גיליון מס' 756

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בתמוז תשע"ב, 2 ביולי 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בַּמַּאֲרָב אֵין כָּל חָדָש. // יוסי אחימאיר: הסלע האיתן שאיננו עוד – על יצחק שמיר. // מרדכי קידר: גן העדן הירוק. [ציטוט]. // אסי דגני: "התפוצה היהודית בישראל". // משה גרנות: על ספרה של לילי פרי "גולם במעגל". // מנשה שאול: הדקו את החגורות התחזית הפסימית היא המציאות. [ציטוט]. // יהודה דרורי: לסרבני גיוס – רק סנקציות אישיות. // אורי הייטנר: 1. מהטובים בראשי הממשלה. 2. בעד חוקים עוקפי בג"ץ. 3. האיסטניסים. // שמעון גרובר: לתאר את התסכול והמרירות שיוצרת הקוטביות החברתית-כלכלית. // לבנה מושון: בזכות ספרו של עוזי זק. // מוניקה כהן: בזכות "מלכים ג'". // אהוד בן עזר: על ספרו של קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן: "פרקי יומן מזרח-תיכוני 1917-1956", פורסם לראשונה במדור "ספר השבוע" ב"דף לספרות" בעריכתו של א"ב יפה בעיתון "על המשמר", 26 באפריל 1974. ובנוסף סקירה קצרה על ספרו החדש של משה יגר: "ריצ'רד מיינרצהאגן והציונות".  // נגה מרון: מוקד המחאה הציבורית. // שאול רוזנפלד: ליף כמשל. [ציטוט]. // דבורה קוזְוִינר: איך ניצחנו את האימפריה הבריטית, במלאת 66 שנים ל"שבת השחורה", 29.6.46. // אהוד בן עזר: "יומן בגליל" ל-ש. שלום, פרק מתוך המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. // אהוד בן עזר: על חוק זכויות יוצרים חדש, 1990 – מתוך היומן. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק שמיני, רוחל במושבה ורצח הקצב. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בַּמַּאֲרָב אֵין כָּל חָדָש

בִּזְמַן שֶהַצִּבּוּר נִקְרָע כָּאן בֵּין בְּעַד וְנֶגֶד

עַל דּוּ"חַ הַשְּׂרֵפָה וְעַל תְּנוּעַת הַמְּחָאָה

נוֹרִים קָסָאמִים עַל יוֹשְבָיו שֶל מַעֲרַב הַנֶּגֶב

וְאֶזְרָחִים חַפִּים סוֹבְלִים יוֹם-יוֹם, שָעָה-שָעָה

מִתַּאֲוַת הָרֶצַח שֶל אוֹתוֹ סָלָאם גִּ'יהָאדִי

שֶכָּל הָאַנְטִישֵמִים שֶבְּג'וּנְגֶּל צִינִי זֶה

הַמִּתְקָרֵא "עוֹלַם נָאוֹר" פּוֹטְרִים בְּכָּלָאם פַאדִי

כָּל פְּרוֹבוֹקַצְיָה מִצִּדּוֹ וְכָל שִמּוּש נִבְזֶה

בְּקִיר-מָגֵן שֶל אֻכְלוּסְיָה צִיוִילִית שֶאֶצְלוֹ הִיא

בַּת-עֲרֻבָּה תְמִידִית, שֶאִם כְּתוֹצָאָה מִמְּחִי

תְגוּבַת-עוֹנְשִין שֶלָּנוּ תִפָּגַע חָלִילָה –  לוֹ הִיא

עִלָּה קְבוּעָה לִזְעֹק חָמָאס עַל קֶטֶל אֶזְרָחִי.

וְגַם שְתִיקַת מוֹעֶצֶת בִּטָּחוֹן עַל תְּלוּנוֹתֵינוּ

הַמִּתְרַבּוֹת מִיּוֹם לְיוֹם עַל יֶרִי לֹא נִפְסָק

שֶל רְצוּעָה שֶזֶּה מִכְּבָר יָצָאנוּ מֵרְצוֹנֵנוּ

מִתּוֹךְ תְּחוּמֶיהָ מוֹצִיאָה כָּל פַּעַם מִן הַשַּׂק

אֶת קְצֵה מַרְצֵעַ הַצְּבִיעוּת הַטְּרֶנְדִּית הַנּוֹצֶצֶת

שֶל הַפּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְט הַמִּתְיַמֵּר לִהְיוֹת

נֵיטְרָאלִי וַחֲסַר-פְּנִיּוֹת בְּעוֹד שֶהוּא בְּעֶצֶם

אוֹתָהּ הַיּוּדוֹפוֹבְּיָה, רַק עִם פְרָאק וְעִם כְּסָיוֹת.

מָה שֶמּוֹכִיחַ כִּי בְּעוֹד אוּ"ם-שְמוּם זֶה, כַּקּוֹלַעַת

בְּאִמְרוֹתָיו שֶל בֶּן-גֻּרְיוֹן, לַטְּרֶנְד הַנָּ"ל פּוֹזֵל

כְּאִלּוּ בְּכִפַּת כָּל דִּין מוֹשֵל הוּא – טוֹב לָדַעַת

כִּי לָנוּ יֶשְנוֹ צַהַ"ל וְיֶשְנָהּ כִּפַּת בַּרְזֶל.

* * *

יוסי אחימאיר

שמיר: הסלע האיתן שאיננו עוד

כבמכת פטיש הלמה בי הידיעה על מורי ורבי, יצחק שמיר, המנהיג שזכיתי לעבוד שמונה שנים רצופות במחיצתו ולצידו, שאיננו עוד. זה קרה בשעה 5 אחה"צ בשבת, כמה דקות לאחר שהבת גלעדה ביקרה אותו במוסד הסיעודי בהרצליה שבו נמצא מאז 2006, ובו עברו עליו שנותיו האחרונות, כשזיכרונו בוגד בו, כשהתקשורת עימו נעשית קשה מיום ליום, עד לנתק מוחלט.

ראיתיו בפעם האחרונה ביום הבחירות לכנסת ה-17. באתי בשעת צהריים, כאשר שמיר סעד את ארוחתו. הוא ישב ליד השולחן, מטופל להפליא, מסורק ומגולח, נקי ומצוחצח, עדיין חסון פיסית על אף משא שנותיו, מרפק ידו השרירית נשען על השולחן וביד השנייה אחז במזלג. שמיר – כפי שכולם זוכרים אותו. אבל לא בדיוק. במשך 20 דקות ישיבתנו זה מול זה לא הצלחתי להחליף עימו ולו מילה אחת. משסיים לסעוד, ציון דעוס, העוזר הנאמן והצמוד, תמך בו להקימו. אט-אט הוא הובילו לחדרו הסמוך.

שמיר נבלע בפתח – ואני חשתי שנפרדתי כבר אז מן האיש שאהבתי, מן המנהיג שהערצתי.

עד 1984 היה יצחק שמיר גם בשבילי בגדר תעלומה. איש המחתרת ומראשי לח"י, מקומם מחתרת לוחמי חרות ישראל לאחר רצח "יאיר", איש המוסד, אדם שכמעט לא היה בכותרות גם בתפקידיו כיו"ר הכנסת וכשר החוץ. המיפגש היחיד שלי עימו היה כאשר ריאיינתי אותו, בצורה עניינית ויבשה-משהו, לכתב העת "בארץ ישראל" והוא אז שר החוץ. היה זה חברו הנאמן, סגן השר ח"כ מיכאל דקל ז"ל, שבא אליי למערכת "מעריב" והפתיע אותי: "מה דעתך לעבור ללשכת ראש הממשלה כיועץ וכדובר פוליטי?"

צריך לעזור לו – חשבתי בלבי – מה עוד שמדובר בפרק זמן של שנה-שנתיים, שלאחריו אוכל לשוב לעיתון שלי. גם תהיה לי, העיתונאי הסקרן, הזדמנות לראות איך עובדת המערכת – המערכת השלטונית כמובן – מבפנים, כשותף זוטר לעשייה.

השנה-שנתיים התארכו לכדי שמונה שנים. שמונה שנים של עבודה צמודה, כיועץ פוליטי, כדובר וכמנהל לשכתו של אחד מראש הממשלה הטובים ביותר שהיו לה למדינת ישראל, ולצד צוות אמין ונאמן שפעל ברוחו ובהשראתו במטרה אחת ויחידה: לקדם את המדינה, לחזק את ביטחונה ולהבטיח את עתידה. כל שיקול אחר לא היה קיים בלשכת ראש הממשלה שמיר. לא טובתו האישית, לא טובת אנשיו, לא טובת ידידיו, לא טובת מפלגתו שהוא היה כמובן מנהיגה – כי אם טובת המדינה והעם היהודי בלבד, וביסוס ריבונותנו במולדת ההיסטורית, ארץ-ישראל.

יצחק שמיר פעל רק על פי צו ליבו ומצפונו הציוני-ז'בוטינסקאי. מעולם הוא לא זיגזג, לא הלך לפי "צווי אופנה" פוליטיים ופופוליסטיים, שצצים לעיתים גם מתוך תנועתו. הוא שמע, שקל – והחליט. זו אולי הסיבה שלא היה תמיד פופולארי, שנחשב בחוגי השמאל לקיצוני-ימני ומקובע בעמדותיו. אפילו בחוגי הימין הקיצוני לא תמיד הבינו את שיקוליו. עובדה – אלה האחרונים, בין אם מתוך הליכוד ("החישוקאים") ובין אם מתנועות כמו "התחיה", נושאים בעיקר האחראיות למפלת המחנה הלאומי בבחירות 1992, אחרי שש-וחצי שנות כהונה של שמיר בראשות הממשלה.

איש הסטטוס-קוו, ה"שב ואל תעשה" – הגדירו אותו בתקשורת. על כך תמיד הגיב בשיחות פנימיות: שינוי – כן, למה לא, אבל לא שינוי בכל מחיר, לא שינוי שירע את מצב האומה.

לשמור על הקיים כעל בבת עיניך, לשמור על המדינה והעם שגורלם הופקד בידיך האחראיות – זה מה שהינחה את האיש החסון הזה, גופנית ונפשית, הזהיר והאחראי, בכל דרכו ומחשבתו. הוא היה נכון להיות לא-פופולארי, כשידע שהצדק עימו והאחריות מוטלת על כתפיו. החלטה שלו, כל החלטה, בכל תחום מתחומי ניהול המדינה, נפלה לאחר שיקול דעת מעמיק ביותר, בינו לבין עצמו.

"אני איבדתי חלק מקולי בימים האחרונים, אבל לא איבדתי את אמונתי, את ביטחוני ואת צדקנו, את ביטחוני בדרך שלנו," – אמר בנאום הדרמטי שנשא ב"מצודת זאב" במוצאי יום הבחירות לכנסת ביולי 1992, כאשר הוברר כי הליכוד הפסיד את השלטון. והוא הוסיף: "התנועה שלנו ממשיכה את הדרך של תנועת השיחרור היהודית העברית הקשורה קשר עמוק עם כל אלה אשר לחמו בדורות קודמים, לפני אלפי שנים ולפני מאות שנים, על קיומו וקידומו של העם היהודי. זאת לא היתה אף פעם דרך קלה להוביל את עם ישראל לגאולה. ואני רוצה לומר לכם: זה מה שממשלת הליכוד עשתה ועושה בשנים האחרונות, זה להוביל את עם ישראל וארץ-ישראל לגאולה השלמה. ואנחנו עשינו זאת, עושים זאת ונעשה זאת."

ובהמשך: "עוד אף פעם לא הוכחה צידקת דרכנו כפי שהוכחה בשנים האחרונות, בכל התחומים. הלכנו קדימה, קידמנו את העם, קידמנו את ארץ-ישראל, קידמנו את העלייה, קידמנו את ההתיישבות, קידמנו את הביטחון... כל המעשים הטובים שעשינו חיים וקיימים בהיסטוריה הישראלית, בזיכרונו של העם העברי... יש סכנות, אל נקל ראש, אל נזלזל באותם האנשים המוכנים לרמוס ברגל גאווה את כל הקדוש לנו, את כל היקר לנו. לא לזלזל, אבל לעמוד איתנים על משמר האינטרסים של העם היהודי ושל ארצו היחידה בעולם."

דומה שהיתה זו פעם ראשונה שיצחק שמיר, הצנוע, הבורח מפירסום, ששיקולים של יחסי ציבור רחוקים ממנו כל כך, "התפאר" בהישגיו, הישגי הממשלות שעמד בראשן. ואכן ראוי לפרט את הבולטים שבהם:

קליטת כמיליון עולים חדשים מבריה"מ לשעבר, ומאתיופיה.

הקמת עשרות יישובים בכל חבלי ארץ-ישראל.

חידוש וכריתת יחסים דיפלומטיים עם כשלושים מדינות בהן סין והודו, וחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל.

נקיטת יוזמות מדיניות (ובראשן ועידת מדריד) למו"מ ישיר עם מדינות ערב, לאחר פתיחה בינלאומית טקסית, והצגה חד-משמעית של עמדת ישראל בהנהגתו בדבר נכונות לשלום תמורת שלום , ללא ויתורים טריטוריאליים.

מאבק ללא פשרות ב"אינתיפאדה", דחיקת ערפאת וחבורתו לתוניס, דירדור מעמד אש"ף לשפל המדרגה.

ניהול בקור-רוח ובשיקול-דעת של משבר מלחמת המפרץ ומתקפת הטילים על ישראל.

העלאת רמת-החיים וקידום כלכלת ישראל לשעורי צמיחה של 5-6 אחוזים.

השרשת ערך האחדות הלאומית כעקרון חשוב שיש לשאוף אליו מבלי לטשטש חילוקי-דעות.

סצנה אחת, שזכורה לי היטב ממחישה את אופיו של יצחק שמיר, את יכולת עמידתו בלחצים ואת איתנות רוחו. ב-1989 ביקר ראש הממשלה בוושינגטון ונועד כמובן עם הנשיא בוש-האב, שלימים מנע מישראל את הערבויות לקליטת העלייה כל עוד נמשכת תנופת ההתנחלות. שמיר תמיד היה מוכן לעשות ויתורים בטאקטיקה אך לא באסטרטגיה. כך, למשל, בנושא ההתנחלות שהיה כה יקר לליבו הוא היה מוכן להאט לעיתים את קצב הבנייה לתקופת-ביניים, בתמורה להישג אחר, חשוב בעיניו לא פחות, בלי לוותר כמובן על עקרון הזכות להתנחל בכל חבלי הארץ.

נמניתי על הצוות שנילווה לשיחת שמיר-בוש. ומה הטריד את נשיא המעצמה הגדולה בשיחתו עם ראש ממשלת ישראל? ההתנחלות דוגית בצפון רצועת עזה. באותו זמן הוזז ה-נ.צ. של דוגית משפת הים אל תוך השטח פנימה. הנשיא בוש-האב ראה בכך הקמת התנחלות חדשה ובמשך חצי שעה לא פסק ללחוץ את אורחו ראש הממשלה על כך שהוקם יישוב חדש בשטחים המוחזקים. שמיר לא נרתע, הבהיר, חזר והבהיר למנהיג המעצמה העולמית, כי רק בשינוי מיקום המדובר, וסירב לבקשתו להוריד את דוגית. כשהם חלוקים בעמדותיהם על דוגית הזעירה, השניים נפרדו זה מזה.

בצאתנו מן הפגישה התגודדנו, היועצים, סביב ראש הממשלה, והוא אמר לנו: "נו, ראיתם עוד ראש ממשלה בישראל שעמד ככה מול לחציו של נשיא ארה"ב?"

יצחק שמיר הוסיף לכהן כחבר-כנסת מן השורה האופוזיציונית עד תום הקדנציה של הכנסת ה-13, שבה נשא נאום קצר חריף ביותר נגד הסכמי אוסלו והגדירם כ"איוולת היסטורית פנומנלית. מדינת ישראל, שהיתה אז במלוא עוצמתה בכל התחומים – הביטחוני, המדיני, הכלכלי וההתיישבותי – וכל זה בתוך זרם של עלייה מבורכת הולכת וגוברת, החליטה ברוב סכלותה להוציא מאשפתות התבוסה את כנופיות אויביה מאש"ף, שהיו בכי רע וקרובים להתפרקות גמורה, והעניקה להם נכסים שיאפשרו להם להקים לרוצחיה בסיסי יציאה ומקלטי מחסה לאחר ביצוע פשעיהם..."

והוא הוסיף: "להפתעתנו בא עלינו היום השלב המרושע והרה האסון של אוסלו ב', כאשר מכסת האסונות שהוא נושא בכנפיו גדולה ומחרידה מקודמתה. ולמחליטים על חשרת האסונות האלה לא היה די בכך, והם החליטו, מתוך איזו כמיהה להרע ולהוסיף לבשורה הקשה הזאת איזו בשורה של שמחה לאיד, שהנה ביצוע ההסכם הרע הזה יביא סוף-סוף קץ לחזון ארץ-ישראל השלמה, השנוא על כמה אנשים המקורבים לראש הממשלה. בצדק אמר מי שאמר, שבעצם לא מדובר כאן בארץ-ישראל השלמה, כי אם בארץ-ישראל פשוטה כמשמעה, מולדתו של עם עתיק יומין ורב סבל, שנשא את חלומו על ארצו שגלה ממנה בדרך חתחתים, רדיפות וגזירות לאין-קץ. המולדת הפכה פתאום למגרש ממוסחר שאין לו מחיר... איש ממנהיגי ישראל לא התבטא כך. ארץ-ישראל תחיה ותפרח גם לאחר שלא ישאר זכר למוחקי חזונה."

אף כי רבים היו המזלזלים בשמיר לעת שנבחר לראש הממשלה, ובמהלך כהונתו, הוא נכנס חלק לנעליו של מנחם בגין, כשהוא מכבד ומוקיר את קודמו, מבקרו פעם בחודש-חודשיים בדירתו הירושלמית, והשניים היו משוחחים על ענייני השעה הבוערים. הייתי עד יחיד לשיחות האלה. ממנחם בגין שאב שמיר מנות עידוד להמשך המאבק הלאומי על ארץ-ישראל, לשמירת חבלי יש"ע ששוחררו במלחמת ששת הימים. וכאשר יצא לאור הספר: "מנחם בגין – מורי, זאב ז'בוטינסקי" (2001), כתב לו יצחק שמיר דברי מבוא.

על ז'בוטינסקי אמר שמיר, הבית"רי מביאליסטוק: "לא הכרתיו אישית, ולא תמיד הסכמתי עם כל דעותיו. אבל האופקים שהאיש קרע לפניי, והשפעתו על מהלך חיי הגיעו עד כדי כך, שבחשבון סופי ברור לי כי ז'בוטינסקי היה בין הגורמים שעיצבו כל מה שיש בי."

ואילו על מנחם בגין, "בכיר תלמידיו של ז'בוטינסקי, המנחיל את תורת מורו," כותב שמיר: "בכל דבריו, מעשיו וראיונותיו תלה מנחם בגין את עיקר אמונתו בתורה שלמד מראש בית"ר... מתוך אמונה עמוקה: אמונה בצדקת הדרך, אמונה בחוסנו של העם, אמונה בנצח ישראל."

וכך סיים יצחק שמיר את דברי המבוא שלו: "עם ישראל אינו יכול להרשות לעצמו את המותרות שבהתפרקות מכל ערך, מכל עקרון, מכל חובה. לפיכך: את הנאמנות לארץ-ישראל יש להעמיק ולהשריש. את ההבנה כי בלי עוצמה לא נוכל להשיג מטרותינו יש להנחיל. את השאיפה לחברה צודקת, שבה כל אזרח הוא מלך, יש להגשים. את ההכרח בתקינות המימשל ובעליונות המשפט יש להפוך לאורח חיים. כל אלה הם עקרונות שלמדנו ממנחם בגין, אשר קיבלם מזאב ז'בוטינסקי. הם כולם אמת, הם כולם תקפים."

לא הרבה שמע הציבור על יצחק שמיר בעשרים השנים מאז פרישתו מן החיים הפוליטיים. אבל מפעם לפעם התפרסמו בעיתונים מאמרים, הנושאים את הכותרת בנוסח זה פחות או יותר: "געגועים ליצחק שמיר". בדיעבד הבינו גם יריביו הבולטים בתקשורת, מבקריו החריפים בעת שהגה המדינה היה נתון בידיו, שיצחק שמיר היה מטובי המנהיגים של עם ישראל, הן בדרך פעולתו והן בדפוסי התנהגותו, צניעותו האישית והתמסרותו המוחלטת לטובת הכלל היהודי כפי שהוא הבין אותה.

אולי על כן אין זה מפליא, שיצחק שמיר הוא ראש הממשלה המקופח ביותר מבין ראשי ממשלותיה של ישראל בהיסטוריוגרפיה הפוליטית-מדינית של המדינה. עדיין לא נכתבה עליו ביוגרפיה. אבל זכיתי כמנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, שיצחק שמיר היה יו"ר הכבוד שלו, ליזום ולהפיק ב-2008 את קובץ המאמרים המופלא עליו "יצחק שמיר כסלע איתן", שבו תוקן במקצת העוול שנעשה למנהיג הציוני בה"א הידיעה ולפועלו למען עמו, למען מדינתו, למען ארצו. כשהגיש לו הבן יאיר את הספר, חיוך דק פשט בקצה פיו של האב, הוא מיששו בידיו, ולא אמר מלה.

"סלע איתן" – זוהי הגדרה שלו עצמו, אך לא על עצמו אלא על מדינתו: "מדינה קטנה," כך אמר בנאום במכללה לביטחון לאומי ב-1988 – "תוכל לעמוד בפני גדולות ממנה, אם העם השוכן בה חדור אמונה ומאוחד סביב היסודות לכינונה ההיסטורי והאידיאולוגי. מדינה כזאת היא לעם כסלע איתן, שלא ניתן לפצחו."

יצחק שמיר, המנהיג ה"מסתורי" ביותר, הצנוע ביותר, האהוב והנערץ על כל מקורביו, עתיר ההישגים (ולא כולם עדיין נודעו ברבים), שהקריב עצמו במחתרת לוחמי חרות ישראל ובתפקידיו הממלכתיים למען עצמאות ישראל וביסוסה, למען ארץ ישראל השלמה ומתיישביה, ייזכר בתולדות האומה – כפי שהוא עצמו ציין בספרו האוטוביוגרפי, "סיכומו של דבר", שבו הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים – "כאיש שאהב את ארץ-ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהיתה לאל ידו."

יצחק שמיר יובא למנוחות בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים, לצד רעייתו הנאמנה, הקשרית שלו במחתרת, שמעולם לא עזבה אותו אלא במותה הפתאומי לפני כשנה בדיוק – שולמית ז"ל.

אדוני ראש הממשלה, לעולם אהיה אסיר תודה לך על השנים שזכיתי לעבוד במחיצתך ולסייע לך במעט יכולתי לקידום הנושאים הלאומיים. אהבתיך. אני מרכין ראשי בדמע לזכרך. השראתך הברוכה תהיה תמיד עמי ועם כל בית ישראל.

יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי בישראל, היה במשך שמונה שנים, 1984-1992, יועצו הפוליטי של ראש הממשלה שמיר ומנהל לשכתו.

* * *

מרדכי קידר

גן העדן הירוק

תנועת "האחים המוסלמים" נוסדה ב-1928 כמענה שנתנה קבוצה של קנאים לאיסלאם לאתגרים שהציבו בפניהם מגמות חדשות שטלטלו את חיי התרבות במצרים אחרי מלחמת העולם הראשונה. בימים ההם הייתה מצרים תחת כיבוש בריטי שמשך בחוטי השלטון ככל שעלה על ליבו, וניסה להשפיע על החברה בכיוון חילוני מערבי. כתוצאה מכך, הופיעו בציבוריות המצרית מגמות תרבותיות-פוליטיות חדשות: היו כאלה שראו במצריוּת שהתבססה על מורשת הפרעונים (סמל הכפירה באיסלאם) את מקור ההשראה של מצרים המודרנית; אחרים ראו באומה הערבית (המשווה בין מוסלמים, נוצרים, יהודים ואחרים, שכולם דוברי ערבית) את מחוז השתייכותם, והיו גם כאלה שראו בעבר היווני (אלכסנדר, תלמי) והרומאי (קליאופטרה) את מקור הזהות האירופית של העם המצרי. כל המגמות הללו היו אנטי-איסלאמיות, ו"האחים" – ובראשם מייסד התנועה, חסן אלבנא – ראו בכיבוש של הבריטים הנוצרים, שותי היין ואוכלי החזירים, מקור לכל הבעיות התרבותיות של ארץ הנילוס, ולכן הציבו את המאבק בכיבוש הזר בראש מעיניהם.

אלא שהכיבוש הפיזי אינו הבעייה כולה, שכן תרבות הכיבוש הזר, ובראשה החידושים שנכנסו לחברה המצרית במעמדן של הנשים, לבושן ושאלת השתלבותן במרחב הציבורי, נתפסה כאיום על יציבות עולם-הערכים המוסרי של האיסלאם. לכן ראו "האחים" כמשימה שנייה את טיהור החברה המצרית מהשפעתה של תרבות המערב, שלדעתם היא רקובה, מושחתת, מתירנית ואינה מתאימה לחברה איסלאמית. המאבק על התרבות עימת את "האחים" גם עם התיאוריות החברתיות-פוליטיות החדשות על מקור ההשראה הקולקטיבי של העם המצרי שצוינו קודם. נגד כל המגמות הללו טענו "האחים" כי "האיסלאם הוא הפתרון", ואסור לחברה מוסלמית, שמנהיגה יושב במרומים, לחפש בתרבויות אחרות פתרונות והסדרים מעשה ידי אדם.

המשימה השלישית שראו לעצמם "האחים" היא להוכיח כי אכן "האיסלאם הוא הפתרון", באמצעות החלת השריעה האיסלאמית על כל מעגלות החיים – הפרטיים, המשפחתיים, החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים והמדיניים. שאיפה זו להחיל את כללי האיסלאם על המדינה, יצרה את המושג "איסלאם פוליטי", כניגוד לדתות אחרות המפרידות בין דת ומדינה. סיסמת "האחים" היא "האל הוא מטרתנו, הקוראן חוקתנו, הנביא מנהיגנו, הג'יהאד דרכנו והמוות למען אללה הוא פסגת תקוותנו."

סמלו של הארגון מבטא היטב אידיאולוגיה זו: צבעו ירוק כצבע גן העדן, שתי חרבות במרכזו מבטאות את שתי העדויות הבסיסיות של אמונת האיסלאם – אין אלוה מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליחו – ומילה אחת, המופיעה בקוראן פעם אחת בלבד, כתובה עליו: "וַאַעִדּוּ" – "וַהֲכִינוּ". מילה זו היא תחילתו של פסוק מהקוראן (פרק 8 פסוק 59) "וַהֲכִינוּ להם את מה שביכולתכם מהכוח ומהסוסים הרתומים כדי להטיל מורא (כלומר טרור) בלב אוייב אללה ואויבכם."

קנאי האיסלאם מיישמים מרכיבים אידיאולוגיים ומעשיים אלה של תנועת "האחים המוסלמים" בכל זמן ובכל מקום, בהתאם לנסיבות. כך רואים כיום תנועות "בָּנות" של "האחים" כמעט בכל מקום בעולם, כמו למשל בסוריה, בירדן, ברשות הפלסטינית (חמאס), בתוניסיה (אלנהדה), בישראל (התנועה האיסלאמית על שני פלגיה), באירופה ובכל היבשות האחרות. מדינות לא-איסלאמיות ולא דמוקרטיות (סין ורוסיה) אינן מאפשרות בדרך כלל פעילות של ארגוני איסלאם פוליטי. במדינות שבהן פועלים ארגונים כאלה מתנהל בדרך כלל מאבק סמוי על הקווים האדומים שהמדינה מציבה לפעילותם, שכן הן רואות בהם ארגונים החותרים תחת יציבות השלטון, ורחם רעיוני לארגונים ג'יהאדיסטיים טרוריסטיים.

"אללה הוא עם בעלי הסבלנות"

כאשר נוסדה תנועת "האחים המוסלמים" במצרים, שלט במדינה המלך פואד הראשון, וב-1936 ירש אותו בנו פארוק, שמלך עד מהפכת הקצינים ביולי 1952. בתקופת המלוכה פעלו "האחים" בחופשיות רבה, היות שהשלטון פעל ביעילות נמוכה להפליא. בדצמבר 1948 התנקש אחד מפעילי התנועה בראש הממשלה, מחמוד פהמי נוקראשי, וחודשיים לאחר מכן נרצח מייסד התנועה ומנהיגה, חסן אלבנא, כנראה בידיהם של שליחי השלטון.

משטר הקצינים היה נחוש והחלטי הרבה יותר, וניהל בדרך כלל מאבק עיקש נגד "האחים", הואיל וראה בהם ובפעילותם משום ערעור על הלגיטימיות שלו ועל יציבותו. ב-1966 תלה נשיא מצרים גמאל עבד אלנאצר את אידיאולוג התנועה, סַיִּד קֻטְבּ, על כך שטען בכתביו שכל שלטון שאינו מיישם את השריעה הוא כמו הכפירה שקדמה לאיסלאם או עבודת אלילים, ולכן יש הצדקה לצאת לג'יהאד נגדו. החוקה המצרית שהייתה בתוקף עד שהושעתה בפברואר 2011, אסרה על הקמת מפלגות על בסיס דתי, וכך נחסמה דרכו של ארגון "האחים המוסלמים" להצטרף כחבר לגיטימי למערך הפוליטי הרשמי של המדינה.

בשל דחיקתם מן החיים הפוליטיים בכל שנות שלטון-הקצינים, מצאו "האחים" את כר פעולתם בשוליים החברתיים וכלכליים, והיפנו את מרצם לפעילות חברתית בקרב עשרות מיליוני המצרים המתגוררים בשכונות העוני הבלתי מתוכננות שבקצות הערים, ללא מים זורמים, או ביוב, חשמל, טלפון, שירותי רפואה וחינוך, ללא עבודה וללא תקווה. "האחים" הם אלה שתמכו לאורך השנים באותם מסכנים, מתוך תחושת מחויבות, אחריות וערבות הדדית הנובעות מהאיסלאם, שאינו מפריד בין דת, חברה, פוליטיקה, כלכלה ותרבות. השלטון הניח להם לפעול בקרב השכבות החלשות, כיוון שלא ראה בפעילות-חסד זו סכנה ליציבות השלטון, וכן היות שפעילות זו הקלה על המדינה את עול הטיפול באוכלוסייה הענייה. אהדת הציבור ל"אחים" הייתה גדולה, כי הם סייעו כל השנים בלב ונפש לדלת העם, כי אינם מושחתים ותאבי בצע כמו "החתולים השמנים" המנהלים את המדינה וכי הם מתייחסים בכבוד לעם, לעומת השלטון המפעיל על האוכלוסייה אמצעי הדיכוי וההשפלה האכזריים.

בשנים האחרונות של שלטון מובארק התירה המדינה, כלומר הנשיא, ל"אחים" להתמודד על מושבי הפרלמנט כעצמאים, ולא כמפלגה האסורה על פי החוקה. מיספר המושבים שבהם זכו היה תמיד קטן בהרבה משיעור האהדה של הציבור כלפיהם, ושיקף את הכוח שמובארק הסכים לתת להם. בבחירות לפרלמנט שנערכו ב-2005, ובעקבות לחץ שהפעילו הנשיא האמריקני ג'ורג' וו. בוש וקונדוליסה רייס, איפשר מובארק ל"אחים" "לזכות" ב-88 מושבים – כחמישית מן המושבים של "מועצת העם". הוא נקט צעד זה כנראה כדי להדוף את לחצי העולם המערבי להחיל במצרים משטר דמוקרטי, כשהוא יודע כי דמוקרטיה תביא בהכרח להשתלטות "האחים" על המדינה. האיום פעל, ובבחירות של 2010 "זכו" "האחים" במושב אחד בלבד, והבית הלבן לא מחה. אז עדיין העדיף ברק אובמה את הדיקטטור החילוני על פני הדמוקרטיה האיסלאמית.

מי שהחלו את פרעות הרחוב, שיש המכנים אותן "האביב הערבי", שפרצו במצרים ב-25 בינואר 2011, היו המוני מצרים צעירים, חילונים, חלקם משכילים, שמאסו בשלטון המושחת, האכזרי שעמד להיות מועבר בירושה לבנו של השליט. "האחים המוסלמים" לא נטלו חלק משמעותי בהפגנות, אלא המתינו מן הצד לראות מי ינצח. לאחר שהצבא אילץ את מובארק להתפטר ב-11 בפברואר, יצאו "האחים" לכיכר אלתחריר לנצל את ההזדמנות אשר לה המתינו בסבלנות במשך שנים ארוכות. הקוראן (פרק 2 פסוק 152) קובע כי "אללה הוא עם בעלי הסבלנות", ואכן אללה איתם: בתקופה שקדמה לבחירות לפרלמנט שנערכו בנובמבר 2011, הפעילו "האחים" את מערך ה"דעווה", הפעילות החברתית, לשם תרגום מאמציהם הסוציאליים של עשרות שנים – לתמיכה ציבורית פוליטית. דוברי האיסלאם הפוליטי, ובראשם יוסף אלקרדאווי, התגייסו לסייע ל"אחים", והתוצאה היתה שכמעט מחצית ממושבי הפרלמנט נכבשו בידי נציגתם, "מפלגת החירות והצדק", ועוד כרבע מאויישים על ידי "מפלגת האור" נציגת החוגים הסלפים, המסורתיים יותר. כך נצבע רוב מוחלט של הפרלמנט המצרי בצבע הירוק, צבעו של גן העדן האיסלאמי, באופן דמוקרטי אמיתי.

חשוב לציין כי אחד הדוברים הרהוטים של "האחים", שייח' צפוות חיגאזי, הופיע ב-1 במאי השנה, בנאום שהועבר בשידור חי שנשא בפני אלפי אנשים במסגרת ההכנות של "האחים" לבחירות. בנאום חוצב להבות הכריז חיגאזי כי מטרת "האחים" היא איחוד כל המדינות הערביות למדינת ח'ליפות איסלאמית ענקית אחת, תחת דגלו של מורסי, שבירתה תהיה "לא מֶכַּה ולא מדינה, אלא אלקודס."

משמעות דבריו משקפת היטב את מטרות התנועה – מחיקת מורשת הקולוניאליזם ובראשם הגבולות שסימן ושבאמצעותם ריסק את העולם הערבי והאיסלאמי, חיסול מדינת ישראל והשלטת האיסלאם על היהדות. ייתכן כי מדובר כאן בתקווה רחוקה ולא בתוכנית מעשית, אבל תרועות התמיכה שעלו מגרונות ההמונים שגדשו את הרחוב, הביעו את האנרגיה האצורה מאחורי הרעיון, והממתינה לרגע המתאים להפוך אותו למציאות. לבד מזאת, עלינו להתייחס ברצינות רבה לתקוותיהם של אחרים, שכן מדינת ישראל אינה אלא הגשמה של תקווה ("אם תרצו אין זו אגדה"), ואויבינו לומדים גם מאיתנו איך להגשים תקוות.

זכייתם של "האחים" בנשיאות מצרים היא עמדה נוספת שכבשו בדרכם ליישום הפרוגרמה האיסלאמית שלהם, והשאלות בדבר המשך דרכם טורדות את מנוחתם של רבים בישראל ובעולם.

תרגום התקווה למעשה

הארגון אינו עשוי מקשה אחת, אלא ממגמות שונות זו מזו, הן על רקע תרבותי והן על רקע אישי. יש בהם רבים שתרבותם קרובה לזו של התנועות הסלפיות, בעוד שאחרים, מודרניים יותר, מחפשים את שותפיהם דווקא בקרב החוגים החילוניים. מרבית המבוגרים בתנועה רואים את המצב בעיניים מתונות של מבוגר בעל ניסיון המכיר את מורכבות החיים, ואילו צעירים מתנהלים כצעירים ורואים את העולם בשחור ולבן. משבר המנהיגות והמשבר הבין-דורי העובר על רבות מן החברות הערביות, אינו פוסח גם על ארגון "האחים המוסלמים", שסיבת קיומו הייתה תמיד קריאת תיגר על סמכות המדינה, ואופיו עוצב בהתאם לכך.

לכן, האתגר העיקרי העומד בפני "האחים" הוא תרגום תקוותם הדתית-פוליטית לתוכנית מעשית, הן במישור הפנים מצרי, והן במישור החיצוני: הערבי, האיסלאמי והעולמי.

המחלוקת העיקרית שהעסיקה את הארגון בשנה האחרונה, וביתר שאת בתקופה שאחרי הבחירות לפרלמנט, היתה בשאלה אם להציב מועמד לנשיא. במהלך 2011 גברו המצדדים בהימנעות מהצבת מועמד משלהם, ואף סילקו מהתנועה את ד"ר עבד אלמנעם אבו אלפתוח, שהעז לפעול בניגוד להחלטה והציב את עצמו כמועמד לנשיאות מטעם עצמו. לאחר הזכייה בבחירות לפרלמנט, גבר קולם של התומכים שקיבלו מהן עידוד, והתנועה איבדה הרבה מאמינותה עקב השינוי בעמדתה. היא הציבה שני אנשים, ח'ירת אלשאטר ומחליפו מוחמד מורסי, למקרה שהראשון ייפסל, מה שאכן קרה.

המתנגדים להצבת מועמד לנשיאות ביססו את עמדתם על חשש – המבוסס למדי – כי הנשיא לא יצליח לפתור את בעיותיה הסבוכות של מצרים, וכי כישלונו יפורש במצרים ומחוץ לה ככישלון האיסלאם. הם גם חוששים מדחיקתם לשוליים של מגזרים חילוניים וליברליים, העלולה להקצין את הפילוג הפנימי בין מגזרים מודרניים למסורתיים, בין חוגים חילוניים לדתיים. הם גם יודעים שכמפלגה מובילה עם נשיא מטעמה, תהפוך התנועה לשלטון שיואשם בכישלונות הצפויים, וכך היא תאבד את תומכיה.

מחלוקת נוספת בקרב "האחים" היא היחס לצבא, בעל הכוח והכופה את האג'נדה שלו על הרשויות האזרחיות הנבחרות – הפרלמנט והנשיא – וכן על מערכת המשפט. למצרים אין כיום חוקה תקפה, ואין בה חלוקה ברורה בין הסמכויות של הכוחות השונים. לכן, חילוקי הדעות בין הצבא ו"האחים" עלולים להתדרדר לעימות גלוי, שבו הצבא ינצח במרחץ דמים. האם על "האחים" לדרוש מהצבא להעביר לפרלמנט את שרביט ניהול המדינה, לאפשר להם לבחור ממשלה קבועה, לנסח חוקה ולחוקק חוקים המשקפים את דרכם, או לקבל את הצבא כ"מדינה מעל המדינה" כפי שהיה בזמן מובארק, רק כדי לא להיכנס עימו לעימות חזיתי שבו יהיו רק מפסידים?

בקרב "האחים" יש מחלוקות לגבי המידה שבה ישפיעו באמצעות חוקי הפרלמנט על התרבות במצרים: האם יכפו על בנות בתי-ספר תיכוניים, ובפרט אם אינן דתיות, לכסות את ראשיהן? האם יאשרו לבנות הסלפים לבוא לבית ספר כשפניהן מכוסים בניקאב, שממנו פטורות בנות "האחים"? האם על "האחים" לנסות לשקם את התיירות בשל הפרנסה שזו מספקת למיליוני מצרים, או שעליהם לפעול לצמצומה, בשל השפעתה השלילית של התיירות על המוסר של צעירי מצרים וצעירותיה?

שאלה קשורה היא זו של החלת החוק המצרי על חצי האי סיני, שהפך לארץ מקלט לג'יהאדיסטים חסרי בית מכל העולם. מצרים אינה כופה על 350 אלף הבדווים תושבי סיני את החוק והסדר המצרי, בדיוק כפי שישראל אינה כופה את חוקי התכנון והבנייה על התושבים הבדווים המתגוררים במרחב בין באר-שבע, ערד ודימונה.

אך השאלות החמורות ביותר הן במישור הביטחון והממשל הפנימי: כיצד יגיב שלטון "האחים" להפגנות נגדו שתצפנה את כיכר אלתחריר? האם יתיר להן להתקיים בסיסמה של דמוקרטיה וזכות הבעת הדעה, או שיפזר אותן בטענה כי הפרלמנט (בעל הרוב האיסלאמיסטי) הוא הזירה היחידה הלגיטימית לבירור שאלות פוליטיות? האם ישאפו "האחים" להקים קואליציה שלטונית עם החוגים הליברליים ועם שרידי משטר-מובארק, כביטוי לרעיון הלאומי שכל המצרים אחים למולדת, או שמא יעדיפו את הגישה האיסלאמיסטית ויראו בחילונים אוייב אידיאולוגי? סוגייה חשובה אחרת היא הקופטית: האם יראו "האחים" בקופטים הנוצרים אחים למולדת ולדרך הלאומית והאזרחית, או שמא יראו בהם את אלה אשר "תעו מדרך הישר" (קוראן, פרק 1 פסוק 7), אוכלי חזיר ושותי יין.

הקופטים כבר מסיקים מסקנות: מאז שזכו "האחים" בבחירות לפרלמנט לפני חצי שנה, היגרו ממצרים עשרות אלפי קופטים.

גם אמני מצרים – סופרים, משוררים, מחזאים, תסריטאים, צלמים, ציירים ופַסָּלים – כמו גם אינטלקטואלים רבים, חוששים מאוד לגורלם של חירות היצירה וחופש הבעת הדעה במצרים תחת שלטון "האחים". יש ביניהם אלה שכבר מצאו לעצמם מקומות בטוחים יותר ממצרים –ליוצרים שאינם עוצרים בקווים האדומים של האיסלאם.

וכלפי חוץ

השלום עם ישראל מהווה נקודת מחלוקת בקרב "האחים". מצד אחד, הכול רואים בישראל יישות בלתי לגיטימית ומסכימים שהסכם השלום עימה נותן לה "תעודת ביטוח-חיים" ולכן אינו מקובל. אך מצד שני, הכול גם מבינים כי ביטול הסכם מדיני, יותר משנות דור לאחר שנחתם וזכה לאישור בינלאומי, אינו מקובל על הקהילה הבינלאומית ועלול להציג את מצרים כמדינה פורעת חוק, ואת "האחים" כטירונים פוליטיים.

באופן מוזר, מצרים בהנהגת "האחים" עלולה להיכנס דווקא עם סעודיה לעימות קשה. סעודיה, בעלת הגישה החנבלית-הווהאבית היתה המדינה שממנה יצאו במהלך 15 השנים האחרונות המסרים שהביאו רבים במצרים לאמץ את האידיאולוגיה הדתית הסלפית – האיום האידיאולוגי העיקרי על "האחים" – בעיקר אם לא יצליחו להוציא את מיליוני המובטלים של מצרים מהייאוש שדבק בהם בתקופה האחרונה. הכסף השחור שהבריחו הסלפים מסעודיה למצרים נוצל היטב למימון מאמציהם להצבת אלטרנטיבה ל"אחים" בשכונות הלא מתוכננות. ערוצי הלוויין הסעודיים שימשו לצופים מצריים רבים מקור השראה לאופן שבו ראו את העולם, השונה לחלוטין מזה של "האחים".

מנגד, סעודיה מהווה מקור חשוב למלוות ולמענקים לממשלת מצרים, והזרמת הכספים הזו מאפשרת למצרים להמשיך ולתפקד מבלי לפשוט רגל. הכסף הסעודי אינו מגיע בחינם, ו"האחים" ייאלצו לשקול היטב את יחסיהם עם הממלכה הווהאבית.

נושא חשוב נוסף שיחייב את "האחים" לנקוט עמדה מול מדינות ערב הוא איראן. האם על מצרים לשאוף להגיע ליחסים טובים עם השלטון האיסלאמי שלה, או שמא עליה להתרחק ממדינה שיעית זו העלולה לנצל את קשריה עם מצרים לחדור לתוככי החברה המצרית, כפי שקרה בלבנון ובסוריה. האם תאפשר מצרים לספינות קרב איראניות לעבור בתעלת סואץ? האם תאפשר לאיראן להזרים נשק משטח מצרים לרצועת עזה? האם תצטרף מצרים למאמץ הערבי שמובילה סעודיה ושתכליתו להביא להפסקתו של פרויקט הגרעין האיראני? ברקע קיימת השאלה, האם מצרים תחת שלטון "האחים" תשתף פעולה עם משטרים דוגמת זה הירדני, הרואים בעמיתיהם, "האחים המוסלמים" המקומיים, סוג של אויב השלטון?

שאלה נוספת היא מה אמורה להיות עמדת מצרים כלפי מדינות במזרח-אפריקה, ובעיקר אלו שיש בהן רוב מוסלמי או קהילות מוסלמיות גדולות, והן כיום מפתחות בשטחיהן מיזמים חקלאיים על חשבון המים שבעבר זרמו לנילוס? מה צריך להיות הקשר עם מדינת חמאס בעזה, אשר מצד אחד הוכיחה כי ארגון איסלאמי פוליטי לוחם יכול להקים ולנהל מדינה, אך  מצד שני פילגה את הרשות הפלסטינית וחיסלה את התקוות למדינה הפלסטינית האחת?

אך השאלה החשובה קשורה דווקא לארה"ב. שכן מצרים מקבלת ממנה כמויות משמעותיות של מזון וסיוע כספי, ולכן עליה להיות קשובה לאינטרסים של ארה"ב, שבה הם רואים את מקור הרוע המערבי, הכוללים את השלום עם ישראל ואת העניין האיראני.

שאלות אלו הקשורות למדיניות פנים וחוץ עלולות לפלג את ארגון "האחים המוסלמים", שכן הן יחייבו אותו לקבל החלטות קשות בתחומים שמעולם לא נזקק לקבל, ומרבית מקבלי ההחלטות שלו לא למדו במחלקות למדעי המדינה באוניברסיטאות. החלטות "דתיות" מדי תזכינה לביקורת מצד הצבא וחוגים חילוניים, ואילו החלטות "חילוניות" מדי יגררו בהכרח ביקורת נוקבת מצד הסלפים. כך עלולים "האחים" למצוא את עצמם בין הפטיש החילוני והסדן הסלפי.

תחום נוסף המהווה מוקש ל"אחים" הוא החלטותיהם במישור המקרו-כלכלי, העלולות להיות שגויות, ותוצאותיהן תהיינה קטלניות לכלכלה המצרית המקרטעת.

מי אתה, מוחמד מורסי?

העוצמה העיקרית של "האחים המוסלמים" היא היותם מונחים על ידי הראייה האיסלאמית, וכי יש להם מורה דרך בדמות "המדריך הכללי", ד"ר מוחמד בדיע, שכבר הודיע כי מוחמד מורסי הוא נשיאם של כל המצרים, כולל שלו עצמו, והוא – המדריך הכללי – מכפיף עצמו להחלטות הנשיא של כולם.

אלא שמעבר לערך הרטורי של הכרזה זו, ד"ר בדיע יודע היטב כי רבים בקרב "האחים" אינם מקבלים את החלטותיו כמובנות מאליהן, כמו שקרה פעמים רבות בעבר. לסוציולוגיה של הדת יש כמה הסברים לכך שדווקא מסגרות דתיות סובלות ממחלוקות אידיאולוגיות ואישיות, והדת, האמורה לשמש דבק בין האנשים, פועלת לעתים יותר כדלק המלבה את הסכסוכים ביניהם. אחת הסיבות היא נטייתם של אנשים המונחים על ידי דת להקפיד הקפדה יתרה, ולפעמים אף מוגזמת, על "קוצו של יוד". וכאשר "קוצו של יוד" של האחד שונה מזה של האחר, מתגלע סכסוך, לפעמים חסר תקנה, ביניהם ובין תומכיהם. תופעה זו קיימת גם בקרב "האחים המוסלמים", ומצבם הנוכחי, שבו עליהם לקבל החלטות תוך התפשרות בנקודות אידיאולוגיות, יטיל אותם בהכרח לחילוקי דעות על עניינים גדולים וגורליים הרבה יותר מ"קוצו של יוד".

 מוחמד מורסי נולד ב-1951 בכפר אלעַדוָוה בנפת אלשרקייה כראשון מששת ילדיה של משפחה כפרית קשת יום. בין 1975 ל-1976 שירת כחייל ביחידת לוחמה כימית בארמיה השנייה. הוא נשוי לנגלא מחמוד, ויש להם בת, ארבעה בנים, ושלושה נכדים. מורסי הצטיין בלימודיו מגיל צעיר ולמד הנדסה לתואר שני באוניברסיטת קהיר ולתואר שלישי בקליפורניה בארה"ב, שם גם לימד (עוד הוכחה שלימודים במערב אינם הופכים את המוסלמי לחסיד של תרבות המערב). מורסי הצטרף לתנועת "האחים המוסלמים" ב-1979, כיהן כחבר ב"מועצת ההדרכה" שלה, וסבל מרדיפות והצקות של ממשל מובארק. כמו מנהיגים רבים בתנועה, הוא נשפט ונכלא מספר פעמים, אך עם זאת היה חבר בקבוצה הקטנה שהנהיגה את התנועה. בין השנים 2000 ו-2005 עמד בראש קבוצה של חברי הפרלמנט העצמאיים שהיו אנשי "האחים", למרות שהתארגנותם כמפלגה אחת היתה אסורה. ב-2006 הוא נכלא ושוחרר למעצר בית. בינואר 2011, מיד לאחר פרוץ ההפגנות, הושלך שוב לכלא, וכאשר נפרצו בתי הכלא ואלפי אסירים ועצירים ברחו, הוא סירב לצאת מהצינוק ודרש ממשטר מובארק הסברים לכליאתו. ב-2011 הוא עמד בראש "מפלגת החירות והצדק", המנצחת בבחירות לפרלמנט. לקראת הבחירות לנשיאות הוא התפטר מן הפרלמנט, ולאחר שזכה ב-51.7 אחוזים מן הקולות (לעומת 48.3 אחוז לאחמד שפיק), התפטר מתנועת "האחים המוסלמים" על מנת להיות "נשיא של כולם".

המסורת האיסלאמית (על פי ספריהם של מוסלם ואלבוח'ארי) מספרת שמוחמד, נביא האיסלאם, אמר לעדתו: "כל אחד מכם הוא רועה, וכל רועה אחראי על צאנו." השאלה העומדת כיום בפני "האחים המוסלמים" היא האם ועד כמה יפעלו על פי הנחייה זו של נביאם.

אני מאחל לתנועת "האחים המוסלמים" המצרית שתצליח להוציא את העגלה המצרית הרעועה מבִּיצת הבעיות שבה היא שקועה עד יצולי גלגליה, למרות שארבעת סוּסֶיהָ – האיסלאמיים, הליברליים, הצבא ושרידי שלטון-מובארק – מושכים אותה לכיוונים שונים. הגורל הפקיד את מצרים, על עשרות מיליונים מאזרחיה החיים מתחת לקו העוני, בידי אנשים שהוכיחו, במשך עשרות שנים של פעילות חברתית ברוכה – כי כוונותיהם כלפי בני עמם טובות. העולם ממתין לראות האם אכן "האיסלאם הוא הפתרון", ואיזה עתיד יעניקו "האחים" לאחיהם בני מצרים: האם יחפשו אויב חיצוני בדמות ישראל כדי להסיט את תשומת ליבם של המובטלים והמוזנחים ולהטיל עליו את האשמה בבעיותיהם, או שמא יתמודדו באמת עם בעיותיה של מצרים, תוך ניצול הסכם השלום עם ישראל כמנוף לפיתוח מצרים, ולהבאת תקווה לאזרחיה.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" גיליון 203

* * *

אסי דגני: "התפוצה היהודית בישראל"

שלום אודי,

 בגלי צה"ל ביום א' בשבוע שעבר, 24/06/12 (שעה 19:50 לערך) דיבר אל"מ במילואים אפרים מיכאלי והזכיר את "התפוצה היהודית בישראל". זו היתה שיחה מנקודת המבט של הרוסים עלינו, היהודים.

הביטוי הזה אכן מושפע מאוד מתפיסת עולם שאינה מזהה את ארץ ישראל כמולדתנו, תפיסה הרואה את עמנו הנפוץ בכל העולם, שבכל ארץ וארץ מארצות העולם מתקיימת תפוצה יהודית, וכי עמנו היה ונותר למעשה עם חסר מולדת!

אודי: כאשר יגיע היום הנפלא שבו אנחנו נהיה מדינת כל אזרחיה (דבר שלא מעט ממשתתפי ומביריוני המחאה החברתית מקווים לו) – לא תהיה בעייה לכנות אותנו בשם "התפוצה היהודית בישראל" וזאת כל זמן שעדיין ירשו לנו לחיות כאן ולא יגרשו אותנו לארצות מוצאנו ומוצא אבות-אבותינו לפי חוק השיבה שגם ימלא את ישראל בפליטים ה"פלסטינים"-כביכול, אלה שאבות-אבותיהם היגרו לארץ-ישראל מכל רחבי המזרח התיכון.

* * *

משה גרנות – מהו סוד הקסם?

על ספרה של לילי פרי "גולם במעגל"

ידיעות אחרונות 2007, 302 עמ'

(עם הקדמה מאת דן מירון)

לפני עצם העניין – שתי הערות:

הראשונה: זכרתי שהופק בזמנו סרט על סמך "גולם במעגל", סרט שזכה בפרסים רבים, אך לא הייתי בטוח אם קראתי את הספר – עד שהגעתי בקריאתי הנוכחית לקטעים בהם הגיבורה מכנה את הוריה בשם "גברת סתיו" ו"מר סתיו" – אז נפל לי האסימון – אינני מכיר יצירה המסופרת מפי עֵד בגוף ראשון, שבה מוצע ניכור כלפי הורים, ויחד עם זה – גם תלות של ילדים בהוריהם – כמו בביטויים הזויים אלה. לכך מוסיפה הדוברת, כדי להדגיש את הכוונה, את הביטויים "אימא של אחי" ו"אבא של אחי". בסוף הספר יש קטע מכמיר לב, בו מסופר כיצד אימה היכתה באכזריות את הגיבורה שהיתה אז בגיל שש, והיא לחשה באוזני הרופא שבדק אותה לאחר האירוע הטראומטי: "הם לא אימא ואבא שלי... הם לקחו אותי מבית יתומים." (עמ' 300). אני מניח שקראתי בזמנו את המהדורה הראשונה בהוצאת "כתר" בשנת 1986. זה כנראה ספר שצריך לקרוא פעמיים וברווחים של זמן.

השנייה: בהקדמה לספר מופיעה מסה ארוכה ומלומדת של דן מירון, והיא בהכרח תשמש בסיס לדבריי כאן, אבל אני מודה שדי חששתי שמא בלי משים אני אחזור על דבריו ברשימה זאת, ואחשוב בטעות שהם דבריי שלי.

השם "גולם במעגל" מצביע, כביכול, על הערכה עצמית נמוכה של מיקי סתיו, הגיבורה הדוברת בספר בגוף ראשון (ראו עמ' 115, 125, 143), כי הרי רק ילד חסר מזל, ועל הרוב דחוי, נקלע כגולם במעגל, כשמסביב חברותא צוהלת של ילדים, אך זה שם מטעה לחלוטין, כפי שאנסה להבהיר בהמשך. מיקי סתיו חווה לאורך כל עלילת הספר שרשרת של כישלונות: למרות שאורי העתיק ממיקי במבחן – הוא זה שזכה בתחרות כישרונות צעירים בנגינה על פסנתר. היא מארחת אותו למיטתה, אבל הוא מתחבר דווקא ליודית. היא מארחת בדירתה במשך שנתיים את דני אורנשטיין, "חתול רחוב חינני", למרות שהוא הודיע לה, כי היא איננה בת הזוג עליה חלם, והוא גם עוזב אותה למען איריס שהייתה אהבתו הגדולה. רוני השמן והטיפש מזמין אותה למסיבה, אבל מביא עמו חברה אחרת בשם דינה. ימבי הרופא מזמין אותה לרקוד (היא פתאום ממש באמצע המעגל!), אבל גם הוא מתרחק ממנה כשנודע לו שעליו לחגוג עם משפחתה במסעדה. הוא מבהיר לה שהוא רוצה אותה כידידה בלבד, כי היא איננה הטיפוס שלו. אורי, הפסנתרן הגאוני, אבל הפטפטן והאנטיפת, מדבר עמה על חתונה, והיא, שבקושי מסוגלת להשחיל מילה בשטף דיבורו, מבהירה לו שאיננה מעוניינת בו. אין בפנקס שלה טלפונים של חברים, והכאב הוא כל כך עז עד שהיא מוכנה לרדוף אחרי נהג מכונית, הנוסע לתל-השומר , על מנת לקבל ממנו את מספר הטלפון. מיקי, שסירבה להצעת הנישואין של רוני, מוכנה להינשא למר פולנסקי הסנילי (עמ' 100), או לרובֶן, בעל בית המלון המארח זונות (עמ' 265). היא קונה את כל העיתונים בקיוסק כדי לעבור על מדורי השידוכין. ביום הולדתה היא מבלה בבית המלון של רובֶן עם הזונה מרגלית, היא נעדרת שלושה ימים מהבית עד כי הוריה מזמינים משטרה שתחפש אחריה. וכן, את מכונית הסימקה החדשה שהוריה קנו לה, היא הורסת בתאונה, והיא עצמה מתאשפזת עם חבלות וזעזוע מוח.

לכאורה, יש שק שלם של "ראיות" שמיקי סתיו היא "גולם במעגל". לכך אפשר להוסיף את יחסיה הטעונים עם אימה, שרה'לה סתיו, ניצולת שואה, המתוארת כסטריאוטיפ של מה שמקובל לכנות בפולקלור הישראלי – "אימא פולנייה". היא כל הזמן מחנכת את שני ילדיה (למיקי יש אח קטן ממנה בעשר שנים בשם עמי), מטיפה להם מוסר, על לכלוך על נימוסי שולחן, על כפיות טובה לאם שהקריבה כל כך הרבה למען ילדיה. יחד עם זאת, היא משוכנעת שהיא גידלה גאון מוסיקלי, ורק משום נמיכות הרוח של מיקי, היא לא ניגשה לתחרות המכרעת, והעדיפה להיות מנגנת בגני ילדים. מיקי מחקה (מתוך שמחה לאיד ממש!) את העברית העילגת של אימה:

"אֵם לא עשו שום דבר כי לֶאֵם יש מזל, ולי יש ילדה שלא מָריכה  שום דבר שעושים לה, וכמה פָמים שאני אמרתי לך זה כלום לא עזר, אבל אבא שלך אוּ צודק שאוּ אומר שאני יָזוב אותך שזה איך לָבור בתוך קיר, את לא ניסית לָבור פָם מיחדר לחדר דרך קיר כן? אז ככה זה איתך, אני אמרתי ואני אמרתי כמו לקיר זה נכנס" (עמ' 56-55). וכך לאורך כל הספר – נזקקתי לא פעם לקריאה שנייה שלישית כדי להבין את דבריה של גב' סתיו.

הקורא מתרשם שמיקי סולדת מאימה שהביאה עימה מהגלות את חרדות השואה (קונה לבת טבעת במקום מגפיים, כי בטבעת ניתן לשחד את הצוררים שעלולים לצוץ פתאום),ואת החיקוי לתרבות המזרח אירופית. מיקי מתחלחלת מהאובססיה שלה לניקיון (אסור לטבול את הרגליים בים, כי שם עושים אנשים את צרכיהם, אסור לעמי אחיה להיכנס הביתה מלוכלך אחרי שחזר מטיול, היא רוחצת אפילו את גלגלי האופניים!), מההשתלטנות שלה הבאה לביטוי בנאומים ארוכים ומייגעים עד שנשמעים לה מחוסר ברירה. מיקי מגרשת את אימה מהדירה שלה (דירה שירשה מסבתא חנה), וכשזה לא קורה – היא בורחת ממנה, ובעקבות כך נגרמת תאונה, היא מבקשת את אביה לגרש את אימה שהביאה מרק וסחלבים לבית החולים, שם היא אושפזה אחרי התאונה.

הסופרת "מכריחה" את הקורא להתרשם כנ"ל, אבל היא גם משבצת רמזים על כך שמיקי עצמה ירשה לא מעט מהפגמים שהיא מוצאת באימא שלה. "מר סתיו" (אביהם של מיקי ועמי) אומר למיקי בפנים שהיא משוגעת לא פחות מאימה (עמ' 107). מסתבר שהיא באמת היסטרית כמוה, והיא נזקקת לטיפול פסיכולוגי (אגב, תיאור הפגישה עם בני סמכא בתחום משעשע למדיי – עמ' 188-186), ובסוף הספר מתואר איך היא נזקקת לזריקה ולכדורים להרגעה. למרות ההכרה העמוקה שלה שאין בה "הברק" הנדרש מווירטואוז מוסיקלי, היא חולמת – בדיוק כמו אימה – שהיא מוזמנת לנגן עם גדולי המנצחים והנגנים במפוארות שבתזמורות הפילהרמוניות בעולם. כשהיא מבינה ש"גברת סתיו" לא תצלצל אליה במשך שעות עם כל הטפות המוסר שלה – משום שהיא נפטרה משטף דם במוח – היא חשה אומללה. (עמ' 301).

כפי שדן מירון ציין במסתו – הדמויות בספר הן "שטוחות" – דו-ממדיות, להוציא את דמותה של מיקי, שהיא באמת מורכבת ו"עגולה", ועל כך עוד להלן. מבחינה טופוגרפית ואתנית, ציין דן מירון, שמדובר בעולם מזרח אירופי בגבולות רמת-גן ותל-אביב (הדירה של מיקי ברחוב הרואה 76 דירה 4 ברמת גן, הדירה של הוריה ברחוב המצפה בתל-אביב). השנה היא 1975 עם גיחות של מיספר שנים אחורה, ובסוף הספר – גם לשנות הילדות, אבל אין שום איזכור לרקע היסטורי-הפוליטי של התקופה הזאת (כמו מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ההתנחלויות וכד') להוציא שיחה אחת של חבריו הזקנים של מר פולנסקי המזכירים את החלטת האו"ם שהציונות היא תנועה גזענית (עמ' 69). כל הגיבורים המשניים הדו-ממדיים, כאמור, הם אשכנזים, חוץ מהזונה המזרחית מרגלית "העובדת" בבית המלון של רובֶן, והמתוארת בצורה סטריאוטיפית. מיקי "הגולם במעגל" מייחלת להפוך את מרגלית לחברתה. דן מירון גם מציין שהסופרת לא נכנעה לצו השעה, ולא כתבה בנוסח ראשומון כמו "המאהב" של א"ב יהושע, ולא התפתתה לחקות את זרם התודעה.

לאחר כל "הסטיות" האלו מהקו המוביל אל לב הקונסנזוס הספרותי – מהו סודו של הרומן הזה שמקסים כל כך את הקורא? אני סבור שהסוד טמון בעיצוב המופלא של דמות הגיבורה הראשית – מיקי סתיו. מאחורי הפאסאדה של צעירה אגרסיבית (בעיקר כלפי הוריה) והיסטרית מסתתרת דמות אצילה בעלת יכולת איפוק מרשימה, ובעלת נכונות לנתינה הגובלת באלטרואיזם. הטיפול המסור שלה במר פולנסקי הסנילי, שאיננו זוכר את שמה, שנעלם מהבית ומתפלש בחול מאחורי בית הכנסת שמול קולנוע אורדע ברמת-גן, מתואר בצורה מכמירת לב – היא ממש אוהבת אותו, מחבקת אותו ומנשקת לו, היא מסתכנת בהיעדרות מהעבודה כדי להביא אותו לתור הבלתי נגמר של קופת-חולים. כשהדמנסיה שלו הולכת ומתגברת – היא מוכנה לקחת אותו תחת חסותה בדירתה. סבתא חנה אמנם הורישה לה אותו (יחד עם דירתה), וציוותה בצוואה שהיא תטפל בו, אבל טיפולה של מיקי הוא הרבה מעבר למה שאותה סבתא יכלה לצפות, והרבה מעבר למה שאנחנו היינו מצפים מאישה צעירה שאין לה שום קשר דם לנזקק.

דני אורנשטיין חי על חשבונה במשך שנתיים, והיא התייחסה אליו כמו אל "חתול רחוב חינני". היא ידעה שהוא נזקק לזונות במלון של רובֶן, היא ידעה שהוא כפוי טובה, ולא הופתעה כאשר לבסוף הוא נוטש אותה ונושא את איריס. היא מסרבת לכל קשר עימו לאחר מעשה, אך היא איננה מסכימה שהוריה ישמיצו אותו.

מרגלית הזונה מגדפת אותה ואת הפולניות ששותות קפה ואוכלות סברינה, היא מעליבה אותה קשות ("... את עוד יותר דפוקה ממני למה שאותי אף אחד לא דופק בחינם, ואותך כן, את הבנת?" – עמ' 210), ויחד עם זה, מיקי מייחלת לחברותה, מבלה עמה את יום הולדתה, ומוכנה לשלם את חובותיה למלון.

האיפוק בו מתייחסת מיקי כלפי דני שניצל אותה, ורוצה לחזור אליה לאחר שאיריס עזבה אותו, וכלפי ימבי שהביך אותה – האיפוק הזה והרפליקות הלאקוניות שלה מעוררים השתאות ומגבירים את הסלידה משני גברים אלה, וגם מהשניים שהציעו לה נישואין – רוני השמן, ואורי המוסיקאי הגאון (בעצם לא הציעו, אלא קבעו עובדה שהם מתחתנים עימה, בלי לברר מה עמדתה בנדון!).

סיום הספר בנוי כמלאכת מחשבת – לכאורה, האם נענשת על העוולות שגרמה לילדיה, ובעיקר למיקי – היא נפטרת משטף דם במוח (המוח הקודח שלה), והיא נדמית במותה לאותה בובה מוניקה, שהיא הכריחה את בתה לקבור בפח האשפה, אלא שהמוות הפתאומי הזה מזעזע עמוקות את מיקי, היא היסטרית לגמרי, ונעשית אילמת בדיוק כמו בילדותה לאחר שהוכתה קשות על ידי אימה. מיקי, כאמור, חשה אובדן ענק במות האם, שכבר לעולם לא תצלצל כדי לנאום את נאומי ההטפה שלה.

יש בספר עוד דמות מעניינת, שבוודאי לא הייתי מסווג אותה כדמות "שטוחה", הלא היא דמותו של האב, "מר סתיו". הוא איש אמיד (בעל חנות צילום), נדיב מאוד, מבין את בתו ומוצא דרכים לעודד את רוחה (מציע סיסמאות שצריך לומר בלב, וכך משפרים את מצב הרוח: "אני יפה, יפה, יפה!", "אנחנו שלושה גיבורים"). הוא גם איש נאה המתויג כ"חתיך", וייתכן שהיה ניצל מהתווית של "מר סתיו" ו"אבא של אחי", לולא חשף הבנה עמוקה למניעים של אימא לנהוג ב"פולניות" כרונית, כי הרי היא "משם", כלומר, עברה את השואה, ויש לסלוח לה על הכול. האב מבין את אישתו גם כאשר זאת מכה באכזריות את בתה (ראו בעיקר עמ' 296), וזה כנראה בלתי נסלח מבחינתה של מיקי, כי יש עוד אימהות שבאו "משם", ואינן מרשעות כמו אימה.

מרוב שהתרכזתי בסגולות הספרותיות של הספר ובמסרים החבויים שלו, כמעט דילגתי על עניין חשוב – הספר שופע הומור, שניתן למצוא אותו אפילו בקטעים הדרמטיים ביותר. אביא כאן דוגמית – מיקי מדמיינת איך גברת סתיו תקבל את הבשורה שימבי, רופא הילדים מבילינסון, מעוניין בה, ואף יגיע לארוחת ערב אצל הוריה:

"הרופא יזכה למבטים ברורים – הבית הזה מגדל נסיכה פולנייה ורק בגלל שאין נסיכים הם מסכימים לוויתורים. אבל אין דבר, בהתחלה, רק בהתחלה הוא יהיה רופא, אחר כך הוא יהיה רופא מומחה, פרופסור, אחר-כך פרופסור מומחה שיטפל בראש ממשלת ישראל, שיכיר לו את נשיא המדינה, שיכיר לו את ידידיו הנשיאים ברחבי העולם. בנקודה זו, בערך, תוכל גברת סתיו להרים ידיים לשמיים ולבקש מסבתא חנה לאסוף אותה – היא השלימה בהצלחה את תפקידה כאם." (עמ' 237).

בסופו של דבר הרי ימבי קיבל "רגליים קרות", ולא הגיע לארוחה.

אני קראתי את "גולם במעגל" פעמיים, וממש אינני מצטער.

אהוד: רשימת הביקורת שלך חיובית מאוד אבל משום-מה היא מרתיעה אותי מקריאת הספר, שמצטייר ממנה כאוסף של הבלים, ובייחוד שזכה לסנדקותו של פרופ' דן מירון, שכותב כנראה מבואות לפי הזמנה.

* * *

מנשה שאול

הדקו את החגורות

התחזית הפסימית היא המציאות

טארק אלחמיד, עורכו הראשי של העיתון "אלשרק אלאוסט", מתייחס במאמרו "מצרים – כעת, הדקו את החגורות" (25.6.12) לניצחון "האחים המוסלמים" בבחירות לנשיאות ארצו. אלחמיד, המבטא במאמרו את עמדתה האופוזיציונית של סעודיה, כותב כי יש המקווים שצבא מצרים והרשות השופטת החזקה הם הערובה לשלומה של מצרים. זה נכון, מאשר הכותב, אך לדבריו יש להביא בחשבון כי נשיא מצרים הוא מ"האחים המוסלמים" השולטים כיום במצרים. זוהי עובדה בעלת משמעויות פוליטיות, כלכליות, חברתיות, תרבותיות ודתיות. לכך יש השפעה לא רק על מצרים, אלא על העולם הערבי בכללו.

עלינו לזכור, כותב אלחמיד, כי המהפכה האיסלאמית של חומייני הותירה משקעים קשים הנותנים את אותותיהם זה ארבעה עשורים. תוצאותיה השליליות ניכרות בלבנון, עיראק, בחריין ותימן, שלא לדבר על הסיכונים שהיא מציבה לביטחונן של מדינות המפרץ. הדברים נכונים גם לגבי ההפיכה הצבאית במצרים שהותירה זעזועים במרחב הערבי במרוצת חמישה עשורים וגרמה למלחמות דמים. זו היתה הפיכה שגזלה מן הערבים כ-50 שנה, גרמה להם הפסדים עצומים והביאה לפיגור ולקיפאון.

אין כאן ביטוי של פסימיות. זהו מסר לנרדמים. לכן, התעוררו, היזהרו והדקו את החגורות. אנו כעת מתמודדים עם מציאות שקיווינו כי לא תתרחש. אך היא התרחשה, וטומנת לנו סכנות רבות.

מה ניתן לעשות?

שואל העיתון הקטרי "אלראיה" (16.6.12) בהתייחסו למצב בסוריה. "חמישה עשר חודשים של הרג, חמישה עשר אלף הרוגים, אלפי עצורים ועשרות אלפי פליטים, ובאופק לא נראה פתרון כלשהו למשבר בסוריה.

השאלה היא מה ניתן לעשות. הממשל האמריקני מתקשה להתערב צבאית, היות שלעם (האמריקני) נמאס ממעורבות במלחמות, מה גם שאובמה חושש כי מעורבות כזאת תעלה לו באובדן הקדנציה השנייה של הנשיאות. הפצצה אווירית בסוריה לא תהיה קלה כמו בלוב. זאת מפני שאוכלוסייתה של סוריה צפופה, ויקשה על הטייסים לאתר את המטרות ולבודדן.

רוסיה וסין תומכות במשטר הסורי ומכשילות כל פתרון המובא לדיון במועצת הביטחון. רוסיה גם מתנגדת לקביעת אזור מוגן על ידי גשר אווירי שיגן על הפליטים והמורדים.

צבא המורדים שסוע בעיקר סביב השאלה מי יירש את בשאר אסד ומה יהיה אופיו של המשטר בעתיד. המורדים זקוקים לנשק כבד כדי להתמודד עם צבא המשטר, והנשק הקל המגיע מסעודיה וקטר אינו עונה על דרישותיהם. גם הפתרון המוצע של הדגם התימני שעל פיו יוחלף בשאר בסגנו, אינו מספק את המורדים המעוניינים בהדחת המשטר ובהענשתו על הפשעים שביצע.

העם הסורי ימשיך לצפות לנס.

סכסוך סוני-שיעי במקום סכסוך ערבי-ישראלי

מפת המזרח התיכון בימים אלה צבועה בשני צבעים ושסועה לשני זרמים עדתיים-דתיים: האחד סוני והאחר שיעי, כותב אמין אפלח במאמרו ("אלקודס אלערבי" 18.6.12). הוא מסביר כי זהו סכסוך עתיק יומין שפרץ במאה השביעית ואשר שורשיו הם במאבק עקוב מדם על מנהיגות העולם המוסלמי. תכניו של הסכסוך בימינו מקבלים ממדים נוספים: השליטה על אוצרות הנפט, הסחר בנשק, ומהפך בסכסוך הערבי-ישראלי. שני הקטבים העיקריים של הסכסוך הם איראן מצד אחד ומדינות המפרץ מן הצד האחר, וכלי התקשורת באזור הפכו במות לליבוי הסכסוך הסוני-שיעי. עוצמת ההתבטאויות של הצדדים לסכסוך עולה בהרבה על זו המתייחסת לסכסוך הערבי-ישראלי.

לדעת אפלח, חריפותו של הסכסוך הסוני-שיעי פוטרת את ארה"ב ואת ישראל מפתיחה במלחמה נגד איראן. זאת משום שמדינות המפרץ העשירות מוכנות לעשות זאת במקומם, ורוכשות נשק מארה"ב לשם כך. אפלח סובר כי הטענה שאיראן תפתח במלחמה נגד ישראל היא שקרית ביסודה, היות שלאיראן יש אויב מסוכן יותר, והכוונה היא למדינות המפרץ.

וכך, מלחמת ערב-ישראל מתחלפת במלחמה עדתית-דתית בין סונים לשיעים

"האחים המוסלמים" נגד התרבות הפרעונית

עיתון "אל ביאן" 25.6.2012. האסטרטגיה האיסלאמיסטית. ניצחון "האחים המוסלמים" בבחירות לנשיאות במצרים הופך את המאמר הבא של חאלד אלקשטיני ("אלשרק אלאווסט" 24.5.12) רלוונטי במיוחד. הוא מסביר כי התנועות האיסלאמיות שעלו לשלטון מיישמות אסטרטגיה השואפת לחנך את הדורות החדשים על ברכי החזרה לשורשים (סלפייה). לכן הן שוקדות על שינוי תוכניות-הלימודים והטייתן לכיוון העבר. הן שוקדות על לימוד השפה הערבית ומדעי האיסלאם, ומחנכות לדבקות בעבר. הן מקפידות על הלבוש האיסלאמי המסורתי, כלומר רעלות לנשים, ומפרידות בין המינים בכל שלבי הלימוד – מבתי הספר היסודיים ועד למוסדות האקדמיים.

תוכניות אלה מיושמות באיראן, עיראק וטורקיה. שם הם משנים את שיעורי ההיסטוריה: מבטלים את לימודי ההיסטוריה של מדינות אירופה ושל ההגות המערבית, מתמקדים בהוראת תולדות-האיסלאם ובשינון סוגיות מן העבר, כגון מי היה ראוי לרשת את הח'ליפות אחרי מוחמד – אבו-בכר או עלי. הם מגבירים את שיעורי הערבית על חשבון האנגלית והצרפתית.

"האחים המוסלמים" במצרים דורשים לבטל כליל את לימודי השפות הזרות. כמו כן הם מתכננים לבטל את השיעורים באמנות ובריקוד וכל חומר הנוגד את ההלכה המוסלמית. גם את לימודי הרפואה בכוונתם ללמד בשפה הערבית. לא זו בלבד, אלא שהאיסלאמיסטים מתכוונים לבטל תוכניות לימוד שיעדן הוא מיגור הבערות, היות שהם עלו לשלטון דווקא הודות לנבערים מדעת.

אלקשטיני מוסיף כי יש לצפות להגברת הצנזורה שתמנע לחיצות ידיים בין בנים ובנות, תאסור על נשיקות או על חשיפה אפילו של קווצה משער ראשה של אישה מחוץ לכיסוי הראש. כמו כן הם ימנו שר לענייני הפיקוח הלאומי שתקציבו ישתווה לתקציב של משרד ההגנה. זאת, הואיל ומשרד ההגנה יגן על המולדת מפני הציונות, ואילו משרד הפיקוח יגן מפני ההפקרות.

מאמר זה עלול להיראות פסימי ללא הצדקה, מסכם אלקשטיני, אלא שלדעתו הוא משקף את המציאות. החילונים הפסידו את המערכה וכיבו את התקווה שבלב, בעוד שהאיסלאמיסטים נותנים לנו תקווה בעולם הבא, בגן עדן. הוא מסיים את מאמרו בקביעה:

"הפסדנו את העולם הזה. אך לכל הפחות יש תקווה שלא נפסיד את העולם הבא!"

פורסם לראשונה במגזין "מראה" גיליון 203

* * *

יהודה דרורי

לסרבני גיוס – רק סנקציות אישיות

אני קורא בזאת לכל נציגי המפלגות הציוניות בכנסת, לעמוד סוף, סוף מול כל היחידים וכל הקבוצות הפרזיטיות במשק, אלה שלא תרמו ולא תורמות לביטחון המדינה ולכלכלתה, ולומר להם פשוט:

אין שירות לאומי – אין ביטוח לאומי! אין ביטוח בריאות!

אין שירות לאומי – אין סיבסוד חינוך!

 אין שירות לאומי – שלמו יותר מיסים!

ארבע סנקציות אלו לא יכולות להיות סנקציות קבוצתיות, הן חייבות להיות סנקציות אישיות שיכללו גם את אותו יפה-נפש מרמת-אביב ג' הטוען שלא יתייצב כי הוא פציפיסט... או אנרכיסט או פסיכי בזכות תעודה מרופא (חבר של אבא שלו...) וגם אותה נערה הרוצה להיות דוגמנית צמרת ומכריזה על דתיות.

אין ספק שצה"ל לא מסוגל לקלוט את כל המתייצבים, גם שירות לאומי מוגבל ביכולת הקליטה אבל פה פועל העיקרון: כולם מתייצבים עם נכונות לשרת היכן שיוצבו, ועל מי שישוחרר ללא שירות, לא תוטל כל סנקציה.

כל הניסיון הנואל של בנימין נתניהו לסנקציות כלליות, הינו חרטא ושקר מובהק. את מי יעניש?  את הישיבות שהוא מממן במיליונים מכספי המדינה? או את המועצות הערביות פושטות הרגל (והיד)?

הגיע הזמן שנתניהו יבין שבנושא זה העם לא איתו, אם יתעלם מרצון העם, העם לא יתמוך בו, ויפעל להפילו בבחירות הבאות – ואני אישית, כאחד התומכים בו כיום, אצטרף לכל גוף שיפעל להפילו אם ידחה או ימסמס את נושא הגיוס לכולם.

יש גבול לכל פשרה. יש גבול לכל רצון "לאיחוד העם". יש גבול לכל תעלול פוליטי –ותנועות מחאה יצמחו פה כפטריות לאחר הגשם אם נתניהו יתקפל.

אהוד: יותר משמפחיד אותי שהחרדים אינם מתגייסים לצה"ל, מפחיד אותי שהם כן יתגייסו בהמוניהם לצה"ל, מה שישנה את אופיו לחלוטין כי הוא יהפוך לצבא אידיאולוגי דתי-חרדי, ידיר את הנשים וגם יסכן את ביטחונה של מדינת ישראל.

המפקדים בצה"ל יהיו ברובם חובשי כיפות סרוגות, שהם אמנם ציונים על פי דרכם, דרך הציונות הדתית הימנית הלאומית, ולעיתים הם בשר מבשרם של המתנחלים – ואילו בחיילים הפשוטים רבים יהיו אברכי הישיבות החרדיות, שרובם אנטי-ציוניים! תארו לעצמכם ששורות הצבא המצרי תתמלאנה מעתה ב"אחים המוסלמים"!

* * *

אורי הייטנר

1. מהטובים בראשי הממשלה

24-25.5.91. בתוך 34 שעות חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. "מבצע שלמה" היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית. את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה.

מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לארץ-ישראל וכדי ליישב את אותה ביהודים. "מבצע שלמה", להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. "מבצע שלמה" הוא ביטוי עילאי של אקטיביזם ציוני של המדינה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר (בשתי הקדנציות) לא היה אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים בראשי הממשלה בישראל.

אך לא רק את יהודי אתיופיה שמיר העלה. בימיו החלה העלייה ההמונית הגדולה מברית המועצות. שמיר אינו אחראי לפתיחת שערי בריה"מ – מדובר בשינויים עולמיים; הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוביל נשיא בריה"מ גורבצ'וב, נפילת החומות בין מזרח אירופה למערבה וקריסת בריה"מ. אולם העובדה שהעלייה הזאת זרמה לישראל ולא לארה"ב היא בפירוש בזכותו של יצחק שמיר.

שמיר ניהל מאבק עיקש ולא פופולארי, כנגד כל הסיכויים, נגד מתן מעמד פליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בראשית גל העלייה. טענתו היתה, שכאשר לעם היהודי יש מדינה עצמאית, יהודי אינו פליט. שמיר שכנע את הממשל האמריקאי, והחלטתם הסיטה את הזרם ההמוני של יהודי בריה"מ מהגירה לארה"ב לעלייה-רבתי של למעלה מיליון יהודים (כן, אני סופר כיהודים גם את אלה שלחרפתנו אינם מוכרים כיהודים) למדינת ישראל.

שמיר זיהה את ההזדמנות והעלה על ראש שמחתו ועל ראש שמחתנו את הפעולה בבריה"מ לעליית היהודים לארץ, ובארץ – לקליטתם. היכולת של מדינה קטנה, שמנתה ארבעה וחצי מיליון אזרחים, לקלוט מיליון עולים בתוך שנים מעטות, כאשר לכולם יש קורת גג, לרובם המכריע – עבודה, כל ילדיהם נקלטו במוסדות חינוך – זו תופעה שמעטות כמותה בעולם. יצחק שמיר, ראש הממשלה, ניצח על המלאכה, קבע את סדר העדיפויות, העמיד את ההיערכות לקליטה מעל כל צורך אחר ומשימה אחרת, וההצלחה היתה גדולה. עלייה זו היא הברכה הגדולה ביותר למדינה בדור האחרון, והישגיה הכבירים משפיעים לטובה על כל תחומי חיינו, ועוד טרם נהנינו מאפס קצה של תרומה זו. מנהיג המוביל אומה למאמץ כזה ומצליח – הוא מנהיג גדול.

יצחק שמיר היה מנהיג חסר כריזמה. לא היה לו ברק, הוא לא שפע קסם אישי, ואף שהוא היה רהוט והעברית בפיו היתה משובחת, הוא לא היה נואם גדול, לא מרואיין מבריק, לא אדם הממגנט את הציבור וגורם לו ללכת אחריו. אבל הוא היה אדם חזק, ידע בדיוק מה הוא רוצה, ידע לתבוע מעצמו ומהכפופים לו להתמסר לנושאים שהעמיד בראש סדר היום, היה איש ביצוע מעולה, והתוצאות היו בהתאם.

אדם שהצליח במשימות כאלו מורכבות, הוא בראש ובראשונה אקטיביסט – אדם הרוצה לשנות את המציאות, יודע לקבל החלטות ולעמוד אחריהן ולבצע אותן. אז למה ואיך 20 שנים אחרי תום כהונתו, תדמיתו של יצחק שמיר היא עדין של ראש ממשלה פאסיבי, שלא עשה דבר ובזבז את שנות כהונתו ב"שב ואל תעשה"?

הערכה אובייקטיבית של כהונתו, תהיה שונה לחלוטין מהתדמית הזאת. מניין התדמית? היא נובעת מכך, שהאליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה, בוחנת את ראשי הממשלות על פי קריטריון צר אחד – קידום התהליכים המדיניים שנועדו להביא להסכמי שלום עם השכנים ועם הפלשתינאים תמורת נסיגה מן השטחים. ואכן, אם זאת אמת המידה לבחינת כהונתו של שמיר, הוא לא היה פעלתן במיוחד.

אולם מאחר וכל ראשי הממשלה שבאו אחריו – רבין, פרס, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט היו פעילים מאוד בקידום התהליכים הללו, יש לנו פרספקטיבה לראות עד כמה התהליכים האלה קידמו את מדינת ישראל בכלל, ואת השלום בין ישראל לשכנותיה בפרט. האם התהליכים הללו קידמו שלום, הבטיחו ביטחון, המעיטו בהרג ישראלים, עצרו או צמצמו את הטרור הערבי, קידמו את השלמת הערבים עם קיומה של ישראל? היום אנו יודעים שהתשובה על השאלות הללו שלילית.

וכאשר אנו מנתחים על רקע עובדה זאת את כהונתו של שמיר כראש הממשלה, שאכן, לא היה אקטיבי במיוחד בקידום התהליכים המדיניים אך היה אקטיבי מאוד, כמעט היפר-אקטיבי, בקידום האג'נדה הציונית של מדינת ישראל, ניתן לומר ששמיר היה ראש ממשלה מוצלח יותר מכל אלה שבאו אחריו, ותרומתו לעתיד המדינה היתה גדולה יותר משלהם.

מן האקטיביות שלו בנושאים בהם התמקד, ניתן להבין שדרכו המדינית לא נבעה מאופי פאסיבי. ראוי לתת לו את הקרדיט, שמאחורי אותה דרך עמדה גישה אסטרטגית מוצקה, שראויה אף היא לבחינה מחדש.

"הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו ים," אמר פעם שמיר, בהתבטאות מאוד לא דיפלומטית, מאוד לא ראויה לראש ממשלה ומאוד לא מוצלחת. אבל היה זה ביטוי פשטני מאוד, לאמת עמוקה שראוי לנסחה בצורה אחרת. האמת הזאת, היא הכרה בכך שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא בלתי פתיר בעתיד הנראה לעין, כיון שהערבים אינם מוכנים להשלים עם זכות קיומה וצדקת קיומה של מדינת ישראל. כל עוד זה המצב, אין תכלית לניסיון להגיע לשלום כולל שיפתור את הסכסוך, וכל ויתור ישראלי במהלך הניסיון הזה, יהיה ללא תמורה מעשית. ואכן, אלה התוצאות של שני עשורים בהם שישה ראשי ממשלות ויתרו, ולא קיבלנו כל תמורה בעבור הוויתורים האלה.

גישתו של שמיר היתה שהסכסוך הוא עובדה קיימת, ולכן ראוי לנהל אותו בחוכמה, לא להתגרות באויב, לא לעשות צעדים שעלולים להביא למלחמה, לנסות להנמיך ככל הניתן את הלהבות כאשר הן מתעוררות, לנסות באופן חשאי לשמור על קשר עם השכנים, ובמקביל לחזק את ישראל ולבצר אותה כמדינה יהודית וציונית חזקה, כך שבסופו של דבר האזור יקבל את קיומה כעובדה קיימת ומוגמרת.

דוגמה לכך היא ההבנות וההסכמות החשאיות עם המלך חוסיין לפני מלחמת המפרץ, וההבלגה על ירי הטילים מעיראק על ישראל. שמיר לא היה איש של דרמות גדולות. כיוון שהוא החליף את בגין, שהיה בראש ובראשונה איש של דרמות גדולות, הוא נראה חיוור ואפור לידו.

בשש שנות כהונתו של בגין, הוא חתם על הסכם השלום עם מצרים, נסוג מכל סיני ועקר את היישובים. הוא הגה ויזם את תכנית האוטונומיה לפלשתינאים ביש"ע. הוא הפציץ את הכור העיראקי. הוא יצא למבצע ליטני. הוא החיל את הריבונות הישראלית על הגולן. הוא יצא למלחמת לבנון הראשונה.

שמיר לא היה איש של רעמים וברקים. אחרי הרעמים והברקים של שלטון בגין, נראית הקדנציה שלו כשגרתית ומשעממת. אך כיוון ששמיר התייחס לסכסוך הישראלי-ערבי כאל עובדה שיש לנהל אותה במתינות ובתבונה, הוא אכן ניהל את הסכסוך במתינות ובתבונה. הוא שמר את הסכסוך על אש קטנה. הוא יזם יחד עם רבין תכנית מדינית ב-1989, שתכליתה העיקרית היתה מניעת ועידת בינלאומית שתסכן את ישראל, באמצעות הנעת תהליך שעיקר תכליתו היא עצם קיומו. על כך התעמת עם שרי החישוקים – שרון, לוי ומודעי שניסו להדיח אותו בשל כך. הוא הסכים ללכת לוועידת מדריד, כאשר הבין שאין מנוס מכך, אף שלא ציפה שהוועידה תביא לשלום ובוודאי שלא היה נכון לוויתורים מרחיקי לכת. פעולתו המדינית נועדה לשמור על אש קטנה של הידברות עם שכנינו, כדי למנוע הסלמה, אך ללא צעדים שעלולים להחליש את ישראל.

לצד המהלכים הללו, הוא קידם את סדר היום המרכזי בעיניו – חיזוקה של המדינה, חיזוק הכלכלה ובעיקר קידום סדר היום הציוני; עלייה וקליטתה והתיישבות. ואת סדר היום הזה הוא קידם בהצלחה יתרה.

מבין ראשי הממשלה בישראל, שמיר מזכיר במיוחד את לוי אשכול. כמו אשכול, גם הוא לא איש של כריזמה, של ברק ושל דרמות, שהחליף מנהיג כריזמטי דגול (אשכול את ב"ג, שמיר את בגין), ולכן נראה אפור ומשעמם. אך כמו אשכול, גם הוא איש שידע להחליט, ידע לנהל, ידע לעבוד וידע לקדם את העניינים החשובים בעיניו, וכמו אשכול הוא חיזק מאוד את מדינת ישראל. אשכול, שהיה בזמנו מושא ללעג ולבדיחות, מוערך היום, בפרספקטיבה של כמעט 50 שנה, כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אני מאמין, שכך תשפוט ההיסטוריה גם את יצחק שמיר,

2. בעד חוקים עוקפי בג"ץ

החלטת בית המשפט בקלן, על פיה ברית מילה אינה חוקית, תבוטל ולא יהיה לה זכר בחוק הגרמני. ייתכן שהיא תיפסל בערכאה גבוהה יותר. מה שבטוח – הפרלמנט הגרמני לא יאפשר להכרעת הדין הזו להישאר על כנה.

ההחלטה תבוטל כיוון שגרמניה אינה יכולה להרשות לעצמה פגיעה קשה כל כך בחופש הפולחן וחופש הדת. היא תבוטל כיוון שגרמניה אינה יכולה להרשות לעצמה לפגוע כך במיליוני המוסלמים החיים בקרבה ולהתסיס אותם. היא תבוטל, כיוון שגרמניה, גרמניה (!), אינה יכולה להרשות לעצמה פגיעה קשה כל כך ביהודים, נוסח גזירות אדריאנוס. מול הטיעונים הללו יעמוד הנימוק של החלטת בית המשפט – הפגיעה בגופו של הילד במעשה אכזרי בלתי הפיך וכו'. והנימוקים נגד החלטת בית המשפט יכריעו את הכף. אני מעריך, שטיעון אחד אפילו לא יוצג: אבל בית המשפט החליט והחלטה שתבטל את פסיקתו היא "עוקפת בית המשפט" ולכן היא פסולה. הטענה הזאת פשוט אינה הגיונית ומבוססת על אי הבנת תפקיד הרשות המחוקקת בדמוקרטיה ועל אי הבנת תפקיד הרשות השופטת.

תפקיד הפרלמנט הוא לחוקק. בית המשפט פוסק על פי החוקים שחוקקו בפרלמנט. החוקים אינם אמת נצחית שירדה מן השמיים, אלא הכרעה פוליטית שזכתה לרוב ביום החקיקה. חוקים, מעצם טבעם משתנים, לאור הנסיבות המשתנות או לנוכח שינויים במערך הכוחות הפוליטי. שינויי חקיקה הם לחם חוקה של הרשות המחוקקת. החקיקה חייבת להיות דינאמית.

האם מותר לפרלמנט לשנות או להחליף חוק שהוא חוקק, ואסור לו לעשות כן אם בית המשפט פסק על פי אותו חוק? זו הרי טענה בלתי הגיונית. אם רוב חברי הפרלמנט חושבים שחוק מסוים אינו הגיוני, אין הם יכולים לבטלו או לשנותו, אחרי שבית המשפט פסק על פיו?

אני תומך בחקיקה "עוקפת בג"ץ". אני תומך עקרונית בחוקים "עוקפי בג"ץ", לאו דווקא בחוק זה או אחר. אם אני תומך בשינוי חוק, העובדה שבג"ץ פסק על פי החוק הישן, לא תהיה אפילו שיקול להתנגד לשינויו – הרי אם אני חושב שחוק שגוי או מנוסח באופן שגוי, העובדה שבית המשפט פסק על פיו אמורה לדרבן את התמיכה בשינויו. לעומת זאת, אם אני מתנגד לשינוי חוק, העובדה שהוא "עוקף בג"ץ", כלל אינה נימוק רלוונטי לעמדתי.

מנין צץ המושג "חוק עוקף בג"ץ", כצעד בלתי דמוקרטי, כביכול? מהגישה הרואה בבית המשפט העליון נציג של איזו אמת קוסמית העומדת מעל ליחסיות של הפוליטיקה. זוהי גישה בלתי דמוקרטית.

השתמשתי בהחלטה הזויה של בית משפט בגרמניה, שלבטח אינה מייצגת בטמטומה את הכרעות בתי המשפט בישראל, אך היא ממחישה את האבסורד בעצם המושג "חוק עוקף בג"ץ" ואת חוסר ההיגיון בהתנגדות לשינויי חקיקה בעקבות החלטות בית המשפט העליון.

בעיניי, חוקים "עוקפי בג"ץ" הם פעולת חקיקה ראויה ורצויה המבטאת את מהות הדמוקרטיה, הפרלמנטריזם ושלטון החוק.

3. האיסטניסים

ביקורת חריפה נמתחה על הממשלה והעומד בראשה, על הכבוד הממלכתי שהוערף על נשיא רוסיה פוטין, בביקורו בישראל. המבקרים הזכירו את דיכוי זכויות האדם בארצו, את תמיכתו באסד ובאיראן.

קל לי להתחבר לתוכן הדברים. אני עצמי שרוי בדילמה, בין תחושת המיאוס ממה שמייצג פוטין ורצון שישראל תשמיע מולו קול מחאה מוסרית, לבין ההבנה שמדינה קטנה כישראל, המצויה במאבק קיומי, אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על האפשרות להתקרב למעצמת על, ולנסות להשפיע על מדיניותה.

קל לי להתחבר לתוכן הביקורת, אך זהותם של מותחי הביקורת מעוררת בי קבס. אין דבר שאני סולד ממנו יותר מצביעות והתחסדות.

אני קורא את יוסי שריד תוקף בשצף קצף את הממשלה על קבלת הפנים לפוטין, לועג לראש הממשלה בסרקאזם מר. אני קורא את ח"כ ניצן הורביץ, איש מר"צ, הכותב: "ראש הממשלה מנצח על הפסטיבל לכבודו של הצאר הרוסי, כאשר באותו זמן, אותו פוטין מזרים את החמצן למכונת הרצח של בן-בריתו הסורי ולוחץ את ארגוני זכויות האדם בארצו שלו. אתה מתייפייף, תגידו לי. אגב, לא מעט בזמן האחרון מטיחים בי שאני מתייפייף. מה אכפת לנו מהטבח בסוריה?"

ממש אִסטניסים. יחסים עם מי שתומך ברוצח?!

תזכורת – אותו רוצח, בשאר אסד, ויותר מכך, הרוצח הגדול ממנו, אביו חאפז אל אסד, שטבח ב-1982 40,000 איש בעיר חמה, היו "אנשי שלום". לא זכור לי שיוסי שריד וניצן הורביץ מחו, כאשר ממשלות ישראליות ניסו, באובססיה בלתי רגילה, למסור להם את הגולן, להרוס את מפעל ההתיישבות הישראלי הנפלא בגולן תוך הימור על ביטחון ישראל. נהפוך הוא, יוסי שריד היה גדול התומכים במהלך הזה, ולא חסך את שבט לשונו מממשלות ישראל על שלא עשו די כדי למסור את הגולן לאסד.

אני זוכר שיחה עם יוסי שריד, השר לאיכות הסביבה, בעת ביקור בגולן בתקופת המו"מ על מסירת הגולן לרוצח ההמונים חאפז אל אסד. בשיחה שקיימנו עימו, ראשי ההתיישבות בגולן, במועדון קיבוץ אורטל, אמר שריד:

"אומרים עליי שאני פלשתיניסט. אבל האמת היא שאני לא פלשתיניסט. האמת היא שאני סוריסט. ולמה אני סוריסט? כי אני חושב שהשלום עם סוריה הוא המטרה העליונה של ישראל. ולמה אני חושב שהשלום עם סוריה הוא המטרה העליונה של ישראל? כי סוריה היא המפתח לשלום במזה"ת. וכדי להגיע לשלום עמה, עלינו לשלם את המחיר, והמחיר הוא נקוב," וכו' וכו'. מילת ביקורת על הטבח בחמה? מילת הסתייגות מן הרוצח? חלילה. שקט, מוסרים את הגולן. 

ואם היום מנהיג המסייע לאסד הבן, שטרם הגיע לקרסולי הרצחנות של אביו, פסול לקשר, איפה איזו ביקורת עצמית של מי שסגדו לאסד האב וניסו למסור לו את הגולן? איזה חשבון נפש?

נכון, פוטין הוא מנהיג בעייתי. אין הוא התגלמות המוסר, החופש והדמוקרטיה. אין הוא אביר ערך חיי אדם. הביקורת עליו מוצדקת.

אבל לשמוע ביקורת כזאת מפיהם של מי שממש יצאו מגדרם כדי להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולקלס את רב המרצחים יאסר ערפאת?

אמר המלך ינאי לאשתו שלומציון טרם מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים ... העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס."

* * *

שמעון גרובר

לתאר את התסכול והמרירות

שיוצרת הקוטביות החברתית-כלכלית

בהמשך לרשימתו של יוסי אחימאיר "משחירי פניה של ישראל" [גיליון 255], אני מסכים עם כל מילה שיוסי אחימאיר כתב ברשימתו, אלא שהוא תיאר רק פן אחד מהנעשה בחברה הישראלית.

הוא היה צריך להשלים ולתאר את התסכול והמרירות שיוצרת הקוטביות החברתית-כלכלית כשקוראים על משכורות של מאות אלפים לחודש, או על מענקים של מיליונים, שמנכ"לים ובכירים נוטלים לעצמם בעזרת אנשי שלומם, המכונים דירקטורים, שבמקום לדאוג להבטחת כספי קופות הגמל והפנסיה של קשי היום, הם מעדיפים לתגמל את הבכירים, ביודעם שמחר הבכירים יתגמלו אותם. כלומר, שמור לי ואשמור לך! 

מר אחימאיר היה צריך לציין את המרירות והתסכול שנובעים גם מהעובדה שציבור מסויים מקבל פנסיה ו/או משכורת כפולה ומשולשת – מהצבא, מהכנסת ומכל מיני גופים וחברות ציבוריים, שמקורם בכספי משלם המיסים.

מר אחימאיר לא הזכיר את האפלייה של נוער נאמן המשרת בצבא ומופלה לרעה בהשוואה לבחורי הישיבה. כמו כן, נקודת הזינוק של נוער נאמן זה לחיים האזרחיים מתאחרת בשלוש שנים, בהשוואה לכל מי שלא משרתים שרות צבאי. ועדיין לא מנינו את כל ההפליות החברתיות-כלכליות. אשר על כן, כדי למנוע הפגנות מחאה חייבים בראש וראשונה לחסל את ההפליות. 

* * *

לבנה מושון

בזכות ספרו של עוזי זק

קראתי את ספרו של עוזי זק, ואין לי אלא לצרף את התפעלותי מהכותב השנון. ההומור בספר אכן גורם לפרצי צחוק אדירים, ששנים לא ידעתי. התיאורים גדושים ועסיסיים, הכותב מלהטט ברעיונות ודמויותיו כובשות את הלב, בעיקר דמותו של הדוד שמחה. העיר תל אביב מוגשת בפיכחון ציורי אותנטי וחד צבעים. והסוף הוא בלתי צפוי, בבחינת מכה מתחת לחגורה.

אכן ספר גדול. עם זאת, יש לציין, שהסופר מועד מפעם לפעם בקטעים בנאליים, ששאולים מעיתונות יומית כתובה ודפי היסטוריה יבשים, וחבל שהמבקר גרנות לא עלה על "הלהטוט הספרותי השקוף הזה" – (ואולי התעלם, בבחינת יתרונות שעולים על חיסרון) – שהוא גלוי לעין בנמיכות ספרותית.

* * *

מוניקה כהן

בזכות "מלכים ג'"

קראתי בעיון רב את מאמרה של עירית אמינוף אודות ספרה של יוכי ברנדס "מלכים ג'". קראתי את ספרה של יוכי ברנדס לפני זמן רב. שמעתי אותה בהרצאה מאלפת אודות הספר. שמעתי את דעותיהם של מרצים לתנ"ך אשר קטלו את הספר מכל וכול.

אני מוכרחה להודות שכאשר התחלתי לקרא את הספר, כמעט עזבתי אותו בהתחלה. לא הבנתי מי נגד מי, לא אהבתי את השפה והסגנון. אבל כאשר המשכתי והתברר לי מי הוא מי ומה הכוונה, המשכתי לקרוא מרותקת ומאז אני חוזרת תדיר וחושבת על הספר.

בעיקר על האמרה ש"את ההיסטוריה כותבים המנצחים". זה כל כך נכון. אין סיפור היסטורי נקי מהשפעות.

נכון שספר "מלכים ג'" מוגזם, אולי בחלקו מופרך, (מי יכול להעיד שכך?) אבל הוא מצליח להסביר מנקודת מבט שונה, שכבר הועלתה בכתבים אחרים (כפי ש-ע.מ. מציינת) את היחסים הסבוכים בין דוד ושאול.

זהו רומן ועל כן אינו חייב להיות מדויק . שולמית לפיד כתבה רומנים היסטוריים מרתקים ומוערכים ולא כל העובדות היו נכונות אלא עשתה עירוב עובדות שנלקחו ממקומות שונים בארץ והכניסה לסיפורו של מקום מסוים.

אבל "מלכים ג'" הוא בעיני נקודת מבט נועזת ומרעננת על תקופה שנוטים על פי המסורת לפרש בצורה מאד נוקשה. אהבתי את הרעיון שבתקופת שאול ודוד היו כאן אינטריגות שלא היו מביישות כל חצר מלכות רומאית. אהבתי שהסופרת זקפה את קומתו של שאול. הפיכת חצר מלכותו של דוד ושלמה לחצר המתנהלת כבימי ה-ק.ג.ב והשטאזי היא אולי מוגזמת אבל עלינו לזכור כי מדובר ברומן ולא במסמך היסטורי.

* * *

אהוד בן עזר

פרקי יומן מזרח-תיכוני

על ספרו של קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן: "פרקי יומן מזרח-תיכוני 1917-1956", עברית: אהרן אמיר. שקמונה, חברה להוצאה לאור בע"מ, 1973, 206 עמ' בצירוף אחרית דבר מאת ראובן הכט.

פורסם לראשונה במדור "ספר השבוע" ב"דף לספרות" בעריכתו של א"ב יפה בעיתון "על המשמר", 26 באפריל 1974

רבים מוותיקי היישוב כרכו בזמנו את שמו של הקולונל ריצ'רד מיינרצהאגן עם יתר אנשי השלטון הצבאי הבריטי בארץ –  סטורס, בולס, קלייטון, ווטרס-טיילור ואחרים, ולא החשידוהו באהבת ישראל יתירה.

"יומן מזרח-תיכוני" שלו, שהתפרסם במקורו לפני כחמש-עשרה שנה, ופרקים ממנו תורגמו והתפרסמו כבר אז בעיתונות היומית שלנו, גילה במיינרצהאגן אוהד מושבע לציונות ולישראל, וזאת על פי עדותו, המבוססת על מסמכים רבים ושיחות שקיים, בעיקר עם הד"ר חיים וייצמן.

[אני זוכר את התפעלותו של אבי ז"ל, בנימין, שנולד בפתח-תקווה בשנת 1904, ורק בראשית שנות ה-60 נודע לו, מקריאת תרגום הפרקים של היומן בעיתון "הארץ" – הסיפור האמיתי של מיינרצהאגן!]

הקולונל מינרצהאגן היה דמות ציורית ואכסצנטרית מאוד. הוא נולד בשנת 1878 ומת בן קרוב לתשעים, ב-17 ביוני 1967. מקור שמו הוא לדבריו דני קדום, אך רבים חשבו כי הוא ממוצא יהודי. "אפשר שאילו היה דם יהודי בעורקיי, הייתי נבון יותר מכפי שהנני, אבל אין בי דם כזה." (עמ' 10) – העיד על עצמו.

בגיל 21 התגייס לצבא הבריטי ושירת בהודו ובאפריקה המזרחית. במלחמת העולם הראשונה שימש בתפקיד בתפקידי מטה במזרח אפריקה, בצרפת ובמזרח התיכון. במערכה על ארץ-ישראל היה מראשי המודיעין הצבאי הבריטי ופעל תוך קשר הדוק עם אהרן אהרנסון. פגישה זו, כמו גם פוגרום ביהודים באודיסה שהיה עד לו ב-1910, הם שקירבוהו ביותר ליהודים ולציונות, הגם שהוא מעיד על עצמו שהיה בו משקע אנטישמי לא מועט.

לאחר המלחמה, ושירות במטהו של הפילדמרשל אלנבי במזרח הקרוב, אנו מוצאים אותו חבר המשלחת לוועידת השלום בפאריז; מ-1919 עד 1920 הוא משמש קצין-מדיני-ראשי בארץ-ישראל ובסוריה, במסגרת השלטון הצבאי הבריטי. הוא עד למאורעות פסח 1920 בירושלים; לניסיונם של הקצינים הבריטיים לטרפד את הצהרת בלפור ואת הרעיון הציוני מראשית שלטונם בארץ. על פי עדותו הוא הקצין הבריטי היחיד שנשאר נאמן לרוחה של הצהרת בלפור, ורואה עצמו כמייצג של המדיניות הבריטית האמיתית כנגד חבלותיהם של קציני הצבא הבריטיים בארץ-ישראל, הנוקטים עמדה דו-פרצופית, ומסיתים את הערבים ביהודים כדי להוכיח שהקמת הבית הלאומי בארץ-ישראל אינה אפשרית.

עקב תזכיר ביקורתי מאוד שהוא שולח לממונים עליו במשרד החוץ הבריטי, לאחר מאורעות 1920, הוא מסולק בצורה אלגנטית על-ידי הנציב הבריטי העליון במצרים, פילדמרשל אלנבי, השולט אותה תקופה, בתוקף תפקידו הצבאי, גם על ארץ-ישראל. מיינרצהאגן רושם לזכות עמדתו העיקשת כנגד השלטון הצבאי הבריטי את זירוז המעבר לממשלת המנדאט הבריטי, בראשותו של הנציב העליון הראשון סיר הרברט סמואל.

מ-1921 עד 1924 משמש מיינרצהאגן יועץ צבאי למחלקת המזרח התיכון במשרד המושבות הבריטי בלונדון, וגם מכאן הוא עוקב בלא הפסק אחר בעיות אזורנו, מתוך אהדה ניכרת לרעיון הציוני, במסגרת פקידות בריטית עויינת-במפורש ליהודים ולציונות.

מיינרצהאגן התפרסם גם כחוקר ציפורים מעולה, וחיבר ספרים על "ציפורי מצרים" ו"ציפורי ערב". כאנשי-מדע בריטיים רבים אחרים, שהיו רובם ארכיאולוגים, שילב מיינרצהאגן את מחקריו האורניתולוגיים עם פעילות מודיעינית ענפה. והמיוחד לדור אנשים שכמוהו – היה בכך שהם אהבו את שני תפקידיהם, והתמסרו להם באותה מידה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שימש במטה של משרד המלחמה. הוא ביקר פעמים אחדות בארץ-ישראל. לראשונה במסגרת פעילותו כקצין מודיעין של אלנבי (הוא זוקף לזכותו איבוד-במכוון של פנקס רשימות מזוייף של קצין בריטי, במסגרת הטעייתם של התורכים ערב המיתקפה הבריטית על באר-שבע [ולא על עזה כפי שסברו התורכים]).

פעם שנייה שהה תקופה ממושכת בארץ במסגרת תפקידו כקצין מדיני ראשי, עד שהודח.

בשלישית אנחנו מוצאים אותו מבקר בחיפה בחודש אפריל 1948, בעיצומם של קרבות בין יהודים וערבים על העיר והנמל ערב הפינוי הבריטי. לדבריו לקח רובה, מדים ותחמושת מאת חייל אנגלי חולה, על הספינה, ירד עם פלוגתו, התחמק, והצליח להשתתף בחילופי יריות בין אנשי ההגנה לצלפים הערביים. להריק את כל אלפיים הכדורים שלו, ואגב כך לפגוע בכמה צלפים ערביים!

ובפעם הרביעית אנו מוצאים אותו מבקר בישראל בחודש מארס 1953, ונפגש עם יגאל אלון ודוד בן-גוריון.

כמה מסיפוריו של מיינרצהאגן נשמעים מוזרים מאוד. כך למשל פרשת פגישותיו עם ריבנטרופ והיטלר, אשר לאחרונה שבהן, המתקיימת ב-28.6.1939, מופיע מיינרצהאגן עם אקדח אוטומאטי טעון בכיסו! – "היתה לי שעת כושר די והותר להרוג גם את היטלר וגם את ריבנטרופ, והדבר מטריד אותי עד מאוד. אם תפרוץ המלחמה הזאת, ומובטח אני שאכן היא עתידה לפרוץ, הרי אחוש בנטל הכבד של אשמה על שלא הרגתי את שני אלה. כנגד זאת אני בטח בהחלט שאילו הרגתי את שניהם לא היתה המלחמה פורצת ואני הייתי נחשב משוגע. בכל זאת הוכחתי לעצמי שהיתה לי שעת-כושר להרוג את שניהם." (ע' 116).

כשם שעשוי היה מיינרצהאגן לבדות את המעשה באקדח, כך גם ייתכן שהסיפור הוא אמיתי. בנדון זה יש דימיון-מה בין מיינרצהאגן ללורנס. מיינרצאהגן מגלה, מפי לורנס, כמה מסודותיו הכמוסים של האחרון ("תפסו אותו, הפשיטו אותו וכפתו אותו; אז עשה בו מושל אדרעי מעשה-סדום, ואחריו משרתיו של המושל. לאחר התנהגות מבחילה זו הילקו אותו" –  עמ' 39), ומאוחר יותר טוען מיינצרהאגן שהוא משוכנע שלורנס, כדרכו, בדה את הדברים מליבו.

יש קסם אנגלי, אקסצנטרי, בסיפור הבא מפי מיינרצהאגן על לורנס: "זכור לי מעשה שהיה במלון 'מאז'סטיק' בפאריז, כשחטף אלת-גולה שהיתה בידי וברח. אני רדפתי אחריו, תפסתי אותו, החזקתי בו היטב והלקיתיו בעכוזו. הוא לא ניסה בכלל להתנגד ואחר-כך אמר לי שקל לו להבין איך אישה נכנעת לאונס לאחר שחיבק אותה גבר חזק." (עמ' 47).

זרויות וסתירות-שבהערכה הן חלק מקסמו של מיינרצהאגן, המודה שבתחילה גם הוא העריץ את היטלר והאמין באפשרות בריתו עם בריטניה.

עיקר יומניו של מיינצהאגן אינו בפיקאנטריה אלא בתחזיות הפוליטיות והצבאיות אשר, אם לסמוך על המחבר (שאכן רק כך חשב בתקופה מסויימת), התאמתו כמעט ב-95 אחוז מהמקרים. למיינרצהאגן דיעות קבועות לגבי הפער בין ערבים ליהודים. הראשונים נראים בעיניו מהירים בשוד, בשלל וברצח מהמארב, אך מפגרים ועלובים בתור לוחמים. הוא כופר באגדת "המרד במדבר" ורואה בה רק את השפעת הזהב באנגלי על כמה שבטי בידואים, שתפקידם היה, כביטויו האירוני – "הצגה צדדית" (במזרח הירדן) של הצגה צדדית (מלחמת אלנבי במזרח הקרוב, בהשוואה לקרבות המרים והמכריעים שהתנהלו באירופה.")

הוא טוען באורח עקבי שעל בריטניה היה לקשור את גורלה באיזור עם הציונות ולא עם הערבים. חוזה כמעט במדוייק  את מועד הקמתה של מדינת ישראל, את בעיותיה הצבאיות, את ניצחונותיה ואת קשייה גם יחד ביחסים עם אויביה הערבים.

בתוקף תפקידו כחבר המשלחת לוועידת השלום בפאריז, בשעת הדיונים המסובכים על גבולות המדינות החדשות במזרח הקרוב, הוא עושה מאמצים רביים לכך שארץ-ישראל, שבגבולותיה הובטח ליהודים מימוש הצהרת בלפור, תשתרע מגבול הליטאני בצפון, דרך קו המקביל מעבר למסילת הברזל החיג'אזית במזרח, מקיף את כל  ים-המלח, לאורך הערבה, אילת ועד שארם-א-שייך, כולל את כל סיני, אשר גבולו עם מצרים הוא בקו ישר הנמתח מהעיר סואץ לרפיח. קו זה היה גבולה של מצרים עם האימפריה התורכית עד שנת 1906.

מיינצרהאגן חוזה את כל הקשיים, כולל החדירה הרוסית, שיתרחשו לאחר שיפנו הבריטים את תעלת סואץ (הדבר אירע מוקדם מששיער). הצעתו, עליה הוא חוזר פעמים אחדות, היתה שהבריטים יפקיעו את חצי האי סיני מידי מצרים (מאחר שאלנבי כבש אותו בדין מידי התורכים, והוא טריטוריה כמעט ריקה, ללא עם), יקבעו בו את בסיסיהם לאחר פינוי הסואץ (במקום בקפריסין העתידה ליפול לתוך מלחמת אזרחים), יבטיחו בכך את שליטתם באיזור וכן אלטרנאטיבה לתעלת סואץ דרך עקבה.

הוא חלם על ברית צבאית עם ישראל, החולשת על סיני, ומתירה בסיסי תעופה ונמלים צבאיים לבריטניה בתחומה, וכאשר כובשת ישראל לראשונה את סיני ב-1956, מלא יומנו קריאות אזעקה לבל תפנה אותו, וחירופים וגידופים לנוכח עיורונן של ארצות המערב, ובייחוד כנגד בריטניה, שאינן מבינות שבלחצן על ישראל לסגת הן פועלות כנגד האינטרס שלהן עצמן.

המבחר מתוך יומני מיינרצהאגן, המהווה את המהדורה העברית של הספר, הופיע לפני מלחמת אוקטובר 1973. יש הרגשה כי העורך והמתרגם, כמו גם ההוצאה ובעליה (ד"ר הכט ב"אחרית דבר" שלו) ראו בפרסום היומן מעשה בעל משמעות פוליטית אקטואלית: תנא-דמסייע לכך שאסור לנו לוותר על אף שעל מאדמת ארץ-ישראל השלימה; ולכך שהערבים יתמידו בפיגורם החברתי והצבאי, וכי הלוחמים היהודים עזי הנפש תמיד ידבירו אותם גם כשיחסי הכוחות עומדים לכאורה בהפרש עצום לרעת ישראל. תוצאות מלחמת יום הכיפורים ערערו את הרגשת הביטחון הנוחה, המחניפה לא במעט, אשר ספרו של מיינרצהאגן עשוי היה לטעת בקורא העברי לפני המלחמה האחרונה.

[עד כאן רשימתו של סופר נידח מלפני 38 שנה]

אהוד: בימים אלה הופיע ספרו של משה יגר "ריצ'רד מיינרצהאגן והציונות" בהוצאת הספרייה הציונית, ירושלים 2012, 144 עמ', ההפצה: מוסד ביאליק.

הספר כתוב בצורה מרתקת ואחראית, ועיקרי הדברים המובאים בו כלולים רובם כבר בפרקי היומן של מיינרצהאגן שאותו סקרנו לעיל. ידידות רבה שררה בין מיינרצהאגן לחיים וייצמן, והגורל אינה להם אסון דומה, כאשר כל אחד מהם שכל בן בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

ספרו של יגר מלווה במראי מקום, הערות, מקורות ומפתח שמות. הוא ממש מרגש בשעת הקריאה בציינו את כל התחזיות והתמיכות של מיינרצהאגן בציונות ובישראל. יש בו התייחסות למקורות רבים ולמהימנות אחדים מסיפוריו של מיינרצהאגן.

הנה למשל ציטוטים אחדים מספרו של יגר: "על יחסי ערבים-יהודים  כתב מיינרצהאגן שהיהודים ניסו להתייחס לערבים בידידות, למרות שהם רואים אותם כעצלנים וכראקציונרים, אבל שום מאור פנים או התחשבות מצד היהודים לא יוכלו להניע את הערבים לאהוב את היהודים או אפילו לחבבם. היהודים, כך האמין מיינרצהאגן, כל כמה שיהיה קולם חלוש, כל כמה שיהיה מנהגם מתון, בסופו של דבר הם יצליחו. ואילו הערבים 'ירעישו ויתקעו בחצוצרות' ויזכו לתהילה באירופה ובאמריקה, אבל סופם לקפוא על מקומם – תושבי המזרח המטפחים רעיונות מפגרים. מיינרצהאגן קבע את ההעדפה שלו: 'כשלעצמי מוכן אני תמיד לתמוך ביהודי נגד הערבי. היהודי פירושו קידמה [...] הערבי הוא קפיאה על השמרים. הוא מסמל אי-מוסריות, שלטון רקוב, חברה מושחתת וחסרת יושר." [עמ' 26].

ועל תזכירו ללורד קרזון משנת 1920: "מיינרצהאגן היה סבור [בתזכירו] שחששות הערבים מפני הציונות אינם חסרי בסיס, למרות שהציונות שואפת כיום [שנות ה-20] רק לקבל רשות להקים בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל. עם זאת האמין שהציונות תצליח, ולא פקפק בכך שהצלחתה תהיה לטובת כל תושבי הארץ. היהיה זה הוגן, שואל מיינרצהאגן, שארץ-ישראל, עם משאביה הבלתי מפותחים, לא תתקדם משום שתושביה הערבים אינם מסוגלים לכך? בשלטון הציונות ייאלצו הערבים ליהנות משפע רב יותר ומביטחון, למרות שתאבד להם האווירה הנחמדה של בטלנות ושל שממה נחשלת." [עמ' 48-49].

יש לשער כי אנשי אקדמיה, היסטוריונים "חדשים", עיתונאים וסופרים ישראליים רבים, אלה שעמודי עיתון כ"הארץ" פתוחים בפני מחשבותיהם העקלקלות – ימחו על הביטויים הגזעניים שבהם השתמש מיינרצהאגן כלפי הערבים, ועל תמיכתו הנלהבת בציונות! – ומנגד יעלו על נס את הפקידות הבריטית האנטישמית שניסתה לבלום את התפשטות האימפריאליזם הציוני תחת שלטון המנדט בפלשתינה-א"י ואת עלייתם של יהודים נוספים בשירות הקולוניאליזם!

ההערה היחידה שיש לנו לומר על הספר היא שהמסגרת התחומה של המחקר, העוסק רק בקשריו של מיינרצהאגן לציונות, אינה כוללת קצת יותר פרטים על תולדות חייו. מי היתה אשתו? האם היו לו עוד בנים? קצת הרחבה בחלק הביוגראפי הזה לא היתה מזיקה לספר המעניין, שגם מודפס בצורה נאה כמו ספרים של פעם, שאינך צריך להיאבק בהם פיסית בשעת פתיחתם, לבל ייסגרו מעצמם, אלא יש להם כריכה קשה וקונטרסים תפורים.

* * *

נגה מרון

מוקד המחאה הציבורית

האם גם אתם התפלצתם לראות בטלוויזיה את תוכנית התחקירים "המקור", זו שחשפה את המשכורות המנופחות והבונוסים של מיליונים שבכירי המשק מאשרים לעצמם? אלה שרובם התאמנו שנים כפקידי האוצר, ידעו שבבוא היום הם יפרשו, ומיד יחטפו אותם במשק הפרטי ושם, במקום המופלא ההוא, הם יגיעו לראש מערכת השכר, ושם כבר ינַגבו להם ויגנבו מאיתנו. כל זה כמובן לא היה חדש לי. ובכל זאת  לא יכולתי להירגע לאחר הצפייה בתוכנית.

למחרת בבוקר כותרות העיתון היו מרעישות: ניצחון על גרמניה בכדורגל, ה"אח הגדול" לא אושר לשידור, שחקן בכיר חטף פנס בעין, תגובות נגד המתקפה של אנסטסיה בכנסת – עניינים שברומו של עולם. בחוץ המשיכה השמש לזרוח, השיטה המשיכה לפרוח, והגנבים המשיכו לגַבּות זה את זה. יתר על כן – הם גם טענו שבזכותם המשק פורח וכולם רק מרוויחים: גם משלמי עמלות הבנקים, פרמיות הביטוח, שכר הדירה, משלמי המיסים כחוק – ממש כו-לם...

לדעתי המחאה הציבורית צריכה להתמקד בנושא זה.

אהוד: ואני שמעתי ש"המחאה הציבורית" הבלתי-ממוקדת, זו שקודם כל החליטה שבלילות הקיץ החמים תהיה מחאה, ורק אחר-כך היא מציירת שלל מטרות ונושאים להפגין בעדם ונגדם, כולל בעזרת הכספים של חד"ש, מן הסתם מכספי מימון המפלגות שלהם – המחאה הזו עומדת לארגן הפגנת ענק של נשות השוטרים-מפזרי-ההפגנות השומרים על הסדר הציבורי בתביעה להעלות את שכרם לפחות לשכר הממוצע של המפגינים, בהם גם ח"כים, פרופסורים, עורכי-דין גסי-נפש שבונים לעצמם קריירה, ובנים ובנות להורים אמידים ואפילו עשירים!

* * *

שאול רוזנפלד

ליף כמשל

לפני כעשר שנים ראיין לארי קינג בתוכניתו Larry King Live איל הון אמריקני חדש ואנונימי יחסית, שמקור עושרו היה עלום-משהו. לשאלתו של קינג איך עשה את עושרו, השיב הבחור "מעבודה קשה."

"עבודה קשה של מי?" שאל שוב קינג, ולא זכה לתשובה מספקת עד סוף הראיון.

כפרפרזה מקומית מסוימת ל"עבודתו הקשה" של אותו מתעשר אמריקני ניתן לומר, בעקבות התשובה שנתנה דפני ליף לשרון גל בדף הפייסבוק שלה, שבה ציינה כי היא עובדת לא פחות מ-12 שעות ביום, כי ביסוד ההתפרנסות (או ההתעשרות) מעבודה קשה עומדת תמיד השאלה "עבודה קשה של מי"?

 מכל מקום ליף, עם כל מעמדה וחשיבותה למחאה ולמהפכה, היא בעיקר משל וסמל לאותם אלה, בעיקר לגרעין האידיאולוגי הקשה של רוטשילד, המשוכנעים בכל ליבם, גם אם לעולם לא יודו בכך, כי פרנסתם ראוי שתגיע גם מעבודתם הקשה של האחרים (בעלי ההכנסות הגבוהות), ואולי בעיקר מהם. זוהי תמצית המוטיבציה הכלכלית-חברתית של רבים מהפורעים מסוף השבוע שעבר (פחות מרבע מנדט) לעקור משורש "ממשלת זדון" השבויה לדידם בקסמו של קפיטליזם חזירי.

 אם את הסחורה – שלטון סוציאליסטי או מדינת רווחה, רוויית תשלומי העברה בלא כל קשר ואכפתיות ליכולתה של המדינה לשאת דבשת תקציבית כזו – אינם מצליחים להשיג בקלפי ולא בהפגנות המונים, אך מתבקש הוא לפצוח באלימות ו"לשרוף את המועדון", ובלבד שיושג מבוקשם. שכן, ברוח דבריו של עידן מילר, טרמפיסט מחאות מקצועי: לא רציתם מהפכה שקטה שבה תעשו כמצוותנו, זכיתם במהפכה אלימה... שבה בשם הדמוקרטיה נעלה על בריקדות ונפרוץ לסניפי בנק, אך נספר לכם שזאת "משטרת ביבי" שאחראית לכל האלימות ודיכוי העם.

תיאוריות קונספירציה הזויות

גם נספר לכם, כפי שאמר מפורשות אחד העצורים, כי "השוטרים הם אלה שניפצו את חלונות הבנקים." נספר לכם עוד שראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא שהורה לראש עיריית תל-אביב רון חולדאי ממפלגת העבודה, שלא לאפשר להקים השנה אוהלים בשדרה. וגם נספר לכם כי רב-ניצב יוחנן דנינו קיבל הוראות ישירות ממשרד ראש הממשלה לדכא ביד ברזל כל ניסיון למחאה השנה. ואם לא די בכך, גם נספר לכם שביבי מממן בכספים של כולנו גדודי טוקבקיסטים שאינם חדלים להוציא את דיבתן של דפני, סתיו והמחאה הרעה.

העובדה שלהאשמות ולפרכות הללו כמובן אין כל שחר, ושאין ולו בדל של ראייה הקושר את הממשלה להחלטותיהם ולמעשיהם של חולדאי ודנינו, כלל אינה רלוונטית לחבורת רוטשילד, שכמובן ממשיכה להאמין, כמיטב אנשי הדת הקנאים, כי הֲבָלֶיה הקונספירטיביים הם דברי אלוהים חיים.

בכך כמובן אין חדש תחת השמש הישראלית. תיאוריות קונספירציה הזויות ואינפנטיליות מילאו מאז ומתמיד את מוחם הקודח של ארגונים רדיקליים, בעיקר משמאל, בארץ כמו בעולם. כך, יכולה היתה סתיו שפיר לקבוע בשנה שעברה בשכנוע עצמי עמוק כי נתניהו יפתח במלחמה בדרום כדי לחסל את המחאה, וכך יכול היה חברהּ לקונספירציה דה-לה-שמאטע, יונתן לוי, לרמוז באותה עת כי לממשלה הייתה יד ורגל במתקפת הטרור מעזה, תוך רמיזה עבה שהיא הזמינה את המתקפה מחמאס כדי להסיט את תשומת הלב מהמחאה.

היה ניתן אולי לקוות כי הפנטזיה הסוציאליסטית, האמונה על הפסוק "ארץ זבת תקציבי רווחה," תפנים ולו חלקית את התזכורת שסקנדינביה ושווייץ זה לא בדיוק כאן – לא מבחינת השמיים האזוריים המתקדרים בעקבות הרנסנס האיסלאמי במצרים, ולא מבחינת ההאטה הכלכלית והגירעונות התקציביים המתרחבים בארץ כמו בעולם המערבי. אך כאשר נראה כי ראשי המועצה המהפכנית מרוטשילד לא יסכימו לפּחות ממימוש מילות השיר "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" – קצת קשה לראות סיום באופק לפארסה הפתטית הזו. מה גם שבחבורה הזו תומך עתה ציבור לא קטן, שעבורו כל ניסיון לשמור על הקופה הציבורית, כל אי-היענות לכל גחמה כספית של "שובתים חברתיים" גם בעתות סגריר כלכליות, מדיניות ביטחוניות – אינו פחות מהתעמרות זדונית של פקידי האוצר והממשלה, בראשות הקפיטליסט החזירי מכולם, בנימין נתניהו.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" גיליון 203

* * *

דבורה קוזְוִינֶר

איך ניצחנו את האימפריה הבריטית

במלאת 66 שנים ל"שבת השחורה", 29.6.46

שלושה דברים קרו באותו יום שישי, "חמש דקות לפני הדלקת נרות," כמו שאימא שלי היתה אומרת.

ה"חמש דקות" האלה, אצל אימא שלי, לא היו בדיוק חמש דקות, פונקט על השעון, אלא אותו משך זמן, חצי שעה, שעה – האחרונים שלפני כניסת השבת

הכול כבר מוכן. המפה הלבנה פרושה על השולחן, עליה – החלות  מכוסות במפית הרקומה. ממולן – הנרות תקועים בפמוטי הכסף וריח התבשילים על אש נמוכה-נמוכה של הפתילייה ממלאים את הבית

כשמשהו פתאומי, חריג,  בלתי צפוי, משבש את מהלכו הרגיל והתקין של הסדר המקובל, את היציאה האיטית מן הפעילות והעיסוקים הרבים של השבוע והכניסה רגועה ונינוחה אל תחומה השלֵו של השבת.

פתאום-דפיקה בדלת.

מישהו בחוץ מחכה למענה.

מי זה יכול להיות, עכשיו, "חמש דקות לפני הדלקת נרות"?

זה לא מישהו מן השכנים. אלה,  גם  דופקים בדלת, אבל, כפי שמקובל, נכנסים מיד. בלי לחכות אפילו להזמנה.

"כן!" אימא עונה מן המטבח.

אף אחד לא נכנס.

"יבוא!" אבא אומר תוך כדי הכנות אחרונות ללכת לבית הכנסת, ופונה אלי – "תפתחי!"

בפתח עומד זוג צעיר, לא מוכר לי, על הכתפיים של שניהם תולים תרמילים גדולים ועוד תיק בידיו של הצעיר ומזוודה ענקית ליד הרגליים.

"שלום!" הם קוראים בקול רם ונכנסים. אימא ואבא מקדמים אותם בקריאות שמחה ובחיבוקים ובנשיקות, ומטר של שאלות, בלי לחכות בכלל לתשובות. בעברית עם תיבול באידיש.

"חיים! חווה! מתי הגעתם? ברוכים הבאים! למה לא הודעתם תאריך? מה שלום כולם בבית? איך אבא-אימא?"

"רגע, רגע, לא הכול בבת אחת," חייך הבחור, והיא, נבוכה, אמרה לו משהו באנגלית.

הסתכלתי על האורחים ועל הוריי ושוב על האורחים. והבנתי. אה, אמרתי לעצמי, זה חיים, שקוראים לו גם הנרי, בנה של הדודה מאוסטרליה, וזאת אשתו, אלה שהתחתנו לא מזמן ועשו עלייה להקים קיבוץ חדש בארץ-ישראל.

ידענו כמובן על בואם הצפוי, מתוך קשר המכתבים הדי-רצוף בין אבא שלי ובין אחותו, הלא היא הדודה אסתר מאוסטרליה, אבל לא ידענו בדיוק מתי. ו"מה זה חשוב? איזה הכנות צריך?" אמר אבא שלי, "מתי שיבואו – יבואו וברוכים הבאים."

כשלמדנו אנגלית, בתחילת כתה ה', אחת המילים הראשונות היתה "שלום" – גוּד בַּייּ. אבל כנראה לא זכרתי בדיוק שזה שלום לפרידה. כלומר להתראות. את ה"הלו" לפגישה – שכחתי לגמרי, אולי מפני שזאת היתה מילה שחשבתי שיועדה רק לקריאת טלפון. ולא שהיו בסביבתנו טלפונים להשתמש בה תכופות.

בשלוש שנים שחלפו מאז, למדנו הרבה, אבל לא אהבנו ללמוד אנגלית. מה? שאנחנו נלמד את השפה של  ה"כלניות" השנואים? של השלטון הבריטי? אבל ההורים והמורים אמרו לנו שדווקא עלינו ללמוד, לדעת ולהבין היטב ואם נשמע משהו חשוב או חשוד, כבר יודיעו לנו למי לדווח....

נו, זו הזדמנות פז להפגין ידיעות באנגלית, ואני אומרת להם בשמחה: "גוּד בַּיי, חיים חווה, אֶנְד אַי אֶם שָרָה!" ואת הרי"ש גלגלתי יפה בלשון, כמו שלימדה אותנו המורה לאנגלית.

כולם פרצו בצחוק: "אל תגרשי אותנו כל כך מהר, באנו כדי להישאר פה להרבה זמן."

לאחר כמה דקות של התרגשות ושיחה ראשונית, אבא נפרד מהם: "תסתדרו בינתיים," ופנה ללכת לבית הכנסת, לספר, בין מנחה ומעריב, גם את החדשה המרגשת  הזו.

זה הדבר הראשון. הדבר השני קרה דקה לאחר מכן.

שוב דפיקה בדלת שנפתחה בסערה על ידי חיים השכן, שכמעט התנגש באבא שלי שעמד לצאת. הוא היה נרגש: "לקחתי את בלומה ל'הדסה'."

"שיהיה במזל טוב!" אמר אבא ומיהר לצאת לפני שעוד משהו עשוי לעכב אותו.

"נסענו במיספר ארבע עד בלפור ועלינו לבית-חולים," המשיך חיים, "הרופאים אמרו שכבר כדאי  שתישאר שם כי בטח תלד בלילה. אני רץ לראות איפה שלומיק!"

 ויצא בסערה כמו שנכנס.

"שנשמע בשורות טובות," הספיקה אימא שלי לקרוא לעברו.

הדבר השלישי קשר בעצם בין הדברים. התאריך. זה היה העשרים ושמונה ביוני, אלף תשע מאות ארבעים ושש. למחרת , שבת, היה העשרים ותשעה  ביוני, ארבעים ושש, הידוע בשם "השבת השחורה" – וכל התוכניות שלנו השתבשו. באותו יום גם נולדה צפרא אבל אנחנו עוד לא ידענו.

בבוקר השבת אבא יצא לבית הכנסת עם אחי, הצעיר ממני בשנתיים, ואימא קמה מוקדם מהרגיל בשבתות, להכין ארוחת בוקר לאורחים. גם אני  התעוררתי, עברתי על קצות האצבעות את החדר הראשון שבו ישנו האורחים על הספה, ויצאתי דרך המטבח החוצה, לחצר.

"הם בטח נורא עייפים, הם לא הרגישו בכלל כשעברתי בחדר," לחשתי לאימא.

"ששש," אימא לחשה בחזרה, "אל תעירי אותם, יש להם עוד קצת זמן לישון עד שאבא יחזור מבית הכנסת." והביאה לי פרוסת חלה מרוחה בריבה.

הלכתי לקצה השני של הבית, אל מתחת לחלון של שלומיק. "שלומיק, שלומיק, קמת כבר או שאתה עוד ישן?" שאלתי אותו.

שלומיק פתח את התריסים אל צידי הקיר מבחוץ, "בטח שאני ער."

"נו?" שאלתי בסקרנות.

"אני לא יודע. אבא שלי הלך להדסה מוקדם. הוא אמר שאבוא אחר כך."

טלפון לא היה בסביבתנו הקרובה. אולי לד"ר סחרוב מהרחוב השלישי. כדי לברר ולדעת משהו צריך היה פשוט לגשת למקום ולקבל תשובה באופן אישי. כדי לדעת אם בלומה ילדה ומה ילדה – היה צריך פשוט לגשת ל"הדסה", וחיים יצא כבר מוקדם בבוקר.

"ותלך?" שאלתי.

הוא נענע בראשו. "כן."

"טוב, אני באה איתך," אמרתי, "אני הולכת להגיד לאימא שלי."

הבית שלנו היה מארבעה הרחובות הקטנים שפנו אל הרציפים של התחנה המרכזית. הבית שלנו, כמו רוב הבתים ברחוב, היה מבנה בן קומה אחת, מעין "רכבת" של ארבע דירות צמודות, בנויות קרוב לקו המדרכה. מן הרחוב נכנסו דרך שביל מקביל לבית, אל החצר הפנימית, הגדולה, המשותפת לארבע משפחות הדיירים. דלתות הכניסה של הדירות, כולן בנות שני חדרים, היו דרך המטבחים שפנו לחצר. החדר הראשון אחרי המטבח היה חדר המגורים והיה בעת הצורך גם חדר אורחים. אנחנו גרנו בקצה אחד. של הבית – ושלומיק עם הוריו גרו בקצה השני.

החצר שלנו גבלה עם החצר של הבית הסמוך וזה עם החצר של הבית השלישי. ממול – גבלו החצרות שברחוב שלנו עם החצרות הפנימיות של הרחוב המקביל שגם בו היו בתי קומה אחת בנויים קרוב לכביש. רוב החצרות לא היו מגודרות, ואלה שהיתה סביבן גדר של רשת, הילדים הגדולים מאיתנו כבר דאגו לפתוח פרצה שתאפשר מעבר חופשי. יכולנו לעבור את כל הרחוב כמעט, מצד לצד לאורך ולרוחב – בלי לצאת בכלל אל הכביש.

במבנה השלישי מאתנו  היה בית הכנסת, שתפס חצי מבנה ובחציו השני היתה חנות המכולת השכונתית הקטנה של אדון גרנדיר. שני המוסדות החשובים האלה היו מרכז המידע של השכונה, וכל ידיעה חשובה שהגיעה לשם כבר מצאה את דרכה לכל אוזן מעוניינת. על זה ועל ההיא ועל ההם ועל כל מה שקרה וקורה ועשוי לקרות. אבל בעיקר על מה שנעשה בעולם ובארץ, בעיקר בארץ ועוד יותר, בעיקר בזמן האחרון. על המרפסת הקטנה שלפני בית הכנסת, בצד הרחוב, בהפסקות בין התפילות, התלהטו הדיבורים בין המתפללים, והוויכוחים בין התומכים או המתנגדים לפעולות תנועות המרי גררו גם תושבים שעברו שם במקרה.

סיפרו שם בשקט על הבן של וסרמן , בחור נחמד, שכבר ימים אחדים לא נמצא בבית. ועל הבן של משפחת לוי שנפצע איפה שהוא, אבל לא לקחו אותו ל"הדסה", וד"ר סחרוב מהרחוב השלישי מטפל בו כל יום בבית, יחד עם אחות שושנה מקופת חולים שבקצה השכונה, ועל הבת של רבינוביץ, שהחליטה פתאום, עוד לפני סוף שנת הלימודים בסמינר – עם כמה חברות מהכיתה, לצאת לקיבוץ, כי החברים שלהם "מגוייסים", שם וגם על ההיא, שמוטב לא להזכיר את השם שלה –שמסתובבת עם אנגלים ויום אחד הבחורים שלנו עוד יענישו אותה...

בבית שלנו לא היה רדיו, וגם אם היה, לא היינו פותחים אותו בשבת. ידיעות שהיו חשובות הועברו, על ידי אלה ששמעו – לחבריהם בבית הכנסת, ומשם הלאה, ומה שלא היה חשוב מאוד שמענו למחרת. לא נורא. שום דבר לא בער.

ולכן כשיצאנו, שלומיק ואני, לכיוון "הדסה", עם שקית של סנדוויצ'ים ופרי, בכלל לא ידענו מה קרה. אמרנו שנחזור בצהריים, "אולי קצת יותר מאוחר, אל תדאגי, בינתיים האורחים יקומו ואבא יבוא ואנחנו נחזור."

 כשהתחלנו ללכת, ראינו התקהלות קטנה מאחורינו על יד בית הכנסת, אבל מיהרנו ולא התעכבנו. שוב מתווכחים בוודאי על המצב, חשבתי. פנינו אל פסי הרכבת ועלינו לכיוון כביש פתח תקווה. אבל אז שמענו רעש ותנועת מכוניות וקולות רמקולים מאזור בית הדר, המתחם של הצבא הבריטי.

"בוא נעקוף דרך שכונת הרכבת," אמרתי לשלומיק, "אני לא אוהבת לעבור פה."

נכנסנו לשכונת הרכבת, רחובות קטנים, כמעט סמטאות, בתים נמוכים. מעט מאוד אנשים היו ברחוב, בעיקר בפתחי החצרות. וכמו ברחוב שלנו , אפשר היה לעשות קיצורי דרך החצרות, דרך כל הסמטאות בתוך השכונה.

עכשיו רק צריך לחצות את הכביש.

כביש פתח תקווה היה הרחוב הרחב והסואן ביותר שהיכרנו, ממש מסוכן. אוטובוסים, מכוניות, עגלות, אבל בשבתות היה שקט כמעט לגמרי. עכשיו עברו בו במהירות שריוניות וג'יפים של הצבא, וקולות של רמקולים, מודיעים משהו. לא הצלחנו לשמוע, לא ידענו מה, לא הבנו כלום. חיכינו וחיכינו בפתח הסמטה וכשהמכוניות חלפו, עברנו בריצה את הכביש ולא הבנתי למה אנחנו מתכופפים כאילו להסתתר שלא יראו אותנו. וכבר אנחנו ב"נחמני".

אבל ראו אותנו. מן החלונות שבבתים אנשים עשו תנועות של אזהרה ומפתח הבית שעברנו על ידו עמדו שתי נשים ונופפו אלינו, כאילו לזרז אותנו. הגענו אליהם מתנשמים ומבוהלים.

"השתגעתם? מה אתם עושים ברחוב? מאיפה אתם? אתם לא יודעים שזה מסוכן? איפה ההורים שלכם?"

"מה קרה?" גמגמנו. עכשיו נבהלנו באמת.

"יש עוצר! לא שמעתם? ההורים שלכם לא שמעו? איך נתנו לכם לצאת?" חזרו ושאלו אותנו, כועסים ודואגים, "לאן אתם הולכים?"

"ל'הדסה'. אימא שלו נכנסה אתמול לבית החולים, היא צריכה ללדת ואולי כבר ילדה ואבא שלו יצא מוקדם לשם ואנחנו  גם. לא שמענו כלום. מה קרה? למה יש עוצר?" עניתי במהירות.

"לא בא בחשבון. אתם לא הולכים לשום מקום. כוחות של הצבא נכנסו להרבה קיבוצים ומקומות בארץ לחפש נשק של ההגנה. שילכו לעזאזל עם המנדט שלהם. אנטישמים. אתם נשארים פה. אולי בערב ירשו לצאת לקנות מצרכים ואז תחזרו הביתה."

שלומיק ואני הסתכלנו זה בזו, מבולבלים: מה נעשה עכשיו? נחזור הביתה? נמשיך?

בינתיים ירדו דיירים נוספים למטה והצטרפו לדעה  שאסור לנו להמשיך. ואילו שני ילדים בני גילנו, לא היכרנו אותם,. הם למדו ב"אחד העם", דווקא התרשמו מן ההעזה שלנו.

הבנתי עכשיו את ההתקהלות שראינו על יד בית הכנסת. כולם כבר יודעים שם. ניסיתי לחשוב מה ההורים שלי עושים עכשיו. אימא שלי בטח משתגעת מדאגה וכועסת על עצמה שהסכימה שנלך. ואבא שלי. והאורחים. ושלומיק?  גם אבא שלו ב"הדסה" כבר שמע את החדשות והוא יודע ששלומיק יצא כמו שקבעו וגם הוא מודאג. בחיי, מה נעשה? אנחנו צריכים להחליט.

"אני לא מוותר," אמר שלומיק, "בשום אופן. אני ממשיך. אנחנו כבר די קרובים. מה כבר יכול להיות?"

הכרתי את שלומיק. עקשן שכזה.

"טוב," אמרתי בשקט, "נמשיך." שלומיק צעיר ממני והרגשתי את עצמי אחראית לו.

"אנחנו מכירים מצוין את הדרך, את כל הסביבה," אמרתי , "ה'קן' שלנו הוא בביל"ו. אנחנו תמיד מקצרים דרך חצרות ומגרשים ריקים. ניזהר נורא. רק נעבור את השדרות בזהירות, בזהירות. כשהיינו בכיתה ה"א, בט"ו בשבט שתלנו עצים ב'בלפור', מול 'אוהל שם'," סיפרתי לסובבים אותנו, כדי  להגיד משהו. כדי להרגיע אותם.

"נכון," אמר אחד הילדים, "גם פה אפשר לעבור דרך החצרות ולעשות קיצורים."

אבא שלו גער בו בכעס: "אתה אל תיתן עצות איך לטייל בזמן עוצר!"

אבל אנחנו היינו עקשנים. כי, מה? נישאר פה? ועד מתי? עד שייגמר העוצר? עד שיתנו הפסקה בעוצר לצאת לקנות מצרכים? לא. אנחנו ממשיכים. באמת שניזהר.

ודווקא אביו של הילד אמר לו: "טוב, צא לחצר ותסביר להם את הקיצורים."

יצאנו איתו, וכמו שאמר לנו עברנו בין החצרות האחוריות ובמקום שלא היה מעבר הצצנו בזהירות לרחוב וחמקנו מהר לחצר הבאה, עד שהגענו לחצר האחורית של בית הלבנים האדומות שהיה  פעם בית חרושת לודז'יה.

עמדנו נושפים. מה עכשיו?

את השדרות נוכל לעבור כי שני צדי השדרה די צרים פה, אבל רחובות מזא"ה ובלפור רחבים וכאן בטח יכול להיות שיעברו ג'יפים או שריוניות של הצבא. להיזהר. להיזהר.

נזהרנו. עברנו. זה היה מפחיד. מחצר לחצר. שקט ברחוב. האנשים בביתם. ואנחנו שומעים רעשים של המכוניות מרחוק, מכיוון כביש פתח תקווה. ונגינה על פסנתר מאחת הקומות  וקולות של רדיו מחלונות אחרים.

ואז זה קרה.

ילדים עמדו באחת המרפסות, בקומה השלישית של אחד הבתים ממול, וכשראו אותנו חומקים ועוברים לבית הבא, דרך הרחוב, כי לא היה מעבר אחורי בין החצרות, אחד הילדים הכניס את האצבעות לפה ונתן שריקה כזאת – שאנחנו קפאנו במקום.

הרמנו ראש, ראינו אותם ושתקנו. לא רצינו לעורר רעש. הם אמרו לעברנו משהו אבל לא הצלחנו לשמוע, אבל בני הבית שמעו ויצאו למרפסת לראות מה קרה, ראו אותנו וצעקו משהו. הם הרי לא ידעו מי אנחנו. אולי חשבו שאנחנו גרים שם? אבל אני שמעתי משהו אחר. אני שמעתי נהמה של מנוע מתקרב. הם, מן הקומה השלישית, הבחינו בו כבר מרחוק ונפנפו לנו סימנים בידיים תוך כדי קריאות: "תיכנסו, תיכנסו!" – הלב שלי דפק כמו מטורף, תפסתי את שלומיק ביד ומשכתי אותו אל תוך הכניסה המוצלת והאפלולית של הבית. טיפסנו במהירות לקומה השנייה, מצטנפים באחת הפינות, מוסתרים מבחוץ, רועדים ונפחדים.

רעש המנוע התקרב, הוא כבר ממש פה, על יד הבית. אם הם יעצרו וירדו מן הרכב נדפוק על אחת הדלתות ונבקש להסתתר. ואז שמענו את הילדים במרפסת ממול, אלה ששרקו לנו וסימנו לנו להיכנס, מתחילים לשיר: "כלניות, כלניות, כלניות מטוללות, חינניות..."

הרכב באמת האט וברמקול נשמעו קריאות: "הֵי, יוּ, אִינְסַייד, אִיְנְסַייד!" – ומישהו מהם שלמד כמה מילים בעברית הוסיף: "בַּיתה, בַּיתה!"

השירה פסקה ואלה שהיו במרפסת נכנסו כנראה פנימה, אבל הספיקו לקרוא "שתלכו לעזאזל!" – ושמענו את הרכב ממשיך לנסוע.

נשמנו בהקלה וחזרנו אחריהם בשקט "שתלכו כבר לעזאזל," אחר-כך חשבתי שהקבוצה על המרפסת שרו בכוונה כדי למשוך את תשומת הלב אליהם, כדי שנספיק להסתתר, אם עוד לא הספקנו.

"את חושבת שאם היו תופסים אותנו היו יורים בנו?" שאל אותי שלומיק, חיוור ורועד.

"השתגעת או מה? מה אתה חושב, שיורים כל כך מהר? ועוד על ילדים? – מה, אנחנו נראים לך מסוכנים כאלה?"

"אז מה היו עושים לנו?"

"אני יודעת מה? קודם היו בטח חוקרים אותנו ואחר-כך היו קוראים להורים שלנו ומאיימים עליהם שישמרו עלינו יותר טוב בבית!" עניתי בשקט, להרגיע אותו, ועכשיו, באמת בזהירות, כבר אין לנו ברירה אחרת ואנחנו כבר די קרובים. היינו מאחורי החצר של "אוהל שם". ממול על המדרכה על יד בית מספר שלושים ושבע, זה העץ ששתלתי בכתה ד'. יחד עם כל הכיתה וכיתות של בתי-ספר אחרים שתלנו את העצים לאורך המדרכות של כל האזור.

אבא שלי לקח אותי לפעמים לתוכניות "עונג שבת" שהתקיימו ב"אוהל שם" בשבת אחר-הצהריים. "הילדה צריכה לספוג תרבות ולימוד גם חוץ מהלימודים בבית הספר," אמר. לא שהבנתי כל מה שנאמר שם, אבל אהבתי מאוד את התוכניות האמנותיות, שהיו בין ההרצאות לבין השיחות הרציניות – שירה, קריאה, מערכונים קצרים. ובסוף כל תוכנית נערכה  "הבדלה". בפעם הראשונה שהלכתי עם אבא זו היתה הפתעה. כשהתכנית התחילה, בשעות אחר-הצהריים היה אור יום מלא, אבל בסיום התכנית – האולם כבר היה שרוי באפלולית. כשהחזן או מי שזה היה ערך את ההבדלה והגיע בניגון המסורתי לפסוק "וליהודים היתה או-רה ושמחה וששון ויקר" – היה מושך את המלה או-רה – וכל המנורות באולם נדלקו. זה היה פתאומי ומפתיע. איך הם עושים את זה? זה מכוון על ידי השעון-שבת האוטומטי, הסביר לי אבא.  בפעם הבאה כבר חיכיתי בהנאה לרגע הזה.

עוד כמה בתים, לחצות את הכביש – ואנחנו בפנים.

ודווקא אז כשכבר היינו מתורגלים לעבור בין חצרות או לצאת במהירות לקצה גדר בית ולחזור במהירות לתוך גדר הבית שאחריו, נתקלתי באבן בולטת נפלתי ונמרחתי על שביל הכניסה לחצר הבאה. הברך השתפשפה והאדימה בטיפות דם. קמתי במהירות וניערתי את החצאית שלי.

"אוף," רטנתי, "רק זה חסר לנו עכשיו."

הו, אני מכירה מצוין את הנפילות האלה. אימא שלי אומרת תמיד: תסתכלי לאן שאת הולכת לפני שאת נופלת. ואם לא אשים עכשיו מים קרים או יוד, הברך תתנפח עם בולקל'ה כזה, שיהיה קשה לי ללכת והברך גם תשרוף לי נורא.

והיינו עייפים מאוד. הדרך התארכה לנו וידענו שעבר המון זמן. עמדתי נושפת ונושמת ושלומיק המסכן, מבולבל ונבוך ולא יודע מה לעשות.

לא דיברנו כמעט כל הדרך. החלפנו משפטים קצרים, בעיקר נתתי לו הוראות: "תיזהר, תתכופף, נעבור מפה, נצא משם," לפעמים היה צריך היה לדלג מעל קרעי גדר פרוצה. מאמץ לא קטן.

"יאללה, בוא נצא, על החיים ועל המוות, ונרוץ לכניסה," אמרתי.

אבל מפני שהייתי עסוקה בדקות האחרונות בעצמי, לא שמתי לב לקולות שברחוב וכשיצאנו מאחורי הבית לפתח הכניסה, עצרנו נדהמים. שני רכבים צבאיים בריטים עמדו לפני בית החולים, כמה "כלניות" עם נשק הסתובבו הנה והנה, חיכו כנראה לאלה שנכנסו לתוך בית החולים.

"מה פתאום הם פה? יכול להיות שהם עורכים חיפושים בפנים? את מי מחפשים? יכול להיות שמחפשים אנשי הגנה שמתחזים לחולים, או פצועים שנפצעו באמת ב'פעולה'?"

"בוא," לחשתי לשלומיק, "אנחנו יוצאים, דווקא לא בריצה, דווקא לאט-לאט."

החזקתי בידו, כאילו נתמכת בו, צולעת מאוד, נאנחת בקול רם: "אוי, אוי... כואב לי, כואב לי," ירדנו מן המדרכה והתקרבנו באלכסון לכיוון המדרכה והכניסה.

"הֵי יוּ,  סְטוֹפּ!" נפנה אלינו אחד ה"כלניות":

What do you think you do? Where are you going?                                                                          

לא עניתי לו. המשכתי לצלוע נאנחת בקול, כמעט בוכה. הוא התקרב אליי, בחן את הרגל ואת הברך ושאל איך זה קרה, אבל אני נענעתי בכתפיי, אני לא מבינה. והוא, להפתעתנו, הניח יד על הכתף שלי והוביל אותנו לאט, לאט – אל תוך הכניסה ומסר אותנו לידי אחת האחיות שתטפל בי, ויצא.

האחות לקחה אותנו פנימה, לחדר "עזרה ראשונה" ולחשה: "מי אתם? מה קרה? למה אתם פה? איפה  ההורים שלכם?"

לחשנו לה בקיצור את הסיפור שלנו. היא נעצרה ונעמדה מולנו, הביטה בנו ואמרה: "אני לא מאמינה! אני ממש לא מאמינה! אתם משוגעים לגמרי! משוגעים, בחיי! אתם יודעים איך זה היה יכול להיגמר? ממש חוסר אחריות!" והניפה את הידיים בצידי הגוף ושוב אמרה: "אתם השתגעתם לגמרי." ואז חייכה: "נו, טוב, מזל שלא קרה שום דבר רע ואתם פה, בריאים ושלמים."

היא מרחה לי את הברך ביוד ובמשחה וסגרה בפלסטר גדול.

"את תתגברי על זה בקלות אם באמת עשיתם היום את מה שאת מספרת שעשיתם. בואו איתי, אני אקח אתכם ישר ליולדות, שלא תתבלבלו לי כאן במחלקות."

בדרך עצרה ודברה עם אחיות אחרות, שהסתכלו עלינו במבט מוזר. בטח סיפרה להן.

ראינו את חיים במסדרון ושלומיק קרא מרחוק: "אבא!" – ורץ אליו.

חיים הנדהם הביט בו, לא מאמין, וקרא בכעס: "מה אתה עושה פה?" ודבר ראשון נתן לשלומיק פליק, ואחר-כך חיבק אותו בחוזקה. ואז הבחין בי: "אתם השתגעתם?"

שלומיק כמעט בכה: "אבל הלוא קבענו שאני בא, בכלל לא ידענו על העוצר ואיזה מזל ששרה באה איתי!"

ואני הוספתי במבוכה, כמעט בהתנצלות: "אבל אתה יודע את העקשנות שלו!"

ואז הלכנו לראות ולברך ולנשק את בלומה וראינו את התינוקת. קטנה מתוקה כזאת. בהירה, עם קצת שער  בלונדי  והעיניים שלה – גדולות וכחולות-כחולות. איזה מותק של תינוקת. ואני לחשתי לה: " בשבילך עשינו את זה!"

ואז, רק אז, אכלנו את הסנדוויצ'ים, שכבר היו מעוכים, אבל לחם לא זורקים. ואת הפרי כן זרקנו לפח, ואחות הביאה לנו תה ונרגענו.

אין לי מושג איך חזרנו הביתה. היינו מותשים. אולי היתה הפסקה בעוצר. אולי יעצו לחיים ללכת בגלוי ואם יראו אותנו ויגידו: "סְטוּפּ!" –  באמת לעצור ולהסביר. נגררנו אחרי חיים בעיניים חצי עצומות, כנראה בדרך הרגילה, עד שהגענו הביתה. וזה היה כבר כמעט ערב. מוצאי שבת.

אימא שלי, שהיתה מתוחה ודואגת, קראה: "תגידו, אתם השתגעתם? אתם יודעים כמה זה מסוכן? למה לא חזרתם מיד הביתה? זה חוסר אחריות גדול. אני משתגעת ממה שיכול היה לקרות! הלא יכול היה – אני לא יודעת מה! אני מתתי מלדאוג. אבל – " היא עצרה לנשום והמשיכה, "הכול עבר בשלום, אתם בבית.  תודה לאל וברוך השם! אתם בסדר? מה קרה לך ברגל? נפלת? נו, זה רגיל אצלך, אבל, זה ממש חוסר אחריות!"

אבא שלי היה רגוע יותר. "הייתי די בטוח שתדעו להסתדר. אחרי הכול," פנה אל חיים וחווה שקמו מהשולחן לחבק אותי, "היא ילדה גדולה בכיתה חי"ת, השנה היא מסיימת את בית הספר," והוסיף, "אתם יודעים שיש נערים בגיל הזה  שמבלפים על הגיל שלהם וכבר פועלים ב'הגנה'. בארץ-ישראל, בתקופה הזאת, הילדים מתבגרים מהר."

ואני הרמתי את הראש, זקפתי את הכתפיים יישרתי את הגב וחשבתי לעצמי: היום ניצחתי את האימפריה הבריטית!

אהוד: הבריטים אמנם היו נבלות, ובייחוד שסגרו את שערי הארץ מפני יהודי אירופה – אבל תארו לעצמכם מה היה גורלנו אילו צבא הכיבוש בארץ-ישראל היה גרמני, ערבי, רוסי או אפילו צרפתי!

* * *

אהוד בן עזר

"יומן בגליל" ל-ש. שלום

פרק מתוך המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

"יומן בגליל" הוא סיפור על אהבתו של מורה ראש-פינאי צעיר לנערה ערביה, בת כפר סמוך למושבה. מחבר הסיפור, המשורר ש. שלום, (שלום שפירא), היה כבן שמונה-עשרה כאשר עלה ארצה, ב-1922, למד שנים אחדות בירושלים, וב-1927 עבר להורות בראש-פינה. קרוב לוודאי שהסיפור "יומן בגליל" מיוסד על התרשמויותיו מתקופת היותו מורה. על חלקו במאורעות 1929 כתב על אודותיו ר' בנימין: "ש. שלום היה אולי היחידי מבין אנשי הכינור שלנו, שעמד במערכה פנים-אל-פנים." כלומר, השתתף בהגנת ראש-פינה במאורעות 1929. חשוב להזכיר זאת, כי הדבר מופיע גם בסיפור.

ראשיתו של הסיפור בתיאור דמותה של לינה, הנערה הערביה, שמדברת עברית. מצוי כאן הד לפעולת המורים יצחק אפשטין ושמחה וילקומיץ בראש-פינה, בתחילת המאה ובסוף המאה הקודמת, שחלומם היה כי היהודים ידברו עברית גלילית, שממנה נותר המשפט על "הזבובים מסתובבים בחלב הרטוב" – כמו הבי"ת הדגושה, הערבית, ואולי גם כפי שדיברו יהודי הגליל בתקופת המישנה – ואילו נערי ערבים ילמדו עם ילדי המושבה וידעו לדבר עברית.

המורה שמו חיימקה. הוא עלה לא מזמן מן הגולה, ולאחר בואו למושבה – התאהב בנערה הערביה, אבל אהבה זו אינה פשוטה. וכך חלומו של חיימקה הצעיר, חלום חתונתו הדימונית עם לינה:

על הטור האחד אבותיי ואבות-אבותיי, צדיקים בישראל, מעונים, עדינים, קורני-תורה ודמומי-סבל, ואני, שתי פיאות תלתלים לראשי, החבוש מצנפת של קטיפה שחורה, אני בראש מלמעלה. ועל הטור השני – ערב ועמון ומואב, פני רוצחים פניהם, פני פראים, פני ערבים במידבר. חרבות ופגיונות ופסלי אבן ועץ בידיהם, ובראש כולם, על קצה ההר שמנגד – לינה עומדת, זו לינה הקטנה מבית הפקידות, ושמלתה האדומה טרופה עד צוואר, וידיה השתיים שלוחות לקראתי, ושיניה הלבנות מחייכות.

 "הרי את מקודשת לי כדת משה וישמעאל."

נפלו הפראים מעוצם להגם ויתגלגלו על הארץ כחזירים מפוטמים, עמדו על שערות ראשם הסמורות, והפכו אחוריהם כלפי לינה.

ואבותיי ואבות-אבותיי התלהבו כתינוקות מטופרים, קרעו בגדיהם מעליהם, ניגבו דמעות מעיניהם, רמזו עלינו – וצחקו.

הימים עוברים, הקשר בין חיימקה לבין לינה מתהדק, אבל באופק כבר השמיים מתקדרים, מאורעות 1929 קרבים, האיום התלוי באוויר מביא מתח של פחד, והנוף הגלילי מתחיל להיות רוחש אימה. כל אלה מביאים את השניים לרצות להימלט יחד, הן הימלטות רומאנטית של גבר ואישה, והן הימלטות מפני ההתנגשות שעומדת לפרוץ בין שני העמים.

אם להימלט, אנה נימלט, ומקום אין לנו בארץ בו נוכל להסתתר, וכסף אין לנו לדרכים רחוקות, גדול מזימות אינני לזייף לך פנים חדשות, ניירות, תעודות. וילדים לי, הרבה ילדים מישראל החיים מפי ותולים בי עיניהם הקורנות. ועם יש לי, עם שאני אוהבו כאהוב האדם את גורלו, שדמיי מכורים לו מקדמת-דנא, ושחיי נתונים, נתונים לו מבלי שאדע מדוע.

חיימקה המורה יודע שאין להם אפשרות לברוח יחדיו, אין מקום שיקבל אותם, בגלל קשרם ומיהותם. איש משניהם אינו יכול להימלט מגורלו. הוא אינו יכול להימלט מגורלו הלאומי, התרבותי, העברי – והיא אינה יכולה להימלט מגורלה כבת-כפר, שבקרוב אביה ימכרה-ישיאה, כמו שאביה של לטיפה, בסיפורו של סמילנסקי, השיא אותה בשעתו. עם זאת אנו מוצאים בסיפור ביטויי אהבה, שאולי שמשורר, כשהוא כותב פרוזה – יכול לכותבם, והם מן המזוקקים ביותר, שמצויים בספרות העברית, לביטוי אהבת יהודי לערביה.

ואני אוהבך, לינה, אוהבך בכל כליון חיי הנלוזים, ואני רוצה לראותך מקרוב לי, ברגע זה, בשעה זו, רק לראותך. אני רוצה לגמוע בת-צחוקך המרחיבה את פנייך, את כתובת-הקעקע החרותה על מצחך הזעיר. אני רוצה כי תבטנה בי אותן העיניים, המאפילות עם הפוך שלהן, הכחול, כי תבטנה בי שעות על שעות, ימים על ימים, מקצה חיי ועד קצה חיי. ואני רוצה כי תביניני, כי תביני את שפתי העולה אלייך מעולמות לא ידעת. אני רוצה. התדעי כל זאת, לינה הקטנה, הנראית ואינה רואה, בעומדך שם ובתלותך לבנים על החבל שבחצר בית הפקידות?

לינה עובדת כעוזרת בחצר בית הפקידות, זה הבית שהיה בית הפקידות של הברון. המורה נוהג להתבונן בה מן החלון, שקוע בחלומות של תשוקה על גופה הנחמד ופניה הנאות. קרוב לוודאי שרוב הדברים הנאמרים מפיו – אמר לעצמו, ולא באוזניה ממש.

ככל שמתרבה האימה, ומתקרבים ימי מאורעות הדמים, אנו חוזרים למוטיב מוכר של תחושת זרות שרוחש הנוף כלפי האדם היהודי. חיימקה יוצא לטייל, רכוב על סוס, בסביבת אגם החולה, ובדומה למה שפגשנו בסיפורים אחרים, אנו שומעים:

הזמירות, האוהלים, ההרים, הבידואים – כולם שייכים לכאן, כולם נארגים במסכת, ואני – הזר אני כאן? האין לב כאן אשר ידפוק עם לבבי? האין נפש כאן אשר תענה לקריאתי בתוך קפאון התפארת הזאת?

מתרבות השמועות על התנפלות ערבית קרובה על המושבה, התקופה היא – 1929, ואנו פוגשים מוטיב נוסף בהרהוריו של המספר. גולדה מאיר אמרה, בהיותה ראש-ממשלה: "אנחנו לא נסלח לכם, לערבים, שגרמתם לבנים שלנו להיות רוצחים, להרוג!" – והמוטיב הזה מצוי כאן. חיימקה סבור כי האימה שמסביב סופה שתעלה את כל השחור, האפל והאלים – שמסתתר בנפש האדם היהודי, השב למולדתו.

אנו מדברים בשפת בני-אדם, חולמים חלום חידוש והתחדשות, ובליבנו פנימה – תופתה ערוך, ורק לגזירתו אנו נשמעים. דמינו, דמינו האפלים מתחילים תוססים, גועשים, ומבקשים דרך לעצמם. ואיתם המון כלי-זין של מכאובים, אמיתיים ומדומים, של חששות וסברות ושל צו איום ונסתר אחד, הבא על גבינו ביודעים ובלא יודעים, ותוכו רצוף – צא והרוג, צא והיהרג!

האווירה הדחוסה של קרבת ההתנפלות על המושבה מעלה בלב חיימקה רגשות עמוקים, חשוכים, שיש להם קשר לאהבתו ללינה, שאותה גם הוא רואה כאהבה אסורה – וכל זה מוביל לקראת שיאו ופתרונו של הסיפור.

לינה עוזבת את המושבה ערב המאורעות. הערבים כולם עוזבים את המושבה. אבל היא, מתוך אהבתה לחיימקה, ונאמנות לו, באה בלילה להזהיר ולהודיע מתי בדיוק שעת ההתקפה. גם זה מוטיב מעניין – הערבי ה"טוב", במרכאות, הוא אותו ערבי שבוגד במטרה הלואמית של בני-עמו, ובא להזהיר את היהודים מפני התנפלותם עליהם. בעקבות אזהרתה של לינה, הולכים בעוד מועד כל אנשי המושבה למשמרתם.

חיימקה נפצע בהגנתו על המושבה, הוא מועבר לבית-חולים. לפני היפצעו הוא עוד מספיק לחשוב: עוד תקום בנו זו החיה הרעה שגידלתם, עוד תפתח לועה בשאגה, עוד תינעץ בכם ציפורניה המורעלות ברעלכם, יפלו עוד פגריכם לעינינו, יתבוססו בדם חרמם, יתוודו עוד על הנבלה אשר עשו לנשמותינו. ייערך עוד הטבח הגדול לעינינו, עוד נחזה בשילומים ביד אדוני הבאה לערוץ ארץ.

בסופו של הסיפור באים תלמידיו של חימקה לבקרו בבית-החולים. הוא מחליט עם עצמו שייוותר על חלום חטאו האסור – על אהבתו, וגם על אותם הדימונים ששירתו ואהבתו העלו בו עקב אהבתו ללינה. ההליכה לצד האחר, הנגיעה במחוזות האסורים של החטא, של הארוס, של השיכרון המיני, של התשוקה העזה – כאילו גוררים עימם גם את המשיכה אל האיום הבא מן החוץ, אל יצר הכיליון, אל יצר האלימות שמתעורר בו, אל יצר הכיליון שיצר האלימות הזה מביא עימו – החשש ליהרג בהתקפה על המושבה, וההליכה לקראת הסכנה שבהתקפה. ומכל המסכת הזו, המסובכת, שעולה מן היחסים התמימים-לכאורה, בתחילה, בינו לבין לינה, הוא חוזר בו עתה ומתנתק. ברור לו שהוא לא ישוב אליה, הוא ינתק את הקשר עימה, אולי גם לא יחזור למושבה. הוא יישאר נאמן לאבות-אבותיו, לעמו, ללאומיותו – לכל אותם גורמים, או מאפיינים, של האני העליון שבו. הוא חושש שכניעתו לאני התחתון, ליצר הבלתי-מרוסן, המתפרץ – תביא עליו סכנת הרס וכיליון. זהו מוטיב שמצאנו אצל ברנר, ואשר מופיע לימים ביצירתו של עמוס עוז.

* * *

אהוד בן עזר

על חוק זכויות יוצרים חדש, 1990 – מתוך היומן

25.3.1990, יום ראשון. ב-3.00 אחרי הצהריים נפגשתי עם סנדו דוד, משה שמיר וארז ביטון באגודת הסופרים, משם, לאחר התייעצות, שמנו פעמינו להופעה בפני הוועדה להכנת חוק זכויות יוצרים חדש, ועדת גבאי, בישיבתה במשרד המשפטים בקריה. אני דיברתי בשם הסופרים [במקום יו"ר האגודה שמאי גולן, שהיה חולה], דברים שהכנתי מראש, בכתב:

פתיחה להצגת תזכיר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

בפני הוועדה להכנת חוק זכויות יוצרים חדש

(ועדת גבאי)

1. חוק זכויות יוצרים נוגע לתעשיות בעלות היקף עצום – תעשיות הספרים, הסרטים, העיתונות, הרדיו, הטלוויזיה, התקליטים והקלטות למיניהם, תעשיות המעסיקות מיליוני אנשים ומשרתות מאות מיליוני אם לא מיליארדי אנשים, כל זאת בעידן של תקשורת המתפתחת ומרחיבה אמצעיה ללא-הרף. במדינות רבות ומפותחות, התעשיות הללו מהוות חלק ניכר מאחוז המועסקים במשק, ומן המחזור הכספי שלו.

 2. אנו סבורים כי ועדה העוסקת בהכנת חוק זכויות יוצרים חדש חייבת לזכור, בכל סעיף וסעיף שבו היא דנה, כי ללא החוליה הראשונה בתעשיות הללו, והיא היוצר, הסופר – היו מתבטלים עילות וטעמים רבים לעבודתה, ואולי לא היה צורך בחוק זכויות יוצרים, לא ישן ולא חדש.

 3. הוועדה צריכה גם לדעת כי החולייה המנוצלת והחלשה ביותר בכל התעשיות הללו, שמבוססות על זכויות יוצרים – היא היוצר עצמו, העומד בדרך-כלל בודד כנגד הוצאות ספרים המגישות לו לחתימה חוזים שאותם ניסחו עבורן, ולטובתן, מיטב עורכי-הדין. ואם אין היוצר כוכב-על, נותנים לו בדרך-כלל להבין כי חסד עושים עימו בכך שמסכימים לקבל ממנו לצמיתות את זכויות היוצרים שלו ביצירתו, ולהדפיס את ספרו.

4. לכן מצאנו לנכון להגיש לכם תזכיר, שהוכן עבורנו על-ידי יועצינו המשפטיים, ובו מפורטות תביעותינו להגנה על זכויות היוצר בשני נושאים עיקריים:

א. יחסי היוצר והמו"ל.

ב. תמלוגים לסופרים בגין שאילת ספריהם מהספריות הציבוריות.

 5. בנושא הראשון, יחסי היוצר והמו"ל, אנו סבורים שראוי לוועדה ללכת בעקבות חוקי היוצרים במדינות כגרמניה, איטליה, צרפת ואחרות, שבהן נתקבל העקרון שהיוצר מקופח ביחסיו עם אלה המבקשים לנצל את יצירותיו, ולכן מצאו לנכון לחוקק הוראות או חוקים מיוחדים המעניקים עדיפויות שונות ליוצרים. מחוקי זכויות יוצרים במדינות שבהן נתקבל עקרון זה, ריכזנו בעתירתנו י"ב סעיפים, המסדירים את היחסים שבין סופר למו"ל ואשר היינו רוצים לראותם בהצעת החוק החדש.

 6. אנו מבינים כי גם אם יתקבלו כל הסעיפים הללו, עדיין יוכלו הסופר והמו"ל להסכים ביניהם גם אחרת מאשר קבוע בחוק, וכי רק בהיעדר הסכמה כגון זו, ההוראות הללו תחייבנה ביחסים שבין הסופר למו"ל. אנו מדגישים זאת משתי סיבות:

א. שלא ייווצר רושם מפחיד אצל ידידינו המו"לים, שקבלת סעיפים אלה בחוק כופה עליהם הר כגיגית, ופוגעת בחופש ההתקשרות החוזית.

ב. שלא ייווצר רושם מוטעה אצל חברינו הסופרים, שקבלת סעיפים אלה בחוק מבטיחה הגנה אוטומאטית לזכויות היוצרים שלהם, גם אם ויתרו או הסכימו אחרת עליהן בחוזה שעליו חתמו עם המו"ל, (למעט הזכויות המוסריות, שעליהן גם כיום אי-אפשר לוותר).

 7. במרבית החוזים שהסופרים בישראל נאלצים לחתום עם המו"לים, מופיע סעיף עיקרי לפיו המחבר מוסר למו"ל לצמיתות את כל זכויות היוצרים שלו ביצירה. יוצא שגם כאשר המו"ל כלל אינו עוסק בזכויות כגון המחזה, הסרטה, ולרוב גם תרגום – על הסופר לבקשן ממנו חזרה, בשעת הצורך, ולחלוק עימו בתמלוגים עבורן, כי כך היקנה הסופר למו"ל מלכתחילה, מכוח כלליות מסירת הזכויות בחוזה.

לכן אנו דורשים שהחוק החדש יקבע עקרון שהסופר אינו מעביר למו"ל את כל זכויות היוצרים, או את מקצתן, ובוודאי שלא לצמיתות, אלא רק מעניק למו"ל רשיון בלעדי או חלקי להוציא לאור את הספר. אם המו"ל מבקש גם רשיונות לשימוש אחר, כגון תרגום או המחזה, עליו לנהל על כך מיקוח נוסף עם הסופר, ולקבלם ממנו בנפרד.

 8. בנושא השני של תזכירנו, הדן בתמלוגים לסופרים בגין שאילת ספריהם בספריות, אנו מבקשים מהוועדה שתמליץ בפני הכנסת על חקיקה מיוחדת שתכיר בזכות הסופרים לתמלוגים על שאילת ספריהם בספריות הציבוריות.

עד שתוסדר החקיקה הזו, אנו מבקשים שהוועדה תמליץ להמשיך במהלכים לתיקון חוק הספריות הציבוריות הקיים, כדי לכלול בו את התקנות של תשלום תמלוגים לסופרים על שאילת ספריהם.

לצערנו, תקנות אלה מדברות בינתיים רק על "מענק לסופרים על בסיס השאלת ספריהם בספריות", או על תשלומים ל"עידוד הספרות הישראלית המקורית", ואין בהן עדיין משום הכרה בזכותנו לקבל תמלוגים ולא מענקים – עבור שאילת ספרינו. אנו רואים בתקנות הללו רק הקדמה לחקיקת החוק המיוחד, (רצוי על פי הדוגמה האנגלית), חוק שידבר בפירוש על תמלוגים, ויסדיר את זכותנו לקבלם עבור שאילת ספרינו בספריות הציבוריות.

תודה רבה.

בהיעדרו של מאיר גבאי, שהיה חולה, היה היו"ר מיכאל איווניר, רשם הפטנטים, וכן היו ד"ר שלמה כהן, ד"ר דויטש, ארנן גבריאלי, ויקטור חזן, שמעון שליט, מרטין גלס, זיסברג, ודווידה לחמן-מסר ממשרד המשפטים. אלי זהר, היועץ המשפטי של האגודה, יעץ לנו לבוא בכוחות עצמנו, בלעדיו, כדי שהתשובות תהיינה ענייניות ולא משפטיות.

סיכמתי את התרשמותי, לאחר הפגישה, בכך שהיתה לי הרגשה ששוחחתי עם סוחרי-סוסים ולא עם הוגי דיעות של הכנת חוק חדש. בנושא הראשון הציעו לנו להתאגד כקבוצת-לחץ מקצועית נגד המו"לים ולהשיג חוזים טובים יותר, ובנושא השני – להסתפק בהסדר הרופף הקיים ולא לבקש חוק אלא ללחוץ לקבל במסגרתו יותר כסף. ניסו, בייחוד כהן וגבריאלי, וכן דווידה, להעביר את הכדור למגרשנו. עניתי להם קשות ובתקיפות, שלא ייתכן שלא ייקבעו בחוק עקרונות לחוזים בין סופרים למו"לים, כמו הזכויות המוסריות, אשר יבטיחו אותנו בכמה וכמה נושאים חשובים כגון אזילת מהדורה, מכירה של זכויות לא לצמיתות, וכדומה.

ארז ביטון דיבר ברגש ודבריו סיימו את הופעתנו. שמיר הוסיף משקל מצידו, וסנדו הצליח שלא לקלקל הרבה, ובקושי יכולתי להפסיקו כדי לתת כמה תשובות נכונות לשאלות שנשאלנו.

כאשר חלקתי, מאוחר יותר באותו ערב, את רשמיי מהפגישה עם חבריי להנהלת אקו"ם, ואמרתי שאם זו הגישה, אולי מוטב שלא יוצע כלל חוק חדש – אמר רן קידר, מנכ"ל אקו"ם, שזוהי ועדה שנותנים בה טון עורכי-דין של עסקים, שלא ההגנה על היוצר עומדת בראש דאגתם, ואולי באמת החוק הקודם, עם מיספר תיקונים, עדיף לנו כיוצרים.

עידכון, 2012: היינו מציעים לעיתונאי חוקר לנסות לאתר את תזכיר אגודת הסופרים משנת 1990, לבדוק מה היו גלגולי חוק זכויות היוצרים החדש ב-22 השנים שחלפו מאז, ומה המצב כיום, בהתייחס לבעיות המשפטיות העקרוניות והחשובות-מאוד – שהועלו באותו תזכיר, שחובר בעזרתו של עו"ד אלי זוהר (ועוזרתו דאז עו"ד יעל אונגר); עו"ד זוהר פעל שנים רבות בהתנדבות כיועץ המשפטי של אגודת הסופרים עד אותו שלב שבו האגודה כאגודה הסתבכה ולכן כנראה עצותיו שוב לא התאימו לה ודרכיהם נפרדו.

* * *

סם ש' רקובר

מדוע לא רצחת את המלך?

הוצאת כרמל (2012)

מדוע לא רצח יואב בן-צרויה, שר הצבא הכול-יכול, את דויד המלך? כל מי שקרא את ספרי שמואל ומלכים א', עומד מיד על האכזריות והצביעות שבצוואה של דויד לבנו שלמה. דויד פוקד על בנו להרוג את בן-צרויה לא משום שהלה הרג את בנו אבשלום בניגוד להוראתו, אלא משום שיואב הרג את שני שרי הצבא אבנר ועמשא. כמה אירוני הדבר. הרי יואב היה כבר זקן ומזמן פרש מניהול הצבא. והנה בימיו האחרונים עוזר המלך הגוסס עוז בליבו, מתגבר על פחדו מפני יואב, ומצווה על בנו, המלך שלמה, להרוג את בן-צרויה. וכשאתה, הקורא, מעביר מול עיניך את ההיסטוריה שטופת המלחמות, שפיכות הדמים והתככים של ימי שמואל, שאול, דויד ושלמה, אינך יכול שלא לתהות מה באמת קרה אז בין יואב לבין דויד ובין שני אלה לבין יתר הדמויות התנכיות באותם ימים, ומה אנחנו היום יכולים ללמוד מהם?

הרומן "מדוע לא רצחת את המלך?" מנסה לענות על שאלות אלו מנקודת הראות של יואב, גדול המצביאים של ישראל. הדמות של יואב שמעלה הרומן היא דמות החיה בזמן ההוא וגם בזמן העכשווי – דמות מודרנית לחלוטין. זהו איש רציונאלי, אתיאיסט, אכזר, פיקח, ערמומי, המיטיב לקרוא את מהלכי הקרב והפוליטיקה של אז ושל היום.

יואב מופיע בתודעתו של קצין ישראלי, בֶּן, שלחם במלחמת לבנון השנייה ושוכב חסר הכרה בבית החולים רמב"ם בחיפה. אולם חוסר הכרה זה הוא רק חיצוני, כי בתודעתו של בֶּן מתחוללת סופת שאלות אישיות וקיומיות. ושם מציג יואב לפני בֶּן את הפירוש הייחודי שלו לימי שמואל, שאול, דויד ושלמה. פירוש שבעזרתו מנסה יואב להנחות את בֶּן בנבכי השאלות הקיומיות שלו ושל הישראלים היום. בֶּן חייב למצוא את הפירוש הייחודי שלו לימים ההם, כי לאמתו של דבר פירוש זה הוא עצם מהותו וההצדקה להיותו כאן בישראל.

האם יקבל בֶּן את הפירוש של יואב? האם יצליח למצוא פירוש משל עצמו, פירוש שיוציא אותו מחוסר ההכרה?   

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

 והוצאת עם עובד 1993

פרק שמיני

רוחל במושבה ורצח הקצב

צהריים. רכוב על סוסה אצילה נכנס סלים עבדול-האדי, בן למשפחה נכבדה בשכם, אל הכפר הערבי הקטן כפר-קאסם, מצפון-מזרח למושבה, למרגלות הרי אפריים. משפחתו חוכרת מדי שנה מן השלטון התורכי את הגבייה של מס המעשר, ה"עושר", שמוטל על הכפרים באיזור. אחריו רוכבים עשרה שוטרים תורכים בעלי שפמים מחודדים, רובים על כתפיהם, וארשת פניהם רצינית ומפחידה. לצידו רוכב מזכירו, בחור צעיר ויפה-תואר.

הרוכבים מגיעים אל מרכז הכפר ועוברים בין החושות – בתי חומר נמוכים שגגותיהם עשויים טיט גבול בתבן. פרסות הסוסים מעלות אבק חום-אפור ברחוב שהאדמה טחונה בו דק. ילדים ותרנגולות נפוצים בבהלה לכל עבר. הנשים מנסות להסתיר מעיני האורחים כל חפץ או בהמה שעלולים להיות מטרה להחרמה לשם קנס או לסעודת אורחים כפויה. הן יודעות היטב שהז'נדרמים, השוטרים, אינם מסתפקים במעשר. לא פעם מחרימים כמעט הכל, ומה שנשאר אחריהם הוא בקושי מעשר.

הרוכבים אינם עוצרים. מגמת פניהם הגורן. עונת הקציר נסתיימה והגיע מועד גביית המס. בגורן ניצבות ערימות חיטה זהובה, לאחר דיש וזרייה, ואין לפלחים רשות ליטול מן התבואה לעצמם או למכור ממנה, בטרם שולם המס.

סלים עבדול-האדי יורד מסוסו, ועימו בני-חבורתו. היום אין הם פנויים לגינוני-נימוס בנוסח המזרח, שתיית קפה ושיחות בטלות המקדימות את העיקר. התנהגות האורחים דומה להתנפלות שודדים יותר מאשר לגביית מס ממשלתי. עם בואם הם פותחים בצעקות ובאיומים, כדי להפחיד את הפלחים.

אדון סלים ניגש אל ערימתו של אחד הפלחים ומסמן את שיעור המס. הלה נרתע כאילו הכישו נחש. "באלוהים! איפה הרחמים שלך, סלים אפנדי? אין זה מעשר! הלא אתה לוקח ממני את שליש התבואה! מה יישאר לי להאכיל את הילדים? להחזיר חובות? לזרוע בשנה הבאה?"

 "אתה אומר שאני מרמה אותך? אני, סלים אפנדי, אתעשר ממעט החיטה שלך? אפילו חשבון אינך יודע! הרי זה למטה מכבודי להיכנס עם אחד כמוך לוויכוח על המעשר."

הפלח יורק הצידה בבוז.

סלים עבדול-האדי סוטר על לחיו.

אשת הפלח, בנזמים מצלצלים ובשמלות רחבות, כהות, באה במרוצה. היא משתטחת בצעקות על ערימת החיטה ודמעותיה פורצות: "יא אללה! איפה הרחמים שלך? מחצית היבול לקח לנו האיש האכזר הזה! וי לי!"

 "לקשור אותם לעצים!" פוקד סלים אפנדי, "עכשיו יהיה לכם הרבה זמן לברר חשבון מדויק, מה זה מעשר – חצי או שליש!" הוא צוחק לעברם.

הז'נדרמים עושים כמצוותו. הפלח ואשתו, קשורים זה מול זו, צורחים ומתפתלים מכאבים. מראה העינויים מפריע לסלים אפנדי.

 "ניסע למלאבס!" הוא פוקד על מזכירו ועל שניים מן השוטרים, "נחזור לכאן בערב."

 "המס על שדות מלאבס אינו שלנו," אומר המזכיר. "להם יש ברון צרפתי שחוכר עבורם את המס."

 "אני יודע, אבל יש להם גם חנות יינות מצויינת."

*

לפנות-ערב מתנהלת עגלה רתומה לשני סוסים בדרך מיהוד לפתח-תקוה, ובה אברהם בן העשרים ואחייניתו הצעירה ליבה-רוחל, בת אחיו מנחם, שמת לפני כתשע שנים. הם שבים מחגיגת נישואיהם בבית יצחק-צבי וביילה שפירא.

 "אבא לא נראה טוב," אומר אברהם לרעייתו הצעירה. "אני חושש שלא יאריך ימים. בתקופה הרעה, לפני שהברון לקח תחת חסותו את עשרים ושמונה האיכרים, עברו על אבא ימים של רעב ומחסור. אלה פגעו לא רק בבריאותו אלא בעיקר בגאוותו."

 "סבא היה נהדר, אברם. הוא אומר תמיד שאסור לאבד תקווה. הקדוש-ברוך-הוא יעזור. יהיה טוב. ושאם-ירצה-השם עוד נלך לבושים בגדי-לבן בחוצות פתח-תקוה, זקופים, בריאים וחזקים, כבני-מלכים..."

 "הוא כבר לא זקוף, לא בריא ולא חזק."

 "הוא בירך אותנו: 'אל תירוש ואל יצהר ואל בני צאן ובקר, והיתה נפשם כגן רווה ולא יוסיפו לדאבה עוד' – "

 "עומדות ארבע פרות ברפת, על-יד הבית."

 "מאיפה היה לך כסף לקנות?"

 "בהתחלה הפקידות נתנה קצת, על חשבון ביסוס הנחלה של אבא ומיכאל. אחר-כך סנדר חדד חלה, ולא היה יכול להמשיך להיות שומר המושבה. אז פנה אלי גרוס, פקיד-הברון, וביקש שאקבל על עצמי להיות ראש השומרים. הסכמתי. הוא קבע לי משכורת של שישים פרנק לחודש, שהם שלושה נפוליונים, ללא ספק יותר ממה שקיבלתי קודם-לכן, כשעבדתי בחריש."

 "זה אמנם הרבה כסף, אבל גם הרבה יותר מסוכן, לא כן?"

 "גם בעיטה מפרד מסוכנת. ומה שלא פחות מסוכן בשמירה זה תשלום דמי-גניבה."

 "למי? לגנבים?"

 "לא, רוחל," צוחק אברהם. "חוזה-השמירה אומר שאם נגנב משהו במושבה – עלי למצוא את הגנב ולהחזיר את הגניבה, או להביא הוכחות שיהיה אפשר להעמיד אותו למשפט. אם לא – ינכו את ערך הגניבה משכר השמירה שלי."

 "תמיד אתה אחראי? הרי אין זה צודק!"

 "אם גנבו פרה מחצר של איכר, ומגלים שלא נעל בלילה את הרפת, אני באמת לא אחראי לפצות אותו ורק חייב לעזור לו לגלות את עקבות הגנבים, ועליו לשלם לי הוצאות. אם זאת חבורה גדולה של שודדים, או התנפלות על המושבה – חייבים כולם לצאת לעזרתי, ומיד עוברת הידיעה – 'איברהים-מיכו, קורא לכם!' – "

 "מדוע מכנים אותך כך?"

 "התחילו בזה השכנים הבידואים והפלחים, שקוראים לי על שם אחי-מיכאל, איברהים אחו-מיכו, ובקיצור – איברהים-מיכו. כך מכנה אותי הסגן שלי בשמירה, אחמד אבן-חמד, ועכשיו זה כבר הכינוי שלי גם במושבה."

*

העגלה שאברהם נוהג בה נכנסת לעת ערב בקול חריקת גלגלים לרחוב הראשי של המושבה, רחוב חובבי-ציון. בפתח חנות המשקאות של כץ, מול בית המרקחת, שהתקין ועד-המושבה, קשורים שני סוסי-משטרה ושתי סוסות מיוחסות. מן החנות בוקעים קולות רמים בערבית, ורעש הקשת כוסות ובקבוקים.

בפנים מבחין אברהם בסלים עבדול-האדי ובחבורתו, הנהנים מן המשקאות המשכרים שנאסר על המוסלמים לשתותם, ואין למוצאם לא בשכם ולא בכפר-קאסם. הם אינם רגילים לשתות, וצוחקים כחבורת נערים שהשתכרה לראשונה.

אברהם עוצר בסוסים, מתלבט אם לפקוד את האורחים הלא-קרואים. לאחר מחשבה הוא מושך קלות במושכות וממשיך עם אשתו הצעירה אל הבית החדש, הנמצא לא הרחק משם.

*

השעה עשר בלילה. הקצב שמואל יוצא מביתו של רב המושבה, לאחר שפנה אליו בשאלה על כשרות בהמה שמסר לשחיטה, לדעת אם הוא רשאי להכין בשר לאנשי פתח-תקוה לקראת שבת.

לקראתו באים, מתנודדים כשיכורים, סלים עבדול-האדי וחבורתו. סלים מפנה ראשו לאחור ומעליב בקול רם את מוכר המשקאות. הוא מאשים את כץ שלא הסכים לכבד אותו על חשבונו, כדרך שנוהגים בו בני הכפרים שממזרח למושבה, בואכה שכם, אלא התעקש לדרוש תשלום.

כץ יוצא, ניצב בפתח המואר, וקורא אל סלים: "היכן נימוסיך, בן משפחת עבדול-האדי המפוארת? אילו ידע אביך על התנהגותך, היה מתבייש בך!"

סלים הנזוף עולה סחרחר ויושב, בעזרת מזכירו, על אוכף הסוסה. זו מקרטעת, חסרת סבלנות, מבקשת לצאת לדרך. הירח עלה זה עתה. בחשיכה-למחצה מבחין סלים בשמואל הקצב שפוסע מולו ליד עץ אקליפטוס צעיר. הוא שומע את הקצב קורא: "מה הם עשו, כץ? אתה צריך עזרה?" – ואז שולף אקדחו ויורה, כמו לשם שעשוע, בדמות הבאה לקראתו. יריותיו אינן מדויקות, ואולם אחת מהן פוגעת בשמואל, והוא נופל ארצה.

לקול היריות יוצא אברהם החוצה ורץ לעבר החנות. בחשיכה הוא מבחין בארבעה פרשים הנמלטים כשהם יורים גם לעברו. הוא אינו עוצר ליד הקצב השרוע על האדמה, שבו מטפלים כבר תושבים אחדים, אלא ממהר בהליכה שפופה לעבר אורוות הפקידות, שם קשורה עבאייה, סוסת השמירה האצילה שלו.

הוא מניח עליה אוכף ורסן ויוצא ברכיבה מהירה. רגע הוא עוצר ליד ביתו, שם כבר מחכה לו בפתח רוחל ובידה רובה וחרב, וממשיך בדהרה צפונה, בדרך המובילה לראס-אל-עין, הלא היא ראש-העין, לכפר-קאסם ולשכם.

*

לאור הירח שמעל הרי אפריים מבחין אברהם בארבעה רוכבים. הוא עוקף אותם בדהרה, עוצר מולם, מכוון לעומתם את נשקו, ופוקד:

 "עמדו! איש לא יזוז!"

שני השוטרים התורכים, נציגי החוק, מחליטים שתפקידם הסתיים בסיוע לעושק הפלחים. אין הם רוצים להיות מעורבים ביריות ובמתן עדות בבית-המשפט, ועל כן דופקים בסוסיהם ונעלמים במהירות מן המקום. ברור להם שהפרש הזר לא יסתבך בירי עליהם כדי למנוע את הסתלקותם.

אותו רגע נשמעת ירייה אחת, ומיד אחריה – שתיים.

סלים יורה ראשון לעבר אברהם ופוגע בראש הסוסה, ואילו אברהם משיב לעומתו בשתי יריות, שאמנם חולפות קרוב לראשו של סלים אך לא נועדו לפגוע בו אלא להרתיעו.

באקדח שבידי סלים אפשר לירות פעם אחת בלבד, לאחר-מכן צריך לטעון אותו מחדש באבקת-שריפה ובברד. זו הסיבה שסלים, שעצר בסוסתו, שואל מופתע:

 "מי אתה? מה התנפלת עלינו? אתה יודע מי אני?"

 "תהיה, מי שתהיה – עליך לחזור מיד למלאבס, ולהרים מהאדמה את האדם שירית בו!" מתקרב אליו אברהם. הסוסה משמיעה קול מוזר בגלל פציעתה, אך עומדת על ארבע רגליה ואינה קורסת.

 "זוז מהדרך ואל תפריע לנו, לטובתך - עלי לשחרר שני פלחים שפקדתי לקשור לעץ בכפר-קאסם, מאז הצהריים!"

 "שמעת אותו, יא-יהודי? זוז!" ממשיך המזכיר בקול רך אך מאיים, "אחרת נפגע גם בך!"

אברהם עורך שיקול קצר. האקדח ביד המזכיר אולי טעון, אך מצד שני, כבודו פחות משל אדונו ולכן רצוי לפגוע בו ראשון. הוא תופס בקנה-רובהו, החם עדיין מן היריות, ומנחית את קת-העץ הרחבה על כתף המזכיר. תנופת החבטה כה עזה עד שהלה נופל ארצה בקול צעקה. אחרי כן פונה אברהם אל סלים עצמו וחובט גם בו פעמים אחדות עד שהקת נפרדת מן הברזל.

בעוד אברהם מכה, מתקרב מכיוון המושבה פרש נוסף, ובמרחק-מה אחריו שועטת חבורת רוכבים מבין האיכרים, שמיהרו לבוא לעזרה.

 "עצור! עצור שיח' איברהים-מיכו! היודע אתה את מי אתה מכה? – זהו סלים עבדול-האדי משכם!" קורא הרוכב שהגיע זה עתה, אחמד אבן-חמד אל-מצרי, סגנו של שפירא.

דברי אחמד, בנו של חמד אל-מצרי, שהיה בשעתו בעל הקרקעות של מלאבס, שעליהם נוסדה המושבה, מעוררים תקווה בסלים: הנה יגנו עליו ייחוסו וזכות-אבותיו – והוא ישוחרר לדרכו.

 "אם לא תסתלק מפה – אכה גם אותך!" מרים אברהם קולו על אחמד, בנוסח שמוסכם עליהם משכבר, כדי להרשים את הנוכחים. "לא איכפת לי מי האיש הזה! הוא ירה בקצב רוזנצווייג, ודאי פצע אותו קשה, לא אוותר לו אפילו היה בנו של השולטן עבדול-חמיד בכבודו ובעצמו!"

סלים נוכח שאברהם לא נרתע על אף שכנראה יודע הוא את ייחוסו ואת מעמדו, אלא ממשיך להכותו ועוד מחרף ומגדף אותו: "שיכור שכמוך! עכשיו אני יודע מי אתה – בושה לאבותיך!"

ואז סלים צועק: "אללה אכבר! שיח' איברהים-מיכו! איפה הרחמים שלך? די! אני הולך איתך..."

אותו רגע מגיעה ברכיבה חבורת האיכרים. אחדים יורדים מעל סוסיהם וניגשים אל המזכיר של סלים, המוטל עדיין על הארץ, ואל סלים הנאנק מכאבים כשהוא שמוט על אוכף סוסתו.

 "יאללה, חברה! זאת מצווה לבעוט בהם!"

 "נלמד אותם לקח! על הראש! מה כבר תעשה להם הממשלה התורכית? כאלה ישלמו בקשיש לשופט ביפו ויצאו לחופשי!"

 "ורוזנצווייג, מי יודע אם יחיה עד הבוקר?!"

 "יאללה, נגמור אותם במכות. נגיד שברחו כשרדפנו אחריהם!"

 "מי שמתקרב עוד צעד ומנסה לפגוע בהם – יהיה לו עניין איתי!" מרעים עליהם אברהם שפירא בקולו. "הם שבויים שלנו, אסור לגעת בהם!"

 "לצד מי אתה? באיזו זכות אתה מגן על רוצח?"

 "אני ראש-השומרים של המושבה ואני אחראי עליהם!"

*

שני השבויים מובלים למושבה, יושבים קשורי-ידיים על סוסותיהם. שמים אותם, כבולים זה לזה, בחנות של כץ, ומפקידים עליהם שומרים. הם רואים את הבקבוקים, הכוסות וחבית היין, אך השעות האחרונות פיכחו אותם כליל מן התאווה לטיפה המרה. הם נראים כמתעלמים זה מזה, מתביישים במצבם.

אברהם צועד ברחוב חובבי-ציון, מאורוות הפקידות אל ביתו. בידו החרב, הרובה שבור-הקת, והאוכף שריחו חמוץ מנתזי דם. זה עתה נפחה שם נפשה סוסתו האצילה עבאייה. הוא המשיך לרכב עליה עד שחזר למושבה, ברגע שירד ממנה – קרסה והחלה גוססת. הוא חבש את החור במצחה, חיבק את צווארה, אך נסיונותיו להחיותה נכשלו.

ממול, בבית-המרקחת של ועד-המושבה, מת אותה שעה מפצעיו הקצב שמואל יעקב רוזנצווייג. קול זעקה ובכי של האלמנה בוקע את דממת הלילה במושבה הקטנה: "מה יהיה על היתומים שלך, שמואל-יעקב?"

רעד עובר בשבויים. הם מבינים מיד את הזעקה. השומרים פוקחים היטב עין סביבם, פן יבוא מישהו לנקום בשניים על מות הקצב.

הלילה משחיר. הירח הולך ונעלם.

*

השכם בבוקר יוצא ברכיבה ליפו שליח של ועד-המושבה כדי להזעיק שוטרים שיגבו עדות, יתנו רשות לקבור את הנרצח ויובילו את שני האסירים לקישלה, הכלא של הממשלה התורכית ביפו. אותה שעה מקיש בזהירות אחמד אבן-חמד על דלת ביתו של אברהם. לא נהוג להעיר כה מוקדם חתן מליל חופתו.

 "בוקר טוב!" יוצא אליו אברהם, ששקע רק שעתיים-שלוש בשינה כבדה אחר מאורעות הלילה.

 "בוקר אור שיח' איברהים-מיכו, מה שלומך?"

 "תודה לאל. בר-מצווה עשיתי בעגלה וליל חתונתי על סוסה שנהרגה."

 "אלוהים ירחם עליה."

 "מה הביא אותך אלי מוקדם כל כך בבוקר?"

 "ארבע הפרות שלך נעלמו מן הרפת. זה בוודאי מעשה הבידואים מערב-ג'ראמנה."

 "ראית עקבות?" מבחין רק עתה אברהם בגעיית העגלות הרעבות בחצר.

 "לא. אבל הטל עוד מכסה את קרום האדמה ואפשר לצאת. העקבות יוליכו אליהם. אלה קרובי משפחתו של עבדול-האדי. הם שבט מיוחס. האפנדים משכם קונים מהם לנשים את הבנות הכי היפות שלהם, אפילו שהשכמים לא מוכרים לערב-ג'ראמנה את הבנות שלהם. ככה זה, העירונים חושבים את עצמם, יעני, יותר מיוחסים. הם בוודאי גנבו ממך את הפרות מפני שהעלבת את סלים והבאת אותו קשור כמו פושע פשוט."

*

לאחר ארוחת-בוקר חטופה שהכינה הכלה הצעירה, הולך אברהם לבית-הפקידות. הוא מבקש סוס-רכיבה כדי לצאת בעקבות הגנבים.

 "אין לי סוס בשבילך!" משיב פקיד-הברון, הממונה על העבודות החקלאיות במושבה. "לפי הסכם השמירה, מה שאתה מבקש זה לצרכים הפרטיים שלך. גנבו אצלך – אתה אחראי!"

 "ואם היו גונבים פרות של איכר אחר, מה זה היה?" – ואברהם, שעד לפני זמן לא רב טיפל מדי בוקר וערב בסוסים שבאורוות-הפקידות, מונה את שמות כל אחד-עשר הסוסים העומדים שם.

כאשר הוא מזכיר את הסוס סיט, שעליו רוכב פקיד-הברון, קוטע אותו זה ואומר: "אותו לא אתן אפילו לברון רוטשילד בכבודו ובעצמו!"

רוגזו של אברהם עולה. הוא כמעט מרים יד על הפקיד. אותה שעה מופיע אחמד אבן-חמד ועימו סוס ששאל מאחד השומרים הבידואים במושבה. השניים יוצאים לדרך. פקיד-הברון מתחרט ורץ אחרי אברהם ומבקש ממנו לקחת כל סוס שירצה, אבל אברהם מתעלם ממנו.

*

העקבות מובילים צפונה-מזרחה, לעבר ראס-אל-עין, לא הרחק מן המקום שבליל אמש נלקחו סלים ומזכירו בשבי, ואחר-כך נמשכים לכיוון מאהל ערב-ג'ראמנה.

 "חבל על עבאייה המסכנה," אומר אחמד ומוסיף, "וחבל שלא נשארה אצלנו במקומה הבת האצילה שלה, יחרב-ביתה."

 "אבל הבת היתה פראית. לא יכולת לאלף אותה. לכן הלכת עד מדבר באר-שבע והחזרת אותה לשיח' סאלם אבן-תעבת מערב אל-גלזין, והבאת במקומה את אימה, עבאייה."

 "אבל את עבאייה הסכים למכור לי השיח' רק בתנאי ששתי הסייחות הראשונות שתמליט אצלי שייכות לו, כך תישאר לו ממנה יורשת לגזע. עכשיו מתה הסוסה לפני שהמליטה אפילו סייחה אחת."

 "מה כל זה נוגע לך? הלא אתה מכרת לי את עבאייה?"

 "לפי החוק הבידואי מותר לשיח' לתבוע ממני את הסייחות שהיו שייכות לו אילו היתה נשארת בחיים וממליטה אותן."

הבידואים של ערב-ג'ראמנה מבחינים מרחוק באורחים הבלתי-קרואים, וכדי להימנע מחקירות וקנסות הם משחררים את הפרות. אברהם ואחמד פוגשים ארבע בהמות שבאות לקראתם יחדיו, מהלכות חופשיות בדרך, ללא רועה, גועות בגעגועים וממהרות לחזור לעגלות הרעבות שהשאירו ברפת.

*

בשובם באה מולם ההלווייה של הקצב רוזנצווייג, שיירה שחורה שמתנהלת כזחל ענק בין שדות-השלף הצהובים, צפונה לעבר דהרת אל-עדש, היא גבעת העדשים, בית-הקברות של המושבה, שקומץ קברים ניכרה בו עד כה.

אברהם יורד מעל הסוס, מניח אותו ואת הפרות הגועות להשגחתו של אחמד, ומצטרף להלווייה.

אותה שעה, לא הרחק משם, בכביש התורכי המקביל לירקון, בדרך מערבה, רוכבים השוטרים ליפו, מוליכים עימם את סלים עבדול-האדי ואת מזכירו, שפניהם ירוקים וגופם מלא חבטות. את שעות לפני-הצהריים עשו השוטרים בחנות של כץ, חוקרים את המעורבים בפרשה, לבד מאברהם שפירא ואחמד אבן-חמד עוזרו, שנעדרו. שוטרים יצאו גם לשכם, להביא את שני הז'נדרמים שהשתתפו בהילולת היריות במושבה.

*

חולפים שבועות אחדים. ביפו מתנהל משפטם של רוצחי הקצב. בהוראת הברון רוטשילד מפריס קיבלו על עצמם פקידיו בארץ לייצג את המושבה במשפט, כלומר, מתן שוחד נכבד, ושתדלנות אצל הקונסול הצרפתי ביפו כדי להטות את דעת השופטים לטיעוניהם. משלחות נכבדים משכם ומכפרים ושבטים בסביבה באים ומבקשים להקל בעונשו של סלים בזכות ייחוסו ומעמד משפחתו.

*

במרפסת ביתו של אברהם שפירא יושב בשיכול רגליים, על גבי כריות, שיח' סאלם אבן-תעבת מערב אל-גלזין שבמדבר באר-שבע. הוא גומע מספלון הקפה ושקוע בהתדיינות עם בעל-הבית.

 "שיח' סאלם אבן-תעבת, הנכבד מאוד," אומר שפירא, "שאלתי ובדקתי והנה לפי חוקי המג'לה, שהתקינו חכמי המשפט היושבים באיסטמבול, יש מחלוקת אם מכירה כזו, המשאירה לבעל הסוסה בעלות על צאצאיה, מחייבת גם במקרה שהסוסה מתה לפני שהספיקה להמליט."

 "שיח' איברהים-מיכו הנכבד, גם לפי החוק הבידואי, אילו נהרגה הסוסה עבאייה כשהיא נמצאת עדיין ברשות אחמד אבן-חמד, שקנה אותה ממני, היה יכול לטעון שסוסה שנהרגה אינה יכולה להמליט. אבל אם מכר לך את הסוסה, ולא הודיע לי, כפי שמחייב החוק הבידואי, אז חייב הוא לי שתי סייחות גם אם הסוסה כבר אינה בחיים."

 "אתה לא הודעת לשיח' הנכבד, סאלם אבן-תעבת, שמכרת לי את הסוסה?" שואל אברהם את חמד אל-אחמד.

 "רציתי לבוא אליו בעצמי ולספר לו, אבל השטן ימח-שמו עיכב יום אחר יום את הנסיעה והמציא לי סיבות משונות. מי חשב שהסוסה המסכנה תיהרג?"

אברהם בוחן היטב את פני השניים, אם לא עשו קנונייה ביניהם להוציא ממנו כסף בעורמה. לבסוף הוא משתכנע שאין ברירה. חובה עליו לכבד את החוק הבידואי אם מבקש הוא לשמור על יחסים תקינים עם שבטי הדרום. עתה מתחיל הוויכוח על גובה הפיצוי. שיח' סאלם תובע שישים נפוליונים זהב, סכום רב לכל הדיעות. שפירא מציע חמישה. מתלקח ויכוח לוהט על שווי תכונותיהן המופלאות של שתי הסייחות שלא נולדו. בסוף נעתר השיח' לקבל תמורתן עשרים נפוליונים זהב, וחוזר שמח לשבטו לאחר שעורך ביקור קצר ביפו ובשווקיה.

*

בבית הסארייה, מרכז השלטון התורכי ביפו, דורשת התביעה תריסר שנות מאסר ותשלום שישים נפוליונים זהב פיצוי למשפחת הנרצח. השופט חסר פניות, קיבל מתנת "בקשיש" נכבדה משני הצדדים. הוא פוסק לסלים עבדול-האדי שנתיים מאסר ותשלום עשרה נפוליונים זהב פיצוי למשפחת הנרצח, וכן עונשים קלים למזכיר ולשני הז'נדרמים.

*

ובמושבה, הדי צעקות בוקעים בערב מהחלונות המוארים של בית-הפקידות, וממלאים את חלל המושבה. שפירא תובע שיחזירו לו את עשרים הנפוליונים ששילם לשיח' סאלם, ושיקנו סוסת-רכיבה חדשה לשימושו, שמחירה כשבעים נפוליונים. כמו כן הוא מציע שהמושבה תסרב לקבל את עשרה הנפוליונים פיצוי ממשפחת עבדול-האדי. מוטב לא לקחת דבר מאשר ליצור רושם בקרב השכנים הערבים שדם יהודי זול מסוסה.

פקיד-הברון משיב בצעקות. שפירא לא התייעץ איתו כאשר שילם פיצוי מופרז, לדעתו, לשיח' סאלם. סכום הנפוליונים, שעולה מחשבונו של שפירא – גבוה ממשכורתו כשומר בשנת עבודה שלמה!

המשך יבוא

* * *

בימת מופעי הספרות

הפושעים היהודים והפרשים הקוזקים

מופע ספרות מיצירתו של יצחק באבל

יצחק באבל תיאר את יהודי אודסה בשנינות ובדרך שאיש לא תיאר לפניו: חברי כנופיות פשע שאינן פוחדות מאיש. מצד שני הוא תיאר את חיי הפרשים הקוזקים (ואת המפגשים של הקוזקים עם היהודים) על פי חוויותיו בעת שירותו לצידם במלחמה. בשל רגישותו וכתיבתו המיוחדת נחשב יצחק באבל לאחד מגדולי הסופרים. במופע הספרות נעלה קטעים מיצירותיו ומסיפור חייו המרתק כיהודי בצל הקומוניזם, עד להוצאתו להורג בפקודת סטאלין.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות השחקנים: אלי דנקר, גרא סנדלר, אילה זילברמן, דן כנר, יואב יפת, תמר לבני ועוד (בתודה לפרופ' חמוטל בן יוסף ולפרופ' אפרים זיכר על התרגומים והייעוץ)

צוותא, אבן גבירול 30 ת"א, יום רביעי, כ"א בתמוז תשע"ב, 11 ביולי 2012, בשעה 20:30

כרטיסים בקופות צוותא טלפון 03-6950156

מחיר הכרטיס: 90 ₪ למקבלי הודעה זו: 50 ₪ בלבד. נא לציין בקופה קוד הנחה 708

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* השוואה: כיכר תח'ריר  – מול שדרות רוטשילד ו"המחאה החברתית" שלנו: "20% (ואולי הרבה יותר) מ-86 מיליון המצרים – רשומים כמובטלים. רבע מהם אקדמאים. במפעלים משתוללות הפגנות, אפילו פקידי מימשל ושוטרים לא מוכנים להשלים עם משכורות של מאה או מאתיים שקל לחודש. בתי המלון ריקים. התיירות גוססת, אפילו בשארם. לפי הסטטיסטיקה 40% מהמצרים חיים מתחת לקו העוני, על דולר או דולר וחצי ליום. והמשקיעים הזרים? הם ברחו לפני שנה וחצי ולקחו איתם את התוכניות והחלומות." [סמדר פרי, "המוסף לשבת", "ידיעות אחרונות", 29.6.12].

* מה שטוב במוחמד מורסי, שהושבע שלשום לנשיאה החדש של מצרים, שאין באפשרותו להרע את מצבה של המדינה האומללה יותר משהמצב הוא רע כבר היום בזכות "מהפכת תח'ריר" שהעלתה אותו, את מורסי האלמוני – לשלטון! – אומרים שהחגיגות בבית הלבן בוואשינגטון לניצחון הדמוקרטיה במצרים מגיעות עכשיו לשיאים חדשים כי כידוע דמוקרטיה היא צורת השלטון הטובה ביותר למוסלמים וגם ל"אחים המוסלמים"!

ומה שיפה בדמוקרטיה של מורסי, וגורם ודאי עונג רב לאובמה, הוא שמכל הדאגות שלו, מורסי אינו שוכח להתנות את המשך השלום עם ישראל ב"כיבוד זכויות הפלסטינים"! – ולמי ששכח או אינו רוצה לדעת – מדובר גם, ובעיקר – בזכות השיבה של פזורת מיליוני ה"פלסטינים" לישראל שבגבולות הקו הירוק!

* אם אתם חפצים בבידור טוב בקיץ, בשעתיים משעשעות שעושות טוב על הלב, בפריס! – לכו לראות את הסרט הצרפתי "השף" של הבמאי דניאל כהן עם שני שחקנים נפלאים, ז'אן רנו ומיכאל יון. אנחנו ראינו אותו אתמול בערב בקולנוע "גת" בתל-אביב, יחד עם עוד תריסר צופים, ולכן אנחנו ממליצים למהר לראות את הסרט הזה לפני שהוא יורד! זוהי חגיגה לחושים ולאיצטומכא, קומדיה עליזה עם הפי אנד, מלא טבחים, מאכלים והומור בריא. צרפתי. נהדר. אבל אם אתם פיינשמֶקֶרים אז תישארו בבית, הסרט לא בשבילכם.

* רמי הויברגר בראיון עם רז שכניק ["ידיעות אחרונות" ,"7 לילות" 29.6.12]: "יש בעייה. והבעייה היא שהמוחים מרוויחים יותר כסף מהשוטרים. אלה לא שחורים זועמים כמו בלונדון, שבאו מהשכונות ורוצים את כל העושר הזה שהם לא יכולים לקבל. אלה אנשים שיש להם, וזה קצת מנטרל את המחאה. ---

"אנחנו באמת חיים במקום הכי טוב בעולם, אנחנו פשוט לא יודעים את זה. אין לנו ניסיון של חיים טובים כעם. בלונדון הבנתי מה זה להיות בדיכאון. השיר של חנוך לוין ממש לא נכון. עם מזג-האוויר האפור הזה שם, פה בישראל דווקא הייאוש נעשה יותר נוח. אבל אנחנו לא רגילים למצב הזה. איך אמר לי הפעם הקצב שלי כששאלתי אותו מה שלומו. 'אם יהיה פה יותר טוב, נשתגע.' – זה סוג של מנטאליות. ברגע שלא יהיו פה איומים וחרדות נצטרך  להיות חברה מתוקנת, וזה הדבר שהכי מפחיד אותנו. זה האיום האמיתי: שהכול יהיה בסדר. אנחנו צריכים את הערבים כדי לא להרוג אחד את השני."

* בחודש אפריל שנת  2016, במלאת 80 לסופר הנידח, הוא יוזמן להרצות במוזיאון נחום גוטמן את הרצאתו על שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! נא הכינו כרטיסים מראש.

* ואילו לפתח-תקווה עיר-מולדתו יוזמן הסופר הנידח בחודש אפריל שנת  2016, במלאת לו 80 – להרצות על תולדותיה, הרצאה שאותה לא הזמינוהו להרצות עד אז, אף לא ביובל ה-130 של העיר, כי יש כמה מעוניינים בעלי-השפעה שאינם מעוניינים לשמוע את דבריו. נא הכינו כרטיסים מראש.

בינתיים ירצו על גוטמן ועל תולדות פתח-תקווה אנשים שיודעים את החומר טוב יותר מן הסופר הנידח.

* האם מובאראכ חי או מת? כבר שמענו על מותו ואפילו הספדנו אותו, אבל לא קראנו דבר על הלווייתו. הוא פשוט, נעלם כאילו היה מת-חי כמו אריק שרון. טוב, לפחות יצחק שמיר מת באופן סופי.

* יממה אחרי מופע הביריונות במוצ"ש שעבר, 23.6, עברנו במסלולו ברחוב אבן גבירול. הבנקים כבר הספיקו לתקן את הנזקים הגדולים בקירות הזכוכית שנופצו, ורק בשניים-שלושה מקומות נותרו עדיין עקבות ההשחתה והפריצה – כאילו תקעו סכינים בכספומט וזרקו אבנים כבדות על קיר הזכוכית של הבנק לנפצו.

ואולם התופעה שמשכה את תשומת-ליבנו במיוחד היתה שהמפגינים המשולהבים לא פגעו בשום מסעדה, פאב, בראסרי, בית-קפה, מגדנייה, פיצריה, גלידריה, קונדיטוריה, מזללה, סופרמרקט שמוכרים בו קוטג', קיוסק – אלה הרבים כל-כך ברחוב אבן-גבירול, אולי כדי שיהיה להם, לפעילי המחאה החברתית המשולהבים והצמאים – מקום לשבת לשתות בירה וללעוס קצת לחם-עוני אחרי שמסתיימת ההפגנה?

* ברגע האחרון: "אהוד היקר, אני שמחה לבשר לך שספר המחקר שלי, הכולל פרק ארוך על שירת אסתר ראב, יצא סוף סוף לאור. הספר נקרא "בתנועת שפה עיקשת: כתיבה ואהבה בשירת המשוררות הראשונות". הציטוט בכותרת לקוח משיר של ראב. עוד אספר לך שעל הכריכה מופיעה טיוטת שיר בכתב ידה של ראב. זו ההזדמנות להודות לך, והתודה מופיע גם בספר עצמו, בסוף פרק המבוא, על הסיוע הרב והרצון הטוב והלבביות שלך לכל אורך הדרך. בידידות, דנה."

* "חלק מיצירתו [של ש. שלום] היא פרוזה אוטוביוגראפית, כמו ספרו "יומן בגליל" (תרצ"ב, 1932), שמספר על קשר רומנטי שהיה לו עם פלסטינית." [עופר אדרת, "תרבות וספרות" בעריכת בני ציפר, "הארץ", 29.6.12].

בשנת 1932 איש לא כינה ערבייה צעירה מארץ-ישראל, כזו שעליה מספר ש. שלום – בשם "פלסטינית"! – המילה הזו כלל אינה מופיעה בספרו היפה! – כל השימוש המעוות הזה במושג פלסטיני, המנסה לצבוע בו לאחור את כל תולדות הערבים בארץ-ישראל, לפני שבכלל ידעו שהם "פלסטינים" – הוא חלק משטיפת המוחות בהשראת "משטרת המחשבות" של מערכת עיתון "הארץ", ודומיה – כדי לערער את אחיזתנו בארץ-ישראל. ומדוע לא לכנות את הנערה לינה, מהכפר ליד ראש פינה, בשם "סורית" – הלא היא נולדה בתקופת השלטון העות'מני, כאשר ארץ-ישראל היה חלק מסוריה הדרומית!

[ר' הפרק לעיל על "יומן בגליל" של ש. שלום]

* שימו לב כיצד בתמונה  החשובה ביותר של קיץ 2012, זו שאי אפשר להיפטר ממנה בכל העיתונים ואתרי התקשורת כי היא הסמל לדיכוי הנורא הקיים כיום בישראל – זו התמונה של דפני ליף [ז'אן ד'ארק מכפר-שמריהו] בין שני שוטרים שעוצרים אותה ומחזיקים בה – כל מה שמעניין את הגברת זה לא לקרטע ולהיאבק בהם – אלא להסתכל היישר למצלמה כדי להיות בטוחה שייצא לה צילום יחצ"ני טוב, אולי גם לסרט שהיא מכינה על תולדות מאבקיה!

* משמו של בלופר פתח-תקוואי אחד נדפס משהו שנראה ספק כתבה ספק מודעה ובו, בין השאר, נאמר: "יאיר אסיסקוביץ, הסטוריון, יקיר העיר פ"ת, איש השנה והמופת מטעם ארגון ה'ליונס', נין לאלעזר ראב בן עזר נועץ המחרשה העברית הראשונה וחורש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה בשנת 1878!" [רונית גולדפרב, מקומון "שחק", פ"ת, 22.6.12].

ה"היסטוריון" מטעם-עצמו אסיסקוביץ, שהוא במקרה קרוב-משפחה שלנו – פועל באופן שיטתי להשכיח את חלקו ואת שמו של יהודה ראב בן עזר שהיה ממייסדי פתח תקווה, חורש התלם הראשון בה, חופר הבאר הראשונה ושומרה הראשון. יהודה היה בנו הבכור של אלעזר ראב הנזכר.

עצה לנו למי שמתיימר לעסוק בתולדות פתח-תקווה – אל תיפלו בפח של הסתמכות על אסיסקוביץ, לא ביהודה ראב וגם לא בנושאים אחרים, כגון חלקו של אצ"ל בפתח-תקווה, שביוזמת אסיסקוביץ מאפיל כיום על מרכזיותו של ארגון ההגנה, שהיה הארגון הביטחוני הגדול ביותר בפתח-תקווה, משותף לשמאל ולימין כאחד!

* אגב, לא מצאנו שלט הנצחה של אצ"ל מיסודו של אסיסקוביץ במקום שעמדה הווילה היפה בת הקומותיים של ראש העיר יוסף ספיר, במורד רחוב פיק"א בפתח-תקווה, שבה היו ישנים, בקומה השנייה, הוא, אשתו חולדה ובנותיו אליה ואורנה – שלט האמור לספר שאת קומתה התחתונה של הווילה, את חדר-עבודתו, ה"קבינט" – פוצצו חברי אצ"ל מאחר שיוסף ספיר, ראש העיר מטעם חוגי "האזרחים", שהיו כמובן חלק מארגון ההגנה – לא הסכים להרשות למתרימים מטעם אצ"ל לגבות באיומים – כספים למגבית [או לקרן] הברזל שלהם מאיכרי המושבה. את הדי ההתפוצצות הלילית ההיא אנחנו זוכרים כילדים, וגם זוכרים שבני משפחתנו המבוגרים, כולם חברי ההגנה, שמרו לאחר-מכן בלילות על ביתו של יוסף ספיר מפני הביריונות של אנשי האצ"ל. האין גם המעשה הנאצל הזה של אצ"ל ראוי לשלט, ובייחוד שזה אינו צ'יזבט או סתם קשקוש כשלטים רבים אחרים?

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,396 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל