גיליון מס' 749

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בסיון תשע"ב, 7 ביוני 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: תחנת הצלה מס' 11 מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עמוס גלבוע: בשאר בזבז שתי ירושות של אבא. [ציטוט]. // יוסי גמזו: רַק הָאוֹתֶנְטִי. // נגה מרון: על יצר הכתיבה הבוער בעצמותינו. // אורי הייטנר: 1. על מה הם מוחים? 2. מות הסביח. // איליה בר זאב: בפעם האחרונה. // ד"ר גיא בכור: על "היהלום שבכתר" של ברק אובמה ועל סופה של האימפריה האמריקנית במזרח התיכון. [ציטוט]. // יוסף דוריאל: 1. המקור הרוסי הוא נחריבה! 2. השאהידים הפוליטיים שמאחורי המילים היפות. // נתי מלאכי: תחז'נה. // יהודה דרורי: הפוטש של ה"שמאל" בקיץ זה. // מכתב מיוסי אחימאיר. // אלוני זמורה: צהריים בג'וניָה, יוני 1982. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק ראשון, הירידה אל הבאר. // תקוה וינשטוק: אם החיטה. // אהוד בן עזר: רשימת הספרים שרובם אזל, לקראת שבוע הספר שנפתח ביום רביעי, 6.6.12 ולאות הוקרה למייסדו המשורר שלמה טנאי. // ממקורות הש"י.

* * *

תחנת הצלה מס' 11

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כפכפים יחף

לָאוּרָה קְטינוֹנֶת

נימפונֶת

את מְתַרְגֶלֶת שפאגאט

על החוף

שדיים לא צימחו לך

אך לובן עורך הרוסי

החלק

ורמזֵי פקועייך שעוד ידהימו

עטופים גרגרי חול

ים תיכון

זהובים

מנצנצים אור שמש

כלואים בביקיני מתבגרות זעיר

עד כי רק מהסתכלות בך

אפשר להשפריץ

על סוכת המציל שלט

לכלכת – שילמת!

קנס עד 750 ₪

למשאירים אשפה בחוף!

הו לאוּרה קָטינְקָה

לוליטה נכספת

רוּסִיוֹנֶת במים

רָזונֶת

בְּתוּלוֹנֶת

עומדות  היו רגלינו

בשערייך

כמו בשיעור בלט

לנערות שטוחות חזה

בלי שיער ערווה

שעושות שפאגאט

עם קרום חזק

ואנחנו כמו חול בחוף

תחת כפות רגלייך

לָאוּרה

את לא יודעת

עד כמה את

יותר ממה שאת

משאת נפש כל גבר

עם ביצים טריות

על חוף גורדון

ליכלכתָ – שילמת

טמבל

רואים את מחשבותיךָ

על המצח

כמו כתובת קעקע

חרמנית

ועל סוכת המציל שלט

ברוכים הבאים

לחוף גורדון

תחנת הצלה מס' 11

חוף גורדון, מרפסת "לה לה לנד", 5.5.12

* * *

עמוס גלבוע

בשאר בזבז שתי ירושות של אבא

ביולי 2008  הזדמנתי עם רעייתי לגשר אלכסנדר המפואר שעל נהר הסיין בפריז. הגשר  היה גדוש לכל אורכו  בצעירים וצעירות סוריים, מנופפים בהתלהבות בדגלי סוריה.

"מה השמחה?" שאלתי את אחד הצעירים, והוא ענה לי:

"הנשיא,  הנשיא בשאר אל אסאד מגיע."

הצעירות ייללו משמחה. לראשונה בהיסטוריה נשיא סורי בא לביקור ממלכתי בפריז, וזכה לכבוד מלכים ולדברי שבח וקילוסין. לא רק בצרפת, גם בישראל. המשא ומתן הבלתי ישיר שניהל עמו  בתורכיה ראש ממשלת ישראל הוציא את בשאר מבית המצורעים  הישר לבימת הכבוד המערבית היוקרתית. במאמר מוסגר  מעניין לציין שאהוד אולמרט מנצל כל במה על מנת להראות ולפרט כמה ויתר לפלסטינים וכמה קרוב היה להסכם עימם, אך משום מה אין שומעים אותו בעניין הסורי.

ובתחילת השבוע שעבר הזדמנתי עם רעייתי לכיכר המרכזית  שבברלין המערבית. נתקלנו בהתקהלות, שוב של סורים וסוריות, נשים מבוגרות בלבוש שחור, גברים צעירים והרבה ילדים וילדות. דגלי סוריה התנוססו לצד שלטים רבים בגרמנית. את עיני צד דווקא  השלט הגדול ביותר שהיה כתוב בערבית: "אוי בשאר, אנחנו רוצים להוציא אותך להורג, רוצח התינוקות."

זה אותו בשאר,  אותו אדם, בלי שום הבדל בין בשאר של 2008 לבשאר של 2012.  רק שאז, ב-2008 , היינו עדים לנשף מסכות. את גדול הרודנים  של המזרח התיכון  באותו זמן הלבישו במסכת שלום, אהבת בריות, רפורמות, קידמה, רצינות, חניך התרבות המערבית ושאר דברי איפור מזוייפים וצעקניים. עכשיו, כל המסכות שלו נפלו, אפילו הבגדים. מדובר בילד דחוי, שגדל בצל אחיו הבכור המוצלח, ילד שאביו הועיד לו מקצוע (רפואת עיניים) שמחוץ למעגלי השלטון וההשפעה. הוא גדל והתחנך במשטר עריצות שחיי אזרחי המדינה שווים בעיניו כקליפת השום; הוא הפנים במשך שנים את התפיסה "שאלוהים בחר לשלטון בסוריה" את משפחת אסד ואת המשפחות החזקות של העדה העלאווית, וכי להיות עלאווי פירושו להיות איש השלטון ואיש הביטחון.

צריך להיות "אוויל משריש" על מנת לנחש האם הוא ייפול בקרוב, או בעוד שנה או בעוד כמה שנים. דומני,  שניתן כבר עכשיו להעריך כי  שתי הירושות הגדולות שהאבא חאפט' הוריש לבשאר, ושאיפיינו את המדינה הסורית  ב-40 השנים האחרונות,  בוזבזו.

הראשונה שבהן היא היציבות הפנימית. חאפט' אסד יצר במשך שנים מערכת שלטון מורכבת שרתמה למשטר הרודני את הבורגנות הסונית  של דמשק וחלב וחלק מעדות המיעוטים. הסיסמה היתה זו: אתם תחלקו עם השלטון העלאוי-הביטחוני בשלל הכלכלי ובמעמד החברתי, וגם תרוו נחת מהמעמד הבין-ערבי המכובד שסוריה רכשה לעצמה  בתור "הלב הפועם הערבי הניצב בשוחה הראשונה מול האימפריאליזם והציונות." תמורת זאת תשלימו עם עריצותי ורודנותי ועמדת הבכירות העלאוית. 

המערכת הזאת התרסקה.

הירושה השנייה שירדה לטמיון היא מעמדה האזורי העצמאי של סוריה. עד תקופת המשטר של משפחת אסד, סוריה היתה מדינה  שכולם בחשו בה ורצו להשפיע עליה: מצרים, עיראק, צרפת, תורכיה.  חאפט' אסד שם לזה קץ, והפך את סוריה למיני מעצמה ערבית אזורית, ובכלל זה בעלת השליטה בלבנון. בשאר  התחיל לבזבז משהו מהירושה הזאת שעה שקשר את גורלו עם איראן ועם חיזבאללה, גרור של איראן. מעכשיו סוריה תחזור ככל הנראה למצב בו כל  גורם שיכול ינסה להשפיע ולהתערב  בענייניה בין אם בשאר יישאר עוד זמן רב בשלטון ובין אם לא. עבור איראן הסוגיה הזאת היא קריטית, ונראה שתורכיה תהיה היריבה הגדולה שלה "במשחק הסורי".

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" ביום 4.6.12

* * *

יוסי גמזו

רַק הָאוֹתֶנְטִי

רַק הָאוֹתֶנְטִי, רַק הַצָּמוּד כְּמוֹ הָעוֹר לַבָּשָׂר אֶל שָרְשֵי הַכְּאֵב,

רַק הַיּוֹנֵק עַד הֵאָנֵק כְּמוֹ אֵיזֶה אֵב בֵּין אִבֵּי נַחַל

אֶת כָּל הַמַּר אֲבָל אַף פַּעַם לֹא מוּמָר בְּתַחְלִיפִים

שֶל מֵי הַטִּין שֶל הָעֱנוּת הָאֲמִתִּית, הַלֹּא מֻמְתֶּקֶת,

הוּא הַמֵּרִיץ בְּלַבִּירִינְתּ מַחְזוֹר דָּמָן שֶל הַשּוּרוֹת                                              

הַחֲשׂוּפוֹת וְהַפְּגִיעוֹת הָאֵלֶּה אֶת רְעַב דָּכְיָן.

כְּמוֹ פִּיו שֶל הַהוֹמְלֶס הַהוּא הַנּוֹבֵר בִּמְכוּלוֹת הָאַשְפָּה וּלְפֶתַע

מוּל אֹטֶם שְרִיר הַלֵּב שֶל פַּיְטָנֵי הַלֹּא-אִכְפָּת

בְּכָל בָּתֵּי-הַשִּיר מְחֻמְמֵי-הַפַאיֶרְסַיְדִּים

נִלְפָּת אֶל בְּדַל הַלֶּחֶם הֶעָבֵש שֶנֶעֱלַם

מֵרִחְרוּחָם שֶל חֲתוּלֵי הָעִיר בְּלֵיל דֶּצֶמְבֶּר

בְּעֶשֶׂר מַעֲלוֹת מֵעַל לָאֶפֶס הַמַּקְפִּיא.

כְּמוֹ פֶּה נִלְפָּת לַפַּת וּכְמוֹ הַיֶּלֶד שֶאֵינֶנּוּ

מִזְּמַן כְּבָר יֶלֶד אַךְ עֲדַיִן מִתְרַפֵּק עַל חֵיק

אֵם שֶאֵינָהּ אַךְ מְגוֹנֶנֶת עַל חַיָּיו כְּרַדְיוּם

שֶמְּרַפְּאִים בּוֹ גִדּוּלֵי סַרְטָן, שֶהַחֲסָךְ

הוּא רַק אֶחָד מֵהֶם, רַק זֶה, הַחַי, הַלֹּא גוֹוֵעַ

שֶבּוֹ אַלְכִּימְיַת סוֹד הוֹפֶכֶת פֶּצַע לְשִירָה

וּבוֹ כְּנָפָיו שֶל אִיקָרוּס אֵינָן זְקוּקוֹת לְדֹנַג

בִּכְדֵי לִנְסֹק וּלְהַמְרִיא אֶל שֶמֶש לֹא כּוֹוָה.

רַק הַבּוֹדֵד, הָאַאוּטְסַיְדֶּר, הַצּוֹעֵק מִן הַבִּפְנוֹכוֹ

אֶת אֶלְמָן מַחְרִיש הָאֹזֶן שֶל שְתִיקוֹת הַלֹּא אָמוּר,

רַק צְמֵא חֻמָּם הַמְּסֻמָּם שֶל כָּל חוֹפֵי הַגַּעֲגוּעַ

שֶהַחוֹצֶה אֶת יַם הַצַּעַר שֶבֵּינוֹ וּבֵינֵיהֶם

אוּלַי אַף פַּעַם לֹא יִזְכֶּה, אוּלַי אַף פַּעַם לֹא יַגִּיעַ

בֵּין מַלְתְּעוֹת כְּרִישֵי הַבּוּז וּבָּרָקוּדוֹת הַיֵּאוּש

אֲחוּז צְמַרְמֹרֶת וּמוּתַש שְׂחִיַּת הַדַּוְקָא קְשֵה-הָעֹרֶף

אֶל קִצּוֹ שֶל לֵיל הַחֹשֶךְ שְתוּם פָּנַס הַמִּגְדַלּוֹר.

רַק הָעַקְשָן הַזֶּה, הַפֶּתִי מַאֲמִין לְמַדּוּחֶיהָ

שֶל הַתִּקְוָה הַמְּפִיחָה בְּמִפְרְשֵׂי אַשְלָיוֹתָיו

אֵיזֶה אוּלַי אַףעַלפִּיכֵנִי, אֵיזֶה אִלּוּ בְּדוּי תּוֹחֶלֶת

בּוֹ יִמְשֶה עַצְמוֹ מִשְּבִי לְפִיתָתָם שֶל מִשְבָּרִים

הַזּוֹמְמִים לְהַטִּילוֹ תַחְתָּם כְּמִתְאַבְּקֵי הַסּוּמוֹ

לִתְהוֹמָם בְּעוֹד שְבִיבֵי פְּלֵטַת אוֹנָיו הַמִּתְכַּלִּים

יוֹרִים וּמַנְחִיתִים אוֹתוֹ כְּמִין מֵטֵאוֹרִיט שֶל חֶסֶד                                      

עַל הָאִי הַמַּצִּילוֹ מִפַּלָּצוּת לֹעוֹת הַיָּם.

וְלֹא הַסַּךְ הַכֹּל, לֹא גוּף רִאשוֹן רַבִּים, לֹא כוֹרוּס,

לֹא הָרֵיטִינְג הָעֶדְרִי שֶל קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַדַּי –

רַק קוֹלוֹ שֶל הַיָּחִיד, לֹא הָאָחִיד, אֲפִלּוּ לַחַש

שֶתָּמִיד הוּא שַגְרִירוֹ שֶלּוֹ עַצְמוֹ וְרַק בְּכָךְ

הוּא פִּתְאֹם, בִּזְכוּת קִסְמוֹ שֶל אֵיזֶה נֵס פָּרָדוֹכְּסָלִי

פַּס קוֹלוֹ שֶל אֵיזֶה כְּלָל קָלוּעַ מִיחִידִים אֵין סְפוֹר.

* * *

נגה מרון

על יצר הכתיבה הבוער בעצמותינו

גם אם תתקבל התביעה של כמה סופרים נכבדים לחייב את הוצאות הספרים למכור כל ספר חדש במחירו המלא ולא במבצעים של 3-4 במאה – מצבם הכלכלי של רוב סופרי ישראל לא ישתפר. שהרי גם כיום רק ספרים שכבר אין להם דרישה במחיר מלא נמכרים במחיר מוזל.

כל עוד לא יעלה מישהו במשרד התרבות את הרעיון הנואל להנפיק בכל שנה מספר רישיונות מוגבל לכתיבת ספרים, אין לסופרים ברירה אלא להשלים עם העובדה שכוחות השוק מאלצים גם אותם להתחרות על תשומת לבו של הקורא ועל כיסו.

צפוף מדי על מדפי חנויות הספרים כאשר בכל יום רואים אור יותר מ-15 כותרים חדשים בעברית, כי אמצעי הטכנולוגיה וסדנאות הכתיבה מגרים כל מי שיש לו מחשב לבטא את הגיגי לבו או את זיכרונותיו ואף לפרסמם ברבים.

לכן  מוטב לצעירים אשר יצר הכתיבה בוער בעצמותיהם להכיר בעוד מועד במציאות ולרכוש לעצמם מקצוע ששכרו בצידו. את יצר הכתיבה יממשו בזמנם הפנוי, ואל ישגו באשלייה המתוקה שיוכלו להתפרנס בכבוד מן הכתיבה – גם אם התברכו בכישרון ראוי לציון.

אהוד: אם כל מי שפירסם ספר עברי היה גם קונה ספר עברי – היה כאן פרוספריטי של מכירות ספרים עבריים!

* * *

ברכות חמות לסוזן היקרה ליום הולדתה!

* * *

אורי הייטנר

1. על מה הם מוחים?

תוכניתו של ראש הממשלה להעתיק את בתי שכונת האולפנה אל תוך היישוב בית אל, על קרקע מוסדרת, ובניית עשרה בתים ביישוב על כל בית שייעקר, עוררה תגובות שליליות ומחאות מ"שמאל" ומ"ימין".

המחאה מ"שמאל" מובנת  ולשיטתם – מוצדקת. הם לא חיפשו בנרות, במשך שנים, את בעל הקרקע, כדי לחזק את היישוב בית אל. מטרת המהלך שלהם, היה עקירת היישובים וצמצום מיספר המתיישבים, והנה הם מגלים, למגינת לבם, שמילוי החלטת בג"ץ ככתבה, כלשונה וכרוחה, מביא דווקא לתוצאה הפוכה לזו שלמענה פעלו – לחיזוק ההתיישבות ולתוספת תושבים. לא הקרקע הפרטית של הגבעה עניינה אותם, אלא עצם מפעל ההתיישבות, שהם שוללים אותו מיסודו ורואים בו עוול, והנה, המהלך שלהם מחזק אותו. תסכולם מובן וכן מחאתם.

לא כן, מחאת ה"ימין". על מה הם מוחים? ההשוואה להתנתקות – מופרכת. אף יישוב לא נעקר. התושבים אינם נעקרים מיישובם, מקהילתם, ממפעל חייהם. המהלך בכללותו מחזק את יישובם, מגדיל אותו ומוסיף לו תושבים רבים. ורעיון הניסור, המושמץ כל כך, עשוי אפילו לשמור פיסית, על בתיהם הנוכחיים, בשלמותם. מדוע במקום לברך את ראש הממשלה הם מוחים נגדו, מפגינים ושובתים רעב?

דומה, שיותר משחיזוק ההתיישבות חשובה להם, חשוב להם להוכיח מי בעל הבית – לכופף את הממשלה וראש הממשלה ובעיקר את בית המשפט העליון. אולם אי אפשר לקיים מדינה דמוקרטית ללא שלטון חוק, ובשלטון חוק, פסיקת בית המשפט מחייבת את הכול, כולל את הממשלה.

אני שולל בעקביות ולאורך שנים את האקטיביזם השיפוטי, שמשמעותו – פוליטיזציה של המשפט וכרסום מעמדו, ובשל כך פגיעה בשלטון החוק. אולם במקרה הזה, אין המדובר באקטיביזם שיפוטי.

מדיניות ההתיישבות היא סוגייה מדינית מובהקת, באחריות מלאה של הממשלה והכנסת. אין זו סוגייה משפטית ואין לבית המשפט אמירה אודותיה. ואכן, במשך 45 שנות התיישבות בשטחים, נמנע בית המשפט, על כל נשיאיו, כולל האקטיביסטים ברק ובייניש, מלהתערב בסוגיה הפוליטית הזאת, ולא נכנס למלכודת אליה ניסו גורמים שונים לגרור אותו, בעתירות רבות, בשם טענת אי החוקיות, כביכול, של החלטות הממשלות הנבחרות בנדון.

ההחלטה על גבעת האולפנה, אינה עוסקת במדיניות ההתיישבות של ישראל, אלא בהגנה על זכויות הקניין של אדם שביקש סעד משפטי, ובית המשפט קיבל את טענת בעלותו על הקרקע שעליה נבנתה השכונה. זו אינה סוגייה פוליטית אלא משפטית, ובסוגיה כזו בית המשפט הוא הפוסק.

דומה החלטה זו להחלטת הרכב בית המשפט העליון, בראשות השופט, לימים נשיא בית המשפט, משה לנדוי, להעתיק את אלון מורה מהנקודה בה ישבה בג'בל כביר, מאותה סיבה בדיוק. לנדוי היה גדול מתנגדי האקטיביזם השיפוטי ועם סיום תפקידו הוא גם שיתף את הציבור בהשקפותיו הפוליטיות – ארץ ישראל השלמה. אך הגנה על קניינו של הפרט אינה עניין פוליטי, אלא סוגיה משפטית מובהקת. ראש הממשלה מנחם בגין קיים את ההחלטה וטבע את מטבע הלשון: "יש שופטים בירושלים."

ניתן לחלוק על פסיקת בית המשפט. אני סבור שמיטיב היה בית המשפט לעשות, בסיטואציה המורכבת הזאת, אילו השאיר את השכונה על מכונה ופוסק פיצוי הגון והולם לבעל הקרקע. אולם גם מי שחולק על ההחלטה, אינו משוחרר מחובתו לקיימה.

וכאשר מציע ראש הממשלה הצעת WIN WIN, שבה פסיקת הבג"ץ תיושם וההתיישבות תתחזק, אין כל מקום לביקורתם של המתנחלים עליו.

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. מות הסביח

בביקוריי המשפחתיים ברמת-גן, אני משתדל ללכת לסביח. מה פירוש "ללכת לסביח"? הרי סביח יש בכל מקום! אז זהו, שלא. סביח יש רק אחד. הסבר – להלן.

גם היום הייתי ברמת-גן והלכתי לסביח. לנגד עיניי ניצבה תמונה גדולה של סביח ודברים לזכרו. סביח מת. בנו סיפר לי, שאביו נפטר לפני כחודש וחצי, ממחלת ניוון השרירים.

להלן מאמר שכתבתי לפני כחמש שנים, תחת הכותרת: סביח יש רק אחד או: קיצור תולדות הסביח:

בין שלל המטעמים המשפחתיים שהוגשו באירוע גסטרונומי ... הוגשה מנת סביח, ולידה נכתב "מאכל עיראקי". אי אפשר להתווכח על עיראקיותה של המנה. ובכל זאת, אם לפני 50 שנה היינו קופצים לבגדד ושואלים אלף עיראקים מה זה סביח, לא היינו מוצאים אחד ששמע את המילה הזאת.

אז מה זה סביח? ומה מקור השם של המנה?

לגבות המורמות בתמיהה אני חייב להבהיר – ממתי נעשיתי מומחה למאכלים עיראקיים? אמנם כולנו קצת עיראקים, הרי ידוע מהיכן הגיע אברהם אבינו, ובכל זאת, איני חשוד כמי ששורשיו נמצאים בין הפרת והחידקל. נכון, אבל אני גדלתי בין הירקון לפארק הלאומי והרי ידוע שרמת גן היא "בגדד דירושלים". ואכן, אני גדלתי על ריח העמבה לא פחות מאשר על טעם הגפילטע פיש.

ובכן, התשובה על השאלה "מה זה סביח", היא שסביח הוא לא "מה זה" אלא "מי זה". סביח הוא איש, שהמנה קרויה על שמו.

בשנת 1961, פתח צביקה סביח חלבי, רמת-גני יוצא עיראק, קיוסק קטן ברמת יצחק, ברחוב עוזיאל (הרחוב בו גדלתי), ליד קולנוע "גל-אור" (ממנו אין היום אפילו שריד), מול קולנוע "לילי" (עליו השלום) וסמוך לתחנה הסופית של קו 63. נהגי הקו המשועממים והרעבים רצו יותר מארטיק ומסטיק, הם רצו משהו שאפשר לאכול. סביח מילא פיתה במאכלים העיראקיים של שבת בבוקר. הוא הכניס לפיתה בבינג'אן (בעיראקית – חציל מטוגן), ביצה חומה, עמבה, טחינה וסלט. הקהל אהב את המנה. אט אט השמועה פשטה והקליינטורה גדלה. בשנת 1965 הצטרף לסביח שותף – יעקב ששון. המנה קיבלה את שמו של סביח. השאר – היסטוריה.

ההצלחה האולטימטיבית של מותג, היא הפיכתו למילה נרדפת למוצר. עד לא מזמן, רבים מאיתנו כינו מקרר בשם "פריג'ידר", שם של חברה המייצרת מקררים. אנו מכירים את הביטוי "יש לי פלאפון של חברת 'סלקום'." עד היום אנו אוכלים ארטיק, ואיננו יודעים ש"ארטיק" הוא שם בית חרושת שיצר שִלגונים עוד לפני קום המדינה [רק אחרי קום המדינה. – אב"ע]. כנ"ל – פטיפון, שם של חברה. וכמה יודעים שהמילה סנדוויץ' קרויה על שמו של הלורד סנדוויץ' שנהג לאכול כריכים?

סביח זכה שהמנה שלו התפרסמה ופִירסמה את שמו, כך שהוא שגור על פי כל. כבר לפני 25 שנה אכלתי "מנה סביח" בלוס אנג'לס. והיום, אין כמעט רחוב שאין בו דוכני סביח, לא פחות מדוכני פלאפל.

אבל הייחוד של סביח, אינו רק בכך שהפך למותג מצליח, אלא שאיש לא הצליח להתקרב למרקם המיוחד ולטעם המיוחד של המקור. סביח אמיתי, יש רק אחד. לא, אין זו רומנטיקה מאוחרת של זיכרונות ילדות. עד היום, כשאני נמצא ברמת-גן, אני עוצר אצל סביח ואוכל את המנה האמִתית. שום דבר לא דומה לה. באחריות.

מה כל כך מיוחד בסביח האוריגינלי? חציל כמו שלו, אין בשום מקום אחר. גם לעמבה שלו טעם אחר. אפילו החמינדוס שלו הוא אחר. והעיקר – הערבוב של כולם ביחד יוצר טעם ייחודי, שכנראה אינו ניתן לחיקוי. על כך יש להוסיף את הנדיבות – הפיתה מועמסת ברוחב לב, פרוסות רבות של חצילים וכך גם שאר המרכיבים. אני מוסיף עוד חריף, בצל קצוץ ו... לעבודה.

כמו כל חבריי, גם אני גדלתי על מנה סביח. שם עצרנו בדרך הביתה מן הצופים (שם, או 100 מ' דרומה, ב"מרכז הפלאפל לנוער", פלאפל מצויין הפועל אף הוא עד היום), שם עמדנו בתור במוצאי שביעי של פסח, תאבים לחמץ הראשון. שם איציק אשר, חברי לכיתה, ניצח בהתערבות כאשר אכל "בשוונג" שבע מנות סביח (!).

"בוא תקנה מנה בריאות," קורא צביקה (סביח) לעבר כל מי שעובר ליד הדוכן. וכשהלקוח מגיע לאמצע הפיתה, מצפה לו השאלה: "מנה בשוונג?" ועוד בטרם הספיק להשיב, החציל כבר גולש לפיתה הבאה, ולא נותר לו אלא להשיב בחיוב לשאלה " עמבה? טחינה?"

אותי כינו סביח ויעקב "קילו עמבה", בשל הכמויות מן הצהוב-הצהוב הזה, שהעמסתי על הפיתה (שלא עמדה בעומס, וכאן מוטב שנעצור את התיאור).

בראשית שנות ה-80 נסגר הדוכן, וסביח עבר למקום חדש, גדול ומרווח, עם כמה שולחנות וכסאות בחוץ. הסביח הוא אותו סביח, אך משהו מן האוטנטיות הרומנטית לא עבר למקום החדש. מבחינתי, לאכול מנה סביח בישיבה, על כיסא, ליד שולחן, זו ממש כפירה בעיקר. עם המעבר למקום החדש, נוסף לתפריט גם הסמבוסק (אבל בענייני סמבוסק נאמנותי היתה נתונה לאימא של חברתי באותם הימים. אצל סביח קניתי סביח. "בשוונג", כמובן).

בקיצור, כשאתם קונים פיתה עם חציל, טחינה וביצה, ומשלמים על מנה סביח, כדאי שתזכרו שזו אולי מנה, אבל סביח – זה לא.

ואם אתם לא מאמינים, כשאתם מזדמנים לרמת-גן, לכו לרחוב נגבה פינת הרוא"ה. ואם ההמלצה לא תצדיק את עצמה... המנה – עליי.

סביח מת, אך הוא הותיר אחריו מורשת גסטרונומית מפוארת – המאכל הישראלי ביותר אחרי הפלאפל.

יהי זכרו ברוך!

* * *

איליה בר זאב

בפעם האחרונה

אַזְהָרָה: אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל לְלֹא צִיּוּד מַתְאִים

אֶל כּוֹכַב הַלֶּכֶת נֹגַהּ בְּמַעֲבָרוֹ

עַל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ.

עִם הַזְּרִיחָה נִתְעוֹרֵר בֵּין סְדִינִים

לְבָנִים,

"כּוֹכַב נֶשֶׁף" יֵעָלֵם וּנְקֻדָה שְׁחֹרָה

תְּסַמֵּן מִפְגָּשׁ נָדִיר

בֵּינֵינוּ.

בָּאוֹר הַמֻּחְזָר, עִם דִּמְדּוּמֵי

עֶרֶב וָבֹּקֶר,

נַבִּיט זֶה בָּזֶה בְּלֹא חֲשַׁשׁ עִוָּרוֹן.

קִנְאַת הַיָּרֵחַ מְתַעְתַּעַת כִּשְׁאוֹל בַּלֵּילוֹת הַבְּהִירִים.

בַּפַּעַם הַבָּאָה יַעַבְרוּ מֵאוֹת שְׁנוֹת חַיִּים עַד

שֶׁנְּחַשֵׁק עַצְמֵנוּ לֶאֱהֹב.

* * *

"הצלמניה" – הסרט השלם

שווה צפייה!

http://yes.walla.co.il/?w=2/7848/1880499

* * *

ד"ר גיא בכור

על "היהלום שבכתר" של ברק אובמה

ועל סופה של האימפריה האמריקנית במזרח התיכון

[החומר הזה רץ באינטרנט]

כאשר נערכה בוומבלי, באפריל 1924, "תערוכת האימפריה הבריטית" האדירה, נדמה ששום דבר לא יוכל לעמוד בפני האימפריה הגדולה והחשובה בתולדות האנושות. זו אשר גם הכתיבה, או ניסתה להכתיב "פאקס בריטאניקה", כלומר שלום בחסות הכתר הבריטי, ואכן, זו היתה מטרת התערוכה. להציג את האימפריה כסדר הפוליטי הטוב ביותר, במסגרת של עולם מעורער.

האימפריה הזו כללה בשיאה את הודו ("היהלום שבכתר" האימפריה, "מלכות הראג' ", בין 1858-1947), מצרים, חלק חשוב ממדינות אפריקה, ובכלל זה דרום אפריקה החשובה, קנדה, מלאיה, אוסטרליה, מדינות המפרץ הפרסי של היום, בסיסים בפרס, אחיזה בדרום אמריקה, ארץ ישראל וקפריסין, ועוד ועוד. על רוב המדינות הללו שלטה בריטניה באופן מלא במאה העשרים, ועל חלקן רק כמקור של השפעה.

מי היה מאמין שכעשרים וחמש שנים לאחר תערוכת ההתרסה המרשימה, תתפרק האימפריה הזו לחלוטין, ומספר תושביה יצנח מ-700 מיליון ל-5 מיליון, מתוכם שלושה מיליון תושבי הונקונג. איך קרה הדבר?

קודם כל מאובדן ביטחון עצמי.

בתום מלחמת העולם השנייה והניצחון הבריטי, אך גם פשיטת הרגל הכלכלית של בריטניה, עלה באופן מדהים לשלטון ראש ממשלה חיוור והססן, במקומו של וינסטון צ'רצ'יל המהולל. שמו היה קלמנט אטלי, והוא היה נציג מפלגת הלייבור. וינסטון צ'רצ'יל, גיבור מלחמת העולם השנייה, שהפסיד לאטלי, כינה אותו בבוז ובשנינות "כבש בעור של כבש". אטלי כיהן כראש ממשלת בריטניה בין השנים 1945 ועד 1951. הוא החל כראש אימפריה עצומה, וסיים בראשות אי קטן וחיוור, חסר ביטחון עצמי וסוציאליסטי-סהרורי, עם אחיזה בנקודות זעירות בגלובוס. בשנותיו התנתקו מן האימפריה הודו ופקיסטן, בורמה וסרי לנקה, ירדן, המנדט הבריטי הסתיים בארץ ישראל, ומלאיה נקלעה למרד מזוין אנטי-בריטי.

אטלי האמין שעל האימפריה לסיים את דרכה, וכי בריטניה לא תוכל לשלוט עוד בחלקים כה רחבים של העולם. שתי החלטות מיידיות שלו היו לוותר על הודו, ובניגוד להבטחותיו לפני הבחירות – להנחית יד קשה על היישוב היהודי בארץ ישראל. שר החוץ הנודע שלו לשמצה, ארנסט בווין, אסר על העלייה לארץ ישראל, בתקווה למצוא חן בעיני הערבים. לבסוף נאלץ אטלי לברוח גם מארץ ישראל. האם כל זה נשמע לכם מוכר?

כאשר פותח ברק אובמה את נשיאותו רק לפני כשלוש וחצי שנים, ארצות הברית היא מעצמה אדירה במזרח התיכון. לאחר שערפה את ראשו של נשיא עיראק הכוחני סדאם חוסין והטילה אימה משתקת על חלק מן הרודנים באיזור, היתה לה שליטה טובה כבר בעיראק, לאחר דיכוי של הטרור הפנימי, והיתה לה שורה ארוכה של בעלי ברית חזקים וחשובים. חוסני מובארק נשיא מצרים, עבדאללה מלך סעודיה, מועמר קדאפי שליט לוב, שהפך לידיד חשוב של האמריקנים, זיין אלעבדין בן-עלי, נשיא תוניסיה, עבדאללה מלך ירדן, עלי עבדאללה סאלח, שליטה החזק של תימן, כל מנהיגי מדינות המפרץ הפרסי, מחמוד עבאס ראש הרשות הפלסטינית, ואפילו המשטר בביירות. הלחץ האמריקני הופעל על איראן, סוריה וחיזבאללה, כשלארצות הברית היו הרבה יותר ידידים מאשר אויבים או מתנגדים.

כיום, בסך הכול שלוש שנים ויותר מאז, נעלמו כל בעלי הברית של ארצות הברית, היא הפילה אותם, והיא עשתה זאת בערמומיות. את מי ארצות הברית איבדה? את עיראק, את הרשות הפלסטינית, את מצרים, את תוניסיה ואת לוב ותימן. מי התרחק ממנה? סעודיה, בחרין, מרוקו וירדן, הכועסות עליה. נשארו לה כמה מדינות זעירות במפרץ הפרסי, שפשוט אין להן ברירה.

ברק אובמה הוא קלמנט אטלי של העידן המודרני, "כבש בעור של כבש", ולכן אף אחד לא ממש סופר אותו במזרח התיכון. הוא פתח עם אימפריה, וסיים עם רסיסי תמיכה. שניהם באו מן השמאל של ארצותיהם, שניהם שידרו חוסר ביטחון עצמי, ושניהם יצרו לאחר מכן זעזועים עולמיים כבדים, עם המוני הרוגים. שניהם רצו להתמקד בארצותיהם בלבד, תוך נטישה בכמעט פאניקה, פשוטו כמשמעו, של בעלי ברית רבים, שבנו על תמיכת האימפריה שלהם ועליהם, וכך הם ייכנסו אל תולדות הימים. ושניהם חוללו את המפץ הזה תוך זמן קצר. לאחרים זה לקח מאות שנים במקרה הבריטי ועשרות שנים במקרה האמריקני – לבנות את האימפריות האלה. השניים האלה חיסלו את המאמצים במחי יד.

ההיסטוריה העמידה בראשות ארצות הברית זוג כושל, ברק אובמה והילרי קלינטון, אולי אחד הגרועים בתולדות יחסי החוץ של המימשל האמריקני המודרני. באופן מדהים הם חיסלו בשיטתיות את בעלי בריתם, אך לא נגעו במתנגדי ארצות הברית. במקום לתמוך בבני החסות הערביים שלהם במזרח התיכון, הם איפשרו להם ליפול, ובמקום להחליש את אויבי ארצות הברית, איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס, הם אינם נוגעים בהם, ולכן מחזקים אותם. את אחמדינג'אד הפכו לאליל איזורי, שווה-ערך להם, בלי להבין עד כמה הוא מהתל בהם. הזוג הזה מאמין עד היום בסיסמה שיש לכבד את האוייבים (למשל הם שלחו שגריר אמריקני לסוריה של אסד) ולבוז לידידים, שממילא נמצאים כבר בכיס שלך. הסיסמה הזו התבררה כהרסנית ולחלוטין בלתי נכונה.

הזוג הזה התרחק בתחילה מישראל באופן מודע, כדי לקרוץ לערבים, אך בסופו של דבר הוא הפסיד את האהדה גם של אלה, וגם של אלה, כאטלי בשעתו. מתברר שאף אחד לא נמצא בכיס של אף אחד, ושום דבר ביחסים בינלאומיים אינו מובן מאליו, גם לא ישראל. אובמה התלונן באחרונה שהוא לא אהוד בישראל בגלל שם אביו המוסלמי, חוסיין. ממש לא, והטיעון הזה רק מוכיח עד כמה לא מבין אובמה את ישראל. הוא אינו אהוד בישראל לא בגלל שמו ואפילו לא בגלל שהרס את המרחב הערבי, אלא בשל קרירותו ויחס הריחוק הצונן ששמר לנו, לפחות בראשית דרכו כנשיא. בוש שמר על קשר מצויין עם המנהיגים הערביים, ועדיין העריצו אותו בישראל.

המעצמה ארצות הברית היתה ערובת השלום והמלחמה במזרח התיכון. היא היתה ערובת היציבות, התיווך והשמירה על הסדר האיזורי, תוך ידיעה שכל הצדדים יכולים לפנות אליה ברגעי משבר, וכי היא תמיד תתערב אם העניינים ידרדרו יותר מידי, גם במקרה של מלחמה. היא היתה המסגרת בפסיפס מזרח תיכוני מורכב, ומסגרת כזו אינה קיימת עוד, לא מבחינת השלום ולא מבחינת המלחמה.

כתוצאה מן הקריסה המזרח תיכונית במעמדה של ארצם, חיזק הזוג הכושל את שתי המעצמות האחרות בעולם: סין ורוסיה, המנסות לחדור בעצמן אל המרחב שלנו. פוטין נלחם על סוריה למען בעלי הברית העתידיים שלו בעולם הערבי. המטרה שלו היא להראות שבניגוד לבוגדנות האמריקנית, הוא לא יוותר על בעל ברית, ויילחם עבורם בכל כוחו. הלקח הזה נלמד עכשיו במדינות "האביב", שיצטרכו תמיכה מעצמתית, וכבר בקרוב. לא למען העבר או ההווה נלחם פוטין על אסד, אלא למען העתיד. בעוד שלוש השנים האלה הרסו את מעמדה של ארצות הברית, הן משקמות את מעמדה העולמי של רוסיה.

ג'ורג' בוש האמין בחיזוק הציר הסוני על חשבון השיעי. בפועל מה שעשה הזוג המוזר היה לחזק את הציר השיעי על חשבון הסוני, שקרס בשל הפלת מנהיגיו. מה שקורה עכשיו הוא שהציר הסוני מתחיל להתאושש ולפתח נוגדנים, הפעם בעצמו, בלי ארצות הברית. הוא לא זקוק לה, ולכן גם לא חייב לה דבר. היא לא קיימת.

האימפריה הבריטית שקרסה כמו מגדל קלפים העבירה את השליטה לידי הלאומיות. כך קרה במצרים, בהודו, בפקיסטן וביתר המאחזים. האימפריה האמריקנית שקרסה העבירה את השלטון לאסלאם הרדיקלי ולאנרכיה, וזה גרוע יותר. ללאומיות עוד היה קשר מסוים עם המערב, אך לאסלאם או לאנרכיה אין כבר הרבה מן המשותף עם הסדר העולמי המוכר לנו.

האימפריות הבריטית והאמריקנית האמינו במבט בוטח החוצה, ויתכן שזו היתה אשלייה. אטלי ואובמה האמינו במבט חיוור פנימה, להסתגר בחומות של רחמים עצמיים, אך גם זו אשלייה. האימפריה היא אשלייה אך ההצטנפות פנימה היא אשלייה גדולה עוד יותר, משום שמי שלא רצה את בריטניה בפקיסטן, באה פקיסטן לבריטניה, ומי שלא רצה את צרפת באלג'יריה באה כיום אלג'יריה לצרפת. ומי שלא רוצה את ארצות הברית במזרח התיכון יבוא המזרח התיכון אל ארצות הברית, אם בפיגועים ואם בהגירה מואצת.

למה נטתה המדיניות האמריקנית רק לקצוות?

הקשר היהודי: מאחורי שתי התפיסות עומדים, בין היתר, יועצים יהודים, המבטאים את הגישות הרדיקליות השונות. מאחורי תפיסת העוצמה האמריקנית המזרח תיכונית (למשל רעיון כפיית הדמוקרטיה) עמדו יועצים שמרנים כמו פול וולפוביץ או ברנארד ללואיס, ומאחורי הקלעים של אובמה נמצאו יועצים או מנטורים ליברלים כמו דיוויד אקסלרוד, רם עמנואל, מרטין אינדיק ואחרים, בצמוד לעיתונאי-חצר יהודיים כמו תומס פרידמן ובוב סימון. בשני המקרים הוליכו יועצים אלה את הנשיאים לשיאים של אשלייה, כל אחד לצד שלו.

האם המדיניות האמריקנית חייבת להיות או של מעצמה או של הסתגרות? אין מצבי ביניים?

ומה נשאר כיום לארצות הברית במזרח התיכון? אודים עשנים, שנאה עצומה מצד מנהיגים כמו גם חברות, ו-ישראל. אם בעבר שמרה ארצות הברית על האינטרסים של ישראל באיזור, היום זו כבר ישראל ששומרת על מעט האינטרסים של המערב ושל וושינגטון במזרח תיכון איסלאמי אלים ורווי יצרים ופחדים. ישראל – זו שהזוג המוזר ביקש להתרחק ממנה. זה לא שישראל נשארה נאמנה לוושינגטון, פשוט אין לה מישהו אחר ללכת אליו, כפי שעשו מרבית מדינות ערב הפרו-מערביות. פרדוקסלית, ישראל נשארה נאמנה למימשל של אובמה, משום שאין לה משהו אחר.

ולבסוף, האם זה ניתן לשיקום? האם ארצות הברית עדיין יכולה לחזור למעמד חזק במזרח התיכון?

ובכן, הכול אפשרי, צריך רק ביטחון עצמי, ואת זה היא איבדה.

נשיא חדש, אם יהיה, יצטרך להתמודד קודם כל עם אובדן האמון האיזורי, הישראלי והערבי, בוושינגטון, שאת זה חובה לשקם. איש לא סומך עוד במזרח התיכון על ארצות הברית, כתוצאה מבריחת הזוג הכושל – ואפילו סעודיה שומרת ממנו מרחק בטוח. נשיא חדש יצטרך לבנות את הכול מחדש, למפות מי אוייב של ארצות הברית ומי ידיד, במי תומכים ואת מי מתכוונים להפיל, למי מזרימים כספים ואת מי מנתקים, ולהיות מוכן ללכלך את הידיים. יש להתחיל הכול מההתחלה.

האם צחוק הגורל הוא שמראה לכם שאין רע בלי טוב וטוב בלי רע? כיום נהנית ישראל מן המעמד האסטרטגי החשוב ביותר שהיה לה אי פעם בוושינגטון, משום שהיא נותרה לבד עבור האמריקנים. הערבים נעלמו. כל בנייה מחדש של מעמד האימפריה האמריקנית במזרח התיכון יצטרך לבוא במידת מה על חשבונה.

ובכן, משטר ברק אובמה היה בסופו של דבר טוב לישראל או רע?

תלוי מהיכן אתם מסתכלים. מי היה מאמין. לחלוטין שלא ברצונו – ישראל היא זו שהפכה לבסוף ל"יהלום שבכתר" של ברק אובמה. את כל השאר הוא פשוט סילק... וכמה ההיסטוריה אוהבת לפעמים להתל בבן האנוש.

* * *

יוסף דוריאל

1. המקור הרוסי הוא נחריבה!

לאהוד בן-עזר ואורי הייטנר, שלום רב.

התפלאתי שאורי הייטנר, שנוהג לכתוב דברי טעם, מצא "שגיאה" [גיליון 748] בקביעתי שבהמנון "האינטרנציונל" קוראים להחרבה ולא להחרמה של העולם הישן. אני מאמין גדול בעיקרון שמשגיאות לומדים, ומודה לכל אחד שמעיר לי על שגיאה (מה שאינו מקובל בממשלות ישראל, שבספרי "ללמוד מהחיים" תיארתי את כישלונותיהן שנבעו  מכך). אבל במקרה זה השגיאה היא של אורי: "נחרימה" אינה סינונים של "נחריבה", ואת זה אפשר ללמוד מכל מילון.

שלונסקי תירגם את האינטרנציונל מרוסית, שהמילה המופיעה בו היא "רזרושים", שפירושה – נחריב. ובחירתו במילה "נחרימה" הוכתבה מרצונו לשמור על חרוז אבל, כנראה, גם כדי לרכך את המושג ההרסני של "להחריב", כשבמציאות של המפעל הציוני של אז יכלה להתפרש כרצון להחריב את מפעל התקומה של עם ישראל.

2. השאהידים הפוליטיים שמאחורי

 המילים היפות

בעוד השאהידים הפרימיטיביים מקריבים את חייהם כדי להרוס חיי אחרים, השאהידים הפוליטיים מקריבים את האידיאולוגיות שמאחוריהן הם מסתתרים, כדי להשיג את אותן המטרות.

פוליטיקאים הפועלים למען כבוד האדם וחירותו, למען הגנה על זכות הקניין, ולמען צדק חברתי, מצפים ליחס של כבוד לפעילותם. אבל כשתחת סיסמאות אלו מתגלות כוונות הפוכות – צריך להתייחס אליהם כרמאים וכזייפנים.

לאחרונה ראינו שתי דוגמאות כיצד תחת סיסמאות אציליות מסתתרות תוצאות הרסניות לגבי אנשים שעליהם יצאו, לכאורה, להגן, וכל זאת – כדי לפגוע ככל האפשר בשנואי נפשם הפוליטיים.

בשם ההגנה על זכות הקניין, יצאו מגיני זכויות הערבים למלחמה נגד דיירי בתים שנבנו, כביכול על "אדמה ערבית פרטית". אין ספק, שאותם בעלים מקוריים (אם הם באמת קיימים) ראויים במשטר נאור להגנה על רכושם, שהפך לנדל"ן עירוני, השווה הרבה כסף. שמאים מוסכמים צריכים להעריך את שווי הקרקע ומי שבנה עליה בתים חייב לשלם את הפיצוי ההוגן עבורה. אבל לא את זה דורשים השאהידים הפוליטיים: הם רוצים להוריד את שווי הקרקע לאפס, כך שתובעי הבעלות עליה לא יקבלו פרוטה – אבל הבתים של שנואי נפשם ייהרסו. כי מה יעשו אותם "בעלים" עם קרקע שהבנייה עליה נאסרה? ומה עם סיסמת הצדק לאותם בעלים? – לעזאזל הצדק, העיקר – הנקמה.

פוליטיקאים הלוחמים, כביכול, למען דיור בר-השגה, כלומר – הפעלת מדיניות ממשלתית להוזלת הדירות,  יוצאים למסע למען חוק "פינוי-פיצוי", שיעניק לכל יהודי שמוכן לעזוב את ביתו ביו"ש פיצויים, בהם ירכוש בית בתחומי "הקו הירוק". לא צריך להיות גאון כלכלי כדי להבין שהסתערות מאסות של מפונים כאלה, בעזרת כסף ממשלתי, על שוק הדירות בישראל הקטנה יקפיץ מיד את מחיריהן לרמות ללא תקדים. ומה עם זוגות צעירים שמחירים אלה יחסמו את יכולתם לרכוש או לשכור בית במחיר סביר? אותם צעירים שהפוליטיקאים אוהבי-האדם כל כך דואגים להם? – שילכו לעזאזל, העיקר – נקמה במתנחלים. 

אכן, השנאה העיוורת מעבירה אנשים על דעתם. כך זה עם השאהידים הפרימיטיביים המפוצצים את גופם וכך זה עם השאהידים הפוליטיים המפוצצים את האידיאולוגיות שמאחוריהן הם מסתתרים.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו נותחה, בין היתר, תופעת השנאה העצמית של יהודים.

* * *

נתי מלאכי

תחז'נה*

"כְּשֶׁתִּלְעַס בַּלָּאט גַּת קָפוּא, אַחֲרֵי כַּמָּה שָׁעוֹת הַמַּקֵּל שֶׁלְּךָ

יִתְרוֹמֵם כְּמוֹ שַׁרְבִיט מוּכָן לִפְעוּלָה"

מְצַחְקֵק אִתִּי, סָפֵק בִּרְצִינוּת בְּרֵיחַ הַתַּפּוּחִים שֶׁל עֲשַן

נַרְגִּילָה.

יוֹשְׁבִים בַּמַּחְצָלוֹת וּמְדַבְּרִים בְּגִ'בְּרִישׁ תֵּימָנִי

וּמְקַלְּלִים אֶת הָעוֹלָם, אוֹ מִתְלַחֲשִׁים עַל צוֹלַעַת אַחַת שֶׁיּוֹרֶקֶת

לְיַד קֻפַּת חוֹלִים הַכְּלָלִית בַּכְּפָר כְּמִדֵּי בֹּקֶר בְּיוֹמוֹ.

"עֻקְרַבִּי מַכִּיר?" שׁוֹאֵל אוֹתִי אַחַד הַמַּסְטוּלִים

"הָיָה בּוֹרֵחַ לְכָאן אַחֲרֵי בֵּית הַסֵּפֶר מֵאַשְׁקְלוֹן, לַבְּשָׂמִים

וּלַחֲטָאִים שֶׁל טִירַת שָׁלוֹם, אֶצְלֵנוּ לָמַד אֶת הַמַּווַאל הַזֶּה

לָמַד לָרִאשׁוֹנָה לְכַוֵּן דֶּצִיבֶּלִים."

לוֹקְחִים מִיקְרוֹפוֹן סָדוּק וְכָל אֶחָד צוֹעֵק

כְּמוּאֶזִין יְהוּדִי עִם הַחֵי'ת הָעֲרָבִי הַהוּא

לְהַפְרִיעַ קְצָת לַשֵּׁנָה, לִפְתֹּחַ אִישׁוֹנִים, שֶׁהַמַּגְבֵּר הַשָּׂרוּט מִשְׁתַּדֵּל לֹא לְהִתְפַּקֵּעַ וּמְעוֹרֵר אַגָּדָה

חַיָּה שֶׁשְּׁמָהּ שַׁבָּזִי, קְצָת יִצְהָרִי, כְּשֵׁדִים תֵּימָנִים

רוֹקְדִים בַּמַּעְגָּל .

מִין קַרְלוֹס קַסְטַנֶדָה** רַק בְּלִי

הַפִּטְרִיּוֹת שֶׁל הַשָּמָאן הָאִינְדִּיאָנִי הַהוּא.

"אַבָּא שִׁמְעוֹן" צוֹעֲקִים

בְּנֹסַח בָּלָאדִי בָּלָאדִי***.

וְיָשִׁישׂ זָקֵן עִם שֵׁן מַתֶּכֶת עוֹנֶה

"שְׁתֵה קְצָת גְּרַאפֶּה, תִּישַׁן

עַכְשָׁיו הָעוֹלָם יִישָׁן"

עַד שֶׁבָּאוּ הַנָּשִׁים

לֶאֱסוֹף הַבְּעָלִים בִּקְצֵה אַשְׁמֹרֶת

"יַא רַאעִיאַת אֶלְגַ'נֵם"  ****

עוֹזְבִים בְּמִקְצַב

דַּעְסֶה

בַּעַרְפִלִּים הַדְּקִיקִים

שֶׁל הַבֹּקֶר

* חברותא עם אכילת גת, שרים ומתבטלים.

**  סופר דרום אמריקאי שתיעד פגישות עם שאמאן בשם דון חואן ברוח הניו איג'.

***  שירה בנוסח תימני בלאדי.

****  שיר ערבי/תימני ששרים בעיקר בחאפלות.

* * *

יהודה דרורי

הפוטש של ה"שמאל" בקיץ זה

אף שהמחאה הספונטנית (בחלקה) הדליקה נורה אדומה אצל ראש הממשלה, אף שתיקונים מסוימים אכן נעשו וחלקם בדרך הנכונה, הלקחים מהמחאות של הקיץ שעבר, הביאו את מנהיגי השמאל בישראל להחליט ולאמץ פעילות "ספונטנית" כזו כמפלט הפוליטי היחידי שיוכל אולי לשקם אותם...

לפיכך, המטרה המרכזית של הנהגת "העבודה"/מר"צ/אנרכיסטים הוא לבנות ולטפח מחדש את ה"מחאה חברתית", דרך ניצול בעיית המחירים הגבוהים למזון ולשירותים, כולל שכר הדיור ושכר הלימוד – וכבר ראינו בשתי השבתות האחרונות כיצד ה"שמאל" מצליח לאסוף מאות אוהדים להפגנות רעשניות ו"ספונטניות" במיספר ערים בארץ,  ואפילו לקבל כיסוי תקשורתי  (מחבריהם בתקשורת) כאילו נעשה פה משהו רציני...

אבל, הבעייה של "אבירי הספונטניות" היא: לא רק לבנות מחאה, אלא לחזק אותה ולדרבן אותה כדי שתתפוס תאוצה. מצד אחר, כדי שהפעילות הזו תתקבל על ידי "המוני העם הרעבים", דרושים משאבים כספיים ואנושיים רבים. כבר כיום עומדים לרשותם מאות "מתנדבי" תנועות הנוער שמוחם נשטף "למען הסוציאליזם" (זה שכשל לחלוטין בארץ ובכל מקום בעולם...) – וניתן יהיה להוסיף את ערביי חד"ש, קיבוצניקים, וסטודנטים שאין להם מה לעשות בזמנם הפנוי. יהיו כמה אלפים לרשותם... אבל זה הכול!

במרכז המאמצים יעמדו כמובן דרכי המימון. יש להניח שתרומות יתקבלו ממספר אישי-הון בארץ השונאים את ה"כת השולטת במדינה". וכמובן, כמו תמיד, כספים יוזרמו למאמץ הזה כספים על-ידי הקרן החדשה לישראל וגם מקרנות של אירופאים ש"לא מצטיינים" באהבת ישראל... אז אתם כבר יודעים מהיכן מגיע הכסף לשלטים, להסעות, לאוהלים או לסנדוויצים...

תקוות החבורה השמאלנית/אנרכיסטית היא: שההפגנות יתגברו ויתחזקו עד כדי "פיצוצים" של אלימות! הם מקוים שבכך הם יכסו על אפסותם בכנסת (רק כ-10%)  ויגרמו לדמוראליזציה של הממשלה ושל הקואליציה הימנית המרכיבה אותה.

בסיכום, אין כל ספק, שהרעיון שלהם מבוסס על האמונה, שככל שאתה קטן ועלוב, עליך לעשות רעש גדול יותר. מהלך כזה יהיה נדון לכישלון ללא תמיכת התקשורת. אבל כמו שכולנו יודעים – התקשורת היא ברובה שמאלנית...

תתכוננו אם כך לגלות מידי שבוע שהפגנות בהשתתפות כמה עשרות מדווחות לכם בתקשורת כהפגנות של "אלפים" – והפגנה בת כמה מאות נהפכה בהבל פיהם של אנשי תקשורת מסוימים להפגנה של "עשרות אלפים"... גם אל תתפלאו לגלות בתקשורת שכל פעילות של הממשלה להקל על הציבור זה בא "רק בגלל ההפגנות של ההמונים המדוכאים ברחובות..." יחד עם כך, מוטב גם שכולם יזכרו מה עשה הסוציאליזם לרוסיה וגרורותיה ומה זה עושה כיום ליוון ולספרד.

לכן אל תשתפו פעולה עם פוליטיקאים כושלים ומתלהמים בעלי אידיאולוגיה שפשטה את הרגל. יש דרכים רבות ללחוץ על הממשלה ועל מפלגות הקואליציה לשפר משמעותית את האיזון שבין כלכלה יציבה לבין הלחץ הכלכלי הרובץ כיום על שכבות הביניים – וכאן אסור להפסיק לפעול. אבל הפגנות לא ישיגו דבר!

אהוד: למה לא? רגב קונטס ודפני ליף יוכלו לעשות סרטים דוקומנטאריים נהדרים בכיכובם שלהם עצמם על תולדות מהפכת רוטשילד-תח'ריר מול המצלמות ממש מהרגע הראשון – והם יזכו לכיסוי תקשורתי ענק לכל פלוץ מצולם שלהם!

* * *

מכתב מיוסי אחימאיר

אהוד ידידי,

גם היום, בחלוף כמעט 22 שנה מאז פירסמת את מאמרך ב"הארץ", אינני מסכים עם תוכנו

ובמיוחד לא עם דבריך על "הפורשים". אני כמעט בטוח, שלנוכח הממשלות שקמו לנו לאחר 1992, אפילו אתה מתגעגע במשהו לממשלת שמיר, היצוקה, האחראית, הדבקה בעקרונות.

סליחה, תיקון – אתה עדיין "מחזיק"  מאהוד אולמרט, החשוד בכך וכך...

מדוע העלית מאוב את הפרשה של אי-חתימת שמיר על התעודה שלך, בראש גיליון חב"ע? – לך הפתרונים.

בכל אופן, אפשר לומר שבפרספקטיבה שכזו, אפילו משעשע היה לקרוא את הדברים.

יצחק שמיר אכן כעס מאוד עליך ועל לאור, על עמדותיכם האנטי-ציוניות בעיניו.

לאור ממשיך בשלו ואף הקצין בשנאה העצמית שהוא מטפטף מעל בימת "הארץ".

אתה – שינית טעמך, אם יורשה לי להגדיר זאת כך, "חזרת למוטב" ואתה נאמן למורשת בן עזר וראב המפוארת.

אני צריך למצוא את המאמר שכתבתי אז בתגובה לחנוך ברטוב, אני מניח שאתה מצטט נאמנה, אם כי לא את כולו כמובן. היום במרחק של 22 שנה – אני מרשה לעצמי להתנצל לפניך על דבריי אז, ולהודות לך על שעמודי חב"ע פתוחים למאמריי בלי הסתייגות, בלי התחשבנות וללא צנזורה.

עם זאת, אני מבין שגם כיום בקושי מפרסמים אותך, אהוד יקירי, בקושי מראיינים אותך, בקושי מתייחסים לדבריך, אז אולי עליי ליזום שוב פרובוקציה נגדך – והפירסום כבר יבוא בעקבותיה?...

כל טוב

יוסי אחימאיר

* * *

אלוני זמורה

צהריים בג'וניָה, יוני 1982

פרק א'

היערכות ברמת הגולן

כבר עשרה ימים שהגדוד שלי נמצא בקיבוץ אלרום שבצפון רמת הגולן. התמקמנו בחלקו הצפוני של הקיבוץ בתוך הגדר שהקיפה אותו. כל "הזלדות" של חיילי הפלוגות חנו בקו ישר כסרגל. חיילי המילואים זוודו את המשוריינים בכל התחמושת האפשרית – מקלעים, מרגמות קטנות, רימונים, מטולי רקטות, וקופסאות פח מלבניות עם אלפי כדורים.

לאחר מסדר הבוקר, חולק הגדוד לפלוגות ולמחלקות וכל מחלקה בתורה קבלה תדריכים מקציני המודיעין על הגזרה הסורית שנמצאת לא הרחק מאתנו.

היכרנו היטב את כל המוצבים הפזורים לאורך הגבול עם סוריה, – מ"אל חמה" שבדרום  רמת הגולן ועד למוצב הצפוני ביותר למרגלות החרמון ליד הכפר הדרוזי "מג'דל שמס". חודשים רבים של  ימי מילואים הוקדשו לאיוש המוצבים.  הכרנו היטב גם את כל השטח של המובלעת הסורית שנכבשה על ידינו במלחמת יום הכיפורים. במרוצת המלחמה נהרגו מיטב חיילינו וגם מג"ד הגדוד, משה אגוזי, שילם בחייו, בקרבות שהתחוללו בכפר הסורי "אום בוטנה". ותיקי הגדוד השתתפו גם בקרבות של "מלחמת ששת הימים". מישהו עשה חשבון וצירף את כל ימי המלחמות וימי המילואים ששירתנו בהם ברמת הגולן והגיע לתקופה של יותר משלוש שנים...

עכשיו אנחנו שרויים בחוסר מעש, כשבלבנון מתחוללת מלחמה. מישהו שם למעלה החליט שהגדוד הוותיק שלנו ישמש כעתודה, שאם ואולי יחליטו הסורים להצטרף למלחמה, מכיוון רמת הגולן.

 הימים הם ימים של קיץ, יוני 1982. בגלל מיקומו הגבוה של קיבוץ אלרום ברמה השטוחה, 1050 מטר מעל פני הים, מזג האוויר נוח ונעים ובשעות הערב נושבת מכיוון החרמון הזקן והמרשים רוח קרירה ונעימה. במזרח רואים את החרמונית, שמעבר לה משתרע "עמק הבכא" המפורסם. הר אביטל שבראשו אנטנות כמו משושים של חרגול נראה לכיוון דרום. ויער אודם עם עצי האלונים הירוקים סוגר על הקיבוץ כמו עטרה במערב.

בתוך כל האווירה הפסטורלית הזאת מקלקלים כלי המשחית שלנו את הנוף. גם הנוף האנושי נעשה מגוון וסוריאליסטי, חיילי המילואים בבגדי העבודה מתערבבים בבגדים הצבעוניים של בנות הקיבוץ המסתובבות במכנסיים קצרים ובבגדי גוף צמודים. בגלל חוסר המעש ניתן לראות את חיילי המילואים מסייעים לחברי הקיבוץ בכל עבודה אפשרית, בגן הילדים, במרפאה שנהייתה משותפת להם ולנו ובכל מקום.

כשהופיעו להקות בידור, שהגיעו אלינו על מנת להפיג את ההמתנה הארוכה, כמעט מדי יום, ניתן לראות את כולם משתרעים על הדשא, חיילי מילואים וקיבוצניקים בערבוביה כמו במחנה נופש אחד גדול.

היינו בטוחים, שהמלחמה הזאת תהיה קצרה וקלה. תמיד אמרנו שאנו מותירים את המלחמה עם לבנון לגדנעים. לבנון, אמרנו, תהיה המדינה הערבית השנייה שתחתום אתנו על הסכם שלום. התחושה הכללית הייתה שתהיה זו מלחמה, שלאחריה הלבנונים יחתמו אתנו על הסכם שלום. הפעולה כונתה אז "מבצע שלום הגליל". אח"כ כינינו אותה "מלחמת שלום הגליל" והגלגול האחרון שלה היה יותר קצר וקולע: "מלחמת לבנון".

פעולת צה"ל באה בעקבות ההתעצמות הצבאית של אש"ף ("הארגון לשחרור פלסטין"). היא החלה כפעולה צבאית בדרום לבנון, משם שוגרו טילי קטיושות לעבר יישובי צפון הגליל, וטיהור דרום לבנון מהמחבלים. מהר מאוד התגלגלה הפעולה הצבאית המוגבלת למלחמה של ממש. המחשבה שהריסת תשתיות הטרור, פיצוץ מאגרי הנשק החבויים במחילות באדמה הסלעית  וסילוקם של אנשי אש"ף, יביאו לרגיעה – התבדתה.

ההסכמים עם הפלג הנוצרי והפלנגות בראשותו של באשיר ג'ומאייל לא עמדו במבחן המציאות המפולגת והשסועה בלבנון. הסורים לא נסוגו מלבנון ואף חיזקו בה את שליטתם. באשיר ג'ומאייל לא נתמנה לנשיא לבנון כהבטחת הישראלים, ונרצח על ידי יריביו מבית כחודשיים וחצי לאחר פלישת צה"ל ללבנון (14.9.82).

הניסיון להימנע מעימות ישיר עם הסורים במזרח לבנון, לא עלה יפה וכבר ביום השני ללחימה היו עימותים עם השריון הסורי באזור "בקעה" ואגם קרעון. באוויר התנהלו קרבות בעליונות מוחלטת של חיל האוויר הישראלי. כמאה וחמישים מטוסי קרב ישראלים השתתפו בלחימה, 22 מטוסים סוריים הופלו בקרבות אוויר, כולם מטוסים סובייטים מדגם מיג 21 ומיג 23. סוללות טילים סוריים שאיימו על כוחותינו הושמדו על הקרקע. קרבות שריון בשריון התנהלו באזור זֵ'זין ודרומית מזרחית לאגם קרעון. כוחות אש"ף לא נסוגו והשיבו בארטילריה כבדה ובמארבים על כוחות השריון הישראליים. הטיפוס להרי השוף לכיוון עין זחלתא, במרכז לבנון  לא היה קל. דרכים צרות מאוד, מעברי הרים עמוקים וזקופים, ולחימה עיקשת של לוחמי השריון הסורי גרמו לאבדות כבדות בקרב שני הצבאות הלוחמים.

לאחר חמישה ימי לחימה, חנו כוחות צה"ל מדרום לבירות ליד שדה התעופה הבינלאומי. במזרח, ניצבו כוחותינו לא הרחק מהכביש הראשי:  בירות-דמשק. במצב זה הוכרזה הפסקת אש. אולם הלחימה הזוחלת נמשכה והעיר ביירות נשלטה על ידי הארטילריה של צה"ל מכל הגבעות סביב.

אנחנו יושבים עדיין בקיבוץ אלרום, כמו במחנה נופש, מאזינים בקשר לקרבות המתחוללים שם. השקט במקום הופרע, מידי פעם, על ידי גיחות המטוסים שלנו בדרכם לאזורי הקרבות. הם טסו נמוך צמודים לקפלי הקרקע ברעש מחריש אוזניים. מבקרים ואורחים, קרובי משפחה, החלו להגיע לקיבוץ להתרועע עם החיילים, מביאים איתם תקרובות, ומאפים ארוזים בצידניות ולמפקדים לא הייתה כל שליטה על היריד הססגוני.

פרק ב'

שלושה ג'יפים בדרכי לבנון

המג"ד החדש שלנו, סא"ל צעיר, העונה לשם אביטל, חתיך עם שיער מתולתל ועיניים כחולות, שהוסתרו תמיד על ידי משקפי שמש כהים. הוא הסתובב חסר מנוחה. בשום אופן לא היה מסוגל להבין, מדוע הגדוד שלנו איננו משתתף באופן פעיל בקרבות. לפני שהגיע לגדוד השריון שלנו, היה מג"ד בגולני ולא הסכין להתמודד עם חיילי המילואים הוותיקים ושבעי הקרבות, שקיבלו בשוויון נפש את העובדה שאנו נמצאים בעתודה.

הימים חולפים והקרבות בלבנון בעיצומם. כביש ביירות-דמשק החשוב נשלט על ידי הפלנגות הנוצריות שנחשבו לבני בריתנו וצה"ל עושה באזור כבתוך שלו. המצור על ביירות הושלם ועראפת לכוד בתוכה.

שבועיים של המתנה מתוחה. ערב אחד, עוברת שמועה שהמג"ד מחפש חייל דובר ערבית. מיד התייצבתי בפניו והצעתי את שירותיי. ידעתי מעט ערבית מדוברת. מאז היותי ילד בירושלים בשכונת "ימין משה", שם קלטתי משכניי את שפתם. המג"ד הציע לי להצטרף אליו עם קבוצה קטנה של חיילי סיירת הגדוד לגיחה ללבנון. המג"ד לא הסביר לנו את מטרת היציאה החפוזה ללבנון. עד היום אינני יודע, אם הוא קיבל אישור לגיחה הזאת, בה הגענו לכל אזורי הקרבות וצפונה עד לעיר ג'וניה צפונית לביירות.

שלושה ג'יפים הוכנו לגיחה, מצוידים ומאובזרים בכל סוגי התחמושת האפשריים, ותיבות של מנות קרב. מקלע מאג מותקן בכל ג'יפ ליד מושב הנהג. היינו תשעה חיילים כולל המג"ד, שלושה בכל כלי-רכב. לקחתי אתי את החגור, נשקי האישי, שק שינה, כובע פלדה ואת מצלמת הזורקין הרוסית, חיקוי למצלמה הלייקה שליוותה אותי בכל המלחמות. העמסתי את הציוד על אחד הג'יפים והתיישבתי ליד הנהג.

כשעזבנו את קיבוץ אלרום, השעה היתה שעת חצות. הלילה אפל ושחור. נסענו צפונה לעבר הר דב. טיפסנו על ההר התלול ובאזור "חוות שבעה" חצינו את הגבול. נסענו בתוך מטעים של עצי דובדבן  עמוסים בפרי האדום. העלטה והשקט הופרעו רק על ידי נהמת מנועי הג'יפים. לפנות בוקר, כשהשמש החלה לזרוח הגענו לעיירה "מארג' עיון". העיירה היפה היתה מנומנמת ורק התרנגולים הפריעו בקריאותיהם את שלוות הבוקר. חצינו את סמטאות הכפר ללא כל הפרעה. איש לא עצר בעדנו מלעבור מגבול ישראל ללבנון ואיש לא קידם אותנו בברכה.

אנחנו בארץ אחרת. המשכנו לנסוע צפונה לעבר אגם קרעון. האגם המלאכותי הוא מאגר המים הגדול של דרום לבנון. התחלנו לעלות לעבר רכסי הרי השוף.  הנוף שהתגלה היה מרהיב ביופיו. חורשות של עצי ארזים אדירים בגודלם קישטו את ההרים הגבוהים. גאיות עמוקים ונחלים זורמים, מפלי מים, שאינם דומים כלל להרי הגליל קדמו את פנינו. הכביש היה צר ומפותל. בכל הדרך לא פגשנו בנפש חיה.

ככל שעלינו במעלה ההרים החלו להתגלות בפנינו עקבות הקרבות שהתחוללו כאן לפני ימים ספורים. נעצרנו ליד שני טנקים שלנו שסטו מהדרך והיו מוטים על שפת התהום. הם היו נטושים. שום סימני פגיעה לא נכרו בהם. כל הזיווד הצבאי היה עליהם, כנראה שלא היתה דרך לחלצם משפת התהום.

המשכנו לנסוע כשהמג"ד מדווח במערכת הקשר על הטנקים הנטושים. ככל שהמשכנו לנסוע ראינו טנקים סוריים חרוכים ובוערים. הצריחים הכבדים שלהם, עשויי הפלדה, הועפו למרחקים מעצמת פיצוץ התחמושת שבתוכם. ריחות לא נעימים של גופות חרוכות היו באוויר. שלושה ג'יפים בודדים נעו על הדרך הצרה, כלי הנשק שלנו דרוכים ומוכנים לפעולה  מפני כוחות אויב בלתי נראים.

נסענו בדרך ההררית עד שהגענו לעיירה זַ'זין ולעין-זחלתא. המראות שם היו מזעזעים ומהפנטים. ערבוביה אדירה של טנקים שלנו וטנקים סוריים זה בצד זה, וזה בתוך זה. היו טנקים שתותחי הירי שלהם ממש הצטלבו כמו שני פרשים מימי הביניים, שנלחמים בכידונים שלופים. כלי רכב משוריינים פגועים מטילים ובזוקות שנורו עליהם מטווח קצר.  חורים שחורים, כמו פצעים שטרם הגלידו, נפערו בדופנות הפלדה, קורעים אותה כמו נייר בריסטול.

כל המראה הזה היה בתוך שמורת טבע ירוקה שופעת מי מעיינות, נחלים ומפלי מים. תמונת הטבע היפה כאילו הוכתמה על ידי כלי המשחית שהגיעו למקום לא להם. שם פגשנו לראשונה את כוחותינו עייפים ומתארגנים להמשך הקרבות. הג'יפים שלנו נעו באיטיות בינות לכלי הרכב המשוריינים הפגועים וההפוכים.

ישבנו ליד אחד מהמפלים השופעים. הוצאנו את מנות הקרב. לראשונה מאז שעזבנו את קיבוץ אלרום עצרנו להפסקת אוכל. שטפנו את פנינו מדרכי העפר המאובקים, במים הצוננים של המפלים. המשכנו דרכנו לעבר כביש ביירות-דמשק. הכביש במרחק של כעשרה קילומטרים מאיתנו. עזבנו את המקום מדוכדכים מהמראות הקשים. יכולנו רק לתאר לעצמנו איזו מלחמה אכזרית התחוללה במקום לפני יום.                                                                                                                                                                                                              

המחסום הראשון בו נתקלנו היה של חיילי הפלנגות הנוצריות, שחסמו את הכביש הראשי בשקי חול ובחוטי תיל דוקרני. הם הקפידו על לבוש נקי ומצוחצח, כובעי פלדה, חגורות לבנות ותגי שרוול אדומים.

הפלנגות קידמו את פנינו בברכה. הם הזהירו אותנו מהפגזות מאסיביות של הסורים על כל הציר המרכזי שהוביל לביירות, וכן התריעו ממארבים של המחבלים שעדיין הסתתרו בצידי הדרכים.

אנחנו נוסעים על כביש אספלט רחב ושחור בדרך הראשית המובילה לביירות. עשרות מכוניות נעות על הכביש, משאיות לבנוניות עמוסות, כלי רכב משוריינים של צה"ל, מכוניות מרצדס מהודרות, טנדרים דחוסים בחיילים לבנוניים, הכול בערבוביה אחת גדולה. אין כל שליטה נראית לעין. בתים מפוארים מסתתרים בינות לחורשות האורנים ואנחנו במורד הכביש התלול, כמו תיירים בלתי קרואים. כנראה שהמג"ד שנסע בג'יפ הראשון ידע לאן הוא מנווט. לאחר נסיעה של מספר קילומטרים פנינו שמאלה לדרך עפר, שהובילה לבניין גדול מבטון חשוף, בנייתו טרם הסתיימה. מפקדת צה"ל התמקמה בבניין זה.

המג"ד הלך לעסוק בענייניו ואנחנו מצאנו מבנה נטוש נוסף על גבעה תלולה שצפתה על העיר הגדולה והמרשימה – ביירות. עיר ענקית, כמו תל אביב, משתרעת לחופי הים התיכון. לא יכולתי שלא להרהר מדוע עלינו לשלוט בעיר הגדולה. חשתי שהלבנונים ישמחו לקבל אותנו, כי גם הם מבקשים להשתחרר מחבורה של מחבלים שהשתלטה על לבנון בסיוע מאסיבי של סוריה. המצב הנוכחי מפריע לתושבי לבנון להיות הריביירה של המזרח התיכון, או כמו שרבים רצו לראות אותה כ"שווייץ של המזרח התיכון".

הייתי משוכנע שלאחר המלחמה הקצרה הזו, כך חשבתי, ישמחו הלבנונים לכרות ברית שלום אתנו. להם אין כל טענות ודרישות טריטוריאליות מאיתנו וגם אנחנו מעולם לא ראינו בהם אוייב. שכחתי לרגע שאנחנו חיים במזרח התיכון.

פגזים שהחלו לנחות על העיר ואולי גם הפצצות אוויריות, העירו אותי מהמחשבות. קרבות ארטילריים התחוללו בין כוחותינו לבין כוחות אש"ף שהתבצרו בעיר ביירות. כתמי עננות שחורות היתמרו מעל הבתים ורבי הקומות סימנו את מקומם של הפגיעות (19.6.82).

הלילה החל לרדת על העיר שהיתה בהאפלה. פרשנו את שקי השינה על האדמה, קבענו בינינו תורנות שמירה, לאחר יממה ארוכה וסוערת  נשמעו נחרות שניסרו את דממת הלילה.

פרק ג'

שלושה ג'יפים ישראלים בין ביירות לג'וניה

הבוקר בא. שמש חמימה פשטה על המיבנה המזרחי שלידו ישנו ועל כל גגותיה של ביירות ועד לגליו המכסיפים של הים התיכון. ברגעים הראשונים לא ידעתי היכן אני נמצא. הסתכלתי על חבריי המכורבלים עדיין בתוך שקי השינה וכל המראות החלו חוזרים אליי – ארזי הלבנון האדירים, ההרים והגיאיות ומפלי המים התערבבו עם קולות המלחמה, שברי הטנקים הפגועים והשרופים וריחות המלחמה, ואינני יודע אם אני מצוי בשער הגיהינום או בשערי גן עדן... הייתי מעדיף להגיע לכל המקומות היפים האלה כתייר וליהנות מהכנסת האורחים הידועה של הלבנונים.

צה"ל עדיין מפגיז את מעוזי אש"ף בארטילריה, מהאוויר. גם חיל הים סוגר את המצור על העיר. המג"ד מגיע אלינו לאחר שאכלנו ארוחת-בוקר מאולתרת ותוך דקות היינו על הג'יפים ועל הכביש הראשי היורד לעיר ביירות.

ככל שירדנו למרכז העיר תנועת כלי הרכב נעשתה יותר צפופה. מאות כלי רכב אזרחיים זרמו כנהר גועש לעבר העיר כאילו אין מלחמה ואין הפגזות. השתדלנו מאוד להיות דבוקים אחד לג'יפ של רעהו, לא תמיד בהצלחה. מכוניות לבנוניות זיגזגו בין הג'יפים. חלקם נפנפו בידיהם לשלום, חלקם התעלמו ואחרים שלחו מבטים זועמים אילמים.

לאחר שעה של נסיעה, מצאנו את עצמנו באוטוסטראדה הראשית של ביירות כשפנינו לכיוון צפון. ארבעה או חמישה מסלולים לכל כיוון כולם עמוסים ודחוסים, ואנחנו לחוצים בפקק תנועה אדיר.

הג'יפים שלנו היו כלי הרכב הישראליים היחידים בתוך הגוש הגועש של המכוניות הלבנוניות. למרות שהיינו מזוודים בכלי משחית לא הרגשתי בטוח. ההתקדמות היתה אטית, נוסעים מיספר מטרים ועוצרים. היה לי זמן פנוי להתבונן בנוף העירוני. משמאל לצד מערב בניינים רבי קומות חדישים ומודרניים לצד מיבנים ישנים ומכוערים, בחלק מהבניינים ניכרו פגיעות הפגזים וההפצצות. בצד ימין גבעות ירוקות, תלולות עם בתי מגורים מפוארים. צלב גדול עם דמותו של ישוע הנוצרי חולש ממרומי הגבעות על העיר.

מהי מטרת הנסיעה? אין איש יודע. מה פשר הנסיעה המטורפת בתוך המון המכוניות הדחוסות בלב העיר ביירות. הכיוון היה צפונה והדרך בפנינו פתוחה כאילו לאין סוף. לרגע חשתי, מה שחשו כובשים אחרים בעבר, שהדרך למקומות חדשים ולגילויים בלתי ידועים  היא אין סופית. דרושה רק תעוזה ולא מעט חוצפה על מנת להגיע לכל מקום בו חפצים.

שאלתי את חבריי למחוז חפצנו וגם הם לא ידעו להגיד.

התמסרתי למראות ולנופים החדשים וגם לדמויות שישבו בתוך המכוניות. פסיפס של  כל הדמויות המזרח תיכוניות. לבושים בהידור חנוטים בחליפות ועניבות, חלקם בלבוש המזרחי המסורתי, אחרים לבושים בבגדים יפיופים בשלל צבעים. נשים רבות נוהגות במכוניות חדישות ומצוחצחות. רק אנחנו בולטים מרושלים, בבגדי העבודה הירוקים של צה"ל, מאובקים, לא מגולחים. הם מתבוננים בנו בפליאה, ובמבטים אטומים.

מכונית מרצדס שחורה ומפוארת נסעה לצידנו. שמתי לב שבכל פעם שנעצרנו בגלל הפקקים הרבים הנהג שבמרצדס העיף אלינו מבטים. היינו כל כך קרובים שיכולתי להושיט לו יד. גם אם היה שולף אקדח ויורה לא היה בידי לעשות מאומה. מבטו הביע רצון לומר משהו, אולם הוא לא העז לפתוח בשיחה. הנסיעה זה לצד זה נמשכה דקות ארוכות. הנפתי ידי אליו לשלום ואמרתי "מרחאבה."

"שלום," ענה לי במאור פנים ובעברית.

"מניין אתה?" המשכתי לשאול אותו בערבית.

"מבירות," ענה, והמשיך כממתיק סוד ובלחש, "אני יהודי."

שמחתי לגלות שמתוך אלפי הנוסעים על הכביש המהיר והצפוף נפלתי דווקא על נפש יהודי. "יש לי קרובי משפחה בישראל," המשיך כמעט בלחש, "לא ראיתי אותם מזה שלושים שנה."

"היכן הם גרים", שאלתי.

"בעיר חולון," אמר בתקווה שאמשיך בשיחה.

אהוד המשיך בנסיעה בנתיב התנועה ולרגע מכונית המרצדס נשארה מאחור. חששתי שמא אאבד אותו, אולם לאחר מספר דקות הוא הדביק אותנו. שלפתי את המצלמה ואמרתי לו: "אשלח את תמונתך למשפחתך בחולון."

הוא שלף מסרק וסידר את שערו השחור ושלח חיוך עטור שפם בדרישת שלום למשפחתו. הוא הוציא מארנקו כרטיס ביקור, רשם מאחור את כתובת משפחתו בישראל והגיש לי אותו מחלון המכונית.

תוך כדי הנסיעה קיבלתי מידיו את כרטיס הביקור שלו, עם כתובת משפחתו בחולון. הבטחתי לבקר אותה בחופשה הראשונה שאקבל. קיוויתי שהנה לאחר המלחמה הזאת ישרור שלום בינינו לבין לבנון והגבולות ייפתחו.

 "אינשאללה," אמר.

דרכינו נפרדו.

המשכנו צפונה, שלושה ג'יפים דוהרים לעבר מפרץ ג'וניה. בתי מלון ומסעדות לאורך כל המפרץ היפה. הדרך לצפון הארץ פתוחה בפנינו. היכן נעצור? למג"ד פתרונים. ברצועת החוף החולית משתזפים על החוף בבגדי ים צעירים וצעירות ממש כמו על חוף ימה של תל אביב.

אותם המים. כמו אין מלחמה. נעצרנו ליד מסעדת ים גדולה ברצועת החוף. החנינו את הג'יפים הטעונים במכונות הירי במגרש סמוך למסעדה ללא כל שמירה, כאילו היו רכבים פרטיים. בעל המסעדה שפשף את עיניו, כלא מאמין למראה עיניו. הייתי היחיד בקבוצה שדיבר את שפת המקום. לאחר כמה מילות נימוסים בעל המקום התעשת מההזייה וקידם את כולנו בחיוכים  ובברכות. כל המלצרים סייעו בהכנת  שולחן ארוך עליו העמיסו, ברוחב יד, את כל מנעמי האוכל הלבנוני.

סלטים מכל הסוגים: ירקות טריים, חצילים מטוגנים, חצילים על האש, חצילים בשמן זית עם תבליני המזרח הידועים. טבולה, עלי גפן חמצמצים מגולגלים, קישואים קטנים ממולאים באורז ובשר, פיתות טריות שיצאו זה עתה מהטבון ועוד סוגים של סלטים מעודנים. לאחר מכן הגיע תור הבשרים על האש, קבבים, שישליקים, קציצות בשר, אומצות נוטפות שומן, בשר כבש, בצלים שרופים על האש ועגבניות אפויות.

תשעה גברים רעבים, שזה כחודש ניזונו ממנות קרב, מתנפלים על אוכל המזרח הטעים כשהלבנוני הנדיב מרעיף עלינו עוד ועוד ומיד לאחר מכן מתחילים שפודי הבשר להגיע. בשר כבשים מעודן טבול באליית שומן ובצל על האש.

בעל המסעדה שלא הפסיק לשרת אותנו, עדיין שרוי בהלם המפגש עם הלוחמים הישראלים, מדבר על השלום הקרוב בין ישראל ללבנון ומגיש את הנרגילה הרוחשת בגחלים וריחות חריפים של טבק מזרחי.

"מעולם לא הייתה סיבה ללבנונים להילחם בישראלים והנה אתם  באים  ומביאים אתכם את בשורת השלום." הוא אומרבהתלהבות.

גם אנחנו רצינו להאמין בכל ליבנו שאומנם כך יהיה העתיד. הנרגילה עברה מפה לפה, שאפנו לריאותינו את ניחוח הטבק המשובח ממקטרת השלום...

השעה התאחרה, הג'יפים עדיין חונים ללא פגע במגרש הסמוך, ועכשיו הייתי בטוח שמשימתו של המג"ד שלנו הגיעה לסיומה. הגיעה העת לשלם עבור הארוחה. כסף לבנוני כמובן שלא היה מצוי בכיסנו. הוצאנו מכיסנו שטרות ישראלים כיד המלך ומסרתי אותם לבעל המסעדה הנדיב. הוא סרב בתוקף ואמר שאנחנו אורחיו, הישראלים הראשונים שאוכלים במסעדה שלו והוא שלם ובטוח שישראלים רבים אחרינו יבואו לנפוש במקום היפה ביותר במזרח התיכון. כמובן שלבסוף הוא נעתר לקבל, משום שברכתי אותו בברכת "הסופתאח" (המכירה הראשונה של היום), ועל כך לא ניתן לסרב.

נפרדנו ממנו בברכות. עם בטן דשנה ותפוחה, עלינו על הג'יפים והתחלנו לחזור על עקבותינו דרומה לכיוון בירות. עשן הפגזים הנוחתים עליה לא פסק. הנסיעה חזרה ברחובות ביירות, בעיקר באזור העיר העתיקה, היתה די מפחידה. מכוניות עם מכונות ירייה ודגלי אש"ף חלפו על פנינו. ראינו תמונות של עראפת מודבקות עליהן. לא היתה לנו כל כוונה להתעמת איתם. החלטנו לחזור לישראל בנסיעה דרומה על כביש החוף עד לראש הנקרה. הכביש דומה לכביש החוף שלנו, נמתח לכל אורך רצועת החוף. 

חלפנו על פני הרבעים הדרומיים של העיר, רובע בעאבדה המפואר וארמונו של נשיא לבנון, שדה התעופה הבינלאומי של ביירות. התחברנו לכביש החוף. בקושי ראינו את כוחות השריון של כוחותינו. חלפנו על פני דאמור וצידון. הכביש היה מלא מהמורות מפגיעות הפגזים. הג'יפים קפצו ורקדו כאילים,  אנחנו החזקנו בכל חפץ בג'יפ  כדי לא להתעופף ממנו החוצה.

הערב החל לרדת. השמש צובעת את השמים באדום. גלי הים מלטפים את החולות הזהובים בקצף לבן. ממרחק ראינו את הרכס של ראש הנקרה והגליל המערבי. מוזר היה לראות את הצוקים מהצד ההפוך, זה כמו להיכנס לתמונה מהתשליל. הכול הפוך.

חיילי האו"ם, עדיין מאיישים את נקודת הגבול, לא ששים לקדם את פנינו. למעט מחסום חיילי הפלנגות בכביש בירות דמשק, הם היו המחסום היחידי בכל מסענו בן היומיים בלבנון. בחצות הלילה חזרנו לקיבוץ אלרום. אף אחד לא חש בהיעדרותנו בת היומיים...

אחרית דבר

בחופשה הראשונה שקיבלתי, טילפנתי למשפחת זרוק בחולון להודיע לה על המפגש עם בן משפחתם. הם סירבו לקבל ממני את התמונה שבה צילמתי אותו, באמצעות הדואר. עמדו על כך שאבוא לספר להם פנים אל פנים על הפגישה האקראית עם קרוב משפחתם.

עוד באותו היום, נסעתי עם אשתי לביתם. לדירה הקטנה שברחוב אילת שבעיר חולון – למשפחת זרוק. כל המשפחה המורחבת הצטופפה בדירת השיכון הקטנה וקידמה את פנינו בחמימות רבה ובצפייה לשמוע עוד ועוד על המפגש.  הם ביקשו ממני לדלות כל פרט עליו. על לבושו, על מראהו, האם נראה טוב, האם זכר את משפחתו בארץ, האם לא פחד להישאר בלבנון, איך נראתה מכונית המרצדס שלו. ואני מספר שוב ושוב על קורות המפגש שלי עם יוסף זרוק ברחובה הראשי של בירות, כשאני בכובע פלדה בג'יפ סיור צה"לי והוא במכוניתו המפוארת נוסעים זה בצד זה בפקק תנועה אדיר בשדרה הראשית של העיר ביירות בלבנון.

המשפחה בחולון הכינה תקרובת כיד המלך, כמו לחתונה. זו היתה הפעם השנייה שאכלתי תוך שבוע שתי ארוחות לבנוניות אמתיות, הראשונה בג'וניה שבצפון ביירות שבלבנון והשנייה בעיר חולון בישראל. תהפוכות של מלחמה הזויה וציפייה אמיתית לשלום שלא יקרה.

סוף דבר

עם סיום כתיבת שורות אלה, השנה היא 2006, עשרים וארבע שנים לאחר האירועים, יצרתי קשר טלפוני מחודש עם אלברטו זרוק הישיש, שקיבל את פניי ואת פני אשתי במלחמת לבנון הראשונה. הוא עדיין גר באותו הרחוב ובאותה הדירה בעיר חולון.

"כן," הוא אומר לי, "אני עדיין חי באותו ארמון."

את יוסף זרוק מלבנון, בן משפחתו, טרם ראה. "אני משתוקק לראותו," אמר.

מי יודע את תהפוכות המזרח התיכון, אולי בזכות הסיפור שלי, תחזור השפיות לאזור, השלום ישכון  בינינו לבין מדינת לבנון ומשפחת זרוק תוכל להתאחד מחדש.

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

 והוצאת עם עובד 1993

זכר לנשמת הָר [אהרון] מנדל,

"האילם שפירא"

הצעה לכיתוב העטיפה מאחור:

"חסן-ביי! אתה המפקד ואני בידיך, תוכל לעשות בי מה שאתה רוצה, אבל לא אזוז מכאן לפני שתתנצל על מה שאמרת על נשות פתח-תקוה!"

"איך אתה מעיז לדבר אלי כך? פקודה אחת ממני – וגם גופתך תתנדנד בחוץ על החבל..."

"אתה מכיר אותי היטב ויודע שלא אתה, ולא שום אדם אחר, יפגעו בכבוד בנות-עמי בנוכחותי." שפירא שולח ידו קדימה בהבעת פקודה שאינה סובלת דיחוי. "בבקשה – אתה יכול לתלות אותי, אבל קודם – תתנצל!"

הכול בטוחים שעתה יצא חסן-ביי מגדרו ויסתער על שפירא בחרבו. אך לפתע הוא קם בחיוך, ניגש אליו ואומר בקול מרוכך:

"היית צריך להבין שלא התכוונתי לבנות פתח-תקוה. רק אמרתי שיש בכלל, בעולם, נשים רעות, מופקרות, מנשים כאלה צריך להיזהר..."

"היופי בסיפורו הוא בפרטים," אומר הסופר חנוך ברטוב. "כמו ב'מזרחון'. הגיבור הבודד על סוסו, שהוא בעצם השריף, האיש שבידיו הופקדו ביטחון היישוב, החוק והצדק, ואם תרצו גם המוסר. באברהם שפירא יש היסוד הזה – הגיבור הבודד היוצא למרחקים להחזיר את הסדר לעולם. עומד מול מתנכלים, שודדים, פורעי-חוק, אבל הוא נוהג איתם על-פי העקרונות שלו, המוסר שלו. הוא מבין אותם, לומד אותם, מסתדר איתם, אבל הוא לא נהפך לאחד מהם."

הוא נולד ברוסיה בשנת 1870, עלה ארצה עם הוריו ב-1880,ולאחר תקופה קצרה בירושלים וביהוד, עלה על אדמת פתח-תקוה והיה ראש-שומריה, גיבורה והסמל שלה במשך יותר מ-80 שנה, מבואו אליה בעודו נער ועד פטירתו בה ב-1965, בגיל 95.

על קברו אמר השר יגאל אלון: "אנו נפרדים מגיבור, אשר שמו וחייו יהיו צרורים לנצח בדפי ההיסטוריה. העם אומר לך תודה, אברהם שפירא, על פועל חייך שהיה מוקדש ללא שיור לתהילתו."

תוכן העניינים

פרק ראשון: הירידה אל הבאר

פרק שני: שני מחנות בשדה מריבה

פרק שלישי: כיצד זחל ובא אלינו הרעב?

פרק רביעי: בר-מצווה לעגלון צעיר

פרק חמישי: דמות נער עברי חדש

פרק שישי: כמעט נהרג בקטטה עם ערב-מלאלחה

פרק שביעי: השומר הראשי סנדר חדד

פרק שמיני: רוחל במושבה ורצח הקצב

פרק תשיעי: בעקבות שודדים בהרי חברון

פרק עשירי: הסטירה. חלוצים באים למושבה

פרק אחד-עשר: דו-קרב האצבעות, מחסה לאוהבים

פרק שנים-עשר: שמירה עברית ודגל קרוע

פרק שלושה-עשר: חסן-ביי פוגע בכבוד נשות פתח-תקוה

פרק ארבעה-עשר: בימי ניל"י: שפירא נעשה מוכתר ונאסר

פרק חמישה-עשר: מכלא דמשק...

פרק שישה-עשר: ...לבית-החולים הצבאי בסטאמבול

פרק שבעה-עשר: חזרה למושבה וגעגועים לסוסה שנגנבה

פרק שמונה-עשר: מאורעות מאי 1921, המושבה בסכנה

פרק תשעה-עשר: הקרב הגדול על פתח-תקוה, באים הפרשים ההודים

פרק עשרים: האווירון זורק פצצות... ושפירא נאסר

פרק עשרים ואחד: סעודת השלום עם הכפר יהודיה בדרום...

פרק עשרים ושניים: ...וזבח השלום עם שבט אבו-קישק מצפון

אחרית דבר

פרק ראשון

הירידה אל הבאר

הנער שמשתלשל כלפי מטה, בחלל הבאר, מרוכז כולו במאמץ הקשה. גופו הצנום קשור בחבל. החיבורים הדוקים על גופו ומכאיבים לו אך הוא נושך שפתיו בשיניו ושותק. מלמעלה נשקף עיגול שמיים כחול-קייצי. האור מסתנן פנימה וקרניו מבהירות קצת את הדפנות החשוכות. נשמעת חריקת גלגילה המחוברת בקורת-עץ על פי הבאר ומשחררת לאט את החבל היורד. תחתית הבאר מוצפת מים אפלים ובהם משתקף עיגול השמיים כמו בראי, רק שהוא כהה וקטן יותר, כירח מהופך.

 "אברמ'ל! תיזהר... זאת אני, אמא!" חודר אליו מלמעלה קול חרד, הנשבר ומתעמעם בגלל העומק.

על שפת העיגול העליון מופיעות פני אימו. הפנים כהות בגלל הקרניים השופעות מאחורי השביס אשר לראשה. הן מסתננות כקורים לבנים, שקופים-למחצה, וצונחות באלכסון אל חלל הבאר.

הנער שותק. פני המים בקרקעית הבאר הולכים וקרבים אליו ככל שהוא יורד בחבל. האוזניים נאטמות. קולות שבאים מלמעלה דועכים. רגליו היחפות משתקפות בעיגול המואר מתחתיו. בהגיעו לקרקעית, מכות כפות רגליו גלים במים הקרירים. עיגול המים הנוצץ נשבר ומתפצל למעגלים רבים, כמו לאחר זריקת אבן לאגם. הנער מושך פעם ופעמיים בחבל, מאותת לאביו, העומד ומחזיק בו למעלה, שיפסיק לשחרר את החבל.

הוא חופן בכפו מים טריים, שותה מעט, שוטף פניו, מנער את הטיפות. עיניו כבר התרגלו לאפלולית. הוא מבחין בדלי-עץ צף ליד דופן הבאר. מיד הוא פוסע לקראתו במים הרדודים, מרים אותו בפיסת חבל קרוע שמחוברת לידית, וכורך אותה למותניו, זאת כדי להעלות את הדלי עימו למעלה.

*

"אברמ'ל ילדי, אתה שומע? זאת אני... אמא! תענה לי..." מתרוצצת ביילה, אימו של הנער, סביב לבאר של הכפר הקטן.

מלמטה לא נשמעת תשובה.

 "אוי, למה הרשיתי לך לרדת... אוי, אוי..."

לאב, יצחק-צבי, עוזרים שני נערים. הוא ממתין בדריכות, זנב החבל הדומם בידו – לאות שאפשר להתחיל למשוך חזרה, ולהעלות את בנו. הוא גם מושך פעם ופעמיים בחבל, לאותת למטה, אך שום תגובה לא באה.

בצד ממתינה קבוצה לא גדולה של נשים, ילדים וילדות. הם מחזיקים סירי נחושת, כדי-חרס וכלי-בית אחרים, ואלה משמיעים קולות חלולים כשהם נוגעים זה בזה. הנאספים מצפים בקוצר רוח לחידוש השאיבה מן הבאר. הנשים לבושות שמלות כבדות וארוכות שרוולים. הלבוש הבלתי-מתאים, שהביאו עימן מרוסיה, מגביר את הסבל והצמא שלהן, בהמתנה הממושכת, בחום הקיץ.

 "שלום-עליכם! מדוע יהודים מחכים? מה קורה שם?" שואל הגביר דוד-מאיר גוטמן, ויורד ממקום-מושבו ליד העגלון, בעגלת-משא שהגיעה למרכז הכפר.

אחריו יורדים מהעגלה איכרים אחדים ועימם אחיו הגדול של אברמ'ל, מיכאל, המכונה גם מיכל ויחיאל-מיכל. אלה שבים מעבודת השבוע בשדותיהם, המצויים צפונה משם, בפתח-תקוה הנטושה, ומצטרפים עתה לבני-משפחותיהם הנקהלים סביב לבאר.

 "בצהריים נקרע החבל והדלי נפל למטה," מסביר יצחק-צבי.

 "כך? ואין בכל יהוד שום דלי אחר? או עוגן שאפשר להוריד לבאר ולהעלות בעזרתו את הדלי?"

 "אין. לא הכינו. ביפו אפשר אמנם לקנות דלי או עוגן, אבל יום שישי היום, ואפילו אם ייצא שליח רכוב על סוס, לא יספיק ככל הנראה לחזור לפני כניסת השבת. ומה נעשה? נישאר בלי מים לרחצה לאנשים החוזרים מהשדה? ובלי מי-שתייה לשבת? אז אמר לנו אברמ'ל: 'אל תדאגו!' – והוא התנדב לרדת לבאר ולהעלות את הדלי. עכשיו אני חושש, אולי זה היה חוסר-זהירות לסמוך כך על אומץ-ליבו."

 "אוי, למה הרשיתי לך לרדת... אוי... בן-זקונים שלי, אוי ווי..." מתרוצצת האם ללא הפסקה, מהדקת מדי פעם את כפות-ידיה על צידי ראשה הנתון בשביס.

 "די, די אמא!" מרגיע אותה בנה מיכאל, לאחר שהציץ רגע פנימה אל חלל הבאר. "אברום בסדר, תסמכי עליו, הוא בטח קושר עכשיו את הדלי."

*

מדוע השתתק הנער, העומד ברגליים יחפות על קרקעית הבאר?

קרירות המים, טחב הקירות, האפלה והשקט, מחזירים אותו לפתע אל שלוות היער בכפר-הולדתו נובה-מיכאילובקה. הוא רץ אחרי אחיו הגדול מיכאל, חכות בידיהם, לדוג דגים בנחל. המים מדגדגים את כפות-רגליהם. ערב שבת, אביו מספר אגדה על גלגול מחילות המוביל מהגולה לארץ-ישראל. ואולי זו גם הדרך חזרה? הירידה לבאר מנתקת אותו מהחום ומהקיץ ומהאור החזק של הכפר החדש, מהעייפות שנוסכת באברים ארץ המזרח הריקה והחשופה – והיא מחזירה אותו לאוקראינה הגשומה, המוצלת, וליערות שמהם בא, למקום שבו נולד.

*

אברהם ניצב בפתח החנות של אביו במיכאילובקה, חנות כפרית שהיא גם פונדק. בחדר שתקרתו נמוכה, ליד שולחנות-עץ ארוכים, יושבים איכרים מהכפר ומן הסביבה, מדברים בקולות רמים ושותים וודקה. אחד קונה במשקל מלח, טבק וסוכר, נרות וגפרורים. אחר ממשמש בגלילי-הבד שהביא האב מהעיר הגדולה חארקוב. על קירות העץ העתיק מתנוססים ספלים, סירים, מחבתות וכדים. הרצפה חורקת.

חבריו של אברהם, בני-איכרים, מתרוצצים בחצר. סוסים רתומים לעגלות מזוררים שם באפם, ראשיהם נתונים בשקים שהושמה בהם מנת חציר טרי, ולסתותיהם החבויות נוברות בו. פרות ועגלים חוזרים מהמרעה. כלבים נובחים להרבות שמחה. סייחים קופצים חופשיים. לפני הילד אברהם נפרש מרחב שדות ירוקים, מרבדי פרחים וחורשות-יער. הנה מתקרבת מרכבה, פעמוני הסוסים מצלצלים ממרחק, בקצב הדהרה. אולי זה, הפעם, אליהו הנביא בא?

*

נקישות חזקות על התריס, באמצע הלילה. "אדון יצחק-הירש! אדון יצחק-הירש!"

ניקיטה השומר, שמשמש בנאמנות את המשפחה שנים רבות כעגלון וגם כמוזג בפונדק, עומד בחוץ וצועק בבהלה: "את כל החנות לקחו... בשלוש עגלות... אותי הם קשרו, המנוולים, ולפני שהסתלקו – התירו והזהירו, יהרגו אותי אם אקרא לכם לפני שהם, כבר מעבר לנחל... לא חיכיתי... הם שם..."

יצחק-צבי מתלבש מיד ויוצא לחצר. שם מנוצ'קה, בתו הקטנה של השומר, בוכה בגלל סימני הקשירה, כסימני צליפות, על פרקי-ידיו של אביה. אברהם יורד מהמיטה הגדולה שבה הוא ישן עם אחיו. לבוש כתונת-לילה, הוא ניגש אל הילדה ומלטף את שערה הצהבהב להרגיעה.

 "די, די מחזר קטן..." אומרת אימו, ומתחננת בפני האב שיישאר בבית ולא יסכן את חייו לחינם.

 "אבא, קח אותי איתך לתפוס אותם!" נוצצות עיני הילד הכחולות.

יצחק-צבי עולה על הסוס ונעלם בחשיכה. בבוקר הוא חוזר לאיטו, עצוב, זקנו כמו האפיר בשעות האחרונות. עד לכפר הסמוך, צ'רנייבקה, רדף אחרי הגנבים, שם נודע לו כי כבר הספיקו להיעלם למרחקים. הלכה כל הסחורה.

 "אין דבר," הוא אומר, "בעזרת השם נתגבר, נעבוד ונחזיר את האבידה! – ריבונו-של-עולם – הוא יעניש את השודדים!"

*

סדר פסח כבר נערך בבית חדש, בעיירה טוקמאק, שנמצאת אף היא באיזור טאווריה שבאוקראינה. האב התגבר על נזקי הגניבה ושיקם את הפונדק, אבל לאחר זמן קצר עקרה המשפחה ממיכאילובקה. יצחק-צבי פתח בעיירה הסמוכה חנות אריגים, והוא נוסע מדי פעם להביא סחורה מהערים הגדולות, ועד אודיסה מגיע.

 "אבא," שואל אברהם כשמגיעה השעה לפדות את האפיקומן, "מה שאתה מבטיח לנו כל שנה תמורת האפיקומן – אתה מקיים, ורק את ההבטחה 'לשנה הבאה בירושלים!' – אתה לא מקיים, ואנחנו נשארים כאן. מדוע?"

 "בני, מדי שנה ביום הכיפורים אנחנו מבטיחים שנחזור למוטב ולא נוסיף לחטוא, ואחר כך נשארים דברינו הבטחה ריקה, ואנחנו חוזרים על המעשים הרעים."

 "אבל מדוע עזבנו את הכפר? שם היה יותר טוב, ובכלל – לא חטאנו, רק שלא היינו צריכים לפחד מהגנבים ולעזוב. הלא שם הבית שלנו!"

 "אברמ'ל, אתה נולדת במיכאילובקה, ביום כיפור, אבל זה לא הבית שלנו. אנחנו לא משם. המשפחה שלנו, משפחת שפירא, היא שושלת רבנים ליטאית – אבי, אביו של אבי, דור אחרי דור. רק אני לא רציתי להיות רב, להיות תלוי בחסדי אחרים, לחיות בעוני. רציתי להיות אדם פרודוקטיבי, כלומר יצרני, חקלאי. לגור בכפר. להוציא לחם מהארץ כמו אבותינו שחיו בארץ-ישראל. הממשלה הרוסית נתנה ליהודים אדמות באוקראינה, וכך הגענו למיכאילובקה."

 "אבל אתה הרי אינך איכר?"

 "לא הצלחתי," נאנח האב. "בהתחלה ניסיתי. אבל כל שאר היהודים שבאו איתי – השתמטו אחד-אחד מעבודת האדמה הקשה, מהחריש, מהטיפול בבהמות. הם חזרו לעיירות שלהם. נשארתי לבד. הייתי מוכרח להפסיק גם אני, ופתחתי את הפונדק והחנות. אבל אני מבטיח לכם – עוד יבוא יום וכולנו נגיע לארץ-ישראל ונשב בה ונעבוד את האדמה בכפר שכולו יהודים! הנה, רק לפני שבוע סיפרו לי באודיסה על יהודים שעלו מהונגריה ויסדו כפר אחד, פתח-תקוה, לא רחוק מהמקום שהדג הקיא את יונה הנביא, ביפו."

 "ושם, בכפר שלנו, לא יהיו גנבים?" שואל הילד.

 "רק גנבים של האפיקומן!" מרגיע אותו האב בחיוך.

*

לפנות ערב בטוקמאק. הגגות של בתי העיירה צפופים, מסתירים את האופק, לא כמו במיכאילובקה, כפר הנמצא בלב שדות רחבי-ידיים. לאחר שסיימו יום לימוד שלם של תורה ב"חדר", מפי המלמד - יוצאים אברהם וחבריו לטייל קצת מחוץ לסימטה. פתאום מופיעה לקראתם חבורה של נערים "שקצים", בניהם של השכנים הגויים.

אברהם שמח לקראתם. ואסילי! איוואן! – הוא זוכר את ידידיו מבין ילדי הגויים בכפר, כיצד רצו יחדיו אחרי עגלה לעלות עליה, התבוננו בשיכור המוטל לצד הדרך, התקינו מקטרות-עץ לעישון עלים, צדו דגים בנחל.

אך ואסילי ואיוואן ושאר חבריהם בטוקמאק, הם ביריונים. השקצים מתקרבים וכלבם מתרוצץ לפניהם. עיניהם נוצצות בבוז. חוסמים את הדרך.

 "בוא נברח, אברמ'ל!" רועדים חבריו של אברהם.

 "השתגעתם? מה יעשו לנו?"

 "אלה – מסוכנים, והכלב – "

אברהם שורק לכלב, כנהוג בכפר. החיה המפחידה קרבה אליו ומלקלקת את כף-ידו.

 "הי, ז'ידלאק!" ניגש ואסילי אל שעיה, הקטן בחבורה, ומוריד במשיכה את כובע-המצחייה של הנער על פניו, עד שאינו רואה דבר. "אימך המסריחה כבר הדביקה את הכינים השמנות שלה לראש שלך!"

אברהם, צנום אך זריז, אינו רגיל להבליג כשהוא רואה עוול. לכן הוא ניגש אל ואסילי ומושך בכובעו כפי שזה עשה לשעיה. "אל תהיה גיבור מול מי שחלש ממך!"

האות ניתן. "יהודונים מסריחים!" – "פלישתים ארורים!" – שתי קבוצות הנערים פותחות בהתכתשות – אך יד הגויים על העליונה. הכלב נובח, מאיים לנשוך את היהודים בקרסוליהם, ואלה נושאים רגליהם ובורחים. אברהם נשאר לבד, אגרופיו החזקים מחליפים מהלומות עם ואסילי. השאר רוחשים כבוד לנער האמיץ, ולכן עומדים סביב ואינם מתערבים.

 "ברח! ברח אברמ'ל! בסוף יתנפלו עליך כל השקצים!" קוראים אליו חבריו הנסים.

אברהם מפסיק בחוסר-רצון את התיגרה ונמלט משם גם הוא, מסמיק ומלא בושה.

 "פחדנים! ז'ידלאקים!" הוא מטיח בחבריו, בהשיגו אותם, "אם הייתם נשארים איתי ועוזרים להכות, לא היינו צריכים לברוח!"

 "יהודים לא מכים." – "אסור!" – "שבת היום!" – "הכלב מסוכן!" – "המלמד יעניש!" – הם עונים לו.

 "עלובים! עבדים בנפש! מדוע רק עלינו רובצת הקללה הזאת תמיד, לברוח?"

 "לברוח זה רע? טיפש! אני אספר מחר למלמד שלא ברחת, אברמ'ל – ובגללך כולנו היינו בסכנה גדולה!"

טראחחח... אברהם פורק עתה את כעסו בהתכתשות עם חבריו, מכה באגרופיו מה שלא הספיק לחבוט בשקצים. "נמאסתם עלי כאן כולכם, נמושות, פוחדים מוואסילי ואיוואן! תודה לאל, בקרוב אני עוזב אתכם והולך לכפר!"

 "תפסיק להרביץ, משוגענר! גרובאן! מה תלך, לאן תחזור? – לחזירים של מיכאילובקה-שמיאלובקה!?"

 "אני אלך לכפר בארץ-ישראל! אבא יקנה שם אדמה לכולנו, כל המשפחה, כך הבטיח, בפסח!"

*

שבת אחר-הצהריים. מחר נוסעים כל בני-המשפחה לארץ-ישראל: יצחק-צבי ואשתו ביילה; בניו של יצחק-צבי מאשתו הראשונה - מרדכי ומנחם עם נשיהם וילדיהם; בניו ובנותיו של יצחק-צבי מאשתו השנייה ביילה – מיכאל עם אשתו הצעירה, שרה עם בעלה שמשון, איטה וחנה הקטנות, וצעיר בניו, בן העשר, אברהם.

החפצים כבר ארוזים בארגזי-מסע גדולים, מחוזקים בחישוקים. תרנגול מכה בכנפיו על הגג. תרנגולות מחטטות במקוריהן בקרקע; אחת יוצאת בראש מורם, מקרקרת בגאווה להודיע שהטילה ביצה. צועני פורט על כינור בקצה הסימטה. מחלונות נמוכים בוקעות נחירות של בני-משפחה מבוגרים, שמילאו כרסם בסעודת-השבת האחרונה של העיירה טוקמאק. סביב אברהם מצטופפים חברים, בחצר ביתו.

 "אברמ'ל, תזכור אותנו כאשר תראה את אשכול הענבים הגדול שהמרגלים נשאוהו בשניים במוט אחד?"

 "וכאשר תגע בנציב המלח אשת לוט, ליד צוער?"

 "ותראה את סולם יעקב, שראשו מגיע השמימה?"

 "ותמדוד את ערש עוג מלך הבשן ברבת בני-עמון?"

 "תזכור אותנו, אברמ'ל... בארץ-ישראל..."

*

שיירה בת עשר עגלות עמוסות בני-משפחה וחפצים עושה דרכה מטוקמאק. ליד העיר חרסון הן חוצות על גבי דוברה את נהר הדניפר הרחב. על גבי הסיפון מחכים בסבלנות הסוסים הרתומים, ראשיהם טמונים בשקים מלאים תבן, והם מזוררים ומעיפים אניצים אל רצפת העץ, ולעיתים פותחים בצהלה פראית ומקישים בפרסותיהם; העגלות, הקשורות לווי-חיזוק, מעצבנות אותם.

אברהם בן העשר יושב במרום אחת העגלות, מים זורמים למטה ונדמה לו שהוא חש אותם מדגדגים את כפות-רגליו היחפות. גזעי-ענק כרותים, קשורים יחד, נסחפים בזרם, הם יגיעו אל סוחרי-עצים ובעלי מינסרות, ששוכנים מרחק ימים רבים במורד הנהר. שדות התבואה הרחבים של אוקראינה מצהיבים, מבשילים סביב. גבעות רכות וחלקות-יער ירוקות. כל רגע הכל משתנה, הכל מתחדש. מה שהיה שוב לא יהיה.

*

השיירה מגיעה לעיר-הנמל הדרומית אודיסה, לחוף הים השחור. יצחק-צבי נפרד מהעגלונים. מיכאל מספר: "אבא שילם להם ביד רחבה." המשפחה מתגוררת ימים אחדים באכסניה כשרה. אבא ואמא קונים עוד אריגים, בגדים, נעליים, רפואות וצורכי-מזון לדרך.

בעיר רעש והמולה כמוהם לא שמע אברהם מעודו. בתים גבוהים. חנויות ומחסנים ענקיים. ספינות קיטור, בעלות ארובות שחורות, צופרות בנמל. ספינות בעלות תרנים ומפרשים, ספינות חמושות בתותחים. מלחים מטיילים עם נשים צוהלות שפניהן צבועות באדום ובשחור. והים – ים גדול, אמיתי, משתרע עד קצה האופק. לראשונה בחייו טובל בו אברהם את כפות רגליו היחפות.

*

חם. כל בני-המשפחה עומדים על הרציף, בבגדי-מסע, לקראת העלייה לאונייה "רסייה". מיכאל שולח יד לעבר האופק ומסביר לאחיו הצעיר: "שם, רחוק-רחוק, מעבר לים, נמצאת ארץ-ישראל, והמושבה החדשה פתח-תקוה, שבה יקנה אבא שדות וכרמים ויבנה בית ולו חדרים רבים לכל המשפחה."

 "ולדעתך זה טוב יותר מסעודת שור הבר והלווייתן, שהמלמד הבטיח לנו שנאכל כאשר יבוא המשיח?!" שואל אברהם כאשר הם עולים בכבש האונייה.

 "כאשר יבוא המשיח אנחנו כבר נשב בפתח-תקוה איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו!" משיב מיכאל.

סבלים בכובעי-מצחייה, בעלי גבות עבותות, זורקים את הצרורות ואת ארגזי-המסע המשפחתיים לבטן האונייה. המהומה הולכת וגוועת. המנוע מפעפע ומשמיע קול נהמה. האונייה מתכוננת להפליג. השוטרים עוזבים. נשמעת צפירה אחרונה, המחרישה את האוזניים. המלחים מסלקים במהירות את הכבשים, והאונייה מתחילה להתרחק לאיטה מן המעגן. הכל ממהרים לסיפון כדי להשקיף בפעם האחרונה לעבר החוף, שם המון צפוף מנופף בכובעים ובממחטות.

האונייה מתקדמת תחילה בריפיון, כאילו אינה רוצה לנטוש את נמל אודיסה, אך הנה היא אוספת כוח, ולפקודה: "במלוא הקיטור!" מגבירה את מהירותה. לעיני הנוסעים מתמזגים באוויר החם אוניות שנשארו במעגן ואנשים ובניינים שעל החוף, ומאבדים את קוויהם.

יורד ערב. החום נמוג זה מכבר. השמש שוקעת, דומה שהיא מתאחדת עם פני הים ברצועת-אור ארוכה. גלים עצומים מצליפים בכוח על דפנות האונייה אך זו מתקדמת בלי לנטות לצדדים, כשהיא פולחת בגאווה את הנחשולים המתגעשים מולה. למרות שנושבת רוח חזקה, מסרבים מיכאל ואברהם לעזוב את הסיפון. במלוא החזה הצעיר הם שואפים אוויר ים רענן, משיב נפש, עד שהם נעתרים לרדת למטה, אל בטן האונייה, לשתות תה.

*

האונייה "רסייה", המפליגה בים השחור, מגיעה בערב המחרת לפתח מיצרי הבוספורוס, ועוגנת שם. לעיני הנוסעים נשקפות צלליות של מבצרים נישאים, בעלי חומות משוננות. בבוקר נכנסת "רסייה" למיצר-הים. לאחר שעתיים היא עוגנת בנמל קושטא, היא קונסטנטינופול, היא איסטאנבול, היא סטאמבול – בירת הממלכה העות'מאנית, הנמצאת בצד הצפוני, האירופי, של הבוספורוס.

על קו החוף נשקפים עשרות צריחים וכיפות של מסגדים וארמונות. מרחוק מבחינים הנוסעים בצי של סירות, ועוד בטרם נעצרת האונייה הן מקיפות אותה מכל צד. כקופים זריזים מטפסים ספני הסירות ועולים אל האונייה. כהרף-עין הם פושטים על הסיפון ומציעים את שירותיהם בהמולה טרדנית. בני-המשפחה יורדים בסירה. מטבע שמניח יצחק-צבי בכף-ידו של פקיד-מכס קצר-ראייה ובעל שפם, פותחת בפניהם את שערי הנמל, והם יוצאים אל גשר גלאטה המפואר וכביש החוף, שם מרוכז עיקר המסחר של העיר.

הבתים גבוהים ומלוכלכים. על המדרכות הצרות ובכבישים מנמנמים כלבים שמנים, הנהנים משיירי האוכל, המושלכים ברחוב בשפע. עוברים-ושבים, העוקפים אותם כדי שלא להרגיזם, עושים זאת כאילו מתוך אמונה טפלה. לפני כל טראם הרתום לסוס רץ פועל, שתפקידו לגרש את הכלבים, כי מעצמם אין הם מפנים את המסילה.

בני משפחת שפירא נכנסים לרחובות הצרים של העיר ופוקחים עיניהם לכל צד. המוני הולכי-רגל, חמורים, סוסים וכרכרות. סימטאות השוק צפופות ומלאות מכל טוב המזרח, כמו באגדות. המוכרים קוראים ושרים ומסלסלים בקולם בשפה לא-מובנת. האוויר רווי ריחות חדשים - בשר צלוי, דגי-ים טריים, עורות כבשים, קפה, תבליני-מזרח חריפים. רועה בעל שפם אפור, המריץ שלוש עיזים שחורות, עוצר בלב הסימטה, משתופף לצידן, וחולב חלב מהביל מאחת העיזים היישר לתוך כד חרס של קונה רעולת פנים, שאך זה ניגשה אליו.

והנה עוברת ברחוב, בתנועה גלית שקטה, שיירה של בהמות גבוהות כגבעות, כמותן טרם ראה הנער אברהם מימיו – שלושה גמלים חומים-צהובים, בעלי דבשת. לצווארם הארוך ענודה מצילה מדנדנת. הצוואר מסתיים בזקנקן, ומשני צדדיו משקיף בנער, המתבונן בסקרנות כלפי מעלה – זוג עיניים גדולות בעלות עפעפיים ארוכים והן פקוחות ועצובות מאוד. הגמלים פוסעים כמהלכים על כרים קטנים והם קשורים זה אחרי זה כמו יצאו ברגע זה מסיפורי המקרא; נושאים זוגות-שקים גדולים מלאים פחמים ונוהג בהם נער שחום ויחף, רוכב על חמור. נשמע קול חרחור עמוק הבוקע מתוך לוע פעור, כמין ברכת-פרידה, ואורחת הגמלים צועדת ברכות ונעלמת לאיטה בסימטה סמוכה.

*

לפתע רעש וקולות של שיירה מתקרבת. בראש רצים שומרי-ראש במצנפות ומדים רקומים, הם נושאים מטות מקושטים שגולות-כסף בקצותיהם, ומקישים בהם על מרצפות הרחוב אגב ריצה, בפנותם דרך לשיירה בקרב ההמון; בעקבותיהם רצים חיילים חמושים ברובים ארוכי-קנה, ובסופו של דבר מגיעה כרכרה מפוארת, סגורה. כמו לפי פקודה כבר עומדים הכל ומניפים ידיהם כלפי מעלה וצועקים בהתלהבות עצומה:

 "פדישהמיז צ'וק ישסון!"

 "מה זה קורה כאן?" שואל יצחק-צבי בפליאה.

 "יום שישי היום – יום סאלם-אל-מאליכ, שבו יוצא השולטן עבד אל-חמיד מארמונו המפואר ביילדיז-קיוסק להתפלל במסגד הגדול, והכל מברכים – 'מלכנו יאריך ימים!' – " מסביר לבני-המשפחה מלווה יהודי מקומי, שדבק בהם. "ותרימו ידכם לברכה גם אתם!"

 "מדוע אנחנו חייבים?" שואל אברהם. "הלא אנחנו נוסעים לארץ-ישראל!" – תוקפת אותו הרגשה מוזרה של התנודדות על קרקע לא-מוצקה, כאילו הוא חוצה את הים ברגליו היחפות.

 "גם ארץ-ישראל נמצאת תחת שלטונו של השולטן ירום-הודו! ואם רק ירצה – שום יהודי לא ייכנס לשם!" מסביר המלווה.

 "אנחנו נתינים רוסים," עונה מיכאל. "אמנם הצאר, השליט שלנו, לא אוהב יהודים, אבל אלפי צליינים רוסים נוסעים כל שנה לארץ-ישראל לבקר במקומות הקדושים לנצרות, לכן לא ירשה לתורכים להפלות בין נתין לנתין!"

*

שומרי-הראש במדיהם הצבעוניים ממשיכים להכות במטות בעלי גולות-הכסף על אבני הסימטה. הרעש הולך ומתגבר ומתערבבים בו קולות הקשה בכדים, בסירים ובמחבתות, ואל קריאות "פאדישאהמיז" ו"סאלאם-אל-מאליכ" פולשות מלמעלה צעקות ונקישות עמומות מסוג אחר:

 "טה, טה-טה טה טם! אברמ'ל! אברמ'ל! מה קרה לך? טה טה-טה טה טם! נרדמת? ענה לנו! משוך כבר בחבל!"

אברמ'ל מרים עיניו ורואה גבוה מעליו תזמורת שלמה – פרצופיהן שחורי-הצל של נשות-הכפר, המקישות סביב על פי הבאר בכליהן הריקים כדי לעורר אותו. האם נרדם באפלה הקרירה? האומנם חלף זמן כה רב?

 "אני כבר עולה חזרה לארץ! תיכף..." הוא צוחק, מהדק למותניו את דלי-העץ האבוד ומושך בחבל, מאותת שיתחילו להעלותו.

הגלגילה חורקת. החבל נמתח. הנער אמנם רזה מאוד, אבל עתה נוסף הדלי על משקלו – והלא החבל כבר נקרע קודם-לכן מכובד הדלי בלבד! באמצע הדרך פוקע מיתר בחבל. האב נחרד כאשר הוא מבחין בקטע פגום בחבל העולה בגלגלת. רק לאחר שהחבל נלפף פעמים אחדות סביב הגלגלת ומתהדק – הוא נרגע מעט.

הנער, למזלו, לא חש בתקלה. רק כשהוא מגיע למעלה ופוגש בפניהם החיוורים של אימו, אביו, אחיו וכל יתר הניצבים מסביב לבאר – הוא מבין פי כמה היתה עלייתו מסוכנת מירידתו, ועליו להודות לאל ששמר עליו מריסוק אברים.

מיכאל אחיו מקצר את קטע החבל הפגום וקושרו מחדש. נשות הכפר מתחילות לשלשל בזו אחר זו את הדלי לקרקעית הבאר, ושואבות במרץ מים לכליהן. מהר, מהר, עליהן להספיק להכין את כל צורכי הבית והרחצה לפני כניסת השבת, ולדאוג שיהיו די מים בחבית, כדי שבני-משפחתן לא יצמאו.

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

אם החיטה

את צמח חודש סיון בנאות קדומים מקדישים ד"ר שרה'לה אורן ואוריה אורן לחיטת הבר. חיטת הבר  – היינו, אהרון אהרנסון.

אהרון אהרנסון (1876 רומניה – 15 במאי  1919, בלב ים ) נודע אצלנו בעיקר כראש ניל"י, הארגון  שעזר לסיים את השלטון התורכי בארץ. אהרנסון אכן תרם תרומה חשובה לכיבוש ארץ ישראל בידי  בריטניה ובנות בריתה במלחמת העולם הראשונה. אבל עיקר גדולתו בתגליותיו בבוטניקה, תגליות בקנה מידה עולמי.

אהרנסון למד בבית הספר בזיכרון יעקב (לזיכרון הגיע עם הוריו  ב-1882, שנת ייסודה של המושבה), למד אגרונומיה בצרפת ועבד במטולה בשירות הברון רוטשילד. בשנים 1902-1915 ערך מסעי מחקר בסוריה ובעבר הירדן כגיאולוג וכבוטנאי. ממשרד החקלאות האמריקני השיג עזרה להקמת תחנת ניסיונות חקלאית בארץ. כך נוסדה התחנה בעתלית בהנהלתו.

הוא הניח את היסודות לחקר הגיאולוגיה של הגליל, בפרט הר כנען, והכריע במחלוקת בין המומחים באשר לאופי הגיאולוגי של פסגת החרמון. הוא חיבר מאמרים וקונטרסים על גידולים חקלאיים בעיקר חיטה, חומצה וחרוב, ועל סיכוייהם בארץ ובארה"ב – הוא היה הראשון שזיהה את הדמיון בין האקלים בקליפורניה ובישראל. אהרנסון המליץ על זני החקלאות המקומית ועל שיטות עבודה חקלאית הדומות לאלו של הערבים, ועם זאת הפיץ מכונות חדשות שהביא מחו"ל. בעקבות ממצאיו התאקלמו בארץ דקל הוואשינגטוניה, והלימון הגס המשמש כנה חשובה לעצי הדר. לאוסף זני הגפן שהקים בעתלית אין דומה בארצות הים התיכון.

אבל מפעלו הגדול ביותר היה מציאת אם החיטה. להצעת חוקרים גרמנים חיפש בגליל ובחרמון את חיטת הבר. ב-1906 גילה אותה ליד ראש פינה והאמין, בצדק, כי התגלית תשפר את החיטה התרבותית. התגלית פורסמה בירחונים בוטניים ועוררה התלהבות עצומה בקרב חוקרי טבע ומומחים לתולדות האדם הקדמון. מעט לאחר גילויו של אהרנסון נמצאה חיטת הבר במקומות נוספים בארץ. חנה ואפרים הראובני גילו אותה בהרי ירושלים.

דרך ארוכה עבר האדם עד שהחל לקצור את החיטה בשדהו. בבראשית ג, י"ח מעניש אלוהים את האדם על שאכל מעץ הדעת: "ארורה האדמה  בעבורך... וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה." ואכן, עד לפני כעשרת אלפים שנה התקיים האדם על צמחי בר. השינוי החל בתקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה), כשלמד לתרבת חיטה תרבותית מחיטת הבר. המדרש מספר כי כששמע אדם הראשון שיאכל עשב החל בוכה: "אני וחמורי נאכל מאבוס אחד?" אך לשמע "בזיעת אפיך תאכל לחם" נתקררה דעתו.

התגלית של מחזור חיי הצמח והיכולת ללקט זרעים מועדפים זימנו לאדם את הלחם, לו זכה בזיעת אפיים. שלא כבעלי החיים המוצאים מזון באופן מהיר וטבעי, "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא מה לאכול, חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואח"כ אכל..."  בבלי, ברכות נ"ח.

חיטת הבר פורחת בניסן-אייר ומגיעה לגובה של 70-100 ס"מ. תפרחתה  היא שבולת העשויה משיבוליות, בכל שיבלית שני זרעים עטופי מוץ. האבקתן ברובה עצמית – לא על ידי רוח ובעלי חיים. חיטת הבר מבשילה בחודש סיון בצבעי צהוב, כתום ושחור. כל שיבולת  שהבשילה מסתיימת בבסיסה בחוד דמוי חץ, נופלת וחודרת לאדמה. שערות קוצניות מונעות מציפורים או מיצורים אחרים לשלוף את הזרע שננעץ. חיטת הבר מסתפקת בגשם מועט וצומחת בקרקע סלעית או בזלתית, בעיקר בגליל ובגולן. תפוצתה העולמית מתרכזת במזרח התיכון, עובדה המעידה על חשיבות האזור בתולדות האדם בשלב הביות. חיטת הבר מכילה גן העמיד בפני מחלות, בעיקר מחלת החלדון. חוקרים הצליחו לשתול את הגן בזנים  תרבותיים ולהקנות להם עמידות.

המעבר מאיסוף זרעי חיטת הבר לחיטה תרבותית גרר שינוי אדיר בתולדות האנושות. מעתה אין מקום לנדודים ולחיפושי מזון. זרעים שנטמנו אין נוטשים ויש לבסס את הבית הקבוע ואת השדה, להמציא כלים ומכשירים וללמוד לחיות בחברה גדולה. זה אולי השינוי המהפכני ביותר בתולדות האדם. בין ניסיונות חז"ל לזיהוי עץ הדעת הציע רבי יהודה את החיטה שהובילה לרמת ידע ותקשורת גבוהים. לדעתו מקביל שלב זה לשלב התפתחות הדיבור אצל התינוק – "שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" (בבלי, סנהדרין ע). וכמובן, החיטה הינה ראש שבעת המינים שהארץ התברכה בהם: "ארץ חיטה ושעורה גפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש (שמות ח, ח). על חשיבותה מעיד עושר המילים המתארות אותה בשלבים שונים – חיטה, שיבולת, דגן, בר, תבואה, אביב, קמה.

ואם לחזור מאם החיטה למגלהּ – כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נטש אהרנסון את עבודתו המקצועית' עם בני משפחתו ואחרים אירגן את חבורת "ניל"י" (נצח ישראל לא ישקר), שירות ידיעות צבאי לטובת בנות הברית. רוב הישוב התנגד ל"מרגלים" וחשש מאוד מהתורכים, אך אהרנסון היה משוכנע כי למפעל הציוני אין כל סיכוי להתפתח תחת שלטון תורכיה, "האדם החולה של אירופה". תחילה ניסה ליצור קשר עם המפקדה הבריטית במצרים אך אחר שאבשלום פיינברג נרצח במדבר סיני  נסע ללונדון ובאוניית מלחמה בריטית היה מתקשר עם חברי  ניל"י בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית. הוא הורה לגנרל אלנבי כיצד יתגבר על מכשולי המדבר ויעץ לו לתקוף את התורכים מבאר שבע, לא מעזה.

בתום המלחמה צורף אהרון אהרנסון למשא ומתן לקביעת שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל. הוא נספה בגיל 43 בתאונת מטוס בטיסה מלונדון לפריס. תאונה כנראה לא מקרית. אהרנסון ידע יותר מדי.

על שמו אהרונסוניה, צמח ממשפחת המורכבים הכולל מין אחד בלבד הגדל במדבריות ארץ ישראל וסוריה.

ממצאים ארכיאולוגים

לאחרונה התעשרנו בשפע ממצאים ארכיאולוגיים למיניהם: נתגלה כד מלא תכשיטים עתיקים מפוארים המזכירים את התכשיטים שנחשפו ב"מערת המטמון" על ידי הארכיאולוג פסח בר אדון במדבר יהודה. כמו כן נתגלתה כתובת המזכירה לראשונה את בית לחם.

"חדשות עיר דוד" מספר על שלוש חציבות בצורת האות הלטינית "וי" שנתגלו ב"בית המעיין" בעיר דוד, בחדר שגילו כשלושת אלפים שנה. עומק החציבות כחמישה סנטימטרים ואורכן כחצי מטר והן מוגדרות כתעלומה מוחלטת. הפעם היחידה שדבר דומה התגלה בירושלים היה במאה ה 19, כשהחוקר  פארקר תיעד סימנים דומים ברצפה, לא הרחק מאותו בית המעיין. הארכיאולוגים משערים שהחריצים שימשו להצבת מתקני עץ כלשהם או לצרכי פולחן. עמותת אלעד פנתה באינטרנט לציבור להציע רעיונות לפשר הסימנים. לא פחות מ-700,000(!) איש העלו השערות שונות ומשונות – מהן שמדובר במסר מיצורים מהעולם החיצון או שזה  "הסמיילי" הראשון בהיסטוריה.

 במהלך סינון עפר בחפירות תעלת הניקוז למרגלות הכותל המערבי התגלה עיגול עשוי טין בגודל כפתור ועליו כתובת בארמית: "דכא ליה" – טהור לה'. החפץ המתוארך לימי המקדש השני שימש כנראה לסימון מוצרים או חפצים שהובאו למקדש לחותמת טהרה (בדומה לפך השמן של חנוכה שנחתם בחותם הכהן הגדול).

גילוי החפץ עורר התרגשות רבה שכן מדובר בתגלית ארכיאולוגית ראשונה למתואר בתלמוד הירושלמי (מסכת שקלים ה') על קבלת חותם טהרה לנסכים במקדש: "מי שהוא מבקש נסכים הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם." המימצא  הוצג לראשונה באירוע מיוחד בנוכחות שרת התרבות לימור לבנת ושר החינוך גדעון סער.

ראיתי, שמעתי

שלט באוטובוס, מאחורי הנהג: "ואהבת לנהגך כמוך..."

"ואהבת לרעך כמוך," נאמר. אפשר, אם כי קשה, לאהוב את הרע כפי שאנו אוהבים את עצמנו, אבל לאהוב כך גם את הנהג על שום היותו נהג? ואם כבר יש לנו אהבה בלי גבול, למה את "נהגך" דווקא, ולא למשל "ואהבת לסנדלרך כמוך"? או ואהבת לגננך, או למדלק שלך בתחנת הדלק?

בשדרות ירושלים ביפו ראיתי אטליז בשם "אשת הקצב". מעניין איפה הקצב עצמו.

ועוד: המורה בכיתה ג' בקשה מהילדים לכתוב על בעלי חיים שהם מכירים. בין הפרה לתרנגולת הכניס אופק לרשימה  גם "שבולת שועל".

אופק אוכל קווקר כל  בוקר.

    ובעצם, מניין השם המוזר "שבולת שועל"?

לזכר עמנואל זמיר

 לאחרונה מלאו חמישים שנה מאז נהרג בתאונת דרכים עמנואל זמיר, עליו כתבתי באחד הגיליונות הקודמים.

מיידע אותי מר נחומי הרציון, מהמכללה האקדמית "ספיר", כי בכנס השנתי של עולם המוזיקה הישראלית "מי אני? שיר ישראלי!"  יוקדש המושב "לי יומי ולי לילי" לעמנואל ז"ל. תהיה בו שירת רבים משירי ע. זמיר עם יוסי לב והרצאה של נחומי הרציון: "עמנואל זמיר – מורה דרך לזמר הכפרי הישראלי".

הכנס (הכניסה חופשית) יתקיים ביום חמישי, א' תמוז  תשע"ב, 21.6.12 בבניין המוזיקה ע"ש רוזנברג באוניברסיטת בר אילן בשעות 9-18. ההרצאה על עמנואל ז"ל תתקיים במושב השני  בשעה 15-15.45.

* * *

אהוד בן עזר

רשימת הספרים שרובם אזל

לקראת שבוע הספר שנפתח ביום רביעי, 6.6.12

ולאות הוקרה למייסדו המשורר שלמה טנאי

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001. אפשר לקבל בצרופה). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, אפשר לקבל בצרופה. מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986, אפשר לקבל את חלקו בצרופה).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן. אפשר לקבל בצרופה.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989, אפשר לקבל בצרופה), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997, אפשר לקבל בצרופה).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998, אפשר לקבל בצרופה).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000, אפשר לקבל בצרופה).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001, אפשר לקבל בצרופה).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001, אפשר לקבל בצרופה).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005, אפשר לקבל בצרופה).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב  / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר (הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001. אפשר לקבל בצרופה.

הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב – נמצאים כיום באתר הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו, כולל אלבום גוטמן – נמצאים כיום בהוצאת מודן.

* אנחנו לא חותמים על ספרים בשבוע הספר ולא מוכרים ספרים כי התייאשנו מספרים מודפסים ואנחנו מעדיפים לשלוח את הקבצים שלהם חינם למבקשים אותם בדואר אלקטרוני. הרווח הגדול שלנו הוא חיסכון של עשרות אלפי השקלים להם נדרשים רוב הסופרים כיום [חוץ מהחשובים, ה"בכירים" והמתוקשרים] – לשלם למו"ל תמורת הוצאתו לאור של ספרם המודפס על נייר. 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אחת הנמענות שלנו כותבת לנו: לידיעתך, פרופ' שלמה זנד גר בהתנחלות שיח' מוניס,  ברחוב לבנון מול האוניברסיטה.

* בגלל המצב החמור של הוצאות הספרים, המתנגדות למבצעי המכירה של 3 ו-4 עותקים במאה שקל ברשתות ההפצה הגדולות – החליטו ההוצאות, בהשראת המו"ל-הסנדק-הפרופסור-החוקר-ומבקר-הספרות מנחם פרי – כי מעתה הן תוצאנה לאור רק ספרים שעלותם תשולם מראש על ידי המחברים, הקרנות הציבוריות והמוסדות למיניהם. כל המגיש כתב-יד למו"ל חייב לציין את מקורות המימון להדפסתו, אחרת לא ייענה. יועבר בכנסת חוק הספרות העברית החדש לפיו ייאסר על מו"ל להוציא לאור ספר אם לא יוכיח שכל הוצאות ההפקה כבר כוסו מראש.

* עשרות נמענים שולחים לנו לפרסום מכתב למערכת "הארץ" שמפיץ פרופ' ארנון סופר במרשתת [ברשת האינטרנט]. ובכן, חבל על המאמץ. פרופ' סופר ביקש מאיתנו בעבר, ובסגנון לא מחמיא במיוחד, לחדול לשלוח לו את המכתב העיתי שלנו. ומיד חדלנו. לכן לא נוכל לפרסם ממנו דבר אצלנו אלא אם הוא עצמו ישלח לנו אותו לפרסום.

* "חזק-ואמץ במפעליך הרבים ובמיוחד 'חדשות בן-עזר', קרן אור בוהקת באפלת העיתונות בארץ-ישראל." א.מ. – נאות הכיכר.

* "מדי ליל שבת, אני מאזינה לתוכניתו של מושיק טימור 'שישי אישי', ונהנית לשמוע בפתיחת התכנית את מושיק טימור קורא שיר מאת יוסי גמזו, מתוך 'חדשות בן עזר'.  אני גאה בהתמדתך בהפקת העיתון, אשר תוכנו משתבח עם השנים. תודה לך ותודה מיוחדת למזכירת המערכת הנאמנה. בריאות, אופטימיות ורוב שמחה. דבוישה

 אהוד: אכן, רק כ-56 שנים חלפו מאז הייתי העורך-המייסד של שבועון "אפיק" של עין-גדי ואת מתקתקת אותו על השעווניות של "גסטטנר" ובנדלה מעטרת ואנחנו מדפיסים את הגיליונות במכונת הסטנסיל הישנה, דומני עוד מימי היאחזות הנח"ל שקדמה לנו.

* שלטונות מס הכנסה משתתפים בצערה של גליה מאור שוויתרה על שלושה ורבע מיליוני שקלים ממענק הפרישה שלה ובכך גרמה למס הכנסה הפסד של למעלה ממיליון וחצי שקלים שהיה גובה מס מהסכום הזה, שהיה משלם לה בנק לאומי.

* תגידו מה שתגידו אבל אנחנו מרחמים על חוסני מובאראכ, האיש שעשה למען מצרים, והשלום – יותר מכל מצרי אחר מאז סאדאת! – עם כל התעללות נוספת בו יורדת מצרים עוד מדרגה בתהליך ההתפוררות המבהיל שלה!

* ברגע האחרון: מאות סופרים ומו"לים עבריים נשמו בשקט לרווחה כאשר קראו את הכותרת ב"הארץ" מאתמול: "בכירי הסופרים יוצאים ממבצעי שבוע הספר!"

ובכן, עכשיו, כביכול – העותקים של "בכירי הסופרים", (שחלקם משעממים מאוד ובנויים בעיקר על יחסי-ציבור וספרות נשים, וחלקם אינם כלל "בכירים", והצטרפו לקריאת ההחרמה רק כדי להיכלל ברשימה המכובדת של ה"בכירים") – יימכרו ב-88 שקל העותק, ואילו כל השאר, הפלבאים, ימשיכו ליהנות מהמבצעים שבהם נמכרים עותקי ספריהם ועודפיהם כלחמניות טריות – במבצע של 4 עותקים ב-100 שקל – במקום להישלח לגריסה במפעלי נייר חדרה במחיר של 1 שקל לעותק, כולל עודפי ספריהם הנגרסים של "הבכירים".

דמגוגיה, חוצפה ושקרים חוגגים בכותרת הזו ב"הארץ". 50 שנה אנחנו במקצוע, וטרם ראינו הסכם בין סופר למו"ל שבו יש לסופר זכות לקבוע את מחיר הספר ואת צורת הפצתו או להטיל על כך וטו. צורת המכירה היא זכותם הבלעדית של המו"ל ושל חנויות הספרים – ואין לסופרים שום אפשרות חוקית להתנגד להפצת ספריהם ברשת זו או אחרת, גם אם מדובר ברשת של בתי-זונות!

וגם כאשר מדובר ב"בכירי הסופרים" – אל תאמינו לשקרים. הם סתם מייללים. בטיפשותם הם סבורים שבמחיר של 88 שקל לעותק יהיה להם אותו נפח מכירה כמו בארבעה במאה. וגם, לאחר שכבר כיסו את הוצאות הדפסתם, מסרבים "הברונים השודדים" לתיתם לקהל הקוראים בארבעה במאה!

ובאשר לטענות נגד הרשתות צומת וסטימצקי – כל המטייל בין עשרות הדוכנים של הוצאות הספרים בכיכר רבין בתל-אביב – יראה מיד שתצוגות-ההנחה של שתי הרשתות הגדולות אינן כוללות אפילו עשרה אחוז מהשפע של מאות ואולי אלפי הכותרים המוצעים בכיכר פעם אחת בשנה! – ומצד שני, חלק ניכר מהוצאות הספרים עצמן מציעות בדוכניהן 3 ו-4 עותקים במאה!

מצב שוק הספר העברי קשה? איננו זוכרים שנה שבה המו"לים לא התלוננו על כך שהמצב קשה, ובכל זאת הם ממשיכים להדפיס ספרים חדשים כמו משוגעים, ומתחרים לא רק אלה עם אלה – אלא גם עם ספריהם הקודמים שלהם עצמם! – והכול בנפח שוק מצומצם, במדינה שבה יש פלחי אוכלוסייה ענקיים שאינם קוראים כלל ספרות עברית – רוסים, אתיופים, ערבים, חרדים, מסתננים, שב"חים, אריתראים, דרום-סודאנים, פיליפינים, טוסברהינדים – ומי לא.

* שלום רב אהוד בן עזר, תודה על המסירות בה אתה כותב ומארגן את כתב העת החינמי- אינטרנטי "חדשות בן עזר" וכן תודה שהבאת את הדברים שהיו אקטואליה בעבר והיום קלסיקה –  כאשר "הפורשים" בשלטון – דבריך נכתבו ביושר ובאומץ. יפים אז וחשובים היום. בברכה, נורית מנור

* האם החלו כבר המגעים בקשר להחזרתו לשירות פעיל של האלוף יואב גלנט – כדי להכשירו לתפקיד הרמטכ"ל הבא לאחר שרא"ל בני גנץ יסיים את תפקידו? יש לנו אמון מלא בגלנט ואנו סבורים שנעשה לו עוול גדול באי-מינויו לתפקיד.

* עקב אילוצי המערכת, הגיליון הבא, גיליון 750, יישלח לנמענים אור ליום ראשון הקרוב, 10.6 – ולא אור ליום שני הקרוב.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,382 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,370 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל