גיליון מס' 748

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בסיון תשע"ב, 4 ביוני 2012

עם צרופת צוות "הגמל המעופף" של "אל על" ופיענוח השמות

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: כאשר "הפורשים" בשלטון ["הארץ", אוגוסט 1990]. // אהוד בן עזר: כיצד ראש הממשלה לא חתם לי על תעודת הפרס, 1990. // אהוד בן עזר: דברים בטקס קבלת פרס היצירה מקרן ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, 1990. // מכתב לחבריי באגודת הסופרים ולראש הממשלה יצחק שמיר. // מלכה נתנזון: מְכֹעֶרֶת אַחַת. // ד"ר אברהם וולפנזון: מסמך סודי על מיתקפת-מנע – שיקולים בהווה בעקבות לקח מן העבר. // פרטים על תמונת טייסי "אל על" עם סמל "הגמל המעופף". // אלי ניסן: עוד על הפשקווילים של שלמה זנד. // מרדכי קידר: אימפריאליזם עכשיו. [ציטוט]. // יוסי גמזו: אֶל הַצִּפּוֹר. // עוז אלמוג: 1. שאיתן כבל יחתוך לעצמו. 2. התפלצויות על ערש דווי. // יוסף דוריאל: קברניטי הביטחון בעקבות השלומיאל מהפולקלור היהודי. // ורד מוצ'ניק-שיאון: על הספר "המחצבה". // מתי דוד: 1. אשליות וכישלונות הדיפלומטיה. 2. השליחות העיתונאית אינה עדיפה על ביטחון המדינה. // איליה בר-זאב: ברוסית זה מצלצל אחרת, "גוּלאג חָבוּי". // אורי הייטנר: 1. גוי אחד בארץ. 2. נחריבה או נחרימה? // מנשה שאול: קוראים לילד בשמו. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: הגאולה, הורים וילדים. // אמציה סבר: "יהושע הסובל". // אנדד אלדן: שני שירים. // אלי מייזליש: שתי מדינות לשני עמים" – הגדרה אבסורדית. // זיוה שמיר: לחדש ימינו כקדם, המניעים לחיבור האגדה "מגילת ערפה". // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. תולדות חייו של ברנר (1921-1881) וביבליוגראפיה. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

כאשר "הפורשים" בשלטון

 [אוגוסט 1990]

[נוסח המאמר  ששלחתי ל"הארץ" בתחילת אוגוסט 1990 והתפרסם בשינויים קלים בעמוד הראשון של החלק הפובליציסטי, ביום 19.8.90].

בתקופה שקדמה להקמת המדינה התקיים ביישוב היהודי קרע בין "הפורשים" לבין "היישוב המאורגן". חילוקי הדיעות החריפים בין שני הצדדים, אצ"ל ולח"י מצד אחד, וארגון ההגנה (שהיה משותף ל"ארץ-ישראל העובדת" ולחוגי האזרחים) מצד שני – היה אופי המאבק בבריטים ובערבים. "היישוב המאורגן" הכין את הכלים להקמת המדינה, ובזכותו קמה מדינה ריבונית ודימוקראטית שלא נגררה לתוהו-ובוהו של שלטון הרחוב ושל הנהגת האירגונים הקיצוניים, שנתקראו אז גם בשם "טרוריסטים" ופגעו לא רק באנגלים ובערבים אלא גם באחיהם היהודים.

מאבק הערבים בציונות היה רצוף מעשי רצח אכזריים של יהודים כמעט מראשית ההתיישבות העברית החדשה. "היישוב המאורגן" גרס "הבלגה", כלומר, שלא תהיה מלחמת הכול בכול, ושתגובת הקיצונים ברחוב היהודי, ה"טרוריסטים" למיניהם, לא תגלוש לאותה מידה של אנארכיה, של נקמת רצח ללא הבחנה – שאילו ניתן להן דרור ספק אם היתה קמה היישות הדימוקראטית והריבונית ששמה מדינת ישראל. אילו התגברו בשעתם "הפורשים" על "היישוב המאורגן" – היינו עלולים להיראות כבר אז כלבנון היום, ארץ של מלחמת הכול בכול, באין שלטון מרכזי, באין "הבלגה", כאשר טרוריסטים למיניהם, חמומי-מוח ברחוב, ויסודות פליליים המוצאים להם פורקן ותועלת במעשי-אכזריות – נותנים את הטון ושולטים במה שהיתה פעם מדינה מסודרת.

ארגוני הטרור הערבים מנהלים בנו מלחמה עיקשת ועושים כל שבכוחם כדי לפורר את מדינת ישראל ולעשות לה מה שהצליחו לעשות בלבנון – ארץ הפקר ומלחמת אזרחים שבה שכונה נלחמת בשכונה, עדה בעדה, מיליציה במיליציה, והרחוב והיצרים שולטים. ככל שהמצב אצלנו מחריף, ומעשי הרצח המכוּונים, הפרובוקאטיביים, שעושים בנו הערבים, מצליחים לזעזע אותנו יותר ויותר ולעורר בנו את רצון הנקמה שלוחת-הרסן – כן משחקים לידיהם בתגובותיהם, (נוסח "הפורשים" של אז) – כל חוגי הטרור, האלימות, הקנאות, וארגוני המיליציות של יהודים שבקירבנו, העוזרים בכך לפלסטינים לפורר את ישראל.

אילו היתה ממשלה אחראית בשלטון כיום, היתה מבינה שהסכנה הנוראה האורבת לפתחנו כיום היא הלבנוניזאציה הזוחלת והתפוררות הסמכות שלה-עצמה, של השלטון המרכזי, של "היישוב המאורגן". הצרה היא ש"היישוב המאורגן" אין לו הרבה נציגים בממשלה הקיימת [הכוונה לממשלת יצחק שמיר], למרות שמבחינה חברתית הוא אולי גם כיום הנושא על גבו את המירקם הדמוקראטי והריבוני של מדינת ישראל. יש יותר נציגים בממשלה לאנשים שהלך-רוחם הוא עדיין בסגנון "הפורשים" של אז, שאהדתם הגלוייה והנסתרת נתונה למשתוללים ברחובות, למבצעים מעשי-נקם ללא הבחנה, למביאים את ישראל אל סף מלחמת אחים – ואין תמיכתם נתונה חד-משמעית לכוחות הסדר והחוק, לאנשים במדים הנשחקים ונקרעים בעבודתם הסיזיפית בין ערבים ליהודים, ובין רחוב יהודי ההולך ומקצין בתגובותיו לבין ממשלה המשדרת מסרים של הבנה, עידוד והעלמת-עין כלפי מנטאליות יהודית הגורסת תגובות של כמעט מעשי לינץ' ושל נקמת דם ללא הבחנה.

* * *

אהוד בן עזר

כיצד ראש הממשלה לא חתם לי על תעודת הפרס

פרקים מתוך מתוך היומן, 1990

29.10.90. יום שני. בערב, בבית הסופר, בטקס חלוקת פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ז"ל. דבריי, בשם הזוכים, נישאו בסוף, וזה היה נוסחם:

דברים בטקס קבלת פרס היצירה מקרן ראש הממשלה לוי אשכול, 1990

כבוד שר החינוך והתרבות זבולון המר, גברת מרים אשכול, יו"ר ועד הנאמנים של הקרן אהרון ידלין, יו"ר אגודת הסופרים שמאי גולן, בני משפחות הזוכים, שופטים ואורחים נכבדים – בשם זוכי פרס היצירה מקרן ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, ואולי גם בשם ציבור הסופרים בארץ – בחרתי לדבר תחילה כסופר, ואחר-כך גם כעסקן ספרותי.

אנחנו, בישראל, הננו היהודים והיהדות של תקופתנו, תקופה שראשיתה בהתחדשות הרעיון הלאומי ובתרבות העברית החדשה בארץ-ישראל, מסוף המאה הקודמת עד ימינו, והיא תמשיך להתקיים כל עוד ימשיכו לחיות יהודים חופשיים, חופשיים בגוף וחופשיים ברוח, על אדמתם בישראל. הדורות הבאים ילמדו להכיר את תקופתנו זו בהיסטוריה היהודית על פי תולדות הבניין והתקומה הלאומיים, אלה תולדותיה של ישראל המודרנית, ועל פי יצירותיה של התרבות העברית החדשה, במובנה הרחב ביותר; ואלה יהיו הביטויים וההישגים שיבטיחו וינציחו את יהדות תקופתנו, ודומני כי רק להם תהיה חשיבות ומשמעות לדורות הבאים, שירצו ללמוד על תקופתנו.

היהדות שלנו, של תקופתנו – היא עצמה תקופה חדשה ביהדות ולה יצירה יהודית ייחודית משלה, ממש כשם שכל אחת מהתקופות הקודמות יצרה וגם סיגלה לעצמה את מה שהיא רצתה ובחרה מן התקופות שהתרחשו לפניה. מחבר ספר הזוהר התעניין רק בפנים מסויימים של התורה, לא בפניה ההיסטוריים, לא בפניה ההלכתיים, לא בפניה הלאומיים. המקובל התעניין באפשרות לקרוא את התורה על פי עשר הספירות של תורת הקבלה, וראה בטקסט התנ"כי ספר יסוד של תפיסת עולם שונה, של פרשנות תיאוסופית, קבלית, אשר מסבירה את כל היקום לשיטתה. ככה הם קראו בתקופתם, ואנחנו קוראים את התנ"ך אחרת, מנקודת מבט לאומית, תרבותית והיסטורית, וזוהי היהדות שלנו.

כשם שאנחנו לומדים על החשמונאים, שלא לדבר על תקופת בית ראשון, שלא לדבר על תקופות אחרות, כך בעוד מאה שנה, בעוד מאתיים שנה, כאשר ירצו ללמוד על עם ישראל במאה העשרים, אזיי לבד מן השואה, הקאטאסטרופה, כאשר יבקשו לדעת מה קרה, מה איפיין – כמעט ברור שיעסקו בהיסטוריה היהודית החדשה שלנו בישראל, בספרות שנכתבה כאן, לסוגיה. כי הסופר הוא מעין מרגל, סוכן של העתיד שחי בהווה. כשהוא במיטבו הוא משמש בית-דין של אדם אחד שביצירתו מעצב את העבר, מעצב את ההווה ומרגל למען הדורות הבאים – כי גם אם הוא בודד בתקופתו, וקראו אותו יותר או מעט אנשים – הדורות הבאים לומדים דרכו את תקופתו.

זה כמעט ברור לי, במבט קדימה – והיום אתם תגידו – אתה קצת מצחיק, אתה טיפש, אתה אומר – כל מה שאנחנו עושים זה יהודי. אנחנו אוכלים ארוחת-בוקר – זה יהודי. אנחנו משרתים בצבא – זה יהודי. אנחנו כותבים בעיתון – זה יהודי. ואני אומר – כן, כי בעיני הדורות הבאים, כל מה שאנחנו עושים זה יהודי; והסך-הכל של תקופתנו, כמו ימי בית ראשון, כמו ימי בית שני, כמו תקופות אחרות – זה אנחנו.

בישראל מצוי כיום הריכוז הגדול ביותר שהיה אי-פעם בעולם – קרוב לארבעה מיליון יהודים דוברי-עברית. אם יתווספו אליהם מיליון או שני מיליון דוברי-רוסית, גם אז לא תהיה פה תרבות רוסית נפרדת כי בדור הבא יגדלו בני העולים בתרבות העברית. זה הדבר הגדול שקרה לכולנו – שכולם נטמעים ויוצרים בתרבות עברית אחת, אין תרבות נפרדת, וכל אחד מאיתנו מביא לתרבות המשותפת את המיטב, וגם את הכואב, מכל מקום שממנו בא.

התופעה הזו שונה מפריחת התרבות היהודית במזרח-אירופה. שם היו יותר יהודים מאשר בישראל – אבל שפתם היתה בעיקר אידיש. אמנם היה להם ייחוד לאומי, דתי, מעמדי ותרבותי, הם לא היו חלק מהתרבות הפולנית או הרוסית, אפילו התרבות העברית החדשה החלה שם, המרכז שלה עבר לארץ-ישראל רק בין שתי מלחמות עולם. אבל, ולא רק בגלל השואה – אין באירופה המשך לאומי לתרבות היהודית, ששפתה העיקרית היתה אידיש.

אולי עדיין יש יותר יהודים כיום בארה"ב מאשר בישראל, אבל לרובם אין תרבות לאומית, זהות לאומית – נפרדת, אין להם שפה נפרדת, הם חלק מהתרבות האמריקאית, והסופרים היהודים שם הם חלק מהספרות האמריקאית.

לכן חשיבותה הרבה של הפריחה התרבותית בישראל כיום. מעולם לא ישבו כל-כך הרבה יהודים דוברי עברית, חופשיים, על אדמתם, ויצרו כל אחד בתחומו דברים כה רבים. ונידמה לי שהכמות מוכרחה להביא גם איכות.

כל אחד מאיתנו הסופרים מקדיש את חייו לתרבות העברית כשבליבו תקווה שאם מעט ממה שכתב יזכה לעמוד לנצח בספרות העברית, בתרבות היהודית – הרי שחייו לא היו לשווא. אם אחוז אחד משפע היצירה העברית המקורית הפוקד אותנו ייעשה קלאסי וידבר אל לב הקוראים בדורות הבאים – הרי שחיינו כולנו בתור הזהב של היהדות בישראל, ויצירתנו העברית-הישראלית היתה אחד ההישגים המפוארים והחשובים של היהדות בתקופתנו.

לכן מדהים וגם מעציב שדווקא הסופר העברי, שאמור היה לחגוג ברינסאנס התרבותי הפאנטאסטי הזה – הוא מסתובב כאבל בין חתנים. הוא היחיד שכדי להגשים את עצמו במקצועו – חייב להתפרנס ממקצועות אחרים. מבחינה זו נחות הוא ממורה באוניברסיטה, מבחור-ישיבה שתורתו-אומנותו, מעיתונאי, מכל בעל מקצוע חופשי אחר בעל ותק ומעמד הדומים לשלו.

מצב זה אינו מחוייב המציאות. הסופר העברי אינו מבקש גמילות-חסד, תגמולים ומילגות ציבוריים, הוא עומד על זכותו המקצועית לקבל שכר-סופרים ותמלוגים הוגנים על השימוש שעושים ביצירותיו. אילו תומלג הסופר כראוי בדרך השיווק של ספריו והשימוש בהם – אולי לא היה צורך לתגמל אותו על ידי קרנות הציבור.

אמנה בקצרה נושאים אחדים:

יושבת על המדוכה ועדה שמינה שר-המישפטים כדי שתכין חוק זכויות יוצרים חדש. הופענו בפניה, משלחת של אגודת הסופרים, והגשנו תזכיר מפורט ומכובד, שהוכן על ידי יועציה המשפטיים של האגודה. ביקשנו שיובטחו בחוק החדש זכויות יסוד של הסופר בהתקשרותו החוזית עם המו"ל, כגון: זכויות אינן מועברות לצמיתות, אחוז מינימלי של תמלוגים, חובת דיווח תקופתי על מכירות, ביטול החוזה באם הספר אזל והמו"ל אינו מוציא מהדורה חדשה, ועוד. הבאנו דוגמאות לכך מן המתוקנות שבמדינות אירופה המערבית בימינו. מתגובת חברי-הוועדה לא התרשמנו, זאת בלשון המעטה – שטובת הסופר עומדת בראש מעייניהם.

בתקופת כהונתו של שמעון פרס כראש הממשלה הוקמה ועדה לבדיקת מעמד הסופר העברי, ואחת מתביעותינו העיקריות היתה שישולמו לסופרים תמלוגים על שאילת ספריהם בספריות הציבוריות. מה שקיבלנו הוא הסדר תשלומים, לא תמלוגים. הסדר שאינו מעוגן בחוק. הסדר אשר לפיו מתחלק סכום שנתי לא-גדול בין יותר ויותר סופרים, שרובם מקבלים מדי שנה פחות ופחות סכומים עבור יותר ויותר ספרים שכתבו והוציאו לאור, ונמצאים לשאילה בספריות.

זאת ועוד, כשמונים ושניים אחוז מהשאלות הספרים בהסדר הקיים כיום הם של ספרות ילדים ונוער, ורק כשמונה-עשר אחוז – למבוגרים. אבל השמונה-עשר אחוז מקבלים שבעים אחוז מהסכום העומד לחלוקה, ואילו השמונים-ושניים אחוז, שאין להם שום ייצוג בוועדה הקובעת את מפתח החלוקה – הם מתחלקים בשלושים האחוז הנותרים מן הסכום. אם שר החינוך רוצה לשלם תמלוגים רק לסופרים למבוגרים – בבקשה, יאמר זאת בפירוש, אז תהא הדלת פתוחה לסופרי הילדים לבקש הסדר דומה. אם לא – אזי יש להגדיל את סכום התמלוגים העומד לחלוקה ולדאוג שיחולקו בצורה הגיונית וצודקת יותר.

ח"כ גד יעקבי הגיש לכנסת הצעת חוק בדבר תמלוגים לסופרים בגין שאילה מספריות, הצעה שנוסחה בידי עו"ד אלי זהר, היועץ המשפטי של אגודת הסופרים, לפי הדוגמאות של מערב-אירופה. אם תתקבל ההצעה בכנסת, ומשרד החינוך צריך להיות מעוניין בכך, יעוגן בחוק ההסדר הרופף שקיים כיום.

הכנסת קיבלה בשעתה חוק אחר, חוק הספריות הציבוריות, חוק שעל ביצועו מופקדים משרד החינוך והתרבות והרשויות המקומיות. הם עושים הרבה, אך לא די. מדוע? חוק זה, המחייב הקמת שירותי ספריות ציבוריות לאוכלוסייה על פי גודלה – נתקבל ללא הסעיף התקציבי, לכן אינו מבוצע במלואו. אילו בוצע במלואו – היו כמעט כל ספרינו נרכשים ונמצאים במאות הספריות הציבוריות וספריות בתי-הספר בארץ, ומיותר לפרט כאן את חשיבות הדבר.

אגודת הסופרים גיבשה במשך השנים תעריפוני מינימום לדברי מקור, תרגום, עריכה והרצאות. מאבק עיקש של הסופרים, כל אחד מול המו"ל או מזמין ההרצאה, הביא בדרך-כלל להכרה בתעריפונים. מי אינו מכיר בהם? כל משרדי הממשלה והמוסדות התלויים בה, כולל משרד החינוך והתרבות.

כאשר הקים ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל את הקרן לפרסי יצירה, היה מיספר הפרסים בשנה חמישה, כולם מפירות הקרן. בינתיים היתה אינפלאציה, והיו החלטות ועדת המנכ"לים לבדיקת מעמד הסופר, מטעם ראש הממשלה דאז שמעון פרס, ואלה קבעו כי יינתנו עשרה פרסים בשנה. למימון כל אלה כבר לא הספיקו פירות הקרן, ומזה שנים בא עיקר המימון מתקציב משרד החינוך והתרבות. מי שיודע את קשיי התקציב – הוא יכול להעריך את התעקשותם ואת הצלחתם של היו"ר וחבר-הנאמנים של הקרן, שעושים עבודתם בהתנדבות, ושל משרד החינוך והתרבות, מינהל התרבות והאגף לתרבות ולאמנות – לקיים את תנאי הקרן במלואם, לשמור על ערכו הריאלי של הפרס, כולל גילום המס, ולהעניק אפשרות כמעט יחידה לסופר עברי לזכות בשנת שבתון פעם או פעמיים בחייו. על כך תודתנו נתונה להם בשמנו ובשם התרבות העברית.

סופרים רבים מבינינו סבורים שעסקן ספרותי אינו יכול להיות סופר חשוב, לכן הם נרתעים מלעסוק בפעילות הזו. רבותיי, הלוואי שכל מי שאינו עסקן ספרותי – היה סופר חשוב, כי אז היינו חיים בתקופה של פריחה גדולה, גדולה מאוד. האמת היא שסופרים חשובים רבים, במרכאות ובלעדיהן, רואים עצמם כפרימאדונות וסבורים שלמטה מכבודם לעזור במאבק המקצועי של אגודת הסופרים ושל ציבור היוצרים בארץ – אך אותם סופרים נהנים גם נהנים מפרי ההישגים של המאבק המקצועי, כגון תעריפונים, כגון פרס זה שניתן גם לסופרים שאינם חברי האגודה, כגון תמלוגים מהספריות הציבוריות אשר משולמים, ובצדק, לכל סופר, גם אם אינו חבר האגודה.

ברנר וביאליק לא ראו זאת למטה מכבודם להקדיש מזמנם וממרצם לעסקנות הספרותית. כותב ביאליק באחת מאיגרותיו: "יש עיתים שאין שום אדם, בר-השפעה כל שהיא, בן-חורין להיפטר מעסקי הציבור. ואני לפי טבעי, עם כל בחילת נפשי לעסקנות שמוציאה את האדם מעולמו הפנימי, ומרחקתו מנפשו, איני איגואיסט עד כדי כך שאבכר את צורכי עצמי על צורכי הציבור. ובכלל איני רואה את הסופר כחתן בלילה הראשון, שהוא פטור מכל המצוות."

שלמה שבא, אשר מספרו היפה על חיי ביאליק, "חוזה ברח", צוטט קטע זה, סבור, שאם היו אומרים על ביאליק שהוא משורר לא-מוצלח – זה לא היה איכפת לביאליק, אך אילו גונב לאוזני ביאליק שמספרים עליו שהוא סוחר לא-מוצלח – זה בוודאי היה מעליב ומרגיז אותו מאוד.

ארשה לעצמי לחתום דבריי ב"אני מאמין" של עסקן ספרותי. דבר ראשון: אם יאמרו עליו שהיה סופר לא-מוצלח לא ייעלב. וכי יכול היה להיות משהו אחר מאשר סופר? אבל אם יאמרו שהיה עסקן לא-מוצלח, זה יעליב אותו מאוד כי בעסקנות היה יכול גם שלא לעסוק, אלמלא חשב שחשוב מאוד לעשות זאת.

דבר שני: כאשר יתומלג הסופר העברי כראוי בדרך השיווק של ספריו והשימוש בהם – אולי לא יהיה צורך לתגמל אותו על ידי קרנות הציבור.

תודה רבה בשם כל זוכי הפרס.

* * *

7.11.90. יום רביעי. הדסה וולמן הקליטה אותי לתוכנית הספרות שבעריכתה בקול ישראל על פרשת ראש הממשלה יצחק שמיר, ותעודת פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ז"ל – שעליה לא חתם לי. הכנתי דברים כתובים, שחלקם האחרון קראתי בטלפון בפניה:

מכתב לחבריי באגודת הסופרים

כידוע לכם זכיתי השנה, בתוך עשרה סופרים, בפרס קרן ראש-הממשלה לוי אשכול ז"ל לשנת תשנ"א. שבועות אחדים לפני מועד חלוקת הפרס נתבקשתי לשאת דברים בשם זוכיו, והסכמתי. (דבריי התפרסמו ברשימה "סופר ועסקן", "ידיעות אחרונות", 2.11.90). אך הנה החלו מתרחשים דברים מוזרים. תחילה נתבשרתי כי ראש-הממשלה יצחק שמיר לא יוכל לבוא לטקס. ייחסתי זאת ללוח הזמנים העמוס שלו: סאדם חוסיין, אינתיפאדה.

אחר-כך החלו מופעלים עליי לחצים למסור מראש את נוסח הנאום שאשא, ותחנונים למתן את דבריי. סירבתי למסור או להתחייב, וייחסתי לחצים אלה לחששם של הממונים על מינהל התרבות במשרד החינוך, אשר אגודת הסופרים תלוייה בהם כספית – מפני נטייתי להעלות נושאים מקצועיים שכואבים לכלל ציבור הסופרים בארץ. ביררתי אצל הדוברים בשם הזוכים בפרסים הקודמים, איש מהם לא נתבקש למסור דבריו לאישור מוקדם.

לאחר הטקס, שהיה נאה ומכובד, בנוכחותם של שר החינוך זבולון המר ויו"ר הקרן אהרון ידלין, פתחתי בבית את המעטפה שקיבלתי, ולאחר שעברתי על שני השיקים הדחויים, אחד לעוד חודש ואחד לראשית השנה הבאה – צדה עיני כי חתימתו של ראש-הממשלה יצחק שמיר אינה מצויה מעל שמו המודפס, המופיע בתעודה לצד שמותיהם וחתימותיהם של המר וידלין.

מאחר שלא שיערתי לעצמי כי ייתכן שראש-הממשלה – בכוונה לא חתם, שלחתי למחרת את התעודה, יחד עם נוסח נאומי, לשר-החינוך, הערתי לו על השיכחה שקרתה, וביקשתי כי בהזדמנות שהוא פוגש את ראש-הממשלה יחתים אותו על התעודה ויחזירה לי.

עברו מאז יותר מעשרה ימים ולא שמעתי מילה ממשרד החינוך, ואולם באחד העיתונים נתפרסמה, דווקא במדור פוליטי, הדלפה, כנראה מחוגי יועציו של ראש-הממשלה, ובה נאמר כי בכוונה לא בא שמיר לטקס חלוקת הפרס, זאת משום ששניים מזוכיו, המשורר יצחק לאור, ואני, הננו יריבים של "המחנה הלאומי". עוד נכתב שם כי בכוונה גם נמנע מלחתום על תעודותינו.

יש לי יסוד סביר מאוד לחשוש שהידיעה הזו נכונה, אף כי איש ממעניקי הפרס לא העז לגלות אוזניי על כך לפני נאומי.

לכן ברצוני לומר עתה לראש-הממשלה – בכבודי אי-אפשר לפגוע בכך שאין חותמים לי. אני בן למשפחת בן עזר (ראבּ) העניפה, נכדו של יהודה ראב אשר חרש את התלם הראשון באדמת אם-המושבות פתח-תקווה ב-1878 ופתח בכך יחד עם חבריו את המהלך שבבוא היום הביא גם לכך שיצחק שמיר יכול לכהן כראש-ממשלה במדינת ישראל.

אנחנו יושבים בארץ-ישראל זה יותר ממאה שנה, וכך ימשיכו גם צאצאינו עוד מאות שנים, ואיש לא יפלה בקירבנו בין לאומי לבין "מחנה לאומי". לכן הכבוד שהיה נופל בחלקו של יצחק שמיר אילו בא לטקס הענקת הפרס לי ולחבריי הסופרים, ואילו חתם עליו לכולנו – היה רב מן הכבוד שהיה נגרם לנו אילו כיבד אותנו בנוכחותו. צר לי על שבהתנהגותו זו לא נהג כבוד בתפקידו הממלכתי, אלא היה כאילו עומד עדיין בראש ארגון של "פורשים" ואינו ראש-ממשלה של כלל אזרחי המדינה.

צר לי גם שאגודת הסופרים נוהגת מורך-לב בתגובתה להתנהגותו זו של ראש-הממשלה כלפי ציבור הסופרים בארץ, ואינה חשה את התקדים המסוכן שנקבע כלפי סופרים לא רק כסופרים אלא כאזרחי מדינה דמוקראטית. זה אינו מקרה פרטי שלי או של יצחק לאור. לדעתי על אגודת הסופרים להחליט מיד כי היא משחררת את ראש-הממשלה הנוכחי ממתן חסותו לפרס, לא יהא עוד צורך בנוכחותו ולא בחתימתו על תעודה לאיש מסופרי ישראל, והזוכים יתכבדו רק בשמו המקורי – פרס היצירה מקרן ראש-הממשלה לוי אשכול ז"ל. ודומני גם כי שמונת הסופרים שזכו בחתימתו של שמיר – ראוי להם לשים את התעודות במעטפה ולהחזירן לו. יישב ויזין עיניו בחתימותיו.

*

6.12.90. יום חמישי. קיבלתי חזרה את התעודה הלא-חתומה משר החינוך זבולון המר, עם מכתב אישי, מראשית החודש, שבו הוא מחזיר לי אותה מבלי להזכיר עדיין את דבר אי-חתימתו ללאור. הרגשתי שזה הזמן לענות לשמיר עצמו על כל הפרשה, ושלחתי לו את המכתב הבא:

ראש הממשלה מר יצחק שמיר

לשכת ראש הממשלה / קריית אשכול

ירושלים

א.נ.,

לסיכום פרשת החרמתך את טקס חלוקת פרסי ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל בבית הסופר בתל-אביב, ב-29.11.1990, וסירובך לחתום על תעודת הפרס (שהוחזרה לי רק היום על-ידי שר-החינוך), ברצוני לומר לך זאת –

בכבודי אי-אפשר לפגוע בכך שאין חותמים לי. אני בן למשפחת בן עזר (ראב) העניפה, נכדו של יהודה ראב אשר חרש את התלם הראשון באדמת אם-המושבות פתח-תקווה ב-1878 ופתח בכך יחד עם חבריו את המהלך שבבוא היום הביא גם לכך שאתה יכול לכהן כראש-ממשלה במדינת ישראל. אנחנו יושבים בארץ-ישראל זה יותר ממאה שנה, וכך ימשיכו גם צאצאינו עוד מאות שנים, ואיש לא יפלה בקירבנו בין לאומי לבין "מחנה לאומי".

לכן הכבוד, שהיה נופל בחלקך אילו באת לטקס הענקת הפרס לי, ולחבריי הסופרים, ואילו חתמת עליו לכולנו – היה רב מן הכבוד שהיה נגרם לנו אילו כיבדת אותנו בנוכחותך. צר לי על שבהתנהגותך זו לא נהגת כבוד בתפקידך הממלכתי, אלא היית כאילו עומד עדיין בראש ארגון של "פורשים" ואינך ראש-ממשלה של כלל אזרחי המדינה.

אסיים בכך שאני שמח על החלטת ועדת החינוך והתרבות של הכנסת מיום 26.11.1990, האומרת כי "אישים פוליטיים לא יחתמו על פרסים ספרותיים"; הנה כי כן, לאור התנהגותך בפרשה, יימנע להבא ממך, ומן הנוהגים כמוך, הכבוד לחתום על תעודות הפרס לסופרים הזוכים בו.

[למיטב זיכרוני על המכתב הזה לא קיבלתי תשובה. אב"ע].

*

28.12.90. יום שישי. אימא שמרה לי את קטע "מעריב" מה-26.12 ובו רשימת תגובה של יוסי אחימאיר לרשימתו של חנוך ברטוב [בנושא אי החתימה על הפרס]. לולא היה השלטון נתון במצב של חצי אנארכיה, רבע אסון ורבע קאריקאטורה – זה היה ממש מפחיד. ראש לשכת ראש הממשלה, פקיד ממשלתי, המייצג את המדינה שבה אני חי – משמיץ אותי ברבים ומכנה אותי,  בתגובתו: "סופר בינוני למדי, שבצר לו פנה אל הכתיבה הלא-תמה ואל ספרות הזימה." אלמלא הברדק – זה היה ניראה כאילו השלטון רודף אותי. אני מתאר לעצמי איזה רעש היה קם אילו במדינה מסודרת, כגון אנגליה או צרפת, היה מזכיר ממשלה מעז להתבטא כך בפומבי על סופר, בערבבו את תפקידו הממלכתי עם דיעותיו הפוליטיות והערכתו הספרותית כלפיו.

*

30.12.90. שבת. בערב, קונצרט הפילהרמונית בניצוח בארנבוים. בארנבוים ניגן בפסנתר וניצח על הקונצ'רטו התשיעי של מוצרט, ובמחצית השנייה ניצח על "שירת האדמה" של מאהלר, עם הזמרים לינדה פיני ולואיס ג'נטילה. מאוד נהניתי משני החלקים, הווירטואוזיות, הבהירות והעמקות של בארנבוים, בראשון, והטכסט עם המוסיקה של מאהלר, בשני. זכרתי כל הזמן את טוני הלה שהשמיעה לנו את היצירה בשיעור שלה ב"תיכון חדש". הזמרים לא היו גדולים, ולעיתים קשה היה לשמוע את קולותיהם, אבל המשמעות האמנותית והרוחנית של היצירה עברה היטב.

לפני הקונצרט ראיתי באולם מישהו עומד ומחייך לעברי. יוסי אחימאיר עם ילד שלו. חייכתי אליו חזרה והשבתי לו שלום. וזה הכול.

[בשיחה פרטית בינינו, אחרי העימות שהיה לנו בינתיים בטלוויזיה, העיר יוסי בחיוך שעליי להודות לו על הפרסום הרב שזכיתי בו בעקבות אי-החתימה. ואכן, בין שאר ההדים הרבים ש"זכיתי" בהם – ערכו עימי ב"מוסף השבועי" של "הארץ", ביוזמתם, כתבה-ראיון עם צילומים על שני עמודים מאת איריס מילנר, דבר שלא זכיתי בו מימיי, לא קודם ולא אחר-כך, כאשר הופיע ספר מספריי].

* * *

מלכה נתנזון

מְכֹעֶרֶת אַחַת

בְּאַהֲבָתְךָ אַבָּא

רָצִיתָ לְהָקִים סְבִיבִי חוֹמוֹת הֲגַנָּה

אַךְ בְּהֶנֵּף  הָעֶלְבּוֹן הָרִאשׁוֹן

קָרְסוּ הַחוֹמוֹת

וְהָיִיתִי –

יַלְדָּה כְּעוּרָה

מְחַפֶּשֶׂת

לְהִבָּלַע

זָחַלְתִּי לִמְצֹא מִסְתּוֹר

תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הַקּוֹפַחַת

שֶׁל הַיַּלְדָּה הֲכִי יָפָה

בַּכִּתָּה

וְהָיִיתִי

מֻרְעֶלֶת אַהֲבָתָהּ

רַעֶלֶת כְּאֵבַי עַל פָּנַי

בְּנֵי מֵעַי  נִשְׁפָּכִים

אֶל בִּיבֵי

מַלְכוּתָהּ

וְהָרִיתִי פְּחָדִים

וְיָלַדְתִּי

עִשְׂבֵי יֵאוּשׁ

שֶׁהָלְכוּ וְצָמְחוּ

עַד

חֶנֶק

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

המסמך הסודי על מיתקפת-מנע –

שיקולים בהווה בעקבות לקח מן העבר

את חטאי אני מזכיר היום: הפרטיכל הסודי שאני חושף את תוכנו היום לא נחשף על-ידי ב"תקופת הכוננות" רבת-המתח-והחרדה שקדמה למלחמת-ששת-הימים, וגם לא בתקופת-השאננות [באשמת הביטוי האומלל "סבירות נמוכה"] שקדמה למלחמת-יום-כיפור.

לא היה זה דיון בתוככי מערכת-הביטחון, או במסגרת מוסד ממלכתי כלשהו – ולכן, לכאורה, ניתן היה לגלות את תוכנו ברבים מבלי לעבור עבירה פורמאלית על חוק מחוקי המדינה [בניגוד לחטאים של החיילת קם והעתונאי בלאו בפרשת העברת המסמכים הסודיים מלשכת אלוף הפיקוד]. ואף על פי כן, היה נגרם נזק רב לביטחון המדינה אילו מעלתי באמון ופירסמתי – או הדלפתי – את תוכנו של הפרטיכל שהובא לעיוני בראשית שנת 1956.

את הפרטיכל קיבלתי מאיש-מערכת-הביטחון, שהכירני היטב, והיה לו יסוד סביר לתת בי אמון אישי מוחלט. נתבקשתי לעיין [במשרדו] ולהחזיר את המסמך.

כאמור, מבחינה פורמאלית, לא היה זה מסמך של מערכת הביטחון על שלוחותיה השונות, וגם לא מסמך ממשלתי כלשהו. ובכל זאת, לא היה באותם הימים מסמך חשוב יותר, גורלי יותר וחשוב לעתיד האומה מן המסמך שהחזקתי בידיי.

מבחינה פורמאלית היה זה מסמך פנימי של ועדה בת שמונה אנשים של חברים בכירים באחת המפלגות. ברם, לא היתה זו מפלגה "רגילה": היתה זו המפלגה הגדולה והחזקה, שכל קואליציה שלטונית נבנתה סביבה ובראשותה: מפלגת פועלי ארץ ישראל – מפא"י – שמאז הקמתה ב-1930 הנהיגה את "המדינה שבדרך": התנועה הציונית העולמית, היישוב היהודי בארץ ישראל, ההסתדרות הכללית – והמדינה שהוקמה ב-1948 ביוזמתה ובהכרעתה, לאחר מאבק דמוקרטי-פנימי נגד שוללי חלוקת-הארץ מימין ומשמאל [וגם בתוך מפא"י עצמה].

המסמך הזה היה רב-חשיבות לא רק בשל מרכזיותה של המפלגה – אלא, בראש וראשונה, בשל תפקידה להכריע במחלוקת בין שני מנהיגיה הראשיים [שניהם ראשי-ממשלה בהווה של אותם הימים ובעבר הקרוב] – בנושא אסטרטגי גורלי מאין כמותו.

היה זה מסמך בן 42 עמודים קווארטו, מודפסים במכונת כתיבה, על נייר דק במיוחד – בדומה לנייר שעטפו בו תפוזים ליצוא – כנראה בכדי להבטיח שיהיו כתריסר עותקים קריאים לפרטיכל [ולכן גם העותק הראשון הודפס על נייר דק].

המסמך נפתח בדבריו של ראש-הממשלה-ושר-החוץ לשעבר [שכיהן עדיין בתפקיד שר-החוץ] – משה שרת. הוא כינס את "הוועדה המדינית של מפא"י" [כך נקרא הפורום המצומצם הזה] – בכדי לערער על תוכניתו של ראש-הממשלה-ושר-הביטחון דוד בן גוריון לפתוח במלחמת-מנע נגד מצרים, כאמצעי יחיד למנוע קליטת שפע-הנשק החדיש [מטוסי מיג מהסוג המשוכלל ביותר, שבריה"מ לא סיפקה אפילו לצבאות גרורותיה במזרח אירופה] אשר זרם ב"עיסקת הנשק הצ'כית-מצרית" לצבאו של נאצר,שאיים ב"סיבוב שני" נגד ישראל.

מתוך 42 עמודי הפרטיכל הוקדשו 21 עמודים לטיעוניו המשכנעים ורבי-ההגיון של משה שרת נגד יציאה למלחמת-מנע יזומה, בניגוד לדעתו של "כל העולם", ובמיוחד בניגוד לדעתה ולרצונה של ארצות-הברית. "חורבן בית שלישי" – כך הגדיר שרת את התוצאה הברורה, הוודאית והנוראה של מלחמה יזומה כאשר "העולם כולו נגדנו."

אחרי שסיימתי קריאת 21 העמודים של דברי משה שרת – שוכנעתי לחלוטין, שהצדק איתו, וכי אין כל אפשרות לסתור את טיעוניו. בכל זאת המשכתי לקרוא, ותמהתי מה תשובה יכול להשיב לדברים נכוחים והגיוניים אלה ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון.

תשובתו של בן גוריון השתרעה אף היא על פני 21 עמודי קווארטו מודפסים במכונת כתיבה. בן גוריון לא סתר אף טיעון של משה שרת: לא את החשש שהעולם כולו יהיה נגדנו – ואף לא את הביטוי הציורי המחריד "חורבן בית שלישי". בן גוריון פירט ותיאר תוצאה של התאפקות ישראלית מהפעלת כוח למניעת חימושה של מצרים בנשק מסוכן לקיומנו. לאחר שצייר בקווים ברורים את ניזקם של מטוסים, טנקים ותותחים חדישים ביותר מתוצרת ברית-המועצות – סיכם בן גוריון, שהיעדר נשק לעומתי באותה רמה בידי ישראל המתגוננת עלול להביא ל"חורבן בית שלישי" חמור ונורא לאין שיעור מזה שמפניו חושש משה שרת.

הייתי ממש נרעש למקרא שני חזונות-החורבן הסותרים והמנוגדים זה לזה. בהרהורים שלאחר הקריאה, חשתי הקלה מסויימת בידיעה, שהיתה העובדה הוודאית האחת והיחידה שעליה יכולתי לסמוך [ולשמוח...]: למזלי הטוב, לא נמניתי עם חברי הוועדה הסודית שהיה עליה לקבוע את עמדת המפלגה בשאלה הביטחונית החשובה. שמונת חברי הוועדה לא נהנו מ"הלוקסוס" [כך קראו אז ל"מותרות"] שלי, שיכולתי לקרוא, אך ללא-צורך-להחליט, בהיותי רק צופה-בלתי-משתתף. עליהם היה להצביע ולהכריע בין מלחמת-מנע [עמדתו של בן גוריון] לבין התאפקות [עמדתו הנחרצת של משה שרת]. אכן, הכרעות גורליות, גם אם נדונו בפורום בלתי-ממלכתי.

סיומו של הדיון ידוע לכול, כיום: ברוב של 6 נגד 2 החליטה "הוועדה המדינית" של מפא"י לדחות את ערעורו של משה שרת. כך נסללה הדרך להכנתו של מיבצע-סיני, וכל היתר הוא היסטוריה כתובה וידועה.

הלקח שקיבלתי מניסיון נדיר זה של הצצה לנבכי השיקולים האיסטרטגיים שלנו ברור לחלוטין: האחריות המוטלת על קברניטינו הלאומיים כבדה וגורלית. מי שיודע שאיננו יודע את כל המידע הנחוץ – וגם מי שנדמה לו שהוא יודע, אך למעשה אינו יודע הכל – מוטב לו שלא להפגין את בּוּרוּתוֹ ברבים, לבל יוסיף מבוכה המפריעה לשיקול-דעת הגיוני – אחרת ייווצר מצב, שהוגדר ע''י משה שרת [בעניין אחר] במילים "בִּלְבּוּל מְחַמֵּר עַל גַּב בִּלְבּוּל."

* * *

פרטים על תמונת טייסי "אל על" עם סמל "הגמל המעופף" – מתוך אתר מורשת "אל על"

התמונה צולמה ב-28.9.48 בעת קבלת תדריך לפני הטיסה שהביאה את הנשיא הראשון ד"ר חיים וייצמן ארצה. הטיסה עצמה בוצעה ב-29.9.48 ונקראה מבצע "שחר". [ר' צרופה].

 להלן שמות המצולמים בתמונה, משמאל לימין:

F/O  יצחק הננסון – קצין ראשון (טייס)

R/O  ג'ו סיגל – קצין רדיו

צוות קרקע

R/O  סי כהן – קצין רדיו

קברניט הל אורבך

קברניט ארנולד לוויט

F/O   אייבי נתן – קצין ראשון (טייס)

NAV  יהודה שמעוני – נווט

פקח טיסה

צוות קרקע

רודולף פייגה – מטאורולוגיה

נציג צה"ל

* * *

אלי ניסן

עוד על הפשקווילים של שלמה זנד

לאהוד שלום וברכה,

מאז שהייתי לקורא מושבע של "חדשות בן עזר" אינני מחמיץ אף גיליון של עיתונך המיוחד. ולמען האמת, כשאני פותח את תיבת הדואר האלקטרוני שלי, מעשה יום ביומו, אני נדרך בציפיה לקראת האימייל הנושא את חדשות אב"ע. לא אחניף לך עד כדי אמירה שכל החומר המובא בו מרתק ומעניין. אבל תמיד אני מוצא ענין רב לפחות בנושא אחד, או שניים ולעתים אף יותר. השבוע שמחתי, אפילו צהלתי, למקרא תגובתו של נעמן כהן על "הספרות האנטישמית של שלמה זנד" [גיליון 747]. סוף סוף, תגובה ראויה אחת לדברי ההבל והבלע של אותו "היסטוריון". והנה, אם טוב הדבר בעיניך, רציתי להוסיף את הדברים הבאים:

קודם לכל, ציטוט קטן מדבריו של הסופר היהודי-אנגלי הווארד ג'ייקובסון – הסופר היהודי הראשון שזכה בפרס "בוקר" היוקרתי: "הנושא שלי הוא מה שאנגלי מדמיין כשהוא חושב על ישראל. והנושא השני שלי הוא הצורך של יהודים להיות אנטי יהודים: הצורך של כל כך הרבה יהודים, בעיקר אינטלקטואלים, לבטא את השנאה שלהם, או המבוכה שלהם מהיהדות. השנאה לישראל היא רק הגרסה האחרונה של העניין הזה. היהודים עושים זאת עוד הרבה לפני שהיתה מדינת ישראל."

ולענין עצמו: החסרון הבולט בשני ספריו של זנד ("מתי ואיך הומצא העם היהודי" ו"מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל") טמון בשאלה שאין לה מענה בספריו – מתי ואיך הומצא שלמה זנד ההיסטוריון. זו שאלת מפתח שאין הוא מבקש להשיב עליה. ומדוע השאלה הזו חשובה כל כך? משום שזנד אינו מתיימר לכתוב ספרות בדיונית, אלא ספרות מדעית הכפופה לכללים של דיסצפלינה אקדמית.

גם אם ה"פרופסור" זנד התכוון לכתוב ספרות היסטורית פופולרית, ובעיקר בנושאים טעוני חומר נפץ כהגדרתו, האם היה פטור מניסיון כלשהו להשתית את התיזות שעליהן נשענים שני ספריו על הא"ב של יסודות המחקר האקדמי? האמת היא שהוא מנסה ליצור מצג שווא של מחקר אקדמי, באופן הגובל במעשה רמייה מדעת, ועל כן עולה השאלה בגין איזה מחקר קבל מר זנד את תואר הדוקטור ובזכות אילו פרסומים מדעיים נתמנה לפרופסור באוניברסיטה הגדולה בארץ.

הנה הנה, אני כבר שומע את הקולות המזדעקים על ניסיון הפגיעה בחירות המחשבה והדיבור ובחופש האקדמי – שתי זכויות יסוד, המשמשות כיום מרשם בדוק לסתימת פיות של מבקרים כמו נעמן כהן ואחרים. בתוך כך עלתה בראשי המחשבה האפיקורסית, מדוע לא בחר מר זנד בדרך המלך שבה הלכו מדענים והיסטוריונים לפניו? כלומר, יעשה נא מחקר היסטורי (על שתי התיזות הנ"ל) במסגרת אקדמית מובהקת (בארץ או בחו"ל) יפרסם את ממצאיו בכתב-עת מדעי-אקדמי מוכר, יעמיד עצמו לביקורת נוקבת של היסטוריונים מתחום האקדמיה, ואחר כך יעשה פופולריזציה של מחקריו. דומני שהתשובה (מדוע לא) נעוצה בשאלה עצמה. משום ש"הפרופסור שלמה זנד" הוא שרלטן, שאינו רחוק מדרך מחשבתם של חוקרי ה"אוכראנה", שחיברו את הפרוטוקולים של זקני ציון, ועוד לא מניתי את כל האנטישמים הנודעים, שבאו לפניהם ואחריהם. נעמן כהן הזכיר אחדים מהם.

מר שלמה זנד תכנן והכין את "המפץ הגדול" של "תגליותיו" על-פי מתכון פשוט ובדוק: לעולם תסמוך על בורותם של קוראיך (בארץ ובחו"ל), או על השתוקקותם של קוראים-בכוח (אנטישמים ושכמותם) גם בארץ ובעיקר בחוגים הידועים באיבתם לישראל ולעם ההיהודי, כמובן גם במדינות "האביב הערבי".

רק מעטים מקוראיו של זנד בארץ ובחו"ל יודעים מה היה בית-גידולו של זנד – החל במורשת הבונדאית של אביו וכלה בבנק"י, מק"י, רק"ח ו"מצפן" (ראה פרשת אודי אדיב). והנה עתה הוא פרופסור נכבד, המוזמן להרצאות בכל רחבי אירופה. שימו לב להופעה המעט חצויה של זנד. בארץ הוא מציע גירסה מעט, אבל מעט, מרוככת של תורתו (למשל, הוא לא מציע להרוס את אוניברסיטת תל-אביב הבנויה על חורבות שיח'-מוניס הערבית), אבל כשהוא מופיע בחו"ל, שם הוא במיטבו, בלי חרצובות לשון (ראו הופעותיו של הכוכב ביו-טיוב).למוסף "הארץ" הוא אומר ש"הקולוניזציה הציונית יצרה את העם הפלסטיני", אבל בהרצאותיו בחו"ל הוא אומר "הציונים לקחו את אדמות הפלסטינים. לפלסטינים יש זכויות רבות יותר על הארץ."

ובכן, למה שלמה זנד מרגיז אותי? כבר אמרו חז"ל, לאו עכברא גנב, חורא גנב. זנד הוא העכבר הנכנס ויוצא באין מפריע, בחור הגדול של הבורות הפושה כיום בקרב הנוער בישראל ומן הסתם, גם בקרב שוחרי טוב בחו"ל. לגבי האנטישמים, שלמה זנד הוא רק בגדר אפריטיף. יש להם ספרות תועבה משלהם, די והותר.

* * *

מרדכי קידר

אימפריאליזם עכשיו

בתקופה האחרונה עולות שתי בעיות בין ישראל וטורקיה: האחת היא ספיח של פרשת המרמרה שב-31 במאי מלאו לה שנתיים. טורקיה מכינה כתבי אישום נגד ארבעה ישראלים ששירתו כקצינים בכירים בצה"ל בעת המבצע: גבי אשכנזי – הרמטכ"ל, עמוס ידלין – ראש אמ"ן, אליעזר מרום – מפקד חיל הים ואבישי לוי – ראש להק מודיעין חיל האוויר. גם אם כתבי האישום הללו יוגשו לבית משפט טורקי, שאליו לא יטרחו "הנאשמים" להגיע, עלולה טורקיה להוציא נגדם צו מעצר בינלאומי, וכל מדינה שיגיעו אליה עלולה לעצרם ולהעבירם לטורקיה, להישפט בה.

הבעייה השנייה היא הפקת הגז מן השדות שמצאה ישראל בקרקעית הים התיכון. לטורקיה יש השגות על חלוקת הגז בין ישראל ובין קפריסין, והיא כבר שיגרה איומים לכל הצדדים שהיא תפגע בציוד הקידוח וההפקה, אם האינטרסים שלה לא יבואו על סיפוקם.

שתי בעיות אלה עלולות להעיב על יחסי ישראל-טורקיה בשנים הקרובות, ולכן חשוב לנו כישראלים להבין את תמונת העולם של מנהיגי מדינה זו. נשיא טורקיה, עבדאללה גול, פרסם ב-23 במאי מאמר בעיתון הכוויתי אל-ג'רידה, ובו חשף ברבים כיצד רואה צמרת השלטון בטורקיה את העולם סביבה. להלן מאמרו של גול במלואו, עם הערותי בסוגרים:

המסלול החדש של טורקיה

"בתקופה האחרונה היתה טורקיה בחזית הדיונים הכלכליים והפוליטיים הבינלאומיים. מצד אחד, ולמרות המשבר הכלכלי השוטף את אירופה השכנה, נשארת טורקיה המדינה בעלת הכלכלה השנייה בעולם במהירות צמיחתה, אחרי סין. מצד שני איננו מוצאים כמעט אף בעייה הנמצאת על שולחן הדיונים העולמי – מעיראק ואפגניסטן עד סומליה, איראן והאביב הערבי, ומהמשך הפיתוח ועד הדיאלוג בין התרבויות – שטורקיה אינה ממלאת בה תפקיד בולט.

זוהי במידה מסוימת תופעה חדשה, שכן לפני עשר שנים בלבד לא היתה טורקיה נחשבת יותר מאשר בעל ברית חזק לנאט"ו. המצב החל להשתנות ב-2002 (השנה שבה עלה האיסלאם לשלטון בטורקיה) כאשר הופיע שחר חדש של יציבות פוליטית, שאִיפשֵרה את עליית תדמיתה של טורקיה כחזקה יותר, וכמחוייבת לממש את תדמיתה זו.

על מנת להגשים מטרה זו, החלו ממשלות טורקיה (האיסלאמיסטיות) מאז שנת 2002 לבצע רפורמות כלכליות אמיצות, אשר סללו את הדרך לצמיחה קבועה וסיפקו הגנה מפני המשבר הכלכלי שפרץ ב-2008. כתוצאה מכך, שולש התוצר המקומי הכולל, וטורקיה הפכה למדינה בעלת הכלכלה ה-16 בגודלה בעולם. כמו כן, טורקיה הפיקה תועלת מתקציב חזק, ממדיניות מוניטרית נבונה, מדינמיקה קבועה של חובות, ממערכת בנקאית מאורגנת ומשוקי אשראי הפועלים היטב.

באותו זמן פעלנו להרחבתן של חירויות הפרט (מה עם עיתונאים שהשלטון עוצר על רקע ביקורת שהם מותחים עליו?) אשר היו כפופות במשך תקופה ארוכה (של השלטון החילוני) לחששות ביטחוניים, כפי שפעלנו לפשט את היחסים בין הדרג האזרחי והצבאי (על ידי הכפפת הצבא לשלטון האיסלאמי) והבטחת הזכויות הסוציאליות והתרבותיות. הקדשנו את תשומת הלב המרבית לבעיות העומדות בפני המיעוטים האתניים (גם הכורדים?) והדתיים (גם היוונים הנוצרים?). הרפורמות הללו הצליחו להפוך את טורקיה לדמוקרטיה פעילה וחיה, לחברה יותר יציבה החיה בשלום עם עצמה ויכולה לראות את סביבתה החיצונית (אירופה, העולם הערבי והאיסלאמי) באופן שונה (מבעבר).

באופן הפשוט ביותר, חדלנו לראות את הגיאוגרפיה ואת ההיסטוריה שלנו (כאימפריה עות'מנית) כקללה או כמשהו שלילי, והתחלנו להביט באופן הפוך אל מקומנו בצומת הדרכים בין אירופה, אסיה והמזרח התיכון, כאל הזדמנות לאינטראקציה עם שחקנים רבים בעת ובעונה אחת (ולהפוך למעצמה אזורית). כתוצאה מכך, התחלנו להושיט את ידינו למדינות שכנות ומדינות שמעבר להן, בניסיון להרחיב את הדיאלוג המדיני, לפתח את הקשרים ההדדיים הכלכליים ולחזק את ההבנה ההדדית התרבותית והחברתית (במדיניות אפס סכסוכים שפיתח אחמט דבוטוגלו, שר החוץ). למרות שעשר שנים הן תקופה קצרה מדי מכדי להעריך סופית מדיניות שאפתנית זו, הרי שוודאי הצלחנו במידה רבה. למשל, הצלחנו להכפיל פי ארבעה את הסחר שלנו רק עם שכנינו, ובהזדמנויות רבות מילאנו תפקיד אפקטיבי בחיזוק מאמצי שלום ופיוס. אך החשוב ביותר הוא שטורקיה הפכה דוגמה להצלחה שרבות מהמדינות סביבנו שואפות לחקותה.

למרות כל זאת, אפילו לפני שנה או שנתיים עדיין היו כמה פרשנים פוליטיים שתהו "מי הפסיד את טורקיה?" או "לאן חותרת טורקיה?" – בהנחה שטורקיה הפנתה את ציר מדיניות-החוץ שלה הרחק מן המערב. המציאות היא שמגמות החוץ של טורקיה נשארו קבועות, שכן הן מסתמכות על הערכים שטורקיה חולקת עם המערב. השינוי מתמצה בהקפדה מצידנו על ההכרח להשקיע מאמצים להבטחת מידה גדולה יותר של יציבות ורווחה לאדם שבאזור שלנו. זה התבטא בתמיכתנו בחירות, בדמוקרטיה ובאחריות, לא רק בנוגע לעצמנו, אלא גם למען האחרים (גם למען הכורדים בטורקיה ובעיראק?)

מגמה זו השתקפה ביחס שלנו לאביב הערבי שבו תמכה טורקיה בהתלהבות מתחילתו. לא היססנו לנטות לצד הנאבקים למען השגת זכויותיהם וכבודם, ולמעשה טורקיה נחשבת כשותפה הפעילה והאפקטיבית ביותר של מדינות כמו תוניסיה, מצרים, לוב ותימן, המנסות עכשיו לממש במישור הממסדי את השינוי שחל בהן. איננו חוסכים מנסיוננו ממדינות אלו, ואנו מגישים להן סיוע מוחשי בצורת שיתוף פעולה כלכלי ובניין יכולות פוליטיות.

בסוריה, לעומת זאת, המהפכה עדיין לא הגיעה לשלב הפירות, בגלל הדיכוי הברברי שנוקט המשטר נגד מתנגדיו. בכל יום נהרגים בה עשרות אנשים השואפים לכבוד, וטורקיה משקיעה את מירב מאמציה להקל את סבלו של העם הסורי, אך למרבה הצער, ביצועיה של כלל הקהילה הבינלאומית במתן מענה יעיל למשבר זה היו עד עתה עלובים.

גם עמדתה של טורקיה בעניין הפרויקט הגרעיני האיראני היתה ברורה: אנו מתנגדים נחרצות להימצאות נשק להשמדה המונית באזורנו, וברור כי הנסיונות שמטרתם לייצר נשק השמדה המונית או להשיגו עלולים להצית מירוץ חימוש באזור כולו. לכן קראנו תמיד להפוך את המזרח התיכון, ובכללו איראן וישראל, לאזור ריק מנשק להשמדה המונית.

אנו תומכים בזכותה של איראן לעשות שימוש באנרגיה גרעינית למטרות שלום, אך אין מנוס מכך שהפרויקט הגרעיני האיראני יהיה שקוף, ועל שליטיה להוכיח לחברה הבינלאומית את האופי הלא-צבאי של הפרויקט. המפתח להשגת מטרה זו מתמקד בגישור מעל תהום האי-אימון ובהכשרת הדרך לדיאלוג אפקטיבי. באפריל אירחנו את מושב הפתיחה של המו"מ המתחדש בין הקהילה הבינלאומית ובין איראן.

כאן המקום להבהיר כי אין פתרונות צבאיים לבעייה זו. התערבות צבאית רק תסבך אותה על ידי יצירת רבדים חדשים של מאבק באזורנו ומחוץ לו. המציאות היא שטורקיה משקיעה מאמץ רב בעניין זה ובעניינים אחרים, במטרה לתפקד כ"כוח חיובי". עלינו למצוא התאמה בין האינטרסים הלאומיים שלנו ובין ערכים כמו צדק, דמוקרטיה וכבוד האדם, ולפעול למען הגשמת המטרות של מדיניות החוץ שלנו באמצעות שיתוף פעולה הדדי, ללא כְּפייה.

הרב-צדדיות האפקטיבית מהווה פן עיקרי של השקפה זו, שכן טורקיה שירתה כחברה במועצת הביטחון של האו"ם בין השנים 2009 ו-2010, והיא שואפת לקדנציה נוספת בשנים 2015-2016. בשל החשיבות העליונה של ההתפתחויות הנוכחיות בחלק זה של העולם, מעורבותה של טורקיה במועה"ב מבטיחה שיהיה לה ערך גבוה. ב-2015, נקבל גם את תפקיד הנשיאות של  קבוצת ה-20 (G-20) ואנו מחוייבים להשקיע את מירב מאמצינו כדי להפיכתה למנגנון אפקטיבי יותר לשליטה גלובלית.

השינוי הכלכלי שחוותה טורקיה במהלך העשור האחרון, סייע לה למַצֵב את עצמה במקום אידיאלי להבאת תועלת לאזור כולו ובהמשך – גם לחברה הגלובלית. למרות הצלחתנו להגשים הרבה, הלכה למעשה, הרי שנדרש מאיתנו יותר. בהתחשב באתגרים העומדים בפני שכנינו (סוריה והמרידה, עיראק וההגמוניה האיראנית, איראן והיציבות הפנימית על רקע הלחצים הבינלאומיים, ישראל ואיומיה על איראן) – והתפקיד המרכזי שממלא האזור בעניינים הבינלאומיים, טורקיה לא תהסס לקבל על עצמה תחומי אחריות חדשים."

עד כאן מאמרו של עבדאללה גול. מאמר זה משקף את הלך המחשבה של הנהגת טורקיה כמעצמה אזורית. הוא אינו מתייחס לבעיות שבין טורקיה וישראל, כי נראה שבעיניו  ישראל היא בעייה קטנה מכדי שיתייחס אליה. ההתייחסות היחידה לישראל היא מתיחת ביקורת מוסווית עליה בעניין הגרעין והשוואתה לאיראן. הוא מתעלם מסוגיית השלום שבין ישראל ושכנותיה, לאחר שטורקיה נכשלה במאמציה לתווך בין ישראל וסוריה בימי  אהוד אולמרט.

גול אינו מתייחס לסוגיית ההצטרפות לאיחוד האירופי, והוא "עבר לסדר היום" על העלבון שהסבה אירופה לטורקיה כשסירבה לקבלה לאיחוד. במצב הכלכלי של אירופה כיום הוא וטורקים רבים אחרים מרוצים למדי שלא התקבלו לאיחוד האירופי, שכן הדבר האחרון שטורקיה רוצה הוא לתמוך בכלכלה היוונית. בהשוואה לדשדוש הכלכלי של אירופה – צמיחה כלכלית של כאחוז אחד – טורקיה היא גן עדן כלכלי עם ממוצע של כ-8 אחוזי צמיחה בכל אחת מהשנים האחרונות.

על ישראל לערוך חשבון נפש

ראוי להביא כאן שתי תגובות שהוצמדו למאמרו של גול באתר אילאף:

תחת הכותרת "טורקיה והדמוקרטיה שלה" כותב "אלבאתיפי", שלפי דבריו הוא חי בעיראק: "טורקיה לא השיגה שום דבר בבעיית העם (הכורדי) שעימו חולקים הטורקים את ארצם. יתר על כן, העם הכורדי בטורקיה, שהוא מחצית ממספר תושביה, סובל מעוני, אבטלה, דיכוי אתני ומניעת חופש-המחשבה. בעוד שארדואן שולח לסומליה ולשאר מדינות אפריקה סיוע, קורבנות רעידת האדמה שפקדה את העיר הכורדית ואן לא זכו לשום סיוע. חמור יותר, הסיוע שנשלח אליהם (מחו"ל) נשדד על הכבישים הראשיים תחת עיניהם הפקוחות של אנשי הצבא והמשטרה שלא נקפו אצבע. אתם, הטורקים, הייתם גיבורים כשהרגתם עשרות בחורים וילדים כורדים בעת שהבריחו מזון ודלק למשפחותיהם העניות, וזאת באמצעות מטוסי תצפית אמריקניים וישראלים, עד שאחד העיתונים האמריקניים חשף את הפשע הנורא הזה. הפושעים שביצעו את הפשע הנורא הזה לא הובאו לדין, והעולם הצבוע התומך בכם ממערב (ארה"ב) וממזרח (רוסיה, איראן) אינו אלא שותף שלכם. טורקיה לא תשקוט ולא תתפתח אם העם הכורדי שבה לא יקבל את כל זכויותיו הלגיטימיות."

בתגובה אחרת, תחת הכותרת "גזענות", כותב עִיזַת: "עבדאללה גול מדבר על כל בעיות העולם, אך הוא שוכח את הבעייה של חלק גדול מעמו, הלא הם הכורדים. הוא בכלל לא מתייחס לבעייה זו, למרות המאבק המזויין שעלה בחייהם של עשרות (אלפים). זוהי הגזענות הטורקית המקננת בלבותיהם הלאומיים (החילוניים) והאיסלאמיסטים (הדתיים) כאחד."

בעניין הכורדי, שאותו עקף נשיא טורקיה באלגנטיות והמגיבים העמידו בפניו מַראָה, ראוי שמדינת ישראל תעשה חשבון נפש. נשק ישראלי שנמכר לטורקיה במשך שנים ארוכות שימש את השלטון במלחמתו נגד הכורדים, ובישראל ידעו זאת היטב. נכון שארגון פ.ק.ק. מוגדר כארגון טרור, ונכון שהמאבק האלים שהוא ניהל ברחובות טורקיה ובהריה אולי הצדיק הגדרה זו. ולמרות שיש לנו הבעייה המקבילה שלנו עם הפלסטינים, והצלחה כורדית להשתחרר מהעול הטורקי היתה אולי מעודדת את המאבק הפלסטיני נגדנו, עדיין ראוי שנעלה את השאלה המוסרית האם הרווח הכספי מעסקות הנשק עם טורקיה שווה את נקיפות המצפון שלנו על שאנו מסייעים לדיכוי הכורדים.

איני טוען כי על ישראל לספק נשק לכורדים ולעודדם לפתוח במרידה כללית שאולי יצליחו בה. אבל ראוי היה להתייחס לשאלות של מוסר גם מול טורקיה, המעצמה האזורית, בשאלות הכרוכות בדיכוי הכורדים כיום, כמו בטבח הארמנים בעבר. איני מאוהדיו של יוסי שריד, ואיני ולא הייתי שותף לדעותיו, אך עדיין מהדהדת באוזנַי תביעתו – כששימש שר חינוך בממשלת רבין אחרי 1992 – להכניס את שואת הארמנים לתוכנית הלימודים בישראל. הוא הושתק אז בשם "האינטרסים", ואני חשתי אז כי הוא צודק.

יש באפשרותנו לסייע לכורדים, למשל, על ידי הגשת תלונות לבתי דין בינלאומיים נגד קצינים טורקיים על אופן טיפולם באוכלוסייה הכורדית בטורקיה ובעיראק. כך גם ילמדו הטורקים את אחד הכללים של התנהגות ראויה, כי מי שמתגורר בבית מזכוכית, כדאי שיימנע מלהשליך אבנים.

טורקיה היא ללא ספק מעצמה אזורית חשובה, וישראל תצטרך לכלכל היטב את צעדיה מול מדינה זו, על רקע השינויים המתרחשים באזור ולאור הסוגיות הבלתי פתורות עימה – ממשט המרמרה ועד הגז. הסיוע שטורקיה מגישה למורדים באסד מעמיד אותה בעימות, בינתיים עקיף, עם איראן, שאינו מרתיע אותה מלהציב בשטחה את מערכת הטילים של נאט"ו שנועדו להגן על אירופה מפני טילים בליסטיים איראניים. נראה כי בסוגייה האיראנית טורקיה עשויה למלא תפקיד חשוב, לא "מאהבת מרדכי" אלא "משנאת המן..."

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 200

* * *

יוסי גמזו

אֶל הַצִּפּוֹר

שָלוֹם רָב שוּבֵךְ, צִפּוֹרָה נֶחְמֶדֶת,

מִוּוֹשִינְגְּטוֹן . D.Cוּמִן הַבַּיִת הַלָּבָן

שֶבּוֹ מִמְּעוֹף צִפּוֹר הַדְּרוֹר רָאִית אֵיךְ נֶעֱנֶדֶת

מֵדַלְיַת הַחֵרוּת שֶלU.S.A. בְּלֵיל סִיוָן 

זוֹהֵר וַחֲגִיגִי בִּידֵי הַפְּרֶזִידֶנְט אוֹבָּמָה

עַל חֲלִיפַת-הַשְּׂרָד שֶל נְשִׂיאָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל

וְלֹא בְּנוֹכְחוּת נָשִׂיא אֶחָד כִּי אִם שֶל כַּמָּה

אֶקְס-פְּרֶזִידֶנְטִים שֶקָּשֶה שֶלֹּא לְהִתְפָּעֵל

מֵאַהֲבַת הַחֹפֶש שֶלָּהֶם כְּמוֹ קְלִינְטוֹן, קַארְטֶר

וּבּוּש הָאָב וּבּוּש הַבֵּן שֶאֶל שְנֵיהֶם וַדַּאי

גַּם נִצְטָרְפָה רוּחַ-הַקֹּדֶש כְּמוֹ בְּטִיסַת צַ'ארְטֶר

לַאֲרוּחָה הַחֲגִיגִית שֶבָּהּ שָׂמְחוּ בְּלִי דַי.

אַךְ מִכֵּיוָן שֶשּוּם בּוּלְדּוֹזֶר עַז אוֹ קָטֶרְפִּילֶר

עוֹד לֹא הִצְלִיחַ לַעֲקֹר מִכָּל שִׂמְחָה רִשְמִית

מָה שֶקָּרוּי מַשְבִּית-שִׂמְחָה (אוֹ בְּאַנְגְּלִית joy killer)

שָמַעְתִּי, צִפּוֹר-דְּרוֹר נֶחְמֶדֶת, כִּי בּוֹאֵךְ הִשְמִיד

לְרֶגַע אֶת שִׂמְחַת הַסּוֹעֲדִים בַּאֲרוּחָה זוֹ

כְּשֶהִתְעוֹפַפְתּ מִבַּעַד לַחַלּוֹן וּכְשֶנִּכְנַסְתּ

לִמְקוֹם הַסְּעוּדָה הַהִיא כְּשֶפֶּתַע נֶאֱחָזוּ

כָּל הָאוֹרְחִים בְּפָּאנִיקָה כִּי רֶגַע לֹא הִסַּסְתּ

וּבְצִיּוּץ נוֹקֵב הִזְכַּרְתּ לְכָל הַפְּרֶזִידֶנְטִים

שֶנָּאֲמוּ שָם עַל מֵדַלְיַת הַחֵרוּת בִּפְנִים

וְעַל חֵרוּת בִּכְלָל – כִּי אִם יֶשְנָם עוֹד פְּרֵצֵדֶנְטִים

כְּגוֹן שְלִילַת חֵרוּת יוֹנָתָן פּוֹלַארְד זֶה שָנִים

שָעָה שֶשְּלַל שְפִּיּוֹנִים רוּסִיִּים אֲשֶר הִזִּיקוּ

לְאִינְטֶרֶס אַרְצוֹת הַבְּרִית לְאֵין עֲרֹךְ יוֹתֵר

מִמֶּנּוּ, שֻחְרְרוּ מִזְּמַן בְּעוֹד שֶבּוֹ הֶחְזִיקוּ

וּמַחְזִיקִים מַמָּש עַד רֶגַע זֶה בְּלִי לְוַתֵּר

עַל שוּם עִנּוּיֵּי-דִּין כְּשֶבְּרִיאוּתוֹ הַמִּדַּרְדֶּרֶת

מִיּוֹם לְיוֹם הוֹלֶכֶת וְנֶחְלֶשֶת בִּקְבִיעוּת –

הֲרֵי שֶשּוּם מֵדַלְיָה שֶל חֵרוּת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת

אוֹתָם מִלַּעֲנֹד שָם אֶת מֵדַלְיַת הַצְּבִיעוּת.

כִּי לֹא רַק לֹא הִתִּירוּ לוֹ לִצְרוֹר שָעוֹת צָנוּעַ

לְהִשְתַּתֵּף בְּהַלְוָיַת אָבִיו הַמְּיוּסָּר

וְלֹא רַק שֶמִּפּוֹלַארְד זֶה כָּל שְבִיב-חֶמְלָה מָנוּעַ

זֶה כְּבָר כְּרֶבַע-הַמֵּאָה כְּשֶהוּא בְּמַאֲסָר

שֶאֵין בּוֹ שוּם מִדָּתִיּוּת בְּיַחַס לְאַשְמָה זוֹ

שֶבָּהּ הוּא הָאֳשַם –  אֶלָּא שֶשִּׂיא הַהֶפְקֵרוּת

הַמּוּסָרִית הוּא זֶה שֶמּוּל חֶרְפָּה זוֹ וּכְלִמָּה זוֹ

הֵם עוֹד בָּאִים לָחֹג שָם סְבִיב מֵדַלְיַת הַחֵרוּת.

כָּךְ סַחְתּ לִי כָּאן, צִפּוֹרָה הַנֶּחְמֶדֶת, וַאֲפִלּוּ

הוֹסַפְתּ שֶמַּר אוֹבָּמָה שָם צִוָּה בְּקוֹל עַנּוֹת

עַל מְשָרְתֵי הַבַּיִת הַלָּבָן שֶחִיש יוֹאִילוּ

לִפְתֹּחַ בְּאוּלָם הַסְּעוּדָה עוֹד חַלּוֹנוֹת

כָּךְ שֶתּוּכְלִי לָצֵאת מִשָּם הַחוּצָה – וְיָעַצְתּ לוֹ

שֶגַּם לְפּוֹלַארְד, מִיסְטֶר פְּרֶזִידֶנְט, יֵש אוֹתָהּ זְכוּת

אַךְ הוּא, כָּךְ מִסְתַּבֵּר, כְּלָל לֹא הֵבִין מָה שֶצִּיַּצְתּ לוֹ

וְגַם קוֹדְמָיו זֹאת לֹא הֵבִינוּ, כָּל אֶחָד לְחוּד,

כִּי שוּם צִפּוֹר שֶשְּמָהּ (כִּשְמֵךְ) הוּא "דְרוֹר" לֹא מְבַרְבֶּרֶת

עַל חֹפֶש וְחֵרוּת בִּשְׂפַת פּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְט

שֶבָּהּ מִלִּים הֵן מְלִיצוֹת רֵיקוֹת, כִּי אִם אוֹמֶרֶת

הַכֹּל בְּדוּגְרִי וּבִשְׂפַת דְּרוֹרִיטִיקְלִי דְרוֹרֶקְט...

* * *

עוז אלמוג

1. שאיתן כבל יחתוך לעצמו

"מליאת הכנסת אישרה בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק של ח"כ איתן כבל, על הטלת אגרה נוספת בסך 300 שקלים בעת חידוש הרישיון לכלבים, לבעלי כלבים שלא סירסו או עיקרו את חיית המחמד. לדברי היוזמים, החוק יסייע בצמצום כמות הכלבים המשוטטים והמתת עשרות אלפים מדי שנה" (מתוך Ynet).

אני אסרס את הכלב המתוק שלי אחרי שח"כ איתן כבל יחתוך לעצמו את הביצים. בעצם גם אם הליצן הזה יחתוך, אני לא אגע בכלב שלי, שלא זקוק לשום ניתוח כריתה כדי להיות שקט, מחונך וידידותי (כלפי בני אדם וחיות אחרות).

בחוצות ערינו מסתובבים לא מעט אנשים מזילי ריר, שמחרבנים על סביבתם ומעמידים צאצאים בדמותם ובצלמם. אז זה מקנה למישהו זכות לכפות עליהם סירוס או עיקור?! "תנו לחיות לחיות" אין פירושו – תנו להם להיות עבדים-סריסים, נטולי ליבידו. אם יש מנוולים שזורקים את הכלבים שלהם לרחוב זה לא אומר שהפתרון לבעיית ריבוי הכלבים המשוטטים-נטושים צריך להיות באמצעים רפואיים, ובוודאי לא באמצעות כפייה חוקית. כאשר האדם טוב לזולת ולסביבה גם הכלב שלו טוב לזולת ולסביבה. כבר נאמר שהכלב הוא תבנית נוף בעליו.

לכן, הכלבים המשוטטים ברחובות, כהומלסים אומללים, רק מעידים על פרצופנו המתכער. היום הישראלי נוטש כלב שגר איתו בבית ואתמול הוא נטש טובעת בירקון או פצוע בתאונת דרכים. במקום להטיל קנס על האגואיסטים וחסרי האחריות, חכמי החלם בכנסת מחוקקים לנו חוק שיעודד התעללות בבעלי חיים וסוציומטיות.

אני מכיר בעובדה שבנסיבות מסוימות סירוס או עיקור הוא הכרח בריאותי, אבל הדבר צריך להיות נתון להחלטתו/ה הבלעדית של בעל/ת הכלב והווטרינר/ית שלו ולא להחלטת המחוקק.

מה שהכי הדהים אותי זה שהחוק האווילי הזה, שהוצע ללא דיון ציבורי רחב ומעמיק, הוא פרי יוזמתה של אגודת צער בעלי חיים בתל אביב (כאב לי נורא לקרוא שגם ידו של ח"כ ניצן הורביץ היתה במעל). אם זה הצער שלהם אז באמת יש סיבה להיות עצוב.

צריך לפתור את בעיית הכלבים הנטושים לא באמצעות הסכין, אלא באמצעות החינוך לערכים – ערכים שימריצו אנשים להכיר בעובדה שיש להם אחריות: אחריות לדאוג לחיות המחמד שלהם ולחנכן, כמו האחריות הנדרשת לדאוג ולחנך את ילדיהם. שהרי, מי שמתנער מחינוך כלבו מתנער גם מחינוך צאצאיו, ומי שמחוקק חוק שמעודד פגיעה בגוף של בעל חיים (רק כדי לווסת את הילודה) – סופו שיביא על עצמו חוקים גזעניים שיפגעו בגופם של בני אדם.

2. התפלצויות על ערש דווי

הסופר יורם קניוק פרסם מעין מאמר פרידה עצוב בעיתון הארץ, שמשקף בעקיפין תחושות בטן של קבוצה לא קטנה של ישראלים-וותיקים-חילונים-משכילים כלפי מדינת ישראל. התחושות הללו מושתתות על תפישת עולם שיש בה לצערי יותר מקורטוב של עיוורון, כפיות טובה וצביעות. בין השאר הוא כותב:

"לא תקום לי מצבה. אני רוצה קבורת כלב בארץ שבה נולדתי. הלכנו עם להציל, להביא ניצולי שואה לארץ ישראל, בנינו מדינה, היינו ציונים, וכמו הרמב"ן האמנו שמלוכה ודת אינן יכולות לחיות ביחד אלא זו לצד זו. אין לי שום רצון לחיות במקום אחר, אני אוהב עברית. ממשלת ישראל הורסת כל בדל תרבות, והתרבות העברית מבקשת אוויר, ואין לה. אחיה כל עוד הטבע ירשה לי, וזה לא הרבה. אגיד שלום על ישראל, כי היא איננה ולא תחזיק מעמד בצל ארץ ישראל של השטחים והרבנים והיועצים המשפטיים כמו הנוכחי, ולילות הבדולח בדרום תל אביב, שבה נולדתי לפני כל כך הרבה שנים.

אין עוד מדינה המתייחסת כמונו בכל כך מעט כבוד לזקנים, אין עוד מדינה שבה הנוער מבקש להגר. יש לנו בועה לאורך הים, ובנגב, ובגליל, אבל אין לנו מדינה. הפער הגדול בעולם בין עושר לעוני, השילוב של שנאת החלש והערצת החזק כמו באמריקה, חיסול הרפואה, בתי האבות הנהפכים לאיים עלובים למי שאינו עשיר. המדינה הקטנה שלנו תיעלם, ואין לי קשר עם העם. העם נמצא שם. עם בנימין נתניהו ויריב לוין.

אני נוטה למות, ואין בי עצב. היה קשה, יפה, גדול, קטן, והיו חלומות והיו מפעלים נפלאים, היתה תרבות עד שחיים רמון הרס את ההסתדרות שדאגה לעם, כל זה איננו היום. עם ליל בדולח כפול מיין קאמפף עברי, הסיכוי לשני העמים האלה – הישראלים והיהודים – לחיות הולך וקטן, ואני רגוע להיפרד מהמדינה הזאת יען כי הכרתי אותה בשנותיה היפות שהלכו קיבינימט, כי אין עם בעולם שממשלתו חותרת למצדה, שחכמי ישראל הצניעו בספריהם שלא תהיה תורת חיים. היו כבר חורבנות וגם יהיו, ומי שטוב לו בכך ישתחווה לאלילי השקר, ואנחנו נאבד בכבוד מועט ובכנפיים שבורות." (הארץ 1.6.12)

אני מעריך ומחבב את קניוק, שתרם רבות לתרבות הישראלית, ויצא לי לא אחת לשוחח איתו על ההתפלצויות המופרזות שלו. ניסיתי להוכיח לו באותות ובמופתים סטטיסטיים שבאינספור תחומים המצב בארץ לא רק הורע אלא מאד השתפר. למשל, היחס אצלנו לזקנים אכן מחפיר, כדבריו, אבל עדיין ישראל היא מדינה עם תוחלת חיים מהגבוהות בעולם. קניוק הקשיש בכל זאת הרוויח כמה שנים טובות של קיטורים בזכות המדינה שאותה הוא מספיד. העובדה שקניוק ממשיך לחיות אחרי כל כך הרבה טיפולים רפואיים מסובכים היא עדות לרפואה הישראלית המשובחת שהתפתחה במדינת החורבן שהוא מתאר (ברוב המדינות בעולם – הוא היה כבר בר מינן).

בעבר היו בתל אביב רק קומץ בתי קפה עלובים שבהם ישבו בעיקר היורם-קניוקים. היום תל אביב, העיר שבה כותב קניוק את תוכחותיו, מלאה במאות בתי קפה ומסעדות הומים ומלאי חן, ובאלפי מוסדות תרבות ובילוי מגוונים ותוססים. לכן הטענה שלו על ממשלת ישראל ש"הורסת כל בדל תרבות" היא חסרת שחר ומרושעת.

בשיחות הפרטיות בינינו הוא נטה להיות פחות נחרץ ממה שעולה במכתב הזה. אבל כשהוא כותב ב"הארץ", זה כמו שאדמו"ר מדבר אל קהל מעריציו. הם מצפים לתוכחה והתפלצות כדי לאושש לעצמם את התמונה החד צדדית, והוא מספק להם את הסחורה הפגומה.

על אף כל זאת, מותר לסלוח ליורם קניוק על מכתב הפרידה הזועם הזה, שמזכיר את נאומי התוכחה "הפוליטרוקים", שעליהם הוא וחבריו הפלמחניקים גיחכו. כי דומה שיש בדבריו המרירים את האכזבה והייאוש שבאים מתוך ההכרה שהגוף דועך ושבסוף נפרדים. זה קשה במיוחד לאנשים כמו קניוק שמבחינה מנטאלית נשאר מאוד צעיר ותוסס. כשהוא יעזוב אותנו (עד מאה ועשרים) מדינת ישראל תתגעגע לקיטוריו.

* * *

יוסף דוריאל

קברניטי הביטחון בעקבות השלומיאל מהפולקלור היהודי

"את הדגים המסריחים אכל, את המכות קיבל, ומהעיר – גורש," – כך מתואר בסיפור היהודי הישן גורלו של השלומיאל, שניסה לרַצות את הפריץ באכילת הדגים המסריחים, המשיך בקבלת מכות, אך בסוף – גורש מהעיר.

כיום נוהגים כך קברניטי הביטחון שלנו.

מאז תחילת המלחמה בזורקי האבנים המתפרעים, עוד לא הבינו קברניטי הביטחון שלנו שגם אבנים הורגות, ובמקום להגיב בצורה חכמה בנשק התקני של כוחות הביטחון – קוראים למתפרעים  "מפגינים", ומפעילים נגדם "אמצעים לפיזור הפגנות". וזה בדיוק מה שמנהיגיהם רוצים – לצילום תמונות ההסתה שהם מפיצים בעולם. וכשזה לא עוזר, מנסים לעצור את המתפרעים הבולטים, כדי "להביאם לדין". מצילומי אירועים אלה אפשר לראות שכדי לעצור ילד מתפרע אחד דרושים חמישה חיילים או שוטרים חמושים – שמעוררים בעולם יחס של לעג לגולייתים היהודים התוקפים ילד חסר-ישע. מה הפלא שאיננו יכולים להקטין את גודל הצבא?

צורה זו של הפיכתו של צה"ל לקריקטורה של נושאי נשק שאינו יורה – נבחרה על ידי קברניטי הביטחון כדי למצוא חן בעיני הפריצים שמעבר לים, שאמורים להתרשם מהאיפוק הנדרש לתפיסת מתפרע ללא פגיעה בו – כדי להביאו לבית המשפט של המדינה הדמוקרטית. אלא, כפי שמתברר, תחליף זה לאכילת הדגים המסריחים לא מספק את הפריצים, ונציגיהם מופיעים במשפטי המתפרעים – לוודא ששלטונות הביטחון יקבלו שם את המכות המשפטיות. וכשגם זה לא מספק אותם, מופיעה שרת הצביעות שלהם, הברונית אליזבט אשטון, ודורשת להוקיע את ישראל על שלא נותנים למתפרע "לממש את זכויותיו למחאה בלתי-אלימה."

כך, למשל, היא הפכה את המתפרע באסם תמימי, שהובא לבית הדין הצבאי ב-20.5.12 –לחף מפשע תמים, שחקירתו פגעה בזכויות האדם שלו – לקלונם של שלטונות ישראל. וכך הגענו גם לשלב של "גירוש מהעיר", שבמציאות של היום מתבטא במסע לדה-לגיטימציה של קיום מדינת ישראל. שנים של ניסיונות להנחיל לצה"ל תורת לחימה מערכתית, המתאימה למיגור התקפות הטרור "הפרימיטיבי" וכוללת את המרכיב ההסברתי כלפי פנים וכלפי חוץ, נבלמו מול קיר אטום של התעלמות מהמלחמה האמיתית בה אנו נמצאים.

 השואפים לשלום וביטחון צריכים ללמוד קודם לנצח במלחמה, וזה לא ניתן להשיג על ידי התעלמות מקיומה.

* * *

ורד מוצ'ניק-שיאון

על הספר "המחצבה" [1963]

רכשתי את הספר לפני שנה, ונשבתי בקסמו. הספר מרתק ועוצמתי.

חוסר הפירגון של שניים מהמבקרים [גיליון 747], היה תמוה ולא מנומק. רומן הוא לא מסה ספרותית. אפשר ומותר לשבור כללים קודמים. (כך לפחות למדתי במסגרת לימודי הספרות שלי, באוניברסיטה העברית).

מעניין אם מר ברזל הנכבד קרא בספרו של בני ברבש, "my first sony" – מה היה אומר על הספר שהיה חדשני בזמנו ושבר כללים?

לגבי ביקורתו של מר ויינפלד, בעיני היא תלושה מהמציאות, לא מנומקת ולא ממוקדת.

שאר המבקרים ידעו להעריך את איכותו של הספר.

יש בארץ סופרים רבים שלא זוכים להתייחסות לספריהם וכמובן לא לביקורת...

* * *

מתי דוד

1. אשליות וכישלונות הדיפלומטיה

 לאור כל מה שמתחולל בסוריה, במצרים ובטהרן, נחשפת מחדש האמת האכזרית שלפיה אין לסמוך ואין להאמין לצביעות של הדיפלומטיה, שאינה מסוגלת לפתור שום סכסוך. כל עם שרוצה לשרוד אסור לו להשען ולסמוך על החוק הבינלאומי, על הצהרות והבטחות של מנהיגי המערב הנאיביים, ועל נאומי ראשי הקהילה הבינלאומית והחלטות הגינוי שלהם.

כאשר לאירופה היו אינטרסים בלוב ובבלקנים, הם הפעילו כוח ולא נאומי חזון של עקרונות החוק הבינלאומי. הם הפעילו כוח לחיסולו של משטר מועמר קדאפי ולהפסקת רצח המוסלמים בבוסניה על ידי הסרבים. אמריקה ואירופה משותקות בגלל אינטרסים של הישרדות פוליטית. אמריקה ואובמה בגלל הבחירות. אירופה בגלל המשבר הכלכלי. מציאות זו הביאה לכך שהאיראנים לועגים ומהתלים במעצמות המערב, הסורים איבדו ביאושם את האמון בקהילה הבינלאומית שתבוא להצילם מהרצח ההמוני של שלטון אסד, והמצרים עוברים מהדיקטטורה והיציבות של שלטון מובארק,לאנרכיה של דיקטטורה איסלמית.

2. השליחות העיתונאית אינה עדיפה

על ביטחון המדינה

 מידע סודי זה כוח. אינפורמציה מסווגת זו עוצמה. מי שמפקיר אותה לידיעת אויבינו, על ידי פירסום בעיתון, מפקיר את ביטחוננו. מי שחושף אותה, כולל עיתונאים שאינם מעל לחוק, הוא עבריין הראוי לעונש ולא להבנה ולמחילה.

אין שום סכנה לחופש העיתונות.יש סכנה להמשך חופש ההפקרות רק של קבוצת עיתונאים מאוד מסוימת, שיש לה אליבי שיקרי שהיא פועלת כביכול "למען השלום". אין זה זכותו של כל עיתונאי להיות המפרש ולקבוע מהו סודי ומהו חוקי בעיניו. סיסמת זכות הציבור לדעת, ללא בקרה ופיקוח – מובילה לאיבוד הדעת של חלק מהעיתונאים. שום סניגוריה משפטית ועיתונאית לא תוכל להפוך עבירות ביטחוניות ופליליות  ל"שליחות מצפונית" כביכול למען השלום וזכות הציבור לדעת.

אורי בלאו ברח ללונדון בחסות "הארץ" כי היה לו ממה לפחד. אורי בלאו והיועץ המשפטי של "הארץ" ניהלו משא ומתן תמוה ופסול עם השב"כ, על התנאים להחזרת המסמכים הגנובים מצה"ל. השופטת דליה דורנר טועה, כאשר היא מנסה להגן על אורי בלאו ותוקפת את החלטתו של היועץ, יהודה וינשטיין, "בנימוק" האבסורדי שלבלאו "לא היתה כוונה לפגוע בביטחון המדינה." אמירה שטותית ואווילית.

ספרייה שלמה של מאות מיסמכים מבצעיים סודיים של צה"ל, שחלקם עמד להתפרסם ב"הארץ" ימים ספורים לפני פתיחת מבצע "עופרת יצוקה" – זו הוכחה חד משמעית לכוונת זדון לפגוע בביטחון המדינה! – הדבר נימנע ברגע האחרון בזכות הצנזורית, סימה ועקנין. אני יודע זאת ממקור ראשון.

* * *

איליה בר-זאב

ברוסית זה מצלצל אחרת

"גוּלאג חָבוּי" – פרוזה מנֻקֶּדֶת

"בֵּית-מְשֻגָּעִים", בָּתֵּי-כְּלִיאָה, אֶמְצָעִים מִתְּחוּם הַפְּסִיכִיאַטְרִיָּה לִשְׁבִירַת

רוּחָם שֶׁל אֲסִירִים פּוֹלִיטִיִּים. כְּפִיָּח –

פְּסִיכוּשְׁקָה.

"קְטִינִים", מַחֲנוֹת לִילָדִים וּלְבַעֲלֵי מוּם וְנָכוּת, חַסְרֵי תּוֹעֶלֶת.

חֲשׂוּפִים להִתְעַלְּלוּת חֲמוּרָה –

מָלוּטְקִי.

"מָקוֹם לְשַׁעֲשׁוּעִים". מַעְבֶּדֶת מֶחְקָר סוֹדִית לְמַדְּעָנִים

שֶׁהֻרְשְׁעוּ. מָעֳסָקִים בְּהֵחָבֵא בְּפִתּוּחַ טֶכְנוֹלוֹגְיוֹת לְטובַת הַמִּשְׁטָר –

שָׁארָאשְׁקָה.

"אִמָּהוֹת". מַחֲנוֹת לְנָשִׁים עִם יְלָדִים, לִנְשׁוֹת

"הַבּוֹגְדִים בַּמּוֹלֶדֶת" –

מָאמְקִי.

אַלְפֵי אֲסִירִים בִּכְרִיַּת עַפְרוֹת אוּרַנְיוּם, תְּעָלוֹת וּבְנִיַּת

מִתְקְנֵי נִסּוּי, -אֵן-קָה-וֶה-דֶה –  לַברֶנטי פָּבלוֹבִיץ' בֵּרִיַה –

"זֶקִים"

גוּלָאג –"הַהַנְהָלָה הָרָאשִׁית שֶׁל מַחֲנוֹת עֲבוֹדָה לְתִקּוּן".

בְּרוּסִית זֶה מְצַלְצֵל אַחֶרֶת:

"גלאבנוֹיֵה

               אוּפּרַבלֶנֵייה

                               איספרַביטֶלנוֹ

                                                 טרוּדוֹבִיק לַגְרֵיי."

רָגִישׁ, חָמוּד.

1954 – זָ'אן פּוֹל סַרְטֵר – מַכְחִישׁ  קִיּוּם הַגּוּלָאגִים בִּבְרִית הַמּוֹעָצוֹת. מוֹכֵר אֶת נִשְׁמָתוֹ לְשָׂטָן אָדֹם וְזוֹכֶה לַהֲבָנָה רְחָבָה בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים בָּעוֹלָם וּבְיִשְׂרָאֵל.

–  "גוּלָאג חָבוּי" בַּמֵּאָה ה-21. צְפוֹן קוֹרֵיאָה. אַלְפֵי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁלֹא בָּכוּ עִם מוֹת הַמַּנְהִיג נִרְקָבִים בְּמַחֲנוֹת כְּלִיאָה וּכְפִיָּה.

"קוֹרֵיאָנִים סוֹבְיֵטִים" בַּמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת. סְטָאלִין: "הָעָם הֲלֹא מְהֵימָן", מוּבָלִים בִּקְרוֹנוֹת בָּקָר אֶל גוּלָאג עָצוּם – קָזַחְסְטָן. גּוּפוֹת הַמֵּתִים מֻשְׁלָכוֹת מִפִּתְחֵי הָרַכָּבוֹת – גֶּרְמָנִים, יְהוּדִים, צֶ'צֶ'נִים פּוֹלָנִים וְעוֹד. הַמִּזְבָּלָה שֶׁל כֹּל תְּנוּעָה אֶתְנִית מַטְרִידָה.

עוֹלָם יָשָׁן מְסָרֵב לְהֵחָרֵב עֲדֵי יְסוֹד

* * *

אורי הייטנר

1. גוי אחד בארץ

לאחר רצח רבין ותחת הזעזוע מאירוע נורא זה, יזמו הרב מרק ליבהבר ורעייתו ד"ר הניה (שבינתיים הלכה לעולמה), הענקת פרס בשווי 100,000 ₪, לעידוד סובלנות דתית ופתיחות תרבותית בישראל. הפרס מוענק עבור תרומה משמעותית להשגת מטרות אלו. מאז תשנ"ח (1998) הפרס מוענק מדי שנה בשנה. השנה זכו בו הרב פרופ' דוד הרטמן, תיאולוג, מחנך ומנהיג רוחני ומייסד מכון שלום הרטמן בירושלים ופרופ' נעמה צבר בן יהושע, חוקרת ואשת חינוך, פעילה למען פלורליזם דתי.

פרס ליבהבר הוענק בשבוע שעבר בטקס חגיגי במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים. בין הדוברים היה הרב ליבהבר עצמו. הרב מרק ליבהבר, הוא מנהיג ידוע ונכבד בקהילה היהודית בצפון אמריקה, נשיא לשעבר של האיגוד העולמי של בתי הכנסת המסורתיים (קונסרבטיביים) ורב בדימוס בקהילת "בני אמת" בסנט לואיס פרק (מינסוטה), קהילה בה כיהן שנים רבות. הרב ליבהבר עומד לחגוג את יום הולדתו ה-95! אולם כאשר הוא הוזמן לבמה, הוא דילג בקלילות, כנער. נשא את נאומו-דרשתו אף ללא פתק של ראשי פרקים וכבש את הקהל בכושרו הרטורי, במבנה נאומו ובראש ובראשונה בחוש ההומור שלו.

"בגילי," אמר ליבהבר, "כבר איני צריך להתחנף לקהל. אני יכול להרשות לעצמי לומר מה שאני חושב." ואכן, אף שהוא סיים את נאומו בנימה אופטימית ובקריאת "עם ישראל חי", הוא היה ביקורתי מאוד בדבריו על החברה הישראלית ועל מדינת ישראל. "זה שישראל אינה אור לגויים," אמר, "זה לא ממש אכפת לי. אבל כואב לי שהיא אינה אור לדור הצעיר של יהדות ארה"ב. והרי אם לא הדור הזה, מי יעלה לארץ בדור הבא?"

דבריו נסובו בעיקר סביב הקרע בין חלקי העם – בין דתיים וחילונים, בין זרמים ביהדות, בין שמאל וימין ובין עדות. על כך הוא כואב.

הרב דיבר בדרשתו על רבקה אמנו, ששני בנים התרוצצו בקרבה: וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר: אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ: שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" (בראשית כה, כב-כג). המאבק בין שני הבנים בקרבה של רבקה, וההבנה שמדובר בתאומים שנועדו להיפרדות לאומית ולמאבק נצח, גרם לה לייאוש: "למה זה אנוכי?" כלומר, איזה טעם יש לחיי?

הרב ליבהבר המשיל את הבנים המתרוצצים בקרבה של רבקה, לבנים המתרוצצים בקרב החברה הישראלית, הנלחמים כל העת אלה באלה, עד כדי חשש שלא יוכלו להיות עוד עם אחד. ועל כך אומר הקב"ה: למה זה אנוכי? כלומר, אפילו אלוהים מתייאש מהפירוד בעם ישראל.

הרב ליבהבר ציטט מתוך מדרש המופיע במסכת ברכות: "אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר: 'נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ' (ישעיהו סב, ח)". בתפילין של היהודים מופיעה קריאת שמע: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" וגו'. מה כתוב, שואל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין, בתפילין של האלוהים? והתשובה: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א יז, כא).

התפילה של אלוהים היא שעם ישראל יהיה עם אחד. הרב ליבהבר הבהיר שבשום אופן אין כוונתו לאחידות. להיפך, הוא מקדש את ריבוי הדעות, את הפלורליזם. אולם הוא בעד אחדות – בעד שותפות הייעוד והגורל היהודית של בעלי הדעות והאמונות השונות. הפרס נועד לעודד את האחדות הזאת.

הקשבתי רוב קשב לדרשתו של הרב ליבהבר, ומחשבותיי התמקדו בחברה הישראלית – האם התהליכים המפוררים אותה הם החזקים והמשפיעים יותר, או שמא התהליכים המאחדים ומגבשים אותה, חרף המחלוקות בתוכה. ולא מצאתי תשובה חד משמעית. שני התהליכים הללו קיימים בחברה הישראלית ומשפיעים על עתידה.

בדרכי לטקס, שמעתי ברדיו על שני אירועים משמעותיים שהתרחשו באותו יום בישראל, המסמלים בעיניי את שתי המגמות. האחת, היא הודעת היועץ המשפטי לממשלה לבג"ץ, שהמדינה תכיר ברבנים לא אורתודוכסים כרבני קהילה ותממן אותם. זהו צעד חשוב מאוד בדרך לאחדות עם ישראל. אי ההכרה של המדינה ברבני שני הזרמים הגדולים ביותר בעם היהודי, היה ביטוי פוגע של התרסה של מדינת העם היהודי כלפי העם היהודי וכלפי אזרחיה השייכים לזרמים הליברליים ביהדות. אי ההכרה ביטאה גם חוסר כבוד כלפי ההיסטוריה היהודית, שהרי זרמים בני 250 שנה, אינם אפיזודה היסטורית, אלא הם בעליל חלק משמעותי בעם ישראל. ההחלטה הזו מתבקשת והיא ביטוי חשוב ויפה של מגמת האחדות. הלכנו צעד קדימה בדרך הנכונה.

ובאותו יום חיללו חרדים קיצונים את בית הכנסת העתיק בטבריה והשחיתו את רצפת הפסיפס המקסימה והחשובה שבו, כחלק ממתקפת ונדליזם על אתרים ארכיאולוגיים במקומות שונים בארץ, במחאה על מה שהם מכנים כ"חילול קברים". השנאה, האלימות, הנכונות לפגוע בקודשי האומה, בציפור הנפש שלנו, במדע, בפיתוח, בשל אובססיה נקרופילית לשרידי עצמות, שאיש אינו יודע של מי הם ואם הם בכלל של יהודים, היא התגלמות המגמה המפוררת והורסת את החברה הישראלית ואת עם ישראל. הלכנו שני צעדים אחורה.

כשמחשבותיי נעות בין סיפוק רב ושביעות רצון מהחלטת היועץ המשפטי, המקדמת ומאחדת את החברה הישראלית, לבין סלידה עמוקה מן הברבריות האלימה של קיצוני החרדים, המסיגה אחור את החברה הישראלית ומפוררת אותה; האזנתי לדבריו הנכוחים של הרב ליבהבר האזנה פעילה, שכמוה כמחויבות אישית לפעול בכל דרך שבידי, לחיזוק המגמות החיוביות והמאחדות את עם ישראל.

2. נחריבה או נחרימה?

יוסף דוריאל טועה [גיליון 747] – מילות השיר "האינטרנציונל" בעברית הן: "עולם חדש עדי יסוד נחרימה", ולא "נחריבה".

אכן, השיר מדבר על חורבן העולם הישן. אולם אחד הפירושים של המילה "חרם", הוא חורבן, השמדה. אברהם שלונסקי תירגם את השיר לעברית לקראת 1 במאי 1922, בהיותו חבר בגדוד העבודה בעין חרוד. בתירגומו הוא שמר על המסר של החרבת העולם הישן, אולם באופן שיתחרז עם "את עולמנו אז נקימה". המילה "נחרימה" ענתה על שני הצרכים.

* * *

מנשה שאול

קוראים לילד בשמו

הבו לנו לחם, אפילו מישראל

ח'אלד אלקשטיני הוא סופר עיראקי גולה החי בלונדון. במאמרו שפורסם ב"אלשרק אלאוסט" (8.5.12) הוא כותב על הבעיה העיקרית המעסיקה מצרים רבים ומבחינתם – מאפילה על כל היתר: "אחת האניגמות ההיסטוריות שמעסיקה את ההיסטוריונים והארכיאולוגים היא קריסתה של האימפריה הפרעונית לפני 4,200 שנה. מדוע היא קרסה? הרי היא לא נכבשה בידי כוחות זרים, לא פרצה בה מלחמת אזרחים ולא אירעו בה מהפכות?

"הארכיאולוג המצרי פיכְּרי חסן טוען כי גל של רעב ומצוקה הוא שמוטט את האימפריה. הראָיה לכך היא ריבוי בתי הקברות מן העידן ההוא, שבהם נמצאו שלדי אדם שהוכח מעל לכל ספק שבעליהם מתו ברעב. גם ממצאים ארכיאולוגיים כגון ציורים ופסלי אבן מוכיחים זאת. שנים שחונות ששררו באזור כתוצאה משינויים קיצוניים ופתאומיים באקלים גרמו לרעב. אך לא רק מצרים הקדומה, אלא אימפריות רבות קרסו מאותן סיבות.

"בימים אלה אנו עדים לכך שהמצרים הפשוטים אינם חושבים על דבר מלבד פת הלחם. ולעזאזל הדמוקרטיה והסוציאליזם והחילוניות ושחרור פלסטין וכל שאר הדברים שפוליטיקאים מנסים להעסיק אותנו בהם. ברור כי המצרים בימינו לא יגוועו ברעב, היות שאנו חיים בעולם חדש שבו הקהילה הבינלאומית לא תניח לעם כלשהו למות בשל מחסור בפת לחם. עלינו לזכור כי מצרים בתקופתו של מובארכּ התקיימה על סיוע של חיטה מארצות-הברית, ואת העני המצרי לא מעניין אם כיכר הלחם יגיע אפילו מישראל. הסיבה לאירועים במצרים כיום היא יבול האדמה שאינו מספק את צרכי האוכלוסייה, המכפילה את עצמה מדי שלושה עשורים. קצב הצמיחה נובע מן הקידמה ברפואה המאריכה את תוחלת החיים – פחות תמותת ילדים ויותר שנות חיים למבוגרים."

איתואללה איראני: "הומוסקסואלים נחותים מבעלי חיים"

סיבה נוספת לסבל הרב הנגרם לאוכלוסייה של העולם המוסלמי הוא חוסר הסובלנות לא רק למיעוטים, אלא לכל מי שהוא חריג ואינו הולך בתלם הצר שקבעו חכמי הדת. תזכורת רעננה לכך קיבלנו לא מזמן (16.4.12) מאתר ארגון זכויות האדם באיראן המדווח כי: "בכנס אנשי דת שהתקיים ב-16.4.2012 יצא האייתואללה הבכיר עבדאללה ג'ואד אמולי נגד הנוהג במערב לעגן בחוק זכויות של הומוסקסואלים. לטענתו, ההומוסקסואלים הביאו לאנושות את מחלת האיידס כעונש על חטאם. לפי הקוראן, חברה ופרלמנטים המעגנים זכויות של הומוסקסואלים ומחוקקים חוקים למענם, הם נחותים מבעלי חיים. בר-דעת מעל גיל 18, שמעשיו הוכחו בבית משפט איסלאמי, דינו הוצאה להורג בשריפה או בהשלכה ממרומי הר. בכנס גם הוזכר שהנשיא אחמדינג'אד אמר בניו-יורק בספטמבר 2007, כי באיראן אין כלל הומוסקסואלים."

הערבים אינם קוראים

ועוד על הנחשלות בעולם הערבי כותב במאמר ("אלחיאת" 15.10.12) הסופר בעל המוניטין ג'יהאד אלחאזן: "הערבי אינו קורא, ואם הוא קורא – אינו מבין. הוא ישן אחר הצהריים, מתעורר, אוכל ושוב ישן כדי לשמור על הבריאות. קוראים ערביים שולחים לי מכתבים בנושאי דת, הכתובים בשגיאות כתיב ודקדוק. הם גם טועים בפירוש ובהבנה של המילים, למרות שכל מקורות השפה הערבית נמצאים בהישג ידם. ביוון, שבה יש 11 מיליון תושבים, מוציאים לאור יותר ספרים וקוראים אותם מאשר בארצות ערב, שבהן יש 300 מיליון תושבים. נתונים דומים מעלה ההשוואה בין הספרדים לבין הערבים. מתוך 187 מדינות, ישראל תופסת את המקום ה-17 בטבלה, וישראל עולה בצריכת ספרים על שלושה רבעים ממדינות אירופה. לשם השוואה, מצרים נמצאת במקום ה-113 בדירוג העולמי, ותימן – במקום ה-151 מתוך 180– זאת, למרות שבעולם הערבי יש בתי הוצאה לאור המעודדים ומסבסדים פרסום של ספרים."

[אהוד: מניסיוני ומניסיונם של סופרים ובתי-הוצאה עבריים בארץ, הוצאות הספרים בעולם הערבי אינן מכירות בחוקי זכויות היוצרים, ורוב התרגומים שהן מוציאות, מעברית למשל, הם פיראטיים. דומה שאנחנו בישראל שמחים, ובצדק, על כל תרגום מעברית לערבית, ולכן איננו נותנים פומבי לכך, ואולי אפילו עוזרים בממון התרגומים].

סוריה שדה קרב למלחמה עדתית

העורך הראשי של העיתון "אלקודס אלערבי", עבד אלבארי עטוואן מנתח במאמר מערכת (15.5.12) את הזירה הסורית: "קיים כוח שלישי הפועל בסוריה בנוסף למשטר ולאופוזיציה. זהו הכוח המבצע מעשי התאבדות. לא האופוזיציה מעוניינת בפיגועים מעין אלה וגם לא המשטר, היות שהללו פוגעים בסמלי השלטון האחרונים שנותרו לו – מוקדי הביטחון.

"הכוח השלישי הוא אלקאעידה, שאנשיו מסתננים מעיראק וממקומות אחרים. מאז דצמבר אשתקד בוצעו 11 פיגועי התאבדות. סוריה כיום היא שדה קרב בין הסונים לבין העלווים המקורבים לשיעים. המלחמה בסוריה משליכה על לבנון. העיר טריפולי חוותה התנגשויות בין סונים לעלווים שהותירו הרוגים ופצועים. המצב מזכיר את מלחמת מאה השנים שפרצה בין העות'מנים הסונים ובין הצפוים הפרסים בשנת 1514.

"נוכח מצב כזה, לא נראית באופק מעורבות בינלאומית נגד המשטר כפי שהתרחשה בלוב, היות שרוסיה וסין מזהירות מפניה ומאיימות בהטלת וטו על החלטה כזו במועצת הביטחון, כפי שהצהיר סגן שר החוץ הרוסי גנדי גטילוב. ואילו שר ההגנה האמריקני ליאון פנטה אינו רואה אפשרות של מעורבות אמריקנית בשנת הבחירות לנשיאות. זאת ועוד, סוריה אינה מדינת נפט או גז, ולכן המערב אינו להוט להתערב. גם ארצות-הברית נותנת בינתיים עדיפות לתיק הגרעין האיראני"

יש לפרק את חיזבאללה מנשקו

ולקינוח – לבנון. אחמד ג'אראללה, עורכו הראשי של עיתון אלסיאסה  הכוויתי, קורא מעל דפי עיתונו (26.5.12) לפרק את ארגון חיזבאללה מנשקו: "חסן נסראללה מתרברב במאזן האימה שיצר נגד ישראל. למעשה, זהו מאזן אימה שמגמתו ליצור אובדן של ביטחון ויציבות בלבנון על ידי הפעלת נשקו של חיזבאללה. בנשק זה זיעזע נסראללה מיספר פעמים את הביטחון בביירות, והכתיב את רצונו על הרשות המבצעת, בכך שאילץ קבוצות לבנוניות לאחוז בנשק על מנת להגן על קיומה, כבודה ופרנסתה. נשקו של חיזבאללה גרם לאסונות ללבנונים, לבריחת התיירים ולכמעט חרם של המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים על המדינה. המשבר בלבנון נעוץ באי-יכולתה של הממשלה לכפות את הנשק של המדינה על הנשק של המיליציה של נסראללה – מצב העלול להביא לחידוש מלחמת האזרחים, שתגרור תוצאות חמורות יותר מאלו של המלחמה שהיתה. נסראללה בנשק ההתנגדות (מוקאוומה) פוגע בלגיטימיות של המדינה והופך אזורים במדינה למוקדי פשע. אם הלבנונים שואפים ליציבות ושלום, עליהם להתקומם נגד הכנופייה המזויינת הנושאת את סיסמאות השחרור. עליהם לפרק את חיזבאללה מנשקו, על מנת להשיב את לבנון ללבנונים. אחרת, תפרוץ בלבנון מלחמת אזרחים חדשה, שתדרדר אותה לתהום שיש בסומליה."

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 200

* * *

רות ירדני כץ: הגאולה

סיפורים מהחיים – הורים וילדים

מגיל צעיר לא נמשכתי לבנות. בגיל ההתבגרות, כשכל חבריי חיזרו אחרי בנות וסיפרו מה קרה, איך קרה ואיפה זה קרה, לא התערבתי כי לא היה לי מה לספר. הסיפור שלי היה בכיוון הבנים. בנות הקיפו אותי מהסיבה האחת והיחידה, שלא ניסיתי להתעסק איתן. הן הרגישו בטוח איתי. מי שניסתה יותר ברצינות הסברתי שעדיין אני לא מוכן לקשר רציני, וזה עבד. עוד דבר שעזר לי מאוד זה שיש לי יכולת להצחיק, אני יודע להצחיק, ומי לא אוהב לצחוק?

ההתנסות הראשונה שלי עם בן קרתה באמצע התיכון. קשר שנמשך כמה חודשים והכל במחתרת, בסודי סודות. 

אני שייך למשפחה דתית. אבי הוא מנהל גדול באחד ממשרדי הממשלה. אדם משכיל, מומחה במקצועו, קורא שלושה עיתונים ביום, מצוי במה שקורה. אבל כל מה שקשור למשפחתו הוא שמרן עד כדי בכי. הוא חי בימי-הביניים. אצלו הכל ברור ומוגדר. אישה צריכה להיות צנועה וכנועה. בעל שבוגד באשתו או ההיפך – אין דבר כזה. בחורה שגרה עם חברה לפני הנישואים צריך להוקיע אותם בחוצות העיר. הומוסכסואל או לסבית אסור להזכיר. אימא שלי יותר פתוחה, אבל לא צריך להגזים.

חייתי בשני עולמות. הפחד שאיתפס, אם הדבר יתגלה, אבי מתאבד או יושב עלי "שבעה". בן הומו?

גם במשפחות הלא דתיות ההורים לא שמחים לקבל את ההודעה: "הורים, יש לי חדשות בשבילכם, אני הומו." אצלנו זה פי אלף יותר גרוע למרות שאני מכיר לא מעט בחורים דתיים שהם הומואים שחיים כמוני בפחד וחרדה. מעטים יוצאים מהארון.

אחרי השירות הצבאי, התקבלתי לאוניברסיטת בר-אילן. למדתי משפטים, עבדתי ופרנסתי את עצמי. לבית ההורים הייתי מגיע פעמיים בחודש לסוף שבוע. בערב שבת, לארוחה תמיד הצטרפו אלינו אורחים. משפחה של אימא או אבא, חברים של ההורים או חברים של אחי ואחותי,  ולא במקרה מדי פעם התארחה אצלנו בחורה חדשה. אחרי שכולם הלכו אבא שאל: "נו? מה אתה אומר על....? היא ממשפחה טובה מאוד, בחורה רצינית." אני שולף את החיוך שלי ואומר לו בבדיחות:

"אבא, היא נחמדה, אבל אני לא פנוי עכשיו. אני לומד ועובד ואין לי זמן להתחייב."  

הוא מביט בי ואומר: "מגיע לנו לראות אותך בונה משפחה, מגדל ילדים, ולנו נכדים."

אני מחזיר לו בכבוד: "אבא, כל דבר בעיתו." רק אלוהים יודע מה אני עובר.

יום אחד הכרתי באוניברסיטה בחורה דתיה, יפה, חכמה ומקסימה ששמה נטאלי. משפחתה עלתה לארץ מצרפת לפני שנים. נטאלי,חוץ מהמבטא הצרפתי שלה, שזה מקסים, קלטה ונקלטה בארץ בכל מובן. היא שירתה בצבא ביחידה סודית, בגלל  ששפת האם שלה היא צרפתית והיא גם דוברת אנגלית רהוטה.

התיידדנו מאוד וברגע אמת גילינו אחד לשני מה קורה לנו. נטאלי היתה הראשונה: "שתדע שלומי, אני לסבית."

החזרתי לה באושר: "אני הומו." 

נטאלי שאלה: "הוריך יודעים?"

"השתגעת? זה הסוף שלי. והורייך?"

"אותו סיפור. הם לא יודעים."

נטאלי  ואני בילינו הרבה יחד, היא היתה הכותל שלי ואני הייתי המשענת שלה. הקלנו מאוד אחד על השני. בילינו יחד די הרבה. הסובבים אותנו היו בטוחים שאנחנו זוג. היא ידעה במי אני מאוהב, ואני ידעתי עם מי היא מנהלת רומן.

ערב אחד נטאלי זרקה לאוויר החלל רעיון: 

"בוא נתחתן."

"מה אמרת?"

"מה ששמעת. בוא נתחתן. שמע, כשאני חוזרת לבית-ההורים האווירה נוראית. הלחצים מטריפים. אמא שלי מתחילה:  'נו? מתי כבר נזכה? את כבר בת עשרים וחמש, בחוגים שלנו זה לא עובר, אנשים מרכלים...' והיא טוחנת וחופרת והראש מתפוצץ ואני מחכה שהשבת תעבור. בוא נתחתן, נגור יחד, אבל כל אחד מאיתנו יחיה את חייו. אתה בשלך ואני בשלי. בוא נפתור את בעיית ההורים. הם יהיו מאושרים, אולי נעשה ילד... אולי נאמץ  כדי לשמח אותם עוד יותר. מה אתה אומר?"  

הייתי המום. המום. לקח לי דקות ארוכות להתאושש ולגלגל את הרעיון בראשי.

"את רצינית?"

"רצינית מאוד. קח את הזמן, תחשוב. אתה מבין שנביא את הגאולה לעצמנו ולהורינו?"

לקחתי את הזמן. ההחלטה נפלה. התשובה היתה חיובית. מאותו רגע תיכננו שלב אחר שלב, כל פרט. חשבנו על הכל, אפילו כתבנו הסכם פרטי משלנו. 

אחרי חודשים אחדים התחתנו. המשפחות נשמו לרווחה, השמחה היתה גדולה, בחתונה אבי הסתובב בין האורחים כמו טווס, ואימא שלה סיפרה בגאווה איזה בחור בתה מצאה. "נטאלי חיכתה וחיכתה ומצאה את הטוב ביותר."

* * *

אמציה סבר

"יהושע הסובל"

אין תימא שה"פואטיקה ליצנציה", היא מהעדפותיו של הסופר יהושע סובול. באמצעותה ניתן להפוך בתנופת קולמוס – עורב ליונה, לבן לשחור, תוקף לנתקף, מתגונן לכובש, ומחפשי עבודה, פורצי חוק וגדר ל"פליטי חרב"...

לא לראשונה מכפיף סובול את האמת הפוליטית שלו – כחופש המחזאי. להתעלמות מהמציאות תוך הטלת חרם והכפשות, אף באמצעות אליגוריה חביבה משלו.

יתכן וזכותו האישית – החרמת אריאל וההתיישבות העברית ביהודה ושומרון, ששוחררו מכיבוש ירדני תוקפני ורצחני! – תוך הכשרת כשישים אלף פולשים, מחפשי עבודה בלתי חוקיים – כ"פליטי חרב מחפשי מקלט"?! – שאין קץ לנהירתם, שאיוו כפתרון מצוקותיהם את מדינת היהודים. אלפי מילין מאריתריאה סומאליה וקניה, כשיכלו לפשוט למצרים, אף לתימן וסעודיה. אך עקבי במשנתו הפוליטית, שש אשף העט יהושע, להכפיש את ארצו ונבחריה. תוך התעלמות מזלזלת, מאותם אזרחי המדינה, הסובלים מדי יום ביומו ממכת גניבות, פריצות, והתנכלויות, לרבות איום בריאותי – מכשמונים אחוז נגועי איידס, שחפת ועוד, כהצהרת רשויות הבריאות. אך מה לה למציאות, לבין האמת הפואטית של המחזאי? בכתבתו הקשורה במטפורות מתחכמות, לספר התנ"ך ולתורת ישראל?!    

* * *

אנדד אלדן

שני שירים

1.

אַתְּ אֶת לֵילוֹ תַּעֲלִי לְעוֹלָה וְהוּא עוֹלֶה בַּלֶּהָבָה שֶׁלָּךְ

וְהוּא שׁוֹקֵעַ בְּחֹשֶׁךְ מְיַשֵּׁן שֶׁלּוֹ אַתְּ שׁוֹכֶבֶת שְׁקֵטָה בְּהִמָּשֵׁךְ

עַל שִׁנַּיִךְ שְׁאֵלוֹת מֻשְׁחָזוֹת הוּא זוֹחֵל הוֹזֶה מְחַזֵּר אַכְזָר

הוּא חוֹזֵר לַחֲרוּזָיו חֲלוֹמוֹ הַחוֹלָנִי לֹא מַנִּיחַ לָךְ לֹא נֹחַ לוֹ

לָנוּחַ בְּרוּחוֹ הַחֲרוּכָה וְהַכֹּתֶל הַלַּח מוֹלִיךְ חַשְׁמַל בְּקוֹלֵךְ הַתָּלוּי עַל

חוּטֵי מִלִּים מוּבָל בַּחֲבָלָיו הָלַךְ לְלֹא אֲרוּכָה בַּלַּיְלָה אַתְּ לוֹחֶשֶׁת לוֹ שׁוּב

הַלַּחַשׁ לְעִלּוּי נוֹשֵׁם בַּיּוֹם הוּא מֵרִים אֲמָרוֹת, הָרִים מְפֻזָּרִים בַּמִּדְרוֹן

רוֹתֵם אֶת מִרְיָם בְּרִתְמוֹת מַחְבֶּרֶת בְּרִיתְמוּס רוֹקֵעַ בְּרַגְלֵי סוּס, נִשְׂרָף בַּהִרְהוּרִים

לֹא נִרְתָּע בְּרֶכֶב סְעָרָה לְהַסְתִּיר כְּפוֹרֵשׂ בֵּין סְדִינָיו אֶת סוֹדוֹ סוֹפֵג סוֹדֵךְ קָשֶׁה לְהַשְׁכִּיחַ

                                                                                                 שְׁנִיּוֹת בְּשָׁעוֹת מֻכּוֹת

מוֹשְׁכוֹת כִּשּׁוּרִים בַּשֶּׁטַח נִשְׁחָק רֹאשֵׁךְ הַמַּחְשִׁיךְ

2.

שְׂפָתוֹ סִרְפָּד עַל שְׂפָתֶיהָ כְּמוֹ כִּנֵּס סַךְ סַכָּנָה

סוֹחֶטֶת סַכִּין בֵּין הַלְּסָתוֹת נָשָׂא שָׂרִיד מְסַכֵּן

סְבִיבָתוֹ הַכַּעַס הַשּׂוֹרֵט כְּסוֹכֵן נוֹסֵעַ בַּמַּסָּע לַאֲסוֹנוֹ

אָסַף נִסְיוֹנוֹת לְכַסּוֹת בְּנֶחָמָה לָחוֹן פָּנָיו חָזוֹ הַזּוֹעֵק זָקוּק

לְנֵס מְרֻסָּס סְתִירוֹת קוֹרְעוֹת אֶת פִּיו שֹוֹרְפוֹת שְׂעָרוֹ הַסּוֹמֵר

כִּי אֵין לְסַפֵּר אֵיךְ הִתְלַקְּחָה חֶלְקָתוֹ בְּסַנְדָּלָיו דּוֹרֵס כָּל עֵשֶׂב

בַּשָּׂדוֹת בְּרַגְלָיו נִגְרָר לְהַגִּיר מִגּוּפָהּ בֵּין גְּבָעוֹת מַרְגִּיעוֹת בְּדָמָהּ לָגַעַת

* * *

אלי מייזליש

"שתי מדינות לשני עמים" – הגדרה אבסורדית

המדינה שלנו כבר הוקמה ב-48', וסוג זה של הגדרה עונה רק שלא הוקמה [עדיין] אף מדינה, ושני העמים רק ממתינים ליישום הפתרון בידי האו"ם או המעצמות ואו גורם בינלאומי שיגיע הנה ליישם מההתחלה לידתן של שתי מדינות.

האם נקים מחר מדינה חדשה?

כיום נראית הגדרה זו כחלום, אפילו שיש בה את מרכיבי היסוד למצב היחידי של שלום שיסיים את הסכסוך בין ישראל לערבים בכלל והפלסטינים בפרט. שלום – אינו יכול ולא יוכל לשרור ללא יישום תכליתי של קיום מצב מדיני זה  ב-PALESTINE המנדטורית ששבקה חיים במאי 1948.

ברם, תכליתה זה הגדרה זו "שתי מדינות לשני עמים" יכולה היתה להתקיים חרף ועצם חלוקתה שלPalestine   על-ידי האו"ם בהחלטה 181, לולא פרצה המלחמה מיד לאחר החלטה זו. האבסורד נובע רק בגלל שבן-גוריון הכריז מיד ב-14 למאי 1948 על הקמתה של "מדינת ישראל" ללא הגדרת גבולות ושאינה בהכרח מדינת לאום העם היהודי, אלא שרידותו של היישוב היהודי בארץ.

בכך ניטרל את עצם ההגדרה "לשני עמים", כאשר תכלית הקמתה של מדינית ישראל אינה מדינת העם היהודי – באשר רוב רובו של בני העם הזה חי בפזורה ואינו מעוניין כלל לחיות במדינה שאינה מדינת לאום, אלא הוקמה כברירת מחדל של יישוב יהודי זעיר בן חצי מיליון ב-PALESTINE.

כך גם היום נותר מצב זה על כנו, ואין שום סיכוי שיתממש בעתיד; כי רובו של העם היהודי אינו מעוניין לשוב לארצו וטוב לו בגולה יותר מאשר בארצו.

מכאן – מדינת ישראל אינה יכולה לענות על ההגדרה "לשני עמים", באשר הגדרה זו עשויה לפתור רק את בני העם הפלסטיני שרובו ככולו רוצה ולשוב אל ארצו ממנו סולק ב-48'.

אם כן, היות שהפתרון המעשי להגדרה זו תפתור רק את בעיית העם הפלסטיני לשוב אל ארצו, בעוד רובו של העם היהודי מביע אפילו שאט נפש לעלות ארצה או אפילו רק להגיע אליה כתייר – "שני עמים", היא הגדרה חלולה ואבסורדית ואין לה שום קדושת יישומה.

וכל עוד לא יתקיים אצלנו קונצנזוס מוחלט לגבי זהות העם היהודי [ונא עיין משנתם של פרופ' זנד, פיטר ביינרט ועוד], משאלתו לגור רק בישראל ממילא אינה קיימת, אז איזה סוג של פתרון זה?  

הרי מדינה אחת כבר הוקמה ב-48', וסוג זה של הגדרה תקף רק כאשר לא הוקמה עדיין אף מדינה, ושני העמים ממתינים ליישום הפתרון בידי האו"ם או המעצמות ו/או גורם בינלאומי שיגיע הנה ליישם מההתחלה לידתן של שתי מדינות.

האם נקים מחדש מחר מדינה חדשה? האם נבטל את מהותה של מדינת ישראל ונתחיל מסכום אפס – יד-ביד עם הפלסטינים, חצי-חצי כמו בני הדודים אברהם אבינו ולוט בספר בראשית? מי מיהודי מדינת ישראל מסכים להקים מדינה זו מחדש? הרי בפתרון נאמר במפורש: "שתי מדינות.." קרי – שאנו צריכים להקים מחר מדינה?

אם מחברי הגדרה זו רצו להתעלם מקיומה של המדינה שלנו ולהגדיר את סיום הסכסוך בסולידריות בינלאומית [פיפטי-פיפטי"] וחשיבה של "טבולה ראסה" בעניינו, הרי חטאו לאמת, חטאו לעובדות, חטאו כלפי העם היהודי בעיוות האמת והתעלמו ממאווייו ומעצם קיומו הגלותי מרצון.

מדינת ישראל חברה באו"ם מזה 64 שנים ואינה זקוקה כיום לרה-קוגנייזינג מאיש ובוודאי שלא מהפלסטינים לאחר שמדינתם תוקם. עצם הקמתה של מדינת ישראל והכרתה על-ידי האו"ם מחקה את המהות הפלסטינית, כשמהות זו מהווה את שטח המנדט כולו. באותו הרגע שבן-גוריון הכריז דווקא על "מדינת ישראל" ולא "מדינת היהודים" ואפילו לא מדינת פלשתינה היהודית, נמחק המושג האירופי על ארץ הקודש התנ"כית שהיה ייחודי ליהודים בלבד.

"שתי מדינות" לשני עמים תהיה ברבות הימים פשרה יחידה בינינו לבין הערבים רק כשהערבים בעצמם יפנימו כי מוטב להם להגדיר את המושג אמת. והאמת היא שהערבים בעצמם אינם מעוניינים בהקמת "פלסטין" בחלק קטן שלPALESTINE  אלא בכולה. מי שמתעלם מכך, אינו מעוניין באמת בפתרון של פשרה אלא בריצת אמוק אחר הערבים שעד כה הם נראים כמתאבדים – ונא עיין ערך המתאבד האחרון ביום ו' בבוקר שחדר מהרצועה.

* * *

זיוה שמיר

לחדש ימינו כקדם

המניעים לחיבור האגדה "מגילת ערפה"

[המשך מהגיליון הקודם]

ד. היחס אל הזר והאחר

במגילת רות אפשר לראות לא רק הדגמה של יחס נכון לגר המסתפח אל עמנו,  אלא גם הדגמה של יחס נכון לעולה החדש. אלימלך ומשפחתו הן עזבו את הארץ בגלל הרעב, וכשפסק הרעב ונפלו עליהם צרות במואב, נעמי שבינתיים התאלמנה ושכלה את שני בניה בחרה לעלות ארצה (במעמד של "תושב חוזר").  אלמלא קלט בועז את קרוביו, "העולים החדשים",  שגורלם התאכזר אליהם, היו נעמי וכלתה ממשיכות ללקט שעורים בפאת שדה כדלת העם, אבל התמזל מזלן, והן נכנסו לחיק המשפחה, והעמידו זרע לתפארת עם ישראל.      

בשירו האחרון – המנון שכתב לרגל יובל ה-25 לעיר תל-אביב ("על שילשים") גער ביישוב על יחסו לעולים החדשים, הפליטים שהגיעו מגרמניה בראשית שנות השלושים, וכך גם בנאומו האחרון שנשא ערב צאתו לניתוח בווינה שממנו לא שב. בנאום זה, שכותרתו "היישוב חולה", פתח ביאליק ואמר:

הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והיישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב [...] מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל קורה [...] ולוא יהא בצריפים, ניצלנו את אסונם למען בצע כסף. [...]  כיצד קיבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.

ביאליק חשב שעלינו לחדש את ימינו כקדם, ולגלות אותו יחס כלפי הזר והאחר המתגלה לעינינו במגילת רות. מותר להניח שאילו ראה ביאליק  את הרבנים של ימינו מפשפשים בכליהם של אותם "עולים חדשים" שקשרו את גורלם בגורלנו, ומאשרים את גיורם רק אם נלווית לו שמירת מצוות אדוקה ומדוקדקת, הוא לא היה רואה זאת בעין יפה. מיצירתו לסוגיה ולתקופותיה עולה שחג השבועות איננו רק חג ביכורי קציר חיטים וחג מתן תורה, אלא גם חג של סובלנות, של פתיחות ושל אמפתיה כלפי הזר והאחר – הגרים וה"עולים החדשים" גם יחד.

סופה של אגדת "מגילת ערפה" נעוץ כבר בפתיחתה. הפתיחה מלמדת שאופיו של האדם נעוץ בו מלכתחילה, וכי אופיו מכתיב את מהלך חייו, את גורלו ואת גורל צאצאיו. יש בכך מן הדטרמיניזם, אך ביאליק האמין – בניגוד לדעת אחד-העם במאמרו "חצי נחמה", כי גם לכל עם יש אופי משלו, ואופי זה אינו משתנה בנקל (אופיָם השונה של בני לאומים שונים בא, למשל, לידי ביטוי בסיפורו של ביאליק "איש הסיפון"). על כן גם לא האמין ביכולתו של היהודי לשנות את עורו בן לילה, ולהפוך ל"יהודי חדש". גם כאשר תיאר את "היהודי החדש", כבשירו "ויהי מי האיש",  הוא הראה ש"יהודי חדש" זה לא יוכל לשלול את הגולה לאורך ימים, וכי לא ירחק היום והוא יבין את מגילת חייו של העם ולא יבוז לה (השיר מנוסח אמנם בגוף ראשון יחיד, אך בשירת ביאליק "האני" האישי ו"האני" הקולקטיבי כרוכים זה בזה לבלי הפרד).

וכך מספרת המגילה:  "עָרְפָּה וְרוּת הַמּוֹאֲבִיּוֹת אֲחָיוֹת בְּנוֹת אָב אֶחָד הָיוּ, בְּנוֹת עֶגְלוֹן מֶלֶך מוֹאָב, וּשְׁתֵּיהֶן נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת וְנֶחְמָדוֹת לְמַרְאֶה, בְּנוֹת בִּקְעָה וְעֲרָבָה; וַתְּהִי עָרְפָּה הוֹלֵלָה וְסוֹרֶרֶת וְעִזִּת-נֶפֶשׁ מֵעוֹדָהּ כְּבִכְרָה קַלָּה, וְרוּת הָיְתָה תַּמָּה וּצְנוּעָה וַחֲרֵדָה כְּאַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה." דימויה של ערפה ל"בכרה" רומז לשייכותה למדבר, ואנשי המדבר ידועים כאנשי סיף, המדבירים את מתחריהם במריבה על מקורות מים ומקורות מחיה. משמע, ביאליק ייחס חשיבות רבה לא רק למטען הגנטי, אלא גם לסביבה שבה מעצבים היחיד והעם את אופיָם הטיפוסי. כפי שראינו, לא זו בלבד שישמעאל הוא בנו של אברהם, אבי האומה, ולא זו בלבד שישו נולד יהודי. מתוך היהדות יצאו אויביה, אך האתוס שלהם הוא, במונחי ניצשה, האתוס ההבראיסטי, היודו-נוצרי, שמתבטא בהכאה על חטא ובהרכנת ראש, ואין הם נמנים עם "גזע האדונים". ביאליק השתעשע ברעיון לאמץ ילדה אָרית, שהתחנכה לפי אתוס מנוגד בתכלית לאתוס העברי, כי האמין ביכולתה של הסביבה להכניע את  התורשה.

דימויה של ערפה ל"בכרה" מעלה גם הרהורים על מצב הנשים בימי קדם ובימיו של ביאליק (כאמור, ביאליק לא חסך את שבט ביקורתו משיטות החינוך הנפסדות בדורו, שלפיהן לא חינכו את הבנות והפכו אותן ל"נשים זרות" לבעליהן). את הנשים דימו בימי קדם לבנות צאן, וכדברי ביאליק ב"חקר מילים" שלו (מחברת שבתוכה רשם את רעיונותיו בתחומיו של חקר הלשון העברית):

רבק – אח לשורשים רבץ, רבע (שהבהמה שוכבת על ארבע) וכידוע חילופי ע', צ', ק' (שיסודם בשינויי המבטא וההברה במִדְבָּרים הגליליים) מצויים מאוד בעברית וארמית וערכם רב בהסתעפות השורשים (פרק, פרץ, פרע [...]). ויהי אם כן "עגל מרבק" = עגל מרבץ, כלו', שמחזיקים אותו כלוא במרבץ, כדי להלעיטו ולהמריאו. וכן צאן שנכנסה לרבקה = לרבצה, וכן השם הפרטי רבקה = רבצה, שם שאול מחיי הרועים, כמו  שם "רחל", וכן שם "לאה" = צאן נהלאה, נלאה (כתבים גנוזים של ח"נ ביאליק, עמ' 308-309).

שמות האימהות הן אפוא שמות השאולים מחיי הרועים: "רבקה" היא בת צאן רובצת, שמלעיטים אותה לצורך האבסה (כמו "עגל מרבק"); "רחל" היא כבשה שבגרה, רחלה; "לאה" היא בת צאן נהלאה, המפגרת אחרי העדר.  לפי היגיון אטימולוגי זה, הקושר בין הנשים לחיות המרעה והמקנה, וכן לחיות המשולחות, "יעל" היא יעלה, כאותן עזים המקפצות על ההרים, משוחררת מן המכלאה, ובאגדה שלפנינו נעמי מדומה  לאיילה (איילת אהבים, חיה צנועה, סמל לכנסת ישראל), ואילו ערפה מדומה  לבִכרה, לחיית מקנה מדברית, נקבת הגמל.  ואכן, בעוד שלימים תדבק רות  "בְּזֶרַע עַם קָדוֹשׁ וְטָהוֹר עַד עוֹלָם," אחותה, בת המדבר,  מצטרפת אל אוהלי הפלשתים, ובניה הופכים לפריצי אדם: "וַיִּלְמְדוּ הֶרֶג וָרֶצַח מִנְּעוּרֵיהֶם, וּבְפָשְׁטָם בַּגְּדוּד וַיִּהְיוּ כִזְאֵבֵי עֲרָבוֹת וַיַּרְווּ אֶת-הָאָרֶץ דְּמָעוֹת וָדָם." פרק ב' של "מגילת ערפה מסכם את ההבדל בין צאצאי שתי האחיות במילים: "כָּעֵץ כֵּן פִּרְיוֹ וּפְרִי פִרְיוּ, וְכֹחַ אָבוֹת בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם." במילים אחרות, האופי האישי והקולקטיבי טבוע באדם משחר ימיו, ועובר מדור לדור.

גם הסביבה קובעת אפוא את אופיו של אדם, ולא רק התורשה (או "התולדה" בלשון דורו של  ביאליק). רות אמנם היתה מלכתחילה צנועה כאיילת השדה, אך היא גם התחנכה באוהלי שם, ועל כן עֲברה המואבי נמחה, והיה כלא היה. ערפה, לעומת זאת, דמתה מלכתחילה לבעל חיים מדברי, והצטרפותה לאוהלי הפלִשתים אך העצימה את האופי הפראי שהיה טבוע בה מלכתחילה. ראינו לעיל כי כאשר השתעשע ביאליק ברעיון לאמץ את הילדה הגרמנייה, אמר לרעהו כי בתוך שנה תשכח את עברה הטבטוני, ותלמד מפיו זמירות שבת, וכי לו נחטף הגאון מווילנה ונמכר לעבד במדבריות אפריקה, הוא לא היה נשאר יהודי. משהסתפחה ערפה אל אוהלי הפלשתים, היא ובניה הפכו לזאבי ערבות אכזריים. 

 האם רמז כאן ביאליק לבעייה הערבית, שהעסיקה את אחד-העם בסדרת מאמריו "אמת מארץ-ישראל"? – אופייה המדברי של ערפה הבִּכרה, נקבת הגמל,  עשוי לחזק השערה זו, כמו גם הדמיון בין השורש ער"ף לשורש ער"ב שממנו נגזר השם "עֲרָב" (בנאומיו ובהרצאותיו נגע ביאליק לא אחת בבעיה הערבית, שהלכה והחריפה בימי מאורעות הדמים). עם זאת, השם "ערפה" דומה לשם "אירופה", ושניהם קשורים אטימולוגית ב"עֶרב" וב"מערב". ע"ג חורון, מורהו של רטוש ומהוגי הרעיון "הכנעני", טען שהשמות היווניים "קדמוס" ו"אירופה" מקורם ב"קדם" (מזרח) ו"עֶרֶב" או "מערב" (= ים). את המושגים "איי הים", או "גויי הים" קשרו חז"ל ביוון ובעמיה, והפלשתים שאליהם מסתפחת ערפה הם מ"גויי הים".

אפשר שבבחרו בשם "ערפה", הקשור מן הבחינה האטימולוגית הן ל"עֲרָב" והן ל"מַעֲרָב", ביקש ביאליק לרמוז לאויביו של העם, הן בארץ-ישראל והן באירופה שקמו עליו להורגו בזמן חיבורה של "מגילת ערפה"."מבית", שיכּלה אותה עת חרבם של הערבים בבני היישוב. הערבים, שהתקוממו נגד השלטון הבריטי-צרפתי באזור, טבחו ביהודי ארץ-ישראל, והרגו את הסופר י"ח ברנר, רעהו הצעיר של ביאליק. "מחוץ", התחזקה אז בגרמניה התנועה הנאצית, שביקשה להיפטר מהיהודים. גרמניה של התקופה שבין מלחמות העולם ראתה את עצמה בהשראת ניצשה כיורשתה של יוון, והִפנתה עורף ליהודים שתרמו לה רבות בתחומי הספרות, האמנות והמדע. ביאליק  ידע היטב שהמדרש דורש את שמה של "ערפה" מלשון "עורף". ערפה היא זו שהפנתה עורף לחמותה נעמי, בעוד שרות דבקה בחמותה והלכה אחריה לארץ-ישראל (רות רבה ג; ילקוט שמעוני, רות). ביאליק גם ידע היטב שיל"ג קשר את האטימולוגיה של המילה "אירופה" עם המילה "עורף" (בשירו "במצולות ים" כתב את השורות: "אֵירֹפָּה פָּנְתָה עָרְפָּה לַנִּדָּחִים אֵלֶּה, /  רַק קֶבֶר פָּתְחָה לָמוֹ, רַק תָּפְתֶה וָכֶלֶא!"

ב"מגילת ערפה" הראה ביאליק מה עלה בגורלה של אחותה של רות המואבייה, שהפנתה עורף לחמותה נעמי ובחרה שלא לעלות אתה ארצה ולהתגייר. ב"מאחורי הגדר" הראה ביאליק שהאויבים המרים ביותר הם בעצם אחים, ואילו "המגילה" שלפנינו מראה שהאויבים המרים ביותר הם בעצם בני-דודים רחוקים, צאצאיהן של שתי אחיות מנוגדות אופי שכל אחת מהן קשרה את גורלה עִם עַם אחר ועם אֶתוס לאומי אחר.

ביאליק האמין שגם בשובו אל ארצו ימשיך העם לשמור על עליונותו המוסרית, ובנאומו לפתיחת האוניברסיטה העברית (הכלול גם ב"דברי ספרות" שבכרך כל כתביו), הביע את הרעיון שבכל אחת משלוש השיבות של העם לארצו, הניבה שיבתו תורה חדשה לכל האנושות. בפעם הראשונה היא הניבה את התנ"ך, בפעם השנייה את הברית החדשה, ובפעם השלישית היא תניב תורת מוסר חדשה שתסייע לשמור על קנייני התרבות של העולם כולו:

הארץ הזאת סגולה יתרה נתנה לה: להפוך באחרית הימים גם את הקטנות לגדולות.  לפני כארבעת אלפים שנה התלקטו אל הארץ הזאת, מאור כשדים, מארם, ממצרים וממדבר ערב כנופיות כנופיות של רועים נודדים מפורדים לשבטיהם, שמהם נבנה [...] עם קטן ודל גם בזמנו – עם ישראל.  מעטים ורעים היו ימי העם הזה בארצו. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב."  ואולם הוא הקים מקרבו אנשים – רובם קטני ארץ אף הם, רועי צאן ובוקרים, חורשי אדמה ובולסי שקמים [...] שנתנו בסופם לעולם את אבן השתייה לתרבותו הדתית והמוסרית.  [...]  לא עברו כשלש מאות שנה, ומן הארץ הקטנה הזאת עמד שוב אחד מבני ישראל, בן נגר ישראלי, שהביא בשורת הגולה לעולם האלילי ופנה את הדרך לימות-המשיח. כאלפים שנה עברו מן היום ההוא – וכולנו עדים היום, כי לא כל האלילים חלפו עוד מן הארץ. תחת האלילים העתיקים קמו חדשים, לא טובים מן הקודמים להם. והנה באה ההכרזה של בלפור. ישראל מתלקט אל ארצו בפעם השלישית. מדוע לא יישָנה אפוא הפלא גם הפעם הזאת? רצתה ההשגחה לשתף את גורלו של עם ישראל בגורלם של כל עמי התרבות שבעולם, וזה שגרם אולי לגדל ולטפח בקרבם את הכרת האחריות המוסרית על שמירתם של קנייני אותה התרבות ואת החרדה הגדולה לאחריתם – במידה יתרה מזו של יתר העמים. [...] מי יודע: מה שלא יכלו לעשות עמים רבים וגדולים מתוך מהומת עושר – אותה תמצא לעשות יד עם עני ודל בארצו הקטנה מתוך עוני. מי יודע אם לא מתוך כתלי בתי-מדרשו עתידה באחרית הימים לצאת תורת הכרת האחריות הזאת על גורלה של האנושיות כולה ולהתפשט אחרי-כן בכל העמים? לא לחינם נחתה יד אלוהים את העם הזה בין מצרי שאול ומצוקות שחת דרך ארבעת אלפים שנה ותשיבהו אל ביתו זאת הפעם השלישית.

אמונתו של ביאליק בעליונותו המוסרית של עם ישראל, שעליה כתב את שירו המוקדם "על סף בית המדרש",  באה לידי ביטוי בסוף "מגילת ערפה". צאצאה של רות עומד להביס את הענק הפלשתי, קרוב רחוק שלו,  שחינוכו העמיד את הכוח ואת גבורת הסיף  על נס. תבוסת הגיבור הפלשתי בידי נער רך, שקלע דל בידו, עתידה להוכיח – ולא בפעם הראשונה – "כִּי עַם-זוּ תוֹלַעַת / עוֹד יָשׂר וְיוּכַל עֲנָקִים" (זהו "אקורד הסיום" של "אל האגדה", שיר הגות שכתב ביאליק בעלומיו ברוח ההיסטוריוסופיה של גרץ ותורת אחד-העם).

ה. הפלגה אל האקטואליה  של שנות העשרים: ביאליק וז'בוטינסקי

את  האגדה "מגילת ערפה" כתב ביאליק ופרסם בשנת 1923 (העולם, שנה יא, גיל' יח, ג' סיוון תרפ"ג, עמ' 369),  היא שנת יובל החמישים שלו, בעודו יושב "על המזוודות" ומכין את עלייתו ארצה באביב תרפ"ד. מועד פרסומה של האגדה – חודש סיוון – עשוי לרמז על כוונה סמויה: אפשר שביאליק ביקש שהקורא ימתח קו של אנלוגיה בין מגילת רות, הנקראת בחג השבועות, לבין המגילה החדשה, השלמה לזו העתיקה,  שהעלה בשנות העשרים בחרט אמן. כבר העלינו את ההשערה שלפיה "מגילה" זו קשורה לאירועי הימים: להתגברות המשטרים הטוטליטריים ולמצבו של עם ישראל בין אומות העולם. במקביל, ייתכן שבין שיטי האגדה "מגילת ערפה" כלול  דיאלוג סמוי עם זאב ז'בוטינסקי, איש "הגדודים העבריים" ומחברו של הרומן שמשון, שצייר את דמותו של "היהודי החדש" בדמותו של בן-כלאיים: לפי ז'בוטינסקי שמשון אינו בנו של מנוח, כי אם בנו של פלשתי ענק שעבר ליד פתח ביתו של מנוח, והִפרה בזרעו את אשתו "העקרה".  ומכאן יחסו הדואלי כלפי הפלשתים, מזה, וכלפי בני ישראל, מזה.

לא לחינם התרועע שמשון עם הפלשתים והתמכר לנשות פלשת, אך השתייכותו לעם ישראל חייבה אותו להתייצב נגד הפלשתים, אויבי עמו. ז'בוטינסקי ראה בשמשון מיזוג צולח בין האתוס העברי לבין הגבורה והיופי של "גזע האדונים". דמותו עולה בקנה אחד עם אידאל "גאה ונדיב ואכזר" שלימים שולב בשיר בית"ר. גם בנדר של אנשי בית"ר שולבו השורות, העולות בקנה אחד עם האידאל השמשוני:

בְּיוֹם שֵׁרוּת אֲנִי כְּמוֹט נְחֹשֶת,

כְּגוּשֹ בַּרְזֶל בִּידֵי נַפָּח וּשְׁמוֹ צִיּוֹן,

חַרְשֵׁנִי כִּרְצוֹנְךָ  –  מַגָּל, גַּלְגַּל חֲרֹשֶת,

אוֹ חֶרֶב וּפִגְיוֹן.

ז'בוטינסקי התחיל לכתוב את הרומן שמשון בזמן שהותו בארץ-ישראל בשנת 1919, בזמן הקמת "הגדודים העבריים", ושילב בו כוונות אלגוריסטיות ורמזים אקטואליים (לרעייתו כתב עוד בשנת 1918 כי הרומן כולו כבר מוכן בראשו; במכתב ברוסית מיום 28.12.1918 השמור בארכיון ז'בוטינסקי, שממנו מתברר כי שמשון נועד בתחילה להיות רומן עברי). מפרשיו של רומן זה, שלימים שימש בסיס לסרטו של ססיל ב' דה מיל "שמשון ודלילה" (1949), טוענים כי סדרי הממלכה התקינים של הפלשתים משקפים בו את דעתו החיובית באותה עת של מחבר הרומן על האימפריה הבריטית. ז'בוטינסקי מתח כאן קו של אנלוגיה בין תקופת שמשון שבה "אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" לבין תקופת המנדט, וחשב שמול הפרעות של ערביי ארץ-ישראל יש להציב גיבורי חיל, שיש בהם מזיגה צולחת של הבראיזם והלניזם – גיבורים שאינם חוששים מפני כוח האגרוף ומדיניות היד הקשה.

ז'בוטינסקי השלים את הרומן שמשון בפריז, ופרסמו בהמשכים, בין התאריכים 13.7.1926 ו-17.7.1927 בשבועון הציוני  Рассвет (רזסווייט = שחר), שיצא לאור ברוסית. האם ידע ביאליק בעת חיבור "מגילת ערפה" על הרומן המהפכני של ז'בוטינסקי, ההולך ומתרקם, והגיב עליו כבר ב-1923 באנטיתזה משלו? כדי לענות על שאלה זו, יש ללכת שנים אחדות לאחור, אל ימי ביקורו הראשון של ביאליק בארץ ב-1909.  כשנה-שנתיים לאחר שובו מן הביקור בארץ-ישראל, חיבר את שירו הנבואי "ויהי מי האיש", שהתפרסם בהשִלֹח (כרך כד, חוב' ה, סיון תרע"א, עמ' 452 – 453).

במישור האישי, אין לפנינו אלא הרהורים על אותו אדם שיעלעל בזמן מן הזמנים בכתביו של המשורר, ויגלה בהם את המדווים והמכאובים שהולידום. לכאורה אין זה אלא וידוי וצוואה של משורר-נביא, ששיריו נחצבו מלבבו ונוצרו תחת פטיש צרותיו הגדולות, ככתוב בשיר "לא זכיתי באור מן ההפקר". אולם, כרגיל בשירת ביאליק ה"אני" האישי והלאומי פתוכים ומשולבים זה בזה עד לבלי הפרֵד. אין זו רק נבואתו-משאלתו של המשורר, אלא צוואתו הקולקטיבית של עם שלם, ששירת חייו רצופה מכאובים ועלבונות, ועתה הוא משַנה את פניו עד לבלי הכֵּר, בתהליכי מטמורפוזה המבקשים למחות באחת את שרידיה של הגולה ואת מעקשיה ומעוותיה.

ביאליק לא שר כאן "שירי שבח והַלל" לתמורה המדהימה מזִקנה לצעירות שנתחוללה בחיי העם, ולא העלה את "היהודי החדש" על כַּן גבוה, כפי שהעלהו שאול טשרניחובסקי בשירו הנלהב "אני מאמין". כל דבריו מנוסחים במתינות זהירה, אגב הצבת תנאי על גבי תנאי: "ויהי מי האיש […] ואם [...]  ואם [...] והיה כי [...] וכי [...] והִנה". המסקנה המהוססת העולה מן השיר ההגותי הזה תלויה בתנאים רבים, ורק אם כולם יתמלאו, תצטייר דמותו של "יהודי חדש", בן חורין וישר קומה, שחייו יִיפו שבעתיים מחייו של היהודי הגלותי. "יהודי חדש" זה, חרף סלידתו  ממה שיתגלה לנגד עיניו ב"ספר חייו" של עמו השׂב, לא יבוז לגורל היהודי ויגלה כלפיו חמלה ואמפתיה:

וִיהִי מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָבֹא אַחֲרָי,

וִיהִי בֶן-חוֹרִין וִישַׁר קוֹמָה מִמֶּנִּי,

וְאִם-שִׁבְעָתַיִם יִיפוּ חַיָּיו מֵחַיָּי,

וְאִם יָבִין וְלֹא-יָבִין לְכָל-הֲגִיגִי –

אַחַת אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד: לַהֲמוֹן לִבִּי לֹא-יָבוּז

וּבְמַכְאוֹב נַפְשִׁי לֹא-יִתְעַלָּל.

בָּדָד, בַּאֲשֶׁר יְהִי, עִם סֵפֶר חַיַּי יִתְיַחֵד

וּבִבְלוֹאָיו יַשְׁקִיעַ רֹאשׁוֹ,

וְשָׁתָה אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַמְּרוֹרוֹת הָהֵם, וּבָאוּ

כְּזֶפֶת בּוֹעֵרָה בְּעַצְמוֹתָיו,

לְהַכּוֹת לִבּוֹ בְּשִׁגָּעוֹן וּלְהַעֲלוֹת מִמַּעֲמַקָּיו

שַׁאֲגַת נִצְלֶה חַי עַל-גֶּחָלָיו, וגו'.

אין זאת כי ביאליק ראה את ניצני החיים בארץ-ישראל, וידע לחזות את התהליכים שלעתיד לבוא. הוא הבין כי נפל דבר בישראל ואת הנעשה אין להשיב. הילדים שיגדלו בארץ כבר לא ידמו לאותם "משהלעך" ו"שלמהלעך", בעלי הציצית והקפוטה, משירו היידי "תחת העצים הירקרקים". הם גם לא יִדמו לאותו נער מתמיד כפוף, "לְבֶן-פָּנִים קְמוּט מֵצַח", שעיניו השחורות מבקשות רחמים, מן הפואמה הנושאת את שמו. אמנם בתקופה זו, בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה ולהקמת "הגדודים העבריים", טרם שרו משוררים על "יְפֵי הַבְּלֹרִית וְהַתֹּאַר", המוכנים למסור את נפשם על הגנת המולדת. רק בדור המאבק על עצמאות ישראל החל לרווֹח האידיאל הניצשיאני של "החיה הצהובה", שנתגלגל בתיאורם הסטראוטיפי של בני הארץ כצעירים חסונים ושזופים, בהירי שיער וכחולי עין, היפוכם של יהודי הגלות הכפופים, החלושים והחיוורים, שחורי השיער והעין. גם אורי אבנרי טרם נולד אז, וטרם שר את שירו-המנונו הניצשיאני על "שועליו של שמשון", הדוהרים במרחב ונושאים השלהבת בלב.

אולם ביאליק בחושיו המחודדים צפה את פני העתיד וניבא את התהוותו של האידאל הניצשיאני הזה עוד בטרם נתהווה הלכה למעשה. הוא יכול היה לחוש בהתהוותו מתוך היכרותו עם ניצניו של רעיון זה ביצירת שאול טשרניחובסקי, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, אורי צבי גרינברג וזאב ז'בוטינסקי.

למעשה, כבר בשירו "מתי מדבר" תיאר את האריה רב הסמליוּת,  המתקרב למחנה המתים, שליו וגא, מנער את תלתליו  הזהובים בהדרת מלכות, "וְלַפִּיד הַבּוּז בָּעֵינָיִם". הפסוק החידתי "לפיד בוז לעשתות שאנן" (איוב יב, ה; פסוק שבּו המילה 'לפיד' היא 'פיד' בתוספת למ"ד היחס), הפך במטה הקסמים שלו לתמונתן של עיניים הרושפות לפידי בוז. תמונה ניצשיאנית זו מופיעה גם בשיר "גם בהתערותו לעיניכם", שנכתב עשרים שנה לאחר "ויהי מי האיש", ובו ניהל המשורר דו-שיח חשאי עם זאב ז'בוטינסקי ועם אורי צבי גרינברג (על כך כתבתי באריכות בספרי  השירה מאין תימצא, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 243-263).  בשיר זה מתואר "לָבִיא לוֹהֵט […] יִשְׁלֶה לְמַרְאֵה-עַיִן […] וְשַׁאֲגַת אֵשׁ עֲצוּרָה בְּעַצְמוֹתָיו […] בּוֹעֵר בִּזְהַב תַּלְתַּלָּיו […] כֻּלּוֹ אוֹמֵר: מֶלֶךְ! / עֵינָיו תִּרְשֹׁפְנָה בּוּז." גלגולה של דמות זו מופיע גם בפתח "מגילת האש", בדמותו המלכותית של אל נקמות באדרת ארגמן, "שָׁלֵו וְנוֹרָא […] רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת […] מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבַּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו." האריה  המלכותי מן ההגות הניצשיאנית ("האדם העליון", "החיה הצהובה", או "הכפירים בתלתלי הזהב", כניסוחו של המשורר) נקשר אפוא בשירת ביאליק ברשפי בוז, ואפילו בלפידי בוז ובמדורות בוז, ואילו כאן מופיעה דמותו היהירה של "היהודי החדש" ו"ניצוץ בוז" בעיניו, ניצוץ קל הניצת לרגע קל  וכבֶה.

ביאליק ניבא אפוא את היהירוּת שתתפתח בקרב ילידי הארץ וחניכיה כלפי ההוויה הגלותית, העקמומית והמעוּותת, אך גם ידע היטב כי בחלוף הזמן ילמד "היהודי החדש" לשלב בהתנהגותו גאווה וענווה. נעווי הלב הגלותיים יהיו אמנם לבוז, מנבא כאן המשורר,  והצעיר הארץ-ישראלי יניס את עיניו הצִדה מהם, "אֶל פֶּתַח אָהֳלוֹ". שם בפתח האוהל, אוהלו השח של החלוץ שהוא גם "אוהל שם", תעמוד הנפש הגלותית הדוויה בכל נגעיה, ותעיד על עצמה: "רְאֵה, הִנְנִי לְפָנֶיךָ. רְאֵה מֶה הָיוּ חַיַּי וְטִיבָם / וְכֹחִי מָה, וּמָה אֱמוּנָתִי וּמִרְיִי."  ברגע התוודעות זה, יבליח ניצוץ של הבנה אצל בני הדור הצעיר –  "דור בארץ" לפי ניסוחו של טשרניחובסקי –  והם יגלו להוותם את גלגוליו הנוראים של הגורל היהודי. ברגע זה אף יכבה ניצוץ הבוז שניצת בעיניהם, ויהפוך לדמעת סתרים של אמפתיה ורחמים.

כשתרגם ז'בוטינסקי לרוסית את שירו של ביאליק "בעיר ההרגה" (בפסח 1904, כשנה לאחר הפרעות), הוא צירף לתרגומו שיר מפרי-עטו, הקורא לעם להתעורר, כי אין בושה גדולה יותר מ"כְּנִיעָה בִּפְנֵי הַשּׁוֹט". לפי שירו של ז'בוטינסקי (ראו זאב ז'בוטינסקי, שירים, ירושלים תש"ז, עמ' רלב), יש לצייד את האח הגלותי, המט והשחוח, את "אֵשׁ הַבּוּז", ואש זו היא שתחולל מטמורפוזה בלבו ותהפכנו ל"יהודי חדש", זקוף קומה וגֵו ("וְשָׁב לִצְמוֹחַ / בִּשְׁרִירָיו מִשְׁנֵה-הַכֹּחַ / בְּלִבּוֹ –  מִשְׁנֵה-כָּבוֹד").  ביאליק לא האמין ב"אֵשׁ הַבּוּז"; לכל היותר האמין ב"נִיצוֹץ הַבּוּז", וגם הוא יוצת לרגע ויכבה. מתברר אפוא כי בניגוד לז'בוטינסקי שניבא לימים כי "בַּדָּם וּבַיֶּזַע / יוּקַם לָנוּ גֶזַע / גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר" ("שיר ביתר"), ובניגוד לטשרניחובסקי, שהיה קרוב בהשקפתו להרצל ול"צעירים" יותר מאשר לאחד-העם, ושהאמין עוד בסוף המאה התשע-עשרה כי "בָּאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, / בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ" ("אני מאמין"), לא האמין ביאליק  כי ניתן להינתק בִן לילה מכבלי המורשה  ומעקת הגלות. גם אם יהפוך היהודי את עורו, ויתגלה בדמותו השמשונית של אריה בעל רעמה ניצשיאנית זהובה ועיני כפור שלֵוות, יישארו בו – אליבא דביאליק – גם סממנים "הֶבּראיסטים" של ביישנות ודרך-ארץ, חמלה ואמפתיה כלפי החלש והנדכה.

בעת חיבורו ופרסומו של השיר "ויהי מי האיש" (1911) היה ביאליק נתון בקשרי ידידות הדוקים עם ז'בוטינסקי, שפירסם אז את שירי ביאליק בתרגום לרוסית, מעשה ידיו, ותרם לפרסומו של "המשורר הלאומי" העברי ברחבי רוסיה. התרגום יצא בשבע מהדורות, ברבבות עותקים, ושמעו הגיע גם למקסים גורקי, שבזכות התרגום הכיר את יצירת ביאליק וראה בה יצירה של "משורר גאון". לימים פנה גורקי ללנין, וסייע לביאליק להיחלץ מברית-המועצות, בניגוד להמלצת ה"ייבסקציה" שדרשה מהשלטונות לבטל את רשיון היציאה לביאליק ולתריסר בתי אב של סופרים עברים.

לפני מלחמת העולם הראשונה שררו יחסי ידידות והערכה הדדית בין השניים. עבודה משותפת, שנתגלגלה לידיהם, חיזקה את קשרי הידידות והעמיקה אותם. ז'בוטינסקי קיבל מעיזבונו של משה צייטלין, בעליו של השבועון הרוסי-יהודי ראזסווט ("שחר") שז'בוטינסקי השתתף בעריכתו, סכום כסף להקמת מפעל תרגומים מספרות העולם למען בני הנעורים. ז'בוטינסקי שיתף במפעל זה את ביאליק, וכך קמה הוצאת "תורגמן", שהוציאה את דון קישוט בתרגום ביאליק, את מאורעות תם (הרפתקאות תום סויר) של מרק טווין בתרגום י"ח טביוב ואת אספרטקוס בתרגום זאב ז'בוטינסקי. על דוד ילין הוטל לתרגם את סיפורי אלף לילה ולילה (את הכותרת לספר זה, הנקרא במקור  לילות ערב, הציע ביאליק), אך בסופו של דבר יצא התרגום מן הכוח אל הפועל בידי יוסף יואל ריבלין, שהוציאו לימים ב-32 כרכים בהוצאת קריית ספר. לרעהו הצעיר יצחק דב ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם ומתרגמו לעברית, כתב ביאליק בהומור, סמוך להיווסד "תורגמן" בינואר 1911, בכוונה לצרפו לצוות המתרגמים:

יש במקומנו באודיסה בני אדם משונים ששמם אוסישקין, ביאליק, ז'בוטינסקי, רבניצקי (על-פי סדר א"ב שלא לבייש) וכו', ונפל להם בירושה סכום הגון של ממון מאת בני אדם משונים כיוצא בהם. ורוצים בני אדם הללו לאבּד את ממונם עד פרוטה אחרונה. ולשם זה הם מייסדים מין הוצאת ספרים לבני-הנעורים, שעתידה לתרגם בשביל בני היהודים את מבחר הספרות הקלסית לבני הנעורים שבלשונות אירופא. (איגרות ביאליק, כרך ד, עמ' קיג-קיד).

 מעניין להיווכח כי במודעה שבישרה את ייסודה של הוצאת "תורגמן", שהתפרסמה במולדת (בעריכת יעקב פיכמן), בניסן תרע"א,  נפקד שמו של ז'בוטינסקי. אפילו ליד אזכור הספר אספרטקוס שתרגם ז'בוטינסקי לא נזכר שמו. הוא שטרח אצל אלמנתו של משה צייטלין והשיג את הכסף לייסוד הוצאת "תורגמן", אף תירגם אחד מספרי ההוצאה,  לא נזכר במודעה של הוצאה זו. אף-על-פי-כן, בימי עבודתו המשותפת עם ביאליק בהוצאת "תורגמן", שררו יחסי ידידות בין השניים. ז'בוטינסקי נהג להביא לידידו הבוגר את כתבי-היד שלו לתיקון, וכך נהג גם כששיגר אליו מלונדון בשנת 1923 את תרגומיו ל"העורב", ל"אנבל לי", לשירי אדמון רוסטן ולמרובעים של עומר כ'יאם. ייתכן שביאליק, שכל ימיו התלונן על היעדר אפוס עברי ועל חוסר היכולת לעצב גיבורים ראויים לשמם, הוא שעודד את ז'בוטינסקי לאחר תרגום  אספרטקוס של ג'ובניולי, לכתוב יצירה על שמשון, הגיבור העברי האקזמפלרי.

עם זאת, באותן שנים עצמן נבעה הפער הפוליטי בין ז'בוטינסקי לחוגו של אחד-העם, וביאליק החל חולק על השקפת עולמו של ז'בוטינסקי ועל דרכו המדינית של רעהו הצעיר וברוך-הכישרונות. הקרע שנפער בין השניים העמיק בימי מלחמת העולם, המהפכה והתחלת המנדאט הבריטי בארץ-ישראל: ביאליק צידד אז במדיניות ההבלגה של וייצמן ושל מפלגות הפועלים, שקשרו את גורלן במנהיגותו של וייצמן (וכתב על כך את האגדה "שלשלת הדמים"), בעוד שז'בוטינסקי הטיף למדיניות של "יד קשה" ושל תגובה. את יחסו האמביוולנטי כלפי ז'בוטינסקי, יחס שחיוב ושלילה נשזרו בו זה בזו, ביטא ביאליק בערוב יומו בשיחה עם סופר העולם:

ז'בוטינסקי הינהו עיתונאי ופרופגנדיסט [ = תועמלן] ממדרגה ראשונה, אולם אסונו הוא שהחליט בנפשו כי הוא גם פוליטיקאי. לפנים היתה לו אמביציה לעשות פוליטיקה ב"דומה" הרוסית. עכשיו, העביר את האמביציה שלו לשדה חיינו הציוניים. זוהי שאיפת חייו – להגיע לידי מנהיגות; וזוהי ההזדמנות האחרונה שישנה לפניו. ומכאן אותה המרירות שבמלחמתו. את מלחמת חייו הוא לוחם. כשהתחיל במלחמתו הרוויזיוניסטית, נערך פעם משתה לכבודו, ואף אני נזדמנתי לשם, מבלי דעת לשם מה נקראה המסיבה. פתחתי ואמרתי: מכיוון שידעתי, ז'בוטינסקי, שציוני טוב אתה, וכוונתך טהורה, הריני מברך אותך, שתנחל מפלה פוליטית בכל אשר תפנה, לפי שמפלתך תהיה ניצחון לציונות (העולם, כרך יט, חוב' כח, [21.7.1931],  עמ' 550 – 551.).

בהמשך דבריו אלה, אמר ביאליק, כי את הפעולה הפוליטית הוא היה מפקיד בידי וייצמן, את הפעולה המעשית בארץ-ישראל – בידי אוסישקין. "את ז'בוטינסקי," אמר, "הייתי ממנה על התעמולה הציונית בפה ובכתב. בזה כוחו ופה שדה פעולתו." (שם). כפי שנראה בפרק הרביעי על "אגדת שלושה וארבעה", גם באגדה זו, שנתחברה בזמן מאורעות הדמים של שנת תרפ"ג, שילב ביאליק בדברי שלמה את המילים "קומה הבליגה", בניסיון להגן על מדיניות ההבלגה של וייצמן, ולבטא את התנגדותו למדיניות האגרוף והיד הקשה של ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים. ב-1931, בימי הקונגרס הציוני הי"ז בבאזל, כתב את שירו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", שאותו פירשו הרוויזיוניסטים כשיר המכוּון נגדם, וז'בוטינסקי כתב נגד ביאליק את מאמרו "המשורר לשעבר".

לאחר רצח ארלוזורוב בקיץ 1933, כתב ביאליק מספד, ושילב בו את  המילים "לא כשמשון" (שבהן רמז למסע ההשמצות שהתנהל נגד ז'בוטינסקי בעיתון הרוויזיוניסטי חזית העם, ביטאונו של האגף הרדיקלי של התנועה ולחשדות שהתעוררו נגד אנשי התנועה, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט). בהשפעת הרב קוק מחק ביאליק את המילים האלה, מחשש פן יציתו מהומה ושנאת חינם. היחסים בין ביאליק לז'בוטינסקי ידעו אפוא מעלות ומורדות, אך כבר בעת שחיבר ביאליק את "מגילת ערפה" הוא ביטא את הרעיון בדבר עליונותו המוסרית של עם ישראל, שאינו נזקק לאגרוף כדי להראות את כוחו. את הרעיון הזה הביע ביאליק עוד בעלומיו, בהיותו תלמידו של אחד-העם, בשירו המוקדם "על סף בית המקדש", שבו הביע גם את התנגדותו לרעיון הניצשיאני ("רָאִיתִי הַכְּפִירִים בְּתַלְתַּלֵּי הַזָּהָב") ואת התנגדותו להעלאתו על נס של כוח האגרוף ("לֹא הַכּוֹת בְּאֶגְרֹף אֶת-יָדִי לִמַּדְתִּי"):

לֹא-אֶמְכֹּר בְּכֹרָתִי בִּנְזִיד עֲדָשִׁים;

בִּתְרוּעַת הַשֶּׁקֶר קוֹלִי לֹא יִתְבּוֹלֵל,

מִהְיוֹת כְּפִיר בֵּין כְּפִירִים אֶסָּפֶה עִם-כְּבָשִׂים.

לֹא חוֹנַנְתִּי בִּמְתַלְעוֹת וּבְצִפָּרְנַיִם [...]

רָאִיתִי הַכְּפִירִים בְּתַלְתַּלֵּי הַזָּהָב

שֶׁנָּפְלוּ עַל-הַרְרֵי הַצְּבָאִים חֲלָלִים.[...]

 לֹא הַכּוֹת בְּאֶגְרֹף אֶת-יָדִי לִמַּדְתִּי,

וּבְתִירוֹשׁ וּזְנוּנִים לֹא-כִלִּיתִי כֹחִי;

לָשִׁיר שִׁיר יְיָ בַּתֵּבֵל נוֹלַדְתִּי,

שִׁבְיִי – שְׁבִי צֶדֶק, צֵיד מִשְׁפָּט – מַלְקוֹחִי.

ב"מגילת ערפה", המוצבת בפתח אגדות המלך דוד שב"ויהי היום", בא לידי ביטוי ההבדל התהומי בין שני הגזעים והעמים שיצאו ממעי שתי אחיות, בנותיו של עגלון,  מלך מואב.  בעוד שזרעה של ערפה זורע הרס ומוות ברחבי הארץ, ומרווה את הארץ דמעות ודם, דוד המלך, מצאצאיה של נעמי, אחותה של ערפה, מרווה את הארץ בזמירותיו. כדברי ביאליק, בסוף פרק ב' של האגדה: "כָּעֵץ כֵּן פִּרְיוֹ וּפְרִי פִרְיוּ, וְכֹחַ אָבוֹת בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם."

אליבא דביאליק, האגרוף הוא נחלתן של אומות העולם, ועם ישראל יאחז בנשק רק אם ייאלץ להגן על חייו. כך תיאר ביאליק את שני "בני הדודים" הרחוקים, הניצבים זה מול זה בשדה הקרב:

וַיְהִי לִתְקוּפַת הַיָּמִים, וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה עַל  יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה ויִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה וֱהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּינַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת, וְכוֹבַע נְחֹשֶת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶת, וּמִצְחַת נְחֹשֶת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחֹשֶת בֵּין כְּתֵפָיו, וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, וְנוֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו.  וַיַּעֲמֹד הַפְּלִשְׁתִּי וַיְחָרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים.

 הוּא גָּלְיַת  הַפְּלִשְׁתִּי  מִגַּת, בֶּן-שִׁלֵּשִׁים לעָרְפָּה.

וּמִמַּעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל יָצָא לִקְרָאתוֹ נַעַר אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה-עֵינַיִם וְטוֹב-רֹאִי, לֹא נֶשֶׁק לוֹ וְלֹא  מַדִּים, אֵין בְּיָדוֹ בִלְתִּי אִם מַקְלוֹ וְקַלְעוֹ וַחֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים בְּיַלְקוּטוֹ וְשֵׁם אֱלֹהִים חַיִּים עִל שְׂפָתָיו.

הוּא דָוִד הָרֹעֶה מִבֵּית-לֶחֶם, בֶּן-שִׁלֵּשִׁים לְרוּת.

לעם ישראל די בקֶלע, בחכמה ובאמונה בצדקת הדרך כדי להביס ענקים, טוענת היצירה בסמוי, ומכאן התנגדותו למונחים כמו "אגרוף" ו"בריונים", שהיו לגבי דידו מזוהים עם תרבות עם-זר, ושהפכו באותה עת חלק בלתי-נפרד מהטרמינולוגיה של התנועה הרוויזיוניסטית. ברקעו של המשפט המסיים את האגדה שלפנינו: "שְׁנֵי צֶאֱצָאֵי הָאֲחָיוֹת הַמּוֹאֲבִיּוֹת, עֲנָק פְּלִשְׁתִּי וְנַעַר עִבְרִי, הִתְיַצְּבוּ בַגַּיְא הָאֶחָד מוּל רֵעֵהוּ, וּמַשְׂטֵמַת מָוֶת, מַשְׂטֵמַת גוֹי וֵאלֹהָיו לְגוֹי וֵאלֹהָיו, בָּעֲרָה בְעֵינֵיהֶם" מהדהד הסיום של שירו של שאול טשרניחובסקי "בין המיצרים" ("וּלְאוֹר בְּרַק הַיְרִיָּה, אִישׁ אֶת אָחִיו הִכִּירוּ"), שבו  אחים לדם הם למרבה הטרגדיה גם אחים לנשק, המזהים איש את אחיו רק לאור ברק הירייה, רגע לפני המוות.

ביאליק דיבר לא אחת בנאומיו על הצורך לחתור לשלום בין עמי הארץ, ועל כן הציב בסוף האגדה שלפנינו את שני בני-הדודים הרחוקים, שכל אחד מהם טיפח אתוס אחר ומיתוס אחר, ניצבים זה מול זה ומשטמת מוות בעיניהם.

* פרק מהספר "מִים ומִקדם" (עיון באגדות "ויהי היום" של חיים נחמן ביאליק), שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרה "הילל בן חיים".

* * *

מבצע ספרי הדסה מור

הסופרת  הדסה מור יוצאת במבצע מיוחד למכירת שני ספריה האחרונים בהנחה משמעותית  לקוראי העיתון "חדשות בן עזר".

 "יערת הדבש – מכתב פרידה" – (2005) שהוא סיפורה האישי  המרתק של הסופרת, שבין היתר  מתאר את מערכת היחסים  שהיתה לה עם משה דיין  ועם בעלה, שהיה ידיד נעורים של דיין, והכולל רקע היסטורי והערכות פסיכולוגיות על אישיותו ופועלו של האיש.

 "אהבות בצל האפר" –  (2011), ספר רחב-יריעה  ורב-עלילה על נושא השואה המתפרס  על פני כל ההיסטוריה של העם היהודי  עד מלחמת השחרור, כשבין הזוועות ובצל האפר  מתהוות ומלבלבות האהבות בין גיבורי העלילה המרתקת. נשיא המדינה שמעון פרס כתב להדסה  לאחר שקרא את הספר, מכתב מרגש המביע את הערכתו הרבה: "הדסה היקרה, ספרך רחב-היריעה  הוא כגלעד  זיכרון למדינת ישראל ולעם היהודי.  צל העבר  חזק לעיתים מדמותו המוארת של ההווה, על כן אני רואה חשיבות רבה בהוצאת ספרים כספרך..."

המחיר: "יערת הדבש"  40 ₪  (בחנות 88 ₪). "אהבות בצל האפר" 40 ₪  (בחנות 88 ₪).           עבור רכישת שני הספרים ביחד 70  ₪.  המחיר כולל דמי משלוח. את הצ'ק יש לשלוח לכתובת: הדסה מור, רח' הזוהר 35 תל-אביב, ולציין  באיזה ספר או  בשניהם  מעוניינים והספר  יישלח לנמען לפי הכתובת  שתימסר.

* * *

במלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

קיצור תולדות חייו של ברנר

(1921-1881)

יוסף-חיים ברנר נולד בנובייה-מליני שבאוקראינה ביום י"ז באלול תרמ"א, 11 בספטמבר 1881. הוא למד בשקידה בחדר ובישיבות ויאטקה וקונוטופ. בשנת 1897 הלך ללמוד בישיבת פוצ'פ, שם התיידד עם בנו של ראש-הישיבה, אורי-ניסן גנסין, שניהם שיקעו עצמם בספרות העברית החדשה ואף ניסו להוציא עיתונים ולפרסם בהם מביכורי-עטיהם.

משם הלך להומל, בה נמשך לתנועת הפועלים היהודית ולהתעוררות הציבורית היהודית. שם גם הושפע מדוסטוייבסקי ומטולסטוי. בהומל התיידד עם הלל צייטלין. אברמזון, גיבור סיפורו "מסביב לנקודה", הוא צירוף של ברנר-עצמו וצייטלין. בהומל נמצא עימם אז גם א.נ. גנסין, ובה נדפס סיפורו הראשון של ברנר "על פת לחם" ("המליץ", 1900). לאחר שנה יצא לאור בווארשה ספרו הראשון "מעמק עכור", קובץ סיפורים שבהם משוקע הווי של עוני, דלות ודכדוך סוציאלי ברחוב היהודי.

בראשית המאה חי ברנר לסירוגין בביאליסטוק ובווארשה והתפרנס לרוב מהוראת עברית. הוא גוייס לצבא הרוסי ושירת בו, בעיר אוריול, משלהי 1901 ועד ראשית 1904. את חוויותיו תיאר בסיפורים "שנה אחת" (1909-1908) ו"מא. עד מ." (1906). עם פרוץ מלחמת רוסיה-יפן הוברח בעזרת חבריו ויצא ללונדון. בלונדון היה פעיל בחוגי תנועת העבודה היהודית הכללית, וגם הארצישראלית, "פועלי ציון". עסק בכתיבה ובתרגום בשתי הלשונות, עברית ואידיש, וכן עבד בבית הדפוס של העסקן הציוני י. נרודניצקי. בלונדון יסד את כתב-העת הספרותי "המעורר" (1907-1906) שריכז את מיטב הכוחות הצעירים היוצרים בספרות העברית. הוא עצמו עסק לא רק בעריכת "המעורר" אלא גם בהדפסתו ובמשלוחו למנויים, ובו גם החל לכתוב כפובליציסט.

בשל חוסר-אמצעים להמשיך בהוצאת "המעורר" עקר בשנת 1908 ללבוב, שם התקרב לסופר ג. שופמן ולצעירי הסופרים שבגליציה, והוציא שני קבצים ספרותיים בשם "רביבים". בראשית 1909 עלה לארץ-ישראל בעילום-שם, בדרכונו של ידידו ר' בנימין, יהושע רדלר-פלדמן. ברנר ביקש תחילה להיסתר מהילת-הסופר שעיטרה אותו, והתחיל לעבוד בחדרה כפועל בפרדס. משלא עלה הדבר בידו, עבר לירושלים. מאז התחיל פועלו כסופר וכפובליציסט בימי העלייה השנייה, זאת בנוסף להרצאותיו הפומביות ולעבודתו בהוראה לסירוגין. בעיתוני העלייה השנייה, "הפועל הצעיר" ו"האחדות", השתתף ברשימות פובליציסטיות, במסות, בביקורת, בסיפורים ובתרגומים, ונעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בארץ, לא רק בקרב הפועלים. באותה תקופה כתב את סיפוריו הארצישראליים "עצבים", "בין מים למים", "מכאן ומכאן" ו"שכול וכישלון", שבהם גולל יריעה רחבה מחיי הגולה, היישוב הישן והחדש, וכן סיפר על אישים שהתקשר אליהם ביותר, דוגמת א.ד. גורדון. ברנר היה מו"ל שותף להוצאת "והיה העקוב למישור", סיפורו הראשון של ש"י עגנון, ומספרים כי לשם כך מכר את חגורתו.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה, 1914, ביקש ברנר להיאחז בחקלאות בנחלת-יהודה שליד ראשון-לציון אך המלחמה סיכלה את תוכניתו. הוא התעתמן, ובשנת 1915 עבר לתל-אביב. הוא נשא לאישה את הגננת חיה ברוידא, ונולד להם בן, אורי, לימים ממפקדי הפלמ"ח. שמו ניתן לו לזכר אורי-ניסן גנסין.

זמן-מה לאחר הולדת בנו קיבל ברנר מישרה של מורה ללשון ולספרות עברית בגימנסיה העברית "הרצליה", ימים שתוארו בסיפורו "מהתחלה" אשר סופו אבד עימו בהירצחו. בימי הגירוש התורכי של יהודי יפו-תל-אביב, באביב 1917, נדד ברנר עם הגימנסיה הגולה על תלמידיה לפתח-תקווה, לשפיה ומשם עבר לגן-שמואל ולחדרה תוך שהוא שוקד לעזור לפליטים. בנדודיו היו עימו אשתו ובנו הקטן, שהיה אז כבן שנה. ימים אלה תוארו בסיפוריו "המוצא" ו"זעיר שם". עם הכיבוש הבריטי חזר ברנר לתל-אביב והתחיל להשתתף בשבועון של "אחדות העבודה", "קונטרס". ביוזמתו של ברל כצנלסון הוקמה בעריכתו האכסניה הספרותית "האדמה".

נישואיו של ברנר לא עלו יפה. לימים נפרדה ממנו חיה, נסעה להשתלם בגרמניה במקצועה, לקחה עימה את אורי הקטן, וברנר לא שב לראותו. "בנער קטן זה תלה ברנר את כל גורלו," כתב פיכמן בזיכרונותיו, "הוא היה כל תוכן חייו. אורי היה העוגן בו נאחז. זה היה ענף חייו הירוק – הענף היחידי, והוא הישקהו את כל טל האהבה, שהיה שמור בליבו. בשבילו חי, בשבילו היה מוכן תמיד למות."

וכתב על כך מרדכי בן הילל הכהן: "נהרס קן משפחתו, אשר אמר לחיות בצילו חיים אישיים. אין לזר להרוס את קודש הקודשים, חיי המשפחה של זולתו, אבל מי אשר ידע והכיר את רשת-נשמתו של ברנר כמוני, הוא יודה, כי ברנר גווע ביום חורבן חיי המשפחה שלו."

בשלהי 1920 עבר ברנר לגליל והיה עם סוללי-הכבישים של ראשוני העלייה השלישית, הירצה והורה עברית במחנות החלוצים. בין היושבים ליד שולחן העיתונאים בוועידת הייסוד של ההסתדרות בחנוכה תר"ף, 1920, היה גם ברנר. באמצע הוויכוח התפרץ פתאום בקריאה אל הנואם: "אבל מה יש לך לומר לעצם הדבר?!" – העיר לו היו"ר: "אתה אינך ציר. אין לך רשות הדיבור." – השיב ברנר: "רשות הדיבור אין לי. אבל זכות הצעקה יש לי." לימים רשם וכייר נחום גוטמן את דמותו של ברנר בצעקתו.

עם שובו ליפו בשנת 1921, הוא גר בבית יצקר בשכונת אבו-כביר במחיצת בני משפחת יצקר ועם חבריו הסופרים צבי שץ ויוסף לואידור, שם נרצחו בידי ערבים ביום כ"ד בניסן תרפ"א, 2 במאי 1921. הוא נטמן בקבר האחים של הרוגי הפרעות בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל-אביב.

*

בעקבות הערך "ברנר, יוסף-חיים" מתוך "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים" מאת ג. קרסל, כרך ראשון, ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, תשכ"ה, 1965, וכתבת-הענק "חברים מספרים על ברנר" מאת משה נתן, שבועון "במחנה", אפריל 1971.

ביבליוגראפיה נבחרת

מאמרים

אוריין, דן – "מאוייב למאהב: דמות הערבי בתיאטרון הישראלי", במה, 122, תשנ"א, 1990, כרך כ"ה.

באר, חיים – "המעורר, מסעות בעקבות סופרים וספרים", דבר השבוע, דבר, 23 במרס 1984.

בן עזר, אהוד – "חולמים ולוחמים" (ביקורת על ספרו של יעקב יערי-פולסקין "חולמים ולוחמים", חייהם ופעולותיהם של מניחי היסוד למדינת ישראל, מהדורה שלישית מחודשת, הוצאת מ. מזרחי, 1964) למרחב, משא, 25 בספטמבר 1964.

בן עזר, אהוד – "פרשת גבריאל תירוש" (רשימת ביקורת על ספרו של יצחק שלו "פרשת גבריאל תירוש", "ספריה לעם", "עם עובד", תשכ"ח, 1968), מן היסוד, 19 באוגוסט 1965.

בן עזר, אהוד – "בצל הפרדסים", (על משה סמילנסקי), אתגר, 20 בינואר 1966; "מסע 1912 ללבנון ולסוריה", (המשך), אתגר, 3 בפברואר 1966.

בן עזר, אהוד – "דמות 'היהודי הנורא' בספרות 'בני-הארץ'" (מסה), אות, חורף 1967.

בן עזר, אהוד – "הצייד" (רשימת ביקורת על ספרו של שלמה שבא "הצייד", ספריית תרמיל בהוצאת קצין חינוך ראשי, 1967), על המשמר, 20 באוקטובר 1967.

בן עזר, אהוד – "הרומאנים והסיפורים של א. ראובני" (מאמר על "כל סיפורי א. ראובני", הוצאת ראובן מס, 1968), על המשמר, 1 במרס 1968.

בן עזר, אהוד – "פורצים ונצורים, עיונים בספרות הישראלית הצעירה", קשת, קיץ 1968.

בן עזר, אהוד – "נדודי עמשי השומר" (רשימה על ספרו של יעקב רבינוביץ "נדודי עמשי השומר", שני כרכים, ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש, הוצאת ספרים "מצפה", 1929). משא, למרחב, 20 בדצמבר 1968.

בן עזר, אהוד –"מי הן הנמלים?" (רשימת ביקורת על ספרו של יצחק אורפז "נמלים", "עם עובד", 1968), דבר, 31 בינואר 1969.

בן עזר, אהוד – "בצל הפרדסים" (ביקורת במדור "קריאה אפשרית" על ספרו של משה סמילנסקי "בצל הפרדסים", הוצאת מסדה, ללא תאריך), משא, למרחב, 21 בפברואר 1969.

בן עזר, אהוד – "הכפר הערבי" (ביקורת במדור "קריאה אפשרית" על ספרו של משה סטבסקי "הכפר הערבי", פרקי הווי, ספריית "שחרות", הוצאת "עם עובד", תש"ו, 1946), משא, למרחב, 2 באפריל 1969.

בן עזר, אהוד – "י.ח. ברנר", (ביקורת במדור "קריאה שנייה" על הספר "יוסף חיים ברנר – מיבחר דברי זכרונות", ערוך בידי מרדכי קושניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1944), משא, למרחב, 26 בספטמבר 1969.

בן עזר, אהוד – "עם יוסף חיים ברנר לארץ-ישראל" (ביקורת על ספרו של מנדל זינגר "עם יוסף חיים ברנר לארץ-ישראל לפני שישים שנה", הוצאת מועצת פועלי חיפה, תשכ"ט, 1969), על המשמר, 10 באוקטובר 1969.

בן עזר, אהוד – "בלי כוכב" (רשימה על ספרו של יהודה בורלא "בלי כוכב", הוצאת ספרים "מצפה", תרפ"ז, 1927, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 9 ביוני 1970.

בן עזר, אהוד – "אברהם שפירא" (רשימה על ספרו של יהודה אדלשטיין "אברהם שפירא (שיך איברהים מיכה)", בשני כרכים, הוצאת ידידים, תרצ"ט, 1939, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 19 ביוני 1970.

בן עזר, אהוד – "רחוק מהיום וקרוב" (רשימת ביקורת על ספרו של אריה ליפשיץ "רחוק מהיום וקרוב", סיפורים (בהם "ג'ומעא וג'מילה"), הוצאת "מסדה", כניראה 1970), על המשמר, 27 בנובמבר 1970.

בן עזר, אהוד – "נקמת האבות" (רשימה על ספרו של יצחק שמי "נקמת האבות", סיפור מחיי הערבים, הוצאת "מצפה", ספרי פרוזה, העורך אשר ברש, תרפ"ח, 1928, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 11 בדצמבר 1970.

בן עזר, אהוד – "שמעון צהמארא" (רשימה על ספרו של מידד שיף "שמעון צהמארא", הוצאת ספרים נ. טברסקי, תשי"ב, 1951, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 1 בינואר 1971.

בן עזר, אהוד – "מפי ראשונים" (רשימה על ספרו של ליובה שניאורסון "מפי ראשונים, הם סיפרו – ואני רשמתי", הוצאת "עם הספר", תשכ"ד, 1963, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 26 בפברואר, 1971.

בן עזר, אהוד – "י. ח. ברנר בין עליבות לצבאיות", קשת, קיץ 1970; "י. ח. ברנר ו'השאלה הערבית'", קשת, אביב 1971.

בן עזר, אהוד – "ברנר ו'השאלה הערבית'", על המשמר, 30 באפריל 1971.

בן עזר, אהוד – "על גבול הדממה" (רשימה על ספרו של צבי שץ "על גבול הדממה", כתבים, מהדורה ראשונה תרפ"ט, בצירוף מונוגרפיה מאת מ. פוזננסקי, מהדורה חדשה, בתוספת דברי זכרונות מאת דוד צפריר-צירקין והקדמה מאת יעקב רז, הוצאת "תרבות וחינוך", תשכ"ז, 1967, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 30 באפריל 1971.

בן עזר, אהוד – "הדסה" (רשימה על ספרו של משה סמילנסקי "הדסה", כתבי משה סמילנסקי, כרך שני, סיפורים, התאחדות האיכרים בארץ-ישראל, ועד הנאמנים להוצאת כתבי משה סמילנסקי ליובל השישים, תרצ"ד, 1934, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 25 ביוני 1971.

בן עזר, אהוד – "על הגבולין" (רשימה על ספרו של ר' בנימין "על הגבולין", רשימות ומאמרים, תרפ"ג, 1922, דפוס "אוניון", אחים אפל, וינה, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 30 ביולי 1971.

בן עזר, אהוד – "אמת מארץ-ישראל" (רשימה על קובץ המאמרים של אחד העם "על פרשת דרכים", מהדורה ראשונה, אודיסה תרנ"ה, 1895, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 13 באוגוסט 1971.

בן עזר, אהוד – "ספל קפה מר" (רשימת ביקורת על ספרו של יהושע גרנות "ספל קפה מר", מסדה, 1967), הארץ, 18 באוגוסט 1967.

בן עזר, אהוד – "בימי העלייה" (רשימה של ספרו של מאיר וילקנסקי "בימי העלייה", ציורים מימי העלייה השנייה, הוצאת "אמנות", סדרת "עלומים", תרצ"ה, 1935, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 26 באוגוסט 1971.

בן עזר, אהוד – "תחת התות" (רשימת ביקורת על ספרו של יצחק שלו "תחת התות", הוצאת לוין-אפשטיין, 1971), על המשמר, 3 בספטמבר 1971.

בן עזר, אהוד – "ארץ לא זרועה" (רשימה על ספרו של ישראל זרחי "ארץ לא זרועה", רומן, ספריה "לדור", הוצאת "עם עובד", תש"ו, 1946, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 3 באוקטובר 1971.

בן עזר, אהוד – "בעל בעמיו" (רשימה על ספרו של יהודה בורלא "בעל בעמיו", דבר-מסדה, ללא תאריך הדפסה, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 8 באוקטובר 1971.

בן עזר, אהוד – "שאלה נעלמה" (רשימה על מאמרו של יצחק אפשטיין "שאלה נעלמה", "השילוח", כרך י"ז, חוברת ג, ספטמבר 1907, תשרי תרס"ח, עמ' 206-193, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 22 באוקטובר 1971.

בן עזר, אהוד – "ימים ולילות" (רשימה של ספרו של נתן ביסטריצקי "ימים ולילות", סיפור בארבעה ספרים, תרפ"ז, 1926), הארץ, 10 בנובמבר 1971.

בן עזר, אהוד – "באוהלי מידבר" (רשימה על ספרו של עזיז אפנדי (פסח בר-אדון) "באוהלי מידבר", סיפורים, הוצאת א.י. שטיבל, תרצ"ד, 1934, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 24 בדצמבר 1971.

בן עזר, אהוד – "מראות הארץ" (רשימה של ספרו של זאב יעבץ "לקט כתבים", ערוך בידי בנימין קלאר, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ג, 1943, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 14 בינואר 1972.

בן עזר, אהוד – "מחיי יוסף טרומפלדור" (רשימה על הספר "מחיי יוסף טרומפלדור", קובץ רשימות וקטעי מכתבים, הביא לדפוס מנחם פוזננסקי, מהדורה ראשונה, תרפ"ב, 1922, מהדורה שלישית, הוצאת "עם עובד", תשי"ג, 1953, (עמ' 303-115 תורגם ונערך בידי י.ח. ברנר), במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 25 בפברואר 1972.

בן עזר, אהוד – "הירקון שבלב" (רשימה על ספרו של אלימלך שפירא "הירקון שבלב", הוצאת שטיבל, יפו, שנת תרפ"ה-פ"ו, קנ"ז עמ'. המחיר 125 מיל, במדור "ספרי דורות קודמים"), פורים תשל"ב, 3 במרס 1972.

בן עזר, אהוד – "'הפרדס' כסיפור אליגורי", (על בנימין תמוז), על המשמר, 17 במרס 1972; (המשך), על המשמר, 24 במרס 1972.

בן עזר, אהוד – "י.ח. ברנר: מיבחר מאמרים על יצירתו הסיפורית, (ביקורת על הספר "יוסף חיים ברנר, מיבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית", ליקט וצירף מבוא וביבליוגראפיה, יצחק בקון), הארץ, 24 במרס 1972.

בן עזר, אהוד – "אנשי בראשית" (רשימה על ספרו של אליעזר שמאלי "אנשי בראשית", סיפור, מהדורה ראשונה 1933, הוצאה מיוחדת למנויי "אומר", דפוס מסדה, ללא תאריך, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 18 במאי 1972.

בן עזר, אהוד – "החג' מחפצי-בה" (רשימה על סיפורו של יעקב שטינברג "החג' מחפצי-בה", כל כתבי יעקב שטינברג, הוצאת דביר, 1959, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 16 ביוני 1972.

בן עזר, אהוד – "יצירתו הספרותית של ברנר" (רשימת ביקורת על ספרו של אדיר כהן "יצירתו הספרותית של יוסף חיים ברנר", "גומא", ספרי מדע ומחקר, בצלאל צ'ריקובר מוציא לאור, תשל"ב, 1972), הארץ, 4 באוגוסט 1972.

בן עזר, אהוד – "בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. השאלה הערבית בספרותנו", שיחה ראשונה, שדמות, אביב 1972; "השאלה הערבית בספרותנו", שיחה שנייה, שדמות, קיץ 1972.

בן עזר, אהוד – "לאן" (רשימה על סיפורו של מרדכי זאב פייארברג "לאן", כתבי מ.ז. פייארברג, מהדורה חדשה, ערוכים בידי א. שטיינמן, הוצאת בית מסחר ספרים "כנסת", ת"א, תש"א, 1941, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 22 בספטמבר 1972.

בן עזר, אהוד – "לארץ אבותינו" (רשימה על ספרו של זלמן דוד ליבונטין "לארץ אבותינו", דברי ימי המסע והעבודה בשנות תרמ"ב-תרמ"ג, מהדורה ראשונה, וארשה, תרמ"ה, 1885, מהדורה שנייה מתוקנת, תל-אביב, תרפ"ד, 1924, מהדורה שלישית, הוצאת "מסדה", תש"י, 1950, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 20 באוקטובר 1972.

בן עזר, אהוד – "מסע לארץ-ישראל" (רשימה על ספרו של אלחנן ליב לוינסקי "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת", הדפסה ראשונה, "פרדס", ספר ראשון, אודיסא תרנ"ב, 1892, מהדורה חדשה, ספריה כללית, הוצאת כלל, ברלין, 1922, תרפ"ב, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 17 בנובמבר, 1972.

בן עזר, אהוד – "מולדת" (רשימה של ספרו של דוד שמעונוביץ "מולדת", רשימות וסיפורים, הוצאת מסדה, תש"ז, 1947, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 15 בדצמבר 1972.

בן עזר, אהוד – "המעורר" (רשימה על "המעורר", קונטרס לחמשבה ולפיוט, נערך ויו"ל בכל חודש ע"י י.ח. ברנר, לונדון, בדפוסו של י. נרודיצקי, שנה ראשונה, 1906, שנה שנייה, 1907, מהדורה מצולמת, יוצאת לאור על-ידי משכן י.ח. ברנר וחבריו בארכיון העבודה, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, תשל"ב, 1972, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 26 בינואר 1973.

בן עזר, אהוד – "הזאבים והכבשים", (על ש"י עגנון), מאזניים, פברואר 1973.

בן עזר, אהוד – "בשבילי שדות" (רשימה על ספרו של שלמה ריכנשטין "בשבילי שדות", סיפורים, הוצאת "עם עובד" ומשק עין-חרוד, תש"ח, 1948, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 22 ביוני 1973.

בן עזר, אהוד – "מבעד לצעיף" (רשימה על ספרונו של יעקב חורגין "מבעד לצעיף", שני סיפורים, סדרת ספרים ערוכה בידי ד"ר עזריאל קרליבך, ידיעות אחרונות, תש"ח, 1948, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 7 בספטמבר 1973.

בן עזר, אהוד – "צמד שנשבה" (רשימה של ספרו של פנחס כהן "צמד שנשבה", סיפורים, הוצאת "מסדה", 1960, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 20 בספטמבר 1974.

בן עזר, אהוד – "סיפורו של ג'משיד" (רשימת ביקורת על ספרו של מנחם קפליוק "סיפורו של ג'משיד", סיפורים, ספריית פועלים, 1974), על המשמר, 27 בספטמבר 1974.

בן עזר, אהוד – "ולינה ילדה נוכריה היא, עיון בסיפורי ש. שלום", על המשמר, 3 בינואר 1975.

בן עזר, אהוד – "בראי הדורות" (רשימה על ספרו של חיים מיכל מיכלין "בראי הדורות", אוסף מאמרים, זכרונות ורשימות על ירושלים, בצירוף הקדמה מאת ד"ר ישראל בן-זאב, הוצאת צ. ליינמן, תש"י, 1950, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 10 בינואר 1975.

בן עזר, אהוד – "הירדן סואן" (רשימה על ספרו של זאב ברכות "הירדן סואן", מאידיש מ. חלמיש, הוצאת מ. ניומן, תשל"ד, 1974, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 18 ביולי 1975.

בן עזר, אהוד – "האם איחרנו את המועד?" (על משה סמילנסקי), על המשמר, 1 באוגוסט 1975.

בן עזר, אהוד – "מחברות לחקר ברנר" (ביקורת על הספר "מחברות לחקר יצירתו ופועלו של י.ח. ברנר" בעריכת ישראל לוין, עקד, 1975), ידיעות אחרונות, 12 בספטמבר 1975.

בן עזר, אהוד – "היש והחסר בביוגראפיה" (ביקורת על ספרו של יצחק בקון "ברנר הצעיר", הקיבוץ המאוחד, 1975), ידיעות אחרונות, 31 באוקטובר 1975.

בן עזר, אהוד – "סיפורי לואידור עם פרשנות מיותרת" (רשימת ביקורת על ספרו של יוסף לואידור "סיפורים", כינס והקדים מבוא דב לנדאו, ספרי "נפש", הוצאת אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת "מסדה", 1976), ידיעות אחרונות, 10 בספטמבר 1976.

בן עזר, אהוד – "על כנפי החלום, מראות הארץ", (על זאב יעבץ), על המשמר, 24 בספטמבר 1976.

בן עזר, אהוד – "כבדואים נחיה! השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי", דבר, 24 בספטמבר 1976; "השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי: כבדואים נחיה!" (המשך), דבר, 1 באוקטובר 1976.

בן עזר, אהוד – "כתבי יהושע ברזילי" (רשימה על כתבי יהושע ברזילי (איזנשטדט) לזכר חצי היובל של עלייתו לארץ-ישראל, הוצאת חבר הסופרים, תרע"ג, 1913, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 4 במרס 1977.

בן עזר, אהוד – "מלחמה ומצור בספרות הישראלית, (1967-1976)", עתון 77, פברואר-מרץ 1977; "מלחמה ומצור בספרות הישראלית, (1967-1976)", (המשך), עתון 77, אפריל-מאי 1977; "מלחמה ומצור בספרות הישראלית, (1976-1977)", (המשך), עתון 77, יוני-יולי 1977.

בן עזר, אהוד – "כענבים במידבר, במלאת עשרים שנה למותו של יצחק שנהר", הארץ, 17 ביוני 1977.

בן עזר, אהוד – "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977.

בן עזר, אהוד – "בין יהודים לערבים" (רשימת ביקורת על ספרו של סמי מיכאל "חסות", "ספריה לעם", "עם עובד", 1977), על המשמר, 22 ביולי 1977.

בן עזר, אהוד – "העלייה השנייה בראי ספרותה" (מסה), משא, דבר, 3 באוקטובר 1977.

בן עזר, אהוד – "הרומאנים והסיפורים של א. ראובני" (רשימת ביקורת על "כל סיפורי א. ראובני", הוצאת ראובן מס, 1968), על המשמר, 1 במרס 1968.

בן עזר, אהוד – "בין אמת לדימיון", (ביקורת על ספרו של בנימין ברנר "גדולה היתה הבדידות", עם עובד, 1978), דבר, 9 ביוני 1978.

בן עזר, אהוד – "הזורעים בדמעה" (רשימה על ספרו של משה סתוי (סטבסקי) "הזורעים בדמעה", סיפורי כפר, הוצאת אגודת הסופרים העבריים ליד דביר, תש"ך, 1959, במדור "ספרי דורות קודמים"), הארץ, 8 בספטמבר 1978.

בן עזר, אהוד – "על חלומות ושורשים" (רשימת ביקורת על ספרו של אהרן מגד "עשהאל", "ספריה לעם", "עם עובד", תשל"ח, 1978), דבר, 15 בספטמבר 1978.

בן עזר, אהוד – "משא ערב", (על ר' בנימין), על המשמר, 30 במרס 1979.

בן עזר, אהוד – "מפתחות לז'אנר הארצישראלי" (ביקורת על ספרה של נורית גוברין "מפתחות", אוניברסיטת תל-אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978), דבר, 20 באפריל 1979.

בן עזר, אהוד – "העלייה השנייה בראי ספרותה", דבר, 3 באוקטובר 1977, וכן בקובץ: "העלייה השנייה, 1903-1914", עורך: ד"ר מרדכי נאור, סידרת עידן, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ה, 1984.

בן עזר, אהוד – "ערבי אחד, מוכר תופינים", (על "אללה כרים" לל.א. אורלוף), עתון 77, נובמבר-דצמבר 1979.

בן עזר, אהוד – "'ארורים הרכים האוהבים', היחס הארוטי לערבים אצל ברנר", דבר, 4 במאי 1979; "כל האימה שבדבר", (המשך), דבר, 11 במאי 1979; "דמות הערבי כסיוט בסיפורי ברנר", דבר, 30 באפריל 1981; "יהודים וערבים – מכאן ומכאן. על היחס ללאומיות הערבית אצל ברנר", דבר, 11 בספטמבר 1981; "ברנר, האוטופיסטים ו'גיבורי הפה'" (המשך), דבר, 18 בספטמבר 1981.

בן עזר, אהוד – "'יתום עובד! אח צעיר!' היחס ההומני לערבים אצל ברנר", על המשמר, 11 בדצמבר 1981.

בן עזר, אהוד – "צל הפרדסים והר-הגעש", מאזניים, אוקטובר-נובמבר 1983.

בן עזר, אהוד – "הערבי החי בקרבך", עתון 77, מאי-יוני 1987.

בן עזר, אהוד – "הזיקה לנוף הארץ ויושביה בספרותנו החדשה", מעריב, 18 בספטמבר 1987.

בן-עזר, אהוד – "אסתר ראב והערבים", נתיב, גיליון 5 [52], ספטמבר 1996.

ברלוביץ, יפה – "היסטוריה על דרך האגדה", (על זאב יעבץ), דבר, 29 ביולי 1977.

ברלוביץ, יפה – "ספרות העלייה הראשונה כ'ספרות מתיישבים ראשונים'", עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, כסלו תש"מ, 1979.

ברלוביץ, יפה – "סיפורי הירידה של העלייה הראשונה", מעריב, 5 בספטמבר 1980.

ברלוביץ, יפה – "חנה טרגר – מספרת נשכחת של העלייה הראשונה", עתון 77, יוני 1981.

ברלוביץ, יפה – "'הסדר השלישי – תור ישראל בארצו' – יצירתו הספרותית של זאב יעבץ בראי השקפתו ההיסטורית", קתדרה 20, תמוז תשמ"א, יולי 1981.

ברלוביץ, יפה – "התורכי, הנוף והאדם – סופרי העלייה הראשונה נפגשים עם המזרח", עתמול, נובמבר 1982.

ברלוביץ, יפה – "מודל היהודי החדש בספרות העלייה הראשונה (הצעה לאנתרופולוגיה ציונית)", עלי שיח 17-18, תשמ"ג, 1983.

ברלוביץ, יפה – "הזאת היא יפו?", עתמול, אוקטובר 1985.

ברלוביץ, יפה – "האישה בספרות הנשים של העלייה הראשונה", קתדרה 54, דצמבר 1990.

ברלוביץ, יפה – "ספרות כיוצרת תרבות – עיון בכתיבה של העלייה הראשונה", דפים למחקר בספרות, מס' 7, אוניברסיטת חיפה, תשנ"א, 1991.

גוברין, נורית – "עיון במסה 'ישמעאל' ליעקב שטינברג", הפועל הצעיר, כרך ל"ח, גל' 17, 17 בינואר 1967.

גוברין, נורית – "שני מספרים שמשפטם שונה" (רשימתו של ברנר "מפנקס", סיפורה של דבורה בארון "בני קידר"), הפועל הצעיר, כרך ל"ט, גל' 19, 26 בדצמבר 1967.

גוברין, נורית – "אגדה ומציאות ב'נדודי עמשי השומר' ליעקב רבינוביץ", מתוך: "מפתחות", הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל-אביב, 1978.

גוברין, נורית – "'ימים ולילות' – ממרחק הימים", מתוך: מפתחות, שם, שם.

גוברין, נורית – "פתח-תקווה – זירת ההתרחשות בסיפורת העברית מראשית המאה", עתון 77, אוקטובר 1978.

גוברין, נורית – "חוואג'ה מוסה מספר על השייך עבד אלקאדר", עתמול, יולי 1979.

גוברין, נורית – "בין קסם לרסן, על השפעת מאמרו של ברנר: 'הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו'", פרק מתוך ספרה "מפתחות", אוניברסיטת תל-אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978. הפרק נדפס גם במאזניים, ינואר 1978.

גוברין, נורית – "הרצוי כמצוי – זאב יעבץ"; "'למצוא את בני רכב' – חמדה בן-יהודה"; "נפ"ש מראשון לציון הומיה – נחמה פוחצ'בסקי", שלושה פרקים מתוך ספרה: "דבש מסלע, מחקרים בספרות ארץ-ישראל", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב, 1989.

גוברין, נורית – "רצח ברנר בשירות המיתוס", מתוך ספרה: "ברנר. 'אובד עצות' ומורה-דרך", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991.

גורני, יוסף – "שורשיה של תודעת העימות הלאומי היהודי-ערבי (השתקפותה בעיתונות העברית בשנים 1900-1918)", בתפוצות הגולה, מס' 79/80, חורף תשל"ז, 1977.

דומב, ריסה – "השוסים את הגרנות, העימות הערבי-יהודי בתחילת דרכה של העיתונות העברית", מאזניים, אוקטובר-נובמבר, 1983.

דותן, יוסף, (ש. שפרה) – "לא לבעול, ולא בשמחה, על בעיית האהוב הזר בספרות הארץ-ישראלית", אלף, מאי 1972. שב ונדפס ב"מנצחון למפולת", מאסף אלף בעריכת יונתן רטוש, הוצאת הדר, תל-אביב, 1976.

הראבן, אלוף – "השאלה שאיננה נעלמת", מתוך הקובץ: "העלייה השנייה, 1903-1914", עורך: ד"ר מרדכי נאור, סידרת עידן, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ה, 1984.

הראבן, שולמית – "הערבי בספרותנו – סטריאוטיפ או אדם?", מעריב, 20 באפריל 1979.

וילף, מיכאל – "צעקת הכפרים, מוטיב מקשר בין 'חירבת-חיזעה' ו'מול היערות'", מאזניים, אוגוסט-ספטמבר, 1975.

חבר, חנן – "להכות בעקבו של אכילס", אלפיים 1, עם עובד, 1989.

לוי, שמעון – "שבויים בבידיון, ערבים בספרות העברית החדשה", מאזניים, אוקטובר-נובמבר 1983.

מגד, אהרן – "ארורים הרכים והאוהבים, שבעים שנה למות של יוסף-חיים ברנר", הארץ, 3 במאי 1991.

מורג, גלעד – "אוהבים ויורים, פני הערבי בראי הספרותי", מאזניים, ספטמבר-אוקטובר 1987.

נתן, משה – "חברים מספרים על ברנר", במחנה, אפריל 1971.

סמילנסקי, יזהר – "שאלות שלא החלידו", (על משה סמילנסקי), הארץ, 12 באפריל 1974.

עפרת, גדעון – "דמות הערבי בדראמה הישראלית", עמדה, במה סוציאליסטית לביקורת המדיניות, החברה והתרבות בישראל, (א) אוקטובר 1977, (ב) מרץ 1978.

עפרת, גדעון – "הערבי הראשון בדרמה הארצישראלית", (על "אללה כרים" לל.א. אריאלי-אורלוף), הארץ, 11 באפריל 1979.

פולאק, אב. נ. – "מוצאם של ערביי ארץ-ישראל", מולד, נובמבר 1967.

צמח, עדי – "מין ואופי לאומי, צמד נושאים ב'ישימון' של ל.א. אריאלי", מאזניים, תשרי-חשון תשמ"ב, 1982.

קורצווייל, ברוך – "מהות הסבל והחיים בסיפורי י.ח. ברנר", מתוך: "בין חזון לבין האבסורדי, פרקים לדרך ספרותנו במאה העשרים", הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשכ"ו, 1966.

קורצווייל, ברוך – "סיפורי ברנר כאנטיציפאציה של בעיית הסיפור המודרני במאה העשרים", הארץ, 21 באפריל 1972.

קושניר, שמעון – "לדמותו של יוסף לואידור, זכרונות ועדויות על שנותיו בארץ, עם פרסום האסופה הראשונה של סיפוריו, 55 שנים לאחר הירצחו", (ביקורת על "סיפורים" מאת יוסף לואידור, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים, 1976), דבר, 20 באוגוסט 1976. "לתולדות יוסף לואידור", (מכתב למערכת של דב לנדאו, ותשובת שמעון קושניר), דבר, 17 בספטמבר 1976.

רגב, מנחם – "הבעייה הערבית בספרי ילדים ישראלים", עכשיו, תשכ"ח, חוב' 21-24.

רובינשטיין, אמנון – "עלייתו ושקיעתו של הצבר המיתולוגי", פרק מספרו: "להיות עם חופשי", הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשל"ז, 1977.

רובינשטיין, דני – "יהודים וערבים ומשל החמור", מתוך: "דבר, 50 שנה", קיץ 1975.

רמרז-ראוך, גילה – "דמות הערבי בסיפורת הישראלית", מתוך: "דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות", האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים, תשמ"ו, 1986.

שקד, גרשון – "כולנו נרדפים – רק ההיסטוריה רודפת, על דמות הערבי בסיפורת העברית בארץ-ישראל", מעריב, 11 במאי 1979.

שקד, גרשון – "ז'אנר ואנטי-ז'אנר בארץ-ישראל", פרק מספרו: "הסיפורת העברית 1880-1980", חלק ב', הקיבוץ המאוחד / כתר, תל-אביב, 1983.

שוהם, חיים – "דור וארץ, יחסי אדם-חלל בדראמה הישראלית", מאזניים, אפריל-מאי 1978.

שניר, מרדכי – "י.ח. ברנר לאור ימינו (פרשת ערב בכתביו)", מתוך ספרו: "בני הדור ומוריו", תל-אביב, תשי"ט, 1959.

שפיגל, גדעון – "יחסי יהודים וערבים באספקלריה ספרותית", הדואר, כ"ה באייר תשל"ד, 1974.

*

Ben-Ezer, Ehud – “The Arab Question in Israeli Literature”, A talk with Ehud Ben-Ezer, Shdemot 6, 1976.

Ben-Ezer, Ehud – “War and Siege in Israeli Literature (1948-1967)”, The Jerusalem Quarterly, Number 2, Winter 1977.

Ben-Ezer, Ehud – "War and Siege in Hebrew Literature after 1967", The Jerusalem Quarterly, Number 9, Fall 1978.

Ben-Ezer, Ehud – “Landscapes and Borders: A Sense of Siege in Israeli Literature”, Borders, The Israeli Museum, Jerusalem, cat. No. 199, Spring-Summer, 1980; see also Shofar, An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 7, No. 3, Spring 1989.

Ben-Ezer, Ehud – “The eye of the beholder”, Spectrum, December  .1984

Ben-Ezer, Ehud – “Arab Images in Hebrew Literature, 1900-1930”, New Outlook, Special Supplement, Appendix III, Tel-Aviv, 1985, March 1986.

Ben-Ezer, Ehud – “Brenner and the Arab Question”, Modren Hebrew Literature, Spring/Summer, 1987.

Berlovitz, Yaffah – “No Home at Home: Women’s Fiction vs. Zionist Practise”, Discourse and Gender / Gendered Discourse in the Middle East (B. Shoshan, Ed.), Westport, Connecticut & London, 2000, pp. 95-115, 159-161.

Govrin, Nurit – “Enemies or Cousins? … Somewhere in Between. The Arab Problem and its Reflections on Hebrew Literature: Developments, Trends and Examples”, Shofar, An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 7, No. 3, Spring 1989.

Ramras-Rauch, Gila – “Moshe Smilansky: Utopia and Reality”, Shofar, An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 7, No. 3, Spring 1989.

Shaked, Gershon – “The Arab in Israeli Fiction”, Modren Hebrew Literature, Fall 1989.

Somekh, Sasson, & others – “The Image of the Arab in Hebrew and Translated Literature as Taught in the Israeli High School”, New Outlook, Special Supplement, Tel-Aviv, 1985, March, 1986.

ספרים

אריכא, יוסף – "סיפורים עבריים מחיי הערבים", כינס וערך יוסף אריכא, עם הספר, תל-אביב, 1963.

באר, חיים – "גם אהבתם, גם שנאתם, ביאליק, ברנר, עגנון – מערכות יחסים", עם עובד, תל-אביב, 1992.

בן דוד, מישקה – "מפלשת עד צקלג, עיונים ברומן מלחמת העצמאות", ספריית תרמיל, ההוצאה לאור – משרד הביטחון, תל-אביב, 1990.

בן עזר, אהוד – "בעקבות יהודי המידבר", הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1983.

בן עזר, אהוד – "אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות", ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, תשמ"ו, 1986. [ההוצאה מסרבת להוציא הדפסה חדשה].

בן עזר, אהוד –  "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית", מיבחר סיפורים, מבוא וביבליוגרפיה

בעריכת אהוד בן עזר, זמורה ביתן מוציאים לאור ואגודת הסופרים, תל-אביב, 1992.

בן עזר, אהוד – "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", עם עובד, תל-אביב, 1998.

ברלוביץ, יפה – "סיפורי נשים בנות העליה הראשונה", בחרה והתקינה יפה ברלוביץ, ספריית תרמיל, ההוצאה לאור – משרד הביטחון, תל-אביב, 1984.

ברלוביץ, יפה – "להמציא ארץ, להמציא עם, תשתיות של ספרות ותרבות בעלייה הראשונה", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1996.

ברנר, י.ח. – "כל כתבי", הובא לדפוס בידי מנחם פוזננסקי, כרך ראשון, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, תשט"ז, 1955.

ברנר, י.ח. – "כל כתבי", הובא לדפוס בידי מ.ז. ולפובסקי, כרך שני, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, תשכ"א, 1960.

ברנר, י.ח. – "כל כתבי", הובא לדפוס בידי מ.ז. ולפובסקי, כרך שלישי, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, תשכ"ז, 1967.

גוברין, נורית – "שורשים וצמרות, רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית", פפירוס, תל-אביב, תשמ"א, 1981.

גוטמן, נחום (סיפר וצייר), בן עזר, אהוד (כתב), "בין חולות וכחול-שמיים", יבנה, תל-אביב, 1980.

ירדני, גליה – "סל הענבים, סיפורים ארצישראליים בתקופת העלייה הראשונה", ליקטה והוסיפה מבוא וציונים, גליה ירדני, ספריית דורות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1967.

כהן, אדיר – "פנים מכוערות במראה, השתקפות הסכסוך היהודי-ערבי בספרות הילדים העברית", הוצאת רשפים, תל-אביב, 1985.

*

Ben-Ezer, Ehud – “Unease in Zion”, Quadrangle / Jerusalem Academic Press, New York / Jerusalem, 1974.

Ben-Ezer, Ehud – "Sleepwalkers and Other Stories, The Arab in Hebrew Fiction", A Three Continents Book & Lynne Rienner Publishers, Boulder [Colorado] & London, 1999.

Domb, Risa – “The Arab in Hebrew Prose 1911-1948”, Vallentine, Mitchell, London, 1982.

Ramras-Ruach, Gila – “The Arab in Israeli Literature”, Indiana University Press – Tauris, Bloomington – London, 1989.

שידורים

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

זהו סיום הספר הנידח שאזל "ברנר והערבים"

ניתן לקבל את הספר  כולו בקובץ וורד עברי לפי פנייה לַפרופסור מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי – אהוד בן עזר, במערכת המכתב העיתי

* * *

הנכם מוזמנים

לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה של המלחין

פואה גרינשפון

במעמד רון חולדאי

ראש עיריית תל-אביב-יפו

משפחה וחברים

 אליהו הכהן – חוקר הזמר העברי

שירה: נגה אשד

הרכב החליליות הייצוגי של הקונסרבטוריון  הישראלי למוזיקה בתל-אביב בהדרכת דרורה ברוק

נוגה רבננקו, בוסמת צייכנר, רועי מאורי

סולן: יינון סיבוני

הטקס ייערך ביום שני, כח' בסיון תשע"ב, 18 ביוני 2012

בשעה 18:30, ברחוב חיסין 18, תל-אביב

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* רצינו לשאול אם כבר התגלו כל המקורות הנסתרים למימונה של המזימה התקשורתית האנטי-ישראלית שנשאה את השם המתחנחן "יוזמת ג'נבה" – ובעצם פעלה בעיקר להאדרת שמו של הח"כ הפוליטיקאי באותה תקופה [שהיה אחד מקברניטיה וקברניה של מר"צ, והוא איש-עסקים פרטי כיום] – ד"ר יוסי ביילין. ובעיקר רצינו לשאול אם נותרו שם עודפים מאותם כספים רבים שנתרמו, כנראה על-ידי גורמים זרים – ומה נעשה בהם?

* קיבלנו לפרסום את הטקסט הבא: בזמן שאנחנו חוגגים  ל"איקאה"  יומולדת 9 ומעדיפים סחורות שבדיות, הכריזה שבדיה על 9 ימי חרם על פריקת סחורות ישראליות בנמליה. ידוע כי הסניפים הישראליים של איקאה הם בין הגדולים בעולם והרווחיים ביותר ברשת. הגיע הזמן להצביע ברגליים! לא להיכנס ולא לקנות באיקאה! 

נ.ב. שימו לב כי הסחורה השבדית של H&M מיוצרת בחלקה בטורקיה.

הלוואי שהיינו לומדים  מהאירופאים והאמריקאים – לעשות חרם!

* שאהין נסאר, פעיל חברתי בחיפה, נאם בערבית [בעצרת המחאה החברתית המאורגנת של מפלגות השמאל במוצ"ש האחרון] ואמר כי "השנה הולכים עד הסוף, עד שתיפול ממשלת העוני, ממשלת האפלייה, ממשלת הגזענות, ממשלת הכיבוש, השנה הולכים עד הסוף ולא עוצרים בסוף הקיץ."

איזה שיתוף פעולה נפלא, יהודי-פלסטיני – של המחרבנים על ישראל! – ואיזה אידיוטים תמימים הם הישראלים הצועדים תחת סיסמאות שקריות ומורעלות אלה! צפו לאינתיפאדה חדשה בסוף הקיץ עם הסיסמאות דלעיל!

* אם יש ברצונכם לראות את פני צה"ל בעתידו ה"שחור", הנה – "נציגיהם של 16 ארגונים, ובהם התאחדות הסטודנטים, איגוד ישיבות ההסדר, ועדת המעקב של ערביי ישראל  ופורום המג"דים והמח"טים, המופיעים היום (חמישי, 31.5] בפני הוועדה לקידום השוויון בנטל בראשות ח"כ יוחנן פלסנר. שניים מארגוני הנשים – ויצ"ו ופורום נשים במדיניות ובביטחון לאומי – קוראים במהלך הדיון למנוע הדרת נשים בצה"ל ולוודא כי שירות חרדים בצה"ל לא יביא לפגיעה במעמדן של נשים בצבא.

"בשני הארגונים מציגים שורה של מקרים שבהם שירות חרדים ואף דתיים בצה"ל הביא לדחיקת נשים מעמדות שונות בצבא. בין הדוגמאות שצוינו בדפי העמדה של הארגונים נמצאים קצינת קשר מצטיינת ששיבוצה לגדוד מסוים נמנע בשל היותה אישה; לוחמות תותחנים ששובצו מחדש בשל הגעתם של חיילי הסדר לסוללה, זאת למרות שהחיילות משרתות 3 שנים ואילו בני הישיבות 16 חודשים; אי קיומם של עזרות נשים בבתי כנסת צבאיים; איסור על חיילות לקרוא בהגדה בליל הסדר; סירובן של יחידות מסוימות לקלוט מדריכות קליעה של היותן נשים, ודוגמאות רבות נוספות.

"פורום נשים במדיניות ובביטחון לאומי מיוצג על ידי חברת הכנסת לשעבר אתי לבני, תא"ל (מיל') ישראלה אורון וד"ר עפרה גרייצר. הוא יבקש, בין השאר, לבטל את הפטור שניתן כיום לנשים דתיות. לפי הפורום מדובר ב"בסיס להחלה אמיתית של שוויון בנטל." לבני אמרה בדיון: "גם היחידות הייחודיות לחרדים לא יכולות לפגוע בעקרון השיוויון בשיתוף נשים. אפשר להתחשב בצרכים של החרדים אבל לא מתקבל על הדעת שיהיו שטחים סטריליים מנשים. אנחנו קיימות, מה לעשות. המגמה היום היא חמורה וגם סמויה מהעין, קביעת הסדר יום של החייל הדתי והראייה של האישה כאחר – מכרסמת בשירות הנשים בצה"ל."

"עוד ידרשו בפורום כי כל שינוי שיאפשר שירות חרדים בצה"ל יחול רק על חיילי החובה ולא יכלול את משרתי צבא הקבע, כי תהליכי האיתור והמיון ייעשו על בסיס מקצועי ולא לפי מגדר, כי צה"ל יחויב לחיתוך מגדרי של מכסות לתפקידים שונים כך שמספר הנשים יהלום את שיעורן באוכלוסייה הצבאית, ועוד." [מתוך אתר "הארץ" באינטרנט, 31.5.12]

* אנחנו משערים כי אחמד שאפיק ייבחר לנשיא מצרים בעזרת הטריקים הישנים של השלטון הצבאי ושל המשטרה – שישתילו בקלפיות זיופים בקנה מידה שמתקרב ל"בחירות" בתקופת מובאראכ. מובאראכ עצמו בן ה-84, בעוד תקופת זמן,  אם לא ימות במחלה קודם – יזכה אולי לחנינה מידי הנשיא החדש ויעבור להתגורר למשך שארית ימיו עם אשתו ובניו בשארם-א-שיח'. אבל מה שאנשים לא מבינים, לא כאן אצלנו ולא שם, הוא שהשפלתו כאסיר היא השפלתה של מצרים, שבינתיים גם תשקע בים של הפגנות, ו"האחים המוסלמים" יטענו לאי-חוקיות הבחירות לנשיאות וגם יפעילו נגד אחמד שאפיק את הפרלמנט שבו זכו לרוב.

מצרים תמשיך אפוא להידרדר – אלא אם המשטר הצבאי יכונן בה דיקטטורה-דמוקרטית צבאית ישנה-חדשה בנוסח מובאראכ, ובמקביל – וזה מה שימנע את ההתמוטטות הכללית והכלכלית של מצרים – תהיה הסובסידיה של מיליוני הדולרים האמריקאיים  – המבטיחה לכל מצרי לפחות שתי פיתות ביום, על גבול הרעב, אך גם סובסידיה המחייבת את מצרים להמשיך בהסכם השלום עם ישראל.

אמרנו לכם מההתחלה שהמצרים עוד יתגעגעו למובאראכ?! –  צחקתם! – רובכם היה שבוי בקסם הפגנות הצעירים הנאורים, החילוניים – בכיכר ת'חריר, ותמכתם בהם!

אגב, התקשורת הישראלית, הכתובה והמדוברת, מרגע שנחרץ דינו של מובאראכ, חדלה למצוא בו ובמצרים עניין, וכמעט שאינה מדווחת על הנושאים המינוריים האלה – אלא התרכזה בעיקר בשני הנושאים הגיאו-פוליטיים הרי המשמעויות ביותר בימים אלה – פינוי גבעת האולפנה בְּטִיז-אֶמוֹ והעמדתו למשפט של עיתונאי "הארץ" הנמלט-לשעבר אורי בלאו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,382 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,370 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל