גיליון מס' 740

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באייר תשע"ב, 7 במאי 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

עם צרופות: 1.הצילום שבו נזקפת הפטריה Phallus Impudicus – ויש לחכות רגע!

2. כנס יובלים השישי בגליל 3. אירוע בתיאטרון הסדנא לחמוטל בר-יוסף.

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי  Gmail.comמקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אמיר שומרוני: Phallus Impudicus. // הגנתי עליך בפני השופט, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ד"ר גיא בכור: אמנות ההתקפה הנגדית – וחוקי נירנברג של יהודי מדינות ערב, שנחשפים. [ציטוט]. // יוסי גמזו: הַמַּסְבִּיר לַסַּרְחָן... // עוז אלמוג: האם אנחנו באמת יותר אלימים? // ניצן הורביץ: הרוצח. [ציטוט]. // אלישע פורת: "קורבן תנאי העבודה הפרועים." // יוסף דוריאל: כשקברניטי הביטחון מוכים בעיוורון צבעים. // מתי דוד: ארץ נהדרת בגליל המערבי. // רותי האוסמן-טרדלר: עמוס עוז: אב-בן וההיעדר המתמיד, על "אבא" – מתוך הקובץ "בין חברים". // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות). 2. מסע הנקם של אולמרט. 3. ללא התחכמות. // מלכה נתנזון: אֶבֶן תּוֹעִים. // ד"ר אברהם וולפנזון: שתי תשובות – לאורי הייטנר ולגדי יערי – בעניין אולמרט – ולהבדיל, גראס ופולארד. // רות ירדני כץ: ההתרסקות. // רון גרא: שני שירים. // עדו נתניהו: הספד לאבא. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, 2005. "אדם כשדה מערכה". את דבריו של אהוד בן עזר אפשר למצוא בהקלטה חיה ב"יו טיוב"אם מקישים את שמו בגוגול. // מרדכי בן חורין: סירחון בסינימטק. כיכר הבימה. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ה. הארוס ביצירת ברנר, אהבה לא-מושגת וסקס טמא. [חלק ראשון]. // ממקורות הש"י.

* * *

אמיר שומרוני

Phallus Impudicus

[אהוד שלום רב, אני מצטרף להתלהבותך מהספר "התהילה של אבי" של מרסל פאניול, בגיליון 738. אני גם ממליץ לצפות בסרט הנהדר באותו שם של איב רובר, שנעשה על-פי הספר. חלק משמעותי מחיי היה קשור מאוד לאזורים ולתרבות של הנופים והאנשים של ספריו של פאניול. בהקשר זה אני מצרף ממגירתי סיפור שחיברתי וכמו כן מצורפת תמונה של הפטרייה, גיבורת הסיפור. בברכה, אמיר שומרוני].

היציאה המוצלחת ביותר לציד הפטריות בהר קוֹר-דֶה-לוּפּ היא בבקרים הצוננים של ספטמבר. גם מי שלא מחזיק לוח שנה עדכני, יודע בדיוק מתי ספטמבר ממשמש ובא, לפי הזאבים והזאבות שמתנים את אהבת הסתיו שלהם, ומצהלותיהם קורעות את שמי הלילות, ומדירות שינה מכל יושבי כפרי ההר, מי בשל הרעש הגדול, ומי בשל שרעפי געגועיו וקינאתו לאהבת הזאבים הנשמעת בהרים כתרועות קרן היער שנתנו להר את שמו.

בלילות ספטמבר – הגשמים משקים לרווייה את המדרונות העמוסים בדורי-דורות של שכבות טחבים, מחטי אורנים ואשוחים, עלי תרזות ואדרים, ובבקרים – מצע הקומפוסט מתבשל בתסיסתו הפנימית ומעלה אד ריחני, הצף ועומד מעל פני המדרון עד שהשמש כבר חגה במחצית מעגל הבוקר. ממצע מזין זה צצים תוך יום עשרות ומאות אשכי הפטרייה הלבנים והמושלמים, כאילו יד נעלמה שידרה לכולם פקודה להפציע מעובי הטחב. וממחרת, כבמטה קסם, ליד כל אשך, שהתדלדל משלמותו ומטונוס עורו המתוח, נזקפת הפטריה – במלוא חוצפתה: עשרים וחמשת הסנטימטרים המפוארים של גובה קורפוס הגליל הלבן (חמישה סנטימטרים קוטרו), מיתמרים לשמיים, ובקצהו מתנוססת כיפת העטרה הירוקה והמבריקה מהנוזל המרוח עליה, כאילו זה עתה יצאה מפותת גן העדן, לזעוק ולהצדיק את שמה.

באי השכן הפוריטני כינו האנגלים את הפטרייה בשמות צנועים יותר: 'קרן מבאישה', ואת אשכה: 'ביצה'. 'קרן' – תחליף צדקני לא מוצלח של האבר הזקור, ו'מבאישה' – לכבוד אותו נוזל העטרה המדיף ריח קשה לנחירי האדם הרגיל, אך מהווה אטרקציה לחרקים המוזמנים לבוא ולהפיץ את נבגיה בכל יערות הסביבה, ואטרקציה לא פחותה הימנה לנחירי בני האדם המנויים על קבוצת המשוררים הרומנטיים...

אוגוסטין וברטרנד מעירים את כל ישני הבית כבר בטרם עלות השחר, לא בצעקות חלילה, אלא בהבל הקפה הטוב החלוט במטבח, בניחוח מחמצת הלחם המתחמם בתנור, ובנקישות קעריות הקפה בהן ייטבלו הפרוסות המרוחות בחמאה חבוצה ובמרקחת פירות מעשה ידיה של אוגוסטין (כל אלה יקבלו את פני השבים מהציד לארוחת בוקר מחיית-נפשות).

מכיוון שבאזורים אלה של העולם, הטואלטיקה של הבוקר אינה נמשכת מי-יודע-מה, כעבור זמן קצר כולם, סלי הנצרים בידיהם, כבר מעפילים במעלה ההר, לפגוש את האור הראשון ביער, וקודם שקרני השמש הבקיעו את סבך נוף העצים, להספיק לצוד את הפטרייה. זו – משראתה את קרני השמש, עטרתה מתבקעת מיד, ואוגוסטין לא תסכים לקבל לסלה פטריה בקועה. לכן היא חוזרת ומזהירה חזור ושנֹה, כבר בלגימת הקפה המוקדמת, ובדרך, וכל הזמן במעבה מדרון היער – למהר ולאסוף פטריות תמוֹת, להניחן יחד עם האשך שלהן בסל הנצרים, ובזהירות לכסותן מיד בסחבת המשי הכהה, המסתירה אותן מעין השמש התוקפנית.

ממאות הפטריות המזדקרות בפריצותן ביער, רק מעטות עומדות בקריטריוני האיכות של אוגוסטין – עובדה המקשה מאוד על הציד במדרון התלול. דור ההמשך של הציידים, ששנו וסיימו את חוק לימודיהם באוניברסיטאות, ובהם שני מהנדסים, רופא, כימאי ורוקח, יודעים ידוע היטב, שאין כל רבותא בין ההרכב הכימי של פטרייה בקועה לבין פטריה תמה, אך במשך השנים הסכינו לא להתווכח על כך עם אוגוסטין, הן משום עיקשותה הידועה בכל מדרונות ההר, ובעיקר בשל אהבתם הרבה אליה, ורצונם למנוע ממנה כל עוגמת נפש מיותרת. די לה בעוגמת הנפש שהנחילו לה, שאיש מהם לא נותר בהר לגדל ירקות, פירות, תרנגולות, ארנבות, לחבוץ חמאה מחלב, לגבן גבינות ולעשות את כל הדברים האמיתיים והחשובים בחיים.

האמת ניתנת להיאמר היא שכאשר מתאספים כולם כל קיץ וקיץ לחודש החופשה, ועושים את מעשי הבית והגן, ואוכלים בתאווה את מעדני גן העדן על טעמיהם הטבעיים, החפים מכל משהו מלאכותי, חולפות המחשבות ומפלחות את המוחות כחיצים שלוחים, שאולי בכל-זאת אלה החיים הנכונים. אך לאחר חודש ימים, לקראת סוף החופשה, כשכולם שבעו דיים מהטבע, מהבריאות, מהריחות, מהטעמים, ומזיכרונות ילדותם, והערים הגדולות והארצות הרחוקות קוראות לשוב אליהן, על המרכולים הענקיים עם הירקות והפירות מהפלסטיק, עם מוצרי החלב המפוסטרים, עם הבשרים הנוצצים אך העמוסים ברעלי האנטיביוטיקה, כולם נפרדים אלה מאלה בחיבוקים ונשיקות, ומתברכים: "להתראות בקיץ הבא," ומתניעים את מכוניותיהם ושועטים הביתה בשמחה רבה.

למותר לציין את תגובות הציידים בבוקר זה של ספטמבר. הן הגברים העומדים משתאים מול פלא הטבע המתחרה באונם שלהם (ובדרך-כלל מנצח), והן הבנות הנישאות על גלי הדמיון ומפליגות במחשבותיהן על 'מה יכול היה להיות אילו.' בין אם כל אחד בינו לבין עצמו, ובין אם מצחקקים בחברותא, איש אינו מצליח שלא לחשוב על ההתגרות הבוטה כל-כך של בורא העולם ביציריו העילאיים, לאמור: "אל תהיה כל-כך גיבור!" או "אל תחשבי שמנת חלקך היא העשירה ביותר!" (או שמא מקופחת...)

לכל צמח יש עונה משלו וייעוד משלו. הפטרייה יחד עם הפטל השחור, חותמים את האסיף של עונת האביב והקיץ עד לשנה הבאה. עליית הגג של הדיר הישן ששופץ במשך כמה וכמה קיצים בידי המהנדסים בחבורה, זו ששימשה לפני דורות רבים כגורן הקש של הבהמות – מאכלן לימי החורף של ההר המושלג – משמשת היום מקדש-מעט של צמחי המרפא של אוגוסטין. אגדי הגג הרעוע, הערוכים זה לצד זה בצפיפות רבה, על-מנת לעמוד בנטל השלג הכבד ורוחות החורף הפוקדים את ההר – חוזקו, הרעפים הרקובים הוחלפו, לווחי הרצפה חודשו, וסולם ומעקה חדשים הותקנו, על-מנת לאפשר לאוגוסטין לתפעל את מפעלה.

ממאות מסמרים שנקבעו על אגדי הגג, יורדים תלויים זרים-זרים, צרורות-צרורות ואפילו אלומות-אלומות של צמחים, קשורים בחבלי סיזל (חס וחלילה לא מפלסטיק), ומתייבשים בצל הטוב של הגג. כמו כל הגרנות ביבשת, פתח העלייה פונה צפונה, ומונע מקרני השמש לחדור ישירות אליה, ולסלק את הלחות הטובה של החציר, המתסיסה אותו בדיוק בשיעור ההופכו למעדן ערב לחיכן של הבהמות. אגדי הצמחים מובאים לכאן מאסיפי הבקרים של אוגוסטין וברנארד מבינות לעצי היער על ההר, מסיורי אסיף מיוחדים ברחבי החבל הוולקני, לאורך אגן הלואר, ממדרונות היוּרָה, מהפירנאים וכמובן מפרובאנס החמה. טימין, רוזמרין, הלקטי ציפורן החתול, פרחי בבונג הקרויים כאן קמומיל, שורשי ערבז היא הגנציאנה הזהובה, ושורשי אחותה הסגולה ופרחיה, הלא הם פרחי באך, ואזוביות למיניהן ועוד עשרות צמחים שתקצר היריעה מלפרטם. העולה לעת ערב לעליית הדיר, משתכר משפע הניחוחות עד כדי כך שהתקף עיטושים חמור עלול להשמיטו אל מעבר למעקה (למרות שהמהנדסים דאגו להתקינו באופן תקני ויציב).

 אוגוסטין, לא רק שזוכרת את מיקומו של כל אחד מהזרים התלויים, אלא שיודעת גם מהן תכונותיו, ולאיזה מחלות ונגעים הוא טוב. אם ליתר לחץ-דם, אם לווירוס המעיים, אם לכוליטיס, אם לנוקטוּרניה תכופה, אם להֶמָטוריה, אם לתעוקת הלב ולאנגינה פֶּקטוריס, אם למחלות עור ולאקזמות, אם לאלרגיות, אם למיגרנה, אם לטרכומה, אם לגלאוקומה, אם לנשירת שיער מואצת, אם לטיפול בעקיצות של חרקים, ולכל מדווה שרק מישהו מעלה על דעתו. כנגד כל תלונה, אוגוסטין מטפסת לעלייתה, בוררת כמה גבעולים מאחד מזריה, ולעיתים מכמה ביחד, ואו שהיא חולטת אותם במים רותחים לשיקוי שתייה, או שכותשת אותם לאבקה שחוקה עד דק במכתש ובעלי, לפיזור על פרוסת לחם, או שמכינה מהם רטיות קאטאפלזמה לחבישת האזור הנגוע, ועוד כל מיני סוגי אדמיניסטרציות פרמצבטיות מקובלות, וגם כאלה שאינן כל-כך מקובלות.

כל תבשיליה, ללא יוצא מן הכלל, מתובלים במי משוכני עליית הגג של הדיר הישן, בכמות מדוייקת, שחס וחלילה טעמיהם לא ישתלטו על המנה, ומצד שני שהסועד את ליבו לא יידע בדיוק מהו הרכב התיבול, אך שחיכו ייהנה ממנו הנאה צרופה.

על מדפים רחבים, בתוך כברות קלועות שטוחות, מתייבשות פטריות שניצודו במשך כל העונה, החל מימי האביב הראשונים בתחילת מרץ, ועד ימי הסתיו האחרונים בספטמבר, מועד ציד פטרייתנו. בהגיען לדרגת היובש הרצויה, הפטריות מועברות לצנצנות ואקום ענקיות מזכוכית, עם מכסי זכוכית הנעולים בטבעות גומי, ומאוחסנות בדיוטת הדיר התחתונה בארונות עץ אטומים לאור. עשרים סוגי פטריות מאכל גודשים את הארונות: אורניות צהובות, שמפיניון פריז לבנות, חצוצרות המוות השחורות, פקועות צחורות, נרתיקניות אפורות ועוד כהנה וכהנה. זו מתאימה לרוטב בשמנת, האחרת – לצלי ארנבת, חברתה – לצלי בקר, ומשנתה – לשמך מאודה בחמאה; וכולן, כל אחת בתורה, מעלות את התבשילים לדרגות כאלה שאוכליהם בטוחים שהאל ובנו גם יחד לא הביאו לעולם את הפטריות ואת אוגוסטין אלא על-מנת להזכירם עד כמה יפים יהיו ימיהם בגן עדן (אם, כמובן יקפידו לפקוד את הכנסייה כל יום ראשון בשבוע ולשיר את מזמורי המיסה בכוונת-לב טהורה ושלמה...)

במשך השנים הארוכות בהן ביליתי את קיציי בהר, נספחתי בשעות הבוקר המוקדמות לאוגוסטין בענייני הרקיחות והבישולים. מכיוון שאני ממשכימי קום, הצטרפתי אליה ואל ברטראנד לעבודות הגן, בו גודלו כל ירקות הבית, איש איש בעונתו, לצריכה שוטפת ולשימור עודפיה בצנצנות הוואקום שעברו סטריליזציה בדוד ההרתחה, צידה לחורף האכזר והמרעיב הפוקד את הרמה מעליה מתנשא הקור-דה-לופ. למדתי להבין את השימושים המגוונים של משפחות הצמחים, הן אלה המיועדים למרפא, הן אלה המיועדים לרפואה פרופילקטית – המקדימה תרופה למכה, והן אלה המשמשים לתיבול ולמאכל. אך מעולם לא ראיתי את אוגוסטין משתמשת בפטריית הפִּינִית הפָּרִיצָה. לנוכח חקירותיי בעניין, היא הסבירה לי שציד הפטרייה קורה תמיד ערב פרישת כל האורחים לבתיהם ולעיסוקיהם בערים הגדולות ובארצות רחוקות. כחלוף חודש ימים, ומשנתייבשו עד הדרגה הרצויה, היא כותשת את שלל הציד לאבקה דקה. למרות ריח הבאשה הנודף גם מהאבקה היבשה, הפטרייה אינה רעילה, ומשמשת את הנזקקים לצרכים רפואיים. לאילו צרכים לא הקפדתי לגלות מכיוון שבחקירותיי הרבות שמעתי ממנה שצמח זה "יפה לנקז את הרעלים מהדם," ובכוח חליטה זו "לחדש את האנרגיות החיוביות בגוף," ומריחה של תערובת אחרת מאחורי אפרכסות האוזניים לפני השינה "משפרת את הזיכרון הנשחק והולך עם נקוף הימים והשנים," ועוד מיני סגולות מבטיחות כאלה.

בתחילה התקוממתי כנגד שיקויי הפלא האלה, אך במשך הזמן למדתי לכבד את אמונותיה אלה, למרות שדעותיי ביחס ליעילותן לא השתנו. ולפיכך לא העמקתי לחקור את סגולותיה של אבקת הפינית הפריצה.

למען ההגינות המתחייבת, קרה לי מקרה ששיפר את סובלנותי למומחיותה של אוגוסטין:

באחת הפעמים כשיצאנו כולם לאסוף את פירות הפטל השחור (להכנת בקבוקי סירופ קרם-דה-מיר המשמח כל לב, וצנצנות מרקחת מאירות עיניים), תחבתי את ידי לסבך העוקצני לאסוף אשכול פירות חושני במיוחד, והחרדתי קן צרעות. צִרעת בּוּרְדּוֹן, השולטת ללא עוררין בזכויות הטיס באזור זה, ידועה בעצבנותה ובאכזריותה הקיצוניות. שתיים מאלה תקפו אותי ועקצו אותי בשתי ידיי: האחת ביד הפולשת לתחום מחייתן, וחברתה לנשק – ביד שנחלצה לעזרת אחותה. פרט לכאבים החדים, ששיתקו את ידיי, מקומות העקיצות תפחו לכדי גודל של תפוח-עץ בֶּלְרוּז' וקיבלו גם את צבעו הארגמני הבוהק.

אוגוסטין משכה אותי במהירות הביתה, טסה במעלה הסולם לבית המרקחת שלה, וחזרה עם צרור עלים יבשים מכמה מינים, ושפתה את עליהם לתוך סיר קטן מים רותחים, והעמידה על הלהבה להרתחה. לאחר כמה דקות היא טבלה לתוך המישְׁרֶה פיסת בד גזה לשם הכנת רטיות קאטאפלזמה.

כל זה קרה בבוקר שלאחר ערב בו התפתחה שיחה סביב השולחן. השיחה נסבה על האמונות הטפלות המפרנסות חלקים רבים של הרפואה האלטרנטיבית. אני הבעתי את עמדתי, כפי שניתן ללמוד אותה מהערתי למעלה בעניין סגולותיה של הפינית הפריצה. והנה, בכוח אמונה בצדקתי, ומתוך עלפון כאביי, הצעתי לאוגוסטין לערוך ניסוי בבני-אדם: על זרוע עקוצה אחת היא תתקין לי את הרטייה עם מִשְׁרת צמחיה, ועל האחרת לא תתקין אלא רטייה עם קוביות קרח, כפי שלמדתי בצבא להתגונן מפני עקיצת עקרב צהוב. "הנה לך," אמרתי לה "הזדמנות בלתי חוזרת, לערוך ניסוי מדעי מושלם, עם קבוצת ניסוי ועם קבוצת ביקורת."

בינתיים, הרופא, הרוקח, המהנדס והכימאי הצטרפו לראות מה שלומי, והסכימו איתי שאכן הניסוי המוצע עומד בכל הקריטריונים המדעיים.

אוגוסטין ניסתה להניא אותי מההתנדבות ההירואית למען המדע, בטענה שחבל שאסבול, כי אופיין הרע של צרעות בודרון הוא שרעלן מתפשט בדם ומחמיר את הכאב.

כמובן שלא נסוגותי, ונפלתי על מיטתי מותש מכאבים ומהתרגשות, כשלידי האחת קאטאפלזמה, ולידי השנייה מגבת עם קוביות קרח.

אוגוסטין הגיעה כל רבע שעה עם הסיר הרותח וחידשה את הרטייה האחת, ועם קערית עם קוביות קרח טריות לרטיית קבוצת הביקורת.

לאחר שלוש שעות, תפוח הקאטאפלזמה נעלם כלא היה, ויחד עימו נמוג הכאב. לעומתו הזרוע השנייה התנפחה לכל אורכה, חומה טיפס עד לנקודת הרתיחה, והכאבים הפכו לבלתי נסבלים. התחננתי בפני אוגוסטין שתחלצני גם מעקיצה זו, והיא מיהרה לחבוש את ידי השנייה. בשל ההחמרה סבלתי כל הלילה מכאבי תופת (ואוגסטין עומדת עלי לסעוד אותי), עד שבבוקר רווח לי, וזרועי חזרה למלוא אונה, נכונה ומוכנה לצאת שוב ולאסוף פטל להכנת סירופ קרם-דה-מיר, ומרקחת תאווה לחיך.

בארוחת הבוקר, לנוכח מבטיהם הנוקבים של כולם, נאלצתי להודות שבכל זאת יש כימיה מסויימת בחלק מהצמחים, המנטרלת לעיתים, ובתנאים מיוחדים, רעלני ארס הדבורניים, אך בדרך-כלל הרוב הגדול הם סיפורי סבתא.

קיץ אחד בבוקרו של יום, העפלתי עם אוגוסטין לעליית הדיר לברור צמחים לתיבול הבישול, ולמיון והכנה לתלייה של אגודת צמחים שנלקטו בידיה ובידי ברטראנד ביום האתמול (שחל ביום ראשון, בו הם נסעו לשמוע מיסה בחורבות מקדש מרקורי שבפסגת הר הגעש. שם בגובה של כאלף וחמש מאות מטרים, הם ליקטו תפרחות אזוביון המצויינות לאריזה בשקיות בד קטנות לתחיבה בארונות המצעים הסופגים את ריח הלבנדר המרענן).

כרגיל חקרתי אותה על הסגולות של כל אחד מהצמחים, והיא כרגיל מצידה השיבה לי בסבלנות אין-קץ, למרות שידעה ידוע היטב מה אני בדיוק חושב על מומחיותה ועל אמונותיה, ולמרות שזכרה היטב את כל עשרות הפעמים בהן חקרתיה לגבי סגולותיו של כל צמח וצמח. בהבזק אירוני משהו אמרתי לה: "יש לך פה כמעט כל מה שאדם צריך להיות בריא, מאושר ולהאריך ימים. אילו הצלחת רק למצוא מזור לאינאונות – היית מוכתרת כ'אבירת האושר הקוסמי'."

מבלי להסיט את מוקד מבטה מתוך צרור העלים שבידיה, אפילו לא במילימטר אחד, היא אמרה לי מניה וביה: "לך יש צורך?"

מעוצמת התדהמה של השאלה, כמעט וחישבתי לעוף מעליית גג הדיר לחצר, אך ניצלתי את הקיבעון של אוגוסטין, שלא הזיזה את ראשה ואת עיניה לעברי, התעשתי מיד והשבתי לה: "זה לא יזיק לי."

חשבתי לעצמי להשלים בזאת את הכשרתי הפרמצבטית, ולעמוד על התייחסותה של אוגוסטין לסוגייה כה עדינה זו. יצויין פה שעד לאותו רגע, אוגוסטין לא התייחסה מעולם בנוכחותי (ולדעתי, גם בנוכחות כל מאן דהוא) לאיזה עניין מהעניינים בכגון דא. ברטראנד לעומתה, גם הוא צדיק מובהק, בכל זאת יכול לעיתים לשחרר חצי חיוך חמקן בזווית פיו, שעה שהוא שומע אותנו מתלוצצים בעניינים אלה סביב השולחן בערב, או סתם בשיח חולין; ואפילו לשגר אמירה מפולפלת למשמע בדיחה פיקנטית, כגון: "עוד לפני שנולדת שמעתי את החוכמה הזו," וברגעי גילופין הוא יכול לפלוט (במיוחד למשמע דברי מי מבניו) "הרסת את הבדיחה!"

אבל אוגוסטין – פניה קפואות ושריר לא נע ולא זע למשמע דברים אלה, אך (כולם בטוחים) לאחר מכן, כשהיא עולה על יצועה היא מתחננת לאדונה לישועה ולסליחה בשם בני ביתה הסורחים, והמטנפים בדברי בלע את העניינים מסוג זה שבקדושה.

והנה, שם על עליית הגג, בצינת הבוקר הרעננה, לא רק שהיא מכריזה על הבנתה בענייני אונות ואינאונות, אלא שהיא מיד מציעה משהו קונקרטי לשיפור העניינים, ובכך מכירה דה-יורה ודה-פאקטו בחיוניות עינוגי הגוף. לא פלא אפוא, שכמעט מצאתי את עצמי מרוסק אברים מעבר למעקה עליית גג הדיר.

היא גררה אותי למטה לארון צנצנות הפטריות. על כל צנצנת התנוססה מדבקה עם שם הפטרייה ועם תאריך איחסונה, על מנת להבטיח שצריכתן תהיה לפי הכלל: ראשון-ראשון, אחרון-אחרון, שנות דור לפני שחכמים התקינו תקנות וחוקים על חובת פרסום מועדי 'פג תוקף' על כל מוצר ומוצר. והנה היא ניגשה לצנצנת עם מדבקה ועליה: " Ph-I – אוקטובר 1999" ובתוכה אבקה לבנבנה-ירקרקה: "זה מהשנה שעברה – הכי טרי שאפשר. ציד שנה זו לא יהיה מוכן לפני אוקטובר. אני נותנת לך כמות. תוסיף את האבקה, רבע כפית בלבד, כל יום לקפה של הבוקר."

התפוצצתי בתוכי מטמטומי איך לא עלה על דעתי שזה הפתרון האולטימטיבי לבעייה כאובה זו הפוקדת את כל גברי העולם באיזשהו יום מימי חייהם (אם כמובן לא התפגרו קודם להגיעם לגיל מתקדם בשל טיפשות של הקרבה למען איזשהו אידיאל – לאומי בדרך-כלל – או בשל שימוש לא מובחן ולא זהיר במנגנון רגיש זה). הרי לא ייתכן שבוראו של העולם המושלם, ברא באקראי את הפינית הפריצה בעיצוב כה בוטה, אלא-אם-כן התכוון במיוחד להציג בפנינו מסר נהיר, חד וברור, המותאם לכל רמת הבנה ואינטליגנציה, שפה, בקורפוס פאלי זה, קיים הפתרון למדווה הנורא מכל. ולא רק זאת, אלא שבגאון שלמותו, הוא בירך את הפינית הפריצה בסרחת כה עזה, שתבטיח שהרמז יהיה מונח לא רק לנגד עינינו, אלא ממש מתחת לאפינו! אילו צ'ארלס דארווין, לא היה שבוי בצדקנות הפוריטנית הוויקטוריאנית של ארצו, והיה מודע לשמה הנכון והמוצדק של הפינית הפריצה, (ולא כפי שכינוה הבוטנאים המוסרניים של ארצו, בשם המטופש: 'קרן מבאישה') – יכול שהיה שוקל פעמיים, קודם שהיה מפרסם את מחשבותיו הכופרות לגבי מוצא המינים, כאילו התפתחו באבולוציה ולא במאמרות האל.

אין זאת, שטמטומי זה, נולד, למרות הפאנטזמות העסיסיות שצפו ועלו בראשי כל פעם שיצאתי לצוד את הפטריות הזקורות ואשכיהן, מהדחקה של כל מחשבה הקשורה לפאנטזמה ולמיניות האדם, בשל מעורבותה הנמרצת של אוגוסטין הצדקת, נציגתו של השילוש הקדוש עלי אדמות, בציד כה אינטנסיבי של זרגי היער האלה!

ואז, מרוצת המחשבות שטפה את מוחי, כאשד מים רבים, והפצצתי את אוגוסטין בשאלות:

"אם המינון כל-כך מזערי, למה לך כל הכמות המסחרית הזאת, אותה את מחדשת כל שנה? את סוחרת באפרודיזיאק?"

"מה פתאום סוחרת? זה לשימוש הבית!" השיבה לי אוגוסטין.

"מה את מתכוונת 'לשימוש הבית'?"

"לשימוש הבית לשנה שלמה," היא אמרה לי. "אני מוסיפה את זה לקפה של ברטראנד כל בוקר."

"והוא יודע מִזה?" העזתי ושאלתי.

"אני מניחה שכן. אתה יודע שהוא לא אידיוט. בלי זה ברטראנד לא היה עושה את שלו."

"ואת רוצה להגיד לי שאת מגייסת את כל המשפחה, את ילדיו, חתניו, כלותיו ונכדיו הקטינים, לטובת הזיקפה של ברטראנד? מישהו מהחבורה יודע בכלל במה דברים אמורים?"

"לטובת ברנארד?" היא הקשתה. "מה פתאום לטובת ברטראנד? הוא מצידו היה מוותר על כל העניין מזמן אלמלא שמתי לו את זה בקפה! בשבילי אני עושה את זה, בשבילי!"

ובלילה בלילה, בין המצעים הבוהקים בלובנם ובניחוח לבנדר ממקדשו של מרקורי בהר הגעש, והספוגים בהבל גופינו, לחשתי באוזניה הנדהמות של בתם של אוגוסטין וברטראנד, וסיפרתי לה את סיפור אבקת הפלאים.

"ולקחת את זה?" היא שאלה בחרדה.

"השתגעת? את מעוררת את תשוקתי יותר מטונה שלמה של אבקת פיניות פריצות."

עד סוף הביקור אוגוסטין לא יספה, לא שאלה ולא רמזה, לא במילים ולא במבט, האם שיקוי האהבה עשה את שלו. כשהתנשקנו והתחבקנו לשלום ליד מכוניתנו העמוסה במטלטלינו ובילדינו, היא תחבה לידי מעטפה חומה חתומה ובה אבקה: "קח איתך. אני אשלח לך בדואר עוד, מהציד של השנה."

מתוך התקף של אהבה עזה כלפיה, רכנתי ולחשתי לה באוזנה מבלי לתת לה אפשרות להסתכל עליי:

"תודה לך, אוגוסטין יקירתי, הצלת את חיי!"

"טפשון קטן שלי," היא פלטה בלחש לתוך חזי, "כמה עוד עקיצות מצרעות אתה צריך לחטוף, בשביל להאמין לי?"

לראשונה – דצמבר 2004

עריכה – יולי 2010

* * *

הגנתי עליךָ בפני השופט

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כאשר בתי הקטנה באה הביתה בבכי

ואמרה שזיינת אותה

בתחת

אני הפלקתי לה שתי סטירות לחי

לשרמוטה הזו

הנוזלת

והגנתי עליךָ בפני השופט

כאשר הכחשת

כי אני האמנתי לךָ

ששמרת על בתוליה

ובזכותי השתחררת מעונש

ועכשיו אתה אומר בכל העיתונים

שבאמת זיינת את בתי הקטנה

ואני איפה אשים את הפנים שלי

מרוב בושה

שהאמנתי בךָ

ימ"ש של חוק ההתיישנות

כי הייתי תוקע לךָ אותו

כמו חזוּק בתחת

ומסובב אותך כשיפוד

על גחלים לוהטות ביום העצמאות

* * *

ד"ר גיא בכור

אמנות ההתקפה הנגדית – וחוקי נירנברג של יהודי מדינות ערב, שנחשפים

[המאמר רץ באופן חופשי ברחבי האינטרנט]

בספטמבר של שנת 480 לפני הספירה נראה המצב נואש מבחינת היוונים. לאחר התבוסה בקרב תרמופילאי, שם הובסו היוונים למרות אבידות רבות של הפרסים, ועם 300 לוחמים ספרטנים, שנלחמו עד מוות. הכוחות הפרסיים הפולשים היו עצומים בגודלם, בהנהגת המלך הפרסי כסרכסס בעצמו. העיר אתונה נכבשה בידי הפרסים והועלתה באש, והאתונאים נמלטו מערבה אל אי בשם סלמיס, שם התבצרו, והמתינו למכה הקשה שתנחת עליהם, ואולי תביא לחיסולם. אלא ששליט האתונאים תמיסטוקלס נקט בתחבולה. הוא שלח שליח פרסי אל מלך הפרסים לשכנע אותו שהצי היווני יימלט בלילה דרך המיצר הצר של סלמיס. המלך הפרסי האמין, והחליט להכניס את הצי האדיר שלו, בין 1,000 ל- 1,200 אניות, למעבר הזה דווקא. במקום להשתמש בכוח הרגלים העדיף שלו החליט השליט הפרסי על קרב ימי. הצי הפרסי נכנס אל המיצר בטור ארוך, ושם נלכד בידי האניות היווניות הזריזות, שסגרו אותו משני עברי המיצר. המים היו גליים והפכפכים, והמיצר סלעי וצר. היוונים פגעו ושברו את המשוטים של האניות הפרסיות, מה שהפך אותן לחסרות ישע, ואז הטביעו אותן בניגוח. כ-200 ספינות פרסיות הוטבעו, ובעקבות הכישלון הזה חזר מלך פרס בזעם לארצו. אמנם חלק מצבאו נשאר ביוון, אך הרעיון הפרסי לכבוש את המערב – נבלם. ההתקפה הנגדית המבריקה של שליט אתונה נכנסה מאז להיסטוריה כ"קרב סלמיס".

וזוהי אמנות התקיפה הנגדית, כפי שגם צה"ל ביצע בהצלחה לאחר הצליחה המצרית במלחמת יום כיפור. המפתח לאסטרטגיה הזו הוא לעולם לא לראות את המצב כאבוד. היריב כבר ביצע את המהלך שלו, כך שהוא חשוף, אין לו עוד הפתעות. פעולה נכונה יכולה לגרום לו להתערער, לאבד את שיווי המשקל שלו, וכך גם לבצע טעויות.

בעוד העולם הוטעה לעסוק במשך עשרות שנים ב"פליטים הפלסטינים" איש כמעט לא התייחס אל הפליטים היהודיים שגורשו ממדינות ערב. מדוע? משום שהמשטרים הערביים טענו שהיהודים הללו נטשו מרצונם בשל פחדם מ"הזעם הספונטני של המוני האזרחים הערבים, שכעסו על הקמת מדינת ישראל."

 לא רק העולם נטש את בעיית הפליטים היהודיים, אפילו המנהיגות בישראל לא עשתה עד היום דבר עבורם. בשיחות אוסלו קיבלה ההנהגה הישראלית כמובן מאליו את השקר שלפיו הפליטים היו פלסטינים בלבד, ורק להם צריך לדאוג.

מסמכים חדשים הנחשפים בשנים האחרונות מוכיחים לראשונה את האמת הבלתי ידועה. בעוד חוקי נירנברג שנוסחו בידי המשטר הנאצי בגרמניה מוכרים לכול, והם חלק מן ההיסטוריה האנושית – חוקי נירנברג של יהודי ערב לא ידועים ולא מוכרים עד היום. את השתיקה הזו הגיע הזמן לנפץ, ולהשתמש בה לצורך התקפה נגדית.

בשנת 2008 חשף הארגון "צדק ליהודים מארצות ערב" את מה שנלחש עד אז ללא הוכחה: הטיהור האתני של היהודים מכל מדינות ערב לא נעשה מלמטה על ידי הרחוב, או ביוזמת היהודים, אלא בהחלטה מאורגנת ומכוונת של המשטרים הערביים, דרך הליגה הערבית, ואנחנו מוסיפים כאן את הרקע.

נישאים על גבי היסטריה בשל המדינה היהודית שעומדת להתרחש התכנסה הוועדה המדינית של הליגה הערבית בשתי עיירות נופש: העיירה בלודן הסורית על גבול סוריה-לבנון, ב-9 ביוני 1946, ובעיירה צופר ההררית של לבנון ב-16 בספטמבר 1947. הרקע היה גלי העלייה לישראל מאירופה ודחיית רעיון המדינה היהודית. הרוח החיה בכינוסים אלה היה ראש ממשלת עיראק, צלאח ג'בר.

ואז החליטה הועדה המדינית של הליגה הערבית על מזימה איזורית גדולה: לגזול את רכושם של האזרחים היהודיים שלהם, לאיים עליהם בכליאה, ובכך לגרש את אותם יהודים חסרי פרוטה, כמעט מיליון איש, מתוך הערכה ודאית שישראל הצעירה תקלוט אותם. כך התכוונו להשיג שתי ציפורים: להטביע את ישראל הצעירה, שהוכרז עליה חרם כלכלי ערבי מקיף – בכמיליון פליטים, וגם להעשיר את עצמם בכספם הרב של יהודים, המוערך כיום בעשרות מיליארדים של דולרים.

וכך היה.

בשתי הוועידות האלה מקבלת הוועדה המדינית החלטה סודית בנושא יהודי מדינות ערב, ולא היה זה נדיר משום שהיו עוד החלטות סודיות בנושא ההיערכות למלחמה נגד המדינה החדשה.

אלא שכאן חלה התפתחות דרמטית: למנהיגות הישוב היהודי היתה מרגלת בתוך הוועדה, שהיתה חברה במשלחת המצרית, והיא העבירה את ההחלטות הסודיות שהתקבלו שם, לירושלים. למדינה שבדרך היו צרות קיומיות, של מלחמה מתקרבת, ולכן נושא טיהור היהודים לא היה על סדר יומה.

וזוהי המזימה שנחשפה לראשונה בשנת 2008, פרי שתי הוועידות הכלל-ערביות האלה.

תרגום המסמך המקורי, שמובא אצל ד"ר גיא בכור גם בנוסחו האנגלי:

הכותרת: נוסח חוק שנוסח בידי הוועדה המדינית של הליגה הערבית

1. החל מ(תאריך) כל האזרחים היהודיים של (שם מדינה) ייחשבו כחברי המיעוט היהודי של מדינת פלסטין והם יצטרכו להירשם אצל רשויות מחוז מגוריהם, שם ימסרו את שמם, את המיספר המדויק של בני משפחתם, כתובותיהם, את מיספרי חשבונות הבנק שלהם ואת הסכום המופקד בהם. את ההליך הזה יש לקיים תוך שבעה ימים.

2. החל מ(תאריך), חשבונות בנקים של יהודים יוקפאו. כספים אלה ינוצלו בחלקם או במלואם כדי לממן את תנועת ההתנגדות נגד השאפתנות הציונית בפלסטין.

3. החל מ(תאריך) רק יהודים שהם נתינים של מדינות זרות ייחשבו כנייטרלים. דבר זה יהיה כרוך או בחזרתם אל ארצותיהם, תוך דחייה מינימאלית, או שייחשבו ערבים, ויהיו כפופים לשירות פעיל בצבא הערבי.

4. יהודים שיסכימו לשירות צבאי פעיל בצבאות הערביים או שישימו את עצמם לשירות צבאות אלה, ייחשבו כ"ערבים".

5. כל יהודי שפעילויותיו יגלו שהוא ציוני פעיל ייחשב כאסיר פוליטי שייאסר במקומות מיוחדים לצורך כך. אמצעיו הכספיים, במקום שיוקפאו, יוחרמו.

6. כל יהודי שיוכל להוכיח שמניעיו הם אנטי-ציוניים יהיה חופשי לפעול כרצונו, בכפוף לכך שיצהיר על נכונותו להצטרף לצבאות הערביים.

7. האמור לעיל בסעיף 6 אינו מתיר ליהודים אלה להתחמק מסעיפים 1 ו-2 של חוק זה.

לא מדובר כאן בחוקי נירנברג לסימון היהודים באירופה, לגזילת רכושם ולגירושם הכפוי, מדובר כאן על חוק שהתקבל והוצע לשליטים הערביים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. זה הגורל שמדינות ערב גזרו על אזרחיהן היהודים, ובמובנים רבים גם הגשימו. לא בריחה היתה כאן אלא סימון, בזיזה וגירוש כפוי, נגד אוכלוסייה אזרחית לגמרי, בלי שום אקט מלחמתי, כפי שהיה לעומת זאת בארץ ישראל עם האוכלוסייה הערבית שנלחמה עם נשק לצד צבאות ערב הסדירים, כנגד היהודים.

המסמך הסודי הגיע אל הקונגרס היהודי העולמי, ובינואר 1948 הציג הקונגרס את המסמך הזה של הליגה הערבית בפני האו"ם, בפנייה דחופה לעזרה, להגנת היהודים. אך נשיא המועצה לכלכלה וחברה של האו"ם, הנציג הלבנוני באו"ם, שארל מאלכּ, סירב לדון בעניין.

מאמר מוסגר: שנים אחר כך, בשנת 1984, יצא לי לפגוש באופן סגור את שארל מאלכ (1906-1987) בביתו הפרטי שבהרי המָתן בלבנון. יחד עם עוד כמה פרשנים לענייני ערבים ישבנו בגינת ביתו המפואר ודרשנו הסברים לגישתו האנטי ציונית ואפילו אנטישמית.

"ללבנון אין ברירה, היינו חייבים ללכת עם הקו הערבי," טען בפנינו מאלכ הנוצרי, שנוצריותו מחייבת אותו להיות אנטי-ישראלי עוד יותר מן המוסלמים.

כמו היהודים בחוק הטיהור האתני, גם הוא כנוצרי היה מחוייב להוכיח את נאמנותו ל"עניין הערבי והפלסטיני".

פרסום ראשון (ויחיד עד כמה שידוע לי) בזמן אמת של חוקי הטיהור האתני הופיע ב"ניו יורק טיימס" ב-16 במאי 1948, כאשר העיתון חשף בכותרת הראשית שלו, "יהודים בסכנה חמורה בכל הארצות המוסלמיות" את פרטי החוק המחריד המוצע בידי הליגה הערבית, עבור משטרים הערביים:

text of a law drafted by the Political Committee of the Arab League which was intended to govern the legal status of Jewish residents of Arab League countries. It provides that beginning on an unspecified date all Jews except citizens of non-Arab states, would be considered 'members of the Jewish minority state of Palestine.' Their bank accounts would be frozen and used to finance resistance to 'Zionist ambitions in Palestine.' Jews believed to be active Zionists would be interned and their assets confiscated.

אלא שאיש לא התרגש מכך, שכן פרצה מלחמת השחרור. זוהי עדות מן הזמן על המסמך, שעכשיו גם נתגלה בעצמו בארכיוני האו"ם.

מאז נקבר העניין. היהודים בעיראק, במצרים, בלוב, בתימן, בסוריה, בלבנון ומיתר מדינות ערב – גורשו, כספם הוחרם ונלקח מהם, והתוכנית בוצעה. כצפוי, ישראל קיבלה אותם מיד, אך, חזיז ורעם, במקום שיקברו אותה, הם דווקא בנו וחיזקו אותה, עד היום.

כאשר התקבלה החלטה 242 שהתייחסה אל הפליטים, הכוונה היתה, כמובן מאליו גם לפליטים היהודיים, אך מאז הצליחה התעמולה הערבית להציג את הפליטים כפליטים הערביים בלבד. ממשלת ישראל מצידה לא טרחה להעלות כלל את העניין, לא בהסכם השלום עם מצרים (רכוש יהודי מצרים) ולא בהסכמי אוסלו. באופן שערורייתי ממשלת ישראל קיבלה את עמדת הצד הלאומני הערבי, מבלי להתווכח כלל. פליטים יש רק פלסטיניים.

וכך כפתה הליגה הערבית חילופי אוכלוסין על ישראל, אותה ליגה שדרשה מן המשטרים הערבים שלא לאזרח אצלם את הפליטים הערביים מארץ ישראל (גם על כך יש מסמכים מקוריים), אחרת לא היתה כלל בעייה של פליטים פלסטיניים היום. 600 אלף פליטים ערביים שעזבו, כמעט מיליון פליטים יהודיים שעזבו, אך את האחרונים איש לא טורח לזכור, גם לא ממשלת ישראל.

לא בעיית פליטים פלסטינים לפנינו – אלא חילופי אוכלוסין שנכפו על ישראל בידי ממשלות ערב והליגה הערבית – זו צריכה להיות מהיום עמדתה של ישראל בכל פורום בינלאומי הסברתי או דיפלומטי. הגיע הזמן לפתוח את התיק הנשכח הזה, ולעשות איתו ועם היהודים שגורשו צדק. הם לא רוצים לחזור למדינות ערב (מי היה רוצה?) – הם גם לא דורשים פיצויים. הם דורשים צדק, הכרה באסונם, והכרה מאוחרת במקבילות הפליטות שלהם לזו של אחרים.

חילופי אוכלוסין שהיו, ולא ישתנו עוד. כמו בין הודו לפקיסטן, בין טורקיה ליוון ובולגריה, ועוד.

לפעמים נדמה שאחד השקרים של התעמולה הפלסטינית מנצח ומתקבע כאמת, אפילו במחנה שלנו, אך אמנות ההתקפה הנגדית מורה לנו: אין לוותר או להרים ידיים, והאמת היא כמו מים: ככל שתיחסם, בסופו של דבר היא תדלוף החוצה, אם על ידי העולם, אם על ידי ממשלת ישראל, או, לצערי, כפי שזה קורה עכשיו, על ידינו, אנשים פרטיים החרדים לגלות שלא רק אויביהם הונו אותם בנושא הזה, אלא גם ממשלות ישראל לדורותיהן.

* * *

יוסי גמזו

הַמַּסְבִּיר לַסַּרְחָן...

לִפְנֵי קְצָת יוֹתֵר מִשָּבוּעַ,

בְּיוֹם חֲמִישִי שֶעָבַר

פָּשְטָה בְּגוּש דָּן צַחֲנָה שֶחָווּהָ

רַבִּים וְהָרֵיחַ גָּבַר

וּמִי שֶחָשַב שֶקִּדּוּחַ

שֶל גָּאז בִּסְבִיבוֹת נִצָּנִים

אוֹ גַל שֶל חִטּוּי קַרְקָעוֹת שֶהָרוּחַ

נָשְׂאָה מִן הַכְּפָר הַיָּרֹק כִּצְנִינִים

הַיְשֵר אֶל חָטְמֵי אַלְפֵי אִיש הוּא בְּעֶצֶם

מְקוֹר הַמִּפְגָע הָאָרוּר –

טָעָה בְּגָדוֹל: הַסִּבָּה הַנֶּחְרֶצֶת

לַשְּטִינְק לֹא אֻתְּרָה בְּבֵרוּר.

אַךְ בָּהּ בַּשָּעָה הַכֹּה קְרִיטִית

הֻכְרַז עַל מוֹעֵד הַבְּחִירוֹת

וְכָל נִיחוֹחֵי הַבִּצָּה הַפּוֹלִיטִית

שֶל סְפִּינִים וְדִילִים, קְנִיּוֹת וּמְכִירוֹת

וּשְאַר תַּרְגִּילִים מַסְרִיחִים וְקוֹמְבִּינוֹת

בָּם אֵין מִי שֶלֹּא מִתְבַּזֶּה

בְּכָךְ שֶמַּבְאִיש וּמַכְפִּיש וּמַלְבִּין עוֹד

אֶת פְּנֵי יְרִיבָיו בְּאוֹתוֹ מַחֲזֶה

חוֹזְרִים לִזְרוֹת בֹּץ כְּמִנְהַג הָרוּטִינוֹת

שֶל שְמוּץ בְּלִי קִמּוּץ וְצִפְצוּף שֶל בְּלָזֶה

עַל כָּל סְיַג יָשְרָה – וּמֵרֹב שֶמַּצְחִין עוֹד

לֹא בָּא עוֹד כַּבֹּשֶׂם הַזֶּה.

וְכָל מִי שֶשּוֹאֵל פַּרְשָן אוֹרֵחַ

עִם צֶמֶד נְחִירַיִם מְדֻפְּלָם

מִן הַפָקוּלְטוֹת לְמַדְּעֵי-הָרֵיחַ

לוֹמֵד שֶבֵּין הַסִּרְחוֹנוֹת כֻּלָּם

אֵין צַחֲנָה קָשָה וּמְסֻכֶּנֶת

לִבְרִיאוּתוֹ שֶל אֵתוֹס מַמְלַכְתִּי

וְשֶל דֻּגְמָה לָעָם לְמוּד-הַחֶנֶק

מִזּוֹ שֶל הַסֵּאוּב הַמִּפְלַגְתִּי

שֶאִיש לֹא מִתְכַּוֵּן בּוֹ לְאִידֵיאָה

מִלְּבַד אִידֵיאָה פִיקְס שֶל כָּל אָחָ"ם

לִדְבֹּק, כְּשֵם שֶכָּל עַסְקָן יוֹדֵעַ,

מֵאָה עַכּוּז אֶל הַכִּסֵּא הַחַם.

כִּי כָּל עוֹנַת בְּחִירוֹת בָּהּ מִתְחַדֶּשֶת

מִלְחֶמֶת גּוֹג, מָגוֹג וְדֵמָגוֹג

עַל קוֹלוֹתֶיהָ שֶל אֻמָּה מוּתֶשֶת

מִצִּינִיּוּת שֶלֹּא תֶחְדַּל לַחְגֹּג

בְּהַבְטָחוֹת-בְּחִירוֹת שֶתְּפֻזַּרְנָה

בְּסְפִּיץ' זְרִיז-סְוִּיץ' שֶל כָּל נוֹאֵם קַל-פֶּה

שֶבְּלִי בּוּשָה תֻּשְכַּחְנָה וְתוּפַרְנָה

בְּרֶגַע סְגִירָתָהּ שֶל הַקַּלְפֵּי,

הִיא עוֹד עֵדוּת וְהוֹכָחָה בְּדוּקָה פֹּה

שֶאֱמוּנוּ שֶל הַצִּבּוּר שָבִיר

בְּצַחֲנָה פּוֹלִיטִית הַזְּקוּקָה פֹּה

יוֹתֵר מִכָּל לִמְטַהֵר-אֲוִיר...

* * *

עוז אלמוג

האם אנחנו באמת יותר אלימים?

נושא האלימות עולה אצלנו על סדר היום הציבורי ולא בפעם הראשונה. הוא טורד מנוחה משום שהתקשורת מרבה לסקר ולהבליט אירועים אלימים, כחלק מהמגמה הכללית להבליט את השלילה על פני החיוב. הרע מושך יותר תשומת לב מהטוב ולכן מקבל דגש תקשורתי. מקרי הקצה, שאותם מעצימה התקשורת, מתקבעים בזיכרון וצובעים את תודעתנו בחרדות מפני האסון שבפתח. ובחברה קטנה, סגורה, פטפטנית ורוויית טרגדיות, כמו החברה הישראלית, הנטייה הפסיכולוגית האוניברסאלית להוציא דברים מפרופורציות מקבלת חיזוק.

אבל יש גם שיקולים יותר ענייניים לדיון הפומבי באלימות. הדמוקרטיה הישראלית עוברת תהליך אבולוציוני ומחזקת את הפיקוח הפנימי על מוקדי חיכוך. המלחמה האזרחית באלימות היא חלק מהמלחמה בעוני, באפלייה, בגזענות ובאי שוויון. אין זה מקרה שהמושג "אלימות מילולית", שנעדר בעבר מלקסיקון העברית המדוברת, הפך בשנים האחרונות למילת מפתח בשיח הציבורי המרסן והמתריע.

אפשר כמובן לטעון שנושא האלימות מעסיק אותנו כי פשוט נעשינו אלימים יותר. האומנם? כלל לא בטוח שההכללה אכן במקומה. בכל חברה, ובעיקר בחברה המודרנית, מתקיימות במקביל תופעות סותרות. סביר שהאלימות גברה במקומות מסוימים ופחתה באחרים. למעשה, לעיתים הקטנת האש במקום אחד מבעירה אותה במקום אחר. כך, למשל, שחרור הנשים מכבלי בעליהם והמעבר שלהן לעצמאות כלכלית, הביאו לעליה באלימות כלפיהן, בעיקר במגזרים המסורתיים.

קשה להשיב בחיוב לשאלה "האם האלימות גדלה" בעיקר משום שאין לנו קנה מידה ובמקרים רבים אף לא נתונים השוואתיים. גם כאשר ניתן כבר למדוד, אנחנו לא ממהרים לעשות כן – כחלק ממגמת השטחיות והקיטש הפוקדת אותנו – ומעדיפים לשלוף אמירות החלטיות וצבעוניות שאין להן בסיס עובדתי. הנה כי כן, כדי לבדוק אם האלימות בכדורגל הישראלי אכן גדלה נדרש לספור אירועים על פני תקופה ארוכה (לפחות עשר שנים). כמי שמבקר בקביעות במגרשים, התחושה שלי שהמימצאים ממחקר מדעי כזה יוכיחו שהאלימות במגרשים דווקא פחתה – בין השאר בשל חוסר העניין בליגה, ירידה בביקוש לכרטיסים, עליה כללית בהשכלת האוכלוסייה ושיפור האצטדיונים. להערכתי, מה שקרה לאחרונה בכדורגל הישראלי הוא בעיקר תולדה של צירוף מקרים עגום. אינני מפחית חלילה מחומרת האירועים, אבל נזהר מלהסיק מהם לגבי המגמה הכללית.

למען האמת, קשה מאוד למדוד אלימות, ממכלול סיבות. סיבה אחת היא הקושי להגדיר את התופעה. כל תופעה תרבותית, ובכלל זה נורמות בתחום התוקפנות בין בני אדם, מותנית בזמן ובמקום. בעבר דו-קרב אלים בין אבירים על ליבה של אישה נחשב לגיטימי. היום אפילו קרבות שוורים נאסרו בשם ההומאניות. בעבר עונש מוות נחשב ללגיטימי ואילו היום רבים רואים בו ביטוי לברבריות פרימיטיבית.

ישראל היא חברה ישירה ופתוחה והדבר מקשה עוד יותר על תיחום של התנהגות נורמטיבית. כתבים זרים השוהים כאן, מתחלחלים מהשיח הישראלי הישיר, עד כדי בוטות, ומשפת הגוף האסרטיבית, שנתפסת אצלם כאלימה. אצלנו ישירות מתפרשת כביטוי לכנות, חירות וקירבה אנושית. אנשים אפילו מומרצים לנעוץ זה בזה מבטים – דפוס שבארה"ב נתפס כפלישה בוטה לרשות היחיד.

באופן כללי, היום, יותר מאי פעם, קיים גבול דק בין "האלים הלגיטימי" ל"אלים הבלתי לגיטימי". הכדורגל, למשל, שמייצר הרבה כותרות סביב אלימות, צועד בתחום האפור. האגרסיביות המוטבעת בו, כמו ברוב ענפי הספורט התחרותי, היא חלק בלתי נפרד מהמשחק ומהנאת הצופים. יש שיאמרו ששחקני הפועל רמת גן ובני לוד, שהתקוטטו אחרי שריקת הסיום, "בסך הכול" עברו מבעיטות בכדור לבעיטות ברגליים ובגוף... הרי אפילו ההבדל בין כרטיס צהוב לכרטיס אדום שנוי במחלוקת.

אז נעשינו או לא נעשינו יותר אלימים? לדעתי שורש הבעייה אינו האלימות דווקא. האלימות היא קצה סקלה של התנהגות אנטי-חברתית. הדיון בה מחמיץ את העיקר ובעצם גם מסיט מהבעיה העיקרית של ישראל, לאמור: תהליך ההתבהמות והוולגריזציה. הבעייה השורשית היא שנעשינו חברה סוציומטית של "אני ואפסי עוד".

מדוע זה קרה? אמנה בקיצור מספר סיבות:

התקשורת הישראלית נעשתה בוטה והיא לא רק מגלה סובלנות כלפי גילויי וולגריות אלא גם מאדירה אותם לצרכי רייטינג. תוקפנות גלויה וחבויה הפכה לשגרה בתוכניות הפולמוס, הריאליטי והשעשועונים למיניהם, והיא מהווה תבלין נפוץ גם בפרסומות ואפילו בתוכניות הילדים.

גם למהפכת המידע השפעה על התפשטות נגע הסוציומטיות. מי שנחשף מדי יום לאסונות בארץ ועולם, מפתח מנגנוני הגנה, כלומר נעשה עם הזמן אדיש ושווה נפש לעוול וסבל. יתירה מזאת, החברה המודרנית מאמנת את אזרחיה להחליף רגשות במהירות כפתור. יושבים על הכורסה, רואים זוועה, "עוברים לפרסומות" ואחר כך לגירוי הבא. קצת בוכים, קצת צוחקים, קצת כועסים, קצת מזדהים. כך הופכים הרגשות "לפיצוחים" וניגוב הדמעות נעשה שקול לניגוב חומוס.

זאת ועוד, בעולם רווי תקשורת, ההבדל בין דמיון למציאות מתחיל להיטשטש. האלימות המבוימת מתערבבת עם האלימות האמיתית והכול הופך לדרמה אחת, מתמשכת ודביקה. כשהחיים הם לא יותר מתיאטרון, האנשים נהפכים לקהל סביל, שמביט בעיקר קדימה ולא לצדדים.

גם המאבק הביטחוני המתמשך גובה מאיתנו מחיר התנהגותי. הטרור מאלץ אותנו לשלוח צעירים למשימות ביטחון לא קלות, הכרוכות בהפעלת יד חזקה. גם כאשר האלימות הצבאית מבוקרת ומוצדקת מההיבט המוסרי (מניעת הרג והצלת חיים), היא מותירה חותם ארוך-טווח של השפעות מצטברות, ולפעמים גם מתועלת להתנהגות אגרסיבית בחיי היום יום.

אם התקשורת והלחץ הביטחוני מקהים את הרגשות, החינוך, או יותר נכון היעדר החינוך, מולידים דור המתקשה להבחין בין טוב ורע. כשהמשפחה, בתי הספר, השירות צבאי, האקדמיה והמשפט קורסים – התוצאה היא קריסה מוסרית. ישראל מעולם לא היתה חברה מנומסת, אבל היום אפילו המילה נימוס נעלמה מהלקסיקון.

הדמוקרטיה המערבית מנסה לעדן תוקפנות ולהגדיל את רמת הקשב ההדדי ואת הנכונות לסלוח על חולשות אנוש, אבל בלי משים "מרוב הומאניות ורגישות" אנחנו מאבדים את היכולת ואת הרצון לבקר את הרשעים ולהענישם. כאשר נמנעים מלבקר ולהעניש כראוי, קשה גם לחנך דור עם רסנים מוסריים ורגישויות אלטרואיסטיות.

אבל מעל לכל מה שמניתי לעיל מתנשא גורם אחד חשוב, המשפיע יותר מכול על "הסוציומטיזציה" של החברה הישראלית. קוראים לו "קפיטליזם חזירי". נכון שתרבות היזמות והשוק החופשי העתירה עלינו שפע רב ורווחה, אבל היא נושאת עימה גם מפגעים סביבתיים של תחרות אגרסיבית, חמדנות, רדיפת בצע, רמאות, צביעות, רכושנות, קנאה, פערים חברתיים, חומרנות ואגוצנטריות. בחברה סוציומטית האלימות היא רק האדים שפורצים מתוך הסיר הרותח. אם נטפל מהשורש ביחסים שבין אדם לחברו, לא נזדקק ל"טקסי געוואלד" מתפלצים ועקרים על אלימות גוברת.

אהוד: פגשנו באחרונה בתקשורת ניסיונות אחדים הגובלים באיוולת כאשר את הרמת הקת של סמח"ט הבקעה על המנוול הדני הצעיר שבא לעשות דין לעצמו בציר-תנועה מרכזי שעליו מופקד צה"ל – הם קושרים עם חבורת התלמידים המטומטמים שעודדו בקריאות התפרעות את הקצין הנאצי המכה בהצגת "גטו", זו שאולי אליה לא היה צריך לקחת אותם כי בטמטומם הם הוציאו שם רע לאותו נוער של בתי-הספר התיכוניים, שראה את ההצגה וכנראה כן הבין אותה ונגעה לליבו.

אבל כנראה בישראל מסוגלים מנוולים, משלנו – לקשר בין שתי התופעות הללו ולצייר קצין יהודי הנלחם בשמנו על הגנתנו – בדמות גורו נאצי של נערים מופרעים, שכמובן אינם אשמים כי האשם, לפי המוחות המעוותים של ההיסטריה התקשורתית – תלוי בעיקר בקצין עם הכיפה והקת! – עיתון "הארץ" פירסם קריקטורה שלו בדמות הדומה ליהודי המצוייר ב"שטירמר" ובעיתונות ערבית מסויימת.

* * *

ניצן הורביץ

הרוצח

מוצאי שבת, עוד לא 11 בלילה, וכבר אני במיטה, סחוט מעייפות. אמנם שבת, אבל כמה שעות קודם עוד עמדתי באיזו הפגנה שנמשכה המון זמן, בשמש של תחילת אוגוסט, והשעון המעורר בנייד מכוון על שעה די מוקדמת בבוקר, אז הלכתי לישון. הטלוויזיה עוד היתה פתוחה, וככה פתאום אני שומע, כמעט מתוך חלום, איזה דיווח עצבני, סוג של מבזק מהשטח. הרוגים, פצועים, המון דם, מגן דוד אדום. הגברתי. תל-אביב, רחוב נחמני. בר. לא, לא בר, מתקן הכתב, מועדון. מקום מפגש של... וכבר ידעתי.

תפסתי את החולצה שליד המיטה, והתלבשתי בריצה במדרגות. עוד דקה אני שם, אמרתי לאחד הפעילים שכבר הספיק להגיע והתקשר בקול שבור. מוציאים אותם באלונקות, זה ילדים. סע סע, דחקתי בנהג המונית, ותגביר את הרדיו. אנחנו מקבלים עכשיו דיווח על מיספר רב של נפגעים, כולל הרוגים, אני מדגיש – כולל הרוגים, כנראה במועדון של... היסוס קל... כנראה בבר, ששימש מקום מפגש של...ו אפילו ברגע האיום הזה, המילים עצמן מעוררות מבוכה, מתנצלות. הומואים ולסביות.

זכרתי היטב את דירת המרתף הזו בנחמני. "בית האגודה". כל כך הרבה דיונים ופעילויות, כל כך הרבה שנים. עוד לפני שהיה "מרכז גאה" בתל-אביב, ו"בית פתוח" בירושלים, ומצעדי גאווה בחיפה ובאילת, ושלל ארגונים ומקומות בילוי, וחוקים בכנסת ועיתונים ואתרים, עוד לפני שהיה בכלל אינטרנט, היתה הדירה הקטנה הזו. שם הכול התחיל. לא פאב, לא בר, לא מועדון. דירת מרתף קטנה, עשר מדרגות מתחת לכניסה של הבית המשותף בנחמני פינת אחד העם. העברנו שם לילות בוויכוחים סוערים על אופיו של מצעד הגאווה הראשון, על איך בכלל יקראו למצעד הזה, ועל מה הגאווה, על התגובה הראויה להכפשות והתקפות שנאה, על המאבק בשר מסית, רב מקלל, או ראש עיר אטום, והיו כל כך הרבה כאלה לעזאזל, ועל תקציבים, על חינוך, על נוער.

ופעם בשבוע, במוצאי שבת, היה בא לשם נוער. ולמפגש הזה של בני הנוער, בדירת המרתף הקטנה, שאין עליה שום שלט ואין בחוץ שום תאורה נוצצת, סתם דלת כניסה בתחתית של חדר מדרגות בבניין ישן, קראו "ברנוער". אלא שהדלת הזו במרתף היתה הפתח למקום היחיד בכל העולם כולו שהנערות והנערים האלה היו יכולים להיות בו מי שהם באמת. בלי פחד, בלי לחץ, בלי חשש. נערה כמו ליז, בת 16, מחולון.

הוא ידע בדיוק לאן הוא נכנס, וירה בהם אחד אחד. לא בצרורות. אחד אחד. כיוון וירה. בקור רוח, במיומנות של מי שיודע היטב להשתמש בנשק. רעול פנים, לבוש שחורים. אחד אחד, בלי לפספס, ואז פנה אל הדלת, יצא, ונעלם. מוצאי שבת, מרכז תל-אביב.

והיו שם מדריכים. כאלה שבעצמם באו לברנוער כמה שנים קודם לכן, מסירים את השיריון הבלתי-נראה אך הכבד כל כך, שאותו הם נושאים בבית ובבית הספר וברחוב, ולערב אחד פוגשים חברים ומחייכים, משתחררים קצת, מתנהגים כמו שחבר'ה בגילם אמורים להתנהג. מדריך כמו ניר, בן 24.

תנו לו להיכנס, הוא חבר כנסת. כבר פינינו את כל הפצועים, יש שם המון דם, מחפשים אותו בחצרות, ההורים לא יודעים. יניב, ומייק, ושאול ודרור ודורי ועוד פעילים מרכזיים מעדכנים את החברים ואת הקהילה. בשדרה ליד כבר מתקבץ קהל גדול מול מחסומי המשטרה. נרות על הרצפה, דגלי גאווה. בצד השני של הרחוב החסום – התקשורת. זו שנאה צרופה, אמרתי לגדוד המצלמות בתגובה ראשונה. פשע שנאה, האירוע הקשה ביותר שידעה הקהילה הגאה בישראל. פשע כלפי נערות ונערים תמימים ששוכבים עכשיו מדממים בבתי החולים, ושנאה של החברה השפויה כולה. נערות ונערים, שהיו בין הוריהם כאלה שסירבו לבוא לבית החולים, לאחר שגילו את נסיבות הפגיעה בילדים שלהם. ההתנכרות הזו מצד חלק מההורים, הורים? זרים גמורים, הכאיבה אפילו יותר מהכדורים שירה הרוצח.

ואז פתאום נזכרתי, כמה שנים קודם, כשעשרים מטר ממני, במצעד הגאווה בירושלים, פרץ אדם עם סכין שלופה ודקר שלושה, שחשבתי שזה השיא. שיותר גרוע מזה לא יכול להיות.

השדרה כבר היתה מלאה. מישהו מהפעילים הושיט לי מגאפון. מעליו הרימו שלט: "מסיתים, הדם על הידיים שלכם."

התחלנו לצעוד. ניצן, הכהונה שלך בכנסת תשתנה מהלילה הזה, אמר לי מייק המל, יו"ר האגודה. והוא צדק, אבל הלילה הארור לא נגמר. הוא לא נגמר במאבקים מרים מול ממשלה אטומה שהפרה את רוב ההבטחות שפיזרה לאחר הרצח, וגם הפילה, אחת אחת, בקור רוח, במיומנות פוליטית אכזרית, את הצעות החוק שהגשתי לשיוויון, לאיסור אפלייה, למאבק בהסתה. הלילה הזה לא נגמר עם כל מכתב שקיבלתי מנער מבני ברק או צעירה מנצרת, וגם מאדם מבוגר בתל-אביב, שקיבלו מכות רצח מאבא, משכן, מבריון ברחוב. ולא העזו לספר לאף אחד, רק לי. ואלה שהעזו, והלכו למשטרה, הושפלו שם כאילו הם עצמם הנאשמים. שום אדם איננו אי, כתבתי לפני כמה שבועות, ובשנים האלה בכנסת הרגשתי את זה על בשרי ממש, וכשקיבלתי איומים ברצח, והוצמדו לי מאבטחים, ונערכו חקירות ועוד כל מיני דברים שקרו ואי אפשר לספר, הבנתי שהשחר עוד רחוק.

אחרי כמה חודשים נעצר חשוד: עולה מארה"ב, איש המארינס לשעבר, תושב ההתנחלות שבות רחל. ג'ק טייטל שמו. הוא נתפס על חם כשהדביק כרוזים בירושלים בשבח הרצח בברנוער וקרא ליהודים מאמינים ללכת בעקבות הרוצח, לחקות אותו. את הרוצח הוא כינה בכרוז "הדוב השחור", וחתם בשם "חבורת שליסל": על שמו של הצעיר החרדי, ישי שליסל, שדקר את המשתתפים במצעד הגאווה בירושלים. בכיסו היה אקדח טעון, ובביתו התגלה נשק. הכול התאים. אגב, הוא גם הודה ברצח, התגאה בו. לבסוף התברר שהתרברב ברצח לו לא, והורשע "רק" ברצח שני פלסטינים בשטחים, שיגור משלוח מנות ממולכד בפורים למשפחה של יהודים משיחיים שפצע קשה את הילד, והטמנת מטען חבלה בביתו של פרופ' זאב שטרנהל. ערבים, הומואים, שמאלנים – כולם היו על הכוונת שלו, אבל הדוב השחור עדיין מסתובב חופשי. הלילה לא נגמר.

אלא שדווקא מתוך הלילה הארוך הזה, אני רואה את התקווה. מרטין לותר קינג אמר "רק כאשר חשוך מספיק, יכול אדם לראות את הכוכבים," ואני רואה אותם. דווקא מתוך הלילה הזה, אני רואה אותם: אני רואה את השינוי האפשרי, אני רואה את המאמץ האדיר של שנים של עבודה, של כל כך הרבה אנשים מצויינים, בכל התחומים. אני רואה איך מעמדת מיעוט, עם מעט מאוד משאבים, מול כוחות מאוד חזקים, הפעילות רק הולכת ומתגברת. בבתי הספר, ברשויות המקומיות, בתקשורת, בצה"ל, בבית המשפט – המאבק על סובלנות, פתיחות, הבנה, קבלת האחר. אני רואה את אלפי הפעילים בארגונים השוקקים: הארגונים לזכויות האדם, לצדק חברתי, למאבק בכפייה דתית, וארגוני הקהילה הגאה כמובן. ואני חושב כמה עוד נוכל לעשות אם רק נהיה רבים יותר, אם יהיו לנו תקציבים, סמכויות.

יומיים אחרי הרצח, יזמתי דיון מיוחד במליאת הכנסת. "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ," אמרתי שם. וכך אכן היה. החקיקה האנטי-דמוקרטית, המערכה נגד הארגונים, ההסתה, השנאה – בשום רגע לא הורדנו ראש. להיפך. רק גדלנו והתחזקנו והגברנו את הפעילות, ולכן אני אופטימי. אני יודע בדיוק מול מה ומול מי אנחנו עומדים, ואנחנו יכולים לנצח אותם. אני מכיר מקרוב אלף מקרים, אני לא נאיבי וראיתי את הדברים במו עיניי, ובכל זאת אני אופטימי כי אני יודע מה אנחנו עושים. ולכן אני ממשיך. כי השינוי אפשרי והוא בידינו, ועוד מעט הוא יהיה ביד של כל אחד מכם.

זהו, זה מה שרציתי להגיד לכם בימים המשוגעים האלה, כשהכנסת מתפזרת, והכל רותח ותיכף נלך לבחירות. עוד נדבר על הבחירות האלה, ועל ההתמודדות שלי במרצ, ועל כל התוכניות שלנו. אבל בינתיים תזכרו, כמו ששר שלום חנוך: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

להתראות,

ניצן

ציטוט מתוך "אתר הבית של ניצן"

* * *

אלישע פורת

"קורבן תנאי העבודה הפרועים"

כל ביקור שלי אצל צביה רותם, מנהלת הארכיון בעין החורש, מניב סיפור מעניין. וכך היה גם הפעם. צביה סיפרה לי סיפור עצוב מימי הראשית. סיפור על צעיר מצוין, מראשוני קיבוץ "הסולל" בפתח תקווה, שלא זכה, ומת בצעירותו, על משמרת עבודתו, בשל "תנאי העבודה הפרועים". כיוון שחברי "הסולל" מפתח תקווה התפלגו לקיבוצים בית אלפא ועין החורש, וכיון שגם הם כבר לא איתנו, קל להבין מדוע נשכח האיש, חנניה גורביץ, ומדוע נשכח סיפורו.

מתנדב ארכיון פתח תקווה, זלמן חיימוב, פנסיונר של התעשייה האווירית, שוטט לפני כארבע שנים בבית העלמין סגולה, ומצא מצבה שעוררה את סקרנותו. הוא פנה במכתב לארכיון "יד יערי", שהפנו אותו לארכיון עין החורש. וכך חזר סיפורו של חנניה אל הקיבוץ שלא זכה להצטרף אליו, לאחר 80 שנה... גלגל ההיסטוריה מסתובב, אבל הקצב שלו תמיד מפתיע. על לוח המצבה נחקק חנניה גורביץ, נהרג בעבודה, קרבן תנאי העבודה הפרועים. חבר לקיבוץ השומר הצעיר "הסולל". 20 בינואר 1932, פתח תקוה.

רחל שכטר, ארכיונאית מסורה בארכיון עין החורש, שהיתה חברת "הסולל" בעצמה, שמרה על תמונה נדירה – 'פוסט מורטם' – של חנניה, השוכב מת, מכוסה בדגל הקיבוץ, שעליו רקומות המלים: ההסתדרות הכללית של העובדים, בצריף במחנה "הסולל", ובחלון מציצים פניהם הדהומות של חברי הקיבוץ. אולי בשל המחווה הזו, של הכבוד שחלקו לו במחנה, נוצר ההפרש הזעיר בתאריכים. רחל רשמה על התמונה 1931, ובפרסומים הרשמיים נדפס סוף ינואר 1932. אבל אפשר מאד שרחל שכטר שכחה את התאריך המקורי. האם רחל היא שצילמה את התמונה המדהימה?

בעיתון הבוגרים של השומר הצעיר, "השומר הצעיר", מה-1 לפברואר 1932, נדפס: חנניה גורביץ, חבר לקיבוץ "הסולל" מת ממקרה אסון בשעת העבודה. הוא לקח בידו, בנפחייה של ש. וודובוז, את מכונת-הקידוח החשמלית ובו ברגע נפל מת.

לפי דברי הרופאים קרה האסון מחמת רטיבות הקרקע, שעליה עמד. בן 23, חבר קן וילנה, עלה ארצה לפני שנתיים, (1929) בעצם ימי המאורעות (תרפ"ט). עבד בפתח תקוה ובכרכור. זיכרו איתנו.

ובידיעה מפורטת יותר, בעיתון 'דבר', נדפס ב-21 בינואר 1932: אסון התפחמות בפתח תקוה. אתמול נתפחם בפתח-תקוה, ע'י מכת-חשמל, חנניה גורביץ, חבר קיבוץ השומר הצעיר "הסולל". האסון קרה במסיבות אלו: גורביץ עבד בנפחייה של ש. וודובוז, לקח בידו את מכונת-הקידוח החשמלית ובו ברגע, רק צעק פעם פעמיים, נפל ומת. [כאן יש שיבוש דפוס ונכנסה שורה שלימה מידיעה אחרת...]. מאמצי הרופאים שבאו כעבור רגעים אחדים למקום, עלו בתוהו. לפי דבריהם, קרה האסון מחמת רטיבות הקרקע שעליה עמד המנוח. מקום העבודה נסגר לשם חקירה.

המת הובא לקיבוץ ומשם יצאה הלוויה ב-7 בערב ובהשתתפות מאות פועלים. ליד בית הפועלים הספיד את המנוח הח' גרבובסקי בשם מועצת פועלי פתח תקוה, שקרא תגר על ההפקרות מצד הממשלה והמעבידים כלפי חיי העובד. (לימים היה הח' גרבובסקי לח"כ מאיר ארגוב, מבכירי מפא"י, חבר מועצת העם, יו"ר ועדת חוץ וביטחון ועוד).

ואני מרשה לעצמי לעצור כאן את הציטוט ולשאול: האם במהלך ההפגנה-ההלווייה הזו, בשעת ערב מאוחרת, נזרק המשפט המסעיר לאוויר: קרבן תנאי העבודה הפרועים? משפט מצויין, מדוייק, מוחה, תובעני מאוד. היה אז ברדק גמור בתנאי העבודה בארץ, והפועלים הצעירים הם ששילמו עליו בחייהם. האם החבר גרבובסקי עצמו, מזכיר מועצת הפועלים, שלימים עלה לגדולה במפא"י, הוא שזרק את הסיסמה לחשכת הערב העצובה?

ואני חושב לעצמי, רווק, לא הקים לא משפחה ולא זכר, שרק בדרך מקרה מבורך עלה המתנדב מארכיון פתח תקווה זלמן חיימוב על מצבתו החידתית, ובעצם העלאת השאלה מיהו ומהו, ששלח לארכיון גבעת חביבה, ברא לו חיים שניים, חיים ארכיונאיים, חיים של תיקי נפטרים נושנים ומצהיבים, שיש בהם איזה פיצוי זוטא על השכחה שעטתה את חייו. מתחת להודעה בעיתון "השומר הצעיר" נדפסה מודעה של השתתפות באבל, בנוסח הנמלץ והנאיבי של ראשית שנות השלושים: עטופי-אבל אנו למותו של אחינו חנניה. לקיבוץ – בהמשך עבודה ובנין –ניחומים!

ובעיתון "דבר", עיתון ההסתדרות, נדפסו שלוש מודעות אבל, ב-25 בינואר 1932. בראשונה משתתפים באבל הקיבוץ ובצער ההורים השכולים פועלים מפתח תקווה שכנראה קשרו קשר קרוב עם הקיבוץ במושבה. בשנייה, בסגנון קצר ומברקי, משתתף באבל "הסולל" קיבוץ השוה"צ כרכור, שהיו בו חברים יוצאי ליטא. ובשלישית משתתפים באבל שני חברים מירושלים הרחוקה... ובגיליון נוסף מתפרסמת מודעת אבל גדולה של משקי תנובה פתח תקווה. ההנהלה והעובדים כמובן. וכן קיבוץ נוסף שולח השתתפות, חברי קיבוץ "הבונה" בשריד. ממש מכל קצות הארץ שלחה תנועת השוה"צ את תנחומיה לקיבוץ "הסולל".

למי שלא מצוי בהוויית הימים ההם, קצת קשה להבין איך זה שהתנחומים אינם מופנים אל המשפחה אלא אל החברים. אבל זה היה צו השעה. את ההורים השארנו מאחורינו שם! באירופה הדוויה. ואם הבנים נופלים על משמרתם כאן – יש לנחם את החברים ולחזק את ידם שימשיכו בקרב הבניין על הארץ!

גם לווייתו, שהפכה כנראה להפגנת מחאה זוטא של פועלים, לא סייעה לשימור זכרו. וגם לא הציון בכל העיתונים שהוא עלה ארצה בעצם ימי המאורעות, ימים שהעלייה נעצרה בהם לחלוטין, גם זה לא סייע לשימור זיכרו. מעניין מי הוא שניסח על המצבה את הנוסח המאשים: קרבן תנאי העבודה הפרועים. ואולי הצילום הייחודי שהותירה אחריה רחל שכטר, אם יתפרסם בציבור, צילום 'פוסט מורטם' משובח, של חנניה השוכב ונראה ממש כמו חי. כשהייתי ילד סיפרו לנו הוותיקים על החשמלאי הראשון של הקיבוץ, דוד צוקר ז"ל, שמת ממכת חשמל בתוך הבריכה של מגדל המים. אף הוא נשאר יפה ותמים וראוי לצילום 'פוסט מורטם'. ומה על כל הסיפורים האלה על התפחמות? אולי הצילום הזה הוא שיסייע לשימור זכרו.

תודתי לצביה רותם מארכיון עין החורש.

* * *

יוסף דוריאל

כשקברניטי הביטחון מוכים בעיוורון צבעים

הוויכוח העקר סביב טענות ראשי המוסד והשב"כ על סיכול הסכנה מאיראן חושף, שוב ושוב, את עיוורון הצבעים של קברניטי הביטחון, כולל שלהם עצמם: הם רואים את הפתרון הדרוש למשבר כאילו בשני צבעים בלבד – שחור או לבן, וכמו בוויכוח על האינתיפאדה – רק בבחירה בין פתרון צבאי לפתרון מדיני. טענותיי שביטחון לאומי בנוי על שבעה מישורים מקבילים עדיין לא נקלטו.

מבחן קבלה לקורס טייס מתחיל מניפוי עיוורי צבעים, שלפעמים לא מודעים שאינם קולטים את כל שבעת צבעי הקשת. הלוואי שאפשר היה לעשות זאת למועמדים לניהול הביטחון הלאומי שלנו. כי גם כאן קיימים שבעה מישורים בהם יש לפעול, במקום להסתפק באבחנה של שחור/לבן בין פתרון צבאי לזה המדיני. לא איכנס כאן לתיאור סך המישורים שמרכיבים את הביטחון הלאומי, אותם הצגתי במפורט בספרי "ללמוד מהחיים", ואסתפק רק בהצבעה על פעולה במישור אחד, בה יש לנקוט מול הסכנה האיראנית, לפני המשך הדיבורים העקרים על תקיפה צבאית (ברמזים של "תחזיקו אותי") – או המשך הדיפלומטיה של התמקחות מילולית עם רמאי השוק הפרסי.

כבר לפני תשע שנים, עם תחילת ההתקפה האמריקאית על עיראק, קיבלו נשיא ארה"ב וצוות יועציו תזכיר מפורום ותיקי מלחמת העצמאות של ישראל – מלומדי הניסיון ממלחמות האזור – ובו המלצה לפעולה הראשונה שיש לעשות עוד לפני ואף במקום כיבוש בגדאד.

פעולה זו, הנדרשת כיום יותר מאז, היא במישור הגיאופוליטי, שאין בה שום סיכון לארצות המערב: לחדש את זרימת הנפט בצינור ההיסטורי מקירקוק של כורדיסטן לנמל חיפה – כמוצא ראשי של ייצוא הנפט העיראקי למערב. לא צריכה להיות שום בעייה לארגן כוח שיטור משותף לכורדים, לממלכת ירדן ולישראל שיאבטחו את תוואי הצינור, לתועלת כל השותפים למהלך. זה ישחרר מיד את מסלול אספקת הנפט למערב מאיום הסתימה במיצרי הורמוז, המעברים הלא-בטוחים במיצרי בב-אל-מנדב ובתעלת סואץ, ובנוסף לכך – חיסכון של 5,000 ק"מ שייט המכליות בכל כיוון. לא אעלה על הכתב את ההשלכות האחרות שייצור מהלך גיאופוליטי זה (אם נדע לנצלו), אך לא קשה לדמיין אותן.

תחת הכותרת של "פורום מבוגרים אחראים", בחתימת אישים מוּכרים, נשלחה הצעה מפורטת בנושא לנשיא פרס – לפני פגישתו האחרונה עם הנשיא אובמה, וחבל מאוד שלא הועלתה לדיון, שלא היה סותר את המדיניות העקרונית של ארה"ב. גם ראש הממשלה נתניהו מודע לתוכנית זו, שניצולה הנכון יכול לשתק את תכנית הפצצה האטומית של אחמדינג'ד, ללא סיכון חיל האוויר שלנו, ומבלי להרגיז את כל העולם.

מעליב ומדאיג לשמוע את רמת הוויכוחים עם מי שמילאו תפקידי מפתח בביטחון הלאומי, החושפים את שטחיות הבנתם בתיכנון אסטרטגי. אני עדיין מצפה למבוגר האחראי בהנהגת המדינה שיבין דברים פשוטים אלה ויעשה איתם משהו.

* * *

מתי דוד

ארץ נהדרת בגליל המערבי

"העולם גדול וניצחי, האדם קטן וזמני, לכן המרוץ התמידי לראות מירב אפשרי."

פסוק זה כתבתי בראש כל החוזרים והתקצירים שהכנתי וחילקתי להמוני התיירים הישראלים, אותם הדרכתי בעולם, במהלך למעלה משלשים שנה. ואולם, בנוסף להדרכת תיירים בחו"ל, המשכתי להנאתי לטייל גם בישראל על פי הסיסמה: "סע וטייל במרחבי ישראל."

גם מי שמחובר כמוני באופן קבוע ואינטנסיבי לתקשורת ולאקטואליה, כולל הדחף להגיב על האירועים בכתיבת מאמרים, זקוק מדי פעם להפוגה קצרה משגרת עיסוק זה, כדי לטייל במרחבי ישראל, על מנת להתאוורר, ליהנות, מהטבע, ולראות את ישראל הטובה והמתפתחת שמחוץ לתקשורת המכסחת. אין שום קשר בין מה שקוראים ורואים בתקשורת לבין המציאות בשטח.

הפעם יצאנו לגליל המערבי, לאחר היעדרות של שנים. מצאנו ארץ נהדרת, מפתיעה מלהיבה ומתחדשת. עשינו היכרות מחודשת עם מקומות ואתרים מוכרים, אבל מפתיעים בשינויים חיוביים של התפתחות. גילינו גם אתרים חדשים ומרתקים שלא הכרנו. זהו דיווח קצר, בתוספת המלצה לבקר וליהנות מהגליל המערבי. אל תשכחו שיש לנו באמת ארץ נהדרת במציאות, ולא רק "ארץ נהדרת" וירטואלית של סטירה עוקצנית בטלוויזיה המסחרית. כל האזור צבעוני ירוק ופורח. שדות, עמקים, מטעים, חורשות ורכסי הרים, פסיפס חקלאי ואנושי בריא ויצרני שבו ישובים יהודים, נוצרים, דרוזים ומוסלמים.

ביקרנו במושבים נתיב השיירה, בצת ובן עמי. שלושה מושבים וותיקים ומבוססים שיש בהם חדרי אירוח (צימרים) יפים, מעוצבים, מטופחים ומרשימים בגינון הסביבתי ובשירותים מגוונים איכותיים. בכל המושבים ישנן מסעדות מקומיות, אטרקציות ופעילות לילדים. שלושת המושבים קרובים לצומת כברי. בצת מצפון ליד שלומי. בן עמי ממערב, סמוך לנהריה, ונתיב השיירה מדרום לכברי. שני הצימרים שהכרתי והתרשמתי במיוחד היו "מעוף הציפור" בנתיב השיירה, ו"פנינה בבצת". באזור ישנם יישובים נוספים ובהם עשרות צימרים נוספים. במושב בן עמי ישנה שכונת וילות (הרחבה) מאוד יפה ומעניינת.

"גני אלמונה" בג'וליס

אתר מיוחד במינו של משפחה דרוזית. גן בכמה מפלסים, כולל מפלים, צמחייה, פינות תצפית וישיבה, מושבים ופסלי עץ מגזעים, אוירה מיוחדת. המקום הפך אתר לביקורי תיירים מחו"ל. שמו ויופיו של המקום עובר מאוזן לאוזן ללא שום פירסום. מומלץ מאוד. 052-4318414. "גני אלמונה" הם בכפר ג'וליס שהוא בפועל צמוד לכפר ירקה. ברקע מתנגנת מוסיקה מרגיעה ונעימה. אביו של בעל המקום היה הדרוזי הראשון שהתגייס לצה"ל. בעל המקום שמו נג'י. בן גוריון פגש במקום את המנהיגות הדרוזית בשנת 1953.

מרכז המזון בירקה

מרכז מסחרי ענק בכפר הדרוזי הגדול בשטח של כ-5,500 מטרים רבועים ובו כל מגוון העצום של המוצרים והמותגים של מוצרי מזון וכלי בית. מיבנה מודרני, מעוצב ונקי מאוד (גם השירותים למופת) כולל מסעדה של שירות עצמי. 260 עובדים שמחייכים, כולם עם חולצות צהובות. כל השלטים והתוויות בעברית. מחירים זולים בהרבה מכל מה שאנחנו מכירים. לדברי מנהל המקום, עיסם, קרוב ל-60 אחוז של הלקוחות הם יהודים מהצפון ומכל הארץ. מומלץ לבקר. היזמים והבעלים הם משפחת חמודי, דרוזים מירקה. המשפחה בונה עכשיו מרכז קניות נוסף של שבע קומות בנצרת עלית.

אגם מונפורט במעלות

אגם מלאכותי שבסביבותיו גינות ומדשאות מוצלות, מסביב לאגם יש טיילת נקייה ונעימה לטיולים. ניתן לשכור סירות פדלים להנאת הילדים. במקום יש מבנה ובו מרכז החלקה על קרח, ומכוניות חשמליות קטנות לילדים. יש חנייה בשפע. האגם מחוץ למעלות.

דרך סלולה חדשה מהישוב מנות למצפה הילה

דרך באורך כ-4 ק"מ בנוף הררי יפה ומהנה. ביישוב מנות ניתן לשכור אופניים חשמליים. כיוון אחד בעלייה, בהמשך אפשר להתחבר ממצפה הילה לכפר מעליה ומשם למעלות.

מערת הקשת ליד קיבוץ חניתה

מתוך היישוב שלומי עולה ומטפסת הדרך אל הקיבוץ חניתה שבסביבתו ישנו אתר מסודר שהוכשר ע"י קק"ל, כולל חנייה. שילוט ותצפית נהדרת שמשקיפה אל חוף הים. ישנם שבילי הליכה מסומנים. מומלץ מאוד. בחניתה ישנו מוזיאון לתולדות המקום. [טיפח אותו בן-דודי יונה בן עזר ז"ל. – אב"ע].

הבית האמנותי המיוחד במושב שבי ציון

בחזית הבית של משפחת זילברנגל בסימטה היוצאת מהרחוב הראשי דרך החוף, קרוב לים, ישנם עשרות פסלים של נשים בלבוש צבעוני וכובעים רחבים, מחוברים כחלק מגדר נמוכה. גם בחצר הפנימית פסלונים נוספים. אתר מיוחד במינו. רואים חופשי מבחוץ. מומלץ מאוד.

*

על פי המלצתו של מבקר המדינה, פתח היועץ המשפטי לממשלה בדיונים דחופים בדבר האפשרות לחקירה פלילית בפרשה [של הרפז-אשכנזי], לאור מידע חדש. מאמר זה כתבתי לפני חודשיים.

מתי דוד

http://www.news1.co.il/ArticlePrintVersion.aspx?docId=69733&subjectID=3

* * *

רותי האוסמן-טרדלר

עמוס עוז: אב-בן וההיעדר המתמיד

על "אבא" – מתוך הקובץ "בין חברים"

ושוב כותב עמוס עוז על מקורותיו: כי אדם הוא תבנית נוף גידולו. בסיפור "אבא" יוצא משה ישר, ילד חוץ מהקיבוץ, לבקר את האב החולה, ומולו ה"אב" הרוחני – המדריך דוד דגן. הנסיעה אל האב היא מסעו של הנער אל גילוי האמת של זהותו החדשה כילד חוץ, המנסה להסתגל לחוקי הקיבוץ הנוקשים.

שני ספריו האחרונים "תמונות מחיי הכפר" ובו מראה דקדנטית של "המקום", והספר החדש "בין חברים" – מבטאים את אותה אלגיות המשלימה עם היש, ואולם בספר האחרון זו  תמונה של השלמה, מעין הסתגלות שבהכרח למה שאי אפשר עוד לתקן.

ההבדל הוא במידת היכולת להבליג על אי הסדר והנורמות "המקובלות" באותו ה"מקום", שהוא גם כאן, הקיבוץ, ולהשלים עם קיומם.

לא במקרה עטיפת הספר החדש זהה כמעט לעטיפת ספרו המכונן " ארצות התן" (1965) שבו צפונים, כגוזל בקינו, כל המוטיבים שילכו ויתפתחו במהלך יצירתו. אז כתב את הסיפורים אדם צעיר, רדוף-תאוות-הסיפר, ועל כן התיאורים מפתיעים, פורצי דרך וכתובים בעט רותח. ואילו כאן –הכותב הוא אדם מבוגר ושבע תהילה, אבל כל המוטיבים המרכזיים נותרו בעינם, וחרוטים בבשרו.

אם תחילת היצירה היתה בסימן "שיר השירים של הכוח המדמה", הרי כאן המספר הוא "קוהלת" (מקיבוץ יקהת), היודע כי "הולך סובב ובא הרוח ואל מקומו שב הרוח." ושוב עולה התימה של הבן מול האב בכל מה שכתב הסופר. אמנם היא סופחת אליה צבעים שונים, אך היא קיימת במכלול היצירה, החל בסיפורי "ארצות התן", כאמור, דרך הרומן לבני הנעורים "פנתר במרתף" והספרים "מנוחה נכונה" ו"קופסא שחורה", שבהם בולטת הבעיה בכל תקפותה. "סיפור על אהבה וחושך" – הכול התעגל והתמלא, והתפרס כאפיקה רחבת אופקים, בסימן ההומאג' לאם הנעדרת, מעין "משלי עמוס", אם נרצה.

ב"דרך הרוח", שפתח את המאבק אב-בן, האב שמשון איש נוקשה, מראשוני הקיבוץ, אינו מסוגל לקבל את העדינות והכוח הפיוטי של בנו גדעון ש"חוטא בכתיבת שירים". הוא מצביע עליו כעל ילד מפונק. גדעון, צנחן שעומד לצנוח, שיודע כי עליו לרצות את האב המתנכר, נכשל ומסתבך עם שתי החופות, בגלל רצונו העז לזכות באהבת האב, ואז הוא נתקע על כבל החשמל, תלוי בין שמיים וארץ, ממתין לגורלו, בעוד עקביי נעליו נחרכים. והאב , בראותו את הבן על כבל החשמל – הוא מיידה בו אבן גדולה וצורח לעברו, "פינוקיו, תקפוץ." הרי אסור שכל הקיבוץ יראה, ועוד ביום העצמאות, שהבן שלו לא עמד במשימה, כיאה לבנו של שמשון שיינבוים, מהמייסדים.

גדעון התלוי רואה את אחיו למחצה, זכי, ילד פרא וצאצא לא חוקי של האב, המטפס כביכול להצילו ובאמת כדי לקבע את הבכורה שלו על פניו – והוא בוחר להיצמד אל חוטי החשמל ולקבוע את רגע מותו. שום ירידה ארצה, למול האב המנוכר – לא תושיע אותו. הוא ענף גדוע מראש. יותר מאוחר לא "המית" ע.ע. את הבן אלא צייד אותו בכוחות שמאפשרים לו לבטא את ייחודו למול דרישות האב המחמיר, המנוכר.

הפעם הבן, משה ישר, כבן 15, הוא ילד חוץ שאימו נפטרה בהיותו בן 9 ויש לו אב ביולוגי, סיעודי, שאותו הוא רוצה לבקר, למרות המבטים המעוקמים ששולחים אליו המדריכים בקיבוץ, כי העבודה בלול, מבחינתם, קודמת לכל, אפילו למצוות כיבוד אב. המדריך, (שדומה באופן מפתיע לשמשון שיינבויים מ"דרך הרוח") אומר לו: כבר חשבנו שאתה שכחת מאיפה הגעת ותהיה מסור לקיבוץ, אבל הנער הצעיר, שלא כמו גדעון, לא מוכן להתעלם מהמחוייבות המשפחתית, למרות שהוא נכנע לסמכות המדריך, ולכן מתירים לו לצאת בארבע אחה"צ, לנסיעה, ולחזור בו בערב כדי לא לאחר למחרת ללול, לאסוף את ביצי התרנגולות.

איש בקיבוץ לא מתריע שאין לגזול מה"ילד-חוץ" הזה את הזכות לבקר את אביו, כי מה שלא מועיל לסידור העבודה – לא קיים.

מהלך הסיפור הוא המסע שעושה הנער אל אביו השוכב במוסד סיעודי, ומה שעובר עליו, עם פלשבקים למתרחש שנה-שנתיים קודם, כשהגיע לקיבוץ.

בראיון איתו אמר עמוס עוז כי "ילד חוץ זה לא עניין גיאוגרפי אלא נפשי." והוא כנראה יודע למה. אפשר לומר כי עמוס עוז הוא "ילד חוץ" כפול שתיים : "ילד חוץ" שהגיע מירושלים אל הקיבוץ בגיל 14, אבל ככל סופר, הוא מעין "איש החוץ", הצופה פנימה והחוצה, אל תוך המציאות, ומעצב אותה, כמשקיף סובייקטיבי. הוא זר החי בתוכנו. הוא דובר אלינו דרך כתיבתו ומבקש לראות מעיניו את הדברים, שהתרחשו על פי קליטתו. אין זו הראייה האובייקטיבית (?) של הביוגרף, אלא אותה ראייה דקה, רקמה מדויקת, שמעורבים בה בידיון ומציאות – ודרכה קמה לתחייה מציאות הסיפור. הסופר, היושב לבדו במעגל האור, אינו מעוניין בריאליזם כמות שהוא, אלא במה שהוא הגה, קלט, ברר, התיך באש גם מחומרי המציאות, הוסיף משלו –והקים לתחייה. הדברים קיימים ברוחו בלבד, אך בעזרת מתת הכישרון הוא יתאר מציאות כזו, שיכולה הייתה להתרחש במקום כזה או אחר, ולהיקלט כנכונה.

בסיפור "אבא" אפשר לראות את היחס אב-בן בווריאציה חדשה. "האב הרוחני", דוד דגן, יש לו כביכול חזקה על הנער. הוא מדריכו על פי עקרונות הקיבוץ. מכניס אותו אל חבורת הנוער, ואפילו עוקב אחרי קליטתו, אבל משה הולך בדרכו. הוא גם יודע שככל שינסה, לעולם יישאר זר לקיבוץ, זר לחבורת הילדים, אפילו שהחליפו לו את הכינוי "חייזר" ב"מושיק".

אבל בראש ובראשונה הוא נאמן לעצמו, אפילו שהדבר מחייב אותו להתכופף קצת, כאילו היה באמת ממושמע וצייתן. הוא לא כזה ורק הוא יודע זאת. ואחר כך – גם הקוראים.

אפשר לראות כאמור את מאבק האבות והבנים גם ב"מנוחה נכונה" (האב יולק מול הבן יהונתן), ב"קופסא שחורה" (אלכס וסומו האבות – מול בועז). בועז גדעון מנותק לחלוטין מאביו אלכס, השרוי בגולת ארה"ב ורק בגלל שהוא "פושע גדול" וילד פרא ואימו אובדת עצות ומשגרת מכתב לאביו – מתחילה מערכת היחסים השנייה, בין האם אילנה, (הנשואה לסומו), ובין אביו-מולידו אלכס גדעון. שם יש סוג של תקווה שהדור השלישי אכן ינסה לייצר מציאות חדשה, עניין המתבטא בשיקום של אחוזה ישנה וממוטטת, בזיכרון יעקב.

אנשי דור המייסדים, קשוחים וחסרי פשרות – לא רואים בעין יפה את הרכות וההתלבטות של בני הדור השני. גם המדריך של הנער הוא כמותם. מצד אחד פיו הוגה רעיונות נעלים, אך מצד שני, (ממש כמובני אבני, מהסיפור "מחכים") –יחסם אל הנתונים למרותם (ילד או אישה) הוא אדנותי. כך למשל דוד דגן לוקח לביתו נערות צעירות, ועושה בהן כבתוך שלו, יש לו סמכות שהוא לקח לעצמו, ממש כמו שמשון שיינבוים, שלקח לו בגיל 50 את רעיה, "נערה קצת איטית," ואחרי הלידה של גדעון – שילח אותה לביתה כי היה "חייב לעסוק בהגות." או כמו בני אבני, שלא מבין למה אשתו נאווה הסתלקה לה בוקר אחד, אך הסיפור מספר בין השורות מה באמת חשה נאווה לפני שהלכה.

הנער משה לא מוותר על מה שנחשב בעיניו חיוני לנשמתו. הוא אומנם צייתן לכאורה, אבל אי אפשר לכופף אותו בשום דרך. חברת הילדים אכזרית, מכנים אותו " חייזר", כלומר, זר, אבל אט אט הוא מבין את כללי המשחק ועושה מה שנראה לו ראוי ונכון. דרך הישר, מבחינתו.

המחנך מוצג פה במלוא קשיחותו (לדעתי) ונער החוץ תוהה איך זה שהוא מדבר בלשון יפה על ערכים נעלים (המהפכה של מרקס) ומנצל נערות צעירות. מבטו המפוקח של הנער לא פוסח על הפגמים שהוא מוצא באידאה הבלתי מתפשרת של חיי העבודה בקיבוץ. לכאורה אנשי עמל חרוצים אך בעצם, סוג של פלקטים מהלכים, שאותם המחבר אינו מזכה בכף זכות.

איך זה, חושב משה ישר, שענף הלול בקיבוץ הוא למעשה גילום אכזרי ביותר של התעללות בבעלי חיים. אביא ציטוט:

"המייה נמוכה ודחוסה מילאה את חלל הלול, כאילו היו התרנגולות הכלואות שתיים שתיים כלובים צפופים, משמיעות איזו קינה עמומה, אבודה ועקשנית. רק מפעם לפעם פרצה מאחד הכלובים ציווחת חרדה רמה, כאילו ניחש איזה עוף פתאום איך זה ייגמר. הוא הרהר באכזריות שבגורלן של התרנגולות האלה, הנידונות לבלות כל חייהן בכלובי רשת עשויים חוטי ברזל, דחוקות זו לזו בלי יכולת לזוז ממקומן אפילו פסיעה אחת כל ימי חייהן. יום אחד, חשב משה, יהיה פה דור שלא יבין איך היינו מסוגלים לאכול את בשרם של יצורים כמונו, לגזול מהם את מדרך כף רגלם על האדמה, את ריחות הירק, להנביט אותם במדגרות אוטומטיות, לפטם ולהאביס אותן עד גועל, לשדוד את הביצים לפני הדגירה ולבסוף לחתוך את גרונן ולהתפטם ולהזיל ריר וללקק את השומן. זה כמה חודשים טיפח משה מזימה, להוציא בסתר עוף אחד ולהבריח אותו ולשחרר אותו מחוץ לגדר הקיבוץ. אבל מה יעשה עוף עזוב במרחבי השדות? בלילה יבואו התנים ויקרעו אותו לגזרים. אחר כך סלד מעצמו ונזכר בכינוי יפה נפש, שהמדריך דוד דגן השתמש בו כלפי אלה הנרתעים מפני אכזריותה של המהפכה."

שום מהפכה לא תוכל להביא שוויון בין אנשים כמו דוד, ובין אנשים כמוני. חושב משה לעצמו. ואם כך – הוא בוחר בדרכו וזה כוחו. כל אדם שפוגש הנער מבטא צורה אחרת של חוסר תקשורת. השומר של המוסד הסיעודי אומר לו: "נו מהר, תיכנס לפני צאת השבת..." –(לעג אירוני על חשיבות חוקים דתיים על פני התחשבות באדם).

גם הלולנית צ'שקה לא ממש מבינה את הצורך שלו לבקר את אביו, כי היא איבדה את כל משפחתה באירופה. עברה נחתך ואין לה יכולת לקלוט את הזולת.

"איפה היא המשפחה הזאת שלך?" שאלה צשקה, "מה, הם חיים באיזו שהיא מעברה?"

מבחינתה מעברה זה אכן זמן מעבר לקיבוץ, לעיר וכו'. אין לה מושג מה זה מעברה. זה גם לא מעניין אותה. היא שרויה בדת העבודה. למיין, לברור, לזרוק פגרי תרנגולות, להכין תערובת, עבודה מכנית, חסרת רגש, סידור עבודה. גם שרגא שצ'ופק כמוה. (קשה להתעלם מהשמות המגוחכים של שני הלולנים... כמעט אפשר לשמוע את שברי קליפות הביצים בצלצול שמותיהם).

דרך נוספת לעמוד על עולמו הפנימי של משה היא להתבונן במה שהוא קורא. "הדבר" של קאמי, המדגיש ב"המיתוס של סיזיפוס" כי הדרך היא המטרה. ואף על פי שהאבן נופלת למרגלות ההר שוב ושוב – שומה על האדם להרים אותה ולהתחיל מחדש לשאת את עול הקיום, בדרך אל ההר. גם ד"ר רייה עושה כך. העיר מלאה גוויות, הדֶבר מכלה הכול, אבל הוא לא נוטש. הוא כל הזמן בדרך אל אפשרות כלשהי של הצלה – בתוך הכאוס.

הגישה של המטיפים למהפכה חברתית שתגבה קורבנות (המדריכים) – לא ברורה לו למשה. הוא לא מקבל את ההטפה המרקסיסטית, כי אין לו תשובות ברורות על החברה ועל ההיסטוריה והוא אף לא בטוח שעולם הטבע, החי לעד, מובן לו עד הסוף.

דבר אחד היה ברור לו מכל מה שעבר: שכל בני האדם זקוקים לקצת יותר חמלה. הוא נושא בתיקו את הספר "לבדו ימות אדם". אף-על-פי שמדובר בילד צעיר, את יוסף ק. הוא קורא – אדם במבוך ללא אשמה – ואת השאלות שמעלה דוסטוייבסקי – זה עולמו הרוחני. ובשעה שכל החבר'ה זרוקים על הדשא, שרים שירי מולדת, או מבקרים בבתי המשפחה – הוא יושב לו במועדון, בשקט, וקורא את העיתונים מהתחלה עד הסוף וכמובן, את הספרים שלו, בני ברית מובהקים לבדידות. (תיאור מובהק של כל סופר את עצמו).

תחושת החמלה שמגלה משה כלפי החלש, בעל חיים או אדם, באה לביטוי הן ביחס שלו לעופות בלול, ביחסו לאביו הסנילי, שלכבודו הוא שם את הבארט ורוכס את החולצה עד הצוואר, וגם ביחסו אל הכלבלב הצעיר שנדרס פתאום, שאותו הוא מחבק ונושא בזרועותיו מהכביש, בעודו פולט דם, כדי שלא ידרסו אותו גלגלי מכוניות שוב ושוב. ואז הוא מניח אותו בצילו של אקליפטוס, ולא על אם הדרך. האנלוגיה למצבו שלו היא ברורה. גם הכלבלב יש לו כתם שחור על פרוותו הלבנה, כמו הבארט שמניח הנער לכבוד אביו, שממילא לא מבין שום דבר מהנעשה סביבו.

"אתה משה?"

"כן, אבא."

"איפה משה, מתי יבוא?" שואל האב התשוש את בנו הניצב מולו.

משהלקח בידו את היד הקמוטה, המגויידת, יד שנשחקה בעבודות דחק בכבישים ובנטיעות ואמר: "באתי מהקיבוץ, אבא, באתי לבקר אותך, הכול אצלי בסדר, הולך טוב מאוד."

משה פתח וסיפר לאביו על הלימודים, על המחנך דוד דגן, על הבנות... והאב נד בראשו ואמר: "משה, איפה הלך?"

משה אמר: "אני הולך למטבח להביא לך תה חדש, חם."

בסיכום, הבן שיש לו שני אבות (האב והמדריך), ילד צעיר ויתום מאם – נוטל מכל אחד מהם מה שחשוב לנשמתו והולך בדרכו, כד"ר רייה בשעתו [אצל קאמי]. הדרך היא המטרה. אין שום ויתורים.

העובדה שנבחר כאן נער מבני עדות המזרח, מגבירה אמנם את הרושם של הניכור והבדידות מול בני הארץ, ומצד שני – מעלה על נס את העקשנות ואת הדבקות במשימה ואת היותם של הנערים האלה – היורשים החדשים של הישראליות המתהווה.

גם זה צומת של מוטיבים, המוביל מזכי הממזר ( "דרך הרוח") אל סומו ("קופסא שחורה") ואלמה שמתהווה בהוויה הישראלית של היום.

הסיום, בטון של ציפיה דרוכה לבאות, שוב מביא לקורא את הסופר המקשיב-תמיד: "הכביש היה חשוך וריק. במרחק היו אורות קטנים. גם קולות ילדים עמומים הגיעו אליו מכיוון האורות. הוא ישב ברגליים מקופלות, לרגלי האקליפטוס המסויד לבן, במקום שהניח את הכלב הדרוס, וחיכה. שעה ארוכה חיכה. נדמה היה לו ששמע קולות התייפחות קטועים מביה"ח, אך לא היה בטוח. הוא ישב בלי תנועה והקשיב."

אי אפשר שלא לראות כאן אחת מן הווריאציות הבידיוניות של דמות נער-החוץ שהגיע מירושלים פעם, מזמן. אין אדם יכול להימלט מגורלו, ואפילו שהוא סופר – ואולי בגלל שהוא סופר הוא הולך ומתקן כל חייו את הבלתי ניתן לתיקון. במילים אולי אפשר – וזה כוחה של האמנות.

אהוד: קראתי בשעתו את הסיפור ב"הארץ" והוא באמת חזק וקורע-לב, מעשה אמנות בלתי-רגיל.

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות

א. בחירות אלו על שום מה

הכול קושרים כתרים לראש הממשלה על התרגיל המבריק של הקדמת הבחירות. הוא טרף את הקלפים לליברמן ולאלי ישי, הוא הוציא את האוויר ממפרשי המחאה החברתית, הוא הקדים את הבחירות כך שתקדמנה את הבחירות לנשיאות ארה"ב כדי למנוע לחץ אמריקאי של נשיא נבחר ערב בחירות ועוד כהנה וכהנה הסברים, שלפחות מקצתם נכונים.

ייתכן שהקדמת הבחירות אכן משרתת את האינטרס הפוליטי של נתניהו. השאלה היא האם הדבר משרת את האינטרס הלאומי.

האינטרס הלאומי הוא יציבות שלטונית. היעדר יציבות שלטונית מערער את המשילות בישראל. קשה לייצר מדיניות לטווח ארוך במשרדי הממשלה, כאשר השרים מתחלפים חדשות לבקרים.

הממשלות הקודמות נפלו כיוון שהקואליציה התפרקה, לעיתים אף התפוררה. הקואליציה הנוכחית יציבה והיה ביכולתה להשלים את מלוא תקופת כהונתה.

קבלת החוק המחייב אי אמון קונסטרוקטיבי (ניתן להפיל את הממשלה רק אם 61 ח"כים תומכים במועמד חלופי) הפחיתה מאוד את ערעור המשילות הכרוך במו"מ הקואליציוני השבועי, לקראת כל הצבעת אי אמון מדי יום ב', לאורך כל הקדנציה של הממשלה.

מדוע אם כן הוקדמו הבחירות?

הקדמת הבחירות ללא כל הצדקה אובייקטיבית ועניינית, מזיקה ופוגעת ביציבות השלטונית. כאשר קואליציה יציבה מחליטה על קיצור כהונתה של הכנסת, ללא כל סיבה, המסר הוא שבכל מצב הבחירות תמיד תהיינה לכל המאוחר לאחר שלוש שנות כהונה. תובנה זו תיצור אי שקט פוליטי וכלכלי באופן אוטומטי, לכל המאוחר בתום השנה השנייה של הכנסת, גם כאשר הקואליציה תהיה יציבה.

קשה לחשוד בבנימין נתניהו שהוא אינו מבין זאת. נתניהו, שהשמירה על הקופה הציבורית היא דגלו הכלכלי (במחיר הרס מדינת הרווחה ופגיעה חמורה באזרחי המדינה), מביא במודע לבזבוז ניכר של כספי הציבור, בשל הקדמת הבחירות.

למה הוא עושה זאת? יש לכך סיבה אחת. הוא מוביל בסקרים בצורה מרשימה, וזה המצב הפוליטי שעימו הוא רוצה להיכנס למערכת בחירות. מי יודע מה יהיה המצב הפוליטי בעוד שנה?

זה טוב לנתניהו? כנראה שכן. אבל זה רע למדינה. על ראש הממשלה לשמש דוגמה בהעדפת האינטרס הכללי על האינטרס הפרטי. למרבה הצער, נתניהו נוהג בדרך הפוכה.

ב. אחדות ציונית

ספין הבחירות מס' 1 של נתניהו הוא ההבטחה לפעול למען יתר שוויון בנשיאה בנטל הביטחון והחברה – כלומר צמצום משמעותי בתופעת השתמטות החרדים.

שינוי כזה הוא אינטרס לאומי מובהק, אולם נתניהו יודע היטב שלא יוכל לממש אותו בקואליציה התלויה במפלגות החרדיות. אם בכוונתו ליישם את השינוי הזה, עליו להפנים ולהבהיר לציבור, שבכוונתו להקים קואליציה אחרת – ממשלת אחדות ציונית. הבעיה היא, שבאווירת בחירות, המפלגות המתמודדות מולו תחדדנה את ההבדלים ולא תענקנה לו מתנת בחירות של הודעה על הצטרפות לממשלת אחדות ציונית אחרי הבחירות.

על הציבור הרחב, הרוצה שסוף סוף הרוב הציוני, הדמוקרטי השפוי ינהיג את המדינה ולא יהיה נתון ללחצים ואיומים של הקצוות, לדרוש ממנהיגיו התחייבות להקמת ממשלת אחדות ציונית בקדנציה הבאה. אחת מן המשימות המרכזיות של ממשלה כזאת, תהיה התמודדות עם בעיית השתמטות החרדים; רק ממשלת אחדות כזאת תוכל לעשות כן.

כמובן שאין ממשלה לנושא אחד, וגיוס החרדים אינו יכול להוות מצע מספיק להקמת ממשלה. אני מאמין, שעם רצון טוב ויצירתי, ניתן יהיה לגשר על הפערים ולעצב מדיניות משותפת בסוגיה החברתית, בהתמודדות עם האיום האיראני ובתהליך המדיני. סביר להניח שזהבה גלאון וכצל'ה לא ימצאו עצמם כחלק מן ההסכמה הלאומית, אך יצירת הסכמה כזו, היא אינטרס לאומי ראשון במעלה.

ג. הבשורה של הבחירות

שאול מופז טוען שהקדמת הבחירות נועדה לפגוע בהתארגנות מפלגתו לבחירות. ההיפך הוא הנכון. מחודש לחודש, מסקר לסקר, כוחה של "קדימה" יורד. אם הבחירות היו מתקיימות במועדן, סביר להניח ש"קדימה" לא היתה עוברת את אחוז החסימה.

זה לא בגלל שאול מופז ולא למרות שאול מופז. מופז הוא בסה"כ האיש שנבחר בפריימריס להיות הקברן של מפלגה, שאין לה תקנה. למה אין לה תקנה? כי היא נולדה בחטא וחיה בשקר. והרי אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן. הבלוף הזה מיצה את עצמו (ופינה את עצמו לבלוף חדש; "יש עתיד" לבלוף). באין חזון תפרע מפלגה.

אני חושב שהקדמת הבחירות היא טעות, היא מזיקה, אך אם יש לבחירות הללו בשורה חיובית, היא פיצוץ הבלון ששמו "קדימה".

ד. הבשורה השלילית של הבחירות

הבחירות הקרובות מבשרות עמן גם בשורה שלילית ומזיקה מאוד לחברה הישראלית – שובו של פושע.

אריה דרעי הוא אחד העבריינים המתוחכמים ביותר בתולדות הפשע הישראלי. בכריזמה שלו ובתחכום שלו הוא לא רק חטא, אלא אף החטיא את הרבים. כל דבר שדרעי נגע בו הוכתם בשחיתות עמוקה. רבים האנשים שהיו עימו במגע, והקסם שהוא הילך עליהם חיבר אותם לקופסת השרצים שלו.

עד הבחירות יפוג תוקף הקלון המשפטי הפורמלי שמנע מדרעי לחזור לממשלה ולכנסת. אם ייבחֵר דרעי, יהיה זה קלונה של החברה הישראלית.

ה. הקו האדום של הציונות הדתית

בבחירות הקודמות בחרתי ב"בית היהודי". איני דתי, אך הצבעתי בעד מפלגה דתית, כיוון שבשיטת האלימינציה הגעתי למסקנה שכל המפלגות האחרות רחוקות ממני יותר.

בימים אלה מתנהלים מגעים נמרצים לריצה משותפת של "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי" בבחירות הקרובות.

אם שתי המפלגות תתאחדנה, אני לא אתמוך ברשימה המשותפת. עמדותיה הקיצוניות של סיעת "האיחוד הלאומי" הן בנושאים המדיניים ביטחוניים והן בסוגיות הדת והמדינה רחוקות ממני ובשום אופן לו אתן לה את קולי.

עם זאת, אני בהחלט מבין את הרצון באחדות פוליטית של הציונות הדתית. אולם חייב להיות לכך קו אדום ברור: מיכאל בן ארי ושני הביריונים המקיפים אותו, הם מחוץ לתחום.

אחדות של הציונות הדתית, שתכלול את חבורת הכהניסטים הזאת, תהיה כתם על הציונות הדתית.

2. מסע הנקם של אולמרט

אהוד אולמרט, האיש המושחת והמשחית, ראש הממשלה שהשאיר אחריו אדמה חרוכה, מעופף ברחבי העולם, בין דיון לדיון במשפטו הפלילי, בו נאשם על לקיחת שוחד, למסע תעמולה נגד ישראל.

ועכשיו הוא מסתובב בעולם למסע נקמה נגד המדינה שהקיאה אותו. אולמרט היה למליץ היושר של אבו מאזן – אותו אבו מאזן שדחה בבוז את הצעתו המטורפת לנסיגה לקווי 49', חלוקת ירושלים וקליטת אלפי "פליטים" בישראל, כדי ליצור רושם שהוא או-טו-טו הביא שלום ורק קנוניה נגדו מנעה זאת. הוא מטייל בעולם וקופץ על כל מיקרופון כדי להעליל על מדינתו וממשלתו שהיא תוקעת את המו"מ עם הפלשתינאים. הוא מרחף ברחבי העולם ופוגע במזיד במאמץ הישראלי למניעת התגרעונתה של איראן. הוא מנסה למצב את עצמו על תקן המשיח שיציל את המדינה (אחרי שתפוג תקופת הקלון?).

אין לו גבולות, לאיש הזה. די! הוא לא גרם מספיק נזק?

3. ללא התחכמות

בשנת 2000 הייתי שותף, בתפקידי כדובר המועצה הלאומית למען הגולן ובקעת הירדן, לארגון הפגנה גדולה בירושלים נגד מדיניות ממשלת ברק ונגד חלוקת ירושלים. ההפגנה אורגנה בשיתוף פעולה של גורמים שונים, תחת הכותרת "ירושלים, אני נשבע!"

היוזמים, המארגנים והדוברים המרכזיים היו ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט ונתן שרנסקי. ה"אס" של ההפגנה, היה נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי, שנאם בה. היתה זו הפעם הראשונה שלנדוי חשף בפומבי את השקפת עולמו הפוליטית, והיא היתה רחוקה מאוד מעמדות מה שקרוי ה"שמאל". לנדוי גם ביקר בעקביות את האקטיביזם השיפוטי והפוליטיזציה של בית המשפט העליון.

והנה, דווקא לנדוי, בהיותו המשנה לנשיא בית המשפט העליון, עמד בראש הרכב של חמישה שופטים שפסקו שיש לעקור את היישוב אלון מורה ממקומו בתל רוג'ייב, כיוון שהוא הוקם על אדמה פלשתינאית פרטית. ראש הממשלה בגין אמר על ההחלטה: "יש שופטים בירושלים," וביצע אותה בנחישות, ללא התחכמות, על אף הכאב.

משמעות הפסיקה של לנדוי היא הכרה בכך שמדיניות ההתיישבות היא סוגייה מדינית, בסמכותה של הממשלה הנבחרת, ואין היא עניין משפטי המצדיק התערבות של בית המשפט. אולם התיישבות על קרקע פרטית, הינה פגיעה בזכויות הפרט, ותפקידו של בית המשפט להגן עליו.

האמת של לנדוי תקפה עד היום. אם בית המשפט פסק ששכונת האולפנה נבנתה על אדמה פרטית ויש להשיב אותה לבעליה, יש לבצע את ההחלטה, עם כל הצער והעוול שנגרם למתיישבים, שעלו למקום בתום לב. על המדינה לדאוג להם למקום חלופי על אדמת מדינה, ולבצע את החלטת בית המשפט, ללא התחכמות.

* * *

מלכה נתנזון

אֶבֶן תּוֹעִים

מֻנַּחַת, אֶבֶן תּוֹעִים, אִמִּי

זָרָה לְעַצְמָהּ

זָרָה לִי

וּכְשֶׁהִיא פּוֹקַחַת אֶת עֵינֶיהָ – חָלָל לָבָן

כְּמוֹ צְעָקָה

אֲנִי צְלָלִית

כְּמוֹ הַשֻּׁלְחָן, כְּמוֹ הַמִּטָּה,

וְהַצִּיּוּר שֶׁל אֶשֶׁר שֶׁכֹּה אָהֲבָה

כְּבָר מִזְּמַן חָדְלָה

אִמִּי בִּזְרוֹעוֹתַיי שׁוּב יַלְדָּה

בִּתְלוּתָהּ בִּי אֶפְרוֹחֵי-עֵינֶיהָ

זַךְ לִבִּי

 דּוֹבֵר שִׁירָה

מְגֻדֶּרֶת עֵמֶק הַבָּכָא

נֶאֱסַפְתִּי אֵלֶיהָ

לָגַעַת מַגָּעָהּ הָעֵירֹם עַל בְּשָׂרִי

וְכָל שֶׁהָיָה –

דָּם

נַפְשִׁי שׁוֹתָה אוֹתָהּ עַד

אָבְדָן

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

שתי תשובות – לאורי הייטנר ולגדי יערי –

בעניין אולמרט – ולהבדיל, גראס ופולארד

ב"חדשות בן עזר" 739 קובע אורי הייטנר שאולמרט אשם בשחיתות – וזאת בטרם שבית-משפט כלשהו אמר את דברו. יתר על כן: כל ''כדור-השלג'' של איסוף-ההאשמות וחיפוש-החטאים ע"י הפרקליטות החל בהטעייה הכוזבת של זליכה בעניין בל"ל – והפרקליטות עצמה נאלצה לפסוק שאין בסיס להאשמה זו. לעניות דעתי כך המצב העובדתי והמשפטי גם ביתר ההאשמות – אולם גם אם הייטנר סבור אחרת, מן הדין ומן ההיגיון שלא ימריא למסקנות ולפסיקות פסלניות רק על סמך התרשמותו הסובייקטיבית ובטרם נסתיים הבירור המשפטי. מכותב רציני כהייטנר אפשר לדרוש זהירות בקביעותיו הנחרצות והימנעות מהאשמות בלתי-מוכחות.

גדי יערי בא [גם הוא – ב"חדשות בן עזר" 739] להשיב על הסתייגותי המוחלטת מטיעוניו בעניין גראס ובעניין פולארד.

בעניין גראס, גדי יערי אינו משיב כלל על טיעוניי נגד ניסיונו המוזר לזכות את גראס הנאצי-אנטישמי ולהאשים את... מדינת ישראל בחטאים שהצורר מעריץ-היטלר טופל עליה... אני רוצה לקוות, שבמקרה זה שתיקה כהודייה, וכי גדי יערי אמנם חזר בו מהנטייה הגלותית-מתרפסת להאשים את הקרבן בתוקפנות, ולהעניק הצדקה מוסרית לתוקפן.

בעניין פולארד – שגדי יערי כורך אותו עם עלילת-הדם של מסירת סודות צבאיים אמריקניים על-ידי ממשלת ישראל לסובייטים, כביכול כתמורה לעליה ההמונית מבריה"מ – עליי להעיר כי לצורך טיעוניו הוא מֵעֵז לסלף את ההיסטוריה ולהתעלם מהעובדה שגלי-העלייה הגדולים הראשונים מבריה"מ החלו בראשית שנות ה-70 (השתתפתי אז בדיונים עם ראש השב"כ עמוס מנור בעניין סכנת החדרה המונית של מרגלים סובייטיים בקרב העולים הרבים) וכי בשנת 1972 נפגשה ראש הממשלה גולדה מאיר למו"מ עם קאנצלר אוסטריה קרייסקי – ש"לא הגיש לי אפילו כוס מים במשך שתי-השעות של שיחתנו," לדבריה – והשיחה נסבה אך ורק על תנאי שהותם של המוני העולים מבריה"מ במחנות-המעבר באוסטריה – יציאה המונית מבריה"מ שכינוייה בתולדות הציונות הוא "עליית ברז'נייב..."

אני מקווה שבהגדירו את פולארד "מופרע" [בחדשות בן עזר 739] חוזר בו גדי יערי מהסיפור הדמיוני על העברת חומר מודיעיני סודי-אסטרטגי [צופן הצי האמריקני] לבריה"מ על-ידי ממשלת ישראל, במסגרת עיסקה כלשהי [ממש מהדורה מחודשת של "הפרוטוקולים של זקני-ציון"].

כל הכבוד לעורך ''חדשות בן עזר'' המקפיד על חופש-הביטוי בכתב-העת-האלקטרוני. יחד עם זאת – אנו, יוצאי המושבות החקלאיות הוותיקות, יודעים היטב, שיש לנכש עשבים שוטים ולתקן שגיאות בהקדם האפשרי – כדי להימנע מהטעייה ומגידולי-פרא מזיקים.

* * *

רות ירדני כץ

ההתרסקות

 הפסקתי את חברותי במפלגת "קדימה". שאול מופז לא מתאים לי. ממש לא. תזכורת. שאול מופז, שהכריז בקולי-קולות כאשר היה בליכוד ש"בית לא עוזבים", קפץ בדקה האחרונה ל"קדימה". הוא גם דרש שיריון ולבני עשתה את טעותה הראשונה שנענתה לבקשתו. מאותו רגע מר מופז חתר תחתיה ללא לאות.

הטעות השנייה של לבני היתה שהיא לא עצרה אותו. היא ניתקה מגע, והוא לא נח רגע. שניהם הובילו את המפלגה להתמוטטות. מה שהכי הרגיז היא העובדה ש-28 חברי הכנסת של "קדימה", עמדו בצד והתמוגגו, הם לא התערבו, נתנו להם להתבוסס ולא צעקו: "עד כאן. יש מדינה, יש אחריות, תפסיקו." לא שמעתי אף אחד מהם שקרא להםלשבת ולטהר את האווירה. לא שמעתי אף אחד שאמר למופז שישתף פעולה, שיחכה בסבלנות למועד הקובע לבחירת ראש מפלגה. אף אחד לא קם. ההיפך, הם נקטו עמדה – חלק הצהיר שהוא בעד לבני וחלק בעד מופז. הם נתנו יד להתרסקות, ושאף אחד לא יתפלא שדעת הציבור על חברי כנסתאלה בפרט היא דעה רעה. התנהגותם, ובראשם מופז היא מבישה.

מופז בטוח שהוא יכול להחליף את נתניהו. הוא אמר: "הדילמה של אזרחי ישראל היא ביני לבין נתניהו." מנין הביטחון הזה? כל בר-דעת שעקב אחר ההתנהלות שלו ושל ונבחרי קדימה לא ייתן את קולו לחבורה שמה שמעניין אותם זה התואר של חבר-כנסת, בלי אחריות, מוסר, שלא לדבר על חזון, הם לא מכירים את המושג הזה.

אני לא היחידה שעזבתי.

מותר לקוות.

מותר לקוות. אני מייחלת לכך שציפי לבני ויאיר לפיד ילכו יחד. ציפי לבני היא אישה ראויה למרות הטעויות שעשתה. כמה דברים אי-אפשר לקחת ממנה. את יושרה, אמינותה ועקרונותיה. היא בעלת ניסיון, מכירה את המערכת הפוליטית, ניהלה כמה משרדים חשובים וזכתה להערכה. השילוב בין השניים יהיה מנצח. לפיד הצעיר בפוליטיקה, בעל מוטיבציה והחלטתו להביא לשינוי מחמיאה הלוואי שעוד צעירים כמוהו ילכו בעקבותיו. לפני כמה זמן הייתי באירוע שהיו בו צעירים משכילים, בעלי מקצועות מכובדים והשיחה גלשה כמובן על התפרצותו של לפיד לפוליטיקה. ההפתעה שלי היתה שרובם הבטיחו שהם הולכים איתו.

"מדוע? " שאלתי והתשובה היתה: "איכפת לו, הוא בא מפני שכל מה שמציק לנו הוא ריכז ושם על השולחן. הפריווילגיה שיש לנו היא שפעם בכל כמה שנים אנחנו יכולים לקבוע בקלפי. ניתן לו הזדמנות. אם הוא יוכיח שהוא 'שווה', נתמוך בו. אם לא נשלח אותו הביתה בפעם הבאה. בינתיים, אנחנו איתו."

זה לא במקרה שהסקרים ברגע זה של החיים מנבאים לו הצלחה. אם לבני תחבור אליו והוא אליה, ההצלחה תהייה יותר גדולה.

חרדים יקרים

לא יעזור לכם שום אלוהים. אתם חיים במדינה שיש בה גם חובות. אתם יודעים ואנחנו יודעים שכל קהילה חרדית בכל מקום שהם נמצאים מחוץ לארץ שלנו – עובדים. הם לא מקבלים דיור, לחם, חלב, מים, חשמל. בריאות וחינוך – חינם. לא. הם עובדים, משלמים מיסים כמו כל גוי, ובזמנם הפנוי הם לומדים בחברותא או תורה. יום אחד תקום לנו ממשלה שתפסוק עד כאן. או שאתם משתתפים ולוקחים חלק בנטל או שאין יותר מתנות. זה יקרה, חרדים יקרים, זה רק עניין של זמן.

נתניהו וברק

שני האישים האלה נטפלו לנושא אחד. איראן. יום ולילה הם מבהילים אותנו בנושא זה ומה שיש להם לומר הוא: "כן נתקוף או לא נתקוף," ומתעלמים מכל הבעיות הפנימיות שהן לא מצחיקות בכלל. די, מספיק, אנחנו לא ישנים בלילה.

סליחה, מר ליברמן

עשר שנים אתה חשוד. עשר שנים! בשום מדינה מתוקנת בעולם זה לא היה קורה. אם למשטרה ולפרקליטות יש חומר מבוסס ואיתן שגנבת, רימית, הלבנת הון, למה הם מחכים? למה זה נמשך עשר שנים?

אם אין להם חומר מוצק נגדך, מדוע הם לא מבקשים סליחה?

בכל מקרה ואיך שלא נגלגל את הגלגל, עשר שנים להחזיק אותך ככה זה לא הוגן. בשמי הפרטי אני מבקשת ממך סליחה.

* * *

רוֹן גֵּרָא / שני שירים

יוֹם הֻלֶּדֶת

לְחַנָּה לִיבַּאִי

יְמֵי הַהֻלֶּדֶת אֲנִי זוֹכֵר

וְיֵשׁ יוֹם הֻלֶּדֶת

חָשׁוּב בִּמְיֻחָד

יוֹם הֻלֶּדֶת שֶׁל חַג

שֶׁלָּךְ

 שֶׁנִּמְלַח.

וְדַוְקָא הוּא חָמַק

מִן הַזִּכָּרוֹן

הִתְקַפֵּל בָּאָרוֹן.

אַתְּ שֶׁיּוֹדַעַת לָלוּשׁ בַּחוֹל וּבָאֶבֶן

פִּרְמִי עֲבוֹתוֹת הָאַכְזָבָה

כְּעָנָן בְּרֶדֶת גֶּשֶׁם...

אֲנִי אֵינִי אֻמָּן,

אֵיךְ אֲדַלֵּג מֵעַתָּה עַל הַזְּמַן?

כְּשֶׁבַּחוּץ אָבִיב רוֹעֵם

מְתַעְתֵּעַ בִּקְרָבַי.

אוּלַי אֶקְנֶה סוֹף-סוֹף

לוּחַ שָׁנָה,

בּוֹ אֶחְרֹט הַיּוֹם,

כְּיוֹם צוֹם,

אוֹ

כִּתְפִלַּת רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

בַּחֲזָרָה אֶל הַמַּרְאוֹת הָעֲכוּרוֹת

קָשִׁישׁ מְעַסֶּה יָדוֹ הַמֵּתָה

בְּיָדוֹ הַחַיָּה.

עַל גּוּפוֹ דָּפַק הַסְּתָו לְאַחַר שֶׁנִּסָּה

לָצוּד אֶת הָאֹפֶק.

אֲנָשִׁים בְּחַיֵּיהֶם הַמִּשְׁתּוֹלְלִים

הִבְשִׁילוּ בְּעֶצֶב הִזְדַּקְּנוּת,

לְאַחַר שֶׁלָּעֲסוּ שָׁנִים אֶת

לֶחֶם הַסִּכּוּיִים

אֶת בְּשַׂר הַתִּקְווֹת.

פֶּתַע –

כָּבָה הַזִּיק בְּעֵינֵיהֶם

הַמְּבֹהָלוֹת.

בַּלַּיְלָה נִשְׁמָעוֹת זְעָקוֹת

וְאֵין זָע.

כְּנִיעָה.

עִם בֹּקֶר מוּבֶלֶת עוֹד

גּוּפָה

לִקְבוּרָה.

* * *

עדו נתניהו

הספד לאבא

אבא,

אי-אפשר להקיף באמירה ובהספד את חייו של שום אדם, ודאי לא את שלך, וגם לא אנסה. מקוריותך, עומק מחשבתך, הבנתך החודרת, חדוות החיים האמיתית שהיתה בך – שהתבטאה אצלך יום יום, בדברים גדולים כקטנים – כמו גם אהבתך הבלתי מסוייגת לאימא, לנו בניך, ולשאר יקיריך – כל אלה היו חלק ממך. אבל אם אנסה לעמוד על הסוד שאיפשר לך להגיע להישגיך הכבירים, הרי זהו יושרך הפנימי הגדול.

אותו יושר לא איפשר לך לנהוג אחרת מכפי שנהגת במהלך כל חייך – להקים בצעירותך את העיתון "הירדן" כדי להגן על החפים מפשע – נאשמי עלילת הדם של רצח ארלוזרוב. לפעול ללא לאות למען הדרך היחידה שהאמנת כי תוכל להציל את העם היהודי – הציונות, בין אם בהסברת הגותם של מייסדיה ובין אם בפעילות מעשית להגשמתה. לצאת לפני מלחמת העולם השנייה ללונדון, כדי לשכנע את ז'בוטינסקי להעתיק את פעילותו לאמריקה, כי רק שם – על פי המסקנה שהיגעת אליה באותם ימים וממנה לא משת – ייקבע אם תקום לנו מדינה ברשות העמים או לא. ואף כי רצית בכל מאודך להקדיש את עצמך למחקר היסטורי – היה בך היושר לפעול על פי צו מצפונך ולהתמסר שנים ארוכות לפעילות מדינית, כשלאחר מותו של ז'בוטינסקי, קיבלת על עצמך ב-1940, בהיותך בן 30, את הנהגת המשלחת הרוויזיוניסטית בארצות-הברית, ולעמול יחד עם אימא, ימים כלילות, במשך שנים, עד להקמתה של מדינת ישראל.

פרסום לא עניין אותך – רק המעשה עצמו. מעולם לא ניסית "לקדם" את עצמך בתודעת הציבור בזכות מעשיך אלה – ולא מחמת צניעות מזוייפת, אלא כי סברת שפרסום בלבד אינו משרת דבר זולת תהילה עצמית, אשר לה תמיד בזת. וכך, לא רק הציבור, אלא גם אנו, בניך, לא ידענו שנים ארוכות על פעולותיך אלה בארץ ובאמריקה, שמהשפעתן הברוכה נשֹכֶּרֶת מדינתנו עד ימינו אלה. כי לא טרחת לדבר עליהם. ולאחר שקמה המדינה, כבר היית עסוק בדברים אחרים – בבניית המפעל הלאומי הכביר של האנציקלופדיה העברית שלה שימשת עורך ראשי – ובמחקרך המדעי ההיסטורי על העם היהודי, שלו הקדשת כמעט את כל שארית חייך הארוכים.

היה בך, אבא, אומץ רב.

ב-1965 יצאת עם ספרך "אנוסי ספרד על פי המקורות העבריים", שבו שטחת לראשונה את התיאוריה המהפכנית שלך על צאצאי האנוסים היהודיים בספרד. ושוב, יושרך הפנימי לא נתן לך לאמץ את מה שהיה מקובל עד אז על החוקרים כולם – שהאינקוויזיציה נוסדה כדי להילחם בתופעת המומרים, שרובם ככולם כביכול שומרים בסתר על יהדותם. כי אתה, כשקראת לראשונה את המסמכים של אותם זמנים, לא הרשית לעצמך להתעלם, כפי שעשו אלה שקדמו לך, מן המשמעות שלהם: שאותם מומרים שנרדפו על ידי האינקוויזיציה עם הקמתה כבר היו רובם ככולם נוצרים גמורים, ושהאינקוויזיציה נוסדה מסיבות אחרות לגמרי – משנאה תהומית לכל מי שהיה מגזע העם היהודי. בכך, עם צאת ספרך, הבאת על עצמך ביודעין קיתונות של רותחים.

לאחר שהופיע הספר, הוספת לעמול על המשך מחקרך – בדקת עוד ועוד מסמכים, ניתחת את המשמעויות שלהם, חיפשת בספריות ברחבי העולם אחר כתב יד קדום זה או אחר, שישפוך עוד אור על מה שבאמת עבר על עמנו לפני 500 שנה. עבדת בחריצות וביסודיות אין קץ, ורק ב-1995, כעבור 30 שנים תמימות של עמל נוסף, יצאת עם ספרך העצום "מקורות האינקוויזיציה" – ספר שבו, כך אומרים גדולים וטובים ממני, הוכחת סופית את נכונות התיאוריה שלך. ואתה בן 85. רק בגיל מתקדם זה קיבלת פרסום עולמי גדול בתחומך. זה קרה רק אז, ולא יום אחד לפני כן – והדבר לא הפריע לך כהוא זה.

כי מה שעניין אותך מעל הכול היתה האמת – מהי, איך מוצאים ומבססים אותה. זה מה שהניע אותך, כפי שמניע את כל מי שמגיע להישגים כבירים – בין אם במדעים ההומניסטיים והמדוייקים, ובין אם באמנות. רבים מדברים על האמת, אבל מתי מעט הם אלה, שכמוך, מצליחים להתקרב אליה. אתה היית בין המעטים הללו, אבא, ועל כן עבודתך המונומנטלית תשרוד לדורות.

אבל כדי להגיע אל האמת, דרוש דבר נוסף – אומץ. אין זה קל להתייצב מול העולם כולו, לצאת נגד דעה שכולם – היהודי בגאווה, והנוצרי מתוך הצטדקות – דבקו בה במשך מאות בשנים. גם זה היה בך, אבא, אומץ רב.

וכוח – להמשיך בעבודותיך על העם היהודי גם לאחר נפילתו של יוני היקר לך ולנו מכל, וגם עם נפילתה של אימא למשכב, שכאשר היתה בבית החולים האיצה בך, בהיותך בן 90, לכתוב מאמר תגובה למתקיפיך הספרדיים.

היום אתה מצטרף אליהם, אל אהובי נפשך ונפשנו, שמהם לא נפרדת כל השנים האלה. תנוח על משכבך בשלום, אבא יקר. אתה ראוי לזה, ולהרבה יותר מזה.

רבים מדברים על האמת, אבל מתי מעט הם אלה, שכמוך, מצליחים להתקרב אליה. אתה היית בין המעטים הללו, אבא, ועל כן עבודתך המונומנטלית תשרוד לדורות.

פורסם לראשונה במגזין "מראה", גיליון 196

* * *

אירועי 50 שנה למותו של ד"ר אב"א אחימאיר

(1962-1897)

1. כנס עיוני במוזיאון ז'בוטינסקי

אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית

המועד: יום חמישי, ג' סיוון תשע"ב, 24.5.2012

המקום: מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

להלן התוכנית:

מושב ראשון – 19.30-18.00

יו"ר ודברי פתיחה: מר יוסי אחימאיר

ברכת ראש הממשלה בנימין נתניהו (בווידאו)

מר יורם ארידור: על אישיותו הפוליטית

ד"ר מרדכי נאור: אחימאיר והעיתונות הפועלית

ד"ר אמיר גולדשטיין: אגדת הגבורה המקסימליסטית

גב' שושנה ברי-אישוני: חוקר ומחקר – מקרה אחימאיר

מושב שני – 21.00-19.45

יו"ר ודברי פתיחה: מר יעקב אחימאיר

מר שלמה נקדימון: מפנקסי האישי ומדפי ההיסטוריה

ד"ר אפרים אבן: גרוסמניסטים ומקסימליסטים

ד"ר יעקב טובי: "אלביון הבוגדנית"

פרופ' אריה נאור: ז'בוטינסקי ואחימאיר

הכניסה חופשית. הציבור מוזמן.

2. אזכרה בבית העלמין נחלת-יצחק

העלייה לקברו של אב"א אחימאיר, במלאת 50 שנה למותו

תהיה ביום ששי, ד' סיוון תשע"ב,25.5.12, בשעה 11.00

בבית העלמין נחלת יצחק

3. בית פתוח בימי שישי ב"בית אבא"

הארכיון והמוזיאון של "בית אבא" יהיו פתוחים ללא תשלום לקהל הרחב,

בימי שישי של חודש יוני (1.6, 8.6, 15.6, 22.6, בין השעות 10.00-13.00.

יוסי אחימאיר יקבל את פני המבקרים ויספר להם על המקום ועל אביו.

לפרטים – נא היכנסו לאתר האינטרנט "בית אבא":

 www.beitaba.com

* * *

מתוך היומן, 2005

"אדם כשדה מערכה"

את דבריו של אהוד בן עזר אפשר למצוא בהקלטה חיה ב"יו טיוב"

 אם מקישים את שמו בעברית בגוגול

31.5.05. יום שלישי. כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית". במושב הראשון מרצים את משנת ספרם בר-טל וטייכמן, בשני, המוקדש ל"סוציאליזיה תרבותית" בהנחיית נורית גרץ, מדברים דן אוריין, ג'אד נאמן – כולם עד כאן פרופסורים, ואחרון הסופר מר אהוד בן עזר.

מה אומר ומה אדבר – אני לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק השחיתות בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. האנשים האלה, שספריהם ומחקריהם נערכים כמובן באנגלית, לא הפסיקו להשמיץ את ישראל, את הכיבוש את החברה הישראלית, את ההיסטוריה הבולשביקית שלה, את הגזענות של החינוך היהודי, ומה לא? ג'אד הראה קובץ קטעים של סרטים ישראליים שרק מראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים, כולל הסרט האחרון על הילדים של ארנה מר הקומוניסטית, שבמקום לזעוק כיצד גידלה החברה הערבית ילדים להיות שאהידים, מופנה האשמה כלפינו, יצורי מלאך אלה הפכו טרוריסטים ונהרגו – בגללנו, בגלל הכיבוש של ג'נין!

כל הדברים הוקלטו, ואני מקווה שאוכל לקבל פיענוח של דבריי, כי בעשרים דקות האחרונות שהוקצו לי, נתתי על הראש למרצים הקודמים ולאיצטלה האקדמית שלהם כמו שוודאי לא שמעו מימיהם בין כתלי האוניברסיטה ולא ציפו לשמוע ממני. בתום דבריי הראשונים האלה, שנאמרו בקול גדול ומנהמת ליבי, פרצו מחיאות כפיים רבות בקהל, שמתברר שמתוך נימוס לא הפריע למרצים אבל ברובו לא קיבל כמעט אף הבחנה שלהם, וכפי שאמר אחר-כך אחד המשתתפים, רובם אנשים מאוד רציניים בתחומיהם, "אני בא לימי עיון כאלה וכל פעם המרצים אינם חדלים להאשים את עצמנו ולהצדיק את הערבים, בעוד אשר הקהל כלל לא חושב כמותם. פרופ' שלמה אהרונסון אמר כי בגלל גישות אלה של האקדמיה הישראלית, חדלו הגרמנים הצעירים לחוש רגשות-אשמה על השואה כי הם אומרים שזוהי הוכחה שהישראלים אינם טובים מהנאצים!"

כדי שלא לשחזר רק מהזיכרון, אחכה עד שאקבל את תעתיק דבריי ממארגני הכנס, והנה הם כפי שהגיעו אליי ביום 8.7.05 וממנו אני מביא רק את הפתיחה, כי ההרצאה עצמה קיימת אצלי בצורה מסודרת יותר בכתובים ובקובץ בשם "אדם כשדה מערכה".

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהםפינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית". דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים.

המחקר הופיע גם כאנתולוגיה עברית בשם "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית" בשנת 1992, באנגלית בארה"ב בשנת 1999, ובהוצאה פיראטית ערבית בביירות בשנת 2001. הנושא שאני רציתי לדבר עליו, אני לא חושב שבמסגרת הזמן אספיק לדבר על כולו, נקרא בשם "אדם כשדה-מערכה – מחמדה בן יהודה עד סמי מיכאל". רציתי לפרוס בפניכם תמונה, שבדברים מסויימים דומה לכמה מן ההבחנות שדן אוריין הדגיש קודם בדבריו על התיאטרון העברי, והן די משיקות לספרות העברית.

ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, אמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות, זה לא אמיתי, זה לא קורה, זה לא נפוץ, וגם אם היה אי שם אי פה מקרה, כמו שסמילנסקי בסיפורו "לטיפה" משנת 1906 תיאר, וכמו שדן אוריין אמר קודם: אף פעם הסיפורים האלה לא נגמרו בטוב, ואלה לא היו הסיפורים שאיפיינו את המהלך העיקרי של הספרות ושל החיים בארץ-ישראל.

(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון, בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, וכותרתו: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", והיא גם מושמעת ב"יו טיוב").

ברבע שעה האחרונה שנותרה לי העברתי את כל הנושא "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", אמנם בקיצור נמרץ, אך לדעתי הייתי היחיד, למעט דן אוריין שעסק בדמות הערבי בתיאטרון – שנתן הרצאה אקדמית אמיתית שעוסקת במחקר ואינה מערבבת בו דעות פוליטיות וחנופה לגויים.

נשארתי אחרי ארוחת-הצהריים לעוד מושב אחד שבו דיברו רות פירר וגבריאל סלומון, חתן פרס ישראל, אותן שטויות המתחזות למחקרים. זו עוסקת בדמות השלילית כביכול של הערבי בתוכניות הלימוד בישראל אבל מגינה על עמיתיה שחקרו את תוכניות הלימוד הפלשתינאיות בטענה שלהם שזה "בגלל הכיבוש!" – וזה מקונן על "החור השחור" של אי-ידיעת הערבים במערכת החינוך, והמושגים המסולפים עליהם, כאילו אין הילדים והנוער רואים טלוויזיה, שומעים חדשות וקוראים עיתונים אלא רק מה שיש בתוכנית הלימודים!

היחיד שאמר דברי טעם, לא בהקשר הזה, הוא פרופ' יצחק קשתי מבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. לדבריו מה שאנחנו מכנים בשם מערכת החינוך הישראלית הוא לא מערכת אחת אלא כמה וכמה תתי-מערכות. שליש מן הילדים בכיתה אל"ף השנה הם ערבים מוסלמים, נוצרים, בדווים ודרוזים. שליש חרדים, דתיים, ש"ס וחינוך ממלכתי דתי, ורק שליש אחד, שבו נעשים גם כל הקיצוצים והרפורמות, הוא החינוך הממלכתי הכללי, שהתמיכה היחסית בו יורדת משנה לשנה בעוד אשר אצל המגזר החרדי ודומיו היא עולה או לפחות נשארת באותה מידה.

את ההרצאה במלואה אפשר לראות ולשמוע בהקלטה חיה ב"יו טיוב" אם מקלידים את שמי בעברית בגוגול.

אהוד

* * *

מרדכי בן חורין

 סירחון בסינימטק. כיכר הבימה

א. צפינו הבוקר, באולם 4 בסינמטק ת"א, בסרט מעניין מאוד, אבל כמעט נרדמנו מחוסר אוורור, סבלנו מרגע כניסתנו לאולם מסירחון, קיבלנו כאב ראש, ורעייתי אף קיבלה בחילה.

לפנייתנו הגיבו: "הסירחון ידוע והוא לא חדש, אין מה לפנות להנהלה אלא למי שבנה את הבניין."

עוד אני מעיר על כך, אני שומע אנשים הנכנסים לאולם: "איזה סירחון של נבלה."

אני לא אפנה למבצע של הבניין, אלא אדיר את רגלי מהסינמטק הזה.

ב. לכיכר היכל התרבות, אני מגיע רק בערבים. אף פעם לא בשעות היום. לראשונה מזה עשרות שנים, באתי היום לפנה"צ לכיכר. חניתי במרתף, עליתי לקומת הכיכר וכשיצאתי מהמעלית, קיבלתי הלם מהסינוור של הריצוף וחזית בניין הבימה. שניהם לבנים בוהקים, מחזירים את אור השמש הישראלית. העיניים ממש כאבו. השימוש בגוון הלבן הבוהק מתאים לארצות בהן אור השמש מוחלש על-ידי עננות רבה וזוויות הארה צפוניות. המתכננים של הכיכר והבניין הינם חסרי כל רגש והתייחסות אנושית הבאה לידי ביטוי גם בבומבסטיות התיכנונית של כיכר הראויה לשלטון של עריצים כמוסוליני, היטלר, קיסרי סין וכיוצ"ב מפלצות-אדם. עצוב היה לי להשוות את הכיכר הזו לכיכרות בכל רחבי אירופה, בעלות קנה מידה נעים, עם ריצוף נעים ולא מחזיר אור והבניינים הסובבים אותן. גם מרחב גדול, אפשר לעצב עם מגוון חללים שימושיים בקנה מידה אנושי והרבה שטחים מוצללים.

מרדכי בן חורין

אדריכל המתאמץ להיות אנושי

* * *

במלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ה. הארוס ביצירת ברנר, אהבה לא-מושגת וסקס טמא

[בעקבות הרצאתו של אהוד בן עזר על "הארוס ביצירת ברנר", שהוקלטה בקיבוץ עין-חרוד מאוחד ביום 22.1.1990. הציטוטים משולבים כנתינתם במהלך ההרצאה ולא בהעתקה מהמקור].

עם ברנר, שעלה לארץ ב-1909, מתחילה הספרות העברית הריאליסטית, האמיתית, בארץ-ישראל.

עד שברנר כתב את סיפוריו הראשונים, "עצבים", "בין מים למים", ובייחוד הרומאן שלו "מכאן ומכאן" – בעיניי הוא הרומאן הארצישראלי החשוב הראשון, והראשון שמתאר את הארץ מבפנים – לא תוארה הארץ כך.

עגנון הספיד את ברנר, במלאת חמישים למותו של ברנר, ואמר שמימות ר' זאב יעבץ – שהיה המספר העברי הראשון של ארץ-ישראל ומושבות העלייה הראשונה, בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה – ועד להופעתו של ברנר, הסופרים ראו בארץ את מה שהם רצו לראות, את הרצוי ולא את המצוי. עד שבא ברנר ותיאר את הארץ לפי מה שבאמת מצוי בה ולא לפי מה שרצוי, וזאת היתה אכזבה גדולה מאוד לקוראים, כי ציפו מברנר, שבא כבר כסופר מוכר וידוע, שייקח חלק, כמו שאר הסופרים באותה תקופה, בייפוי המציאות.

הייפוי היה ברומנטיקה של התפעלות מן המזרח, התפעמות מהערבים שדומים לאבותינו בתקופת המקרא. שנים רבות חי הסופר העברי בתחושה שאסור לו להוציא את דיבת הארץ רעה פן יהודים לא ירצו לעלות לכאן. שאל עצמו אם לכתוב מה קודר פה ומה לא טוב, למרות שכל אחד רואה את הקדרות במקומו-שלו, שבעיני מישהו אחר אולי ניראה דווקא כגן עדן, כי צרות יש בכל מקום.

הסופר העברי, בראשית המאה, לא תמיד גר בארץ. חלק מהסופרים רק ביקרו כאן והיו כמין שליחים של קורא העברית או האידיש שבמזרח-אירופה. רוב יהודי הארץ דיברו אידיש בתקופת העלייה הראשונה ואפילו השנייה. התרבות העברית הפכה להיות מרכזית בארץ-ישראל רק בין שתי מלחמות העולם. כאשר ברנר עלה ארצה, עדיין מרבית הוצאות הספרים העבריות, מרבית המאספים הספרותיים דוגמת "השילוח" ו"התקופה", נדפסו באודיסה, בווארשה ובווילנה. כמעט שלא היה מרכז של ספרות עברית בארץ. והחשש של הסופר העברי, היהודי, המבקר בארץ, היה שאם יתאר אותה בצורה חמורה מדי, כפי שבאמת היתה, יתאר הקשיים של החיים, אזיי לא יבואו יהודים, ולכן אסור לו לרפות את ידיהם.

גרשם שלום, בספרו האוטוביוגראפי הנהדר "מברלין לירושלים", כותב שלא היתה לו שום אכזבה בבואו לארץ-ישראל בשנת 1923 כי הוא קרא את ברנר קודם. מי שקרא את ברנר, ובכל זאת עלה ארצה, היה יכול להתאכזב רק לטובה. לא ציפה לשום הרים וגבעות.

עם ברנר מתחיל הריאליזם, ואני עצמי, כבן למשפחת איכרים שנטועה בפתח-תקווה משנת 1878, ברור שיש בי איזה יחס דו-ערכי לברנר, ואסביר זאת בהמשך. ברור שיותר נעים לראות את הארץ בעיניים הרומנטיות של שמעוני ושל משה סמילנסקי, ואילו ברנר בא ואמר ליישוב היהודי בארץ, ערב מלחמת העולם הראשונה: רע היה לכם בגלות, רע לכם פה, שם הייתם מוקפים בגויים, כאן אתם מוקפים בערבים, אתם חושבים שאתם, בציונות, נעשיתם לאקטיביים, לקחתם את גורלכם בידיכם? לא נכון, הפאסיביות נמשכת, הגלות נמשכת, היישוב היהודי בארץ-ישראל הוא המשך של הגלות. קטן, מסכן ודל.

מכאן, בעקיפין, צמחה המורשת של ברנר ובה הרבה אקטיביזם, לימים דרכה של "אחדות העבודה", דרכו של יצחק טבנקין, כל התחושה של כוח נחוץ, צבאיות נחוצה. רבים לא מבינים זאת. אפילו את יחסו של ברנר לשאלה הערבית שופטים על פי הרשימה "מפנקס", שבה הוא מתאר, ימים לא-רבים לפני הירצחו, פגישה עם נער ערבי שספוגה יחס הומאני, ובעצם ברנר היה פסימי לחלוטין לגבי יחסינו עם הערבים על כך הוא התווכח עם ידידו הפציפיסט ר' בנימין, ואמר לו כי שלא לחוש את המרירות שבמציאות זוהי אי-מוסריות. להיות פציפיסט זהו חוסר מוסריות כי אתה לא רואה או מסרב לראות את הסכנות שבמציאות. ברנר לא אמר זאת מתוך שוביניזם, חס ושלום, או מתוך גישה של התפשטות מדינה עברית גדולה כמו רטוש וחוגים רביזיוניסטים שרצו ממלכה עברית מהיאור עד הפרת. לא. ברנר זעק מתוך מצוקה יהודית קשה, וחרד לכך שבלי כוח הפאסיביות תימשך, וכל החלום הציוני – כאילו השתנה משהו בארץ-ישראל, יתברר שאין לו על מה לסמוך. והקוראים לא אהבו את הסרת הלוט הזו מעל פני המציאות.

כשאנחנו קוראים את "מכאן ומכאן" (1911), ומשווים עם הסיפורים של משה סמילנסקי מאותה תקופה או של שמעוני מאותה תקופה, או סיפוריו הראשונים של עגנון, סיפורי יפו מאותה תקופה – רואים שאלה היו שני עולמות. נידמה לי שאצל ברנר זהו מעין צילום רנטגן, תמונה פנימית. מי שרוצה לדעת מה היתה באמת המציאות באותה תקופה, ברנר נותן לו אפשרות לכך.

אפילו עגנון, שכתב לימים את "תמול שלשום", ספר נפלא לעצמו, אפוס של העלייה השנייה שגם בו יש סבל, וסוף גיבורו יצחק קומר הוא טראגי, אפילו עגנון אינו מעביר את תחושת המרירות הנוראה וההתאכזרות העצמית שעולות ב"מכאן ומכאן". העליבות והקושי, ובייחוד הקשיים של אנשי העלייה השנייה, שרבים מהם נשברו ולא החזיקו מעמד, באים לביטוי אמיתי אצל ברנר ולא אצל סופרים אחרים.

גם בביקורת ברנר נאבק נגד המשכיחים את מרירות המציאות. במאמרו הידוע, "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו" (1911), הוא יוצא בביקורת על משה סמילנסקי ועל סופרים אחרים שכתבו בצורה אידילית, רומנטית, יהודי מתאהב בערבייה, קסם המזרח, הנופים, ההתפעלות מארץ-ישראל, כתבו ספרות רומנטית שהיתה בתחום המישאלות והרצוי, וברנר אמר שזה לא נכון, זה לא אמיתי, גם אם היה מקרה פרטי של אהבה בין יהודי לערבייה, צריך לתאר את המציאות האחרת, האמיתית, ללא אשליות וקוריוזים פיקאנטיים.

העתקתי מכרך של כתבי ברנר, שנדפסו בו גם מכתביו, מכתב שברנר שלח, חודשיים אחר בואו ארצה, לידידו אשר ביילין. המכתב נכתב בירושלים במאי 1909, בראשון במאי, וברנר הגיע לארץ-ישראל בראשית שנת 1909. זהו מכתב אוטוביוגראפי, נחשף בו ברנר האדם. זאת בניגוד לדמות הגיבור הספרותי של ברנר, כפי שברנר עיצב אותו בערבבו מציאות בדימיון.

 "לשנת השלושים," כותב ברנר, "נישארו לי רק שנתיים ומחצה. הדם אינו פוסק מלרתוח, ובייחוד כאן, תחת קרני השמש, אלא שמזה [בהדגשה] ודאי שצריך [בהדגשה] להתייאש. לא הגיע עוד זמנה של האהבה החופשית, ולישא לאישה כדת משה וישראל, אין את מי. לפרקים," תשמעו איזה משפט נהדר ונורא, "לפרקים צר לי על יצרי הגדול והחזק [מודגש] ההולך ונחנק באשמת איזו תנאים. אבל כלום אין דאגות אחרות מאלה?"

אחר-כך הוא אומר עוד משפט: "בהתגשמות הציוניות איני מאמין, ולא רק אני."

המכתב נשמע כמו מפי אחד מגיבוריו אבל זהו מכתב לחבר. וישנו עוד משפט, בתחילתו, שלא קראתיו קודם מפני שהוא כאילו מנותק מההקשר. וברנר אומר: "ובנות ישראל? להד"ם! לא היו דברים מעולם, ואצ"ל [ואין צורך לומר] ערביות!"

די ברור מה הוא רומז פה. בחור בן עשרים ושמונה מסתובב בירושלים מורעב מאוד מבחינה מינית, ולהתחתן אין עם מי, או אינו מוצא אישה שתתאים לטבעו, ואהבה חופשית אין. בנות ישראל – אולי מישהו סיפר לו שבנות ישראל בארץ-ישראל הן קצת יותר חופשיות ביחסים שבינו לבינה, ועכשיו הוא אומר לביילין, ושניהם בחורים צעירים – להד"ם, לא היו דברים מעולם, זאת אומרת, הן לא נותנות לפני הנישואים, ואין צורך לומר הערביות, גם הן אינן זמינות לקיום יחסי-מין פשוטים, ללא התחייבות. כניראה שהסיפורים מהווי המושבות הראשונות, שכאילו נהוג ללכת אל הערביות, בפרדס, או בלילה בחצר, וכי מי שבנות ישראל לא נותנות לו שוכב בינתיים איתן – זה לא קיים, אלה רק אגדות.

ואז בא הווידוי הנורא: יצרי הגדול והחזק, ההולך ונחנק, ואחר-כך האירוניה, כשהוא אומר – אין דאגות אחרות מאלה, הלא צרות עם ישראל גדולות יותר, אבל לבסוף הוא אומר כי בהתגשמות הציוניות אינו מאמין, ולא רק הוא. כלומר, הפסימיות – מה כל הדיבורים הגדולים האלה, הלא כה קטן ומסכן הוא עם ישראל, מוקף, יום אחד יכולים לקום ולשחוט את כולנו.

כאשר מדברים על הארוס אצל ברנר, אזיי בעצם ישנם "שלושה" ברנר. מה זאת אומרת?

ישנו ברנר, זה שעכשיו קראתי מכתב שלו, האדם שהיה במצוקה, אדם שאין לו חיי-מין טבעיים, אדם שהשנים חולפות על פניו ואינו מתחתן, ואני חושב שהוא לא היה יחידי ברווקותו. החיים אז היו מאוד עריריים.

אבי בנימין, שנולד בפתח-תקווה בתחילת המאה העשרים, סיפר לי שבני האיכרים היו מתעסקים עם ערביות, בעיקר הדור המבוגר ממנו, שנולדו בסוף המאה התשע-עשרה. על כך יש עדויות, אפילו בספרי ועד המושבה פתח-תקווה, שבאמת היו מתעסקים עם הערביות שישנו בחצרות של האיכרים. אחר-כך, בראשית המאה, זה היה כבר לא נאה להתעסק עם הערביות, ואז הרווקים היו מתעסקים עם נשים נשואות. למה עם נשואות? כי הרווקות לא נתנו. ואילו אישה שכבר היתה נשואה, וידעה חיי-מין וכמובן כבר לא היתה בתולה, לה היו גם רומאנים מהצד, כך היה נהוג במושבה, הרווקים סביב הנשואה כמו זבובים לדבש. אבל אישה שטרם התחתנה לא היתה ניתנת להשגה.

היתה זו מצוקה שכיום קשה לנו להבין אותה, כפי שהיתה גם באירופה השמרנית. הסיפורים על קומפוזיטורים ומשוררים שמתו בעגבת כי הלכו לזונות. זה היה חלק מהחיים, מעולמם של הגברים, מפני שבחורות ששמרו על שמן הטוב לא נטו לאהבה חופשית. הספרות האירופית מלאה בסיפורים כאלה. החיים המיניים שלא מומשו היו מאוד קשים לרווקים, שהתנסו בתחילת חייהם בעיקר בסקס אצל זונות ולא פעם גם הדביקו במחלות-מין את נשותיהם.

אצל ברנר הסיפור היה עוד יותר עצוב מפני שלימים הוא נישא, ונולד לו בן, אורי, אבל הנישואים לא החזיקו מעמד הרבה זמן, וברנר שוב נישאר בודד. ובעצם האדם הגדול הזה, אולי הסופר החשוב ביותר שהיה לנו בארץ-ישראל, האדם העמוק ביותר בכתיבתו – לא ידע כמעט אהבת נשים. רואים זאת מהמכתבים, מהעדויות, מכל סיפור חייו. האיש הזה היה צמא לאהבה, גם נפשית, רוחנית, וגם פיסית פשוטה של סיפוק תאווה שלא עלה בידו. ועם התחושה המרה הזו הוא מתהלך כל השנים.

אז הנה ברנר האדם, אבל אסור להסתמך רק על ברנר האדם, כי לא הכל נחקר עדיין, ויש דברים על אודותיו שאולי לעולם לא נדע. גם מה שאני אומר כאן יש בו אולי קצת מיסוד ההשערה. אנחנו מדברים על יצירתו. הארוס אצל ברנר הוא הארוס ביצירתו, אבל גם בכך יש לנו בעייה.

קודם כל, ישנם גיבוריו של ברנר. בכל אחד מספריו יש לפחות גיבור אחד מרכזי, יש גם אחרים אבל יש גיבור "ברנרי", בגוף ראשון, ולפעמים לא בגוף ראשון אלא סיפור הסוואה, כמו בפתיחת "מכאן ומכאן", שבה המספר כאילו מצא את הדפים, אבל תמיד יש גיבור מרכזי, אברמזון ב"מסביב לנקודה" (1905-1904), יחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון" (1920) או "אובד עצות" ב"מכאן ומכאן" (1911). הגיבור, שאנחנו יודעים שהוא הכי קרוב לברנר מבחינת הביוגראפיה שלו, ברנר כאילו מדבר דרכו, אבל הוא גיבור ספרותי, שאותו ברנר המציא.

יצחק בקון, אחד החוקרים המובהקים של ברנר, הוכיח שאנשים כתבו פרקים ביוגראפיים על ברנר או דיברו על ברנר האדם – גם לפי סיפוריו שניראו להם אוטוביוגראפיים במאה אחוז. והוא חקר פרקים ופרטים ביוגראפיים אצל ברנר, והוכיח שברנר גם בדה דברים בסיפוריו הניראים מאוד אוטוביוגראפיים, בדה בצורה האמנותית המקובלת ביותר, שהרי אלה סיפורים, והוא לא התחייב לאף אחד שכל מה שהוא כותב בסיפוריו זה אמת, הוא השתמש בחומרים מחייו אבל הוא גם בדה, וחוקריו, ואנשים שכתבו עליו, כתבו את תולדות חייו לפי הסיפורים שלו וייחסו לו גם דברים שלא קרו לו או קרו אחרת משום שהסתמכו על סיפוריו וראו בהם חומר אוטוביוגראפי לתיאור את דמותו. והיה אמנם דמיון גדול, אבל לא דמיון של מאה אחוז.

אני עצמי מלמד בסדנאות כתיבה שזו מצווה לתעתע בקורא, כלומר – כתוב בצורה אוטוביוגראפית ובשלב מסויים תתחיל לצ'זבט, והקורא כבר מאמין לך. עליך גם להודות ביותר ממה שעשית. לא מזמן ריאיינו באחד העיתונים את גרושתו של דן בן-אמוץ והיא גילתה מה שאני שנים אומר, שבן-אמוץ, ברומאנים האוטוביוגראפיים שלו, הודה בהרבה יותר ממה שבאמת עשה.

מדובר אפוא בתחבולה לגיטימית לפיה הסופר מודה בדברים שאותם לא עשה. אבל הבעייה היא שכאשר אנחנו מדברים על אישיות ששמה "הגיבור הברנרי", והוא צירוף של כמה גיבורים שהם בני-דמותו של ברנר, ואשר לפי כל אורחות-חייהם ברוסיה, ושנת השירות בצבא, והשהות בלונדון, והעלייה ארצה – הם הולכים בדיוק בעקבות מחברם – וכאשר אנו אומרים "הגיבור הברנרי" או לעיתים אפילו באומרנו בקיצור – "ברנר", הכוונה היא לא לברנר האיש, לא לצד האוטוביוגראפי, אלא כיצד הגיבור, בן-דמותו בסיפוריו, מתייחס לארוס ולנושאים אחרים. ולא פעם המספר והגיבור הם אותה דמות, כי הסיפור הוא בגוף ראשון.

וכך יש ברנר האדם, ישנם גיבורי ברנר בכל סיפור, וישנו הגיבור הברנרי שהוא מעין איפיון וסיכום בן-דמותו של ברנר שעולה מכל סיפוריו.

אם אנחנו לוקחים את הסיפורים כולם, או חלקם, כי לא נדבר על כולם, עולה השאלה שהיא נושא דיוננו – מיהן הנשים אצל ברנר?

יש אצלו דוגמאות לשתי מהויות עיקריות של נשים.

האחת, מייצגת אותה בצורה מאוד בולטת חווה בלומין ב"מסביב לנקודה" (1905-1904). חווה היא דמות, שוב אני עושה כאן את החטא הביוגראפי – שנוצרה בעקבות בחורה שברנר אהב בהיותו עדיין ברוסיה, יווה איסאקובנה שמה, ובעברית – חיה וולפסון. לימים, כשכבר היה בלונדון, נרצחה בפרעות אוקטובר 1906 ברוסיה, והוא כתב לזכרה רשימה "הוא סיפר לעצמו", ובה תיאר את פרשת יחסיו עימה. לפי האיפיונים שנתן בה, שייכותה לתרבות הרוסית, ועוד, רואים שהתכוון לאותה בחורה שאולי קצת אהבה אותו, שהוא אהב אותה, אהבה שלא התממשה אבל שימשה לו כניראה מודל לחווה בלומין.

ברומאן האחרון שלו, "שכול וכישלון" (1920), שוב מופיעה דמות אישה שאוהבים אותה והיא אינה מושגת. מתוארות בסיפור שתי אחיות, קרובות של הגיבור יחזקאל חפץ, והן אסתר ומרים חפץ. מרים, היפה, המלאה חיים, היא האישה הבלתי-מושגת, מי שלעולם לא תאהב את יחזקאל חפץ, בחור שיש לו לא רק קילע אלא הוא גם מאושפז בבית משוגעים, ודברים נוראים קורים לו, ומבחינה פיסית הוא דוחה, כך לפחות נידמה לו. יחזקאל עובר ניתוח שבר ולאחריו הוא קרוב להשתגע ומאשפזים אותו בבית משוגעים, משם הוא יוצא לאחר זמן.

מצד אחד ישנן אפוא דמויות נשים בלתי מושגות, ומהצד שני דמות אישה שרוצה בגיבור, ביחזקאל – והיא קרובתו אסתר חפץ, והיא לא מצודדת, והחזה שלה שטוח כמו שלו, והיא מתוארת בצורה הכי דוחה שיכולה להיות, והיא ממש, איך אומרים, מתלבשת עליו, וממש רוצה אותו כי היא מאוהבת בו. היחסים ביניהם חושפים תהום של עליבות אבל אלה הם מן הקטעים היפים ביותר שנכתבו בספרות העברית, פרשת היחסים בין יחזקאל חפץ לקרובתו אסתר.

וישנה תאוות-סתם, זאת אומרת, הגיבור הברנרי חי בשניות שבה יש אישה שאפשר להעריץ אותה, שהיא נאהבת, ושהיא נמצאת מעל, בלתי מושגת – וישנה התאווה סתם, תאווה לכל אישה, זה הארוס המנוער מכל רגש, החפץ רק לבוא על פורקנו, אבל גם את זה אי אפשר להשיג, כי גם זה אינו בנמצא.

ברנר לא מתאר, נידמה לי, אני לא רוצה לומר בביטחון – אין אצלו תיאור חווייה של הליכה לזונות, זו אינה מופיעה בספרים שלו. אולי אני טועה, אבל להרגשתי אם הדבר היה חלק מאורח החיים, מדרך הסיפוק שגיבוריו יכולים להיעזר בו, להיעזר בפורקן מיני קנוי, זה ודאי היה מופיע אצלו, ולמיטב ידיעתי הדבר אינו מופיע.

וכך – אין אישה שאוהבים, אין אישה סתם, ואין אישה קנויה, וברנר, ובחורים רבים מבני דורו וחוגו, הלא אינם נזירים מרצון, והם בריאים ברצונם להשיג אישה, ואין. זו גם התחושה שעולה ממכתבו לביילין, אבל ישנה פה התסבוכת שהוא מאשים את עצמו בכך שאינו יכול ליצור קשר עם האישה הנעלה עליו, בגלל מהותו שלו, הנמוכה בעיניו.

אקרא שני קטעים שממחישים את דבריי. הקטע הראשון הוא מתוך "מסביב לנקודה" והוא אחד הקטעים המפורסמים בכתבי ברנר.

 "חווה?" הוא מתייחס לאותה חווה בלומין נערצת, "אבל הלא דבר זה ברור כשמש פניה, ריח רע עולה מפי, ריח רע עולה מפי, לאישה לא נשקתי מימיי." דברים אלה אומר אברמזון, גיבור "מסביב לנקודה", "לאישה לא נשקתי מימיי, וגם במחולות לא יצאתי מימיי. דבר זה ברור כפניה, היא נבראה ישר. הוא נברא ישר." ו"הוא" הינו הגבר שחווה אוהבת, והוא אינו אברמזון.

אני מוכרח להגיד משהו שיישמע אולי דבילי. שנים, כשהייתי צעיר, ויוצא לבלות ועלה לי ריח רע מהפה, הייתי נזכר ב"ריח רע עולה מפי, לאישה לא נשקתי מימיי." המילים רדפו אותי עד שיום אחד גיליתי שיש אפשרות של טיפול בהסרת האבן מהשיניים, וכבר כעשרים שנה אני מקפיד על כך לפחות פעמיים בשנה, ואין ריח רע מהפה. בשעתו זה היה נורא, אתה בא לבחורה, רוצה להתנשק, ואני לא מדבר על כך שגם אצלן, ואפילו היפות והמושכות, עלה לא פעם ריח רע מהפה – ואמרתי לעצמי, יש אנשים שעד היום לא גילו את העולם של השינניות, אמנם הטיפול קצת לא נעים, הן חופרות וחוצבות בפה, אבל מנקות לך את האבן ומאווררות את החניכיים, ויותר לא מסריח לך מהפה. ואמרתי לעצמי, כל כך חבל, אילו ברנר היה עובר טיפול דנטאלי היה פחות מתאכזר לעצמו, כי יש אנשים שחושבים שזה גורל שיסריח להם מהפה, שאי אפשר אחרת, ולא רק אחרי שאוכלים שום או בצל. אבל בימינו, מי שעולה לו ריח רע מהפה, זוהי פשוט הזנחה.

אמרתי לעצמי, אילו הגיבור הברנרי היה יכול להתגבר על הסרחון מהפה, היום כבר אין צורך לכתוב משפט כזה. אפשר להיות מכוער, ובעל הרבה מגרעות, אבל על זה, מהפה, אפשר להתגבר.

בקטע אחר, חזק בתחושת הנמיכות שבו, קטע האומר שהוא לא מתאים לה, ליווה איסאקובנה – הדבר ברור, הוא אוהב אותה אבל סבור שאינו ראוי לה, וישנה אפילו, מתוך הנמיכות, לקיחת אשמה על עצמו, כאומר, היא טובה מדי בשבילי.

כאשר ברנר מספיד את יווה איסאקובנה, היא חיה וולפסון, אחרי הירצחה ברוסיה, הוא אומר ככה: "שמע נא, אתה לא אהבת אותה, הלא יודע אתה זאת, אתה לא אהבת אותה, לא היה כושר לזה, והיא גם היא אמנם היתה סמל החיים, אך דע לך של החיים מן הצד השני, לא הגסים, האכזרים, הבהמיים, הכוזבים, הטיפשים, אלא התמימים, המקווים, המאמינים, הסובלים והמבקשים," זאת אומרת, ברנר רואה את עצמו שותף לגסים, לאכזרים, לבהמיים. התחושות שלו בהמיות, הן תאווה מנוערת מרגש, דבר כוזב וטיפשי, ואילו היא שייכת לתמימים, למקווים, למאמינים, לסובלים ולמבקשים.

והוא ממשיך: "אישה היתה ויותר מאישה, ואתה לא נתת אמון ברגשיך אליה, אתה ידעת כיצד אתה מהרהר על האישה, ועליה. ועוד, אילו למצער האמנת בהרהוריך אלה, שבריאים הם, שפוריים הם, ששלמים הם, ואולם אתה ידעת כי לך שוב אין תקנה. כי אתה אכול חטא אשר לא בך אשמתו ואתה תישאו. וכי אהבה פראית, טבעית, יוונית, לא לך היא. בשעה שאבריה החדים רחפו לפני עיניך, בשעה ששפתיה הדקות נגעו במחשבותיך, בשעה ששחוקה הנבון פירפר בתוך תוכך, הרעילו את דמיך תמונותיהן של אחרות, אחרות. הרעילו את דמיך אותן התמונות כי רעב אתה. החום לא שפכו לתוך ליבך, ונר לא העלו בו. כי מרחוק הביטו בך, ואתה בעצם לא היית צריך להן."

הכל נמשך אפוא באותה רוח, באותה מגמה. כאשר ברנר אומר שאז רק נודע לו כל אסון ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר – מתברר שהוא חושב שאינו מסוגל לאהוב אותה כי לאהוב אהבה רוחנית פירושו להיות מנוער מכל התאוות גשמית אליה. וכשהוא מתאווה אליה בצורה גשמית, הוא רואה את עצמו כאיש בעל חטאים, בהמי, אכזר. בשעה שהוא מתאווה לאבריה, מתאווה לשכב איתה, לחדור לתוכה ולחוש אותה בחלציו – המעשה הזה נמצא מחוץ לספירת אהבה שהוא חש כלפיה, זה כמו להזדווג עם כל אישה אחרת, מזדמנת, ללא רגשות, והדבר בהמי – היחס הוא כמו לאובייקט, לזונה, וכאילו מנטרל אותו, הוא מורעל באמצעות היחס הנמוך יותר, בחלום על הסקס-לעצמו, בלי אהבה. ויצרו הגדול התובע פורקן מפריע אותו מלקשור את עצמו באהבה למי שאותה הוא אוהב בליבו ובנפשו. עולמו הרגשי קרוע כי גם הצד הזה קיים בה – היא מגרה אותו גם כאישה-סתם, ביופייה, בגופניות הארוטית שלה, ולא רק בדיבורים הרוחניים או ברגשות הנעלים שהיא מעוררת כלפיה, ומה שקורה אז הוא שההנאה הפשוטה והטבעית שבסקס נראית לו לא-טבעית, טמאה, והוא מכנה אותה – אסון ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר.

הארוס הוא אפוא בלתי-אפשרי. חלקו העליון נוצר למגע רוחני, לאהבה. יווה איסאקובנה היתה אישה טובה מדי עבורו, היתה מלאך. ואילו חלקו התחתון הוא כל כך גס ויצרי שהוא חושש לטמא אותה בהזיותיו הפרועות על העונג הבהמי שיפיק מגופה, ובכך הוא משיק לתחום הסקס המעוות, הפרברטי, החולני, שיגיע אצל ברנר לעוד גלגולים שאותם הוא מכנה חולאי המזרח, ולאפשרויות נוספות של סקס דוחה ומפתה באותה מידה, כי הוא נעדר שמץ של נפשיות, אהבה ורוחניות, כולו התאווה בעירומה. גישה רומאנטית של גבר עז יצרים, שבעולם מושגיו לזיין את האישה האהובה פירושו להפוך אותה לסתם נקבה ולהורידה מהכן הגבוה עליו הציב אותה כאלוהים בעיניו.

המשך ההרצאה בספר יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד היקר, חישוביךָ באשר להפרשי השנים, אשר גוללת בהערתך לשיר של קרנדיאבסקיה (מכתב עיתי מס' 739), שבו נזכר, כביכול, כפי ששיערתי, נחום גוטמן – נשמעים משכנעים; אבל, אולי-אולי שילב נחום גוטמן בעת שסיפר לך מזיכרונותיו בשלהי שנת 1973, בלי משים, חוויות של קריאת שיר בשנותיו המאוחרות יותר... זה קורה, כמסתבר, לרבים מאיתנו. תוכנו של השיר תואם את חוויותיה של המשוררת ממחצית השנייה של המאה ה-20, בעת שיחסיה עם בעלה ניקולאי טולסטוי הלכו והתערערו. בכל זאת שבתי וסקרתי את נבכי האינטרנט בלשון הרוסית בחיפושים אחר מקור אפשרי מוקדם יותר למטפורה של החול שנשפך מבעד לאצבעות, והעליתי חרס בידי. האם מישהו מבין קוראי המכתב העיתי מכיר? זה מסקרן, עד מסקרן מאוד...

בידידות

 יואל נץ

* אנחנו הגנו בחירוף נפש על ראש הממשלה אהוד אולמרט ויצאנו נגד הניסיונות להדיחו, שלצערנו אכן הצליחו. אנחנו גם הפסקנו לכתוב טור קבוע בתשלום ב"ישראל היום", כי פסלו רשימה שלנו בזכות אולמרט באומרם שאינם מגינים על שחיתות.

אנחנו גם סבורים שלבסוף הוא לא יורשע.

ועם זאת אין לנו אלא להצטער על התבטאויותיו הפוליטיות החריפות האחרונות בארה"ב נגד ההנהגה הנוכחית של ישראל. הן נשמעות כדברי איש ממורמר שקצת ירד מן הפסים, ומקרבות לאפס את סיכוייו לחזור להנהגה הפוליטית לאחר שיזוכה במשפטיו מן ההאשמות נגדו. חבל. ממש כואב לנו הלב להודות בכך. ועדיין אנחנו סבורים שהיה ראש ממשלה מוצלח לישראל ואיננו מבינים מה קרה לו, אלא אם מסתתר מאחורי דבריו משהו שאיננו יודעים.

אכן, ארץ אוכלת מנהיגיה.

* יהודה לביא: [גיליון] נפלא. כהרגלך. הערה לתקוה וינשטוק: על צורת המנורה בגירסתה האחרונה ניתן ללמוד מן התבליט שסותת על שער טיטוס, מחריב ירושלים. מכיוון שהשער נבנה בזמן אמת, בידי טיטוס, ניתן לשער שצורת המנורה אותנטית.

* בעקבות ההתרשמות הנלהבת שלנו מ"התהילה של אבי" של פאניול, שאלנו באחד הסניפים הגדולים של רשת סטימצקי בתל אביב, מתוך סקרנות, על הספר. והנה, למרות שהוא אינו מוזכר בשום רשימה של רבי-מכר, ודומה שרק אנחנו כתבנו עליו עד כה – אמרה המוכרת שהעותקים שהיו בחנות אזלו, והם הזמינו נוספים מההוצאה.

האומנם רשימת המלצה נלהבת שלנו שמגיעה לאלפי הנמענים של המכתב העיתי גורמת לאזילת עותקים בחנויות הספרים? והרי בספר לא נזכרים הומיי באבא, לא יעקב דרעי דמתקרי ז'אק דרידה, ולא העוול הנורא שעוללנו לפלסטינים?

* ההצלחות המדהימות של כוח החירום של המשקיפים של האו"ם בסוריה צריכות ללמד אותנו פעם נוספת עד כמה מיותרות ההוצאות האדירות שלנו על צה"ל ועל ביטחון ישראל, שהיה אפשר לחסוך אותן כבר מ-1947 ואילך, כי כוח החירום של משקיפי האו"ם דאז היה מפקח על ביצוע החלטות העצרת הכללית ומועצת הביטחון על הקמת שתי מדינות, ערבית ויהודית – בשטח שנותר מן המנדט הבריטי בארץ-ישראל; ותארו לכם אלו סכומים עצומים היו נחסכים מאז ועד היום, שהיה אפשר לקנות בהן דירות חמישה חדרים וחצי בצפון תל-אביב לכל המפגינות והמפגינים המפונקים של שדרות רוטשילד-תחריר, החברים של דפני ליף, ועוד היה נשאר לנו עודף גדול למען צדק חברתי – וגם שהיה אפשר לעבור בעזרתו את המשבר של הקיץ הקרוב, כאשר איש לא ישתין לעבר אוהליהם ולא יתרום להם בגלל הבחירות שתתקיימנה כנראה ב-4 ספטמבר! – אכן, היתום שוב סידר אותם!

* זרח ורדי: אהוד, שלום. מדי פעם מופיעות כתבות בעיתונך, בהן מצוין למטה שהן כבר הודפסו בעיתון כלשהו, "מקור ראשון", "מעריב" וכדומה. כעת זכית לכבוד גדול, כאשר כתבה שהופיעה אצלך לראשונה, הועתקה והודפסה בעיתון מרכזי כמו "דה מרקר" של "הארץ". המדובר בכתבה של עוז אלמוג "קבלת הפנים שלי בעיר הקומבינות" שהופיעה באחד מהגיליונות הקודמים שלך ואילו השבת [4.5] הופיעה מילה במילה (בטח בהסכמת המחבר) בעיתון הכלכלי "דה מרקר" של "הארץ", עיתון בעל תפוצה גדולה מאוד. כן ירבו.

אהוד: אין זו פעם ראשונה שאצלנו מופיעות תגובות וכתבות שמאוחר יותר גם מתפרסמות בעיתונות הנייר, אבל זה לא שהעיתונים לוקחים מאיתנו – אלא שהכותבים לנו שולחים במקביל גם להם, והיפה במכתב העיתי הוא שהפרסום בו אינו מונע חזרה על "פרסום ראשון" בעיתונות-הנייר. חלק ניכר מהמכתבים והרשימות למערכת "הארץ" מתפרסם אצלנו לראשונה, ולרוב רק אצלנו – כי הם אינם לרוחו של עיתון הנייר והוא מוחק אותם ממחשביו. כנ"ל מאמרים ותגליות ב"תרבות וספרות", אחרינו.

* משה גרנות: "אני אמנם קראתי את ספרו של שמאי גולן 'מסעותיי עם סופרים', ואף כתבתי עליו, ובכל זאת, קראתי בעניין רב את סיכום כתביו על האנטישמיות של גינטר גראס. אתה צודק שמאמר זה ראוי שיופץ ברבים ויזכה בתהודה הראויה. 

אני מוקיר מאוד את חקירותיו של שמואל גילר – הפעם על ד"ר דג'אני. 

באשר לפרס ישראל לסמי מיכאל – אשמח לתמוך בדעתך אם יואיל להתנצל על הארס שהוא הפיץ על האשכנזים בספרו 'שווים ושווים יותר'."

* אורית ברנר: בוקר טוב, שמחתי שפירסמת דברי ד"ר אברהם וולפנזון ששלח גם לי, בעיתונך. נזכרתי בדברי חותנו של אחי ארנון, ג'ו בוקט ז"ל, יליד עיירה בגליציה וניצול אושוויץ, שהיה נער בשואה והגיע בגיל 18 עם אחיו, יחידים מכל משפחתם העניפה שנספתה שם, מזי רעב וידועי סבל רב, לארה"ב. הוא היה מהתורמים הגדולים לישראל, ונציג יהדות מזרח ארה"ב באיסוף כספים למען ישראל וממקימי "בקעת הקהילות החרבות" ביד-ושם. הוא הדגיש בכל דבריו תמיד שאין לקרוא לאלה שהיו אחראים לפשעים נגד עמנו ואחרים "נאצים" אלא היו אלה הגרמנים שביצעו את הפשעים. הוא חזה את ההסתתרות של הגרמנים אחרי גבם של ה"נאצים", אשר "גם הם, הגרמנים התמימים סבלו מנחת זרועם..." – בהקשר זה, מתאים שירו של אבי [מיכאל דשא] "לפרחים לא אסלח" הפורחים, מיתממים, על אדמת גרמניה הדשנה, רוויית דם בני עמנו...

* החוברת האחרונה של כתב העת הים-תיכוני "אפיריון" 121, חורף תשע"ב, מוקדשת כמעט כולה לפואמה רחבת ההיקף של יוסי גמזו "היום בו פרץ הר הגעש" ולראיון מקיף איתו, שגם בו משולבים שירים רבים שלו. הפואמה מלווה באיוריו של גרשון קניספל. הכתובת להזמנת עותקים של החוברת: אפיריון, ת.ד. 11194, תל אביב 61114.

* הרצח של גדי ויכמן אחרי חצות יום שישי האחרון בבאר-שבע בידי חבורת צעירים ונערה, שהקימו רעש ליד הבניין שבו גר עם משפחתו, והפריעו לו להרדים את בתו בת השנתיים – הוא מזעזע, אבל הוא יהיה הרבה פחות מזעזע ומתוקשר בימים הקרובים ואולי גם יישכח במהרה – לעומת מכת קת הרובה המצולמת היטב במצלמה פלסטינית – של סמח"ט הבקעה במפגין הדני המנוול, שאפילו לא נראה פצוע לאחריה – אלא אם הרוצחים הצעירים מבאר-שבע, אם ייתפסו, ואם יעמדו למשפט, ואם יורשעו – יטענו, או שהתקשורת הישראלית כבר תטען עבורם – שהם הושפעו מהאלימות של סמח"ט הבקעה!

* בתוך ההתעלמות הכללית ממלאת 50 שנה לכתיבת "המחצבה" [וב-2013 – 50 לצאת הספר לאור], גילה עבורנו נעמן כהן אתר אחד שחוגג את היובל של הספר הראשון שלנו. זהו אתר בשם "המאבק המזרחי", כותרת המישנה שלו: "הציונות האשכנזית, אם לזונות ולתועבות הארץ", אפריל 30, 2012, וכך בורכנו שם:

"הגזען אהוד בן עזר ממשיך מסורת גזענית בת 50 שנה מאז 'המחצבה'. הרשימה הגזענית של נעמן כהן [המצוטטת להלן] הופיעה ב"חדשות בן עזר" 737. בסוף הפוסט, גזענותו של אהוד בן עזר:

אהוד: המשורר החשוב [מואיז] בן הראש אינו יודע כנראה שבתעתיק עברי כותבים אבוכּ ולא אבוק אבל בזכות מוצאו המיוחס נסלח לו הקול, שהרי הייחוד של העדה שלו היה נמחכּ קליל אלמלא שימרו בכּנאות, בהתנשאות ובנרגנות את הרגשת הכּיפוח שלהם מדור לדור. וזוהי קמובן הערה גזענית ברוחו של ביאליכּ."

אם איננו טועים זוהי, לאחר כ-50 שנה, התגובה העדתית הראשונה על "המחצבה".

תודה לזוכרים את היובל לספר.

* זריקת בקבוקי התבערה לדירותיהם של המסתננים השחורים הממלאים את שכונות דרום תל-אביב מבשרת קיץ חם של מהומות גזעיות בין התושבים התל-אביביים הוותיקים והמתוסכלים – לבין אלפי הפולשים לשכונותיהם, אלה הגורמים לכך שערך הדירות יורד מאוד ואין אפשרות לוותיקים לברוח משם לדיור הוגן; האיזור כולו, סביב התחנה המרכזית החדשה, מקבל אופי של שכונות מהגרים צבעוניים, שתושביהן אינם יהודים, ואשר בקרוב לא תהיה בהן דריסת רגל לישראלים. במקביל מקבלים הבידואים האכזריים של סיני אלפי דולרים על הברחת כל מהגר שחור לישראל, והעסק משתלם ופורח תחת עינו העיוורת של השלטון המצרי, שכבר אינו קיים, אך גם כשהיה קיים – עודד הסתננות זרה זו לישראל מטעמים פוליטיים וסתם שוחד.

מעניין אם גם בהתפתחות הזו אשם סמח"ט הבקעה, שהעז להכות בקת רובהו מפגין דני מנוול שהסתנן לאיזור אסור כדי ללכלכך את שמה של ישראל. לפי כמות התקשורת הישראלית בנושא הסמח"ט – המעשה שלו חמור פי כמה יותר מפלישת המסתננים לדרום תל-אביב.

הפיכת דרום תל-אביב לארץ הפקר ומהומות דמים לא תסתיים בקו המשוער של דרך תל-אביב-יפו אלא תזחל צפונה, צפונה, עד שתגיע גם לשכונותיהם של ההומאניסטים הצפוניים העשירים, אלה המצדיקים את המסתננים ומאשימים את התושבים הוותיקים העניים של השכונות בשינאה לזרים. וכאשר תתחלנה המהומות, ותשודרנה ברשתות הטלוויזיה בכל רחבי העולם, על רקע שריפת בתים ומכוניות ברחובות, כמו בלונדון – יידע כל העולם כי תושבי תל-אביב הוותיקים הם גזענים בנוסח דרום ארה"ב, וכי המסתננים הם צדיקים מסוגו של מרטין לותר קינג.

* עם צאתו מהכלא של המסייע לרצח רבין, הפושע חגי עמיר, שגם הצהיר בחוצפתו שאינו מתחרט על מעשיו – אנחנו מאחלים לו שלא יצטרך להתרחץ כל ימיו שנותרו לו על פני האדמה– כי הוא יהיה רטוב תמיד מהיריקות שיירקו עליו כל רואיו, והמוחטה הנוזלת שתצטבר עליו תספיק גם למברכיו ולמקבלי פניו, תומכי הטרור – לשטוף בה את ידיהם ואת פניהם חסרות הבושה. איחס. ושהרוק ישטוף גם את הגננת גאולה, אימם הזחוחה של השניים, זו האם שבחיקה הצפעונים גדלו. ועדיין אנחנו סבורים שאילו מרגלית הר-שפי היפה היתה נענית לחיזוריו של הרוצח ומחזירה לו אהבה או לחלופין, מסגירה אותו – הרצח, שהיה במידה מסויימת גם על רקע עדתי של אוהב מאוכזב ומגורה בגינה – היה נמנע.

* מי הם נהגי המשאיות, שאינם נהרגים בתאונות בזכות גודלן, אבל דורסים והורגים שוב ושוב, לעיתים כמו בכוונה, נוסעי מכוניות פרטיות ורוכבי אופנועים?

* אין ספק שענן הריח שאפף את גוש דן ביום חמישי האחרון נבע ממאות המיטבחים של המסעדות שבהן סעדו עשרות אלפי ישראלים רעבים ובהם גם ההורים והאחים של חצי מיליון הילדים הרעבים בישראל שעליהם דיבר באותו יום ממש המשורר רוני סומק בתמיכתו במושיע הלאומי יאיר לפיד. והרי זה נפלא שיש כל כך הרבה ילדים עם כל כך הרבה תיאבון – כי בילדותנו, בתקופת הצנע, כאשר לצהריים קיבלנו רק חתיכת דג פילה מסריח או קציצה אחת ולא יותר כי הבשר היה בקיצוב – אחת הבעיות הגדולות של האימהות בתקופה ההיא היתה ילדים שלא רצו לאכול אפילו כאשר הן היו מאביסות אותם בכוח – והילדים היו עושים "מחסן" בפה ומקיאים את הארוחה.

* מוזר שבכל התגובות על גל הרציחות בסוף השבוע האחרון בישראל לא מצאנו אף אחת, בינתיים, שמאשימה את "אכיבוש אמשחית"!

* למען ביטחון ישראל – יוחזר אלוף יואב גלנט לשירות צבאי ויוחלט כי הוא יהיה מחליפו של הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ בבוא היום – או גם לפני כן אם יתעורר צורך בכך.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

* * *

מורשת קרב של יחידה 101

http://www.202.org.il/Pages/yechida101/unit101a.php

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,367 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל