חדשות בן עזר

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט באייר תשע"ב, 21 במאי 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְזֵכֶר הַנּוֹפְלִים מְשַחְרְרֵי יְרוּשָלַיִם. //יעקב אחימאיר: על המאמר של זיוה שמיר על האוניברסיטאות. [ציטוט]. // זיוה שמיר: מעוּות לא יוּכל לִתקון? – השימוש המסולף במושג "החופש האקדמי" והצעה לריפוי תחלואי ה"שסעת" הלאומית, [ציטוט]. // בן דרור ימיני: די לכיבוש... [ציטוט]. // אליהו הכהן: "אשכולות" של אז"ר – ניסיון שנקטע באיבו, על כתב עת נשכח לנוער מימי העלייה השנייה ועורכו. // אלי מייזליש: קומוניסט הוא קומוניסט. // נֹגה מָרון: אבוי למקופחים! // טל דרור: הרדיקל המפונק. // מרדכי קידר: לבנון – קיום על זמן שאול. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: חרדי יפה. // יצחק שויגר: סלים ויצחק. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, נובמבר 1990. גם כיום אנחנו הרוב. יבואו עוד מיליון עולים מרוסיה, ייטמעו בתרבות העברית הכללית, החילונית, אפילו אם יצביעו ליכוד. // זיוה גל: הניסוי. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. פרק ז. שמעון קושניר: לדמותו של יוסף לואידור, זיכרונות ועדויות על שנותיו בארץ, עם פירסום האסופה הראשונה של סיפוריו, 55 שנים לאחר הירצחו. // משה כהן: דמגוגיה למתחילים, שירות לאומי. // אוריה באר: היכן קונים ויטמין פי? // ממקורות הש"י.

לְזֵכֶר הַנּוֹפְלִים מְשַחְרְרֵי יְרוּשָלַיִם

לִזְכֹּר אוֹתָם, אֶת הַשְּתִיקוֹת הַשּוֹאֲגוֹת מִקִּבְרֵיהֶם

בְּהַר-הַלֹּא-מְנוּחוֹת, מִבַּעַד סְגוֹר-הָאֶבֶן;

אֶת הַתּוּגָה הַנּוֹרָאָה שֶבְּעֵינֵי יְתוֹמֵיהֶם

בִּימֵי-שָנָה, בֵּין גַּת-שְמָנִים וּבֵין מַצֶּבֶת-

מוּזֵיאוֹן-רוֹקְפֶלֶר; לִזְכֹּר בְּאֶגְרוֹפִים קְפוּצִים, בָּהֶם

אַתָּה נִשְאָר לָנֶּצַח יֶלֶד לַח-עֵינַיִם.

לִזְכֹּר אוֹתָם, אֶת הַגִּבְעָה וְהַתַּחְמֹשֶת וְהָאֵש

שֶל עֲקֵדַת כָּל יִצְחָקֵינוּ שֶשּוּם אַיִל

לֹא הָעֳלָה תַחְתָּם קָרְבָּן בַּקְּרָב הַמַּר וְהַגּוֹעֵש

בּוֹ נִפְרְצוּ פִּתְאֹם חוֹמוֹת וְגִדְרֵי-תַּיִל

וּבוֹ שֻלַּם שִחְרוּר הָעִיר הַזֹּאת בַּהֹלֶם שֶנָּדַם

בְּלֵב רַבִּים מֵהֶם בְּסֹבֶךְ סִמְטוֹתַיִךְ,

נוֹשְׂאִים מִתַּחַת לְדִסְקִית-זִהוּי, עִם סִימָנֵי סוּג-דָּם

לִזְכֹּר אֶת שַעַר-אֲרָיוֹת זֶה בּוֹ פָּרְצוּ כְּגַל נוֹחֵת

כָּל נַחְשוֹנֵי פְּלוּגַת-הַחֹד אֶל תּוֹכְכַיִךְ,

הֵם, שֶשִּלְּמוּ בִּמְחִיר נוֹרָא מִכֹּל בַּיּוֹם בּוֹ נִתְאַחֵית

אֶת הֵחַבְרֵךְ יַחְדָּו מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל שֶנִּשְתַּסְּעוּ

זֶה מֵעַל זֶה לִתְשַע-עֶשְׂרֵה שְנוֹת רִיב וָקֶרִי

שֶעוֹד שָנִים רַבּוֹת תִּנְקֹפְנָה עַד שֶיּוֹם בָּהִיר יִשְּׂאוּ

נִבְטֵי חַסְדוֹ שֶל הַפִּיּוּס נִצָּן וָפֶרִי.

לִזְכֹּר אֶת מָה שֶלֹּא הָיָה בְּלוֹחֲמַיִךְ, לֹא תִפְלוּת

אוֹ צִחְצוּחֵי-חַרְבוֹת-כּוֹבֵש וּנְבִיאֵי-טֶרֶף

שֶל סַפְסָרֵי אַדְמוֹת הָהָר הַמֻּפְקָעוֹת, בָּהֶן נָפְלוּ

הֵם, שֶשָּׂנְאוּ-מִכֹּל לִשְׂנֹא וְלִשְלֹף חֶרֶב;

לִזְכֹּר אֶת כָּל מְמַהֲרֵי-שָלָל-חַש-בַּז שֶבָּךְ, וְלוּא

לִזְכֹּר אֶת כָּל טְבוּחֵי נִפְצֵי הַפִּגּוּעִים הַשְּטָנִיִּים

בְּחוּצוֹתַיִךְ, בָּם רֻטְּשוּ חַפִּים מִפֶּשַע

עַל מִזְבָּחָם שֶל יִצְרֵי-תֹּפֶת וְטִמְטוּם אֵימְתָנִיִּים

שֶל הָרוֹאִים עַצְמָם שָאהִידִים גּוֹמְלֵי-יֶשַע

שֶבְּמוֹתָם שְמוּרוֹת לָהֶם שִבְעִים וּשְתַּיִם הַבְּתוּלוֹת

בִּנְאוֹת דִּשְאוֹ שֶל גַּן-הָעֵדֶן הַגִּ'יהַאדִי

בְּעוֹד עַל אַף כָּל מַס שִׂפְתֵי אִמּוֹתֵיהֶם הַשַּכּוּלוֹת

לְצַו-הַמֹּלֶךְ שֶל כָּל מוּפְתִּי וּמַהֲאדִי

הֵן מַגִּירוֹת הַרְחֵק מִכָּל כִּזְבֵי סֻכּוֹת-הָאֲבֵלִים

מֵאֲחוֹרָיו שֶל תְּרִיס מוּגָף אוֹתָן דְּמָעוֹת

בָּהֶן שוֹתֵת הָאֶסְפֶּרַנְטוֹ הַזּוֹעֵק לְלֹא מִלִּים

אֶת שְׂפַת שְכוֹלָן הַמַּר שֶל כָּל הָאִמָּהוֹת.

וְלֹא לִשְכֹּחַ אַף לְרֶגַע קַל, אִם יֵש בָּךְ רְגָעִים

קַלִּים בִּכְלָל, קִרְיָה לְמֶלַח רָב שֶל דֶּמַע,

כִּי אַתְּ עֲדַיִן לֹא חֻבַּרְתְּ יַחְדָּו כָּל עוֹד סְבִיבֵךְ גּוֹאִים

גַּלֵּי שִׂטְנָה שֶל וַדָּאוּת וְלֹא שֶל שֶמָּא

וְכָל עוֹד לֹא פָּסַעְנוּ כָּל פְּסִיעָה נִמְרֶצֶת לַשָּלוֹם

הָאֲמִתִּי מִתּוֹךְ אִמּוּץ כָּל כּוֹחוֹתֵינוּ

שֶיִּתְמַמֵּש סוֹפְסוֹף וְלֹא כְּמַשְׂאַת-נֶפֶש אוֹ חֲלוֹם

אֶלָּא כִּתְנַאי רִאשוֹן לְמָה שֶתּוֹלְדוֹתֵינוּ

גְדוּשוֹת הָאֵבֶל וְהַשְּכוֹל, הַמִּלְחָמוֹת והַדָּמִים

כֹּה מְשַוְּעוֹת לוֹ בֵּין בּוֹר-קֶבֶר לְמַצֶּבֶת

שֶל עִוְרוֹנָם וְשִבְרוֹנָם הָאֻמְלָלִים שֶל שְנֵי עַמִּים

הַשּוֹכֲחִים אֱמֶת פְּשוּטָה אֲבָל נוֹקֶבֶת:

כִּי מֵאוֹתָן אַבְנֵי יִדּוּי וּמֵאוֹתָן אַבְנֵי קְבָרִים

מֵהֶן נִבְנוּ שָנִים חוֹמוֹת שִׂנְאָה וּפַחַד

נִתָּן לִבְנוֹת מַמָּש כָּל רֶגַע לֹא חוֹמוֹת כִּי אִם גְּשָרִים

אִם רַק נַשְׂכִּיל הֵם וַאֲנַחְנוּ לִפְעֹל יַחַד.

ברגעים אלה עדיין אני חש זעזוע עמוק למקרא מאמר הדן בנעשה במוסדות להשכלה גבוהה, קרי האוניברסיטאות, בישראל. הנה, יום אחד לאחר העצרת לציון ה"נכבה" באוניברסיטת תל אביב החילותי להבין מה עוד קורה באוניברסיטאות שלנו, דרך קריאה במאמר המעמיק, המנומק, בן כעשרה עמודים, שאותו כתבה פרופ' זיוה שמיר, הידועה כאחת החוקרות החשובות ביותר של שירת ביאליק, משוררינו הלאומי. במאמר שנדפס בכתב העת "כיוונים חדשים" [גיליון 26, יוני 2012, הוצאת ההסתדרות הציונית], מסבירה פרופ' שמיר לקוראיה את המתרחש במוסדות להשכלה גבוהה. אחרי הקריאה אפשר להבין מדוע מציינים סטודנטים ישראליים את ה"נכבה". הרי תרבות ישראל העשירה הולכת ומשתכחת באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטאות אחרות. בחוג לספרות, למשל, לפי הידיעון המעודכן לתלמיד, אין אף שיעור המוקדש, רובו ככולו, ליצירות ביאליק, אלתרמן ועגנון. "תחת זאת," כותבת פרופ' שמיר, "יש שיעורים המוקדשים לספרות העוסקת בכיבוש, בסרבנות, במגדר, ובשאר נושאים שבהם המרצים נועצים תחילה את החץ, ואחר כך משרטטים ביד בוטחת את עיגולי המטרה".

פרופ' שמיר אינה פעילה פוליטית ושמה, ככל הזכור לי, אינו מתנוסס בין חותמי עצומות למיניהן, משמאל או מימין. אבל היא רואה את הפוליטיזציה בתוך האוניברסיטאות, במיוחד בזו של תל אביב, אשר בה לימדה זה כ-40 שנה. היא מקוננת כי במקום ביאליק, אפשר למצוא בתוכנית הלימודים שיעורים על נושאים כמו: "הסופרת כזונת צמרת, הספרות כסרסור." ונושא זה הופך להיות חוג אקדמי[!], עתיר השגים," מציינת שמיר. האופנה והפוליטיקה השתלטו על תוכנית הלימודים. היא מזהירה מפני הפוליטיזציה השלטת בכיפה: גילויי הפוליטיזציה, מדגישה שמיר, הופכים את ההוראה האקדמית לשטיפת מוח ולאינדוקטרינציה חסרות בקרה ורסן. לא פחות.

מתברר, היא מציינת מניסיונה, שיש מרצים "מיסיונרים" [כהגדרתה – י.א] לא מעטים, המבקשים להעביר את תלמידיהם על "דתם". חלפו הימים, כך כותבת פרופ' שמיר, שבהם הבינו המורים שאין לעשות את כיתתם סניף למפלגתם ויש להימנע מתכתיבים פוליטיים טורדניים, מעודדי אפליה ובידול. פרופ' שמיר גם קוראת לעשות בדק בית במערכת האקדמית. היא קוראת להקים ועדה של משפטנים, פילוסופים, בלשנים וחוקרי טכסט, בלי פוליטיקאים, אשר תנסח את ההבדלים המהותיים בין מחקר לבין תעמולה פוליטית. יש לבטל את הנוהג הפסול שפשה בקרב חברי סגל לא מעטים, של הפיכת החדר או המשרד האוניברסיטאי לסניף של המפלגה שאת דגלה הם נושאים, וזאת תוך שימוש בלתי הוגן בשירותי הדואר, הטלפון והאינטרנט של האוניברסיטה. היא גם קוראת להטיל את האיסור הבא, המובן מאליו, אך אינו ממומש: "ייאסר על חברי סגל להטיף את דעותיהם הפוליטיות האישיות מעל הקתדרה. דעתו האישית של איש הסגל אינה חשובה יותר משל האיש ברחוב." ללא חשש קוראת פרופ' שמיר לסלק מן האוניברסיטאות את המרצים הקוראים להחרמת מוסדות להשכלה גבוהה בישראל: "יתכבדו וילמדו במוסדות מעבר לים!" – כן, כך קוראת פרופ' שמיר לקברניטי האוניברסיטאות: לעשות מעשה.

מאמרה של שמיר, המעוגן בעובדות ובחוויות מחיי המעשה שלה, מניסיונה האישי, הוא פעמון אזעקה: הוא צריך לעורר את המועצה להשכלה גבוהה. זהו, בעיני הח"מ, כתב האשמה נוקב אך מבוסס. המועצה להשכלה גבוהה ושר החינוך גדעון סער, העומד בראשה, אינם יכולים להיוותר אדישים נוכח כתב האשמה זה. ללא חשש מפני "מה יגידו" עליהם להסיק מסקנות, ואין המדובר כלל וכלל בפגיעה בחופש האקדמי. הפוליטיזציה, זו מסקנתנו מקריאת כתב האישום של שמיר, היא הנשק המסוכן ביותר הפוגע בחופש האקדמי.

הרשימה נדפסה לראשונה בעיתון "ישראל היום" מיום 16.5.2012.

מעוּות לא יוּכל לִתקון? – השימוש המסולף במושג "החופש האקדמי" והצעה לריפוי תחלואי ה"שסעת" הלאומית

"שסעת" (סכיזופרניה בלע"ז) היא מחלת נפש חשֹוּכת מרפא, המשבשת את חיי נפגעיה וגורמת להם בעיות תפקוד קשות. טיפול תרופתי וריפוי בעיסוק מקלים אמנם על מחלה זו רק במקצת, ובכל זאת לכל הדעות עדיף טיפול חלקי ובלתי מסַפק על הזנחה טוטלית ועל טמינת הראש בחול. ומה יעשה עַם שלם חולה שסעת (כלומר, עַם הקרוע בין ימין לשמאל, בין מזרח למערב, בין דתיים לחילוניים, בין חרדים לדתיים, בין ותיקים לעולים חדשים, בין ציונים לבתר-ציונים, בין רעבים ללחם לעשירים מופלגים, בין פרזיטים לעֲמֵלים, בין משתמטים לחיילים קרביים, וכיוצא באלה פלגים ופלגי פלגים המאפיינים את המציאוּת היהודית-ישראלית)? איזו תרופה ואלו דרכי ריפוי ניתן להציע לעַם זה כדי להקל על התפרצויותיו הפסיכוטיות, ולהחזירו למסלול חיים תקין?

שאלה זו צריכה להעסיק כיום את אנשי הרוח שלנו ולגזול שינה מעיניהם, אך בעידן חומרני כשלנו, שבּו כל אחד עושה לביתו, קשה לגלוֹת באופק חיינו אנשי רוח כלשהם, הן בקרב מנהיגינו, הן בקרב הסופרים הפועלים בקריית ספר העברית. למען האמת, גם בעולם הרחב מעטים הם בימינו אנשי הרוח הראויים לשמם, שכּּן תקופתנו הבתר-מודרנית, חרף חזותה הנאורה, המרבה להניף דגלים הומניסטיים והומניטריים, הולכת והופכת לתקופה פונדמנטליסטית, שאינה מעודדת חשיבה עצמאית, חקירה ודרישה. לכל שאלה יש תשובה מוכנה מראש עם סימן קריאה בסופה, ותשובה זו מציגה על-פי-רוב איזו "אמת בלעדית" מונוליתית וחסרת פשרות, שהיא לא אחת רחוקה ת"ק פרסה מאיזו אמת אובייקטיבית כלשהי.

האם על המשכיל בעת כזו להיאלם דום? או שמא עליו להזדעק על גילויי העוולה והאיוולת, לנסות לתקן ולכונן תקופת השכלה חדשה, שתאותת לעם ולעולם שמותר להעז לדעת? כיום, רבים מאנשי האקדמיה, הסופרים ואנשי התקשורת ממלאים פיהם מים. בין שמתוך רצון ובין שמאונס, בין שבמתכוון או שלא במתכוון, הם מטאטאים את האמת הכמוסה בלֵבּם אל מתחת לשטיח, יושבים באפס מעשה ומצפים לימים טובים מאלה.

וכך, מול עינינו הרואות, הולך ומתהווה מצב שבו לכל השאלות יש תשובות ידועות וערוכות מראש, ולא אצל החרדים בלבד, אלא גם, ובעיקר, אצל הפלג המכנה את עצמו "ליברלי". גם הוא הפך דוֹגמטי לא פחות מהדתיים, וקנאי לאמִתותיו המקודשות לא פחות מהם. הגיע הדבר לידי כך שכל פלג מחזיק כיום באקסיומות שאסור להרהר על תקפותן או לערער עליהן. חרדים וחילוניים, אנשי שמאל וימין גם יחד מקצינים את עמדותיהם עוד ועוד, ואינם מוכנים אפילו להיחשף אל האמת החלקית שבעמדת "הסִטרא אחרא" ולהודות בקיומה. וכך, מתוך זעם ותסכול על "אטימותו" של היריב הפוליטי ועל חוסר נכונותו להטות אוזן לנימוקים שאינם נוחים לו, מתחפר כל אחד מהצדדים עמוק יותר ויותר בעמדותיו, ומקצין אותן מִשנה לשנה. הדתיים הולכים ומתחרדים, ותעיד הדרישה להפרדה בין גברים לנשים בתחבורה הציבורית וסירובם של חיילים לעמוד מול מקהלת נשים, מחשש "קול באישה ערווה"; ואילו החוגים החילוניים כבר המציאו לעצמם מינֵי "דתות" דוֹגמטיות חדשות (מִגדר ו-queer studies, פוסט-קולוניאליזם, אקולוגיה וכו'), שהנחות היסוד שלהן מקודשות ובלתי ניתנות לערעור.

פן יבינו את דבריי שלא כהלכה, אבהיר כבר בראשית דבריי כי כל התחומים הללו הם תחומים ראויים לחקירה, בתנאי שאין הופכים אותם לדוֹגמות מקודשות שכל שכל המנסה לערער על האקסיומות שלהן, ולוּ כקוצו של יו"ד, מתחייב בנפשו. ואולם, רוב המחקרים בפמיניזם, למשל, אינם מחקרים תיאוריים (descriptive), המציבים סימני שאלה ומנסים לענות עליהם, כי אם פסאודו-מחקרים מגמתיים ומכתיבי פעולה (prescriptive), שבהם העובדות והנתונים לא ישַנו את התוצאות הידועות מראש, וכל נתון שעלול לשבש את התוצאות יסולק בהם מן הדרך. "מחקרים" כאלה אינם טובים יותר מן "המחקרים" ומ"סקרי דעת הקהל" שמזמינות חברות קונצרניות כדי לקדם את מכירותיהן, או מן הכתבות העיתונאיות רחבות היריעה, שבשוליהן רשום באותיות קטנות "פרסום מסחרי".

הנה כי כן, אפילו האקדמיה, שמתפקידה להציב סימני שאלה ולנסות לענות עליהם, משמיעה בדור האחרון ex cathedra מינֵי אמִתות מוטות וחד-משמעיות המסתיימות בסימני קריאה כמקלות המתופף במצעד צבאי, אמִתות המתאימות אולי להופיע על עמוד מודעות או להישמע מעל בימת הנאום הפוליטי, אך מקומן לא יכירן במוסדות המחקר וההוראה האקדמיים מחמת חד-צדדיותם הפלַקַטית והמגמתית. כאמור, כל מי שינסה לבדוק את תקֵפות האקסיומות של "הדתות" החדשות הנ"ל, שנסתפחו למדעי הרוח, למדעי החברה והמדינה ואפילו למשפטים (ואלה כמעט שיָּרשו בשנים האחרונות את מקומן של הדיסציפלינות "הישנות"), יוקא עד מהרה מן הקהילייה האקדמית ויוקע אל עמוד הקלון.

על כן מעטים יהינו להודות בגלוי שאחדים מהחוגים באוניברסיטאות הגדולות בישראל, כבמקומות רבים בעולם, מְהלכים כיום בשוליה הסהרוריים של המפה הפוליטית, וכי תחומי דעת לא מעטים המירו זה מכבר את המחקר המוצק ב"שיח" אופנתי. בחוגים מסוימים כבר אי אפשר להשמיע כל דעה, כי "אבירי חופש הדיבור" יזדעקו לאלתַר ויחרימו ללא דיחוי כל דיבור "בלתי תקני", ירעישו עליו עולמות ויערכו לו דלגיטימציה פומבית ומתוקשרת. על כן, איש אף לא יודה בכך שבחוגים לא מעטים באוניברסיטאות הגדולות בישראל כבר אי אפשר לתת אמון בדבריהם של רבים מהמרצים, הנגועים בחשיבה רדיקלית סהרורית (שלפעמים מקורה באמונה תמימה וכנה, ולפעמים בצביעות אינטרסנטית המתוגמלת היטב על-ידי גופים שאינם אוהדי ישראל, אם לנקוט לשון המעטה), ואלה משתמשים במושאי "מחקריהם" ובנושאי ההוראה שלהם אך ורק כבקולב לתליית אקסיומות פוליטיות קיצוניות.

היו תקופות שבהן נשא הציבור עיניים שואלות אל הסופרים, ובמיוחד אל המשוררים, אך בימינו גם רוב הסופרים אינם מסוגלים לטפס על הר גבוה ולראות ממנו את מפת המציאוּת בכל צבעיה ובמלוא מורכבותה. הם דוחקים את עצמם, מרצון ומאונס, לפינה צרה ונידחת, שממנה אי אפשר לראות את מפת המציאוּת הרב-גונית אלא מזווית ראייה אקסצנטרית ומתוך עיוורון צבעים חלקי. בשל עמדה אקסיומטית והעדר גמישות רעיונית, רבים מהסופרים אינם מסוגלים לראות את התמונה הכוללת ומעֵבר לה. תחת זאת, הם נוברים עד לזרא באותה פיסת מציאוּת צרה שוב ושוב, מבלי להרהר שמא נשתנו הנסיבות והתנאים ושמא נתיישנו האמִתות שלהם וכבר בָּלוּ מזוקן. ציבור הקוראים הרחב משלם להם באופן אינטואיטיבי כגמולם: הוא אינו נותן בהם אמון, ואינו מוכן להטות להם אוזן. הסופר אינו מסוגל לשמש לעמו מַנחה ו"מורה נבוכים", והנתק בינו לבין קוראיו הוא הגדול ביותר שהיה אי פעם בתולדות התרבות.

מחלת השסעת שממנה סובל עמנו חמורה במיוחד לאור העובדה שתרבותו העתיקה והמרובדת, שהבטיחה את קיומו במשך אלפי שנים ושימשה לבניו דבק מלכד, גוֹועת באלף השלישי והולכת לבית עולמה. אפילו אלה המתברכים בעצמם ומשוכנעים שהם שומרי חומותיה אינם מכירים אותה כראוי: ב"ישיבות" אין מכירים את חקר המקרא, את חקר התלמוד, ובוודאי שאין מכירים בהן את שיאיה של הספרות העברית – את שירת "תור הזהב" בספרד ואת הספרות העברית של "דור התחייה"; ואילו באוניברסיטאות כבר ויתרו זה מכבר על ההתמקדות המעמיקה בתחומים אלה, החיוניים לקיומם של העם והמדינה, לטובת רפרוף שטחי בתחומים חדשים ואופנתיים, אשר החלישו את הדיסציפלינות "הישנות" עד דכא.

אין הדבר בגדר סוד שבאוניברסיטה חשובה כמו אוניברסיטת תל-אביב כבר אין חוג למקרא, כבר אין חוג לתלמוד, כבר אין חוג ללשון עברית וכבר אין חוג לספרות עברית. החוגים ללשון עברית, למקרא ולתלמוד פועלים כ"מגמות" בתוך מעטפת ששמה "החוג ללימודי התרבות העברית", ואילו החוג לספרות עברית התאחד לפני שנים אחדות עם החוג לתורת הספרות הכללית, ושמו בישראל "החוג לספרות". יוצא אפוא שבאוניברסיטה הגדולה בישראל, שבה יש חוג לספרות אנגלית, חוג לספרות צרפתית, חוג ללימודים קלסיים וחוג לספרות ערבית, אין חוג המוקדש במלואו ללימוד הספרות העברית. משל לְמה הדבר דומה? לוויתור היפותטי של אוניברסיטת אוקספורד על החוג לספרות אנגלית. ודוק, אוניברסיטה יוקרתית זו ממשיכה לבחור את תלמידי הספרות שלה בקפידה יתֵרה, ולא יעלה על דעת קברניטיה לוותר על תחום כמו חקר הספרות האנגלית והוראתה.

כתוצאה מהאיחודים הנ"ל, נוצרו באוניברסיטת תל-אביב יצירי כלאיים חדשים, נובלותיהם של החוגים "הישנים", שאינם מסוגלים למלא את המנדט שקיבלו החוגים "הישנים" מהמועצה להשכלה גבוהה, דהיינו: לערוך לתלמידיהם היכרות יסודית ומעמיקה עם התרבות העברית לדורותיה. הגיע הדבר לידי כך, שהידיעון של שנת הלימודים תשע"ב, שכל אחד יכול לראותו באתר האינטרנט של האוניברסיטה, מלמד כי אין בחוג לספרות אף לא שיעור אחד המוקדש, רובו ככולו, ליצירת ח"נ ביאליק, ליצירת נתן אלתרמן או ליצירת ש"י עגנון. תחת זאת יש שיעורים המוקדשים לספרות העוסקת במִגדר, בסרבנות, בכיבוש ובשאר נושאים שבהם נועצים המרצים תחילה את החץ ואחר-כך משרטטים ביד בוטחת את עיגולי המטרה.

פה ושם יש אמנם שיעורים לא רבים המוקדשים ליצירתם של יוצרים מינוריים יותר משלושת היוצרים הגדולים הנ"ל – יוצרים שגם בלי היכרות מעמיקה עם יצירתם אפשר וראוי בהחלט לקבל תואר "מוסמך" בספרות עברית – אך חלק לא קטן מתוכנית הלימודים מוקדש לנושאי שוליים ביזַאריים בתכלית (כגון ספרות בלשים, ספרות פורנוגרפית, ספרות וצילום, אנימליזם, מזון בספרות), וכיוצא באלה "פרפראות".

בנסיבות נורמליות, ניתן להקדיש לנושאי שוליים כאלה, וכגון אלה, יום-עיון קליל ומעניין, שבו יפושו המורים, החוקרים והתלמידים מנושאי החובה הכבדים והנכבדים, שבלעדיהם אין לחוג זכות קיום. ואולם, במצב הכאוטי שהשתלט על האוניברסיטאות באלף השלישי, מול עינינו הרואות, הנושאים החשובים והמרכזיים נמחו כמעט כליל מתכנית הלימודים, ואילו השוליים כבשו את מרכז הזירה. לעיתים אינך יודע אם מעצבי תכנית הלימודים אינם יודעים שהתוכנית שבנו חותרת נגד כל היגיון, ומקדשת אך ורק את האֶגואיזם הנאור ואת הנאותיו האפיקוריות המיידיות של הפרט, או שמא זוהי מטרתם – לחתור תחת כל תשתית תרבותית מלכדת, להביא לאטומיזציה של העם והחברה בישראל ולהפוך את השוליים הסהרוריים למרכז (ביודעם שתלמידיהם ילַמדו בבוא יומם את תלמידיהם שלהם את מה שלמדו באוניברסיטה, ודור ההמשך, לגבי דידם של מעצבי התרבות החדשים שלנו, מוטב שלא יידע ולא יבין מי היו יל"ג, ביאליק ואלתרמן, ומה היה תפקידם ברצף ההיסטורי של התרבות העברית החדשה).

אמת, חוקי ההיצע והביקוש גם הם מכתיבים את מצבם העגום של החוגים החשובים, אך הבלתי אטרקטיביים הללו. בימים קשים אלה, שבהם תלמידים מדירים את רגליהם ממדעי הרוח, ומחפשים לעצמם מקצועות שיש בצִדם בדל של סיכוי לתעסוקה ולפרנסה, לא קל לאייש חוג לספרות עברית, הן מבחינת סגל ההוראה, הן מבחינת קהל הסטודנטים. גם אותם סטודנטים לא מרובים, הבאים ללמוד ספרות מתוך בחירה, ישמחו אולי לקבל "פרפראות" תחת מנות עיקריות כבדות לעיכול כיצירות יל"ג ומנדלי, ביאליק ועגנון. על כן, מתוך אוריינטציה שיווקית, אפשר למצוא בתכנית הלימודים של חוג כמו החוג לספרות קורסים הנושאים שמות שאפילו הנייר אינו סובלם (כגון "הסופרת כזונת צמרת, הספרות כסרסור"), ואלה הופכים בבת-אחת חוג אקדמי עתיר הישגים לקברט ספרותי, שאף אינו ממלא כראוי את התפקיד שלמענו נוצר.

באוניברסיטה העברית אין המצב טוב יותר. לפי דיווחי העיתונות מתברר כי לחוג זה, שבעבר נרשמו אליו בכל שנה מאות סטודנטים ועם בוגריו נמנים חשובי הסופרים בישראל, נרשמו בשנה החולפת שבעה סטודנטים בלבד. מעניין להיווכח כי, למרבה הפרדוקס, דווקא בתקופות שבהן קבע החוג לספרות עברית תוכנית לימודים תובענית ומחייבת, שידעה להבר את התבן מן המוץ, לא חסרו בו תלמידים (אפשר שככלות הכול אין החנופה אל המכנה המשותף הנמוך והצפת החוג בתכניות "הגל הקל" ערובה להצלחה בגיוס קהל סטודנטים).

באוניברסיטת בר-אילן עדיין לא ויתרו אמנם על ביאליק ועל עגנון, אך לא ויתרו על האוריינטציה השיווקית (ויעידו כותרות קורסים כדוגמת "מאיזופוס עד מיקי מאוס: משלי חיות"), והמחלקה לספרות עם ישראל שכוללת גם יידיש וגם לאדינו מציעה נושאים כדוגמת "ספרות הנאה וספרות זולה ביידיש", או "מה אמר ג'וחה: הסיפור העממי בלאדינו".

מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, מטפחים אפוא בחוגים, שנקראו פעם "החוג לספרות עברית", או "המחלקה לספרות עברית", מגמות בתר-ציוניות, שכן הם מאותתים, מדעת ושלא מדעת, שאין די בחקר הספרות העברית ובהוראתה כדי לפרנס חוג אקדמי ראוי לשמו (למען האמת, יש להודות שייתכן ומדובר כאן בכורח-בל-יגונה, כי לתרבות גוֹועת, כמו תרבות יידיש ותרבות לאדינו, יימצאו תמיד תורמים נדיבים, אך איש מהתורמים לא יסכים לתרום לחקר הספרות העברית).

כך או אחרת, לפנינו מצטיירת מציאוּת שבּה חוגים, אשר פיתחו במשך דורות תחומי מחקר חשובים ואשר הצעידו את חקר התרבות העברית קדימה, מוכנים להשמיט את "היש" הוודאי, ולהתחיל לבנות משהו חדש "יש מאין" רק משום שאיזו אופנה חולפת מאותתת להם שאולי בדרך זו יימשכו אליהם כמה סטודנטים.

הצרה היא שלא יעלה בדעת קברניטי האוניברסיטה להדריך את ראשי החוגים השוקעים הללו ולעודדם ליזום אסטרטגיית שיווק הפוכה לחלוטין: דהיינו, להעלות את רמת החוגים המופקדים על התרבות העברית לסוגיה ולדורותיה באמצעות מתן מלגות נדיבות לתלמידים מצטיינים, שיאפשרו את קיומם של תחומי הדעת החיוניים הללו גם בדורות הבאים. אף לא יעלה על דעתם להפנות משאבים נדיבים למחקרים בתחומי התרבות העברית, כי כל אחד מהם דואג קודם כול ללטיפונדיה שלו. וכך, עקב חוסר ביקוש הגורם לאובדן-כיוונים אצל ראשי החוגים, וכן עקב חוסר מנהיגות ברמה הלאומית וברמה האוניברסיטאית, אנו עדים לכך שחוגים בעלי מסורת והישגים, שקיומם הוא בנפשנו, נמקים מאין דורש.

קברניטי האוניברסיטאות אינם מקדישים מחשבה לתוצאות שקיעתם של אותם תחומי דעת שקיומם הוא תנאי בל יעבור להבטחת עתיד העם והמדינה. על כן הם מכרסמים ללא הרף במצבת התקנים של אותם חוגים שבהם חוקרים ומלמדים את התרבות הלאומית, במקום לחזק חוגים אלה ולהבטיח את המשך קיומם: כך, למשל, בחוג לספרות של אוניברסיטת תל-אביב, עם פרישתם בעשור האחרון של שמונה פרופסורים מן המניין לספרות עברית, קיבל החוג בתמורה לשמונה תקנים בכירים רק תקן אחד בלבד, שהוקצה למרצה המתמקד בספרות הגרמנית (!). אחדים מגמלאי החוג ממשיכים ללמד בהתנדבות, וכך נוצר הרושם הכוזב שאין המצב גרוע כל כך, מבלי לראות ולהבין שתחומי ידע אקדמיים כמוהם כ"מרוץ שליחים", ובאין דור המשך, שיקבל את הלפיד מקודמו כדי למסור אותו הלאה, יום אחד ייפסק המרוץ, והלפיד העשֵן והמדולדל יכבה כליל.

הנה כי כן: קִצן של דיסציפלינות רבות בתחומי התרבות העברית אורב מאחורי הכותל. הכול יודעים ומבינים כמדומה כי מחובתה של האוניברסיטה לגדל את עתודת הדורות הבאים, ולהימנע ככל האפשר מביסוסה של תוכנית הלימודים על שיעורים הניתנים בהתנדבות על-ידי גימלאים קשישים, שרוב הישגיהם כבר מאחוריהם. ואולם, במקום לטפח סגל צעיר, שיראה באוניברסיטה את ביתו, מתמלאים החוגים השוקעים במתַרגלים מזדמנים, שעדיין לא כתבו מאמר אקדמי אחד מימיהם, והיודעים אל נכון שאין להם כל עתיד במוסד האקדמי שבו הם מלמדים. תנאי העסקתם של מורים-דרדקים אלה גרועים לעִתים מתנאיהם המחפירים של עובדי קבלן, ואופק הציפיות שלהם לוּט בערפל לחלוטין. סיכוייהם להפוך ביום מן הימים לאנשי הסגל הבכיר של האוניברסיטה מועטים, אם לא אפסיים. הילכך, ולאור המצב האַנומלי שנוצר, סביר להניח שבעתיד ייסגרו החוגים המופקדים על התרבות הלאומית, בהיעדר ביקוש מצד התלמידים ובהיעדר סגל ראוי לשמו במחקר ובהוראה (ראוי לדעת שהכשרת איש מחקר והוראה במדעי הרוח אורכת עשרות שנים).

אפשר שהאוניברסיטאות הגדולות אינן רואות סיבה לדאגה, כי תמיד יימצאו סטודנטים שירצו ללמוד משפטים, מנהל עסקים, תקשורת וכיוצא באלה מקצועות מבטיחים; אך העומדים בראשן, אם עיניים להם בקודקודם, צריכים להרחיק ראות ולהבין כי התרבות הלאומית עלולה לגווע אט אט, אם לא יהיה מי שיִלמד אותה ויחקרנה. במצב שנוצר, גם מחקריה הקיימים יאבדו את ערכם מאין דורש, ואם לא יהיו בתחומי דעת אלה חוקרים ומורים ראויים לשמם, גם לא יהיה מי שינחיל אותם לדור הבא, ותחומי הדעת הללו יישארו כאבן שאין לה הופכין. גרוע מזה, התרבות הלאומית תלך ותתנוון, תלך ותשקע, ודורות רבים יידרשו כדי להחזירה למסלולה.

אכן, בהיעדר חוגים ראויים לשמם, שיחנכו דורות חדשים של מורים וחוקרים, גם הוראתם של מקצועות אלה בחינוך היסודי והעל-יסודי תלך ותאבד את ערכה ואת מעמדה (יודעי דבר אומרים שהיא כבר איבדה מזמן את כוחה ואת מעמדה, וכי ברוב בתי הספר היא שרויה כרגע במצב של "מעוּות לא יוכל לִתקון"). התלמידים, שמערכת החינוך של ימינו מעמידה לרשותם אפשרויות אין-ספור, יעדיפו לבחור במקצועות מושכי-לב ושימושיים יותר מאשר ספרות עברית, למשל, ויסתפקו בלימודי ספרות ברמת המינימום הנדרש לקבלת תעודת בגרות. לא ירחק היום, וגם המינימום הזה יימחק מדרישות הסף לקבלת תעודת בגרות, והדורות הבאים ייצאו ממערכת החינוך ללא כל תשתית תרבותית מלכדת. איש לא יקונן על כך, כשם שאיש לא קונן בעת שנתבטלו מקצועות התורה שבעל-פה והתלמוד, שנלמדו בבתי-הספר היסודיים והעל-יסודיים בישראל בדורות עברו.

יש לנו תרבות עשירה ועם דל, שלעולם לא ישמח בחלקו, ותמיד יציץ אל מאחורי הגדר כדי להתקנא בדשא הירוק של זולתו. הצעירים יעדיפו להכיר את תרבות המזרח הרחוק, או לטעום טעימות בלתי מחייבות מפרק אחד ויחיד בתרבותם – תורת הסוד והמסתורין, שמסיבות שלא כאן המקום לפרטן הפכה לאופנתית ומושכת בדור האחרון. הדתיים ימשיכו לִשנות את פרקם, כמימים ימימה, ולא יפתחו את "ארון הספרים" שלהם לרווחה לטקסטים חדשים. ידוע שבחינוך החרדי אפילו ביאליק, מחברם של "המתמיד" ו"על סף בית המדרש", הוא בבחינת מוקצה, ורבות מהיצירות הנלמדות בו תחת הכותרת "ספרות" הן כה רדודות מן הבחינה הרעיונית וכה ירודות מן הבחינה האסתטית, עד כי אי אפשר לכנותן "ספרות". במצב כזה מתבקשת התערבות ממלכתית, שתציל את מה שניתן להציל, אך גם מנהיגות אָין. בניין תרבותי, שדורות עמלו על בנייתו וטיפוחו עומד בסכנה קיומית.

יש לזכור ולהזכיר: לעם אסור לערער במו ידיו את מעמדן של ספרותו ותרבותו. בבית-הספר האמריקני מלמדים את מארק טוויין ואת המינגוויי, את אדגר אלן פו ואת וולט ויטמן עוד לפני שמלמדים בו את שקספיר. שקספיר האנגלי נלמד בבית-הספר האמריקני כחלק מספרות העולם – כספרות זרה. ואילו אצלנו, הכלל של שמירת התרבות הלאומית חשוב שבעתיים. חשוב לשמור על הספרות העברית, כי היא זו שעשויה להבטיח את קיומנו במקום הזה. היא הבסיס לזהות הקולקטיבית שלנו, והיא שהולידה את יישותנו כעם חדש.

אצל עמים אחרים קדמו הקרקע, כלי האוכל וכלי המלחמה לספרות. אצלנו קדמה הספרות העברית החדשה לארץ ולמדינה. לפני שהיו לנו כלי מלחמה, היו לנו סופרים שחלומותיהם והגותם הולידו את המדינה. תחיית הלשון והתרבות העברית החדשה היא ההישג הוודאי ביותר שלנו, והיא זו שעדיין מחזיקה בארץ גם אותם אנשי משני קצותיה של המפה הפוליטית, אלה הבזים לעניינים טריטוריאליים ואלה הבזים לעניינים טרנסצנדנטיים. ובמה עתיד להתמלא החלל שייווצר לאחר הוויתור על התרבות העברית? מוטב שלא להעלות כאן השערות וחזיונות בעתה אפוקליפטיים. אלה עוד עלולים חס וחלילה להתגשם מול עינינו הרואות.

לכאורה אין כל תרופה לריפוי החולי הזה, שתקף את כל המערכות וטרף את כל הכללים. הן מדובר במלחמת תרבות בעלת השלכות לאומיות ובין-לאומיות, ובתופעות בעלות ממדים גלובליים. ייתכן שאין מה לעשות חוץ מאשר לשבת ולחכות בסבלנות עד שהגל העכור הזה יחלוף ויעבור מן העולם. ואולם, במצבנו הלאומי-חברתי, המפולג והקרוע, מצבה של אומה קטנה וחולת שסעת, ייתכן שחייבים לעשות מעשה. גם ילד קטן, שיסתום את החור שבסכר, ויעצור באצבעו את השיטפון הגדול, יעשה ללא ספק מעשה ראוי ומועיל. על כן, אסור לשבת מנגד, להיאלם דום ולהתעלם מן המציאות עד שהציבור יתעשת ויבין במאוחר שהנאורות ממנו והלאה.

עם ישראל, שמחלת השסעת שלו חמורה פי כמה מזו של המתוקנות שבאומות העולם, צריך לקחת על עצמו את המשימה הזאת, ההֶרואית והבלתי הֶרואית כאחת, הכרוכה בתיקון עיוותיה של התרבות הלאומית השוקעת, ואפשר להתחיל לעשות זאת באמצעות בדק בית בחמש האוניברסיטאות הגדולות, גם אם התיקון עלול להכאיב ולעִתים אף להיראות שמרני ורגרסיבי. לפעמים גלגולו המחודש של הישָן הוא החידוש האמִתי. עם ההכרה בצורך בתיקון יתחיל אולי תהליך הריפוי, ותוחזר השפיות אל המוסדות להשכלה גבוהה, תחלחל מהם גם אל מערכת החינוך היסודית והעל-יסודית, ותשפיע על הציבור כולו.

אמנם אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, ולתבוע הוראה אקדמית אַ-פוליטית למהדרין, כבעבר. השקפת המרצים תבצבץ מדבריהם גם אם יסתירוה מאחורי שבעה צעיפים, וכבר לימדונו דרכים לזיהוי ה-subtext המסתתר מאחורי כל טקסט. ואולם, אפשר גם אפשר להוציא מתוכה את גילוייה הבוטים והבלתי לגיטימיים של הפוליטיזציה, אלה ההופכים את ההוראה האקדמית לשטיפת מוח ולאינדוקטרינציה חסרות בקרה ורסן.

כאשר כיהנתי כחברה בוועדת מינויים אוניברסיטאית, נזדמן לי לעיין בסקרי הוראה, ולגלות בשוליהם הערות מחאה של סטודנטים ממורמרים, הקובלים בסתר על הטרדה פוליטית מצד מוריהם. מתברר שיש מרצים "מיסיונרים" לא מעטים, המבקשים להעביר את תלמידיהם על "דתם", כאלה ההופכים אפילו ניתוח תחבירי או תרגיל בלוגיקה למכשיר מחוכם להטפה ולאינדוקטרינציה. חלפו להם כידוע הימים, שבהם הבינו מורים שאין לעשות את כיתתם סניף למפלגתם, ולהימנע מתכתיבים פוליטיים טורדניים, מעודדי אפלייה ובידול. כיום המצב הוא שהמרצה ה"מיסיונר" גורם בעריצותו הרעיונית לכך שהמשוכנעים ישתכנעו, שהמתנגדים יתבצרו בעמדתם ושהתלויים בו ובמוצָא פיו יהפכו בעל כורחם ל"אנוסים". בכל מקרה, אין בדבריו של מרצה כזה, המדבר בדרך-כלל גבוהה גבוהה על חופש המחשבה והביטוי, כדי לעודד מחשבה חופשית ופלורליסטית. על כן, מן הראוי לערוך צעדים אחדים שישנו את המצב:

בראש ובראשונה, יש לדאוג שהחוגים יבדקו את עצמם, וגם ייבדקו על-ידי גורם חיצוני, שיעריך אם הם עדיין עומדים בתנאי המנדט שניתן להם לפני יובל שנים ויותר על-ידי המועצה להשכלה גבוהה. בדיקה תקופתית כזו אינה הליך מיותר גם בזמנים שפויים יותר, ויש בה כדי להחזיר לתכנית הלימודים האוניברסיטאית אותם מרכיבים בסיסיים וחיוניים, שהם בבחינת תנאי בל יעבור לקבלת התארים "בוגר" ו"מוסמך". בדק בית כזה יעלה את קרנן של האוניברסיטאות, כי רק חוג הבונה את תכנית הלימודים שלו על קומת מסד מוצקה, יכול לצייד את בוגריו בתעודה ראויה לשמה.

אם שינה החוג במרוצת השנים מקצה אל קצה את תכניתו המקורית, שעליה קיבל לפני יובל שנים מנדט להעניק לתלמידיו את התארים "בוגר" ו"מוסמך", ואף שינה את שמו, יתכבד ויפנה אל המועצה להשכלה גבוהה בדרישה להכיר בו כבחוג חדש, המסוגל להסמיך תלמידים. אי אפשר, לזלזל בחוגים "הישנים" ובהישגיהם, ובו-בזמן להמשיך להשתמש בהיתר המל"ג שחוגים "ישנים" אלה קיבלו לפני יובל שנים ויותר על סמך תוכנית לימודים שכבר עברה ובטלה מן העולם. יש להבין כי אישורה של המל"ג איבד את תקפותו ברגע שהחוג שינה את פניו עד לבלי הכֵּר.

מן הראוי לבטל את הנוהג הפסול שפשה בקרב אנשי סגל לא מעטים: הפיכת החדר או המשרד האוניברסיטאי לסניף של המפלגה שאת דגלה הם נושאים, תוך שימוש בלתי הוגן בשירותי הדואר, הטלפון והאינטרנט של האוניברסיטה, ולעתים אף בשירותיהם של עוזרי ההוראה שהועמדו לרשותם. תקני האוניברסיטה ותקציביה נועדו לסייע להם במחקריהם ובהדרכת תלמידיהם, ולא לשום מטרה אחרת.

מן הראוי שייאסר על אנשי סגל להטיף את דעותיהם הפוליטיות האישיות מעל הקתדרה. דעתו האישית של איש הסגל האקדמי אינה חשובה יותר משל האיש ברחוב, ולא בזכותה גייסה אותו האוניברסיטה לשורותיה. מרצה שהעשייה הפוליטית בוערת כאש בעצמותיו, יתכבד במחילה וייצא לחופשה מהוראה, או ימיר את הקריירה האקדמית שלו בקריירה פוליטית.

מן הראוי שתוקם ועדה של משפטנים, פילוסופים, בלשנים וחוקרי טקסט אשר תשב ותנסח את ההבדלים המהותיים שבין מחקר ראוי לשמו לבין תעמולה פוליטית בלתי לגיטימית, גם באותם תחומים אפורים שבהם ההבדלים דקים וקשים לניסוח. ועדה כזו תוכל לקבוע אם חצה מרצה, שתלמידיו הגדירוהו "מטריד פוליטי", את הגבול הדק והמסופק שבין הבעת דעה לגיטימית להטפה טורדנית.

עיסוק באותם תחומים אקדמיים, המשיקים בפוליטיקה, מן הראוי שייעשה בדרך תיאורית, המעודדת חשיבה פלורליסטית, ולא בדרך פרסקריפטיבית (דרך הציווי והתכתיב, המעודדת או דורשת פעולה). הסטודנטים, יש לזכור, אינם בני ערובה או שבויים של המרצים שלהם, והמרצים אינם רשאים להטרידם הטרדה פוליטית, ממש כשם שאסור לאנשי סגל להטריד את תלמידיהם הטרדה מינית. סטודנטים המתבקשים להביע את דעתם, בכתב או בעל-פה, על עניינים פוליטיים שנויים במחלוקת, סטודנטים המוזמנים על-ידי מרציהם להשתתף בהפגנה או לחתום על עצומה, מוטרדים הטרדה פוליטית, כי המורה מנצל את מרותו. מבלי לומר זאת מפורשות, הוא כופה עליהם לחשוב כמוהו ולהתנהג כמוהו. למותר לציין כי הסטודנט רשאי וזכאי לחשוב אחרת ממורהו ולהתנהג אחרת ממנו, מבלי שהדבר יסכן את ציוניו, או ישבש את קידומו ואת מהלכה של דרכו האקדמית.

יש לזכור כי החופש האקדמי (בלטינית: Libertas scholastica), שבו מרבים לנפנף בכל פעם שבה מאשימים את האוניברסיטאות בפוליטיזציה, אינו אלא החופש של איש הסגל לחקור ולפרסם את תוצאות המחקר ללא התערבות או תכתיבים "מלמעלה". החופש האקדמי איננוcarte blanche להפיכת הקתדרה האקדמית לבמה לתעמולה פוליטית. על כן, אלה המנפנפים בדגל החופש האקדמי בעת שמאשימים אותם בהטייה פוליטית ובהפצת תעמולה, שוכחים ומשכיחים, בין שבשוגג ובין שבמזיד, את משמעותו המקורית של מושג חשוב זה, שהוא אחת מאבני היסוד של התרבות המערבית האנתרופוצנטרית שעודדה את חופש המחשבה.

והצעה נוספת לתיקון עיוותי "חופש הביטוי" נוסח האלף השלישי: אותם אנשי סגל, מעטים אך קולניים, הקוראים להחרמת מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, יתכבדו וילמדו במוסדות שמעבר לים, ולא באותם מוסדות להשכלה גבוהה בישראל המוקצים לדעתם מחמת מיאוס. החוק הן מתיר לפטר פועל תעשייה הקורא להחרמת המפעל שבו הוא עובד ואף לתבוע אותו על נזיקין, שהרי התעמולה שהוא עורך נגד מקום עבודתו, שממנו הוא מוצא את פרנסתו, גורם נזק כלכלי. גם איש סגל הקורא להחרמת האקדמיה הישראלית כורת את הענף שעליו הוא יושב, וגורם לה נזק תדמיתי וכלכלי, שקשה אפילו לאומדו. האם דמם של המרצים באוניברסיטאות סמוק יותר משל פועל תעשייה? או שמא דמם כחול יותר?

כבר שמענו על מרצָה שדרשה את החרמת האוניברסיטאות בישראל, לרבות האוניברסיטה שבה היא מלמדת, ובבואה לחפש לעצמה מקום לשנת שבתון באחת מהאוניברסיטאות בבריטניה, נאמר לה: "עִם ישראלים אין לנו עסק!"

לא מכבר התבשרנו על הכוונה לסגור את החוג למימשל באוניברסיטת הנגב. העיתונים ציטטו את דברי ראש החוג, שקרא לא פעם להחרמת האוניברסיטאות בישראל, ולפיהם הוא חרד לגורל משפחתו. ולא עלה בדעתו של "הקוזק הנגזל" הזה שגם אנשי סגל אחרים רוצים לגדל בארץ את משפחותיהם, וכי הדברים שהוא משמיע בכל העולם נגד ישראל ומוסדותיה כורתים את הענף שעליו יושבים הם והוא גם יחד.

אף ראוי להקים ועדת אתיקה שתבחן את נושא המידתיות בטיעוניהם של חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות, ולא רק את איכות הטיעונים ותקפותם. כך, למשל, לא מכבר נתבשרנו בעיתונות על ספר חדש המאשים את ספרי הלימוד בישראל בגזענות. וכל כך למה? לפי הדיווח העיתונאי, הערבי מוצג לא אחת באחדים מספרי הלימוד בישראל כפ'לאח לבוש בגלאביה, ר"ל, ולא כרופא בחלוק לבן, למשל. אעיר על כך, שאם זהו אכן המצב בספרי הלימוד בישראל, הריהו טעון כמובן תיקון, אך מכאן ועד להאשמה ב"גזענות" רחוקה לדעתי הדרך. האשמת ספרי הלימוד בישראל בגזענות צורמת במיוחד כשהיא נעשית באנגלית, למען קוראים בעולם הרחב, שמעתה יאשימו את ישראל בגזענות מבלי שיידעו כלל כי בספרי הלימוד של הרשות הפלשתינאית יש דרישות מפורשות להשמדת ישראל (לא פחות!). חוסר המידתיות ב"מחקרה" של אשת החינוך מהאוניברסיטה העברית, שמיהרה לפרסם את ממצאיה באנגלית, לאחר שבדקה רק צד אחד, העלימה בכוונה תחילה את ההקשר והפריזה הפרזה אבסורדית בניסוח תוצאות בדיקתה כדי להוציא את דיבת ישראל רעה מעבר לים – זועק אפוא לשמים. הצדקנות במקרה זה כנראה מתוגמלת היטב מאותם גופים שהוקעת ישראל בעולם משרתת היטב את מטרתם. אותה חוקרת, שהייתה מוכנה להתיר את דמם של נציגי המדינה שבאו לדרום-אפריקה כדי להגן על העמדה הישראלית ולא מחתה על פרסום תמונותיהם תחת הכותרת "פושעי מלחמה", חסינה לגמרי מביקורת על מעשיה, הנהנים מחסותו המגוננת והמקודשת של "החופש האקדמי", המקבל כאמור בימינו פרשנות מוטה ומסולפת לחלוטין, שבינה לבין הוראתו המקורית והנכונה של המושג אין ולא כלום.

הנייר הן יכול לסבול כל דבר עוולה ואיוולת. הנה, עיתון "הניו-יורק טיימס" מיום 10.5.1943, שראה אור באותם ימים אפלים שבהם כבר הייתה ארצות הברית נתונה במלחמה לחיים ולמוות עם גרמניה הנאצית, יצא בכתבה שכותרתה ההזויה הכריזה: "Jewish Resistance Shatters Hopes for a Peaceful Final Solution" – ("ההתנגדות היהודית [כלומר, מרד גטו ורשה – ז"ש] מנפצת תקוות לפתרון סופי בדרכי שלום"). באותה עת היה הבעלים והמו"ל של העיתון יהודי בשם ארתור הייז סולצברגר, שלא חי בשלום עם יהדותו, וביקש להיראות בעיני חבריו הנאורים "צדיק" ו"נאור" אף יותר מהאפיפיור.

האם יש תעודת ביטוח לאותם חברי סגל, המשמיעים כתבי שטנה אוטו-אנטישמיים ואנטי-ישראליים מעל הקתדראות (ועיניהם לא אחת נשואות לשכר ולבצע שיגיעו מקרנות המחקר "האלטרואיסטיות" למיניהן שמעבר לים), שדברי הבלע שלהם לא יצוטטו לימים לדיראון עולם ביחד עם הכותרת המצמררת הנ"ל של ה"ניו יורק טיימס"? גם אם הצעדים המוצעים בזה ייחשבו צעדים מכאיבים ורגרסיביים, ייתכן שלעיתים יש להכאיב ולהיסוג לאחור כדי לאפשר צעידה בטוחה אל העתיד.

יטענו הטוענים נגדי: דבריך יוצאים נגד פוליטיזציה באקדמיה, והם עצמם נגועים בפוליטיקה; דבריך דורשים שדברי איש האקדמיה יהיו תיאוריים (descriptive), ושלא יכתיבו דרכים לפעולה (prescriptive), ואתְּ עצמך ממליצה על נקיטת צעדים ודרכי פעולה נגד הפוליטיזציה של האוניברסיטאות. ייתכן שיוסיפו ויטענו נגדי: לא השמעת כאן דברי ביקורת נגד אוניברסיטת בר-אילן, שלפי דיווחי העיתונות מעכבת קידומם של אנשי סגל "שמאלנים", ובעבר טיפחה בין כתליה אותם תועמלנים שתרמו בדבריהם להסתה הפוליטית שהביאה לרצח רבין.

אכן, לכאורה יש בדבריי סתירות, ואלה תובעות את יישובן.

אנסה להשיב לטענות היפותטיות אלה, ואומַר שהמצב שתיארתי שולט בארבע מבין חמש האוניברסיטאות הגדולות, ועל כן התמקדתי כאן, מקוצר היריעה, בעיקר בצד אחד של התמונה, שהוא הצד הדומיננטי בהשכלה הגבוהה בישראל, שאותו אני מכירה היטב מקרוב ושאותו ראיתי במו עיניי בארבעים שנות עבודתי באוניברסיטת תל-אביב. התחלתי את עבודתי באוניברסיטה בעיצומה של המלחמה הקרה, שהולידה שיטות מחקר אַ-פוליטיות, ופרשתי ממנה לגמלאות בעיצומה של תקופה קיצונית מאין כמוה, שבה השתלטה הפוליטיזציה על האוניברסיטאות והפכה בהן את המחקר ל"שיח" עקר, שאינו נותן פרחים ופרי. אכן, קיצוניות מולידה קיצוניות, ועליי להודות בריש גלי שגם תהליכי ההקצנה וההתחרדות המאפיינים כיום את אוניברסיטת בר-אילן מסכנים לדעתי את עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל. במָקום שבּו ירשו סימני הקריאה את סימני השאלה, אי אפשר לטפח מחקר ראוי לשמו. הדת והמחקר, כמו הפוליטיקה והמחקר, אינם שותפים טבעיים לדרך אחת, ויתקשו ללכת בה "יד ביד": הדת והפוליטיקה דורשים אמירות נחרצות וחד-משמעיות, ואילו המחקר מחייב את העוסקים בו לשאול שאלות ולגלות נכונות לשנות את התיזה במידת הצורך. פיזיקאי דתי צריך להשאיר בבית את אמונתו בספר התנ"ך בצאתו אל המעבדה, וכלכלן או סוציולוג שחבש בנעוריו את ספסלי בנק"י צריך להשאיר בבית את הדוֹֹגמות שעליהן התחנך בנעוריו בצאתו לכנס מקצועי. כך נהגו בעבר, הן באוניברסיטת בר-אילן הדתית והן בארבע האוניברסיטאות החילוניות, אך בדור האחרון נפרצו הכללים והותרו כל האיסורים. את הנעשה באוניברסיטת בר-אילן אני מכירה כאמור רק מפי השמועה, אך את הנעשה במוסדות האקדמיים האחרים אני מכירה היטב, ויודעת שהפוליטיזציה כבשה בהן כל חלקה טובה, וגרמה לפיחות זוחל בערכה של ההשכלה הגבוהה. הפוליטיזציה במדעי הרוח והחברה הפכה את ההשכלה הגבוהה, במקרה הטוב, לבידור אינטלקטואלי, ובמקרה הרע – לתופעה המסכנת את עתיד העם והמדינה.

אומַר עוד שהדברים שהשמעתי כאן לגיטימיים לדעתי וראויים להיאמר, כי אין הם נגועים באינטרס אישי כלשהו. כפי שאדם הפורש מן "המוסד" (Mossad) רשאי להשמיע בגלוי אותן דעות, שבמשך שנים אסור היה לו לבטאן, כך גם לאיש סגל הפורש לגמלאות מותר להשמיע דברי ביקורת קונסטרוקטיביים ולקרוא לתיקון. אמנם גם בעבר מעולם לא נרתעתי מלהביע את מורת רוחי מן הפוליטיזציה הפושה במוסדות להשכלה גבוהה, אך בעבר לא היצעתי במאמריי דרכים לריפוי תחלואיה ומעוותיה של הפוליטיזציה. עתה אני חשה שזכותי וחובתי להציע את הדברים שהוצעו כאן, ואם בעקבותיהם יתוקן אפילו תיקון קל שבקלים – יהא זה שכרי. גם צעד קטן לריפוי האנומליה שנוצרה באוניברסיטאות, שהפכה את "החופש האקדמי" להפקרות אקדמית, עדיף בעיניי על התעלמות מהסכנה ועל טמינת הראש בחול. בדק הבית שייערך באוניברסיטאות, אם ייערך, יש בכוחו להשפיע השפעה חיובית על כל מערכות חיינו.

המאמר החשוב ומעורר ההדים הזה נדפס לראשונה בכתב העת "כיוונים חדשים" שבעריכת אלי אייל וליפשה בן ש"ך, גיליון 26, יוני 2012, בהוצאת ההסתדרות הציונית, וניתנה לו אצלם הכותרת: "בחסותו של 'החופש האקדמי' מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות".

פרופ' זיוה שמיר, לשעבר ראש ביה"ס למדעי היהדות באוניברסיטת תל-אביב, מלמדת היום במרכז הבינתחומי הרצליה ובמכללת סמינר הקיבוצים.

יורשה לנו להעיר כי אנחנו, המכתב העיתי ועורכו, נלחמים כל השנים במגמות השליליות שאותן מזכירה זיוה שמיר במאמרה, וזו גם אחת הסיבות, אמנם לא היחידה, להתעלמות הגמורה מאיתנו בעולם האקדמי הישראלי, התעלמות הנובעת גם מכך שאנחנו נחשבים לאורך כל שנים ואצל כל האסכולות, גם אלה הקודמות שכבר פרשו לפנסיה – לחסרי ערך מבחינה ספרותית ומחקרית גם יחד.

אנחנו חוזרים וממליצים לאתֵר תחת שמנו ביו-טיוב בגוגול את צרופת ההרצאה שנתנו ביום העיון שאליו הוזמנו, באוניברסיטת תל אביב בשנת 2005, שבמהלכו אמרנו דברים אחדים בנושא הזיוף האקדמי של ההיסטוריה הישראלית החדשה.

"ש"ס הוכיחה שוב, כי היא מפלגת לוויין של הקיצונים האשכנזים. את כל כוחה הפוליטי, המגיע ברובו מבוחרים ציונים, המשרתים ועובדים לפרנסתם, היא מנצלת כדי לשרת אידיאולוגיה קנאית ומתבדלת. אני קורא לראשי המפלגות המגבשות את החוק החדש, להקשיב לקולו של רוב הציבור החרדי הדומם, המבקש להשתלב בחברה ולשאת בנטל ולא לעסקנים ולנציגים החרדים הקיצוניים."

עד כאן לשון ההודעה, מילה במילה, של חה"כ הרב חיים אמסלם, שנבחר לכנסת מטעם ש"ס, והפך לקול אמיץ וייחודי בעולם החרדי. רציתי לכתוב משהו בעניין סירובה של ש"ס להצטרף לוועדת השוויון בנטל. אלא שאמסלם כתב באופן המדויק ביותר. אין מה להוסיף. הוא בא מהעולם החרדי. הוא מייצג הרבה מאוד חרדים שמנועים מלפתוח את הפה. כך שלא נותר לי, אלא להביא דברים בשם אומרם.

ועדת השוויון בנטל היא אחד המבחנים של קואליציית הענק. חה"כ יוחנן פלסנר, שמונה לעמוד בראש הוועדה, שאליה יצטרפו מומחים, מבין משהו בעניין. כך שיש סיכוי שמשהו רציני יתבשל שם. אלא שהשוויון בנטל הוא סיפור קצת יותר רחב מגיוס לצבא או לשירות לאומי וחברתי. שינוי אמיתי מחייב מדיניות הקצבות חדשה. לא עוד תקצוב לבתי ספר שמסרבים לכלול לימודי ליבה. משום שהסיכוי של מי שלא ילמד לימודי ליבה להגיע לשירות צבאי או לשוק העבודה – שואף לאפס.

כך שיש צורך בטיפול הרבה יותר כוללני ויסודי. ממשלת אחדות, עם רוב ציוני וממלכתי, שאינה תלויה בחרדים, היא הזדמנות היסטורית לשינוי. נקווה שיגיע.

"אחדים מהחוגים באוניברסיטאות הגדולות בישראל, כבמקומות רבים בעולם, מהלכים כיום בשוליה הסהרוריים של המפה הפוליטית... בחוגים מסוימים כבר אי אפשר להשמיע כל דעה, כי 'אבירי חופש הדיבור' יזדעקו לאלתר ויחרימו ללא דיחוי כל דיבור 'בלתי תקני', ירעישו עליו עולמות ויערכו לו דה-לגיטימציה פומבית ומתוקשרת. על כן, איש אף לא יודה בכך שבחוגים לא מעטים באוניברסיטאות הגדולות כבר אי אפשר לתת אמון בדברים של רבים מהמרצים, הנגועים בחשיבה רדיקלית סהרורית."

הדברים הקשים הללו פורסמו בגיליון האחרון של "כיוונים חדשים", במאמרה של פרופסור זיוה שמיר. היא מבכה שם את התהליכים העוברים על האקדמיה, ועיסוקה העיקרי הוא במה שקרה בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. אין עוד "חוג לספרות עברית", כותבת שמיר, אלא רק חוג לספרות. יש חוג לספרות אנגלית, וחוג לספרות צרפתית, אך אין חוג לספרות עברית. "הנושאים החשובים והמרכזיים נמחו כמעט כליל מתכנית הלימודים, ואילו השוליים כבשו את מרכז הזירה," כותבת שמיר, שגם חושדת בפרנסים החדשים שמטרתם היא "לחתור תחת כל תשתית תרבותית מלכדת, להביא לאטומיזציה של העם והחברה בישראל ולהפוך את השוליים הסהרוריים למרכז." על המרצה ה"מיסיונר" כותבת שמיר שהוא "גורם בעריצותו לכך שהמשוכנעים ישתכנעו, שהמתנגדים יתבצרו, שהתלויים בו ובמוצא פיו יהפכו בעל כורחם ל'אנוסים'." היא קצת אופטימית. יש לא מעט סטודנטים שמגיעים לאקדמיה ללא עמדה מגובשת. מבולבלים. לאחר האינדוקטרינציה שהם זוכים לה הם מצטרפים למפגיני ה"נכבה".

הרדיקליזציה באקדמיה כבר זכתה לדיון ציבורי סוער, שתוצאותיו שואפות לאפס. כל טענה נדחית בקלישאה הקבועה על "פגיעה בחופש האקדמי". המאמר של פרופסור שמיר הוא בבחינת "עדות מבפנים". ויותר מכך, זו נורת אזהרה. משהו רע קורה באקדמיה. קתדרות וקליניקות הפכו לחממות של שטיפת מוח אקדמית. גם מרצים שנקעה נפשם מעדיפים בדרך כלל לשתוק. כשהם זוטרים, הם חוששים. הם רוצים תקן וקביעות.

שר החינוך, בתוקף תפקידו כיו"ר המועצה להשכלה גבוהה, חייב לעשות מעשה. משום שהרדיקליזציה שעוברת על חלק מהאקדמיה היא הסכנה האמיתית לחופש הביטוי האקדמי. ואם זקוק גדעון סער לחומר רקע, הוא מוזמן לקרוא את המאמר של פרופסור שמיר, ולקינוח, גם את המאמר של פרופסור אמנון רובינשטיין, "חופש הביטוי האקדמי", שכולל המלצות מעשיות לקוד אתי שיבהיר את כללי המשחק.

השבוע התקיים בכפר סבא כנס תנועות הנוער. נציגי בני עקיבא דרשו להימנע משירת נשים. "מתוך התחשבות ברגישות בני הנוער הדתיים." זו לא היתה התחשבות. זו הייתה כפייה. משום שרוב בני הנוער, גם הדתיים, כמו גם רבנים רבים, אינם חושבים שיש באמת איסור כזה. זו גחמה חרדית, שהתפשטה לחלק מהדתיים, במסגרת ההתחרדות שעוברת על חלקים במחנה הדתי-לאומי. הייתי בבני עקיבא בצעירותי. היו ויכוחים על ריקודים מעורבים. לא היה שום איסור ולא ויכוח על שירת נשים. השנים חולפות. הכפייה החרדית כובשת עוד ועוד שטחים.

קבוצת אנשים שיודעת לעשות רוח פנתה ליועץ המשפטי, בדרישה שלא יצטרף לתביעת הדיבה נגד מוחמד בכרי, בעקבות הסרט "ג'נין ג'נין". כבר שנים שהלוחמים שהשתתפו בקרב בג'נין, שהיתה בירת הטרור, מרגישים שדמם נשפך. טענת הטבח כבר הופרכה. אבל בכרי וסרטו מתעקשים לטפח את העלילה. אנשי בוהמה למיניהם מתייצבים לצידו. התייצבות אוטומטית. התירוצים ידועים מראש, "חופש הביטוי והיצירה" בלה-בלה. אבל לא רק. הם מוסיפים וטוענים, בעצומה שפרסמו, ש"אין כל הוכחה כי מי מהאנשים שעדויותיהם נכללו בסרט שיקר ביודעין." השקר מקבל חיזוק. הפגיעה בלוחמים הופכת לכפולה. זה לא רק בכרי. אלה גם חלק מחברי האליטות התרבותיות בישראל.

ההתייצבות לצדו של בכרי אינה מטעמי חופש היצירה. מי שחותם על עצומה כדי למנוע בירור משפטי עושה זאת משום שהוא מצוי בצד הפוליטי, המכוער, של בכרי עצמו. כך, למשל, אחד החותמים על העצומה למען בכרי הוא רני בלייר. לפני פחות משנה הוא פירסם מאמר ב"מעריב" שבו טען על ממשלת ישראל שהיא "ממשלה צמאת דם וששה אלי מלחמה." עובדתית, זו הממשלה שגילתה ריסון יותר מכל ממשלה אחרת בעבר, מול פרובוקציות של החמאס. אבל עובדות אף פעם לא יבלבלו את תועמלני תעשיית השקרים.

בהקרנה שנערכה בסינמטק בירושלים לסרט של בכרי ניסה ד"ר יעקב צנגן, שהיה לוחם בג'נין, להציג את עמדתו. הוא הושתק והורד מהבמה בקריאות "רוצח". חסידי חופש הביטוי והיצירה מאוהבים בחופש הדיבור והיצירה של עצמם. הם גם חסידים דורסניים של תרבות ההשתקה, של כל עמדה שלא מתאימה להם.

עכשיו הם לוחצים על ויינשטיין, על תקן של "אנשי רוח". כי ככה זה אצל חלק מהאליטות שלנו. מי שלחם בג'נין הוא רוצח. מי שכתב תסריט הוא "איש רוח". והלהקות הנודדות הללו מקננות באורח קבע בגלי התקשורת. עו"ד יגאל כספי, ממובילי המאבק למען הלוחמים, סיפר שרק השבוע הם ביקשו להגיב, בקול ישראל, בעקבות ראיון עם "אנשי הרוח". הם לא קיבלו את זכות התגובה.

המסלול היחידי שנותר ללוחמים כדי להפריך את העלילה הוא באמצעות תביעת דיבה. אלא שההליך הדיוני, שבו הדיבה היא נגד קבוצה, מחייב את הצטרפות היועץ המשפטי לממשלה. אם יזכו הלוחמים, בכרי לא יישלח לכלא. חופש היצירה שלו לא ייפגם. הוא ימשיך להקרין את הסרט. אבל הלוחמים יזכו בטיהור סמלי, שהם כל כך חפצים בו. וגם את כבשת הרש הזו מנסים הבוהמיינים לקחת מהם. הם הרי כבר אימצו את הגרסה של בכרי.

מפיק הסרט, איאד סמודי, נהרג על ידי חיילי צה"ל, זמן קצר לאחר שהסתיימה הכנתו. לפי מסמך שהוגש על ידי צה"ל לבג"ץ, סמודי היה מעורב בטרור. הסרט מוקדש לו. אבל זה יותר מכך. משום שהסרט הוא עוד אמצעי למלחמה נגד ישראל. סמודי מייצג את החיבור. הוא לחם בשתי החזיתות. בכרי בחזית אחת. השאלה היא, האם ויינשטיין יעשה את המוטל עליו באומץ, או שמא הוא ייכנע לאידיוטים השימושיים, שלדידם, עם בכרי או בלעדיו, ישראל היא מדינה צמאת דם.

אומרים על אותו בלייר שהוא הולך להיות אחד ממנהיגי "השמאל הלאומי" של אלדד יניב. שמאל לאומי זה דבר חשוב. כשאלדד יצא לדרך עם המנשר שהיכה גלים, חשבתי שמדובר ביוזמה מעניינת. הגיע הזמן שהשמאל הלאומי יתעורר. הבעיה היא שמי שטוען שממשלת ישראל היא צמאת דמים, וחותם על עצומות למען בכרי, קרוב יותר לבל"ד מאשר לשלי יחימוביץ. כך שכדאי לקרוא לשמאל הזה בשמו האמיתי. שמאל אנטי-לאומי.

השבוע נבחר מבקר מדינה חדש. שני המועמדים המובילים היו שופטים. כל ארבעת קודמיו של יוסף שפירא, שנבחר, היו שופטים. שלושת הראשונים היו גם הם משפטנים. מדובר בנחלה משפטית שהפכה לנחלה שיפוטית. ולא ברור למה. משום שבכל הקשור למציאת אשמים –לשופט יש יתרון. זה מה ששופטים יודעים. אבל בכל הקשור לביקורת מערכות שלטוניות – אין שום יתרון לשופטים ואפילו לא למשפטנים. משום שביקורת היא מקצוע בפני עצמו. ביקורת מחייבת הבנה בניהול מערכות, בארגונים, בחקר ביצועים. מה למשפטן ולכל אלה? כלום. פשוט כלום. כל מהנדס תעשייה וניהול, רואה חשבון או חוקר ביצועים מבין בתחומים הללו הרבה יותר טוב.

אז למה שופט? משום שאנחנו באובססיה קולקטיבית של עריפת ראשים. אין כאן שום חיפוש אחרי שיפור ותיקון. יש חיפוש מתמיד אחרי אשמים. המבקר הנוכחי, מציינים אוהדיו, הרחיב את תחום הסמכויות של עצמו גם לשיקולי מדיניות וגם לפעולות שעדיין לא הסתיימו. זו לא אשמת המבקר. זו האווירה. וגם הגדרת התפקיד. לפי החוק, "במסגרת תפקידיו יבדוק המבקר במידת הצורך ... כל ענין שיראה צורך בו." מדובר בניסוח אומלל. הכול בכול מכול. סמכות ללא גבולות היא סמכות מסוכנת. היא מתחברת לאקטיביזם ההרסני.

מקור המונח "מבקר", comptroller, הוא מהשפה הצרפתית, compte, חשבון. אדם שתפקידו לבדוק את הפעילות הפיננסית, את דרכי הוצאת התקציב. משם זה התפתח לתחומים נוספים. בישראל יותר מאשר במקומות אחרים. עכשיו, מששוב נבחר שופט לעמוד בראש מוסד המבקר, צריך לבקש ממנו להחזיר קצת שפיות למוסד. מוסד המבקר איננו היכל המשפט. הוא אמור לפקח. הוא אמור לשפר. זה הרבה יותר חשוב מחיפוש אשמים.

בניגוד למה שנדמה לנו, שבוע הנכבה הסתיים בהצלחה אדירה לעוכרי ישראל למיניהם. כל ערוץ תקשורת, ארצי ומקומי, שמכבד את עצמו, קיים דיון על ציון הנכבה. מתכונת הדיונים כמעט קבועה: אחד או שניים מהצד שתומך בציון הנכבה, לעומת אחד או שניים מהצד השני. איזון קדוש. עכשיו כדאי שנחשוב שוב: איזון? חסידי ציון הנכבה הם משהו כמו שניים עד שלושה אחוזים באוכלוסייה היהודית. כשמגיעים לתקשורת הם הופכים למשהו שקרוב לחמישים אחוז. בשם האיזון הקדוש.

העיוות הזה הוא ההישג האדיר שלהם. משום שהוא יוצר סילוף אדיר. הרי הייתה גם נכבה יהודית. הרי היהודים עברו חוויה של גירוש אתני הרבה יותר קשה מחוויית הבריחה והגירוש של ערביי פלסטין. הרי הרכוש היהודי שהופקע מהיהודים במדינות ערב היה גדול מהרכוש שהשאירו אחריהם הערבים שעזבו את שטחי ישראל. הרי הפרעות שהיו ביהודי ארצות ערב היו בקנה מידה גדול הרבה יותר. מתברר גם שהגירוש ההמוני היה במסגרת תוכנית אב שהוחלט עליה בליגה הערבית. אבל מי שמע? מי יודע? ההחלטה על גירוש יהודי ערב נפלה עוד ב-1947, לפני שהחלה הבריחה הפלסטינית הגדולה משטחי המנדט הבריטי.

עכשיו, בואו נחשב – כמה פעם שמענו בשבוע האחרון, או בשנים האחרונות, על הנכבה היהודית? החמורה הרבה יותר, וכמה על הנכבה הפלסטינית. היחס הוא בערך בין אחד למאה לאחד לאלף. כמה בישראל ובעולם שמעו על דיר יאסין, וכמה על הפוגרום נגד יהודים בעדן, שהיה ארבעה חודשים לפני כן, עוד בדצמבר 1947? היחס דומה. בבתי הספר, בעולם ובישראל, מלמדים את חירבת חיזעה. לא את חירבת עדן. אין כאן שום זדון. יש כאן תעמולה פלסטינית מתוחכמת, מצד אחד, ובורות מדהימה של העוסקים בנושא, בישראל ובעולם, מצד שני. ולא רק התקשורת. גם ספרי הלימוד בישראל חפים מכל איזכור של הנכבה היהודית. כלום.

שטיפת מוח שיטתית עובדת. תלמידי ישראל הם אנוסים, עוד לפני שהגיעו לחוג לספרות בתל-אביב. אנחנו רואים עכשיו את התוצאות העגומות. ההצלחה של תעשיית השקרים איננה במספר המשתתפים באירועים לציון הנכבה, בקמפוסים בתל-אביב או בחיפה. הם עדיין מעטים. אבל בייצוג התקשורתי והאקדמי שלהם הם חוגגים נוכחות אדירה.

פורסם לראשונה בגיליון יום שישי של "מעריב" בתאריך 18/05/12

על כתב עת נשכח לנוער מימי העלייה השנייה ועורכו

"אשכולות - קובצי ספרות ומדע לבני הנעורים", הן ארבע חוברות קטנות ונדירות שראו אור בשנת תרס"ז (1907) בהוצאת "יזרעאל" ביפו. חוברות אלה היו בגדר ניסיון ראשון להוציא בארץ כתב עת עברי לנוער. תדירות הופעת החוברות לא נקבעה מראש ובפועל הן יצאו בזו אחר זו במרוצת אותה שנה ומיד אחר כך חדלו להופיע.

גורל דומה פקד את "עולם קטון", עיתון הילדים הראשון בארץ ובעולם, שהחל להופיע בירושלים בשנת תרנ"ג (1893), בעריכת אליעזר בן יהודה והמורים יהודה גרזובסקי ודוד יודילוביץ: אף הוא חדל לצאת לאחר שבעה גיליונות בלבד. ניסיון מאוחר יותר של בן יהודה להוציא כתב עת בשם "העברי הקטן" (תרס"ח), גם הוא לא שרד מעבר לשלשה גיליונות. מסתבר שהעורכים, מנוסים ככל שיהיו, לא שיערו מראש עד כמה תובענית היא הוצאת כתב עת כזה עד שלא יוכלו להתמיד בה.

בשורות הבאות נגולל את סיפורו של כתב העת הזה – "אשכולות".

שלוש עשרה שנים חלפו מאז חדל להופיע "עולם קטון" ועד צאת חוברות "אשכולות". בתקופה זו לא יצאו בארץ כתבי עת לילדים או לנוער. לעומת זאת היו אלה שנות פריחה לענף ספרותי זה בקהילות מזרח אירופה. בעיר ליק שבגבול רוסיה-גרמניה, הוציא המחנך אברהם מרדכי פיורקו את השבועון "גן שעשועים" (1899-1900) "לתועלת נערי בני ישראל, לעונג ולשעשועים"; הסופרים אברהם ליב שלקוביץ ("בן אביגדור") וגיסו שמואל ליב גורדון (של"ג) ערכו בוורשה במשך ארבע שנים (1901-1905) את השבועון המצויר היפהפה לילדים "עולם קָטָן", ואחריו את הירחון לנוער "הנעורים" (1904-5), ובווילנה הוציא הסופר ישראל בנימין לבנר את השבועון לבני הנעורים "החיים והטבע" (1905-6).

גיליונות של כתבי עת אלה שהגיעו ארצה הלהיבו את בני דור העלייה הראשונה. בעקבות זאת, החל להתעורר בארץ הצורך בכתב עת ארץ ישראלי לנוער. מי שנטל על עצמו לנסות ולמלא את החסר הזה, במתכונת הרבה יותר צנועה, היה אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), מראשוני העלייה השנייה, סופר ומורה יליד 1854, לאדי, רוסיה הלבנה. בדצמבר 1905 עלה ארצה והשתכן בדירות המורים שבבניין "האוטונומיה" בנווה שלום, ברחוב שלוש פינת עין יעקב. בבניין זה פעל באותה עת בית הספר לבנות של חובבי ציון, לפני שעבר למשכנו הקבוע בבניין המהווה היום חלק ממתחם "סוזן דלל".

כעבור שנה, בעודו מכהן כספרן בספריית "שער ציון" ביפו, הקים הוצאת ספרים בשם "יזרעאל", ובחודש מרץ 1907 החלו להופיע בה בעריכתו חוברות "אשכולות", שכללו סיפורים, שירים ומאמרים המותאמים לתלמידי בתי הספר. שם ההוצאה שאול מכותרת סיפורו של ש. בן ציון: "יזרעאל – מסיפורי משורר אחד שבארץ ישראל", אותו סיפור שפתח את החוברת הראשונה.

אז"ר פנה אל ידידיו המורים שיתרמו מפרי עטם ל"אשכולות", ונענה ברצון. שלמה ויינשטיין, איכר גלילי ומורה במושבה סג'רה, שלח אליו שיר בן שישה בתים בשם "החריש" - מן השירים הראשונים על עבודת האדמה שחוברו בארץ. שיר זה התפרסם בחוברת הראשונה. המורה ישראל איתן מיבנאל פרסם בחוברת השלישית תיאור ספרותי של חגיגת ל"ג בעומר במושבה, שבו שיקף את אווירת השמחה והריקודים מסביב למדורה בהשתתפות כל בני המושבה. הוא דקדק בפרטים ולא פסח על ציון שירי הזמר שהושרו בה.

שניים מסיפוריו המוקדמים של הסופר משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה פורסמו בחוברת הרביעית: "גדעון" - עלילותיו של ילד הגדל במושבה, הנחתם במוסר השכל שלא תאם את השקפותיו המאוחרות יותר של סמילנסקי, ו"אבו אל כלב" – מעשה ברועה צאן ערבי וכלבו.

אז"ר עצמו תרם מפרי עטו לכל החוברות. לחוברת השלישית חיבר רשימה בשם "הטיול", סיפור טיולם של תלמידי בית ספר ביפו עם מורם למקווה ישראל בט"ו בשבט. הטיול נפתח בשירת "שאו ציונה נס ודגל", מן השירים החדשים הנפוצים ביותר בארץ באותם ימים. בדרכם חלפו התלמידים ליד פרדסים עמוסי "תפוחי זהב נחמדים לעין", המגודרים בשיחי צבר ("צמח פרא משונה מכוסה במחטים דוקרים, והנוגע בו יחוש כמו מכוות אש"). בהגיעם למבואות בית הספר החקלאי במקווה ישראל, עשה המורה אתנחתא וסיפר לתלמידיו בפרוטרוט על המאורע ההיסטורי שהתרחש תשע שנים לפני כן, בדיוק במקום שבו עמדו: פגישת הרצל עם הקיסר וילהלם השני. משם הוא הוביל אותם אל קברו של יעקב נטר, מייסד מקווה ישראל וסיפר על אודותיו. התלמידים שאלו בגילוי לב: מדוע הקימו מצבה לנטר ולא להרצל? מדוע תלמידי מקווה מדברים צרפתית ולא עברית? המורה, שהשיב בנועם שיח, הבטיח לתלמידיו כי "עוד יישמע במקום הזה צלצול השפה העברית."

רוב החומר שהופיע בחוברות "אשכולות" נכתב בידי מורים וסופרים תושבי הארץ. מצד עיצובן היה בהן חידוש מרענן: על עטיפת התכלת של החוברות נדפס שער מצויר. דומה כי היתה זו הפעם הראשונה שבה הופיע שער מצויר על עטיפת כתב עת שנדפס בארץ. את ציור השער הקיפה מסגרת מעוטרת. בחלק העליון הופיעה צללית של חוף יפו במבט מן הים, ובה נראות סירות שטות ליד החוף, וממעל עפים שחפים. במרכז הציור הוצב צמח פורח שמבסיסו עולים שבעה גבעולים בדמות מנורה בת שבעה קנים, ובראש כל גבעול נפער פרח בצורת גביע. לרגלי המנורה הפרחונית ישובים ילדה וילד המעיינים במקראה שבה כתובות שתי שורות מנוקדות, מתוך הנוסח הראשון של "התקווה": "לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה." מתחת לכל אלה הופיע עיטור מעוגל של סמל מגן דוד מוקף במילים: יפו, ארץ ישראל.

כלום אין מדובר כאן בראיית הנולד? אחרי ככלות הכול, בשער של כתב עת לנוער שיצא בארץ בשנת 1907 מופיעים מרכיבים של הדגל, הסמל וההמנון של המדינה העתידה. על הציור חתום י. שטארק, הוא יעקב שטארק , תלמיד המחזור הראשון של "בצלאל".

מתכונת החוברות הייתה אחידה: כל אחת כללה 22 עמודים. בתחתית עמוד השער הפנימי נכתב: "ירושלים", וככל הנראה הן נדפסו בירושלים. שם בית הדפוס לא צוין בהן.

נשען על מקלו העבה, הילך אז"ר בסמטאות נווה צדק וברחובות אחוזת בית וראה במו עיניו יום יום איך הלכה ונבנתה עיר על החולות. בעת ההיא, המו מדי בוקר סמטאותיהן של נווה צדק ונווה שלום מתנועת ילדים ובני נוער שהשכימו ללימודיהם במוסדות חינוך, שהאזור הזה היה משופע בהם: בית הספר לבנים של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), בית הספר לבנות של חובבי ציון, בית הספר "תחכמוני" שנוסד בשנת 1905 כ"חדר תורה", תלמוד תורה "שערי תורה" שבו פעל גם בית מלאכה לימודי, בית הספר של חברת "עזרה" ששכן ליד תחנת הרכבת של יפו, לא הרחק מפאתי שכונת נווה צדק, ואליהם הצטרף בשנת 1912 בית המדרש למורות ולגננות ע"ש לוינסקי, שהוקם ליד ביה"ס לבנות. בפועל – זו היתה קרית החינוך הראשונה של תל אביב.

בצד עבודתו כסופר, כעורך וכמתרגם, הקדיש אז"ר את זמנו ומרצו להוראה ולחינוך בני נוער. בשלושה מן המוסדות הללו הוא לימד תנ"ך ותולדות ישראל: בתלמוד תורה "שערי תורה", בביה"ס "תחכמוני" ובביה"ס "עזרה". עוד לפני עלייתו לארץ, השלים את כתיבתה של מקראה לבני הנעורים בשם "נטיעים" (וורשה תרס"ז), שבה הצמיד שירים לכל פרק, בכלל זה שירי זמר. פרק מיוחד במקראה זו הוא ייחד לנושא "ארץ ישראל". עם הגיעו לארץ, חבר אליו המחנך חיים אריה זוטא, מורה בביה"ס לבנות, בחיבור מקראה נוספת לתלמידים בשם "זרעים" (וורשה תרס"ח).

לצד היותו ירא שמיים, שדקדק בקיום כל המצוות, היה אז"ר בעל השקפת עולם סוציאליסטית, ונושאי צדק חברתי השתקפו ביצירותיו. הוא נמנה עם תומכי מפלגות הפועלים ונשא כרטיס חבר מספר 1 של ההסתדרות.

כל חייו התפרנס בדוחק. רשימת פרסומיו כוללת למעלה ממאה ספרים, קבצים וחוברות, אך הוא לא הצליח לקיים את משפחתו משכר סופרים וגם לא ממשרתו כמורה, לא בארץ ולא בעבודתו ברוסיה. שנים אחדות נאלץ להתפרנס מאפיית לחם וממכירתו, והתקיים בו הפסוק "בנפשו יביא לחמו." גם בצעדיו הראשונים בארץ חי בצנעה מופלגת, ושימש בכך מופת לתלמידיו ולחבריו הסופרים והמורים. את חוברות "אשכולות" מימן מכספו הוא. את ההפצה מסר למפיץ היפואי מאיר דיזנגוף, לימים ראש עיריית תל אביב. החוברות נדפסו בכמות מוגבלת וכבר בסמוך לצאתן, אזלו.

לא ברור מדוע הפסיק אז"ר את הוצאת "אשכולות" לאחר החוברת הרביעית. האם היה זה מחמת חסרון כיס או בגלל שהתקשה לשאת בעול כמו"ל וכעורך, בעודו משמש כמורה בכמה בתי ספר וכספרן בספריית "שער ציון". ואולי גם ציפה להד חיובי יותר מעמיתיו ומקוראיו. אחד העם אמנם איחל לו הצלחה, ועודד אותו לכלול בחוברות הבאות תיאורים מהווי ארץ-ישראל בהווה. במקביל נמצאו גם דברי ביקורת שריפו את ידיו. בכתבה ב"העולם", דרך משל, הייתה נימת ליגלוג על תרגומו/עיבודו של אז"ר לשירו של היינה "שבת המלכה", שהתפרסם בחוברת השנייה.

עשרות בשנים נשא אז"ר בתואר "זקן הסופרים בא"י". איש מכובד ונערץ היה עד מותו בגיל 91. הסופר רבי בנימין, חברו הקרוב, הגדירו כאחד מ"ענווי עולם" שעל שכמותם כתב ביאליק את שירו "יהי חלקי עמכם".

אכן, לצד אבני הדרך הגדולות של התפתחות העשייה התרבותית בארץ, היו גם ציוניוני דרך קטנטנים של יוזמות ספרותיות חינוכיות הראויות שלא להישכח. אז"ר נמנה עם היוזמים המבורכים הללו. היתה לו זכות ראשונים בייזום כתב עת ספרותי מדעי ראשון בארץ לבני הנעורים. הוא היה הראשון שערך ספר זיכרון לנופלים בארץ ("יזכור" –תרע"ב), הראשון שחיבר והוציא לאור חוברת בשפה העברית על חצי האי סיני (ירושלים, תרס"ז) והראשון שחיבר ספר על "תולדות היהודים בארץ ישראל" (תרפ"א). ואלה רק מקצת הזכויות שעליהן הוא ראוי לכל שבח.

מי שקרא את ספרו של ד"ר שמואל דותן "האדומים" נחשף לפעילות של המפלגה הקומוניסטית בארץ בשנות ה-30, לפני קום המדינה. זאת היתה חבורת אנשים מרושעים שאין דומה לה. את חלקם גירש השלטון הבריטי [בצדק], חלק חזר לבריה"מ [ושם נכלא וגם מת בסיביר] והחלק הקטן נותר בארץ ועם קום המדינה, מיקוניס ווילנר הקימו את מק"י שלא נותר ממנה כיום איש. אבל, יש לפעמים מתים שמתהלכים בארץ וממשיכים להתנהג כאילו הפשיסט פרנקו בספרד עדיין נלחם נגד הרפובליקה.

שני ספרים חיבר בחמש השנים האחרונות פרופסור שלמה זנד. האחד שאין עם יהודי והשני שארץ-ישראל אינה מולדת של העם היהודי – אם בכלל יש או היה דבר כזה.

בין לבין נסע הנ"ל לבולגריה והכפיש שם את ישראל בטלוויזיה.

האדם 'הרגיל' ברחוב, שחי בישראל לפחות ב-20 השנים האחרונות, בין שהוא פרופסור להיסטוריה ובין שהוא מוכר ירקות בשוק הכרמל, לא מעלה על הדעת לשאול שאלות כאלה, כפי שכל אנגלי או צרפתי אינו שואל בארצו את השאלה: האם יש עם אנגלי? האם יש עם צרפתי? – הרי עמנו ותיק משני אלה לפחות באלפיים שנים – לא? הרי כל נוצרי שקורא תנ"ך רואה שחור על גבי לבן את השם ישראל מאות פעמים, החל ממעמד הר סיני ועד דברי הנביאים כאלף שנים רצופות, ואם יפגוש פרופסור זנד את האיש 'הרגיל' ברחוב בפריז או בלונדון ויאמר לו את הבולשיט שלו, האנגלי או הצרפתי יסתכלו על זנד כמו על משוגע: "היי, תגיד, אתה באמת פרופסור מתל-אביב...?"

על-כן, לא השאלה: למה הוא עושה את זה? ומה הוא 'מרוויח' מזה, ומהי מטרתו? השאלה היא: מי אתה פרופסור זנד? ואיך הגעת אל מקום כה מבזה ובזוי. ואז מתברר כי לא צריך לחפש הרבה: פשוט מאוד. הנ"ל קומוניסט משחר נעוריו ונולד למשפחה קומוניסטית. הנ"ל היה חבר בברית הנוער הקומוניסטית [בנק"י] ואח"כ חבר ב"מצפן" וכנראה לא ראה תפילין בגיל י"ג ולא אמר את ה'הפטרה' בבית-כנסת.

הצרה היא שזנד אינו זאב בודד בשטח. גם בארץ וגם בחו"ל יש כמה מבני עמנו כאלה שמחרפים את שם ישראל, מכחישים את זהות קיומנו כעם ואת זכותנו למולדת בארצנו, אחד מהם הוא פרופסר חומסקי בארה"ב, ועד לפני כעשר שנים היה זה פרופסור ישראל שחק [נפטר 2001] שעשה אותה עבודה; הכחשת הזהות היהודית והזיקה שלה למולדת בארץ.

לפני כמה ימים קיבל זנד מכתב עם אבקה לבנה שהבהילה אתו והוא טלפן למשטרה. קצת טאלק והבן-אדם רץ למשטרה וכל העיתונים פתחו בתזמורת: "מכתבי איום".

אין לי ספק כי כמה אנטישמים ירוצו לחנות לראות את ה'מטעמים' של השף בספר של זנד. כנראה שהם ייהנו.

בסוף שבוע שעבר פרסם ה-Time Magazine כתבת שער על נתניהו והתמונה של נתניהו מכסה את כל העטיפה. זו פעם ראשונה שמגזין בינלאומי מפרגן לביבי וכך הוא קורא לו:KING BIBI ובלי ציניות. יש עיתון גדול מאוד שאפילו שורה אחת לא כתב על זה. יוק. אבל דווקא "הארץ" יצא מגדרו ומכליו ושאל: איך זה קרה לנו? למה-למה-למה? הראיון עם ביבי לאורך 6000 מילים ודווקא בידי העורך בכבודו ובעצמו, ושמעולם לא שטף עיתון זה מחמאות על ראש ממשלה ישראלי או שר בישראל [זכורה דווקא פרשת משפט לשון הרע של אריק שרון נגד עיתון זה על עניין מלחמת לבנון ה-1] – הוא שרשרת שבחים אישית. ועל זה העיתונות בארץ צריכה להעניש את קוראיה: הס. כאילו שבסופו של דבר לא יתגלה הסוד הנורא.

צריך לומר כי הצנזורה של "ידיעות" על ידיעה זו היא ילדותית. הרי זה דבר נפלא שכל העולם ישמע עלינו דבר טוב. אז לא. אנחנו מנועים מלדעת. אבל העולם כולו שומע. הפקידים הבכירים בבית הלבן קוראים ו"ידיעות" שכח כי הם קוראים אנגלית. אובמה בעצמו כנראה קיבל עוד כמה שערות לבנות. אני מטיל ספק אם נשאר עותק אחד אצל סטימצקי.

איני יודע כמה אנשים שמו לב לתמונה שלו עם משפחתו. הנער הזה, כפי שהוא נראה, התלבש לקראת התמונה כמו אחד השלומפרים; סנדלי אילת או משהו דומה, אבל לא נעליים ולא גרביים. לגופו – הם קוראים לזה 'טי-שירט' אבל בשבילי זו גופיית חצי שרוול, בקיצור גופייה זו גופייה ולא בגד. אותו דבר עם מכנסיים. מכנסי ספורט כמו שהולכים לים.

אני לא מבין שום דבר בפסיכולוגיה, אם יש דבר כזה בכלל, אני מבין מה שאני רואה, והבחור הזה נראה לי קצת "לא בסדר". זה שהוא גאון מחשבים עדיין לא עושה ממנו בן אדם שמבין מה קרה לו. 20 מיליארד דולר ביממה? גם מייסד 'אפל' שהלך לעולמו מסרטן בגיל צעיר לא מזמן, נראה לי בהופעותיו מתנהג ככה על הבמה. טי-שרט ומכנסי ברמודה. במספרים פשוטים, מארק צוקרברג הכניס לכיסו 300 דולרים מכל אזרח בארה"ב, לא משנה אם הוא בן יומיים או שנתיים או בן שמונים בבית אבות. ואם כסף זה שייך לא לכל אמריקני אלא לקבוצות הון שלא נבהלות מסכום זה, עדיין זה הרבה כסף שהולך לאיש אחד ולא ידוע מה תהיה תרומת הכסף לבני האדם. לפחות 40 מיליון אמריקנים שאין להם כיום גרוש בכיס; לא עבודה ולא בית ולא כלום. אני בספק אם צוקרברג חושב בכיוון הזה.

ויש עיתונאי אחד שכתב ככה, "ובלי קשר" הוא מכניס קטע מסיפורי עם למשל: "מעשים שהיו בעירנו", ולהלן סיפור דומה: היה בניו-יורק מיליונר ידוע שהיה גם ידוע שהוא בעצמו אוהב לעשות את הקניות בסופר הקרוב למשרדו. אבל האמריקאים מבינים בקפה טוב כמו אנחנו בדייסת קוואקר. נכנס אותו מיליונר לחנות ליד מדף הקפה [נמס] והתבונן בשתי צנצנות ולבסוף החליט לקחת אחת מהן. עמדה לידו גברת שמבינה והעירה לו: "אני לא מבינה משהו, ראיתי אותך בודק טוב-טוב שתיים, ולבסוף לקחת אחת, אז למה את זאת ולא את ההיא?"

ענה לה: "את לא מבינה כי זו שלקחתי עולה בדולר אחד פחות?"

ענתה לו הגברת: "ואתה לא מבין כי זה חרא [שיט] של קפה?"

אהוד: מיֶדע אישי – שמתי לב שמרבית אלה שהיו בנעוריהם בבנק"י ואפילו ב"השומר הצעיר" – עדיין לא לגמרי התפכחו מכך והם ממשיכים להחזיק בדיעות שאין ביניהן ולבין המציאות בישראל ובמזרח התיכון ולא כלום. מה לעשות, הם אנשים קצת אומללים, שאחדים מהם התרגשו עד כדי דמעות ממהפכת ת'חריר בשדרות רוטשילד שכאילו החזירה להם את נעוריהם – אבל הם לא יודעים שהם אומללים כי הם חיים עדיין תחת ההשפעה של שטיפת המוח הקומוניסטית שעברו בנעוריהם.

ובאשר לביבי, חכו-חכו, מערכת המשפט שלנו עוד תהרוס אותו בנושא הנסיעות שלו לחו"ל, כמו שהרסה את אולמרט, ומי יודע אם שניהם יחד לא יחלקו תא ב"מעשיהו". ככה אנחנו מתגמלים ראשי-ממשלות שלנו. בן-גוריון כבר היה נכנס מזמן לכלא לא רק על הנסיעות שלו אלא גם על הספרים שקנה במהלכן בהמחאות שאינן שלו, שחלקן גם לא נפדה כי הן נחשבו למזכרות יקרות-ערך.

לא בדקתי אם פורסם אי פעם מחקר אקדמי מוסמך שערך השוואה בין המשאבים שהשקיעה מדינת ישראל בחינוכם של בני עדות המזרח לעומת אלה שהושקעו בחינוך כלל ילדי ישראל מאז קום המדינה. אינני סוציולוגית, אבל במשך כארבעים שנה, מאז תחילת העלייה הגדולה מארצות ערב, הייתי עדה למאמצים הכבירים שהשקיעה המדינה דלת האמצעים בקידום מואץ של תלמידים שמוצאם מארצות אלה.

"טעוני טיפוח" קראו להם אז, אך משמעותו החיובית של המושג הפכה משום מה לכינוי גנאי עד כדי הכאה על חטא. זאת על אף העובדה שלמוסדות חינוך ביישובי פיתוח ובשולי הערים הגדולות הוזרמו משאבים גדולים פי כמה מאלה שקיבלו בתי ספר של בני הוותיקים בארץ. הם זכו לתוכניות לימודים עתירות אמצעי המחשה, הדרכה וליווי צמוד למורים, השתלמויות, חוגי העשרה ויום חינוך ארוך, פרסי חינוך, הטבות שכר מיוחדות למורים בעיירות פיתוח ועוד ועוד.

בתפקידי במערכת החינוך ביקרתי בבתי ספר בכל הארץ והתקנאתי בחדשנות ובכל הטוב שהעניקה המדינה לפריפריה, ללא ספק על חשבון אלה שלא נכללו במעמד שמעניק טיפוח יתר.

כירושלמית מלידה אני זוכרת את משפחות עשירי העיר ולירו, מוסאיוף, קוקייה, אבולעפיה, סיטון, אלישר, בני האצולה הספרדית העשירה, שבזמנו הביטו עלינו, האשכנזים, מלמעלה למטה. אך מאז הותכנו כולנו בכור ההיתוך הרותח כאן כבר ששים וארבע שנים. כמה מצער להיווכח שיש מי שתולה במוצאו המזרחי את אכזבתו על שלא נמצא ראוי לפרס.

יורשה נא לי להצטרף לדברי הגברת שושנה ויג – ולדבריך כתוספת – בגיליון עיתונך נוכחי 743.

בשנה הראשונה לתואר עבדתי בבית קפה ירושלמי טיפוסי, "קפה בבוקר", המבורגר בצהריים ובירה בערב. הקירבה למלונות מרכז העיר הפכה אותו לפופולרי גם בקרב אותם פעילי שמאל מחו"ל, שפוקדים דרך קבע את עיר הבירה. שוחחתי רבות עם אותם אנשים שמזמינים משקה אחרי עוד יום של הפגנות בשייח ג'ראח או בבילעין ונעלין. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי מתחבט בשאלת השאלות: למה בכלל הם באים לפה? איך ילד בן 20 מדנמרק אורז תרמיל על הגב ואומר לאבא ואימא שהוא טס למזרח התיכון?

כתבת זרה מספרד, אחת שאוהבת מאוד יין אדום מתוצרת מקומית, סיפרה לי איך כל כתב בינלאומי חולם על הצבה בישראל. "זה גן עדן לכתבים זרים," הסבירה. "איפה עוד בעולם אתה יכול ללכת למסעדה בעיר כמו תל-אביב, לשתות משהו בדיזנגוף ואז ללכת לישון במלון טוב, כשכל מה שמפריד בינך ובין דיווח ישיר מ'שדה הקרב' הוא נסיעה של 45 דקות לשייח ג'ראח או לבילעין?"

אכן, בישראל קיים דיסוננס שפיתחנו עם שנים של חיים על חרבנו. הדרום מופגז, מיליון איש יכולים לישון במקלטים, אבל במרחק של 15-20 ק"מ, עולם כמנהגו נוהג. הצלחנו ליצור מצב שבו בישראל הקטנה מתקיימים שני יקומים מקבילים. אותם פעילים זרים משתלבים בצורה מושלמת ביקום אחד מבין השניים – היקום הטוב, הנוח והשקט.

את הסיבה השנייה הסבירו לי שני פעילים שהתאהבו בשילוב של עראק ואשכולית אדומה שהגשתי להם על הבר. שאלתי קצת בתום לב וקצת בביקורת את השאלה שכולנו ממהרים לשלוף בכל פעם שאנחנו שומעים על עוד הפגנה של פעילים זרים: "אז למה אתם לא מפגינים במצרים? למה לא בסוריה? מה אתם רוצים מאיתנו?"

השבדי הפסיק לחייך וענה לי בשיא הרצינות: "השתגעת? אלה מקומות מסוכנים ממש!"

ואז זה היכה בי. הם יודעים טוב מאוד שכאן לא יאונה להם כל רע. החשיפה הרבה לה זכתה התקרית בכביש הבקעה ומטר הגינויים על סגן אלוף שלום אייזנר מעידים על חריגותה. כשהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך הוא לחטוף סטירה ממג"בניק, שאוטומטית תכתיר אותך כגיבור מלחמה בקרב חבריך – לא תניף איזה שלט? לא תזרוק איזו אבן? הרי במצרים או בסוריה היית הופך להיות אחת מאותן אלפי גופות שכולם כבר הפסיקו לספור. ברוסיה או בסין היית מוצא את עצמך יושב בכלא למשך שארית חייך אם היית מעז להרים יד על שוטר מקומי!

"אז רגע, אתה לא היית מגיע אם היית חושב שיש סיכוי שתיפגע?" שאלתי ברצינות.

שוב גיחוך על פניו. "לא נראה לי," אמר, "אני אמנם רדיקלי, אבל מפונק." ושניהם פרצו בצחוק.

כך הבנתי שעבור רבים מהפעילים הזרים מדובר בסוג של משחק, שאנחנו משמשים בו הכלים. הם מגיעים מכל קצות העולם למדינה רחוקה שמעולם לא ביקרו בה. הם מתעמתים עם חיילים ושוטרים, חוסמים כבישים ומניפים שלטים. אבל, כל עוד יקבלו את הבירה שלהם בסוף הערב, כל עוד יוכלו להניח את ראשם בהוסטל ידידותי לתיירים, הם ימשיכו להגיע. הם מנצלים את התכונות שאנחנו הכי מתגאים בהן: את החופש, הדמוקרטיה והסובלנות.

הם מנצלים את המערכת שפיתחנו, זו שמאפשרת לנו להתנתק מהמציאות ולא לעצור את שגרת חיינו גם כשמסביבנו מתרחשת לחימה. אני מקווה שדווקא כאן, מעבר למסכי שטיפת המוח והשנאה, הם יוכלו למצוא את נקודת האור בקיומה של ישראל, ויבינו עד כמה שפר עליהם גורלם להיות "רדיקלים אבל מפונקים" פה אצלנו. אולי הם יקחו צעד אחורה, יירגעו עם ההפגנות ועם הקריאות"Palestine will be free from the river to the sea" ויבינו שאם זה באמת יקרה ואם ישראל אכן תיעלם, לא יהיה להם לאן ללכת.

טל דרור, סטודנט שנה ב' ליחסים בינלאומיים ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. המאמר התפרסם לראשונה ב"ווי נט" ב-23.4.12.

יפה לעוברי דרכים לפייס את הדרכים בדבר תורה או בדיבור של צדיק,

וכשם שעושים נחת רוח לדרך ,כך היא עושה נחת רוח לנוסעים שמתקצרת לפניהם.

{ספר התכלית והמעשים- האש והעצים . עמ' קנ-קנא}

לאחר הנחיתה נצא לסיור באתרי בירת בירת אוקראינה: רובע פודול - הרובע היהודי, בית הכנסת המשופץ, כיכר סופיה, מוזיאון מלחמת העולם השנייה, שדרות קראשצ'טיק, לינה בקייב.

יום 2 – 11.7.12 – יום ד' – קייב – ז'יטומר – רובנו – לוצק

בבוקר נתייחד עם זיכרון השואה באתר באבי- יאר,נמשיך לז'יטומר – העיר בה גדל ביאליק. משם לרובנה העיר שעליה כתב עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך",מכאן דרכנו ללוצק ללינת לילה.

היום נטייל בעקבות ר' יודל חסיד, גיבור סיפורו של ש.י.עגנון "הכנסת כלה" ,המחפש בעיירות וולין חתנים לבנותיו. יום הסיור יוביל אותנו מלוצק לברודי. נתוודע לחיים היהודיים במרחב "תחום המושב". מברודי העיר הגדולה בעבר ניסע ללבוב, בירת גליציה המזרחית, העיר בה גדל אצ"ג ובה פעלו ברנר, שופמן שלום עליכם ואחרים. נבקר באתרי העיר ובסמטאותיה, ברובע היהודי ובכיכר המרכזית. לינה בלבוב.

יום 4 -13.7.12 – יום שישי – לבוב – דורהוביץ – בולחוב – צ'רנוביץ

לאחר ארוחת בוקר והשלמות בלבוב, נצא לדרוהוביץ, עירם של הסופר ברונו שולץ והציירים אפריים ליליאן (הצייר של הרצל) ומאורציו גוטליב. נסייר בעיר דרוהוביץ שהיתה מרכז חלוצי בתקופת העלייה השלישית ואשר בה התקיימה קהילה יהודית במשך 600 שנים. מכאן נמשיך בעקבותיהם של ר' דב בער, סוחר היין מהמאה ה-17 והספר "האבודים" של דניאל מנדלסון, אל העיר בוליחוב. בשעת אחר הצהרים ניסע לצ'רנוביץ'. בערב סעודת ליל שבת. לינה בצ'רנוביץ.

הבוקר נצא לסיור רגלי ברחובותיה של צ'רנוביץ, בירת בוקובינה, שהיתה מרכז ספרותי רב לשוני חשוב, (אליעזר שטיינברג, פול צלאן, איציק מאנגר, ויבדל"א אהרון אפלפלד). פה התקיימה ועידת צ'רנוביץ (1908) שקבעה את מרכזיות שפת האידיש, נבקר בעיר, ברחובות בהם חיו יהודיים, בבית הכנסת , במרכז העיר ברובע היהודי ובכיכר המרכזית. לינה בצ'רנוביץ.

יום 6– 15.7.12– יום א' – צ'רנוביץ – בוצ'ץ – מז'בוז – חמילניצקי

הבוקר דרכנו לעיר הולדתו של ש.י. עגנון – בוצ'אץ, נטייל עם ספריו "אורח נטה ללון", ו"עיר ומלואה". מבוצ'אץ דרכנו למז'בוז – פנתאון התנועה החסידית, העיר בה חי הבעש"ט קרוב ל-20 שנה ובה נקבר. נטייל לאורכו של רחוב הבעש"ט מבית המדרש המשוחזר ועד לקברו. לינה בחמילניצקי.

יום 7– 16.7.12 – יום ב' – חמלניצקי – אומן – אודסה

הבוקר נחצה את מחוז ברסלב ומשם, בעקבות רבי נחמן, לעיר אומן. נבקר בציון הקבר המשמש מוקד עלייה לרגל ליהודים רבים, ובגני סופיה – אתר השמור ע"י אונסק"ו. מאומן דרכנו לאודסה. לינה באודסה.

הבוקר נצא לסיור בעיר הנמל שעל חוף הים השחור, עיר קוסמופוליטית שהיתה מרכז ספרותי וציוני חשוב. פה פעלו מנדלי מו"ס, אחד-העם, ביאליק, פינסקר, שלום עליכם, ז'בוטינסקי, דיזינגוף, לילינבלום, ועוד. נטייל באתרי העיר המאוד מתוכננת ובמחוזות התרבות היהודית והלא יהודיית. נדלג על מדרגות פטיומקין ונסייר ברחובות מרכז העיר. נציץ לחצר בה התגורר ביאליק, נבקר בחצרות ביתם של ז'בוטינסקי, שלום עליכם ויוצרים נוספים באודסה הציונית. בערב טיסה חזרה לתל-אביב.

לפרטים והרשמה נא לפנות למשרד הנסיעות שי בר-אילן, ליהודה חן טלפון – 03-9224410 שלוחה 109. או באינטרנט: שי בר-אילן , http://shaibarilan.com – בתוך האתר לחפש בצד ימין –אירופה. שם הסיור – "בחזרה לעיירה באוקראינה".

מאז שהחלו מאורעות הדמים בסוריה במארס 2011, הפכה לבנון למקום מקלט לסורים המתגוררים בקרבת הגבול בין שתי המדינות. הגבולות הפתוחים, שדרכם העביר חיזבאללה מסוריה במשך שנים כל מה שחפץ, הפכו לשביל המנוסה לסורים מתנגדי השלטון שמצאו בלבנון מקלט, ולו זמני, מאכזריות ה"שַבִּיחַה" – כנופיות הרצח של משטר אסד. צבא סוריה, למרות שהוא מרגיש בלבנון "בבית", נמנע בדרך כלל מרדיפת סורים שמצאו מקלט בלבנון, בעיקר כדי לא להרגיז את מדינות אירופה, ובפרט את צרפת, הרואות בלבנון "חצר אחורית" שלהן. רק במספר מועט של מקרים עבר כוח צבאי את הגבול לתוך לבנון כדי לתפוס מתנגדים, ובמקרים ספורים אף ירו תותחים סוריים אל כפרים בלבנון שבהם מצאו סורים מקלט ומחסה.

החברה בלבנון מקוטבת בנוגע למתרחש בסוריה: חיזבאללה השיעי, הכוח העיקרי במדינה, תומך באסד באופן פעיל, ושלח לא מעט מחייליו כדי להילחם באזרחי סוריה המורדים במשטר. מתנגדי חיזבאללה, "קואליציית 14 במארס" שבראשה עומד סעד אלחרירי, מביעים עמדות אנטי סוריות מובהקות.

ברקע תמיד עומדת האפשרות שאם יקרוס המשטר בסוריה ישתלט חיזבאללה על לבנון במהירות כדי למנוע ממתנגדיו לנצל את חולשתו עקב אובדן הגב הסורי. נסראללה, כמובן, מכחיש את קיומה של כוונה כזו מכל וכל. כל עוד הוויכוח בתוך לבנון היה מילולי, הדברים לא איימו מיידית על יציבות המדינה.

אלא שלאחרונה הדברים מתקדמים לכיוון של עימות פנימי, על רקע תמיכה פעילה של מוסלמים סוניים במורדים בסוריה. מזה זמן רב מסתובבות שמועות על ספינות המגיעות באישון לילה, בלילות חסרי ירח, סמוך לחופי לבנון המפורצים, וסירות שעליהן אנשים רעולי פנים בלבוש שחור שועטות אליהן מהחוף. לבושי השחורים מורידים מהן ארגזי עץ מלאים "כל טוב", והספינות מסתלקות אל החושך כלעומת שבאו. הארגזים מובלים אל תוך סוריה, ותכולתם – נשק ותחמושת – משמשת את צבא סוריה החופשי. השמועות על הספינות לא הוכחו עד החודש. בתחילת מאי תפס צבא לבנון במים הטריטוריאליים הלבנוניים ספינה בשם "לוטף אללה 2" שיצאה מלוב וחנתה באלכסנדריה בדרכה ללבנון. על הספינה נתפסו מיספר מכולות עם נשק קל, אבל גם עם כמה מטולי רקטות מתוצרת צרפת, שנשלחו בשנה שעברה אל המורדים בלוב. במכולות היו גם חומרי נפץ, והחברה ששילחה אותן נשלטת בידי סורי. שטר המטען, כמובן, לא חשף את המטען האמיתי. 21 עובדי הספינה נעצרו, אך אין וודאות שהיה להם מידע על המטען הקטלני.

ללא ספק, היה לצבא לבנון מידע מוקדם על הספינה ומטענה, וסביר להניח שזה הגיע מארגון מודיעין של אחת המדינות המשתפות פעולה עם השלטון בסוריה, איראן או רוסיה, אשר מיהרה להגיש תלונה למועצת הביטחון של האו"ם על הברחות הנשק לסוריה מהמדינות השכנות. רוסיה ואיראן מודאגות מאוד מהתגברות כוחו של צבא סוריה החופשי, אשר בזכות הנשק הרב הזורם אליו מצליח להשיב מלחמה שערה ולהפיל חללים רבים בקרב חיילי סוריה. תפיסת הנשק בנמל טריפולי, מיד העלתה בלבנון את השאלה, מי אמור היה לקבל את הנשק ולהעבירו לידי המורדים בסוריה?

התשובה התקבלה כאשר בשבת, ה-12.5.12, נעצר בטריפולי בחור בן 25 בשם שאדי אלמוולווי –(al-Mawlawi)עם עוד חמישה מחבריו. אלמוולווי הוא סוני לבנוני, חבר בקבוצה סלפית ומוכר בסביבתו כפעיל למען המורדים בסוריה. הוא נעצר כששב מסוריה, בחשד שסייע למורדים ותיכנן עימם את העברת הנשק שהגיע בספינה, אליהם. מרגע שנעצר, טריפולי – כמרקחה: ערוץ אלמנאר, הדובר בשם חיזבאללה השיעי, טוען כי אלמוולווי השתייך לאלקאעדה ושימש חוליית הקשר בין ארגוני הג'יהאד העולמי ובין המורדים בסוריה, בעוד שחבריו הסונים טוענים בלהט כי הוא סתם בחור טוב, אשר – כמו רבים אחרים – הגיש סיוע הומניטרי לפליטים הסורים שנמלטו לטריפולי. נסיבות מעצרו גם הן מעניינות: על פי חלק מהגרסאות הוא נתפס במשרדו של שר האוצר הלבנוני, מחמד אלצפדי, בטריפולי, דבר המעלה את האפשרות כי מוולווי הגיש גם סיוע כספי למורדים בסוריה, והיה בכלל שליחם של אנשים מן הדרג הפוליטי בלבנון החותרים באמצעותו תחת שלטון אסד.

חשוב לציין כי הגוף שביצע את המעצר – הביטחון הכללי – הוא זרוע של השלטון הלבנוני, אך ידוע כי ארגון זה מקבל את הוראותיו מחיזבאללה, כלומר מחסן נסראללה, העושה ככל יכולתו לסייע לחברו הטוב ולמעריצו הנלהב, בשאר אלאסד. ייתכן אף שהדרישה לעצור את מוולווי הגיעה לביטחון הכללי ישירות מדמשק. העובדה שמוולווי מזוהה עם קבוצה סלפית בוודאי הייתה לרעתו, כיוון הסלפים נתפסים בעולם הערבי והאיסלאמי כאיום על כל סדר חברתי ופוליטי, שכן אין הם מכירים בשום שליט מלבד אללה, ושום מערכת חוק וסדר שקבעו בני אדם אינה יכולה להתחרות עם השלמות הגלומה בחוקי השריעה האיסלאמית.

די היה במעצר אלמוולווי כדי להדליק את טריפולי – אחת הזירות הרגישות ביותר בתוך לבנון. עיר זו, השנייה בגודלה בלבנון, מורכבת מרבעים שבכל אחד מהם גרה קבוצה מובחנת: מוסלמים, נוצרים או עלווים. בצפון העיר יש שתי שכונות סמוכות: בַּאבּ אלתַבַּאנַה מאוכלסת במוסלמים סונים, ומעליה ג'בל מוחסן שבו מתגוררים עלווים. המתיחות בין שני הרבעים היא בת עשרות שנים, כשהגורם המתסיס הקבוע הוא היחס לשלטון הסורי: העלווים תומכים בו בלב ונפש, ואילו הסונים יעשו הכול כדי להיפטר ממנו. למחלוקת פוליטית זו יש להוסיף את הרקע הדתי: העלווים נתפסים כלא מוסלמים, ואבן תימייה, החכם המוסלמי בן המאה ה-14, כתב עליהם שהם "אַכְּפַר מן אליַהוד ואלנצארא" ("כופרים יותר מהיהודים ומהנוצרים"). הוא תיאר בפירוט את בוגדנותם ואת הנזקים שהם הביאו לאיסלאם, בעיקר בשיתוף הפעולה שלהם עם הצלבנים הנוצרים.

התדמית השלילית שדבקה בעלווים הביאה למאות שנים של רדיפות ודיכוי שספגו מיד המוסלמים, בעיקר האימפריה העותומנית, וזוהי הסיבה שבאופן מסורתי הם שוכנים בהרים אשר הקנו להם מסתור ומחסה מאויביהם המוסלמים. במערב סוריה הם מאכלסים את הרי אנצארייה, וגם השכונה שבה הם גרים בטריפולי בנויה על הר, ג'בל מוחסן. הגברים חמושים מכף רגל ועד ראש, ובתיהם מבוצרים. למרות שהם מהווים רק 5 אחוזים מתושבי טריפולי, מספרם – 30 אלף – נוטע בהם תחושת עוצמה, במיוחד שרק 18 ק"מ מפרידים בינם ובין הגבול הסורי.

לאחר שנים רבות של התנגשויות בין מוסלמים לעלווים בטריפולי, נחתם ב-2008 "מית'אק שרף" ("אמנת כבוד") בין כל העדות בעיר, שעל פיו כל המחלוקות יש לפתור בדרכי שלום. אבל בלבנון כמו בלבנון: הסכם מכובד כל עוד צדדיו מעוניינים לכבדו, אך ברגע שצד אחד חדל להיות מעוניין בו, הוא הופך לפיסת נייר. מאז שפרצו אירועי הדמים בסוריה לפני 14 חודשים, התרחשו מספר פרצי התנגשויות בין מוסלמים לעלווים בטריפולי, על רקע תמיכת כל עדה בצד אחד של המשוואה הסורית. בכל פעם מסתיימות ההתנגשויות אחרי מספר ימים של קרבות רחוב, מיספר הרוגים וכמה עשרות פצועים, מכוניות שרופות ובתי עסק הרוסים. ייתכן כי גם הפרץ הנוכחי יסתיים באותה צורה, אך גם ייתכן כי הדברים ייצאו משליטה, שכן יש בטריפולי מי שמוכן להמר על קריסה קרובה של השלטון העלווי בסוריה. קריסה כזו תיטול גם את התמיכה מהעדה העלווית בעיר, ואולי יגיע הזמן "לשכנע" אותם להסתלק צפונה, אל הרי אנצארייה, שמהם הגיעו לפני זמן רב. הם מודעים למצב החמור של השלטון העלווי בסוריה, ולכן הם פועלים באלימות כדי להגן על עצמם, על פי אינסטינקט השרידות המזרח תיכוני הגורס כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.

בסבב הנוכחי של מלחמת הרחובות בטריפולי הופעלו מטולי אר פי ג'י ומקלעים כבדים בנוסף לנשק אישי. צלפים שיתקו את התנועה ברחובות בצפון העיר, והדרך הראשית המובילה צפונה לסוריה נחסמה. צבא לבנון הזרים לאזור נגמ"שים וחיילים, אך בני טריפולי הסונים חוששים כי הצבא, כמו זרועות שלטון אחרות, פועל על פי תכתיבים מדמשק. מעצרה של קבוצת הסונים נתפס כחצייה של קווים אדומים, שכן העדה הסונית נמצאת כיום במצב עדין מאוד, בעיקר לאחר שחיזבאללה השיעי הפך לארגון החזק ביותר בלבנון – חזק יותר מהצבא הרשמי של המדינה.

עד יום שני בערב היתה תוצאת ההתנגשויות 8 הרוגים וכ-50 פצועים. בחלקים השקטים יותר של העיר אירגנו הסונים הפגנות תמיכה במוולווי ובחבריו העצורים, שרפו צמיגים, חסמו רחובות והציבו משמרת מחאה באוהלים, על פי מסורת "האביב הערבי" של השנה האחרונה. הממשלה בראשות נג'יב אלמיקאתי והנשיא מישל סולימאן מנסה בכל כוחה להרגיע את המצב מבלי להפיל חללים בקרב האוכלוסייה, שכן טריפולי של היום דומה לחבית אבק שריפה הממתינה לניצוץ שעלול להבעיר את לבנון כולה.

המצב הנפיץ בלבנון אינו אמור להפתיע אף אחד, וכל מי שמכיר את המצב הפנימי במדינה זו יודע שהיא חיה על זמן שאול. המדינה מורכבת מחמש קבוצות: נוצרים, דרוזים, עלווים ומוסלמים – המחולקים לשיעים וסונים. החוקה האמורה לארגן את חלוקת העוצמה בין העדות נוסחה בידי הצרפתים, שיסדו את לבנון כמדינה עבור הנוצרים, ובעיקר למען השבט המרוני הנוצרי קתולי. לבנון הינה "ניסוי בבני אדם", שבמסגרתו "תפרו" הצרפתים למען חמש קבוצות אנושיות מזרח תיכוניות חוקה המנוגדת לתרבותם, וקיוו שהעסק יעבוד. ואכן העסק עבד זמן מה, עם מלחמות פנימיות מדי כמה שנים, אבל הדמוגרפיה היתה החזקה יותר מכל הכוונות הטובות של הצרפתים: במקום מדינה למרונים הפכה לבנון מדינה לשיעים.

הסיפור הדמוגרפי הוא פשוט: זה מאות שנים, עוד בתקופה הפיאודלית של לבנון, חיו השיעים בשוליים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים. היות שמרביתם היו חסרי השכלה, הם עבדו במקצועות שנחשבו נחותים, בעוד שהאליטה הנוצרית היתה המרכז החברתי, הכלכלי ולכן גם הפוליטי. וכמו בכל מקום בעולם, הקבוצות הדחוקות לשוליים מביאות לעולם הרבה ילדים, בעוד שמגזרים אליטיסטיים מביאים פחות. זאת, בשל הבחורות המעדיפות קריירה על פני נישואין, וגזרה נאה על פני ילדים. זה הכלל בכל העולם, מריו דה ז'נרו עד טוקיו, מלונדון עד איסטנבול. ישראל קצת חורגת מכלל זה, אך בלבנון הוא פועל היטב: בקרב השיעים, שאצלם נהוגה פוליגמיה, נישואין בגיל צעיר ואיסור על "תכנון המשפחה" – התקיים הפסוק "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם," ואילו הנוצרים קפאו על שמרי הדמוגרפיה בשל המונוגמיה, הנישואין בגיל מבוגר ו"תכנון המשפחה".

בשל השכלתם האירופית בעלת הנגיעה הצרפתית, נטו הנוצרים להגר, ואילו השיעים, שהשכלתם באופן מסורתי מועטה, נטו להישאר במולדת ופיתחו קשרים ענפים עם הריכוזים השיעיים בדרום עיראק ובאיראן. החל מ-1980, מאז שפרצה המהפכה האיסלאמית באיראן, הפכה לבנון למקום הראשון לביצוע "יצוא המהפכה": תועמלנים הגיעו מעיראק ומאיראן כדי להחזיר בתשובה אותם שיעים שהתרחקו מהדת ואימצו אורח חיים חילוני, וכסף רב הגיע לבניית בתי ספר ומרכזים קהילתיים דתיים ולתמיכה במשפחות נזקקות. אבל החשוב ביותר היה הנשק והאימונים הצבאיים, שיצרו תחושה אצל השיעים כי כוחם בידיהם, כי תמה לעד תקופת הדיכוי וכי העתיד שייך להם. בראייתם, המיליציה שלהם, חיזבאללה ("מפלגת אללה"), יצאה מנצחת מהעימות ארוך השנים עם ישראל, והג'יהאד שלהם הצדיק את השארת חיזבאללה חמוש, למרות שכל המיליציות הלבנוניות האחרות פורקו מנשקן בעקבות הסכם טאא'ף משנת 1989. כיום השיעים ממנפים את הצלחתם הצבאית במישור הפוליטי, שבו הפכו לגוף החזק ביותר בלבנון.

הזירה הפוליטית הלבנונית מחולקת לשניים: תומכי חיזבאללה מול מתנגדיו: אלה שהימרו על הצלחתו והצטרפו אליו נגד אלו המנסים להציל את עצמם מהגמוניה שיעית-איראנית-סורית. המאורעות בטריפולי הם התוצאה הישירה של יריבות זו: העלווים הם חלק בלתי נפרד מקואליציית חיזבאללה, בעוד שהסונים אינם מסכימים להיכנס תחת כנפי ההגמוניה של נסראללה-ח'מינאי-אסד.

הסיוע המגיע מאיראן לחיזבאללה וחבריו אינו ההתערבות החיצונית היחידה בלבנון, שכן הכול בה משוכנעים כי הנשק והתחמושת המגיעים אל הסונים, בסוריה ובלבנון, דרך ספינות כמו "לוטף אללה 2" – ממומנים בכסף המגיע מסעודיה, מקטר ומאמירויות אחרות במפרץ. ההתנגשויות בטריפולי, גם אם ישככו כבעבר, יפרצו שוב, כל עוד ימשיך המצב בלבנון, בין חיזבאללה למתנגדיו – להיות כפי שהוא כיום, וכל עוד איראן וסעודיה נלחמות זו בזו עד טיפת דמו האחרונה של הלבנוני האחרון.

מהטרגדיה של טריפולי ולבנון עולות כמה מסקנות: במזרח התיכון לחברה ערבית לא ניתן להקים מדינה בעלת מאפיינים פוליטיים מערביים; המעורבות האיראנית – גם זו הכלכלית והתרבותית – מיועדת לערער את ההשפעה התרבותית והפוליטית המערבית במזרח התיכון, ומי שמעניק לגיטימציה לג'יהאד נגד ישראל מקבל את הטרור ברחובותיו הוא.

השאלה שנותרה עדיין ללא פתרון היא האם ימשיך המערב להפקיר את ידידיו הסונים בלבנון ובסוריה, ויניח לשילוש הלא קדוש – איראן-סוריה-חיזבאללה – להכניעם, או שמא יתעורר ויבין כי כישלון בדמשק ובטריפולי עלול להביא את האיראנים אל חופי הים התיכון, שגליו יישאו אותם מנמל טריפולי היישר לאירופה.

הרב קרליבך אמר: "כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו."

זו היתה פגישה מיקרית. בערב פסח האחרון, בסביבת מגוריי ראיתי איש חרדי נושא ערמה של מצות שמורות. שאלתי בחיוך: "אתה מוכר?" והוא השיב: "לא, אני לא מוכר."

"למי הן מיועדות?" שאלתי והוא השיב: "למתנדבים שלי."

הסקרנות גברה. שוחחנו כמה דקות, הוא נתן לי עיתון של העמותה שהוא מנהל, כרטיס ביקור וגם חבילה של מצות שמורות.

הוא נולד בצפת למשפחה חרדית, הבן הבכור מתוך עשרה, שגרה בשכונה מעורבת. הילד התערבב בין הילדים הלא דתיים, גילה את הספרייה העירונית וכל רגע פנוי הוא בילה שם בקריאה. בגיל 9 הוא קרא את כל ספרי הילדים הקלאסיים. הוריו החרדים לא עצרו אותו, נתנו לו "לגלות עולם". סבתו פתחה מסעדה בצפת, מסעדה של אוכל יהודי מסורתי, ואימו הצטרפה, והמסעדה קיימת עד היום.

מגיל קטן התאהב גם במטבח. הוא יודע ואוהב לבשל ואת ארוחות לשישי ושבת הוא מכין למשפחתו ותמיד יש אורחים. הוא גם קורא אובסיסיבי. הספר האחרון שקרא הוא של ג'ון גרישם.

משה גר בירושלים, בשכונת רמות החרדית. אין לו טלוויזיה בבית וגם לא אינטנרט כי יש איסור מוחלט על הכנסת דברים כאלה... אבל הוא מאוד מעורה ומחובר. הוא לא סגור בגטו החרדי.

מגיל 20 הוא כבר היה מנהל ונשוי. בתחילה ניהל את "בית דיסקין" שהיה בית יתומים לילדים חרדים, ואחר-כך בית לילדים חרדים שלא התאימו לשום מסגרת. כאשר עזב את "בית דיסקין" היה שותף בהקמת מפעל אדיר, בתי תמחוי ברחבי הארץ לאלה שאין להם. אבל הוא גילה שלהאכיל מסכנים זו לא מטרה, אין בה חזון, והוא החליט להשקיע את כל כולו בפרוייקט שיש בו מטרות לטווח ארוך, עתיד וחזון.

הוא הקים את עמותת "אפיקים". עמותה שחוצה את גבול החרדים – עמותה שנותנת לילדים ממשפחות מצוקה מכל המגזרים, לגלות את היכולות שלהם בלמידה. להעניק להם ביטחון שהם "שווים" ויכולים להצטיין. ערך נוסף של המועדניות שהקים – הוא שההורים חייבים להיות שותפים. פעם בשבוע ההורים מתפנים ובאים ללמוד!!! הם נפגשים עם מנחה מקצועי המעניק ליווי והדרכה בנושאים כמו: הכשרה מקצועית, הקניית מיומניות לניהול נכון ונבון של תקציב המשפחה, ופעילות יצירתית. עובדה זו מביאה להידוק הקשרים בין הילדים להורים, ולחיזוק התא המשפחתי. ההורים המתמידים מקבלים בונוס. 250 שקלים בחודש. סכום משמעותי עבורם.

הוא לא בוחר את הילדים, אלא מנהלי בתי-הספר והעובדים הסוציאליים. יש לו כבר שמונה סניפים ברחבי הארץ ובסך-הכל 364 תלמידים. העלות היא גבוהה, אבל כשיש חזון ועשייה יש תרומות של אנשים פרטיים שאיכפת להם, משרד החינוך, הרווחה והקרן לידידות.

"הילדים שלנו מגיעים ארבע פעמים בשבוע אחרי יום הלימודים, פעילות שמתקיימת בכל ימות השנה כולל חופשות וחגים. הם זוכים לארוחת צהריים חמה ומכובדת. הארוחה היא זמן לשיחה ולהתבוננות. מתרגלים לאכול כמו שצריך, באופן מסודר ובזמן מוגדר. בארוחה יושב איתם הרכז, והם מדברים על מה שעבר עליהם היום. אחרי הארוחה הם לומדים והמורים הם לא מתנדבים אלא מורים מקצועיים בשכר. הם לומדים הכול בקבוצות קטנות באווירה של רוגע, בלי לחץ וכפייה. אנחנו זורקים חכה, והם צריכים לדוג את הדגים."

מלבד המורים ישנם מתנדבים שהם חונכים וחונכות, שחלקם באים מהשירות הלאומי. מה שמייחד את תוכנית "אפיקים" הוא אורך המסלול שמתפרש על שש שנים. מתחיל בכיתה ג', ו"יש לנו כבר תלמידים שהגיעו לכיתה ז'. חשוב להבין שחשיבה לטווח ארוך הוא עניין אסטרטגי לכל דבר."

בחופשת הקיץ הם זוכים לקייטנה של חמישה כוכבים.

משה לבקוביץ' הוכיח שאפשר להיות חרדי, לעבוד מבוקר עד לילה, פתוח לאחרים, לקום ולעשות מעשה ולהגשים חלום. לטעת תקווה בקרב ילדים ומשפחות במצוקה בחיבוק, אהבה, הקשבה וכלים לרצות להגיע להישגים.

פגישה מיקרית ברחוב, ומי שקורא רשימה זו וסקרן, יכול להיכנס לגוגל ל"אפיקים", שווה.

כבר כשהיה בישיבה בניו יורק, בשכנותו של האדמו"ר הנעלה הרבי מלובביץ באיסטרן פאערק ווי, הרגיש יצחק שולם קצת לחלוחית במכנסיו, עת היה מתנדנד עם חבריו בתפילת שמונה עשרה, כשאלו שעמדו לפניו וכרעו קדימה ב"מודים אנחנו לך." וכהגיע לפרקו והתחילו לדבר בו בעסקי שידוכין ואף קבעו לו פגישת היכרות עם הכלה המיועדת. עמד יצחק שולם נרעש ונפחד ולא ידע את נפשו. עד שעמד וביקש לפגוש את האדמו"ר ביחידות וזה נעתר לו מיד, כיון שהיה ממשפחה ידועה, ובשל כך שלא היה עילוי גדול בתורה, משפחתו השלימה את החסר, בתודות ובשלמים לחצרו של הרבי שעזרו לו להאכיל כמה פיות רעבים. לאחר התוועדות עם האדמו"ר קרא זה למשפחתו והסביר להם כי יש להפסיק לאלתר את עסקי השידוכין ולהתיר עלייתו מיידית לארץ ישראל, שם יהיה לו מיד זיווג מן השמיים, ללא עזרת ההורים. איש לא פקפק בפסק של האדמו"ר ובתוך ימים אחדים ציידו אותו במזוודה מלאה בגדים ואף ממון שמו בארנקו ושלחו אותו אחר כבוד לארץ ישראל.

הדבר קרה אי שם בראשית צעדיה של תל אביב במרחב, בתחילת בנייתן של השכונות יפה נוף ונווה צדק, כאשר מדינת ישראל טרם הוקמה והבריטים שלטו אז בארץ ישראל, ובאותם ימים לעזוב את סיר הבשר בניו יורק וללכת לארץ ישראל, היה כמוהו כהקרבת קרבן שלמים וכעקדת יצחק רחמנא ליצלן.

מלא חששות ותקוות ירד יצחק לחופה של יפו. מיד ברדתו על החוף נשק לחול הים כמנהג יהודים ונשא עיניו למרום בתפילה." אבינו שבשמיים עשה בטובך שאמצא את זיווגי במהרה כמצוות האדמו"ר." כך התפלל. וכשנשא מבטו לשמיים נפלו עיניו על זוג עיניים חייכניות ופה ענוג והבחינו בקימורי גופו הענוגים של סלים, הנער הערבי, שעזר לו להוריד את מזוודתו מן הסירה אל החוף, ואלו כבשו את ליבו. מאז נקשר ליבו של היהודי בליבו של הערבי. בדיוק כפי שגזר האדמו"ר. כמו שנאמר "צדיקים גוזרים והקב"ה מקיים."

כיון שהממון היה בכיסו החליט לחפש לו בית ומהר מצא לו בית קטן בפאתי נווה צדק, שהוצע לו על ידי אחד מהקבלנים הזריזים שכבר פשטו בתל אביב של אז והפליאו לבנות ולמכור לכל דיכפין את הבתים החדשים. במיוחד לבעלי הממון שלא היו רבים כמותם. וכך רכש לו יצחק שולם בית נאה בתל אביב העברית, העיר שהלכה ונבנתה. בתוך יום סיכם בתקיעת כף את העסקה ויחד עם חברו החדש סלים שהעביר את מטלטליו לדירה החדשה, פתח בחיים חדשים. לא כאן המקום לתאר את אהבתם. אבל השכנים ידעו לספר כי אהבתם של השניים נמשכה שנים רבות. על דלת ביתם היה כתוב סלים יצחק ואף הדוור סבר כי בבית גר אדם ששמו יצחק סלים וכיון שבאותה שכונה גרו הרבה יהודים מבני עדות המזרח הרי שהשם יצחק סלים, לא היה יוצא דופן.

מאז שעזב יצחק שולם את הוריו, לא ראה אותם יותר. הם לא באו לבקרו ולא עלו לארץ ישראל ואף לאחר שהוקמה מדינת ישראל לא באו. ייתכן ידעו על אהבתו של בנם ולא רצו לצערו. אין איש יודע.

השנים נקפו והצעירים התבגרו והזדקנו ושמרו על אהבתם. שנים רבות תמכו זה בזה באהבתם והשכנים ידעו לספר כי לא היתה כאהבת סלים ויצחק לטוהר. מעולם לא שוחחו עימם והם שמרו את אהבתם ואת חייהם בצנעה רבה. לזכותם של השכנים יש לציין כי אהבתם של שני הגברים לא הפריעה את מנוחתם ואף היו גאים לספר על סובלנותם הרבה, שבשכנותם גרו שני גברים שעשו מעשים שאסורים על פי התורה ודינם מיתה, ואף על פי כן, המודרנה היא שמדריכה אותם והם מבליגים. כפי שהם קוראים בעיתון על הנוהג הראוי לנהוג שנוהגים הגויים, בעניין זה.

ראשון הלך יצחק לעולמו. כיוון שאיש לא הכיר את בני משפחתם של השניים, דאגו השכנים ועזרו לסלים בסידורי הקבורה. שכן כבר היה איש מבוגר. סלים, בעזרתם של השכנים, אירגן הלוויה צנועה בבית הקברות בחולון, כאשר שכניו החסודים תמכו בו. אולם כשנפטר סלים ורצו השכנים להטמינו ליד קברו של יצחק, או אז נזקקו לפשפש במסמכיו כדי לגלות את שמו ושם גילו להפתעתם כי לא יהודי מזרחי היה שכנם, כפי שסברו, אלא ערבי של ממש.

רעש גדול נרעשו השכנים. הכיצד? ככה גר אתנו ערבי ולא ידענו. בושה וכלימה, שליהודי יהיה מאהב ערבי. מילא הוא עושה מעשים אסורים, אבל עם ערבי?

מאותו רגע שינו את טעמם והפסיקו להתעסק בקבורתו. הגופה היתה מוטמנת ימים רבים במקרר של חברת קדישא מבלי דורש. עד שהמשטרה עשתה מעשה ופנו לקאדי של יפו וזה פשפש בניירותיו של הנפטר ומצא כי מוצא משפחתו היה מכפר שבגליל. אף שליח שלחה המשטרה לאותו כפר ושם גילו את כל משפחתו. זקני המשפחה ידעו לספר על נטיותיו המיניות של סלים שברח בשל מיניותו האסורה ועבר ליפו. מאז נותק הקשר עימו ואיש לא ידע על מקום מגוריו. בוודאי שאיש מהם לא ידע על אהבתו האסורה ליהודי, שזה מרחוק בא.

לאחר שהובררו עניני הדת והמוצא, הוסדרו סדרי הקבורה וסלים, אחרי שיצא מן הארון, גם יצא מן המקרר והובא לקבורה בבית הקברות המוסלמי ביפו השכנה.

בכך היה אמור להסתיים סיפורנו, אבל לא כך נהוג במקומותינו, שהרי אצלנו נהוג לומר "כי יש חיים אחר המוות." אחרי המוות של אדם מתחילים היורשים לחיות. ומה במקרה שלנו? בינתיים הבית הצנוע שרכש יצחק שולם עלה ערכו עד מאוד ורבו הקופצים לרשת את הבית. כל מיני מתווכים ושרלטנים התחילו לספר סיפורי קרבה ליצחק. לזה "הבטיח" יצחק שולם את ביתו ולאחות שסעדה אותו לאחרונה בחייו, "הבטיח לטענתה, גימלה לכל חייה." נמצאו לו פתאום חברים רבים שאיש לא הכירם קודם מותו ולכולם הבטיח חלק בירושתו.

בתוך כך נמצא מי שאיתר את משפחתו של יצחק בניו יורק, ואלו, שלא ראו ברכה בעסקיהם בדור האחרון וכמעט ירדו מנכסיהם, מצאו פתאום כשלל רב את הבשורה המרנינה כי בן משפחתם יצחק שולם שעלה לישראל בשליחות של האדמו"ר מלובביץ, וויתר על חיי נוחות ואושר ועושר בלימוד התורה בניו יורק ובחר בחיי סגפנות בארץ ישראל. והנה ביתו שרכש אז, עלה עשרת מונים וכעת יוכל להציל את משפחתו שירדה מנכסיה, שקודם נסיעתו, ציידה אותו בממון שהספיק לרכישתו.

מיד פנו לעורך דין תל אביבי ידוע. שכן העיר התפתחה מאז ומלאה עורכי דין ובתי משפט. וזאת יש לדעת שמדינת ישראל, שהוקמה בין לבין, הביאה ליסודה של שיטת משפט עניפה ומקורית, שיסודותיה בשיטה הטורקית והבריטית ששלטו אז בארץ, ועליה נוספו נדבכים של חקיקה ישראלית מקורית שחלקה אף נסמך על יסודות מדיני ישראל.

דבר ראשון, פסק עורך הדין, לאחר שקיבל מקדמה לשכרו, יש לבדוק כיצד רשום הבית בלשכת רישום המקרקעין, שכינויו הקודם משרד ספרי האחוזה, שזה כינויו העברי למשרדי הטאבו הטורקי שהביא למחוזנו את שיטת רישום המקרקעות הטורקית.

"שוד ושבר. אין כל רישום לבית." כך פסק עורך הדין.

"כיצד זה יתכן? הרי הבית קיים!?" שאלו בני משפחתו של שולם יצחק.

מיד אותר חוקר ותיק ,שעד מהרה איתר את משרדו של הקבלן שכבר הלך גם הוא לעולמו, אבל יורשיו המשיכו את מסורת בניית הבתים והונאת הלקוחות. ומיד לאחר חקירה ודרישה נמצא התיק שבו נרשמה העסקה ואכן נמצא החוזה שבו נרכש הבית על ידי יצחק שולם, כולל התחייבותו של הקבלן להשלים את הפרצלציה של השטח ורישום המקרקעין והבית והכול כפי שמקובל בארצנו, שדבר ממנו לא נעשה על ידי הקבלן.

ועוד נמצא פתק בכתב ידו של יצחק שולם, מוצמד בסיכה לחוזה בניר צהבהב, ובו נאמר, ש"צריך להבטיח כי לסלים, חברי לחיים, יהיה היכן לגור כי גם לו יש בחלק בב..." סתם ולא פירש.

מיהו אותו סלים? תהו החוקרים. מיד פשטו החוקרים על השכונה ואז הועלה מן האוב זכרו של סלים המת, וסיפור אהבתם של יצחק וסלים וחייהם המשותפים, וסיפור קבורתו שלא נודע עד כה אפילו למשפחתו של יצחק שולם. סערה גדולה פרצה הכיצד? ואיך לא ידענו? בין כה וכה, אף משפחתו של סלים, ששמעו של הבית וערכו הגבוה נשמע למרחוק, ואף היא לא טמנה ידה בצלחת אלא ניסתה לשים ידיה בכיסו של יצחק שולם המת. הפתק המוזר שנמצא בתיקו של הקבלן העיד לטענתם כי היה בכוונתו של יצחק שולם המת, לשתף את סלים או את משפחתו בחלקם בבית שהיה קן האוהבים שלהם.

הצדדים, כפי שנהוג במקומותינו ביחוד בכל מה שנוגע לקרקעות וירושות, מיד פונים לבתי המשפט שישכינו שלום ביניהם וישגיחו על חלוקת השלל. אהבתם של יצחק וסלים נרמסה בפי כל והפכה למחלוקת מכוערת של נדל"ן. יורשיו של יצחק שולם, טענו, שהרי ברור שכספו בא ממקורות משפחתיים ולא מכיסו של סלים, שהיה עני מרוד. והבית שייך להם. ולעומתם טענו יורשיו של סלים כי בוודאי שרישום הבעלות לא בוצע על שמו של יצחק שולם בשלמות, כי טרם הובהר מה חלקו של סלים בעסקה. והבית שייך לפחות מחציתו להם.

בתוך כך הופיעו בפני בתי המשפט, אף העיריה ומנהל מקרקעי ישראל ובאי כוחם טענו, כי משלא נרשמה הבעלות על הקרקע, הרי ברור שהקרקע שייכת למדינה או למצער לעירייה. שהרי זאת לדעת, הכלל הוא "המוציא מחברו עליו הראייה," לא הוכחת, הפסדת. אין הוכחת בעלות בקרקע אלא ברישום בטאבו וכיוצא באלו הלכות משפטיות. ואם כך, בעוד משפחותיהם של סלים ויצחק רבות על הבעלות, יש בכלל להרוס את הבית שכן לא הוצא לו רישיון בנייה כראוי, שכן, אין לו בעלים. מחדל נוסף של הקבלן שאיחר ברישום. ועתה כשרבו הקולות הרבים על הבעלות ומשלא הוכיח איש את בעלותו כראוי, אין ההסכם המקורי בין הקבלן ובין הקונה, מקנה לקונה זכויות. ואף ההערה שנכתבה על זכויותיו לכאורה של סלים בבית, גם היא אין לה ערך ראייתי כלשהו.

בית המשפט ישב על המדוכה ימים רבים ובסופו של דבר הגיע להחלטה ברוח שלמה המלך. כשם ששלמה המלך גזר לחתוך את הילד לשנים. רוצה לומר לא לזאת ולא לזאת. כך פסק בית המשפט גם בעניין זה. הבה ונהרוס את הבית וייתמו המריבות. לא לזה ולא לזה. שהרי זו מריבה על כסף. אם ניתן את הבית למשפחת סלים, יבואו כולם ויטענו. בית שנקנה בכסף יהודי אתה נותן לערבים? אם ניתן את הבית ליהודים יגידו הערבים בית המשפט היהודי פסק פסיקה גזענית. אם נצווה למכור ונחלק בין הצדדים את הכסף, ניתן למעשה זכויות בנכס למי שאין זכותו רשמה כראוי. הכי פשוט משפט שלמה: לא לזה ולא לזה, שיהרסו את הבית. ומכיוון שלא הוכחה בעלות פרטית, נחזיר הקרקע למדינה. וככה יחזור השקט והשלווה למקומנו. ומשפחת שולם, שבוודאי שלחה את כספה עם יצחק, שמן הסתם שילם את כספו לקבלן, מי יחזיר לה את כספה שעבר לקבלן? בזה איננו מתערבים. זה ביניהם. כך פסק בית הדין.

ועל זה כבר נאמר: פסק דין יש כאן, שכל ישר, אין כאן.

במבוך המראות – קריאה בפרקי ספרות עברית וכללית

אילנה בן-שאול, יחיאל חזק, רחל חלפי, איתמר יעוז-קסט, ישראל כרמל, צבי עצמון, מזל קאופמן, קרן קוך, ברכה רוזנפלד, אשר רייך, שלום רצבי, שמעון שלוש

האירוע יתקיים ביום א' 3 ביוני 2012 בשעה 20.00 בבית הסופר בתל אביב

מומלץ לראות עד הסוף

וכמובן להעביר!!!

http://www.youtube.com/watch?v=O2wvqDfitLY

אם זה לא היה מוסרט זה היה נשמע הזוי

גם כיום אנחנו הרוב. יבואו עוד מיליון עולים מרוסיה, ייטמעו בתרבות העברית הכללית, החילונית, אפילו אם יצביעו ליכוד.

12.11.90. יום שני. הערב נסעתי עם נהג נחמד, דברן עברית טובה, בשם אבנר, שהיה פרק זמן חבר עין-גדי. נסענו ב-GMC גדולה, ונוחה יותר ממטוס, והגענו קצת אחרי שמונה למרכז הקהילתי מרום הגליל, ליד צומת מירון, לא רחוק מצפת.

חבל שלא הקלטתי את מהלך הפגישה. כבר בתחילה הופתעתי לשמוע מפי הספרנית כי את "הנאהבים והנעימים" שקיבלה ממרכז ההדרכה, תרומתי, היא אינה שמה בספריה אלא מחביאה, כי הספר לא מתאים לקוראים, שרובם דתיים, אך עדיין לא חששתי ולא חשתי בשום דבר מיוחד.

היתה תצוגה נאה של ספרים שלי, כולל "ערגה" ו"השקט הנפשי", שניראה משומש מאוד מרוב קריאה, ודברים כתובים היו על אודותיי על הקירות בכניסה. הבאתי עימי את הקלטת של "המחצבה", והתחלנו לראות את הסרט. ישבתי מאחור והתבוננתי בקהל, שרובו היה בחורות, חלקן דתיות, רובן מזרחיות, דומני.

לאחר הסצינה הארוטית הראשונה היה קצת אי-נחת, ולאחר הסצינה של ניסים לוי והבת של חדידו, בעמידה, קמה אחת הצופות, היחידה שחבשה שביס, דומני אשכנזייה, ויצאה. חשתי שמארגן הערב, בשם יהודה, והספרנית, אינם שקטים, שאלו אם יש עוד סצינות כאלה, וביקשו שאולי לא נראה את כל הסרט בגלל אורכו, כביכול.

עוד אנחנו מדברים, והנה נכנס פנימה גבר דתי גבוה וקצת שמן, אשכנזי דומני, שאותו הזעיקה כנראה המשובסת, ואמר שאם ימשיכו להקרין כאן את הסרט, יעזוב חלק מהקהל את המקום. אמר זאת כמובן מבלי שהתייעץ עם מי מן הצופים בסרט.

מאחר שהייתי אורח, לא התנגדתי בשלב זה, וניסיתי לשמור עדיין על מצב רוחי הטוב. הווידאו כובה. הנאספים התיישבו במעגל, והחלה שיחה. שאלה ראשונה שנשאלתי, על ידי אישה ממוצא מזרחי, איני בטוח אם זו היתה הספרנית או לא – "האם לא מפריע לך שסילפו את הספר שלך בכך שהכניסו בו סצינות ארוטיות כאלה?"

הסברתי בסבלנות שהסצינות הארוטיות בספר הן הרבה יותר נועזות, אלא שקורא בהן אדם כשהוא עם עצמו, ובדמיונו, ולא צופה בהן בסרט, בחבורה.

בנקודה זו, ואני קצת מקצר שיחה שנמשכה כרבע שעה – החל "הרב" העבדקן, שקבע לעצמו מקום ישיבה כמעט מולי – לחקור אותי מדוע אני מכניס סצינות כאלה לספרים שלי ואם אי-אפשר לכתוב משהו נקי ולא "מסחרי". עושה לי בחילה לחזור על כל טיעוניו, ואולם הרוח הכללית היתה שהתרבות העברית החילונית, כל הספרות, וכמובן כל מה שאני כותב – זו לא יהדות אלא "השפעות מערביות".

"אני את הספר הזה," הצביע בבוז על עותק של "המחצבה", "אולי אקרא כאן, אבל לבית שלי לא אכניס כי יש לי ילדים שאני חייב לדאוג לחינוך שלהם."

כאשר מישהו מהקהל טען נגדו שזו צביעות שהוא מוכן לקרוא אבל לא מרשה לילדיו לקרוא – תפס עצמו ואמר שהוא חושב שאכן זה לא טוב, או מסוכן, או אסור – שספרים כאלה שלי יימצאו כאן בספרייה, היכן שילדים באים ויכולים לקרוא בהם.

באותה שעה חבר שלו, אשכנזי גמור, שמן וגדול כמוהו, בקצה מרוחק יותר, ענה לאחת המשתתפות, שניסתה לומר שיש הכותבים כך ויש אחרת, בציטוט מתקתק של פסוקים שמשמעותם שצריך ש"יהיה מחנך קדוש" או משהו בדומה לזה, ושהוא לא יכניס הביתה פסולת, פסולים, זבל, או משהו בדומה לזה, אלא רק ספרים קדושים.

אמרתי לו שהוא מעליב אותי בדברו ככה, אז אמר שלא התכוון אליי, למרות שזה היה בדיוק נושא דבריו.

שני "הרבנים" הללו, שניראו בעלי-גוף, אשר היושבים במקום חוששים מפניהם ואינם מתנגדים להם, מכל מיני סיבות – תפסו כבר באותם רגעים את כל זכות הדיבור כדי להטיף נגדי ונגד הספרות – באוזני קהלם, וטענו שיש רק ספרות ויהדות אחת, הדתית, הקדושה. הם התנהגו כבעלי-הבית של המקום, וכמעט לא הניחו לי לדבר.

ניסיתי, קודם לכן, להסביר כי הסופר, האמן, אינו יכול לצנזר עצמו בכתיבה, אפילו הוא אדם דתי, אלא רק המצפון האמנותי מנחה אותו, וכי אין קשר בין יותר או פחות ארוטיקה ביצירה – לבין ספרות טובה או גרועה. לא הבינו כלל על מה אני מדבר.

בשלב זה הרגשתי שסבלנותי פוקעת. שני הגברתנים הדתיים האלה, סמלים של טמטום, גסות, צדקנות-עצמית ונהנתנות – החליטו כנראה לנצל את הערב כדי להטיף לצאן מרעיתם, מן המושבים בסביבה. קמתי אפוא בטריקת ספר ואמרתי שהוזמנתי כאורח ואינני מוכן להמשיך לספוג עלבונות כאן ולשבת עם אנשים שאומרים לי בפירוש שאינם מוכנים להכניס את ספריי לביתם משום שהם פסולים בעיניהם, ואני חוזר לתל-אביב.

"מה אתה מתרגז? זה מעלה לך את לחץ-הדם?" חייך לעומתי החאריַית הדתי שישב לידי.

"כן," אמרתי לו. "זה מעלה לי את לחץ-הדם. מעולם לא קרה לי שיעליבו אותי כך בפגישה עם קוראים!" – הוצאתי את הקלטת מהווידאו, לקחתי את התיק שלי ויצאתי בפסיעות גדולות מבלי להסתכל אחורנית.

יהודה, האחראי, רץ אחרי וניסה בחוץ להניא אותי ולבקש שאחזור, אמרתי לו שלא בא בחשבון. אני לא מוכן לשבת עם אנשים שאין להם מה לעשות אלא להעליב אורח שבא אליהם. (במחשבה מאוחרת – חבל שלא אמרתי להם, טרם צאתי, שמידת הכנסת-האורחים שנהגו בי אנשי מירון שרצו להתאים את מידתי למידתם – קרובה יותר לאנשי סדום מאשר ליהדות).

הערתי את אבנר הנהג, יצאנו לדרך, ובתוך זמן לא רב היינו חזרה בתל-אביב, תוך שאני חולק עימו את חוויות הערב הזה. הוא הצטער מאוד שלא נישאר עימי בספרייה כדי לראות ולשמוע את מה שהתרחש שם.

ניראה לי שסיבת השערורייה הזו היתה הסרט. אילו באתי בלעדיו, והרי את ספריי איש מהם לא קרא – ייתכן שהערב היה עובר בדיבורים סתמיים פחות או יותר, כאשר הבורות הכמעט-מוחלטת תומכת בסובלנות שלמראית-עין. אך מרגע שהוצג משהו פומבי יותר – רבע שעה ראשונה מתוך סרט של כשעה וחצי – כבר כולם נהיו מומחים לתועבה שבספריי, ולא אתפלא אם ממחר שוב לא אהיה שם "סופר החודש" ויסלקו את ספריי מן המדפים.

חרא עליהם. גם כיום אנחנו הרוב. יבואו עוד מיליון עולים מרוסיה. ייטמעו בתרבות העברית הכללית, החילונית, אפילו אם יצביעו ליכוד.

עם זאת, טרם החלטתי כיצד להגיב. יש לי עוד שתי פגישות בלוויית הסרט, בגדרה ובעפולה, ואני רואה שהסרט פרובלמאטי לקהלים מסויימים, כגון דתיים, או בני-נוער, למרות שלא הוגבל כלל "למבוגרים בלבד", והוא ממש צמחוני לעומת מידת הסקס והאלימות שבחלק ניכר מהסרטים המיובאים. אבל, כמו שאומר אבנר הנהג: "שם זה קורה אצל גויים!"

נידמה לי שחבל על המרץ שלי, והעצבים, להסתובב עם סרט שלא אני עשיתי בקרב קהל שאינו יודע לקראת מה הוא בא. הרי לא אוכל להודיע שכל פגישה עימי סגורה בפני דתיים ונוער. ייתכן שאטלפן מחר לאביבה ממדור הספרות של "אמנות לעם" ואבקש ממנה לבטל את שתי ההופעות הבאות עם הסרט, ולא לקבל הזמנות נוספות.

התגובות הקשות שהסרט מעורר, מעלות בי מחשבה, שאולי רק בעוד שנים רבות הוא יזכה למלוא הערכתו. כעת הוא בעיקר מרגיז אנשים שונים ומסיבות שונות.

בערב ה-12.11.1990 הגעתי לספרייה האזורית שלכם כסופר-אורח מטעם אמנות לעם, יחד עם קלטת של הסרט "המחצבה" שנעשה השנה על פי ספרי והוצג בבתי-קולנוע ברחבי הארץ. הספרנית המקומית קישטה בטוב-טעם את המקום לכבודי ואף הציבה תערוכה של ספריי.

דקות לא רבות לאחר תחילת ההקרנה של הסרט יצאה גברת אחת מן האולם, ועד מהרה שב ובא במקומה גבר גדל-גוף וחובש כיפה, שהודיע שאם לא תופסק ההקרנה, יעזוב חלק מהקהל את המקום. אמר, מבלי ששאל לדעת איש מהקהל.

הסרט הופסק, והחל החלק השני של הפגישה – השיחה עימי. אחת המשתתפות שאלה אם זה לא מקומם אותי שסילפו בסרט את הרומאן שלי והכניסו בו קטעים ארוטיים. עניתי שברומאן יש יותר ארוטיקה מאשר בסרט, אלא שזאת חש כל קורא עם עצמו בשעת הקריאה, שלא כמו בסרט הפומבי.

מרגע זה ואילך נעשיתי מטרה להטפתם של הגבר חובש הכיפה, וגברתן דתי נוסף, שיחד השתלטו על הערב, העליבו אותי באומרם שלא יכניסו את ספריי לבתיהם ושבכלל אסור שספריי יימצאו בספרייה, כי הם ספרים פסולים. עוד אמרו שהספרות העברית, שאני חלק ממנה, איננה יהדות אלא "תרבות המערב", ועוד דברי הבל, כמיטב בורותם בספרות העברית ובתרבות היהודית בת-ימינו, שלא לומר – בתולדות ישראל בכלל; דברים ללא שמץ נימוס ותרבות אנושית, דברים שכוונו להעליב אותי ואת כתיבתי – כל זאת שעה שאני אורח שבא למקום במיוחד לפגישה עם קוראי ספריי.

קמתי ברוגז והודעתי שמעולם לא קרה לי שכך יעליבו אותי בפגישה עם קוראים, ולכן אני חוזר לתל-אביב. הגברתן הדתי הראשון, זה שישב לידי, חייך מול פני בהנאה ואמר: "מה אתה מתרגז? זה מעלה לך את לחץ-הדם?"

מאחר שאיש לא טרח להתנצל בפניי על האירוע המחפיר, ברצוני להודיעכם שאם לא אקבל התנצלות על הכנסת-האורחים שנהגו אנשי מרום הגליל שניסו, כדרכם של אנשי סדום החטאים, ולא כדרך יהודים – להתאים מידתי למידתם – אדאג לתת לכך פומבי בעיתונות, ואמליץ בפני חבריי הסופרים, שלא לדבר שכך אני עצמי אנהג – שלא לבוא יותר לפגישה עם אנשי מרום הגליל.

[כמובן שלא התנצלו ולא היתה שום תגובה למכתב. אב"ע]

בדרך הביתה מבית הספר, אימי רצה כמטחווי הקשת מפני אבן מחודדת מצופה בשלג הנורֵית לעברה במילה: ז'יד!

בְּעִקְבוֹת הַנִּסּוּי מַבִּיטָה לָאַנְטִישֶׁמִיוּת

בְּעֵינַיי הַתְּכוּלוֹת; נוֹלַדְתִּי בַּמָּקוֹם וּבַזְּמָן הַנָּכוֹן

לְהִנָּשֵׂא מֵאַהֲבָה, בַּמָּקוֹם וּבַזְּמָן הַנָּכוֹן

שֶׁהָפַךְ בַּעְלִי – הַמַּטִּיחַ כְּלַפַּי

מִיָמַי: "חֲבָל שֶׁלֹּא הָרְגוּ בָּכֶם יוֹתֵר

חֲבָל שֶׁלֹּא חִסְּלוּ אֶת כֻּלְּכֶם, הָאַשְׁכְּנָזִים."

וּכְשֶׁהִזְדַּקְּרוּ הָאָזְנַיִם הַחַפּוֹת וְנֶעֱכְרוּ הָעֵינַיִם הַזַּכּוֹת

יָכֹלְתִּי לְפֶתַע לְהַאֲזִין לִיְלָדִים בְּבָתֵי סֵפֶר, בָּהַפְסָקוֹת –

מְדַקְלְמִים אֶת הוֹרֵיהֶם וּמַטִיחִים זֶה בַּזֶּה

בְּדִיוּק אֶת אוֹתָן הַמִּלִּים הַנּוֹרָאוֹת עַל רֶקַע

הָהֵד "אַתֶּם לֹא מִשֶּׁלָּנוּ." וְיָכֹלְתִּי לָרוּץ בְּחֶבְרַת

הַקְּלָלָה: "רוּסִיָה זוֹנָה" הַמּוּטַחַת לְעֶבְרִי בְּמֶרְחַב הָעִיר

הַשּׁוֹפַעַת תַּרְבּוּיוֹת. וְלַמְרוֹת שֶׁנּוֹלַדְתִּי בָּאָרֶץ, וְהוֹרַי לֹא

עָלוּ מֵרוּסְיָה וּמֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי זוֹנָה, הִרְגַּשְׁתִּי זַעַם

וְאֵין אוֹנִים כְּאִלּוּ כֵּן, אֲנִי בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע עוֹלָה חֲדָשָׁה.

לֹא נִזְקַקְתִּי אֲנִי הַלְּבָנָה, לְנִיסּוּי מַדָּעִי

כְּדי לַחֲווֹת אַפְלָיָה, בְּעַצְמִי. וְהָעִיקָר, מַה אַתָּה

יָקִירִי? יְמָנִי אוֹ שְׂמָאלָנִי? בּוֹא וְנַעֲשֶׂה אַהֲבָה

כִּי אֵין אַהֲבָה, כִּי רָחוֹק מִיְמֵי הַבֵּינַיִם יֶשְׁנָם הַקְּצָווֹת

במלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

[מתוך רשימתו של שמעון קושניר על "סיפורים מאת יוסף לואידור", כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, שהתפרסמה ב"משא", "דבר", 20.8.1976]

שמעון קושניר: לאחר השורה הראשונה במבוא [של דב לנדאו], שנאמר בה כי לא ידוע לנו מתי נולד לואידור ומניין בא, מצטט לנדאו מעדותו הנפלאה של שמעון בן-צבי על היכרותו ועבודתו עם יוסף לואידור בעין-חי [לימים כפר מל"ל] בשנת תרע"ה [1915]. רשימה זו נתפרסמה בספר "העלייה השנייה" ובספר "בונה עיר", המוקדש לזכרו של שמעון בן-צבי, אך לנדאו מייחס עדות זו, משום-מה, לסופר ש. בן-ציון. לאחר שהוא מביא כ"צימוק" עוד פרט מזכרונותיו של בן-צבי, על מנהגו של לואידור לעזוב את עין-חי בשבתות ולבקר בפתח-תקווה, ועל השמועה שידידה היתה לו שם, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית", מקפיץ דב לנדאו את לואידור כמה שנים קדימה, וכותב: "ומשם (מפתח-תקווה? מעין-חי?) עבר ליפו וגר בבית המלון ליפשיץ, עסק בתרגומים ובהעתקת סיפורים בין היתר בשביל ברנר." באותו זמן, כידוע, כבר החל הגירוש של יהודי יפו תל-אביב, וברנר גלה יחד עם תלמידי הגימנסיה ["הרצליה"] לשומרון.

אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זכרוני ולפי זיכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים.

היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב1910-], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף בדירה שכורה במרכז המושבה.

י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.

לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט, ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותמהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.

לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:

"עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו עם איכר מפתח-תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.

"הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.

"לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'

"פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חיכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'

"העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכשרון הריצה."

בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה.

[בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו].

כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור". בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]

על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:

"בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.

"ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."

שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?

"זולת השנתיים האחרונות פעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."

לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות "דבר הפועלת":

"נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.

"לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'

"אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.

"זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."

אחי, מרדכי קושניר-שניר, כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):

"עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרשיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."

אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רשיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.

השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כפי שרוצצים גולגלות הנחשים."

כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.

אהוד: כשנה לאחר שיצאה לאור אסופת הסיפורים של יוסף לואידור פירסמתי את המסה "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור" ("מאזניים, יולי 1977), ובה התייחסתי בהרחבה לדמות יואש בן החמש-עשרה, הנער העברי האמיץ, בן המושבה פתח-תקווה והטבע הארצישראלי:

"מעוררת עניין הדמות הברנרית התאומה-ממש ליואש, והוא עמרם, נכדו של אריה לפידות בסיפור 'מכאן ומכאן' (1911), שנדפס שנה לפני הופעת 'יואש' (1912).

"אף שעמרם לא נולד בארץ-ישראל אלא נתגלגל באשמת אבותיו מחורפי דרום רוסיה לקיצי ארץ הערביאים, בלשונו של ברנר – הנה שני הנערים מאופיינים כמעט באותם משפטים, ואופיים ותכונותיהם ורקעם כה דומים עד שיש לעיתים הרגשה שנער אחד שימש אב-טיפוס לשני הסיפורים.

"שמעון קושניר מספר כי הכיר את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע (1910) ובתחילת שנת תרע"א, כשבא לואידור לפתח-תקווה. ברנר, שהתגורר אז בעין-גנים [מושב הפועלים ממזרח למושבה], קירב את לואידור ודאג לו. אלה היו חודשי חייו הראשונים של לואידור בארץ-ישראל [הוא עלה ארצה מלודז'], ובתקופה זו כתב ברנר את 'מכאן ומכאן' ולואידור – את 'יואש'. עין-גנים משמשת רקע לסיפורו של ברנר, וכניראה גם לתיאור ילדותו ונעוריו של יואש.

"מי היה הנער שהשפיע על שני הסופרים? ברנר הקדיש את 'מכאן ומכאן' [בחורף 1911] לזכרם של הניך פסילוב ורבקה צ'יז'יק. הניך פסילוב נפטר בנעוריו בקדחת במקוה-ישראל, ושמעון קושניר אומר כי לדעתו עוצבה דמות הנער עמרם על פי נעורי אחיו של הניך, ברל פסילוב, אשר משפחתו התגוררה אז בעין-גנים, כיום פתח-תקווה.

"עמרם מתואר כילד רזה ואמיץ. חופשי בתנועותיו כ'ערבי במידבר', 'ערבי קטן', מתכתש עם רועים ערבים, 'מסתפק באכילת מעט ירקות ונכון לטפל כל היום במלמד-הבקר, בבקר, ובכל המחובר לקרקע.' עמרם אינו דומה לסבו, אריה לפידות, שהשתעשע ברעיונות על אהבת-ערבים (ואשר עוצב בסיפורו של ברנר על-פי דמותו של א.ד. גורדון), ובוודאי אינו דומה לאביו הגיבן, שנפצע על אם הדרך ליפו בידי ערבים, ומת.

"כל אותה היתקלות ופגיעה מתוארות כהמשך להווייה היהודית הגלותית, העלובה, בארץ-ישראל. ברנר ראה בעמרם סמל לצבאיות ולגבורה של הדור החדש הגדל בארץ-ישראל (וההיסטוריה נתגלגלה כך שתת-אלוף [לימים אלוף] נתן שרוני, שהיה עד לפני זמן מה קצין תותחנים ראשי, ועתה ממלא תפקיד בכיר במטכ"ל, הוא בנו של אותו ברל פסילוב, ולדודו הקדיש ברנר את 'מכאן ומכאן')."

עמרם מתואר אצל ברנר כערבי קטן, ודווקא במובן של חיוב. הוא שחרחר, אמיץ, ונמרץ מאוד. הוא אינו משלים עם העובדה שאין גואלים את דם אביו. הוא רועה את עדרו בלילות, מתכתש עם ערביי הסביבה. הוא, בקיצור, ג'דע, כפי שהערבים מכנים אדם אמיץ. וברנר כותב ב'מכאן ומכאן' שאם לא באה כל החיבת ציון, כל הציונות – אלא כדי שתצמיח נער כעמרם – דיינו.

דב (ברל) פסילוב, אחיו של הניך, היה יליד עין-גנים ואיש פתח-תקווה כל שנותיו. היכרתי אותו בנעוריי כאשר נהגתי להביא מדי סתיו להרבעה את העז שלנו אל התיש שלו. אני זוכר אותו גם בבגרותו ממש כדמותו של הנער עמרם – איש נמוך-קומה, רזה מאוד, כהה עור, חרוץ, מתנועע במרץ בלתי-נדלה, ועיניו אכן שחורות. אבי בנימין סיפר לי בשעתו שברל פסילוב היה אחד האנשים האמיצים ביותר במושבה. אדם ללא פחד, למילוי כל שליחות מסוכנת.

אין ספק שברנר הכיר את הנער ברל פסילוב והושפע מדמותו בעיצוב גיבורו עמרם. ובאשר להניך, הוא היה ידיד-נפש לאסתר בנעוריה. צילום מלא-חן שלו שמור בארכיון תמונותיה. ביומנה מיום כ"ד בטבת תרע"ג (1913) מצוי הקטע הבא:

"ושמורים ניירות בארגזי, מעטפות מלאות מכתבים, מעטפות – ורודיות כחולות לבנות, וסרטים דקים עוטפים אותן וקושרים היטב – הן יכולות עוד לפרוח להן, הנשמות השמורות שם, לא, איתי תישארנה, איתי, ילדי דמיוני החביבים, כשהלב יהיה כבר רך ורוחות הסתיו כבר תתגנבנה אז יש עוד בארגזי אוצר, אוצר של רגשות, של קווי אור כתובים על נייר באותיות וכתב-יד שונים, כתבי הנך המת [הניך פסילוב, אשר לזכרו ולזכר רבקה צ'יז'יק הקדיש ברנר בחורף 1911 את סיפורו "מכאן ומכאן" – אב"ע], אברהם [אברהם גרין – אב"ע] הגוסס בעדי, מרדכי [כניראה מרדכי קושניר – אב"ע] החבר היקר, מרים [מרים ברנשטיין כהן – אב"ע] הירדנית ... ומשה כרמי עם כוכב קטן ראשון מאיר על ראשו – ומכתב עם הרבה נקודות ועוד מכתבים בודדים כנקודות אור רחוקות ואובדות באפלה – – – ומונחים הם בארגז, אחד על גבי השני, ולחש סתרין עולה מן הארגז, הנשמות משוחחות – – – "

כארבעים שנה לאחר מותו של הניך שולחת אסתר מדירתה בתל-אביב מכתב למרדכי קושניר-שניר:

"היום מצאתי במיקרה, תוך חוברת ישנה, כתבי-יד של חברנו מלפנים – הניך פסילוב. יעקב רבינוביץ ז"ל שאלני פעם – בשמך, על כתבי-יד של פסילוב – ידעתי שמשהו מעין זה צריך להיות אצלי אך חשבתי שהלך לאיבוד... והנה היום מצאתי חבילה קטנה – אגב עליי לאמר לך שהדברים מחוסרי כל ערך ספרותי, כתובים הם בצרפתית רצוצה ומלאים אותם הנכאים ו"הלאומיות" שהיו כה מודרניים בזמננו –

"אבל מה שנוגע להניך פסילוב עצמו זהו ודאי עניין אחר – איזה טהרה, איזה הפשטה, וכדי החלב אשר הוא מוביל העירה בלילות, ושריקתו-שירתו המלווה אותו, וכל האטמוספרה של כלות-נפש וחן נעורים האופפים אותו –

הנוער כיום ודאי אינו מחוסר אותו חן וכיסופים ונוסף לזה בן-מעש הוא – ובכל זאת נמשך הלב לתקופה ההיא ואולי משום היותה תקופה שלנו."

אסתר מבקשת ממרדכי (שעל אהבתו אליה בנעוריהם מסופר במכתביו אליה וביומנה) שיאשר לה את קבלת הצרור הרשום. המכתב המקורי, שתאריכו 22 בינואר 1950, נמצא במכון לבון, שבו מצוי ארכיון העבודה, שעליו היה מרדכי מופקד שנים רבות. בחותמת שעל המכתב נרשם: "ארכיון ומוזיאון העבודה / התקבל ממ. שניר."

לפי בירור שערכתי, צרור כתביו של הניך, ששלחה אסתר למרדכי בינואר 1950, אינו מצוי בארכיון העבודה. ניסיתי לברר את גורלם אצל רותי ינאי, בתו של מרדכי, שבפגישה עימי ב29.3.93- סיפרה לי שהארכיון של אביה נמצא בידיה. היא גרה בפתח-תקווה. ייתכן שיש אצלה גם מכתבים של אסתר למרדכי.

י. יערי-פולסקין מספר ב"חולמים ולוחמים" כי ביישנותו ובדידותו היתמותית של לואידור היו מוזרות ובלתי שכיחות, כמוהו עצמו. אופן חייו היה משונה וכך גם הילוכו. לרוב לא פסע על המדרכות כי אם באמצע הדרך – הילוך סוער תוך ניפנוף ידיו הארוכות באוויר, כאחד הנמלט מהשריפה או נאבק עם המון רודפים נעלמים.

"שקוע תמיד בחלומותיו, יש ובהיותו מתכוון להיכנס לבית, היה טועה לא אחת ונכנס אל בית שלפניו או אל בית שלאחריו. נכנס וישב על כיסא, ורק אחרי רגעים אחדים, כשעמד על טעותו, קם נכלם ועזב את הבית."

תמיד היה נידמה ללואידור כי צוחקים לו, כי מביטים אחריו או רודפים אותו, וזה היה גורם לו צער ועינויי-נפש מאין-כמותם. "לא אחת נעלם מן העיר [תל-אביב] לימים ולילות רצופים – ואין אחד, גם מהקרובים לו, יודע את מקום היעלמו. פעם אחת, במקרה כזה, יצאו אחדים מידידיו לבקש אותו על פני הדרכים ולא מצאוהו. לבסוף, אחרי עמל ויגיעה רבה, מצאוהו בדרך בין יפו לפתח-תקווה כשהוא שוכב במערה אפלה, על ידו כיכר לחם וצפחת מים, שוכב ומעיין בספר ישן.

"מיד אחרי הפרעות בירושלים [בשנת 1920], כשסרתי אליו לראות בשלומו, מיהר והוציא מתוך ארגז מאובק, שעמד מתחת למיטה, גליונות נייר והתחיל, בלי הקדמה מצידו, לקרוא לפניי פרקים מרומאן היסטורי מתקופת החשמונאים. הוא התייעץ איתי על הדפסת הפרקים הללו, כדי להקדיש אותם לגיבור ההגנה העצמית בימים ההם, כלשונו: – 'למעוטר עטרת-קוצים זאב ז'בוטינסקי'. אולם לא את הפרקים הללו ולא את הרומאן כולו הספיק לואידור להדפיס. כתב-היד ביחד עם שאר חפציו נתעכבו על-ידי בעל המלון [ליפשיץ בנווה-שלום] כמשכון בעד שתי הלירות שלואידור חב לו עבור לינה ואוכל.

"אחרי עוזבו את האכסניה, לא נודע לנו מקום היעלמו ושוב התחלנו לחפש אותו. הפעם בטוחים היינו כמעט, שימי הפרעות ודאי השפיעו עליו וכי לא נמצא אותו עוד בחיים. יותר משבוע ימים חיפשו אותו בעיר ובמושבות הסמוכות, וביום השמיני נודע לנו, במקרה, שלילה-לילה הוא בא ללון במרתף הבניין הגדול של 'הבונה', קרוב לפסי מסילת-הרכבת שבתל-אביב. ביום שוטט בשדות הרחק מן העיר. שם רשם רשימותיו, ובבוא הערב, התקרב בחשאי אל העיר ונכנס אל המרתף ללון.

"כך חי בדחקות ובחוסר-כל, ניזון רק מעונג היצירה, שלא הביאה לו כמעט כל הנאה חומרית, עד אשר ידידו, אח הנעלבים והנדכאים, י.ח. ברנר, שב ממגדל מגדוד-העבודה, והתיישב בשכונת הערבים מעבר יפו [בשלהי 1920, תחילת 1921]. הוא קרא מיד את לואידור אליו ותמך בו ככל אשר השיגה ידו."

קריאת הכיוון של האנטישמים היא "הכה ביהודים והצל את המולדת". הגירסה הישראלית לקריאה זו מופנית כלפי החרדים. אז מה אם עתידו של עם ישראל מותנה בגידול הדור הבא של ילדים (שרק החרדים עושים), ומה אם גידול משפחה מרובת ילדים על קצבה זעומה היא נטל לא פחות כבד משירות צבאי.

ההתגוללות בחרדים פופולארית (וגם פופוליסטית) במקומותינו ואמורה למשוך קולות בוחרים. אז מה אם גיוס החרדים לצה"ל איננו בר ביצוע (צה"ל אינו ערוך, ואיננו רוצה להיות ערוך לאורח חיים חרדי). ויש המגדילים לעשות דמגוגיה ומוסיפים הצעה לגיוס ערבים. הרי ברור לכול שאין מצב שניתן לגייס את הערבים אפילו לשירות אזרחי. נציגיהם בכנסת הודיעו שמבחינתם הסכמה לשירות לאומי היא מתן לגיטימציה ליישות הציונות, דבר שהם לעולם לא יעשו. ומי הפוליטיקאי שיעז להציע קיצוץ בהטבות שלהם? אדרבא הפוליטיקאים שלנו מתחרים ביניהם מי יציע יותר הטבות והקצבות לערבים.

בינינו, השירות האזרחי הוא מצג שווא בלבד ואין לו תרומה ממשית לחברה. (שהרי אין מקומות עבודה פנויים במשק, והעסקת משרתים רק תגדיל את האבטלה).

אי לכך, ברצוני להפנות את תשומת לב הציבור שכול הדיבורים על חוק גיוס שוויוני הם עורבא פרח ודמגוגיה למתחילים ומוטב להתנער מהם על הסף.

לפני כשנתיים פניתי לאשת ספרות ידועה, ושאלתיה אם כדאי לי, לדעתה – להגיש את הרומן פרי עטי, לתחרות ספרותית יוקרתית מסוימת.

"חבל על הזמן," השיבה הגברת הכבודה בתנועת-יד מבטלת. "דומני שהתוצאה ידועה מראש. השיפוט מוטה. יש שמועות."

אמרה ולא פירטה. לא עברו ימים רבים והסתבר, לתדהמתי, שמיודעתי דייקה. פרצה שערורייה גדולה, הפרס הגדול בוטל, ונותרה רק התמיהה, כיצד קורה דבר כזה במקומותינו.

טרם עיכלתי פרשה זו ובאה לאחרונה פרשה אחרת. המדובר בפרס ראש הממשלה, שצריך להינתן מידי שנה לארבעה עשר אנשי ספרות, כדי שיתפנו מעיסוקיהם ויוכלו לכתוב בשקט וברוגע.

לפני שבועות אחדים פנה הרצל חקק, יושב ראש אגודת הסופרים, במכתב מחאה מנומס אך תקיף למר אהרון ידלין, האחראי על חבר הנאמנים, הקובעים את השופטים שיְזכו בפרס מדי שנה את הסופרים. הרצל טען, בשמו ובשם כל חברי ועד אגודת הסופרים, שהפרס הפך לנחלת "בעלי המרפקים", או בלשון אחרת – המקורבים לצלחת. שהפרס ניתן להם לעיתים שלוש פעמים, שוב ושוב לאנשי שלומנו, בעוד שאחרים מצפים לו עד בוש שנים על גבי שנים, וכן שהוא ניתן במקרים רבים למבקרי ספרות, ולכאלה שאינם כותבים פרוזה או שירה. דהיינו, מה למבקרים אלה, עם כל חשיבותם, ולפרס שצריך להינתן לסופרים ומשוררים בלבד?!

למיטב ידיעתי טרם ניתנה תשובה מאהרון ידלין, אך הרגשתי היא שתינתן תשובה רופסת, משתמטת, וכי חבר הקבוץ הנכבד, שממלא תפקיד רם, לא ייקח אחריות כלל.

הנה לנו משורר בעל קשרים רבים, שכבר זכה בפרס שלוש פעמים. לא, אין הוא מסכן ורעב ללחם, רחמנא ליצלן. הוא משתכר כהלכה, הוא מנהל חוגים לספרות, ויש לו הכנסות קטנות אך בטוחות, מן הגורן ומן היקב. ועוד ידו נטויה. אם יאפשרו לו, הוא ייטול את הפרס בפעם הרביעית.

והנה סופר מבוגר שכבר זכה בפרס שלוש פעמים. אני האחרון שאזלזל ביבול הספרותי שלו. אך מדוע הוא כבר שלוש פעמים, בעוד שרבים וטובים לא זכו בו אפילו פעם אחת?

וכאמור, נשגב מבינתי: מה למבקרי ספרות ודוקטורים ופרופסורים לספרות – ולכתיבה יוצרת? ייתכן מאוד שהם פוריים בביקורת ויצירתם חשובה מאוד. אז שתקים להם שרת התרבות והחינוך קרן עבור מבקרי ספרות וחוקרי ספרות בלבד. ובא לציון גואל. מה להם ולכתיבת רומן רחב יריעה? או קובץ שירים? או קובץ סיפורים קצרים?

סחה לי משוררת ותיקה: "כן, כבר איבדתי תקווה. מזה שנים ארוכות שאני מציגה מועמדותי, אבל מי שם לב אליי? מי בכלל פתח לקריאה את ספרי השירה שלי?"

כך גם אמר לי משורר ותיק אחר, שאני מעריך את שיריו: "זה חמש שנים או שש שנים שאני מציג את מועמדותי ושוב ושוב אני נדחה מפני מבקרי ספרות צעירים או מבוגרים יותר, שספק אם כתבו בחייהם צרור שירים אחד, או שנים שלושה סיפורים קצרים בעלי ערך."

מסתבר אפוא כי הפרוטקציה חוגגת גם בעולם הספרות – והדוגמאות לעיל יוכיחו. אז לסיום, אנא סייעו לי ולחבריי חסרי האונים. אנא, אימרו לנו היכן רוכשים ויטמין פי לאנשי ספר?

אהוד: למיטב ידיעתי תקנון פרס ראש הממשלה להתפנוּת ליצירה ע"ש לוי אשכול ז"ל אינו מאפשר לסופר או למשורר עברי לזכות בו יותר משלוש פעמים במרוצת חייו, וגם זאת בהפרשי זמן של שבע שנים מזכייה לזכייה.

פרופ' יפה ברלוביץ – "מי את דורה בקר"? בעקבות יומן 1933-7 "ציפור פצועה"

אילת אלגור גורפינקל – על אימהּ שושנה שרירא, סופרת עיתונאית, מתכתבת עם בעלה בבריגדה "והיו הנעליים מאושרות"

דנה אבידר – בתה של הסופרת ימימה טשרנוביץ אבידר

מרדכי נאור – המאבק נגד הדרת נשים בראשית תקופת הישוב

על החלק המוסיקלי: חבורת הזמר "האירוסים" בניצוחו של עוזי אסנר

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

אהוד בן עזר: לסייד קשוע שלום רב. אתה סופר מוכשר מאוד ותסריטאי מוצלח, אבל לעיתים כבר נמאס קצת מכך שאתה מנגן בכל כתיבתך רק על מיתר אחד, מעמד ה"פליטוּת" של היותך ערבי בתוך רוב יהודי. קראתי את הפיליטון האחרון שלך ב"מוסף הארץ" מיום שישי, 18.5, ורציתי לבקש ממך שתפסיק כבר להתבכיין על ה"פליטוּת" שלך (אתה חי בדירתך כאן בישראל, שמעולם לא גורשת ממנה) – ולהתבכיין על גן העדן של סבתא שלך בכפר שעדיין קיים, בישראל, ועל ה"נכבה" – שהרסה לכם הכול.

אם בני עמך היו מנצחים ב-1948, אני, אנחנו – לא היינו זוכים אפילו להיות "פליטים" על אדמתנו כי היינו נשחטים כולנו על ידי בני משפחתך האצילה והמצטיירת אצלך בצורה אידילית כל כך.

אתה רק מתבכיין על כך שאינך מסוגל לספר להם על ה"נכבה". אבל הרי ה"נכבה" היא כישלון משפחתך לשחוט את משפחתי! – קשה לך להבין זאת? ובכן אולי תמצא עיתון פרו-פלסטיני דומה ל"הארץ" באחת המדינות השכנות, ותמצא שם גם ספרות עברית פרו-פלסטינית שנושאת אותך על כפיים כאחד ממייצגיה המכובדים והתקשורתיים ביותר, ותעבור לשם, ותנסה להמשיך ולהתפרנס שם מהפליטוּת על אדמתך שלך ומהיותך ערבי בין יהודים, נעבעך! –

אני, סופר נידח ומתוסכל, כותב לך זאת כעפר לרגליך, כי אתה שם בפסגה המתגמלת והמתוקשרת, ואני, נין ונכד למייסדי פתח-תקווה – כלל לא נחשב לסופר עברי ואין מזמינים אותי למקומות שבהם אתה מככב ומייבב – וזאת למרות שפירסמתי כבר יותר מארבעים ספרים לעומת המותחן העברי הרזה, האחד, המאולץ – שכתבת, מותחן שצריך הרבה רצון טוב כדי לסיים את קריאתו, כי מה לעשות, אתה לא ממש סופר עברי. קרא בהזדמנות את ברנר, למשל, והשתדל לעשות זאת עוד בטרם תקבל את פרס ברנר, כי לך יש סיכויים הרבה יותר טובים לזכות בו בשנים הקרובות מאשר לסופרים עבריים אחרים.

וזאת אני כותב לך כצופה בטלוויזיה הישראלית, שהסידרה האהובה עליו ביותר בשנים האחרונות היא "עבודה ערבית" שלך, ואני רואה בה ביטוי של תקווה לתרבות משותפת עברית-ערבית הנרקמת כאן, חרף כל הקשיים והתהומות.

* אבניאל לטר: לרשימה של עוז אלמוג, שיהיה לכם יום טוב, כל כך נכון, כל כך צודק. אני ממש מזדהה ושם ידי על כל מילה.

* חשבנו שאובמה השכיל במשהו מאז השטויות שאמר ועשה בשנות כהונתו הראשונות, כאשר במו ידיו עזר לזריקתו של מובאראב לכלבים ולהתפוררותה של מצרים הפרו-אמריקאית, אך לא! – עכשיו הנשיא האמריקאי הסכל מאמין בריכוך היחסים עם טהראן, אך ללא הפסקת תוכנית הגרעין שלה. וככה הפרסים ימשיכו לרמות אותו ולעצור אותו מלתת אור ירוק לישראל ולצבאו-שלו לתקוף את מתקני הגרעין שלהם באיראן.

* החוברת החדשה של "כיוונים חדשים", יוני 2012, בעריכת אלי אייל וליפשה בן ש"ך, מחזיקה, מלבד מאמרה החשוב מאין כמוהו של זיוה שמיר, שאותו הבאנו כאן ברשותם בשלמותו – גם מאמרים חשובים נוספים, מהם נזכיר כאן את ראיונו של אלי אייל עם הרב סולובייצ'יק משנת 1965. את "ייסורי האופציה הגרעינית של ישראל מאת שלמה אהרונסון. לא אין לו קשר למשפחת אהרנסון הזיכרונית. הוא נכדו של מי שהיה הרב האשכנזי הראשון של תל אביב, הרב שלמה הכהן אהרונסון. שלמה הנכד למד איתי שנתיים בכיתה ההומאנית-ספרותית ב"תיכון חדש" בתל אביב אצל טוני הלה ויעקב בהט, כיתה שעל תלמידיה המבריקים נימנו אנוש בר-שלום, רן שחורי, רמי זיו-אב, יעל מלינובסקי, מרית ליפשיץ, יצחק קליין, ביבה סילונה (לימים אשתו של ישראל זמיר מבית אלפא), אקי פרידמן ואשתו הראשונה דליה, רפי לרמן, אירי (גבריאל) מנור, יעקב וכסלר, גבריאלה יששכרי, ועוד. בספר אוטוביוגראפי שכתב שלמה (ולא שלח לי) הוא אפילו מזכיר את נטיותיי הרומנטיות באותן שנים.

ועוד בחוברת המעניינת, בין השאר: "'מורה נבוכים' לנבוכי זמננו" מאת אליעזר שבייד ו"האומנם כלכלת השוק הכשילה את הציונות" מאת דניאל דורון, שהוא נינו של זרח ברנט (שהיה ממייסדי פתח-תקווה יחד עם סבי יהודה ראב בן עזר), ושעימו, עם דניאל – יש לי ויכוח רב שנים, כי הוא סבור שאם לא היו מפריעים ליוזמה הפרטית היא היתה בונה את הארץ ללא כל העיוותים של המוסדות והנדיבים למיניהם.

* החוג לשנאת ישראל באוניברסיטת תל-אביב-שיח'-מוניס הזמין משלחת רמת-דרג של שחורים ולבנים מדרום-אפריקה ליום עיון בנושא האפרטהייד, וכיצד הצליחה דרום-אפריקה לבנות מדינה חדשה ללא אפלייה גזעית, ללא עוני, ללא חשש חמור לביטחון אישי, ממש גן עדן עלי אדמות – לעומת מדינת ישראל המטונפת שבאוניבסיטאותיה ובאוטובוסיה אין דריסת רגל לערבי, ושהיא גרועה כיום ממה שהיתה דרום-אפריקה גם בימיה החשוכים ביותר, ימים שכמובן לא ישובו עוד כי חלק מהדרום-אפריקאים יירצחו עד אז או יברחו לקנדה, לאוסטרליה ולניו-זילנד, ותריסר יהודים יימלטו לישראל.

* מלי טויב (אהרנסון) לאהוד בן עזר: תודה על פרסום ההזמנה ליום העיון לזכרו של אהרון אהרנסון. האולם היה "מפוצץ" בקהל ואני משערת שחלק רב יש לפרסום בעיתונך. אני מקווה שתיווצר מסורת של כיבוד זכרו של אהרון אהרנסון ז"ל במסגרת ימי עיון ביום השנה להיעלמותו. למרות שעברו 93 שנה יש עדיין חידושים לגביו ולגבי גילוי אם החיטה. אפרים הלוי ציטט מספר עב כרס שנכתב על השנים 1909-1949 – לאחר שנחשפו כל המקורות הבריטיים המקוריים. בהרצאתו הוא חזר על דברים שפירסם לפני שנה בעיתון "הארץ" (בעיקר על תרומתה של מחתרת ניל"י למודיעין הבריטי), וחבל שבמסגרת זו לא היתה לו הזדמנות לענות על השאלה המסקרנת, מהי גירסת הבריטים לגבי נסיבות נפילתו של המטוס לתעלת לה-מנש? מרתקת היתה הרצאתו של חוקר צעיר, פלג, לגבי פיתוח זני חיטה חדשים לאור תגליתו של אהרון אהרנסון לגבי "אם החיטה". אחת הבעיות העולמיות היא הזנת אוכלוסיית העולם הצומחת וגדלה כל הזמן. אהרון אהרנסון כתב לגבי חיטת הבר שזיהה, שהיא יכולה להשביח את גידול החיטה בעולם ולפתור בעיות רבות. ואכן כיום בישראל ובקליפורניה נערכים מחקרים רבים, הודות לידע שמתפתח כל הזמן בגנטיקה, ויישום מעשי בידע זה – מכליאים, משביחים ומגיעים לזני חיטה פוריים יותר, עמידים למחלות ולמזיקים, ואולי אפשר לקוות שתיפתר בעתיד בעיית הרעב בעיקר בארצות המתפתחות. לא תמיד אהרון אהרנסון ומשנתו זכו להוקרה. היו תקופות שכתבו שהוא לא מדען, שהוא שקרן, ועוד. לכן ההוקרה שתגליתו מעוררת כיום בין חוקרים מדעיים מעודדת מאוד.

* חזיון האימים: על חורבותיהם של מדינת ישראל ושל צה"ל יתנהל הקרב האחרון בין החיילים החרדיים לבין הקצינים חובשי הכיפות הסרוגות.

* בתגובה לרשימה של עוז אלמוג "שיהיה לכם יום טוב" גיליון 743: מוצ"ש לפנות ערב. התמונות בטלוויזיה מרצדות עם קווי אורך ורוחב משונים. אין מצב לצפייה. מטלפנת ל-HOT תמיכה טכנית. עונה ג'ומנה. קשובה, עניינית, מקצוענית. אני שוטחת את בעייתי. ג'ומנה בודקת יחד איתי כמה אפשרויות ואם זו לא תקלה אזורית. מבקשת ממני להמתין על הקו. חוזרת תוך זמן קצר ואומרת לתדהמתי ולהפתעתי הרבה: "בין 21.00 ל-22.00 יגיע אליך טכנאי. ללא עלות כל שהיא." (להזכירך מוצ"ש!) – ואכן הגיע טכנאי. איש מבוגר, מנומס. מיומן. ואחרי בדיקה החליף את הממיר. והטלוויזיה חזרה לפעול.

* אלוני זמרה: "אהוד היקר, מידי שבוע אני נפעם מהמעיין הבלתי נדלה של הכתבים והכתבים (פעם בשווא ופעם בקמץ), בעיתונך האינטרנטי."

* שר ההגנה של אוסטריה, נורברט דראבוס [אנשלוס שיקלגרובר], תקף באופן חסר תקדים את שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן ואמר כי חברותו בממשלת ישראל היא בלתי נסבלת [אנשלוס שיקלגרובר]. בראיון שצפוי להתפרסם היום (ראשון) בעיתון האוסטרי "די פרס" מותח שר ההגנה [אנשלוס שיקלגרובר] ביקורת חריפה על מדיניותה של ישראל, בדגש על האיום האיראני והבנייה בהתנחלויות [אנשלוס שיקלגרובר].

"איראן עדיין אינה מסוגלת לבנות פצצה, ואיומיה של ישראל מיותרים", אמר דראבוס [אנשלוס שיקלגרובר], המשמש גם כשר הספורט של אוסטריה. לדבריו, "התקפה על מתקני הגרעין של איראן תצית אש בלתי ניתנת לשליטה באזור ותייצר סולידאריות וסימפטיה לאיראן בעולם הערבי ובכלל." [אנשלוס שיקלגרובר].

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

איבון והדי אור שלחו לנו את הקישור המרתק הזה: "מה עישנו חיילינו בתש"ח? מסע בעקבות סימון אַרְצְט" מאת רמי נוידרפר. מומלץ!

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,367 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל