גיליון מס' 757

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז בתמוז תשע"ב, 5 ביולי 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: המזרח התיכון נמצא בליבו של הר געש המייצר דינמיות בלתי פוסקת של אי יציבות והפתעות. [ציטוט]. // יוסי גמזו: שִירַת הָעֲשָׂבִים הַשּוֹטִים. // שני מכתבים מחודש אפריל 1990 בקשר לארכיונו של אהוד בן עזר – לפָּצִ'י [אברהם שפירא] בקשר לגרשם שלום, ולארכיון "גנזים". מתוך היומן. // רות ירדני כץ: ארוחה מלכותית בבית המלאכה של המלך. // אורי הייטנר: 1. לא בידיים נקיות. 2. בין חרדים לערבים. 3. "אין לכם עבודה?!" 4.  הזכות לייצוג. // סמדר ברק: אבא שלנו, אבא שלי, אבא אהוב. // תקוה וינשטוק: 1. שירת ילדים על הדרך. 2. אני לא כהן. 3. סדר צריך להיות. // ישראל הר: אחמדק'ה, או רצח אֵם. //  יוסף דלומי: הם לא פגעו במקומות הבילוי וה"אכול ושתה". // נורית גוברין: רפאל ספורטה. // ברוך תירוש: על שריפות הענק בדרום צרפת. // יבין כץ: כל הכבוד למבקר המדינה. // משה גרנות: מה רע עשו לך לילי פרי ודן מירון? // זיכרונות של מושבניק גרוש מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. //  אילן בושם: 8 שירים. // אבי עילם אמזלג: מלך נאזר בגבורה. // איליה בר-זאב: קסם הכפוֹר. // בן דרור ימיני: עיתונאים, שמאלנים, צביעות וגזענות. [ציטוט]. // דידי מנוסי: מכתב לאורי זוהר שהיה פעם ידיד. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק תשיעי, בעקבות שודדים בהרי חברון. // ממקורות הש"י.

* * *

עמוס גלבוע

המזרח התיכון נמצא בליבו של הר געש המייצר דינמיות בלתי פוסקת של אי יציבות והפתעות

עתה, כאשר במצרים יש נשיא  נבחר של "האחים המוסלמים" , ניתן לאפיין את מה שעובר  על המזרח התיכון וסביבתו הקרובה ב-3 מאפיינים מרכזיים.

הראשון שבהם הוא שינוי הזהויות והבריתות: מעולם של לאומיות ערבית, של זהות ערבית, של איגודים ערביים, אנחנו נכנסים למזרח תיכון שמרכיב הזהות המרכזי שבו הוא האסלאם. לא יכול להיות דבר יותר מנותק מהמציאות מאשר הצעתו של הנשיא פרס לנשיא פוטין שהליגה הערבית תקבל מנדט לשנתיים על סוריה כפתרון למתרחש שם. בפועל הליגה הערבית היא "מת חי". שתי מעצמות אסלאמיות גדולות, תורכיה ואיראן, שאינן דוברות ערבית, התחילו כבר להתמודד על הבכורה להגמוניה במזרח התיכון דובר הערבית. מה שמעניין הוא  שמדינות הלאום הערביות ומשטרים צבאיים ערביים חילוניים, צמחו  בעקבות התבוסה הערבית ב-1948, במלחמת העצמאות להקמת מדינה יהודית. המשטרים האלו נופלים עכשיו לא בגלל ישראל, אלא בגלל הכישלון החברתי-כלכלי שלהם. מאז 1948 הסכסוך שלנו עם מדינות ערב נקרא  "הסכסוך הישראלי-ערבי". האם מעכשיו  הוא יקרא "הסכסוך הישראלי-אסלאמי"?  מי שיקרא את אמנת החמאס, יראה שאצלו, כבר מזמן, הסכסוך הוא מול היהודים שהשתלטו על אדמתו של אללה.

המאפיין השני הבולט הוא ה"דגנרציה" המתמשכת של מעצמות המערב, ובראשן ארה"ב, ולכן אוזלת היד מול המתרחש באזור שלנו. זאת, במקביל  למאמץ של מעצמות  בעלות זיקה לאומית לאומנית כמו רוסיה וסין, לנסות ולהשפיע בדרך כלשהי על המתרחש באזור. כאשר נשיא ארה"ב מצהיר שהיא "הולכת עם הצד ההיסטורי הנכון", ועל כן זרקה את מבאראכ לפח ההיסטוריה, הוא מאותת בכך לכולם שאין לה מדיניות, אלא רק צורך בחוש ריח לדעת  להיכן זורמת ההיסטוריה. 

המאפיין השלישי הוא שהמזרח התיכון נמצא בליבו של הר געש המייצר דינמיות בלתי פוסקת של אי יציבות והפתעות. האם  מפת המדינות כפי שעוצבה  לפני כ-100 שנים תישאר או  תשתנה? בכמה מדינות, כמו סודאן, היא כבר השתנתה. מה יהיה בעיראק, בסוריה, בלבנון? כל המשטרים המלוכניים באזור (ירדן, סעודיה, נסיכויות המפרץ ומדינותיו) עדין עומדים על תילם. עד מתי? להיכן תפנה מצרים האסלאמית? האם תיצור ציר עם ערב הסעודית,  על מנת שיהיה זה ציר ערבי מול איראן?  או שדווקא תיצור ציר עם איראן? לדעתי האזור נכנס למצב כל כך נזיל ורווי משברים, שהמציאות הגועשת שתתהווה  בעתיד רק תלעג לכל הניסיונות לחזות אותה.

מדינת ישראל  מתייצבת מול  אזור עויין, רע לנו ולמערב כאחת. משהו שבדומה לו התייצבה מדינת ישראל  מיד אחרי הקמתה ב-1948. אבל, אז היא היתה חלשלושה מכל הבחינות, ואילו היום היא המעצמה השלישית באזור לצד איראן ותורכיה.

מה הם  ציווי ה"עשה" ו"אל תעשה" של ישראל מול שלושת המאפיינים הללו, בהנחה שהם אכן נכונים?

לדעתי, קודם כל לא לנסות להתערב במה שנעשה סביבנו.

שנית, לא  להיגרר לפרובוקציות ולא להיכנס להרפתקאות, כמו "חיסול החמאס", או להבדיל להעמיד עצמנו לבד מול איראן.

שלישית, לזנוח את החתירה להסכמי שלום או הסכמי קבע, ואת האובססיה החולנית "להסדר מהיר עם הפלסטינים" (איזה? של מדינת חמאס בעזה?), כמובן בלי לזנוח את עצם הכמיהה המוצהרת לשלום. ניהול הסכסוך והכלתו הוא זה שצריך להדריך אותנו עכשיו ולא פתרונו.

והשניים האחרונים, ולא הפחותים בחשיבותם: לשמור בצורה הכי רצינית על כוננותו ומוכנותו של צה"ל  להתמודדויות מלחמתיות בכל רגע, ולשמור על מערכת יחסים מיוחדת עם ארה"ב בכל הנושאים.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 2.7.12.

* * *

יוסי גמזו

שִירַת הָעֲשָׂבִים הַשּוֹטִים

"דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם,

כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ."

(ליקוטי מהר"ן, ר' נחמן מברצלב, תניינא, סג)

הֱיוֹת שֶיּוֹסֵף הַקַּדְמוֹן, הָאַרְכָאִי

הָיָה, כָּךְ הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת, בַּעַל-חֲלוֹמוֹת

גֵּנֵאָלוֹגְיַת הַשֵּמוֹת לֹא פַּעַם הוֹכָחָה הִיא

לְכָךְ שֶלַּקְּרוּיִים בִּשְמוֹ יֶשְנָן תְּכוּנוֹת דּוֹמוֹת.

וְכָךְ קוֹרֶה שֶחֲלוֹמוֹת הִנָּם חָזוֹן נִפְרָץ לָהּ

לְכָל עֲדַת הַיּוֹסֵפִים הַמִּתְקָרְאִים בִּשְמוֹ

וְרַק הַלַּיְלָה נִתְגַּלָּה הָרַב נַחְמָן מִבְּרַצְלָב

בַּחֲלוֹמוֹ שֶל מְחַבֵּר הַשִּיר הַזֶּה עַצְמוֹ.

וְכֹה אָמַר לִי בַּחֲלוֹם רֶבּ נַחְמָן מֵאוּקְרַאיְנָה

נֶכְדָּהּ שֶל בַּת הַבַּעַל-שֵם-טוֹב בֵּין הַרְבֵּה סָבִים

מֵאַדְמוֹ"רֵי הַחֲסִידוּת: "בְּנִי, סְלַח לִי עַל דְּבָרַי נָא

אַךְ אִם דּוֹרְךָ זוֹכֵר לִי אֶת שִירַת הָעֲשָׂבִים

רָצוּי שֶתִּשְמְעוּ מִמֶּנִּי גַם פֵּרוּט סְפֵּצִיפִי

שֶל עֲשָׂבִים שוֹטִים מְאֹד שֶהֵם בְּעוֹכְרֵיכֶם

וְשֶעֲקִירָתָם אָמְנָם נִרְאֵית כְּג'וֹבּ סִיזִיפִי

אַךְ אִם תִּתְּנוּ לָהֶם לְהִתְפַּתֵּחַ –

אוֹי לָכֶם.

וְאֵין כַּוָּנָתִי, מַיין קִינְד, לָעֲשָׂבִים הַנַּאחְסִים

כְּמוֹ חִילְפֶה, כְּמוֹ אִינְגִּ'יל אוֹ סִרְפָּדִים וּשְלַל קוֹצִים

שֶבְּהִתְפַּשְטוּתָם שָבְרוּ בְּכָל שָׂדֶה מֻזְנָח שִׂיא

וְנֶעֱקְרוּ בַּ"בַּחַר" בִּתְקוּפַת הַחֲלוּצִים.

כִּי אִם לָעֲשָׂבִים שֶל אַלִּימוּת וְכוֹחַ-זְרוֹעַ

שֶל נֹעַר הַגְּבָעוֹת וּבִרְיוֹנֵי "תַּג הַמְּחִיר"

שׂוֹרְפֵי הַמִּסְגָּדִים הַמִּתְאַמְּצִים שִׂנְאָה לִזְרֹעַ

בֵּין שְנֵי עַמִּים שֶאֵין הַרְבֵּה כְּבָר מָה לְהַעֲכִיר

בֵּין קִיצוֹנֵי כָּל צַד מֵהֶם, כְּנֻפְיָה שֶל חוּלִיגָאנִים

הַמַּכְתִּימִים אֶת שְמָהּ שֶל כָּל תְּנוּעַת הַמִּתְנַחְלִים

שֶרֹב תּוֹמְכֶיהָ מְגַנִּים אוֹתָם גִּנּוּי סְפּוֹנְטָנִי

שֶכֵּן כָּל פֶּשַע שֶל מִעוּט צִבּוּר שָלֵם מַכְלִים.

וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ בִּרְיוֹנוּתָם שֶל וַנְדָּלִיסְטִים

הַמְּנַצְּלִים אֶת מִפְגְּנֵי תְּנוּעַת הַמְּחָאָה

שֶאֵין בֵּינָהּ וּבֵינֵיהֶם אַף צַד מִינִימָלִיסְטִי

שֶל שֻתָּפוּת וְשֶל זֶהוּת  –  לְשֵם פְּרִיצָה פְּרוּעָה

שֶל כָּל גָּדֵר וּסְיָג בְּנִפּוּצֵי שִמְשוֹת הַבַּאנְקִים

וְאַלִּימוּת לִשְמָהּ, מָה שֶמַּבְאִיש בְּלִי הַצְדָּקָה

צִבּוּר מוֹחִים שָלֵם בְּתַו מַכְפִּיש וּמְסֻכָּן כִּי

נִשְקוֹ שֶל כָּל סַלְפָן הוּא הַכְלָלָה בִּלְתִּי-בְּדוּקָה.

וְכָךְ גַּם, כָּךְ מַמָּש, בֻּלְמוֹס הַכּוֹחַ הַבְּרוּטָאלִי

שֶל קֹמֶץ פַּקָּחִים וְשֶל שוֹטְרִים חֲמוּמֵי-דָּם

הַמַּכְתִּימִים רֹב שֶל שוֹטְרִים וּפַקָּחִים לוֹיָאלִים

(הַמְּמַלְּאִים גַּם כָּךְ בְּקֹשִי רָב אֶת תַּפְקִידָם)

בְּהוֹצָאַת דִּבָּה כּוֹלֶלֶת, לֹא פְּרוֹפּוֹרְצְיוֹנָאלִית

עַל כָּל מִי שֶהוֹדֵף אֶת חֹק הַגּ'וּנְגֶּל הַכָּפוּי

כִּי כָּכָה זֶה תָמִיד: הַמֻּפְרָעוּת הַקְּרִימִינָאלִית

תָּמִיד גּוֹנֶבֶת אֶת הַהַצָּגָה מֵרֹב שָפוּי.

וְשִׂים נָא לֵב, מַיין קִינְד:  הִמָּנְעוּתָם הַמְּאֻמֶּצֶת

שֶל פַּקָּחִים וְשֶל שוֹטְרִים בַּוִּיק-אֶנְד שֶעָבַר

מֵעֹדֶף-אַגְרֵסִיבִיּוּת הִיא הוֹכָחָה נֶחְרֶצֶת

לְכָךְ שֶהֵם הִפְנִימוּ גַם מִלְּגֵו וְגַם מִלְּבַר

אֶת קְשִי נִזְקוֹ הַתַּדְמִיתִי שֶל מָה שֶטְּרַאנְס-הַכּוֹחַ

(שֶוִּיק-אֶנְד קֹדֶם לֹא אֶחָד מֵהֶם הָיָה נוֹקֵט

מוּל מַפְגִּינִים לֹא מְעַטִּים) גָּרַם לָהֶם לִשְכֹּחַ

וְטוֹב שֶתּוֹךְ שָבוּעַ הֵם שִנּוּ אֶת הַדִּיסְקֶט.

הָעֵשֶׂב הַשּוֹטֶה הַזֶּה, מַיין קִינְד, אֵינוֹ פּוֹסֵחַ

עַל שוּם מִגְזָר פּוֹלִיטִי, חֶבְרָתִי אוֹ צִבּוּרִי

וְאִם מִכָּל צִדֵּי הַקֶּשֶת אִיש לֹא יְכַסֵּחַ

בְּעוֹד מוֹעֵד גִּדּוּל כֹּה אֶפִּידֵמִי, בָּחוּרִי,

הֲרֵי שֶאוֹיְבֵיכֶם לֹא יִצְטָרְכוּ לִירוֹת קָסָאמִים

לְצֹרֶךְ עִרְעוּרוֹ שֶל חָסְנְכֶם הַלְּאֻמִּי,

רַק לְחַכּוֹת לָרֶגַע בּוֹ יַכֶּה בְּיַד גַּסָּה מִי

שֶחֹק וָסֵדֶר נִמְאֲסוּ עָלָיו כִּפְרָט סְתָמִי

אֶת מִתְנַגְּדָיו – וּמִתְנַגְּדָיו, כְּפִי שֶנָּהוּג אֶצְלֵנוּ,

יַכּוּ אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה בִּמְחִי אֶגְרוֹף מַכְאִיב

וְאַל תִּשְכַּח בְּשֶל אֵיזוֹ שִׂנְאָה חָרַב עָלֵינוּ

בֵּית-מִקְדָּשֵנוּ כְּשֶהָיְתָה יַד אִיש בִּגְרוֹן אָחִיו.

כִּי מִי שֶמִּשְתַּמֵּש בְּהִסְתַּפְּחוּת שֶל אֵלֵמֶנְטִים

בִּרְיוֹנִיִּים לְכָל תְּנוּעָה אוֹ פְּעוּלָה (שֶהִיא

מוּקַעַת חֲרִיפוֹת, בְּלִי שוּם סְלִיחָה או סֶנְטִימֶנְטִים

בְּפִי אוֹתָהּ תְנוּעָה אוֹ פְּעוּלָה כְּאַקְט פִּרְאִי)

לְשֵם דֵּמוֹנִיזַאצְיָה שֶל הַגּוּף שֶהַסִּפּוּחַ

הַזֶּה הוּא לְמוֹרַת רוּחוֹ –  כְּמוֹ שֶכְּנִימוֹת-מָגֵן

דְּבֵקוֹת כְּפָרָזִיט לְעֵץ אַגָּס אוֹ עֵץ תַּפּוּחַ

לְרָעָתָם שֶל הָעֵצִים הַלָּלוּ) – וְרוֹגֵן

כִּי הַכְּנִימָה זֵהָה לָעֵץ וְכִי הָאָנָלוֹגְיָה

הַזֹּאת הִיא הוֹכָחָה לְמַהוּתוֹ שֶל הָאִילָן

חוֹטֵא בְּהַשְמָצָה שִקְרִית וְסוּפֶּר-דֵּמָגוֹגְיָה

שֶשּוּם פֻּלְמוּס קוֹרֶקְטִי לֹא יוּכַל לְהָכִילָן."

כָּךְ סָח לִי בַּחֲלוֹם רֶבּ נַחְמָן דּוּגְרִי, לְלֹא רֶתַע:

"כָּל בְּהֵמָה, מַיין ייִנְגְל, יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד

אַךְ כְּשֶשּוּלַיִם אַלִּימִים מִתְבַּהֲמִים לְפֶתַע

הֵם נִזּוֹנִים מֵעֲשָׂבִים שוֹטִים וְאָז נִכְחָד

כָּל שֶמֶץ שֶל הֶבְדֵּל בֵּין 'תַּג מְחִיר' וְאָנַרְכִיסְטִים

הַמְּנַצְּלִים בְּצִינִיּוּת אֶת גַּל-הַמְּחָאָה

וּבֵין שוֹמְרֵי-הַחֹק לְבַעֲלֵי-אֶגְרוֹף סָדִיסְטִים

אָז  נָא לְהִתְעוֹרֵר פֶּן תְּאַחְרוּ אֶת הַשָּעָה."

* * *

שני מכתבים מחודש אפריל 1990

בקשר לארכיונו של אהוד בן עזר

מתוך היומן

(פרסום שני, ליתר ביטחון ולידיעת המעוניינים)

15.4.1990. יום ראשון. עברתי על חומר ההרצאות ששמעתי לפני שלושים שנה, בתקופת האוניברסיטה, והכנתי שתי חבילות. אחת לאברהם שפירא, הוא פָּצִ'י, מקבוצת יזרעאל, עם ההרצאות ושאר החומר הקשור ללימודיי אצל גרשם שלום, ושנייה, ל"גנזים", עם שאר חומר ההרצאות מאותה תקופה. צירפתי שני מכתבים:

לפצ'י היקר שלום רב

לבקשתך אני מוסר לך, ולממונים על עזבונו של גרשם שלום, את החומר של שנות לימודיי אצלו, לכל שימוש אפשרי בו, וללא תמורה או צורך בבקשת רשות נוספת ממני לשימוש כלשהו (למעט העבודה שלי על נתן עזתי).

 1. מבוא לספר הזוהר. שיעור. תשי"ט, 59/1958. שתי מחברות בכריכה שחורה. נמצאות אצל תמי ליבס (איני יודע שם משפחתה כיום), בת י.ג. ליבס, שלמדה איתי אצל שלום. אודה לך אם תאתרן ותבקשן ממנה בשמי.

 2. קורדובירו ולוריא. שיעור. תש"ך, 60/1959. אוגדן.

 3. התנועה השבתאית לאחר שבתאי צבי. שיעור. תשכ"א, 61/1960. אוגדן.

 4. ספרות ההיכלות, ראשית הקבלה. שיעור. תשכ"ב, 62/1961. אוגדן.

 5. הקבלה בפרובנס. שיעור. תשכ"ג, 63/1962. אוגדן.

 6. בעיית הרע בקבלה. סמינריון. תש"ך, 60/1959. אוגדן. + עבודה סמינריונית "בעיית הרע בכתבי נתן העזתי", מוגשת ל-י. תשבי, תשכ"ב.

 7. ספרות חוג העיון. סמינריון. תשכ"ג, 63/1962. + ריפארט שהגשתי לסמינריון על "ספר מעיין החוכמה". אוגדן.

 8. כתבי הגנוסטקאים בקסטיליה. סמינריון. תשכ"ד, 1964. אוגדן.

 9. "אוסף הסגולות", כת"י שוקן 15927. העתקות. 1964 לערך. אוגדן.

10. "אוסף הסגולות", כת"י שוקן 15927. העתקה במכונת-כתיבה עם הערות ג. שלום. 1964 לערך. אוגדן. בחלק מן החומר השתמשתי למחזור סיפוריי "אפרת" (תרמיל, 1978).

כן הוספתי כאן:

11. בעיות נבחרות בספר הזוהר. סמינריון עם ישעיה תשבי. תשכ"א, 61/1960. אוגדן.

שאר החומר של שנות לימודיי באוניברסיטה אני מעביר ל"גנזים".

שלך בידידות,

אודי

*

לכ' מכון "גנזים"

קפלן 6 / תל-אביב

א..נ,

במסגרת "ניקוי ארונות" אני מעביר לכם קופסת קרטון ובה מרבית חומר הלימודים מתקופת לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים לפני כ-30 שנה, ב-1965-1959, למעט הרצאותיו של ג. שלום, ועבודות נוספות הקשורות לתחומו, שנמסרו לממונים על עזבונו, כפי שתראו מהעתק המכתב המפורט ל-א. שפירא מקבוצת יזרעאל, המצורף בזה. החומר שנשלח אליכם מכיל:

 1. י. פליישמן, אריסטו. שיעור. 1960. אוגדן.

 2. י. פליישמן, היסודות האונטולוגיים של ההכרה. שיעור. 1960. טיוטה. 2 אוגדנים.

 3. י. פליישמן, היסודות האונטולוגיים של ההכרה. כתב-היד המעובד לשתי חוברות שיצאו לאור במפעל השכפול ב-1960 ואף זיכוני בפרס צנוע עליהן, ודומני שעד היום ממשיכים להדפיסן. 3 אוגדנים.

 4.   י. בר-הלל, מבוא לתורת ההגיון. שיעור. 1960. אוגדן.

 5.   נ. רוטנשטרייך, מבוא לתורת המדינה. שיעור. 1959. אוגדן.

 6. נ. רוטנשטרייך, וייטהד. סמינריון. 1961. הפילוסופיה של ההיסטוריה. סמינריון. 1963. אוגדן.

 7. ש. פינס, רשימות לפי הרצאותיו בפילוסופיה עברית. 1960. אוגדן.

 8. עבודות סמינריוניות. טיוטות. ראשית שנות ה-60. אוגדן.

 9. "דיון בבעיית אינטגרציה של שבע הגדרות של הסופיסט", עבודה סמינריונית מוגשת ל-פ. האזרחי. 1961. 2 אוגדנים, טיוטה ונוסח שהוגש.

10. השקפתו האמיתית של הרמב"ם על חידוש העולם. עבודה סמינריונית מוגשת ל-ש. פינס. 1961. אוגדן.

11. כנס פילוסופי בירושלים על דטרמיניזם וחופש, 1962. משתתפים: ש"ה ברגמן, נתן רוזן, יעקב רוס, י. פליישמן, נ. רוטנשטרייך. * פגישת החברה הפילוסופית בירושלים על שפינוזה, 1962, משתתפים: נ. רוטנשטרייך, ש. פינס, י. פליישמן. * ביבליוגרפיה לתלמידי החוג לפילוסופיה. אוגדן.

12. צ. ורבלובסקי, סמינריונים במדע הדתות. 1964-1965. כריכת עור.

13. עבודות מתקופת האוניברסיטה, בפילוסופיה (אחת מתיכון חדש), וכן באנגלית ובצרפתית. תיק חום חצי פוליו.

בחומרים מתוך העבודה על "סופיסטס" ומדברי פליישמן על המסכת התיאולוגית מדינית לשפינוזה, בפגישת החברה הפילוסופית, השתמשתי לאיפיון דמותו של פוליק שומרון, גיבור ספרי "לא לגיבורים המלחמה". דמות מיוסרת זו נוצרה, בין השאר אך לא באופן בלעדי – בעקבות דמותו של חברי-ללימודים בחוג לפילוסופיה, בעיקר אצל פ. האזרחי, בן-גילי, גלעד שגיא (קורלנדר) משכונת בורוכוב, שהתאבד בריצה אל הגבול שבין שני חלקי ירושלים. הוא סבר בשעתו כי גילה את הקשר הסודי בין "המינים הגדולים" בדיאלוגים המאוחרים של אפלטון, וכן חי בהרגשה שעוקבים אחריו ורודפים אותו, מסיבות שונות. פרשת האהבה שברומאן אינה שייכת לו כלל, וכן לא הרקע הפתח-תקוואי, ודברים נוספים רבים.

בברכה,

אהוד בן עזר

* * *

רות ירדני כץ

ארוחה מלכותית בבית המלאכה של המלך

הנשים שהצטרפו לבעלים לכנס לציון 100 שנים להימצאותו של איינשטיין בפראג, זכו להשתתף בכמה אירועים מיוחדים. אתחיל באחרון. הגענו לארמון המלך, לקתדרלה של ויטוס, כנסייה גדולה ומפוארת ונגן האורגן, שהוא כנראה מפורסם, כיבד אותנו בקונצרט שנמשך קצת פחות משעה. הוא ניגן מיצירות באך, לאוש יאנאצ'ק, ואלתורים לאורגן. צלילי האורגן מילאו את הכנסייה וקהל המאזינים ישב מרותק, מחיאות הכפיים להן זכה ג'וסף קיסקה העידו איזו חוויה זו היתה.

הקונצרט הסתיים וכולנו הלכנו למסעדה שממוקמת במתחם הארמון ונקראת "מיקארקה"; בתקופת המלך רודלוף  השני, במאה ה-16, המקום שימש כבית-מלאכה לייצור מוצרים מברזל כמו חרבות, מגינים, פרסות וכו'. שלט גדול מגלה לנו שהמסעדה נוסדה בשנת 1360.

קבוצה של מלצרים קיבלה את פנינו באפרטיף אלכוהולי, שנקרא "פימפס", משקה מאוד מקובל באנגליה, מתקתק, בתוספת קוביות קרח ולימון, וזה עובר מצויין.

כ-200 איש השתתפו בארוחה והמקום, מקומר ומקושת, הכיל את כולם. השולחנות ארוכים,  מפיות מבד, נברשות שהאירו בעזרת נרות ונרות על השולחן. אווירה רומנטית. עשרות מלצרים הסתובבו עם כוסות בירה גדולות, יין אדום ולבן ומזגו ומזגו, והחבר'ה שתו והשמחה היתה גדולה. מולי ישב איש צעיר, צ'כי, יפה-תואר שמזכיר את רוברט רדפורד. מיליארדר, שעשה את הונו מהמצאת תוכנה שמאפשרת להיכנס לכל בורסה נחשבת בעולם ברגע אמת. הוא תרם סכום נכבד למימון הכנס. האיש הצעיר הוא רק בן 39, בוגר הפקולטה למתמטיקה בתואר דוקטור.

ומה אכלנו? מנה ראשונה, פרוסות של רוסט-ביף דקות מלוות ברוטב חרדל ועלי חסה. על השולחן היו סלסלות מלאות בלחמניות קטנות-קטנות, פריכות וחמות, שמבלי להרגיש אוכלים אחת ועוד אחת ועוד. הצ'כים ידועים בטיב הבשר שלהם והמנה היתה טובה מאוד. המנה העיקרית גם כן הרשימה. רגל של ארנבת, וניוקי כאשר הניוקי עוטפו בתרד עם טיפת שום. מנה אחרונה: אגס מבושל ביין אדום, קינמון וקצפת. 

מצודת המלך שימשה את מלכי בוהמיה ואת הקיסרים מאז המאה ה-9 וכל שליט מאז  הטביע את חותמו בעוד מבנה ועוד ועוד. המלך קרל הרביעי בנה את הארמון, רודלוף השני השתמש במצודה למגוריו, הוא בנה את האגף הצפוני עם האולם הספרדי שם הציג את האוסף האמנותי היקר שלו . המלך רודלוף השני היה איש אמנות, רוח ומדע והשקיע הרבה בתחומים אלה. הוא הזמין לארמונו אנשי מדע ומלומדים מאירופה. אלכימאים, אסטרונומים, פיזיקאים ביניהם את טיכו ברהה מדנמרק וקפלר מדנמרק, להקים בפראג מצפה כוכבים. קפלר, בהיותו בפראג, חיזק את הרעיון שכוכבי לכת מסתובבים מסביב לשמש. בזכות המדענים פראג הפכה למרכז חשוב. המלך עודד פיתוח טכנולוגי, הבאת אמנים לפראג, ציירים, מוזיקאים, ארכיטקטים, פסלים ותכשיטנים ידועים. למלך היה יחס מיוחד לקהילה היהודית וקשר מיוחד עם הרב יהודה ליווא בן בצלאל שמוכר בכינויו מהר"ל, שבאותה תקופה הנוצרים העלילו על הקהילה עלילות דם. המהר"ל היה איש אשכולות ובנוסף לבקיאותו בתלמוד ובקבלה הוא גילה ידענות באסטרונומיה ופילוסופיה. ייחסו לו גם כוחות מיסטיים והאגדה מספרת שהוא המציא את הגולם שיגן על היהודים עד שהגולם קם על יוצרו. בזכות המלך רודלוף השני פראג פרחה ושגשגה באותה תקופה והתוצאות באות לידי ביטוי עד היום.

אירוע נוסף. פרופסור מיכאל קראמר מגרמניה, בן ה-35 בלבד, נתן הרצאה פופולרית לקהל הרחב כשכותרת הרצאתו היתה מאוד מסקרנת. "האם איינשטיין צדק?"

500 סקרנים מילאו את האולם! אני לא הלכתי, אבל למחרת זו היתה שיחת היום. כולם הסכימו שזו היתה הרצאה מאלפת. שאלתי: "האם איינשטיין צדק?"

אין צורך לנחש. 

* * *

אלי מייזליש

קניגסברג כמשל

כיום שמה של העיר קלינינגרד. וזהו. עד סיום מלחמת העולם ה-2 היתה עיר זו גרמנית בפרוסיה המזרחית. לקראת סוף המלחמה, כשהצבא האדום היה במלוא התנופה בהריסת ברלין ובחיסול המשטר הנאצי, שהו בעיר מאות אלפי אזרחים גרמנים. רוסים? הם היו רחוקים, מעבר לליטא או לטביה, אבל כיום אין שם לא ליטאים או לטבים ולא גרמני אחד; כולם בעיר רוסים, בעיקר שוכנת שם מפקדת הצי הרוסי בים הבלטי על עשרות הצוללות שמוסתרות בנמלים תת-ימיים שעין אדם או גוגול-ארת' לא צפתה בהן. אין סיכוי בעולם שעיר זו תחזיר ולו גרמני אחד, למרות האגודות הגרמניות להחזרת "הבנים הביתה" או דוגמת "זכות השיבה" הפלסטינית.

הצבא האדום גירש ורצח מאות אלפי מאזרחי העיר וניקה אותה מהגרמנים עד היסוד. ולא בגלל שהיא היתה עיר רוסית בעבר. לא. הרוסים הפכו אותה לבסיס צבאי קדמי בים-הבלטי לצורך שליטה ימית מול ציי המערב – צורך ביטחוני נטו עד היום, ומזה 68 שנים מאז תמה המלחמה, לא התקיימה ולו ישיבה אחת באו"ם או מאמר אחד בניו-יורק טיימס 'לפשרה טריטוריאלית" בקלינינגרד.

גרמניה עצמה, השליטה על כברת ארץ ענקית לאחר איחוד שתי הגרמניות [350 אלף קמ"ר], עדיין צוציקית לעומת חבל הארץ הענק של רוסיה שהוא פי 50 מגרמניה [17 מיליון קמ"ר] והיא אפילו לא חולמת כי אי-פעם תראה את העיר שלה, קניגסברג, בחזרה.

הלקח שיש ללמוד ממשל זה ששמו קניגסברג הוא חד-משמעי: לא משנה כמה יש לך, לא משנה אם העיר או הטריטוריה לא היתה שלך, אבל אם צורך ביטחוני קריטי גורם לך להחזיק בעיר של אחרים, אז אתה מחזיק.

הגדה המערבית היא כיום בחזקתנו, נקודה. המאמצים הפלסטינים מזה 45 שנים להסיג את ישראל לקווי 67 עלו בתוהו, למרות שפה ושם קיבלו כמה פיסות נקניק להשקטת הרעב. אבל אין שום סיכוי שבעולם שאי פעם ניסוג כפי שהרוסים לא ייסוגו מקניגסברג.

הסחת הדעת ש"זו ארצנו" או זו ארץ התנ"ך ההיסטורית, טובה רק ל"חסידים" אבל לא ל"מתנגדים", והנה זה פלא גם אלה וגם אלה הולכים בכל בוקר לבית הכנסת להניח תפילין, רק שאלה מסובבים עם כיוון השעון את הרצועות על יד שמאל ואלה נגד כיוון השעון. כל עוד שהעסק כרוך ברצועות של תפילין, ימשיכו גם אלה וגם אלה ללכת בכל בוקר להתפלל או להניח פתק קלפי כל 4 שנים, אבל כל כלב יודע מי בעל הבית שלו. ככה גם הגדה המערבית. היא יודעת מי ה"בעל בית" שלה.

אהוד: קניגסברג היתה עירו של אחד מגדולי הפילוסופים שבכל הדורות, עמנואל קנט, הרווק. ומספרים שאזרחיה היו מכוונים את שעוניהם על פי יציאתו המדוייקת לטיול רגלי כל יום בשעה ארבע אחר-הצהריים. 

* * *

אורי הייטנר

1. לא בידיים נקיות

האוניברסיטה העברית נאבקה בחריפות נגד הקמת אוניברסיטת תל-אביב, בטענה שאין צורך בעוד אוניברסיטה וכי במקום אוניברסיטה אחת טובה וחזקה תהיינה שתיים קטנות וחלשות. אחר-כך האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל-אביב נאבקו יחד נגד הקמת אוניברסיטת בר אילן, באותו נימוק.

מאותו נימוק, נלחמו האוניברסיטאות נגד הקמת המכללות.

ומאותה סיבה הן נאבקו ולמרבה הצער בינתיים גם הצליחו, למנוע את הקמת האוניברסיטה בגליל.

לכן, כלל איני מתרשם מהתנגדות האוניברסיטאות להקמת האוניברסיטה באריאל. זו התנגדות מסיבות לא ענייניות, של מי שרוצה לשמור את המשאבים לעצמו. במקרה זה, מצטרפים אליהם גם מי שמתנגדים מסיבות פוליטיות להקמת האוניברסיטה רק בשל מיקומה באריאל, והם תופסים על כך טרמפ. כשלעצמי, אני סבור שיש להקים קודם כל אוניברסיטה בגליל. אריאל קרובה דיה לת"א ולבר אילן וחשוב יותר לחזק את הפריפריה. אבל עקרונית, אין כל סיבה עניינית לשלול הקמת אוניברסיטה באריאל.זו התנגדות מסיבות לא ענייניות, של מי שרוצה לשמור את המשאבים לעצמו. במקרה זה תופסים עליהם טרמפ, מי שמתנגדים להקמת האוניברסיטה מסיבות פוליטיות, אך ורק בשל מיקומה באריאל. כשלעצמי, אני חושב שצריך להקים אוניברסיטה קודם כל בגליל. אריאל קרובה מאוד לת"א ולבר אילן, ויש להעדיף את הפריפריה. אולם עקרונית, אין כל סיבה לשלול הקמת אוניברסיטה באריאל, ואין אמת בטיעוני המתנגדים.

ראשי האוניברסיטאות, המובילים את הקמפיין נגד הקמת האוניברסיטה באריאל, אינם עושים זאת בידיים נקיות.

2. בין חרדים לערבים

לקראת גיבוש המלצות ועדת פלסנר, שנועדה להציע חלופה לחוק טל, העוסק בגיוס חרדים לצה"ל או לשירות לאומי, יצרה מפלגת "ישראל ביתנו" משבר מלאכותי סביב הנושא הפופולארי – גיוס ערבים, נושא המתאים לאג'נדת "אזרחות / נאמנות".

יש מן המשותף בין סוגיית גיוס החרדים לסוגיית גיוס הערבים – בשני המקרים מדובר במגזר שלם במדינת ישראל, שאינו נושא בנטל הביטחון ואינו מבצע שירות לאומי אזרחי חלופי. אולם השונה בין שתי הסוגיות רב מן המשותף.

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לכן, מן הראוי שכל יהודי יראה בשירות בצה"ל לא רק חובה מובנת מאליה, אלא גם זכות גדולה. העובדה ששבט שלם בעם ישראל משתמט לאורך עשרות שנים מהשתתפות בהגנה על קיומה וביטחונה של מדינת היהודים, הגובה חיי אלפי ישראלים, היא חרפה לאומית. העובדה שלא רק משירות צבאי הם משתמטים, אלא מכל שירות לאומי שהוא, מגדילה שבעתיים את עומק החרפה. והעובדה שהם עושים זאת בשם היהדות, כביכול, היא התגלמות המושג חילול השם.

יש רק פתרון צודק ומוסרי אחד לסוגיית גיוס החרדים – גיוס מלא של כולם לצה"ל. אני יודע שהדבר אינו מעשי, ואיני סבור שיש לנסות בכוח להביא לפתרון הזה. יש למצוא את הדרך החכמה והפרגמטית להתקדם בהדרגה לעבר המטרה, ואני מקווה שועדת פלסנר תניב תוצאות טובות יותר משל ועדת טל. אולם חשוב מאוד לזכור שלטווח ארוך, המטרה היא אחת – גיוס מלא של כולם.

שונה לחלוטין סוגיית גיוסם של ערביי ישראל. לא זו בלבד שערביי ישראל הנם מיעוט לאומי במדינת הלאום היהודית – מדינת ישראל נמצאת בסכסוך ומלחמה עם עמם, מלחמה על עצם קיום המדינה. בסיטואציה הזאת, דרישה מהם להתגייס לצה"ל הנלחם בבני עמם – אינה הוגנת ואינה מוצדקת. היא גם איוולת מבחינה ביטחונית.

מן הראוי שערביי ישראל יבצעו שירות אזרחי חלופי, אולם אין החברה הערבית בישראל בשלה לכך, וניסיון לכפות זאת עליה עכשיו, יביא לעימות קשה וחריף עימה, שיפגע פגיעה תדמיתית קשה בישראל. התועלת האפשרית של צעד זה, תתגמד לעומת הנזק.

ובכלל, כל עוד איננו מצליחים להביא את בני עמנו החרדים לשירות לאומי, מה לנו כי נלין על הערבים? הרי החוק אינו מחייב שירות לאומי אף לבנות דתיות לאומיות, אם כי יש לציין שרובן מתנדבות לשירות כזה. מן הראוי שנפתור קודם את הבעייה בקרב היהודים, בטרם נרוץ לעימות עם הערבים.

על המדינה לעודד את ההתנדבות של הנוער הערבי לשירות אזרחי. יש לעשות זאת בדרכי נועם, בדרכי הסברה וחינוך, בדרכי עידוד והעדפה, למשל בקבלה לעבודה בשירות הציבורי. יש למצוא נתיבים להנהגה חינוכית ומוניציפלית בקרב הערבים, שגישתה עשויה להיות חיובית יותר משל ההנהגה הפוליטית הקיצונית, המסיתה את הערבים נגד התנדבות.

סוגיית ערביי ישראל סבוכה ומורכבת מאוד, ואין כל סיבה להחריף אותה ולגרור את המדינה לעימותים מיותרים.

עם זאת, מן הראוי לשים קץ לשקרים אודות חוסר שוויון של ערביי ישראל, כביכול. האמת היא שהם נהנים משוויון זכויות (בעצם, הם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מזכויות אדם ואזרח), ופטורים משוויון חובות.

3. "אין לכם עבודה?!"

ערב ועידת מדריד – ועידת השלום הבינלאומית של ישראל ומדינות ערב, שנערכה בספרד בספטמבר 1991, משלחת של ועד יישובי הגולן, שכללה את ראשי המועצות יהודה וולמן (מוא"ז גולן) וסמי בר לב (קצרין), יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה ואני, נועדנו לפגישה דחופה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, כדי להביע באוזניו את דאגותינו וחששותינו מפני הצפוי בוועידה ובמו"מ עם סוריה שעתיד להתקיים בעקבותיה, שלבטח תעלה בו הדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מן הגולן.

כבר בכניסה ללשכת ראש הממשלה, אמר לנו ראש לשכתו יוסי אחימאיר (אחרי שהתלוצץ על שהגענו נעולים בסנדלים. חוץ מסמי, כמובן) שאין לנו מה לדאוג. אין אדם המחויב לשמירה על הגולן יותר מיצחק שמיר.

היתה זאת פגישתי הראשונה עם יצחק שמיר. פגשתי אדם שונה מתדמיתו הציבורית. בעוד בתקשורת הוא נראה תמיד חמור סבר וקצת זועף, פגשנו אדם חביב מאוד, נינוח מאוד, חייכן ומסביר פנים. הפגישה היתה קצרה למדי, ובה הוא בא אלינו בטענות. לשם מה הפגישה המיותרת הזאת? הוא לא התלונן, חלילה, על שבזבזנו את זמנו, אלא על שבזבזנו את זמננו. "אין לכם עבודה?!" הוא שאל אותנו. "בשביל מה הטרחתם את עצמכם מהגולן לכאן?" הוא היה משועשע מעצם הרעיון שאנו מביעים באוזניו דאגה לעתיד הגולן, בתהליך שאותו הוא מוביל. הוא הבהיר לנו חד משמעית – הוא מתנגד עקרונית לרעיון של שטחים תמורת שלום, והוא הולך לנהל מו"מ על שלום תמורת שלום. הוא התפלא שהדבר אינו מובן מאליו ותמה על חרדתנו.

מוזר, אבל את ועד יישובי הגולן הקמנו דווקא בתקופת שלטונו של יצחק שמיר, המדינאי האחרון שהעלה על דעתו נסיגה מהגולן והמנהיג האחרון שבנושא זה היה מתקפל מפני לחצים בינלאומיים. מוזר, אך זו עובדה.

קצת רקע היסטורי. ב-14 בדצמבר 1981, הסתיים בהצלחה המאבק שהוביל ועד יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל ביום זה, בשלוש קריאות, את ההחלטה ההיסטורית של הכנסת. יצחק שמיר היה שר החוץ באותם ימים, אך כמו כל שאר השרים הוא לא היה בסוד העניין, ושמע על כך לראשונה בישיבת בוקר דחופה שכינס בגין בבית החולים, משם עמד להשתחרר באותו בוקר, ומשם הגיע ישירות לכנסת, על כיסא גלגלים וברגל מגובסת, והעביר במהלך בזק את חוק הגולן.

עם קבלת החוק, קיבלה מדינת ישראל, במוסד העליון של הדמוקרטיה, את ההכרעה הלאומית על עתיד הגולן. הגולן הוא מדינת ישראל. מתוך הנחה שבדמוקרטיה הכול מכבדים את ההכרעה, ועד יישובי הגולן פורק, שהרי אין בו עוד צורך, לאחר שהשלים את משימתו ההיסטורית. ואכן, במשך עשר שנים, הגולן היה מובן מאליו, מחוץ לכל ויכוח פוליטי.

ביולי 1990 פלש נשיא עיראק סדאם חוסיין לכווית וכבש אותה בסערה. ארה"ב דרשה ממנו לסגת ללא תנאי והציבה לו אולטימטום; אם לא ייסוג עד 15.1.91, תתקוף את עיראק. במשך מחצית השנה, בנתה ארה"ב קואליציה בינלאומית נגד סדאם, שכללה כמה ממדינות ערב. בין שותפותיה לקואליציה הייתה סוריה. הרודן הסורי חאפז אל אסד, מנהיג מפלגת הבעת' הסורית, היה שרוי ביריבות קשה ושנאה הדדית עם בן דמותו, הרודן העיראקי סדאם חוסיין, מנהיג מפלגת הבעת' העיראקית, המפלגה האחות. מבחינתו, הייתה זו הזדמנות להיפרע מאויבו.

אנו הבנו, שארה"ב תרצה לשלם לאסד במטבע ישראלי ותפעיל לחץ כבד על ישראל לסגת מהגולן. מתוך תובנה זו, מליאות המועצות של הגולן וקצרין התכנסו לישיבת חירום, החליטו להקים מחדש את ועד יישובי הגולן ובחרו את אלי מלכה ליו"ר הוועד. במקביל, הקמנו את לובי הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל, איש מפלגת העבודה, לשעבר יו"ר הכנסת ושר בממשלת רבין הראשונה, שנענה מיוקרה והערכה רבה בציבור ובכנסת. רוב חברי הכנסת הצטרפו ללובי, ובהם ח"כים רבים ממפלגת העבודה (כולל בכירים כחיים בר לב ומוטה גור), מן הליכוד, מן הסיעות הדתיות ומן "התחייה" – פריסה אידיאולוגית רחבה מאוד, מחגי מרום ועד אליקים העצני.

ואכן, כפי שצפינו, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת המפרץ, הממשל האמריקאי של בוש האב, החליט להוביל "סדר חדש במזרח-התיכון", והפעיל לחץ מאסיבי על ישראל לנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר הגיע למזה"ת למסעות דילוגים בין ישראל ושכנותיה, ובראשן – סוריה. מסע הלחצים הזה הניב את ועידת מדריד.

טרם פגישתנו עם שמיר, נפגשנו עם שר החוץ דוד לוי בלשכתו. לוי אמור היה להיות ראש המשלחת, אך ברגע האחרון הופתע, כאשר ראש הממשלה הודיע שייסע אישית לוועידה. לוי החליט להיעלב ולא הצטרף לוועידה. לכן, סגנו של שמיר בוועידה היה סגן שר החוץ בנימין נתניהו. בפגישתנו, לוי היה עדיין ראש המשלחת המיועד. הוא השמיע באוזנינו מילים חמות על הגולן, אולם סירב להבטיח דברים ברורים בנוגע לעתיד הגולן. וכך, יצאנו מלשכתו מודאגים מאוד, בדרכנו ללשכת רוה"מ.

חרף דבריו המרגיעים של שמיר, לא חזרנו הביתה שלווים.

צפיתי בשידורים החיים מן הוועידה ברגשות מעורבים. מצד אחד, היו אלה רגעים היסטוריים, של מפגש גלוי ראשון, ללא תנאים מוקדמים, בין ישראל למדינות ערב, בחסות מנהיגי העולם ובהם המנהיג הנערץ עליי, נשיא בריה"מ המתפרקת, מיכאיל גורבצ'וב. ומצד שני, בהחלט חששתי. סמכתי על כוונותיו הטובות של שמיר, אך לא הייתי רגוע. כאשר נכנסים לתהליכים מדיניים כאלה, לא תמיד יוצאים מהם כפי שמתכננים.

לאחר הוועידה, נפתח בוושינגטון מו"מ בילטרלי בין ישראל לסוריה. את ישראל ייצג במו"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי בן אהרון. בשובו מאחד הסבבים של המו"מ נפגשנו עימו בירושלים. בן אהרון אמר לנו, שבהתאם להנחיית שמיר, הוא אינו מוכן להתחיל בדיון על הגולן, אלא לאחר שורה ארוכה של נושאים קודמים, שבראשם אישור ליהודי סוריה לעלות לישראל, ולאחר מכן מהות השלום והנורמליזציה, העלאת עצמות אלי כהן ועוד נושאים שונים ומשונים. רק לאחר שהתשובות הסוריות בכל הנושאים הללו תספקנה אותנו, נגיע לסעיף הטריטוריאלי.

"ומה יקרה, אם חס וחלילה הסורים יענו לכל תביעותינו?" שאלתי בסרקזם.

בן אהרון חייך מאוזן לאוזן וטפח קלות על כתפי, ללא אומר.

ב-10 ביוני 1992, עשרה חודשים אחרי ועידת מדריד, חגגנו ברוב עם, באמפי שבפארק קצרין העתיקה, 25 שנים להתיישבות בגולן. היה זה 13 יום לפני הבחירות לכנסת ה-13. שני אורחי הכבוד של האירוע, היו יצחק ויצחק, שני המתמודדים על ראשות הממשלה. יצחק רבין נשא בכנס את הנאום המפורסם בו התחייב לשמור על הגולן. "מי שיעלה על הדעת," אמר, "לסגת מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל."

יצחק שמיר שנאם אף הוא, אמר דברים חד משמעיים לא פחות, בדבר מחוייבותו המוחלטת לשמירה על הגולן הישראלי. יצחק רבין תקף את ממשלת שמיר שאינה עושה די לפיתוח הגולן ולחיזוק ההתיישבות. "לא די לשאת דברים על רמת הגולן," הוא אמר. "יש לממש אותם במעשים." הוא התחייב לחזק את הגולן ואת פיתוחו, במסגרת שינוי סדר העדיפויות הלאומי.

על פי כל הסקרים והאווירה הציבורית, ריח המהפך היה באוויר. הרוח הציבורית נטתה באופן חד משמעי לתמיכה ברבין. גם הקהל הגולני נטה יותר לכיוונו של רבין וכך הוא גם הצביע בבחירות.

גם אני הצבעתי בבחירות למפלגת העבודה בראשות רבין. כעבור שבועות אחדים, כאשר רבין החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן, התחרטתי על הצבעתי, אולם חלפו עוד שנים לא מעטות, עד ששיניתי את עמדתי בנוגע ליצחק שמיר. היום אני רואה בו את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות מדינת ישראל.

ליצחק שמיר זכויות רבות כראש הממשלה. גולת הכותרת של תקופת כהונתו היא, לדעתי, העלייה הגדולה מבריה"מ והעליה מאתיופיה. אני משוכנע, שאלמלא הוא, מדיניותו ומאבקו נגד הענקת מעמד פליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, אף יהודי בעולם אינו פליט – הרוב הגדול של יהודי בריה"מ היו מהגרים לארה"ב ולא עולים לישראל. אף ראש ממשלה אחר לא היה עושה זאת. אני בספק אם עוד ראש ממשלה היה מכפיף את כל סדר העדיפויות הממשלתי לקליטת עלייה ויוצר מצב שבו מדינה בת פחות מחמישה מיליון איש תקלוט בתוך שנים ספורות מיליון איש, ולכולם תהיה קורת גג, בית ספר לילדים ולרובם הגדול מקומות עבודה. אני בספק רב אם עוד ראש ממשלה היה מחליט על "מבצע שלמה" ומעלה ביממה וחצי כמעט 15,000 יהודים מאתיופיה. העלייה הגדולה הזו היא הדבר הטוב ביותר שקרה למדינת ישראל בדור האחרון. קיבוץ הגלויות הוא ייעודה המרכזי של ישראל כמדינה יהודית, ואחרי ב"ג אין עוד מנהיג שתרם להגשמת ייעוד זה כיצחק שמיר.

קובעי הטעם התקשורתי והאקדמי מגמדים את דמותו של שמיר, ומכנים בחוצפה את עשייתו הענפה "שב ואל תעשה" (כיוון שבעיניהם "עשייה" היא נסיגה משטחים). העובדה ששמיר לא ניחן בכריזמה שופעת וסלד מברקים ורעמים מקלה על יצירת הדימוי הזה. אבל אין לי ספק, שההיסטוריה תשפוט את יצחק שמיר כראש ממשלה מצוין.

4. הזכות לייצוג

הריטואל היומי – במקביל לעדות המפלילה של עד המדינה בפרשת "הולילנד", מופצצת התקשורת בתגובות והודעות של דוברי ויחצ"ני אהוד אולמרט, שנועדו לערער את אמון הציבור בעֵד ולמעשה גם במשטרה ובפרקליטות, להשפיע על השופטים ולערער מראש את אמון הציבור גם בבית המשפט במקרה שאולמרט יורשע. מעבר להפרת עקרון הסוביודיצה, שכבר מזמן היה למרמס, מן הראוי שנשים לבנו על בעייתיות נוספת הכרוכה בהתנהלות הזאת. לרשות אולמרט סוללה של טובי הפרקליטים וכאילו לא די בכך, עומדת לרשותו סוללת יחצ"נים. האם היכולת שלו להשיג את מבוקשו בבית המשפט דומה ליכולת של אזרח מן השורה?

כמובן שאין בסוללה הכפולה הזאת ערובה לזיכוי הנאשם. עובדה – הסוללה הכפולה מן הזן הזה לא עמדה למשה קצב בכל ערכאות המשפט. השופטים פסקו במקצועיות והרשיעו את האנס.

ואף על פי כן, יש לזעוק כנגד חוסר הצדק וחוסר השוויון במשפט, בין אנשים שהפרוטה בכיסם ויכולים להרשות לעצמם ייצוג משפטי יוקרתי מן המעלה הראשונה ולצדו ייצוג תקשורת, לבין אנשים שאינם יכולים אפילו לחלום על כך.

גם על פי הגישות השמרניות ביותר, השוללות עקרונית את עצם החתירה לשוויון כלכלי ולצמצום פערים – השוויון בפני החוק, השוויון במשפט, הוא ערך חשוב שחובתה של החברה לעמוד עליו. זהו ביטוי של ערך שוויון ההזדמנויות, שבבסיס התיאוריות הליברליות והקפיטליסטיות. יגאל אלון כתב בספרו "כלים שלובים" ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. כוונתו היתה, שפערים סוציואקונומיים הופכים את שוויון ההזדמנויות למילה ריקה. האם ילד ממשפחת מצוקה וילד ממשפחה עשירה, השווים בכישוריהם ובמוטיבציה שלהם, נדרשים לאותה רמת מאמץ כדי להגיע לאותן תוצאות? הרי ברור שהילד ממשפחת המצוקה, יידרש להשקיע פי כמה וכמה כדי להשיג את מה שבן דמותו העשיר יכול להשיג בקלות. למשל, הילד העשיר יוכל לקבל מורים פרטיים למכביר, הילד העני – לא. הילד העני יידרש לסייע לפרנסת המשפחה, הילד העשיר – לא וכן הלאה.

הפערים הכלכליים הופכים גם את השוויון במשפט לפארסה. האם סיכוייו של מי שיכול להרשות לעצמו את טובי עורכי הדין דומים לסיכוייו של מי שנאלץ להגן על עצמו בכוחות עצמו, כיוון שידו אינה משגת לשכור עו"ד? התשובה ברורה.

הסנגוריה הציבורית נועדה לתת מענה לעוול הזה. הסניגוריה הציבורית הינה יחידה במשרד המשפטים, המעניקה הגנה משפטית לכול, תמורת אגרה סמלית, במימון המדינה. טרם הקמת הסנגוריה הציבורית, מרבית האזרחים נאלצו לייצג את עצמם מסיבות כלכליות. הקמת הסנגוריה הציבורית, לפני 16 שנים, תיקנה את העוול הכבד הזה. אמנם היא לא יצרה שוויון. ברור שיש פער אדיר בין אזרח המיוצג בידי סניגור מן הסניגוריה הציבורית לבין אהוד אולמרט או משה קצב, אולם עצם העובדה שכל אזרח יכול לקבל מן המדינה ייעוץ משפטי, הופכת את העוול לנסבל, ומעניקה לכל אזרח את זכותו לייצוג משפטי. ואכן, מרבית הנאשמים בפלילים מיוצגים בידי הסנגוריה הציבורית.

והנה, משרד המשפטים מתכוון להפריט את מימון ההגנה המשפטית ולהשיתה במידה רבה על הלקוחות, באמצעות העלאה של האגרה הסמלית לאגרה של מאות שקלים. זהו עוול משווע ונסיגה חמורה של המדינה ממחויבותה לאזרחיה.

יש תחומים שהמדינה מחויבת להם ונסיגתה מהם הינה פגיעה קשה בחיי האזרחים ובזכויותיהם הבסיסיות. העובדה שעניים רבים נמנעים מטיפול רפואי ובעיקר מטיפולי שיניים, ובאזורי מצוקה חלק ניכר מן הילדים אינם מקבלים חיסונים, בשל ההפרטות בשירות הרפואי, הינה קלון על החברה הישראלית. כך גם נסיגת המדינה ממחויבותה לאפשר לכל אזרח את מימוש זכותו להגנה משפטית.

אי אפשר להתעלם משינויי כיוון מסויימים של הממשלה כהיענות למחאה החברתית, כמו חינוך חינם מגיל שלוש (אלא שבמשאבים שהמדינה מספקת מדובר בבייביסיטר יותר מאשר בחינוך) וכמו ההחלטה האחרונה על הגדלת יעד הגירעון כדי לאפשר מימון יעדים חברתיים. אולם ממשלה הפוגעת בזכות בסיסית של אזרחיה, וכתוצאה מכך פוגעת קשות בשוויון בפני החוק והמשפט על רקע הפערים הכלכליים, אינה מקדמת את הצדק החברתי במדינה, אלא מסיגה אותו אחור.

אהוד: לפי שאנחנו הבנו מהעיתונים משלמת הפרקליטות הון כסף לשֵ"ד המדינה עלום השם תמורת עדותו המכפישה את האזרח אולמרט, בעוד אשר האזרח אולמרט נאלץ לממן מכיסו את ההגנה המשפטית על יושרו ועל שמו הטוב.

* * *

סמדר ברק

אבא שלנו, אבא שלי, אבא אהוב,

להיות ילדיך, בתך – זו היתה חוויה מיוחדת, לעיתים קשה, לעיתים מתסכלת, לעיתים מפתיעה, אבל תמיד מעניינת. בחודשיים האחרונים, כשהתאשפזת והבנו שהמצב לא יחזור להיות כתמיד, התחלתי להיפרד ממך, צעד צעד, שיחה ומחשבה, וחשבתי מה אפשר לומר על איש כמוך, איש מיוחד, איך אתאר אותך רק בכמה מילים למי שהכיר אותך, ובוודאי לאלה שלא זכו לפגוש אותך.

אספר רק שזכיתי לקרוא לפניך את דברי הפרדה שביקשת שנקרא ליד הקבר. הכתבת לי, אתה איש שאינו משאיר קצוות לא סגורים, כתבתי ועמדתי מול מיטתך בבית החולים וקראתי ובכיתי ואתה אמרת תמשיכי.

בחרתי להצביע על שתי תכונות בולטות שלך, שאני רוצה להודות לך עליהן, על שזכיתי-זכינו ליהנות מהן, ללמוד מהן ואולי אף ללכת בעקבותיך.

הסקרנות, הסקרנות העמוקה שהיתה לך לכל דבר בעולם: החל בחביות ובצמחים וכלה בכלכלה ובענייני לשון. עולמנו ילדיך הוא עשיר מאוד בזכותך: אם בעיון בשפות העולם, אם בעולם המוסיקה, המסחר והכלכלה.

התכונה האחרת היא הדבֵקות – הבנתי, אבאל'ה שלי, את הדבֵקות שלך ברעיונותיך, בעמדותיך, את המלחמה שלך על הגשמתם, ועוד יותר למדתי להעריך את יכולתך, שאיננה מובנת מאליה, לוותר עליהם, משהבנת שהם לא יצלחו. או אז אימצת לך רעיון חלופי מתאים יותר לזמן ולנסיבות. אני כמובן רומזת על האמונה שלך ברעיון הקיבוצי, רעיון שהאמנת בו בכל רמ"ח איבריך, וכשהבנת שהקיבוץ לא מתאים לזמננו, היית מוכן לשינוי. 

גם ביחסינו האישיים חוויתי מעברים כאלה. אני זוכרת כשביקשתי להקים משפחה, והניסיון למצוא את האחד והיחיד לא צלח, עודדת אותי להמשיך ולנסות. הסברתי לך שדי, ואני בוחרת לאמץ ילדה. אמרת: יהיה לך, קשה, ומשטליה נכנסה לחיינו, שמחת עד מאוד והודית: צדקת.

כך קרה גם כשסיפרתי לך ולאימא שאני עומדת להביא את אביגיל, אמרת – השתגעת, הצלחת פעם אחת, למה עלייך להמר? ומאז שאביגולי הגיעה לחיינו, לא חדלת לומר לי צדקת, צדקת - שתיים הן משפחה.

אבא'לה, אני מבטיחה לך שנמשיך לצעוד – אימא אהובת ליבך, ילדיך ונכדותיך בדרכך, לאור הערכים הברורים שהנחלת לנו, נשתדל לשמור על אחדות ושיתוף פעולה שהם לא כל כך קלים לנו. אנחנו אוהבים אותך מאוד מאוד ואנחנו שמחים שהיתה לנו הזדמנות בשנה האחרונה לומר לך זאת בפניך בפומבי ובאופן אישי.

נוח לך בשלום, אבא יקר,

אוהבת,

 סמדר

דברים שנשאה סמדר ברק, בתו של משה ברק מגבת, על קברו.

* * *

תקוה וינשטוק

1. שירת ילדים על הדרך

מדי שנתיים, בסמוך ליריד הספרים והלילה הלבן, מציעה תל אביב גם "שירה על הדרך" – שירים וקטעי שירה שנבחרו בתחרות והם מתפרסמים בשדרות ובתחנות האוטובוסים (וגם על משאיות אשפה...) לצידם מתפרסמים שירי ילדים שכבר הפכו לקלאסיים.

השירים מהווים סיבה טובה לעוברי אורח למתן לדקות מספר את מרוצתם ולהתבשם במשהו רוחני, וכדברי פרופסור זהר שביט "זו הזדמנות פז לכותבי שירה שאינם מוכרים עדיין להציג לצבור את יצירתם."

השנה בפעם הראשונה נערכה התחרות על שירי ילדים. הגיעו מאה וחמישים שירים, מיספר לא מבוטל אך פחות בהרבה ממיספר המשתתפים בתחרויות השירה למבוגרים. אמנם נדמה שמדי יום מופיעים כמה ספרים לפעוטות, מופיעים, אך כנראה שרובם פרוזה, לא שירה.

מבין חמשת השירים שנבחרו, ארבעה חוברו בידי נשים. מתאים למצופה. הרי הנשים אינן רק האימהות – הן גם המטפלות, המורות והמחנכות הכמעט בלעדיות של הילדים מהגן עד שנת הלימודים האחרונה. וכלל לא מפתיע שהזוכות בפרס למדו מקצועות הומאניים ועוסקות בפריפריה הספרותית – תרגום, עריכה, ניקוד, ייעוץ לשוני וכדומה. אבל יש הפתעה: הזוכה בפרס הראשון, יעל קלו מור, למדה דווקא מתמטיקה ומנהל עסקים ועוסקת בייעוץ עצמאי בתחום ניהול סיכונים. יעל, בתה של המשוררת מאשה קלו,  נשואה ואם לשני ילדים בצבא, זכתה כבר גם בתחרות "שירי אביב". שירה ב"על הדרך", "שלכת הפוכה", משלב שיר טבע עם דמיון המדבר לילדים.

נושאי חמשת השירים שזכו, עוסקים בנושאים הקלאסיים לילדים: בעלי חיים, יחסי הורים, צמחים וכו'. השירים קצרים, עד לשמונה שורות. כמה זמן מוכנים כבר עוברי אורח להקדיש לשירה תוך שיטוט בעיר? קצר מכולם, חמש שורות בלבד, הוא "סוד", שירו של הגבר שבחבורה, ברוך תור-רז, שזכה בפרס הרביעי: "סוד מתגלגל / כמו כדור / מבת אל בת / ואם בטעות, יתגלגל אליי – / אני בו אבעט!"

קצת מוזרה בעיני הבחירה בשיר החמישי, "שכונת שפירא". למעשה לא שיר אלא  פרוזה די כבדה שאינה מזמינה עוברי אורח. כנראה  בחר בו חבר השופטים –  ד"ר יעל דר, דורי מנור ובני ציפר, עורך מדור הספרות ב"הארץ" – משום שהוא מציג לילדים "משפחה חדשה" דרך חתולה שבעליה הן "אימא ואימא" ולא אימא ואבא כפי שהיינו רגילים.

הפרס הראשון של שירי "על הדרך" לילדים משמעותי: פרסום ספר שירה בהוצאת "עם עובד". הפרסים האחרים מסתכמים בתלושי ספרים ברשת סטימצקי. טכס חלוקת הפרסים היה אינטימי ובסימן ילדים. בעוד אחת הזוכות קוראת את שירה, קפץ אליה בנה, כבן שלוש, וגנב את ההצגה. זוכה אחרת קראה שיר כשתינוק בזרועותיה ולהשלמת החגיגה עלה גם כלבון  צעיר על הבמה וברוב חסדו הותיר אותה יבשה. 

2. אני לא כהן

עדי כהן (ה"עדי" הראשון בארץ) יזם ופעיל בתפקידים ציבוריים מגוונים, סיפר לי בפגישה משפחתית כי בכיסו  שמור אישור שירש מאביו, המעיד שאף ששמו כהן, הוא אינו כהן.

כשסיפר לי על האישור יוצא הדופן גיליתי שבעצם פרשת חייו של האב, הנריך חירם כהן, מעניינת עוד יותר מהאישור.

תחילת הסיפור במאה ה-18 במחוז ברומברג בפרוסיה המערבית. בגטו של העיר קולומוז נשרף בית וכל המשפחה שהתגוררה בו עלתה באש. ניצל רק הנריך, פעוט בן שלוש. אימצה אותו משפחה בשם כהן, והרב הנפיק ליתום אישור שהוא מאומץ על ידי כהן, אך הוא ישראל.

במרוצת הדורות עבר האישור מאב לבן. במלחמת העולם הראשונה שירתו שלושה מניניו של אותו מאומץ  בצבא הקייזר הפרוסי. צעיר הבנים  נהרג במלחמה, והבן האמצעי הנריך – אביו של עדי – לחם בכל החזיתות, נפצע פעמיים ויד ימינו נפגעה. הוא זכה לעיטור צבאי גבוה, צלב הברזל מדרגה ראשונה.

כשהשתחרר מהצבא למד ניהול חשבונות והתקבל כפקיד-זוטר בבנק מנדלסון המכובד. קידומו היה מטאורי ועד מהרה נעשה נציג הבנק בבורסה של ברלין. שכרו הגבוה אפשר חיי נוחות וחופשות רבות בהן סייר ברחבי תבל. ב-1923 ביקר בארץ והחליט לחיות בה את חייו. הוא חזר לברלין, מכר את צמד סוסיו ואת סירת המפרש שלו, ועם אוסף תמונות ממיטב הציירים הגרמניים עלה לפלסטינה כבעל הון, מביא עימו מכונית שהיתה מיספר 7 בארץ. אימו, אחיו ואחותו נשארו בגרמניה. הבנק חשב שצעדו בלתי סביר והבטיח לקבלו בחזרה אם תוך שלוש שנים ייסוג מהחלטתו.

הוא לא נסוג. השתקע בירושלים והקים מפעל לשטיחים פרסיים שארגו עולות מתימן בעבודת יד. העסק לא היה רווחי והנריך עבר לניהול האגודה השיתופית של משקי החלב ביהודה ובשומרון והקים את המחלבה המתועשת הראשונה בארץ. המחלבה נמכרה לתנובה וב-1951 עבר לתל אביב לנהל את הסניף של הבנק המרכזי לאיגודים שיתופיים בעיר.

הוא למד עברית אצל רחל המשוררת ושלט בשפה במבטא פרוסי. באחת המסיבות פגש ביהודית, בתו היחידה של יוסף אליהו שלוש, ממייסדי תל אביב ומראשי העדה הספרדית (על שמו רחוב בתל אביב). אחר התלבטויות בא ליוסף אליהו לבקש את ידה של הבת.

עדי כהן, הצאצא הבכור של אותו זיווג, שמע רבות על הפגישה הראשונה בין החותן וחתנו לעתיד: "אבא, מטר שמונים ושש, הגיע בחליפה ועניבה שמרנית והיה גבוה מסבא ביותר מראש.  יוסף אליהו הסיר את כובעו וגם את הכיפה שדמתה לספינת נייר שילדים מקפלים. החתן המיועד דיבר על ניסיון חייו – הוא עומד ברשות עצמו ואף שמוצאו מגרמניה כבר התערה בארץ. יוסף אליהו סיפר שהוא מייצג מפעלים גרמנים ומייבא מגרמניה חומרי בנין וסניטציה. ב-1917, סיפר, כשנגזר על תושבי תל אביב לצאת לגירוש, עמד בראש חמולת שלוש שמנתה שלושים ושבע נפשות וגלתה לכפר ג'מאל ליד קלקיליה. אמצעיהם נידלדלו, הם גרו בחושות ומכרו לכפריים את בגדי השבת שלהם. הוא החליט לפתוח קנטינה לצבא התורכי. הוא פנה לגנרל הגרמני ששימש קצין קשר עם התורכים ובקש ממנו רישיון והדגיש את עסקיו עם מפעלים בגרמניה. התברר שהגנרל הוא בנו של אחד מבעלי המפעלים – וזכיתי לגיבוי מיידי, סיפר יוסף אליהו, שהזכיר את הגנרל גם בספרו 'פרשת חיי'."

החתונה של הייקה הטיפוסי והכלה הספרדייה הפתיעה את תל-אביב הקטנה. בכלל, עולים מגרמניה היו אז עופות נדירים. אבל יוסף אליהו היה מרוצה. מאז ומעולם שאף לאחד את חלקי העם  ואף ביקש מששת בניו לשאת בנות זוג אשכנזיות. ששתם מלאו את רצונו.

הנריך כהן שבעצת ידידו הבלשן יהודה גרוזובסקי-גור עיברת את שמו לחירם (כנראה החירם היחיד מאז מלך צור), עבר לחווילה שהקימה לו האדריכלית ג'ניה אורבוך בתל-בנימין, ליד בורסת היהלומים של היום. הבית הפך מקום מפגש לכל צאצאי יוסף אליהו שלוש. במאורעות 1936 שימש כמוכתר של תל-בנימין והחזיק בביתו סליק נשק של ההגנה שהגנה על רמת גן מהכנופיות הערביות. הוא המשיך ביוזמות לפיתוח המשק, הוציא שבועון כלכלי-פיננסי בעברית, אנגלית וגרמנית (כמובן...) היה ממקימי נהריה, פרדס חנה, ועוד ועוד. ותיקי תל אביב עוד זוכרים את "חפצי בה", הכלבו הראשון בארץ, שהקים ב 1933. חפציבה – את השם נתן ידידו, המשורר ח.נ. ביאליק – הציעה בין היתר אביזרי סדקית, כלי מטבח, גם ביגוד. היו לה שבעה סניפים בארץ ובמלחמה העולמית גם סניף במחנות הצבא הבריטי בעזה.

דוגל בנפש בריאה בגוף בריא שחה יומיום קיץ וחורף בימה של תל אביב. בגיל 53 התחבר לשבט הצופים של רמת גן ובמדי צופה השתתף במחנות הקיץ של הצופים, מביא עימו אבטיחים שטמן מתחת למיטת הסוכנות באוהל שלו ,לבל "יפלחו" אותם לפני הקומזיץ בסיום. שימש בהתנדבות ראש ועדת הביקורת והגזבר של תנועת הצופים ונתמנה למשנה של אריה כרוך, ראש הצופים. הוא נשאר צופה עד יומו האחרון. בגיל 82 הלך ברחוב גורדון מעונב ומרשים בהופעתו, צנח ומת.

   "אבא היה יזם פאר אקסלנס ודינמו פעלתני אבל לגביי היה בראש וראשונה דמות מופת," מציין עדי כהן, בכור שלושת ילדיו. "היה אבא קפדן, בדק את השיעורים שהכנו ואת רישום ההוצאות של דמי הכיס שקיבלנו, בדק בדקדקנות את הציפורניים, דרש שנצחצח את הנעליים בערב ונסדר את המיטה בבוקר ונעבוד איתו בגינה בצהריים. אבל הכול תוך מתן דוגמה אישית ולא בהוראה מגבוה. הוא הקרין יושרה, צניעות וענווה, והעניק תמיד כבוד לזולת." 

את האישור שהוא כהן-שאינו-כהן גיבה הנריך-חירם באישור גם מהרבנות בארץ. כשביקש אחיינו לשאת גרושה, סירבה הרבנות: כהן וגרושה? אבל האישור ביטל מיידית  את רוע הגזרה.

גם בנו של עדי – נכד של חירם – רצה לשאת גרושה. הרבנות באשדוד לא הסכימה. עדי בא לרבנות, הציג את המסמך ההיסטורי וקיבל אישור, לא לפני שהרב הכניס אותו לחדרו, נעל את הדלת ויעץ: "למה אתה שומר על  השם כהן? שלוש לא מספיק? אתה שלושי אמיתי! שנה את השם ולא תצטרך חותמת מהרבנות!"

3. סדר צריך להיות

בשנות השמונים של המאה שעברה ביקר עדי כהן בברלין שאך זה אוחדה. בברלין התגוררו מקס, אחי אביו, ואשתו הנכה סלמה. ב-1942התקרבו אנשי הגסטאפו לביתם. סלמה הנכה ידעה שאין לה כל סיכוי לשרוד, ונעזרת בבעלה קפצה מהחלון של הקומה הרביעית  ונהרגה. בעלה נלקח לאושוויץ שם נספה.

עדי כהן פנה למחלקת הקבורה בברלין וביקש פרטים על מות דודתו.

הפקיד זכר מיד, בלי מחשב, במי מדובר, שלף את התיק ואמר:

 "דודתך שכבה בחדר המתים תשעה ימים עד שנקברה. היא חייבת 9 מרקים ו-60 פנינג עבור ההלנה."

 עדי שילם את הסכום וזכה לקבלה.

 שואה היא שואה, אבל סדר צריך להיות.

* * *

ישראל הר

אחמדק'ה, או רצח אֵם

אחמדקה מיין טאיירר שיין קינד פארווס שחט

מיר אוואק אונד די די אנפארפסט מיר נישט אוי אַ שוס

אין מיין הרצ' – מי שאיו מאמין יקרא עיתון בבית

הקפה פת בירושלים בשנת ארבעים ושבע למאה שעברה

הרקע – סיפור אמיתי על גברת צעירה מאוד כנראה ממשפחה דתית ירושלמית מעורערת בנפשה, ששכבה עם ערבי ונולד ילד שגדל עם אביו, ואימו מחפשת אחריו עד שהנער רוצח את אימו, זהו הרקע והוא מעשה אמיתי שקרה בירושלים.

* * *

יוסף דלומי

הם לא פגעו במקומות הבילוי וה"אכול ושתה"

לאהוד שלום,

לאור הפחד שתקף את המשטרה ומשמרות עיריית ת"א לאחר ההתנפלות עליהם, הם "הורידו ווליום" כלפי המוחים במוצאי שבת, ה-30 ביוני. 

בסביבות השעה 11 בלילה אנו שומעים בדירתנו העורפית צעקות של מפגינים ליד כיכר רבין. היה ברור שמתקיימת הפגנה לא שקטה.

למחרת היתה דממת אלחוט בתקשורת, וחשבתי שהרעש הלילי היה רק הזייה שלנו, אלא שכאשר נכנסתי לסניף הבנק הבינלאומי בפינת רח' בלוך, הבחנתי בניפוץ הזכוכית הענקית של דלת הכניסה לבנק.

וכמו שאתה כתבת: הם לא פגעו במקומות הבילוי וה"אכול ושתה" הסמוכים לבנק.

אה, איזו תקשורת נחמדה!!!

* * *

נורית גוברין

רפאל ספורטה

דברים בטקס הסרת הלוט מעל השלט לזכרו של רפאל ספורטה ברחוב אלכסנדר ינאי 18 בתל-אביב ביום שלישי, 26.6.2012 בשעה 18:00.

את "גן גורים" של רפאל ספורטה אני יכולה לדקלם מן ההתחלה ועד הסוף מתוך שינה. הרביתי לקרוא אותו באזני בנַיי, חזור וקרוא, ובכל פעם לא שבעו, ביקשו לשמוע עוד, ויחד עימי דיקלמו את החרוזים המתנגנים ומלאי ההומור, ונהנו מן הציורים היפים המלווים את הכתוב: 

"כאן תזמורת מנגנים / אח! מה טוב ומה נעים! / הגננת היא דובה. / לה עוזרת הבובה./ מי ליד הפסנתר? / הפנתר  / מי יוצא בריקודים? הגורים החמודים. "

טביעת אצבעותיו של רפאל ספורטה על מפת ספרות הילדים העברית עמוקה וניכרת. אלפי ילדים גדלו על ספרי הילדים שלו, דיקלמו את חרוזי השיר המתנגנים, ונהנו מאיכותם המוסיקאלית.

שיריו החינניים, המתרוננים בקצבם הקליל ובחרוזיהם העליזים, חדורים הבנה ואהבה לעולמו של הילד ונקלטים בנקל בלב כולם – קטן וגדול"; "ברבים מהם מצוי הומור מרנין" – כתב עליו חוקר ספרות הילדים, המשורר אוריאל אופק. "המשורר מגלה חוש הסתכלות בחזיונות הטבע: נוף הצומח והחי מצטייר בחדוות הלבלוב ובעטרת הפריון. אנו חשים במשב רוח-המולדת, נושמים ריח רענן של שדה וכרם ומסתחררים תוך חוויה עליזה וזוהרת" – כתבו השופטים בנימוקיהם בטקס הענקת הפרס לספרות ילדים. שירי הילדים שלו נהפכו, זה מכבר, ל"קלאסיקה", ועל אף כל השינויים שחלו בשפה, ובטעמם של הקוראים, הם מגלים "כוח עמידה" מעבר לזמן ולמקום. מהדורות חדשות שלהם, מופיעות מדי פעם להנאת הקוראים בני הדור החדש:

"התגלגלתי ונפלתי. / לא בכיתי. לא נבהלתי. / רק צחקתי: אין דבר! / ומיד – הכול עבר."

אבל, קרה לו מה שקרה לכמה מסופרי הילדים החשובים. יצירתו לילדים האפילה על יצירתו למבוגרים, ורבים אינם יודעים כלל, שפירסם לפחות שישה ספרי שירה למבוגרים, שאוירו על ידיו. שירתו למבוגרים כמעט ונשכחה, והוא נודע כסופר ילדים בלבד. כך, קרה, למשל, לאנדה עמיר-פינקרפלד, ובמידה מסויימת לע. הלל ולאחרים. אבל יכול להיות גם אחרת, כפי שקרה ללאה גולדברג,  שגורלה  שונה: היא ידועה בזכות יצירתה למבוגרים, כשוות ערך ליצירתה לילדים.

במעמד זה אני רוצה לאזן את התמונה, להזכיר את יצירתו למבוגרים של רפאל ספורטה. הגיע הזמן "להרים את הכפפה" ולקוות, שיימצא חוקר/ת שייענה לאתגר ויחקור את שירתו זו כראוי לה. כמה מילים על שירתו למבוגרים. חמישה כרכים הופיעו בהוצאת בני אור חוגים לשירה, בשנת 1967,  הכוללים: שירים, תפילות ובלדות. אני משערת שהמדובר בהוצאה עצמית של המחבר. קרוב לוודאי, שלא נמצאה הוצאת ספרים "ממוסדת" שהסכימה להוציא לאור את ספריו. ספרים אלה, שהעטיפות והציורים הם "מעשי ידי המחבר" יצאו כלולים בהדרם, מושקעים  ויפים. הם סודרו "באותיות שוקן" והאיורים על נייר כרומו. 

שמותיהם מדברים בעד עצמם: "בין גל ובין שמיים"; "אסיר עולם"; "ההולך נזוף מעם פני המלך"; "וֶרֶד בר"; "לחם האלים".

עיצובם המרהיב של השירים, מוסיף להם עומק ומגלה טפח נוסף באישיותו של המשורר האמן. מה גדול המרחק בין שירי הילדים, ספוגי ההומור, המתנגנים, הרוננים, העליזים והבהירים, לבין שירתו העצובה והמאוכזבת למבוגרים. השירים ברובם הם שירי תוגה: "הנה אנוכי מייחל למותי" ('לחם האלים', עמ' 9).  זהו משורר עייף, החש ששירתו אינו מוצאת הד בלבבות: "בִּיקש לו בית – / ומצא קירות. / הושיט ליבו – כָּמֵהַ לידידות – / נטלה אותו  דומם הבדידות, / כרכה עליו ידיה הקרירות" ("המעגֵל". "ההולך נזוף מעם פני המלך", עמ' 26).  

עצוב במיוחד הוא הספר השישי: "עבדו של קיסר",  באותה הוצאה, במהדורה אלבומית משנת 1968. במרכזו חשבון נפש עגום של "פייטן": "כַּתָּף הָיָה, וְלֹא הָיָה לוֹ שֵׁם. / הָיָה מַשְׂכִּיר כְּתֵפוֹ בַּאֲגוֹרָה, / עוֹמֵס מַשָּׂא לֹא-לוֹ  / מֵחֲשֵׁכָה עַד חֲשֵׂכָה."

ובכל זאת, כמנהג ישראל, כדי שלא לסיים בעצב, אקרא כמה שורות מוארות ומפויסות יותר:

"שַׂמְתַנִי אָח לָרוּח, / רֵעַ לַצִּפּוֹר, / וַחֲלִילִים סְמוּיִים / נוֹשְׁמִים בְּהִרְהוּרַי. // טֶפֶף הַקֶּצֶב / שֶׁמַּרְקִיד בִּי הִרְהוּרַי, / פְּסוּקֵי הַפֶּלֶא, / כְּנוֹשְׁרִים בְּפֶתַע מֵאִילָן גָּבוֹהַ, / דִּמְעוֹת הַלֵּב הַמְּפֻיָס – / מִמְּךָ." ("שַׂמְתַנִי אָח לָרוּח רֵעַ לַצִּפּוֹר", "לחם האלים", עמ' 28).

* * *

ברוך תירוש

על שריפות הענק בדרום צרפת

לאהוד, שלום!

הדברים בכתבתך תחת הכותרת "אולי תבין סוף-סוף מאיפה באות השריפות", חב"ע 755, מקובלים עליי בעיקר בהקשר למתחולל בארץ ולרגשות המשטמה וההסתה המובעות בקרב חוגים רחבים בקהילת ערביי ישראל, ובעיקר בהנהגתם ובחוגי תומכיהם במגזר היהודי.  אולם ברשותך, בהקשר לכך, אתייחס לשריפות הענק המתרחשות מדי שנה בדרום צרפת, מול 'חוף התכלת', מגבול איטליה עד לסביבת מרסיי.

בתקופות מסויימות, נושבת שם רוח 'מיסטראל' יבשה ומורטת עצבים, ובעיקר מחוללת שריפות ענק ביערות האורנים שהם החורש הטבעי באיזור. מכבי האש מסתערים על השריפות בעזרת כבאיות, ובעיקר מטוסי 'קנדייר' השואבים כמויות גדולות של מים מהים (פעם גם שאבו למוות שחיין) וממטירים בעוצמה על האש. הכבאים פועלים במרץ וביעילות, למרות השמועה המופצת שם בציבור שאת השריפות מציתים הם עצמם, בכדי להצדיק את העסקתם היוקרתית. אולם, 'יודעי דבר' קושרים את התפרצות השריפות ברוח ה'מיסטראל' הצפונית; שאגב, ביוגוסלביה אותה רוח נקראת 'בורה' ובשווייץ 'פן', שם היא מחוללת מפלות שלג מסוכנות. באיטליה נקראת הרוח 'שירוקו', כמו ה'שרקייה', הרוח המזרחית אצלנו, שבמהלך נשיבתה הלוהטת מתחוללות מרבית השריפות בארץ.

ואכן, במהלך ביקורי קרובים בחוף התכלת באיזור ניצה, נתקלתי בשריפות ענק, וגם נוכחתי בהתפרצותן. באותה העת היה לנו קשר עם הצייר מארק שגאל שהתגורר בחווילה בלב יער שהיה די מובטח משריפות מתפשטות. לאחר ביקור אצלו עלינו לבית קפה פתוח בגן על אחת הגבעות, כאשר רוח ה'מיסטראל' נשבה בעוצמה מעצבנת, ולפתע החלו ממש התפוצצויות באוויר מעלינו, וגיצי אש התעופפו, ותוך דקות נדלקו עצי אורן פה ושם. אך הכבאים שהיו שם בכוננות, הסתערו על העצים הבוערים וכיבו את האש.

בפעם נוספת היינו עדים לתופעה בעת ביקור בבית הקברות ב'סן פול דה וואנס', שם קבור מארק שגאל.

עמדנו מול המצבה, וקרובינו השקיפו עלינו מעל לחומה, כאשר שוב לפתע נשמעו ההתפוצצויות, וכולם קראו להסתלק מהמקום. תוך דקות אחזה האש ביער הסובב את העיירה, ואנחנו שעטנו במכונית לכיוון ניצה דרך להבות אש אדירות ונחלצנו מהמבולקה. כך מורגל הציבור לשריפות, מה גם שהגשם חוזר, מטהר את האוויר ומרווה את האדמה, ותוך תקופה קצרה חוזרים האורנים וגדלים לקראת השריפה הבאה.

כך גם חוזר הצבע הירוק לכרמל, ואתמול בסיור של רשות הגנים ראינו את ההתחדשות ונמסר לנו על מעל למיליון שתילי אורנים המלבלבים במורדות החרוכים, ויוצרים את 'מדבריות האורן' סביבם. את תהווה המתכונת לשריפה הבאה אם לא יסולקו רוב האורנים, ובמקומם יינטעו ברווחים גדולים עצים רחבי עלים המצלים ומדשנים סביבם, אינם מתלקחים בקלות, וגם מלבלבים מחדש אחרי השריפה.

בנוסף, ראוי לקיים ביערות מחנות נופש לנוער ומבקרים גם מחו"ל, שיגוייסו לגיזום עצים לגידול רצוי, ודירוג המדרונות באבנים ובחומר מקומי להאטת מי נגר שיעשירו את החורש והנחלים, ויפרצו במעיינות במורד.    

מעל לזאת הגיעה השעה להכניס באורח מבוקר עדרי עיזים שיידשנו את החורש תוך ליחוך הצמחייה שאחרת תתייבש לקראת הקיץ לקוצים וזרזים בהובלת האש בהתלקחותה.

* * *

יבין כץ

כל הכבוד למבקר המדינה

השבוע ביום ד'  הארבעה ביולי, מסתיימת תקופת כהונתו הסוערת של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. בשבוע שעבר ביום ג' פרצו שלוש שריפות בדרך לירושלים, שתיים באזור מוצא ואחת ליד קיבוץ מעלה החמישה. בעיניי יש סמליות כפולה לאירועים הללו.

התלקחותן של שלוש שריפות בקרבת הדרך העולה לבירה ירושלים זכתה לכיסוי נרחב בתקשורת ואזרחי ישראל יכלו לשאוב נחת, למרות החשש מנזקי הדליקות, מהדרך היעילה בה השתלטו כוחות הביטחון על השריפות תוך תיאום ושיתוף פעולה בין הגורמים המעורבים בפעולה, ממהירות התגובה לאירועים ומהפעלת ציוד מתאים לשטח. החל מחפ"ק משותף שהוקם בנקודה שולטת והיה משותף לאנשי המשטרה ולכוחות ההצלה. המשך בכבאיות שמסוגלות לנוע במהירות גם בהרי ירושלים והופנו לשטח בפרק זמן סביר ובכמות מספקת, דרך מטוסים בינוניים מותאמים לתפקידם (איפה הסופרטנקר של ביבי?) שפיזרו במועד חומר מעכב התלקחות בכמויות מספיקות שהעידו על-כך שהיה מלאי מספיק מאותה אבקה פוטוגנית אדומה במחסנים. תוך שלוש שעות השתלטו הכוחות על האש וכבאיות ספורות נותרו בשטח כדי למנוע התלקחויות מחדש. אני רואה באירוע הצדעת פרידה למבקר המדינה שמסר ימים ספורים לפני-כן את הדוח שלו על אירועי השריפה בכרמל.

למחרת השריפות פורסמו מסקנות החוקרים באשר לסיבות ההתלקחויות, שתי השריפות באזור מוצא קרו בעקבות רשלנות, השריפה ליד מעלה החמישה היא תוצאה של הצתה. רשלנות בישראלית-מדוברת פירושה, תרבות ה"סמוך", סמוך עליי יהיה בסדר!

ההצתה במעלה-החמישה מזכירה לנו את הסיבה העיקרית לרגישותו של הציבור הישראלי לשריפות חורש. שמו של קיבוץ מעלה-החמישה ניתן לו לזכרם של חמשת חברי הגרעין המייסד שנרצחו תוך כדי נטיעת עצים באזור בימי מאורעות תרצ"ו. 

בניגוד למתיישבים האירופאים שהגיעו ליבשות אירופה ואוסטרליה ומצאו שם שטחי ענק של יערות בראשית אותם היה עליהם לברא כדי להתיישב, שבי ציון בעת החדשה מצאו כאן מטליות חורש מנוצל פה ושם וחלק גדול מן המעט הזה נכחד בימי מלחמת העולם הראשונה ונבלע על-ידי הרכבת העות'מאנית. כל השוואה להתייחסות ליער באוסטרליה ובארה"ב לזו שלנו מופרכת ולו רק מהסיבה הזו.

המפעל הציוני עסק לאורך כל שנות קיומו בנטיעה יערות ובהגנה עליהם, החל בעליות הראשונות ועד לעלייה ההמונית בראשית ימי המדינה עסק חלק ניכר מן העולים בנטיעות. פעולות איבה לא עצרו את הנטיעות ולא מנעו את השמירה עליהן מפני כריתה ושריפה, לא זכורה לי החלטה לנהוג בגישה מגוננת כזו על היערות, כשם שלא זכורה לי החלטה לחדול מגישה זו. מדינת ישראל מתגאה בכך שצילומי לוויין מוכיחים מדי שנה שישראל היא המקום היחיד בעולם שבו כמות העצים לא רק שאינה קטנה, אלא עולה משנה לשנה, גאווה מוצדקת לחלוטין. מצב זה לא יימשך אם יונח למציתים מזדון או מטיפשות לצמצם את כמות העצים. הצתת חורשות יער בעיקר בימים חמים היא פעולת הטרור הנוחה ביותר לביצוע והקשה ביותר למניעה. כל נער יכול לרכוש מצית חד-פעמי ושפופרת דבק מגע ולהפוך אותם לפצצת תבערה  בחורש, מבלי להזדקק לארגונים וללוגיסטיקה  מורכבת, ובכך להפוך לארגון טרור של אדם אחד מבלי להסתכן. קשה לנבא פעילויות כאלו ולכן קשה גם למנוע אותן. השאלה היא האם לשתף פעולה עם המחבלים ולהניח לחורש לבעור. יש לזכור שלא רק מחבלים מציתים יערות יש גם מטומטמים. אשתקד הלכה נערה "ירוקה" לחרבן בשדה-מרעה שקמל בקיץ, וכדי "לשמור על הסביבה" הציתה את נייר הטואלט בלב השדה היבש. צפון רמת הגולן כולו התלקח.

יש אומרים שגם טילי אוייב יכולים לחולל שריפות והשאלה היא האם נניח להן לעשות את רצון האוייב.

כדאי גם לזכור שבמדינה קטנה כשלנו, שבה יורדים גשמים במשך חמישה וחצי חודשים בשנה, במקרה הטוב, אין שטח נרחב לייעור, ובזה שישנו העצים גדלים לאט מאוד ולכן יש אצלנו חורשות במקום יערות. החיסרון הזה הופך ליתרון בשעת שריפה שכן הנגישות נוחה יותר וקל יותר לכבות צמחייה נמוכה ודלילה מאשר יערות גדולים סבוכים וגבוהים. גם זו סיבה טובה להשתדל ולכבות שריפות בעודן באיבן.

שר הפנים, בהתגוננו בפני דו"ח המבקר על השריפה, הביא ראייה מאוסטרליה. צריך להזכיר לו שכל חורשות הכרמל גם יחד ימצאו מקום בפינת אחת מחוות המרעה הענקיות במדינה זו. ובכלל, נדמה לי שחז"לינו כבר הגדירו את אותם שמרחיקים עדותם. אבל עצם העובדה שנציג ש"ס בממשלה מתייחס לתבל ככדור שבצידו השני יש קיום – היא גם הישג.

עולם ומלואו ובני דודיו הסתערו על המבקר שהעז להטיל אחריות מיוחדת על שר האוצר. אירועי השריפה בדרך לירושלים הוכיחו את צדקתו של המבקר. שר האוצר אחראי לקופת המדינה והוא צריך לדאוג לניהולה הנבון. לכן כאשר שר האוצר מודיע מהו הסכום אותו יוכל להקצות לסעיף כלשהו זו זכותו והאחריות לשימוש הנבון בתקציב היא באחריות המשרד הנוגע בדבר. כאשר שר האוצר מודע לצורך להקצאת כספים למטרה מסוימת ומתנה את העברת הכסף בתנאים שונים ממצב הקופה הכללית, הוא שותף לאחריות הנובעת מהתנייה זו. המבקר לא שלל  את זכותו של שר האוצר להתנות את הקצאת הכסף. המבקר התייחס לגישה שנקטה שיטת "הכול או לא כלום" לצרכי מערכת כיבוי האש הארצית.

כאמור, אירועי השבוע החולף הוכיחו את צדקת המבקר. לאחר השריפה העביר שר האוצר חלק מהסכום הנדרש למערכת הכיבוי מבלי שתתקיים התנייתו, נרכש ציוד נרכשו אמצעים והתוצאות ניכרו בשטח. צריך לקוות שהרפורמה בשירותי הכיבוי תתקיים בסופו של דבר ובהקדם. אין ספק בכך שעליית השריפה בכרמל לכותרות נובעת מהאסון הנוראי שבאובדן חיי אדם רבים עקב השריפה. המבקר, בהגינותו, ציין בדו"ח שאין קשר בין האירועים המבוקרים לבין מותם של אנשי הביטחון בשריפה, ובצדק. מומחים ומנהיגים יכולים לתכנן ולהציג אמצעים חסיני אש, חסיני מים, חסיני רעש ועוד, עדיין לא נולד אמצעי חסין טמטום. טמטום רגעי או מוחלט ,יקבעו זאת המומחים, הביא למותם של אנשים בדליקה. צריך לקוות שמותם לא היה לשווא לחלוטין, ובעקבותיו תקום לנו מערכת כיבוי אופטימלית שתתאים לצרכיה המאוד מיוחדים של מדינת ישראל.   

כל המסקרים והמתראיינים באירוע השריפה בדרך לירושלים ציינו, בגלוי או ברמז, את רוחו של דו"ח מבקר המדינה השורה מעל הפעילות היעילה בהשתלטות על השרפות. אלמלא החשיפה הרבה של פעילות משרד מבקר המדינה לתקשורת היה גם דו"ח זה נקבר תחת מעטה אבק בלשכת יו"ר הכנסת מבלי שתהיה לו השפעה כלשהי. שוב ושוב אני נזכר במה שלימד אותנו לפני שישים שנה המורה לגידול בקר ארנסט הנדל – את כלי החלב והחליבה יש לשטוף היטב במים וסבון, לא פחות חשוב לחשוף אותם אחר-כך לקרני השמש, זוהי הדזינפקציה הטובה ביותר –  עובדה ישנה ונכונה עד היום ולא רק לכלי חלב וחליבה.

"שאפו" למבקר הפורש מיכה לינדנשטראוס ,ואיחולי הצלחה בהמשך דרכו.  

אהוד: עד כמה שהבנתי מהתקשורת, מה שמנע את השריפות האחרונות באזור ירושלים מלהתפשט, כמו באסון כרמל – היה שינוי כיוון הרוח ולא הדו"ח של המבקר!

* * *

משה גרנות

מה רע עשו לך לילי פרי ודן מירון?

אהוד היקר,

 אני מודה לך על פרסום הרשימה על ספרה של לילי פרי [גיליון 756] , אבל אינני מבין מדוע הוספת את ההערה הקשה בסופה. מילא שאתה מעליב אותי שאני משבח "אוסף של הבלים" (ככה אתה מכיר אותי?!) – אבל מה רע עשו לך לילי פרי ודן מירון? מדוע לפגוע בהם כל כך קשה? מה אתה הרווחת מזה?

באמת שאינני מבין.

שלך,

משה גרנות

אהוד: אני לא משבח או מלגלג כדי "להרוויח" משהו. כנראה שעדיין אינך מכיר אותי די הצורך. התמונה שהצגת מספרה של לילי פרי נראתה לי באמת כ"אוסף של הבלים", ואף שביקורתך על הספר היתה חיובית, היא הרתיעה קוראים כמוני מלקרוא אותו, כך שכדאי לך לשים לב לכך שלעיתים גם ביקורות חיוביות משדרות לקורא את ההיפך. כך למשל אני יודע לאיזה סרט לא ללכת לאחר שאני קורא את הביקורת המשבחת אותו של אורי קליין ב"הארץ".

* * *

זיכרונות של מושבניק גרוש

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כל כך נכספתי לַפּוֹתה

שלה

עכשיו היא סמרטוטה

וגם החרוז צולע לי

כמו הזין

כל כך אהבתי את המָנוּש שלה

ממש תלתן טרי

עכשיו הוא לא שווה חצי גרוש

ואני בסך הכול רפתן גרוש

שמחסל את הרפת

עם ריח הזבל ניחוח חציר

ואת מכונת החליבה

מכרתי לתנובה אימפורט

אוי מי יחיה משׂוּמוֹ אל

וביצים מיד פולנים

וחלב מפרות

שלא אוכלות חמץ בפסח

אין לי כבר מה לעשות במושב

רק זיכרונות

על העטינים השופעים של החולבות

וקוס התלתן הטרי של גרושתי

* * *

אילן בושם

8 שירים

עֶבֶד

אֲנִי עוֹבֵד אֶת שִׁירַי

בְּכָל מָקוֹם

שלושה שירי בדידות

(א)

בודדים

מְעוֹרְרִים אֶת

הָאַהֲבָה (בְּדִמְיוֹנָם)

עַד שֶׁתֶּחְפָּץ

(ב)

הוּא הָלַךְ לִישׁוֹן

עִם אוֹתָהּ נַעֲרָה בַּדִּמְיוֹן

שֶׁלֹּא בִּרְבְּרָה

וְלֹא גָּעֲרָה

וְתָמִיד גָּהֲרָה

מֵעָלָיו

עַד שֶׁנְּהָרָה נִשְׁפְּכָה

עַל פָּנָיו.

(ג)

קשורה ברצועה

רָאִיתִי מַכָּרָה זְקֵנָה מַחֲזִיקָה בְּכֶלֶב

וְכַמָּה נִנּוֹחָה הָיְתָה כְּשֶׁהַכֶּלֶב

הָיָה נֹחַ וְאֵיךְ נִתְפְּסָה לְבֶהָלָה

כְּשֶׁהַכֶּלֶב פָּתַח בְּרִיצָה

וְהִיא הֶחֱזִיקָה בָּרְצוּעָה

בְּכָל הַכֹּחַ

וְנִגְרְרָה אַחֲרָיו

שֶׁכְּאִלּוּ רָצָה לִבְרוֹחַ.

תאוותה בידה

יָדָהּ תַּחַת יְרֵכוֹ

באוטובוס

לֹא הָיְתָה לָזֶה יָד

וְלֹא הָיְתָה לָזֶה רֶגֶל

רַק תִּיק נָגַע

בְּתִיק.

הקטנה וחוקי התנועה

הַכַּדּוּר חוֹצֶה גְּבוּלוֹת

מִדְרָכוֹת וּכְבִישִׁים

(מְכוֹנִיּוֹת לֹא קַיָּמוֹת בִּשְׁבִילָהּ)

אָדֹם צָהֹב יָרֹק

וְאַף עַל פִּי כֵן

נֹעַ תָּנוּעַ:

כָּל הָעוֹלָם הוּא

הֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית שֶׁלָּהּ.

מסמר

שֶׁהַרְבֵּה הָיָה תָּלוּי בּוֹ

בּוֹלֵט מִקִּיר כְּמַצֵּבָה

חַף מִכָּל תְּמוּנָה –

לְזֵכֶר מָה נָעוּץ שָׁם?

* * *

אבי עילם אמזלג

מלך נאזר בגבורה

סם ש. רקובר היקר,

תודה לך על רשימתך, "מדוע לא רצחת את המלך" [גיליון 756] המעניינת מאוד. ברשימה הקצרה המנוסחת היטב נכללה שגיאה לשונית נפוצה למרבה הצער ואין לי ספק שאצלך היא בבחינת פליטת קולמוס: אין עוזרים עוז אלא אוזרים עוז.

מלך נאזר בגבורה נאמר באחד הפיוטים הקדמונים.

אין לי ספק שזו פליטת קולמוס ואינני מתקנה אלא למען רבים אחרים שכן כבר ראיתי שגיאה זו מספר פעמים והיא עלולה חלילה להשתרש ולכן עלינו לשרשה לפני שתכה שורש ותרושש את לשוננו ההולכת ודלה.

לגבי יואב בן צרויה: האיש היה בעל אישיות עצמאית ומרדנית ולפעמים גם סטה מהוראות המלך, דבר שלא היה מקובל אז כפי שגם כיום, ראש המטה הכללי לא יפעל על דעת עצמו. כדאי לקרוא מה שדליה רביד כתבה עליו: יואב בו צרויה: גיבור שנוי במחלוקת (עבודת דוקטור של המחברת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש״ע).

עם ספרות אין מתווכחים ובוודאי שאין זו כוונתי.

תודה לך. אקרא את הספר בשמחה.

אבי עילם אמזלג

אהוד: ה"פשלה" הלשונית היא שלי כעורך, שלא תיקנתי "עזר" ל"אזר". אולי נרדמתי אותו רגע על המקלדת.

* * *

איליה בר-זאב

קסם הכפוֹר

נַעֲלָמִים מִמֶּנִי סוֹדוֹת הַבְּרִיאָה,

אֵינֶנִּי מַצְלִיח לְפַעְנֵחַ. לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי צוֹעֵק,

מְמַלֵּט נַפְשִׁי בַּלֵּילוֹת.

עָמֹק מִתַּחַת לָאֶפֶס נֶחְשַׂף הַחֶלְקִיק הָאֱלוֹהִי

וּבְכָל זֹאת חָסֵר מַשֶּׁהוּ –

כִּיס אֲוִיר מְעַרְבֵּל אוֹתָנוּ מַעְלָה מַטָּה,

עִוָּרוֹן זְמַנִּי.

יָד לֹא מֻכֶּרֶת פּוֹצַעַת בְּצַלְעוֹתַי, יָדַיִם מְסֹאָבוֹת –

אִשָּׁה לֻקְחָה מֵאִישׁ.

שְׁתִיקת הַיָּם, לַחַשׁ דְּבָרִים בַּחֲלַל הַפֶּה –

Baby it's cold outside"*"

אוֹר בָּרָק חוֹלֵף, קֶסֶם הַכְּפוֹר.

* שיר מפורסם מאמצע המאה ה- 20. לחן – פרנק לסר, 1944. מיטב זמרי התקופה לדורותיהם ביצעו דואט מיוחד זה. בעברית – ג'וזי כץ וישראל גוריון, ועוד.

* * *

בן דרור ימיני

עיתונאים, שמאלנים, צביעות וגזענות

פליטים ממדינה מסוימת באפריקה שהו במדינה אירופית בין שלוש לעשרים שנה. הם מצאו עבודה, אימצו את השפה וחשבו שגורלם שפר עליהם. בתוכם היו גם 450 ילדים. הם נולדו באותה מדינה. הם התחנכו במוסדות הלימוד שבה. זו הייתה שפתם. החברים שלהם היו מבני המקום. המצב במדינתם הקודמת, שחלקם כלל אינם מכירים, הוא קשה מנשוא. אלא שהממשלה הגיעה להסכם עם מדינת המוצא שהגולים יחזרו למכורתם. השנים הרבות, הילדים שנולדו, מקומות העבודה המסודרים – כל אלה לא ישנו דבר. משום שהמדינה אינה יכולה לקלוט כל מי שטוען שהוא נרדף או מסכן או משום שבארץ מולדתו תנאי המחייה קשים. פרצה סערה ציבורית. אלא שהממשלה הבהירה שמדובר בהחלטה מקצועית ועניינית.  האפריקאים יגורשו. וזה יקרה למרות שחלקם שייכים לאופוזיציה והם חוששים לגורלם.

זה לא קרה בישראל. זה קרה באירופה. המדינה היא נורבגיה. אחת המדינות העשירות בעולם. המגורשים הם אתיופים. ארגוני זכויות האדם התערבי למענם. גם סופרים ידועי שם הצטרפו למחאה. שם כמו כאן. זה לא עזר. הממשלה התעקשה. ובעצם, לא רק נורבגיה. גם שבדיה, דנמרק, הולנד ובריטניה החליטו על החזרה כפויה של אלפים, לעיראק ולמדינות אפריקניות, שבקשתם למקלט נדחתה. עיתון נורבגי דיווח שבין כלל המוחזרים מנורבגיה לבדה יש 2,434 ילדים, שגדלו באותה מדינה.

ישראל אינה שונה. כבר היינו בסרט הזה, כאשר הוחלט להחזיר את השוהים הבלתי חוקיים – עובדים זרים שהפרו את החוק ונשארו בישראל. קראו לזה אז "גירוש ילדים", למרות שלא היה מדובר בשום גירוש, אלא בטיפול ראוי בעבריינות, ולמרות שישראל לא עשתה שום דבר שמדינות דמוקרטיות אינן עושות. וזה קורה שוב עכשיו, כאשר ישראל החליטה להחזיר את הדרום-סודנים.

והנה, אנחנו מוצפים בדיווחים על "מחאה אמריקנית", למרות שארה"ב הרבה יותר ברוטלית בהחזרת מסתננים לשטחה, או בטיפול בשוהים בלתי-חוקיים, וזה כולל ישראלים. ואנחנו מוצפים במידע על מחאה של יהודים תומכי ישראל שלא מבינים איך התדרדרה נורבגיה –סליחה, ישראל – לפגיעה כל כך קשה בזכויות יסוד. וכך, כל יישום של הדין, שנוהג במדינות מתוקנות, הופך לפשע נגד האנושות, כשמדובר בישראל. אין שום פסול בהטפת מוסר, בעיקר מידידים. אבל מותר לנו לבקש מהם רק דבר אחד: אנא, למדו קצת את העובדות, גם על המדינה שבה אתם חיים וגם על מדינות דמוקרטיות אחרות. ואנא, בלי מוסר כפול.  

ובכל זאת יש הבדל. בנורבגיה לא היה שום פוליטיקאי שאמר שהאפריקאים מפיצים מחלות, ולא היתה שום חברת פרלמנט שאמרה שמדובר בסרטן. לנורבגיה יש פה קטן ומקל גדול. לישראל יש פה ענק ומקל קטנטן. אנחנו משלמים את המחיר לא רק על הצביעות הבינלאומית ועל המוסר הכפול. אנחנו משלמים את המחיר גם על הפה הגדול מדי של פוליטיקאים קטנים מדי.

שמאלנים נגד זרים

אחת הסיבות להתנגדות לזרים היא משום שהם, אכן, נטע זר. נכון שהיינו גרים בארץ מצרים. ונכון שאנחנו מצווים ביחס אנושי. ונכון שאת המחאה צריך להפנות נגד הממשלה, ולא נגד המסתננים. אלא שדווקא השמאל היה אמור להבין את מצוקתם של תושבי דרום תל-אביב ושכונות אחרות שאיכות חייהם מתדרדרת לתהום.

כן, השמאל. משום שהשמאל הישראלי מפגין מדי יום שישי יחד עם תושבי שייח' ג'ראח נגד פלישת הזרים - מתנחלים יהודים. היהודים נכנסים לשם לפי דין. המשפחות הפלסטיניות שפונו משם זכו ליומן בבתי המשפט. הן סירבו לשלם דמי שכירות. הן רמסו את החוק. הן הציגו מצגי שווא. ולמרות ההחלטה השיפוטית, ההפגנות נמשכות. משום שהמקומיים טוענים שהמסתננים היהודים הם נטע זר, שמאיים על איכות החיים, שמאיים על החיים הקהילתיים, שמאיים על הסביבה הקרובה. אלה טענות צודקות. חלק מאנשי השמאל מוסיפים וטוענים, שמפעל ההתנחלויות כולו, ובוודאי ההתנחלות הדווקאית בליבן של שכונות ערביות במזרח ירושלים, מאיים לחסל את הסיכוי למדינה יהודית. משום שהעירוב הזה, ככל שהוא מעמיק, יוצר כאן מדינה דו-לאומית. גם הטענות הללו צודקות.

העניין הוא, שכל הטענות הללו תקפות גם לגבי תושבי השכונות שאליהן חדרו המסתננים. מדד איכות החיים בשכונת התקווה ירד הרבה יותר מהירידה שנרשמה בשייח' ג'ראח. המסה האדירה גם מאיימת, לאט אבל בטוח, על אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עם רוב לא יהודי, זו לא תהיה מדינה יהודית וגם לא דמוקרטית. חד וחלק.

ולמרות זאת, אותו שמאל שמפגין בשייח' ג'ראח, ושבחלקו שייך לאותם פעילים למען המסתננים, אינו מוצא לנכון לנהל בדיוק את אותו מאבק למען תושבי שכונת התקווה, שהמחיר שהם משלמים גבוה עשרת מונים. אף אחד מאותם מפגיני שמאל לא מכנה את תושבי שייח' ג'ראח "גזענים", רק משום שהם רוצים את שכונתם לעצמם. ללא תוספת זרים. אז מדוע, לעזאזל, אותם אנשים שמזדהים על הפלסטינים הופכים את תושבי השכונות לגזענים?

הדברים הללו לא נכתבים כדי לקנטר. הדברים הללו נכתבים כדי שהשמאל יתחיל להתעורר. לא רק פלסטינים הם קורבנות של כניסת זרים שמצטיירים כאיום. גם יהודים. ונכון שיש מקום לדאגה לעניי עיר אחרת. אבל זה לא אומר שצריך לרמוס את עניי עירך.

ועדיין לא אמרנו מילה על אירועי כפר מנדא, שהתחוללו כשהדברים הללו יורדים לפרסום. ערבים מוסלמים גירשו אפריקאים מוסלמים. מתי זו שנאת זרים שכל כולה גזענות? מתי זה רצון לגיטימי לשמור על קהילה בעלת אופי ומרקם תרבותי?

שחורים ברמת-אביב

בשבוע שעבר סולק חב"דניק מקניון רמת-אביב, לנוכח עיניו המשתאות של יהורם גאון, שגינה את הסילוק, וזכה לתגובות קשות. מה שאומר, שלא רק לדרום תל-אביב יש שחורים. גם לרמת אביב יש. והם אינם רצויים.

נניח רגע לנסיבות המיוחדות של האירוע בקניון. ייתכן שגאון צודק. ייתכן שהסילוק, נקודתית, ראוי לגינוי. מה שחשוב יותר הוא, שאין צורך להיות מאפריקה כדי להפוך לנטע זר. יהודי בשייח' ג'ראח הוא נטע זר. חרדי ברמת-אביב הוא נטע זר. האם הכלל הראוי הוא שכל אדם זכאי לגור בכל מקום? משפטית בוודאי. אלא שצריך להפעיל עוד כלל: אם אדם דורש זכות שאותה הוא אינו מוכן להעניק לאחרים – אז שלא יבלבל את המוח על זכויות יסוד. אם אנשי חב"ד חושבים שלהם מותר להגיע לרמת אביב כדי להחזיר בתשובה, אז גם לאנשי רמת אביב מותר להגיע לכפר חב"ד כדי להחזיר בשאלה. ואם הם אינם מסכימים להדדיות – שלא יגיעו. אותו דין יש להפעיל על ערבים שמתעקשים לגור בתוככי שכונה יהודית או יהודים בתוככי שכונה ערבית. מי שאינו רוצה את האחרים, שלא יכפה את עצמו על אחרים. בעיקר כאשר ההתעקשות להגיע לקהילה אחרת איננה כדי להתערות בה ולהשתלב בתוכה, אלא כדי לשנות אותה או להתנכל לה או להתעמר בה.

מי ששולל זכויות שלא ידרוש אותן. ובלשון יהודית: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. יש גם ניסוח קטניאני לעניין, לאלה שמעדיפים מוסר אוניברסאלי. אלה שהעניין כבר הובן.

העובדות בלבלו אותו

השבוע פרסם גיא מרוז ב"מעריב" מאמר תחת הכותרת "הם הגיעו גם אלינו", על הסכנה הזוחלת שקרויה מסתננים. גם הוא הבין שמדובר בבעיה. הוא מעודד את ראש הממשלה לגרש עשרות אלפים. בתגובה הופץ ברשת קטע וידאו, מחודש מרץ 2010, שבו מכנה מרוז כ"נאצית פשיסטית" את ההצעה להקים מחנות אוהלים למסתננים. אין ספק שתוך שנתיים שינה האיש את עמדתו, מקצה לקצה.  

העניין איננו מרוז. העניין הוא השיח הציבורי. כאשר אינטלקטואלים, עיתונאים, אנשי ציבור נותרים תקועים בעמדתם, בלי שהעובדות יבלבלו אותם, מופנה אליהם כעס איום ונורא. הם קרויים אטומים. ובצדק. והנה, מרוז שינה את עמדתו. העובדות בילבלו אותו. זה בדיוק המודל הראוי לכל אדם. כך שכל המלעיזים נגד מרוז עשו מעשה בלעם. הם רצו לקלל. מרוז, וכל מי שמשנה את דעתו לנוכח עובדות חדשות – ראוי רק לברכות.

זה לא אומר שכל מי ששינה את דעתו הופך באופן אוטומטי לצודק. זה רק אומר שהוא קצת יותר אדם חושב.

הפוסל במומו פוסל

עיתונאי חשוב, שאני מוקיר, טען במאמר שפירסם מיד עם תום "עופרת יצוקה" שישראל היא "... מדינה מטורפת ... חברה מוכת שינאה ותאבת דם ברמה ההולכת ומתקרבת לזו של אויביה." האיזון הקדוש. גם החברה הסובבת אותנו היא תאבת דם, וגם ישראל היא תאבת דם.

עברו שלוש וחצי שנים מאז, והשבוע אמר עיתונאי אחר, שגם אותו אני מוקיר, ש"המתדפקים על דלתותינו שייכים לאיסלאם, והאיסלאם היום הוא המחלה הקשה ביותר המשתוללת בעולם".

שניהם טועים. שניהם עשו הכללות גסות. ישראל איננה מטורפת ולא תאבת דם. ב"עופרת יצוקה", וכבר עניתי על כך לעיתונאי הראשון, פגעה ישראל, באופן יחסי ובאופן מוחלט, בפחות לוחמים (כלומר טרוריסטים) ובפחות אזרחים – לעומת כל מדינה אחרת, גם מערבית, שהיתה בעימות דומה. אבל זה לא הפריע לו לטפח את השקר, הרבה לפני שגולדסטון פירסם את העלילה שלו. וגם השני טועה, משום שאכן, חלק ניכר מהקונפליקטים המדממים בעולם היום קשורים לאיסלאם, ומותר וצריך לבקר את האיסלאם הפוליטי והרדיקלי. אלא שגם ללא תקינות פוליטית מסרסת – יש צורך ברגישות ובזהירות. אין צורך בהכללות. אין צורך בהפיכת כל מוסלמי למסוכן. בינתיים הוא התנצל, וטוב שכך, והבהיר שכוונתו הייתה רק לאיסלאם הפוליטי והקיצוני.    

העיתונאי הראשון הוא עפר שלח. השני הוא אברי גלעד. שניהם אנשי תקשורת רציניים וחשובים. כעיתונאים, אנחנו חוטאים בהכללות. אנחנו נסחפים עם הרוח גם למקומות בלתי ראויים. אנחנו טועים ומטעים. העניין הוא שהשבוע פירסם הראשון, שלח, מאמר בגנות הדברים של השני, גלעד. וזה בהחלט לגיטימי. אלא שהדברים של שלח עצמו, גם נגד הערבים, גם נגד ישראל – היו גם הם שילוב של הכללה גסה ושקר מוחלט. והבעייה בכך שבאותה תחנה, גלי צה"ל, ששלח יוצא נגד העובדה שהיא מאפשרת לגלעד פתחון פה, התארחו גם אנשים שהופכים את ישראל למצורעת. כך גם מרצים באוניברסיטאות, שמפיצים חומר רעיל במסגרת המאבק לחיסול ישראל. זה קורה על חשבון משלמי המסים.

כך שהרגישות של שלח בהחלט לגיטימית. גם הביקורת שלו. ובשני תנאים. ראשית, שיתנצל על הדברים שכתב בעצמו, שהם חמורים לא פחות, ואולי יותר, מהדברים של אברי גלעד. עדיין לא מאוחר. ושנית, שהרגישות שלו תהיה קצת פחות סלקטיבית. משום שדברי הבל ותועבה נאמרים מכל קצווי הקשת הפוליטית, וגם על חשבון הקופה הציבורית. ואם מישהו רוצה לסתום את הפה לגלעד, הוא ייאלץ להתחיל באלה שקדמו לו. הוא עלול להגיע גם לשלח עצמו. 

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 15.6.12.

    * * *

דידי מנוסי

מכתב לאורי זוהר שהיה פעם ידיד

איני מתפלמס ואינני מלין

אם אדם בביתו מניח תפילין

משגיח כשרות, ושומר שבתו

בדגש מיוחד ומפורש – בביתו!

אך הרעש הזה על האושר הרב  

השמור אך ורק לנושאי תואר ״רב״

ושטיפת המוחות כמיסיון ויריד 

אותי זה מבחיל ואותי זה ממריד

ומבחיל שבעתיים לראות חילונים 

הצצים ללקק לטלית וזקנים

וללחוש, שגם הם שואפים לשלווה

ואולי יום אחד יצטרפו לישיבה

בשבילי רבי זוהר, פסולה כל מצווה

אם אפרים שלך משתמט מצבא

ואומר תהילים במיטב הסגנון  

בשעה שילדיי נשרפים בלבנון

 בשבילי רבי זוהר אינך בעל נס 

אלא סתם אם תסלח, פרזיט מתפרנס

ממיסיי הכבדים שזורמים בלי כבוד

בצורת תקציבים וסחיטות לישיבות

 הגעת לאושר אומרים לי כולם

אך האושר הזה גם בברוקלין קיים

והיה גם בווילנא וקראקוב שנים

בטרם הפכו לאודים עשנים

והייתי מוסיף ואומר ברצינות 

שאתה ודומיך הורסי ציונות

שהכניסה בין דת למדינה מחיצה

וביקשה עם חדש לא גולה בארצה

אך כשאריק שר ״כשהלכת חבר״ 

אני מצטרף לפיזמון החוזר

הלכת בלי שוב, רצונך הוא כבודך

ולנו היום טוב יותר בלעדך

* * *

סימפוניה מס' 6 של ציפי פליישר

יצירתה החדשה של ציפי פליישר היא ערבוב נדיר של ז'אנרים רבים: סימפוניה, אופרה, מיצב (אנושי), קולנוע – בעיקר בכיוון האנימציה, תיאטרון, עירוב משמעויות מתחום הסמנטיקה והסמיוטיקה... זוהי סימפוניה מס' 6, 'עיניים השתקפות הנפש' (לזכר המעצבת דורית הראל).

ביצוע הבכורה של היצירה יתקיים באולם קלרמונט, בניין בית הספר הגבוה למוזיקה על-שם בוכמן-מהטה, אוניברסיטת תל-אביב, ביום ו', 20 ביולי (התכנסות בשעה 10:30). היצירה מתבססת על תערוכתה של דורית הראל בטרם מותה, 'עיניים השתקפות הנפש'. אל המוזיקה מתלווה בהקרנת תמונות עיניים מתוך התערוכה. הטקסט מאת דורית הראל הוא קרֶדו התערוכה שבעקבותיה נכתבה היצירה: "העין מַראָה ללבב וחלון לנשמה / כל עולמנו הפנימי כולו במבט זוג עיניים אחד.".

היצירה כתובה לארבעה זמרים סולנים (סופרן, אלט, טנור, בס), שמונה קשתנים  (זוג מכל כלִי קשת), ושני פסנתרנים בפסנתרים ממותכנים. בביצוע ישתתפו: ארבעה זמרים מהאופרה הישראלית (יעל לויטה, ענת עיני, איתן דרורי ואור בן-נתן); הקשתנים דפנה רביד ויסוקו היראטה (כינורות), דניאל תנחלזון ויעל פטיש (ויולה), אורית מסר (צ'לו), טל ארבל (ויולה דה גמבה), אורה בועזסון ושלמה פריג' (קונטרבס); הפסנתרנים הם עפרה יצחקי וצביקה פוגל. על כולם ינצח איאן שו. בפתח התוכנית, ינוגן הפרק הראשון מהקונצ'רטו הברנדנבורגי השלישי של באך, בגרסה לשמונה קשתנים של ציפי פליישר.

האירוע פתוח לקהל הרחב, והכניסה חופשית.

הזמנה מפורטת לאירוע, וחומרים נוספים אודות המלחינה, ניתן למצוא באתר המלחינה, www.tsippi-fleischer.com.

באתר המלחינה ניתן, בין השאר, להאזין למכלול התקליטורים מיצירותיה של ציפי פליישר, ואף להוריד אותם בחינם. כמו-כן, מכיל האתר סרטי וידאו רבים (הנמצאים גם ביוטיוב), אלבום תמונות עשיר, מאמרים, עדויות מאירות-עיניים מן הארץ ומן העולם על ביצוע יצירותיה של המלחינה, ועוד. גם רבים ממאמריה של המלחינה והחוקרת (וביניהם ספרה רב-ההיקף על הזמר העברי והדוקטורט שלה על האופרה מדיאה מאת כרוביני) זמינים בחינם באתר.

רשימת היצירות המלאה של המלחינה באתר עברה שדרוג לאחרונה, וכיום ניתן לחפש מידע אודות יצירותיה לפי הרכב, לפי שם היצירה או לפי מספר אופוס.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

 והוצאת עם עובד 1993

פרק תשיעי

בעקבות שודדים בהרי חברון

בבוקר אביב בעונת ה"רביע", עונת המרעה, מידפק אחמד אבן-חמד אל-מצרי על דלת ביתו של שפירא, ויחד עימו גם סלימן דלדום, השומר הבידואי משבט א-סוארקי ממדבר סיני. אוהליהם השחורים נטויים על גבול המושבה, מצד מערב-דרום; הבידואים עובדים במושבה, רועים יחד עם צאנם ובקרם גם את אלו של האיכרים, ומשמשים כשומרים, המטילים פחד על סביבתם בזכות המוניטין של שבטם.

 "מה קרה?" שואל שפירא.

 "הלילה נעלמו תשע פרות ועגל מהעדר שבהשגחת הרועים מערב א-סוארקי. הלכה גם כוכבה של חוואג'ה איסכנדר," מסביר אחמד.

 "העדר לא באחריות שלי כראש השומרים," אומר שפירא לסלימן, "ואשתי עומדת כל יום ללדת. אבל אתם שכנים שלנו, שומרים אצלנו, וגנבו מאצלכם גם את כוכבה של חוואג'ה אלכסנדר גרשוני. אשאיר את אשתי בהשגחת אימי, ואנחנו נצא בעקבות הגנבים!"

*

חמישה רוכבים דרומה לעבר הכפר הערבי יהודיה: אברהם שפירא חמוש רובה צבאי יווני, אחמד אבן-חמד וסלימן דלדום נושאים רובי-ציד, ושניים מהחמולה של דלדום, אחסן וחמד, חמושים באקדח, חרב ורומח.

על פני הדרך מסתמנים עקבות של פרות רבות ושל שני אנשים. לעוקבים המנוסים מספר הנתיב מה התרחש בלילה. מדי פעם מתמעטים עקבות הפרות. הגנבים נאבקו עימן אך לא הצליחו להחזיק בכולן. לבסוף נותרים רק עקבות תשע פרות, עגל, ושני הגנבים.

העקבות מובילים את הרוכבים דרך יהודיה, משם מזרחה-דרומה ללוד, לעבר רמלה ולאורך מסילת הברזל הראשונה בארץ, שמוליכה מיפו לירושלים. בעודם סורקים את העקבות מגיעה מאחוריהם הרכבת מיפו, ועוברת על פניהם. קטר שחור מעלה עשן מארובתו וצופר במשרוקית-קיטור להזהיר את הרוכבים לאורך המסילה. הקרונות מלאים צליינים ותיירים נוצרים; מציצים מבעד לחלונות ומתבוננים בנוף עצי-זית עתיקי-ימים, מוקפים שפע של צמחיית-בר אביבית ירוקה שעומדת בראשית פריחתה. הארץ מאירה פנים בעונה זו של השנה וכלל אינה נראית שוממת.

הנוסעים מבחינים ברוכבים בעלי השפמים השחורים, הלבושים עבאיות צבעוניות וחובשים כאפיות צחורות עם עקאלים כהים. שלושה חגורים רובים שקניהם מזדקרים אל-על, היתר נושאים חרבות ורמחים. הרכבת חולפת על פני החבורה. מאחד הקרונות מציץ, מבעד לחלון, ראשו של מר וילאנד מהמושבה הגרמנית ביפו. הוא מכיר את שפירא, ומתגרה בו בהיתול:

 "אדון שפירא, הראה לנו אם אתה יכול להתחרות ברכיבה עם הרכבת!"

 "אם היה לי זמן, הייתי מגיע לפניכם לירושלים!" שפירא מדרבן את סוסתו ומשווה את קצב התקדמותה לזה של הרכבת, שכבר החלה משיגה את הרוכבים, אך אינה מהירה ביותר.

 "מה מביא אותך לכבד אותנו בטיול-בוקר?"

 "לאורך המסילה יש עקבות בקר, שנגנב הלילה מהמושבה ומשכניה משבט א-סוארקי. הם מלווים אותי."

מר וילאנד מספר לחבורת התיירים הגרמנים על השומר של המושבה העברית פתח-תקוה. הם מתפעלים מרכיבתו. נהג הקטר מביט לאחור ומבחין בעניין שמעורר הפרש הדוהר לצד הקרונות עד שמותיר את חבורתו אחריו. הנהג מתמלא רוח-תחרות, מוסיף לבני-פחם להגביר את לחץ הקיטור בדוד, ופוקד על עוזרו להביא עוד לבנים להסקה מקרון-הפחמים הצמוד לקטר מאחור.

שפירא מאיץ את סוסתו. עובר על פני הקרונות ודוהר לצד הקטר השחור. הסוסה נפחדת מהמכונה האימתנית שפולטת עשן ואדים בקול שריקה. ארכובת-ברזל ענקית עולה ויורדת בכוח הקיטור, ומניעה גלגלים בצרימה מתכתית עזה. רעש גיהנום. הסוסה אינה רגילה בכל אלה. אך התיירים והצליינים פורצים בתשואות: "בראוו! בראוו! הורה! הורה!"

אותה שעה מתרוממות לפני הקטר הגבעות הראשונות של השפלה, שמסתלסלות לעבר הרי יהודה, והן מאיטות את מהירותו. שפירא עובר על פניו בקלות אך לאחר דקות אחדות מבחין שעקבות הבקר עוזבים את הנתיב המקביל למסילה, ופונים דרומה. מיד הוא עוצר, יושב זקוף על סוסתו ומצדיע ברכת-שלום אל עשרות הנוסעים הניבטים מהחלונות ומוחאים לעברו כפיים. הרכבת נעלמת. אחמד אבן-חמד ושלושת הבידואים בני דלדום מצטרפים ברכיבה אל שפירא.

*

העקבות מוליכים את החבורה בפיתולים אחדים עד דרך-המלך יפו-ירושלים, ושם אובדים על תשתית אבנים וקרקע קשה, שקולטת את אופני העגלות ופרסות הסוסים. שפירא שולח את אחמד אבן-חמד עם אחסן וחמד להמשיך לחפש היכן העקבות עוזבים את הדרך ופונים לעבר אחד הכפרים. ואילו הוא עם סלימן דלדום דוהרים לראשון-לציון, לנס-ציונה, לרחובות, לעקרון ולגדרה, להזהיר את הקצבים במושבות לבל יתפתו לקנות לשחיטה את הפרות הגנובות.

בינתיים יורד הלילה ואין טעם להמשיך בחיפוש. הרבה אחר חצות עדיין רוכבים שפירא וסלימן בדרך מגדרה לעקרון. הם עוצרים ליד ביקתה מוארת של ערבי מוגרבי, מתוניס, שהיה שומר בכפר יהוד. בשעה זו מכינים כאן את סעודת הבוקר, שאותה יאכלו בני-הבית לפני עלות השחר כדי לקיים את הגוף בצום הרמדן, שנמשך כל היום. האורחים מתקבלים בסבר פנים יפות, מוזמנים לאכול, ואחר-כך מנמנמים מעט לריח הקלייה ולקול כתישת העלי את גרגרי הקפה לבוקר, במכתש העץ.

*

בטרם מאיר הבוקר מופיעים אחמד אבן-חמד עם אחסן דלדום וחמד דלדום, ומודיעים בשמחה:

 "מצאנו את עקבות הפרות והעגל בדרך לכפר עגר."

לאחר פרידה מהשומר המוגרבי, ודברי תודה לו על ששיתף את כולם בסעודת הבוקר המוקדמת, עולים החמישה על סוסיהם ורוכבים באור בוקר ראשון לעבר הכפר עגר, הנמצא ליד רחובות. שם הם רואים תשע פרות וכבשה אחת יוצאות מהכפר, אבל! – אלה אינן הפרות של ערב א-סוארקי, ולא כוכבה של חוואג'ה איסכנדר גרשוני, והכבשה אינה עגל.

מה לעשות?

 "נרכב עכשיו חזרה לדרך ירושלים," אומר שפירא, "נמשיך לחפש עקבות. אם לא נמצא, תפנו אתם, השלושה, צפונה עד זכרון-יעקב ותחקרו בכפרים שלאורך הדרך. אני וסלימן נמשיך לירושלים, להזהיר שם את הקצבים."

*

אחר רכיבה של שעות אחדות הם מגיעים לכפר בריה. על המזבלה, בכניסה לכפר, מתחממים בשמש פלחים אחדים. שפירא שואל את המבוגר:

 "אולי ראית כאן בטובך, יא-סידי, סוחרים מוליכים תשע פרות, האחת עם כוכב שחור על מצחה, ועגל לבן?"

 "הדרך שייכת לכל, יא-שיח', ואלוהים גדול, ואנחנו לא שואלים כל עובר-אורח לאן ילך ולמי ימכור את סחורתו."

 "אלוהים גדול ורחום ומבורך, וכבודו במקומו מונח, אבל אם יבוא מיפו חאפז-ביי בעקבותינו כדי לשאול אותך אותה שאלה, הוא יישב אצלכם עם החיילים שלו יום אחרי יום, ולא תישאר לך תרנגולת חיה אחת בכפר בריה – רק אם תחליט קודם אחת מהן להטיל את ביצת התשובה שאנחנו מבקשים!"

 "שמעו בני-אדם! שיח' איברהים-מיכו ממלאבס, בכבודו ובעצמו, הוא שמדבר אליכם," מוסיף אחריו אחמד אבן-חמד, להאדיר את שם שפירא.

 "בחיי אלוהים, הלא אתמול, בשעה זו ממש, עברה כאן שיירה, ממש כמו שסיפר השיח' איברהים-מיכו, יאריך אלוהים את ימיו, והעגל לבן."

 "לאן הלכו?"

 "אני יודע? אולי בדרך לאבו-שושה, אולי לבאב-אללה," מרים הכפרי ידיו לשמיים, ומתכוון לומר שייתכן ורגליהם נשאו אותם לכל רוח.

*

בדרך מבריה לאבו-שושה הם מגלים את העקבות שאבדו להם אתמול. תשע פרות, עגל, ושני אנשים. הם עוברים את תחנת הרכבת של ואדי סראר ונכנסים למורדותיהם של הרי יהודה, בדרך הראשית מרמלה לחברון. השמש כבר נוטה לשקוע מאחריהם, במערב, והנה לעומתם פוסע לבדו, בכיוון רמלה, פלח זקן חובש תרבוש עטור צניפה כמנהג אנשי חברון, ובידו מקל.

 "מאיפה אתה בא, זקן נכבד, ולאן אתה הולך?" שואל שפירא.

 "פלח עני ומסכן אני מהכפר חארס, ליד חברון. שני בניי נלקחו לצבא. אני הולך ליפו להיפרד מהם לפני שיפליגו לשרת את אדוננו השולטן עבדול-חמיד, יאריך אלוהים את ימיו."

 "ואת לילותיו... זקן נכבד, אולי ראית בדרך סוחרים עם פרות?"

 "מה תיתן לי, חוואג'ה, אם אגיד לך?" הוא מבין היטב כי האנשים שפגש לפני שעה קלה עם הבהמות אינם סוחרים אלא גנבים. למה לו לעזור למחפשים אחריהם, ללא קבלת תמורה? הרי המידע שיתן עלול לסכן אותו.

לשפירא אין כסף לתת לזקן. גם אין לו צורך באישורו, העקבות מספרים לו סיפור ברור. כל שהוא רוצה לדעת – מתי זה ראה אותם, כדי לדעת אם יוכל להשיגם קודם שתרד החשיכה.

 "שמע נא, זקן," הוא משדל אותו. "אנחנו ממלאבס, על-יד יפו. רק רוצים לדעת מתי ראית את הפרות עם האנשים. לאחת מהן כוכב שחור על המצח, העגל – לבן. כשנחזור ליפו, אולי בעוד יומיים, נשלם לך פי שלושה ממה שאתה מקווה לקבל היום."

 "היום אתה אומר לי בעוד יומיים, ומחר תדחה אותי ותאמר: 'בוקרה פיל מישמיש'! עד שאני לא רואה מטבע ביד – לא אגיד כלום!" משיב הזקן.

 "האדא אל-אוונתאכ אנא עארף אכתר מינכ!" כלומר, התחמקויות אלה אני יודע טוב ממך, מטיח בו שפירא. "שמע זקן חצוף, וחברם של גנבים! אתה לא תצא מכאן חי עד שלא תענה על השאלה. הסוסים עייפים. לאנשים אין סבלנות. כבר יומיים אנחנו בדרכים, רודפים אחרי החברים שלך הגנבים. אם אין בליבך רחמים עלינו ועל הבהמות שלנו, מדוע, בשם אללה, נרחם עליך?"

הזקן נבהל. יחידי, במקלו, לא יוכל לעמוד נגד חמישה רוכבים נרגזים, חמושים ברובים ובחרבות. "אל תכעס, חוואג'ה, עכשיו אני נזכר, לפני שעה, כאשר השמש היתה ככה, בשמיים," הוא מראה במקלו כלפי מערב, לוחש בקול צרוד מפחד, "באו מולי תשע פרות, האחת עם כוכב שחור על המצח, ועגל לבן, ואיתם שני סוחרים, הולכים לחברון."

*

"מרגע שראה אותם עברה שעה. בינתיים התקדמו שעה מזרחה. זה מרחק שעתיים הליכה. ברכיבה נוכל להשיג אותם בשעה, הכי הרבה – בשעה וחצי!" מעודד שפירא את אנשיו.

הסוסים עייפים. מעלים קצף. דרך-המלך העולה בהרים אינה סלולה. היא רצופה אבנים בולטות ובורות. רוכבים שעה. רוכבים שעתיים. האנשים רעבים. לא אכלו דבר במשך היום כולו. גם הבהמות.

עוד מעט לילה. העקבות עדיין נראים, אך לא הגנבים והבהמות. אולי רימה הזקן באומדן הזמן? ואולי אינו יודע מהי שעה?

עם חשיכה, במעלה ההר, צונח סוסו של אחמד אל-חמד, מחרחר רגעים אחדים, מגלגל עיניו ומתפגר מבלי להתחשב בצעקות עידוד, בהלה וצער של רוכבו.

 "אתה תישאר כאן," פוקד שפירא על עוזרו, וממשיך את המרדף עם ארבעת הבידואים. באפלולית של שעת בין-ערביים הם עוברים בין צוקי סלעים קודרים, בנוף הררי שאינו מוכר להם, רחוק משפלת-החוף, מאיים וזר.

פתאום נשמעים קולות עולים מצד הדרך, צעדים לא רבים לפניהם.

 "אולי אלה הגנבים?" נדרך שפירא.

 "לא!" אומר סלימן, "אני שומע חרחור גמלים, וצלצול פעמוניות כשהם מסובבים את הצוואר."

ואכן למטה, בצד הדרך, ליד השקע העמוק של הוואדי, סביב בריכה טבעית של מים צלולים שנשארו מתקופת הגשמים, חונה חבורה של סוחרי-אריגים מדמשק. גמליהם העמוסים סחורה מוברכים סביבם. הנוסעים מכינים סעודת ערב, לקראת שבירת הצום. עשן עולה ממדורה קטנה. גמלים ברגליים מקופלות ובצוואר נטוי מתבוננים בפרשים היורדים אליהם עם אדמומית שמי הערב.

 "מסיכום בלח'יר!" מברך אותם שפירא בערב טוב.

 "מאית מסא!" כלומר, מאה פעמים ערב טוב, משיבים לו הסוחרים.

 "אולי ראיתם שני אנשים עוברים כאן עם פרות ועגל לבן?"

סוחר דמשקאי שמנמן ובהיר פנים אינו מהסס לשלוף בפני הזרים את שעונו ולהיוועץ בו. הוא משיב בנימוס עירוני מבלי לבקש בקשיש: "לפני רבע שעה עברו כאן. ואתם, התכבדו והיו אורחינו וסעדו עימנו."

 "אלפי תודות לך, אבל אנחנו ממהרים."

 "החיפזון מהשטן והדרך הארוכה מעייפת."

הארבעה יורדים מסוסיהם, כורעים על שפת הבריכה, שואבים מלוא חופניהם מים ושוטפים את פניהם. טיפת נוזלים לא באה לפיהם במשך כל היום. הם אינם נשארים שם אפילו לשעה קלה, כדי להתכבד במטעמי דמשק המפתים, הערוכים על מחצלת בין הסוחרים היושבים משוכלי-רגליים ומחכים לשעת השבירה של הצום. הארבעה עולים על הסוסים ומחדשים את המירדף.

*

עד מהרה הולכת הדרך ונעשית צרה. משני הצדדים מדרונות-הר תלולים. על מדרגותיהם מאדימות-משחירות צלליות נמוכות של גפנים בשלכת, שבאור השקיעה נראות כעכבישים גדולים. המעבר בין גדרות הכרמים כה דחוק, שגמל טעון יכול לעבור בו בקושי. על צלע ההר הקרוב, משמאל, נראים בתי הכפר חארס. לפני המעבר הצר חונים על גמליהם פלחים מהכפר חלחול. אף הם עסוקים בהכנת ארוחה, ומחכים לרדת החשיכה כדי שיוכלו לסעוד.

 "אולי ראיתם כאן אנשים עוברים עם פרות?" שואל שפירא.

 "ראינו."

 "לאן פנו?"

 "הם שם, אחרי הסיבוב, מצד שמאל."

 "יאללה יא-שבאב, אידבחום!" – בחורים, שחטו אותם! – מדרבן שפירא את אנשיו העייפים והרעבים, ומבקש להפחיד בקולו הרם את הגנבים, שייכנעו.

הקריאה מרגיזה את אנשי חלחול. המבוגר בחבורה ניגש אליו ואומר:

 "חדל לדבר כך, צעיר חסר-נימוס! דע היכן אתה! אלה הרי חברון! זו ארצנו! היזהר מאללה אם תעליב אנשים כמונו!"

שפירא לא עונה אלא מפנה קדימה את סוסתו, בראש אנשיו. לאחר עיקול הדרך הם מגלים במדרון שלרגלי הכפר חארס את שני הגנבים. אחד יושב לצד מדורה קטנה ובוחש בה בענף שבידו. שני כורע מאחורי סלע, עושה צרכיו. הפרות, ובהן כוכבה, רועות בנחת בדשא הדשן. הגנבים, כאילו חוש שישי להם, קמים, נוטשים מיד את הבקר ובורחים תוך שהם קוראים לעזרה:

 "הצילו אותנו! הוי אנשים, הצילו! שודדים התנפלו עלינו!"

קולותיהם מהדהדים בין צלעות-ההרים המחשיכות.

שפירא מעריך בקצרה את המצב. מסביב מתנשאים סלעים גבוהים ללא-דרך. לפניהם משמאל הכפר חארס, וייתכן שהגנבים הם תושביו. מאחור חוסמים אנשי חלחול את הדרך הצרה היורדת לשפלה. לכן הוא שב ומדרבן את אנשיו בצעקות, שנועדות להפחיד את הגנבים:

 "אידבחום! ולאד אל כלב!" – כלומר, שחטו את בני-הכלבים הללו!

מבהלה או בעורמה בורחים הגנבים כל אחד לכיוון אחר. הגבוה במעלה-ההר, ואחריו דולקים שפירא וסלימן חמושים ברובים. אחסן וחמד רודפים אחר הגוץ, שנמלט בכיוון נגדי.

שפירא יורה באוויר מעל ראש הגבוה, להפחידו. הלה ממשיך לרוץ. סלימן יורה וקולע בגנב. האיש נופל ארצה ופורץ בזעקות-כאב מרות ובבכי נורא.

 "מה עשית? רד ותראה אם הוא חי או מת!" פוקד שפירא על סלימן.

סלימן יורד מעל סוסו וניגש אל הפצוע. אותה שעה מבחין שפירא בחבורת כפריים נרגזים שמתרוצצים על קו-הרכס של הכפר חארס, משחירים בדמדומי שקיעה. הצעקות והיריות החרידו אותם באמצע סעודתם, והם יורדים-מדלגים אל עבר הפצוע.

 "עזוב אותו!" קורא שפירא לסלימן, "ניקח את הפרות ונסתלק מכאן!"

סלימן מניח את הפצוע מבלי לדעת אם הפגיעה בו קלה או קטלנית. הוא ושפירא מזרזים את הפרות עד שהם מגיעים למעבר-הדרך הצר. אך שם, על הגבעה מולם, ניצבים עתה בני חלחול:

 "עמדו! מי אתם? מה היריות ששמענו?"

הם אינם זוכים לתשובה, ומתחילים לרגום את השניים באבנים.

 "אל תשים לב!" אומר שפירא לסלימן.

הפרות נבהלות ושבות במרוצה אל מקום רעייתן הקודם.

סלימן מנסה לעצור בעדן, להשתלט ולהוציאן מהבקעה, אך שפירא פוקד עליו: "עזוב אותן! קודם כל עלינו להיחלץ מכאן!"

סלימן פורץ לו דרך בין החלחולים ועובר אותם. אך מול שפירא מרים אחד מהם את אקדחו ופוקד עליו:

 "סתנא! עצור! עמוד!"

שפירא מכוון מולו את רובהו וגוער בו: "דיר באלאכ! היזהר!"

החלחולי נבהל, נרתע הצידה, ושפירא נחלץ ומצטרף לסלימן. הם מתרחקים מעט אך עוצרים לחכות לאחסן ולחמד.

 "לא היית צריך לפגוע בשודד," אומר שפירא לסלימן. "שכחת את הכלל הראשון של השמירה – לא להרוג ולא ליהרג?!"

 "כשראיתי את שני המנוולים, ערוות-אימם, יושבים להם בשלווה עם הפרות שלנו, כל-כך התרגזתי, שלא יכולתי להתאפק!"

אותה שעה מנסים אחסן וחמד להעביר את הפרות דרך החלחולים, ונכשלים. הם נאלצים לאיים באקדחים שבידיהם, ורק כך פורצים לעצמם דרך לצאת.

עתה פונים כל הארבעה על סוסיהם בדרך היורדת לשפלה, אך מימינם, מן הרכס המערבי, מדלגים לצידם אנשי כפר חארס, חלקם חמושים ברובים ישנים. שפירא ואנשיו מאיצים את רכיבתם, אך הסוסים, שחברם נפח נפשו לפני שעה קצרה, כבר מחרחרים באפיסת-כוחות. אי-אפשר להתקדם יותר. שפירא נאלץ לעצור למנוחה קצרה. אותו רגע יורד ומשיג אותם בחשיכה אחד הצעירים שרץ בראש הרודפים מכפר חארס, וקורא אליהם:

 "עמדו!"

 "מה אתה רוצה?"

 "מי אתם ומאיפה אתם באים?"

 "שאל את אלה שהחזיקו בפרות. ומי אתה?"

 "אני בן המוכתר של כפר חארס. ומי אתם?"

 "כבר אמרתי לך שתשאל את אלה שמחזיקים בפרות. אם אתם והחלחולים לא הייתם מפריעים לנו, כבר היינו מושכים אחרינו את שני הגנבים האלה קשורים לזנבות הסוסים שלנו – ככה, עד למודיר ביפו. עכשיו אני מבקש ממך לומר לאביך הנכבד ולכל בני כפר חארס – יש לנו אצלכם תשע פרות, אחת עם כוכב שחור במצח, ועגל לבן. מהיום והלאה תדעו, שאם תעיזו לבוא ללוד, לרמלה או ליפו – גמל לא נשאיר לכם. תשע כפול תשע תשלמו לנו בעד תשע פרות גנובות שרועות על אדמתכם."

 "אבל מי אתם ומאיפה באתם?"

 "תשאל את הגנבים, ואם אתה רוצה לחיות איתנו בשלום, תחזיר את הפרות למקום אשר משם נלקחו."

 "אם כך מדוע אתם בורחים מאיתנו? אם אנשים ישרים אתם, בבקשה, הישארו איתנו ומחר בבוקר נברר את העניין ונחזיר לכם את הרכוש."

"יכול מאוד להיות שאנשי חארס אין להם שייכות לגנבים," לוחש סלימן לשפירא, "אבל אנחנו איננו יכולים להסתכן בכך ולסמוך עליהם שיעזרו לנו להחזיר את הפרות. אם הגנב שיריתי בו נהרג..."

 "אל תדאג, סלימן. נמצא דרך להסתדר עם השופטים..."

 "לא זה. אם נהרג, ויש לו קרובי-משפחה בכפר חארס – לא יישאר איש מאיתנו חי עד הבוקר! כך מנהג גואלי-הדם בהרי חברון. ישחטו אותנו! אסור ליפול בידיהם הלילה!"

בשארית כוחותיהם עולים הארבעה על הסוסים העייפים, שאף הם נאלצים לצום ברמדן, אפילו בשעת לילה. זמן-מה הם שומעים עדיין מתוך החשיכה את קולות בני חארס, הרודפים אחריהם. הם ממשיכים לרכוב בכיוון השפלה, בדרך מוצאים את אחמד אל-חמד יושב ליד סוסו המת.

 "אני בא איתכם," פוסע אחמד והאוכף בידיו, לאחר ששומע את קורותיהם. "הסוסים שלכם הולכים כל-כך לאט, שאני יכול ללוות אתכם ברגל."

 "יותר טוב שתפנה לבדך לכיוון אחר," מייעץ לו שפירא. "אנחנו אולי הסתבכנו בנקמת דם, ויותר טוב שלא ידעו שיש לך שייכות אלינו."

לאחר שעות רכיבה אחדות הם עוברים ואדי עמוק שמעליו נטוי גשר של מסילת-הברזל יפו-ירושלים.

 "מצויין," אומר שפירא. "לא רחוק מכאן נמצאת המושבה העברית הרטוב. אפשר לשמוע את נעירת החמורים. ניכנס לשם, נשתה ונאכל וגם ננוח עד הבוקר, אנחנו והסוסים."

 "לא! ישמור אלוהים! לא!" נרתעים אחסן וחמד. שפירא חש פחד בדבריהם. "אתה אינך מכיר את אנשי ההר האכזריים. הם עדיין בעקבותינו. אסור לעצור. מוכרחים לצאת מכאן בלי לחכות רגע!"

 "מה דעתך, סלימן?" שואל שפירא.

 "אני איתך, אבל אסור להישאר כאן."

 "נפנה ימינה, לדרך יפו-ירושלים."

 "לא. גם שם מסוכן," אומרים השניים. בחושך, אולי מפני הקור, נדמה שקולם רועד.

 "טוב, לכו אתם לדרככם ואנחנו לדרכנו," מתכעס שפירא. "ואלוהים יעזור למי שיודע לעזור לעצמו!"

אחסן וחמד פונים דרומה. שפירא וסלימן - צפונה. כשעתיים אחר חצות הם מבחינים בחומה ובגוש אפל – שער המנזר של לטרון, על דרך יפו-ירושלים.

 "כאן נעצור," אומר שפירא. "שני ימים ושני לילות לרכוב בדרכים, לא לאכול דבר וכמעט לא לשתות?! לא! אי-אפשר להמשיך כך בלי לנוח קצת."

סלימן דלדום עדיין חושש.

 "אנחנו עכשיו רק שניים," מרגיע אותו שפירא. "גם אם ישיגו אותנו הרודפים, אין מה לפחד כי הם מחפשים ארבעה, ולא יכירו אותנו. ובכלל, דרך ירושלים היא מקום בטוח."

קר. הם משתרעים על האדמה הסלעית, לפני שער המנזר, מתעטפים בעבאיות, הרובים למראשותיהם, ושוקעים מיד בשינה. הסוסים קשורים לסלע שעליו נחים ראשי בעליהם. לוחכים בחשיכה מעט עשב אביבי שהנץ אחר הגשם. רק לאנשים לא נמצא דבר לאכול. עוד שעה קלה תסתמן במזרח תחילתה של בהרת השחר.

*

השכם בבוקר, קפואים, קמים השניים ורוכבים על סוסיהם לכיוון רמלה. בדרך פוגשים את אחסן וחמד, שמצאו גם הם מקום מנוחה לשארית הלילה, אך לא מזון לשבור את הרעב בן-היומיים. הארבעה ממהרים להגיע למקום-יישוב טרם עלות השחר, כדי שיספיקו לאכול לפני תחילת הצום, אך בעוברם את רמלה השמש כבר גבוה מאחריהם.

בבואם ללוד מחליט שפירא שאם פיקוח נפש דוחה את צום יום-הכיפורים, על אחת כמה וכמה שהוא דוחה את צום הרמדן, שאין הוא חייב בו. בלוד גר מכר שלו, סעיד אל-ראנם, שקנה מיצחק-צבי את החמורים, לאחר שהתבטל עסק ההובלות מיהוד. שפירא נכנס לבית סעיד, ולאחר הברכות הרגילות הוא מפר את כללי הנימוס ומבקש:

 "שמע סעיד, אולי תוכלו להוציא מעט אוכל ומשקה לאנשיי ולי?"

 "לאכול ביום הצום? מילא אתה איברהים-מיכו, יהודי. אבל האנשים שלך, האין הם יראים מאללה?"

 "חבריי ואני לא אכלנו דבר מאז אתמול בבוקר. מדרך רחוקה אנחנו באים. ואלוהים יסלח להם כי אין הוא חפץ שיחלו מרוב רעב."

בעל-הבית פוקד על נשותיו המשתאות להביא פיתות, גבינה, בצלים, זיתים ושמן-זית. שפירא, אחסן וחמד אוכלים. סלימן מסרב וממשיך לצום.

 "אלמלא הצום," מתנצל סעיד בהכינו את הקפה, "הייתי שוחט לכבודך גדי ומבשל אותו באורז, שיח' איברהים-מיכו."

 "אלוהים יחזיר לך כפליים מברכתו, כמו בשמן המשובח," טובל שפירא פיתה בזעתר ובשמן, שהופק מכרמי הזיתים של לוד. "ומה שקשור אלי, אל תצטער. הרי יודע אתה שאיני אוכל בשר אם לא נשחט לפי חוקי הדת שלנו."

*

אחר-הצהריים מגיעים הארבעה רכובים על סוסיהם לגבול המושבה, מדרום. לפני היפרדם עוצר אותם שפירא ואומר:

 "אל תספרו לאף אחד אפילו דבר אחד מכל מה שקרה לנו בדרך. אם מת הגנב שפגענו בו, גואלי-הדם מחפשים עכשיו את היורה. ואם יתגלגל לאוזניהם סיפור הרכיבה שלנו בעקבות הגנבים – הם ישתדלו להגיע לכאן כדי לנקום במישהו ממשפחת דלדום או מערב א-סוארקי!"

 "או ממלאבס!" מוסיף סלימן, המחזיק מעמד בגבורה זה היום השני לצום.

 "יברך אתכם אלוהים ותודה."

 "גם אותך. לעולם לא נשכח כיצד סיכנת את נפשך רק כדי להחזיר את הבקר שלנו."

 "אפילו היתה זו עז אחת, לא הייתי מוותר. צריך שבכל מקום בארץ ידעו שלא משתלם לגנוב מפתח-תקוה. אתם תראו שעוד נחזיר את הגניבה."

בהיכנס שפירא לחצרו מקדמת את פניו ביילה אימו בחיבוקים ובנשיקות. "אברמ'ל, אברמ'ל, אתמול נולד לך בן זכר, בן בכור, ליבה-רוחל מחכה לך בבית, תיכנס לראות אותם!"

*

למחרת חוזר ברגל אחמד אבן-חמד, והאוכף בידו. הוא נכנס לחצר שפירא בשעה שעושה לשם דרכו, רכוב על חמורו הקפריסאי הגדול, האיכר אלכסנדר גרשוני, לשאול מה עלה בגורל פרתו כוכבה.

 "אל תספר שום דבר ממה שקרה בדרך," מספיק שפירא, הלבוש עתה בגדים רגילים, לא בנוסח המזרח, לומר לאחמד, "כי אם מת הגנב שפגענו בו..."

 "מזל-טוב! ברוך-הבא מדרך רחוקה, רב אברום!" יורד גרשוני מעל חמורו. הוא צולע במקצת. לפני שנים אחדות פגע בירכו פר מיוחם ששעט לרפת. כובע שעם טרופי לראשו של גרשוני, וז'אקט אירופי. "מה שלום התינוק?"

 "תינוק? הוא כבר גדול כעוג מלך הבשן!" משיב האב הגאה.

 "ומה שלום כוכבה שלי?"

 "היא תחזור אליך בלי שתיפול שערה משערות זנבה."

 "תחזור? ואיפה היא עכשיו?"

אברהם שותק.

 "מה הסודיות הזו? שלושה ימים אתה נעלם עם העראברס שלך. חוזרים בלי כלום, ושותקים. כבר שאלתי את סלימן ואת אחסן ואת חמד, כלום! כולם שותקים! מה שותקים? מגלגלים בעיניים כמו אילמים!"

 "מה אתה בא אלי בטענות? נתת את הפרה שלך לבידואים לרעות, לא בעדר של המושבה, ואתה יודע שאני לא אחראי עליה!"

 "לא? אזוי? ומה עושה הגנב הזה שלך כאן, עם האוכף? ואיפה הסוס?" שואל גרשוני בשעה שהוא מבחין באחמד. "אתה נותן אמון בבן של חמד אל-מצרי?"

שפירא שותק.

 "אתה גיבור כזה, איברהים-מיכו, שהגנבים מבריחים אותך והורגים את הסוס?"

 "אם אתה יודע כבר הכל, למה אתה שואל אותי?"

 "אני עוד אראה לך, שפירו! אתה תשלם לי כפל-כפליים על הפרה שנעלמה! אני לא בטוח אם אתה והעראברס שלך לא עשיתם איזה שירקעס, קנוניה, עם הגנבים עצמם להעלים מאיתנו את העדר!"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מתוך היומן: "17.8.1990. יום שישי. שיחת שעה של עמוס עוז בתוכנית לספרות ברדיו על הנושא "מדוע לקרוא ספרות?" ששמעתי וגם הקלטתי לפי המלצת העורכת הדסה וולמן. מרבית הדברים הנכונים שאמר אינם חדשים, מרבית החידושים שאמר אינם מדוייקים, אבל איזו עברית, ללא שגיאה אחת, במשך שעה שלימה! כאשר מדברים עברית כה מושלמת, קשה לדייק בפרטים ולהימנע מהכללות שחלקן כאמור בלתי-מדוייקות וחלקן מגלות את הידוע.

* "הקמפיין השלילי הצליח לפגוע במעמדה הציבורי של הקרן [לישראל חדשה], שתקציבה השנתי 32 מיליון דולר, בייחוד בשנה שבה רובו מופנה לארגוני זכויות אדם וחברה. לראייה, בשבוע שעבר פירסם ערוץ 10 כי הקרן מסייעת במימון המחאה החברתית." [ניר חסון, "הארץ", 2.7.12].

פירושים מיותרים.

* כפי שהשתמשו בַּז'וליק מוריס טלנסקי [שהיכה את רופא השיניים שלו בוויכוח על תשלום על הטיפול] כדי לכבוש את הכותרות בתקשורת ולזרז את סילוק אולמרט מראשות הממשלה, כך משתמשים עתה בעדותו של העד החסוי שֵ"ד נגד אולמרט בפרשת קרקעות מלון הולילנד בירושלים, אף כי בשעתו פורסם כי התביעה [המשתרעת כנראה על אלפי עמודים] היא נגד 200 נתבעים! – וזאת עושים כדי ליצור דעת קהל שכאילו אולמרט הוא האשם העיקרי! וזאת עושים בדיוק כאשר בית המשפט עומד לדון בפרשיות הקודמות שעליהן נתבע אולמרט! אז שלפו עכשיו את השֵ"ד העד האנונימי והמט-ליפול – וזאת בעיקר נגד אולמרט, כדי לכבוש את כותרות העיתונים ולהשחיר שוב את אולמרט! ואולי מקווים בפרקליטות כי שֵ"ד המתנדנד – כבר לא יחזיק מעמד עד לחקירה הנגדית, וכך ישאיר אחריו רק את הסירחון שהפיץ באין מפריע, ובאין מזים את שקריו!

 ואילו אנחנו עדיין מאמינים לעו"ד אלי זוהר – שכל דברי שֵ"ד הם שקרים! ואומרים שהלוואי שאחוז אחד מכל האמצעים המושקעים בהרשעת אולמרט בכל מחיר היה מופנה לטיפול בפשע האמיתי בישראל, פשע שאינו עושה כותרות אלא רק מודעות אבל, וזאת במקרה הטוב, כי לרוב עוברים מיד לסדר היום, ולמשפחות הנרצחים אין כסף למודעות-אבל בעיתונים.

* מתוך "ממקורות הש"י" ב"חדשות בן עזר", גיליון 646, מיום 26.5.11 – "קול אדוניו" תומאס פרידמן, המבין הגדול במזרח התיכון ובנפשם של הערבים, במאמר "נתניהו, אתה נמצא בדרך להפוך לחוסני מובארק של תהליך השלום" ב-25.5.11, ב"ניו יורק טיימס", כותב:

"האם אוכל להציע [לפלסטינים] חלופה בנוסח כיכר תחריר? תכריזו שכל יום שישי מעתה ואילך יהיה 'יום השלום', שאלפי פלסטינים תושבי הגדה יצעדו בשקט וללא אלימות לירושלים, כשהם נושאים ענף זית ביד אחת ושלט בעברית ובערבית ביד השנייה. השלט יאמר: 'שתי מדינות לשני עמים. אנו הפלסטינים מציעים ליהודים את פתרון שתי המדינות המבוסס על גבולות 1967, עם תיקונים מקובלים על דעת שני הצדדים, כולל ירושלים שבה הערבים ישלטו בשכונותיהם, והיהודים בשלהם'."

איך ידעת, תומאס, שאנחנו מובאראכ ואילו הפלסטינים, שמעולם לא עסקו ולא יעסקו בטרור רצחני – הם כמו ההמונים התמימים המפגינים בכיכר ת'חריר ותובעים את ראשו! – הלא על זה בלבד מגיע לך פרס פוליצר באם לא קיבלת אותו עד כה. איזה פלוצרים נהדרים יש לך! אצלך מדינת ישראל היא מין שכונה בברוקלין עם רוב יהודי בחסות משטרת ניו-יורק!

אבל בדבר אחד אתה צודק, תומאס, הפלסטינים היו תולים ברצון את נתניהו כמו גם את מובאראכ – בכיכר ברמאללה ששם ביצעו את הלינץ' בשני החיילים הישראליים!

* אם אתם מתפלאים מדוע אנחנו לא מתגייסים למלחמה הקדושה של גיוס החרדים בשם השיוויון בנטל, אז עלינו לגלות לכם, בחיל ורטט – שאנחנו ממש חרדים מגיוס החרדים, שעלול, במנות גדולות – לא רק שלא להועיל לצה"ל אלא ממש להזיק.

ולגבי הפתרונות של גיוס לשירות לאומי, הם יגרמו ליותר הוצאות [בגלל הדרת נשים, למשל, ותמיכה במשפחות מרובות הילדים] מאשר התמיכות הקיימות כבר ממילא בחרדים.

מוטב אפוא לתת את מירב התמיכות הממשלתיות והציבוריות לזוגות צעירים מהציבור הישראלי הפרודוקטיבי הרחב – כדי שאלה יוכלו לרכוש דירות, וגם דירות יותר גדולות, ולהביא גם הם יותר ילדים לעולם (כמו החרדים העושים זאת על חשבוננו) – זה הרבה יותר חשוב לעשות בכסף הציבורי – מאשר לפרנס משפחות של חרדים צעירים ש"ישרתו" בצה"ל ויעסקו בו בהדרת חיילות ובכפייה חרדית!

* מתוך היומן: 16.12.1990 . יום ראשון. בא נער כבן 11, רשף אמיר מכפר-ורדים. סבתו, שרה נדיבי, היא נכדה של משה-שמואל ראב, אחי סבי. הילד היה צריך לראיין אותי על תולדות פתח-תקווה, ועל ילדותי. ניראה קצת היפר-אקטיבי. הוא בא עם סבו וסבתו. הסב, מר נדיבי, היה חבר אצ"ל בפתח-תקווה והוא שדואג עתה לשלטים המנציחים כל פעולה שלהם. שאלתי אותו על הפעולה אצל ראש העיר יוסף ספיר [פיצוץ שערך האצ"ל בלילה בקומה התחתונה בביתו בעת שבני המשפחה ישנו בקומה העליונה, בשנת 1944], וקצת נידהם שאני יודע. גימגם שספיר מסר, או עמד למסור, שמות של חברי אצ"ל לבריטים!

[ממרחק השנים אני משוכנע שזוהי דיבה, אבל ידוע לי בבירור שהיחסים בין ספיר לבגין באותן שנים היו גרועים מאוד, ואולי ספיר איים שימסור לבריטים את שמות חברי אצ"ל ששודדים באיומים את האיכרים במושבה. אולי על נושא זה אולי היתה אמורה להיות לספיר פגישה עם בגין, שהתבטלה, ואז נזרקה כאיום – הפצצה].

* האם שמתם לב כמה נהדרים האבטיחים השנה? אין טענות! ושפע הדובדבנים! צהובים, אדומים! כל ביקור בשוק הוא חגיגה! ואיזה שפע! בלי עין הרע!

* ברכות לשופט יוסף שפירא עם התמנותו למבקר המדינה החדש. אנחנו מאחלים לו צניעות, חוכמה, הקפדה על גבולות תפקידו, ושלא יטפח חלומות-שווא על היבחרו לנשיא המדינה הבא. אנחנו מקווים כי בתקופת כהונתו – פחות אנשי ביצוע, גם בכוחות הביטחון – יצטרכו לפעול, בגלל המבקר – רק בליווי עורך-דין צמוד שעלול לסרס את  יכולתם ואת השכל הישר שלהם.

* סימן לבאות גם בשאר הפרשיות? – עו"ד אלי זהר, פרקליטו של אולמרט, אמר היום [4.7]: "פרקליט המדינה התנצל בפני אולמרט על הדברים הלא נכונים שאמר [על אודותיו בנדון אי-החזרת הלוואה]. טוב שעשה כן, וכך היה מצופה ממנו לעשות."

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,396 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,049 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל