גיליון מס' 741

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באייר תשע"ב, 10 במאי 2012

עם צרופת הזמנה לערב לספרו של ה. ברזל "שירה והתגלות" על א. יעוז-קסט ב-16.5

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְמוּרוֹת הַטֶּבַח. // עמוס גלבוע: "משרת הציבור" ממשיך להיות כזה גם לאחר שסיים תפקידו. [ציטוט]. // יהודה דרורי: שלי הבוכייה... שלי המקטרת... // אורי הייטנר: 1. אתגר האופוזיציה. 2. בין מס למס. 3. מ"סבנה" עד גלעד שליט. מה קרה לנו? // ד"ר גיא בכור: ישראל, שילטי בגלים! צוללת הטילים השישית שלנו, והצלילה למעמקים חדשים. [ציטוט]. // אלי מייזליש: הריסת שכונת האולפנה. // עו"ד מרדכי שחם: מרד בר-כוכבא – אמונה, נחישות ותקווה.  המרד – מאבק לשימור האמונה באל היחיד. // ל"ג בעומר של משפחת בן עזר ראב, מתוך: חדשות בן עזר, גיליון מס' 40, תל אביב, יום שישי, י"ח באייר תשס"ה, 27 במאי 2005. // ישראל זמיר: חוות-ז'רום. // רוֹן גֵּרָא: קוֹלוֹת מִצְטַלְּבִים. // ד"ר י"ז: לתולדות החָזוּק. // מתי דוד: זכות הציבור לדעת? עד לאיבוד לדעת?! דיון ציבורי בנושא ביטחוני? סכנה לאסון לאומי! // לאה טרן: צדק יהודי. // אהוד בן עזר: ספר מרגש עד מחנק בגרון – בני וירצברג: "מגיא ההריגה לשער הגיא". // חנוך ברטוב, מחבר "פצעי בגרות", כותב לדליה, בתו של בני וירצברג. // ברוך תירוש: כשלים במהלך תקומת ישראל. // יוסי שדה: זכייה מפתיעה.//  מתוך היומן, 1990: הגמל המעופף של אריה אל-חנני. // נגה מרון: המס המקומם מכולם: מס עיזבון! // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ה. הארוס ביצירת ברנר, אהבה לא-מושגת וסקס טמא. [חלק שני]. // ממקורות הש"י.

* * *

כל הכבוד לציפי לבני שפטרה אותנו מנטל טיפשותה ויוהרתה, ובזכות לכתה מהנהגת "קדימה" היה ניתן עכשיו להקים את הקואליציה שהיה צריך להקים מיד אחרי הבחירות האחרונות – לולא היא הפריעה לכך בעקשנותה המטופשת. ברוך שפטרנו ממנה – וברכות לקואליציה החדשה ולביטול המועד הקרוב לבחירות המיותרות!

ולהנהגה החדשה-ישנה של ישראל כדאי להזכיר את האמירה: "אם לא נהיה תלויים זה בזה נמצא את עצמנו תלויים זה ליד זה!"

* * *

יוסי גמזו

שְמוּרוֹת הַטֶּבַח

עִם כָּל חֻמְרַת הַגְּנַאי שֶזֶּה מֵטִיחַ,

עִם כָּל הַפַּלָּצוּת וְהַכְּלִימָה

צָרִיךְ לוֹמַר בְּאֹמֶץ וּבְיֹשֶר וּבְלִי טִיחַ:

אֲנַחְנוּ סְדוֹם פְּרוּעָה וְאַלִּימָה.

עִם כָּל יֻמְרוֹת הַשָּוְא מֻכּוֹת הַהֶלֶם       

שֶל עַם סְגֻלָּה וּמְקוֹר אוֹר לַגּוֹיִים

רָאוּי כַּיּוֹם שֶתָּאֳרֵי הַפַלְצָנוּת הָאֵלֶּה

יַפְסִיקוּ כְּבָר לִהְיוֹת כָּאן הֲגוּיִים.

רָאוּי שֶיִּשְתַּתֵּק הַקִּיש-קִיש-קָרְיָא

שֶל הוֹנָאָה עַצְמִית וְשֶל צְבִיעוּת

וְשֶנַּיְשִיר מַבָּט בָּאַסְפַּקְלַרְיָה

בָּהּ מִשְתַּקְּפִים פָּנֵינוּ בַּמְּצִיאוּת.

בָּהּ מִשְתַּקְּפִים פָּנָיו שֶל עַם הַנֵּצַח

שֶאֵין בּוֹ, כְּמוֹ בִּגְזַר גּוֹרָל אָיֹם

גַּם יוֹם אֶחָד לְלֹא דְקִירָה אוֹ רֶצַח

הַנַּעֲשִׂים עִנְיָן שֶבְּכָל יוֹם.

שֶל בְּעָלִים רוֹצְחֵי נָשִים בְּלִי רֶתַע

וְשֶל הוֹרִים קְטוּלִים בִּידֵי בָּנִים

וְשֶל קְטִינִים הַמִּתְגַּלִּים לְפֶתַע

בְּתוֹר רוֹצְחִים לְגַמְרֵי לֹא קְטַנִּים.

שֶל נֶהָגֵי הַפְּגַע וּבְרַח בְּזֶבַח-

הַדָּם, בּוֹ בְּמוֹמֶנְטוּם מְסֻכָּן

הוֹפְכִים כְּבִישֵינוּ לִשְמוּרוֹת-הַטֶּבַח

יוֹתֵר מִכָּל מִלְחֲמוֹתֵינוּ כָּאן.

שֶל "תַּרְבּוּת" שְלוֹךְ וּסְמוֹךְ וּבְּרוֹךְ כּוֹשֶלֶת

בִּבְנִיַּת גֶּשֶר אוֹ מִגְדָּל שֶל תְּאוּרָה

שֶבָּהּ תִּסְמֹנֶת הֶחָפִיף הַמִּתְרַשֶּלֶת

גּוֹבָה חַיֵּי אָדָם בְּצִינִיּוּת גְּמוּרָה.

שֶל סַכִּינִים שְלוּפִים בְּכָל תִּגְרָה אִידְיוֹטִית

בָּהּ לֹא אַחַת שְלוּלִית שֶל אֹדֶם נִשְפְּכָה

בְּפָּאבּ אוֹ בָּאר וְשֶל אֵימַת זְוָעָה כָּאוֹטִית

שֶל רְצִיחוֹת תְּכוּפוֹת עַל כְּבוֹד הַמִּשְפָּחָה.

וְשֶל חֶרְפַּת עוֹזְרוֹ שֶל מְרַצֵּחַ רַבִּין

הַמְּנוֹפֵף אוֹת v בְּלִי שֶמֶץ חֲרָטָה

לַחֲסִידָיו הַמְּרִיעִים לוֹ כְּמוֹ לְרַבִּי

בִּמְשִיחִיּוּת הַשֶּקֶר שֶטַּלִּית עוֹטָה.

כִּי אִם אֲנַחְנוּ חֲפֵצֵי-חַיִּים עֲדַיִן

וְאִם עֲדַיִן לֹא אָבוּד וּמְאֻחָר

יֵש כְּבָר הַיּוֹם לִטֹּל עַצְמֵנוּ בַּיָּדַיִם

לִפְנֵי הָרֶצַח הַבַּרְבָּרִי שֶל מָחָר.

* * *

עמוס גלבוע

"משרת הציבור" ממשיך להיות כזה

גם לאחר שסיים תפקידו

עניינו של המאמר הוא התפקיד הייחודי  של ראש שירות הביטחון, אך תחילה שתי הערות קצרות. האחת, דווקא בתחום הביטחון הלאומי של מדינת ישראל יש לי אמון בברק  וזאת מתוך היכרות רבת שנים, קצת הבנה בנושא, ולאור העובדה  שיש  מתי מעט המשתווים אליו בתחום זה במערכת הפוליטית.

השנייה היא דעתי כי  בקביעה שגם שר הביטחון וגם ראש הממשלה הם  עשירים המונעים ע"י דחפים משיחיים, אין ולא כלום עם תפקידו של ראש שב"כ,  עם הידע שלו,  או הסמכותיות  שלו. בקיצור, המקצועיות שלו. ובהערת אגב, כמעט כלום מדברי דיסקין, ראש שב"כ עד לפני כשנה, לא היה בתחום המקצועי שלו.

המקצוע של ראש השב"כ הוא ייחודי. במדינת ישראל ישנם שלושה שרותי מודיעין עיקריים. לכל אחד מהם יש אחריות לתחום מסויים עם חפיפה מסוימת. אמ"ן אחראי להערכת המודיעין הלאומית ולמודיעין הנחוץ לעיצוב המדיניות של מדינת ישראל, האסטרטגיה שלה, בניין הכוח של צה"ל, תוכניותיו האופרטיביות השונות והביטחון השוטף.

המוסד אחראי לאיסוף מודיעין מחוץ לגבולות ישראל, קשרים עם שרותי מודיעין זרים ומדינות, מבצעים מיוחדים וגרעין איראני.

השב"כ אחראי בעיקר ללחימה בטרור, לסיכול פעולות טרור, לאבטחת מוסדות ואישים ישראליים.

ראש השב"כ וראש המוסד, להבדיל מראש אמ"ן, כפופים ישירות לראש הממשלה. אבל, הקשר בין ראש הממשלה לראש השב"כ הוא רגיש ועדין ומיוחד במינו. הסיבה לכך היא שכאשר ראש הממשלה ממנה את ראש השב"כ הוא גם מוסר לו למעשה את המפתח לבתי כל האזרחים של מדינת ישראל. בנוסף לתפקידיו שנמנו, יש לשב"כ עוד תחום אחריות רב עוצמה: הוא אחראי על ביטחון פנים, על כל מכלול הסודיות במדינת ישראל. הוא זה שחורץ גורלות של אזרחים. הוא מרוסן אומנם ע"י "חוק השב"כ", אך זה לא גורע מסמכויותיו.

ראש אמ"ן ישוחח עם ראש הממשלה על הגרעין האיראני, אך לעולם לא ישוחח איתו על דברים הנוגעים לאזרחי המדינה. אותו הדבר לגבי ראש המוסד. יתר על כן, עוצמתו של ראש השב"כ גברה עוד יותר אחרי "הסכמי אוסלו": הוא הפך ליוצא והמביא מול מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, מול אישים פלסטינים, שותף סוד למגעיו  אינטימיים של ראש הממשלה עם פלסטינים.

מכאן, שכל מערכת היחסים בין ראש ממשלה לבין ראש שב"כ צריכה להתבסס על אמון טוטאלי של ראש הממשלה בראש השב"כ; הוא חייב להיות סמוך ובטוח ביכולתו לקיים איתו שיחות ברמה האינטימית ביותר, ולדעת לבטח שהלה ינצור פיו.

דעתי היא כי  משרת ראש שב"כ היא בבחינת משרת אמון.  לכן, כאשר  נבחר ראש ממשלה חדש, ראש השב"כ צריך להגיש את התפטרותו. ירצה אותו ראש הממשלה החדש – ימנה אותו. לא ירצה אותו – ימנה אחר תחתיו.

וכמה מילים על מה שנקרא civil servant. קראתי את הדעה ולפיה משסיים  הפקיד, משרת הציבור, את תפקידו  הציבורי, הרי הוא אזרח ככל האזרחים, ויכול להגיד בפומבי לציבור את כל שעל ליבו, את כל "האמת הפנימית" שלו.

דעתי שונה לחלוטין. "משרת הציבור" ממשיך להיות כזה גם לאחר שסיים תפקידו ויצא לעסקים, או לחווה שלו, או לשחק עם נכדיו. זה הייחוד שלו. זה עניין של תרבות יסודית. שום שירות ציבורי, בוודאי בדרגים הגבוהים ביותר, לא היה יכול להתקיים אם הדרג הנבחר היה יודע שאינו יכול לתת אמון בפקידיו, מכיוון שברגע שיפרשו יפתחו במסע התקפה והשמצה והפחדה נגדם.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 7.5.12.

אהוד: אני חותם על כל מילה בדבריך ובייחוד על תמיכתך באהוד ברק, שיש לקוות שעד הבחירות הקרובות, שתתקיימנה במועדן באוקטובר 2013 – סיעתו "עצמאות" תתחזק ותמלא את הוואקום הקרוי כיום מפלגת העבודה בראשותה של שלי יחימוביץ.

* * *

יהודה דרורי

שלי הבוכייה... שלי המקטרת...

מי שראה את הופעתה הפתטית של שלי יחימוביץ במסיבת העיתונאים מיד לאחר זו של ביבי-מופז, לא היה יכול שלא להרגיש את הכאב המתפרץ מגרונה בעוצמה – עם הברוטליות המילולית, והעמדת פנים כמו "מאמא טרזה הישראלית..."

אף שהצהירה עם בחירתה לראשות "העבודה" שכיסא ראש הממשלה לא בשבילה, הרי שבשבועות האחרונים, לנוכח מיספר סקרים, שנתנו לה מיספר קטן של מנדטים יותר מלפיד או קדימה, הגברת הראשונה של מפא"י המרוסקת, החליטה שהיא זו שאלוהים בחר להיות "האלטרנטיבה" לביבי!...

היא בטח חשבה "שהבחירות יהיו בקרוב, אני אהיה המפלגה השנייה בגודלה. אני אנהל עם נתניהו מו"מ קואליציוני, אני אראה לכולם כמה אני טובה וחשובה..."

 אבל ראו איך הגברים המאצ'ואים הללו, ביבי ומופז, טרפו לה את הקלפים – ומכיוון שזה בעצם לא מזיז לנו, הבאסה היחידה שנרגיש יהיה שנאלץ כל שבוע לשמוע אותה כיו"ר האופוזיציה, בסיוע אדיב של התקשורת השמאלנית, שתברבר לנו שוב ושוב מדוע ממשלה של רוב הסיעות בכנסת (למעט שמאל וערבים – תודה לאל) היא לא טובה לעם ישראל ומסוכנת לעולם ו...נגד השלום.

כמה מגוחך שעיתונאית בינונית זו, חסרת כל ניסיון ביטחוני וכלכלי, וללא כל היסטוריה כלשהי של עשייה, החליטה שהיא מתאימה להיות ראש ממשלה (כמו שהפרטנר שלה לשעבר, עמיר פרץ, החליט שהוא מתאים להיות שר ביטחון...)

ועל כך כתב ב"הארץ" נחמיה שטרסלר: "אין גבול לעזות המצח. הרי מדובר במי שלא כיהנה מעולם בתפקיד מיניסטריאלי ומי שאין לה שום ניסיון בנושאי חוץ וביטחון. גם בנושאי כלכלה וחברה היא מאחזת עיניים. היא נוהגת לדבר גבוהה-גבוהה על סוציאליזם אבל אינה סוציאליסטית בכלל. במקום אידיאולוגיה היא פיתחה זיווג משונה של פופוליזם ורייטינג..."

לפני כחודש פירסם העיתונאי ויו"ר אומ"ץ אריה אבנרי מאמר מקיף על שלי יחימוביץ ובו העלה מספר נקודות מענינות המאירות בצורה מעניינת את הקריירה הקצרה והעגומה שלה:

 (http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-70650-00.html).

ברשימה הנ"ל רואים למשל שהתורמים שלה הם לאו דווקא דלת-העם אלא אנשים מאוד עשירים... שהיא בגדה בבני ברית פוליטיים (כמו עמיר פרץ), מה שמדגיש את תמיכתה המוחלטת בעופר עיני בראשות ההסתדרות, מה שלדעת אריה אבנרי גרם לכך ששלי נמנעה בעקשנות לצרף להצעת החוק המעניק הגנה לחושפי שחיתויות סעיף הכולל גם הגנה על אלה שעשו זאת בארגוני עובדים... כי לשלי היה חשוב כנראה שלא ייחשפו מעשי שחיתות בין כותלי ההסתדרות שבה פועל בן-בריתה הפוליטי עופר עיני והוועדים הגדולים והחזקים בהם הביעה תמיכתה.

אריה אבנרי גם מעלה את דחיותיה הבלתי מובנות של שלי בדיונים (כיו"ר ועדת האתיקה בכנסת) על חברתה לכנסת דליה איציק, בהקשר לתלונה שהגישה אומ"ץ על מעשי איציק הגובלים בשחיתות, וזאת אף שבשנים קודם לכן היתה נושאת הדגל נגד השחיתות במדינה.

ולבסוף מעלה אבנרי את העובדה המוזרה שלפני זמן קצר נתנה שלי את ידה לבחירתו של משה דבוש כאחד מנציגי מפלגת העבודה בדירקטוריון החדש של הקק"ל, אף שבעבר הורשע על ידי בית משפט השלום ברמלה בעבירות של קבלת שוחד ואף ריצה עונש מאסר.

כבר נאמר לא פעם שמי שגר בבית זכוכית מוטב שלא יזרוק אבנים... שלי צריכה לשנן משפט זה כי כל פעם שתצא בהתקפה על הממשלה החוקית המכהנת, היא צריכה לצפות, כי היא תקבל מטח חזרה... ואפילו שהיא יקירת התקשורת הידועה כשמאלנית ברובה הגדול.

* * *

אורי הייטנר

1. אתגר האופוזיציה

יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' היא אחת המרוויחות המרכזיות מהקמת הקואליציה החדשה. כעת ברור בעליל שהיא האלטרנטיבה היחידה לשלטון הנוכחי. רבים מתומכי "קדימה" עשויים לעבור לתמיכה במפלגת העבודה, וסביר שבאזז הדומה לזה שהיה סביב לבני ב-2009 יהיה סביבה, ויביא לה הישג אלקטורלי מכובד. להערכתי, ישראל עומדת לחזור לפוליטיקה שבמרכזה שתי מפלגות גדולות, הליכוד ומפלגת העבודה.

ובנוסף לכך, בשנה וחצי הקרובות שלי יחימוביץ' תהיה ראש האופוזיציה. כמובן שהתואר אינו הופך אדם לאלטרנטיבה שלטונית. הרי במשך כשבוע שלם (!) שאול מופז היה ראש האופוזיציה, ולא היה בכך כדי להפוך אותו לאלטרנטיבה. השאלה היא מה תעשה יחימוביץ' עם התואר. סביר להניח, שהיא תקבל עצות רבות להיות "אופוזיציה לוחמת". צמד המילים הללו הוא סיסמה טובה, השאלה היא איזה תוכן יוצקים בה.

אפשרות אחת, שלבטח רבים יְיָעצו ליחימוביץ' לבחור בה, היא להיות אופוזיציה אוטומטית. נתניהו יאמר שחור – היא תקפוץ: לבן. יאמר לבן – היא תצעק שחור. אופוזיציה לוחמת, לא? כן. אבל לא אלטרנטיבה שלטונית. אלטרנטיבה שלטונית צריכה להוכיח, גם מספסלי האופוזיציה, אחריות לאומית ויושרה.

בעוד חודשיים ימלאו עשרים שנה לבחירות שהעלו לשלטון את העבודה בראשות רבין. תשדיר הבחירות המרכזי של רבין, ערב הבחירות, יוחד לקטע מנאום של בגין, שהלך לעולמו חודשים אחדים קודם לכן. היה זה נאומו של ראש האופוזיציה מנחם בגין בדיון בכנסת על מבצע אנטבה. בגין שיבח ללא סייג את רבין על החלטתו ועל דרך ניהול המשבר וסיים באמירה: "ראש הממשלה – כל הכבוד!"

לכאורה, נאום כזה הוא הדבר האחרון שהיינו מצפים מראש "אופוזיציה לוחמת". והנה, עשרה חודשים אחרי הנאום הזה, בגין נבחר לראשות הממשלה. הלויאליות שלו, לא פגעה בו כהוא זה. הציבור העריך את היותו אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

עצתי לראש האופוזיציה החדשה, שלי יחימוביץ', היא להיות אופוזיציה לממשלה, לא למדינה. לא להיות הנגטיב האוטומטי של הממשלה, אלא לתמוך בראוי לתמיכה ולהציב אלטרנטיבה בראוי לשינוי.

בכל הקשור לסוגיית הגרעין האיראני, על יחימוביץ' לנהוג כפי שנהג בגין באנטבה. סוגיית הגרעין האיראני אינה אידיאולוגית, אין בה "שמאל" ו"ימין" ואין כל סיבה למחלוקת עקרונית. ישראל אינה יכולה להשלים עם נשק גרעיני בידי איראן. אמנם נשק כזה הוא איום על שלום העולם והמזרח התיכון, אולם בראש ובראשונה הוא מאיים על ישראל. איננו יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס, להיות משוכנעים שהשלטון האיראני לא ישתמש נגדנו בנשק זה, אולם גם ללא שימוש בפועל – מזרח תיכון שאיראן מהווה מעצמה גרעינית בתוכו, יהיה מזרח תיכון אחר. במזרח תיכון כזה, ההרתעה הישראלית תפגע קשות, והוא עלול להיות מזה"ת של מלחמה, של טרור חסר רסן, שהשלום כלל לא יהיה בו אופציה. נתניהו וברק מבינים היטב את המחיר הכבד שישראל עלולה לשלם על פעולה צבאית באיראן, ואין ספק שפעולה כזו תהיה האופציה האחרונה, רק אם לא תיוותר כל ברירה אחרת. אולם כדי לא להגיע למצב של אין ברירה, יש צורך בפעולה נחרצת של העולם החופשי. פעולה כזאת תעשה רק תחת איום אמין של ישראל לפעול בכוח. זהו אינטרס לאומי מובהק, ויש ליצור קונסנזוס סביבו. מי שיכול ליצור קונסנזוס זאת האופוזיציה. על שלי יחימוביץ' לנהוג באחריות, ולהתייצב לצד הממשלה בסוגיה זאת.

בסוגייה הפלשתינאית, יש בישראל מחלוקת אידיאולוגית עמוקה, בין המצדדים בשלמות הארץ, המצדדים בפשרה טריטוריאלית והמצדדים בנסיגה מלאה. דבר אחד משותף לשלוש התפיסות – לשלושתן אין פרטנר פלשתינאי. בסיטואציה זו, הוויכוח הפנימי המפלג אותנו מיותר, עקר ופוגע באינטרס הלאומי של ישראל. בוודאי שאין מקום להאשמות הסרק כלפי ישראל, כאילו היא אשמה בקיפאון; הן כיוון שהן שקריות והן כיוון שהן פוגעות במעמדה הבינלאומי של ישראל ומשרתות את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד המדינה. מוטב ששלי יחימוביץ' תשאיר את ההאשמות הללו לאהוד לאולמרט. זה מתאים לו. עליה לנהוג באחריות לאומית. מוטב לעצב קונסנזוס לאומי כדי לגשת למו"מ עתידי מעמדה של חוסן לאומי, עוצמה ואחדות, ולא להעמיק את הקרע בחברה, על ביצה שאינה צפויה להיוולד בעתיד הנראה לעין.

בשנה שעברה יצאו מאות אלפי ישראלים להפגנות בקריאה לשינוי חברתי כלכלי והחלפת השיטה הקיימת בשיטה שתבטיח צדק חברתי. מהו אותו צדק חברתי? בקרב מרבית המפגינים הייתה זו בעיקר משאלת לב, כמיהה לשינוי, תחושה שהמצב הקיים אינו צודק.

שלי יחימוביץ', מיום כניסתה לפוליטיקה ועוד קודם לכן, מציבה חלופה סוציאל-דמוקרטית לשיטת השוק הפרוע ותרבות ה"הישרדות", שהונהגה בשלושים השנים האחרונות בידי ממשלות הליכוד, העבודה וקדימה. ספרה המצוין "אנחנו" פורש השקפת עולם רחבה, עמוקה, מבוססת וריאלית, שעשויה להיות אלטרנטיבה אמתית לשלטון הקיים, בנושא שבו באמת יש צורך באלטרנטיבה כזאת.

מה שאיפיין את שלי יחימוביץ' מיום כניסתה לפוליטיקה, לא היה רק החלופה הכלכלית החברתית שהציעה, אלא העמדת החלופה הזאת בראש סדר היום שהציגה. אם לפחות מאז מלחמת ששת הימים סוגיית החוץ והביטחון עיצבה את הפוליטיקה הישראלית, ואנשים בחרו במפלגות על סמך עמדותיהן בסוגיה זו, הציעה שלי עיצוב חדש של הפוליטיקה, סביב סוגיות החברה והכלכלה. המסר שלה היה, שעם כל החשיבות של עיצוב גבולות המדינה, בראש ובראשונה יש לדאוג לתוכן שלה.

בזכות הדרך הזאת היא נבחרה להנהיג את מפלגת העבודה. בזכות הדרך הזאת היא החזירה את מפלגת העבודה מן השוליים למרכז ובזכות הדרך הזאת היא החזירה אותה להיות אלטרנטיבה שלטונית, מה שנראה לפני שנה כחלום באספמיה.

יש לקוות, ששלי יחימוביץ' לא תשעֶה לעצות אחיתופל ולא תהפוך לאופוזיציה אוטומטית, אלא תתמוך בממשלה בסוגיות שבהן היא ראויה לתמיכה ותציב מולה חלופה של שינוי פני החברה הישראלית וקימומה של מדינת רווחה ציונית צודקת.

[אהוד: שלי יחימוביץ' ראש ממשלה? שר ביטחון או שר אוצר? הצחקת אותי. אגב, בהופעותיה היא נראית כאחד האויבים הגדולים ביותר של עצמה].

2. בין מס למס

על פי ההדלפות, משרד האוצר מתעתד להעלות את מע"מ ומס הכנסה. החלטה כזו מעוררת תגובות אוטומטיות – בעד או נגד המהלך.

אני מציע להבחין בין העלאת מע"מ להעלאת מס ההכנסה. מע"מ הוא מס גולגולת רגרסיבי, העושק את החלשים, עלול לגרום לעניים להימנע מקניית מוצרי יסוד חיוניים ומהווה נטל כבד על מעמד הביניים ולכן יש להתנגד להעלאתו.

לעומת זאת, ראוי לתמוך בהעלאת מס ההכנסה – מס פרוגרסיבי צודק, שבו אלה שיש להם נותנים מקצים מקצת הכנסותיהם, בהתאם לגובה ההכנסה, כדי להבטיח חינוך, בריאות, רווחה וביטחון לכלל אזרחי ישראל. מס ההכנסה הוא ביטוי לערבות ההדדית.

3. מ"סבנה" עד גלעד שליט. מה קרה לנו?

היום מלאו 40 שנה לחילוץ ההירואי של חטופי מטוס "סבנה". רבים מהללים בצדק רב את צה"ל ובפרט את סיירת מטכ"ל על הביצוע, אך יותר מכך יש להלל את הדרג המדיני בראשות גולדה, שקיבל את ההחלטה הנועזת. הרי במקרה של כישלון, שהיה מוביל למרחץ דמים, הם היו נושאים באחריות. הממשלה החליטה לא לשחרר 200 מחבלים כדי לחלץ 100 חטופים, פער של 1:2, כדי לא לתת למחבלים אור ירוק לפיראטיות סחטנית כלפי ישראל וכדי לא להיות דוגמה שלילית לאומות העולם של כניעה לטרור.

אתמול התפרסם פרוטוקול ישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בה גולדה הסבירה את ההחלטה.

אהוד ברק פיקד על המבצע ובנימין נתניהו היה מפקד צוות ונפצע בפעולה. חלפו 39 שנים ולשניים האלה, בהיותם הדרג המדיני, לא היו עוז הרוח והמנהיגות והם שיחררו מאות מחבלים ובהם רוצחים רבים, תמורת שחרורו של חייל אחד. לכאורה, יש הבדל בין המקרים, כיוון שלישראל לא היה מודיעין היכן נמצא גלעד שליט. לי זה נשמע יותר כמו "לא יכול – הוא בן דוד של לא רוצה," הן בדרג הצבאי והן בדרג המדיני.

* * *

ד"ר גיא בכור

ישראל, שילטי בגלים! צוללת הטילים השישית שלנו, והצלילה למעמקים חדשים

ישראל הופכת למעצמה השלישית בעולם, שיש לה ארמדה כזו של צוללות המשגרות טילים. אלו צוללות המסוגלות לשגר טילים ארוכי טווח, של 1,500 ק"מ ויותר, פוטנציאלית גם טילים גרעיניים, מתוך המים, מבלי לעלות כלל למעלה. רק לארצות הברית ולרוסיה יש יותר מחמש צוללות כאלה, ובכך עוברת ישראל את סין, אנגליה וצרפת. עם עוצמה כזו ישראל היא שומרת המעמקים באיזור שלנו, והסדר.

כיצד קרה שבריטניה, אי מבודד ולא גדול במיוחד, הצליחה להפוך למעצמה ימית משנת 1692 ועד למלחמת העולם השנייה? ובין השנים 1805 ועד למלחמת העולם הראשונה איש לא העז עוד לקרוא תיגר על בריטניה "השולטת בימים"?

בריטניה הפכה למעצמה ימית דווקא בגלל היותה אי מבודד במים. בעוד מדינות הקונטיננט באירופה נאלצות להקים צבאות יבשתיים חזקים, וביצורים יקרים, כדי להגן על גבולותיהם, בריטניה היתה פטורה מכך, בשל היותה אי, המוקף במים. וכך היא הקדישה חלק גדול מתקציבה להקמת הצי החזק, בעוד שהצבאות האירופיים כמו ספרד או צרפת חילקו את התקציב בין היבשה החשובה לים. הצי הזה הפך את בריטניה למעצמת סחר בינלאומית, שהגנה בהצלחה על קווי המסחר הבינלאומיים שלה, והגיעה לכל קצות העולם של אז.

בשנת 1805 תיכנן נפוליאון לפלוש לבריטניה דרך הים, יחד עם צי ספרדי גדול. אלא שנפוליאון לא הבין הרבה בקרבות ימיים. הארמדה הצרפתית-ספרדית הגדולה נתקלה בצי הבריטי בפיקודו של האדמירל נלסון ליד טרפלגר (דרומית מערבית לחופי ספרד), ושם נערך הקרב הימי האדיר, שנגמר בניצחון בריטי מוחלט, אם כי נלסון עצמו נהרג בקרב.

במשך כמאה שנים מאז, שום מדינה לא העזה עוד לקרוא תיגר על עוצמתה הימית של בריטניה, והיא היתה חופשייה לנהל את הסחר שלה בכל רחבי העולם.

גם ישראל היא סוג של אי, וגם העתיד שלה נמצא בים, אם כי לא באופן שהערבים תיכננו לה פעם... בים נמצאים השטח העתידי שלה, האנרגיה שלה, הקשר לאירופה, הביטחון והיזמות.

כבר ביולי 2011 הערכנו באתר, שלמרות הסירוב הגרמני, הם בכל זאת יתרצו וימכרו לישראל צוללת "דולפין" שישית, זו צוללת טילי השיוט המתקדמת בעולם, אשר לישראל יש כבר שלוש כמותה, עוד שתיים אמורות להגיע השנה ובשנה הבאה, וכעת השישית.

מדוע זו הפתעה נעימה? משום שגרמניה הסכימה גם לסבסד את מחיר הצוללת השישית, כפי ששתה עם הקודמות: השתיים הראשונות ניתנו לישראל במתנה מגרמניה, בשלישית שילמו הגרמנים חצי מחיר, ברביעית ובחמישית שליש מחיר, וכך גם בשישית. אין מניעה שגרמניה תמכור לישראל עוד צוללות מתקדמות, ובמאמר ההוא דיברתי על עשר, שיבטיחו את עוצמתה האדירה של ישראל לעשרות שנים. עלות כל צוללת כחצי מיליארד דולר, אך המחיר יכול לזנק עד ל-850 מיליון, עם ציוד מתקדם. ישראל קבעה דרישות מיוחדות בצוללות שלה, והיא עצמה התקינה בהן מערכות מתקדמות וסודיות. הצוללת השישית תהיה המתקדמת מכולן, והשהות שלה במים העמוקים תהיה הארוכה מכולן.

בכך תהיה ישראל למעצמה השלישית בעולם, שיש לה ארמדה כזו של צוללות המשגרות טילים. אלו צוללות המסוגלות לשגר טילים ארוכי טווח (למשל טיל השיוט הישראלי "דלילה", תוצרת התעשייה הצבאית) של 1,500 ק"מ ויותר; פוטנציאלית גם טילים גרעיניים מתוך המים, מבלי לעלות כלל למעלה. רק לארצות הברית ולרוסיה יש יותר מחמש צוללות כאלה, ובכך עוברת ישראל את סין, אנגליה וצרפת. עם עוצמה כזו ישראל היא שומרת המעמקים באיזור שלנו. אף מדינה באיזור שלנו אינה יכולה לרכוש כלי לחימה בכאלה מחירים. עוצמתה הכלכלית של ישראל מאפשרת זאת.

מילה על הגרמנים. זה לא דבר של מה בכך שהם מסכימים לממן חלק מן הצוללת השישית (בסך 135 מיליון אירו), כאשר הם עצמם מקצצים את הצבא שלהם באופן אכזרי, בשל הקשיים הכלכליים. גרמניה התנגדה למכור לישראל צוללת שישית, ורק התערבותו של בנימין נתניהו אצל הקנצלרית מרקל, ידידה גדולה של ישראל, שינתה באופן מפתיע את התמונה.

האיראנים עוקבים אחר הדיווחים מגרמניה על עוד שלוש צוללות טילים לישראל, כאשר להם אין אף צוללת טילים הדומה לזו, וגם לא תהיה להם. הם מבינים שעוצמתה של ישראל מזנקת, ואין להם מענה לכך. בשל זאת הם מנסים להראות שיש להם אלטרנטיבה. צוללות קילו מיושנות שלהם מסתובבות לאחרונה בים האדום, כהתרסה לנוכחות הישראלית ארוכת הטווח. זו הסיבה שאונייה שלהם חצתה את תעלת סואץ ועברה בים התיכון, להפגין שהאיראנים גם הם מעצמה.

עד היום הצליחו האיראנים להפיק מודיעין מתוך שטח סוריה. במחנות של האיראנים שבסוריה הותקנו מנגנוני האזנה וציתות, כולם מכוונים לעבר ישראל. אך המשטר של אסד מתנדנד, והנכסים האיראניים בסוריה עלולים להתנדף, שכן המורדים הסוניים מתעבים את איראן, ועלולים להיהפך לאויביה. מכאן הצורך של האיראנים לפתח אלטרנטיבות מודיעין ומעקב דרך הים. גם ישראל וגם סוריה מקדמות את חילות הים שלהן, בשל מצוקה על הקרקע.

האם ייתכן שמדינה ערבית מוכרת את הצוללות האלה לישראל? כיום שולטת במספנה שבונה את הצוללות הגרמניות ממשלת אבו דאבי, שקנתה את המספנה. אם היתה רוצה, היא היתה מטילה וטו על החלטת גרמניה למכור לישראל, אך וטו כזה לא הגיע, משום שאבו דאבי שמחה שכוח צבאי ישראלי יתעצם מול איראן, אוייבתה, מה גם שמדובר בעיסקה מסחרית למטרות רווח. אלה עסקים, והמספנה הזו תשמח אם ישראל תקנה עוד צוללות, ככלות הכול אין הרבה מדינות שיכולות להרשות לעצמן מחירים כאלה.

סן צו כבר גילה איך בונים הרתעה: אם האוייב שלך מעריך שייגרם לו נזק כבד אם יתקוף אותך, הוא יבלום את עצמו. וזו משמעות הצוללות: איראן תוכל אולי לתקוף את ישראל באמצעות טילים, ולפי תפיסתה אפילו לשאוף להשמידה, אך היא גם תדע שהמחיר עלול להיות קיומי מבחינתה. גם אם יושמדו יכולות ההגנה והתקיפה של ישראל במתקפה כזו, המהלומה על איראן תגיע מן הים, והיא תגיע בוודאות. אם איראן מבינה שהיא עצמה לא תתקיים אם תתקוף את ישראל, או שהיא תשלם מחירים נוראיים, היא לא תעשה זאת. ואכן, בעיתונות העולם נכתב שצוללת ישראלית אחת משייטת כל העת מול חופי איראן, וזו ההרתעה. כאשר המיספר יגיע לשש צוללות ואולי ליותר, המשמעות היא שליטה ישראלית על המרחב העצום שלנו כולו.

הכוח הצרפתי-ספרדי נערך בטור של שתי שורות מול האניות הבריטיות המתקרבות. תוכניתו הייחודית של נלסון היתה לתקוף דווקא את האניות שבשורה האחורית. מדוע? משום שהוא נעזר ברוח המערבית, שבאה מן הגב של האוניות שלו. כיוון שהן הפליגו נגד הרוח, התקשו אניות השורה הראשונה של הצרפתים לצאת לעזרת אניות השורה האחורית, ובכך נשבר הכוח שלהן. זו היתה תוכניתו של נלסון מראש, והיא הצליחה. בקרב, כמו גם בחיים, אין תחליף לניסיון ולמצביאות. אחד הצבאות היחידים בעולם שאין בו לימודי מצביאות מסודרים, שם מלמדים את גאונות קרבות העבר, הוא צה"ל.

"שלטי בריטניה בגלים", ההמנון הפטריוטי הבריטי, המזוהה כל כך עם הצי הבריטי, תפארת הצבא המלכותי. בקרב טרפלגר איבדו הצרפתים-ספרדים 18 ספינות, ויותר מ-7,000 מן הלוחמים שלהם נהרגו, נפצעו או נשבו. לבריטים לא אבדה אף ספינה, והם יצאו מן הקרב עם 1,600 הרוגים או פצועים.

לפני שנים אחדות פורסם שגם המצרים מעוניינים לרכוש צוללות דולפין מגרמניה. הצוללות המצריות מיושנות ועלובות, ומצרים נלחצה מכך שישראל שולטת במעמקים, בעוד שלה אין מענה. אלא שהמשא ומתן הזה לא התקדם, עד כמה שידוע, ועכשיו למשטר הצבאי לא נותר כסף כדי לקנות צוללות כאלה, העולות הון. לקיום אין לו כסף, והדבר הזה מקומם את המשטר הצבאי במצרים, שנאלץ להבין את מקומה החדש של ארצו.

מילת אזהרה: בעבר חצו צוללות ישראליות את המים הרדודים של תעלת סואץ, גלויות לעיני כל. כעת, כאשר התעלה הזו אינה מאובטחת עוד מטרור המגיע מסיני, יש לשקול את המעבר הזה מחדש.

ישראל עובדת בחשאי, כך פורסם בעולם, על בניית צוללות זעירות ללא צוות, וזו תהיה המילה החדשה בעולם הנשק והצבא של השנים הבאות. ישראל מובילה את העולם עם טכנולוגיית המטוס ללא טייס, וכך עשוי לקרות גם בים. כפי שארצות הברית לא תייצר עוד מטוס תקיפה מאוייש, כך גם עולם הדממה עובר לרובוטיקה. המשמעות היא, למשל, שהות בים ללא הפוגה, ובמרחקים עצומים. במילים אחרות, זו תהיה עוד סיבה מדוע ישראל תיהפך למעצמה ימית בתחום הזה.

ברור שצוללות זעירות כאלה יימכרו לאחר מכן בעולם, ויכניסו כסף רב לישראל, כפי שקורה גם בתחומי הנשק האחרים, למשל "כיפת ברזל" או "מעיל רוח" להגנה של טילים נגד טילים על גבי טנקים. ישראל הפכה את מגרעותיה ליתרונות, והיא מוכרת את הפיתוחים הצבאיים, אותם היא נאלצת להמציא בשל האיומים הנמשכים עליה. ההתקפות על ישראל הופכות ליתרון בתחום הנשק למכירה, משום שישראל יכולה לטעון שהנשק שלה עבר טבילת אש. ישראל היא יצואנית הנשק הרביעית בעולם, על פי הערכות בינלאומיות.

חיל הים עובר בשנים האחרונות שינוי קונספטואלי חשוב: ממשמר החופים (שגם זה חשוב) לזרוע האסטרטגית של ישראל ושל צה"ל, במידה לא פחותה מעוצמת חיל האוויר. הצוללות שלנו מגיעות לכל מקום בעולם, בוודאי באיזור הזה, ולאויבים אין בינתיים מענה סביר. משמעות הדבר שינוי היא חשיבתי מוחלט. מחיל זניח יחסית, לחיל מרכזי, עם שימושים מתוחכמים שלו, שלא היו בעבר, פוליטיים, צבאיים ופסיכולוגיים. מעכשיו הוא יצטרך להגן גם על מתקני הגז והנפט של ישראל במימי הים התיכון.

וזו נקודה מעניינת: הצוללות האלה עובדות על הפאראנויה של האיראנים. הם לא רואים אותן, והים שקט לגמרי, אך יש דיווחים שהן עוגנות, או לפחות חלקן, מול חופיהם; הן מחדירות, אולי, פעילים ישראליים לתוך איראן, והדבר משחק במוחם של האיראנים. הם לא רואים דבר, אך הם סבורים שהצוללות זוממות כל העת משהו, מסתובבות אצלם בבית, וזהו העונש הגרוע ביותר, להיות קורבן לפאראנויות ולפחדים שלך. מטבעה המסתורי, הבלתי נראה, הצוללת מעוררת פחדים, ובקרב הפסיכולוגי הזה השלטון באיראן מתיש את עצמו.

האיראנים כעסו על הגרמנים, בשל עיסקת הצוללת השישית, משום שהם במצוקה צבאית ואזרחית. אין להם מענה טוב לבעיית צוללות הטילים, למרות הרעש שהם עושים בתקשורת, במכוון. אין להם טכנולוגיה לפתח צוללות מעין אלה, או כסף לשם כך.

כל צוללת עולה הון, וזהו כלי הנשק היקר ביותר שיש לצה"ל (שאלה מעניינת: האם אפשר לבטח את הצוללות?) – אך ההשקעה משתלמת. היא עצמה מונעת מלחמה, שכן האיראנים מורתעים, ואין עוד פחד אצל האוייבים שלנו כמו הפחד מן הצוללות שבעולם נטען שהן נושאות כבר טילים גרעיניים מוכנים לשיגור. החשש הזה מהשמדה בידי ישראל הוא אחת הערובות החזקות ביותר ליציבות בה אנחנו חיים, במזרח תיכון מסוכן ומזועזע. יש השקעות שלא נמדדות בכסף, וצי הצוללות שלנו הוא כזה.

* * *

אלי מייזליש

הריסת שכונת האולפנה

מאז ימי חלדי כשהלכתי לסקר משפטים, שמעתי אין ספור פסקי דין תמוהים ומעולם לא הסתגלתי לעובדה כי יש שופטים שאולי צמודים לספר החוקים אבל שכל אין להם.

הרי יש במקומותינו די והותר סייגים לחוק ולדין ואפילו לצדק, למשל: "אין גוזרין על הציבור וכו'" ולא מלכתחילה אלא בדיעבד דווקא, או "ייקוב הדין את ההר?" יכול שלפנים היתה סיטואציה ששופט יכול היה לגזור קנס על נאשם בגובה הנזק ואולי גם פיצויים לתובע, אבל אם הנאשם נכה, או חולה אנוש או אביון ללא גרוש, שום קנס אינו רלוונטי.

במקרה דנן, אמרו השופטים רק פסוקים מהספר. הם לא הלכו לראות אם הריסת 5 בניינים שמתגוררים בהם 200 נפשות אכן יגרום צדק לפלסטיני בעל המגרש, כביכול. כי עדיין לא אותר בעל המגרש והטיעון הוא עקרוני: המגרש אינו של היהודים המתנחלים ולכן הם צריכים להתפנות ויהי מה. וכי הערבי מהכפר השכן ירצה או יוכל לגור או להשתמש עם האדמה שהיא בתחום ההתנחלות בית אל? מה כבר יכול לעשות אותו ערבי עם המגרש הזה לאחר שהבניינים ייהרסו? זה סוף-סוף ואחת ולתמיד יילמד לקח מתנחלים שלא לבנות על קרקע פלסטיני  פרטית? זהו? להעניש וללמד לקח? או לעשות צדק?

מי שמחכך ידיים בהנאה אחרי ניצחון בדרבי בין מכבי והפועל יודע כי זה רק ספורט, אפילו שעם החיכוך בידיים יש חיוך שטני מלווה בקללה כדורגלנית שהיא תמיד בערבית או הושטת אצבע משולשת; נא נא חטפת בתחת.

אבל אחרי פסיקת הבגץ החלו כמה אנשי מרצ לחכך ידים בהנאה לא מוסתרת כולל אצבע משולשת למתנחלים: דפקנו אתכם בתחת. כי מי באמת ישתה בירה בחגיגת ההריסה המטומטמת הזו? מי? למי זה גורם הנאה? הערבים? תביאו לי ערבי אחד שיאמר: אני מבסוט. כי הוא לא מבסוט ויודע כי כולוּ אוונטה, כולו חנטריש, כולו עבודה בעיניים על הערבים, כולו 5 בתים. הרי הם רוצים פינוי של חצי מיליון יהודים ולא פחות. כי יש כיום בהתנחלויות 50 אלף בתים. [חמישים אלף]. רק בבית-אל לבדה יש 1000 [אלף] בתים. ויש עוד עשרות התנחלויות ענק כמו עפרה או טלמון או קדומים או אפרתה או אריאל, שהערבים לא מוותרים על פינויין. אז מה הם 5 בתים עבור הערבי ברמאללה ואפילו אם הוא פקיד בכיר ברשות הפלסטינית או סתם מנקה רחובות. כלום.  

הצרה שלנו היא גם התקשורת המטומטמת, שרצה כמו טמבל אחרי הקראת פסק הדין של הבגץ בקריאות הב הב הב ועוטה על פניה פני אידיוט.

אני נזכר בפסק דין של שופט שלום בחדרה שהטיל קנס 50 שקלים על נער ערבי מהמשולש שנתפס מצית יער שגרם נזק בעשרות אלפי שקלים וחורבן יער בראשית. וזה לא רק שופטים בישראל, זה גם ועדות חקירה ואין טעם כאן לפרט את כסילותם מוועדת אגרנט ועד כל השאר ואפילו ועדת גולדסטון.

עם ישראל לא יינזק ולא ייבנה בגלל 5 בתים, ואני בספק אם לאיזה גוי בחו"ל – בין שהוא אוהד ישראל ובין שהוא שונא ישראל – מזיז בס"מ העניין זה. הטרסק המוגזם הזה שמתחיל עכשיו להתגלגל אל הצעות חוק עוקפי בגץ, צריך היה מלכתחילה להדאיג את שופטי בגץ יותר מכל עשיית צדק לאותו ערבי בעל הקרקע. אם השופטים מתעלמים מהברדק שהולך עכשיו להתפוצץ להם בפנים בכדי להראות להם מהיכן משתין הדג, יש להיערך אל הימים שיבואו, שאיש לא יכול לשער לאן זה  יוביל. כי הימים יהיו ימי החופש הגדול ועשרות אלפי תלמידי תיכון חובשי כיפות יאתגרו כמה מאות  שוטרי מג"ב עם החולצות השחורות. בבית-אל עצמה יש כמעט עשרת אלפים תושבים ולצידה עפרה עם כחמשת אלפים ובהן יש מוסדות חינוך עם מאות סטודנטים. 

את לקח עמונה כבר למדו השוטרים.

עמונה לא תחזור שנית.

* * *

עו"ד מרדכי שחם

מרד בר-כוכבא – אמונה, נחישות ותקווה.

 המרד – מאבק לשימור האמונה באל היחיד

ביוני 1967, עם כיבושם-שחרורם של הר-הבית והכותל המערבי ב"מלחמת ששת הימים", סחפו תחושות גאווה ורוממות-רוח את הציבור היהודי, רובו-ככולו. לפרק זמן קצר נתחדדה שוב  תחושת-ההחמצה של אובדן העיר העתיקה ב"מלחמת העצמאות", עם הצער על 19 שנות שלטון ירדני, אשר נראו אז כתקופה ארוכה למדי ( וארוכה מדי). עם הזמן, נצטמצם  זכרה של תקופת-ביניים זו, וחזקתו של הכותל המערבי בידיים ישראליות משתלבת עם מעמדו כאתר ראשון במעלה לאמונה ולתקווה ליהודים בעולם כולו.

אם נזכור, כי הכותל המערבי (המקודש בימינו לציבור יהודי חילוני ברובו) הינו הקיר המערבי של חומת-הגדר, אשר הקיפה את חצרו של המקדש – קל יותר לשער את עוצמת הרגשות, אשר היו נחלתו של הציבור היהודי בארץ-ישראל בתקופה שלאחר הרס המקדש (ציבור דתי ברובו הגדול), כלפי מקומו וחלקי-מבנהו של בית-המקדש עצמו. דור זה, אשר קשישיו ראו עדיין את המקדש השני בתפארתו (עד לשנת 70 לספירה), ציפה וקיווה לבנייתו מחדש תוך 70 שנה,  בהיקש על-פי נבואתו של ירמיהו (ירמיהו כ"ט, י'. בעקבותיו – דניאל ט', ב'; דברי-הימים ב' ל"ו, כ"א ) – נבואה אשר נתקיימה לגבי תקופת-הזמן שבין הרס המקדש הראשון לבנייתו של המקדש השני.

בד-בבד, ניתן להבין את מסירותם ונחישותם של יהודי ארץ-ישראל בדורם של רבי עקיבא ושל ר' שמעון בר-יוחאי תלמידו – למניעת חילול-קודש בלתי-נסבל של הקמת מקדש אלילי על הר-הבית, כפי שתכנן בשעתו הקיסר הרומי אדריינוס (קיסרותו: משנת 117 עד מות הקיסר בשנת 138): גם אם אותו מבנה נועד לקום ליד בית-המקדש המשוקם, ולא במקומו – לא ניתן היה להשלים עם פגיעה כה חמורה באמונה ובמאמינים, שהיא בבחינת "ייהרג ואל יעבור" (גם במתכונת של שני מקדשים סמוכים, תיכנן ודאי הקיסר מקדש אלילי רב-ממדים, המיועד להשוואה פוגעת ומשפילה; כך עולה  כבר מעצם התעקשותו של אדריינוס לבנות דווקא במקום הקדוש ליהודים, במקום להעדיף פיסגה גבוהה יותר בסביבתו).

בשנת 132 לספירה, כאשר החלו עבודות בנייה אלילית בהר-הבית, לפי הוראת הקיסר הרומי – פרץ בכל עוזו מאבק-הסיכול של יהודי ארץ-ישראל, לפי האופציה הצבאית שהכינו לכך מראש, בתכנון מחתרתי ובארגון לאומי, בהנהגתו של שמעון בן-כוסיבא – הוא בר-כוכבא. 

כאשר היהדות עומדת עדיין לבדה מול עולם אלילי (והנצרות נחשבת כפלג מרדני שולי) – היוותה מלחמת-המרד, לפחות בעיני יהודי אותו דור, מלחמת-מגן על האמונה באל היחיד. אדריינוס, מצידו, אף הוסיף חומרה להתנהלותו הפוגעת ותוקף למאבק היהודים כנגדו – משגזר גם איסור על מצוות-המילה.

מלחמת-המגן למען היהדות  – נחישות של קידוש-השם

בשלבו הראשון והמתוכנן של המרד, אשר נוצלו בו בוודאי גם מרכיב-ההפתעה ושיבוש מסלולי-העברת-המידע בין כוחות רומי הפזורים בארץ, נחלו יהודי א"י הישג מירבי. גם כוחות-סיוע רומיים מהאזור כולו – לא עמדו בפני צבא-המורדים. כך הלגיון ה-22 שנזעק ממצרים  בדרך ארוכה וקשה, הוכה ע"י כוחות-מארב יהודיים, ופליטיו ניספו בחום-המדבר ובצמא – אותו לגיון נמחק אזיי לחלוטין, גם מהרשימות הסדורות של חילות האימפריה הרומית.

הציפיה להסדר-פשרה עם הקיסר הרומי, שעיקרו העתקת הבנייה האלילית מהר-הבית (למשל: להר-הזיתים הסמוך), נשענה אז על פייסנותו רבת-המוניטין של אדריינוס, עם הסברה כי יתמיד במדיניות "השלום הרומאי" שהנהיג באימפריה, ללא הקשיים והאבדות הכרוכים במלחמת-נגד.

ברם, נתברר כי מאחורי החזות של קיסר רודף-שלום, נסתתר רודן רדוף שיגעון-גדלות, אשר הישגי המורדים אף ניפצו את שאיפת-חייו – למשול ולהיזכר כ"אוגוסטוס משופר": שליט מתון של אימפריה שלווה, כמודל האידיאלי שהציג הקיסר אוגוסטוס בשעתו, אולם ללא כתם-הבושה הנורא שלו באובדן-שלשת-הלגיונות, הידוע כ"מפלת וארוס" משנת 9 לספירה (אותו וארוס, אשר היה אחראי למסע-דמים בארץ-ישראל, המונצח בתלמוד כ"פולמוס של וארוס").

תדמיתו האישית וההיסטורית הפגועה של אוגוסטוס עקב אותה מפלה, בעיני הקיסר אדריינוס – עולה מדברים שכתב לא אחר מאשר מזכירו האישי, סווטוניוס, בביוגרפיה על "חיי 12 הקיסרים" הראשונים של רומי, בפרק "אוגוסטוס" (סעיף 23). בדיעבד התברר, כי מכלול התבוסות של הרומאים בשלב הראשון של "מרד בר-כוכבא", כולל אובדן של לגיון רומי אחד לפחות, היה דראסטי מבחינת תדמיתו העצמית של אדריינוס, גם אם לא היה זהה ל"מפלת-וארוס". בראייה מאוחרת של מחקר היסטורי, ניתן אף לעמוד על משמעות אובדנו של לגיון אחד, בעיני סביבתו הקרובה של הקיסר, וממילא שלו עצמו: סווטוניוס, אשר כתב בסמוך למרד את ספרו הנזכר, "חיי 12 הקיסרים", מגדיר את תגובתו של הקיסר דומיטיינוס ביציאה למלחמה כנגד משמידי-לגיון, כתגובה... "מתוך הכרח"! (סעיף 6 בפרק "דומיטיינוס").

בין החלטה לביצוע, היה על אדריינוס לעבור מכשולים קשים: לרכז כוח צבאי גדול ביותר ממצבת-כוחות מצומצמת בתקופת-שלום, מבלי לסכן את הביטחון באימפריה כלפי חוץ וכלפי פנים; להעביר כוחות מרובים ואמצעי-לחימה אל מקום מרוחק למדי כארץ-ישראל; ומעל לכול – לנהל מלחמה ממושכת ומרובת-אבידות מול יריב נחוש וחדור-אמונה, המבוצר בהרי המרכז של ארצו ומתוגבר בשלל רב מניצחונותיו. מכל אלה לא נרתע אדריינוס, על אף המחיר הכבד ששילמו חייליו.

בתום ההכנות המרובות על-ידי הרומאים, עמדו יהודי ארץ-ישראל על חומרתה של מלחמת-הנגד של אדריינוס, ועל גישתו הבלתי-מתפשרת. ברם, עוצמתו הגדולה של צבאם, בראשות הנשיא-המצביא בר-כוכבא, הותירה להם מקור ריאלי של תקווה, אשר נתווספה לאמונתם בעזרת האל – אמונה שנתחזקה בזכות הצלחות השלב הראשון של המרד. תחת רושמן של אלה, זכה בר-כוכבא גם לתמיכתו של רבי עקיבא, גדול תנאי-הדור, כעדותו המתועדת של שמעון בר-יוחאי, תלמידו: "עקיבא, רבי, כאשר היה רואה את בר-כוכבא, היה אומר עליו: זה הוא המלך המשיח" ( לפי התלמוד הירושלמי, "תעניות", פ"ד ה"ח). על תמיכתו של רבי עקיבא במורדים ניתן ללמוד גם ממותו הנורא בידי הרומאים, למרות גילו המופלג – צעד נקמני אכזר, שנבע בוודאי ממידע שהיה בידיהם.  

היקפו העצום של הצבא הרומי שרוכז כאן למלחמת-הנגד של הקיסר, והגעת מצביאו  המצטיין דאז (יוליוס סוורוס) מבריטניה הרחוקה, משקפים את עוצמת הצבא היהודי שעמד מולם. כראייה מאוחרת לכך, נתווספו האבידות הכבדות שנגרמו לרומאים במערכה זו, אשר בסיומה  מנעו מהקיסר את נוסח-הדיווח המקובל לאחר ניצחון: "לי וללגיונותיי שלום."

אף אם שטחה הכולל של הלחימה באותו שלב נצטמצם להרי המרכז – היה זה מאבק יהודי-לאומי בהיקף ארצי: גם לוחמים מהגליל נצטרפו למערכה,  תוך הסתננות של יחידים וקבוצות מבעד לפטרולים ולמשמרות הרומיים שלאורך עמקי הצפון. מול היערכות הרומיים למלחמת-הנגד – היו שותפים  יהודי ארץ-ישראל, כולם, לאמונה ולתקווה, אשר הזינו עמדה נחושה של שליחות, עם נכונות להיאבק בכל מחיר על קדשי-האומה ועל עתיד היהדות, כקידוש-השם.

נחישות-של-תקווה – מסף  המרד  עד סופו

בהתנגשות הכוחות בשלב האחרון של המרד, נגרמו גם לרומאים אבידות כבדות, ומכאן גם מושג על היקפו ועוצמתו של הצבא היהודי. לכן נמנעו הרומאים מלחימה חזיתית מקובלת, והעדיפו ריכוז כוחות בנקודות בודדות מדי פעם (כתיאורו האמין של קסיוס דיו –  ההיסטוריון הרומי). בכך נתארכה המלחמה, ועימה  תקוותם של בר-כוכבא ולוחמיו, שהחלה עוד בתחילת המרד – לא רק להתערבות מידי שמיים, אלא אף לשינוי המצב על-ידי אירוע צבאי, או לשינוי חשיבתי או פיזי אצל הקיסר (הקיסר אמנם מת בתחילת זיקנתו, אולם... 3 שנים לאחר דיכוי המרד).

למרבה האסון וההפתעה, לא נרתע אדריינוס, הקיסר ה"נאור" ו"אבי השלום" של האימפריה, מלהורות באותו שלב על צעד נפשע וחריג של רצח-עם באזורי-הלחימה – טקטיקה אשר הפכה עד-מהרה לאסטרטגיה של צבא-רומי, ואשר בסיומו של דיכוי המרד הותירה את אזור-המלחמה כולו הרוס וריק כמעט מתושבים. השומרונים, בעלי-הברית ובני-הברית, נרתעו בשלב מוקדם מהמשך הלחימה, כדי למנוע את השמדתם המוחלטת; בכך נפרץ נדבך חשוב בהגנת הרי-המרכז, והוחמר מצבו של צבא-המרד (הד לפרשת-משנה זו – בדברי התלמוד על בגידת השומרונים). מול מעלליהם הנפשעים של הרומאים, הועמדו בר-כוכבא ואנשיו בפני ימי-מבחן קשים עוד יותר, אך בד-בבד – עם המודעות לכך, כי כניעה לאויב הבלתי-אנושי איננה טובה מלחימה-עד-מוות, לפגיעה מירבית ברומאים. המשך הלחימה הועמד, למעשה, כתכתיב.

אותה עת נתרכזה תקוותם של יהודי ארץ-ישראל בהמשכיות-הדורות של יהודי אזור הגליל, אשר נותרו ברובם הגדול במקומותיהם, מחוץ לתחומי הלחימה. ואכן, כפי שהוכח לאחר מכן –  הפך הגליל למרכז היהדות: למקום בו הושלמה עריכתם של ששת סדרי המשנה (ע"י רבי יהודה הנשיא) ובו החלה פעולתם רבת-ההיקף של האמוראים, יוצרי התלמוד הירושלמי (במקביל לתרומתם הנכבדה של אמוראי-בבל, אבות התלמוד הבבלי).

ברם, כיצד התמודדו עם מצב-המלחמה הקשה והמתדרדר אותם מיהודי-הגליל, אשר עזבו את בתיהם, בשעתם, כדי להילחם עם אחיהם בהרי יהודה והשומרון? אם לתושבי אזורי-הלחימה לא היה לאן לחזור ולמי לחזור, או שנלחמו על ביתם – האם קשרו אליהם לוחמי-הגליל את גורלם, במוחלט, גם בשלב זה?

לשאלה קשה זו, המתייחסת לאלפי מתגייסים-גליליים, ולנסיבות המשתנות בשטחי-הלחימה – אין תשובה אחידה; אולם אחת מאיגרותיו הידועות ביותר של בר-כוכבא, עשויה להשיב חלקית על החידה. זוהי האיגרת הזועמת והחריפה, אשר הכתיב בר-כוכבא עצמו, ואשר נשלחה מחזית-המלחמה לישוע בן-גלגולה, מפקד המחנה העורפי אשר ליד ים-המלח, ואל אנשי-מחנה שעימו; וכך דברי-האיגרת:

"משמעון בן כוסבא לישוע

בן גלג[ו]לה ולאנשי הככר

שלו(ם). מעיד אני עלי תשמים: (את השמיים; הכותב  רשם כפי ששמע)

יפס(ד) מן הגללאים שאצלכם

כל אדם, שאני נ[ו]תן תכבלים (ת'כבלים – את הכבלים)

ברגלכם כמה (קרי: כמו) שעס[י]ת(י) לבן עפלול.

(ש)מעון ב(ן) (כוסבה) (ע)ל (נפשה)" (על נפשה – בעצמו).

יובהר ויודגש: "אנשי הככר" (ביטוי המופיע בתנ"ך – נחמיה ג', כ"ב), הם אנשי יישובי "עוטף ים-המלח" ("...ואת הככר בקעת ירחו... עד צער" – דברים ל"ד, ג' ), אשר נתכנסו להגנה עצמית ולמחייה מרוכזת במחנה העורפי שבאזורם. אמנם, הקריאה המקובלת כאן היא "אנשי הכרך", אך בחפירות האזור כולו לא אותר שום כרך (שהוא יישוב המוקף חומה), ואם ב"כרך" מדובר – מדוע לא לנקוב בשמו, כפי שנזכרו באיגרות-המרד יישובים קטנים מזה?!

זאת ועוד: כותב-האיגרת הקפיד להאריך מתחת לשורה 5 פעמים בכתיבת נ' סופית – אך לא עשה כך בסיומת המילה כאן, ולכן  אין זו כ' סופית, אלא ר'.  אגב: כפי שהאות ל' מופיעה במידות שונות במילה "עפלול" – כך גם כ' ב"הככר" כאן.

להבנת הנקרא ומשמעותו, יצויין: גישתו המחמירה של בר-כוכבא עולה מלשון-השבועה שנקט, וכמובן – מהאיום המשפיל, מה גם כלפי גורם בכיר כראש-המחנה; האיום מופנה גם כלפי האנשים שלצידו, ומכאן שהפרת צו-המנהיג נעשתה במשותף ובעצה אחת ביניהם.

ההשערה הדחוקה, כאילו "גללאים" הינם נוצרים מהגליל, אינה סבירה, באשר מדובר ביחידים ולא במשפחות, ובעיקר – משום שבר-כוכבא לא דאג לנוצרים, ואף העדיף שייעלמו. אך מהי סיבת זעמו על "נפקדות" נוספת, אפילו של גלילי אחד?

הפרשנות הכאובה של איגרת זו, משקפת את המצב הטראגי המחמיר, אליו נקלעו צבא-המרד ומנהיגו:

אלה מבין מתגייסי-הגליל, אשר בצוק-העיתים סרבו להמשיך להילחם לצד אחיהם וביקשו  לחזור לביתם, הועברו במצוות בר-כוכבא למעצר-מחנה בכיוון ההפוך – הרחק דרומה לאזור ים-המלח. זאת, כמובן, כדי לבלום התדרדרות במורל הלוחמים בחזית, ובמיוחד – של יתר לוחמי-הגליל, אשר חיזקו את השורות. נפקדות של חלק מעצירים-עריקים אלה הגיעה לידיעת המפקד העליון, וזעמו ואיומו עקב הפרת הוראתו  מופנים באיגרת כלפי ראש-המחנה ואנשי-הככר גם יחד. מהתייחסות כוללת זו מתבקשת המסקנה, כי הפצרות ה"גלילאים" להתיר להם להימלט (ולו בעצימת-עין מצד שומריהם), לא נפלו על אוזניים אטומות, אלא על לבבות יהודיים רחומים...

מאידך יש להניח, כי בר-כוכבא, אשר גם באיגרתו החריפה לא החסיר ברכת "שלום" לנמעניה, ידע לאבחן, טרם נופלו בקרב, את הרגע בו עליו להתיר את רסן המשמעת הצבאית ולאפשר לאנשיו את חופש הבחירה של דרכם – איש-איש לגורלו. ה"מסלול" דרומה, אשר הותווה בשעתו, בעזרת אנשי-הככר, ואשר כלל ודאי מידע חיוני למסע רגלי לאורך הערבה, עד ים-סוף והלאה – שימש אזיי גם לרבים אחרים, ולאלה מאנשי-הככר אשר העדיפו להרחיק כפליטי-מדבר, במנוסתם מפני כוחות רומאיים, במקום להסתגר במערות מדבר-יהודה.

הארץ כולה, אין לשכוח, היתה מוקפת בפרובינציות רומיות, פרט למוצא הצר דרומה, בצידה של פרובינציית-ערביה הנבטית – אל עבר חצי-האי ערב, ועד לתימן הרחוקה שבקצהו. בהימלטם הרחק דרומה, נחלצו רבים מפליטי המרד מגורל אישי מר; אך האם בכך נסתיים חלקם בגורל האומה?

באמונתם, בתקוותם ובגורלם – ציוו לנו המורדים  את החיים בשלום

במאה השביעית לספירה, בעת ייסוד דת-האיסלאם בחצי-האי ערב, מצא מייסדה, הנביא מוחמד, יהודים רבים בסביבתו, עימם היה בקשרים מסחריים ותרבותיים. יהודים אלה, ברובם, היו צאצאי פליטי-עבר שהגיעו מארץ-ישראל, ובעיקר – מתקופת מרד בר-כוכבא: פליטי "המרד הגדול" של השנים 73-70, יכלו לשוב לארצם במשך השנים, מה גם לאור השגשוג הכלכלי היחסי שהתפתח בה, עם חיי-תרבות יהודיים, עד לדיכוי "המרד האחרון" בשנים 136-135. לדיכוי אחרון זה, בחומרתו ובאילוצי-הבריחה שיצר, לא היה "מתחרה", אף לא במרד שקדם לו.

דת האיסלאם, שבראשה האמונה באל היחיד, ואשר אין בה כפירה בעיקר (להבדיל מהנצרות), כוללת במצוותיה גם את המילה כבריתו של אברהם אבינו (עד גיל 13 של הנימול, כישמעאל בן-אברהם) לפי ספר "בראשית" שבתורה, את יום-השבתון השבועי (הצמוד לשבת היהודית) וכן שורת מצוות דומות לשתי הדתות,  לרבות איסור אכילת בשר-חזיר.

אם קיים נדבך בסיסי לפיוס ולשלום בין מאמיני שתי הדתות – הריהו בקירבה האמונתית, הייחודית והמתמדת, עם ביטוייה המוחשיים במערכת רחבה של מצוות דומות. המשותף הרחב והשורשי הינו, מאליו, גם בסיס וביטוי לכבוד הדדי, הקיים ברקע המציאות, אף אם זו נשתבשה, זה שנים, בעוינות ובמעשי-איבה.

הקמתו של בניין-שלום יציב בין "בני-הדודים", גם אם יש להתחילה מבראשית – תתחיל מ"בראשית". "החולייה המקשרת", בעלת ההשראה וההשפעה, שמקורה בתוצאות המרד, עדיין לא מיצתה, אפוא, את מלוא ביטוייה לעתיד. אם גם לכך תגיע תרומתם של פליטי-המרד – אף אם בעקיפין וממרחק-הזמן – הרי לוחמיו של בר-כוכבא, ולרבות ניצולים שהצליחו להימלט, ציוו לכולנו לא רק את חשיבותה של יכולת-מגן מרתיעה, אלא גם את החיים בשלום.

אהוד: על מה אתה מבסס את דבריך האחרונים? האם שכחת כיצד שחט אז מוחמד את שבטי היהודים בני קורייטה ויתריב כדי להשליט את האיסלאם בחרב?   

* * *

ל"ג בעומר של משפחת בן עזר ראב

מתוך: חדשות בן עזר, גיליון מס' 40, תל אביב, יום שישי, י"ח באייר תשס"ה, 27 במאי 2005

את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, 1948, חגג ר' יהודה רַאבּ (בן עזר) כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכסים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. אך הפעם הזאת שינה ממנהגו: הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו הכחולות-עדיין הבריקו וקולו רעד.

"אני בטוח," ­ – החל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד – "שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."

אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה."

וכאן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"

גם לאחר כארבעים שנה זכרו בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת הרגשתם הברורה, כי זה אכן הסדר האחרון שעיניהם תחזינה בו, ב"זֵיידה", וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם לעולם.

כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר של שנת תש"ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, כאשר עצם ר' יהודה ראב את עיניו בביתו – בית-רעפים מרובע בן קומה אחת, עטור ברושים ועצי-זית – נשלח מעגל-חיים של כתשעים שנה מיום היוולדו בהונגריה בשנת תרי"ח, 1858 – מעגל של שבעים ושלוש שנה בדיוק למן היום שבו יצא עם משפחתו מהונגריה בדרך לארץ-ישראל – ומעגל של כשבעים שנה מיום עלייתו על אדמת פתח-תקווה, בראשית שנת תרל"ט, שלהי שנת 1878, – והוא היחיד מכל מייסדיה שהאריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל ביום ה' באייר תש"ח (אף שכבר לא מיהר למקלט בשעת האזעקות מפני פצצות המטוסים המצריים שנפלו על ערינו ועל בתינו), ורק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-הנצח.

בטרם יאבד את הכרתו למשך שעות, עדיין הקפיד לצעוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אֵחוֹד!" כששתיים מבקשת נפשו: למות על מיטתו בישיבה, זקוף, כגבר (זו מורשת הכבוד ההונגרי),  – ולהוציא את נשמתו ב"אחד".

לאחר שקבע ד"ר בכרך את מותו, באו אנשי חברה קדישא והורידוהו על הרצפה, הדליקו שני נרות וכיסוהו בסדין, ובניו ונכדיו הבוגרים עומדים סביבו.

הראשון מאנשי המושבה שהגיע לשמע הידיעה על מותו היה ראש שומריה במשך שנים רבות, ר' אברהם שפירא, הלוא הוא שֵׁיח' איבּרהים מִיכוּ בפי השכנים הערבים, וותיקי המושבה. הוא נכנס בדלת הגבוהה, החומה, הנפתחת אל מרפסת צפונית, שהיתה מקורה בשבכת-עץ צבועה ירוק וגזורה כתחרה, הזדקף בעמידת-דום חיילית, הצדיע למת ואמר: "זהו השומר הראשון, מורי ורבי! ומי שאומר אחרת, הוא שקרן!"

הוא מעולם לא חזר על דבריו אלה.

ההלוויה יצאה למחרת, יום שישי, י"ט באייר תש"ח, 28 במאי 1948, מביתו של ר' יהודה ראב ברחוב ביל"ו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה (וטרם סתמוה וכיסוה בבטון), והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדשׂ, בית הקברות של המושבה מראשיתה, (הקרוי כיום סגולה), שם נכרה קברו לא רחוק ממצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה, שמתה בשנת 1891 בהיותה בת שש בלבד. (והיא דודתו של אהוד בן עזר, שנפטרה 45 שנה לפני היוולדו).

במסע ההלוויה לא שלט עצב על מותו של ר' יהודה ראב. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה של המדינה בת השבועיים, ותושביה, שנהרגו מדי יום, ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים בוודאי פיכתה התחושה: הלוואי שכל אחד מן הנופלים, צעירים ברובם, ואלה העתידים ליפול, היה זוכה להשלים מעגל חיים שבע ימים ומעשים כמו ר' יהודה ראב מפתח-תקווה – חורש בארה, שומרה וחורש תלמה הראשון.

(כיום נותרו בני הדור השלישי למשפחת ראב בן עזר – נכדיו ונכדותיו של ר' יהודה ראב וצאצאיהם. אבותיהם, בני הדורות הקודמים – קבורים לידו ובסביבתו; ומדי יום השנה למותו, בל"ג בעומר, אחר-הצהריים – מתאספים בני-המשפחה ליד קברו, הולכים ממצבה למצבה, בהן גם מצבת בתו המשוררת אסתר ראב, אומרים "קדיש", חליפות – הגברים והנשים של המשפחה, מניחים זרי פרחים, קוראים משיריה של אסתר ומן "התלם הראשון", ומסיימים מאוחר יותר במסיבה משפחתית יחד עם התינוקות דור רביעי וחמישי בגן-ביתו של אחד מבני המשפחה).

הערה: לאחר פטירתו של עמנואל בן עזר ראב ז"ל נותרנו היום רק שני נכדים של יהודה ראב בן עזר – והם אחותי הצעירה לאה שורצמן, ואני, שגם זוכר אותו, כי הייתי בן 12 ביום פטירתו ועל ברכיו גדלתי. כל שאר הצאצאים הם נינים ובני נינים וכן הלאה, כן ירבו.

בעקבות "התלם הראשון, זיכרונות 1930-1862" מאת יהודה ראב (בן עזר), נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר (ראב), מבוא ג' קרסל, אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, ירושלים, תשמ"ח, 1988. הביא לדפוס: ראובן אשל. הפצה: מוסד ביאליק. מהדורה חדשה זו כוללת את המהדורה הראשונה של הספר, שיצא לאור בשנת תשט"ז, 1956, בהוצאת מ' ניומן והספרייה הציונית.

אסתר ראב

לָאָב

במלאת חמישים שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם

אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּבָקְרֵי-חֹרֶף,

לְאִוְשַׁת זַרְזִירִים עָטִים –

שַׁדְמוֹת חַמְרָה אֲדֻמּוֹת;

אֲשֶׁר הִבְרִיכוּ הַגֶּפֶן בַּעֲנָוָה

וְשָׁתְלוּ אֶקַלִיפְּטִים כְּדִגְלֵי נִיחוֹחַ

עַל מֵי יַרְקוֹן;

אֲשֶׁר רִסְּנוּ הַסּוּס

וְהִצְמִידוּ רוֹבֶה לַלֶּחִי

לְגָרֵשׁ אוֹיֵב מֵעַל סֻכָּה דַלָּה,

סֻכַּת-שְׁלוֹמִים מוֹלֶכֶת

עֲלֵי חוֹלוֹת וְיַמְבּוּט;

וּבְעַיִן יְרֻקָּה עַזָּה

יְפַקֵּח עַל הָאֶפְרוֹחִים:

דוּנַמִּים רַכִּים זְרוּעֵי כַרְשִׁינָה

וּשְׁוָרִים מִסְפָּר רוֹבְצִים בְּמֵי-בִצָּה...

חוֹרֵש הַתֶּלֶם עַל אַף הַמִּדְבָּר

בּוֹקֵע רִאשׁוֹן בְּאַדְמַת-בְּתוּלָה:

בְּרוּכוֹת הַיָּדָיִם!

אוקטובר 1928

אהוד בן עזר

בפחדֵך פן הולכת אַת

בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו

לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.

זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.

רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.

כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה

לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים

מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,

אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים

בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.

אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.

אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.

שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ

הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ

שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:

"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –

כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי-שָׁמַיִךְ – "

רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר

בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.

קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל

תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי

הִיא אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

ינואר 1973

"וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא": "ואל תִראה את האור (האש) מעכוזה" – אִמרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של אשתו, ואותה שמעתי מפי דודתי אסתר.

בפתח תקווה אחרת

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן

בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה

קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם

בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס

בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן

שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל

הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת

שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם

בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם

בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.

נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.

דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים

שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.

מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.

מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל

מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל

זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.

ינואר 1973

שני השירים האחרונים מתוך הקובץ "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

* * *

ישראל זמיר

חוות-ז'רום

                                                       א

מדי חודש, ובמשך שנים, הגיעה לקיבוץ המחאת-דואר בסך חמשת אלפים דולר, שאיש לא ידע מי השולח. בצידה השני של המעטפה היה כתוב: "עמוס זֶ'רום, אחוזת זֶ'רום, מחוז אוטוגאמי, מדינת ויסקונסין, ארצות-הברית."

ישבו חכמי הדור ושברו את ראשם: מיהו אותו עמוס ז'רום. הם סרקו את כל העמוסים בקיבוץ, בקיבוצים השכנים, במושבי-האזור ואת הללו שהכירו בצבא, אך לשווא. גזבר-הקיבוץ שמח לקבל אותה המחאה וצירפה לחשבון הבנק של הקיבוץ ואיש לא שאל שאלות.   

יום אחד החליט ישק'ה נודלמן, האחראי על הביטחון בקיבוץ, באישורו של המזכיר,  להחזיר את המעטפה לדואר עם בקשה לברר: מי הוא השולח? הוא ניגש למכונית-הדואר והסביר לפקיד, שייתכן כי יש טעות בכתובת. הפקיד לא התווכח והכניס את המכתב ל"דואר חוזר". כעבור חודש שבה המעטפה עם תלוש דבוק ממדינת ויסקונסין. הכתובת אף להם אינה מוכרת, בתוספת שאלה: "האם להשמיד מעתה את כל המעטפות?"

ישק'ה התחלחל, חטף את המעטפה מידי פקיד-הדואר והדגיש: "זה בסדר, אין כאן שום טעות."

ישק'ה התהלך כל השנה עם כובע-גפירים רחב שוליים זכר לימים שהיה סרג'נט ב"משטרת-הישובים". כתמי-שיער בהירים נִמרו את זקנו שהחל להאפיר. מאז ומתמיד נחשב לבלש-הקיבוץ. פעם הסביר כי מושג "ביטחון" אינו כולל רק גניבה מהזולת אלא גם קבלה בסתר.     

יום אחד, ישק'ה פנה למזכיר-הקיבוץ וביקש לקבל את כל המעטפות, שבהן הגיעו  ההמחאות. לדבריו, הוא מכיר גרפולוג העשוי לשפוך אור על הפרשה כולה. המזכיר לא התווכח ונתן לו את כול המעטפות הריקות, שאוכסנו בארגז מיוחד. ישק'ה סרק אותן בזכוכית-מגדלת וניסה לחשוף מי חבוי מאחורי אותו כתב-יד, אך לשווא. בנעוריו, התעניין בגרפולוגיה, אך חדל, כיוון שהפעילות התנועתית בלעה את כל זמנו. 

היו חברים שסברו, כי עניין לנו עם מתנדב-גנב, שבהיותו בקיבוץ הִרבָּה לגנוב ומצפונו מייסר אותו כל השנים. עתה, משרווח לו, החליט להשיב את סכומי הכסף שגנב. הצרה היתה, שבעיתוני הקיבוץ מעולם לא נכתב על גניבות בקיבוץ.

ישק'ה התלבט אם לגשת למשטרה. הוא שוחח עם מפקד התחנה והאיש פשוט לעג להם.

"אנחנו רגילים לחקור גניבות אך לא תרומות."

היו שטענו, כי אותו מתנדב-גנב ככול-הנראה גנב מרכוש הקיבוץ, וכאשר שב לארצו קרא שהקיבוץ במצוקה כלכלית, מצפונו ייסר אותו והוא חש חרטה והחליט לתרום מכספו. והיו רשעים שסברו כי הסכום נועד לפגוע בציפור-הנפש של הקיבוץ – עיקרון "העבודה-העצמית", בבחינת: "איננו חיים מזיעת אפינו אלא גם מנדבות עלובות של בעל-הון אימפריאליסטי..."

הוועדה הכלכלית, באחת מישיבותיה, החליטה להקדיש את הסכום המצטבר ל"חיזוק הגורם האנושי": פעם הכסף יושקע בהחלפת ריהוט בחדר-הקריאה, פעם בשיפוץ מרפאת-השיניים ופעם בתוספת חדר לארכיון-הקיבוץ.

קיומה של קרן-ז'רום  אט אט נודע ושורה של מוסדות-תנועה פנו לקיבוץ בבקשה לתרום חלק מהכסף למפלגה, שהריהוט בסניפיה שחוק ושרוט. חברים משכו כתפיים. רבים  הצביעו בעד המפלגה הגדולה בכנסת והתעלמו ממפלגתם הקטנה והגוססת. רופא הקיבוץ הציע שהכסף יוקדש לקרן המיועדת ל"יום סגריר" – למקרה שיהיה צורך להסיע חבר למרחקים לניתוח מסובך, שקופת-חולים לא תוכל לגייס סכום כה גדול. בקיצור, היה לחברים במה לעסוק. כשאין כסף זועקים חמס וכשיש – מתווכחים על מה להוציאו.

  ישק'ה לא נח ולא שקט. מבעד למשקפיו עבות העדשות ניתן היה לראות זוג אישונים עצבניים שהתרוצצו כיבחושים סביב נורה דולקת. הוא חייב להבין את ההיגיון שמסתתר מאחורי אותה תרומה.

מדי תחילת חודש המתין בחוסר-סבלנות למכונית-הדואר בתקווה שיתווספו למעטפה פרטים חדשים והחידה תגיע לפתרונה. הוא חטף את המעטפה מידי עובדת הדואר בקיבוץ, שלף מכיסו זכוכית-מגדלת והתאכזב מרות.

באחד הימים, ישק'ה פנה אל מזכיר הקיבוץ וביקש לקבל את כול המעטפות שנאספו ולהביאן לגרפולוג. המזכיר הביא את הנושא לישיבת המזכירות ואיש לא התנגד, לבד הגזבר, שטען כי "הקיבוץ מתעקש לבנות קומה שלישית לווילה של אותו גרפולוג בכרמל." הרוב תמך בבקשה שמא משהו פלילי חלילה מסתתר מאחורי אותה עסקה עלומה.  

ישק'ה, ממוצע-קומה, זריז בתנועותיו, קרחת זוהרת באמצע הקרקפת, קיבל מהמזכיר את כל המעטפות ונסע לחיפה לבית-הגרפולוג,  דוקטור משה שדמייסקי ובקיצור: שדמי, שהתגורר במרומי הכרמל, לא רחוק ממחנה סטלה-מאריס. לאחר שהגרפולוג שמע מישק'ה את סיבת בואו והציץ באופן שטחי במעטפות סירב לטפל בנושא. לדבריו, יש פחות מדי חומר כתוב שעליו יוכל להסתמך. ישק'ה שידל אותו והסביר לו את הנזק שאותה המחאה יוצרת. יש חברים הבטוחים כי קיימת טעות בכתובת ואנו מקבלים חומר שלא נועד לנו. ישק'ה הסביר, שאותה המחאה יותר משהיא מועילה – מעכירה את האווירה. 

"תכניסו את ההמחאה לבנק וחסל סדר דיבורים," הציע ד"ר שדמי, כשהוא פוכר את אצבעות שתי ידיו. ישק'ה דרך על עצביו. לבסוף הגרפולוג נכנע, לאחר שישק'ה הכפיל את מחיר התחקיר.  

                                                      ב

כעבור שמונה חודשים הגרפולוג סיים את עבודתו והקיבוץ התאסף כדי לשמוע את ממצאיו.

"שנים ששיחת-הקיבוץ לא היתה כה מאוכלסת," לחש רכז-השיחה למזכיר והציע לחשוב על עוד נושאים מרתקים שישאבו את החברים לשיחה. הגרפולוג הסביר במשך דקות ארוכות שמדע הגרפולוגיה אינו מדע מדויק במובן המדעי של המלה וכל מימצא נתון לפירושים לכאן או לכאן.

"כשבאתם אליי עם התיק סירבתי לטפל בו," הזכיר לחברים. "טענתי שאין בו די חומר כתוב שאוכל להסתמך עליו. הוספתי ואמרתי שחבל על הכסף שלכם. יותר זול היה לשלוח חבר למדינת ויסקונסין, לשכור שם בלש פרטי שיפצח לכם את החידה, אך חברכם ישק'ה  התעקש כפרד. אני כמובן מתנצל על ההשוואה.

"מה בכל-זאת למדתי:

"מדובר באדם, שככל-הנראה גילו נע כיום בין חמישים לשישים וחמש. בנעוריו שהה באחת המסגרות של הקיבוץ. זה יכול היה להיות חברת-הילדים, המוסד-החינוכי, חברת-נוער, קבוצות אולפן, חבורת מתנדבים ויש גם אפשרות, שהוא יליד הקיבוץ."

"הגרפולוג ארג סביב עצמו רשת-ביטחון שתתאים לכל מצב," לחש אחד החברים לשכנו.

לדעת הגרפולוג, "לעמוס היו ככל-הנראה, בעיות קשות בנעוריו והוא סבל מהיעדר שקט-נפשי שלא אפרט."

"דוקטור, אתה יכול לדבר חופשית, חופשית הוא הומו?" אחד הצעירים לא התאפק וזרק לחלל האולם. הגרפולוג חייך ומשך בכתפיו.

"זאת לא עולה מן הטקסט."

דוקטור שדמי בעל רגליים קצרות, לבש מכנסיים קצרים וגרביים שהגיעו עד לברכיו. הגוץ מדי-פעם השתתק ונעץ בחברים מבטים מהורהרים. מצחו המחוטט נשטף באגלי זיעה וראשו נע מצד אל צד כשכתפיו עולות ויורדות. מדי-פעם נפנף בכפות ידיו הקצרות והזכיר ציפור שמנסה לראשונה לעוף.

"לפי המימצאים, עמוס הוא אדם סגור, בעל אופי אגואיסטי שחי בשולי החברה. קשה לדעת כמה שנים היה פה ומדוע עזב. מן המעט שפענחתי, היה ככל-הנראה, איש-עבודה, בעל כושר יצירתי עם נטיות ברורות למצבי-רוח. אהב בעלי-חיים, ויתכן שגידל כלב. נסו להיזכר בבעלי הכלבים שהיו בקיבוץ בשנות החמישים והשישים. הוא אדם חרוץ כשהנושא מעניין אותו –ועצלן כשמדברים על נושאים שאינו מבין בהם. לפעמים טוב-לב ולפעמים עריץ, עצור ומאופק."

"מתי להערכתך הוא היה פה?" מישהו שאל והגרפולוג משך כתפיים. "לא מצאתי שום רמז בכתובים."

"הגרפומן הזה עובד עלינו בלי בושה," מישהו מלמל בלחש, "ואני הולך להכניס לו, באבי-אביו," לחש. 

יד הורמה. "אפשר לשאול שאלה?"

"נו בוודאי."

"בדו"ח שלך אין אף רמז שמוביל אותנו לזיהויו של האיש."

"למה אין?" התגונן הגרפולוג. "אמרתי לכם שהוא אדם יצירתי, אגואיסט, חרוץ, לעיתים עצל, נוטה למצבי-רוח ואוהב בעלי-חיים. אילו הגשתם לי כתב-יד יותר מפורט היה לי יותר מה לספר לכם. בסך-הכול קיבלתי כתובות וקשה מאוד להוציא לחם מן הארץ."

"אולי יש לך מושג מניין בא הכסף שהוא שולח לנו?"

"קשה לדעת. יתכן שהמציא פטנט כלשהו, ויתכן שהורי אשתו – הם בעלי-חווה גדולה. מה אני יודע?"

"יש לך מושג מדוע הוא שולח לנו את הכסף?"

"לא, לא הצלחתי לפענח."

"יש לו אישה? ילדים?"

"צר לי אבל אין לי תשובה מוסמכת." 

"דוקטור שדמי, סלח לי אך אהיה בוטה, נכשלת בפענוח התיק. יצאנו עם אותם סימני-שאלה שעימם באנו. אני מציע, למען ההגינות, שתוותר על מחצית משכרך הגבוה."

"אין לי בעיה לוותר, אף-על-פי שהרווחתי אותו ביושר. מאות רבות של שעות השקעתי בתיק ואף התייעצתי עם חברים למקצוע. טעותכם שהתעקשתם שאקח את התיק וטעותי שהסכמתי. זהו מסמך דל-בשר..."

"ישק'ה, אכלנו אותה," לחש המזכיר לאוזנו של ישק'ה.   

"אנחנו עוד נגיע אל עמוס, אני בטוח בכך."

"הבה נניח ששמו סטיב ז'רום והוא היה פה מתנדב," התערב בדיון רכז-המפעל. "מה אפשר להפיק ממנו? נגיד לו יפה תודה, אולי אפילו נעניק לו מתנה פסל של פרה שיוספה האמנית שלנו פיסלה וניפרד ממנו לשלום. הוא לא ישקיע דולר אחד במפעל שלנו, שהוא רחוק מהתקנים המקובלים באמריקה. מזלנו שהגרפולוג הבין שעליו לוותר על מחצית משכרו."

הדיבורים אט אט גוועו ואילו ההמחאות המשיכו לזרום כמו שעון שוויצרי. 

                                                ג

באחד הימים, בשעת ארוחת-הערב, דלת חדר-האוכל נפתחה לרווחה ואיש נמוך-קומה, רזה, לראשו כובע בוקרים, לגופו מכנסי-רכיבה, חולצת פלנל משובצת ולרגליו מגפי רוכבים עמד בכניסה לחדר-האוכל בידיים שלובות וצפה בחברים. ישק'ה קפץ ממקומו.

"זה האיש! בדיוק כך תיארתי לי אותו."

הקאובוי השקיף על החברים וצחוק מאופק על שפתיו.

"זהו עמוס ז'רום, אני בטוח, עכשיו אני כבר זוכר," ישק'ה צעק ורץ אליו.   

ריצתו של ישק'ה הסבה את תשומת-לב החברים, שהופתעו לראות קאובוי בפתח.

"הוא בטח קשר את הסוס בכניסה לחדר-האכל," מישהו התלוצץ. היו חברים שנזכרו בו, קמו מכיסאותיהם וצבאו עליו. איך יכלו לשכוח אותו? הוא הלא למד במוסד-החינוכי.

לאחר הארוחה, רבים הגיעו למועדון-לחבר. הם זכרו אותו כפרש, שחלף כרוח-סערה על-פני הקיבוץ בדרך לשדות.     

עמידתו הזכירה לגידי את אביו של עמוס, כשהביא אותו למוסד-החינוכי. האיש חבש כובע קסקט של "אגד", גבה-קומה, בעל כרס אדירה, שבאחד הימים הגיע באמצע ארוחת-צהריים ועמד בפתח חרר-האוכל, כשהוא מחזיק בחזקה את יד בנו הקטן, שרצה לברוח ממנו. הוא חיפש את המנהל.

 עמוס פרץ בצחוק היסטרי.

"גידי, יש לך זיכרון מצוין. לא ידעתי אז איפה לקבור את עצמי. הכול הציצו בנו בגיחוך והתפוצצו מצחוק. אחת השאלות הראשונות שאבי שאל את המנהל היתה אם יש גדר סביב המוסד-החינוכי, כי בנו מרבה לברוח."

גידי זכר שעמוס נראה אז כבן שתים-עשרה. פנים זהובות, חלקות ונמשים פזורים על אפו ומצחו. הוא עמד מבויש ליד הר-אדם שמבעד לחולצתו בלטה ציצת שיער אדומה שדישאה את חזהו, כשהוא מנסה לשחרר את ידיו.

"כבר אז הבחנתי בזוג עיני הפלדה התכולות שלך," אמר לעמוס.

עמוס שובץ לכיתה ח', והתגורר ב"חדר-גולה" – שם גרו אלה שלא היה להם מקום בבתי-הכיתות.

"זה נכון," אישר עמוס. "בהתחלה לא הבנתי לאן נפלתי ויענקל'ה ניסה ללמד אותי את נוהלי המקום." עמוס לפתע זיהה את יענקלה', שהרים את ידו לאישור. 

"יענקל'ה, זוכר?"

"בטח שזוכר. היית מאוד משונה. ילד קטן, רזה, מסכן וחסר-אונים. היינו כבר רגילים לילדי-חוץ שנשלחו אלינו והתעללנו בהם בלי בושה. בך אי-אפשר היה להתעלל. די היה לראותך כדי לחוש רחמים עליך."

רותק'ה סיפרה שישבה לידו בכיתה, והוא בקושי פתח את פיו. לרוב, לאחר כחצי-שעה של שיעור היה קם ומסתלק. הוא בכלל לא קלט על מה מדברים בכיתה."

"'עמוס, לאן?' פעם שאלתי אותו והוא ענה שהלימודים משעממים אותו עד מוות." 

עמוס הסביר למורים שיש לו קשיי כתיבה וקריאה. היום הרופאים קוראים לזה "דיסלקציה". אז לא ידעו מה זה.

 "יום אחד יצאת מן הכיתה באמצע השיעור השני ואני הלכתי אחריך," סיפר דנדוש, "עלית לקיבוץ, נכנסת לרפת והסתכלת איך חיה הרפתנית חולבת פרות. למחרת מצאו אותך יושב מתחת לעטין של פרה וסוחט את פטמותיה. זוכר?"

עמוס חייך ונענע ראשו לאישור.

יוסף, מחנך הכיתה, אהב אותו מן הרגע הראשון וניסה בכל-כוחו לשלב אותו בשיעורים, אך בלי הצלחה יתרה. 

"עמוס הוא ילד-טבע," יוסף פעם הסביר לכיתה והציע שלא ננסה להחיל עליו את חוקי החברה, כי הוא פשוט אינו בנוי לקבלת מרוּת. 

באחד הימים, עמוס גילה את האורווה, את הסוסים, את הפרדות ומצא עצמו מטפל בהם. עמוס הפך את העבודה באורווה כמפעל חייו. רובק'ה החצרן היה מרוצה מאוד שעובד אצלו נער הדואג להאכיל ולהשקות את הבהמות. כעבור חודשים אחדים, עמוס הגיע לנפחייה, אל בולק הנפח, ועקב בעניין רב כיצד הוא ממסמר פרסות לטלפי סוסים. ימים שלימים עקב אחר עבודתו. הוא סידר לעצמו מתקן פרזול ומדי-פעם בולק הסתייע בו.

איש לא ידע כיצד בולעים את הילד הזה. למזלו, יוסף טיפל בו והוא הרבה לבקר בדירתו. יוסף קלט את קשייו וחיפש דרכים כיצד ללמדו קרוא וכתוב. הקבוצה עסקה בדיונים תנועתיים ובכיסיו של עמוס יכולת למצוא פרסות של סוסים, מסמרי-פרזול, צבת ופטיש.

פֶלקה המטפלת הוותיקה אהבה אותו כאילו היה בנה ודאגה שתמיד יהיו בתאו בגדים נקיים ואילו רוחל'ה, המטפלת של הכיתה המקבילה, שנאה אותו שנאה עזה. עמוס אמר פעם כי שתי המטפלות הן דבר והיפוכו. כשהאחת צופה בסרט והוא בעיניה "מקסים" – השנייה מצהירה כי "מעולם לא ראתה סרט יותר גועלי." כך בכל דבר. רוחל'ה דרשה בכול ישיבת הוועדה-הפדגוגית לסלק את עמוס מהמוסד-החינוכי. הנאום הזכיר את קאטו הזקן מהסנאט הרומאי שסיים כל נאום בדרישה להחריב את קרתגה. לדבריה, עמוס מרט את עצביה כשהתעלם מהוראותיה.

"אין אצלנו מקום לילדים שאינם מתקלחים יום-יום. הוא עלול להביא מחלות קשות ונוראות," שבה והזהירה.

וכך, מדי מיספר חודשים, כשלחצה על המנהל הפדגוגי, עלה עמוס לסדר-היום בוועדה הפדגוגית. פלקה הגנה ורוחל'ה התנכלה.

יוסף המחנך אימץ את עמוס כאילו היה בנו וטען בחום רב, כי יש מקום בקיבוץ גם ל"ילדי-טבע", שאינם עונים על המסגרות החינוכיות הקיימות, בבחינת: על הר-הגלבוע צומחים כל מיני פרחים. למען האמת, עמוס לא הזיק לאיש. מדי בוקר השכים קום ויצא לעבודה כאלו היה חבר-קיבוץ.

בחופשים נשאר בקיבוץ. אימו נפטרה ואביו נשא אישה שנייה. ליד מיטתו היו פזורים ירחוני סוסים ומדי-פעם, היה מביא את החוברות לחדרו של יוסף והם היו דנים באותם סוסים גזעיים:  אקסמור, סוסים בלגיים מזן ברבוסון, סוסי וילד, דיילס, סוסי פינטו מנומרים שנפוצו בעיקר בשמורות הטבע של האינדיאנים ובסרטי קאובויס. יוסף לעיתים שלף את כרכי האנציקלופדיה הרוסית והם יחד דנו בבעיות סוסיות שהתעוררו.

הבנות דווקא חיבבו אותו וגילו בו עניין. "ילד-טבע חמוד" כינו אותו בחיבה, אך הן לא היו בראש שלו. לתדהמתו של יוסף, בשל העניין שגילה בסוסים, החל ללמד עצמו "אנגלו-סוסית," כדברי יוסף.

                                                    ד

בתחילת כיתה י"ב, יוסף הציע לעמוס, שבמקום עבודת-גמר, ייספר לכיתה על עבודתו עם סוסים. שיעור כזה עשוי להיות מרתק וגם מעמדו החברתי יעלה.

"מה פתאום שהכיתה תתעניין ברכיבה על סוסים. הם בקושי רוכבים על אופניים. רוחל'ה המטפלת תטרפד את הפגישה. היא כל-כך שונאת אותי."

"אבל פלקה אוהבת אותך מאוד," הגיב יוסף, ששיער ראשו הכסוף נע בשל המאוורר שהסתובב מעל לראשו והזכיר נביא מהתנ"ך.

"תראה, אנחנו קיבוץ שחי על חקלאות וסוסים הם חלק מן החקלאות."

"יוסף, תן לי יומיים למחשבה."

ליוסף היה חשוב לקדם את עמוס בכול מחיר והוא הבטיח לעמוד לצידו כל משך  ה"הרצאה". עמוס לא עצם עיין כל הלילה.

בכיתה הרוב דווקא שמח. סוף-סוף נשמע מה בפי הגבורה. עמוס הביא עימו תמונות של סוסים מגזעים שונים והכול ישבו בדומייה והמתינו למוצא-פיו.

"טוב, אז תראו, אני לא מרצה מקצועי ואם יש לכם שאלות – אז תשאלו.

יוסף הכין כמה בנות שתשאלנה שאלות.

"עמוס, למה סוס ישן בעמידה?" שאלה אחת הבנות.

עמוס חייך. "כשהסוס עומד הפיקה שלו נעולה על הקוּלית, נאחזת מעל שני זיזים בולטים ונועלת את הברך. ורק כשהוא מתחיל ללכת הפיקה משתחררת. לכן הסוס ישן בעמידה. כשסוס רובץ – זה סימן שהוא חולה."

"אתה יכול לתאר גזעים של סוסים?"

"אין בעיות. יש שלושה גזעים עיקריים: הסוס המונגולי, הסוס הצפון אירופאי, והסוס הים-תיכוני. רוב הסוסים הם תערובת של שלושת הגזעים.

"עמוס, ידוע שאתה מפרזל סוסים. בהיסטוריה של ימי-הביניים מספרים על אלפי פרשים שיצאו למלחמות בימי ג'ינג'יס-חאן, ההונים, המונגולים, הטאטרים. מי פירזל את סוסיהם?"

"אף אחד. כף הפרסה של סוסים מונגוליים היתה יותר רחבה וכשזו נשחקה – הסוס גמר את חייו. רכיבה הוא עסק עתיק מאוד. יש תחריטים סיניים ומצריים מלפני אלפי שנים. הסינים המציאו את האוכף, ובתקופת ימי-הביניים האיטלקים שכללו אותו לאוכף-נשים, שאיפשר להן רכיבה רק מצד אחד של הסוס."

יוסף חש שהשיחה מקבלת אופי טכני ורמז לאחת הבנות שתצביע.

"עמוסי האם סוס אי-פעם הציל את חייך?"

עמוס הצטחק. הוא קלט שהכיתה רוצה סיפורים. לרגע הרצין, התלבט, חשש אם  יהלל את עצמו, אך חיוך שפשט על שפתי יוסף מלווה קריצת-עיין עודד אותו.

"תראו, יום אחד היה גשם נורא ומישהו סיפר שאחד מנערי חברת-הנוער יצא לסגור שיבר ולא חזר. עליתי על אביר ודהרתי לכיוון שטחי הפלחה, שנראו כמו נהר אחד גדול. מרחוק, ראיתי בחור שמחבק שיבר של עשרה צול. הגעתי כעשרים מטר ממנו. כיוון שתלוי לי על האוכף חבל צעקתי אליו, שאני זורק לו עניבת-לאסו והסברתי לו בדיוק איך לקשור עצמו אליה. הצד השני של החבל היה מחובר לאוכף, צעקתי שיזרוק עצמו למים והסוס כבר ימשה אותו. הוא היסס ובסוף נגמרו לו הכוחות והוא קפץ למים. אביר לא חיכה לפקודה ומשך את החבל בכוח עצום. כעבור חצי דקה שמעיה כבר היה בחוץ. הרכבתי אותו הביתה ולפי בקשתו, לא סיפרתי על כך לאיש. היום אני מספר על כך בפעם הראשונה."

שמעיה, שהיה בין מקבלי-פניו של עמוס חייך. "שמעיה, זה נכון?" שאל עמוס.

"ועוד איך נכון. הצלת את חיי."

"והיו עוד מקרים?" אחת הבנות שאלה בעיניים נוצצות.

"היו עוד כמה מקרים. יום אחד יצאתי עם כרכרה של עובדי גן-בית לאזור הבריכות. אני  אוהב מאוד לצפות בעופות-מים וידעתי שסערה היא יומם הגדול של הקורמורנים. האמנונים עולים למעלה בשל לחץ המים והקורמורנים בולעים אותם ב'שְלוּק' אחד. בעודי יושב על הסוללה וצופה בהם במשקפת, שמתי-לב שהמים החלו להציף את דפנות הסוללה והבנתי שהברכות של הקיבוצים השכנים נפרצו בשל השיטפון. החלטתי לשוב. הוואדי ליד הקיבוץ עדיין לא התמלא, ורציתי לחצות אותו. הגעתי לאמצע הוואדי וגל ענק סחף אותנו מזרחה, לכיוון הירדן. הסוס שהיה רתום לכרכרה התהפך בתוך המים וסיבך את רגליו ברתמות. נגררנו איזה עשרים-שלושים מטר ואז שלפתי אולר חד שיש לי בחגורה, חתכתי את שתי רתמות העור המחוברות ליצולים. הסוס הרגיש פתאום הקלה, השתחרר מהכרכרה והמתין לי באמצע הזרם. כשהגעתי אליו תפסתי ברעמתו והוא שלף את שנינו מהמים. הייתי בטוח שזה הסוף שלנו."

"עמוס בחייך, עוד סיפור אחד," ביקשו החבר'ה.

עמוס חייך. לראשונה הם מבקשים והוא נעתר. עמוס חש שמחה שהתקשה להסבירה. לרגע עצם את עיניו, אחר-כך פקח אותן וסיפור שלישי קלח מפיו.

"פעם סיירתי עם אביר במורדות הגלבוע והגענו לסביבות המזבלה, בפתח של מערה ארבה לנו להקה של צבועים ענקיים. אביר הריח את ריחם מרחוק ולפתע, שבר בבת-אחת שמאלה ואני רואה ארבעה צבועים ענקיים שפתחו במרדף אחרינו. אחד מהם כמעט שהשיג את אביר ואז הסוס התרומם על רגליו הקדמיות וברגליו האחוריות בעט בצבוע בעוצמה רבה. האחרים נבהלו וברחו. ירדתי מהסוס ובמקל צמוד לאוכף הרגתי אותו צבוע. הם היו ענקיים ומסוכנים. סיפרתי על-כך לישק'ה המא"ז ולמחרת-היום הוא דאג לפזר באזור המזבלה בשר מורעל, שכנראה הרג אותם."

השיעור הסתיים והחבר'ה מחאו לעמוס כפיים. נער צנוע, נועז ובעל-תושייה.

באותה שנה יוסף נפטר משבץ-לב ועמוס לא ידע נפשו מצער. הקיבוץ בלי יוסף היה לו כבית-יתומים. עד מהרה, הוא הגיע למסקנה, כי מבחינתו, הקיבוץ מיצה את עצמו והחליט להפליג לאמריקה – אל ארץ ה"קאובויס". הוא הגיע לחיפה למשרד של חברת אוניות והציע עצמו כמלח והתקבל לעבודה.

עמוס נעלם. בקיבוץ איש לא ידע היכן הוא. באותו יום הפליגה האונייה "ירושלים" לניו-יורק. כל משך ההפלגה, עמוס קרצף רצפות ובשעות הפנאי הציץ במגאזינים אמריקאיים. לשמחתו, יוסף לימדו לקרוא אנגלית ועמוס התאמן בקריאה.

                                             ה

כעבור שבעה-עשר יום האונייה עגנה בניו-יורק. לא היה לו מושג לאן ייסע. כשיצא מהנמל עלה יחד עם חבריו המלחים על מונית, שהורידה אותם ב"טיימס-סקוור" – הכיכר המרכזית של מנהאטן. על קיר ענק התנוססה דמותו של קאובוי הפולט ללא הפוגה טבעות  עשן ומתחתיו פרסומת לאחת מחברות הסיגריות.  

"איך הסתדרת באמריקה בלי שפה, בלי קשרים?" ישק'ה שאל.

"עמדתי בלב מנהאטן ורעדתי מפחד. גורדי השחקים ממש הפחידו אותי. עד כה נהניתי ממרחבים, מכרי-דשא ופתאום, גורדי-שחקים חונקים אותך. מה אעשה אם לפתע תתרחש רעידת-אדמה? איך אנשים חיים בלי לדרוך על פיסת דשא? חשתי מחנק וברחתי משם. לאחר הליכה ממושכת הגעתי לכיכר לינקולן. ליד הכניסה ל'סנטרל-פארק' חנו מרכבות הדורות רתומות לסוסים מטופחים, שנועדו לתיירים בעלי-ממון. הד פסיעות הסוסים הלם על אבני הכביש. משפתחו בריצה – ניצוצות-אש הבזיקו מן הפרסות. מיד ידעתי כי הסוסים פורזלו לאחרונה. הפליאו אותי שקי-עור שנשרכו מתחת לזנבו של כל סוס, שקלטו את צואתו. רעיון יוצא-מן הכלל, שלא לזהם את רחובות העיר. עמדתי ברחוב כולי השתאות. מוניות דהרו, משאיות פירקו סחורה, מכונית-משטרה יללה כשהיא דולקת אחר מפירי-חוק. מעל גגות הבתים התנוססו פרסומות צבעוניות, שכל הזמן הבזיקו וכבו. הייתי המום, נשענתי על עמוד חשמל לח מצינה שקצהו העליון נבלע בערפל. מונית עצרה והנהג שאל אותי אם אני מעוניין לנסוע. נכנסתי ואמרתי 'תחנת רכבת.' עד מהרה מצאתי עצמי ב'גראנד-סנטרל' – תחנת רכבת ענקית, במעבה האדמה, שממנה מגיחות רכבות בדרכן לעריה של אמריקה.

"לאן?" שאל הקופאי בתחנה. הסברתי לו שאני מחפש חווה לגידול סוסים.

"בן-אדם, כל אמריקה היא חוות-סוסים אחת גדולה. אני מאפלטון, ויסקונסין. במדינה שלנו יש יותר סוסים מבני-אדם," הפטיר וצחקק. הוא ניפק לי כרטיס נסיעה. אחר-כך רשם פתק על איזו רכבת עליי לעלות, לאיזו להחליף והיכן. מצאתי את הרכבת, התיישבתי על כיסא מרופד ועד מהרה נרדמתי. התעוררתי למחרת-היום. החלפתי רכבת ושוב נרדמתי. התעוררתי כשהרכבת הגיעה למחוז בשם אוטוגאמי – אזורה המזרחי של מדינת ויסקונסין – הבחנתי בשורה של חוות סוסים והחלטתי, שהספיק לי ברכבת."

לקראת הערב, עמוס נכנס לאחד הפאבים ושאל קאובוי מבוגר אם הם זקוקים למפרזל-סוסים. הזקן הקפיץ זוג גבות, לא אמר מילה והצביע על מכוניתו. עמוס עלה והמתין לו. נותרו לו חמישים ושבעה דולר. הזקן הציע לו מקום מגורים בביתן עובדי החווה. עמוס טיפל בעשרות סוסי-מירוץ ופרזל רבים מהם. אט אט החל להתאקלם. בערבים הצטרף לצעירים המקומיים ויצא עימם לפאבים. האנגלית השתפרה והתחלקה מפיו בדרך מוזרה – תערובת של אנגלית ועברית. הוא ניהל שיחות ארוכות עם הזקן, שקלט כי לפניו סַיָּס מנוסה. בהדרגה, העברית נסוגה והאנגלית כבשה את מקומה. כעבור שבועות אחדים הזקן מינה אותו למנהל מחלקת הסייחים. בגיל עשרים וארבע נשא לאישה את בתו, מרל.

"נו, ואחרי שהבטן שלה התחילה להתנפח," כדברי עמוס, "היתה חתונה."

"יהודית?"

"אני היהודי היחיד בכל ויסקונסין. נרשמנו אצל פקיד בעירייה. אביה, ג'רי ז'רום הקצה לנו את הקומה השנייה של ביתו המרווח והמשכתי לעבוד בחווה. האב נפטר כעבור אחת-עשרה שנה, כשג'קי הייתה בת עשר. ירשנו את החווה. אימהּ נפטרה עוד קודם-לכן, בלידת אחיה ג'ואי."  

"עמוס, מה פתאום שלחת לקיבוץ כסף מדי חודש בחודשו?" מישהו לא התאפק ושאל.

עצב מהול בדאגה כיסה את פניו. תלתל בלונדיני נע ברוח מהסס אם להזדקר או להשתפל.

"תראו, הייתי נער שבעט בכל מסגרת אפשרית ומכל מקום ברחתי או נזרקתי. המקום היחיד שבו יכולתי לחיות בכבוד, ללא פיקוח והתערבות עולם המבוגרים, היה הקיבוץ. נתתם לי יד חופשית מהיום הראשון. אתם לא מסוגלים להעריך זאת, אבל מסגרת של בית-ספר כוללת: משמעת, נהלים, תקנים, מה מותר ומה אסור, שגרמו לי להתמרד ולברוח. אין לכם מושג מכמה בתי-ספר עפתי עד שהגעתי אליכם. ופתאום, אני חי ממש כמו שאני אוהב, עובד במשק, מטפל בסוסים ונהנה מעצמאות מוחלטת. אינכם תפסים איזו מתנת-חיים קיבלתי מכם, שלא לדבר על יוסף, שהיה כל עולמי. לא כל ילד מתאים למסגרות הקשוחות של מערכת החינוך. את בני, ג'ואי, כשהיה בן עשר הוצאתי מבית-הספר וכמעט שאסרו אותי בשל הפרת חוק חינוך-חובה. סיפור דומה היה עם ג'קי, בתי בת השלוש-עשרה, שהחליטה כי סוסים הם כול עולמה והיא מתכוונת להתחרות במרוצי-סוסים. איני יודע איזה גֶנים זורמים בדמי, אבל משמעת ומסגרת-מחייבת אינם כוס הקפה שלי. למזלי, הפוליטיקאים המקומיים הכירו היטב את אביה של ג'קי ודאגו שמערכת החינוך תעלים עין ולא תטריד אותה."  

שוב קבוצה של חברים הגיעה, ושוב אהלנים סדוקים וטפיחות על הכתף. למרבה הפלא, עשרות שנים חלפו ועמוס זכר כל אחד מן הבאים בשמו המלא. 

"עמוס, למה בעצם שלחת לנו כסף?"

"כששמעתי, כי בעקבות ההפרטה, אתם בסכנת סגירה הזדעזעתי. מה עוד יכולתי לעשות?"

"אבל למה בעילום שם?"

"כי ככה מתאים לי. שאיש לא ירגיש שהוא חייב לי. תגידו, עוד יש סוסים באורווה?"

"האורווה הפכה למחסן-בגדים."

"והמפעל עובד?"

"עובד."

"המצאתי מתקן שמאפשר לפרזל שני סוסים בבת-אחת. מחר המתקן יגיע ארצה ותוכלו לראותו. הפטנט שלי עשוי להפוך את המפעל שלכם לעסק חרושתי בינלאומי. יש לכם בכלל מושג כמה סוסים מסתובבים בעולם וכל אחד מהם זקוק לפרסות מדי חודשים אחדים. כמובן, שאם תרצו לייצר – אשמח. אל דאגה, לא תפסידו."

"בכול-זאת, הגרפולוג צדק לגבי כושר ההמצאה של עמוס," מישהו הפטיר. עמוס לא הבין במה מדובר. מרחוק נשמע זוג כלבים צרודי גרון שנבח ויבב. כל הלילה סיפרו סיפורים. משהפציע  השחר, יצאו להראות לעמוס את הרפת האוטומטית. עץ פיקוס נדיב ענפים כיסה חלק מן הסככה ובאופק נפרש מסך של עננים סגולים וכחלחלים.  פרות מדושנות רבצו ליד האבוסים.

"תגיד, רפתות אוטומטיות אינן מתאימות לאמריקה?" רכז-הרפת שאל ועמוס השיב:

"מי אמר שלא, אבל עשרים מקסיקנים עדיין יותר זולים ממכונה אחת. איש לא יקנה מכונה שדורשת כוח-אדם מיומן ויקר כל עוד מחיר מקסיקני לשעה עולה פרוטות. אתה מחליף אדם במכונה כששכר העבודה עולה."

שעה ארוכה הם הזינו עיניהם בפרות הנחלבות והמטופלות בעזרת חיישנים ואלקטרוניקה מתוחכמת.  

"תגידו, אתם באמת בסכנת סגירה?" עמוס שאל ונימת חדדה בקולו.

"נקווה שלא," הגיב אורי, רכז-המשק. פתחנו את הקיבוץ לבנים חוזרים במסגרת ההרחבה ויש כאלה הבונים פה את ביתם. זה אולי לא יהיה הקיבוץ שבו גדלת, אך עקרונות הנוגעים לחינוך, כלכלה, תרבות, ובריאות עדיין משותפים אצלנו ואני מקווה מאוד שנשמור שלא יופרטו."  

"חבר'ה, מוכרחים לעשות הכול שתשרדו," אמר עמוס בקול דאגני, "כי מה יעשו  טיפוסים מופרעים כמוני בלי קיבוץ?"

"סוף-סוף הבנתי למה נחוץ קיבוץ," הפטיר ישק'ה ופרץ בצחוק.

* * *

רוֹן גֵּרָא

קוֹלוֹת מִצְטַלְּבִים

בֶּן עֶשֶׂר הֻכְנַסְתִּי אֶל

לוּל הַתַּרְנְגוֹלוֹת.

זִירָה סְדוּקָה

עִם יְתֵדוֹת שֶׁלֹּא זָכוּ

לַהַדְבָּקָה.

כְּנֵר  כָּבוּי

נִסִּיתִי לְתַדְלֵק.

כִּתֵּתִּי  רַגְלַי  בִּשְׁבִילִים

עֲקַלְקַלִּים

בֵּין יָמַי  הַשְּׁדוּפִים בַּתִּיכוֹן,

הַבַּגְרֻיּוֹת בִּמְעַרְבֹּלֶת

הַיָּגוֹן.

צַנְחָנִים!

רֶטֶט כּוֹכָבִים

בְּמִגְרַשׁ הָאִמּוּנִים,

אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה

לְחַיֶּלֶת פְּרוּזָה,

כְּאֵבֵי הִתְבַּגְּרוּת

בְּעוֹנוֹת הַשְׁרָאָה...

בָּגְרוּ הַמַּאֲוַיִּים

 עֲנָנִים כִּסּוּ אֶת הַחֲלוֹמוֹת.

מוֹנֵה כּוֹכָבִים בְּלֵילוֹת

מִזְדַּקְּנִים.

הַתְּשׁוּקָה רוֹעֶדֶת

בְּיַד הָאוֹהֶבֶת,

לֹא נוֹתָר אֶלָּא

לְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ

כְּמוֹ הַלְּבֵנָה הַשּׁוֹקַעַת

לְאַחַר הַמּוֹלָד...

* * *

ד"ר י"ז: לתולדות החָזוּק

לאהוד שלום רב,

1. כתבת על החזוק. ומה ואיך היית רוצה להפעילו. [גיליון 740]. אם כן, השיטה שתיארת היתה נהוגה בימי הטורקים. אחד מהעונשים שהטילו היה להאריך את גסיסתו של הנידון למות על ידי זה שהיו מכניסים לפי הטבעת שלו מין שיפוד ומסובבים אותו כאשר הוא בפנים, מעין בחישה בקרביו של האומלל. זה היה קורע לו את המעיים וכו' וכו' – עד יציאת נשמתו בייסורים קשים. לשיפוד המיוחד קראו שטרנגול.

2. קבוצה של ישראלים עם אידיאולוגיה מיוחדת הדפיסו עלונים או מינשרים לחלוקה,  שמסבירים מה היה השם המקורי הערבי של אותו מקום עליו עומד מוסד ישראלי כלשהו כגון  האוניברסיטה התל אביבית עומדת על שיח' מוניס וכדומה.

הייתי ממליץ להם (את מילותיי אלה – העיתון  של האנשים החושבים לא יפרסם...) – שיסעו לבגדאד עיר הולדתי ויציינו בהתאם לכך את המקומות שנטשנו ואשר נלקחו מאיתנו בשוד ובהחרמה. חנויות, בתים, בתי כנסיות ובתי עסק, מגרשים ופרדסים ורכוש אחר, מצויידים כמובן ברשימות שאתן להם.

אם יגיעו למקומות האלה בלתי ערופים – יוכלו להתעסק עם העניין הזה הרבה זמן ובינתיים גם ייהנו ממנעמי ארץ שני הנהרות ומבתי הכלא שלה.

בברכה

י"ז

אהוד: אם איני טועה יהודי עיראק קדמו בארץ שני הנהרות, היא בבל – לפולשים המוסלמים ולדת האיסלאם שהשתלטו עליה, ולכן יהודים אלה מתרעמים על כך שמכנים אותם בשם "ספרדים" כי הם מעולם לא היו בספרד ולא יצאו מספרד.

* * *

מתי דוד

זכות הציבור לדעת? עד לאיבוד לדעת?!

דיון ציבורי בנושא ביטחוני? סכנה לאסון לאומי!

חבורה מאוד מסוימת של עיתונאים, אנשי ביטחון ופוליטיקאים, פתחו במסע תקשורתי מופקר ומסוכן, לאוזני כל העולם, באליבי הקרוי "דיון ציבורי", בענין האטום האיראני, תוך רמזים של האשמות נגד נתניהו וברק.

מעולם לא כתבו ולא שידרו רבים כל כך, הרבה כל כך, על נושא שידעו עליו מעט כל כך.  העיסוק התקשורתי המוגבר בפרשה שיצר מהומה פוליטית, קשור גם לאינטרסים פוליטיים ואישיים אופוזיציוניים לראש הממשלה ולשר הביטחון, ולא רק לדאגה למדינה.  ההחלטה אם לתקוף או לא לתקוף כורים אטומים באיראן צריכה להתקבל בדרג המדיני הניבחר ולא בתקשורת, לא במשאל עם, ולא על פי סקרי דעת בקהל.

מידע זה כוח,  אינפורמציה זו עוצמה.  מי שמפקיר אותה לפרסום, ללא אחריות וללא בקרה, בסיסמה "זכות הציבור לדעת", עלול לגרום לנזק ולאיבוד לדעת של הביטחון הלאומי.

חלק מהחבורה הזו ותומכיה, בעיקר בשמאל הפוליטי, שמצדיקים את "הדיון הציבורי" בנושא האיראני, הם אלה שלעגו בזמנו לאלה שהזהירו מפני האיום האיראני, וקראו להם "יצרני פאניקה".  כוונתי לד"ר אפרים סנה ולבנימין נתניהו.  אף אחד מאותם עיתונאים ופוליטיקאים, שהאשימו את השניים במניעים פוליטיים של יצירת ספין, לא מצאו לנכון להודות בכישלונם.  עתה הם ממחזרים עלילה זו כלפי נתניהו וברק.

המסע התקשורתי נגד נתניהו ונגד ברק, מגמתו להציגם כהרפתקנים מסוכנים שיש צורך להדיחם, כדי למנוע אסון. זהו טיעון נבזי ושיקרי להאשים אותם שבכוונתם להוביל מהלך צבאי נגד איראן, כדי לקדם את מעמדם הפוליטי. זה מזכיר את הביקורת הארסית שהוטחה בזמנו במנחם בגין, שהורה לתקוף את הכור הגרעיני בעיראק כדי לזכות בבחירות. זו עלילה שחוזרת על עצמה.

דיבורים על תוכניות והכנות מבצעיות צבאיות סודיות, אינם מתנהלים בפומבי תקשורתי של "דיון ציבורי", בסגנון של תוכנית ריאליטי או "כוכב נולד".  כל בר דעת יכול לדמיין לעצמו לאיזה כישלונות ואסונות היינו נקלעים אם היינו מנהלים "דיון ציבורי", לפני הפצצת הכור האטומי בעיראק, או לפני מבצע אנטבה, או לפני מבצע "אביב נעורים", או לפני הפצצת המיתקן האטומי בסוריה, או לפני חטיפת ואנונו, ומבצעים סודיים רבים אחרים.

צריך לשאול את הדוגלים ב"דיון ציבורי" בעניין האיראני, מדוע הם לא דרשו "דיון ציבורי" שקוף ופתוח במהלך "שיחות השלום" הסודיות אישיות שניהל ראש הממשלה אולמרט עם אבו מאזן ושרת החוץ שלו, ציפי לבני עם אבו עלא?

אם הטירוף הזה של "דיון ציבורי", בכל נושא ועניין מבצעי או ביטחוני סודי ימשך – יש סכנה שהוא יהפוך למגפה של איבוד עשתונות ואיבוד לדעת. אולי נתחיל לקיים "דיון ציבורי" בעניין בניית הצוללות שלנו בגרמניה, או בהיקף ובסוגי מכירות הנשק שמיוצר בתעשיות הביטחוניות שלנו –  למי מוכרים? כמה מוכרים?  ולמה מוכרים?  האם המדינה והנהגתה תאלצנה לקבל החלטות ביטחוניות ומדיניות על פי כותבי המאמרים ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות"?

לפי אותו "היגיון" מופקר – שהכול פתוח ל"דיון ציבורי", במסגרת חופש הביטוי של דמוקרטיה מתאבדת, יהיה אפשר להכניס מצלמות של רשת אל-ג'זירה לישיבות ועדת החוץ והביטחון בכנסת ולהזמין גם את אחמד טיבי, כדי למנוע הגשת בג"צ, על ידי "האגודה לזכויות האזרח", בשל גזענות כלפי המיעוט הערבי.

"כל האופציות על השולחן," בעניין האירני, היתה הנוסחה של כל מנהיגי המערב, כולל אובמה, סגנו ביידן וסרקוזי.  הנושא הועלה ונדון כבר בפורומים מדיניים שונים בשנים האחרונות.  גם מנהיגי ישראל הקודמים שרון, אולמרט, וגם שמעון פרס התבטאו על פי נוסחה זו.  אבל בניגוד לכל האחרים, התקשורת ואלה שמזינים אותה, מנסים הפעם ליצור פחד ודאגה מפני ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק, המואשמים כאנשים מסוכנים ולא אחראיים, הזוממים בחשאי לתקוף את איראן.  כל זאת ממניעים פוליטיים, כדי לנסות לערער מעמדם ולהדיחם.

המהומה שנוצרה בעקבות הקמפיין התקשורתי, שהוביל "ידיעות אחרונות",  כביכול על רקע "סכנת התקיפה הישראלית נגד איראן" שיזמו לדעתם נתניהו וברק – מקורה ומגמתה פוליטית ולא ביטחונית.  מסתבר סופית שהכול נובע ממניעים פוליטיים ואישיים.

הסכנה אורבת מפנים. נושאים ביטחוניים סודיים רגישים אמורים להתנהל בחדרים סגורים לתקשורת, בין אנשי הדרג המדיני והצבאי, ולא בפומבי מופקר של "דיון ציבורי" הרסני.

זעקי ארץ אהובה, הצילו את המדינה מהפוליטיקה הישנה.

* * *

לאה טרן

צדק יהודי

קָבַעְתִּי פְּגִישָׁה עִם צִלִּי וְלֹא הִגַּעְתִּי

צִלִּי הוֹלֵךְ וּמִתְאָרֵךְ

מִתְעַצֵּם וְהוֹלֵךְ

מְחַפֵּשׂ מָקוֹם

חוֹמֵק מִמֶּנִּי

לִלְכֹּד אֶת דְּמוּתִי.

אֶת צִלִּי כְּהָרִים אֲנִי רוֹאָה

בְּלִי עֵינַיִם

אוֹחֵז יָדַיִם שֶׁל צְלָלִים אֲחֵרִים

חוֹבְרִים אֵלָיו בְּרִקּוּד

בִּיּוֹלוֹגִי מִיקְרוֹסְקוֹפִּי

עַל אֲבָנִים, קִירוֹת, בְּתַחְתִּית בְּאֵרוֹת

צְלָלִים קְטַנִּים דּוֹמִים לְחַיְדַּקִּים שְׁחוֹרִים

זָזִים בִּתְנוּעָה רִקּוּדִית מַעְגָּלִית

מִתְגַּמְּדִים

מַקְהֵלַת צְלָלִים מְנַהֶלֶת שִׂיחַ

תְּפִלַּת הוֹרַי לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה

גַּם סָבִי וְסָבָתִי שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי

דּוֹדִים וְדוֹדוֹת

פְּעוּרֵי כִּבְשְׁנֵי עָשָׁן

בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת

זוֹעֲקִים

צֶדֶק יְהוּדִי.

* * *

אהוד בן עזר

ספר מרגש עד מחנק בגרון

בני וירצברג: מגיא ההריגה לשער הגיא

פרקי יומן זיכרונות ורשמים מימי השואה ואחריה עד לימי תקומת ישראל. מהדורה חדשה בהוצאת כרמל, ירושלים, 2008, 224 עמ'. המהדורה הראשונה ראתה אור בהוצאת "מסדה" 1967

בהיותו כבן תשע השתנו כליל חייו של בני וירצברג. תחילה גורש עם אביו ואימו מהמבורג לפולין, זאת משום שאביו היה אזרח פולני שהשתקע בגרמניה, ועם החמרת חוקי הגזע גורשו היהודים בעלי הסטטוס הזה חזרה לפולין, אחר-כך הגיעו הגרמנים לפולין עצמה, והחלה לילד ולהוריו פרשה של נדודים וסבל בל יתואר, שבמהלכם איבד באושוויץ תחילה את אימו ולימים גם את אביו, ונשאר יתום בודד מכל. ייתכן שמה שעזר לו לשרוד היתה שליטתו המופתית מאוד בשפה הגרמנית, שאותה רכש בבית הספר בהמבורג. בזכות השפה הרהוטה, בכמה מעמדים גורליים, הצליח לדבר עם מפקדים גרמניים ולדחות בזמן-מה את גזר דין המוות שריחף על אביו, עד שהאב כשל באחד ממצעדי המוות הנוראים, בחורף ונהרג לנגד עיניו.

את הספר האוטוביוגראפי המדהים והמרתק הזה בלעתי ביומיים. חייתי יום ולילה עם חוויותיו הנוראות של הנער ההופך להיות סמכות לאביו הגאה-לשעבר, שנשבר בתנאי המחנה והעבודה הקשה. אבל הנער מצליח לשרוד בתנאים הנוראים, להגיע ליום השחרור, לראות את המצילים האמריקאיים על אדמת גרמניה, את חבריו שחלקם נפטרים דווקא משום המזון הפתאומי שעליו הם עטים, ואז מגיע הרגע המרגש והמדהים שכמו חוצה את פרשת חייו של הנער לשניים. כל מה שהיה קודם, וכל מה שעתיד לבוא אחר-כך –

באחד הימים, לאחר ששהינו כשבוע באותו מקום [כבר בגרמניה לאחר שנכנעה], ראיתי התקהלות גדולה והמולה רבה. יצאתי במרוצה מן הצריף, חששתי שמא אירע משהו. כשהתקרבתי, הבחנתי בעיני רבים בדמעות. ההתרגשות היתה עצומה. פילסתי לי בכוח מעבר בין הנדחקים והגעתי קרוב למרכז המעגל. לא האמנתי למראה עיניי: גבר גבוה, רחב-כתפיים, עם עיני תכלת, בשנות הארבעים לערך, לבוש מדי-צבא ועטור סמל כחול-לבן עם מגן דוד על זרועו, עמד במרכז המעגל ושוחח בשלווה נפשית וביטחון גמור עם העומדים לידו. שאלתי מי הוא גבר חסון זה והשיבו לי, כי זהו חייל יהודי מארץ ישראל! פרצתי בבכי עז. לפתע חשתי כאילו נמצא לי, בפעם הראשונה, תחליף לאמא ולאבא. תקף אותי רצון להתרפק על האיש ולנשקו. רציתי לנגוע בידי בסמל המגן-דוד הכחול-לבן, שנשא בגאווה. אך לשווא. הצטופפו רבים וגבוהים ממני מסביבו וקטונתי מלהגיע אפילו לד' אמותיו. הרגשת שמחה עמוקה השתלטה עליי. כאילו בא הקץ לבדידות וליתמות. ראיתי ס.ס. גרמני מרצח; ראיתי חייל אמריקאי, כושי טוב-לב – אך חייל יהודי גאה, גבוה משכמו ומעלה עם עיטורים על חזהו וסמל "מגן דוד" על מדיו היפים – כזאת אף בחלום הוורוד ביותר לא יכולתי לראות... רצתי לצריף שלי כדי לבשר לחבריי על אשר ראו עיניי.

כשחזרנו למקום כבר מצאנו קבוצה של חיילים עם סימן מגן דוד כחול וכתובת עברית רקומה "חי"ל" – שאחר כך הוסבר לנו שפירושה, "חטיבה יהודית לוחמת". כולם היו חמושים בנשק שהיה שמוט להם אלכסונית מעבר לחזה. בפעם הראשונה ראיתי שניים אלה – יהודי ונשק – כרוכים ביחד! לרגע דימיתי לעצמי, מה היה קורה לאותם רוצחים מוגי-לב, אילו תחת נשים ותינוקות חסרי-ישע היו עומדים מולם יהודים מזויינים חסונים אלה, ומיד תקפתני לפתע תוגה עמוקה: מדוע, הרהרתי, לא הגיעו במועד, כדי למחוץ את ראשיהם של מפלצות הרצח?

התנערתי חיש מהר. מראה-ההווה היה כה עז, הוא החדיר בנשמתנו רוח-חיים מחודשת. למרות הצפיפות, הצלחנו לפלס לנו דרך אליהם. פניהם הביעו תימהון על שילדים כה צעירים מתגלגלים כאן, יתומים, ללא כל מטרה. הם החלו לשוחח איתנו ביידיש. אף ששפה זו היה בה משהו מן הגלותי, היא יצאה משום-מה מפי חיילים אלה כאילו בניב אחר, ניב שהיה חופשי מן הצליל הגלותי. העיניים הטובות, הנשק, הכתובות העבריות על השרוולים, החיוך הגאה והביטחון העצמי, כל אלה שיווי למוצא-פיהם איזו חמימות, איזו הרגשת חופש, שלא ראיתי כמוה. הם שאלונו שאלות רבות. אנו, מרוב התרגשות, כמעט שלא יכולנו לדבר. אף הם נתקלו בילדים ניצולים זו הפעם הראשונה. נדמה היה, כאילו מזניחים הם קצת את המבוגרים במחנה, אשר ניסו ללא-הרף להתקרב ולדבר עם חיילי החי"ל.

ישבנו איתם על הארץ. ולבסוף החל הדיבור לפרוץ מתוכנו. ילד ילד וסיפורו. הרגשתי שלרגעים, למשמע סיפורי-המאורעות, החיילים כמו התאבנו.

בינם לבין עצמם דיברו עברית. שפה זו היתה מוכרת לי רק מבית-הכנסת, אך לא יכולתי לתאר לעצמי שאפשר לדבר בה כבכל לשון, ואף על פי שכמה מילים אף היו מובנות לי, לא יכולתי לעקוב אחריהן בגלל השטף שבו דיברו. שיחתם לא הבינונו, אך ברי היה לנו שהם כאילו סיכמו ביניהם דבר-מה, ושוב עברו ליידיש ופנו אלינו. ניחושנו היה נכון. הם שאלונו – האם נסכים לבוא איתם. ברצונם, אמרו, להוציא אותנו מכאן במהירות האפשרית ולהתחיל לדאוג לעתידנו. למעשה, הסבירו לנו, היתה זו אחת המטרות העיקריות שהציבו לעצמם כשרגלם דרכה על אדמת גרמניה המובסת.

הם שאלו לשמות כל הילדים שהיו במקום, רשמו אותם, ונפרדו מאיתנו בידידות, בחיבוקים ובברכת "שלום". מכוניות המשא הצבאיות שהמתינו להם נשאו גם הן על דלתותיהן מרובע כחול-לבן עם "מגן-דוד" גדול במרכזו. נדמה לי, שזו היתה לנו הרגשת-הנקמה המתוקה ביותר, משהסתלקו המכוניות בהשאירן ענן אבק מאחוריהן, ונשים וגברים אוסטריים וגרמניים עמדו והסתכלו בדגל ובסמל היהודי, ובחיילים העבריים. עתה ידענו – כי אין אנו עזובים עוד לנפשנו.

"מגיא ההריגה לשער הגיא", עמ' 109-110.

מכאן והלאה מתחיל חלקו השני של הספר, שהוא מרגש ולעיתים מביא מחנק בגרון לא פחות מחלקו הראשון. פרשת עלייתו של הנער היתום עם תשעה מחבריו ארצה, בשלהי שנת 1945, וקליטתם בקיבוץ גבעת השלושה, ששכן אז בגבעה במערב פתח-תקווה, ואילו אדמותיו היו במזרח, בחלקות שנקראו בשם ה"נזלה", והיום יושבים עליהן שני הקיבוצים שהמשיכו אותו – גבעת השלושה מאוחד, ועינת.

אני עוד זוכר את עגלותיהם עולות ויורדות ברחוב פיק"א שבו גרתי ושהיה בדרכם היומית מהקיבוץ ל"נזלה". וגם את פנחס רשיש, שהיה חבר הקיבוץ, ומאחר שצלע על רגלו, היתה לו עגלה נמוכה רתומה לחמור שבה היה נוסע למועצת הפועלים ולימים גם נבחר להיות ראש העיר, נוסע כשרגלו האחת, דומני הימנית, פשוטה קדימה מבלי יכולת לכופפה.

אי אפשר שלא להתרגש מקבלת הפנים שעורכים חברי הקיבוץ לנערים הפליטים, שחלקם עדיין לא נגמל מההרגל להטמין פרוסות לחם בכיסיהם. בתוך שלוש שנים הם הופכים, מרצונם, ל"צברים", אנשי עבודה בחקלאות, לוחמי פלמ"ח, דוברי עברית, שינוי מדהים שעליו הם שמחים ובו הם גאים כי הוא מטרת חייהם, להיקלט בתרבות העברית, הקיבוצית, הארצישראלית של אותן שנים. בתוך שלוש שנים עובר הנער-הבחור בני מטמורפוזה – מיתום רעב ורזה וחסר כל ללוחם פלמ"ח שמשתתף בקרבות בשער הגיא, בירושלים, ואחר כך בנגב, במסגרת חטיבת הראל של הפלמ"ח.

אף שבני וירצבורג מעיד שכתב את ספרו כדי שלא יחשבו שהיהודים הלכו כצאן לטבח, כדי שיבינו שלא היתה ליהודים ברירה אחרת כי הגרמנים שברו אותם כליל נפשית בטרם הושמדו – אין כספר להעיד על המאמץ העצום שעשו היישוב העברי הקטן, ובייחוד חיילי הבריגדה, והקיבוצים – בקליטת "שארית הפליטה", בייחוד הילדים, ובמתן חיים חדשים להם בארץ-ישראל.

הספר נקרא כעדות שאין לפקפק בה. יש בו רק קטע אחד שנראה לי יותר משאלת לב. בקרב מול החיילים המצריים הסודאניים שומע בני פקודות בגרמנית. כאשר היריות שוככות והמצרים נסוגים, הוא מגלה בשדה הקרב, בין החיילים השחורים, לוחם בהיר שיער אחד שכתובת הקעקע של ה-ס.ס. חרותה בו בבית השחי, כמנהגם, והוא יורה בו באקדחו כסוגר מעגל של נקמה על רצח כל בני משפחתו.

מהחומר הנלווה לספר, וכלול באחריתו, מתבררת גם האמת המרה. בני וירצבורג, לאחר שכתב ופירסם את ספרו בשנת 1967, שקע בדיכאון עמוק וסופו שירה בביתו בראשו באקדחו שהיה לו מימי המלחמה. נורא. חרף כל מלחמתו ההירואית לשרוד, לנצח – קמו הצללים מן העבר, הצטרפו לאכזבות שבהווה, והרגו אותו בידי עצמו.

המבקשים לרכוש את הספר יכולים להתקשר לבתו של בני וירצברג – דליה וירצברג-רופא,  לפי הדוא"ל:  dz_r@017.net.il 

 * * *

חנוך ברטוב, מחבר "פצעי בגרות"

כותב לדליה, בתו של בני וירצברג

לדליה שלום רב,

את כתובתך האלקטרונית קיבלתי מידידתי מיכל לניר,  סמוך להופעת המהדורה החדשה, אך רק עכשיו קראתיו. מפיה שמעתי שאת שרויה באבל על הילקח גם אימך ממך, ואני מרשה לעצמי להשתתף באבלך. ועם זאת, אני מבקש לומר לך מלים אחדות על אביך, בני וירצברג, וספרו.

התחלתי לקרוא ולא יכולתי להינתק. זו אחת התעודות המזעזעות והאמינות ביותר שקראתי על חייו של ילד החל בחיים נוחים באלטונה (דודתי, אחות אימי, עם בני משפחתה היגרו מפולין לאותה עיר, והיא, בעלה, וילדם הפעוט נספו, ואילו שלושת [הילדים] הגדולים יותר הגיעו לאנגליה ובקום המדינה עלו לישראל) – נדון לחיות בגיהינום אושוויץ, חוויותיו של הנער מרגע השחרור עד לעלייה ארצה, השנים הקצרות בקיבוץ ושוב בסכנת-חיים מתמדת בפלמ"ח מחולדה עד ירושלים.

עוצמתו של הספר היא בכתיבתו המדוייקת, המצמררת גם באותם מקומות שהרוצח הגדול, מנגלה, נענה לבקשת הילד,  אחד מאותם קורבנות ספורים שהותיר בחיים לצרכיו הברבריים ואף "מעניק" לו את חיי אביו המתרסק לעיניו.

קראתי ספרים לא מעטים פרי-עטם של ניצולים, וזה אחד ויחיד, לא אשכח אותו עוד. מה צר, שהספר במקורו לא זכה להתקבל כראוי לו, ושבעתיים כואב הלב על עשרים השנים שלאחר המלחמה, גבר על אהבתו למשפחה שהקים, והתרסק גם מרוב זיכרונות איומים.

אין בפי כל דברי נחמה, רק צורך להביע באוזנייך, דליה, משהו מהרושם הבלתי-נמחה שעשה עליי "מגיא ההריגה לשער הגיא".

מעומק הלב,

חנוך ברטוב

* * *

ברוך תירוש

כשלים במהלך תקומת ישראל

לאהוד המיומן ונחוש, יישר כוחך בבריאות טובה! שבחים מגיעים לך על העלאת ההצלחות המדהימות של כוח החירום של המשקיפים של האו"ם בסוריה, בחב"ע 740, ועל "חשיפת" כשלי ממשלות ישראל שבשנות 1947-8, הציגו 'כתף קרה' והתעלמו מהצעות כוחות האו"ם ומשקיפיו להבטיח את ביצוע החלטות 'החלוקה' והקמת שתי המדינות, הערבית והיהודית.  

ואגב, "הצעות" דומות להבטחת שלום מדינת ישראל ניתנו בהשקט מטעם מדינה ים-תיכונית, שצבאה אמור היה להגן על מדינת ישראל בעלות של %25 מעלות אחזקתו של צה"ל.  לבד מהחיסכון העצום בהוצאות לביטחון, היה ההסדר מאפשר שחרור רבבות צעירים לעיסוקיהם המועדפים, כולל לימוד ב'אוהלה של תורה'. חיסכון נכבד יותר הובטח בהסדר שהתשלום יבוצע רק בסוף השנה, לאחר שביעות רצון משרד הביטחון; ובמקרה שלא יצליחו להגן על המדינה, לא יועבר כל תשלום עבור אותה שנה.    

בהקשר לאמור לעיל, ראוי להזכיר שבן גוריון גם התעלם מהצעות הפשרה והשלום של המופתי חג' אמין אל חוסייני ואחריו של עבד אל נאצר, והביא בקשיחותו לשפיכות דמים מסוכנת, בדמיון כלשהו לקשיחות המנהיגים לפני שנות אלפיים, שהתעלמו מאפשרויות השלווה והשלום הרומאי PAX ROMANA.

ואגב, גם על גולדה מאיר נאמר שהתעלמה מהצעות השלום של אנוואר סאדאת והביאה למוראות מלחמת יום כיפור, למרות שבאוזניי שמעתי את הנרי קיסינג'ר אומר בראיון בארה"ב שגולדה לא יכלה להיענות למכלול ההצעות, כולל של סאדאת, שמשמעותן היתה העלמות הדרגתית של מדינת ישראל.  

כך התעלם יצחק שמיר מלחצי ג'יימס בייקר, יצחק רבין ואהוד ברק התעלמו מהצעות השלום של יאסר ערפאת, ואהוד אולמרט מהצעות שוחר השלום הנודע בשם אבו מאזן; ובעת הזאת מתעלמים ראשי המדינה מהצעות השלום של סעודיה. אולי חבל שבעוונותינו לא התעלם מנחם בגין מלחצי ג'ימי קרטר, יצחק רבין מלחצי ביל קלינטון, ואריק שרון מלחצי ג'ורג' בוש.

בצניעות המתבקשת,

ברוך  תירוש

* * *

יוסי שדה

זכייה מפתיעה

מי מאיתנו לא פינטז על זכייה בלוטו – רצוי של אמריקה – שפתאום מודיעים לך שזכית ב-238 מיליון דולר, ואתה יכול לקבל אותם בתשלומים, במשך 10 שנים, או לקבל בתשלום אחד, במכה, רק 170 מיליון דולר?

פתאום אתה מתחיל לחשוב, למי לספר את האמת, ולמי אסור בשום אופן לגלות?

אז כדי לקצר את הסבל, שלך ושל הקוראים – לי זה קרה.  אבל, כמו אצל שלום עליכם, לא ממש לי – אלא לבתיה, בת זוגי. לא רק לה, גם לאחותה, שושי, וגם לבת הדוד, נקרא לה גרטרוד.

אז ככה היה המעשה.

לפני מיספר שנים, יושבת לה שושי בביתה הצנוע, ופתאום – טלפון.

בטלפון, עורך דין שגר בשכנות, נקרא לו אליעזר, והוא שואל אם שם האבא שלה היה חיים.

 "כן," היא עונה. "אז מה?"

"ואבא שלו, שמו היה אדולף?"

"כן," היא עונה. "אז מה?"

"והם גרו, סבא וסבתא, בכתובת פלונית בברלין, עד 1943?"

"כן," ענתה, "כמובן. מה העניין?"

"אוה!" אמר אליעזר. "אני עוסק, כעורך דין, בהשבת רכוש יהודי שניגזל בשואה. מתברר שלסבא שלך היה רכוש מסוים, בברלין, עיר הולדתו."

"אבל," אמרה שושי, "מה שידענו ביקשנו וקיבלנו."

"כן," אמר העורך דין, "גילינו עוד רכוש."

"איזה?" שואלת שושי. "אם זה עוד שולחן או כיסאות לא יעניין אותנו.

"לא, הוא אומר, "זה לא שולחן. זה מניות."

"כן," היא שואלת, "מניות במה?"

"אוה!" עונה אליעזר הנ"ל, "אז ככה. מדובר בבעלות-חלקית, אני מדגיש, חלקית בלבד, בשלושה בנקים מרכזיים בברלין, באונטר דן לינדן."

עכשיו, חברים, אונטר דן לינדן זה רחוב הבנקים בברלין. זה כאילו שיאמרו לך, שהתגלה שקרוב משפחה שלך, שגר בתל אביב, השאיר לך בעלות, חלקית בלבד – אני מדגיש, חלקית! בשלושה בנקים – לאומי, פועלים ודיסקונט. נגיד 5%.

"יפה," אמרה שושי, "מה אתה מציע?"

"פגישה," הוא אמר, "פגישה."

 באופן דיסקרטי, כמובן, אצלו בבית, שאין הברכה שורה אלא במניות בנקים הסמויות מן העין.

נקבעה פגישה, ובתיה, שושי וגרטרוד, שהן הנכדות של המנוח הנ"ל, זומנו.

שושי ובתיה ביקשו שגם יוני, בעלה של שושי, ואני, בן הזוג של בתיה, נצטרף לפגישה – שלא יבואו לבד, אלא עם צלם רציני ועורך דין רציני. אני זה העורך דין.

באנו, ושמענו, שבמהלך חקירת רכוש, שבוצע בעזרת חברה איטלקית שמתמחה בחקירות מסוג זה, התברר שאכן קיימת בעלות, חלקית אמנם, ברכוש האמור – בעלות חלקית! הוא הדגיש, בשלושה בנקים מרכזיים בברלין, אונטר דן לינדן. גרמניה.

כלומר, הדגיש, כדי לצנן את ההתלהבות שלנו, לא מדובר במיליארדים, אלא במאות מיליונים בודדים של יורו. ושנית, אמר, זה לא תהליך קצר, אלא מדובר בהרבה עבודה של בירור, וזה לא מהיום למחר, ויש צורך בהרבה סבלנות.

"סבלנות," אמרנו לו, "יש לנו, כסף – אין לנו. מה אתה מציע?"

"ראשית כל – אני מבקש," אמר האיש, "להסביר את חלוקת הסכומים ביניכן. לאמר – אם, לדוגמא, יהיה תקבול ראשון, צנוע, נגיד של 100 מיליון יורו, אז גרטרוד תקבל חמישים מיליון, וכל אחת מכן, בתיה ושושי, תקבל רק 25 מיליון יורו כי היא יורשת יחידה של הדוד פריץ, ואתן יורשות במשותף של אביכן, חיים."

גרטרוד אמרה: "לא! בשום אופן. אנחנו תמיד היינו כמו אחיות, לכן, אני מבקשת לקבל שליש בלבד, ושתי בנות הדוד שלי גם הן תקבלנה כל אחת שליש."

"טוב מאוד," הודינו לה על נדיבותה, כי בסכומים כאלה, מה זה משנה?! כך עלה, במקום הסכום של שושי ושל בתיה מ-25 מיליון יורו, תשלום ראשון, כמובן – ל-33  מיליון ושליש. לא רע.

"טוב," שאלנו, "תכלס – מה חלקך בעניין? חוץ מהכבוד, מה שכרך?"

"אוה!" אמר אליעזר, "אתם רק תתנו לי ייפוי כוח, ואני אטפל בעניין ללא תשלום – אך, כשיגיע הכסף, אקבל 25% מכל סכום שיתקבל."

כאן יכנסתי אני למו"מ.

"כן," אמרתי, "אני מסכים ל-25%, אבל לא מכל הסכומים, אלא רק מ-10 מיליון היורו הראשונים. לגבי השאר – תקבל רק 15% – זאת, כדי שתמשיך להתאמץ לקבל סכום נוסף, ומצד שני, שלא תקבל שכר לא סביר. תנאי נוסף – אתה מדווח לנו, בכתב, כל שלושה חודשים, על התקדמות העניין."

"יפה," אמר אליעזר, הסכים מיד, וחתמנו על הסכם ברוח זו.

הוא הכין, במקום, ייפויי כוח לגברות, שירוצו לנוטריון, יחתמו, ונתחיל לעבוד. מזל וברוכה. חסכתי ליורשות מיליונים!

רצו אצו הגברות, השקיעו 700 שקל בנוטריון, וקיבלו מיסמכים עם סטמפלך אדומים למהדרין.

היה שווה – התשלום של 700 שקל.

עברו על כולנו שלושה חודשים מאושרים.

שמנו לב, שהיחס שלנו לכסף השתנה. "זה בסך הכול כסף," אמרנו מדי פעם זה לזה. לכן, מצד אחד – המשכנו לנהוג בצניעות. אבל, מצד שני, נוכחנו שבסופּר, התחלנו לקנות גבינות קצת יותר יקרות. זה היינו עושים, כך חשבנו, גם בלי הבנקים. כמה כבר עולה גבינה איטלקית מעושנת, עם נקניק צרפתי?! גרושים! גרושים!

שמנו גם לב שכשנסענו ליד כיכר המדינה, והיה מקום חנייה, חנינו, והסתכלנו קצת בוויטרינות. סתם להסתכל. מה, אסור?!

גם, תוך עיון בעיתונים, בדקנו מחירים של מכוניות פרארי ושל יאכטות.

וכשגילינו ששרי אריסון רכשה יאכטה ב-100 מיליון דולר, שאלנו, סתם, האם זה כולל גם ריהוט, או רק ככה?

כששמענו שלפלוני יש מטוס פרטי, שאלנו, בשקט – כמה מנועים?

וכשידידה רכשה פנטהאוס באקירוב, שאלנו אם זה הקומה העליונה בלבד, או שתי הקומות העליונות. סתם מסקרנות. אפילו לא שאלנו מה המחיר.

ובינינו – אמרנו אחד לשני – לא צריך תיכף להתחיל בשיגעון של בזבוזים , ללא צורך. קודם נסגור לילדים את כל המשכנתאות, ונבטיח חינוך טוב לנכדים – נקים קרן רק לנושא זה.

זה – בימים. והלילות? התעוררנו כל בוקר תשושים – אבל זה היה שווה. עברו עלינו לילות נפלאים של נדודי שינה – כמו על כל אחד שקנה לוטו וראה בחלום שהוא יזכה בפרס הגדול. ממש בא אליו בחלום אליהו הנביא, ואמר לו איזה מיספרים יזכו בלוטו. אצלנו זה לא חלום, ולא אליהו – יש לנו קבלות על 700 שקל ששילמנו לנוטריון!

חלפו, כאמור, שלושה חודשים של ימים ולילות מתישים ומאושרים, וציפינו למכתב דיווח ראשוני. לא הגיע.

ידענו שלא מדובר תיכף בשיק של תשלום ראשון, אבל בכל זאת – מעניין מה קרה עם התקדמות העניין. אולי הוא זקוק לעוד פרטים?

בחודש הרביעי דיברתי עם אליעזר, והוא אמר לי – ואחר כך כתב – "היתה טעות בזיהוי."

"כתוב לי," ביקשתי.

הוא כתב – "לצערי, מדובר על שני יוסף בן שמעון, והיורש מניקולאיכן אינו קשור לסבא שלכן מברלין. אני מחזיר לכם את יפויי הכוח שקיבלתי, ומאשר שלא אעשה בהם כל שימוש."

כנראה, למרות החשדות – זה היה נכון. אליעזר גר עד היום באותה דירה, נוסע באותה מכונית, ויוצא לחו"ל פעמיים בשנה, ורק בדילים מוזלים. הוא ממשיך לחיות עם אשתו הראשונה – אפילו אותה הוא לא החליף למודל חדש יותר. גם לו נשארו רק זיכרונות.

האמת – אחרי שגמרנו להתאכזב, נשמנו לרווחה.

מה נעשה ב-200-300 מיליון יורו? רק צרות יצמחו לנו מזה! אין סוף חברים חדשים, וקרובים חדשים.

מצד שני, הצטערתי שלא סיכמתי עם היורשות, שאקבל 10% מהסכום שכר הטרחה שחסכתי להן, הרי בכל זאת מדובר בסכום ענקי! מה, לא מגיע לי? אם הייתי שואל את אבא שלי, היה אומר – "יא יוסף, במקום שאין מאיפה לקחת – לא חבל תבקש?!"

אז אולי טוב שלא ביקשתי.

מצד שני, כמו שאומר שלום עליכם בסיפור חמישה ושבעים אלף – האם לא תצילינה אוזניך מפני מאות מיליוני היורו!!!

מה היית אתה עושה במקומי?

* * *

אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1990

הגמל המעופף של אריה אל-חנני

3.12.90. יום שני. בערב, עם יהודית, ואמנון וסימי הומינר, לאוניברסיטת תל-אביב, לטקס פרס אריה אל-חנני. הטקס היה מכובד ויפה. דוד אלכסנדר הינחה אותו בטוב-טעם. הנאום של יגאל אל-חנני הצליח, בעיקר משום שהתחיל בסיפור הגמל המעופף. וכך אמר:

בשנת 1934 תיכנן אבא, אריה אל-חנני ז"ל, את תערוכת יריד המזרח בתל-אביב. הוא גם יזם ועיצב את סמל הגמל המעופף. והציב אותו בפתח התערוכה: גמל פורש כנפיים מביטון, שניצב על עמוד גבוה. הפסל נהרס לפני שנים, ולימים ניבנה מחדש כסמל של גני התערוכה.

על פי האגדה, הקניט אחד מנכבדי יפו את אל-חנני ואמר לו שרק אם יפרוש הגמל כנפיים ויעופף – תקום התערוכה ותהיה.

אמר אל-חנני: "היא תקום, והגמל המעופף יהיה סמלה."

על הסיפור היפה הזה אמר בשעתו אבא לשלמה שבא: "זאת אגדה, אבל תולדות הגמל המעופף אף הם סיפור נאה. הכרזנו על תחרות בין הגרפיקאים לסמל היריד. התקבלו הצעות שגרתיות, אמרו לי – 'אל-חנני, תעשה אתה.' אמרתי – 'גמל מעופף. הגמל הוא סמל המזרח. והכנפיים אומרות שבאנו לשנות את המזרח האיטי ולהפוך אותו למזרח המהיר.'

 "הקובע בענייני היריד היה ראש העיר מאיר דיזנגוף. הוא התנגד. הוא אהב סוסים, ואמר: 'יהיה סוס מעופף.' אמרו לו: 'זה סמל של כמה חברות אמריקאיות מפורסמות.' אבל דיזנגוף בשלו, התעקש – 'סוס מעופף.' עד שבא נובומייסקי, מייסד חברת האשלג, שהיתה לו גם יד באירגון היריד, ועשה בעורמה. הוא הודיע – 'אני נוסע עכשיו לאנגליה, ואמכור את הסמל של אל-חנני לאיזו חברה אנגלית.' – שמע דיזנגוף ואמר: 'אם זה טוב לאנגלים, זה טוב גם לנו!' – כך נוצר סמל הגמל המעופף."

הסיפור הבא מאפיין את גישתו של אבא: לאחר שנפטר וייצמן נערכה תחרות להקמת מונומנט על קברו. תוצאות התחרות היו מאכזבות. ואז פנו לאבא – מה אפשר לעשות? – וזאת לאור היחסים הקרובים שהיו לאבא עם וייצמן בשעתו. אבא אמר כי הדרך היחידה שהוא רואה, לאור העובדה שהתחרות כבר התקיימה – היא לא לעשות כלום. שאלו אותו – 'מה פירוש?' – והוא אמר – 'האבן הפשוטה של המצבה, השם בלבד, שכל אחד יודע מיהו, והשמיים הפתוחים מעל.' ומזה נוצרה התפיסה של כיכר הזיכרון, הדרך אל המצבה, והמצבה המדהימה בפשטותה.

* * *

נגה מרון: המס המקומם מכולם: מס עיזבון!

למי היה כוח לקרוא את כל הברבורים על ממשלת האחדות שנולדה בגועל נפש? בכל זאת קראתי את רשימת המקורות שמהם תכסה הממשלה החדשה את הגרעון בתקציב: קיצוץ בכל המשרדים, הגדלת מס על הדלק, מע"מ על פירות וירקות ועוד. ובסוף הרשימה – מס עיזבון. כסף שכבר שילמנו עליו את כל המיסים, חסכנו פרוטה לפרוטה לעת זיקנה, ובתקווה להשאיר אחרינו סיוע לילדינו ונכדינו לבנות את חייהם. אסור להרשות שגם מן העיזבון שלנו תנגוס הממשלה הפזרנית שהשתלטה עלינו!  באשמתנו כמובן.

* * *

במלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ה. הארוס ביצירת ברנר, אהבה לא-מושגת וסקס טמא [המשך]

[בעקבות הרצאתו של אהוד בן עזר על "הארוס ביצירת ברנר", שהוקלטה בקיבוץ עין-חרוד מאוחד ביום 22.1.1990. הציטוטים משולבים כנתינתם במהלך ההרצאה ולא בהעתקה מהמקור].

בספר מסותיו "בין החזון לבין האבסורדי" [1966] כלל ברוך קורצווייל פרק בשם "על מהות הסבל והחיים ביצירתו של ברנר", ובו כתב על יחסו של ברנר לארוס.

קורצווייל שפט את הספרות העברית מנקודת ההשקפה של איזו יצירה יש בה אמונה – ואיזו מבטאה מציאות שאחרי האמונה, מציאות ניהיליסטית. הוא שפט על פי מה דתי, ומה בא אחרי הדת. כל אלה איבחן לפני התופעות של החזרה בתשובה, לפני אותו רנסנס של הדת היהודית, המחודשת והמשופצת, המפוברקת-ברובה, הכוחנית, הלאומנית, החרדית או העממית המעריצה קדושים, קמיעות ולחשים – שצמחה לגווניה בישראל בעיקר משנת 1967 ואילך.

קורצווייל כתב בתקופה שבה הכיוון המרכזי, ואני עדיין מאמין שכך הוא עד היום – התאפיין בכך שהתרבות העברית החדשה היא חילונית, ושקיים בה נתק בריא עם אותו עולם אמונתי של "פת שלימה" שתיארו עגנון – ושהתיימר כאילו התקיימה עיירה מזרח-אירופית אידילית, שבה החיים היו "פת שלימה", ספוגי אמונה תמימה, כמו אצל ר' יודל חסיד, זקנו של יצחק קומר מ"תמול שלשום", ורק לאחר שקרה השבר הנורא של המעבר לחילוניות, הן במשברים שעברו על יהדות מזרח-אירופה עוד לפני השואה, והן בישראל – נותק קשר האמונה, והיהדות ניצבת מאז בפני שבר נורא שאינו מתאחה, ומן הקרעים צצים הכוחות הדימוניים דוגמת הכלב בלק ב"תמול שלשום" או סהרוריותה של גמולה ב"עידו ועינם", סיפור מופלא שכולו מדרש סמלי בנושאים הללו.

קורצווייל חי בתחושה הזו ושפט על פיה. לדעתי היא בלתי נכונה לחלוטין. הוא סירב לתת ערך לספרות עברית חדשה שאינה יונקת ממקורות יהודיים-דתיים. ראה בה שטחיות ורדידות "ככל הגויים" – במובן הלא-טוב.

הפרכת עמדתו של קורצווייל קשורה בעימות שהיה לו עם גרשם שלום, עימות חד-צדדי, כי גרשם שלום לא השיב לו ישירות על התקפותיו עליו. גדולתו של שלום כהיסטוריון וכהיסטוריוסוף היתה בכך שהוכיח כי תולדות היהדות לדורותיה הם דיאלקטיקה של רציפות ומרד, וכן שתולדות היהדות הם גם תולדות הצנזורה של היהדות. היו תקופות ביהדות שהודחקו, כמו הקבלה, כמו המשיחיות, השבתאות והפרנקאות. היו זרמי מעמקים שאותם הסתירה והכחישה היהדות הכאילו-האחת, הכאילו-מונוליטית. האורתודוכסיה היא בעצם רק פרי מאתיים השנים האחרונות, לאחר שרוב העם היהודי באירופה פרץ את חומות הדת והלך להתבוללות, לחילוניות, להשכלה, להגירה, לתנועות מהפכניות עולמיות ולציונות – רק אז התגבר צורך ההתגוננות של היהדות האורתודוכסית והיא יצרה תמונה מונוליטית, מצונזרת, כאילו בכל תולדותיה היתה היהדות בעלת ציביון אורתודוכסי. וכך גם קורצווייל מנסה להציגה, בעוד ששלום, שהוא אוטופיסט מבחינה היסטורית, אומר כי לא רק העתיד של היהדות אינו ידוע לנו, ובצדק, אלא גם עברה יש בו מימד אוטופי – אנו עלולים לגלות בעבר פנים אחרות לגמרי מכפי אלה שמציגה הגישה הא-היסטורית, הרשמית כביכול, של האורתודוכסיה – הרואה כיהדות "אמיתית" רק את הזרם האחד, המתגונן מפני שינויים, ושאינה מכירה בהתפתחות הדיאלקטית של זרמים ותנועות המשתנים מדור לדור.

זה המפעל הגדול של שלום בחקר הקבלה, ומכאן נגזרת ראיית ההווייה היהודית החילונית-ברובה בישראל במאה העשרים – כעוד גלגול דיאלקטי של הגדרת אחת מתקופותיה החשובות ביותר של היהדות, כאשר זירת ההתרחשות ההיסטורית נמצאת כבר יותר ממאתיים שנה מעבר להבחנה שבין קודש לחול. כלומר, עיקר הצמיחה, גם הרוחנית והתרבותית, בתולדות היהדות בדורות האחרונים, מתרחשת לאו-דווקא במחנה הדתי לפלגיו. ואולי במיוחד לא שם.

קורצווייל ראה את היהדות בצורה יותר פשטנית, לא דיאלקטית, והיה נאמן לעצמו – היה ברור לו שברנר, האדם החילוני, איבד את אלוהים ולכן, או כך נגזר מראש – הוא מנסה לעשות מהאישה אלוהים. הוא לא מצליח, ולכן הארוס אינו יכול לשמש לו תחליף לאמונה שאבדה.

לפי ההסבר של קורצווייל – קודם ברנר עוזב את אלוהים, ואז נעשה עולמו ריק. כי לפי קורצווייל כל אדם שאין לו אלוהים הוא אדם ריק, ולא ייתכן שיתברר כי אנשים שכאילו יש להם אלוהים, הם הרבה יותר ריקניים, וכי דווקא הספרות העברית החילונית, שרובה, חוץ אולי מחיים באר, אדם יקר, דתי, וסופר עברי מודרני, אך לא סופר דתי – חוץ ממנו כל שאר הספרות העברית כיום היא ספרות שכותבים סופרים חילוניים ובה מבוטאים הסבל היהודי וחשבון הנפש היהודי והקיום הישראלי והתרבות העברית לכל גווניהם – בעוד אשר בצד הדתי, שאולי יש אלוהים בליבו ואולי אף זה לא – שמה אין שום התחבטות ושום יצירה אמיתית, שמה יש רק הליכה בתלם אידיאולוגי וצנזורה עצמית.

ואילו קורצווייל חשב ההיפך – מרגע שאדם בכלל, וברנר בפרט – חדל להאמין באלוהים, אין לו עולם. רק מי שמאמין באלוהים יש לו עולם שלם, ובהיעדר האמונה הוא רדוף בתחושה של ריקניות קיומית, ללא אלוהים, ואז הוא מחפש את האישה, מחפש תשובה אצל האישה ואינו מצליח למוצאה, כי האישה אינה תחליף לאלוהים.

ברנר, הגיבור הברנרי – מנסה למצוא תחליף לאלוהים בכך שהוא שם את האישה במקום גבוה מעליו, זו האהבה הרוחנית, כפי שרחש לחווה בלומין. וכאשר הוא נכשל בכך, נישאר הארוס העירום, המעוות, עם המצוקות הנוראות שלו שמביאות את הגיבור – גם אברמזון, גם יחזקאל חפץ, לשיגעון. פשוט משתגעים מתוך צירוף כל מיני מקרים, תנאי סביבה, וגורמים, שאחד החמורים בהם הוא חוסר היכולת להגשים את עצמו מבחינה מינית. חיים חיים לא טבעיים שאין בהם כלל יחסי-מין עם נשים.

הסברים אלה באים בעקבות קורצווייל. דבריו מאוד מעניינים ועמוקים אבל אני לא חושב שקל לנו לקבל את ההנחה שאדם שלם הוא רק אדם שנישאר באיזו אמונה תמימה באלוהים, ומי שאין לו אלוהים, עולמו ריק. דווקא בימינו, אנשים, יהודים, שאין להם אלוהים – לפעמים הם אנשים יותר מלאים, ואילו אנשים שיש להם אלוהים – לפעמים הם אנשים מאוד ריקים, למרות כל מראית-העין שהם עושים. הלא הם מתנהגים כאילו יש להם פוליסת ביטוח מטעם הקב"ה, ולכן הם צודקים בכל מה שהם אומרים ועושים.

אצל ברנר העניין של נשי וגברי, של נקבי וזכרי, קיים גם מעבר למצוקת הגיבור עצמו כלפי אישה מסויימת. קורצווייל אומר שברנר, ביחסו לנשים, הולך בעקבות הוגה-הדיעות היהודי אוטו ויינינגר (1903-1880), שהישווה את היהדות לנשים ואמר שהאישה והיהודי שניהם פאסיביים ושניהם שליליים ושניהם מגונים, ולדעת קורצווייל השינאה העצמית היהודית ושינאת הנשים משותפות הן לוויינינגר ולברנר.

ויינינגר נולד בווינה, למד פילוסופיה, פסיכולוגיה ומדעי הטבע באוניברסיטה של וינה. ב1902- קיבל תואר דוקטור על חיבורו "מין ואופי", ובד בבד עם קבלת התואר המיר את דתו. שנה לאחר-מכן איבד את עצמו לדעת. "מין ואופי", שהתפרסם לאחר מותו, זכה למהדורות רבות ולתפוצה בעולם כולו ולימים תורגם גם לעברית. ויינינגר טען שבכל אדם מצויים שני יסודות: הגברי והנשי. הגברי הוא היסוד החיובי, המסוגל ליצירה רוחנית, הגיונית ומוסרית, ואילו הנשי הוא היסוד השלילי, המסוגל רק לתענוג מיני או להולדה. השחרור של שני המינים, השחרור האנושי, יבוא כאשר לא יזדקקו עוד זה לזה מבחינה מינית. גם היהודי תופס מקום בתורתו של ויינינגר, בייצגו את היסוד השלילי בקרב העמים והתרבויות. היהודי הוא הכוח המושך אל שיטות ההרס של הקומוניזם, האנרכיזם, המטריאליזם, וגם הדת היהודית היא בעיניו דת שלילית ביסודה, בהשוואה לנצרות.

איני יודע אם נכונה השוואתו של קורצווייל ואם לא, אבל ברור, וזאת קורצווייל אומר, שישנו גורם מרכזי בהשקפתו האידיאולוגית והפוליטית של ברנר, שקשור לאותה השוואה, והמשוואה היא כך:

כנסת ישראל, כלומר העם ורוחו – משולה לזונה. זאת אומר ברנר ב"שכול וכישלון", בקטע מאוד ידוע ובולט, האומר שכנסת ישראל דומה לזונה בבואנוס-איירס, היא פאסיבית, היא הגלות, היא נפעלת, היא שלילית. את כל הנשמה הישראלית, השכינה, כנסת ישראל, עם ישראל, הוא ממשיל לאיזו זונה בבואנוס-איירס, ומאוד כעסו עליו על כך.

התחושה העולה מהתלבטותו של ברנר ביחס לנשים, ומראייתו את המציאות הלאומית, היא המשוואה שגויים הם דבר גברי. יש אמנם גם גברים יהודים שיש בהם משהו גויי-גברי, כמו למשל אהובה של מרים חפץ ב"שכול וכישלון", שאותה יחזקאל חפץ אוהב אבל היא אוהבת את הרופא חמילין. חמילין הוא כמו חם, זאת מהחלוקה לשם חם ויפת, הם בני נוח – לשמים, לאירופים ולשחורים. וחמילין שייך להוויית הגוי, הוא לא שם, הוא חם, יש בו משהו גויי.

גם בסיפורים אחרים של ברנר ישנה תבנית של משולש רומנטי – גיבורו אוהב מישהי, אבל היא נוטה, היא הולכת אחרי גבר אחר שאינו רדוף כאב כמוהו ואינו רדוף צרות כמוהו, שיש בו משהו גויי, אחר, גברי, אחריו היא הולכת.

ומכאן לתחושה של ברנר והיא שהגלות נמשכת בארץ-ישראל, שכנסת ישראל היא כזונה בבואנוס-איירס, שהגלות היא פאסיביות, שהאישה היא פאסיבית, שכל זה שלילי, עומד בסכנה של אונס, של רצח, שזה ההיפך ממה שהיה צריך להיות. שהרי הציונות אינה פאסיבית, החלום של הציונות הוא בעצם חלום גברי, אקטיבי, הרצון להיות כמו הגויים, לקחת את גורלנו בידינו, להיות כוח אקטיבי, "כוח נחוץ," כדבריו, אבל כל זה בגדר חלום לעתיד לבוא, ובינתיים המציאות בארץ-ישראל היא פאסיבית והיא דומה למציאות הפרטית שהגיבור הברנרי מצוי בה, בחוסר היכולת שלו לכבוש את אהובתו.

זה אולי ניראה קצת מסובך, אבל כאשר האישה עלובה כאסתר חפץ, והיהדות עלובה כפי שהיא, והקיום בארץ גלותי וחסר ביטחון כפי שהוא, אז אין במציאות שום דבר מצודד, והחלום של הציונות האקטיבית פשוט לא מתגשם.

האנאלוגיה הזו קיימת גם ביחסי היישוב היהודי בארץ עם הערבים. בתקופתו של ברנר נדפסו סיפורים על אהבה בין יהודי לערבייה כגון "לטיפה" (1906) של משה סמילנסקי, ועוד סיפורים. ברנר אמר שאין אהבה כזו, יש רק חולאי המזרח, יש הומוסקסואליזם, יש משכב עם בהמה, המזרח הוא טמא, המיניות שלו טמאה, חולנית, ואין אהבה. ואם ישנה, היא מקרה פרטי. לא תיתכן אהבה בין פרטים משני העמים.

וישנו החלום של ידידו ר' בנימין על השלום, וברנר אומר שאין שלום, יש סכנות, מלחמה יכולה להיות, ומי שאינו רואה את מרירות המציאות נוקט עמדה אי-מוסרית. ותחושה זו היא חלק מהשקפת עולמו הכללית, הציונית, האומרת שאין רומנטיקה, אין אהבה רומנטית, יש יצרים עזים, ארוס שלא בא על סיפוקו ושמביא לשיגעון, ארוס ערום מכל רוחניות, תאווה נוראה שאינה באה לידי סיפוק. אין אהבה בחייו הפרטיים של הגיבור הברנרי, אין אהבה גם ביחסים שבין יהודים לערבים, יש רק ארוס מעוות. ואין שלום ביחסים שבין יהודים לערבים, יש רק פחד הדקירה, החדירה, הרצח, והאלימות.

בבוא ברנר ארצה בשנת 1909 הוא פגש שלושה ציבורים שאינם ציבורו-שלו. הוא השתייך לציבור העלייה השנייה, צעירי העלייה השנייה, שאמנם לא כולם עלו ארצה מסיבות ציוניות, רק חלק. הלא הוא עצמו כותב לביילין: "אני לא מאמין בציוניות," וביילין שואל אותו: "לבוא?" – וברנר עונה: "לבוא אני לא ממליץ לך, מצד שני אני לא אעזוב כי מה יש לי לעשות במקום אחר? לא יהיה יותר טוב." והתשובה היא כמין אפכא מסתברא.

צעירים רבים הגיעו באותה תקופה ארצה לא מתוך ציונות, אבל הם היו חזקים, ומזלם, גורלם או חייהם האישיים הביאו אותם לכם שנקלטו היטב בארץ. לעומתם היו הרבה שבאו כדי להתערות פה אך לא עמדו בקשיים הנוראים והיו מוכרחים לעזוב או התאבדו או מתו במחלות או נרצחו. זה היה הציבור שלו. הפועלים, אנשי העלייה השנייה, עם תחושת העריריות, והרווקות, והכבדות הנוראה, כפי שגם אריאלי-אורלוף תיאר אותם, כפי שתיארו סופרים אחרים כצבי שץ ויוסף לואידור. ציבורם היה עדיין קטן ודל בתוך כלל הציבור היהודי שגם הוא היה עדיין קטן ודל, והם מצאו עצמם מול שלושה ציבורים אחרים.

הציבור הראשון היה איכרי המושבות. לדעת ברנר הם היו שרויים בניוון, בניהם מתרועעים עם הערבים, הם שוקעים במזרח, הערבים חיים בתוכם, והערבים הם גם המשך של האנטישמים מרוסיה, של האוקראינים ששונאים אותנו, של הבלורוסים ששונאים אותנו, של כל מי ששנא אותנו שם. וברנר אומר, אם כך המצב גם כאן – אזיי לשם מה באנו? החלום שלו היה שהיהודים צריכים להיות עם עצמם ולא להיטמע במזרח. אם המושבות השטופות בעובדים ערביים, החרתים, הן הכיוון של החיים בארץ, של הציונות – אז אין לכך עתיד. מוטב להישאר ברוסיה, ואם להיטמע בגויים מוטב שם בגולה ולא בערבים פה, שזה בעצם מן הפח אל הפחת.

הציבור השני, היישוב הישן, שרוי גם הוא בניוון. כאשר ברנר מדבר על הומוסקסואליות אזיי צעירי הערבים שטופים במשכב זכר וגם בחורי הישיבות של היישוב הישן שטופים במשכב זכר, והדברים נאמרים ברמזים די ברורים, והכל מנוון וחסר תקווה.

והציבור השלישי הוא הערבים, וגם בו קבוצות-מישנה, אפנדים ופלחים, עירוניים וכפריים, בידואים, וההבדלים ביניהם מעסיקים את ברנר רק אם יש בהם משמעות מעמדית וכמובן תוך העדפת הפועל הערבי קשה-היום על פני האפנדי העשיר.

איכרי המושבות, הערבים, היישוב הישן – שלושה ציבורים סופגים מברנר תוכחה כבדה משום שהוא מוצא בהם שקיעה, ניוון, ארוס מעוות וחולני ופרוורטיות מינית. והוא רגיש לכך בגלל אותה מצוקה יצרית נוראה שלו, ומפני שאין אהבה גדולה, ואין ארוס אחר לבד מהארוס המעוות. זה משגע את הגיבור הברנרי, השקוע בארוטיקה של אי-סיפוק ומבחין סביבו בגילויים חולניים של הארוס, שאולי אדם בעל סיפוק מיני מלא וחיים טבעיים יותר – לא היה שם לב להם. וכל זה פועל על נפשו הקודחת והמגורה בצורה חריפה מאוד.

ברנר, או גיבורו ב"מכאן ומכאן" – מגיע בראשונה לחיפה, ומשם עושה מסע ממושבה למושבה דרומה, ומגיע כניראה לזכרון-יעקב: "אבל הוי, הוי, המושבה שאחריה, הצרפתית, איזה גועל נפש, גועל נפש, מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוול שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות. פקידי המושבה וקציניה חזירים מפוטמים, שאין כוח ברגליהם ללכת משומן, לעשות אף צעד אחד, אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך בלי תנועה חיים."

והנה בא המשפט הקובע: "ילידי הארץ," ואנחנו לא יודעים אם הוא מתכוון כאן לצברים, בני המושבה, או לערבים שגרים בה וחלקם כבר מדבר אידיש בהשפעת הז'רגון הנהוג במושבה, "ילידי הארץ הערומים והנשחתים, הנירפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צורכי אוכל נפש, אחד מהם קורץ ומספר לי פתאום בז'רגון יהודי רומיני על בהמה שנגנבה ושכבו עימה, ועיניו המלאות תבל וטראכומה קורצות ומחייכות."

זהו שיא של ירידה. ילידי הארץ, כאן כניראה הערבים שגרים במושבה ולא ילדי האיכרים, שקועים בניוון, משכב בהמה, מחלות, טראכומה, והקיום היהודי מתבולל בתוכם, ואין לו עתיד.

 [על שכיחות התופעה וטבעיותה, כעשרים-שלושים שנה לאחר תיאוריו של ברנר, מספר למשל גד יעקבי ברומאן "עומס החום" (הקיבוץ המאוחד, 2000), המתאר ילדות של גיבורו במושב בעמק חפר בשנות השלושים למאה העשרים: "עירומים שחינו, רואים מעבר לנחל את מעשי ההזדווגות שבין הנערים הערביים לבין עצמם ובינם לבין עיזיהם. הם היו אחרים, כך שהמעשה כמו לא נגע בנו, אולם הסקרנות לא הירפתה." (שם, עמ' 26-25).]

שלושת הציבורים האלה, יישוב ישן, מושבות וערבים, ניראים לברנר שקועים באותה מדמנה ארוטית מעוותת, מי פחות ומי יותר, אך בהבדל אחד, שהוא חוזר עליו פעמיים בסיפוריו. לערבים הוא קורא "מזוהמים" אבל אנחנו, היהודים, הננו "מזוהמי עולם".

זו אינה הגישה של הרב מאיר כהנא [בשעתו] או של גזען לאומני אחר. צריך להבין את ברנר היטב. כאשר הוא אומר דברים כה נוראים על ציבור כלשהו, אזיי הוא-עצמו, הגיבור הברנרי, וקבוצת ההשתייכות שלו, סופגים עוד יותר.

מטיחים נגדו – הכל נובע משינאה עצמית. אני לא מסכים עם הגינוי לשינאה העצמית. שינאה עצמית היא דבר הכי בריא בספרות. אם היתה יותר שינאה עצמית בכמה חוגים בארץ, אז החיים היו ניראים אחרים ולא מלאי שינאה לזולת, כפי שאכן הם. שינאה עצמית היא גם ביקורת עצמית. היכן שאין שינאה עצמית, שם שונאים את הזולת או לא מקבלים את אחרותו.

הם מזוהמים אבל אנחנו מזוהמי עולם. זאת אומרת, הערבים מזוהמים כי הם שרויים בלכלוך, במחלות ובמיניות מעוותת. גם הגיבור הברנרי, הרווק, גם בחורי הישיבה הרווקים, וגם צעירי הערבים הרווקים, אלה ציבורים שנמצאים במצוקות מיניות עזות מאוד שברנר ער להן.

אבל אנחנו, היהודים, הננו מזוהמי עולם, כי אנחנו נושאים את קללת הגלות. מה עוזר לנו שאנו באותה תקופה נקיים יותר ויש לנו תברואה טובה יותר – אם נפשנו מעוותת יותר מאשר הלכלוך שהללו נמצאים בו. להם יש איזו חיוניות פראית של אנשים על אדמתם, הערבים חיים בצורה קמאית יותר, פרימיטיבית יותר, על אדמתם.

גרשון שקד פירסם לאחרונה ספר בשם "פנים אחרות ביצירתו של עגנון" ובו הוא אומר שיש עלילה עיקרית בסיפור, וישנה עלילה נגדית, וצריך לתת מידה של חשיבות גם לעלילה הנגדית. אם בסוף הרומאן "תמול שלשום" יצחק קומר מת מנשיכת הכלב השוטה, וכאילו אין עתיד – לא רק לעלייה השנייה אלא גם לחזרתו בתשובה אין עתיד – צריך לקחת בחשבון שהספר מסתיים בתיאור אחינו ואחיותינו בעין-גנים, שזה היום רחוב בפתח-תקווה, ובדגניה, שבונים את הכפרים ומעבדים את השדות, ועליהם ייכתב בספר "חלקת השדה".

אומר שקד שזוהי העלילה שכנגד. עלילת-על ציונית. יצחק קומר מת, הוא לא הצליח להתמודד – אבל לא רק הוא מייצג, שאר גיבוריו בני תקופתו כן בנו את המפעל הציוני שהוא נטש, ולא הצליח להתמודד עימו כי לא הצליח להיות חלק אמיתי מבניינו – והם העלילה שכנגד. שקד מוכיח שברומאנים אחדים של עגנון, העלילה שכנגד היא אופטימית, היא ציונית, חיובית, היא הזרם שהצליח בהיסטוריה, בעוד שהגיבור של הרומאן הוא הנפל, מי שלא הצליח.

אינני יודע לומר אם אפשר לומר שיש עלילה שכנגד אצל ברנר. נידמה לי שאצלו אין עלילה שכנגד. אולי הניחומים המעטים שבתיאור האב והבן בסוף "מכאן ומכאן", או הנחת הממלאה, בשחייה על הכינרת, את הגיבורים הנישארים בסוף "שכול וכישלון", אבל אין כאן האירוניה האופטימית-כביכול של עגנון. ברנר כתב לשעתו ולתקופתו, כתיבתו היא לדורות, אבל הוא לא זכה להסתכל על הדברים ממרחק, הוא מת בגיל צעיר, הוא לא עגנון שראה את תקופת הראשית בפרספקטיבה, ויכול היה לקרוץ ולומר – בכל זאת היישוב גדל, לימים המדינה נוסדה. ולכן אצלו יש עלילה נגדית שכן הצליחה, ולכן גם האירוניה.

ברנר, בימיו, חישבו על תקופתו, לפני מלחמת העולם הראשונה, היישוב מנה רק כמאה אלף והיה במיעוט, ובזמן המלחמה הוא פוחת בחצי ויותר, ואחרי המלחמה, הפרעות עדיין באוקראינה ובמקומות אחרים ברוסיה שלאחר-המהפכה, ורק מתחילה להגיע העלייה השלישית, וכבר יש מאורעות תל-חי וכבר יש מאורעות עשרים ואחת, והוא נהרג.

לברנר לא היתה שום ערובה שיש עלילת-על אחרת, לכן הייאוש הוא כל כך גדול וחזק. אבל מה שאין אצל ברנר, בשום מקום, הוא הפאטאליזם.

נחזור לאסתר חפץ. יש קטע נורא, שבו היא תופסת את יחזקאל חפץ, מנשקת אותו ומאמצת אותו אליה, למרות כל אי-האפשרות שבדבר, הנה – הוא יוצא מבית משוגעים, היא, קרובתו, מאמצת אותו, הוא לא רוצה אותה, הוא במצוקה מינית אבל – "הוא לא ירד עד כדי כך שאותה הוא ייקח, כי היא נראית לו איומה ונוראה, במיעוט חלבה ודמה, ברזון בשרה השחוף, בשארית החיוניות שבה, אבל הוא נתרכך פתאום, ומה שנידמה לו לפני רגע לזר, לנמנע, לבלתי אפשרי, נעשה פתאום ברגע אחד לא רק אפשרי כי אם פשוט, בלתי תמוה, הכרח, ברגע זה נעשה הוא כולו לב, כולו הרגשה, כולו חמלה, הכל נשכח, כל התחומים ניטשטשו, כל התחומים, בלי איזה יוצא מן הכלל, הוא אימץ אותה בזרועות רפות, שמע את דפיקות לוח ליבה החלק – "

איזו אמירה נוראה, שמע את דפיקות לוח ליבה החלק, אין לה שדיים, הוא מחבק אותה ושומע את דפיקות לוח ליבה החלק –

 "העתיר לה על שערותיה נשיקות לוחשות, דוממות, צורבות, תכופות. היא הוציאה מיד מין גניחה נוראה, והתלכדה בו בהשכחה עצמית גמורה. רגעים ממושכים לא הירפתה ממנו, אבודת עשתונות, העניקה ללחייו, לעורפו, ולשפתיו נשיקות, נשיקות ונשיכות, נשיכות דם, ובסופן של הנשיקות, גיהקה, דבר מה נתקלקל במלבושה, הכפתור מאחורי האפודה ניתק, נקרע, חזה כאילו נשם נשימות אחרונות, והגלים הקטנים שלא באו עד החוף כאילו עילעו דם. ריח רע, ריח בלייה וקיבות מקולקלות התחיל נודף מן הפיות ומן הגופים, וכשבאה העייפות גם מצידה, נעצבה מאוד. שעה ארוכה אחר-כך לא מצא כל עניין לענות בו, ולפני לכתה לחשה, מה היתה זאת, מה היה פירושן של הנשיקות הללו?"

רגע קירבה זה, אולי האינטימי ביותר שמתואר אצל ברנר, ומיד עולים הקיבות המקולקלות והריח הרע.

אין סיפור אופטימי אצל ברנר, שיאמר – רק לגיבורי היה רע אבל אחרים הצליחו. כמעט כל גיבוריו נכשלו. עזבו את הארץ, השתגעו או נרצחו, אין סיום אופטימי. אבל אין ברירה, ואני לא מחדש דבר כשאני מזכיר את האף-על-פי-כן הברנרי, אלה הם החיים, לא פאטאליזם, אלא אין ברירה, ככה צריך להימשך. כל זמן שמחזיקים מעמד, מחזיקים מעמד, ומי שאינו יכול – משתגע, יוצא מן המשחק. ביקורתו דומה לזו של נביאי ישראל – לא משום שהוא אוהב את הייאוש, ולא שהוא רוצה שיהיה רע – הביקורת כך היא משום שהמציאות אינה כפי שהיתה צריכה להיות, והוא לא מאמין שתהיה אי פעם כפי שהיה רוצה שתהיה, ואם היא תהיה אי פעם כזו, הוא לא ייקח חלק בה; כי אם היא תהיה אי פעם מציאות של אור, אפולינית, כמו חווה בלומין, אך גם גברית, מציאות של כוח, של שלום, של יופי, של אנשים יפים, יחסי-מין מעודנים, ואהבה – לגיבור הברנרי לא יהיה חלק בזה, כי הנפשיות שלו היא הנפשיות של האישה כפי שהיא נתפסת בעיניו, ושל הגלות, של כל המעוות והחולני והפאסיבי ושאינו צולח ליחסים אמיתיים של יופי ושל שלום.

סוף ההרצאה. המשך הספר יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברכת תודה לפייגלינים ולשאר צירי ההשתלטות העויינת על ועידת הליכוד מצד חובשי הכיפות הסרוגות – אנשים שחלקם הגדול כלל אינו מצביע ליכוד בבחירות – ברכת תודה על כי בזכות הופעתם המתלהמת והפגנת כוחם בוועידת הליכוד – קיבל נתניהו רגליים קרות והלך עם מופז לקואליציה שתדחה את הבחירות לכנסת עד למועדן הקבוע בחוק. אגב, בגלל החארות האלה בוועידת הליכוד פרש בשעתו אריק שרון והקים את "קדימה", זו המפלגה המקרטעת, שעדיין, בזכות מייסדה שרון – יוצא שפרשה עכשיו רשת ביטחון לנחיתה רכה של נתניהו מבלי להיות תלוי בוועידת הליכוד!

* שלום אהוד, כפי שבוודאי ידוע לך, על בית ברחוב שניאור בתל-אביב הוצג בזמנו שלט לזכרה של דודתך אסתר ראב כמי שהתגוררה בבניין זה. אני עובר שם הרבה וכל הזמן מפריע לי שענפי העץ מסתירים את השלט.

לתשומת לבך,

דוד הכהן

אהוד: אותי זה לא מדאיג כי ממילא אין אפילו רחוב בתל אביב על שמה של אסתר ראב כי היא משוררת נחותה לעומת גדולתה של המשוררת יונה וולך, שזכתה לרחוב על שמה. אפילו בול של אסתר ראב מעולם לא יצא. אבל אל דאגה, מקומה שמור לה בנצח של הספרות העברית גם כאשר משוררות רבות אחרות תישכחנה.

* תגובתה ההיסטרית והמשמיצה של מנהיגת העבודה שלי יחימוביץ על הקואליציה החדשה מוכיחה שוב עד כמה נלעגת היא בתפקידה וכמה נלעגת היא מפלגת העבודה בראשותה. נתניהו לא היה יכול לאחל לעצמו "ראש אופוזיציה" מתאימה יותר לתפקיד, מבחינת תועלתו כמובן – משלי יחימוביץ!

* מוטב לה לציפי לבני לשבת בבית ולהרהר בנזק הכבד שהביאה טיפשותה למפלגתה-לשעבר "קדימה" ולמדינת ישראל – מאשר להשתתף ולנאום בהפגנות הנלעגות בכיכר "הבימה" נגד כינון הקואליציה הרחבה בהנהגת נתניהו וברק, שאליה הביא מופז גם את "קדימה" – צעד שאליו דחף כבר מתום הבחירות האחרונות ואשר לא יצא לפועל בגלל טיפשותה ובגלל יהירותה של לבני.

* אם מישהו נוסע ללונדון או למקום אחר בבריטניה שיש בו סניף של רשת החנויות Boots אנחנו מבקשים שיקנה עבורנו לפחות 3 יחידות של Shave stick בגליל פלסטיק שחור, תוצרת הרשת, שאין שום אפשרות לקנותם בישראל. מדובר בגליל סבון-גילוח שבו משתמשים עדיין קשישים בריטיים מתקופת האימפריה, או ישראלים כמונו – לגילוח בוקר, ח'טיארים שאינם יודעים שום שיטה אחרת מאז צמחו שערות בלחייהם, ולמרבה הצער כבר אין מייצרים סטִיקים כאלה בארץ וגם לא מייבאים. המחיר ממש זניח. אולי פאונד אחד לגליל. אבל זה חשוב מאוד לאנשים זקנים שאינם מגדלים זקן. וזהו פרסום חוזר לאחר שלא נענינו עד כה. כמובן שנשלם. אם לא תושיעונו נצטרך לגדל זקן לבן.

* לא, אהוד בן עזר לא זכה וגם לא יזכה לעולם בפרס ברנר כי מה לו ולברנר בכל המובנים?

* משטרת ישראל נמתחת כמו שמיכה צרה על מטלות רבות מספור שאין לה די כוחות להתמודד עימן. אבל אל דאגה, בקיץ הקרוב ירתקו אותה המפגינים המפונקים של האוהלים ה"חברתיים" בתל אביב, אלה אשר להפגנותיהם המתוקשרות והמיותרות, המעידות על הבנתם העמוקה בדמוקרטיה: בחירות חדשות! – "תרגיל מסריח!" – – ולפינויים מהררי הזבל שהם עתידים ליצור – יידרשו כוחות משטרה גדולים, וזאת בזמן שבדרום תל-אביב תישרפנה דירות, תיאנסנה ישראליות וייהרגו ישראלים במהומות ליליות עם המסתננים הזרים! בכבישים ישלוט טרור המשאיות הכבדות! וגניבות הרכב תימשכנה! וגניבות התוצרת החקלאית! והעגלים הגנובים העושים דרכם מהדרום דרך הגדה לאיטליזים לא-כשרים!

* הפער הגדול בין ארה"ב לרוסיה נובע גם מכך שזה עשרות שנים שהיהודים ברוסיה מופלים, מודרים, וכבר אינם לוקחים חלק במדע, בספרות, באמנות, ברפואה ובתחומים חשובים אחרים, וגם יותר ממיליון מהם עזבו אותה לישראל ולמדינות אחרות במערב – ואילו בארה"ב, מאז סוף המאה ה-19, חרף כל הקשיים – יהודים בהמוניהם, יוצאי מזרח אירופה, רוסיה וגם גרמניה – זכו בחופש כמעט גמור בכל התחומים האלה וסייעו להצעיד את ארה"ב להישגיה המופלאים לעומת כל מדינה אחרת בעולם.

גם הטירוף הגרמני שהביא להדרת היהודים ולבסוף גם להשמדת שישה מיליון מהם בידי הנאצים שהיו כולם גרמנים – הוא שהביא למפלתה הנוראה של גרמניה במלחמת העולם השנייה וגם להרס אותה תרבות גרמנית שבה פעלו ולה תרמו היהודים דוברי הגרמנית, כפי שתיאר זאת היינריך בל בספרו "תמונה קבוצתי עם גברת".

גם בעיראק שבין שתי מלחמות העולם, תחת עינם הפקוחה של הבריטים, שיגשגה המדינה רבת הדתות והעדות ושיגשגו היהודים כפי שמעולם לא היה לה קודם תחת כנפי האימפריה העות'מנית וכפי שכנראה לעולם כבר לא יהיה בעיראק בעתיד, כי למזלנו ה"עיראקים" אצלנו, ואילו עיראק – מתפוררת!

* אנחנו מבקשים מהנמענים לשלוח לנו הצעות לקווי רכבת חדשים ומיותרים, אבל רק כאלה שצריך לחפור בהרים שלוש מנהרות לפחות עבורם, כמו בקו העמוס עכו-כרמיאל, וכמובן שגם קווים אלה לא יפעלו בשבתות ובחגים כי הדתיים ממילא לא צריכים אותם, ושאר העם בישראל יכול ללכת לעזאזל או להחזיק שתיים-שלוש מכוניות פרטיות למשפחה במצוקה! – היתה לנו פעם חווייה בלתי-רגילה כאשר נסענו ברכבת ריקה מבאר-שבע לדימונה, והגענו לתחנה מרוחקת כמה קילומטרים מהעיר ועוד נזקקנו למונית!

* התקשורת הישראלית, שהיא מטומטמת ונבזית בחלקה הגדול, בייחוד הפובליציסטי – אינה חדלה לצרוח, להשמיץ ולזרוק חרא טרי על ממשלת האחדות החדשה, וזאת מבלי להבין את הסיכוי האדיר שנפתח כאן לטובת המדינה ואזרחיה, וכל זאת בצעד חכם ודמוקרטי לחלוטין, צעד פוליטי מפוכח ואחראי, שכל השותפים לו ראויים למלוא ההערכה, ובייחוד שיש עכשיו רוב חילוני לשינויים רבים וחשובים!

* מתוך היומן, 2005, "אדם כשדה מערכה" – את הרצאתו של אהוד בן עזר אפשר למצוא בהקלטה חיה מצולמת ב"יו טיוב" אם מקישים את שמו בעברית בגוגול.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,366 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל