גיליון מס' 753

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' בתמוז תשע"ב, 21 ביוני 2012

עם הצרופה של קובץ בולי המלריה ששלח זלמן גרינברג

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט, אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו מיד לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: העיוות. [ציטוט]. // חיים אנלין: מה היה קורה אילו... // יוסי גמזו: לְאַרְיֵה פִירְסְטְנְבֶּרְג בְּיוֹם הֻלָּדְתוֹ הַ-100. // ד"ר גיא בכור: גורלה של מדינת אררט, והנפילה של יהודי ארצות הברית. [רץ באינטרנט]. // נעמן כהן: הרוצה שלום ייכון למלחמה! // מוניקה כהן: תגובה למר אלון אוהב עמי על שימור בית יהודה ראב. // דני אבוחצירה: לתעד את הבניין לפני שהוא ייעלם לפתע. // אורי הייטנר: 1. אל תספידו את המחאה. 2. מה יהיה במצרים? 3. מדיניות הגירה מאוזנת. 4. דֶּרְבֶּנִיזְם. 5. החלטות שגויות. // תקוה וינשטוק: מי אתה, ד"ר מקס אטינגון? // משה גרנות: היסטוריה מתוקנת, על ספרה של יוכי ברנדס "מלכים ג'". // אלישע פורת: 1. "אינני חותר תחת יסודי הקיבוץ". 2. שיחת הקיבוץ מיום 11 ביולי 1931. 3. מדריד לפני חניתה, שיקה גרבר הוא קומוניסט... 4. בשולי הדברים, שיקה גרבר, קורות חיים. // מנחם מנדל אורבך אורפז: בית אבי וביתי [המשך וסיום]. // משה כהן: הנדון: הלאה שר האוצר! // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק חמישי: דמות נער עברי חדש. // ממקורות הש"י.

* * *

אנחנו משתתפים באבלו הכבד של העם המצרי

על מות מנהיגם חוסני מובאראכ

לא יהיה לכם עוד נשיא חזק ואחראי כמוהו

ואתם תתגעגעו שנים רבות אליו ואל ימי שלטונו

כמו אל אב שהרגתם במו ידיכם

תמשיכו לשמוח ולקרוא לו "יַא כַּלְבּ!" בתח'ריר

ולצרוח שם סיסמאות של "שחרור פלסטין!"

* * *

עמוס גלבוע

העיוות

בדו"ח מבקר המדינה, עמוד 140, נאמרו הדברים הבאים: "מבקר המדינה מציין לחיוב את תרומת מחקריו של 'מרכז המידע למודיעין וטרור' בראשותו של ד"ר ראובן ארליך, אשר בהם נעזר רבות מערך ההסברה, בעיקר נוכח תוצאות המשט."

נדמה לי שאלו דברי השבח היחידים המופיעים בדו"ח על גוף ארגוני כלשהו.  במי מדובר? מדובר בגוף מחקרי השייך לעמותת ה"מרכז למורשת המודיעין" (מל"מ). הוא מספק  מידע גלוי ומחקרים  בכל הנושאים הקשורים לטרור, אסלאם, ג'יהאד עולמי, הדה-לגטימציה של מדינת ישראל, אנטישמיות ערבית, ועוד. הוא היה זה שזיהה את ארגון "זכויות האדם" התורכיIHH  כארגון הקשור לטרור  ולג'יהאד העולמי והתריע כי בשל כך יהיו למשט ה"מרמרה" מאפיינים ייחודיים, אלימים, השונים מכל המשטים שקדמו לה. במילים אחרות, המרכז והעומד בראשו זיהו נכון את חומרת האיום ומסוכנותו, והבינו את משמעויותיו, בעיקר בהקשר של "המאבק על התודעה".  כאן היתה, לדעתי, נעוצה הטעות המרכזית של כל מערכת קבלת ההחלטות במדינת ישראל ושל כל הגופים המסייעים לה: הערכת חסר מהותית של האיום והישענות על תקדים העבר: כבר היו לנו משטים ועברנו את זה בשלום. לא ביג דיל.

למה התקשורת לא פירסמה את דברי השבח של המבקר, שכל כך בולטים מול שפעת דברי הגנאי לכל הגופים האחרים והעומדים בראשם? ניתן רק לנחש. ייתכן שחלק מהכתבים והפרשנים לא קראו בעיון את הדו"ח ולא הגיעו לעמוד 140; ייתכן שזה לא הולם את האווירה התקשורתית הכללית ולפיה הכול רע, ואין בו מתום.

והערה יסודית לגבי הדו"ח.  הדו"ח הוא מודל לתפארת של ראייה פורמליסטית ביורוקרטית. כל ביקורתו היא דרך המשקפיים הללו: אין רישומים, לא הזמינו אנשים לדיונים, לא פעלו על פי הנוהלים, לא יישמו חוקים, לא עשו דיונים כמו שצריך, לא תכללו.  זה נכון!  כמעט תמיד! אבל על פי ראייה זאת, כל דבר שמתנהל  בעולם המציאות הוא אי סדר טוטאלי.  על פי ניסיוני והידע ההיסטורי שלי, הרבה החלטות התקבלו בלי רישום, בלי שום הליך ביורוקרטי סדור, בשיחות ב-4 עיניים, ואפילו בשיחות בשירותים. לפעמים מבחן התוצאה הוא טוב ולפעמים הוא גרוע. איך הוחלט על הקמת מדינת ישראל? איך הוחלט על השלום עם מצרים? איך הוחלט על הסכם אוסלו? איך הוחלט על מלחמת לבנון השנייה?  איך הוחלט על ההתנתקות מרצועת עזה?  זה לא רק עניין של חוסר תרבות, כמו שמרבים להגיד אצלנו. אצל האמריקאים יש לכאורה סדר, ותרבות ארגונית  וכל מה שאתם רוצים, ועינינו הרואות  כיצד הם עושים טעויות על ימין ועל שמאל.

אני חסיד עבודת מטה, ובשום אופן איני מזלזל בה, אך אפשר גם להבין שהיא מרכיב אחד מתוך שלל גורמים המשפיעים על קבלת החלטות בתנאי מציאות, ולא בתנאי משחקי מלחמה או מודלים אקדמאיים.  קיימים שם  האילוצים האישיים, וישנן הגחמות האישיות, וישנו לחץ הזמן, וישנה אי הודאות הקשה, וישנם לחצים פוליטיים, וישנן הדעות הקדומות והנחות היסוד המעצבות את ראית המציאות. וישנו עוד משהו שהוא מעבר לכל עבודת מטה ורוב יועצים ותכלולים: הבזק הברק הגאוני של רעיון "מחוץ לקופסא".

ומילת הרגעה. קראתי שכמה אנשי תקשורת אינם יכולים מעכשיו לישון בשקט בלילה וחרדים איך הצמד ביבי וברק ינהיגו אותנו מול איראן אחרי שהתגלו בעירום מלא מול המרמרה. ובכן, לפי מיטב זיכרוני, היה עוד משט אחד גדול אחרי המרמרה, שהיה צריך להיות "אם המשטים" – והצמד טיפל בו כיאות. כנראה הפיק את הלקחים.

גילוי נאות: הכותב הוא חבר בצוות היגוי במל"מ למרכז המידע שבראשות ד"ר ארליך.

פורסם לראשונה במעריב ביום 18.6.12.

אהוד: שמענו, שבעקבות הדו"ח האחרון של אדמירל הצי השופט-בדימוס מיכה לינדנשטראוס, דו"ח המצטיין בראייה "פורמאליסטית וביורוקראטית" כדברי גלבוע, יובא על גבי אלונקה גם ראש הממשלה לשעבר אריק שרון, ממש כמו חוסני מובאראכ, לחקירה בפני אדמירל הצי מבקר המדינה כדי לחשוף את מעללי שרון בשירותו הצבאי והמדיני, שעליהם, במדינה שאדמירל הצי מבקר המדינה היה עומד בראשה – היה מורשע ונידון לשנים רבות של מאסר, אולי אפילו מאסר עולם, כמו מובאראכ.

* * *

חיים אנלין

מה היה קורה אילו...

מתי דוד מגיב [גיליון 752] על מאמרו של דן מרגלית על כישלונם של המומחים, הפרשנים והחזאים בכל הנוגע לתהליכים המדיניים שהתחוללו באזורנו, כאשר רובם התגלו כנביאים ביש-גדא שלא חזו את העתיד לבוא, מה שלא הפריע להם להמשיך ולפרשן את הנעשה בעיני רוחם, משל לא היו הדברים מעולם.

בעניין זה זכורני את ההתלהבות הכללית שלוותה את חתימת הסכמי אוסלו. המוני פרשנים ומומחים לעניני המזה"ת, כולל שני המאורות הגדולים בשדה המזרחנות שלמדתי תורה מפיהם ולגמתי בשקיקה את דבריהם, הפרופסורים שמעון שמיר ואיתמר רבינוביץ – גמרו את ההלל על ההסכמים הללו והכינו אותנו לעידן המזרח התיכון החדש... ואני הדל באלפי מנשה, שסיימתי באותם ימים את שירותי בצבא הקבע כקצין מודיעין, שאלתי את עצמי: האמנם טחו עיני האנשים הללו מראות? הלוא גם אם ההסכמים הללו היו כליל השלמות, עם מי חותמים עליהם, לכל הרוחות? עם אדם שמעולם לא נתפס על דבר אמת בפיו? עם אדם שבמקביל לדברי החלקות בפיו באנגלית הודיע בערבית כי הוא עתיד להפר את ההסכמים הללו, לדבוק  גם להבא בנוסח האמנה הפלסטינית הישנה, ולהמשיך בדרך הג'יהאד?!

כל הדברים הללו, על אף שהתפרסמו בגלוי, לא זכו להתייחסות, או שזכו ליחס של ביטול כמיועדים ל"תצרוכת פנימית" בלבד. המזרחן היחיד שהתריע מפני האשלייה המסוכנת הטמונה בהסכמי אוסלו היה פרופ' יהושע (שוקה) פורת, שזכה לקיתונות של רותחין על עמדתו זאת. אני אישית התפלאתי כיצד ראש הממשלה יצחק רבין, אדם שקול ורציונלי, נגרר אחרי דברי ההבל של יוסי ביילין ושמעון פרס.

בעצרת שנערכה ב"בית הלוחם" בתל-אביב, במלאת 20 שנה לפתיחתו, נאם רבין בזכות "תהליך השלום". הקהל הריע בהתלהבות ואני חשבתי על יאן הוס המסכן שהועלה על המוקד בפראג ב-1415 ושמילותיו האחרונות היו: "הו, תמימות קדושה" ("O sancta simplicitas!"), שכוונו לאישה שהוסיפה קיסם למדורה עליה נשרף.

ביום ו', ה-3 בנובמבר 1995, ערב כינוס "עצרת השלום" בכיכר מלכי ישראל, שבסיומה נרצח יצחק רבין, התווכחנו כמה חבר'ה ב"בית הלוחם" סביב השאלה אם ללכת להשתתף בעצרת אם לאו. אני טענתי כי הסכם אוסלו יופר בסופו של דבר ע"י ערפאת לאחר שיתבסס בשטחים וייצור לעצבו בסיס כוח. ההמון הסוער התנפל עלי כ"אויב השלום" ו"מחרחר מלחמה" – ואני אמרתי: "הלוואי שאתבדה."

כמובן, איש מאיתנו לא העלה בדעתו את שעתיד היה להתחולל למחרת בערב. למרבה הצער המציאות הוכיחה שצדקתי. אני משוכנע שרבין, לו נותר בחיים והיה מגלה איך שיטה בו ערפאת, היו כל הגנים הג'ינג'יים שלו מתעוררים והוא היה מכלה את חמתו בערפאת ובחבר מרעיו. אבל לך תחשוב על מה היה קורה אילו...

עד היום יש רבים שממשיכים להאמין באמונה שלמה ש"תהליך השלום" נכשל לא מפני שערפאת לא התכוון מלכתחילה לקיימו, אלא מפני שרבין נרצח וביבי נתניהו גבר  על שמעון ("אני לוזר?") פרס וסיכל אותו –

בולשיט !!!

* * *

יוסי גמזו

לְאַרְיֵה פִירְסְטְנְבֶּרְג בְּיוֹם הֻלָּדְתוֹ הַ-100

לִפְנֵי שָבוּעַ, בַּתָּכְנִית "שִשִּי אִישִי"

בְּרֶשֶת ב' הָרְאוּיָה לְמַחְמָאָה

הִפְתִּיעַ מוֹשִיק, הוּא מֹשֶה טִימוֹר, בְּאֹפֶן מַמָּשִי

אֶת כָּל שוֹמְעָיו בִּרְאָיוֹן עִם בֶּן מֵאָה.

הָיָה זֶה פִירְסְטְנְבֶּרְג אַרְיֵה, מִי שֶהִפְעִים

כָּל מַאֲזִין בִּסְפִּיץ' שֶל מִין enfant terrible

שֶכָּל חַיָּיו מֵפִיר אֶת כָּל מִצְווֹתֵיהֶם שֶל הָרוֹפְאִים

וּמְכַדְרֵר אֶת גּוֹרָלוֹ כְּמוֹ אֵיזֶה דְרִיבְּל

עַל פְּנֵי מִגְרַש-הַמִּכְשוֹלִים הַאַכְזָרִי

שֶל הִתְיַתְּמוּת מֵאָב וָאֵם בְּגִיל צָעִיר,

שֶל נְדוּדִים וְשֶל שוֹאָה, עָמֹק בְּלֹעַ הָאֲרִי

וַחֲתִירָה עִקֶּשֶת לְעָתִיד בָּהִיר

כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים וְהַקְּשָיִים

שֶל נַפְתּוּלֵי קְלִיטָה, שֶל סֵבֶל וְשֶל פֶּרֶךְ

וְשֶל דְּבֵקוּת פֵנוֹמֵנָלִית אֶל כּוֹחָם שֶל הַחַיִּים

עַל אַף אֵינְסְפוֹר אַבְנֵי-הַנֶּגֶף שֶבַּדֶּרֶךְ.

הַפִירְסְטְנְבֶּרְג הַזֶּה מִלְּבַד שֶהוּא אַרְיֵה

הוּא דְּמוּת-מוֹפֵת שֶלֹּא כְּתוּבָה עוֹד בְּשוּם סֵפֶר,

הוּא עוֹף-הַחוֹל הַיְּהוּדִי אֲשֶר יִהְיֶה מָה שֶיִּהְיֶה

קָם לִתְחִיָּה כְּנֵס נִצְחִי מִתּוֹךְ הָאֵפֶר

וְחֵרֶף כָּל זַוְעוֹת עֲשַן הַכִּבְשָנִים

אֵינוֹ שוֹקֵעַ בְּיֵאוּש וּפָטָלִיזְם

כִּי אִם מַתְמִיד, כְּאוֹיְף-צוּ-לוּכֶעס לַחֻרְבָּן, בִּרְבוֹת שָנִים

לִבְנוֹת קִיּוּם וּמִשְפָּחָה –  וְאוֹפְּטִימִיזְם.

הוּא מְרוֹמֵם רוּחָם שֶל רִבְבוֹת קְשִישִים

בְּכָל הָאָרֶץ בְּשִירִים בְּמַאמֶע לוֹשְן

כְּמוֹ "אוֹיְפְןְ פִּיפֶערְצִ'יק" –  וַחֲסִידָיו חָשִים

אֵיךְ הַנּוֹסְטַלְגִּיָּה נוֹסֶכֶת בּוֹ, בַּיֹּשֶן,

אֵיזוֹ טְרִיּוּת בַּמֶּה שֶכִּבְיָכוֹל שָבַק

כְּמוֹ שֶמָּטָר שוֹטֵף, בִּמְחִי סוּפָה נִרְגֶּשֶת

שָב לְחַדֵּש בְּמַאֲבָק עִם הָאָבָק אֲשֶר דָּבַק

אֶת יַרְקוּתָהּ שֶל כָּל חֹרְשָה שְטוּפָה בְּגֶשֶם.

וְאִם לְמִישֶהוּ עֲדַיִן יֵש סְפֵקוֹת

שֶשְּׂפַת הַיִּידִיש –  בְּהוּמוֹר זוֹכָה לַכֶּתֶר

מוּל כָּל שְׂפוֹתָיו וּלְשוֹנוֹתָיו הַמַּבְרִיקוֹת

שֶל הָעוֹלָם, אִם רַק נַשְוֶה אוֹתָהּ לַיֶּתֶר

נָא לָשִׂים לֵב שֶבְּאַנְגְּלִית אִם רַק נִשְקֹל

יֶשְנָן שָלוֹש דְּרָגוֹת שֶל עֲשִירוּת מֻבְחֶנֶת:

יֵש rich, יֵש richer וְיֵש richest, זֶה הַכֹּל

וּבְעִבְרִית – אוֹתָהּ סִיסְטֵמָה מְגֻוֶּנֶת:

"עָשִיר", "יוֹתֵר עָשִיר", "הֲכִי עָשִיר" (וְאִי אֶפְשָר לִרְקֹם

שוּם וִיץ עַל זֶה, כִּי רַק בְּיִידִיש הַדִּקְדּוּק מוּכָן לִמְזֹג

קְצָת בְּדִיחוּת-דַּעַת: כִּי יֵש "רַייךְ" כָּאן וְיֵש "רַייכֶער", וּבִמְקוֹם

"הֲכִי עָשִיר" אֶפְשָר לוֹמַר גַּם "גַנֶּב" אוֹ "אוֹיף מִיר גֶעזוֹגְט"...)

וְאִם בְּיִידִיש, כָּךְ אוֹמְרִים, זֶה מְצַלְצֵל

הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב  – אָז מִפִּיו שֶל אַרְיֵה אַלְטֶער

(דְּהַיְנוּ: אַרְיֵה הַקָּשִיש) זֶה לַנְּשָמָה נוֹתֵן קְצָת צֵל

מֵחַמְסִינֵי טִרְדוֹת יוֹם-יוֹם כִּי הַבָּאהַאלְטֶער

(כְּלוֹמַר בְּיִידִיש: הַמִּקְלָט וְהַמִּפְלָט)

שֶל שִיר-הָעָם וְשֶל הַצְּחוֹק הוּא טְרִיק יָדוּעַ

שֶל הַשְּׂרִידוּת הַיְּהוּדִית שֶשּוּם עוֹכֵר-צִיּוֹן מֻחְלָט

וְשוּם אוֹיֵב רוֹחֵש-רָעוֹת לֹא יַכְחִידוּהָ  

וּמִשּוּם כָּךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת הַמֵּאָה הַטִּפּוּסִית

לְשַׂרְדָנִים כָּמוֹהוּ כָּל רֵעָיו מוֹסְרִים

לַחֶבְרֶמָן הַלֹּא-נִלְאֶה הַזֶּה, תוֹךְ הֲרָמַת כּוֹסִית

אֶת אִחוּלֵינוּ

עַד מֵאָה

וְעוֹד עֶשְׂרִים.

* * *

ד"ר גיא בכור

גורלה של מדינת אררט, והנפילה של יהודי ארצות הברית

[הקובץ רץ באינטרנט]

יהודי ארצות הברית רגילים לראות את ארצות הברית, ארצם, כמושיעה הגדולה, החלום המטריאלי והרוחני, ארץ פסל החירות שנתנה מענה למאוויים היהודיים לברוח ולהישרד. היא ההצלחה המוחלטת והתגשמות השאיפות. אלא שזהו האתוס המכונן גם של ישראל, ולכן נוצרה התנגשות. חלום מול חלום. לחרדתם של יהודים אמריקנים רבים מתברר שארצות הברית הזו שוקעת והולכת כלכלית, דמוגרפית ופוליטית, ויתכן שמבחינתם, ובעיקר מבחינת ילדיהם, היא הבעייה, לא הפתרון. ישראל, זו שהתרגלו להתייחס אליה כאל הבעייה בשנים האחרונות, הייתכן שהיא-היא הפתרון? הייתכן שהחלום שלהם ניגף מול החלום הציוני הישראלי? זה מרגיז.

איך מסבירים את הכעס-ממש של יהודים ליברלים בכירים בארצות הברית כלפי ישראל? שורה של ספרי שטנה-כמעט על ישראל מדומיינת, השרויה ב"משבר תמידי" (לאחרונה, עוד אחד נוסף בשורה ארוכה, ספרו של הליברל היהודי המקונן Peter Beinart: The Crisis of  Zionism) – או האובססיה של כותבים יהודים "ליברלים" כלפי ישראל כמו תומאס פרידמן או בוב סיימון, שרק הולכת ומחריפה? לפנינו אחד הסיפורים המרתקים של העידן בו אנחנו חיים, סיפורן של "רומא וירושלים", ניו יורק וירושלים. מי תגבר על מי?

ראשית לעובדות: הציונות לא במשבר, היא דווקא ניצחה. מאז שנת 2005 רוב העם היהודי אינו גר עוד בארצות הברית אלא בישראל, ומיספר היהודים בישראל עובר את מיספר היהודים בצפון אמריקה כולה, ארצות הברית וקנדה ביחד. זה הרי החזון הבסיסי והמובהק ביותר של הציונות: להחזיר את רוב העם היהודי לציון, כמה פשוט, וזה קרה, בניגוד לכל הציפיות. מעולם בתולדות העם היהודי לא התגוררו כל כך הרבה יהודים בארץ ישראל, שהיא כיום משגשגת ומרשימה. ויש בכירים יהודיים בארצות הברית שקשה להם לקבל את זה.

בארצות הברית חיים מיליוני יהודים חמים ויקרים, שמעריצים את ישראל ותומכים בה מכל ליבם. התרומות שלהם לישראל רק עולות משנה לשנה, אך המנהיגות הליברלית היהודית, נותנת הטון בתקשורת ובדעת הקהל, חורקת שן. ברגע שבישראל חי כבר רוב העם היהודי, המשמעות היא שיהודי ארצות הברית נדחקו לשוליים. הצלחתה של ישראל, אינה הצלחתם. היא הופכת למנהיגה.

לפנינו הנתונים על המהפך החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה. בשנת 1900 חיו כבר בארצות הברית כמיליון יהודים, שברחו מן הפוגרומים והגזירות באירופה, בעיקר מרוסיה. אך בארץ ישראל חי באותה תקופה מספר בטל של 28,000 יהודים בלבד. בשנת 1937 הגיע מספר היהודים בארצות הברית ל-4.2 מיליון, ובארץ ישראל רק 445,000. לאחר גלי העלייה הגדולים עם קום המדינה – בארצות הברית חיים כבר 5 מיליון יהודים, ובישראל 1.2 בלבד. אלא שהמיספרים מתקרבים במהירות. כיום יש כבר הפרש המתקרב במהירות למיליון איש לטובת ישראל, והמגמה ברורה. הילודה היהודית בישראל עומדת על כ-3 ילדים למשפחה, בעוד שבארצות הברית על 1.5 ילד למשפחה.

הנתונים מתייחסים לאוכלוסיית הליבה היהודית (Core Population), כלומר יהודים שהוריהם יהודים, עם תחזית לשנת 2020. אלא שהנתונים הישראליים, שאינם מופיעים בדיאגרמה, מרשימים עוד יותר, שכן המיספרים עולים עוד אם נכלול כ-350 אלף "אחרים" בישראל, כלומר בני משפחות לא-יהודיים של עולים מרוסיה (בסה"כ 6.3 מיליון "יהודים" בישראל, 2012). בעוד הלא-יהודים באמריקה מושכים את היהודים החוצה, ה"אחרים" בישראל נמשכים אל העולם היהודי פנימה, והם עוברים מה שמכנים "גיור סוציולוגי".

זו הרי "אמריקה", היבשת המוזהבת והעשירה, החלום היהודי הקלאסי-לכאורה, מול מדינת הסמרטוטים וכל מיני תופעות אקזוטיות-בעיניים אמריקאיות כמו "קיבוצים" וגמלים. המנהיגות היהודית בארצות הברית התרגלה להתייחס אל הישראלים כאל בני דודים רחוקים, קצת מטורללים, בלתי מחונכים, סוציאליסטים-משהו, שבדרך כלל מתביישים כאשר הם באים לבקר. הם בהחלט שלחו להם חבילות לפעמים, אך היחס היה של פטרונות. בעל המאה העשיר, ה"נדבן", מתייחס אל בן דודו העני, הנתמך, חוגג השירותרומים הנצחי.

ואכן, עד לפני כעשר שנים ההבדל בתמ"ג לנפש בין ארצות הברית לישראל היה גדול ומהותי: 40,000 דולר לעומת 15,000 דולר בישראל. מבחינה מטריאלית השתרע אוקיאנוס בין שתי החברות, תרתי משמע, אך לפני דור אחד.

אלא שישראל מזנקת, התמ"ג שלה לנפש עולה, ועומד כיום על 32,000$ לעומת 49,000$ בארצות הברית, והפער הולך ונסגר. בעשור הקרוב, בתוספת הגז, הוא כמעט וייסגר. בני הדודים העניים מתעשרים, ולומדים להתנהג, בעוד הדודים העשירים מזדקנים ומתרוששים. בפסח האחרון אלפי יהודים בניו יורק ובערים גדולות נוספות בארצות הברית נזקקו לעזרה כלכלית, בשל המשבר, האוכל אותם בכל פה.

המנהיגים היהודים התרגלו לחלק לנו עצות, למתוח עלינו ביקורת, ותמיד להבין טוב יותר מהישראלים, אותם היהודי האמריקני לא ממש אוהב, וישראלים הגרים שם מרגישים זאת היטב. והנה, המדינה המרוחקת הזאת במזרח מצליחה ומשגשת, למרות שהיא מתעלמת מהם, מעצותיהם ומתחזיותיהם! ישראל הגועלית הזאת לא שמעה בקולו של תומאס פרידמן, שטעה לחלוטין בהבנתו את המזרח התיכון ואת העולם, או העזה לחשוב אחרת מפרופסורים יהודיים באוניברסיטאות האמריקניות. זה הרי לא ייתכן. אם כך, יש להילחם בישראל זו, המעזה לגבור על יהודי ארצות הברית בקרב על ההגמוניה של העם היהודי. ובכן, מאבק על מנהיגות העם היהודי לפנינו.

גרוע מכך, מבחינתם. בעשור האחרון הפכה ישראל באופן חד משמעי למרכז התרבות היהודית המתחדשת, ולאטרקציה עולמית גוברת. אלה כבר החיים התרבותיים המדהימים בעושרם של ישראל שמניעים את החיים היהודיים, ולא עוד אלה של ניו יורק. אמנים יהודים ולא-יהודיים אמריקניים מגלים את תל אביב, ואת עושרה התרבותי, ומגיעים, והתופעה מתרחבת. תל אביב היא מרכז התרבות היהודית העולמית וירושלים היא מרכזה הרוחני. ישראל הפכה לעשירה, היא מפתחת, בונה ומקימה, ואין לזה סוף. הפריחה התרבותית, הארכיטקטונית, האמנותית והספרותית בישראל עצומה. קונצרטים, מסעדות, מועדונים, הייפ אדיר. ישראל היא "קול", בשעה שפעם הם היו ה"קול". זה מעורר כעס וקנאה אצל מוליכי דעת קהל יהודית בארצות הברית. אמריקה היתה תמיד מדינה של מוסדות והתנדבות, אך ישראל של העשור האחרון הפכה גם היא לכזו, ותנופת העשייה אצלנו רק הולכת וגוברת.

אך השינוי הרבה יותר עמוק. יהודי ארצות הברית רגילים לראות את ארצות הברית, ארצם, כמושיעה הגדולה, החלום המטריאלי והרוחני, ארץ פסל החירות שנתנה מענה למאוויים היהודיים לברוח ולהישרד. היא ההצלחה המוחלטת והתגשמות השאיפות. אלא שזהו האתוס המכונן גם של ישראל, ולכן נוצרה התנגשות. חלום מול חלום. לחרדתם של יהודים אמריקנים רבים מתברר שארצות הברית הזו שוקעת והולכת כלכלית, דמוגרפית ופוליטית, ויתכן שמבחינתם, ובעיקר מבחינת ילדיהם, היא הבעייה, לא הפתרון. ישראל, זו שהתרגלו להתייחס אליה כאל הבעייה בשנים האחרונות, הייתכן שהיא-היא הפתרון? הייתכן שהחלום שלהם ניגף מול החלום הציוני הישראלי? זה מרגיז. זו הסיבה מדוע התנכרו לג'ונתן פולארד רוב השנים, החלום שלו התנגש עם החלום שלהם, ואפילו איים עליו.

זוהי שאלה מטרידה מבחינתם, של זהות עצמית. היהודים התרגלו להתייחס אל ארצות הברית כאל התחנה האחרונה, המנוחה והנחלה, ארץ המפלט המוחלטת, הביטחון והיציבות הנצחיים עבור העם היהודי. אך, מתגנב החשש, אולי היא עוד ארץ הגירה, והפתרון הוא בכל זאת בישראל? האם צדקה הציונות? את זה קשה לכל כך הרבה יהודים אמריקאים לקבל, משום שהצלחת הציונות משמעה כישלונם שלהם. "בית ציוני אמריקה"? רוב האמריקאים מעולם לא היו ציונים, ההיפך רבים מהם ראו בכך איום, וארגון ציוני אמריקה מונה כ-30 אלף חברים בלבד.

בשנת 1820 היה לפוליטיקאי ולמחזאי היהודי-אמריקני, מרדכי מנואל נוח, רעיון אדיר: הוא ירכוש אי ליד מפלי הניאגרה, ויקים שם מדינה יהודית, שתהיה חברה באיחוד האמריקני. הוא קרא למדינה שביקש להקים בשם "אררט". ואכן, הוא רכש שליש מן האי "גראנד איילנד", ועמדה לרשותו אופציה לקנות את כולו. הוא קיים טכס מפואר בשנת 1825 וקרא ליהודים להגיע אל ממלכתם החדשה. להערכתו היה אפשר לשכן שם בצפיפות כשישה מיליון יהודים. אלא שהיהודים לא הסכימו להגיע, לעגו לו, וטענו כי הוא מבקש לעשות מכה כלכלית על חשבונם. הם לא באו.

שבור ומאוכזב פנה מי שראה את ארצות הברית כמקום המפלט של היהודים אל הרעיון הציוני, ועד סוף ימיו דחף להקמת הבית היהודי הלאומי בממלכתו העתיקה, היא ארץ ישראל. בוויכוח בין ניו יורק לישראל, הוא הבין ראשון לאן צועדת ההיסטוריה.

עד לשנים האחרונות התייחסו היהודים האמריקנים אל מימד הזמן כאל איום על ישראל. ממילא הפרוייקט הזה, הישראלי, יסתיים מתישהו, אמרו לעצמם, או על ידי הערבים, או על ידי איראן, או על ידי הדמוגרפיה, שכל כך הפחידו אותנו איתה. אלא שעכשיו חלק מהם רואים את הזמן כאיום דווקא עליהם, הרי הם הולכים ונעלמים, בנישואי תערובת של כ-60 אחוזים ויותר. במילים אחרות, הסיכוי שליהודי יהיה נכד יהודי בארצות הברית קלוש. קהילות מצטמקות, בתי כנסת מתרוקנים, המורל צונח, והמספרים נופלים.

קשה להאמין, אך רק 35% מיהודי ארצות הברית טרחו לבקר אי פעם בישראל. כתוצאה מכך לרבים מהם אין מושג קלוש על מצבנו, ומי אנחנו באמת. הם שבויים בעולם הדימויים הדמיוני שלהם על ישראל, זה התקוע על "הכיבוש" כמו גם על הגמלים. יהודים שמגיעים לראשונה לישראל מתפלאים תמיד, משום שהם סבורים שאנחנו ארץ מדברית ומוכה בעוני, בחרדיות, ועם קיבוצים מסביב, כך הרי התרגלו לראות אותנו. כמיליון יהודים בארצות הברית בכלל התנתקו מן היהדות ומן הקהילות היהודיות, והם עסוקים בהתבוללות מהירה ובהכחשה עצמית. אין להם שום קשר עוד לא לישראל או ליהדות. אלה הם סוג של וואספים-פרוטסטנטים יהודים ליברלים, שההתנכרות לישראל רק מדגישה את הליברליות שלהם-לכאורה. אלה, בעוד דור, כבר ייעלמו. אני קורא להם "היהודים הנמוגים". הם רואים בישראל איום ממש, על זהותם העצמית "המשוחררת". לא רק נגד ישראל הם מתריסים אלא נגד עצם היהדות של עצמם. בהתרסה נגד ישראל הם מטהרים את עצמם.

בשנת 1991 ביקרתי בארצות הברית לראשונה, ועוד כאורח של רשות ההסברה האמריקניתUSIS  – היה זה מסע שהאמריקנים מימנו וארגנו, בן כחודש ימים לכל אורכה של ארצות הברית, שכלל מפגשים רבים. השבוע האחרון היה בניו יורק, אך אני התקשיתי לסבול זאת. בכל מקום ראיתי בדמיוני המוני יהודים צועדים כמו בסרט "הסטר סטריט" (1975) של ראשית המאה העשרים. כמו רוחות רפאים, שחזרו לגדוש את הרחובות המקוריים, לאחר מאה שנים, רוכלים, נשים, גברים, סדנאות היזע, עולם יהודי מלא, שנעלם. לא יכולתי לסבול עוד את המראות האלה בעיני רוחי, קיצרתי את הביקור בשבוע, וחזרתי לארץ. מאז הייתי בניו יורק כמה פעמים, ותמיד המראות האלה של עולם שכבר לא קיים, רודפים אותי.

 ירושלים ורומא. זה אמנם לא נעים, אך לכל אחת מן הקהילות האלה יש עניין למשוך אליה מבני הקהילה השנייה, כדי שתגדל. כל אחת היא המאגר האנושי הפוטנציאלי של השנייה, ושתיהן מדינות הגירה. יש בארצות הברית כחצי מיליון ישראלים שהיגרו לאמריקה לאורך השנים, בעוד שישראל מושכת אליה עולים מארצות הברית. הצלחת קהילה אחת יכולה להיות חורבן השנייה. ולכן, לא רק אהבה יש כאן, כפי שהתרגלנו לחשוב, אלא גם תחרות, קנאה ויצריות. אמריקה התרגלה לראות את עצמה כמדינת קליטה, לא כמדינה שמהגרים ממנה, והנה, הדבר הזה מתהפך, עם בני לאומים רבים ושונים המתגוררים באמריקה, ואשר ארצותיהם המקוריות מזנקות, כמו למשל הודו, סין, מקסיקו ועוד, והם חוזרים אליהן.

האם על ישראל להמשיך ולדלדל את אמריקה וליטול ממנה עולים, או שעליה לדאוג לקהילות הנמוגות אט-אט? ואכן, חלק גדול מתקציב הסוכנות היהודית כבר מופנה לחיזוק הקהילות באמריקה במקום לעלייה לישראל, לדעתי, זו טעות, משום שכל יהודי שעולה משם משמעות הדבר שהוא ניצל מן ההיעלמות הדמוגרפית הגדולה והמהירה, שיש המכנים אותה "השואה השקטה". אך עדיין אנו יכולים לתת הרבה לאחים האמריקנים.

בעבר ראתה את עצמה הקהילה היהודית בארצות הברית כערבה ואחראית לגורל היהודי בישראל, אלא שזה כבר מתהפך. היום זו ישראל שיכולה לשמר את הקהילות האלה, להחיות את החיים היהודיים שם, ולתרום להן יותר מאשר הן תורמות לישראל. עוד כמה שנים וכבר לא יהיה את מה לשמר. בעצם רומא הפכה לירושלים, ברמה של רוב ומיעוט עוצמה וחולשה, וירושלים לרומא.

אז מה ניתן לעשות עכשיו? קודם כל להבין שיש כאן תחרות וקנאה בהצלחת ישראל, ולכן לא צריך להתרגש יותר מידי מליברלים מתבוללים מוכי חרדה וקנאה. זה יהיה מאוד מצער, אך עלינו כבר להתכונן לירידת קרנם של יהודי אמריקה, וזו שאלה של זמן. לישראל יש אינטרס להציל כמה שיותר מן היהודים הנמוגים, שכן אלה בכל מקרה לא יהיו עוד בחזקת העם היהודי בעתיד.

ניתן, למשל, להזמין אותם על חשבון המדינה ל"תגלית למבוגרים" ("תגלית" היא מפעל יהודי-ציוני בקנה מידה היסטורי, והצלחתו עצומה בגיבוש זהות יהודית ופרו-ישראלית בקרב משתתפיו). חובה שלפחות 50% מיהודי אמריקה יבקרו כאן לפחות פעם אחת, ואז הם יבינו. ניתן לסבסד את בתי הספר היהודיים, היקרים מאוד, ואינם לכיס כל הורה יהודי, אך בגדול התהליך הזה הוכרע. ירושלים ניצחה את רומא היהודית, היא ניו יורק.

כוח ההשפעה של היהודים בבחירות שם עדיין רב, בשל עושרם, אך כוחם היחסי ופריחתם התרבותית בירידה. עצוב לבכות את גורל היהדות האמריקנית המפוארת, אך הציונות ניצחה. היא רוקנה את מי שנשאר מן השואה במזרח אירופה, היא רוקנה את רוסיה, ויש לה פוטנציאל לעשות זאת עכשיו גם מול מערב אירופה.

וגברת החירות והחלום? ישראל הוכיחה שהחירות היהודית המפותחת ביותר אינה באמריקה השוקעת, אלא דווקא כאן; ש"אמריקה" זה כאן. התקווה הישראלית אל מול התקווה האמריקנית, מי טוב יותר ליהודים, ומי יעניק להם המשכיות ומשמעות? לאחר פיגור מובנה והיסטורי, ישראל כבר מפתחת פער גדל והולך מול הדוד העשיר מאמריקה, וזה מפתיע את שני הצדדים. לשניהם לא קל עם זה. על יהודי אמריקה להבין שגם הם יכולים לקבל מיהודי ישראל, ואין בכך בושה. ועל יהודי ישראל להבין שמעכשיו יצטרכו גם לתת ליהודי אמריקה, לא רק לקבל.

הביטו באיור מדהים משנת 1905, ששימש בסיס לכרטיס "שנה טובה". כך היתה רוצה יהדות ארצות הברית לראות את עצמה: עשירה, גאה וזקופה, הדורה ובוטחת בעצמה, בעלת-בית בביתה החדש, המושיטה ידיה ליהודים האומללים, הבאים מרוסיה כפליטים. אלא שהיהודים האמריקנים אינם נראים עוד כיהודים, וגם הידיים המושטות שלהם מאויירות באופן מלאכותי, סהרורי-משהו, כאילו הן מבקשות לחמוד את מעט הרכוש של היהודים העלובים המגיעים אף הם. אין הם מבקשים לחבק, אלא ליטול.

לעומת זאת הקבוצה השנייה מצויירת כיהודי הנודד, העלוב, הכפוף והמדוכדך, הנזקק לחסדי אחיו האמריקנים. שימו לב לכתובת שאוחז הנשר האמריקאי, המתייצב מול נשר המלוכה הרוסי השנוא: "בצל כנפיך תסתירנו". היהודי הבורח אל חסות הכנפיים האמריקאיות החזקות, ומוצא שם מסתור. אמריקה היא על תקן אלוהים, שבצל כנפיו מסתתרים.

אך המגן אינו יהודי אלא אמריקני, ובשני המקרים היהודים הם בסך הכול בני חסות של גורם חזק מהם; אין להם קיום משל עצמם. כך בניה היהודים רואים אותה, אותנו ואת עצמם. האם יוכלו להודות שהתפיסה הזו של "אמריקה" אך מדומיינת היא? והאם יפסיקו לנסות ולחנוק, בקינאתם, את החלום הציוני, שאינו בהכרח חלומם?

* * *

נעמן כהן

Si vis pacem, para bellum

הרוצה שלום ייכון למלחמה!

מדוע פרצה מלחמת העולם השנייה?

הכלכלה הגרמנית היתה בשיאה ב-1939, והתעשייה שיגשגה; העם הגרמני, שזכר עדיין את אימת המלחמה הגדולה הקודמת, לא תמך בתקיפה, וראשי הצבא הגרמני חששו מתבוסה. ועדיין, גרמניה תקפה את פולין, וסחפה את אירופה למלחמה עקובה מדם.

ההיסטוריון יהודה באואר טוען, שהמלחמה לא פרצה בגלל סיבות כלכליות או חברתיות, אלא בראש וראשונה בגלל אידיאולוגיה אנטישמית.

באואר מאמץ את טיעונה הקודם של החוקרת לוסי דווידוביץ, שבספרה, "המלחמה נגד היהודים" הוכיחה שהמלחמה שהיטלר תיכנן ב-1939 לא היתה נגד הפולנים, אלא רק צעד ראשון למטרה גדולה יותר – המלחמה נגד היהודים, מלחמה אותה הוא תיכנן כבר מ-1918.

הרצאתו של יהודה באואר:

http://www1.yadvashem.org/yv/he/holocaust/insights/video/outbreak_world_war_II.asp

מאמרו:

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1178629

בעוד שבאואר מאמץ את הגישה האינטנציונלית וטוען כי מלחמת העולם השנייה אינה תוצאה של גורמים כלכליים, או שאיפה למרחב מחייה, אלא היא תוצאה של אידיאולוגיה, הוא מתעלם לחלוטין מהסיבה למלחמת העולם הערבי-מוסלמי נגד ישראל. לדעת באואר, המלחמה הערבית-מוסלמית נגד ישראל אינה מלחמה אידיאולוגית, אלא מלחמה טריטוריאלית, הנסבה על גבולות 49.

מדוע עלולה לפרוץ מלחמה?

כאשר חסן אל בנא – מייסד תנועת האחים המוסלמים, הביא את הציטטה מדברי מוחמד, לפיה יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים: (אמנת החמאס סעיף 7: "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם השהיד הקדוש חסן אלבנא, רחמי אללה עליו, שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו"). הוא התכוון במפורש ליהודים שישבו בגבולות 67'.

אל בנא שמת ב-1949, התכוון בדבריו ליהודים שישבו בירושלים, חיפה, עכא, ויפא, בגבולות הקו הירוק בלבד.

לאלו שהאמינו שהיטלר רוצה רק את הסודטים אמר צ'רצ'יל: " בחרתם בחרפה במקום במלחמה , תקבלו גם חרפה וגם מלחמה."  

בניגוד להיטלר שהסתיר את תוכניתו להשמדת היהודים, הערבים אינם מסווים את מטרתם. הערבים אומרים בריש גלי את מטרתם: חיסול ישראל והשמדת היהודים.  המלחמה עבורם היא מלחמה אידיאולוגית.

בניגוד לגרמנים, שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הגזענית-החסלנית הנאצית (למשל הסופר תומס מאן או הזמרת מרלין דיטריך) – עד כה שום עֲרָבי-מוסלמי, איש רוח או פעיל ציבור, (גם לא מי מערביי גבעת חביבה) הביע התנגדות למצע הגזעני-חסלני של החמאס, תנועת הבת של "האחים המוסלמים".

תנועת "האחים המוסלמים" ו"החמאס" רואים את חיסול יהודי עֲרָב על-ידי מוחמד כמופת מוסרי לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים. ("ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה.") אפילו בהפגנות של ערביי ישראל נשמעת תדיר הקריאה: "חֵ'יבַּר חֵ'יבַּר יא יהוד! צבא מוחמד עוד ישוב!..."

החליפות המוסלמית החדשה

לראשונה בהיסטוריה המודרנית התגשם חלומו של חסן אל-בנא ותנועת "האחים המוסלמים" עלתה לשלטון. מוחמד מורסי, שנבחר לנשיאות מצרים מטעם "האחים המוסלמים", הכריז: "אני רוצה להקים חליפות אסלאמית שבירתה ירושלים."

אסור לחיות באשליות. תנועת "האחים המוסלמים" השתלטה על מצרים, והצבא לא יעמוד בדרכה. "האחים" יקימו צבא פרטי, שיחליף את צבא מצרים, בדיוק כפי שקרה בתורכיה. לתנועת "האחים המוסלמים" יש אידיאולוגיה ברורה ומוצקה, ועליה הם יילחמו. תנועת "האחים המוסלמים" עלתה לשלטון לא כדי לפתור את בעיות הכלכלה של מצרים, אלא לפתור את בעיית היהודים. השאלה עכשיו אינה אם, אלא – מתי תתחיל המלחמה? אסור לנהוג כבת יענה. יש להתעמת עם המציאות הקשה. הרוצה בשלום ייכון למלחמה.

* * *

זלמן גרינברג: בולי המלחמה במלריה

בשנות השישים של המאה העשרים ארגון הבריאות העולמי (WHO) ערך מבצע כל-עולמי להדברת המלריה. לכבוד המבצע הופיעו בולי מלריה ויתושים בכל מדינות העולם. חתן פרס ישראל לשנת 1962, ד"ר צבי סליטרניק, תרם אוסף של בולי מלריה לספרייה הרפואית בבית הספר לרפואה, הדסה עין-כרם, והיא מוצגת שם לציבור. הבול שמצאה עדינה [בגיליון הקודם] הוא אחד מבין מאות בולים שהופיעו אז.

בצרופה קובץ של בולי מלריה, כולל הבול שהופיע אז בישראל (פינה שמאלית עליונה)

* * *

מוניקה כהן

תגובה למר אלון אוהב עמי

על שימור בית יהודה ראב

ביתה של משפחת ראב נקרא ברשומותינו בית אליישיב על שם הבעלים מזה עשרות שנים וגם כיום. המיבנה נמצא ברשימת השימור העירונית. בני משפחת אליישיב מנסים מזה עשר שנים לקדם תוכנית בנייה במקום תוך שימור הבית. מאחר שהמבנה במרכז המגרש, הם לא יכולים למצות זכויות בנייה המגיעות להם. לכן נבדקות אפשרויות שונות כגון חילופי מגרשים או ניוד זכויות. הבית במצב הרוס ומוזנח בגלל פלישה שהיתה במקום, אשר גררה מערכת משפטית ארוכה.

קל להביע ביקורת על רשויות השימור בעיר אבל כדאי להכיר את העובדות. רוב המבנים לשימור בפתח-תקווה שייכים לבעלים פרטיים אשר לא ששים לוותר על זכויות קניין. גם משפחות ותיקות אשר "המורשת חשובה להם" לא מוכנות לוותר על זכויותיהן כאשר מדובר במבנה שלהן (בצדק, נראה לי). על כן אנחנו מקדמים כעת תב"ע לשימור בכל העיר כדי לעגן את נושא השימור על פי חוק.

המיבנים לשימור שהם בבעלות עירונית עברו או עוברים שימור מחמיר כגון: בית שפירא, בית הדפוס, בית סווטיצקי, בית ימיני, בית הכנסת הגדול (בתהליך) ביה"ס פיק"א (התחלת תכנון). כאשר מדובר בבעלות פרטית, התהליך מסובך וארוך כי אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית שאינה מלאימה רכוש ללא פיצוי. המאבק לשימור אתריה של אם המושבות הוא יום-יומי ומייגע מול כוחות נדל"ן, חקיקה ללא שיניים, ומערכת אטומה. אבל נאמני השימור בפתח- תקווה יכולים להעיד על התקדמות רבה בנושא.

בעניין קריאת רחוב על שם משפחת ראב-בן עזר, הרי קיים רחוב האחים בן עזר. לדעתי חשוב לקרא רחוב על שם אסתר ראב ונציע זאת במסגרת וועדת שימור העירונית.

לגבי טעויות בשלט הנמצא באתר אנא תעביר אליי פרטים.

מוניקה כהן

מנהלת מחלקת שימור אתרים

עיריית פתח-תקווה

אהוד בן עזר: למוניקה כהן שלום. ברוכה תהיה פעילותכם, והקשיים ידועים, מה עוד שגם אם משפצים בית ישן, לא ברור בדיוק מה יהיה ייעודו ומי ימלא אותו תוכן היסטורי.

היו בפתח-תקווה שני רחובות, בעצם סימטאות – שנשקו לרחוב ה-93, האחת על שם יהודה ראב והשנייה על שם אחיו הצעיר משה-שמואל ראב. עינו של מישהו, ויש לנו חשדות –  היתה צרה בכך, והשמות בוטלו. לאחת הסימטאות ניתן השם רחוב הכרם, ולשנייה רחוב האחים בן עזר. ובכן, אחים בן עזר היו כמה וכמה בפתח תקווה, ואין שום ייחוד בשם, ויהודה ראב לא נזכר בו! – ואילו אתם פשוט מחקתם בלי בושה את שם יהודה ראב, שניתן בסך הכול לסימטת רחוב – ואינכם מוכנים להחזירו. השלט הקודם מצוי עדיין בידי נינו של יהודה, דורון גיסין, הגר ברחוב.

באשר לאסתר ראב, לידיעתך, כבר שנים יש בפתח-תקוה רחוב על שמה, אך כדי למנוע בלבול בשימוש בשם ראב קראו לו רחוב "קמשונים" על שם ספר שיריה הראשון של אסתר ראב.

* * *

לתעד את הבניין לפני שהוא ייעלם לפתע

שלום אהוד,

קראתי את דבריך על בית יהודה ראב בפתח תקווה, זה שמצורפת תמונתו. אני מוכן לגשת לראות את הבניין לבדוק בעירייה מה קורה איתו ולמי הוא שייך, האם הוא מופיע ברשימת שימור כלשהי. במידה וכך אפנה לבעלי הנכס ואציע לשמר את הבניין ברמה של הצלה בלבד להיום ובמחיר נמוך. וכמובן בעתיד, לפני שהוא בונה בניין מגורים גבוה מאחוריו כפיצוי מקובל וכו', להשתתף בשימורו .

לדעתי יש לתעד את הבניין לפני שהוא ייעלם לפתע, לפני שנרגיש.

נציע ונראה.

דני אבוחצירה

[משקם חוות בן-שמן, והבניין בו התגוררה אסתר ראב]

* * *

אורי הייטנר

1. אל תספידו את המחאה

במלאת שנה למאבק החברתי, המאבק למען תקומתה של מדינת הרווחה הישראלית ולמען צדק חברתי, הטרנד השכיח הוא להספיד את המחאה, לטעון שנכשלה, להציגה כאפיזודה חולפת. הטרנד עלול להיות לנבואה שמגשימה את עצמה, אולם הוא כה מנותק מן המציאות, שהיא לבטח תטפח על פניו.

תשתית הטרנד היא הטענה שהמחאה נכשלה. אולם המחאה הצליחה מאוד. מי שסבור שהצלחה היא שינוי מיידי של 180 מעלות בדרכה החברתית כלכלית של המדינה, הוא חולם בהקיץ, או מנסה במזיד להציג את הצלחת המאבק ככישלון. הצלחות המאבק רבות. המאבק העלה לראשונה אחרי עשרות שנים את הדרישה לצדק חברתי לראש סדר היום הציבורי. המאבק שינה את השפה הערכית בישראל, והעמיד ערכים של צדק, שוויון, ערבות הדדית, חברות ושותפות במקום מרכזי, לאחר שנים רבות של הגמוניה לערכי האינדיבידואליזם הקיצוני, האגואיזם, החומרנות, המרוץ למיליון, התחרות הפרועה, הצרכנות וההישרדות. המאבק ערער, לראשונה לאחר שנות דור, את האקסיומה, לפיה מדיניות השוק הפרוע וחסר העכבות הינה מדע מדויק ואמת מוחלטת, והעביר מסר שאזרחי ישראל אינם מקבלים אותו עוד ודורשים שינוי כיוון. המאבק הביא לשינוי תודעתי של הישראלים, מצרכנים לאזרחים, התובעים שותפות בניהולה של כלכלת ישראל והשפעה אמתית על דרכה החברתית של המדינה. בכך תרם המאבק תרומה משמעותית לדמוקרטיה הישראלית.

הישגים מסוג זה אינם הישגי ספרינט אלא הישגי מרתון. שינוי תודעתי מחלחל לאורך זמן, בוודאי לאחר עשרות שנים של מונופול תודעתי של דרך אחרת. אי אפשר למדוד את ההצלחה במדדים של שנים ספורות, לבטח לא של חודשים ספורים. אולם אחרי שנה ניתן לומר בוודאות, שהמונופול נסדק באופן משמעותי.

הישגי המחאה חורגים מן המגרש התודעתי – יש בהחלט הישגים מעשיים משמעותיים. ההישג הגדול הוא ועדת טרכטנברג. העובדה שבנימין נתניהו, האישיות המגלמת יותר מכל דמות בפוליטיקה הישראלית את רעיונות השוק הפרוע, בחר דווקא בטרכטנברג, המייצג דרך שונה בתכלית מדרכו, לעמוד בראש הוועדה לשינוי חברתי כלכלי, ביטאה תובנה שלו, שאין מנוס משינוי כיוון ועלייה על דרך אחרת. ואכן, הוועדה הציעה לגנוז את מהפכת המיסוי שהיתה אמורה להיות גולת הכותרת הכלכלית של נתניהו בכהונתו כראש הממשלה ולהעביר עשרות מיליארדים, בעיקר דרך המיסים מהשכבות החזקות במשק, לחיזוק החברה, החינוך והרווחה. המלצות הוועדה מנוגדות לנראטיב "האיש הרזה הסוחב את האיש השמן" האהוב על נתניהו, ומאמצות מרכיבים רבים של מדינת רווחה, שנתניהו עצמו, בעיקר כשר האוצר, לחם לריסוקה. והנה, עם פרסום ההחלטות, החליטה הממשלה עקרונית לאמץ אותן במלואן. ובאופן חלקי, היא אף קיבלה החלטות מעשיות על אימוץ חלקים מתוכה, ובראשם – חינוך חינם בגיל 3-4.

נכון, המלצות הוועדה רחוקות מלספק, אך הן מצביעות על שינוי כיוון ועלייה על הדרך הנכונה. נכון, יישום מלוא ההמלצות מוטל בספק והממשלה עושה מאמץ למסמס אותן ולמרוח את הציבור. ומכאן, שיש הישגים גדולים למאבק החברתי, אך הוא רחוק מסיום ומניצחון, ולכן חשוב מאוד להמשיכו.

אז מה גרם לטרנד הכישלון? בראש ובראשונה, זהו טרנד שיצרה התקשורת. התקשורת הישראלית הינה בבעלות משפחות ההון הגדולות בישראל, הנהנות העיקריות מהסדר הכלכלי הקיים ומי שעלולות להיפגע משינויו. לכן, האינטרס שלהן הוא כישלון המאבק. שעה שהמאבק היה בשיאו והציבור הישראלי נסחף לתוכו, העיתונות, מטעמי רייטינג, הייתה חייבת לרכב על הגל, ולתת לו רוח גבית. אולם ברגע שהסופה שככה, ניצלה התקשורת את ההזדמנות כדי להלעיג למאבק, להציג אותו ככישלון ולייצג ספין של גוויעתו.

הגורם השני הוא שגיאות של ראשי המאבק, ובראש ובראשונה מאבקם נגד ועדת טרכטנברג. במקום לתת גיבוי רבתי לוועדה ולמסקנותיה ולהיאבק למען יישומן, תוך הבהרה שזהו רק צעד ראשון בדרך לשינוי חברתי כלכלי משמעותי, נהגו ראשי המאבק כשיכורי כוח, אימצו תפיסה של "הכול מיד או לא כלום", לעגו לטרכטנברג ולמסקנות הוועדה שלו ובכך פגעו באמינות המאבק והרחיקו ממנו את הציבור. על כך ניתן להוסיף את מאבקי הכוח והאגו של ראשי המחאה, שהם אולי טבעיים, בוודאי בתנועה עממית ספונטנית שקמה ללא הנהגה נבחרת ומסודרת, אך הם גרמו לנזק.

הגורם השלישי הוא הצלחת היתר של המאבק בקיץ שעבר. הוצאת מאות אלפים להפגין שוב ושוב ושוב, באופן שאין לו תקדים באף מאבק ציבורי בתולדות המדינה, יצר ציפייה בלתי ריאלית להמשך רצוף של התנופה הזאת. וברגע שהיא נעצרה, והיא היתה חייבת להיעצר, נוצרה תחושה של ריקנות, שנוצלה בידי יוצרי טרנד הכישלון לקדם את האג'נדה שלהם.

ואף על פי כן, ולמרות השגיאות – הטרנד הוא שקרי. המאבק הוא רק בראשיתו. על בסיס הצלחות העבר, ניתן לבנות את המשכו.

ההצלחה הגדולה של המאבק בקיץ 2011, שהיתה הגורם להצלחות שהזכרתי, היא כמותית – גיוס הציבור בהמוניו. בדמוקרטיה, אין דבר המשפיע על השלטון יותר מהמיספרים – המיספרים בסקרים והמיספרים ברחוב. כמו בכל מאבק, גם במאבק החברתי תהיינה עליות וירידות, אולם אסור להנהגתו לוותר על גיוס ההמונים. אין תחליף לעוצמה הכמותית הזאת. לשם כך, על המחאה להקפיד על מיספר עקרונות.

א. התמקדות אך ורק בסוגייה החברתית והכלכלית. המאבק הוא פוליטי – אין דבר פוליטי יותר ממאבק ציבורי על דמותה של החברה ועל דרכה של המדינה. מדוע, אם כן, ראשיו ניסו להציגו כא-פוליטי? מאחר ובשיח הציבורי בישראל, בעשרות השנים האחרונות, הפוליטיקה התמקדה בסוגיות החוץ והביטחון, עד שהיתה למזוהה עמן. לכאורה, היתה אמת כלכלית מדעית אחת, שהיתה משותפת לשני הגושים הפוליטיים הגדולים, שהתחרו על דעת הקהל מי מוכשר יותר לנהל אותה. מי שהיה באופוזיציה ניסה להציג דרך "חברתית" יותר, שכונתה בידי השלטון כ"פופוליסטית". מה שהגדיר את המחלוקת הפוליטית בישראל, את הגושים והמפלגות, את ה"ימין" וה"שמאל", היה העמדות בנושא הגבולות, ארץ-ישראל, השלום, ההתיישבות, הביטחון וכד'. כך, למשל, הסמן הקיצוני ביותר של הימין החברתי-כלכלי בישראל, העיתונאי נחמיה שטרסלר, נחשב לאיש "שמאל" בשל עמדותיו היוניות בתחום המדיני.

הצלחת המאבק לגייס המונים, נבעה מהימנעות מנהיגיו (למעט אי אלו החלקות, פה ושם) מגלישה לסוגיות המדיניות. כך, אנשים בעלי עמדות "ימניות", "שמאלניות" ומה שביניהן, בנושאים המדיניים, יכלו להתאחד במאבק לשינוי חברתי. אם יאמץ המאבק צד במאבק המדיני, הוא יאבד רבים מתומכיו, המזדהים עם הצד האחר, והדבר יביא לכישלונו ולנפילתו. בדרך כלל, הצליחו ראשי המאבק לנופף טרמפיסטים, מסוגו של אלדד יניב, שניסו להשתלט עליו ולהסיט אותו מדרכו. מן הראוי שימשיכו בדרך זו.

ב. התרחקות מהפוליטיקה של השנאה, ההסתה והפלגנות. במהלך המאבק בקיץ 2011, היו שניסו להסיט את המאבק להסתה נגד המתנחלים והחרדים. שיאה של התופעה, היה כשעיתון "הארץ" הפקיד את הכותרת הראשית שלו למאמר של עמוס עוז, שנשא את הכותרת הצינית "אנשים אחים אנחנו", והמסר שלו, היה הסתה פרועה נגד המתנחלים והחרדים. בדרך כלל הצליחו מנהיגי המחאה, חרף חוסר ניסיונם הציבורי, לשמור עליה מפני הרוח הרעה הזאת. מן הראוי שיקפידו על כך גם להבא.

ג. הפרלמנטריזם והמפלגות הם יסוד מוסד של הדמוקרטיה, אולם הדמוקרטיה החוץ פרלמנטרית חשובה לא פחות. על המאבק החברתי להתרחק מן הפוליטיקה המפלגתית, לא מתוך שלילתה, אלא מתוך תובנה שהתפקיד שלו הוא שונה. מאבק מוצלח, ובעיקר – מאבק המוני, ישפיע בהכרח על המערכת הפוליטית, ועל עמדת כל המפלגות. הזדהות עם מפלגות אלו או אחרות, תרחיק ציבור רחב מן המאבק ותוציא את הרוח ממפרשיו.

ד. אל לה לתנועה החברתית להסתפק בדרישות מן המדינה; עליה לעסוק באופן אקטיבי בעשיה חברתית, בהתנדבות חברתית ובחינוך.

אם ראשי המאבק יקפידו על ארבעת העקרונות הללו, המאבק ימשך וילך מחיל אל חיל. הוא לא יוכל להיות אינטנסיבי לאורך זמן כפי שהיה בקיץ שעבר; תהיינה לו תקופות של רגיעה ותקופות סוערות, הוא מחייב נשימה ארוכה והרבה סבלנות.

הידיעות על מותו של המאבק החברתי היו מוקדמות מדי. המאבק חי ובועט והוא יצליח לחולל שינוי מהותי ומשמעותי בחברה הישראלית.

אהוד: "המאבק החברתי" גם הצליח לטעת בציבור הישראלי ובתקשורתו את ה"עובדה" השקרית הקרוייה "הפגנת המיליון" – וזאת שעה שמעולם לא התקיימה במסגרתו הפגנה שכזו!

2. מה יהיה במצרים?

מה יהיה עכשיו במצרים? שלושה תסריטים אפשריים:

 א. שלטון אסלאמי, שכמו ארודאן יתחיל בכסות דמוקרטית לגיטימית וישתלט אט אט על מוקדי הכוח, בתהליך הדרגתי של איראניזציה.

ב. הצבא המצרי ישתלט על מצרים ויטיל עליה משטר צבאי "זמני", כדי לחסום את תסריט א'.

ג. אנרכיה והתדרדרות למלחמת אזרחים נוסח סוריה.

מה לא יהיה עכשיו במצרים? דמוקרטיה.

3. מדיניות הגירה מאוזנת

זכותה של מדינה לשלוט על שערי הכניסה אליה, היא הבסיס לריבונות. בלעדיה, אין גבול, וללא גבול אין ריבונות. מדינה המוותרת על שליטה זו, מזמינה אנרכיה ומסכנת את קיומה. שליטתה של מדינה על שערי הכניסה, מחייבת מדיניות הגירה. מדיניות הגירה אינה סגירה הרמטית של שעריה. סגירה הרמטית אינה מדיניות. מדיניות הגירה, היא דרכה של מדינה להתמודד עם מורכבות סוגיית ההגירה ומתן מענה הומאני למצוקה תוך שמירה על כך שהחברה לא תפגע ממנו.

 העולם נמצא בעידן של תנועה גדולה, שעל פי המומחים צפויה לגדול בעשרות השנים הקרובות. סוגיית ההגירה הופכת בהדרגה למרכזית ביותר בעולם כולו. העולם מחולק למדינות שמהגרים מהן ולמדינות שמהגרים אליהן. במילים אחרות, לארצות שרע לחיות בהן ולארצות שטוב לחיות בהן. עלינו להתברך בכך שאנו שייכים לקטגוריה השנייה. העובדה שאנו המדינה המתקדמת והחופשית היחידה בתוך אוקיינוס של עולם שלישי מפגר, עני ומדכא, חרף היותנו ארץ ענייה במשאבי טבע ועם חסר ניסיון ריבוני, ובעיקר – חרף העובדה שמיום הקמת המדינה אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קשה על עצם קיומנו, היא הצלחה אדירה, שיש להתגאות בה. שטף ההגירה לישראל, הוא מחיר ההצלחה הזאת. את המחיר הזה משלמות כל המדינות המתקדמות והמפותחות בעולם.

כל המדינות הללו, מתמודדות עם הסתירה המובנית בין שני ערכים – הערך ההומאני של סיוע לאנשים במצוקה, מול ההגנה על זהותה ומהותה של המדינה והגנה על כלכלתה ועל אזרחיה. בישראל בעיית ההגירה קשה יותר מאשר במדינות אחרות משני טעמים:

א. ישראל היא המדינה המערבית היחידה שאין צורך בחציית ים כדי להגיע אליה. הנגישות אליה קלה וזולה יותר.

 ב. ישראל מתמודדת עם בעיות דמוגרפיות קשות יותר, בהיותה מדינת לאום המצויה במלחמת קיום, ובתוכה מיעוט לאומי גדול של בני העם הנלחם נגד קיומה.

מתוך נקודות המוצא הללו, על מדינת ישראל לגבש מדיניות הגירה מאוזנת, כיאה למדינה יהודית ודמוקרטית, נאורה וחפצת חיים. הקונפליקט הערכי המאפיין את כל מדינות המערב, תקף שבעתיים בישראל. כמדינה יהודית אנו מחויבים לערכים היהודיים. הציווי של "ואהבת את הגר" והדרישה ליחס נאות ומקבל לגרים בתוכנו הוא יסוד מוסד ביהדות, אחד מערכי היסוד השזורים לכל אורך התורה. הנימוק לציווי זה, המופיע פעמים רבות – "כי גרים הייתם בארץ מצרים," מתעצם לנוכח אלפיים השנים שבהן היינו גרים בתפוצות הגולה, ובלשון המעטה, זו לא היתה קייטנה.

מצד שני, האיום הדמוגרפי על יהדותה של המדינה, גדול הרבה יותר מאשר על מדינות לאום אחרות, ומחייבות את המדינה להגן על ייעודה כמדינה יהודית.

מדיניות ההגירה מאוזנת, חייבת לאזן בין הערכים הסותרים הללו. יש להשתיתה על שלושת העקרונות הבאים:

א. שערי הכניסה לישראל פתוחים לרווחה בפני כל יהודי. יהודי אינו מהגר לישראל אלא עולה אליה, הוא שב למולדתו. כל יהודי בעולם הוא אזרח ישראל בפוטנציה ובעלייתו לארץ הוא מממש את אזרחותו.

ב. שערי הכניסה לישראל סגורים הרמטית בפני פלשתינאים, המצויים במצב מלחמה בישראל, והרואים בהגירה אליה ובהצפתה בפלשתינאים כלי במאבק נגד קיומה (טענת "זכות" השיבה).

ג. שערי הכניסה לישראל פתוחים מסיבות הומניטאריות למכסה קבועה בחוק של כאלף פליטי חרב, המחפשים מקלט בפני רודפיהם, מדי שנה.

את מימוש סעיף ג' יש ליישם אחרי התמודדות עם מחדל ההגירה בשנים האחרונות – הסתננותם של 60,000 מהגרים, רובם מחפשי איכות חיים ועבודה, והכנסתם בידי המדינה לתוככי שכונות המצוקה, בעיקר בדרום תל-אביב.

יש להשלים את בניית הגדר ולבנות גדר גם בגבול עם ירדן, בערבה. יש להבחין בין פליטי חרב ומהגרי עבודה. את מהגרי העבודה יש להשיב לביתם בהקדם האפשרי. יחד עימם – גם את מהגרי העבודה שהגיעו כחוק ולא חזרו לארצם. לפליטי החרב יש להעניק מעמד של תושבי ארעי בישראל, כל עוד נשקפת להם סכנה. יש להוציא אותם משכונות העוני ולשבץ אותם לעבודה על חשבון מכסת מהגרי העבודה החוקיים.

ובכל מקרה – יש לנהוג בכבוד ובאנושיות בכל אדם הנמצא בתוכנו. יש להיאבק בכל גילוי של גזענות, הן הסתה מתלהמת מפי פוליטיקאים דמגוגים ציניים, והן תוצאתה הישירה – גילויי אלימות פיזית. את החזרת מהגרי העבודה לארצותיהם, יש לעשות באופן אנושי ומכובד, ללא גילויים מכוערים של אטימות ואלימות, מן הסוג שנחשפנו אליהם בשבוע האחרון.

[פורסם לראשונה בחינמון "ישראל היום"]

4. דֶּרְבֶּנִיזְם

המערכה הקשה והכבדה ביותר שישראל מצויה בעיצומה, היא המערכה הבינלאומית לדה-לגיטימציה של ישראל, של זכות קיומה ושל עובדת קיומה. מערכה מתואמת, מתוזמרת היטב, שמושקעים בה מיליארדים רבים ומובילה אותה קואליציה עולמית רבת זרועות.

למערכה הזאת תאריך לידה. לפני 11 שנה, בספטמבר 2001, שבוע לפני מתקפת הטרור על ארה"ב, נערכה בדֶרְבֶּן שבדרום אפריקה "ועידת האו"ם נגד הגזענות". שמה של הוועידה, הוא התגלמות האורווליאניות, כיוון שהוועידה הזאת היתה הכנס הבינלאומי הגזעני והאנטישמי ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

היה זה כנס שכל כולו ממוקד במטרה אחת – דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולזכות קיומה. כנס שנועד להיות יריית הפתיחה במלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל ברחבי העולם, לנסח את האידיאולוגיה שלה, לקבוע את קווי הפעולה שלה.

את המתקפה הובילה קואליציה של מדינות עוינות וארגונים חוץ ממשלתיים עוינים. בראש החץ המדיני עמדה מצרים של מובארק. חשוב לזכור זאת דווקא עתה. נכון, שלנוכח הסכנה של עליית האסלאם הרדיקאלי לשלטון במצרים (מה שקורה בפועל, אלא אם כן הצבא יבלום זאת), מובארק הוא בהחלט הרע במיעוטו. אולם אין מקום לאידיאליזציה בדיעבד של שלטונו. הוא לא היה איש שלום. רחוק מזה. הוא הוביל לאורך כל שנות שלטונו מלחמה קרה נגד ישראל. ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן היתה נקודת השפל שלה.

הוועידה נועדה להוציא כתב אישום חריף ביותר נגד ישראל, שיהווה תשתית למתקפה. פורמאלית, זה לא קרה. ארה"ב ומדינות העולם החופשי, שאיימו לנטוש את הוועידה, מנעו את קבלת כתב האישום כהחלטה פורמאלית. משלחת ישראל, בראשות סגן שר החוץ הרב מיכאל מלכיאור, הובילה פעולה מדינית והסברתית מעולה, שהצליחה לסכל את המזימה.

אבל המשמעות המעשית של הוועידה אינה בהחלטות הפורמליות שלה. הרי בלאו-הכי אין לוועידות מסוג זה שיניים והחלטותיהן הן הצהרתיות מעיקרן. המשמעות המעשית האמיתית של הוועידה, היא דווקא "כתב האישום" שלא עלה להצבעה, מאחר והוא שהוביל למעשים, המתקיימים עד היום והולכים ומסלימים. לכן, כדאי מאוד שנכיר אותו ונלמד אותו.

זאת הצעת ההחלטה שהוגשה לוועידת דרבן, אך בסופו של דבר לא עלתה להצבעה:

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.

2. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.

3. ציונות היא גזענות.

4. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.

5. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.

6. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלסטינים.

7. מדינת ישראל – קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

את המסמך הזה הגיש, באופן רשמי, ארגון המדינות המוסלמיות, אך סוכניו ואלה שניסו לעשות את העבודה המעשית לקבלתו בידי הוועידה, היו הארגונים החוץ-ממשלתיים, שהיו שותפים פעילים בוועידה ובהכנות לה.

אי אפשר להגזים בחשיבות המסמך, כיוון שדרכו ניתן להבין את רוח השנאה וההתנגדות לישראל וכיוון שדרכו ניתן להבין מה עומד מאחורי הקמפיין, שגם קווי הפעולה המעשיים שלו מצויים בהחלטה, ועיקרה – חרמות על ישראל. חשוב שנבין, שכאשר אנו שומעים על החלטה של ארגון אקדמי בבריטניה להחרים את האקדמיה הישראלית, על הלחץ על אמנים בינלאומיים לבטל את הופעותיהם בישראל, על הפרעות בעת ההצגה "הסוחר מוונציה" של "הבימה" ובקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בלונדון, על "שבוע האפרטהייד הישראלי" בקמפוסים של אוניברסיטאות באירופה ובארה"ב, על איגוד פועלי המספנות בשוודיה המסרב לפרוק מטענים ישראליים, על ניסיונות להעמיד לדין קצינים ומדינאים ישראליים באירופה וכד' – מה שעומד מאחורי המעשה הוא מצע דרבן.

אין אלו פעולות נגד "אקיבוש". האזכור במצע לכיבוש הוא בסעיף אחד מתוך שבעה, וגם הוא אינו טוען שישראל כובשת ביהודה ושומרון, אלא שישראל היא מדינת כיבוש, כלומר עצם קיומה הוא כיבוש.

המצע הזה מעיד על כך שהקמפיין אינו נגד מדיניות ישראל, אלא נגד קיומה של ישראל. המצע הזה מעיד על האנטישמיות הבוטה המוסווית ב"אנטי ציונות" כביכול. המצע הזה מצביע על הקשר ההדוק בין אנטי ציונות להכחשת השואה.

הדרבניזם – קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא מלחמה לכל דבר. למרבה הצער, ממשלת ישראל אינה מייחסת לו את החשיבות הראויה ואינה מובילה מתקפת נגד רבתי. ממשלת ישראל אינה מתגייסת למאבק הזה, כפי שהייתה מתגייסת למלחמה קונבנציונלית. אין היא מגייסת את העם היהודי בתפוצות הגולה ואת הישראלים החיים, לומדים ועובדים באותן ארצות, להיות חיל החלוץ של מתקפת הנגד. אין היא מעוררת את מצפון העולם החופשי, לבלום את המתקפה.

כמי שמאמין בכוחו של הצדק לנצח, אין לי ספק שאם נשיב מלחמה שערה, ננצח את האויב. אני משוכנע שרוב האנשים טובים מיסודם, אינם גזענים ואינם אנטישמים, ואם ישראל תצא במתקפת אמת מול תעשיית השקר האנטישמית הזאת, רוב האנשים ישתכנעו, שהרי ניכרים דברי אמת. אבל איננו עושים זאת. זהו מחדל חמור של ממשלת ישראל.

הדרבניזם הוביל לעלילת הדם של גולדסטון. הדרבניזם הוביל לפיגוע המרמרה. ואנחנו עוד לא התעוררנו.

הנקודה הכואבת ביותר, בעיניי, במלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, היא מעורבותם של גורמים ישראליים ויהודיים בהובלתו. רק לאחרונה, למשל, שמעתי ראיון עם הפזמונאי דן אלמגור, בו התגאה בבתו שירדה לאנגליה ומלונדון היא מנהלת את המערכה להעמדה לדין של חיילים, קצינים ומדינאים ישראלים על "פשעי מלחמה", כביכול.

מרצים באוניברסיטאות בישראל, ששכרם משולם מכספי המסים שאנו משלמים, מביעים תמיכה בחרם על האקדמיה הישראלית, המעסיקה אותם. מדי שנה יוצאות משלחות מישראל ליטול חלק באירועי "שבוע האפרטהייד הישראלי". עיתון "הארץ" מעמיד במה קבועה למאמרי ההסתה האנטי ישראליים הנוראיים של גדעון לוי, עמירה הס ויצחק לאור.

ארגונים ישראלים כ"עדאללה" ומרכז "מינרווה" לזכויות האדם של האוניברסיטה העברית בירושלים, השתתפו בוועידת דרבן והיו בין הפעילים ביותר בין הארגונים הבלתי ממשלתיים שהובילו את המתקפה נגד ישראל. לאורך כל ימי הוועידה, היתה בה נוכחות בולטת של חרדים אנטי ציונים קיצוניים, בעיקר חסידי סאטמר. חרדים יכולים להיות אנטישמים? עובדה! לא בכדי, משלחת של נטורי קרתא השתתפה בוועידת הכחשת השואה שזימן אחמדיניג'אד בטהראן. מי שקצת מכיר את החומר, לא התפלא כלל לנוכח מעשי הוונדליזם וכתובות הנאצה האנטי ציוניות, שכתבו חרדים קיצונים ב"יד ושם".

את מתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל מובילה קואליציית הירוק-אדום-שחור: ארגוני שמאל רדיקאלי, ארגוני אסלאם רדיקאלי וארגוני ימין רדיקאלי ניאו-נאצי. השתלבותם של ארגוני שמאל רדיקאלי ישראליים ויהודיים ושל חרדים קיצוניים למערכה הזאת, היא ביטוי קיצוני למחלת השנאה העצמית, הקיימת בתוכנו.

5. החלטות שגויות

אהוד היקר!

פעמים רבות, בשנה האחרונה, ביטאת הערצה לאלוף (מיל') יואב גלנט, וקראת להחזירו לצה"ל ולמנותו לרמטכ"ל הבא. קראתי לאחרונה ראיון עם גלנט, בו תקף בחריפות רבה את פעולת צה"ל נגד "מרמרה". לטענתו, הוא הזהיר מפני הפעולה ותוצאותיה, וניסה בכל כוחו לשכנע לפעול בדרך אחרת לחלוטין, ללא השתלטות על הספינה, ללא עימות פיסי עם המחבלים שהיו בה (ושבצמרת צה"ל והממשלה לא העלו על הדעת שיש עליה מחבלים ולכן לא נערכו לכך), וללא סיכון מיותר של חיילי צה"ל. לטענתו, הוא מוּדר וכל ניסיונותיו להשפיע נתקלו במריחה ועלו בתוהו.

ונשאלת השאלה – האם גם גלנט, מפקד השייטת וחיל הים לשעבר, זורק חרא תורכי על לוחמי השייטת? או אולי ביקורת על ההחלטה ועל תהליך קבלת ההחלטות, נועד להבטיח הצלחות של הצד שלנו, ולכן זהו מעשה פטריוטי?

אגב, האחרונים שראויים לביקורת הם לוחמי השייטת. במצב המחורבן אליו נקלעו, היטיבו לפעול. אני מניח שאילו יחידה רגילה הייתה נשלחת לפעולה, היא היתה מסתיימת עם הרוגים לכוחותינו ועם עשרות הרוגים לצד השני וברוֹך גדול הרבה יותר. הבעייה היא עם מי שקיבלו החלטות שגויות, בדרג המדיני והצבאי כאחד.

אורי

אהוד: אתה צודק – וממש כמו שבהחלטות לא "שגויות" שגם תזכינה לברכת הדרך הצבאית והמשפטית של אדמירל הצי הפורש מיכה לינדנשטראוס – יהיה אפשר לעצור משט טרור פלסטיני-טורקי וגם לייצר הרתעה לגבי המשטים הבאים אחריו – כך סבתא שלי, אילו היו לה גלגלים, היתה אוטובוס.

בפגישה הבאה שלי עם אלוף (מיל') יואב גלנט אנסה לתאם עימו עמדות כדי שלא נימצא במצב הטיפשי שבו תפסת את שנינו שאנחנו לא בדיעה אחת.

* * *

תקוה וינשטוק

מי אתה, ד"ר מקס אטינגון?

אימי צילה וינשטוק זיכרונה לברכה היתה מבית אטינגון. סבהּ – סבא רבא שלי – גרשון אטינגון' השאיר לבנו היחיד אלתר מנסרת עצים משגשגת בקייב שבאוקרינה  וב-1906 עלה עם אשתו חיה-גולדה לארץ הקודש על מנת למות בה. חיה-גולדה נפטרה כעבור זמן קצר אך גרשון חי עוד עשרים שנה ויותר, בנה לו בית גדול ברחוב גוטמן בפתח-תקווה ולידו יסד בית כנסת: בית-הכנסת,"צמח צדק", מבתי הכנסת הראשונים של חב"ד בארץ, פעיל עד היום.

אחר מלחמת העולם הראשונה עלו גם סבא אלתר וסבתא פניה לארץ. כיוון שגדלתי בביתם  נקראתי אף אני אטינגון. שמעתי הרבה על קרוביהם בחו"ל, סוחרי פרוות  עתירי הון. חיים אטינגון תושב לייפציג שבגרמניה היה תורם לבית חינוך עיוורים בירושלים. אחיינו מוטי אטינגון, שניהל את עסקי המשפחה בארה"ב, הקים חווה בפתח-תקווה "כדי לתת פרנסה לאנשי המושבה." סבא רבא גרשון רכש עבורו מאה דונם בסגולה, עליהם הוקמו פרדס ומשק חי גדול. סבא רבא  ניהל  את "פרדס אטינגון" והעבודה בו היתה עברית.

מכל הקרובים עניין אותי מקס אטינגון, תלמידו וידידו של פרופסור זיגמונד פרויד. לא הצלחתי לאתר במדויק את קרבתו המשפחתית אך זכור לי כי דודתי, הפסנתרנית  נדיה אטינגון רייכרט, היתה בקשר הדוק איתו ועם רעייתו. ההתכתבות של מקס ומירה אטינגון עם נדיה שמורה בגנזך המדינה. בנעוריי אף ביקרתי עם אימא והדודה אצל  האטינגונים בירושלים. הם אירחו אותנו בחביבות רבה ומירה נתנה לי פודריית כסף במתנה.

מירה זכורה לי כאישה בהירת עור ושיער, כמעט ג'ינג'י, נמוכת קומה. גם מקס לא היה גבוה. הוא היה ממושקף, בעל פנים רציניות אבל הירבה לחייך. שניהם נראו כבני שישים ומעלה. לא התמצאתי הרבה בתורת פרויד אולם ידעתי כי עשה מהפך בחקר הנפש והייתי גאה מאוד שהקרוב שלי היה ידידו.

לימים התודעתי להיסטוריה של מקס אטינגון. הוא נולד ב-1881 בעיר מוהילב שברוסיה הלבנה למשפחה יהודית עשירה בעלת עסקי פרוות חובקי עולם. (ייתכן שהשם  "אטינגון" בא מהעיר הבלגית אוטיין, בה התגוררה המשפחה. במלחמת גרמניה-בלגיה היגרה למוהילב, שהיתה בדוכסות הגדולה של ליטא, ויהודיה זכו לשיוויון  זכויות). מקס למד רפואה באוניברסיטאות מרבורג והיידלברג שבגרמניה, השלים תואר ד"ר לרפואה באוניברסיטת ציריך והתמחה בפסיכיאטריה במרפאת האוניברסיטה, באוניברסיטת היידלברג, ועבד בבית-החולים הפסיכיאטרי ליד אוניברסיטת ציריך.

בינואר 1907 נשלח מטעם קרל יונג, עימו עבד, להתייעצות עם פרויד בעניין אחת  המטופלות, התייעצות שקבעה את חייו. הוא התוודע לחברה הפסיכואנליטית בווינה והפך לחסיד נלהב של התיאוריה הפסיכואנליטית ומראשוני תלמידיו של פרויד. אטינגון השתקע בברלין ונשא לאשה את מירה יקובלנה, שהיתה שחקנית בולטת בתיאטרון האמנותי של מוסקבה  בהנהלתו של קונסטאנטין סטניסלבקי הנודע. מקס היה מאוהב בה מעל לראש.

במלחמת העולם הראשונה גוייס אטינגון, אזרח אוסטרי, לצבא אוסטריה, שירת כרופא צבאי בבוהמיה, סלובקיה וארצות אחרות, וצבר ניסיון רב בטיפול בנפגעי הלם קרב. בנפגעים טיפל בהיפנוזה וזכה לעיטורים. מירה נלוותה כאחות מתנדבת לכל המקומות בהם שרת. בתום המלחמה חזר לברלין, התמסר לפיתוח הפסיכואנליזה, נעשה ידיד נפש של פרויד וגם תמך בו כספית בעיתות משבר. הוא היה ממייסדי המרפאה לטיפול פסיכואנליטי  בברלין – המרפאה הראשונה מסוגה בעולם, היה יו"ר האיגוד הפסיכואנליטי, מנהל ההוראה הבינלאומית של הפסיכואנליטים ועוד. בשיתוף עם פרויד  מימן את ההוצאה-לאור שהקים פרויד.

מקס ששלט בעשר שפות, כבן למשפחה מאד דתית ידע גם עברית (באותיות דפוס מנוקדות) – ומירה, אישה יפה ומוכשרת, שהיתה בקיאה בספרות ואמנות – נמנו על האליטה האינטלקטואלית של ברלין. בביתם התארחו ידוענים רבים וכל הצמרת היהודית וראשי הנציגויות הסובייטית וכן גולים רוסים מכל הסוגים שאת שמותיהם לא הסגירו למשטרה.

עם עליית הנאצים לשלטון זיהה אטינגון מיד את הסכנה לפסיכואנליזה – בניגוד לתחזית של פרויד, וב-1933 עלה ארצה והקים בירושלים מכון פסיכואנליטי לפי הדגם הברלינאי. יש אומרים שהגה את רעיון ירושלים כבר עשרות שנים לפני כן. חרף מאמציו ומאמצי פרויד לא השתכנעה האוניברסיטה העברית להקים קתדרה לפסיכואנליזה. אטינגון נחשב לקלינאי מצוין, בעל יכולת ארגונית ונאמנות בלתי מתפשרת  לפסיכואנליזה אך לא פירסם שום מחקר מדעי על השיטה הפרוידיאנית.

בני הזוג  היו מעורבים  מאוד בחיי התרבות והאמנות בארץ. מקס עמד בראש הוועד של "בצלאל" ותרם ל"בצלאל" יצירות אמנות רבות. הוא נפטר ב-1943. מירה נפטרה ב-1947. שניהם קבורים בהר הזיתים. לזכר מקס הוציא ד"ר וולף קובץ (באנגלית) מטעם החברה הירושלמית לפסיכואנליזה שהשתתפו בו מרגוט קלאוזנר, משה סמילנסקי ואחרים.

בשנת 1938, כשהאטינגונים כבר חיו בירושלים השתרבב שמם למשפט מפורסם בפריז, משפטה של זמרת-עם בשם נדז'דה פלביצקיה. בעלה, גנרל בצבא הצאר, היה סגן מפקד "הרוסים הלבנים" בעיר. הוא נחטף והוצא להורג, והשלטונות הצרפתיים חשדו כי סגנו עשה זאת כסוכן השירות החשאי של ברית המועצות. הסגן, בעלה של פלביצקיה [לא ברור. – אב"ע], נעלם והיא הועמדה לדין על קשר עם המודיעין הסובייטי, הורשעה והוכנסה לכלא, שם מתה. בחקירתה אמרה כי מצאה מקלט בדירה של הגיס של מירה אטינגון וכי מקס מימן מירושלים את פעולות הריגול. אטינגון נחשד כי היה לו חלק בפרשה, אך עמיתיו הצרפתים העידו לטובתו  והוא לא הועמד למשפט. הוא הכחיש הכול ואף שגר מכתבי מחאה לעיתונות בארץ על הפרסומים אודותיו. הפרשה נתנה השראה לסיפור קצר של ולדימיר נבוקוב, "סגן המפיק".

לי נראתה ההאשמה מופרכת לחלוטין- מה לפסיכואנליטיקן העשיר ולריגול למען ברית המועצות? ובכלל, מה למשפחתנו ולריגול?

 אבל ב-1988, ארבעים וחמש שנה אחרי שד"ר מקס אטינגון הלך לעולמו, התפרסם  ב"ניו יורק טיימס" מאמר של החוקר סטיבן שוורץ שעורר פולמוס אקדמי מוקצן על עסקי האטינגונים בכלל ועל לאוניד, מוטי ומקס אטינגון בפרט. המאמר,"אינטלקטואלים שהפכו לרוצחים בשירות סטלין" קבע שד"ר אטינגון עסק בריגול לטובת בריה"מ.

שוורץ כתב כי הגנרל לאוניד אטינגון (שנולד כנחום-נאום אטינגון), דודן מדרגה שנייה של מקס, נשאר בצד הרוסי ונמנה על בכירי הצ'קה, השירות החשאי של בריה"מ.. ב-1940  ביקר בארה"ב והיה ממארגני הרצח של לב טרוצקי במקסיקו. אז גם יסד את רשת הביון שלימים כללה את הזוג רוזנברג וחדרה ל"פרויקט מנהטן" שהוליד את פצצת האטום האמריקנית. לאוניד נחשב לאיש של לברנטי בריה, ראש השרות החשאי של בריה"מ. ב-1941 הוצב באיסטנבול כאחראי על כל המזרח התיכון. לאחר מכן מונה כאחד ממנהלי פרויקט הגרעין של בריה"מ. בטיהור של "משפט הרופאים" ב-1951 סולק מהפרויקט, הוחזר והודח שוב עם הדחתו של בריה.

לדעת שוורץ, כל פעולתו של לאוניד באמריקה נעשתה בכספי בן משפחתו מוטי אטינגון שישב  בארה"ב. ואלו ד"ר מקס אטינגון מרחביה היה מגדולי התורמים למפלגה הקומוניסטית,  הפ.ק.פ. – בפלשתינה, ומימן חלק מפעולות הריגול הסובייטי בארץ. הסופר חיים באר כתב ב"דבר השבוע" כי שמע מפי אלמנתו של ח"כ מיקוניס כי אטינגון היה תורם גדול למפלגה הקומוניסטית בארץ.

אולם גם הפעם לא נמצא ביסוס להאשמות. ההיסטוריונים פיטר גיי וולטר לקייר דחו את הטענות וגם תיאודור דרייפר טען כי למקס אטינגון לא היה שום קשר לריגול.

לאחרונה שוב עלה השם אטינגון. איזבלה גינור וגדעון רמז, עמיתי מחקר במכון טרומן ליד האוניברסיטה העברית, פירסמו לפני חודשים אחדים ב"ז'ורנל אוף מודרן ג'ואיש סטאדיס" מאמר על אטינגון ובו הארות חדשות. השניים, איזבלה שעלתה לארץ מאוקראינה ב-1967 וגדעון, דור שלישי  בארץ – התמחו בעניינים סובייטים ופוסט-סובייטים. ב-2007 פירסמו בצוותא את הספר "עטלפים בשמי דימונה: ההימור הגרעיני הסובייטי במלחמת ששת הימים" (באנגלית, בהוצאת אוניברסיטת ייל).

צמד החוקרים עבד על מעורבותה של רוסיה במזרח התיכון ובסכסוך היהודי-ערבי. ב-1946 למשל שלחה מוסקבה סוכנים לארץ לחזק את המאבק בבריטים. לדבריהם "חזינו את קריסתה של ברית המועצות זמן רב לפני  שהתממשה." תוך כדי מחקר נתקלו בשם מקס אטינגון והחלו לאסוף פרטים על יחסו לסובייטים אבל  את מרכז הכובד העבירו ממקס לרעייתו מירה.

   מסתבר כי מירה היתה אישה יפה, מוכשרת, אינטלקטואלית, בקיאה בספרות ואמנות –ושערורייתית. היא כיכבה במחזה "הציפור הכחולה" של מוריס מטרלינק בהצגת הבכורה העולמית בתיאטרון של סטניסלבסקי. בעלה הקודם היה עיתונאי יהודי בשם בוריס חריטון. נולד להם בן, יולי. חריטון תפש את אשתו בזרועות מאהב, ירה במאהב והתגרש ממירה. מקס ריינהרט העלה על כך מחזה בברלין. מירה נישאה  לאטינגון, ויולי נשאר עם אביו ברוסיה ונשלח לעשות דוקטורט בקמברידג'. בדרך התעכב בברלין אצל אימו ובעלה וגם בתום לימודיו התעכב בברלין. מקס הצניע את הביקורים אך שלח ליולי כספים. כשחזר לרוסיה השתלב יולי בחקר הגרעין. ב-1939 פירסם חריטון האב בעיתונו מאמר של הבן "אורניום – האנרגיה של העתיד." הקריירה של יולי נסקה והוא נחשב לאבי פצצת האטום הרוסית, הרוברט אופנהיימר הסובייטי – לא פחות ולא יותר. מסתבר איפה שבן חורג של אטינגון אחד עסק באטום הרוסי  ואטינגון שני ניסה לחבל באטום האמריקאי.

הקריירה של יולי הביאה לו יריבים רבים אבל מוצאו היהודי והבורגני לא הפריע לו להתקדם, עובדה מתמיהה ביותר. יש  עדות שלברנטי ברייה ערב לאמינותו של יולי, וסטלין עצמו אישר את המשך העסקתו בפרויקט הגרעין. לדברי גינור-רמז  נשמר קשר עם יולי דרך דודתו אחות אימו מירה, בברית המועצות. מקס הצליח להעביר למערב את  אימה של מירה והיא אף שלחה ליולי חבילה ליום נישואיו. גינור-גדעון סבורים שאטינגון סיפק לסובייטים שירותים כספיים ובתמורה זכה יולי לביטחון ולקידום. בבריה"מ.  בראיון ל"פרבדה" ב-1984 הזכיר יולי את הביקור בברלין אך טען שהיה זה בשליחות עמו. הוא נפטר ב-1966 בגיל 92. בברית המועצות הונפק בול לכבודו.

   עניינו של מקס מעוגן בעסקי הפרווה הבינלאומיים של האטינגונים. רווחיהם הסתכמו במיליונים וחלקם עבר למקס. אחר מלחמת העולם הראשונה התפזרו עסקי המשפחה ללודז', לונדון וגם למזרח הרחוק. חיים אטינגון גורש עם משפחתו ממוסקבה. ב-1891 התיישב בבוצ'ץ שבגליציה האוסטרו-הונגרית והתאזרח שם לפני שעבר ללייפציג.  בבוצ'ץ חיה משפחת פוקס, משפחת סבו של עגנון מצד אימו. הסב, סוחר פרוות, היה חבר מועצת העיר. הוא הכניס את אביו של עגנון לעסקיו. גדעון-גינור משערים שקשרי  הפרוונות האלה הם שהביאו את חיים אטינגון לבוצ'ץ דווקא. עם זאת יש לציין כי התעניינותה של אסתר, אשת עגנון בפסיכואנליזה, היתה הרקע העיקרי לקשר שבין הזוג עגנון לזוג אטינגון.

ואילו מוטי (מרדכי) אטינגון, גם הוא דודן של מקס, נמלט במהפכה הקומוניסטית לארה"ב  ובאופן מסתורי הורשה לנוע בין ניו יורק למוסקבה. (לבסוף פשט את הרגל – פשיטת הרגל הגדולה ביותר בענף הפרוונות בארה"ב).

האטינגונים בארה"ב נחקרו מיספר פעמים ברם שאלת יחסם לברית המועצות נשארה פתוחה. איזבלה וגדעון משוכנעים שהיקף עסקיהם התאפשר בגין מתן שירותים לסובייטים: שוחד, ריגול או אולי שניהם יחד. לדעתם תפקידם של מקס ומירה הצטמצם לכספים בלבד.

הנחתם של זוג החוקרים הישראלים, שהתמיכה של מקס אטינגון בסובייטים נבעה מהדאגה לבנה של אשתו האהובה, מתקבלת מאוד על הדעת. היא  מעניקה פתרון לחידה הגדולה ביותר: מדוע תמך בן המיליונרים הציוני דווקא במפלגה אנטי-ציונית מנודה?

אבל גם במחקר האחרון הזה עדיין רבות ההשערות מן מהעובדות. רוסיה היתה  מאז ומעולם לוטה בסוד. יש להניח כי מאמרם של גדעון-גינור, שהופיע במאי השנה, עוד יזכה לתגובות ולביקורת וכי אין הוא סוף פסוק. בעוד שנים מעטות או מרובות תתעורר פרשת מקס אטינגון מחדש.

תודות לגינור-רמז ולעדית מרקין. 

* * *

משה גרנות

היסטוריה מתוקנת

על ספרה של יוכי ברנדס "מלכים ג'"

כנרת זמורה-ביתן 2008, 447 עמ'

הכרוניקה של שאול ודוד שבתנ"ך ממש מתחננת ל"תיקון": סופרים שהעריצו את דוד, תיארו בריאליזם מדהים את כל נכלוליו ומעשי הנבלה שלו, וסופרים אחרים בדו מליבם חטאים שכביכול חטא שאול, שבעטיים עברה המלוכה מבית קיש לבית ישי. ובאמת, הרי אין חטא ופשע שדוד לא התנסה בהם: הוא הרג אנשים ללא משפט, הוא השכיב את המואבים ארצה, מדד אותם בחבל – שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות, והרי הם נתנו מקלט למשפחתו מפני רדיפותיו של שאול! הוא עינה במגרה, בחריצי ברזל ובמגזרות ברזל את בני עמון. הוא מרד במלכות וקיים מלחמות פרטיות משלו. הוא הצטרף לצבא הפלשתים נגד ישראל. הוא הרג את בניו ונכדיו של שאול, כביכול, לפי דרישת האל – וכל זאת למרות שהוא נשבע לשאול לא להכרית את זרעו. הוא נאף עם אישתו של אוריה החיתי וביים את מותו בקרב – ואלה באמת לא כל מעלליו – וכל זה לא הפריע למעצבי האמונה שבאו אחריו לראות בו מלך צדיק והמלך המשיח לעתיד לבוא.

הסיפורים על שאול ודוד, שסופרו בכישרון בלתי רגיל, משוועים ממש לתיקון, ויוכי ברנדס מציעה אותו בספר שלפנינו. האם היא עמדה במטלה שהציבה לעצמה?

הספר מתאר את חייו של שלומעם, ילד, נער, גבר, שמוצאו הלוט בערפל נחשף אט אט לאורך הספר עב הכרס הזה, ומסתבר שהוא למעשה, ירבעם בן-נבט, בן של מיכל שילדה לפלטיאל בן ליש, והצליח להישאר בחיים למרות רדיפות דוד וביתו אחרי כל צאצאי שאול. מיכל סבתו, המתחפשת למשוגעת, הדד האדומי ואחיה השילוני מועידים אותו למלכות, אך הוא איננו רוצה בכך. הוא מתמנה על ידי אדורם אשר על המס על סבל בית יוסף. למרות התפקיד השנוא שהטילו עליו, הוא מצליח להתחבב על העם משום הרפורמה במס שהוא משליט (מס פרוגרסיבי!). בסופו של דבר הוא מנהל מרד מיסים המתפתח למרד נגד המלכות, והעם ממליך אותו על ישראל.

אם כן, מהם "התיקונים" של יוכי ברנדס: קודם כול, לפי ספרנו, דוד לא הצליח להשמיד את כל בית שאול – שלומעם, הוא ירבעם בן-נבט, הוא הנכד של מיכל. ברור שאין לכך זכר בתנ"ך – על מיכל נאמר שלא היה לה ולד עד יום מותה (שמואל ב' ו' 23), ואילו קורותיו של ירבעם בן נבט ברורות לחלוטין, ואין לו שום קשר לבית שאול: "וירבעם בו-נבט אפרתי (לא משבט בנימין!) מן הצרדה, ושם אימו צרועה..." (מלכים א' י"א 26). צרועה שלנו (בספר – צרויה) היא כביכול בתו של שבע בן בכרי (עמ' 301 ואילך, 316).

שנית, בת-שבע המקראית מתוארת כאישה חסרת דעה: היא נענית לבקשתו של אדוניה בן חגית שתינתן לו אבישג השונמית שחיממה את משכבו של דוד הזקן, מבלי שתבין שיש בכך חתירה תחת שלטונו של בנה. היא מתוארת במקרא לכל היותר כחושקת בדוד ונואפת עימו (ראו שמואל ב' י"א). בספר שלנו היא חכמה ערמומית ותככנית. היא אמנם בתו של אליעם, ככתוב בפסוק, אבל בספר היא גם נכדתו של אחיתופל, ולפי עצתו היא הציגה מצג שווא של הריון, כדי שנתן הנביא (נביא החצר) יוכל לפברק עונש לדוד על מעשהו – מות הילד שעל פי הספר לא נולד כלל. בת-שבע גם מביימת אונס של אמנון את תמר, אונס שעל פי הספר לא היה במציאות, וכל כך כדי שאמנון הבכור יירצח על ידי אבשלום, וכך שניהם לא יהיו ראויים למלוכה. נשאר רק אדוניה בן חגית למכשול בפני שלמה בנה לרשת את כס המלכות – בת-שבע מפיצה דיבה שאדוניה מבקש לשאת את אבישג כאקט של מרי. בכלל שלמה מצוייר בספר כחסר דעה, שמעניינים אותו משחקים ובנייני פאר, וכל החכמה שמייחסים לו – היא המצאה מבית היוצר של בת-שבע באמצעות סופריה (עמ' 276-273, 282, 287). בכלל הספר טוען פעמים רבות שנשק הסיפור הבדוי הוא לפעמים חזק מהחרב ( עמ' 131, 238-237, 318 ועוד).

שלישית, בשמואל א' י"ז מתואר כיצד דוד הצליח להכריע את גוליית ברוב עם, כשצבא פלישתים מרוכז בין שוכה ובין עזקה באפס דמים, ואילו בני ישראל התרכזו בעמק האלה. הופעתו המבהילה של גוליית הענק על נשקו הייתה פומבית לעיני שני הצבאות, והכרעתו על ידי דוד הייתה גם כן פומבית. לעומת זאת בשמואל ב' כ"א 13 כתוב שאלחנן בן-יערי הוא זה שהיכה את גוליית הגתי. יוכי ברנדס משנה את הסיפור לחלוטין ומציעה גרסה חדשה לגמרי: גיליית הענק היה מסתובב בדרכים. דוד משכנע את אלחנן בן-יערי לערוק מהצבא כדי לחפש אחר הענק ולהרוג אותו. אלחנן בן-יערי הורג אותו במנור אורגים, ומביא את הראש לדוד. דוד מחכה שאלחנן יירדם, גונב את ראשו של גלית ומתפאר שהוא הרג אותו (עמ' 166 ואילך, 170).

יש עוד "תיקונים", אבל אלה העיקריים, ונדמה לי שהם לגיטימיים גם מן הטעם שהוזכר לעיל, שהכתוב כאילו משווע לתיקון, והן משום מה שנהוג לכנות בשם "חופש היוצר".

אלא מאי? הקורא מייחל מרומן היסטורי שהדברים יהיו הגיוניים לתקופה עליהם הוא מסופר, הקורא מצפה שהשפה וההיגדים יהיו אמינים, ונדמה לי שהרומן הזה איננו עומד בציפיות. קודם כול, שפת הרקע והשפה בה משתמשים הגיבורים היא שפה עברית מודרנית לחלוטין. הרי דוגמה:

"דוד שתק שתיקה ארוכה, ואז, בקול נמוך, כמי שמדבר אל עצמו, מלמל בכאב שהשאלה של מירב אינה תמימה כלל וכי היא תעשה הכול כדי להסיר את חינו מלפניי (הדוברת היא מיכל). 'אחותך לא תנוח ולא תשקוט עד שתראה אותי מחוץ למשפחה,' הוא היה על סף דמעות, 'שנאתה מעבירה אותה על דעתה, יהונתן הזהיר אותי מפניה מהרגע הראשון, אבל ראיתי בה אתגר ולא הפסקתי לחשוב עליה. אני אוהב אתגרים..." (עמ' 172).

די לציין שהמילה "אתגר" היא מילה מחודשת מעין תרגום של המילה האנגלית CHALLENGE, אבל באמת כל הפִסקה הזאת, ולמעשה כל הספר (להוציא ציטוטים מהמקרא כלשונם) כתוב בעברית מודרנית לחלוטין. בפני סופר הכותב רומן היסטורי על תקופת התנ"ך יש בעיקר שתי אפשרויות – או לנסות לחקות את שפת התקופה ("אהבת ציון" של אברהם מאפו – לשון המקרא; "במשעול הצר" של א"א קבק; "מלך בשר ודם" של משה שמיר – לשון חכמים), או לנקוט בתחבולה שהציע בזמנו משה שמיר ברומן שלו "כבשת הרש", הדן באותה התקופה כמו ספרנו: אוריה כתב את זיכרונותיו בחיתית, ואלה תורגמו לעברית, לכן אין צורך בצמידות ללשון התקופה (ראו ראיון שערכתי עם משה שמיר בספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 135-134). יוכי ברנדס סמכה כנראה על כך שהקורא לא יקפיד עימה בנדון.

זאת אף זאת, אלישבע, אחותו המדומה של שלומעם, ולימים – אישתו, קוראת לאימה – "אמא'לה" (עמ' 41, 45) – והרי זאת מוספית להקטנה ולחיבה שקנתה העברית המודרנית מיידיש!

גם בתכנים יש סיטואציות שאינן סבירות כלל לתקופה. בכל המקרא לא מוזכר בית-ספר או מוסד דומה לו, וברור מעל לכל ספק שבתקופה הקדומה, עליה דן הספר, לא היה כלל חינוך פורמלי לילדי ישראל (כמו שהיה למשל בשומר, אכד, מצרים ויוון, וכפי שהיה בתקופת חז"ל מימי שמעון בן שטח – המאה הראשונה לפני הספירה). למלכים היו סופרים, אך אין שום זכר לכך שסתם נתינים, ובוודאי נתינות, ידעו את מלאכת הכתיבה והקריאה (ראו "חינוך 'פורמלי' בימי המקרא ובימי חז"ל, בספרי "עם הפנים אל המורה", ירון גולן 2002, עמ' 46-40). בספר שלפנינו גברים ונשים לומדים אצל מורים פרטיים לקרוא ולכתוב וכן שפות זרות כמו מצרית, מואבית, עמונית, ארמית (עמ'31, 34, 270, 308). שלומעם יודע לקרוא ולכתוב עברית, ומלימודיו אצל מורה פרטי הוא יודע לדבר מצרית רהוטה (עמ' 55, 398); במקום ללכת לבית הזונות כמו חבריו – הוא קורא פפירוסים מצריים! (עמ' 107). מיכל כותבת מכתבים לפלטיאל בן-ליש, והוא עונה לה (עמ' 135, 138, 142, 257). לפני שמקבלים את שלומעם למשמר המלך בודקים את ידיעותיו בחשבון (עמ' 322), ולימים הוא מלמד את ילדיו חשבון ומצרית (עמ' 378).

גיבורי הספר, גם ילדים קטנים, יודעים לצטט את התנ"ך על כל חלקיו, כולל טקסטים שנכתבו מאות שנים אחרי התקופה הנדונה (עמ' 27, 232, 286, 347, 350, 366, 444 ועוד).

בתקופה הנדונה להורים היתה מרות מוחלטת על ילדיהם – הם יכלו למכור אותם לעבדות, ואף להרוג אותם (בן סורר ומורה), לכן הסיטואציות בספר בהן הורים מבקשים סליחה מילדיהם נראית לגמרי תלושה מן המציאות (עמ' 34, 52).

יש עוד מוזרויות לא מעטות בספר: הזונות ביישוב יבש גלעד מתדיינות עם הזקנים איזו מתנה ייתנו לשאול על הישועה שהוא הושיע אותם, ובסוף דעתן מתקבלת – שאול מקבל "מתנה" את רצפה בת איה הזונה! (עמ' 193) שלמה המלך מאפשר למיכל, הנחשבת למשוגעת, לנהל ארמון בשם "ארמון הנרות", בו מתקיים משמר של חיילים (לבתו של שאול יש צבא עצמאי בחצרו של שלמה!) המנוהל על ידי הדד האדומי, האיש שניצל מטבח שערך יואב בן-צרויה בממלכת אדום (עמ' 82 ואילך), ולא רק זאת, אותה מיכל מאפשרת להדד האדומי לענות בעינויי תופת את שלומעם, אשר מסתבר שהוא נכדה ותקוותה היחידה להמשך שושלת שאול  (עמ' 91 ואילך). דווקא כשנודע לשלומעם שמיכל איננה משוגעת, דווקא אז הוא מעז פנים ואיננו מוכן לשמוע את הווידוי שלה (עמ' 116), וידוי הנמשך לאורך 178 עמודים (!) בהם היא מתארת את תולדותיה ואת נכלוליו של דוד (עמ' 304-126). וכן, כבר הזכרתי לעיל ששלומעם, הממונה על סבל בית יוסף, מטיל על שבטים אלה מס פרוגרסיבי (רעיון כלכלי-חברתי מודרני לחלוטין!) , וכך כובש את ליבם (עמ' 336).

מעמדה של האישה בימים הרחוקים ההם, וגם בספרנו, הוא כמעט כמעמדו של רכוש – הבעל קונה את אישתו במוהר, ויכול לעשות בה כטוב וכישר בעיניו. אף על פי שהסופרת נותנת ביטוי להוויה המבעיתה הזאת, היא "מאפשרת" למיכל להימנע ממשכב עם פלטיאל בן-ליש בעלה במשך 14 שנה! (עמ' 223).

אני מניח שסיטואציה הזויה זאת נובעת בעיקר מהאג'נדה הפמיניסטית שיוכי ברנדס מקפידה לנקוט בה בספריה (ראו "גרעינים לבנים", "וידוי", "שבע אימהות"). בספר שלנו הנשים לא רק נמנעות ממין לא רצוי, אלא אף מצהירות על אהבתן ונאבקות על הגשמתה (מירב ומיכל בנות שאול – עמ' 134, 148, 162, 171). אלישבע, שנחשבה לאחותו של שלומעם, מתאהבת בו ומתנפלת עליו בנשיקות (עמ' 356). בניה, מי שנחשב לאביו של שלומעם, הוא פחדן והססן. אישתו, בלהה, היא האמיצה והדוברת של המשפחה (עמ' 12, 35). לפי דבריה של בלהה, מרים היתה צריכה לקבל את התורה, ולא משה, אבל זה לא הסתייע כי היא אישה (עמ' 20). הפסוק מתאר את שאול הנופל על חרבו כאשר הלוחמים הפלישתים מתקרבים אליו על הר הגלבוע (שמואל א', 5-4). בספר שלנו לא שאול, אלא דווקא אלמנתו אחינועם נופלת על החרב ומתאבדת (עמ' 233).

הכתוב מרבה לתאר את חוכמתו של שלמה, שלא היה כמוהו לפניו, ולא אחריו. האל עצמו הבטיח לשלמה חכמה מופלגת (מלכים א' ג' 12); לאחר משפט שתי האימהות הזונות הרבות על ילד חי – כל העם נוכח בחכמתו של שלמה (שם, ג' 25); ומלכת שבא מגיעה ממרחקים ומתוודעת לחוכמתו המופלגת (שם ו' 9-4). בספר שלנו שלמה הוא טיפש ויהיר. בת-שבע אימו (שבתנ"ך היא לכל הפחות נאיבית – אם לא טיפשה ממש!) היא החכמה, היא מנהלת את הממלכה וממציאה סיפורים על חוכמתו המופלגת שלא היתה ולא נבראה, וכן, גם נעמה העמונית שולטת בשלמה ומתווה את דרך הממלכה (עמ' 320-319).

צריך להודות – לכל סופר יש אג'נדה, אבל סופרים טובים יודעים לערפל אותה, וגורמים לקורא להזיע עד שהם חושפים אותה. לא כן המצב בספר שלנו.

הספר מציע "תיקון" לסיפור המקראי, אך קשה לומר  כי ל"תיקון" כזה פיללתי.

אהוד: גם הפעם, לאחר קריאת הביקורת שלך, אין בדעתי לקרוא את הספר, ויש לי חשש שמי שתצליח לקרוא אותו לא תוכל לעולם לקרוא ספר שלי, שהרי המיגדר הוא השולט כיום בספרות, ויש אנשים ונשים הזויים לגמרי שעומדים בראש החוגים המצטמקים, ובצדק – לספרות באוניברסיטאות.

* * *

אלישע פורת

1. "אינני חותר תחת יסודי הקיבוץ"

מתוך פרוטוקול שיחות הקיבוץ,

 עין החורש אצל חדרה, בשנת 1931

שיקה גרבר: בבירור [זה] אני בא על דבר עמדתי ומצבי בקיבוץ. אחרי הבחירות לקונגרס [הקונגרס הציוני השבע-עשרה שנערך בבזל 1931] ברור היה לי, כי אינני נשאר בקיבוץ הארצי. ועל זה הודעתי [למזכיר]. באם קודם חשבתי שאולי אפשר להישאר בקיבוץ הארצי, כי יש עוד אנשים כמוני [הסבורים כמוני], אינני חושב כך עכשיו. באם באים ודורשים הוצאת איש המערער אחרי היסודות [של קיום הקיבוץ] - זה מובן. התבטאו כאן חברים, כי מי שלא מסכים עם דעת הרוב בנוגע לעניינים מעשיים, כגון משמרות העבודה וכו', [משמרות המחאה נגד עבודה ערבית, שהיו גם משמרות מחאה להעלאת השכר, ואורגנו ע"י מועצות הפועלים] ולא נכנע להחלטת הרוב – צריך לצאת מהקיבוץ. בשבילי עומדת השאלה, האם השקפתי, האם עם השקפתי אני אפשר להסכים לכך. אינני נמנה בין האנשים [החברים] המפריעים בקיבוץ. ועוד ידוע לי, כי יש עוד אנשים [חברים] אשר מסכימים איתי, ונמצאים באותו המצב. ולכן זו לא שאלה סובייקטיבית רק שלי. אמנם אני [כרגע] עוד לא נמצא בגוף פוליטי איזה שהוא, אולם ברבות הימים זה יכול לקרות.

באם מדברים על ציונות, הרי לא מדברים האנשים [החברים] על הכרה בה, כי אם על אמונה בכך [בציונות או בהגשמת הציונות]. אני אין לי אמונה [בדרך ההגשמה הזו] , אין לי הכרה [בהכרחיותה] , וגם לא רצון לזה [לנשל ערבים]. אני באתי כעת [לדבר כאן בשיחה], אם כן, מתוך זה שהיו אנשים אשר חשבו שאני חותר תחתי [תחת] קיום הקיבוץ, לברר איתי את הדבר, ולשמוע את הדעות [השונות].

2. שיחת הקיבוץ מיום 11 ביולי 1931

על הנושא: שאלת "המשמרות"

[משמרות המחאה נגד עבודה ערבית בחדרה ובעד עבודה עברית]

שיקה גרבר: בשבוע שעבר הייתי נוכח בסידור המשמרות, והיה שם איש [חבר] שהתנגד בכל התוקף [להתייצב במשמרת]. ואפילו אמר שהוא נכון לעזוב את הקיבוץ, באם יכריחו אותו לצאת [למשמרת המחאה] בעל כורחו.

אני תופס את השאלה מבחינה פרינציפיונית. פרקטית וארגונית. אם אני משווה את המשמרות שלנו למשמרות [המחאה של השמאל] הנהוגות בחו"ל,  אני רואה הבדלים. שם [המחאה] במשמרת היא נגד מפירי שביתה, או נגד פועלים בלתי מאורגנים. או נגד פועלים שמורידים את שכר-העבודה. נוהגים גם להוריד [למשמרת] פועלים שבאים ממקומות אחרים ומורידים את שכר העבודה. אצלנו בארץ מורידים את הפועל הזול הבלתי מאורגן. ואנו מבדילים בין הסוגים לפי הגזעים. [כלומר בין יהודים לערבים]. אין לנו רשות להוריד [מהעבודה] את הפועל הזול, כאשר איננו עושים כלל לארגונו. גם את הפועלים התימנים אין אנחנו מורידים, למרות שאינם מאורגנים.

אם יש חוסר-עבודה במקום [אחד] ובאים פועלים ממקום אחר, אנחנו [לא] מאפשרים [להם] איתם. זה היה צודק, לו זה היה נהוג גם לגבי פועלים עבריים כמו גם לגבי ערבים.

אני מתנגד להורדת פועלים למען להכניס פועלים אחרים. משום זה הסכמתי למלחמה ב'פרדס ווהל'. עלינו להילחם נגד כל הכנסת פועלים ממקום אחר. צריכה להיות פעולה משותפת של פועלים מקצועיים יחד עם מחוסרי-העבודה, כמו שדורשים זאת הסוציאליסטים והקומוניסטים בחו"ל. אם 'הפועל הקבוע' כאן אינו מפסיק את המכונה ואת עבודתו, הרי משמרת [מחאה] בלבד של מחוסרי-העבודה לא תועיל. המשמרות לא יועילו כאן כלל וכלל. הארגון של המשמרת הוא לקוי בהחלט. כשעובדים המוני פועלים מחוץ למקום ובאים רק בשעה שכבר אין עבודה בפרדס. מארגנים [משמרות מחאה] בשעה מאוחרת מבלי להיוודע קודם מהו המצב בפרדס פלוני אלמוני.

ובכן מסקנותיי: אם יש אנשים המתנגדים ל[התייצב ב] משמרות צריך להתחשב בזה. אמנם מצבנו קשה, אם לא נשלח חברים למשמרות יאמרו עלינו שאין אצלנו מחוסרי-עבודה. אבל בכל זאת – מוכרחים להתחשב ב[סירובם] של המתנגדים למשמרות. צריך אולי למסור ללשכה [העבודה], כי יש אנשים [חברים] שאינם יכולים, מטעמים פרינציפיוניים ללכת למשמרות. יש להיזהר גם מלשלוח את הטוריסטים [תוריסטים, חברים שהגיעו ארצה ושהו בה על אשרת תיירים], פן יפלו בפח [יסתבכו עם המשטרה הבריטית] ויצטרכו לעזוב את הארץ.

אני נגד השאלה [המשמרות] הזו, לא מבחינה ציונית אלא מבחינה מעמדית. באנו ארצה לא על סמך זה שניכנס במקום הפועל הערבי. ואינני נכנס כלל לשאלת ההגירה והעלייה בכלל. לא חשוב לי האם משלמים לערבי או לא, אם אין לו האפשרות להישאר במקום. וגם לא להיות פועל שכיר – הרי זה נישול בלתי מוצדק.

שיקה גרבר, 1905-1988, חניך "השומר הצעיר" בביאליסטוק, עלה לראשונה ארצה בשנת 1929. הצטרף לקיבוץ עין החורש (חדרה), שם חי אחיו, שמעון גרבר. אח נוסף שלו, גרישקה גרבר, היה ממייסדי קיבוץ כפר מנחם. היחסים הקשים והאלימים בין יהודים לערבים, על רקע "כיבוש העבודה", שמצא בבואו ארצה, גרמו לו לנטות אל המפלגה הקומוניסטית, פק"פ, שהייתה שנואת נפשו של רוב הציבור היהודי בארץ. אך בתו עדה גרבר מעידה על פי דבריו, שמעולם לא היה חבר בפק"פ.

שיקה לא הסתיר את דעותיו השמאלניות מהחברים, ודרש שייערך דיון והצבעה בעניין המשך חברותו בקיבוץ. הוא נפגע עד עמקי נשמתו, כשנודע לו שבקיבוץ נהגו לפתוח את מכתביו בחשד שהם מסרים קומוניסטיים מוסווים. 88 חברים תמכו בו והצביעו בעד המשך חברותו. 8 התנגדו נמרצות. שיקה עצמו הודיע על עזיבה, כי כאב מאוד את הצבעת המיעוט נגדו. תחילה היה פועל בניין בחדרה. בשנת 1934 עבר לתל אביב והשתלם במקצוע הבנייה, בביה"ס הפוליטכני ערב לפועלים, ע"ש הרץ.

בשנת 1936 התנדב לבריגדות הבינלאומיות, לסייע לממשלה הרפובליקאית החוקית בספרד, נגד גייסות פרנקו שמרדו בה. למזלו חלה קשה ואושפז ופונה לבית חולים ומחנות פליטים מעבר לפירנאיים, בצרפת. ממשלתו הסוציאליסטית של היהודי ליאון בלום דגלה אמנם במדיניות ה"אי התערבות" במלחמת האזרחים הספרדית, אך הגישה סיוע הומניטרי נרחב לפליטי הרפובליקה וללוחמיה. משקלו ירד ל-49 ק"ג בלבד. לאחר שהחלים המשיך בנסיעתו מצרפת לשוויץ ולאוסטריה, וטייל גם בצ'כיה ובגרמניה.

בבית הוריו בביאליסטוק הבריא ממחלתו, עלה במשקל ונפרד מהוריו ומשפחתו. הוא היה נחוש לעלות לארץ ישראל בשנית, אך הפעם דרך רומניה. בשנת 1938 שב ארצה. תשע שנים חלפו בין עלייתו הראשונה לשנייה. שיקה גרבר טען ששני חברים, אנשי מפא"י ידועים, הם שהצילוהו. יהודה גוטהלף, ממייסדי עין החורש, לימים עיתונאי ועורך "דבר", שדאג לשלוח לו לספרד את העיתון... ופנחס ספיר, פיניה קוזלובסקי בשמו המקורי, שזכר אותו לטובה ולחסד מביאליסטוק, ודאג לסדרו בעבודה בחברת המים "מקורות" שבה עבד כל חייו.

3. מדריד לפני חניתה

שיקה גרבר הוא קומוניסט...

לפתיחת התערוכה "מכאן למדריד", השבוע, במוזיאון ארץ ישראל

לפני שבוע קיבלתי לפתע מסר מרגש בדואר האלקטרוני. בהודעה הלקונית התבשרתי על השקת תערוכה חדשה במוזיאון ארץ ישראל. תערוכה המוקדשת למתנדבים הארץ ישראליים בבריגדות הבינלאומיות, שהתגייסו לחמו וחלקם אף נפלו – למען הרפובליקה החוקית של ספרד. 1936 עד 1938. נזכרתי שלפני זמן רב, פנתה אלי האוצרת, רחל בונפיל, בבקשה לסייע להקמת התערוכה. נעניתי ברצון. מתנדבי ארץ ישראל למלחמת ספרד הם חלק מהביוגרפיה שלי, מהביוגרפיה של בני עין החורש הבוגרים. עד היום אני נוהג לשאול את עצמי כיצד הייתי נוהג במקומם. שהרי בדמם ניסו ולא הצליחו לחסום את גיסותיו של פרנקו. אבל בארץ ריחף הציווי המוחלט של תנועת העבודה על גווניה – חניתה לפני מדריד!

לא תרמתי לתערוכה שום כפתור, שום צילום, שום איגרת דהויה. לשווא תבקשו את שמי שם. כל מה שתרמתי זו אהבתי והערצתי למתי המעט הללו, שלא צייתו להחלטת מוסדות היישוב, ובמקום לאמץ אל ליבם את הסיסמה "חניתה לפני מדריד" – הם יצרו את הסיסמה "מדריד לפני חניתה". כל ילד בעין החורש של ראשית שנות הארבעים הכיר את שיקה – יהושע – גרבר, האח של שמעון גרבר-ישראלי. כולם ידעו שהוא הסתתר זמן רב במחבואים שונים מפני הבולשת הבריטית. שיקה היה חבר קיבוצנו, שעלה בשנת 1929. אך בדומה לרבים מנערי השוה"צ דאז, נדהם מהדרך האלימה של הגשמת הציונות. כיבוש העבודה היה ממש כיבוש לוחמני מידי הערבים. גאולת הקרקע הייתה סילוק האריסים מחושותיהם מאוהליהם העלובים, ומכירת הקרקע לקרן הקיימת לישראל. משום כך גורש מהקיבוץ. הועזב או הורחק או איך שלא יכונה הדבר. אבל אחיו נשאר וגם שיקה מסתבר נשאר.

אישה מפורסמת אחרת, זושה הגיבורה, מהתזמורת האדומה, שיהודית כפרי כתבה ביוגרפיה מרגשת שלה, נטשה את משמר העמק ממש באותו הזמן וממש מאותן הסיבות. וגם חנן איילתי, סופר היידיש הנשכח, גיבור סיפורי, חלק איתם אותה הדרך העקומה. הם נטשו את "השומר הצעיר" והצטרפו לפק"פ, המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, שהיתה שנואת נפשו של היישוב, ממש כשם שהיתה נרדפת על ידי הבולשת הבריטית. הם נרדפו ונעצרו או גורשו ונחקרו ואפילו נאסרו ועונו. היישוב היהודי לא ריחם עליהם. רבים ביישוב סברו שזה מגיע להם. גם בקיבוץ שלנו היו חברים שהזהירו את הילדים לא להתקרב יותר מדי לשיקה גרבר, כי הוא קומוניסט! כי הוא לחם בספרד! כי עקיצתו עקיצת נחש ונשיכתו נשיכת עקרב...

ההזמנה להשקת התערוכה היא למעשה צילום גדול, בשחור-לבן, צילום מדהים, שבו נראים שני לוחמי הבריגדות מארץ ישראל, שיקה גרבר מעין החורש ודניאל אברמוביץ', אחיה של לנה חסין מעין החורש, עומדים ואוחזים בידיהם דף גדול מהעיתון "דבר", שעליו כתבו בפחם או בדיו – עין החורש, 25 ביוני, 1937. הייתי המום. כמה שעות לא הצלחתי להתארגן. יוני 1937, בדיוק שנה לפני הולדתי! עומדים להם שני צעירים יהודים מארץ ישראל, לבושים במכנסי 'גאליפה', מין אברקיים משונים, התחובים במגפי העור שלהם, באיזו עיירה ספרדית הרוסה, ומוסרים דרישת שלום לאהוביהם שבארץ. שיקה יהושע גרבר, נמוך ושחרחר, ודניאל אברמוביץ', גבוה ובהיר שיער. האם היה זה צלם צבאי שצילם את התמונה? או צלם עיתונות? איזו דרך מרגשת להעביר דרישת שלום למשפחות! התמונה נתרמה לתערוכה מאלבומיו של שיקה גרבר, בידי בתו עדה.

דניאל אברמוביץ', המכונה משום מה "המתנדב הלאטווי", בלונדי, גבוה, ממושקף ורציני עד אימה. הוא נהרג חצי שנה מאוחר יותר, ב-1938, בקרב על האֶבּרוֹ, ומקום קבורתו לא נודע.  דן יהב כותב בספרו "גם אלה בגיבורים", לוחמים מתנדבים ארצישראלים ב"בריגדות הבינלאומיות" בספרד 1938-1936, (צ'ריקובר  2008.) :

דניאל אברמוביץ', היה מראשי הפק"פ בארץ. התמנה לקפטן בבטליון פולני, בבריגדה הבינלאומית. נפל בקרב על גנדסה, בחזית האברו בשנת 1938. היה חבר מרכז המפלגה הקומוניסטית בארץ. היה חולני, גבוה וצנום. בספרד שירת תחילה בבטליון ע'ש דומברובסקי. היה בין הלוחמים המצטיינים בחזית בלצ'יטה, זכה באותות הצטיינות וקיבל דרגת קצין. נתמנה סגן מפקד הבטליון ע"ש מיצקביץ, של יהודים מפולין. רץ תחת אש וקפץ מעמדה לעמדה בקרב. בעת שפיקד על התקפת נגד כוחות פרנקו הפשיסטים נפל בקרב.

הלב ממש כואב על זיו העלומים הזה, על גבורת הנפש הזו, על התרומיות המופלאה הזו, שבוזבזה לשווא, בשדות הקרב של ספרד במלחמת האזרחים. כמה חבל שלא זכה לציון על קברו. וכמה חבל שלא זכה להיקבר בארץ ישראל. לא הקים משפחה, לא הותיר זכר אחריו, למעט כמה תמונות ואיגרות דהויות. חבל גם שלא זכה לציון בבית העלמין שלנו, ליד אבני הזיכרון שהצבנו לזכר קרובי חברינו שנספו בשואה. הרי גם הוא נפל בקרב נגד הפשיסטים האיטלקיים והנאצים הגרמנים.

שיקה גרבר התמזל מזלו והוא חלה אנושות. את החולים האנושים פינו אז למחנות הסגר בצרפת. שם הוא החלים, והצליח לשוב ארצה, חרף היותו חבר בפק"פ, וחרף השתתפותו במלחמה. בארץ הוא התמתן ואפילו התגייס ליחידת תובלה, בצבא הבריטי, ולקח חלק בקרבות איטליה. בשובו ארצה התגייס לצה"ל. וכך בילה כמעט שני עשורים מחייו בשירות צבאי, אך בצבאות שונים... לימים היה פועל בניין ועובד בכיר במקורות. כל השנים התגורר ב"שיכון מפ"ם" שביד אליהו... בתו היחידה עדה, נוצרת את זכרו באהבה רבה.

אני שב בזיכרוני אל מדורות תנועת הנוער, אל מחנות הקיץ, אל המסעות מים אל ים. בכל מקום, מסביב למדורה, במאהל, שרים "הוי מנואלה" ו"ארבעת הגנרלים" ושאר שירי התרוממות הרוח והגעגועים מספרד. הנשמה הייתה יוצאת לי ליד המדורות ההן, כשהמדריכים היו קוראים משירי פדריקו גרסיה לורקה, או מצטטים בפאתוס את דבריה המתלהמים של "לה פסיונארה". "הם לא יעברו" שרנו באמונת תום של נערים עבריים בארץ. ופול רובסון, הזמר השחור הענק, ליווה את שבועתנו בקול הבס המרעיד שלו. אבל הם עברו, והם שרפו, ורצחו והשמידו. קודם את ספרד אחר כך את צרפת ואת פולין, ולבסוף את כל יהדות אירופה. האם היה זה משום שלא קמנו כולנו, כאיש אחד, כלומר הורינו ואחינו הבוגרים, ולא לחמנו על מדריד במקום על חניתה?

מכנסי הגאליפה המגוהצים ששני המתנדבים הארץ ישראלים מתהדרים בהם לוכדים את עיני. לא להאמין, הם גם צחצחו עד ברק את מגפיהם. מניין נמצאה להם משחת הנעליים השחורה? מכנסי הרכיבה המפורסמים הללו, חבקו את גזרתם של הבחורים מעין החורש, ארץ ישראל, שלא ידעו בכלל לרכוב. אילו היו היום מנסחים את פרישת-השלום המדהימה שלהם, היו כותבים אותה באותיות דפוס בוודאי. ומי לכל הרוחות היה הצלם? קומוניסט עיתונאי יהודי מצרפת? והתאריך הזה, החקוק לנצח על דף נייר העיתון "דבר". 25 ביוני, 1937. שנה לפני הולדתי. שנה לפני שהעולם הוצת  בתבערה הנוראה בתולדותיו. שנה לפני שאבדה דודתי בגטו ורשה. שנה לפני שסבתי נרצחה ביער, על גבול פולין ליטא. שנה לפני שבן דודי בן השתים-עשרה עלה בעשן המשרפות.

4. בשולי הדברים, שיקה גרבר, קורות חיים

שיקה יהושע, בן ישראל ואודל גרבר, נולד בברדיצ'ב אוקראינה, ב-15 לאוקטובר 1905.

1922 – המשפחה עוברת לעיר הגדולה ביאליסטוק. שיקה מצטרף לתנועת השומר הצעיר ופעיל בה מאד.

1929 – בהיותו בן 24 עלה ארצה, הצטרף לקיבוץ חדרה-עין החורש, שם היה חבר אחיו שמעון גרבר.

1932 – עזב את עין החורש מסיבות אישיות, לאחר שנחשד בחברות בפק"פ. נודע לו שאחד החברים נהג לפתוח את מכתביו כיוון שחשד בו שהוא קומוניסט. ע"פ עדותו לבתו עדה, מעולם לא היה קומוניסט. התקיימה שיחת קיבוץ בעניין. 88 חברים הצביעו בעד המשך חברותו בקיבוץ, אך 8 חברים דרשו שיעזוב מיד כקומוניסט. הוא החליט ע"ס ההצבעה לעזוב מיד את עין החורש.

1932 – עבר למושבה חדרה, עבד בבניין והשתלם במקצועות הבניין.

1934 – 35-36 – עבר לתל אביב עבד בבניין והשתלם בלימודי ערב, בביה"ס הפוליטכני ע"ש הרץ.

1936-1937 –  התנדב למלחמת ספרד, לבריגדות הבינלאומיות, חלה ופונה לצרפת, 1937.

1938 – התחמק מצרפת, דרך שוייץ אוסטריה צ'כיה וגרמניה, ושב לפולין לביאליסטוק, לביקור הורים. שינה זהות ודרך רומניה עלה ארצה בפעם השנייה.

1941 – התנדב לצבא הבריטי, ושירת ביחידת תובלה 468[?] במצרים ובארץ.

1942 – לאחר ניצחון אל עלמיין חזר למצרים, אלכסנדריה, והמשיך למלטה.

1943 – ספטמבר, הגיע לחזית איטליה הצפונית. השתתף בקרבות של סוף המלחמה שם.

1946 – השתחרר מהצבא הבריטי לאחר 5 שנות שירות. חזר לתל אביב עבד תחילה בבניין ובעזרת פנחס ספיר, מביאליסטוק, עבר לחברת מקורות עד פרישתו.

1990 – נפטר, ב-21 באוקטובר, נטמן בביה"ק חולון. אשתו יהודית והוא הביאו לעולם בת יחידה, עדה גרבר.

פרטים רבים נוספים על שיקה גרבר בריאיון של חיים לנדאו, "היינו הלוחמים הראשונים נגד הנאצים", על המשמר, 15 באוקטובר 1972.

* * *

מנחם מנדל אורבך אורפז

בית אבי וביתי

נכתב 24.11.1981

[המשך וסיום]

בשנת 1939 עדיין היתה תקופה של חוסר עבודה בארץ, וגם בקיבוצים לא היתה תעסוקה מלאה לכולם.

מוסדות הקיבוץ הארצי נתנו לנו את מחנה קיבוץ דליה, שעברו להתיישבות לאחר שהותם במגדיאל; בו התרכזנו עתה, חברי הקיבוץ גזית-יסעור, והצטרכנו להתקיים מעבודות חוץ. כך המחנה בו השתכנו היה מורכב מרחוב אחד ארוך באדמת חול-חמרה של מגדיאל, כ-25 חדרים בצריפים וליפטים, ומיספר אוהלים, צריף חדר-אוכל, מכבסה קומונה, מקלחת ובתי-שימוש. ציוד ראשוני סופק לנו על-ידי הסוכנות: מיטות ברזל, מזרוני-קש ושמיכות צבאיות. ברור שבכל מקום היו פשפשים, והצטרכנו להשקיע הרבה עבודה להילחם נגדם. שום ריהוט לא היה עדיין ברשותנו.

מיד התבשרנו שמבחינת כושר הקליטה, אין אפשרות להחזיק במגדיאל יותר מ-25 איש, עבורם קיבלנו מלשכת העבודה מדי יום רק 5 מקומות עבודה לעידור מסביב לעצים בפרדסים, בכלי העבודה המפורסם שנקרא טורייה. חלק גדול מהבחורים נשלחו אז לפלוגות עבודה לעבודות פיתוח שונות שנעשו אז בארץ על-ידי ממשלת המנדט בהכנותיה למלחמה. עבדנו בהקמת מחנות צבא בסרפנד על-יד נגבה, ובהקמת בתי משטרה בעפולה, בחפירת תעלות להצנעת צינורות למפעלי ההשקייה בעמק יזרעאל, והתגוררנו באוהלים בקיבוץ הזורע. בכל הפלוגות האלו עבדו חברינו בקבלנות, והיתה רוטאציה בין כל הבחורים, מיספר חודשים נמצאים בפלוגת עבודה רחוק מהבית במגדיאל, איפה שנשארו כל החברות.

קיבלנו תמיכה כספית מקרן הסתדרותית בשם משען, למימון חלק מקיומנו במגדיאל, בעיקר לכלכלה, וכאשר האוכל לא הספיק להשביע את הרעב, מילאנו את החסר על-ידי קטיף תפוזים מפרדס שכן. תעשיית מיץ התפוזים פרחה במחנה יסעור במגדיאל.

עד כדי כך לא היה לנו כסף אפילו לצרכים מינימליים, שכאשר נשלחתי יחד עם עוד כ-5 חברים לפלוגת העבודה בקיבוץ נגבה, היכן שאמורים היינו לעבוד בהקמת מחנה צבאי בסרפנד. היינו כשלושה ימים בדרכים כל אחד עם מיטה ומזרון שהצטרכנו להביא איתנו, וכדי להעביר את המטען הצטרכנו לחכות לטרמפים.

ברור שבכל פלוגת עבודה התגוררנו באוהלים ועבדנו עבודת פרך בקבלנות בעבודות חפירה ויציקות בידיים. מכונות עדיין לא היו מספיק. כשהיינו במגדיאל, בין משלוח פלוגה אחת לשנייה, עבדנו בפרדסים, אלה מקומות העבודה שקיבלנו מלשכת העבודה ההסתדרותית. מפאת חוסר העבודה בארץ, וגם במושבות, חילקה לשכת העבודה לכל פועל כשני ימי עבודה בשבוע, ובשכר רעב כזה היה צריך להתקיים כל השבוע.

בעבודת העידור בטורייה בפרדסים הצטרכנו אנחנו, הצעירים החלוצים העולים החדשים, להתחרות עם פועלים ערביים שעבדו כבר הרבה זמן והכירו וידעו איך לעבוד מבלי להוציא את כל הכוחות, תוך הספק מינימאלי. הייתי בין הראשונים מחברי הקיבוץ שתפסתי את הפרינציפ איך להסתגל לעמוד בתחרות במבחני העבודה מבחינת היכולת וההספק המינימאלי. 

1. קודם כל הכנתי לי כלי-עבודה, טורייה מושחזת טוב, שגם הידיים שלי התרגלו אליה.

2. חישבתי תמיד את התנועות בידיים וככה הגעתי להישגים בכל דפיקה בטורייה, והספקתי לעדור מקסימום שטח במינימום הוצאת כוח, עד ששמי יצא לתהילה כאחד מפועלי הטורייה המצטיינים במושבה, ורוב הפרדסנים המעבידים דרשו אותי מהלשכה לעבוד אצלם, ומאז גם סידור העבודה בקיבוץ מגדיאל דרשו מהאסיפה להוציא אותי מרשימת הרוטציה לפלוגות העבודה – בכדי לשמור על מקסימום מקומות עבודה במגדיאל.

את כל ההובלות הנחוצות של האספקה ביצע החצרן בעזרת עגלה קטנה רתומה לחמור. את האוכל בישלו על פרימוסים ופתיליות. את כל הכביסה ביצעו בעבודת ידיים, והיות ולא היו מספיק בגדים בקומונה (של הבגדים) לחלוקה לכולם – היו נאלצים לכבס את בגדי-העבודה בשבת ולהספיק לייבשם בשמש, ואת בגדי השבת כיבסו בזמן שהחברים יצאו לעבודה, ולא פעם לא הספיקו להתייבש עד שחזרו מהעבודה.

המקלחת היתה בצריפון פח קטן, ומי שתפס אותה קודם, פעם הבחורים, לפעמים הבחורות, ולאלה שלא היתה סבלנות לחכות – התקלחו במשותף. רוב החברים והחברות בקיבוץ היו אז בגיל סביב שנת העשרים, חלק מהחברים כבר היו בזוגות, משפחות. אבל תנאי המגורים לא איפשרו חיי משפחה נורמאליים. ועדת השיכון, כפי שנקראה אז ועדת החברים, עיקר תפקידה היה לשבץ ולקבוע – שתי משפחות בחדר או משפחה ו"פרימוס", רווק או רווקה כשלישי בתוך אוהל.

המצב הכלכלי אז בארץ, ובקיבוץ – לא איפשר עדיין שמשפחות יוכלו להוליד ילדים. וכאשר קרה פנצ'ר לאחת המשפחות, התקיימו דיונים באסיפת הקיבוץ וגינו אותם על חוסר הזהירות שלהם ביחסיהם במשפחה. בשנתיים הראשונות שלנו בארץ יעצו לכל צעירה שנכנסה להריון לבצע הפלה.

אני וציפורה היינו חברים מיספר שנים עוד לפני העלייה, וכאשר נפרדנו מההורים הבטחנו להם שברגע שנגיע ארצה נתחתן, ולשם זה אימא של ציפורה, רבקה ז"ל, נתנה לה טבעת זהב. קיימנו את הנדר מיד כשהגענו למרים בחיפה.

כשנה ויותר היינו וחיינו במגדיאל. כל הרהיטים שלנו היו מורכבים מלוחות שהדבקנו מעצי אריזה. זאת אומרת, תת-לוחות ששימשו להרכבת ארגזים למשלוח של תפוזים, וכל זאת סחבנו מבתי אריזה שונים של פרדסנים במגדיאל ובמושבות הסמוכות לה – לא לחינם היינו יוצאי רומניה (הרומנים מקובלים בקהל כגנבים היות שהם דומים לצוענים).

ב-1941 הבריטים היו במלחמה נגד גרמניה ואיטליה והשתדלו להתארגן גם בארץ למצב מלחמה במזרח הקרוב ובמצרים. היות שלא היתה לנו מספיק עבודה במגדיאל, הועברנו למחנה בקרית חיים. גם בקרית חיים עמדו לרשותנו מיספר לא גדול של צריפים ואוהלים. זכינו אפילו להפצצה של מטוס איטלקי, שהתכוון למכלי הדלק שעל שפת הים בקרבתנו. בהזדמנות זו היינו נאלצים לחפור לעצמנו חפירות-מגן בחולות המחנה, ובסוף גם בנינו לנו מקלט בתוך החוף, שנתמך על-ידי קורות ולוחות עץ והיה יכול לעמוד ככה נגד יריות רובים אבל לא נגד הפצצות מהאוויר.

ושוב, גם בחיפה היינו נאלצים לעבוד בעבודות שונות של כיבוש-עבודה – השתדלנו להתחרות בערבים שעבדו בנמל חיפה. חלק מהחברות נשלחו לעבוד בעבודות-עזר בניקוי משרדים, כמו כן בתעשייה ההתחלתית בכפר אתא. הבחורים עבדו בסבלות באוניות, העמסת פוטש מים המלח לייצוא, וייבוא תבואות גרעינים, בשר ועצים. בחורים עבדו גם אצל קבלני-בניין שונים, בעיקר בסולל בונה. גם לי יצא לעבוד, נוסף לעבודות הנ"ל, גם בפריקת פחם מהאוניות, בהעמסת חומרי גלם בקרוניות לתעשיית המלט בנשר, ובסוף, מיספר שנים עד להתיישבות, עבדתי בבית חרושת נעמן כחצרן, ובסולל בונה עבדתי מיספר שנים כטפסן פיגומים ותבניות ליציקות בטון בבנייה.

גם במחנה שלנו ביסעור בקרית חיים ובקרית שמואל לא ליקקנו דבש. חיינו במחסור מתמיד היות שלא היו לנו מספיק מקומות עבודה. כל בוקר כל החברים שעבדו בנמל רצו לרכבת, באמצעותה הגיעו לעבודה, אבל בצקלונים היה מעט אוכל שהספיק בקושי לקיים את הגוף בעבודה קשה. ברור שהיו גם התמרמרויות.

לדוגמא: מנת חוץ לעובד עבודה פיסית בנמל: 1 פרוסה לקרדה, חצי ביצה, 2 פרוסות נקניק, 1 חתיכת חלווה, 1 מרק פירות, שזה היה עיקר המזון, לכן הפועלים הבודדים קראו לקיבוצניקים "מרק פירות".

בתקופה הקשה הזו, שבה היינו שרויים בקיבוץ: חוסר עבודה, וחוסר אמצעי קיום מינימאליים, כשקנינו את כל אספקת האוכל בחנות שכנה ולא היו מוכנים לתת לנו באשראי, ציפורה נבחרה כמחסנאית פרודוקטים, וללא כסף ובלי אמצעים הצטרכה להרכיב תפריט להשביע את הרעבים. הרבה לילות לא ישנה בדאגה, וחשבה איך משיגים פרודוקטים, עד שנשברה ודרשה להחליף אותה בתפקיד. היות שלא נמצאה חברה אחרת שתסכים לכך, הגענו למסקנה, אני וציפורה, לעזוב את הקיבוץ. בעזרת מכרים, שכנים-לשעבר מליפקני, של ההורים של ציפורה, השגנו דירה בקרית חיים. ציפורה חיפשה והשיגה עבודה בשירותים, ואני, היות שהיתה לי תבונת כפיים, השגתי עבודה בקבלנות בצביעת אוניות. עבדתי זמן-מה מדי יום בשתי משמרות, וככה לאט-לאט הסתדרנו לא רע. בינתיים הצלחנו לקשור קשרים עם הדוד מלך באמריקה, גם הוא הבטיח לנו שיוכל לעזור לנו באם נעבור להקים משהו עצמאי. התחלנו לחשוב בכיוון של משק חקלאי, שבמשך הזמן יוכל לקלוט גם את בני משפחתנו, ההורים, שעוד קיווינו שנזכה לראותם בחיים.

בינתיים עברנו להתגורר בכפר חיים אצל משפחת גולדנברג, שהם היו קרובי משפחה של הדודה טובה. היה להם משק של כ-30 דונם פרדס, פרה ולול. התחלנו לעבוד אצלם בתנאים של שותפות, אחרי שבעזרת הדוד הכנסנו לשותפות פרה שרכשנו. היינו אז צעירים ועדיין ללא ילדים. ציפורה עבדה בלול וסביב הבית, ובערב צחצחה ביצים לקראת משלוח ל"תנובה". אני עבדתי ביום בפרדס כשכיר, ובערב בחליבת פרות ובעבודות נוספות במשק. השותפים שלנו, בעלי המשק, היו אנשים זקנים. הוא עסק בענייני חוץ, בהשגת אספקה למשק לכלכלה, ואשתו ניהלה את המטבח והבית שלהם, בו היה לנו חדר.

אבל מהר מאוד נמאסו עלינו חיי הכפר האלו ללא חברת נעורים וללא סביבה תרבותית (קולנוע, הצגות). לא סיפקו אותנו השלווה הכפרית, והשיעבוד למשק, כ-15 שעות ביממה, וכשנודע לנו בסוף שנת 1942 שהורינו ובני משפחותינו נספו בשואה בטרנסדנייסטריה, החלטנו לחזור לקיבוץ, ואז כבר חזרנו לקיבוץ שמיר על-יד רמת יוחנן, איתם התאחדו חברי גזית-יסעור. המצב הכלכלי בקיבוץ שמיר, המאוחד, היה יותר טוב ומסודר, לרוב החברים היו מקמות עבודה קבועים, לכן גם רמת החיים היתה יותר גבוהה.

מקורות הפרנסה היו: 1. סבלות בנמל. 2. בבית חרושת בכפר-אתא. 3. בבית חרושת נעמן. 4. התקיימה קבוצה קבלנית של הובלה – שני עגלונים, שתי עגלות וארבעה סוסים. 5. קבוצה קבלנית לחפירה לקראת בנייה בחולות קרית חיים. 6. קבוצה קבלנית לבניית פרוייקטים שונים ויציקות בידיים. 7. הוקמה תעשיית רעפים מבטון וכיסוי גגות בקבלנות. 7. כמה חברים עבדו כטפסנים בסולל בונה. 9. ענפים חקלאיים שהתחילו להתפתח במחנה: גידול צאן לתעשיית גבינות, גידול ברווזים, התחלה של רפת חולבת (הפרה שלי היתה הראשונה בקיבוץ).

נבחרתי לנסוע להכשרה לקיבוץ מרחביה, וכחצי שנה למדתי את תורת גידול הפרות לחלב. הייתי השני, אחרי פישל, שלמד בקיבוץ מרחביה. היות שגם המצב הכלכלי של הקיבוץ היה טוב באופן יחסי, התחילו להיוולד גם הילדים הראשונים של המשפחות מחברי יסעור. תמרי נולדה לנו בבית-חולים "מולדת" בהר הכרמל. היות שציפורה קצת התקשה בלידתה הראשונה, היו גם לי חבלי לידה, כעשר שעות, כשחיכיתי בחדר הכניסה בתוך בית החולים לקראת הלידה. ברור שהייתי מאושר כשנוכחתי שנולדה לנו בת נחמדה שנוטה לבלונד. הפעמון בקיבוץ צלצל כשהגיעו הביתה ציפורה ותמר.

הפלוגה הראשונה של הקיבוץ עלתה להתיישבות בחודש דצמבר, בשנה שתמרי נולדה, וארבעה חודשים יותר מאוחר, כשתמרי היתה כבת חצי שנה – נסעתי לפלוגת העלייה בברגיאת עם עֶגלות, שהצטרכנו לגדל אותן במרעה השופע במקום ההתיישבות, והמשכתי להיות שם בלי המשפחה, רחוק מציפורה ותמרי, עד לשנת 1946, כאשר העבירו את כל הילדים והנשים לברגיאת. ובמשך השנתיים האלו יצא לי לראות את ציפורה ותמר אחת לחודש, שני לילות ויום. ככה היה נהוג אז. האדם היה צריך להתרחק לפעמים מהמשפחה כדי למלא משימות לאומיות או שליחויות מטעם הקיבוץ לפלוגות עבודה ולפלוגות עלייה. לכן כמעט שלא יצא לי לחתל את תמר, עיקר עול הטיפול היה בידי ציפורה בגיל הרך של כל הילדים שלנו.

גם שהותי בפלוגה הראשונה, במקום העלייה על הקרקע בברגיאת, עם כ-20 עגלות ועגלים לגידול על מרעה, היתה כרוכה בהרבה הרפתקאות. יצאתי איתם למרעה בשטחים מלאים סלעים ואבנים, וכשהגיעה השעה עשר בבוקר בערך, נפסקה רוח הבוקר וזבוב הסוסים התחיל לעקוץ את העגלים והם התחילו להתפרע ולהתפזר, בקושי וברוב עמל וריצות הצלחתי לרכז אותם מחדש. היתה גם סכנה בדבר היות ושטחי המרעה היו קרובים לגבול סוריה.

אבל עיקר הבעייה היה שלא יכולנו לשמור על בריאות העדר. מחלות שונות ומשונות הועברו באמצעות הקרציות מעדרי הבקר של הערבים ושל הסורים – וביניהן מחלה אחת ששמה "פסטרלה", כשבעל-החיים נחנק, מתנפח ונופח את נשמתו. וככה מתו לנו מיספר עגלים ללא אפשרות להקל ולעזור להם באמצעות כל התרופות הרגילות, כולל זריקות נגד קדחת שעמדו לרשותי. כל זה קרה בזמן שלא היה ברשותנו לא טלפון ולא כביש ולא שום אמצעי-תחבורה אחר מהיר יותר. הרופא הווטרינר הקרוב ביותר התגורר בראש-פינה. יצא לי לעשות את המסע לראש-פינה לקרוא לרופא כשאני רכוב על סוס ועייף עד מוות. ומסע שני היה לי שנמשך שלושה ימים, הצטרכתי להעביר לתל-אביב לבדיקה במכון הפתולוגי הווטרינרי, בתוך שק, חלקים פנימיים של עגל מת. משמיר לכפר סאלד עברתי ברגל, ומשם באוטובוס לתל-אביב. אז עוד לא היה ידוע המושג של מכונית מיוחדת או אפילו מונית.

בשנת 1946, אחרי שגמרו לסלול את הכביש שקשר אותנו לכפר סאלד, ואחרי שנבנו מיספר בתי-ילדים והועברו מיספר צריפים, הוחלט להעביר את כל החברות והחברים לברגיאת. הצפיפות היתה גדולה מאוד בצריפי המגורים, בכל חדר ללא שירותים גרו שתי משפחות או שישה רווקים, וגם את הילדים צופפו בתחילה בבתי הילדים שבנו. המצב בחורף בימי גשם ובוץ היה קשה מאוד, בעיקר למשפחות עם ילדים קטנים, באין כבישים, באין מדרכות, לא היו עגלות, ותמיד הצטרכו לדשדש בבוץ עמוק ולסחוב את הילדים על הידיים או על הכתפיים לבית הילדים ולדירות ההורים. לחדרים נכנסנו בגרביים, כדי לא להכניס את הבוץ.

חוץ מעבודות הסיקול, עבדו החברים גם בבניית מיבנים ובהקמת ענפי המשק: רפת, לול, צאן וגידולי שדה – מספוא, מטעים, מידגה וכו'. מיספר שנים עוד נדדו הפלחים שלנו לערבות הנגב, איפה שזרעו, טיפלו וקצרו תבואות חורף, עד שהצלחנו לפתח את השטחים בסביבות הבית, קודם בסיקול ואחר-כך, אחרי מלחמת השחרור, כשהכפרים הערביים ברחו, עיבדנו אז את כל שטחי הקרקע שהועמדו לרשותנו. למעלה משנה, בשנת 1948, כשפלשו צבאו ערב ארצה אחרי הכרזת המדינה – פונו כל ילדי הגליל, יישובי הספר ומלוויהם, אימהות ומטפלות, לחיפה – ושוב רק פעם בחודש קיבלנו חופש לנסוע לחיפה, לראות את הילדים והנשים למשך 24 שעות. זאת היות שאנחנו, בברגיאת, היינו כמו בחזית. מדי פעם הותקפנו על-ידי פורעים מהכפרים השכנים ועל-ידי שומרי הגבול הסוריים.

אולי פה המקום לספר בקצרה על ההתלהבות בה היינו שרויים, שיכורים משמחה, רוקדים ושרים כל הלילה, כששמענו ברדיו על החלטת הרוב באו"ם, שהכיר בחלוקת הארץ לשתי מדינות. רק אז התחילה באופן רציני מלחמת השחרור בארץ נגד כנופיות הערבים ומדינות ערב, שארכה עד סוף שנת 1949.

תמרי נולדה ב-14.10.1944.

זאביק נולד ב-25.8.1949 ונפל במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973.

שרלה נולדה ב-3.1.1954.

בעניין חינוך ילדינו עמדה תמיד לנגד עינינו אך ורק טובתם, והאפשרות לגדל אותם בתנאים האופטימאליים מבחינה כלכלית וחינוכית. זאת היתה הסיבה שהפרש הגילים בין ילד אחד לשני מילדינו היה חמש שנים.

זאביק ז"ל נולד בבית-החולים הסקוטי בטבריה. כשציפורה קיבלה צירי לידה, ניצלנו מכונית פרטית של אורח, וזאבי יצא לאוויר העולם במהירות ובקלות. היה תינוק יפה-תואר עם עיניים ירוקות ולנו הביא שמחה בלב. וכאשר נפל במלחמת יום כיפור, ב-20.10.1973, בקרבות על-יד התעלה, חשך עלינו עולמנו.

גם שרהלה, בת הזקונים שלנו, נולדה בטבריה ב-3.1.1954, עם התחלת השנה האזרחית, והפעם גדל מיספר המטפלים בה, חוץ מההורים – אחותה תמרי בת העשר.

בשנת 1950 עשיתי הסבת מקצוע והחלפתי מקום עבודה, מהעבודה ברפת, טיפול בפרות וחליבתן, נבחרתי והתחלתי לטפל בשיפור המחנה של קיבוץ שמיר. מאז ומתמיד אהבתי צמחים ופרחים. על-יד האוהל הראשון בו גרתי או על-יד הצריף, הכשרתי ערוגה, זרעתי וגדלתי פרחים, כמו-כן הקפדתי שהכול יהיה וייראה מטופח.

כנראה שכל זה השפיע כשהחברים הציעו לי את התפקיד שהתפנה, לעסוק בשיפור המחנה ולעסוק בנוי. ודווקא בגלל שהתנאים בשמיר-ברגיאת – של הכנת גינות והכשרת שטחים לקראת זה, היו קשים במיוחד, ראיתי בכל זה אתגר ומעין הרגשת ייעוד. האם יכול להיות סיפוק גדול יותר מכך שיש לי חלק חשוב בהפרחת השממה ובשינוי סדרי בראשית? כל שטחי שמיר-ברגיאת היו מכוסים סלעים ואבנים, כמעט שלא ראו שיש אדמה מתחת. כגנן נוי הייתי צריך לעבוד לא רק בחריש, בזריעה, בשתילה ובטיפול בצמחים, אלא קודם-כל להכשיר שטחים – שעל אחרי שעל, על-ידי עקירת סלעים ופינוי כל האבנים שכיסו את פני האדמה. באין מכונות נעזרתי בלוח ברזל ארוך, במכוש ובטורייה, ולפינוי האבן השתמשתי בפח-סיקול שנגרר בעזרת פרד, ואחר-כך טרקטור. היות שכלי-הסיקול עמדו לרשותי אך ורק אחרי יום העבודה בשטחי הסיקול הכלליים, נאלצתי לבצע את עבודות הכשרת שטחי הנוי וסיקולם בשעות של אחרי-הצהריים או בשבתות שלי. ברור שכל זה היה לרוב על חשבון זמני החופשי, וחלק מהזמן שהיה מיועד לטיפול בילדים. זה כנראה טבוע באופי שלי, כשיש לי מטרה ותוכנית פעולה אני לא נח עד שאני מבצע את המשימה שהטלתי על עצמי.

וכאשר כבר היו שטחי גן שתולים ונטועים, עבדתי ימים ארוכים והשקיתי גם בלילות בכדי לגדל, לטפח ולשמור על הגן בצורה נאותה. לא סבלתי שטחי בור, והשתדלתי להילחם בהם ולהפכם לגן אחד רצוף, וכל זה ללא עזרה בכוח עבודה, ללא מיכון, ואפילו ללא תקציבים לפי הצורך. אנשי המקום לא תמיד ידעו להעריך את מסירותי ואת ההישגיות שבעבודתי. רק אנשים מהחוץ, שהכירו את השטחים קודם לכן, היו מלאי התפעלות מהפיתוח והשינויים שמצאו בשטח אחרי מיספר שנים, בהתחשב בתנאי העבודה אז.

היות שאהבתי את קיבוץ שמיר, שהייתי בין מייסדיו, ואת נופי המקום, לקחתי על עצמי לדאוג גם לתולדות המקום, לשמור ולטפל בחומר ההיסטורי, שמרוכז היום בארכיון הקיבוץ שייסדתי, והוא בטיפולי. אני רואה בכך גם כעין ייעוד, וכל יוזמה שאני מצליח לממש בארכיון, גורמת לי סיפוק, כאילו הצלחתי להשתתף ביצירת יש מאין.

ובאם לסיכום תקופת חיים זו, בהגיעי לגיל הפנסיה, הייתי נשאל אם הייתי היום צריך להתחיל כנער בגיל 18, האם הייתי מתחיל וממשיך באותה הצורה בה פעלתי וחייתי עד היום, הייתי עונה:

הייתי ממשיך באותה צורה את אותם החיים שהיו מלאים תוכן ואידאלים, בהבדל אחד, שהייתי מקדיש קצת יותר זמן לטיפול בילדים ולקידום החינוך והידע שלהם. וברור שאני מאושר מכך שגם ילדיי, בנותיי, מצויידות במטען מוסרי-הומאני תוך רגישות ליחס של צדק ועוול ביחסים בין האנשים. ואני גם מקווה שתמורת אהבה ללא תנאי שאנו מרגישים ומוסרים לילדינו, נזכה ליחס דומה מצידם, ולעת הצורך יידעו לממש את יחסם זה.

[מנחם מנדל אורבך אורפז נפטר ביום 29 בינואר 2010 והוא כבן תשעים וחמש ונקבר בקיבוצו שמיר שבגליל העליון]

סוף

* * *

משה כהן: הנדון: הלאה שר האוצר!

מכובדי,

מדו"ח מבקר המדינה עולה שהשריפה על הכרמל נגרמה על ידי קמצנותו של שר האוצר. מה איכפת לו להזרים עוד חצי מיליארד שקל למערך הכבאות? מה פתאום הוא דורש רפורמה במערך הכבאות? מה איכפת לו לשפוך את כספי הציבור על  ימין ועל שמאל ללא קריטריונים? אז מה אם מערך הכבאות מסואב, ללא מנהל תקין, שימוש בכסף למטרות אישיות, שכר מנופח, מינוי מקורבים, אי עמידה בדרישות סף לקבלה לתפקידי פיקוד, הדרכה לקויה וכיו"ב. מישהו דורש לנקוט צעדים נגד מפקדי מערך הכבאות הסוררים? מה פתאום, יש להטיל את האשמה על שר האוצר שדרש רפורמה במערכת מסואבת ובזבזנית. לעניות דעתי, צריך דווקא לשבח את שר האוצר השומר על קופת האוצר ומשתדל לתקן ליקויים. אך זה לא מה שחושב המבקר המכובד משום מה. כך או כך את הממשלה הזו יש להפיל.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

 והוצאת עם עובד 1993

פרק חמישי

דמות נער עברי חדש

הימים חולפים ובא ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. בבית ביהוד יושבים יצחק-צבי עם בני-משפחתו ואורחים. מיחם-מתכת כרסתני, שגחלים לוחשות בקרביו, ניצב על השולחן בחדר הגדול ולהבת המנורה משתקפת בו. על מפה לבנה כוסות זכוכית, תחתיות, חרוט סוכר וצבת קטנה לצידו, וכן קעריות ריבה ביתית, שקדים, דבלות תאנים ותמרים יבשים, וקערת תפוחי-זהב. קר. גשם בחוץ. טיפות נוקשות על גג הרעפים. ליד יצחק-צבי יושבים שכנים ואורחים, וביניהם זאב יעבץ. יעבץ הוא רב וסופר עברי שנודע עוד לפני עלייתו לארץ. לבקשת המתיישבים הוא מתכונן לעקור עם משפחתו מירושלים ליהוד, כדי להיות מורה לבניהם.

 "חלום חיי לכתוב את ההיסטוריה של עמנו," מספר יעבץ. הוא שובר בצבת מכיתת-סוכר, נותנה בפיו, יוצק תה לוהט מן הכוס לתחתית, נושף לצננו מעט ולוגם משולי התחתית, שמחממת את קצות אצבעותיו. "בינתיים יש דברים חשובים לא פחות. לבנות כאן בית, לטעת כרם בחלקה שאני מבקש לקנות בראשון-לציון, ולבסס את חינוך הדור הצעיר במושבות החדשות, כי לא די בביסוס כלכלי של האיכרים."

יצחק-צבי שובר אף הוא מכיתת-סוכר מהחרוט הלבן, יוצק תה לתחתית, מרימה אל פיו, לוגם משוליה כשהסוכר בפיו, ובינתיים מסביר לאורח דברים מעשיים: "הערבים מפג'ה, שליד פתח-תקוה, עזבו את כפרם ועברו לזמן-מה ליהודיה, הכפר השכן שלנו. הם עשו זאת בגלל האוויר הרע של הביצות והירקון, שמביא קדחת. האדמה ביהוד מעטה ואינה מתאימה לגידול תבואה. אנחנו כאן משפחות אחדות, ביאליסטוקים מכנים אותנו, כי הרוב בא מביאליסטוק. לכולנו נחלות בפתח-תקוה, שאותן אנחנו מעבדים במשותף, כחלקה אחת, בהדרכת הצעיר יודה ראב, מהמתיישבים הראשונים, שיודע את עבודת האדמה מנעוריו בהונגריה."

הדלת נפתחת ואברהם נכנס. עטוף עבאייה ערבית גדולה, בהירה, נוטפת מים. בידו נבוט רטוב. לחייו השקועות משוות לפניו הצרים ארשת סגפנית. עיניו הקטנות, השקועות אף הן, נוצצות במבט תקיף של פלדה שאיננו אופייני כלל לנער בן-גילו.

 "קשרתי את הסוס באורווה," הוא אומר. "חושך. בקושי רואים."

 "אברמ'ל, אברמ'ל... תחליף מיד בגדים. איך אתה מרשה לו לצאת לבד לשמור בלילה, בגשם ובחושך שכאלה?" טוענת ביילה באוזני בעלה. "בגילו הוא היה צריך ללמוד בישיבה ולא להתרוצץ על סוסים!"

 "מיכאל בני הגדול נשאר בפתח-תקוה, ואברמ'ל שומר קצת כאן," מתנצל יצחק-צבי בפני האורח. "אתמול הבריח בידואי שניסה לגנוב אווזים מאחד השכנים שלנו."

 "מה יצא לו מזה? הלא אברמ'ל שלי כבר בקיא בערבית יותר מאשר בחומש. הילד גדל כמו איזה ערבי."

יעבץ מתבונן בנער הפושט את העבאייה - שערו הבהיר, עיניו הכחולות, עורו השזוף גם בחורף, חתימת השפם הדקה המזדקרת על שפתו העליונה, ועמידתו הזקופה והבוטחת. "בוודאי!" הוא אומר לאם, מלטף את זקנו הנאה. "הנערים אשר גדלו מילדותם במושבות ארץ-ישראל הם לא כנערים בני הגולה. הנער הזה, הבן שלך, שב אל דרכי אבותינו בארץ הזאת, אשר בעיניהם היתה 'תפארת בחורים כוחם' – ואילו רפיון העצבים וחיוורון הפנים, שאנחנו מוצאים בנערים בני הגולה – אצלנו, בארץ-ישראל, אלה לא יהיו עוד סימנים של ייחוס, של גדולה וכבוד."

על פני ביילה עולה חיוך ספקני, והיא עושה תנועת-ביטול בידה.

 "לא, מרת שפירא, לא בחורי-ישיבה אלא נערים כמו הבן שלך, שמתענה איתכם בכל הקשיים כאן, שלומד מהערבים להרגיל את גופו לחום ולקור, ליובש ולמטר, לשמש ולחושך – הוא דוגמה לנער העברי החדש, ששב לדרכי אבותינו בארץ הזאת, ולמה לנו לעצור בו ובשכמותו? הם הדור של העתיד שצומח במושבות של ארץ-ישראל. בוא הנה!" קורא יעבץ לאברהם, וממשש את שרירי-ידיו.

אברהם מחייך, ואחר מתיישב ומוזג אף הוא לעצמו כוס תה כדי להתחמם, אך יעבץ נסחף בהתלהבותו:

 "נערי ארצנו צריכים להיות חזקים, בעלי זרוע, כמו אברמ'ל. עליהם להיות דוגמה לכל אחיהם שבגולה, שנאמר עליהם: מי הם הכפופים – אלה ישראל שגלו... שמיום שגלו מירושלים לא זקפו את קומתם. על כן אני חושב את גידול בנינו לאמיצי-לב וחזקי-יד – לתנאי ראשון במעלה כדי לקיים יישוב עברי קבוע!"

 "נו, נו, אל תגזים," אומר יצחק-צבי. "הלוואי שבינתיים נצליח בדברים פשוטים יותר."

 "למשל?" שואל יעבץ ושיניו נוקשות מעט מקור ומהתרגשות.

 "למשל – שהאדמה לא תכזיב אותנו, שתהיה לנו בכלל אפשרות להתפרנס כאן מהחקלאות ושלא נצטרך, חס ושלום, לחזור בבושת-פנים לגולה."

הגשם מתגבר, מכה מטחים חזקים על הגג. הקירות החדשים, הבנויים אבן חול נקבובית, סופגים לחות. צינה מתפשטת בחדר, חרף התה הלוהט.

 "אין לכם תנור?" שואל אחד המתיישבים, בן-ציון.

 "יש לנו," אומרת ביילה, "אבל אנחנו לא מצליחים להשתמש בו. רק העלינו אש – ומיד עלה עשן סמיך וגרם לנו כאב-ראש."

 "אמא, תני לי לטפל בו," אומר אברהם.

התנור הוא קערת נחושת מוצקה וכבדה, ניצבת על רגל אחת. הנער לוקח גחלת לוחשת מהמיחם, מניחה בקערה בין הגחלים הכבויות ונושף בה. כאשר הגחלים בוערות היטב ומאדימות, הוא מכסה אותן בשכבת חול.

 "יצחק-צבי צדק בדבריו," אומר בן-ציון. "לא תיארנו לעצמנו כמה קשה יהיה לנו כאן."

 "לא ידעתם מה מחכה לכם?" שואל יעבץ.

אברהם מציב בחזרה את קערת-התנור על השולחן, הכלי מפיק חום אך עשן אינו עולה ממנו.

 "איך יכולנו לדעת?" ממשיך בן-ציון, אך האווירה סביב השולחן נעשית חמימה, והאורחים מיטיבים ליבם גם בכיבוד הצנוע של פירות הארץ. "בא אלי לביתי בביאליסטוק אברהם קופלמן, שנשלח על-ידי אנשי פתח-תקוה - ושיכנע אותי: 'שאטיל, תקנה אדמה במושבה.' איך? שתה תה, קינח בעוגה שאפתה אשתי, החליק על זקנו העבה, פיטם מקטרתו, נעץ אותה בין שיניו וסיפר לי נפלאות:

 "'יושב לו יהודי על אדמת ארץ-ישראל בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. פותח היהודי את חלון-ביתו, שולח יד וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הוא שב ופותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כמו בגן-העדן.'

 "שאלתי אותו: 'רב אברום, צריך להביא לשם את החליפה והצילינדר?'

 "'הצילינדר!?' צחק עלי, 'הלא אמרתי לך בפירוש: הארץ ארץ זבת חלב ודבש היא, כל עץ וכל שיח – הענפים מטפטפים עסיס. למה לך הצילינדר? העצים יטפטפו עליו עסיס וילכלכו אותו! תשאיר אותו בביאליסטוק.'

 "'ומה טיב אדמת המושבה שאקנה?' – שאלתי.

 "'אספר לך עובדה אחת שממנה תוכל ללמוד על השאר: על גדת הירקון גדלים אבטיחים ענקיים כאלה, שאת מחצית האבטיח אוכלת משפחה שלמה לשובע במשך יום תמים. לאחר שגומרים לאכול, מתיישבים בני-המשפחה בקליפה, שגודלה כסירה קטנה, ומפליגים בה על הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים הם שולים אחד מדגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם...'"

 "ואתה האמנת לו?" מחייך יעבץ.

 "מה זאת אומרת האמנתי? וכי יכולתי לדעת שיהודי מארץ-ישראל ישקר? רק כאשר הגענו ליהוד וראינו שפתח-תקוה חרבה עדיין, שהמתיישבים ברחו מפני המאלאריה והצרות האחרות, ושהמציאות שונה לחלוטין מהגוזמאות שלו, באנו אליו בטענות קשות. ואתה יודע מה ענה לנו הלץ הזה?"

 "לא – "

 "'אתם הייתם כמו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם מראים לו תחילה צרור של שחת. במקום למשוך אתכם לאורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל... אז מה, מגיע לי עונש? תודה אתם צריכים לומר לי, אתם ובניכם ובני בניכם, וכל צאצאיכם עד לדור אחרון!' – זה מה שאמר לי מר גוזמאי הבדאי הזה!"

*

שלהי-קיץ באמצע שנות השמונים של המאה התשע-עשרה. שיירה של חמורים גדולים, טעונים כל אחד שני סלי-נצרים כרסתניים, מלאים אבני-בניין, נכנסת לפנות ערב לאיטה לחצרו של יצחק-צבי ביהוד. את החמורים מלווים מיכאל ואברהם.

 "תפסיק להתאבל על העגלה והסוסים שהיינו מוכרחים למכור!" אומר מיכאל לאחיו. "כל שבוע נשבר גלגל, כמה פעמים יכול אבא המסכן לשלם? לחמורים אין גלגלים!" הוא מנסה להתבדח. "יום אחד תרכב על סוסה אצילה, אמיתית, ולא תיאלץ לעשות פאנטאזיות על סוס-עבודה פשוט, אחרי שיום שלם סחב עגלה."

 "אני בכלל התאוננתי?" רוטן אברהם.

 "רואים בעיניים שלך. אתה גאוותן. מתבייש ללוות חמור. כאשר באים מולנו אנשים, אתה פונה הצידה, מעמיד פנים כאילו אינך מכיר אותי!"

יצחק-צבי יוצא לקראתם מפתח הבית ופניו מבשרים על צרה חדשה. "ברוכים הבאים עם החמורים בפעם האחרונה," הוא אומר.

 "מה הפעם, אבא?" נבהל מיכאל. "מישהו נפטר, חס ושלום?"

 "לא, ברוך השם כולם בריאים. רק אנחנו נפטרים מהחמורים," עונה יצחק-צבי. "ישב אצלי יהושע שטמפפר ועשינו חשבון של ההובלות עם החמורים. התברר שאני מפסיד גם בעסק הזה."

 "אבל אם תמכור אותם עכשיו, יכול להיות שתקבל בעדם פחות ממה שעלו לנו," אומר מיכאל.

 "העיקר להיפטר מעסקי ההובלות האלה, שמרוששים אותי. מצאתי לך עבודה, בשני נפוליונים לחודש, בפתח-תקוה. חורשים תלמים כדי לסמן את הגבולות, וגם תעזור בעיבוד החלקה המשותפת לביאליסטוקים ולנו, בהדרכת יודה, מנהל העבודה. אברמ'ל יישאר איתנו בינתיים ביהוד."

 "טוב," אומר מיכאל. "אולי בשכר של שני נפוליונים לא נצטרך לעבוד יום שלם על לחם ומים בלבד."

*

מיכאל חולה. אשתו רבקה חולה. חולה התינוק שרגא-פייבל, שנולד פגום-משהו ואינו מתפתח ככל הילדים. הרעב מחליש את כולם. הבית ביהוד אינו גדול ומלא אנחות.

מוצאי-שבת.

 "מחר בבוקר אתה יוצא לפתח-תקוה, למלא למשך שבוע את מקום אחיך," אומר בצער יצחק-צבי לאברהם, שהוא עתה כבן ארבע-עשרה. "אחרת ינכה מנהל העבודה את הימים האלה ממשכורתו של מיכאל, שכולנו חיים עליה כאן."

 "ואני חשבתי שסוף-סוף הוא ילמד קצת תורה אצל יעבץ או אצל הרב מרדכי גימפל. יושבים פה רבנים ומורים ואברמ'ל גדל פרא כמו מוז'יק. סוסים הוא מחפש כל הימים, ועם הפלחים מיהודיה מקשקש בערבית."

המשך יבוא

* * *

 בימת מופעי הספרות

הפושעים היהודים והפרשים הקוזקים

מופע ספרות מיצירתו של יצחק באבל

יצחק באבל תיאר את יהודי אודסה בשנינות ובדרך שאיש לא תיאר לפניו: חברי כנופיות פשע שאינן פוחדות מאיש. מצד שני הוא תיאר את חיי הפרשים הקוזקים (ואת המיפגשים של הקוזקים עם היהודים) על פי חוויותיו בעת שירותו לצידם במלחמה. בשל רגישותו וכתיבתו המיוחדת נחשב יצחק באבל לאחד מגדולי הסופרים. במופע הספרות נעלה קטעים מיצירותיו ומסיפור חייו המרתק כיהודי בצל הקומוניזם, עד להוצאתו להורג בפקודת סטאלין.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות השחקנים: אלי דנקר, גרא סנדלר, אילה זילברמן, דן כנר, יואב יפת, תמר לבני, וכן פרופ' חמוטל בן יוסף ועוד

צוותא, אבן גבירול 30 ת"א, יום רביעי, כ"א בתמוז תשע"ב,

 11 ליולי 2012, בשעה 20:30

כרטיסים בקופות צוותא טלפון 03-6950156

מחיר הכרטיס: 90 ₪ למקבלי הודעה זו: 50 ₪ בלבד.

נא לציין בקופה קוד הנחה 708

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מנפלאות "האביב הערבי", ממנו הזהרנו חזור והזהר! – כאשר נשאל הסופר האלג'יראי בואלם סנסל, שהיה אורח פסטיבל הסופרים בירושלים בחודש שעבר, מדוע הוא נשאר באלג'יר, אמר:

"אסור לעזוב את הבית כשיש בעיות. לי מאוד קל לעזוב, יתנו לי ויזה ואני יכול לחיות מהספרים שלי. הרבה אינטלקטואלים ערביים יושבים בבתי קפה יפים בכל מיני מקומות באירופה. יש יותר רופאים אלג'יראיים באיזור פאריז מאשר באלג'יר כולה. ואין יותר אמנים באלג'יר, כולם עזבו לצרפת או לקנדה. אני חושב שהאמנים צריכים להישאר במדינה שלהם. למה שישירו מול הולנדים? מה זה נותן? בשביל ההולנדים זה פולקלור, ובאלג'יר זה חלק מהחינוך של הילדים.

"'האביב הערבי' הוא לא יותר מדיקטטורה אחת הולכת ואחרת באה במקומה, זה כמו להחליף חולצה. צריך שלפחות מדינה ערבית חשובה אחת תהפוך להיות דמוקרטיה אמיתית, אז ישתנו דברים בארצות נוספות. כבר לא נוכל להשתמש בערביות או באיסלאם בשביל לדכא אנשים."

* מסימני הבריונות המתגברת ברחובנו, רחוב י.ל. גורדון בתל-אביב. לאחר שלפני חודשים אחדים שברו סתם-כך באבן כבדה את השמשה הקדמית במכוניתו של אחד הדיירים, גנבו שלשום בבוקר את אופניו בדרך מאוד מקורית. הם היו קשורים בשרשרת לצינור של אספקת המים לבית. הם תלשו את הצינור, נמלטו עם האופניים וגרמו לשיטפון ולהפסקת מים ארוכה לכל הבניין עד אשר הנזק תוקן.

הכיסא-המושב של האופניים נותר בידי הדייר, והוא מחפש שוק בתל-אביב שבו אפשר למכור כיסאות-מושבים משומשים של אופניים שנגנבו.

* אברהם כהן: לאב"ע – שתי הערות לגיליון 752. בעניין הראיון שביט-יעלון ("אבל אנחנו נרקבים בוגי"), פיסקה שזיכתה את שביט בתואר הידידותי "טמבל", על ידך – בדיוק הזדמן לי סרטון שסוקר את ה"ריקבון" ביעף. הנהו:

http://www.youtube.com/watch_popup?v=fwBzd2U8NVc&vq=medium

להנאתך ולהנאת הצרכנים שלך.

ועוד בעניין שכר סופרים. בתלמוד (פסחים דף נ עמוד ב) כבר התייחסו לכך בזו הלשון:

"א"ר (אמר רבי) יהושע בן לוי כ"ד (עשרים וארבעה) תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות (סת"מ) שלא יתעשרו, שאילמלי מתעשרין אין כותבין."

בפרפראזה ניתן לומר גם שסופר שבע מדי לא יהיה לו הרבה מה לכתוב אפילו אם ישהה בערד או בטוסקנה.

* אנחנו מבקשים שכל פעם שערבים מחללים בית כנסת בישראל, שורפים, מטנפים וקורעים ספרי תורה, כפי שקרה בירושלים, יזכה המעשה הנפשע לאותה מידה של פרסום היסטרי והתלהמות בתקשורת הישראלית ושל גינוי מצד כל הפוליטיקאים הישראליים, כולל ערבים (ולא יוסתר בתקשורת) – כמו שזוכה כל פגיעה במסגד במסגרת "תג מחיר" של טרוריסטים יהודיים בישראל ובגדה המערבית!

* למקורותינו נודע כי בכיכר תח'ריר בקהיר החלו להניף שלטים: "כיכר תחריר שדרות רוטשילד צדק חברתי!" ואילו לשדרות רוטשילד בתל-אביב מכינים מנהיגי המחאה מהקיץ-שעבר שלטים: "שדרות רוטשילד כיכר תח'ריר צדק חברתי!"

* מבקר המדינה הפורש, אדמירל הצי השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, יישלח חזרה לעירו חיפה, לבית הספר היסודי שבו למד, כדי שישנן, ביושבו שם בכיתה על שני כסאות יחד, את המילים: "אסון טבע", "כוח עליון", "צירוף מקרים טראגי", "מה בין חוכמה שלאחר מעשה לבין טעויות שקורות בשעת מעשה?" "גם מאה מטוסי כיבוי לא יכבו שריפה ביער ביום חמסין כשנושבת רוח מזרחית עזה, חמה ויבשה", "שני נערים דרוזיים הדליקו אש והמעשה הושכח מסיבות פוליטיות", "אילו לסבתא שלי היו גלגלים גם היא היתה אוטובוס", "אחרי שיישמו את מלוא המלצותיי – שום שריפת-ענק ביערות ישראל ובעריה לא תוכל להתפשט במשך יותר מחצי שעה עד שתכובה כליל, ללא נזקים וקורבנות-בנפש, ממש כמו בקליפורניה". "יפוטר ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל האחראי למחדל של מלחמת יוני 67'", "יפוטר כל שר בישראל שלא נענה בזמן לתביעות כספיות ויסיים חייו בבית-סוהר בגלל אחריותו האישית". "אין מדינת ישראל ואין ממשלת ישראל, יש רק מבקר המדינה".

* עקב עבודה ספרותית חשובה שעלינו לסיים בזמן קצוב ואשר אינה שייכת למכתב העיתי, זמננו קצר, איננו מצליחים להשיב לכל הדואר הרב המגיע אלינו, וגם לא לספק את הבקשות למשלוח צרופות של ספרים. לאחר שנסיים את העבודה, נתפנה לכל המשלוחים הללו.

* אם יהיה אפשר לקבל את גופתו של מובאראכ לכיכר תח'ריר ושם לתלות אותה או לשרוף אותה או להתעלל בה כמו במועמר קדאפי ברגעיו האחרונים – זה אולי יקדם במקצת את ההפיכה-המהפכה המפוארת של העם המצרי – עם שהתקדם רבות מאז נהג לחנוט ברוב פאר את שליטיו המתים.

* ליבנו לתושבי דרום-הארץ הנתונים למתקפת טילי-טרור פראית של הטרור הפלסטיני מרצועת עזה, שסופה מי ישורנו, וזאת לאור ההתפתחויות המדאיגות במצרים ובסיני – מתקפה אשר למרבה הצער גם מפריעה להתמקדות התקשורת הישראלית בדו"ח אדמירל הצי מבקר המדינה על השריפה בכרמל, כפי שאכן קיוו בחוגי האדמירליות של המבקר החכם לאחר-מעשה.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,392 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל