| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 751
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בסיון תשע"ב, 14 ביוני 2012
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: עמוס גלבוע: העיוות במלחמות לבנון. // יוסי גמזו: קְשָיֵי לְמִידָה. // שלושה שירים מירושלים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מתי דוד: מי אתה פרופ' שלמה זנד? היסטוריון יהודי אנטי ציוני או גם תועמלן פלסטיני? // יוסי אחימאיר: מי ימלל מעללי מל"ל. [ציטוט]. // דירוג עשירי הרבנים, המלביה"ד יהודה דרורי. // אורי הייטנר: מילה טובה על אסד. // רות ירדני כץ: ללא מוצא, סיפורים מהחיים [המשך]. // דודו אמיתי: דברי פרופ' רפי קרסו. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק שלישי, כיצד זחל ובא אלינו הרעב?
עקב הבילוי בן ארבעה הימים הנחמדים של מערכת המכתב העיתי עם גימלאי תל השומר, בירושלים – יוצא הגיליון החדש במתכונת מצומצמת
* * *
עמוס גלבוע
העיוות במלחמות לבנון
אני מעוניין לעמוד על שני עיוותים מהותיים קשים, לדעתי, שנפלו בשלל הדיבור והמלל על מלחמת לבנון הראשונה.
העיוות הראשון קשור למשך המלחמה. כמעט בכל המקומות ובכל הכתובים המלחמה הזאת מתחילה ב-6 יוני 1982 ונגמרת ביציאה מלבנון ב-24 מאי 2000 . לכן, קוראים לה מלחמת 18 השנים, המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל. ואני טוען כי זהו עיוות, אם לא זיוף ושקר מכוונים.
על פי כל הגיון והבנה של אדם סביר, ניתן לראות את סיומה של המלחמה (שנקראה "מלחמת שלום הגליל") ביוני 1985. בחודש זה השלים צה"ל את יציאתו מלבנון על פי החלטת ממשלת המערך מ-14 ינואר 1985. מרגע זה אין יותר מלחמה. מדינת ישראל חדלה מכל מעורבות או עניין מעשי בכל מה שנעשה בביירות ובשאר לבנון, והיא מאפשרת לסורים להשתלט למעשה על לבנון, ואף להפעיל את חיל האוויר שלהם נגד מטרות בעיר ביירות. מדינת ישראל מרגע זה מתעניינת בדבר אחד והוא אבטחת הגבול הצפוני שלה והגנה על יישובי הצפון. את זה היא עושה באמצעות רצועת ביטחון צרה בחלק הדרומי של דרום לבנון. את עיקר הנטל של רצועת הביטחון נושא צבא דרום לבנון, כאשר צה"ל מחזיק שם 12 מוצבים.
מ-1985 ועד 2000 מה שמתנהל בצפון הוא לוחמת ביטחון שוטף לאורך הגבול. בשום אופן לא מלחמה שהיא המשך למלחמה שהתחילה ביוני 1982. מי שאומר כך טועה ומטעה, ואיני רוצה לגלוש למניעיו. דרך אגב, גם לפני "מלחמת שלג", הייתה למעשה רצועת ביטחון באזור הדרומי של דרום לבנון. היא נקראה אד"ל, אזור דרום לבנון, תחת פיקודו של רס"ן סעד חדאד הנוצרי לבנוני, שבתו סיימה לאחרונה תואר שני בטכניון. צה"ל "טייל" שם חופשי. אפשר להתווכח האם צריך היה להקים מוצבים של צה"ל ברצועה, או לא צריך, אבל להפוך את לוחמת הבט"ש להמשכה של מלחמת של"ג, זה עיוות היסטורי ברור.
והעיוות השני נוגע לתוצאות מלחמת של"ג. מרוב דיבורים על המחדלים והכישלונות והרעות של המלחמה, והיו גם היו כאלו – נשכח דבר אחד פעוט. צה"ל ניצח במלחמה בסופו של דבר. באוויר, ההישג של השמדת טילי הקרקע-אוויר הסוריים היה בעל משמעות אסטרטגית מרחיקת לכת, הן ברמה האזורית והן ברמה העולמית. ביבשה, הכוח הלוחם של הפלסטינים בדרום לבנון, סדר גודל של 15,000 איש, רוסק, ואלו ששרדו נאלצו לעזוב את לבנון, ברובם הגדול. זאת היתה המלחמה הראשונה של צה"ל נגד ארגון, ולא נגד מדינה; זאת היתה הפעם הראשונה שצה"ל נלחם במחנות הפליטים; זאת היתה המלחמה הא-סימטרית הראשונה של צה"ל (בצד מלחמה קלאסית נגד הצבא הסורי בלבנון). וראה זה פלא – הוא לא רק ניצח, אלא שהניצחון קיבל את הסמל המובהק שלו כאשר ערפאת עלה על הספינה האחרונה בנמל ביירות שהובילה את שרידי צבאו לקצווי העולם הערבי. השאריות הדלות שלהם הוחזרו ל"שטחים" במסגרת הסכם אוסלו. דמיינו לעצמכם דבר דומה עם החמאס והנהגתו בנמל עזה?!
אם יש משהו שמאפיין את צה"ל של 1982 מול צה"ל במלחמת לבנון השנייה, הרי הם הדברים הבאים, לערך, של אלוף (מיל. ) דורון רובין: "עם החטיבה שלי עברתי 80 קילומטרים ב-4 ימים, בשטח הררי, והגעתי ליעד שנקבע לי, כביש דמשק-ביירות. במלחמת לבנון השנייה, בקושי התקדמו קילומטרים אחדים במשך למעלה מ-30 ימים בלי לדעת מה הוא היעד.
* * *
יוסי גמזו
קְשָיֵי לְמִידָה
בְּבֵית-גַּ'אלָה, הָרוּחַ
בְּעִנְבְּלֵי הָעֵשֶׂב
קוֹרֵאת בְּתִרְגּוּם סִימוּלְטָנִי שָלוֹש דָּתוֹת לִתְפִלַּת שַחֲרִית.
מִן הֶהָרִים סָבִיב לָהּ
כְּמָרִים, חַזָּנִים, מוּאַזִּינִים
מְכַוְּנִים אֶת מֵיתְרֵי הָעוּגָב אוֹ הַקּוֹל, בְּלִי יוֹדְעִין, לִמְנַצֵּחַ אֶחָד.
בֹּקֶר נִצְבָּע בְּכָחֹל בְּמִכְחוֹלֵי צַמְּרוֹת הָאֹרֶן
כְּמוֹ הַתִּקְוָה הַדּוֹהָה כָּאן דּוֹרוֹת בְּטוּרְנִיר-הַשְּׂנָאוֹת הַזֶּה.
כְּשֶגּוֹחֶנֶת סִיהָאם אֶל הַדְּלִי בְּצִנַּת בּוֹר-הַמַּיִם נִגְלִים שָדֶיהָ
כְּשֶלֶג צַח
עַל שְתֵּי כַּפּוֹת גַּגּוֹ שֶל הַמֻּחְ'תַאר.
רֵיחַ הַזַּעְתָּר
הוּא רֵיחַ כְּלוֹת הַנֶּפֶש.
כֻּלָּנוּ, בְּעֶצֶם, נִשְאַרְנוּ כִּתָּה בַּשִּעוּר לְהִיסְטוֹרְיָה. "סָאלָאם"
הִיא מִלָּה רִאשוֹנָה שֶלּוֹמְדִים כָּאן מִימֵי בְּרֵאשִית חוּץ מֵ"אַבָּא" וְ"אִמָּא"
אֲבָל יֵש לְכֻלָּנוּ מֵאָז, כְּמוֹ לְיֶלֶד דִּיסְלֶקְטִי
קְשָיֵי לְמִידָה.
* * *
שלושה שירים מירושלים
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
1.
בא לי
למשש
חזה זקוף
חצוף
של זבנית
צעירה
יפה
רזה
קטנה
ממוצא מאוד מזרחי
בחנות לגופיות ורודות
במדרחוב בן יהודה
בירושלים
אוּך אוּך איך שבא לי
לתפוס ללוש את
צמד שחומיה
הבולטים
מדרחוב בן יהודה, 12.6.12
2.
האם השפה של
היהודים האמריקאיים
היא באמת
אנגלית
או שהם מדברים
שפה אחרת
יהודית
שאותה הם כבר
לא יודעים
וככה הם תיירים
בשורטס
בעלי נשמה עילגת
וקרועה
שמבקשת להתבטא
בלא שפה
משלה
3.
מאיפה יש כל כך הרבה
מים בירושלים
מאיפה יש כל כך הרבה
ירושלים בירושלים
מאיפה יש כל כך הרבה
אנשים בירושלים
מאיפה יש כל כך הרבה
רכבת ריקה בירושלים
מאיפה לא נשאר כבר כל כך הרבה
רחוב יפו בירושלים
מאיפה מתפרנסים
כל כך הרבה תושבים
בירושלים
בעיר רב-לאומית
ערבים חרדים אבנים תיירים
וקומץ חילונים
הרי מוסד החלוקה
כבר לא קיים
וישוע נצלב
ולא יקום לתחייה
* * *
מתי דוד
מי אתה פרופ' שלמה זנד?
היסטוריון יהודי אנטי ציוני או
גם תועמלן פלסטיני?
פרופ' שלמה זנד הוא היסטוריון, מרצה מהמניין באוניברסיטת ת"א. לאחרונה הקדיש עיתון הארץ שישה עמודים לראיון עם פרופ' זנד. ראיון שחשף בפני הציבור דמות קיצונית ותמוהה של יהודי אנטי ציוני ואנטי יהודי, מהדגם הקומוניסטי הישן, הרואה בישראל קהילה קולוניאליסטית, אימפריאסליסטית ופשיסטית.
הוא פירסם שני ספרים של "מחקרים" שלו הפוסלים את קיומו של העם היהודי (!) ושל המושג ההיסטורי גיאוגרפי "ארץ ישראל" (!).
ב"מחקרו" הראשון, בספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי", הוא קובע שהיהדות זו המצאה של התנועה הציונית.
ב"מחקרו" השני, בספר "מתי ואיך הומצא המושג ארץ ישראל", הוא קובע שגם זו המצאה של התעמולה הציונית.
הספרים שלו תורגמו ל-16 שפות ומשמשים חומר דלק לטובת מסעי התעמולה הערבית, המוסלמית והאנטישמית נגד ישראל. ספריו זוכים להערכה ולתפוצה רבה בתקשורת הערבית. שבח והלל נקשרים לשמו בקרב האינטלקטואלים המוסלמים והאנטישמים. הוא מוזמן בתור "כוכב הסברה" של הפלסטינים לכל הבמות האקדמיות והתקשורתיות באירופה. ספריו משמשים את קידום מסע הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. אירגונים אנטי ישראלים סייעו לקידום המכירות של ספריו בצרפת.
מקצועות ההיסטוריה והסוציולוגיה אינם בתחומי המדעים המדוייקים. אין בהם אובייקטיביות מדעית ועובדתית אבסולוטית. כל מחקר היסטורי הוא בפועל פרשנות אישית של דעת המחבר, המעוגנת בדעותיו הפוליטיות ובהשקפת עולמו. חופש הביטוי האקדמי משמש עבור פרופ' זנד הסוואה לחופש שיסוי וביזוי של היהדות, הציונות ומדינת ישראל. חופש מופקר שהוא זכה לו בזכות אוניברסיטת תל-אביב ומדינת ישראל.
ספריו הם מצג שווא של מחקר אקדמי, שמותאם לדעותיו הפוליטיות של השמאל האנרכיסטי הקיצוני האנטי ציוני והפרו פלסטיני. בהקשר זה יש להזכיר את ביתו ועברו. הוא היה חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית, במק"י ברק"ח ובקבוצת "מצפן". המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש היה חברו הטוב ושותפו האידיאולוגי. שורה גדולה של סופרים, עיתונאים אנשי רוח ערבים מסתמכים על ספריו להוכחת צדקת הטיעונים הפלסטיניים שיהדות זו רק דת ולא עם ולכן אין ליהודים שום זכות היסטורית על האדמה הפלסטינית מהים עד הנהר.
פרופ' זנד אימץ לחלוטין את הנרטיב הפלסטיני של טיהור אתני שביצעו היהודים הציונים בפלסטינים. לפי זנד הפלסטינים הם צאצאי העברים. הפתרון האופטימלי לסכסוך מאה השנים המקובל על זנד ועל התנועה הקומוניסטית על כל גלגוליה היא מדינה דו לאומית. כלומר "מדינת כל אזרחיה". לפי זנד הציונות היא קולוניאליזם אירופאי, שעדיין שורד בפלסטין, אבל אין לו שום זכות קיום.
דעתו של פרופ' שלמה זנד, השולל את קיומו של העם היהודי אינה מקורית. הוא יכול בהחלט להסתמך על כמה "אינטלקוטואלים" אנטישמיים מוכרים וידועים שהקדימו אותו עם "רעיון" זה.
סטלין טען כי היהודים אינם עם, ואינם זכאים לייצוג ולמדינה.
היטלר טען בספרו "מיין קמפ" כי היהודים הם גזע שיש להשמידו.
ערפאת טען שהיהודים אינם עם אלא דת ואינם זכאים למדינה.
בסיום נשאלות כמה שאלות:
מי ומתי הומצא ההיסטוריון שלמה זנד?
לאיזה עם משתייך פרופ' זנד? אולי לעם הפלסטיני? אולי לעם האוסטרי ששם נולד? או לעם הפולני ששם נולדו הוריו?
מתי וכיצד הומצא העם הפלסטיני? ועל ידי מי?
כיצד משלימה אוניברסיטת תל-אביב עם פעילותו של זנד ללא תגובה?
מדוע תועמלן מתנדב של אויבינו היושב בתוכנו. אינו זוכה לתגובה?
* * *
יוסי אחימאיר
מי ימלל מעללי מל"ל
איך אפשר לעוות את האמת ההיסטוריה ולטייח עובדות? פשוט מאוד. מפקידים את כתיבתן בידי מי שמספר את מה ש"מוכרים" לו.
במה דברים אמורים? – בכפר מל"ל, שבימים אלה מציין 100 שנה להיווסדו. גיא פישקין מקדיש לכך, ובצדק, כתבה מרגשת ("מעריב", 7.6.12), תחת הכותרת "מאה זיכרונות", כולל "אבטיח בטעם מיוחד ואריק שרון אחד.". האלוף, השר, ראש הממשלה, הינו – על פי הכתבה – גאוות ותיקי המושב שבו גדל וממנו יצא.
"כבר מגיל צעיר ראו שהוא נולד לגדולות," מספרת מל"לית אחת. "לא כל מקום מצמיח אנשים כל כך גדולים," היא מתפארת ומספרת על המוזיאון שנחנך במרכז המושב.
מעניין אם בתיקי המוזיאון נמצאת העדות הקשה של אריק שרון עצמו, על ילדותו בשנות השלושים, כאשר חיים ארלוזורוב נרצח ופרצה עלילת הדם נגד הרביזיוניסטים. הילד בן ה-5 ראה איך הוריו קמו למחות נגד העלילה ("וזה היה מקרה נדיר בהתיישבות, אולי יחיד במינו") ושילמו על כך מחיר כבד.
הנה עדות השר שרון בישיבת הממשלה (14.3.1982): "צריך להבין את הקנאות ששררה באותם ימים. התוצאות היו: מאבק שנמשך ולא פסק 20 שנה. כילד, הוצאתי מיד מבית-הספר, ולא יכולתי ללמוד בבית-הספר במקום. במשך 20 שנה, עד התקופה שאחרי מלחמת העצמאות, לא ניתן היה לקבל עזרה רפואית מקופת חולים במקום."
שימו לב לדברים הקשים בהמשך: "בתחילת 1934, כילד, נפצעתי בסנטר. אני זוכר את אימא שלי מאז בשנה של מתיחות, כשהיא נושאת אותי על ידיה בריצה, למרות שגרנו במרחק של 300 מטר ממרפאת קופת-חולים – לקצה המושבה כפר-סבא, אל רופאה שהיתה ידועה אז, ד"ר פוגל. ראיתי את השנאה והאיבה במשך שנים. כל ילדותי עברה עלי בשנאה, שהיא כתוצאה מכך שקמו אנשים והביעו דעתם בגלוי...
"לא נתנו לנו לשווק תוצרת בצינורות המושב. היה לנו משק רציני, וכך החזקנו מעמד. במשך שנים, אני זוכר את הורי עומדים בתורנות ליד החדר ומגינים על התוצרת מפגיעת חברים אחרים במושב. הם גידלו, יצרו, הילדים גדלו והכל הסתדר, אבל תוך מאבק בלתי פוסק של שנאה, שלא נרגעה ופחתה..."
הנה כי כן, אלה הם זיכרונות ילדותו בכפר מל"ל של מי שהיה לימים איש ה"הגנה" ובעצמו רדף אנשי אצ"ל. הוא סיפר זאת לפני 30 שנה בדיוק, בישיבת ממשלת בגין, שבה הוחלט להקים ועדת חקירה ממלכתית לעניין רצח ארלוזורוב. הפרוטוקול המלא של הישיבה פורסם ברבים – בצעד חריג – כמסמך של מרכז ההסברה.
גם הבן, גלעד שרון, במאמרו הירחמיאלי ב"ידיעות אחרונות" מתעלם לחלוטין ממעללי ותיקי מל"ל כנגד סבתו וסבו, ומבכה, אבוי, רק את "שדרת הקזוארינות שנבלעה על-ידי הכביש המקולל." הוא אינו מבכה את האמת ההיסטורית, שנבלעה על-ידי מספרי-סיפורים-מטעם.
ראוי שוותיקי כפר מל"ל לא יתפארו לשווא באריק שרון "שלהם" ובהוריו. הם יכולים למלל את גבורות כפרם. הם רשאים להתגאות באבטיחים "המלליים", בפרדסים, במחלבות ובלולים. אבל אל יטייחו את עובדת הנידוי של ורה וסמואיל שיינרמן, רק משום שהיו אמיצים דיים לצאת נגד הזרם העכור במושב וביישוב.
היו אלה ימים קשים לעם היהודי. הערבים הגבירו התקפותיהם על יישובים וכבישים, הנאצים עלו לשלטון בגרמניה, הבריטים הידקו לחצם על היישוב היהודי הקטן. ובמה עסק היישוב על פלגותיו? כמעט במלחמת אחים.
בשנת המאה להיווסדו, ולכבוד הבן היקיר להם, אולי תצא מכפר מל"ל דוקא הקריאה לאחדות אל מול הסכנות האורבות לישראל, שאינן נופלות בחומרתן מהסכנות ליישוב מלפני 80 שנה? אם כך יעשו המל"לים, נמחל להם על כתם החרם והעלילה.
פורסם לראשונה תחת הכותרת "זיכרון סלקטיבי": "מעריב", 12.6.12
* * *
דירוג עשירי הרבנים
המלביה"ד יהודה דרורי
1. רבי פנחס אבוחצירא
סטטוס: בן 36, נשוי ואב לחמישה, באר שבע
שווי חצר: 1.3 מיליארד שקל
2. רבי דוד חי אבוחצירא
סטטוס: בן 70, נשוי ואב לתשעה, נהריה
שווי חצר: 750 מיליון שקל
.3הרבי מגור, יעקב אריה אלתר
סטטוס: בן 73, נשוי ואב לתשעה, בני ברק
שווי חצר: 350 מיליון שקל
4. האדמו"ר מבעלז, הרב יששכר דב רוקח
סטטוס: בן 65, ירושלים
שווי חצר: 180 מיליון שקל
.5ניר בן ארצי
סטטוס: בן 55, נשוי ואב לארבעה, מושב תלמים
שווי חצר: 100 מיליון שקל
6. הרב יעקב (ישראל) איפרגן, "הרנטגן"
סטטוס: בן 46, נשוי ואב לארבעה, נתיבות
שווי חצר: 90 מיליון שקל
7. הרב יאשיהו פינטו
סטטוס: בן 38, נשוי ואב לשלושה ילדים, אשדוד
שווי חצר: 75 מיליון שקל
* * *
אורי הייטנר
מילה טובה על אסד
סליחה. יורשה לי לומר מילה טובה על אסד?
?!?!?!
פניה זו מזמינה שתי תגובות של תימהון.
ראשית, מילה טובה? על אסד?!?! על הקצב מדמשק? על רוצח ההמונים הזה? על האיש שרצח אלפים רבים מבני עמו? האיש ששולח כנופיות בריונים לבצע מעשי טבח מחרידים בערי סוריה – לרצוח ילדים לעיני הוריהם מטווח אפס, להצית בתים על יושביהם, לאנוס ילדים לפני אימהותיהם ואימהות לעיני ילדיהן? - לירות על רופאים בדרכם לטפל בפצועים? - להתעלל בפצועים בבתי חולים ולענות אותם עד מוות? לירות על אנשים המלווים את בני משפחותיהם לדרכם האחרונה? איזו מילה טובה ניתן לומר על אסד, אויב מושבע של ישראל, מרכיב מרכזי בציר הרשע, בן בריתם של איראן וחיזבאללה?
והתמיהה השניה שתופנה אליי, בצדק, היא – אתה?!?!
אכן, תחת שטיפת המוח והאופוריה של "מסיבת אסד" – האב והבן, עמדתי בפרץ במשך שנים והסברתי שהמלך עירום. נכון, איני בר סמכא כמליצי היושר של משטר רבי הטבחים, דוגמת המזרחן והביוגרף של חאפז אסד, ד"ר משה מעוז, וגם לא כמו ד"ר אלון ליאל, איש יחסי הציבור בהתנדבות של האסדים ומי שייסד את התנועה למסירת הגולן לסוריה, או באיזה שם מכובס שהוא כינה את תנועתו. ובכל זאת, נאבקתי נגד שטיפת המוח שלהם ושל שכמותם. והנה, דווקא היום, כאשר הכול מבינים שצדקתי, לפתע אני מבקש לומר מילה טובה על אסד?
הבהרה – נכון שלכל אורך השנים טענתי שאסד ומשטרו אינם אנשי שלום, אלא דיקטטורים רצחניים ואויבים מושבעים, שאי אפשר יהיה לסמוך על הסכם שלום עימם. אולם מעולם לא טענתי שזאת הסיבה המרכזית להתנגדותי לנסיגה מהגולן. הגולן הוא חלק מארץ-ישראל, שאין בו איום דמוגרפי כלשהו, שטח ריבוני של מדינת ישראל, חבל התיישבות למופת ואזור בעל חשיבות אדירה לביטחון ישראל. גם אילו נהנתה סוריה משלטון דמוקרטי ושוחר שלום לא הייתי מוכן לנסיגה. מצד שני, אילו היה בסוריה שלטון דמוקרטי ושוחר שלום, ניתן היה להגיע עימו לשלום אמת על בסיס הגבול הנוכחי, תוך כיבוד הדדי של ריבונות שתי המדינות.
לא בשל אופיו של הממשל הסורי טענתי נגד רעיון העוועים של נסיגה מהגולן, אבל בהחלט התרעתי שמדובר במשטר שאינו יכול להיות פרטנר לשלום. וכל מי שטען כלפיי, שאני מצייר תמונה כוזבת אודות המשטר הסורי, כיוון שהיא משרתת את השקפתי – חייב להודות היום, שאת התמונה הכוזבת ציירו מי שטייחו את רצחנותו של משטר הטרור של שושלת אסד, והציגו מצג שווא אודותיו, שישרת את שטיפת המוח למען הנסיגה.
היום אנשים רבים מתפכחים, לנוכח המציאות הנגלית להם בדיכוי האכזרי שנוקט אסד במדינתו. אולם כדאי לזכור שקוטנו הרצחנית של חאפז אסד עבה ממותניו הרצחניות של בנו. במשך למעלה משנה רצח בשאר אסד כ-13,500 איש (בעצם פחות, כיוון שחלק מן ההרוגים הם אנשיו שנהרגו בקרבות). לעומת זאת, חאפז אסד טבח בין 20,000 ל-30,000 איש בתוך שבועות בודדים, בעיר חמאת ב-1980. את מי זה עניין? אם כדי לנגב חומוס בחומס ניתן להחריב מפעל התיישבות ולגרש אלפי ישראלים נאמנים מאדמתם, מיישוביהם, מבתיהם, אז רבבות סורים טבוחים יהיו מעצור בדרך הנסיגה? ומה בטבח של רבבות הפריע לראש הממשלה ברק, בניסיונו האובססיבי להגיע עם סוריה להסכם על נסיגה מהגולן, לדקלם השכם והערב את המנטרה השחוקה אודות "אסד, מנהיג אמיץ וחכם, מייסדה של סוריה המודרנית"?
אז איזו מילה טובה יש לי לומר על אסד?
ובכן, אין זה מן הנמנע, שהוא עדיף על מי שיחליף אותו.
שכן, זאת לדעת – המלחמה בסוריה אינה בין טובים לרעים, אלא בין רעים לרעים. היא אינה בין דיקטטורה לדמוקרטיה, אלא בין דיקטטורה לדיקטטורה. אינה בין שוחרי שלום למחרחרי מלחמה, אלא בין מחרחרי מלחמה למחרחרי מלחמה. זאת האמת.
לזכותם של חאפז ובשאר אסד ייאמר, שההרתעה הישראלית השפיעה עליהם. הפלישה הסורית לישראל במלחמת יום הכיפורים הסתיימה בתבוסה קשה וכואבת לסורים. בתוך עשרה ימים לא נותר זכר בישראל לצבא הפולש, וכעבור עוד ימים אחדים צה"ל עצר בפאתי דמשק. אסד לא שכח את הלקח הזה כל ימיו. גם לא את לקח הקרבות עם צה"ל בלבנון, במלחמת של"ג, שבהם צבאו הוכה שוק על ירך. כתוצאה מכך, הגבול בין ישראל לסוריה הינו, כבר קרוב ל-40 שנה, הגבול השקט ביותר של ישראל, יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. לא זו בלבד שסוריה לא יצאה למלחמה בישראל, היא גם מנעה טרור משטחה.
האם ההרתעה הזאת תצליח גם מול משטר שיחליף את אסד? או שמא יהיה זה משטר אסלאמיסטי בלתי רציונלי, שיחמם את הגבול?
שני לקחים מן המצב. האחד, להבין שהשכונה שבה אנו חיים אינה חולקת עימנו את עולם הערכים ההומניסטי שלנו. להפסיק להיות מופתעים בכל פעם, כאשר אנו עדים למהותה. למשל, לא להאמין למי שאומר שניתן לסמוך על כך שאיראן לא תעז לעשות שימוש בנשק גרעיני, אם יהיה ברשותה.
השני, להסיר סופית וחד משמעית מעל סדר יומנו, את הסכנה, מעוררת הפלצות, של נסיגה מהגולן, חלילה.
* * *
תדע כל אם עברייה כי אדמירל הצי מיכה
יידע כל לוחם שייטת שבצאתו למבצע צבאי עליו להתקשר לעורך-דין בעל מוניטין (בקרוב מסיים מבקר המדינה את תפקידו ואולי גם יהיה נגיש בשוק הפרטי) – וזאת כדי להיות בטוח שהפקודות שהוא מקבל ואשר בביצוען הוא מסכן את חייו וייתכן שאף מבצע בשמן פשעי מלחמה – הפקודות האלה תינתנה אך ורק בצו של האדמירל הצי מיכה לינדנשטראוס, שכבר השתתף בעבר במבצעי השתלטות מזהירים על ספינות אוייב בדרך של גלישה מהאוויר בחבלים אל סיפוניהן העמוסים ברודפי-שלום – ומצד שני לא תינתנה ללוחמים פקודות על ידי צוות מטומטמים פורעי חוק וסדר הקרויים בטעות ממשלת ישראל ופיקוד צה"ל וחיל הים [הצגות סטריפטיז]! אשר הביאו להשתלטות פיראטית על ספינת שוחרי הצדק "מרמרה"! –
תדע כל אם עברייה כי אדמירל הצי מיכה ("נלסון") לינדנשטראוס החכם היה יכול למנוע את הביזיון והכישלון של ההשתלטות על ה"מרמרה" – אילו הוא היה מפקד הפעולה!
* * *
רות ירדני כץ
ללא מוצא / סיפורים מהחיים
המשך מהגיליון הקודם
ישבנו במסעדה עוד שעה ארוכה. חמותי אמרה: "הבעיה המרכזית היא הבחור. איתמר, אני מציעה שתבקש סיוע מעורך הדין שלך. לדעתי, זה הדבר הכי דחוף." ואז היא פנתה ל-נ.: "את מוכנה לעשות הפלה?" היא השיבה בחיוב. "בסדר," אמרה חמותי, "בעלי רופא ויכול למצוא בין חבריו גניקולוג טוב. נודיע לך בימים הקרובים."
גם אני התערבתי ושאלתי: "נ. – יש מישהו במשפחה שלך שאת יכולה לשתף אותו או אותה במה שאת עוברת?"
נ. עטפה את פניה בשתי ידיה, הסירה אותן ואמרה: "שיתפתי אתכם, ואין לי מילים להודות לכם. במשפחה שלי אין אף אחד שיתמוך בי. אתם צריכים להבין שמה שהבאתי על עצמי אין לו כפרה וסליחה. אני אשמה."
בן-זוגי סיכם: "אימא שלי צודקת. הבחור הוא המפתח, ויוני, כמו שאני מכיר אותו, יפעיל את הראש שלו. הדבר השני שדחוף לעשות הוא ההפלה." הוא ליטף את ידה וסיים: "נ. ביחד ננצח." בפעם הראשונה היא חייכה.
בן-זוגי נפגש עם יוני עורך-הדין.
"אתה במקרה מכיר עורך דין ר.ס.?"
"בוודאי שאני מכיר, עורך דין ערבי ירושלמי נחשב. מדוע אתה שואל?"
"מפני ש..." הוא סיפר ליוני כל מה שידוע לו ולבסוף שאל: 'מה עושים?'"
"מה שמו של הבן-זונה?"
"קוראים לו ג'.ע. והוא נהג מונית שחבר בתחנת מוניות... שגר בכפר... יש לך שעה פנויה?"
"מה יש לך בראש?"
"בוא נמצא את הבחור המאיים."
עורך הדין ובן-זוגי נסעו לתחנת המוניות ופגשו את בעל התחנה.
"שלום, אני מחפש נהג שעובד אצלך ושמו ג'.ע. הוא מתגורר בכפר..."
"מה הבעייה איתו?" שאל בעל התחנה ולא הסתיר את התפעלותו משני הגברים שעמדו לפניו, לבושים בחליפות, מעונבים ונעליהם מצוחצחות, מבריקות.
עורך הדין: "אומר לך מה הבעייה איתו, אחרי שנראה אותו, ונשמח אם תהיה איתנו."
מנהל התחנה: "רק רגע. חכו שנייה."
הוא דיבר בקשר: "15-7, תסיים את הנסיעה ובוא לתחנה."
התשובה היתה: "עשר דקות ואני איתך."
הוא לא העלה על דעתו מה מצפה לו.
בעשר הדקות שהמתינו, עורך הדין התעניין בבחור, ומנהל התחנה נידב פרטים.
הבחור הגיע.
עורך הדין הציג עצמו, הושיט לו כרטיס ביקור, הציג את בן-זוגי וניגש ישר לעניין.
"אתה מכיר בחורה בשם נ.ס?" הבחור היה המום.
"כן, אני מכיר."
"ניהלת איתה רומן והכנסת אותה להריון?" הבחור כמעט התעלף. "תענה לי בבקשה. זה נכון?"
"כן."
"ואיימת עליה שאם היא לא תתחתן איתך, תגלה למשפחתה, וכמו שאתה יודע אם משפחתה תגלה שהיא בהריון אז זה רצח."
מנהל התחנה ישב בפה פעור. הבחור שתק. עורך הדין המשיך: "תשמע, בוא נקצר תהליכים. במקום להגיש תלונה במשטרה, ובמקום שאכתוב לך מכתב רשמי ואתבע אותך, אני מציע שנפתור את הבעיה כך: "יש לך בדיוק שבוע מהיום, להביא 20,000 שקלים, פיצוי לנ."
הבחור אחז את ראשו בשתי ידיו וצעק: "מאיפה אביא לך סכום כזה? בקושי אני מפרנס את משפחתי!"
העורך דין השיב לו בשקט: "תמכור את הזהב של אשתך. לכל דבר יש מחיר." והוסיף בטון תקיף: "אנחנו חיים במדינת חוק ויש חוקים. יש לך תעודת זהות כחולה מה שאומר שהחוק גם חל עליך. עד יום רביעי הבא במזומן. את הסכום תביא למשרדי. אם לא תקיים תנאי זה, מיד תוגש תלונה במשטרה, ואתבע אותך, ויש לי עוד חדשה קטנה בשבילך, אם תתעלם, אדאג שמוכתר הכפר שלך יידע שאתה לא בן-אדם נחמד במיוחד. אתה מבין אותי?"
יוני פתח את התיק שלו, הוציא דף נייר, הושיט לבחור עט ואמר לו: "תכתוב."
הבחור היה מבוהל, מבוהל מאוד, לקח את העט ושאל: "מה לכתוב?"
"אני ג'.ע., מתחייב בזאת להימנע מכל מגע עם נ.ס. לא להטריד אותה מרגע זה ועד בכלל. ותחתום."
הבחור כתב, חתם, ואז יוני פנה למנהל התחנה ושאל אותו: "אתה מוכן לחתום שהיית עד להצהרה זו?"
מנהל התחנה חתם, גם בן-זוגי.
עורך הדין פנה שוב לבחור: "את ההצהרה הזו אני מכניס לכספת. רק ארבעתנו יודעים עליה. אבל אם לא תקיים את שני התנאים, לא להטריד אותה יותר ולשלם פיצוי, אתה בבעייה אמיתית."
הוא לא המתין לתשובה, פנה לבעל התחנה, הודה לו, אחז בזרועו של בן-זוגי ומשך אותו למכונית.
בדרך חזרה למשרד, בן-זוגי שאל את יוני: "מאיפה יש לך כזה אומץ?"
עורך הדין חייך והשיב:
"תשמע, מניסיוני אני יודע שכאשר יש לך עובדות מוצקות אתה יכול לנצל אותן, וזה מה שעשיתי."
"אתה מאמין שהוא יגייס את הסכום שביקשת?"
"נחכה ונראה."
שלושה שבועות חלפו מאותו יום שפגשנו במקרה את בן-זוגי ונ. במסעדה. בערב הטלפון צלצל ואני הרמתי את השפופרת ושמעתי:
"שלום, מדברת נ."
"שלום נ., מה שלומך?"
"בסדר. יש לי שאלה, האם אני יכולה לבוא אליכם עכשיו לכמה דקות?"
אני מודה שזו היתה הפתעה. הפתעה מוחלטת.
"בוודאי," השבתי והיא אמרה: "תפתחי את הדלת, אני בחוץ."
נ. נכנסה עם זר פרחים מפה עד... חייכה, והגישה לי אותו. איתמר, בן-זוגי כבר היה לידי. הכול היה מהיר, מהיר מאוד.
"אני רוצה להודות לכם. לכולכם. מחר בבוקר אני טסה לפילדלפיה, לא יודעת לכמה זמן, אני מקווה שכשאחזור אוכל לחזור למשרדך. אבל לפני שאני נפרדת מכם, יש לי פה מעטפה שמכילה 20,000 שקלים, שקיבלתי בעזרתכם ובעזרת עורך הדין שלכם, ואני מחזירה לכם. תעשו איתם מה שאתם רוצים."
* * *
דודו אמיתי: דברי פרופ' רפי קרסו
אהוד שלום,
כיוון שפרסמת לפני שבועות מיספר את "המקור" מפי מי השש לכל מה שמריח מטומאת זרים, יהיה זה רק הוגן מצידך כלפי קוראיך לפרסם את הסברו והסתייגויותיו של פרופ' קרסו מהשימוש המעוות והגזעני שעשו בדבריו.
"דבריי בתוכנית של אורלי וגיא נאמרו כדי להציג בעייה, ולהעלות בפני המדינה ורשויותיה את הצורך לטפל בדחיפות בבעייה הומנית, אנושית ובריאותית, כאדם, כיהודי, וכישראלי אני נגד כל גילוי של גזענות מכל צורה, בוודאי שאיני סבור הפליטים כציבור מסוכנים, אני מגנה וחרד מאמירות כאלה, המנוצלות על ידי גורמים גזעניים, ועלולות להביא לאלימות נגד חפים מפשע, אשר לפחות חלקם מוצאים בישראל מקלט והגנה, הנזק רב נגרם בכל הדורות במהלך ההיסטוריה מהסתה ומגזענות – גם לעם היהודי!!"
למכתב המלא ראה: http://irrelevant.org.il/2012/05/28/3949
בברכה,
דודו אמיתי
גבעת עדה
אהוד: ואילו אני שמעתי שלנוכח הגינויים החריפים בתקשורת האמריקאית והיהודית-אמריקאית הנאורה על גירושם של המסתננים מישראל ועל ההתבטאויות ה"גזעניות" נגדם, שנשמעו גם בצילומי ההפגנות– מתארגנת בדרום ארה"ב משלחת של אנשי קו-קלס-קאן לנסוע לישראל כדי להטיף כאן לגזענים היהודיים המקומיים משכונת שפירא ודומיהם המנוולים היהודיים את תורת הסובלנות האמריקאית כלפי האינדיאנים, השחורים וגם המקסיקאים המסתננים כיום לדרום ארה"ב מעבר לגדר.
* * *
אהוד בן עזר
ג'דע
סיפורו של אברהם שפירא
שומר המושבה
סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי
והוצאת עם עובד 1993
פרק שלישי
כיצד זחל ובא אלינו הרעב?
ליל שבת. בקערית המים, על שולחן בבית משפחת שפירא ביהוד, נכבית-מאליה פתילת-שמן לאחר שצללים שהטילה שלהבתה ריצדו שעה ארוכה על הקירות. ההורים, האח מיכאל ואשתו, והאחות איטה – ישנים. רק אברהם ער ואינו מוצא מנוחה לעצמו. מבחוץ נשמע לעיתים משק כנפי עטלף שמרחף בין העצים, מנסר צקצוק צרצר, בוקעת נביחת כלבים מהמזבלה של הכפר הערבי הסמוך יהודיה, ומדי פעם קורעת את הלילה ממרחקים יללת תנים ונותרת בלא הד – אולי בגלל הריקות של הארץ הרחבה סביב.
סעודת השבת הדלה התאחרה בגלל הקטטה בשדה. האם שלחה את איטה לבית השכן, הגביר דוד-מאיר גוטמן, לבקש קערה בהשאלה. השעה מתארכת ואיטה אינה שבה. לפתע מופיעה גברת גוטמן כשהיא מחזיקה בידה את איטה, והילדה חיוורת מאוד.
"ביקשתי מאיטל'ה להיכנס למטבח, ועד שיצאתי מהמזווה עם קערה – אני רואה, הילדה התעלפה – "
"מה קרה? איטל'ה... ילדתי... את חולה?" מחבקת אותה ביילה ומניחה יד על מצחה.
הנערה הרזה ויפת-הפנים מסרבת לדבר.
"אולי השפיע עליה מה שקרה היום?" מציע יצחק-צבי.
אך הנערה חושקת שפתיה ושותקת.
גברת גוטמן יוצאת. המשפחה יושבת סוף-סוף לארוחת-שבת דלה: סלט ירקות, תבשיל עדשים בבצל, ופלחי אבטיח. כאשר איטה מקבלת את מנתה, היא פורצת בבכי:
"זה היה בגלל הריח..."
"על מה את מדברת?"
"הריח של הצלי... במטבח... שם התעלפתי..."
יצחק-צבי וביילה מתבוננים בשתיקה זה בעיני זה. אברהם חש מה אומרות עיני הוריו: הילדה רעבה! – מה יהיה הסוף?
להשקיט את הרעב מקנחים בני-המשפחה בתה רותח מן המיחם, שממתיקים אותו בנגיסות זהירות של שברי-סוכר זעירים לפני כל לגימה. יצחק-צבי מחלק לכל אחד את מנת-השבת שלו, שאותה שבר בצבת קטנה מבעוד יום. הפעם עשה זאת מחרוט-הסוכר האחרון שבמזווה.
קירות הבית אינם דוממים. תולעת מכרסמת במסגרת העץ. שממית מתחככת באבני הכורכר, במרוצתה על הקיר החיצוני. מי שרוצה להיות שומר כדאוד אבו-יוסף ויודה – צריך להרגיל עצמו להקשיב היטב לקולות הלילה ולזהות כל רחש – אך בין הקולות המוזרים שומע הנער גם את בטנו-שלו מקרקרת. "ריבונו-של עולם, כיצד זחל ובא אלינו הרעב... הלא כאשר עלינו היינו עשירים... בעשר עגלות מלאות יצאה המשפחה, וברכוש גדול... כיצד נעלם כמעט הכל?"
*
קיץ. ים. שנת תר"מ, 1880. האונייה "רסייה" מיטלטלת על פני הגלים בדרכה מעגינת-הביניים בקונסטנטינופול, דרך ים השיש, מיצרי הדרדנלים והים התיכון – לארץ-ישראל. אברהם בן העשר רץ אל מעקה הסיפון ומקיא; כך גם בני-משפחתו, ועשרות צליינים רוסים, כפריים וכפריות – הסובלים ממחלת-ים, ופני כולם ירוקים. האוויר מלוח, נתזי גלים, ריחות עיפוש של בגדים שלא כובסו, ומזונות מעושנים ומיובשים.
"אבא, אמרת שהדרך לארץ-ישראל תהיה נקייה. שנתלבש כמו בני-מלכים. שנלך זקופים..."
"אלה רק יסורי הדרך שמזמן לנו הקדוש-ברוך-הוא כדי שנדע להודות לו על כל הטוב שהוא מכין לנו במושבה החדשה. עוד נזכה לצעוד ברחובות פתח-תקוה לבושים בגדי-חג לבנים..."
"ולמה שני המוז'יקים מטפלים כל הזמן בפנסי-הפח?"
"איכרים אלה נדרו להביא בהם בשובם לרוסיה אש שידליקו בכנסיית הקבר בירושלים."
"ותראה, אבא – מוז'יק הולך על הברכיים, כל הסיפון!"
"הוא מתאמן. ככה הם הולכים בירושלים בעקבות הצלוב... אבל אנחנו נלך שמה, אברמ'ל, זקופים כבני-מלכים..."
בוקר. יפו נשקפת מהאונייה, מתנשאת גבוה מעל לחוף, יפה מאוד במבט מן הים. נראית כפיראמידה קטומה ענקית של מבנים מגובבים זה על גבי זה, מוקפים חומה צהבהבה. סביב לה פרדסים שצבעם ירוק-כהה גם בקיץ, וחולות זהב שמשתפכים בגבעות מעוגלות ורכות.
"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה! אתה רואה, אברמ'ל – שם, הרחק במזרח, מעבר לגבעות, נמצאת פתח-תקוה, שם נקנה לנו אדמה."
"אמן," חוזרים אחרי יצחק-צבי בני-המשפחה, שניצבים על הסיפון.
אין ביפו מעגן אוניות ורציף, כמו באודיסה. איך יורדים לחוף? בסירות שספנים ערבים מעמיסים עליהן את הנוסעים ואת מטענם. האוניות עוגנות הרחק בים. לעיתים קרובות מתחוללות סערות חזקות ליד החוף, ואז אין יוצא ואין בא.
סירות-משוטים קרבות לאונייה. הסיפון נכבש על-ידי ספנים גברתנים, שמתמקחים עם הנוסעים בבליל-שפות ומפצירים בהם לבוא עימם. נכבש גם על-ידי מתווכים וסרסורים יהודים, שנטפלים לנוסעים כזבובים טורדנים. צרורות, חבילות, ארגזי-מסע גדולים, ילדים ונשים – נזרקים מיד אל יד ואל הסירות.
ככל שהספנים חותרים, והחוף הולך וקרב – כן הולך ונמוג הקסם, שהילכה יפו על הנער מרחוק. הגומרוק, בית-המכס, הוא מקום עלוב ומלוכלך, רפש לפתחו. צחנה עולה מן הסימטאות. צעקות סביב. פקידים בלויים, סבלים רחבי-גוף שתנועותיהם איטיות, ואיש לא יעשה כאן דבר אם לא ישחדו אותו קודם-לכן במתנת הבקשיש. בקושי משרכים בני-המשפחה דרכם מן המזח, בין הסימטאות האפלות, הקולניות, שמדיפות ריח רע, ואשר עליהן סוגרת חומת האבנים העתיקה של יפו, שמסתירה את הפרדסים הירוקים ואת החולות הזהובים שנשקפו קודם מן הים. יפים רק השמיים הכחולים, הנקיים מכל ענן.
"אבא! זאת העיר של יונה הנביא? השער לארץ-ישראל? מלוכלך? מסריח?"
"הכל עוד יתהפך לטובה, אברמ'ל ילדי. עכשיו צריך למהר בעקבות הדוד שאווליר, ששכר בשבילנו עגלות, והן מחכות להסיע אותנו לירושלים."
למזלם מקבל את פניהם אחיה של ביילה, יצחק שאווליר, שחי שנים רבות בירושלים ומתפרנס ממסחר בבהמות שהוא קונה בחורן ובעבר-הירדן בשביל קצבי העיר, לשחיטה כשרה.
בני המשפחה אינם נשארים ללון ביפו. עוד באותו יום הם יוצאים בשיירה של עגלות לירושלים. הלילה יורד עליהם בבאב-אל-ואד, שער הגיא. הם מעמידים את העגלות בריבוע, כמבצר-שדה סגור. העגלונים מאכילים את הסוסים והפרדות. לאורו הצהבהב של פנס-נפט יושבים בני-המשפחה על סלעים וסועדים לראשונה בחייהם מזונות של ארץ-ישראל – זיתים, גבינה לבנה קשה, עגבניות, בצלים ומלפפונים; לוגמים מים קרים מן הכד שבעגלה. נערים ערבים יוצאים מהחאן, הפונדק הסמוך, מביאים על טסי נחושת ספלוני קפה חריף, שחור ורותח, ופיתות חמות ופריכות.
"לזאת אני קורא הכנסת אורחים!" מתפעל יצחק-צבי.
אך גיסו שאווליר מצנן את התלהבותו: "החוכר של החאן, יהודי, שלמל'ה באבילוואדר שמו, מכריח כל נוסע לשתות פינג'אן קפה שחור מריר, בלי סוכר, וגובה תמורתו עשירייה תורכית, כמו מס-דרכים. מי שנשאר לשבת על העגלה ומסרב לשתות את הקפה – המשרתים של הבאבילוואדר, העראבר'ס האלה, שופכים לו את הקפה על מכנסיו ונעליו, או לתוך העגלה, ואז מופיע רב שלמל'ה ודורש בתוקף לשלם את מחיר הקפה."
לאחר הארוחה נערכים הנוסעים ללינת לילה ראשון בארץ-ישראל. העגלונים פורשים לנשים שקים בעגלות פנימה, לשכב עליהם לישון. הגברים ועימם אברהם, צעיר הנוסעים, מסתדרים לשינה בבגדיהם, על קרקע מסולעת, תחת כיפת שמיים צלולה וזרועה כוכבים לרוב.
"איזה לילה נהדר!" אומר הנער לאחיו מיכאל. "בטוקמאק אין כאלה. אני חושב שאף פעם לא אעזוב את ארץ-ישראל."
הנוסעים טרם נרדמו, והנה נשמעות חריקות של עגלה המתקרבת בחשיכה. עם כל סיבוב אופן על אבני הדרך – אנחת כאב ובכי. מישהו מדליק פנס-נפט. נשמעות קריאות. אל מחנה העגלות קרבה לאיטה עגלת-חולים שיצאה מיפו באיחור. נוהג בה עגלון יהודי ובתוכה שוכב נוסע צעיר שרועד ומתפתל ביסורים. רגע תוקפת אותו צמרמורת והוא מתכסה בכל מה שהוא מוצא על העגלה, ורגע מתלהט חומו והוא זורק מעליו כל אשר נמצא, ומתחנן שיצננו אותו בתחבושות-מים קרות; וכל הזמן הוא ממלמל: "איזה אסון, יהודים, איזה אסון... גם הרכוש הלך, גם הבריאות..."
ביילה ובנותיה ממהרות להניח מטליות רטובות על מצח החולה. פניו חיוורים כקלף ורזים, בשערו זרקה שיבה, רק שפמו המחודד משחיר עדיין. יצחק-צבי שואל מאין ומה קרה לו.
"שמי שמשון גוטהילף ואני בא מפתח-תקוה. האוויר שם רע. מקולקל. כולם חולים שם בקדחת הביצות ועוד מעט לא יישאר בה איש. לא שמענו בקולו של דוקטור מזוריקה מיפו, שהזהיר אותנו מפני הקדחת. עכשיו המקום נחרב. איזה אסון... מירושלים באתי, זאת אומרת – אני, קודם, מהונגריה. קניתי חלקה על גדת הירקון. בחורף היו שטפונות והבתים התכסו במים כמו אגם. אנשים רעבו, הצטננו, קדחו, מתו. אני נשארתי. המשכתי לגדל תבואה וירקות ולרעות את הסוסים בעשב הגבוה, על שפת הנחל. האדמה פורייה מאוד. המים בשפע. המרעה דשן. אבל האוויר המורעל גבר עלי. עכשיו גם הרכוש הלך, גם הבריאות..."
"בירושלים תבריא בעזרת השם, ועוד תחזור אל אדמתך!" מנחם אותו יצחק-צבי, המשתדל להסתיר את הזדעזעותו למשמע הדברים.
"בירושלים אף-אחד אינו מחכה לו וגם לא יטפל בו," מתערב בשיחה העגלון שהסיע את שמשון גוטהילף. "עוד לפני שירדתי ליפו הדביקו שם מודעות על הקירות: 'כל החולים של פתח-תקוה על החברה פתח-תקוה הם ואין לנו רשות והיתר לקחת דמי עניים ואלמנות ויתומים ולפזרם בעד אנשים, אשר לא חסו על נפשם ועל זרעם והשליכו עצמם למקום אשר הוא דיראון לכל בשר!' – ככה ראיתי במו עיניי בירושלים!"
"אבדה פתח-תקוה, אבדה..." ממשיך החולה לקונן. "ואני, מה אני? הלא כמו כלב נגוע אסתובב בחוצות העיר..."
"זאת האמת?" שואל יצחק-צבי בלחש את גיסו.
"המצב גרוע עוד יותר. היישוב בפתח-תקוה הולך ונעזב, ובירושלים איש אינו דואג למסכנים ולגוססים המובאים משם. רק הנזירות בבית-החולים של הנוצרים אולי תטפלנה בהם. לא סיפרתי לך קודם-לכן כי לא רציתי להעציב אתכם ביום הראשון שלכם בארץ. אבל אל תתייאשו. אתם תגורו אצלי, בבית שבניתי בשכונה נחלת-שבעה."
"אבא, זאת פתח-תקוה שלנו? שהבטחת לנו? שעליה אומרים עכשיו – דיראון לכל בשר?" חוקר אברהם על משכבו הקשה את יצחק-צבי, והוא מגמגם ומשתדל להבליג על דמעות אכזבה ועלבון שעולות בו.
"ששש... אברמ'ל... אסור לאבד את התקווה... הקדוש-ברוך-הוא יעזור. יהיה טוב. אם-ירצה-השם עוד נלך לבושים בגדי-לבן בחוצות פתח-תקוה, זקופים, בריאים וחזקים, כבני-מלכים..." והוא מניח כפו הגדולה על ידו של בן-זקוניו ומוסיף לעודדו, בעניין אחר: "גם משה רבנו היה כבד-פה, והדבר לא מנע ממנו להיעשות מנהיג לעמו."
*
שכונת נחלת-שבעה נמצאת מחוץ לחומת ירושלים, בצד הדרך ליפו, מול מגרש הרוסים. מחוץ לשכונה ולמגרש הרוסים – המוקף חומה ומשמש מרכז לצליינים מרוסיה, ריק סביב. רק עצי-זית אחדים, סלעים מלבינים וביניהם מסתובבות עזים שחורות. הן לוחכות ומבקשות למצוא בדל-עשב יבש בשלהי הקיץ.
האב שכר בנחלת-שבעה בית אבן למשפחה הגדולה, ליד ביתו של הדוד יצחק שאווליר. בבוקר יוצא אברהם ל"חדר" הנמצא ברובע היהודי, בתוך החומות. יחידי בדרך. הוא חוצה שדות. נכנס בשער יפו. עובר בסימטאות של ערבים. זה החלק היפה של היום כי הנער לומד כל הזמן – מהשדה, מהדרך, מהסימטה, ממראה האנשים, הצאן, הסוסים והחמורים הנקרים על דרכו. מתבונן בעקבות שכל אחד הותיר, בגללים השונים שהטילה כל בהמה; בלבוש המיוחד לפלח, לבידואי, לפרנג'י כלומר האירופאי, ליהודי – כל אחד על פי עדתו, שבטו, ועמו. קולט את קריאות החמרים והתגרים בסימטה, גם הקללות בערבית, הנשמעת כאן מכל פינה. איזה עולם נפלא ומגוון. אפשר לקרוא את הארץ החדשה, את העולם שבחוץ – כספר פתוח.
"שפירו, חזור אחריי... שייגץ! – שוב נרדמת..." מעירה אותו מהרהוריו צליפת מקלו של המלמד הירושלמי.
"ויאמר, האט געזאגט... ויאמר, האט געזאגט," הוא מגמגם, "חוואג'ה... שו בידאכ..."
"שו, שו, בוש והיכלם שפירו! – ארבעים ושניים דורות של רבנים היו במשפחה שלך, זכר צדיקים לברכה – ואתה חושב שהם לא עומדים עכשיו כולם בשמיים ומסתכלים אליך מלמעלה ואתה, אתה, מה יצא ממך? – איזה עראבר!? בעלגולה! עגלון! בור ועם-הארץ..."
"מי בא איתי לנחלת? יש לנו שם בית גדול, וגם תה עם סוכר אמיתי. כל מי שנוסע ליפו או בא משם עובר דרך השכונה שלנו. רואים מהחלון קונסולים פרנג'ים, ורואים זאבטים תורכים במדים יפים, רוכבים על סוסים," מפציר אברהם בחבריו, בגמר יום ארוך, לאחר שהתיש את מוחו בחומש, ברש"י ובגמרא. ה"חדר" נמצא בחצר בית-הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד.
"משוגע! מסוכן לצאת... עוד יתנפל עליך ערבי בדרך..."
"אז מה?"
"הם עושים גסויות... מכים... אסור לנו ללכת ברחובות שלהם, שם מאחורי בית-הכנסת רבי יוחנן בן זכאי."
"תחיו כל החיים שלכם כאן, בסימטה, בבתים שלא רואים מהם אפילו שמש? לא תצאו מהחומה? מה, אתם מפחדים? אז אני אלווה אתכם בדרך חזרה!"
"גם כן גיבור! אסור בכלל לצאת החוצה מהרובע."
"אני בא והולך כל יום, מרגיש בטוח כמו ברחוב היהודים. פעם אפילו רכבתי עם אבא ועם מרדכי ומנחם ומיכל, האחים הגדולים שלי, על חמורים, לכפר ערטוף, לקנות אדמה מהערבים. ראינו בדרך נמר!"
"תשמעו את אברמ'ל שפירו! מר גוזמאי הבדאי!"
"ואולי ראית בדרך גם שניים דובים ואת אריה יהודה?"
"ובלחי חמור, חמור-חמורותיים, היכית בערטוף איזה אלף עראברס!"
אברהם מתבונן בפניהם החיוורים, בחלוקי-הפסים שלהם, החאלאטים, כמו שלובשים הזקנים, במבטיהם החוששים-תמיד. "אתם חיים בארץ-ישראל או שמא אתם עדיין בגלות? קאליקערס! בעלי-מום! בכפר שלי במיכאילובקה, עם ילדים גויים, היה יותר נחמד ומעניין מאשר פה, איתכם!"
"אתה בעצמך גוי! מחר נגיד אותך למלמד."
*
שתי העגלות, החונות לפני הבית בנחלת-שבעה ומגמת פניהן מערבה, ליפו, הן אות מבשר רעה למשפחה כולה.
הוויכוח המכאיב פורץ שבועות אחדים לפני-כן, כאשר בני-המשפחה יושבים סביב שולחן האוכל הגדול. בפינת החדר ניצבת עדיין ערימה של מזוודות וארגזי-מסע ארוזים כביום שבו יצאה המשפחה מרוסיה. השהייה בנחלת-שבעה היא זמנית, עד שתימצא קרקע להתיישבות. אך הסמובר, המיחם המשפחתי הגדול, הוצא מהאריזה והוצג על השולחן, וסביבו כוסות זכוכית וקערה ובה ערימה קטנה של כתיתות סוכר לבן.
"נסענו לערטוף, נסענו לעיון-קרא, ביקרנו במקומות נוספים, ואדמה לקנות לא מצאנו..."
"אסור להתייאש. אם-ירצה-השם, עוד נמצא!" קוטע יצחק-צבי, היושב בראש השולחן, את דברי בנו הבכור מרדכי, ולופת בידיו את כוס התה החם.
"בינתיים מצאנו רק מתווכים נוכלים שהוציאו ממך כסף במירמה. חמישה-עשר אלף רובל הבאת איתך, אבא. הסרסורים בירושלים התנפלו עליך כמו זבובים על דבש. כבר חודשים אנחנו חיים כולנו על הכסף שנשאר. פרנסה אין. עוד מעט לא יישאר במה לקנות מעט קרקע גם אם נמצא מקום מתאים."
"את פתח-תקוה עוזבים אחרי הקציר. הירקונים שהתיישבו שם על הנחל – איבדו הכל, אפילו את עצמם. ולא רק הם. גם המתיישבים הראשונים שישבו על הגבעה ליד הבאר, גוטמן, שטמפפר, סלומון, ראב – הפסידו את כל הכסף. גם אצלם חלו בקדחת בגלל האוויר המורעל של הירקון והביצה שעל ידו. וחוץ מזה – הסכסוכים עם הירושלמים, שמחזיקים חלקות במושבה מבלי לגור בה!" מוסיף שמשון ביי, חתנו של יצחק-צבי, בעלה של הבת שרה.
"שמעת מה הדוד יצחק שאווליר אומר לך – " מסייע מרדכי.
ושמשון מצטט: "להיות איכר בארץ-ישראל זו עבודה קשה מדי ליהודי. וחוץ מזה סכנה לגור בכפר, בין שודדים ורוצחים, במקום שאין שוטרים תורכים."
"ועל השנה הבאה בכלל אין מה לדבר. שנת שמיטה. אסור לעבד את האדמה בארץ-הקודש! גוטמן יחכיר את פתח-תקוה לערבים." מסביר מרדכי.
"ששש... אסור לאבד תקווה... הנה שאווליר עצמו אינו פוחד. רוכב לחורן ולעבר-הירדן, לקנות בהמות לשחיטה... לקצבים..." אומר יצחק-צבי.
"למי יש כסף לקנות בשר? כולם עניים! אבא, זה לא ילך. הסתכל סביב – אין פה פרנסה. עשינו טעות שבאנו לכאן." קובע בצער מרדכי.
"אבא, שרה ואני החלטנו, שאנחנו חוזרים עם הילדים לרוסיה," אוזר שמשון אומץ לבסוף ומודיע לחותנו.
"גם אנחנו, אבא, מצטרפים אליהם. נמאסה עלינו הבטלה. ירושלים עיירה קטנה, מנומנמת. חיים כאן מ'חלוקה'. לומדים תורה. אין מה לקנות, אין למי למכור," מחזק מרדכי את דברי גיסו. "בואו גם אתם איתנו, תצילו את עצמכם לפני שתאכלו את הכסף כולו."
יצחק-צבי, בעל המבט התקיף, מתבונן בפניה הרחבות והאיתנות של ביילה אשתו, ומהרהר בלוטפו את זקנו השופע. "ילדים, הבאתי את כולכם לארץ-ישראל. אינני יכול לעצור בעדכם, תצליחו בכל דרכיכם – ואנחנו נשארים כאן. הקדוש-ברוך-הוא יעזור. פתח-תקוה התרוקנה? – פתח תקוה אחר ייפתח בקרוב! – יהיה טוב. אם-ירצה-השם – עוד נלך לבושים בגדי-לבן בחוצות פתח-תקוה, זקופים, בריאים וחזקים, כבני-מלכים..."
אברהם עומד עם בני-משפחתו ועוקב אחר אחיו הבכור מרדכי ואשתו, אחותו הגדולה שרה ובעלה, וילדיהם, הקטנים ממנו אך במעט, שעולים עם צרורותיהם אל שתי העגלות.
הכל בוכים בפרידה. יצחק-צבי משביע את היוצאים בקול רועד מהתרגשות: "אני מזהיר אתכם שכאשר תחזרו לרוסיה – אל תספרו דברים רעים על הארץ. תגידו שהארץ טובה, ורק לכם היה קשה להישאר בה."
הם מבטיחים לאב שכך ינהגו. העגלות מתנהלות לאיטן מנחלת-שבעה בדרך לא-סלולה שעולה ויורדת בין סלעים, דרך שאין ממנה חזרה, ליפו. אברהם, ששונא את ה"חדר", את המלמד, ואת בני-גילו השפופים שנראים בעיניו כזקנים – מתגעגע אף הוא לשוב אל מרחבי אוקראינה מולדתו. דמעות עולות בעיניו. אנחנו לא נחזור! – הוא מאמין לדברי אביו, אך האם נחזור ונראה אי-פעם את העוזבים היום?
*
לבסוף קונה יצחק-צבי בשארית כספו מאה ועשרים דונם אדמה חקלאית בפתח-תקוה, וחלקת קרקע לא-גדולה בכפר החדש יהוד, דרומית למושבה. את אדמות יהוד, ליד הכפר הערבי יהודיה, רכשו גוטמן וסלומון לאחר שפתח-תקוה נעזבה, אך עתה הם שוב בצרות, הם טרם שילמו את כל הסכומים למוכר, מכיוון שלא הצליחו למכור למתיישבים חדשים את כל החלקות. כמעט שנאסרו בגלל החובות ששקעו בהם.
"נבנה בית ביהוד," מבשר יצחק-צבי לבני-משפחתו בירושלים, "כל יום ניסע לעבד את אדמתנו בפתח-תקוה. הכפר יהוד נמצא על גבעה גבוהה ויבשה. אדי-הקדחת שעולים מן הירקון והביצה, שפגעו במתיישבי פתח-תקוה – לא מגיעים ליהוד."
"ביהוד יהיה כמו במיכאלובקה?" נוצצות עיניו הכחולות של אברהם.
"לאט-לאט, אברמ'ל. נגור קודם חודשים אחדים ביפו, עד שנבנה את הבית ביהוד. אתה כבר מחפש סיבות להפסיק ללכת ל'חדר', הה?"
"אבא, מנוחה ואני נישאר בירושלים," אומר מנחם, אחיו הצעיר של מרדכי, שניהם מאשתו הראשונה של יצחק-צבי, שנפטרה בגיל צעיר. ביילה גידלה את השניים כילדיה לכל דבר.
"מדוע? בעזרת השם, יהיה מקום לכולם בבית החדש," מפציר יצחק-צבי.
"ליבה-רוחל קטנה. יהיה לה קשה שם," אומר מנחם. חיוורון לא-בריא מכסה את פניו. "אני אעזור קצת לשאווליר, ככה נמצא פרנסה."
אברהם, המשחק עם בת-אחיו, מצטער על הפרידה הקרובה מהילדה הנחמדה.
המשך יבוא
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,390 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד
ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.
מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל