גיליון מס' 750

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, כ' בסיון תשע"ב, 10 ביוני 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַל הָעִוָּרוֹן. // נורית יובל: אני פרשתי מהמרוץ. // משה גרנות: יציצו "הסופרים הבכירים" בחוזים שחתמו עליהם. // רות ירדני כץ: ללא מוצא, הורים וילדים. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים, "מניאנה". // אהוד בן עזר ואפריים אייל: בעקבות הסרט "אפי וסימה" ב"יו טיוב". // מתי דוד: דעותיו הקיצוניות של עורך מאמרי הדעות ב"הארץ". // מה כתב יצחק לופבן על "הארץ" בינואר 1924? – המלביה"ד אודי מנור. // אהוד בן עזר: "צרצרון שר גם בחורף" – ספר מצוייר חדש לילדים מאת סמי מיכאל, איורים: ליאורה גרוסמן. // אורי הייטנר: שתי הערות לגיליון 749. // נעמן כהן: האינטרנציונל – לא נחריבה ולא נחרימה, אלא נעשה לוח חלק. // בן-ציון יהושע: אבשלום, אבשלום. // מנשה שאול: והיה כי לאיראן תהיה פצצה גרעינית. // רוֹן גֵּרָא: רֶגַע. // צביאל רופא: על הפרת זכות הבחירה של מתמודדי-הנפש. [ציטוט]. // אלי מייזליש: למה הסעודים כתבו תוכנית שלום? // אייבי גוריון: המלצת "הארץ" על מקומות אליהם כדאי לברוח. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק שני, שני מחנות בשדה מריבה. // יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר, עם תוספת]. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עַל הָעִוָּרוֹן

"אנחנו עיוורים שרואים... שגם כשהם רואים, הם לא רואים..."

(ז'וזה סאראמאגו: "על העיוורון")

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים בִּלְבַד צֻיַּן בְּרֹב טֶקֶס בַּכְּנֶסֶת

הַ-blinday, הוּא יוֹם הִזְדַּהוּת הַצִּבּוּר עִם עִוְּרִים וּלְקוּיֵי-רְאִיָּה

אַךְ רַק מְעַטִּים מִבֵּינֵינוּ יוֹדְעִים בִּידִיעָה עֻבְדָּתִית מְבֻסֶּסֶת

שֶיֵּש כְּעֶשְׂרִים וְשִבְעַת אַלְפֵי אִיש מֵהֶם כָּאן, בְּאַרְצוֹ הַבְּנוּיָה

שֶל עַם שֶחָרַת עַל דִּגְלוֹ הִתְחַשְבוּת בְּצִבּוּר הָעִוְּרִים הַנִּבְדָּל פֹּה

מִכְּלַל הָרוֹאִים שֶעוֹדָם מִתְעַלְּמִים מִקְּשָיִים שֶהֻזְנַח פִּתְרוֹנָם

וְדַוְקָא רַבִּים פְּקוּחֵי-עַיִן בֵּינֵינוּ הֵם-הֵם הָעִוְּרִים לַמֶּחְדָּל פֹּה

בְּעוֹד שֶרַבִּים מִצִּבּוּר הָעִוְּרִים מוּדָעִים לוֹ עַל אַף עִוְרוֹנָם.

תּוֹלְדוֹת הָאָדָם רְצוּפוֹת וּגְדוּשוֹת בְּאִישִים שֶלַּמְרוֹת נָכוּת-עַיִן

הֵיטִיבוּ לִרְאוֹת לְעֻמְקָם שֶל דְּבָרִים פִּי שִבְעָה מִן הַהֵם הָרוֹאִים:

הוֹמֵרוֹס אִבְחֵן בְּעֵינָיו הָעִוְּרוֹת אֶת הַנֶּגַע הַמַּר שֶעֲדַיִן

מַצִּית עַד הַיּוֹם כְּמִלְחֶמֶת יָוָן בִּבְנֵי טְרוֹיָה קְרָבוֹת בֵּין שׂוֹנְאִים.

וְסוֹפוֹקְלֶס, מִי שֶעִצֵּב אֶת דְּמוּתוֹ שֶל טֵרֵסְיאַס הַשָּב וְקוֹרֵא בּוֹ

בְּסֵפֶר צְפוּנוֹת הֶעָתִיד בְּעֵינַיִם סוּמוֹת שֶל נָבִיא חַד-מַבָּט

בַּדְּרָאמוֹת שֶלּוֹ, "אַנְטִיגוֹנֶה" וְ"אֵדִיפּוּס", לֹא רַק צָפָה מָה יִקְרֶה בּוֹ

בְּיוֹם הַמָּחָר אֶלָּא שָב וְאִמֵּת זֹאת בְּלֵב מְיֻסָּר וְנִצְבָּט.

וּמִילְטוֹן, עֲנַק הַשִּירָה הָאַנְגְּלִית, הָעִוֵּר שֶמֵּעֹמֶק הַחֹשֶךְ

הִכְתִּיב לְאִשְתּוֹ וּבְנוֹתָיו אֶת תִּפְאֶרֶת שִירַת גַּן-עֶדְנוֹ הָאָבוּד

וְאֶת הַטְּרָגֶדְיָה שֶלּוֹ עַל שִמְשוֹן שֶעֻזּוֹ לֹא חָדַל לוֹ לִלְחֹש אֵיךְ

עַל אַף עִוְרוֹנוֹ יְמוֹטֵט עַל פְּלִשְתִּים אֶת כָּתְלֵי הֵיכָלָם הֶחָבוּט.

וְזָכִיתִי לְשְמֹעַ אֶת בּוֹרְחֶס סַגִּי נְהוֹר דָּן בְּמִין שֶצֶף שֶל גֵּיזֶר

כְּסוֹפֵר מְהֻלָּל וְאוֹהֵב-יִשְׂרָאֵל בְּסִבְכֵי יְצִירָה וְאָדָם

בָּם גּוֹבֵר וְחוֹבֵר מַבָּטוֹ הָעִוֵּר לְקַרְנֵי הָאֶקְס-רֵי וְהַלֵּיזֶר

בְּחָדְרוֹ לְרָבְדֵי מַשְמָעוּת שֶפִּקְּחִים יִתְקַשּוּ כָּאן לִצְלֹל לְסוֹדָם.

אַךְ אֶצְלֵנוּ, מִזֶּה חֳדָשִים אֲחָדִים, וּבִפְרָט בַּבִּצָּה הַפּוֹלִיטִית,

מַחְרִיפָה הַתְּחוּשָה כִּי עִוְרוֹן מִפְלָגוֹת וְאִישִים לְתוֹצְאוֹת מִשְגֵּיהֶם

הוּא לְקוּת-רְאִיָּה בָּהּ לוֹקִים גַּם רוֹאִים שֶפִּגְעֵי נִזְקֵיהֶם הֵם כֹּה קְרִיטִים

שֶעִוֵּר כְּטֵרֵסְיאַס זָ"ל, לוּא נוֹעֲצוּ בּוֹ, הָיָה מַזְהִירָם מִפְּנֵיהֶם.

אֵיךְ אֶפְשָר לֹא לִרְאוֹת בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת אֶת עִוְרוֹן הַבְּכִירִים בְּשָׂרֵינוּ

שֶסָּמְכוּ עַל אוֹתָהּ וַעֲדַת טְרַכְטְנְבֶּרְג, שֶאַף מִי שֶעָמַד בְּרֹאשָהּ

הִתְוַדָּה כִּי אֵינֶנָּה עוֹנָה עַל רַבּוֹת מִדְּרִישוֹת מְחָאַת הֲמוֹנֵינוּ

שֶמַּמָּש כְּמוֹ בְּקֵיץ-אֶשְתָּקַד גַּם בַּקַּיִץ הַזֶּה הִיא אֵינֶנָּה מַחְשָה?

אֵיךְ אֶפְשָר לֹא לִרְאוֹת בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת אֶת עִוְרוֹן הַשְּׂרָרָה שֶהִזְרִימָה

בְּשִטַּת אוֹתָהּ דֶּלֶת קְבוּעָה, מִסְתּוֹבֶבֶת, אֵינְסְפוֹר עוֹבְדֵי-חוּץ נָכְרִיִּים,

מְנַצֶּלֶת אוֹתָם עַד חֶרְפָּה וְזוֹרֶקֶת אוֹתָם לַכְּלָבִים כִּי הִפְנִימָה

שֶאֶפְשָר, תַּחַת שוֹט מִשְטְרוֹת-הֲגִירָה, לְגָרְשָם כְּשֶאֵינָם רְצוּיִים?

אֵיךְ אֶפְשָר לֹא לִרְאוֹת אֶת עִוְרוֹן מִי שֶאֵין בְּכוֹחָם לַעֲצֹר אֶת הַשֶּטֶף

שֶל כְּנִיסַת מְבַקְּשֵי-עֲבוֹדָה וּפְלִיטִים בְּלִי לִבְדֹּק מִי שַיָּךְ לְכָל סוּג

וְלִקְבֹּעַ מֵרֹאש אֶת יְכֹלֶת קְלִיטַת מְדִינָה זוֹ לִקְלֹט, לֹא בְּחֶטֶף,

רַק אֶת מִי שֶנִתָּן לְסַפֵּק לוֹ תְנָאֵי קוֹרַת-גַּג וּמָזוֹן וְעִסּוּק? 

אֵיךְ אֶפְשָר לֹא לִרְאוֹת אֶת עִוְרוֹן מְנַקְּזֵי שִטָּפוֹן חֲסַר-סֶכֶר זֶה דַוְקָא

לִשְכוּנוֹת-מְצוּקָה שֶחַיֵּי יוֹשְבֵיהֶן מֻלְעָטִים בְּשֶל כָּךְ בִּמְרוֹרוֹת

וְלִקְרֹא לְזָרִים אֵלֶּה "גוּף סַרְטָנִי" כְּשֶיּוֹם-יוֹם אֲוִירֵנוּ מוּצָף כָּאן

בְּשִנְאָה גִזְעָנִית לְזָרִים שֶמִּמֶּנָּה סָבְלוּ יְהוּדִים זֶה דוֹרוֹת?

אֵיךְ אֶפְשָר לֹא לִרְאוֹת אֶת עִוְרוֹן מִתְיַשְבֵי אוֹתוֹ בֵּית-אֻלְפָּנָה אֲשֶר קֹדֶם 

מְקִימִים בָּתֵּיהֶם עַל קַרְקַע בְּלִי לִבְדֹּק מִי מַחְזִיק בָּהּ בְּאֹפֶן חֻקִּי 

וְאַחַר מַעֲשֶׂה –  מְגַלִּים כָּאן כִּי עֵקֶב מֶחְדָּל זֶה נָפְלוּ לְמַלְכֹּדֶת

שֶלּוּלֵא הֲזָזַת הַבָּתִּים מִסְתַּיֶּמֶת הָיְתָה בִּסְקַנְדָּל עֲנָקִי

לְשִׂמְחַת מַשְמִיצֵינוּ בְּכָל הָעוֹלָם שֶגַּם כָּכָה אֲנַחְנוּ לֹא פַּעַם

מִשְתַּטִּים לְשַׂחֵק לִידֵיהֶם בְּלִי טִפַּת שִקּוּל-דַּעַת וּבְלִי בַּקָּרָה

וְנוֹפְלִים מִן הַפַּח אֶל הַפַּחַת שֶגַּם חֲכָמִים רַבֵּי שֵׂכֶל וָטַעַם

לֹא יוֹצִיאוּ אוֹתָנוּ מֵהֶם נְקִיִּים בְּהַרְבֵּה מַעַרְכוֹת הַסְבָּרָה?

וְלִבְסוֹף, אֵיךְ אֶפְשָר לֹא לִרְאוֹת אֶת עִוְרוֹן מְקַמְּצֵי תַּקְצִיבָם הַסַּרְקַסְטִי

שֶל גּוֹרְמֵי אֲכִיפַת חֹק בָּאָרֶץ הַזֹּאת שֶקָּצְרוּ יְדֵיהֶם עַד כְּלִמָּה

לְקַיֵּם אֶת מִדַּת בִּטְחוֹנוֹ הָאִישִי שֶל אֶזְרָח מוּל הַשֵּפֶל הַדְּרַסְטִי

הַהוֹפֵךְ עַד הַיּוֹם בְּמוֹמֶנְטוּם אָיֹם אֶת אַרְצוֹ לִמְדִינָה אַלִּימָה?

כָּךְ שֶיּוֹם-הָעִוֵּר הוּא רַק רֶמֶז חִוֵּר לְכֻלָּנוּ וְלֹא רַק לְאֵלֶּה

שֶמַּצַּב עֵינֵיהֶם,  לְמַרְבֵּה קְשָיֵיהֶם, הוּא יָרוּד וּמָרוּד וְסָכוּף

וְרָצוּי מִשּוּם כָּךְ שֶעֵינֵינוּ  נִפְקַח מוּל אוֹתָהּ מְצִיאוּת מְתַסְכֶּלֶת

בָּהּ כֻּלָּנוּ זְקוּקִים מֵאֵינְסְפוֹר נִמּוּקִים לְטִפּוּל אוֹפְּטוֹמֶטְרִי דָחוּף...

* * *

נורית יובל

אני פרשתי מהמרוץ

בהמשך לדברי נוגה מרון בגיליון 749 – ברור שהבעייה של שוק הספר העברי היא עודף  ייצור "סחורה" על כוח הקנייה של הציבור, אבל לא ברור איך אפשר למתן את התהליך. ההוצאות אמנם מגבילות את ההפקות שלהן, אבל רוב הספרים  העומסים את המדפים הם בהוצאה עצמית, ושם אין שום בקרת איכות. האם נוכל לאסור על מפיק כלשהו להדפיס את המלל של הציבור המתעקש לשלם לו סכומים מפולפלים? (ידיד שלי שילם זה עתה חמישים ושמונה אלף (58,000!!!) שקל להפקת ספרו בן 250 עמוד!)

האם נוכל להעביר חוק שכל כתב יד חייב לעבור "ועדת אישור" ספרותית, (או מקצועית – אם זה ספר בישול/הדרכה/מכונאות וכו')  ועריכה על ידי עורך מקצועי? הלא תקום מערכת שחיתות מסריחה מעין כמוה! האם  יש לנו– וכמה? – אנשי רוח גדולים כאלה שיוכלו להעריך יצירה?

לפני המבול הגדול הזה, כשההוצאות עצמן כרתו את הענף שעליו ישבו על ידי הפקה מטורפת, שאלתי לא פעם את המו"לים שעמדתי איתם בקשר מה ההיגיון בסתימת השוק בחומרים ירודים. מעולם לא קיבלתי תשובה, רק מבט בוז על מי שאינה מבינה בייצור ובתחרות עסקית.

אילו מערכות החינוך והתרבות היו מתעסקות בהעלאת התרבות בקרב הציבור, כך שישאף  בעצמו לבקש את המיטב – היה אולי סיכוי. אבל ציבור שנזקק ל"האח הגדול", שפת אימו דלה ואופקיו מגיעים עד כפתור הטלוויזיה בביתו, לא יבטיח לנו את הישועה.

באופן אישי, אני פרשתי מהמרוץ. ניחר גרוני וכשלה ידי.

* * *

משה גרנות

יציצו "הסופרים הבכירים"

בחוזים שחתמו עליהם!

לנגה ואהוד, שלום!

אני מסכים בהחלט עם דבריה של נגה מרון [גיליון 749]. רק יחידי סגולה זוכים להתפרנס מהספרות. כך היה מאז ומעולם, וכך היה גם אצלנו – גדולי סופרינו ומשוררינו עבדו לפרנסתם. טשרניחובסקי התפרנס כרופא, וזה לא מנע ממנו לכתוב שירה גאונית. כנ"ל לאה גולדברג, יהודה עמיחי וכו'. גם המפורסמים שבסופרינו היום עבדו כמורים בתיכון ובאוניברסיטה.

 וכן, אהוד, גם אני התפלאתי על הכוונה של "סופרים בכירים" למנוע מכירת ספריהם – "ארבעה במאה" - יציצו בחוזים שחתמו עליהם, ויבינו שאין להם שום סמכות.

שלכם,

משה גרנות 

* * *

רות ירדני כץ

ללא מוצא / הורים וילדים

מהרגע הראשון נוצרה כימיה בין הוריו של בן-זוגי לביני. בפעם הראשונה שהוא הביא אותי אליהם, וזה היה לפני הרבה שנים, והציג אותי בפניהם, זו היתה הפתעה גדולה. שניהם גם האם וגם האב, הרשימו אותי. הם היו אז באמצע החיים. שניהם עבדו וניהלו את חייהם בצניעות רבה. הדירה שלהם, שבה גידלו את בנם ובתם, הכילה מאות ספרים, תקליטים, מזכרות מכל ארץ שבה שהו, פסלים וציורים שהאם יצרה. דירה לא גדולה, מסודרת ואיך אומר את זה? דירה שהתרבות שורה בה. זוג שאוהבים לארח ושיודעים לארח. מעט מאוד פעמים ראיתי אותם כועסים באמת אחד על השני,  ואם זה קרה, הפיוס, היה מיידי. הבן והבת ספגו מהם מה שהם העבירו להם. 

הם אוהבים אותי ואני מאוד אוהבת אותם והקשרים איתם הם עמוקים. הרבה חוויות צברנו יחד. הם היו שותפים בגידול שלושת ילדינו. יצאנו יחד לחופשות, למסעדות, לטיולים ברגל ומה לא. הכול בלי לחץ, הם נתנו לנו אוויר, לא נכנסו לתוך חיינו, כל מה שקרה וקורה נעשה בכיף. עם אימו אני יוצאת לפעמים לבד. לקניות, לשתות קפה או לקולנוע. 

בן-זוגי הוא מנהל חשבונות, הקים משרד משלו ועם השנים המשרד גדל והתרחב והוא מעסיק די הרבה עובדים. לזכותו יאמר שהוא מבחין בין עבודתו לחייו הפרטיים, שזה בא לידי ביטוי בכך שיש לו גבולות. בסביבות חמש בערב הוא חוזר הביתה ויש לנו ערב שלם עם הילדים ולבד. אם אני בתוקף תפקידי כמעצבת פנים לא יכולה לקבל את הילדים בצהריים, הוא מקבל אותם וכשאני חוזרת, הוא שב לעיסוקיו. כל ערב אנחנו יודעים מהי התוכנית למחרת ומצליבים. נשמע טוב מדי? כן, זכיתי. 

כל בוקר אני קמה ומבקשת שרק כך ימשיך.

בוקר אחד, אימו טילפנה וביקשה שאתלווה אליה לחנות מסוימת בקניון כי היא צריכה לקנות מתנה, ולא בא לה ללכת לבד וגם עצתי תהייה במקום, ואם כבר אנחנו יחד, אז נאכל צהריים במסעדה שאנחנו מכירים ליד הקניון. קבענו שאאסוף אותה ב-12 בצהריים. הגענו לקניון, לחנות, הסתובבנו, הסתכלנו, נגענו, הערנו הערות כמו: "זה לא רע, זה נורא, זה בסדר אבל..."' עד שמצאנו מה שהיא רוצה. יצאנו לכיוון למסעדה שממוקמת באותו רחוב. הגענו, ומרחוק ראינו את בן-זוגי יושב מול אישה צעירה, מחזיק בידה, מלטף את לחייה.

שתינו קפאנו.

אימו הביטה בי, אני הרגשתי שאני מתעלפת, והמחשבות רצו במוחי מצד לצד כמו בסרט. אימו התאוששה לפניי, אחזה בידי ואמרה:

"בואי איתי."

 בן-זוגי לא שם לב מי נכנס למסעדה, הוא היה מרוכז באישה הצעירה. הגענו לשולחנו, אימו הניחה יד על כתפו, הוא סובב את ראשו וראה את שתינו. הוא לא התבלבל, ולא נבהל. הביט בנו ואמר בשקט: "תצטרפו."

המעבר היה חד ביותר, רגע קודם שחשבתי שבן זוגי מתעסק עם אחרת.

התיישבנו והוא פנה לאישה הצעירה כך: "תכירי את אימי ואשתי. את יכולה לסמוך עליהן. ספרי למה אנחנו כאן."

הוא עדיין אחז בידה. היא הביטה בנו במבט מאוד עצוב ולקח לה זמן עד שהיא פתחה את פיה.

 "אני ערבייה. מועסקת על ידי מר א. במשרדו כרואת חשבון מוסמכת. אבי עורך דין, ואמי מנהלת בית-ספר. משפחה ידועה ומכובדת בירושלים. יש לי עוד שני אחים ושלוש אחיות, אני הקטנה. אחותי הגדולה נישאה לבחור ערבי עשיר והם היגרו לאמריקה. הם גרים בפילדלפיה. יום אחד הכרתי בחור ערבי, נהג מונית, שגר באחד הכפרים מסביב לעיר. הוא עשה עליי רושם גדול, התאהבתי והריתי. כאשר גיליתי שאני בהריון, כמובן ששיתפתי אותו, והתגובה שלו הממה אותי. הוא אמר שהוא נשוי, הציע שנתחתן כי אצלם בכפרים אין בעייה לשאת שתי נשים ויותר. הוא הוסיף שאם לא אסכים הוא יגלה למשפחתי על הריוני וזה סופי. אני לא רוצה להינשא לו, וגם לא ללדת את ילדו. הוא שיקר לי, ניצל את אהבתי ותמימותי ועכשיו הוא רוצה לכלוא אותי בכפר שלו. מצב ללא מוצא." 

מה קרה לה, ל-נ.?

אספר יותר מאוחר.

נ.ב.

אהוד, ברכות לגיליון ה-750. אני מרשה לעצמי לומר שכל אלה שכותבים וכל הקוראים מסירים את הכובע בפניך. מה שמדהים הוא שאתה עורך, כותב, נותן במה והכול לבד – פעמיים בשבוע. ועוד משהו, שיש לך זמן ללכת לתיאטרון, לקונצרטים, למסעדות ולמיפגשים. מתי אתה ישן?

אהוד: כשאדם בורח מעצמו כבר 76 שנים הוא נעשה אצן בינלאומי שמספיק לעשות הכול רק לא את העיקר.

* * *

בינתיים ראו מה קורה בשוודיה! 

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=KVt-oeBx0kE

* * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

ערב הוקרה לד"ר משה גרנות

הנכם מוזמנים לערב הוקרה לד"ר משה גרנות שיתקיים ביום רביעי, ל' בסיוון תשע"ב – 20.6.2012 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6 תל-אביב.

בתוכנית:

      19.30 – 20.00 – קבלת פנים

ישאו דברים:

      20.00 – 20.05 – פתיחה – הסופרת שמחה סיאני

      20.05 – 20.15 – המשורר הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

      20.15 – 20.20 – אתנחתא מוסיקלית

      20.20 – 20.35 – פרופ' חנה יעוז-קסט – על יצירותיו של ד"ר משה גרנות

      20.35 – 20.40 – אתנחתא מוסיקלית

      20.40 – 20.55 – פרופ' מירון איזקסון – על יצירותיו של חתן הערב

                             שזכו בפרסי אקו"ם ליצירות בעילום שם

      20.55 – 21.00 – אתנחתא מוסיקלית

      21.00 – 21.15 – ד"ר ארנה גולן – "הלקסיקון ההיסטורי" – מפעל

                             של איש אחד

      21.15 – 21.20 – אתנחתא מוסיקלית

      21.20 – 21.45 – יניב שטרייפלר – שחקן ומספר סיפורים

      21.45 – 22.00 – ד"ר משה גרנות

      22.00 – דברי סיום – היוזמת והמנחה – שמחה סיאני

* נגינה של תלמידים מצטיינים מבית-ספר עירוני א', תל-אביב בהנחיית ד"ר רותי כ"ץ

** התכנית כפופה לשינויים

*** יוגש כיבוד קל

נשמח לראותכם!

בית הסופר ע"ש טשרניחובסקי, רח' קפלן 6, תל-אביב 64734, טל. 03-6953257

* * *

יהודה גור-אריה / הערות שוליים [26]

"מניאנה"

רכבת מעוכבת

לאחרונה מושמעת ברדיו [אולי גם באמצעי תקשורת אחרים, לא בדקתי] מודעת "דרושים" מטעם הנהלת מיזם הרכבת הקלה בגוש דן, שסוף-סוף יוצא לדרך – נקווה שעל פסים חלקים, ללא מכשולים ועיכובים נוספים. במודעה מדובר על הזמנת מהנדסים, מתכננים, כלכלנים, עובדים בתחומים שונים, שאמורים לקבל עבודה במיזם גדול זה.

טוב ויפה. מעודד שיש דרישה לעובדים, ושפרויקט חיוני זה יוצא סוף-סוף לדרך.

ומתי הרכבת עצמה תצא מן התחנה? ב-2015 – 16 – 17?

ולמרות שאומרים: מוטב מאוחר מאשר בכלל לא, אי-שם בקופסת "התאים האפורים" מנקרת השאלה: מדוע רק עכשיו? מדוע לא לפני 20-30 שנה? רכבות עירוניות כאלה מהלכות בכרכי העולם זה יותר מ-100 שנה. אילו טיפלו  בכך בזמן, רכבת זו כבר היתה רצה על הפסים, מסיעה מיליוני נוסעים ברחבי גוש דן, ואילו המתכננים והמהנדסים והפועלים של אותה עת, כבר היו יוצאים לגמלאות בימינו אלה.

אבל, כידוע, הנוהג והתופעה שהשתרשו במחוזותינו מתבססים על הסיסמה "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לדחות למחרתיים..."

בספרדית יש לזה ביטוי: "מניאנה," כלומר "מחר", ללא הגדרה מתי "מחר" זה – עשוי להיות.

גם הביטוי הערבי "בוקרא פיל מישמיש" מתייחס לעניין זה של דחיית דברים ומעשים למועד עתידי לא מוגדר.

ויש לתופעה זו גם הסבר רציונלי-מינהלי-בירוקרטי: מי שהיה צריך להחליט בזמנו – לפני 20-30 שנה על הקצבת כספים [ממקורות ממשלתיים], "נערי האוצר" של אותם ימים, או השר שלהם – לבניית הרכבת הקלה, העדיפו "לשמור על כספי הציבור" ולא להוציא אותם על פרוייקט זה או אחר, בזמן המתאים והרצוי.

זה שעומס התחבורה בגוש דן הלך וגדל, זמן הנסיעה התארך, רחובות הערים פקוקים וקשה למצוא בהם מקומות חנייה, זה לא ענייננו, פקידי ["נערי"] האוצר, או משרד התחבורה, או התשתית, או הרווחה... זב"שם של ראשי הערים בגוש דן, בעתיד הנראה לעין.

אבל מתברר כמובן, שבסופו של דבר, אותה דחייה עד ימינו, שכרה יצא בהפסד כספי ניכר. הרי הדבר חייב להיעשות במוקדם, או במאוחר, כלומר  עכשיו, וזה עולה כמובן פי כמה וכמה. אך מה אכפת לי אני? את הכסף הזה, "כספי הציבור" חסכתי לפני שנים, ועכשיו הבעייה היא של המשמרת הנוכחית. שישברו להם את הראש.

וכך גם עם הרכבת המהירה לירושלים, שעדיין כורים לה מנהרות והיא אמורה לצאת לדרך בשנים הקרובות. הלוואי.

וכמובן, הרכבת החיונית מאין כמוה – לאילת. שהרי ברור שבקרוב או במאוחר זה יבוצע – אבל בוודאי במחיר כפול ומכופל מאשר בימינו אלה ממש. מחיר קוצר הראות של האנשים עם היד על הברז [של הכסף].

אנחנו – אנשי המחר – "מניאנה".

[אהוד: שכחת שכל הרכבות האלה תושבתנה מימי שישי וערבי חגים לפנות-ערב ועד צאת השבת או יום ראשון בבוקר או יום אחרי החג – ולכן הן מתאימות לאוכלוסייה החרדית והדתית שממילא אינה נוסעת בשבתות ובחגים, ואילו כל השאר יצטרכו לנסוע במוניות, מוניות-שירות ורכב פרטי או להישאר כלואים בבית, ולתרום בכך לגירעון המצטבר של כל הרכבות המושבתות בישראל יום וחצי בשבוע, וכל ימות החגים].

זרים בלילה

הציבוריות בארץ רועשת וגועשת בעניין המסתננים מאפריקה – מהגרי  עבודה, שב"חים [שוהים בלתי חוקיים] וחלקם הקטן – פליטים. הם מונים כבר יותר מ-60,000 נפש ומתרכזים בעיקר בשכונות דרום תל-אביב, באילת, בערד ובערים אחרות; מתגוררים בדירות עלובות, קטנות וצפופות, חלקם ישנים על הדשאים בגינות הציבוריות, ומי שכבר מצא תעסוקה כלשהי עובד בתנאים מחפירים אצל מעבידים ערלי-לב ורודפי בצע.

מי שלא מצא עבודה, מנסה לגנוב, לשדוד, להשיג כמה שקלים כדי לאכול. הם מהווים בעייה אנושית, מוסרית, משפטית, דמוגרפית וגם ביטחונית [בעיקר ביטחון הפנים] כאשר הם משבשים כליל את אורח החיים של תושבי שכונות דרום תל-אביב, שפוחדים לצאת בערב מבתיהם מחשש לביטחונם ולביטחון ילדיהם.

מצד אחד – הלב נכמר למראה מצבם העלוב של המהגרים הללו, שבאו לחפש אצלנו עבודה ופרנסה ואורח-חיים ברמה שלא מצויה בארצותיהם.

אך מצד שני, ברור  שמדינת ישראל אינה יכולה לקלוט אותם ויש להחזיר אותם למולדתם באפריקה. [פרט לאלה שהם בבחינת פליטים מוכרים רשמית, שסכנה ממשית מרחפת על חייהם, וברור וגם חובה שלפליטים אלה יש  לתת מקלט בטוח אצלנו].

זה אכזרי, זה כמעט בלתי-אנושי, אבל למדינת ישראל אין ברירה: חייבים לגרש! וזאת – לא מתוך גזענות!

אין הח"מ מכניס ראשו להצעת הדרכים והחלופות השונות למציאת הפתרון האופטימלי לבעיה זו. ואגב, אמירה נדושה שחוזרים ואומרים אותה, ולמרות שהיא נדושה, אין היא מאבדת את האקטואליות שלה ואת נכונות הטענה. וזו האמירה, שאילו "התנחלו" כמה עשרות מן האפריקאים הללו בשכונות היוקרה בתל-אביב, ברמת  השרון, בסביון, בקיסריה – אין ספק ש"הבעייה" היתה נפתרת כהרף עין. תושבי צפון תל-אביב ["הצפונבונים"] אינם יכולים לסבול פלישה זו של זרים לתחומם, ואילו תושבי דרום העיר – שיתמרמרו, שיפגינו, שיצעקו,  שיסתגרו בבתיהם. זב"שם...

ואלה המנסים להגן עליהם ולמנוע את גירושם בכל תנאי, לא ברור אם הם יודעים כיצד יש לפתור את הבעיה הזאת לעומק. גם לא שמענו על כך שהם מלינים בבתיהם מסתננים אלה. זה לא פשוט. התמונה אינה בשחור/לבן. 60,000 נפש – אוכלוסייה של עיר שלמה – שב"חים ללא מסמכים, ללא אישורי עבודה כחוק, [גם בביתו של שר הביטחון ושל היועץ המשפטי לממשלה; לא רק נשיהם מתגוררות בבית ומעסיקות את העובדות הזרות, ולא רק הן אשמות בכך. בעליהן, אף על פי שיש להניח שלא ידעו על כך, הם בעלי הבית ונושאים בנטל האשמה, כמו נשותיהם; וכפי שידוע: אי-ידיעה אינה פוטרת מעונש]. זרים אלה תלויים על בלימה ומחכים בחרדה לגירושם.

אבל 60,000 אנשים אלה לא באו הנה רק בשנה האחרונה. יש אומרים שההסתננות המאסיבית החלה לפני שבע שנים, בימי ממשלתו של אהוד אולמרט, ובהמשך – בעת כהונתה של ממשלת נתניהו. ואילו זרועות הממשל: משרד הביטחון, צה"ל, המשרד לביטחון פנים, משרד הפנים, ורשויות אחרות – ישבו לרוב בחיבוק ידיים ולא השכילו ולא רצו או לא מצאו לחיוני לאטום את הגבול עם מצרים בסיני עם כל הכרוך בכך, במיוחד מבחינת ההוצאה הכספית, אולי אף זאת תחת הסיסמה הידועה: "מניאנה..."

רק לאחרונה התעוררה הממשלה – משרד האוצר, משרד הביטחון, ואושרו תקציבים לבניית גדר איתנה וכמעט בלתי חדירה לאורך כ-260 ק"מ  בגבול מצרים-סיני, מניצנה ועד אילת.            טוב ויפה. אבל גדר זו היתה צריכה לקום כבר לפני שבע שנים!

ה"מניאנה" הוכיחה עצמה שוב.

[אהוד: הגדר לא תפתור שום דבר. סמוך על הבדואים של סיני, המקבלים אלפי דולרים, השד יודע ממי – על כל ראש שהם מבריחים לישראל, ובדרך לפעמים גם אונסים].

פערי פערים

הבנקים בארץ מדווחים על ירידה בהכנסות, שמסתכמות במאות מיליוני שקלים.  ההכנסות הללו באות בעיקר מעמלות מופרזות שנגבות מהלקוחות, ואלה מאפשרות להנהלות הבנקים לשלם משכורות-עתק למנהלים, לבכירים, לדירקטורים, ואף להעניק מענקי פרישה נדיבים למנהלים פורשים וללא אפלייה – למנהלת פורשת, שרוחפת-מרקדת כל הדרך מן הבנק, מסלול המרופד במיליונים רבים. מה היא עושה בהם? קונה עוד גביע קוטג', עוד  קוטג' בנוי לבֵנים? 

בממשלה ובכנסת  ישנם ניסיונות – מהוססים – להגביל משכורות ומענקים מופרזים אלה, אך נציגי הבנקים טוענים שמדובר בחברות בבעלות פרטית, שבהן יכולים המנהלים לעשות ככל העולה על רוחם; ומתוך ידיעה כי ה"לחם" הזה שהם שולחים על פני המים הגועשים של מענקים, דיבידנדים, מניות וכו' "לחם" זה חוזר אליהם עצמם, מרוח בחמאה משני הצדדים.

לאחרונה ישנו ניסיון נוסף של ועדת העבודה והרווחה של הכנסת להקטין את פער המשכורות בין הבכיר ביותר בחברה מסחרית, לבין הזוטר ביותר בחברה זו, לפער של פי 50 [!]. ואנו שואלים: מה יש? פער של פי 25, של פי 20 לא מספיק? הבכירים ירעבו ללחם? יתפטרו ממשרותיהם? שיתפטרו! הפערים בישראל הם הגדולים ביותר מבין הארצות המפותחות. האם זה כורח המציאות?

כמובן, ישראל היא מדינה דמוקרטית והממשלה לא יכולה להתערב בניהול גופים ציבוריים או פרטיים, אך השתוללות הפערים הזאת בלתי נסבלת ויש לשים לה סוף.

לעומת זאת קיבלנו בימים אלה דוגמה יפה של תחרות אמיתית בתחום הסלולרי: מיכאל גולן, בעל חברת "טלקום" החדשה, נכנס לשוק הזה ומציג רף נמוך של 99 ש"ח בחודש על חבילת תקשורת בבחינת "הכול כלול", והדבר כבר מעורר תנועה ניכרת של מעבר לקוחות לחברה זו ובהלה וחרדה בחברות הסלולר הוותיקות. מיכאל גולן זה ודאי איננו "פראייר", והוא עשה חשבון כי גם בעמלה נמוכה זו הוא יכול לגרוף רווחים סבירים והוגנים. זה רק מוכיח עד כמה חברות הסלולר הוותיקות עשקו את הלקוחות "הפראיירים", וכאשר אלו ייאלצו להוריד מחירים, אולי ירוויחו פחות, אך עוד יהיה להם רווח סביר. חבל שאין תחרות כזאת בין הבנקים.

[אהוד: הרשה לי להיות ספקן לגבי החידושים וההוזלות בשוק הסלולר, וזאת מחשש פן הכול יקרוס פתאום ואולי אפילו יתברר שהיה מצג-שווא. אם מיכאל גולן הוא היהודי-הצרפתי הצעיר שראינו בטלוויזיה ושמענו את קורותיו – אני לא הייתי שם את הביצים הסלולריות שלי בסל שלו. זיכרו היטב מה שכתבתי פה].

ישיבה ושכרה

לאחרונה נודע כי דירקטורים המשתתפים בישיבות של הנהלת בנק לאומי מקבלים סכום של 5,523 שקלים לישיבה. שיהיה להם לבריאות וירבו  ישיבות בישראל.

... וכמה מקבל מי שנקרא ל"ישיבה של מעלה"?

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות הסרט "אפי וסימה" ב"יו טיוב"

לאייל היקר שלום,

אתה היום בן שבעים. בשלב מסויים בחייך פרשת מעבודתך כדייל בכיר באל על, לאחר עשרות שנים, ואפשר לומר שהקדשת את זמנך לטיפול באשתך המנוחה סימה, שהלכה ודעכה לנגד עיניך. על כך אתה מספר בסרט "אפי סימה", שם עדיין רואים אותה בביתכם ברעננה, אך היא כבר לא במצב של דיבור.

איך כל זה קרה, ומה הרקע לכך, שאתה, אחר כל נדודיך, שהרי לא נולדת בארץ, וגם רצית להיות שחקן, ולמדת משחק בתל-אביב, עזבת כל זאת, השתקעת בדיילות, בהשפעתה של סימה, ולבסוף יצא שכאילו הכשרת את עצמך לאותו פרק של חייך שבו טיפלת בעיקר בה, ובסרט, בכישרון הדיבור שלך, כשרון ההצגה, הצלחת להעביר בצורה כה מרתקת את פרשת הדעיכה שלה.

למעשה, כל השאלות הללו כמעט שאינן נפרדות זו מזו, והן הביוגראפיה, הן הסיפור של חייך, הארצות שבהן חיית, השפות שאותן דיברת והשמות השונים שהיו לך בכל שלב בחייך.

ואיך היה המפגש שלך בתור נער עם ישראל, עם בני-הארץ? לאחר הגלגולים הבלגיים והלונדוניים שלך?

כיצד אתה חולק את סיפור החיים שלך עם הקהל שעימו אתה נפגש במסגרת ההדרכות או השיחות שלך ביד ושם?

אנחנו כמובן ממליצים לחפש ביו-טיוב את הסרט שלך ושל סימה כי הוא מסמך אנושי מרתק ונוגע ללב, והשאלות האלה באו להרחיב את הרקע למי שטרם ראה את הסרט, וגם למי שכבר ראה אותו.

שלך

אודי

לאודי שלום!

במרחק של זמן, כשאני מסתכל אחורה, נראה כאילו שב"תאטרון החיים" עשיתי חזרות לתפקיד הקשה של ליווי סימה לסוף חייה. "בחזרות" הרבות של עשרות שנות טיסה, הטיפול במאות אנשים, בתנאים לא תמיד קלים. בלא שידעתי זאת אז, תירגלתי וחזרתי על "המנטרה" שהכשירה אותי "לרגע האמת".

לו נשארתי בתיאטרון, בעולם האילוזיה, לא נראה לי שהייתי מפתח את הכלים להתמודד עם מציאות קשה של דעיכתה ומותה של סימה. האמנות היא חיקוי מקסים לחיים, אך חיקוי. בשבילי היצירה הם החיים עצמם. מעניין, אני מוצא שהכללים בשניהם זהים.

"גורל?" "יעוד?" – כל מה שקרה "היה נכון". העבר הוא מסמך חתום. השפות והשמות השונים הפכו אותי לשחקן. עם כל שם הייתי אדם אחר שמתנהג בהתאם לשמו ולתפקידו "במחזה" במקום שהוא נמצא בו.בכל שפה חדשה הקשבתי לסביבה ולמדתי להישמע כמותה.

כשעלינו לארץ, הייתי בן עשר, כמעט. הוכנסתי למוסד ילדים. שם פגשתי בפעם הראשונה בחיי את "בני מיני", ילדים ניצולי שואה שחלקם לא ידעו מי הם, כי הם לא הכירו את הוריהם שניספו.

אבי ניספה, אני את אבי לא הכרתי. 

כשעזבתי את המוסד בגיל שבע עשרה, מיומנות החיקוי שלי את בני הארץ היתה כל כך גבוהה שזה נהפך לי ל"אני" שלי. חבריי לכיתה י"ב בחולון, ולאחר מכן בצבא – לא הבחינו שאני "שונה", שאנו "משם". 

ב"יד ושם" אני מספר את סיפור ילדותי בפעם הראשונה בחיי, על פרנץ איגליצקי בבלגיה, פרדי איגליקי באנגליה, ואפי אייל עכשיו בת"א, ועל המסע הארוך שעבר כהרף עין. אכן הגיל משחרר.

אודי בתודה,

אייל

* * *

מתי דוד

דעותיו הקיצוניות של עורך

 מאמרי הדעות ב"הארץ"

לפני למעלה ממחצית השנה התמנה אלון עידן, לעורך מדור מאמרי הדעות בעיתון "הארץ".  מדובר בתפקיד בעל חשיבות והשפעה רבה. דעותיו, טעמיו ושיקול דעתו יש להם השפעה מכרעת על מה יפורסם ומה ייפסל ולא יפורסם. באמצעות הנימוק "שיקולי עריכה", שהוא נוסחה של אליבי מניפולטיבי, שלא ניתן להוכחה, למדידה ולשקיפות, יכול העורך לפסול כל מאמר דעה שאינו תואם את דעתו שלו ושל המערכת, וכך בדיוק – זה מה שקורה בדרך כלל.

"הארץ" התהדר כל השנים שהוא "עיתון לאנשים חושבים". עיתון של חופש הביטוי והפלורליזם התקשורתי.

האומנם ?

המציאות היא ש"הארץ", באמצעות עורך הדעות, מונע, מסנן, ופוסל, דעותיהם של רוב האנשים שחושבים, אבל חושבים אחרת מ"הארץ" ומאלון עידן.  בשנים האחרונות "הארץ" הפך לביטאון פוליטי של השמאל המדיני הקיצוני והשמאל הפוסט ציוני האנרכיסטי, ללא שום מגוון דעות פלורליסטי, למעט בודדים לקישוט.

ציטוט כמה מדעותיו הקיצוניות של אלון עידן, יאפשר לכל אזרח נורמטיבי, ולכל קורא עיתונים עצמאי, להגיע למסקנה הנכונה מי הוא עורך הדעות ב"הארץ". דעות, שתואמות וקרובות לדעותיהם של העיתונאים גדעון לוי, עמירה הס, עקיבא אלדר, ספי רחלבסקי, יצחק לאור, בני ציפר ונוספים. חבורה עם "השקפת עולם" שמציירת את ישראל כמפלצת. חבורה תקשורתית הרסנית של היעדר הזדהות עם אחריות לאומית.

דברים שכתב אלון עידן במדור "מדד" ב"מוסף הארץ" מיום 16.12.11.

"22 אחוז מכלל הזוכים בפרס נובל הם יהודים, ולכן מוסטפא תמימי נהרג ביום שישי בנבי סאלח!

"יש קשר בין ציון העובדה שאחוז היהודים מקרב זוכי פרס נובל הוא גבוה מהאחוז שלהם באוכלוסייה העולמית, לבין הרגע שבו תמימי (ערבי פלסטיני) נורה בראשו ממטרים ספורים"!

כאשר המלך השוודי לחץ את ידו של מקבל פרס נובל, היהודי פרופ' שכטמן, "לחץ חייל של צה"ל על ההדק והרג (יום לפני כן) מפגין ערבי"!

דברים שכתב אלון עידן במאמר מיום 28.10.11 בכותרת" "כמה שווה חייל ישראלי". לדעתו, מימוש עיסקת שליט, נכון לאוקטובר 2011, היא המחירון של הגזענות הישראלית, לפיה יהודי אחד שווה 1027 ערבים.

דברים שכתב במדור "מדד" 4.5.12 בכותרת: "פרס היצירה הציונית, מסאג' בגב האומה".  קטע של כ-280 מילה שבו משתמש אלון עידן 28 פעמים במילה ציונות בהקשרים של: לעג, ביזוי, ציניות והתנשאות. ביקורת טוטלית על "פרס היצירה הציונית" בעטיפה של כביכול הגיגים ספרותיים תרבותיים, התואמים את הרוח הפוסט ציונית ב"הארץ".

דוגמה נוספת לשיעבוד שיקולי עריכה המקובלים בעיתונות מקצועית אמיתית, לטובת "עריכה" פוליטית מגמתית, ופסולה – היתה הכותרת הראשית (6 טורים) של הארץ ביום השואה: "שכונה חדשה על קרקע פרטית בגדה"!  עבור "הארץ" זו הידיעה החשובה ביותר ביום השואה! טקסי יום הזיכרון, סיפורי הניצולים, מצעד החיים, ושאר האסונות "הרגילים" –  בעיני "הארץ" הם משניים ולא חשובים !

לקרוא ולא להאמין !

כיצד עיתונאי בכיר ב"הארץ", מאבד שליטה של תבונה והיגיון נורמטיבי וכותב טקסט של שנאה והסתה. דבריו אינם ביטוי לגיטימי של כביכול חופש הביטוי והדעה אלא ביטוי של "השקפת עולם" אנרכיסטית קיצונית, כדי להפוך את ישראל למפלצת. דבריו הם ביטוי מופקר ומזעזע של עיתונאי יהודי ישראלי שעושה חיבור וקשר בין המוח היהודי של מקבל פרס נובל, לבין רצח של פלסטיני ע"י חייל יהודי בצה"ל.  הוא מנסה "להסביר" שיש קשר בין הגניוס היהודי לבין הזלזול בחיי האדם הערבי, הלא יהודי.

אלון עידן וכמה עיתונאים נוספים ב"הארץ" זקוקים לזעזוע מבריא ולריפוי תודעתי כדי שיתנתקו מחשיבה ומכתיבה של "השקפת עולם" הדוגלת בהאשמת ישראל והציונות בטרגדיה הפלסטינית, ובסיכון שלום העולם (כמו גינטר גראס). חבורת עיתונאים שמתארת את ישראל ככישלון, אסון, חדלון וריקבון.  אין שום קשר בין מה שקוראים ב"הארץ" לבין המציאות בפועל. ישראל היא סיפור הצלחה בקנה מידה היסטורי ועל פי כל אמות המידה ברוב תחומי החיים, בניגוד לדעת "הארץ".

בגלל חוסר איזון קבוע, עריכה פוליטית מגמתית, הן בכותרות והן בתכנים שהפכו את "הארץ" לבמה ולכלי הסברה לטובת הפלסטינים והשמאל הקיצוני האנרכיסטי, "הארץ" מאבד רבים מהמנויים שלו, למרות החלקים האיכותיים והייחודיים והמעניינים שיש בעיתון.

קיומו של הארץ מובטח עדיין רק בזכות שלשה גורמים:

* 20 אחוז מהבעלות על הארץ מצויה בידי מו"ל גרמני, אלפרד דומונט.

* 20 אחוז נוספים מצויים בידיו של המיליארדר היהודי רוסי, ליאוניד נבזלין.

* הדפסת העיתון "ישראל היום" בדפוס "הארץ".  זאת למרות שבעבר הזהיר "הארץ" כי עיתון זה הוא "סכנה לדמוקרטיה".

* גם בזכות מנויים וותיקים כמוני.

* * *

מה כתב יצחק לופבן על "הארץ" בינואר 1924?

"...וגם האופוזיציה של 'הארץ', זו ההופכת כל יתוש לפיל, הרואה את סכנת 'המולדת' לא במקום שהיא ישנה באמת, לא בחוסר המעשה... אלא בחוט השערה של פרינציפ קונסטיטוציוני ובפלפולא חריפתא של סוגיות פוליטיות – אף אופוזיציה זו, יסלח לי מר גליקסון אם אומר, טרחנית היא... עושה רושם של 'אופוזיציה' של 'הארץ' עם הראש-של-ינוס 'הליברלי-רדיקלי' שלה, יש, במקום הכרה בלתי משוחדת, איזה כפתור מיכני שכשלוחצים אותו מיד משתפכת מנגינת-דרייפוס אופוזיציונית זו, כמו מתוך תיבת זמרה. זאת היא 'אופוזיציה מושבעת', שאין לה תוכן עצמי חיובי, שאין לה פרינציפים ממשיים, אלא סימפטיות ו'חסידות' ובמשקל ענייניה הריאליים של הציוניות ובניין א"י אופוזיציה זו היא קלה מסובין..." (יצחק לופבן, "הפועל הצעיר", 30 בינואר, 1924).

מצד אחד יש כאן קורטוב של נחת על כך שכבר לפני 90 שנה ידעו בוני הארץ הזו לעמוד על טיבם של מהרסיה ומחריביה. מצד שני אי אפשר שלא להצטער על כך שאם לפני 90 שנה משקלה של האופוזיציה האוטומטית "הליברלית-רדיקלית" הזו היתה קלה כסובין, הנה היום משקלה הסגולי כבד למדי.

המלביה"ד: אודי מנור

* * *

אהוד בן עזר

"צרצרון שר גם בחורף"

ספר מצוייר חדש לילדים מאת סמי מיכאל

איורים: ליאורה גרוסמן

בהוצאת "דביר", המסונפת כיום ל"כנרת זמורה ביתן" – יצא בימים אלה לאור ספר מצוייר לילדים שהוא מקסים – הן מצד הסיפור של סמי מיכאל והן מצד האיור או הציור המרהיב והנהדר של ליאורה גרוסמן.

הצרצרון מתעורר משנת החורף ומפציר בהוריו המנומנמים עדיין לחזור ולשיר כמו בימי נעוריהם, ויחד לקיים נשף שבו ייקחו חלק נמלים, דבורים, גחליליות, חיפושיות ופרפרים, בקיצור כל עולם הרומש למינהו. יוזמתו אכן מצליחה, הגחליליות מאירות, הנמלים סדרניות, הדבורים מביאות את הדבש למזנון, בקיצור, היכונו לחגיגה הגדולה, אלא שכאן –

מופיעה הקרפדה הרעה בעלת הלשון הארוכה והיא מפחידה ומפזרת את החוגגים לכל עבר והורסת את המופע –

אך לא לזמן רב, נחילי הדבורים וגדודי היתושים העוקצים יוצאים לקרבות-מנע נגד הקרפדה המאיימת, הם מצליחים להתגבר עליה ולהניסה, ושבים-חגים באוויר במטס של ניצחון, וכך גם חיל הרגלים, אלה הנמלים שחזרו, שורות-שורות של מנצחים.

הקונצרט הנלבב מתחדש, אבא צרצר ובנו היזם, צרצרון – שבים לבמה ושרים את שירו הישן והמפורסם של אבא צרצר, המוקדש עתה לצרצרונת היפה, חברתו לצִרצור של צרצרון.

מי שרוצה להתעמק, מעבר לסיפור הנחמד והשוטף שאפשר לקרוא אותו לילד או לנכד – יכול למצוא בו רבדי-רבדים, גם ביוגראפיים, והרבה משמעויות, גם איזוריות.

סמי מיכאל הוא חבר שלנו ואנחנו מאחלים לו הצלחה בספרו החדש!

* * *

אורי הייטנר

שתי הערות לגיליון 749

א. יוסף דוריאל שולל את טענתי באשר למהות השימוש של אברהם שלונסקי במילה "נחרימה" בתרגומו ל"אינטרנציונל". כותב דוריאל: "השגיאה היא של אורי: 'נחרימה' אינה סינונים של 'נחריבה', ואת זה אפשר ללמוד מכל מילון." לטענתו, שלונסקי רצה לרכך את המקור הקשה, והמיר את החורבן בחרם.

הבה נבדוק במילון. במילון אבן שושן יש חמש הגדרות למילה "חֵרֶם". ההגדרה הרביעית היא: "כיליון, חורבן, מוות." אבן שושן מצטט מן התנ"ך: "נתנו לחרם (ישעיהו מג כח), גזר עליו כלייה ואבדון."

גם לפועל "חָרַם" ובהפעיל "הֶחְרִים" חמש הגדרות. הרביעית: "השמיד, כילה, המית." החמישית: "החריב, ייבש."

חזקה על שלונסקי, ששליטתו בשפה העברית על כל מכמניה היתה וירטואוזית, שהוא הכיר את ההגדרה הזו. לא היתה לו כל כוונה לעדן את המקור, המדבר על חורבן העולם הישן, והרי בהמשך הוא מתרגם "לא כלום אתמול", כלומר השמדה טוטאלית של העולם הישן. הוא בחר במילה "נחרימה" ולא "נחריבה", כדי לשמור על החריזה (מילה המתחרזת עם "נקימה") אך תוך הקפדה על דיוק בתרגום המקור.

ובכל מקרה, ודאי שאין כל מחלוקת לגבי המקור הרוסי, המדבר על חורבן.

ב. אהוד בן עזר מגדיר את מובארק כאיש שעשה יותר מכל אחד אחר למען מצרים ולמען השלום. האם השלטון הדיקטטורי שהשליט על מצרים במשך 30 שנה, הוא אכן עשיה רבתי למען מדינתו? מסופקני.

אך... למען השלום?! מה הוא עשה למען השלום? הוא קיבל מסאדאת שלום חם והפך אותו, מיד לאחר שקיבל את כל סיני, למלחמה קרה. מצרים של מובארק הובילה כל מהלך וכל מאבק נגד ישראל, כל מהלך של דה-לגיטימציה לישראל. מובארק הפר ברגל גסה את כל הסדר הנורמליזציה ורוקן את הסכם השלום מרוחו ומתוכנו, למעט הנספח הצבאי עליו שמר בקפדנות.

נכון, גם אני חושש, כפי שכתבתי כבר בימי המהפכה, שאנו עוד נתגעגע למובראק. אין זה מן הנמנע שאנו עוד נתגעגע גם לאסד, הקצב רוצח ההמונים מדמשק, ולאביו – שקטנו הרצחנית עבה ממותני בנו – שכן ספק אם יורשיו של אסד ישמרו כמותו על גבול שקט עם ישראל, או שמא ההרתעה הישראלית, שכה הצליחה מאז מלחמות יום הכיפורים ושלום הגליל – לשכנע את שושלת אסד שלא כדאי להם לחמם את הגבול, תצליח באותה מידה לשכנע את יורשיהם.

סביר מאוד להניח שיורשו של מובארק יהיה גרוע אף ממנו, אך אין מקום לאידיאליזציה שלו.

* * *

נעמן כהן

האינטרנציונל – לא נחריבה ולא נחרימה,

 אלא נעשה לוח חלק

שני המונחים "נחריבה" ע"פ דוריאל, או "נחרימה" ע"פ הייטנר אינם נכונים. (הוויכוח על מילות "האינטרנציונל" בין הייטנר לדוריאל, חב"ע 749). מקור השיר אינו רוסי אלא צרפתי. המילים של המנון "האינטרנציונל" נכתבו בצרפתית על ידי אז'ן פוטייה (1816‏-1887) בשנת 1871, והולחנו בידי פייר דֶּגֶייטֵר (1848‏-1932) בשנת 1888. השיר נכתב לכבוד הקומונה הפריזאית שהוקמה בפריז שלאחר המלחמה בפרוסיה. 

הנה המקור הצרפתי: (הבית הראשון והפזמון)

L'Internationale

Debout, les damnés de la terre

Debout, les forçats de la faim

La raison tonne en son cratère

C'est l'éruption de la fin

Du passe faisons table rase

Foules, esclaves, debout, debout

Le monde va changer de base

Nous ne sommes rien, soyons tout

C'est la lutte finale

Groupons-nous, et demain (bis)

L'Internationale

Sera le genre humain

הנה התרגום של שלונסקי:

הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה,

עַם עֲבָדִים וּמְזֵה רָעָב;

אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה,

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְרָב!

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחְרִימָה,

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעוֹל!

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה:

לֹא כְּלוּם – מִתְּמוֹל. מָחָר – הַכֹּל!

                   זֶה יְהִי קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

                   עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יֵעוֹר, יִשְׂגַב אָדָם.

השורה הרלבנטית לויכוח במקור הצרפתי היא:

Du passe faisons table rase

"מהעבר נעשה לוח חלק". כלומר לא נחריבה ולא נחרימה. הכוונה לבטל את השיעבוד בחברה. המשפט הבא מדגיש זאת: "המונים, עבדים, קומו, קומו, העולם עומד להשתנות מהיסוד."

בניגוד לדברי דוריאל, אין מילות האינטרנציונל יכולות "להתפרש כרצון להחריב את מפעל התקומה של עם ישראל," אבל בכל זאת שלונסקי עמד בפני בעיה איך לתרגם את הסיפא:

C'est la lutte finale

Groupons-nous, et demain (bis)

L'Internationale

Sera le genre humain

הנה התרגום המילולי של הפזמון:

זה יהיה מאבק אחרון,

נתלכד ומחר,

האינטרנציונל (הבין לאומיות)

יהיה המין האנושי כולו.

רעיון איחוד המין האנושי וביטול הייחוד הלאומי לא יכול היה להתקבל ע"י נושאי דגל הציונות-הסוציאליסטית, שנלחמו מלחמה קשה באידיאולוגיה הקומוניסטית והבונדיסטית ששללה את הציונות. הציונים רצו להקים סוציאליזם במדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל ולא להקים סוציאליזם אינטרנציונליסטי שבו ייעלם העם היהודי. לכן שלונסקי חייב היה לשנות את המקור ובתרגומו מופיעות מילים סתמיות על היחיד במקום הרעיון הקולקטיבי:

זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנָצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְגָב אָדָם.

אידיאולוגיה דומה של הדגשת הייחוד של "העם הסובייטי" היא, היא שהביאה את סטלין לבטל את ה"אינטרנציונל" כהמנון בריה"מ ב-1944 תוך כדי המלחמה בנאצים (שהרי גם הנאצים קראו לעצמם "סוציאליסטים" – "נציונל-סוציאליזם").

אפלטון ב"פוליטיאה" – ספר המדינה, מסלק ממדינתו הטוטליטארית-אוטופית את המשוררים. המשוררים, טען אפלטון, פועלים על הרגש. הרגש מסכן את השכל ואת שיקול הדעת. השירה היחידה שיש להשאיר במדינה היא ההמנונים: "אין להכניס למדינתנו שום שירה חוץ מהמנונים לאלים ושירי תהילה לאנשי שם."

המנון אמור תמיד לשקף את האידיאולוגיה של מי ששר אותו ולאור זאת שינוי האידיאולוגיה יביא מיידית לשינוי ההמנון. גם תרגום מילות ההמנון הוא פועל יוצא של האידיאולוגיה של המתרגם.

אהוד: מרבית הישראלים כיום, במידה והם יודעים בכלל היסטוריה, (שהרי הרוב הם בורים ועמי-ארצות בה) – אינם יודעים כלל את ההבדל בין קומוניזם, בולשביזם, סוציאליזם, נציונל-סוציאליזם, ציונות סוציאליסטית, תנועת העבודה, שמאל ושמאל חדש.

* * *

בן-ציון יהושע

אבשלום, אבשלום

"כלב חי הוא טוב מן האריה המת" (קהלת ט, ד)

א

אני נושא את שמו של אחי המת אבשלום, שבמותו העניק לי חיים ולמשפחתי העניק בסיס להשוואה. באתי לעולם כברירת מחדל, כחלופה לילד שחלף מן העולם. אימי, שרצתה לקבל ילד חי תמורת הבן המת, העניקה לי את השם 'אבשלום חי' ואבי, שחשב שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, העניק לי את השם 'חלמיש'. עד היום אני מתלבט בין שני השמות ואני מגמגם כשאני נשאל לשמי.

מאז שעמדתי על דעתי חשתי את עצמי כלב עזוב, שבעליו נטשו אותו על הרציף בטרם הפליגו למרחקים והוא נותר ליבב ולראות את אדוניו הולכים ומצטמצמים לגודל כף יד, עד שנעלמים מן העין ומן הלב. במודע או לא במודע הצליחה משפחתי לדכא בי את מעט הביטחון העצמי שנותר בי. חשתי את עצמי מיותר, דחוי ולא רצוי בעיני ילדי בית-הספר ובעיני משפחתי. אימא אמרה שכולם בעצם אוהבים אותי ורק הדמיון שלי מוביל אותי למחוזות לא רצויים.

בגיל חמש, ויש אומרים בגיל שלוש, אבשלום קם לעבודת הבורא, נטל ידיו בקילוח מים שיצק מזרבובית כד הנחושת, והעיר את בני הבית ליום חדש בקולו המתוק שצלילו כצליל פעמוני האורלוגין שבראש מגדל בית היתומים הסורי 'שנלר'. מדי בוקר הוא שר בדביקות את ברכות השחר בהודיה לבורא עולם, שהעניק לו יום חיים נוסף:  'מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶך חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ'. עד שיום אחד נמאסו תודותיו לבורא עולם והוא לקח אותו לגנו עד שלא נותר במשפחתנו מי שיעיר את בני הבית ומי שיודה לבורא עולם. כמרפא לייסוריה, אימי חרפה נפשה על סף גיל הבלות וילדה ילד גמגמן, שאינו מבדיל בין כ"ף לחי"ת ובין אל"ף לה"א. קראתי בסידור כאילו גרסו שיניי חצץ במחצבת הקסטל.

פעם סח בפנינו אבינו סוחר עתיקות ידוע, שהבין קצת באמנות: "ב'פיאצה דלה סיניוריה' בפירנצה, עיר הולדתי, מוצג העתק של 'דוד' למיכלאנג'לו. ההעתק נתון לתהפוכות מזג האוויר, לזיהום אוויר ולחריונים של פירנצה. ככל שההעתק ירוד כך זכה 'דוד' המקורי  לתהילת עולם בפנתיאון שבאקדמיה לאמנות של פירנצה." לימים הבנתי שאבא ראה באבשלום המת יצירת מקור ואותי ראה  העתק זול. משפחתי הזדהתה עם אבא. הם לא חששו להביע דעתם עליי. הם לא הבחינו בנוכחותי גם כשעמדתי מולם שקוף כשמשת חלון ביום קיץ. הם ראו לנגד עיניהם רק את אבשלום המת. בלילות שכבתי על משכבי והרטבתי את הכרית בדמעות. נפשי היתה עגומה כמו החדר האפלולי, רק טפטופי אור דלוח נשלחו מתוך עששית הנפט הזעירה והמפוחמת, שהייתה תלויה על וו בפינת החדר. מקיר לקיר היה החדר ספוג ריח חריף של שתן מהול בריחות של נפט שרוף ואני ביקשתי חסד של אמת מבורא עולם, שיצרף אותי לגנו, כעלה נידף, כדם מכבים, כגרגיר הנחלים, כאזוב מצוי, כציפורני חתול, כדרדר ערבה, ואם אשא חן בעיניו – אולי כעָר אציל ואזכה גם אני בתהילה שרק מתים זוכים לה. ביקשתי לראות במו עיניי את אבשלום המת, שכל כך מרבים לשבח אותו. אחותי גאולה חזרה בפעם המאה ואחת: "שתדעו לכם, בכלל אין מה להשוות ביניהם... אבשלום היה חכם ויפה-תואר, פניו לבנות כמו הסיד שאימא מסיידת את קירות הכניסה לחצר בכל ערב שבת. הלחיים שלו היו ורודות כמו עגבנייה 'בָּלָדִית', שהפָלָאחיוֹת הערביות מביאות מהכפרים באור ראשון. המצח שלו היה גבוה כמגדל שן והעיניים שלו כמגדלור של נמל יפו. השפתיים שלו היו מלאות כשל נערה אוהבת ושוררו כל הזמן פנינים של חכמה."

 "את זוכרת אותו עם בגדי המלח שקניתי לו?" שואלת  אחותי נחמה.

 "זוכרת, בטח זוכרת. הוא נראה כמו האדמירל נלסון," משיבה לה אחותי נצחיה, "אבל אני אהבתי אותו יותר עם החליפה הסקוטית האדומה המשובצת פסים שחורים, ירוקים ולבנים שקניתי לו. ביום הולדתו של המלך ג'ורג' השישי לקחתי אותו לרחוב קינג ג'ורג' כדי שייראה מצעד של חיילים סקוטיים הצועדים בקצב אחיד והחצאיות שלהם מתבדרות ברוח לצלילי יבבות של חמת חלילים." 

"גם המלך ג'ורג' השישי היה מגמגם," גמגמתי,  אבל אחיותיי התעלמו מהערתי ונצחיה המשיכה לספר:

"אבשלום היה מוקסם מהחיילים הסקוטיים ובעיקר מנגני חמת החלילים. הוא נעץ בי את עיניו ואמר: 'כשאגדל אחלל גם אני בחמת חלילים.' אישה בלונדינית אחת הביטה באבשלום שלנו, ילד ירושלמי לבוש כסקוטי מבטן ומלידה – וֶסְט כהה, חצאית משובצת וממנה משתלשל בשרשרת ארנק עור אליפטי ועל ראשו כובע סקוטי עם ציציות שמתבדרות מאחור, ואמרה במבטא סקוטי:  'בכל סקוטלנד שלנו אין ילד יפה כזה. יש לו תלתלים כמו לשירלי טמפל. הוא יותר סקוטי מסקוטי.' גם המוכרת בחנות ההלבשה החמיאה לו: 'הוא נראה כמו ילד מהז'ורנל... הוא בזבוז... חבל שהוא לא ילדה. החצאית הסקוטית כל כך מתאימה לו.' באותו יום עשו לו עין רעה והילד מת..."

"חבל שלא לקחנו את אבשלום למקובל  האלוהי חכם משה דואק, שיבטל מעליו עין רעה," אומרת נחמה, "אולי היה ניצל."

"יום אחד," מספרת נצחיה, "כיבסתי, ייבשתי וגיהצתי במגהץ הפחמים את החליפה הסקוטית וכמו טיפשה הלבשתי את אבשלום חי. העמדתי אותו מול הראי... ותסלחו לי אם אומר, הוא נראה מגוחך להחריד, הוא הלך לאיבוד בתוך החליפה שהיתה גדולה עליו בכמה מיספרים. רבע עוף, פרגית רזה ומצומקת. הוא הביט בראי וצעק כמו מטורף: 'אני שונא את החליפה הזאת... אני שונא את אבשלום... אני שונא את כולכם. שתמותו הלוואי...' כמו משוגע הוא פשט את החליפה הסקוטית והשליך אותה על הרצפה. רציתי לקבור את עצמי.  ויתרתי על הניסיון להלביש אותו בבגדי מלָח..."

ב

סוף סוף שמעתי השבוע מילה טובה. אבא סיפר ליד שולחן השבת: "לחלמיש שלנו יש שמיעה מוסיקלית, שלאבשלום לא היתה. הוא שמע בבית-הכנסת את ה'קדושה' של תפילת ה'מוסף',  ובדרך הביתה אני שומע להפתעתי את קולו הצלול והמתוק של חלמיש, שקלט את המילים ואת המנגינה וסלסל שירת מלאכים:

כֶּתֶר יְתְנוּ לְךָ, ה' אֱלֹהֵינו,

מַלְאָכִים הֲמוֹנֵי מַעְלָה,

עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קְבוּצֵי מַטָּה,

יַחַד כֻּלָּם קְדֻשָּה לְךָ יְשַלֵּשׁוּ...

דמעות ניצבו בעיניי. פרצתי בבכי קורע לב. סוף-סוף משפחתי מתחילה לגלות אותי. אבא קינח באצבעותיו העבות את עיניי, הצמיד אותי לגופו ואמר: מחר אצלצל לבית חינוך עיוורים ואבקש שיישלחו אלינו מורה לכינור. סוף סוף נסיר את האבק מהכינור הקטן שקניתי לאבשלום." בטון נחרץ אבא הוסיף: "אוזניו של אבשלום היו אטומות לצלילי מוסיקה והניסיונות של המורה מבית חינוך עיוורים ללמד אותו  לנגן, נכשלו. בשיעור האחרון אמר לו המורה העיוור: 'אבשלום, לנגן על כינור כנראה לא תלמד לעולם ומי שמזייף כמוך ויוצר מנגינות חדשות רק קומפוזיטור יכול לצאת ממנו'."

"אבל אבא," אמרה נצחיה, "אבשלום חלם להיות סקוטי שמנגן בחמת חלילים ולא רצה להיות כנר שמנגן בקרן רחוב ואנשים זורקים מיל שחור לתוך הנרתיק של הכינור,"

נחמה אחותי פרצה בבכי ובקול בוכים אמרה: "אבא די, כל כך מהר שכחתם את אבשלום שלנו. שום ילד חי לא יכול לבוא במקומו."

חשתי מחנק בגרוני. עיניי בערו כלפידים ודמעה עקשנית התגלגלה על לחיי. למה משפחתי מעדיפה את אבשלום המת על-פני אבשלום החי? השבוע פירש חכם יעקב בתלמוד תורה את הפסוק "כלב חי הוא טוב מן האריה המת" (קהלת ט, ד). ידעתי מניסיוני, שאריה מת טוב מכלב חי. ידעתי עוד, שכלב לעולם לא יהיה אריה וכל השוואה בין האריה המת לכלב החי תמיד תהיה לרעת הכלב.

מאז, בכל ליל שבת, ליד שולחן השבת אבא ביקש שאשיר את 'שלום עליכם' ואת 'אשת חיל' ואת 'כתר יתנו לך'  ואני שרתי בקול גבוה  של נער מקהלה ובני הבית שמעו ונאלמו דום ואבא הניח את שתי כפותיו הענקיות על ראשי ואמר: "בן פורת יוסף, בן פורת יוסף, ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה... כילד שרתי בדיוק כמוך..."

אחיותיי לא אהבו את מילות השבח של אבא שהרעיף עליי בחסכנות. בליל שבת אימי יצאה להגנתי ומוטב היה שלא תאמר דבר: "אני מאוד אוהבת את אבשלום חי, שאבא קורא לו חלמיש, נכון שהוא מגמגם קצת... אבל כשהוא שר הוא לא מגמגם. נכון שהוא לא כמו אבשלום נוחו עדן, אבל אבשלום חי שלנו הוא 'ילד טוב ירושלים', כמו שאומרים התל-אביבים. לא כל ילד ירושלמי זוכה לתואר כזה," אמרה אימי.

נחרדתי מדבריה. אני ידעתי את האמת, ש'ילד טוב ירושלים' הוא כינוי לילד לא יוצלח, תמים ונלעג. אבא ראה בי 'חלמיש' ואני פירשתי 'חלמיש' כ'חֶלֶם-איש', חלמאי שהכול לועגים לו. מצאתי לי בבית פינת מסתור, רחוק מן העין ומן הלב, ניגנתי ממנגינות היגון שמוחי הקודח המציא, משכתי בקשת ובכיתי. כשרווח לי הסתגרתי בפינתי וקראתי שוב ושוב את 'הלב' לאדמונדו דה-אמיצ'יס והזדהיתי עם הילד אנריקו. יום אחד נחה עליי הרוח וביקשתי להיות רובינזון קרוזו של דניאל דפו ולחיות על אי בודד. אמרתי בליבי, אם אני שונה ויוצא דופן בעולם הזה, לפחות אהיה 'שֶשֶת' העוזר של רובינזון קרוזו, שהיו לו שש אצבעות בכל יד. יותר מכל אהבתי את טום קנטי הדומה דמיון מפתיע לאדוארד הנסיך מווילס בסיפור 'בן המלך והעני' של מארק טווין. הנסיך מווילס נזרק מהארמון וטום הילד העני, הסובל מהתעללות, תופס את מקומו של אדוארד על כס המלכות. כל כך רציתי להיות אחר, להתחלף עם ילד אחר ולהיות מאושר.

ג

"נחמה, ספרי לי איך אבשלום מת," חזרתי וביקשתי מאחותי. לאחר דחיות חוזרות ונשנות היא סיפרה ואני הייתי רתוק וחשתי שהיא מספרת את הסיפור האישי שלי.

"יום שישי אחד הגיעה אלינו הבשורה המרה. אבשלום הלך לבית ספר שמח וטוב לב בראש חבורת ילדים שהלכה אחריו כמו העכברים ההולכים אחרי החלילן מהָמֵלִין. הוא הלך חי והוחזר מת. אבשלום נקרא לעמוד מול הכיתה ולספר על 'פרשת השבוע', כמנהגו מדי ערב שבת. הכיתה פצחה בשירי שבת עד שחכם יעקב הרים את ימינו והס הושלך בכיתה. אבשלום נשא את דבריו בקול צלול: 'ויאמר אבי. ויאמר: הנני בני. ויאמר: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?' אבשלום סיפר את כל פרשת העקידה בקול נרגש ולפתע קולו הלך ודעך. פניו הכחילו והוא השמיע זעקה נוראית. ידיו לא יכלו להחזיק עוד ב'חומש' והספר נשמט מידו. חכם יעקב היה בטוח שהוא חומד לצון. 'אבשלום חי, מה יום מיומיים?' אמר וניגש לנזוף בו.  מול עיני המורה והתלמידים אבשלום חי התמוטט ונפל אפיים ארצה. חכם יעקב ניסה להנשים אותו אך הוא היה ללא רוח חיים. תדהמת התלמידים הייתה רבה. הם זעקו ונאלמו חליפות. צפירות האמבולנס החרידו שכונה שלימה. אבשלום הובל ל'הדסה' שעל הר הצופים וכל הדרך ניסה הצוות הרפואי להחיותו, אך לשווא. הקרדיולוגים קבעו שהילד סבל ממחלת לב נדירה. הם ציינו כי כמה חודשים לפני מותו הבחינו במום מוּלד בליבו וקבעו שאין מקום לדאגה והוא יוכל לשרוד עד מאה ועשרים שנה. הבטחה מוזרה של הרופאים. שכונה שלימה נרתמה להביא את אבשלום למנוחות עולם לפני כניסת השבת. הטהרה נעשתה באוהל שהוקם אצלנו בחצר. החנויות נסגרו על מנעול ובריח והמונים מבני השכונה הלכו אחרי ארונו להר הזיתים. בראש מסע ההלוויה  צעדו חבריו ושרו בנגינת אבלים:

יֹשֵׁב, בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן; בְּצֵל שַׁדַּי, יִתְלוֹנָן... כִּי הוּא יַצִּילְךָ, מִפַּח יָקוּשׁ...

בְּאֶבְרָתוֹ, יָסֶךְ לָךְ--וְתַחַת-כְּנָפָיו תֶּחְסֶה....  כִּי מַלְאָכָיו, יְצַוֶּה-לָּךְ;

לִשְׁמָרְךָ, בְּכָל-דְּרָכֶיךָ. עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ: פֶּן-תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ...

המראה היה מוזר ואפילו מפחיד. נדמה היה שאבא נתקף בטירוף. הוא הלך אחרי ארונו של אבשלום ובידו תפוח עץ גדול ואדום. הוא נגס מן התפוח העסיסי וזעק בקולי קולות: 'בני אבשלום בני, בני אבשלום, מי ייתן מוּתִי אני תחתיך... אבשלום בני בני.' זעק אבא. זעק ונגס מן התפוח. מאז אני לא נוגעת בתפוח.

מול הקבר הפתוח עמדו חבריו, נשאו עיניים לעבר הר הבית, ושרו לכבודו 'שלום עליכם, מלאכי השלום, מלאכי עליון' ועוד זמירות שבת כאשר אהב. חכם יעקב הספיד את תלמידו האהוב ואמר שרק צדיקים זוכים להיקבר ערב שבת. קולותיהם התגלגלו אל נחל קדרון ומשם נישאו ועלו להר הבית. קודם כניסת השבת נטמן בקבר והשכונה הספיקה לחזור לשכונה לטמון את החמין לסעודת השבת," סיימה נחמה בקול חנוק.

מותו ערב שבת הוסיף לקדושתו של אחי אבשלום. הוריי הורישו לי את החלילית ואת הכינור המשופץ. גם את החליפה של אדמירל נלסון ואת החליפה הסקוטית הורישו לי.

ד

"חלמיש, מחר אתה עולה איתנו לקברו של אבשלום. מחר יום השנה לפטירתו. אתה תאמר 'קדיש' על קבר אחיך," ציווה אבא.

כל הלילה לא עצמתי עין. נחרדתי מן המחשבה שאני הולך לפגוש פנים אל פנים את אבשלום אחי המת. פחדתי שאחי אבשלום ייצא מן הקבר וילפות את גרוני. לאחר תפילת שחרית צפר נהג הטקסי שלקח אותנו להר הזיתים. כל הדרך רעדתי ונצמדתי לאבא. לא חלף זמן ועמדתי לראשונה ליד קברו של אחי אבשלום. הוא טמון באדמה ואני אבשלום חי ושמי מתנוסס על  הקבר. למה העניקו לי את שמו של אחי המת למה? קול פנימי זעק בתוכי.

"אבשלום חי, תשיר 'שלום עליכם' בקול היפה שלך לכבודו של אחיך," דרשה אימא בעיניים דומעות. נעניתי. אבא דרש שאשיר 'כתר יתנו לך ה' אלוהינו.' שרתי ולא גמגמתי. משפחתי הקשיבה לקולי המהדהד בין מצבות הר הזיתים ונאלמה דום. נשאתי עיניי לשמיים. להקת זרזירים נודדת חלפה מעל ראשינו ויצרה על פני הרקיע התכול צורות ובני צורות חתומי פשר. אבא הגיש לי את הסידור ודרש: "אבשלום  חי, עכשיו תתחזק כחלמיש ותאמר 'קדיש' לנשמת אחיך."

ידיי רעדו, ברכיי כשלו ואני גמגמתי: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּש שְׁמֵה רַבָּא..." ולא יספתי. חשתי שנִשמתי פורחת. הנחתי את הסידור על המצבה וברחתי כל עוד נפשי בי. משפחתי נותרה קפואה על מקומה. דילגתי על המצבות וגלשתי במורד כאחוז טרוף. ממרחק שמעתי את קולם המהדהד של בני משפחתי: "אבשלום... אבשלום..."

שמעתי והמשכתי לרוץ. עד מהרה חלפתי על-פני יד אבשלום ועל-פני קבר זכריה. עיניי הביטו אל גיא-בן-הינום, שם הקריבו ילדים לַמּוֹלֶךְ, ורגליי דרדרו אותי עם האבנים המתגלגלות במורד נחל קדרון, בואכה ים המוות.

[פורסם לראשונה ב"מאזנים" – דו-ירחון אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, כרך פ"ו (שנה 84), בעריכת ציפי שחרור, עמ' 42-40].

* * *

מנשה שאול

והיה כי לאיראן תהיה פצצה גרעינית

משטר האיותאללה בטהרן נחוש להגיע לפצצה גרעינית, ודיבוריו על כוונתו לייצר אנרגיה גרעינית למטרות שלום – בשקר יסודם. תעיד על כך הקמתם של מתקנים גרעיניים ופיזורם ברחבי איראן –  באיספהן, פרצ'ין, נתנז, אראק, קליה ובושהר. לאחרונה הוקם בחשאי בפרדו ליד קום מתקן בעומק של 80 מ' מתחת להר סלע. ויעיד על כך פועלם של האיראניים להסתרת ראיות מפקחי הוועדה לאנרגיה גרעינית של האו"ם. בדרך כלל האיראנים משהים את מועדי הביקור של הפקחים במתקני הגרעין עד לסילוק הסימנים המעידים על העשרת אורניום לצרכי נשק גרעיני. הם מסירים אריחים מעל הקירות ומפנים עפר סביב לכורים, על מנת למנוע מן הפקחים לאסוף דגימות רוויות אורניום מועשר מן האתרים.

הוכחה נוספת לכוונותיה התוקפניות של איראן היא דחייתה את ההצעה הנדיבה של השלישייה שניהלה את המשא ומתן עם איראן בסוגיית הגרעין – גרמניה, צרפת ובריטניה – לסייע לאיראן להעשיר אורניום עד 3.5 אחוזים למטרת אנרגיה.

השקר והרמייה הם עקרונות יסוד אצל שליטי איראן. אמירת שקר ועשיית ההפך מן המוצהר על מנת לשרוד, להשיג את המטרות ולהניא את היריבים והאויבים, היא התנהלות מקובלת אצל המוסלמים השיעים ומכונה אלתקיה (ההישמרות). אצל השיעים הועלתה התנהלות זו למדרגת עקרון. ניסיון ההונאה בדבר ייצור הגרעין נמשך זה תשע שנים, שבמהלכן מנסים המערב והאו"ם להניא את שליטי איראן מהעשרת אורניום וייצור פלוטוניום לנשק גרעיני. העובדות בשטח מעידות על העלמת ההעשרה ל-20 אחוזים ואפילו ל-27 אחוזים, וידוע כי העשרת אורניום מעל 20 אחוז מיועדת אך ורק לפצצה גרעינית, ואין לה שום שימוש אחר.

העולם המוסלמי יהפוך לנשר בעל כנפיים שוות

אפילו אם איראן הגרעינית לא תטיל פצצה גרעינית על ישראל, הסכנות לישראל בעינן קיימות. איראן גרעינית תשנה את המפה האסטרטגית במזרח התיכון תכלית שינוי, בכך שתהפוך להיות אחת המעצמות החזקות ביותר במזרח התיכון. אוצרות הנפט, השטחים הנרחבים, האוכלוסייה הגדולה, השליטה על המעברים הימיים במצרי הורמוז, בצירוף היכולת הגרעינית, יעניקו לה עוצמה שתאפשר למשטר האיותאללה להטיל את חיתתו על מדינות האיזור ולהגשים את המסורת האימפריאליסטית של איראן ובכך – להחזיר עטרה ליושנה. מצב כזה יאלץ את ישראל להתקיים בצל איומים בהשמדתה שזה שנים משמיעים שליטי איראן, כולל לאחרונה.

רמטכ"ל איראן חוסיין פיירוז הצהיר כי ארצו מחוייבת למחיקת ישראל; שגריר איראן באו"ם מוחמד ח'זעי הצהיר בין כותלי האו"ם כי איראן תשרוף את תל-אביב; נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד חוזר על איומיו  כי ישראל תיעלם מן המפה, והמנהיג הרוחני עלי חמינאי מצהיר בנאומי יום-ששי במסגד, כי איראן תשמיד את ישראל.

איומים אלה מנפצים את הטענה כי ישראל יכולה לחיות עם איראן גרעינית בצל האיזון האסטרטגי-גרעיני בדומה לאיזון שהתקיים בעידן במלחמה הקרה בין ברית-המועצות ובין ארצות-הברית. האנלוגיה הזאת מופרכת, כי בצל המלחמה הקרה בריה"מ לא איימה להשמיד את ארה"ב, וזו לא איימה להשמיד את בריה"מ. ואילו איראן מאיימת בהשמדת ישראל, והיא עלולה לפעול על מנת להוכיח את רצינות כוונת.

 בהיעדר נשק גרעיני, המשטר באיראן חשוף לסכנה פנימית מצד האופוזיציה – הירוקים שניצחו בבחירות ב-2009 – ושאת תוצאותיהן זייף אחמדינג'אד ושדד את הניצחון. במצב שבו המשטר מגשים את חזון היוקרה באמצעות פצצה גרעינית ומתחזק על ידי כך,  יקשה עוד יותר על האופוזיציה להתנגד לו.

לארגוני הטרור הניזונים מאיראן, כמו חמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האיסלאמי וכן למשטר הסורי (בהנחה שימשיך לשרוד), יעניק הגרעין האיראני רוח גבית. זו תביא אותם לפעול נגד ישראל ביתר שאת, בהניחם כי המשטר בעל הנשק  הגרעיני יגן עליהם, יטיל את מרותו וירתיע את ישראל.

אם לאיראן יהיה נשק גרעיני, קיימת סכנה שהמשטר באיראן יספק פצצה גרעינית טקטית קטנה שדי יהיה בה להשמיד מפעל כלכלי או עיירה. היות שארגון טרור אינו צבא של מדינה, ואין לו כתובת רשמית, יקשה על ישראל לאתר את המקור האמיתי של הפצצה, ואיראן לא תישא באחריות. אומנם במקרה של שימוש בפצצה גרעינית טקטית נגד ישראל, תופנה אצבע מאשימה אך ורק כלפי איראן. אך בהיעדר הוכחות מוצקות, ייווצר קושי משפטי להאשים את שליטי איראן/

פצצה גרעינית בידי המשטר באיראן תסלים את מירוץ הנשק הגרעיני במזרח התיכון. מדינות הנפט, ובראשן ערב הסעודית, תפעלנה  להשגת איזון גרעיני עם איראן. זו נחשבת בעיני סעודיה אוייב מספר אחד השואף להשתלט על מקורות הנפט בחצי-האי ערב ומאיים לחסום את מעברי הנפט בהורמוז ולהטיל הגמוניה איראנית שיעית. ראשי המשטר באיראן אינם מסתירים את מגמתם זו. חומייני אומנם הצהיר בראשית שנות ה-80' של המאה הקודמת, עם פרוץ מלחמת שמונה השנים עם עיראק, כי מטרת המלחמה היא חיסול המשטר הכופר של סדאם חוסיין, אך הוא גם הירבה להצהיר על מגמתה של איראן לייצא את המהפכה האיסלאמית למדינות האיסלאם האחרות. המנהיג העליון עלי חמינאי הצהיר ביולי 1991: "האם אנו שואפים לשמור על שלמות אדמתנו, או האם אנו שואפים להתפשט? אין ספק כי פנינו להתפשטות."

פועלה של איראן בימינו יעיד על מימוש תוכנית ההתפשטות שלה. היא מקיימת פעילות חתרנית בעיראק, בחריין, תימן, ערב הסעודית, רצועת עזה, לבנון וסוריה, וממסדת זרועות טרור וחוליות רדומות ברחבי העולם. אחמדינג'אד הצהיר לאחרונה כי "העולם האיסלאמי כמוהו כנשר בעל שתי כנפיים שוות – אחת שיעית והאחרת סונית". זאת, למרות שמספר השיעים נאמד ב-10 עד 12 אחוזים מכלל 1.2 מיליארד המוסלמים בכל רחבי העולם.

 שאיפתן של מדינות ערב, ובמיוחד העשירות שבהן, וגם של טורקיה, היא להגיע לאיזון אסטרטגי עם איראן הגרעינית. מאזן אימה כזה ישלול מישראל יתרונות אסטרטגיים, ויביא לכך שישראל עלולה לחדול להיות הכוח הצבאי החזק ביותר במזרח התיכון.

ייתכן אולי כי מדינות אחרות, ובמיוחד המעצמות הגדולות, יכולות להתקיים בצל האיזון הגרעיני עם איראן. אך השאלה הגדולה היא, האם גם ישראל יכולה?

פורסם לראשונה במגזין "מראה" גיליון 201

* * *

רוֹן גֵּרָא

רֶגַע

הַחַיִּים עוֹד מְפַעְפְּעִים

לִפְנֵי בּוֹא הָעוֹרְבִים.

הַפָּנִים הַנְּבוּלִים עוֹד

מִזְדַּקְּרִים

לְמַרְאֵה גּוּף תָּמִיר.

שׁוֹפְכִים חִיּוּךְ מְאֻלָּץ

מִבַּעַד לְפָרֹכֶת הָעֵינַיִם

הַסְּדוּקָה

שֶׁהֻפְשְׁלָה לְרֶגַע.

גּוֹלְשִׁים אֶגְלֵי עֶרְגָּה

מְנֻמְנָמִים.

מְבַקְּשִׁים פִּגּוּמִים לַעֲלוֹת

בַּחֲלוֹמוֹת.

וְשׁוּב עוֹטֵף מָסָךְ

בַּעֲנָנִים כְּבֵדִים אֲפֹרִים

בְּרוּחַ קַדְרוּת

נְמוּכַת רוּחַ.

* * *

צביאל רופא

על הפרת זכות הבחירה של מתמודדי-הנפש

[הרשימה כפי שנשלחה לעיתון "הארץ"]

אשתי דליה וירצברג-רופא ואני פועלים שנים לא מעטות למען זכויות האדם בתחום בריאות הנפש בישראל. תמיד שאלנו את עצמנו איך ניתן לחולל שינויים הומאניים מהותיים בתחום זה, האם באמצעות הפגנות, פעילות בכנסת, שינויי חקיקה, תקשורת, תלונות למשטרה ובתי משפט, בג"צ?

בעשרים השנה האחרונות יזמו ארגוני הצרכנים כמה הפגנות. בשום הפגנה לא השתתפו יותר מ-300 איש, ושום הפגנה לא גרמה לשינוי מהותי כלשהו במציאות העגומה. בשנים אלה נעשו גם ניסיונות אחדים לפעול בכנסת באמצעות יצירת לובי. פעילות זו כרוכה בהשקעה כספית גדולה שאינה בהישג יד במקומותינו.

זה עשרים שנה אנו – מתמודדי-הנפש – מנסים להיחשף בתקשורת לסוגיה במטרה לשנות את דעת הקהל, וכפועל יוצא – גם את המצב הקשה השורר בשטח. עם כל הכבוד לנחשפים הנחושים, וגם אנו בתוכם, חשיפה זו היא טיפה זערורית בים הסוער של התקשורת, וקצרה ידה מלהביא לשינוי מהותי ומוחשי. תלונות במשטרה והגשת תביעות בבתי משפט אינן משנות עניינים עקרוניים בעלי תוקף כללי. אט-אט הגענו למסקנה כי הדרך האפקטיבית ביותר לשינוי עניינים מהותיים עוברת דרך בית המשפט הגבוה לצדק. בג"צים הם באופן יחסי הכלי החזק, הזול, המהיר והיעיל ביותר.

במסגרת עבודתי כמנחה קבוצות בעמותת "אנוש", התחלתי להנחות בנובמבר 2002 קבוצת תמיכה בסניף "אנוש" בבת ים. חברי הקבוצה תיארו חוויות קשות מהאשפוזים בבית החולים אברבנאל, ודבריהם סופרו בקול רועד ובעיניים מלאות פחד.

 ב-6 בינואר 2010 עתרנו דליה ואני לבג"צ (133/10). העתירה עסקה בסוגיית האשפוז הפסיכיאטרי. ביקשנו לשחרר את השיוך הכפוי והכובל של מתמודדי-הנפש לבית חולים אחד מסוים לפי כתובת המגורים, מה שממחיש את חוסר הצדק והפרת זכויות המטופל המוּבְנים במערכת בריאות הנפש בישראל. ביקשנו להשיג זכות בחירה למתמודדי-הנפש בישראל ביחס למוסד האשפוז, כפי שהדבר מתאפשר לכל החולים בתחומי הרפואה האחרים. תנאי האשפוז הקשים במוסדות הפסיכיאטריים הם פועל יוצא של היעדר בחירה המובילה להיעדר תחרות – כל מוסד הוא מונופול בתחומו הגיאוגרפי.

באוקטובר 2010 פסק בג"צ בעתירתנו הראשונה. אף שנאמר בה בפירוש כי העלינו היבט בעייתי וכי יש לבחון את ההסדרים מחדש ולהעלותם על הכתב, נדחתה העתירה. בהתאם לפסיקה נערך שימוע במשרדו של ד"ר גד לובין, ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, שהחליט להשאיר את הסדר האזוריות על כנו. לאחר מכן נכתב לנו כי הורה לפסיכיאטרים המחוזיים לגלות גמישות במקרה של בקשה מיוחדת מצד מטופל שחווה אשפוז טראומטי. זהו לעג לרש. לחולה ממוצע העומד לפני אשפוז פסיכיאטרי אין כוחות נפש ו/או צלילות הדעת כדי לדון עם הפסיכיאטר המחוזי על מקום האשפוז רגע לפני אשפוזו.

יתרה מזו, ארגון בזכות הביא לידיעתנו מקרה שקרה כחצי שנה לאחר מתן ההנחייה: פסיכיאטר מחוזי סירב להיענות לבקשתה של אישה, שלא להתאשפז במקום שבו נאנסה לטענתה, מאחר שההחלטה היכן תאושפז אינה בתחום טיפולו.

ב-23 במאי 2012 הנחנו את העתירה מחדש לפתחו של בית המשפט. זו העתירה השנייה, (מספרה 4090/12) בשלמותה, כפי שהציג אותה עורך הדין כוכבי שמש, ממנהיגי תנועת הפנתרים השחורים, שלקח על עצמו לייצג אותנו פרו בונו. הצטרפו אלינו עמותת לשמ"ה (עמותה לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש) וגב' יוכי צ'ובוטרו - זוכת אות המאבק ע"ש סטנלי הר מבית איזי שפירא.

בהחלט סביר שחולה נפש יפחד פחד רב ממחלת הנפש שממנה הוא סובל מדי פעם. כלל וכלל לא סביר שחולה יהיה מלא אימה גם בבואו להתאשפז, מפני שבאשפוזים הקודמים סבל מתנאים פיזיים ירודים ומיחס בוטה או אף אכזרי מצד הצוות.

דליה רופא היא בתו של בני וירצברג ז"ל, מחבר הספר המדהים "מגיא ההריגה לשער הגיא".

* * *

אלי מייזליש

למה הסעודים כתבו תוכנית שלום?

למי שהספיק לשכוח, הנני להזכיר כי הסעודים כלל לא כתבו "תוכנית שלום", אלא ובלבד ש"22 מדינות ערב ינרמלו את היחסים עם ישראל בהקשר של שלום..."

התמורה שישראל תהיה חייבת לשלם היא: נסיגה מלאה מרמת הגולן, רצועת עזה, הגדה המערבית כולל ירושלים. כ"כ נדרשה ישראל לאפשר הקמת מדינה פלסטינית ו... למצוא פתרון לבעיית הפליטים בהתאם להחלטה מס' 194 של האו"ם שאומרת כי "הפליטים [כולם] אשר ברצונם לשוב לבתיהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר.."

החלטה זו היא למעשה הפעלה מלאה של  'זכות השיבה'.

רשימת המנהיגים הישראלים שדיברו שטויות ושהלכו כמו פתאים אחר התוכנית תוכל למלא כאן טור ארוך עד השמיים: מהנשיא שמעון פרס וציפי לבני שהייתה אז שרת החוץ ועד שאול מופז – "יש לי תוכנית מדינית..." קשקש מופז, ומהמרכז ועד כל רסיסי השמאל וכבפרט עיתון "הארץ" ש"יש לנצל את הדלת הפתוחה של יוזמה ערבית ברוכה..."

אני נדרש כיום להעלות את ההצעה זו מהבוידם בעקבות, מה שקורה היום במדינות ערב, אלה מהמדינות שאיתן רצה מופז לדבר על שלום. ולא רק הוא והשובל שנשרך אחריו, אלא את העיוורון שמתפשט כעננת שחורים בתקשורת שאינה יודעת דבר מה יקרה מחר.

כי נניח שהיינו נוסעים לסעודיה לדבר שם עם 22 מנהיגים ערבים, אז את מי היינו פוגשים שם?

אז הנה הרשימה: את קדאפי, את בשאר אסאד, ואת הנשיא הטוניסי שברח, ואת הנשיא התימני שברח, ואת הלבנוני שאיש אינו יודע מי הנשיא שם נסראללה או איזה סעיד אחר, או ה"הנשיא" העיראקי [מי זה?] ובעיקר את נשיאי סודן וסומלי הטובחים 24 שעות ביממה באזרחים שם. והכי חשוב סעודיה עצמה, זו שבחוקה שלה יש סעיף שליהודים אין כניסה. אז מי נשאר? מצרים וירדן? יופי נחמה. הרי יש לנו כבר איתם "חוזי שלום". אז למה תמיד אומרים 22 ולא מורידים שתי מדינות?

לא כללתי כאן כמה נסיכים במפרץ כמו דובאי או אבו-דאבי או בחריין שאלה לא מדינות כשלעצמן, אלא נסיכי נפט עם מאתיים אלף נתינים ושני מיליון עבדים שבאים לעבוד שם במשכורת יומית של פקיד ממשלתי בנסיכויות. אבל לפרקטיקה הבינלאומית זו מדינה. האם יש שם עַם? יש דבר כזה העַם של אבו-דאבי או של בחריין? הרי שלום עושים עם עַם, כמו למשל עם "העַם  הירדני" [שהוא פדיחה בעמאן].

שיתבונן היום שאול מופז על מפת המזה"ת, שתתבונן כיום ציפי לבני על אותה מפה, רק מגובהה הפרטי שהוא בחצי הראש יותר מזה של שאול, ומה הם יראו? ובכן, הם יראו 22 מדינות ערביות שטובחים שם אנשים ללא הרף, הורסים באש תותחים ערים שלמות, ועוד מדינה מוסלמית אחת שאולי בקרוב תתחיל שם מהומת אלוהים ועשן של גרעיני עפולה יאביק שם את השמיים.

ובכן, אלה אלוהיך ישראל.

כיום, כשרשתות הטלוויזיה הבינלאומיות משדרות נון-סטופ בשידורים חיים ממעשי הטבח בסוריה, ואין האונים והשיתוק שאחז במעצמות, שהתגלו כנפחנים מסריחים ועומדים מהצד שמדינה שלמה הולכת ונחרבת שעה אחר שעה, מי יתקע לנו מחר כף, אם למחרת היום בו נחזיר את הגולן לסורים ואת הגדה לפלסטינים ויקימו שם "מדינה" ומיד יצפצפו עלינו וישליכו את חוזי שלום לזבל – מה נעשה? נקרא למעצמות הללו שיטיפו מוסר לרמאים? 

אין לי מושג, איך יום אחר יום שנה אחר שנה, מאז אותה תוכנית סעודית, ממשיכים עוד היום קשקשנים לדבר על "חידוש המו"מ", או "חידוש התהליך המדיני" – עם מי? עם מה?

ובכן, למה הסעודים כתבו תוכנית שלום? הנה התשובה:

'שלום' זו מילה המרחפת כמו בושם מול אפם של שוחרי השלום בארצנו, בעיקר אלה ששם התנועה שלהם מתחילה במילה 'שלום' – "שלום עכשיו". כך גם הגרורות הפיקטיביות של תנועה זו: גוש שלום, נשים בשחור, נשים נגד מחסומים, ועוד עשרות כאלה שבעיקר מפגינים בימי שישי בשייח' ג'ראח או בילעין או אלה שהתלוו למסע אופניים אז בבקעה עם התקרית של מכת רובה בפרצופו של בהיר שיער מקופנהאגן.

כן. אותו רוכב אופניים רצה "שלום" סעודי.

גם נוסעי המרמרה והגב' חנין זועבי.

גם תום פרידמן. וגם פרופ' זנד.

סעודיה ידעה את נפש בהמתם [מעניין אם תתן מחר גרוש אחד לשיקום ההריסות בסוריה שרק היום האומדן עומד על עשרות מיליארדים ובקופה הסורית אין כבר חצי דולר].

סעודיה רצתה לוודא כי מותר לה לומר את המילה 'שלום' ואף ערבי אחד לא יחרים אותה. לו נניח היתה סעודיה מדברת על 'שלום' ב-1949 למשל, לאחר שירדן כבשה את הגדה, הרי אף מוסלמי לא היה 'עושה' חג' במכה.

סעודיה לא התכוונה מעולם לעשות שלום עם ישראל, בסך הכול היא רצתה לחרחר ריב בין ישראל למערב.

* * *

אייבי גוריון

המלצת "הארץ" על מקומות אליהם כדאי לברוח

למייקי דגן, עורך ''מוסף  הארץ'', היי,

למען הקיצור ולהגעה מיידית אל העניין עצמו, אימנע מפירוט הנושאים המובאים במוסף החל בפרופ' זנד, פצצת הקריה בת"א, אורי בלאו והשטחים, המהגרים – וגמור ביתר העוולות שמדינת היהודים רוויה בהם עד ללא נשוא – הגורמים לי ולאחרים להינתק מכאן ולברוח למקום אחר.

שירות טוב תעשה לקוראי ''הארץ'' אם תביא תחקיר על מקומות ותחליפים אליהם כדאי לברוח.

לא פחות חשובה מכך תהיה ההדרכה וההכוונה על כל המהלכים והאמצעים לאפשר זאת, החל בהשגת הוויזות והזכויות וגמור במכירת כל הרכוש וארגון ההתנתקות מכל החיים והעניינים האחרים, כמו ילדים, חברים, תרבות וכו' וכו'.

בתודה מראש

אייב גוריון

 משגב לדך 18 ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

 והוצאת עם עובד 1993

פרק שני

שני מחנות בשדה מריבה

יום שישי לפנות-ערב. תושבי יהוד הקטנה כבר מילאו כליהם מים, התרחצו ונחו מעט. עכשיו הם מכינים עצמם ללכת לבית-הכנסת, שאינו אלא חדר לא-גדול עם מחיצה ל"עזרת-נשים", בביתו של הרב מרדכי גימפל יפה.

שלוות מנוחה יורדת על הבתים המעטים, הבנויים אבני כורכר ולהם גגות רעפים. רק מפעם לפעם נשמעת נעירת חמור או צהלת פרדה הבוקעת מאחת החצרות. הכפר בנוי על גבעה לא-גבוהה, שממנה נשקפת ארץ רחבת-ידיים וכמעט ריקה, רובה שדות-בור, קוצים ושיחי-בר. רק כפרים ערביים אחדים – חירייה, סלמה וכפר-ענה, הוא כפר-אונו, במערב. מצפון אדמות המושבה הנטושה פתח-תקוה, ליד הירקון. במזרח הכפר הערבי הסמוך יהודיה. והרחק מעליו הרי אפריים התכולים-אפורים, המתחילים עכשיו להאדים בנגוהות השקיעה שממול.

בבית משפחת שפירא מתבוננת בדאגה ביילה, אימו של אברהם, בסירים שעל הכיריים, ואחר-כך מעבירה את מבטה אל המזווה.

 "מה בישלת לנו לשבת, אמא?" מהמהם אברהם, הנכנס למטבח.

 "הלוואי שהייתי יכולה להכין לכם דגים ממולאים, מרק, צלי וגזר מבושל בצמוקים, כמו שהייתי רגילה לבשל לשבת בטוקמאק."

האם מביטה בבנה בצער. משהו פגום בדיבורו, הוא לא ממש מגמגם אבל הוא בולע סופי-מילים ודבריו אינם ברורים. אולי נובע הדבר מכך שהוא עקשן ומבקש לכפות דעתו על הסובבים אותו. רצונו התקיף מהיר יותר מיכולתו לבחור מילים מתאימות. האם ילך אי-פעם בדרכי אבות-אבותיו ויהיה תלמיד-חכם? – אלוהים יודע.

 "מה רע באוכל שלנו, כאן? אני אוהב זיתים, עגבניות, שמן-זית..."

 "אין לך עיניים לראות? בהתחלה אבא פירנס את כולנו מהכסף שהבאנו. אבל האדמה שקנינו, הבית שבנינו, הוצאות המחייה שלנו – אכלו את הכסף. היבול שמכרנו לא כיסה אפילו את ההוצאות. בקושי מחזיקים מעמד. קצת עדשים, בצל וקמח, ירקות, מזה עשיתי את השבת."

"יהודים! החוצה – לשדה!" פורצת לפתע פנימה קריאת-אזעקה נרגשת.

דוד הנגר, בונה הבתים ביהוד, שמיהר לשוב מיפו לפני כניסת השבת – דוהר עתה על סוסתו לאורך הרחוב היחיד, ומזעיק את המתיישבים:

 "יהודים! צאו מיד – העראברס חורשים את האדמה שלנו!"

 "אתה נשאר כאן!" מודיעה ביילה לנער. "מספיק סיכנת את חייך היום כשירדת לבאר. אני סומכת על הקדוש-ברוך-הוא – אבל להעמיד אותו במבחן פעמיים ביום זה יותר מדי! אבא ומיכל ילכו."

 "ואני אישאר איתך, מאחור?" בולע הנער מילים בהתרגשות.

 "לא. גם אני הולכת. אתה נשאר!"

 "עוד נראה."

למרות שהשבת נכנסה, יוצאים לשדות כל המבוגרים, גברים ונשים, מצויידים במקלות, במעדרים, במגרפות ובקלשונים, כדי למנוע את חריש אדמתם בידי שכניהם מכפר-ענא.

בשדה-המריבה כבר מושכים הפלחים תלמים בשתי מחרשות-עץ רתומות לשור ולפרדה. בשמלות ארוכות, שחורות ורקומות, ובפנים מקושטות בכתובות-קעקע – ניצבות הפלחיות על גבול השדה ומעודדות את הגברים בהשמעת קולות יללה משונים, תוך כדי שהן טופחות בכפות-ידיהן על שפתותיהן.

 "אין לכם רשות לחרוש כאן!" אומר הגביר דוד-מאיר גוטמן. "השדה שייך לנו."

 "אחי חוואג'ה גוטמן, בחיי ובחיי אחמד בני – טעות יש לך, זו האדמה שלנו, של אבותינו ואבות-אבותינו. האם מכרנו לכם אותה אי-פעם?" עונה לו אבו-אחמד, שיח' כפר-ענא.

 "קנינו את האדמה בכסף מלא, אדון אבו-אחמד."

 "כך גם סיפרתם לאחינו המסכנים במלאבס!"

 "קנינו ביושר את אדמות מלאבס מקאסאר אפנדי ומטאיאן אפנדי."

 "ילען-אבוהו קאסאר," מקלל השיח' את אביו של האפנדי, "וילען אבו-אבוהו טאיאן וילען אבוהם כל האפנדים השמנים שיושבים ביפו ועולים לירושלים ללקק את התחת של המושל רעוף-פחה, והם מרמים אותנו ומלווים לנו כספים בריבית קצוצה ומנסים להשתלט על אדמת אבותינו. ועכשיו באתם אתם לקנות מהעלוקות את האדמה ולא השארתם לנו דבר. חנקתם אותנו."

 "רעוף-פחה ניסה להרוס את הבתים שבנינו ביהוד. והאדמה גדולה. ריקה. הסתכל סביב, אדון אבו-אחמד – יש מספיק מקום לכולנו."

 "ארור מי שמוותר על אדמת אבותיו! יאללה אחים, המשיכו לחרוש!"

 "אם תמשיכו – נעצור בעדכם, אם תפריעו ותפגעו בנו – נתבע אתכם למשפט אצל הקונסול האוסטרי והרוסי! אתם עוד תצטערו, אדון אבו-אחמד!"

 "חוואג'ה גוטמן, יברך אותך אלוהים בשכל טוב, אבל אתה תראה מהר מאוד את הטעות שלך..."

 "צ'ורט ווזנייה!" – שיקח אותם השד! – יורק בכעס דוד הנגר ומניף מקלו מול אחד החורשים.

 "הם לא יזוזו!" אומר איכר אחר.

 "אז אנחנו נדאג להזיז אותם מפה!"

 "פחדנים! ילען דינכום! יהוד! שיכנזי! חנזיר! ולאד אל-מייתה!" צועקים הערבים, כלומר – ארורה דתכם, יהודים, אשכנזי, חזיר, בני-מוות, ואגב כך שולפים נבוטים, אלות קצרות בעלות ראש עבה ומסוקס, ומוטות ברזל, כדי להדוף את היהודים המסתערים עליהם.

*

כאשר הקטטה כבר לקראת סיום, מגיע אברהם ומקל בידו. הנשים עומדות אלה כנגד אלה וצורחות – הפלחיות בערבית והיהודיות באידיש, והגברים הודפים זה את זה ומחליפים ביניהם מהלומות.

צעיר ערבי, שחושש כי מחנהו נסוג, מרים מוט ברזל על דוד הנגר, אך השיח' אבו-אחמד ממהר להתייצב ביניהם. דוד הנגר מנצל את ההזדמנות כדי להוציא את המוט מידי הערבי, ועתה הוא עומד להכותו – אך איכר צעיר, יודה ההונגרי שמו, מרים קולו בשדה-המערכה באידיש, מבלי שהערבים יבינו את דבריו:

 "רב דוד! חברייה! – זהירות... לאט-לאט... לא לפצוע וחס-ושלום לא לגרום לאחד הישמעאלים מכת-מוות! אתם רואים שגם הם נזהרים..."

אותה שעה מטיל עצמו אברהם אל פקעת המתגוששים כשהוא מכה במקלו לכל עבר וגם חוטף חבטות, שמרוב התלהבות אינו חש בהן. לא עובר זמן רב עד אשר הערבים, שנוכחו לדעת כי המתיישבים לא יניחו להם להמשיך בחריש-המריבה, מתחילים לסגת, וגוררים אחריהם את השור, הפרדה ושתי מחרשות-העץ.

אבל הנער, שנמוך מכל השאר, אינו חש בשינוי שחל בשדה-המערכה והוא ממשיך לנופף את מקלו מעל לראשו סביב, חותך בו את האוויר, מכה וצועק:

 "כאן לא טוקמאק – יא אבו-אחמד! – יא ואסילי! – אדמה של יהודים זה לא ולאד אל מייתה! – כאן לא בורחים!"

לבסוף תופס בו יודה, שנפגע אף הוא מחבטת מקלו, ונוזף בו:

 "אברמ'ל! השתגעת? את מי אתה מכה?"

 "את הגויים! העראברס..."

 "איזה ערבים על ראשך? הלא הם כבר הסתלקו!"

 "אוי... רק עכשיו אני רואה!"

 "מה אני רואה, אברמ'ל! הלא אמרתי לך להישאר בבית!" מניחה עליו את ידה גם אימו.

 "אין דבר," מנחם אותה יודה, "טוב נער אמיץ שצריך לעצור בעדו – מגבר הססן שחייבים לדרבן אותו."

בדרך חזרה ליהוד רוב התושבים מרוצים מתוצאות הקטטה.

 "מדוע צעקת – לא לפצוע! לא להרוג! - מה יש לרחם?" חוקר אברהם את יודה ראב, ההונגרי. "שודדים. גנבים. גם כאן אנחנו צריכים לפחד מגויים?"

 "אסור להסתבך בגאולת-דם ובמשפט ממושך עם השכנים. גם לא בפציעה פשוטה – זה כלל חיים ראשון במזרח – אלא אם כן נמצא אתה בסכנת-נפשות ממש."

 "גם כאן ניתן שיכו אותנו? כמו פחדנים? שיקחו לנו את האדמה?"

 "הם לא מתכוונים לקחת אותה."

 "אז על מה כל המהומה, מדוע באנו להרביץ מכות?"

 "האדמה הזאת היתה פעם שלהם. אבל הם הפסידו אותה ונעשו אריסים עליה, כי במשך השנים הם מישכנו את היבול ושקעו בחובות לאפנדים מיפו. כאשר גוטמן וסלומון קנו את אדמת יהוד מהאפנדים, לא קיבלו הפלחים בעיסקה זו אפילו בישליק אחד. לכן הם מנסים עכשיו לטעון שיש להם חלק בבעלות, כדי שנשלם גם להם משהו."

 "ומדוע ברחו?"

 "פחדו שאם ייפצע או חס-ושלום ייהרג מישהו מאיתנו – נגרור אותם למשפטים בפני הקונסול האוסטרי או הרוסי. הפלחים עניים מכדי לשלם בקשישים לשופטים ביפו. אין לפלחים כוח לעמוד נגד הזאבטים והשאווישים, כלומר הקצינים והנגדים התורכים, רודפי בקשיש גם הם, שהיו באים לערוך חקירות ממושכות בכפר-ענא, אם היה נפגע מישהו מאנשינו."

 "והקונסולים לא יכולים להפחיד אותם שלא יעלו על האדמות שלנו?"

 "הקונסולים יכולים להגן על נתינים שלהם רק במקרים של פגיעה בגוף וברכוש, אבל לא במשפטים על קניית אדמות. באלה – החוק התורכי הוא הקובע."

 "ומנין לך כיצד יש להתנהג עם הערבים?"

 "היה לי מורה טוב. דאוד אבו-יוסף."

 "ערבי?"

 "לא. יהודי מבגדד. פרש אמיץ שבא אלינו על סוסתו ולימד אותי תכסיסים של שמירה ויחסי-שכנים, וגם קצת ערבית. הדבר היה בשנתנו הראשונה במלאבס, היא פתח-תקוה. לפני שהצרות אילצו אותנו לעזוב את המושבה. אתם עוד טרם הגעתם אז לארץ."

 "תספר לי עליו, יודה? תסכים ללמד גם אותי כל מה שלמדת ממנו?"

 "פעם אחרת. עכשיו הגענו, ואתה לך הביתה. עוד לא פגשתי נער אמיץ כמוך. בקרוב נחזור לגור על האדמות שלנו בפתח-תקוה, ואולי אתה תהיה השומר שלנו שם כשתגדל – וכולנו נתגאה בך!"

המשך יבוא

* * *

יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס

חולים בה גברים שעלו לגדולה

בנשים הם רואים רק תחת וציצִיס

ותופסים באקראי כל בליטה עגולה

להם נשיקה היא מצגת של חסד

מגבר דגול לנקבה נחותה

שכל מרכוּלתה מוצגָה במרפסת

ואליה תשוקה את ידו מנחיתה

למורם מן העם מתרומם גם הַזּוּבִּי

המיעוט הנורמאלי עודו חושק בנשים

צריכה להגיד היא תודה לחבּוּבּי

שמחמיא לה בְּטַקְט של צייד תשמישים

כי בבית האבות, קַקַמַייקָה נרגנת

רק סֶנילי יתפוס את שדך הנכמש

אז הגידי תודה לנבזות מהוגנת

והעמידי פנים שאין בה ממש

מול מה שזקוף בך עומד גם אצלו

כי את אשמה שהסקס משתפך בך

אך אל לך להיות עצובה בגללו

כי בבית המשפט חירותו תילקח

איך משמיים נפלת הֵילל בן שחר

בגלל נשיקה, מציצה או מזמוז

כל פקידה היא מלכודת מלפנים ומתחת

ומי שחכם לעולם לא יזוז

פוליטיקאי זהיר יאונן במקלחת

אחרת יגיע אל מֶני מזוּז

כי אין ארוחות של חינם על התחת

ואין ביטוחים מול סחיטה על הכוּס

פורסם לראשונה בגיליון 162 מיום 27.7.06

וּזְכוֹר כשתטוס את אשתך תמיד לקחת

זה פחות מסוכן מחשבון "ראשון-טורס"

תוספת מיום 10.6.12

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* נורית מנור לאהוד בן עזר –  אימרת היום ל"שבוע הספר" היא שלך: "אם כל מי שפירסם ספר עברי היה גם קונה ספר עברי – היה כאן פרוספריטי של מכירות ספרים עבריים!"

* הספר "ג'דע" סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה – לא קיבל עדיין אישור של היסטוריון פתח-תקווה וחוקר תולדות היישוב בארץ-ישראל, מוקי צור.

*  קיבלנו הצעה, תמורת תשלום של חמשת אלפים שקלים בלבד – לפרסם שקיבלנו "מיליון דולר דמי קדימה עבור תרגום ספר חדש שלנו בניו-יורק" – אבל סירבנו לקחת חלק בתעלול היחצ"ני, שאמור היה להגביר את מכירת ספרינו בישראל ולשדרג אותנו למדרגת הסופרים המצליחנים. אם יש למישהו ספר כושל וחמשת אלפים שקלים מיותרים, נוכל להעביר לו את כתובת המפרסם.

* מסתובבת עכשיו בכנסת הצעה לחוק חדש לספר העברי שייקרא בשם "חוק התשלומים לקוראי הספרים". על פי הצעת החוק, הספריות הציבוריות תחוייבנה לקנות לפחות אלף עותקים מכל כותר חדש ולהעמידם באולמות הקריאה לקריאה לקוראים תמורת תשלום. התשלום יהיה לפי שעת קריאה בספר, כאשר הקורא מעביר עם כניסתו כרטיס נוכחות מגנטי בספרמט ויושב לקרוא באולם הקריאה. לנוחות הקריאה ייקבע שהקורא יכול גם להביא עימו מהבית ספר חדש שיצא לאור בשנה האחרונה ולקרוא בו לפי שעות במד-קריאה. עבור כל שעת קריאה, גם לילדים, ייקבע סכום מסויים [מומלץ 20 ₪ למבוגר ו-10 ₪ לילד] שישולם עם העברת הכרטיס המגנטי בספרמט כאשר הקורא יסיים את קריאתו וייצא מהאולם. בעקבות החוק החדש ייבנו מאות אולמות קריאה חדשים בספריות הציבוריות ברחבי הארץ ותגוייסנה מאות ספרניות חדשות. ישראל עתידה להיות אחת המדינות בעלות אחוזי הקריאה הגבוהים בעולם ואחוזי האבטלה הנמוכים בעולם – כי יהיה אפשר לעבוד בישראל כמעט ללא הגבלת זמן, בקריאת ספרים.

* כתובת בשירותי גברים בחברת הי-טק: "תהרגו אותי, אני לא מבינה איך אנשים כל כך מוכשרים: מהנדסים, מתכנתים, חוקרים, מהעילית שבמדינת ישראל, אנשים שמסוגלים לגרום לטיל השוקל 300 ק"ג, לשייט במזג אוויר סוער אל עבר מטרה שנעה במרחק של מאות קילומטרים, ולפגוע בדיוק מדהים... אבל לא מסוגלים לכוון את הפיפי שלהם אל תוך האסלה במרחק של חצי מטר בלבד?! על החתום – המנקה."

* לאהוד בן עזר שלום רב, מאז שגיליתי את המכתב העיתי שלך, אינני מפסיק לקרוא בו. מעולם לא נתקלתי בעושר כזה של מאמרים מרתקים. לאחרונה אף רכשתי את ספרך "ג'דע" כדי ללמוד ממנו על אברהם שפירא ועל הקרב בפתח-תקווה – עליו לא ידעתי לפני כן דבר. בתודה ובברכה, דורון גולדברג

אהוד: דורון, ראה הוזהרת! אל תתעמק יותר מדי בספרים שלי כי הקוראים הפלצנים וקובעי-הטעם של הספרות העברית עוד עלולות ללגלג עליך!

* לכל הצבועים והמיתממים על חשבון אחרים: אתם יודעים היטב שאלמלא ההתפרעויות היהודיות (ה"גזעניות" בלשונכם הנוטפת רעל) – בדרום תל-אביב ובריכוזים עירוניים אחרים – אלמלא ההתפרעויות נגד מסתנני עבודה מאריתראה ומדרום-סודאן – ולולא החשש שהמהומות האלה תימשכנה וגם תוחרפנה (למרות שהקרן לישראל חדשה אינה תומכת בהן) – לא היתה ממשלת ישראל [והפרקליטות] מזיזה את התחת ופועלת במהירות כדי לכלוא מסתנני-עבודה במחנות הנבנים עבורם בדרום, וגם להתחיל לגרש אותם!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,390 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל