גיליון שבועות מורחב מס' 746

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, ו' בסיון תשע"ב, 27 במאי 2012

עם הצרופות: 1. ספר השירים המלא של חיימקה שפינוזה, מתנת מוצאי חג השבועות לנמענים. 2. מגלגולי הגמל המעופף של אל על.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַשִּיקְסֶה הַהִיא מִמּוֹאָב... // יפה ברלוביץ: מגילת ערפה, המגילה שאין קוראים בליל שבועות. [ציטוט]. // איליה בר-זאב: האם מיליארד סינים טועים? // מרדכי קידר: הם פוחדים. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: שלום לכם ילדים יקרים. // אורי הייטנר: 1. דילמת המסע לפולין. 2. סקירת עיתוני סופשבוע ושבועות 25-27.4.12. // משה כהן: הנדון: בואו רֵעים. // יוסי אחימאיר: בחלוף חמישים שנה. // מגלגולי הגמל המעופף מיריד המזרח אל ראשיתה של "אל על".  אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1990, הגמל המעופף של אריה אל-חנני. [פרסום חוזר]. //  ברוך תירוש: גמל גמלי, חבר אתה לי, בזיפזיפ! [פרסום חוזר]. // ד"ר גיא בכור: מי פועל לשנות את המאזן הדמוגרפי בישראל? [ציטוט]. // פרופ' קרסו מזהיר: רוב המסתננים שעובדים במסעדות, חולים! [ציטוט] // עוז אלמוג: מהגרי העבודה בישראל – בין ימין לשמאל. // משה אביר: נקמתו של הנויניק. // תקוה וינשטוק: המנעולנית. // מיכה לימור: על חצי הכוס. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. יוסף-חיים ברנר, "עצבים", בהעתקת אהוד בן עזר, חלק ראשון. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַשִּיקְסֶה הַהִיא מִמּוֹאָב...

רַק אֶתְמוֹל, כַּיָּדוּעַ, חָגַגְנוּ אֶת חַג שָבוּעוֹת וְחָזַרְנוּ לִקְרֹא בָּהּ

בַּמְּגִלָּה הַקְּסוּמָה שֶלִּצְלִיל מִלּוֹתֶיהָ תָמִיד מֵחָדָש נֵעוֹרִים

כָּל סִתְרֵי לֵב אִשָּה נָכְרִיּהָ שֶעוֹד טֶרֶם יָרַדְנוּ סוֹפְסוֹף לְחִקְרוֹ בָּהּ

וְנִיחוֹחַ הַפֶּלֶא-נוֹבֵלָה הַהִיא בְּבֵית לֶחֶם בִּקְצִיר שְׂעוֹרִים.

וְכָל-כָּךְ רֵלֵוַנְטִי הוּא מָה שֶנִּכְתַּב שָם מִזְּמַן, וְכָל-כָּךְ אַקְטוּאָלִי,

וְכָל-כָּךְ חִיּוּנִי לְיָמֵינוּ הָאֵלֶּה טְרוּפֵי הָעַכְשָיו וְהַכָּאן

שֶכָּל פֵיס-בּוּק וּמֵיל חַדְשוֹתִי הַהוֹלְמִים עַל רָאשֵינוּ בִּזְבֶּנְג וִירְטוּאָלִי

מַחְוִירִים נוֹאָשוֹת מוּל עָצְמַת תְּקֵפוּתוֹ שֶל לִקְחוֹ הַתָּמִיד מְעֻדְכָּן.

כִּי כַּיּוֹם, שֶאֲנַחְנוּ כָּל-כָּךְ מֻשְמָצִים בְּעוֹלָם שֶאֵינֶנּוּ סוֹלֵחַ

אֶת קוּמוֹ לִתְחִיָּה שֶל עוֹף-חוֹל יְהוּדִי מִכִּבְשַן הַפִּתְרוֹן הַסּוֹפִי

וּמֵאֵפֶר יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם שְנוֹת דָּם שֶל זָדוֹן סַכִּינִי וּפוֹלֵחַ

בְּמוֹקְדֵי אִינְקְוִיזִיצְיָה, אֵימַת מַסְּעֵי-צְלָב וּפוֹגְרוֹמִים טוֹבְחִים וְשׂוֹרְפִים, –

וְכַיּוֹם, שֶאֲחוּז הַטְּמִיעָה בַּתְּפוּצוֹת מִתְגַּבֵּר בִּמְהִירוּת אֶפִּידֵמִית

וִיהוּדִים מִטּוּלוּז וְעַד צַנְעָה עוֹדָם נִרְצָחִים עַל לְאוֹם וְעַל דָּת

וְשִׂנְאַת יִשְׂרָאֵל בְּכָל קַמְפּוּס בְּחוּ"ל כְּבָר נֶחְשֶבֶת אָפְנָה אָקָדֵמִית

וְהַנֵּיאוֹ-נָאצִיזְם צוֹבֵר בִּבְחִירוֹת דֵּמוֹקְרָטִיּוֹת קוֹל וּמַנְדָּט, –

כֵּן, כַּיּוֹם, שֶאֲפִלּוּ אֶצְלֵנוּ פּוֹשָׂה שִׂנְאָתָם הָעַצְמִית שֶל כָּל אֵלֶּה

שֶאֵינָם מַבְדִּילִים בֵּין בִּקֹרֶת עֻבְדּוֹת הַכִּבּוּש לְגִנּוּי לֹא נִכְלָם

שֶל זְכוּתֵנוּ לִחְיוֹת כָּאן כְּעַם רִבּוֹנִי כְּכָל יֶתֶר עַמָּיו שֶל הַחֶלֶד

(תּוֹפָעָה פָּתוֹלוֹגִית שֶאֵין דֻּגְמָתָהּ בְּעַמִּים אֲחֵרִים בָּעוֹלָם), –

כַּמָּה אֹמֶץ וְיֹפִי צָנוּעַ עוֹלִים מִדְּמוּתָהּ הַקְּסוּמָה, הָאַרְכָאִית

שֶל הַשִּיקְסֶה הַהִיא מִמּוֹאָב שֶפָּסְעָה בְּעִקְבוֹת חֲמוֹתָהּ נָעֳמִי

וְדָבְקָה בָּהּ כְּבַת בְּאִמָּהּ וְאֶל אֶרֶץ זָרָה לָהּ בְּאֹמֶן הָלְכָה הִיא

וְגָמְרָה וְאָמְרָה: "אֱלֹהַיִךְ הוּא גַם אֱלֹהַי

וְעַמֵּךְ הוּא עַמִּי."

זֶה אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִנְּחִישוּת לֵב אַבְרָם שֶקִּיֵּם אֶת הַ"לֵךְ לְךָ" יַחַד

עִם אוֹתָהּ תְּעוּדַת-הַבִּטּוּחַ שֶל גְּמוּל וְשָׂכָר בָּם יִזְכֶּה בְּלִי לַחְדֹּל

מִבּוֹרְאוֹ הַקּוֹרְאוֹ לַעֲקֹר מִבֵּית אָב וּמוֹלֶדֶת וְאֶרֶץ בְּלִי פַּחַד

וּכְאוֹת שֶל רִצּוּי וּפִצּוּי לֵעָשׂוֹת שָם בִּרְבוֹת הַיָּמִים גּוֹי גָּדוֹל.

כִּי לְרוּת לֹא הֻבְטַח שוּם דָּבָר, הִיא בִּצְּעָה אֶת הָאַקְט הַפָּחוֹת פּוֹפּוּלָרִי

בְּעוֹלָם הַמָּלֵא בִּמְזִמּוֹת עֲמָלֵק וּמוֹאָב וְאֵיבַת דּוֹמֵיהֶם

הָאוֹרְבִים זֶה שָנִים בְּקִנְאָה וְשִׂנְאָה וְיִצְרֵי צִמְאוֹן-רֶצַח בַּרְבָּרִי

לְעַמָּהּ שֶל חוֹתֶנֶת קְשִישָה וּתְשוּשָה שֶפָּנֶיהָ, בְּכָל קִמְטֵיהֶם

כְּמוֹ הִוּוּ סְטֶנוֹגְרָמָה שֶל שְכוֹל, אַלְמְנוּת וְדַלּוּת עַד כִּי כָּל יוֹדְעוֹתֶיהָ

נִדְהֲמוּ וְהָמוּ וַתֹּאמַרְנָה: "הֲזֹאת נָעֳמִי?" – אֲבָל רוּת צִפְצְפָה

עַל אֵינְסְפוֹר שִקּוּלֵי פּוֹפּוּלָרִיּוּת תּוֹךְ שֶשָּמְעָה רַק לְקוֹל רִגְשוֹתֶיהָ

וְאֶל כָּל סִכּוּנָיו שֶל עָתִיד לֹא-נוֹדָע צָעֲדָה יִשְרַת-לֵב וּזְקוּפָה.

וְלָכֵן, אַף עַל פִּי שֶשִּׂמְחַת שָבוּעוֹת שֶאֶתְמוֹל חָגַגְנוּהָ חָלְפָה לָהּ

הַמּוֹפֵת הַמֻפְלָא שֶל אִשָּה צְעִירָה זוֹ עוֹדֶנּוּ נוֹצֵץ כְּרָבִיד

עַל צַוְּארֵי הַהִיסְטוֹרְיָה שֶלָּנוּ שֶכְּמוֹ אוֹתָהּ רוּת הִתְקַדְּמָה תָמִיד הַלְאָה

חֵרֶף כָּל מַשְמִיצֵינוּ, מִחוּץ וּמִבַּיִת, כִּי כְּלוּם כָּאן עוֹד לֹא הֶאֱבִיד

אֶת הֶמְשֵךְ הַקִּיּוּם מוּל כָּל גְּנוּת וְאִיּוּם שֶל אֻמָּה שֶתָּמִיד שִנְּנָה לָהּ

כֵּיצַד בֹּעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעוֹבֵד אֶת יִשַי וְיִשַי אֶת דָּוִד...

* * *

יפה ברלוביץ

מגילת ערפה

המגילה שאין קוראים בליל שבועות

בכנס "סוד המכשפות" שהתקיים בבית אריאלה בתל אביב, הירבו לדון בדיוקן המכשפה בגלגוליה במסורתיים והמודרניים ובהשפעותיה לרע ולטוב על נפש הילד, אבל כשעלתה השאלה: ומה באשר למכשפה יהודייה, התמעטו התשובות. הזכירו את לילית, אשתו הראשונה של אדם, שהיא בחזקת שֵדָה יותר ממכשפה, או את ה"ינטע" וה"יאכנע" שהן התגלמות האישה המרשעת בסיפור היידי העממי. להלן מוצעת מכשפה נוספת המתקשרת מרצון או שלא מרצון לחג השבועות.

כידוע, בערב החג נוהגים לקרוא במגילת רות, שם חוזרים ונזכרים בערפה ורות המואביות, כלותיה של נעמי שלאחר מות בעליהן, מחלון וכליון, נילוו אל חמותן בשובה לביתה, לבית לחם. כבר מראשית הדרך מדברת נעמי על ליבן שלא ללכת אחריה, בתארה את הקשיים שנכונו להן כנשים נוכריות בחברה היהודית, ובעיקר את סיכוייהן האפסיים להינשא ולהקים משפחה. טיעוניה הרציונאליים משכנעים את ערפה והיא נפרדת מעימה בדמעות וחוזרת למואב. לא כן רות. זו דבקה בנעמי, הולכת אחריה באשר תלך, ובסופו של דבר מצליחה לא רק להינשא ולהקים משפחה, אלא מצאצאיה קמה משפחת המלוכה לעתיד לבוא – משפחת בית דויד.

עד כאן המקרא ומכאן ואילך המדרש. מסתבר שאם הסיפור המקראי נפרד מערפה בהבנה, הסיפור המדרשי לא משלים עם כך, ובמסכתות כמו סוטה וסנהדרין, פונה המדרש לשחזר את דמותה בדיוקן כה תפלצתי עד כי כל המכשפות בכתבי האחים גרים, שרל פֶרו וסיפורי הבבא יגא, מתגמדות לעומתה. כאן ננסה לשרטט את תופעתה של ערפה על פי המדרשים הללו (ועל פי עיבודם על ידי ח"נ ביאליק ב"מגילת ערפה" שלו); כן נבקש לברר למה טָפלו חז"ל את מה שטפלו דווקא על דמות נייטרלית וחסרת פניות כמו ערפה.

כל הקורא במדרשי ערפה למד לדעת שתופעתה של זו ניכרת במספר גילויים מזוויעים:

א. ערפה היא אישה מופקרת;

ב. היא יולדת יצורים אימתניים;

ג. היא שותפתו של השטן במגמה להזיק ולפגוע בעולם היהודי ולהשליט עליו את ממלכת הרשע. נפרט.

על התנהגותה המופקרת של ערפה אנו קוראים במסכת מ"ב, שם מספרים לנו כי עם שובה למואב – חזרה גם לעיסוקיה הקודמים, דהיינו, לזנות. מעיד על כך רבי יצחק בציינו: "כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה נתערבו בה ערוות גויים של מאה בני אדם." כלומר, ערפה על פי המדרש, היתה אישה מופקרת מיסודה אלא שכל עוד נמצאה בסביבה יהודית הגונה (אם כאשת מחלון ואם ככלתה של נעמי), איפקה את עצמה. אולם ברגע שהתנערה ממנה חזרה אל עצמה ואל חיי הפריצות שלה. פריצות זו באה לידי ביטוי מיידי, וכבר בלילה הראשון היא מספקת את תאוותם של מאה גברים.

למותר לציין כי מספר "מאה" בא להורות על פעילות מינית מבהילה, כאשר המדרש מוסיף כי תוצאותיה של פעילות זו הניבו גם יצורים מבהילים. כזכור, על פי מגילת רות, לערפה ולרות לא היה פרי בטן מבעליהן היהודים, והנה מפעילותה כאן ילדה ערפה את "ארבעת בני הרפה" הענקיים, שהבכור בהם הוא גוליית הפלישתי. דרך אגב, את הקשר בין חיי הזנונים שלה לבין אימהותה לענקים האלה, מייחסים רב ושמואל לעצם שמה, בתמרנם על הצלילים "הרפה" /"ערפה": "רב ושמואל – חד אמר: 'הרפה' שמה. ולמה נקרא שמה גם 'ערפה'? שהכול עורפין אותה מאחריה. וחד אמר: 'ערפה' שמה, ולמה נקרא שמה גם 'הרפה', שהכול דשין אותה כ'הריפות' (חיטים כתושות)".

כיצד ומדוע הגיעה ערפה ממואב לפלשת, וכיצד ומדוע הפכה לאימם של ילידי הרפה (הרפה – הם נפילים או רפאים שנפלו מן השמיים ונירפו). על גלגולים אלה בחייה של ערפה – אין חז"ל מסבירים. לא כן ביאליק ב"מגילת ערפה" שלו, אותה ניתן למצוא בקובץ סיפוריו "ויהי היום" (1936). 

וכיצד מסביר ביאליק? ובכן, עם כל נאמנותו למדרש, הוא פונה ליישב נתונים תמוהים אלה כשהוא מספר אותם מחדש כעלילה עקבית ומניחה את הדעת: "ויהיה היום ויעבור פלישתי על שדה מואב... ויסר הענק אל בית ערפה וילן שם לילה. ותרא כוחו ואת גובהו... ותיצמד לו, ותלך אחרי מאהבה... אל גַת עירו, כאשר ילך הכלב אחר אדוניו."

 על פי גרסה זו מעניק ביאליק לבניה של ערפה דמות אב (ולא מאה אבות), ומסביר את סיבת עקירתה ממואב לפלשת. עם זאת, אין הוא ממתן את דימויה הנלוז. להפך. גם אצל ביאליק ממשיכה ערפה "לחיות בחטא", ללא מיסוד קשריה עם אבי-בניה כשהוא מדמה מערכת יחסים זו ליחסי כלב/אדון. דימוי הכלב כאן אינו מקרי, ומתקשר עם התרסתו של גוליית כלפי דויד הנער-הרועה היוצא להילחם בו: "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?" (שמואל א, י"ז). ביאליק מגלגל מטאפורה זו מהבן אל האֵם: ערפה, כמו בנה, היא בבחינת כלב – הן בהזדנבה אחר מאהבה, והן בשוטטה "כל הימים על אֵם הדרך ובראש נתיבות כאחת הנבלות".

כאמור, ערפה היא לא רק אם למפלצות ענקים – ערפה היא גם שליחתו של השטן. קשר זה מתגלה במסכת סנהדרין צ"ה, כאשר השטן נשלח להעניש את דויד המלך. העונש מתבצע ביום ציד אחד, שבו מוצא עצמו דויד דוהר בעקבות צבי ואינו מצליח לפגוע בו. דויד ממשיך לרדוף אחריו וזה בורח לארץ פלשת. כאן מופיעים ערפה ובניה: יִישְבּי הבן תופס את דויד, ולפני שהוא מוציאו להורג, הוא נהנה להתעלל בו, ואילו ערפה היושבת ואורגת – זורקת את הפלך על ראשו של אבישי בן צרוייה – שר צבאו של דויד - החש להצילו.

כצפוי, ערפה ויישבּי לא מצליחים במזימתם. עם זאת, מגלה כאן המדרש כי ערפה אינה רק אישה אכזרית היודעת לרצוח בדם קר, אלא מכשפה שיש לה שיג ושיח עם כוחות דֵמוניים. כוחות אלה מתייצגים בדמותו של צבי, שאינו אלא השטן, והוא המושך את דויד לפלשת דווקא, ובוחר בערפה ובבניה (מכל אויביו הרבים של דויד), לבצע את תוכניתו. שולמית שחר העוסקת במכשפות בדיוניה על האישה בימי הביניים (המעמד הרביעי, האישה בחברת ימי הביניים, 1990), מציינת כי הכנסייה רדפה את המכשפות, לא כל כך בשל כישופיהן, כמו בשל שיתוף פעולתן עם השטן.

השטן כידוע אינו נזקק למכשפות, ואם הוא משתמש בשירותיהן הרי זה רק כדי לקנטר את האלוהים ולהוכיח בפניו כי האדם, יציר כפיו ונזר בריאתו, עומד גם לרשות השטן. גם במדרש כאן אין השטן נזקק לערפה וליישבּי כדי להכשיל את דויד, אבל ערפה המכשפה, כמו על פי הסכם בלתי נמנע בין שניהם, מגייסת עצמה כדי להקל עליו את המלאכה.

תכונה נוספת הקושרת את ערפה עם הדגם המוכר של המכשפה היא העורמה. ערפה מחטיאה את הפגיעה באבישי, אבל מיד מיתתמת ומתנצלת שהפלך נשמט מידיה במקרה, ועוד מבקשת שיואיל להחזיר לה אותו. על פי הסיפור העממי, עורמה ושקר הם מביטוייה המובהקים של המכשפה (הזקנה מבית הממתקים המפתה ילדים; אימה של שלגיה המתחפשת למוכרת תפוחים), אלא ששקרים אלה הם הפח שהיא טומנת לעצמה, וגילויָים מביא עליה את המפלה הניצחת. כך גם כאן: אבישי, שכפסע היה בינו לבין המוות, אינו מקבל את ההתנצלויות של הזקנה הערמומית, זורק את הפלך לעברה ומוחצָהּ. דרך אגב, לא פעם מופיע הפלך ככלי קטלני במעשייה, כמו ב"יפהפיה הנמה" (באמצעותו מרדימה המכשפה את הנסיכה) או ב"שלוש הטוות" (שם הפלך מעוות את איבריהן). למותר לציין כי ערפה, כמו כל מכשפה, היא זקנה ומכוערת. אמנם אין לה עיניים אדומות כמו למכשפה המצוייה, אבל לפי ביאליק היא "בלה מזוקן" בעוד רות בת גילה "דשנה ורעננה".

במה חטאה ערפה כדי להתייצג בדמות שלילית כל כך? הלא את המקרא מאכלסות חוטאות ממש, כמו אשת פוטיפר, דלילה, איזבל, ולמרות זאת לא טרחו חז"ל להשחית את דמותן עוד יותר. להלן הצעתי לשלושה ממניעיהם של חז"ל, שבהם נתמקד בקיצור:

א. המניע הלאומי. שלא כמו הנשים שצויינו לעיל, נתפסת ערפה בעיני חז"ל כאישה שחטאיה לא נשארו בגדר הבין-אישי, אלא התעצמו לתחום הלאומי-הרוחני. הלא לערפה, כמו לרות, ניתנה הזכות הייחודית להתנער מחברה אלילית נחשלת ואלימה כמו החברה המואבית, ולהצטרף למסגרת חיים יהודיים ערכיים ומוסריים. אבל ערפה, שלא כמו רות, לא ידעה להעריך הזדמנות זו, ולמרות שטעמה טעמם של חיים איכותיים בעשר שנות נישואיה למחלון, הוציאה עצמה מכלל ישראל והיפנתה להם עורף (הסבר נוסף לשמה – ערפה).

לפיכך פרידתה מנעמי אינה מתקבלת בעיני חז"ל כהיסוס של אישה מפני הלא ידוע, אלא כבגידה רעיונית עקרונית, שאין עליה סליחה. בגידה זו מתירה את דמיונו של מחבר המדרש לקשור את ערפה לכל גילוי מכוער ומושחת שממשמע את האלילות הדחוייה, לרבות אימהותה ל"פריצי אדם" כמו גוליית ויישבי, שכל מגמתם היתה לקעקע את הישות הישראלית ועיקריה הרוחניים.

ב. המניע הפסיכולוגיסטי. ערפה מצטיירת בעיני חז"ל כמכשפה, לא רק מפני שהיפנתה עורף לעם היהודי, אלא כיוון שנקטה צעד עצמאי כאישה. ואכן, ככל שאנו מתוודעים אל מדרשים אלה, אנו נוכחים לדעת כי דיונה של ערפה נבנה למעשה על דרך של אופוזיציה לדיוקנה של רות. כלומר, אם רות ה"דבוּקה" היא המימוש האידיאלי של האישה על פי הקודיפיקציה הערכית של הגבר היהודי, ערפה ה"נשוּקה" היא ניגודה הגמור. שהרי, ערפה, שלא כמו רות, מממשת בפרידתה מנעמי שאפתנות אחרת, האומרת שהיא אינה דבוקה או תלותית, ואינה מחפשת תמיכה (שתקבל או לא תקבל – בבית לחם), אלא יש לה החלטות והעדפות משלה. על כך, כאמור, היא נותנת את הדין: ובעוד רות נישאת אל-על כמודל מרכזי בתרבות היהודית (ובין היתר כגיבורת חג השבועות), מוקעת ערפה לשולי התודעה היהודית. דרך אגב, אם נעיין בספר פטיש המכשפות מהמאה ה-15 (המובא אצל שחר לעיל), נקרא, כי התכונות שציינו את המכשפה בימי הביניים היו, בין היתר, שאפתנות ומיניות (תכונות שגם חוקרות מגדר כמו סוזן גילברט וסוזן גובר מייחסות לאישה-המפלצת – מודל שהן מוצאות בספרות האנגלית של המאה ה-19).

לפי חוקרות אלה (בספרן "המטורפת בעליית הגג: האישה-הסופרת והדמיון הספרותי במאה ה-19", 1979), האישה-המפלצת היא אילוסטרציה לתיזה, שהאישה נוצרה לייצג את הרגשות האמביוולנטים של הגבר, בכל הנוגע ליכולתו לשלוט בקיומו הפיזי (בלידתו ובמותו), ובהיות האישה 'אחרת' לגבר, הוא מטיל עליה את אשמת ארעיותם של החיים ואת החרדה מפני ארעיות גופו (וראו פרויד ואחרים). חרדתו הבלתי מודעת של הגבר מהאישה, בהחזיקה בצירי קיומו (לידה מוות), מוצאת את ניסוחה גם בדבריה של שחר אודות השאלה: מדוע ייחסו כשפים לנשים, בעוד שבפועל גם גברים עסקו בכך. כותבת שם שחר: "הסבירו האשמתן של נשים בכשפים על רקע אי האמון והטינה שרוחש הגבר לאישה... קיים אצל הגבר פחד מפני האישה בתחום המיני... הוא מעביר לה את זרעו... ומעניק לה את האנרגיה הוויטאלית שלו. והיא יכולה לסרס אותו," ו"נוסף על כך פחד מכוחה של האישה לתת חיים. מי שמסוגל לתת חיים מסוגל גם לקחתם".

יוצא אפוא, שלא בכדי קושר הגבר את הכישוף והמפלצתיות למיניותה של האישה, כיוון שמיניותה – היא-היא הביטוי לעדיפותה עליו, לעצמאותה ולשאפתנותה. ואם בערפה עסקינן, הרי גם היא מופיעה אצלנו בסימנים "נשיים" אלה (אף כי המדרשים אודותיה נתחברו מאות שנים לפני "פטיש המכשפות"); ללמדנו, שדיוקן המכשפה בפסיכולוגיזציה של הגבר, אינה תופעה בת תרבות מסויימת, אלא ארכיטיפ גברי קולקטיבי, שמעבר לזמן ולמקום.

ג. המניע הפואטי. עתליה ברנר בספרה "אהבת רות" (1988), מראה כי דרך הצגת הגיבור בטקסט המקראי, מופיעה על הרוב במסגרת של צמדים: כך לגבי הגברים (אברהם/לוט, יעקב/עשו), וכך לגבי הנשים (דבורה/יעל, חנה/פנינה). כלומר, הסופר המקראי הוא בעל תפיסה פואטית כזאת הבוחרת להציג את הדמויות במערך דואלי של שניים – אִם על דרך של השלמה ואם על דרך של ניגוד. 

במסגרת מערך זה מצביעה עתליה ברנר על תופעה צמדית נוספת, ועניינה צמד אימהות, או ליתר דיוק, אימהות לאנשי-שֵם-לעתיד שמינוחו הוא "אֵם הגיבור". צמד זה מתאבחן תמיד בקונפליקט, היוצר תחרות בין השתיים: תחרות על אהדת הבעל (המועדפת היא עקרה, והדחוייה ולדנית), ובהמשך – על מיקום הצאצאים (כלומר, גם כשהעקרה זוכה בבנים, היא ממשיכה להיאבק על מרכזיוּת הבנים בקרב המשפחה, כשהמאבק נמשך גם בדורות הבאים (כמו בן שרה/בן הגר או בני רחל/בני לאה).

והנה אנו מעיינים במגילת רות, ומצפים גם כאן לתחרות בין אימהות, באשר רות היא דיוקן מובהק של "אֵם הגיבור", ומשושלתה המפוארת עתיד לצאת דויד המלך; אבל כידוע לרות אין מתחרָה, ופואטיקה חריגה זו מעוררת תמיהה. במאמרי "לוקחות גורלן בידיהן" (מעריב, שבועות 1994), טענתי כי מגילת רות הוא טקסט שניכרות בו טביעות אצבעותיה של פואטיקה נשית. עתה נראה לי, כי בדיקה זו במדרשי ערפה רק מחזקת טענה זו. כלומר, הכתיבה הנשית שהעמידה במגילת רות את "אֵם הגיבור" ללא תחרות, הטרידה את חז"ל. הם, שגדלו והתחנכו על יחסי אימהות קוטביות, חשו שמגילת רות, עם כל שלמותה ואיכותה, יש בה כדי לערער על אושיות תפיסתם הספרותית והקונבנציה המסורתית שהם אמונים עליה.

לפיכך, מדעת או שלא מדעת, פנו להשלים את התבנית החסרה בשיכתוב דמותה של אֵם מתחרה, כאשר ערפה היא המועמדת הטבעית לכך. מכאן מצטיירת ערפה כאנטי תיזה לרות, וכגודל  טהרתה, יופיה והישגיה של רות, כך שחיחותה, כיעורה ונכליה של ערפה; מכאן נבנית ערפה גם כאֵם גוליית, כיוון שזה, בגבורתו, היווה באותן שנים (סוף תקופת השופטים) את הכוח המאיים ביותר על קיומה המדיני של ישראל; ומכאן, גם שיחזור התחרות בין האימהות, וממילא בין הצאצאים (גוליית/דויד, יישבי/דויד), המתפתח למאבק מסלים בין שבטים ולאומים.

יוצא אפוא שהפרידה בין ערפה לרות על גבול מואב/יהודה, הופכת במדרשי ערפה מפרידה תמימה בין צמד גיסות (המדרש טוען כי הן גם אחיות, בנותיו של עגלון מלך מואב), להתמודדות אכזרית בין צמד נשים (עקרות לשעבר), כשכל אחת נאבקת על המיקום המרכזי הגיאופוליטי של שושלתה באיזור. מאבק גורלי זה, המתקבל כמלחמת הטובים ברעים, האנושיים במפלצות, עושה את סיפור רות לסיפור-צמדים נכון יותר בעיני חז"ל, במצאו את תיקונו הפואטי על פי הקונבנציה של הטקסט היהודי הגברי.

מאמר זה התפרסם לראשונה: "מעריב", ספרות וספרים, גיליון חג, שבועות, ד' סיון תשנ"ה, 2.6.1996, תחת הכותרת: "ערפה היתה אישה מופקרת, אמרו חז"ל".  

* * *

איליה בר-זאב

האם מיליארד סינים טועים?

אֲנִי יוֹדֵעַ –

בַּיָּמִים הַקְּרוֹבִים

תִפְשְׁטִי לָבָן.

גַּעְגוּעַיִךְ לַשָּׁחוֹר מוֹבִילִים אוֹתָךְ אֶל

עֶבְרֵי פִי-פַחַד.

אֲנִי קוֹרֵא –

מִילְיַארְדּ סִינִים וְיוֹתֵר

טוֹעֲנִים כִּי מוּצְרֵי הֶחָלָב מְשַׁבְּשִׁים אֶת

מַעֲרֶכֶת כְּלֵי-הָעִכּוּל,

סוֹתְמִים אֶת הַגּוּף בְּלֵחָה, אֶנֶרְגְּיָה

פּוֹטֶנְצְיָאלִית מֻחְלֶשֶׁת.

שְׁבָרִים –

מַחֲלוֹת צְפִיפוּת הָעֶצֶם

מִתְעַצְּמוֹת,

שֶׁבֶר לֵב וָעָנָן, רֵאָה אֲבוּדָה.

עוּגַת גְּבִינַת הַפֵּרוּרִים מַחֲנִיפָה

לְגוּפֵךְ הַנָּסוֹג,

אֲבָל מִילְיַארְדּ סִינִים לֹא טוֹעִים.

טָעוּן קִרְקוּרֵי בֶּטֶן אֲנִי תּוֹעֶה בַּדְּרָכִים,

מְשׁוֹטֵט.

* * *

מרדכי קידר

הם פוחדים

המפרץ הפרסי סובל מחוסר איזון גיאו-פוליטי חמור: על חופו המזרחי שוכנת מדינה אחת גדולה, איראן, הפועלת על פי אג'נדה מסודרת ועקבית, שתכליתה להגיע להגמוניה אזורית, ואילו על חופו המערבי שוכנות לא פחות מ-12 מדינות ערביות: כווית, סעודיה, בחריין, קטר, עומאן ושבע מדינות איחוד האמירויות: אבו דאבי, דוביי, פוג'יירה, רא'ס אלח'ימה, שארקה, עג'מאן ואם קיווין. לכל מדינה יש משפחת הנהגה, בעיות פנימיות משלה בעלות אופי שונה, ומכאן שהאג'נדה של כל אחת – שונה. עיראק תחת שלטון סדאם היתה משקל נגד לאיראן, ומדינות המפרץ חסו בצילה. הן גם שילמו לה דמי חסות במימון חלק מן המאמץ המלחמתי של עיראק בשנות המלחמה נגד איראן (1980-1988). מאז שנוסדו, מטרתן העליונה של מדינות המפרץ היתה לשרוד מול שני הענקים הללו – העיראקי והאיראני. לאחרונה, הענק האיראני השתלט על זה העיראקי.

מדינות חצי האי הערבי ניסו במהלך השנים ליצור מנגנון שיאחד את האג'נדה, בעיקר הביטחונית, שלהן, ולכן, על רקע המלחמה בין איראן ועיראק, יצרו במאי 1981 את "מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ". ההישג העיקרי של מועצה זו היא הקמת כוח צבאי בשם "מגן חצי האי", שתפקידו להגן על המדינות החברות בו מפני פגיעה מבחוץ. אלא שהכוח לא הצליח להציל את כווית ב-1990 מפלישה עיראקית. הפעולה המוצלחת הבולטת ביותר של כוח זה היתה במארס 2011, עת הוטל הכוח לתוך הקלחת הפנימית באי בחריין, במטרה לייצב את שלטון המיעוט הערבי-סוני על הרוב הפרסי-שיעי שמרד בו בהשפעת "האביב הערבי" ובעידודה של איראן.

מאז שחוסל שלטון סדאם חוסיין בשנת 2003, ומאז שהצליחה איראן בשנה האחרונה להכניס את עיראק אל אזור ההשפעה שלה, חשות מדינות המפרץ כי המכבש האיראני הולך ומתקרב אליהן, ומאיים על חייהם של השייח'ים, הנסיכים והמלכים של מדינות אלה. תחושתן היא כי גוברת תלותן בארה"ב במאמץ לשמור על עצמאותן ועל יכולת התמרון המדיני והכלכלי שלהן. אך המערב נראה כיום עייף ומותש לאחר כישלונותיו בעיראק ובאפגניסטן, ומנהיגותו – ובעיקר זו שבבית הלבן שלקראת הבחירות – חסרת עמוד שדרה ונעדרת כל יכולת להרתיע ולעצור את הדהירה האיראנית לעבר הגמוניה אזורית שתכלול את חצי האי הערבי. הנהגת מדינות אלה משוכנעת כי אם תפלוש איראן לכווית ותכבוש אותה, כפי שעשה סדאם באוגוסט 1990, העולם שוב לא ישלח את צבאותיו כדי להצילה, אלא יקריב את כווית  על המזבח האיראני בתקווה שהאייתוללות יסתפקו בה. הוא הדין לגבי כל מדינה אחרת.

סעודיה – היעד העיקרי של איראן

הפילוג המובנה במדינות חצי האי הערבי מוגבר לאחרונה בשל הבעיות הפנימיות של תימן: הקרע בין הצפון והדרום מעורר את השאיפה בקרב שבטי דרום-תימן לחדש את עצמאותם שאבדה לפני 22 שנה. המלחמה הבלתי מסתיימת בין ממשלת צנעא וחבל החוות'ים בצפון ופעולות אלקאעידה (ובפרט הפיגוע בתחילת השבוע שהפיל כמאה חללים בקרב חיילי הצבא) נגד השלטון המרכזי מחלישות את החזית הפנימית של מדינה זו ומאיימות על שלמות.

כתוצאה מכך, חוסר האיזון הגיאו-פוליטי במפרץ רק החמיר, שכן איראן היא מלוכדת, בעלת יעד ברור, כוח רב עם נכונות להשתמש בו ויכולת מוכחת לבצע את כל מה שברצונה, ללא התחשבות בקהילה הבינלאומית, ומצד שני 13 מדינות, כולל תימן, בעלות אינטרסים שונים, המתחרות זו בזו, הן בעלות בעיות פנימיות לא פשוטות ובחלק מהן יש מיעוטים שיעיים גדולים המהווים "סוס טרויאני" איראני-שיעי בתוך מדינות ערביות-סוניות.

למצב הבעייתי הזה מצטרפים גם אירועים נוספים: השתלטותה של איראן, עוד בימי השאה, על שלושה איים השייכים לאמירויות, ממשיכה להיות מוקד מתיחות; ביקור אחמדינג'אד באחד האיים הללו לפני כחודשיים כאות לריבונות האיראנית עליהם; תמרונים ימיים איראניים בחסימת מיצרי הורמוז; התבטאויות של איראן על הקשר ההיסטורי שבין איראן ובין בחריין בעלת הרוב הפרסי-שיעי ועל חובתה של בחריין לשוב לחיק האיראני; טענות איראניות כלפי סעודיה על יחסה למיעוט השיעי בסעודיה המתגורר באזור הנפט, והתנהגות מתגרה של איראנים העולים לרגל לחג' במכה המעוררת מתח עדתי עם הסונים.

כל הגורמים הללו יחדיו, ובפרט חוסר האמונה שהמערב וארה"ב יסייעו להם ביום מבחן, יצרו אצל מנהיגי מדינות-המפרץ פחד גדול מפני הענק האיראני המאיים להשתלט עליהם, וכיום הם חשים כי אין להם ברירה אלא לשנות את המשוואה הגיאו-פוליטית מולו. לשם כך הם חייבים ליצור בסיס משותף להתנהלותם המדינית והביטחונית, שכן הפילוג השורר בחצי האי הערבי מחליש אותם. את המהלך מובילה סעודיה, הרואה את עצמה – ובצדק רב – כמטרה העיקרית של האיראנים. הסעודים יודעים היטב כי היעד העיקרי של האיראנים בחצי האי הערבי הוא שתי הערים הקדושות לאיסלאם, מכה ומדינה. מאז שמשפחת אבן סעוד השתלטה על החיג'אז לפני 90 שנה, מתהדר המלך בכינוי "שומר המקומות הקדושים" כמקור ללגיטימציה איסלאמית לשלטונו. השתלטות שיעית על חצי האי תחזיר את הגלגל ההיסטורי לאמצע המאה השביעית, לימי הח'ליפות של עלי בן אַבִּי טאלבּ, הח'ליף הרביעי, שנגזלה על ידי הסונים, ושהשיעים עד היום חולמים על שיבת ההגמוניה האיסלאמית למשפחתו.

הפעילות הסעודית למען איחוד כלשהו בחצי האי יצאה לתקשורת בינואר 2012, בעת שהתכנסה פסגת חירום של מדינות המפרץ לדון באיום האיראני, בהתפתחויות "האביב הערבי" ובהשלכתן על יציבותן. בפסגה זו, שהתכנסה בריאד בירת סעודיה, קרא המלך הסעודי עבדאללה למתכנסים בזו הלשון (תוספותיי בסוגריים, מ"ק): "אנו מתכנסים בצילם של אתגרים הדורשים מאיתנו להתעורר, ובזמן הכופה עלינו לאחד את השורות והמילים." המלך הזהיר את שומעיו מאיומים על ביטחונן של מדינות המפרץ ויציבותן, ולמרות שלא ציין את מקור האיומים, לא היה ספק למי התכוון. הוא קרא למנהיגים, שכניו, "להתעלות (מעל הסכסוכים) אל רמת האחריות הנדרשת מהם, וכיוון שהמתכנסים הם חלק מהאומה (האיסלאמית) חובה עליהם לסייע לאחים (הסורים) כדי להצילם משפיכות הדמים (של המשטר הסורי הנתמך בידי האיראנים).

המלך עבדאללה הוסיף: "ההיסטוריה והניסיון שצברנו לימדונו לא להסתפק בתיאור מצבנו ולומר דיינו, שכן מי שיעשה כך ימצא את עצמו בסוף השיירה וילך לאיבוד. וכיוון שזה לא מקובל על איש מאיתנו, אני מבקש מכם לעבור משלב שיתוף הפעולה אל שלב של איחוד לישות אחת, שתסלק את הרע ותביא את הטוב." אין ביטוי חריף יותר מזה בלשון הדיפלומטית הערבית כדי לרמוז לאיראן. העובדה ששמה המפורש של איראן לא נשמע, אינה מורידה מעוצמת הדברים. יש להניח כי מאחורי הקלעים נשמעו ביטויים אף יותר חריפים.

האשמים: מנהיגי בריטניה והיישות הציונית

פחדן של מדינות המפרץ גבר בעקבות ביקורו המתגרה של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, באפריל השנה, באי אבו מוסא, אחד משלושת האיים שלטענת איחוד-האמירויות שייך לו ושאיראן כבשה ב-1971 – עוד בימי השאה. אי זה נמצא בתוך מיצרי הורמוז, מול חופי אבו דאבי, והבסיס הצבאי שהקימה עליו איראן יכול לשמש כוחות איראנים שינסו לחסום את המיצרים. הביקור עורר גל תגובות מילוליות קשות באמירויות, ואיראן ענתה בגל התבטאויות נגד מדינות המפרץ, שיצר מתח והשרה אווירה עכורה מאוד בין שני חלקי המפרץ. כאן ראוי להזכיר כי הערבים מכנים את המפרץ "המפרץ הערבי", בעוד שהאיראנים מקפידים לכנותו "המפרץ הפרסי", ובכל פעם שמנהיג ערבי אומר "המפרץ הערבי", האיראנים מתרגזים, ומזמינים את שגרירו לנזיפה.

חסין שייח' אלאיסלאם, היועץ לעניינים בינלאומיים של ראש "מג'לס אלשורא", הפרלמנט האיראני, אמר כי "הכרזותיהם של ראשי האמירויות בעניין האיים במפרץ הפרסי הן חלק ממזימה ישנה שמאחוריה עומדים מנהיגי בריטניה (ששלטה על המפרץ במהלך שנות ה-60' של המאה הקודמת) והיישות הציונית." האשמתן של מדינות המפרץ בציונות נועדה לסתום את פיות מתנגדיה של איראן (יש לציין  שגם היטלר בזמנו נהג להאשים את מתנגדיו בשיתוף פעולה עם היהודים). האיים, לדברי שייח' אלאיסלאם, הם חלק בלתי נפרד מאדמת איראן, וביקור הנשיא באי הוא עניין טבעי. הוא גם האשים את סעודיה כי שכחה את שני האיים הסעודים, סנפיר וטיראן, הנמצאים בפתח מפרץ אילת, שישראל כבשה במלחמת ששת הימים, ועדיין שולטת בהם, לדבריו, היות שאנוור סאדאת לא דרש אותם בחזרה בשל שייכותם לסעודיה. לטענתו, הסעודים שותקים על מנת שלא להרגיז את חבריהם בתל-אביב, כמו שהם וחבריהם מהאמירויות שותקים על כיבוש יהודה ושומרון השייכים לפלסטינים, על כיבוש רמת הגולן השייכת לסורים, ועל ההשתלטות הישראלית על חוות שבעא השייכת ללבנונים.

הדובר האיראני האשים את "אבו מתעב" (כינוי החיבה של עבדאללה מלך סעודיה) על תמיכתו במורדים בסוריה, ועל כך שהשייח'ים שלו מוציאים פתוות (פסקי הלכה) המחייבים את המוסלמים לצאת לג'יהאד נגד השלטון הסורי במטרה להקים בסוריה משטר סלפי ווהאבי בסגנון הסעודי. ידוע לכל כי אויבו של העולם האיסלאמי הוא ישראל, אז מדוע התקשורת של המפרץ מתעסקת עם דברים כמו ביקור אחמדינג'אד באבו מוסא, כשעליה להתרכז בישראל? דברים אלה נגד התקשורת במפרץ מכוונים בעיקר נגד ערוץ אלג'זירה המשדר מקטר, ושהביא – לדעת המשטרים בסוריה ובאיראן ומנהיגות חיזבאללה בלבנון – לגל האלימות הערבי הנקרא "האביב הערבי" שנועד לשפר את מצבה של היישות הציונית באמצעות הפלת שליטי ערב.

הדובר האיראני סיים את דבריו באמירה כללית, כי איראן לא תיפול למלכודת הסכסוכים האזוריים עם הערבים, והיא שומרת את כל כוחה להתמודדות עם האוייב האמיתי – זה הציוני. המטרה מאחורי אמירה זו היא להרגיע את אמירויות המפרץ, כדי שאלו לא תרמנה קול צעקה כשאיראן תשתלט עליהן. אלא שמנהיגיהן מכירים את שיטות ההונאה האיראניות, ומודעים היטב לכך שדווקא הדיבור על היישות הציונית הוא ההוכחה שאיראן רואה את מדינות המפרץ כמטרה ראשונה לזרועות התמנון שלה.

צעד זדוני במפרץ

באמצע חודש מאי, נודע כי ראש "מרכז המזרח התיכון ללימודים אסטרטגיים וחוקיים" בג'דה, גנרל ד"ר אנוור עשקי, אמר כי ועידת הפסגה של מדינות המפרץ שעתידה להתכנס בריאד תחליט על "סוג מסויים של איחוד בין סעודיה ובחריין". אמירה כזו משמעותה שסעודיה מנהלת מו"מ חשאי עם בית המלוכה הבחרייני, במטרה להכריז על איחוד שנועד להדוף את הניסיונות האיראנים להשתלט על האי, ולהעניק לגיטימציה להתערבות הצבאית הסעודית נגד הרוב הפרסי-שיעי של אזרחי בחריין. איחוד יהפוך התערבות כזו ל"עניין פנימי", ולא יתיר למדינות אחרות לפעול. השמועות הללו החרידו רבים, הן בבחריין והן מחוצה לה. לאופוזיציה השיעית של בחריין איחוד כזה יהיה נשיקת מוות ועלול להרחיק את היום שבו איראן תשוב לשלוט על האי. אך גם המשפחות השולטות במדינות המפרץ האחרות אינן מעוניינות לוותר על עצמאותן ועל רכושן ולהפוך לאיבר בגוף הפוליטי הסעודי הזקן.

כל המשקיפים נזכרו באמירתו של המלך עבדאללה מדצמבר האחרון שצוטטה לעיל, והבינו כי סעודיה ובחריין אכן הסכימו להתאחד ליישות אחת. הם נזכרו כי בוועידת הפסגה הקודמת הוחלט להקים צוות חשיבה שיכלול שלושה נציגים מכל מדינה ויעסוק בדרך שבה מדינות המפרץ יכולות ליצור סוג של איחוד ביניהן. לוח הזמנים היה צפוף למדי: בפברואר אמורים היו להימסר שמות המשתתפים בצוות, ובמארס – חודש אחד בלבד לאחר מכן – אמור היה הצוות להגיש את המלצותיו.

כששמעו האיראנים על רעיון האיחוד בין סעודיה ובחריין, יצאו מגדרם מרוב זעם. סוכנות הידיעות הרשמית "פארס" כינתה את הרעיון "צעד זדוני סעודי-מפרצי שנועד להעניק לגיטימציה לכיבוש בחריין," ודובר איראני אמר בראיון לבי. בי. סי. כי "אם כבר בחריין מתאחדת עם מדינה אחרת, עליה לשוב ולהתאחד עם איראן, לא עם סעודיה."

ייתכן כי הכרזתו של עשקי נועדה לשמש "בלון ניסוי" שמטרתו לראות מה תהיינה התגובות, ובהתאם להן  להחליט על המשך ההתנהלות. אך ייתכן שההכרזה גם נועדה להכשיר את דעת הקהל במדינות המפרץ לשלב שבו מדינות אלו תקבלנה את ההגמוניה של "האח הגדול" הסעודי כדי שיצילן מפני "השכן הגדול" האיראני. ברבות ממדינות המפרץ יש מיעוטים שיעיים משמעותיים, שחלקם דוברי פרסית, וניסיונותיה של איראן לעורר מיעוטים אלה למרד בשלטונות הסוניים, דוגמת מה שמתרחש בבחריין, מוכרים להן היטב.

מנהיגיהן של מדינות המפרץ עוקבים בדאגה רבה אחר יחסי הכוחות המשתנים לרעתם ברמה הגלובלית, כאשר סין ורוסיה משתקות את המערב ומאפשרות לאיראן לקדם במהירות את תוכנית הגרעין הצבאית שלה. פחדם מתגבר כשיו"ר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית עלול לחזור השבוע מאיראן עם "הסכם" העלול להתברר כי אינו יותר מאשר גרסת 2012 של "הסכם מינכן", שהביא בשנת 1938 את נוויל צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה דאז, להכריז על "שלום בזמננו" ושהסתיים שנה לאחר מכן במרחץ הדמים שאירופה והעולם שקעו לתוכו.

מנהיגי המפרץ אינם מאמינים אפילו למילה אחת היוצאת מפי האיראנים, וחוששים כי המערב ייפול שוב לתוך מלכודת ההונאה שסעיד ג'לילי טמן לו בוועידת בגדד. התמימות המערבית, לדעתם, תביא בסופו של דבר לנפילת המפרץ לרגלי האיראנים, ולכן הם מנסים בימים אלה למצוא את הדרך לאיחוד עם סעודיה. בחריין היא החוליה החלשה בשרשרת המפרצית, ולכן האיחוד יתחיל בה, וככל שיעבור הזמן, והמערב יעמיק את נפילתו למלכודת האיראנית, ידחוף הפחד את מדינות המפרץ אל חיקה החם של המשפחה הסעודית.

מנהיגי אמירויות המפרץ מכירים את שיטות ההונאה האיראניות, ומודעים היטב לכך שדווקא הדיבור על היישות הציונית הוא ההוכחה שאיראן רואה את מדינות המפרץ כמטרה ראשונה לזרועות התמנון שלה.

מתוך מגזין "מראה", 199.

* * *

רות ירדני כץ

שלום לכם ילדים יקרים

שלום לכם ילדים יקרים היכן שאתם נמצאים. במזרח הרחוק, בדרום אמריקה, אמריקה, אירופה ואיפה שלא יהיה. אני רוצה לשתף אתכם קצת באיך אנחנו מרגישים ההורים שאתם עזבתם בגלל ...

אתם יודעים שהשקענו בכם כל מה שיכולנו. עשינו הכי טוב שתהייה לכם ילדות, נערות ובגרות מאושרת במסגרת היכולות שלנו. אנחנו ההורים רובנו התחלנו בלי כלום, אבל כשאתם הצטרפתם למשפחה חשבנו רק על דבר אחד, שלכם יהיה טוב. עבדנו כמו חמורים, לקחנו הלוואה פה והלוואה שם. עטפנו אתכם בהרבה אהבה וחום, השתדלנו שתקבלו חינוך טוב, העשרה בחוגים, לפתח תחביבים, לאפשר לכם לצאת ולבוא ולהתנסות בלגעת בחיים. 

לנו ההורים זה היה תענוג לגדל אתכם, לראות איך אתם צומחים, גדלים ומתחברים. 

סיימתם תיכון ושלב חדש עבר עליכם ועלינו. שירות צבאי. החלק הזה הוא ממש לא קל לנו ההורים, אבל הן עברו. והשלב הבא הוא שלב הכרחי. טיול עם תרמיל, ובטיול הארוך הזה אתם פוגשים בנות ובנים מכל העולם. רובכם חוזרים הביתה וממשיכים את מסלול החיים הרגיל, ללמוד, לעבוד ולהקים משפחה. אבל יש ביניכם שחוזרים  ולא שוכחים את הבחור או בחורה שפגשתם במסע הארוך. ותאמינו לי על מה אני מדברת. אני לא היחידה שעברה חוויה זו.

באמצעות פלאי הטכנולוגיה אתם בקשר יומיומי עם אהובכם או אהובתכם והגעגועים לא מרפים ואתם לא יכולים יותר. מחליטים לעזוב הכול, לאסוף את החסכונות שלכם, תרמיל, ולחזור למקום שבו פגשתם אותו או אותה. ללכת בעקבות האהבה.

הנה הסיפור האישי שלנו בן יקר. כמו כולם גם אתה נסעת, עברת ארצות וימים לגלות עולם, והתעכבת בצ'ילי בגלל בחורה. חזרת אלינו וסיפרת עליה, אבל לא לקחנו ברצינות מה שסיפרת. חשבנו, זה יעבור. אבל יום אחד נעמדת מולנו ואמרת שאתה עוזב, נוסע אליה, ונסעת.

אנחנו כאן ההורים, מודאגים מאוד. מי הבחורה? ומיליון שאלות נוספות, ואין יום וגם לא לילה מפני שאין לנו הרבה ילדים שאפשר לותר על אחד. 

ואז מגיע טלפון,  והשמחה מהעבר השני גדולה והשיחה מתנהלת כך:

"הורים,  מגיע לי מזל-טוב, אני מתחתן."

הלב מחסיר פעימה.

"באמת, אתה מתחתן?"

"כן הורים, היא מדהימה."

"ואתה מתכוון להתחתן שם ו...?"

"כן הורים, כל המשפחה שלה כאן, זו תהייה חתונה צנועה כי אין להם כסף... אתם באים?"

"מה עושה הבחורה?"

"היא מוכרת מזכרות לתיירים."

"באיזו שפה אתם מדברים?"

"אני לומד ספרדית, היא יודעת קצת אנגלית..."

"סליחה על השאלה, היא יהודייה?"

"הורים, מה קרה לכם? אנחנו חיים בכפר הגלובאלי, מה פתאום אתם שואלים אם היא יהודייה? לא, היא לא יהודייה. אבל אני אוהב אותה." 

דממה. 

"הורים, אתם איתי?"

"בטח בן, אנחנו איתך. ומה התוכניות שלך אחרי החתונה?"

"החלטנו שנבנה כאן בית. אתם לא שמחים? תבואו לבקר, ואנחנו נבוא לבקר, היא מקסימה."

"ומה אתה תעשה שם?"

"אל תדאגו, אמצא עבודה. מה אתם אומרים?"

"מי אנחנו שנוציא מילה? הרי אושרך הוא מעל לכל דבר, אנחנו לא נעמוד בדרכך, עוף גוזל, רק שיהיה לכם טוב."

אז התחנתם עם יפאנית, צי'לינאית, פרואנית, סינית, תאילנדית, אנגלייה או ספרדייה. חלק מכם מצליח פחות או יותר. זאת אומרת, מצאתם עבודה לא מי-יודע-מה, והפרנסה בקושי, ויש כבר ילד  שמתרוצץ, ואתם מתחננים שנבוא לבקר, ולהביא קצת כסף ואת טעם וריחות הארץ כמו חומוס מקומי, זעתר, פלאפל בשקיות שרק מוסיפים מים, עושים כדורים ומטגנים. אנחנו רצים לקנות מה שאתם מבקשים ועוד קצת. רוכשים כרטיס טיסה וטסים. לעיתים הטיסה ארוכה, מעייפת, שעולה הון, אבל האושר שלכם הוא הכי חשוב ילדים יקרים שלנו, אנחנו איתכם גם אם אנחנו פה, כואבים וחושבים בשקט בשקט: למה זה מגיע לנו.

* * *

אורי הייטנר

1. דילמת המסע לפולין

בשבוע שעבר השתתפתי במסע לפולין, שבו נטלו חלק 24 איש. רוב חברי הקבוצה הם הורים לילדים שכבר השתתפו במסעות לפולין. בננו, עמוס, עומד להשתתף במסע כזה בקרוב.

במהלך המסע, כתבתי יומן מסע מידי יום, שבו תיארתי את מהלכו וכתבתי את מחשבותיי לנוכח החוויה המטלטלת. העליתי את היומן לרשת, וניתן לקרוא אותו בבלוג שלי, או בהקשת "אורי הייטנר יומן מסע לפולין" בגוגל.

להלן, קטע מתוך היומן, שנכתב ביום השביעי והאחרון, בו עסקתי בסוגיית מסעות הנוער לפולין:

באוגוסט הקרוב, עמוס ישתתף במשלחת נוער לפולין, ולאורך כל השבוע חשבתי עליו; איך הוא יחווה אותן חוויות, מה הוא ילמד. עמוס זכה, ומוקי צור מלווה את הקבוצה בסיור.

קיים ויכוח ציבורי באשר למסעות הנוער לפולין. אני תמכתי בהם תמיד והמסע חיזק אותי בעמדתי.

תודעת השואה בקרב הנוער היום חזקה יותר מכפי שהיתה בקרב הדור שלי. יש לכך שתי סיבות. האחת, היא היפתחות רבים מן הניצולים לספר לדור השלישי את הסיפור שנצרו בלבם וחסכו מילדיהם; בין השאר בזכות מפעל עבודות השורשים של שנת הבר מצווה, שלא היו בימינו. הסיבה השנייה היא מסעות הנוער לפולין. דור הניצולים הולך וכלה ולכן חשיבות המסעות לפולין הולכת וגדלה.

משחר ילדותי אני מתעניין מאוד בשואה – קראתי ספרים רבים על השואה, למדתי קורסים על השואה בלימודיי האקדמיים לתואר הראשון והשני וכתבתי מחקרים בנושא. ואף על פי כן, דברים שרואים משם וחווים שם חזקים מכל ידע. אני איש של מילים, רגיל בחשיבה מופשטת ולכאורה, לשם מה אני זקוק לחוויה המוחשית הזאת? ועובדה, החוויה העצומה הזאת טִלטלה אותי טלטלה עזה. לא כל שכן, כאשר מדובר בבני נוער.

כמובן שתנאי להצלחת מסעות הנוער הוא הכנה משמעותית וראויה, ואני נוכח שההכנה שעמוס מקבל בהחלט טובה. היום, למשל, הוא וחבריו למשלחת מבקרים ב"יד ושם" וביקור זה הוא רק חלק קטן מן ההכנה.

לא אחת אני מתקומם כאשר אני שומע בני נוער החוזרים מן המסע לפולין באמירות כמו: "עכשיו התחברתי ליהדות שלי," "עכשיו הבנתי למה חשוב שנחיה בישראל," "המסע הפך אותי לציוני." ההתקוממות שלי היא על כך שבני נוער צריכים לנסוע לפולין, כדי לקבל מה שנחסך מהם לאורך השנים – תודעה יהודית וציונית. אושוויץ הוא המקום שבו נער ישראלי צריך להתחבר ליהדותו?! זהו כשל של מערכת החינוך. הבעייה אינה בנסיעות לפולין ולא בהכנה למסע, אלא בחסך בחינוך יהודי וציוני מן הגן ועד י"ב. זה הדבר שיש לשנותו. זאת הצידה לדרך שיש להעניק לילדינו, לאורך כל שנותיהם כתלמידי מערכת החינוך הישראלית.

חלק מן הביקורת על המסעות לפולין, היא נגד הפיכת השואה למוקד הזהות היהודית הישראלית של הנוער. מן הביקורת הזאת, למשל, צמח המסע בארץ ישראל, הנפוץ בשנים האחרונות במערכת החינוך. אני תומך במסעות בארץ ישראל ורואה בהם חשיבות רבה. אולם איני רואה בהם מסע חלופי אלא משלים. או להיפך, המסע לפולין צריך להיות המסע המשלים למסע בארץ-ישראל. המסע לפולין כשלעצמו הוא בעל חשיבות עצומה להנחלת מורשת השואה בקרב הנוער.

לצד הביקורת הלגיטימית על המסע – עיקר הביקורת היא פוליטית, בעלת מגמה פוליטית בעייתית ביותר, בלשון המעטה. ביקורת זו, מאשימה את המסע כמכשיר לאינדוקטרינציה לאומנית של הנוער; במקום לחנך את הנוער על הלקחים האוניברסליים מהשואה, מחנכים אותם לקורבניוּת וללאומנות ולהצדקת כל עוול ופשע שאנו עושים לפלשתינאים, בשם היותנו קורבנות בלה בלה בלה.

בעיניי, ההתנגדות הזאת היא פוליטיקה צינית ובזויה, על גבול הכחשת השואה. מה טוענים המבקרים? הַצניעו את השואה, כיוון שחשיפת בני הנוער לשואה טוענת אותם בערכים לאומיים, ואלה סותרים את המגמה הפוליטית "הנכונה", כלומר את המגמה הפוליטית שלנו.

הדיבור על קורבניוּת הוא הציניות בהתגלמותה. מה פירוש קורבניות? זאת המצאה? השואה היא המצאה? האם ניתן להסתיר אותה, את משמעותה, את מהותה, רק כיוון שהלקחים ממנה אינם תקינים פוליטית בעבור אנשים מסוימים?

הדיבור על קורבניות כהצדקה לעוולות ולפשעים שלנו וכו', גם הוא ציניות בזויה, שכל כוונתה ליצור באוזני השומע זהות בין פשעי הנאצים לבין מעשי ישראל; "אקיבוש", "הנכבה" וכו'. אני מקפיד תמיד לא להיכנס למלכודת, של ניסיון להסביר את ההבדל, כיוון שבעצם הסבר כזה, אני נותן גושפנקא לעצם ההשוואה הנואלת והשקרית. במקום להיכנס לוויכוח כזה, יש לגנות את יוצרי ההשוואה הזאת, כסוג של מכחישי שואה, מגמדיה ומוזיליה.

גם הדיבור על הלקח הלאומני לעומת הלקח האוניברסלי הוא שקרי וציני. המסר המרכזי שבו הוא שלילת הציונות – הלאומיות היהודית, והצגתה כ"לאומנות". לאומיות ולאומנות הם שני דברים שונים לחלוטין. בעוד הלאומנות, המבוססת על אגואיזם לאומי ושנאת האחר היא רגש שלילי ביותר, הלאומיות, המבוססת על אהבת העם והארץ, הזדהות עם בני העם ההיסטוריה שלו והתרבות שלו ופטריוטיות, היא רגש חיובי ביותר. טיפוח הלאומיות הוא הדרך הנכונה למאבק בלאומנות.

יש להפיק מן השואה לקחים אוניברסליים ולאומיים. הלקח הלאומי, הוא הציונות – קיומה של מדינת לאום יהודית, ריבונית, עצמאית, חזקה בארץ-ישראל. מקומם של היהודים אינו בגולה אלא במולדתם, כאזרחי מדינת הלאום שלהם. הצורך בצבא חזק, בגבולות בני הגנה, בהרתעה בלתי קונבנציונלית ובסיכול הצטיידות של אויבי ישראל בנשק השמדה המונית, כדי להבטיח בכל מקרה את ביטחונו של העם היהודי, ביטחונה של מדינת ישראל, שלומם של אזרחיה. הלקח האוניברסלי הוא ההומניזם – מאבק נחרץ בגזענות על כל סוגיה, באנטישמיות, בשנאת הזר, בשנאת האחר. הצורך להיות טובים יותר, לקיים חברה צודקת, להיאבק ברוע. ביסוס החברה על ערכים דמוקרטיים ומאבק ברודנות ובדיקטטורה למיניה. אי השלמה עם משטרים דיקטטוריים, אי אמון במשטרים כאלה ובפיסות נייר עליהם חותמים רודנים.

אין כל סתירה, אף לא שמץ של סתירה, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי. אין הם סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה. הפקת הלקח האחד ללא הלקח האחר, אינו הפקת לקחים מן השואה. הצגת לקח אחד כלא רלוונטי, היא התחמקות מהפקת לקחי השואה. מצג השווא של סתירה, כביכול, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי, הוא התחכמות צינית, פוסט ציונית, שנועדה לשלול מן הנוער את החינוך הציוני. הסתירה, כביכול, בין שני סוגי הלקחים, היא תעמולה פוליטית, מסידרת השקרים נוסח הסתירה, כביכול, בין מדינת יהודית ומדינה דמוקרטית, בין מדינת לאום יהודית לבין "מדינת כל אזרחיה" והשאלה המתחכמת "מה אתה קודם, אדם או יהודי?" – יש לדחות את הצגת הסתירה הזאת בשאט נפש.

הלקח מן השואה הוא גם להילחם בגילויי גזענות ושנאת הזר והאחר בתוכנו – אם היא מופנית כלפי ערבים או כלפי מהגרים מאפריקה. הצטמררתי, בשובי לארץ, לשמוע על ההשתוללות האלימה שהפעילו מפגינים פורעים כלפי מהגרים מאפריקה, לאחר מסכת נאומי הסתה מתלהמים של חברי כנסת. הלקח מן השואה הוא גם להילחם בכל גילוי של אנטישמיות, גם כאשר הוא מתחפש ל"אנטי ציונות" ו"אנטי ישראליות". מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, הוא מסע אנטישמי בעליל, וכל השותפים לו, גם אם הם יהודים וישראלים, לוקים באנטישמיות. יש להסיר מהם את מסכות ההסוואה. כאשר ח"כ מירי רגב טוענת שהסודנים הם סרטן בלב המדינה, וכאשר אחמד טיבי מכנה את ההתנחלויות כגרורות סרטניות שיש לעקור אותן, הם מעידים על כך שטרם הפקנו את לקחי השואה. הגזענות היא סרטן, וכל התייחסות לציבור אנשים כאל סרטן, היא מופע בוטה של גזענות. יש להילחם בגזענות הזאת, על כל גילוייה.

מסעות הנוער לפולין חשובים מאוד לחינוכו של הנוער הישראלי.

אני יצאתי למסע כאדם בוגר, וכמובן שיש שוני בין מסע כנער למסע כבוגר. אני סבור שמסע כזה הוא חובה לכל אדם ולבטח – לכל יהודי.

אהוד: אבל כאשר אתה רואה גזענות במהומות של האוכלוסייה היהודית החלשה בדרום תל-אביב נגד גל המהגרים השחורים, המוסלמים-ברובם – השוטף אותה בגלל אוזלת ידה של ממשלת ישראל, ובעידודם של המצרים – אזיי נראה כי גם אתה לא למדת לקח מלא ממסעך לפולין.

מאות האלפים המהגרים ללא היתר לישראל ורוצים, בכוונה או שלא בכוונה – להפוך אותה למדינתם – הם למעשה סוג של אנטישמים-חדשים, ואילו ה"גזענים" של דרום תל-אביב וערים מוכות הגירה אחרות – הם-הם המיעוט היהודי הנלחם על דמותה של ישראל כמדינה יהודית בלב האיזור הקרוב וגם הרחוק – איזור מוסלמי-ברובו החומד אותה ושואף לכבוש אותה כדי ליהנות מן החיים בה, וזאת מתוך מחשבה פרימיטיבית שאופיינית לו – שגם אחרי שירצחו את כולנו יימשכו כאן החיים הטובים, כמו לפני ה"נכבה" – לכל מי שיירש אותנו!

2. סקירת עיתוני סופשבוע ושבועות 25-27.4.12

* כותרת העיתון "מעריב" היתה, כבכל ערב שבועות זה עשרות שנים, בצבע ירוק. זה, פחות או יותר, החיבור היחיד של עיתוני החג לחג השבועות.

ענייני דיומא הם תכני לוח השנה העברית והם גם תכני האקטואליה. התרבות היהודית היטיבה תמיד ליצור את החיבור בין לוח השנה לאקטואליה. איזו רדידות, איזו עליבות של העיתונות, כאשר אין היא מוצאת את התוכן הראוי לערב חג.

חג מתן תורה הוא הזדמנות בלתי רגילה לעיסוק במהותה של התורה, של היהדות, לחיינו היהודים ישראליים, לתרבות הישראלית, לאורח החיים היהודי בארץ, לזרמים ביהדות, לזהות היהודית שלנו, לזיקתנו למורשתנו. היא הזדמנות לחשבון נפש, איך אנו עומדים אל מול עשרת הדיברות. למשל, לנוכח גל מקרי הרצח בשבועות האחרונים. חג הביכורים הוא הזדמנות אדירה לדיון על מהות הקשר שלנו לא"י, משמעות הציונות בימינו, דמות ההתיישבות הכפרית בתקופתנו ומקומה בחיינו. חג הקציר הוא הזדמנות לעסוק בתכני הצדק הסוציאלי של התורה, שבאים לידי ביטוי במצוות לקט, שכחה ופאה. זאת הזדמנות לעסוק בחקלאות בישראל. מגילת רות מציבה בפנינו שורה ארוכה של נושאים אקטואליים ובהם משמעות המושג "חסד", היחס לזר ולאחר, סוגיית הגיור, הקהילתיות, הצדק החברתי, הירידה מן הארץ והעליה אליה, התמודדות עם משברים ועוד. ניתן לעסוק בגלגולי החג לאורך השנים. השפע הוא בלתי נדלה, אך הבחירה של התקשורת היא לא לעסוק בתכנים האלה. תקשורת עקרה. עיתונות זרה, דוברת עברית.

אחת היחידות שבכל זאת עסקה בתכני החג, היא סיוון רהב מאיר, במדורה "פרשות השבוע" ב"ידיעות אחרונות". מדבריה ניתן ללמוד על הנתק בין ההוויה החברתית-תרבותית לבין ההווייה התקשורתית. להבדיל מן העקרות התקשורתית, בציבור הרחב יש עדנה למסורות השונות של שבועות. סיוון מצביעה על התופעה הברוכה של טשטוש הדיכוטומיה בין חג מתן תורה של החרדים והדתיים שאפיונו המרכזי הוא תיקון ליל שבועות לחג הביכורים של ההתיישבות העובדת החילונית. סיוון מצביעה על התופעה ההולכת ומתעצמת משנה לשנה, של נהירת ישראלים חילונים לתיקון ליל שבועות בכל רחבי הארץ, תופעה שאני מכיר היטב כיוון שאני שותף לה, לתופעה חדשה בעבורי, של התחברות חרדית (!) לתכנים החקלאיים התיישבותיים של חג הביכורים. "בשנים האחרונות הכול התערבב, עבודת האדמה ועולם הרוח. אולי קצת כמו שעמדנו אז מתחת להר סיני, בלי תיוגים של 'חרדי' ו'חילוני', כך גם היום, בישראל של ערב חג השבועות תשע"ב, מאמינים פחות בחלוקות חדות וחותכות.  ... סצינת התיקונים בלילה הזה פורחת. אם פעם שאלו, 'איפה אתם בסדר?' היום אפשר גם לשאול, 'איפה אתם בתיקון ליל שבועות?' כל סלב מוזמן להגג, כל עיתונאי מוזמן להנחות פאנל. זה קורה במתנ"סים, בבתי ספר, ב'צוותא' בתל-אביב, ב'ניסן נתיב' בירושלים. יהיה מי שיגדיר חלק מהתיקונים האלה כקלקולים, אבל בשורה התחתונה יש כאן אמירה: החברה הישראלית חפצה לעסוק בלילה הזה בזהותה היהודית."

* הנושא המסעיר את הציבור הישראלי השבוע, והוא גם מוקד עיתוני סופשבוע, הוא סוגיית המהגרים הזרים. זהו נושא קלאסי לשיח יהודי נוקב והוא קשור מאוד לתכני חג השבועות. אחד הערכים המרכזיים במגילת רות הוא היחס לזר. כמובן שיש הבדל משמעותי בין ביטוי הנושא במגילת רות לבין הנושא שעל סדר יומנו. הסוגיה האקטואלית הדומה הרבה יותר במהותה לביטוי היחס לאחר במגילת רות, היא סוגיית הגיור – הרי ברור שהרוח המרושעת והמסתגרת של האנשים שתפסו בעלות על שערי הכניסה לעם היהודי, לא היתה מאשרת בשום פנים ואופן את הגיור של רות המואביה, אם המלכות.

אולם עם כל ההבדלים בין הסוגיות האקטואליות למגילת רות, האמירה במגילת רות באשר ליחס לזר היא חד משמעית ומן הראוי שתשמש נר לרגלנו. אנו נוהגים להציג את היחס הנאות והמקבל שקיבלה רות המואביה מנעמי, מבועז, משכנותיה של נעמי וכו'. אולם בין השיטין ניתן בעליל להבחין בכך שגם בימים ההם לא היה זה מובן מאליו כלל. שואלת רות את בועז: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירנו ואנוכי נוכרייה?" מאחר ורות כבר בחרה "עמך עמי, אלוהיך אלוהיי," מדוע היא מכנה עצמה "נוכרייה"? שמא כבר אז היו בבית לחם חרדים שלא הכירו בגיורה של אם המלכות? ויתכן שהמילה נוכרייה אינה במובן של לא יהודייה, אלא במובן של זרה; עולה חדשה, חדשה בעיר, בארץ, בעם. משאלתה של רות ניתן להסיק שהיא רואה ביחס הטוב והמיטיב שהיא מקבלת מבועז, בבואה ללקט שיבולים בשדהו, יחס יוצא דופן כלפי הזר.

על חריגות יחסו של בועז ניתן להסיק גם מן הפסוק הבא, בו מצוטט בועז: "הלוא ציוויתי את הנערים לבלתי נגעך." משמעות הדברים, היא שהיה צורך בהוראה מפורשת מבעל הבית, כדי להגן על הנערה הענייה, הזרה, מפני הטרדה מינית של הפועלים בשדה.

מגילת רות היא מגילת החסד. החסד הוא העשייה לפנים משורת הדין. החריג מעיד על הכלל וכנראה שהכלל אינו סימפטי במיוחד. אולם המגילה מציגה את בועז כמופת, כמודל לחיקוי. לא בכדי הוא זכה שנינו יהיה מלך ישראל.

מגילת רות עשויה להוות בסיס לדיון בערב שבועות על הסוגיה המורכבת של המהגרים הזרים החיים בתוכנו. בהרבה מאוד מקומות, הסוגיה הזאת באה לידי ביטוי בתיקון ליל שבועות. עיתוני החג, ברובם הגדול, החמיצו את המסר.

אחד הבודדים שיצרו את הקישור הזה, הוא יועז הנדל, היו"ר החדש של המכון לאסטרטגיה ציונית ולשעבר יועץ ראש הממשלה, שפרש מתפקידו לאחר שחשף באומץ את פרשת ההטרדות של נתן אשל, בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות". "שבועות הוא חגם של הגרים ומחפשי העבודה. רות המואביה באה לחפש פרנסה ומצאה תעודת זהות כחולה ובעל מיוחס. סיפור יפה שמלמד על קבלת הזר והשונה ביהדות. בפועל המציאות שונה. את הגרים אנחנו לא יודעים לקלוט כראוי בכלל המונופול חרדי, ואת זרם מסתנני העבודה אנחנו לא יודעים לעצור ולגרש בגלל צביעות וראייה קצרת טווח.

ההתפרעויות נגד המהגרים מאפריקה מכוערות, האמירות של פוליטיקאים מסוימים מסוכנות ומכוערות עוד יותר. לא המהגרים אשמים. באופן טבעי הם הולכים אחר הכסף והנוחות. אשמה הממשלה, שמתעוררת רק אחרי כותרת בעיתון. אשמה המדינה, שהודיעה לבג"ץ כי היא מפסיקה את נוהל ההחזרה החמה של פליטים. המסתננים לא מגיעים לדרום תל-אביב בכוחות עצמם. רשויות החוק מעבירות אותם לשם. זה לא התחיל אצל נתניהו. הוא קיבל  ירושה בעייתית, ולזכותו ייאמר שזירז את הקמת הגדר בגבול מצרים. אלא שחוסר המדיניות הברורה ממשיך אצלנו. אתמול פורסמה תוכנית להצבת פלוגת מג"ב בדרום תל-אביב. רעיון יצירתי. עכשיו צריך פלוגה של מחליטנים שתוצב בירושלים."

דומני שגישתו של יועז, בניואנסים שונים, מבטאת במידה רבה קונסנזוס רחב של הכותבים מימין ומשמאל, בנושא המהגרים. בניגוד לנושאים אחרים, ראויה התקשורת לשבח על כך שלא בחרה בדרכה הקלה, האופיינית, של תפיסת צד קיצוני והתעלמות מן המורכבות של הסוגיות. הפעם, בכל העיתונים, כמעט כל הכותבים, היטיבו לבטא דווקא את המורכבות. ביטוי לכך הוא כותרות ענק כמעט זהות, למאמר של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות": "לא שחור ולבן" ולכתבה של עפרה אידלמן ב"הארץ": "לא סיפור בשחור-לבן." הלוואי שהעיתונות הישראלית היתה מאמצת את הגישה הזאת בעיסוקה בכל הנושאים, תחת השיח הפלקטי בנוסח "אקיבוש".

כל הכותבים, בכל העיתונים, גינו בחריפות את גילויי הגזענות הבוטה, האלימות הגזענית המכוערת ובעיקר דברי ההסתה המתלהמים שליבו את היצרים והביאו להתפרעות הפוגרומיסטית;  הסתה מפי פוליטיקאים דמגוגים, ציניים ושוחרי רע, מסוגו של הטיפוס [---] מיכאל בן ארי, שעצם עובדת היותו ח"כ, מוקף בגידולי פרא כהניסטיים כאיתמר בן גביר וברוך מרזל היא כתם שחור על הכנסת ועל הדמוקרטיה הישראלית, ואליו הצטרפו ח"כים ממפלגת השלטון (!) כמירי רגב ודני דנון. הפוליטיקאים הציניים האלה, שדיג במים עכורים הוא אומנותם, ושחלקם אינם בוחלים ב"מיטב" הז'רגון האנטישמי ("סרטן", "נושאי מגפות") ראויים להוקעה, והתקשורת על כל גווניה גינתה אותם, כפי שעשו גם נשיא המדינה, ראש הממשלה ובעיקר יו"ר הכנסת, שהופיע בראיונות הבוקר ברדיו כמצפון האומה, בהוקעה חד משמעית של התופעה.

אולם מצד שני, אין ספק שההפגנה האלימה הציפה והעלתה לראשונה לראש סדר היום הציבורי, בעייה חברתית קשה ביותר שהדחקנו אותה עד עתה. יש להילחם בסרטן הגזענות כאילו אין בעיה חברתית של הגירה המונית לישראל ויש לקבוע מדיניות הגירה וליישם אותה, כאילו אין תופעה של גזענות.

לשמחתי, בנושא הזה, מצאתי את עצמי, באופן חריג, מסכים עם הרוח הכללית של התקשורת. לצד גינוי התופעות המכוערות שבאו לידי ביטוי בהפגנה בדרום תל-אביב, התקשורת ביטאה הבנה שההגירה ההמונית, חוסר ההתמודדות עימה, העדר מדיניות ממשלתית והצפת שכונות המצוקה בת"א במהגרים הינה פצצת זמן חברתית, שאם לא נמהר להתמודד עימה בהקדם, החברה הישראלית תשלם מחיר כבד ביותר בעתיד הלא רחוק. מספר הפתרונות שהוצעו רב, אך הנושא עלה לסדר היום עם אוריינטציה על מציאת פתרונות, וזה הדבר החשוב.

העולם מחולק למדינות שבורחים מהן ולמדינות שבורחים אליהן. התברכנו ואנו שייכים לקטגוריה השנייה. בכל המדינות הללו ההגירה יוצרת בעיה חברתית. במדינת ישראל, שהינה אי של חברת השפע המערבי בתוך אוקיינוס של עולם שלישי, שניתן להציף אותה בהמונים ובזיל הזול (ברגל); במדינת ישראל שהינה מדינת לאום קטנה הנלחמת מיום הקמתה על עצם קיומה, מול אזור שהמסרב לקבל את זכות קיומה – האיום גדול שבעתיים. כיהודים, אנו מצווים ביחס טוב והוגן לגר הגר בתוכנו. כיהודים, אנו מצווים בעזרה לאנשים במצוקה. אולם כיהודים, אנו מצווים להגן על קיומה של מדינת היהודים, והרי אם לא נשכיל להציב סכר, מדינת ישראל עלולה להיות מוצפת במיליוני מהגרים.

למעלה מ-60,000 מהגרים מאפריקה חיים בישראל. מיעוטים הנם פליטים הראויים להגנה. רובם הגדול, אנשים שבאו להיטיב את רמת חייהם. כל עוד הם נמצאים בתוכנו, הם ראויים ליחס טוב והוגן. כל עוד הם נמצאים בתוכנו, יש לפזר אותם במוקדים רבים, ולא להציף בהם דווקא את אזורי המצוקה, באופן היוצר מתח נורא, ההופך לחבית אבק שריפה מן הסוג הקורא אליו לפירומנים מועדים כמיכאל בן ארי ומירי רגב.

נחום ברנע: "יש כאן בעיה קשה, אבל היא ניתנת לפיתרון. הבעיה הקשה באמת היא אלה שעוד יבואו. בניית הגדר בגבול מצרים העלתה את הקצב ל-2,000 בחודש. ההערכה היא שעד סוף השנה יגיע המספר ל-20 אלף. כשתושלם הגדר, יעבור הלחץ לגבול עם ירדן. החברה הישראלית על בעיותיה, על מתחיה הפנימים, תתקשה להתמודד עם הכמויות האלה. זאת לא אגדה לילדים: אין סיכוי שתסתיים במשפט 'והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.' ממשלת ישראל מפעילה עכשיו את קשריה כדי להכשיר את הטסתם של המהגרים לאפריקה. ... אומרים שאפריקה היא יבשת העתיד. הבעיה היא שהעתיד מסרב להפוך להווה. החיים בחלק מהמדינות מסוכנים ובכולן קשים. קו דק מפריד בין השאיפה לביטחון ולחופש ולשאיפה לרווחה כלכלית."

נחום ברנע מתייחס לפעולה של ארגוני זכויות האדם, הנאבקים למען קליטתם של המהגרים בתוכנו, תוך התעלמות מן המשמעות ומן הסכנות שבקליטה זו. הוא מצטט את אורלי פלדהיים, יוזמת 'מרק לוינסקי', המשוכנעת "שהחברה יכולה לקלוט את כולם. רק הגזענות, צבע העור, מונעת מהישראלים לקבל את גל ההגירה הזה." ברנע אינו מקבל זאת. "אני פוגש אותם בתל-אביב, באילת, באשדוד, בערד, אלפי גברים בודדים שחיים בתנאים מחפירים, בשולי השוליים של החברה. ... תושבי דרום תל אביב לא אשמים: קצתם עושים כסף על השכרת דירותיהם למהגרים. רובם סובלים פעמיים – פעם אחת משכניהם החדשים, ופעם שנייה מהפוליטיקאים שמנסים לרכוב על מצוקתם."

המנהיג הבולט של מאבק תושבי שכונת התקווה נגד המהגרים הוא דרור קהלני. בכתבתו של יובל גורן ב"מעריב" הוא מצטט אותו: "אנשים אומרים שזה לא נגמר, שצריך להמשיך עד שזה ייפתר, גם באלימות. ... אם עוד שנה וחצי נתניהו לא יוציא מפה חצי מהמסתננים, אני אישית, שהבאתי מאות מצביעים לליכוד כל מערכת בחירות, דואג שאף אחד לא יצביע ביבי, ואני אומר לך, שכונת התקווה לא תצביע ליכוד."

ברשימה שכתב ב"ידיעות אחרונות", מזהיר קהלני מפני האלימות, אך הוא יוצא נגדה. קהלני, יליד שכונת התקווה שחי בה כל 45 שנותיו, מבטא ברשימתו את מצוקת תושבי השכונות בדרום תל-אביב: " כשראשוני המסתננים הגיעו חיבקנו אתם. אולי זו הייתה הטעות שלנו. היום אנחנו משלמים את המחיר. שכונת התקווה כבר נראית היום אחרת לחלוטין ומפחיד להסתובב בה. אלפי מהגרים ומסתננים מסתובבים ברחובות, פותחים חנויות בלתי חוקיות ואנחנו סובלים. ... הייתי בהפגנה שלשום בשכונה. נכון, היא יצאה משליטה. מה שקרה היה פסול, ואסור היה שיקרה. אבל אנשים איבדו שליטה. מזניחים אותנו כל כך הרבה שנים ואנחנו כבר לא יכולים יותר. ... כבר שנים אנחנו צועקים על ההזנחה ולא מקשיבים לנו. האשמה תלויה לחלוטין בממשלה. ואסור לשכוח שגם הם מסכנים בסך הכול. הם נופלים בין הכיסאות. הם רועדים בדיוק כמוני. מישהו חייב לדאוג להם, אבל לא יכול להיות שהממשלה תזרוק אותם עלינו ותגיד לנו להתמודד. צריך למצוא פתרון, אבל אי אפשר להפיל אותם עלינו ולצפות שאנחנו נסתדר לבד. הפקירו אותנו. וזה  ייגמר רק כשמישהו ייקח את המושכות לידיים."

דבריו אלה, האחרונים, של קהלני,  מבטאים את הביקורת מקיר אל קיר של העיתונות כולה – התחושה של היעדר בעל בית, העדר מדיניות, העדר שלטון, היעדר ממשלה וראש ממשלה. יובל גורן, "מעריב": "כמה זמן לוקח לממשלת ישראל הגדולה לפתור בעייה? מתקן שהייה, גדר הפרדה, משא ומתן עם מדינה שלישית שתקלוט את המסתננים."

עפרה אידלמן, "הארץ", שוחחה עם בני השכונה, והמציאות שהיא מתארת ממחישה את חומרת הבעייה: "אם קודם, כל היום היית רגילה לעשות צעדה בגן התקווה, בכיף כשאת מתעוררת, או בערב לפני שאת הולכת לישון, בגן שגדלת בו, פתאום בשלוש השנים האחרונות לפני שאת נכנסת לגן בצהרי היום הרגליים שלך רועדות. את רואה בחור אריתראי בלי מכנסיים, היית הולכת? ... אני לא יכול להגיד מה לעשות. אני לא שר. מי שהביא אותם צריך לפתור את הבעיה. טוב להם שלא יהיו פה, אין מקום פה, הם חיים 8-10 בחדר, חלק באים בלי נשים וזו בעייה... אין בעייה שתהיה הפגנה, אבל לא בכזו אלימות. כי יש יהודים בעולם, מה יהיה אם יהיו הפגנות כאלה נגד יהודים? גם ההלכה אומרת שאם רואים גוי נפצע בשבת צריך טפל בו. אני לא גזען. אנחנו לא גזענים, אנחנו בני אדם. מי שיגיד שאין גזענות, יש. אבל לא ברמות שאומרים. מי שברא אותם ברא אותי ואותך. ... מה שהיה פה לדעתי זה עוד בקטן. אני שומעת את הלך הרוחות, זה לא ייגמר ככה, זה יהיה יותר גרוע."

זהו מקבץ של מרואיינים שונים, המתאר את הלך הרוחות ואת מורכבות הבעיה.

אחד העיתונאים הראשונים שהציף בשנים האחרונות את הבעייה, הוא אראל סג"ל ב"מעריב". גם הוא, כאחרים, מגנה את האלימות הגזענית אך קורא לצמצום משמעותי של התופעה ומאשים את אוזלת היד של המדינה ביצירת המצב. "הבטן כאבה לי רצח כשראיתי את התמונות משכונת התקווה. התלהמות מגעילה שלובתה על ידי פוליטיקאים חסרי אחריות ודעת. המון מוסת שהגיע עד לכדי ניסיונות לינץ'. הדבר היה צפוי. עמד באוויר. מריח כמו חשמל סטטי לפני סערת ברקים. התפרצות אלימה, גזענית, מיואשת. הכול בוטה יותר, גס יותר, אצל מי שתקועים בלב המאפליה. בין כף הקלע ללהב החרב המתהפכת. אצל מי שחייו נעים בין חשש לילדיו לדילוג מעל ערימה מהבילה של יציאות אדם ברחוב. המסתננים אינם אשמים, הפרצה קראה לגנב. גבול ישראל המופקר קרץ למי שחיפש חיים טובים יותר. בחלק מהמקרים סתם חיים. ובנקודה שמנגנת על המוסר היהודי – ערב חג מתן תורה, תורה שהדגישה 'גרים היינו בארץ מצרים' – מתנגשים ערכים סותרים. מחד – חביב כל אדם שנברא בצלם, ומאידך – עצם קיום מדינה יהודית ריבונית. יצר ההישרדות הכריע את הכף.

"המציאות בדרום תל אביב היא בלתי אפשרית. האינסטלציה העירונית לא עומדת בעומס. האספלט הרותח והג'ורה הפתוחה מעלים אדי צחנה כמו מעל בריכות יורה רותחת. חבורות גברים חסרי מעש צוברות ייאוש דליק. הם חסרי כל, לעיתים חסרי גג ומיטה. מבקשים לשרוד. וקיום בדיוטה התחתונה מדרדר כל אדם בלי קשר למינו, גזעו או צבעו. כל ישראלי בעל תודעה ציונית, משמאל ומימין ,שאינו גזען חשוך, מבין כעת שהמסתננים מאפריקה הם פצצת זמן. בעייה קיומית. על כולנו האחריות וחשבון הנפש, לא רק על הממשלות שכשלו בקוצר רואי, כסילות ואימפוטנטיות. הרי אי אפשר להיות חזירים. אי אפשר לחלק דירות, להשכיר לפי ראש, להעסיק בתנאי עבדות ולהתבכיין על המצב. טוב היה אם ארגוני זכויות אדם שעטו על האפריקאים כמוצאי שלל רב, יפשפשו  במעשיהם. תיקון עולם ביקשתם? הרס הבאתם. הוכחתם כי הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. ההתגייסות האוטומטית עבור המסתננים, בעצימת עין מודעת או שלא – מסבל התושבים הישראליים (היום הם מכים על חטא), גובה כעת מחיר בלתי נסבל. ... יש להוציא את המסתננים מישראל, למעטי פליטים מוכחים, אולם אסור להפוך את כולם לחיות פרא שכל תכליתן בחיים אונס ופשע. הימים הללו הם ימי חסד אחרונים, אזעקה עולה ויורדת."

גם בן כספית, אף הוא ב"מעריב", יורה לשני הכיוונים, הן כלפי הבריונות הקסנופובית הגזענית והן כלפי אוזלת ידה של הממשלה בפתרון הבעייה. הוא מגנה את יושבי הספסלים האחוריים בליכוד, להבדיל מן השורות הראשונות של הנהגת המפלגה, אותן הוא מגדיר "השדרה הכי רחבה ומרשימה, עם שורת בכירים מפוארת." אותם יושבי ספסלים אחוריים מוגדרים בפיו כ"הכי שחורים, נוטפי שנאה ופרובוקציות שיש לפוליטיקה הישראלית להציע היום. לצד פיגורות כמו בוגי יעלון שיצא אתמול באומץ נגד התופעה, ולא בפעם הראשונה, דן מרידור, רובי ריבלין ... פושים העשבים השוטים והמשתטים כמירי רגב וחבריה. הם ממיטים קלון על המפלגה כולה."

ולצד הביקורת הזאת, גם הוא מבין שאי אפשר להשאיר את המצב כמות שהוא. "ממשלת ישראל אחראית לפתור את בעיית המסתננים... אם האנשים האלה הוסעו לתל אביב והשתקעו בה, אי אפשר לאסור עליהם לעבוד. זה כמו לבקש מהם לשדוד. הממשלה צריכה לפתור את זה בכל אמצעי חוקי ומוסרי שיעמוד לרשותה כולל פינוי מוטס המוני לאיפה שירצו. הרי אם האנשים האלה היו ישנים במרכז שוסטר ברמת אביב ולא בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, הבעייה הייתה נפתרת מזמן. אין על זה ויכוח. אבל בדרום תל אביבי לאף אחד לא באמת אכפת, מה זה משנה אם השחורים שם הם שלהם או שלנו. העיקר שיהיה מי שישטוף את הכלים המלוכלכים בחצרות הפנימיות של מסעדות היוקרה ובלבד שלא נצטרך להתחכך בו יותר מדי."

בן דרור ימיני, בדומה לאראל סג"ל, הוא בין הראשונים שזיהה את הבעייה והתריע אודותיה השכם והערב. כעת הוא מנגח את הטרמפיסטים מימין ומשמאל, שבמקום לסייע לפתור את הבעיה, הם נבנים ממנה ומחריפים אותה.

"זוהי שעתם של הטרמפיסטים. משמאל ומימין. הראשונים מפיצים אגדות על כך שאם רק נמגר את הגזענות ונהפוך את הפליטים לעולים חדשים הם יהפכו לאזרחים הגונים ותורמים, במסגרת מדינת כל אזרחיה שהם רוצים לכפות עלינו. אצל חלק קטן מאותם פעילים, בעיקר האנרכיסטים, מצויה ברקע האידיאולוגיה שרוצה להרוס את מדינת ישראל כמדינה יהודית, לטובת מדינת כל אזרחיה. המסתננים הם עוד אמצעי להשגת המטרה. ומימין מתייצבים המסיתים שלוקים בגזענות טהורה, כולל גזענות נגד צבע, ומפנים את הזעם נגד המסתננים עצמם."

 התוצאה של ההסתה הגזענית מימין הייתה ההפגנה בשכונת התקווה. "הפגנה צודקת ולגיטימית, שכוונה נגד מחדלי הממשלה, נהפכה עלי ידי עשרות בודדים למפגן של חוליגנים. באורח נס לא הסתיימו האירועים בשפיכות דמים. זה עלול לקרות." ובין הטרמפיסטים משמאל והטרמפיסטים מימין, "באמצע מצויים תושבי שכונות דרום תל אביב, אשדוד ואילת. הם הקורבנות. משום שהמסתננים שמגיעים לכאן, מרגע שהגיעו, הקפיצו את רמת החיים של עצמם בעשר דרגות. גם כשהם ישנים בגנים הציבוריים. ורק תושבי השכונות החלשות משלמים את המחיר. הם לבדם. כולם חכמים על חשבונם. ...המשחק הזה, בין תושבים חלשים, מסתננים ופעילי שמאל וימין מתרחש כאשר אין ממשלה בישראל. פשוט אין."

בן דרור ממחיש בהמשך המאמר את המחדלים ומציע הצעות פתרון. אסתפק כאן בדוגמה אחת: "משרד הפנים, שבראשותו השר אלי ישי, מנפיק אלפי רישיונות לקבלני כוח אדם, לצורך ייבוא עובדים זרים. המסתננים הוותיקים יכולים להחליף לפחות חלק מהעובדים הזרים. כך גם יושג הפיזור. במקום ריכוז אדיר ומאיים בדרום תל אביב, יחליפו המסתננים הוותיקים את העובדים הזרים בשדות החקלאים. אבל ישי מתלונן על כל האחרים. הוא יכול לעשות משהו. הוא לא עושה."

ובאין מנהיגות, הוואקום מעלה את הדמגוגים הגזענים והלאומנים. את בן ארי האומר ל"הארץ": "היא לומדת בכיתה אחת עם ילדי מסתננים שאתה לא יודע אלו מחלות הם נושאים. אלה מחלות נגיפיות קשות ביותר." ואי אפשר שלא להיזכר מי אמר על מי לאחרונה מילים איומות כאלה, ולהצטמרר. וכשדמגוג כזה עומד על הבמה מול אנשים שרמת התסכול מוציאה אותם מדעתם, וצורח "נגמרו הדיבורים", יש מי שמבצע. אילן ליאור, כתב "הארץ" הותקף בידי ביריונים, מוסתי בן ארי ושכמותו, במהלך ההפגנה, בכמעט לינץ'. וגם הוא מקפיד על המסר המאוזן, שאין המדובר בשחור ולבן: "המצוקה של תושבי שכונות הדרום אמתית. איש לא מזלזל בה. אלה שכונות חלשות שנאלצות לקלוט אוכלוסייה חסרת כול, המצויה במאבק הישרדות יום יומי."

ואם אכן נוצר קונסנזוס, יש לקוות שהממשלה תתעשת, ותדאג בצורה המוסרית וההומאנית ביותר, להחזיר לארצותיהם את המהגרים שאינם פליטי חרב. אלה הם רובם המכריע של המהגרים. תהיה זו עשיית צדק חברתי.

* סוגיית המהגרים הציפה את תופעת הלאומנות הקיימת בתוכנו. מן הראוי להדגיש, שבין לאומיות ללאומנות מפריד אוקיינוס. הלאומנות היא רגש שלילי של שנאת האחר, שנאת הזר, שנאת הזולת, גזענות, פשיזם. הלאומיות היא רגש חיובי של אהבת העם והארץ, של הזדהות עם בני העם, עם התרבות וההיסטוריה של העם, היא פטריוטיזם. ניתן להגדיר את הלאומנות כהיפוכה של הלאומיות.

הלאומיות היהודית היא הציונות. הציונות מעולם לא הייתה לאומנית. הציונות הייתה ועודנה לאומיות דמוקרטית, הומניסטית, שהפלגים בתוכה נעו ונעים בין ליברליזם וסוציאל-דמוקרטיה.

אין דבר המלבה את הלאומנות יותר מאנטי לאומיות כפי שהלאומנות מזינה את האנטי לאומיות. הלאומנות והפוסט/אנטי ציונות, הם תאומים סיאמיים הנבנים זה מזה והורסים את החברה הישראלית.

האנטי ציונים קופצים על כל גילוי של לאומנות כמוצאי שלל רב; כ"הוכחה" לצדקת הדה-לגיטימציה שלהם לציונות ולמדינת ישראל ולהיפך.

כאשר אנו נתקלים בגל עכור של לאומנות, כדאי שנחפש את הגל המקביל של אנטי לאומיות.

לא בכדי, כל הדוגמאות שאתן הנם מן "הארץ". בשבוע שעבר קיבלה דרום אפריקה החלטה אנטי ישראלית חמורה, להחרים את המוצרים הישראלים שיוצרו מעבר ל"קו הירוק". ביום ה' השתפך גדעון לוי ב"הארץ" במאמר תמיכה ועידוד רבתי למקבלי החלטה זו והבעת תקווה שהעולם כולו יאמץ את דרכם. יש לו לגדעון לוי רפלקס מותנה – תמיכה אוטומטית בכל דבר אנטי ישראלי והתנגדות אוטומטית לכל דבר פרו ישראלי. הוא יצא מגדרו לאורך חודשים בשבח עלילת גולדסטון. כשגולדסון חזר בו חלקית מן העלילה, הוא התנפל עליו כאחרון האנטישמים והאשים אותו בכניעה לכוח ולכסף של הקהילה היהודית בדרום אפריקה. כאשר בראשית תקופת כהונתו, אובמה נטה למדיניות אנטי ישראלית, הוא זכה לשבחים רבים מלוי שדִרבן אותו להחריף את עוינותו. הוא פרסם מאמר תחת הכותרת "אנא, בכוח" שבו הפציר באובמה להפעיל כוח נגד ישראל. אולם ברגע שאובמה החל להתפכח ולחזור למדיניות מאוזנת ואף פרו-ישראלית, לוי גידף וניאץ אותו, ושוב לא בחל בתיאוריה האנטישמית על הכוח והכסף של הלובי היהודי השולט בארה"ב ומכתיב את סדר יומה של הפוליטיקה האמריקאית. כעת, זכה לוי לנחת רוח, לנוכח החלטת החרם של דרום אפריקה.

ובגיליון ערב החג פרסמה תנועת "גוש שלום" גילוי דעת התומך בהחלטה האנטי ישראלית של דרום אפריקה. ועמוד שלם הוקדש לראיון של בת דמותו של גדעון לוי, עמירה הס, עם יוזם החרם זאכי אחמט. "המאבק של אחמט: מטיפול באיידס לסיום הכיבוש" הוכתר הראיון. ראיון? אין בו שאלה קשה אחת, אתגר כלשהו. זה מאמר תעמולה משתפך, הבונה גיבור ומוקד להזדהות – דרום אפריקאי אנטי ישראלי קיצוני, המגיע לישראל כדי להיאבק נגדה. זמנית, הוא מוכן לקבל את הרעיון של שתי המדינות (לא שתי המדינות לשני עמים, חלילה, שהרי כידוע יש לחלק את הארץ למדינה פלשתינאית נקייה מיהודים ולמדינה לא יהודית, בסיסמת הכזב "כל אזרחיה") בקווי 67', אך "כטרוצקיסט הוא חשב שהפתרון במזרח התיכון הוא פדרציה סוציאליסטית. גם היום הוא חושב שזה אפשרי."

מה הכוונה? החשיבות אינה ב"מה כן" אלא ב"מה לא." לא מדינת ישראל. הוא נאבק נגד קיומה. הוא גיבורה של עמירה הס, והוא זוכה למאמר דביק ומעורר קבס על פני עמוד שלם בגיליון החג של "הארץ".

לעומתו, פרופ' שלמה זנד אינו מקבל עמוד אחד, אלא שישה עמודים תמימים במוסף "הארץ". זנד, שאת נעוריו בילה בתנועה הקומוניסטית האנטי ציונית בנק"י, ואת בחרותו בתנועת "מצפן", שעוד שנים לפני "אקיבוש" הטיפה לחיסולה של מדינת ישראל, פירסם לפני ארבע שנים ערימת זבל שבה הוא מכחיש את קיומו של העם היהודי והיום הוסיף עליה ערימה חדשה המכחישה את קיום המושג ארץ-ישראל. לכן, הוא מקבל במוסף "הארץ" כזו במה. בראיון עימו, הוא מספר, שבעת שירותו הצבאי הוא היה עד לרצח במכות בידי חיילים של פלשתינאי מבוגר שנעצר עם סכום גדול של דולרים. להאמין לו? לצערי, איני יכול לומר בוודאות שלא היו דברים מעולם. אבל כאשר הסיפור הזה הוא מפיו של זנד, אני מאמין לו כפי שאני מאמין לסיפורי התעמולה של גדעון לוי.

מגדעון לוי, עמירה הס, שלמה זנד ו"גוש שלום" אין לי ציפיות. למרבה הצער, יוסי שריד הולך ונעשה יותר ויותר דומה להם. בהיותו ח"כ ושר, לאורך עשרות שנים, הוא היה פטריוט ציוני ואף ביטחוניסט. אף שתמיד התנגדתי בתוקף לעמדותיו הפוליטיות, תמיד הערכתי אותו, בשל היותו פטריוט מובהק, וכמובן בשל השפה העברית שלו.

את שפתו אני מעריץ עד היום, אך משהו רע מאוד קרה לו בשנים האחרונות. חל בו תהליך מדאיג ומואץ של שולמית אלוניזציה. אני קורא את מאמריו, ומוצא מולי אדם נרגן וממורמר, אדם ציני, היורק ארס על המדינה. לפני שנים אחדות הוא פרסם ספר פוסט ציוני מובהק: "לפיכך התכנסנו".

בעיתון ערב החג, הוא פרסם מאמר תחת הכותרת "לבנת וסער – הם מפחדים". הוא יצא חוצץ נגד מניעת החינוך על ברכי כזבי ה"נכבה" (הנובע מפחד, לטענתו) והעלה על נס "בית ספר אזורי אחד, בנגב, שעיבדו בו תוכנית לימודים שמתייחסת לסיפר הציוני, אך גם לסיפר הפלשתינאי בצדו. מישהו דאג להלשין – תמיד יימצא המלשן התורן – ובמשרד החינוך נזדעקו. את המנהל זימנו לשימוע, נזפו בו כהוגן, והוא נאלץ להתיישר."

המושג "הלשין" מוכר לי מן העדה החרדית, הפלג הפנאטי של החרדים, וגם מסביבת נוער הגבעות. זהו ביטוי לניכור כלפי מדינת ישראל, כאילו היתה שלטון זר.

יוסי שריד, נאמן לעברית, מבכר את המושג "סיפֵּר" על נראטיב. אבל הוא מאמץ כאן את הרלאטיביזם הפוסט-מודרניסטי, ואת גילויו הפוסט-ציוני בישראל. על פי הגישה הזאת, אין אמת ושקר, יש רק סיפרים, נראטיבים. וכל הנראטיבים לגיטימיים. אבל תמיד יש הנראטיב ההגמוני והנראטיב המדוכא, ולכן יש לטפח את הנראטיב המדוכא.

שר החינוך (!) לשעבר של מדינת ישראל, אינו דוגל בלימוד האמת ההיסטורית, אלא בהצגת האמת והשקר זה לצד זה כשני סיפרים שווים בערכם. בספר שיצא בבית הספר שער הנגב, הוצגה ההיסטוריה של א"י במאה האחרונה כשני סיפרים. מצד אחד האמת ההיסטורית, שהוצגה כ"נראטיב הציוני" ומצד שני השקר הפלשתינאי אודות הקולוניאליזם הציוני שפלש לפלשתין וערך בה טיהור אתני אכזרי. ספר כזה הוא המודל החינוכי של שר החינוך (!) לשעבר של מדינת ישראל.

על פי גישה זו, על רצח רבין יש ללמוד בספר המציג מול ה"נראטיב הרשמי" את תיאוריית הקונספירציה, על פיה רבין שלח את השב"כ לרצוח אותו כדי להעליל על הימין או משהו כזה. על פי גישה זו, על השואה יש ללמוד מספר המציג זה מול זה את ה"סיפר הציוני" על פיו היתה שואה ומולה את ה"סיפר" המכחיש את השואה.

הגישה האנטי לאומית הזאת, השלילית בפני עצמה, היא גם הביצה בה צומחת הלאומנות נוסח מיכאל בן ארי ומירי רגב.

הגיעה השעה שהרוב הציוני הדמוקרטי השפוי ייאבק נגד אלה ואלה ויחזיר לעצמו את המדינה.

* * *

משה כהן

הנדון: בואו רֵעים

מכובדי,

בואו רעים, חושו ידידים, בהמוניכם, באלפיכם וברבבותיכם. שימו פעמיכם אלינו מכל קצווי אפריקה. נפשנו החסודה והצדקנית רק לכם היא מייחלת. עלינו לתת ביטוי לרגשות החמלה והמוסרנות שלנו. עזבו אותנו עם עניי עירנו, עזבו אותנו עם התגברות הפשיעה, עזבו אותנו עם עתיד המדינה, אנחנו מחויבים לזכויות האדם ורק הן בראש מעיינינו.

מה הבעייה? קופתנו מלאה וגדושה, בתי החולים שלנו ריקים מאדם' והרופאים והאחיות שלנו מצפים למטופלים. יש אצלנו שטחים פנויים ודירות ריקות לרוב. המעסיקים אצלנו משוועים לידיים עובדות. כיתות בתי הספר שלנו ריקות וזקוקות לתלמידים. שירותי הרווחה שלנו מחוסרי עבודה ומשופעים בתקציבים. המשטרה שלנו משתעממת בחוסר מעש. רק תבואו, חברים יקרים, שנוכל להרגיש יפים ונאורים.

פתאום פרצה בעיית המסתננים במקומותינו והחלו מתרחשות תופעות מכוערות מדאיגות בחוצותינו. מה השאלה, כל זאת באשמת הממשלה שלא גיבשה מדיניות ברורה. אז מה אם שר הפנים אלי ישי רצה להחזיר מסתננים לבתיהם, ואנו יפי הנפש הנאורים, ארגוני זכויות האדם ואמצעי התקשורת, שוכבים על הגדר ומונעים את החזרת המסתננים בהפגנות ובעתירות לבג"ץ. הם יקירינו ואני מאמצים אותם אל ליבנו.

אנחנו לעולם צודקים, יפים וטובים, רק הממשלה כרגיל אשמה. 

בשם יפי הנפש בישראל,

משה כהן

ירושלים

* * *

יוסי אחימאיר

בחלוף חמישים שנה

אדם הלך לעולמו לפני יובל שנים – מי יזכרוהו? מי יעלו לקברו? מי יקדישו ערב לזכרו? לא הרבה אנשים, גדולים ומשפיעים ככל שיהיו, זוכים לכך כעבור שנים כה רבות מאז הסתלקו.

אב"א אחימאיר זכה לכך. 50 שנה מלאו למותו, והנה לא רק שדמותו אינה נשכחת, היא נחקרת על-ידי סטודנטים, מונצחת בערי ישראל, בבול דואר, נלמדת בכנסים ומסעירה גם לאחר עבור זמן כה רב, ולאחר שכל בני דורו אינם עוד עימנו. וזאת – לאחר שנים של השכחה, השמצה, סילוף.

תנועת ז'בוטינסקי נתברכה, לצידו של ראש בית"ר, בשורה של אישים משכמם ומעלה – מנהיגים, סופרים, פובליציסטים - שהיו, פעלו ו...נשתכחו. תיקיהם שמורים בארכיון של מכון ז'בוטינסקי. אין עושים די להנצחתם, להפצת מורשתם. לא מקצים לכך תקציבים. מכון ז'בוטינסקי נאבק על קיומו, על עצם יכולתו להוציא אל הפועל את מלוא שליחותו וייעודו.

לא כן בצד השמאלי של הקשת הפוליטית והרעיונית – שם יודעים טוב יותר להנציח ולהאדיר אישים, שפעלו לצד הגדולים. יש לשמאל את בן-גוריון ואת ברל כצנלסון, אבל גם מרוממים גלריה שלמה של אישים, פוליטיים, פובליציסטים, סופרים, עסקנים, מוציאים לאור כתבים שלהם ומממנים ביוגרפיות עליהם.

במחנה הלאומי מתרכזים, כמובן, בדמותו השגיבה, המופלאה, של זאב ז'בוטינסקי, וגם בזו של מנחם בגין, אשר זכינו והוקם מרכז למורשתו בלב ירושלים. אבל האם יש להסתפק רק בהם? ומה על יהושע ייבין ואריה אלטמן? אייזיק רמבה ומאיר גרוסמן? יוסף כצנלסון והלל קוק? זאב פון ויזל ויהודה מרגולין?– ואלה הם רק אחדים מן השמות המזהירים, הנשכחים, העולים כרגע בראש.

גם אב"א אחימאיר, הציוני משחר נעוריו בבוברויסק שברוסיה הלבנה, מחולל המרי בבריטים, אבי הציונות המהפכנית ו"ברית הבריונים" הנחשונית, היה משתכח, אלמלא החלטנו בני המשפחה להביא לידיעת הרבים את תורתו ופועלו, בפעולות הנצחה שונות, שגולת הכותרת שלהם – הפיכת הדירה הרמת-גנית שבה התגורר בעשור חייו האחרון, למוזיאון ולארכיון משפחתי, "בית אבא", העלאת אתר אינטרנט הנושא אותו שם, והוצאתם לאור של ששה כרכים מכתביו.

אני הכרתי את אבי 19 שנה בלבד, 19 שנותיי הראשונות. הכרתיו טוב יותר לאחר פטירתו, כאשר צללתי לים המאמרים, המכתבים והיומנים שלו – העיזבון הרוחני שהותיר אחריו. לקחתי על עצמי לרכז את עזבונו הספרותי ולעשותו ככל האפשר לנחלת הרבים. וכך, הנצחתו של אבא, הוצאת כתביו לאור והפצת מורשתו – הם כל כולם מעשה ידי בני המשפחה וחוג ידידים מצומצם, ידידים שכולם אינם עוד בחיים. שום גוף ציבורי-תנועתי איננו מסייע בידינו.

עד גיל 19, ואני אז בשירות חובה בצה"ל, הכרתי את אבא בלי גרשיים (אב"א – אבא בן אייזיק), והזיכרונות הם חמים ומרגשים. כמעט אין יום שאין הוא עולה בזיכרוני, מתוך געגוע ורצון לעשות עוד משהו שקשור בו ועוד פעולה למען זיכרו מחמם הלב.

בשבילי אבא היה קודם כל אב כפשוטו – חום, ליטוף, מלה מעודדת, מלים מפנקות ברוסית, האיש העובד בגינה, המטייל ברחבי הדירה ולאורך השדרה, כשידיו משוכלות לו לאחור. לעיתים לוקח אותי, הקטנצ'יק, על הכתפיים בסמטאות העיר העתיקה בירושלים שמלפני העצמאות, או – ואני כבר נער - לטיול ב"אגד" ברחבי ישראל, בסיורים לעיתונאים...

בשבילי אבא היה – נזיפה חד-פעמית על שאני לוקח עמי טרנזיסטור לטיול הכיתה. במקום זאת, אמר, עלי להביט על הנוף הארצישראלי סביב וליהנות ממנו, או – כעס על שניסרתי ענף במבוק בגינת ביתנו, ענף שחרג במקצת מן השורה... והחריגה – שמעתי מפיו - הן זהו דווקא היופי שבטבע.

בשבילי אבא היה כמובן – החדר שלו, היכל הקודש, העמוס בספרים בכמה שפות, שולחן הכתיבה, הניירת וכלי הכתיבה, העטים הנובעים, מיטת העץ עם ערימת הכרים. וכיום הדירה הזאת היא מוזיאון לזכרו.

בשבילי אבא היה – האהבה הגדולה לאימא סוניה, משענתו האמיתית, האיש שמפעם לפעם לוחש לנו בגאווה: "בחרתי לכם אימא טובה, נכון?" – ולה הקדיש את ספרו "עם קריאת הגבר" במילים אלה: "לסוניה, עת אשמדאי רקד את ריקודו בתוככי האומה, עת הועמדתי בצל הגרדום – לא היססת להושיט לי את ידך, ותבני את ביתנו, ותהי אם הבנים, וככה הגענו עד הלום..."

בשבילי אבא היה – התגלמות הצניעות, ההסתפקות במועט, אהבת הבצל והזיתים והלחם השחור, אוהב המשפחה, נערץ על ידידיו, האיש הצנום, כפוף הגו, המתרווח בכורסת הקש בחדרו, או בחצר ביתו, ראש  תמיד בתוך הספר ועפרון בפה, כדי לסמן מה שצריך לחזור אליו ואולי להגיב עליו.

בשבילי אבא היה – הגאווה להיות בנו של איש הגות, עקבי בדעותיו, שמוכן לשלם כל מחיר אישי על עמדותיו העצמאיות, סופר מקורי והוגה בעל סגנון ייחודי, שמתעניין בך ובלימודיך, בחבריך, במעשיך, שאינו כועס על זה שאני בצופים ולא בבית"ר, שאינו מטיף לבנו ואינו כופה דעתו.

ורק פעם אחת, בתשובה לשאלה סקרנית נועזת שלך, הקטן, פולט מלות גאווה על המחתרת שלו, מקור גאוותו, ועל קיפוחה בהיסטוריוגרפיה הציונית והתנועתית. "בעוד חמישים שנה יעריכו את 'ברית הבריונים' ואת תפקידה ההיסטורי שלא כהערכת משכיחיה," – אמר לי, ואכן אין היום לקסיקון או אנציקלופדיה שלא תוזכר בו, לטוב ולרע, התנועה הנחשונית הזו של שיחרור לאומי.

בשבילי אבא היה –  האיש שיוצא מדי יום שני בבוקר מן הבית, חש אל תחנת האוטובוס כדי לעלות לירושלים, בה יעשה יומיים-שלושה במסגרת עבודתו המדעית באנציקלופדיה העברית, ויחזור ביום חמישי לרמת-גן אל הקן המשפחתי, האהוב עליו יותר מכל.

בשבילי אבא זה גם – חמשת העיתונים היומיים שמגיעים כל בוקר אל מפתן ביתנו ובהם "חרות" עם מאמריו העמוקים והקוצפים, עם הטורים או המדורים "אנטי-מא", "רקב ביעקב", אחוות עמים", "מה טובו" וכו', ותחת שמות עט שונים ובהם: א. שמאי, אבא סיקרא, א. מערבי, אבישי, א. גיא, אבא אריכא ועוד ועוד.

ובשבילי אבא הוא כמובן – ספריו שיצאו עוד בחייו "רפורטאז'ה של  בחור ישיבה", "יודאיקה", "עם קריאת הגבר", שעליהם נוספו ששת הכרכים שיצאו לאור לאחר מותו, וזה מעט מדי.

ובשבילי וגם בשביל הציבור – אבא זה האיש שעליו אמר זאב ז'בוטינסקי "מורנו ורבנו", "האיש שהיטה את הזרם" – כפי שהגדירו בנו של ראש בית"ר, ערי, והאיש שעצב גדול לא מש מעל פניו מאז הוטחה בו ובחבריו העלילה הנוראה של רצח ארלוזורוב. ב-1933 נרצח חיים ארלוזורוב בגופו – בידי שני ערבים, כמובן – אב"א אחימאיר נרצח בנפשו.

בשבילי ובשביל אחותי זאבה ואחי יעקב אבא הוא - האיש שכותב לנו מכתבים מרגשים בכתב יד שמזכיר את זה של ז'בוטינסקי, כמו אותו מכתב שקיבלתי ממנו במלאת לי ח"י שנים לפני התגייסותי לצה"ל:

"יוסי, אתמול, ביום הולדתך, רציתי לברכך בטלגרמה. אבל מה יש להגיד בטלגרמה? הן לפי כל מהותה טלגרמה היא יבשה. לכן דחיתי הדבר להערב. ואתה תקבל איחוליי באיחור, אבל במכתב ארוך קצת.

יוסי, יום ההולדת שלך השנה הוא מיוחד במינו. בעוד חודש-חודשיים ואתה עוזב לעד ולתמיד את בית הספר התיכוני. אתה מקבל תעודת בגרות. ומיד אתה הולך לצבא. פירוש הדבר: אתה עוזב לראשונה לזמן ממושך את 'קן' ההורים, שנדמה לי שהיה חם למדי. אתה יוצא השנה למלחמת החיים ולא נשאר להוריך אלא לעקוב אחר צעדיך מתוך עיניים מעורפלות, מתוך תפילה ומתוך איחולים לאושרך, לפחות להצלחותיך, ובעצם אלה הם איחולינו אנו, הוריך, ביום הולדתך השנה. מספסל בית הספר התיכוני אתה עובר לבית ספר יותר קשה, לבית ספר של השירות בצבא. והמורים שלך יהיו קצינים ותת-קצינים. אלה הם פדגוגים מחמירים. אינם יודעים חוכמות. אני יודע, שאתה תהיה חייל טוב, כשם שהיית תלמיד טוב בבית הספר העממי והתיכוני. איני רוצה להטיף לך 'ציונות'. החיילות-הצבאיות זאת היא מעמסה. אין זאת שאלה רק של גבורה, רק של 'בכל נפשך'. זאת היא שאלה של הכרה. אנו יודעים שאתה תעמוד בניסיון בכל המקרים.

את האיחולים לך אינך זקוק לשמוע ממני. הן אושר הילדים זהו אושרם של ההורים. וכשם שהוריך אינם מתביישים בך וביעקב, כך גם אתם אין לכם מה להתבייש בהוריכם. העיקר שדרך חייכם תהיה יותר סלולה מדרך חיינו אנו. צא, יוסי, לדרך החיים, שאינה דרך סלולה, ודע שמאחורי גבך עומדים הורים בלב דופק ובעיניים מעורפלות.

אבא."

וכעבור שנה מעת שיגור מכתב זה – ואבא כבר איננו.

אבא נפטר בגיל 65. יום אחד לאחר שנעצמו עיניו לנצח, בעיתון שכותרתו הראשית בישרה: "אב"א אחימאיר איננו," התפרסם מאמר מלומד מפרי עטו, בגיליון ערב שבועות תשכ"ב, על הסופר ש. בן-ציון במלאות 30 שנה לפטירתו. ועוד שנים לאחר שהלך לעולמו, הופיעו בכרכי האנציקלופדיה העברית ערכים מקוריים רבי חשיבות שהכין מבעוד מועד, חתומים: א. אח.

ואין מנוס מן המחשבה: כמה הפסדנו, כמה פניני הגות ורוח לא נולדו, כמה ניצוצות רוח לא נדלקו, משום שלבו של אבא נדם בטרם עת – במותו מות נשיקה בעת ששיחק עם נכדתו האהובה, עדה, בבית ברמת-אביב.

המחשבה הזו עולה לאור מה שכן נשאר אחריו – עיזבון רוחני הכולל אלפי מאמרים וכתבי יד, אגרות, גזרי עיתונים, צילומים – שמהם עולה מחשבתו העצמאית וההגיונית על המצב באומה ובמדינה, בעם היהודי שכה היה יקר לו, ועד כמה צדק – במאבקו למען הגשמת העצמאות ושיחרור חבלי מולדת, מלחמתו בסוציאליזם ובקומוניזם, מאבקו לטיפוח ערכי טבע ומניעת הוונדליזם שנעשה, למשל, לאגם החולה, לנהר הירקון, ולבניין גימנסיה "הרצליה", שבו למד בנערותו, וכמובן – מלחמתו הבלתי מתפשרת ברקב ביעקב, בשחיתות.

לפני כשבועיים הלך לעולמו אחרון המוהיקנים מבני דורם של ז'בוטינסקי ואחימאיר, ההיסטוריון הדגול פרופ' בנציון נתניהו, ידיד אמת של אבא, שהיה "האדם שפרופ' נתניהו העריך יותר מכל אדם אחר" – כעדות בנו, ראש הממשלה.

הרבה שיחות היו לי עם פרופ' נתניהו המנוח והנושא העיקרי שעלה בהן – פועלו וכתביו של אבא. "חשוב וצריך לעשות" – אמר לי – "שייצא לאור כרך מאמרים חדשים על אחימאיר, וכן שייצאו לאור מחדש ספריו 'יודאיקה' ו'עם קריאת הגבר', נקיים משגיאות ההגהה, ובעיקר – לאחר קובץ המאמרים על סופרים ועיתונאים יהודיים וישראליים – 'עין הקורא' – גם קובץ מאמריו על סופרי רוסיה."

כה אמר לי בנציון נתניהו, שעמד בראש הוועד להוצאת כתבי אחימאיר לאור, וכה נמשיך ונעשה בשנים הבאות. נכין לדפוס עוד כתבים של אב"א אחימאיר, אבא שלנו, אבא של דור לוחמים לחירות עמם, אידיאליסט והומניסט, אוהב עמו היהודי.

מתוך דברים שנשא יוסי אחימאיר, בכנס על אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית, שהתקיים ביום חמישי במכון ז'בוטינסקי, לציון 50 שנה למות אביו

* * *

מגלגולי הגמל המעופף מיריד המזרח

אל ראשיתה של "אל על"

1. אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1990

הגמל המעופף של אריה אל-חנני

3.12.90. יום שני. אוניברסיטת תל-אביב, טקס פרס אריה אל-חנני. הנאום של בנו, יגאל אל-חנני, התחיל בסיפור הגמל המעופף:

בשנת 1934 תיכנן אבי, אריה אל-חנני ז"ל, את תערוכת יריד המזרח בתל-אביב. הוא גם יזם ועיצב את סמל הגמל המעופף. והציב אותו בפתח התערוכה: גמל פורש כנפיים מביטון, שניצב על עמוד גבוה. הפסל נהרס לפני שנים, ולימים ניבנה מחדש כסמל של גני התערוכה.

על פי האגדה, הקניט אחד מנכבדי יפו את אל-חנני ואמר לו שרק אם יפרוש הגמל כנפיים ויעופף – תקום התערוכה ותהיה.

אמר אל-חנני: "היא תקום, והגמל המעופף יהיה סמלה."

על הסיפור היפה הזה אמר בשעתו אבא לשלמה שבא: "זאת אגדה, אבל תולדות הגמל המעופף אף הם סיפור נאה. הכרזנו על תחרות בין הגרפיקאים לסמל היריד. התקבלו הצעות שגרתיות, אמרו לי – 'אל-חנני, תעשה אתה.' אמרתי – 'גמל מעופף. הגמל הוא סמל המזרח. והכנפיים אומרות שבאנו לשנות את המזרח האיטי ולהפוך אותו למזרח המהיר.'

 "הקובע בענייני היריד היה ראש העיר מאיר דיזנגוף. הוא התנגד. הוא אהב סוסים, ואמר: 'יהיה סוס מעופף.' אמרו לו: 'זה סמל של כמה חברות אמריקאיות מפורסמות.' אבל דיזנגוף בשלו, התעקש – 'סוס מעופף.' עד שבא נובומייסקי, מייסד חברת האשלג, שהיתה לו גם יד באירגון היריד, ועשה בעורמה. הוא הודיע – 'אני נוסע עכשיו לאנגליה, ואמכור את הסמל של אל-חנני לאיזו חברה אנגלית.' – שמע דיזנגוף ואמר: 'אם זה טוב לאנגלים, זה טוב גם לנו!' – כך נוצר סמל הגמל המעופף."

הסיפור הבא מאפיין את גישתו של אבא: לאחר שנפטר וייצמן נערכה תחרות להקמת מונומנט על קברו. תוצאות התחרות היו מאכזבות. ואז פנו לאבא – מה אפשר לעשות? – וזאת לאור היחסים הקרובים שהיו לאבא עם וייצמן בשעתו. אבא אמר כי הדרך היחידה שהוא רואה, לאור העובדה שהתחרות כבר התקיימה – היא לא לעשות כלום. שאלו אותו – 'מה פירוש?' – והוא אמר – 'האבן הפשוטה של המצבה, השם בלבד, שכל אחד יודע מיהו, והשמיים הפתוחים מעל.' ומזה נוצרה התפיסה של כיכר הזיכרון, הדרך אל המצבה, והמצבה המדהימה בפשטותה.

פורסם לראשונה בגיליון 741 של המכתב העיתי, מאי 2012.

* * *

2. ברוך תירוש

גמל גמלי, חבר אתה לי, בזיפזיפ!

כנראה שנגזר עלינו ליהנות מזיו הפרסומים ב"חדשות בן עזר" (582) המביאים לנו שכיות חמדה מימי ילדותנו ונעורינו בארץ ישראל, בשנות האלף הקודם. כך חזר אלינו הגמל האהוב, שסייע במאותיו לבניית העיר תל אביב, והוביל את החול הזהוב וגס, מחופי עבר הירקון, למאות מערבלי הבטון ליד הבתים שנבנו ברחבי העיר, לפני שסויידו בלבן באמצעות הסיד ה'כבוי' בבריכות לפני הבניין. והכול שרו "גמל גמל חבר אתה לי בזיפזיפ"; ורק במרחב שמצפון לבית החרושת "סיליקאט" (בין הרחובות גליקסון ולוריא כיום) שלטו הקרוניות, ואגונטקות בלע"ז, שהובילו על גבי מסילות ברזל את החול הלבן שנחפר בשקדנות ושימש לייצור הלבנים הצחורות כשלג.  

מאוחר יותר נסללו הרחובות דיזינגוף, פרוג, דב הוז ופרישמן בגבהים הרצויים בהתאם לתכנון העיר על-ידי מתכנן הערים הבריטי סר פטריק גדס, שהוזמן על-ידי מאיר דיזנגוף לתכנן את תל אביב המודרנית, והשאירו את המגרשים סביבם כמו בורות ריקים מהחול שנלקח. המפקפק בסיפור, יטרח ויצפה על החצרות במערב דיזינגוף עד דב הוז, מדרום לרחוב גורדון.

גמלים הופעלו בקיבוץ גליל-ים ליד הרצליה, והובילו זיפזיפ מהחוף, וכך עד להקמת המדינה גם הופעלו גמלים בקיבוץ שפיים על-ידי חבר יוצא גרמניה בשם ג'יימס, שהגמלים שנאו אותו, וסנטו בו. בקשותיו החוזרות לשחרורו מהחובה לא נענו על-ידי "סידור העבודה", והוא המשיך לשאת בסבל.

וכקינוח, הפתעה לקטני האמונה. לצערי לא קראתי עדיין את הספר "הגמל המעופף" שחיברו מורי וידידי הטוב ד"ר מרדכי נאור ובתיה כרמיאל, ואינני יודע באם הם ידעו שהגמל המעופף הנודע מאתר התערוכה, בעיצובו של האדריכל אריה אלחנני, שימש סמל תעופתי לצוותי האוויר של חברת אל על בהקמתה.  את "הגמל המעופף" ניתן לראות בתמונה המצורפת – על כובעי צוות האוויר המכין את נתיבי הטיסה הראשונה להבאת נשיא המדינה פרופ' חיים ויצמן ממקום החלמתו בג'נבה למנחת צבאי בדרום, בשלהי מלחמת העצמאות.

פורסם לראשונה בגיליון 583 של המכתב העיתי, אוקטובר 2010

* * *

3. ברוך תירוש: טוב עשית אהוד, שבחב"ע 741 העלית את זכרו של האדריכל הנודע אריה אל-חנני ז"ל שבעוונותינו נשכחו הישגיו קמעה, ואינו מוזכר בהוויית הבנייה המרשימה בארץ.

כוותיק אל על, בשעתו ציינתי לכם ש"הגמל המעופף" שלו, מהתערוכה ליד הירקון בת"א של שנות ה-30 – שימש כסמל לאל על בתחילת פעילותה. גם שלחתי לך תמונה של צוות המטוס בהכנות לטיסה להבאת הנשיא חיים ויצמן ז"ל, כש"הגמל המעופף" מתנוסס כסמל על כובעי הצוות.

* * *

4. שורות הפתיחה לאתר המורשת של אל על

מדברי הפתיחה של מנכ"ל אל על אליעזר שקדי: ברוכים הבאים לאתר המורשת של חברת אל-על. הטיסה הראשונה של חברת אל-על התקיימה בשנת 1948.

מטרתה, הבאתו של פרופסור חיים ויצמן מג'נבה, לטקס השבעתו לנשיאה הראשון של מדינת ישראל.

* * *

ד"ר גיא בכור

מי פועל לשנות את המאזן הדמוגרפי בישראל?

החומר רץ באינטרנט

מי פועל לשנות את המאזן הדמוגרפי בישראל? – "ארגונים לזכויות אדם". ומדוע? הכוונה היא לשנות את ההרכב הדמוגרפי של ישראל. ומהי תוכניתם הנרקמת בחשאי של אותם ארגונים ל"זכויות אדם"?

כאשר המספרים יגיעו לרבע מיליון או חצי מיליון מהגרים, ואנחנו מתקרבים לכך, יעלו הגורמים האלה מעל פני המים, יפנו לבג"ץ ולמוסדות האו"ם, בדרישה שישראל תעניק למהגרים תושבות ואפילו אזרחות, כמקובל במערב. בכך יזנק אחוז המוסלמים בישראל באופן מיידי ל- 30-35% על כל המשמעויות הדמוגרפיות שיכולות להיות לכך. לאחר המאמר הזה אף אחד לא יוכל לומר בעוד כשנתיים-שלוש: לא ידעתי.

 כאשר פרסמנו בג'יפלאנט כבר בשנת 2007, עם ראשית התופעה, את חלום הבלהות הנשקף לישראל מאפריקה, נדהמו אז רבים. היום, כשהחיזיון הזה כבר התממש (אז הגיעו 400 מהגרים בחודש מאפריקה, כיום כ-4,000 בחודש), אני מבין שגם אני הייתי נאיבי באותו מאמר, ולא ראיתי את עומק התמונה, שכרגע נפרשת לפנינו. אז סברתי שמדובר בעיקר בהגירה לשיפור החיים של אפריקאים, כמו ההגירה ממקסיקו לארצות הברית, אך כיום נראה שהתמונה, אבוי, ייחודית למדינת ישראל.

נכון הוא, שמיליוני אפריקאים היו רוצים להגר לישראל כדי לשפר את חייהם, אך מתברר שבישראל יש גורמים הרוצים בדרך זו לשנות את המאזן הדמוגרפי של המדינה. זה לא רק שפה העגל רוצה לינוק, אלא שיש כאן גם גורמים הרוצים להיניק. לאחר שלא הצליחו להכניס לפה מאות אלפי פלסטינים, בונים עכשיו גורמים אלה על הגירת מאות אלפי מוסלמים מאפריקה לתוך ישראל. לא מלחמה על הגירה לישראל לפנינו, אלא מלחמה על המשך הרוב היהודי בישראל.  

שורה של עמותות, ארגוני מתנדבים ואחרים מעודדים את ההגירה האפריקאית הזו לישראל. מכוונים אותה עוד ממדינות המוצא, שומרים עליה, שלא תתקל בקשיים בסיני, ומאפשרים לה בית חם בישראל. הם הוציאו ומוציאים את השמועה באפריקה שישראל היא גן עדן,  וכי אפשר להגיע אליה ברגל. לא מהגרי עבודה לפנינו, ולא פליטים, אלא מוסלמים אפריקאים-ברובם, המגיעים לכאן כדי להשתקע, ולא לעזוב עוד לעולם.

כאשר אמרנו במאמר המקורי משנת 2007 – "מחפשי עבודה" הרושם שנוצר היה שהם יעבדו ויחזרו. לא! הם מתכוונים להישאר בישראל, ארצם החדשה.

 המיספרים: לפי נתונים רשמיים של מדינת ישראל עומד קצב המהגרים המוסלמים מאפריקה על כאלף איש בשבוע (זה היה המצב בחודש האחרון), כמעט 4,000 איש בחודש, וזו הכפלה של התמונה מלפני כמה חודשים. כיוון שאין מישהו שיודע בדיוק כמה מהגרים כאלה יש כבר בישראל, נעות ההערכות (מגורם מוסמך) בין 80-120 אלף מהגרים אפריקאים הנמצאים בישראל.  

דרום תל אביב הפכה לסודאן הקטנה, באילת המהגרים, הגרים בדירות שכורות ובשכונות שלמות, הם כבר כ-20% מהאוכלוסייה, וכך המצב בשכונות חלשות במרכז הארץ. בכל מקום בצידי הדרכים בארץ צועדים המהגרים החדשים. הם סוקרים את ארצם החדשה, נהנים להביט בעושרה, עושרם. לכו לראות את המחזות המדהימים באילת, עיר שנכבשה בידי המהגרים, איך נוספים אליהם עוד עשרות ומאות מהגרים חדשים כל לילה. הם מגיעים לאילת, ניגשים על הבוקר לסניף משרד הפנים, שם הם מקבלים אישורי שהייה של מדינת ישראל, ומכאן הם חופשיים להתחיל לעבוד בכל הארץ.  

ומהי תוכניתם הנרקמת בחשאי של אותם ארגונים ל"זכויות אדם"? כאשר המיספרים יגיעו לרבע מיליון או חצי מיליון מהגרים, ואנחנו מתקרבים לכך, יעלו הגורמים האלה מעל פני המים, יפנו לבג"ץ ולמוסדות האו"ם (האו"ם כבר מתערב בכך אצלנו), בדרישה שישראל תעניק למהגרים תושבות ואפילו אזרחות, כמקובל במערב. בכך יזנק אחוז המוסלמים בישראל באופן מיידי ל-30-35% על כל המשמעויות הדמוגרפיות שיכולות להיות לכך.

 בהיותם תושבים, ואחר כך אזרחים, יוכלו האפריקאים להביא לכאן, באופן טבעי, את בני המשפחה שלהם, והמיספרים יוכפלו. ומי שלא רצה את היהודים באוגנדה, תבוא אוגנדה לישראל. בהיותנו מדינה זעירה, התהליכים האלה יקרו מהר מאוד, יותר מהר מאשר באירופה.

 עכשיו אנחנו מבינים שלא המהגרים המוסלמים מאפריקה (כל המהגרים מסודאן מוסלמים, ורוב המהגרים מאריתראה) הם החלשים, אלא הישראלים הקולטים דווקא. לא הם מאויימים, שכן אין אלה פליטי מלחמה, אלא דווקא ישראל היא המאויימת. ארגונים אלה, שיש להם גישה קלה לתקשורת, אינם מסתירים את רצונם לראות את ישראל מדינת כל אזרחיה ולא עוד מדינה יהודית או ציונית, ומן הבחינה הזו המהגרים המוסלמים מאפריקה נופלים לידיהם כפרי בשל. אלה הם האחראים הישירים על המכה החדשה שנפלה על ישראל. הם מכוונים את ההגירה, מארגנים אותה, שומרים עליה מפני הרשויות ומרתיעים את גורמי האכיפה, מפנים את המהגרים לקבלת האישורים והניירות, מעצימים אותם, מלמדים אותם איך לעמוד מול השלטונות, איך לערוך הפגנות, ואף עיתון הוציאו להם, בשפות האפריקאיות, ובמימון האו"ם.

 ומיהם סוכני-המשנה לפלישה המוסלמית האדירה הזו?

 שורה של גורמים אינטרסנטיים, שעושים כסף מן העבדים החדשים שמגיעים לכאן. המלונאים, שמעסיקים אותם בפרוטות (במיוחד באילת, ההופכת בשל כך לעיר אפריקאית), ענף הבנייה, שמעסיק אותם לעבודות הנחותות ביותר, ניקיון וגננות. כל אלה מרוויחים על חשבון המהגרים החלשים שמגיעים, ללא הגנה. האם הארגונים האלה "לזכויות אדם" מסכימים עם העבדות החדשה שנוצרת כאן? אני לא מסכים.  

חוק מיוחד לענישת מעסיקי מהגרים אינו נאכף כלל, למעשה הפך לאות מתה, והתופעה רק מתגברת. השמועה יצאה כבר באפריקה שפה יש צורך בידיים עובדות, ומאות אלפים בדרך, ממש כך.  

הממשלה הרימה ידיים. הצהרות רמות על הקמת מחנה איסוף בדרום, ואכיפת החוק, לא נאכפות. גדר שהתחילו בבנייתה היא בבחינת מהתלה. מדובר בגדר נמוכה, שניתן לטפס עליה. הפיגוע באילת שהתרחש בקיץ, ואשר נדמה היה שיעצור את התופעה, ויכניס סוף סוף את צה"ל לשמירת הגבול, לא שינה בהרבה את המצב, ומאז מיספר המהגרים רק זינק. ומשרד הפנים שלנו מחלק אשרות שהייה לכל מהגר בלתי חוקי.  

השלטונות המצריים ניסו לבלום את התופעה עד לפני כמה חודשים, כאשר ירו מידי פעם על המהגרים. היום הם כבר לא עושים את זה, ולמה שיעשו? מה אכפת להם שישראל תתאסלם? ההיפך. גם הבדואים בסיני מאושרים: מתעשרים מן ההגירה וגם מציפים את ישראל. מה רע?

 כאשר אני קורא את המצהלות בעולם הערבי על הפלישה המוסלמית הזו לישראל, הבנתי מה מתרחש כאן.

המוסלמים מאפריקה יעשו את העבודה לעולם הערבי. בשביל מה לטרוח ולהילחם בישראל? מרצונה היא עוד תהפוך את עצמה למדינה מוסלמית.  

צריכים לזהות יותר ויותר: "התוקפנות הפאסיבית". זהו כלי שעושה שימוש בליברליות של הצד החזק כדי להביך ולבלבל אותו. אותם ארגונים ידברו תמיד על המהגרים כחלשים ואומללים, כאילו מישהו הכריח אותם להגיע לכאן, תוך שהם מציגים את משטרת ההגירה (שדווקא לא עושה הרבה) ואת גופי האכיפה כחזקים וכמרושעים. 

מעכשיו עלינו להבין: התוקפנות הפאסיבית היא תוקפנות חמורה יותר מזו האקטיבית, משום שהיא ערמומית, ועושה שימוש לרעה ביתרונות ובחששות שלנו.

למשל, מאיימים במרומז שאם ישראל לא תקלוט עוד מהגרים, יביכו אותה בעולם, במסגרת ה"דה-לגיטימציה", כמדינה גזענית, מה אתם יודעים.

ארץ אהובה, את במתקפה.

הארגונים שותקים עכשיו שתיקה רועמת.

* * *

פרופ' קרסו מזהיר: רוב המסתננים שעובדים במסעדות, חולים!

למי שלא ראה אתמול, 23.5, בבוקר, בתוכנית של גיא ואורלי – התארח פרופסור רפי קרסו וממש יצא באזהרה לאוכלים במסעדות שמעסיקות סודנים/אריתראים. קרסו הוא רופא מתנדב במרפאת הזרים וטוען שמרביתם חולים ו/או נשאים של שחפת וחצבת ומהווים איום ממשי על בריאות הסועדים. הם מכינים לנו את הסלטים, שוטפים כלים. חלק מהמעסיקים שולח אותם מהמטבח לנקות שירותים וא"כ הם חוזרים למטבח. אין פיקוח ואין בקרה.

פרופסור קרסו טען שגם אם העובד הוא רק עובד ניקיון, הסכנה בהידבקות עקב מגע בברזים, ידיות וכו' – גדולה.

לא ניתן לטעון שקרסו נוהג בגזענות כי הוא בין הרופאים שמתנדבים לטפל בהם – הוא פשוט מגלה אחריות ציבורית. נתון נוסף שמסר: 50% מבדיקות האיידס החיוביות הם מקרב הסודנים ולא ניתן לאתרם לאחר הבדיקות.

[קיבלנו את הציטוט מכמה מקורות אך איננו אחראים לתוכנו]

* * *

עוז אלמוג

מהגרי העבודה בישראל – בין ימין לשמאל

האלימות כלפי מהגרי העבודה, שהתפרצה לאחרונה בדרום תל אביב, הצמיחה דיון ציבורי מעניין אך לא מפתיע. לאחר שנים ארוכות של "מלחמה קרה" בין מחנות הימין והשמאל, בבת אחת התלהטו הרוחות מחדש ומשני צידי המתרס התייצבו דוברים ומפגינים, מצוידים בטיעונים החלטיים ורגשות עזים. אז מה מתרחש כאן? להלן זווית הסוציולוג:

עיקרון האיזונים והבלמים בתרבות השלטון הדמוקרטית מתייחס על פי רוב לפיצול סמכויות השלטון לרשויות נפרדות, הבולמות אחת את השנייה, במטרה למנוע מגורם יחיד במדינה כוח מוחלט. אבל אם מתבוננים עמוק בתרבות הדמוקרטית אפשר לזהות מנגנון נוסף, חשוב לא פחות, של איזונים ובלמים: האיזון האידיאולוגי בין הימין (השמרנים) לבין השמאל (הפלורליסטים). שמאל וימין נתפסים בציבור הרחב כשני מחנות פוליטיים יריבים. בפועל, מדובר בעצם בשתי תפישות עולם וליתר דיוק אוריינטציות חברתיות, שמכתיבות את הדרך שבה אנשים וקבוצות מתבוננים על העולם, מפרשים אותו ופועלים בתוכו.

קשת הגוונים בתוך פלגי השמאל והימין רחבה מאד והדבר מקשה על הגדרה ומיון של שלל התופעות. יתר על כן, המציאות החברתית והפוליטית היא דינמית והדיכוטומיה בין שני המחנות, שמקורה במהפכה הצרפתית, לובשת ופושטת צורה בהתאם לנושא (כלכלה, ביטחון, דת, וכו'), המקום (ארצות, יישובים וכו'), התרבות והזמן.

עם זאת, ההבדלים בין שתי הגישות עדיין שרירים ואולי חשובים מאי פעם. השוני מתחדד כאשר מתייחסים לשמאל ולימין לא רק כאל קטגוריות פוליטיות, אלא גם (ואולי בעיקר) כאל שני קצוות של סקאלה פסיכולוגית ותרבותית. באופן סכמטי, פשטני ומטאפורי אפשר למקם אותם על הרצפים הבאים: פיזי מול מטאפיזי; שכלתנות, ארציות ואנליטיות מול רגשיות, דמיון ורומנטיקה; תכנון מקדים מול זרימה ספונטנית; איפוק וריסון מול פתיחות והחצנה; חומרנות מול רוחניות; אנחנו מול אני; קשיחות, תקיפות וחוסן מול רכות והודאה בחולשות; גבריות מול נשיות; מלחמה על עקרונות מול פשרנות וגמישות; סימן-קריאה מול סימן-שאלה; חובות מול זכויות; היררכיה מול שיתופיות; אליטיזם מול סוציאליזם; עונש מול סליחה; נקמה מול מחילה; מיסוד מול חדשנות; יציבות מול הרפתקנות; לוקלי מול גלובלי.

בשדה "הרעש" שלהם – כלומר באזור שמחוץ לסקאלת הלגיטימי – הימין הופך לגזעני ופשיסטי, והשמאל הופך לנרקיסיסט וניהיליסט. במצבי הקיצון שניהם מבטאים התנשאות, עיוורון חברתי, מוסריות מעוותת, ויצר של הרס עצמי. לעומת זאת, בתחום הלגיטימיות הדמוקרטית, הן השמאל והן הימין נחוצים לחברה המערבית. אם להשתמש בהמשגה סינית מוכרת, השמאל והימין הם היין והיאנג של המוסר הדמוקרטי, כלומר ניגודים משלימים.

חשיבותם עולה בתקופה של שינויים כבירים. החברה המערבית דומה בימינו לספינה המשייטת לנמל-בית דמוקרטי וגלובלי בלתי נראה. רוחות השמאל הם אלה שנותנות לה את אנרגיות התנועה, אבל בלי שמפרשי הימין יימתחו בקשיחות וינתבו את משבי השינוי, הספינה עלולה לנטות על צידה ולשקוע במצולות.

היחס למהגרי העבודה בישראל, כמו בעולם המערבי כולו, הוא דוגמא מובהקת לדינאמיקה הזאת. אין זה מקרה איפה שרוב הציבור השפוי (אנשים מתונים ורציונאליים), רואה טעם והגיון הן בטיעוני השמאל והן בטיעוני הימין ביחס למהגרים הלא חוקיים. אבל מה קורה כאשר הדברים יוצאים מכלל שליטה, כפי שקרה לאחרונה בדרום תל אביב?

מבחינה מוסרית הגורמים הקיצוניים בחברה מבטאים בדבריהם ובמעשיהם נורמות בלתי מוסריות, וחובתה של החברה הדמוקרטית לפעול בנחישות ובתקיפות כדי למגרם. אבל באופן פרדוכסלי, גם לפעולות המחאה של הקיצוניים משמאל ומימין יש תפקיד פונקציונאלי סמוי. הם מציפים את הבעיות שהצטברו כתוצאה מהשינוי הזוחל והקיפאון, ובעיקר מטלטלים את הציבור הרחב ואת השלטונות וממריצים אותם להציע פתרונות יצירתיים ולפעול באופן מעשי. לכן, אפשר לשער מה צפוי לנו בעניין מהגרי העבודה. בטווח הקרוב צפויים, למרבה הצער, עוד גילויים קיצוניים ועימותים אלימים. בטווח הרחוק, המשבר המחריף יוליד בהדרגה פתרונות פרקטיים ומוסריים שיתייחסו הן לדרישות המוצדקות של השמאל והן לדרישות המוצדקות של הימין. קרוב לוודאי שבשל הדוגמטיות והמעורבות הרגשית שלהם, הקיצוניים בשני המחנות לא יהיו מרוצים מהפתרונות הללו, אבל החברה ככלל תרוויח.

כי בסיכומו של דבר, מי שמאמין שאפשר למנוע הגירה של מהגרים לא-יהודים לישראל בכלל ומהגרי עבודה בפרט, דומה לאדם שמאמין שאפשר לסכור את גלי האוקיינוס או להסיט את משטר הרוחות העולמי. גלי המהגרים למדינות-השפע קשורים לתהליכי עומק רבי עוצמה, כגון ירידה בפריון והזדקנות האוכלוסייה, הנגשה לכלי תקשורת, תחבורה וניוד, טשטוש הגבולות בין המדינות והלאומים והתהוות הכלכלה הגלובלית, עליית האתוס הפלורליסטי והתחזקות הרגישות לזכויות האדם, התפתחות המודל הרב תרבותי ועוד. באותה מידה, מי שמאמין שהתהליך הזה יכול להיות בלתי מבוקר שוגה באשליות.

מצד אחד, גלים של מהגרים מהעולם השלישי מאיימים על החוק הדמוקרטי, מולידים כיסים של עוני, פשיעה ועבדות, ויוצרים איומים ומתחים מסוכנים על בסיס כלכלי, אתני, תרבותי, לאומי, דתי ופוליטי. מצד שני, הם משפרים את הכלכלה העולמית, תורמים לתהליך הגלובליזציה, מהווים מנוף עקיף לקידום ארצות העולם השלישי, ובאופן מדורג ואיטי מעשירים את חברת היעד (מייבאים מסורות של אוכל, לבוש, מוסיקה, אמנות וכו') ומשפרים את הרגישות והסקרנות לזר ולשונה.

המתח בין האלמנטים החיוביים של תהליך ההגירה לבין האלמנטים השליליים שלו קשור לא רק להיבטים הפרקטיים של הבעייה אלא גם המוסריים, הפוליטיים והחוקתיים. החברה המערבית מנסה להתמודד עם שינוי משטר הרוחות העולמי בצורה מושכלת, והמפתח לכך ש"הספינה הדמוקרטית" תמשיך לשייט בבטחה קדימה הוא ליצר את האיזונים הנכונים בין תביעות הימין לבין תביעות השמאל.

* * *

משה אביר

נקמתו של הנויניק

נטלה את מברשת השיניים שלה והודיעה לו "אנחנו נפרדים," ויצאה אט את ביתו. הוא – שזה עתה התעורר, חשב שזה חלום בלהות. קולות טיפוס במעלה המדרגות עוד נטעו בו תקווה. "שכחתי את משחת השיניים, שלום!" – שבה לחדרה בקצה הרחוק של הקיבוץ. הרהר בינו לבינו איפה טעה והאם היו סימנים מוקדמים. נכון, בליל אמש היא ישנה על הספה, בעבר גם מחתה בקול חלוש על ההתמכרות שלו לתוכניות הספורט והאקטואליה "זה הכול על חשבוני," נהגה לומר. לא אחת הזכירה לו את המקרה עם רנה האקסית האמריקאית שלו, שהגיעה לביקור במפתיע והוא במקום לאותת לה – "תפוס," התהלך חבוק בזרועות שתיהן בכל רחבי היישוב. ואולי היא עזבה אותו בגלל שבכל אחת מהמריבות התכופות שלהם נהג להזכיר לה שהוא אימצה אל חיקו לאחר שארוסה התחתן עם נערה אחרת.. "גם במריבות יש כללים ואתה הגזמת," נהגה להזכיר לו.

הוא אהבהּ וכאב את עזיבתה אותו. בליאות קם אל שגרת יומו, כיסוח הדשאים ותיכנון ההשקייה הממוחשבת. בעזרת המחשב נענה לכל גחמות החברים בתיאום שעת הכיסוח וההשקייה עם שעת ההשכמה של כל אחד מהם, והם הכירו לו תודה.

עברו ימים ולילות בהם לא מצא מנוחה לנפשו. באחד הלילות, כשהסתובב ברחבי הקיבוץ, מכין את הממטרות לקראת ההשקייה המתוכננת ליום המחר, ראה אותה חוצה את הדשא, ידה אוחזת ביד חברו הטוב מאוריציו, כמו נויניק שאוחז בצינור השקייה ומעביר אותו ממקום למקום. אחרי שהתגבר על הצביטה שחש בליבו, שאל את עצמו, מה היא מצאה בו בילד הרע של היישוב, שלא שירת בצבא, בקושי סיים י"ב כיתות, ושנים רבות גם לא היה רשום בסידור העבודה.

את ההזמנה לחתונתה מצא מוכתמת ומקומטת בתא הדואר שלו.

הוא ציפה שתבוא עם ההזמנה לחדרו ויוכלו לשוחח ביחידות, רגע לפני שהיא יוצאת סופית מחייו.    

בבוקר שלפני יום החתונה כיסח את הדשא המרכזי לקראת האירוע, על פי התוכנית השבועית. חש כצלוב שנושא את הצלב על כתפיו.

למחרת סיים לפנות ערב את יום העבודה, גורר אחריו לחדר את שק הכביסה, רגליו בקושי נושאות אותו. מנגד הבחין בהכנות האחרונות לחתונה. פריסת המפות, חימום המזון, ומירוק הבר האקטיבי. לחש לעצמו שבעצם בחתונה הזאת גם הוא יכול היה להיות החתן.

לא עבר זמן רב ומבעד לחלון הפתוח שמע את מרש החתונה, אות הוא כי הקרואים מוזמנים לטכס החופה.

הרב כבר החל בטכס החופה ולקראת סופו הניח את הכוס מתחת לרגלי החתן וביקשו שיחזור על המשפט "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני..."

הוא זינק אל המחשב שלו, המחובר למחשב של הנוי. סימן את מפת ההשקייה של היישוב, נדד עם ה"עכבר" אל הדשא המרכזי ולחץ על ENTER – – –

* * *

תקוה וינשטוק

המנעולנית

בעלי מקצוע למיניהם מכניסים פרסומות לתיבות הדואר. מנעולנים ושרברבים מדביקים מגנטים על הדלת. בדרך כלל אלה וגם אלה נזרקים היישר לפח. אבל המגנט שהודבק לאחרונה על דלת  ביתי היה ייחודי. על כרטיס ורוד שמצוייר עליו מנעול צהוב היה רשום: "רני ששון מנעולנית מקצועית – שרותי פריצה לבית, רכב וכספות. החלפה ותיקון של צילינדרים  ומנעולים לכל סוגי הדלתות 24 שעות ביממה."

מנעולנית אישה? טרם ראיתי דבר כזה! קשה אפילו לבטא "מנעולנית!"

מלאת סקרנות הזמנתי אותה מיד אליי.

הופיעה בחורה גבוהה, חסונה, מאוד נשית, כלל לא מתקשרת למנעולים ולפריצות. בידה החזיקה קסדה של אופנוען. זה כבר תאם איך שהוא למקצוע.

איך  הגיעה למנעולים?

"יום אחד שמעתי שחבר הזמין מנעולן להחליף מנעול בדירתו. חשבתי שגם אני יכולה לעשות את זה. יש לי נטייה לצד הטכני. תמיד אהבתי לפרק ולהרכיב, לעבוד בידיים, חיפשתי דרך ללמוד את המקצוע. אני אוטודידקטית, לא מתאימה ללמוד בקבוצה. ראיתי שיש שיעורים של מכללה מקצועית בווידאו דרך האינטרנט. היו חמישים שעורים, גם שעורים מעשיים: הלכתי עם מנעולן מנוסה לעבודות ול"פריצות". היא עמדה בבחינות והתקבלה כחברה בעמותה הבינלאומית למנעולנים מקצועיים  וקיבלה אישור עבודה מהמשטרה.

"וכמובן למדתי מהניסיון," מעירה רני. "בפעם הראשונה שהגעתי לפרוץ דלת ידעתי רק את התיאוריה ואילתרתי. והצלחתי."

היא החלה לחלק מגנטים ומתקשרים אליה גם מהפייסבוק. היא אישה יחידה בין מאות מנעולנים גברים – וטוב לה שהיא אישה. כשהם פותחים את הדלת כולם מחייכים אליה אבל אינם מאמינים שהאישה הצעירה – המגיעה לעיתים בנעלי עקב – היא אכן מנעולנית. הגברים משוכנעים שאינה מסוגלת לפלוש לתחום הגברי הבלעדי עד שהם רואים במו עיניהם שהדלת שנטרקה קשות נפתחת בבום. נשים מתפעלות שהנה יש אישה בשטח שהן אינן מבינות בו כלום. חלק מעדיפות דווקא אישה – יותר בטוח מגבר זר בבית.

"המקצוע הזה ממש תפור עליי," ברור לרני ."הוא דורש כוח פיסי ואני חזקה – תורשה  מאבא שהיה אלוף ישראל בהרמת משקלות. זה מקצוע הרפתקני. את מגיעה לבעייה ועלייך להיות יצירתית. אם הצלחת, זה מרגש מאוד. את מכירה סוגים שונים של בני אדם, נכנסת לבתים ורואה איך אנשים חיים – נושא הבית מעסיק אותי, אולי משום שאימי ניצולת שואה, גדלה בלי בית. ועוד יתרון במנעולנות: אין לי בוס."

ואז היא זורקת פצצה: "מנעולנות היא הפרנסה שלי אבל במקצועי אני פסלת!"

מסתבר שרני סיימה את מחלקת  הצורפות ב"בצלאל", למדה לתואר שני בפיסול בניו יורק ולימדה אמנות בסמינר הקבוצים. אמנם כיום היא מפסלת שעות מעטות בלבד. "צריך לשרוד... הייתי שמחה לקבל מלגה שאוכל ליצור אבל המלגות מעטות."

היא מראה לי בסלולרי צילום מעבודותיה: מכונה גדולת ממדים בעלת כנפי מתכת, יצירה התובעת ידע טכני. חלק מפסליה קינטיים, בעלי תנועה מכאנית. היא מתעניינת בצד הטכני של בניית קונסטרוקציות במרחב תלת-מימדי: "לכן אני פסלת, לא ציירת."

נושאי הפסלים הם המתח שבין חופש לכליאה, בין פגיעות לחוסן, בין חיים למוות. כל זה עובר דרך החיבור לגוף. "העבודות הן שלוחות של הגוף שלי," אומרת המנעולנית-פסלת. "המימד הפיסי מושך אותי לתהליך היצירה. אני אוהבת לבנות דברים וגם לפרק. גם  במנעולנות יש פירוק והרכבה."

היא כבר הציגה בגלריות שונות בתל אביב – לאחרונה בגלריית "החדר", וברחובות עיר מולדתה. ב-2010 אף קיימה תערוכת יחיד בביתן האמנים בתל אביב. בקרוב תפתח תערוכה בברלין. כדבריה: "האמנות היא האהבה שלי והמנעולנות – הפרנסה, אך לפחות אני אוהבת את העבודה. אני הולכת לאן שאני רוצה ויוצאת מהסטודיו שבו אני לבד, לחברת אנשים."

תוך כדי שיחה זורקת רני  עוד: "תמיד ציירתי ופיסלתי אבל הייתי גם בנבחרת הג'ודו  לגילאי 12 עד 18 והשתתפתי בתחרויות. זה התחיל ממשחקי פינג פונג – המאמן הציע שאעשה גו'דו. למדתי במחלקת הג'ודו בבית הספר בקריית שרת. הייתי ילדה גבוהה, מאוד חזקה והיפר-אקטיבית." אחרי פציעה בברך פנתה לקריירות אחרות.

הצעירה הלא שגרתית הזו, בסך הכול בת שלושים, מתגוררת ביפו. שם גם האטליה שלה: "יפו זה אתגר. תרבות נוספת, אזור של מתח." רני נשואה ליונתן אוספלד, מאמן בכדור-סל, בנה של אורנה אוספלד מאמנת כדור סל לנשים ברמת השרון, אך היא שומרת על שם נעוריה: "קשה להפריד בין רני-שמחה לששון... בעלי מפרגן וגאה בי. כשצריך לתקן ברז בבית- – זו אני שמתקנת, בונה ומרכיבה."

ממראות תל אביב: לבית הכנסת על גלגילות

חיכיתי לאוטובוס בתחנה בשדרות רוטשילד-שינקין ולפתע חלף על פני ביעף רוכב גלגילות. לא ילד על סקטים אלא בחור כבן עשרים. ולא סתם בחור אלא  בחור ישיבה: לראשו מגבעת שחורה שהסתירה פאות, ולגופו כותנת לבנה ומעיל שחור ארוך. הוא לא התגלגל ישר אלא טס לכל רוחב המדרכה מן הקצה אל הקצה ונראה שהנאתו רבה. מאחת החצרות קפץ מיד מישהו עם מצלמה והנציח את המחזה.

בעצם, חשבתי, למה לא? גלגילות הן "כושר", אפילו גלאט כושר. אבל מה בשבת? מותר להתגלגל או אסור?

ברבנות של תל אביב עונים יום יום על שאלות בענייני דת. הפניתי אליהם את הקושייה.

"הנסיעה בגלגילות בשבת גבולית," ענה לי כבוד הרב. "כמו אופניים. אין איסור לנסוע על גלגילות בשבת  אבל זה לא מקובל. מדובר כמובן במבוגרים. לילדים מתחת לגיל בר מצווה מותר.

    "נסיעה על גלגילות בשבת נחשבת לחטא?" שאלתי.

     "לא, זה לא חטא," הרגיע אותי הרב.

     הבנתי שבעצם מותר, אמנם בדוחק. אבל עדיין קשה לי לדמיין חסיד הנכנס לבית כנסת חמוש  בסקטים. אמות הספים ינועו.

פינגווינים

לפינגווין בלוטי ולרעייתו פלג, שניהם תושבי הספארי, נולד בשעה טובה צאצא ראשון. בדרך כלל דוגר זוג פינגוויני במשותף על הביצה ושומר יחד לסירוגין על הביצה ועל הגוזל. אבל לפינגווינה פלג לא התחשק לדגור על הביצה שהטילה, וכשבקע הצאצא לא גילתה כלפיו כל אכפתיות והשאירה את  "העבודה  השחורה" של הדגירה לבן זוגה. האב המאושר (בעצם לא כל כך מאושר...) נאלץ לדגור לבד, ללא כל עזרה. הוא עמד במשימה באומץ ובגבורה, "עבד" יומם ולילה ולא התפנה אפילו להפסקת אוכל קצרה. אך אחרי כחודש של דגירה יחידנית נראה עצוב, מותש ומורעב ונכנס למעין דיכאון שלאחר לידה (או דגירה...) זו תופעה אנושית מוכרת אלא שאצלנו, בני אנוש, סובלת מהדיכאון בעיקר האם. אצל הפינגווינים זה כנראה האב.

בספארי נהוג להפריד את גוזלי הפינגווינים מהוריהם בהגיעם לגיל חודש. זאת לשם "החתמה" מלשון חתימה, היינו להרגיל גוזלים למטפלים, שייאותו לקבל מזון מהם. בדרך כלל מעדיפים בגני החיות שוולדות יחיו בקרב משפחותיהם .לגבי הפינגווינים המצב שונה. הורים פינגווינים מאכילים את גוזליהם במזון גרוס שהם מקיאים למענם. מסתבר שבמזון הזה אין די ויטמינים ובימינו גם פינגווינים חייבים בוויטמינים למיניהם. לכן חשוב שהפינגווינים יוחתמו וידעו כי המטפלים הם מקור האוכל שלהם. המטפלים מכניסים לדגים, מאכל התאווה של הפינגווינים, כדורי מולטי ויטמין.

היכרתי משפחה שגידלה בביתה אפרוח של תרנגולות מאז שבקע מהביצה. האפרוח הרך "הוחתם"  – וראה בבני המשפחה את הוריו ואחיו וקירטע אחריהם כמו כלב נאמן, גם  כשגדל.

לרגל המצב המשפחתי של בלוטי ופלג החליטו המטפלים להוציא את האפרוח, שמו מנטה – בהקדם מביתו, כבר בגיל שלושה שבועות. למרות גילו הצעיר למד מנטה חיש מהר לאכול בכוחות עצמו והוא הולך ומתחזק. בימים הראשונים קבל חצאי דגים. כיום הוא כבר זולל דגים שלמים. בקרוב יחזור לחצר הפינגווינים. אם ההחתמה תצליח לא ישוב להוריו והם יהיו פטורים מגידולו.

יש לציין כי לפלג, האם, עבר מפוקפק. בשלב מסוים עזבה את בלוטי והתחברה לפינגווין אחר, אמנון. היא גירשה את בת זוגו של אמנון והפכה לפילגשו. אפילו הטילה לו ביצה מחוץ למחילת הפינגווינים. אבל אחרי שבועות מספר חזר אמנון לבת זוגו ופלג חזרה בלית ברירה לבלוטי.

בספארי תוהים מה יקרה בהטלה הבאה. האם תיקח פלג חלק במלאכת הדגירה והטיפול? בהתחשב באופייה, כלל לא בטוח. גם לא ברור כיצד יתנהג בלוטי. היהיה גבר ויעזוב את פלג לטובת בת זוג טובה יותר או אולי שוב יהיה פראייר וידגור בגפו על הביצה?

* * *

מיכה לימור

על חצי הכוס

ירושלים: בכל מקום מכפישים את ירושלים, המתחרדת, המלוכלכת, הצפופה, הענייה, האלימה, הטעונה מתח לאומי. ואני, נכספתי לירושלים. (אני בים ולבי בי-ם). בפאתי לטרון הודיע הקריין – עומס פקוק משורש עד מוצא. חתכתי ימינה לבית-שמש ונסקתי בדרך היער הירוק ומרחיב-הלב בואך עין-כרם והר הרצל. בפסגת ההר חלפה בלחש רכבת קלה ובחלונותיה דמויות נינוחות. אירופה. אחר-כך נתגלתה העיר בכל הדרה. גלשתי בשדרות בייט המרופדות בערוגות צבעוניות עד לגן הבוטני ועמק המצלבה, פארק יפהפה, רחב, צובט-לב בעיבורה של עיר. משם לרחוב עזה שאינו משתנה מאז ימי ילדותי, ולכיכר סלמה הזרועה פרחים לוהטים. לאחריה, במורד ז'בוטינסקי מתגלות החומות וטחנת הרוח ועמק רפאים החילונית והבוהמית. עיר נפלאה.

פמיניזם: מעל כל במה מתנבאים בעניין אפלייתן של נשים. על שעדיין אינן תופסות את העמדות הראויות להן. אני מונה שלוש מפלגות שבראשן נשים, קדימה (עד לא מזמן), עבודה ומר"ץ. אני זוכר יושבת-ראש כנסת מורתית ונמרצת, נשיאת בית-משפט עליון, מנכ"לית של הבנק הגדול במדינה, מנכ"ליות של תנובה ושטראוס, נשיאת אוניברסיטה, סופרות מצליחות, מאות מנהלות מפעלים וחברות. בפוליטיקה ובאקדמיה יש עוד להתאמץ אך הכוס כבר חצי מלאה.

אפלייה עדתית: פוליטיקאים מחפשי-קוניוקטורה ועסקנים רוויי תסכול שולפים חדשות לבקרים את טיעוני האפלייה העדתית שעודה מתקיימת, לכאורה, בחברה הישראלית. האומנם? איך יודעים? רוב רובם של בני הדור השלישי הינם כבר בני-תערובת, תמהיל גמור של בני כל העדות. אפלייה חברתית על בסיס עדתי, שאכן התקיימה אינה, אלא הד לשנים עברו. היו לנו כבר נשיא ממוצא מזרחי, ורמטכ"לים ממוצא מזרחי, ושרים וחברי-כנסת,  אנשי עסקים ותעשייה ומרצים באוניברסיטה, בקיצור מכל טוב. אין תמה אפוא שעיקר מחלצי השד מהבקבוק הם רבנים ושליחיהם הפוליטיקאים מן המגזר הדתי-חרדי, שעדיין מבקשים לקיים חברה פלגנית, לבדל מזרחיים מאשכנזים ולגמד נשים למעלת נשלטות המייצרות פרו ורבו. אלא שבחצי הכוס המלאה ניתן כבר להבחין גם אצלם, בנשים הקמות על משעבדיהן.

יהודים-ערבים: מסובך מאוד. מצד אחד מסתמנת בקרב ערביי ישראל מגמת השתלבות עם תגובות מעודדות במגזרים שונים, אף חשובים, בחברה הישראלית. מצד שני מתחזקים הכוחות, בשני העמים, הנזעקים לפלג ולבדל. ההתפתחויות הגיאו-פוליטיות והתיאולוגיות במרחב המזרח-תיכוני מרמזות על תהליכים סותרים. ימים יגידו...

המאמר מתפרסם בכתב העת "יקינתון" 252, בטור העורך – מיכה לימור

* * *

במלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

יוסף-חיים ברנר

עצבים

בהעתקת אהוד בן עזר

חלק ראשון

[התוספות בסוגריים מרובעים הם של המהדיר אהוד בן עזר. בשנת 1966 מלאו 75 שנים למות ברנר ויצירתו הפכה לנחלת הכלל, שכל אחד רשאי לפרסם אותה].

א

מעין ריח פרפום [בושם] עלה מסביבינו – מגידולי-השיטות הנמוכים, או ה"מימוזה", כאשר יקראו להם אחרים, שבמעלה המושבה העברית אשר בארץ-יהודה [שם כולל למושבות מפתח-תקווה דרומה, להבדילן מחדרה וזכרון-יעקב בשומרון, וממושבות הגליל]. אלומת הפז של החמה השוקעת מאחורינו הזהיבה ברום-המרחב שלפנינו כנופייה אחת של עבים שקטים וקלושים; שקטים וקלושים היו גם יתר העבים, הבלתי מוזהבים והמרוקמים פסי כתום ארוכים ודקים. קצות-מרומים קרנו בזוהר רך וצנוע, זוהר של עלי הדס מכסיפים-משחירים. הגוונים נשתנו ממעוף עין אחד למישנהו, הצטרפו, התמזגו, פרו-ורבו – ונמוגו.

אצל הארז, הבודד והזקוף, מאחורי ה"שיטות" הקטנות ועלי הצבר הצהבהבים, המלאים כובד, מחטים ואיזו חשיבות קבועה, נטינו, אני ורעי, איש כבן שלושים, בעל שכם הגון, בועות לבנבנות, שמחמת חוליו לא הלך לעבוד באותו יום, יום אלולי, עם חום-תמוז בכל תוקפו – נטינו מהמסילה הישרה ונלך אל מול פני הרכסים אשר בקצה האופק הקורן; המיבצר החרוב, ה"היסטורי" [אולי מיבצר אנטיפטרוס שמצפון-מזרח למושבת הפרדסים פתח-תקווה], אשר מימיננו, במרחק של שלוש פרסאות, נידמה קרוב, כל-כך קרוב...

זמן-מה הלכנו במישור והחרשנו. בנוף האפור, מעל לצוקי ההרים וקרני זוויותיהם אשר ממנו והלאה, היו כבר משירטוטי הבציר, אבל חורב-השדה היה בולט עדיין, קייצי. אז פנה רעי לאחוריו וישקף על פני כל הכיכר. השמש, במלוא זוהרה, אדומה ולא עייפה כלל, הלכה הלוך ושקוע. האילנות [כניראה איקליפטוסים] אשר אצל המושבה נתרחקו ממנו, נתרחקו וכהו.

– האילנות הללו... – הפסיק בן-לווייתי את דומייתו פתאום, אלא שקולו הלא-רם, הרצין והאירוני כאחד, ריכך קצת את הפתאומיות.

– אה?..

– האילנות הללו, אומר אני... רואה אתה את צמרותיהם? אלמלי הייתי כותב רשמי מסע מכאן או "כתבות", למיצער, כמעשי כל אנשי שלומנו, לא הייתי נמנע, בלי ספק, מהתחיל: "מושבותינו!.. [מושבות העלייה הראשונה לארץ-ישראל, מ-1878 ואילך] איזו בת-צחוק גלוייה מתעלמת בעציהן הספורים ורוטטת"...

– ו"רוטטת"? – חזרתי במתכוון על מילה זו, חביבתו של רעי, מדי דברו על "הפילוסופיה של הטבע": הוא, אמנם, כדרכו, התחפש באפר-הטון [אל"ף בחטף-פתח, פ"א בצירה, במסיכה או בחיקוי-קול] של מלגלג, אבל בקולו הפעם היו פנים לכאן ולכאן.

– הן [כן, וכך ברוב הפעמים להלן]; צמרותיהם... – נלכד הוא בפחי אשר טמנתי לו – אני מדבר על צמרותיהם... אימתיי היה זה? לפני חצי יובל שנים, כמדומה... הזקנים שבאילנות זוכרים בוודאי... לפני חצי יובל שנים לא היה פה כלום... חולות... חול...

– ומדוע איפוא, הנך מטעים דווקא את צמרותיהם? – הצגתי את השאלה ישר.

– היאך? צמרותיהם?.. הן; הצמרות מביטות למרחוק; הצמרות אולי רואות מפה את הערים הגדולות... (יודע אתה, ה"קדיש" [בנו-בכורו] של בעל-מלונך נוסע למז"ט בשבוע זה...) הן, הערים הגדולות... שמעבר לים והלאה...

– ומילא?

– מילא!.. הערים הגדולות – ריבוא-רבבות השקיעו בהן כוחותיהם... מאות בשנים, מאות בשנים... בנו, צברו, הוסיפו... לכן? לכן איתן עמדתן... יש אחיזה לנולדים בהן... יש איזו גראנדיוזיות... זוכר אתה את בתי-הנתיבות הגדולים? את הפארקים הנהדרים?

– נו?

– ופה... עניות-של-חיים מוכרחת... יישוב של כ"ה שנים... [אולי 1884, בתקופת יישובה מחדש של פתח-תקווה. זמן ההתרחשות של סיפור-המסגרת הוא בין שנת עלייתו של ברנר ארצה, 1909, לבין שנת פירסומו לראשונה, 1911] ושל איזו אנשים? חי... יודע אתה, היום בעל-מלונך אומר: "שאתן את בני להיות לאיכר? שייענה כמוני בבויארה [בפרדס]? אם לכך – נוח לו שלא נברא..."

עוף פורח אחד, שאת שמו בעברית לא ידענו שנינו, השיב עלינו בכנפיו מרובות-הצבעים, אשר הוריקו את התכלת, ויחלוף.

– אבל מה שמעציב מזה, – המשיך המדבר בקולו החשאי, וכבר בלי כל צליל אירוני כמעט, ובאיזה כובד-ראש משונה, מתמיה – מה שהן רואות... – יותר נכון: חוזות – את... הסביבה הקרובה, העיקרית... נניח, שצמרותינו, חי-חי, שוכחות את הערים הגדולות והבצורות... ואולי גם אינן רואות ואינן משוות אותן לכפרנו העברי העלוב... אולם את הסביבה העיקרית, הקרובה, הן אי-אפשר להן שלא לראות... וליבי, ליבי עליהן... ליבי על כל אלה, אשר גזעיהם מתחת עשו ענף ולא היכו שורש...

– דברי נבואה?

– אף לא מאמר ראשי!.. ואנחנו – וכי איננו רואים?

– מה??

– את הכפרים! את הישנים, לא שלנו, את את הללו [הערבים], שנתערו, שהשמש שמשם והגשם גשמם, ששנותיהם לא עשרים וחמש... ואף העם היושב בתוכם הלא אינו בנים שגלו מעל שולחן אביהם... שטעם דגת גושן בפיהם... כי אם... אמנם, אולי מזוהמים כשהם לעצמם, – קרוב לוודאי: מזוהמים – אבל, בכל אופן, לא מזוהמי עולם... הוי!.. הוי, לצמרות, כי תיגדענה!.. ותמיד, תמיד: "קטן יעקב ודל"... איזה עצב!

מן המושבה נשמע צלצול פעמון הערב.

– ויודע אתה מה שאגיד לך עוד? – היתה על רעי רוח-הדיבור – דווקא פה... (אולי נשב על התל?.. בחזירתנו?..) דווקא פה, במקום שחורבננו, חורבן עמנו, מתבלט כל-כך... דווקא פה היו לי איזו שעות של קורת רוח... שנידמה לי, כי... כי חיי מתמלאים... באיזה קו, באיזה סעיף... חבל רק, ששם, בכל המקומות, מרבים כל-כך לדבר על "ארצנו החמודה"... אולי בשביל זה תקיף הוא כל-כך הצער כשבאים הנה... מחלום ליקיצה... עד היום – שנה ומחצה – לא ימוש מליבי לכל מראה עיניי: זוהי ארץ-ישראל!..

– עצבים? – נתעורר איש-שיחי כעבור רגעים אחדים של שתיקה – עצבים, אתה אומר? (אני לא אמרתי כלום) הן; אולי...

ולאחר שעה קלה, כששקעה השמש, ואנחנו, בחזירתנו מטיולנו, ישבנו לנוח על התל המכוסה דשאים צנומים ועלי צבר עבים ומרוסקים כעין דופן לו, ושיחתנו, שתוכנה נתחלף במהירות רגילה מעניין לעניין, שבה עוד פעם אל עצבים ואבזריהם, נטל רעי והבליט לפניו את רגלו האחת, שערדל התנדנד עליה, שם בצידה את השנייה, החבושה בסמרטוטים, ושלא כדרכו, הגיע בדיבורו עד לידי השתפכות-נפש גמורה... ואז הירצה לפניי משום-מה מזכרונותיו הבאים בזה, שאמנם, לכאורה, לא היו שייכים כל עיקר למה שהתחיל בו. ההרצאה – תחילתה במשפטים בודדים ומגומגמים, שהפרוץ מרובה בהם על העומד, אבל אחר-כך, לאט-לאט, התחילה זולפת בקשר פנימי מספיק למדיי, לפי עדותו של בעל-הדברים עצמם, שהיה מעודדני מהפסקה להפסקה:

– שב במנוחה... שב... הנני מספר ממה שעבר... גם הגימגום יעבור... הכל עובר.

ב

– זה היה בעת שנסעתי הלום מניו-יורק.

חי [חי"ת בחיריק], אני אומר: "זה היה" – כאילו היה כאן באמת איזה דבר...

בכל אופן... בכל אופן – לא "זה היה"! אם בסיגנון זה – אזיי לא "היה"; "היו" קרי... ואיני כופר: איזו צירופי דברים, אמנם, היו; ואולי בזה הוא כל הקוטב... בזה שנתחברו מעין איזו דברים יחדיו... דברים שהבלתי נתפס רב בהם על הנתפס... כרגיל ברשמי דרכים והולכיהם... רצוני לומר: הולכי דרכים... ובכן?

הן; בעת שנסעתי הנה.

נסעתי הנה. למה? למה נסעתי הנה? מה ייחלתי מנסיעתי זו? זה כמעט שאינו נוגע לכאן, לעצם הדבר.

הלא כבר שמעת מפי לא פעם! ככל החושבים על חייהם מימות עולם, באתי גם אני זה כבר-כבר לידי ההכרה הרגילה, כי חידתם, חידת החיים הללו, "לעד לא תיפתר", כי מה שיהיה אחרי חיי לא אשיג ולא אתפוס עד רגעי האחרון... ועד בכלל... כלומר: כלום לא יהיה... וקשה מזה: לא רק מה שיהיה אחרי חיי – גם מה המה חיי לא אבין לעולם... לא אבין מה הוא העולם, ומה אני בתוך העולם הזה ומה הייתי לפני, ומה אהיה לאחרי – (ראה, הירח... זהב מוכסף רוטט... איזה לחודש היום?) הן; ביד מי הושלכתי אל מלוא תבל זו לנשום, לחיות, לראות שמיים וארץ, להתחמם בקרני השמש ולסמור ממחטי הקרח... (עכשיו לא קר לי; אני מדבר בדרך כלל) הן; להיענות באביבים מוקדמים ולשאת יגון בסתווים נוגים – אם לדבר בלשון-הפייטנים – וראה זה פלא: הכל בציפיית אותו התור האחרון, שאין אחריו כלום, התור האחרון, המוכרח לבוא, המכריחני לחושו בכל רגע ורגע, התור, שאחריו שינה לדורי-דורות, בלי חלומות ובלי יקיצה לנצח-נצחים, אותו התור המאפס הכל מאפסים...

מה אתה צוחק? על מליצתי? או על זה שאני נותן את הדבר כל-כך אל ליבי?.. (ראה, הינך יושב בסמוך יותר מדי אל הצבר, תידקר...) בקצרה: אותו התור, שבאמת אין לפניו לא קודש ולא חול, לא יפה ולא מכוער, לא אהוב ולא שנוא, לא חשוב ולא לא-חשוב, ושאף כל פי כן, עם כל קשיי החיים... ואז... כשנסעתי... כבר ידעתי... ידעתי אז את כל הידיעות הישנות הללו (הישנות והבאנאליות עד כדי חרפה, הישנות, הבאנאליות – והאמיתיות!)... וגם זה ידעתי (כי כלום הרבה זמן עבר מאז?), שלמרות "ידיעתי" ולמרות הרגשתי, הרי אני ככל היודעים והמרגישים מאז ומעולם, מוכרח, שלא ברצוני, ולמרות רצוני, לשמוע לקול רצוני... כן, לקול רצוני... וככל הסובבים אותי, כמוך כאחרים, החושבים והבלתי חושבים, המרגישים והבלתי מרגישים, למלאות באיזה דבר את החלל הריק, הבולע, שאינו מתמלא עד הרגעים האחרונים ואולי לא עד בכלל – מי יודע דבר...

בניו-יורק – אינך ישן? הינך שומע? – בניו-יורק שהיתי שמונה שנים, מיום עוזבי את אוקריינה [אוקראינה] ארץ-מולדתי; ישבתי כל העת בבית-מלאכה (משיטת ההזעה!) והייתי משליך אל התהום הפתוח צללי כפתורים, מאותם שהייתי תופר ומחבר בהם לעשרות אלפי מכנסיים בכל חודש וחודש (ב"וורקשופ" נאלח, ובכל הגועל שבנפש, צריך אני לומר לך!). ואמנם ידעתי, הרגשתי, כי פי התהום הפעור אינו אלא מתעקם על-ידי השלכה זו (על התמלאות אין אפילו להרהר!), ומאידך גיסא, לא נכחד [נעלם] היה ממני, כי לא בכפתורים וצלליהם כל האשמה, וכי תהום-הפחדים, אם לדבר בלשון נכונה, לא יתגשר גם בתפוחי-הזהב, אשר אקטוף ואנטל [ואקח] עליי בפרדסי הארץ המובטחה, לכשאבוא שמה (בימים שתהיה עבודה, ואני לא אהיה שרוי בקדחת...) ואף על פי כן נסתי [ברחתי]... כי אני, כאמור, הייתי אז בחיים – פו, מה אני מדבר? נתכוונתי לומר: בשינוי קומבינאציות-החיים [צירופי, והכוונה, מצבי-החיים] – התבין? כלומר: בכוח המעולף, המסתתר, של החיים, זה השולט בנו על כרחנו, ושלפעמים הוא, הוא המנעים לנו גם את החיפוש כשהוא לעצמו, לא יכולתי ולא אביתי [רציתי] להשתחרר מהשאיפה הבלתי-שכלית, לכאורה, לאיזה דבר אחר, לאיזו קומבינאציות אחרות, למקומות אחרים – זו המשיכה הנסוכה בו, כבכל... ההכרה, הכרת קוהלת בן דוד מלך בירושלים, עליו השלום, לחוד, ומהלך-חיי – הא לחוד... דא [זה] נמשך, כאשר היה לאל ידי להמשיכו, מבלי נפול כמעט תחת השפעת המכיר שבי – צרכים! תפירה, שכירות, "קול-העובד החופשי", זוג נעליים, ייסורי המין – ענייני כל שעה ושעה לעצמה!..

וכלום יודע אני? אולי במעמקי נפשי רטטו והעירוני לנסיעה, אם לדבר בסגנון ספרותי, גם צלילי געגועים ליפה-נוף (סוף-סוף, על תל כזה אחר עבודתי לא ישבתי בניו-יורק מעולם!), ואולי גם לצל מולדת, אשר, כיהודי, לא ידעתי מיום צאתי לאוויר העולם, כל ימי הווייתי, כל – לרבות אפילו שנות-הילדות הראשונות תחת השמיים המתוקים והחביבים של אוקריינה שלי המתוקה עם "שקציה" [נערי הגויים] החביבים, המשליכים בגדיך המימה, מדי רחצך במי הנהר המתוקים והחביבים – חי-חי! איני יודע – איך אתה חושב בנידון? – אולי פירכס שם אז ב"מעמקיי" גם עוד שריד-תקווה, מעין – למצוא איזו אחיזה, איזו אחיזה שהיא, יניקת משהו שם, באותה ארץ-חמדה, בקידמת אסיה, אשר אוהלי הבידואים, אולי בני בניהם של אברהם העברי, יינטו שם עד היום הזה; אשר גמלים שם, ומבריכים אותם, ממש כמו שעשה אליעזר עבד אברהם בשעתו; ואשר (ודאי, העיקר!) דור שלישי ורביעי למלווי-בריבית לפריצים פולנים מנסים שם ללכת אחרי המחרשה... שם... רצוני לומר: פה... אה, אעברה-נא ואראה את הארץ הטובה ההיא, את ההר הטוב הזה והלבנון...

– נו, ומאי הווה עלה [ומה יצא מכך]? "נתאחזת" [נקלטת]? הנך "יונק" [מתפרנס]?

אבל מיד הרגשתי, כי לא צריך היה להפסיקו. קול עצמי נידמה לי מיד לגס ביותר, לדיסונאנס [לצרימה] גס.

הוא קטף שלא במתכוון איזה עשב-פיפיות [עשב ששוליו חדים, אולי חילפה] ומוללו באצבעותיו.

ג

ובכן... בעת שנסעתי מניו-יורק.

נסיעתי ההיא, כפי שאתה יודע, כמדומני, לא היתה ישר מהתם להכא [משם לכאן]. בדרך עשיתי קפנדריות [עיקופים] קלות. ימים אחדים שהיתי בלונדון; סרתי גם לברלין. מאנטוורפן עד ברלין נסעתי במרכבת הקיטור [רכבת]. במחלקה הרביעית היה דוחק יותר מכפי הרגיל, וגם דיכדוך-רוחי בכל אותה הדרך היה, כפי שאני זוכר, יותר מכפי הרגיל; הן.

את הדיכדוך הבלתי-רגיל הלז הוצאתי איתי מלונדון. לא ששכונת היהודים במזרח-לונדון כשהיא לעצמה גרמה לזה – זו, כפי שאתה יודע, יכולה לדכא, אבל אני הלא באתי לשם מאיסט-ברודוויי: לא מפונק גדול!.. לא... הדיכדוך היתיר בא אליי על-ידי מאורע אחד, שאילו הייתי קורא עליו באיזה עיתון, ודאי שהיה עובר עליי בלי כל רושם, וכקריאתי כך היתה שיכחתי, אבל הוא אירע לעיניי, ובשעת רוגז-עצבים וחולשה.

וזה הדבר: במלון, אשר לנתי בו, למטה, בחדר-המיטות הכללי, התאכסן בחדר-עלייה קטנטן אחד יהודי ביאליסטוקאי, אשר בא מקרוב. את ה"היסטוריה" של היהודי הזה ידענו כולנו: הוא בא לאנגליה עם משפחה רבת נפשות ול"הראות" לא היה לו מה [אשרת-כניסה, ואולי גם מזומן]. ולא הניחוהו לעלות על החוף, כחוק. אולם ע"י איזו המצאה יהודית עלה לו להתגנב אל הארץ דרך ליברפול, ומשפחתו נישארה באונייה – והושבה לארץ-אשכנז [גרמניה].

היהודי היה קצת משונה: רחב-פנים, בעל זקן גדול, יחד עם זה נער גמור בתנועותיו ובדיבורו; הן. למרות מצבו האיום (הוא היה נפח, ועבודת הנפחות והמסגרות אין בשביל יהודים בבירת אנגליה!) היה משתטה עם כולנו ועשה מעשי נערות. הכל היו "אוחזים בבטניהם מצחוק", בשומעם את השוואותיו, איך שגנב [חצה בלא רשות] את הגבול הרוסי, ואיך שגנב את החוף האנגלי. אולם המצב הזה לא ארך הרבה. בשבוע השני חדלו ה"חוכמות". הנפח נשתתק ופעם אחת בלילה, לאחר שנודעה לו החזרת משפחתו, שב לחדרו הקטנטן, הגיף את תריסי החלון מבפנים, סתם כל חור וסדק, פתח את קנה הגאז – וישכב. בבוקר נמצא מוטל במצב של המרגעה [המנוחה] הגמורה; הן.

ועכשיו תאר לעצמך: מיספר ימי צמא וחצי רעב ולילות-נדודים בנסיעה בים וביבשה; אפאטיה [אדישות] של שלוש ארבע מעת-לעת [יממות], בלי כל מחשבה, בלי כל הרגשה, אפאטיה של "ספו [הסתיימו], תמו החיים, לחלוטין!" (רק מזמן לזמן איזו אמרות, כפתילי כפור חדים, נוקבות ונמסות: "מחוף לחוף... הוא בא אל החוף... ואני אימתיי? אימתיי אני?..") כן, שער בנפשך את "המצב הפסיכולוגי": אחרי ימים מיספר כאלה של הכנעת החומר העכור והתבטלות הקושי שבאדם, הרי אני – תחנות אחדות לפני ברלין – נכנס בטעות לעגלה [קרון-רכבת] אחרת ומוצא בפינה, אצל הפתח, משפחה יהודית אחת מוטלה על חבילותיה המפוזרות על הקרקע. המשפחה היתה: אם, אישה כבת שלושים ושש או שבע (פניה ומלבושיה, אני דומה, איני צריך לתאר לך!), בתולה כבת עשרים, לא עבה, אבל כבדה ומרושלת בתנועותיה, בעלת עיניים לא מכוערות, אבל פאסיביות, מחוסרות אש (זו היתה אחותה), וחמש ילדות, שהגדולה מהן היתה כבת אחת-עשרה, ואולי פחות – סך-הכל, שבע נפשות; הן. בנוגע לחבילותיהן וצרורותיהן – לאלה לא היה מיספר, כמדומה. החבילות הגדולות נתחלקו, כפי הניראה בכוונה, להרבה צרורות קטנים, בכדי שכל המשפחה תוכל להשתתף בהעברתם ממקום למקום. ממעטפה בלתי-מרוכסה של כר אחד בלטה כיכר לחם לבן, שנמלקה [נבצעה] באצבעות.

– אוי, אמא, יהודי! – בישרה הילדה הבכירה, שראתה אותי לראשונה.

– יא, יא, איין יודדדה! – הסכימו כל האשכנזים [הגרמנים] באיזו התעוררות מיוחדה, בדל"ת משולשת במילה "יודה", באנחה ובצחוק גם יחד, לשמע הערתה של הילדה בפניי.

אך אם-המשפחה לא שמחה לקראתי. היא היתה באותה המדרגה של תלאה, אשר שימחה לרגלי איזה דבר כבר אין לפניה. יהודי – יהיה יהודי. וכי מה רעה עשו לה האינם-יהודים? לעגו לה, דחפו את ילדיה, ירקו בפני אחותה? – פיש!.. [אולי מערבית, כלום] הנה בקרוב ברלין... והיהודי האומלל – מה יעזור לה? היא נתעצלה אפילו להשיב על שאלתי: מאין? – על זה ענתה לי, לאחרונה, העלמה, אחותה: מברסט-ליטובסק.

– מבריסק דליטא... ולא מביאליסטוק?

– מאי האי [מה זה] מביאליסטוק? – קראה הילדה המבשרת, הבכירה, בניגון רגזני, חיקוי לקול של גדולים, ובהברה בריסקית ריחנית.

אולם אני כבר מיאנתי לוותר על מחשבתי הראשונה, כי זוהי אותה המשפחה, אותה המשפחה הביאליסטוקאית, שהושבה מן החוף האנגלי ושאביה הגיע אל החוף האמיתי. לא הועילו לי הוכחות מעין אלו של שינוי-שמות-הערים, של מה ששם לא היתה אחות, וכאן הרי אחות – ואף גדולות מאלו. רחמנותי עליהן, על כולן, נעשתה בין-רגע בעלת ראשים הרבה ונבוכה. רחמנות נבוכה – הלא זוהי הקשה מכל המינים!

– אני לא שאלתי, דודה, מאיזו עיר ברוסיה... אני שואל: מאין אתן נוסעות עתה?

– ומאין אתה נוסע?

– מלונדון.

– וגם אני מיונדין, – נהרה ילדה אחת מעל קצה החבילות; ואף מבט עיניה השמשיות של הבכירה, בת הי"א (כי עיניים שמשיות היו לה, צריך אני להגיד לך, ושמשיות מאותו המין, שמראייה ראשונה כאילו אינך מרגיש בזה; ורק לאחר-כך, לאחר הסתכלות בהן), כן, גם מבט-עיניה של זו היפהפייה נתרכך קצת בנוגע אליי. – אתה צוחק: היפהפייה? אבל אני אומר לך: סאמט [קטיפה] לבן! פרועת קווצות נוצצות! כמובן – לא רחוצות ולא מסורקות זה שבועות הרבה...

– מיונדין – מיום-דין... – שיחקה היא בלשון נופל על לשון.

– הוא הדבר! – חגותי אני את נצחוני.

ומעכשיו כבר לא הועיל לי בהחלט מה שנודע לי מיד, כי האישה היא אלמנה זה שנים רבות, כי היא לא הוכנסה "אל המדינה" לא מחסרון-כסף, אלא מפני עיניה המקולקלות; כי אחותה לא הוכנסה, מפני שלעלמה לבדה אין נותנין להיכנס... לא! אותה המשפחה! – ניגזר ליבי... ומיד נחפזתי להעביר אליהן את מלתחתי מן העגלה [הקרון], שישבתי בה כל הדרך מקודם, ומיד הרגשתי איזו השתעבדות בנוגע לכולן, צורך לשרת להן ככל האפשר. – אלה תולדות עצבים!

– ואלה תולדות מסעי בני-ישראל! – עזרתי אני להמספר מתוך השתתפות.

ד

מעל למושבה הקטנה, כששבנו אליה, עמד חרמש-הירח של היום הרביעי למולד. תיכף לשקיעה, עוד טרם ישבנו על התל, ניראתה ממעל מחצית טבעת חיוורת, גדולה ודקה, שכל אשר חשך-חשך היום, כן הזהיבה-הזהיבה – עד אשר עלה מימינה כוכב נוצץ אחד, ואחריו אלפי אלפים, לאין ספורות, זה אחר זה וזה בצד זה, במלוא הרקיע; ואולם ככל אשר עלתה הטבעת, ככל אשר התרוממה למעלה, כן נתחוור [החוויר] זהבה.

הגענו אל הסימטה הראשית; מחמת החשיכה לא הוסיף עוד הערדל להתנדנד על הרגל: הוא כבר נאחז ביד. החרמש נתעבה, ויחד עם זה נהיה לכסף, לכסף חי, לרצי כסף טבולים בעשן קפוא. בבתי-המושבה, שכל אחד ואחד מהם היה כעולם בפני עצמו, היבהבו אורים צנועים, ומבעד לחלונות הסגורים היה ניראה, כיצד הבריות טווים ארג-חייהם.

בן-לווייתי נתרגש.

– הן, הן; – קרא בלאט – כן העירות: מסעי ישראל... אי, ישראל... יפה כל מה שבא עליו... לו דרוש גיטו... מובן, זה לא אמת... אבל במידה ידועה... בלי גיטו אינו מרגיש עצמו בטוב... לכאורה, איזו מנוחה, איזו שלווה, איזה נועם... אין פה עשירות... אבל אלמלי היו מסוגלים להיות אנשים, לסבול כראוי ולחיות עוד יותר – כאן אפשר!

– וחזון-ה"צמרות"? – לא התאפקתי.

– אה, ככה... (אנחה עצורה) כן... ובכל זאת... אם היינו משקיעים, ממש משקיעים עצמנו במקום – הרי אנו כאן... כל מקום ומקום הוא של מי שמחייהו בחייו ממש... בכל אופן (שתיקה ארוכה ושלא מן העניין)... אתה אומר: אותה המשפחה... כמה משפחות כמותה בכל ערי החוף שבכל העולם! כצאן אובדות... כסוסות סומות... הן; רוצה הייתי, בכל זאת, לדעת, היכן היא עכשיו אותה המשפחה שלי וכיצד היא מרגישה את עצמה... ומה שמעניין בייחוד, שומע אתה? שדווקא אז, בראשית פגישתנו, לא היתה אצלה אמונה יתרה לגבי דידי [בקשר אליי]. זכורני: אחרי שעה קלה להתוודעותנו הוצאתי מצקלוני שיירי הגבינה ההולאנדית שהיתה לי, והתחלתי לאכול למראית העין, בכדי לרכוש את האפשרות לכבד את הילדים בה, והנה האם אסרה עליהם לקחתה מידי. נו, חשבתי, נימוס! והוצאתי מטבעות-נחושת נקובות, בלגיות, שנישארו בכיסי, עשיתי מהן מחרוזות קטנות ואמרתי לחלק לפעוטים, כדי לבדח את דעתם באיזה דבר, "להוציאם מהאפאטיה שלהם" (לי נידמה, שכל העולם שרוי באפאטיה!) – "לי אין צורך בהן..." – התנצלתי לפני האישה. זו העמידה עליי פנים, על זה שמוציא כסף לבטלה, ואמרה: "אם לו אין צורך, אז גם לנו אין צורך!" אבל מה שהיה עוד מלעיב [מעליב] מזה: בברלין, בתחנה (באנו לשם בערב), ניסיתי להוציא צרורות אחדים מידי הילדות, שלמרות קטנותם של אותם הצרורות היו הם, אף-על-פי-כן, גדולים פי שניים מנושאותיהם – ותהי צעקה: "אמא!"

– השגיחי עליו! – פקדה האישה על אחותה בצריחה מרה.

אולם, לאושרי, קרה מיד המיקרה, שהוכיח לאישה, כי אמנם, אולי לא בעל דעת צלולה אנוכי (ודאי לא בעל דעת צלולה!) אלא, בכל אופן, לא גזלן בן גזלן. זה היה לאחר שעברנו את הפתח הצר, שבו מחזירים להפקיד את הכרטיסים, אני, מכיוון שצרורות למשא לא ניתנו לי, הייתי קל ברגליי ועברתי ראשונה, לפני המשפחה, ופתאום, כעבור רגע, שמעתי מאחריי קול יללה:

– אוייה לי! מסרתי את הכרטיסים! ובמה אסע הלאה?

– וכי לאן את נוסעת, דודה? הלא לרוסיה?!

– שמורנה את החפצים!

והיא התנפלה על הפקיד, שיתן לה את כרטיסיה בחזרה. הפקיד לא הבין דבר ולא ענה. המון בית הנתיבות חנה עליהם כדור [ו"ו בשורוק, עיגול או מעגל]. ניראה שוטר פרוסי [גרמני]. הצועקת נעשתה מרגע לרגע יותר אבודת עשתונות, ובמצב כזה כבר הייתי גם אני לה ל"מלאך מושיע".

– כי לאן את נוסעת? עד איזה מקום היו כרטיסייך?

– עד וינה, עד וינה היו כרטיסיי! לווינה אני נוסעת... אני מסרתי לו... חשבתי, כי הם כבר יודעים... כי מכאן יניחוני לנסוע כך... אבדתי, אבדתי!..

ניגשתי אל הפקיד. השתמשתי בכל שיעורי השפה הגרמנית, שנשתגרתי בהם מזמן לזמן. לא נתתי ליבי לאדיבותו או לגסותו בנוגע אליי. הוברר, אולם, לאחרונה, כי כרטיסיה של האישה היו, אמנם, וכמובן, רק עד ברלין.

מה היתה סיבת טעותה? הסיבה היתה בזה, שבבלגיה עלה לה על-ידי איזו המלצה (לה היה קרוב בירושלים ידוע-שם לממונה ב"כולל כל הכוללים", ובידה נמצאה איגרת מאותו האיש אליה, מה שהיה לה לישועה רבה) לקבל כרטיס-חינם מאיזו חברה של צדקה עד ברלין, ונוסף לזה מכתב אל חברה של צדקה בברלין גופה [עצמה], לשלוח את האישה הלאה... הנוסעת בתומתה ובביטחונה בפריביליגיותיה [בזכויות היתר שלה] חשבה, כי כבר הכל יודעים אותה בכל הדרך, ומסרה את כרטיסיה, כמו שעשו הכל; אך כשהעירה אחותה את אוזנה, כי בלי הכרטיסים לא יתנו לנסוע – עמד וצעקה ודרשה מאת הפקיד החזרת הכרטיסים. יפה אמרת: אלה תולדות מסעי נודדי עולם!

– ועצבים, – הוספתי.

הוא צחק ואמר.

– עליי לא עבר גם ה"מאורע" הזה בלי "קוריוז [מיקרה מעניין] פסיכולוגי". ממחרת, כשהלכתי אל חברת הצדקה הברלינית להיות מליץ-יושרה של האישה, היו דבריי עימו, עם הגבאי, היהודי האשכנזי, אמנם כהלכה, – דיברתי נכונה, תוכל להאמין לי! – אבל יחד עם זה פיעפעה חולשה עצבנית בכפות-רגליי, ובעצם תוך הדברים המנומסים פיזזו בקדירת ראשי, שכל מוחה כאילו הוצא ממנה, מחזות ודברים מעין אלו:

– אני (מתחיל): "אדוני! האישה האומללה הזאת נסעה עם בעלה ועם חמשת ילדיה ללונדון…"

– הוא (מעמיד עליי פנים): "ואס? [מה?] עם בעלה?! הלא בה'פרוטקציון' [מכתב ההמלצה] כתוב, שהיא אלמנה!"

– אני (טוען): "כן, כן, אלמנה, אדוני, אלמנה! עכשיו היא אלמנה אומללה, יען שבעלה, בעלה... (האישה דורסת בתוך כך ברגלה על רגלי: אני משפיל קולי): אסור לי להדאיב את רוח העומדת פה... אבל המצב... בעלה עכשיו כבר בחוף... (האישה מעיקה באצבע על צידי; אני נבוך): רצוני לומר, אביהן מת במידבר, כוונתי: בלונדון..."

– ואס שוואצן זי אזוינס?! – [מה אתה מזיע כל כך?] יחרה [יכעס] אף הגבאי בי, ביהודי הרוסיי, המפיח [המפיץ] כזבים.

אני (משתוקק, כדרכי בדברי עם נשוא-פנים לסטור על גב חוטמו; בקשיות עורף): "חמש בנות צלפחד, אדוני!"

– אל יאמין לו כבודו, אל יאמין לו! – עולה באוזניי ההומות צעקת הנוכחת – מליץ יושרי הוא מטורף! אני הנני אלמנה זה חמש שנים! אלמנה! אלמנה! בבריסק מת בעלי! בריסק! יקרא כבודו במכתב – – – – – – –

...בתנועת יד הפסקתי, אני השומע, לאחרונה, את "הדיאלוג הדימיוני", שאיים עליי להימשך עוד ועוד – וישב [ויחזור] המספר כרגע אל המציאות.

ה

– וכך... האישה קיבלה כרטיס עד וינה, השיגה גם מכתב על להבא ובברלין לא נפגשתי בה עוד. (אגב, אתה אומר: ברלין. ברלין החלימתני! הערב השני, אמנם, עבר עליי באסיפה לטובת השפה העברית; נאמו הסופרים המקומיים; היו כל החובבים הנכבדים – לא נחת גדולה!.. אבל הימים היו ימי שלג... הן... שלג... ואני אומר לך... לולא דמסתפינא [החשש] מפני ההפרזה... יש שריח אותו השלג מגיע לאפי... אח!.. שמונה ימים הייתי שם!) כן. בברלין לא ראיתיה עוד. אולם שווה בנפשך: בטריאסט (אני באתי הנה דרך טריאסט), אך עליתי על הספינה... אה, הנה הצרורות הקטנים! הנה בני-משפחתי! האם נמלכה – והיא נוסעת ירושליימה, לקרובה!

מה שעבר עלינו בכל ימי הנסיעה בספינה – סוף-דבר, איני רוצה להאריך שוב. חוץ מהמשפחה הזאת ומלבדי, היה שם רק עוד יהודי אחד, יליד-צפת, אברך גוץ וכפוף, כבן עשרים וחמש, סגן שד"ר [שלוח דרבנן, שליח מטעם הרבנים לאיסוף תרומות] או משולח-מתלמד, על פי פרצופו וציביונו. עיניו היו של בן ארץ הקדם [מזרחי]: מעוקלות פורתא [קצת] ונוצצות כעור של רמש שחור ולח. הוא שב לארץ-ישראל מאירופה, ורוחו לא היתה טובה עליו: כניראה, לא הצליח ביותר בעסקיו, ואולם... שמע מה שאגיד לך, מי שלא ראה את האישה שלי עם עיניה הזולגות, שהן הן היו בעוכריה, עם ה"ז'יקט" [מקטורן] שלה הלבנבן על גופה הקלוש, עם שפתיה-חררים [חי"ת בחטף-פתח, רי"ש בצירה, שפתיה היבשות], שמתחתיהן השחירה גומה מחוסר-שיניים, עם שערותיה הבודדות, שיצאו מבעד לשביסה אגב התרשלות; מי שלא ראה אותה שוכבת שכיבת שונרא [חתול] חולה על צרורותיה, ומסביבה ילדיה הפעוטים, הרעבים, הצמאים, המרוטשים, שבגדיהם רבי-הצבעים לא הוסרו מעליהם זה הרבה שבועות, לא ראה מחזה מעורר-רחמים מעולם. ועכשיו – הלילות הקרים על מיכסה-האונייה [סיפון-האונייה], לחם-הניקודים [לחם ישן, מלא נקודות], בעיטות-המלחים, זילזולי-הנוסעים ויתר ההרפתקאות... הנני מודה ומתוודה: הדרת הים התיכון לא לקחה את ליבי אז!

ומשונה בייחוד היה מצב-רוחי באותו הבוקר של גשת הספינה ליפו. בלילה שלפניו, הלילה האחרון לנסיעתנו, נוספו עלינו פנים חדשות, צעיר אחד שעלה על הספינה אתמול בפורט-סעיד. הצעיר הזה, – שומע אתה – השמת פעם אחת ליבך להבעת הפנים של בחורינו היהודים הפראנטיים [המתחזים לאירופיים, הליוואנטינים], הנודדים בערי המזרח? אותם זקופי הקומה, בעלי הצורה הנמרצה, הזאבית, עם תשחורת מיוחדה, שמנה, מזרחית, עם שפמים קטנים, חדים, "נלפתים אל על"? השמת ליבך אל הילוכם הטורף, המשחר לטרף? אני מכיר אותם ובוחנם בכהרף-עין. כמדומני, שהייתי יכול גם להבחין ביניהם בלי כל טעות, מראייה גרידא, מי מהם הוא רק מסרס-כיסים [כייס] ועושה רמאות, ומי הוא גם סוחר בבשר בנות-חווה [סרסור זונות]. – הברייה, שאני מספר לך עליה (אני אומר לך: פנים יפים, נחמדים!), כשעלה על הספינה, פגש ראשונה בילדה הבכירה והעיף עליה מבט מלטף מן הצד – ומיד נודע לי עם מי יש לנו עסק פה...

הן; הבחור הלז הזכירני בכל אותו הלילה הקשה את האפיזוד [המיקרה] של יום אתמול. מפני מה היה אותו לילה קשה בייחוד? כך; וגם... כן, נזכרתי: בפורט-סעיד כיסו את כל המיכסה [הסיפון] כנופיות של ערביאים מצריים, אשר נסעו למכה להשתטח על קבר הנביא, ולא היה בגלל זה מקום לשבת עליו, ולא כל שכן לשכב. היתה דאגה מכל צד, אבל יחד עם זה איזה מצב-רוח משונה, חוסר-דאגה... מה? איזה אפיזוד? המתן רגע. אמסרהו בפרוטרוט.

הדבר היה באלכסנדריה של מצרים. האונייה שלנו הלכה רק עד שם; משם צריך לעבור במסילת-הברזל עד פורט-סעיד, וכן להשיג את הספינה של אותה החברה, שהפליגה באותו יום מסעיד ליפו.

לאלכסנדריה באנו כעלות הבוקר. בחוף התנפלו עלינו ערביאים, במכנסיים דומים לשמלת אישה, בהפצרותיהם המאיימות להיות לנו לעזר. אבל מה אני מספר לך? הלא גם אתה נסעת כמוני ויודע אתה את המינהגים. בקיצור, בעוד שאנו עומדים מבולבלים ואיננו יודעים מה לעשות במקום החדש, הקולני, הפראי, ניגש אלינו יהודי חיגר אחד והיתרה בנו, לבלי תת חפצינו לערביאים, משום שאחר-כך ידרשו אלה ממנו [מאיתנו] בעד הנשיאה יותר משוויים של כל החפצים.

"לו אתם יכולים להאמין! – קפץ והחזיק על ידו בר-נש צעיר ממנו, בעל קול בטוח ביותר, וכובע של משרת-הוטל [מלון] עליו – בדרך צריכים להיות זהירים מפני רמאים... אבל עליו – הורה על החיגר – יכולים אתם לסמוך... מה, ציונים? לארץ-ישראל? הרבה נוסעים לארץ-ישראל... וגם אני הנני אחיכם; ציוניסט... יכול אני להראות לכם מכתבים... מה נשמע ברוסיה"?

מובן, שיותר לא היה צריך לנו; מיד נימלאתי אני, אבי המשפחה, חיבה וקורבה להאח הזה, והחיגר לקח ערבי עם עגלה, פקד לערבי לשים על עגלתו את כל חפצינו ולהובילנו לבית-הנתיבות. חוצות אלכסנדריה המזוהמים, ככל חוצות ארץ-הקדם [ארצות המזרח], עברנו כולנו רגלי, כשאנו נתונים בתימהון על הנרגילות ומוצציהן ועל פני הישמעאליות המכוסים, עם צעיפיהן ונזמיהן ושפופרותיהן-לנשימה [צינורית לנשום מבעד לרעלה המכסה על כל הפנים] ויתר הזוהמה המזרחית.

בקירבת בית-הנתיבות הדביקנו החיגר ודרש מאיתנו חצי-פרנק בעד כל אחד ואחד, היינו ביחד ארבעה פרנק – "וזה כבר עם המכס אשר שילמתי בעדכם". שלא כדעת האישה היתה דעתי אני, כי הוא לא לקח יותר מדאי [מדי] כל עיקר (להערבי המוביל נתן היהודי החיגר רבע-פרנק בעד העגלה עם הטירחה): ליבי, כניראה, היה רך מייסורי הדרך ומוחי מבולבל מטילטול ואי-שנת. – אלמלי היינו נושאים את החפצים בידינו, בעצמנו, אפשר שהיינו מאחרים את המסע [של הרכבת], ואז לא מצאנו בפורט-סעיד את ספינתנו, היוצאת משם היום לפנות ערב. זה היה טעם טוב! לשבת בפורט-סעיד איזה שבוע ולחכות להספינה! עכשיו עלה לנו בארבעה פרנקים, אבל באנו במוקדם... הנה עוד חצי-שעה עד יציאת המסע. שפיר! שפיר טובא! [טוב! טוב מאוד!]

– אבל כמה אתם צריכים לשלם בעד הכרטיסים לפורט-סעיד, יודעים אתם?

– תיפתח הקופה ויאמרו לנו.

– אבל מי יודע, אם תספיקו לקחת כרטיסים; פה דחקות [דוחק] כזו... וכסף של מצרים יש לכם?

– לא; אצלנו כסף-אוסטריה...

– בזהב, לכל הפחות?

– לא, בכסף... – נפל עלינו רוחנו.

– אם כן, מה תעשו?!.. עליכם להחליף בזהב... הנה הציוניסט שלכם הולך... פנו אליו... שאלו עצה מפיו, מה עליכם לעשות...

ה"ציוניסט", משרת-ההוטל, ניגש לתומו; ואולם להיות לנו לעזר היה הוא מוכן ומזומן. תנו לו את הכסף, והוא כבר יקח כרטיסים בשביל כולנו. כמה? לא שמונה?

בינתיים נפתחה הקופה. הקהל, הצריך ושאינו צריך לנסוע, צר עליה מכל צד ויעמוד צפוף – איש על רגלי ועל כתפי רעהו. ה"ציוניסט" חטף בחופניו את כל הכסף אשר שמתי בידו – איזה סכום של שישים, שבעים כתרים – ויפן, מבלי מנות, אל הקופה... האישה דחפה אותי להיספח גם אני אליו. בשעת ההמתנה התחיל איש-חסדנו לעשות איזו חשבונות ממטבעותיה של ארץ-מצרים, מסלעיה, מאיסריה [מטבעות-נחושת קטני-ערך], מפרוטותיה – עירבוביה נוראה, שמוחי העייף לא קלט ממנה כלום, ואגב הזהירני פעם ושתיים מפני הרמאים בדרך, והראה לי מכתב מקאהירה, חתום בגושפנקא [חותמת] של אגודת הציונים דשם, שבו מתבקש האיש שאליו המכתב (זה הוא, ה"ציוניסט") לבוא לנאום שם נאום... ה"מכתב" היה איזו הזמנה רשמית לאיזה איש מלפני שלוש שנים. ארכובותיי [ברכיי] התחילו משום-מה נוקשות וליבי מהסס מאוד, אך בפי החזקתי את אמונתי בו: "כן, כן!", וגם ליבי מיאן לחדול מאמונה באח הטוב הזה... האח הטוב נעשה עוד יותר בטוח בעצמו והתחיל מספר על נסיעתו, שעשה עם הרצל באוגאנדה. "כלום הרצל היה באוגאנדה? מה אדוני מדבר?" – "היה!" – התעקש ה"ציוניסט"...

בקופה ניראו פני הגזבר [הקופאי] השחורים, הניצבים עלו איש על רעהו, אך משרת-ההוטל דחף את הכל בארכובותיו [ברכיו] (הכל – לרבות את השד"ר הצפתי, שעמד כאן סמוך לגוויות [לגופות] והתדחק) והתחיל לבוא בדין ודברים ובשפת פראנציה [צרפתית] עם הגזבר: הקורס... [שער המטבע] הקורס...

הגזבר כעס משום-מה והחזיר לו את הכסף, ושליחנו-מיטיבנו עשה העווייה של אי-רצון, וקרא לי בחיפזון: "צריך לרוץ ולהחליף!"

הגזבר בהתגלות-ליבו השמית [מגזע שם] רמז להשד"ר הצפתי על האיש המשרת: "נו גוד [לא טוב]", אך אני לא יכולתי כבר לשים לב לזה, כי רצתי בכל כוחי אחרי איש-דברי. אחות-האישה, בראותה, כי אני רץ, התחילה גם היא בכל כובד-גופה לרוץ אחריי. האישה בעצמה התחילה לצעוק. אבל אנחנו, הוא הרץ ואני הרודף, היינו כבר בלב-העיר. ומה שמעניין ביותר, כי ליבי המהסס עדיין לא אבה להודות בשום אופן, שכספנו בסכנה הוא! הרץ עלה, כנמר, על מעלות של בנקים, לא מצא את מבוקשו, ירד, עשה קפנדריות, עלה וירד, ואני אחריו – בשארית-כוחותיי. אולם אני הייתי עייף ויגע, ובכלל הרבה חלש ממנו. במסדרונו של בנק אחד חלפה תמונתו של אותה הברייה, אשר ישבה איתנו אחר-כך בספינה מפורט-סעיד לבוא ליפו: היא כמו עלתה מתחת הקרקע וחלפה. המשרת חדל לרוץ. "אוי, אנחנו נאחר את המסע!" – "רק בלי יראה; לא תאחרו!" – אצל צרף (שולחני [צד"י ורי"ש בקמץ, חלפן כספים]) אחד עשה את הקומבינציות [החישובים] של החילוף. אני קיבלתי ממנו כל מה שנתן לי בלי חשבון – ורוץ! –

– "נישארו שלושה רגעים!" – הודיע לי איש-החסד.

כל עוד רוחי בי נישאתי אל בית-הנתיבות בחוצות-אלכסנדריה המוזרים. כותנתי דבקה לגופי מזיעה; וספק גדול הוא, אם הייתי מוצא את הדרך לולא מצאתני בפתח-עיניים אחות-האישה המייללת, בליוויית אותה הברייה שכבר נידבקה בה, כאיש חנון [מיטיב] מן הצד, להיות לה לעזר בכל אשר תיפנה. "עושה! חושה! רק עשרה רגעים!" – אולם אצל הקופה נתברר הדבר, שבכסף אשר קיבלתי מאת המחליף שלנו, עוד חסרים עשרים פרנקים ואחד וחצי להסכום הכולל בעד שמונת הכרטיסים.

 – "איך! הלא מראש אמרו, שעוד אקבל ניכיון [במובן של עודף] מהסך הזה?!" – טענתי בתנועותיי.

– "הלא אמרתי לך נו גוד" – התנצל הגזבר גם-כן בתנועות.

סוף-סוף: הכרטיסים כבר בידי, אבל בני-משפחתי וצרורותיהם הינם פזורים בכל ארבע כנפות בית הנתיבות, וכאן רק חמישה רגעים! ריבונו של עולם! כמה עמל וכמה שבר-לב! ובסוף-הסופות: רגע לפני הינתק המסע ניראה איש-חסדנו בעגלה [בקרון]: וכי ככה לא ניתן לו כלום בעד כל טירחתו?

– האם מעט גזל וחמס? – לא הבנתי אותו.

– איך!.. – והוא התחיל לבאר שער-השטרות המצרי ולהישבע, בהעווייה של נפגע-בכבודו, שבידו לא דבק מאום; ואולם אם רוצים להשתמש בעזרתו חינם – מה הוא יכול לעשות?

– חמסן! זד! מצח-נחושה! – צעקה האישה.

– הרי לך... לך ועשה טובות ליהודים!

את ההפסד סבלתי מכיסי, כמובן; אך לא על זה הצטערתי. רוחי נשבר מחירוק שיניים ואין אונים. בפה היה חורב [יובש] וגועל. לעיסת הילדים את לחמם היבש הכריחה אותי להסב פניי אל החלון; שמש רב... קיץ בתקופת טבת... מצרים... מצרים וכנען... בשדות מאלמים אלומות... "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה... והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי"... והנה – קאהירה!

ו

בקאהירה, בשעת העברה ממסע למסע [מרכבת לרכבת] ע"י עליות ותחתיות ארוכות ומשונות לאין סוף, כשמשני עבריך ניתלים עליך הסבלים לשרתך ולשאת לך את משאך, ואתה מתנער מהם כמו מזבובים וצועק בלי הפוגות ובגרון ניחר: "לא, לא, לא!" – עלתה שוב מתחת הקרקע אותה הברייה! אני נשאתי עליי חמישה צרורות ושתי ילדות, האישה עם יתר צרורותיה וילדיה היתה עוד בריחוק-מקום מאחוריי; עיני כולנו תעו; איזה מסע [רכבת] הוא הנכון? לאיזה אנו צריכים להיכנס? לשאול את מי לא היה בגדר האפשרות כלל... ופתאום שמענו קול אדיב בלשון-אמא [אידיש]:

– לא בזה... לא בזה... במסילה השנייה...

ואחות-האישה, שהקדימה וישבה בפנים, זכתה אפילו לשירות של "קאוואלר" [מחזר] בשעת היציאה. בשבתנו כבר יחדיו בעגלה הנכונה, הצטער ה"קאוואלר" על שלרגל עסקיו הוכרח לשבת עד קאהירה בעגלה [בקרון] אחרת, והוא הלא נוסע איתנו יחד מאלכסנדריה. באלכסנדריה בילה שבועות אחדים. הוא – מבואנוס-איירס... פירושו... [רועי-זונות יהודיים היו מפתים בהבטחות בחורות יהודיות לנסוע עימם לבואנוס-איירס, שם מכרו אותן לזנות] מה? אותו הרמאי? מפני הרמאים צריך להיזהר. אעפ"י שאי-אפשר לדעת אם זה רימה. חשבונות-המטבעות מסוכסכים פה. ההבדל בין כסף וזהב הוא אמנם גדול. ומה אנו חושבים לעשות בפורט-סעיד?

– כלומר? הלא יש לנו כרטיסים על נסיעה להלן – ליפו?

– טוב... אבל הלא נמל אין בפורט-סעיד... עד הספינה נוסעים בסירות ערביות... הערבים פושטים את העור מעל העצמות. בעד הנפשות והחפצים ידרשו בוודאי שלושה פרנקים... ואולי ארבעה... בעד כל נפש ונפש. הנה הוא כבר דיבר את הגברת הצעירה... והיא מסכימה... אם יש את נפשנו, הוא נכון לשרת... הוא יקח רק שנים-עשר... לא, רק עשרה פרנקים בעד הכל... הוא נוסע לא בפעם הראשונה ויש לו מכרים... איננו מסכימים? הוא מכניס בחשבון זה גם את העברת החפצים מבית-הנתיבות אל החוף –

– לא צריך! – הפסקתיו בחימה נוראה, בשומעי את מילות "אל החוף" יוצאות מפיו.

– לא צריך – לא צריך... אך חושש אני פן תינחמו... [תתחרטו]

הפרספקטיבה לא היתה מן המנעימות ביותר! איזה פחד בא אל הלב, שמא הלכה כבר ספינתנו ליפו – והלא אז אבדנו... ובצר לי, בהגיע הייאוש עד קצהו האחרון, החלטתי בליבי לבלי האמין שוב לשום איש, ובבואנו לשם, לפורט-סעיד, לקחת בעצמנו את הכבודה שלנו ולשאתה בידינו עד הספינה. יש נמל בפורט-סעיד – ולא דרוש שם כלל לנסוע בסירות! ואם נאחר – נאחר... אח, הילדים אינם חדלים לבכות...

ואולם, חביבי, למה אלאך [אעייף אותך] ב"פסיכולוגיה"? בפורט-סעיד לא-יש נמל, ואל הספינה צריך לעבור בסירות, ומבית-הנתיבות עד החוף מהלך רב ונורא... אבל – קצת דברי אגדה... רוצה אתה? הרי בן-אדם אחד יש שם (לא אדע את שמו, אך אפשר שהנהו שם עד היום...), גם-כן משרת בהוטל, ומרגלא בפיו [רגיל לומר]: "כיצד אין אלוהים בלב?" והוא כבן ארבעים וחמש; ופגשנו בדרך. לראשונה לא האמנו גם לו; אבל הוא לקח בחוזקה... הוא שם בחוזקה את חפצינו ואת הילדים על עגלת-ההוטל שלו ו"יותר משלושה פרנקים בעד הכל עם הסירות לא אקח מכם, יהודים שכמותכם!"

המים היו צלולים, בלי גלים, השמש האירה, ונעימה היתה הנסיעה בסירה. נפש-הילדים חיתה. מובילנו לא סר מעלינו. כל הדרך רב עם הערביאים בעלי-הסירות, שהאשימוהו בלקיחת שוחד מאיתנו. הוא מצידו האשימם, כי אין אלוהים בלבבם.

לאחרונה העלנו בשלום על האונייה, ובכדי לבלי לתת פתחון-פה לערביאים, שהוא נוטל אצלנו ממון, שילם בעדנו מכיסו גם את שלושת הפרנקים. אגדה? כן! אבל יחד עם זה – עובדה (אפשר "יארצייט" [יום זיכרון למת] היה לו באותו יום... מי יודע...) "אני רוצה – אמר – שהמצווה שלי תהיה שלימה".

– זה היה מלאך... זה היה מלאך... – לא חדלה האישה לטעון...

ואני, כאשר שבה נפשי למנוחתה, השגתי מעט מים. הדחתי את הזיעה מעל פניי וידיי, קלפתי תפוח-זהב, לקחתי פרוסת-לחם ואמרתי למלאות חובת האכילה (רעב, כמובן, לא הייתי, אף כי עוד לא בא הדבר אל פי כל אותו היום). ואולם יחד עם הכזית הראשונה [המעט שאכל] עלתה לפניי אימת ההפכים של שני האנשים, אשר פגשנו באותו יום במיקרה, את אימת הניגוד שבין ה"נו-גוד" וה"גוד" – לא! לא! לא רע וטוב ביחס אלינו, ביחס אל התוצאות, ביחס אל האישה הסחופה עם חמשת ילדיה, סמל הנדודים והאסון הישראלי – לא! רע וטוב – בתור שני עולמות, שתי מהויות... שמה [שי"ן בסגול, מ"ם בפתח] גדול התהום שביניהם! ריבון-עולמים, מה גדול התהום! מה גדול אסון בני-האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות! – עמדה פרוסת-הלחם בבית-בליעתי, ודמעותיי ניתכו, ניתכו בלי הפוגות, דמעות היסטיריות [כך במקור], אבל מסתתרות, שתקניות. הערביאים, הנוסעים אל הקבר הקדוש, הביטו אליי, הבינו, כי מר חלקי בחיים, כי היקשה אללה ידו איתי...

באותה שעה הסביר הנוסע החדש, שנילווה אלינו בקאהירה, להעלמה השמנה, אחות-האישה, איזו דברים מגוחכים מחיי בואנוס-איירס ומעלילות-ההרמון שבקונסטאנטינופול (איסטנבול). היא הקשיבה בפחד ובעונג.

המשך הסיפור יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* פרופסור-אמריטוס לספרות כותב/ת לנו: קראתי את הרשימה של זיוה שמיר [גיליון 744]. היא אכן קוראת לתופעה השוררת כיום בחוגים לספרות בשם "פוליטיזציה של האקדמיה", אבל הניסיון להעמיד נושאים ביזאריים לקורסים של ספרות – לא התחיל עם פוליטיקה שמאלנית. כבר שנים שהחוגים לספרות לא אטרקטיביים, וההרשמה לחוגים אלה היא כל כך דלה, שהמרצים  טורחים כל שנה להמציא נושאים אקטואליים ואפילו ז'ורנאליסטיים, הייתי אומר/ת – כדי למשוך סטודנטים/ות. כשאני לימדתי – היו אלה סתם נושאים פלצניים, שהיו אמורים לעשות רושם, עכשיו זה גם פוליטיקה.

דרך אגב, אין זה נכון שלא לומדים ביאליק ועגנון ואלתרמן וכדומה. כל אלה מופיעים תחת הכותרת מבואות לספרות, שהם לימודי חובה בחוגים לספרות באוניברסיטאות.

שקיעת החוגים לספרות החלה בתחילת שנות האלפיים, כאשר שר התרבות ח"כ פרופ' אמנון רובינשטיין ביטל את לימוד הספרות העברית בתור מקצוע חובה לבחינות הבגרות. רוב התלמידים בחוגים לספרות, והיו מאות כאלה מדי שנה, רובן נשים, למדו כדי להכשיר עצמן בתור מורות לספרות. מרגע שהתבטל המקצוע כחובה בתיכוניים, פסק כמעט לגמרי הצורך במורים/ות לספרות, וכך התדלדלו החוגים לספרות עברית באוניברסיטאות, כי מי יילך ללמוד ללמד מקצוע שכמעט אינו נלמד?

* יוסי בראל: מבקש להגיב למאמרה המעניין של הגב' תקוה וינשטוק (ולא ששאר המאמרים אינם מעניינים) – "סך הכול עשרים אחוז מרחובות העיר". בין שאר ההצעות לשמות נשים לרחובות תל-אביב היא מציעה את גרטרוד סטיין, הסופרת היהודית-אמריקנית. אולי הגב' תקוה וינשטוק אינה מודעת לכך שסופרת יהודייה זו המליצה על מתן פרס נובל לשלום ל.... אדולף היטלר. ניתן לקרוא על כך בוויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%A8%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%93_%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F

או שאולי מדובר במישהי אחרת?

* שכונות דרום תל-אביב נכבשות על ידי מסתננים שעצם הימצאותם בהן היא ביזיון לחוק הישראלי ולמערכת הביטחון הישראלית, ואוי ואבוי אם כך אנחנו מוכנים מול הסכנות מצד איראן, חיזבאללה וחמאס.

אבל התקשורת הישראלית הצבועה, המתחסדת, השמאלנית בחלקה והמנוולת בחלקה – שלא שׂמה במקרה הזה זין על יהודים במצוקה, ובייחוד אם הם ממוצא מזרחי – הופכת אותם-אותנו לפושעים, לגזעניים – ומפיקה תמונות שליליות של הפגנות אלימות מוצדקות כדי שאויבינו בכל העולם יוכלו להשתמש בהן נגד "מדינת האפרטהייד הגזענית ישראל"!

* אנחנו ממש בדיכאון. שמענו שזנד אחד, שזוכה לחשיפה בתקשורת, בייחוד בעיתון הפרו-פלסטיני "הארץ" – כתב ספר שמוכיח שאין עם יהודי, ועכשיו פירסם ספר שמוכיח שאין ארץ-ישראל. מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? לאן נוליך את החרפה? – אולי נכתוב ספר המוכיח שאין פרופסור זנד, וכך נוכל להמשיך לחיות כאן ללא עם יהודי וללא ארץ-ישראל – אבל גם ללא זנדפנים חביבי תקשורת יודופובית.

*  לקראת שבוע הספר העברי המתחיל ביום רביעי, ה-6 ביוני – יש לנו חדשות בשבילכם, גם אם הוצאות הספרים תפסקנה להדפיס ספרים חדשים במשך שנה ויותר – לא יורגש שום מחסור בשוק הספר, לבד אולי מכמה ספרי לימוד "חדשים" שלא ייצאו לאור כי גם אין בהם צורך ויש די במלאי מהישנים.

לגבי כל השאר, הצרכן קורא הספרים העברי רק ייהנה כי העותקים הקיימים יימכרו 3 וגם 4 ב-100 שקל, כאשר את כיסוי ההוצאות של הדפסתם כבר גבו ההוצאות הספרים ומהסופרים עצמם וממוסדות וקרנות שמשקיעים כספים רבים בעידוד הוצאתו לאור של הספר העברי. הטענות של הוצאות הספרים ושל הסופרים החשובים נגד מבצעי ההוזלה הם דמגוגיה פשוטה – דווקא של מי שאינם ניזוקים מן המצב הקיים ותורמים את חלקם להיווצרות עודפים רבים של כותרי ועותקי ספרים משעממים-בחלקם ונפוחים מחשיבות עצמית – לשוק מצומצם-יחסית.

אם יפסיקו לייצר ספרים עבריים במשך שנה, מי שירגיש בשינוי יהיה בעיקר מפעלי נייר חדרה – שימעיטו למכור נייר לא-מודפס להוצאות הספרים – ויפסיקו לקנות במחיר אפסי מלאי של נייר מודפס, כלומר ספרים – לגריסה.

* אנחנו מתגעגעים למרק פירות המישמיש שהיתה אימא מבשלת ומצננת במקרר-הקרח, ולא רק בגלל חצאי המישמיש הזהובים ושהיו צפים בה בסירופ צלול מפני שכולו מומתק בסוכר (על סכרין שמעו רק בימי המלחמה, כשהיה מחסור בסוכר) – אלא בגלל החרצנים הלבנים, שאותם היתה פוצחת כאגוזים משיריונם החום והקשיח – אלה גלעיני המישמיש, שהיתה קולפת אותם מקליפתם הפנימית הדקה והלבנה ומבשלת עם המרק השקוף והמתוק. כי את גלעיני המישמיש של אז היה אפשר לפצח ולאכול. טעמם היה נהדר, כמו שקדים טריים, רכים ומתוקים.

אבל אין צורך רק להתגעגע. המישמשים עצמם, אם ביקשת לאכול אותם טריים, היו לא פעם נגועים בתולעים לבנות זעירות, ולכן טבע שני היה לכל אוכל מישמיש – להחזיק קודם כל בשני לחייו של הפרי, ולפשק אותו כדי לבדוק את תוכנו, ולעולם, לעולם – לא לנגוס בו כשהוא סגור, פן יתמלא פיך תולעים! – בני-דורנו נוהגים כך עד היום! לא תשכנע אותם לאכול מישמיש טרי מבלי לפתוח אותו.

הנה, את ספרינו אולי ישכחו, אבל לא את מרק פירות המישמיש!

* אתמול היתה לנו פגישה על גבול סיני-ישראל, איפה שכל הזמן נכנסים המסתננים מאפריקה בתור אחד ארוך. באנו לשם – איציק שמולי, דפני ליף וסתיו שפיר, מטעם המחאה החברתית "ת'חריר רוטשילד", במטוסו הפרטי של נוחי דנקנר המתרושש והמצטרף למפגינים, לפגישה עם מנהיגי מהפכת "ת'חריר קהיר", אבירי הפייס-בוק והשייסע-בוק החילוניים ממצרים, שהגיעו במכוניות משוריינות מקהיר – כדי להתייעץ במי לבחור לנשיא מצרים, במוחמד מורסי, מועמדם של האחים המוסלמים, שעתיד לדרדר את מצרים לתקופת מוחמד, או באחמד שפיק, מהחבר'ה של מובאראכ, ששמו מעורר בציבור המצרי געגועים לתקופת מובאראכ, בטרם זרקו בטיפשותם את מובאראכ לכלבים בעזרת ברק חוסיין אובמה ו"המהפכה החברתית" שהמיטה עליהם את האסון הנורא.

הסיכום היה שיש לתמוך באחמד שפיק, שמסמל את המישטר שנגדו יָצאו הצעירים החילוניים לרחובות, ועוד יצאו להפגין בעתיד, ויש גם לקוות שהצבא והמשטרה יזייפו בבחירות ככל האפשר, כמו בתקופת מובאראכ – כדי להבטיח את בחירתו של אחמד שפיק ברוב המקובל, ובמקביל יתמכו מנהיגי המהפכה החברתית מכיכר תח'ריר – בשלי יחימוביץ' לכהונת ראש הממשלה ובזהבה גלאון לתפקיד שר הביטחון בישראל בבחירות הקרובות – ויפעלו להגביר את העזרה מקרנות מסתוריות בסך אלפי דולרים לראש – כדי להבריח את המסתננים הדרום-סודאניים והאריתריים העניים מסיני לתוך ישראל.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,367 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,002 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל