גיליון מס' 752

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בסיון תשע"ב, 18 ביוני 2012

עם הצרופות: 1. בית יהודה ראב בפתח-תקווה, 1900. 2. גלויה ובול האנופלס מצרפת מלפני 50 שנה, שמצאה עדינה בר-אל בפריס.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מינשר האידיוטים המוסריים. // עוז אלמוג: דמוקרטיה-אנרכית או אנרכיה-דמוקרטית. // אודי מנור: מלחמת לבנון הראשונה, 1982. // יוסי גמזו: עַל הַמִּמְסָד הַלֹּא מַרְפֶּה מִנִּסְיוֹנוֹת סְתִימַת הַפֶּה... // יצחק שויגר: סוסים חיים בים המוות. // 8 שירים מאת אילן בושם. // דוד מלמד: ספרי ישראל היום. // ראש הארגון הטורקיIHH  נחקר בחשד שהעביר כספים לאל-קאעדה! [ציטוט]. // אלון אוהב-עמי: ביתו של יהודה ראב בפתח-תקווה. // אלי מייזליש: עניין פולארד: מעשה רשע שאין לו כפרה. // בן דרור ימיני: עיתונאים, שמאלנים, צביעות וגזענות. [ציטוט]. // משה גרנות: נפלאות השפה, על הרומן "מחול העקרבים" מאת שפרה הורן. // מנחם מנדל אורבך אורפז: בית אבי וביתי. [חלק ראשון]. // עדינה בר-אל: קטן אבל מסוכן. // מתי דוד: "פולחן המומחים – האל שהכזיב". // משה כהן: לא נבהלתי. // אורי הייטנר: הנשיאה הבאה. // ד"ר גיא בכור: ישראל, שלטִי בגלים! צוללת הטילים השישית שלנו, והצלילה למעמקים חדשים. [ציטוט]. // אוריה באר: היחידה הנשכחת – מודיעי הנפגעים. // יהודה דרורי: אנסטסיה מיכאלי או חנין זועבי? // יצחק מאיר: תערובת אומללה של פחד וחוסר אונים. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק רביעי, בר-מצווה לעגלון צעיר. // אם זו אינה מאפְיָה – אז מאפיה מהי?! // ממקורות הש"י.

* * *

מינשר האידיוטים המוסריים

בתקופה שבה מדינות אירופה נאבקות בגלי ההגירה המוסלמית והאפריקאית המאיימים לשנות מן היסוד את האוכלוסייה והאופי שלהן – על ישראל להתנוסס כמגדלור דמוקרטי מוסרי של אהבת זרים מוסרית, אהבה ללא סייג למעפילים החדשים המסתננים אלינו מאפריקה ובאים לשנות את אופייה הלאומי היהודי הסתגרני העברי והאנטי-מוסרי של ישראל – ובכך להפוך אותנו למדינה מוסרית נורמאלית של כל אזרחיה.

ליבנו ההומאני המוסרי וגבולותינו הפיקטיביים חייבים להיות פתוחים למעפילים נלבבים אלה, שהם משיעור קומתם של מעפילי "אקסודוס" – אפילו שאינם יהודים, ואינם דוברי עברית ואין להם שום עניין לאומי וציוני בישראל לבד מלקיחת חלק מוסרי בתהליך הריסתה מבפנים והשחרת שמה מבחוץ.

ממשלת ישראל האנטי-מוסרית, שמפקירה את העם השחור של יבשת אפריקה השואף לחזור לארץ-אבותיו – היא כיום כמו ממשלת המנדט הבריטי שמנעה ממיליוני יהודים באירופה להגר אליה ולהינצל מהשמדה בידי הנאצים.

על החתום: סופרים, מדענים ואינטלקטואלים חשובים, שחלקם גם אידיוטים מוסריים –

– אבל, ראו זה פלא – הם מתוגמלים היטב במדינת ישראל! – אף כי ברור שלא היו מממנים להם ביום שישי האחרון מודעה אירונית (כמו זו שמתפרסמת כאן) – על חצי עמוד בעיתון העברי הפרו-פלסטיני – החוגג על כל מה שעשוי לפגוע באופייה היהודי והציוני של ישראל – וברור שגם התקשורת הישראלית לא היתה פותחת בפניהם את רגליה כמו זונה בלה ומשפיכה מרוב תענוג מוסרי, והכול נעשה נגדנו באופן מוסרי מאוד, וכמעט בחינם! – כי הכול מוסרי, מוסרי, מוסרי!

* * *

עוז אלמוג

דמוקרטיה-אנרכית או אנרכיה-דמוקרטית

מי שרוצה להבין מה באמת הסכנה הקיומית האורבת למדינת ישראל צריך לנסוע ברכבת. אלפי סוציומטים מכל גווני הקשת צורחים ללא הפוגה למיקרופונים קטנים. הם משתפים את העולם בכול, לא מסתירים דבר, לא שומרים שום קלף צמוד לחזה. הם לא מביטים זה בזה, לא רואים את הזולת מסנטימטר, גם אם הזולת יושב מולם או לצידם. אישוניהם נעוצים בחלל, מבטם זגוגי וקולם רם. הם מרוכזים בשיח הסלולרי האישי – כמו רוב אזרחי העולם הדיגיטלי, אבל עם מגברי ענק תרבותיים וללא קוד צנעת הפרט. הם מתלהבים ומתאכזבים, קונים ומוכרים, מתחברים ומתנתקים, מתייעצים ומייעצים, שמחים וזועפים. ולרוב סתם מקשקשים – משתפים זה את זה בחוויות של שום-כלום. "מה קורה אחי," "היי מאמי, כבר קמת?" – "יורם, אני כבר בנתניה." מתערטלים בפרהסיה, ללא דיסקרטיות, ללא התחשבות, ללא רגישות, ללא איפוק. וכשלא צורחים, שקועים בהקשבה זומבית לצרחות המוסיקליות שמהדהדות באוזניות הלבנות של האייפונים הצבעוניים, עם נעליים על המושבים.

ישראל היא דמוקרטיה-אנרכית או אנרכיה-דמוקרטית שאין בה זולת, גם לא מבוכה או אי-נעימות. לכן אין בה שקט ושלווה אלא בעיקר רעש, מתח וחוסר אמון. אלה שלא נעים להם ממשהו או ממישהו מתבקשים לאכול-תחת וללכת קיבינימט. והם באמת בסוף ילכו. בהתחלה הם ירדו מהקרונות ויסתגרו בבועות פרטיות, ואחר כך הם ירדו מהמדינה ויעברו לארצות קצת יותר מכבדות ומנומסות. הם יהיו מיטב בנינו ובנותינו – מיעוט מצומק של ישראלים מהדגם הישן, שסובלים בשקט והולכים ונחנקים. כי בסופו של דבר ההתנהגות הסלולרית של רוב הישראלים היא מראה של מדינה שלוחת רסן, שכופה על המיעוט השקט וההגון חיים בלתי נסבלים.

* * *

אודי מנור

מלחמת לבנון הראשונה, 1982

לסופר נידח שלומות. בהמשך ישיר לדבריו הנכונים והחשובים של עמוס גלבוע [גיליון 751], חשוב לזכור עוד דבר "קטן" אחד.

מלחמת לבנון הראשונה היתה מלחמת ברירה יזומה, שמטרתה היתה לשנות מן היסוד את המצב הביטחוני-המדיני שישראל והאזור כולו היו נתונים בו. היטיב להגדיר זאת דן שיפטן בספרו "האופציה הירדנית" משנת 1986, לאמור: "ככל שעלתה חשיבותו של אש"ף וככל שגבר כוחו בשנות השבעים, כן גברה המוטיבציה [הערבית] להטיל עליו אפוטרופסות. אש"ף הצליח להתמודד בהצלחה עם הסכנה הזו, רק משום שכונן בלבנון בסיס, שמנע מן המשטרים הערביים (לרבות מסוריה...) להשליט את רצונם על הארגון ומנהיגיו... בלבנון לא היה ריבון. אש"ף בנה בה בסיס פעולה בחלל הפוליטי שהותירה התפוררות השלטון המרכזי... אדישותו הגמורה של אש"ף לפגיעה באוכלוסייה האזרחית... שחררה את ידיו... לסכל הסדר ישראלי-ירדני בחסות אמריקנית... [בשל] יכולתו...לחולל מלחמה מקפת במועד הדרוש לצרכיו... כל עוד התקיימו הבסיס העצמאי והתשתית הפוליטית (והצבאית)... קיים... הארגון מעמד של וטו על הסדר שנועד לעקוף אותו... חשיבותה העיקרית של מלחמת לבנון... נוגעת לפגיעה האנושה בזכות הווטו הזו...". (עמ' 439-436, בהשמטות).

בקיצור, מלחמת הברירה הזו, שהוגדרה על ידי שני אנשים רציניים מאוד ובאופן לא מבוסס במונח "מלחמת שולל", נועדה – כמו מלחמת ששת הימים או כמו מלחמות או מבצעים רבים אחרים – לתקן מצב מעוות מן היסוד שפגע בביטחון היסודי של מדינת ישראל.

על כל אלו שמבכים את ההחלטה לצאת למלחמה "האומללה" הזו לענות, מה היתה החלופה?

אנו יודעים לפחות תשובה אחת שקל מאד לומר אותה מהמרכז השקט, הבוטח והשאנן של הארץ: "שב ואל תעשה" (שהרי ממילא אלו שמשלמים את מחיר הביטחון היסודי הרעוע הם תושבי הפריפריה. בשנות החמישים – מושבניקים ברחבי הארץ; בשנות השישים – ילדות מגדות; בשנות השבעים – יישובי עמק בית שאן; בשנות השבעים – יישובי הצפון; וכן הלאה).

זוהי כמובן אפשרות לגיטימית, בעיקר אם מישהו אחר משלם את המחיר, אך הנהגה מדינית ראויה לשמה איננה יכולה להסתפק בה. זהו הרקע המדיני למלחמת לבנון הראשונה, שעדיין לא זכתה לדיון היסטורי ראוי, שיעמיד אותה בהקשרה, יבחן את דרכה על פי החלופות הממשיות שעמדו "על המדף", ושימעיט עד כמה שניתן בנהי הבכייני והצווחני המאפיין את שיח "שירות הלקוחות" הישראלי כלפי כל דבר ועניין.

* * *

יוסי גמזו

עַל הַמִּמְסָד הַלֹּא מַרְפֶּה מִנִּסְיוֹנוֹת סְתִימַת הַפֶּה...

יֵש בָּעוֹלָם סְתִימוֹת רַבּוֹת, מַמָּש קוֹלֶקְצִיָּה

שֶל אֶמְצָעֵי סְתִימַת פְּתָחִים וַחֲלָלִים

הַמֻּתְאָמִים לְצֹרֶךְ כָּל מִגְזָר וְסֶקְצִיָּה

בְּכָל סוּגֵי הַשִּמּוּשִים וְהַגְּדָלִים.

יֶשְנָן סְתִימוֹת טוֹבוֹת כְּגוֹן סְתִימוֹת שִנַּיִם,

סְתִימוֹת סְדָקִים בְּגַג דּוֹלֵף בְּיוֹם סַגְרִיר

אוֹ סְתִימוֹת גָאז מַרְעִיל הָעָט עַל הַנְּחִירַיִם

מִכִּימִיקָל שֶבִּמְכָלוֹ נִבְעָה חָרִיר.                                                

וְיֵש סְתִימוֹת שֶל שְלוֹךְ וּבְּרוֹךְ בָּאִינְסְטָלַצְיָה

הַמְּסַכְּנוֹת אֶת הַצַּנֶּרֶת בְּמוּמִים

וּבְּיוּרוֹקְרַטְיָה שֶל פְּקִידוּת מֻכַּת סְטַגְנַצְיָה

בַּצִּנּוֹרוֹת הַמְּקֻבָּלִים וְהַסְּתוּמִים.

וְיֵש סְתִימוֹת פְּקָקֵי-תְּנוּעָה בְּכָל כְּבִישֵינוּ

בָּהֶם פָּגוֹש אֶל מוּל פָּגוֹש יוֹצְרִים חִבּוּר

וּסְתִימוֹת אֹטֶם בְּאָזְנָם שֶל רֹב אִישֵינוּ

בְּחֵרְשוּתָם לִמְצוּקוֹתָיו שֶל הַצִּבּוּר.

אַךְ מִדֵּי פַּעַם הַמִּמְסָד פִּתְאֹם שוֹלֵחַ

בָּלוֹן-נִסּוּי תּוֹךְ כַּוָּנָה לִנְטֹעַ כָּאן

אֶת מְדִינַת-הַמִּשְטָרָה שֶאֵין סוֹלֵחַ

לַפּוֹטֶנְצְיָאל הַהַרְסָנִי הַמְּסֻכָּן

שֶהִיא נוֹשֵׂאת בָּהּ לְאָשְיוֹת הַדֵּמוֹקְרַטְיָה

אִם בִּסְתִימַת פִּי עִתּוֹנוּת בְּיָד פְּרוּעָה,

וְאִם בְּחֵקֶר מִשְטַרְתִּי שֶל מוֹחַ שַטְיָא

בְּיָמִים אֵלֶּה לְרָאשֵי הַמְּחָאָה.

אֲפִלּוּ שַׂר בִּטְחוֹן הַפְּנִים גִּנָּה בְּזַעַם

אֶת הַסִּכְלוּת הַזֹּאת – אַךְ זֶהוּ רַק סִימְפְּטוֹם

לְכָךְ שֶיֵּש אֶצְלֵנוּ מִי שֶמִּדֵּי פַּעַם

בִּמְקוֹם לִמְחוֹת עַוְלוֹת זוֹמֵם פִּיּוֹת לִסְתֹּם.

אוֹמְרִים שֶקֶּצֶב הַבְּנִיָּה וְהַפִּתּוּחַ

שֶל עֲתוּדוֹת דִּיּוּר בַּר-הַשָּׂגָה הוּאַט

עַל אַף דּוּ"חוֹ שֶל טְרַכְטְנְבֶּרְג – אַךְ הַטִּיּוּחַ

שֶל הָעֻבְדּוֹת נִמְשָךְ בְּמֶרֶץ לֹא מֻעָט

מִצַּד דּוֹבְרֵי הַמֶּמְשָלָה – וּמַרְכּוֹלֵינוּ

לֹא רַק שֶלֹּא הוֹזִילוּ שְלַל מוּצְרֵי-יְסוֹד

כִּי אִם יִקְּרוּ אוֹתָם בְּשֶפַע, לֹא עָלֵינוּ

(שֶזֶּה עָלֵינוּ וְעוֹד אֵיךְ!) וְאֵין זֶה סוֹד

שֶמְּמַדֵּי הָעֹנִי לֹא רַק לֹא קָטְנוּ פֹּה

וּמַשְׂכּוֹרוֹת נוֹקְרוֹת-עֵינַיִם שֶל אָחָ"ם

לֹא צֻמְצְמוּ בִּכְלוּם וּכְלָל לֹא נִתְמַתְּנוּ פֹּה

וְלֹא צָרִיךְ בְּשוּם פָּנִים לִהְיוֹת חָכָם

בְּכַלְכָּלָה בִּכְדֵי לִרְאוֹת כֵּיצַד פּוֹגֵעַ

פַּעַר כֹּה דְרַסְטִי בֵּין הָרִיש לַנּוּבוֹ-רִיש                       

בִּלְכִידוּתָהּ שֶל הַמְּדִינָה שֶמַּנְהִיגֶיהָ                 

(שֶכָּל אֶחָד מֵהֶם עַל עָוֶל זֶה מַחְרִיש)

אֵינָם קוֹלְטִים כִּי אֻכְלוּסְיָה שֶמִּתְמַרְמֶרֶת

הִיא הִפּוּכוֹ הַמַּר שֶל חֹסֶן לְאֻמִּי

וּבָא הַזְּמָן שֶכָּל עַסְקַנְצִ'יק בַּצַּמֶּרֶת,

מַר גּוֹג, מָגוֹג אוֹ דֵמָגוֹג (תַּחְלִיטוּ מִי),

יֵצֵא סוֹפְסוֹף מִן הָאוֹטִיזְם הַשָּׂבֵעַ

וְאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב לְצֶדֶק חֶבְרָתִי

שֶכֵּן בְּרֹאש חוּצוֹת הָעֹשֶק מְשַוֵּעַ

הֵן בַּמִּגְזָר הַצִּבּוּרִי וְהַפְּרָטִי

וְהֵן מִשּוּם שֶזְּעָקָה, גַם אִם נִחֶרֶת,

שֶל צִבּוּרִים גְּדוֹלִים מַרְאָה בְּלִי עַכָּבוֹת

שֶעַם שָלֵם נִכְסָף פֹּה לִמְצִיאוּת אַחֶרֶת                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          

שֶבָּהּ יִחְיוּ בָּנָיו בְּשֹבַע וְכָבוֹד.

כִּי גַם בְּקַיִץ זֶה, כְּמוֹ בְּקוֹדְמוֹ, נִרְאֶה כָּאן

שֶכְּמוֹ בַּטֶּבַע, שֶמַּקְדִּים בּוֹ הַבָּרָק

אֶת פְּרֹץ הָרַעַם, כָּךְ הַזַּעַם הַמַּכֶּה כָּאן

אֶת הַשְּתִיקָה יִקְדַם לַהַפְגָּנוֹת –  וְרַק

מִי שֶרֹאשוֹ, בִּלְשוֹן הַסְּלֶנְג, סָתוּם בְּלַחַץ

עוֹד מַאֲמִין כִּי מְחָאָה כָּזֹאת תַּרְפֶּה

מֵהַשְמָעַת דִּבְרֵי אֱמֶת בְּעֹז וָמַחַץ

אִם יְנַסּוּ כְּסִילִים לִסְתֹּם לָהּ אֶת הַפֶּה...

* * *

יצחק שויגר

סוסים חיים בים המוות

נו, איך היה בים המלח?

היה שיגעון מה זה נהניתי, מהאוכל, מהאווירה, מהמופעים. היה באמת משהו.

את נוסעת כל שנה נכון ?

כן זה כבר נהיה במודה. אם אתה לא נמצא שם בפרמיירה אתה לא נחשב. את מבינה זה חלק מהעניין. היו כל מיני. היה ההוא מהבנק, איך קוראים לו? אוף שכחתי. את יודעת זה שאשתו היה לה פעם מאהב  צעיר וכתבו עליו בעיתונים.

לא זוכרת.

וגם היה ההוא מהאוצר, זה שבא כל שנה. את יודעת זה הגבוה הזה, נו, שדיברתי איתו בשנה שעברה בבריכה ושגילינו שהיינו יחד באותו בסיס בצבא ושאימא שלו היתה אחות בבית ספר של הבת שלי. נו את לא זוכרת? איזה דפוקה את. סיפרתי לך, אני פשוט עם שמות משהו נורא. כל שנה זה נעשה יותר גרוע.

גם אצלי, אין מה לעשות צריך לחיות עם זה.

אז בערב היינו בהופעה של ההומו הזה, עברי לידר, את יודעת זה עם הראסטות.

זה עם הראסטות, זה עידן רייכל והוא לא הומו.

הומו לא הומו, מה זה משנה, העיקר היה נהדר. תארי לך שהיה מלא עד אפס מקום כמו בהופעה בקיסריה. והוא נתן את ההופעה של החיים שלו. שלוש שעות בלי הפסקה. אפילו לא יצאתי לשירותים. הקהל היה על הרגלים. כל הכבוד ליפה מוניץ שהיא מביאה לקהל כזה של אופרה גם זמרים רגילים, כאלו שצעירים אוהבים. הקהל המפונק הזה שרגיל רק למלון חמישה כוכבים, ישב על הספסלים הקשים האלו ולא רצה לקום אפילו שהזמר אמר להם להרים את התחת ולרקוד. זה היה מדהים איך שהוא אמר את זה.

למה לא רצו לקום?

כי אם הם היו קמים, אז הכריות שנתנו להם בשביל לחמם את התחת, היו נופלות ישר למטה והלכה לך השמחה. כי להמשיך לשבת בלי כרית זה לא בשביל הגיל שלי. צריכים להגיד לשולה מוניץ שיעשו כריות מחוברות לכיסאות ושלא יפלו כשקמים. בשנה שעברה היו כאלה שבהפסקה במקום ללכת לקפה זחלו מתחת לצינורות בשביל להוציא את הכריות. זה היה ממש מסוכן.

למה את קוראת לה עליזה?  קוראים לה חנה.

בחיי שאת צודקת.  זה הזיכרון. אני כל הזמן מתבלבלת. אני חשבתי על עליזה זקן.

ההיא של ברק?

לא של אולמרט, של ברק זה נאוה.

היא כבר לא נאוה היא נילי.

אז מה זה שייך לחנה?

לא יודעת. באמת לא שייך לאולמרט. 

מה יש לך בעיות עם זיכרון?

לא הזיכרון בסדר. רק אני שוכחת. אני צריכה להתרכז, אופרה זה חנה. צריך לעשות סימן בזיכרון.  זהו.

האמת היא באמת משהו. יש לה כושר ארגון יוצא מן הכלל. בלילה הראשון היה ברדק בהסעה. יצאנו מהמלון בשמונה בערב והגענו בתשע, היית מאמינה. עמדנו ככה חצי שעה בפקק. ולכן, כשהגענו  לאתר הלכנו ישר להופעה ולא יכולנו לשבת בקפה ולראות את האנשים. וגם אלה מה-וי.אי.פי לא הספיקו ללכת לקרנטינה שלהם ואז הם היו מעורבבים עם הפושטים כל הזמן. כי תיכף הלכו להופעה. פשוט עלה להם יותר ולא ניצלו כלום ממה שהכינו להם.

מה יש לראות? את כל היום במלון, רואה את כולם, אוכל בשפע, מה חסר?

מה את מדברת? זה לא אותו דבר. קודם כל, לא כולם מאותו מלון. וחוץ מזה זה חלק מהעניין.

בשביל לראות את האנשים, הם עושים את הברנץ' בישרוטל.

זה נכון, אבל זה רק ביום השני. ולא לכולם יש את הסבלנות שהיה להם ביום הראשון. אבל היה ברנץ' מהמם. איזה בופה יפה. כל מיני טריקים קטנים שכאלו. היו מנות בתוך קופסאות, קישים, סלטים, יוגורטים בבקבוקים קטנים וכל מיני מוסים, מיצים ומים בבקבוקי פלסטיק כאלו, כמו שנותנים בבדיקות שתן. היה משגע. ואפילו גם טעים. המגוון כזה גדול שלא יכולתי אפילו לטעום מהחצי. כי גם הייתי אחרי ארוחת בוקר, שאכלתי תיכף אחרי הבריכה. ככה שהפסקתי לזלול באמצע,  ויצאתי החוצה לקחת אוויר, כדי שלא אקיא לפני כולם. זה בכל זאת קהל לא רגיל ואני לא רוצה שבשנה הבאה יגידו, "את זוכרת את זאת עם השיער הבלונדיני, זאת שהקיאה בברנץ' בישרוטל?"

תגידי כמה אכלת. מה, נסעת לאכול? מה, את כבר לא בדיאטה?

אני בדיאטה כל הזמן, אבל מפסיקה אותה בארוחות  משודרגות ובשמחות. וככה אני שומרת על הפיגורה.

זאת אומרת כל הזמן את זוללת. את הרי כל הזמן בשמחות. טוב אז מה היה בהסעה, התחלת ועברת לאוכל ולא גמרת לספר.

כן. אז כשחזרנו למלון באמצע הלילה, סיפרנו לשולה סליחה, לחנה שחיכתה במקום, את הברדק שהיה. ההיא כמו קולונל פרוסי, אמרה בקול תקיף. "אל תדאגו מחר יהיה בסדר."

ולמחרת היה מה זה בסדר. הכול תיקתק כמו שעון. האוטובוסים חיכו לקהל ולא ההפך. יצאו כמו חיילים. כל דקה יצא אוטובוס. היה משהו. וגם הקהל בתחנות הרגיש שקט. ולא עמדו שעות כמו שעמדו בזמנו בטרנספורטים.

ההיא באמת כל הכבוד לה. היו צריכים לתת לה לארגן את המופע שהיה בהר הרצל ביום העצמאות. אצלה לא היה נופל שום עמוד תאורה. ואם היה נופל היו מעמידים, תוך שעה, עמוד חדש ואת האחראים לביזיון היו תולים מיד על העמודים ולא מחכים לאיזה פסק דין, שיהיה בעוד עשרים שנה, ושיגידו שם, שמי שאשם זה מזג האוויר ויתנו להם קנס של 2000 שקל ויורידו להם את זה בתשלומים מקצבת הזקנה.

תגידי ואיך היתה האופרה ? הרי נסעת בשביל האופרה.

האמת אני תמיד אוהבת לראות את אאידה. וזה היה באמת יפה.

יה דפוקה, זה לא היה אאידה, זה היה כרמן!

את צודקת, התבלבלתי. כי אני תמיד עושה לי סימן, שאאידה, זה עם הסוסים. ופה היו גם סוסים וגם חמורים. היית צריכה לראות את הטוריאדור היפה, זה שכרמן בחרה בו, במקום להישאר עם החייל השמנמן הזה, כשהוא רוכב על הסוס. ככה לבדו. ממש משהו. לעומתו הגיבורה מיכאלה, זאת שהחייל השמנמן, הגיבור, התחתן איתה בגלל שאימא שלו רצתה ככה, היא רכבה על חמור. אבל את החמור הובילו עם איזה בדואי שמשך אותו. עשו בשכל. סוס אפשר להנהיג. אבל חמור זה חמור. הוא יכול החליט שהוא לא זז ואז הוא היה תוקע את כל העלילה. ודניאל אורן, היה יכול לעשות סלטות באוויר והוא לא היה זז. ככה זה עם חמורים. אם מושכים אותם באף, הם באים. בדיוק כמונו. 

נו כבר אז איך היתה האופרה באופן כללי?

תראי זה כבר לא אופרה, זה כבר שואו. זה כמו המופע המרכזי של יום העצמאות. זה במה ענקית עם סוסים ורכבת ואורות ועמודי חשמל ורקדנים מספרד ומקהלה גדולה. ומסכי ענק ותזמורת גדולה. תביני כשאת אוספת איזה 7500 אנשים ובונה להם אולם ואת בונה במה של מאתים מטר ושמה עליהם איזה שלוש מאות איש ביחד, זה לא אופרה, זה מופע .וזה היה יפה וייחודי. את זה צריך לארגן עם פסטיבל ישראל ומשרד התיירות כי זה מופע ייחודי לישראל ככה על רקע המצדה שזה מקום עם ייחוד יהודי של סיפור גבורה של קנאים מתאבדים למען עצמאות העם. המקום מדהים והרי כולם יודעים ש"שנית מצדה לא תיפול" אז זה בסדר אבל למה  צריך לשיר את כרמן דווקא שמה? מה, רוצים לבדוק את התיזה אם מצדה נופלת? למה להיאבק כמו הרומאים בזמנו עם האבק והיובש. למה להביא את כל האמצעים הכי מודרניים  עם האקוסטיקה הקשה ועם בעיות ההסעה  ולהראות שאפשר להצליח להתגבר על הכול ולהעלות מופע מרהיב? מה עושים תחרות עם הטבע מי יותר חזק? מה, הולכים עם כוחות הטבע ב"להוריד ידיים?" – לא יודעת. האופרה הולכת כנראה למקום אחר. זה לא המוזיקה והשירה הטהורה הנקייה והאקוסטית שמובילה את זה.  זה משהו אחר.

חוץ מזה. שמעתי שהיו להם צרות עם הזמרות.

כן, הזמרת הראשית שברה את הרגל. הזמרת השנייה המחליפה הלך לה הקול. בגלל האבק והרוח. אז היא החזיקה מעמד מחצית. ואחר כך למחצית הביאו מחליפה ישראלית שהצליחה מעל המשוער, גם צעירה וגם יפה וגם מוכשרת ונכנסה לתפקיד ככה בלי הכנה. וגם עם טעם בבחורים ולכן היא בחרה בטוריאדור החתיך ולא בחייל השמנמן.

הבלה, זה ככה הטקסט.

כן אני יודעת אבל זה טוב וזאת גם בחירה מוצלחת.

ממש אופרה בתוך אופרה. אז מה, עם כל כך הרבה קיטורים, תיסעי גם בשנה הבאה?

איזה שאלה, בטח. אני כבר מכורה. תראי הם רק צריכים לדעתי להוסיף פאנל של קיטורים משהו כזה אחרי הברנץ' המסורתי. צריכים לשים איזה סטנד עם רמקול ולתת לכל אחד להביע את דעתו לפני כולם על המוזיקה על המלון על האוכל על מזג האוויר. זה ייתן לכולם אפשרות לחזור הביתה, ככה נקיים  מבלי שיצטרכו לחכות למישהו שירכז את כל החסרונות בכתב וישלח ויקטר בשם כולם.

את צודקת הקיטורים צריכים להיות יותר אינדיבידואליים.

באמת את צודקת, רעיון טוב.

* * *

8 שירים מאת אילן בושם

מחברת שִׁירַי

אִם אֶשְׁכָּחֶנָה

בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ

עֵינַיִם זָרוֹת יִשְׁזְפוּ

טְיוּטוֹת, סְקִיצוֹת, כַּוָּנוֹת:

אֶעֱמֹד לְמִשְׁפָּט

עַל דָּבָר לֹא מֻגְמָר.

עוד שני שירי דודה

(1)

התעלמות

דּוֹדָתִי חוֹלָה מְאֹד

וַאֲנִי כְּאִלּוּ דָּבָר לֹא קָרָה

"שֶׁתִּהְיִי בְּרִיאָה!"

הִיא לוֹחֶצֶת:

"מָה?"

וַאֲנִי בְּשֶׁלִּי, תִּהְיִי בְּרִיאָה.

(2)

דּוֹדָתִי מְגַחֶכֶת בִּמְבוּכָה

בְּצַיְּנָה כִּי יָדָהּ הֵחֵלָּה רוֹעֶדֶת

אַךְ אֲנִי חַשְׁתִּי בְּקוֹלָהּ

אֶת רְעִידַת הָאֲדָמָה.

שני שירי ריחות

(1)

המאוהב

פִּתְאֹם נִדְרַךְ...

הֵרִיחַ אֶת רֵיחָהּ

(2)

ריחות

הִיא הִתְמָרְחָה

הוּא מֵרִיחַ

הִיא תִּתְמָרֵחַ עָלָיו

וְהוּא אוֹתָהּ יִמְרַח.

DESERT

מָנָה וָעוֹד מָנָה וְעוֹד מָנָה

הִיא אוֹכֶלֶת:

אֵיזוֹ מָנָה אַחֲרוֹנָה הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת!

(בָּרוּךְ יִהְיֶה הָעֶרֶב

שֶׁיַּעֲשֶׂה לָנוּ אֶת הָעֶרֶב...)

חוֹלֶה סוֹפָנִי

                               לזכר ט.כ.

הוּא עָלָה בְּמַדְרֵגוֹת הַקַּנְיוֹן הַנָּעוֹת

(חַף מִשְּׂעָרוֹת)

כִּבְמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים

פתפותי מִלִּים

נֶאֱבַק עִם מַחְבֶּרֶת שִׁירַי

שֶׁאֵינֶנָּהּ מִתְפַּתָּה.

* * *

דוד מלמד

ספְרי ישראל היום

במסגרת המבצעים להפצת הספר העברי: ארבעה במאה ש"ח, חמישה במאה ש"ח, ובהמשך לסרטון הסאטירי באתר "וואלה" שבו "מתחו" והציעו למבקרים בשבוע הספר העברי מאה ספרים במאה שקל – ראוי לשקול הצעה מועילה נוספת לקורא העברי.

על-פי ההצעה יחולק מדי-יום ספר עברי אחד חינם יחד עם העיתון "ישראל היום". הפרוייקט ימומן על-ידי העיתון, המחולק ביותר במדינה, וברשת ההפצה שלו. מפיציו  הדוחפים את העיתון "ישראל היום" לידי עוברים-ושבים, ידחפו בכל יום לכל מי שמסכים לקחת את "ישראל היום" גם ספר עברי חינם.

יש להניח שבעקבות "ישראל היום" יתחיל גם החינמון "פוסט" באותו מבצע, ומפיציו ידחפו גם הם ספר עברי חינם בכל יום למי שמסכים לקחת.

כך יאגור כל קורא של עיתונים אלה כשלוש-מאות ספרים עבריים מכל אחד משני העיתונים הנ"ל, סה"כ כשש-מאות ספרים בשנה.

אך מכיוון שאף אדם לא יעמוד בתנאי האיחסון של כמות זו ואף-אחד לא יעמוד בקצב הקריאה של הכמויות הללו, תינתן בסוף השנה אפשרות למי שירצה בכך להביא את שש-מאות הספרים לתחנות-איסוף בישובים השונים באמצעות כלי-רכב שייתרמו לצורך זה ע"י איל-הימורים אמריקאי. תמורתם אפשר יהיה לקבל תלושים לחופשה של שבוע ימים ביחידת-נופש  בלאס-וגאס או שש-מאות מנות פלאפל חינם בשנה.

הספרים שיוחזרו לתחנות-האיסוף ייתרמו לשלטונות הביטחון שידביקו אותם אחד לשני ויצמידו אותם בערימות גבוהות לגדר-ההפרדה בין ישראל ושכנותיה וימנעו כל אפשרות של חדירת מחבלים או מסתננים.

ובא לספר העברי גואל.

* * *

ראש הארגון הטורקיIHH  נחקר

בחשד שהעביר כספים לאל-קאעדה!

בולנט יילדרים היה בין מארגני המשט לעזה ב-2010 ושהה על ה"מאווי מרמרה" בעת העימות עם חיילי השייטת. על פי הדיווח, הוא כנראה פעל לבדו.

ראש ארגון הטורקיIHH  – שהיה בין המארגנים של המשט לעזה ב-2010, נחקר בחשד שהעביר כספים לארגון אל-קאעדה, כך דווח הבוקר (שישי, 15.6) בעיתון הטורקי "האברטורק". ראש הארגון, בולנט יילדרים, חשוד כי ביצע את העברת הכספים דרך מנגנון הארגון ועל פי הדיווח הוא פעל לבדו בסודיות מלאה ולא דיווח לבכירים אחרים. לא ברור מהו מקור הכספים ולאיזו שלוחה של אל-קאעדה הם יועדו. במשטרת טורקיה מינו לנושא תובע מיוחד שמתמקד בחקירת יילדרים.

יילדרים היה בין מארגני המשט לעזה ב-2010 ושהה על המאווי מרמרה בעת העימות עם חיילי הקומנדו הימי בו נהרגו תשעה אזרחים טורקים ונפצעו עשרה מחיילי צה"ל, שניים מהם באורח קשה.

ימים אחדים לאחר האירוע בלב ים פירסם משרד החוץ הישראלי סרטון שצילם אחד הנוסעים על ה"מאווי מרמרה". בסרטון נראה בולנט יילדרים נואם בפני משתתפים במשט ואומר בטורקית: "אם חיילי הקומנדו הישראליים יעלו לספינה, נשליך אותם!" ובתרגום לערבית: "אם הם יעלו לספינה אנחנו נשליך אותם לים!"

[מתוך אתר האינטרנט של "הארץ", 15.6.12]

אהוד: עכשיו אתם, זורקי החרא הטורקי על חיילי השייטת שלנו ועל המפקדים הצבאיים שלנו ועל המנהיגים האזרחיים שלנו – ששלחו את החיילים לפעולה הקשה, (שאגב, גם הצליחה!) – עכשיו אתם, זורקי החרא הטורקי בעקבות הדו"ח האחרון של אדמירל הצי מבקר המדינה, (אך האמת שקקה אתם נהגתם כך גם קודם לכן – )

עכשיו אולי את הפה שלכם צריך להאכיל בחרא הטורקי הזה שזרקתם על לוחמינו, ועל הנהגתנו – ששלחה אותם להילחם בטרור הטורקי-המוסלמי הזה, שעכשיו מתברר שהוא מקושר היטב גם לאל-קאעדה!

* * *

אלון אוהב-עמי

ביתו של יהודה ראב בפתח-תקווה

אהוד שלום,

אתמול ביקרנו במרכז הישן של פתח-תקווה ושם ראיתי את בית משפחת ראב (תמונה מצורפת בצרופה).

היה לי חבל לראות מבנה כל כך חשוב עומד עזוב ונטוש ותהיתי אם יש תכניות לשימור וטיפוח המקום.

בברכה,

אלון אוהב-עמי

(מקוראי עיתונך)

אהוד: הבית החד-קומתי, שנראה בעיני אסתר ראב, בתו של יהודה, כארמון של ימי ילדותה וכך הוא גם מתואר בפרוזה שלה – נבנה ברחוב רוטשילד על עשרה הדונמים שקיבל יהודה ראב מפקידות הברון. השטח היה קודם גן ניסיונות של פקידות הברון רוטשילד לעצי פרי נשירים. הוא משתרע מרחוב יפו (רחוב ז'בוטינסקי כיום) עד ביתו של שאטיל, שבו גרה המשפחה עד שהושלמה בניית הבית החדש. זיהוי נוסף: בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז'בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, חזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז'בוטינסקי ניצב לימים על הרחוב  בניין נוסף, שנבנה כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי היה אפשר לראות גם מרחוב ז'בוטינסקי. משפחת יהודה ראב בן עזר גרה בביתם החדש ברחוב רוטשילד פחות מעשר שנים (1901-1910) ושם גם נולד אבי בנימין. ואולם בשנת 1911 נאלץ יהודה ראב למכור את ביתו ומשקו הגדול ברחוב רוטשילד, ובנה בית ברחוב ביל"ו על חלקת אדמה שהגיעה עד רחוב פיק"א ובו גר עד יום מותו בל"ג בעומר 1948.

אם איני טועה ליד הבית שהיה של יהודה ראב ברחוב רוטשילד – יש שלט עירוני, ובו שגיאות, ובאשר לשימור – אם אין עד היום רחוב בפתח-תקווה על שם חופר בארה הראשונה, חורש התלם הראשון והשומר הראשון – יהודה ראב בן עזר, מדוע שיְשמרו את הבית?

לי אין שום נגיעה לעניין ומעולם לא הזמינו אותי לדבר על פתח תקווה, גם לא ביובל ה-130 שלה.

* * *

אלי מייזליש

עניין פולארד: מעשה רשע שאין לו כפרה

זמן קצר לפני שהנשיא שלנו נכנס לפגישה עם נשיא ארה"ב כשתחת זרועו איגרת עם שובל ארוך של 70 אלף חתימות אנשי-שם לחון ולשחרר את פולארד, שלח ברק אובמה את יועץ התקשורת שלו, וכפי שנקרא שם "דובר הבית הלבן" מר ג'יי קרני, שהבעת פניו החיוורים כסיד גילתה למעשה את מעשה הרשע שאין לו כפרה, להלן: "אין שינוי במדיניות ארה"ב..." [ועל כן תפרח נשמתו של פולארד על ריצפת הכלא ותמרק את המלט השחוק ותבוא תשועה לאזרחי ארה"ב שוחרי הצדק].

אם יש רשע בעולם, הוא התגלה במשפט הבנאלי הנ"ל: "אין שינוי..." – זה סתם רשע מרושע לשמו ותו לא.

פולארד נענש פי חמישים וחמישה מכל מרגל רוסי שגנב באמת סודות שעלולים להזיק לארה"ב – ואכן היו סודות של מרגלים רוסים שהזיקו קשה לארה"ב. אבל שיבוא אותו דובר הבית הלבן וינמק בנימוק קטנטן: מה הנזק שנגרם לארה"ב ממעשהו של פולארד? מהו? האם גילה סודות למדינות אויב? או למדינה ידידותית? או זה לא [o no], זה לא ניקח בחשבון. מרגל זה מרגל וזהו. האומנם?

הג'סטות שעשה אותו בית-לבן לרוסים כששיחררה עשרות מרגלים רוסיים בסדרות אינסופיות רק בגלל שרוסיה שיחררה מרגלים שהבית הלבן שלח למוסקבה לחפור כמו חפרפרת, יהדהדו עד לסוף הימים כאשר אותה ארה"ב, שמסרבת כיום לשחרר את פולארד תבוא או תזחל אלינו שנעשה לה "טובה" באחד הימים, ויום זה יגיע.

התירוצים הקלושים של הבית הלבן במקרה פולארד, רק מראים עד כמה יכולה מעצמה גדולה להשתין מגג האמפייר סטייט בילדינג  על מדינונת זעירה כמו ישראל שגודלה כניו-ג'רזי; אחת מהמדינות הקטנות של ארה"ב. כדי שנבין במה מדובר; ארה"ב גדולה מישראל פי 500 [חמש מאות]. לא פי שניים או חמישה; פי חמש מאות. חשבון פשוט, אם לנו יש נמל חיפה, לה יש 500 נמלים כמו חיפה. אבל כשזה מגיע לשכל, או לרגש, או לטעם טוב, הם בוקים, הם סתומים בגרוש, וההמתנה בפרוץ מלחמת העולם ה-2, עד שהיפנים דפקו אותם בפרל-הרבור, היא-היא הנותנת. שנתיים יכלו לחסוך מהעולם הנאור את הרשע הנאצי. אבל הם המתינו עד שהיפני דקר אותם במחט. מאז לא למדו לקח אחד, בשום מקום. פה ושם שיחק להם המזל. לא יותר.

ה"טובות" שהם עושים לנו באספקת נשק ובהלוואות, הן רק לטובתה של ארה"ב. לולי ישראל שעמדה וממשיכה כיום לעמוד כבונקר מבוצר, כמעצמת-על אזורית מול נחשול השיטפון הקומוניסטי עשרות שנים ומול האימה הערבית והמוסלמית, אימה זו היתה חודרת מעבר לאוקיאנוס אל מרחבי יבשת אמריקה ועושה שם שמות בדמוקרטיה גאוות וושינגטון. אז במקום תודה, במקום הערכה של כנות, הם משחקים את משחק הילד השמן שקיבל בעיטה במגרש, ורצים להביא את החברה "לתת מכות". ממש כמו ילד שמן ומרושע [ויסלחו לי הסתם- שמנים].

הבית הלבן יכול כיום לחגוג כיום גם על חשבון פרס קשישא שנפל למלכודת שטנית מרושעת. אבל, ואני מאמין ולא ירחק היום, ואותה מעצמה אדירה, גם היא תיפול חלל למלכודת שרק הערבים והמוסלמים יודעים לחפור תחתיה, ואפילו יחסלו האמריקאים את סגנו של בין לאדן במנהרות קנדהר. ואז תזחל אמריקה על ארבע בסודי סודות לבקש טובה מישראל. ואז נראה מהיכן משתין הדג במזה"ת.  

* * *

בן דרור ימיני

עיתונאים, שמאלנים, צביעות וגזענות

מה ההבדל בין אברי גלעד לעפר שלח? מה ההבדל בין אירופה לישראל כשמגיעים לגירוש זרים? מה הקשר בין שיח' ג'ראח, שכונת התקוה ורמת אביב? מה הקשר בין גיא מרוז לקללת בלעם?

כל התשובות בפנים.

הפליטים ממדינה מסוימת באפריקה שהו במדינה אירופית בין שלוש לעשרים שנה. הם מצאו עבודה, אימצו את השפה וחשבו שגורלם שפר עליהם. בתוכם היו גם 450 ילדים. הם נולדו באותה מדינה. הם התחנכו במוסדות הלימוד שבה. זו היתה שפתם. החברים שלהם היו מבני המקום. המצב במדינתם הקודמת, שחלקם כלל אינם מכירים, הוא קשה מנשוא. אלא שהממשלה הגיעה להסכם עם מדינת המוצא שהגולים יחזרו למכורתם. השנים הרבות, הילדים שנולדו, מקומות העבודה המסודרים – כל אלה לא ישנו דבר. משום שהמדינה אינה יכולה לקלוט כל מי שטוען שהוא נרדף או מסכן או משום שבארץ מולדתו תנאי המחייה קשים. פרצה סערה ציבורית. אלא שהממשלה הבהירה שמדובר בהחלטה מקצועית ועניינית.  האפריקאים יגורשו. וזה יקרה למרות שחלקם שייכים לאופוזיציה והם חוששים לגורלם.

זה לא קרה בישראל. זה קרה באירופה. המדינה היא נורבגיה. אחת המדינות העשירות בעולם. המגורשים הם אתיופים. ארגוני זכויות האדם התערבו למענם. גם סופרים ידועי שם הצטרפו למחאה. שם כמו כאן. זה לא עזר. הממשלה התעקשה. ובעצם, לא רק נורבגיה. גם שבדיה, דנמרק, הולנד ובריטניה החליטו על החזרה כפויה של אלפים, לעיראק ולמדינות אפריקניות, שבקשתם למקלט נדחתה. עיתון נורבגי דיווח שבין כלל המוחזרים מנורבגיה לבדה יש 2,434 ילדים, שגדלו באותה מדינה.

ישראל אינה שונה. כבר היינו בסרט הזה, כאשר הוחלט להחזיר את השוהים הבלתי חוקיים – עובדים זרים שהפרו את החוק ונשארו בישראל. קראו לזה אז "גירוש ילדים", למרות שלא היה מדובר בשום גירוש, אלא בטיפול ראוי בעבריינות, ולמרות שישראל לא עשתה שום דבר שמדינות דמוקרטיות אינן עושות. וזה קורה שוב עכשיו, כאשר ישראל החליטה להחזיר את הדרום-סודאנים.

והנה, אנחנו מוצפים בדיווחים על "מחאה אמריקנית", למרות שארה"ב הרבה יותר ברוטלית בהחזרת מסתננים לשטחה, או בטיפול בשוהים בלתי-חוקיים, וזה כולל ישראלים. ואנחנו מוצפים במידע על מחאה של יהודים תומכי ישראל שלא מבינים איך התדרדרה נורבגיה –סליחה, ישראל – לפגיעה כל כך קשה בזכויות יסוד. וכך, כל יישום של הדין, שנוהג במדינות מתוקנות, הופך לפשע נגד האנושות, כשמדובר בישראל. אין שום פסול בהטפת מוסר, בעיקר מידידים. אבל מותר לנו לבקש מהם רק דבר אחד: אנא, למדו קצת את העובדות, גם על המדינה שבה אתם חיים וגם על מדינות דמוקרטיות אחרות. ואנא, בלי מוסר כפול.  

ובכל זאת יש הבדל. בנורבגיה לא היה שום פוליטיקאי שאמר שהאפריקאים מפיצים מחלות, ולא היתה שום חברת פרלמנט שאמרה שמדובר בסרטן. לנורבגיה יש פה קטן ומקל גדול. לישראל יש פה ענק ומקל קטנטן. אנחנו משלמים את המחיר לא רק על הצביעות הבינלאומית ועל המוסר הכפול. אנחנו משלמים את המחיר גם על הפה הגדול מדיי של פוליטיקאים קטנים מדיי.

שמאלנים נגד זרים

אחת הסיבות להתנגדות לזרים היא משום שהם, אכן, נטע זר. נכון שהיינו גרים בארץ מצרים. ונכון שאנחנו מצווים ביחס אנושי. ונכון שאת המחאה צריך להפנות נגד הממשלה, ולא נגד המסתננים. אלא שדווקא השמאל היה אמור להבין את מצוקתם של תושבי דרום תל-אביב ושכונות אחרות שאיכות חייהם מתדרדרת לתהום.

כן, השמאל. משום שהשמאל הישראלי מפגין מדי יום שישי יחד עם תושבי שיח' ג'ראח נגד פלישת הזרים – מתנחלים יהודים. היהודים נכנסים לשם לפי דין. המשפחות הפלסטיניות שפונו משם זכו לזימון בבתי המשפט. הן סירבו לשלם דמי שכירות. הן רמסו את החוק. הן הציגו מצגי שווא. ולמרות ההחלטה השיפוטית, ההפגנות נמשכות. משום שהמקומיים טוענים שהמסתננים היהודים הם נטע זר, שמאיים על איכות החיים, שמאיים על החיים הקהילתיים, שמאיים על הסביבה הקרובה. אלה טענות צודקות. חלק מאנשי השמאל מוסיפים וטוענים, שמפעל ההתנחלויות כולו, ובוודאי ההתנחלות הדווקאית בליבן של שכונות ערביות במזרח ירושלים, מאיים לחסל את הסיכוי למדינה יהודית. משום שהעירוב הזה, ככל שהוא מעמיק, יוצר כאן מדינה דו-לאומית. גם הטענות הללו צודקות.

העניין הוא, שכל הטענות הללו תקפות גם לגבי תושבי השכונות שאליהן חדרו המסתננים. מדד איכות החיים בשכונת התקווה ירד הרבה יותר מהירידה שנרשמה בשיח' ג'ראח. המאסה האדירה גם מאיימת, לאט אבל בטוח, על אופייה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. עם רוב לא יהודי, זו לא תהיה מדינה יהודית וגם לא דמוקרטית. חד וחלק.

ולמרות זאת, אותו שמאל שמפגין בשיח' ג'ראח, ושבחלקו שייך לאותם פעילים למען המסתננים, אינו מוצא לנכון לנהל בדיוק את אותו מאבק למען תושבי שכונת התקווה, שהמחיר שהם משלמים גבוה עשרת מונים. אף אחד מאותם מפגיני שמאל לא מכנה את תושבי שיח' ג'ראח "גזענים", רק משום שהם רוצים את שכונתם לעצמם. ללא תוספת זרים. אז מדוע, לעזאזל, אותם אנשים שמזדהים על הפלסטינים הופכים את תושבי השכונות לגזענים?

הדברים הללו לא נכתבים כדי לקנטר. הדברים הללו נכתבים כדי שהשמאל יתחיל להתעורר. לא רק פלסטינים הם קורבנות של כניסת זרים שמצטיירים כאיום. גם יהודים. ונכון שיש מקום לדאגה לעניי עיר אחרת. אבל זה לא אומר שצריך לרמוס את עניי עירך.

ועדיין לא אמרנו מילה על אירועי כפר מנדא, שהתחוללו כשהדברים הללו יורדים לפרסום. ערבים מוסלמים גירשו אפריקאים מוסלמים. מתי זו שנאת זרים שכל כולה גזענות? מתי זה רצון לגיטימי לשמור על קהילה בעלת אופי ומרקם תרבותי?

שחורים ברמת-אביב

בשבוע שעבר סולק חב"דניק מקניון רמת-אביב, לנוכח עיניו המשתאות של יהורם גאון, שגינה את הסילוק, וזכה לתגובות קשות. מה שאומר, שלא רק לדרום תל-אביב יש שחורים. גם לרמת אביב יש. והם אינם רצויים.

נניח רגע לנסיבות המיוחדות של האירוע בקניון. ייתכן שגאון צודק. ייתכן שהסילוק, נקודתית, ראוי לגינוי. מה שחשוב יותר הוא, שאין צורך להיות מאפריקה כדי להפוך לנטע זר. יהודי בשייח' ג'ראח הוא נטע זר. חרדי ברמת-אביב הוא נטע זר. האם הכלל הראוי הוא שכל אדם זכאי לגור בכל מקום? משפטית בוודאי. אלא שצריך להפעיל עוד כלל: אם אדם דורש זכות שאותה הוא אינו מוכן להעניק לאחרים – אז שלא יבלבל את המוח על זכויות יסוד. אם אנשי חב"ד חושבים שלהם מותר להגיע לרמת אביב כדי להחזיר בתשובה, אז גם לאנשי רמת אביב מותר להגיע לכפר חב"ד כדי להחזיר בשאלה. ואם הם אינם מסכימים להדדיות – שלא יגיעו. אותו דין יש להפעיל על ערבים שמתעקשים לגור בתוככי שכונה יהודית או יהודים בתוככי שכונה ערבית. מי שאינו רוצה את האחרים, שלא יכפה את עצמו על אחרים. בעיקר כאשר ההתעקשות להגיע לקהילה אחרת איננה כדי להתערות בה ולהשתלב בתוכה, אלא כדי לשנות אותה או להתנכל לה או להתעמר בה.

מי ששולל זכויות שלא ידרוש אותן. ובלשון יהודית: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. יש גם ניסוח קטניאני לעניין, לאלה שמעדיפים מוסר אוניברסאלי. אלה שהעניין כבר הובן.

העובדות בלבלו אותו

השבוע פרסם גיא מרוז, כאן ב"מעריב", מאמר תחת הכותרת "הם הגיעו גם אלינו", על הסכנה הזוחלת שקרויה מסתננים. גם הוא הבין שמדובר בבעייה. הוא מעודד את ראש הממשלה לגרש עשרות אלפים. בתגובה הופץ ברשת קטע וידאו מחודש מרץ 2010, שבו מכנה מרוז כ"נאצית פשיסטית"  את ההצעה להקים מחנות אוהלים למסתננים. אין ספק שתוך שנתיים שינה האיש את עמדתו, מקצה לקצה.  

העניין איננו מרוז. העניין הוא השיח הציבורי. כאשר אינטלקטואלים, עיתונאים, אנשי ציבור נותרים תקועים בעמדתם, בלי שהעובדות יבלבלו אותם, מופנה אליהם כעס איום ונורא. הם קרויים אטומים. ובצדק. והנה, מרוז שינה את עמדתו. העובדות בלבלו אותו. זה בדיוק המודל הראוי לכל אדם. כך שכל המלעיזים נגד מרוז עשו מעשה בלעם. הם רצו לקלל. מרוז, וכל מי שמשנה את דעתו לנוכח עובדות חדשות – ראוי רק לברכות.

זה לא אומר שכל מי ששינה את דעתו הופך באופן אוטומטי לצודק. זה רק אומר שהוא קצת יותר אדם חושב.

הפוסל במומו פוסל

עיתונאי חשוב, שאני מוקיר, טען במאמר שפורסם מיד עם תום "עופרת יצוקה" שישראל היא "... מדינה מטורפת ... חברה מוכת שינאה ותאבת דם ברמה ההולכת ומתקרבת לזו של אויביה." האיזון הקדוש. גם החברה הסובבת אותנו היא תאבת דם, וגם ישראל היא תאבת דם. עברו שלוש וחצי שנים מאז, והשבוע אמר עיתונאי אחר, שגם אותו אני מוקיר, ש"המתדפקים על דלתותינו שייכים לאיסלאם, והאיסלאם היום הוא המחלה הקשה ביותר המשתוללת בעולם."

שניהם טועים. שניהם עשו הכללות גסות. ישראל איננה מטורפת ולא תאבת דם. ב"עופרת יצוקה", וכבר עניתי על כך לעיתונאי הראשון, פגעה ישראל, באופן יחסי ובאופן מוחלט, בפחות לוחמים (כלומר טרוריסטים) ובפחות אזרחים – לעומת כל מדינה אחרת, גם מערבית, שהיתה בעימות דומה. אבל זה לא הפריע לו לטפח את השקר, הרבה לפני שגולדסטון פירסם את העלילה שלו. וגם השני טועה, משום שאכן, חלק ניכר מהקונפליקטים המדממים בעולם היום קשורים לאיסלאם, ומותר וצריך לבקר את האיסלאם הפוליטי והרדיקלי. אלא שגם ללא תקינות פוליטית מסרסת – יש צורך ברגישות ובזהירות. אין צורך בהכללות. אין צורך בהפיכת כל מוסלמי למסוכן. בינתיים הוא התנצל, וטוב שכך, והבהיר שכוונתו היתה רק לאיסלאם הפוליטי והקיצוני.    

העיתונאי הראשון הוא עפר שלח. השני הוא אברי גלעד. שניהם אנשי תקשורת רציניים וחשובים. כעיתונאים, אנחנו חוטאים בהכללות. אנחנו נסחפים עם הרוח גם למקומות בלתי ראויים. אנחנו טועים ומטעים. העניין הוא שהשבוע פירסם הראשון, שלח, מאמר בגנות הדברים של השני, גלעד. וזה בהחלט לגיטימי. אלא שהדברים של שלח עצמו, גם נגד הערבים, גם נגד ישראל – היו גם הם שילוב של הכללה גסה ושקר מוחלט. והבעייה בכך שבאותה תחנה, גלי צה"ל, ששלח יוצא נגד העובדה שהיא מאפשרת לגלעד פתחון פה, התארחו גם אנשים שהופכים את ישראל למצורעת. כך גם מרצים באוניברסיטאות, שמפיצים חומר רעיל במסגרת המאבק לחיסול ישראל. זה קורה על חשבון משלמי המסים.

כך שהרגישות של שלח בהחלט לגיטימית. גם הביקורת שלו. ובשני תנאים. ראשית, שיתנצל על הדברים שכתב בעצמו, שהם חמורים לא פחות, ואולי יותר, מהדברים של אברי גלעד. עדיין לא מאוחר. ושנית, שהרגישות שלו תהיה קצת פחות סלקטיבית. משום שדברי הבל ותועבה נאמרים מכל קצווי הקשת הפוליטית, וגם על חשבון הקופה הציבורית. ואם מישהו רוצה לסתום את הפה לגלעד, הוא ייאלץ להתחיל באלה שקדמו לו. הוא עלול להגיע גם לשלח עצמו. 

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 15.6.12.

* * *

משה גרנות: נפלאות השפה

על הרומן "מחול העקרבים" מאת שפרה הורן

כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012, 327 עמ'

את הרומן היפה הזה של שפרה הורן ניתן לקרוא בלי הכנה מוקדמת, אבל בכל זאת, כדי שההנאה תהיה שלימה, אני מציע כי לפני הקריאה יקדיש הקורא מעט זמן לרענן את שק הידע שלו במיתולוגיה היוונית, כגון סיפורו של אוריון; כגון סיפורו של  אורפאוס שהצליח לשכנע את האדס ופרספוני לשחרר את אוורידיקי אהובתו המתה שהוכשה על-ידי נחש, ואשר נאלץ להיפרד ממנה לנצח מפני שסובב את ראשו אליה ביציאה מן השאול; הקורא יזדקק גם למעט ידע על התמלילים (הליברטו) לאופרות על אורפאוס ואוּארידיצֶ'ה (אוורידיקי) של  קלאודיו מונטוורדי (1567-1643) ושל כריסטוף ויליבנד גלוק (1714-1787); וכן רצוי שהקורא ייזכר בתכנים של מעשיות האחים גרים, ובעיקר "נערת האווזים", וכן בסיפורי הילדים של אריך קסטנר, ובעיקר "אמיל והבלשים" ו"שלושים וחמישה במאי". בוודאי יש עוד, כמו האופרה "טבעת הניבלונגים" של ואגנר, "1984" של אורוול, "מיכאל שלי" של עמוס עוז ועוד.

הגיבור הראשי של הרומן שלנו הוא אוריון, יתום מאב (שמו אולריך – אורי) שנולד בגרמניה ונהרג בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. אימו רצתה להפיל כי היתה נשואה לאורי רק חודשיים לפני שנהרג, אך יוהאנה הרמן, גרמנייה שעל זרועה מקועקע מיספר, הנחשבת על-ידי הסביבה לאימו של אורי, וסבתו של אוריון, מצילה את התינוק ואף מגדלת אותו. אימו, שעניינים לה עם גברים שונים, מתאהבת בחייל אוסטרלי ויורדת עימו למולדתו, כשאוריון היה בן שבע-עשרה ולפני בחינות הבגרות. יוהאנה לוקחת על עצמה את גידולו, חינוכו וכלכלתו.

אוריון קיבל את שמו כי הצליל מזכיר לסבתו את שמו אורי, אך הוא גם מזכיר את הסיפור היווני המיתי על הצייד אוריון שהתגרה באלים, ועל כן הֶרָה שלחה אליו עקרב שיכיש אותו. זאוס ריחם עליו וקבע אותו בקבוצת כוכבים בשמיים. הרה הוסיפה לשמיים את קבוצת הכוכבים העקרב, אך שתי הקבוצות אינן נפגשות – כשזו שוקעת – זו זורחת. בעברית קוראים לקבוצת הכוכבים הזאת בשם "כסיל" (כך מעירה אחת מאהובותיו של אוריון), ובאמת אוריון הוא דמות גדושת פוביות וחרדות: הוא חושש לעלות במעלית, ועולה חסר נשימה תשע קומות כדי להגיע לדירה בבית האבות "מגדל הכסף" שם מתגוררת יוהאנה בסוף חייה. יש לו חרדת טיסות (אימו שולחת לו כרטיס לאוסטרליה, והוא מסרב לטוס). יש לו טבע ילדי לאסוף מזכרות בתוך שפופרות (אפר עיפרון "נאצי", אהבה ראשונה לילדה א', נשימתה האחרונה של יוהאנה וכו'). הוא נחשב לחתיך, ונערות זורמות אל חדרו לשכב עימו, והוא מנהל פנקס בו פרטיהן האינטימיים של מושאי כיבושיו. הוא מבקש להרוויח כסף קל על ידי שיתרום לבנק הזרע, אבל אז נודע לו מפי הרופא הבוחן את זרעו שהוא עקר. ברוך, עמיתו לעבודה בספרייה הלאומית, מכנה אותו "אור-יום", וכריסטינה-אנה, אהובתו מכנה אותו "אורי-און". ל"אור" הזה תהיה משמעות בהמשך הספר.

גיבורה ראשית אחרת היא יוהאנה, הנחשבת לסבתו של אוריון. הילדים רוגמים אותה באבנים כי הם טוענים שהיא גרמנייה נאצית. היא נחשבת לאימו של אורי ולסבתו של אוריון, אך מד"ר הירשנזון, מאהבה השבועי של יוהאנה, וכן מאוחר יותר מתוך הארכיונים של מחנה ראוונסבריק בגרמניה, ומדברי לואיזה, יהודייה הגרה בגרמניה שהיתה יחד עם יוהאנה האמיתית באושביץ ובמחנה ראוונסבריק (עמ' 311 ואילך), מתברר ששמה האמיתי היה אלזה גריג, והיתה אסירה במחנה הזה משום דעותיה הפוליטיות. שם היא  שימשה כאחות וכמיילדת של שאר האסירות. כל ילד שהיה נולד שם היו מטביעים אותו בדלי מים או מרוצצים את גולגולתו. היא נקראה למקרה חירום בעניינה של אסירה יהודייה בשם יוהאנה הרמן, שאובחנה כסובלת מטיפוס הבטן, אבל באמת אחזו אותה צירי לידה. אלזה נאלצת לבצע בה ניתוח קיסרי (הרופא לא היה במרפאה), ויוהאנה האמיתית נפטרת. אלזה גונבת את התינוק, בורחת מהמחנה, ולימים עולה לארץ ישראל כדי שהתינוק אולריך (לימים – אורי) יגדל כיהודי. מתוך הזדהות עם האם המתה ומתוך רצון לכפר על מעשי הנאצים, היא מאמצת את שמה של הנפטרת ומקעקעת על זרועה את המספר שלה (יוהאנה הייתה אסירה באושביץ, וב 1945 צעדה בצעדת המוות עד ראוונסבריק, שם עבדה במפעלי סימנס).

גם לאימו של אוריון, אביבה, יש עבר קשה – היא נזרקה כתינוקת מהרכבת שהובילה את אימה למחנה המוות, ומשום כך נותרה בה צליעה. היא גודלה במנזר ואחר כך הועלתה לארץ. היא איננה יודעת מהו שמה האמיתי ומי היו הוריה.

גיבורה משנית, שתפקידה להוביל את הקורא אל גיבורה ראשית אחרת, היא נעמה, בחורה יפיפייה שפוגשת את אוריון בבר, ומיד מציעה לו, כמקובל אצל צעירי ימינו, ללכת עימו לשירותים. אוריון מציע לה את דירתו, והם הופכים לזוג. היא כמומחית לבוטניקה מפצירה בו לעקור את שיח הוויסטריה שמטפס על הבית, פריחתו קצרת ימים ושורשיו מסוכנים ליסודות הבית. אוריון אוהב את השיח הזה כי הוא מכניס אורחים ומזכיר לו את הלילך שיוהאנה (היא אלזה גריג) כל כך כמהה אליו. נעמה מזלזלת בכל מה שיקר לו: בהתנדבות שלו להשאיל ספרים שנשרפו על ידי הנאצים מול כיכר האופרה בברלין ב 1938 (על כך בהמשך), היא בזה לחברים שלו, מביאה לביתו את החתול הפראי זיזי שעלול להיות אויב של התוכי הקאקאדו, שחשבוהו בטעות לנקבה, ולכן קראו לו שרה. לבסוף הם נפרדים בריב גדול, אך קודם הם מתוודעים לגיבורה ראשית אחרת, הלא היא הצעירה הגרמנייה בשם כריסטינה-אנה.

כריסטינה-אנה, זמרת אופרה, היא השכנה של אוריון, והיא באה להתלונן על כך שהוא ונעמה מרעישים, והקיר דופק לה. כשאוריון רואה אותה הוא מוקסם ומתאהב בה נואשות. הוא בטוח שהיא האישה שנועדה לו – "די באשערטע" (עמ' 47). כשלאחר הפרידה מנעמה היא באה לבקש ממנו כוס סוכר ומזמינה אותו לאכול מן העוגה שאפתה – מתרקם ביניהם רומן סוער. כריסטינה-אנה היא מן הגרמנים שמבקשים לכפר על פשעי הנאצים, והיא אפילו חושבת להתגייר, היא גורמת לאוריון אושר גדול, למרות הכעס שכועסים עליו על כך שהוא מתחבר אל גרמנייה. האושר שלו נפגם מכך שהיא נעלמת בלילות לעבודה בקברטים. אוריון עוקב אחריה ומסתבר לו שהיא שרה במאורת סקס במתחם הבורסה ברמת גן. תיאור מועדון החשפנות בו היא שרה מזכיר את התיאורים ב"אלנבי" מאת גדי טאוב. הוא דורש ממנה לנטוש את העולם המנוון הזה, והיא אמנם נשמעת לו בצער, אך האהבה שלהם נתקלת במכשול נוסף: זמרת אופרה מפורסמת חולה, והאופרה של ברלין בניצוחו של דניאל בארנבוים מזמינה אותה להחליפה. זוהי קפיצה אדירה בקריירה של זמרת צעירה, והיא נאלצת לעזוב את אוריון ולטוס לברלין. אוריון נשבע ליוהאנה (הלא היא אלזה גריג) כי לא ידרוך על אדמת גרמניה, אך הגעגועים מתגברים הן על השבועה והן על חרדת הטיסות שלו, והוא טס לברלין. לפני זה הוא משמיד כל מה שקשור לעברו – הוא עוקר את הוויסטריה ושורף את ענפיה, הוא זורק את כל המבחנות ששומרות את זיכרונותיו (ביניהם פיסת סדין מוכתם בדם מליל המשכב הראשון שלו עם יעל אחותו של חברו הטוב שנהרג בפעולה קרבית). הוא מתפטר מ"הספרים השרופים" ותורם אותם ל"יד ושם" וגם מקעקע על זרועו את המספר של סבתו האמיתית וסבתו המאמצת. בברלין הוא מבקר לכיכר האופרה, שם מצויה האנדרטה של אולמן לשריפה הספרים ב 1938 (חדר בתחת לאדמה, ובתוכו מדפים ריקים). קונה כרטיס יקר לאופרה "אורפאוס ואוארידיצ'ה", אך מצליח להגיע רק למערכה השנייה. הוא שמח שבליברטו של האופרה של גליק הסוף טוב – אורפאוס מתאחד עם אוארידיצ'ה, שלא כמו במיתוס המקורי וכמו בליברטו של האופרה של מונטוורדי. בדי עמל הוא מצליח להגיע אל כריסטינה-אנה הזוכה להצלחה בלתי רגילה ולשמירה הדוקה של שומרים. החשש שלו שהיא אולי התחברה לגבר אחר – התבדה. כריסיטנה-אנה אוהבת אותו, מתייחדת עימו בחדרה הקטן, ומבשרת שהיא הרה לו. הם חוזרים ארצה כדי שתלד כאן, אבל הלידה קשה מאוד ונאלצים לערוך לה ניתוח קיסרי שממנה היא לא קמה – מקרה יוהאנה הרמן המקורית חוזר על עצמו. לפני מותה כריסטינה מבקשת לקרוא לתינוקת בשם אוארידיצ'ה, ואילו אוריון שהופך להיות אבא מוטרף על בתו – מכנה אותה אורלי, ובאמת המילה הראשונה שהתינוקת האומרת היא "אור –או".

גיבור לא פחות חשוב ביצירה הוא פאלאדה (פ"א רפה), מכונית הוואן של אוריון. מדובר באוטו גלידה ישן, שאוריון קנה כדי להוביל בו את "הספרים השרופים". אצל יוהאנה על הוויטרינה הייתה צנצנת עם אפר. אוריון הילד וחבריו כמהים לדעת במה מדובר, וכשיוהאנה נעדרת מהבית, הם טועמים את האפר. לימים נודע לאוריון שבצנצנת אגרה יוהאנה, אז נערה צעירה בשם אלזה גריג, מעט מהאפר של שריפת הספרים הגדולה בכיכר האופרה. שם ראתה לרגע גם את הסופר הנערץ עליה (ואחר כך גם על אוריון) – אריך קסטנר, שאת ספריו שרפו באותה מדורה. אוריון, שהיה ספרן בספרייה הלאומית בירושלים, מחליט לרכוש ספרים בתרגומים שונים, אלה  שהגרמנים שרפו באותו אירוע מזעזע. יוהאנה מעניקה לו מימון, ואוריון קונה את האוטו הנ"ל, ורוכש "ספרים  שרופים" מספריות פרטיות שונות. האוטו של אוריון היה כאמור אוטו גלידה, על כן כשצריך וכשלא צריך הוא שר את "אבא'לה בוא ללונה פארק". אשר על כן כינה את האוטו – "פאלאדה", כשמו של הסוס המדבר מתוך המעשייה של האחים גרים – "נערת האווזים". במעשייה הזאת משרתת מצליחה לגבור על גבירתה הנסיכה שהלכה להשתדך עם נסיך. המשרתת מציגה עצמה כנסיכה ודורשת לכרות את ראשו של הסוס משום שהיא פחדה שהסוס המדבר יגלה את סודה, אלא שראש הסוס המשיך לדבר, וזה גורם בסופו של דבר שהמלך הבין מי הנסיכה האמיתית שנדונה בעטייה של המשרתת לשמש רועת אווזים. כיוון שהאוטו מדבר גם כאשר המנוע כבוי – אוריון מכנה אותו פאלאדה. אגב שם העט של הסופר רודולף וילהלם פרידריך דיצן, מחבר הרומן המפורסם "לבד בברלין" הוא האנס פאלאדה על פי שמותיהם של גיבורי מעשיות האחים גרים (באגדות אלו יש כחמישה גיבורים בשם האנס).

אגב שריפת ספרים, המחברת מזכירה ברמז שהאנושות לא למדה מהאירוע הטראומטי ההוא בכיכר האופרה בברלין – יהודים שרפו ספרים של ערבים כדי להתחמם (עמ' 99), מוסלמים שרפו את ספריו של סלמאן רושדי, מחבר "פסוקי השטן" (עמ' 186) ובנות הברית שרפו את ספריהם של הנאצים (עמ' 187).

ולא נשכח, כמובן, את שרה התוכי הקאקאדו שחשבוהו בטעות לנקבה. אימו של אוריון וסבתו המאמצת יוהאנה התגוררו במתחם דירות שננטש על ידי ערבים במלחמת השחרור. בבית הנטוש הם מצאו את התוכי, שידע מילים בערבית, ויוהאנה אימצה אותו. הקאקאדו למד לדבר מילים בגרמנית, וחיקה את הדוברים בחדרה של יוהאנה, חדר שהיה למעשה מוסך שהוסב למגורים. אחרי מלחמת ששת הימים חזר בעל הבית הערבי וביקש את התוכי. יוהאנה הציעה לערוך לתוכי מבחן "מעגל הגיר הקווקזי", והתוכי בחר בה. הערבי דמע ולקח מהחצר צנצנת עם העפר של המקום שהיה שלו. הצנצנת הזאת מבקשת להקביל, ללא ספק, לצנצנת האפר של יוהאנה. התוכי מלווה את יוהאנה כל חייה, וכאשר היא עוברת ל"מגדלי הכסף", וסימני שיטיון מורגשים אצלה  בבירור -  היא דורשת ששרה תבוא עימה. אחרי מותה, הציפור עוברת לאוריון, וכאשר הוא מתכוון לטוס לברלין לפגוש את כריסטינה-אנה, הוא מפקיד את התוכי בידי מנהלת הבית ב"מגדל הכסף", ושם הציפור מתה. אוריון קובר אותה בשוחה שאביו כרה לפני מלחמת ששת הימים, ובוכה עליה כפי שלא בכה על מות סבתו המאמצת.

מיספר מילים על שם הספר ועל מבנהו: כבר בעמוד 27 מוזכר מפי הגיבור אוריון כי הוא מתכוון לספר את סיפורו בדרכם של העקרבים, שאלה במחולם מזגזגים קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה. כלומר, הסופרת מצהירה, מתוך גרונו של גיבורה, שלא יצפה הקורא למהלך קווי של פרטי הסיפור. ובאמת זאת עבודה לא פשוטה לעקוב אחרי מהלך העלילה. אני מודה שבמשך עשרות  עמודים לא היה לי ברור אל מי פונה אוריון בגוף שני – ליוהאנה, לנעמה או לכריסטינה-אנה. כריסטינה-אנה מופיעה בדלת של אוריון כבר בעמ' 37, ואל שמה אנחנו מתוודעים בעמ' 38, אך לאורך כל הספר הוא פונה אליה בגוף שני, ושמה לא מוזכר אפילו פעם אחת, ורק בעמ' 306 מוזכר שמה מפי מנהל ההפקה של האופרה של ברלין. והרי היא הגיבורה הראשית ביצירה, והיא המוזה של הגיבור אוריון ושל הספר כולו?!

כאמור, במיתולוגיה היוונית העקרב עוקץ את אוריון (לפי גירסה אחרת אפולו גרם למותו משום שארטמיס אחותו התאהבה בו), ומסתבר שהמזל של אוריון הוא בדיוק מזל עקרב. (עמ' 65, 235). אוריון רוקד עם כריסטינה כמו זוג עקרבים (עמ' 75), היא מלקקת את איברו ומכנה אותו "דֶר סקורפיון" (העקרב בגרמנית), והיא גם מבקשת לדעת אם במשכבו הראשון עם יעל הוא רקד גם איתה במחול העקרבים (עמ' 162). אוארידיצ'ה של פון גלוק לא הוכשה על-ידי נחש, אלא על-ידי עקרב, כי ג'מאיקה, מקום ההתרחשות של אהבת אורפאוס ואוארידיצ'ה על פי הליברטו של פון גלוק. אוריון מבטיח לשאת את בתו הקטנה, שהוא מטורף אחריה, על גבו כמו אימא עקרב הנושאת על גבה את צאצאיה (עמ' 322). אוריון מבטיח לתינוקת שלא יבהיל אותה עם מעשיות על ראשי סוסים כרותים, על נחשים ועקרבים, על אהובות שלא חזרו מהשאול, וגם לא יספר לה איך רקד עם אימא שלה את מחול העקרבים (עמ' 326; ראו גם עמ' 30, 231, 256).

הספר איננו קל לקריאה, וברובו משרה אווירת נכאים (קורותיהם של ניצולי שואה, סיפוריהם של הנופלים בקרב, מותן של שתי נשים בלידה וכו'). בעיקר מדכאים הקטעים המתארים את שיטיונה של יוהאנה כשהיא מתחילה להתבטא בגרמנית ובתבניות אנטישמיות ("מישלינג", "פרפלוכטֶה יודֶה", ראו קדימון בעמ' 215-212, 216), את גסיסתה, את מותה, קבורתה כגוייה בבית הקברות "מנוחה נכונה", זריקת חפציה אחרי מותה ומסמכיה שהפכו הפקר (עמ' 230-196). הקורא ממש מתאהב ביוהאנה לאורך היצירה, היא אלזה גריג, והנה מה עולה בסופה!

אני זוכר רק סיטואציה אחת שהעלתה בדל חיוך על השפתיים כאשר יוהאנה דרשה מהמאהב שלה ד"ר הירשנזון ללמד באופן מעשי את אוריון הקטן איך משתינים בנים בעמידה (עמ' 243-242).

הספר לא קל לקריאה, אך לדעתי הוא  ראוי ביותר להשקעה שהקורא משקיע בקריאתו, ולא רק בגלל העלילה המעניינת, המסרים הגלויים והסמויים, המבנה הארכיטקטוני המיוחד של היצירה, אלא גם, ואולי בעיקר בגלל הנפלאות השפה של שפרה הורן. הרי שלוש טעימות:

"בעונג עקבתי אחר הגורים. פעיותיהם התובעניות, גרגורם העדין, עיני הענבר הסוקרות עולם חדש, הילוכם המתנדנד הלא יציב, הבעת פניהם העגומה, פרוות הקטיפה הסומרת בלי סיבה. בכריות אצבעותיי חשתי את טופריהם הדקיקים עדיין ואת שיניהם שאך הנצו. אהבתי לרחרח את כפות רגליהם ולהתבונן בזקנקן הלבן שצימח סנטרם מחלב שניגר. משגדלו נדמו לפאר היצירה האלוהית, מכונות ציד נוצצות, גמישות ומשכללות המצוידות במיטב הטכנולוגיה הזואולוגית... אהבתי להפשיל את אוזני הסחוס שלהם מן החוץ פנימה, ממש כיוהאנה ההופכת גרב לתיקון על גבי פטרייה מעץ, ובטרם ינערו ראשים הייתי מתעמק במצולות הקונכיות שנחשפו ובשבלולי תלוליות רכות שגדלו עליהן זיפים נוקשים וטלאים מבריקים" (עמ' 60).

"בלילה ההוא הצטמררתי מפחד כששמעתי אותה מתקרבת אלינו. הראשונה שחשה בה היתה התאנה, שטפחה על המרפסת במניפותיה וגזעה חרק בתלונה קולנית. אחריה התייסרו באיוושה חרישית עצי הגן הנמוכים, עד שנפרץ החלון בפיהוק קולני והרוח פרצה פנימה, נושאת עמה נשורת עלים ופרחים שיבשו. נשיפות פיה עילעלו בבהילות בדפי הספר ששדרתו נחה בפישוק רחב על הכיסא לצידי, והפריחו מעל דפיו תמונות, אותיות ומעשיות שלא ייאמנו. אחר-כך זיגזגו ברקים דרכם ברקיעים עליונים, מאחים לשבריר שנייה את השמיים ואת הארץ ואת כל צבאם באזיקי פלדה מסנוורים..." (עמ' 126-125).

"ספרים ישנים נושפים עליי את נשמת אפם, את ריח הבריות שמיששו אותם. ידי אוחזת בשדרתם, אני עוגב עליהם, מחליק את דפיהם, והם נחשפים בביישנות ומתוודים על עברם הרומנטי, אם נאהבו או נכלמו באין קורא, שהרי יש מהם השרויים בבתוליהם וגיליונותיהם עדיין אחוזים זה בזה בשוליהם העליונים, ואילו אחרים התרפטו מאהבת יתר, דפיהם רכים ולוטפניים והם נושאים עליהם את מטענם הגנטי של קוראיהם: טביעות אצבעות חמדניות, הערות שוליים, משפטים מסומנים, אוזני חמור וכתמי מזון שמנוניים המעידים עליהם שנאחזו גם בזמן הסעודה" (עמ' 178).

מבחינת רמת העברית נראה לי ששפרה הורן משתווה רק לס' יזהר ולגבריאלה אביגור-רותם, הגם שהסגנון והתמטיקה שונים לחלוטין.

ועוד שתי הערות: הספר כתוב בגוף ראשון, והדובר הוא גבר. כמו שעמוס עוז הצליח להרעיד לבבות כשכתב את "מיכאל שלי" מתוך נקודת ראות של אישה, כך עשתה שפרה הורן בספרה זה מנקודת מבט של גבר. וכן, הספר הזה לא רק שאיננו מבייש את קודמו המצוין "המנון לשמחה" (2004), אלא לטעמי אף עולה עליו.

ממליץ בחום.

אהוד: מלכתחילה לא היתה לי כוונה לקרוא את הרומאן, אבל לאחר שקראתי את הביקורת שלך, ובייחוד את "טעימות" הציטוטים מהספר, כגון "יהודים שרפו ספרים של ערבים כדי להתחמם (עמ' 99)," וזאת בהקשר של שריפת הספרים בידי הנאצים – דומני שפחתו הסיכויים שאגיע אי-פעם לקרוא בו. אבל כנראה שספרים כאלה – זה מה שהולך היום בברנז'ה, ואני קצת מתפלא עליך שאתה מתפעל מהם.

* * *

מנחם מנדל אורבך אורפז

בית אבי וביתי

נכתב 24.11.1981

נולדתי בעיירה זינקוב במחוז קמנייץ פודולסקי באוקראינה (רוסיה) בזמן מלחמת העולם הראשונה, בחג השבועות 1915.

שמי נקרא בישראל (לפי מסורת המשפחה) על שם סבא של אבי – מנחם מנדל אורבוך ז"ל, שהיה גדול בתורה וחיבר הרבה סיפרי פרשנות לספרי הקודש.

לעומת ההורים והסבים של אבי, שהיו למדנים מופלגים ומפרשים ידועים, נשיהם עסקו במסחר כדי לפרנס את המשפחה.

אבי ז"ל, שני אחיו ושתי אחיותיו הושפעו על-ידי הזרמים החדשים ברחוב היהודי: ההשכלה והרעיון הציוני, והיו פעילים בחוגי חיבת ציון. הגברים שברו את המסורת במשפחה והתחילו גם לעסוק במסחר, ולשם כך פתחו באותו בית משפחתי נרחב, נוסף לחנות כלי הכתיבה, גם חנות לתיקון שעונים וקיוסק למשקאות תוססים ולמעדנים.

בניהם של הדודים שלי, והמבוגרים שלא מצאו יותר תעסוקה בעיירה – יצאו חלקם ללמוד באוניברסיטה בעיר הגדולה וחלקם היגרו לארצות הברית, וגם ארצה הגיעו שלושה בני דודים שלי ממשפחת אורבוך בשנת 1922. אחד מהם היה מוניה, מלונאי בנתניה, והשני שמשון, שהיה פרופסור בטכניון בחיפה. שניהם נפטרו.

כל בני משפחת אורבוך בזינקוב היו ידועים בקהל כאנשים נוחים לבריות, ישרי לב, דוברי אמת, ובמילה אחת – אנשים הגונים. ביתם היה פתוח לרווחה, מכניס אורחים, אם כי הם לא היו עשירים. אבל היו מוכנים לחלוק את פת לחמם עם כל מי שנצרך יותר מהם.

סבא של אבי, מנחם מנדל, ואביו יצחק אייזיק, בהיותם למדנים ומקובלים בקהל כאנשים ישרים וחכמים, שימשו לרוב כבוררים בסכסוכים עסקיים שונים בין יהודי העיירה. אי-היכולת לשקר, והרגשת היושר וההתחשבות בזולת – היו טבועות עמוק באופיו של אבי זאב ז"ל, שנולד בשנת 1885 ונרצח בגיל 57 בשנת 1942. הוא לא היה מסוגל לדרוש מחיר מעל למינימום כאשר מכר סחורה, לכן גם לא הצליח להתעשר, אבל לא התקנא באחרים והסתפק במה שיש לו.

אימא שלי, אסתר לבית סגל, נולדה בליפקני שבבסרביה, בשנת 1891 [?] ונרצחה בגיל 50 [?] ב-1941. בהגיעה לפרקה, היא היתה נערה יפהפיה כבת 18, חיפשו לה שידוך שמתאים לייחוס האבות ולגובה הנדוניה שהיו מסוגלים להעניק לחתן המיועד, וככה נמצא אבא שלי, זאב אורבך, מזינקוב. החתונה התקיימה בליפקני בשנת 1913, והזוג הצעיר עבר לגור בעיירה זינקוב, בבית משפחת אורבוך.

הורי אימי, רב ישראל סגל ואשתו גיטל, הצטיינו בייחוס אבות. שושלת היוחסין שלהם נמשכה עד למייסד החסידות "הבעל שם טוב", והם מיוחסים כצאצאיו וכנכדיו של רב לוי מברדיצב. סבי ישראל היה בעצמו רב, בנו של הרב אלתר אברהם יצחק, שהיה ראש בית הדין ורב ראשי בעיירה ליפקני וסביבתה, והיה גדול בתורה ומפורסם בחוכמתו כרב וכשופט וישב על כיסא הרבנות שהורישו לו הורים וסבים, דורות אחדים של רבנים. סבא ישראל העדיף לעסוק במסחר, ומסר את זכותו לשבת על כס הרבנות בעיירה, זכות שעברה אליו בירושה – לבן-אחיו הרב יוסף בהרב. סבא ישראל היה איש חכם ומכובד בעיירה גם בגלל עושרו, והרבה מאוד התדיינויות וסכסוכים בין אנשי העיירה הגיעו לבירור בפניו, ופסק דינו היה מקובל כמעט על כולם. את הבוררות ראה כתפקיד כבוד מבלי לקבל תשלום עבור זה, כמו כן עסק בפעילות פילנטרופית רבה בעיירה.

לאימא היו ארבעה אחים וארבע אחיות, ובבית סבא שרר משטר פטריארכלי. דעתו ורצונו הם שקבעו במשפחה בכל השטחים, ולא היה מי שימרה את פיו. א. נימוסים ליד השולחן. ב. ענייני חינוך ודת. ג. ענייני כלכלה וניהול הבית והעסקים.

ההשקפה של סבא היתה שכל אחד מבניו צריך להיזרק למים הקרים ובעצמו הוא צריך למצוא את דרכו בחיים ולהסתדר מבחינה כלכלית, ורק כשהוא מגיע בכוחות עצמו להישגים כלכליים, היה סבא מוכן לעזור לו מבחינה כספית להקים לעצמו עסק פרטי. כאשר אחד מבניו גמר את חוק לימודיו והגיע לגיל 18, שלח אותו לשרת כעוזר וכמתלמד בעסקים של אנשים אחרים מבלי שיקבל עזרה וסיוע ממנו.

אבי וסבו של אבי היו לא רק רבנים, למדנים ופרשנים מפורסמים, הם היו גם נצר למשפחה מפוארת ששושלת היוחסין שלה נמשכת עד רש"י, ר' שלמה יצחקי, גדול הפרשנים בישראל בכל הדורות לתנ"ך למשנה ולתלמוד.

כפי שסיפרו לי לאחר ימים, החיים של משפחת הוריי בזינקוב לא היו קלים מבחינה כלכלית, וגם לנו הילדים היתה מנה רצינית של סבל.

פרצה מלחמת העולם הראשונה, אחר-כך פרצה המהפכה הסובייטית שהיתה מלווה במלחמת אזרחים, בעיקר באוקראינה, ועיקר הסובלים היו היהודים מהעיירות, היות שהצדדים הלוחמים התנפלו מדי פעם על היהודים, שדדו ורצחו, ואז התארגנו צעירי העיירות בהגנה עצמית, וכמעט בכל בית השתדלו לחפור ולהכין מרתפים כמפלט לנשים ולילדים, עם כניסות מוסתרות. גם אנחנו היינו שרויים בתקופה ההיא, כשהייתי בן שש, בפחד מתמיד מפני פורעים.

זכור לי, מתקופת הילדות בזינקוב, שהייתי כנראה "תכשיט" לא קל, ומדי פעם גרמתי לצרות, לתקלות וגם לנזקים – רק בגלל הסקרנות שלי לדעת ולחקור מאיפה כל דבר צומח ויוצא. ייתכן שאם היו מכוונים את יצר סקרנותי לכיוון חיובי על ידי לימודים, יכולתי אולי להתפתח כחוקר, אבל אז פתחתי את ברז הסודה בקיוסק כדי לוודא מאיפה מגיעים הגזים, פירקתי כל שעון או  מכשיר מורכב שהזדמן לידי, לכן קראו לי בכינוי "זייגער-מאכער", מתקן שעונים. היות שספגתי מדי פעם מכות כעונש על תעלוליי, השתדלתי כנקמה להרביץ לאחי הקטן בכדי ללמד אותו לקח וכאילו לחנך אותו.

הספקתי ללמוד כשנה ויותר בחדר, וליהנות משיטת החינוך הזו, שהיתה מלווה תמיד במכות ובעונשים.

בגלל המצב הקשה של אחרי המלחמה בעולם, רוב יהודי העיירות באוקראינה חיפשו דרכים לברוח מארץ המהפכה והפוגרומים, ומי שהיה יכול, נעזר בקרובים מעבר לגבולות, כדי שיהיה אפשר להם להגיע למחוז חפצם בעזרת מבריחים. לפעמים חלק מהפליטים האומללים נפלו קורבן לשודדים ואפילו לרוצחים, למען שוד, או שנפלו בידיהם של שומרי גבול, רוסים או פולנים. למרות כל הסכנות שבדבר, הרבה משפחות יהודיות לא נרתעו, וניסו להבריח את הגבולות. משפחת אימי מליפקני החליטו להירתם למשימה זו ולעשות את כל המאמצים לעזור לנו להגיע אליהם לליפקני.

הדוד לייבוש, בכור האחים של אימא, שהיה עדיין רווק, עלם צעיר, קיבל על עצמו את המשימה לארגן את הברחת משפחתנו דרך גבולות אוקראינה לפולין. הרבה כסף הובטח למקשרים-המבריחים, שקיבלו דמי קדימה עם הבטחה שיקבלו את כל הסכום עם הגיענו ללודג' בפולין, היכן שהתגוררה אחת האחיות של אבי. סיפורי ההרפתקאות שעברו עלינו במבצע הברחת הגבולות בשנת 1922 הם די מעניינים:

היינו משפחה של חמש משפחות חוץ מההורים. אני הייתי בן שבע, אחי אייזיק בן שנה וחצי [?] ואחותי שרה בת כחצי שנה.  כל המטען שהיה איתנו היה רק הלבוש. היה סתיו וגשום, הגענו לכפר אוקראיני בגבול פולין, שאליו הביא אותנו שליח המבריחים, והסתתרנו בביתו של איכר מיספר ימים עד שמזג-האוויר יאפשר את העברתנו בין הגבולות. המבריחים בחרו דווקא ימי גשם למבצע, היות שבמזג-אוויר כזה גם שומרי הגבול מחפשים מחסה ואז הם פחות עירניים, וזה מסייע למבצע של הברחת הגבולות.

ברור שהיינו צריכים לעשות הכול ללא רעש, שלא יגלו אותנו, וזה באמת קשה עם ילדים קטנים, כמו שהיו אחי אייזיק ואחותי שרה. לאחותי שרה, כשהתחילה לבכות, סתמו את הפה בכך שנתנו לה לינוק, אבל עם אחי אייזיק היה יותר קשה היות שמדי פעם התחשק לו משהו אחר, ואת רצונו ביטא בבכי ובגמגום, כמו למשל שהוא רוצה מפוחית-פה. בקושי הצליחו לסתום לו את הפה במשהו אחר, וכל זה קרה כשהיינו במקום רגיש במיוחד וחששנו שיגלו אותנו.

אוקראיני צעיר, שהכיר יפה את הסביבה, הסתכן גם הוא כשהוביל אותנו בין הגבולות. דישדשנו בבוץ עמוק והיינו נעולים מגפיים, ובמעילי גשם. עברנו נחלים על גבו של המבריח, ומדי כמה צעדים שכבנו בבוץ והקשבנו. ככה עברנו 8 קילומטר של גבול במשך כ-8 שעות של לילה גשום, והגענו צמאים, רעבים ועייפים עד מוות למקום מפלטנו, בית אחותו של אבי בלודג'.

רק אחרי 48 שעות של שינה פקחתי את עיניי, כשכל בני המשפחה כבר דאגו לחיי.

אחרי שהדוד לייבוש קנה לנו בגדים חדשים, נסענו ברכבת לכיוון העיירה ליפקני, מקום הולדתה של אימי. ברור ששומרי הגבול הרומניים העלימו עין כשקיבלו מתנות. ככה הגענו לבית משפחת סגל. בליפקני קיבלנו שני חדרי מגורים בביתם הגדול של הסבים במרכז העיירה.

כשהגענו מצאנו את אביו של סבי, רב האלטר, הרב הראשי של העיירה, חולה ומרותק למיטת חוליו. בהיותי הנכד הבכור במשפחה, שיכנעו אותי שאני אטפל בו – היות שהוא זקוק לעזרה, בזמני החופשי אחרי חוזרי מ"החדר", וזאת מצווה גדולה בתור נינו של צדיק, שכך תהיה לי הזכות להגיע לגן עדן אחרי 120. מתברר שבשנה וחצי שיצא לי לשרת אותו התקשרתי אליו ורחשתי לו, חוץ מרחמים ודאגה, גם חיבה. וכשנפטר בגיל 85 אני זוכר שהייתי מאוד עצוב.

בשנים הראשונות בליפקני הלכתי ללמוד, בלחץ הסבים, ב"חדר", ורק בגיל עשר הצליחו הוריי לשלוח אותי ללמוד בבית-ספר עממי כללי, ועברית אצל מורה פרטי. בגיל 15 גמרתי את חוק לימודיי שכלל ארבע כיתות בתיכון, והתחלתי לחשוב על עתידי. לימודים גבוהים בעיר הגדולה או לנסוע להכשרה כדי לעלות ארצה. היות שמגיל 14 הייתי בקן "השומר הצעיר", הכרעתי שדרכי ומטרתי לנסוע להכשרה כדי לעלות ארצה ולחיות בקיבוץ.

 ליפקני שבה חייתי וביליתי את עיקר שנות ילדותי, ובעיקר נעוריי, היתה עיירה ממוקמת במקום מרכזי, בין הרבה כפרים שגידלו תבואות, עצי פרי, ענבים, בקר, חלב, ובעיקר הצטיינו בה בגידול גזע מיוחד של כבשים, שפרוותם [צמרם?] שימשה לייצוא ונתנה פרנסה להרבה אנשים. כמו כן היה מפותח בה גידול העופות וייצוא הביצים.

כעשרת אלפים נפשות מנתה האוכלוסייה היהודית של העיירה, והם מצאו את פרנסתם ממסחר על ידי רכישת התוצרת החקלאית והכנה של הפרוות [הצמר של הכבשים?], הביצים והחקלאות לייצוא באמצעות הרכבת, שאחת התחנות שלה, בליפקני, סייעה לפיתוח הכלכלי של העיירה. כמו כן היו בעיירה הרבה בעלי מלאכה ששירתו את האוכלוסייה של כל האיזור.

סמוך לעיירה זרם הנהר – פרוט, נהר די גדול וסוער. עם הזרם הגיעו לעיירה בולי עצים מיערות הקרפטים, ובבית המנסרה של המשפחה שלנו בליפקני נוסרו והוכנו לוחות לבנייה ולנגרות. כל משפחת סגל, הסבים והדודים, עסקו במסחר העצים, ואבא שלי ניהל את המנסרה שעבדו בה כעשרים פועלים מצעירי הפרוורים של העיירה.

וכפי שהיה מקובל בעיירה, משפחת סבא והדודים סגל היתה לא רק המשפחה המכובדת ביותר אלא היו גם בין עשירי המקום, עסקני ציבור, נדבנים גדולים של כסף לנצרכים, ויוזמים של מפעלים פילנתרופיים שונים כמו בית זקנים, בית מרחץ, קרן הכנסת כלה, קרן קופת מלווה (בנק להלוואות ללא ריבית), מעות הסקת חורף לעניים, מעות חיטים לפסח, עזרה מתן בסתר.

גולת הכותרת של מפעלי המשפחה היתה הקמה ובניית בית-חולים במימון משפחת סגל, על שמם של הסבים שהלכו לעולמם. כאשר עברתי בעיירה ואנשים שלא הכירו אותי שאלו לשמי, עניתי בגאווה שאני נכדו של ישראל בן הרב, וזה הספיק כדי שיתייחסו אליי בכבוד כפי שמגיע למשפחה שכזאת.

על-יד העיירה היה קסרקטין של גדוד חיל-רגלים מהצבא הרומני, ומפני סגירת שערי ארץ-ישראל, ולמרות שקיבלתי במשך הזמן חופש לעלייה, לא הגיעו מספיק סרטיפיקטים ולכן הייתי נאלץ לשרת בצבא הרומני. הצלחתי לסדר, בעזרת הדודים שלי ויחסיהם עם מפקדי הצבא, לעבור את שירותי הצבאי בקסרקטין הגדוד שבליפקן. השתתפתי אך ורק באימונים, לנתי בבית והיתה לי תעודת רישיון שיחד עם הקצינים (שאגב חדר-האוכל שלהם נמצא בבניין, כמעט בשכנות, לדירת ההורים שלי) – הלכתי בבוקר לאימונים, ותמורת תשלום חודשי שקיבלו כולם – מהאלוף מפקד היחידה ועד הסרן והסמלים שטיפלו בשחרורי המעשי יום-יום, ובנשק האישי שלי ובשמירתו.

הפרנסה של היהודים בעיירה התבססה בעיקר על שירותים לאוכלוסייה הכפרית שבסביבה. המיבנה [המיקום?] של הבתים, הרחוקים מהשווקים, לא היה מתוכנן כלל. היו שווקים במרכז העיירה. פעמיים בשבוע התקיים שוק פתוח היכן שקנו ומכרו תוצרת חקלאית. כל החנויות ובתי-המלאכה היו מפוזרים לאורך רחובות צרים. הרחוב מורכב מבתים חד-קומתיים בנויים בעיקר מעץ, כאשר החלק הקדמי שימש כחנות, והחלק האחורי למגורים. לכל בית היה גם מרתף ששימש לאיחסון דברי מאכל ולשמירה על קרח מהחורף לקיץ, ועליית גג, שלמעשה היתה משותפת כמעט לכל הרחוב. כשפרצה דליקה באחת הדירות, מוכרח היה להישרף כל הרחוב. היות שגם מכבי האש השתמשו במשאבות-יד, ובמים מחביות, ברור שלא היו מכוניות אלא סוסים או שוורים שסחבו והובילו את העגלות עם גלגלי העץ.

הדרכים, ברחובות, לרוב ללא ריצוף, והמדרכות מלוחות עץ. רק בשני רחובות ראשיים בעיירה היו כביש מרוצף ומדרכות מרוצפות, כמו כן תאורת חשמל עד חצות, ואלה היו רחובות של עשירי העיירה. לאחד הרחובות קראו טומוז'ינה, ובו היה גם ביתנו, בית דו-משפחתי בנוי מלבנים ומטוייח, שלושה חדרים ומטבח, כמו כן מרתף, מחסן עצים ועליית גג.

על יד ביתנו היו גם כמה עצי צל וספסל לישיבה. אגב הרחוב הזה, שהיה כעין רחוב גן, שימש כטיילת ומקום טיול רומנטי לזוגות צעירים. בדיוק מול הבית שלנו נמצא שביל ירידה ראשי לאחו, שטח מגרש ירוק כמו דשא ששימש לכל הנוער בעיירה למשחקי ספורט, בילויים ופעילויות שונות של הנוער המאורגן בקיץ בחיק הטבע. האחו הזה נמצא על-יד גן-פארק נהדר, מגודר, של בעל האחוזה בעיירה, שהיה שמור טוב על-ידי שומרים וכלבים.

מדי שנה באביב, עם הפשרת השלגים, גאו מי נהר הפרוט ועברו על גדותיהם והציפו את כל האיזור שגובל בנהר – חורשה נהדרת וחלק גדול מהאחו שגבל עם רחוב הטומוז'ינה, וככה נוצר אגם מים עומדים, שקראו לו הפרוט השמאלי, ושימש גם לבילוי כמו שיט בסירות. אבל גם יתושי הקדחת התרבו וגרמו לכך שרבים מאנשי העיירה היו חולים בקדחת והצטרכו לקבל טיפול של כינין בצורת כדורים וזריקות. גם אני הייתי בין הקורבנות של המחלה הזו. מיספר שנים טובות סבלתי ממנה. ובקיץ – באגם היתה יותר קללה מאשר ברכה, אבל בחורף זה הפך למשטח קרח ששימש להחלקה במחליקיים, והמורד המושלג שמול ביתנו לכיוון האחו שימש לכל הילדים להחלקה במזחלות קטנות.

החיים בעיירה חוץ מהמסחר התנהלו בשני אפיקים: האפיק המסורתי בעשרים בתי-כנסת ובתי-מדרש ובכמה עשרות "חדרים" המשיכו היהודים האדוקים, שרובם היו גם חסידים שהתפלגו, להאמין ולהיות נאמנים לחצרות רבנים שונים. ככה התפלל סבא שלי בבית-כנסת של חסידי סדיגורה, ובן-אחותו הרב בבית-כנסת של חסידי בויאן.

הנוער בעיירה התפלג והתארגן בצורות שונות. נוער שבילה בילויים סלוניים ללא תוכן ומטרה, ונוער שהתארגן בתנועות נוער חלוציות וציוניות. "השומר הצעיר" אירגן בעיקר את הנוער הלומד. בין כל האירגונים בעיירה צעדו בראש "השומר הצעיר", ופעילותו למען הקרנות בהופעות בחגים ובאירועים השונים. החינוך בקן "השומר הצעיר" היה מבוסס על סינתזה של חינוך גופני צופי (התעמלות, טיולים, מחנאות, ריקודים, שירים ישראליים) ופעילות של השכלה כגון: תולדות הציונות ודרכנו החלוצית בה, הגשמה אישית בקיבוץ, בורוכוביזם, הקניית השפה העברית, (חניכינו היו קוראים נלהבים בספרייה הציבורית ושלטו בשפה העברית), חינוך האדם וטיפוח אופיו ליחסי מוסר בין אדם לחברו, בין החבר לחברה, פשטות בלבוש, פשטות ביחסים, נזירות ממשקאות חריפים, ממשחקי מזל ומעישון – עמדו בראש דאגות "השומר הצעיר".

היו זמנים שהשלטונות הרומניים, במלחמתם נגד הקומוניסטים, גזרו באותה הזדמנות גם על קיומה ופעילותה הליגאלית של תנועת נוער חלוצית. היינו נאלצים לעבוד במחתרת, בבתים פרטיים. בכל עת ובכל זמן היו בתים בעיירה ששימשו פינה חמה ובית לחברי הקן. תיזכרנה לטובה משפחות וייסברג, ועוד... שבבתיהן מצאנו סביבה אוהדת ואווירה משפחתית, שעודדה ואימצה את רוחנו.

זכור לי היטב המקרה בא: עם גמר פעולה מרכזית ורעשנית בערב שבת, בחצות, אולם הקן היה בימים ההם בסביבת הכנסייה. היה לנו רישיון על שמי ובאחריותי להתכנסות ולפעילות מסויימת. פתאום הופיעו ז'נדרמים והובילו את כל הנאספים למאסר. אחרי חקירה לפי השיטות הידועות של הז'נדרמים הרומניים, באמצעות מכות-רצח, שארכה מיספר שעות, והודות לפעילות ההורים, שוחררו כל החניכים פרט לי, כבעל הרישיון. הועברתי לחקירה נוספת למשטרת המחוז, ורק בעזרת לחץ בני משפחתי על השלטונות, שוחררתי. אבל הרישיון להמשך הפעילות נשלל מאיתנו.

חניכי הקן סבלו לא רק מידי השלטונות אלא גם מידי חלק מן ההורים, ביניהם אמידים או אדוקים, שלא יכלו להשלים עם הרעיון שבניהם יקבלו חינוך חילוני – תוך השקפה סוציאליסטית, או שבניהם ירצו לעזוב את הבית ולחיות אולי בקיבוץ. ברוב המקרים השלימו ההורים באין ברירה עם בניהם אחרי שהללו ברחו מהבית לפעילות בקן, למקומות הכשרה או עלו ארצה.

*

בתקופת ההתבגרות שלי, בגיל 15, קרה הדבר. טרגדיה במשפחה – ההורים נפרדו ואבא עבר להתגורר יחידי בדירה שבנה לעצמו על-יד המנסרה שאותה הוא ניהל. זה פצע שלא הגליד אצלנו, הילדים. יכולתי להתגבר על הרגשת הדיכאון הזו רק הודות להתחלת פעילותי בקן "השומר הצעיר". רכשתי חברים ואידאל שמילא לי את כל מה שחסר לי. אז גם התחילה אצלי תקופה של קריאה ולימוד עצמי בנושאים שונים, היות ומאז ומתמיד היתה לי שאיפה, סקרנות ורצון לדעת, ללמוד ולהרחיב את האופקים. קראתי ברצון תוך עניין ברומנים היסטוריים ובביוגראפיות של אנשי שם, עיינתי בספרי היסטוריה, גיאוגרפיה, כלכלה מדינית, מטריאליזם היסטורי, פסיכואנאליזה של פרויד ואדלר, בעיות המין, וכו'... כמעט מאה ספרים קראתי מ די שנה בשנים האלו שהייתי סמוך על שולחנם של הוריי מבלי לעשות כלום, ובציפייתי ליום שאוכל לעלות ארצה.

את ציפורה היכרתי כתלמיד בגימנסיה, כשנפגשנו, התלמידים והתלמידות מהכיתות המקבילות, ואחר-כך כאשר רוב התלמידים הצטרפו לקן "השומר הצעיר" ופעלנו יחד בקן. יותר מאוחר, כאשר לביקוריי היה כבר עניין נוסף מאשר פגישה גרידא, שמחתי לעזור לאימא של הבנות, ויסברג רבקה ז"ל, בהכנת החמאה מחלב הפרה שהיתה להם. כמו כן נהנינו, כל מבקרי הבית, לאכול את הלחם הביתי הטעים שנאפה פעם אחת בשבוע בתנור הביתי. גם האבטיחים הכבושים ממרתף הוויסברגים היו לשם דבר. היתה אז תקופה שצעירים האמינו במשהו, היו אידאלים. גם אני חייתי בתקווה הזו שנזכה לעלות ארצה לחיות בקיבוץ בעולם שכולם בו שווים, מסתפקים במועט ולכן גם מאושרים.

בגיל 18 יצאתי להכשרה חקלאית שתכשיר אותי לעלות ארצה, בניגוד לדעתם ולהשקפתם של בני משפחת סגל, שרצו והציעו לי שגם אני אצטרף ואקלט בעסקים שלהם, בעסקי המשפחה במסחר העצים. להכשרה נסעתי לאזור כרמים, לבציר ענבים אצל בעלי כרמים יהודיים, ידידי הציונות, שידעו לנצל את העובדים.

כל החלוצים היו צעירים בגיל העשרה, שעדיין לא ידעו מה זו עבודה. הצטרכנו להתחרות בעבודתם של צוענים, שעבדו עבודות פרך וקיבלו משכורת רעב וחיו חיים פרימיטיביים. עם זריחת השמש התחלנו צעדה של שעה עד שהגענו לכרמים, ועם ערוב היום, אחרי הפסקה של שעה לצהריים, חזרנו ברגל למחנה הצריפים בו התגוררנו. ישנו על מזרוני קש, על משטח קרשים ארוך במקום מיטות. היתה צפיפות גדולה במיטה המשותפת, בנים בחדר אחד ובנות בחדר השני.

למרות העבודה הקשה ותפריט האוכל העלוב, הפכנו את הלילות כימים לשירה ולריקודים, וכל רואינו התפלאו על כך. כנראה שמרץ נעורים, נוסף לאמונה בדרך, נתנו לנו את הכוח לעמוד בכל זה. אבל תנאי האוכל הגרועים לקיבה עדינה כמו שלנו השפיעו על חלק מהחלוצים, שחלו במחלות שונות בליווי פצעים שונים, (ללא אנטיביוטיקה). אני קיבלתי מחלת טיפוס הבטן, שהשאירה את עקבותיה עד היום הזה (קיבה ירודה ומסובכת ומדי פעם כאבים והפרעות עיכול).

במנסרה, בית החרושת היחידי בעיירה, לעיבוד עצים, שבבעלות משפחת אימי, עבדו פועלים מהפרברים בשכר רעב. באחד הימים אירגנו אותם מיספר צעירים יהודיים לשבות בכדי לשפר את שכר העבודה שלהם.

אז היה משטר כזה שהשביתה היתה אסורה ברומניה, ובעזרת הצבא השביתה נשברה, והפועלים שהיו בין המארגנים נשארו ללא עבודה וללא מקור פרנסה היות שפוטרו ללא פיצויים. אני זוכר איך אבי הרגיש את עצמו כשותף לסבלם, בהיותו מנהל המנסרה, ובהכירו את כל הפועלים ואת בני משפחותיהם. הוא השתדל לעשות את הכול על דעת עצמו, ללא אישור הבעלים מבני המשפחה, ושילם למשפחות המפוטרים סכומים מסויימים של סיוע ועזרה, רק בגלל שהתחשב בהם וריחם עליהם. לא לחינם אהבו אותו כל מכיריו, כולל הפועלים. היה לאבא שלי אופי טוב. הוא אהב את הבריות והיה מוכן תמיד לעזור לכל אחד שנזקק, כשהיתה לו היכולת לכך. אני מרגיש ומקווה שהתכונות החיוביות האלה שהוריש לנו אבינו עברו גם לצאצאינו אחרינו.

כשנפרדנו ממנו בעלייתנו ארצה, יצחק בשנת 1938, ואני בשנת 1939, ראינו בעיניו, יחד עם עצב הפרידה, את ברק האושר שהוא זוכה שבניו עולים ארצה תוך תקווה שגם הוא יזכה פעם להגשים את שאיפתו הציונית ולהגיע אלינו לארץ.

אבל הגורל רצה אחרת. הוא נפטר ממחלת הטיפוס בברסנה שבמחוז מוהילוב בשנת 1942, במחנה הסגר בטרנסדנייסטריה, לפחות עם הרגשה שהוא לא בודד, ונמצא על-יד אנשים אוהבים ודואגים לו, שהם ההורים של ציפורה. לעומתו אימא אסתר, יחד עם האחות שרה, נרצחו על ידי איכרים בכפר זלנה ב-26.6.1941, כאשר חיפשו לעצמן מפלט בתחילת הגירושים לטרנסדנייסטריה. יהיה זיכרן ברוך.

עניין עלייתנו, שנמשך מיספר רב של שנים, הוא פרשה בפני עצמה. בשנת 1933 יצאתי לראשונה להכשרה, ורק בשנת 1939, אחרי שהספקתי לשרת בצבא הרומני, הצלחנו להצטרף לחלוצים שעלו ארצה בעלייה אי-לגאלית, זאת אומרת כמעפילים. אני וצפורה היינו לחברים תוך יחסים רציניים מיספר שנים עוד לפני עלייתנו ארצה. הספקנו גם להיות יחד בהכשרה בבוקרשט עוד לפני שגמרתי את שירותי הצבאי.

מפאת סגירת שערי הארץ על-ידי ממשלת המנדט לעלייה לגאלית, למרות שאלפי פליטים יהודיים מארצות כיבוש גרמניה חיכו וציפו למקום מקלט, ואלפי החלוצים הצעירים מארצות מזרח-אירופה היו בהכשרה והתכוננו לעלות ארצה – החליטו המוסדות הציוניים לארגן עלייה אי-לגאלית ארצה. לשם זה רכשו אוניות ישנות והכינו בבטן האונייה משטחי עץ, שתי קומות, עם מזרוני-קש ששימשו במקום מיטות לנוסעים באוניות המעפילים. לרוב היו המועמדים לנסיעה זו במיספר רב יותר מהמקומות הפנויים על משטחי הקומותיים, וזה גרם לצפיפות כמעט בלתי נסבלת בתוך בטן האונייה.

אני וציפורה, בהיותנו ברשימת המועמדים לעלייה, הוזמנו במברקים בתחילת חודש מאי 1939 להגיע לעיר הבירה בוקרשט. הציוד המותר – תרמיל-גב שהכיל בגדים הכרחיים, ללא מזכרות וללא אלבומים של צילומים. הצטרכנו לצאת מרומניה בדרכונים כאילו אנחנו יוצאים להגר לארץ דרום-אמריקאית, שנציגיה הסכימו, תמורת תשלום, לתת ויזה על הדרכון. שלטונות רומניה לא כל כך הקפידו בבדיקת נכונות היעד, אחרי שקיבלו שוחד וגם היו מעוניינים להיפטר מהיהודים. אבל מטרת טשטוש הסימנים וזיהוי נמלי וארצות היציאה היתה כדי שבאם הבריטים יתפסו אותנו, שלא יוכלו להחזיר אותנו לארץ המוצא, וזה היה גם התנאי של השלטונות הרומניים, שהנפיקו לנו את הדרכונים אחרי שחתמנו שאנחנו מוותרים על האזרחות הרומנית ועל האפשרות לחזור לרומניה.

ברור שהדרכונים שימשו לנו רק ליציאה, וברגע שהאונייה הפליגה לים הרחב, כל הדרכונים נזרקו לים. האונייה, שהיתה מיועדת לקלוט אותנו ולהביאנו ארצה, שמה היה "קולורדו". שליחי ההגנה מהארץ ציידו אותה בשמיכות ובציוד ראשוני נוסף, ריהוט הכרחי לחדר-אוכל, ציוד הכרחי לבית-חולים, מזון ומים שהיו צריכים להספיק לשבועיים-שלושה. הצוות המוביל של הספינה, חוץ מרב-החובל ומיספר מלחים, היו צעירים, חברי ההגנה, שהוכשרו והוכנו לקבל על עצמם את המשימה הזו: מפקד האונייה, סגנו, קשר ומנהל המשק – כלכלה ומחסנים. התוכנית והמשימה היו להגיע לארץ בצורה כזו שספינות משמר החופים של הבריטים לא יגלו אותנו, וכך יוכלו אנשי ההגנה להוריד אותנו בשלום מהאוניות בסירות ולפזר אותנו בקיבוצים.

ברכבת חסומה מיוחדת הגיעו מבוקרשט כל המועמדים לעלות על האונייה, שהיתה מוסתרת באיזה מפרץ נידח בנמל קטן ושמו בורגס. וב-15.5.1939 הפליגה האונייה בדרכה ארצה. אין לתאר את הסבל בו עמדו כל הנוסעים העולים והפליטים במסע תענוגות זה באוניית המעפילים. חוסר תנאים היגייניים מינימליים כגון: בתי-שימוש ומקלחות של מי ים בתאים פתוחים על מכסה האונייה, צפיפות ומחנק בבטן האונייה, מים במשורה, מזון בצמצום, ונוסף לכל הצרות הללו נקלענו לשתי סערות בים השחור ובים התיכון, שגרמו לטלטולים ולהקאות בגלל מחלת ים.

כמו-כן לא חסרו בעיות של אנשים חולים וחלושי אופי, שהגיעו להתפרצויות וריב בין אנשים, שגרם לפעמים לאנארכיה, עד שהתארגנו צעירי תנועות הנוער, בעיקר חברי "השומר הצעיר", שהשתלטו כסדרנים על כל השירותים ומינהל האונייה, כולל העבודות שתפקידם של המלחים היה לעשות, והתעצלו לעשותן. השתדלו להעלות את המוראל על-ידי שירה בציבור, ריקודים ופעילויות שונות כדי לשכוח ולהתגבר על הצרות ועל האי נוחות שבהפלגה כזו.

בסוף ההפלגה, רוב נוסעי האונייה, כ-550 איש, שהורכבו מתנועות נוער שונות ומפליטים יהודיים מכל ארצות מרכז אירופה, הפכו כגוש אחד שהיה מוכן לסבול רק כדי להשיג את המטרה ולהגיע ארצה מבלי להיתפס. מובילי האונייה שלנו הצליחו במשימה, אף אחד מהעולים לא נתפס. אחרי כעשרה ימים של הפלגה, באחד הלילות, הצלחנו להתקרב לחופי נהריה, אחרי תיאום באלחוט, וצעירי ההגנה התחילו לעזור לעולים לרדת מהאונייה לסירות ומשם פוזרו ליישובים יהודיים שכנים. אבל המבצע לא הושלם. התקבל איתות שמשמר החופים של הבריטים מתקרב לחוף, ואז הוחלט להפסיק את הורדת המעפילים ולהפליג שוב לים הפתוח.

ומתי הפסיקו את ההורדה? בדיוק כשנשארו כשני אנשים בתור לפנינו. כנוהגנו מאז ומתמיד, אנחנו לא משתמשים במרפקים ולא נדחפנו , לכן איתרע מזלנו הרע ונשארנו באונייה ושטנו לאורך חופי הארץ עוד כשבועיים, עד שקיבלנו את האיתות הגואל להתקרב לחופי נהריה, והורדנו לחוף ופיזרו אותנו בין תושבי נהריה ללינת לילה ראשון, ואחר-כך הועברנו לקיבוץ עברון. ברור שהשבועיים הנוספים בהם שהינו בלב-ים באוניית המעפילים גרמו להרגשת דיכאון גם מפאת הסבל הנוסף שנגרם לנו בסערה נוספת בים התיכון, גם מי השתייה אזלו, כמו כן היינו שרויים במישטר של רעב.

באחד הימים התקרבנו לאחד החופים של טורקיה, ויהודי עיירה אחת ציידו אותנו במים ובמזון, וכל זה שיפר את מצב רוחנו והחזיר לנו כוחות להחזיק מעמד עד הירידה לחופי הארץ. ובאמת, כל אחד מאיתנו שירד בחולות בחוף נהריה, היה מסוגל ומוכן לנשק את האדמה שגאלה אותנו. עוררה בנו התרגשות קבלת הפנים הלבבית של איכרים, מתיישבי נהריה, הם היו אז עדיין חקלאים, עולי גרמניה – שהלבישו אותנו בלבוש ישראלי כמו חולצה ומכנסיים קצרים מחאקי, ובאותו לילה לא הצלחנו להירדם מהרגשת האושר שאפפה אותנו, והתלהבנו גם לשמוע את רעש הממטרות שהשקו את הגינות ואת השדות.

אחרי יומיים קיבלנו, כל אחד מאיתנו, תעודת זהות ומסע פלשתינאית, וזה איפשר לנו לנסוע לנסוע באוטובוס, היות והיו חיפושים, בכדי להגיע בשלב ראשון למרים ויחזקאל בחיפה. ולסיכום המסע הזה נזכור תמיד את התאריך של ה-15.6.1939, בו ירדנו מאוניית המעפילים לחוף נהריה אחרי 30 יום של נדודים בים הפתוח באוניית מעפילים.

מאורעות הדמים שהתחדשו בארץ בשנת 1936 לא נפסקו אלא בזמן המלחמה ב-1940. מדי פעם שמעו על מטען חומר נפץ שהתפוצץ באזור מיושב על-ידי יהודים, ואחרי זמן קצר, כתגובה, הוטלה פצצה בשוק הערבי, נפגעים – הרוגים ופצועים, היו בשני הצדדים. כפי שנודע לי יותר מאוחר, יהודים נזהרו לא להסתובב באזור ערבי טהור, אפילו בחיפה שהיתה עיר מעורבת.

כאמור, כיומיים אחרי שהגענו ארצה באנו להתארח מיספר ימים בדירתם של מרים ויחזקאל בהדר הכרמל, עד שיתארגן הקיבוץ החדש גזית-יסעור. ברור שאני לא יכולתי לשבת בתוך הבית, התחלתי להסתובב, לטייל ולסייר בהדר הכרמל ובהר הכרמל ובסוף ירדתי לחיפה תחתית, הכול ברגל, הסתובבתי בשוק הערבי, מראה מאוד אקזוטי שעדיין לא ראיתי בחיי. אבל מאוד התפלאתי שלא ראיתי אף יהודי בכל השוק. גם שמתי לב שרוב הערבים מסתכלים עליי תוך הפתעה ותדהמה, וכשחזרתי הביתה, לדירתה של מרים, קיבלתי על הראש ממארחינו שהטיפו לי מוסר, אמרו שסיכנתי את חיי וזה היה מעשה קל דעת פזיז ולא שקול ורק בנס יצאתי שלם וללא פגיעה מהרפתקה זו.

המשך יבוא

* * *

עדינה בר-אל

קטן אבל מסוכן

במסגרת שוטטות בשווקי עתיקות ודברים ישנים בפריס, נתקלתי בדוכן עם גלויות ומעטפות יום ראשון של הדואר הצרפתי.

נברתי בערימת הגלויות ומצאתי מישהו מוכר – יתוש האנופלס. מיד זה העלה בי זיכרונות ילדות, איך בבית הספר העממי, בשיעור מולדת, למדנו על החלוצים שחלו במלריה. אז שיננו באוזנינו את שמו של האויב הגדול בארץ ישראל של שנות העשרים [האוייב הזה היה קיים כבר מימי העלייה הראשונה במאה ה-19! – אב"ע] – ה"אנופלס". זו היתה בעצם המילה הלועזית הראשונה שלמדנו.

גם בצרפת, כמו בכל העולם, הכריזו מלחמה על מחלת המלריה, שמפילה חללים עד היום, בעיקר באפריקה. בשנת 1962 הנפיק הדואר הצרפתי בול למען המלחמה במלריה. הגלויה המבוילת שמצאתי, נחתמה ביום ה-14 באפריל 1962, בדיוק לפני חמישים שנה. הכיתוב בצרפתית מסביר, שהנקבה היא המעבירה את המחלה באמצעות עקיצה. אז בעצם, היינו צריכים להכתיר רשימה זו בכותרת: "קטנה אבל מסוכנת".

[ר' צרופה]

* * *

מתי דוד

"פולחן המומחים – האל שהכזיב"

מכתב למערכת "ישראל היום" בתגובה לרשימתו של דן מרגלית על המומחים והיועצים בגופי המחקר הביטחוניים, בגיליון השבת, 15.6.12 ב"ישראל השבוע"

סיכום של האירועים החשובים והדרמטיים בשנים האחרונות, בעולם, באזורנו ובמדינתנו מוכיח כי אף אחד מכל המומחים והפרשנים לסוגיהם, מהאקדמיה ומהתקשורת, לא חזה את אשר קרה באמת, בנושאים הביטחוניים, המדיניים, הכלכליים ואפילו הפוליטיים.

מה המסקנה מעובדה זו?

המסקנה היא שאין לייחס חשיבות קובעת ומוחלטת לכל אותם מומחים אמיתיים או מדומים. כי אין לקבל החלטות לאומיות אך ורק על פי התחזיות והנבואות של רוב אותם מומחים ופרשנים שכמעט תמיד טעו. אין להתרשם מכותרות העיתונים, שפנקס הקבלות שלהם גדוש בכישלונות.

כך צריך להתייחס גם למומחים שלנו ביחס לסכסוך עם הפלסטינים. רוב המומחים שכשלו בנבואות ובתחזיות שלהם בתחום זה – אמרו בזמנו שאם לא נמהר לסגת מהגולן ומשטחי הגדה תפרוץ מלחמה. באם תפרוץ מלחמה אין ערך לשטחים. אם ניסוג מהשטחים ומהגולן ונחתום על שלום, צפויים ימים ורודים של ביטחון ושלום, עושר ואושר של גן עדן.

זו תזכורת לאשליות של כל הנביאים באיצטלה של מומחים. מאז אוסלו ועד ההתנתקות ובהמשך לכל השיחות והוועידות והמהפכות בכל ארצות ערב – נכשלו כל המומחים וכל המנהיגים. 

אמר כבר בזמנו בן גוריון: "כל המומחים הם מומחים למה שהיה ולא למה שיהיה."

אכן, המומחים והפרשנים נערצים לפני האירועים, אך נישכחים אחריהם.

אהוד: אני עדיין זוכר איך בינואר ובפברואר 2011, למעשה עד הדחתו של מובאראכ, חזר והסביר לנו אחד הפרשנים החשובים והאמינים ביותר לנושאי המזרח התיכון, ד"ר גיא בכור, כי מובאראכ נוהג בתבונה ובסבלנות, מניח להמוני העם להוציא קיטור אך אינו מאבד שליטה והוא עתיד להמשיך להחזיק בהגה השלטון במצרים, בתבונתו כי רבה. אני מצטט מהזיכרון. תחזית זו כמובן התבדתה כליל, אבל לנוכח המתרחש במצרים בימים האחרונים, ותוצאות הבחירות שאולי תבססנה בשלטון דווקא את הנשיא אחמד שאפיק, את המישטר הצבאי, ואת מערכת המשפט (רובם כנראה עדיין נאמני מובאראכ) – ייתכן כי הצדק היא עם ד"ר גיא בכור.

* * *

משה כהן

הנדון: לא נבהלתי

מכובדי,

עם פרסום דו"ח מבקר המדינה על ההתמודדות עם המשט, מיהרה התקשורת לצלצל בפעמוני הזעקה, אבוי איזו ממשלה כושלת יש לנו. ואין זה מפתיע, התקשורת לא תחמיץ שום הזדמנות לניגוח הממשלה, יותר או פחות בצדק.

אני אישית לא נבהלתי מדו"ח המבקר, אדרבה אני מרוצה מהתוצאה (מבחן התוצאה), שהרי ככלות הכול הצליחה הממשלה למנוע את פריצת הסגר על עזה. אכן יחסינו עם טורקיה שובשו, אך אין לכך דבר וחצי דבר עם מעשיה של מדינת ישראל. זה סדר יום האסלאמיסטי שקבעה לצערנו טורקיה לעצמה ולשם כך שלחה את המשט האלים. שום התרפסות ושום השפלה עצמית מצד ישראל לא ישנו את האסטרטגיה הטורקית האנטי ישראלית. נהפוך הוא, יחזקו אותה.

הגיע הזמן שהתקשורת תבין שהתרפסות והשפלה עצמית לאומית לא תמיד הן פתרון הקסם למצבנו האסטרטגי (עיין ערך "תהליך השלום") – הלאה נתניהו בכל מקרה ובכל מצב.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

הנשיאה הבאה

בעוד שנתיים יסיים שמעון פרס את תפקידו כנשיא המדינה, ובורסת המועמדים להחליפו כבר רוחשת שמות. כל השמות שעל הפרק הם של פוליטיקאים, ראויים יותר או פחות – רובי ריבלין, דליה איציק, בנימין בן אליעזר, דוד לוי. מי אמר שהנשיא חייב לבוא מן השדה הפוליטי? מדוע שלא יהיה לנו נשיא משדה המדע או החינוך, האקדמיה או המשפט, התרבות או העיתונות, הכלכלה או הצבא?

בעיניי, המועמדת המתאימה ביותר לתפקיד, היא כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון. רות גביזון היא ענק משפטי, בעלת שם בינלאומי. היא ייסדה את האגודה לזכויות האזרח, עמדה בראשה תקופה ארוכה, ואין מומחה מובהק ומחויב ממנה לזכויות האדם והאזרח. היא משפטנית מבריקה, מקורית, יצירתית ובלתי שגרתית. היא מופת של יושרה אינטלקטואלית – לעולם תהיה נאמנה לצו מצפונה, ולא תהסס לומר את ההיפך ממה שמצפה הברנז'ה המשפטנית, שלא אחת מדקלמת דקלום פופוליסטי אחיד, ונוהגת כאספסוף לכל דבר.

תפקידו של הנשיא הוא לסמל את המשותף והמאחד, ופרופ' גביזון היא האדם הראוי לכך. בכמה מן הנושאים המפלגים את הציבור הישראלי, עמדתה הינה אי של שפיות ויציבות בין העמדות הקיצוניות והמתלהמות.

רות גביזון מחוייבת לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולמציאת דרכים להבטיח את יהדותה של מדינת ישראל. היא מתחה פעמים רבות ביקורת על מדיניותו הבלתי מאוזנת של בית המשפט, שנטה לא אחת להתעלם מצרכיה היהודיים של המדינה. אולם היא לעולם לא תהסס לצאת נגד רוח לאומנית וגזענית, נגד רוח אנטי דמוקרטית, כביכול בשם יהדותה של המדינה. היא מחויבת לדמוקרטיה וכנשיאה תחנך את הציבור לדמוקרטיה אמיתית, מהותית. אולם היא לא תסחף אחרי טרנדים של היסטריה פופוליסטית, של גורמים פוליטיים המציגים מצג שווא של "סכנה לדמוקרטיה" כביכול, ומציגים חוקים שהם מתנגדים להם כחוקים "אנטי דמוקרטיים" כביכול. גביזון, כנשיאת המדינה, תהיה אוטוריטה שתסמן את הדרך היהודית והדמוקרטית האמתית.

רות גביזון מחויבת לשלטון החוק ולעליונות המשפט בישראל. היא לעולם לא תיתן ידה להנפת יד גסה על שלטון החוק, להסתה להפרת חוק ולהפרת פסקי בית המשפט. אולם היא מתנגדת לאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק, ומצדדת בהימנעות ממעורבות משפטית בסוגיות פוליטיות, שמקומן במגרש הפוליטי. היא מודעת לכך ששופטי בית המשפט לא נבחרו בידי הציבור, ולדעתה אין בסמכותם להיות הפוסקים העליונים בסוגיות אידאולוגיות. את השאלות הפוליטיות יש להשאיר לנבחרי העם. המערכת הפוליטית מייצגת את מגוון הערכים בציבור, ולא רק את "הציבור הנאור", כפי שברק נהג לכנות את שותפיו לדעה הפוליטית. המערכת הפוליטית עומדת למבחן הציבור והציבור יכול להחליפה בבחירות, אם פעלה בניגוד לדעתו. אם בית המשפט הוא הערכאה הפוליטית העליונה, ולציבור אין יכולת להשפיע על החלטותיו, זוהי דמוקרטיה מעוותת.

רות גביזון מתנגדת למשפטיזציה של מדינת ישראל. היא מבינה, שגישתו של ברק לפיה "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט", פוגעת במרקם החברתי ובנורמות הציבוריות. ברגע שסוגיות של מהוגנות פוליטית, של תקינות פוליטית, של התנהגות נבחרי הציבור, של נורמות פסולות ומושחתות של נבחרי הציבור, אינן נשפטות במגרש הציבורי אלא המשפטי, נוצר מצב שכל מה שאינו פלילי, או כל מה שלא הוכח כפלילי – כשר. וכך, האופנה של בחינת כל התנהגות במשקפיים משפטיות, שיחררה את הנבחרים ממשפט מוסרי ונורמטיבי של הציבור, והכשירה את השחיתות והנורמות הפסולות. גביזון היא מופת של ישרות דרך והצנע לכת, ותוכל להיות, בראש ובראשונה בזכות הדוגמה האישית, ראש החץ במאבק ציבורי נגד השחיתות.

מול מתקפת הפוסט ציונות, האנטי ציונות, הדה-לגיטימציה נגד ישראל מחוץ ומבית, רות גביזון תעמוד כציונית מובהקת, שהרעיון הציוני מנומק ומנוסח מפיה באופן היסודי, העמוק והמשכנע ביותר. מול טענות השווא המציגות סתירה, כביכול, בין הציונות לבין הליברליזם וההומאניזם, מציגה גביזון משנה של ציונות ליברלית והומאניסטית, הנותנת מענה הולם למי ששולל את הציונות בשם הליברליזם וההומניזם ולמי ששולל את הליברליזם וההומאניזם בשם הציונות. 

רות גביזון היא אחד האנשים המזוהים ביותר, לא רק בישראל אלא בעולם כולו, עם זכויות האדם והאזרח. היא תגן על זכויות האדם והאזרח ולא תיתן את ידה לפגיעה בזכויות אלו, אולם לעולם לא תיתן ידה לשימוש הציני ב"זכויות האדם", כביכול, ככלי למאבק אנטי ישראלי ואנטי ציוני. כמי שמבינה דבר בתחום זכויות האדם וכאוטוריטה שאין כדוגמתה בתחום, היא לא תיבהל ולא תתרגש מהצווחות של "ארגוני זכויות האדם", העושים בזכויות האדם קרדום לחפור בו, בקמפיינים של דה-לגיטימציה למדינת ישראל.

מול הקיצוניות הדתית והחילונית המטלטלת את החברה הישראלית ודוחפת אותה לעימות פנימי מיותר, רות גביזון, שניסחה יחד עם הרב מדן את אמנת גביזון-מדן, עשויה להוביל מהלך לאומי של אמנה, המבטאת הסכמה רחבה אודות צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה (שלבטח לא יספק את הקצוות הפנאטיים, אך יבטא את הרוב הציוני והדמוקרטי השפוי).

אחרי שתשעה גברים מילאו את התפקיד הבכיר היחיד שטרם כיהנה בו אישה, מן הראוי שתהיה לנו נשיאה.

פרופ' רות גביזון היא האדם המתאים ביותר היום לתפקיד.

* * *

ד"ר גיא בכור

ישראל, שלטי בגלים!

צוללת הטילים השישית שלנו, והצלילה למעמקים חדשים

[רץ חופשי באינטרנט]

ישראל הופכת למעצמה השלישית בעולם, שיש לה ארמדה כזו של צוללות המשגרות טילים. אלו צוללות המסוגלות לשגר טילים ארוכי טווח, של 1,500 ק"מ ויותר, פוטנציאלית גם טילים גרעיניים, מתוך המים, מבלי לעלות כלל למעלה. רק לארצות הברית ולרוסיה יש יותר מחמש צוללות כאלה, ובכך עוברת ישראל את סין, אנגליה וצרפת. עם עוצמה כזו ישראל היא שומרת המעמקים באיזור שלנו, והסדר.

כיצד קרה שבריטניה, אי מבודד ולא גדול במיוחד, הצליחה להפוך למעצמה ימית משנת 1692 ועד למלחמת העולם השנייה? ובין השנים 1805 ועד למלחמת העולם הראשונה איש לא העז עוד לקרוא תיגר על בריטניה "השולטת בימים"?

בריטניה הפכה למעצמה ימית דווקא בגלל היותה אי מבודד בים. בעוד מדינות הקונטיננט באירופה נאלצות להקים צבאות יבשתיים חזקים, וביצורים יקרים, כדי להגן על גבולותיהם, בריטניה היתה פטורה מכך, בשל היותה אי, המוקף במים. וכך היא הקדישה חלק גדול מתקציבה להקמת הצי החזק, בעוד שהצבאות האירופיים כמו ספרד או צרפת חילקו את התקציב בין היבשה החשובה לים. הצי הזה הפך את בריטניה למעצמת סחר בינלאומית, שהגנה בהצלחה על קווי המסחר הבינלאומיים שלה, והגיעה לכל קצות העולם של אז.

בשנת 1805 תיכנן נפוליאון לפלוש לבריטניה דרך הים, יחד עם צי ספרדי גדול. אלא שנפוליאון לא הבין הרבה בקרבות ימיים. הארמדה הצרפתית-ספרדית הגדולה נתקלה בצי הבריטי בפיקודו של האדמירל נלסון ליד טרפלגר (דרומית מערבית לחופי ספרד), ושם נערך הקרב הימי האדיר, שנגמר בניצחון בריטי מוחלט, אם כי נלסון עצמו נהרג בקרב.

במשך כמאה שנים מאז, שום מדינה לא העזה עוד לקרוא תיגר על עוצמתה הימית של בריטניה, והיא היתה חופשיה לנהל את הסחר שלה בכל רחבי העולם.

גם ישראל היא סוג של אי, וגם העתיד שלה נמצא בים, אם כי לא באופן שהערבים תיכננו לה פעם. בים נמצאים השטח העתידי שלה, האנרגיה שלה, הקשר לאירופה, הביטחון והיזמות.

  כבר ביולי 2011 הערכנו באתר שלמרות הסירוב הגרמני, הם בכל זאת יתרצו וימכרו לישראל צוללת "דולפין" שישית, זו צוללת טילי השיוט המתקדמת בעולם, שלישראל יש כבר שלוש כמותה, עוד שתיים אמורות להגיע השנה ובשנה הבאה, וכעת השישית.

מדוע זו הפתעה נעימה? משום שגרמניה הסכימה גם לסבסד את מחיר הצוללת השישית, כפי שעשתה עם הקודמות: השתיים הראשונות ניתנו לישראל במתנה מגרמניה, בשלישית שילמו הגרמנים חצי מחיר, ברביעית והחמישית שליש מחיר, וכך גם בשישית. אין מניעה שגרמניה תמכור לישראל עוד צוללות מתקדמות, ובמאמר ההוא דיברתי על עשר, שיבטיחו את עוצמתה האדירה של ישראל לעשרות שנים. עלות כל צוללת כחצי מיליארד דולר, אך המחיר יכול לזנק עד ל-850 מיליון, עם ציוד מתקדם. ישראל קבעה דרישות מיוחדות בצוללות שלה, והיא עצמה התקינה בהן מערכות מתקדמות וסודיות. הצוללת השישית תהיה המתקדמת מכולן, והשהות שלה במים העמוקים תהיה הארוכה מכולן.

בכך תהיה ישראל למעצמה השלישית בעולם, שיש לה ארמדה כזו של צוללות המשגרות טילים. אלו צוללות המסוגלות לשגר טילים ארוכי טווח (למשל טיל השיוט הישראלי "דלילה", תוצרת התעשייה הצבאית), מרחקים של 1,500 ק"מ ויותר, פוטנציאלית גם טילים גרעיניים מתוך המים, מבלי לעלות כלל למעלה. רק לארצות הברית ולרוסיה יש יותר מחמש צוללות כאלה, ובכך עוברת ישראל את סין, אנגליה וצרפת. עם עוצמה כזו ישראל היא שומרת המעמקים באיזור שלנו. אף מדינה באיזור שלנו אינה יכולה לרכוש כלי לחימה בכאלה מחירים. עוצמתה הכלכלית של ישראל מאפשרת זאת.

מילה על הגרמנים. זה לא דבר של מה בכך שהם מסכימים לממן חלק מן הצוללת השישית (בסך 135 מליון אירו), כאשר הם עצמם מקצצים את הצבא שלהם באופן אכזרי, בשל הקשיים הכלכליים. גרמניה התנגדה למכור לישראל צוללת שישית, ורק התערבותו של בנימין נתניהו אצל הקנצלרית מרקל, ידידה גדולה של ישראל, שינתה באופן מפתיע את התמונה.

האיראנים עוקבים אחר הדיווחים מגרמניה על עוד שלוש צוללות טילים לישראל, כאשר להם אין אף צוללת טילים הדומה לזו, וגם לא תהיה להם. הם מבינים שעוצמתה של ישראל מזנקת, ואין להם מענה לכך. בשל זאת, הם מנסים להראות שיש להם אלטרנטיבה. צוללות קילו מיושנות שלהם מסתובבות לאחרונה בים האדום, כהתרסה לנוכחות הישראלית ארוכת הטווח. זו הסיבה שאונייה שלהם חצתה את תעלת סואץ ועברה בים התיכון, להפגין שהאיראנים גם הם מעצמה.

עד היום הצליחו האיראנים להפיק מודיעין מתוך שטח סוריה. במחנות של האיראנים שבסוריה, הותקנו מנגנוני האזנה וציתות, כולם מכוונים לעבר ישראל. אך המשטר של אסד מתנדנד, והנכסים האיראניים בסוריה עלולים להתנדף, שכן המורדים הסונים מתעבים את איראן, ועלולים להיהפך לאויביה. מכאן הצורך של האיראנים לפתח אלטרנטיבות מודיעין ומעקב דרך הים. גם ישראל וגם סוריה מקדמות את חילות הים שלהן, בשל מצוקה על הקרקע.

האם ייתכן שמדינה ערבית מוכרת את הצוללות האלה לישראל? כיום שולטת במספנה שבונה את הצוללות הגרמניות ממשלת אבו דאבי, שקנתה את המספנה. אם היתה רוצה, היא היתה מטילה וטו על החלטת גרמניה למכור לישראל, אך וטו כזה לא הגיע, משום שאבו דאבי שמחה שכוח צבאי ישראלי יתעצם מול איראן, אוייבתה, מה גם שמדובר בעיסקה מסחרית למטרות רווח. אלה עסקים, והמספנה הזו תשמח אם ישראל תקנה עוד צוללות, ככלות הכול אין הרבה מדינות שיכולות להרשות לעצמן מחירים כאלה.

סן צו כבר גילה איך בונים הרתעה: אם האוייב שלך מעריך שייגרם לו נזק כבד אם יתקוף אותך, הוא יבלום את עצמו. וזו משמעות הצוללות: איראן תוכל אולי לתקוף את ישראל באמצעות טילים, ולפי תפיסתה אפילו לשאוף להשמידה, אך היא גם תדע שהמחיר עלול להיות קיומי מבחינתה. גם אם יושמדו יכולות ההגנה והתקיפה של ישראל במתקפה כזו, המהלומה על איראן תגיע מן הים, והיא תגיע בוודאות. אם איראן מבינה שהיא עצמה לא תתקיים אם תתקוף את ישראל, או שהיא תשלם מחירים נוראיים, היא לא תעשה זאת. ואכן, בעיתונות העולם נכתב שצוללת ישראלית אחת משייטת כל העת מול חופי איראן, וזו ההרתעה. כאשר המיספר יגיע לשש צוללות ואולי ליותר, המשמעות היא שליטה ישראלית על המרחב העצום שלנו כולו.

  הכוח הצרפתי-ספרדי נערך בטור של שתי שורות מול האניות הבריטיות המתקרבות. תוכניתו הייחודית של נלסון היתה לתקוף דווקא את האניות שבשורה האחורית. מדוע? משום שהוא נעזר ברוח המערבית, שבאה מן הגב של האוניות שלו. כיוון שהן הפליגו נגד הרוח, התקשו אניות השורה הראשונה של הצרפתים לצאת לעזרת אניות השורה האחורית, ובכך נשבר הכוח שלהן. זו היתה תוכניתו של נלסון מראש, והיא הצליחה. בקרב, כמו גם בחיים, אין תחליף לניסיון ולמצביאות. אחד הצבאות היחידים בעולם שאין בו לימודי מצביאות מסודרים, שם מלמדים את גאונות קרבות העבר, הוא צה"ל.

"שלטי בריטניה בגלים," ההמנון הפטריוטי הבריטי, המזוהה כל כך עם הצי הבריטי, תפארת הצבא המלכותי. בקרב טרפלגר איבדו הצרפתים-ספרדים 18 ספינות, ויותר מ-7,000 מן הלוחמים שלהם נהרגו, נפצעו או נשבו. לבריטים לא אבדה אף ספינה, והם יצאו מן הקרב עם 1,600 הרוגים או פצועים.

לפני שנים אחדות  פורסם שגם המצרים מעוניינים לרכוש צוללות דולפין מגרמניה. הצוללות המצריות מיושנות ועלובות, ומצרים נלחצה מכך שישראל שולטת במעמקים, בעוד שלה אין מענה. אלא שהמשא ומתן הזה לא התקדם, עד כמה שידוע, ועכשיו למשטר הצבאי לא נותר כסף כדי לקנות צוללות כאלה, העולות הון. לקיום אין לו כסף, והדבר הזה מקומם את המשטר הצבאי במצרים, שנאלץ להבין את מקומה החדש של ארצו.

מילת אזהרה: בעבר חצו צוללות ישראליות את המים הרדודים של תעלת סואץ, גלויות לעיני כל. כעת, כאשר התעלה הזו אינה מאובטחת עוד מטרור המגיע מסיני, יש לשקול את המעבר הזה מחדש.

ישראל עובדת בחשאי, כך פורסם בעולם, על בניית צוללות זעירות ללא צוות, וזו תהיה המילה החדשה בעולם הנשק והצבא של השנים הבאות. ישראל מובילה את העולם עם טכנולוגיית המטוס ללא טייס, וכך עשוי לקרות גם בים. כפי שארצות הברית לא תייצר עוד מטוס תקיפה מאוייש, כך גם עולם הדממה עובר לרובוטיקה. המשמעות היא, למשל, שהות בים ללא הפוגה, ובמרחקים עצומים. במילים אחרות, זו תהיה עוד סיבה מדוע ישראל תיהפך למעצמה ימית בתחום הזה.

ברור שצוללות זעירות כאלה יימכרו לאחר מכן בעולם, ויכניסו כסף רב לישראל, כפי שקורה גם בתחומי הנשק האחרים, למשל "כיפת ברזל" או "מעיל רוח" להגנה של טילים נגד טילים על גבי טנקים. ישראל הפכה את מגרעותיה ליתרונות, והיא מוכרת את הפיתוחים הצבאיים, אותם היא נאלצת להמציא בשל האיומים הנמשכים עליה. ההתקפות על ישראל הופכות ליתרון בתחום הנשק למכירה, משום שישראל יכולה לטעון שהנשק שלה עבר טבילת אש. ישראל היא יצואנית הנשק הרביעית בעולם, על פי הערכות בינלאומיות.

חיל הים עובר בשנים האחרונות שינוי קונספטואלי חשוב: ממשמר החופים (שגם זה חשוב) לזרוע האסטרטגית של ישראל ושל צה"ל, במידה לא פחותה מעוצמת חיל האוויר. הצוללות שלנו מגיעות לכל מקום בעולם, בוודאי באיזור הזה, ולאויבים אין בינתיים מענה סביר. משמעות הדבר שינוי חשיבתי מוחלט. מחיל זניח יחסית, לחיל מרכזי, עם שימושים מתוחכמים שלו, שלא היו בעבר, פוליטיים, צבאיים ופסיכולוגיים. מעכשיו הוא יצטרך להגן גם על מתקני הגז והנפט של ישראל במימי הים התיכון.

וזו נקודה מעניינת: הצוללות האלה עובדות על הפאראנויה של האיראנים. הם לא רואים אותן, והים שקט לגמרי, אך יש דיווחים שהן עוגנות, או לפחות חלקן, מול חופיהם; הן מחדירות, אולי, פעילים ישראליים לתוך איראן, והדבר משחק במוחם של האיראנים. הם לא רואים דבר, אך הם סבורים שהצוללות זוממות כל העת משהו, מסתובבות אצלם בבית, וזהו העונש הגרוע ביותר, להיות קורבן.

* * *

אוריה באר

היחידה הנשכחת – מודיעי הנפגעים

אכן כן. שלושים שנה מלאו בימים אלה למלחמת לבנון הראשונה, שפרצה בראשית יוני 1982. משום מה שוכחים רבים, שמלחמה זו נקראה בשעתו בגאווה בשם "מבצע שלום הגליל". רק ברבות  הימים, ובשל האיבה שנוטרים כנראה חלקים מהציבור למלחמה זו, לא מזכירים רבים את שמה המקורי.

עשרות, אם לא מאות מאמרים נכתבו בימים האחרונים על קרבות שונים במערכה זו, על היחידות שהשתתפו בה, על הקרבנות הגדולים והמאמצים הרבים שהשקיעה כל יחידה ויחידה. אך על יחידה קטנה, של כמאה, אולי מאה ועשרים מודיעי נפגעים, בכל ערי הארץ, שביצעו תפקיד נעדר הוד, הדר וגבורה, אך חשוב מאין כמוהו, לא כתב איש. אנסה לעשות זאת עתה במקום כל אותם עיתונאים, שכמו שכחו  את קיומנו.

מודיע הנפגעים הוא האדם, שתפקידו להודיע למשפחת נעדר, פצוע, או הרוג, על האירוע הטראגי שאירע. זהו תפקיד כפוי טובה, מיועד לאנשים מבוגרים, בעלי ניסיון בחיים, מאופקים, בעלי ריסון עצמי גבוה, ויכולת התמודדת עם מצבים קשים. לאחרונה קראתי מאמר בעיתון הגרמני" דר שפיגל" על  מודיעי  נפגעים בגרמניה. מסתבר שהתפקיד דומה, אך הביצוע שונה.

אני הצטרפתי ליחידת מודיעי הנפגעים בשנת  1974, כשנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, זאת לאחר שירות של שנים רבות ביחידות קרביות. מישהו, בעת המלחמה, מסר לאבי המנוח, שדרושים מודיעי נפגעים ליחידת קצין העיר בתל אביב, ואבי, כמעט ללא ידיעתי, מסר לפקיד הממונה על כך באותה יחידה, שאני עורך דין, ותיק קרבות, ומתאים לתפקיד.

מיד לאחר שחרורי מהשירות במלחמה ההיא, זומנתי לפגישה עם  סגן אלוף איציק, הלא הוא יצחק שקד, קצין העיר דאז, והוא לאחר שיחת היכרות, צירף אותי ליחידה, בה עשיתי שירות מילואים כשבע עשרה שנים. הרבה מעל הנדרש.

עד למלחמת לבנון השנייה עסקנו במתן הודעות לקרובי חיילים שנפצעו, חיילים שנהרגו בתאונות דרכים, או, למרבית הצער, בחיילים ובחיילות שהתאבדו. ואכן כן, זו חווייה קורעת לב, שבה התנסיתי, להודיע להורי משפחתה שך חיילת עולת ימים, שהבת התאבדה בשל מריבה קשה עם הרס"רית שלה. כן, התנסיתי יותר מפעם בחוויית המודיע על התאבדות שכזו.

  עם זאת, ההתנסות הקשה ביותר היתה של מתן הודעות במלחמה. במשך כחודש ימים היינו כמו מרותקים ליחידת קצין העיר בתל אביב. כמעט מידי יום הקפיצו אותנו להודעה זו או אחרת. לעיתים, אפילו שתי הודעות ביום. יצאנו, צוותים-צוותים, בכל צוות כארבעה או חמישה חיילים. בראשם מיספר 1, תפקיד אותו ביצעתי שנים רבות, צמוד לו מיספר 2 המסייע לו, ועוד נלווה רופא מילואים, שתפקידו להזריק זריקת ארגעה במקרה של התקף היסטריה מצד אחד מקרובי המשפחה, ועוד חייל או חיילת, לעזרה לוגיסטית וכל השאר.

התפקיד הקשה שביותר, הוא של מיספר 1. הוא הראשון העומד בדלת, הוא המודיע הראשון על המקרה הטראגי, והוא שסופג את עיקר התגובה הקשה, לעיתים האלימה, מצד בני המשפחה.

ואמנם, תגובות בני המשפחה הן בלתי צפויות לחלוטין. במקרה אחד, ליד פתח-תקווה, דומני, זרקה עלי אם המשפחה צלחת חרסינה גדולה, שנשברה, למזלי הטוב, ממש בסמוך לי, על רגליי, התנפצה לרסיסים וכמעט גרמה לי חתכים ברגל. במקרה אחר, הפוך לחלוטין, קיבלה אם המשפחה את הידיעה בקור מקפיא את הדם." תודה," אמרה לנו, הנדהמים, "עכשיו לכו. אינני זקוקה לכם יותר."

"אבל גברתי," מחיתי, " יש לדבר על  סידורי ההלווייה הצבאית, והרכב שיבוא לקחת אותך ואת בעלך ויתר בני  המשפחה."

האישה האבלה טרקה את הדלת בפניי. איני זוכר עד היום, כיצד בכל זאת ערכנו למחרת היום את ההלווייה הצבאית, ואיך התגברו מפקדיי על סרבנותה לשתף בשל אבלה הכבד כל פעולה.

חוויות ההודעות על נעדרי קרב סולטן יעקוב וההרוגים והפצועים הרבים, היו אף הן בגדר חוויות קשות שמנעו שינה מעיניי ימים ושבועות ארוכים. באחד המקרים הקשים, זכור לי כיצד נאלצנו לחזור לאותה משפחה פעמיים ואפילו שלוש, כדי לבשר בשורה מרה להוריי אחד הנפגעים. בפעם הראשונה בישרתי, אני מיספר 1, שהבן נעדר. למחרת היום הודענו שכנראה נפצע קשה. כעבור שעות מיספר, חזרנו והודענו שהבן היקר מת, למרבה הצער, מפצעים שנפצע בטנק.

לא, לא כל אחד מסוגל להיות מודיע נפגעים. יש צורך באופי חזק, יכולת לעמוד בלחצים ובתופעות בלתי צפויות של בני משפחה, וגם בהרבה אינטואיציה, אמפטיה ורצון טוב לעזור למשפחה האבלה.

זכור לי כיצד באחד הימים הראשונים של המלחמה, צורף אלינו סגן אלוף עתיר קרבות ופעולות תגמול כדי להתנסות ואחר כך להיות מודיע נפגעים מן השורה. לאחר ההודעה הראשונה, כולו מזועזע, חזר למפקד היחידה וסגניתו, והודע בקול נמוך, כמעט רועד. "לא, אינני יכול לעמוד בכך. שלחו אותי לקרב  עצמו. העמידו אותי בתנאי הקרב הקשים ביותר. אל תעמידו אותי בפני הורים בוכים. אני לא יכול לעמוד בכך."

חווייה קשה אחרת היא כשאתה נדרש להודיע על פגיעה או מוות, לאחד מהאנשים שהכרת מילדותך, או אפילו היו חברים קרובים שלך. גם אני התקשיתי לעמוד בכך.

בשנת 1998 יצא לאור קובץ סיפורים פרי עטי בהוצאת "ספריית פועלים". הספר יצא בדירבונם של נתן שחם ונתן יונתן, שעמדו אז בראש ההוצאה. הספר "עין הזכוכית של מיור פאוול"  כלל סיפור על מודיע נפגעים, הנדרש להודיע על נפילתו בקרב של בנו של חבר הידידות הטוב ביותר שלו. עד היום אני נפגש בקוראים אלמונים, הלוחצים את ידי, ומשבחים אותי על הסיפור "ההודעה", שנכתב על סמך חוויות אישיות קשות. זאת, אף ששיניתי רבות מהעובדות וטישטשתי שמות מקומות, שמות אנשים ופרטים רבים. בשנת 2000 זכה הספר בפרס ספרותי.

על הקיר בחדרי, במסגרת זכוכית פשוטה, מצוי מכתב, שכמוהו נשלח לכל המודיעים ששירתו במלחמת שלום הגליל כקציני נפגעים ביחידת קצין העיר בתל אביב.

"לסגן אוריה באר, קבל נא את הערכתי המלאה, על נכונותך, מסירותך, והגישה האנושית שגילית, כלפי משפחות הנפגעים במבצע שלום הגליל." המכתב ארוך ומלא שבחים, ולכן הבאתי רק את שורותיו הראשונות. הוא מסתיים במילים: "בהערכה ובהוקרה, סגן אלוף יצחק שקד קצין העיר תל אביב."

ומילה לסיום: איציק, כפי שכינינו אותו, מילא את תפקידו באותם ימים קשים, במסירות בחריצות, תוך התחשבות מירבית במודיעים שתחת פיקודו. בכל תקופות המילואים בהן שירתי,   פגשתי מעטים כמוהו, הן בהתחשבות בפיקודים שמתחתיו, והן ביוזמה, בחריצות ובמנהיגות.

* * *

יהודה דרורי

אנסטסיה מיכאלי או חנין זועבי?

שומו שמיים, נפל דבר בישראל, חברת כנסת אמרה דברים על הומוסקסואלים, שלא היה בהם דברי הלל ושבח.

מבחינתי, ומבחינת מרבית האנשים האינטליגנטים, ההומוסקסואליות הינה תופעה חריגה בטבע יצירת האדם, אבל כמו שאינך מפלה אדם או שם אותו ללעג כי נולד עם 6 אצבעות ברגליו, כך אין כל סיבה ללעוג או לנדות הומוסקסואלים, ואסור לדעתי להשפילם או להפלותם בשום נושא. בכל זאת, מגוחכים בעיני כל "מצעדי הגאווה"... (עדיין לא שמעתי על מצעדי גאווה של בעלי 6 אצבעות ברגלים...)

מה שאמרה עליהם חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, (שעסקה ועוסקת בכנסת במגוון פעילויותיה גם בנוער בסיכון), הוא: שחלקם סבלו בילדותם מהתנכלות מינית, ושחלקם מתאבדים בסביבות גיל הארבעים. היא בסך הכול ציטטה ממספר מחקרים שנעשו בעבר בחו"ל ושאינם אקסיומה.

בדבריה לא היו גינוי או השמצה לקהילה ההומו לסבית, אלא שזו נזעקה בזעקות שבר ומדוע? – מפני שרוב מנהיגי קהילה זו שייכים לשמאל ואילו אנסטסיה, רחמנא לצילן, שייכת לימין – ולא סתם לימין, היא בסיעתו של ה"פשיסט הנוראי" – אביגדור ליברמן.

בינינו, אנסטסיה מיכאלי הינה לא רק אישה יפה ואינטליגנטית, דוברת מיספר שפות, ובעלת כמה תארים אקדמיים משמעותיים, היא גם אם ל-8 ילדים (!) יש לה רקורד מרשים בפעילותה בכנסת בנושא זכויות האישה, דאגה למשפחות ולחינוך ילדים. מה ששונה אצלה הוא זה שהיא לא נולדה כיהודייה, היא בחרה להצטרף לעמנו בגיור אורתודוקסי , וכ"נטע זר" בתוכנו היא מתקשה להבין כיצד אזרחים ערבים בישראל (בייחוד חברי כנסת) מרשים לעצמם לחבור לאויבינו ולהשתלח במדינה.

מעולם לא קראתי בעיתונות הכתובה והאלקטרונית על פעילותה בנושאי נשים, ילדים ומשפחה (כי את מי זה בכלל מעניין...) – אבל כל מילה שאמרה על חנין זועבי , אחמד טיבי או ר'אלב מגאדלה, זוכה מיד לכותרות של זעקות שבר נוראיות ולא רק בעיתון "הארץ" (לאנשים החושבים... בערבית), אלא גם ב"מעריב" וב"ידיעות נוני מוזס"...

אז בואו ונעשה סדר בדברים:

אנסטסיה מיכאלי לא השמיצה או לעגה להומוסקסואלים.

במסגרת הדמוקרטית של חופש ההתבטאות היא ציינה תוצאות מחקרים בנושא ההומו סקסואליות, מה שלא בהכרח מצביע על כלל הקהילה הזו או מהווה מושא להפליה או ללעג.

הפטריוטיות שלה הינה בסיסית לכל מי שקושר גורלו בעם היהודי ורואה כיצד אנחנו נוהגים בסלחנות יתר באויבינו הפנימיים.

היא לא מועמדת להדחה ע"י אביגדור ליברמן.

לגבי "ישראל ביתנו" היא לא רק מהווה נכס תקשורתי ייצוגי אטרקטיבי (בניגוד לגלאון וזועבי...) היא גם נכס בזכות פעלתנותה החיובית בכנסת, בקהילת עולי ברה"מ ובשל דוגמא לאהבת ישראל בכלל וחשיבות משפחה בפרט.

קשה שלא להשוות פעילותה של אנסטסיה מיכאלי לחברת כנסת פעילה אחרת, לכן במאמר הבא נדון ונחקור את הסמל המקודש של השמאל הישראלי (ואש"פ...) – חברת הכנסת חנין זועבי – זו הנוסעת התמימה על ה"מרמרה"...

* * *

יצחק מאיר

תערובת אומללה של פחד וחוסר אונים

באחת מאיגרותיו מציע מרטין בובר קריטריון למוד על פיו מוסריותה של אומה. מן הזיכרון אני מצטט כי אמר כי ההבדל בין מדינה מוסרית למדינה שאינה מוסרית הוא כי המוסרית אינה חוטאת חטאות בלתי נחוצות.

 אי אפשר לו לעולם בטהרנים. חובת ההגנה על שלומו של  כלל הציבור כרוכה לא אחת, הייתי אומר, כרוכה בדרך כלל, במעשים שיש בהם פגיעה בלתי נמנעת בחלק מן הציבור. טובת הכלל אינה מוחלטת. יש פרטים המשלמים בעבורה בדמים, לעיתים בדמים תרתי משמע. מדינה מטילה מיסים עקיפין על כל צרכן וצרכן, אם שוע הוא אם רש, ובלחם שהרש חוסך מפי ילדיו ההולכים רגלי לבית הספר, בונים כבישים בהם מסיעים שועים את ילדיהם שלהם בכרכרות פאר למקום הלימודים שלהם. מצילים אדם מדירה בוערת והורסים לשם ההצלה דירות הרבה שאינן מסוכנות אבל הו מונעות גישה אל המסוכנת. אדם נקרא לצאת למלחמה וחייו תלויים לו מנגד כדי להציל חיי אחרים אותם אין הוא מכיר והוא הולך לקרב אם הוא יודע כי שם יוכרע שלום הכלל ויראה עצמו כמי שעשו אותו חפץ גזול אם שלחו אותו להילחם מלחמת שווא או מלחמה שאינה על נפש האומה.

הטהרנות היא על כן מידה מגונה, ויפה אני מבין כל מי שאינו פורש חופה מעל ראשיהם של אנשים המתעלמים מן החובה של מדינה להגן על ריבונותה מפני כל מי שפורץ אל תוכה מבחירה או מכורח. שלטונה של מדינה על אוכלוסייה היא מצוות עשה, ומול התמוטטות מערכי הבקרה של כניסה לישראל ויציאה ממנה המידרדרת למפגע אנושי והומניטארי גם בקרב המהגרים הבלתי חוקיים גם בקרב מי שגדרות חייהם כישראלים, אזרחי המדינה, נפרצים, אין מנוס אלא לחוקק חוקי הגירה, אין מנוס אלא ליישמם, ואין מנוס אלא להכיר בעובדה כי יש באכיפה הזאת מידה מדידה של הכרח שלא יגונה והשקה קשה לעוולות שהדעת נוקעת מהן.

אבל לכל כורח יש לשון. לכל מה שלא יגונה מפני שאי אפשר לשמור על ערכים בטהרנות מוחלטת, יש שפה. לכל פגיעה, אפילו היא הכרחית, הגורמת לכאב, לצער, לעוול שאי אפשר למנוע אותו, יש להב. אם  הוא לא חותך גם בבשר החי של מי שמוכרח לאכוף, אלא האכיפה הופכת או נראית כהופכת למטרה לשמה, מוטל על ההכרח שלא יגונה צל שאי אפשר אלא לגנותו, מפני שהצל הזה מחשיך את האור הצריך כדי לבחון כל מה שמתחייב מזכויותיו האנושיות של אדם, כדי לאתר באחריות כל מה ששייך למעמדו כאן, למעמדו בארצו, למעמדו כאזרח עולמה של האנושות.

הגזענות אינה שייכת מכל וכל לסוגיה של אכיפת חוקי הגירה. היא רעה חולה הפושה בין הבריות אם יש מהגרים ואם אין, אם נאלצים לנקוט באמצעים ואם אין בהם צורך. הדילמה הגדולה אינה לאכוף פינוי הארץ מזרים שבאו בה שלא כחוק – כשאדם הוא ממילא גזען. הדילמה היא לאכוף את החוק כשאהבת הבריות, כל הבריות, הם חוקה בלבב האוכף. אהבת הבריות, אהבת כל אדם באשר הוא אדם, כל יחיד ויחיד ללא זיקה לא לדתו ולא ללאומיותו ולא למינו ולא לצבע עורו, היא מידה שאם הוא נוטש אותה אי אפשר לו ליהודי לשמור נאמנותו ליהדותו.

קשה עד מאוד לפתור כל המצוקות הנובעות מאופייה של ההגירה הבלתי  מבוקרת לישראל. אסור להלוך אימים על העם באמצעות לשון אסוציאטיבית או אפילו ערומה ובוטה הרומזת או האומרת מפורשות כי צריכים לדון כל מהגר בלתי חוקי כאילו אינו אדם אלא איום בלבד. אסור להשלות את האזרח כי יש בארגז הכלים החוקי וההומניטארי כלים מספיק להתגבר על כל המצוקות. צריכים מאוד מאוד להיזהר במילים. מילים הן לא סמנטיקה בלבד. מילים הן מהות היוצרת מהות. הנורא מכול הוא כי מאמץ מתוקשר של פתרון הבעייה בלשון משולחת ובמאיצי הפחדה, ישאיר אותנו עם הבעייה ועם הגזענות הזוחלת אל כל פינה בה יש תערובת אומללה של פחד וחוסר אונים.

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

 והוצאת עם עובד 1993

פרק רביעי

בר-מצווה לעגלון צעיר

יפו. בדירה הצרה, בתוך חומות העיר העתיקה, גרים יצחק-צבי, אשתו ביילה, הבנות איטה וחנה, אשתו הצעירה של מיכאל, רבקה, ואברהם. מיכאל עובד כל ימי השבוע ביהוד, ורק לשבתות הוא חוזר עייף אל המשפחה ביפו.

אברהם שמח על שנפטר מהלימודים ב"חדר". הסימטאות הצרות של יפו אמנם פחות נעימות מחצרותיה של נחלת-שבעה, אך מחוץ לחומות יפו יש עולם נהדר. לא גבעות ירושלים הצחיחות, המלאות סלעים, אלא פרדסים ירוקים, כרמים, חולות זהובים וים כחול.

*

מהרובלים שהביאו מרוסיה, נשאר מעט מאוד. יצחק-צבי מתייעץ עם יהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקוה, מה לעשות.

 "קנה זוג סוסים ועגלה. מיכאל יוביל אבנים-לבניין למתיישבים, וגם ישגיח על בניית הבית שלכם."

יצחק-צבי משקיע חלק ניכר משארית כספו בקניית שני סוסים, בשוק השבועי בלוד, ועגלה אצל איכר גרמני מהמושבה שרונה. הערבים משתמשים לתחבורה בעיקר בפרדים, חמורים וגמלים. בייצור העגלות התחילו רק לפני שנים אחדות הטמפלרים, איכרים חרוצים מווירטמברג שבגרמניה, שעלו לארץ ויסדו בה מושבות לדוגמה, ככפרים שהיו להם בארץ-מולדתם. שרונה נמצאת צפונית-מזרחית ליפו, על גדת ואדי מוסררה, בדרך לשכם.

 "הצלחתם של הטמפלרים," מספר שטמפפר ליצחק-צבי, "עודדה אותנו ללכת בעקבותיהם כאשר חלמנו לייסד את פתח-תקוה, מושבה עברית ראשונה בארץ-ישראל, שאנחנו מקווים לחדש אותה בקרוב."

*

ביום שישי בצהריים נשמעת כבר מרחוק צהלת סוסים ועימה שריקת שוט באוויר. אברהם רץ לקראת אחיו, הנוהג בעגלת-המשא של המשפחה; עולה לשבת לצידו על הקרש הקידמי, שמרופד בשק ומונח לרוחב כמושב. השניים נוסעים לעבר הדירה הקטנה שבה מצטופפים בינתיים בני-המשפחה.

 "איך עבר השבוע? שמרת על אבא ועל הנשים?"

 "כולם בריאים, מיכל. אבל מחניק לי ביפו. מתי נעבור ליהוד? אני רוצה לצאת, די נמאס. אין לי כאן חברים. אבל מה שטוב ביפו, שמדברים בה רק ערבית, גם היהודים, שכמעט כולם ספרדים."

 "דיו! דיו!" מזרז מיכאל את צמד סוסיו, "בקרוב נגמור לבנות את הבית, נחרוש את השדה..."

נערים ערבים יחפים, לבושי בלואים, רצים אחריהם בסימטה. על הקורה האמצעית של העגלה, מאחור, מיטלטל דלי להשקיית הסוסים. נער ערבי, שתלתליו אפורים מאבק ומדובללים כצמר כבשים, מנסה לתפוס מקום-ישיבה על הקורה, ואולי גם לקנות במשיכה משהו מהעגלה עצמה. בינתיים הוא מחייך אליהם ומגרד בראשו. מיכאל פונה לאחור ומניף את השוט באוויר, לשם איום. הנער קופץ ויורד, כנפגע. מקהלת קללות שלו ושל חבריו מלווה את העגלה:

 "אילען דינכום! שיכנזי חנזיר! כלב אבן כלב ואחוהו כמאן אבן כלב! וי יא נאס, יא נאס! דרבני יאהודי כפר!" כלומר, הוי אנשים, היכה אותי יהודי כופר.

 "ילען דין-דין דינכום, יא ניג'ס! עלא זובי – כפר, יא חמאר! אנת כזבן אבן כזבן מן מדינת אל כזבנין! יאללה, רוח מן הון! יא אהבל!" – נעמד אברהם על העגלה הנוסעת, נשען בידו האחת על כתף אחיו הגדול שיושב ומחזיק במושכות, ומשיב מנה אחת אפיים לנערים, בשטף חרפות מקומיות שמדהים אותם ומשאירם פעורי-פה מאחור. והערבית, למרבה הפלא, מתנגנת בפיו כמעט ללא שמץ של גמגום.

וכמו כדי לאשר את דבריו מתחיל צמד הסוסים לצהול ולהחריא כשהוא מותיר אחריו מנות של גללים, טריות ולחות, באבק הסימטה.

 "הי! אני רואה שאתה כבר מקלל בערבית כמו אחד ה'שקצים'? חכה-חכה 'תכשיט' שכמוך, שאבא ישמע אותך! רב אברום שפירא השלושים-וחמישה בשושלת – מנבל את הפה כאחד מפושטי-הנבלות בשוק!" צוחק אליו מיכאל.

 "אל תדבר אלי כמו ה'מלמד' מירושלים. אני מדבר בשפה של יפו, השפה שהם מבינים! השפה שצריך לדעת אותה מי שרוצה לחיות כאן!"

 "אברום, אתה עוד לא 'בר-מצווה' וכבר נעשית 'מומחה' לארץ-ישראל!?" מעביר מיכאל את המושכות לידי הנער ומרשה לו לנהוג בעגלה.

 "מיכל, קח אותי אליך ליהוד... אני אטפל בסוסים, הכל, אעזור לך..."

*

מיכאל שקוע בדגים ובתבשיל החם של ארוחת יום שישי. במשך השבוע חי על פיתות אחדות, גבינה יבשה, זיתים, אבטיחים וענבים. אשתו הצעירה ואימו עומדות עליו ומגישות לו מכל טוב, ממה שחסכו מפיהן במשך השבוע. לאחר ששבע הוא אוזר אומץ ופונה לאביו. יצחק-צבי יושב בראש השולחן, מלטף זקנו ומזמזם זמירות של שבת.

 "אבא, אני חושש שלא נספיק לסיים את בניית הבית לפני הגשמים. צריך לקחת עזרה. אי-אפשר לעבוד גם בעגלה וגם בבניין."

 "תיקח עוד פועל..." ממשיך האב לזמר.

 "צריך מישהו שאפשר לסמוך עליו. כששולחים אותו עם עגלה וסוסים, צריך לדאוג שהם לא יברחו ממנו והוא לא יברח איתם... מישהו נאמן, כמו משפחה..."

העיניים ננעצות באברהם.

 "אברמ'ל לא יבוא איתך!" מודיעה ביילה. "הוא ילד! עוד לא בר-מצווה! הוא צריך ללמוד, כמו כל הגברים במשפחת שפירא."

 "כבר למדתי קצת ערבית, ואני גם יודע לנהוג בסוסים. אני רוצה ליהוד! יותר טוב לי שם מאשר ביפו."

 "שם קשה מאוד," אומר יצחק-צבי. "ואתם שני הבנים שנשארו לי בשביל ארץ-ישראל. אם חס ושלום ניכשל... כל פעם שמפליגה אונייה מיפו, יהודים חוזרים בה לגולה. אני מתפלל יום-יום שנישאר כולנו כאן, שנצליח."

 "אבא, תקשיב, אברום ילמד להיות עגלון. אם יהיה צורך יוביל במקומי את אבני הכורכר מוואדי אל-עסל ליהוד, ואני אוכל להשגיח על הבנייה. בינתיים תהיה פרנסה למשפחה מעגלונות. עד שנחרוש ונזרע ותבשיל החיטה – יעברו חודשים רבים."

ביילה מתחילה לבכות.

 "מה את בוכה, אמא?"

 "אוי לי שהגעתי לכך – מיכל ואברמ'ל, בנים שלי, נכדים של ארבעים ושניים דורות של רבנים – יהיו בעלעגולס!?"

 "אבל הם יהיו עגלונים בארץ-ישראל, ביילה, וזה העיקר!"

 "אברמ'ל ילדי, אם יקחו אותך לעבוד בעגלונות, לעולם כבר לא תלמד."

 "אמא, אני אלמד – סוסים!"

*

בוקר יום ראשון. זוהי השעה המאושרת בחיי אברהם מאז הגיעו ארצה. שיירה של עגלות מתאספת עוד בטרם האיר השחר ויוצאת מזרחה, בדרך ליהוד. העגלות עמוסות צורכי אוכל, קרשים, חביות, כדים, מחרשות, כלי עבודה וחומרים לבניין ולשדה. מיכאל אוחז במושכות ואברהם יושב מאחור במרומי הר של מטען המחוזק בחבלים, ומשגיח שלא ינסו לגנוב מהעגלה.

ביהוד, משני צידיה של הדרך הראשית, מתרוממים קירות בתים אחדים, בנויים אבני-כורכר מחוזקות בטיט בהיר, חום-ורוד. על גג בית אחד מציבים מבנה אלכסוני של קרשים ולוחות, כדי לקרותו ברעפים. כבר כרו גם באר. לולא מצאו בה מים לא היה אפשר להקים את היישוב.

הם פורקים את מטען העגלות על הגבעה. אחדים מהמתיישבים נשארים לעבוד עם הבנאים הערבים, בהדרכת דוד נוביק, הנגר, שקיבל על עצמו את עבודות-העץ בבנייה. אחרים, ובהם מיכאל ואברהם, יוצאים בעגלות ריקות לעבר גבעות ואדי אל-עסל, כלומר "גיא הדבש", לחצוב שם אבני כורכר נקבובי ופריך, ולהעמיסן על העגלות.

זהו יום העבודה הראשון של אברהם בארץ-ישראל. יום לא קל. שלהי קיץ והשמש מכה באכזריות. הדרך הגרועה, היבשה, או שהיא מעלה אבק, או שהיא חולית וטובענית. הסוסים מתעייפים ולא פעם צריך לעזור בדחיפת העגלה, שגלגליה טחנו את החול עד ששקעו בו. אין צל. לא נראה שום עץ בסביבה לנוח תחת צמרתו. אין כלום. רק שמש, שמיים גדולים, ואדמה רחבה וריקה לכל עבר.

ידיו של אברהם מלאות עבודה. בחנייה עליו להשקות את הסוסים ולהלביש מתחת ללסתותיהם שקי-ראש מלאים חציר ותבן ללעיסה. לעזור בפריקה, בהעמסה ובדחיפת העגלה. להיטלטל בעגלה מאחור כל הדרך, כשהוא שואף אבק ופניו צרובים בשמש.

עד שהם מגיעים לוואדי אל-עסל, בני-ברק של ימינו, וחוצבים ואוספים די אבנים להטעין על העגלות – שוקעת השמש ומחשיך היום. אי אפשר לחזור ליהוד. העגלונים, רובם מן המתיישבים, ועימם פועלים ערבים אחדים, לא נראים מופתעים או מודאגים. הם מסדרים את העגלות בצורת ריבוע סגור, מתירים את הסוסים והפרדות ומכניסים אותם פנימה, ואחר-כך משקים וקושרים אותם היטב שלא יברחו או ייגנבו במשך הלילה. אחר-כך מדליקים אש בשיחים יבשים שקוששו, לחמם מים לתה. מוציאים פיתות וזיתים עם גבינה יבשה, לועסים ומדברים על רעוף-פחה, המושל התורכי של ירושלים, שמעכב עדיין את הרשיונות לבניית הבתים. כל אחד בתורו לוגם מכד החרס שהביאו עימם, שוטחים שקים בעגלות, שוכבים עליהם בבגדיהם, מתבוננים ברקיע הזרוע כוכבים ונרדמים אחד-אחד בהשמיעם עד מהרה קולות נחרה שבוקעים את הליל וגוברים על יללת התנים.

אברהם שוכב ער. ידיו שרוטות ומלאות יבלות. פניו בוערים למרות קרירות הערב. הוא נזכר בלילה הראשון שלו בארץ-ישראל, כשלן תחת כיפת השמיים בבאב-אל-ואד.

 "מי שומר עלינו, מיכל?" שואל אברהם.

 "הבהמות קשורות יחד ואי-אפשר להוציא אותן. אם יתקרב מישהו, יתחילו הסוסים לצהול, ונתעורר."

 "הלוואי שנתעורר בזמן."

 "יש כאן, תחת השק, נבוט גדול."

 "תרשה לי לגעת בו?"

 "תגיד את האמת, אברום, היה לך קשה היום? אתה מתגעגע הביתה?"

 "לא נורא. רק חבל שאני לא יכול לספר על כך לחברים בטוקמאק. לא יאמינו שאני עובד בכפר, בארץ-ישראל! את נציב המלח של אשת לוט עוד לא ראיתי, גם לא את סולם יעקב ואת ערשו של עוג מלך הבשן, אבל אבנים כמו אלה שעליהן בטח ישן יעקב אבינו, אני כבר מכיר היטב."

*

כאשר הם חוזרים ביום שישי ליפו – והנה אסון! לאחר מחלה קצרה מת מנחם, בנו של יצחק-צבי. בני-המשפחה נסעו עוד אתמול לירושלים, לשבת "שבעה" בחברת האלמנה ובתה. ביום ראשון בבוקר עולים מיכאל ואברהם בעגלה לירושלים, וכל העבודות נדחות בשבוע.

בבית האבלים מתרפקת ליבה-רוחל הקטנה על דודה אברהם, שמבוגר ממנה רק בשנים אחדות.

 "אל תבכי, רוחל," מלטף הנער את אחייניתו היושבת על ברכיו. "אנחנו, כל מי שנשאר מהמשפחה, עוד יגיע לפתח-תקוה, וגם אתן תבואו איתנו. לא נעזוב אתכן! נבנה אחוזה גדולה, ויהיו לנו סוסים וכרכרות, כמו בחוץ-לארץ. אני אסיע אותך בעגלה, ברחובות המושבה החדשה..."

יצחק-צבי מתבונן בבן-זקוניו ובנכדתו היתומה. מדוע מתאכזר הגורל לבני-משפחתו דווקא לאחר שעלו לארץ-ישראל? האם לא עשה הטוב בעיני אלוהיו? והוא ממלל את נבואת ירמיהו: "ובאו ורננו במרום ציון, ונהרו אל טוב השם, אל תירוש ואל יצהר ואל בני צאן ובקר, והיתה נפשם כגן רווה, ולא יוסיפו לדאבה עוד."

*

כאמור, ימי השבוע עוברים על אברהם ואחיו ביהוד ורק לשבתות הם חוזרים ליפו. כסף לקניית עגלה וצמד סוסים נוספים כבר לא נותר בידי יצחק-צבי, שמעתה חייב לדאוג גם לכלכלת מנוחה האלמנה וליבה-רחל היתומה בירושלים. מיכאל משגיח על השלמת הבנייה, ואברהם נעשה עגלון. מבוקר עד ערב הוא עובד בהובלות. כבר למד לדבר עם הסוסים בשפת העגלונים – "דיו" לזירוז ו"הויסה" לעצירה, משתמש בשוט בעדינות, רק לרמוז להם על רצונו. ומעבודתו הוא מפרנס את המשפחה. בלילות ישנים השניים בבניין הלא-גמור. מעליהם פרוש רקיע מנוקד כוכבים.

בוקר. אברהם, חבוש כובע רחב-שוליים ולבוש בגדי-עבודה פשוטים, מוציא את הסוסים מהסככה, מניח עליהם רסן וריתמה וקושר אותם ליצול. עולה לעגלה, מושכות ושוט בידו.

 "היום תיסע לבדך לוואדי אל-עסל," אומר מיכאל. "אני נשאר עם רב דוד להשגיח על בניית הגג. אם הפועלים יטעו, בחורף מי-הגשם יחדרו פנימה."

 "מיכל, האם לא מסוכן לשלוח לשם את הילד לבדו?" שואל דוד הנגר.

 "ראה, אבא כבר מבוגר מדי לעבודה זו, ואם ניכשל, ניאלץ לחזור לאוקראינה בבושת-פנים ובלי רובל אחד. אברום, אל תפחד. יש נבוט בעגלה תחת השק. אל תעצור, ותשתמש בו רק בלית ברירה. ובמקום שיש אבנים בדרך, תיזהר שלא יישבר לך גלגל!"

הדרך לוואדי אל-עסל עוברת ללא תקלות. העגלה ריקה וקלה, הסוסים עדיין רעננים, טל הבוקר מונח על הדרך, עושה את החול לח ופחות טובעני. ליד משוכת-צבר אברהם עוצר את הסוסים, ובהנפת נבוט מפיל פירות אחדים. הוא מגלגל אותם היטב בחול כדי להסיר את הקוצים, מפשיל את קליפתם באולר קטן, כפי שלמד מהערבים, אך נזהר לא לאכול יותר משניים-שלושה סאברס. אומרים שאכילה רבה מהפרי הזה סותמת את המעיים ועלולה להזיק לבריאות. אילו רוחל היתה כאן, הוא מהרהר, הייתי קולף גם לה.

אחר-הצהריים, בנסיעה חזרה, מתנהלת העגלה לאיטה. מיטלטלת בכבדות בדרך גרועה, מלאה חריצים ואבנים, גלגליה חורקים כעומדים להישבר. ליבו של אברהם מפרפר. כל גלגל שבור, הזקוק לתיקון אצל הנפח הגרמני בשרונה – הוא הפסד כספי נוסף למשפחה.

בהמשך הדרך מתחלפת הקרקע הקשה באדמת חול טובענית, והגלגלים שוקעים בה. קריאות-זירוז של אברהם לסוסיו אינן מועילות. הוא מצליף קלות בשוט: "דיו! דיו! רק עוד קצת, עוד מאמץ... דיו!" – לשווא. לצערו הוא מצליף בהם שוב, ושוב, אך הסוסים תקועים על מכונם באמצע הדרך ואינם זזים. אברהם יורד, מנסה לדחוף עימם את העגלה העמוסה אבני-כורכר חומות-צהבהבות – לשווא. עוד הצלפה, והסוסים כמו כדי להרגיז אותו ולהשפילו – מתחילים להחריא.

מלא זעם הוא מניף את הנבוט שהיה מוסתר עד עתה תחת המושב, ורץ אל הסוסים המפליצים, להכותם – אך ברגע האחרון מתעשת, משליך את הנבוט ארצה ואחריו את עצמו, וכך שוכב מוטל על בטנו, מכה בידיו בחול ובוכה בחוסר-אונים.

אחר-כך אברהם נרגע, קם, פורק אבנים מן העגלה. עתה אפשר להמשיך בנסיעה. אך בתום קטע החול הטובעני הוא אינו מוותר. רץ חזרה ונושא במו ידיו, בעקשנות של נמלה, אבן אחר אבן – עד שמשלים את המטען כולו וחוזר עימו לפנות-ערב ליהוד.

לפחות לא נשבר אף גלגל, הפעם!

*

ערב. לאחר שהתיר את הסוסים מרתמתם, משקה אותם אברהם מים בדלי, מאכיל ומלטף אותם קלות על רעמתם ולאורך גבם, לפייסם. אף שאלה סוסי-עבודה שלא נועדו לרכיבה – קדיש בלשון הערבים – מנסה אברהם כוחו ברכיבה עליהם, כדי להתלמד.

הוא מוציא את אחד הסוסים ודוהר עליו לאורך הרחוב הראשי של יהוד, שלמען האמת אינו אלא דרך-עפר גרועה וחשוכה, מדמה לעצמו שהוא יושב על סוס אציל שנועד לרכיבה בלבד, לבוש עבאייה צבעונית, כאפייה ועקאל לראשו, אקדח למותניו וחרב בנדן הקשור לאוכפו - כמעשה הפרשים הבידואים שביקרו ביפו.

 "אברום, חזור הביתה!" קורא אחריו מיכאל. הגג מכסה רק את מחצית הבית, ועל רצפת החול באחד מחדריו לנים אחדים מן המתיישבים.

*

במוצאי ראש השנה, באחת משנות השמונים הראשונות של המאה התשע-עשרה, בחצות לילה, מתאספת ביפו שיירת העגלות היוצאת ליהוד. המתיישבים נמצאים במרוץ עם הזמן – לסיים את בניית הבתים לפני בוא החורף. לאחר שני ימי החג יש לנצל כל יום חול לעבודה. אברהם נוהג בעגלה מלאה קרשים ורעפים, לידו יושב דוד הנגר. ראש הנער צונח מדי פעם מרוב עייפות.

 "רב אברום!" מהתל בו דוד, "התעורר! ספינות שלך טבעו בים של יפו?"

 "בראש-השנה הייתי בר-מצווה!" אומר אברהם בעצב.

 "מזל-טוב. שתזכה לקיים את כל המצוות!"

 "הייתי כל-כך עייף, שאבא לא היה יכול ללמד אותי להניח תפילין, כמו שלימד את האחים שלי. בערב ראש השנה הסביר לי קצת, אבל לא הספקתי להתאמן, ובחג הרי אין מניחים תפילין. אבא רצה שהבוקר נניח תפילין יחד, פעם ראשונה בחיים שלי – אבל איך? – אני כאן, והוא נשאר ביפו."

 "אל תדאג, אברום. אתה תניח תפילין."

השחר מאיר עליהם בין הכפרים סלמה וחירייה. העגלה מיטלטלת בדרך עפר, משני צידיה משוכות צבר. דוד הנגר מבקש מאברהם לעצור. יורד עימו מהעגלה, מוציא את התפילין מנרתיקו, מראה לנער כיצד לכרוך אותם על זרועו ולקשור על ראשו. יחד הם עומדים מול השמש העולה על הרי אפריים האפורים-כחולים, והוא מלמד את הנער לחזור על פסוקי התפילה.

 "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט..."

אורחת גמלים עמוסים פחמים חולפת על פניהם בצלצול פעמונים, ומגמת פניה ליפו. מוביל-השיירה, הרוכב בראש על חמור, והגמלים שאחריו, מסבים מבטיהם בסקרנות לעבר הנער העטור רצועות וקוביות שחורות על ידו האחת ועל ראשו.

כך נעשה אברהם בר-מצווה, ומניח תפילין לראשונה בחייו – בדרך בין סלמה לחירייה.

המשך יבוא

* * *

הנכם מוזמנים

לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה

למשורר הסופר והמחנך

רפאל ספורטה

במעמד

רון חולדאי

ראש עיריית תל^-אביב -יפו

משפחה וחברים

תישא דברים:

פרופ' נורית גוברין

 קטעים מוסיקליים מתוך המחזה "ורד בר"

סולנים לאה אברהם ואנוש אברהם

בליווי החלילנית דפנה פלד

יום שלישי, ו' בתמוז תשע"ב, 26 ביוני 2012 , בשעה 18:00

ברחוב אלכסנדר ינאי 18, תל^-אביב

* * *

אפי וסימה

להלן הקישורית לסרט המרגש "אפי וסימה", קישורית אשר לא הופיעה בכתבה בגיליון חב"ע 750. 

אין מילים!

כל טוב.

יוסי דה ליאון  

http://www.youtube.com/watch?v=3whecP9u0SA

* * *

אם זו אינה מאפיה – אז מאפיה מהי?!

אלפי "פליטים מסתננים מבקשי עבודה" חדשים חוצים את גבולות ישראל לאחר ששילמו, או שולמו עבורם, מאות אלפי דולרים לרשת מבריחים בידואית המעבירה אותם באופן מאפיוזי מאורגן מסודאן דרך קאהיר לסיני, ובסיני גם קוצרת אברים לאחדים מהם ואונסת חלק מן הנשים – עינויים קשים אולי אף מאלה שהם טוענים שסבלו מהם בארצותיהם –

ובהגיעם לגבול ישראל, המחורר והפרוץ לקראת בואם – הם מתקבלים למחנה-מיון ושם נותנים להם לאחר זמן כרטיסי אוטובוס לשכונות העוני של הערים בישראל כדי למוטט את הסדר החברתי במדינה, לעורר בה מהומות והפגנות נגד "השחורים" ולהציג את ישראל בעיני עצמה ובעיני העולם כולו בתור מדינה "גזענית"! –

ואם זה אינו שיתוף פעולה מאפיוזי של מבריחים עם שותפים-בשתיקה מצידו הישראלי של הגבול, אזיי מאפייה מהי?

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, צודק ד"ר יוסי אחימאיר במאמרו "מי ימלל מעללי מל"ל" ("חדשות בן עזר" 751) כי משפחת שיינרמן היתה מוחרמת על ידי חברי כפר מל"ל הסוציאליסטים, וכי כשאריק שרון הקטן נפצע, אימו נאלצה להביא אותו לד"ר פוגל (חברה של אימו), ולא לקופ"ח הקרובה של הכפר. הכול אמת, אבל לא כל האמת. משפחת שיינרמן בידלה את עצמה מרצון משאר חברי המושב, וההתנכרות בין המשפחה למושב היתה הדדית. אני חקרתי את הנושא כשכתבתי את הרומן לבני הנעורים "הנער מכפר מל"ל – פרקים בחייו של אריאל שרון" (דני ספרים 2010). שלך, משה גרנות

* משה בן-ברוך: שלום רב! מאוד (!) נהניתי מהתיאורים הפלסטיים שבזיכרונות "ג'דע". תודה!

* ישנן כידוע מדינות ערביות, מוסלמיות, שאחדות מהן סובבות אותנו או נמצאות בטווח טילים מאיתנו. רובן אויבות שלנו. אבל האם יש גם עמים ערביים? האם יש עם סורי שיש בו הרגשת בסולידריות או שותפות כלשהי? או שהוא רק עדות ושבטים הטובחים זה בזה? לא ייתכן שיש עם סורי, כי בני אותו עם לא נוהגים באכזריות רצחנית שכזו אלה עם אלה! רוצחים אלה טרם יצאו מהתקופה השבטית שלהם המאפשרת להם לבצע פשעים של רצח עם ללא שום נקיפות מצפון אלא לפי טבעם הפרימיטיבי! –

וכך "העם העיראקי", "העם הלבנוני", ואפילו "העם המצרי" (עם הקופטים) ו"העם הירדני" (עם הרוב ה"פלסטיני"). חלק ניכר מהמירקם המדיני והלאומי של העולם הערבי והמוסלמי – אינו אלא שקר וכזב, ואולי לכן הוא הולך ומתפורר לנגד עינינו! מה עוד ששנאת ישראל כבר אינה מאחדת אותו כמו בעבר כי הוא שקוע בצרות אמיתיות שכמעט לא אפשרי לו לפתור אותן.

* האם מישהו מהנמענים קרא מספריו או לפחות זוכר את שמו של הסופר יהואש ביבר (1937-1992)? – לדעתנו הרומאן שלו "חדר משפחה" הוא מן הטובים, המרגשים והקריאים ביותר שנכתבו אי פעם בספרות העברית של דור המדינה, ובייחוד בזו שהרקע שלה הוא הקיבוץ. "חדר משפחה" יצא לאור לראשונה בשנת 1972 בהוצאת א. לוין-אפשטיין, ושב ונדפס ביוזמתנו במהדורה חדשה בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג".

יהואש ביבר היה חבר שלנו ותמיד קינאנו בו על הצלחותיו אצל הסטודנטיות בירושלים. היה ליהואש חדר קטן בראש רחוב ממילא, לצד דרום, מול טרה סנטה (בימים שחלקו העליון של רחוב ממילא טרם היה אגרון, ואילו המשכו ההיסטורי ממילא, שנעלם בשנים האחרונות – טרם היה רחוב יצחק קריב [מי זה?] – וגם זיופו הקיטשי, כיום הקניון "שדרות ממילא" – טרם היה קיים).

ובכן, תמיד קינאנו בהצלחותיו אצל הסטודנטיות שואפות הפורקן – של חברנו יהואש ביבר, בחדרו הקטן, שרובו היה מיטה אחת – ובייחוד נחרת בזיכרוננו הסיפור בעל האופי הקיבוצניקי החסכן שלו – כיצד יום אחד באו לבקרו בחדרו ברחוב ממילא שתיים מן המתמסרות לו, זו אחר זו ובהפרש זמן סביר – והוא אפילו לא התרחץ בין בעילה לבעילה!

* לאהוד בן עזר שלום, מודה לך מקרב לב על העיתון החשוב הזה, מזה זמן רב הכעס המצטבר בי על התחרות ״מי יהיה נבזי יותר נגד כל מה שקיים בישראל״ – העיתון שלך מאפשר לי לנוח מהכעס, לקרוא מאמרים העונים למי שחושב עצמו ״יפה נפש״, ושוב תודה! שרה ספיר

* האם מישהו זוכר כיום מי היתה פעם ציפי ליבני וכמה נזק גרמה התנהגותה האגוצנטרית והטיפשות-צנטרית לחיים הפוליטיים בישראל, עד שהצליחו להיפטר ממנה? אנחנו התרענו במשך שנים על הנזקים שההתעקשויות שלה גורמות ל"קדימה" ולישראל – אז אמרו שאנחנו שונאי-נשים! עכשיו כדאי לשבת ולהרהר כיצד נפלטה גם היא מן המערכת הפוליטית אחרי שפעלה רבות כל כך לביזויו ולהדחתו של ראש הממשלה שתחתיו כיהנה כשרת החוץ!

* תהיינה אשר תהיינה תוצאות הבחירות לנשיאות מצרים, כמעט ברור שבהגה השלטון ובאחריות למדינה תמשיך להחזיק המועצה הצבאית העליונה, וזאת חרף הניסיון החוזר של המימשל החובבני של אובמה לנעוץ סכין בגבה של המועצה – כפי שעשה בשעתו למובאראכ. עובדה זו אישר לנו גם נהג המונית התל-אביבי שעימו נסענו לאחרונה.

ניסיון להדיח את המועצה או להשתלט עליה, כמו בטורקיה – פירושו מלחמת אזרחים בין "האחים המוסלמים" לבין הצבא, שזו הסלמה במצב, שדומה כי שני הצדדים כלל אינם רוצים להגיע אליה. נראה כי התמיכה של "הרוב הדומם" במצרים תהיה קודם כל במי שיוכל להבטיח את השבת הביטחון הכלכלי והאישי במדינה – לפחות כפי שהיה בימי מובאראכ!

* שמענו בחצי-אוזן בדל ראיון עם הסופר החשוב והמתוקשר ספי רכלבסקי (שאנחנו עפר לרגליו), שדיבר בשם הסופרים והאינטלקטואלים החשובים המתנגדים לגירוש המסתננים האפריקאיים. בסוף דבריו נבהל כנראה מהשטויות של עצמו ואמר: "טוב, אבל אנחנו לא יכולים לתת מקלט לכל אפריקה!"

למה לא, ספי? למה אתה, הסופר המוסרי – מפלה באופן גזעני שכזה בדבריך בין אלה שכבר הסתננו לכאן לבין אלה שטרם הסתננו? – ואולי זה הפיתרון: הם יֵשבו כאן – ואנחנו נלך קיבינימאט! – אולי לאוגנדה?

אתה ושכמותך, אתם – יקירֵי הכנופייה ה"מוסרית" בישראל – אתם מוציאים שם רע למוסר. אתם הופכים אותו למילת גנאי, לסוג של אידיוטיזם.

* משה בוגי יעלון [מתוך ראיון שערך עימו ארי שביט, "הארץ", 15.6.12]: אני באמת גדלתי בסביבה מפא"יניקית עם עיתון 'דבר' בבית ועם הנוער העובד והלומד וחולצה כחולה וסנדלים וללכת להגשמה בקיבוץ. גם היום אני מאמין שחיי אדם קדושים מאדמה. אם נגיע למנוחה ולנחלה ולשלום על ידי ויתור על חלק מהאדמה – אני בעד. אבל מה שהתברר לי כשהייתי ראש אמ"ן הוא שזה לא המצב. ערכית, פיקוח נפש גובר על אדמה, אבל מעשית, ויתור על אדמה גורם לפיקוח נפש. זו המציאות שאנחנו חיים בה. זו האמת, אכזרית ככל שתהיה.

שביט: עברת מהפך אידיאולוגי עמוק. היית יונה, הלכת עם אוסלו ואז לפתע פתאום גילית את קיר הברזל.

יעלון: אני באמת חשבתי שהפלסטינים מוכנים להגיע איתנו לפשרה ולשלום. רציתי את תוכנית אלון, אבל האמנתי שעל קווי 67' מתוקנים הפלסטינים יסגרו. בסוף שנות ה-90 הופיעו אצלי סימני שאלה שהלכו והתעצמו. ראיתי שדווקא כאשר אהוד ברק הולך לשלום, ערפאת נערך למלחמה. ההסבר היחידי לכך היה שהפלסטינים לא רצו הסכם ולא רצו שלום ולא היו מוכנים להסתפק במדינה פלסטינית בקווי 67'. אפילו את ההצעה הנדיבה של אולמרט ב-2008 הם דחו. כך שאני פתאום הבנתי שבמשך שנים חייתי בהונאה עצמית. הסכסוך הוא לא על גבולותיה של מדינת ישראל אלא על עצם זכותה להתקיים. כתוצאה מכך, עוד כשהייתי במדים, דפוסי ההצבעה שלי השתנו ובאופן אישי הזדהיתי עם דרכו של הליכוד.

שביט: נניח שאתה צודק. נניח שאין שטחים תמורת שלום. אבל יש שטחים תמורת ציונות. שטחים תמורת היכולת שלנו לקיים מדינה יהודית-דמוקרטית שאיננה מאבדת את עצמה לדעת בכיבוש ובהתנחלויות.

יעלון: כל עוד אין בצד השני נכונות להכיר בזכותנו להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי – אני לא מוכן לוותר על מילימטר. אני בכלל לא מוכן לדבר על טריטוריה. אחרי ששטחים-תמורת-שלום הפך לשטחים-תמורת-טרור ושטחים-תמורת-רקטות, אני לא מוכן יותר לטמון את ראשי בחול. במציאות של המזרח התיכון מה שצריך הוא קודם כל יציבות. את היציבות משיגים לא באמצעות הסכמים מדומים על המדשאה של הבית הלבן, אלא באמצעות הרתעה. באמצעות נבוט עבה וגזר.

שביט: וכך אפשר לחיות גם עוד 20 שנה?

יעלון: כך אפשר לחיות גם עוד מאה שנים.

שביט: אבל אנחנו נרקבים, בוגי. דמוגרפית – אנחנו מאבדים את הרוב היהודי, מדינית –אנחנו מאבדים את העולם ומוסרית – אנחנו מאבדים את עצמנו.

יעלון: הטענה הדמוגרפית היא שקרית. בעניין הלגיטימיות המדינית – אני מעדיף לפעול נגד ישות מאיימת מתוך הקווים הנוכחיים. ובעניין המוסרי – כל עוד הפלסטינים אינם מכירים בזכות הקיום של מדינה יהודית, הם התוקפן. הרי הם לא מכירים גם בזכותי לחיות בתל אביב. מבחינתם הכיבוש לא התחיל ב-67', אלא ב-48'. כל מי שטוען אחרת זורה חול בעיניים או מוליך את עצמו שולל.

אהוד: לארי שביט החכם שלום, אז "אנחנו נרקבים", מה? טמבל!

* יוסי עוז: אהוד שלום, קראתי ב-חב"ע 746, בטור שכתבת "הגמל המעופף של אריה אל-חנני"  את הפיסקה הבאה [מדברי בנו יגאל אל-חנני] המתייחסת לקבר הנשיא חיים ויצמן ברחובות: "הסיפור הבא מאפיין את גישתו של אבא: לאחר שנפטר וייצמן נערכה תחרות להקמת מונומנט על קברו. תוצאות התחרות היו מאכזבות. ואז פנו לאבא – מה אפשר לעשות? – וזאת לאור היחסים הקרובים שהיו לאבא עם וייצמן בשעתו. אבא אמר כי הדרך היחידה שהוא רואה, לאור העובדה שהתחרות כבר התקיימה – היא לא לעשות כלום. שאלו אותו – 'מה פירוש?' – והוא אמר – 'האבן הפשוטה של המצבה, השם בלבד, שכל אחד יודע מיהו, והשמיים הפתוחים מעל.' ומזה נוצרה התפיסה של כיכר הזיכרון, הדרך אל המצבה, והמצבה המדהימה בפשטותה."

 אני זכרתי גירסה שונה במקצת, שאף ראיתי בביקורי במקום והיא מפורטת במאמר שמצאתי במוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון" תחת הכותרת "ארמון הנשיאות ברחובות" מאת אריאלה הירש:

"המצבה המקורית שעל קברו הייתה אבן שוכבת שעליה חקוקים שמו ושנת לידתו ופטירתו בלבד. לימים ביקשה וורה להחליף את המצבה לדגם של החיילים הבריטים הנעדרים. היא רצתה שהמצבה תהיה דומה למצבה שעליה חקוק שם בנה הצעיר, מיכאל, שהיה טייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה, ומטוסו נפל לים בשנת 1942. שמו נחקק על המצבה לחיילים הבריטים הנעדרים באנגליה. את מצבת הנשיא עיצב הפסל משה ציפר. במרכז המצבה חקוק סמל מכון וייצמן למדע (עץ החיים), שעיצב אריך מנדלסון עם הקמת מכון זיו בהזמנתו של ד"ר וייצמן." 

כנראה, גם לפי התיאור בטור שלך, המצבה המקורית היא שתוכננה על ידי אל-חנני והוחלפה לאחר מכן בזו הקיימת עד היום.

* מרדכי בן חורין: הכול למען הבחירות! – התקשורת מוצפת בהערכות שכל תיפקודו של אובמה, "מלך  העולם", מושפע ומבוצע או לא מבוצע כשכל מעייניו הם הבחירות. למעשה, נשיא ארה"ב מתפקד רק בשנתיים הראשונות להיבחרו והופך לשבוי/אימפוטנט בשנתיים לפני הבחירות לקדנציה השנייה, ואם יצליח וייבחר, הוא יוכל לפעול כנדרש לדעתו במשך 4 שנים בהן הוא מצפצף על בוחריו, ועוסק בד"כ בתיקון המחדלים שנעשו בשנתיים של הפזילה לבחירות. כלומר בשתי קדנציות הוא פועל כראוי אולי ב-50% מהזמן... בעיניי זה נורא. והוא קיבל פרס נובל לא על שום הישג למען השלום אלא על דיבורים שבדיעבד הביאו לאסון מתמשך רווי דם, מחסור, עוני והשתלטות של דת האסלם האלימה והאסונית, גם כלפי נשים. אגב, אצלנו אסור שיהיו שיקולי בחירות...

* אברהם כהן: לעניין חוק הספרות והסופרים. נראה שעם חוק המקבע את מחיר הספר למשך 18 החדשים הראשונים להופעתו, רבים מסופרינו ובעיקר ה"ענקים" (בעיני עצמם ובעיני כת "הארץ") שבהם, ייאלצו להדק מאוד את החגורה עם הופעת ספר חדש מהם, למשך התקופה האמורה לפחות. איני מבין מדוע נזקקים לחוק על מנת להקטין תפוצתם של ספרים שלפעמים הם בנליים גם אם כותביהם סומנו פעם כנפילים ומאז איש אינו יודע למה. אני הייתי מציע שכל סופר (כמובן גם סופרת) יקבעו בעצמם מה יהיה מחיר ספרם ל"צרכן". נראה לי שאחרי זמן ירוצו כולם ויתחננו ל-5 ב-100.

פעם חשבנו ש"סופר" אינו מקצוע, גם אם לסופר לא היה כל מקצוע אחר וגם כאשר היתה ספרותו אומנותו. סופר אמיתי היה סופר. לא פחות ולא יותר. ידענו שיש מקצוע של סופר, אלא שידענו שזה כאשר מדובר בסופר סת"ם. פעם, בתמימותנו סברנו שאמנות גדולה יכולה לצמוח בעיקר בצל מידה מסוימת של מחסור חומרי, של התנסויות אנושיות פשוטות שאותן יכולים לחוות יותר באורח חיים פשוט וצנוע.

על כן, יהיה מחיר הספר אשר יהיה, אין אנו מצפים ליצירות גדולות מאנשים שבעים מאוד ומדושני עונג, ובוודאי לא מסופרים שערכם רק ירד מאז שהשתילו להם הפרוטזה שנקראת "פרופסור", ושמסתובבים עם קעקוע של "חתן פרס א' לספרות" או "חתן פרס ב' לספרות". מאז שנפוץ התואר "הסופר – פרופסור – מר פלוני חתן פרס זה וזה..." הבנו שכדאי להדק את השורות ,לנהוג בצניעות ולהסתפק בינתיים בחצאי המנה שזורק לעברנו חב"ע מידי שבוע.

ולסיום מפאת מצוקת העיתים הספרותית הייתי ממליץ לכל נשאי הספרות הרדומים מבין הקוראים שיתעוררו ויתחילו להעשיר אותנו בהגיגיהם. בינתיים נמשיך במסורת ה"צרופות" המוצעות לכל דיכפין ועל כך ברכות ל"אכסניה".

* מגזין תיירות בריטי "Travelers Digest" הכריז השנה על תל אביב כאחת מעשר הערים שבהן הגברים והנשים הכי יפים בעולם. [מתוך אתר האינטרנט של "הארץ", 17.6].

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,392 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל