גיליון מס' 755

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בתמוז תשע"ב, 28 ביוני 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי אחימאיר: משחירי פניה של ישראל. // עמוס גלבוע: "יותר מסוכן לחיות בישראל מאשר בסוריה ובאריתריאה"! [ציטוט] // מוּקֵי אֶלְדָּד: גֶּבֶר גָּרוּשׁ. //  עוז אלמוג: בין ספרד לגרמניה – אליפות היורו כמראה תרבותית. // איליה בר-זאב: כמו דולפין. // זאב מגן: על משה ברק ז"ל. // אלי  גבר: על משה ברק ז"ל. // משה גרנות: מזדהה עם דבריך על מיליון העולים מרוסיה. // עירית אמינוף: "מלכים ג'" ומלכים ב' ו-א'. // יהודה דרורי: הטימטום הגלובלי של ארה"ב. // פוצ'ו: הסיפור על הפלמ"חניק הראשון בעולם, שקיבל מה שרק בנות מסוגלות לקבל. // תקוה וינשטוק: חדש בחוצות העיר. // מיכה לינדנשטראוס ההזוי, אולי תבין סוף-סוף מאיפה באות השריפות ומי באמת אחראי להן? // ד"ר ישראל בר-ניר: בחירות בארה"ב, סקירת מצב יוני 2012 – מי הוא מוליגאן? [ציטוט]. // אירית קופר: "טנגו אחד במאי". // אורי הייטנר: 1. אחריות מיוחדת. 2. דרוש מבוגר אחראי. 3. ברדיצ'בסקי על המצב בסוריה. // רות ירדני כץ: אלברט איינשטיין בפראג. // מלי טויב: הכשר למעשיה הנלוזים של רינה שני. // אברהם כהן: ארי שביט כמבקר מסעדות ברמת השרון. // אשר מעוז: על קידוש השם ועל חילולו. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק שביעי: השומר הראשי סנדר חדד. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי אחימאיר

משחירי פניה של ישראל

אתגר רציני הוצב לקרת התל-אביבית, לקראת אירועי "עיר לבנה": הסופר אתגר קרת הודיע, שומו שמיים, שלא ישתתף באירועים, בגלל "אחריות העיריה לאלימות נגד דפני ליף ומפגינים נוספים." הוא אינו מחרים, הדגיש, הוא רק לא חוגג. אין הסופר הצעיר הזה אמיץ דיו. הוא רוצה גם להפגין את כעסו וגם לא להיפגע בכיסו.

עליי להודות: לא קראתי אף ספר אחד של מר קרת. אצלי בתור לקריאה המוני ספרים וסופרים אחרים. עם זאת, מי שנוקט בצעד המחאה המיוחצן, בוודאי נזקק לפירסום. מה עושים? – מצטרפים ל"מחאה" המתוקשרת. כמוהו כאורלי קסטל-בלום הממורמרת-הקבועה, וכך גם קבוצת זמרים המכונה "ג'ירפות". יש חיה כזאת. 

יופי של פירסום הם זכו לו, הודות ליציאתם נגד הממשלה, נגד העיריה, נגד המשטרה, נגד הסדר. האמת: אנארכיסטים – זה מה שהם, ליף, סתיו וחבריהם. עצם ההפגנות וההשתתפות בהן היא המטרה כשלעצמה, הפגנות שמקורן בחום הקיץ, בשיעמום, בריקנות, ובניסיון לייבא לישראל את מחזות התוהו-ובוהו ממחוזות אחרים.

ראינו במוצאי שבת שתי תמונות: את כיכר תחריר בקאהיר, על מאות אלפי הגברים המיוזעים והזועקים, ספק מפגינים, ספק חוגגים, רובם עניים מרודים, בני הכפרים לאורך הנילוס. כ-70 אחוז מכלל 80 מיליון אזרחי מצרים הם רעבים תמידיים. חיים מתחת לקו העוני האמיתי. הלוואי עליהם העוני הפיקטיבי הנוהג בישראל.

וראינו, מצד שני, את רוטשילד-פינת "הבימה". צעירים מפונקים, עם מנהיגי-בוסר, מנסים כמעט בכל מחיר להשליט אנארכיה פנימית בישראל. זוהי המדינה שלמרות בעיותיה חסרות התקדים, מקיימת משטר דמוקרטי למופת, מקיימת שבוע ספר עברי, מצעד גאווה, מעלה את האופרה כרמן למרגלות מצדה לעיני אלפי צופים, חונכת כפר לילדים חולים בגליל התחתון, הנשיא שלה מקבל מדליית חרות בוושינגטון וראש ממשלתה משחק כדורגל ו...שובר את קרסולו.

מדינה שהיא אנטי-תיזה לכל הזוועות המתחוללות מסביב ומנסות לחדור אלינו בצורת טילים, פגזים והסתה אנטישמית. אם שם זה "אביב ערבי", כאן זה יהיה "תל-אביב ערבי".

זוהי ישראל, שבה צומח דור של צעירים מפונקים שכמעט דבר עוד לא עשו בחייהם, דור "המגיע לי", שחלקם רוצים לקבל כמעט הכול מקופת המדינה, בלי לנקוף אצבע, בלי קצת להזיע למען עצמם. אדרבא, מישהו יקום מישהו ויאמר לי, מהן באמת המטרות האמיתיות, הכנות, שלשמן הם מוכנים לשבש את הסדר הציבורי, להתגרות בשוטרי ישראל, לנפץ שמשות של בנקים ול"פוצץ" ישיבת מועצת עיר?

מלבד הסופר אתגר קרת, עוד כמה סופרים תומכים בהפגנות הסרק הללו ובראשם יורם קניוק. בשני מאמרים רוטנים, מבולבלים, ב"הארץ", הוא משמיץ את המדינה ואת "מצבה העגום". הוא מוציא את מרצע ההפגנה מן השק: מאבק מול החרדים מול השטחים, מול הממשלה. יהיו דעותיו של קניוק אומללות ככל שיהיו, יהיה סגנונו ירוד ככל שיהיה (סופר!), אבל לתאר את ישראל כמדינה ש"הולכת להיעלם" – זה כבר גובל בחוסר שיקול דעת מוחלט.

כאשר קניוק כותב מה שכותב, כאשר חברו סמי מיכאל אומר מה שאומר ("אנחנו מתאבדים כמדינה"), כאשר קרת הנ"ל מהגג ואינו חוגג, מה פלא שסופרים זרים אוסרים לתרגם ספריהם לעברית (אליס ווקר: "ישראל – מדינת אפרטהייד")?

רבותי המפגינים, רבותי הסופרים (לא כולם), איבדתם את הצפון, המצפן והמצפון הלאומי. בפריקת העול, אינכם שונים מן החרדים הקיצוניים. למרות האגואיזם שלכם, ניסיונכם להשחיר את המדינה על לא עוול (כמעט) בכפה, לרמוס בשפה בוטה וברגל גסה כל חלקה טובה בתוכנו, ישראל איתנה ותישאר איתנה על אפכם וחמתכם.

המשיכו לרטון, המשיכו להפגין, רק אל תתגרו בכלל החברה העובדת, היוצרת, התורמת, בישראל. 

* * *

עמוס גלבוע

"יותר מסוכן לחיות בישראל

מאשר בסוריה ובאריתריאה"!

 "המכון לכלכלה ושלום", שהוא ארגון בינלאומי, מפרסם אחת לשנה את "מדד השלום העולמי". מדד זה  בודק על פי שורה של קריטריונים מה הם המקומות המסוכנים ביותר בעולם, הכי פחות בטוחים  ולכן הכי פחות כדאי לחיות בהם. ובכן,  במדד שפורסם עתה, ישראל תופסת את המקום ה-150 מתוך 158 מדינות. על פי המדד ישראל יותר מסוכנת מסוריה ומאריתריאה (המדורגת במקום ה-122). דרום סודאן אינה מצויה ברשימת המדינות.

 לכאורה כל ארגוני זכויות האדם והשלום למיניהם היו צריכים לקפוץ על המציאה, כהוכחה "מדעית" שמדינת ישראל כבר אינה דמוקרטית, עוסקת בטיהורים אתניים, מיליטריסטית, גזענית, מדינת אפרטהייד, מדינת משטרה, אין חופש להבעת דעות, מדינה מסוכנת ביותר ליושביה. אבל, ראה זה פלא, הדו"ח עבר כמעט ללא פרסום, בשקט. איך זה?

טענתי המרכזית היא כי כמעט כולם צבועים, כמעט כולם לא מאמינים לרגע בדקלומים שלהם על מדינת ישראל, והם מבינים שהדו"ח הוא קשקוש. כי אם הם היו נותנים בו אמון, כי אז הם היו צריכים לדאוג לכך שהפליטים והמסתננים מאריתריאה, למשל, יוחזרו מהר לארצם ויוצאו מהגיהינום הישראלי.

  והדבר שהכי מפליא, לכאורה, הוא למה כמעט כל ארגוני זכויות האדם, ו"הנשים למען", ו"הרופאים למען", ושלל ארגונים בעלי שמות נעלים, לא מרימים קולם ומפגינים מול מעשי הטבח והברבריות המתחוללים בסוריה מזה חודשים ארוכים. זה שבמערב מרבית ארגוני הזכויות למיניהם אינם מפגינים  ואינם "כובשים" את שגרירויות סוריה – זה עניין ברור. הם האבא והאימא של הצביעות, ויש להם רק אובייקט שנאה אחד והוא ישראל. זה שערביי ישראל לא יוצאים מכליהם למען האחים  שלהם – גם זה  די ברור. לערבי מותר להרוג ערבי, כי הקטל הפנימי בתוך המדינות הערביות הוא עצום, חזון נפרץ. רצחו בלי סוף במלחמות אחים בלבנון, בעיראק, בסודאן, בלוב, בתימן, באלג'יר. אז עכשיו רוצחים פעם שנייה בסוריה אחרי הפסקה של 30 שנה. הרי גם רצחו ברצועת עזה.

אבל, אצלנו, אצל אותם ארגונים שהאדם, צלמו, זכויותיו, עומדים מעל לכול? אצל ארגוני זכויות האדם שהסיסמא שלהם היא שכיהודים שסבלנו אנו  צריכים מול מעשי טבח לזעוק זעקה  מוסרית שאינה מבחינה בגבולות? אצל ארגוני הזכויות שלנו הקול המוסרי נדם? הייתכן?

טענתי היא כי ייתכן גם ייתכן, ואני מוצא  לכך את הסיבות הבאות:

ראשית, אין בסוריה דבר כזה שקוראים לו "כיבוש". בישראל לכל תופעה, כל עוולה, כל התנהגות יש תמיד  את "הסבר הכיבוש". לפעמים זה באמת נכון, הרבה פעמים זה קשקוש שכל תכליתו היא לנגח את ממשלת ישראל. בסוריה, מה לעשות, אי אפשר להסביר את האלימות הברברית ב"כיבוש הישראלי". ברצועת עזה ניתן להסביר כל אלימות כנובעת מתסביכי ה"כיבוש".

שנית, היעד המרכזי  של מרבית ארגוני  הזכויות הוא לקעקע את מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי ולהציגה באור הכי שלילי שאפשר. לכן, עיכובים במחסומים בשמש הקופחת יזכו  לגינוי הזועם ביותר, כי זה תורם עוד טיפה ליעד הקעקוע.

שלישית, המימון והתפעול של חלק ניכר מהארגונים הוא לשם השגת היעדים הנ"ל, והוא נעשה דרך אותם ארגונים במערב  בעלי המוסר הצבוע.

רביעית, ואולי אני טועה, אבל יש לי הרושם שחלק ניכר מהארגונים הם "גזענים", פשוטו כמשמעו. במילים אחרות, הם מתייחסים בהתנשאות כלפי הערבים, במין רגש עליונות האומר: "טוב, להם מותר, הם פרימיטיביים." מי שמתיימר  להיות מודל המוסריות החוצה גבולות ועמים, ראוי לו שיצא נגד מעשי הטבח בסוריה, ולא רק כדי לצאת ידי חובה.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 25.6.12.

* * *

מעתה כבר אין מצרים אחת

יש רק שתי מצרים

מצרים של האחים המוסלמים

ומצרים של הצבא

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

גֶּבֶר גָּרוּשׁ

אַחֲרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים,

אַחֲרֵי שֶׁבָּגְדָה בִּי שָׁנִים,

אַחֲרֵי שֶׁהִשְׁאַרְתִּי לָהּ דִּירָה,

נוֹתַרְתִּי עִם עַצְמִי בָּעִרְבּוּבְיָה

בֵּין קוֹצִים

אֲבָל בְּגַב זָקוּף.

נִשְׁעַן בִּשְׁתֵּי יָדַי עַל עַצְמִי

וּמְבַקֵּשׁ מְעַט שַׁלְוָה.

חָלְפוּ שָׁנִים  הַיְּלָדִים גָּדְלוּ,

חַשְׁתִּי לְרֶגַע כִּי אֵינָם חוֹרְשִׁים

רָעָה

כְּאִמָּם.

נוֹלְדוּ נְכָדִים.

בִּקַּשְׁתִּי לְדָשֵׁן הָאֲדָמָה הַחֲרוּכָה,

הֶעֱנַקְתִּי כְּסָפִים וּמַתָּנוֹת,

וְגַם  בְּעֵינֶיהָ חַשְׁתִּי הִנָּחֲמוּת מִמִּלְחָמוֹת.

עַד שֶׁבָּאוּ דְּרִישׁוֹת כַּסְפִּיּוֹת,

נֶעֶרְמוּ עֲנָנִים,

עִם בֹּקֶר נִתָּךְ הַבָּרָד.

הִיא הָאֲמִידָה הִרְעִימָה

הָרְעָמִים הִצִּיתָה

הַבְּרָקִים.

הַיְּלָדִים בְּשַׁאֲגוֹת תַּאֲוָה

לִרְכוּשִׁי הַדַּל

גָּרְפוּ בְּמַגְרֵפַת כְּאֵב

אֶת אַהֲבָתִי

אֶת רְצוֹנִי לִהְיוֹת סָב לִנְכָדַי .

גִּלְגְּלוּנִי אֶל מִדְרוֹן עָמֹק

אֶל צֵל אִמָּם אֲשֵר עָבָר מֵעַל

וְהָלַם בְּרוּחַ צַפְרַדְעִית

בְּעֵינַי.

קוֹלוֹת בִּתִּי, אֲשֶׁר אִמָּהּ

דִּבְּרָה מִגְּרוֹנָהּ,

כִּוְוצוּ אֶת הַחֲלוֹם הַקָּטוּעַ,

אֶת הַמֵּעַיִם בְּפַחַד

חָבוּי מוּזָר

לָשֵׂאת קִינָה עַל יְלָדַי.

* * *

עוז אלמוג

בין ספרד לגרמניה –

אליפות היורו כמראה תרבותית

(כל הזכויות שמורות)

אז מי ינצח הפעם ביורו? לכאורה הכול אפשרי. הפערים בין המדינות מצטמצמים וטורניר מרוכז, שבא אחרי עונת כדורגל מתישה, נוטה להוליד מעידות והצלחות מפתיעות. התחזית קשה מעוד סיבה מעניינת, שמגיעה לאו דווקא מאגף הספורט אלא מאגף התרבות. להלן הסבר קצר:

ה-DNA התרבותי של החברה האירופאית מורכב משלושה יסודות עיקריים: הגרמני, הלטיני והסלאבי. משפחת התרבות הגרמנית כוללת בתוכה את גרמניה, אוסטריה, אנגליה והסקנדינביות. המשפחה הלטינית חובקת את איטליה, צרפת, ספרד ופורטוגל. האחיות הסלאביות הן רוסיה, אוקראינה, פולין, צ'כיה ושכנותיהן המזרח אירופאיות. בהערה מוסגרת נציין שישנן ארצות שהשיוך "המשפחתי" שלהן קצת יותר מטושטש, בהיותן קטנות ויושבות על קווי תפר תרבותיים. כך למשל, הולנד, בלגיה, שוויץ וקרואטיה (תורכיה, יוון וכל שאר היוגוסלביות-לשעבר צבועות בצבע הבלקני-ים-תיכוני, שלו איפיונים משל עצמו).

לכל אחת מהמשפחות הללו יש מעין קוד גנרי, המתבטא במסורת היסטורית, בסולם ערכים, חשיבה ואסתטיקה, בדגשים חינוכיים ובסגנון היחסים הבינאישיים. אצל הגרמנים הדגש הוא על סדר וארגון, משמעת, דיוק, עבודה קשה, חוסן נפשי ופיזי, ריסון ותחרותיות אישית. הלטינים מדגישים את האסתטיקה, היצירתיות, הרגשיות הספונטנית והשיתופיות הפמיליארית. אם הגרמני הוא "המדען שעובד עם הראש" הלטיני הוא "האמן שעובד עם הלב" (הכול כמובן בהכללה גסה ומעט סטריאוטיפית). ומה עם הסלאבי? הסלאבי הוא בעיקר רומנטיקן נלהב. לפעמים הוא מדען ולפעמים אמן, ובדרך כלל הוא קצת מזה וקצת מזה – כלומר פרטצ'ניק.

מי שמתבונן בסגנונות המשחק של מעצמות הכדורגל האירופאיות יכול להבחין בהד "הגנטי" הזה. אפשר לשיר כולנו יחד: ספרד משחקת כדורגל אסתטי, איטליה כדורגל שרמנטי, הולנד כדורגל אלגנטי, גרמניה כדורגל סיסטמתי, אנגליה כדורגל טקטי, צרפת כדורגל אתלטי ורוסיה ואוקראינה כדורגל פוסט-סובייטי.

אבל עכשיו ברצינות: שתי הנבחרות המובילות, המייצגות היום את שתי המשפחות התרבותיות המובילות, הן ספרד וגרמניה. הראשונה משחקת כדורגל וירטואוזי, יפה לעין, יצירתי מאד, או כמו שהפרשנים אומרים "ספקטקולארי". השנייה משחקת כדורגל ממושמע, חזק, מהיר, עם כושר גופני עילאי.

הנבחרות הסלאביות, ששיחקו בטורניר הזה כדורגל מהיר וטכני (אות להתקדמותן החברתית בעקבות נפילת הקומוניזם), כשלו גם הפעם בזמן אמת, בעיקר בגלל תרבות הפרטץ' (למשל, מגן ששכח לחזור להגנה). גם העובדה שאין בהן שחקנים מהגרים פועלת לרעתן. אגב, רוסיה מתחילה להיות מדינת הגירה והדבר משתקף בשיפור שחל בעיקר בכדורסל שלה (כזכור, הכוכב שניצח להם באליפות היה שחקן אפרו-אמריקאי בשם ג'יי אר הולדן).

הולנד היא "טווינרית" תרבותית וספורטיבית. הסגנון שלה נע בין הפיזיות הגרמנית לאסתטיקה הלטינית ולכן הכדורגל ההולנדי יודע עליות ומורדות. היא שיפרה את הכדורגל הגרמני, השיטתי והממושמע, באמצעות מהגרים אפרו-אמריקאים (בעיקר מסורינאם) שהביאו איתם הרפתקנות, שמחת חיים ואתלטיות, אבל לא מספיק יציבות. אגב, צרפת אימצה זה מכבר את המודל הרב-תרבותי של נבחרת הולנד (רייקרד, חוליט ואחרים הזכורים לטוב) וזה מה שהקפיץ אותה בעשורים האחרונים למעמד של מעצמת כדורגל.

הקושי לחזות את המנצחת באליפות הזאת גדול, לא רק משום שההיסטוריה מראה שהניצחונות החברתיים מגיעים פעם "מהראש" ופעם "מהלב", אלא גם משום שבעקבות תהליך האיחוד האירופאי, סגנונות תרבותיים, ובכלל זה סגנונות בספורט, מתחילים להתמזג. הנה כי כן, ספרד לא רק יצירתית אלא גם שיטתית וממושמעת. היא מצליחה משום שהיא השכילה להתבסס על הזן הקטלוני, המשלב כדורגל שכונתי סוחף עם הדייקנות ההולנדית (בהשראת יוהן קרויף הגדול) ומשמעת הצווארון הלבן ממדריד.

מנגד, המאמן הגרמני השרמנטי והלא מכופתר (נתפס מחטט באף), דוחף את חניכיו למחוזות הדריבל האינדיווידואלי, ברוח הגלובליזציה. המיזוג האירופאי בין הסגנונות הקוטביים הוא בין השאר תולדה של תהליכים דמוגרפיים. הנה כי כן, הנבחרת הגרמנית כוללת חלוץ ממוצא ספרדי, מגן ממוצא אפריקאי וקשר יצירתי ממוצא טורקי. ביורו הקודם המנהיג של נבחרת ספרד היה לא אחר ממתאזרח ברזילאי (הקשר האחורי מרקוס סנה).

אגב, המיזוג האירופאי הוא אחת הסיבות שביורו הזה לאוהדי הכדורגל החיצוניים (אלה שלא מיוצגים באמצעות נבחרות לאומיות) קשה מאוד לבחור צד. גרמניה, למשל, כבר לא מייצגת את "הכדורגל המגעיל" (שמשתמש בעיקר בפיזיות), ולעומת זאת פורטוגל הקטנה והחביבה מונהגת על ידי כוכב-על שנוי במחלוקת המעורר רגשות אהבה-שנאה.

התזה הסוציולוגית אודות הכדורגל עשויה להסביר בעקיפין מדוע אנחנו הישראלים נכשלים פעם אחר פעם בהגעה לטורנירים הגדולים. כידוע, ישראל היא כור היתוך המשלב בין תרבות של יוצאי אסיה-אפריקה לבין תרבות של יוצאי מזרח אירופה. וכאשר ממזגים בין סאטלה לפרטץ' – זה מה שיוצא...

* * *

ברכות לאורלי וליניב ליום נישואיכם

הרחיבו את משפחות נשיץ ויוניק

ותלווה אתכם ברכת משפחות בן עזר ראב

לדורותיהן

* * *

איליה בר-זאב

כמו דולפין

גַּם אֲני יוֹנֵק, דָּג עִם רֶחֶם. מָלְאָה הָאָרֶץ רְחָמִים.

בָּאוֹקְיָנוֹס שֶׁלִּי מִסְתַּתֵּר אֵל קַדוּם, סוֹחֵף

אוֹתִי בְּבֶהָלָה אֶל לֵב הַסְּעָרוֹת,

מְרוֹמֵם גַּלָּיו.

יְדִידַי הַכְּרִישִׁים מִתְאַמְּנִים בָּאֲזוֹרִים דַּלֵּי-חַמְצָן,

מַכְשִׁירִים עַצְמָם לְתַהֲלִיךְ הַבְּעֵרָה –

לִנְשֹׁךְ בְּגוּפִי הַמַּחֲרִישׁ.

עֶרֶב, בֹּקֶר וְצָהֳרַיִם שִׁנַּיִם מְזִיפוֹת נוֹגְסוֹת

בְּכָל הָבָּא אֵלַי.

לְאַט לְאַט אֲנִי חוֹשֵׁב כְּמוֹ דוֹלְפִין –

מִתְחַמֵּק מֵאֱזוֹרֵי צַיִד, מְנַוֵּט בְּמַעֲמַקֵּי הַיָּם,

מְאֻלָּף לְרִגּוּל.

אוֹמְרִים שֶׁאֲנִי יוֹנֵק אִינְטֶלִּיגֶנְטִי, מֵעֵת לְעֵת מְיַבֵּב

כְּדֵי לִמְשֹךְ תְּשׂוּמַת לִבָּן שֶׁל

נְקֵבוֹת מִתְיַחֲמוֹת.

עִם הַגֵּאוּת אֲנִי לִוְיָתָן קַטְלָן. בִּימֵי הַשֵּׁפֶל

נִזְרַק לֵאֶה אֶל הָחוֹף –

מִתְכַּסֶּה סוֹפִית בְּחוֹלות נוֹדְדִים.

* * *

זאב מגן

על משה ברק ז"ל

האיש הגבוה החזק והתמיר איננו עוד איתנו. בלט בפסיעותיו הארוכות והגדולות. למתבונן מהצד נראה כאילו האיש הזה ממהר לאן שהוא, אצה לו הדרך,  כל חייו היו בסימן להספיק עוד, פורה כרימון. על משה ברק אפשר לומר, ואתם חבריו לדרך תאשרו, אני מקווה, את המשפט האלמותי. שאמר ישו לפני כאלפיים שנים: "אין נביא בעירו."

לעניות דעתי גם הוא הרגיש כך. אבל משה כמו משה, רץ למרחקים ארוכים. אותו עניין ההווה והעתיד. משה היה בעל אינטליגנציה רחבה מאוד. שלט במיספר שפות על בוריין. העמיק ידע והשכלה מהיום שעמד על דעתו. לאחרונה גם הוציא ספר מצוין, "עולה גולה, גולה עולה" המתאר את סיפור שליחותו מטעם הסוכנות  מעבר לים, בנושא החשוב של עליית בני הנוער מהגלות  לארץ ישראל.

גילוי נאות, כמו שאומרים, משה היה מורה ומחנך שלי, בכיתות ו'-ז'. ואני לא צריך להרחיב מה זה היה לחנך סייחים צעירים, עם כמות הורמונים בלתי נגמרת. היה לו מנהג קבוע, "תיבת הפתעות", שהיתה תלוייה על הקיר בכיתה. תפקידנו היה לשאול את השאלות, ששואלים בני הטיפש-עשרה. ותפקידו לענות. לעניות דעתי כל דור חושב שהוא ממציא את הגלגל מחדש. לעניין התיבה. כל יום שישי בקודש, פותח היה המורה משה את תיבת המשאלות ועונה על כל השאלות ללא כחל ושרק. נכון שמדי פעם היו פרצות של צחוק מכל רחבי הכיתה. אבל המחנך  משה המשיך, כדרכו בקודש, את המלאכה החשובה.

כל הסיפור היה כדי להמחיש לכם חבריי, את הסבלנות והיכולת ללמד ולחנך את בני הנוער, מה שלצערי היום קצת נעלם ממחוזותינו.

לפני כשנה הייתי נוכח בהשקת הספר החדש  של משה בתיאטרון חיפה. ראית על פניו את ההתרגשות, כמו לידה של משהו חדש ומיוחד.

יש לנו פרלמנט ייחודי בחוף קריית חיים. שמורכב מאנשים שפרשו לגמלאות. נשים וגברים מכל רחבי האימפריה. לעבודת הנפש הטובה. חלקם זוכרים את משפחת ברקו. ברק היום. משה היה מעמודי התווך של ההדרכה בקן של קריית חיים. הדריך מאות ואולי אלפי  חניכים.  והם ביקשו ממני להעביר את רגשי השתתפותם הכנה, בצערה של המשפחה ובית גבת על אובדן של איש מעש וספר.

לפני כשנה הזמנו את משה לשיג ושיח על ספרו המעניין "עולה גולה גולה עולה". הוא אכן הגיע והתפתח דיון מרתק על התקופה היפה של פעם. "כשהיינו צעירים ויפים," כך אמר וחייך.

לפני מיספר חודשים התגלגלתי מרצוני החופשי לביתם של משה ז"ל ורעייתו מיקי שתזכה לאריכות ימים. דירה מרוהטת בטוב טעם, עם שמירה על מידות  צנועות. חדר המחשב מרשים ויפה. מדפים עם ספרים בכל השפות, ספרי קריאה,  אלבומים מעוטרים, וספרי שירה. לשאלתי, בגילך, מה אתה צריך את כל זה. הוא חייך  את חיוכו הרחב ופסק:

"עוד הרבה עבודה לפניי."

זה היה משה. לאחר מכן פגשתי את מיקי על מדרכות הקיבוץ. לשאלתי על רוח הנערות של משה, ענתה לי בחיוך מקסים,  "אתה פשוט לא מבין. האיש קם כל בוקר עם רוח נעורים חדשה."

ישנם חברים שאינם יודעים שמשה היה עונה על סוגיות שונות בעברית ברשת ב'.                       כן תאמינו. הרי אמרתי לכם. "אין נביא בעירו.".

כמו אצל האסקימוסים בהרי הקרח, כך משה נפרד מאיתנו. כנראה שגם תיישים חזקים מגיעים לסיום דרכם. אפשר רק להתנחם, שזכינו כולנו לחיות בצילה של אישיות מעניינת  ומרתקת.

יהי זכרו ברוך.

שלום לך אהוד.

כתלמידו של משה ברק ז"ל, שהלך מאיתנו לפני שבוע, הנה דברים שנאמרו על הקבר. איש יקר עם ערכים מיוחדים. איש של אהבת ארץ ישראל. הנחיל לאלפים רבים את אהבתו לארץ המובטחת. גם ובעיקר לתיירים. אודה לך מאוד אם תפרסם אותם בעיתונך המצוין.

בידידות,

זאב מגן

תלמידו וחברו של משה.

* * *

אלי  גבר

על משה ברק ז"ל

משה  ברק  היה  בן  בוגר  של  קריית  חיים,  אליה  הגיע  עם  הוריו  בנעריוו. הוא  היה  פעיל  בנוער  העובד (נאלץ  בגיל  צעיר  לצאת  לעבודה  כדי  לעזור  לפרנסת  המשפחה).  בבגרותו  הצטרף  לקיבוץ  גבת  בו  היה  חבר  עד  יום  מותו. חוץ  מסיפוריו  על  תקופת  הפלמ"ח,  כתב  במיספר  אתרים, שניים  מהם  קרייתיים:

1. בני  קריית  חיים  לדורותיהם.

2. האתר  החופשי  של  בני  קריית  חיים.

משה  כתב  ספר  על קורותיו  כשליח  ופעיל  עלייה,  בעיקר  בצפון  אפריקה, הספר  נקרא  "עולה  גולה,  גולה  עולה". הוא השתתף  גם  באירועים  בקריית  חיים  כגון  כנס  תנועות  הנוער  ומפגשי  שנתונים  של  בני  קריית  חיים.  משה  הוזמן  ע"י  "פרלמנט  החוף"  של  קריית  חיים  להרצות  על  ספרו  לחברי  ה"פרלמנט"  בחוף  קריית  חיים.

בהלווייתו  ספד  לו  בן  גבת  וחבר "פרלמנט  קריית  חיים" –  זאב  מגן,  הידוע  בחוף  קריית  חיים  כנושא  ברכות  ופותח  אירועים  בקריית  חיים,   ואת  ההספד  נשא  הן  כחניכו  של  משה  (וגם  של אישתו) וגם  כתושב  קריית  חיים ומבקר  קבוע  בחוף  קריית  חיים.

יהיה  זיכרו  של  משה  ברק  ברוך

* * *

משה גרנות

מזדהה עם דבריך על מיליון העולים מרוסיה

אהוד היקר,

 הצטערתי לקרוא שחברנו משה ברק הלך לעולמו. הכרתי אותו ואת רעייתו מיקי, ואף ביקרתי בביתם בגבת. הוא היה איש אופטימי, והִשרה אופטימיות על כל סובביו. כתבתי בזמנו רשימה על ספרו, והגם שהוא לא אהב אותה, הוא הראה לי פנים שוחקות. הוא היה איש שממש מתבקש לאהוב אותו, וקורות חייו הן באמת נושא לסאגה מופלאה. משה ברק יחסר לי.

 שמחתי שקוראת ברמתה של נגה מרון התרשמה מרשימתי על "מלכים ג'". אני סבור שמדובר בספר גרוע ביותר, והעובדה שהיה לרב-מכר מצביעה מן הסתם על רמתו של הקורא הממוצע.  

אני מזדהה לחלוטין עם דבריך על מיליון העולים מרוסיה [שרבים מהם] עובדים וגרים באשדוד ולא מתלוננים. אני מעריץ גדול של העלייה הזאת, ואני סבור שהיא ממש הצילה את המדינה. 

כפי שכתבת – כנס סומליו"ן על ההומור היה חווייה בלתי רגילה. צחקתי עד דמעות.

 וכן, שלא אשכח – תודה על פרסום הרשימה שלי על ספרו המצוין של עוזי זק "מכאן ולא מכאן". 

שלך,

 משה גרנות

* * *

שרה לוטן-הסנר

עוד על "מכאן ולא מכאן" של עוזי זק

אהוד שלום,

מחזקת את דבריו של משה גרנות על הספר "מכאן ולא מכאן" של עוזי זק. על אף הקטעים "מכמירי הבטן" (ואולי בגללם) הספר מהנה ומצחיק, אכן, עד דמעות. עוזי זק מצליח להחיות את ההוויה הישראלית של שנות השישים המוקדמות, כשהכול עוד "טרי": ניצולי השואה, תנועות הנוער, חבורות בתי הספר, בן-גוריון, ובגין נואם בכיכר מוגרבי. אף שהרקע למסופר היא תל-אביב, הרי כ"בוגרת" פתח-תקווה (וודאי גם ערים אחרות), חייתי מחדש אותה תקופה על הניואנסים הדקים שלה.

 ביקורתו של משה גרנות מדוייקת להפליא.

יופי.

 מומלץ בכל פה.

 שרה לוטן-הסנר

* * *

עירית אמינוף

"מלכים ג'" ומלכים ב' ו-א'

במשך 12 שנה הרציתי במכללה לקציני משטרה בכירים בקורס פו"מ ובקורס מטה מתקדם. הנושא הכללי הוגדר "יהדות" והתמקד במחשבת חז"ל בתחומי הגות וחקיקה שונים ומגוונים הקרובים לעבודת המשטרה ולעבודה ציבורית חברתית בכלל.

זמן רב חלף מאז. לפני כשלוש שנים טילפן אלי אחד הקצינים שנמנה על מדריכי הקורסים וביקש לשאול האם קראתי את ספרה של יוכי ברנדס "מלכים ג'".

"לא!" עניתי לו, "איני קוראת את ספריה."

 הוא הקשה ושאל מדוע, הסברתי לו את עמדתי. הוא חזר וביקש שאקרא את הספר, ולאחר מכן נשוחח ואמסור לו את חוות דעתי, שחשובה לו במיוחד. לא יכולתי לסרב, יצאתי, קניתי את הספר והתחלתי לקראו.

כל עת הקריאה בו סימנתי בשוליים את הערותיי, והספר נראה עתה כמו שדה קרב לאחר תבוסה, זרוע פצועים וחללים לאין קץ. בהגיעי לעמ' 240 בערך, עייפתי מן ההערות והפסקתי להעיר, לקראת הסוף שוב חזרתי להעיר פה ושם ולסמן לי סימנים.

יוכי ברנדס אינה הראשונה שכתבה "רומן" המבוסס על התנ"ך. קדמו לה גדולי הסופרים העבריים וגם הלא יהודים שהתנ"ך שימש להם השראה לדרמות גדולות וקטנות. אפשר וגם רצוי לכתוב רומנים, נובלות סיפורת ושירה המבוססת על התנ"ך [גם אני כתבתי ] שהוא אוצר בלתי נדלה של חיי רוח, חברה ומדינה, בהסתייגות אחת: אם כותבים על התנ"ך, יש להיצמד אל העובדות. את העובדות מותר לפרש, לעבד, לדרוש להבין ולהסביר, איש איש בדרכו וכרצונו, בתנאי שהבנתו מעוגנת בכתוב, אבל על העובדות אי אפשר להתווכח, מאחר שהטקסט כתוב וחתום.

חז"ל הרבו לעסוק במקרא, כמצע להרבצת רעיונותיהם. מחד גיסא היה להם יחס של כבוד והערצה למילה הכתובה בתורה,  בנביאים ובכתובים, מאידך גיסא רצו להביא את בשורתם לעם היושב עימם, על רקע בעיות הזמן והשעה, במאות הראשונות לספירה בארץ ישראל [שם צמחה ספרות האגדה והמדרש] או בבבל. לפיכך,  הם דרשו את הטקסט ובנו עליו מבנים חדשים ושונים, אבל תמיד דבקו בגירסת הטקסט עד כדי דיוק באות, ואפילו בנקודה שעל האותיות. ספרות המדרש שהיא סוגה בפני עצמה מתבססת על הכתוב, אולם דורשת אותו כדי להתאימו לבני זמנם ובעיות תקופתם ולהפיק מן המדרש לקח מוסרי, וחינוכי.

יוכי ברנדס "כתבה" תנ"ך חדש באשר לפרשת בית דוד ובית שאול, ולא ידוע לי ש"הוסמכה" לכך. היא אישה חכמה, דעתנית, מלאת אנרגיה וללא ספק היה לה רעיון יפה, אבל הטקסט שכתבה,  שעומד מאחורי ביקורתה על בית דוד, ביקורת לגיטימית,  הוא תנ"ך חדש ואחר. על השפה בספר, איני רוצה להרבות במלים, אתה קורא ולא מאמין שגיבורי הרומן מדברים בסלנג עכשווי, או בביטויים שהם שפת עיתונות זמננו, וכו'. הרבה שגיאות דקדוק בספר, למרות כל ההגהות עליהן מצביעה הכותבת, והעיקר שבסופם של כל התככים והמאבקים אתה יוצא ותוהה, מי נגד מי, איך, מתי ולמה?

אודה ואתוודה כי לא ירדתי לסוף דעתה באשר לירבעם בן נבט ומדוע רצתה שכך יהיה. פה ושם מצאתי רעיונות יפים אבל לא נראה לי הגון שכך יזכרו את הסיפור התנ"כי אודות דוד ושאול. ולא משום שאין צדק בעמדתה או ביקורתה,  אלא משום שלא כך הוא הסיפור ואין לנו זכות, הקטנה שבקטנות, לשנות אותו מעיקרו, גם ליוכי ברנדס, אין זכות כזו.

הרביתי לכתוב מאמרים ופרקי ניתוח של דברי חז"ל, מן התלמודים וספרות המדרש הארצישראלית. אני בהחלט מבינה את רתיעתה של יוכי ברנדס מהתנהלותו של דוד, גם בעת התגבשותו כמנהיג, גם בהמשך חייו כמלך ובעיקר לקראת מותו, בצוואות "נוטפות הדם" שהשאיר לבנו שלמה. הבנתי את הצורך שלה לשלם למשפחת שאול [ולשבט בנימין] את אשר נלקח מהם. גם חכמינו, שלא היו עיוורים לנוכח דרך חייו של דוד,  הסבירו  דברים  תוך שימוש בשיטת המדרש, כדי למנוע פגיעה במלך המשיח העתיד, לאור המסורת היהודית,  לצאת מחלציו של דוד.

אבל לכתוב מחדש את התנ"ך בדרך מסובכת, בשפה שאינה עקבית, ובסיפור מסגרת תמוה לחלוטין, זאת איני תופסת, ואולי איני חכמה מספיק להבין את הרעיון.

הקצין חיכה לתשובתי, הקשיב רוב קשב, ואמר, שהוא דווקא אהב את הספר, ולא נורא שקניתי אותו וקראתיו, "יהיה עוד ספר בספרייתך," אמר לי.

* * *

יהודה דרורי

הטימטום הגלובלי של ארה"ב

אני אוהב את ארה"ב, חייתי שם 15 שנה, למדתי שם במיטב האוניברסיטאות. מצאתי שם את אשתי וילדי, (כל השלושה נולדו שם). אני אוהב את אנשי ארה"ב, מצאתי שרוב האזרחים שנפגשתי איתם כנבונים ונדיבים. אני מעריך את ארץ המהגרים הזו, וכיצד הצליחה ליצור עם אחד. (אף שהמלאכה הזאת עדיין לא הושלמה) וזו ארץ עם אידיאלים של חופש ודמוקרטיה.

ארה"ב חילצה את אירופה משתי מלחמות קשות ושילמה במיטב דם בניה. היא לא היתה חייבת לעשות זאת... ארה"ב תרמה מיליארדים רבים לשיקומה של אירופה... היא לא היתה חייבת לעשות זאת... היא תרמה רבות לעשרות מדינות נחשלות והיא לא היתה חייבת לעשות זאת... היא פעלה לחיזוק האו"ם ולהבנה בינלאומית לערכי חופש ודמוקרטיה ושכרה בא עם התמוטטות מסך-הברזל ללא שפיכות דמים.

אבל , לפני כחמישים שנה, איזו רוח רעה תפסה את קובעי ההחלטות המדיניות והביטחוניות בארה"ב הנהדרת הזו והיא התחילה להסתבך בתככים בין-לאומיים ובמלחמות שלא לצורך.

מסתבר שהנשיאים ויועציהם מאז שנות ה-60 מתהלכים במחשבה המגלומנית שארה"ב היא-היא הדוגמא והסמל לכל האנושות , ולכן רק שיטת השלטון הדמוקרטי, היא היחידה אשר כל בני-האדם החיים על פני כדור הארץ חייבים לאמץ (אם הם רוצים או לא רוצים...)

רוב הקוראים אולי יסכימו עם גישה אידיאליסטית זו, אלא שהריאליזם הפוליטי מראה לנו שוב ושוב שהדמוקרטיה עדיין איננה מתאימה לכל בני האדם, ולכל התרבויות, ולכן לא תמיד נותנת דווקא תוצאות כאלה המביאות לרווחת המדינה ואזרחיה.

מאבקיה של ארה"ב להשליט דמוקרטיה במדינות מרכז ודרום אמריקה הביאו לה יותר נזק מתועלת וחוסר היציבות הדמוקרטית  במדינות אלו, הביאו ללא מעט שפיכות דמים, (וכתוצאה מכך שינאה לאמריקאים). אבל ללא ספק, ההתנהגות התמוהה ביותר, "הטמטום האמריקאי" כפי שאני קורא לו הוא בהתייחסותה של ארה"ב לאיסלם בכלל ולמדינות המוסלמיות בפרט.

לא חסר בארה"ב מומחים אקדמאים לנושא המוסלמי אשר התריעו בפני קובעי ההחלטות שם על האופי המיוחד של האיסלם הנגוע בתחושת שינאה ונקם כנגד כל התרבות הנוצרית/יהודית. הדוגמה המוחשית הכי קשה לאמריקאים באה עם פיצוץ מגדלי התאומים והפנטגון. סתם הרג איסלמי של חפים מפשע, הרג שזכה לגינוי רפוי וכפוי מידידי ארה"ב בעולם האיסלמי...

רגשי הנקם של ארה"ב גברו כנראה על שיקול דעת רציני ומכאן באה ההסתבכות בעיראק ובאפגניסטן. לא זה שלא היה צריך לפעול נגד קיני אל-קאעידה, אלא שכאן לא נוצל הכושר הצבאי הנהדר של ארה"ב להכות קשה במטרות נקודה בכל מקום בעולם מבלי להסתבך בכיבושים. (דוגמא טובה כיצד לפעול בוצעה בעבר על-ידי ארה"ב נגד קדאפי ומבוצעת כיום בתימן ובסומליה).

הבעייה הגדולה יותר כיום היא, שארה"ב ממשיכה לדחוף את רעיון הדמוקרטיה למדינות מוסלמיות אשר התרבות שלהן (תרבות הקוראן)  נוגדת לחלוטין את התפיסה הדמוקרטית, ולכן, מה שארה"ב כינתה בשם ה"אביב הערבי" התבררה לא ככמיהה עממית לדמוקרטיה, אלא כהתעוררות של תושבים מתוסכלים, החנוקים מהמשבר הכלכלי החמור בעולם בכלל ובארצם בפרט.

קמו להם אבירי הדמוקרטיה המטומטמים בארה"ב ובמקום להקל על מצוקתם של השליטים החזקים בארצותיהם (שהיו בעצם נאמנים למערב), הם מצאו הזדמנות לנטוש אותם למען ה-"המונים שואפי הדמוקרטיה..."

 אנחנו מכירים זאת על בשרנו, ונזכיר שוב כיצד ארה"ב תמכה ועדיין תומכת ברשות פלסטינית רצחנית, האוייבת לידידתה הטובה ביותר במזרח התיכון – מדינת ישראל...  ארה"ב תמכה בדמוקרטיה לפלסטינים – מה שהעלה לראש את החמאס בבחירות דמוקרטיות... ארה"ב פיספסה גם בשם הדמוקרטיה את התמיכה בטורקיה החילונית לטובת איסלמיסט קיצוני כמו ארדואן, וכפי שהיטלר עלה לשלטון בצורה דמוקרטית, כך עולים לשלטון בברכת ארה"ב, במדינות ה"אביב הערבי" כיום שליטים חדשים שהינם בעצם איסלאמיים קיצונים ואשר עקרונות אל-קאעידה יהיו נר לרגליהם... טוניסיה, לוב ומצרים כבר נפלו לאיסלם הקיצוני, ועכשיו בדרך לכך תימן, סוריה ועיראק...

קשה לי עדיין להבין כיצד אנשים אינטליגנטים כביכול כמו אובמה, הרואה באיסלם נאורות... או הילרי קלינטון ושר ההגנה פנאטה, אינם מבינים את גודל האסון שהם ממיטים על ארה"ב ועל העולם המערבי, בתמיכתם באיסלם – ואינם משנים כיוון מאידיאולוגיה מסוכנת לטובת ריאל-פוליטיק.

* * *

פוצ'ו

הסיפור על הפלמ"חניק הראשון בעולם,

שקיבל מה שרק בנות מסוגלות לקבל

הסיפור על תום והשסתום נכתב לראשונה בספרו של פוצ'ו "אהבה בליל הפשפשים", ספר שאזל ונעלם מזמן; הסיפור הושמע לאחרונה בבית הסופר במפגש סומליו"ן (סופרים ומשוררים לילדים ונוער) –על ידי המחבר, שלא הבין למה אנשים צוחקים מהסיפור העצוב הזה.

מלחמת השחרור תפסה את תום בורנשטיין כשהיה תלמיד השנה האחרונה בגימנסיה "הרצליה". אותה שנה הקדימה מחלקת החינוך את בחינות הבגרות של השמיניסטים, כדי שיצטרפו לשורות המידלדלות של צה"ל, שנלחם בחירוף-נפש נגד שבע מדינות ערב. תום, שהיה שייך לגרעין הצופים, התגייס יחד עם חבריו לגדוד השביעי של הפלמ"ח, והיה אחד הלוחמים הנועזים של חטיבת הנגב.

אפשר לספר על תום הרבה סיפורים, אך אם רוצים לקצר נסתפק בזה שנגלה קבל עם שבגימנסיה הוא נחשב לאחד התלמידים המוכשרים והאהובים – אך הייתה לו בעייה אחת: השסתום, הנמצא בקצה מערכת העיכול של האדם, היה אצלו קצת פגום. הדבר התבטא בכך, שהיה נודע שהוא צריך ללכת לשירותים רק אחרי שכבר לא היה צריך. החברים שלו בכיתה ידעו שאסור להצחיק אותו, כי כשהיה צוחק, היה מאבד את שארית השליטה על המנגנון, ובמכנסיו היה מתגלה כתם חי ההולך וגדל. היתה זו, כמובן, סיבה מספקת כדי להמריץ את בני הכיתה לנסות להצחיקו בכל הדרכים האפשריות, וזו היתה אחת השמחות המועטות של הנוער באותם ימי מאבק והעפלה של טרום-מדינה.

עם פרוץ המדינה ישבה הכשרת הצופים בקיבוץ נען, אך אחר-כך, כשגברו הקרבות ופלישת הצבא המצרי עמדה בפתח, היא ירדה להגן על הנגב הנצור. תום, שהכול קראו לו בחיבה ש"ס-תום או "שסתומי" או "שסי", זכה להערכה רבה גלל אומץ-ליבו והצטיינותו בקרבות. את עניין המנגנון הלקוי שלו הספיקו לשכוח, גם בגלל שלמד במשך הזמן להקדים רפואה למכה, וגם בגלל שבאותה מלחמה התגלו כל-כך הרבה גיבורים כעושי במכנסיים אמיתיים, עד כי מי ישים לב לטפטוף של מה-בכך, הבא מתוך חדוות נעורים.

טוב, עד כאן ההקדמה הביולוגית, שבלעדיה אולי לא הייתם מאמינים, שמה שקרה לש"ס-תום קרה לו באמת, ומעכשיו סיפור המעשה עצמו:

הפוגה. לא מכבר הוכרז על הפסקת-אש ראשונה לאחר הפלישה המצרית. פלוגת הצופים, השייכת לגדוד השביעי של חטיבת הנגב, מקימה מאהל בוואדי רוחמה כדי לנוח ולאגור כוח לקראת הקרבות הבאים. טלוויזיה אין בימים ההם, גם את הטרנזיסטורים עוד לא המציאו, והצ'יזבטרון מתקשה להגיע לנגב הנצור. אז מה עושים בערבים? יושבים מסביב למדורה ומספרים צ'יזבטים, מספרים ומספרים, אבל כמה אפשר לספר? נגמרו הסיפורים. וכשנגמרו, אין ברירה: צריך להמציא חדשים.

יושבת ועדת המוחות של ההכשרה ומחליטה, שחובה עליה לשנות מעט את סדרי העולם. למה שרק הבנות תקבלנה את זה? למה שלא יהיה גם איזה גבר, שיתנדב להרגיש את הטעם, ויספר לכולם איך זה? אבל מי מתנדב?

ישבו וחשבו והגיעו למסקנה, שאין מתאים לכך יותר משסתומי. היה רק חשש שהוא, מטעמי צניעות, יסרב לקבל את המשימה. אי לזאת נמנו וגמרו, שלמען המטרה יסתירו ממנו את העובדה שהוא הנבחר, וסמכו עליו שבבוא הרגע יגלה זאת בעצמו. אחר-כך קראו לסולל כהן, קצין המבצעים של הפלוגה, ותיכננו את המבצע בשבעה שלבים, מהקל אל הכבד.

השלב הראשון חל כבר באותו הערב, וזה מה שקרה:

אותו ערב ישבו החבר'ה באוהל הבנות הגדול ושוחחו על דא ועל הא, כאשר פרץ לאוהל דוד רוטנברג היפה, ניגש אל יואל ידלובקר החובש, וביקש ממנו באופן דחוף חבילת צמר-גפן. יואל הוציא מתיק העזרה הראשונה חבילה חדשה ומסרה לרוטנברג ללא אומר. שסתומי, שישב במקרה ליד יואליק, וראה ושמע את הדברים, אבל בדומה לכל הנוכחים לא הגיב כלל.

למחרת, בשעת ארוחת הבוקר, היה שסתומי עד לוויכוח בין יענקלה סימציס, הסייר הגדודי, ובין החובש המחלקתי, שאמר לו:

"מה פתאום אתה צריך צמר-גפן ב-25 בחודש? הרי תמיד אתה מקבל את זה ב-30, לא?"

הוויכוח עבר לטונים גבוהים, עד שיענקלה הוכיח שאצלו זה תמיד מקדים. רק אז הוציא יואל את החבילה הנכספת ומסרה לנצרך תוך ציון התאריך החדש בפנקסו.

"על מה הם רבו?" שאל ש"ס-תום את אבולעפיה שישב לימינו.

זה פטר אותו ב"כאילו שאתה לא מבין!" ולשסי לא היה נעים להודות שבאמת הוא לא מבין.

אחר-כך עבר עוד יום, ולמחרת בצהריים, שעה שישבו באוהל ההודי הגדול וחיכו לאות שהארוחה כבר מוכנה, התפרץ למקום אליעזר פומרנץ הכפר-סבאי. בקולי-קולות ביקש מיואל שייתן לו את שתי החבילות שלו, מפני שהוא יוצא לסיור עם דידי המ"מ ולא יודע מתי יחזור.

"לא תקבל שתיים," התעקש החובש, "יש הקצבה!"

"אבל אתה יודע שאצלי זה בא בכמויות!" התריס פומי עב-הגוף.

"בסדר, אז אחרי שתגמור אחת, תקבל עוד!"

"ואם אהיה בדיוק בשטח?" רתח פומי והוסיף אל שסתומי, שישב במקרה בסביבת מקום: "ראית קמצן כזה? רוצה שאני אעשה נסיעה מיוחדת בשביל כל חבילה..."

למחרת בערב, כשישבו החבר'ה ושרו מסביב למדורה, פרץ שסתומי בצחוק גדול כאשר נודע לו, שיצחק נכטיגל קיבל בחבילה ששלחו לו הוריו ארבע חבילות צמר-גפן – ואפילו לא שוקולד אחד.

"אני לא מבין למה זה כל-כך מצחק אותך," אמר לו חנוך שכטר, שכנו לאוהל-הסיירים, "אתה לא יודע שאיציק הוא רגיש, ויכול להשתמש רק בצמר-גפן עדין במיוחד שהוריו מקבלים מאמריקה?"

שסי פקח עיניו בתימהון ושאל: "רגיש למה?"

"עזוב!" אמר חנוך בחוסר-התחשבות, "אני מת לישון..."

וכך, במשך שבוע שלם, טיפה פה טיפה שם, הדליפו החבר'ה הטובים את סיפורי הצמר-גפן שלהם, ולקראת השבת אפילו נקבו בשם המפורש של התהליך. היה זה כאשר צבי גרוסמן פנה אל יואל במבטאו הייקי המיוחד וביקש ממנו שייתן לו כדור מזרז, מפני שהווסת מאחרת לו כבר יותר משלושה ימים.

שסתומי פרץ בצחוק, והפסיק רק כשהבחין שכולם שולחים בו מבטי פליאה.

חלפו עוד שלושה ימי מתח, עד ששסתומי העז לפנות אל יואליק החובש, כשהיה מהלך לבדו במחנה, ושאל אותו אם זה נכון, שבאמת כל החבר'ה מקבלים וסת פעם בחודש.

"איזו שאלה טיפשית?!" אמר יואל, כשהוא מפנה אל השואל מבט מודאג, "מה חשבת? שרק הבחורות מקבלות?"

"כ...כן," הודה שסי ברוח שפופה, "אני עוד אף פעם לא קיבלתי."

"אתה צוחק עליי?"

"לא, לא! בחיי! תסתכל בפנקס שלך, ותראה שאפילו פעם אחת לא ביקשתי צמר-גפן."

"אני יודע? חשבתי שאתה מקבל מהבית, כמו איציק."

"מה פתאום? הוריי לא יודעים בכלל שאין לי וסת."

"ולא דיברת איתם על זה?"

"אני לא מדבר איתם על הנושאים האלה. הם מאוד פרימיטיביים. באיזה גיל צריך לקבל?"

"בדרך-כלל לא שמעתי על בן, שזה התחיל אצלו לפני גיל 15."

"אני כבר בן 18. אולי תיתן לי איזה כדור לזירוז?"

"אין טעם. זה עוזר רק למי שקיבל לפחות פעם אחת. אני חושב שתצטרך לגשת לרופא ברוחמה."
"טוב, אז תן לי פתק לסולל שישחרר אותי."

מילא החובש טוב-הלב את בקשה וכתב: "נא לאפשר למוכ"ז להתקבל אצל הרופא ברוחמה עקב גילוי של הפרעות בלתי-מוסברות במערכת המחזורית."

המפקד, שהיה בסוד בעניינים כמו כל הפלוגה, נתן את האישור המבוקש, ושסתומי יצא ברגל לרוחמה, בלי לשים לב שחצי ההכשרה עוקבת אחריו בסקרנות ובדאגה. כשהגיע למרפאה, התעוררה בעייה: האחות לא היתה מוכנה לתת לו להיכנס לרופא לפני שיגיד באיזה עניין.

"אבל למה את לא מבינה שאני לא יכול לספר לך?" אמר שסי בקוצר רוח, "את לא מבינה שיש לי בעייה של גברים בלבד?"

"מצטערת. יש לי הוראה להכניס אליו רק מקרים קשים במיוחד; ואם אתה לא מוכן להגיד, אז אין לך מה לחכות!"

תום הבין שאין לו ברירה, ובעוז-נפש בלתי-מצוי התקרב לאוזנה ולחש לה:

"אני כבר בן 18, ועוד לא הייתה לי וסת אף פעם!"

ברגע זה הציץ רופא מחדרו כדי לברר את פשר ההפסקה. האחות הנבוכה שמה אצבע על מצחה ורמזה לדוקטור, שיש להם עסק עם אחד שדעתו נחלשה עליו. באותם ימים המושג של "הלם קרב" עוד לא היה כל-כך נפוץ, אבל הרופא, שהיה ייקה חביב, ובניגוד למוצאו גם בעל חוש הומור, כבר נתקל בתופעות של צעירים, שהמלחמה בילבלה אותם. לכן לא התרגש מהסימן וביקש מהפלמ"חניק המהסס להיכנס לחדרו. בחדר סיפר הפציינט לרופא בן כמה הוא, וגילה לו בסוד את מה שהוא לא קיבל עד היום.

הדוקטור, שלא שמע על מקרה כזה מעולם, היה המום, ושאל את שסי אם הוא בטוח.

"בטוח מאה אחוזים. גם לא פעם אחת. תשאל את החובש שלנו, אם ביקשתי ממנו חבילת צמר-גפן אפילו פעם אחת. לכל החבר'ה בהכשרה היה כבר בגיל 15, ולי בכלל שום דבר."

"טוב, תשכב על הספה!" אמר הרופא הנבוך.

תום שכב, והדוקטור רכן לבדוק אותו עם הסטתוסקופ, הבחין פתאום בים של ראשים מחייכים, הדבוקים לחלון המרושת. עכשיו כבר הבין הכול, ובכל זאת המשיך לבדוק את הגברבר, שעדיין לא חשד בכלום.

הבדיקה נמשכה עד שהגיע לאזור הבטן. שם נעצר, הצמיד את אוזניו לרגע, אחר הרים ראשו במאור-פנים:

"נו, עכשיו אני להבין מדוע אתה לא לקבל וסת: איך אתה רוצה לקבל, אם אתה להיות בהיריון כבר שלושה חודשים?!..."

הסיפור על המקרה של שסי עבר מפה לאוזן בכל הגדוד השביעי והגיע עד מטה הפלמ"ח. כשהגיע לשם נערכה ישיבה דחופה, ובה הוחלט שיש צורך דחוף לשלוח את כל חטיבת הנגב לנופש רוחני ותקופת צינון בצפון. במקומם הורידו לנגב את חטיבת "יפתח", יחד עם ציפציף וכל החבר'ה שלו.

אהוד: ד"ר יואל ידלובקר היה המ"פ של הפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית בחטיבה 10, שבה שירתי (מבלי לעשות הרבה) במלחמת ששת הימים ביוני 1967. בן-דודי בדרגה שנייה דוד בן עזר, הרזה, שירת גם הוא באותה פלוגה כקשר של המ"פ, וכולם בפלוגה היו משוכנעים, בגלל המראה הכחוש והרוחני שלו והמלא שלי – שהוא הסופר ואני הפרדסן.

* * *

תקוה וינשטוק

חדש בחוצות העיר

חוצות תל אביב מלאים חידושים. העיר אינה שוקטת על שמריה וראש העירייה שופע רעיונות שיפור. הסינמטק הורחב ושופץ לאין הכר, הרחבה סביבו – המשתרעת על שלושה רחובות: קרליבך, רחוב הארבעה ושפרינצק, רוצפה – והעירייה הציבה בה שולחנות וכסאות. כל דכפין יבוא וייהנה ממרחב פתוח ומבריזה נעימה. לקראת הקיץ הציבה העירייה גם שמשיות בשלל צבעים. כמו על שפת  הים – בלי ים. לא הרחק משתרעת הרחבה המקסימה של הבימה. רחבת  הסינמטק קטנה יותר ועממית יותר. ליד הבימה אפשר לשבת רק בבית קפה ומסעדה. כאן הישיבה חינם ומי שחפץ מביא  צידה משלו.

שלא לדבר על הספסלים המוצבים בכל פינה בעיר, בעיקר לנוחות קשישיה הרבים: גם הצבת לוחות הזיכרון על הבתים בהם התגוררו בוני העיר, יוצריה ואמניה, החלה מאז נעשה חולדאי לראש העיר. הוא מקפיד להגיע לכל הטכסים של הסרת הלוט מהלוח.

לא מכבר נחנך ברחובות פרויקט חדשני אך בהיותו קצר מאוד – מ-25 במאי עד 3 ביוני – לא הבחינו בו רוב התושבים: בעשרים אתרים בתל-אביב-יפו, משדרות רוטשילד עד פארק הירקון, מכיכר המוזיאון עד יפו, הוצבו פסנתרים והציבור הוזמן להתכנס סביבם, לנגן ולשיר. המבצע כונה "מפגש מוזיקלי בין הר, פסנתר ועיר". באיזה הר מדובר? ההר היחיד בסביבה, הר נפוליאון (גם כן הר...) נמצא בשטח רמת גן דווקא.

מבצע הפסנתרים נעשה בהשראת פרויקט בינלאומי בשם "נגן עליי, אני שלך" המגיש אמנות לציבור בארץ. יצגו אותו יינות תבור "בכוונה ליצור שמחה וקירבה בין אנשים במפגשים ספונטאניים של הנאה ממוסיקה ויין." דיילות היקב דיוושו על אופניים בין הפסנתרים והציעו לגימות.

עוד הספקתי לראות ילד בכיכר הבימה פורט להנאתו על פסנתר ומשפחתו מאזינה מסביב. הספקתי – כי עד מהרה הועברו הפסנתרים מהרחוב למוסדות חינוך בת"א-יפו.

הציפור שתביא את האביב

בפינת הרחובות מרמורק וביל"ו מוצב  זה שנים פסל של ציפור. הפסל מתנוסס אמנם על כן גבוה אך כרגיל אינו נראה לעין כי הוא מוסתר בענפי עצים. רק לעיתים נדירות, כשהענפים נגזמים, נחשף הפסל. אבל לא נחשף שם  האמן שיצר אותו. שם הפסל אינו מצוין כלל.

הציפור אינה בת יחידה בנדון. משום-מה, רוב פסלי החוצות בעיר אנונימיים. לא טרחו לציין מי יצרם. הפסלים זכאים למקום ברחוב אבל לא לקרדיט. כך גם הפסלים הנודעים בכיכר העירייה  וברחבת הבימה. רק מפה לאוזן ידוע שהאחד הוא פרי רוחו  של תומרקין והשני של קדישמן.

והנה לאחרונה – הפתעה: הענפים שכיסו את הפסל בפינת ביל"ו נגזמו והציפור נגישה עתה לעוברים ושבים. ולא עוד אלא שמתחתיה נקבע לוח נחושת עגול גדול למדי ועליו רשום בעברית ובאנגלית: "משה שק. צפור. הוקם ע"י קרן חברה לבניין בע"מ" ומעל סמל  העירייה.

הצפור, בת בלי שם, זכתה  סוף סוף לאבא!

נקווה שהעירייה עומדת  לציין את כל האמנים של פסלי החוצות. מגיע להם!

סנונית אחת אינה מבשרת את האביב, אומר הפתגם. אבל אולי הציפור האחת הזו דווקא כן מביאה את בשורת את האביב לפסלי החוצות. רק אנא, התקינו לוחות קריאים  יותר. הלוחות  עשויים ברונזה והאותיות משוקעות בהם וקשות לפענוח.

צמח החודש: פשתה תרבותית

צמח סיון, החודש שעבר, היה החיטה. צמח תמוז, החודש הנוכחי, הוא הפשתה התרבותית. אחרי הלחם בא הבגד. על הפשתה כותבים ד"ר שרה'לה אורן, מדריכה ואוצרת בגן הבוטני בנאות קדומים ובנה אוריה אורן, יועץ בוטני.

הפשתה התרבותית, ממשפחת הפשתיים, מלווה את האדם לאורך כל ההיסטוריה. עד להמצאת האריגים הסינטטיים שימשה אחד מיסודות הביגוד. מוצאה כנראה במצרים. הברד, המכה השישית שניתכה על  מצרים התנ"כית, נועד לפגוע לא רק בחי אלא בעיקר בצומח: "והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב (בראשית הבשלת הגרעינים) והפשתה גבעול" (גבעוליה כבר  גבוהים)." רש"י אף מפרש כי הפישון, מרביעיית הנהרות של גן העדן "הוא הנילוס... שהוא מגדל פשתן."

בארץ  גדלים בטבע שמונה מיני פשתן. פרחיהם ורודים, צהובים או כחולים. מוכרת בעיקר הפשתה השעירה הפורחת באביב בוורוד. גם הפשתה התרבותית פורחת  באביב בצבעי כחול ומבשילה בקיץ. בפירותיה מצויים זרעים חומים קטנים המשמשים למאכל ולתעשיית שמן. לעתים נפלטת הכותנה מגידולי האדם ומקיימת הפרייה עם כותנת הבר, עובדה המלמדת על קרבתם  הגנטית.

צמר ופשתים היו סוגי הבד העיקריים בימי המקרא, המשנה והתלמוד. לבשו אותם העני, העשיר – והמלך.  בתלמוד נקראת הפשתה "פשתן", "כיתנא" בארמית. מכאן ה"כתונת", אותה כתונת פסים שהעניק יעקב אבינו לבנו האהוב יוסף. השימושים הרבים בפשתה זיכו אותה בכמה שמות, בהתאם לאיכותה: בד, בוץ, כותנת ושש.

אחד האיסורים החמורים בתורה קשור לטווייה ולשזירה של צמר עם פשתים, המכונה שעטנז. "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחד" (דברים כ"ב). לדעת ש. אורן  האיסור מעיד על המאבק הנצחי בין היוגבים (פשתה) לרועים (צמר).

הפשתה התרבותית הובאה לארץ ממצרים. ממצאי פשתה המתועדים לשנת 6500 לפני הספירה נתגלו בנחל חימר במדבר יהודה. גידול הפשתה בארץ נמשך עד לכיבוש המוסלמי. במאה השביעית לספירה ירד גידולה ובמקומה השתלט גידול הכותנה.

בתקופה הצלבנית נחשבו  אריגי הפשתה של ארץ ישראל למובחרים ביותר. הסופר הרומי דיוקלאטינוס משבח את אריגי בית שאן. אב הכנסייה קלמנס מאלכסנדריה מאשים את נשי מצרים בחיי הוללות – הן צורכות אריגי פשתן מארץ העברים.

גידול הפשתה היה רווחי אך כרוך בשלבי עבודה רבים ומורכבים. את הצמחים מאגדים לחבילות ופורשים ליבוש (בשלב זה של הייבוש הוסתרו המרגלים על גג ביתה של רחב הזונה: "ותיקח האישה את שני האנשים ותצפנו...והיא העלתם הגגה; ותטמנם בפשתי העץ הערוכות לה על הגג." יהושע ב).

אחרי הייבוש משרים את הזרעים  ואת הסיבים שבקליפת הגבעול של הפשתה (מלאכה מקצועית – השרייה מועטה או ממושכת מדי פוגעת באיכות הסיבים). סוחטים ושוטפים את הגבעולים, דשים ומנפצים אותם במכוש עץ להוצאת הפסולת (הנעורת), סורקים את הסיבים במסרק – וסוף סוף  מקבלים אניצי פשתן לטווייה ולאריגה.

עולמנו המתועש משופע בבדים סינתטיים אך הפשתה עדיין נחשבת לחומר הטבעי האצילי.

* * *

מיכה לינדנשטראוס ההזוי, אולי תבין סוף-סוף מאיפה באות השריפות ומי באמת אחראי להן?

48 צוותי כיבוי ושישה מטוסים הצליחו להשתלט על שתי דליקות באזור מוצא וסמוך לקיבוץ מעלה החמישה, אולם האש גרמה נזקים כבדים לחי ולצומח. מפקד שירותי הכבאות: חשד כבד להצתה. שביעות רצון מתגובת כוחות ההצלה שתי שריפות גדולות פרצו אחר הצהריים (שלישי) בכניסה לירושלים, אחת מהן סמוך לסיבוב מוצא שליד מבשרת ציון, והשנייה בקיבוץ מעלה החמישה. 48 צוותי כיבוי הוזנקו לאזור תוך שהם נעזרים בצוותי קק"ל ושישה מטוסים קלים. כביש תל אביב-ירושלים נסגר לתנועה בשני הכיוונים בגלל עשן כבד. כעבור יותר משעתיים, הודיעה המשטרה כי הושגה שליטה על שני מוקדי האש.

ממד"א נמסר כי ארבעה בני אדם נפגעו קל משאיפת עשן. רשות שמורות הטבע והגנים מסרה כי לפחות 200 דונמים נשרפו. נזקים כבדים נגרמו לחי ולצומח באזור עמק מוצא ובפארק עמק הארזים. איש החברה להגנת הטבע, אמיר בלבן, ציין כי נפגעו מעיינות חשובים באזור מוצא. "אני מעריך שצבאים וחיות קטנות נפגעו מהאש, אני מקווה שהיה להם לאן לברוח. ייקח עוד קצת זמן עד שנוכל להעריך את הנזקים," אמר.

מפקד שירותי הכבאות, רב טפסר שחר איילון, אמר לאחר החזרה לשגרה כי בשני המקרים קיים חשד כבד להצתה. "שריפות לא פורצות סתם וכששתי שריפות פורצות במקביל, מן הראוי ש'נרים את האנטנות'," אמר.

["הארץ" מהדורת האינטרנט, 26.6].

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

בחירות בארה"ב, סקירת מצב יוני 2012 –

מי הוא מוליגאן?

 מערכת הבחירות נכנסת להילוך גבוה ומתחילה לעלות לטונים גבוהים. אבל זה בעיקר בתקשורת. מידת ההתעניינות של הציבור הרחב איננה מי יודע מה. זה ישתנה קרוב לוודאי בהתקרב נובמבר, אבל נכון לעכשיו, שידורי הסיבוב החדש של הסדרה דאלאס מושכים יותר צופים מאשר השידורים העוסקים בבחירות. בזמן שנותר עד לבחירות אביא לעיתים מזומנות סקירות על המתרחש כפי שהדברים נראים מכאן.

 לפני שאמשיך, אני חייב לקוראים הסבר על הכותרת – "מי הוא מוליגאן?" –  (Mulligan)  – אני מודה ומתוודה שכאשר נתקלתי במונח הזה בהקשר למערכת הבחירות לא היה לי צל של מושג במי מדובר (או במה, כפי שיובהר להלן). מההקשר בו המושג הופיע (בהתייחסות לאובמה) היה ברור שזה לא מחמאה. מוליגאן זה שם אירי. היו לא מעט נשיאים ממוצא אירי, אבל לא היה אף נשיא עם השם הזה – לא שם פרטי ולא שם משפחה. לא היה גם אף סגן נשיא עם השם הזה. מועמד לנשיאות שנכשל? גם כזה לא מצאתי. בוויקיפדיה יש רשימה ארוכה של אישים ששמם היה מוליגאן, אבל אף אחד מהם לא שיחק תפקיד משמעותי בחיים הפוליטיים כאן. אז מי זה בכל זאת?

לפתע באה לי הברקה, האמריקאים מרבים להשתמש במושגים מעולם הספורט לתיאור תופעות שונות בחיים כולל בפוליטיקה. ניסיתי, ובינגו! קלעתי בול. מוליגאן זה מושג בגולף (ספורט שאיננו נפוץ בישראל, אבל מאוד פופולארי בארה"ב). בתרגום חופשי מוליגאן הוא ניסיון חוזר (do over) – – מאפשרים לשחקן ש"פספס" מכה בכדור לנסות את כוחו שנית. למעשה המוליגאן אסור ע"פ חוקי הגולף, ונהוג להרשות אותו רק במשחקים ידידותיים. הוא גם לא מקובל מחוץ לארה"ב.

עכשיו זה ברור. אם מתייחסים למערכת הבחירות שאובמה מנהל על מנת להיבחר לתקופת כהונה שנייה כאל בקשה למוליגאן נשיאותי (a presidential mulligan) – אין צורך להכביר במילים למה הכוונה. אבל ככה זה כאשר אין הישגים. אובמה באמת מבלה הרבה שעות במגרש הגולף.

 אפשר לראות את המוליגאן כמין מועד ב', או הזדמנות שנייה, שנותנים לתלמידים שנכשלו בבחינות, אבל ההשוואה איננה במקומה. סטודנט ניגש לבחינות במועד ב' על מנת לתקן את השגיאות שגרמו לו להיכשל במועד הראשון. לאובמה אין כל כוונה כזאת. אובמה נזקק למוליגאן על מנת לעשות שנית את אותו הדבר –more of the same 

 במאמר קודם שכתבתי על הנושא, תיארתי בהרחבה את הטקטיקה של אובמה במערכת הבחירות, טקטיקה מקורית שבמבט ראשון נראית מנוגדת להיגיון. המגמה הזאת נמשכת כמעט ללא שינוי. אדרבא, ישנה אפילו החרפה. האסטרטגיה בה אובמה נוקט היא, בהשאלה מהלקסיקון הצבאי, אסטרטגיה של גישה עקיפה. הוא עוקף את הבעיות העומדות בראש דאגותיו של הבוחר – מצבה של הכלכלה ושיעורי האבטלה. מערכת הבחירות שלו היא מאמץ מתמשך להסיט את הדיון לנושאים בלתי משמעותיים. לשם כך הוא מצהיר הצהרות פרובוקטיביות, נוקט ביוזמות "מהפכניות", ולא נרתע גם מצעדים שמידת החוקיות שלהם מוטלת בספק. כמצופה, הוא זוכה בכל פעם לתגובות נלהבות מצד "קהל הבית" שלו והתקשורת הממוסדת מתמוגגת, אבל מאחר ומדובר בנושאים שוליים הם לא נשארים בכותרות הרבה זמן.

מיט רומני מגיב בשכל. הוא לא נגרר לוויכוחי סרק על הנושאים האלה. הוא ממשיך להתרכז בעיקר – כלכלה ואבטלה. בכך הוא מוכיח שגם אם הוא לא רייגן, הוא גם לא ג'ון מקיין. מערכת הבחירות שהוא מנהל איננה "צמחונית" כמו זאת של מקיין והוא גם לא נשאר חייב. במידה מסוימת היותו של רומני מורמוני מפריעה לו אצל "קהל הבית" שלו. משום מה הרבה אמריקאים מתייחסים בחשדנות לזרם הזה של הנצרות. במשאל Gallup שנעשה לאחרונה, פחות מ-20% מהמשיבים ידעו לומר בביטחון מה היא דתו של אובמה (בין אלה שטענו שהם "יודעים", מעטים בלבד ידעו לאיזה מהזרמים הפרוטסטנטיים הוא קשור והיו אפילו כאלה שחשבו שהוא קתולי). לעומת זאת קרוב ל-60% מהנשאלים ידעו שרומני הוא מורמוני. כרגע לא נראה שלדתו של המועמד תהיה השפעה על תוצאות הבחירות, אבל אם הדמוקרטים יחליטו לעשות מזה עניין ייתכן שזה ישתנה.

לאחרונה אובמה נקט ביוזמה חדשה בנושא ההגירה הבלתי חוקית. בניגוד ליוזמות והצהרות קודמות של אובמה זה תחום בו הציבור מגלה עניין. זה אולי לא בראש סולם הבעיות המטרידות את הבוחר, אבל ישנה מודעות רחבה לחשיבות הבעייה. היוזמה הזאת של אובמה היא בעלת ערך הצהרתי בלבד, כי היא מהווה בסה"כ מתן גושפנקא חצי רשמית למדיניות הקיימת. יוזמתו של אובמה נועדה לחפות על העובדה שלמרות הבטחות מפורשות במהלך מערכת הבחירות של 2008, בשלוש וחצי השנים שעברו הוא לא נקף אצבע בנושא מדיניות ההגירה. להאשים את הרפובליקנים בקונגרס קצת קשה לו כי היתה לו שליטה מלאה בשני בתי הקונגרס, המחדל הזה פגע קשה מאוד במעמדו של אובמה בעיני הציבור ההיספאני שברובו הצביע עבורו ב-2008.

השאלה היא כמה זמן יעבור אחרי ההתלהבות הראשונית עד שהציבור הזה יבין שאובמה עובד עליו בעיניים, ואם זה יקרה לפני מועד הבחירות. במסגרת תעמולת הבחירות הנוכחית, אובמה הצהיר שאם ייבחר לתקופת כהונה שנייה הוא יפעל להשגת "רפורמה יסודית של חוקי ההגירה". אבל את זה בדיוק הוא הבטיח ב-2008. למה הוא חיכה עד היום? למוליגאן? יש שורה ארוכה של נושאים בהם אובמה הבטיח לטפל במהלך מסע הבחירות של 2008 שהוא לא "הספיק לטפל בהם". עכשיו הוא חוזר ומבטיח שבתקופת כהונתו השנייה הוא יקדיש להם תשומת לב. טוב שאין תקופת כהונה שלישית, אחרת היו צריכים להמתין עוד ארבע שנים.

אובמה החליט להתערב במהלך חקירה שהקונגרס מנהל על איזו פאשלה של שר המשפטים ולהפעיל את הסמכות (Executive Privilege) שיש לנשיא למנוע מהקונגרס גישה למידע. הסמכות הזאת של הנשיא שנויה במחלוקת מזה שנים ובמספר לא מעט של מקרים בית המשפט העליון דחה את הטענות של נשיאים והורה להם להסיר את האיסור. המקרה הידוע ביותר הוא פרשת ווטרגייט שעלתה לניקסון בנשיאותו. קשה להבין מה גרם לאובמה לנקוט בצעד הזה. הנושא הוא שולי לחלוטין, ואף אחד לא חשב שלנשיא ישנה מעורבות כל שהיא. עכשיו זה נראה אחרת ומתעורר החשד שאולי באמת לו יש מה להסתיר. זה עלה לכותרות (אפילו העיתונות האוהדת איננה יכולה להתעלם ממנו) ולא ירד כל כך מהר. אם כוונתו של אובמה היתה הסחת תשומת הלב ממצב הכלכלה והאבטלה, זה הצליח. לפחות באופן זמני, אבל כמו שהיה בפרשת ווטרגייט, זה כדור שלג שאף אחד לא יכול לנחש לאיזה מימדים הוא יגיע. אתה יודע איך זה מתחיל אבל אתה אף פעם לא יודע איך זה ייגמר. אובמה היה יכול ללמוד מה שהוא מניקסון.

בית המשפט העליון עומד לפסוק בימים אלה אם רפורמת הבריאות – גולת הכותרת של נשיאותו של אובמה, נוגדת את החוקה. למעשה מדובר בסעיף מרכזי אחד של החוק – אחזור לנקודה הזאת להלן. כולם מחכים לתוצאות בדריכות רבה. אף פעם אי אפשר לדעת מה תהיינה המסקנות אליהן יגיעו שופטים, אבל יש כמעט תמימות דעים בין יודעי משפט שהפסיקה תהיה נגד הרפורמה. השאלה היא אם חוק הרפורמה ייפסל במלואו או רק בחלקו ובאיזה רוב הפסיקה תתקבל. מאחר ולשמרנים יש רוב בין השופטים לא צריך להיות חכם גדול כדי להגיע למסקנה הזאת. יתירה מזאת, מהשאלות שהוצגו על-ידי השופטים לנציגי הצדדים במהלך הדיון, שהיה פתוח לציבור, לא קשה היה לנחש לאן הרוח נושבת (זה כולל גם את השופטים הליבראליים, ביניהם שתי השופטות שמונו על-ידי אובמה). תמיד תיתכנה הפתעות. בעבר בית המשפט העליון הוכיח יותר מפעם שהוא איננו חותמת גומי של הקונגרס ו/או הנשיא. שופטים אינדיבידואלים גם אינם מרגישים כל מחוייבות למדיניותו של הנשיא שמינה אותם. כך שהכול פתוח. למעשה זה בכלל לא משנה מה שיפסוק בית המשפט. גם אחרי הפסיקה, הנושא יישאר במרכז סדר היום.

אם, כפי שצפוי, החוק ייפסל במלואו או בחלקו זו תהיה סטירת לחי מצלצלת ביותר לאובמה ולדמוקרטים. אובמה בזבז את מרבית תקופת כהונתו הראשונה כנשיא להשגת הרפורמה הזאת, וזה היה על חשבון הטיפול בבעיות אחרות, דחופות לא פחות, שהוזנחו לחלוטין. פסילת החוק תיצור מצב של אפס הישגים תרתי משמע. זה יציג את אובמה כלא יצלח אמיתי מאחר ומאדם שלמד משפט חוקתי באוניברסיטאות קולומביה והרווארד ניתן היה לצפות שהוא יהיה מודע לאפשרות שתתעוררנה בעיות חוקתיות עם החוק הזה.

עם כל זאת, הרפובליקנים, אחרי שיגמרו לטפוח לעצמם על השכם, עלולים לגלות שזה היה ניצחון פירוס. הבעייה שלהם היא שהם לא הכינו שום אלטרנטיבה. מלבד הקריאה החוזרת לבטל את "אובמהקייר", הם לא מציעים שום דבר. נכון שיש התנגדות עצומה בציבור לחוק הנוכחי, אבל מצד שני אין חולקים על כך שדרושה רפורמה יסודית במערכת הבריאות. יתרה מזאת, לא הכול בחוק הזה הוא שלילי . ישנם בחוק מרכיבים חיוביים ביותר שרוב הציבור יקבל אותם בשמחה. בראש ובראשונה פסילת החוק תספק לדמוקרטים תחמושת להתקפה על בית המשפט העליון שהוא כבר מזמן לצנינים בעיניהם, במיוחד אם הפסיקה תהיה על חודו של קול – חמישה (שמרנים) נגד ארבעה (ליבראלים). אם הדמוקרטים ידעו ל"נגן" נכון על האלמנטים החיוביים שילכו לאיבוד אם החוק ייפסל, הם עוד יוכלו להפוך כישלון משפטי ליתרון תעמולתי ממדרגה ראשונה. בשפה של אנשי מכירות זה נקרא להפוך לימון ללימונדה (המושג לימון אצל האמריקאים מתאר מוצר פגום).

אם, בניגוד למצופה, החוק לא ייפסל על-ידי בית המשפט זה יהיה הישג משמעותי לאובמה, אבל זה ישמש "קריאת קרב" לרפובליקנים לצאת מהבית ולהצביע לנשיאות ולקונגרס על מנת שאפשר יהיה לבטל או לשנות באופן משמעותי את הרפורמה בדרכי חקיקה. כפי שציינתי במאמר הקודם, תוצאות הבחירות תקבענה במידה רבה על-ידי אחוז ההשתתפות, ואין מוטיבציה יותר חזקה לצאת ולהצביע מאשר התחושה שדפקו אותך.

לסיכום החלק הזה אפשר לומר שמה שלא יפסוק בית המשפט, זה בכלל לא ברור איזה צד ירוויח מזה יותר.

סיפורה של רפורמת "אובמהקייר" ממחיש את הכשל הבסיסי של הממסד הדמוקרטי ושל האינטלקטואליה הליבראלית. אחת ה"מוסכמות" של ימינו הוא שהציבור הזה מורכב כולו מאנשים חכמים. מה זאת אומרת חכמים? חכמים זאת לא מילה. הם כל כך חכמים עד שהאפשרות שגם למי שלא חושב כמוהם יש קצת שכל כלל לא קיימת. מי שלא מקבל את עמדתם הוא אידיוט, מפגר, "מורון" או סתם בעל שכל דפוק (מזכיר לכם משהו מהארץ?)

מובן מאליו שבמצב כזה כל התייחסות עניינית לטענות שעולות מהצד שכנגד היא ברכה לבטלה, הוא בלאו הכי לא יבין את מה שאומרים לו. להקשיב לטענות העולות מהצד שכנגד? חבל על הזמן. אחרי ככלות הכול, למה כבר אפשר לצפות ממי שמעצם ההגדרה הוא בעל יכולת אינטלקטואלית מוגבלת? תוצאה ישירה של צורת החשיבה הזאת היא היעדר מוחלט של דו שיח רציונאלי בין הצדדים. לאורך כל התקופה בה התנהל המאבק בקונגרס להעביר את החוק, הדמוקרטים זלזלו בכל ההשגות שהועלו על-ידי המתנגדים וביטלו אותן כלאחר יד בלי לנסות לתת תשובות הולמות. כשאמרו לננסי פלוסי, יו"ר הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים, שהחוק בצורתו הנוכחית נוגד את החוקה, היא התייחסה לזה בביטול ואמרה למשיגים "תהיו רציניים". היום היא כבר קצת יותר זהירה. היום היא רק "מקווה" שבית המשפט העליון "יכבד את רצונו של הקונגרס." חוסר הנכונות לתת משקל להשגותיהם של הרפובליקנים גרר בעקבותיו תהליך חקיקה שהמילה היחידה ההולמת אותו היא פרטאץ'. ההתנשאות האינטלקטואלית של הדמוקרטים נתנה להם תחושת ביטחון שאין להם ממה לחשוש והם לא טרחו לכלול בחוק את ה- severability clause (זו תקנה בחקיקה שמבטיחה שבמקרה שחלק או כמה חלקים מחוק נפסלים מסיבה כזאת או אחרת, החוק החלקי שנותר הוא עדיין בר יישום). העדרו של הסעיף הזה יוצר מצב של "הכול או כלום" - אם בית המשפט יבטל את הסעיף השנוי במחלוקת זה כמעט וודאי שהחוק כולו יתבטל באופן אוטומטי.

בהופעתו בפני בית המשפט העליון, עורך-הדין שייצג את ממשל אובמה הוצג ככלי ריק. הוא לא הצליח לתת תשובה סבירה לאף אחת מהנקודות שהועלו בדיון. עדת החכמים חטפה מקלחת של צוננים מעל ומעבר לכל מה שהם העלו בדעתם. הם גילו שהעליונות האינטלקטואלית לה הם מתיימרים איננה אלא שחצנות אינטלקטואלית שאין לה הרבה כיסוי. עדיין מוקדם להסיק מה בדיוק יפסוק בית המשפט, אבל אם לשפוט מן המתפרסם בתקשורת מפי תומכיו של אובמה, הם מנחשים מה עומד לקרות, והם כבר מכינים "התקפת נגד". על בית המשפט וסמכויותיו, על השופטים האינדיבידואליים, על עצם הרעיון שהחוקה קובעת ועוד כהנה וכהנה.

אובמה כתב ספר בשם תעוזת התקווה (The Audacity of Hope) – להתנהגותו של אובמה בבית הלבן מתאים יותר הכינוי תעוזת השחצנות (The Audacity of Arrogance) – הוא היה יכול לחסוך לעצמו הרבה כאב ראש, כולל את הפיאסקו סביב רפורמת הבריאות, אם הוא היה ממתן קצת את השחצנות שלו.

אין בכוונתי לחזות כאן את תוצאות הבחירות (את התחזית שלי אני שומר ל-7 בנובמבר), אבל פטור בלא כלום אי אפשר. סימנים מעודדים (מנקודת מבטי) אני רואה בכך שבשורה של מאמרים וניתוחים המופיעים בתקשורת התומכת באובמה כבר מכינים "אליבי" – הם כבר מכינים הסברים לאפשרות שאובמה ייכשל בבחירות. יקצר המצע מלהביא כאן את כל ההסברים האלה, אבל למען הקוריוז אביא אחד, המשעשע ביותר:

אובמה לא נבחר לתקופת כהונה שנייה כי הוא כושי. החברה האמריקאית היא גזענית וגזענים לא יצביעו בשביל כושי. לא בכל הרשתות והעיתונים הנוסח זהה, אבל השורה התחתונה משותפת לכולם – הגזענות היא מה שימנע מאובמה להיבחר שנית. אבל מה שהוא לא מסתדר כאן – הרי אובמה נבחר ב-2008, ולא נבחר סתם כך, אחוז הקולות שהצביעו עבורו ב-2008 עלה על כל מה שאיזה שהוא מועמד לנשיאות קבל מאז הבחירות של 1988, ועל כל מה שמועמד דמוקרטי כל שהוא קבל מאז 1964. אם אובמה יפסיד ב-2012 זה אומר שחלק משמעותי מהציבור שהצביע עבורו ב-2008, שינה את דעתו ויצביע עכשיו נגדו, או לפחות יימנע מללכת לקלפי. במלים אחרות – אותם גזענים שיצביעו נגד אובמה ב-2012, הצביעו עבור כושי ב-2008. זה נשמע לכם הגיוני? – אבל אל דאגה. האינטלקטואלים הליבראליים אינם רואים פה שום סתירה. לדעתם ב-2008 לאובמה עוד לא היה "רקורד" ולכן אז לא היתה סיבה להצביע נגדו בגלל שהוא כושי. ב-2012, לעומת זאת, לאובמה יש כבר "רקורד" של כישלונות, והרקורד הזה הוא סיבה להצביע נגדו בגלל שהוא כושי. אתם הבנתם את זה? שמישהו רק יעז לומר שהם לא חכמים הדמוקרטים האלה.

פורסם לראשונה: ד"ר ישראל בר-ניר, "בחירות בארה"ב, סקירת מצב יוני 2012 – מי הוא מוליגאן", מגזין המזרח התיכון, 25 ביוני 2012.

* * *

אירית קופר

"טנגו אחד במאי"

פרק מתוך רומאן חדש בשם הזה בהוצאת כרמל

המצעד של 1 במאי 1950 יצא מכיכר המושבות דרך רחוב אלנבי ועד ל"הבימה".

צעדנו על הכביש השחור, שבהק באור השמש, ורוח אביבית קלה הניעה את הדגלים. זה היה יום אביבי נהדר, חמים וזוהר. צעדתי בראש התהלוכה, בראש מורם, כולי אומרת גאווה וחשיבות, אוחזת את הדגל האדום בשתי ידי האיתנות. מימיני צעד אליעזר ומשמאלי חיים חברו, וכל אחד מהם נשא דגל. התקדמנו ושרנו את המנון האינטרנציונל – ההמנון הבין-לאומי של כל פועלי העולם.

התהלוכה מילאה את כל רוחב הכביש, והיא התארכה והתארכה. צעדו בה גברים, נשים ובני נוער. רחוב אלנבי המה מקולות השירה ורשרוש הדגלים.

בפתחי החנויות עמדו חנוונים ובעלי עסקים והסתכלו בנו בלא אהדה, ואילו המלצרים בפתחי המסעדות – בחולצות לבנות ובנעליים שחורות מצוחצחות – חייכו אלינו ומחאו כפיים. ידיים שמחות התנופפו מעל מרפסות צפופות באנשים שהצטרפו לשירה בקולות רועמים, ונערים מוכרי עיתונים מחאו כפיים ושרו.

'שולי, שולי. האמנם זאת שולי מהקיבוץ שעבדה בדיר, ויצאה למרעה רכובה על סוס? כן, זאת היא, אינני טועה. על אחת כמוה חלמתי במצרים, ואחת כזאת ראיתי בדמיוני. בחורה בריאה, חזקה. תראו איך היא אוחזת בדגל, באיזה כוח ואיזו עוצמה, וצועדת בצעדים איתנים על כביש אספלט, ושרה בקולה החזק. כן, כזאת ראיתי בדמיוני, ובבחורה כזאת חפצתי. אחת כזאת מוצאת-חן בעיני. מציאותית, חופשיה, ונראית בעלת עקרונות משלה.'

הרגשה חלומית מרקיעת שחקים פקדה אותו, והיא הלהיבה את דמיון רוחו. הוא החל להמריא על כנפי הדמיון, ומבטו משוטט על הצועדים לידה, השרים בקולות איתנים כמוה. לרגע חשב: 'גם הוא יצטרף לצועדים.' אבל עצר. אין הוא פועל, הוא פקיד, ולא נאה לפקידים לצעוד בחג הפועלים. אבל המראות מהקיבוץ שבו ועלו לנגד עיניו, ציפיות ותמיהות, והוא אימץ את כל כוח דמיונו. הדמיון העלה דמיונות, והבריח עצמו מהמציאות, והתעלם לגמרי מהתהלוכה, והצטרף לסופה, לקהל המלווה את הצועדים. הוא הלך כמו צמחו לו כנפיים, במחשבתו מהרהר על שולי שהיא החלוצה הבונה את הארץ בדיוק כמו שצייר לעצמו בקן של "השומר הצעיר" באלכסנדריה, ובלבו הייתה עולה ומבעבעת עצורה בנפשו, ועיניו עוטות דוק של חולמניות מעורפלת.

"שולי! שולי!" שמעתי פתאום קול – לא לגמרי מוכר – מקצה המדרכה.

רמזתי לו להצטרף לצועדים, אבל הוא נעצר בפינת שדרות רוטשילד.

"התהלוכה נגמרת בכיכר הבימה," קראתי לעברו תוך כדי הליכה. "אם אתה רוצה לפגוש אותי, בוא לשם!"

'אני אפגוש אותה' אמר לעצמו. 'אני אדבר איתה, אבל לא אגלה לה שהיא היא הבחורה עליה חלמתי. אבל איך אומר לה זאת? ובמה אפתח? ומה אציע לה? אבל נראה כאשר נעמוד זו מול זה. וכיצד אדע מה דעתה עלי? אבל כך או אחרת, עם בחורה כזאת אני רואה בסיס משותף לחיים. היא לא בחורה שהולכת בתלם, זאת כבר הבחנתי בקיבוץ.' וככל שחשב עליה יותר, ראה בה את הבחורה שהיה רוצה להכיר מקרוב, ולגלות לה שהיא זאת שראה אותה בדמיונו לבושה בפשטות בחצאית חקי וחולצה כחולה, סנדלים תנ"כיים פתוחים וכובע טמבל על הראש, מדברת בקול רם, צוחקת בפה מלא מבלי להתחשב בדעת הקהל ומה יגידו השכנים. והחליט לאט לאט לצעוד לקראתה בצעדים קטנים אבל בטוחים, שבסופם בוודאי תצא מזה חתונה, אבל בדרך הנהוגה בקיבוץ וברעיונות הקיבוציים על חיי משפחה ועל הנישואין.'

המחשבות חלפו בראשו והתגבשו, והיו ברורות יותר ויותר, והלכו והתבהרו כמו שמש היוצאת להאיר את העולם, וככל שעולה קרניה מתפשטות ומחממות את היקום. וככל שחשב יותר היה לו ברור יותר ומובן יותר בדיוק מה הוא מצפה ורואה בעתיד, בחייו עם חלוצה שהיא ילידת אירופה וחיה כבר חמש שנים בקיבוץ, וספגה את הרעיונות הקיבוציים ואת דרך תנועת "השומר הצעיר" שאין צורך ברב וחופה, שמלה לבנה וחליפה לחתן, והיא שווה לגבר ואינה מחכה שיפרנס אותה, ושניהם עובדים, והם בעלי הכרה, ויוצאים לתקן סדרי עולם, ויש להם שאיפות נעלות, חופשיים בדעותיהם, ואין איש כופה את רצונו על הזולת.

בכיכר "הבימה" נעצרה התהלוכה. על במה מוגבהת עלה איש גדול, בעל כתפיים רחבות וצוואר איתן, ובמילים "רבותיי הפועלים..." פתח בנאום על חג הפועלים ועל מלחמתם בקפיטליזם. הוא נאם בהתלהבות, בנפנופי ידיים, והקהל התלהב גם הוא ומחא כפיים וקרא, "בראוו! בראוו!"

אחר כך שוב פתחנו בשירה, ואחרי "התקווה" החל ההמון להתפזר.

בעודי כפופה כמו כולם מעל לערמת הדגלים, מקפלת את הדגל שנשאתי, הרמתי את ראשי, וראיתי לפני את הבחור שקרא לעברי קודם לכן, עומד לידי ומתבונן בי. הוא חייך חיוך מקסים.

הרמתי אליו את ראשי וחייכתי בשביעות רצון.

"את עדיין רוקדת הורה?" שאל.

"ודאי, למה לא? הרי גם אתה יודע לרקוד הורה. תצטרף."

"לא," אמר ומשך בכתפיו.

כאשר נפסקו הריקודים, ניגשתי אליו.

עמדנו זה מול זה. הוא הושיט לי את ידו, ולחצנו ידיים. הוא נראה נרגש.

"מה אתה עושה בעיר?" שאלתי אותו.

"אני גר בתל-אביב," אמר לי.

"אבל איך," שאלתי, "גם אתם עזבתם את הקיבוץ?"

"למה אתם?" אמר כלא מבין, "רק אני עזבתי."

הסתכלתי עליו ולא מבינה את דבריו.

כאשר עזבתי את הקיבוץ אמר לי מרסל שבקרוב הם עוזבים את קיבוץ גן, וכבר יש להם מקום מיועד להתיישבות החדשה, והוקצה להם קרקע להקמת קיבוץ בקרבת פתח-תקווה. ידעתי שהיה נשוי ואשתו בהריון. הסתכלתי עליו, וחשבתי: האמנם עזב את הישוב והשאיר אישה בהריון והלך לחפש את מזלו בעיר? הסתכלתי בו במבט נבוך, ואמרתי, "אבל אני זוכרת שחיי הקיבוץ היו טובים לך. היית כל כך קשור לאדמה, ולעבודות הדיר..."

לפתע הבחנתי שהוא מבין דבר מה, וראיתי בעיניו מבט משועשע.

"אני לא מרסל," אמר, "אני מרק."

"אם כן אתה לא מרסל?"

הוא צחק ואמר: "מרסל ואשתו בקיבוץ, ואני מרק, כאן בעיר תל-אביב."

אם כן, טעיתי. הרי מרק הוא הבחור עם המשקפים שניסה להרים את שני כדי החלב.

"סליחה," גמגמתי, "בלבלתי בינך ובין אחיך."

"אנחנו דומים מאוד," אמר ותיקן את משקפיו על אפו.

"הבנתי," אמרתי וצחקתי. "אתם כל כך דומים, כמו שתי טיפות מים."

"היו לנו אותו אבא ואותה אימא," צחק גם הוא, ומיד הוסיף: "את לא הראשונה שמחליפה בינינו."

"בסדר," אמרתי. "אם כן, אתה מרק, מתי עזבת את הקיבוץ?"

"לפני שלושה חודשים. אני גר בתל-אביב," אמר לי, "אני עובד לא רחוק מכאן, בחברת הביטוח 'ציון' ברחוב אלנבי 120."

"יפה מאוד," אמרתי.

לא רציתי לשאול אותו יותר, כדי לא להביך אותו, ולכן שתקתי. אבל הוא העז ושאל, "אפשר לפגוש אותך בערב?"

"שמע," אמרתי לו לבסוף, "אנחנו מתאספים הערב בקפה גלינה על שפת הים של תל-אביב לחגיגת האחד במאי. אם תרצה, אתה מוזמן לבוא לשם בשעה שמונה."

"אינך חוזרת לקיבוץ?" שאל.

"לא, גם אני עזבתי את הקיבוץ," עניתי.

ישבנו כולנו ב"קפה גלינה" ושוחחנו בהתלהבות על המשמעות של חג הפועלים, וגם על עניינים של מה בכך. בפינה עמד פטיפון וניגן מנגינות. רקדנו לצליליו.

ואכן הוא בא.

לבוש בקפידה בחולצת משי ירוקה, במכנסיים שחורים אלגנטיים ובנעליים שחורות שהתאימו למכנסיים הוא נכנס לבית הקפה בהיסוס.

הזמנתי אותו לשבת לידי. הבטתי בבחור מפעם לפעם בזמן שכולנו דיברנו. עורו היה שחום, שערו שחור כפחם, גלי כמו הים. אפו ישר, יפה, פניו מוארכים מעט, ופיו כמו מצויר עליהם. הוא ישב בשקט, מאופק ורציני מאוד, ולא השתתף בשיחה. רק עיניו השחורות הביטו בי מדי פעם מבעד למשקפיים מוזהבים.

הוא ישב לידי, הטיל מבט, התנשא מעט ממקום ישיבתו בוחן את היושבים ליד שולחן ארוך חום מלבני שעליו זיתים, בוטנים, כוסות ובקבוקי סודה. משני  צדי השולחן ישבו בחורים ובחורות בני גילו, בין עשרים לעשרים ושלוש, בחורים בבגדי חג, צעירים, פועלי בניין וסוללי כבישים, בריאים, חזקים, גבוהים, רחבי כתפיים, ידיים גסות, ידי פועלים העובדים עבודות כפים, פניהם קשוחים איתנים, לבושים חולצות עם משבצות, צווארון פתוח מתוח על החזה הרחב, שרוולים מופשלים עד הפרק, מכנסיים מבד פשוט מכל מיני צבעים ששוליהם רחבים, מכסים את הנעלים הלא תואמות את המכנסיים, חגורות עור עבות מושחלות על המותניים. הבחורות בחולצות לבנות, חצאיות פעמון מתרחבות מבד פשוט, צמודות למותן היטב, בכל מיני צבעים. שום קישוט, שום  תכשיט, מבלי הידור, פאר וטיפוח נשי, בלא איפור, לא טבעות על האצבעות הרחבות מהדחת כלים במסעדות ושטיפת רצפות בבתי-חולים ובבתים פרטיים, ללא חרוזים ענקיים על הצוואר, בלא עגילים באוזניים, שום זהב, יהלומים או אבני חן, שום שרשרות. נכון, יש בהן חן ויופי פשוט, חביב, שום גינדור חיצוני, שום ברק ראוותני. כולם מדברים בקולי קולות, מתווכחים בלהיטות על חג הפועלים, וגם הבחורות רעשניות, צוחקות בפה מלא, והצחוק ממלא את חלל האולם, כמו הבחורים. הבחורות נראות חופשיות, עליזות, מתווכחות ומספרות על מקומות עבודה ועל הקיפוח הקפיטליסטי, מנופפות את הידיים בתנועות רחבות. הם דיברו על אי שיוויון חברתי, אי צדק, קיפוח מעמד הפועלים. הם נכנסים זה לדברי זה, קוטעים אחד את השני בחיתוך לשון מחוספס.

'הה,' חשב מרק בינו לבין עצמו, 'כמה שונה כאן הכול ממצרים. שם המסיבות בבתי-קפה מפוארים, הכיבוד המכובד, הגברים לבושים בחליפות ערב מחויטות, חולצות לבנות בוהקות, חפתים בקצות השרוולים, ענובים בעניבות יקרות, נעלים מצוחצחות התואמות את החליפות, בדש סיכה מוזהבת, ובכיס מטפחת בולטת בצורת משולש. והבנות בשמלות ערב בוהקות מרשרשות רשרוש של משי, צמודות לגוף, תפורות היטב, מגוהצות בקפידה לפי האופנה האחרונה, טבעות זהב משובצות יהלומים על האצבעות, עגילים באוזניים, ומעל לצוואר משתלשלות שרשרות זהב וענקים יקרים מחרוזים יקרים. הן מדברות בשקט, צוחקות צחוקים קטנים מנומסים אדיבים, הדורות בלבוש, בתכשיטים, ומאופרות היטב.'

דומה שגעגועים תקפו אותו לאותם הימים בהם אירגן מסיבות לחבריו במצרים. על פניו חלף הרהור: 'כמה שונה כאן הכול. כאן הוא עולה חדש, וכאן עולם חדש, ועליו ללמוד נימוסים, מנהגים אחרים שונים מאלה שהכיר עד כה. אבל, חייך בינו לבין עצמו, בכל זאת יש כאן אווירה חופשית, טובה, נעימה, מצב רוח טוב, חגיגת פועלים של האחד במאי, וזה מוצא חן בעיניי, אם כי אינני רואה עצמי אחד מהם. אני פקיד, משתייך למעמד אחר, דרגה אחרת בחברה, ואורח חיים שונה,' וצחק בינו לבין עצמו. 'התנגשות בין אינטרסים, מעמדים ועקרונות כמעגל חברתי, אבל הם מוצאים חן בעיניי.' הוא הסב את פניו אלי, וחייך חיוך רב משמעות.

הוא ישב כמו תלמיד שבא לכיתה חדשה, שלא הכיר אף אחד מבין היושבים ליד השולחן, ומנסה לעמוד על טיב האנשים, אופיים ודרכי חייהם, כמו שואל עצמו: ואני, האם אוכל להשתלב באלה?

"אתה יודע," פניתי אליו לבסוף, "אתה נראה שונה כל כך. בקיבוץ לא ראיתי אותך בבגדי ערב אלגנטיים ובעניבה."

"באלכסנדריה הצעירים אינם יוצאים למסיבות ערב בלי חליפה ועניבה," הסביר לי.

"בחום של מצרים?" שאלתי מופתעת.

"כן," ענה בפשטות. "גם למשרד הפקידים באים בעניבות."

"מעניין," צחקתי. "אולי זאת הסיבה שלא זיהיתי אותך ברחוב."

"אבל אני זיהיתי אותך מיד כשראיתי אותך ברחוב אלנבי," אמר לי.

"באמת?" שאלתי.

"כן, זכרתי אותך מהדיר."

"היית מנומס מאוד שם, בדיר, כשהצעת להרים את כדי החלב!"

"והם לא זזו מהמקום," הוא צחק, "אבל את הרמת אותם כאילו לא היו מלאים כלל, ובלי שום קושי לקחת אותם לבית הקירור."

"הא," מלמלתי בשקט, "משקלות כבדים מאלה הרמתי."

"איפה?"

"שם... לא חשוב," עניתי, "בכפרים... בפולין..." ומיד שיניתי את הנושא.

מרק קם ממקומו, פנה אליי בתנועה מיומנת של נימוס וקד לי קידה, הושיט את ידו הימנית, ופסע לרחבת הריקודים.

רקדנו לאורכו ולרוחבו של אולם הריקודים, ובכל סיבוב הפנה אליי את ראשו וחייך חיוך מקסים שכבש את ליבי. הוא רקד בקלילות, לפי הקצב. הרגשתי כאילו אני מרחפת, עפה בכל צעד מצעדי הוואלס, ועיני חברי מלווים אותנו.

עיני אליעזר מוכיחות, מביטות בי.

לא איכפת לי.

גם כאשר נגמר הריקוד הוא אחז בי, והרגשתי שהוא מאוהב בי.

תוך כדי ריקוד אמרתי: "הנה אנחנו רוקדים טנגו באחד במאי. אתה כפקיד שייך לקפיטליסטים, ואני כפועלת שייכת לסוציאליסטים."

הוא צחק כמאשר את דבריי. "אכן אנחנו רוקדים טנגו באחד במאי."

רקדנו בקצב, בקלילות. הוא סבב לאורך ולרוחב האולם, ואני לצידו. בכל סיבוב הפנה את ראשו אליי, מחייך חיוך מקסים שכבש את לבי. ואני כמו מרחפת, עפה בכל סיבוב של וואלס. כאשר עיני אליעזר מלוות את ריקודנו.

הוא עורר בי שמחה, התרגשות. חיצוניותו הנעימה, פניו היפים האצילים, העדינים, החינניים, עיניו השחורות הבורקות, דיבורו המאופק, ריגשו אותי. הבחנתי שמשהו רובץ על לבו. הוא כמו התכוון לדבר על עצמו, אבל עצר בתוכו. הוא רקד בקצב, בנועם, לפי צלילי המנגינה. מחביבותו וידידותו ניתן להניח בוודאות שהוא בעל פנימיות עמוקה, רגישה.

פתאום חשתי את אהבתו בתום וביושר, וידעתי שאשיב לו אהבה תחת אהבה, שהוא האדם. הוא משך את ליבי. מצודד את פניי בין צעדי ריקוד.

לפתע אפפה אותי תחושה שלא ידעתי קודם לכן. רגש של קרבה שפע ממנו כלפי, ואהבה מעומק הלב זרמה מתוכו אלי. הוא מצא חן בעיני בחיצוניותו ובפנימיותו, בדיבורו השקול המתון, ובמעלותיו המיוחדות, בשוני מהחברים איתם באתי לחגוג את חגיגת האחד במאי.

"אתה רוצה להתחתן איתי?" אמרתי פתאום תוך כדי ריקוד.

והוא, מבלי לחשוב הרבה, אמר, "כן!"

ושנינו פרצנו בצחוק גדול.

כל אותו ערב רקדנו יחד, כמו היינו זוג רקדנים מקצועיים. כל ריקוד רקד בקצב, בנועם, תואם את צלילי הנגינה.

בטרם נפרדנו חייך את חיוכו המקסים, אמר בקולו הנעים: "אשמח לפגוש אותך. בואי ניפגש בתל-אביב, בקפה עטרה, בשעה ארבע, כאשר אני גומר את עבודתי במשרד."

עמדנו זה מול זה. הוא היה נרגש מאוד אחרי הפגישה המקרית. מיום שעזב את הקיבוץ לא התראינו, ואת השמחה הביעו פניו בגלוי. הוא הושיט את ידו. לחצנו ידיים.

"תבואי?" שאל.

"כן," עניתי.

הוא חזר ושאל: "את תבואי?"

"כן," אמרתי.

"תזכרי, קבענו להיפגש ביום שני, בשעה ארבע, ליד קפה עטרה."

"זוכרת," השבתי וחייכתי.

"שלום. שלום," אמרנו זה לזה.

ושוב חזר, וחיוך של אהבה בעיניו השחורות: "אם כן נפגש בשעה ארבע ליד קפה עטרה. חכי לי."

"אבוא," אמרתי, ושאלתי אותו: "איפה אתה גר? ומה מעשיך?"

"אני גר בתל-אביב, ועובד בחברת ביטוח "ציון" ברחוב אלנבי 120, כפקיד."

היה בו משהו מרגש, מרשים. אופן דיבורו המנומס, הכן, כבש את ליבי. הופעתו האומרת כבוד הרשימה אותי. אדיבותו החמה, סבר פניו הגלויים, הנעימים, שהפיקו כובד ראש רציני. חיוכו המאופק מצא חן בעיניי. ואמרתי בלבי: בשעה ארבע אחכה לו ליד בית הקפה "עטרה" בתל-אביב.

הוא ליווה אותי עד התחנה המרכזית, ונפרדנו בלחיצת ידיים חמות.

* * *

אורי הייטנר

1. אחריות מיוחדת

אזרחיות ואזרחים יקרים!

בדו"ח ביקורת עמוק ויסודי, חשף מבקר המדינה ליקויים חמורים ביותר ומחדלים כבדים ביותר במערך כיבוי האש בישראל, שבעטיים נגרם אסון השריפה בכרמל. המבקר הטיל עליי אחריות מיוחדת לכשלים ולתוצאתם.

איני מסכים עם כל משפט ועם כל הערה בדו"ח, אך איני מתנער מאחריותי המיוחדת, לכישלוני כשר הפנים, שבא לידי ביטוי בשריפה הגדולה.

נטילת אחריות אינה בהכרח התפטרות. אני מאמין שנטילת אחריות פירושה – אחריות לתיקון הליקויים. דווקא מתוך תחושת כבדה של אחריות ואשמה, אני רואה את עצמי אחראי לתיקון.

אני מבין את הקריאות להתפטרותי, ומבקש מן הציבור הזדמנות נוספת. אני מתחייב להסיק את המסקנות מן האסון, להפיק את לקחי דו"ח הביקורת וליישם את מלוא ההמלצות. אני מזמין היום דו"ח מקיף של מבקר המדינה על מערך הכבאות בעוד שנה מהיום. אני מתחייב שהדו"ח יהיה שונה לגמרי. אם לא – אני מתחייב להתפטר בעקבות הדו"ח הבא.

איך הייתה מתקבלת הצהרה כזו של שר הפנים? מן הסתם, יש שהיו מקבלים אותה בספקנות. יש שהיו מנצלים אותה כדי לסנוט בשר, מתוך עוינות פוליטית. אולם אני משוכנע שרוב הציבור, רוב המערכת הפוליטית ואפילו רוב התקשורת, היו מכבדים מאוד הצהרה כזו ורואים בה נטילת אחריות באופן הנכון, הראוי והמכובד ביותר.

אולם לא כך נהג שר הפנים. הוא נהג באופן הציני ביותר. דחה מכל וכל אחריות כלשהי, ולו הקטנה ביותר, לשבר. הוא יצא במסע יחצנות שניסה להציג אותו באור הפוך לחלוטין מן המציאות שהתגלתה בדו"ח. וגם הקרנבל התקשורתי של גירוש המהגרים הדרום סודאניים, כולל צילום הניצחון הציני עם המגורשים בנתב"ג, היה חלק מהקמפיין היחצני הזה. הוא הוסיף חטא על פשע, התחמק מכל אחריות, ולכן אין הוא ראוי להישאר בתפקידו.

איני חסיד עריפת הראשים. איני רואה בה פתרון. הפרסונליזציה המוגזמת של הציבוריות הישראלית, ממקדת את הדיון הציבורי רק בצד האישי, על חשבון עיסוק בתוכן. אפשר לפטר שר ולא לתקן את הליקויים. אפשר לתקן את הליקויים בלי לפטר את השר. תיקון הליקויים חשוב הרבה יותר מהמסקנות האישיות. יתר על כן, פיטורי שר עלולים לרצות את הציבור ולהיות תחליף לתיקון הליקויים.

לא תמיד "מסקנות אישיות" הן הפתרון לבעייה. לדוגמה, חקירה שתמצא מחדל חמור בפעולתו של קצין בכיר, עלולה לדרוש את פיטוריו. אולם ראייה רחבה, עשויה להעיד על כך שבעשרה מקרים אחרים, אותו קצין נהג באופן מופתי, ומנע מחדלים ואסונות. לכן, הדרישה התקשורתית להקריב קורבנות למולך המסקנות האישיות, כאילו פיטורין הם הדרך היחידה לנטילת אחריות, לעיתים סותרת את הצורך הציבורי, הענייני, המקצועי.

אחריות אישית אינה בהכרח פיטורין או התפטרות. לעתים היא דווקא הישארות בתפקיד ותיקון הליקויים. אולם כאשר האחראי בורח מאחריותו, מגלגל אותה אל כל העומד מלפניו, מאחוריו, מעליו, מתחתיו ומשני צדדיו, רק הוא נקי מכל רבב, חף מכל אשמה ופטור מכל אחריות – אין הוא ראוי לתפקידו, אין הוא ראוי לאחריותו וחזקה עליו שלא יתקן דבר.

לכן, על אלי ישי ללכת הביתה.

לא כן שר האוצר.

בעיניי, הטלת האחריות המיוחדת על השר שטייניץ אינה מוצדקת. הטענה שעליו להיות אחראי אישית על מחדלי משרד הפנים, הופכת אותו אוטומטית לאחראי על כל הנעשה בכל המשרדים. זוהי דרישה בלתי אפשרית.

שר האוצר לא כשל באחריות ביצועית, אלא יישם את תפקידו, על פי הבנתו, על פי הבנת פקידי משרדו היום ובעשרות השנים האחרונות, על פי הבנת הממשלה, על פי הבנת כל הממשלות בשלושים השנים האחרונות. מדובר כאן בהכרעה אידיאולוגית.

זו אידיאולוגיה שאני שולל אותה מכל וכל – התנערות המדינה מאחריותה לאזרחיה, הפרטת כל מה שזז, קיצוץ תקציבים דרסטי וייבוש שירותים ככלי לכפיית הפרטה ("רפורמות"). זו אידיאולוגיה שראוי לנהל עליה ויכוח ציבורי, שראוי להיאבק בה ולהציב לה אלטרנטיבה.

אולם אין זה מתפקידו של מבקר המדינה לעסוק באידיאולוגיה, במדיניות, בפוליטיקה. כפי שדו"ח המבקר בנושא המשט התורכי עסק בתהליכי קבלת ההחלטות ובמחדלי ההסברה, אך לא היה זה מעניינו לדון בצדקת מדיניות הסגר הימי ובצדקת ההחלטה למנוע מהמשט להגיע ליעדו, כך אין זה מעניינו לדון באידיאולוגיה הכלכלית של הממשלה. זה עניין לציבור ולמערכת הפוליטית.

אמירה חשובה של מבקר המדינה, הייתה הימנעותו מהתייחסות לסוגיית המסקנות האישיות כלפי האישים שהוא הטיל עליהם "אחריות מיוחדת" וחשוב יותר הוא הנימוק לכך – זהו נושא ציבורי ופוליטי, והוא עניין לציבור ולמערכת הפוליטית. העובדה שדווקא המבקר האקטיביסטי ביותר בתולדות המדינה אמר זאת, חשובה במיוחד.

אני מקווה מאוד, שכך בדיוק יפסוק בית המשפט העליון, אם אכן תוגש עתירה נגד ראש הממשלה, בדרישה שיפטר את השרים. בית משפט אינו מפטר שרים, ואם הוא יעשה כן, יהיה זה פוטש של בית המשפט כלפי השיטה הדמוקרטית הפרלמנטרית הנהוגה בישראל.

באותה מידה, אני מקווה שבית המשפט ידחה את העתירה, אם אכן תוגש, לכפות על הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת השריפה. על פי החוק, הקמת ועדה כזאת היא בסמכותה המלאה של הממשלה או של ועדת הכנסת לביקורת המדינה. ובכל מקרה, אין כל הצדקה לוועדה כזאת. מבקר המדינה חקר את האסון לפני ולפנים ואף ועדה לא תגיע טוב ממנו לחקר האמת. הסיבה לעתירה, היא הנוהג שהשתרש, על פיו ועדת חקירה ממלכתית פירושה "מסקנות אישיות" כלומר הדחה, וכאילו מסקנות הוועדה מחייבות את הממשלה. מטרת הדרישה הזאת, היא ליצור מצב שיחייב משפטית פיטורי שרים.

החקירוקרטיה הזאת לא קידמה במאומה את הדמוקרטיה הישראלית ואת המשילות בישראל, ואין לה מקום.

ובכלל, הגיע הזמן שנבין, שלא מלוא כל הארץ משפט, ושיש להוציא את המערכת המשפטית ממקומות שאינם מעניינה.

2. דרוש מבוגר אחראי

מי הרוויח מהמראות הקשים בהפגנה האלימה בת"א, במוצאי שבת? אף אחד. מי הפסיד? הפסידה החברה הישראלית. הפסידה הדמוקרטיה הישראלית. הפסיד המאבק החברתי. הפסידה המשטרה.

הזכות למחות ולהפגין הינה נשמת אפה של הדמוקרטיה. תפקידה של המשטרה במדינה דמוקרטית לאפשר את המחאה, לאפשר את ההפגנות, להגן עליהן. תפקידה להגן על הדמוקרטיה. עליה למנוע הפרת חוק, אך לנהוג באיפוק ובמינימום כוח.

הטרדת ראשי המחאה בידי המשטרה בשבועות האחרונים, שנמשכה גם לאחר הוראה מפורשת של השר לביטחון פנים לחדול מכך ותוך צפצוף בוטה של הדרג המבצעי על הנחיית הדרג הנבחר, היתה מעשה חמור ביותר, בלתי דמוקרטי. וגם בהפגנה עצמה, עם כל החומרה שבהתנהגות המפגינים, נהגה המשטרה באלימות יתרה, הרבה מעבר לנדרש, כפי שהיא נוהגת גם בהפגנות של גורמים אחרים בחברה הישראלית. יש צורך בשינוי תרבותי של ממש במשטרה, ובהבנה שלה את מהות תפקידה, באופן שיחלחל עד אחרון השוטרים.

אולם אין בכך כדי לפטור את המפגינים ואת הנהגתם, שפרעו חוק ונקטו אלימות וונדליזם. הזכות למחות ולהפגין היא זכות קדושה בדמוקרטיה, אך דמוקרטיה אינה אנרכיה, ואין זכות למוחים להפר חוק ולבטח לא לנקוט באלימות. בהפגנה במוצ"ש, המפגינים חצו את כל הקווים האדומים. בהתנהגותם הם פגעו בדמוקרטיה, אך בראש ובראשונה הם פגעו במאבקם.

מאות אלפי ישראלים יצאו בקיץ שעבר למאבק למען צדק חברתי, למען מדינת רווחה, למען דמוקרטיה מהותית, למען חברה ערכית יותר; לכך, שאת מקום התחרות הפרועה, הצרכנות כערך עליון, תרבות הקניונים והרייטינג, המרוץ אחרי המיליון ובצע הכסף, יתפסו מחדש ערכי הערבות ההדדית, הסולידריות החברתית, שוויון ערך האדם. היה זה מאבק דמוקרטי למופת, חף מאלימות והתלהמות, שחצה מגזרים והשפיע עמוקות על השיח הישראלי ואפילו על מדיניותה החברתית כלכלית של הממשלה. הממשלה נאלצה להקים את ועדת טרכטנברג, לאמץ את כל מסקנותיה ולהתחיל ליישם אותן, אף שהם מנוגדים לדרכה ובעיקר לדרכו של ראש הממשלה.

רובם המכריע של תומכי המאבק אשתקד, לא יתנו ידם למאבק פרוע, אלים ובלתי דמוקרטי. ללא תמיכת הציבור, לא תהיה כל השפעה למאבק וגם הישגי מאבק קיץ 2011 יֵרדו לטמיון.

הן המשטרה והן המפגינים נהגו במוצ"ש בחוסר אחריות. על שני הצדדים מוטלת האחריות לתקן זאת. על הפיקוד הבכיר של המשטרה ועל ראשי המאבק החברתי לפתוח בהידברות, כדי לקבוע יחד כללים ברורים כיצד להבטיח את חופש ההפגנה ואת קיום המחאה תוך שמירת החוק והסדר הציבורי. אם יש בכך צורך, רצוי שמבוגר אחראי, למשל נשיא המדינה או יו"ר הכנסת, יזמן את שני הצדדים כדי להניע את ההידברות. על המשטרה לראות מחובתה לאפשר מחאה אפקטיבית. על תנועת המחאה לראות מחובתה לכבד את החוק והסדר הציבורי.

הנהגת המחאה שהובילה בהצלחה את המאבק הדמוקרטי אשתקד, חייבת לחסום את הגורמים האנרכיסטיים והמיליטנטיים המסיטים אותה מדרכה. בשנה שעברה היא הצליחה בכך. השבוע היא כשלה. אם לא תשכיל לעשות כן, היא תמיט את המחאה במו ידיה. בעבור המייחלים לשינוי חברתי, תהיה זו בכייה לדורות.

אהוד: יום אחד, כאשר העיתונות תחדל ללקק את התחת לביריוני "המחאה החברתית", ויתברר איזה גורמים שוליים וסהרוריים, חלקם אנטי-ישראליים, בוחשים בשם "המחאה" כדי להלהיט את הרוחות וליצור פרובוקציות מצולמות נגד מדינת ישראל, וכאשר תתברר לאשורה מהי מידת שפיות-הדעת של אחדים מ"מנהיגי" המחאה ומה הרווחים העקיפים שלהם ממנה – או אז נדע את האמת הלא-נעימה ואולי נפסיק להיות תמימים ומולכים שולל, כמוך, אורי!

3. ברדיצ'בסקי על המצב בסוריה

בימי המהפכה הרוסית (1905), כתב המשורר והוגה הדעות העברי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865-1921) ביומנו: "ברוסיה, הממשלה והמהפכה משולות לשתי צפרדעים המקרטעות הנה והנה – קרות, מפרכסות ומעוררות גועל נפש. ומוטב לך להימנע מפגישה עִימן. מי שמאמין כאן בבואם של מצבים מתוקנים, צפוי לו מפח נפש גדול."

יש תיאור מוצלח יותר למאורעות בסוריה?

* * *

לנטלי היקרה

ברכות ליום הולדתך הכ"ה

מהמשפחה החובקת אותך

* * *

רות ירדני כץ

אלברט איינשטיין בפראג

בדיוק לפני 100 שנים אלברט איינשטיין הצטרף לאוניברסיטה ע"ש המלך קרל הרביעי (צ'רלס), כפרופסור מן המניין; הוא בא עם אשתו הראשונה מילבה ושני ילדיו. הסיפור המשעשע, שבאותם ימים היה מנהג שכאשר פרופסור חדש הצטרף לאיזו פקולטה הוא נדרש לעשות סבב הכרויות עם שאר הקולגות, שזה אומר ללכת לכל פרופסור לביתו, להציג עצמו ולהחליף מילות נימוס. ארבעים פרופסורים היו אז בפקולטה לפיזיקה. אחרי כמה ביקורים, איינשטיין הבין שזה בזבוז זמן ויותר חשוב להקדיש לסטודנטים את הזמן, והפסיק את הסבב. הפרופסורים שאותם הוא לא ביקר, כמעט את רובם, הרימו גבה, כעסו ונעלבו. הסטודנטים לעומת זאת, כאשר שמעו שהוא שבר מסורת, לא הסתירו את התפעלותם.

החלק היותר רציני הוא שבאותה שנה שאיינשטיין גר בפראג הוא התחבר עם הוגו ברגמן, מקס ברוד ופרנץ קפקא ובזכותם הוא התקרב ליהדות ולציונות. הסיבה שאני מספרת על כך היא מפני שאנחנו כאן בפראג מפני שהאוניברסיטה מציינת  100 שנה לעובדה שהוא השתייך אליה בשנת 1912, בכנס בינלאומי שבו משתתפים כ-150 פיזיקאים. 

זה לא מפתיע שהאוניברסיטה של פראג החליטה להנציח את העובדה שאיינשטיין חי פה. אמנם רק שנה, אבל הוא כבר היה מפורסם. הפקולטה לפיזיקה אז רק הוקמה, והכבוד שהם זכו שאיינשטיין השתייך אליה האדיר את שמה. עם חלוף השנים, שמו של איינשטיין לא יורד מהכותרות. הוא היה אגדה בחייו לאור הישגיו המדעיים ואישיותו המיוחדת, ונשאר אגדה, וכל ילד מכיר את שמו. 

הכנס מתקיים באחת השלוחות של האוניברסיטה שממוקמת בלב-ליבה של העיר העתיקה, המבנים הם בסגנון גותי שנבנו במאה ה-14. במתחם זה הפכו את אחד הבניינים שפעם היה שייך לאציל, למלון של האוניברסיטה שיש בו 15 סוויטות מפוארות שבהן מארחים אנשי אקדמיה בעלי שם בתחומם. הגודל, גובה התקרות, החלונות הרחבים והגדולים מציפים את הסוויטה באור, רצפת הפרקט שמכוסה בשטיחים ענקיים וניכר היטב שהרבה הרבה שנים הילכו עליהם, הנברשות של פעם, והשילוב בין חדש לישן – מעוררים התפעלות. מלון שכולל ארוחת בוקר מאוד סימפתית, כל יום מנקים ואין מטבח.  

במרחק הליכה מהקמפוס  מגלים את יופייה של העיר-העתיקה, והרובע היהודי.

המלון שחלונותיו פונים לרחוב נקרא סלטנה, והוא אחד הרחובות הראשיים שבו הפעילות  מתחילה ב-10 בבוקר עד 11 בלילה  ללא הפסקה. שעה לפני חצות מפסיקים את כל הרעש כיוון שלאורך הרחוב גרים אנשים.

אלפי תיירים מציפים את העיר-העתיקה יום ולילה ונהנים משפע החנויות, מסעדות, בתי-קפה, מהבירה הטובה, מהרכבים מוסיקלים שמתחלפים כל שעה בערך, בכל הסגנונות. זמרי אופרה, פנטומימאים, וגם כנר שבין השאר מנגן זמירות יהודיות ידועות. אווירה גורפת ומהפנטת.

ואיך אפשר בלי ...

התמזל מזלי ובפראג היינו מיספר פעמים לתקופה של בין חודש ויותר. גם הפעם השהות שלנו כאן היא מעבר לכנס. בפעמים הקודמות היתה לנו דירה שאפשר היה לבשל בה. במלון ארוחת צהריים וערב היא עלינו וזו הזדמנות לטעום מכל מה שהם מציעים. כל המטבחים בהישג יד. סיני, יפני, איטלקי, הודי, יהודי, כמובן צ'כי וכו'. המחירים סבירים. ישנן מסעדות גורמה, אבל מי צריך אותן כשאפשר לאכול טוב במחיר של 50-75 (אפילו פחות) שקל לסועד. האוכל המסורתי בצ'כיה הושפע במהלך ההיסטוריה מהארצות השכנות. צ'כיה היתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, ואימצה כמה מנות וינאיות, גם מאכלים שהגיעו מזרחה משם.

המטבח הצ'כי הוא שמן, עשיר ברטבים ומתובל בהגזמה, ומבוסס על מנות בשריות. בשר החזיר הפופולרי, עוף, בקר, אווז, ברווז ובשר ציד. הלכנו למסעדה עם חבר שלנו והוא הזמין מרק שום, וכמות השום שהיתה במרק הפיצה ריח חזק, גופו הריח שום במשך שעות. תופעת הסחוג. מרק הכרוב עם בשר, מרק הגולאש ודמפלינג מככבים. דגים? יש אבל לא מלהיבים את הצ'כים.

אכלנו גם בשתי מסעדות שהרשימו אותנו. סינית והודית. לא אלאה אתכם מה אכלנו, רק אומר שהיה שווה. המקום, האווירה, האוכל, השירות והמחיר.

העם הצ'כי מודה למלך קרל הרביעי על עשייתו הברוכה

למרות כל התהפוכות מאז המאה-14, בזמנו של המלך קרל,  (1316-1378) הוא זה שהעלה את פראג לעיר מרכזית, תרבותית ומשגשגת. קרל קיבל חינוך צרפתי ושלט בחמש שפות: לטינית, צ'כית, גרמנית, צרפתית ואיטלקית. שלטונו זכור כתור הזהב של בוהמיה. הוא הפך את פראג לבירת האימפריה, יזם מפעלי בנייה רבים. הוא הקים את האוניברסיטה במאה ה-14, שנקראת על שמו. גם הגשר נקרא על שמו: גשר צ'רלס, מצודת פראג וקתדרלת ויטוס הקדוש ועוד ועוד.  עד היום הוא נחשב ל"אבי האומה." 

* * *

מלי טויב

הכשר למעשיה הנלוזים של רינה שני

לאלישע פורת, בעקבות מאמרך "מאיר דהאן הפסל שנשכח – אהבה עם אם הכת" [גיליון 754], למשפטך – "בחדרה, עירהּ, הוקם אולם תרבות נאה לזכרה בידי בני משפחתה" – קדמו שנים רבות בהן בני חדרה שהכירו את רינה שומרוני (רינה שני – ריין שיין) והיו בעמדות מפתח בחדרה התנגדו בכל תוקף להקמת אולם תרבות על שמה. לבסוף הכריעו תושבים שלא הכירוה והכסף ניצח. זו לא תעודת כבוד לעיר חדרה ולתושביה. עד היום, בעיקר באזור הוד השרון, באזור שרינה פעלה בו רבות, חיים בחורים שהם היום כבר בוגרים ועדיין פגועים נפשית, כל חייהם השתבשו בעטייה, סבלם וסבל משפחותיהם רב ביותר. פגשתי ואני מכירה לפחות משפחה אחת כזו.  המשפט המוסגר שלך גם הוא נותן " הכשר" למעשיה הנלוזים של  רינה שני.

* * *

אברהם כהן

ארי שביט כמבקר מסעדות ברמת השרון

שוב גם השבוע חזר אלינו מיודענו ארי שביט בעוד קטע בעניין הגרעין האירני. הפעם – התרשמותו ממה שיצחק בן ישראל אמור להבין או לחשוב בעניין, זאת אחרי ששבוע קודם הביא לנו ראיון עם בוגי יעלון.

אנו רשאים להניח שהעיסוק האינטנסיבי של מר שביט בנושא נובע מתוך דאגה באמת כֵּנה לגורלו של עם ישראל ולעתידה של המדינה היהודית ובעיקר לשארית הפְּלֵטָה של שרידי העילית האנושית שהתרכזה בצורה כל כך לא בטוחה ברמת השרון. עם זאת ניכרים מצידו סימני שליחות ומחויבות לפצח את הנושא, לבלבל אותו, ואולי אף להשפיע על התנהלותו.

תוך מראית עין של נבירה תמימה בנושא ותוך הֵעָזרות בציטטות "מפי גדולים" הוא זורע פה ושם זרעי קביעות אשר החזרה עליהם מקבעת אותם בתודעה הציבורית ואולי גם אצל מקבלי ההחלטות ויועציהם שכידוע גם הם רק בני אדם ונתונים להשפעות.

אחת הקביעות המוזרות שחוזרים עליה שוב ושוב בניסוח כזה או אחר היא זו שהאיראנים אמנם התקדמו בכל התחומים שיאפשרו להם להקים כוח גרעיני מבצעי ויש להם כבר גם כלי שיגור מגוונים אך – וכאן באה הפואנטה המוזרה – מה שחסר להם להשלמת הפרוייקט היא הפקודה המפורשת של איזה חמינאי להשלים הרכבת הפצצות. מכאן נגזרת במשתמע המסקנה שכל עוד אין בידינו הנייר או ההקלטה או השדר שחמינאי אמנם נתן פקודה לכך, הרי כל פעולה יזומה מצידנו תהיה מוקדמת מדי והרת אסון. וכל זה בזמן שכל ראשי השלטון באיראן מכריזים מעל כל במה שאין מי שימנע מהם עוצמה גרעינית ושאו-טו-טו ישראל עומדת להיעלם מהמפה.

משל לביריון שכונתי שניצב מולך במרחק מילימטר בין האף שלו לשלך ומזהיר אותך: "לא נגעתי בך, תיזהר לא להרים יד או לגעת בי!"

נראה שתכלית העיסוק בנושא האסטרטגיה שלנו מול האיראנים על-ידי שביט ודומיו נועדה לאפשר אורך נשימה כמה שאפשר לקהילות החיים הטובים אשר חייהם ובעיקר אורח חייהם יקרים ומהנים מדי מכדי להפקירם חס ושלום תמורת עתיד בנינו ובני בנינו.

כל זה לא ימנע ממטיפים וממשבשי מערכות אלה לעמוד בראש חוצות ביום שיתברר שלאיראן יש עשר פצצות מכוונות לכל ערי ישראל ולהכריז בקולי קולות כלפי ממשלת ישראל: היכן הייתם? נרדמתם בשמירה! הפקרתם גורל העם וכו'...

ואם מצד שני יקרה ש"שני הנמהרים" שסומנו על-ידי "הארץ" יעזו בכל זאת, אחרי שיקול מעמיק ומקיף של מיטב המוחות אצלנו, ואחרי שקילה והבאה בחשבון של התוצאות האפשריות, אם הם יעזו לתת את הפקודה לעשות מעשה, או אז יתחילו זעקות השבר של אותו חוג שהוא תמיד בעמדה נוחה של: אמרנו לכם! והזהרנו אתכם וכו'...

"תוך כדי," מר שביט גם חושף את בן ישראל ומעמיד אותו בחלון ראווה גלוי בפני כל דורשי טובתנו.

אכן יש הרבה דרכים טובות להחליש את מדינת ישראל. יש שיטת קם והדיסק, יש שיטת בלאו ו"תרמיל המסמכים", ויש את שיטת הראיון שבו המרואיין "שואב לתוכו חביתה כפולה ונקניקיות צלויות של בוקר אמריקאי" כפי שארי שביט מתאר את הסיטואציה בתוך "האנשים היפים והמעוצבים של רביבה וסיליה."

ואתה לא יודע האם יש לך עסק עם חתרן או מבקר מסעדות לא תמים.

אהוד: ואולי יש לך עסק עם בן-אדם שאם היו לו תכונות והברקות מחשבה שכאלה – היה נחשב לסתם טיפש.

* * *

אשר מעוז

על קידוש השם ועל חילולו

סוגיית גיוסם של תלמידי ישיבה מתקשרת אצלי כמו מאליה לשני אירועים, שניהם מתקופת מלחמת ששת הימים, בשניהם מעורבים חרדים מאותה חסידות.

המקרה הראשון אירע ערב המלחמה. שירתי ביחידת מילואים. היחידה התארגנה בסמוך לגבול המצרי כאשר קיבלנו הודעה שאנו עומדים לצאת למערכה ונשלחנו למשוך תחמושת מן הבסיס. הדבר היה ביום שישי אחר הצהריים והיה ברור שלא נספיק לשוב למאהל לפני כניסת השבת. איתנו היה אבישי, שוחט ובודק ירא שמיים. הוא לא ניסה להתחמק מן המשימה. היה ברור לו כי המדובר בפיקוח נפש וכי עליו להשתתף בה כמו כל שאר החיילים. למחרת היום נאלצו להרים את יריעות האוהל ששימש כבית-כנסת, כי כמעט כל החיילים – למעט מי שהיו בתורנות – הצטרפו לתפילה. זכורני שחשבתי לעצמי, כי בחילול שבת אחת קידש אבישי שם שמיים יותר מכל השבתות ששמר.

המקרה השני אירע בתום המלחמה. מששבתי להוריי אכולי הדאגה, סיפרה לי אימי המנוחה כי ביום בו שוחררה ירושלים העתיקה פרצה רעייתו של מנהל הישיבה, שהתגורר בשכנות לביתנו, לרחוב במצהלות שמחה כשהיא קוראת "הכותל שוחרר! הכותל שוחרר!"

רעייתו של שמש בית-הכנסת, שאף הוא היה שכן שלנו, ואשר נכדה שירת במלחמה, הביטה בה בפנים קודרות והפטירה: "רק תרנגולת שאפרוחיה מכונסים מתחת לכנפיה מסוגלת לשמוח היום".

אכן, קידוש השם מול חילולו.

ועוד אירוע שמתקשר אצלי לנושא הגיוס. הדבר היה לפני שנים רבות. הופעתי בבית-המשפט הגבוה לצדק ששכן אז במגרש הרוסים בירושלים. בעודי ממתין לדיון בעתירה שלנו נידונה עתירתו של יצואן תשמישי קדושה נגד שלטונות מס הכנסה. היצואן קבל על ששלטונות המס אינם מתירים לו לנכות מן התמורה עבור היצוא את שכרם של סופרי הסת"ם שכתבו את המזוזות ואת התפילין אותם ייצא.

ראש ההרכב, הנשיא אגרנט, פנה לנציג הפרקליטות כשהוא מביע תמיהה מפני מה אין מס הכנסה מאפשר ליצואן לנכות את הוצאותיו.

מנהל מחלקת הבג"צים הגיב שאין כל בעייה – אם היצואן ימציא קבלות בגין התשלומים יכירו לו שלטונות המס בהוצאה.

הנשיא אגרנט עמד לסכם את הדיון ולהתפנות לתיק שלנו, אלא שאז קם פרקליטו של היצואן והצהיר כי מרשו אינו מסוגל להמציא קבלות על התשלומים שכן כותבי המזוזות והתפילין הם תלמידי ישיבה ו"ברגע שימציאו קבלות בגין העבודה יגייסו אותם לצבא."

משהתיישבתי לכתוב את הדברים חשבתי להביא עשרות ומאות מקורות הלכתיים שמחייבים תלמידי ישיבה להשתתף בהגנה על המדינה ועל העם. החלטתי שלא לעשות כן. ראשית, ברור לי שמול כל מקור שאביא ישלפו הרבנים והעסקנים מקור הפוך. יתר על כן, אין ספק שהמקורות שהיה בדעתי להביא ידועים גם להם. אסתפק, לפיכך, בהצבעה על חילול השם שגורמת השתמטותם של תלמידי ישיבה – ואולי, מדוייק יותר לומר, של הרשומים כתלמידי ישיבה – והטלת המשימה להמית עצמם על הגנת המדינה על אחרים, בעוד הם מסתופפים באולמי הישיבה וממיתים עצמם באוהלה של תורה. אם כסבורים הם שבכך הם מאדירים את התורה, טעות בידם – הם מבזים אותה והופכים אותה לעיר מקלט מפני מילוי חובה לאומית שסכנה בצידה תוך שהם מבדילים בין דם לדם.

לאחרונה שינו העסקנים החרדים את טעמם. מתוך שהגיעו למסקנה שנקעה נפשו של העם מהם ומתירוציהם, הם אימצו לעצמם מנטרה חדשה. הטיעון החדש הנו שהאשמה כולה בצבא שאיננו מעוניין בגיוסם. נציגי צה"ל מכחישים טיעון זה ומדגישים את הצורך הלוחץ בתוספת כוח-אדם. ואולם, אם האמת הנה עם הראשונים, מן הדין שיזעיקו שמיים וארץ כנגד גזירת אי-הגיוס שנכפתה עליהם. הפתרון איננו בהחרמת הוועדה לגיבוש חקיקה שתחליף את חוק טל. אם סבורים הם כי הצבא רואה בהם אזרחים סוג ב' ומפלה אותם לרעה בגיוס הרי ששערי בג"ץ פתוחים בפניהם.

הנוסח המלא של הרשימה שהתפרסמה בעיתון "הארץ".

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­פרופ' מעוז הוא ראש בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס.

* * *

אלבום חדש מאת אילן וירצברג

בנו של בני וירצברג ז"ל

http://patiphon.co.il/music/lkb1863WBT

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

 והוצאת עם עובד 1993

פרק שביעי

השומר הראשי סנדר חדד

יהוד. לפנות-ערב חורקים גלגלי עגלה רתומה לצמד סוסים, שעולה ברחוב היחיד של הכפר הקטן. סנדר חדד, השומר הראשי של פתח-תקוה, נוהג בה בדרכו חזרה מראשון-לציון. הוא עוצר לפני חצרו של יצחק-צבי ויורד. גבר גבה-קומה, חסון-גו, בעל תנועות זריזות ונמרצות. בבית שפירא הוא פוגש את אברהם, המבקש לחזור איתו למושבה, לאחר ביקור אצל ההורים.

בינתיים משוחחים על המתרחש בפתח-תקוה. לאחר תקופה רעה, תקופת מחסור, קיבל הברון רוטשילד תחת חסותו עשרים ושמונה איכרים, בהם גם את מיכאל. מיכאל ואברהם עובדים קשה בחריש עמוק, בשמונה זוגות פרדות, ומרוויחים שמונה גרוש תורכי ליום. הפרנסה מצומצמת אך בטוחה. אפשר כבר גם להחזיר קצת להורים תמורת השקעתם ברכישת הנחלה. החריש מכין קרקע לנטיעת כרמי-יין. פקיד הברון מר גרוס, שתחת השגחתו נעשית העבודה, מבטיח שבעתיד יוכלו האיכרים להתקיים באופן עצמאי. בציר הענבים יישלח ליקב בראשון-לציון, ויין המושבות יקנה לעצמו שם בעולם, בזכות הברון.

העגלה יוצאת לדרך. סנדר בוחר דרך ארוכה שמתפתלת מיהוד מזרחה בין גדרות הצבר, ועוקף את הדרך הקצרה למושבה.

 "מדוע אנחנו לא נוסעים ישר, סנדר?" תוהה אברהם.

 "הבידואים של אל-עריש חונים כאן. אולי הם אורבים לי בדרך, לנקום על המכות שהרבצתי להם."

 "מדוע פגעת?"

 "הם חוכרים מקשות בסביבה ומובילים אבטיחים למצרים על גבי גמלים. גיליתי שבלילות הם לוקחים אבטיחים ממקשה שלנו. רכבתי על סוסתי לתוך מקשה שלהם. לפי המנהג יש רשות לשומר לעבור כך כרצונו. הם עמדו מולי ולא הרשו לי לעבור. הסברתי להם את זכותי. הם התעקשו. אחד מהם היכה בנבוט את הסוסה שלי. מיד הנפתי עליו את המגלב," מנופף סנדר בשוט מעל לצמד הסוסים, "והראיתי להם מה כוחי. הצלפתי על ימין ועל שמאל. אחרי שברחו עליתי עם הסוסה על ערימת האבטיחים, שאספו למשלוח, ורמסנו אותם. כאשר חזרתי למושבה היו רגלי הסוסה ורגליי – אדומות, כאילו רחצנו בדם. חשבו שנפצענו. לא. זה היה רק עסיס האבטיחים של בידואי אל-עריש!"

 "איפה למדת להילחם ככה, סנדר?"

 "נולדתי בקרינקין, עיירה קטנה ברוסיה. אבי, יוסף, היה נפח. הייתי עוזר לו להכות בפטיש על ברזל מלובן שמאדים על סדן. נופח במפוח ללבות אש. רוקע פרסות, זורק אותן לוהטות אל חבית מים שחורים. מפרזל סוסים. מתקן יצולים. אם השקצים בכפר העיזו להתגרות בנו, הייתי תופס פטיש או כשיל-ברזל ויוצא להפחיד אותם.

 "כאשר פרצה המלחמה בין רוסיה לתורכיה, לא יכולתי לשבת בשקט. אמנם הייתי פטור מגיוס, אבל הלכתי לעבוד בתור עגלון אצל קבלן צבאי, כדי שאוכל להריח מקרוב אבק-שריפה. לראות קרבות. פעם נפל קצין רוסי גבוה בשבי התורכים. חבריו הקצינים התאמצו לשחררו בדרכים שונות ולא הצליחו. הצעתי לקחת עלי את הדבר בתנאי שיתנו לי שני חיילים. הם צחקו. מה אני, בחור יהודי, יודע לעשות? – אבל הסכימו לבקשתי. אולי ראו זאת כבדיחה או התערבות ביניהם.

 "קיבלתי שני חיילים. התחפשתי לתורכי שלוקח אותם בשבי. חצינו את קו-החזית. הגענו למקום שבו היה כלוא הקצין הרוסי. מיד פקדתי לצרף אותו לחבורת השבויים שלי. בדרך היה עלי להכות את הרוסים, כדי שמצבם ייראה טבעי. כך הצלחתי להבריח את הקצין חזרה לחזית הרוסית. אך אלה, טפו! – כפויי-טובה. התערבו ביניהם על וודקה, והשתכרו כחזירים אותו לילה."

 "אתה מדבר תורכית?"

 "קצת. למדתי מהשבויים. ומה חדש אצלך, אברום?"

 "אבא כבר זקן, ולא בריא, בעיניך ראית. אני מקווה שעוד יזכה לראות גם אותי מקים בית." אומר אברהם.

 "כלה יש לך?"

 "כן, ליבה-רוחל, בת אחי מנחם, שמת בירושלים אחרי שעלינו ארצה."

 "למי הוא דואג? לך או לה?"

 "לשנינו."

פתאום פורצת לקראתם בצרחות, מבין גדרות הצבר שלצד הדרך, חבורה של בידואים לבושים כותנות המתבדרות ברוח במרוצתם, שערותיהם שחורות כלילה ומתנופפות ברוח גם הן. הבידואים רצים לעבר העגלה, חמושים בנבוטים.

 "זה הוא, חווג'ה סקנדר! דמו בראשו!"

סנדר מזהה מיד שאלה הבידואים מאל-עריש. הוא מצליף בסוסים ומטה אותם לדרך אחרת, לא סלולה. הסוסים רצים כמשתוללים. יורדים ועולים מהמורות ורק בדרך נס אין שני הנוסעים מושלכים מהעגלה החוצה.

 "נפלח את ראשך כמו שפלחת את האבטיחים שלנו! יא כלב בן כלב!"

סנדר חמוש באקדח. הוא מבקש מאברהם להוציאו מחגורתו ולירות בו מעל לראשי הרודפים, אם יתקרבו יותר מדי. ענן אבק עולה מאחור ובתוכו דמויות בידואים מרקדים כצללים. פניהם מפחידים בהתקרבם, עיניהם כמו יוצאות מחוריהן. חורקים שיניים לבנות. מפיהם יוצא קצף. צועקים, מייללים, מקללים, ורגליהם היחפות מיטיבות לרוץ כאיילות. מרוב כעס קורעים אחדים מהם את כותנותיהם מעל גופם ונשארים ערומים-למחצה, צנומים ושחורים.

כאשר הבידואים מתקרבים סמוך לעגלה הם משליכים נבוטים שמתעופפים כחיצים מעל ראשי הנוסעים. נבוט נופל אל תוך העגלה אך אינו פוגע. אברהם מרים לעומתם את האקדח ומנסה לירות מעל לראשיהם, אך לרוע המזל הנשק לא פועל. הדבר מגדיל את התלהבות הרודפים. אחדים כבר משיגים את העגלה ומנסים לתפוס בסוסים כדי לעצרם. סנדר מתרומם על מושבו, מסיט במושכות את היצול ימינה ושמאלה וכך הודף לצידי הדרך את הנדחקים אל העגלה. הוא מפליא לכוון הנה והנה את צמד הסוסים כדי לפגוע באמצעותם בבידואים. בשקט, בלי פחד ובהלה. "דיו! דיו! צ'ורט ווזנאיה!"

הסוסים רצים בקפיצות זיגזגיות כדי להתיש את המתנפלים ולהטעות אותם. בידואים אחדים נופלים ומתפתלים בזעקות כאב לאחר שהם מתנגשים ביצול ובפרסות או נדרסים בגלגל. חבריהם מתמלאים חמת רצח. הסוסים מתכסים זיעה וקצף לבן, נושמים בכבדות. סוף-סוף נחלצים סנדר ואברהם בטיסה, כעל כנפי רוח, ועוצרים רק בפתח ביתו של סנדר חדד.

אברהם קופלמן, לץ המושבה, האיכר שהבטיח לביאליסטוקים ארץ זבת דבש מהעצים, עובר שם במקרה, ורואה את הסוסים המכוסים קצף לבן.

 "ברוך הבא חווג'ה סקנדר! מברוכ סנדרל! א גוטען טאג הער חדד! במקום לטבול עם הבהמות בעסיס אבטיחים אדום, נסעת לטייל בשלג הלבנון?"

סנדר ממהר לרדת מהעגלה כדי לפתח את הרתמות, אך בו-ברגע קורס אחד הסוסים, מתקפל על ארבעת רגליו, ונופח נפשו בקול חנוק, קול יפחה של בהמה.

*

בוקר. אברהם משכים קום וממהר לאורוות הפקידות של הברון. תמורת שני גרוש נוספים ליום הוא מכין את הסוסים ליציאה לעבודת החריש. בהפסקה בשדה יושבים החורשים בצל עץ בודד, בוצעים כיכר לחם שאפו הנשים בטבון, ומלפתים בגבינה ובזיתים. אברהם פונה אל יודה, מנהל העבודה: "הבטחת לספר לי על דאוד אבו-יוסף, הפרש היהודי מבגדד, ששמר איתך על המושבה בשנה הראשונה להיותכם כאן."

 "לילה אחד רכבנו בשדה הזה לפקוח-עין על החיטה המבשילה, שהבידואים משבט ג'ראמנה הסמוך חמדו אותה מדי לילה," מספר יודה אחר הסעודה. הוא מוציא את מקטרתו דמויית ראש אדם, מפטם ומצית אותה. אברהם מתבונן. עישון המקטרת מוצא חן בעיניו.

 "אבו-יוסף הדליק בפינה ההיא מדורה. 'מדורה?' – לא האמנתי למראה עיניי. 'הלא מיד יגלו אותנו ויירו לעברנו!' – 'אנחנו לא נהיה שם,' הרגיע אותי אבו-יוסף. השארנו ליד המדורה את השקיים של הסוסים שלנו, התרחקנו עימם לכיוון הזה, ליד העץ, וישבנו על הסוסים שעה ארוכה. היה קר. הרגליים כמעט קפאו.

 "פתאום נשמעו יריות ממש לידינו, אך לא לכיוון שלנו אלא אל המדורה. הבידואים שבאו לקצור את החיטה הבשלה חשבו שמצאו להם טרף קל – שומר שנרדם בקור, ליד המדורה. רציתי להסתער עליהם מיד, לפי נצנוץ היריות. אבו-יוסף עצר בעדי. 'חכה עד שיירה כל אחד מהם לפחות פעמיים!'

 "הוא ידע שאחרי מטח היריות הראשון לא יהיו הרובים טעונים, זה הרגע המתאים להפתיע אותם. התנפלנו עליהם מאחור, הרבצנו, אני בנבוט ואבו יוסף בצד הקהה של חרבו. הבידואים המופתעים ברחו בצעקות פחד. אספנו את המגלים ואת הרובים שלהם, את חפצינו, וחזרנו למושבה.

 "למחרת בא השיח' שלהם והתחנן בפנינו שנחזיר את הרובים והמגלים, גם שילם לנו את תמורת הנזק. יותר לא העיזו לעלות בלילות על התבואה."

 "אבו-יוסף באמת אמר שחרפה בעיניו להשתמש ברובה, שאפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור הגדול ביותר?" שואל אברהם.

 "יום אחד רכבנו יחד לאורך ואדי אבו-ליג'ה. מאחת הגבעות ירדו לקראתנו חמישה רוכבים בידואים, שפתחו עלינו ביריות. 'שכב מיד ארצה! עשה עצמך כמו מת ואל תעיז לירות אפילו כדור אחד!' צעק לעברי אבו-יוסף.

 "שמעתי בקולו. וכך נפלנו-שכבנו שנינו על האדמה, ללא תנועה. את החרב הסתיר אבו-יוסף מתחתיו. לסוסים נתנו לברוח. המתנפלים התקרבו אלינו, בטוחים שעכשיו יוכלו לשדוד מעלינו את בגדינו ואת רכושנו. אבו-יוסף חיכה שיתקרבו עד למרחק צעדים אחדים ואז קפץ על רגליו, ובטרם הספיקו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות אחדות פצע את כל החמישה, זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. הוא נזהר, כדרכו, מלפצוע אותם פצעי-מוות, והניח למתנפלים לברוח.

 "'חבל,' אמרתי לו. 'הם ניסו להרוג אותנו. מותר היה לנו להרוג אותם, או לפחות יכולים היינו לתפוס אחד או שניים, לקשור אותם ולהוליכם ליפו, למאסר אצל מושל העיר.'

 "'כך יותר טוב, יודה,' השיב לי. 'למה לנו עסקי גאולת-דם ונקמות? למה לנו משפטים שעולים כסף רב? שיברחו – ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם – מי הוא אבו-יוסף!'

 "והוא ניגב בשלווה את חרבו בעשב, והחזיר אותה לנדנה. סוסתו הלבנה חיכתה לו במרחק-מה ולידה הסוס שלי. עלינו ורכבנו חזרה למושבה, כשאבו-יוסף מנחם אותי על שהשאיר אותי 'מחוסר-עבודה'."

*

עבודת החריש העמוק הסתיימה. תמורת שני הגרושים הנוספים ליום, מטפל אברהם בסוסים השבים לאורוות הפקידות. הוא משקה ומאכיל אותם. תקופת העגלונות ביהוד הכשירה אותו למלאכה זו. באורוות הפקידות עומדים גם סוסי-רכיבה, ואברהם מרשה לעצמו לעיתים לקחת אחד מהם בערב ולהצטרף ברכיבה שקטה אל סנדר חדד, היוצא לשמירה. הוא מנצל כל רגע פנאי להימצא עם השומר הנערץ של המושבה, המכונה בפי הערבים – חווג'ה סקנדר; לצחצח את חגורת הכדורים שלו, לנקות עבורו את הרובה, לעזור לו בהברשת סוסתו ולברור לה בקפדנות מנת שעורה משובחת.

*

שבת. כל גברי המושבה עומדים עטופים בטליתותיהם בבית-הכנסת ומתפללים. לפתע עוברת ביניהם הידיעה כי ערב-ג'ראמנה עלו עם עדריהם על השדות הירוקים, ואלה אוכלים, רומסים ומשחיתים את התבואה.

כאשר שומע על כך סנדר, הוא ממהר ברגל למקום המעשה, קופץ ועולה מאחור על הסוסה אשר השיח' של ג'ראמנה רוכב עליה, ומכה אותו על ראשו. השיח' מתקפל על ברכי סנדר, על האוכף. בכוונת סנדר להדהיר את הסוסה חזרה למושבה, ולהביא עימו את השיח' כבן-ערובה עד שהבידואים ישלמו את הנזקים שגרמו לשדה.

אך כאשר רואים הבידואים מה עולל סנדר למנהיגם, הם מסתערים עליו בנבוטים. סנדר, שאינו רוצה לשמוט את השיח' מידיו, אינו מצליח להגן על עצמו מפני המכות הקשות שאוייביו חובטים בו בכל גופו. לבסוף הוא אמנם נחלץ מהם יחד עם טרפו, אך זו לו פעם אחרונה שהוא מרתיע את המתנפלים על המושבה. המכות הקשות שספג פוגעות בריאותיו. כל תנועה גורמת לו מעתה כאבים עזים. הוא מתהלך במושבה נשען על מקל, אדם חולה, ששוב אינו מסוגל לשמש כשומר ראשי שלה.

המשך יבוא

* * *

נותרו מספר מקומות אחרונים

סַדְנָאוֹנֶת קַיִץ זְעִירָה לכתיבה

בהנחיית  שז, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה 2007

אתם מוזמנים ומוזמנות להצטרף לסדרה קצרצרה בת שמונה מפגשים – שירה ופרוזה, שתתקיים אחת לשבוע במהלך יולי-אוגוסט.

נושא הגג של הסדנה יהיה חלומות, אשר יספקו לנו כר פורה של השראה ויצירה. באמצעות העיסוק בחלומות נלמד טכניקות ופטנטים לכתיבת שירה ופרוזה ללא השראה, כתיבות רצף אינטואיטיביות, התמודדות עם ביקורת פנימית ועוד.

בסדנה נעסוק גם בטקסטים של המשתתפים וגם בטקסטים ספרותיים.

הסדנה מתאימה הן לאנשים המעוניינים לטעום על קצה המזלג מעולמה העשיר של הכתיבה והן לכותבות/ים ותיקים ומנוסים המעוניינים להוסיף כלים לארסנל המקצועי שלהם ולשכלל את כתיבתם.

הסדנה תערך באווירה חמימה, מכילה ומטפחת באזור המרכז.

לפרטים נוספים ולהרשמה אתן מוזמנות ומוזמנים לפנות אלי:

טלפון: 03-7313444 / 0507-393095

shez@bezeqint.net

לאינפורמציה נוספת, בקרו אותי בפייסבוק tiny.ps/fe0fl

קיץ נעים ויצירתי

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם המשפטן היהודי רנדי ברנט מאוניברסיטת ג'ורג'טאון שבארה"ב, המערער בפני בית המשפט העליון על רפורמת הבריאות של הנשיא אובמה ומעמיד בכך בחשש את סיכויי הנשיא להיבחר מחדש – הוא צאצא או קרוב-משפחה של ר' זרח ברנט הידוע, ממחדשי היישוב היהודי בארץ-ישראל במאה ה-19 וממייסדי פתח-תקווה ב-1878?

* קורבנות-אדם באוניברסיטת תל-אביב: "לאורך הפרשה לא הסתירה הסטודנטית את העובדה כי שיתפה פעולה ואף היתה הראשונה ליזום את הקשר. בכתב הקובלנה נכתב בפירוש כי בתום אחד השיעורים, ניגשה אל המרצה ואמרה לו כי היא מתקשה להתרכז בשיעור וכי התאהבה בו. המרצה, בתגובה, הציע כי לא ישוחחו על כך בכיתה אלא במשרדו, שם בהמשך התקיים בין השניים מגע מיני.

'אלו מערכות יחסים חולות בבסיסן,' אמרה הסטודנטית. 'הצד החלש נפגע, והמרצה בדרך כלל לא משלם מחיר. היום אני מודעת לכך שרציתי להתקרב לדמות מופת. זו התאהבות במושא סמכות, במישהו שאת רוצה אותו כמנטור.'" ["הארץ, 26.6]

על כגון דא נאמר בערבית: "מֶנְטוֹר עַלָא עֶרִי! – העיקר שהמרצה דפק אותי – וככה דפקתי אותו!"

ואילו אנחנו – שפר עלינו מזלנו שמעולם לא התמנינו פרופסורים באוניברסיטה כפי שהתמנו בצִ'יק חלק ניכר ממשוררינו החשובים ומסופרינו המוכשרים, בחינת "שמלה לך קצין תהיה לנו!" – שאם היינו נמשחים לפרופסורים היינו כבר מזמן נופלים בפיתוייהן של סטודנטיות זוקפות-פטמה ושאפתניות, שהיו נמשכות אלינו כזבוביות לדבש, ואנחנו ברוב טיפשותנו, וביצרינו הבלתי-נשלטים – היינו ודאי כבר ממלאים אותן חוכמה מלפנים ודעת מאחור עד שהיו מגרשים אותנו בקלון מהאוניברסיטה חרף כל הישגינו האקדמאיים.

שאלו כל מרצה דובר אמת על אלו סטודנטיות הוא חולם בלילות – גם אם אינו מעז אליהן דבר בימים. הוי, גם אני, אילו יכולתי להיוולד מחדש, הייתי רוצה שאימי תהיה סטודנטית יפה שהתאהבה בפרופסור ונישאה לו, שאז מנת המישכל שלי היתה גבוהה מאוד וגם יונק הייתי משדיים נאים.

* "ההחלטה על ההשעיה של גילה אדרעי התקבלה עקב התנהלותה בחודשים האחרונים. לאחרונה, סירבה אדרעי להגיע לדיונים בעניין יחסי העבודה ברכבת בבית הדין לעבודה בת"א. זאת לאחר שאמרה לשופטת אפרת לקסר, נשיאת בית הדין לעבודה בתל אביב, כי 'אין לך ביצים.' – גילה אדרעי, יו"ר ועד עובדי הרכבת, גם סירבה להגיע למו"מ עם ההנהלה לגיבושו של ההסכם הקיבוצי על-פי ההסכמות שהושגו לפני מיספר חודשים בין ההסתדרות וועד העובדים לבין ההנהלה. זאת למרות הנחיית ביה"ד לנהל מו"מ אינטנסיבי בנושא. – על ההשעייה החליט יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, אבי ניסנקורן, שאמר היום [27.6] כי "במהלך השנה האחרונה חצתה יו"ר הועד כל גבול אפשרי המקובל ביחסי עבודה קיבוציים. למרות ההתנהלות הזו, בעקבות המאבק שניהלה ההסתדרות יחד עם עובדי הרכבת נגד מיקור החוץ, נמנעה ההסתדרות מנקיטה בצעדים, על-מנת לא לפגוע במאבק. למרות התנהלותה הושג הסכם, אולם המשך ההתנהלות הבעייתית, הסירוב להופיע בדיונים בביה"ד, סירובה להופיע בישיבות המו"מ לגיבוש ההסכם הקיבוצי שהושגו והפרות נוספות, תוך הודעה כי לא תקבל עליה שום מרות של ההסתדרות, לא הותירה לי שום ברירה."

[אתר "הארץ" באינטרנט, 27.6]

ברוך שפטרנו מהחצופה הזו, שדבריה והופעתה בטלוויזיה עוררו בנו ספיקות קשים לגבי כשירות העובדים ברכבת ישראל – וגם המאיסו עלינו את הנסיעה ברכבת.

* האם אדמירל הצי מבקר המדינה, הנפוח מחשיבות עצמית, כלל בדו"ח שריפת יערות הכרמל שכתב גם את הצורך לפטרל ללא הרף מן האוויר וביבשה על גבולות היערות כדי לתפוס בזמן אמת את המציתים ואת המבעירים ולירות בהם? – או שמא למבעירים ולמציתים הכול נסלח – כי האשמה נופלת רק על ממשלת ישראל ועל העומד בראשה?

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,393 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל