גיליון מס' 743

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באייר תשע"ב, 17 במאי 2012

עם צרופת ההזמנה לתערוכה של הדר ראובן

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: מדוע לא העריכה התקשורת שאיחוד כזה אפשרי? // אהוד בן עזר: על הבריונות המתפשטת בתל-אביב. // רמי הררי: "בני וירצברג: בין גדולי הסופרים של תקומת ישראל". // אברהם כ.: געגוע לשפת הנעורים? // יצחק שויגר: סקייפי-סקס. // שושנה ויג: 1. מכתב לוועדת הפרס. 2. מבטן ומלידה אני מזרחית. // י"ז: עכשיו הם בוכים? // עוז אלמוג: שיהיה לכם יום טוב. // יהודה דרורי: הנאכבה הראשונה או הנאכבה השניה...? // יואל נץ: נוכח הפואמה "היום בו פרץ הר הגעש"  מאת יוסי גמזו. // אברהם בנמלך: קדיש. במלאת 68 שנים להשמדת יהודי הונגריה בידי הגרמנים. // אהוד בן עזר: מתוך יומן המסע להונגריה, 1994, קדיש על אדמת הונגריה-לשעבר [כיום סלובקיה]. // אורי הייטנר: מי ישמור על השומרים? // יוסי גמזו: גינקולוג ומאהב: Test case // ד"ר יואל רפל: "מאה שערים" – 140 חברים. // יואב אהרוני: שיר אהבה לשאולי (על-פי  נ. אלתרמן). // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ו. עדויות על ברנר מתוך יומניי [המשך וסיום הפרק]. // ממקורות הש"י.

* * *

עמוס גלבוע

מדוע לא העריכה התקשורת שאיחוד כזה אפשרי?

השאלה האמיתית בפרשת האיחוד בין מופז לביבי היא לא מדוע התקשורת לא ידעה. היא לא ידעה כי פשוט לא הדליפו לה, ולו ברמז.

השאלה האמיתית היא לכן מדוע לא העריכה התקשורת שאיחוד כזה אפשרי? מדוע האופציה הזו לא נהגתה במוחו של אף רב-פרשן פוליטי?

מה שהתרחש, בזמן קצר יחסית, הוא תפנית של 180 מעלות במישור הפוליטיקה הישראלית. מיד לאחר  שהתפנית התרחשה,  כול חרטומי התקשורת הסבירו לנו את הסיבות לתפנית: מופז זגזגן, מופז פחדן, מופז ידע שקדימה תתרסק, וביבי התחיל לפחד אחר ועידת הליכוד. והשאלה חוזרת: אז למה  לא חשבו לרגע על כל הסיבות הללו  לפני ש"הסירחון" התפשט?

והשאלה מתחדדת עוד יותר נוכח העובדה שלא מדובר באירוע חד-פעמי, אלא "ביום כיפור" מתמשך. די אם נזכיר שכאשר ביבי עלה לשלטון, הפרשנות הפוליטית נתנה לו חצי שנה, שלאחריה לבני תעלה; ובאו תחזיות על מלחמות בקיץ, ועל כך שמחר  אובמה "אוכל" אותנו לארוחת בוקר.

התשובה, לדעתי נעוצה בעיקרה בשני גורמים: ברייטינג  וב"סדר היום" של התקשורת.

אתמקד בסיבה השנייה. בעבר היו אצלנו עיתונים מפלגתיים. המטרה הברורה שלהם לא היתה לתאר ולפרש את המציאות כהווייתה, אלא לנסות ולהשפיע עליה בכיוון הרצוי למפלגה.  אין כיום עיתונים גדולים כאלו. אבל, יש עיתון כמו "הארץ" שאין לו מפלגה אך יש לו רעיון, אידיאולוגיה פוסט ציונית, שאותה הוא רוצה לקדם. ישנם עיתונים ועיתונאים שאין להם אידיאולוגיה, אך יש להם "סדר יום" אותו הם רוצים לקדם. יש כלי תקשורת שכול-כולם שנאה יוקדת לביבי, וכל מטרתם להביא להפלתו, ולצורך כך לטפח, בין השאר, אלילים. וישנו עיתון שכל מטרתו לפאר ולרומם את ביבי ולרסק את אלילי יריביו. ולכן גם האינפורמציה שהם מספקים לקורא וגם הפרשנות והחיזוי, משועבדים מראש לאידיאולוגיה ול"סדר היום". לכן אנו נתקלים כל הזמן במקרים בהם הסיסמה האמיתית היא לא "זכות הציבור לדעת", אלא "זכות הציבור לדעת מה שאנחנו רוצים שיידע בהתאם לסדר היום שלנו."

לכן,  בכלי תקשורת אחד  אנחנו נקרא סיפורי אלף לילה ולילה על העוזרת של ביבי,  באחר נולעט בסיפורים על בן מיעוטים שלא יכול לשמוע את "נפש יהודי הומייה". באחד, עובדה מסוימת תזכה לכותרת ראשית, ובאחר אותה עובדה תקבל ידיעה קטנה בעמוד 18, אם בכלל.

הפרשנות, באורח טבעי, תפרשן באורח חד צדדי, חד מימדי, בכיוון המשרת את מטרת "סדר היום". החשיבה של הפרשנות הזו אטומה לאפשרויות אחרות. היא נעולה בצורה הרמטית על קונספציה אחת.  זו חשיבה שבאופן מובנה אינה יכולה לבקר את עצמה ולהעלות שאלות של "איפכא מסתברא". למשל, מול הקונספציה השלטת ולפיה יש בחירות, חשיבה זו תתקשה מאוד להציג את השאלה: מה עלול לגרום לכך שלא תהינה בחירות, ולנסות לענות על כך. 

גם עכשיו, אחרי האיחוד, הפרשנות ברובה המכריעה היא חד מימדית. כמו: מדוע בכלל אחדות לא טובה לעם ישראל ולדמוקרטיה, איזה מחיר נורא ישלמו ביבי ומופז על הפשע האיום שביצעו, כיצד האלילה לבני תגיע על סוס לבן. יפה, אך בכיוון אחד: כיצד להרע למופז ולביבי, או להלל, לשבח ולהציג את ההסכם שיביא מזור וגאולה לעם ישראל. אין יותר אמצע, רק צדדים.

 מכיוון שלדעתי מדובר במחלה כרונית התוצאה תמשיך להיות קריסת האמינות של התקשורת (בחלקה ) בעיני הציבור.

הרשימה הופיע לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 14.5.12.

* * *

אהוד בן עזר

על הבריונות המתפשטת בתל-אביב

מצד אחד, האיזור שאנחנו גרים בו, רחוב י.ל. גורדון ["אישה עברייה מי יידע חייך"] בואכה כיכר רבין – משתפר והולך. כיכר רבין עברה שיפוץ יסודי, אך לא כיערו אותה ואפילו שמרו על קווי הריצוף המקורי ושיחזרו בריכת צמחי מים ודגים צבעוניים, שמו כסאות וכורסאות-בד, והיא משמשת פנינת חן למשתזפים, לקשישים ולאימהות עם ילדים קטנים, ממש אידיליה.

קטע הרחוב הקרוי עדיין "מלכי ישראל", כשם הכיכר לפני רצח רבין, ואשר משתרע צפונה לרחוב פרישמן, וגובל ממזרח עם הכיכר, עד שדרות בן-גוריון – נבנה מחדש והפך להמשך טבעי לשדרות ח"ן [חיים נחמן ביאליק] הנמצא צפונה לו. אגב, גרים במלכי ישראל, באותו בניין – יצחק אוורבוך-אורפז, נתן זך, ולמטה הקפה הספרותי וחנות הספרים "תולעת ספרים".

זאת ועוד, הקטע של השדרות מתחילת שדרות בן-גוריון ועד רחוב שלמה המלך עובר בימים אלה שיפוץ יסודי כדי שיהיה אף הוא המשך פתוח להולכי רגל עד תחילת שדרות בן-גוריון [קרן-קיימת לשעבר, עד מותו של בן-גוריון, שביתו עומד בקטע שבין רחוב בן-יהודה לכיכר אתרים]. בשדרות בן-גוריון עצמן הפכו קיוסקים ישנים לבתי-קפה פתוחים בנוסח השדרות בפריס, והם הומים צעירות וצעירים. עם גמר העבודות יהיה אפשר להתחיל ללכת או לנסוע באופניים מהקצה הדרומי ביותר של שדרות רוטשילד, ליד רחוב הרצל, בקשת שדרות רחבה וענקית – עד בואכה לים בקצה שדרות בן-גוריון, וכאשר יהרסו את כיכר אתרים יהיה אפשר לרדת לחוף, כמו פעם, בטרם בנו שם את מפלצת הבטון והברזל המזויין ההולכת וננטשת, הולכת ומחלידה ומתפוררת.

זה מצד אחד, אבל מצד שני – הבריונות והפשיעה מתגברות. האונס של הזוג הצעיר בחניון גן-העיר. לפני כחודשיים זרקו בלילה אבן כבדה בשמשה הקדמית של אחת המכוניות הפרטיות בחנייה של הבניין שלנו וניפצו אותה. בקיוסק הנחמד של חנה, בגינה הציבורית מול מכון סרוונטס שברחוב שולמית, קפצו כבר פעמיים בלילות בני נוער על השולחן, שעליו אני נוהג לשבת ולשתות אספרסו של בוקר – ושברו אותו. חנה כבר מיואשת.

יש לנו שכן שמחזיק אקדח ברישיון, והוא שואל אותנו אם הגיע הזמן שכאשר הוא יורד לרחוב, בייחוד בלילה, כדאי שיטמון בכיסו או בחגורתו את האקדח במצב טעון, כאשר קל לשלוף אותו ולאיים בו.

אנחנו השבנו לו כי למיטב ידיעתנו כל מי שנושא נשק בעיר מסתכן פעמיים: במקרה של מחבל-מתאבד, אם ישלוף נשק, הוא יהיה הראשון להיפגע. ובמקרה של בריונות – אותו יאסרו ויאשימו ברצח או בפציעה חמורה של המנוולים – העטים על יופייה ושלוותה של עירנו כמעט מכל עבר, כי רעבים, מסתננים ושונאים מסוגים שונים – חומדים אותה ורואים בה טרף קל לפשיעה.

ובכל האיזור הנרחב הזה אין רואים אפילו שוטר אחד או פטרול רגלי בשניים, רק ניידות החולפות לעיתים בדרכן למקומות אחרים, וכמובן, כאשר יש אירועים בכיכר כמו ערב יום הזיכרון או העצמאות, הפגנות של רעבים ישראליים הדורשים צדק חברתי וסקס חופשי או שבוע הספר העברי – האיזור מלא אנשי ביטחון של חברות פרטיות ומשטרה – הדואגים בעיקר להסדרי התנועה.

אגב, מתברר שיש כוחות משטרה פנויים רבים וגם חזקים בארץ, אבל הם עסוקים עתה  בהתארגנות לקראת הריסת הבנייה הבלתי חוקית היחידה בין הירדן לים, בנייה של יהודים, ואין להם זמן לטפל במסתננים, בשב"חים, בשודדים, ברוצחים, ברוצחים-בדרכים, בגנבים ובאנסים.

* * *

תיקון טעות

אהוד,

המאמר "מר גדעון לוי" בתוך דבריי בגיליון הקודם – אינו מאמר שלי.

אורי הייטנר

אהוד: אנחנו מצטערים על הטעות ומבקשים ממי ששלח לנו את המאמר – ליידע אותנו על כך. עד כה לא קיבלנו שום תגובה או הבהרה מהכותב הלא-ידוע של המאמר.

* * *

רמי הררי

"בין גדולי הסופרים של תקומת ישראל"

לאהוד שלום!

ברצוני להצטרף ולהלל ולשבח את ספרו של בני וירצברג "מגיא ההריגה לשער הגיא". גם אני לא יכולתי להניח את הספר מידי מתחילתו ועד סופו. זהו סיפור מדהים של ילד יהודי ששרד את השואה ועבר תלאות שלא ייאמנו. אחרי המלחמה נאסף על ידי אנשי עלייה  ב' ועלה לארץ  לקיבוץ גבעת השלושה.

זכורים לנו הילדים והנערים שעלו לארץ וכמה קשה היה להם להיקלט בחברת הנוער ה"צברי", כמובן שלא באשמתם. ואילו כאן אין למחבר שום טענות על יחס מפלה.

השלב הבא בספר הוא שלב מלחמת השחרור והצטרפותו  לפלמ"ח והקרבות הקשים –  הן בדרך לירושלים  והן בקרבות בסיני, כאשר חיילי  צה"ל הגיעו עד אבו עגילה. היו  אלה קרבות גבורה של להיות או לחדול, שאותו נער צעיר ששרד את השואה רק לפני שלוש שנים –  ועתה הוא בתוך אש הקרבות האכזריים והנוראים, ויצא מהם חי אך בוודאי שרוט בגופו ובנשמתו.

גם כאן המחבר לא מתלונן אלא ההיפך – אתה חש את גאוותו על תרומתו למדינה, שלו ושל חבריו  הלוחמים.

כמה  כואב  הלב על סופו הטראגי של הסופר, אני בטוח שכל מי שקרא את הספר נשרט, אם לא למעלה מזאת – בנשמתו על אובדנו. לאיש  כמובן אין זכות לשפוט את בני וירצברג. יהי שמו צרור בין גדולי הסופרים של תקומת ישראל.

רמי הררי

משגב דב

אברהם כ.

געגוע לשפת הנעורים?

בידוע שהמכתב העיתי הינו כתב עת מעניין ומרתק, וכל גיליון חדש שואב עוד ועוד קוראים.

אני מוכן להגזים ולומר שקוראי כתב עת זה נראה לי שהם מאלה שמקדישים מחשבה והתבוננות במה שקורה בעמנו, בארצנו  ובעולם כולו, וכולם בעלי שכל ישר ואיכפת להם לייצג אורח מחשבה שפוי, שהוא בעצם אורח מחשבתו של כל אזרח עצמאי וישר בליבו אשר עדיין לא מכר את עצמו לארגון או קרן כלשהם תמורת השלמת הכנסה.

דא עקא, קורה לעתים שאתה רץ לאורך המכתב העיתי והנה ללא התראה אתה בחוסר זהירות מרגיש שדרכת על דבר מה שמריח וגם נראה לא טוב. כוונתי לקטעים פה ושם שכותביהם נקטו בביטויים וולגריים שאינם ממש חיוניים להעברת המסר. ייתכן שישנו געגוע בשכבת גיל מתקדמת, אשר זוכרת את שפת הנעורים שלה, שהיתה הרבה יותר מחוספסת ומקסימה משפת ה"כאילו" וה"חבלז" הנקוטה אצל דור היוניסקס העכשווי. ייתכן גם שיש געגוע לאותן שיחות באוהל או במוצב באימון בקו או במלחמה, שיחות בין חברים שלא היה הכרח בהן לברור את המילים, וזה היה היופי שלהן.

זה לגיטימי. אבל בבמה, זו שמנוייה מהווים ציבור גדול ומגוון, עדיין נשאר ההיבט של טעם טוב ושאלת המינון של הדברים.

אז מאחר וחב"ע לא מצנזר ולא משנה דברים, ניתן לצפות מהכותבים הנוכחיים והעתידיים לשקול דבריהם לפני שיגורם בהינף לחצן. תרבות מוערכת גם על פי השפה שבה היא נוקטת.

בטוח שתשומת לב בעניין זה תאפשר למעגל יותר גדול של קוראים לראות בבמה זו מקום ראוי להעלות בו את הגיגיהם.

* * *

יצחק שויגר

סקייפי-סקס

תצ'מע, אתה לא מאמין מה קרה לי.

מה כבר יכול לקרות לך ?

עברתי חוויה מינית מדהימה.

בגילך, מה כבר יכול לקרות שלא קרה לך כבר?

תצ'מע, הייתי בחו"ל, נסעתי לכמה ימים בענייני עבודה.

עם אשתך?

לבד.

הופה, מתחיל  להיות מעניין.

כשבאתי למלון שהזמנתי, לא היה חדר מוכן ועשיתי קצת בלגן. אז הם נתנו לי סוויטה ככה משודרגת שנותנים לאחמ"ים.

נו אז?

אז אני נכנס לחדר והוא כזה גדול. חדר שינה ענק, עם מיטת אפיריון כמו בסרטים ואמבטיה בריכה.

מה בריכה?

כמו שאתה שומע. אמבטיה ענקית, בשביל אתה יודע, להכניס שמה בחורות.

והיתה לך בחורה?

מאיפה ? אמרתי לך, נסעתי לבד.

נו טוב, כבר היו לך נסיעות כאלו ולא נשארת לבד.

כן, היו זמנים.

אז מה עשית?

אני נכנס לבריכה מפעיל את כל המנועים של הג'קוזי ושם את כל הבקבוקים הקטנים האלו של השמפו והקצף. אני לא רואה טוב בלי המשקפיים, אז אני תמיד שם את כל הבקבוקים ביחד. אני שוכב באמבטיה והקצף עולה וגולש כבר לתוך החדר. אני כזה  מרוכך וחם ומה זה מפסוט. ואז, אחרי איזה חצי שעה במים החמים והקצף, אני קם, לוקח את המגבת הלבנה, העבה הריחנית הזאת, שאני תמיד צועק על אשתי שתקנה כאלו, ואני נכנס למיטה, ככה אדום וחם.

עד עכשיו אין מתח. זה כל הסיפור?

תקשיב טוב חביבי,  עכשיו זה מתחיל.    

אני שוכב על הגב עטוף במגבת החמה ואני מסתכל למעלה. אתה לא מאמין. על התקרה של המיטה יש ראי. ואני רואה את עצמי ככה שוכב על הגב. ואני אומר לעצמי אם רק היתה לי מישהי על ידי באותו רגע. ווי, ווי, ווי!

פתאום טלפון. אשתי. מאז שקניתי לה אייפד היא כל הזמן איתי בסקייפ. איפה שאני הולך, אשתי איתי.

"מה נשמע מאמי?" היא אומרת." צלצלתי אליך כמה פעמים איפה היית?"

"בג'קוזי." אני אומר לה." לא תאמיני איזה חדר נתנו לי."

אני לוקח את האייפד שלי ומראה לה את החדר עם האמבטיה והכול. איך שאני הולך מסביב, נופלת לי המגבת.

"מה אתה ערום?" היא שואלת.

"אמרתי לך אני אחרי האמבטיה."

"לא תאמין. גם אני." היא אומרת.

"נראה."

והיא מראה. לא תאמין כמה יפה היא נראתה ככה באייפד. היא מעבירה לי את האייפד על כל הגוף שלה ואני מה זה משתגע. אני שוכב על הגב והיוחנן שלי מתחיל פתאום להתעורר. ככה כשאנחנו לבד בבית, זה לוקח לו שעות, אבל פה במלון עם הג'קוזי והאייפד, הוא מתחיל להתעורר כמו נחש פתן.              

"תראה לי אותו." היא אומרת.

אני מה זה מרוגש. שם את המצלמה עליי ומשדר לה בשידור ישיר ישר מחו"ל איך הנחש שלי מתחיל להרים ראש כמו נחש פתן.

"תנגני לו שיר הודי, כמו שההודים מנגנים לנחשים." אני אומר לה.

אבל היא לא עונה. אני מביט בסקייפ והיא מתעסקת עם עצמה. עיניים עצומות והיא כאילו לא אכפת לה,  שהיא בשידור ישיר. ככה רגועה מלטפת את עצמה בחושניות. אי אפשר להאמין. פעם היא הייתה צועקת עליי, לכבות את האור ולא הייתה מורידה אפילו את החזיה באור. ועכשיו היא  ככה ערומה, בשידור ישיר מן המחשב. איזה מהפכה היא עברה.

אני קורא לה: "מאמי, מאמי מאמי תעני לי!"  שום כלום. היא לא עונה. נבהלתי רצח.  אני שומע משהו כמו: חחחחחחחח. חחחחחחחחחחחחח.

בינתיים גם אצלי  הפוץ נעשה שמח. הודי או לא הודי, הוא מגיב לסיטואציה. תאמין לי או לא. כמו נחש פתן הוא מרים את ראשו. מסתכל על הסביבה. בלי סבון ובלי כלום, הכול מהדמיון. כמו שפעם כשהייתי הולך לישון וחולם על שחקניות קולנוע והייתי קם עם פיג'מה  רטובה. מה אתה לא זוכר את רחל וולש וג'ין מנספילד ובריג'ט בארדו. איפה הימים ההם. שהיינו מרטיבים בלילות, בלי עבודת יד, הכול מהראש. היום כל השחקניות עולות על הסט, תיכף ערומות וזה לא מזיז לך. אבל פעם אם הן היו מראות איזה קצה של ציץ. רק שתתכופף, מקדימה, שיראו משהו, כבר הייתי מקבל זקפה. וזה מה שקרה.

אז קיבלת זיקפה. זה כל הסיפור?

מה זקפה. פתאום התחלתי לחרחר ואיבדתי את האוויר. התחלתי להשמיע קולות איהי. איהי. איהי. לא יכולתי לנשום. השמוק עמד לי כמו צינור השקייה ואני משמיע חרחורים של סוס. ופתאום הכול התפוצץ.

מה, התפוצץ לך הזראטוסטרא?

כן משהו כזה. אף פעם לא הרגשתי ככה. כל התסכולים המיניים שלי התפוצצו בבת אחת. משהו אורגינל, ללא מגע יד אדם. מזל שעטפתי את עצמי במגבת בחזרה, אז לא הרטבתי את המיטה. ככה נשכבתי על הגב המום ומרוגש וחצי מעולף.

פתאום אני שומע את אשתי, ככה, כאילו על ידי, שואלת. "אתה חי?"

אני מתעורר מהחלום, "כן אני חי." אני אומר לה.

"חרחרת. נבהלתי, חשבתי שאתה מקבל התקף לב." היא עונה.

"גם את עשית כאלו קולות מבהילים."

" כן. אני לא יודעת מה קרה לי. פתאום הכול ביחד האמבטיה הבדידות. איזה מזל שקנית לי אייפד."

באמת מזל שקניתי לה. מה אתה אומר. איזה גאון זה, הסטיב, מה שמו הזה,  שיהיה בריא.

ג'ובס. סטיב ג'ובס והוא כבר מת.

מת מת, שיהיה בריא. אני יודע רק שאילולא הוא, הייתי גומר את הערב, מקסימום עם סבון.

האפל הזה זה משהו. תאמין לי, תחי הטכנולוגיה הזאת צריך לזרום איתה, מי יודע למה עוד נגיע. 

* * *

שושנה ויג

1. מכתב לוועדת הפרס

אֶל חַבְרֵי וַעֲדַת הַפְּרָס

לֹא מְשַׁנֶּה אֵיזֶה פְּרָס

פְּרַס עַמִּיחַי

פְּרַס בְּרֶנֶר

פְּרַס רָמַת גַּן

פְּרַס רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה

פְּרַס שָׂרַת הַתַּרְבּוּת

אוֹ סְתָם פְּרָס

לֹא מְשַׁנֶּה שֶׁיִּהְיֶה רַק פְּרָס.

אֵינִי מְשׁוֹרֶרֶת מְחָאָה

מַה לַעֲשׂוֹת אֵין בִּי תְּחוּשַׁת קִפּוּחַ

כַּמָּה נוֹרָא שֶׁאֵינִי יְכוֹלָה לְקַלֵּל, לְגַדֵּף

לִשְׁבֹּר לְגַדֵּף לְנָאֵץ לְהַשְׁפִּיל לְמָרֵר

אֵינִי יְכוֹלָה לִפְסֹל אֵינִי יְכוֹלָה לַהֲרֹג

אֵינִי יְכוֹלָה לִרְצֹחַ אַב קַדְמוֹן.

לֹא קִלַּלְתִּי אַף אֶחָד

הַשִּׁיר הַזֶּה קְצָת זֶבֶל

אַבָּא שֶׁלִּי מִפּוֹלִין

אִמָּא שֶׁלִּי מִטּוּנִיס

אִמָּא שֶׁלִּי כְּבָר מֵתָה מִזְּמַן

הִיא לֹא יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי מִזְרָחִית עַכְשָׁו

יֵשׁ בִּי הַכֹּל

אֲנִי אַשְׁכְּנַזִּיָּה אֲנִי סְפָרַדִּיָּה

אִם בָּגַדְתִּי אַף אֶחָד לֹא רָאָה

אִם טִנַּפְתִּי אוֹ הִשְׁפַּלְתִּי לָמַדְתִּי לְהַסְתִּיר

אִם פָּגַעְתִּי בִּקַּשְׁתִּי סְלִיחָה

רַק אֶת פְּרַס רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה

פְּרַס רָמַת גַּן

פְּרַס בְּרֶנֶר

פָּרַס עַמִּיחַי

אַף אֶחָד לֹא יִתֵּן לִי

אֲנִי עֲדַיִן פַּרְוֶה.

2. מבטן ומלידה אני מזרחית

מבטן ומלידה אני מזרחית. לא יעזור בית דין של מעלה ולא יעזור בית דין של מטה. אני מזרחית! נמאס לי ממחאות הקיפוח של אחיי. נמאס לי מצעקות הקיפוח ובמיוחד של המשוררים מן הקשת המזרחית, שקוראים לשירת המחאה שלהם שירה גדולה. נמאס לי מאלה שמאמינים בתורה החדשה ששירה רעה צריכה להכיל ניבולי פה, ששירה רעה וטובה צריכה לצמוח על כר של שנאת האשכנזים.

אני מזרחית מבטן ומלידה. אימי הטוניסאית הרתה אותי וילדה אותי, ינקתי חלב משורשיי הטוניסאיים ואני לא רוכבת על דגל הקיפוח. אי שם בילדותי אימא שלי סיפרה לי על קיפוח, מאז צמחתי. מאז צמחתי ואיני רואה את הקיפוח כמשענתי. אני רוצה לכתוב על השיר המטפח את המקופח. צמחו לנו בעשור האחרון משוררים לתפארת הקיפוח שמחברים בין המזרחיים לבין הערבים. אני מזרחית ואיני רוצה לכתוב על קיפוח. איני רוצה לינוק קיפוח ואיני רוצה להנחיל לבניי את רגש הקיפוח.

אם אני איני רואה קיפוח אין זה אומר שאין קיפוח או אינו קיים ברגשותיהם של אחרים. איני רוצה להאמין שרק בזכות קיפוח נחשב משורר למשורר. שירה צריכה להיכתב כי שירה נכתבת. יש אמות מידה לבחינת שירה והם אינם אמות מידה שקשורים למדידת רמות הקיפוח.

ומדוע אני כותבת רשימה זו. בשבת אחר הצהריים העלתה מיטל ניסים לפתע סטטוס בפייסבוק ובו שיר של מואיז בן הרוש. משורר שזכה לאחרונה בפרס עמיחי לשירה עברית ובעבר זכה לפרס ראש הממשלה. שירו של מואיז בן הרוש אינו מייצג את שירתו אך יש בו מצג לתפיסה של המשורר המזרחי המקופח. המשורר המזרחי המקופח זוכה לאחרונה לחיבוק ענק מצד המימסד, והראייה מואיז בן הרוש הגיע למדרגה הזאת בו הממסד בוחר לכבד אותו בטקסים ממלכתיים וגם מעניק לו תמיכות מכספי המיסים שלנו.

הנה דוגמה כיצד התרבות האלימה בה אנו חיים הזדחלה באין מפריע אל תרבות השירה שלנו, לה סוגדים כעת פרופסורים לספרות ולהם מחלקים פרסים בוועדות שונות. יש עוד כמה שעומדים בשער ומחכים לזכות בפרס וכל שירבו בזעקותיהם האלימות והבוטות הם יזכו –

מואיז בן הראש

אנעל אבוק ביאליק

אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיאלִיק אִנֲּעָל אַבּוּק פְּרַס בְּיאלִיק

הַשָׁנָה שׁוּב זָכַה מְשׁוֹרֵר אַשְׁכְּנַזִי.

בפרס בְּיאלִיק שהפך לפרס Bעאלק

אִנֲּעָל ה-BOOK  מר ביאליק אִנֲּעָל אַבּוּק

שוב גנבו את כספי מסינו הדלים

והעבירו את כַּסְפֵּינוּ לְאַשְׁכְּנַזִי בינוני

אִנֲּעָל אַבּוּק שונאי סְפָרְדִים

כִּי הערבים מזכירים לו סְפָרְדִים

ומה אם משורר היה אומר שהוא

שונא גרמנים כי הם מזכירים לו אשכנזים?

הייתם אומרים אנעל אבוק בכל כוח גרונכם, לא?

ומה אם לא אמר? אז לא אמר

אבל עכשיו פרס בִּי-עאלק כבר אומר את מה שהמשורר

הַלְאֻמִי אָמַר (אָמַר אז אָמַר, אז מה?)

לְאֻמִי שׁל מי? יענו לְאֻמִי

אִנֲּעָל אַבּוּק, אִנֲּעָל הַלּוּק

כֻּלָּה כָּתַב חמִישָׁה שִׁירִים סְבִירִים

חַמְסַה חַמְסַה

וְּכְבָר עשׂו אוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר לְאֻמִי

– האם שירה צריכה להיות בכיינית ולא רק כזו אלא גם אלימה. את השיר הזה למעשה היכרתי כי הוא התפרסם לראשונה מעל דפי הרשת בעיתון האינטרנטי של אהוד בן עזר.

אם נבחן את אוצר המילים של הטקסט נמצא שתשע מילים מתוכו הן הקללה "אינעל אבוק". אין בעייה להשתמש בתבלין השפה הערבית בשיר, זה יוצר רתמוס, אך כאן השיר מציג שירה אלימה. כבר בכותרת השיר יש אובייקט שאליו מכוונת הקללה. גם אם השיר מרמז על חלוקת פרסים יש כאן מטען תרבותי הנספח אל תוכנו של השיר. כל אמירתו של השיר היא נוקבת ובוטה כלפי המימסד האשכנזי המחלק את הפרסים לטובת האשכנזים. ניסיתי להתייחס לשיר ולחפש בו משהו מעבר לצעקות, לבוטות לקללות החוזרות בו ולא מצאתי משהו מעבר. שירה רדודה נמוכה ושאינה ראויה לפרשנות. מה כבר אפשר לומר על שירה כזאת. היא אינה אלא שירה אופנתית ואוי לנו שכך קרה.

אהוד: את לא שמה לב למצלול הלשוני המדהים שבהנכחה "אינעל אבוכ – ביאליק" שמשתמשת כמעט ממש באותן אותיות-צלילים של חרא עדתי, שבגינן בלבד ראוי הגאון מואיז המקלל לקבל פרס ישראל בקווטה הסוציו-אקונומית? ותמהים אנו – על שום מה לא הוזמן הנ"ל להופיע בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים, שהרי יש לו כל הנתונים הסוציו-תקשורתיים לשם כך?

* * *

י"ז: עכשיו הם בוכים?

לאהוד שלום רב,

לרשימתך "בגדאד בגדה ביהודיהָ" [גיליון 742] –  מיספר מילים.

אכן טוב שבגדה בגדאד ביהודיהָ, שאלמלא כן היינו היום שם (כלומר מה שהיה שורד מאיתנו אחרי עידנו של סדאם חוסיין), וכפי שכבר כתבתי בזיכרונותיי מעל דפי העיתון החמוד שלך: "אם זה יהיה שנית אל יהא זה אחרת."

היה איבוד רכוש וכספים ותלאות והתעללויות לקראת ההגירה/גירוש למדינת ישראל, ועם כל הסבל שהיה מנת חלקם של העולים שבאו לארץ לא זרועה תרתי משמע, המחסור והאפלייה ועוד ועוד – הרי שלא היה מקום יותר ליהודים להישאר בעיראק של אז וגם לא של היום.

מעניינת התופעה שמזה שנים פוגשים ישראלים יוצאי בבל – במיני עיראקים מוסלמים ואחרים במדינות הים כגון בלונדון וארה"ב, ואלה מזילים דמעות שליש על כי איבדו את היהודים מהמדינה שלהם, וכמה הם חסרים להם אחרי שתרמו לכלכלה, לאומנות וכדומה.

וגם באים מיני אינטלקטואלים עיראקיים לישראל בחפשם אחרי "השרידים" מן היהודים שגורשו מארצם וממולדתם, שם ישבו יותר מאלפיים שנה, ומנסים ללקט פירורים ששרדו מן העבר שאיבדוהו במו ידיהם, ואף מוציאים דיסקים וספרים בנדון.

אבל כאשר היינו שם לא ידעו להעריך ואף ידעו והשתדלו להציק עד הסוף.

עכשיו הם בוכים? הוא שאמרו חברי להקת הגששים הזכורים לטובה "לבכות עליהם בכי."

בברכה,

י"ז

* * *

עוז אלמוג

שיהיה לכם יום טוב

"שלום, מדברת רונית משירות בזק, במה אפשר לעזור לך?"

"רונית יקרה, לפנייך היתה גלית שרצתה לעזור לי, ולפניה משה ולפניו יבגני ומחמוד, ולפניהם אורטל, שהעבירה אותי לבוסית שלה מורטל שגם רצתה לעזור, אחרי שהמתנתי עשר דקות תמימות על הקו. ועדיין המכשיר הזה לא פועל  והשירות הזה לא עובד, והתוכנה הזאת לא עודכנה והתלונה ההיא לא טופלה, וההבטחה לא קוימה."

"אין סיבה להתרגז, אדוני. אני מנסה לפתור את הבעיה שלך."

אבל בהחלט יש סיבה. כי היום זה בזק ואתמול חברת הביטוח ושלשום רשת הריהוט. אתה כועס והם רגועים. רגועים ושלווים עד מאוד. כי הלקוח אמנם תמיד צודק. אבל שוכח מהר.

אני רוצה להתוודות. לאחרונה, התחלתי לצרוח בטלפון, סתם כך. נכון, זה לא מנומס וגם לא בריא, אבל זו מלחמתי הקטנה, חסרת התוחלת והמטומטמת – מלחמת מאסף סמלית ורגשית בפשיזם החדש: פשיזם השירות הרובוטי. הפיתוח אמריקאי, היישום ישראלי. מי היה מאמין שנגיע לזה. אנחנו, מלכי הכנות, הישירות והחום הטבעי, מכרנו את נשמתנו וקברנוה בדיפ-פריז המיובא. כך יורדת לטמיון מסורת יהודית-"צברית" מפוארת וגדל דור של סריסים נטולי רגשות.

אני מפתח את תחביב "היציאה-מדעתי-בטלפון" בין השאר כדי לברר לעצמי האם אני מסוגל לחדור את שריון הפשיזם החדש. זה אוטיזם מאורגן שמקפיץ בעיקר את אלה המשתייכים לדור המדבר – דור שגדל בעידן הדלות והצנע, שבו לא היו ציפיות לשירות יעיל ולכן גם לא אכזבות ועצבים מיותרים. זהו העידן הפרה-נימוסי, שבו התרגזנו וצעקנו פחות, בגלל שלא היה על מי ועל מה, ובעיקר בגלל שצעקה בריאה הזיזה למישהו משהו.

אני לא כזה קצר רוח. מתחיל תמיד בבקשות ובתחינות. כמו המערכון ההוא ב"ארץ נהדרת", "אני פונה אל הלב שלהם," מבקש לשתף אותם בחוסר האונים והייאוש שלי, באכזבה של אדם מרומה ועשוק. מנסה לפתח בהם מעט אמפטיה אנושית למצבי ("זה לא אתה אשם, זה המעסיקים שלך") ולאתגר אותם במציאת פתרונות יצירתיים ואלתורים עוקפי תקנות ומבצעי-הנחות נכלוליים. פעם זה עבד, היום כבר לא, והכעס מגיע מהר. מבחינה הגיונית הרמתי דגל לבן. מבחינה רגשית אני ממשיך לזעוק. צועק ללא תכלית על האיש/ה שמעבר לקו, בשביל הנוסטלגיה, האשלייה והמחאה.

כמו באמריקה, הם למדו להבליג בכל מצב, משת"פים אדוקים, חסרי יוזמה, המגינים בשאננותם על הארגון שמשלם את משכורותיהם הדלות. גם הם יודעים בסתר ליבם שזה לא יותר מפסבדו-אדיבות. הם יודעים שלא רחוק היום שגם אותם יזרקו לכלבים, כלומר יפטרו אותם באדיבות ובנימוס מרבי – באותו טון שאנן שהם עונים ללקוחותיהם בטלפון. אלה הכללים בעידן הפוסט רגשי.

הם לעולם לא יודו בטעות, כי הטעות אינה שלהם. הם רק בורג בפס ייצור ארוך שאין לו לא תחתית ולא ראש. אסור להם. הם עושים את המרב בנסיבות הקיימות, כלומר את מה שאמרו להם. לא פחות ובוודאי לא יותר. הם גם באמת לא יודעים מי אשם בתקלה המצערת. אם אתה מתעקש לחפש אשמים, מתוך איזה הרגל ישן, אתה מוזמן להגיש קובלנה לקשרי לקוחות (מעניין לפגוש בהם פעם), ונא לשלוח בפקס, לא בטלפון (הם יודעים שאין לך פקס ולכן גם לא תתלונן). ואם תטרח ותשלח, תענה באדיבות, לפי התור: היה לחץ, היה עומס, חוסר תאימות, שילמת על חלק מהחבילה.

הם משתתפים בצערך, מתנצלים בסבלנות אין קץ על הכעס שלך, קצת רומזים שאתה לא ממש רגוע כמוהם. וחבל, כי אתמול היה טוב ויהיה גם מחר. לעתים הייתי רוצה להאמין שמתחת לקלישאות הממוחזרות פועם לב אנושי שמשווע לצאת מהארון ולזעוק: "אתה צודק, אנחנו ממש, אבל ממש לא בסדר!" אני חולם שהם יפסיקו להאזין באיפוק עילאי לקללות המגוחכות שלי, יטרקו את הטלפון בזעם אנושי או יצעקו עלי בחזרה, ללא שליטה: "לך לעזאזל!" אבל הם לא יכולים, כי האח הגדול מקליט ומפקח על הג'נטלמניות שלהם (מעניין אם מישהו באמת שומע שם את ההקלטות?) וכי זה לא ממש מזיז להם שאתה רותח ומיואש. ממילא החברה אינה בבעלותם, ממילא העבודה שלהם זמנית וממילא המשכורת שלהם לא תלויה בטיב השירות שהם מעניקים.

הייתי רוצה לקוות שמאחורי הגב שלי והחזות המתקתקה שלהם הם לפחות מתבדחים ביניהם על לקוחות תמימים שעדיין מאמינים שאמירות כמו "תן לי לדבר עם הבוס שלך" או "אני אעבור לחברה אחרת" באמת מזיזות למישהו. אני חולם שבמקום "תודה על ההמתנה" יבוא איזה משהו מפתיע בסגנון "הרגע אנחנו באים אליך הבית."

אבל לא. הם עברו שטיפת מוח יעילה, ואין להם כל עניין לכעוס על מישהו או משהו שלא נוגע להם אישית. בכל מקרה, הכעס יצא מהאופנה, כמו האכפתיות וההקרבה.

הם לומדים לדקלם, להתנחמד עם פמיליאריות מכנית מאוסה, ועל כל פנים מאוד לא ישראלית: "שלום עוז, תודה עוז," כאילו אני חבר שלהם. החיים שלהם הם כמו חוף שאנטי בתאילנד. הם שלווים כמי שלקחו כדורי ריטלין או ג'וינט בגואה. אתה תצרח והם ישיבו לך בנועם: "שיהיה לך יום טוב."

אבל היום שלי כבר לעולם לא יהיה טוב עם אנשים רובוטיים כמוכם. כי יותר משנמאס מהשירות הלקוי, נמאס מהצביעות, מחוסר האכפתיות, מהטמטום... ומהאמריקניזציה. מה שנותר לי, הלקוח הפשוט והמתוסכל, היא זכות הזעקה בטלפון – צעקה אנושית ריקה מתוכן שאומרת: תמות נפשי עם כל המוקדנים.

אהוד: אנחנו שמחים שאתה משתמש הרבה במילים טמטום, מטומטמים, כי לנו כבר מעירים הרבה, בייחוד בבית, שאנחנו מפריזים בשימוש בהן, ומי אנו בכלל שניתן ציונים כאלה לאחרים!

* * *

יהודה דרורי

הנאכבה הראשונה או הנאכבה השניה...?

הנאכבה היא ה"שואה הפלשתינית" (לדבריהם). אבל כולנו מודעים לכך כי זהו בעצם אסון שהם הביאו על ראשם כאשר התנגדו לרעיון ה"חלוקה" ותקפו אותנו בעזרת צבאות מ-7 מדינות ערביות – כשלו וניגפו. אמנם לא הושמד שליש מעמם, ולא היו להם 3 מיליון פליטים לשקם, אבל בהגזמה הערבית המוכרת לכל – הכול מותר.

  יום הנאכבה (ה-15 במאי), היה היום בו פתחו כל הכוחות הערביים במתקפה כללית עלינו, (יום קודם הוקמה מדינת ישראל) לפיכך אני מניח, כי "השואה" הזו שהם מציינים איננה דווקא הקמת מדינת ישראל אלא ההחלטה האומללה שלהם לצאת למתקפה כללית עלינו... ולפיכך, ניטיב לעשות אם נאפשר להם לציין את יום הנאכבה כל שנה בעצרות וברוב עם כאשר יזכרו  (וגם נזכיר להם שוב ושוב) מה יקרה להם אם הם יחליטו שוב לתקוף אותנו...

לגבי הסטודנטים שלנו שרוצים להראות לחבריהם הערבים מ"היכן משתין הדג" אני מציע להם לעשות עצרות ביום ה-20 ביולי – שזהו היום (בשנת 1949) בו נכנעו למעשה הכוחות הערביים וחדלו מהמלחמה עם אפס הישגים והרבה מאד תבוסות.

לכן, ה-20 ביולי הוא למעשה היום שצריך להיות חקוק לנצח בזיכרונם של הציבור הפלשתיני בכלל והסטודנטים הערביים בפרט  כיום הנאכבה השני (והם מאד אוהבים חגיגות של תאריכים...) ואז, במקום להסתכסך בקמפוסים – יחגגו את היום הזה כיום הניצחון כל הסטודנטים היהודים, ואז ניתן יהיה לעשות אפילו חגיגות משותפות עם הסטודנטים הערביים, כי זוהי – הכניעה – שהינה בעצם הנאכבה האמיתית שלהם...

* * *

יואל נץ

נוכח הפואמה "היום בו פרץ הר הגעש"

 מאת יוסי גמזו

הפואמה "היום בו פרץ הר הגעש" פותחת את גיליונו החדש של כתב-העת הספרותי "אפיריון" מיסודו של המשורר ארז ביטון, גיליון חורף תשנ"ב, 121, אשר הופיע לאחרונה.

אין זה ממנהגיה של קריית הספר לדרג את המשוררים בה. אבל אולי מתוך מין יצר של תחרות ספורט, או אולי בשל איזה דחף להגדיר היררכיה – אינני יכול שלא להציב על גבי דוכן המקום הראשון בעידן הנוכחי את המשורר יוסי גמזו, וזאת על סמך כמה וכמה אמות מידה.

נראה שיוסי גמזו איננו מוטרד מחרדת הנטישה בשעה שהוא מוצא את עצמו כמעט לבדו מַתמיד ביצירתה של שירה פרוסודית שקולה ומחורזת, לצד "מיעוט נרדף" של קומץ משוררי "הו" בהנהגתו של דורי מנור, וגם הללו נאלמו דום מזה שנים – שעה שכל עמיתיו המשוררים זנחו את הסוגה האנכרוניסטית הזו לטעמם, מזלזלים בה ומגחכים עליה...

אינני זוכר את שמה של מבקרת ספרות מכובדת, אשר כתבה רשימה בשם: "מה הטריק? – חרוז מבריק!" אינני זוכר אפילו (הגיל, הגיל...) את מושא רשימתה, ורק הכותרת הנ"ל נחרתה בזיכרוני. והלוא היא הנותנת: כמעשה בלעם, המבקרת מעלה על נס בעל כורחה את מופלאותו ואת קסמו של החרוז, המוקצה מחמת מיאוס... אלא שלית מאן דפליג – שירה מחורזת ושקולה כדבעי יוצאת רק מתחת לקולמוסו של בעל כישרון מולד נדיר ומיוחד. וכדי שתתרומם שירה זו מעל לחרזנות לשמה, כדי שתגרום להתרגשות, להתרוממות רוח ולהנאה אסתטית בלב הקורא – צריך היוצר להיות ניחן בשאר רוח, בתבונה, ברגישות עמוקה, ועליו להיות קשוב, בדומה ליוסי גמזו – לזולתו, לקודמיו וכלפי העולם הסובב אותו.

כבודה של השירה נטולת החריזה במקומה מונח. היא מסירה כל רסן ובלם מרוחו של היוצר ומשחררת את חרצובות לשונו לבטא באורח בלתי אמצעי את אשר פורץ מתוכו. אולם האמת היא, שעוד מאז ספר-שיריו הראשון, "ארצות הצמאון", שראה אור בשנת 1971 בספריית פועלים, מפליא יוסי גמזו להתאים את נושאי יצירתו לטכניקות שונות ומגוונות של חריזה, משקל, חרוז לבן וכל השילובים שביניהם, כשם שפַּסָּל בוחר בשיש, בעץ או בארד בהתאם לנושאי פיסולו – כפי שמטעים יוסי גמזו בראיון רחב-יריעה שערכה עימו מערכת "אפיריון", והוא מופיע בשולי הפואמה החברתית הנוקבת שלו על פערי העוני והעושר בישראל העכשווית ועל תנועת המחאה.

בראיונו זה אומר יוסי גמזו, כי יש שפרוזאיקנים עזי ביטוי, כמו ס. יזהר שלנו או תומס וולף האמריקאי "פולשים בפרוזה שלהם לתוך המים הטריטוריאליים של השירה" בעוד שמשוררים כצ'ארלס בוקובסקי ומשוררי דור המדינה אצלנו שיבצו הרבה מאוד פרוזאיזמים בשירתם, כך שהגבולות הקונבנציונליים בין שירה ובין פרוזה מיטשטשים לא אחת. אלא שאליה וקוץ בה: קורא שירה צריך לאוזן קשובה ולעין בוחנת להבדיל בין בר של שירה איכותית לבין מוץ הגרפומניה...

התכונה הבולטת ביותר שבה הושפע יוסי, לדבריו, מח. נ. ביאליק –  היא הגיווּן, הוֶרסָטיליוּת העשירה, המאפיינת את יצירתו של משורר ענק זה גם בגיוון הפרוסודי וגם בגיוון הז'אנרי: שירה אדירה (הן בחריזה ובמשקל קפדניים והן ב"שיר לבן" הנוטל לו חירות פרוסודית), פרוזה משובחת, פזמונים ושירי-זֶמֶר מקסימים, מסות מעמיקות ומבריקות כמו "גילוי וכיסוי בלשון", למשל, תרגומי-מופת ועוד.

"מאוחר יותר הושפעתי," הוא כותב, "במינוּנים שונים מאורי צבי גרינברג, שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג, ומן המתוּרגמים – פטרארקה, וולט ויטמאן, דילן תומאס ואחרים..."

בסגנון המייחד אותו בלבד, יוסי כמו ממשיך ביצירתו "העיתונאית" את מסורת "הטור השביעי" של נ. אלתרמן, ובהברקותיו הלשוניות הוא עולה לעיתים אף על רבו – המאסטרו א. שלונסקי, הוא מפיק מרגליות ליריות כמיטב המסורת של מוריו האחרים והוא מחובק באהבה גורפת על ידי ההמונים בשל מילות שיריו המולחנים והמושרים. בשורותיו השופעות והשוטפות מתחת לקולמוסו – מכשף המשורר את הקורא בסיפורים מרתקים, חולק איתו הגיגים פילוסופיים או שוטח לפניו דעה פוליטית נחרצת.

בפואמה "היום בו פרץ הר הגעש", רבת העוצמה – נותן המשורר ביטוי אמנותי ראשון ויחידי עד כה במקומותינו, בקנה מידה רחב כל-כך של פואמה ארוכה ומקיפה, להפגנות ההמונים שנערכו בערי ארצנו בקיץ של 2011 – והוא מדמה את דרישתם הקצובה של המפגינים לצדק חברתי שהעם דורש – להתפרצותה הבלתי צפויה של הלבה הרותחת מלועות הרי הגעש שעל פני כדור הארץ:

וְאִלּוּ כָּאן, אֶצְלֵנוּ, אַף כִּי אֵין כְּלָל הָרֵי גַּעַשׁ

עֻבְדָּה הִיא כִּי פָּקְעָה פִּתְאֹם, גְּרוּיָה וְלֹא צְפוּיָה

סַבְלָנוּתוֹ שֶׁל עַם שָלֵם וְהַס הָפַךְ לְרַעַשׁ

שֶׁבּוֹ אַף חֵרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַמִּמְסָד הָיְתָה כְּפוּיָה

עַל אַף תִּסְמֹנֶת אֹטֶם-שְׁרִיר-הַלֵּב שֶׁלָּהּ, לִשְׁמֹעַ

אֶת הַקְּרֵשֶׁנְדּוֹ עַז הַדֶּצִיבֶּלִים, שֶׁגָּאָה 

וּבוֹ, אַחַר שָׁנִים שֶׁל הַבְלָגָה חָדְלָה לִדְמֹעַ

דִמְעַת הָעֲשֻׁקִים הַמִּתְאַגְרֶפֶת לִמְחָאָה.

וכך פותח יוסי גמזו את הפואמה:

בְּחֶלֶד זֶה בּוֹ גַן הָאַשְׁלָיוֹת כֻּלּוֹ נָטוּעַ

בְּסִכְלוּתוֹ זְחוּחַת-הַלֵּב שֶׁל גֶּזַע הָאָדָם

עוֹד אֵין סַם-הַרְדָּמָה כּוֹזֵב, אוֹ בְּלוֹף, אוֹ תַעֲתוּעַ

מוֹלִיךְ שׁוֹלָל יוֹתֵר מֵעִתּוּיֵי פְּרִיצַת מוֹקְדָם

שֶׁל הָרֵי גַּעַשׁ הָאוֹרְבִים מִבַּעַד לָאִידִילְיָה

שֶׁל שֶׁקֶט מְדֻמֶּה שֶׁבּוֹ מֻשְׁהֵית חֲמַת דְּרָקוֹן

הַלָּאבָה הַלוֹהֶטֶת מֵהַר אֶטְנָה בְּסִיצִילְיָה

אוֹ מִזַּרְנוּק-הָאֵשׁ בְּצִ'ילֶה, זֶה שֶׁל הַר פוּקוֹן

אוֹ מִנִּבְכֵי קְרָבָיו שֶׁל פוּגִ'י יָאמָה הַיַּפָּנִי

עַד סַף שְׁעַת-הָאֶפֶס בָּהּ כְּשֵׁד מִתּוֹךְ בַּקְבּוּק

מֵגִיחַ נֵד עֲנָק שֶׁל עַב הָאֵפֶר הַווּלְקָנִי

כְּמִזְרָקָה שֶׁל אֹפֶל כְּבַד-זִהוּם וּרְעִיל-אִבּוּק - - -

אחרי שהוא דן בהפגנות ההמונים אשר מוסיפות עדיין להשתולל במדינות ערב סביבנו ורומסות בסערה את שליטיהם, אבל סופם שהם משליטים על עצמם רודנים חדשים:

כְּשֶׁקְּפִיץ-הַהַבְלָגָה הַזֶּה נִדְרָךְ עַד קְצֵה קָצֵהוּ

שֶׁל כּוֹחַ-הַסְּפִיגָה-וְהָאִפּוּק הַמְּרַבִּי

הוּא פֶּתַע מִשְׁתַּחְרֵר בְּמִין תְנוּפָה שֶׁבָּהּ מוֹצֵא הוּא

אֶת אֵלֶּה שֶיִּסְּרוּהוּ בְּשוֹטִים וְעַקְרַבִּים

נֶהֱפָכִים כְּמוֹ כָּל קָרְבָּן שֶׁל אֵש ווּלְקָן פּוֹלִיטִי

לַהֲמוּמֵי גַּל-זַעַם הַמֻּפְנֶה עַכְשָׁיו  נֶ גְ דָּ ם,   

מָה שֶׁמַּחְלִיף אֶת הַיּוֹצְרוֹת – וְכָךְ, בְּרֶגַע קְרִיטִי

מֻשְׁלָךְ רוֹדָן מִמְּרוֹם כִּסְּאוֹ לִידֵי הָמוֹן צְמֵא-דָם.

 – מנתח המשורר באזמל דק ותוך שירה מהפנטת את פגעי הפער החברתי בארצנו:

...וּבַמַּרְאָה הַזֹּאת צָצוֹת קֻשְׁיוֹת טוֹרְדוֹת-מַרְגּוֹעַ

עַל שֶׁבֶר הַחֲלוֹם שֶׁחֲלָמוּהוּ הָאָבוֹת

וּמִי שֶׁבִּרְסִיסָיו שֶׁל שֶׁבֶר זֶה מֵעֵז לִנְגֹּעַ

פּוֹצֵעַ לֹא רַק אֶת יָדָיו פֹּה, גַם אֶת לְבָבוֹ

כִּי הוּא מִיָּד נֶחְשָׁב עוֹכֵר-שַׁלְוָה לֹא פּוֹפּוּלָרִי

בִּפְרָט אִם הוּא שׁוֹאֵל כָּאן בֵּין כְּאֵב לְתִמָּהוֹן:

אֵיךְ צָץ בֵּין רִישׁ לְנוּבוֹ-רִישׁ הַפַּעַר הַווּלְגָּרִי

בַּבְּרִית הַלֹּא קְדוֹשָׁה הַזֹּאת שֶׁבֵּין שִלְטוֹן לְהוֹן?

אֵיךְ הַמִּמְשָל גִּדֵּל שִׁכְבַת שׁוּמָן כֹּה אֵלִיטִיסְטִית

מִתּוֹךְ בִּדּוּד הֶרְמֵטִי מִמֻּכֵּי מַחְסוֹר חָמוּר

בְּרֶפֶת זוֹ שֶׁל עַסְקוּנַת פָּרוֹת בָּשָׁן אוֹטִיסְטִית

הַמְּנֻתֶּקֶת מִמְּצוּקוֹת עַמָּהּ נִתּוּק גָּמוּר.

והוא מצביע בשאט נפש על השחיתות הפושׂה בהרבה מאוד עמדות-כוח מימסדיות:

"...אֵיךְ הָאֶזְרָח נִתְבָּע לְהִצְטַמְצֵם וְאֵיךְ נִתְקֶלֶת

אָזְנוֹ בְּשִׁיר  הַ מְּ עִ י ל וֹ ת  כְּשֶׁאֶל כִּיסָיו תּוֹחֵב

יָדוֹ מִמְסָד מֻשְׁחָת שֶׁחֵלֶק מִשָּׂרָיו בַּכֶּלֶא

בְּעוֹד שֻׁלְחַן-הַמֶּמְשָׁלָה הוֹלֵךְ  וּ מִ תְ רַ חֵ ב.

אֵיךְ מַטִּיפִים לוֹ נִבְחָרֵינוּ עַל חוֹבָה קְדוֹשָׁה זוֹ

שֶׁל צַו הִדּוּק הַחֲגוֹרָה בְּכָל תַּקְצִיב פְּרָטִי

כְּשֶׁהֵם עַצְמָם רַק מִהִדּוּק  אֶ חָ ד בִּלְבַד לֹא זָזוּ:

הִדּוּק שֶׁל חֲגוֹרַת-בְּטִיחוּת בְּווֹלְווֹ מֶמְשַׁלְתִּי..."

למרות שאיננו נמנע מלהצביע על כמה מחולשותיה הבולטות של תנועת המחאה של הקיץ האחרון, הוא מתפלמס בצורה חדה ומנומקת עם כמה מטענותיהם המרכזיות של מלעיגי תנועת המחאה ומשמיציה: על הטענה כי מחאה זו היא ביטוי של כמה צפונבּונים מפונקים מסביבות תל-אביב הוא מזכיר את המאהלים ועצרות-המחאה באילת, בירושלים, בעפולה, בקרית-שמונה ובשאר פינות בארץ.

 על הטענה כי אנשי המחאה רק תובעים לעצמם זכויות ואינם ממלאים חובות הוא מזכיר את שירותם הצבאי של רובם ככולם ואת תרומתם למדינה זה שנים בתחומים שונים.

על הטענה כי אין כלל עוני בישראל למרות ממצאי ה-O.E.C.D., הוא מסתמך על ממצאי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ועל "קול ישראל" (שהם גופים מימסדיים לעילא ולעילא), שהודו כי כשליש מילדי המדינה וכ-234.000 מניצולי השואה בישראל מצויים מתחת לקו-העוני.

על הטענה שבהשוואה לדלותם של מיליונים באסיה ובאפריקה עניי ישראל הם במצב סוציו-אקונומי מצוין, הוא מדגיש כי לא אל חלכאי אסיה ואפריקה עלינו להשוות את דלפונינו, כי אם אל העושר החזירי, מנקר-העיניים (ברובו במגזר הציבורי הממומן מכספי משלם המיסים) שבמדינתנו פנימה.

 על הטענה כי ישראלים רבים טסים לחופשות בחו"ל וגודשים את דוכני ה"דיוטי פרי" הוא מזכיר כי איש מרבבות שוכני שכונות העוני לא טס לשום מקום מלבד אולי לרחוב – מחוסר יכולת לשלם את המשכנתא, וקל וחומר שאיש מהם אינו צובא על דוכני שום "דיוטי פרי".

ועל הטענה כי מה שאירע בקיץ האחרון הוא תופעה שולית, חולפת וקיקיונית, הוא מציע כי ניווכח במה שצפוי לנו בקיץ הקרוב, משום ש-

כָּל מַאֲבָק לְצֶדֶק חֶבְרָתִי תָּמִיד אֻפְיַן כָּאן

בְּכָךְ שֶׁלֶּקַח חַד בִּפְנֵי חוֹסְמָיו הוּא מַעֲמִיד:

אֶפְשָׁר לִבְלֹם אֶת פִּיו שֶׁל אִישׁ יָחִיד לְאֹרֶך זְמַן כָּאן

אַךְ אִי אֶפְשָׁר לִסְתֹּם אֶת פִּיו שֶׁל עַם שָׁלֵם תָּמִיד.

ובראיונו המקיף מרחיב יוסי גמזו את הדיבור גם בעניין השחיתות הפושה גם במגזר הספרותי:

"...פעם גם התביישו והסתירו גילויים המתרחשים כיום בפרהסיה, כשמשורר עשיר קונה בכסף רב את הסמכתו-הסכמתו של מבקר מוביל; כשמו"ל מכריז בראש חוצות על הופעתה הקרובה של נובלה גאונית של ידידו המשורר (שמעולם לא כתב אותה כלל); כשמבקר ספרותי נחשב מקטיר קטורת של סופרלטיבים חסרי-כיסוי על משוררת שהיא, "במִקרה", פּילגשו – וכל זה שעה שמשוררים וסופרים שניחנו "רק" בכישורים (ולא בַּמֶּה ששימושי כיום לאין ערוך יותר: קשרים) אינם זוכים אף למענֶה שלילי במשך שנים מהוצאות ספרים, אינם נדפסים בשום כתב-עת וגם כשהם משקיעים בהפקת ספריהם את מיטב חסכונותיהם הדלים – אינם זוכים אף לשוּרת-התייחסות קצרה במוספי הספרות, שזוּלת בגיליונות החגים (שאף הם משוריינים מראש לאנ"ש) נצטמצמו ונתנוונוּ בשנים האחרונות ככל שהעיתונות המודפסת שלנו חולה יותר ויותר בּצַהֶבֶת..."

 ומסקנתו הנחרצת היא:

"וּבִמְדִינָה בָּהּ רַף-הָעֹנִי בְּלִי הֶפְסֵק גּוֹבֵהַּ

וּבְנֵי עַמָּהּ דוֹרְשִׁים דְחוּפוֹת לִפְרֹעַ אֶת הַשְּׁטָר

זְכוּתָם לִתְבֹּעַ צֶדֶק וְהַצֶּדֶק כָּאן תּוֹבֵעַ

אֶת שִׁנּוּיוֹ הַהֶכְרֵחִי שֶׁל  טֶ בַ ע  הַ מִּ שְׁ טָ ר."    

דומה כי דברים ממין זה לא נכתבו במקומותינו מאז שירתו של אלכסנדר פן, וזה ייבּאם אלינו הישר מפי ולדימיר מאיקובסקי, טרובדור המהפכה. מים רבים מאוד זרמו מאז בוולגה, ובעולם החופשי אין נשמעים עוד דברים בהאי לישנא. העולם הנאור מוסיף עדיין ללקק את פצעי לקח הניסויים המדעיים באצטלת תורת המטריאליזם הדיאלקטי וההיסטורי מבית מדרשם של קרל מארקס ופרידריך אנגלס, להשתית עלינו חברה שיוויונית בכוח הזרוע של דיקטטורת הפרולטריון בנוסחים השונים של אסכולות סטאלין, צ'אושסקו, טיטו, פידל קסטרו, המוטציה הגרוטסקית והאומללה של קוריאה הצפונית או המוטציה המפלצתית של סין הקומוניסטית, בה הדיקטטורה לבדה היא שנותרה על כנה, ואילו המשטר בפועל הוא הקפיטליזם החזירי במרעו.

עמדתו של יוסי גמזו היא ברורה וחדה: עלינו לחזור אל חזונם של אבות הציונות הסוציאל-דמוקראטית, לא חלילה אל המפלצת הקומוניסטית-טוטליטארית של הגולאגים והטרור הסטליניסטי. כי מה שמתרחש כיום במדינה –

...זֶהוּ רֶצַח חֲלוֹמָם הַתָּם וְהָאוּטוֹפִּי

שֶׁל הָ אָ ב וֹ ת  הַ מְּ יַ סְּ דִ י ם: שֶׁכָּאן וְדַוְקָא כָּאן

תָּקוּם אֻמָּה קְטַנָּה שֶחָזוֹנָהּ הַפִילַנְתְּרוֹפִּי

יִגְרֹם לָהּ שֶׁתְּהֵא גְּדוֹלָה בְּרוּחַ, וִיתֻקַּן

בָּהּ כָּל מָה שֶׁעֻוַּת בְּכָל אַרְצוֹת גָּלוּת פְּזוּרֵינוּ:

הָעֹנִי, הַנִּצּוּל, הַגִּזְעָנוּת, וּפֹה תִצְמַח

חֶבְרָה צוֹדֶקֶת, אֱנוֹשִׁית, בָּהּ שְׁלַל כָּל מִגְזָרֵינוּ

יֻתַּךְ לַהֲוָיָה אַחַת שֶׁאֵין בָּהּ דַל אוֹ מָךְ, ...

לא פסו מן העולם מי שממשיכים לדגול למרות הכול ברעיון הקומוניזם. אין זאת כי הם יודעים משהו, שלא ידעו קודמיהם, וכעת נהירה להם הדרך החדשה והנכונה להגשמתו... לו בידי לאשר תקציבים לניסויים מדעיים הייתי אומר להם: אדרבא, תביאו לנו את עידן הקומוניזם, רק שקודם לכן תוכיחו נא על עכברים את נכונות התיאוריה, ותסתדרו, במחילה, לבד עם מחאות אגודת צער בעלי חיים...

ועדיין לא נולד אדם שיצביע על מהות  "טֶ בַ ע  הַ מִּ שְׁ טָ ר"  הרצוי והנכון, שהוא "חֲלוֹמָם הַתָּם וְהָאוּטוֹפִּי שֶׁל הָ אָ ב וֹ ת  הַ מְּ יַ סְּ דִ י ם."

גם על הטענה ההיפותטית של כמה אסתטיסטים שירימו גבה בתמיהה: מה פתאום נדרש משורר לירי לכתיבה חברתית-פוליטית? משיבה פואמה זו, באומרה:

וְהַשִּׁירָה הָאֲנִינָה, שֶׁסְּגִירוּתָהּ הֶרְמֵטִית

בִּמְרוֹם מִגְדַּל-הַשֵּׁיין הָאִסְטִנִיסִי הַמְּטֹהָר

מִשֶּׁמֶץ אַקְטוּאַלְיָה, כִּי שִׁירָה פּוֹלִיטִית חֵטְא הִיא

וּפְגָם בְּטַעַם הַ-Snoblesse oblige שֶׁל L'art pour l'art –

תִּסְלַח לִי אִם אָלֶרְגִּית הִיא לִצְלִיל צְרִימָה חַדָּה זוֹ

שֶׁל כֶּל סָאטִירַת-לֶחִי עַל מְמְשָׁל לֹא מְתֻקָּן

אַךְ תַּתְרָנִית בְּאֹרַח פָּתוֹלוֹגִי לְעֻבְדָּה זוֹ

שֶׁמַּשֶּׁהוּ  רָ ק וּ ב  בְּדֶנֶמַרְק שֶלָּנוּ כָּאן.

פואמה חריפה זו מאוּיירת בציוריו עזי-הביטוי של האמן הישראלי רב-המוניטין בעולם כולו – גרשון קניספל. קריאה ב"היום בו פרץ הר הגעש" היא חווייה שאסור להחמיץ.

* * *

אברהם בנמלך

קדיש

במוצאי אותה שבת ראשונה  בחודש תמוז  תש"ד [1944] לבש ה"שמש הצדיק" בגדי לבן. אשתו סייעה לו להוציא מארון הבגדים את מלבושי יום הכיפורים שלו: את החלוק הלבן שלבש גם בליל הסדר ובתפילות ראש השנה, וביום הושענא רבה. את גרבי הצמר הלבנות, התחתונים הלבנים הארוכים, הכיפה  הלבנה שלו הוא ביקש שתיתן לו "ארבע כנפות"  נקיים ולבנים כשלג ואחר כך גם את השטריימל  המיוחד לימים הנוראים.

הזקן החליף את בגדיו מיד אחרי ההבדלה במוצאי שבת.

 ברחובות עברו חמשת השוטרים של העיירה, דפקו בחלונות וצעקו: יהודים לצאת מהר מן הבתים וללכת לבית החרושת ללבנים.

"זה יום הדין שלנו,"  אמר ר' אייזיק לאשתו. היא לא שאלה אותו איזה מין יום דין חל פתאום בחודש תמוז ועוד לפני ימי "בין המצרים". הזקן רצה להניח את דעתה, שלא תדאג לפשר החלטתו הפתאומית להחליף את בגדי השבת בבגדי לבן. הוא סבר כי זוגתו, תסתפק בהסבר הזה, שכן הימים היו ימי גזרות קשות ומוטב שתדמה שהוא מתכוון לפעול להמתקת הדין, כפי שלמד מרבותיו, שגם הם עטו על עצמם בגדי לבן, כאשר נשקפה סכנה לבית ישראל.

אבל האישה החכמה ידעה את הסיבה האמתית. אין זאת סתם גזרה. זאת הפורענות הנוראה – אמרה בלבה ושתקה.

1. גרוסברגן , טרנסילבניה, 1944

עם סיומו של קטיף הדובדבנים, ביום חמישי ראש חודש תמוז תש"ד, ביוני 1944, נצטוו היהודים בעיירה גרוסברגן [לא היתה ולא נבראה אלא משל היא. – א"ב] בטרנסילבניה – להיערך לנסיעה מזרחה. אמרו שהגרמנים יישבו אותם בישובים חדשים שהוקמו למענם. זה היה כמובן שקר גס שנועד להטעות את היהודים ולמנוע מהם להתנגד לגירוש.

לאחר אביב צונן ולח, בא קיץ חמים מעל לקרפטים וגלש למרחבים הירוקים של טרנסילבניה הצפונית. כל הגינות פרחו והפרחים נתנו ריחם, מבשרים ימים זיווניים ולילות קסומים.

עצי הלילך הלבנים והסגולים צבעו את הרחובות.

הצוף עלה בפירות על העצים. התפוחים האדימו, האפרסקים הלבינו ובהרות אדומות החלו לעלות על פניהם השעירות. המשמשים הצהיבו. הדובדבנים המבכירים מכל עצי הפרי באדמה הדשנה והטובה של טרנסילבניה כבר להטו על העצים.

והכורמים ציפו ליבול ענבים מבורך בזכות החורף הקר שעבר עליהם, והמעבר החד מן הקור אל החום.

הדובדבנים היו הפרי החביב על היהודים בגרוסברגן, בין פסח לשבועות, בטרם יעלו על שולחנם פירות הקיץ האחרים, כבר  רקחו מן הדובדבנים מיני מרקחת והפיקו מהם שיכר וליקר.

למין אותו רגע שהשוטרים החלו סובבים בעיר כבה האביב בעיניהם של האנשים ותם הקיץ. עצבת ירדה על כל פנים ונשתקעה בהם, כאילו בבת אחת שוב חמקה השמש מהם ונבלעה בעננים ושוב ירד הכפור על הגבעות

חמישה שוטרים מקומיים עברו בין בתי היהודים בגרוסברגן והביאו להם את הפקודה. "לארוז פריטים הכרחיים בלבד ולהתרכז בבית החרושת ללבנים שבקצה העיירה סמוך לדרך המובילה אל העיירה השכנה."

"בית החרושת ללבנים," קראו השוטרים הקשישים עד שגרונם ניחר, "יהיה נקודת הריכוז שלכם עד להודעה חדשה. וכל מי שיישאר בעיירה עד חצות של מוצאי שבת ולא יגיע לבית החרושת ללבנים ייענש בחומרה."

בעיירה היו באותו זמן אלפיים וחמש מאות  יהודים ופחות מאלף לא יהודים.

ראשי הקהל הורו לאנשים לציית לפקודה.

כמה מן היהודים הלכו להתייעץ עם ה"שמש הצדיק", והוא ניסה להרגיע אותם באומרו "עם ישראל עבר צרות רבות בגלותו הארוכה. צריך לחזור בתשובה ולהרבות בתפילות אולי נתגבר גם על הגירוש הזה." אבל מרבית בני הקהילה נתקפו חרדה. הם חששו שהגירוש משמעותו מוות, ובכל זאת ליבם לא נתן להם להאמין כי קיצם קרב ובא.

2. "השמש הצדיק"  – שנות השלושים והארבעים – המאה העשרים

הרב אייזיק, "השמש הצדיק" מגרוסברגן בצפון טרנסילבניה, היה איש קטן קומה, ראשו מגולח עד דק, זקנו מגודל ופרקו נאה. גוון עורו הכהה, הדגיש את לובן זקנו ופאותיו. ומתחת לגבינים לבנים בהקו עיניים חומות ומלאות חיות.

על גופו עטה כמנהג זקני החסידים מין מעיל-חלוק צהוב ומבהיק – ומעליו התעטף בטלית צמר, שהשנים הרבות הצהיבו את פניה ועטרת כסף חפפה עליה מלמעלה. את מותניו אזר באבנט שחור וזה, המכונה גארטל, חצץ בין שני חלקי הגוף, התחתון שהוא משכב היצר והעליון שהוא מקדש הלב והמוח. על קדקודו הלבינה כיפה גדולה ומצויצת, ומתחת למכנסי 'שלושת רבעי' ניבטו גרבי צמר לבנות ומוקסינים שחורים.

 ה"שמש" זכה לצקת מים על ידיו של הצדיק הקדוש, מכונן עדות החסידים בצפון טרנסילבניה. ה"שמש" לבדו היה רשאי להכניס את החסידים, לאחר שמסרו לו את "דמי הפדיון" אל ה"קודש פנימה", לחדר ההתבודדות של הצדיק ולהתברך מפי קודשו של "בעל המופת", כך קיים הרבי אלמנות ויתומים וסוחרים שירדו מנכסיהם והלביש חתנים וכלות. בירך את מגישי הפדיון שתרומתם תהיה פדיון נפשם ותצילם מכל נגע ומחלה. ובבואם הגישו לו החסידים פתקה – "קוויטל" ובה שמות המבקשים להתברך מפי קודשו. הרבי הציץ בפתקים ובירך בישועה שלמה וקרובה. או אז נחה דעתם של  החסידים. הם  האמינו כי  הרבי פעל טובות למענם ב'עולמות העליונים' שהוא שולט בהם כבחסידיו ב"עולם דלמטה" ולכן יצאו מלפניו שמחים וטובי לב. לעתים, גער הצדיק באנשים על שום שקרא, על מצחם, את רישומם של חטאים שחטאו, וציווה עליהם לסור מדרכם הרעה ולמרק את נפשם בצדקה או בתיקונים אחרים. אבל יש ולא היה אומר כמעט מאומה, אלא מברך בלחש ועיניו עגומות. זה היה אות מבשר רע, שהקדוש המשוטט בעולמות העליונים מיצר על הצרה המתרגשת ובאה עליהם, אך אינו יכול להושיע ש"כבר נגזרה הגזירה ואין להשיבה."

וכאשר הלך הרבי הזקן, חשוך צאצאים, לעולמו, בסוף שנות העשרים של המאה העשרים, הושיבו זקני החסידים את רב אייזיק על כסאו הוא, הוא "השמש הצדיק" מגרוסברגן.

היה לו ל"שמש" בית כנסת קטן, "שטיבעל", ובו התפללה עדת החסידים הכרוכה אחריו. גם מערים אחרות באו חסידים אל ה"שמש", להתפלל במחיצתו ולהסב לשולחנו. בשעות ליל מאוחרות בלילות שבת הקיפו חסידים את שולחנו, האזינו לסיפורי צדיקים ואמרות מלבבות ומחכימות, טעמו מ"שיירי" ארוחת השבת של הצדיק והיטיבו לבם בפשטידות של תפוחי אדמה ותפוחי עץ. אכילת "שיריים" מארוחתו של הצדיק, נחשבת ל"עניין גדול" אצל החסידים. הם ברכו "שהכול" בקול רם על כוסיות סליבוביץ חריף וריחני והאמינו כי הם מתעלים, מבקיעים אל העולמות העליונים ונשמותיהם מתמזגות עם נשמת הצדיק וזוכות לשפע השמימי. כאשר השמש סיים לספר את אגדות הפלא על מופתים שחוללו הצדיקים, זכותם תגן עלינו ועל כל ישראל, עבר לתנות את צרות העם וביכה את הירידה הגדולה במדרגות הרוחניות של הדור הזה. הוא קבל על שההשכלה מתגנבת גם למחנות החסידים ובמיוחד זעם על הציונות, אבי אבות הטומאה, שקנתה לה שביתה בגרוסברגן, כבכל הארץ. וכל אימת שהכריז כי הציונים הוציאו עצמם מכלל ישראל והם מסכנים את עצם קיומו, ובעטיים יבואו עלינו גזרות קשות, היו פניו החיוורות מאדימות  קולו נוסק וורידים כחולים מכים בצווארו. והוא בכה והתייפח על צער השכינה בשל הכופרים במשיח והמכעיסים את הקדוש ברוך הוא ומסכנים את כלל ישראל. עם ישראל הוא גוף אחד ולב אחד וכל ישראל ערבים זה לזה וזה בזה והטובים נלכדים בעוון רשעי הדור.

3. גרוסברגן – מוצ"ש, יוני 1944

רבי אייזיק ורעייתו יצאו  במוצאי שבת ראשונה של חודש תמוז תש"ד מביתם והלכו אל גורלם. משאירים מאחור את ביתם, את הספרייה הגדולה, את מנורת השבת שקיבלה אימה של האישה מן המגיד המפורסם ואת מנורת החנוכה שלו שירש מן הצדיק ששימש עשרות בשנים. הם הותירו מאחוריהם את גביעי הקידוש, והלכו אל מקום איסוף היהודים.

האישה  לא הסכימה עם בעלה כי זהו יום הדין שלהם. היא ידעה כי הדין כבר נחתם. היא שמעה את הוויכוח בבית הכנסת בשעת תפילת שחרית. היא פגשה פליטים שהצליחו לחמוק מפולין וברחו להונגריה. אחד מהם הזהיר אותה כי הגרמנים רוצחים בשיטתיות את כל היהודים, בעיירות או במקומות ריכוז מיוחדים בפולין. כולנו הולכים לקראת מותנו. היא ניסתה לספר לרב אייזיק את מה שאמר לה הפולני, אבל הוא ביטל את פחדיה ואמר 'לב מלכים ושרים בידי הקדוש ברוך הוא.' ויתכן שהגזרה שגזר על פולין לא תחול על הונגריה – הרי כך במפורש הבטיח הצדיק הגדול בטרם יצא לארץ ישראל. ומנהג צדיקים הוא שהאחד מאמין לשני, אף אם האחד מגליציה והאחר מטרנסילבניה.

וגם עכשיו במוצאי שבת סירב לקבל את המסקנה המתבקשת כי ה"נבואה" שנזרקה מפיו של הצדיק מגליציה כי הקדוש ברוך חס על יהודי הונגריה היא חזיון שווא. חלילה. הצדיק לא שגה. היהודים בהונגריה הם שהוסיפו רשע על פשע ועתה מתרגשת ובאה הגזרה גם  עליהם, הרי גם בבית הכנסת, בבוקר, סירבו לשמוע לו.

ורב אייזיק, בגלל אשמתם וכדי לכפר עליהם, לובש תכריכים. בגדי מתים, כדי שימות בהם ואולי יזכה להגיע בהם, בתכריכים אלי קבר.

האישה והזקן הלכו דומם. צועדים בשקט. רוח קלה נשבה בעצים. הירח של סוף החודש האיר בקושי את דרכם. הם יצאו מן השטח הבנוי של העיירה, שמעו את נביחות הכלבים. הזקן ידע שאשתו יודעת ובכל זאת לא רצה שתאבד תקווה. הרי הקדוש ברוך הוא דן את הבריות ולא שום חייל או שוטר.

"אסור לנו להתייאש," אמר כמדבר אל עצמו ובעצם רצה לעודד את רוחה, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. ריבונו של עולם," גנח הצדיק, "הם לא רצו לחזור בתשובה. הם לא רצו לחזור בתשובה. אולי היתה שעת רצון. אבל הם לא חזרו בתשובה."

האישה הזקנה והחכמה ידעה גם שעכשיו אין זאת שעת רחמים, ולא שעת רצון. ושום תשובה לא היתה עוזרת. היא אפילו לא התפללה. לחיות כל כך הרבה שנים ולעשות מצוות ולגמול חסד ולעזור לצדיק ולחנך את הילדים ולעמוד בפרץ בפני ההשפעות המזיקות שנשבו בעיירה ואחרי כל זה למות כמו כלב חולה. מה כבר יכולה לחולל תפילה אחת? הרי שערי השמיים ננעלו.

והיא התבוננה בשמיים זרועי הכוכבים,. אבל בנפשה שכנה מאפליה והיא לא ראתה את אורם.

4. גרוסברגן – שבת. תמוז תש"ד. יוני 1944

 לראשונה בתולדותיה של גרוסברגן נאספו בני העיירה, בשבת הראשונה של  אותו תמוז, לתפילה משותפת.

גם בגרוסברגן לא האמין רוב הציבור  לשמועות ולאזהרות גם לא לפליטים ההמומים, הרזים והחולים, שנמלטו מפולין והתגלגלו להונגריה ואמרו כי הגרמנים משמידים. האמידים ביהודים התייסרו בשאלה הקשה מה יעשו ברכושם? היו מהם שקיוו כי הכסף יסייע להצלתם בהמשך הדרך והם צררו מטבעות זהב, תכשיטים, יהלומים וכלי כסף נדירים בתיקים, ופיזרו אותם, בין כל בני הבית, כצידה לדרך, ועל מנת לקדם כל צרה.

אחרים עקרו מרצפות או הסירו לבנים מהקירות וטמנו שם את האוצרות.

אבל עכשיו כשפקודת הגירוש ניחתה עליהם, ומבוכה וחרדה טלטלו את הציבור כולו, קמו ראשי הקהילה והכריזו כי בתי הכנסת ייסגרו בשבת בבוקר, פרט לבית הכנסת הגדול, ובו יתכנסו היהודים.

הם חרדו מן הגירוש, ביכו את הפרידה מן העיירה ומחבל הארץ הפורח וקיוו שיום יבוא והגזירה תתבטל והם ישובו למקומם. רבים מבני העיירה המשיכו לדבוק באמונה כי אכן מדובר רק בגירוש, ולא בהליכה אל המוות. פקודת הגירוש איחדה לרגע את כולם. בסתם יום של חול לא ניכרו ההבדלים העמוקים בין היהודים. אבל בשבתות ובחגים ניכר עומק המחלוקות בין הקבוצות השונות. חילונים לא פקדו כלל את בתי התפילה. הניאולוגים החזיקו בבית הכנסת החדש. האורתודוקסים התפלגו ל"חסידים" ול"מתנגדים לחסידות". גם החסידים עצמם נחלקו בין 'חצרות' שונות. וכל האורתודוקסים, חסידים לסוגיהם ומתנגדים, התפצלו בחלוקת משנה לפי קשריהם עם התנועה הציונית, משולליה הקיצוניים הרואים בה מרד באלוקים ועד לקבוצות של חלוצים שהמלחמה קטעה את הכנותיהם לעלייה לארץ ישראל.

גרוסברגן, בשיפולים הצפוניים של הקרפטים, מתחה את רחובותיה וסמטאותיה בין גבעות מעוגלות, אפופה כרי חציר ירוקים וצופה אל שדות תירס אין סופיים.

העיירה היתה מרכז עירוני לכפרים קטנים, שבהם יהודים ולא יהודים פיטמו אווזים. האיכרים כבר החלו לקצור את התבואה והחציר ועוד מעט יזדקרו בכל עבר קונוסים גבוהים של ערימות חציר לייבוש. בקיץ היתה העיירה מתעלפת בחום השמש ובחורף מתכרבלת בשלגיה.

היהודים התפרנסו משירותים שהגישו לתושבי הכפרים מסביב. היו בהם רופאים, רוקחים, חנוונים ובעלי מלאכה, מורים בגימנסיה היהודית וכמובן כלי קודש: רבנים, חזנים, בלנים, סופרי סת"ם, מוהלים ושוחטים. והיו גם רצענים ונפחים ומסגרים.

וכל הקבוצות היו מיוצגות, בבית הכנסת הגדול, בתפילת השבת האחרונה לפני היציאה למזרח.

בית הכנסת, בית לבן גדול מידות שכיפה גבוהה מיתמרת מתקרתו וקשתות מוריות, הד לבנייה המוסלמית באנדלוסיה, שהתחבבה על האדריכלים במזרח אירופה, מקשטות אותו מכל עבריו, וחלונות מלבניים עם ריבועי זכוכית צבעוניים, נוסכים עליו ארשת של כבוד ופאר.

הכיפה הגדולה נישאה על גבי ארבעה עמודים וביניהם ניצבה בימת בית הכנסת.

את התקרה עיטרו ציורים צבעוניים של סמלי שנים עשר השבטים. ועל הכתלים התנוססו, לטובת זקנים וקטנים, לוחות מעוטרים בברכות ובתפילות באותיות של "קידוש לבנה".'

תפילת השחרית עברה בבוקר השבת ההיא ללא כל אירוע מיוחד. הילדים שיחקו בחצר מתחת לעץ הערבה הזקן והענק, אשר שתה את מימי הפלג הקטן המזדחל מן הנחל לחצר בית הכנסת וממשיך לעבר נחל אחר בדרך לנהר הגדול. העץ העניק את בדיו המלבלבים ליהודים שקיימו בהם את מצוות "ארבעת המינים" בסכות ואת מנהג "חיבוט ערבות" ביום השביעי של החג.

גם בגרוסברגן פשטו החידושים והתיקונים בדת, ורבו המשכילים שאינם מקפידים על קלה כחמורה: ובני עיירה שיצאו ללמוד בעיר הגדולה וחזרו ללא חתימת זקן ופאות. הנהגת הקהילה נבחרה בבחירות כלליות, ואף שרוב מניינה ובניינה של הקהילה היו אדוקים בדתם, בכל זאת הם בחרו ל"ראש הקהל" שלהם בן דור שני ל"פורקי העול".

גם "פורקי העול" באו ביום השבת הזה לבית הכנסת. לא התפללו, נשארו בחצר, מוללו את ענפי הערבה וצפו מן החצר במתפללים ובעוברים ושבים ברחוב "טמפל", המתמשך מבית הכנסת לתוך מרכז העיירה.

בשבתות ובחגים הייתה יורדת שלווה על גרוסברגן. החסידים חשו בקדושת השבת כשהיא זולגת ממרומים ואופפת אותם ומשפיעה עליהם שפע של קדושה ונהרה. אבל העומדים עכשיו בחצר פירשו את השלווה אחרת. היהודים אינם עובדים בשבת. חנויותיהם נעולות. גם מחללי השבת בבתיהם לא יעזו בגרוסברגן לחלל שבת בפרהסיה. ובגלל היהודים השובתים לא באו בני הכפרים אל השוק ולא באו חולים למרפאות ולמשרדים. והעיר עמדה בדממתה, שובתת את שבתה ומכבדת אותה בתפילות, בקידושים, בארוחות וזמירות, בשינה ובשיחה. השבת הייתה גם יום עבודתם המועדף של השדכנים והם עמלו לזווג זיווגים.

אבל השבת הזאת לא דמתה לאחרות.

העיר לא שקטה, אלא רגשה. עגלות של כפריים עברו ברחובות שמול בית הכנסת, וככל שעלתה השמש בשמיים החלו גם נוכרים מבני העיירה להסתובב ברחובות ולהתבונן בבתי היהודים.

אחדים מהעומדים בחצר גילו בין האנשים שעברו ליד בית הכנסת מכרים ממכריהם, אך אלה לא השיבו לנפנופי הידיים שלהם, כבשו את פניהם בקרקע והמשיכו בדרכם מתעלמים מן המברכים אותם בשלום.

 "מה קרה להם?" שאל מישהו.

והשאלה נשארה תלויה באוויר. האנשים חששו להשיב את התשובה האחת והיחידה.

בהיכל בית הכנסת סיימו להתפלל תפילת שחרית. האנשים עמדו צפופים. המאחרים לתפילה הגבירו את הדוחק. לפני שעמדו לקרוא בספר התורה את פרשת השבוע, עלה ראש הקהילה על הבימה. השמש היסה את המדברים. ראש הקהילה, נוטריון, ארוך רגליים שהתפאר בתואר דוקטור והתנאה בחליפות שחורות, בכותנות פסים מעומלנות, בעניבות משי קשורות היטב ובחפתי זהב, כמיטב המסורת של האצולה האוסטרו-הונגרית. ובשבת הזאת הידר עוד יותר בלבושו ואף קבע בכיס מעילו ממחטה תואמת לעניבה. שערו המאפיר עשוי בקפידה, פניו ורדרדות ומגולחות למשעי. ראש הקהילה ביקש לשכנע כי הוא שולט במצב וכי אל להם, לבני קהילתו, להיתקף בהלה. ראש הקהילה היה אתאיסט, אך שמרן ולאומן הונגרי, חבר במפלגתו של העוצר הורטי. תמיד שמר אמונים למולדתו האהובה ואת בית הכנסת פקד לעתים רחוקות.

בטרם עלה אל הבמה חבש את מגבעתו האפורה והנוקשה. הוא דיבר בבהירות. מטעים את המלים, כאילו הוא מופיע בבית משפט, ובקולו לא ניכרה התרגשות.

 "ציבור נכבד," ועיניו נצצו, "הנהלת הקהילה כינסה את כולנו לתפילה משותפת, כדי שנלמד לחיות יחדיו בתקופה הקשה הצפויה לנו.

"אני פונה לכולכם בבקשה. אנא אל תאמינו לשמועות השווא שמפיצים גורמים פוליטיים לא אחראים, ואנא אל תנקטו צעדים עצמאיים. אנחנו נמלא במלואן וללא התחכמויות אחר הפקודות שקיבלנו, שהרי תמיד התגאינו בהיותנו אזרחים נאמנים ושומרי חוק.

"על הונגריה עובר עכשיו משבר חמור בשל פגיעה לא אחראית של גרמניה בריבונותה של ארצנו.

"ואולם הבה וניתן אמון בעוצר שלנו, באדמירל הורטי, ירום הודו, ובמסורת של חיים משותפים בין יהודים ולא יהודים במולדת הטובה הזאת."

ראש הקהילה כילה את נאומו. שום שריר לא זע בפניו.

על חזהו נשא מדליה מטעם הקיסר, הוקרה על הצטיינותו כחייל במלחמה העולמית הראשונה. ובדברו על הנאמנות למולדת, אף שהממלכה האוסטרו-הונגרית חלפה ובטלה מן העולם, תופף ראש הקהילה על החזה המעוטר. את דבריו סיים בקריאה:

"תחי הונגריה!"

ראש הקהילה לא ציפה לתגובות והערות. הוא אמר את שלו. משוכנע שגם הפעם יישמעו לו בני העיירה, ושב למקומו בשורת המכובדים נוכח כותל המזרח. אבל אז פרצה מהומה.

 "הם יהרגו אותנו!" נשמע קולה של צעירה מעזרת הנשים.

 "נכון!" צעק הנגר, בכל הזדמנות ביקש להפגין את עצמאותו, "אתם לא רציתם לשמוע את האזהרות של השליחים שהגיעו מבודפשט. אנחנו נמות."

 איש לא הפריע לנגר והוא המשיך.

 "אני שמעתי אותם. הם סיפרו שהיהודים של סלובקיה, פולין ויוון נרצחו במחנה השמדה גדול בפולין. ועכשיו מחכים לנו ומגדילים במיוחד בשבילנו את שטח המחנה. אתם לא רציתם לשמוע ועכשיו כבר מאוחר. מאוחר מאוד. אנחנו בדרך למוות."

הנגר תפס את ראשו בידו והתיישב.

"אלה שבאו היו מסיתים פוליטיים ולא שליחים דוברי אמת," ראש הקהילה זינק ממקומו נסער, "הם אנשים בלתי אחראים. האחריות מוטלת עליי ועל חבריי. הם סתם פרחחים."

מן ההמון עלו קולות שונים וסותרים.

 "אתה צודק. אסור להיכנס לפאניקה. כוחנו בכך שנישאר יחד."

"אתה טועה. אתה פחדן. השליחים דוברי אמת. יהודים האם אינכם מבינים שהנאצים הולכים להרוג אותנו?"

"לפני שבוע סיפר פולני אחד מה עשו הנאצים ליהודים בעיר שלו."

"שמעתי. הוא משוגע גמור. יצא מדעתו והמציא סיפור."

"אתה יצאת מדעתך."

"אידיוט."

"חצוף וטיפש."

האווירה בבית הכנסת התלהטה. הנגר קם ונופף באגרופיו כלפי ראש הקהילה. ילדים פרצו בבכי. אנשים התבוננו לעברו של "השמש הצדיק". הזקן שכל כך הרבה יהודים בצפון טרנסילבניה כיבדו.

הזקן לא התפלל מעודו בבית הכנסת הזה. הוא התנגד לכל שינוי בנוסח התפילה המקודש ושלל כל תיקון שהנהיגו הניאולוגים, אבל השבת הזאת הורה לחסידיו שלא לפרוש מן הציבור. שלא כדרכם הם השכימו לתפילת שחרית נפרדת, אבל לקריאת התורה ולתפילת מוסף חברו אל יתר בני העיירה המכונסים בבית הכנסת הגדול.

ורב אייזיק, "השמש הצדיק" רצה לדבר אל ליבם ולהשפיע עליהם לשוב לדרך היהודית, לחזור בתשובה. שאז כדברי הפיוט: "אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם."

5. תוכחה

"השמש הצדיק" קם ממקומו. קודם לכן התלבט, בינו לבין עצמו, אם להתערב בוויכוח. הוא האמין כי אם יעשה הקהל כולו תשובה, יינצלו מן הפורענות, כפי שניצלו תושבי נינווה, בבוא אליהם יונה הנביא, כשיצא ממעי הדגה וקרא להם: עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת והם שבו ממעשיהם הרעים. כמו יונה רצה גם "השמש הצדיק" לקרוא לבני נינווה שלו ולומר להם: שובו מדרכיכם הרעות. קבלו עליכם עול מלכותו יתברך, כי עוד ארבעים שעות וגרוסברגן נהפכת.

את דברי המוסר האלה ביקש לטעת בלבבות הערלים של יהודי העיירה. אולי ישובו מחטאתם? ואולי יחוס עליהם הקדוש ברוך הוא. הוא ביקש לעורר את יהודי העיירה לחדול לעבור עבירות שבתורה, לחזור בתשובה מלאה ולהתנער מרעיון העוועים הציוני.

לכן גם סבר שאין להיאבק נגד הגירוש, שהרי מי שגזר עונש זה על העם הוא הקדוש ברוך ולא היטלר וחבורתו ומנהיגי הונגריה והגסטאפו והאנטישמיים המקומיים. כל אלה אינם אלא מטה עברתו של הקב"ה, ולא חלילה שהשליחות הזאת מקלה על חומרת פשעם, שכבר לימדונו חכמינו שמגלגלין זכות על ידי זכאי ומגלגלין חובה על ידי חייב. מי שממרומים מגלגלים אותו שייפגע בישראל חייב להיות הרע והגרוע והמושחת והמתועב ביותר, כמו שהיו טיטוס הרשע ואדריינוס קיסר שחיק עצמות וחמלניצקי וגדולי האינקוויזיציה. כדי לפגוע בישראל צריכים שונאי ישראל לצבור פשעים רבים מקודם, עד שתימסר להם השליחות הנוראה.

וכיוון שהקדוש ברוך הוא שגזר את הגזירה האיומה הזאת הרי יש להתפלל לפניו ולהבקיע שערי רקיע, אולי בכל זאת יחוס על עמו. על בני אוהביו אברהם יצחק ויעקב.

את כל הדברים הללו ביקש להגיד לקהל בבית הכנסת אלא שלא ידע מהיכן מתחילים וכיצד נוגעים בליבותיהם של היהודים המבוהלים על נפשם אך גם בהולים על חטאיהם. הזקן לא הופתע מן הגזירה ומעונש המיתה שהרי הקדוש ברוך הוא כבר הזהיר את עמו מה רע ונורא יהיה העונש על החטא הרע שהיהודים, בדור הזה ובדור הקודם, חטאו והחטיאו.

לחסידיו אמר הצדיק כי כיוון שכל ישראל ערבין זה בזה, הרי הם והוא ומשפחתו נלכדים בעוון הדור.

ומשום שהוא יכול להשפיע רק בעיירה הזאת, הרי אולי הצלתם של בני ישראל בגרוסברגן תלויה בו. אולי יארע נס והצרה תפסח עליהם.

אבל רבי אייזיק ידע גם כמה גדול כוחו של יצר הרע ועד כמה השטן מרקד בבתי ישראל ודווקא בשעת הפורענות. הרי אמרו חז"ל  "אילו היו ישראל שומרין שבת אחת כהלכתה מיד היו נגאלין" ואתה צא וראה כמה גדולה עריצותם של הרשעים שאינם מוכנים לשמור אפילו שבת אחת כהלכתה.

הוא רצה לומר ליהודים את אשר בלבו, ואולם התקשה למצוא את הנוסחה המתאימה למעמד הזה. "השמש הצדיק" דגל בתוכחה. בהטפת מוסר ולא בדברי נחמה. מן הרבי הזקן, שאותו שימש עד הסתלקותו, למד כי מנהיג אמיתי אסור שיפזול לציבור ויחניף לו.

"רב אייזיק, יגיד משהו."

"רב אייזיק, אפעס אאיידשער ווארט."

"פנו דרך. תנו לרב אייזיק לגשת אל הבימה!" קראו חסידים בקפוטות שחורות.

ראש הקהילה פנה אל השמש ובהונגרית אמר לו: רבינר נכבד מאוד. אנחנו רוצים לשמוע מה בפיו. הרי כולנו בכל זאת יהודים – והוא קרץ לעצמו או למישהו אחר, כשואל – מה יכול כבר זקן נבער זה להוסיף על מה שאמרתי?

רב אייזיק עקר ממקומו וקרב בצעדים נמרצים אל קידמת הבימה. התייצב מול הנאספים, זיכה אותם במבט חטוף והחל מניע את ראשו ימינה ושמאלו כמי שירד מדעתו. בקהל זיהה את חסידיו בלבושם המסורתי השחור ושמח בהם, אבל פניו נותרו זעופים. מבטו חלף על מתפללים שאינם חסידים. בלבושם המודרני, שלא גידלו זקן ופאות, ומעל קרקפתם התנוססה בלורית גדולה, רעמת שיער משוקצת בגאוניותה. "המודרניים" לא כיבדו את רב אייזיק ולא באו מעולם לתת לו "קוויטל" ודמי פדיון-נפש, ולצפות לישועות ממנו.

מבטו המוכיח פנה עכשיו לעברם של בני הקהילה החילוניים, שלא באו להתפלל ונאספו ליד הדלתות והחלונות. בחצר בית הכנסת שוטטו רבים, מוכי דאגה כמו כל האחרים, אך לא סברו שישועתם תבוא מבית הכנסת ורק כדי שלא לפרוש מן הציבור התגודדו בחצר. 

גם את הילדים חילק רב אייזיק במבטו לסוגיהם: ילדי החסידים  בכובעי מצחייה עגלגלים. ומנגד  "התינוקות שנישבו" בניהם של הדתיים המודרניים בכובעי ברט שחורים. מבטו צד גם את הילדים, עלובי החיים, כמעט כמו ילדי הגויים, ה"שקוצים" רחמנא ליצלן, בראשים הגלויים.

רק לעבר "עזרת הנשים", לא נשא רב אייזיק את עיניו. הוא שמר על עיניו מנשים. ואולם בעומדו על הבימה חש את נוכחותן ובעל כורחו. נשים צריכות להיות ספונות בבתיהן, ולא להתאסף בגלריה שהקיפה את האולם משלושה צדדים. הוא קלט את ניחוחות הבשמים שהתערפלו מעזרת הנשים, שמע את המייתן של הנשים, והוכיח עצמו על שלא הצליח להרחיקן מתודעתו.

 "נשים המופיעות בציבור מהוות סכנה נוראה לגדרי הצניעות, וחכם לב וירא אלוקים ישכיל שלא להבחין בהן ובעונשן," אמר תמיד בשמו של צדיק בנם של קדושים, אך הפעם הן חזקו ממנו, הנשים שבעזרה.

רב אייזיק עצם את עיניו. כך נהג גם הרבי הזקן. מתאמץ להתעלם מן המראות שראה, מן הקולות ששמע ומן הריחות שהיכו בכל חושיו. עצימת העניים איפשרה לו תמיד להתרכז ולמקד את מחשבותיו בנושאים שביקש לדבר עליהם. אבל החסידים פירשו זאת אחרת. שגם כאשר דיבר אליהם, המשיך לשוט בעולמות העליונים, כיאה לאיש קדוש.

"אחים יקרים," פתח הצדיק, "יהודים."

הוא התייפח. הקהל נדרך. השמש הזקן היה נסער. הוא פתח באמירת משפטים מתפילות הימים הנוראים: "ריבונו של עולם, היום הרת עולם, הרינו עומדים לפניך כדלים וכרשים, אם כבנים ואם כעבדים ואם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים ואם כעבדים עינינו בך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו. ואת שמנו רשום בספרם של צדיקים, בספר החיים. ריבונו של עולם חוס ורחם עלינו ועל עוללינו וטפנו, כי בך עינינו תלויות. אבינו מלכנו חטאנו לפניך. אין לנו מלך אלא אתה. ופתח לנו שער בעת נעילת שער."

את מילותיו לחש, ולאט לאט גבר קולו. למרות הקול הסדוק נשמע הזקן כאילו הוא חוצב את המילים מתוך סלע גדול.

 "הקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו בניסיון נורא ועלינו לעמוד בניסיון הזה. אחים יקרים. זהו רצונו של הקדוש ברוך הוא."

ידו האחת נחה על השולחן ובידו השנייה נופף אל המתפללים. הוא דיבר באידיש.

"יהודים, יהודים, אל תאבדו את האמונה. הקדוש ברוך הוא מבקש בדרך הזאת לזכות אותנו בכפרת העוונות. רבותינו הקדושים אומרים כי 'יסורין ממרקין' – " הוא אמר את שתי המילים בעברית התלמודית ואחר כך פירש אותם באידיש. "נודה לכן ליושב במרומים שהעניק לנו את האפשרות להיטהר מחטאינו בטרם נמות."

"האדמו"רים ברחו מהונגריה. הם יותר חכמים ממך. הם לא חשבו שטוב להמתין עד שהגרמנים יטהרו אותנו מן החטאים!" הדובר שהתפרץ לדברי הזקן היה הרופא של העיירה. איש בן חמישים, מקובל על כל החוגים.

"מחוצף. ככה לא מדברים אל איש צדיק!" צעקו החסידים.

אבל הרופא בשלו.

 "אם הרבי ההוא עזב את הונגריה למה שאנחנו לא נברח? רק חמישה שוטרים שומרים עלינו. הגבול לרומניה קרוב. אפשר להתחבא ביער ומשם לנסות להגיע בלילה אחד לרומניה. שם המצב יותר טוב. את זה אמרו לי השליחים שבאו מבודפשט ודיברו בשם המשרד הציוני."

השמש כעס. איש זקן וכפוף שעיניו רושפות אש, משך את הטלית על ראשו. לא לראות, לא לשמוע, לא להריח. סוף דבריו של הרופא העניקו לו את ההזדמנות לה חיכה. עכשיו יצא לקרב הגדול של חייו: הקרב בציונים.

"המשרד הציוני," חזר בלעג על דברי הרופא "הרי זה מקור כל הצרות. הוא שורש הרע. ומאז קם ההונגרי ההוא ויסד את הקונגרס של הכפירה והמרד – אנחנו הולכים ומוכים."

"הרצל היה יהודי גדול!" נשמע קול מבין המתפללים.

"הרצל היה גוי גמור," השיב השמש בשקט, "הרצל רצה שנהיה כולנו גויים. הקדוש ברוך הוא מעניש אותנו בגלל ההונגרי הכופר."

קולות רפים עלו בקהל – "וכי מאין הוא יודע מה רצונו של הקדוש ברוך הוא?"

רב אייזיק שקע בעצמו. לא התרשם מן הקולות המסתייגים ממנו. מעולם לא ניתן לו לפנות במישרין אל כל בני הקהילה. עכשיו מאזינים לו גם מי שאינם חסידים, וגם עוברי העבירות. אולי יצליח להבקיע אל לב האבן שלהם.

מרבו, אותו שימש ואת מקומו ירש, למד שאין מדברים סחור סחור, ואין נרתעים מאמירות בוטות. על כן יפליא את מכותיו בכופרים. שוב לא יהיו אלה אחים יקרים העתידים להישלח אל ארץ גזירה, וראויים לרחמי שמיים, אלא רשעים ארורים שבגינם נגזרה גזרה קשה על כלל ישראל. עכשיו זעק בנעימה השמורה להספדים:

 "שלמה המלך ב'שיר השירים' הקדוש שלו, צפה את כל שעשוי לקרות לעמנו. שאנחנו עתידים ללכת לגלות. שהגלות תהיה קשה. ובכל זאת, ואולי דווקא בשל כך, השביע אותנו בשמו של הקדוש ברוך הוא ככתוב 'השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות ובאיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.' ואתם שומעים, הוא משביע אותנו לא פעם אחת, אלא שלוש וארבע פעמים. מה פשר השבועה הזאת? מה מצווה אותנו החכם באדם?

"חכמי התלמוד גילו לנו כי שלוש שבועות השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל: שלא לעורר את האהבה עד שתחפץ, כלומר 'לא לדחוק את הקץ'. לא לפעול לקרב את בוא המשיח, אלא להמתין בסבלנות. בגלות הקשה. עד שיחפץ. עד שיגיע הזמן שהוא ירצה לגאול אותנו."

רב אייזיק דיבר אידיש. לא כל הנוכחים שלטו בז'רגון הזה. ואולם דווקא המשכילים והחילונים בוגרי הגימנסיות, שגרמנית היתה שפתם, תפסו את עיקרי הדברים של הרב הישיש.

"ושנית השביענו הקדוש ברוך הוא 'שלא נמרוד באומות', כלומר שנקבל עלינו את מרות אומות העולם, גם אם הם מרעים לנו. שלא נצא נגדם. שנהיה כנועים להן. ולא נמרוד בהן. עד ביאת הגואל.

"והשבועה השלישית 'שלא נעלה בחומה', כלומר שלא נעז לשוב לארץ ישראל בחבורות גדולות. בודדים כן, חבורות גדולות חס וחלילה.  ועל אחת כמה וכמה שאסור להשתלט עליה. נגזר על ארץ ישראל שתישאר בידי יושביה מאומות העולם, עד ביאת משיח צדקנו. גם בארצות הגולה הננו מצווים להיות כפופים וכנועים לגויים. העונש על הפרת השבועה – מלמדים אותנו חכמינו – הוא נורא ואיום. אויבינו רשאים לעשות בנו כלה עד כי... עד... עד כי..." רב אייזיק פרץ בבכי. "עד כי בשרנו יהיה טרף לחיות השדה. כמו בשרן של איילות השדה."

האנשים בבית הכנסת לא הפריעו לצדיק לשאת את מסתו. הדברים עוררו בכמה מהם מתח ואפילו זעם אצור. ובכל זאת הניחו לו לגמור את דבריו. חסידים משום שהזדהו אתו, אחרים משום שהנימוס חייב אותם לא להתפרץ לדברי זקן. והוא בשלו.

 "היטלר והנאצים יימח שמם הם שבט עונשו של הקדוש ברוך הוא בשל החטא שחטאו הציוניסטים. ולכן אנחנו היהודים הטובים, שומרי התורה שמחכים למשיח, שלא מורדים באומות, ולא עולים בחומה, ולא דוחקים את הקץ, וגם כל היהודים האחרים בעולם, כולנו נשלם על חטאם של הרשעים מהקונגרס הציוני, ואפילו על חטאם של החסידים  מפולין שבנו את העיר שלהם בני ברק על אדמות שגזלו מן הישמעאלים. הקדוש ברוך הוא ייפרע מכולנו על חטאיהם של עוברי העבירות בקולוניות בארץ אבותינו, שעד שיבוא המשיח שוב אינה ארצנו, ועל חטאי הרבנים 'הזקנים הממרים', נביאי השקר שאומרים כי הגיעו ימות המשיח. וגם בארץ ישראל לא ינוקו העבריינים והם יקבלו את עונשם מאל קנא ונוקם. ורק קבלת הדין והכרה בגודל העוון אולי תוכל להושיע אותנו..."

הזקן התכוון להמשיך ולשאת את דברו. אבל עכשיו החלו להתערבל קולות נרגזים.

"קנאי היית וקנאי נשארת."

"עוכר ישראל."

"בגלל אנשים כמוך לא בא המשיח."

"בושה וחרפה. מוציא לעז על בני ישראל."

"השטן מרקד בדבריך."

ומן העבר השני התייצבו החסידים לגונן על מנהיגם.

 "שקט ציוניסטים. עפר לפיכם. מחרפים ומגדפים."

והרוחות התלהטו וכבר היו אנשים ניצבים אלה מול אלה ואגרופיהם מונפים מזומנים לחילופי מהלומות.

רב אייזיק מיהר להשתלט על המהומה.

 "האם גם את בית הכנסת אתם רוצים לחלל? רשעים!" זעק כשהוא מקפץ מרגל אל רגל. הוא פנה לחסידיו רכות, "אל תקנאו לכבודי. הניחו להם. עוד מעט והם יבינו כי טעו וכי אנחנו הצודקים."

רב אייזיק נשם עמוקות. עיניו התרוצצו, הניף את ידיו כלפי הקהל כמאיים:

"אנחנו נענשים כי גם אצלנו נמצאים מפירי השבועות. האם לא יצאו מכאן מגרוסברגן צעירים לארץ ישראל? אנחנו נענשים גם משום שלא עצרנו בעדם, שלא מחינו נגד הקלקלה הזאת. ועכשיו הקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו בניסיון הנורא והאחרון. האם נתפתה ונמרוד באומות? האם ננסה לברוח מן הגזרה ולהגיע לארץ ישראל? או שמא נקבל את הדין באהבה ונחכה לרחמי שמיים. אולי יחוס עלינו. אולי ירחם? 'שב ואל תעשה עדיף.' הישארו כאן. אל תימלטו אל היערות. עשו כמוני וכמשפחתי. נעשה כולנו כפי שיורו לנו הגויים. והשם הטוב ישפוט כל אחד מאיתנו לפי זכויותיו וחטאיו. נפקיד בידו את חיינו. הוא נותן לנו חיים, והוא ייטול אותם מאתנו בעל כורחנו. על כורחנו אנו חיים ועל כורחנו מתים. לא היטלר ולא הורטי יקבעו מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו – אלא הקדוש ברוך הוא לבדו."

רב איציק ירד מן הבימה, פנה לארון הקודש, ניצב מולו, הסיט את הפרוכת, פתח את דלתות הארון, הוציא ספר תורה וחיבק אותו בשתי ידיו. ואז כשכל גופו מרטט החל זועק: "השם הוא האלוקים. השם הוא האלוקים. השם הוא האלוקים. הוא אמת ותורתו אמת ודינו אמת."

מעזרת הנשים נשמעו זעקות שבר.

רבים מן המתפללים הצטרפו לזעקותיו של רב אייזיק.

ילדים בכו.

זקנים וחולים התעלפו.

ראש הקהילה יצא מבית הכנסת, המום, נושא מגבעתו בידו, ולא ענה לאנשים שניסו לדובב אותו. הוא נחפז לחבור אל החבורה שהתגודדה בצלו של עץ הערבה הזקן.

ואז מתוך הקהל, מבין חבורת המתפללים התרומם איש כבן ארבעים. ללא חתימת זקן. שערו המתולתל שיווה לפניו מראה רך. הטלית נחה על חליפה כחולה וחולצה לבנה.

האנשים הכירו אותו. הוא ניהל את בית הספר של הקהילה. לפני המלחמה למד בישיבה בירושלים ובסמינר למורים. לעיירה שב כדי לשאת את ארוסתו. המלחמה שפרצה מנעה ממנו לעלות לארץ ישראל.

 "רב אייזיק, רב אייזיק, רב אייזיק," הוא פנה אל הזקן הכובש פניו בארון הקודש וממרר בבכי. "רב אייזיק תקשיב לי."

אבל הזקן אטם את אוזניו בידיו וסגר את ארון הקודש.

 "רב אייזיק, מאין העוז לקבוע שהקדוש ברוך הוא מעניש אותנו על הציונות?  מאין החוצפה להוציא לעז על עם ישראל?"

"משומד צא החוצה!" קראו החסידים – אבל מתפללים אחרים קמו והקיפו את המנהל להגן עליו מתגרת ידם.

 "ועל סמך מה אתה בטוח שאין אנו חיים עכשיו בזמן התחלת הגאולה? אולי הקדוש ברוך הוא חפץ לגאול אותנו. הוא שלח לנו את הצהרת בלפור ואנגליה קיבלה מנדט על הארץ למעננו מ'חבר הלאומים'  כפיקדון עד שנעלה בחומה ונבוא לארץ ישראל, לא למות בה אלא כדי לבנות אותה מהריסותיה – רב אייזיק, ואולי הקדוש ברוך הוא מעניש אותנו על כך שאתה והצדיקים שלך, התעלמתם מן האותות שהוא שלח לכם ובמקום שתעלו לארץ ישראל עם חסידיכם ועם תלמידי הישיבות ותעזרו לבנות שם חיים של תורה, אתם מקדשים את הגולה. ולא עוד שאתם אוסרים על הנשמעים לכם לברוח מכאן ולהציל את חייהם, אתם אסרתם עליהם לעזוב את פולין וסלובקיה, כאשר השערים עוד היו פתוחים. לקחתם אחריות נוראה לגורל העם. בשם השם, מי הסמיך אתכם לכך? נתתם לשנאה ולקנאות להעביר אתכם על דעתכם. עליכם נאמר 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל.'"

רב אייזיק המשיך לאטום בידיו את אוזניו. חסידים אחדים יצאו בהפגנתיות מבית הכנסת.

"יהודים!" זעק המנהל, "שמעתי שאתם מטמינים בכתלים כסף ותכשיטים ואינכם מבינים שברגע שתצאו מכאן יעוטו הגויים על הבתים שלכם. צאו החוצה ותראו אותם חוגגים, את שכניכם ושותפיכם וידידיכם. שמעתי שאתם מכינים לעצמם כיסים עם מטבעות זהב לשחד את הגרמנים. אי אפשר לשחד אותם. הם ייקחו את הכסף ויהרגו אתכם."

ושוב החלו להישמע קולות בכי מעזרת הנשים.

"במקום שאליו הם מגרשים אותנו אי אפשר לקנות מאומה, אפילו לא ביהלומים של מלכת אנגליה. הם יגרשו אותנו לאושוויץ. תזכרו את השם הזה. תעשו כל מה שאתם יכולים שלא להגיע למקום הארור הזה. הרי שמעתם את השליחים שבאו מבודפשט. אבל אולי לא שמעתם כי גירשתם אותם. כל אחד מאתנו חייב לנסות ולהציל את עצמו. אני ואשתי יוצאים עוד היום, בשבת, פיקוח נפש דוחה את התורה. לבודפשט. אומרים כי שם אפשר להסתתר, כי שם ניתן להשיג פספורטים מזוייפים. למה שלא תברחו ליערות? תסתתרו שם. תנסו להגיע לרומניה. אומרים כי משם עוד אין שולחים לאושוויץ. המלחמה לא תימשך עוד הרבה זמן. ועכשיו ברגע האחרון צריך לעשות מעשה. אני סיימתי. אתם צריכים להתחיל."

המנהל שב למקומו. אנשים לחצו את ידו.

ראש הקהילה חזר לאולם הגועש, והזדעק. הנוטריון הלבוש בקפידה, יישר את הקמטים שעלו בחליפתו.

"יהודים אל תתפתו להישמע לדברי כבוד המנהל. אנחנו אזרחים שומרי חוק. עלינו לכבד את הפקודה שקיבלנו. אני לא מוכן לשמוע שבימינו תיתכן מציאות הזויה כזאת של מחנה שבו הורגים אנשים רק משום שהם יהודים."

אלה היו המילים האחרונות שנשמעו בבית הכנסת בטרם פרצה המהומה. התפילה לא חודשה באותה שבת אחרונה בעיירה. קבוצות, קבוצות התגודדו בני העיירה, מתווכחים בלהט, עד שחזרו לבתיהם. עשרים מבני העיירה יצאו עוד באותו יום לבודפשט, והגיעו לעיר הגדולה. חמישים צעירים וצעירות חמקו מן העיירה בדרך ליער. וכל האחרים נשארו בעיירה ממתינים לבואם של חמישה שוטרים מבוגרים כבדי הגוף ולא חמושים.

6. אושוויץ

במוצאי השבת ההיא פינו היהודים, כפי שנצטוו, את בתיהם בשקט.

גרוסברגן ראתה אותם נושאים צרורות מועטים, מותירים מאחור את כל חייהם: בגדים, מתנות, תמונות, כלים וסרוויסים, ספרים ומכתבים. קירות ששמעו קולות של צחוק. כתלים שקלטו בכי של כאב. תקרות שראו אותם אוהבים, מולידים ילדים. מתייסרים. מזקינים. נופחים את נשמותיהם.

הם פסעו בלילה, בראשיתו של שבוע חדש רע ומר, מתחת לשמיים זרועי כוכבים, על האדמה שעיבדו וטיפחו באהבה במשך דורות רבים. התקדמו לאטם אל בית החרושת ללבנים. רק שלושה שוטרים פיקחו עליהם. שניים נשארו בעיירה, המתרחקת מהם בשקט ורק בכי חרישי של ילדים נשמע.

הלילה היה אפל וגם קריר.

הם עברו בינות לשדרה רחבה של עצי צפצפה-מכסיפה גבוהים וזקופים. כאילו האדמה הטובה מתקשה להיפרד מהם והיא מעמידה עבורם משמר כבוד שבין אילנותיו הם הולכים למותם. הם עברו בינות לגזעים העירומים והלבנים של עצי הצפצפה המכסיפים והאור המועט שהם החזירו אליהם מגרמי השמיים האיר במקצת את דרכם.

רב אייזיק לקח עימו לדרך את הטלית והתפילין שלו, סידור וספר תהלים. לאשתו נתן את הסידור "קרבן מנחה" שלה והיא נשאה אותו בחוסר רצון. ליד ביתם המתינו להם מניין חסידים והם שרו לכבודו "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד."

רב אייזיק סימן להם בידו לשתוק. והם נבלעו בין מאות בני העיירה שהזריזים ביניהם החלו להתארגן לשנת לילה במגרשי בית החרושת. הזקן והזקנה חרדו לגורל ילדיהם. הם לא חשבו על עצמם.

מתוך האפילה הגיח הונגרי מבני העיירה, "רבין," הוא אמר, "הנה קח כסף ותחתום לי שמכרת לי את הבית שלך. אולי בכסף הזה תצליח להינצל. אומרים שלוקחים אתכם לאושוויץ שם שורפים את כל היהודים. זה נכון. אבל... אבל הגרמנים מבינים כבר שהם מפסידים את המלחמה ואולי הם ירצו בכסף הזה. תחתום לי רבין."

רב אייזיק הדף את ההונגרי ולא הביט בו. הרבנית יבבה חרש. מי זה מוכר בית בפרוטות?

לאיטם נפרדו בתי העיירה מן ההולכים. נגוזים בחשיכה. איש לא יצא להיפרד מהם ואלה שהציצו בעד לעציצי הגרניום והווילונות לא ידעו אם להצטער או לשמוח. בעלי החוב שמחו להיפטר מן היהודים. אחדים מאנשי העיירה מיהרו  לפלוש  לבתיהם, מתלבטים מה ייקחו לעצמם  ומה ישאירו לאחרים. ומי שהצטער על צאת היהודים חשש לומר את הדברים בגלוי. איכר אחד אמר לבנו: היהודים באמת לא שייכים בכלל למקום הזה. תראה איך הם עוזבים את הבתים שלהם ולא מתנגדים. אתה מאמין שאני ואתה היינו מוכנים להישמע לפקודה שכזאת?

והבן ענה: "אתה צודק אבא. אנחנו היינו נלחמים על הבתים שלנו עד טיפת הדם האחרונה. הם באמת לא שייכים לכאן."

השניים נשארו לעמוד ליד החלון עד ששוב לא נראה איש על הדרך לבית החרושת ללבנים.

 הרוח הנושבת עירבלה את העלים ואת הפירות על העצים בבוסתנים. עוד מעט והצוף העולה בפירות האפיליים יבשיל, הקליפות יתעדנו ויסמיקו והסוכר יזרום בנימיהם. אבל היהודים האלה לא יאכלו מן הפירות.

והם הלכו נושאים עימם את אוושת הרוח בעצים, רשרוש העלים בצפצפות, תנועת הפירות ונגינתם ברוח ואת רסיסי הניחוח המבשיל בהם. אבל ליבם בל עימם, עד שהגיעו למקום שנקבע להם.

הם נשארו חמישה ימים בבית החרושת ומסביב לו. איש לא השגיח עליהם שלא יברחו. אבל הם המתינו.

כעבור חמישה  ימים הורו להם השוטרים לגשת לתחנת הרכבת. והם הלכו. אחר כך עלו ללא התנגדות על רכבת נוסעים נקייה של רשות הרכבות ההונגרית.

הרכבת הובילה אותם לצומת רכבות בגבול. הם ירדו מהרכבת, נושאים את מיטלטליהם. כאן כבר המתינו להם שוטרים וחיילים הונגריים וכן מספר קצינים גרמניים.

בצומת הרכבות נשארו יומיים עד שנכנסה לתחנה רכבת אחרת. רכבת פולנית.

הקרונות הסריחו מקיא, משתן ומצואת אדם. אלה היו קרונות משא להובלת בהמות לשחיטה. לא ניתן היה לפתוח את החלונות, ובקרונות שרר חום נורא. לא מעטים מן הנוסעים, ישישים ותינוקות מתו בדרך. כל האחרים הגיעו למחנה אושוויץ.

הרכבת עם בני גרוסברגן, נעולים בקרונות משא, האטה את מאוצה לקראת הרציף בבירקנאו. ועם זריחת השמש, צפר  הקטר בצופרי הקיטור. המסע ברכבת תם, אבל ההליכה לא נשלמה. הם לא ראו את קרני השמש משום שעשן סמיך, כהה וכבד עלה מארובות ענק. הארובות הפריחו גיצים של אש. ככל שקרבו את המשרפות החניקו אותם העשן הסמיך, שרבץ על הכול באתו יום שאפילו רוחות רעננות לא הצליחו להבקיע בעדו, וריח הגופות הבוערות.

הם לא הבחינו כי הם מתפצלים לשתי תהלוכות. האחת הולכת ימינה והשנייה נדחפת בקתות הרובים ובמגלבים ובניבים החדים של כלבי הדם, שמאלה.

מאז עברו השוטרים בין בתי העיירה והביאו ליהודים את פקודת הגירוש עלה בדעתו של רב אייזיק שאם אכן נגזר דינו למיתה עליו לקדש שם שמיים ברבים.

 למות על קידוש השם אינו עניין של מה בכך, ולא כל אדם זוכה למיתה שכזאת. רבים מתים ומותם לא עושה רושם כלל, כשם שחיו ללא תוחלת ותכלית, כך גם נסתלקו מן העולם. ואולם קידוש השם במיתה הוא מעשה שבוקע את כל הרקיעים ומזעזע את כל היקום. אפילו מלאכי השרת אינם יכולים לקדש את השם. עכשיו יוכל לקיים את המצווה הקדושה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל." וכיוון שמצווה היא יש לברך עליה, אך מה מברכים?

בביתו עיין רב אייזיק בספרים ומצא כי שני מקובלים גדולים הורו לברך את הברכה הזאת ולומר: ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים.

אחר כך גילה כי כמעט כל הפוסקים חולקים על שני המקובלים ולדעתם אין לברך ברכה זאת כל עיקר. וטעמיהם עימם, ראשית שאין לברכה הזאת רמז בתורה שבעל פה ואין רשות לאיש להתקין ברכות חדשות. ושנית, והוא הטעם המכריע, שמברכים ברכה רק על מצווה שיש בה מעשה ואין מברכים ברכה על מצוות עשה שאין בה מעשה.

מברכים להניח תפילין, על אכילת מצה, האב מברך על הכנסתו של בנו בבריתו של אברהם אבינו. אבל אין מברכים על מצוות שביעית. איזה מעשה יש במיתה על קידוש השם? הרי המקדש מת בעל כורחו במעשה שעושים הרשעים הרוצחים הארורים?

התלבט רב אייזיק בשאלה קשה זאת היאך ימצא צד היתר לברך את הברכה על קידוש שמו יתברך. והרי אינו מוכן חלילה לחטוא בברכה לבטלה.

ואז ברכבת, בעודה מאיטה את מהירותה והקטר צופר ומבשר כי עוד משלוח של בשר יהודי קרב ובא, מצא את הפתרון ההלכתי. הוא יברך ועוד איך יברך. תוך כדי עשייתה "עובר לעשייתה של המצווה."

רב אייזיק ירד מן הרכבת ולמרבה הפלא הצליח לתת יד לאשתו. כל יתר בני המשפחה היו פזורים בקרונות וההורים הזקנים לא ראו אותם מאז הועברו מן הרכבת ההונגרית אל הרכבות הפולניות. בגדי הלבן של הזקן כבר לא היו לבנים. אנשים מתו בדרך והפרשותיהם ניתזו לכל עבר. גם כובע השטריימל שלו נעלם אי שם באחת העצירות החורקות והפתאומיות. אבל ירמולקת הצמר שלו נותרה דבוקה לפדחתו. ופאותיו נצמדו לרקותיו המיוזעות.

מאז ירדו מן החופה בחתונתם, לפני כמעט שבעים שנה, לא הלכו רב אייזיק ואשתו יד ביד. עתה לחץ בעוצמה את ידה. אבל הצורר הפריד בין בעלים לנשותיהם, ובין ילדים לאמותיהם וילדות לאבותיהם.

ואז נשמעה הצרחה.  "להתפשט. יהודים מלוכלכים. ללכת להתרחץ. מהר. מהר."

האנשים התפשטו מכל בגדיהם. עמדו רועדים מקור הבוקר ומטללי השחר. אבל רב אייזיק לא פשט את הבגדים הלבנים. הוא ימות בתכריכיו.

קצין אס. אס התקרב אל הישיש בלבן והצליף בו במגלב שבידו. להתפשט, להתפשט.

רב אייזיק זעק – "ניין, ניין, רוששע אורור!" –  ובירך בקול רם את הברכה אות אחר אות מילה אחר מילה: "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקדש שמו ברבים." פיו היה יבש וצחיח. ובכל זאת אסף קצת מרוקו הצמיג והניחר וסימן לקצין במצחייה הנוקשה להתקרב אליו. היה משהו מהפנט בעיני של הישיש והקצין קרב ובא. הם עמדו בלא ניע. עיניים כחולות חופרות בעיניים כחולות. פנים אדמדמות חלקות ומבריקות בפנים קמוטות וצהובות כמו גוויל עתיק. הקצין מצמץ ורב אייזיק ירק בעיניו.

הגרמני ירה לחץ על ההדק. התכריכים האדימו.

את רב אייזיק הובילו ארבעה יהודים בפיג'מות מפוספסות מוכתמות אל המשרפה. הוא נשרף בבגדי הלבן שלו. מתחת לקיטל בצבצו ארבעת  ציציות הצמר הצהובות של הטלית.

"עהר איז גיווען א גרויסער צדיק,"  אמר אחד מאלה שהשליכו אותו למקום שריפתו ושום קמט לא זע בפניו הצהובים. פתאום עלה במוחו  רצון  להגיד קדישעל זקן אמיץ זה, אך לחרדתו גילה שהוא שכח מה אומרים בתחילת הקדיש. וכל מה שיצא מפיו היה – "יהא שמיא רבא מברך."

הערת המחבר: השמדתם של יהודי הונגריה באביב-קיץ 1944 התרחשה במשך שבעה שבועות בתקופה שלפני חג שבועות. כחצי מיליון יהודים הועברו לאושוויץ, כאשר חדלה להיות  בגדר סוד. בסיפור אני נוגע בשולי האסון הנורא.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך יומן המסע להונגריה, 1994,

קדיש על אדמת הונגריה-לשעבר [כיום סלובקיה]

18.9.1994. אנחנו נמצאים בעיר צ'לובו או ולקה מדיאר או העיירה לשעבר נאג-מדיאר, שמשפחת אהרנטל, משפחת אימו של יהודה [סבי יהודה ראב], באה ממנה. וזאת היתה העיירה שבה גר לאזאר ראב עם בני-ביתו לאחר שהתבטל המשק בסנט אישטוואן.

אנחנו, אחרי מסע הרפתקאות גדול, הצלחנו לגלות את המקום, גם לקפוץ מעל הגדר, וגם לגלות שורה שלימה, יש פה קברות של משפחת ראב, שאנחנו בטוחים שהם שייכים למשפחת ראב ההיסטורית. מכאן, מהעיירה נוגי-מגיאר, בקיץ 1875, לאזאר ראב לקח את בני-ביתו, את [סבנו] יהודה, את הבנות, את משה-שמואל, שתי הבנות, ומכאן הם יצאו בדרך לקומארנו ומשם לארץ-ישראל.

אלה המצבות של משפחת ראב שצילמנו בבית-הקברות נוגי-מגיאר. הזמן שעמד לרשותנו היה קצר. לא הספקנו לבדוק את כל המצבות. יש גם מצבות עתיקות שקשה היה לפענח את הכתוב עליהן. כדי שיהיה אפשר לראות בצילום את הכתוב, מילאנו במארקר שחור חלק מן הכתוב על המצבות.

"אנחנו נמצאים באחד מבתי הקברות היחידים שאנחנו בטוחים, שבני משפחת ראב, שקשורים אלינו, קבורים כאן. הייתי רוצה לקרוא קדיש על קבריהן של אותן משפחות ראב שיקיריהן, נמצאים כאן. כמובן שהמקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. וזה ניראה פה איזה מקום שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח.

יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואימרו אמן.

יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא. יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא. לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.

יהא שלמא רבה מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

אנחנו מתקרבים לסוף הסיור ההיסטורי שלנו. טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ-ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר כאן. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ."

עד כאן דבריי שם כשאני חובש כיפה, ובן-דודי המבוגר ממני, עמנואל, עומד ומצלם אותי כשהוא גלוי-ראש.

לפני שאנחנו יוצאים מבית-הקברות, אני כותב במארקר השחור על בסיס המצבה של אותו יודא ראאב [לא סבא שלי יהודה בן עזר ראב, הקבור בפתח-תקווה]: "אהוד בן עזר ממשפחת ראב, ועמנואל בן עזר ממשפחת ראב, ביקרו כאן ב-18.9.94, ונאמרה תפילת קדיש על קברות משפחת ראב."

* * *

יוסי גמזו

גינקולוג ומאהב: Test case

א. אשה

הוּא מִתְפַּתֶּה לְהַאֲמִין, כְּשֶהוּא קוֹדֵחַ 

בְּכַף יָדוֹ הַנַּבְרָנִית, הָעֲטוּיָה

כְּפָפָה שֶל גּוּמִי דַק, סְטֶרִילִי, בִּנְבָכֶיהָ

אוֹתָם רִגֵּל שָנִים רַבּוֹת – שֶהִיא גְלוּיָה

לוֹ כָּל-כֻּלָּהּ, מִקְּווּצוֹתֶיהָ מֶשִי עַד בְּהוֹנוֹתֶיהָ

וְעַד לַדַּק בְּסוֹדוֹתֶיהָ הַכְּמוּסִים

כְּמוֹ מִסְתְּרֵי הָאֲדָמָה וְחִידוֹתֶיהָ

לַגֵּאוֹלוֹג הַמְּפַלֵּס בָּהּ מִפְלָסִים

אוֹ לְעֵינֵי אַרְכֵאוֹלוֹג הַמְּפַצֵּחַ

אֶת פַּאזְל סוֹד שְלֵמוּת שִבְרֵי הַחֲרָסִים.

הוּא מְיֻדָּע בָּהּ לְכָל גִּיד וּלְכָל אֵבֶר,

לְכָל רְמַ"ח וְכָל שְסָ"ה שֶבָּם חָלוֹת

תַּעֲלוּמוֹת זְרִימַת חַיֶּיהָ הַסּוֹבֶבֶת

עַל צִיר הַפֶּרַח וְהַפְּרִי וְהַנּוֹבְלוֹת

וְאֵין נִסְתָּר מֵעֵין-הַנֵּץ שֶלּוֹ, עוֹקֶבֶת וְנוֹקֶבֶת

בְּלִי לֵאוּת, כַּחֲפַרְפֶּרֶת בַּמְּחִלּוֹת

אַחַר כָּל פְּרָט, מִן הַחִיצוֹן וּגְלוּי-הַסֵּבֶר

עַד הַנַּרְתִּיק, הַחֲצוֹצְרוֹת וְהַשְּחָלוֹת.

אֲבָל עִם כָּל לַמְדָנוּתוֹ הַמֶּדִיצִינִית

הַמְּפָרֶקֶת אֶת סְתָרֶיהָ לְגוֹרְמִים,

תָּמִיד נִדְמֶה לוֹ שֶמִּבַּת-צְחוֹקָהּ הַצִּינִית

הוּא לְעוֹלָם לֹא יִמָּלֵט, גַּם הַתָּמִים

בְּגִלּוּיֵּי חֲשִׂיפוּתָהּ לוֹ לֹא יַצְלִיחַ

לְהַעֲלִים מֵחִישָנֵי רְגִישוּתוֹ

אֵיזוֹ סְגִירוּת שֶל גַּן נָעוּל שֶלֹּא יַבְטִיחַ

לוֹ לֹא תַפּוּחַ, לֹא אַגָּס. כָּל גְּמִישוּתוֹ

הָאַקְרוֹבָּטִית בְּאִבְחוּן וּבְנִתּוּחַ,

כָּל כִּשְרוֹנוֹ הַוִּירְטוּאוּזִי בְּיִשֹּוּם

כְּפוֹר שִפּוּטוֹ הַדִּיאַגְנוֹסְטִי קַר-הָרוּחַ

לַגּוּף הַחַי הַזֶּה, הַחַם וְהַבָּשֹוּם,

כָּל בִּטְחוֹנוֹ הָעַז בָּרַאצְיוֹ הַנָּטוּעַ

בַּ-cogito שֶמַּשְמָעוֹ הוּא ergo sum(1)

כְּמוֹ נִבְלָמִים פִּתְאֹם מוּל שַעַר לֹא פָּתוּחַ

שֶל הַקָּסוּם

שֶלְּעוֹלָם נוֹתָר חָסוּם...

וְדַוְקָא אָז, כְּשֶבְּעֵינוֹ הַמְּעַרְטֶלֶת

הִיא סַךְ הַכֹּל רַק מִקְרֶה קְלִינִי בֵּין רַבִּים

וְעוֹד דַּקּוֹת סְפוּרוֹת, כְּשֶתִּפָּתַח הַדֶּלֶת,

תָּבוֹא אַחֶרֶת בִּמְקוֹמָהּ וְהוּא יַבִּיט

גַּם בָּהּ בַּתּוֹר, בַּאֲדִישוּת הַ-take it easy

מִבְּלִי לִתְפֹּס אֶת הַסָּמוּי אֲבָל מוּכָח

שֶבּוֹ הַפִיזִי מִתְאַדֶּה לְמֶטָפִיזִי

וְהוּא הַרְבֵּה יוֹתֵר מִסְּכוּם שֶל כָּךְ וְכָךְ

תָּאֵי נַרְתִּיק וּזְקִיקֵי גְּרָף וּרְצוּעוֹת רֶחֶם

הוּא חָש עַצְמוֹ פִּתְאֹם פָּתֶטִי וּמְגֻחָךְ

כְּמוֹ אַסְטְרוֹנוֹם הָעָט עַל סוֹד כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת

בְּטֶלֶסְקוֹפּ סְתוּם-עֲדָשוֹת אַךְ אֶרֶךְ-טְוָח.

וְהוּא מֵבִין פִּתְאֹם שֶאֵין יָדוֹ מַגַּעַת

בָּאוּלְטְרָא סַאוּנְד וּבַלֵּיזֶר אֶל סוֹדָהּ

שֶבּוֹ מֵמִיר עֵץ-הַחַיִּים אֶת עֵץ-הַדַּעַת

וְהַפִּתְרוֹן יָדָיו קְצָרוֹת מִן הַחִידָה,                

וְהוּא יוֹדֵעַ שֶיֵּש חַיִץ שֶאַף פַּעַם

הוּא לֹא יִפְרֹץ, יֵש אֵיזֶה "סֶזַם הִפָּתַח"

שֶלְעוֹלָם לֹא יִוָּדַע לוֹ כִּשּוּפוֹ, אֲבָל שֶרַעַם

לֹא-נִשְמָע אַךְ מְהַמֵּם מִכָּל מַטָּח

שוֹטֵף אוֹתָהּ מִקַּרְקַפְתָהּ עַד עֲקֵבֶיהָ

כְּשֶהִיא פְּרוּזָה לוֹ,  לָאַחֵר הַמְּשַלְהֵב,

כְּמוֹ יְרִיחוֹ לִצְבָא צָרֶיהָ,

כְּמוֹ שְמָמָה לְמַמְטִירֶיהָ,

כְּמוֹ אִשָּה

לְמַגָּעוֹ

שֶל מְאַהֵב...

וְהָאַחֵר הַהוּא, זֶה שֶמַּצִּית בּוֹ צֶבַע

בִּבְרַק עֵינֶיהָ, בִּלְחָיֶיהָ, בְּכֻלָּהּ

אֵינוֹ מֻמְחֶה בַּפִיזְיוֹלוֹגְיָה שֶלָּהּ, אֵיפֹה? אֵין לוֹ רֶבַע

מֵאוֹצְרוֹת בְּקִיאוּת הַדּוֹקְטוֹר, בִּמְחִילָה.

וְהוּא אַף פַּעַם לֹא נִסָּה לִטְעֹן כְּאִלּוּ

הוּא מִתְמַצֵּא בְּכָךְ, בִּכְתָב אוֹ בְּעַל פֶּה,

אֲבָל עֻבְדָּה –  הוּא מְרַפֵּא אוֹתָהּ אֲפִלּוּ

מֵחֳלָאִים שֶשּוּם רוֹפֵא עוֹד לֹא רִפֵּא:

מִן הַשִגְרָה, מִן הַבְּדִידוּת,

מִן הָרְאִי שֶהוּא עֵדוּת

לִשְׂעַר-שֵׂיבָה בּוֹגֵד, לְקֶמֶט חֲשָאִי

הַמִּתְנַחֵל בָּהּ בְּעָרְמָה

אַךְ הוּא נוֹשֵק לוֹ, לָמָּה מָה?

לָמָּה אוֹהֵב אוֹתָהּ. זֶה לָמָּה. כְּמוֹ שֶהִיא.

וּכְמוֹ נַרְקִיס כְּפוּף-רֹאש בַּאֲגַרְטָל צָחִיחַ

שֶזֶּה עַתָּה הֻשְקָה בְּמַיִם – וְנִזְקָף

הִיא מִתְעוֹרֶרֶת לִתְחִיָּה מִן הַנָּדוֹש וְהַשָּכִיחַ,

מִן הַקַּר וְהֶעָקָר, מִן הַנִּשְקָף

מִפְּסַק-דִּינוֹ הַיּוֹמְיוֹמִי שֶל עוֹר פָּנֶיהָ,

(אוֹתוֹ בֵּית-דִּין-שָׂדֶה יָחֵף מֵרַחֲמִים)

אֶל הַמַּבְעִיר, אֶל הַמַּסְעִיר, אֶל הַגּוֹנֵחַ

מִדְּוַי לִרְוַי, מִן הַצּוֹנֵן אֶל הֶחָמִים,

כְּשֶהִיא כְּלוּאָה בִּזְרוֹעוֹתָיו הַלּוֹחֲכוֹת אוֹתָהּ כָּאֵש

אֶל אוֹתוֹ coito  יָחוּם שֶל ergo sum,(2)

אֶל הַכְּבִילוּת הַמְּשַחְרֶרֶת, אֶל הַשֶּקֶט הַגּוֹעֵש

שֶנְּהָרוֹת לֹא יְכַבּוּם אוֹ יְכַסּוּם.

וְהוּא אוֹפֵף אוֹתָהּ כְּמִין קְטִיפָה לוֹטֶפֶת

וְהוּא אֵינוֹ חוֹשֵש אַף פַּעַם שֶמָּא רֹךְ                                        

פּוֹגֵם בְּאוֹן גַּבְרִיּוּתוֹ שֶלּוֹ, לְהֶפֶךְ:

רַק מְלַבֶּה בָּהּ אֶת חֻמָּהּ עָלָיו לִכְרֹךְ.

וְהוּא חוֹמֵד וּמַעֲרִיץ אוֹתָהּ גַם יַחַד

וְהִיא יַלְדָּה שֶלּוֹ, וְאִמָּא, וְאִשָּה

וְהוּא חוֹלֵק אִתָּהּ תִקְוָה, כְּאֵב וּפַחַד

וְאֶת סוֹדָם שֶל מִסְתּוֹרֵי הַהוֹרָשָה.

וְזֶה נוֹגֵן, נוֹגֵן בַּזֶּרַע וּבַדָּם

וְכָךְ נוֹלֶדֶת הַחִידָה שֶשְּמָהּ אָדָם.       

ב. שירה

הוּא מִתְפַּתֶּה לְהַאֲמִין, כְּשֶהוּא בּוֹקֵעַ

בְּאִזְמְלֵי חַקְרָנוּתוֹ קְצֵה שַׂעֲרָה

מֵרֹאש נִזְרָהּ וְעָט עַל לוֹט מַחֲשַכֶּיהָ

בְּפָנָסוֹ שֶל דְיוֹגֶנֶס – שֶהִיא פְּתוּרָה

וַחֲשֹוּפָה לוֹ כָּל-כֻּלָּהּ וּמְעֻרְטֶלֶת

וּמְפֻעְנַחַת לוֹ עַד קְטֹן הָאֶרְמָזִים

כְּמוֹ חִידוֹת שְבָא בִּפְנֵי חָכְמַת שְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ

בָּהּ נִשְלָפִים הַפִּתְרוֹנוֹת מִן הָרָזִים.

וְהוּא כִּמְעַט תָּמִיד צוֹדֵק: לוּלֵא הַחֶסֶד

שֶל הַתָּרַת חַרְצֻבּוֹתָיו שֶל הֶחָתוּם

בְּלַהֲטוֹ הַפַּרְשָנִי שֶבּוֹ נִפְרֶשֶׂת

תּוֹבָנָתָם שֶל הָאָטוּם וְהַסָּתוּם,

הָיוּ תִשְעָה קַבִּין שֶלָּהּ חוֹמְקִים מִתְּשֹמֶת-

לִבּוֹ הֶחָש רַק בַּמֻּבְלָט וּבַדָּגוּש

וּמַחֲמִיץ אֶת הֶחָבוּי עָמֹק בַּצֹּמֶת

בּוֹ מִצְטַלְּבִים הַהַבְחָנָה וְהָרִגּוּש.                                                                                                         

אֲבָל עִם כָּל חֲרִיפוּתוֹ הָאֲנָלִיטִית

הַמְּפָרֶקֶת, כְּמוֹ בִּסְפֶּקְטְרוּם, אֶת גּוֹנֵי

יִפְעַת הַקֶּשֶת שֶל קִסְמָהּ הַמּוֹנוֹלִיתִי

הַמְּמַקֵּד בּוֹ, בּוֹ-זְמַנִּית, אֶת עֶרְגוֹנֵי

הַלֵּב, הַמֹּחַ וְהָאֹזֶן וְהָעַיִן

תָּמִיד נִדְמֶה לוֹ שֶרַגְלָיו כּוֹשְלוֹת עַל סַף

יָפְיָהּ הַחַד, חַד-פַּעֲמִי וְחַד כַּסַּיִף,

וְהַכִּסּוּף אֵינוֹ מַדְבִּיק אֶת הַנִּכְסָף.

וְדַוְקָא שָם, בְּאוֹתוֹ סְבַךְ מְתַעְתֵּעַ

שֶל אֲנָפוֹרוֹת, מֶטָפוֹרוֹת, מִשְקָלוֹת,

שֶל סִינֶקְדוֹכוֹת וְשֶל אוֹנוֹמָטוֹפֵּאָה

שֶבִּזְכוּתָן הִיא אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת,

כְּשֶהוּא נוֹבֵר בְּנַרְתִּיקָהּ, שַחֲלוֹתֶיהָ,

חֲצוֹצְרוֹתֶיהָ שֶאוֹתָן חָקַר עַד כְּלוֹת

וְאֵין בָּקִי בָּהֶן כָּמוֹהוּ, הַיּוֹדֵעַ

אֶת כָּל-כֻּלָּהּ, אֶת הַסְּמוּיוֹת וְהַנִּגְלוֹת – 

כֵּן, דַּוְקָא שָם, מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ וְהַבֹּהוּ

שֶכְּבָר שָנִים הוּא מְעַדְכֵּן בָּם, לֹא עַל רֵיק,

אֶת סְפִירוֹת מְלַאי הָאִינְוֶנְטָר שֶלָּהּ, שֶבּוֹ הוּא

שַמַּאי רָאשִי וְאַפְסְנַאי וּמְפָרֵק-

נִכְסֵי-צֹאנָהּ-וּבַרְזִלָּהּ לַאֲנָלִיזוֹת

שֶלֹּא תָמִיד אוּלַי עוֹלוֹת עַל מִדָּתָהּ

פִּתְאֹם נִדְמֶה לוֹ שֶצְּחוֹקָהּ הַקַּל מַלְעִיז עוֹד

עַל יֻמְרָתוֹ לִצְלֹל עַד חֵקֶר חִידָתָהּ...

וְהוּא זוֹכֵר אֶת הָאַחֵר, הַלֹּא יוֹדֵעַ

אֶת אֲנָטוֹמְיַת פִּתְאֹמָהּ הָאַקְרָאִי

שֶבּוֹ הִיא צָצָה וּפוֹשֶטֶת אֶת בְּגָדֶיהָ

אֲבָל יוֹדֵעַ, בַּמּוּבָן הַמִּקְרָאִי,

אוֹתָהּ עַצְמָהּ, אֶת תְּשוּקָתָהּ הַדְּיוֹנִיסָאִית

אֶל הַלְמֻיּוֹת הָאִלְּמֻיּוֹת, שֶהַמִּלִּים

אֲפִלּוּ הֵן נִלְאוֹת לִרְדֹּף אוֹתָן בַּצַּיִד

הָאֵינְסוֹפִי וְהַסִּיזִיפִי כְּמוֹ גַלִּים

הַמִּתְנַפְּצִים בְּאַמְפִיבְּרָכִים וְדַקְטִילִים

אוֹ בְּחָרוּז לָבָן כַּקֶצֶף אֶל צוּקֵי

הַלֹּא-אָמוּר, הַלֹּא-גָמוּר, הָאִינְפַנְטִילִי

כִּבְכִי שֶל יֶלֶד הַבּוֹקֵעַ מִמְּצוּקֵי

לִבּוֹ שֶל מִי שֶכְּבָר מִזְּמַן אֵינֶנּוּ יֶלֶד

אַךְ רַק אֵלָיו הִיא מִתְמַסֶּרֶת, רַק אֵלָיו

אַף שֶמִּלָּיו תָּמִיד פְּחוּתוֹת הֵן מִן הָאֵלֶם

שֶבּוֹ דָמָהּ הַחַם מַכֶּה בּוֹ בְּגַלָּיו.                                    

וְזֶה נוֹגֵן בָּהּ, בַּדְּמָמָה הָעֲשִירָה,      

וְכָךְ נוֹלֶדֶת הַחִידָה שֶשְּמָהּ שִירָה...

_______            

(1) קביעתו הנודעת של דֶקַארְט: "אני חושב – משמע,  אני קיים."  

(2) "אני שוֹגֵל – משמע, אני קיים."

* * *

אורי הייטנר

מי ישמור על השומרים?

היועץ המשפטי לממשלה

היועץ המשפטי לממשלה הוא האיש הממונה על האכיפה בישראל. הוא התובע הראשי, הסמכות העליונה בהחלטה על הגשת כתבי אישום. הוא אישית אחראי על כל החלטה הנוגעת לחקירות או כתבי אישום הנוגעים לאישי ציבור.

אדם כזה חייב להיות מופת בניקיון כפיו. אסור שתהיה תלויה מאחוריו קופה של שרצים; שלא יווצר מצב בו הוא לא יוכל לעמוד איתן בפני כוחה של שררה שסרחה, מחשש שיאמרו לו "חזור לאחוריך".

משהוחלט להאשים את אשת היועץ המשפטי לממשלה בהעסקת עובדת זרה שלא כחוק, מן הראוי שהיועץ וינשטיין יתפטר מתפקידו. משפחה היא יחידה כלכלית אחת, ואם המשפחה העסיקה עובדת בלתי חוקית, וינשטיין נושא באחריות לכך בדיוק כמו אשתו. וגם אם בפלפול משפטי ניתן להסביר את האשמת אשתו בלבד, מבחינה ציבורית, בוודאי כאשר מדובר בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אין וינשטיין יכול להסתתר מאחורי אשתו.

מבקר המדינה

קיוויתי מאוד שהשופט ריבלין ייבחר למבקר המדינה. לא כיוון שהוא מתאים יותר. על דעת הכל, ריבלין ושפירא ראויים ומתאימים לתפקיד ואין לי כלים לבכר אחד מהם על פני רעהו.

מדוע, אם כן, רציתי בניצחונו של ריבלין? ההתגייסות המאסיבית של ראש הממשלה למען השופט שפירא, הפכה את הבחירה בו לראויה פחות. נתניהו עומד בראש הרשות המבוקרת, ועליו לצמצם את מעורבותו אך ורק להצבעה בקלפי, בהיותו ח"כ. חיבוק הדוב שלו לשפירא, הפכה את המועמד לחשוד אפריורי בכל צעד שיעשה – כמי שמקל עם מיטיבו או כמי שמנסה להוכיח בכל מחיר את ההיפך.

בחירת המועמד הנגדי לרצון ראש הממשלה, עשויה הייתה להיות לקח חשוב לעתיד. הכנסת פישלה.

יו"ר התנועה לאיכות השלטון

במוסף "עסקים" של "מעריב" בסופשבוע שעבר, האשים מנכ"ל חברת "בומברדייה ישראל" יוסי דסקל את עו"ד אליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון, שהוא היתנה את סיוע התנועה לבדיקת שחיתות במכרז ציבורי של הרכבת שבו השתתף, בכך שהטיפול המשפטי בעסקי "בומברדייה" יעבור למשרדו כעו"ד. שרגא מכחיש מכל וכול את הטענות.

אני מאמין לשרגא. איני יכול להעלות על דעתי שהוא אינו אדם ישר, וגם לא שהוא עד כדי כך טיפש כדי ליפול כך. הרי ברור לו שרבים מחכים לו בסיבוב וינסו להפיל אותו. הרי נפילתו תהיה חגם של כל המושחתים.

מזה למעלה מעשרים שנה, המלחמה בשחיתות היא מפעל חייו של אליעד שרגא. לא תמיד אני מסכים אתו; בעיקר אני שולל את נטייתו להפוך כל כשל מוסרי לפלילי ולהעביר כל פגם מן המישור הציבורי למישור המשפטי. אני סבור שחברה צריכה להציב בפני פרנסיה רף גבוה הרבה יותר מאשר לא להיות עבריינים וסף נמוך יותר מן הסף הפלילי. הפליליזציה של הציבוריות הופכת כל מה שאינו פלילי לכשר, גם אם הוא טמא. אולם חרף הביקורת הזאת, אני מעריך מאוד ומוקיר מאוד את שרגא; גדול הלוחמים בשחיתות.

אני מתקשה להאמין לטענות נגד שרגא, אך אם הן תתבררנה כנכונות, תהיה זו מכה קשה ביותר למאבק על טוהר המידות בישראל. אין ארז כאליעד שרגא, ואם בו נפלה שלהבת, במי עוד ניתן להאמין? אמנם שרגא אינו נושא בשום תפקיד פורמלי, אבל בעוד את היועץ המשפטי ואת מבקר המדינה ניתן להחליף – מי עוד יכול להיות אליעד שרגא?

* * *

ד"ר יואל רפל

"מאה שערים" – 140 חברים

יום ירושלים, שנחוג לראשונה לפני ארבעים וחמש שנים, בעת שאוחדו שני חלקי העיר, יצויין ביום ראשון הקרוב בחגיגיות  רבה. מאורעות, אירועים וסיפורים שונים נקשרים לירושלים מראשיתה ועד היום. ככל שמספרים יותר מתברר שהסיפורים רבים יותר. אין סוף לירושלים ואין סוף לסיפורים על מעלותיה ושבחה, אירועים שהתרחשו בה ואישים שחיו בה.

הפעם, לכבוד יום ירושלים, סיפור אחד, על שכונה אחת – "מאה שערים". לצערנו, בשנים האחרונות סוגרת השכונה את שעריה וחוזרת לחיות  בין החומות.

בשנת תרל"ד, 1874, יזם ר' יוסף ריבלין, ממייסדי "נחלת שבעה", הקמת שכונה יהודית חרדית שתתבסס על יסודות הדדיים. למטרה זו מוקמת חברת "בוני ירושלים", המונה בראשיתה מאה חברים, והאוספת ביניהם את האמצעים לקניית הקרקע ולבניית הבתים. כל חבר חויב לשלם שתי לירות תורכיות (או 23 פרנק) לקניית הקרקע.

שם השכונה "מאה שערים" נקבע משני טעמים. הטעם הראשון רמז על מיספר הבתים שהיה בדעת המייסדים לבנות. הטעם השני משום הפרשה שנקראה בתורה באותו שבוע. וכך כותב יוסף ריבלין:  החברה נתייסדה ביום ה' כסלו תרל"ד, לסדר ברכת ה' את יצחק, "וימצא בשנה ההיא מאה שערים," כי על-כן שם חברתנו "מאה שערים".

אדמת "מאה שערים" נקנתה בצפון מערב ירושלים, ונקראה בשם "כרם כדכוד" וזאת על-שם בעליה הערביים. המייסדים ראו בשם סמל להגשמת שאיפותיהם, והשוו זאת לפסוק בספר ישעיהו "ושמתי כדכוד שמשותיך ושערייך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ." משמע כדכוד היא אבן יקרה.

המגרש הראשון של השכונה הכיל 25,000 אמות מרובעות במחיר 25,608 גרוש, ואת קנייתו ערכו הרב שלמה זלמן לעווי ומר בן-ציון ליאון. שניים אלו נמנו על "שבעת הנבחרים" לרשות חברת "בוני ירושלים". יתר החמישה היו: ר' אליעזר בן רלב"ג, ר' זלמן בהר"ן, ר' אברהם מבריסק, משה גראף, ור' יעקב רייפמאן.

קשיי העברת הבעלות על המגרש חייבו שחוזה המכירה ייכתב על-שם חמישה אנשים: נתין תורכי, נתין אוסטרי, נתין אשכנזי, נתין רוסי, והאחרון נתין אנגלי. כל אחד מאלה, שבלשון אותם ימים כונה "יליד" ולא נתין – היה צריך לקיים ולאשר את חוזה המכירה בקונסוליה שלו, וזאת בשביל מאה ושבעה עשר אנשים, שנרשמו להתיישב בשכונה החדשה. תוך זמן קצר נרשמו עוד 23 מתיישבים ובכך הגיע מספרם הכולל ל-140.

בחנוכה תרל"ה, 1875, הושלמו עשרת הבתים הראשונים, ומיד נגשו להקמת עשרה בתים נוספים כדי שהמתיישבים הראשונים לא יהיו שרויים בפחד מחמת מספרם המועט.

אחת מתוך תשע

תשע שכונות נבנו בירושלים בעשור השנים 1868-1878, והן נותנות ביטוי למפעל הבנייה היהודי, שהתפתח בעקבות הקמתה של שכונת "משכנות שאננים".

שבעה אנשים ילידי ירושלים חברו יחדיו בשנת 1869 לייסודה ולבניינה של שכונה חדשה: ר'  מיכל הכהן, ר' חיים הלוי', ר' בייניש סלנט, ר' לייב הורוביץ, ר' יואל משה סלומון, ר' יהושע ילין ור' יוסף ריבלין. עסקנים צעירים אלו באו אל הממונים עליהם ואמרו להם:

"הנה אבותינו חטאו לישוב, בהימנעם מלקנות בתים בתוך העיר במחירים זולים מאוד, בה בעת אשר ראו את הנוצרים רוכשים להם רחובות שלמים עם בתים רבים, עד שאפילו נתנו דירות חינם לכל בני עדתם. על כל פנים הם חטאו ואינם וה' יסלח להם. אך עתה מתהווה ישוב חדש מחוץ לחומה על יד בנייני הרוסים הרבים במגרשם, וכבר התחילו נוצרים רבים אחרים לקנות מגרשים סביב למגרש הרוסים, שבוודאי יבנו עליהם בתים, וכך יתפשט הישוב ויתרחב. לכן אל תחמיצו את שעת הכושר וכל זמן שהאדמה עודנה בזול, קנו לכל הפחות באיזה אחוזים מן החלוקה ובנו בתים עבור העניים, שישלמו לכם במשך השנים אותם הסכומים אשר הם משלמים לגויים בעד שכירות בתיהם, שהשכר עולה בכל שנה."

בדברים אלה נשמעים הטעמים שדחפו את היהודים לצאת מן החומות ולהקים את העיר החדשה של ירושלים. שבעת האנשים שהקימו את השכונה הנקראת על שמם "נחלת שבעה" ואשר היתה השלישית בשכונות ירושלים אחרי "משכנות שאננים" ו"שכונת המערביים". השכונה החדשה, שנועדה לפתור, ולו חלקית, את הבעייה של מצוקת הדיור, ולהוריד את שכר הדירה הגבוה – לא השיגה את יעדיה, בשל העלייה מחוץ לארץ והגידול הפנימי.

"ספר התקנות" – שלאיש אין רשות לערער עליהן

מסמך מעניין ביותר הוא "ספר התקנות למאה שערים",שהודפס בשנת תרמ"ט, 1889. בפתח "ספר התקנות" מובא גיליון חברת "בוני ירושלים", שהודפס בשנת תרל"ד [1874] ובו 11 סעיפים שהם תקנותיה והסדריה הראשונים של שכונת "מאה שערים". התקנות נערכו לחלוקה לכל אחד מבני החברה: "למען ידע מה חובתו ומה טובתו, ממה להיזהר ומה לשמור ולקיים, כי על-פי התקנות האלה כרתה החברה את בריתה איתו, ועל פיהם נכנס כל אחד אל שעריה, כי מההתקנות האלה תוצאות כבוד החברה ואחדותה למשמרת שלום."

שמירתן של התקנות הייתה מבוססת במידה רבה על אמון הדדי ועל חוסר אפליה בין עני לעשיר, קטן וגדול. "משפט אחד לכולם, לא יבוכר איש על רעהו, ולא יהדר פני דל או עשיר או קטן או גדול."

מתוך התקנות ניתן ללמד על הסדרי התארגנותה של חברת "בוני ירושלים". וזאת לדעת, שכונות שונות קמו בירושלים באותה עת, ובניית רובן התבססה על נוסח של "ספר התקנות". ספרי התקנות של השכונות השונות היו דומים מאוד זה לזה וניתן לגלות בקריאה ראשונה העתקה של משפטים וקטעים שלמים.

גיליון חברת "בוני ירושלים" מספר על דרכי בניית השכונה, השטחים הציבוריים שנקבעו כלא ניתנים למכירה או להעברה, ועל ארגונם של השירותים הציבוריים. "סדר הבתים ובניינם. הבתים בנויים סביב השדה כמו תיבה מד' רוחותיה, ויהיה לכל בית חצר ותשמישיו כאשר ישית הוועד, ובתווך יישאר מקום פנוי, כר נרחב, בשותפות לכל בני החברה, אך לא יינתן על זה שטר מכר לעולם. שמה יהיו בורות מים, ושמה יהיה מקום לבית כנסת כאשר ירחיב ה' את גבולנו, שמה ייטעו אילנות להביא רוח צח וריח טוב ליושבי הבתים."

מראשית ימיה היתה שכונת "מאה שערים" שכונה שתושביה שמרו בדקדקנות רבה על קיום מצוות ואורח חיים דתי, ספוג חומרות רבות, כיאה לצאצאי תלמידי החת"ם סופר. בכך אין היא שונה בהרבה מהשכונות האחרות של ירושלים באותה עת, שאף הן היו שכונות דתיות מובהקות. עם זאת נדמה שאת המפנה שהתחולל ב"מאה שערים", ואשר ביטויו הוא הגוון הדתי הקיצוני, יש לייחס לאנשי "העלייה הראשונה" אשר הביאה לארץ ציבור יהודי חילוני, משכיל, שאיים על ההגמוניה של החברה היהודית הדתית שהתקיימה עד אז בארץ ישראל. המשכילים נתפסו אצל החרדים כמי שמבקשים לפרוק עול תורה ומצוות ומבקשים לבנות בארץ ישראל חברה יהודית חדשה שרואה בתרבות היהודית ושאינה יהודית ערך שאינו נופל, ואולי אף עולה, על ההקפדה הדקדקנית והדווקנית בקיום מצוות. כיוון שכך יש להילחם נגד אותה חברה חדשה, אך לא פחות מכך, לסגור את החברה הדתית בפני השפעות חיצוניות העשויות לפגוע בה בבחינת "שועלים קטנים מחבלים בכרמים."

על רקע זה יש לראות את 'ספר התקנות' של "מאה שערים" משנת תרמ"ט, 1889 כמבקש להגן על המתיישבים מפני השפעת היהודים "המופקרים". ספר התקנות של "מאה שערים" פורש יריעה רחבה של אורח חיים המתנהל כל כולו על פי מצוות התורה ודיני ההלכה. שנים עשר סעיפים ב"ספר התקנות" והם כולם נועדו להגן על היחיד, על המשפחה, על החברה – מפני רוחות חיצוניות שרווחו בחברה היהודית, בעיקר במרכז ובמערב אירופה.

סעיף 1 בסימן הרביעי קובע: "אין רשות לשום אחד לעשות רפת בקר או גדרות צאן אף בביתו וחצרו ללא רשות הוועד. הוצאות ניקוי המחראות המשותפים לשניים חל על שניהם.' הנה כי כן, הדאגה הגדולה היתה לאיכות הסביבה.

סעיף 4 באותו סימן מוכיח כי ההקפדה על איכות החיים מתבטלת כאשר היא ניצבת מול לימוד תורה:

"אין השכנים יכולים למחות למלמדי תינוקות בתורתנו הקדושה ... (על הרעש) ... והוא הדין לכל דבר מצווה, זולת לימוד אחר חוץ מתורתנו הקדושה (שאז) הרשות בידם למחות."

סעיף אחר בא להקפיד על מי שנכנסים לשכונה. דומה שדווקא בסעיף זה ישנה החמרה משנה לשנה, גם בשנים האחרונות. וכך נקבע "הזמן הניתן לאורחים לנוח  בבתים האלה, עד חודש ימים, ואחרי עבור החודש מיום בואו מחוייב הוא (האורח) לצאת מן הבתים האלה בלי שום עיכוב כלל."

אך אם נראה שכל אחד יכול להתארח בשכונה, הרי שההמשך מסגיר את ההקפדה על דמותם של האורחים: "כל האורחים הבאים אשר אך הכרת פניהם ענתה בהם כי מזרע היהודים המה כולם בחזקת כשרות," אך אם יתברר שלא כן הדבר "יוציאוהו מהבתים תיכף ומיד."

לקורא את תקנות "מאה שערים" בשנות ייסודה נדמה שאותם שחיו בה היו תחת זכוכית מגדלת עשרים וארבע שעות ביממה. בהשוואה לאורח-החיים המקובל היום בשכונה היה "ספר התקנות" בגדר מניפסט ליברלי בהשוואה לאורח-החיים המקובל היום בשכונה הסגורה והמסתגרת.

אהוד: בני משפחת שיינברגר, ממנה באה סבתי לאה ראב בן עזר, היו מקוני החלקות הירושלמיים עם ייסודה של פתח-תקווה בשנת 1878, אבל הם לא התיישבו בה. עם השנים, והתגברות הרעיון של יישוב הארץ החקלאי, בימי העלייה הראשונה – הם הלכו ורחקו מאיתנו, הלכו והסתגרו בחרדיותם, וכונו אצלנו בזלזול בשם "השחורים".

ר' ישעיה שיינברגר, "שר החוץ" של נטורי קרתא, היה בן-דוד ישיר של אבי בנימין; סבתי לאה היתה דודתו אחות-אביו של ר' ישעיה. בשנות לימודיי בירושלים הייתי מבקר אצלו, כי אצל ההונגרים המשפחה היא עניין קדוש, מעבר לכל חילוקי דיעות ואמונות, ולכן קידמני תמיד במאור פנים.

באחת הפעמים אמר לי: "כאשר נתנו את לייעה [לאה] לסבא שלך, היה מחסור בגברים בירושלים!" – כלומר, בעיניהם היתה זו פחיתות כבוד בכך שבת-משפחתם הלכה להיות איכרה במושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה, למרות שהיא היתה אישה דתית כל ימיה.

* * *

במלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

ו. עדויות על ברנר מתוך יומניי [המשך]

שנת 1993

זה ברנר זה?

תגובה לסיפור "נפילה" של אלישע פורת

קראתי את סיפורו של אלישע פורת "נפילה", בגיליון נובמבר-דצמבר 1992 של "עיתון 77", ולא הבנתי מה דחף אותו לכתוב סיפור משונה כזה.

אם רצה להיכנס לנפשו של יוסף-חיים ברנר וחבריו, ולפרשת הירצחו – מה טעם מצא לבדות דברים מופרכים ולשלבם בסיפורו יחד עובדות שאין עליהן עוררין, וכך ליצור תמונה מסולפת ושערורייתית על אודות ברנר בחייו בארץ ועל פרשת מותו, תמונה שמי שתולדות ברנר אינם נהירים לו, עשוי לחשוב שהיא מיוסדת על איזה חומר ביוגראפי-היסטורי ידוע, או על "תגליות" חדשות.

מצד שני, אם רצה אלישע פורת לכתוב סיפור היסטורי בדוי, בעקבות חייו של סופר עברי שנרצח בארץ בראשית העשור השלישי למאה – מוטב היה לו שלא ישתמש בשמו של ברנר אלא יעניק לגיבורו שם בדוי, ואז היה יכול להעליל עליו כאוות-נפשו וכמיטב כשרונו.

ואם תאמר – הלא הכל אפשר בסיפור! – אזי למה לא לכתוב "נפילה" על עגנון כרקדן-באלט מתוסכל, ועל ביאליק כפדרסט, ועל אלתרמן כפרדסן ועל שלונסקי ככייס?

הכול אפשר? כביכול כן, אבל מצד האמת – לא. ומי שחושב שהוא מבין את ברנר – היה צריך להרגיש זאת.

*

נשלח ל"עיתון 77" ב-22.1.93. אינני בטוח אם פורסם.

[לימים שאלתי את אלישע פורת על מה הסתמך בכתיבת סיפורו המופרך, המציג את ברנר כהומוסקסואל, והוא ענה לי, כמובן מאליו, כמו שמצטטים מן התנ"ך: "על חיים באר!"]

שנת 1998

תל-אביב. 25.12.98. מתוך מכתב לאלישע פורת, בקיבוץ עין החורש, בעקבות סיפורו "איקונין סדוק" ("עיתון 77", דצמבר 1998):

אני רואה שאתה נוטה לערבב בכתיבתך דמויות אמיתיות עם בידיון. גם אני עושה זאת בכתיבתי, אבל מעולם לא בכתיבה דוקומנטארית או ביוגראפית. בשעתו כעסתי עליך מאוד כאשר בסיפור שכתבת על ברנר, ושהתפרסם גם הוא ב"עיתון 77", תיארת אותו בשמו כהומוסקסואל העומד בראש חבורה של מעריצים צעירים, וכאילו הוא מחפש בהם משהו מיני. אתה פשוט לא הבנת את רוח התקופה. את מהות יחסי מורה-תלמיד וההערצה לרב, למנהיג, לסופר הגדול. וזאת בחברה של גברים, של רווקים, שכמותה היתה מרבית העלייה השנייה, בחורים שאין להם ולא כלום עם הומוסקסואליות. אני התרגשתי מאוד כל פעם שפגשתי את עגנון, אבל תאמין לי שמעולם לא על רקע מיני.

אם היית קורא בעיון את מכתביו של ברנר, וכמובן מתוך סיפוריו, היית רואה איזו תיסכול מיני עמוק הוא חש דווקא כלפי נשים. הוא היה בעל תאווה עצומה, בעל יצר גדול, אבל לא מלבב בחיצוניותו, וגם התאכזר אל עצמו. על רקע זה ודאי קינא בשופמן כמו שביאליק קינא בשניאור. חיים באר תיאר זאת ב"גם אהבתם גם שינאתם" אבל גם הוא חטא שם ברמז להומוסקסואליות של ברנר.

אני חושב שלמעט זונות, אם בכלל, ברנר כמעט שלא זכה לשכב עם אישה חוץ מאשר תקופת זמן לא ארוכה כשחי עם אשתו חיה ברוידא. וגם שם זה התפוצץ די מהר. הרי הוא היה אדם חולה, וכניראה אושפז פעם בבית משוגעים. זכור את המישפט מימי נעוריו: "ריח רע עולה מפי, באישה לא נגעתי מימיי", ואחר כך, במכתבים, על "יצרי הגדול והנורא" שאינו מוצא לו פורקן בארץ החמה. מצד אחר הוא שנא ותיעב את "תועבות המזרח" את ההומוסקסואליות שהבחין בקרב הערבים, וזה היה חלק מהחשש שלו, פן ניטמע בתועבות של בני הארץ, השטופים לא רק במשכב זכר אלא גם בתבל.

כתבתי על כך במאמריי: "ארורים הרכים האוהבים" (היחס הארוטי לערבים אצל ברנר), דבר, 4.5.1979. "כל האימה שבדבר" (המשך המאמר על היחס הארוטי לערבים אצל ברנר), דבר, 11.5.1979. ו"דמות הערבי כסיוט בסיפורי ברנר", דבר, 30.4.1981.

שנת 1999

תל-אביב, 25.2.99. מכתב לשושנה ברנר, בתל-אביב, בעקבות ערב שנערך בבית הסופר על ספרי "ימים של לענה ודבש" ועל הספר "שירת אסתר ראב" לצבי לוז:

הרבה תודה על מכתבך אליי בעקבות הערב שהוקדש לחייה ולשירתה של אסתר ראב ושנערך בבית הסופר בתל-אביב ב-18 בפברואר.

בעקבות הערתי שחסר לי לביוגראפיה אולי רק אהוב אחד של אסתר, אהוב נעלם, שאליו עדיין היתה קשורה כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921 – באה הערתך מן האולם, שזהו לואידור, ואני אמרתי שלא ייתכן, ועתה את כותבת לי במכתבך:

"הרי הפרטים כפי שסופרו ביום הזיכרון במלאת 75 שנים [ב-1996] לרצח י.ח. ברנר וחבריו. הטקס נערך ב'משכן ברנר וחבריו', רח' קיבוץ גלויות 120. השתתפו בטקס הזיכרון פרופ' מנחם ברינקר ומשה שמיר. ודיבר גם דב לנדאו (מפתח-תקווה או מרמת-גן), וסיפר בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה – והיא סירבה. והיא ביקשה מדב לנדאו לא לספר זאת בעודה בחיים.

"ספר הסיפורים מאת לואידור יצא בשנת 1976 בהוצאת 'מסדה'. העורכים [של הסידרה] היו עזריאל אוכמני וצבי לוז [עורך הספר וכותב ההקדמה היה דב לנדאו]. את כל הפרטים הללו מסרה לי רחל סבוראי (בת עין-חרוד) וכיום – חברת קיבוץ 'רביבים'. (רחל סבוראי היא נכדתו של יהודה יצקר, בעליו של הבית והפרדס שבו נרצח י.ח. ברנר)."

עד כאן מכתבך. מיד בבואי הביתה בדקתי ב"ימים של לענה ודבש", וזה מה שמסופר אצלי על על לואידור, בקשר לאותה תקופה:

ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחים באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו שהסופר ש. בן-ציון מספר כי "באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה."

אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל"מרדכי אלדד [ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד." לנדאו מודה לאסתר בספרו. אכן, גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

"כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!" – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן.

לאחר שלושה ימים, ביום חמישי ה-5 במאי, מתחילה ההתקפה הגדולה על פתח-תקווה, ולאסתר זה יום-מלחמה קשה שאותו תזכור כל ימיה, ותתארו בארבע רשימות-סיפור, שנכתבות בפרקי-זמן שונים.

("ימים של לענה ודבש", "עם עובד", 1998, עמ' 279)

על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו אינו נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות.

אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם "משוררת צעירה".

מכל מקום, אני שולח העתק מהמכתב אלייך גם לרחל סבוראי ולדב לנדאו, אולי הם יוכלו להוסיף משהו מזיכרונם.

*

תל-אביב. 4.3.99. בערב, שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר, ולדברי רחל היתה לשץ פרשת אהבה כאשר אשתו ובתו היו בצד התורכי של החזית בצפון, והוא בדרום. רחל מרחיבה ומספרת דברים די מדהימים על קורות חייה של אותה אישה, שהיתה אהובתו של שץ, ושהגיעה אף היא לעין-חרוד, והתאבדה יחד עם בעלה, ונישארה רק הבת.

תוך כדי שיחה עם רחל מתברר לי דבר מוזר וכמעט מטורף. בשעתו הירצה חיים באר, ולימים אף כתב זאת ב"גם אהבתם גם שינאתם", ואמר שברנר היה כביכול הומוסקסואל (מתברר, לא רק אלישע פורת הושפע מחיים באר בסיפורו אלא, אומרת יפה ברלוביץ – גם אריאל הירשפלד כתב עבודה ברוח זו על ברנר כהומוסקסואל).

לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הירצה על כך, והוא רתח מזעם כששמע על הדברים האלה. בקיצור, המגמה של משפחת ברנר ומקורביה, כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, והאישה [בה"א הידיעה] לצורך זה היא – אסתר ראב!

לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים ארוטיים עם ברנר... ואולם הקשר של אסתר עם שץ אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה, וספק גם שתיהן אכן קראו בספרי את הפרק על צבי שץ ואסתר ועל הקירבה ששררה ביניהם.

נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא נבראה בין אסתר ללואידור, ומאוד מפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, שעליו כתבה אסתר וגם דיברה.

יש לי הרגשה שדב לנדאו פשוט בילבל בדבריו, בשם אסתר שסיפרה לו – בין לואידור לשץ. אסתר, אם בכלל, סיפרה לו ששץ חיזר אחריה, או שגם היא חיזרה אחריו. הסיבה שביקשה שלא יפרסם זאת היא ששץ הרי היה נשוי באותה תקופה, וברור לחלוטין שכל הקשר ביניהם היה אפלטוני, שיחות-נפש ארוכות וטיולים.

תוך כדי עיסוק בחומר על פנחס שדה אני מוצא גם קטעי זכרונות של אסתר על ברנר ושץ ביומן שלי. עולה בדעתי שאני יכול לרכז גם את כל החומר שלי על ברנר בספר. מחקרי על ברנר והשאלה הערבית מחזיק כמאה עמודים. אני פותח אפוא קובץ "מסביב לברנר", ומסמן לעצמי מעין ספר תאום לספר "להסביר לדגים" שהוא על פנחס שדה. קודם-כל ארכז את כל החומר, גם חליפת המכתבים האחרונה. אולי אשכנע גם את חיים באר לתרום משלו לנושא הוויכוח על המיניות של ברנר.

אני מצטער שבטרם חתמתי את "ימים של לענה ודבש" לא עברתי על כל יומניי כדי לראות אם רשמתי בהם בשעתו דברים מפי אסתר. האמת שלא היה לי כוח נפשי לכך אז, וזה היה גם מאריך את העבודה בחודשים רבים, עובדה שקריאת היומנים עכשיו, לצורך הספר על [פנחס] שדה, סוחפת אותי לכיוונים שונים ונוספים.

*

תל-אביב. 13.5.99. אני מקבל מכתב מדב לנדאו על אותה "פרשה" של אסתר ראב ויוסף לואידור. הוא מבקש סליחה על האיחור בתשובה, בגלל מחלת ליבו, הוא עבר צינתור, גם פרש לגימלאות, ואומר לי:

באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי.

היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד). לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר.

זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק.

ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש.

*

התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976:

אסתר יקרה!

זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית". עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי. וגם סיפרתי מקצת מזכרונותיי עליו. במאמרי אני מצטט עדויותיהם של ש. בן צבי, צבי ליבנה, יעקב יערי פולסקין, שלום שטרייט וחיה רוטברג, ולבסוף עדותו של מרדכי, כשגילה את גופותיהם של י.ח. ברנר וחבריו, ובאחרונה נעלמה גם גופתו של לואידור ולא בא לקבר האחים בנחלת בנימין בתל אביב.

שמחתי לשכנות שירך ה"נס" שהיה מוקדש לעמי החייל, שיר יפה כמיטב שירתך.

הנני שולח את חוברת "ההישארות" שהבאתי לדפוס לזכר טל-לי נכדתנו, שהשאירה לנו יגון צליליה וציורי דמויותיה הקודרות, וזכר עולמה המופנם נורא הוד,

                                                      שלום רב לך והיי בריאה וחזקה

                                                                                                                   שמעון

מכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב הוא ללא תאריך. השיר "הנס" (מוקדש "לעמי החייל") נדפס במוסף לספרות "משא" של "דבר" ב-20.8.76 ("אסתר ראב / כל השירים" עמ' 370), סמוך למאמרו של קושניר, ולמטה נדפס באותו גיליון סיפורי "ממלכת פלסטלינה".

איני יודע אם בתקופה זו קושניר גר עדיין בגבעתיים, או עבר כבר לבית-האבות ברחוב ברודצקי ברמת-אביב. הספר הנזכר במכתבו הוא: "סיפורים מאת יוסף לואידור", כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976, 131 עמ'.

לקושניר היתה ביקורת על הספר. כך למשל סיפר לי, בנסיעה להרצאה משותפת עם א. גורני בהרצליה, (שלא התקיימה מהיעדר קהל), כי לנדאו תיאר את לואידור כצולע רק בגלל עדות אחת שתיארה אותו פצוע ברגלו בתקופה מסויימת, אך לואידור, לדברי קושניר, לא היה צולע כרוני.

בית-הקברות הוא כמובן ברחוב טרומפלדור. החוברת "הישארות" מעיזבונה של טל-לי אורון, לזכר נכדתו של ש. קושניר שהתאבדה, יצאה לאור ב-1976 בהוצאת "עקד", תל-אביב, והוא שלח את החוברת גם לי.

אסתר לא הזכירה מימיה באוזניי או בראיונות עימה שהכירה את לואידור ושהיו לה קשרים עימו. גם לא הזכירה את מותו בקשר למאורעות 1921.

בהיותה בת 21, בתקופת הארבה באביב 1915, שהתה לפי עדותה בפתח-תקווה. בקיץ אותה שנה, לאחר מכת הארבה, כאשר המצב בבית נעשה קשה וכל פה נוסף להאכלה היה מעמסה, הלכה לנס-ציונה, ללא התנגדות ההורים, יחד עם אברהם איכר ופועל אחד בשם ברניצקי, לעבוד בפרדס הברון. הם שהו שם כל הקיץ, ואכלו במטבח הפועלים עד שאפס האוכל. הבחורים הביאו עימם דורה, ואסתר הביאה מהבית שק גרעיני חומוס, ומזה היו ניזונים. הם עבדו בפרדסים. איתם יחד עבד וגם שמר צעיר בשם אלדד, שהיה לדבריה ידידו של לואידור, ולימים פקיד בכיר במשרד-הביטחון. אלדד נשאר בידידות, אם כי לא קרובה, עם אסתר. לימים התגורר חודשים אחדים בדירתה ברחוב דבורה הנביאה (כיום רחוב שניאור) בתל-אביב, כאשר אסתר נסעה לחוץ-לארץ, בראשית שנות החמישים. על תקופת נס-ציונה כתבה אסתר את סיפורה "בקתה בפרדס" (1949) שהמשך לו נמצא בעיזבון, בשם: "בקתה".

אסתר סיפרה לי כי בידי אלדד נמצא, לדבריו, כתב-יד של לואידור. נידמה לי שניסיתי לאתרו, או אולי כתבתי על כך ליעקב לנדאו, ולמיטב ידיעתי לא נמצא כתב-יד כזה של לואידור.

המשך הספר יבוא

* * *

יואב אהרוני

שיר אהבה לשאולי

(על-פי נ. אלתרמן)

חַדְרְךָ הֶעָזוּב כֹּה חָשֵׁךְ בִּלְעֲדֶיךָ

וְעָצוּב בּוֹ וְרֵיק וּמְבֻרְדָּק.

וְחַיַּי שֶׁצָּמְאוּ לְמַבָּט מֵעֵינֶיךָ,

הֻסְגְּרוּ לְיַעֲלוֹן וּבָרָק.

אַךְ פִּתְאֹם אַתָּה שָׁב בִּתְנוּפָה מַרְעִישָׁה.

כְּחַמָּה בִּשְׁעַת הַזְּרִיחָה.

הַדְּמָמָה שֶׁבַּלֵּב, בֵּין בְּחִישָׁה לִבְחִישָּה,

הַדְּמָמָה הַזֹּאת

הִיא שֶׁלְּךָ.

שלך:

 ביבי

אהוד, לשיר זה, שנשלח אליך ביום רביעי שעבר, ולא פורסם עד כה, אני מוסיף עתה תגובה לתגובה. בתגובה לרשימתה של רות ירדני כץ "הפוליטיקה ירדה לזנות", בה היא מתלוננת על הסירחון של התרגיל המסריח מודל 2012, אתה שואל בתמימות "מדוע מהלך פוליטי ראוי ומתבקש – מוגדר אצלך כסוג של מכירת הנשמה?"

בעקבות שאלתך יש גם לי שאלה: האם תהיה מוכן לאכול חמין שבושל בסיר-לילה?

זוהי שאלה רטורית, אהוד.

יואב אהרוני

אהוד: אני מעדיף לאכול חמין שבושל בסיר-לילה מאשר לקחת שיר לירי של אלתרמן ולעשות ממנו פרפרזה על מופז – או להצטרף למקהלה היללנית על הקמת קואליציה שהיתה צריכה לקום כבר מיד אחרי הבחירות האחרונות.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* במלאת 72 שנים להתקפות הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, על אזרחי דרום-מזרח אנגליה ועל לונדון – הכריזו האוניברסיטאות בבריטניה על "יום הבליץ" כיום שבו תיערכנה אזכרות לטייסים הנאציים האמיצים שהופלו ונהרגו בקרב על בריטניה. לאזכרות האלה יבואו אנשי התנועות הניאו-נאציות מאנגליה ומכל רחבי אירופה, יבואו מטובי האינטלקטואלים של בריטניה, בהם רבים מנתמכי שירותי הסעד והשוחד של סעודיה ומועמר קדאפי ז"ל, ותבוא גם משלחת פלסטינית-יהודית מהשטחים הכבושים בידי יהודים-תומכי-פלסטין בחוגים למדעי-הרוח באוניברסיטאות שיח' מוניס תל-אביב ואל-כרמל חיפה, משלחת בצבעי הדגל הפלסטיני – שתתכבד לקחת חלק בטקס ההשתנה על קברו של וינסטון צ'רצ'יל, שהוא כידוע האשם העיקרי ב-60 מיליון הקורבנות של מלחמת העולם השנייה.

טקס ההשתנה ייערך בחלקת הקבר המשפחתית של משפחת צ'רצ'יל – בכנסיית סנט מרטין בכפר בלאנדון, לא רחוק מארמון בלנהיים שבו נולד ובו מוצגים עד היום רבים מציוריו  של צ'רצ'יל ובהם פורטרטים של אדולף היטלר והמופתי חג' אמין אל-חוסייני, שאותם העריץ ולפני מותו ביקש מהם סליחה.

המשלחת הפלסטינית-יהודית תמשיך מאנגליה לקורדובּה להשתתף בהפגנת "יום הנכבּה" של המוסלמים באנדלוסיה בסיסמה: "תוחזר ספרד למוסלמים!" – וכן לפריס, להשתתף בהפגנה למען כלילת הערבית כשפה רשמית שנייה בצרפת.

* יהודים רחמו רחֵמוּ      ! – אם מישהו נוסע ללונדון או למקום אחר בבריטניה הגדולה שיש בו סניף של רשת החנויות Boots – אנחנו מבקשים שיקנה עבורנו לפחות 3 יחידות של Shave stick בגליל פלסטיק שחור, תוצרת הרשת, שאין שום אפשרות לקנותם בישראל. מדובר בגליל סבון-גילוח שבו משתמשים עדיין קשישים בריטיים מתקופת האימפריה, או ישראלים כמונו – לגילוח בוקר, ח'טיארים שאינם יודעים שום שיטה אחרת מאז צמחו שערות בלחייהם, ולמרבה הצער כבר אין מייצרים סטִיקים כאלה בארץ וגם לא מייבאים. המחיר ממש זניח. אולי פאונד אחד לגליל. אבל זה חשוב מאוד לאנשים זקנים שאינם מגדלים זקן. וזהו פרסום חוזר לאחר שלא נענינו עד כה. כמובן שנשלם. ואם לא תושיעונו נצטרך לגדל זקן לבן. אנחנו מבקשים זאת גם מאלה הנוסעים לבריטניה לקחת חלק בחגיגות "יום הבליץ" לזכר הטייסים הנאציים.

* שמענו בתשומת לב את דברי ח"כ ד"ר אחמד טיבי בצהרי יום ה"נכבה", הוא יום שלישי, 15.5, ביומן החדשות של "קול ישראל".

הוא אמר: "ביום השנה להטלת פצצת האטום על הירושימה משתתף דרך-קבע גם נציג אמריקאי המרכין את ראשו. אבל ליום ה'נכבה' לא מופיע אף נציג ישראלי!"

עכשיו הבנו. הפלסטינים ב-1947-8 היו חפים-מפשע – ממש כמו שחפים מפשע היו היפנים במלחמת העולם השנייה, ואילו האמריקאים והישראלים אשמים, ועליהם להתנצל בפני תוקפניהם ולהשתתף בטקסי האבל שהם מקיימים לזכר מפלותיהם הצבאיות, שאלמלא התרחשו, המפלות – אנחנו והעולם החופשי לא היינו קיימים היום!

* מיום שנכנסתי בברית הנישואין לא הייתי אצל ספר. המיסתורית רבת-הכישרונות עושה לי תספורת באמבטיה, וכך נמנעת ממני ההרגשה הלא-נעימה של גזיזי שיער בין הצוואר לצווארון החולצה, כאשר הייתי חוזר מתספורת בחוץ.

אבל לאחרונה הוכרחתי לשנות את המינוח ולקרוא לפעולה הזו – "שמיטת חובות", שזה הפירוש הנכון ל"תספורת" בשפת הטייקונים. "יש לי כבר תלתלים ארוכים," אני אומר לה, "בבקשה קחי את המספריים כי הגיע הזמן לעשות לי שמיטת חובות!"

* אנחנו סקרנים לשמוע התבטאות נשיאותית ראשונה של פרנסואה הולנד בנושא ישראל, וזאת לנוכח הגידול הניכר באוכלוסייה המוסלמית בצרפת, גידול שהיה לו אולי גם השפעה על הבחירות האחרונות – והנטייה של אחדים מיהודי צרפת להגר לישראל או לפחות לקנות בה דירה ליום סגריר.

* רציתי להודות לך על "המכתב העיתי" שאני מקבל פעמיים בשבוע ונהנה לקרוא. זהו פרסום מעמיק עם מגוון דעות ושילוב נושאים ייחודי, שחסר כל כך בתרבות הישראלית של ימינו. יעקב מלינוביץ

* לאהוד יקירי שלום רב. למאמרה  של רות כץ ירדני "הפוליטיקה ירדה לזנות" – חבל להכביר  מילים  על הבלים. אתעכב על משפט אחד: "נתניהו... דפק את כולם." – גברת, דברי בשמך. אותי הוא לא דפק... אריק ברהום

* תא הסטודנטים הנאציים באוניברסיטת חיפה הגיש בקשה לאשר לו, בשם הדמוקרטיה והפלוראליזם שבהם ישראל משתבחת – הפגנה לזיכרו של הנורווגי הדגול וידקון קוויזלינג תחת הכותרת: "מנהיג אמיץ שלא היסס להושיט יד להיטלר."

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,367 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל