גיליון מס' 742

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באייר תשע"ב, 14 במאי 2012

עם הצרופה של תמונת לי סימן והילרי קלינטון

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צִפּוֹרטָמֶנְטוֹ. // תקוה וינשטוק: מורשת אמריקאית: קברות יהודים באירופה. // מרק הסנר: למאמר של עמוס גלבוע ב"חדשות בן עזר" 741. // יואל רפל: על ספרו של בני וירצברג. // ד"ר מרדכי קידר: שליטי ערב. [ציטוט]. // יבין כץ: המצבה לנשיא חיים ויצמן. // מלכה נתנזון: מַחְלָקָה פְּתוּחָה, מחזור שירים. // אוריה באר: 8 במאי 1945. // אהוד בן עזר: בגדה בגדד ביהודיה ותיפול. [ציטוט מאמר מינואר 1991]. // אלי מייזליש: הטייסת המריאה בחצות, תסריט תקיפה באיראן. // יוסף דוריאל: כששיגעון הכוח משתק את השכל הישר. // נעמן כהן: שלי יחימוביץ, קבלי את עצת אחיתופל. /  הנכבה. //  רות ירדני כץ: הפוליטיקה ירדה לזנות. // משה כהן: הנדון: הלאה נערי האוצר. // אורי הייטנר: 1. התרגיל המסריק. 2. הסתירה המובנית של ישי בר. 3. מר גדעון לוי, "אחמד בא לעולם". // רוֹן גֵּרָא: ארבעה שירים. // בן-דרור ימיני: נכבה עיתונאית. [ציטוט]. // מתי דוד: המחאה החברתית הופכת לפלטפורמה מפלגתית. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ו. עדויות על ברנר מתוך יומניי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צִפּוֹרטָמֶנְטוֹ

בְּמוּסִיקָה, שֶכָּל מִי שֶזָּכָה לְהִתְאַמֵּן טוֹב

בְּמִנּוּחֶיהָ הָעוֹבְרִים בָּהּ כְּמִין חוּט שָנִי

יֶשְנוֹ מֻנָּח שֶהַמֻּמְחִים קוֹרְאִים לוֹ "פּוֹרְטָמֶנְטוֹ":

גְלִישָה אוֹ הַחְלָקָה מִצְּלִיל אֶחָד לִצְלִיל שֵנִי.

וּמֵאַחַר שֶרַק שִלְשוֹם צִיֵּן כָּל חוֹבֵב-טֶבַע

אֶת יוֹם הַחְלָקָתָם שֶל הָעוֹפוֹת הַנּוֹדְדִים

בִּשְמֵי תֵּבֵל בִּסְצֵנַת הָעֲרַאי שֶכֻּלּוֹ קֶבַע

מִנּוֹף לְנוֹף – וְדַוְקָא בִּמְדִינַת הַיְּהוּדִים

עוֹבֵר לוֹ צִיר נְדִידָתָן שֶל צִפּוֹרֵי אֵירוֹפָּה

לְאַפְרִיקָה בַּסְּתָו, וּבָאָבִיב –  בַּחֲזָרָה

אֶל אַקְלִימֵי הַכְּפוֹר בְּמִין טִיסַת טְרַנְזִיט שֶל "הוֹפָּה"

עָרְכָה רָשוּת-הַטֶּבַע פְּעִילוּת לֹא מוּזָרָה

לְכָל מִי שֶדּוֹגֵל בַּהֲגָנָה עַל חֶבְרֶה אֵלֶּה

שֶכַּנְפֵיהֶם לִגְמֹא קַצְוֵי שָמַיִם לְמוּדוֹת

וְשֶעֵינָם שֶל צַפָּרִים וְחוֹבְבִים לֹא תֵלֶא

מִלַּעֲקֹב אַחֲרֵיהֶם בְּמִשְקָפוֹת צְמוּדוֹת.

וְכָך צָפוּ חוֹקְרֵי כָּל עוֹף פּוֹרֵחַ לְמִינֵהוּ

בַּגַּן הַלְּאֻמִּי בְּבֵית-גּוּבְרִין וּבִשְמוּרַת

עֵין-פְּרָת וְזוֹ שֶל נַחַל-תַּנִּינִים בְּמַעֲנֵהוּ

שֶל טֶבַע הַצִּפּוֹר לְאֶתְגָּרָהּ שֶל כָּל תְּמוּרַת

עוֹנוֹת שָנָה בָּהּ הִיא נוֹדֶדֶת לְעֵינֵי כֻּלָּנוּ

מִקֹּר לְחֹם, מֵחֹם לְקֹר, לֹא כַּנָּהוּג כָּעֵת  

בֵּין צִפּוֹרֵי אוֹרְנִיתוֹלוֹגְיַת הַדּוֹרְסִים שֶלָּנוּ

בַּנּוֹף הַמִּפְלַגְתִּי בּוֹ הָאַקְלִים תָּמִיד לוֹהֵט.

כִּי כָּאן פּוֹרְשִׂים אוֹתָם דּוֹרְסִים כָּנָף זְרִיזָה בְּדֶרֶךְ-

נְדוֹד מִמִּפְלָגָה לְמִפְלָגָה בִּזְמַן קָרִיב

(רֻבָּם חַסְרֵי מָעוֹף אֲבָל כֻּלָּם טוֹרְחִים בְּפֶרֶךְ

בַּגּ'וּנְגֵּל הַפּוֹלִיטִי לְנַקֵּר כָּל עוֹף יָרִיב)

וְנוֹעֲצִים צִפֹּרֶן וּמַקּוֹר בְּשֶצֶף-קֶצֶף

בִּבְנֵי מִינָם (can catch as you) בְּזֶפֶק וּגְרוֹנוֹת

וְאַף כִּי הֵם עוֹדָם מְקַרְקְרִים רָמוֹת בְּחֶצֶף

כִּי הֵם מִתְקוֹטְטִים עַל קְדוּשָתָם שֶל עֶקְרוֹנוֹת

וְשֶל פְּרוֹגְרָמוֹת וּתְפִיסוֹת-עוֹלָם מְבֻסָּסוֹת כָּאן

הֲרֵי כְּשֶכָּל נוֹצוֹת הַבְּלוֹף נוֹשְרוֹת לְמַעֲשֶׂה

בָּרוּר שֶהַתְּפִיסוֹת הַיְּחִידוֹת שֶעוֹד תּוֹפְסוֹת כָּאן

הִנָּן, כַּמִּסְתַּבֵּר, תְּפִיסוֹת הַגּ'וֹבּ וְהַכִּסֵּא.

וְאִם לְשֶעָבַר הִבְדִּיל תָּמִיד קַו-הַמַּחְלֹקֶת

בֵּין קֵן יוֹנִים לְקֵן נִצִּים בְּלַהַט שֶל אֵש-דָּת

כַּיּוֹם כֻּלָּם נִצִּים פֹּה (זֶה עִם זֶה) בִּכְדֵי לַחְלֹק אֶת

חֶלְקָם בְּכָל עֻגַּת שְׂרָרָה בִּמְחִיר חֲצִי מַנְדָּט.

וְהָעוֹפוֹת הַמְּצַיְּנִים כְּסֵמֶל וְאַנְדַּרְטָה

אֶת רַף אֵמוּן הָעָם בְּמַנְהִיגָיו בָּם אֵין מַצְפִּין

אֶת תִּחְמוּנָיו הֵם הָעוֹרֵב (עוֹרְבָא פָּרַח) שֶל חַארְטָה

וְכֵן בַּרְוָז (בַּרְוָז עִתּוֹנָאִי) שֶכֻּלּוֹ סְפִּין.

וְרַק אוֹתָהּ צִפּוֹר קְצוּצַת כָּנָף, צִפּוֹר-הַנֶּפֶש

שֶדֹּמֶן אֻרְווֹת אוֹגֵיאָס מַחְנִיק אוֹתָהּ, בּוֹטֶה

יוֹדַעַת כִּי אָכֵן כְּבָר בָּאוּ מַיִם כָּאן עַד רֶפֶש

וְעַד יַעֲבֹר זַהַם מַמְתִּינָה לְמַטְאֲטֵא...

* * *

תקוה וינשטוק

מורשת אמריקאית: קברות יהודים באירופה

ב-1955 מינה הנשיא ביל קלינטון את לי(לאה) סימן ל"ועדה למורשת ארצות הברית בארצות חוץ". לי, יהודייה מגריט נק ניו יורק, מתנדבת זה עשרות שנים למפלגה הדמוקרטית והיא מראשי הנשים הדמוקרטיות באזור שלה. את המינוי – התקף לשלוש שנים – חידש הנשיא בוש, והנשיא ברק אובמה חידש אותו בפעם השלישית.

"המנוי ניתן ללי סימן כהוקרה על מפעל חיים אבל למעשה נבחרה בגלל המרץ וההתלהבות שלה החשובים לנו," אמר נשיא הוועדה בטקס המנוי הראשון. לי היתה אז בת 77. כיום היא בת 83 נאה, גבוהה ותמירה ובעלת אותם מרץ והתלהבות.

תפקידה בוועדה לא יאומן: היא ממונה על... שיקום בתי עלמין יהודים במרכז אירופה ובמזרחה. גם זה "מורשת ארצות הברית". מסתבר ש"המורשת" כוללת נושאים לגמרי לא אמריקאיים, בעיקר עזרה לקבוצות אתניות שונות: שיקום אתרי צוענים שהנאצים נלחמו בהם מלחמת חורמה, חידוש כנסיות קתולית בסלובקיה, ועוד. אך בראש וראשונה מדובר באתרים קדושים ליהודים, בתי כנסת ובתי עלמין שנהרסו או נפגעו במלחמה, לרבות בתי עלמין שהוזנחו עקב המלחמה. ביקורו של הנשיא אובמה אשתקד במחנה בוכנוולד היה מיזם של הוועדה.

"אני חושבת כל השנים על שימור הקברים," אומרת לי סימן. "קיימים תריסרים של ועדות נשיאותיות אבל תמיד רציתי במינוי הזה. יש לנו אחריות קולקטיבית לגורל בתי הקברות שלנו. עלינו לתת כבוד למתים. זו המורשת שלנו. רציתי שהקורבנות לא יהיו אבודים לנצח, שיהיה ציון לזכרם. הנאצים תכננו לחסל כל זכר ליהודים, והשיקום שאנו מבצעים כמוהו כאגרוף קמוץ מול היטלר... ואני גם רוצה שאנשים יכירו את חיי היהודים במזרח ובמרכז אירופה, את המונומנטים ההיסטוריים, את בתי הקברות, וידעו מה חוללו להם בשואה."

הוועדה למורשת מונה עשרים חברים. כולם יהודים אך ראש הועדה הוא קתולי. כולם מתנדבים, ולא רק שהם מתנדבים, עליהם גם לגייס את המשאבים הדרושים לפרויקטים שלהם.

לעניין בתי העלמין העזובים נחשפה לי סימן לראשונה כשביקרה עם בעלה מורי  – עורך דין, ראש עירית גרייט נק לשעבר– בכפר הולדתו פלטבה בצ'כוסלובקיה. בבית העלמין היהודי שם מצאו אלפיים קברים, בהם קברות סבו וסבתו של מורי שהיו האחרונים מבני המשפחה שזכו לקבורה. כארבעים קרובים אחרים נספו בשואה. הקברות היו מוזנחים, מכוסים גידולי פרא ומראם קורע לב.

את השיקום החלה בוויסקוב שבפולין. ארץ ששנים רבות חיו בה כשבעים אחוז מיהודי העולם. 1100 בתי עלמין קוטלגו בפולין, אבל רק מאה מהם נראים כבתי קברות. כל היתר הם שדות אבנים מנופצות.

שלוש פעמים נסעה לי על חשבונה לוויסקוב. כיום אין יהודים בוויסקוב ואין דואג לשרידים היהודיים. מאז 1930 [?] נהרסו המצבות בבית העלמין של העיר. 58 שנים אחר הכיבוש הנאצי הקימה שם "הוועדה לשימור" מצבת זיכרון לשואה. מצבה גדולה מאוד: גובהה 80 רגל והיא מוקפת 250 אבני קבר שנמצאו באסמים, ביסודות של בניינים ובדפנות הנהר הסמוך. אגודת המהנדסים והמכון היהודי-היסטורי של פולין התנדבו לסייע בבנייה. השדה הריק חזר להיות בית עלמין המופיע במפות הרשמיות של פולניה.

בחנוכת המצבה התקיים טכס קדיש בהשתתפות שגרירי ארה"ב וישראל, מוזמנים רבים ותושבי הסביבה שנהרו למקום. בכנסיה הקתולית התקיימה ברוב עם מיסה לזכר קורבנות המלחמה. עשרות עיתונים בפולין הקדישו כותרות למונומנט הגדול. למה לא? הקשר עם אמריקה מתהדק והתיירים יתרבו.

המבצע השני של הוועדה התקיים באסטוניה. לא רבים יודעים מה התחולל במדינה זו. שרידי יהדות אסטוניה סיפרו רק מעט על שואת קהילתם הקטנה, ולדעת סימן המידע הידוע אינו מדוייק. היא חיפשה קשר עם יהודים בני שמונים ומעלה שנולדו באסטוניה ומצאה שתי נשים שהצליחו להימלט מהמחנות, כל אחת ממחנה אחר, ויהודי אסטוני תושב גרייט נק. מפיהם שמעה כי חיי היהודים זועזעו כבר בכיבוש הסובייטי, כשהארגונים והמוסדות היהודים נסגרו. במרס 1941 כבש צבא הרייכסטאג את טלין הבירה, וכל היהודים שלא הספיקו להימלט, כאלף במיספר, הושמדו. הנאצים שלטו באסטוניה עד 1944 והקימו בה עשרים מחנות לעבודות כפייה ומחנות ריכוז, ושלחו אליהם שלושה טרנספורטים של יהודים ממזרח אירופה בעיקר מלבוב, ומשם הוסעו להשמדה. המחנות הוסתרו בעבי היערות. כשהצבא האדום שיחרר את המחנות, נדהמו המקומיים מגודל מעשי הזוועה. לי מאמינה כי הם לא ידעו על המחנות שהיו חבויים מאוד. לפני עזיבתם שרפו הגרמנים חלק ניכר מהמחנות.

בשנת 2003, אחר שאספה את המשאבים הדרושים, נסעה לי סימן מלווה בשנים מחברי הוועדה להידבר עם ראשי הממשל באסטוניה. בכל ארץ שבה מתוכננת פעולת שיקום חייבת הוועדה בראש וראשונה לקבל רישיונות וכן הסכמה לשיתוף פעולה בחיפוש אתרים פגועים. הוועדה למורשת כבר חתמה הסכמים לענייני מורשת עם 14 ארצות.

היא נפגשה עם שגריר ארה"ב באסטוניה ועם שרידי השואה. בסיוע ראשי היהדות המקומית סרקה את המדינה בחיפוש אתרים יהודים והגיעה למחנות החבויים ביערות. "למזלי הייתי עדה להיסטוריה," אומרת לי. "ראיתי אלפי קברים ללא שם של יהודים מאסטוניה, ליטא, לטביה וארצות אחרות."

הרוסים העמידו מיספר מצבות זיכרון לקרבנות אך בדרך כלל ללא איזכור היהודים. הוועדה הציבה יד זיכרון ביער קלוגה, המחנה הנורא ביותר באסטוניה בו נהרגו אלפי יהודים, וכן בשאר המחנות ובתי העלמין. בקיאולי הקימה גלעד חדש במקום המונומנט של הצבא האדום שהתעלם מהיהודים, וסומנו תמרורים אליו. כמו כן שוקם בית קברות מוזנח מאד שהוקם עוד בשנת 1700.

עיתון יהודי-אסטוני סוקר בהתלהבות את הטכס של גלעד ההשקה בקלוגה, בו השתתף נשיא המדינה ארנולד ריטל. ראש עיריית קלוגה נשא נאום התנצלות על זוועות המלחמה וציין את מסירותה של המשקמת מארצות הברית שבגיל כה מבוגר נהגה במכוניתה עד קצות אסטוניה. לי סימן הבטיחה להמשיך בשיקום ללא לאות ובקשה שתודעת השואה תכנס לבתי ספר ולאוניברסיטאות באסטוניה.

  היא אספה כספים לשיקום בית העלמין בריגה בירת לטביה. בית העלמין הוקם במאה ה-18. לפני כן נקברו יהודי לטביה בליטא. הצבא הנאצי שכבש את ריגה ב-1941 הרס את בית העלמין, סילק את המצבות ונטע במקומן פארק. מכל בית העלמין נותרה מצבת אבן יחידה ועליה חרוט מגן דוד. לי הקימה מחדש את חומת בית הקברות שנהרסה והציבה בפארק מונומנט שעליו רשום: "זה בית העלמין הראשון של ריגה. הוא נחנך ב 1725 ושימש לקבורה עד שנות השלושים המאוחרות. אחרי שהכוחות הגרמנים כבשו את ריגה ב-1941, נשרפו בית התפילה ובית הטהרה. בית העלמין נעשה קבר אחים ליותר מאלף יהודים שנהרגו ברחובות ובבתים של גטו ריגה. במלחמת העולם השנייה נעקרו מצבות רבות ושמשו כחומר בנייה. החומה המקיפה את בית העלמין קרסה והאתר הוזנח לחלוטין. בשנות השישים של המאה העשרים נהרס האתר עד היסוד ושמו שונה ל'פארק הבריגאדות הקומוניסטיות'. ב 1992 נקרא הפארק מחדש 'בית העלמין היהודי הישן'."

עתה מסיימת לי עבודות שיקום בסרוק שבפולין, עיר שיהודים חיו בה מאות שנים. בבית העלמין המקומי נמצאה מצבתו של הרב יהודה כץ שנפטר בתשרי שנת 5285 למניין ישראל, שנת 1524 למניין האזרחי. כשפולין זכתה לעצמאות הוו היהודים כחמישים אחוז מתושבי סרוק.

שכן של לי סימן בגריט נק, גרי אקרמן, עזב את סרוק עם משפחתו ב-1923. זו היתה המשפחה היהודית האחרונה בסרוק. מאז אין יהודים בעיר. אקרמן דווח על שלושים מצבות הזרוקות במעלה גבעה בסרוק. בנאומים בבתי כנסת ובמודעות בעיתונים בארה"ב ובישראל ביקשה לי תרומות להחזרת המצבות לקבר ישראל. התרומות ניתנו ולי שיפצה את בית העלמין ומקימה בו מיבנה שיאחסן את שלושים המצבות האבודות.

ראוי לציין כי הוועדה לשיקום בתי עלמין אינה ראשונה מסוגה באמריקה. עוד בשנת 1970 שיקם הרב קסטנבאום, רב אורתודוקסי מברוקלין, עשרות בתי עלמין יהודיים בהונגריה, צ'כיה, סלובקיה, אוקראינה וצרפת.

לי סימן, סוכנת ביטוח במקצועה, אם לארבעה וסבתא לשמונה, היא "משלנו", ציונית נלהבת המבקרת בישראל לעיתים מזומנות. היא ילידת ארה"ב אך אביה, ישראל כהן, נולד בארץ. הוא היה אחד מבניו של מיכל הכהן שייסד ב-1869 את "הלבנון", העיתון הראשון בעברית בארץ ישראל, והיה אחד משבעת בוני השכונה "נחלת שבעה" בירושלים.

* * *

מרק הסנר

למאמר של עמוס גלבוע

המצוטט ב"חדשות בן עזר" 741

על עמוס גלבוע ניתן לומר בפרפרזה את אשר אמרו על הבורבונים: מה שידע הוא שכח ולא למד שום דבר חדש. [נדמה לי שהאימרה היא "הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר." – אב"ע]. אתייחס בסוף לדעותיו על "משרת אמון", אבל כאשר הוא מביא עובדות מטעות למרות שלדבריו "יש לו קצת ניסיון בנושא", הרי כדאי להעמיד את קהל הקוראים על דיוקן של העובדות.

ראשית, הוא קובע כי אמ"ן אחראי להערכת המודיעין הלאומית ולמודיעין הנחוץ לעיצוב המדיניות של מדינת ישראל והאסטרטגיה שלה (ואהוד בן עזר "חותם על כל מילה שלו"). ובכן, לא היה ולא נברא ואמ"ן איננו המעריך הלאומי (דבר שאיננו כתוב בשום מסמך או החלטה רשמית) זאת, להוציא נושא ההתרעה למלחמה, שהוטלה על אמ"ן. למעט נושא התרעה למלחמה, בכל שאר הנושאים האסטרטגיים – אגף המודיעין "במוסד" מספק במקביל את כל הערכות בכל הנושאים.

גלבוע גם מיד סותר את עצמו כשהוא מגדיר את תפקידיו של "המוסד": הגדרת התפקידים שהוא מציג לא רק שאיננה מושלמת (את הרשימה השלמה יכול כל אחד לקרוא באתר הרשמי של "המוסד") היא לוקה בחסר גדול מאוד: "המוסד" אחראי לסיכול פיתוח נב"ק (נשק בלתי קונבנציונאלי) ע"י מדינות עוינות והצטיידותן בו, ולא "גרעין איראני" בלבד כפי שטוען הכותב, וההבדל הוא תהומי: כי אם יש למוסד את האחריות הלאומית לסיכול נב"ק הרי שהוא זה שעוסק בנושא העיקרי שבו עוסק כיום העולם כולו כולל ישראל ודעתו שלו היא המובילה. והוא גם זה שחייב לתת הערכה מודיעינית אסטרטגית בנושא ואמ"ן מוסיף אז את דעתו.

כל זאת מבלי להזכיר עדיין כלל מטלה נוספת של המוסד ציטט "הפקת מודיעין אסטרטגי מדיני ואופרטיבי" גמר ציטט – ועדיין לא דברנו על סיכול פח"ע חו"ל שהוא באחריות בלעדית של "המוסד". ושיהיה ברור במה הדברים אמורים לפחות בהגדרה (אם כי לאהוד ברק הגדרות קצת שונות בנושא האחריות): אם אמ"ן אחראי לתת התרעה על מלחמה והוא שוגה, האחריות היא על ראש אמ"ן שחייב לעוף. אם יש מדינה עוינת שתצליח לפתח גרעין, ראש המוסד יעוף, וכנ"ל אם לא יצליח "המוסד" לסכל פיגועי חו"ל. לא לחינם נקבע כבר ע"י אריק שרון בהיותו ראש ממשלה כי בעת הצגת "הערכת המודיעין השנתית" יוקצב למוסד בדיוק אותו זמן שיוקצב לאמ"ן להצגת הערכה שלו. אני בהחלט מודע לכך שלא כך היו הדברים בעת שגלבוע שירת באמ"ן אבל הייתי מצפה ממנו שיתעדכן מעט בטרם יכתוב מאמרים כלשהם.

וזה עדיין איננו הכול: ראש אמ"ן וראש המוסד לעולם לא ישוחחו עם רוה"מ על דברים הנוגעים לאזרחי המדינה, טוען גלבוע (ומקבל את אישורו של א.ב.ע). האומנם? "המוסד" עובד בחו"ל, את זה לפחות יודע גלבוע אבל כדאי כאן גם לגלות לו שבפעולותיו בחו"ל מול/נגד אזרחים ישראליים חורגות סמכויותיו בהרבה מהסמכויות שיש לשב"כ מול אזרחי המדינה בארץ. האם צריך באמת להזכיר וזאת רק כדוגמא, את חטיפתו של וענונו? לא דיברו עם רוה"מ על מקרה זה ואחרים? וכאשר נתגלתה מעורבותו של מנבר בנושא הגרעין האיראני (ולדברי מנבר "המוסד" רודף אותו כיוון ששניים מאנשיו נהרגו בעת מעקב אחריו בחו"ל) לא עלה הנושא מול רוה"מ? ובכן המוסד (ורק המוסד) יכול לפעול חשאית בחו"ל מול אזרחי ישראל!

ולבסוף: החלוקה שמחלק גלבוע בין ראש השב"כ מצד אחד וראשי "המוסד" ואמ"ן מצד שני היא פשוט מצחיקה. לטעון שמשרתו של ראש השב"כ היא ברמה העליונה ביותר פירושה הוא קעקוע של כל תפיסת בעלי התפקידים בארגוני הביטחון: מה יותר "אמון" צריכים ראש הממשלה ושר הביטחון ממי (להלן ראש המוסד) שנושא באחריות אולי הקיומית של ישראל – למנוע נשק גרעיני מאיראן? או מה יותר אמון צריכים ראש הממשלה ושר הביטחון מאדם (ראש אמ"ן) שבאחריותו להתריע מפני מלחמה "סתם"?

ועצה אחרונה ל-א.ב.ע: לא הייתי ממהר לחתום "על כל מילה" שכותב עמוס גלבוע.

אב"ע: הערכותיו ומסקנותיו של עמוס גלבוע נראים לי זהירות מאוד וגם מדוייקות, כי יש לו ניסיון רב בתחום.

* * *

יואל רפל

על ספרו של בני וירצברג

לאהוד שלום רב, 

אני חוזר לרשימתך היפה על ספרו של בני וירצברג. לפני שנתיים הזמינה אותנו ד"ר מיכל לניר לערב מיוחד שהתקיים ברמת השרון (בבית פרטי) לכבוד הופעת המהדורה החדשה של הספר "מגיא ההריגה לשער הגיא". תוך יומיים בלעתי את הספר המרגש הזה ושידרתי עליו בקול ישראל. התגובות היו מדהימות אך לא הסתפקתי בכך. בערב חג אחרון של פסח השנה קראתי בשידור חי שני קטעים מהספר וסיפרתי על תוכנו. הקטע נמשך בשידור כעשר דקות. מיספר המאזינים לשידור שהתעניינו היכן ניתן לרכוש אותו היה בלתי רגיל. הטכנאי סיפר כי כבר במהלך השידור הטלפון לא פסק מלצלצל.

אני מסכים לגמרי עם דעתך ודעתו של חנוך ברטוב, זהו ספר ייחודי בכל אמת מידה. תוכנו מרתק ומרגש כאחד וקשה להניחו מהיד. מצווה גדולה עשית שנתת לספר פרסום. בזכותך יגלו אותו עוד רבים וייחשפו לפנינה ספרותית נדירה, שככל שנכנסים אליה היא מצטללת ונעשית יפה ומרגשת יותר.

בברכה

יואל רפל 

 * * *

המבקשים לרכוש את הספר של בני וירצברג "מגיא ההריגה לשער הגיא" יכולים להתקשר לבתו של בני וירצברג – דליה וירצברג-רופא, גם לפי הדוא"ל: dz_r@netvision.net.il ולא רק לכתובת האי-מייל שפירסמנו בגיליון האחרון.

 * * *

ד"ר מרדכי קידר

שליטי ערב

מרבית הדוברים הערביים מנסים בכל כוחם לחפות על פגמים שבחברות שלהם, להסתירם ולהדחיקם, בעיקר בשל הבושה ותחושת הנחיתות שפגמים אלו גורמים להם.

חֶגִּי הוא חילוני לחלוטין, שהתמחה בניהול עסקים גדולים. הוא מרבה לנסוע בעולם ומרצה מבוקש במוסדות אקדמיים ומעל בימות פוליטיות ותקשורתיות. הוא כותב פורה מאוד, והרשת מלאה מאמרים ומסות שלו בנוסף על ראיונות רבים שהוא קיים באמצעי תקשורת כתובים ומשודרים, ואשר תורגמו ללשונות רבות. במהלך השנים האחרונות הוא התייחס למצב בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט, וכשפרצה מהפכת 25 בינואר 2011 נגד מובארק הוא היה תומך נלהב שלה. עם הזמן, כשהתברר כי המנצחים הגדולים של המהפכה הם הגורמים הדתיים – "האחים המוסלמים" והסלפים – הוא התאכזב במידה רבה ממנה.

חגי מפנה אצבע מאשימה אל שליטי מדינות ערב, שהם, לדעתו, אחראים למצבה העגום של האומה הערבית. בנובמבר 2011, במהלכה של מערכת הבחירות במצרים, וכאשר גברו יותר ויותר החששות כי האיסלאמיסטים ישיגו רוב בפרלמנט, הוא כתב:

"השליטים הערבים במהלך 60 השנים האחרונות (מאז מהפכת הקצינים במצרים בשנת 1952) הם תמונה פנורמית של בורות, שחיתות, עריצות, פרימיטיביות מחשבתית ושבטיות מפגרת. בצל שלטונם ובגללם צמחו אותן תנועות איסלאמיסטיות וסלפיות, העומדות בניגוד מוחלט למדע ולערכי המודרניזם וההומניזם אשר נאבקו למען החירויות הציבוריות, הפלורליזם, קבלת האחר, זכויות האישה, הרלטיביזם, הדו-קיום המשותף בין שונים, האוניברסליזם של המידע והידע, והעלאת ערך החשיבה האנושית באופן כללי והחשיבה הביקורתית באופן מיוחד. השליטים הבורים, המושחתים, הפרימיטיביים והעריצים, הם שהביאו אותנו אל קרקס חיינו הפוליטיים הנוכחיים."

במרץ 2012 הוא כתב: "אחד מפירותיה של מהפכת 25 בינואר 2011 במצרים הוא סגירה סופית של הדלת בפני תופעת התשבחות לשליט. שום שליט מצרי בעתיד לא יזכה לאותה הילה של תפארת וקדושה שהמצרִים התרגלו לעטוף בה את השליט, למרות שהוא היה איש חסר השכלה, ללא שמץ של מחשבה, תרבות וידע כמו זה שסולק (מובארק) ושישיבתו על כיסא שליט-מצרים היתה השפלה שאין כדוגמת."

הפתרון: חינוך הפרא הזכר

את דעתו על "האחים המוסלמים" הביע טארק חגי במספר רב של התבטאויות. במרץ 2012, אחרי שהתברר כי הם, יחד עם הסלפים, כבשו בסערה את רוב המושבים בפרלמנט, הוא כתב:

"התנהגות הרוב האיסלאמי בפרלמנט המצרי הנוכחי מבישה בגלל ארבע תופעות עיקריות של המנטליות שלהם:

1. לבושתם, התברר כי אינם מבינים את רעיון הכישרון, שכן האנשים שהם בחרו לוועדת ניסוח-החוקה, הן מתוך הפרלמנט והן מחוצה לו, הם אנשים בעלי השכלה חלקית, ובעלי מרכיב תרבותי חד ממדי.

2. התברר כי הם פועלים בסגנון של שבט, שכן המאפיין העיקרי של התנהלותם הוא הנאמנות (ולא החשיבה החופשית).

3. הם האויבים המושבעים של הפלורליזם העומד בבסיס המודרניזם, הדמוקרטיה, הציוויליזציה והתרבות.

4. התגלה לעין כל הסגנון שהם יפעלו בו בעתיד: הוא יהיה העתק נאמן של סגנון "המפלגה הלאומית" (של מובארק) המפורקת, של "אימרו מה שתאמרו, אנו נעשה את מה שעולה על רוחנו."

המצב במצרים נפיץ, בין השאר בשל היעדר חוקה חדשה האמורה להסדיר את יחסי הכוחות החדשים בין הפרלמנט על שני בתיו, הממשלה, הנשיא, הצבא ומערכת המשפט. הכול מבקשים למנוע מצב שבו תשוב המדינה לסגנון השלטוני האוטוריטרי של מובארק. אלא שיותר מדי גורמים, ובראשם הצבא, אינם מוכנים להעניק לפרלמנט בעל הרוב האיסלאמי את הסמכות העיקרית במדינה. מכאן החשיבות הגדולה של החוקה ושל הרכב הוועדה שתנסח אותה באופן שמצד אחד ישקף את מאווייהם של מרבית האזרחים המזדהים תרבותית עם "האחים המוסלמים" והסלפים, אך מצד שני ימנע דיקטטורה של צד אחד במשוואה האזרחית המסובכת.

בשלב הראשון נבחרה ועדה בעלת רוב איסלאמי, אך החילונים פרשו ממנה במחאה, היות שכמיעוט הם חששו כי לא יוכלו להשפיע על נוסח החוקה. מצד שני, הרוב הפרלמנטרי האיסלאמי אינו מוכן לוותר בנקודה קריטית זו, שכן שינוי שלטוני לכיוון האיסלאמי הוא משאת נפשם של רוב המצרים שנתנו את קולם לאחים ולסלפים.

חגי התייחס בחומרה רבה להתנהגות "האחים המוסלמים" ולאופן שבו הם ניסו לכפות רוב איסלאמי בוועדת ניסוח החוקה. במרץ 2012 הוא כתב:

"כל עוד לא יימנע מהאיסלאמיסטים לנסח בעצמם את החוקה החדשה של מצרים, תהיה החוקה המצרית מלאה ברעיונותיהם שאין להם כל קשר עם התקופה, הקידמה, ההתפתחות, המדע והמודרנה. הנשים והקופטים יהיו הקורבן הראשון, ועתידה של מצרים יהיה תלוי בתגובתם של נאמני החירות, זכויות האישה והאזרח, והזכויות השוות לאלו שאינם מוסלמים (בעיקר קופטים). אלה יכולים לעורר מהפכה חדשה, העשויה להכשיל את ניסיונם של כמה בעלי הזרוע (האיסלאמיסטים) לגרור את מצרים אל חשכת ימי הביניים."

את יחסם לקופטים הראו כמה נציגים איסלאמיסטים בפרלמנט לאחר פטירת המנהיג הרוחני של המיעוט הקופטי, שנודה השלישי. הפרלמנט הקדיש דקה של עמידה לזכר שנודה, והם לא עמדו בה. חגי כתב על האירוע:

"סירובם של כמה מחברי הפרלמנט המצרי הנוכחי לעמוד לזכר החלל של מצרים, האיש הדגול, שנודה השלישי, היה בושה תרבותית, מוסרית ואנושית של היצורים הפשוטים ההם, שעמדתם זו עוררה לעג ובוז מכל אנשי התרבות על פני כדור הארץ. איך מגיע אדם אל המדרגה הנמוכה הזו של היעדר אנושיות?"

בדצמבר 2011, לאחר שהתבררו תוצאות הבחירות לפרלמנט, עלו מיד שאלות הקשורות לחקיקה בעלת גוון דתי-איסלאמי. אחד מראשי "האחים המוסלמים" הכריז: "יש להסתיר את האישה, כי היא מעוררת את הפרא הזכר המסתתר במעמקי נפשי."

אמירה זו אמורה היתה לבחון את תגובת הציבור לרעיון התחיקה בנושאי לבוש. חגי אומר בתגובה:

"אחד הדברים המוזרים בחברה שלנו, הרובצת במעמקי בור הפיגור, הוא שאיננו שומעים קולות האומרים להיגיון הזה: 'ולמה לא יבוא הפתרון באמצעות חינוך, שלך ושל אותו פרא זכר המסתתר בתוכך?'"

חגי מתייחס מדי פעם גם למשטרים ערבים דיקטטוריים, הזוכים לגיבוי תמידי מ"אלקודס אלערבי", היומון הערבי היוצא לאור בלונדון ללא פרסומות, כלומר בתמיכתם של ראשי המדינות שהוא מגבה. עורך העיתון, עבד אלבארי עטוואן, הוא פליט פלסטיני מהיר מחשבה וחד לשון, אשר כותב שורות אלו "זכה" לתענוג המפוקפק להתמודד מולו בתקשורת הערבית בכמה הזדמנויות. בנובמבר 2011 התייחס חגי לעטוואן בדברים בוטים: "העיתונאי הפלסטיני עבד אלבארי עטוואן, המקדש את קדאפי, סדאם חוסיין ו'השייח'' אוסאמה בן-לאדן, אינו מייצג רק את עצמו; הוא ממצה באופן מלא וכולל בלבול שהתפתח במהלך ארבעים השנים האחרונות, שנולד במחשבתם של האיסלאמיסטים והלאומיים המזויפים הערביים, וזנבותיהם המשטרים דוגמת אלה של סדאם חוסיין ומועמר אלקדאפי. הבנת הבלבול הזה קשה לכל מי ששכלו עוצב בצילה של תרבות אנושית והוא משתייך לתנועת הציוויליזציה, התרבות והקדמה האנושית. אינני חושב כי יש מרכז מחקר אחד בעולם היכול להבין את הבלבול הזה."

ישראל – גישה רעננה וחריגה

חגי מבין היטב את הנזקים שהסבה לעולם הערבי התמקדות שליטיו בבעייה הישראלית, שכן ישראל, בעצם קיומה, סיפקה לשליטים אלה תירוץ להזניח את מדינותיהם ולדכא את זכויות אזרחיהם. הוא כתב לפני כמה שנים:

"הכרחי שידעו עמי המדינות הגובלות בישראל – לבנון, סוריה, ירדן, פלסטין ומצרים – שסיום הסכסוך הערבי-ישראלי הוא הדרך היחידה לשים קץ לטרגדיות רבות אחרות בחייהם, והתחלה יחידה לסיכוי צמיחה של הדמוקרטיה, השגשוג הכלכלי, השלום החברתי ואי-הנפילה לידיהם של מתנגדי הידע, הציוויליזציה והתרבות (=האיסלאמיסטים), ובקיצור: להצטרף למסע המודרניזם, הקידמה והמדע... מה שנחוץ היום הוא מישהו שינהיג את דעת הקהל בעולם הערבי אל האמונה כי שלום עם ישראל הוא שאלה של חיים או מוות לאזור הזה. עליו לפתוח את עיני הקהל לראות את הסכנות האורבות לנו אם נלך בעקבות אסכולת 'הדיבור המנופח', אשר עלה למדינות האזור ולעמיו מחיר אדיר והוא עלול לעלות להם מחיר נוסף אם יבחרו ללכת שבי אחרי סיסמאות שכלפי חוץ הן לאומיות או דתיות, אך מהותן היא קריאה אמיתית להישאר בתנור של מאבק שיחסל את המציאות שלנו כולה."

זוהי גישה רעננה וחריגה לומר כי שלום עם ישראל הוא אינטרס ערבי. משמעות אמירה כזו היא כי ישראל אינה חייבת "לשלם" בשטח עבור שלום עם שכניה, שכן הם אמורים לרצות את השלום לא פחות ממנה. אם מנהיגי ישראל יאמצו דפוס חשיבה זה, הם יוכלו לומר לשכנינו: "מה אתם נותנים לישראל תמורת השלום שישראל תיתן לכם?"

זה מחייב שינוי מוחלט בראיית המצב במזרח התיכון מצד ישראל, ועליה יהיה לעמול קשה בארה"ב ובאירופה כדי למכור את הרעיון של טארק חגי בבירות המערב.

פשרה היא סוג של תבוסה והפסד"

להלן מאמר שכותרתו "המנטליות הערבית" שכתב טארק חגי ב-2005. אם זר, ודאי ישראלי, היה כותב מאמר כזה, הוא היה מוקע כגזען וכמשמיץ. לאינטלקטואל ערבי מותר לכתוב דברים אלה, הגם שהוא עלול לעורר כעס מסוים אצל קוראיו.

"במהלך עשר השנים האחרונות כתבתי ספרים ומאמרים רבים על פגמי המנטליות הערבית, שכולם פגמים תרבותיים, כלומר פגמים נרכשים משלושה מקורות עיקריים, שהם: אווירה כללית של עריצות, מערכת חינוך מפגרת ואמצעי תקשורת שיצרה האווירה הכללית העריצה על מנת לשרת את מטרותיה. חלק מהפגמים הבולטים של המנטליות הערבית המודרנית הם:

מרחב מצומצם של סובלנות רעיונית.

סבירות נמוכה לפלורליזם רעיוני.

קבלת האחר באופן מצומצם.

אצלנו לא מסכימים לקבל ביקורת, ונדיר שמישהו עורך ביקורת עצמית.

עמדות נובעות מבסיס שבטי או דתי במקום שינבעו מרעיונות שונים.

מקננת בנו תחושה פנימית של אי-שוויון מול האחרים בתוצאות ובפירות, המתבטאת בתחושת כבוד עזה ומוגזמת. אלא שזה "כבוד של מילים" יותר משהוא "כבוד של הישגים".

אנו נוטים להגזמה בהתפארות עצמית תוך שאנו נותנים למורשת העבר משקל רב משהיה לה במציאות.

נפוצה אצלנו תרבות של דיבור מוגזם המחפה על מחסור משווע בתוצאות מעשיות. לפעמים תרבות זו גורמת לכך שדברי האדם חשובים יותר ממעשיו.

אנו נגועים בהתייחסות מצומצמת לאובייקט ונטייה לפרסונליזציה.

מפעמים בנו געגועים חולניים אל העבר ורצון להגר אליו.

תרבות הפשרה אינה מוכרת אצלנו, אין כבוד כלפיה שכן אנו מרגישים שהיא סוג של תבוסה והפסד.

אנו אמונים על אי-מתן כבוד לאישה.

אנו שבויים של דפוסים מחשבתיים וסטראוטיפים.

נפוצה אצלנו באופן מוגזם האמונה כי מאחורי כל דבר עומדת מזימה וכי הערבים הם תמיד קורבנותיהם של מזימות האחרים.

לא ברור לנו האופי והמהות של הזהות הלאומית – האם אנו ערבים או מוסלמים, אסייתים, אפריקנים או בני תרבות הים התיכון?

נפוץ אצלנו קשר בין האזרח והשליט המבוסס על הגזמה והענקת ממד של קדושה באופן חיצוני, עם נטייה גורפת לפאר אנשים.

נפוצים אצלנו מקרים רבים של אנשים המכירים מעט מאוד את העולם, את מגמותיו ואת מאזני הכוחות האמיתיים בו.

יש אצלנו תחושה מצומצמת שהאדם הוא בעל ערך. לכן הקשרים אצל רובנו הם קשרים שבטיים, משפחתיים, מנהגיים או לאומיים. האנושיות אינה נחשבת אצלנו המכנה המשותף הבולט והחזק ביותר.

נפוצה אצלנו מנטליות של קנאות ברמות שונות של חומרה, הנובעת ממספר מרכיבים ובראשם המנטליות השבטית הערבית.

היות שהמנטליות הערבית אינה זוכה לכמויות מספיקות של חירות והשתתפות, יש אדישות כלפי החירות ומנגנוניה.

כל מומחה לענייני המזרח התיכון יכול להוסיף עוד כהנה וכהנה פגמים, שכולם נרכשים, ולכן ניתנים לשינוי. הם נמצאים ברמות שונות גם בחברות אחרות, ווגם בהן הם נובעים מאווירה כללית של עריצות, ממערכת חינוך ומאמצעי תקשורת שאינם מתאימים לתקופתנו ושנועדו לשרת את מטרות העריץ.

פגמים אלה יישארו ותוצאותיהם יחמירו, אם לא יחולו שינויים שורשיים במערכות הפוליטיות, שיתנו לפרט מרחב גדול יותר של חירות וירגילו את הציבור ליטול חלק בעיצוב ההווה והעתיד. יש להכניס שינויים גדולים בפילוסופיה של ההוראה, בתוכניות הלימודים ובשיטות ההוראה. לבסוף, יש לשחרר את התקשורת מעולן של הממשלות, כך שזו תהיה חופשייה פוליטית וכלכלית. כך תובטח לה חירות רעיונית, תרבותית וציבורית.

על איש מיוחד כטארק חגי יש לומר: ירבו כמותו בישמעאל...

מתוך מגזין "מראה" 197. המאמר התפרסם גם ב"מקור ראשון"

 * * *

יבין כץ: המצבה לנשיא חיים ויצמן

בגיליון מס' 741 של המכתב הלילי מביא העורך את סיפורו של הגמל המעופף, כפי שהביאו יגאל אל-חנני, בנו של יוצר הפסל אריה אל-חנני. יגאל אל-חנני מתייחס בחיוך מלגלג לאגדה לפיה קבע אביו את סמל יריד המזרח כתגובה לטענתם של זקני יפו לפיה יתקיים יריד המזרח כאשר גמלים יחלו להתעופף.

אל-חנני הבן ממשיך ומספר על ועדה שהוקמה כדי לתכנן את מצבת קברו של הנשיא הראשון חיים ויצמן, וזו כנראה אגדה נוספת שקשורה במונומנטים בארץ-ישראל.

בני הזוג ויצמן שכלו את בנם מיכאל במלחמת העולם השנייה. מיכאל הטייס הופל לים ומקום קבורתו לא נודע. שמו הונצח על מצבת הזיכרון לחללי חיל האוויר הבריטי באנגליה. בני הזוג ויצמן ביקשו להקים על קברם מצבה שתדמה לאבן הזיכרון עליה מונצח בנם.

לא קל היה לקבל את הסכמת נציבות קברות המלחמה של חבר העמים הבריטי לכך שאלמנט שעוצב בשבילה ישמש להנצחת מי שאינם נחשבים לחללי מלחמה.

תכתובת מסועפת התנהלה בין מכון ויצמן לנציבות הנ"ל בנושא זה, בסופו של דבר עוצבה המצבה כך שהיא מזכירה את אבן הזיכרון של קברות המלחמה של חבר העמים, שעוצבה על-ידי האדריכל לויטנס לאחר מלחמת העולם הראשונה. מכאן שייתכן כי ועדה טיפלה בנושא הקמת אתר הקבורה של הנשיא הראשון אך עיצוב המצבה הותאם לרצונם של בני הזוג ויצמן.

 * * *

מלכה נתנזון

מַחלָקָה פְּתוּחָה

מחזור שירים

א. אֲסִירָה בְּתוֹךְ גּוּפָהּ

סִגָּל מְאַשְׁפֶּזֶת עַצְמָהּ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ

רַגְלֵי הַקֶּשֶׁת שֶׁלָּהּ מְקַפְּצוֹת כְּדַלְגִּיּוֹת

לִצְלִילֵי טֵיְפּ זוֹל תָּלוּי עַל זְרוֹעָהּ

וְהַצְּמִידִים שֶׁלְּפִרְקֵי רַגְלֶיהָ

מְבַכִּים אֶת  הָאֹנֶס הָרִאשׁוֹן

                  וְאֶת הָאֹנֶס הַשֵּׁנִי

ב. מִתּוֹךְ גְּרוֹנָהּ

גֵּוָהּ עוֹטֵף גּוּף בְּתוֹךְ גּוּף רֹאשָׁהּ בֵּין מֶלְחֲצֵי בִּרְכֶּיהָ

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מְמוֹלְלוֹת אֶת הַנִּמּוּל הַמִּתְרוֹצֵץ,

הַמַּגֶּבֶת הַלְּבָנָה עַל סִרְפַּד עוֹרָהּ.

הִיא רוֹקַעַת בְּרַגְלֶיהָ – שָׂפָה  בִּלְתִּי קְצוּבָה

וְקוֹל שָׁבוּר.

שֶׁקֶט פִּתְאוֹמִי

מִשְׁפַּחַת חֲתוּלִים

פּוֹצַעַת אֶת הַחֹשֶׁךְ

מִתּוֹךְ גְּרוֹנָהּ.

ג. בַּעֲבוּר אַהֲבָה

שַׁרְלוֹטָה מְפַזֶּרֶת אֶת עַצְמָהּ לְכָל הַסִּמְטָאוֹת

וּמְעַגֶּלֶת אוֹתִיּוֹת רֹאשׁ לְזָנָב וְזָנָב לְרֹאשׁ

שׂוֹרֶטֶת בַּקִּיר גֻּלְגּוֹלוֹת בְּצֶבַע פֶּחָם

"אִם יֵשׁ זִיּוּן – אַתָּה קַיָּם"

זֹאת הַמִּשְׁנָה שֶׁלָּהּ כְּשֶׁהִיא מַטְבִּיעָה עַצְמָהּ בַּכֻּרְסָה הַיְּרֻקָּה,

אַחַר כָּךְ הִיא תּוֹחֶבֶת מַנְעוּלִים בֵּין שִׁנֶּיהָ

וְצוֹלֶבֶת עַצְמָהּ עַל כָּתְלֵי זְכוּכִית קָשָׁה.

ד. שָׂרָה מְנַסָּה לִלְכֹּד

עַל גְּדוֹת עֵינֶיהָ מָסַךְ עֲרָפֶל

לִלְכֹּד חוּט אוֹר חִוֵּר בְּגַפְרוּרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ

בְּצִפָּרְנֵי הַדָּם שֶׁלָּהּ,

אוֹמְרִים הָיְתָה יָפָה, כְּמוֹ לוֹלָה שֶׁל הַמַּלָּחִים

"לוֹלָה לוֹלָה מְחַכָּה, מְחַכָּה לְאַהֲבָה"

עַכְשָׁו פִּשְׁתָּן דָּהוּי מְפָאֵר אֶת רֹאשָׁהּ,

סְגֻלָּה בְּדוּקָה מוּל רוּחַ רַע

וְצַוָּארָהּ רָפוּי מֵעַל טַוָּסֵי גֵּוָהּ.

רַק בַּטִּפּוּל הַקְּבוּצָתִי הִיא מְפֵרָה אֶת הַדְּמָמָה

וּבִשְׁנָתָהּ יֶלֶד מְכֻנָּס בְּחֵיק הַמְּנוּסָה

וְהָהָר צוֹחֵק.

ה. לִיסָה

לִיסָה צוֹפָה בְּיָם הַמָּוֶת שֶׁלָּהּ

שָׁם הִיא מוֹלֶכֶת יְחִידָה בֵּין הַכְּתָלִים הַלְּבָנִים

מְפַתָּה אֶת הָעוֹרֵב בִּמְנוּסָה וְאֶת אַבָּא שֶׁלָּהּ

"אִמָּא שֶׁלִּי בַּת זוֹנָה / אַפְ'פַּם לֹא מְחַבֶּקֶת /

לֹא סוֹבֶלֶת קִרְבָה" 

ו. תֵּלֵד אֶת עַצְמָהּ מֵחָדָשׁ

הִיא אוֹסֶפֶת אֲהָבוֹת מִזְדַּמְּנוֹת נֶגֶד עַכָּבִישׁ שָׁחֹר זוֹחֵל עַל חָזָהּ

וּמַה כְּבָר אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת נֶגֶד עַכָּבִישׁ שָׁחֹר זוֹחֵל עַל חָזֶה.

הִיא תָּלֹק אֶת דָּמָהּ

תֶּאֱסֹף עַצְמָהּ

וְתָקִיא

וְאוּלַי תֵּלֵד אֶת עַצְמָהּ מֵחָדָשׁ

בַּוָּלָד

שֶׁבְּרַחְמָהּ

ז. לֹא נִטְמַעַת

תִּפְרַחַת זְהֻבָּה נֶחְבֶּטֶת

בִּגְדָמִים זָבִים

רוּחַ רַב טוֹרֵף –

              בִּמְחוֹל מִלְחָמָה אַפְרִיקָנִי.

עַל עַמּוּדֵי חַשְׁמַל –

                הָעוֹרְבִים

וּבֵין הָעֲנָפִים –

כִּבְדַת פֶּה, לֹא נִטְמַעַת, צִפּוֹר מְכַנֶּסֶת רֹאשׁ

מְחַפֶּשֶׂת מִסְתּוֹר

שְׁנוֹתֶיהָ לֹא הִבְשִׁילוּ אוּלַי

לָבוֹא בֵּין הָעוֹרְבִים

בַּתָּוֶךְ –

            הַבְּרוֹשִׁים

חִלּוּפֵי הָעִתִּים אֵינָם פּוֹגְעִים בָּהֶם, כַּרְסָמֵי הַזְּמַן לֹא נוֹגְסִים בִּבְשָׂרָם.

בְּתוֹכָם רוֹחֲשִׁים

הַדּוֹרְסִים.

ח. אֶנְדִימְיוֹן*

מִפְּנֵי זִקְנַת הַגּוּף אָסַרְתָּ עַצְמְךָ אֶל חֲרִיקַת מִטַּת הַבַּרְזֶל

וּשְׂמִיכַת צֶמֶר אֲפֹרָה הָיְתָה לִמְעָרָה בְּצֶלַע הַר

תְּנוּמַת נֶצַח בִּמְאוּרַת נַפְשְׁךָ

לוּ אַךְ אֵיבָר אֶחָד חַף מִקִּפָּאוֹן לְהָפִיחַ בּוֹ רוּחַ, לָסוּךְ

בְּשֶׁמֶן-אַשְׁלָיָה – עִוְרוֹן-הַדַּעַת

מַתְּנַת פְּרֵדָה מִתֵּבַת פַּנְדּוֹרָה

וְגַם אִם פִּכָּחוֹן –

לֹא אוֹחַ עִוֵּר מְנַקֵּר קְרָבַיִם

וְשׁוּב הָיִיתָ אִישׁ יְפֵה מַרְאֶה פּוֹרֵט עַל מֵיתְרֵי נֵבֶל-אֲהָבַתְךָ

וְהַוְּיוֹלָה

וְהַכִּנּוֹר

וְקוֹל טֶנוֹר לִירִי שֶׁלְּךָ

וְאִמְּךָ – קְטַנָּה מֵהָכִיל אוֹתְךָ רֹן.

* בתקופת שלטונו של קרונוס יצרו האלים את בני האדם הראשונים, "בני דור הזהב" אשר חיו בלי צבע וזיקנה. אנדימיון היפהפה, שנא את הזיקנה ורצה לעצור את הזמן. במערה שבצלע הר לטמוס, שקע בתנומת נצח מנשיקות פיה של סלנה, אלת הלבנה שהתאהבה בו, ובכך שמר על נעוריו לעד. פנדורה פתחה את מכסה הכד שבידה, והביאה לקץ חייו הטובים והמוגנים של האדם, אבל בכד זה נצפנה גם התקווה בדמות העיוורון המבורך לחיזוי יום מותו, אותו העניק פרומתאוס לאדם.  

ט. טָמֵא

בַּלֵּילוֹת שֵׁדִים שׁוֹתְלִים תּוֹלָעִים לְגוּפוֹ

מַשְׁלִיכִים בְּהֵמוֹת שְׁחוּטוֹת עַל סַף דַּלְתּוֹ

וְהַדָּם אוֹמֵר "טָמֵא, טָמֵא, טָמֵא"

 * * *

אוריה באר

8 במאי 1945

משהו מצער קורה לנו בשנים האחרונות. משום מה איננו זוכרים אירועים היסטוריים חשובים. משום מה הם נשמטים מאיתנו, איננו מקדישים להם תשומת לב והם כאילו לא היו, וחבל.

אחד מאלה התרחש לפני ימים אחדים בלבד, והוא מלאת שישים ושבע שנים לניצחון ההיסטורי הגדול על הנאציזם ועל גרמניה ותחילת עידן חדש בהיסטוריה – ללא גזענות, ללא רדיפת יהודים, ללא סכנה מתמדת לעולם החופשי ממשטר מטורף של היטלר ומרעיו.

אציין כי אני הקטן מעריך ומכבד תאריך זה, יותר מאשר את יום הקמת המדינה, שנחוג אצלנו ברוב טקס. מה גם, שללא הניצחון הגדול על הנאציזם, ספק אם מדינת ישראל היתה קיימת היום.

להמחשת הדברים, אספר סיפור מימי ילדותי. הייתי אז ילד קטן, תלמיד בבית הספר לדוגמא בצפון תל אביב. חזרתי בצהרי היום מבית הספר, כאשר לפתע שמעתי רעש של אופנוע מתקרב ולא חלפו שניות, ועל דלת דירתנו התדפק דוד שמחה, שהיה אז כבן עשרים וחמש, ולאחר לימודיו בהנדסה בטכניון, וקרא מלוא ריאותיו לאימי:

"ציפורה, המלחמה הסתיימה. היטלר מת. הגרמנים נכנעו. יש מכתב שהגיע מצרפת ממרים ומשה אחינו. כן, הם בחיים. הם ניצלו, גם כל האחרים ניצלו. המכתב בידי אבינו שלמה. בואי מהר. הוא רוצה שכולנו נקרא אותו ביחד."

הימים היו לפני האינטרנט, ואפילו לפני ימי הטלפון. רצית את חברך או קרובך, היה עליך לכתוב אליו, או לבוא ישירות לביתו. כך נהג דוד שמחה "במצוות הסב שלמה".

אימא הלבישה אותי בחופזה בגדי חג, והיא עצמה לבשה את שמלתה היפה ביותר. וכך יצאנו לכוון ביתו של הדוד שלמה, ששכן אז ברחוב ברנר, בצל עץ תות ענק בן מאה שנים לפחות.

רחוב בן יהודה של אותם ימים, שהיה בדרך כלל שקט, וחלקו מוקף בגבעות חול גדולות, המה מאדם. מאות, אם לא אלפי אנשים, ובידיהם דגלים של כחול לבן ומגן דוד, דגלי בריטניה ארצות הברית וברית המועצות, נישאו בידיהם של הורים וילדיהם, שצעקו וצרחו וצעקו "הורה", "היטלר מת", "המלחמה נגמרה", "ניצחנו את הנאצים" ועוד קריאות מקריאות שונות. חיילים בריטיים במדיהם, שצעדו ברחוב, זכו למטר חיבוקים ונשיקות. בכל פינה תחבו לידיך דגלונים מנייר ובד. פני הכול היו מועדות לעבר כיכר מגן דוד, במקום שבו נוהגת מירי אלוני לשיר כיום. שם עמדו מנהיגי הישוב של אותם ימים לשאת דברים.

אבל שנינו צעדנו לעבר ביתו של סבא, שכן שם חיכה לנו המכתב הנכסף.

ואכן, כשהגענו לאחר צעדה ארוכה לביתו של סבא, קיבל אותנו הלה בחיבוקים ובנשיקות. סבתא יוכבד כבר לא היתה בחיים; היא נפטרה חודשים אחדים לפני כן. אך כל היתר, לרבות הדודה אהובה, אחותה של אימא, ודודה אסתר, אף היא אחותה, אימא ואני, ואפילו בן דודי אבינועם, בנה של אהובה – ישבנו ליד השולחן הצר, וציפינו לקריאה של המכתב הארוך.

ואכן, סיפורו של הדוד משה היה מרתק. במשך כשנתיים עברו הוא ואשתו רוז ובתם ביאטריס, הלא היא בתיה, מעיר לעיר ומכפר לכפר, בבריחה מתמדת מפני הנאצים ועוזריהם אנשי וישי. לבסוף, ותמורת סכום הגון, החביא אותם איכר צרפתי בכפר נידח בנורמנדי. הם שהו כשנתיים במרתף מתחת לאדמה, בחשש מתמיד שמישהו מאנשי הכפר ילשין ויסגיר אותם. בנם ארנולד, בן דודי, שהיה אז כבן שבע עשרה, חמק אף הוא מכפר לכפר לכפר ומעיירה לעיירה, כשהוא מסרב בתוקף לבוא ולעבוד בשירות הגרמנים בבניית החומה האטלנטית. הוא שהה שמונה חדשים בעליית גג של כומר צרפתי, שיחד עם אימו החביא אותו. לימים זכה אותו כומר בטקס מרגש לתואר "חסיד אומות עולם". אחר כך הצטרף ארנולד לרסיסטנס, הפך לקצין קשר. והשתתף בכיבוש לימוז' והעיר פאריז.

הדודה מרים ובעלה יהושע גורשו לאחר כיבוש צרפת לדראנסי, ומשם היו אמורים להישלח לאושוויץ. אלא שמיד לאחר הגיעם לדראנסי, הציגו השניים את הדרכונים הארצישראליים שבידיהם.

"אנחנו נתינים בריטים," הטיח דוד יהושע, בעלה של מרים, בפני הקצין הנאצי. "אסור לך לגעת בנו."

הדברים פעלו כבמטה קסם. הנאצים ושולחיהם היססו אם לשלוח את בני הזוג לאושוויץ, והם נותרו בדראנסי, עד ששוחררה עם הכיבוש של פאריז.

עיניו של סבא שלמה הזילו דמעות.

"זה היום המאושר בחיי," חזר ואמר פעמים רבות ושפתיו מלמלו תפילת הודייה.

רק בשעת ערב מאוחרת, ורק לאחר שהמכתב ספוג הדמעות נקרא שוב ושוב על ידי כל הנוכחים, נפרדנו מסבא הגלמוד, בשל פטירת סבתא, וחזרנו לבתינו. ושוב היו דגלים ולפידים וצעקות "היטלר מת, יימח שמו!" וכן טפיחות על הגב מכל עבר של אנשים שלא היכרנו כלל.

בבית חיכה לנו כבר אבא. הוא שמע בפנים נפולות את דברינו.

"ולי יש חדשות עצובות," בישר בצער. "שתי אחיותיי וכל בני משפחותיהן, לרבות הילדים והבעלים – נרצחו על ידי אוקראינים משתפי פעולה, לאחר שעזבו את היער, ולאחר ששהו שנתיים עם הפרטיזנים ביערות ורצו לחזור לעיירת מולדתם. רק הבת מלה, שנסעה ברכבת לסיביר, ניצלה."

קולו רעד.

כך עבר עלינו יום 8 במאי 1945. בשמחה מהולה בעצב כבד. כך נחרת יום זה בזיכרוני ולא מש הימנו גם לאחר שנות יובל.

 * * *

אהוד בן עזר: בגדה בגדד ביהודיהָ ותיפול

מאמר מתוך היומן, נכתב בתל אביב,  בימי מלחמת המפרץ הראשונה, ינואר 1991, ופורסם בעיתון "דבר" ביום חמישי, 24.1.91.

השעה 2.00 אחר חצות. אני מביא כאן את המאמר שכתבתי שלשום לעיתון "דבר", ואמור להתפרסם הבוקר, יום רביעי, 23.1.91.

כבר אירעה לא פעם בהיסטוריה של מדינות, שבהן התגורר ציבור גדול של יהודים – תופעה של שקיעת מעמדה של המדינה לאחר גירושם. מי יודע אם גורלה של ספרד הנוצרית לא היה אחר, אלמלא גירשה מקירבה את יהודיה. גרמניה, לאחר עליית הנאצים, הצליחה אמנם לכבוש בכוחה את מרבית אירופה עד אשר הודברה, אך דומה כי מעודה לא שבה גרמניה לאותו מעמד בתרבות העולמית כפי שהיה לה בתקופה, הפרובלמאטית מאוד, שבה מילאו היהודים תפקיד מכריע בתרבותה, בכלכלתה ובעולם המדע שלה. כך, למשל, גירוש המדענים היהודים מגרמניה לארה"ב הביא לייצור פצצות האטום הראשונות בידי האמריקאים, וגרמניה לא הצליחה להגיע לכך.

היינריך בל, בספרו המצויין "תמונה קבוצתית עם גברת", תיאר עולם גרמני בן ימינו שבו חסרה הנוכחות המפרה של הזר יהודי, ובמקומו יש תחליף עלוב – שבוי רוסי ואחר-כך פועל תורכי. אמנם התאוששה גרמניה מבחינה כלכלית, ולאחרונה גם מדינית, אך מי יודע אם תחזור בה אי-פעם אותה תקופת פריחה, קצרה-יחסית וטראגית-בסופה, כאשר היהודים היו חלק ממנה, ויצרו בשפתה ובתרבותה.

מהי פולניה כיום, ללא יהודיה? ארץ אומללה, שנותרה בה שנאת יהודים מבלי יהודים, ואשר כניראה גם היא תתקשה להגיע לתקופות של פריחה תרבותית וכלכלית, כאלו שידעה כאשר היהודים היו חלק חשוב ממנה.

רוסיה התייצבה במשך שנים באורח חד-משמעי לצד הערבים; ולאחר מלחמת אוקטובר 1973 לא הותירה כמעט ברירה לאזרחיה היהודים: גם מי מהם שלא ראה עצמו ציוני, או מהגר-בכוח לארץ אחרת, אלא ביקש לחיות ולתרום מכישרונו למולדתו – מצא עצמו חשוד על אי-נאמנות לה, ומורחק מעמדות השפעה ומקידום בכל תחום, בייחוד במדע; לכן הפך על כורחו ליהודי-לאומי ולעריק-סובייטי. בריה"מ, המאבדת כיום את יהודיה במספרים הולכים וגדלים, היא ממלכה שוקעת, ושקיעתה אולי החלה באותה נקודה שבה החלה למעשה לגרשם ממנה וויתרה על תרומתם לה, על הכישרון היוצר שלהם.

ברומאן של סולז'ניצין "במדור הראשון", המתרחש בימי סטאלין האחרונים, ישנה סצינה מאלפת: ויכוח בין נרז'ין, בן-דמותו של הסופר, לבין ידידו היהודי ליב רובין, שניהם מצויים בבית-הסוהר למדענים בפרבר מוסקבאי. רובין עודנו מאמין בקומוניזם, כדרך שתביא לגאולתה של רוסיה, וטוען שהאידיאולוגיה והשיטה הצודקות הללו נפלו לידי באנדיטים, שסילפו אותן. נרז'ין מרחיק ראות: הרעיון האינטרנאציונאלי והקוסמופוליטי של הקומוניזם זר, לדעתו, לרוח הרוסית הלאומית, הפראבוסלאבית, לכן הוא פסול-מיסודו, ולכן אין עתיד ליהודים ברוסיה האמיתית, המושתתת על לאומיות ודת בלבד.

ספרו המרתק של סמי מיכאל "חופן של ערפל", והסיפורים בעלי העוצמה של שמעון בלס בקובץ "בעיר התחתית" – מתארים דילמה יהודית דומה, הפעם בבגדד. גלות יהודית זו, העתיקה והמושרשת ביותר בתולדות עמנו, חיתה דורות על גבי דורות במישטר של הפרדה, של כל עדה ועדה לבדד תשכון. לאחר קץ הקיסרות העות'מנית חלה בקרב יהודי עיראק פריצה הדומה לזו שעברה למשל על יהודי גרמניה בתקופת האמנציפציה וההשכלה, או על הקומוניסטים היהודים ברוסיה הסובייטית: היהודים נעשו חלק פעיל, תוסס, בהקמתה ובהפרייתה של חברה חדשה, בה הם לוקחים מעתה חלק כשווי-זכויות.

יהודי בגדד, בתקופה שבין תום מלחמת העולם הראשונה לבין הקמתה של מדינת ישראל, עמדו במרכז תחומים חשובים להתפתחות עיראק המודרנית; לא רק במקצועות החופשיים והכלכליים הרגילים ליהודים, אלא גם כלוקחים חלק בעיצוב תרבותה המודרנית ובמרד הפוליטי העומד לחול בה; מעמד חשוב היה להם במפלגה הקומוניסטית העיראקית, ובייסודה, (והוא הושכח מתולדות עיראק, מסיבות שלא קשה לשערן). היה לחלק מצעיריהם חלום, דומה לזה של ליב רובין לגבי רוסיה – על עיראק כמדינה חילונית קומוניסטית, המעניקה זכויות שוות לערבים, לנוצרים וליהודים.

בשום מדינה ערבית בעידן המודרני לא היו יהודים שלובים כל-כך בתרבות ובספרות הערבית, כמו בעיראק. אך המציאות הוכיחה להם שאין הדבר יכול להתקיים ולהתפתח. בגדד, הן הריאקציונית, המלוכנית, והן הקומוניסטית-המהפכנית – לא רצתה ביהודיה, ויהיו זקנים-שמרנים או צעירים-מורדים – ולא הכירה בהם כשותפים שווי-זכויות. לגיבורי בלס ומיכאל התברר שמקומם היחיד הוא כציונים, בישראל. כך גלתה מארצה העדה היהודית המיוחסת והעתיקה ביותר, זאת לאחר כשלושים שנות אמנציפציה בלבד, ורובה עלה לישראל והגיע בו להישגים רבים יותר אולי משל בני כל גולה יהודית אחרת שבאו אלינו מארץ ערבית.

במשך השנים בגדד, כברלין וכמוסקבה בשעתן – נעשתה חזקה מאוד מבחינה צבאית, במקביל לדחיקת או לזריקת היהודים ממנה, או לאחר מכן. אבל אולי לא מקרה הוא שדווקא המדינה הדמוקרטית, שאליה היגרו מיליוני יהודים ממזרח-אירופה, והם חיים בה באמנציפציה מלאה, ארה"ב – היא בעלת העוצמה המדבירה כיום, מתוך עליונות טכנולוגית, את בגדד שבגדה ביהודיה. כך הדבירו בשעתן בנות-הברית, ואמריקה בראשן, את גרמניה במלחמת העולם השנייה. כך קנתה ארה"ב את ההגמוניה על פני מוסקבה, בימינו.

ומה היה קורה אלמלא בגדה בגדד ביהודיה? אכן, האשימו את ישראל שנקטה פרובוקאציות לשם עידוד בריחת היהודים מעיראק. אך נשווה בנפשנו מה היה מצבם של יהודיה כיום, אילו נשארו בה אז, ולא כאזרחים שווי-זכויות במדינה חילונית דמוקרטית, כפי שחלמו לשווא סמי מיכאל ושמעון בלס בנעוריהם – אלא מה שסביר יותר, כבני-ערובה...

 * * *

מוזיאון ארץ ישראל תל אביב

בשיתוף עם

עמותת מורשת עטרות

מתכבד להזמינכם לפתיחת תערוכה

עטרות מושב ראשון בהרי יהודה

צילום וזיכרון 1919-1948

אוצרת: כנרת פלטי

במעמד מר שמעון סוסן

ראש המועצה האזורית חבל מודיעין

יום שני 14.5.2012 בשעה 17.00

רחוב חיים לבנון 2

חניה בחניון המוזיאון בתשלום

תושבים ,חברים ועובדי הציבור מוזמנים

ראו גם כתבה ב-YNET מתאריך 4.5.2012

"מחזירים עטרה ליושנה

המושב שחרב ושב"

 * * *

אלי מייזליש

הטייסת המריאה בחצות

תסריט

דקה לחצות. המנועים של 24 מטוסי טייסת 334 של מטוסי קרב-הפצצה רעמו על המסלול וליד ההאנגרים המקושתים. אלה מטוסי הטייסת הראשונה מבין שש שהמריאה בזו אחר זו משדות התעופה לכיוון מזרח.

144 מטוסי אף-15 ואף-16 חצו תוך כמה דקות את גבול ישראל וכמה ארצות שכנות והדממה נותרה כפי שהיתה. רק זמזום המנועים בשמיים הטריד מטס להקת חסידות שנעה מצפון לדרום בואכה עמק החולה. היתה זו להקה חסרת מנוח שהוטרדה בידי ינשופי הרי אררט. ואז השתררה שוב הדממה.

אותה שעה בדיוק, דקה לחצות, בגובה של 30 אלף רגל, החלו מל"טים ישראלים מסוג 'ונקובר 109' לפזר מעל שמי איראן בלונים מתפוצצים של שלג מתכתי שכיסה את מחצית שטח איראן עד קו האורך 55 שבין קרמן במזרח לשירז במערב. כל טילי הנ"מ וכל מטוסי היירוט יעופו מזרחה אל עבר אפגניסטן ופקסיטן כל הלילה.

בחלון הזכוכית של חדר הבקרה בפלמחים, הבהבו נורות צבעונית על התקדמות המטוסים. הכבדים יותר, שנשאו מאות טונות של פצצות, המריאו ראשונים בספיד שעולה רק במעט על מאך 1 וכל רבע שעה המריאה טייסת נוספת, מהירה יותר וכבדה לא פחות. היו אלה מטוסי-על שנוספו באחרונה לחיל האוויר, והטיסו אותה טייסים בעלי דרגות מסגן אלוף ומעלה.

גלי הים היו עדים יחידים לצלליות הכהות על פני האופק האפור. חמישה מטר בסך הכול הפרידו בין הגלים לפצצות שמתחת לכנפיים. המפקד על טייסת ראש החץ היה עדיין מאחור. מטוסיו היו מהירים ממפציצי הטייסת הראשונה. היא תחלוף מעליה בעוד שעה קלה והיא תיתן את האות לקונצרט האש.

במוצב התת קרקעי של טייסת הטילים 'מחץ 11', נצמדו טכנאי המחשבים למקלדות ובהינתן האות בידי תת-אלוף שמשי, נדלקו באחת כל הנורות האדומות שעל לוחות הבקרה. סוללת טילים מכווני לייזר התעופפו באחת מתוך המעטפת ונורו אל החלל בכיוון מזרח. על לוח הבקרה הענק הותוו סימני חץ זעירים: המטרה איראן. הטילים עקפו את המטוסים באטמוספירה והחלו לצלול ישר אל גבשושי הכיפות של אתרי הגרעין במדבר האיראני. אור זרחני בצבע ירוק מהבהב נדלק כמו בזיקוקי דינור של יום העצמאות. העשן הכחלחל שהיתמר לגובה מאות מטרים סימן את המטרה למפציצים שהחלו לרוקן את המלאי אל קרני הלייזר שהקומנדו הפעיל על הקרקע. מרחוק נראו כמה טילי נ.מ. איראניים מזנקים אל החלל הריק, שם נראו סימני הדמה של ההטעייה. עד אור הבוקר המשיכו האיראנים לירות טילים סתם לשמיים ולכיוון מזרח.

שש הטייסות שרוקנו את מלאי הפצצות, סבו אחורה מערבה לכיוון הבית ,לרמת-דוד, לתל-נוף, לחצור לנבטים ולעוד כמה שדות תעופה.

חלק ניכר ממטוסי הקרב האיראנים הושתקו והוצמדו לקרקע. היו אלה מטוסים מודל מלחמת איראן-עיראק ללא חידושים טכנולוגיים, והפכו למחוסרי עבודה. חיל האוויר לא התאמץ כלל לחסל אותם. הם היו בבחינת פגר מת.

טכנאים עמדו מרותקים בהאנגרים לחמש מיד את המטוסים ששבו מהתקיפה, בעוד הגל השני כבר נמצא הרחק מעבר לגבול. לא עברה שעה מהגל הראשון והגל השני כבר היה ביעף מעל המטרות העשנות וחלקם נעו אל עבר מטרות שטרם נפגעו.

הטלפון הירוק ליד מיטתו של אחמדיניג'אד היה כבר רטוב מזיעה. הידיעות על מטוסים וטילים הפוגעים ללא הרף בעשרות מטרות ברחבי מדינתו שיתקו אותו. לא היו בנמצא פקודות אוטומטיות למקרה של תקיפה ישראלית. היו צריכים לקבל החלטה במטה הכללי של משמרות המהפכה. כולם עדיין ישנו. הוויכוח החל בטלפון.

סוללה ראשונה של  50 טילי 'שיהאב 5' שהיו בטווח תקיפה על ישראל נורו מהבונקרים, אבל חטפו מיד מטח טילים נגד טילים בשמי עיראק. הבקרה במטה הכללי ליד טהרן נותרה המומה.

"מה קורה אצלכם?" שאל הנשיא האיראני.

"הטילים לא פוגעים בישראל," ענה לו הרמטכ"ל, "גם לא נוכל כנראה בכלל להגיע לישראל... הם פגעו בכל הבונקרים שלנו... הם ירו טילים של טונות... פי שישה משלנו... הם הרסו והחריבו את כולם..."

הנשיא טרק את הטלפון, לבש בגדים ויצא במכונית למטה הכללי.

בשעה שש בבוקר נשמע קולו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב"קול ישראל" ובערוצי הטלוויזיה:

"אזרחי ישראל! אמש בחצות יצאו טייסות נבחרות של חיל האוויר במטוסים וטילים ופגעו קשות  במטרות של מתקני גרעין וטילים בכל רחבי איראן. לכל מטוסינו וטייסנו שלום, אבל עדיין המלחמה נמשכת בכל העוז. המטוסים והטילים פוגעים בשעה זו במטרה המרכזית של איראן ולא נשבות עד תום המלאכה. מי שהפחיד את תושבי המדינה, נסלח לו."

הצנזורה אסרה על כל שידורי פרשנות. אבל התחנות הזרות החלו ב-BREAKING NEWS – כבר מחצות ותדהמה אפפה את כל ארצות אירופה ואמריקה. רק שדר אחד של FOX NEWS  האמריקנית גרר עצמו מתל-אביב לקפריסין ושידר חי ללא הרף בעזרת טלפון נייד על שתי צוללות דרומית לקפריסין התוקפות עם טילי שיוט בעלי טווח של 1800 ק"מ כלפי מערב [אולי מזרח? – אב"ע] בגובה רב. שיבולי האש נקלטו במצלמה ששידרה לכל הרשתות במערב, וכשאלה פוענחו במחשב התברר כי אלה טילים נושאי ראש נפץ הרסני שלא ידוע היה עד כה במערב. דובר הממשלה הודיע כי כל עוד נמשכת ההתקפה לא תהיינה הודעות חדשות. בינתיים החלו זורמות ידיעות מכל בירות ארצות  ערב במזה"ת – ובעיקר תחנת אל-ג'זירה, שמתחולל תוהו ובוהו בטהרן ובשאר ערי המחוז שהדי ההפצצות גם שם עמומים.

בעקבות הכאוס ברחובות, הוטל עוצר כללי ברחבי איראן. אפילו הצבא נותר בקסרקטינים נעולים בבחינת אין יוצא ואין בא מחשש הרעלת אורניום.

השדר בקפריסין קיבל ידיעות מיאכטה ליד הצוללות כי שתי ספינות משא מסתוריות פורקות על אסדות עשרות רבות של ריבועים הנראים כמחסני טילים בדומה לחימוש של הפטריוט. היו אלה טילי שיוט נוספים שללא הרף נשלחו אל מטרות מדוייקות בלב איראן שלא פסקה לרגע לחטוף אש ישראלית עזה.

בשעה 8 בבוקר יירט טכנאי מצרי שדר של הנשיא אובמה אל נתניהו: טייסי הצי האמריקני החלו לפעול משעה זו. גשם של טילים מנושאות המטוסים וממשחתות במפרץ הפרסי ובים ההודי, ירד כמו ברד על שאר המטרות שלא נפגעו עדיין מהאש הישראלית.

בשעה 9 טילפנה שרת החוץ קלינטון אל פוטין: "סע לטהרן מיד. ארה"ב וישראל ימשיכו להמטיר אש עד כניעת האיראנים. לא יהיו מטוסים אזרחיים מעל איראן והצי שלנו הטיל מצור על מיצרי הורמוז לספינות שיעדן איראן או ממנה."

בשעה 10 פרסמה לשכת ראש הממשלה הודעת ביניים:

"מזה עשר שעות הולמות טייסות חיל האוויר על מטרות מתקני גרעין באיראן. ישראל מאשרת בשמחה את השתתפות מטוסי הצי של ארה"ב והמפציצים האסטרטגיים שלה, וכל עוד לא יודיע נשיא איראן על הפסקת תוכניות הגרעין, ימשיכו חילות האוויר של ישראל וארה"ב להלום במתקני הגרעין, בבסיסי הטילים ובשדות התעופה ברחבי איראן."

בשעה 12 נחת פוטין ב"מיג 29" בשדה התעופה הצפוני של טבריז. שדה התעופה של טהרן היה אחוז להבות, אבל פוטין נכנס למסוק נשיאותי רוסי וטס ישר לטהרן.

עד לשעות הערב, הספיקו טייסות חיל האוויר להמריא ב-16 יעפים, וכמה נספחים אוויריים מהמערב התעניינו במצב המנועים. נספח אחד הציע חלקי חילוף למטוסי האף-16 במקרה שצה"ל יזדקק. שישה טייסים שהספיקו לטוס ללא הפסקה עשר שעות, פרשו למנוחה, ובמקומם התייצבו טייסי מילואים בכירים אחד מהם בדרגת אלוף.

עוזר לשגריר מערבי שהסתנן בעוצר עד לקרבת אחד מאתרי ההפצצה, דיווח בטלפון הנייד שלו כי לא ראה אפילו מבנה אחד שלא הרוס עד היסוד.

עלטה שררה בטהרן ובכל ערי השדה. במרתפי האייטולות דלקו מנורות נפט ונרות. עוטי גלביות פרסיות לבנות נעו הלוך ושוב מחדר לחדר. אחד האייטולות זעק:

"מה עם נסראללה? מה הוא עושה? האם לא שלחנו לו אלפי טילים?"

איש לא ענה לו. בדמשק, הסתגר הנשיא בשאר והזהיר את מזכירו הצבאי שלא יטרידו אותו עד הודעה חדשה. בערי הבירה באירופה המערבית, דממו המנועים [?] וכולם ציפו לעוד הודעות מישראל או מוושינגטון ואלה צימצמו במידע.

בחצות פרסם דובר הבית הלבן הודעה על הפסקת הפצצות מטוסי הצי וחיל האוויר הישראלי, ואת רשות הדיבור קיבלו עשרות מפציצים ארוכי  הטווח בי-1 ובי-52 – שהטילו ללא הרף פצצות בסיבוב מעגלי אינסופי.

בשעה שש בבוקר שלמחרת יצאו פוטין ואחמדיניג'אד במסוקו לטבריז, ולאחר תדלוק המשיכו לדרום רוסיה.

בשעה 12 בצהריים, 30 שעות לאחר תחילת ההתקפה, פרסם הנשיא מטהרן הודעה ברדיו מוסקבה: "ממשלת טהרן התחייבה בפני נשיא רוסיה כי עד להודעה חדשה מופסקת כל פעילות במתקני גרעין בארצנו."

 * * *

הרצאה באוניברסיטת תל-אביב

אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית

במלאת 50 שנה לפטירתו של ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל,

 ירצה בנו, יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי,

 על דמותו של אביו ועל "ברית הבריונים",

האירגון המחתרתי האנטי-בריטי הראשון,

 שאחימאיר יסד והוביל בשנות השלושים של המאה הקודמת.

ההרצאה תתקיים באוניברסיטת תל-אביב, במרכז צימבליסטה,

 ביום שלישי,  15.5.2012, בשעה 18.00.

 * * *

יוסף דוריאל

כששיגעון הכוח משתק את השכל הישר

כשהמלך רחבעם נשטף בשיגעון הכוח, בהשפעת "הילדים אשר גדלו איתו", ובניגוד לעצת "הזקנים" הצהיר לנציגי העם – "אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" – הוא הביא להתפרקות ממלכת דוד, ובהמשך – לחורבנה. שיגעון הכוח שדבק, כנראה, בראשי מערכת המשפט שלנו עלול להביא לאסון לא פחות חמור בימים אלה.

זה התחיל בהכרזה של שתי מילים בלבד – "הכול שפיט". וחברי הכנסת שלא הבינו את משמעותן הפקידו, למעשה, את סמכותם לקביעת המדיניות הלאומית לידי משפטנים שלא נבחרו על ידם. כך הגענו להכרזה ברוח רחבעם – שעלולה לשלוח חיילי צה"ל לחזור על איוולת החרבת גוש קטיף – ביהודה ושומרון – וליצור קרע הרסני בעם. כל זה בשם "הדמוקרטיה" ו"שלטון החוק" ששיתקו את השכל הישר בו ניתן לפתור את בעיות הבתים שיש הטוענים לבעלות על הקרקע שלהם – בפתרון המקובל בדיני רכוש במדינה. אבל, כשהכנסת השלימה עם העיקרון של "הכול שפיט" – כבר עומדים מולה מי שלא רוצים לוותר על מחזות הפעלת הכוח להריסת בתים וזריקה אלימה של משפחות יהודים מתוכם, למשוש ליבם של שונאי ישראל מבית ומחוץ. 

מזה כעשר שנים חוזר ונכשל הניסיון לשכנע חברי כנסת – מהיו"ר ומטה – לאמץ את המלצות פורום ותיקי מלחמת העצמאות ("הזקנים" של היום) לפעול למען חקיקת הגנה לישראל, שבלעדיה לא ניתן להגן על המדינה. כשהכנסת מצאה את הזמן ליוזמות חקיקה להגנה על זכויות אווזים  ותרנגולות, לא נמצא הזמן והאומץ לחקיקה שתגן על ביטחון החיים והרכוש של אזרחי המדינה. וכך, הגענו למצב שבמערכת משפטית עם שופטים שרובם מקצועיים וישרים עוברות החלטות המשרתות בגלוי את אויבי המדינה, ואין מי שיעמיד אותה על מקומה.

כך זכתה עלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה" לגיבוי בית המשפט הישראלי, ו"נוהל שכן" – שאין הומניטארי ממנו במלחמה – זכה לתווית של פשע מלחמה (ולמי שלא יודע: שחרור יפו מכנופיות הפורעים בתש"ח התאפשר רק אחרי שהופעל  "נוהל שכן" בפעולה שקדמה לקרב).

לקואליציה הרחבה, שנוצרה לאחרונה בכנסת, ישנה הזדמנות היסטורית – עוד לפני הפרויקט המלא של חקיקת הגנה לישראל – לקבוע בחוק את מעמד ישראל בשטחי יהודה ושומרון, ולהסיר את הכתם שהוטל עליהם כשטחי כיבוש קולוניאלי. יש לחזור לבסיס המשפטי הבינלאומי של החלטת חבר הלאומים ליעד את שטחי הממשלה ביש"ע להתיישבות אינטנסיבית של יהודים, כך, שעובדת היותם כבושים 19 שנה, שלא כחוק, על ידי ממלכת ירדן – לא משנה את הגדרתם במנדט של הבית הלאומי לעם היהודי. אם להכחשת השואה יש באירופה עונש של עד 10 שנות מאסר, אז להתכחשות לזכויות ישראל לפי המנדט הבינלאומי על א"י צריך להיות עונש לא קטן מזה. ובהמשך לכך, לקבוע את מערכת המשפט בשטחים המוחזקים על ידי ישראל מחוץ לתחומי הריבונות הקיימת – ככפופה למינהל האזרחי שיפעל בפיקוח ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. לשום בית משפט ישראלי לא תהיה סמכות בשטחים אלה, אלא אם כן יסופחו לתחומי הריבונות של המדינה. 

הגיע הזמן שבג"ץ יפסיק לשמש מגרש משחקים לארגונים שונאי-ישראל, ויתפנה יותר להגנה על זכויות אזרחי המדינה, כולל אלו שיוגדרו בחקיקת ההגנה לישראל.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מוסברת, בין היתר, תכנית "חקיקת הגנה לישראל" כחלק מאסטרטגיה לאומית אלטרנטיבית.

 * * *

נעמן כהן

שלי יחימוביץ, קבלי את עצת אחיתופל

אני חותם על כל מילה במאמרו של אורי הייטנר "אתגר האופוזיציה" (חב"ע 741) מלבד דבר אחד, הייטנר מזהיר את שלי יחימוביץ לבל תקבל את עצות אחיתופל. ובכן, להיפך, עליה לקבל את עצותיו. עצותיו היו דווקא טובות.

עצות אחיתופל היו מצוינות. העצה הראשונה שייעץ לאבשלום היתה שהוא ילך וידפוק בפומבי, לעיני כל עם ישראל, את הפילגשים של אביו – דוד המלך. זיון פומבי לעיני העם, המליץ אחיתופל, יוכיח כי המרד שלו רציני, ויחזק את מעמדו אצל אלו הפוחדים מתגובת דוד.

ואכן אבשלום נטה אוהל על גג המלך, וביצע את זממו. דבר שהיה התממשות דברי נתן הנביא על חטא דוד בבת שבע: "הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת." (שמואל ב' י"ב, יא). שימו לב, ביצוע המעשה עליו המליץ אחיתופל לא היה דבר של מה בכך לאבשלום. לדוד המלך היו עשר פילגשים (בנוסף לתשע נשים חוקיות). חשבו על זיון רצוף של עשר נשים, אחת אחרי השנייה לעיני כל העם. (ללא ויאגרה)...

עצתו השנייה היתה להתנפל על מחנה דוד העייף והמוכה בהפתעה, עם צבא של שנים עשר אלף אנשים. במצב זה, אמר אחיתופל, כל אנשי דוד ינוסו והוא עצמו ייהרג. למזלו של דוד, חושי הארכי שהיה נאמנו של דוד, הפר את עצת אחיתופל בכך שיעץ לאבשלום שיחכה עד שיצבור כוח יותר גדול וזה איפשר לדוד להרוויח זמן כדי להתארגן. כשראה אחיתופל שלא שמעו לעצתו (הטובה), הלך לביתו והתאבד.

לכן על שלי יחימוביץ' כן לשעות לעצות אחיתופל, עליה לשעות לעצתו במובן של לדפוק את כל הפילגשים לעיני העם. קרי, לדפוק את כל הזונות הפוליטיות בכנסת!!! (אני מבקש את סליחת הקוראות האנינות על הגסות).

בזכות ציון יום הנַכְּבָּה

הנַכְּבָּה – החטא והעונש

בניגוד לרבים אני בהחלט מצדד בציון יום הנַכְּבָּה ובייחוד באוניברסיטאות. לציון יום הנַכְּבָּה יש משמעות מוסרית ופוליטית. הנַכְּבָּה – הינה עונש מוצדק על פשע של ניסיון לרצח עם. מטרת ציון הנַכְּבָּה היא להראות שניסיון נוסף להשמדת יהודים יביא לנַכְּבָּה נוספת.

החטא

החטא הוא הניסיון להשמדת היהודים. לערבים יש אחריות חלקית, ישירה ועקיפה לשואה. אחריות בעזרה ובשיתוף פעולה עם הגרמנים בביצוע השואה. הערבים בחרו במדיניות של שיתוף פעולה ישיר עם הגרמנים-הנאצים במטרה להשמיד את הקורבן היהודי שנבחר על ידיהם כראוי להשמדה, ולאחר הנאצים יש להם אחריות ישירה בהמשך הניסיון להשמדת היהודים.

אחריות ישירה:

מייסד הרעיון הלאומי הערבי-פלישתינאי - מוחמד אל חוסייני, פעל למען השמדת היהודים ע"פ התקדים של מוחמד בחיסול היהודים בשואת יהודי ערב והפיכת ערב ל"יודן-ריין. ב-28.11.41 הגיע מוחמד אמין אל-חוסייני – המופתי הירושלמי, מייסד הרעיון הלאומי-הערבי-פלישתינאי (פלסטיני בערבית) לפגישה עם היטלר בלשכתו בברלין. המופתי סיפר להיטלר כי הערבים העניקו לו את השם הנערץ של הנביא מוחמד, ונתנו לו את התואר "חאג'": "הנה בעיראק," התגאה המופתי, "ההמון העיראקי חוזר ואומר: אללה חאי אללה חאי \ חאג' מוחמד היטלר ג'אי." המתורגמן תרגם לגרמנית: "אללה חי \ עולה הרגל מוחמד היטלר – עומד להגיע."

היטלר הסביר למופתי כי בניגוד למה שחושבים, הוא היטלר, מעולם לא כתב על "ארים" מול "שמים" – אלא, רק על "ארים" מול  "יהודים". היטלר  הכריז על המופתי כ"ארי של כבוד."

"התנאי הבסיסי שלנו לשיתוף פעולה עם גרמניה," אמר מוחמד אמין אל-חוסייני להיטלר, "הוא מתן יד חופשית להשמיד את היהודים מפלשתינה ומהעולם הערבי, ולפתור את הבעייה היהודית באופן שהולם את שאיפותיהם הלאומיות והגזעיות של הערבים, לפי השיטות המדעיות שפותחו על ידי גרמניה לטיפול ביהודים."

היטלר השיב לו: "היהודים שלכם," והוסיף: "מטרתה היחידה של גרמניה, עם כיבוש המזרח התיכון, תהיה השמדת היסוד היהודי."

היטלר קישר אותו עם קבלן הביצוע – אייכמן.

המופתי, שקיבל בינתיים דרגת גרופנפיההר בס.ס. ביקש לראות במו עיניו את השמדת היהודים. אייכמן אירגן לו ביקור באושוויץ. המופתי התרשם, אבל דחק בשומרים הממונים על ההשמדה בגזים להיות יותר חרוצים במאמציהם. על פי המודל של אושוויץ הוא תיכנן הקמת מחנה השמדה ליהודים באזור שכם. המופתי רשם ביומנו: "אמשיך בלחימה עד להשגה המוחלטת של הכיליון הסופי של היהודים." בשידור ברדיו הנאצי, הוא קרא: "הרגו את היהודים בכל מקום שבו אתם מוצאים אותם – למען אללה, ההיסטוריה והדת." בארצות הבלקן עסק המופתי אישית בהקמת דיביזיות מוסלמיות ופיקח אישית על פעולתן בהשמדת יהודי בוסניה והונגריה.

כעזרה לגרמנים יזם מוחמד אל-חוסייני פעולה גם בארץ ישראל. במבצע "אטלס" צנחו חמישה נאצים באזור יריחו. הצונחים שלושה גרמנים, ושני ערבים, הצטיידו ברעל ארסן המספיק להרעלת מאתיים וחמישים אלף יהודים. מטרתם הייתה להרעיל את מעיינות "ראש העין" וכך לרצוח את יהודי תל אביב והסביבה. על חסן סאלמה, סגנו של המופתי, הוטל להוביל את החולייה. לאחר חילופי אש לכדו הבריטים חלק ממשתתפי המבצע באזור יריחו. חסן סאלמה הצליח להימלט.

אחריות עקיפה – בהשמדת כמיליון יהודים

ע"י פעולה נגד עלייתם לארץ

כתוצאה מהתנגדות הערבים לעליית יהודים קיבלה ממשלת בריטניה את "הספר הלבן", ואסרה על עליית יהודים. לפחות מיליון יהודים היו יכולים להינצל אלמלא המדיניות הערבית. לערבים יש אחריות עקיפה בהשמדת כמיליון יהודים.

אחריות ישירה בהמשך ניסיון השמדת היהודים בארץ ישראל

הערבים לא קיבלו את החלטת החלוקה של האו"ם. שלוש שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה הגרמניים, עורר ידידו ורעו של היטלר, מנהיג ערביי ארץ ישראל  – מוחמד אמין אל-חוסייני, את כל ערביי ארץ ישראל והעולם הערבי כולו, להשמיד את שארית הפליטה. "הגרמנים," חשב המופתי בסיפוק, "כמעט והגשימו את חלומי. לא נשארו מספיק יהודים שיוכלו להקים מדינה." המופתי חישב בדקדקנות: הגרמנים איבדו רק 8-10 אחוז והיהודים 30% הגיע הזמן להשלים את המלאכה!

מוחמד אל חוסייני ארגן את הערבים למלחמה. הוא נתן הוראה לסגנו חסן סלאמה (זה שהוצנח בשליחות הנאצים להרעיל את מקורות המים של היהודים) להתחיל לפעול. יום לאחר החלטת האו"ם ב-30 בנובמבר 1947 בשעה 8:12 חסן סלאמה הוציא לפועל התקפה על אוטובוס 2094 שנסע מנתניה לירושלים. נהרגו חמישה יהודים. התקפה זו פתחה את "מלחמת השחרור".

ביום שישי, ה' באייר תש"ח, ה-14 במאי 1948, ערב ה-15 במאי, שבו על פי החלטת עצרת האו"ם ייסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת "מדינת ישראל". מיד לאחר יציאת הבריטים, הכריזו שבע מדינות ערב: מצרים, סוריה, עבר-הירדן, לבנון, עיראק, תימן, וערב-הסעודית – מלחמה על המדינה שזה עתה קמה. למחרת החלו צבאות ערב לפלוש למדינת ישראל הצעירה. מטרת הפלישה הוכרזה בבירור רב על-ידי עזאם פאשה, מזכ"ל הליגה הערבית: "זאת תהיה מלחמת השמד וטבח רבי חשיבות, שעוד ידובר בהם כמו בטבח שהמונגולים והצלבנים ביצעו..."

"מלחמת השחרור" הביאה לשחרור העם היהודי משלטון זר, ולשחרור חלק מארץ ישראל מכיבוש ערבי, וליוזמי ותומכי הניסיון לחיסול ישראל, הביאה את העונש המוצדק – הנַכְּבָּה!

חשיבות ציון יום הנַכְּבָּה

ב-15 במאי 1948 קמה מדינת ישראל ומועד הקמתה משמש מאז אצל אלו השואפים לחסלה,  כיום הפגנה ואבל – יום הנַכְּבָּה.

בניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמיד את היהודים, תנועת החמאס שקיבלה רוב קולות מקרב הפלשתינאים, (יותר משקיבלו הנאצים בגרמניה), רואה את חיסול היהודים ע"י מוחמד בשואת יהודי ערב כמופת ומפרסמת בגלוי את מצעה הפוליטי התובע את חיסול ישראל והשמדת היהודים.

בניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הנאצית, אין בנמצא ערבי-מוסלמי אחד בעולם כולו ובישראל (גם לא בין ערביי גבעת חביבה של השומר הצעיר) הרואה בדברי מוחמד המובאים במצע החמאס –  לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי. במצב כזה יש חובה להזכיר ולהזהיר בטקס לציון זכר הנַכְּבָּה שכל ניסיון השמדה נוסף יביא בחובו נַכְּבָּה חדשה!!!

ביום ציון הנַכְּבָּה יש להדגיש כי האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית, הם האחראים לאסון. ולציין כי מלכתחילה הכיבוש הערבי והקמת ההתנחלויות הערביות בארץ-ישראל הם מעשה בלתי מוסרי, ולראייה, אפילו מוחמד נביא הערבים, טען שהמלאך גבריאל אמר לו שאללה (אלוהים הערבי-מוסלמי) אמר לו שכל ארץ-ישראל, על שתי גדות הירדן, שייכת אך ורק לעם ישראל, ולא לכובש הערבי. (סורה 7 פסוק 37)

המלצה מוזיקלית – עצה למפגינים היהודים

כדאי לבוא אל הטקס לציון הנַכְּבָּה כשברקע מושמע ברמקולים בקול גדול השיר: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ."

 המילים מהמקורות בביצוע שושני דמארי:

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1747&artist=604

הצעקה המתבקשת: (בקצב אחיד) "הנַכְּבָּה היא... העונש על הפשע! הנַכְּבָּה היא... העונש על הפשע!"

הערה: כל האמור לעיל נכון רק אם מדובר בתגובה להפגנה המציינת ציון פוליטי של הנַכְּבָּה. אם מדובר על טקס המדבר רק על סבל האנושי, בהחלט ניתן להזדהות עם הסבל האנושי שנגרם לאנשים הפשוטים בגין הקנאות הערבית-מוסלמית.

 * * *

 רות ירדני כץ

הפוליטיקה ירדה לזנות

ישנה אמירה שאומרת שזונה לא מפחדת מזין. אמת, אחרת היא לא היתה זונה. גם נתניהו וגם מופז לא בוחלים לדפוק. הם דופקים לכל הכיוונים רק כדי להישאר על המפה. התרגיל המכוער שהם עשו ייזכר היטב, ושלא יחשבו שהעם מטומטם. העם לא יעבור לסדר היום. למופז אף אחד כבר לא מאמין למילה שלו, מפני שמראש יודעים שהוא עצמו לא מאמין למה שהוא אומר. אחרי שברח אז מהליכוד, אחרי שחתר תחת לבני, אחרי שכינה את נתניהו שקרן, אחרי שהבטיח שהוא לא ייכנס לקואליציה לא היום, לא מחר ולא בעתיד, הוא זחל לליכוד כדי להציל את עורו ועורם של עוד 27 חבריו למפלגה. 28 שימשיכו לקבל משכורת וכל ההטבות של להיות חבר כנסת עוד שנה וחצי! עכשיו יש לנו משנה לראש-ממשלה נוסף שהוא גם יהיה שר בלי תיק, בלי כלום, אדם שאין לו כבוד עצמי, עקרונות, מוסר. האיש הזה עכשיו יישב בכל הצמתים החשובים בהם לוקחים החלטות. 

נתניהו ראה שהמתנחלים כובשים את מפלגתו, והוא לא יקבל את התואר של נשיא ועידת הליכוד, הבין שהוא בבעייה. מה עשה? דפק את כולם, אסף אליו את ניצולי קדימה, והוא עם 94 חברי כנסת יוכל לעשות מה שהוא רוצה. רוחמה אברהם, כשהיתה שרת התיירות, הבריחה אלכוהול, נתפסה "על-חם" בשדה התעופה, והיא עדיין חברת כנסת. לא אתפלא אם היא תמונה לשרה בקרוב קרוב. הרי נתניהו צריך לשלם, אפילו אם זוחלים אליו. מעניין, רוב ניצולי "קדימה" צוהלים, תומכים, מסבירים כמה חשוב המהלך. איך לא?

אילו "קדימה" היתה מצטרפת לנתניהו לפני שלוש שנים, כולנו היינו מוחאים כפיים, יוצאים לרחובות בריקודים. אבל זה לא קרה. העיתוי האומלל שבו מופז מכר את נשמתו ואת נשמתם של חבריו רק כדי לשרוד, ממש לא מחמיאה להם. הפוליטיקה ירדה לזנות.

אהוד: מדוע מהלך פוליטי ראוי ומתבקש – מוגדר אצלך כסוג של מכירת הנשמה? אנחנו לא חסידים גדולים של מופז, אבל המהלך שהוא רקם עם נתניהו נראה לנו מהלך פוליטי ולגיטימי חשוב לטובת העם והמדינה. ובמיבחן המעשה אנחנו מעדיפים שאת הפוליטיקה ינהלו זונות חכמות ולא צדקנים תמימים ומיתממים, כמסתמן מדברייך.

בעיירה סוסליטו שליד סן פרנסיסקו – נבחרה בשעתו בעלת בית בושת לעמוד בראש העיר, כי מתוך בדיחות-הדעת הצביעו רבים בעדה – אך היא מילאה את תפקידה בהצלחה רבה. כאשר שאלו אותה היכן רכשה את הניסיון הדרוש, השיבה שהתמחתה תחת מרבית בעלי התפקידים בעיירה.

 * * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

הזמנה לערב עיון

35 שנה למהפך

בהשתתפות:

השר מיכאל איתן,

השר המופקד על שיפור השירות הממשלתי לציבור

השר לשעבר עוזי ברעם

השר לשעבר פרופ' משה ארנס

ד"ר מינה צמח

פרופ' אשר כהן, אוניברסיטת בר אילן

הנחייה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון

יום רביעי, כ"ד אייר תשע"ב, 16.5.2012, בשעה 18.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

כניסה: 25 ₪, כיבוד קל.

 * * *

משה כהן

הנדון: הלאה נערי האוצר

מכובדי,

הספורט הלאומי שלנו הוא להשתלח ב"נערי האוצר", הווי אומר פקידי משרד האוצר, המשתדלים לחסוך ולשמור על קופת הציבור. נוהגים להאשים אותם באטימות ולתלות בהם את הקולר לכול המצוקות הפוקדות אותנו.

והנה מתבשרים אנו שאוצר המדינה נקלע לגרעון גדול וצפויים לנו עוד מסים וקיצוצים.

אולי נערי האוצר בכול זאת צדקו בניסיונם לחסוך כסף?

מעניין לעניין באותו עניין. שק חבטות לאומי נוסף הוא שר הפנים המנסה לעמוד בפרץ ולגרש מסתננים בלתי חוקיים לארץ. איזו אטימות לב מצידו.

והנה מתברר שהמסתננים לארץ הופכים את חיי התושבים לסיוט ואין מושיע.

אולי בכל זאת צודק שר הפנים בניסיונו לסכור את זרם המסתננים?

נראה לי שיש כאן חומר למחשבה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 * * *

אורי הייטנר

1. התרגיל המסריק

האם הצטרפות "קדימה" לממשלה היא תרגיל מבריק או תרגיל מסריח? התשובה היא כן. זהו הן תרגיל מבריק והן תרגיל מסריח. התרגיל המסריק.

זהו תרגיל מבריק של נתניהו ותרגיל מסריח של מופז.

ניצחונו של מופז בבחירות המקדימות במפלגתו היו האסון שלו. כך, התרסקותה והתאדותה של "קדימה" היתה נזקפת לחובתו, בעוד אילו הפסיד היה ניצב בעמדת ה"אמרתי לכם". בסקרים "קדימה" קיבלה 8 מנדטים. כיוון ההתדרדרות שלה היה ברור – תומכיה ומצביעיה זולגים בהדרגה למפלגת העבודה וליאיר לפיד, עד ספק האם תעבור את אחוז החסימה.

מופז הוא אחד הפוליטיקאים האופורטוניסטיים והציניים ביותר בישראל. יומיים אחרי שהתחייב במכתב למתפקדי הליכוד שלא יעבור ל"קדימה" כי "בית לא עוזבים", הוא הבין היכן מרוחה החמאה הפרטית, היכן יוכל לכהן כשר הביטחון או שר בכיר, וערק ל"קדימה". ועתה, אחרי שנשבע בנקיטת חפץ שלא יצטרף לממשלת נתניהו, אותו כינה "שקרן" והכריז בצהלה "זה מוקלט" – זחל לממשלה הזאת, כשברור שכל התירוצים הלאומיים בהם נימק זאת הם שקר. הוא בסך הכול רצה לדחות את רוע הגזירה, להרוויח עוד שנה. אולי יקרה משהו בשנה הזאת שאם לא יציל את "קדימה", לפחות יציל אותו. הוא ידע שחברי קדימה ילכו אחריו – 28 ח"כים שעמדו לאבד את כיסאם בכנסת, זכו בעוד שנה. הם יודעים שמטרתו של שאול מופז תהיה לזחול לליכוד, ומקווים שכמה מהם יינצלו איתו. ואם לא, לפחות הרוויחו שנה. הכול יודעים שזהו תרגיל מסריח של מופז.

לעומת זאת, התרגיל של נתניהו – מבריק. מאז בחירתו, הוא רצה בממשלת אחדות, שהוא הציר המרכזי בה, כשיש בה מרכיבים מימין לו ומרכיבים משמאל לו. הוא רצה מאוד בממשלת אחדות עם "קדימה" והתפשר על ממשלה עם מפלגת העבודה, אך נשאר עם קומץ חברי "עצמאות" המדשדשת בסקרים סביב אחוז החסימה. והנה, הוא השיג את מבוקשו – כאשר אוטוטו עמדו להיערך בחירות מוקדמות. הממשלה תכהן עד סוף הקדנציה, הקואליציה תהיה יציבה, הוא לא יהיה תלוי בחרדים ובקיצונים והוא יוכל למשול. נתניהו יוכל לנהל את המשבר האיראני עם גיבוי פרלמנטרי רחב מאוד (כעת מופז ימחא כפיים לדרך שאותה תקף בחריפות עד אתמול).

אחדות לאומית, יציבות שלטונית וחקיקת חוק שיתמודד עם מארת ההשתמטות החרדית מצה"ל – טובה למדינה, אולם קומבינות פוליטיות מכוערות משחיתות את הפוליטיקה וגורמות לאובדן אמון הציבור בדמוקרטיה.

האם הקמת הקואליציה החדשה היא תרגיל מבריק או תרגיל מסריח?

זאת נדע על פי מבחן התוצאה. אם בשנה הזאת יחוקק חוק טוב ואמיתי שיקדם את שוויון החובות בישראל, תתקבלנה רפורמות בשיטת הממשלה שיקטינו את כושר המיקוח והסחיטה של הקצוות ויבטאו את רצון הרוב הציוני והדמוקרטי ותסוכל התגרענות איראן – ההיסטוריה תשפוט את המהלך כאחד המבריקים בתולדות המדינה. אם כל אלה לא יקרו וכל מה שיצא מהמהלך הוא דחיית הבחירות – ההיסטוריה תשפוט אותו כאחד המסריחים בתולדות המדינה.

2. הסתירה המובנית של ישי בר

תגובה ל"דרוש מבוגר אחראי", מוסף "הארץ" 11.5.12

אלוף (מיל') ישי בר החליט, לדבריו, לצאת מן הארון על מנת להתריע מפני תקיפה באיראן, או בלשונו "הסתערות למלחמת ברירה".

מעקב אחר הלוגיקה הפנימית של דבריו, יקשה להסביר כיצד גיבש את המסקנה הזאת.

ראשית, אין בר מטיל ספק בחומרת הבעיה. "אי אפשר לזלזל בסכנה האיראנית. זה איום משמעותי והרטוריקה שלהם כלפי ישראל אינה משתמעת לשתי פנים." ובמילים אחרות, גם ישי בר סבור שאין להשלים עם האיום הזה.

כיצד הוא מציע להתמודד עימו? "ישראל צריכה לעשות כל מאמץ להיות חלק אינטגרלי מקואליציה בינלאומית בהובלה אמריקאית. בשום פנים ואופן אסור לנו לשחק את תפקיד החמור הקופץ בראש."

בכך הוא צודק לחלוטין, ואני משוכנע שגם נתניהו וברק יחתמו על המשפט הזה. אולם השאלות הן מה היתכנותה של קואליציה כזו, ומה עלינו לעשות אם לא תהיה.

על השאלה הראשונה משיב בר בעצמו: "צריך לתת גם מחמאה לדרג המדיני. ההתחייבות של אובמה שארצות הברית לא תסבול ולא תכיל איראן גרעינית, היא הישג בלתי רגיל לישראל."

צודק. וכיצד הושג אותו הישג בלתי רגיל לישראל, של הדרג המדיני? בכך שישראל נתנה ונותנת לעולם להבין שהיא לא תשלים עם איראן גרעינית, ואם לא תיוותר בידיה ברירה אחרת, היא תתקוף. כלומר "לשחק את תפקיד החמור בקופץ בראש." השגת ההתחייבות של אובמה היא תולדה של המדיניות הזאת, וההתחייבות הזאת תישאר בתוקף אך ורק כל עוד המדיניות הזאת תישאר בתוקף.

במילים אחרות, הדרך היחידה להימנע ממצב שבו באמת התקיפה תהיה מלחמת אין ברירה, שהרי גם בר מודע לגודל הסכנה האיראנית, היא איום מתמיד, מוחשי ואמין לתקוף את איראן, אם העולם לא ימצא דרך אחרת למנוע את התגרענותה.

גם בביקורתו בר על "ההשוואה בין האיום האיראני למצבם של היהודים באירופה ערב השואה" יש סתירה פנימית. איך הוא מנמק את הביקורת? "זה משדר כאילו מדינת ישראל נכשלה בתפקיד ההיסטורי של מתן ביטחון פיזי לתושבי המדינה. ב-39' יהודים ברחו לארצות בטוחות וכולנו יודעים מה קרה למי שלא הצליח לברוח. מי שמשווה את מצב היהודים אז למצבנו היום אומר במשתמע: תברחו מכאן. הספינה טובעת. זו השוואה מופרכת."

זוהי ביקורת סרק, כיוון שה"השוואה" שנתניהו עשה בין האיום הגרעיני לשואה, היתה בדיוק ברוח זו. הוא לא טען שמצבם של אזרחי ישראל דומה למצב היהודים ערב השואה, אלא שמצב אזרחי ישראל הפוך למצבם של היהודים ערב השואה. ההבהרה שישראל לא תשלים בשום אופן, גם במחיר פעולה צבאית, עם נשק השמדה המונית בידי איראן, היא שדר לכך שישראל לא נכשלה בתפקיד ההיסטורי של מתן ביטחון פיזי לתושבי המדינה, אלא שהיא דבקה בתפקיד הזה. ההשוואה נועדה להבהיר שאיום כמו זה של השואה ינחל כישלון חרוץ, כיוון שישראל חזקה ותמנע אותו.

אני מעריך ומוקיר את אלוף (מיל') ישי בר, שהיה המח"ט שלי במילואים, בחטיבת הצנחנים. לצערי, החוכמה ושיקול הדעת המאפיינים אותו כל כך, לא באו לידי ביטוי בדבריו על האיום האיראני בראיון, וחבל.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

3. מר גדעון לוי, "אחמד בא לעולם"

"אחמד בא לעולם" עמוד שלם שלך, "הארץ" 25 בינואר. האם שאלת את עצמך, כיצד זה קורה שהפלשתינים, לצידנו 60 שנה, עדיין אין להם דבר חוץ ממערכת ענפה של טרור, חימוש, לוחמים, נשק והרג?

מדוע אין לאישה שכרעה ללדת בתל רומיידה, בעיר ערבית, שגודלה כנתניה, חדר יולדות משלה? פשוט חדר עזרה ראשונה וחדר יולדות.

הלילה לא נרדמתי מהמילים הנרגשות, האנושיות, המתחשבות, החמות ואינטלקטואליות כל כך שלך, כדרכך והרגלך. כל כך אנושי ומרגש: "אישה כורעת ללדת בשכונת תל רומיידה בחברון. היא הולכת ברגל למחסום."

מכאן נשברתי: "(אסור לאמבולנס פלשתיני להיכנס )" ... מדוע האמבולנס לא לוקח אותה לחדר הלידה על שם יאסר עראפאת הגדול והזכור לטוב שבנה מדינה, והשיג אותה במו ידיו?!

איזה פואטיקה, פרנסיס בייקון! – "קמתי במיטה רטובה מדמעות: כפאח סידר לא הגיעה... משתרעת על הכביש, בעלה לצידה, השכנים מביאים מזרן..."  איזה נשמות טובות! חס וחלילה, לא יכניסו אותה לביתם...

"בקור מקפיא, נולד בנם, אחמד." כשיגדל, לא ישאל מדוע אימו היתה צריכה לקפוא. גם אביו ואימו לא ישאלו מדוע מיליוני דולרים מוזרמים לנשק ולחומרי נפץ, וחדר לידה אחד, אחד! – אין בחברון הערבית.

היהודים אינם רגישים ואינטלקטואלים כמוך מר לוי, הם פשוט דואגים קודם כל לבניהם, לבני משפחתם, ורק כשהם מוכרחים, כי הורגים אותם, הם משיגים גם נשק, באותה סביבה, באותם ימים, מרצחים פרצו להרוג את בני הישיבה. באותו כביש שכיפאח כמעט קיפחה את ישבנה מקור.

אינני מתפלא עליך: אני קורא אותך כדו"ח מודיעין, כחומר זמין על מה חושב האוייב.

כמוך לא חסרים לנו, בעם המופלא והמורכב בגווניו הרבים. כמוך, היו לנו לאורך כל ההיסטוריה של עמנו, תמיד קמו כאלה שדאגו לאויבינו, ולא השמיעו מילה, אפילו אחת! לטובת בני עמם...  "הקלגסים, הכובשים והמנוולים," שבנו ארץ מופלאה שאפילו 21 המדינות, בעלות כל אוצרות הטבע שבעולם, עם כל אוכלוסיית מאות המיליונים שלהם, ואמונת העל שלהם, מתאמצות כל כך להשמידה ואינם מצליחים,  גם לא יצליחו בכך לעולם.

בעיתון שנותן לך במה כל כך מתרחבת והולכת הפכת לבינתחומי, אפילו פרשן טלוויזיה. חוץ מלרקוד אתה עושה הכול. אבל, לא קראתי מילה אחת שלך למשל על השוטר שנרצח השבוע, או על החקלאי הזר בעוטף עזה, או אולי על תושבי שדרות שעירם נחרדת זה שבע שנים; וודאי שלא תכתוב מילה על 18,000 יהודים שנעקרו מבתיהם וראו את הרס ביתם, מפעל חייהם על חולות מדבר שהפריחו, בשכנות לעזה המקוללת, שתישאר כזו, כל עוד מנהיגיה יעסקו במה שהם עוסקים יום יום, ולא ידאגו ולו לשנייה, לבני עמם.

הפעם הקדשתי כמה דקות לתגובה זו פשוט, בגלל רמת הפואטיקה המדהימה של סיפור נרגש כל כך זה. אינני מתפלא עליך כלל. האינטלקט נשפך לך מהאוזניים כמו לבשארה המשכיל והנאור.

אך מה קרה לבוס שלך, מר שוקן, שאותו הנני מעריך באמת, שנותן לזבל  שלך להשתלט על העיתון?!

 * * *

רוֹן גֵּרָא / ארבעה שירים

בַּחֲזָרָה אֶל הַמַּרְאוֹת הָעֲכוּרוֹת

קָשִׁישׁ מְעַסֶּה יָדוֹ הַמֵּתָה

בְּיָדוֹ הַחַיָּה.

עַל גּוּפוֹ דָּפַק הַסְּתָו לְאַחַר שֶׁנִּסָּה

לָצוּד אֶת הָאֹפֶק.

אֲנָשִׁים בְּחַיֵּיהֶם הַמִּשְׁתּוֹלְלִים

הִבְשִׁילוּ בְּעֶצֶב הִזְדַּקְּנוּת,

לְאַחַר שֶׁלָּעֲסוּ שָׁנִים אֶת

לֶחֶם הַסִּכּוּיִים

אֶת בְּשַׂר הַתִּקְווֹת.

פֶּתַע–

כָּבָה הַזִּיק בְּעֵינֵיהֶם

הַמְּבֹהָלוֹת.

בַּלַּיְלָה נִשְׁמָעוֹת זְעָקוֹת

וְאֵין זָע.

כְּנִיעָה.

עִם בֹּקֶר מוּבֶלֶת עוֹד

גּוּפָה

לִקְבוּרָה.

סִימָנֵי הִתְבַּגְּרוּת

הַדִּמְעָה הַמְּצִיצָה בְּחִסְפּוּסֵי הָעַיִן,

עִם דִּמְדּוּמֵי הַמַאֲוַיִּם

הַשַּׁלֶּכֶת בַּגֵּיאָיוֹת

עִם חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ

עִם מַרְחֶשְׁוָן

עַל שְׂפַת הַיָּם

מַבִּיט בְּגוּפוֹת יְפוֹת

הַיַּבֶּשֶׁת

חוֹשֵׁב עַל הַדַּבֶּשֶׁת

שֶׁלִּי.

מַשַּׁק  הַיָּם-קִינָה,

יַד גּוֹשֶשֶת תּוֹהָה

מְבַקֶּשֶׁת לִפְרֹט בַּתְּרָנִים

לָשׁוּט בְּסִירַת דַּיָּגִים.

פַּטִּישֵׁי הַתְּאוּרָה,

הַחוֹף,

הָרְחוֹב,

שׁוֹקְעִים.

חוֹזֶה בַּעֲשַׁן הַנְּעוּרִים

דְּמֻיּוֹת וַאֲנָשִׁים

כָּל מְאֹדִי עַל הַמֹּאזְנַיִם.

שׁוֹקֵעַ

יְקוֹד חֲלוֹמוֹת

בָּעֵינַיִם..

גֶּבֶר אֵין אֱיָל

חֲבֵר פָּרָשׁ לְגִמְלָאוֹת

עִם הַזְּמַן יֵלֵךְ יִתְקָרֵב

לִגְבוּרוֹת.

בַּלֵּילוֹת שֶׁל חֹסֶר שֵׁנָה

דּוֹלְקִים עִרְעוּרִים,

הַמִּלִּים חוֹזְרוֹת וְנֶאֱלָמוֹת.

הַמְּאַוְרֵר עוֹצֵר.

יָמִים מְסֻלָּפִים

בְּדוֹפֵק נִמְהָר

כְּשֶׁרִצְפַּת אֵינוּתוֹ

מְעוֹרֶרֶת סְרָטִים כְּחֻלִּים

לִצְפִיָּה.

חֲתוּלִים 

יֵשׁ חֲתוּלִים פְּרָאִיִּים, שֶׁמַּזָּלָם צָלַח

לִחְיוֹת בְּבַיִת מְטֻפָּח.

וְיֵשׁ חֲתוּלִים מְעֻדָּנִים וּנְעִימִים שֶׁמַּזָּלָם

לְהִתְגּוֹלֵל בָּאַשְׁפָּתוֹת

מִתַּחַת לִשְׁמֵי הַחֹרֶף,

וְתַמּוּז הַחַם.

תָּרִים אַחַר הַשְׁגָּחָה אֱנוֹשִׁית

אֱלֹהִית,

בֵּינְתַיִם יוֹשְׁבִים עַל פַּח הָאַשְׁפָּה הַנָּעוּל

וּמְחַפְּשִׂים קוֹל שֶׂכְוִי לְנֶחָמָה .

 * * *

בן-דרור ימיני

נכבה עיתונאית

אחד המבחנים הגדולים ביותר לדמוקרטיה, כל דמוקרטיה, הוא אמון הציבור בנבחרים, במערכת הפוליטית, בשיטה הפוליטית. אצלנו, אגב, אף פעם לא קוראים להם נבחרים. תמיד קוראים להם פוליטיקאים. זה לא חשוב מה הם אומרים. זה לא חשוב מה הם עושים. מקהלת הפרשנים, מומחים, עיתונאים, תפצח בפזמון אחד ויחיד: הם דואגים רק לעצמם. הם עובדים עלינו. הם מוכרים אותנו.

דמוקרטיה, כבר למדנו, אינה השיטה הטובה ביותר. היא הפחות גרועה. היא כוללת בתוכה משחקי כוח. אבל היא כוללת בתוכה גם דאגה לאינטרסים. אנחנו מעדיפים מפלגה כזו או אחרת משום שהיא מבטאת יותר את השקפת העולם שלנו. אלא ששיטת הבחירות בישראל גורמת לכך שרצון הבוחרים זוכה לעיוות ולשיבוש. לא בגלל זדון. לא בגלל רדיפת כיסאות. בדרך כלל זה נובע מסיבה הפוכה. משום שמפלגות קטנות, בדרך כלל חרדיות, מצליחות לכפות את רצונן בניגוד לרצון הרוב. זה לא שיולי תמיר או בנימין נתניהו או אהוד אולמרט רצו או רוצים באמת ובתמים לפטור את החרדים מהשתתפות בשוק העבודה או משירות צבאי אזרחי. זה לא שהם תומכים בפטור מלימודי ליבה. אבל זה מה שם נאלצים לעשות, בגלל השיטה. הרוב תמיד רמוס. המיעוט תמיד רומס.

כבר שנים שהרוב הזה מאוחד בשני דברים: שוויון בנטל ושינוי שיטת הבחירות. כך שהתבלבלנו. הקדמת הבחירות היתה תרגיל מסריח של התחמקות משני הדברים הללו. החלטה על בחירות במועדן היא תיקון ראוי. ובוודאי אם היא כוללת שינוי היסטורי בשני תחומים מוסכמים. והנה, במקום לברך, המקהלה הקבועה החלה בחבטות. ולא סתם חבטות. אחד הכותבים הרחיק עד הסכם מולוטוב ריבנטרופ, בין רוסיה של סטאלין לגרמניה של היטלר. עד כדי כך. והמידע של אמנון אברמוביץ', שרק לפני שבוע סיפר בביטחון שהבחירות הוקדמו בגלל איראן ואובמה, החזיק מעמד בדיוק יומיים. מותר לעיתונאים לטעות. אבל מותר גם להודות בטעות. מי שעקב אחרי התקשורת הישראלית חשב שמדובר ב"יום הנכבה" של העיתונות. רוב העיתונאים לקחו את המפץ הפוליטי באופן אישי. התגובות היו בין הזויות למטורפות.

כך שיורשה לי להציע לחברי המקהלה לקחת כדורי הרגעה. הגזמתם. הביקורת המטורפת, שבה כל נבחר ציבור הופך למושחת, ציני, מצחין, מסריח - הופכת לסכנה לדמוקרטיה. נבחרי ציבור דואגים גם לעצמם. גם לכיסאות. גם לכוח למגזר שלהם. זה חלק מהמשחק. משחק לגיטימי לחלוטין. הם לא מוכרים אותנו. הם חושבים, בדרך כלל, שזה בדיוק מה שיועיל לנו.

כשהנבחרים לא מקדמים, למשל, את השוויון בנטל – אנחנו חובטים בהם. כאשר הם יוצרים קואליציה שזה בדיוק מה שהיא מצהירה – אנחנו שוב חובטים בהם. אז מה, לעזאזל, הם צריכים לעשות כדי שניתן להם הזדמנות? ייתכן שהם ציניים. זה קורה וקרה ויקרה. אבל הציניות הפעם הייתה בעיקר של להקת הצווחנים. הם שוב שלפו את הקלישאה הקבועה: "כיסאולוגיה". סליחה? הרי אם יש משהו בהסכם הוא טמון בכך שאין שום כיסאולוגיה. הדרישות של קדימה בתחום הזה שואפות לאפס. עד כדי צורך להיכנס למאהל הפראיירים. הדרישות הן בתחום העקרוני. זה לא עזר. העובדות לא בלבלו את הלהקה.

המתוסכלים

ציפי לבני כועסת. גנבו לה את ההצגה. התגובה היחידה שלה היתה הכרזה סתמית על כך שיש פוליטיקה נקייה. למעלה משלוש שנים היא עמדה בראש קדימה. בשנים הללו, יורשה לי לומר, הביעה לבני, בדרך כלל, השקפת עולם מנומקת, רצינית, עניינית. אלא שיש בעייה. היא לא סיפקה שום סחורה, וקדימה החלה בתהליך קריסה. שאול מופז, לעומת זאת, עומד בראש קדימה רק שבועות בודדים, והצעד הראשון שלו הוא הסכם שיש בו פוטנציאל לשינוי היסטורי. אז מי, לעזאזל, עדיף? ומה זה חשוב אם רגע לפני הוא אמר ש"נתניהו שקרן". הרי אין הרבה אנשי ציבור שלא אמרו דברי תועבה על מישהו מהעמיתים שלהם. הילרי קלינטון אמרה על ברק אובמה, והוא עליה, דברים קשים. גם בענייני יושר והגינות. ברגע שאובמה נבחר הוא הציע לה את התפקיד החשוב ביותר, של מזכירת המדינה. זה הופך אותם ל"מסריחים"?

השיא שמור לפואד בן-אליעזר. שנים הוא היה התומך הנלהב בממשלת אחדות עם הליכוד. הוא ישב בממשלה ההיא עד ליום שבו פרש אהוד ברק מהעבודה. טענו נגדו שהוא נדבק לכיסא יותר מכל אחד אחר. ולפואד יש את החוצפה לטעון שמישהו אחר "מכר את נשמתו לשטן". מי כאן בדיוק השטן? ומדוע לפואד היה מותר ולמופז אסור? מופז לפחות מציג הסכם עם פוטנציאל לשינוי היסטורי. פואד וחבריו ישבו באותה ממשלה והציגו אפס הישגים. והוא מדבר על שטן.  

יאיר לפיד הצטרף גם הוא לחגיגה. הוא היה יכול להציג פוליטיקה אחרת. להפתיע. לברך. הרי אם הקואליציה החדשה תגשים את שתי ההבטחות הגדולות - זה יהיה בדיוק מה שלפיד עצמו רוצה לקדם, ובצדק. אז מה הוא קופץ?

יש סיכוי שקואליציית מופז-נתניהו לא תגשים את שני הסעיפים שמצדיקים את הקמתה. או אז יהיו נתניהו ומופז ראויים לכל החבטות והקללות. אבל נא להמתין. בינתיים, יסלחו לי עמיתיי העיתונאים ושאר המתוסכלים, שלוחות להם, לפחות מכאן, רק ברכות.

שקר הנרטיבים

השבוע יצוין "יום הנכבה". הניסיון לסתום את הפה לאלה שמתעקשים לציין את הנכבה, בעיקר באוניברסיטאות, הוא אומלל משהו. משום שהעמדות של חסידי הזיכרון הסלקטיבי אינן ראויות לשום חסימה מוסדית או ממסדית. הן ראויות להפרכה עניינית.

הנכבה היא פועל יוצא של הכרזת המלחמה וההשמדה מצד מדינות ערב בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם. רוב הנמלטים עזבו מרצונם ולא גורשו. סיפור הנטישה של העשירים, המנהיגים, ואחר כך גם ההמונים, מופיע באינספור מאמרים ופרסומים. אלה לא רק העדויות הממוסמכות מחיפה, שבה התבקשו הערבים להישאר, גם במהלך הקרבות. ולא רק העדויות מתל-אביב, שבה הושג הסכם בין ראש העיר ישראל רוקח וג'וש פלמון לבין ראש עיריית יפו יוסוף הייכל, אך המופתי ותומכיו חיבלו בה. וממילא, הנטישה והבריחה החלו בשלבים מוקדמים, עוד לפני שהחלה המלחמה. לאורך חודשים ארוכים השיגו ערביי יפו גם ניצחונות צבאיים. רק לאחר שהתברר להם שהם ננטשו על ידי המלך עבדאלה, החלה הבריחה הגדולה. ולמען הסר ספקות, לא חיכתה להם שום סכנת השמדה. גם נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן,  העיד בכבודו ובעצמו, במאמר שפרסם בשנת 1976 בביטאון הרשמי של אש"ף, "פלסטין אל-ת'וורה": "צבאות ערב נכנסו כדי להגן על הפלסטינים, אך במקום זאת, הם נטשו אותם והכריחו אותם להגר ולעזוב את מולדתם".

רק חלק קטן מערביי פלסטין המנדטורית אכן גורשו. אלא שהם לא היו לבד. זו הייתה הנורמה באותן שנים. 42 מיליון איש, לפחות, עברו חווייה דומה של גירוש, בעקבות מלחמות וסכסוכים והקמת מדינות לאום. רובם בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. והיו גם כ-850 אלף יהודים שגורשו או נאלצו לברוח ממדינות ערב ("הנכבה היהודית"), למרות שהם לא הכריזו שום מלחמת שמד.

אנשי אקדמיה מהזרם הפוסט-קולוניאלי אוהבים להפציץ אותנו במאמרים על "הבניית הזיכרון". כך שכדאי להזכיר להם משהו. בצ'כיה, למשל, אין אירוע מיוחד לציון גירוש שלושת מיליוני הגרמנים מחבל הסודטים. בארה"ב אף אחד לא חושב שהצבא האמריקני אשם בהתקפה על פרל הארבור. בצרפת או בלונדון צוין בשבוע החולף, ב-9 במאי, הניצחון על הנאצים. אין שום עמותה שמציינת ביגון קודר את תבוסת הנאצים ואין שום השתתפות בצערם. ורק בישראל יש תעשייה אדירה של עיוות הזיכרון. הערבים שרצו לבצע ג'נוסייד הופכים לקורבנות. היהודים שהגנו על עצמם הופכים לפושעי מלחמה. השקר מנצח באמצעות תעשיית הנרטיבים.

כך שכדאי לדייק. הערבים אינם ולא היו נאצים. לא עד כדי כך. אבל מנהיגם הגדול, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, אימץ את האידיאולוגיה הנאצית, ורבים ממנהיגי הערבים דיברו באופן המפורש ביותר על מלחמת השמדה.

זה לא צלח בידם. זה טירוף להשתתף בצערם. כדאי לחזור על המשפט הזה שוב: זה טירוף להשתתף בצערם. אפשר להשתתף בצער קורבנות האפארטהייד הערבי, שמונצחים כחסרי זכויות במדינות ערב. אין צורך להשתתף בצער על כך שמזימת ההשמדה לא צלחה.

ככל הידוע, בשום אוניברסיטה מערבית לא מלמדים את "הנרטיב הגרמני", בנוסף ל"נרטיב הבריטי". מעניין אם איש אקדמיה שינסה את התעלול הזה יזכה להגנה בשם "חופש הביטוי האקדמי". הצחקנו אותם. אבל אצלנו הפך טיפוח הנרטיב הפלסטיני לסמל של נאורות, במקום לסמל של איבוד שפיות.

אנחנו בדמוקרטיה. וטוב שאנחנו דמוקרטיה. כך שאם הייתי סטודנט באחת האוניברסיטאות שבהן יתקיימו השבוע אירועים לציון הנכבה, לא הייתי דורש שום איסור. הייתי מחלק למשתתפים כרוזים על תולדות הטירוף בעידן הנאורות. הייתי מצטט את דברי המופתי ואת דברי עזאם פשה, מזכ"ל הליגה הערבית באותם מים, על הצורך בהשמדת יהודים. הייתי מלמד אותם פרק בהיסטוריה על חילופי אוכלוסייה בכלל ועל גירוש היהודים מארצות ערב בפרט. נכון שהם לא רוצים לדעת. זה לא אומר שצריך להרים ידיים. יש לנו את העובדות. יש לנו את האמת. אין שום צורך בסתימת פיות. להפך. יש צורך בפתיחת פיות. ובעיקר באמירת האמת.   

בין מתנחלים לבדואים

בעקבות דברים נחרצים שכתבתי כאן בזכות פסקי הדין בעניין מגרון וגבעת האולפנה הגיעו אליי חוות דעת משפטיות שלפיהן, לפי הדין הנוהג בשטחים, כאשר מוקמים מבנים על אדמה פרטית, בנסיבות מסוימות יש אפשרות למתן פיצוי לבעלים. אין הכרח משפטי להרוס את המבנים.  

דין דומה קיים בישראל. במתחם בנגב בנתה משפחה בדואית מבנים על אדמה פרטית. עם השנים זה הפך ליישוב אלזרנוג. אין ויכוח על הבנייה הבלתי חוקית ואין ויכוח על כך שמדובר באדמה פרטית. אלא שבנוגע לבדואים, כפי שכבר ציין עמיתי קלמן ליבסקינד, המדינה נוהגת באופן שונה, תוך כדי התחשבות בתנאים שנוצרו. בינתיים אין הריסה ואין פינוי. מן הסתם, יש למדינה גם סיבות טובות.  

אינני חסיד של ממפעל ההתנחלויות והמאחזים, שיוצר לנו כאן מדינה דו-לאומית. אלא שדעתי הפוליטית אינה יכולה לשבש את העובדות. כך שבניגוד לדברים שכתבתי בשבועות האחרונים, יורשה לי לחזור בי. את החלטת בג"ץ צריך לקיים. אבל העוול זועק לשמיים. לא בגלל שופטי בג"ץ, אלא בגלל התנהלות פרקליטות המדינה. יחס פייסני לבדואים מול יחס עויין למתנחלים. עניינם של תושבי מגרון וגבעת האולפנה היה צריך להתברר בהליך אזרחי. היה מקום להסדר משפטי, שהוא גם אנושי. ביום שבו יהיה הסדר מדיני, אינשאללה, דינם של תושבי מגרון וגבעת האולפנה יהיה כדין האזור שבו הם יושבים.

כתבתי בעבר שדינם של הבדואים צריך להיות כדינם של המתנחלים. נדמה שההגינות מחייבת שגם ההיפך יהיה נכון: דינם של המתנחלים צריך להיות כדינם של הבדואים. 

על בלונדינים וערסים

לרזי ברקאי הייתה הופעת אורח בתוכנית "המקור" של ערוץ עשר. טור קצר של שניות אחדות. הוא דיבר על ערסים, ושוב ערסים, שרוצחים ומשתוללים וחותכים בדרכים. מיהם הערסים? האם זה כל בריון, בלי קשר לצבע או גזע, או  שמא זה שם קוד? ובכן, או אז הגיע ברקאי לחגי עמיר, "הערס ההוא משבי שומרון". עוד ערס. אלא שהוא לא הסתפק בגינוי המתבקש. הוא הוסיף ש"הייתה לנו שמחת עניים. הוא נראה כמו אחרון המחבלים."

אני חייב להודות שיש כמה אנשים בישראל שלא מרגישים שום שמחת עניים מהצבע, הצורה או המוצא של עמיר. הוא מתועב, בלי שום קשר למראה שלו. הוא מתועב, גם אם יהפוך לאדמוני עם עיניים ירוקות. אצל ברקאי זה שונה. יש את "אותנו", שלא נראים כמו עמיר, ויש את הערסים, מהזן של עמיר. אם לרגע חשבנו שהתיעוב מרוצחים, שודדים, מחבלים, יהודים או ערבים, הוא בגלל מה שהם עושים – אז טעינו. זה גם הצבע. הם לא משלנו.   

כך שיש לי הצעה לברקאי. אתה מוזמן לעבור לנורבגיה. זה לא שאין שם רוצחים מתועבים. יש ויש. כמו, למשל, הארכי-טרוריסט אנדרס ברייוויק. אבל הוא לא "נראה כמו אחרון המחבלים". הוא הרי מהגזע הארי. וכידוע, לפי ההיסטוריה היהודית, זה הופך את החיים להרבה יותר יפים.

פורסם לראשונה בגיליון "מעריב" של יום שישי, 11.5.12  

 * * *

מתי דוד

המחאה החברתית הופכת לפלטפורמה מפלגתית

כל התחזיות והתקוות של התקשורת והאופוזיציה לנפילת הממשלה, מסיבות מדיניות (אובמה ורש"פ), מפלגתיות (ש"ס, ליברמן, ברק), או חברתיות (העם דורש צדק חברתי), התבדו ולא קרו.  ההסכם לכניסת קדימה לממשלה הדהים את כולם ושינה את כל התחזיות.

השמאל המדיני והשמאל הקיצוני קיוו שגל המחאה החברתית יוביל למהפך שלטוני ומדיני, בסיוע לחץ חיצוני שהם טיפחו ויזמו. שתי הדמויות המרכזיות האחרונות שנפלטו מחבורת פוליטיקאים זו היו ציפי לבני (עקפה את מפלגת העבודה משמאל) ואהוד אולמרט (עקף את מר"צ משמאל).

התקשורת שהיתה המנוע והדינמו של המחאה החברתית בקיץ הקודם, גרמה לעצמה אובדן הכנסות גדולות מפרסומות של החברות שנפגעו מההפגנות של "העם דורש צדק חברתי" – כפי שהן מודות בכך. התוצאה היא שבאם המחאה תתחדש בקיץ, התקשורת תהיה כנראה אך ורק מדווחת ולא מטפחת.

השמאל המדיני והקיצוני מתארגנים להפקת "תחריר ישראלי"

כדי להישאר בתמונה ולא לאבד שארית ההשפעה, לאור כישלון התחזיות לנפילת הממשלה, המשך הסטטוס קוו המדיני, היעדר לחץ אמריקאי, המשך המשבר בעולם הערבי וההרג בסוריה, שמעסיק אותם – ולא את הבעייה הפלסטינית, החליטו בשמאל לנסות לעורר ולהתסיס מחדש את המחאה החברתית, ולחלום על "תחתריר ישראלי", לצרכים פוליטיים ומדיניים. 

קריאת אזהרה למחאה החברתית מפאפנדראו ומסאפטרו!

אם המחאה החברתית תתחדש הפעם תחת השראה והכוונה של פוליטיקאים מהשמאל, בנוסח הסיסמאות הקיצוניות "ביטחון OUT רווחה IN" – ללא שליטה וללא אחריות, כולנו עלולים להגיע למשבר חברתי וכלכלי חמור ביותר, כמו שקרה ביוון ובספרד. שתי מדינות שהיו תחת הנהגה סוציאליסטית בראשותם של פאפנדראו וסאפטרו. הם ניהלו מדיניות סוציאלית אידיאלית שגרמה לתוצאה קטסטרופלית של פיטורים המוניים, אבטלה המונית, וקיצוץ של רבע מסכומי הגימלאות והמשכורות. הסכנה אורבת ממחאה מופקרת.

היעדים והסיסמאות של השמאל המדיני באמצעות מאבק חברתי

"הצוות האסטרטגי" של השמאל מתכוון לנסות לעורר מחדש את המחאה החברתית, באמצעות מאבק משולב, חברתי, מדיני ומפלגתי, כדי לגרום למהפך שלטוני.  היעד המוצהר הוא כביכול חברתי, ואולם המטרה האמיתית היא השגת יעד מדיני של נסיגה לקווי 67' ופינוי התנחלויות.

הסיסמאות של חלום "התחריר הישראלי" השמאלני:

"המדינה קורסת צריך להחליף את הכנסת."

"הביטחון במדינה OUT  הרווחה במדינה IN

"תחי פלסטין."

"עולם ישן נחריבה" [במקור – נחרימה. – אב"ע] (קפיטליזם).  "עולם חדש נקימה." (סוציאליזם).

שינוי טקטי להשגת היעד האסטרטגי של השמאל

הסיסמאות הן חברתיות, אבל הכוונה היא השגת מטרות מדיניות. על כן "התחריר החברתי" כהסוואה יהפוך ל"תחריר מדיני", בסיוע מלא של "הקרן החדשה", "שלום עכשיו", "יוזמת ג'נבה", מר"צ, וכל שאר עשרות "ארגוני השלום" וזכויות האדם, תומכי הפלסטינים.

השמאל המדיני שבחלקו קיצוני, נכשל עד כה להוביל להסכם עם הפלסטינים. השמאל הגיע למסקנה שאין לו שום סיכויי לשוב להנהגת המדינה על כנפי השלום הבלתי אפשרי, מול הטרור והסרבנות הפלסטינית הבלתי מתפשרת בדרישה ל"זכות השיבה", שישראל המאוחדת לעולם לא תסכים. מכאן נובע השינוי הטקטי שמשמעותו מעבר מ"פוליטיקה של שלום" ל"פוליטיקה של מחאה חברתית". שינוי טקטי של הטעייה והסוואה להשגת היעד המדיני, באמצעות חילופי השלטון מימין לשמאל.

לאחר שמאבק השמאל להשגת השלום נכשל (בינתיים), ולאחר שגם המאבק לסיום הכיבוש נכשל (בינתיים), וגם המאבק המפלגתי, להפלת ממשלת הימין נכשל (בינתיים), ייפתח כנראה מחדש המאבק לצדק חברתי, באמצעות "תחריר ישראלי", כאמצעי מזרז הצלחה אפשרית של ניצחון שמאלני.

המאבק החברתי הוא הפלטפורמה של השמאל הפוליטי, להשגת המטרות המדיניות והמפלגתיות בקלפיות או מחוצה להלן ברחובות. הצוות האסטרטגי של השמאל ניסח קווי פעולה ותעמולה להשגת המטרה:

לטעת בתקשורת האוהדת הלכי רוח שכביכול "הכול קורס" במדינה.

ליזום מסע תעמולה תקשורתי של יצירת כביכול ייאוש ציבורי בנוסח: הרפואה קורסת, הרווחה קורסת, החינוך קורס, שלטון החוק קורס.

להציג פרופסורים "מומחים" שיסבירו לציבור שעל מנת להציל את "המדינה הקורסת" צריך להחליף את הכנסת!

לגייס אזרחים תמימים וישרים שיהיו מוכנים לדבר בתקשורת בעד "שינוי השיטה" הקיימת, לטובת "המשטר החדש" של "השמאל החדש", שיעניק להם את כל הפתרונות למצוקות הכלכליות והחברתיות שלהם.

להציף את התקשורת בכתבות, שידורים ופרשנים מגוייסים, שיתארו את "מציאות חיינו" כאסון, חידלון, כישלון וריקבון בגלל השלטון. כל זאת על בסיס העיקרון התעמולתי הקומוניסטי, בסיסמה הידועה, "מה שיותר רע יותר טוב" לגיוס ההמונים למהפכה. להחלפת השלטון.

עקרונות נוספים של תועמלני האשליות של השמאל הקיצוני: לייצר כל הזמן "אקשן". לייצר כל הזמן מחאה של ארגונים וקבוצות נגד הממשלה. לנפח כל הזמן תביעות ודרישות חברתיות מהממשלה. לתבוע כל הזמן "צדק חברתי". "שיוויון אזרחי". "שינוי אמיתי". לדרוש כל הזמן פתרון מדיני, שלום עכשיו, מדינת פלסטין. לאיים כל הזמן בסיסמאות הישנות: מתנתקים מהקפיטליזם, מהשטחים, מהכיבוש הציוני ומהימין הלאומני.

אם וכאשר תתחדש המחאה החברתית בקיץ הקרוב, תחת הסיסמה "העם דורש צדק חברתי." הצוות האסטרטגי של השמאל יהפוך אותה לפלטפורמה להשגת מטרות מדיניות ומפלגתיות מבלי שמשתתפי ומארגני המחאה יבינו שהם מופעלים מרחוק על-ידי הצוות האסטרטגי על "לוח שחמט פוליטי" של השמאל המדיני הקיצוני. חלקם של המוחים והמפגינים לא יחושו ולא יבינו שהם כלי משחק פוליטי ללא שום קשר ל"דיור בר השגה", מחירי המזון והדלק ועגלות התינוקות.

ISRAEL TAHRIR REVOLUTION IS AN ILLUSION

* * *

אזכרה

לזכרו של אהרון אהרנסון ז"ל

במלאות 93 שנה לשקיעתו בתעלת לאמנש

יום עיון לזכרו של אהרון אהרנסון ז"ל

אהרון אהרנסון, מדע ופיתוח הארץ – מבטים חדשים.

כ"ג אייר תשע"ב (15.5.2012). אולם 502.

בית מאירסדורף, קמפוס הר הצופים.

יו"ר: רן אהרנסון, ראש מרכז צ'ריק לתולדות הציונות היישוב ומדינת ישראל. האוניברסיטה העברית.

16:30 פתיחה: אפרים הלוי, לשעבר ראש 'המוסד'

16:45 רן אהרנסון, המחלקה לגאוגרפיה, האוניברסיטה העברית:

לא רק מְגלה ומְרגל – אהרן אהרנסון וההתיישבות בא"י

17:15 הילה טל, אוניברסיטת בן גוריון: אהרנסון ופיתוח אזור ים המלח

17:45 הפסקה – כיבוד קל

18:00 אבינעם דנין, המחלקה לבוטניקה, האוניברסיטה העברית:

אהרן אהרנסון מביא תמרים לארץ ישראל

18:30 צבי פלג, הפקולטה לחקלאות, האוניברסיטה העברית:

בעקבות חזונו של אהרנסון: אם החיטה ושיפור החיטה התרבותית

19:00 שאלות ודיון

19:30 סיום

הכניסה חופשית – הקהל מוזמן

הזמנה זו, בצירוף תעודה מזהה, מהווה אישור כניסה חד-פעמי

 להולכי רגל לקמפוס האוניברסיטה

פרטים נוספים במרכז צ'ריק, טלפון: 02-5882867 פקס: 02-5882986

דוא"ל: cherrick@mscc.huji.ac.il

* * *

במלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ו. עדויות על ברנר מתוך יומניי

שנת 1965

ירושלים. 14.4.65. הרצח של ברנר הוא נושא שמרתק אותי במשך שנים. אחד מחלומותיי הוא להמחיז או לכתוב רומאן רחב-יריעה על פרשת-חייו. הוא ראוי לזה וקל להזדהות עימו ולאהוב אותו אחר מותו, עניין שהיה כניראה קשה בחייו, כדבריו: "ריח רע עולה מפי. לאישה לא נשקתי מימיי."

שנים רבות, בצבא, בקיבוץ, אולי גם לאחר-מכן, נשאתי עימי בארנק פתקה, הנה, חזרתי ובדקתי – היא עדיין נמצאת שם, כמעט שאינה ניתנת לקריעה [לקריאה] משום שנירטבה היכן שהוא ואותיותיה נשתבשו, מצוייה בידי כבר למעלה מעשר שנים, ואני מעתיקהּ כאן מתוך כתביו. אני רואה שמצויות שם שתי שורות שאינן אצלי –

"זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי

וזוהי צוואתי האישית:"

ומכאן ואילך פיסת הנייר הישנה שבארנקי –

"החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!"

                                                         (י.ח. ברנר, מתוך "מכאן ומכאן")

"קמיע" שנתגלגל בתוך צרור ניירות ותעודות מארנק לארנק משך תקופה ארוכה.

שנת 1969

תל-אביב. 15.10.69. לפנות ערב אצל שמעון קושניר בגבעתיים. לקח אותי לטייל בגנו, הראה לי את גינת פרחי "ציפור גן העדן" שהביא ממסעו בדרום-אמריקה לפני עשרים שנה. כיבד אותי בענבים שחורים-מתוקים מזן "לואיזה". עוללות. הראה את עצי המנגו, האגוז והאפרסמון אשר לו. אחר-כך ישבנו על המרפסת ואכלנו אפרסמון נפלא, כמוהו לא אכלתי מעודי. שוחחנו על פתח-תקווה ומשפחתי, על הדודה אסתר ועל ספריו. רציתי למשוך אותו כל הזמן שיספר על ברנר. אמר שהמכתבים שפורסמו מברנר הם-הם המכתבים שנישארו, ואין יותר. לאשתו [ברנר] לא כתב. על חיי משפחתו גם כן לא סיפר הרבה, היתה לי הרגשה שהוא קצת מסתיר ואולי יודע יותר משהוא מספר. הוא כותב עכשיו פרק על ברנר, להוצאה המחודשת של שלושת ספריו האוטוביוגראפיים (של קושניר עצמו) והבטיח לתת לי לקוראו. עוד סיפר על חותנתו של ברנר, אם אשתו חיה ברוידא – שהיתה "קלפטה" גדולה. ופעם, בברוח ברנר עם בנו הקט ואשתו ואימה לעין-גנים, בזמן ה"גירוש" – עזר להם מרדכי אחיו (של קושניר) וכשרצה ברנר להזמינו לאכול – לא הסכימה לכך אם-אשתו. עוד סיפר על יחסו של ברנר למיכאל הלפרין – הוא החולה השוכב לידו במיטה, זה שלא ירה באקדחו – ב"מכאן ומכאן". סיפר כי משפחת ברוידא ראו פחיתות כבוד בכך שבתם התחתנה עם ברנר. אחיה היה רואה-חשבון בירושלים.

*

תל-אביב. 1.11.69. לפני כשבוע, בהרצאה בבית-הספר התיכון המיוחד ברחובות, פגשתי את ד"ר מאיר בוסאק, שהוא מורה שם. בשיחה על ברנר אמר לי כי שמע מפי ידיד של ידיד שהכיר את ברנר מקרוב כי לאחר הירצחו של ברנר הילכה שמועה כי היה בכך עניין של נקמה של משפחה ערבית שכנה – אשר לברנר היה, בימים ההם, קשר רומאנטי או קשר סקסואלי כלשהו – לאחת מן הנשים או הבנות שלהם. וכי זו גם הסיבה מדוע לא עזב את המקום. לידיעה זו לא מצאתי אישור בשום ספר זיכרונות, אף לא ברוח הכתבים של ברנר עצמו, ואינה ניראית לי הולמת את אורח-חייו ויחסו לערבים. ועוד סיפר בוסאק כי את המשורר י.צ. רימון סירסו בזמנו הערבים.

*

מדברי הדודה אסתר (ראב) במסיבה שנערכה לכבודה הערב באולם שרת בפתח-תקווה, על ימיה הראשונים של המושבה.

הנוף היה אחר לגמרי. היתה הרגשה שהארץ הרבה יותר גדולה ורחבה. אולי מפני שהדרכים היו קשות, ונסעו לאט, והרבה זמן, ולא במהירות כמו היום. הרי יהודה הכחילו במזרח, ומגבעת שטרייט עדיין ראו את הים. ובצפון היו שדות, והביצה, שבאביב היתה מתכסית בשלל פרחים, כמו פארק יפה. והירקון, היתה לו פאונה והיתה לו פלורה מיוחדת. כיום לא נשמרו הדברים, צריך לשם כך כיום "שמירת טבע". ואז היה הכל אחרת. הנהר, הצמחייה, הסביבה. והפיגורות שהילכו על אדמה זו. ברנר התהלך כאן. א.ד. גורדון וברל כצנלסון. היתה ראשוניות שאי-אפשר לתאר אותה כיום. צריך היה להיות מאבן כדי שלא להיות משורר, או מנהיג, או צייר. החלוציות של היום, ברמה [רמת הגולן] או בנגב, אינה אותו דבר. כיום אין יישוב חדש בלי נורה (של חשמל) וברז וטרקטור. אז היו תנאי חיים אחרים לגמרי, קשים יותר, ראשוניים יותר, שנתנו נופך אחר לדברים. ראשוניות. אולי רק בהקרבה של הבנים, שנהרגים כיום בגבולות, יש מקבילה לראשוניות ולחלוציות של אותם ימים. ההיסטוריה שלנו קצרה, אבל מלאה תהפוכות. קורים כל כך הרבה דברים. ובסערה – הכול משתנה, עד שקשה לתאר איך ניראתה הארץ פעם. אבל התקופה ההיא, הראשונה, בוודאי שעוד תעלה. לא ייתכן שהיא תישכח ולא תעלה. אולי פעם, כשיהיה יותר שקט בארץ, ולא הלחץ החיצוני ולא השינויים המהירים – אפשר יהיה גם להעלות את כל התקופה ההיא, פתח-תקווה נתנה לי יותר משאני נתתי לה.

לפני כן, בבית, סיפרה הדודה אסתר שהכירה את ברנר ופגשה בו בתל-אביב בחברת צבי שץ. ברנר ואשתו היו שרויים לעיתים קרובות בריב. הוא היה מלוכלך ולא-מסודר. אשתו, שגם אותה הכירה הדודה אסתר, היתה הולכת לביאליק להתלונן על ברנר. ביאליק היה כמין כתובת לנשים של סופרים שבאו להתאונן על בעליהם, ולסופרים שבאו להתאונן על נשותיהם.

*

הסיפא של הסיפור ניראית לי מופרכת. בשנים שבהן ביאליק חי בתל-אביב, ברנר כבר לא היה בחיים.

שנת 1970

תל-אביב. 15.11.70. בבוקר [שבת, ה-13.11.70] הביאו אותי [מהרצאה בכפר-סאלד] במונית מיוחדת לנצרת, דרך טבריה. שם אכלתי, קניתי בשוק קפה, זיתים וזעתר, והמשכתי לטבעון. שם, בפנסיון וילקנסקי בקרית עמל, בצהריים, ביקרתי את הדודה אסתר. שעתיים ישבנו ודיברנו בחדרה. היא סיפרה ש"מכבדים אותי, מעריכים אותי, ו... גם אוהבים אותי." ועיניה הירוקות נצצו, כמו עלמה צעירה. "אבל מה יש, זה דווקא נעים." אמרה.

אחר-כך סיפרה ששבועות לפני הירצחו של ברנר לקח אותה צבי שץ לראות את ברנר בבית יצקר. שץ היה נשוי לבת של משפחת יצקר. ברנר ישב בחדרו בקומה העליונה וכתב. רק הרים ראשו להתוודע, וכל הרצפה היתה פזורה דפים לבנים.

*

תל-אביב. 29.12.70. אתמול, ה-28.12, הרציתי לפנות ערב בבית הקיבוץ הארצי בפני קהל החוגים הארציים לספרות, של הקיבוצים, על ברנר והשאלה הערבית, הרצאה בת כשעתיים. הזמינו אותי ברגע האחרון, באותו בוקר, מאחר וגרשון שקד חלה.

בקהל ישב זקן נחמד, מזוקן, דומה לבובר, עם כרך גדול של כתבי ברנר בידיו. רשם כל הזמן רשימות, וכאשר רשמתי על הלוח חלוקה: "סמילנסקי והגישה הרומאנטית: שלום / אהבה. ברנר: מלחמה / ארוס מעוות," – עבר מקצה האולם לקצהו (הוא התיישב בשורה הראשונה) כדי להיטיב ראות ורשום.

כאשר סיימתי את ההרצאה היו כמה שאלות בקהל – רובם דיברו בקול נזעם – נפגעו מכך שהצגתי בצורה כזו את דעתו של ברנר. ולפתע מסרה לי אישה פתקה מאת הזקן: "לאהוד בן עזר, יש לי הערות בקשר עם תמונת יחסי ברנר לשאלה הערבית וגמור (מחוק – אם לא תשמע את דבריי) – אומר אותם פה. טבנקין יצחק."

תחילה לא הבנתי מה רצונו. מסתבר – לדבר. ויתרתי אפוא על דברי סיכום והוא עלה לבמה והחל נושא מידברותיו. נעשה לא נעים, בלשון ברנר. הוא קרא פיסקה ארוכה מדברי ההספד של ברנר על טולסטוי. דיבר על כך שברנר היה בעד הפוטנציאל שבאדם, האף-על-פי-כן! הוא כתב על טרומפלדור – עם ישראל חי –– והיום יש לנו לא טרומפלדור אחד אלא כל צה"ל! דיבר נגד הפורמאליזם שלי וניתלה בטבלה שעל הלוח. דיבר ללא... – אילו ברנר חי כיום היה כבן תשעים, הוא בוודאי נגד נישואי תערובת, ולא כמו כל הסולז'ניצינים! – דברים מעורבבים וחסרי-קשר. ובקהל כמעט וגיחכו. ואף אני נשכתי לשוני בפי כדי שלא אפרוץ בצחוק. מכל דבריו היתה הרגשה שהוא עצמו, אם להתבטא באכזריות – חי יותר מדי – וכבר אינו מבין את הסובב אותו, ומזלו של ברנר שנרצח בגיל ארבעים ולא נעשה סנילי בגיל תשעים.

המפליא הוא שמה שאני הוצאתי מברנר מתאים להפליא להשקפה האקטיביסטית של טבנקין, ואולי גם להשקפתו על ארץ-ישראל השלימה – אך הוא נרתע לשמוע שדברים אלה מצויים כבר בברנר. הוא היה מעדיף שברנר יהא רק בנוסח הרשימה "מפנקס", משהו מצפוני מאוד, נוסח יזהר וגורי. ולא שיאמר את האמת הערומה – על שינאה, תהום, וארורים הרכים האוהבים.

היה דבר נכון אחד בדבריו [של טבנקין], בהתחלה: בכך שאמר שברנר לא התכוון מעודו להוציא את היסוד הטראגי מן החיים. שהוא היה נגד כל אידאליזאציה. אחר-כך טען [טבנקין], מבלי שים לב שכזאת הדגשתי בהרצאתי – שברנר היה אכזר כלפי עצמנו לא פחות מאשר כלפי הערבים.

לבסוף אמרתי דברי סיכום אחדים. שלא התכוונתי להראות שברנר היה פאשיסט או רוויזיוניסט. שחשבתי, בתחילת עבודתי – שדעתו היא כזו שב"מפנקס" – ולי עצמי היתה הפתעה לראות עד מה עיקר דעתו אחר הוא. מקודם גם העירו בקהל שהדיון לא ספרותי. אמרתי – נכון. לי חשובה גם הביוגראפיה של הסופר. ולדעתי הללו שלומדים ספרות כללית באוניברסיטת תל-אביב מבזבזים את זמנם לריק. ואני אף לא התכוונתי לתת הרצאה ספרותית.

הם קיבלו את דבריי ברצינות.

שנת 1971

תל-אביב. 20.1.71. ביום שני, ה-18.1, בערב, הלכתי אל פנחס שדה. בין השאר סיפר על כך שרוצים לראיין אותו בטלוויזיה בקשר להצגת "מעבר לגבולין" של ברנר ב"הבימה", בבימוי של יוסף מונדי.

יעצתי לו שלא יעשה מעצמו צחוק. אך הוא לא נרמז. יותר מדי חזקה שאיפתו להיראות בטלוויזיה, אולם הוא חושש מן "הילדים" – מי הם הילדים? כל אותם נערים ונערות צעירים שנותנים בו אמון וכותבים אליו ושומעים וקוראים בדבריו – ועכשיו יראו גם אותו משתתף ב"בידור". על כן היתנה שלא יצלמו אותו באולפן ולא על רקע ההצגה, ולא בקשר אליה – אלא בחדרו, או ב"גן הקופים" ברמת-גן, על ספסל, או על רקע הים, בטיילת.

"נמאס לי כבר מברנר," – אמר.

הוא גם כותב את העמוד בתוכנייה על ברנר. מצד אחד הוא אומר שברנר הוא הסופר הגדול ביותר שהיה לנו (אגב, מכל כתביו שדה קרא רק את "בחורף" ואת המחזה "מעבר לגבולין") – ומצד שני עולה לו בבריאות לדבר על מישהו אחר מלבד עצמו, ואפילו יהא זה ברנר.

היום לפנות-ערב צילצלתי לשדה. [ – – – ] אחר-כך שב להתאונן על ברנר. מחר יבואו להקליט אותו מן הטלוויזיה ואין הוא יודע מה הוא יאמר. ביקש ממני את הקטע בו אשר ביילין מתאר כיצד כתב ברנר בלונדון את "מעבר לגבולין" – הקראתי לו זאת בטלפון, ורשם.

עוד סיפר כי קיבל אלף לירות מ"הבימה" כדי לעבד את המחזה של ברנר, דבר שעשה בעבודת שלוש שעות בלילה אחד, מחק פה ושם, וגמר.

רבקה פרידמן, שראתה חזרה של ההצגה, אמרה ליהושע [קנז] כי לא מורגש כלל שהמחזה עבר עיבוד.

כניראה לפי המאמץ – התוצאה.

על מה הוא מתכוון לדבר בטלוויזיה? – נגד הטלוויזיה.

*

ביום שלישי, ה-30.3, היינו [ענת, אישתי הראשונה, ואני] בהצגת "מעבר לגבולין" של ברנר, בבימויו של יוסף מונדי, בתיאטרון "הבימה". הצגה יפה, שעולה על כל ההצגות שראינו בחודשים האחרונים, כולל "פר גינט" (בגלל הביצוע ולא כמחזה) – ודומה להצגת "השפל" של גורקי שהוצגה בתיאטרון הקאמרי. שדה עשה את העיבוד הלשוני להצגה, וגם כתב הקדמה שמבוססת כולה על דברים שאמר בטלוויזיה – שמבוססים על מה שקראתי לפניו בטלפון, לפי בקשתו, מסיפורו של ביילין על ברנר.

*

תל-אביב. 8.4.71. יום חמישי. ביקורת [---] של ד"ר חיים גמזו ב"הארץ" על "מעבר לגבולין" של ברנר ב"הבימה". המעט שיכולתי לעשות – לשלוח מכתב למערכת "הארץ" ובו דעתי על ההצגה. יש לקוות כי המכתב יתפרסם. בכוונה לא כתבתיו בלשון חריפה – למען יהא לו סיכוי להידפס.

מונדי צילצל, אחרי ששלחתי את המכתב, והודה לי על כך.

א.ב. יפה ביקש ממני לערוך מישאל בין סופרים על י.ח. ברנר לגליון ה"דף לספרות" של "על המשמר" [שהוא עורכו], לקראת ה-2 במאי, יובל למותו. פניתי לא. ראובני, לדודה אסתר, לא.ב. יהושע, לעמוס עוז, כל אלה בכתב, וכן בעל-פה, לשדה – אותו אראיין הערב. יפה ביקש שאפנה גם אל שלונסקי, ברטוב, ס. יזהר ואוכמני. שלונסקי סירב – אמר שהוא עסוק מאוד עתה בהוצאת כתביו ובהגהתם, ואפילו לבכורת המחזה אינו הולך. לא הפצרתי בו. לשאר שלחתי מכתבים. נוסח השאלה: השפעת דמותו ו/או כתביו של ברנר עליך, מה הוא אומר לך כיום ובאיזו מידה ניראים לך דבריו אקטואליים כיום.

עוד ביקש יפה שאכתוב לו מאמר על ברנר בעקבות עבודתי "ארורים הרכים האוהבים", כמו כן אני מעתיק את שני הפרקים הראשונים של העבודה [הזו] לפירסום בחוברת "קשת", שתהיה מוקדשת בחלקה לברנר.

*

תל-אביב. 30.4.71. היום  נתפרסמו עוד שתי ביקורות על "לא לגיבורים המלחמה" ב"הארץ" וב"משא". על הביקורת ב"משא" לא כדאי לדבר – סתם איוולת. הביקורת ב"הארץ" נתפרסמה ליד רשימתי על צבי שץ, לואידור וברנר, במלאת חמישים שנה להירצחם.

לטלוויזיה לא קראוני. מן הסתם נמצאו ספרים ראויים יותר לתוכנית. ולשדה יקראו לתוכנית הבאה. כל מה שסיפר לי על הטלוויזיה לא בא כניראה אלא לתרץ מדוע הוא מתראיין בשנית ואילו אותי אין קוראים. מילא.

הערב עליי להרצות ב"צוותא" על ברנר, בערב המוקדש ליובל למותו וכן להצגת "מעבר לגבולין". היום גם נתפרסם המישאל שעשיתי ב"על המשמר" וכן סיכום קצר שלי, באותו גיליון, מעבודתי על "ברנר והשאלה הערבית".

*

תל-אביב. 3.5.71. אתמול בלילה, במלאת חמישים למות ברנר: תוכנית בת שעתיים וחצי על חייו, ערוכה בידי משה נתן, שנמשכה עד 12.30 בלילה [בגלי צה"ל]. תוכנית הרדיו המילולית היפה ביותר ששמעתי, אולי להוציא רק את "מירדף" [בעריכת יוסי גודארד ונקדימון רוגל] על חיי יוסף לישנסקי. אולם אישיותו וחייו של ברנר מעניינים הרבה יותר. המישדר כולו היה דוקומנטארי.

בין הסיפורים המעניינים, עדותו של שלמה צמח הישיש, כיצד הגיש פעם סיפור לברנר לפירסום ב"הפועל הצעיר". תוכן הסיפור, אהבת פועל ערבי לפועלת יהודיה, שעובדים יחד בשדה. ברנר קרא את הסיפור ושאל את צמח:

"הייתכן כדבר הזה?"

צמח השיב (והוא מספר לאט, ובחכמנות קרה) – "אמרתי לו, אם שמת לב, עשיתי את הערבי קצת פחות ערבי, ואת היהודיה – קצת פחות יהודיה, וכך נתקרבו יותר זה אל זה."

השיב לו ברנר: "לא. דברים אלה אינם מתרחשים בקלות רבה כזו, ואני – אני לילות שלמים מתהפך על משכבי ואינני ישן מפני השאלה הזאת, (שלנו ושל הערבים)."

*

תל-אביב. 10.5.71. יום שני. הבוקר, ב-9.30, השתתפתי בהקלטה לתוכנית "אמות" בגלי צה"ל, בעריכת שלמה גרודז'נסקי, על י.ח. ברנר. עוד השתתפו ס. יזהר ויורם קניוק. אותי הזמינו ביום שישי, וכפי שהבנתי – לאחר שלא עלה בידם להשיג את עמוס עוז.

פתח גרודז'נסקי ודיבר על ברנר בחייו, כסופר בין סופרים, לאחר מותו – כסופר הפועלים, ובימינו – עיון מחודש. זך [שכתב עליו] וכדומה, ובעיקר – הסגנון.

אחריו דיבר ס. יזהר דברים מתלהמים והיוליים מאוד, ורק דבר רשעות אחד זכר לומר במדוייק – כשקוראים את יצירותיו של ברנר רואים שבשנים האחרונות הלכו כליו ונשתכללו, ועם הירצחו – אבד לנו הרומאן (או הספר) הגדול שעתיד היה ברנר לכתוב. כלומר – כל יתר ספריו אינם בבחינת ספרות בעלת מדרגה גבוהה בעיני יזהר.

אחר-כך דיבר קניוק שטויות אחדות על "שכול וכישלון" ולא הוסיף מאום [להארת דמות של ברנר].

כשהגיע תורי, לבסוף – מסרתי בחמש דקות את עיקרי השקפתי על ברנר, בעקבות העבודה שעשיתי על יחסו לשאלה הערבית. הבאתי ציטטות ממאמריו ורשימותיו, וקשרתי את ראייתו הריאליסטית והפסימיסטית להווה, בניגוד לראייה הרומאנטית והאופטימיסטית ששררה בתקופתו.

דבריי עוררו עליי התנגדות חריפה של יזהר, שטען שמנסים לעשות מדברי ברנר "איזמים" ו"אידאולוגיה" – בעוד אשר הוא היה רק סופר, שהדגיש את חוויית הרגע.

החרה הוסיף אחריו גרודז'נסקי, שטען שכל ערכו של ברנר – בסגנון.

לא נישארתי חייב והמשכתי להתנגד להם, ואף העליתי ופיתחתי את הרעיון הפאראדוכסאלי-לכאורה, או, נכון יותר – אותה התפתחות דיאלקטית שאצל ברנר ובעקבות יצירתו – [והוא ש] את הדמויות והסביבה והמצב שהוא שלל בכל חריפותו – אנו אוהבים עכשיו, מבעד ליצירתו, כדמויות "מעבר לגבולין", ואילו הדברים שהוא רצה והטיף להם – "מושבי-עובדים", בריאות, צבא, אקטיביזם – אינם מלהיבים אותנו ביותר, ואולי אנו אף עייפים מהם.

על כך התנפל גרודז'נסקי – "כלום אתה אוהב את הדמויות של 'מעבר לגבולין'?"

התבלבלתי, כאילו האשים אותי בדבר מירמה או במעשה שאינו כשר, ובמקום לומר "כן" בשלימות, כאילו הצטדקתי ואמרתי: "כן, מפני שברנר תיאר אותן!"

ואז הוא ענה – "הנה אתה רואה, מה שיש בברנר הוא רק הערך הספרותי!"

וכך נמשך הוויכוח למעלה משלושת-רבעי שעה. כאשר סיימנו אמר העוזר לתוכנית, ישראל וינר (בחור נחמד ואינטליגנטי) כי היה משאיר את כל הדיון בתוכנית, מבלי לקצר, ומשמיט שני קטעים קצרים אחרים שהכינו להערב. משך התוכנית – כשעה. ודיוננו צריך להיות משודר הערב.

יזהר יצא. תחילה היה מסוייג כלפיי, לפני השידור (הוא גם לא ענה על מכתבי אליו להשתתף במישאל על ברנר שערכתי ל"על המשמר", ואך אני לא הזכרתי את הדבר). אמרתי לו, בדרכנו לאולפן, כי דודו היה ידיד למשפחתי בפתח-תקווה, והוא (יזהר) כאילו התכחש. כניראה אינו אוהב את זכר דודו (ליתר דיוק, אחי-סבו) משה סמילנסקי. מה שהעסיק את יזהר, שאיחר, היה קלקול במכוניתו, מכונית "פז'ו", שנישארה בקצה הרחוב.

לאחר השידור, והוויכוח בינינו, לחץ את ידי בחמימות, ואני אמרתי לו: "שמחתי להכיר אותך."

נישארנו, קניוק ואני, [ואני,] במקום לצאת, חיכיתי לגרודז'נסקי, כי חשבתי שהוא רוצה לדבר איתי (כך אמר בטלפון). ואולם מתברר שלא הייתי צריך לחכות. קניוק, באי-נעימות מפני נוכחותי, ביקש מגרודז'נסקי להשמיט את חלקו בדיון, כי הוויכוח פסח עליו, מה שהיה לו לומר לא אמר, ומה שאמר – אמר יזהר טוב יותר.

סופו של עניין, כשיצאתי, התיישב קניוק עם גרודז'נסקי לשולחן ההקלטה באולפן, כדי לומר מחדש את החלקים שלו.

אחר-כך הלכתי לאכול ב"יוניס", הסתובבתי קצת מעל לנמל ובכיכר קדומים ובשוק הפשפשים, וחזרתי הביתה.

*

תל-אביב. 11.5.71. יום שלישי. השידור על ברנר אתמול – אכזבה. קטעו כמחצית דבריי, לא קטעו כמעט כלום מדברי האחרים, ואת הפטפוט המגומגם של קניוק, שהוסיף אחרי השיחה – הוסיפו על שטויותיו שאמר בשעת הוויכוח – וכל זה שודר, על חשבון דבריי, ויצאה כל השיחה מסורסת ומגוחכת.

שלחתי מכתב מאופק ותקיף לגרודז'נסקי. יותר לא אשתתף בתוכנית.

*

תל-אביב. יום שישי. 14.5.71. אתמול נתפרסמה ב"מעריב" ביקורת רדיו מאת יורם פורת על התוכנית על ברנר בגלי צה"ל. הוא ציין לטובה את הוויכוח ביני לבין יזהר וגרודז'נסקי, וכתב שחבל שהוויכוח הובא בראשי פרקים בלבד ולא היה לו המשך. בסוף הרשימה כתב בראשונה שאינו מבין מדוע השתתף יורם קניוק בדיון, שהרי ידוע שברנר לא אהב [---]. ואולם, כפי שסיפרה [לי] נילי פרידלנדר [העובדת כעיתונאית וכעורכת ב"מעריב"] – הגיע הדבר לידיעת שלום רוזנפלד – ולמרות שמיתנה עוד קודם לכן את המשפט – הורה למחוק אותו כליל. כך שקניוק לא הוזכר כלל [כמשתתף] בדיון. נילי שמה תצלום שלי – ויותר מששמעתי תגובות על ספרי ["לא לגיבורים המלחמה"] ודבריי, שמעתי על הופעת תצלומי בעיתון.

אתמול בבוקר גם צילצל גרודז'נסקי וניסה להצטדק, על חשבון השחרת שמו של קניוק. טען שעתה למד לקח שאסור לעשות פשרות, וכולי. אני חזרתי על הדברים שכתבתי לו במכתב, בתקיפות מאופקת, אך בחריפות, ולהפתעתי התחטא והתנצל. לא יכולתי להישאר חריף עד הסוף, כי מה אוכל לעשות? להענישו? והשיחה נגמרה בכך שהבטיח להתקשר אליי בשבוע הבא כדי שניפגש.

שלשום צילצל שדה להתנצל – שהוא מרגיש עצמו בפניי כתינוק שסרח (או שחטא) – מה יש? ריאיינו אותו לתוכנית "יומן השבוע" בטלוויזיה בעקבות שוק הספר [שבוע הספר העברי], ובכן, הוא מופיע כבר פעם שנייה בטלוויזיה (לראשונה – בעקבות ההצגה של ברנר "מעבר לגבולין"), ועתיד להופיע גם בחודש הבא בעקבות צאת ספרו "נסיעה" – ואילו בקשר אליי לא יצאה לפועל אפילו הפעם היחידה בה עמדו להזמין אותי, לתוכנית החודש.

ניחמתי אותו שהדבר אינו חשוב, ובוודאי שלא קרה באשמתו.

הוא אינו חדל לשאול ולדבר על "לא לגיבורים המלחמה", ובכל שיחה חוזר ומדגיש את אמונו בערכו של הספר. כמובן שלא יעלה בדעתו לכתוב מילה על הספר או לדבר עליו בפומבי ולהזכיר אותו. ואולם בהתחשב באופיו ובנוהגיו – הרי גם אמירת דיעה טובה על ספר היא עניין יוצא דופן אצלו – אלא אם כן בא הדבר מפני שספרו "החיים כמשל" מוזכר ברשימת ספריו של פוליק [גיבור הרומאן שלי] בחדרו בירושלים.

*

תל-אביב. יום ראשון. 16.5.71. אתמול הרציתי בבית התרבות ברחוב יהל"ם 6 ברמת-גן, בשעה אחת-עשרה בבוקר, על הנושא: "מה אומר לנו ברנר כיום?"

היו קרוב לשלוש מאות אנשים, כולם, כמעט, מבוגרים ואנשי שיבה. דיברתי פחות משעה, כך הנוהג שם. בתום ההרצאה קמו והסתלקו כולם, בלי שאלות. כאשר ירדתי מן הבמה ניגשה אליי ישישה כבת שמונים, נמוכה, ולה עיני תכלת חייכניות. שמה מלכה אסט (שליש) והיא גרה במעלה הצופים 5 ברמת-גן. לדבריה הכירה את ברנר ואף היתה יחד עם גוגיק בבית יצקר ביום שלפני הרצח. ברנר ישן בחדר ואסור היה להעירו, ואל החדר, לשער, קרב ערבי שתום-עין אשר שאל על הילד שלו, אם אינו נמצא בחצר.

הם אמרו לו שאין, והוא הסתלק.

כשסיפרו על כך לברנר, לאחר שהתעורר, כעס מדוע לא העירו אותו, שאז היה מסתכל בפניו, במבטו של הערבי – ויודע אם זה מסוכן או לא.

הוא, ברנר, הלך בחדרו הלוך ושוב, מרוגז.

כאשר נתברר כי המצב מתוח, ולבית הקברות הסמוך הגיעו מלווים של לווייה, לקחה את תינוקה בן שלושת החודשים, ויחד עם עוד כמה אנשים עזבו את המקום. ובדרך גם זרקו עליהם הערבים אבנים.

ועוד סיפרה כי פעם ליווה אותה ברנר. אחרי שקיבלה שיעור (אינני יודע אם ממנו או ממישהו אחר) וכל הדרך שתק ולא דיבר איתה. כשאמרה זאת למישהו מידידיו, והדבר גונב לאוזניו – תפס אותה וערב שלם דיבר איתה בלי הפסק.

[על הפתק שבו רשמתי מפיה את כתובתה אני מוצא תיאור, כניראה של ברנר, כפי שסיפרה לי עליו: "איש שפניו מלבניות, שחומות, ואוזניו מזדקרות לצדדין. בלורית לבנה, קצרה וקצוצה. עיניים ירקרקות. אף שממלא את הפנים כולן, וידי פועל, נפוחות ושזופות. בוהנים מרובעים וציפורניהם כמו מתרוממות במאמץ עבודה עקשני. שני קמטי מצח שמתגבהים ככובע משולש מעל למשולש אפו. שפתיים צרות וקפוצות, שכמו נבלעות בשטח פניו הרחבים. על כפות ידיו גידים בולטים כמין שורשי-עץ. שעון-יד שזכוכיתו עמומה. חולצה לבנה. לחיים שקועות."]

*

תל-אביב. 30.5.71. יום ראשון. שבועות. ביום שלישי, ה-25.5., היתה צריכה להתקיים הרצאה שלי על ברנר בהרצליה, יחד עם שמעון קושניר ויוסף גורני. נסענו לשם ולא בא קהל, וחזרנו כלעומת שבאנו. קושניר סיפר בדרך כי דיאספורין שב"מכאן ומכאן" נוצר בעקבות אדם בשם גנין שהיה אז בארץ, ידיד לברנר, ואחר-כך נסע לאמריקה ועקבותיו נעלמו.

*

תל-אביב. 26.7.71. יום שני. נילי [פרידלנדר] מספרת: אשתו של ברנר [חיה ברוידא] נמצאת בבית זקנים בפרדס-חנה יחד עם אימו של איסר חלמיש, מכיר של נילי, קצין. כשהוא בא לבקר את אימו הוא מבקר גם את אשת ברנר, וכשבא אורי ברנר הוא מבקר את אימו של איסר. אשתו של ברנר, דעתה כבר משובשת עליה. בבוא אליה איסר היא שואלת אותו: "מה שלום אורי? הוא חי? הערבים לא הרגו אותו?"

*

תל-אביב. 7.8.71. שבת. בליל שישי, ה-6.8, נסעתי להרצות על סולז'ניצין בקבוצת גבע. באתי לשם לפנות-ערב. קיבלו אותי יפה ולא חדלו מהאכילני. בביתה של חברה בשם ציפקה, לה בנים מבוגרים בצבא, שמעתי את התוכנית לספרות, הראשונה בסידרה על ברנר שעורך מתי מגד. הוא שוחח עם אברהם קריב.

קריב תקף כדרכו את ברנר – ואמר שדעתו של ברנר על היהדות והיהודים היתה כדעת הגרועים שבצוררי ישראל. דיעותיו של קריב אינן חדשות לי. ניסיונותיו של מתי מגד להחזירו אל המישור השפוי – לא הועילו. הוא לא רצה להבחין בין קיטרוגו של ברנר, שבא מבפנים, לבין קיטרוגם של זרים. ואולם הדבר המעניין ביותר, בשבילי, מבין אלה שאמר קריב, היה זה: כל השנים האחרונות, מאז התחלתי לעסוק ביסודיות בברנר, היתה לי הרגשה כי שהה פעם או יותר בבית-משוגעים. התיאור של יחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון" – שנמצא פרק-זמן בבית-משוגעים בירושלים – מתאים לו לברנר שלא מן הדימיון נבע אלא מפרק אוטוביוגראפי.

והנה קריב תקף כל הזמן את ברנר – על החולניות שלו, "האדם החולה הזה שאין לנו צורך לשקוע במחלתו, התהום החולנית שבו היה שקוע בשתי רגליו," וכיוצא באלו מליצות סהרוריות של מטורף הנאחז בברנר ואינו חפץ להבינו, ומזהיר כשוטה מפני היתפסות לברנר – "מה אנו צריכים לחולנית שלו בדור של החלוציות, וכו'."

ואולם משפט אחד שאמר קריב נחרט ביזכרוני: "האיש החולה הזה, שהיה כלוא כמה פעמים בבית חולי-רוח, מה אנחנו צריכים לשמוע תורה מפיו, וכו'."

היתה זו הפעם הראשונה בה שמעתי שמישהו יזכיר בפומבי, ובתור קביעה עובדתית, שכך קרה לברנר. בשום מקום לא מצאתי את הדבר כתוב, ואיש לא אמר לי זאת לפני כן. קריב המשיך ואמר גם – "האיש בעל הנטייה ההתאבדותית, שגיבוריו חפצים להתאבד, וכו'."

נשאלת השאלה אם דבריו של קריב עובדה הם, או שהוא רואה מהירהורי ליבו, שאינם שקולים ואינם מציאותיים וגם לא אחראיים.

*

תל-אביב. 22.12.71. יום שני. אתמול אחר-הצהריים נסעתי לירושלים כדי להרצות בחוג לספרות בבית הסופר שבעיר העתיקה על השאלה הערבית בספרות הארץ-ישראלית. [ – – – ] משם לקחתי מונית אל ביתו של נתן ביסטריצקי-אגמון, ברחוב מרכוס 9 בטלביה. לפני כשבועיים כתבתי במדורי "ספרי דורות קודמים" ב"הארץ" על ספרו "ימים ולילות". בעקבות כך ביקש להכיר אותי. ישבתי עימו קרוב לשעתיים בחדר העבודה שלו.

שוחחנו גם על ברנר והוא אמר לי כי פגש את ברנר ימים ספורים לפני הרצח ושוחח עימו, וכי יש בדברים ששמע כדי לשפוך אור על הרשימה "מפנקס". מה אמר לו ברנר – לא אמר. אלא השאיר זאת לפגישה נוספת (מתוך רצון לראותני שוב) וגם ביקש שאביא לו לפגישה הבאה את ספרי האחרון.

המשך יבוא

* * *

קבלת שבת בצוותא 18.5.12

יום שישי כ"ו באייר התשע"ב

בשעה 11:00

"אם בחקתי לכו ואת מצותי תשמורו"

על פרשת השבוע 'בחקתי' – גלעד קריב

משתתפים:

עזריה אלון, אבי רעיון שמורות הטבע ואחד ממקימי
החברה להגנת הטבע, חתן פרס ישראל לשנת תשע"ב על מפעל חיים

המשוררת אגי משעול – על ספרה החדש "סידור עבודה"

משה בר יודא  – חוקר קהילת יהודי אתיופיה,

על שימור המסורת האתיופית ועל השתלבותם בישראל

ד"ר עופר כספי – מנהל היחידה לרפואה משלימה בבית החולים בילינסון –

על נטילת תרופות ומשמעותן

ניהול מוסיקלי: רמי הראל

שירה: מיכה ביטון, זמר ויוצר "בין שדרות לירושלים"

מנחה: ליאת רגב
עריכה: נילי שחור

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* היי אהוד יקירי, כיצד קורה שבדעותיך הפוליטיות ולא רק בהן אתה קולע בול לדעותיי – לאלוהים פתרונות.

אלי ר.

אהוד: דומני שאתה לא היחיד. יש לא מעט אנשים בישראל, אולי הם הרוב, שאינם מושפעים מן הטמטום הכללי, בייחוד זה התקשורתי והאנטי-ישראלי, ורואים במכתב העיתי ובדומיו ביטוי נאמן לדעותיהם ולהערכותיהם.

* ברגע האחרון: בג"צ הורה למדינה לפנות מיד את כל הבדואים שבנו בנגב בתים על אדמות לא להם, ובלי רישיונות בנייה. כנ"ל לגבי הערבים בוואדי ערה ובגליל. לשם כך ייערך גיוס נרחב למשטרה וגם ייקראו לשירות מילואים משטרתי מאות ואולי אלפי שוטרים וחיילים לשעבר, עם ציוד מתאים לפיזור הפגנות. אחרי שיסיימו את המלאכה הזו, ודאי תוך יומיים-שלושה, כמו כלום – ישמש הכוח הזה גם למילוי החלטת בג"צ בקשר לפינוי כמה עשרות יהודים שיושבים, שומו שמיים! – בבתים שניבנו על קרקע פרטית ערבית בגדה המערבית! הלא בגלל אי-צדק שכזה עלולה מדינת ישראל להיחרב! – אי-צדק יהודי, כמובן, כי לערבים מותר הכול.

* מאשימים אותנו בשנאת נשים בפוליטיקה הישראלית. מה לעשות – האפשרות שהמנהיגוּת של ישראל תהיה מורכבת מהטריאומווירט ציפי לבני, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון – נראה לנו  מאוד מוזרה, זאת בלשון המעטה.

* אהוד, אני חושב שאינך בר סמכא להעניק לציפי לבני את המחמאות שהענקת לה. אחרי הכול היא עמדה בראש הרשימה הגדולה ביותר בכנסת ונתניהו לא עשה מאמצים רציניים לשתף אותה, ואילו את מחליפהּ, שקרא לו שקרן בכל הזדמנות – אימץ אל ליבו. זאת הפוליטיקה הישראלית בכל גדולתה. ממש אפשר להתפאר בה. בואו ונראה מתי השותפים יתחילו לנשוך זה את זה. בברכה, אלי גבר

* יהודים רחמו רחֵמוּ      ! – אם מישהו נוסע ללונדון או למקום אחר בבריטניה הגדולה שיש בו סניף של רשת החנויות Boots – אנחנו מבקשים שיקנה עבורנו לפחות 3 יחידות של Shave stick בגליל פלסטיק שחור, תוצרת הרשת, שאין שום אפשרות לקנותם בישראל. מדובר בגליל סבון-גילוח שבו משתמשים עדיין קשישים בריטיים מתקופת האימפריה, או ישראלים כמונו – לגילוח בוקר, ח'טיארים שאינם יודעים שום שיטה אחרת מאז צמחו שערות בלחייהם, ולמרבה הצער כבר אין מייצרים סטִיקים כאלה בארץ וגם לא מייבאים. המחיר ממש זניח. אולי פאונד אחד לגליל. אבל זה חשוב מאוד לאנשים זקנים שאינם מגדלים זקן. וזהו פרסום חוזר לאחר שלא נענינו עד כה. כמובן שנשלם. ואם לא תושיעונו נצטרך לגדל זקן לבן.

* הם ממשיכים לשקר! פעילי "המחאה החברתית" הודיעו כי ב-14 ביולי יחזרו בשנית על הפגנת המיליון! – תגידו, שקרנים במצח נחושה – מתי היתה הפגנת המיליון הראשונה שלכם חוץ מאשר בפרסומים השקריים שלכם, שהכפילו ושילשו את מיספר המפגינים – פרסומים שאותם קנתה מרבית התקשורת המטומטמת ללא בדיקה?

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

* * *

מסע מצחיק בחיים – וגם לארץ הקודש

מופע מיצירות מארק טווין

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: נאור ציון, יהודה אטלס, אלי דנקר, נלי תגר, איציק גבאי, אילה זילברמן, משה טימור, ועוד.

תיאטרון צוותא, אבן גבירול 30 תל אביב,

יום שלישי, כ"ג באייר תשע"ב, 15-05-12, בשעה 20:30

מארק טווין, הסופר והסאטיריקן חד הלשון שכתב את האקלברי פין ועוד יצירות רבות (ינקי בחצר המלך ארתור, תום סוייר, בן המלך והעני, הזר המסתורי, וילסון ראש כרוב ועוד ועוד), כתב גם ספר על ביקורו בארץ ישראל שלפני הציונות. הוא מתאר אותה כארץ ריקה מאדם, ומלבד איכות הכתיבה ההומוריסטית זה גם תיאור היסטורי חשוב. בין כתביו יש גם מאמר סנגוריה מדהים ושנון על היהודים.

מארק טווין נחשב לאבי הספרות האמריקנית, והתובנות שלו מצחיקות בדייקנותן כל יום מחדש. חייו הם סיפור מרתק לא פחות מספריו. בביוגרפיה שלו כתב: "אנו משתוקקים, משום מה, לחיי נצח בעולם הבא. לי אין תשוקה כזאת. ניסיתי את החיים האלה – וזה מספיק."

 במופע נטעם מכתביו בהגשה בימתית, ונגולל את סיפור חייו.

כרטיסים בקופות צוותא: 03-6950156

המחיר 90 ₪. למקבלי הודעה זו 50 ₪ בלבד, נא לציין בקופה: קוד 708

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,367 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל