.

אפשר להעמיד את הסרט בחבורה אחת עם "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין, "החיים היפים" של רוברטו בניני, "להיות או לא להיות" של ארנסט לוביטש ו"קזבלנקה" עם המפרי בוגארט ואינגריד ברגמן – ולכולם קשר בלתי-נפרד למלחמת העולם השנייה. אמנם מעולם לא הושמדה הצמרת הנאצית והיטלר בראשה בשריפה בבית קולנוע פריסאי, כמסופר וכמענג כל-כך בסרט – אבל הפנטזיה הזו היא כוחו ונשמתו של הסרט, הנע בין לגלוג לאימה, בכך גדולתו.

* לדעתנו אין שום צורך בהקדמת הבחירות אבל אם היא תתרחש, קולנו נתון למפלגת העצמאות בראשותו של אהוד ברק – וזאת במטרה שהוא ימשיך לכהן כשר הביטחון בממשלתו של היתום בנימין נתניהו.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,365 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל