גיליון מס' 747

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' בסיון תשע"ב, 31 במאי 2012

עם צרופת תוכנית פסטיבל הקולנוע הגאה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון": יוסי גמזו: מְעִידַת הַפִּסְגָּה שֶל נָדָב. // אהוד בן עזר: "ביקור הגברת הזקנה" ב"הבימה", האולם וההצגה – הפתעה לטובה. //  משה גרנות: על "מקום הטעם – מסות על ספרות ישראלית בין צליל להיסטוריה" מאת רְוִיאֵל נץ ומאיה ערד. // אורי הייטנר: 1. סקירת עיתונות – סוף. 2. הברירה המצרית. 3. הם לא אשמים. // דורון גולדברג: לאורי הייטנר שלום רב. // לאה טרן: בעקבות פרס ברנר לדויד גרוסמן. // יהודה דרורי: 1. האשליה והצורך בגיוס לכולללם... 2. טימטום אוסטרלי. // נעמן כהן: הספרות האנטישמית של שלמה זנד, על דלות המחקר ההיסטורי כפרופגנדה פוליטית. // מטומטם במובן החיובי מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יוסף דוריאל לאהוד בן עזר: הנדון: כמה הערות לדבריך בגיליון האחרון של חב"ע. // אוריה באר: עוד על פרופסור מגנס. // מתי דוד: 1. אשליות וכישלונות הדיפלומטיה. 2. יריד ההבלים של הטלוויזיה המסחרית. // ד"ר ישראל בר-ניר: בחירות ארה"ב 2012 – האם אובמה מאבד שליטה? [ציטוט]. // רות ירדני כץ: בניתי לו בית, סיפורים מהחיים: הורים וילדים. // זיוה שמיר: לחדש ימינו כקדם, המניעים לחיבור האגדה "מגילת ערפה". // לקט ביקורות על הספר "המחצבה". // "המחצבה", הסרט – לקט תגובות. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. יוסף-חיים ברנר, "עצבים", בהעתקת אהוד בן עזר, חלק שני ואחרון. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מְעִידַת הַפִּסְגָּה שֶל נָדָב

יֵש וְעִידוֹת פִּסְגָּה וְיֵש מְעִידוֹת פִּסְגָּה,

וְעִידוֹת הַפִּסְגָּה מִתְקַיְּמוֹת כָּרָגִיל בִּמְרוֹמֵי הַפִּסְגָּה הַפּוֹלִיטִית 

שָם חוֹלְקִים בֵּינֵיהֶם מַנְהִיגֵי הָעוֹלָם בְּהֶתְאֵם לְטִיבָהּ וּמִזְגָּהּ 

שֶל אוֹתָהּ קוֹנְסְטֵלַצְיָה גְלוֹבָּלִית שֶבָּהּ הֵם שְרוּיִים, אִם סְבוּכָה וְאִם קְרִיטִית,

אֲזוֹרֵי הִשְתַּלְּטוּת, מַשְאַבֵּי הוֹן אוֹ נֵפְטְ וּגְבוּלוֹת הַשְפָּעָה וְהֶגְמוֹנְיָה 

הַחוֹרְצִים גּוֹרָלָם שֶל עַמִּים עַד לְרֶגַע דְרָמָטִי שֶבּוֹ נִטְרָפִים

בְּסוּפוֹת הַהִיסְטוֹרְיָה כָּל מוּ"מ וְהֶסְכֵּם בְּסַרְקַזְם גָּלוּי וְאִירוֹנְיָה 

וְתוֹצְאוֹת וְעִידָה חִיש קוֹרְסוֹת בִּמְעִידָה כְּבִנְיָן מִתְמוֹטֵט שֶל קְלָפִים. 

אַךְ הִנֵּה רַק לִפְנֵי כְּיָמִים אֲחָדִים נִתְאַרְעָה מְעִידַת פִּסְגָה דְרַסְטִית

כְּשֶצָּעִיר בֶּן כ"ד, אֶזְרַח יִשְׂרָאֵל, שֶטִּפֵּס בִּגְבָהִים כִּי חָלַם

כָּל יָמָיו עַל כִּבּוּש הַר הָאֶוֶרֶסְט (זֶה, שֶפִּסְגַּת הֶשֵּׂגוֹ הַפַנְטַסְטִי 

תִתְגַּשֵּם לוֹ בָּרֶגַע שֶבּוֹ תַעֲמֹדְנָה רַגְלָיו עַל פְּנֵי "גַּג הָעוֹלָם")

נִזְדַּעֵק לְמִשְמַע אֲנָחָה שֶל כְּאֵב שֶבָּקְעָה בְּסָמוּךְ לוֹ, לְפֶתַע,

וְעֵינָיו נִתְקְלוּ בְּגוּפוֹ הַצּוֹנֵחַ לָאָרֶץ שֶל גֶּבֶר טוּרְקִי

שֶפִּרְפֵּר עַל הַשֶּלֶג מֵחֹסֶר חַמְצָן וְכוֹחוֹת – וּמִיָּד, לְלֹא רֶתַע

אָץ צָעִיר זֶה שֶלָּנוּ שֶשְּמוֹ הוּא נָדָב, וְנִדֵּב, כְּמוֹ עֵרוּי בָּעוֹרְקִים,

אֶת כּוֹחוֹ וּמוֹחוֹ לְחִלּוּץ הַנֶּחְשָל שֶכָּשַל, הַתָּלוּי שָם כָּמוֹהוּ 

בֵּין שָמַיִם וָאָרֶץ, אַךְ גַּם – לֹא כָּמוֹהוּ – תָלוּי בֵּין חַיִּים לְקִצָּם

וְנָדָב שֶאֻלַּץ לְהָסִיר מִיָּדָיו זוּג כְּפָפוֹת שֶשָּמְרוּ עַל חֻמּוֹ-הוּא

הֶעֱמִיס עַל גַּבּוֹ אֶת הָאִיש הַטּוּרְקִי שֶעוֹד רֶגַע כִּמְעַט שֶעָצַם 

אֶת עֵינָיו לְעוֹלָם וְיָרַד עִמּוֹ אַט מִן הָהָר עַד מָקוֹם בּוֹ נִשְמַע לוֹ

טִרְטוּרוֹ שֶל מַסּוֹק-הַחִלּוּץ שֶאָסַף אֶת שְנֵיהֶם אֶל תּוֹכוֹ – וְרַק אָז 

נִתְבָּרֵר לְנָדָב כִּי בִּמְחִיר הַצָּלַת עֲמִיתוֹ הַטּוּרְקִי נִפְגְּעָה לוֹ

מַסֵּכַת-הַחַמְצָן שֶלּוֹ, כָּךְ שֶנָּשַם אֶת אֲוִיר כְּפוֹר הַקֶּרַח הָעַז

אֶל חֲלַל רֵאוֹתָיו וְאִם אֵין בְּכָךְ דַּי גַּם חָטַף מַכַּת-קֹר מְסֻכֶּנֶת

שֶגָּרְמָה לַחֲשָש רְצִינִי בְּיוֹתֵר לְגוֹרַל אֶצְבְּעוֹת יְמִינוֹ 

שֶהִשְחִירוּ וְאַף הִתְנַפְּחוּ לְהַחְרִיד כְּשֶהַיָּד בְּלִי כְּפָפָה לֹא מוּגֶנֶת

וְנוֹסָף עַל כָּל אֵלֶּה הֶחְמִיץ אֶת כִּבּוּש הַפִּסְגָּה הַגְּבוֹהָה בְּגִינוֹ

שֶל הַקּוֹל הַפְּנִימִי הַקּוֹרֵא לְאֶזְרַח יִשְׂרָאֵל שֶהֵחִישָה בְּלִי מֹרֶךְ

עֶזְרָתָהּ לִפְגוּעֵי רְעִידוֹת-אֲדָמָה בִּתְחוּם טוּרְקִיָּה, יָד לְהַצְמִיד

וּמִיָּד לְהַצִּיל בְּחוּשוֹ הֶאָצִיל שֶל אָדָם לְאָדָם בִּשְעַת-צֹרֶךְ

כָּל נִזְקָק וְנִצְרָךְ לְמוֹשִיעַ כִּי כָּךְ מְחַנְּכִים כָּאן אֶצְלֵנוּ תָמִיד.

"הוּא נִקְרָה עַל דַּרְכִּי," סָח הָאִיש הַטּוּרְקִי, "וְהִצִּיל כְּמַלְאָךְ מִשָּמַיִם

אֶת חַיַּי, בְּנָשְמִי – וַאֲנִי, עַיְדָּן שְמִי, לֹא אֶשְכַּח לוֹ אֶת זֶה כָּל יָמַי."

וְאֵרוּעַ זֶה חָל כְּשֶבִּמְאוּם לֹא בָּחַל הַמִּמְסָד הַטּוּרְקִי שֶעֲדַיִן

מִתְכַּחֵש לְשוֹאַת הָאַרְמֵנִים וְטֶבַח הַכּוּרְדִּים וְהוּא, הָאַשְמַאי,

גַּם כִּסָּה עַל אֲשַם הַבַּנְדִּיטִים שֶשָּם, עַל הַ"מַּרְמָרָה", לֹא בְּלִי כְּלֵי-נֶשֶק

זָמְמוּ לַהֲלֹם כִּשְלִיחֵי הַשָּלוֹם כִּבְיָכוֹל בְּאַנְשֵי חֵיל-הַיָּם

שֶמָּנְעוּ מֵעִמָּם לְמַמֵּש אֶת זְמָמָם בִּנְחִישוּת אַמִּיצָה וְעִקֶּשֶת

וְהָדְפוּ לְאָחוֹר אֶת הַגַּל הֶעָכוֹר שֶנָּסוֹג מִפְּנֵיהֶם, מְאֻיָּם.

וּמֵאָז, בִּקְבִיעוּת שֶל אַלּוּף-הַצְּבִיעוּת

הַמֻּפְעָל

וְהַמֻּרְעָל

בַּסַּם הָאֶרְדּוּאַנטִישֵמִי  

הוּא בְּלִי הֶרֶף מִתְאַמֵּץ מִבְּלִי לַחְסֹךְ וּלְקַמֵּץ

בְּקִנְאָה וּבְשִׂנְאָה שֶהֶקֵּפָן הוּא אֶפִּידֵמִי

בְּכָל טְרִיק וְכָל קוֹמְבִּינָה שֶתָּמִיד בַּסּוֹף הִלְבִּינָה

אֶת פָּנָיו וְכָךְ יָצָא בֵּית-מִשְפָּטוֹ מִדַּעֲתוֹ

כְּשֶהִפְלִיל שָם הַשָּבוּעַ בְּתַפְרִיט-כְּזָבִים קָבוּעַ

שֶל טוֹבֵל בַּבֹּץ וְשֶרֶץ בְּיָדוֹ וּבִשְׂפָתוֹ

בְּחֻצְפָּה שֶלֹּא תָמַהְנוּ עַל קִצְפָּהּ מִשֶּשָּמַעְנוּ

אֶת "דִּינָהּ" עַל מַצְבִּיאֵינוּ בְּקוֹלוֹ הַמִּתְלַהֵם

בָּהּ בָּעֵת שֶגְּבוּרָתוֹ שֶל הַנָּדָב הַזֶּה שֶלָּנוּ

מוֹכִיחָה מָה שֶיָּדַעְנוּ:

מִי אֲנַחְנוּ וּמִי הֵם...

* * *

אהוד בן עזר

"ביקור הגברת הזקנה" ב"הבימה"

האולם וההצגה – הפתעה לטובה

אם יש לכם עדיין ספקות, אז לא! – רוצו לראות את ההפקה החדשה, הרביעית במיספר בתולדות התיאטרון העברי – של "ביקור הגברת הזקנה" לפרידריך דירנמאט בתיאטרון "הבימה" בבניינו החדש, בכיכובם של גילה אלמגור ויהורם גאון ובבימויו של אילן רונן, ועם צוות שחקנים נוספים ברמה גבוהה מאוד. זוהי הצגה משוכללת מאוד, דינאמית ביותר, לא קצרה אבל גם לא משעממת, שתופסת את הקהל למן הרגע הראשון בתחנת הרכבת ועד לסוף המר. היא שופעת המצאות בימוי נהדרות, מפתיעות וחכמות. יהורם גאון נושא על שכמו את העול הכבד של גיבור המחזה ומתגלה כפי שהוא באמת, שחקן מעולה בתיאטרון הרציני, שכל שנותיו כזמר לא עימעמו את יכולתו הדרמטית הגדולה מאז החל את הקריירה הבימתית שלו בתיאטרון הרפרטוארי, אם איננו טועים ב"צ'יפס עם כל דבר" לארנולד וסקר בתיאטרון הקאמרי. גילה אלמגור אף היא מצויינת, וכמו אצל גאון, גם היא – כל מה ששיחקה בעבר, גם דמויות קלילות, אינו משפיע כהוא זה לרעה על הדמות הקלאסית שהיא מעצבת כאן, במלוא הרצינות והעוצמה. רואים שהשניים נהנים, ועימם כל הצוות, לשחק במחזה משוכלל כזה, רב-מהפכים ועם זאת סובב שוב ושוב על אותו נושא. התפאורה, המוסיקה, התנועה, המעברים מתמונה לתמונה, הכול ממש מושלם.

באנו מלאי ספקות. לאילן רונן יש נטייה לפרש הצגות תיאטרון בכיוון פוליטי, ואילו בניין "הבימה" החדש, לפחות מבחוץ, נראה לנו ככישלון. והנה הבניין, בפנימו, וזו פעם ראשונה שביקרנו בו – יפה מאוד, מרשים, ידידותי, שומר על החזית ההיסטורית עד כמה שאפשר, והאולם עצמו נוח מאוד, מרווח, הבמה משוכללת, ממש פנינה של עיצוב אדריכלי של תיאטרון. וזוהי כמובן התרשמות לא מקצועית, מביקור מהנה של ערב אחד בהצגה מאוד מוצלחת.

והבימוי של אילן רונן שומר על איפוק כמעט "ברכטיאני", לכן ההצגה אמנם דרמטית מאוד אך לא סנטימנטאלית. לא בוכים בה. לא מתרגשים. נשמר כל הזמן איפוק, דיסטאנס, רחק – בין ההצגה לקהל, בין הטקסט לקהל – ודומה שזה בדיוק מה שנדרש בהעלאת מחזהו של דירנמאט.

* * *

משה גרנות

כיצד משתנה הטעם, ומטעם מי?

על "מקום הטעם – מסות על ספרות ישראלית בין צליל להיסטוריה"

מאת רויאל נץ ומאיה ערד; אחוזת בית, 319 עמ'

כותרתה של המסה הראשונה "על הקריאה באלתרמן (כלומר, על פסטרנק)" לא בישרה לי טובות: איך שלא תקרא את הכותרת הזאת משתמע ממנה כי נתן אלתרמן, גאון השירה שלנו, היה אפיגון של בוריס פסטרנק! במסה עצמה מצביעים המחברים על סממנים שונים של השפעת "תור הכסף המאוחר", קרי שירת פסטרנק, על "כוכבים בחוץ": "צלילים קשים", חרוזים מפתיעים – אסוננטיים, אווירה ואקלים רוסיים וכד' (עמ' 25-51); אלא שלקראת סוף המסה נכתבות המילים הבאות: "כאן – בתל-אביב – קם משורר שהשתמש באפשרויות הפיוטיות שפתח תור הכסף הרוסי המאוחר, ובאמצעות האפשרויות הללו בנה עולם פיוטי חדש שלא היה מוכר קודם לכן... הדגם שביחס אליו היה אלתרמן מקורי היה רוסי" (עמ' 51-52). כלומר, מדובר רק ב"דגם" רוסי, ולא בחיקוי – אם כן, מדוע הכותרת המעליבה?!

בהמשך כותבים המחברים שאלתרמן לא היה אפיגון, להבדיל מאלכסנדר פן שהיה אפיגון של מאיאקובסקי (עמ' 52). זה לא ממש מרגיע, אבל נסבל, ואז בא משפט המחץ: "כדי לעשות את המאמץ הרציני לקרוא את אלתרמן – יש לקרוא את פסטרנק (ואת מאיאקובסקי, ואת בלוק, ורבים רבים אחרים) ואז לשוב ולקרוא את אלתרמן לראשונה..." (עמ' 53). ובהמשך: "כך אני מדגיש – הקורא הזה, אשר קורא את אלתרמן מבלי להכיר את שירת רוסיה, אינו יכול אלא להסתייג מאלתרמן. אבל הסיבה להסתייגות הזו היא בראש וראשונה בכך שהקורא הזה כלל אינו קורא את אלתרמן. הוא חולף על פני המילים והשורות, אבל משמעותן זרה לו." (עמ' 54- 55). מסתבר שהמחברים יודעים מה חשתי ומה הבנתי אני כאשר כנער נפגשתי לראשונה ב"כוכבים בחוץ", כאשר לא היה לי מושג מי הם פסטרנק ומאיאקובסקי, והייתי בכל זאת מהופנט מהיופי והעוצמה של "עוד חוזר הניגון" ו"פגישה לאין קץ" ו"הסער עבר פה לפנות בוקר" – זה לא קצת יומרני מצד המחברים לקבוע שאני, ושכמותי, סתם חלפנו על פני השורות?

אני מודה שעם סיום המסה הראשונה הנחתי את הספר מידי מתוך כוונה לא לשוב אליו. אלא שהסקרנות לברר מה עוד "מבשלים" לנו המחברים הנכבדים דרבנה אותי להמשיך ולקרוא – ולא הצטערתי. המסה "מי נובח כל הזמן"  על "בוא אליי פרפר נחמד" של פניה ברגשטיין ממש מרתקת – מסתבר שבשירים  הקצרצרים והתמימים לכאורה האלה מצויה תמצית האתוס הציוני, והם, ושכמותם, בנו את הזהות הלאומית הישראלית (עמ' 76).

הפרק "הנה כך הוא המפוזר" על "המפוזר מכפר אז"ר" מאת לאה גולדברג חושף את מכמניה של ספרות הילדים ואת סוד קסמה הגדול. הסיפור המחורז הזה, שהוא למעשה, עיבוד-תרגום של "המפוזר מרחוב הברכה" מאת סמויל מרשק (אגב לא רק בשלוש המסות הראשונות מתוודע הקורא שהספרות העברית קשורה בטבורה לספרות הרוסית – הטענה הזאת מופיעה לאורך כל הספר) מרתק ילדים ובוגרים בשל הרבה סיבות, והעיקרית שבהן, המודגשת בספר, היא בתשוקה הנסתרת שבכל אדם לפרוע בכללים הנוקשים של החברה. המתח שבין כללי החברה, והעונג שבהפרתם הם הסוד הפנימי של היצירה המלבבת הזאת (עמ' 103).

המסה "על שירת החרוז העממי" מפגישה אותנו עם תחום יצירה שחוקרים "רציניים" לא נוהגים לעסוק בו – אותן ברכות מחורזות לאירועים קטנים. באמנות הפלסטית היה מחקר הגרפיטי לעיסוק האקדמי  שהפך את ציורי הקיר המחתרתיים לאמנות נמכרת בבתי מכירות מרכזיים בעולם. מי יודע מה יהיה גורלם של שירי הברכות והתגובות המחורזות לאירועים פוליטיים (נוסח צור ארליך ב"מקור ראשון") לאחר עיון בעבודות מן הסוג שמסה זאת מציעה לקוראים.

המסה "עליונים ותחתונים" עניינה התחקות אחר גישתם הקרנבלית של משוררים מובילים, כאשר הם מחפשים (מלשון תחפושת) את היגדיהם "הגבוהים" עם ביטויים "נמוכים" (= מילים גסות). מסתבר שעל הרוב משוררים אלה, שבדרך כלל כותבים בחרוז חופשי – משתמשים במקרים אלה בחריזה, ואף במשקל. אני מודה שהמסה הזאת עוררה בי את הרצון לחזור ולקרוא את שיריו של אהרן שבתאי.

באהדה גדולה כותבים המחברים על תנועת המשוררים בת העשור האחרון (דורי מנור ואנה הרמן בראשם) שפרסמה את שיריה בעיקר ב"הו!", ואשר מבקשת בעליל לחזור אל השירה המחורזת והשקולה ("פושטי המדים"). השירה היא אמנות צלילית בעיקרה (ראו מבוא, עמ' 14), ועל כן הוויתור על משקל וחרוז במחצית השנייה של המאה העשרים גרם לירידת קרנה של השירה, ירידה ממנה נשכרה הפרוזה, כי הרי המערכת הספרותית – כליה שלובים. המחברים מביאים עשרות דוגמאות של פרוזה פיוטית השואפת אל הפיגורליות (המסה "בגבול הפרוזה"). אוהבי השירה עורגים בהחלט אל האסתטיקה שבשירה, וכששני מרכיבים צליליים חשובים כמו המשקל והחרוז בוטלו (יש לומר – מטעמים אידיאולוגיים!) ושום מסגרת צורנית לא החליפה אותם – נותרו קצת הגיגים שחוקים עם מעט הברקות לשוניות – ואת אלה יכול הקורא למצוא בשפע בסיפורת הפיוטית.

כן, ויש בספר עוד מסה ש"העלתה לי את הסעיף" – המסה "דור שבזבז את משורריו" – וכל כך למה? משום הטענה המשתמעת ממנה שמאיר אריאל וחנוך לוין היו בעצם משוררים מחוננים, ורק משום שכמשוררים לא היה להם קהל (אנחנו אשמים ש"בזבזנו" אותם!), הם בחרו לומר את שבלבם באמצעים אחרים – מאיר אריאל – בהלחנה ובזמרה, וחנוך לוין במחזה – ושניהם בחרו בדרך הפחות מתאימה להם. חנוך לוין, למשל, היה, לדעת המחברים, משורר יותר גדול מברכט, אבל לא היה מחזאי... (עמ' 232).

כפתור ופרח! ואני חשבתי לתומי שעיקר עיסוקו של חוקר הספרות הוא מה שיש, ולא מה שצריך להיות, כי הרי אין דרך יותר בטוחה לטעות מאשר "להדריך" את היוצרים. ובכן, חנוך לוין, המחזאי הנחשב כל כך בארץ ובעולם – לא התייעץ עם המומחים, ובחר להוותו בתחום שלא הלם אותו... אם יורשה לי להביע דעה לא מלומדת – שיריו של חנוך לוין הם בעיניי בעלי רמה של פזמונים בלבד, ואילו מחזותיו – אם אוהבים אותם ואם לא – הם בבחינת אבן שתייה של הספרות והתרבות הישראלית. יש להניח שחנוך לוין עצמו הבין זאת, ובוודאי שלא היה מעלה על דעתו ש"החמיץ קריירה", כפי שמחברי הספר היו רוצים שנאמין.

בכותרת המשנה של הספר כתוב: "מסות על ספרות ישראלית...", ואני נקטתי במונח זה של המחברים כשהתייחסתי לפרקי הספר השונים; יחד עם זאת, אינני בטוח שהשם "מסה" ראוי לפרקי הספר – מדובר במאמרים מלומדים מאוד, על גבול המחקר, גדושים במינוח מקצועי מאוד, המוכר רק למילייה של חוגי הספרות באוניברסיטאות. המאמרים האלה פורסמו לראשונה בכתב העת "הו!" (ראו הערת שוליים בעמ' 18), כתב עת שהיה לאכסניה לקבוצת עילית של משוררים וחוקרים בעלי חזון ואידיאולוגיה ייחודיים. אשר על כן, לטעמי, הספר שלפנינו הוא בבחינת חובה עבור מי שהשירה של היום ומחר היא תחום התעניינותו, ובוודאי עבור מי שהיא תחום מחקרו.

* * *

התוכניה המלאה של פסטיבל הקולנוע הגאה:

https://www.box.com/s/c9dd25336e5665dd3a93

* * *

אורי הייטנר

1. סקירת עיתונות – סוף

לפני שנה, ב-14.5.11, קראתי את עיתוני השבת והבטן התהפכה לי. כל כך רציתי להגיב – עשרות מאמרי תגובה השתוללו במוחי, הרבה יותר מן הבמות שלרשותי. מה עשיתי? ישבתי וכתבתי סקירת עיתוני סופשבוע. האמת היא שההגדרה "סקירה" אינה מדוייקת, נכון יותר היה לכנות זאת "ביקורת עיתוני סופשבוע".

זה יצא קצת ארוך מדי, ולא הייתי בטוח שזה יעניין מישהו, אך העליתי את זה לבלוג ולפייסבוק. להפתעתי, התגובות היו נלהבות. אנשים ביקשו שאמשיך ואכתוב סקירות כאלו. אנשים אמרו שמכל מה שאני כותב, הסקירה הזאת היא החשובה ביותר. וכך, קיבלתי תגובות מסוג זה גם בהמשך. לשמחתי, אהוד בן עזר העלה את הסקירה ל"חדשות בן עזר", וכך היא הגיעה לעוד קוראים רבים, ובהם מעצבי דעת קהל רבים.

לנוכח התגובות חשתי מחוייבות ובמשך שנה פירסמתי את הסקירה כמעט בכל שבת וחג.

לצערי, הזמן והאנרגיה שנדרשו ממני להכנת הסקירה ולכתיבתה, פגעו בעונג השבת שלי ושל משפחתי. לכן, החלטתי להפסיק לפרסם את המדור. יתכן שמדי פעם, אראה לנכון לכתוב סקירה כזאת, אך לבטח לא כמחויבות שבועית.

2. הברירה המצרית

אילו "האביב הערבי" היה מה שכל כך רצינו שיהיה, מה שקיווינו שיהיה, מה שאפילו קצת רימינו את עצמנו וסיפרנו לעצמנו שהינו, הרי שהאדם האחרון שהיה ראוי בעינינו לרשת את מובארק היה הגנרל אחמד שאפיק. אילו אכן היה "האביב הערבי" התקוממות של עם שוחר חירות נגד שלטון העריצות והדיכוי של  מובארק, ודאי ששאפיק, שהיה עצם מעצמות הרודנות המובארקית וראש הממשלה האחרון ששירת את הדיקטטור, היה פסול מכל וכל לתפקיד.

והנה, כל אדם שפוי ונאור בעולם, מייחל היום לבחירתו של שאפיק לתפקיד. זאת, מאחר שהאלטרנטיבה אינה לך ולנסה מצרי, לא וצלאב האוול מצרי ואף לא נלסון מנדלה מצרי. הברירה המצרית היא בין תואם מובארק לבין חומייני המצרי. וברור שהסכנה החומייניסטית חמורה יותר.

לנו, מדינת ישראל, עניין מיוחד בתוצאות הבחירות, שעלולות להיות להן השלכות מרחיקות לכת באשר לעתיד הסכם השלום בין המדינות. לא בכדי הגדרתי זאת "עתיד הסכם השלום" ולא "עתיד השלום", כיוון שאם להיות כנים עם עצמנו, אין שלום בין ישראל למצרים. אין כל דמיון בין השלום למענו שילמנו מחיר כבד כל כך – נסיגה מכל סיני ועקירת כל יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, לתמורה שקיבלנו תמורת הנסיגה. למעשה, השלום בין ישראל למצרים נרצח יחד עם הנשיא סאדאת ב-6 באוקטובר 1981. מובארק הפר את הסכם השלום והפך אותו לעפר ואפר.

השלום אמור היה להפוך את ישראל ומצרים לשתי שכנות ידידותיות, כמו שתי מדינות שכנות באירופה. ישראל ומצרים חתמו ביניהן על עשרות הסכמי נורמליזציה בתחומי הכלכלה, התרבות, החינוך; הסכמי תיירות וסיוע חקלאי ועוד. מובארק הפר את כל ההסכמים הללו ברגל גסה. בניגוד לסאדאת, שבארבע השנים בין ביקורו ההיסטורי בירושלים להירצחו ביקר בישראל לא פחות מחמש פעמים, מובארק סירב בעקשנות לבקר בישראל במשך 30 שנות שלטונו העריץ (זולת קפיצונת קלילה להלווייתו של רבין). היחסים בין ישראל לבין מצרים לא היו יחסי שלום קר, אלא הייתה זו מלחמה קרה. מלחמה חד-צדדית, של מצרים נגד ישראל. מצרים הייתה ראש החץ של כל מאבק מדיני נגד ישראל, היא הובילה את הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן שהייתה יריית הפתיחה למסע הדה-לגיטימציה נגד קיומה של ישראל. ממשלת מצרים הובילה הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית חמורה ביותר במערכת החינוך ובכלי התקשורת המצריים. פעמיים החזירה מצרים את שגרירה מישראל, ובשני המקרים ישראל שילמה מחיר מדיני עבור החזרת השגריר כעבור שנים אחדות. נכון, מצרים של מובארק הקפידה לא לבטל פורמאלית את ההסכם, שהניב לה סיוע אמריקאי אדיר.

עם זאת, מצרים כיבדה בקפדנות את הנספח הצבאי של ההסכם, שהוא החשוב ביותר מבחינתנו. הגבול בין המדינות היה שקט וצבא מצרי לא נכנס לסיני. האם כך יהיה גם בעתיד?

מובארק היה דיקטטור. גם דיקטטורה אינה מתעלמת מדעת הקהל, אך היא מושפעת ממנה הרבה פחות מדמוקרטיה. דעת הקהל המצרית שונאת את ישראל ומתנגדת להסכם השלום. סביר להניח שאם שאפיק יבחר לנשיאות, הוא ירצה להמשיך את דרכו של מובארק. אך הוא לא יוכל להתעלם מדעת הקהל ומהרוב העצום של האסלאם הקנאי בפרלמנט. ואף על פי כן, רבים הסיכויים שהוא ימשיך לקיים את הנספח הצבאי של הסכם השלום ויקפיד לא לבטל את ההסכם. כלל לא בטוח שכך יהיה אם יבחר מוחמד מורסי, נציג "האחים המוסלמים". ודאי שהוא לא ימהר לבטל מיד את ההסכם, אלא יתחיל לשחוק את מה שנשאר ממנו, יסלים את העימות המדיני עם ישראל וינצל הזדמנות עתידית לביטולו. אם החומייניזם ינצח במצרים, חלילה, מצרים עלולה לחזור להיות מדינת עימות צבאי עם ישראל.

חוסני מובארק היה דיקטטור מושחת ויריב קשה ביותר של ישראל. אחמד שאפיק הוא ממשיך דרכו. ובכל זאת, לנוכח האלטרנטיבה, בחירתו של שאפיק היא התקווה הגדולה של העולם החופשי ושל ישראל.  

לנוכח הטבח הנורא בסוריה, כדאי שניקח בחשבון את האפשרות, שגם הקצב מדמשק יתגלה כרע במיעוטו, לנוכח האלטרנטיבה.

עלינו להפסיק לסמם את עצמנו באשליות, ולהבין את מהות השכונה בה אנו חיים.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

אהוד: קוראי המכתב העיתי יודעים שאני טענתי דברים אלה למן הרגע הראשון – שהמצרים עוד יתגעגעו למובאראכ וש"מהפכת תח'ריר" מביאה להרס של מצרים, ולצערי צדקתי. אני גם הייתי למן ההתחלה ביקורתי כלפי הבלוף של מהפכת "רוטשילד ת'חריר", וזאת בעת שרובכם תמכתם בשתי ה"מהפכות" אלה בהתלהבות של שוטים.

3. הם לא אשמים

המהגרים מאפריקה לישראל אינם אשמים. סבלם אמיתי, תנאי חייהם קשים באמת ורצונם לשפר את מצבם וליהנות מחברת השפע טבעי.

כל מדינות השפע המערביות מתמודדות עם תופעת ההגירה מארצות העולם השלישי. בכל מדינות אירופה, ההגירה יוצרת משבר לאומי. אולם מצבה של ישראל שונה משל מדינות המערב האחרות מכמה בחינות. ראשית, ישראל היא המדינה המערבית היחידה בחלק זה של העולם, אי של חברת השפע בלב העולם השלישי. הנגישות אליה היא הקלה ביותר – ניתן לעשות זאת במהירות יחסית בדרך היבשה. שנית, ישראל היא מדינת לאום קטנה מאוד, המצויה באיום דמוגרפי כבד גם ללא אותם מהגרים. שלישית, ישראל היא חברה שסועה המתמודדת עם מצוקות חברתיות קשות, וההגירה מצטרפת אליהן ומחריפה אותן. רביעית, ישראל היא המדינה היחידה במערב המצויה לאורך כל שנותיה במלחמה, מלחמה על קיומה.

היעדרה של מדיניות הגירה בישראל, היא מחדל מתמשך. אולם היום על המדינה להתעשת. 60,000 מהגרים אינם איום אסטרטגי, אולם שערים פתוחים עלולים להציף את ישראל במיספר בלתי מוגבל של מהגרים, עד כדי איום קיומי. לכן, על ישראל לסכור לחלוטין את גבולותיה עם  מצרים וירדן כדי להקשות ככל הניתן על ההסתננות, ולהוציא מישראל בהדרגה את המהגרים הבלתי חוקיים הנמצאים בתוכה (זולת מיעוט פליטי החרב שיש להעניק להם מקלט כל עוד הם זקוקים לו), או להעניק להם תעסוקה במקום ייבוא מהגרי עבודה חדשים.

המהגרים אינם אשמים בהעדר מדיניות הגירה בישראל. ודאי שאין הם אשמים בריכוזם, כמדיניות ממשלתית (בלתי מוצהרת ובלתי רשמית, אך הלכה למעשה), בשכונות המצוקה של דרום ת"א. המדיניות הזאת החריפה את המצוקה של תושבי השכונות. עניי עירנו קודמים ועלינו להעדיף את טובתם על טובת המהגרים. חשוב לזכור – לא המהגרים הם הסיבה למצוקתם של תושבי השכונות, אלא המדיניות החברתית הכלכלית של המדינה והעדר מדיניות רווחה ישראלית; הוצאת המהגרים מן השכונות לא תפתור את המצוקה, כל עוד מדינת ישראל לא תלחם בעוני. אולם המצוקה הסוציואקונומית מחריפה כל בעיה ויכולת ההתמודדות של בני השכבות הנמוכות נמוכה יותר משל המעמדות הגבוהים יותר. כשיורד גשם חזק בת"א, השיטפונות הם תמיד בשכונות המצוקה. כאשר עובדי העיריה שובתים, הזבל אינו נערם בשכונות הפאר של ת"א אלא בשכונות העוני. גם היכולת להתמודד עם מסה של מהגרים קשה הרבה יותר בשכונות אלו. ודווקא שם רוכזו בידי המדינה רבבות מהגרים, במדיניות שהפכה את דרום ת"א לחבית אבק שריפה.

מצוקה כלכלית היא מדמנה, וכפי שהיא מדרדרת לסמים, לזנות ולפשע כך היא מדרדרת גם לגזענות. וכפי שברוני סמים וסרסורים יודעים היטב היכן לפעול, כך גם פוליטיקאים דמגוגים שוחרי רע, שדיג במים עכורים – אומנותם, יודעים היטב לאן להגיע. הם משלהבים את היצרים, מסיתים את העניים נגד מי שנמצאים מתחתם במדרג החברתי, כאילו היו הם האשמים במצוקתם. כמו סוחרי הסמים, כך סוחרי השנאה העטים על המצוקה, מוכרים לתושבי השכונות מקסם שווא; המהגרים הם הסיבה למצוקתם, וגירושם יפתור את בעיותיהם; המהגרים הם האויב שיש להילחם בו. 

על מדינת ישראל להתמודד באומץ עם משבר ההגירה. העדר התמודדות עד היום, היא מחדל לאומי. לא המהגרים מאפריקה אשמים במחדל אלא מדינת ישראל והנהגתה. חובתה של החברה הישראלית להגן על המהגרים שבתוכה מפני גילויי השנאה, האלימות והגזענות ובראש ובראשונה מפני תגרת לשונם של פוליטיקאים ציניים וחסרי אחריות, המציתים אש זרה.

על מדינת ישראל לפתור את משבר ההגירה כאילו לא הייתה מתקפת גזענות ושנאת זרים ולהילחם בגזענות ובשנאת הזרים כאילו לא היה משבר הגירה.

אהוד: כאשר עובדי העירייה בתל-אביב שובתים, הזבל נערם ב"שכונות הפאר" של העיר בדיוק באותה מידה שהוא נערם בשכונות העוני (ואפילו יותר, כי ה"עשירים", כמוני למשל, מייצרים יותר זבל) – זאת ועוד, השכונות הדרומיות לא היו שכונות עוני ומצוקה אלא שכונות של יהודים אזרחי ישראל שרוצים להמשיך לחיות בכבוד ובביטחון כפי שחיו עד כה.

אין בישראל שום מתקפת גזענות אלא תגובה טבעית של תושבי ערים שנאלצים לקלוט במיספרים הולכים וגדלים אוכלוסייה של מסתננים שעצם ישיבתם כאן היא עבירה חמורה על החוק. אילו היו המסתננים פלסטינים – כבר היו יורים בהם בגבול ואיש לא היה קורא לכך גזענות אלא חלק ממלחמתה של ישראל על קיומה כמדינה יהודית ריבונית שגבולותיה אינם הפקר.

* * *

דורון גולדברג

לאורי הייטנר שלום רב

בדרך כלל אני נוטה להסכים עם תוכן מאמריך. בעיקר משום כך קראתי בזעזוע את התקפתך על הפגנת תושבי שכונות דרום-תל-אביב האומללים נגד הפולשים מאפריקה. אין דבר ניבזי בעיני יותר מאשר האשמת קורבנות פשע באסונם.

הפלישה מאפריקה, בגיבוי וחסות מפלגות השמאל ומערכת המשפט, היא מעשה של אלימות נוראה כנגד היהודים בארצם כפי שמוכיחים מעשי השוד והאונס אשר הפכו לשיגרה בשכונות הדרום. אזרחים, אשר אלימות חסרת הבחנה כזו מופנית כלפיהם, בעוד המדינה האחראית על שלומם מפקירה אותם, רשאים גם רשאים לקום ולהגן על עצמם אף בכוח. מעט האלימות שכוונה כנגד העבריינים האפריקאים (והם רובם ככולם אכן עבריינים אלימים כפי שמעידה דרך הגעתם לכאן), גם אם איננה מוצדקת, לא עומדת בשום יחס לסבלם של התושבים. כל טעותם של המפגינים הייתה בהפניית הזעם כלפי הפולשים עצמם ולא כלפי מי שפולשים אלו משמשים כלי בידיו. עליהם ועל שכמותם מגינה, משום מה, המדינה על שלל אירגוניה בכל כוחה.

עוד מוזרה מאוד בעיניי התקפתך הזועמת על מעט חברי הכנסת, השמים נפשם בכפם, ויוצאים להגנת התושבים הסובלים. חמת הזעם הזו נשמעת לאוזני חלולה וצבועה. למרבה הפליאה, היא איננה מופנית כלל כלפי הצדיקים ממר"צ ומפלגת העבודה התומכים בפלישה האפריקאית באמצעות אירגוני הקרן לישראל חדשה.

אם יש גזענות בכל האירועים הקשים האלו היא איננה חדשה – זו הגזענות הישנה כלפי היהודים הקרויה מאז ומתמיד "אנטישמיות". עכשיו רק ניתן לה מסווה נוסף – נוח מאוד לשימוש. כל שצריך הוא להפגין אמפטיה כלפי ה"פליטים" ולגנות את ה"אלימות" בהפגת התושבים ובאופן אוטומטי להשחיר בכך את פני הקורבנות האמיתיים.

* * *

לאה טרן

בעקבות פרס ברנר לדויד גרוסמן

בְּנִי נִכְתַּב

נֶחֱלַם

בְּתוֹךְ דְּמָמָה

מִתּוֹךְ דִּמְעָה

בָּאָרוֹן הַסְּפָרִים

מִלִּים נָּעוֹת

עַל פְּנֵי שְׂפָתֶיךָ

פֶּרַח בַּעֲפַר נִכְתַּב

בְּדַל חֲלוֹם

מִבַּעַד זְרִיחוֹת לְבַנוֹת

הוֹלְכִים בִּי צְעָדֶיךָ

חַלוּם שֶׁלִּי

רַק עֵץ שָׁקוּף אַתָּה

בִּנְקֻדַּת הָאַיִן

נִתַּק הַקּוֹל מִּאוֹר יָרַח

מְדַשְׂדְשֹׂות רַגְלָיִם

יַלְדִּי יָחֵף

מִזְדַהֵר פִּתְאוֹם

מִיְּקִיצָה אַחֶרֶת

קִצִּי שֶׁלִּי

מְכַסֶּה אוֹתְךָ כָּעֵת

בְּדַף לָבָן.

* * *

יהודה דרורי

1. האשליה והצורך בגיוס לכולללם...

כמעט בכל מצב חברתי נתון , קיים פער בין "הרצוי" לבין "המצוי",  וזה המצב כיום בנושא הדרישה (הצודקת) לשוויון בגיוס, שעולה על הפרק לאחר ביטולו של "חוק טל" לבין השאלה האם ניתן (או רצוי) בכלל לגייס את כולם?

קיים במדינת ישראל חוק ראשוני מ-1949 שנקרא: "חוק שירות ביטחון". חוק זה קובע שכל אזרח ואזרחית בישראל, בהגיעו לגיל 18, יהיה בר גיוס. החוק הזה מיועד לכולם! (כולל ערבים וחרדים). קיימים בחוק הנ"ל מספר פטורים, בעיקר לקבוצות גיל מסויימות ולבנות דתיות. יותר מאוחר, חוקק "חוק שירות לאומי", המסדיר העברת נשים משירות בצה"ל לתפקידים אחרים במדינה. לפיכך, אין כל צורך כיום לחוקק חוקים חדשים בנדון אלא רק לאחד ולאכוף חוקים קיימים שממשלות ישראל מכל מיני סיבות נמנעו מלבצעם בשלמותם. השאלה היא : האם זה בכלל אפשרי? האם זה נחוץ?

כמה כוח-אדם צה"ל צריך?

כל שנתון גיוס כיום, לפי תחשיב סטטיסטי פשוט (של חתך הגיל באוכלוסייה), מראה שהגיוס הכללי המקסימלי פירושו התייצבות של כ-125.000  נשים וגברים (יהודים וערבים)  או כ- 95.000,  רק יהודים. נשאלת שאלה עקרונית : כמה מהם צה"ל צריך? מיספר זה הינו חסוי אבל אני מנחש שהמיספר הוא כשליש מכך.. ואולי אפילו פחות...

מצב זה נוצר הודות למהלך הדרסטי של המודרניזציה שצה"ל עבר בעשרים השנה האחרונות, שבו נתמעט משמעותית הצורך בחיל רגלים, בפקידים ובפקידות ואפילו באנשי אחזקה ושירותים. צה"ל הפך לצבא מקצועי וחכם. לא עוד הרבה אוגדות ועשרות אלפי מילואימניקים על נגמשי"ם עתיקים המטורטרים מדי שנה, אלא צה"ל ויחידותיו המובחרות, הבוחר בקפידה את המתגייסים והמתגייסות, משקיע רבות בהכשרת כל מגוייס ומגוייסת לתפקיד המיועד עבורו או עבורה. צה"ל כיום צבא קומפקטי וחכם מאי-פעם, חכם ומודרני יותר מכל צבא בעולם.

עלינו לזכור שכל מגוייס מהווה עלות גבוהה, כך שכיום התחזוקה השנתית של מחזור גיוס נאמדת במיליארדי שקלים, (שלא לדבר על העלות של 3 שנתונים + עלות של צבא הקבע). צה"ל לפיכך לא יכול להרשות לעצמו לגייס את "כוללללם" – אפילו אם החוק יחייב זאת ואפילו אם כולם אכן ירצו להתגייס... לפיכך, חשוב לעדכן בהקדם את "חוק השירות הלאומי" הן לגברים והן לנשים ולמזגו עם חוק שירות הביטחון – והכי חשוב,  לקבוע שוב בחוק המתוקן כי חובת ההתייצבות  היא על כולם!

יש להתחיל בחוק עם חריגים ופטורים. למשל, כמו עד עתה נשים (יהודיות ולא יהודיות) יורשו שלא לשרת מטעמים דתיים בדוקים. יינתן פטור מגיוס ל-1000 תלמידי ישיבות (אך הם יחוייבו בשירות מילואים בקהילותיהם). תוגדל העתודה האקדמאית המסובסדת ע"י צה"ל לפחות ל-2000 מחוננים ומחוננות – ורק לאחר מכן יבחר צה"ל את אלו שהוא חושב כמתאימים ביותר לשירות ביחידותיו לתקופת שירות החובה, וישבצם בהתאם.

לאחר מכן, מהכמות שתישאר, יבחרו משטרת ישראל (ומשמר הגבול) את אלה המועמדים לשירות ביחידותיהם (גברים ונשים). לאחר מכן גם משרד הרווחה ומשרד החינוך יורשו לבחור מגוייסים לשירותיהם. לגבי הנשארים, הם יגוייסו ל"משמר הלאומי" (יחידות של פיקוד העורף) יאומנו כחודשיים ויהוו עתודות לפעילות בקהילותיהם בעת שלום בכלל ובעיתות חירום בפרט.

בתנאים נורמליים, אין ספק שאחרי כל זאת ימצאו כאלה שאינם נחוצים, אבל אסור שזה יקרה אצלנו. חשוב שכל מתייצב צריך להיות מגויס בצורה זו או אחרת ואפילו שלא ייקרא לפעילות כל שהיא... דבר זה נחוץ כדי ליצור אווירה חברתית נכונה של "כולם תורמים" וללא פרזיטים ומשתמטים.

2. טימטום אוסטרלי

"שר החוץ האוסטרלי, בוב קאר, וראש סוכנות האו"ם לענייני פליטים פלסטינים (אונר"א), פיליפו גרנדי, חתמו על הסכם לפיו אוסטרליה תעביר סיוע כספי בסך 90 מיליון דולרים עבור פליטים פלסטינים במזרח התיכון. על פי ההסכם, אוסטרליה תממן את עלות העסקת מורים ורופאים במחנות פליטים בירדן, לבנון, סוריה, רצועת עזה והגדה המערבית." ((AP [מתוך מבזקי   YNET25/5/2012].

קשה להבין כיצד מדינה נאורה כמו אוסטרליה יכולה לתמוך במוסד מושחת וניבזי כמו אונר"א – מוסד שהוקם והמנוהל בתוך האו"ם  ע"י רשויות הטרור הפלשתיני, ואשר מטרתו האמיתית: למנוע כל הסדר עם הפלשתינים, ולעודד פעילויות טרור.

קיימת באו"ם, מאז היווסדו, סוכנות לטיפול בפליטים, (UNHCR) הפועלת על פי כללים ברורים ועוסקת בשיקומם של פליטים מכל העולם, וכבר סייעה לעשרות מיליוני פליטים בכל רחבי תבל ב-65 שנות קיומה. סטאטוס של פליט בהגדרה של סוכנות זו הוא לשלוש שנים בלבד!

(באונר"א אין הגבלה...)

מצד שני אונר"א (UNRWA) הינו מוסד שהוקם בחטא – בלחץ הגוש האיסלמי באו"ם ובכספו (בתחילה) ואשר שנועד להנציח את בעיית הפליטים הפלשתינאים כל עוד ישראל קיימת. התומכים הכספיים העיקריים בארגון זה הם אותם אידיוטים במחלקת המדינה האמריקאית כמו גם האנטישמים המוכרים במשרדי החוץ של מדינות מאוד מסוימות באירופה.

כל המדינות התורמות לאונר"א במערב, מודעות היטב לעובדה, שארגון זה תומך פעיל בטרור הפלשתיני, ומסמכים ועובדות מצולמות בנדון הועברו לא פעם על-ידי ממשלת ישראל ל"מדינות התומכות", אבל אלו בחרו כמובן להתעלם, מתוך סגידה מוכרת לאלילי הנפט הערביים/מוסלמים – היודעים שהסכסוך הישראלי-פלשתיני חשוב להמשך שלטונם.

החזקת פליטים וצאצאיהם יותר מ-64 שנה במחנות עלובים לפליטים, בלבנון, בירדן, ברצועת עזה,  בסוריה וביו"ש, במצב שהם מנועים בכוח משיקום, מנועים מעזיבת המחנות, יחד עם חינוך לשנאה ולרצח, ובניגוד לכל הגיון נוצרי ומערבי, מחייב אותי להשתמש לגבי התורמים בביטויים כמו "אידיוטים" וטיפשים", אחרת הייתי צריך לכנות זאת: רשעות!

אני בטוח שהשגרירות האוסטרלית תסביר זאת במניעים הומניים כביכול (חינוך רפואה וכיו"ב). אבל האם לא הוצגו בפניהם מערכי השיעור במערכת החינוך של אונר"א המפארת שהידים והמעודדת טרור ושנאה? האם הם לא ראו סרטי קרבות בהם האמבולנסים של אונר"א משמשים להובלת מחבלים ושינוע אמצעי לחימה?

אז אולי בכל זאת  – רשעות...?

* * *

הנכם מוזמנים

לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה

למשורר המתרגם והעורך

ירוחם לוריא

במעמד

רון חולדאי

ראש עיריית תל^-אביב-יפו

משפחה וחברים

יישא דברים המשורר והסופר

חיים באר

שירה: נגה אשד

הטקס ייערך ביום חמישי, 14 ביוני 2012

כ"ד בסיון, תשע"ב בשעה 18:00

ברחוב ביל"ו 51 תל-אביב

* * *

נעמן כהן

הספרות האנטישמית של שלמה זנד

על דלות המחקר ההיסטורי כפרופגנדה פוליטית

פרופסור שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב, השלים מפעל עצום. הוא חיבר שני ספרי תעמולה במסווה של מחקר מדעי אובייקטיבי. הספר הראשון הוא: "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", תל אביב, 2008, והשני: "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", תל אביב, 2012.

האג'נדה הפוליטית של זנד – חיסול מדינת היהודים

שני ספריו של זנד, מיועדים לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו, שישראל חייבת להתחסל כמדינת היהודים, ועליה להפוך למדינה ערבית. לצורך זה הוא חייב להראות שהעם היהודי (או "עם ישראל") לא התקיים כלל בהיסטוריה, והוא אינו קיים גם עתה. העם היהודי הוא רק פיקציה ציונית-פוליטית מומצאת, ולכן אין לו זכות למדינה.

בנוסף טוען זנד שגם המושג "ארץ ישראל" הוא המצאה, פיקציה-ציונית, מלאכותית. בניגוד לכך, טוען זנד, יש קיום למושג "ארץ פלישתים" ("פלשתינה" – "פלסטין") וקיים גם "עם פלישתינאי". מכיוון שהיהודים של היום הם רק צאצאים של מתייהדים, כוזרים, בֶּרְבֶּרִים, וכד', הרי הם שודדים כעת ארץ לא להם, ארץ השייכת לערבים.

ספריו של זנד משתלבים היטב במאבק הבינלאומי לעשיית דה-לגיטימציה ודה הומניזציה לעם היהודי, ולמדינת ישראל, במטרה להביא להכשר לחיסול מדינת ישראל ועם ישראל (פוליסייד וג'נוסייד), ולכן הם נהפכו לפופולאריים בעולם, ותורגמו ל-20 שפות.

הספרות האנטישמית של זנד, היא ההוכחה המובהקת לטענתו של פרופסור אלן דרשוביץ, שהסכנה הגדולה ביותר, והנזק הגדול ביותר לדה לגיטימציה של ישראל, מקורו בישראלים.

שלמה זנד מטיף לחיסול מדינת היהודים-ישראל:

http://www.presstv.ir/detail/235898.html

האם קיים עם ישראל – העם היהודי

קביעתו העיקרית של זנד בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" ("אני כוזרי גאה", "הארץ", מוסף "ספרים" 19.3.08). ש"מעולם לא היה עם יהודי, קיימת רק דת יהודית," היא פרופגנדה מגוחכת.

אין הגדרה אמפירית ואובייקטיבית למושג "עם". "עם" הוא רק קבוצת אנשים המגדירה את עצמה כ"עם". התודעה של קיום "עם יהודי" הייתה קיימת אלפי שנים בקרב האנשים שראו עצמם כבני העם היהודי, וגם בתודעת בני עמים אחרים. לפי כל קריטריון מדעי, ליהודים יש מורשת משותפת, דתית, היסטורית, קהילתית, ובעיקר תודעה עצמית כעם, הרבה יותר רצינית מרוב הלאומים הקיימים בעולם.

זנד, (בדומה לתועמלנים הערבים), טורח להביא מושגים טריוויאליים רבים בספרו, אבל משמיט בגלל האג'נדה הפוליטית שלו, את העובדה שהמושג "עם ישראל", הוא מושג מפתח גם בתרבות הערבית-מוסלמית. ספר הקוראן מספר אך ורק על ההיסטוריה של "עם (שעב) ישראל". הנארטיב הערבי הוא  על מלכיו, נביאיו, וגיבוריו של "עם ישראל" ולא של "הדת היהודית".

הרמב"ם למשל נקרא במקורות הערביים: מוסא בן מימון, בן עבדאללה, אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי). בהקשר זה מעניין שרק ערבי אחד (מלבד מוחמד) מופיע בשמו הפרטי בקוראן. ודוק: בקוראן לא מופיע כלל המושג "עם ערבי" או "עם פלישתי", קל וחומר אין בנמצא "עם פלישתינאי".

מן הבחינה המדעית (במנותק מהפוליטיקה) לא ברור מדוע זה טרח זנד כל כך קשה על "מחקריו". בספרו, אין כל חידוש הגותי, או מחקרי. כולו פלגיאט. ה"תגלית" שלו, שהיהודים אינם עם, אלא רק דת, "נתגלתה" כבר לפני 48 שנה ע"י האינטלקטואל ו"החוקר" המובהק – יאסר ערפאת. ו"התגלית" הזו, עליה חוזרים כל התועמלנים הערבים, קיבלה גם ביטוי פוליטי עם פירסומה ב"אמנה הפלשתינאית" הידועה מ-1964 (לפני "הכיבוש"). כידוע לפי אותה "אמנה", היות והיהודים אינם עם אלא דת, יש לבצע בהם טרנספר, ולסלקם מאדמת פלסטין. (זה עוד הומאני יחסית, מפני שלפי אמנת החמאס יש לרוצחם).

לאיזה עם שייך זנד?

זנד, אינו מגדיר עצמו כחלק מהעם היהודי, מכיוון שלדעתו אין בנמצא כלל עם כזה, והיות שהוא אינו דתי, ואינו מאמין בדת היהודית, לא ברור אם הוא רואה עצמו כבן העם האוסטרי, שם נולד, או כבן העם הפולני, משם באו הוריו, ואולי הוא בן העם הערבי-פלישתינאי. (בניגוד להגדרת הערבים, זנד שולל בארוגנטיות מעם זה את "הערביות", ונשאר רק עם "הפלישתיות").

הלאום המדומיין של זנד

בדומה להיטלר שבעקבות מונח פילולוגי (שפות אריות ושמיות) השתמש במונח המדומיין "הגזע הארי", זנד מפברק המצאה של עם מלאכותי חדש – "העם הישראלי". "העם הישראלי" הינו לאום מדומיין הכולל יהודים וערבים.

טענתו הדמיונית של זנד בדבר קיומו של "לאום ישראלי" שאינו יהודי, הכולל גם את הערבים, ומוגדר ע"פ שם המדינה, היא טענה נלעגת בלשון המעטה. ניסיונו של זנד לדחוף את הערבים אזרחי ישראל לסד הלאום הישראלי: ("אני מכיר בלאום הישראלי"), נראה כהתנשאות גזענית פתטית, על רקע פרסום חזונם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני, והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי."

מקורות ההשפעה של זנד

מאמציו "האינטלקטואליים" של זנד לשלול את קיומו של העם היהודי אינם חדשים. זנד מסתמך בספרו על ספרות אנטישמית עשירה:

בדומה לזנד גם "האינטלקטואל" יוסף סטלין, אשר מונה לתפקיד קומיסר לענייני לאומים עם הקמת בריה"מ, טען בחיבורו "על השאלה הלאומית" כי היהודים הם אינם עם, מפני שאין להם טריטוריה משותפת, שפה משותפת, ויחסי ייצור משותפים. לכן היהודים אינם זכאים לייצוג, וניתן לחסל את מפלגותיהם, בייחוד את "הבונד".

בדומה לזנד גם "האינטלקטואל" היטלר, טען בספרו "מיין קמפ" כי היהודים אינם עם, אלא גזע שיש להשמידו. (היטלר לא טען לקיום גזע "ארי" מול "שמי" אלא גזע "ארי" מול הגזע "היהודי". כידוע היטלר גם ביטל את המושג "שמי" בתעמולה הנאצית כמענה לבקשתו של ידידו, קצין הס.ס, מייסד הרעיון הלאומי הפלשתינאי - המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני, שותפו להשמדת היהודים).

את דברי "האינטלקטואל" ערפאת שטען שהיהודים אינם עם אלא דת, ולכן הם אינם זכאים למדינה, ויש לבצע בהם טרנספר, כבר הזכרנו.

למרות "האינטלקטואלים" סטלין, היטלר, ערפאת, וזנד: כל זמן שיהיו יהודים שיראו עצמם שייכים לעם היהודי, יתקיים העם היהודי!

"ארץ ישראל" – ארצו של עם ישראל-העם היהודי

את המושג "ארץ ישראל", טוען זנד, בספרו "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?" – "המציאו" פרוטסטנטים אוונגליסטים, ויהודים ציונים במאה ה-19." – בקביעתו זו אין חשיבות לעובדות, אלא לתעמולה. כאילו אין המושג "ארץ ישראל" מופיע במקורות היהודים הקדומים, ובעיקר בתודעת היהודים, כמו גם בתודעת אלו שאינם יהודים.

זנד מתחיל את ספרו בעדות אישית על חוויותיו כחייל במלחמת 1967. כאשר הגיע לירושלים העתיקה עם חיילי צה"ל ששחררו אותה מהכיבוש  הירדני, חשב בליבו שהנה הוא הגיע לראשונה בחייו לחוץ לארץ... הוא לא היה יכול להבין כיצד החיילים האחרים לידו אינם רואים את ירושלים העתיקה, ומקום בית המקדש, כחוצה לארץ. כשהגיע לכותל המערבי, הוא מדגיש, הדבר היחיד שהעסיק אותו, היה רק למצוא מקום להשתין... (שם עמ' 12-13).

זנד אינו מוותר גם על הנאראטיב האנטישמי הקלסי. בכישרון תיאורי רב הוא אורג סיפור על חיילי צה"ל הרוצחים ערבי שנשא עימו שטרות כסף רבים, ומשליכים את גופתו לנהר הירדן. (היכן ש"בני ישראל האמיתיים", הוא מדגיש בלעג, חצו את הירדן). (שם עמ' 15).

זנד ההיסטוריון, מודע היטב לעובדה שאין כמו הנארטיב האנטישמי הקלאסי, על יהודים רודפי בצע, הרוצחים גויים למען כסף, כנאראטיב המועיל במכירת ספרים בעולם. אין ספק, בשנאת ישראל הפתולוגית אין זנד נופל מרבותיו.

מעלה גיחוך סיפורו (מוסף "הארץ" 25.5.12) שהוא כל כך הזדעזע מרצח הערבי, שמיד הלך והשיח את ליבו בפני לא אחר מאשר מאיר וילנר. קשה להאמין, זנד, ומאיר וילנר שתמכו תמיד ברצח ההמונים של סטלין, ומעולם לא הזדעזעו ממנו – מזועזעים לפתע עכשיו.

אין טעם להתמודד עם טיעוניו על כל פסוק בתנ"ך המזכיר את המושג "ארץ ישראל": כי בכולם לדעתו אין הכוונה ל"ארץ ישראל".

יהושע יא,כא: וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא, וַיַּכְרֵת אֶת-הָעֲנָקִים מִן-הָהָר מִן-חֶבְרוֹן מִן-דְּבִר מִן-עֲנָב, וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה, וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל:  עִם-עָרֵיהֶם, הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ. יא, כב לֹא-נוֹתַר עֲנָקִים, "בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

שמואל א פרק יג יט: וחרש לא ימצא, בכל "ארץ ישראל":

יחזקאל פרק מ, ב : במראות אלוהים, הביאני אל "ארץ ישראל";  ויניחני, אל-הר גבוה מאוד.

דברי הימים ב' לד : וינתץ את-המזבחות ... בכל –"ארץ ישראל"; וישב, לירושלים.

ביטול המסורת הנוצרית

זנד מתווכח אפילו עם המסורת הנוצרית. ישו הוגדר ע"פ המסורת הנוצרית כ"בן דוד מלך ישראל" (ולא כבן גולית מנהיג "הפלישתים") ולכן ישו קרא לארצו "ארץ ישראל" (ולא פלשת): הברית החדשה, מתי ב' 19: "אַחֲרֵי מוֹת הוֹרְדוֹס נִרְאָה מַלְאַךְ יהוה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלוֹם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְאָמַר: "קוּם, קַח אֶת הַיֶּלֶד וְאֶת אִמּוֹ וְלֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי מֵתוּ הַמְבַקְשִׁים אֶת נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד." הוּא קָם וְלָקַח אֶת הַיֶּלֶד וְאֶת אִמּוֹ וּבָא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". על דברי הברית החדשה הנ"ל טוען זנד, כי זה מוזר שהשתמשו בשם "ארץ ישראל", לכן, זו לדעתו רק תוספת מאוחרת. (עמ' 37)

ביטול המסורת היהודית

לדידו של זנד גם אם אמרו היהודים דורות על דורות: "לשנה הבאה בארעא דישראל" הם לא התכוונו לכך. והא ראייה: סבו של זנד, יהודי בשם גוטנברג, היה יהודי דתי מלודז', שהצליח להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. אבל, קובע זנד, הוא לא בא לחיות בארץ, אלא רק להיקבר בה בהר הזיתים... כי הוא רצה להיות כמו אלו שעוקפים אותך בכביש מימין, להיות ראשון בתחיית המתים... ולצורך זה הסבא ("המנוול"), מכר את רכושו ולא השאיר דבר למשפחתו. ( עמ' 15). ידועה התיאוריה שהשנאה העצמית מתחילה משנאת הבית.

ממה מתעלם זנד בעקבות האג'נדה שלו

כבר הזכרנו שבעקבות האג'נדה הפוליטית שלו אין מזכיר זנד את הקוראן. מעניין שגם ה"אינטלקטואל", ערפאת, ש"גילה" לזנד שהיהודים אינם עם, ושאין בנמצא "ארץ ישראל", התעלם לחלוטין מן העובדה שהעם היחיד המופיע בקוראן הוא "עם ישראל" ונביא הערבים המוסלמים – מוחמד, טען ש"אללה" אלוהיו, (ודוק: לא אלוהי ישראל אלא "אללה" – אלוהים הערבי-מוסלמי) מסר לו באמצעות המלאך גבריאל שרק "עם ישראל", הוא הזכאי לקבל את "ארץ ישראל" על שתי גדות הירדן. (סורה 7 פסוק 137) ו"אללה" אף מזהיר את "עם ישראל" לבל יוותר אפילו על שעל מאדמתו פן יאבד: "עמי בואו אל הארץ הקדושה אשר ציווה אללה לכם ולא תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון.". (סורה 5 פסוק 21).

כמה עלוב זנד, מול אלוהי ישראל, אלוהי הנוצרים – ישו, ואלוהי המוסלמים – אללה, הרואים את "ארץ ישראל" כארצו של "עם ישראל".

לא יעזור לזנד ולמרעיו האנטישמיים: כל עוד ישנם יהודים (ושאינם יהודים) הרואים את ארץ ישראל כארצו של עם ישראל. תתקיים "ארץ ישראל".

ודע מה שתשיב לפיליסטיני

("פיליסטיני" כינוי לבור חסר השכלה ותרבות)

מתי ואיך הומצאה פלשתינה?

מתי ואיך הומצא העם הפלשתינאי?

מקור השם פלשתינה בכתבי הרודוטוס. בספרו "היסטוריה", קרא הרודוטוס לארץ: "אשור הפלישתית". לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, שינה הקיסר האדריינוס את שם הפרובינציה הרומית שנקראה אז יהודה JUDEA  ל- – SYRIA  PALESTINAעל שם הפלישתים שכבר לא היו קיימים בתקופתו. מטרתו היתה מחיקת שם היהודים מארצם.

בהגות האירופאית נפוץ מאד  המושג: "פלישתיות" – פיליסטיניזם. מכיוון שהפלישתים הגיעו להישגים חומרים ניכרים אבל לא פיתחו כתב או תרבות כתובה, ציין המונח "פיליסטיני" (או "פיליסטר" בגרמנית) כינוי לאדם בור, נבער מדעת, חסר תרבות.

שלטון הכיבוש הערבי של "ארץ ישראל" במאה השביעית, שימר את השם ג'ונד (אזור) "פלסטין" ככינוי מינהלי לדרום א"י בלבד. צפון א"י נקרא "אורדון" – "ירדן".

בשלהי התקופה העות'מאנית החלו משכילים ערבים-מתמערבים (באופן בולט נוצרים-אורתודוכסים) להשתמש בשם האירופי "פלשתינה", וביפו נוסד ב-1911 העיתון "פלסטין". כך עבר המושג  היווני-רומי-אירופי במקורו – לערבית.

המונח פלסטין ככינוי פוליטי לארץ ישראל כולה, אומץ ע"י הערבים רק לאחר שהבריטים קראו לשלטון המנדט –PALESTINE . ראוי לציין שלמרות שערביי א"י אימצו לעצמם במשך השנים את הכינוי "פלישתים", אין כל קשר, אתני, תרבותי, או היסטורי, בין הערבים לפלישתים.

השלטון הבריטי יצר מלאכותית שלוש מסגרות מדיניות מלאכותיות, ויצר בתוכן "יש מאין" שלושה עמים מלאכותיים:

א. מדינת "עבר הירדן" ו"העם העבר ירדני".

ב. בתחומי מסופוטמיה יצרו הבריטים מדינה שקראו לה "עיראק" ויצרו את ה"עם העיראקי".

ג. בשטחי המנדט הבריטי שהבריטים קראו לו PALESTINE החל להיווצר העם "הערבי פלישתי" – בערבית "פילסטיני". ("היהודים" בתחום פלשתינה נשארו עם שמם המקורי, אבל כונו בשפות אחרות "פלשתינאים".

ככלל היהודים התנגדו למונח הבריטי "פלשתינה" ודרשו להוסיף את השם העברי: "ארץ ישראל". רק לאחר מאבק הסכימו הבריטים להוסיף לפרסומים הרשמיים ולכסף, את שם הקיצור: "א"י".  גם ערביי ארץ ישראל התנגדו למושג "פלשתינה" שנכפה עליהם ע"י הבריטים. לדידם המושג Palestine טעון במשמעויות אירופאיות, שיש להן זיקה ברורה לתנ"ך וליהודים. השם הרשמי Palestine בהצהרת בלפור שניתנה ליהודים וכתב המנדט שהתייחס אליה, קבר לדידם את חלום הממלכה הערבית הגדולה. כבר בהסכם פייצל-וייצמן ב- 1919 – שהבריטים סייעו לנסחו, ציין המושג Palestine את הצד היהודי העומד מול הצד הערבי. לכן בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם, ערבים רבים דרשו שהארץ תוגדר כ"סוריה הדרומית" אשר בירתה בדמשק.

גבולות המנדט הבריטי השפיעו על התודעה הערבית, וערביי א"י בתחום המנדט החלו לאמץ לעצמם בהמשך את השם "פלסטינים".

לאחר הכיבוש והסיפוח של שטחי "יהודה ושומרון" ב-1948 למדינת "עבר-הירדן" שינתה מדינת "עבר הירדן" את שמה למדינת "ירדן" ואת שם עמהּ שינתה ל"עם הירדני". כבמטה קסם נהפכו ערביי יהודה ושומרון ל"ירדנים".

הגדרת ערביי א"י כ"ירדנים" התקבלה גם ע"י השמאל הישראלי. לדוגמא אהרון כהן – איש "השומר הצעיר" (שנאשם בריגול למען בריה"מ), בספרו המונומנטאלי "ישראל והעולם הערבי", (ספרית פועלים, מרחביה, 1964), אינו מזכיר את המונח "עם פלשתינאי" או "פלסטינים" אפילו פעם אחת בכל 641 עמודי הספר. לפני 1948 הם היו לדידו "ערבים" או "ערביי ישראל". לאחר מכן "ירדנים". לפני מלחמת ששת הימים עדיין לא חדר המושג המומצא "עם פלשתינאי" לשיח השמאל הישראלי.

בשנת כתיבת ספרו של כהן, חוברה "האמנה הפלשתינאית" הטוענת שאין כלל בנמצא עם "פלסטיני". קיים רק "עם ערבי-פלסטיני", וגם הוא רק חלק בלבד מ"האומה הערבית".

הרבה לעג ספגה גולדה מאיר, מ"הפיליסטינים" הישראלים כאשר אמרה: "הלא גם אני פלשתינאית!"

אבל עובדתית הצדק היה עימה: היא אכן היתה פלשתינאית ונשאה בשעתו תעודת זהות פלשתינאית. היא צדקה מפני שלא קיים כלל עם-פלשתיני. (ספק גם אם קיים עם ערבי-פלשתיני). גולדה הייתה פלשתינאית אבל לא ערבייה-פלשתינאית.

המונח "עם פלסטיני" (ללא הערביות) הוא המצאה של השמאל הפיליסטיני הישראלי, המאוחר.

מחזק את הדברים האינטלקטואל הערבי-נוצרי, ד"ר לפילוסופיה, (ומרגל למען החיזבאללה) – ד"ר עזמי בשארה. בשארה טוען  כי אין כלל בנמצא "עם פלסטיני", והמושג "עם פלסטיני" הוא המצאה של הקולוניאליזם האירופאי. "יש רק 'אומה ערבית' אחת," מדגיש ד"ר בשארה, "ופלסטין זו סוריה הדרומית".

http://www.youtube.com/watch?v=P3n5-yG-6dU

אהוד: מי, לכל הרוחות, העניק למתעתע הזה זנד, חביב עיתון "הארץ" הפרו-פלסטיני – פרופסורה באוניברסיטת תל-אביב, שבה הוא יושב על חשבוננו ומקונן על שיח' מוניס?

* * *

הזמנה

להשקת ספרה החדש של

יערה בן-דוד

במבוך המראות – קריאה בפרקי ספרות עברית וכללית (הוצאת כרמל)

מנחה:  ציפי שחרור

משתתפים (לפי א-ב):

אילנה בן-שאול, יחיאל חזק, רחל חלפי, איתמר יעוז-קסט, ישראל כרמל, צבי עצמון, מזל קאופמן, קרן קוך, ברכה רוזנפלד, אשר רייך, שלום רצבי, שמעון שלוש

ציפי שחרור תשוחח עם יערה בן-דוד על ספרה

שירה: ורד וולקוביץ

ליווי בפסנתר: ריבי וולקוביץ

האירוע יתקיים ביום א' 3 ביוני 2012 בשעה 20.00

בבית הסופר, רח' קפלן 6 ת"א

התכנסות ב- 19.45

הכניסה חופשית

* * *

מטומטם במובן החיובי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

חבר שלי

שמעתי שאתה כועס עליי

כי סיפרו לך

שאמרתי עליך

שאתה מטומטם

אז רציתי שתדע

שהתכוונתי

שאתה מטומטם

רק במובן החיובי

של המילה

* * *

יוסף דוריאל לאהוד בן עזר

הנדון: כמה הערות לדבריך בגיליון האחרון של חב"ע

אהוד היקר,

הרשה לי לתקן את המילה "נחרימה", אותה ייחסת להמנון האינטרנציונל. בעשרות השנים בהן האינטרנציונל הקומוניסטי נוהל ממוסקבה, הטקסט המחייב של ההמנון היה ברוסית. ושם, בפירוש, כתבו ושרו: "את כל העולם המדכא נחריבה", והם התכוונו לכך לגבי הקפיטליזם. עברו שלושה דורות עד שהסוציאליזם שבא במקום הקפיטליזם החריב את עצמו. זה לא מונע מ"האידיוטים השימושיים" במערב להמשיך באותה מגמה – להחרבת מדינותיהם.

ואשר לאיום על החוסן הכלכלי אצלנו, זה לא בא מהמפגינים בשדרות רוטשילד אלא – ממנגנון שלטוני הנעדר תודעה יצרנית – בכנסת, בממשלה ובמשפט. ואדגים את זה בכמה נושאים בהם ניסיתי לעזור למדינה – בתפקידים מקצועיים שמילאתי במשך עשרות שנים:

כשהצעתי שיטת התבצרות מול החזית המצרית בתעלת סואץ, שהיתה חוסכת הרבה כספים (ובהמשך – גם הרבה חיים), זה לא עניין אף אחד.

כשהצעתי לבסס את עליית יהודי אתיופיה על תעסוקה פרודוקטיבית, מתוכננת מראש, עם הדרכה מתאימה בחקלאות (במקום היבוא מתאילנד) , לא היה עם מי לדבר על כך (ועשיתי זאת בתוקף תפקיד ממלכתי אותו מילאתי), כשהממסד העדיף להפוך אותם לקליינטים נצחיים של מנגנוני הרווחה.

כשהצעתי לבסס את הביטחון השוטף בישראל על תורת לחימה חסכונית, המתאימה למציאות (אחרי שהוזמנתי לעבד הצעה מקצועית לכך), התחמקו האחראים לנושא מדיון  עליה.

כשהצעתי, לכנסת אחרי כנסת, לבצע  חקיקת הגנה לישראל, שתפסיק, בין היתר, את הערבוב המסוכן (והאנטי-דמוקרטי) של רשויות החקיקה, הביצוע והשיפוט, הגורם לבזבוז כספים ענקי על החלטות אנטי-כלכליות, ובמיוחד – ביו"ש, לא נמצאה שום נכונות בממסד לנגוע בזה.

אחרי שראש הממשלה ושר התחבורה התפארו בהחלטתם להשקיע 25 מיליארד שקל  במחלפים חדשים, הצעתי להם פתרון חדשני למחלף טיפוסי ההופך את השטח המבוזבז כיום – לנדל"ן מניב, שיכסה את הוצאות ההקמה וגם ייצור מרכזי עסקים חדשים בפריפריה. למרות זאת, אף אחד לא התעניין לבדוק את בציעות ההצעה.

ותשים גם לב: במקום לבחור בפתרון הגיוני פשוט של בעיית "שכונת האולפנה", אף אחד לא מסמיק כשמעלים את ההצעה האווילית לנסר, בשיטה בזבזנית, בתים שלמים שיועברו במחירי עתק ממקום למקום – כדי לרַצות קפריזות של שופטים מתנשאים, שאף פעם לא תרמו דבר פרודוקטיבי למשק המדינה.

שלך, בברכה,

יוסף דוריאל

* * *

אוריה באר

עוד על פרופסור מגנס

באחד המאמרים  של הגיליון העיתי, מלפני כשבועיים דומני, נכתבו דברים קשים על פרופ'  מגנס והתנגדותו הנחרצת להקמתה של מדינת ישראל. אכן, דברים נכונים. הפרופסור, איש "ברית שלום", היה נחרץ בדעת שאסור להקים את מדינת ישראל, וממש "זחל" על גחונו בפני המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שונא מושבע של היישוב היהודי דאז.

להשלים את האמור לעיל, אביא פרט נוסף אולי בלתי ידוע. אולי כזה שנשכח במרוצת השנים. באחד  ממאמריו הרבים, הנוטפים כניעה, משנות השלושים הראשונות, כתב פרופ' מגנס בערך כך:

"אנחנו לא רוצים להיות אדוני הארץ. אנחנו לא רוצים לשלוט בפלסטין. אתם תשלטו כאן. תמיד. לכם השלטון. אנחנו רק מבקשים שתניחו לנו לחיות כאן בשלום ובשיתוף פעולה."

אני הסטודנט הצעיר, קראתי את המאמר לפני למעלה מיובל השנים. ציטטתי אותו  בשעתו, בעת שהיינו במושב של אנשי רוח וסופרים, בביתו של משורר ידוע שכבר הלך לעולמו. שמאלנים ידועים שהיו במקום, לא הכחישו את דבריי. מי שיתאמץ, יוכל למצוא את המאמר באחד מקבצי מאמריו המרובים, המצויים בספרייה הלאומית בירושלים.

המופתי כמובן צפצף על דברי הפרופסור שגבלו בחוסר כבוד. הוא אירגן את מאורעות הדמים של 1936, ביקר אצל היטלר בברלין, ואף סייע בשליחת גדודי מתנדבים לסיוע לנאצים במלחמת העולם השנייה.

ממש מצער לקרוא, שאדם חכם ובקיא בתולדות עם ישראל, ואוצר בלום של חכמה ודעת, כתב דברי הבל כאלה.

והערה אישית משפחתית לסיום:

סבי ז"ל מצד אבי היה יהודי שומר מצוות קיצוני. בערוב ימיו, השביע את אבי ואת אחי אבי, שני בניו, לקבור אותו לאחר מותו רק בהר הזיתים. "אני גוזר עליכם לעשות זאת," אמר על ערש דווי. "רק בהר הזיתים אמצא מנוחה נכונה."

אבי ודודי עשו זאת במאמץ רב ובקשיים לא מעטים, שכן כבר אז באותם ימים, שלהי 1947, היה קשה להגיע להר הזיתים שנשלט על ידי המוסלמים.

במלחמת השחרור, ולאחריה, השתלטו הירדנים על הר הזיתים. הר זה הפך לשממה, וכל המצבות בו נותצו. חלקן הגדול הועבר למקומות אחרים ולבניית בתים של תושביה. כאשר  עלו אבי ודודי , שניהם ז"ל, להר הזיתים, מצאו את קברו של סבא הרוס ונתוץ לרסיסים. מאומה לא נשאר מהמצבה היפה שהקימו על הקבר בדי עמל עשרים ושתיים שנים קודם לכן. בהוצאה כספית גדולה, ובמאמץ לא קטן, חזרו והקימו את הקבר והמצבה מחדש. ועתה, שוו נא בנפשותיכם, מה היה קורה לכולנו, אילו קיבלנו את עצותיו של הפרופסור מירושלים...

* * *

מתי דוד

1. אשליות וכישלונות הדיפלומטיה

לאור כל מה שמתחולל בסוריה, במצרים ובטהרן, נחשפת מחדש האמת האכזרית שלפיה אין לסמוך ואין להאמין לצביעות של הדיפלומטיה, שאינה מסוגלת לפתור שום סכסוך. כל עם שרוצה לשרוד, אסור לו להישען ולסמוך על החוק הבינלאומי, על הצהרות והבטחות של מנהיגי המערב הנאיביים ועל נאומי ראשי הקהילה הבינלאומית, והחלטות הגינוי שלהם.

כאשר לאירופה היו אינטרסים בלוב ובבלקנים, הם הפעילו כוח ולא נאומי חזון של עקרונות החוק הבינלאומי. הם הפעילו כוח לחיסולו של משטר מועמר קדאפי ולהפסקת רצח המוסלמים בבוסניה על ידי הסרבים. אמריקה ואירופה משותקות בגלל אינטרסים של הישרדות פוליטית. אמריקה ואובמה – בגלל הבחירות. אירופה בגלל המשבר הכלכלי.

מציאות זו הביאה לכך שהאירנים לועגים ומהתלים במעצמות המערב, הסורים איבדו בייאושם את האמון בקהילה הבינלאומית שתבוא להצילם מהרצח ההמוני של שלטון אסד, והמצרים עוברים מהדיקטטורה והיציבות של שלטון מובארק, לאנרכיה של דיקטטורה איסלאמית.

2. יריד ההבלים של הטלוויזיה המסחרית

שני ערוצי הטלוויזיה המסחרית מנהלים "קרב סכינים" כדי להכריע למי יש פופולריות ורייטינג גבוה יותר, האם "ההישרדות", או "נולד לרקוד", או "מרוץ למיליון", או "האח הגדול", או "כוכב נולד", או "לרדת בגדול", או "ליפול על מיליון".

על רקע זה, ראוי לבקר ולחשוף את האמת על תכני השידור המסחרי.

הטלוויזיה נהפכה לסם משכר של הרוב הדומם שהוא עצמו לא תופס שהוא מכור. הרוב הדומם בדעת הקהל של צרכני התקשורת שואב את תפיסותיו הפוליטיות, המוסריות והתרבותיות מהטלוויזיה. מציאות החיים במדינה משתקפת דרך מסך הטלוויזיה. זו השתקפות מעוותת ומסולפת ולעתים מגמתית וחד-צדדית מכוונת. התכנים של הטלוויזיה יכולים לשמש לשימור ערכים לאומים, תרבותיים ואנושיים, אבל המציאות היא שונה והפוכה. התכנים של הטלוויזיה הפכו לסם ממכר, שלילי ההורס מיתוסים וערכים. הסם הטלוויזיוני מספק חוויה המשרתת אך ורק את אלה השולטים והסוחרים בה.

האדם הממוצע צופה במסך כשליש מזמנו הפנוי לאחר עבודתו. הסם הטלוויזיוני הופך לכלי כפייה של מניפולציה ושטיפת מוח. הטלוויזיה היא האשמה העיקרית בהתרופפות כל החישוקים החיוביים בחיינו. הצפייה בטלוויזיה מגבירה פסימיות, הפקרות, חוסר אכפתיות וחוסר הסולידריות.

אנשים רבים אינם קוראים עיתון יומי. הם מתמסרים בלב ונפש לטלוויזיה, כמקור המידע היחיד שלהם. הטלוויזיה הופכת למונופול העובדות והדעות המעצבת דעתו של חלק ניכר באוכלוסייה. בדרך זו נוצרת חלוקה, בתחום המידע, בין אלה שקוראים עיתונים, לבין אלה שהידע שלהם כולל רק את המידע שהטלוויזיה סיפקה – כלומר פחות או יותר מעט מאוד ושטחי למדי.

מתי דוד

דירקטור בחברת החדשות 2, לשעבר

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

בחירות ארה"ב 2012 – האם אובמה מאבד שליטה?

מערכת הבחירות בארה"ב נכנסת להילוך גבוה. אצל הרפובליקנים התמונה מתחילה להתבהר וזה כבר כמעט וודאי שמיט רומני יזכה במועמדות מטעם המפלגה, הפתעות של הרגע האחרון קורות לעתים קרובות, אבל הפעם קשה לראות אותן. אובמה צריך להיות מרוצה מההתפתחות הזאת, כי רומני הוא מועמד חיוור, מועמד שאיננו מלהיב. במלים פשוטות – רומני זה לא רייגן (נשיא ה-40 של ארה"ב בין השנים 1989-1981). הבעייה העיקרית של אובמה היא שכאשר, באנלוגיה לטקטיקה בה נהג רייגן, מציגים לבוחר את השאלה האם מצבך היום יותר טוב ממה שהוא היה לפני ארבע שנים, אפילו תומכיו הנלהבים ביותר של אובמה מתקשים לתת תשובה חיובית. 

נשיא מכהן המבקש להיבחר שנית בונה את מערכת הבחירות שלו סביב רשימת ההישגים שלו. כשיש הישגים דרכו של הנשיא לתקופת כהונה שנייה סוגה בשושנים, כי עם הצלחה קשה להתווכח. הסברים מדוע המצב נשאר בכי רע, סיבות מדוע דברים שהובטחו לא קרו, טענות בנוסח "היה יכול להיות יותר גרוע," כל אלה הם תחליף עלוב לרשימת הישגים.

 גולת הכותרת של "הישגיו" של אובמה היא חוק הרפורמה במערכת הבריאות, רפורמה שכל הנשיאים מימי רוזוולט ניסו להנהיג בצורה כזאת או אחרת ונכשלו. מטבע הדברים ניתן היה לצפות שההישג הזה יעמוד במרכז תעמולת הבחירות של אובמה, ולא היא. הנושא הוא הס מלהזכיר. אובמה התבטא פעם או פעמיים בשפה רפה שהוא גאה בכינוי  אובמה-קייר (Obama Care) שהודבק לחוק ככינוי גנאי, אבל מעבר לזה – דממה רועמת. העובדה ששיעור ההתנגדות לחוק הזה בקרב הציבור האמריקאי עולה על 70% לא נעלמה מעיניהם של מנהלי מערכת הבחירות הדמוקרטית, והם מספיק מנוסים להבין שזה שדה מוקשים שרק יכול להזיק להם (זה כבר עלה להם באובדן השליטה בבית הנבחרים, וכמעט ודאי שבנובמבר הקרוב הם יאבדו גם את הרוב בסנאט).

אובמה, שבדרך כלל אינו שועה לעצות ומפגין "עצמאות" בניהול מערכת הבחירות, קיבל כנראה הפעם את עצתם וחדל להזכיר את החוק. הבעייה היא שהנושא מסרב לרדת מסדר היום. החוקתיות של החוק נידונה בימים אלה בבית המשפט העליון שאמור לומר את דברו במהלך החודש הבא. כשהסבירות שהחוק ייפסל במלואו או בחלקו גבוהה. עוד לפני שהדיון הזה הסתיים וכבר באה צרה חדשה, 43 (!) מוסדות קתוליים – אוניברסיטאות, בתי חולים, מוסדות צדקה והארכי-בישופים הבכירים ביותר בארה"ב, ניו יורק וושינגטון, עתרו לבית המשפט העליון נגד החוק, בו הם רואים פגיעה בחופש הדת (הצד הביצועי של החוק כפי שאובמה ושרת הבריאות שלו רואים אותו). תביעה בהיקף כזה, מטעם גופים שבדרך כלל נשמרים מהתערבות בנושאים פוליטיים, היא חסרת תקדים.  

העיתונים הליבראליים מנהלים מערכת הסתה נגד שופטי בית המשפט העליון בנושא החוקתי, גם אובמה עצמו מצא לנכון לצרף את קולו למבקרי בית המשפט. זה היה צעד חסר תקדים – לא קרה אי פעם שהנשיא הביע דעה בפומבי על נושא הנידון בבית המשפט העליון לפני מתן פסק הדין. יתרה מזאת אובמה הפגין בורות מדהימה בקביעתו שבית המשפט העליון אף פעם לא פסל חוק שהתקבל ע"י הקונגרס – היו למעלה מ-150 מקרים כאלה בהיסטוריה של ארה"ב. מאדם שלמד משפט חוקתי באוניברסיטאות קולומביה והארווארד, ואח"כ לימד משפט חוקתי באוניברסיטת שיקגו, היה אפשר לצפות לקצת יותר. ספק רב אם הרעש התקשורתי ישפיע על השופטים בקבלת החלטותיהם, אבל זה מבטיח שהנושא יישאר בכותרות.

 נשיא מכהן המבקש להיבחר לתקופת כהונה שנייה נמצא בעמדת פתיחה טובה. עצם התפקיד מקנה לו באופן אוטומטי כיסוי תקשורתי רחב (בארה"ב אין חוק האוסר להראות בטלוויזיה את המועמדים בחודשים שלפני מועד הבחירות – זו המצאה ישראלית מקורית). הוא תמיד בחדשות. הוא לא צריך לבזבז זמן ומשאבים על מאבק עם מתחרים על המועמדות של המפלגה, הנשיא גם שולט בלוחות הזמנים – למעט משברים בלתי צפויים, הוא יכול לתזמן את קבלת ההחלטות בנושאים השנויים במחלוקת למועדים הנוחים לו, ובשעת הצורך אפילו לדחות אותן לאחרי הבחירות.

 אובמה נהנה מתמיכה גורפת של התקשורת הממוסדת. למעט ערוץ טלוויזיה אחד ומיעוט מבין העיתונות הכתובה (הוול סטריט ג'ורנל בעיקר) הוא זוכה לכיסוי תקשורתי אוהד בצורה חסרת תקדים. המצב הוא הפוך בשידורי הרדיו, בהם כמעט ולא ניתן לשמוע מילה טובה אחת על אובמה. החריג היחיד היא רשת הרדיו הציבורית NPR, רשת לא מסחרית הממומנת מכספי הציבור ומתרומות, בה קשה לשמוע מילה אחת בגנותו של אובמה או מדיניותו. התמיכה התקשורתית באובמה איננה נעצרת במדורי המערכת ומאמרי הדעות, היא גולשת למדורי החדשות. אירועים שאינם מחמיאים לאובמה מדווחים בעיתונים המובילים רק כאשר אין להם ברירה, וגם אז הדיווח נעשה בצורה הממעיטה מאחריותו של אובמה.

 דוגמא טובה היא העתירה לבית המשפט העליון של המוסדות הקתוליים. רשתות הטלוויזיה ABC ו-NBC כלל לא דיווחו על כך – (אף לא מילה אחת!) – רשת הטלוויזיה CBS הקדישה לנושא 18 שניות (!) בלבד. בעיתונות הכתובה הנושא זכה לשורות ספורות בעמודים האחוריים. לשם השוואה, העיתון וושינגטון פוסט הקדיש כתבה של 5,000 מלים בעמוד הראשון לסיפור על כך שמיט רומני, בזמן שהיה תלמיד בבי"ס תיכון לפני 46 שנה, הרביץ מכות לאיזה ילד וגזז לו את השערות. 

לאובמה יש "קלף" שלא היה לאף נשיא לפניו – צבע עורו. כל הערה ביקורתית על מעשיו או מחדליו של אובמה, ללא כל קשר אם יש לזה אחיזה במציאות או לא, מוצגת באופן אוטומטי כנובעת מהיותו כושי. בהעדר תחמושת אחרת, הדמוקרטים מנצלים את הקלף הזה עד הסוף. מידת ה"גזענות" המיוחסת למבקר גדלה ככל שהמחדל המבוקר יותר חמור. יהיה מעניין לראות אם הקלף הגזעני יספיק כדי ל"מחוק" את התמונה של אפס הישגים.    

 מצבו של אובמה בנקודת הזמן הנוכחית – חצי שנה לפני הבחירות, מתואר יפה באמצעות משפט הלקוח משיר של המשורר רוברט פרוסט : "אין לו עבר בו הוא יכול להתגאות, ואין לו עתיד אליו הוא יכול לצפות בתקווה." לאובמה חסר רקורד של הישגים עליו הוא יכול להגן וכן אין לו חזון לעתיד אותו הוא יכול להציע. כל מאמציו של אובמה מושקעים במניעת דיון על המתרחש בתחום הכלכלה, הוא מנסה כל הזמן "למשוך" את הדיון לנושאים שוליים על מנת להסיח את הדעת מהבעיות האמיתיות הניצבות בפני ארה"ב. נושאים כמו כיסוי ביטוחי להפלות ואספקה חופשית של אמצעי מניעה לנשים, או נשואים חד-מיניים עוררו התלהבות רבה בין תומכיו של אובמה, אבל זה ציבור שיצביע עבורו בכל מקרה. לעומת זאת זה קומם ציבור די רחב של מצביעים שהיו ניטראליים ואפילו תמכו בו בעבר כמו הכנסייה הקתולית וציבור רחב של נשים שאינן שרופות על התיאולוגיה הפמיניסטית. הסנסציה שעוררו הנושאים האלה דעכה תוך ימים ספורים והתחושה שזו היתה הסחה בלבד חזרה. הנושא המרכזי המטריד את הבוחר ממשיך להיות מצבה הדפוק של הכלכלה ובמיוחד רמת האבטלה שמסרבת לרדת. לסיפור שקשיי הכלכלה הם "מורשת בוש" ושבזכותו של אובמה המצב לא נהיה יותר גרוע כבר אין הרבה קונים. ככלל הצלחה בפוליטיקה בנויה על שילוב של היכולת לחזות מה יקרה בעתיד והיכולת בדיעבד להסביר מדוע זה לא קרה. על מנת שזה יעבוד צריך שיהיה איזה גרעין של תחזיות/הבטחות שהתממש. לאובמה חסר הגרעין הזה. 

 במבט ראשון הטקטיקה של אובמה במערכת הבחירות הנוכחית איננה עומדת במבחן ההיגיון. המצב בארה"ב הוא שלאף אחת משתי המפלגות הגדולות אין רוב. נשיא דמוקרטי אף פעם לא נבחר בקולות של דמוקרטים בלבד, ונשיא רפובליקני אף פעם לא נבחר בקולות של רפובליקנים בלבד. על מנת להיבחר, נשיא צריך למשוך כמות מסוימת של קולות מהצד שכנגד. מרבים לדבר על קולותיהם של "הבלתי תלויים", אבל אין דבר כזה. הציבור המכונה "בלתי תלויים" מורכב מאנשים הנוטים לאחת משתי המפלגות, אבל אינם "שרופים" עליה. הם פתוחים לכן לשמוע גם את הצד השני. מערכת הבחירות של אובמה איננה מתנהלת לפי הכלל הזה. הוא איננו מנסה להרחיב את ציבור התומכים בו. נכון לעכשיו המסר של אובמה מכוון במלואו אל תומכיו. הוא משכנע את המשוכנעים. אל הציבור היותר רחב הוא כמעט ולא פונה, יותר מכך, הוא לא מוטרד מזה שהאמצעים בהם הוא נוקט על מנת לשכנע את המשוכנעים מקוממים נגדו חוגים רחבים בציבור שהיו ניטראליים או אפילו תמכו בו באופן חלקי.

 נשמע אבסורדי? אבל לפעמים גם בחוסר היגיון יש היגיון. במקרה הנוכחי ההיגיון מתבסס על השיקול הבא. אחוז ההשתתפות בבחירות בארה"ב הוא בדרך כלל נמוך. אפילו בבחירות של 2008, בהן אחוז ההצבעה היה הגבוה ביותר מאז 1960, סה"כ המצביעים היה מתחת ל 63%. נצחונו של אובמה ב-2008 הושג במידה רבה בשל אחוזי השתתפות גבוהים בקרב אוכלוסיות שבדרך כלל אינן מגלות עניין מיוחד בבחירות, היספאנים, כושים ובעיקר צעירים. המאמץ של אובמה לא נועד לפיכך לשכנע את תומכיו להצביע עבורו, את זה כבר יש לו. המאמץ נועד להוציא את התומכים מהבית ולהגדיל את אחוז ההשתתפות. כך, אובמה מקווה, תחזור התוצאה של 2008. אי אפשר לפסול את ההיגיון הזה, אבל יש בכך הימור מסוכן משתי סיבות.

ראשית זה כמו מהמר בקזינו ששם את כל כספו על תוצאה אחת.

שנית זה יכול לפעול כמו בומרנג ולהשיג תוצאה הפוכה. נקיטת עמדות קיצוניות בנושאים השנויים במחלוקת יכולה דווקא לעורר את מתנגדיו של אובמה לצאת מהבית ביום הבחירות –דבר שיגדיל את אחוזי ההשתתפות מתוך הציבור החולק על אובמה. אחרי ה-7 בנובמבר 2012 נדע אם אובמה היה גאון או שלומיאל.

 תחזיות זה לא השטח שלי, במיוחד כאשר מדובר בעתיד.  אבל פטור בלא כלום אי אפשר. נא לרשום – תשכחו את כל מה שאומרים כל המומחים וה"מייבינים", ותשכחו את מה שמראים הסקרים ומשאלי דעת-הקהל – אובמה ינצח בבחירות לנשיאות, נקודה סוף פסוק. זו לא תחזית. זו קביעה. מאיפה אני יודע? הרי מומחים יותר גדולים ממני אינם מצליחים לחזות תוצאות של בחירות אלא רק אחרי שהן הסתיימו. זה כתוב! איפה זה כתוב? זה כתוב בתנ"ך. כתוב שם במפורש שאובמה יזכה לתקופת כהונה שנייה כנשיא. לא מאמינים? תפתחו בבקשה את ספר שופטים פרק ג', בפסוק ח' נאמר:

 וַיִּחַר אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם, מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם; וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם, שְׁמֹנֶה שָׁנִים.

 שמונה שנים, שתי תקופות כהונה של ארבע שנים! צריך להוסיף משהו? עם זה עוד אפשר לחיות, אחרי ככלות הכול, עם ישראל עבר כבר תקופות יותר קשות מאלו של אובמה. מה שבאמת צריך להטריד זה מה שבא אח"כ :

 וַיָּקֶם יְהוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּשִׁיעֵם – אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז (שופטים פרק ג', פסוק ט'), וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ יְהוָה, וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה, וַיִּתֵּן יְהוָה בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם (שופטים פרק ג', פסוק י').

 שישראל תצא למלחמה עם ארה"ב, ועוד תנצח, רק זה חסר לנו.

המקור: ד"ר ישראל בר-ניר, "בחירות ארה"ב 2012 – האם אובמה מאבד שליטה?", מגזין המזרח התיכון, 29 במאי 2012.

* * *

רות ירדני כץ

בניתי לו בית

סיפורים מהחיים: הורים וילדים

נולדו לנו בן ובת. מקסימים. אחרי כמה שנים של זוגיות בעלי עזב בגלל אישה אחרת.  זה היה שבר גדול. הוא עזב ומחק הכול. את הילדים ואותי. לא היה טעם להיכנס למלחמות של מזונות, ושבוע פה ושבוע שם. ויתרתי על הכול מפני ששלוותם של הילדים היתה הרבה יותר חשובה לי מאשר מלחמות שמעלות את רמת השנאה לגבהים בל יתוארו. לא רק שנאה. המלחמות האלה הורסות את הבן-אדם, נפשית, פיזית וכלכלית. הבנתי מהר מאוד לאן זה יוביל וויתרתי מיד. 

במהלך חיי, הקריירה המקצועית שלי החמיאה. מילאתי תפקידים בכירים ומעניינים בשרות הציבורי, והצלחתי לנווט בין העבודה לגידול הילדים. לומר שזה היה קל? לא. זה לא היה קל.

השנים עוברות חולפות במהירות ושניהם כבר אחרי צבא. הבן לא בזבז דקה והתקבל לפקולטה לרפואה והבת למדה פסיכולוגיה. בזמן ששניהם למדו עזרתי להם כמה שיכולתי. ללמוד רפואה זה סיפור שכולם מכירים. הרבה שנים והתמורה היא אפסית. תוך כדי הלימודים הבן הכיר בחורה, שכר דירה לידי בכפרון (כפר קטן) הקסום, והתחתן. גם הבת מצאה את אהבת חייה ונישאה. הוא סיים את לימודיו והתחיל את ההתמחות שלו, עבד יום ולילה, לילה ויום. 

גם לבן וגם לבת נולדו שני ילדים. לבן שתי בנות, ולבת בן ובת. הבת שנישאה עברה לגור עם בן-זוגה במרכז הארץ. נפגשנו לפחות פעם בשבוע. הם באו אליי או שאני נסעתי אליהם, שלא לדבר על שבתות, חגים ומועדים.

הייתי בשמיים. הנכדים של הבן גדלו לנגד עיני. אני כבר בפנסיה, יש לי המון זמן, יום יום ראיתי אותם, בישלתי להם, שיחקתי איתם, רחצתי אותם, השכבתי במיטה וקראתי להם סיפור לפני שינה, וגם המצאתי להם סיפורים מצחיקים.

שני דברים קרו. הראשון, ליד ביתי הוצע מגרש למכירה במחיר סביר. מישכנתי את ביתי וקניתי אותו. הדבר השני, די בהפתעה זכיתי בירושה. חילקתי אותה שווה בשווה בין שלושתנו. הצעתי לבן לבנות בית משלו על המגרש. וכך היה. הוא בנה בית יפה, מרווח, מטבח סופר-סופר, חדר לכל ילדה, חדר נוסף לאורחים וכל מה שאפשר לחלום.

אחרי שש שנים הוא יצא לשנת שבתון באחד מבתי-החולים האוניברסיטאים המכובדים והיוקרתיים באמריקה. את הבית שלידי הם השכירו.

באותה שנה נסעתי שלוש פעמים כי הגעגועים הרגו אותי. נסעתי כדי להיות עם הקטנות, לחבק, ולחבק.

באמצעות פלאי הטכנולוגיה – סקייפ, דיברנו כמעט כל-יום והעברנו חדשות וסיפורים. גם באותו ערב שלא אשכח הסקייפ צלצל אצלי ממש-ממש כמה שבועות לפני חזרתם, והבן עם רעייתו והבנות מביטים בי מתוך המסך, והוא בחיוך מאוזן לאוזן מבשר לי כך:

"אימא, קיבלתי הצעה מפתה ביותר שאני לא יכול לסרב. קיבלתי הכרה בגדול. הפקולטה לרפואה הציעה לי לנהל את המחלקה, דרגה ומשכורת גבוהה. פרס שלא יכולתי לחלום עליו, וגם לא לוותר. החלטנו להישאר כאן עוד שנה, שנתיים. נראה איך הדברים יסתדרו."

באותו רגע ראיתי אותם במעורפל.

* * *

זיוה שמיר

לחדש ימינו כקדם

המניעים לחיבור האגדה "מגילת ערפה"

א. המסע לחיפוש גיזת הזהב של האפוס

כל ימיו הביע ביאליק את משאלתו  לכתוב אֶפּוס – שיר עלילה או סיפור רחב-נשימה ורב-מִפנים, שגיבוריו הם גיבורים ראויים לשמם. על הליריקה  רוויית הדמעות, שקנתה לה שביתה בשירתם של משוררי חיבת-ציון ושפכה את רוחה גם על אחדים משיריו האישיים, כתב  לעורכו וידידו י"ח רבניצקי בנימה של ביטול: "קָצָה נפשי בכל שיריי אשר כתבתי עד הנה: כי כל אלה הם 'קטנות', ואין עדותם על כישרון משורר. שירים קטנים כאלה יכתוב כל איש בימי חיי הבלו [...] ה"בכיינות" – הסימן היותר מובהק לקטנות הרוח ולחסרון הכישרון בעִתים הללו" (איגרות ביאליק, כרך א, תל-אביב תרצ"ח, עמ' פא). בכל איגרותיו המוקדמות חזר והביע  את מיאוסו מן הליריקה הריקה והסנטימנטליסטית, שבה המחבר פורש במישרין את רחשי לבו האישיים. במקביל, הביע  ביאליק את רצונו  לכתוב שירי עלילה רחבי היקף, המעוררים בקוראים רגשות עזים של חדווה ושל דאבה, באמצעות הצגתם האובייקטיבית של הדברים (showing), ולא באמצעות הדיבור הסובייקטיבי עליהם (telling). 

 דבריו אלה של ביאליק לרבניצקי משכנעים בכנותם ובנימתם האישית והרגשית, ועל כן  מפתיע  לגלות שאין הם אלא  גלגול של רעיון מבית-מדרשו של גתה. ביאליק הצעיר לא חצב רעיון זה מליבו, אלא  קלט אותו  בתיווכם של הספרים, ואימץ  אותו לעצמו לאחר שערך לו אדפטציה אישית וגיירוֹ "גיור כהלכה". בחיבורו האוטוביוגרפי חזון ואמת (Dichtung und Wahrheit),  כתב  גתה  שכל שיריו הליריים המוקדמים לא היו אלא  רסיסים של  וידוי אישי, וכי מכאן ואילך כל רצונו הוא לחבר יצירות שבהן ירוסן היסוד הרגשי-האישי, ויפַנה את מקומו לסיפור אובייקטיבי. שוב ושוב מתברר שביאליק לא חשש "לגייר" רעיונות זרים, לעבדם ולהערות עליהם את רוחו. לאחד מידידיו הציע לתרגם  סיפורים לילדים מספרות העולם "ובלבד שתייהד אותם", לאחדים מעורכיו יעץ לתרגם סיפורי ילדים "לייהד ולהתאים לרוח התינוק העברי" ((איגרות ביאליק, כרך ב, עמ' כב ובעוד מקומות).  והוא עצמו עשה כן לעִתים קרובות למדיי.

 לדוגמה, בהרצאה על יצירתו "מגילת האש" אמר המשורר הלאומי שמגילת רות היא לדעתו האֶפּוֹס היפה ביותר בעברית, ושאין רבים כמותו בספרות העולם כולה. כל פסוק  מניע את העלילה קדימה,  בתמציתיות גבישית וללא ייתור, כגון הפסוק  "והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים" (דברים שבעל-פה, כרך ב, עמ' כט-ל).

מתברר שגם רעיון זה אינו אלא רעיון ששאל  ביאליק מגתה, עיבדוֹ וערך לו "גיור כהלכה". גתה טען במאמר Hebraer שבספרו  הדיוואן המערבי-מזרחי (Westöslicher Divan),  שמגילת רות "היא היצירה הקטנה, הנפלאה בשלמותה ובסגולתה האפית, שהנחילה לנו ספרות ישראל העתיקה,"  וביאליק הוסיף לרעיון השאול  הזה גם  ממד לאומי, עברי ויהודי, שלא היה לו במקור הגרמני. משורר עברי כמוֹתו, היושב על אדמת נכר, גרס ביאליק, אינו יכול לכתוב אפיקה משוכללת ומושכת-לב, כי עם שאין לו היסטוריה מדינית, וכל תולדותיו אינן אלא מנוסה מפרעות והתחכמות לגזֵרות, לא יוכל להוציא מקרבו שירי עלילה או סיפורים ראויים לשמם. ובמקביל, ספרות, ש"גיבוריה" הם  טיפוסים דלים ומדולדלים מן המציאוּת הגלותית האנטי-הֶרואית, אף היא לא תוכל להעמיד אפוס ראוי לשמו. לפיכך, מסכת חייו של העם, מאז החורבן, אינה אלא סיפורו חסר התוחלת של הציץ העבש והיבש, שנמק בעלטת המרתף (ככתוב בשירו "שירת ישראל") או שירו המונוטוני האין-סופי של הצרצר, המנסר על מיתר אחד את שירת הגלות והדלות (ככתוב בשירו "שירתי").

חוסר היכולת של ביאליק לחבר שירי עלילה, ובהם גיבורים ראויים לשמם,  עשוי להיראות כמעין עכבה אישית, ולא רק  כהדגמה של הרעיון ההיסטוריוסופי, שהלך ונתפתח ביצירתו לסוגֶיה, בדבר אי-יכולתו של העם להעמיד histoire (היסטוריה ו/או סיפור ראוי לשמם). עיון בכתבי-היד שלו ובמכתביו מלמד  שהוא ניסה פעמים אחדות לכתוב  שירי עלילה אֶפּיים, ובכל פעם  "נתקע" באמצע הכתיבה, ונאלץ להחליף כיווּן ומהלך.  בשירו הגדול  "המתמיד", שנתחבר במרוצת  כל העשור הראשון ליצירתו,  רצה ביאליק להעמיד  סיפור עם עלילה עם סוף טרגי, ובסופו של דבר יצא  מתחת ידו שיר לירי-הגותי, סטטי למדיי, שאין בו עלילה ראויה לשמה, והוא משקף את מצב הסטגנציה הסטטי של העם בגולה. גם ב"מתי מדבר", תחילה ביקש ביאליק לחבר שיר עלילה אגדי לקורא הצעיר, ובחר בגיבורי-קדם ובריתמוס האופייני לאפוס היווני, אך בסופו של דבר שוב  יצא מתחת ידו שיר תיאורי-הגותי, ללא עלילה של ממש. שאיפתו לחבר שיר עלילה כמעט שהתממשה שעה שכתב מונולוג דרמטי ארוך בשם "יונה החייט", הנישא בפי ילד יהודי שנחטף מן "החדר" והיה לחייל בצבא הצאר, אלא שגם שירו זה  "נתקע" באמצע תהליך הכתיבה,  עלילתו נקטעה וחיבורו לא נשלם. מה שברור הוא שגיבורנו חזר בסופו של דבר אל עירו הקטנה, והפך את עורו:  מחייל הֶרואי עם כידון על כתפו הוא  נעשה חייט אנטי-הֶרואי המחזיק במחט. מ"עשיו" היוצא אל השדה, הוא הופך ל"יעקב" יושב אוהלים – ליהודי מן הנוסח הישן. כלומר, גם כשנמצא סוף-סוף גיבור יהודי ראוי לשמו (היודע לאחוז בכלי המלחמה וגם לגלוֹת גבורה נפשית, שהתבטאה בין השאר בנאמנותו למסורת אבותיו ולקהילה היהודית בתנאים קשים מנשוא), סירסה אותו המציאוּת הלאומית המדולדלת,  והפכתו  בעל כורחו לטיפוס מך ועלוב נפש.

 ואולם, מאחר שבאגדותיו עלה בידי ביאליק לספר סיפור אפי רחב יריעה (כב"אגדת שלושה וארבעה", ב"ספר בראשית", ב"מגילת ערפה" ועוד), נראה שהווידוי "האישי" בדבר כישלונו בכתיבה אפית אינו אלא הזדהות עם האני הקולקטיבי הלאומי, שאינו יכול להוציא מקרבו אֶפּוֹס בגלל תנאי חייו הפגומים והאנטי-הֶרואיים בנֵכר.

ב. מגילת רות ואהבת האישה הנכרייה

ביאליק חלם אפוא כל ימיו לכתוב אפיקה עברית משוכללת,  נוסח מגילת רות, שבו כל משפט וכל מוטיב מוליך את העלילה קדימה, אך לדבריו לא הצליח לעשות כן (כך טען, למשל, בהרצאתו על "מגילת האש" – אף היא יצירה, שבּה ביקש   להעמיד אפוס עברי, ו"נכשל"). מעניינת וסימפטומטית היא העובדה שחלומו זה לחבר אפיקה עברית החל להתגשם רק משהחליט לחבר אגדות קדומים על רקע התקופה שבה ישב העם על ארצו ועל מולדתו,  ובמיוחד כשהשלים בארץ-ישראל את הגירסה השנייה, הנרחבת, של "אגדת שלושה וארבעה", שבה השיא עברי ואישה נכרייה, כבמגילת רות. אפוס –  גרס ביאליק – אינו יכול להיכתב ללא טריטוריה וריבונות, ורק משהחל העם לחדש את ימיו כקדם, אפשר היה לחזור ולחבר יצירות אפיות, עם עלילה וגיבורים ראויים לשמם.

 מ"אגדת שלושה וארבעה", שנכתבה בארץ בזמן מאורעות תרפ"ט ובעת התגברות האנטישמיות בגרמניה, ובה השיא ביאליק למרבה האירוניה נסיכה נכרייה זהובת שיער ועלם עברי נועז, יש להחזיר את הגלגל כעשרים שנה לאחור, לסוף העשור הראשון של המאה העשרים, לסיפורו הנודע של ביאליק "מאחורי הגדר". סיפור זה מתאר, כזכור,  את אהבתם הייצרית ושוברת המוסכמות של נח ושל מרינקא: הוא צעיר יפה-תואר ושחור שיער, בן יחיד להוריו סוחרי-העצים, שמרד בכללים הנוקשים של בית אבא-אמא ושל "רחוב היהודים", והיא – רועת חזירים יפיפייה זהובת שיער, אסופית בת-בלי-אב, המתרצה לנוח ולחיזוריו ולבסוף נושאת לבדה את פרי אהבתם. סיפורם של רומיאו ויוליה מפרוור העצים של העיירה האוקראינית מסתיים במילים:

וּבאחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא?  

אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים.  בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל.  לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה.  וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק.

בסוף איגרת מיום 27.12.1909, שאל ביאליק  את ידידו יעקב פיכמן: "מה בעיניך סוף סיפורי 'מאחורי הגדר?'" (איגרות ביאליק, כרך ב, עמ' קג), וניכּר שהוא ייחס לסוף הסיפור חשיבות מרובה. אכן, עיקרם של סיפורי ביאליק נעוץ בסופם, ולא אחת אף  במה שמעֵבר לסופם –  בעתיד הסמוי מן העין שיתרחש "לאחר רדת המסך". ברי, אליבא דביאליק עלילה רומנטית מרעישת לב לא תצמח מסיפור אהבתם של נח ומרינקא, ונח ימשיך לחיות חיים חסרי חן וחסד ורחמים כשל הוריו, הסוחרים קשי-היום מפרוור העצים. מגילת רות מודרנית אינה יכולה להתרחש בתנאי הגלות, ועל כן  סופו של הסיפור כה כעור, מאכזב  ואנטי הֶרואי.

 מה יעלה בגורלה של מרינקא "השקצה", שהרתה לנער עברי? יש להניח שגם בנה יגדל כבן-בלי-אב, כפי שגידלוה קרוביה, ולכשיתבגר הילד, ילדו של נח שעתיד לחיות עם אימו "מאחורי הגדר", הוא יצטרף לחבריו ה"שקצים", ויילחם (כאביו בשעתו) בנערי בני-ישראל באותן מלחמות נערים המתוארות בסיפור בפירוט רב. לאמִתו של דבר, הוא יילחם בילדיו של נח, שייוולדו לו מאשתו היהודייה, שאין הוא אלא אחיהם למחצה. גורלו  של נח יהיה כגורל אבי האומה, שהפקיר את בנו, שנולד לו מאמתו הנכרית, ושילחו למדבר, לצרפו לאוהלי אדום, שונאי זרעו.

במקביל, תמונתה של מרינקא הניצבת עם התינוק בזרועותיה מעלה בתודעתנו גם את תמונתה של האם מרים-מריה והתינוק בזרועותיה. אף תינוק זה נולד לאב יהודי, ונדחק  אל מאחורי הגדר על ידי בני עמו שהקיאוהו מקרבם (ובדומה לבנם של נח ומרינקא, גם ביחס אליו נשמעו טענות שהוא ממזר, בנו של חייל רומאי). שוב, התנכרות של עם לאחד מבניו הולידה את אחת השנאות הגדולות ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית – שנאה שאת תוצאותיה אנחנו חוזים מבשרנו עד עצם היום הזה.

 מדוע מתייחדים נח  ואשתו היהודייה על קוֹרָה דווקא? יש להניח שכך רמז סיפורו של ביאליק שהדור  מקולקל וערכיו מקולקלים, ושמציאוּת כזו לא תוכל להניב פרי הילולים. אפשר שהדברים שולחים לפירוש רש"י לפסוק א' בפרק א' של מגילת רות ("ויהי בימי שפוט השופטים", שאותו מפרש רש"י כימים שבהם שפטו את השופטים על עוולותיהם: "שהיו השופטים עצמם מקולקלין, והיה פתחון פה לנשפט להוכיח את מוכיחו [...]: טול קורה מבין עיניך – פְּרוש מעבֵרה חמורה שבידך"). בפתח מגילת רות מתואר דור פגום שנשתלח בו רעב כדי להחזירו למוטב, ומשום כך אסונות מתרגשים על בניו (מותם של מחלון וכליון, בניהם של נעמי ואלימלך). גם ב"מאחורי הגדר" מתוארת מציאוּת פגומה ומעוותת, ובה דמויות מעוקמות ומסורסות לרוב, ורק  נח ומרינקא בולטים בה ביופיָם על רקע הכיעור הנפסד שמסביבם (השם "נח" רומז אף הוא לגיבור צדיק תמים שחי בדור פגום, שבו נמלאה הארץ חמס).

אמנם בנח המקראי נתלו תקוות שיתקן את ההוויה הפגומה שנשתררה בעולם בעקבות החטא הקדמון, ומכאן ההסבר לשמו ("ויקרא את-שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'", בראשית ה, כט). אולם גם כאן נדמה לקורא שאהבתם של נח ומרינקא תוכל גם היא לתקן את ההוויה הפגומה, ותגבר על האיבה מצד שני העמים ושתי הדתות, אלא שציפיותיו של הקורא מתבדות לקראת סוף הסיפור. מציאות מקולקלת כזו, רמז ביאליק לקוראיו, היא שורש פורה ראש ולענה. בימי קדם היו האהבה והמשיכה היִצרית מנצחות, אך בימינו  מסתרס היצר והמצב הוא בבחינת "מעוּות לא יוכל לתקון". הקיפאון והקיבעון של הדת והמוסר החברתי מנצחים את היצרים הטבעיים ומנציחים את הבידול והאיבה (במאמר מוסגר נזכיר שאת "ספר בראשית", מאגדות "ויהי היום", בנה ביאליק על יסוד  פירוש  רש"י לפסוק הראשון בספר בראשית, ומדוע לא יבנה את סיפורו "מאחורי הגדר" על יסוד פירוש רש"י לפסוק הראשון של מגילת רות?).

ומדוע מתייחדים נח ואשתו היהודייה דווקא בחג השבועות אחרי סעודת החלב? את קצה החוט לפתרון חידה זו אפשר למצוא במסתו של ביאליק "הלכה ואגדה", שבּה נכתב:

האיסור של בישול גדי בחלב אמו – יסוד ושורש לו בסדרי קרבנות עתיקים של חג השבועות בזמן הקדמון, בזמן שלא היה עוד "חג מתן תורתנו", אלא חג הקציר סתם, ואנשי האדמה, השמחים בקצירם, ערכו לגד ולעשתֹרת – אלוהי המזל והשפע – שולחן: זבח גדי – סמל ברכה ופריה ורבייה - מבושל בחלב אִימו. ומה נפלא הדבר, שעד היום קיים מנהג בישראל – מנהג שנתחבטו בו כל דורשי טעמים – לאכול בשבועות סעודת חלב, סמוכה קצת, שלא כרגיל, לבשר, והמהדרים אוכלים בשר מבושל בחלב שקדים (שולחן ערוך, בית יוסף). [...]. אנו רואים, עד כמה אפילו חוקים רוּדימֶנטיים כאלה מעורים הם, כעוּבר במעי אמו, בכל הסימבוליקה המיתולוגית, האגדית וההוָואית של האומה.

משמע, נח שעזב את מרינקא מאחורי הגדר הקדיח את תבשילו, ואם תרצו – הוא בישל  גדי בחלב אמו: בנו הבכור,  שנשאר מאחורי הגדר הוא כאותו agnus dei (שה האלוהים) – קרבן ושעיר לעזאזל, ואת תוצאות הפזיזות והפחז, העוולה והאיוולת, ירגישו צאצאי נח בדורות הבאים, בחינת "אבות אכלו בוסר ושִני בנים תקהינה." מעוולות קטנות שבין אדם לחברו נולדות לפעמים מלחמות נצח, שהיקפן ואחריתן מי ישורן.  מבלי דעת, העם מוליד מקִרבּו את מהרסיו ומחריביו. לפי אחד המדרשים הקדומים, כשלקח שלמה את בת פרעה לאישה, באותה שעה נוסדה רומי (סנהדרין כא ע"ב), ולפי שלשלת הקבלה, מדרש מאוחר מן המאה הט"ז, מזיווגם של שלמה המלך ומלכת שבא נולד נבוכדנצר, מחריב ירושלים. גם ילדו של נח, שנולד מאחורי הגדר, יפליא יום אחד את מכותיו באחיו למחצה (מלחמות הילדים שבסיפור הן רק דימינוטיב – תמונה ממוזערת –  של מלחמות הדמים הניטשות בין עמים ולאומים). מעניין להיווכח כי בטקס פדיון הבן אומר אבי הבן הבכור:  "אשתי הישראלית ילדה לי בן."  ייתכן שהמילים "אשתי הישראלית" רומזים לכך שבני הנשים הזרות לא נמנו. משום כך נאמר לאברהם: "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ" (בראשית כב, ב; והרי ישמעאל נולד לפני יצחק, ולכאורה לא היה יצחק בן יחיד). לפיכך, המוסלמים מאמינים בעקדת ישמעאל, וטוענים שכבר ברגע הולדתו לא היה יצחק בן יחיד, ולא עליו נאמרו המילים "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ."

 השם נח מעיד שלפנינו גיבור הנושא את שמו של אבי כל הגזעים, הכפוף  ל"שבע מצוות בני נח" בלבד, ולא לתרי"ג מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. הליכותיו בתחילת הסיפור  מלמדות שאין הוא מבדיל בין הנבראים בצלם. נח חי כביכול במציאוּת קדם-מונותיאיסטית, שבה בישלו עדיין גדי בחלב אימו והעלוהו זבח ושלמים לאלילי המזל, השפע והפריון, והוא נוהג כאילו מעולם לא נתגבהו מחיצות של דת וגזע בין אדם לחברו. ואולם, ברגע ההכרעה, הוא נוטש את מרינקא ואת בנו לגורלם המר, מסתגר בקרפיפו, והמחיצות בינו לבין האישה הזרה מתגבהות. האיבה הישנה נושנה שבין זרעו לזרעה (שאינו אלא זרעו) לא תפוג ולא תתפוגג במהרה. את המחיר ישלמו ילדיו, בחינת "אבות אכלו בוסר ושִני בנים תקהינה."

ג. מה גובר על מה? קשר דם או זיקה לאומית?

כיצד נדע שזהו "התסריט"  שעתיד להתרחש בפרוור העצים "לאחר רדת המסך"? ההוכחה לנכונותה של הנחה זו טמונה באגדה "מגילת ערפה", עיבודו של ביאליק לאגדה על ערפה ורות בתלמוד  (סוטה מב ע"ב; והובא אצל רד"ק לשמ"א יז, טז). את "מגילת ערפה" חיבר ביאליק אחרי שקרא  את  סיפורו של מ"י ברדיצ'בסקי "קיץ וחורף", נרעש והתרגש,  וכתב לברדיצ'בסקי שסיפורו יכול היה להשתלב ב"ביבליה חדשה" אילו נאספה כזאת, וראוי היה להיקרא "רות" (איגרות ביאליק, כרך א, עמ' ריא). סיפורו של ברדיצ'בסקי מגולל את  סיפור חייה של מרתה היפיפייה שנאנסה על-ידי רועה חזירים שיכור, בן בלי אב ואם, וילדה לו בן. לימים, נישאה לאיש רוסי גדול, "ותלך אחריו כאשר ילך הכלב את האדון."  ב"מגילת ערפה" כתב ביאליק דברים דומים – ברוחם ובניסוחם: "ותלך [ערפה] אחרי מאהבה הערל הפלשתי גתה עירו כאשר ילך הכלב אחרי אדוניו."  אכן, ניסוחו של ביאליק טבוע כאן בחותם ניסוחו של ברדיצ'בסקי, אלא שביאליק הרחיק את עדותו, ונטע את סיפורו בימי קדם, שבהם ישב העם על אדמתו, ואבותיו לקחו לעצמם נשים מבנות ארץ כנען.

כידוע, לפי האגדה, רות המואבייה  – שקשרה את גורלה עם עַם ישראל – היתה לימים סבתא רבא של דוד המלך, ואילו ערפה – שהפנתה עורף לחמותה ושבה מואבה – נישאה שם לאיש מלחמה גבה קומה, מן הפלשתים, ואחד מצאצאיה היה גליָת, הענק הפלשתי, אויב העם. לימים, התייצבו צאצאיהן של שתי האחיות בשדה הקרב, איש מול רעהו, ומשטמת מוות בערה בעיניהם. כל אחד מהם נשא בלבבו את אלוהיו ואת עמו. הזיקה הדתית-לאומית גברה אפוא  על  קשרי דם כלשהם, וכל אחד מהם ביקש לראות בתמוטת יריבו ובמותו. סיפורי המקרא מלמדים תכופות על מעשי עוולה הנעשים בחיק המשפחה, ומראים כיצד יכולה השנאה והקנאה בין קרובים, שהאמונה הדתית והשיוך השבטי הפרידו ביניהם, לגבור על כל שנאה ועל כל קנאה שבין זרים.  כאמור, גם הסיפור "מאחורי הגדר" מחייבנו להיזכר באבי האומה שנטש את בנו הבכור, שילח אותו עם אמו אל המדבר, ומשטמת עולם השתררה בין צאצאיו של אותו בן נטוש ומקופח לבין צאצאיו של הבן המועדף.

עיון בשירו האחרון של ביאליק – במחזור הכמו-אוטוביוגרפי "פרֵדה" –  מלמד שהמשורר הביע הזדהות דווקא עם הילדים הנטושים הללו, שהוריהם שלחום לארץ גזֵרה. גם  הוא עצמו, לאחר שהתייתם, חש עצמו ילד נטוש, לאחר שהופקד בבית הסב והופרד מאחיו הקטנים. בימיו האחרונים, אגב חיבור שיריו "אלמנות" ו"פרדה", החותמים את מחזור שיריו האחרון – "יתמות" –  מצא  ביאליק את צידוק הדין למעשה העוול הזה שעוללה לו אימו שלא במתכוון, שעה שנאלצה לנטוש אותו כהגר בשעתה. בסוף השיר "אלמנות", שירו השלישי של המחזור, מאתגר הדובר את קוראיו, ומציע להם:

הוֹסִיפוּ שַׁאֲלוּ עוֹד אֶת-הָאֵם הַמִּצְרִית, תּוֹעַת הַמִּדְבָּר,

מֶה הָיָה לָהּ וּלְלִבָּהּ בְּהַשְׁלִיכָהּ אֶת-יַלְדָּהּ הַצָּמֵא,

מַאֲכָל לַשָּׁרָב, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים, – וּשְׁעַרְתֶּם אוּלַי כָּמוֹנִי,

מָה רָאֲתָה אִמִּי עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֶל נַפְשָׁהּ,

בְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב הַמַּר וְהַנִּמְהָר, אוֹר לְיוֹם הַפְּרֵדָה,

שֶׁכָּכָה הִתְרַפְּקָה עָלַי וְכָכָה נִפְעֲמָה וְנָבוֹכָה,

וְלָמָּה כֹּה הִצְמִידַתְנִי אֶל לִבָּהּ, שׂוֹחֶקֶת אֵלַי וּבוֹכָה - - - 

ושורות אחדות לאחר מכן, בפתח השיר "פרֵדה" החותם את המחזור, כרך ביאליק את גורלו בגורלו של יצחק, הבן שנשלח אל העקדה, ובגורלו של בן-הנגר, שנשלח אל נתיב התלאה הנצחי:

וּבְבֹקֶר אָבִיב כְּלִיל בְּדֹלַח, בַּעֲמֹד הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

בְּטָהֳרוֹ וּבְזִיווֹ הָרִאשׁוֹן, וּבְטֶרֶם יָקִיץ הַפַּרְבָּר

עַל הֲמוֹנוֹ וּשְׁאוֹנוֹ לְזַהֲמוֹ (אֵין זֹאת כִּי בְּבֹקֶר כָּזֶה

הִשְׁכִּים אַבְרָהָם אָבִינוּ וַיּוֹלֶךְ אֶת-בְּנוֹ לָעֲקֵדָה)

קָמָה אִמִּי, הִתְפַּלְּלָה, וַתָּצַר אֶת-מְעַט בְּלֹאַי [...]

וְסִדּוּרוֹ הַבָּלוּי שֶׁל אַבָּא, זֶה חֶלְקִי מִכָּל-יְרֻשָּׁתִי

(צֵידַת מִשְׁנֶה לִיתוֹמָהּ: הָאַחַת – לִנְתִיב הַיָּגוֹן,

הַנָּכוֹן לְפָנָיו כַּיּוֹם, וְהָאַחַת – לִנְתִיב כָּל-חַיָּיו) - - -

המיתוס הלאומי עשיר בסיפורים על התעללות בבן והשלכתו אל מתחת לאחד השיחים או אל מאחורי הגדר (המילים "לִנְתִיב הַיָּגוֹן" במובאה מ"פרֵדה" אינן אלא  תרגומו של הצירוף הכבול via dolorosa שמן האוונגליונים,  ואף הן מזכירות כמובן  את גורלו של ישו, שנולד יהודי ואחיו הסגירוהו וגירשוהו מקרבם). ביאליק הדגים ביצירתו, פעם אחר פעם, כיצד מבני העניים המעונים הללו יצאה תורה חדשה, אך גם כיצד הולידו מעשי העוול והאיוולת האלה שנאת-עולם לעם-עולם. בסיפור על נח ומרינקא הראה ביאליק במשתמע כי בימי קדם, עת ישב העם על ארצו ועל מולדתו, לא חששו מפני נישואין עם נשים זרות, ולעתים נישואין אלה הניבו  פרי הילולים; ולעומת זאת, במציאות הגלותית המעוותת והמסורסת אהבה כזו יכולה רק להסתיים בסוף טרגי. ביאליק  כבר הִפנה באותה עת את ערפו לאירופה והשליכה אל מאחורי גוו, עלה לארץ-ישראל, למקום שחון ומדברי, שבו נוצרו שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות, ששנאת עולם שוררת בין בניהן, ושאלת האֶתוס של העם המחדש ימיו כקדם העסיקה אותו ללא הרף. האם ימשיך עם ישראל להיות "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", או שמא יפתח את שעריו לרווחה לגר ולזר? האם ישנה את אורחותיו ואת ערכיו, או שמא ימשיך להסתגר בגטו תרבותי ומדיני, ויגרור אתו  לארץ-ישראל את כל קלקלות הגולה?

מה היה קורה אילו התעקש נח לשאת את מרינקא לאישה? בימי קדם היה מהלך כזה מתקבל בברכה, ומביא להשבחת הגזע (כזכור, דוד המלך, נינה של רות המואבייה,  היה אדמוני עם יפה עיניים, ומאבותיו המואבים ירש אולי גם את כושרו בשדה הקרב). גם ילדם של נח ומרינקא יכול היה להביא ברכה לעם ישראל, אילו הסתייע הדבר. מרינקא האסופית הן לא היתה צריכה לשכנע איש כדי לעבור את הגדר, כי לא היו לה הורים ומורים שיאשרו את צעדיה. לכאורה, כל שהיה עליה לעשות הוא  להחליט לקשור את גורלה בגורל עם ישראל ולהסתפח אליו, כפי שרות בשעתה הכריזה באוזני חמותה: "עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א, טז). אולם בימינו, המִמסד – ההורים, המורים, ובמיוחד הרבנים – לא היו נותנים לנישואים כאלה את ברכתם, והיו מציבים כל מכשול אפשרי בדרכם של האוהבים. כבר י"ל גורדון הטיח ב"קוצו של יוד" דברים סרקסטיים קשים על יחסה של החברה היהודית למשיכה בין המינים: "הַאֲרָמִים הֵם כִּי פִי נַעֲרָה יִשְׁאָלוּ?" או "הֲטֶרֶם תֵּדָעִי / כִּי אַהֲבָה בִּלְבַב בַּת יִשְׂרָאֵל אָיִן."

בעקבות יל"ג גם ביאליק שואל "מַה זֹּאת אַהֲבָה?" – אדם מישראל במאה הי"ט לא ידע אהבה מהי, כי איש לא מצא לנכון להיוועץ בו בשאלת הזיווגים. הזיווג הנכון היה אמור לענות על צורכי הקהילה, ולא על גחמותיו, יצריו ותשוקותיו של היחיד.

בשנים שבהן עזב ביאליק את אירופה ועלה ארצה, סיפור המשיכה בין הגזעים והלאומים צבר משמעויות אקטואליות. דווקא בתקופה שבה נתבססה הגזענות באירופה, העלה ביאליק ב"אגדת שלושה וארבעה" את סיפור זיווגם של עלם עברי ועלמה נכרייה, זהובת שיער, מתוך בוז גמור לעקרונות תורת הגזע. המנהיג הציוני חיים גרינברג סיפר ברשימה בעיתון דבר מיום 3.1.1947 על נסיעתו ברכבת מברלין ללייפציג בשנת 1924 במחיצת ביאליק, ובמחיצת אישה נוכרייה ובתה הבלונדינית אלזה, בעלת העיניים הכחולות  (הדברים מובאים בביוגרפיה שחיבר שלמה שבא, חוזה ברח: סיפור חייו של ח"נ ביאליק, תל-אביב 1990, עמ'  221-220). ביאליק השתעשע ברעיון האבסורדי להציע לאם לאמץ את ילדתה:

 ומה אם היא שיקסה'לה [...] תוך שנה תשכח אלזה את עברה הטבטוני, ותלמד מפי זמירות שבת [...] מהו גזע? פושקין מוצאו מאפריקה. נפוליון הריהו איטלקי. ואם היו חוטפים את הגאון מווילנה בילדותו ומוכרים אותו לעבד במדבריות אפריקה – האם היה נשאר יהודי? [...] לא יעבור זמן רב והיא תהיה בת ישראל כשרה לכל פרטיה ודקדוקיה, ותאמין כי רבניצקי הוא הסבא שלה.

משמע, אפשר "לייהד" אפילו ילדה בעלת חזות אָרית, שהתחנכה לפי אתוס מנוגד בתכלית לאתוס העברי, בתנאי שמשקיעים בחינוכה תשומת לב ומחשבה. בהשיאו ב"אגדת שלושה וארבעה"  עלם עברי ועלמה נכרייה, רמז ביאליק שבעמנו השיוך הלאומי  נקבע על-ידי עניינים תלויי תרבות, ולא באמצעות סממנים חיצוניים כצבע שיער ועיניים. דת ולאום הרוצים להתבדל מן הסביבה כדי לשמור על תרבותם, זכאים לעשות כן, ואין לגנותם על כך. לא דומה הדבר להתבדלות מן  הזר והאחר בשל צבע שיערו וצבע עיניו ולהוקעתו, שפירושה גזענות; ומאחר שהעם מגדיר עצמו לפי עניינים תלויי תרבות, כמו שפה למשל, לא חשש ביאליק מלגנות את המִמסד הקהילתי בגולה, שלא טרח ללמד את הבנות עברית: "זה היה עוון פלילי ואסון מסוכן. אם הנשים הנוכריות היו למכשול בימי עזרא ונחמיה, הנה נשינו אנו היו לנו לנשים נוכריות והיו לנו למכשול בחינוך בנינו" (דברים שבעל-פה, כרך א, עמ' כו). תרבות איננה רק דת, אלא גם ספרות ואמנות, וכדי שגם הבת תוכל להיות חלק מעמה, עליה לשלוט בשפה העברית, ולא רק בשפה היהודית (ייתכן שבדבריו אלה ביטא ביאליק גם את כאבו האישי, כמי שאשתו לא למדה עברית, וכל יצירתו העברית הענפה הייתה לה כספר החתום).

במקביל, ראינו שביאליק לא צידד בהסתגרות גטואית בגבולות התרבות היהודית, והציע לידידיו לייהד סיפורים זרים, ואף הוא עצמו נהג כך. הסינתזה שבין התרבות הזרה לתרבות ישראל, טען ביאליק,  הניבה לא פעם בעבר פֵּרות ראויים, וגם בהווה יש בה פוטנציאל עצום שראוי לנצלו. לכן, בארץ-ישראל, כאשר "גדוד מגיני השפה העברית" ביקש להכרית את לשון יידיש לאלתר, ביאליק צידד בשימור השפה עד שהעברית תתחזק ויתמלאו האסמים בר. את הסינתזה והסימביוזה בין יידיש לעברית תיאר במסתו "הספר העברי" בדמות מערכת היחסים שבין רות לנעמי:

כעין ברית חשאית, ברית עולם, כרותה ועומדת בין שתי אלמנות אלה, ויש בדבק שלהן צד מעודד את הלב, נוגע עד הנפש, מעֵין מה שיש ברות המואבייה ההולכת אחרי חמותה, נעמי האפרתית. חרדה היתה על כבוד אחותה הגדולה, הגברת, והיתה יוצאת תחתיה לשדה ללקט שבלים ויורדת לשוק. לשון החול של היהודים במשך אלף שנה ויותר הרי לשון ארמית היתה. וכאומנת טובה ונאמנה, היתה עומדת לגברתה ה"יורדת" בשעת דחקה ומוסרת לה פרוטותיה האחרונות מצרורה הדל.

לא הייתה כאן התבוננות נאיבית וחד-ערכית: ביאליק ידע היטב שבסגירות ובבדלנות יש מחנק, אך יש בהן גם ביטחון ותריס בפני התבוללות. הוא אף ידע היטב שבפתיחות כלפי העולם הרחב יש סיכויים וסיכונים כאחד, ויעידו על כך  שיר "קנוני" כדוגמת "לבדי", או שיר-ילדים כדוגמת "עציץ פרחים". ואולם, ביאליק ידע לשקול את הסיכויים כנגד הסיכונים, ולהחליט שבתנאי ריבונות (להבדיל מתנאי הגלות, שבהם לא היה העם אדון לגורלו), הסיכויים שבפתיחות רבים על הסיכונים הכרוכים בה. 

* פרק מהספר "מִים ומִקדם " (עיון באגדות "ויהי היום" של חיים נחמן ביאליק), שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרה "הילל בן חיים".

המשך יבוא

* * *

תערוכת צילומים

דיוקנאות סופרים ומשוררים

צילומים: אביבה אבן זהר

מרכז מונארט לאמנויות

דרך ארץ 8 , אשדוד

ביום ראשון 03/06/2012 בשעה 19:30

תיפתח במרכז מונארט לאמנויות תערוכת צילום

דיוקנאות קלוז אפ סופרים ומשוררים

התערוכה כוללת 33 צילומי צבע בגודל 100/70 ס"מ, שצולמו בתאורה טבעית ללא בימוי וללא איפור

הדיוקנאות המוצגים בתערוכה: שמעון אדף, אהרון אלמוג, אלונה פרנקל, רות אלמוג, חיים באר, דודו בוסי, מאיה בז'רנו, אהוד בן עזר, בני ברבש, ישראל בר-כוכב, אורי ברנשטיין, אבירמה גולן, שפרה הורן, מאיר ויזלטיר, רפי וייכרט,ישראל ויסלר (פוצ'ו), דורית זילברמן, נתן זך, אמנון ז'קונט, מירון ח. איזקסון, יונתן יבין, סביון ליברכט, אהרון מגד, אורה מורג, נאוה מקמל-עתיר, רוני סומק, עמוס עוז, אידה צורית, אורלי קסטל-בלום, יהודית קציר, דני קרמן, סמדר שיר, מנחם תלמי.

הצלמת אביבה אבן זהר נפגשה עם היוצרים ושהתה במחיצתם כדי לקלוט את הפן האנושי הייחודי של כל אמן. את התובנה הפרסונלית הזאת ניסתה הצלמת לבטא בייצוג חזותי אמנותי. מאז ומעולם מתקיים הקשר הדרמטי בין היוצר למקום, הזיקה ההדדית ביניהם מהווה כר נרחב של ביטוי היחס בין הדמיון (החלום) לבין המציאות. השאלה העולה היא באיזה אופן מעוגנת היצירה הספרותית בזמן ובמקום?

33 העבודות המוצגות בתערוכה הן רק חלק מפרויקט כולל, ששם לעצמו מטרה לתעד את הסופרים החיים שכתבו על תל-אביב, ובכך לתת מכלול חזותי ליוצרים בעיר. התערוכה מציגה גלריה של סופרים ומשוררים, חלקם בחרו להצטלם בפינת עבודתם וחלקם במקומות שונים כשהדגש הושם על אתרים המופיעים ביצירתם והמזוהים בה.

הצילום שייך לענף הצעיר ביותר של האמנויות. במשך שנים רבות נחשב לאמנות שעיקרה שעתוק המציאות. סקירה מדוקדקת של צלמים ושל תצלומים מתקופות שונות מעלה הבדלים ברורים מאליהם בגישה לדמות, לאור ולצבע; ברי כי אמנים שונים ניחנים בראייה שונה, בתפישה חזותית שונה וכן בשאיפות שונות. בזה שובר צילום הדיוקנאות המודרניים את הפורטרט הקלאסי שבו פני האדם הם נושא התמונה, המעבירים מצב רוח, או מלמדים על עיסוקו וכדומה. האמנות החזותית תופשת בימינו מקום מרכזי. בעולם כולו מניבים כלים טכניים חדשניים ויכולות מתקדמות תצלומים יוצאי דופן. עבודות אלו חוקרות לעתים קרובות מופעים של רגש אנושי, כגון שמחה או עצבות, ובכך משמרות הן את המסורת והן את ערכי האמנות.

"אילו יכולתי לספר את הסיפור במילים לא הייתי צריך לסחוב עימי מצלמה."

לואיס האין

* * *

אהוד בן עזר: במלאת 50 שנה לכתיבת הרומאן "המחצבה", בירושלים, בסתיו 1961. הספר הופיע באפריל 1963 ב"הספרייה לעם" של "עם עובד"

מתוך היומן: 8.8.1990. יום רביעי. הכנתי ושלחתי, מתוך תיק קטעי העיתונות שלי לשנת 1963, לקט ביקורות על "המחצבה", לצורך דף על הספר שמכינים במכון תרגום ספרות עברית.

לקט ביקורות על הספר "המחצבה"

 "גדול כוחו של אהוד בן-עזר ברקימת סיפור המעשה. באמנות מרובה מפתח הוא לפנינו סיפור מעשה מרתק, הכתוב במתח-עולה, עשיר סיטואציות גדושות להט, התפרצויות יצרים המוניות, מאבקים אכזריים, מריבות קשות והתנגשויות בין דמויות. בתחום זה ראוי לציון הפרק: 'למה היא שמה עין על הבעל שלי?' בו מתואר בצבעים עזים המפגש בין שתי הנשים ציפורה וחליפה ומאבקן האיום; הפרק 'חליפה מספרת', בו מיטיב המספר לתאר את התפרצות אהבתה וסער דמה של חליפה המבקשת ללבות את אהבתו ותאוותו של משה דוד האדיש לה." (אדיר כהן, "דבר", 31.5.1963).

 "למרות הליקויים החמורים שבספר, יש לשבח את ניסיונו של אהוד בן-עזר להגיש לקורא העברי תמונה רבת-העזה מן ההווי של כפר עולים. המחבר מתגלה כמספר היודע לרשום דיאלוג, להעלות סצינה, לבנות עלילה. חומר רקע עשיר בהתרשמותו מלווה את כתיבתו." (הלל ברזל, "הבוקר", 7.6.63).

 "לא ברור מה ראתה הוצאת עם עובד, שהקפידה עד עתה על טעם טוב, להוציא ספר עלוב זה, שספק אם נכתב עם כוונות טובות, או עם כוונות בכלל, להוציא, אולי, את קידום האינטרסים הפרטיים של המחבר. או שמא היו העורכים בחופש, כשהוצא הספר?" (דוד כרמי [ויינפלד], "במחנה", 11.6.1963).

 "'המחצבה' מאת אהוד בן-עזר הוא סיפור שכיוון את שעתו. לפני שנים אחדות בלבד ייתכן שהיתה הביקורת דנה לכף-חובה את אופיו התיאורי-אקטואלי, שאיננו 'מודרני' כל צורכו. אבל היום, לאחר כל-כך הרבה 'מודרניזם', מקבל הקורא את פני התיאור הישיר וחסר היומרות באנחת-רווחה ממש. סוף-סוף ספר המתכוון לומר בדיוק מה שיש לו לומר, והוא אומר זאת בפשטות ולו גם במחירה של פשטנות." (אלי שבייד, "משא", "למרחב", 14.6.1963).

 "שיחת מבקרים על הספר החדש של אהוד בן עזר 'המחצבה': צריך לרצוץ את ראש הנחש בעודנו צעיר, אחרת הוא עתיד להיות עורך 'מאזניים', כחוליה נוספת בשרשרת קברניו של בטאון אגודת הסופרים." (ש. בן יש"ר, "פי האתון", 4.6.1963).

 "מה שזכור לנו לצערנו יותר הם דווקא אותם סיפורי-הנפל, שמילאו בצורה מוצלחת את התפקיד הכפול של רצידיב הכרזה החברתית ושל אפיגוניות עקרה תוך חיקוי המחדשים האמיתיים. אופיינית לתהליכי הרצידיב היתה, למשל, הרפורטאז'ה של א. בן-עזר 'המחצבה'. רפורטאז'ה חברתית זו עשתה רושם של שיבה עשר שנים אחורה." (גבריאל מוקד, "ידיעות אחרונות", 18.9.1963).

 "מרתק, נקרא בנשימה עצורה, וכל שעת קריאתו מלווה אותך הרגשה כי הפעם אתה נוגע בבעייה חשובה באמת, כי אתה נכנס לעולמם של אנשים חיים ולא למעבדה מחניקה של ניסיונות מיטאפיסיים ופסיכולוגיים נודפי סמי-הרדמה." (י. זיו-אל [יהושע קנז], "גזית", נובמבר 1963).

 "סיפורו של אהוד בן-עזר, 'המחצבה', הוא מעין הזדעקות כזאת. יש כוח בהזדעקות זאת – מבחינה אמנותית ומוסרית כאחת. ועל מה שכבר מניתי אוסיף את העוצמה שבדיאלוגים ובמונולגים שלו ואת הנאמנות שבתיאורן של סצינות המוניות-מייצגות. לא התפלאתי כלל לקרוא בעתונות שהמחבר הוזמן להכשיר את סיפורו להעלאה על הבמה; יותר לי לקוות, כי סיפור-המחצבה של אהוד בן-עזר ימצא גם את ביטויו וגילומו על בד-הקולנוע." (ישראל גור, "מן היסוד", 21.11.1964).

*

צירפתי למשלוח החומר למכון את לקט הביקורות על הסרט, שהכנתי ועידכנתי במרוצת החודש שעבר:

"המחצבה", הסרט – לקט תגובות חיוביות

מירה הלפרין, "הבוקר הזה", "קול ישראל", 29.6.1990. "מלודרמה מקומית מאוד עם ניחוחות של ישראל של פעם, שהיא מאוד איתנו, כאן ועכשיו."

מולי שפירא, "בילוי נעים", "גלי צה"ל", 29.6.1990. "ראיתי את הסרט והוא בעיניי גם יפה, גם אמין, והעיקר – מרתק עד לדקה האחרונה. כל הכבוד לעושים במלאכה ולשחקנים שעושים לפי דעתי עבודה טובה מאוד, אורי גבריאל, ששון גבאי, אהובה בץ וחנה אזולאי-הספרי, שהיא כל כך יפה שאני לא מבין איך אפשר אפילו לרצות לעזוב אותה."

תחיה אדר בשיחה עם יואב גינאי, בתוכנית "מה יהיה?" "קול ישראל". 29.6.1990. "אני לא מבקרת סרטים, אני אשאיר למבקר קולנוע להגיד איך הסרט. לא סבלתי בסרט. זה כבר טוב, נכון? לא יצאתי באמצע. אני בדרך כלל מאלה שנוהגים לצאת באמצע אם זה לא נראה לי. לא, ממש בסדר. אבל חובה להשאיר את זה למבקר קולנוע. מה אני מבינה בקולנוע?"

אמיר רותם, בהמשך לאותה תוכנית של יואב גינאי. "הכוכבת הגדולה של הסרט הזה היא המחצבה, מקור הפרנסה של העיירה וקן צפעים פוליטי. זה אתר באמת מרשים, וזה צילם יוצא מן הכלל נסים ליאון הוא ניצ'ו, מבעלי החברה שהפיקה את הסרט הזה."

יעל ישראל, "חותם", "על המשמר", 29.6.1990. "מלודרמה מסחרית טובה ואמינה. סרט מסחרי שהוא גם סרט איכותי. דוגמה להפקה מקומית קטנה ומקצועית, שלא קפצה מעל הפופיק, שבחנה את כל המגבלות של הקולנוע המקומי והשתדלה להימנע מהן, ובסיכומו של דבר עשתה זאת די בהצלחה. עוד צעד קטן בדרך לנורמליות של הקולנוע הישראלי."

אריה יאס, "ידיעות הגליל", 29.6.1990. "זו לא ביקורת, כפי שמדור זה נוהג לעשות בדרך כלל, זהו פירגון, פירגון לסרט ישראל חדש, היוצא לאור השבוע למסכים. ניניו הצעיר, בנו של הבמאי אברהם ניניו, איש 'הבימה', הוא האיש שעשה את תשדירי השירות המוצלחים ביותר בארץ. בתיאטרון ובטלוויזיה, זכורות לזכותו ההפקות של 'העקדה' עם יוסי ידין וגבי עמרני, ו'הורים ובנים' עם רות סגל ואריה מוסקונה. איש מקצועי. צוות השחקנים גם הוא מהמיטב: אורי גבריאל, ששון גבאי, סאלים דאו וחנה אזולאי."

אושרה שוורץ, "דבר", 4.7.1990. "יש ל'המחצבה' שפה חזותית מעוררת כבוד. ברור שהקולנוע הישראלי אינו מגמגם יותר, וכבר עבר את השלב שבו עליו להתנצל על הצילום הגרוע, או על פס הקול המשובש. יש לסרט הזה כבר חזות של סרט הוליוודי לכל דבר, עם צילומים שעושים כרצונם באדם ובנוף. השפה החזותית של הסרט עתירת יצרים. הנוף, הלילה, היום, העיירה, פני האנשים, הכל חושני ובוטה, יפה וכעור בעת ובעונה אחת. לגבי סרט ראשון באורך מלא של במאי, הרי שזהו הישג מרשים. ביחד עם ניצ'ו ליאון השיג ניניו אחידות סגנונית ברורה ומרשימה. 'המחצבה' הוא סרט של זרם-מרכזי ישראלי עשוי היטב. המשחק המרשים (בסגנון הוליוודי, מנייריסטי, גדול) של אורי גבריאל ושל חנה אזולאי-הספרי (לעומת המשחק המופנם מדי של אהובה בץ ושל ששון גבאי) והשליטה בתמונה של הסרט, יוצרים שלימות מסויימת שאת מה שעומד מאחוריה אפשר להעמיד בפני כלים ביקורתיים של ממש. הקולנוע הישראלי כבר יכול להתמודד עם הביקורת וצריך להתמודד איתה."

שרית ילוב, "גלובס", 10.7.1990. "עוד לזכותו של הסרט הזה, אין בו שימוש נלוז במיבטא עדתי טיפוסי ולא מטבעות סלנג עסיסיים מדי, ההופכים כל דרמה למערכון. בסך הכל אפשר לראות בלי לצאת מן האולם באמצע אבל גם בלי לצאת מן הכלים מרוב התרגשות."

חיים נגיד, "מעריב", 13.7.1990. "מלודרמה ראשונה בקולנוע הישראלי, שאינה משתמשת בסטריאוטיפים עדתיים בנוסח סאלח-שבתי, אלא מציגה את גיבוריה כאנשים בשר ודם בעלי אהבות ושנאות וקנאות שהם סוחבים איתם עוד משם, מהרי המאגרב."

המחצבה, הסרט – לקט תגובות שליליות

אהרון דולב, "מעריב", 2.7.1990. "חצץ שהוחמץ. יסודות לסרט לא נוצקו מן החצץ שנגרס במחצבה זו. יש התחלות של מאבקי כוח חברתיים-כלכליים, עם רמיזות על השחתה ודיכוי בשיטת הפרוטקציוניזם האוליגרכי. מזה יש, מה חבל, רמיזות בלבד, ללא התפתחות והמשך. החמצה."

מאיר שניצר, "חדשות", 2.7.1990. "בולט פה הבוז הצונן לגיבורי הסרט, משהו בבחינת ישחקו השימפנזים לפנינו, והקופים, יש לזכור, הם גבר מקזבלנקה, ועוד גבר מקזבלנקה, וגם אישה אחת משם, ועוד אחת, כנראה גם היא משם, וגם תושבי מעברה, כנראה שאף הם באו משם. שם זה צפון-אפריקה. לא מדובר בנקודת מוצא של התנשאות תרבותית (גזענית) כלפי גיבורי העלילה, אלא החלטה מסחרית מובהקת ליצור פרימיטיביזם סינטטי. אולי אמרו לעצמם העושים: אם הסרטים מיוגוסלביה כל-כך מצליחים כאן מבחינה מסחרית, למה שלא נפברק סביבה קמאית-קמעא. מבחינה זאת מתקיימת ב'המחצבה' אמת של פירסומאים, הבודה כאילו-עולם, כאילו-אושר, כאילו-קונפליקטים. ייתכן שעברו המקצועי של הבמאי רוני ניניו, כעושה פורה של סרטוני פרסומת, הכתיב לו הכרעה בלתי נעימה זאת.חקיינות זאת מזכירה מסעי קמפיין של משרדי פרסום מקומיים, המתבססים על אימוץ רעיונות מאמריקה, תוך ביטול עצמי כמעט. מצער היה להתבונן בעבודת הצילום התמוהה של ניצ'ו ליאון, שמצוי כבר שנים בשורה הראשונה של מקצועני הקולנוע בישראל, ולא פחות מצער היה להתבונן בעבודת הידיים של אורי גבריאל וששון גבאי, הקרויה כאן, משום מה, משחק קולנועי. בחמש מילים: מצער עד כמה שזה רע."

אורי קליין, "הארץ", 3.7.1990. "אקזוטיקה עדתית מבהילה. רק אנשים חסרי כל תחושה היסטורית יכולים לעשות סרט כזה. הדרך היחידה לעבד את ספרו של אהוד בן עזר, שנכתב לפני כשלושים שנה, לקולנוע, היא להתייחס אליו כאל תופעה תרבותית, שמבטאת את זמנה. אולם לשם כך צריך להבין מהי תרבות ומהי היסטוריה, ולשני יוצרי סרט זה אין הכישורים לכך. ספרו של בן עזר מספק להם עלילה למלודרמה מפוברקת, שבה הם מתענגים, בנאיוויות מבהילה, על כל רגע של אקזוטיקה עדתית. אך הספר היה יכול לספק להם את ההזדמנות ליצור שתי אליגוריות מקבילות, פוליטית ואדיפאלית, ולהצביע על הקשר הבלתי-נמנע ביניהן. הסרט גדוש סטריאוטיפים נשיים ועדתיים. [רוני] ניניו ו[עירא] דביר מתייחסים אל הדמויות בסרט כאילו הן חיות על הירח, ממרחק שמדגיש את הילדותיות והאקסצנטריות שלהן. זה סרט כתוב, מבוים, מצולם וערוך באופן מרושל ורע."

שמי זרחין, "כלבו" (מקומון, חיפה), 6.7.1990. "התחושה היא שיוצרי הסרט מתעבים את הדמויות ששירטטו. המפגע האנושי-קולנועי החמור ביותר הוא חוסר היכולת, או חוסר הרצון של הסרט לראות את הדברים מבעד לעיני גיבור מרכזי אחד. זו בעיקר בעייה של מיבנה תסריט לקוי, אך גם של סגנון בימוי בלתי מגובש, המוליך להימנעות מבניית מוטיבאציות אמיתיות. כל אלה נותנים מקום רק להתנצחות אלימה, רעשנית, פשטנית ובלתי-מנומקת, ועל כן מגוחכת. אי אפשר להאמין לא לסיפור ולא לעולם הקולנועי הנרקם על המסך.

סרט מפוספס. לכל היותר הומאז' לסרטיו המוקדמים של מנחם גולן, 'פורטונה' ו'אלדורדו'."

דני ורט, "על המשמר", 6.7.1990. "קיימת איזושהי אקזוטיקה פולקלוריסטית לא אמינה בתיאור הווי המעברה. לכל אלה מתלווים גם כיעור והתייחסות בוטה ומתנשאת כלפי דמויות הנשים בסרט. הכיעור הגס והדוחה מתבלט בסצינות האהבה, שבהן מוצג הגבר ככובש תובעני ואלים לעומת כניעותה של האישה."

רחל נאמן, "העיר", 6.7.1990. "'המחצבה' היא מסוג הסרטים שמעוררים יותר צער מאשר התנגדות, צער על המשאבים הרבים שהושקעו כדי לבנות תמונת עולם נטורליסטית ובלתי ממוקדת, שאינה מנהלת דיאלוג עם כאן ועכשיו. עירא דביר תיסרט את הנובלה של אהוד בן עזר, שנכתבה בתחילת שנות השישים ומתארת חיים במעברה בשנות החמישים. קראתי את הספר כשיצא לאור וגם אז תמהתי מה משמעותו. אולי הבעייה של הסרט מתחילה בספר. גם בספר הנטורליזם אינו מוביל לשום מקום. הסרט אינו יוצר דיאלוג – לא ברמה הפוליטית וגם לא בקונטקסט של הקולנוע בן ימינו. התמימות של 'המחצבה' נתפסת כפיגור תרבותי. אכזבה מרה למי שיש לו ציפיות מקולנוע ישראלי, במיוחד לנוכח מיעוט ההפקות בעלות היומרה בזמן האחרון."

נחמן אינגבר, "תל אביב", 9.7.1990. "הכל בוטה, גס, מחוספס, צרחני, צעקני. ועל הכל, חד-מימדי. אין עומק. אין העמקה. אין מימד שלישי. אין ניסיון לחדור פנימה, להבין את הדברים מנקודת הראות של הדמויות והגיבורים. הכל חשוף וחיצוני, כמו הכביסה בחוץ, כמו הבתים בשמש, כמו הבנתו של אהוד בן עזר בתהליכים האמיתיים המתרחשים מעבר לפולקלור, כמו הבנתם של יוצרי הסרט באהוד בן עזר. ושוב אנחנו בסיפור המוכר: תחושה חזקה של התנשאות על תרבות 'נחותה', צפון-אפריקאית.

התסריט אשם לא פחות מן הבימוי. אולי יותר. עירא דביר כתב תסריט פטפטני, מתעקש להסביר את מה שאמורות התמונות להראות. אין כאן עברית של קולנוע, אלא של תסכית רדיו. הרמה הלשונית רדודה ואינה מאפיינת, והדו-שיח חוזר על עצמו, צועק את אמיתותיו ועושה מעשה סדום בדמויות האומרות אותו. אהובה בץ היא טעות ליהוק מפלצתית. סרט ה'פארווע' שעשה רוני ניניו אינו מלמד אותנו דבר. הוא מיותר בתכלית, ובתור שכזה ייכנס ישר לפח האשפה הגדול של תולדות הקולנוע הישראלי."

נחמן אינגבר, "תל אביב", 27.7.1990. (מתוך ביקורת על "נשיקה במצ"ח" של יהודה ברקן). "כל היתר, פארווע. הפלשבקים אל העבר הרומנטי והעדין בכפר, הופכים את המקבילים להם של 'המחצבה' ליצירת מופת קולנועית."

ג'ורג עובדיה, "תל-אביב", 6.7.1990. על "המחצבה". "מה ההבדל בין הסרט הזה לבין התסריטים שאני היגשתי? שאצלי לא היתה מיטה כל רגע? שאני לא מרשה לגבר שישכב עם בחורה ואחר כך יעזוב אותה? בגלל שאני מגן על הבחורה לא מגיע לי כסף?"

 "העולם הזה", 11.7.1990. "הטיפול הישיר בעלילה, השימוש בדיאלוגים, הכוונת הצלם והדרכת השחקנים סובלים מחוסר-ישע. סיפור-האהבה המניע את חיי פועלי-המחצבה ומשתקף במאבקי הכוח והפוליטיקה ביניהם נראה היסטרי וחיצוני ולדמויות אין כל עומק. האקטים המיניים, כולם בעמידה, מבטאים וולגאריות וברוטאליות, שאינן תחליף לאירוטיקה ולחושניות אמיתית."

* * *

במלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

יוסף-חיים ברנר

עצבים

חלק שני ואחרון

 [התוספות בסוגריים מרובעים הם של המהדיר אהוד בן עזר. בשנת 1966 מלאו 75 שנים למות ברנר ויצירתו הפכה לנחלת הכלל, שכל אחד רשאי לפרסם אותה].

ז

היכן אני עומד? הן; בחוף יפו ובמצב-רוחי המשונה אז.

המשונה במצב-רוחי היה זה, מה שבאיזו בחינה חיתה נפשי ממש את ההיפך מן המעמד השגור לפני אסון נורא, המתעתד לבוא, או לפני המוות בעצמו. לפני אסון גדול, או לפני המוות, משערים, שהאיש מתמלא תהייה על הראשונות: אוי, אלמלי היו חיי עכשיו בידי, כמה כבר יודע הייתי להשתמש בהם כראוי! מעמד-נפשי אז היה להיפך: אהבה פתאומית וגדולה אל כל חיי שעברו, אהבה כבירה ושביעת רצון גמורה מהווייתי בשבועות האחרונים וציפייה רבת חדווה אל מה שלפניי: הנה אני בא אל הארץ... אחר-כך – כבר לא איכפת... אחר-כך כבר יהיה הכל טוב מאליו... צריך רק להיות שם... ושם, בארץ, הלא אהיה עוד היום, או מחר... הנה יפו... איזה גיל! הנה הנוסעים מהמחלקות השנייה והראשונה יוצאים ומביטים בבינוקלים [זוג עדשות-ראייה מוחזק בידית. כאן הכוונה כניראה למשקפות]... קרום של אפר מעולף הוד על הרי יהודה ממרחק.

כן, שכחתי להעיר לך במקומו של דבר: אני לא הייתי צריך לרדת ביפו. אני, על פי עצת מכר אחד בניו-יורק, שהיה כבר לפני שלוש שנים פה, גמרתי אומר להיות מתחילה בגליל ואחר-כך ביהודה, ולפיכך קניתי כרטיס עד ביירות. אולם פרט זה לא מנע אותי, בכל זאת, מכל אותם הרגשות השגיאים, שהיו צריכים לשחרני [לבוא אליי], אילו הייתי צריך לרדת תיכף.

– נסענו ביחד ונרד איש לבדו – הראתה לי סימני התקרבות ידידתי-ילדתי, בת האחת-עשרה. ומה נעמו לי הפעם קולה והברתה הליטאית, המחליפה שי"ן בסמ"ך וסמ"ך בשי"ן! חושב אני עד היום: אלמלא היה חישקי לאחוז בה, ללפתה ולנשק לה מאליפות, כל-כך לוהט, וכנידמה לי, גם בולט, באותו רגע, לא הייתי מבליג על עצמי. אך דמי סער, התגעש ביותר... ושברתי את הצימאון בלטיפת לחייה של בת התשע, הקטנה ממנה. ככה הוא הדבר. שאר הילדות, החל מזו שאמרה לי ביום הראשון להתוודעותנו: "וגם אני מיונדין", היו צעירות זו מזו בשנה: בת שמונה, בת שבע, בת שש. חמש שנים שלימות עברו מעת שנתאלמנה האישה מבעלה.

– עוד לא ידוע אם תעמוד הספינה ביפו – חיווה את דעתו של סגן-המשולח, בעל הקפוטה [הגלימה] הארוכה-ארוכה, הפיאות הארוכות-ארוכות והשטריימל [מגבעת עטורת פרווה] הגדול, שכאן, בראותו את מהות בני ליווייתו, הסיר מעצמו את מסווה הנזירות והקדושה, ויהי מעורב בין הבריות כאחד-האדם, הירבה שיחה עם הנשים, ועם הנוסע מבואנוס-איירס התרועע אפילו והתחרה איתו בניבול-פה.

– מדוע? – חלק עליו הנוסע החדש – בחוף-יפו יש סלעים וכפים, ובשעת סערה אין הספינה קרבה אל החוף – אני יודע; אבל היום הלא שקט. אם לחשוש – יש לחשוש לדבר אחר: להנוסעות הרוסיות אין תעודות-מסע.

– נו, בעד זה, – אמר סגן-המשולח – אין אני חושש לכגון דא.

– מדוע? – קרא הנוסע החדש – כלום אתה פתי מאמין כמוהן, שעכשיו כבר אין צורך בשום דבר: לא ב"תזכרה" [תי"ו בסגול, כ"ף דגושה. רשיון-כניסה עות'מני לארץ] ולא –

– אני הלא הנני נתין תורכי! – התפלא סגן-המשולח מצידו – ומה יש לי לירוא?

ובתוך כדי דיבור ירד לצלחתו [כיסו], הוציא איזו ניירות, והביא מהם ראייה לדבריו.

האישה שלי מיהרה אליי בבהלה. שומע אני מה שהם מדברים? לא יתנו לרדת...

בינתיים ניתן לנו צו להסתדר לביקורת-הרופא. קאראנטין [הסגר] – השדים יודעים. איזו חומרות חדשות!

– אוי, עיניי מה תהא עליהן?.. – רטטה האישה.

אולם דווקא הביקורת הזאת הניחה את דעתי. כל ה"פרוצדורה" [ההליך] נעשתה באופן מגוחך, אפילו לא למראית-העין; כל מילוי החוק נעשה בריפיון זדוני כל-כך (הרופא, ששיחק כל הלילה בקלפים, יצא והתעצל אפילו לעבור על פני כל השורה, לא הביט אלא בפני שלושה, אולי ארבעה ממאות הנוסעים ושב אל ה"קאיוטה" [התא] שלו), עד שמאליה נתעוררה תקווה גם בנוגע לאיסור-הכניסה; הן גם זה אינו אלא חוק תורכי...

וכשירדה כל המשפחה, אל תוך הסירה לנסוע אל הנמל, כשנשתתק ה"שלום!" שלה האחרון, ואני נישארתי לבדי על מיכסה-האונייה בתוך נגוהות-השמש הטובלים בגלי נצחים (על האמת צריך להודות!) ומרחוק – יפו (הנאה כל-כך מרחוק!) עם גגותיה הדומים למעלות ומורדות של חומה אחת גדולה, היה – אני אומר לך, אחי – איזה דבר-מלכות בליבי. מרגעה!.. טוב!.. איזו שאלה היא, אם יתנו להן לרדת: ליהודים לא יתנו לבוא לארץ-יהודה?! ולא אגיד, כי לא ידעתי את כל אי-האמת המדאיבה שבאמירה חולפת זו (מה לנו ולארץ יהודה בכל המובנים!), אבל טוב היה לי, וקורי חלום לפפוני, שלא היו דוגמתם לא לפני ולא לאחר זה... ואז נתגלה לי הדבר הישן, כי למרות "ידיעתי", שהכל שווה והכל אחת בהחלט, הנה כל זמן שהנשמה בקירבי, אין אני יכול מבלי עשות חילוקים שונים בין אדם לאדם, בין עולם לעולם, בין חיים לחיים ובין מצב למצב, וכי למרות "הכרתי הברורה", כביכול, אי-אפשר לי לבלי להרגיש בכל שעה הרגשות אחרות מאשר בקודמת, הרגשות שונות ורחוקות, לפעמים אנושיות-פשוטות ולפעמים סודיות-מוזרות... הן; יש, יש סודות בצירופי דברי החיים, אחי! – – –

...מאחד הבתים יצאה נערה אחת גלויית שיער ועברה על פנינו לרוחב-הסימטה, כשהיא מזמזמת מילודיה [נעימת-שיר] ערבית קלה, נעימה ומטעימה את פסוקי "שיר-העם" משל המשורר: "ציפור-זהב, עופי, חוגי, ובקשי לי בן-זוגי"... ממולה עלה מן החצר באוויר הלילי קול של ספק זכר וספק נקבה: "רוך, רוך מנהון! (כלך! כלך מכאן! [לך! לך מכאן!]) ס'טעזיך צוגעטשעפעט [מה הספחת הזאת]?!" – הקולות התנגשו. חלונות בית-הכנסת הגדול של המושבה הקטנה הביטו עלינו מעל הגבעה ברחבות, אבל – חשכים. אצלם עמדו מאזרחי המקום ושוחחו ביניהם על ענייניהם בקול בעל-ביתי: "את אחמד צריך היה לפטר; גנב מאין כמוהו!.." המשפט התגלגל ובא עד החפירה שבצידי הסימטה. שם צמחו פתאום צללי שני עלמים פועלים, אחד בתלבושת של אריג כהה. והשני בקרעי מכנסי בד וחולצה ויחף לגמרי. נשמעו המילים: "הפונדקי, שבעה גרוש"... וגם הזמר המקונן: "שניים ציונים היינו ולא יכולנו לשבת יחד". הצלילים רטטו. "מחר ימלאו ד' חודשים לבואי לארץ-ישראל" – נפסקה הזימרה על-ידי הברה פולנית-יהודית רכה; "וכמה חודשים ימלאו מחר ללא-עבודה?" – צחק השני, ה"רוסי", על פי מיבטאו, והפורק כל עול על-פי תנועותיו, בעונג גמור.

הנשף [הערב] נמשך.

ח

ונמשך גם סיפורו של רעי.

אושרו אז נמשך כשעתיים.

אבל לא יותר.

כשחזרו הסירות, הביאו בהן את האישה וחמשת ילדיה בחזרה! המלחים התרגזו למאוד על המושבות וזרו הלאה את חפציהן באכזריות רבה. החפצים היו מותרים ושרויים במים. הילדות – החל בגדולה וכלה בקטנה – בכו בקול. האם היכתה ברציחה ודבר לא דיברה. היתה אימה!

והשבר הגדיל. לאחות-האישה עלה דווקא לרדת! גם לה לא היתה כל תעודה, אבל בעזרת אותו הנוסע עלה לה לרדת. והמהומה ב"גומרוק" (בית-המכס) כל-כך גדולה, והדבר נעשה כל-כך במהירות ובהיסח-הדעת, עד שאצל אחותה נישאר גם כל סכום-הכסף שלה, של האישה וילדיה. הארנק היה תמיד אצלה, אצל האחות. עתה נישארה היא, אם-הילדים, בלי פרוטה. את אחותה העלו, ואותה דחפו בחזרה אל תוך הסירה. מתלאה! [תלאות]

מה לעשות עתה? מה לעשות? לאן נוסעים מפה?

חשך העולם. הספינה מתנודדת: מפליגה לחיפה. הנה ייכנס מישנה-רב-החובל לבדוק את הכרטיסים. מילא, בעד הנסיעה מפה לחיפה אשלם אנוכי... אבל הלאה?

מישנה-רב-החובל עבר ולא שאל לכרטיסים. ריחם, כניראה, את האומללים. יש עוד פרוסת-לחם? בבוקר לא אכלתי מהתרגשות; עתה צריך לאכול קימעא, להחליף כוח, להיכון לאסונות חדשים; ברם, הפרוסה שוב מתייצבת בגרון – לא לבלוע ולא להקיא.

– ויהודים עמדו שם, יהודים... – התחילה האישה להמר [להתאונן על מר גורלה], כשעייפה נפשה משתיקתה – ואיש לא ריחם. איש... "למה באתן ליפו? – שואלין... – מדוע לא ירדתן בחיפה?" הלוואי שלא ידעתי, איפה היא יפו וחיפה גם שתיהן... (ולילדות): שתוקנה!! אקח את כולכן ואשליככן הימה!..

כאן ניגש סגן-המשולח, שנסע גם הוא עד חיפה, ואמר: אישה דרכה בצעקה. אין מה לצעוק. הנה גם הוא נוסע לחיפה. לחיפה – ומשם לצפת. בחיפה יש לו אח, בעל אכסניה, ובוודאי לא יימנע מהיות לעזרה בצרה. בחיפה, עד כמה שהוא, הצפתי, יודע, הירידה בכלל קלה היא מאשר ביפו. היהודים שטענו, מפני מה לא ירדה היא, האישה, בחיפה, צודקים, אלא שהם בוודאי לא ידעו, כי האישה באה בספינה מטריאסט. הם חשבו בוודאי, שמרוסיה באה, שאז ביירות קודמת לחיפה, וחיפה ליפו, והיקשו: למה לא ירדה בחיפה? אך השתא אתי שפיר [אבל השנה, כלומר עכשיו, הכל בסדר]. ואל תצעק. הוא, סגן-המשולח, יכול, כמדומה, להיות לה לעזר. אלמלי היה איזה כסף בידה, היה הוא משתמש בו... רצונו לומר: הוא היה ניגש ישר לפקיד-ה"גומרוק" והיה אומר לו בלשונו: – חוואג'ה [אדון], כך וכך... צריך יהיה לתת לו בערך סכום של חמישה פרנקים בעד כל נפש ונפש... אולם אפשר שיקח גם נפוליון אחד בעד הכל. הו, אם יראה נפוליון של זהב – יותר טוב שני חצאי נפוליון של זהב – יהיה הוא כפרתנו... ישכח היכן הוא בעולם...

– נפוליון? זה כמה? עשרים פרנק?! – צווחה האישה – אפילו פרוטה אחת אין לי... גם אם ארד בחיפה... ביפו אמצא את אחותי... אבל בחיפה... שם אמות עם ילדיי ברעב...

– נו, – אמרתי אני – בחיפה כבר נמצא לנו איזו עצה...

ולעת עתה היה לי כסף מזומן כעשרים וחמישה פרנקים עם איזו פרוטות, שנתתים לסגן-המשולח תיכף, מיד ליד, כי יעשה בלהטיהם מה שהוא יכול.

– נפוליון דיו! – אמר המקבל.

מילא, בקיצור – חמשת הפרנקים הנותרים נתתי להאישה, "לכל מאורע שיארע"; את הפרוטות הקטנות הישארתי לי. אהובתי, בת האחת-עשרה, שהחזיקה כפות-ידיה הקפואות בשרווליה, הוציאה אותן משום-מה ושלחה לי מבט אחד. ידיה שבו למקומן, אבל המבט חיזקני, חיזקני... ושוב נידמה לי, בעצם הצרה הקיצונית, בעצם המצב של אין-מוצא, כי כדאי, כדאי לחיות, כי יש בשביל מה לחיות, וכי נעים, נעים לחיות. רגעי היה הרעיון הדימיוני ההוא, במעוף-עין בא וכהרף-עין חלף, אבל בן-תוכן היה אותו הרגע. בפני ביקורת-השכל לא היה גם הוא יכול לעמוד, בפני קרח [כורח?] הכרת המציאות, כמו שהיא, והאפסות שלאחריה, כמו שהיא – לא כל שכן... ואולם כל מהותי צעקה באותו רגע: כן! כן! כן!

ט

לא קצת עדיין בשמיעה? אבל לי, אמנם אין כבר מה להאריך. לתאר לך באיזה רגש ישבנו בחיפה בסירות לנסוע אל החוף – לא אובה [ארצה] וגם איני יכול. כמשליכים עצמנו המיימה נידמינו ברידתנו מעל שלבי האונייה (כן, גם אני ירדתי אז לחיפה, יען כי לביירות צריך הייתי לנסוע עוד לילה שלם, מה שכבר היה למעלה מכפי כוחותיי; גם מתעניין הייתי לראות גורלה של משפחתי). הנה מהרה-מהרה ייחתך גזר-דיננו: אם יקבל האדון את ה"בקשיש" [מתנת שוחד] ואם לא, אם יתן לבוא העירה, אם לא... הוי, ארץ-ישראל! ארץ-ישראל! מה יקרת באותה שעה!

מחמת דוחק המקום על-ידי הנוסעים הרבים נפלגו במיקרה חמשת הילדים של האישה לעבור בשתי סירות. בסירה, שאנוכי באתי בה, ישבו שתי הילדות הבכירות, והאם עם שלוש הנותרות נפלו לתוך הסירה השנייה, אשר פיגרה הרבה מאחורינו.

אולם הנה החוף... הנה גם פני יהודים, העומדים שם על היבשה... איזו יהודים מאושרים, שכבר הינם שם, שכבר הותר להם להיות שם... מה צריך אחר-כך עוד?

צעקות ומהומות. הלב ניתר ממקומו, ניתר, ניתר, ניתר... מה יהיה?

– אין מה לירוא... אין מה לירוא... – צועק אלינו מעל החוף יהודי עבה, קצבי, בעל זקן-פישתן, בפסקה [פ"א בסגול, תרבוש] תורכית – יהודים, הכניסה חופשייה פה...

אינני מאמין עוד למישמע-אוזניי!

– לגמרי? אי-אפשר... – ממהר סגן-המשולח שלנו לקפוץ ראשון מן הסירה וקורץ להמבשר בעיניו.

מתוך קריצה זו שכחו, הוא ואחיו, לנשק איש את רעהו נשיקה לבא מן הדרך.

עליתי גם אני אחריו ושתי הילדות צמודות בי. מתוך הסירה השנייה, מרחוק, שלוחות אלינו עיני הבעתה [הפחד הנורא] של האם. רעיון-בלהות נשקף מהן: פן כמיקרה אחותה יקרה לה גם בילדותיה הבכירות. אנו נעבור על ידי השוחד, והיא תישאר...

– אמא! אמא! – צעקה ילדתי בכל כוחה – אל תפחדי! פה אין משליכים אל הסירה בחזרה!

– נו, מה? – אחז במיטלטלינו היהודי העבה – תלכו לאכסנייתי...

ועל אוזני לחש:

– טעות... טעות... לא לגמרי חופשי... הכניסה... אחר-כך אגיד...

סגן-המשולח לא היה כבר איתנו.

– הם לקחו מכם כסף? – נחפז אליי יהודי שני, על פי מראהו, מיוצאי רומיניה, גם כן פונדקאי, על פי דבריו – אוי, מוצצי דם... הירידה פה חופשייה לחלוטין... אינה עולה אפילו בפרה... [פ"א ורי"ש בפתח, מטבע תורכית פחותת-ערך, פרוטה] אל תלכו אליהם... יפשטו עורכם... מה זה, אברך? מה אתה?

בכייתי הפעם היתה כבר לא אותה הבכייה החשאית והקטועה בפורט-סעיד, אשר המעבר מהטילטול והייסורים המוחלטים אל מעשי-צדקותיו הפתאומיים של אותו היהודי האגדי גרם לה; הפעם היתה ריקניות בליבי, חולשה בכל אבריי, סיכסוך נורא בראשי – וצעקה ארוכה בפי! ראיתי את האם עם שלושת ילדיה חותרת אל החוף בהתפעלות שגעונית ובחוסר-אמונה בהצלחתה עד הרגע האחרון; ראיתי את היהודים, כשאר יהודים, העומדים פה מסביב, על אדמת הקודש, על אותה האדמה, אשר נכסוף נכספתי אליה מימי ילדותי; ראיתי את מי-הארץ הזכים, הטהורים, השוטפים, השוטפים, המשתפכים מעולמות רחוקים עד החוף, עד החוף הזה... ועם החוף זכרתי אותו האדם מישראל, שבא שם אל החוף, בלונדון, ואת "בתו", הבת מישראל, שירדה אל החוף עם בעל השפמים החדים [בסיפור פזורים רמזים שהלה עלול להדיחה לזנות], וכל זה ביחד התיך את כל קרביי והציף את כל פניי בדמעות רותחות, גונחות, צועקות... א-א-א-א-אה!

– ביפו לא נתנו לנו לרדת! – נשמה האישה המאושרה בכבדות וסיפרה ליהודים מכל המוצאות אותה.

– ביפו אין נותנים, וכאן נתון נותנים? – שאל אחד היהודים העומדים – החוק צריך להיות בכל מקום אחד.

– טערקעלי שיקסע! [מילולית – גוייה, שקוצית, תורכית, והכוונה לממשלה התורכית] – מעיר הקצבי, בעל זקן-הפישתן.

– וזה האברך אינו פוסק מבכייה! – תמה מחציתו וליגלג מחציתו בעל המלון השני – אי-אי! – חיקה הוא את קולי – טיפש'ל, מה אתה בוכה?

פניי באותה שעה נתנו לו, כפי הניראה, את הרשות המלאה להכתירני בשם-החיבה הזה.

– אוי, – התחטאתי [התנצלתי] לפני הכל כילד – הרינו בפלשתינה...

– נו, ומה טוב!.. למה לבכות? – טען בעל המלון.

העומדים חייכו: – משימחה!.. משימחה על שהוא פה!..

– בכייני הוא... – אמרה אם-משפחתי במנוד-ראש. טיפה אחת נתלתה בקצה-חוטמה, וכל אשר עבר עליה החל כבר להתנדף, כניראה. היא שבה להיות את אשר היא.

ואני מחיתי דמעותיי – ולמה אכחד? גם נטף-אושר חמימי ניצנץ, סוף-סוף, בקירבי, בהביטי פעם אל ידידתי הקטנה, שאינה סרה מעליי, ופעם אל החוף. בהביטי אל הילדה, אשר מה יהיה עימה מחר לא ידעתי, הבינותי, בכל זאת, שוב, מה שניגלה לי בבוקר, כי איך שיהיה ושיהיה, כל זמן שאנו חיים – אין הכל אחת, בשום אופן אין הכל אחת! וכי אותו ההבדל התהומי שבין שני אלה האנשים, שפגשנו אתמול באלכסנדריה ובפורט-סעיד, מונח גם בין שתי אלו העליות: בין זו, שעלתה אחות-אימה המיסכנה ביפו, וזאת, שעלתה עימי היא, הילדה, בחיפה... ובהביטי אל החוף – ותהי בי הרוח, ואבין, כי לעת עתה קרוב הוא החוף, אשר באתי אליו אני, מאותו, שבא אליו ההוא גברא [אותו אדם], הנער הזקן, בלונדון הזרה. ומה שנוגע ליופי...

שמע-נא, יודע אתה מה שאגיד לך? הן שונאים אנו את הדיבורים היתרים על היופי, אשר אנו שומעים השכם והערב מסביבינו; הן ריקים הם הדיבורים האלה וגורמים לנו לפעמים לכפור בעצם היופי גופא. אולם, אמור מה שתאמר, מילים אין בפי – ואז היה יפה. ו"הים הגדול" אכן הוא ים יפה, ובחוף-חיפה – יפהפה! באותה שעה האמנתי באמת ביופי, ביפי-הטבע, ביפי-היקום, ביופי של מעלה – – – מובן – גם זה עצבים.

*

המבוי האפל הצדדי שמעבר לגבעת בית הכנסת, אשר דרך בו שבנו הביתה, היה ריק; מלבדנו – אין איש. הירח, ככל אשר הוספנו ללכת, הלוך ושוב, בסימטות-המושבה הספורות והדוממות, כן ירד, ירד עד שיפולי הרקיע; וכשנכנסנו אל המבוי, היה החרמש משוחרר כבר מקפאון-עשנו ומנצנץ שוב בזוהר-זהבו, אשר היה לו מקודם, בהיותו עוד חולייה דקה. אולם נשב הרוח הקל, התמידי, רוח-הארץ, והירח נבלע לאט-לאט מאחורי איזו כתמי ענן – וייספה [וייעלם].

למרות בריאותו הרופפת של בן-לווייתי ולמרות הסיכסוכים אשר היו לו מרגע לרגע עם ערדלו ועם רגלו החבושה, הרבינו עוד לטייל באותו ערב; אבל בנוגע לאחרית גיבורי זכרונותיו, מה היה את "משפחתו" בימים הקרובים אחר-כך, לא שם הוא לב לכל הפצרותיי ולא פלט יותר אף מילה. אפשר, שהוא בעצמו לא ידע כלום; יוכל היות, שהוא עזבם עוד באותו יום, אבל באופן כזה הן לא היה הוא מכחש ממני זאת. שיחתנו לאחר זה נתגלגלה עוד פעם על עניינים אחרים, שונים, ודווקא – שוב – עניינים רגשניים.

ולאחר שעה או יותר, כשבאנו למלוני, בבית איכר-פרדסן לא עני אחד, היה בבית הכל על מכונו [אולי מלון "הירקון" של האיכר משה גיסין, בכניסה לפתח-תקווה מצד מערב. ברנר עצמו התגורר פרקי-זמן במושב הפועלים הצעיר עין-גנים במזרח המושבה, שמיבצר אנטיפטרוס הוא כמטחווי-עין ממנו, או בהוטל הפועלים רבינוביץ, בצד המערבי של רחוב פינסקר, קרוב לפינת ברון הירש, במרכז המושבה]; אבל אצל אורחי, המספר, נתנה הקדחת [המאלאריה] אותותיה אותות ביתר שאת וביתר עוז, וישכב ויתכס בבגדו.

– אכלן גדול איננו וגם אינטליגנט גדול איננו, אבל כל הלילה איננו נותן לישון... – התאונן בעל-הבית באוזניי על אורחי, לאחר שהשוכב נירדם לכאורה – הוא צועק... חלומות רעים מבעתים אותו, או מה? מתוך קדחת, כניראה... ואנשים כאלה באים הנה לעבוד... תן להם עבודה!... משלחת...

– קדחת?.. – קרא בנו המגודל של בעל-הבית, אותו שלא נולד "להתענות בבויארה" [יו"ד ורי"ש בקמץ, בפרדס] ושבאותו שבוע התעתד לנסוע לשיקאגו, לדודו [דומה שפרטים אלה אינם מתאימים למשפחת גיסין] – שמן-קיק וחינה (כינין) – הוסיף בקול של בר-סמכא – יותר לא צריך דבר!

ממחלת הקדחת עברו לתחלואים האחרים המתהלכים. בעלת-הבית ערכה את השולחן לארוחת-הערב. נכנסו איזו שכנים. מן המחלות עברה השיחה לקרדיט [אשראי] ולפתיחת חנויות חדשות; העירו איזו דברים גם על עסקי "קופת מילווה" [שם של בנק]: למי שלא צריך לתת לו נותנין, ולמי שצריך – אין נותנין. השעה היתה קרובה לתשע. הבת המתבגרת, תלמידת המחלקה האחרונה בבית-הספר המקומי, ישבה בקצה-השולחן, במקום שהמפה לא הגיעה עדיו, ולמדה צרפתית. הכל כתמול שלשום, שוחחו, פיהקו, שתו קפה ואכלו דגים מלוחים.

תרע"א, [1911, במאסף הספרותי] "שלכת"

סוף הסיפור. המשך הספר יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* התביעה הטורקית דורשת להטיל תשעה מאסרי עולם על ארבעה קצינים ישראלים – הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכזי, ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין, מפקד חיל הים לשעבר אליעזר (צ'ייני) מרום וראש להק המודיעין של חיל האוויר לשעבר אבישי לוי.

כתב האישום דוחה את טענת ישראל, לפיה לוחמי השייטת פעלו מתוך הגנה עצמית, וקובע כי החיילים הישראלים הפעילו כוח לא מידתי נגד הנוסעים. לפי המסמך החיילים השתמשו בכלי נשק כבדים ונשק אוטומטי "נגד נוסעים שרק החזיקו תרני דגלים מפלסטיק, כפות ומזלגות."

לפי סוכנות הידיעות הטורקית הרשמית, מלבד תשעת מאסרי העולם – אחד על כל אחד מההרוגים על המאווי מרמרה, דורשת התביעה עונש מצטבר של 18 אלף שנות מאסר על פשעים אחרים שביצעו לכאורה הארבעה. כתב האישום כולל 490 קורבנות ומתלוננים, מתוכם 189 איש שנפצעו במהלך המשט, לדבריהם.

משלחת של ערביי ישראל תצא לטורקיה להשתתף בטקסים במלאת שנתיים להריגתם של השאהידים הטורקיים על סיפון המרמרה.

* אהוד: כל פעם שביקרתי בטורקיה וטורקים שירתו אותי, הגישו כפות ומזלגות – הייתי חש הנאה – שיש בכך גמול מסויים על מה שעוללו ליישוב היהודי ולמשפחתי בימי מלחמת העולם הראשונה. כמובן שאני אומר זאת בתור גזען שקרן, מה שהטורקים בכלל לא.

* משה כהן, ירושלים: מכובדי, הנדון: אזרחים נאמנים. האזרחים הערבים של מדינת ישראל מוכיחים שוב את נאמנותם למדינה במעשה פטריוטי למופת – מסע לטורקיה כדי להשתתף באירועים לציון המשט הטורקי לעזה. אז מה אם ממשלת טורקיה מאשימה אותנו בפשעי מלחמה ומגישה תביעות משפטיות נגד הלוחמים שלנו ומפקדיהם. אין לאזרחים הנאמנים שלנו בעיה להזדהות עם יחס כזה ליישות הציונית מצד הטורקים. חסר להם משהו. פעם נהגו לבקר בסוריה ובלוב וכעת נאלצים להסתפק בטורקיה. ולאחר ציון יום הנכבה והדרשות במסגדים וסירובם של מנהיגיהם לשירות לאומי, מגיע למגזר הערבי אצלנו עוד זכויות ועוד כספים על נאמנותם לישראל. אי אפשר לבוא אליהם בטענות אם חלקם בשירות המדינה אינו יחסי לאוכלוסייתם, כדרישתם הצודקת, אחת מני רבות.

* היש רגליים לסברה שעיתון "הארץ" עומד להחליף את שמו ל"ספינת השוטים"?

* רק ב"גלובס" [29.5] של עיתון "הארץ" יכול להתפרסם ציטוט גזעני שכזה: "הנהיגה במגזר הערבי היא לעיתים הרבה יותר פרועה. הנהג הערבי פשוט לא מבין שזה נושא בטיחותי. אתם יכולים להעלות על דעתכם אימא יהודייה שתעלה תינוק בלי סל קל?"

* לפי אחד הפרסומים המוסמכים ב"הארץ" מאתמול, האינדיאנים הם צאצאי האנוסים מספרד. צפו בקרוב למאמר מערכת בעיתון, המבקש להעניק להם אזרחות ישראלית על פי חוק השבות, עם פנייה לבג"ץ.

* לנורית שלום, תודה על דברייך [במכתב הפרטי]. אכן, את באמת יוצאת מן הכלל בכך שהתייחסת לכתיבה שלי. לצערי זה לא שינה כהוא-זה את ההתייחסות הכללית, יותר נכון, ההתעלמות הכמעט-כללית. בברכה חמה, אהוד

נורית: נכון, ולכן, היה כדאי לציין זאת, דווקא כדי להדגיש את הכלל.

* ברצוננו לחזק את ידיה של החיילת-לשעבר הגנבת ענת קם, והעיתונאי המגניב ב"הארץ" אורי בלאו – במעשיכם הנפשעים המחשתם לנו את היהירות והחוצפה של אותם ישראלים הסבורים שבזכות עליונותם השכלית-כביכול ודיעותיהם הפוליטיות הביזאריות – מותר להם לחרבן על ביטחונה של מדינת ישראל ולגרום לו נזק. אלמלא הייתם נחשפים, לא היינו מאמינים שהתנהגות מנוולת ומתנשאת כשלכם אפשרית בכלל במדינת ישראל. וחזוק מיוחד לעיתון "הארץ", שאלמלא פתח שעריו בפניכם לא היינו יודעים עד לאיזו תהום של אנטי-ציונות דירדרה אותו תמיכתו בפלסטינים אויבי ישראל.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,378 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,370 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל