| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 758
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בתמוז תשע"ב, 9 ביולי 2012
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: ד"ר גיא בכור: מה הרג את ערפאת באל-ג'זירה? [ציטוט]. // יהודה דרורי: שי גולדן יודע מי רצח את "מורשת עראפת". // יוסי גמזו: בְּהַפְגָּנַת הַפְרַאיֶרִים. // אורי הייטנר: 1. הבשורה הגדולה של ועדת פלסנר. 2. המילה הגסה. 3. מערכון ב"שְׁלוֹף". // אלי מייזליש: החרדים: קץ הדרך. // מתי דוד: השליחות העיתונאית אינה גוברת על הביטחון הלאומי של המדינה. // אורי משגב: הון, שלטון ועבודת אלילים. [ציטוט]. // ניצן הורביץ: הסרגל העקום והמפלצת. [ציטוט]. // משׁה שַׁפריר: גּוֹרַל הַשִיר. // אהוד בן עזר: שישה קטעים מתוך היומן משנת 1991. // מרדכי קידר: ירדן לפני הסערה, והמגלומניה הקטרית. [ציטוט]. // משה גרנות: "האמת היא אמונה טפלה" על ספרו של ז'וּזֶה אֶדוּאַרְדוּ אַגוּאַלוּזָה "מוכר האתמולים". // רוֹן גֵּרָא: שני שירים: זִכָּרוֹן. מִלְחֶמֶת כֹּחַ. // אילן שחורי: הבית ברחוב טולוז – או סיפור הידידות המופלא בן האדריכל היהודי יצחק רפפורט והמיליונר המוסלמי מוחמד עבד אל רחים. // יהורם גאון: סיסמאותיי. [ציטוט]. // אלישע פורת: בין פלגיאט ל"חיקוי ספרותי", משה אלברט ובוריס ואיאן. // יוחנן פלסנר הוא נכדו של יוסף ג. ליבס, בעקבות מכתבה של תלמה כהן. // מתי דוד: ה"חוק הבינלאומי", הטרור המוסלמי והשמאל הישראלי. // עמוס גלבוע: המבנה המפלצתי של הולילנד מסמל את עומקה של השחיתות. // מה יָפִיתָ עמק נווי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יצחק שויגר: פלוטילה לבוניפאצ'ו. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק עשירי, הסטירה. חלוצים באים למושבה. // ממקורות הש"י.
* * *
ד"ר גיא בכור
מה הרג את ערפאת באל-ג'זירה?
אלג'זירה, שבאה להחזיר את סדר היום הערבי הישן
רק הוכיחה בכך שהיה זה סדר יום מומצא במידה רבה
במשך שנים הפך ערוץ אלג'זירה המשדר מקטר, לחוד החנית מטעם עצמו במאבק הפלסטיני נגד ישראל, ובכך הפך אלג'זירה יותר פלסטיני מן הפלסטינים. הערוץ הזה הפך את מותו של הילד מוחמד אלדורה, למשל, לקליפ, אותו שידר כל רבע שעה בזמן האינתיפאדה האחרונה, ובכך הסית את הרחוב הערבי, והפך את אותה אינתיפאדה לעניין כלל-ערבי ועולמי.
אלא שבשנתיים האחרונות מתקשים הערוץ, ואתר האינטרנט שלו, לקבל את הפניית תשומת הלב של העולם הערבי לבעיות הפנים האמיתיות שלו: לסוריה העולה באש, למצרים שנבלעה בצרותיה, ללוב המתפרקת, לעיראק המדממת, או לתימן שהפכה לזירת טרור. מתקשה לקבל את המציאות האמיתית, שבו הערבים מתעסקים עם מה שבאמת מאיים עליהם: העוני, הכלכלה הקשה, האבטלה, תוחלת החיים הקצרה, החינוך הירוד של הדור הבא, ותחושת חוסר האונים.
באופן מלאכותי החל הערוץ הזה לדחוף דיווחים בעניין הפלסטיני, כדי להחזיר את הנושא לסדר היום הערבי, למשל דיווחים עיקשים נגד ישראל, ניסיון להפוך את נושא "האסירים" לעניין מתסיס, כאשר בכל פעם קידם איזה אסיר אחר, אולם ללא הצלחה. תשומת הלב כבר אינה מופנית למציאות המדומיינת אותה קידם, כלומר נגד ישראל, אלא לעניינים הבוערים האמיתיים.
בערוץ החליטו על קמפיין גדול לשנות את זה.
במשך חודשים, לדברי הערוץ עצמו, ביצעו אנשיו תחקיר כיצד מת יאסר ערפאת, והשבוע הם יצאו עם הגילוי הסנסציוני בכותרות ענקיות: "עובדות הנודעות לראשונה מה הרג את ערפאת: אלג'זירה גילתה חומר רדיואקטיבי, פולוניום, בחפצי ערפאת."
הדיווח הזה זכה להבלטה עצומה בערוץ ובאתר (כל העמוד הראשי באתר הוקדש לתמונת ענק בנושא), אלמנתו של ערפאת, סוהא, הוזעקה מראש לאולפנים, ומאמרים נוספים הוכנו, למשל – חיי ערפאת, אנשים נוספים שמתו מפולוניום, מה אומרת בתו של ערפאת, זהרה, אישים שדיברו על הרעלת ערפאת, דפי הפייסבוק וטוויטר עודכנו, ובאלג'יזרה חייכו בסיפוק, הם עוד יזעזעו את המזרח התיכון; הם יחזירו את סדר היום הישן. הם לא האשימו את ישראל באופן מפורש, אך ציינו שרק מדינה עם כור גרעיני יכולה לספק חומר שכזה.
התוצאה היתה מביכה. ידיעה על סוריה מביאה מאות תגובות באתר של אלג'זירה, ערפאת, עם הבלטת הענק, זכה לכמה עשרות בודדות של תגובות צוננות, אלמנתו זכתה לכעשר תגובות, חלקן אף מעליבות. מגיב, אחמד עבאבנה מקנדה, כתב:
"כלומר אסד שורף את סוריה ורוצח את עמה, ואלג'זירה מבצעת תחקיר על מות ערפאת לפני עשר שנים? בבקשה העבירו את מצוקת תושבי סוריה 24 שעות ביממה."
"אני כורדי מכורדיסטאן, ואני חושב שיד פלסטינית רצחה את ערפאת," כותב אחר, ובכך מבטל את רמזי אלג'זירה נגד ישראל.
"כל זאת מאהבת ערפאת או הכנה להפלת אדם אחר," תוהה מגיב אחר, ובכך הוא רומז שאלג'זירה מתכננת את הפלת אבו מאזן, אותו אינה אוהבת.
גם התגובות על סוהא ערפאת לגלגניות ואפילו ארסיות: בונורה כותב: "לפני שאת דורשת להוציא את גופת ערפאת מהקבר תחזירי את כספי התרומות שלקחת..." אבוי, לא מה שאלג'זירה ציפתה לו.
מעניינת התייחסות ערוץ הטלוויזיה המתחרה של אלג'זירה, אלערביה, המשדר מסעודיה, לקמפיין. בדיווח קצר באתר האינטרנט שלו, "הספק נותר בעניין ערפאת," שגם הורד מהר, מלגלג הערוץ על דיווח אלג'זירה, ורומז שאילו הן אטריות קרות. "פלסטינים רבים סבורים שהוא הורעל," ציין, וכן ציטט אחד מחברי המוסד בשוויץ שביצע את החקירה, ולפיו אין הוכחה חותכת שהוא נרצח.
אלג'זירה, שבאה להחזיר את סדר היום הערבי הישן רק הוכיחה בכך שהיה זה סדר יום מומצא במידה רבה, שאבד עליו כלח. הערוץ הזה, שבא לטמון פח מתחת לרגלי ישראל, נפל בו בעצמו, וחשף את כוונותיו. טוב יעשה אם במקום לקדם אג'נדות יעסוק במה שבאמת מטריד ומאיים על האזרחים הערבים, וזו, לצערו, דווקא לא ישראל.
(פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 5.7.12)
* * *
יהודה דרורי
שי גולדן יודע מי רצח את "מורשת עראפת"
שי גולדן, המיני ילד פלא של השמאל והתקשורת, היתום שהביא דמע לעינינו בסיפורו האישי, והנבל אשר כתב דברים נוראים על רצח משפחת פוגל ("החדווה בה אנשים מתקבצים סביב פולחן האבל על משפחת פוגל היא כמו סדנת גיבוש לאומית לפני היציאה לסיבוב שפיכות הדמים הבא. רק בדם אנחנו מבינים.") – יצא השבוע במין מאמר "נבואי" ב"מעריב" המצביע על כך שקרוב לוודאי שישראל גרמה למותו של יאסר עראפת – ועד כמה שהדבר ישפיע בעתיד על יחסינו עם הפלשתינאים (רחמנא ליצלן...) – כאילו שבכלל יש איזשהו עתיד ליחסינו עם הפלשתינאים... (אבל זה כבר סיפור אחר).
כסופר בינוני למדי ואיש תקשורת בעל אג'נדה שמאלנית, הוא מנסה לקבוע, שמכיוון שפולוניום זוהה כביכול על-ידי "מומחי אל-ג'זירה" כרעל שהרג את עראפת, ומכיוון שזה רעל מתוחכם, הרי שרק מדינה מתוחכמת כמו ישראל יכולה להשתמש בו... (הוא כנראה לא שמע על הרעלות פולוניום אחרות. לא שמע על השימוש ברעל הזה על-ידי הק.ג.ב.) – הוא גם שכח כמה אויבים היו לעראפת חוץ מישראל... וכל זאת לפני שגופתו של עראפת הוצאה מקיברה לבדיקה... ברור לגולדן שזה יכול להיות רק אנחנו... ואיזה דבר נורא זה לפגוע בראש מדינה... בקיצור, אצל קורא המאמר נוצר הרושם כי שי גולדן מקונן על ה"ראיס" המבחיל הזה ולכן הוא קורא למאמרו בשם: "מורשת עראפת"!
"מורשת" אמר? מורשת זה משהו גדול, משהו חיובי אלא מה שעראפת הנחיל לנו ולהיסטוריה היו: מסכת שינאה, שקרים ורצח יהודים ללא אבחנה. "מורשת עראפת" היתה לעשות הסכמים ולא לקיימם, "מורשת ערפת" הפיצה את "האנטישמיות הטהורה" שמפיק האיסלם... ועוד לקרוא לתכונות אלו "מורשת" רק מראה לנו להיכן מדרדר איש תקשורת מבית המדרש של השמאל הפוסט ציוני.
תמיד קיוויתי שאולי התעמולה ברחוב הערבי, שלפעמים האשימה את ישראל במותו של עראפת, אכן תמצא כנכונה – רציתי שכל העדר של בני-העוולה שעראפת ניהל בחייו, ידעו שניתן להגיע לכל אחד מהם. אבל כמה שהם ניסו להאשים את ישראל, זה לא הסתדר להם כל כך. אבל, הם ידעו היטב מה הרג אותו...
פולוניום הוא רעל רדיו-אקטיבי מסוכן ואכזרי מאוד וגם מדבק – אבל – ניתן לזיהוי, אז מי יאמין עכשיו, שכל הרופאים והאחיות שטיפלו ב"ראיס" בצרפת לא נפגעו כלל, וכל הגלאים הרדיואקטיביים בבית החולים המפורסם לא מצאו סימנים לכך?
אגב סיבת מותו של עראפת הוסתרה בעיקר על-ידי משפחתו והרשות הפלסטינית, בגלל הבושה כי הוא נפטר מאיידס – ההומו-פדופיל הזה. וכך בעזרת השם ואיזה וירוס מיקרי, נפטרנו מ"מורשת" מתועבת – ולנצח.
אהוד: אבל לא נפטרנו ממורשת מתועבת כגון זו של שי גולדן, שזה מה שהולך עכשיו בשוק הבורות והטמטום של החלק האנטי-ישראלי הפופולארי בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית.
* * *
יוסי גמזו
בְּהַפְגָּנַת הַפְרַאיֶרִים
בְּהַפְגָּנַת הַפְרַאיֶרִים לִפְנֵי יוֹמַיִם
שֶנֶּעֱרְכָה אֶל מוּל מוּזֵיאוֹן תֵּל-אָבִיב
וּכְבָר נִבְצָר מִן הַמִּמְסָד לַעֲצֹם עַיִן
תּוֹךְ הִתְעַלְּמוּת מִמֶּנָּהּ כִּי סָבִיב-סָבִיב
כְּבָר מִצְטָרְפִים אֵלֶיהָ בִּתְנוּפָה גוֹבֶרֶת
יִשְׂרְאֵלִים רַבִּים שֶגַּם לָהֶם נִמְאַס
מִמְּרִיחוֹתֶיהָ הַחוֹזְרוֹת שֶל הַצַּמֶּרֶת
אֶת הַצִּבּוּר שֶהִיא לֹא שָׂמָה עָלָיו פַּס
רָאִינוּ שֶפַע מִלּוּאִימְ'נִיקִים שֶרָצוּ
לְבִצּוּעָן שֶל מְשִׂימוֹת בִּטְחוֹנִיּוֹת
שָנָה אַחַר שָנָה אֲבָל מִזְּמַן כְּבָר קָצוּ
בְּכָל קוֹמְבִּינוֹת הַחֶרְפָּה וְהַקְּנוּנְיוֹת
שֶל מֶמְשָלָה אֲשֶר לְמַעַן כִּסְּאוֹתֶיהָ
שֶהִיא מֻדְבֶּקֶת עֲלֵיהֶם מֵאָה עַכּוּז
מַפְלָה יוֹם-יוֹם כָּאן רֹב עָצוּם שֶל מִתְגַּיְּסֶיהָ
שֶהַמִּעוּט הַסַּחְטָנִי רוֹחֵש לוֹ בּוּז
כִּי הוּא רוֹאֶה בּוֹ פְרַאיֶר שֶל שִטָּה פַנְטַסְטִית
שֶבָּהּ בִּנְזִיד-הָאֲדִישִים שֶל עַוְלָתָם
מוֹכְרִים אוֹתוֹ מוֹשְלָיו בְּצִינִיּוּת סַרְקַסְטִית
לְאֵלֶּה שֶשְּתַמְּטָנוּתָם אֻמָּנוּתָם.
וְיֵש גַּם שֶפַע שֶל סְטוּדֶנְטִים וּבְנֵי נֹעַר
שֶגַּם לָהֶם יָצָא כְּבָר מִן הָאַף מִזְּמַן
אִי הַשִּוְיוֹן בַּנֵּטֶל שֶחוֹבָה לִמְנֹעַ
אֶת הֶמְשֵכוֹ הַמְּסֻבְּסָד וּמְמֻמָּן
עַל חֶשְבּוֹנָם שֶל מְשַלְּמֵי מִסִּים כָּמוֹנוּ
וְשֶגַּם הֵם כָּאן מְרִימִים קוֹלָם בְּעֹז
בְּשֵם אוֹתוֹ חֲלוֹם שֶעַד הַיּוֹם נָכוֹן הוּא,
חֲלוֹם חֶבְרָה צוֹדֶקֶת שֶעוֹד לֹא נָגוֹז.
אָז הִסְתַּכְּלוּ נָא מִסְּבִיבְכֶם, אַחִים, בְּאֹמֶץ
בְּכָל הֲמוֹן הַמַּפְגִּינִים שֶאֵין לַחְדֹּל
מִלְּחַזְּקוֹ, כִּי הוּא עַם רָב וְלֹא רַק קֹמֶץ
וְהָעָם רָב הַזֶּה מוֹחֶה בְּקוֹל גָּדוֹל.
וּכְשֶלָּעָם הַזֶּה נִשְבָּר מִן הַפָדִיחוֹת
וְנַחְשוֹלֵי הַמְּחָאָה שֶלּוֹ גוֹאִים
כִּי נִבְחָרָיו אֶת תַּבְשִילָיו כָּל-כָּךְ הִקְדִּיחוּ
שֶזֶּה עוֹֹבֵר כָּל גְּבוּל – אָז מָה אַתֶּם רוֹאִים?
אַתֶּם רוֹאִים אֵיךְ כּוֹחַ מְשַלֵּב יָדַיִם,
אַתֶּם רוֹאִים כָּאן אֵיךְ מוֹמֶנְטוּם וּתְנוּפָה
כָּאן מַצְלִיחִים לִגְרֹף לַכִּכָּרוֹת עֲדַיִן
אֶת יִשְׂרָאֵל הָאֲמִתִּית וְהַיָּפָה.
אֲבָל מִלְּבַד הַזְּכוּת לַהֲרָמַת הַקּוֹל
שֶבַּחֵרְשוּת הַמֶּמְשַלְתִּית סוֹדֶקֶת סֶדֶק
אַתֶּם רָאִיתֶם שָם שִלְשוֹם, מֵעַל הַכֹּל,
שְנֵי מַפְגִּינִים בּוֹלְטִים:
הַיֹּשֶר
וְהַצֶּדֶק.
* * *
אורי הייטנר
1. הבשורה הגדולה של ועדת פלסנר
המלצות ועדת פלסנר הן המלצות רעות. הן המלצות רעות, כיוון שהן אינן שמות קץ למאֵרת ההשתמטות מצה"ל ואף נותנות לה גושפנקה. הן רעות, מאחר והן אין יוצרות שוויון בנשיאה בנטל הביטחון. הן רעות, מאחר ועל פיהן 20% מן החרדים ימשיכו להשתמט. הן רעות, כיוון שהחרדים שבכל זאת יתגייסו, ישרתו רק 2/3 מן הנדרש. הן רעות, כיוון שהמשרתים שירות אזרחי, ועוד לא ברור מהו ועד כמה הוא רציני, יידרשו לשרת רק מחצית זמן השירות.
ולמרות שהן המלצות רעות, אני תומך בהן ומקווה מאוד שהן תאומצנה ותיושמנה. במקרה זה אני מאמץ שתי קלישאות שאיני אוהב. איני אוהב את הקלישאה שהמצויין הוא אויבו של הטוב, כיוון שהיא מעודדת בינוניות. איני אוהב את הקלישאה שיש להיות חכם ולא צודק, כיוון שיש בה ויתור על השאיפה לצדק. אבל במקרה זה, ניסיון להגשים את הפתרון הצודק והמוסרי האחד והיחיד, אינו ישים ועלול לגרום לשבר בחברה הישראלית.
יש רק פתרון ראוי אחד לבעייה – גיוס מלא של כל החרדים לצה"ל, כמו כל אזרח יהודי, או לחלופין שירות לאומי משמעותי לאורך שלוש שנים. הפתרון הזה ראוי לא רק בשל השוויון בין האזרחים, אלא בראש ובראשונה כיוון שההשתמטות הינה תופעה שלילית כשלעצמה, ועל החברה להילחם בתופעות שליליות בתוכה. היהדות אינה תרבות המעמידה במרכז את הזכויות, אלא דווקא את המחוייבות, את החובות, את המצוות. השתמטות של שבט שלם בעם ישראל מהגנה על המולדת, על המדינה היהודית ועל שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל, היא תופעה שלילית, מכוערת ורעה מבחינה מוסרית וערכית, אף ללא קשר לפגיעה הקשה בשוויון.
וכמובן, הפגיעה בשוויון, כתוצאה מההשתמטות, חמורה ביותר, כיוון שאין המדובר כאן בזכויות יתר אלה או אחרות, אלא במצב שבו צעירים רבים מוסרים את נפשם, ועוד רבים אחרים נפצעים ורבים מאוד מאוד מתגייסים מתוך נכונות למסור את נפשם, ואילו המשתמטים חיים בזכות ההקרבה של אחרים, ואפילו אינם מוכנים לתרום לחברה בהתנדבות לשירות אזרחי או לכלכלה. המלחמה על קיום המדינה והגנתה היא מלחמת מצווה מובהקת, המחייבת אף להוציא חתן מחופתו. והנה, מגזר שלם בחברה היהודית בישראל משתמט מן המלחמה, ועוד עושה זאת בשם ה... יהדות, כביכול, ואין חילול השם גדול מזה.
חשוב לומר בגלוי ובבירור, שהפתרון הראוי היחיד הוא גיוס מלא. גם אם המציאות מחייבת אותנו להתפשר על האידיאל, אין להציג את הפשרה כאידיאל. החרדים חייבים לדעת שנקודת המוצא למו"מ עמם, אינה הפשרה, אלא הדרישה לגיוס מלא.
אחרי 64 שנים שבהן הציבור החרדי הפנים את תרבות ההשתמטות (אף שיש לציין שיפור מסוים בנושא בשנים האחרונות – הנח"ל החרדי, תכנית שח"ר) עד שהיתה למרכיב מרכזי בזהותו, אי אפשר לתקן זאת באבחת חרב. אין מנוס מפשרה ומשיפור הדרגתי.
המלצות ועדת פלסנר אינן טובות, אבל כפשרה – זו בהחלט פשרה סבירה ומניחה את הדעת. הבשורה הגדולה של הוועדה, היא בכך שהיא מסמנת שינוי כיוון אמִיתי ומשמעותי לעומת המצב הקיים. היא רחוקה משלמות, אך היא מקדמת מאוד את החברה הישראלית; היא עשויה להקטין את הקיטוב בחברה הישראלית, להנמיך את השנאה, להגדיל את הסולידריות היהודית. היא עשויה לרפא את החברה החרדית החולה. היא עשויה לתרום באופן משמעותי לביטחון המדינה ולכלכלתה.
עוד שתי הערות – אני שותף למאבק נגד השתמטות החרדים, אך סולד מהביטוי "פראיירים". התנגדותי להשתמטות של אחרים מצה"ל, מעולם לא סדקה כהוא זה את המוטיבציה שלי כחייל בסדיר ובמילואים. אני רואה בשירות העם והמדינה ערך העומד בפני עצמו, וגם את ילדיי אני מחנך להתנדב לשירות צבאי קרבי משמעותי ולהתנדב לשנת שירות לפני הצבא. כפי שהעובדה שיש גנבים אינה הופכת את הישרים ל"פראיירים", כך העובדה שיש משתמטים אינה הופכת את המשרתים ל"פראיירים". בעיניי, סיסמת ה"פראיירים" מכתימה את המאבק הצודק.
וההערה השניה – אין כל סיבה לצפות מערביי ישראל להתגייס לצה"ל, הנמצא במלחמה עם עמם. וכל עוד מגזר שלם של בני עמנו משתמט מכל חובה, אין לנו זכות מוסרית לדרוש מן הערבים שירות לאומי בכפייה. קודם נהיה אנו, כולנו, אזרחים תורמים, ואח"כ נבוא בטענות ודרישות לערבים. בינתיים, יש לפעול, בדרכי נועם, בחינוך והסברה, להגדלת ההתנדבות של הנוער הערבי לשירות אזרחי.
2. המילה הגסה
כנס חוקרי הקיבוץ שנערך בשבוע שעבר ב"יד טבנקין" באפעל, נפתח ברב שיח מעניין על המחאה החברתית והתנועה הקיבוצית. בין המשתתפים ברב שיח, היה המשפטן ד"ר אמיר פז פוקס, מהמרכז ע"ש חזן במכון ואן ליר. לאחר האמירה המתבקשת שהוא אוהב ומעריך את התנועה הקיבוצית, ומשהו בסגנון של אחדים מחבריי הטובים הם קיבוצניקים, החל לסנוט בתנועה הקיבוצית. אין צדק חברתי ללא צדק, הוא אמר, ואי אפשר לדבר על צדק בלי לעשות צדק, הוא הוסיף ואמר, ואז סיפר שלמרבה הבושה קיבוץ פלוני סירב לקבל ערבי לשורותיו ועל כך בנה תיאוריה – צדק פירושו שכל האנשים שווים, ומה זה האפליה הזאת, נזף בתנועה הקיבוצית. ואז הוא שאל בתמיהה – יש מישהו כאן באולם שיכול להצדיק את העובדה שהקיבוצים אינם מוכנים לקבל ערבי?
אף אחד לא קם. כי מה אפשר להשיב לו? הרי כל מי שהיה שם באולם, יודע שכלל אין "אישו" כזה. זאת סוגיה מומצאת, חלק מן הספין הטרנדי של חיפוש גזענות אמתית ובעיקר מדומיינת במדינת ישראל, ואם אפשר בתנועה הקיבוצית – מה טוב.
אף אחד לא קם, ואז, מבויש ונזוף, קם ראש מחלקת החינוך בתק"צ אבי אהרונסון להציל את כבודה הרמוס של התנועה הקיבוצית ובקול ענות חלושה הפטיר: "התנועה הקיבוצית גינתה את חוק ועדות הקבלה."
היציאה של הנהגת התנועה נגד חוק ועדות הקבלה, היתה רגע שאין מה להתפאר בו; יש רק מה להתבייש בו. היה זה רגע מביש של התחסדות וצביעות. הרי אצלנו, בקיבוצים, קבלת חבר חדש אינה כרוכה רק בוועדת קבלה. הליך ועדת הקבלה, שהוא פנימי של הקיבוץ וחסר שמץ של ההגבלות שבחוק ועדות הקבלה, נועד לאפשר למבקש להצטרף לקיבוץ, להתקבל לשנתיים מועמדות ולאחר מכן עליו לעבור משוכה קשה – רוב של 2/3 בקלפי. איזו זכות מוסרית יש לנו לבקר חוק, המאפשר ליישובים קהילתיים מינימום שבמינימום של שליטה על זהותם של המצרפים אליה (ועוד כשהחוק אוסר אי קבלת אדם ליישוב על רקע לאומיותו)?
אין כל פסול בוועדת קבלה. אין קהילה בלי יכולת לבחור את חבריה. הגישה הליברלית האינדיבידואלית המשפטניסטית הקיצונית, הבזה לכל מה שמריח קהילה וקולקטיב, מתייחסת להתיישבות כמקום מגורים לפרטים. אם יש לי כסף לרכוש מגרש ולבנות עליו, מה זה הקהילה שמקהילה הזאת, שתחליט אם היא רוצה אותי. קהילה? התיישבות? זהות? תרבות? הכל חרטא. מדובר בנדל"ן ובזכות הפרט לרכוש נדל"ן.
את הגישה הזאת של מערכת המשפט, מנצלים לרעה גורמים אנטי ציוניים, כדי ליצור דה-לגיטימציה להתיישבות היהודית, הציונית. התיישבות יהודית ציונית, היא בעיניהם "גזענות". וכך, כאשר יישובים קהילתיים בגליל הגדירו את עצמם בחזונם יישובים ציוניים, "הארץ", שופרם של החוגים הפוסט ציונים, יצא בכותרות ענק על התיישבות גזענית. הגולם קם על יוצרו – במדינת ישראל הציונות היא מילה גסה.
אין שום "אישו" של סירוב קיבוצים לקבל לשורותיהם ערבי. ד"ר פז פוקס העלה את מצג השווא הזה, כחלק מאותו קמפיין, להפיכת ההתיישבות היהודית למילה גסה. באופן מתוחכם, הוא לא שאל האם יש כאן באולם מי שמוכן להצדיק באוזניו את זכות הקיום של יישובים יהודיים. בתרגיל דמגוגי זול, הוא הפך את השאלה על פיה, וביקש שמישהו יצדיק באוזניו את הפִּרְכה של סירוב לקלוט ערבי לקיבוץ.
אבל הקיבוץ הוא יישוב יהודי ציוני, כזה היה, זאת מהותו וזאת זכות קיומו. מיד בתום אירוע הפתיחה, התחלקנו למושבים מקבילים. באולם הסמוך, נערך מושב רב משתתפים בנושא: יהדות וקיבוץ. בין השאר, נשמעה שם הרצאה מאלפת על החג בקיבוץ בכלל, ובקיבוץ רמת יוחנן בפרט, עם דגש על חגיגת העומר בפסח. ונשאלת השאלה, האם קהילה יהודית, המתחברת למהותה היהודית ולשורשיה היהודיים, חוגגת בצוותא את חגי ישראל היא דבר פסול? לגיטימי? או שמא יישוב יהודי הוא, מעצם טבעו, יישוב גזעני "שמסרב לקלוט ערבי," ולכן אין הוא לגיטימי? נושא המהות והתרבות היהודית של הקיבוץ עלה במושבים נוספים, כמו למשל במושב בנושא משימתיות, שבו גם אני הרציתי על קהילת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל – שאף היא קהילה יהודית, רחמנא ליצלן.
היום הראשון של הכנס הסתיים בערב חגיגי ומרגש – "סדר פסח בנוסח יגור", מופע של מקהלת הגליל העליון המשחזר את סדר הפסח פרי יצירתו של יהודה שרת. אין זה מקרה. הרי היהדות והציונות – זאת המהות, זאת הזהות, זאת התרבות של הקיבוץ, מיומו הראשון ועד היום. אם יחדל להיות ישוב יהודי, חלילה, יאבד את צדקת קיומו.
יש חוגים במדינת ישראל, הנלחמים בציונות. הם נאבקים נגד זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בטענה השקרית אודות סתירה, כביכול, בין מדינת לאום ודמוקרטיה (סתירה המופנית אך ורק כלפי מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, בעולם שיש בו עשרות מדינות לאום דמוקרטיות), ובהמצאת ג'יבריש שקרי עם מילים כמו "אתנוקרטיה" וכד'. מרכיב מרכזי במאבק של אותם חוגים נגד הציונות, הוא הדה-לגיטימציה להתיישבות היהודית, הציונית.
אחדים מחבריו של ד"ר פז פוקס הם קיבוצניקים, אבל הוא ניצל את הבמה המכובדת שקיבל מן התנועה הקיבוצית, כדי לחתור תחת מהות קיומה, ועשה זאת בצורה מתוחכמת ודמגוגית.
על אחד מקירות "יד טבנקין", שם התקיים הכנס, תלוי מיצג פסיפס גדול, ובו דיוקנו של יצחק טבנקין ומתחתיו ציטוט מדבריו: "כדאי וראוי לחיות כיהודי." הוא לא התכוון רק לפרט, אלא בראש ובראשונה לקהילה – הוא התכוון לקיבוץ.
ואל מול מתקפת הדה-לגיטימציה להתיישבות היהודית הציונית והניסיון להפוך את המושג התיישבות יהודית למילה גסה, עלינו לשוב ולהתחזק באמונתו של טבנקין: כדאי וראוי לקיבוץ לחיות כקהילה יהודית.
3. מערכון ב"שְׁלוֹף"
אתם באמת מופתעים?! שאל/נזף את המאזינים אריה גולן, האורקל מ"קול ישראל". "הרי אתם יודעים שזה יקרה."
ואז הוא שלף את המערכון של רמי הויברגר, המשחק את דמותו של יגאל עמיר, מתוך "החמישיה הקאמרית" (1995). ולכבוד מה החגיגה? לכבוד ההחלטה להעביר את רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר מתאו המבודד, לתא עם אסירים נוספים. וזה הזמן, סבור אריה גולן, לשלוף את המערכון, שבו מספר יגאל עמיר איך בעוד עשרים שנה יקבל חנינה, הציבור יבין אותו ועם שחרורו יהפוך למלך השכונה ולמגה-סלב. וכל כמה משפטים הוא הוסיף: "אתם יודעים שאני צודק." ובאמת, הרבה אנשים "ידעו" שהוא צודק. או לפחות ניסו מאוד לדעת שהוא צודק. כי זה התאים לאג'נדה שלהם, להציג את יגאל עמיר כמייצגם של כל מי שחושב אחרת, כלומר כבא כוחו של כל מי שהעז להיות אופוזיציה למדיניות אוסלו.
"אתם יודעים שאני צודק," ואנשים רבים הנהנו בצער וצקצקו בלשונם. הרי ברור שהוא צודק. הרי ברור ש"הם" תומכים ברוצח ו"הם" ישחררו אותו והוא יהיה מלך ישראל.
וכמובן שמעולם לא היה שחר למסר של המערכון הזה. הנה, חלפו 17 שנים, ואיש אינו מעלה על דעתו את האפשרות שיגאל עמיר ישוחרר בעוד שלוש שנים. וכל מי שעיניו בראשו וישר עם עצמו יודע שגם בעוד שלושים שנה הוא לא ישוחרר. יש מעט דברים שאני יכול לקבוע בוודאות מוחלטת כל כך, כמו שיגאל עמיר יישב בכלא עד אחרון ימיו.
יש חוק האוסר את קציבת עונשו של רוצח ראש הממשלה ושולל את זכותו לחנינה. אבל לא בגלל החוק הוא לא ישוחרר. החוק מיותר ואינו צודק. הוא אינו צודק כי אין מקום לחוקים פרסונליים. הוא אינו צודק, כיוון שאין זה ראוי שבחוק יהיה הבדל בין דם לדם, כאילו דמו של ראש הממשלה סמוק יותר מדמו של כל נרצח אחר. סוגיית החנינה אינה שייכת לדין אלא לחסד, ודיון על חנינה, שחרור מוקדם, קציבת עונש – הוא ולא החוק הפלילי, הנו המקום לבטא את המשמעות הציבורית של רצח ראש הממשלה, השונה מרצח של אזרח מן השורה. אבל בראש ובראשונה החוק הזה מיותר, כיוון שהוא חוק קנטרני, שנועד להתריס ולטעון כאילו מישהו יעלה אי פעם על דעתו לחון את יגאל עמיר. גם ללא החוק, יגאל עמיר לא היה זוכה לעולם לחנינה, ולעולם לא היה נקצב עונשו.
אריה גולן השמיע את המערכון, כדי להציג את הוצאתו של יגאל עמיר מן הבידוד כצעד הראשון לשחרורו וכביטוי לסלחנות הציבור הישראלי כלפי רוצח ראש הממשלה. אבל האמת היא שדווקא פרשת הבידוד מוכיחה את ההיפך הגמור.
יגאל עמיר נדון למאסר עולם. הוא לא נדון לבידוד. 17 שנות בידוד אינן עונש מקובל כלפי רוצחים ומחבלים. זהו עונש ספציפי ליגאל עמיר, שניתן לו בנוסף לעונש שקיבל בבית המשפט וזהו עונש כבד מאוד. העובדה שבמשך 17 שנים ישב יגאל עמיר בבידוד, מעידה על החומרה שבה מתייחסת החברה הישראלית לו ולפשעו. האירוע החריג, אינו העברתו מן הבידוד אחרי שנים רבות כל כך, אלא ישיבתו שנים רבות כל כך בבידוד. ולכן, הטענה שהעברתו לתנאי מאסר של רוצח "רגיל" מבטאת סלחנות של הציבור ואפילו אהדה, כפי שהמערכון מספר, הינה משוללת יסוד.
יגאל עמיר יעבור מבידוד למאסר עם שותפים, בשל החלטת בית המשפט. לאורך כל שנות מאסרו, את כל זכויות האסיר המקובלות הוא קיבל בעקבות מאבקים משפטיים, בזכות החלטות בית המשפט.
בית המשפט מגן על האסירים, כולל על הפושעים מן הזן הבזוי ביותר; רוצחים, אנסים, סוחרי סמים וכד', מתוך התפיסה הליברלית שגם האסיר הוא אדם והוא זכאי לזכויות האדם. לאורך כל שנות מאסרו, היחס ליגאל עמיר נע בין אפלייה לרעה והענשה חמורה ביותר בידי מדינת ישראל, באמצעות זרועותיה: השב"ס, השב"כ והמשטרה, לבין הגנה על זכויותיו בידי בית המשפט. גישתן של זרועות השלטון היתה זהה לחלוטין, בממשלות הליכוד, העבודה וקדימה. גישה זו מבטאת את דעת הקהל הישראלית, השונה בתכלית מזו המתוארת במערכון של רמי הויברגר. ובית המשפט ממלא את חובתו ואת תפקידו, כראוי בחברה דמוקרטית.
אז למה הושמע המערכון? כי הוא נמצא ב"שלוף", מתוך מטרה להשמיע אותו, ולהנציח את רוח ההסתה והשקר שבו. הוא נמצא ב"שלוף" בהמתנה להזדמנות לשוב למים העכורים האלה, של הכפשת ציבור שלם. הרי לא במקרה השחקן במערכון חובש כיפה סרוגה, בעוד הכיפה על ראשו של יגאל עמיר שחורה. זהות הכיפה היא חלק מן המגמה המתוחכמת.
המציאות הוכיחה עד כמה המערכון הזה מופרך וחסר שחר. אבל המציאות אינה שיקול, בידי מי שמצאו הזדמנות לעוד סיבוב של הסתה.
אהוד: אני מזהה בתקשורת הישראלית ניגון חדש של עשיית הרוצח החרא לגיבור תרבותי ופוליטי נגד ממשלת ישראל, ובמקביל פעילות לטיהורו ואולי גם לשיחרורו. הנה למשל גדעון לוי, במסגרת מבצע "משטרת המחשבות", הפועלת לפחות על חלק מהכותבים בעיתון "הארץ":
"ההחלטה להוציא את יגאל עמיר מהבידוד השערורייתי בן 17 השנים שבו היה נתון היא החלטה אמיצה וראויה, שהתקבלה באיחור של שנים. היא אמיצה משום שאין ספק שתעורר גל של זעם קדוש ופופוליסטי; היא ראויה, כי ככל רוצח גם לעמיר יש זכויות אדם בסיסיות, שעליהן יש לשמור; היא התקבלה באיחור משום שהבידוד היה מיותר ונפסד מראשיתו. תנאי המאסר הקשים של עמיר נועדו אך ורק כדי לרצות את דעת הקהל, הרואה בו אבי כל חטאת, לרצות את תאוות הנקם. אבל למרבה הזוועה, עמיר אינו אבי כל חטאת, רחוק מכך. ממורשת רבין - תהא אשר תהא - נותרה עכשיו אמנם רק מורשת עמיר, אבל לא בגללו. אולי לכן מבקשים הישראלים לכלות בו את זעמם: הם אינם אוהבים לראות את הדיוקן הקיבוצי הניבט במראה, מעשה ידיהם, ולכן הם מטילים את מלוא האשם על עמיר. הנקמה בעמיר היא השריד האחרון של מורשת רבין, ורק אותה מבקשים הישראלים להמשיך לשמר." ["הארץ", 4.7, "מורשת עמיר"].
בשעתו ניסו חוגים מסויימים להציף ולטמא את המכתב העיתי שלנו בשתדלנות למען הרוצח החרא, ואולם מיד כאשר חשנו בכוונתם, לא העלינו אותם לפרסום.
אגב, ה"רקוויאם לרבין", החריף, שכתבנו בשעתו, כולל התואר "חרא קטן" לרוצח, לא הודפס מעודו בשום עיתון או כתב-עת של נייר, ונכלל רק בשני ספרינו: "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר" ו"ספר הגעגועים".
* * *
אלי מייזליש
החרדים: קץ הדרך
אל הרבנים החרדים, הסכיתו ושמעו: הגעתם אל קצה הדרך.
64 שנים החזיק הציבור החילוני והדתי-לאומי את ביטחון המדינה על כתפיו הצררת. זו היתה משימה קשה. אבל אתם, בראותכם אותנו, שנה אחר שנה ועשור אחר עשור, נושאים על כתפינו את המשא והמשא כבד מנשוא, ובניגוד גמור למצווה מדיאורייתא: וכי ימוך אחיך וגומ', קרי: לגשת אל נושא המשא הכבד ולעזור לו, אתם עמדתם מהצד ושיחקתם בג'ולות.
ככה אלוהים לא אוהב אתכם. הוא אומר לכם את הציווי "כל יוצא צבא..." ואתם ממאנים. וכך מתחיל ספר 'במדבר' מיד בפרק א' בפסוק ג' – לפני כל שאר הפקודות והצווים בכל פרשה לקראת הכניסה לארץ-ישראל, ואתם לא רואים? לא קוראים בשבתות מעל הבימה? יום אחר יום? ואתם מתעלמים מהציווי הפשוט: "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל..." ואינכם מבינים את הפסוקים הברורים? הרי אפילו רש"י לא מפרש את הפשוט כי הוא כל כך ברור. ואתם ממאנים.
התירוצים הקלושים והמגוחכים שלכם: ללא עבודת ה' וללא לימוד התורה רק בישיבות חרדיות, עם ישראל לא ישרוד או ייענש – גרם לכך שכל המחנה האחר [זה שנמסר כאן לעיל] והמשרת בצבא לפי חוק – בז לכם, רואה בכם טפילים, וכיום הוא עומד בפני הכפפת החוק עליכם: גיוס חובה לפי החוק, ולא יותר משתמטים לפי 'חוקי תורה' מגוכחים שייצרתם בהבל פה.
אין שום חוק או ציווי מהתורה [מדאורייתא] כי עדיף ללמוד בישיבה על גיוס. פשוט אין. הטריק שלכם ידוע. שיתוף הפעולה של הרבנים להמריד את התלמידים, הוא בחזקת חילול השם ללא בושה. כאן בישראל, לעומת חיים בגולה, יש לכם עסק עם יהודים רחמנים ולא עם גויים שכפו עליכם "דינא דלכותא דינא" ואוי היה לכם לו השתמטתם בחו"ל מגיוס בצבא זר. אז זהו: קץ הדרך!
בימים אלה, כשחוק טל עובר טלטלות, והכול בכדי שלא להקשות עליכם כדי להכניסכם לשירות בהדרגה ובחן, קחו את ההזדמנות בשתי ידיים ותסיימו את הסאגה העלובה של בריחה והשתמטות מהחוק. הגיע הקץ למרדנות, והגיע הזמן כי כולכם תתגייסו לאהבת הארץ ולשמירתה מתעלולי הגויים.
מה שאתם מאלצים עכשיו את הבחורים שלכם בני ה-18 או ה-20 להיצמד ל'סטנד' ולמלמל עוד ועוד 100 פעמים "אמר אביי.." או "אמר רב פפא.." ולסובב את האגודל כלפי חוץ מבפנים, לא יועיל. תם ונשלם. שום קונץ ממזרי נוסף לא יועיל. הכול יודעים שכל הסיפר על "לימוד התורה" הוא בלוף. ככה, כפי שנהוג בישיבות, לא "לומדים" תורה. בשנות ה-30, היו ימים בפולין, כשהמהר"ם מלובלין דאג לכנס בישיבתו "ישיבת חכמי לובלין" מעט מהמעט של בחורי פולין כולה [לא יותר מ-400] להיות מחדשי הלכה שפג זמנה. כל מי שלא עבר את הסף, הלך לחטוב עצים ביער או ללמוד מקצוע. לא היה טעם בעשרות אלפי בחורים שבירברו מבוקר ועד ערב 'כיצד מעשרין את התבן...' – ואמנם מתוך יותר מ-3 מיליון יהודים אז בפולין, רק כמה מאות למדו בישיבות.
האמת היא כי בגלל ההתעצמות של הישיבות הליטאות בארץ, לאחר השואה, כמו ישיבת פונייבז' שהרב כהנמן החל לבנות עוד בשנות ה-40, כשנמלט מהשואה, וכיום מאכלסים אותה אלפי בחורים ["ליטאים"]. אז היו אלה ה"חסידים" בראותם בקנאה כיצד משגשגות ה"ליטאיות" והחלו גם הם לבנות בניינים אדירים לאכלס אלפי תלמידים "חסידים" מהסוג של גור או בעלז. מי שלא ראה את בניין בעלז בשכונת בעלז בירושלים, לא ראה בניין מפלצתי מימיו. לא צריך לנסוע לירושלים לראותו, טובה עשתה לנו חברת גוגל ומספיק לחיצה במקלדת על "גוגל ארת". "חסידי בעלזע" התקנאו ב"חסידי גור" שבנו מול "מחנה שנלר" בפינה את הבניין הענקי "תפארת ישראל" על 8 קומותיו, ומיד דאגו לבנות בשכונתם ממול [שיכון בעלזע] בניין בן 9 קומות ['להראוות להם למי יש יותר "גדול" בלי חוכמות] כשהם עורכים מגביות של מיליוני דולרים אצל החסידים שלהם בניו-יורק ושיקגו.
ואלה הם חסידים מול חסידים ושניהם ביחד מול ה"ליטאים". ככה מתקיימת בשקט "מלחמת גוג ומגוג" של לבוש בין לובשי השחורים והגארטלאך והספודיקים ה"חסידים", לבין הליטאים לובשי החליפות המחוייטות והעניבות וה"קפילושים" בשיפוע לאחור והשוויץ [לשדכניות] להראות מעט מהבלורית מעל המצח, לעומת ה"חסידים" הנוהגים להסתפר "גרעאה", קרי: קרחת.
90 אחוזים מהזמן ומהמרץ שלהם הם מבזבזים על מלחמות אלה באלה. רק לעקוב אחר אלה ואלה בחנויות הבגדים, שלא ייראו חסידים בחנויות ליטאים. הכי נבזים בין כולם אלה דווקא הספרדים מש"ס שרוכשים חליפות וורסאצ'ה ועניבות יוקרה ממשי באלפי דולרים ולא קפוטה חסידית בכמה מאות שקלים.
אם-כן, המלחמות ביניהם והמירוץ אחר היוקרה הבין גושית מכלה את ימיהם בשיגעונות שאין להם דבר או חצי דבר עם "לימוד התורה" שבינם לבין עצמם הוא מעשה דרך-אגב ולא השכמה סזיפית בכל בוקר ל"עבודת ה'".
אז זהו חברים. תם ונשלם הסיפור הבדוי שבדיתם עשרות שנים למען תוכלו להיות פרזיטים על חשבוננו ותו לא. ממחר בבוקר תקומו כמו כל חייל להתעמלות בוקר ולמסדר. ואם תרצו להניח תפילין לפני זה, תקנו שעון מעורר, יש כאלה קטנים ב-9 שקלים בכל סופרמרקט. [ראיתי אלה הממהרים: כולו בשש או עשר דקות כל התפילה].
* * *
בכל העולם יהודי חרדי הוא בדרך-כלל גבר דתי שעובד לפרנסתו ורק בישראל הוא בדרך-כלל גבר טפילי ש"תורתו אומנותו" ויהדותו היא מקצועו!
* * *
מתי דוד
השליחות העיתונאית אינה גוברת
על הביטחון הלאומי של המדינה
עיסקת הטיעון לפיה אורי בלאו ירצה "עונש" מגוחך של ארבע חודשי עבודות שירות היא חרפה וכישלון של הפרקליטות, שניבהלה ממסע הפחדה של העיתונאים נגד כתב האישום. אני יודע בודאות משיחה עם הצנזורית, סימה ועקנין, שבלאו ו"הארץ" עמדו לפרסם מסמך מבצעי סודי של צה"ל בסמוך לפתיחת המבצע "עופרת יצוקה". כוונת הפירסום עלולה היתה לגרום לנזק ביטחוני ולניפגעים בצה"ל. הדבר נימנע רק בזכות הצנזורית למרות חוסר האחריות של כוונת הפירסום.
מדוע אורי בלאו ברח ללונדון במימון של "הארץ" ובייעוץ של עו"ד מיבי מוזר? מדוע המדינה לא הוציאה צו הסגרה וניהלה איתו ועם עו"ד מוזר משא ומתן פסול? מדוע הפרקליטות הסכימה לעיסקת טיעון של "עונש" שהופך את החוק לצחוק?
חופש העתונות וחופש הביטוי אינם חופש מופקר שמאפשר לפגוע באינטרסים ביטחוניים במדינה המצויה במלחמה ובטרור פלסטיני.
אורי בלאו עבר על החוק, שיבש הליכים, נימלט מאימת הדין,ש יקר בפני אנשי השב"כ בעניין המסמכים שבידו, ולבסוף קיבל עונש מגוחך. אורי בלאו הוא עבריין ביטחוני ופלילי למרות היותו עתונאי.
מידע זה כוח. אינפורמציה זו עוצמה. מי שמפקיר אותה לפירסום תחת האליבי המופקר של הסיסמה – זכות הציבור לדעת, מוביל לאיבוד הדעת של חלק מהעיתונאים הסבורים שהם היחידים הרשאים לפרש מה מותר ומה אסור לפרסם.
אהוד: הפרקליטות הגיעה כנראה לעסקת הטיעון המצחיקה והמפייסת את התקשורת בפרשת בלאו – כי אנשיה עסוקים כעת בעד המדינה בעילום שם ש"ד, שעדותו, העלולה לתקוותם להפליל את אולמרט ועוד 199 נתבעים – חשובה להם יותר מביטחון ישראל, ותזכה גם היא לאהדת התקשורת כמו הפיאסקו במשפטו של הנאשם הנמלט אורי בלאו, שמאחוריו עומד עיתון "הארץ"!
* * *
אורי משגב
הון, שלטון ועבודת אלילים
מי שרוצה להבין מדוע אפילו דמותו הסרבנית וחסרת המעוף של יצחק שמיר המנוח זוכה לפתע לעדנה גם בקרב המחנה שהתנגד לדרכו; מדוע שאלת גיוסם לצבא של כמה אלפי אברכים חסרי השכלה ומיומנויות-חיים בסיסיות מוציאה ישראלים רבים מכליהם; מדוע דור שלישי ורביעי של ילידי הארץ מנפיק דרכונים זרים; מדוע הרחובות שוב יתמלאו בקרוב בנחילי מפגינים זועמים; ומדוע יתרחשו כאן בסופו של דבר היפרדות או מלחמת אזרחים של ממש – מי שרוצה להבין את כל אלו צריך להפנות את מבטו למקום הנכון. לא לקריית הממשלה, גם לא לבורסה, ואפילו לא לפרויקט ניסור הבתים בגבעת האולפנה. המבט חייב להיות מופנה לנתיבות. לאותה "הילולה" מקאברית שנערכה שם השבוע, בפאתי בית העלמין העירוני, ומסמלת יפה את קבורתה של הציונות.
הנה רשימה
חלקית מאוד של הנוכחים בסעודה השנתית לזכרו של שלום איפרגן, אביו של הרב יעקב
איפרגן, המכונה "הרנטגן": יו"ר אי-די-בי נוחי דנקנר, ומנכ"ל הקבוצה חיים גבריאלי;
יו"ר מנורה מנחם גורביץ'; מפכ"ל המשטרה לשעבר משה קראדי, כיום מנכ"ל דלק
פי גלילות; סגן המפכ"ל הנוכחי ניצב ישראל יצחק; מפקד מחוז תל אביב, ניצב אהרון
אקסול; נשיא בתי משפט השלום בצפון, השופט ג'ורג' אזולאי; הח"כים יואל חסון ומגאלי
והבה; הרב הראשי לצה"ל, תא"ל רפי פרץ; דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו; המשפטן ציון
אמיר; המפיק חיים סלוצקי; היחצ"ן רני רהב. ובעזרת הנשים, מאחורה: עוד שתי ח"כיות
מקדימה, רונית תירוש ורחל אדטו, ולצידן הפרסומאית ג. יפית והידוענית מורן
אייזנשטיין. בלט בהיעדרו: אורח הכבוד הקבוע אילן בן-דב, שקיבל לפני כמה שנים
מאיפרגן את עצת הזהב לרכוש את חברת פרטנר, מהלך שמוטט את עסקיו. בשיאו של הערב
הוקרנה ברכת וידיאו מטעם ראש הממשלה בנימין נתניהו.
גילוי קרינת הרנטגן והשימוש המבוקר בה היוו פריצת דרך מדעית בתולדות האנושות. קשה לדמיין את הרפואה המודרנית ללא אותה יכולת לשרטט באופן מדויק ותת-עורי את מבנה השלד ומצב העצמות. לאותו "מקובל" איפרגן אין כמובן יכולות מדעיות או רפואיות, אבל החגיגה שבניצוחו אכן מספקת תשקיף מדויק למצב המחריד שאליו הידרדר המפעל הציוני. טקס וודו רב-משתתפים נערך בלבה של עיר ישראלית בשנות האלפיים, למטרות "צדקה" כמובן (להבדיל מיצרנות, או סתם החזר הלוואות שנלקחו מהציבור). לצלילי לחשי הכישוף ותופי הטם-טם מתקבצת אסופת אורחים רמי דרג, חלק ניכר מהם אמנם לוזרים מוכחים, אחרים משתייכים למסגרות כושלות ובעייתיות – אבל כולם נהנים מתפקיד רשמי או לפחות מהילה תדמיתית מסוימת.
כל חברה מתקדמת היתה מתנערת באותו רגע מטיפוסים מופקרים כאלה, המצדיעים במופגן למסלול של מיסטיקה ואי-רציונליות. מפטרת אותם ממשרות ציבוריות, מושכת במהירות כל השקעה כספית מעסקיהם, מוקיעה אותם תדמיתית ומטילה ספק הכרחי בשיקול הדעת הבסיסי שלהם, אם לא בבריאותם הנפשית. הציונות שאפה ליצור בארץ ישראל סינתזה חדשה: עם יהודי יצרני ומודרני, מקיים את עצמו ומציב מופת ערכי. חסידיו השוטים של הרב איפרגן משרטטים סינתזה אחרת – כזו של הון, שלטון ועבודת אלילים. מנתיבות תצא תורה: תורת הפוסט-ציונות.
פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ביום 3.7.12
אהוד: ללמדך שהפרימיטיביות והטמטום אינם רק נחלת חוגי חרדים, ש"סניקים, יוצאי צפון-אפריקה ודומיהם, אלא לוקים בה גם רבים מהחלק החילוני, ה"אשכנזי", הוותיק, המתוקשר והנאור-כביכול של החברה הישראלית. שלא לדבר על השחיתות הכספית של ה"חצרות" הללו, שאחד מראשיהן כבר נרצח, שחיתות שהיא העונש הראוי ל"תורמים" ולמותרמים להן.
* * *
ניצן הורביץ
הסרגל העקום והמפלצת
מסרגל עקום, לא ייצא קו ישר. ככה סבתא שלי האהובה בטח היתה אומרת על מה שקורה עכשיו עם כל הסיפור של החרדים והגיוס וקדימה וכל הממשלה המשונה הזאת. נו, תשאלו את עצמכם, מה באמת כבר יכול לצאת מהדבר העקום הזה? הרי לא צריך להיות מומחה למימשל ומדעי המדינה, כדי להבין שהכל ספינים, משחקי אגו, ופוליטיקה מעוותת.
לא היה דיון רציני בממשלה בנושא הזה, כי לא היתה שום כוונה מצד ראש הממשלה להגיע לפתרון רציני. בג"צ נחת לו על הראש, והוא חיפש דרך למרוח את חוק טל. מופז, יצור פוליטי בסכנת הכחדה, גוייס לעניין, הבחירות בוטלו, והממשלה התנפחה למימדים חסרי תקדים. אלא שאפילו את הוועדה המקרטעת של פלסנר, ביבי פיזר יומיים לפני שהגישה את המסקנות. וקדימה? היא מנסה לעשות שריר, למרות שכל אחד מבין שאין לה באמת במה לאיים. אז נניח שמופז יפרוש מהממשלה. פששש. איזה פחד.
וזו השורה התחתונה: קדימה הגיעה לסוף הדרך. המפלגות החרדיות פשטו את הרגל מבחינה מוסרית. וביבי וליברמן אף פעם הרי לא היו מסוגלים לשרטט קו ישר. אה כן, ויש גם את אהוד ברק. נדמה לי שהוא שר הביטחון. אבל משום מה לא שמענו אותו בסוגיית הגיוס. אחד משלושה: או שזה לא מעניין אותו, או שדעתו אינה נחשבת, או שגם הוא יודע שכלום לא ייצא מזה אז חבל על המאמץ בחום הזה. או שכל התשובות נכונות.
סבתא שלי המנוחה, עם הספקנות החדה שלה, שוב הבליחה בראשי כשראיתי את אותו "ש.ד", עד המדינה בפרשת השחיתות עצומת המימדים, המכונה "פרשת הולילנד".
שין-דלת, שמתעקשים לשמור על עילום שמו, למרות שכל אחד יודע מיהו, ומקפידים לטשטש את צילום פניו, למרות שהצילום הגלוי הופיע באינספור מקומות, העיד השבוע בבית המשפט על מעשים מסמרי שיער. האוזניים רעדו לי, אמרתי למישהו, ואז שמתי לב שאני מאמץ עוד ביטוי שהיה רווח בביתנו.
אותו שד משחת, העיד על שוחד במיליונים שהעביר לכל מי שהיה יכול לקדם את הפרוייקט, המכונה בירושלים "המפלצת": מראש העיר, סגני ראש העיר, ועד מהנדס העיר ופקידים. האנשים הכי בכירים. וכל זה קרה בבירה, בעיר הגדולה בישראל. "נו, אז אם ככה בירושלים, תתאר לך מה קורה באיזו עיירה קטנה," היתה סבתא מן הסתם אומרת. ועוד היתה מוסיפה בוודאי, שהדברים האלה בכלל לא מפתיעים אותה, כי עוד בתקופת הצנע היא ראתה איך כל מיני בעלי השפעה ושררה למיניהם, היו עושים פוילע-שטיק ומקבלים שלל מוצרים ומצרכים מחוץ לקיצוב ומחוץ לתור.
אבל אני בטוח שלמרות שהיתה מנסה לטעון שאין בזה שום חדש והיא בכלל לא מתרגשת מהעניין, היא כן היתה מזדעזעת מאובדן הבושה והעבריינות הבוטה. לא קרטון ביצים מוברח מאיזה מושב שקיבל ג'ובניק בעיריה, לא מעטפה עם מזומנים שהעבירה העוזרת הפיליפינית לשר האוצר לשעבר שיושב עכשיו בכלא, לא. פה נתנו שוחד בצ'קים, למוטב או לקרוב משפחה של המוטב, שהפקיד אותם בחשבון הבנק שלו. כי הוא חשב שבחיים לא יגיעו אליו. זה עולם תחתון. הולילנד, איזה שם יפה יש למפלצת הזאת.
סבתא שלי היתה מזדעזעת כי היה לה רומן ארוך עם הארץ הזאת. וכשאני כותב את הדברים האלה עכשיו, אני חושב איך עלתה לבדה לארץ בגיל 19, אחרי ששמעה את ז'בוטינסקי נואם בעיירה שלה, ולצורך העלייה נישאה בנישואים פיקטיביים לבחור בית"רי שהיה לו "סרטיפיקאט" של הבריטים, ואיך גרה בצריף על שפת הים בת"א ועבדה בכל עבודה, ואיך בעלה מיהר להתגייס לצבא הבריטי להילחם בנאצים. וכאשר באירופה נרצחה כל המשפחה שלה, היא הגיעה עד הנציב העליון לבקש שיתנו לאימא שלה לעלות ארצה, וזה השיב לה "שבארץ ישראל אין מקום אפילו לחתול." ובעיירה שלה לא נותר יהודי אחד. חמש שנים בעלה היה במלחמה, והיא גידלה שתי בנות לבד, וכשחזר מהמלחמה לא מצא עבודה, והיא אחרי גילגולים רבים הגיעה לשיכון קטן ולקיום דחוק, ואז נישאה מחדש, ובערך בשלב הזה של חיים לא קלים, הופעתי אני ושמעתי את כל הסיפורים.
והנה, יש לנו מדינה, כבר לא נציב עליון אכזר, ויש לנו צבא גדול וחזק, ואנחנו כבר לא עם נרדף. ומה אנחנו עושים עם המדינה שלנו? איך אנחנו מתנהגים? כמו חבורת בנדיטים שיצאה מהיער. אטומים, אכזריים. סוגדים לכנופיה של מושחתים שגונבת כל חלקה טובה. ונוסף לכל, אנחנו מתנהגים כמו האנטישמים הכי גרועים.
חושבים שאני מגזים? אז תשמעו את הסיפור. עכשיו יוצאים מהארץ האזרחים הדרום-סודאנים שקיבלו כאן הגנה קבוצתית במשך כמה שנים. ויש מי שמנצל את המעצר והגירוש שלהם, כדי לעשות קופה קטנה: לגזול מהם משכורת אחרונה, לקחת להם את פיצויי הפיטורין, או פשוט למנוע מהם גישה לשקלים המעטים בחשבון הבנק שלהם. השבוע כינסתי את ועדת עובדים זרים כדי לטפל בשורה של מקרים כאלה, והאוזניים רעדו לי. אין גבול לתאוות הבצע. האנשים האלה כבר עוזבים, יוצאים את הארץ, אז תנו להם מה שמגיע להם, תתייחסו בכבוד, בהגינות. הם אינם פושעים.
במקורות שלנו קוראים לזה "כבשת הרש". ואני אפילו יודע כמה היא שוקלת, הכבשה: 30 קילו. זה המשקל שמתירים לאנשים האלה לקחת איתם לטיסה. חיים שלמים בשתי מזוודות. ונניח שמישהו רוצה לקחת עוד קצת דברים לאחר שחיסל את חייו כאן. הוא לא נוסע לנופש באיי יוון. הוא חוזר למקום אומלל. אז אי אפשר לתת לו עוד מזוודה? זה מה שיפיל את מדינת ישראל? למה צרות העין הזו?
אז אומרים לי, מה אתה רוצה, אלה זרים, זו לא הבעייה שלנו. או קי. אז מה בעניין הזקנים הישראלים? זאת כן הבעייה שלנו, נכון? אז יום לפני האפריקאים, יזמנו דיון בכנסת למען הרפורמה בסיעוד. היו שם עדויות מחרידות על אנשים ששילמו ביטוח סיעודי כל החיים, וכשנזקקו לכסף וטיפול, הביטוח זרק אותם בתואנות שווא, או שפשוט הביטוח בוטל. ממש כך.
אבל אומרים "אל תשליכני לעת זיקנה"? אבל כתוב "כבד את אביך ואת אימך"? אז כתוב, אז אומרים. במדינת היהודים משליכים את הזקנים. מבחינת המדינה, קשיש או נכה שאין לו הון כסף לשלם – יכול פשוט להתפגר. איזו בושה. הרי אלה ההורים שלנו, או הסבא והסבתא וגם אנחנו הרי נגיע לשם ונרצה שיתייחסו אלינו בכבוד...
מה אני אגיד לכם, סבתא שלי מאוד חסרה לי.
[נשלח מהאתר של הח"כ]
* * *
משׁה שַׁפריר
גּוֹרַל הַשִיר
"וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ"
(שׁוֹפְטִים פֶּרֶק א', פָּסוּק 3)
הַאִם גּוֹרַל הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא
לְהִכָּתֵב עַל-גַּבֵּי הַקֶּרַח,
לְהִתְמוֹסֵס מִמּוּצָק לְמַיִם,
לְהִתְאַדּוֹת בְּסוּפוֹת הָרוּחַ,
לְהִקָּרֵא בְּעָבֵי-שָׁמַיִם,
לְהִשָּׁמַע כָּךְ פִּתְאֹם בַּגֶּשֶׁם,
לְהִתְמַזֵּג בְּשָׁרְשֵׁי-הַדֶּשֶׁא;
אוֹ לְהִתְנַקֵּז בַּעֲרוּץ הַנַּחַל
וּלְהִתְמַהֵל בְּמֵי יַם-הַמָּוֶת,
אוֹ לְחַלְחֵל אֶל תְּהוֹם-הַנְּשִׁיָּה?...
וְאִם אָכֵן כָּזֶה הוּא גּוֹרַל שִׁירִי
אֹמַר לוֹ יְשִׁירוֹת בִּ"לְשׁוֹן אַתָּה":
"הִנֵּנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אּתְּךָ בְּגוֹרָלְךָ."
* * *
אהוד בן עזר
שישה קטעים מתוך היומן משנת 1991
20.3.91. יום רביעי. לפנות ערב טילפן צבי שוחט [שכטמן, דודו של מי שלימים יזכה בפרס נובל, פרופ' דן שכטמן, אף הוא מפתח-תקווה) – בעלה בן השמונים וחמש של בת-דודי המנוחה שמחה, בת ברוך בן עזר ראב. בין השאר סיפר צבי כי ליל שישי אחד הלך עם עוד כמה חברים כשהם מעשנים ברחוב רוטשילד, לכיוון רחוב הרצל, ומולם בא אברהם שפירא. אחד מהם לא כיבה את הסיגריה אלא המשיך לקראת שפירא כשהוא מעשן. שפירא לא היסס והחטיף לו שתי סטירות-לחי שהעיפו את הסיגריה מפיו. הבחור רצה להחזיר לו, אך צבי וחבריו עצרו בעדו, כדי שלא לפגוע בכבודו של שפירא.
*
22.3.91. יום שישי. ב"תרבות וספרות" של היום התפרסם בצורה לא הולמת מאמרי על הספר "מי מקבל את בלגיה?" של קרונזון. שלחתי היום לעורך, בני ציפר, מכתב:
לבני ציפר שלום רב,
הצטערתי לראות היום את נוסח רשימתי "הגיע זמן לבדות" ששונתה וקוצרה ללא רשותי, וכוונתה והדגשיה השתנו. אם הייתי סבור שאני זקוק עדיין לעריכה שכזו, הייתי עוזב מזמן את מקצועי כסופר.
במקביל אני מחזיר לך בדואר את ספרה של שולמית לסקוב, "חיים חיסין: מרשומות אחד הביל"ויים" שכמעט סיימתי לקוראו אך איני מוכן לכתוב עליו, לאחר הניסיון עם הרשימה על קרונזון.
אודה לך גם אם תפרסם את מכתבי הבא לעורך:
מכתב למערכת "תרבות וספרות"
מרשימת הביקורת שלי על "מי מקבל את בלגיה?" ליצחק קורנזון ("תרבות וספרות", 22.3.91) נשמט הקטע הבא, אשר מבלעדיו אין היא שלמה:
"כאשר הופיע ספרו הראשון של קרונזון כתבתי שייתכן שלסיפוריו יהיה משך קיום רב יותר בתרבות העברית מאשר לכמה וכמה ספרים שהם מעין ממותות ספרותיות שקונות לעצמן מעמד של חשיבות רק משום שמלכתחילה הן מופיעות כ'חשובות', ללא קשר לערכן האמיתי, למידת ההנאה שהן גורמות לקורא וליכולתו לקרוא בהן בלי להשתעמם."
אהוד: מכתבי זה, מלפני 21 שנה, כמובן שלא התפרסם, אבל עדיין אני באותה דיעה לגבי כתיבתו של יצחק קרונזון, שאני רואה בו מעין ויליאם סארויין עברי.
*
4.6.91. יום שלישי. שיחה עם קלמן סווטיצקי, פתח-תקווה, 4.5.1991. קלמן סווטיצקי הוא אחיה של דבורה שפירא (סווטיצקי) שמתה לפני שלושה ימים. פגשתי אותו היום בביתה, ב"שבעה". הוא חירש. בן שמונים. כאשר אינו נושא את אקדח התופי שלו, הוא נושא סכין קפיצית בכיסו. לצווארו מטפחת גנדרנית ענודה בצורת פפיון. בגלל האבל שם מטפחת שחורה, בדרך-כלל הוא הולך עם אדומה.
הוא היה בן 10 בכ"ז ניסן [תרפ"א, 1921]. הנה כמה מזיכרונותיו. רשמתי ראשי-פרקים והרוב מהזיכרון. קלמן עצמו היה בבית אביו, שהיה בעל קירות עבים. הוא זוכר את אחיו יוסף, שהיה כבן עשרים, חוזר פצוע בכתפו.
מי שהציל את המושבה, לדבריו, היה אליהו איתן [אביו של רפאל איתן, רפול]. כאשר עמדו בעמדה מול פרדס פלטניק, ובאו קבוצה של אנשי עין-גנים עם רובים אנגלים ואמתחות מלאות שלוש מאות, ארבע מאות כדורים, הוא פקד:
"להפסיק לירות בודדת! שיס זעלטן (סאלדעטן?) לכוון! אלה צוזאמן, פַיֵיר!"
וכך כיוון ופקד עליהם לירות כל פעם מטח אחד מכל רוביהם, ובדרך זו נוצר אפקט ההרתעה כלפי הערבים המתקדמים.
הסוסה השחורה, סוסת המשי השחור, של שפירא, נפצעה בכתפה וקרסה. שפירא קרס עימה וזה שבר אותו. הסוסה חזרה לבדה לביתה. עוד עשר שנים אחר-כך היא נשארה בחיים, והיתה צולעת על רגל קדמית אחת.
שפירא, ברגל, נכנס דרך השוק ועלה עד לבית של דוד נוביק.
"מה אתה עושה פה? על מי עזבת את הצאן?" שואל אותו נוביק.
"הסוסה קיבלה כדור. בלי סוסה אני לא יכול." עונה שפירא.
"קח לך סוס אחר, או תלך ברגל!"
"עשה לי קפה!"
רק אז, לאחר שראה נוביק כמה המצב קשה, החליט לנסוע לראס-אל-עין. כאשר פגש את הקצין האנגלי, אמר לו: "אינגליש אופיסר."
"יס?"
"עראב בומבארד פתח-תקווה קולוני, קום הלפ!"
הפלוגה באה עם מכונות-ירייה ויקרס, על פרדות. המפקד נתן פקודה:
"!One for eight"
מיד ירדו כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נישאר אחד עם שמונה הסוסים, והיתר הופכים לחיל רגלים. הניחו שתי מכונות-ירייה ויקרס על חצובות, וירו כמאתיים, שלוש מאות כדורים. ירו בהפסקות, כי הקנים היו מתחממים. הערבים ברחו. על יד בית-האריזה נמצאו עוד בשבת כ-16 גופות.
יום כ"ז בניסן היה חמסין כבד מאוד, 44 מעלות, מעונן.
בבית רוזוב, בקומה השנייה, עמדו מגינים וירו מהחלונות צפונה, ואולם הם כיוונו למרחק של יותר מקילומטר, מבלי לדעת שיש להעלות את הכוונת האחורית, וייתכן שחלק מהפצועים של המושבה בחזית היו מהיריות הללו.
"ענדקום איברהים-מיכו – תיפסו את איברהים-מיכו!"
*
6.6.91. יום חמישי. אחר-הצהריים נסעתי לאוניברסיטה להרצאה של פרופ' ג'ורג שטיינר. זה היה פיאסקו. הקהל דווקא היה מובחר. סופרים ואנשי אקדמיה. פתח מוקד בהרצאה אנגלית מנופחת של פולני שמדבר אנגלית במיבטא ישראלי. אחריו אמר שטיינר שיש לו הרבה הרצאות, ועוד אחת היום, ולכן הוא רוצה בפגישה של שיחה, שאלות מהסופרים בקהל. זאת למרות שהובטחה הרצאה מפיו: "שיחות על ספרות – מגבלות הכוח", ומיד החל לקרוא פרק מרומאן חדש שלו. שיחה בין שני אינטלקטואלים, כומר, ומגיה קומוניסטי, בעיירה איטלקית, או צ'כית? האנגלית שלו יפה, ויש לו כשרון קריאה של שחקן, אבל הטקסט – בבל"ת אחד גדול, שכורך יחד את מארקס וישו ופרויד וטרוצקי וסטאלין וקוקה קולה וכל האיזמים למיניהם, מעין מלל תרבותי שכאשר חוזרים עליו בפני קהל אקדמי מסויים במערב – זוכים כניראה בשבחים. הכול תלוש, מתחכם, חסר כל מקוריות, מעין רומאן באנגלית שהפכה לאספרנטו.
גרועה יותר היתה ה"שיחה" שלאחר מכן. הופעתו היתה כמין אלי ויזל מסוג אחר. מדבר וקיים בזכות השואה, אבל אנטי-ישראלי. שטיינר אמר, בין היתר, שלאחר שפול פוט קבר חיים מאה וחמישים אלף, או מיליון וחצי איש – שום אדם לא יכול להסתכל בפניו ללא בושה כשהוא מתגלח בבוקר. משהו כמו – העולם אחרי אושוויץ. ובאותה נימה הוסיף לרשימת הזוועות את הערבים בשכם, שחיילי צה"ל הכריחו אותם הבוקר לפנות אבנים מהכביש, כמו הנאצים!
הקהל היה סבלני, וגם לא שמעו אותו טוב כי הוא דיבר בעיקר אל עצמו ולא השתדל שישמעוהו. אבל בסך הכול היתה הרגשה שהאדם הזה בירידה. קשקשן תלוש, שאת הסחורה הזו יכול למכור רק לגויים אינטלקטואליים או פוליטיקאים, שלעולם לא יגידו לו את דעתם האמיתית עליו ועל דיעותיו, אלא ישמחו להשתמש בהן. ממש יהודי קוסמופוליטי במובן התלוש, הריק, המגוחך והפאתטי של המצב. חשתי כי תיאור הצבע המדוייק של סוסת שפירא [בספרי "ג'דע" שאני כותב כעת] חשוב יותר, בר-קיימא יותר, מכל ההתחכמויות שלו, כשהוא עוקר את חכמי המערב לדורותיהם וטוחנם זה בזה, במין פלפול אינטלקטואלי שכולו מפגן בקיאות ואהבה עצמית. חדלתי להעריך אותו, והתפלאתי על עצמי שלקחתי ברצינות כה רבה את דבריו ב"אין שאננים בציון". גרשם שלום צדק בכל תשובותיו לשאלות הללו. יותר טוב הדבר הקטן שאנחנו עושים פה, מכל נפלאות העולם שאינו שייך לנו.
*
10.6.91. יום שני. טילפן ד"ר יוסף צימרמן, ממרפאה סקסולוגית בבית-חולים אברבנאל, ואמר שהוא משתמש ב"הנאהבים והנעימים" כהמלצה לקוראות שלו, והן אומרות שזה עוזר להן ומשחרר אותן. שאל על ספרים נוספים שלי והמלצתי על "עופרית בלופרית", "השקט הנפשי" ו"יצ'ופר הנוער!" הוא התאונן שהנשים שהוא מפנה אינן משיגות בשום מקום את "הנאהבים והנעימים". [חבל שלא עניתי לו כי במקום לחפש לשווא את הספר הן יכולות לבוא אליי].
*
13.6.91. יום חמישי. יענקלה שניטמן [בעל חנות נשק ויצרן אקדחים מפתח-תקווה] סיפר לי כיצד כאשר הבריטים עצרו אותו פעם, על חלוקת כרוזים, בא שפירא למשטרה, סטר לו על לחיו כמו היה בן שלו שחטא, וכך שיחרר אותו מהמעצר.
* * *
מרדכי קידר
ירדן לפני הסערה –
והמגלומניה הקטרית
מאז דצמבר 2010, עת החל בתוניס מה שמכונה "האביב הערבי", סיסמה אחת עוברת כחוט השני בכל הזירות הערביות: "העם רוצה להפיל את המשטר". סיסמה זו נכתבה על שלטי הפגנות, על קירות בתים, על פליירים המחולקים ברחובות, ודוברים של קבוצות האופוזיציה השונות כמו גם ההמונים המפגינים זעקו אותה שוב ושוב בגרונות ניחרים כמנטרה קבועה. ניתן לומר כי סיסמה זו היא הסממן הרטורי הבולט ביותר בשיח הציבורי של העולם הערבי בשנה וחצי האחרונות. זו סימנה את מפת האירועים שהביאו לקריסת המשטרים בתוניסיה, במצרים, בלוב, בתימן וכנראה גם בסוריה, והאינטנסיביות והעוצמה של השימוש בה היו מדד לגובה הלהבות שחרכו את רגלי כסאות השלטון במדינות אלה.
ירדן הצליחה עד עתה להישאר מחוץ למעגל הבעיות. המלך עבדאללה השני ידע איך לנווט את ענייני הממלכה, כך שגלי המהפכות השוטפות את העולם הערבי עדיין לא הציפו את ממלכתו. במאמר "מולדת? לא אצלי" עסקנו בבעייה שמהווה הרוב הפלסטיני של ירדן לבית המלוכה הירדני. בשבועות האחרונים, בעיקר מאז שהסתמן ניצחון "האחים המוסלמים" במצרים, בתוניסיה ובמרוקו, עולה אל פני השטח בירדן בעייה מסוג אחר – זו של האיסלאם הפוליטי הקיצוני.
הבעייה אינה חדשה, שכן קבוצות איסלאמיות קיצוניות מלוות את ירדן מזה שנים רבות. אך בית המלוכה ידע להתמודד עימן ולרסנן באמצעות שילוב של מקל וגזר: מאסר ועינויים מצד אחד, והיתר לפעילות פוליטית וציבורית מוגבלת מצד שני. אלא שהפעילות של גורמי האופוזיציה הירדניים הושמה תמיד בתבניות מנהליות שהמדינה, כלומר בית המלוכה, קבעה, כך שהשפעתם הייתה שולית. התבנית העיקרית היא חוק הבחירות, העובר שינויים בסיסיים ותכופים, במטרה לוודא שתוצאות הבחירות "הדמוקרטיות" ייצרו תחושה של פתיחות, פלורליזם ולגיטימיות, ובו בזמן ינציחו את המצב הקיים וימנעו שינוי גדול מדי במקבילית הכוחות הפוליטיים.
בחירות בירדן היו תמיד מקור לצרות ולמתח בין השלטון ובין הגופים הפוליטיים בשל שלוש סיבות עיקריות: האחת, הציפייה הציבורית הטבעית היא כי בעקבותיהן יקום בית נבחרים ריבון, בעל סמכויות אמיתיות, אך דבר זה מעולם לא קרה, שכן בית הנבחרים אינו יכול להתנגד להחלטות המלך וּודאי שלא להסירו מכס המלוכה. סיבה אחרת היא שהבחירות אמורות לשקף את הלכי הרוח של האוכלוסייה ואת חתך הדעות הפוליטיות והגישות החברתיות והתרבותיות המצויות בה, וגם זה לא קורה. וסיבה נוספת היא שבית הנבחרים מייצג בעיקר את המגמות המסורתיות ואת האינטרסים של שבטי הבדווים שהם מיעוט באוכלוסייה, ודוחק לשוליים מגמות מודרניסטיות וקבוצות אחרות.
לפני כשבועיים קבע הפרלמנט חוק בחירות חדש שהעלה את מספר הנבחרים מ-120 ל-140 וקבע כי כל בוחר יכול להצביע בשני פתקים: אחד – לנציג של אזור הבחירה ואחד – לרשימה ארצית, שלה הוקצו 17 מושבים בלבד. המשמעות של חלוקה זו היא שימור משקלם הגדול של השבטים המקומיים, והקטנת המקום המיועד לרשימות אידיאולוגיות כלל ארציות. הגדלת מספר המושבים המיועד לנשים מ-12 ל-15 מעוררת ביקורת רבה מכל הכיוונים: המודרניסטים וארגוני הנשים דורשים יותר, ואילו האיסלאמיסטים מבקשים להקצות לנשים מספר קטן יותר. חוק הבחירות טרם נכנס לתוקף, שכן המלך עדיין לא אישר אותו, וכנראה גם לא יאשר אותו עקב ההתנגדות הציבורית.
אלא שהדבר לא הצליח להשתיק את האופוזיציה: ביום שישי האחרון נערכו הפגנות המוניות בכמה מעריה של ירדן, בדרישה להכניס שינויים חוקתיים. אלה אמורים לשקף את רצון הרחוב לאפשר לבחור פרלמנט בעל סמכויות אמיתיות ולהקים ממשלה הגונה בעלת יכולת-משילות. הפגנות אלו זרמו לרחובות לאחר תפילת יום השישי, כנראה בהשפעת הדרשות שנשאו הדרשנים. תופעה זו ראינו במצרים בינואר 2011, ובסוריה במארס ובאפריל 2011: המסגד ודרשת יום שישי הם הגפרור המדליק את חבית אבק השריפה המלאה בזעם ציבורי וברצון עממי להכניס שינויים רדיקליים בשלטון המושחת והבלתי לגיטימי. המצב הכלכלי הגרוע בירדן מוסיף שמן למדורה ומגביר את תחושת הדחיקה לשוליים של מגזרים לא מעטים.
זַכִּי בַּנִי אִרְשִיד, המפקח הכללי של תנועת "האחים המוסלמים" בירדן, אמר בהפגנה: "הגיע הזמן שגם אנו בירדן נשמח כמו שהעם המצרי שמח," ואילו עַלִי אַבּו אלסוּכַּר, ראש מועצת השורא – המועצה של "מפלגת הפעולה האיסלאמית" המייצגת את "האחים המוסלמים" – אמר לתקשורת בגלוי וללא חשש: "כמו שרצון העם המצרי ניצח, כך ינצח רצונו של העם הירדני ותתגשם שאיפתו לראות רפורמות אמיתיות. היום מהדהד קולו של האזרח הירדני בכל המחוזות, כשהוא מדגיש כי לא יקבל פתרונות חלקיים, דחייה, רמאות או מניפולציה באשר לצפיותיו לראות תיקון אמיתי של המערכת השלטונית."
המסר הוא אפוא כי כשם שבמצרים הצליח הציבור לסלק את מובארק ולהציב את נציג "האחים המוסלמים" בראש הפירמידה השלטונית, כך צריך להיות בירדן. אין מסר חמור יותר וברור יותר מזה. המעניין בהפגנה היה שגם גורמי שמאל השתתפו בה, וגם בכך המצב מזכיר את מצרים, שבה בשלב הראשון, איחדו ההפגנות את כל הגורמים שנאבקו במובארק.
סיסמאות שנשמעו בהפגנות במצרים גם הן מעניינות: אנשים כינו את הפרלמנט (מַגְ'לִס אלנֻוַּאבּ – בית הנבחרים) בכינוי הגנאי "מַגְ'לִס אלדֻוַּאבּ" – בית התולעים, ושלטים נשאו סיסמאות כמו: "החלה הספירה לאחור," "הניצחון לרצון העמים," "מזל טוב למצרים," "המושחת איפה אתה? הרפורמה תסלק אותך." "היוקר לא הגיוני," ו"המחירים על האש והאזרח חושש."
המלך, בהכירו את הסכנה הטמונה בהפגנות יום שישי, בסיסמאות ובשלטים מסוג כזה, הקפיא את חוק הבחירות והחזיר אותו לבית הנבחרים במטרה להגדיל את מספר המושבים לרשימות הארציות על חשבון המקומיות, ובכך "לזרוק עצם" למפגינים.
כוחות הביטחון שליוו את ההפגנה היו לא חמושים, אך נוכחותם במדים מלאים היתה בולטת. המסר שהם העבירו היה שכל עוד ההפגנות לא תחרוגנה מהמקובל, הן תורשינה להיערך. על רקע זה חשוב לציין שבירדן נשמעת מזה זמן רב ביקורת נוקבת נגד האכזריות של זרועות הביטחון כלפי קבוצות של איסלאם קיצוני, המציגות את עצמן כ"סלפייה ג'יהאדייה", שמטרתן להילחם, בכוח הג'יהאד, כדי להחזיר את החברה המוסלמית אל הזמנים הטובים, הערכים הטהורים והשליטים הנכונים, שהיו לה במאה השביעית.
נער בן 16, לַיְת' אלקַלַאלְוַוה, שכנראה השתתף בהפגנה נגד השלטון בסוף השבוע שעבר, נתפס בידי זרועות הביטחון ונחקר בעינויים שכללו כיבוי סיגריות בוערות על גופו. הוא תושב העיר סַלְט שבעמק הירדן, שבה יש פעילות של "סלפייה ג'יהאדייה", וכנראה הבחור היה חבר בה. אין זה המקרה הראשון שבו מואשמים כוחות הביטחון הירדניים בעינויים: בשנים האחרונות פרסמו האו"ם ומספר ארגוני זכויות אדם בעולם דו"חות על עינויים שיטתיים הננקטים בבתי כלא ירדניים נגד מתנגדים למשטר. הודאות נסחטות מהם שלא כחוק, והאחראים לעינויים אינם מובאים בדרך כלל לדין.
חשוב לציין כי גם במצרים אירע מקרה חמור מיספר חודשים לפני פרוץ ההפגנות של ינואר 2011, שבו עונה למוות צעיר באלכסנדריה. האירוע הזרים לרחובות מאות אלפי מפגינים, ולדעת משקיפים, הגביר את התחושות השליליות של האוכלוסייה כלפי המשטר, שכן תמונות הבחור "לפני" ו"אחרי" הופצו באמצעי התקשורת השונים והגיעו אל ההמונים. גם בסוריה, בתחילת האירועים במארס 2011, הופצו ברשתות החברתיות תצלומים של ילדים ונערים שעברו עינויים בידי השלטון, ואלה שפכו שמן על מדורת ההפגנות.
ערוץ הטלוויזיה "אלג'זירה", ששידר את ההפגנות בירדן ביום שישי האחרון בשידור חי, סיים את הדיווח במשפט: "העם רצה לתקן את המשטר." זו אינה אלא לשון אחרת ל"העם רוצה להפיל את המשטר." באופן כמעט גלוי זה מנצל "אלג'זירה" את המתחים הפנימיים בירדן על מנת לנסות להבעיר גם במדינה זו את החזית הפנימית, לאחר ההצלחה הגדולה שנחל בהבערת הרחובות בתוניסיה, במצרים, בלוב, בתימן ובסוריה. המלך עבדאללה יזדקק לתבונה רבה כדי להדוף את גלי ההתנגדות ההולכים ומתגברים, הן מבפנים והן מכיוון אלג'זירה – ערוץ התקשורת הג'יהאדיסטי של אמירות קטר, ששליטיה סובלים ממגלומניה חריפה.
6.7.12. המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה".
* * *
משה גרנות / "האמת היא אמונה טפלה"
על ספרו של ז'וּזֶה אֶדוּאַרְדוּ אַגוּאַלוּזָה
"מוכר האתמולים"
מחברות לספרות, 2012, 220 עמ'
תרגם מפורטוגלית והוסיף אחרית דבר – רמי סערי
הדובר העיקרי בספר שלפנינו הוא שממית המתחבאת בסדקי הבית ועֵד לכל המתרחש בו. השממית היתה בגלגול הקודם אדם שחי מאה שנה, ומזה חמש-עשרה שנה הוא שממית, התחבר לביתו של לבקן בשם פליקס ונטורה, ומתעד כל מה שקורה שם. זה נשמע הזוי, אך גם מסקרן – לאן מבקש הסופר האנגולי-פורטוגלי הזה להוביל את קוראיו? לקראת סוף הספר מסתבר לקורא שהשממית היא בעצם בדייה שהמציא לעצמו אותו פליקס ונטורה שכל מעייניו בחייו הוא להמציא בדיות.
בקורותיו של פליקס עצמו, שמן הסתם גם הן בדויות, מסופר שסוחר ספרים אנגולי בשם פאושטו בנדיטו ונטורה מצא קופסת ספרים, ובתוכה תינוק לבקן, אותו הוא מאמץ לבן, והלא הוא פליקס, גיבורנו הראשי. פרנסתו של פליקס היא ביצירת שקרים, הוא מוכר אתמולים, כלומר, מציע ללקוחותיו עבר לפי בקשותיהם.
שלושה קליינטים כאלה מוזכרים בספר:
איש זר בעל שפם ולבוש הלָקוּחַ כאילו מהמאה ה-19, מבקש עבר חדש תמורת 10,000 דולרים. הוא איננו מנדב לפליקס שום רמז על קורותיו, למעט העובדה שהוא צלם מלחמות שנדד בכל העולם. פליקס מוכר לו עבר מפואר כנצר למייסדי העיירה שיבייה שבדרום אנגולה ומעניק לו את השם ז'וזֶה בוכמן. העבר מתלבש על ז'וזה ככפפה ליד – הוא מתלבש כמו בני המקום ומדבר בניב המקומי, ולא רק זאת, הוא הולך לבקר את קבר "אביו" בעיירה שיבייה, ונודד לניו-יורק ולדרום אפריקה כדי למצוא את אימו, אֶוָה מילר, שאמורה היתה להיות ציירת מפורסמת.
הלקוח השני הוא שר בממשלת אנגולה, שמבקש לכבס את עברו. פליקס ממציא לו עבר מפואר – השר נעשה על-ידי כך לצאצא של משחררי לואנדה (בירת אנגולה) מעול ההולנדים בשנת 1648. השר נכנס בכל נפשו לדמות החדשה, וכבר עומד להקים פסל לזכרו של אחד מאבותיו הבדויים, וגם שוכר את פליקס שיכתוב ספר על משפחתו המפוארת.
הלקוח השלישי הוא איש הטוען שהחליפו לו את פניו בניתוח מסיבה לא מובנת, ואלה שעוללו לו זאת השאירו אצלו כסף רב. האיש מבקש דווקא עבר צנוע.
מסתבר שגם פליקס, המפיח חיים בדמויות בדויות, בודה לעצמו כפיל, ועיון במאות הקלטות שבספרייתו מוכיח כי לנשיא אנגולה יש מספר כפילים.
הסיפור מגיע לשלבים דרמטיים כאשר מסתבר שז'וזה בוכמן הוא בעצם פֶּדְרוֹ גוּבֵיָה, אחד המורדים בממשל המרכסיסטי באנגולה בשנות השבעים של המאה הקודמת. אדמונדו בָּרָטָה דוּז רֵיש, איש מטורף המתגורר בביוב, היה סוכן המשרד לביטחון המדינה – הוא לכד את פדרו ואת אישתו השחורה ההרה מרתה, ועינה אותם. בין שאר מעשי הזוועה – עינוי התינוקת (סיגריות בוערות על עורה הרך!) שנולדה למרתה במאסר. מרתה נפטרת תחת ידי המענים, ואילו פדרו משתחרר אחרי שנים בכלא, והופך להיות צלם מלחמות. לימים נודע לו שהתינוקת לא מתה, אלא גודלה על ידי מרינה, אחותה של מרתה. פדרו חוזר ללואנדה בזהות הבדויה (שבודה לו פליקס), כשבכוונתו לנקום באדמונדו, שבינתיים, כאמור, הפך להיות חסר בית משוגע המתגורר בתעלת ביוב. מסתבר שאנז'לה, אהובתו של פליקס הלבקן, בעלת הצלקות בחזה ובגב, היא בתו של פדרו, והיא גם זאת שנוקמת במקומו.
הסיפור משובץ בשישה חלומות של השממית, שהיא בעצם הכפיל של פליקס עצמו. בתחילה החלומות בנויים בצורה סבירה, אבל החלומות האחרונים הם יותר מדיי ליניאריים ויותר מדיי מסודרים – הם מגוללים עלילה מדוייקת בלי אותו חוסר היגיון וחוסר אונים האוחז בחולם בדרך כלל.
הספר גדוש באמרות המתמצתות את המסר של המחבר:
"החטא הרע מכול הוא לא לאהוב" (עמ' 55). "האמת היא אמונה טפלה" (עמ' 83). "האושר כרוך בחוסר אחריות" (עמ' 112). "האמת היא בלתי סבירה. השקר נמצא בכל מקום" (141).
ובאמת נמנים בספר כל המקצועות המושתתים על שקר: דיפלומטים, עורכי דין, שחקנים, סופרים וכו'.
הספר משאיר מקום לספק שמא כל העלילה על כל גיבוריה איננה אלא המצאה של פליקס ונטורה, כמו המצאות האתמולים שהוא מציע ללקוחותיו.
הספר מסתיים בהכרזה: מרטין לותר קינג לא היה צריך לומר "יש לי חלום", אלא "אני עשיתי חלום." (עמ' 213).
צריך להודות שלולא הערותיו של המתרגם ו"אחרית הדבר" שלו בסוף הספר היה קשה מאוד לחתור בים השמות הפורטוגליים הארוכים ובמשמעויותיהם, למשל ששם השממית – "אַאוּלַליו" משמעו – המיטיב להתבטא; ואילו שמו של אדמונדו ברטה דוז' ריש, הקומוניסט המרושע – משמעו – מקק מלכים. המתרגם גם מסב את תשומת לב הקורא ששמותיו של הזר המבקש עבר חדש מפליקס הם מהתנ"ך (ז'וזה – יוסף) ומהברית החדשה (פדרו – פטרוס), וכי שמה של אהובתו של פליקס ובתו של פדרו משמעו מלאך ואור (אנז'לה לוסיה). וכן צריך לדעת את הרקע ההיסטורי של העלילה – אנגולה תחת שלטון פורטוגל, הולנד, שוב פורטוגל ומלחמת האזרחים העקובה מדם שהתרחשה שם במשך שלושים שנה לאחר קבלת העצמאות.
יש לספר הזה אמירה מעניינת, אבל מי שאיננו מאוהב ממש בספרות הלטינית (ספרדית ופורטוגלית) – אינני בטוח שיש שכר רב לטרחתו.
* * *
רוֹן גֵּרָא
זִכָּרוֹן
בְּפִרְסוּמֵי הַמָּוֶת שֶׁל
הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס הַכְּלָלִי
צָדָה עֵינִי.
הִכַּרְנוּ בַּסִּפְרִיָּה הַלְּאֻמִּית
בִּהְיוֹתִי סְטוּדֶנְט.
קַיִץ אֶחָד,
בְּקִיטוֹן,
עִם שֵׁרוּתִים בַּחוּץ,
בִּשְׁכוּנַת נַחֲלָאוֹת.
חָוִיתִי אִתָּהּ שַׁחֲרִית
שֶׁל חֶדְוָה.
דִּקְלְמָה לִי שִׁירִים
בְּהֶבֶל הַקַּיִץ הַחַם,
עָטְפָה אוֹתִי בְּאַדְוָה
רַכָּה
מַפְעִימָה וְרוֹגַעַת.
בְּדִמְעָה.
קַיִץ אֶחָד הִרְעִידָה
הִבְהִילָה
נִימֵי דָּמִי
בְּצִלָּם שֶׁל עֵצִים
מִתְנַשְּׁמִים
הִכִּירָה לִי אֶת אַפּוֹלִינֶר
וּפּוֹל וֶרְלֶן.
בְּחַדְרֵי לְבָבִי רָחֲשָׁה
עַד שֶׁפָּרְחָה
עִם הַשָּׁנִים.
עַתָּה הָרְגָבִים
נוֹשְׁקִים לַשִּׁירִים,
וְהִיא בְּחֵיקָם
תְנוֹבֵב.
מִלְחֶמֶת כֹּחַ
עוֹבֵר אָדָם תְּקוּפוֹת שׁוֹנוֹת,
חוֹצֶה סִמְטָאוֹת וְכִכָּרוֹת.
בִּתְקוּפָה בָּהּ נִמְצָא בְּסִמְטָה אַחַת
לֹא יָבִין תְּקוּפָה
בָּהּ שָׁהָה בְּסִמְטָה אַחֶרֶת.
תָּמִיד כְּאִלּוּ נוֹלָד מֵחָדָשׁ.
הַמַּחְֲשָׁבוֹת בִּתְקוּפַת פְּרִיחַת צִבְעוֹנִים
נִלְחָמוֹת עִם מַחֲשְׁבוֹת תְּקוּפַת דַּרְדָּרִים
מִלְחֶמֶת כֹּחַ.
כָּךְ נֶאֱבָק עִם עַצְמִי,
וְסָבוּר שֶׁאֲנִי נִלְחָם בָּאֲחֵרִים.
* * *
אילן שחורי
הבית ברחוב טולוז – או סיפור הידידות המופלא בן האדריכל היהודי יצחק רפפורט והמיליונר המוסלמי מוחמד עבד אל רחים
בסוף השבוע הבא, ה-14 ביולי, יחגגו בצרפת וברחבי העולם את "יום הבסטיליה", יום העצמאות הצרפתי. בישראל, תתקיים כמדי שנה, קבלת פנים חגיגית בביתו הרשמי של שגריר צרפת בישראל (כיום השגריר כריסטוף ביגו). מעונו הרשמי של שגריר צרפת בישראל קיים מאז 1949 על גבעה נאה בליבה של שכונת עג'מי ביפו ברחוב טולוז 1 פינת רחוב מנדס פרנס.
מעטים, מבין מאות הקרואים, שיגיעו השנה לחגוג עם כריסטוף ביגו על המדשאות המטופחות בבית המידות המיוחד הזה, ויצפו כמדי שנה בזיקוקי הדינור המרהיבים, לא בטוח שמכירים את סיפורו המיוחד של הבית, שנבנה בסגנון הבינלאומי במחצית שנות ה-30 עבור מולטימיליונר מוסלמי, מוחמד עבד אל רחים, שהיה בין היתר מהמשתתפים בפרעות נגד היהודים וממובילי המרד ביפו של המוסלמים כנגד הבריטים וכבמובן כנגד היהודים.
האדריכל, למרבה הפלא, היה יהודי, מראשי קהילת אדריכלי הבאוהאוס של תל-אביב בשנות ה-30, חבר בכיר ב"הגנה בתל-אביב, שבתקופת המאורעות התחפש כמוסלמי, כדי להמשיך את עבודת חייו עבור ידידו המוסלמי.
מדובר באדריכל יצחק רפפורט, אחד האדריכלים המיוחדים שידעה תל-אביב, שהותיר את רישומו ועבודותיו בחלקים שונים של יפו ובמרכז העיר תל-אביב. רפופורט עלה לארץ ערב מלחמת העולם הראשונה; עם סיום לימודיו השתלב בבנייה המנדטורית ברחבי ארץ-ישראל ועבד במחלקת העבודות הציבוריות של המנדט. במסגרת תפקידו בנה בין היתר, את בניין הדואר בשדרות ירושלים ביפו. ב-1930 ניהל את משרדו של האדריכל המפורסם ריכרד קאופמן, כשותף זוטר. לאחר מכן פתח משרד עצמאי. עבודותיו בתקופה זו כללו בנייני מגורים רבים ובניני משרדים, בעיקר בתל-אביב וביפו בסגנון הבינלאומי, אבל עם ייחוד אישי: שילוב אבן טבעית בחזיתות, קשתות בחלק מהפתחים, ועוד.
בין המבנים שבנה: אגף בבית החולים דג'אני ובבית החולים הצרפתי ביפו. בית בנק קופת עם, בית בנק איגוד, בית מרכז מרכנתיל, קולנוע מקסים, בית עיתון "הארץ" בקריית המלאכה בתל-אביב, בית מפעל הפיס, בית חברת הביטוח מנורה, בית ספר אליאנס ברמת אביב, ועוד רבים אחרים. בתחילת שנות השלושים הצטרף רפפורט לארגון ההגנה והיה חבר, כקצין הנדסה וחבלה, במפקדה בתל אביב.
הדרמה הגדולה בחייו של יצחק רפפורט התחוללה במחצית שנות ה-30. רפפורט היה מעורב בחיים החברתיים של עשירי יפו ותל-אביב והיה חבר בכמה ארגונים. שם גם התוודע למוחמד עבד אל רחים, סוחר עצים עשיר, שהקים כמה מפעלים לייצור תיבות פרי הדר בסרביה ושיווקם לבתי האריזה ביפו. עבד אל רחים היה, בין השאר, הבעלים של פרדסים רבים, יצואן גדול של תפוזי יפו, בעל טחנות קמח ועוד. היות שלרפפורט היה כבר ניסיון בתכנון מיספר מבנים גדולים ביפו ביקש ממנו מוחמד עבד אל רחים, במהלך 1935, להקים עבורו בית מידות מפואר בלב שכונת עג'מי.
רפופורט, קיבל על עצמו את המשימה אך דרש כי הבית יתוכנן בסגנון הבאהאוס שבו התמחה, למרות מיקומו בשכונה, שמרביתה בנויה בסגנון ערבי מקומי. לאחר פשרה עם עבד אל רחים סוכם, כי פנים הבית, שהתפרש על 800 מ"ר, יהיה בסגנון מזרחי השאול מאורח חייו של הבעלים. רפפורט השקיע את כל נשמתו בתכנון המבנה של ידידו, ואף שילב בו חידושים כמו חניון עילי בבית למכונית הפאר של אל רחים. מתחת למבנה הוקם אולם וסביבו נשתלה גינה ובה בריכת נוי, חדרי אירוח ועוד.
שנה לאחר תחילת הבנייה, ב-1936, פרצו המאורעות ביפו וליהודים היתה סכנה ממשית להיכנס ללב העיר הערבית. אולם הדבר לא הרתיע את האדריכל יצחק רפפורט. אחת לכמה ימים, היה עושה דרכו במכוניתו עד פאתי שכונת מנשיה הערבית, שם חבש על עצמו רפפורט גלבייה וכפייה. וכך, כשהוא מחופש, לערבי עשה את דרכו לבית ידידו. יצחק רפפורט, שדיבר ערבית רהוטה, הוצג בפני ידידיו של המארח כקרוב משפחה המתגורר בכווית, אשר הגיע לביקור. לעתים קרובות נכח בתכנון מבצעים נגד היהודים על ידי מפקדי הכנופיות שהיו מתכנסים בבית, מידע אותו העביר יצחק רפפורט עוד באותו יום לאנשי ההגנה.
עם כיבושה של יפו במלחמת השחרור, נמלט אל רחים ללבנון, תוך שהוא משאיר לידידו היהודי ייפוי כוח בלתי חוזר למכור את הבית. ב-1951 שיחרר רפפורט את הרכוש מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים באמצעות המסמך, ומכר אותו, בתיאום עם אל רחים, לממשלת צרפת, שהזדרזה והפכה אותו למעון הרשמי של שגרירה בישראל. את כל הכסף העביר לידי עבדול רחים בנאפולי שבאיטליה, לשם הגיע הלה במיוחד מביירות. ב-1981, בגיל שמונים, 8 שנים לפני פטירתו, פרש יצחק רפפורט לגמלאות והותיר את המשרד בידי בנו האדריכל עודד רפופורט הממשיך לנהל גם היום את "רפפורט אדריכלים".
מאמר זה, הוא חלק מהניוז-לטר השבועי, העוסק בתולדות ארץ ישראל ובידיעת הארץ שמפרסם אילן שחורי, במסגרת אתר תיור ישראלי:
ניתן להירשם לקבלת הניוזלטר פעם בשבוע על ידי שליחת מייל ופרטים לאילן שחורי:
או באמצעות לחיצה על הלינק הבא:
http://www.facebook.com/MyTourIl/app_379244468757902
* * *
יהורם גאון
סיסמאותיי
רציתי השבוע להיכנס לאתר של הבנק שלי,
המחשב אמר לי שהסיסמה שלי שגויה.
אז צלצלתי לבנק כדי לשאול מה התקלה. הם אמרו
לי שמדי פעם אני חייב לשנות סיסמה, מטעמי בטיחות.
את הסיסמה שהיתה לי קודם, שהורכבה מהספרה
הראשונה של תעודת הזהות שלי, ושלוש אותיות שמו של נכדי הראשון,
שיניתי לשלוש ספרות ראשונות של תעודת
הזהות שלי ואות ראשונה של שמו של הנכד
הראשון, גם בתוספת אות אחרונה של שמו של נכדי השני.
ואז המחשב הודיע לי שכבר היתה לי פעם סיסמה
כזו. הלכתי לכיוון אחר, של המספר האישי הצבאי שלי,
והאותיות הראשונות בשם של סבא שלי.
זה עבד. עכשיו אני יכול להיכנס לחשבון שלי.
יותר ויותר אני מוצא את עצמי בזמן האחרון
אפוף ומוקף בסיסמאות. מהרגע
שאני מתעורר, אז אני מכבה את האזעקה בבית,
שהסיסמה שלה היא שלושה מיספרים
ראשונים של ימי ההולדת של בני פלוס המיספר
השלישי ביום ההולדת שלי. אחר כך
אני יוצא מהבית ומפעיל את האזעקה כמובן, אותה
סיסמה של הכיבוי, רק שהסוף שונה.
ואז אני הולך לאוטו, שם הסיסמה היא בת ארבע
ספרות, שם אימי, עליה השלום, ואות ראשונה
בשמו של אבי עם שנת הולדתו של כדי השלישי.
אני עוצר בכספומט, מקליד סיסמה, שהיא תאריך הלידה
של אתא-טורק, שבסופה הספרה שבע. אתם יודעים, למזל.
אני חוזר הביתה אל האינטרנט הנפתח בסיסמה של
תאריך העצמאות של ניקראגואה, ושם, מול המחשב,
טובע בים חדש של סיסמאות. שהרי לפייסבוק אני נכנס עם
האותיות הראשונות של נכדיי אבל לפי סדר הפוך
מהסיסמה ההיא של הבנק. בטוויטר זה כבר הולך
עם שלוש הספרות האחרונות של תעודת הזהות שלי פלוס
האותיות הראשונות בשמו של ראש העיר ירושלים.
יש לי גם סיסמה לקופת חולים, כדי לקבל תוצאות
של בדיקות, שם זה הולך עם רמת הסוכר שהיתה לי בילדותי
פלוס הערך הנוכחי של כדוריות הדם שלי.
מדי פעם אני מחליף סיסמאות כדי לבלבל את
המסתננים, אבל אני חייב להודות
שהמתבלבל הגדול מכולם זה אני. לא פעם קורה לי
שאני משתמש בכספומט בסיסמה
של האוטו, שום כסף לא יוצא לי, רק שהאוטו פתאום
מדליק את האורות מאחורה ואני לא מבין למה.
לפעמים אני משתמש באוטו בסיסמה של קופת
חולים, האוטו לא נוסע. אני נכנס לפורום שלי באינטרנט
עם הסיסמה של הבנק ושום פורום לא עולה, רק המילה
המעצבנת "Error" שנשמעת כמו "טרור" ומודיעה לי
שהשם שלי שגוי. השם שלי שגוי!
השם שאני נושא מיום לידתי, שגוי! הבנתם?
לא קלים החיים המוצפנים הללו.
אתמול הייתי רעב. הלכתי למקרר. אני עומד
למולו ומנסה בכל כוחי לזכור את הסיסמה.
איך, איך פותחים את המתקן הזה שיש מאחורי
דלתותיו אוכל? ניסיתי בלי סיסמה, והוא נפתח.
דווקא המקום שהכי כדאי היה שיצטייד בסיסמה,
כדי שאוכל אולי קצת פחות, נפתח בקלות כזאת. לעזאזל!
[ציטוט מהאינטרנט]
* * *
אלישע פורת
בין פלגיאט ל"חיקוי ספרותי"
משה אלברט ובוריס ואיאן
באביב 1953 התחוללה בקיבוץ עין החורש פרשייה מסעירה. חבר הקיבוץ, משה אלברט, הואשם על-ידי חברים יודעי צרפתית, מהדבוקה הפרנקופונית המקומית, בפלגיאט ספרותי שערורייתי. הפרשה ליוותה את החיים התרבותיים של הקיבוץ במשך חודשים אחדים, ליבתה יצרים וזכתה לכיסוי עיתונאי במקומון הכי נפוץ בקיבוץ, "אצלנו". בגליון "אצלנו", מס' 1519, י"א בניסן תשי"ג, 25 במרץ – 1953 נדפסו שני כותרים בעניין. האחד הוא קטע מהמחזה "אל תירו בי" מאת מ"א, והשני מסקנות הועדה המיוחדת בעניין המחזה "אל תירו בי", שנבחרה על-ידי ועדת התרבות. מסקנות הועדה פותחות במילים: "הואיל והושמעה הדעה שהמחזה 'אל תירו בי', שחיבר משה אלברט, הוא חיקוי ספרותי למחזהו של ואיאן..."
הוויקיפדיה העברית מגדירה כך: "גניבה ספרותית (פְּלַגְיָאט בלועזית) הינה שימוש במילים או ברעיונות של האחר והצגתם כשלך. לעיתים יש הרואים את תופעת הפלגיאט כשקולה להפרת זכויות יוצרים, אולם שני המושגים הללו נבדלים זה מזה בשני עקרונות מרכזיים... הגניבה הספרותית נפוצה במגוון תחומי היצירה, כגון: מוזיקה, תיאטרון, ספרות, עיתונאות ואקדמיה."
הועדה המיוחדת לא אהבה את ההגדרה החריפה 'פלגיאט', ובחרה לדון ולהחליט במה שקראה "חיקוי ספרותי" בלבד, שנראה לה הרבה פחות חמור ומתאים יותר להווייה הקיבוצית הדחוסה של ראשית שנות החמישים. המחזאי החובב, משה אלברט, עלה מבלגיה כמה שנים לפני כן עם משפחתו הקטנה, והצטרף לעין החורש, שאחיו הגדול, אברהם אלברט, היה בין מייסדיו. משה היה אינטלקטואל, חריף לשון וזריז מחשבה, פרנקופון מושבע, שכתב בצרפתית מחזות ודברי ספרות בטרם הגיעו ארצה. לימים התבלט בקיבוץ בעיקר בשני תחומים. הוא היה ממגדלי הבוטנים הראשונים בעמק חפר, והפך את האמונה בצמח הבוטן תועלתו ורווחיו, למעלת אמונה כמעט דתית. וכן היה מחלוצי שיטות "ההתייעלות" בקיבוץ, הן החברתיות והן הכלכליות. גם בעניין ההתייעלות הפך לנביא התועלת שבהתייעלות, ערך 'מחקרי שטח' בקיבוץ, והציע הצעות רבות לשיפור מערכי החיים בקיבוץ. אבל עברית טובה עדיין לא ידע אז, כמי שעלה ארצה בשנת 1950 עדיין לא סיגל לעצמו את הלשון. ומשום כך נזקק גם למתרגם.
מסקנות הועדה בעניין המחזה "אל תירו בי". ציטוט מדויק מגיליון ה"אצלנו":
"הואיל והושמעה הדעה שהמחזה "אל תירו בי", שחיבר משה אלברט, הוא חיקוי ספרותי למחזהו של ואיאן (הקולונל פוסטר) – נבחרה על ידי ועדת התרבות, לפי בקשת מ"א, ועדה המורכבת מהחברים: מרים זלצמן, (מימי), אליהו טלמון, (קרוק), ואליהו פורת, (יוסלביץ'), לבדיקת השמועה הנ"ל.
ואלו הן מסקנות הועדה:
לאחר שהועדה קראה את שני המחזות הנ"ל [שלושת חברי הוועדה שלטו היטב בצרפתית], ולאחר ששוחחה עם מ"א הוברר לה:
שני המחזות עוסקים אמנם בנושא אחד, והוא: הגבת האוכלוסייה בארץ נכבשת לפולש. אך בה בעת שואיאן עוסק בתגובת השכבה של הבורגנות העירונית וחוגי המשכילים, הרי מחזהו של מ"א דן בתגובת אוכלוסיית הכפר המשועבד לבעלי האחוזות המשתפים פעולה עם הפולש.
אין פלא אפוא, אם תוך העלאת הדמויות של הלוחמים והפולשים נצטלבו באי אלה מקומות כמה סימני היכר, הנראים כ"דומים". אולם אלה הם סימנים חיצוניים בלבד, שאין להם שייכות לגוף המחזה.
ההתעוררות וההשראה לכתיבת מחזהו, שאב מ"א ממקורות אחרים לגמרי (כגון ספרים הדנים במצוקת האיכרים בהודו-סין וכו' [!!!]) ואין לזה כל קשר למחזהו של ואיאן.
המחזה של ואיאן הופיע בתאריך מאוחר יותר: לאחר שמחזהו של מ"א כבר היה כתוב ואף מתורגם בחלקו. על המחזה של ואיאן נודע למ"א רק מפי הביקורת הספרותית והדראמטית שהופיעה בעיתונות הצרפתית.
סיכום: על כן באה הועדה למסקנה כי אין יסוד להחשיד את מ"א ב"חיקוי ספרותי". קטע מהמחזה "אל תירו בי", בתרגומו של אליהו פורת, מתפרסם בדפים הבאים.
מי היה אם כך, אותו ואיאן או ויאן, שמשה אלברט נחשד בחיקויו? בוויקיפדיה העברית מצוי הערך:
"בוריס ויַאן (בצרפתית: Boris Vian; 10 במרץ 1920 – 23 ביוני 1959) היה סופר, משורר, מחזאי, חצוצרן ומבקר ג'אז צרפתי. כתב יותר מ-400 שירים. מידידיו הקרובים של ז'אן פול סארטר. (רעייתו של ויאן, מישל, הפכה לאחת ממאהבותיו העיקריות של הפילוסוף. סארטר עצמו מופיע, בצורה קומית, בשם – ז'ן פול פארטר, בכמה מיצירותיו). שני ספריו המפורסמים ביותר: "עוד אירק על קבריכן" (1946) ו"צל הימים" (1947). ויאן למד פילוסופיה והנדסה אזרחית. ניתן לכנות את יצירותיו כפנטזיות אבסורדיות. ויאן מת בגיל 39 מהתקף לב בהקרנת הבכורה של סרט שנעשה על פי ספרו "עוד אירק על קבריכן" (השמועה אומרת שמזעזוע מהסרט). לאחר מותו נעשה ויאן מגיבורי מרד הסטודנטים של שנות ה-60, בעיקר בצרפת."
משה אלברט הוכיח בפרשת החשד שזוכה בה, דבקות מכובדת באחד מגדולי היוצרים הצרפתיים של התקופה, שהיום אגב יש ליצירותיו הרבות תחייה מחודשת בעולם הפרנקופוני. ואין זה מפליא כלל, יהודים רבים היו מעורבים אז בצמרת האינטלקטואלית של צרפת, כולל החבורה המצומצמת והמובחרת-לעילא שנתרכזה סביב ז'אן-פול סארטר, סימון דה-בובואר, וההרמונות של אהובים ומאהבים ופילגשים שהצטופפו סביבם. ואפשר מאד, שאילו לא היה משה אלברט חניך תנועת נוער חלוצית, ואילו לא היה אחיו ממייסדי הקיבוץ, היה מתברג אף הוא, כמו יהודים אחרים בעלי רקע דומה, לחבורה המלכותית של התרבות הצרפתית דאז.
ומה קרה למחזה "אל תירו בי"? ובכן הוא תורגם לעברית בידי אליהו פורת, מתרגם שלימים תירגם יצירות חשובות מספרות העולם, והוצג בהצלחה בידי להקת השחקנים החובבים של החוג הדראמטי של הקיבוץ. משה אלברט בכבודו ובעצמו היה גם המחזאי וגם הבמאי! ואפשר מאד שהתמסרותו הטוטלית לגידול הבוטנים על גבעות החול של עמק חפר, החסירה מעולם התיאטרון העברי מחזאי גדול ובמאי גדול לא פחות.
* * *
יוחנן פלסנר הוא נכדו של יוסף ג. ליבס
לאהוד בן עזר שלום,
ראשית, תודה על שהעברת את בקשתי לחיפוש עקבות השיר על "ים הבאיקאל" לאליהו הכהן. היום העברתי אליו את מילות השיר בעברית, על פי בקשתו.
שנית, בקטע שפרסמת שוב "מתוך היומן" מאפריל 1990, אתה שואל על תמר ליבס. אם אנחנו מתכוונים לאותה תמר ליבס אז אני משערת שלאחר יותר מ-20 שנה אתה כבר יודע, היא נקראת תמר פלסנר והיא אימו של ח"כ יוחנן פלסנר.
ושלישית, לקביעתה של תקוה ויינשטוק על עדי כהן הראשון "אני לא כהן": אימי נולדה ב-1911 בשם עדלה ברטרר. ב-1932, בעקבות נישואים והעלייה לארץ ישראל, נקרא שמה בישראל: עדי כהן. כך שאם חישבתי את הגיל על פי תקוה, אז אולי אמא שלי היא ה-עדי כהן הראשונה!
בברכה,
תלמה כהן
גבעת חיים מאוחד
אהוד: אם כך, ח"כ יוחנן פלסנר הוא נכדו של יוסף ג. ליבס, מתרגמם המצויין של הדיאלוגים של אפלטון, שיצאו בכרכים לבנים אחדים בהוצאת "שוקן" ועל פיהם למדנו פילוסופיה יוונית בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה.
* * *
מתי דוד
ה"חוק הבינלאומי", הטרור המוסלמי
והשמאל הישראלי
ה"חוק הבינלאומי" בבסיסו הוא קטלוג משפטי ששואף לקיום עולם אידיאלי שבחלקו הוא חלום וירטואלי. ה"חוק הבינלאומי" הוא גמיש ונתון לפרשנות אינטרסנטית של בעלי הכוח הצבאי והמדיני.
בלוב, באפגניסטן, בעיראק, בפקיסטן, בתימן, בסעודיה, בסוריה ובמדינות נוספות באסיה ובאפריקה – לא קיים ולא מופעל ה"חוק הבינלאומי". ה"חוק הבינאלומי" זוכה לפרשנויות מאוד סלקטיביות של גמישות, במועצת הביטחון, בבית הדין הבינלאומי בהאג, במועצת האו"מ לזכויות אדם. פרשנויות הנוגדות את ה"חוק הבינלאומי". אלה הן עובדות החיים.
רק מישראל תובעים לקיים את ה"חוק הבינלאומי" כלשונו התיאורטי. רק את ישראל מאשימים ב"פשעי מלחמה" כאשר היא נלחמת על קיומה, נגד הטרור הפלסטיני והאיסלמי.
הגיע הזמן שהשמאל הקיצוני והאנרכיסטי בישראל, יפסיק את פעולותו ההרסנית נגד המדינה ונגד צה"ל, בסיסמה "למען השלום" ולמען קיומו של ה"חוק הבינלאומי" הסלקטיבי, לטובת הפלסטינים ונגד זכות ישראל להתגוננות מפני הטרור.
הגיע הזמן לתבוע מ"שלום עכשיו" להפסיק להיות סיירות המלשינים של דווחים לארגונים זרים, המדברים "בשם" ה"חוק הבינלאומי".
* * *
עמוס גלבוע
המבנה המפלצתי של הולילנד מסמל
את עומקה של השחיתות
הפילוסוף היהודי הנודע ישעיהו ברלין סיפר כי הסבתא שלו הנחילה לו את הגישה הנכונה להבנת הדברים. הכיצד? "תמיד כשחזרתי מבית הספר," הוא אמר, "היא אף פעם לא שאלה אותי איזה דבר חוכמה אמרתי היום למורה. היא תמיד אמרה לי: 'איזו שאלה חכמה שאלת היום את המורה?'"
אני אומר זאת על רקע הדברים שאזרחי המדינה שומעים מדי יום מפי "עד המדינה" בפרשת הולילנד. ישנם כלי תקשורת שמצניעים את דבריו, וישנם כאלו שמבליטים. וכל הזמן אנחנו שומעים מפי עורכי דין ו"מקורבים" שהעד שקרן בן שקרן וכל דבריו שייכים לסיפורי "אלף לילה ולילה". וכאן מציק לי דבר מהותי אחד ולא מרפה: יכול להיות שהם צודקים, יכול להיות שלא, אבל איך זה שכמעט במשך עשור שלם צומח לו מגדל בבל מפלצתי בעיר הקודש, ואף אחד לא שואל את השאלה הכי מתבקשת: איך זה קורה? מי מאשר דבר כזה? איך זה (ועכשיו אנחנו מתוודעים לנתונים שהיו זמינים גם בעבר) שכמה עשרות אלפי מטרים מרובעים המאושרים לבנייה, קפצו לפתע למאות אלפים? זה לא דבר שנבנה מתחת לאדמה, זה דבר שכולם רואים, ורואים היטב? בלי שום קשר למשפט המתנהל עכשיו ותוצאותיו, איך זה שראש עירית ירושלים לא שאל את עצמו הכיצד זה צומחת לה מפלצת איומה בעירו? איך זה שכל הפונקציונרים העוסקים בתכנון, ובכללם הוועדה המחוזית, ואפילו הוועדה הארצית לתכנון ובניה, לא שאלו את השאלה? ומבקר העירייה? ומה על כל הארגונים הירוקים המרעישים עולמות על כל בית מלון שמסתיר את נוף הים? ומעבר לכל אלו ישנה התקשורת, כי אם היא לא תזעק "ככלב השמירה", שום נביחה של אף אדם וארגון לא תישמע.
יכול להיות שאני טועה, ומתנצל מראש, אבל לא זכור לי שבעשור האחרון בוצע תחקיר עיתונאי רציני שיזעק בקול וישאל: איך זה יכול להיות? השתגעו בעיר הקודש? אנחנו כל הזמן עדים לתחקירים על הנסיעות של ביבי, ועל העוזרת, ואפילו על החוצפה של גלנט בסיפוח שטחי מדינה לנחלתו הפרטית, ועל מה שהמשפטנים קוראים "זוטי דברים", ורק על מה שזעק לשמיים לא עשו תחקיר? כל הזמן בוכים אצלנו ש"סותמים פיות", שמתנכלים לחופש הביטוי, אז האם מישהו "סתם" לתקשורת את הפה בעניין הולילנד? יש לי עצה קטנה לנשיאת מועצת העיתונות הנלחמת על חופש הביטוי העיתונאי בחירוף נפש: תעשו תחקיר רציני בשאלה למה התקשורת לא חקרה את הנושא, ולא הציפה את הציבור בשאלות הקשורות לנושא.
אין לי תשובה חכמה מדוע לא נשאלה השאלה.דבר אחד ברור לי מבחינה ערכית ומוסרית: המבנה המפלצתי רם הקומה של הולילנד מסמל את עומקה של השחיתות שאחזה במדינת ישראל. וזוהי שחיתות של שלטון-הון-והמערך-התקשורתי-הפרסומי-והיחצ"ני. כמובן שישנם הרבה צדיקים בסדום, אך דומני שמדובר בתופעה רווחת המובנית בכל משטר דמוקראטי ובטבע האדם. הנבחרים רוצים להיבחר, וזקוקים לשם כך לאמצעים. השאלה היא תמיד הפרופורציה והגבולות. אצלנו, לדעתי, נפרצו גבולות. ואין עדות מוחשית יותר ממה שראינו בשבוע שעבר עם המנהל החדש של הפועל תל-אביב, חיים רמון: מצד אחד הוא מכריז שיקים מפלגה חדשה, ומצד שני הוא מייצג 12 בעלי הון לרכישת הפועל תל-אביב ולא רוצה לגלות לציבור את שמם. ומי יושב לידו? איש פרסום!
איך אמר ישעיהו (לא ברלין): "שרייך סוררים וחבר גנבים. כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים."
[פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 9.7.12]
* * *
מה יָפִיתָ עמק נווי
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
יפִית חזה גדול חינם 052-6458218
כתוב שחור על גבי לבן
על הקיר במלתחת הגברים
בחוף גורדון
ובעודנו פושטים את בגד-הים
מתנגבים ומעלים בקושי
מכנסיים על האבר הקר
אנחנו כבר רואים את עצמנו
מטיילים בעמק פורח
בין שתי גבעות עגולות
ממלמלים בין שד לשד
שלום יפִית חזה גדול חינם
שלום פטמות כמִגְדָלים אתֶן
הו מה יפיתָ עמק נווי
שזה כזכור רומאן נפלא
מאת ריצ'רד לווליין
שגם תורגם לעברית וגם
התפרסם מאוד כסרט בשם הזה
גמרנו
* * *
יצחק שויגר
פלוטילה לבוניפאצ'ו
בוניפאצ'ו, עיר נמל עתיקה בדרום קורסיקה
דומה שהאל פוסידון קצץ בקרדומו את הסלע לשניים ובאו הקורסיקאים ובנו בפתחו מרינה צרה ומרהיבה ואת העיר בנו בראש הצוק בשנת 850 לספירה, כדי שהפיראטים לא יוכלו עליהם. כידוע לפיראטים לא היה מערכת קרדיולוגית מי יודע מה, וזה מנע מהם לעלות בהר. עד שחזרה להם הנשימה השליכו אותם הקורסיקאים חזרה לים. המקום מדהים. מאז, כולם נוסעים לשם. חונים, אוכלים אוכל צרפתי, מתיירים קצת, מפליגים הלאה. ויש שפע מהכול.
העיר הבנויה בראש הצוק שמהווה כאמור אתגר קרדיולוגי. רכבת הטוריסטים – מין מכונית שמושכת קרונות מסופסלים ועמוסי תיירים, מעלה את העצלים והחרדים לבריאותם, תמורת כמה אירו. תחנה ראשונה למעלה, איך לא, היא בבית הקברות המקומי. ללמדך. מי שלא נוסע ברכבת, גומר את הביקור ממש בתחנה הראשונה. העיר העתיקה מרהיבה, כמו כל עיר עתיקה שכבר היינו ברבות מהן. אבל השילוב של המרינה עם הצוק ועם העיר, מהווה משהו ייחודי. שווה. וכשמגיעים למעלה, בקצה הצוק, יש מדרגות לים. 120 מדרגות תלולות בזווית של 80 מעלות. ועוד רוצים כמה שקלים בשביל זכות הכניסה, כדי לבדוק את הכושר שלך. מילא הירידה, אבל מי מבטיח שנוכל לעלות? קימצנו או התעצלנו. מה שתבחרו. אבל שילמנו למחרת, מחיר מלא, כפי שתגלו.
ואיך מגיעים לבוניפאצ'ו דווקא מהצד של הים? פשוט.
חוברים לחבריי הסקיפרים, השטים דרך קבע במועדון הימי בהרצליה "דרך הים", מצרפים את הנשים, מצטרפים לפלוטילה של "דרך הים", ומפליגים.
מתחילים.
קודם טסים ל-OLBIA, עיר מרכזית בסרדיניה. מבלים ערב נחמד בסמטאותיה הצפופות והעתיקות וטועמים לראשונה מנפלאות ומשפע המסעדות והאוכל הסרדיני. אין סרדינים בסרדיניה, גילוי מופלא. רק דגים גדולים ופירות ים. טועמים מכל הבא לחיך וגם מתחפשים לתיירים אמתיים וקונים "בגדי תיירים" בחנויות ברחוב הראשי ובמחירים מצחיקים, לעומת המחירים בארץ.
למחרת נוסעים ל-PORTISCO אשר מצפון לעיר, שם נמצאת המרינה של "בומרנג", חברת ההשכרה שלנו. בערב אנו מקבלים את הסירה. מקבלים סירת קטמרן מפוארת. משהו משהו. 45 פיט אורכה. 4 תאים מרווחים לארבעת זוגות הספנים. ושירותים לכל תא. תאי אכסון סבירים והעיקר "ריח של סירה חדשה". קיבלנו אותה ישר מהניילונים. ריח של נקי.
כמו יורדי ים ותיקים, בכל זאת, כבר פלוטילה רביעית, מתחילים דבר ראשון בסופּר. אנו כבר מתורגלים. צוות הסקיפרים, המעמד העליון הוא ה-"UP STAIRS" – עוסק בקבלת הסירה מחברת ההשכרה, לומד את הוראות ההפעלה וכללי ההתנהגות. מאידך מחלקת המזון ה-"DOWN STAIRS", שאני נעבעך, ביניהם, עוסקת בדבר החשוב באמת. אנו כבר מתורגלים בכמויות ובמגוון. בתוך שעה, אנו יוצאים עם שלוש עגלות מלאות באלכוהול ומזון שמספיק לשמונה פרעסרים למשך שבוע לפי טעמנו.
מתחילים את החלק הראשון של המסע, שהוא, הובלת העגלות לסירה וההעברה לסירה, בלי ליפול מהקרש הצר עליו עולים לסירה. שרים בלב "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל, " והעסק עובר בשלום. אשתי פטורה מהחלק הזה, כי לפי ניסיון העבר "אצלה הגשר צר מדי והפחד רחב מדי." משהו מהילדות כנראה. החבורה מסתערת על הכבודה ובתוך דקות הכול נעלם בארונות ומיד נערכים לארוחת ערב ראשונה על הדֶק של הסירה.
אור ראשון במרינה. ארוחת בוקר, תדריך לסקיפרים ואנו יוצאים. הנוף מרהיב. הרוח שכחה לבUא ואנו מפליגים על מנוע, בדרך צפונה. מכל עבר איים ירוקים וחופים לבנים ואנו בתווך, בים כחול עמוק, עם ים פלטה. אין רוח, אין שימוש במפרשים, אבל הרעש המונוטוני של המנועים לא פוגע ברוגע. הסקיפרים מתעסקים בניווט והפלבאים באלכוהול ובאוכל. חלוקה הוגנת, מה שמבטיח שינה טובה ביום ובלילה.
עוצרים במפרץ יפה. יורדים עם הדינגי לחוף הלבן. תענוג מזוכך. אי אפשר להסביר. צריך להרגיש את קור המים ולראות את הצלילות. לשחות בתוך הגוונים של הכחול והירוק ולגעת בהם.
היום מתחיל להיגמר ולפנות ערב ללילה הראשון מפליגים לאי הקרוב, חונים ונקשרים במזח של LA MADDALENA. אי טיפוסי של סרדיניה. נקשרים למזח שהוא במרכז העיירה. הולכים להשלמות קנייה לסופר, גלידה, בערב הולכים למסעדה מקומית. האוכל טעים. לא ברמה שאנו רגילים במסעדה הפרטית שלנו בסירה, אבל יותר נוח. בלי להכין ובלי כלים.
למחרת, אני מכין לשייטים שקשוקה של בוקר. את השקשוקה האלוהית כדאי לרשום ולעשות. זה מסדר את היום. שמן זית במחבת, מוסיפים ראש שום מפורק מטגנים עם חתיכות גמבה ובצל. כשמשחים קצת, מוסיפים רסק עגבניות ובקבוק עגבניות מרוסקות של פומודורו איטלקית. מוסיפים כף סוכר מעט פפריקה אדומה חריפה, פלפל שחור, מלח, אורגנו וביצים לפי מספר האנשים ושתיים למחבת. להגיש נוזלית עם באגטים חמים וטריים וגם קרואסונים למפונקים בשביל לטבול בקפה, ישר מהמאפייה המקומית.
אחרי ארוחת הבוקר המפנקת על הסירה מפליגים למפרץ יפהפה. אי שם באמצע הים. בצפון סרדיניה, באי LA RAZZOLI. המקום מושך קהל ואנו לא לבד. המפרצון מלא סירות בנוסף לרביעייה שלנו. לאחר מספר תמרונים ולאחר התחשבות ברוחות שהיו ויהיו בלילה, הסקיפרים מניחים לנו סוף סוף לרדת למים, לאחר שהם הורידו עוגן מקדימה ומאחורה ובדקו בשבע עיניים שלא נזוז בלילה לעבר הסלעים המקיפים את המפרץ. ואכן המפרץ מוקף סלעים אדירים, שהרוח פיסלה בהם צורות רבות. כמו בתערוכת פיסול מתמדת של הטבע. כל אחד רואה בצורות את מה שיש לו בראש. אחד רואה בסלע ענקי את דמות החותנת שלו והשני את האבר ממנו יצאה אשתו. ממש מבחן רורשך למתקדמים.
אנו יורדים עם הדינגי לחילוץ עצמות. צעידה קלה לראש ההר, לגעת במגדלור המוצב שם ולחזור. את שארית היום והערב אנו מבלים בשחייה בתוך הכחול הזה, בהכנת ארוחת הערב ובחיסולה. עייפים, שרופים מלאים במזון ואלכוהול, כולם נרדמים שדודים ככה בלב המפרץ. בוקר השמש מעירה אותך. תענוג להתעורר בנוף כזה. מציצים בחלון הסירה. המים שקטים. ריח של ים וחופש. משהו אלוהי.
ואז מרימים עוגן ומפליגים צפונה לבוניפאצ'ו. הסקיפרים שמחים. נוסעים לחו"ל לקורסיקה. מגיעים. מן הים רואים סלע עצום מונח מולך. ענק ומאיים. מתקרבים ומגלים כי למעלה בראש הצוק יש בתים. היכן המרינה? לא ברור. המפה והמכשירים מראים היכן נמצאת הכניסה. אבל מהים לא רואים כלום. מתקרבים ועדיין לא רואים. לפתע ממש מתוך הסלע יוצאת מעבורת גדולה. "הנה הכניסה!" צורח באושר הסקיפר שלנו. הוא מכוון את הסירה למקום שהגיחה ממנו המעבורת ואכן הכניסה מתגלה שם במלוא הדרה. ספינות גדולת וקטנות עומדות בערבוביה. אנו מוצאים בהדרכת הנווט של המרינה, מקום להיקשר ונקשרים ללילה. יוצאים ומבלים בעיר. כפי שתיארנו לעיל.
למחרת יוצאים לכיוון סרדיניה. המדריך של הפלוטילה מצטרף אלינו. "היום תורכם להיות איתי," הוא אומר. ביציאה אנו פונים בהדרכתו לכיוון המדרגות החצובות בסלע עליהן לא ירדנו ביום הקודם. "פה יש מערות וגם אפשר לראות את המדרגות," כך הוא אומר. הסירה מתקרבת לעבר הצוק כולנו בחלק הקדמי של הסירה מתבוננים בהשתאות הצוק ובעיר שבראשו, בה בילינו אמש ומזהים את המקומות שהיינו בהם.
לפתע מרגישים חבטה עזה בסירה. אנו מזדעזעים והסירה נעצרת. "עלינו על סלע," קורא המדריך. אני בהלם. הנה זה קורה לי פעם נוספת. בהפלגה הקודמת שלי, עלתה הסירה על סלע והחילוץ הטראומטי ממנה, לא היה קל. והנה זה קורה לי עוד פעם. אולי זה איתות מהאל פוסידון, להפסיק להתגרות בו ולעבור להיות עכבר יבשה. אחרי הכול, אני לא מיומן כסקיפר, ולבשל לאכול ולשתות אלכוהול, בשילוב של שחיה בים, אפשר גם לעשות בחוף אכדיה. לא מוכרחים להפליג. אני נזכר במיכל מ"דרך הים", שהציעה לי באדיבותה ל "שוט קצת בהרצליה כדי להשכיח את הטראומה." והנה לא רק שלא משכיחים לי את האירוע, עוד מזכירים לי אותו. אני מקווה שזה לא באותו פורמט.
אבל מה לעשות. אני כבר נמצא על הסירה וצריך להירגע ולתת לבעלי המקצוע לעבוד. אנו יורדים מהסלע בתוך דקות ובהילוך אחורי, שלא כמו בפעם הקודמת שהייתי באירוע כזה, שאז הסירה ישבה על הסלע כ-5 שעות וסירבה לרדת. שינוי מרענן. אנו ממשיכים בתוכנית. נראה שהפגיעה שטחית, שריטה או משהו דומה. הכול מתפקד כרגיל. ממשיכים. אנו שטים למפרץ יפה ועוצרים יחד עם כולם, כל ארבעת הסירות שבפלוטילה. אנו יורדים עם דינגי לחוף והמדריך נשאר לבד בסירה. שוחים ונהנים. המפרץ נחמד בשוליו מגרש גולף ירוק. כשאנו חוזרים מקבל המדריך את פנינו בפנים שחורות. "צללתי וראיתי, יש חור בסנפיר שמתחת לבידון השמאלי." מה זה אומר, אם יש חור בדלי ולא נכנס מים אז מה עושים? אנו לא מוותרים על הארוחה ובאורח סמלי אנו מכינים ארוחת נקניקיות מדושנת. אם אכלנו "נקניק", לפחות נהיה שבעים.
לאחר הארוחה, המדריך מספר לנו, כי הוא עובר לאחת הסירות האחרות ואנו צריכים להיפרד מכולם. הוא טילפן לחברת ההשכרה, כך אמר, והם נתנו לו הוראות להפליג דרומה לקראת חנייה אפשרית בדרך, וקבעו לנו מקום מפגש ב-PALAU על פי ההוראות שקיבל מחברת ההשכרה. אנו מתנתקים מהפלוטילה. הם ממשיכים בתכנית המקורית ואנו מתחילים להפליג בכיוון דרום, לעבר פלאו ונמל הבית.
בדרך בפלאו, אנו פוגשים בסרג'יו שעולה לקראתנו בספיד בוואט, איטלקי חביב ומיומן, ספק נציג המשכירים ספק הבעלים. קצת מסתורי בעניין זה. הוא פוסק, לאחר צלילה. יש חור גדול. צריך לחזור לנמל הבית, מהלך כשלוש שעות הפלגה. תבואו לשם, אני מסדר לכם מלון ומחר נחליף לכם סירה. אני תוהה עם עצמי. אי אפשר להבין. אם זה מסוכן להפליג בגלל החור אז למה אומרים לנו להפליג לבדנו מהלך שלוש שעות ואם זה לא מסוכן, למה לא להמשיך בטיול שלנו ? אין תשובה.
אנו עושים כנדרש וכמתבקש על ידי סרג'יו ובהפלגה אחת ארוכה, ללא הפסקה, מגיעים לנמל הבית. במרינה אין איש. לא סרג'יו לא מלון ולא נעליים. אנו אוכלים ארוחת ערב בסירה ונשארים לישון על הסירה. ארוחת הערב והבוקר למחרת, כולן מוקדשות לשאלה מה יהיה? נקבל סירה חדשה? איזה גודל? נלך למלון? איש לא יודע.
בבוקר אנו מפנים את הסירה מכל מה שהבאנו. אוכל בקבוקי שתייה ובירות וציוד אישי. כשהתיקים ושקיות האוכל שנשאר עומדים כחיילים על המזח, סרג'יו מגיע ולאחר דין ודברים מציע לנו סירה חלופית. סירת "מונו" קטנה יותר, רק שלושה תאים ושני שירותים ואנו כידוע ארבע זוגות והפלגנו עם ארבעה תאים וארבעה שירותים, קצת ירידה ברמה. הוא גם רוצה חוזה חדש ותשלום חדש. בקיצור, לא לעניין. אנו מסרבים להצעה הלא הוגנת ומתפנים למלון שמצאנו בכוחותינו, באופן עצמוני, על חוף הים, מהלך חצי שעה מהמרינה בטקסי. בחוף PORTIO S PAOLO , שם, מול האי המפורסם TAVOLARA מצאנו מלון נחמד על החוף ממש.
המלון קטן נקי וסימפטי. שאר היומיים המתוכננים להפלגה, עברו עלינו ב"בטן גב" במפרץ יפהפה במלון הסימפטי על המים. נרגעים מההפלגה מתרגלים לאט בחזרה למקלחת מרווחת ולארונות בשפע. מתמתחים במיטה, עומדים בחדר השינה במלוא הקומה, שוכבים על החוף, שוחים במפרץ. ממש חזרה לציוויליזציה. באותם יומיים, אנו גם דואגים לחסל את שארית האלכוהול שהבאנו מהסירה.
זה מה שיש. ים נהדר, אוכל טעים, אלכוהול בשפע, חברה טובה ומצב רוח, עושים לך את כל הכיף שבעולם. אחלה של מקום, סרדיניה.
אהוד: קיבלנו מברק ימי עבורך מהשרטונים והסלעים בים המחכים בדממת-אבן לפלוטילה השלישית שלך: "עו"ד יצחק שויגר, כשאתה יוצא שוב להפלגה, השאר את עצמך בבית."
* * *
אהוד בן עזר
ג'דע
סיפורו של אברהם שפירא
שומר המושבה
סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי
והוצאת עם עובד 1993
פרק עשירי
הסטירה. חלוצים באים למושבה
בבית שפירא רבה השמחה. הבן הבכור ייקרא יצחק-צבי, על שם יצחק-צבי אביו של אברהם וסבה של ליבה-רוחל, שנפטר בשנת 1890. איכרי המושבה ונשותיהם באים לטקס ברית-המילה. עדיין מעטים הילדים במושבה הקטנה, שרק לפני שנים אחדות התחדש יישובה והחלה מתפתחת לאיטה ובקשיים רבים.
"יצחק-צבי ילמד לרכוב על סוס לפני שידע ללכת!" נוצצות עיני שפירא, ושפמו מרטט בדברו, "יצחק-צבי ידע לירות למטרה ברובה עוד לפני שידע להשתין בעמידה!"
"אברמ'ל, אברמ'ל," טוענת סבתא ביילה באוזני בנה הצעיר, מתוך חרדה לגורל נכדה, שהוא גם נינה, "יצחק-צבי שלך צריך ללמוד תורה כשיגדל, ולא להתרוצץ כמוך על סוסים!"
"אמא, סבתא, יצחק-צבי שלי יהיה בקיא בערבית יותר מאשר בחומש," מתלוצץ שפירא המאושר, "הוא יגדל כמו ערבי!"
על פני ביילה עולה חיוך ספקני והיא עושה תנועת-ביטול בידה. "ליבה-רוחל," היא פונה לנכדתה, "אולי את תשפיעי עליו, שיהיה לפחות רב אחד במשפחה?"
"עוד יהיו לנו הרבה ילדים, סבתא," מפייסת אותה ליבה-רוחל.
"ואת כולם אלמד קודם כל לרכוב על סוס ולירות ברובה!" מבטיח שפירא. "גם את הבנות! ואם לא היה שמי כבר בפי כל שיח' איברהים-מיכו, היו הערבים מכנים אותי מעתה שיח' איברהים אבו-איסחאק!"
*
רכוב על חמורו נכנס למושבה פלח זקן שלבושו מעיד עליו שהוא בא מאחד הכפרים באיזור חברון. הוא מגיע לכיכר המרכזית, בפינת הרחובות פינסקר וחובבי-ציון. שם הבאר הראשונה הנקראת ביר-שוע על שם יהושע שטמפפר; שם צריף הפוסטה, הדואר, בתי המתיישבים הראשונים, ותחנת הדיליג'אנסים בקו פתח-תקוה-יפו.
"איפה הבית של שיח' איברהים-מיכו?" הוא שואל.
מראים לו. הוא מגיע לבית שפירא ומוזמן לשבת במרפסת. השניים מחליפים דברי ברכה. שותים קפה שהכינה רוחל. הולדת בנה בכורה לא פגמה כהוא-זה בעבודתה היומיומית בבית וברפת. כל אותה שעה אין מזכירים את המירדף בהרי חברון, שממנו חזר שפירא לפני כעשרה ימים. לבסוף מוציא הזקן מאבנטו מעטפה שנתקמטה בדרך, ומוסר אותה לשפירא.
"אבל כתוב כאן: 'אל כבוד מעלת השיח', מוחמד אבו-קישק'!" בוחן אותו שפירא. "מדוע הבאת את המכתב אלי?"
"חשבנו, לפי מה שסיפרו הגנבים, שהפרות..."
"על איזה גנבים אתה מדבר? ואיזה פרות?"
"חשבנו שהפרות שייכות לשיח' אבו-קישק. אבל כאשר עברתי בלוד ושאלתי על הדרך לאבו-קישק וסיפרתי את המעשה, אמר לי סוחר אחד, סעיד אל-ראנם, לבוא למלאבס, אל השיח' איברהים-מיכו, שהוא אולי ידע במה מדובר ויגיד לי מה לעשות. וכך באתי, ואני בידיך."
"וממי המכתב?"
"מהמוכתר שלנו, בכפר חארס."
"לכבוד מעלת השיח' המרומם והצדיק מוחמד אבו-קישק!
"אללה ישמרו וינצרו וירעיף שנות בריאות וברכה עליו ועל כל אשר לו!
"אחרי קידה והשתחוויות אל מול הדרת כבודו הנעלה מכל השיח'ים, אנחנו מעיזים לשבח לפניו את ההתנהגות האמיצה של בנו בכורו, שנלחם בגבורה בגנבים השפלים, ששדדו פרות מעדרו של השיח' הנכבד ועברו במקרה במנוסתם ליד כפרנו.
"עתה נספר לו מה קרה. אחרי שיצאו בנו האמיץ ואנשיו מכפרנו, שלחנו את אנשינו והם הביאו אל הכפר את הפרות ואת השודדים, אחד פצוע ואחד שלם. אלה שני אחים מהכפר דורה אל-חליל, מדרום לחברון. שניהם ישבו בכלא בירושלים באשמת רצח, ולאחר שהשתחררו לא רצו לחזור בידיים ריקות, לכן הלכו לשפלה לגנוב רכוש ולהביא אותו הביתה, מתנה לחג אל-פיטר.
"הפצוע הזה, הגנב, הוא שונא של כבודו ושונא שלנו ושונא לכל אדם שהשמש זורחת עליו. ולפי שהכדור הקטן אינו הורג חזיר, והאיש הזה אינו אלא חזיר, לכן לא נהרג. ואילו ידענו מי כבוד הבאים ומאין באו, היינו עוזרים להם לשחוט ולשרוף את שני הגנבים, אבל כבוד בנו לא הגיד לנו.
"הפרות כולן שלמות, אף שערה לא נפלה מהן. גם העגל הלבן. כל יום הן רועות בשדה. ואנו מבקשים מכבודו שישלח אלינו איש נאמן ובידו יפוי-כוח והוצאות המרעה והשמירה בשכר בישליק אחד ליום, ונחזיר לו את הגניבה.
"האחד משני השודדים, זה שנשאר שלם, התחנן לפנינו שניתן לו את הפרות ונשלח אותו לדרכו, ותהיינה לו לתשלום נזק עבור אחיו הפצוע, אם ימות. אנחנו סירבנו לו מאחר שכבודו הוא ידידנו ואין אנו רוצים לבוא בריב איתו בגלל רוצחים ושודדים מנוולים כאלה. אמרנו לגנב: 'תגיד תודה שלא מחזירים אתכם לכלא, שמשם יצאתם לא מזמן!'
"ימים אחדים ישבו אצלנו שני המנוולים עד שבאו בני-משפחתם מדורה אל-חליל והחזירו אותם לכפרם. והפרות והעגל שמורים אצלנו בשביל כבודו, ולכן אמרנו לשלוח לו את המכתב הזה, למען יחשוב רק טובות על אודותינו. והנה, צעירי כפרנו פוחדים למסור את המכתב לשיח' אבו-קישק האדיר, לאחר שאנחנו בטיפשותנו לא כיבדנו כערכו את בנו האמיץ.
"אך אמרנו, הן לא ייתכן שבינינו לבין כבוד השיח' ושבטו יישאר הרוגז לעולם! ולכן הסכים הזקן הזה, אדם ישר והגון שאיננו מתביישים בו, וכבר האריך ימיו בעולם הזה ואינו חושש לעתיד, לשים נפשו בכפו וללכת לבקש בשמנו את חסדו של השיח', והוא מוכן לקבל גמול על טרחתו או לשאת חלילה בעונש על חטאינו.
"ואנו מבקשים סליחה ומחילה מהדרת כבודו ומאת בנו ואנשיו על אשר שילחנו אותם מעלינו בלילה בלי אוכל ולינה, כי לא ידענו ולא אמרו לנו מי הם, ואללה הרחום והרחמן יסלח לכולנו, ורוב שלום על כבוד השיח' הצדיק ועל בניו האמיצים ועל צאנו ובקרו וגמליו ועל כל בני שבטו ועל שדותיו ותרנגולותיו ונשותיו.
"עבדו הנאמן איברהים אבו-חסין, מוכתר כפר חארס"
שפירא מרים עיניו מהמכתב ומחייך לתוך שפמו, אך אינו ממהר לתת תשובה לשליח. הוא מבקש מעוזרו אחמד אל-חמד להתקין לאורח נרגילה ולהניח בה גחלת לוחשת, ואחר לצאת לערב א-סוארקי ולהביא את סלימן דלדום.
*
"אתה רואה סלימן, הצלחנו!" ניגש שפירא לסלימן, היורד לקראתו מעל סוסו. "עכשיו תשלחו אחד מכם להביא את הפרות."
"דיר באלאכ!" משיב סלימן. "היזהר! החיפזון הוא מהשטן! זאת מלכודת! אולי מת הגנב שפצענו? אולי הקרובים שלו תובעים דמי כופר מכפר חארס, והמוכתר רוצה לתפוס את הרוצחים ולהסגיר אותם לגואלי-הדם כדי להסיר מעל אנשיו אשמה ואחריות? אתה לא מכיר את ההררים האלה, החברונים – "
"מה אתה מציע?"
"תן לי את השליח. הוא ישב אצלנו, נאכיל אותו וננהג בו כבוד כראוי לאורח בגילו. בינתיים תשלח לכפר חארס אדם הגון שאנחנו מכירים, ושלא קשור אליך או אלינו, וינסה לשמוע שם מה באמת קרה, ויחזור לספר לנו."
*
שפירא רוכב לכפר-ענא אל ידידו שיח' חמודה, ומספר לו את העניין.
"יש לי בהרי חברון," אומר שיח' חמודה, "ידיד חשוב ומכובד על כל הסביבה, שיח' אחמד אחמעיס. בעוד ימים אחדים אצא לדרך ואבקר אותו. יחד נבוא לכפר חארס ונראה – אם אמת במכתב, והפצוע נשאר בחיים, יערוב לי ידידי השיח' אחמד ואני אביא את הפרות. ואם יתברר שזאת מלכודת – אגיד להם שבאתי לחפש גמל או סוס, ואשוב לספר לך."
*
ממאהל שבט ערב א-סוארקי, על גבול המושבה, רוכב לאיטו על חמור שמוט אוזניים השליח הזקן מהכפר חארס, ובא לחצר שפירא. לא הרחק מאחוריו, על חמור קפריסאי גדול, האיכר גרשוני, גם הוא אל שפירא.
"עד מתי אשב אצלכם ימים על גבי ימים? מדוע עוד לא יצא איתי השליח עם התשובה שלכם, כמו שביקש המוכתר שלנו?" שואל הפלח בקול בכייני.
"אם המכתב שהבאת מספר את האמת, נפצה אותך על הטירחה שלך ועל הזמן שאתה שוהה אצלנו. אבל אם יתברר ששיקרת – כאן, במחנה ערב א-סוארקי, יהיה סופך, וכל מה שיישאר ממך יהיה רק החמור!" – מצמית אותו שפירא במבט פלדה שיורות עיניו הכחולות, השקועות, מעל שפמו המזדקר.
"טוב, אני בידיכם, אבל כאשר תיווכחו שלא רימיתי אתכם, אתם תשלמו לי כפל-כפליים על החשד והעלבון!"
"רב אברום," מתקרב גרשוני על רגלו הצולעת, כשהוא מאזין לסוף השיחה. "מה קורה כאן? איזה עסקים אתה עושה עם השומרים הבידואים שלך, הגנבים האלה?"
"אני אחראי על השמירה והביטחון במושבה, ואתה צריך לסמוך עלי, שאני יודע מה אני עושה." משיב לו שפירא.
"אזוי? ככה? מצאו את כוכבה שלי ואתה לא מספר לאף אחד ולא שולח להחזיר אותה? איזה מין שומר אתה? תגיד, לצד מי אתה בכלל, לצד הגנבים? שמע, נמאסו עלי כבר כל הערבישע-שטיק שלך!"
הפלח הזקן יודע ערבית בלבד, אך מתבונן בפליאה בשני היהודים הרבים לנגד עיניו, וקולט את רוח הדברים.
"גרשוני!" גוער בו שפירא, ומבט זועם מבריק בעיניו הקטנות, אשר מישירות מבט בפני בן-שיחו. "תיזהר! לא בכבוד שלי אתה פוגע, אלא בכבודה של המושבה כולה!"
"אז הגיע הזמן להגיד לך, שפירו, שאתה בכלל לא שומר. אתה עקרוט, ערמומי, אתה גנב, אתה יותר גרוע מגנב, אתה מסתובב כל הימים ולא עושה כלום, אתה פאראזיט..."
על כך סוטר לו שפירא על לחיו.
"אתה עוד תשלם ביוקר על כך, שפירו! אני אתבע אותך לבירור בוועד המושבה!" צולע גרשוני הנדהם, לחיו לוהטת, חזרה אל חמורו, ועוזב את החצר.
*
שיח' חמודה מתנהל לאיטו ימים אחדים בדרך העולה לסביבות חברון, ובא אל ידידו שיח' אחמד אחמעיס. יחדיו נוסעים השניים על חמורים לכפר חארס, בשביל בין כרמי גפנים הרריות שמתחילות להנץ באביב.
"אחי," משתעל שיח' אחמד, קולו צרוד מזקנה: "אוזניי כבר לא מה שהיו. אתה תדבר עם אנשי חארס. כאשר יגיע הרגע הנכון – תלחץ באצבע על ברכי ואז אגיד להם מה שצריך."
*
בבואם לכפר מתאספים הכל סביבם ומלווים אותם למדאפה, כלומר לבית-האירוח.
"מעולם לא זכינו בכבוד כה גדול, ששיח' אחמד אחמעיס יבקר אצלנו," מקדם את פניו איברהים אבו-חסין, מוכתר הכפר חארס.
"השבח לאללה," מנענע שיח' אחמד החירש בראשו בנימוס.
עד מהרה מעבירים לפניו כבש, לפי המנהג, ולאחר שנמצא בריא ושלם מוציאים אותו החוצה לשחיטה כדי להכין מבשרו זבח כראוי. נכבדי הכפר יושבים סביב האורחים ומבלים בשיחה על ספלוני קפה ובעישון נרגילות את השעות החולפות עד שהסעודה תהיה מוכנה.
בראש המסובים, רגליו משוכלות בנוסח המזרח, יושב שיח' אחמד, הזקן והנכבד מכולם. מדי פעם מנענע ראשו בנימוס: "השבח לאללה." – "לו הברכה ולו התודה." – "השבח לאדוננו השולטן ירום הודו." – כל זאת מבלי לשמוע ולהבין את הדוברים אליו. אך הכל מייחסים למוצא-פיו חשיבות רבה.
השעות חולפות. הכבש מתבשל בחוץ בגיגית מהבילה. ריחו מעורר התיאבון חודר למדאפה הדחוסה עשן טומבאק של נרגילות. עדיין אין יודעים לשם מה בא שיח' אחמד אחמעיס לכפר, ולא מן הנימוס לשאול אותו. בינתיים מעיזים לפנות רק אל שיח' חמודה, שכאן אין מכירים את ייחוסו מכפר-ענא, אלא רואים בו מעין מלווה של שיח' אחמד, צעיר-יחסית ונכבד פחות.
"במה זכינו לביקור כבוד השיח'?" שואלו בזהירות איברהים אבו-חסין.
"גמל של בני נגנב מביתנו בכפר-ענא, ליד יפו. שמעתי שהביאו אותו אליכם. באתי אל ידידי שיח' אחמד וביקשתי שישאל אצלכם."
"גמל לא הובא אלינו," משיב המוכתר. "אבל לפני כשבועיים הגיעו לכאן תשע פרות גנובות ועגל לבן אחד עם שני שודדים, אחד פצוע ואחד שלם, שני אחים מהכפר דורה אל-חליל. הבקר שלם, שערה לא נפלה ממנו. רועה בשדה. ימים אחדים ישבו אצלנו שני המנוולים עד שבאו בני-משפחתם והחזירו אותם לכפרם, והפרות והעגל שמורים אצלנו לשיח' הנכבד מוחמד אבו-קישק."
שיח' חמודה כבר למד כי הפצוע חי ואין חשש לגאולת-דם, אבל הוא מחכה בסבלנות לגיגית הבשר והאורז המהביל, שתובא פנימה ותגרור אחריה ריגוש והתעוררות בין המסובים על הרצפה.
על-פי המנהג מקרבים את הגיגית אל שיח' אחמד אחמעיס, שיתכבד להיות ראשון הטועמים. ביד רועדת מבקש השיח' לגלגל כדור מן האורז, ואחריו פוכרים אצבעות נכבדים אחרים ומתכוננים לגלגל מהאורז ולתלוש נתחים מהבשר מעלה הניחוח ולתיתם בפה. שיח' חמודה אף הוא רעב מאוד מן הדרך, אך נאמן לתוכניתו הוא לוחץ אותו רגע על ברכו של שיח' אחמד. הלה מניח מיד בגיגית את כדור האורז שלש באצבעות צנומות, ופותח בכל מאמצי קולו הצרוד מרוב זיקנה:
"שמעו אנשי כפר חארס וישמע אללה אתכם!"
מיד מושכים הכל את ידיהם מגיגית האורז והבשר, ומקשיבים לו. בולעים רוקם, שהתעורר בהשפעת התבשיל. בן-המוכתר, היושב קרוב לפתח, גם הוא בשיכול-רגליים, פולט לפתע שלא-בכוונה קול גיהוק, מעשה חסר-נימוס, לפני הארוחה. היושבים סביב משתדלים לבלום - מי את צחוקו, מי את כעסו, אך שיח' אחמד החירש אינו שומע דבר אלא ממשיך:
"באתי אליכם לא בעסקי סוס או גמל אלא בגלל הפרות שגנבו בני-בליעל מעדר השייך לאנשי חסותו של ידידנו שיח' איברהים-מיכו ממלאבס. וידידי זה, שיח' חמודה מכפר-ענא, הוא שכן וידיד, כמו אח, לשיח' איברהים-מיכו התקיף והגיבור, והוא בא לקבל עבורו את הפרות. ועתה, מיסרו לו אותן, ואם תחסר אחת מהן – אתם אחראים בפניי. ואם שיח' חמודה יחסיר אחת מהן בהחזירו אותן, או שאתם לא תקבלו שכר מרעה ושמירה – אני אחראי בפניכם ובפני שיח' איברהים-מיכו."
שתיקה. איש מהנוכחים אינו מעיז להיענות לבקשתו אך גם לא לסרב לה.
"דעו לכם, לא אוכל ולא אשתה עימכם עד אשר תשיבו לי תשובה!"
העיניים מתבוננות באוכל בשקיקה. בדממה שנפלה שומעים זבובים במעופם. לבסוף נוטל המוכתר איברהים אבו-חסין את רשות התשובה: "שיח' אחמד אדוננו, הלא אנחנו כולנו תחת מרותך. כל אשר דיברת אלינו, אמת ונכון הוא, וכך אמנם נעשה. כל בקשה שלך – פקודה היא לנו. מחר נשלח את הפרות עם בחורים שלנו, להחזיר אותן לבעליהן."
שיח' אחמד מודה לו. ביד רועדת הוא מוצא את כדור האורז שצר בגיגית, ונותן אותו אל פיו. מיד אחריו מגלגלות עשרות אצבעות את האורז, תולשות נתחים מן הבשר ונותנות בפה. באותה שעה ממתינים צעירי הכפר, ילדיו ונשותיו בחוץ, שמא יישאר גם להם משהו לאחר שהנכבדים יסיימו את סעודתם.
*
לאחר יומיים מגיעים לחצרו של שפירא שיח' חמודה ועימו שני מלווים צעירים מכפר חארס ועימם תשע פרות רזות, אחת בעלת כוכב שחור על מצחה, ועגל לבן אחד. שפירא שולח למאהל ערב א-סוארקי לקרוא לסלימן, לאחסן ולחמד דלדום, ועימם לפלח הזקן. הכל מתיישבים בינתיים על שרפרפי קש קלוע במרפסת רחבת-הידיים. ליבה-רוחל מוציאה טס ועליו ספלוני קפה, ואחמד אל-חמד מתקין נרגילות.
"עיניכם הרואות מה עשינו כדי להחזיר פרה אחת למלאבס ושמונה פרות ועגל לשכנים שלנו, ערב א-סוארקי," נושא שפירא דברו לאחר שבאו כולם. "ואני אומר לכם – כל עוד שמי איברהים-מיכו – שאפילו היתה זו רק עז, עז אחת, ולא שלנו אלא של סלימן או אחסן או חמד – אני לא הייתי מוותר, והייתי הולך בהרים, ולא אוכל, ולא שותה, ולא שלושה ימים, אלא שלושים יום הולך כדי למצוא, את השודדים! – ואתם יודעים מדוע? כדי שבכל מקום בארץ יזכרו, ויספר זאת אב לבנו בהרי חברון או בנגב באר-שבע – כי לא כדאי לאיש לגנוב ממלאבס או מהשכנים שלה!"
והוא מעניק לשני המלווים מכפר חארס עשר מג'ידיות כסף שכר מרעה ושמירה ונוסף על כך גם שכר טירחתם, ולשליח הזקן עבאייה חדשה כפיצוי על החשד והעלבון, ושתי מג'ידיות כסף שכר טירחתו ושכירות החמור שלו, ונפרד מהם לשלום. שיח' חמודה מסרב בכל תוקף לקבל פיצוי על שליחותו. שפירא מפציר בו שלפחות רופא-המושבה יטפל חינם באחת מנשותיו הסובלת מדלקת עיניים קשה.
*
ערב. פנסי-נפט מעשנים, נתונים בבתי-פח הנראים כפיראמידות הפוכות, מאירים מעל עמודים ברחוב. אור עולה מחלון בית-הפקידות שבו מתאסף ועד-המושבה, וסערת צעקות פורצת החוצה. אלכסנדר גרשוני ותומכיו מבין האיכרים דורשים לפטר את שפירא ולהטיל עליו קנס כבד.
"כתוב: כל המלבין פני חברו ברבים..." נחנק גרשוני בכעסו.
"הוא עוד בא אלי בטענות?!" מתרתח שפירא. "לא די שקיבל חזרה את הפרה שלו בריאה ושלמה, אחרי שמסר אותה לידי ערב א-סוארקי ולא היתה כלל באחריות שלי? – וחוץ מזה, תדעו לכם שהוא חייב לי הוצאות ששילמתי שכר מרעה ושכר שמירה בשביל הפרה שלו, ושכר טירחה לשליח מהכפר חארס..."
"שאני עוד אשלם לו? חה! כפל-כפליים ישלם לי על הסטירה!"
מישהו עובר בחוץ, שומע את קולות הוויכוח וצועק: "חברי הוועד תיישים זקנים! כלבים זקנים! הגיעה שעתם להתפטר!"
"אברום," מתעלם מהקולות ראש-הוועד, יהושע שטמפפר. "הכל טוב ויפה, אבל כיצד אינך מתבייש להרים יד ולהכות יהודי מבוגר ממך?"
"תראה רב שוע, אני מאוד מצטער שיצא כך שסטרתי לו, אבל דע לך – אם אתם עושים לי בירור וקונסים אותי, אתם פוגעים בביטחון המושבה כולה!"
"זה אוואנטאג'י, זוהי ערמומיות... זה ערבישע-שטיק, אך ורק התחמקויות... חי-חי-חי... הוא למד לדבר ככה מהעראברס שלו..." מאדים גרשוני בכעס חנוק עד שיש חשש לבריאותו.
"ואיזה נזק נגרם לביטחון המושבה מזה שלא תכה?" חוקר שטמפפר.
"מה אני נתתי, בסך-הכל, סטירה קטנה, כמו שעושה שיח' בשבט שלו!?" שפירא מגמגם קצת, כדרכו. מפרק משפט לצמדי-מילים שסופן נבלע כאילו פיו מלא תפוחי-אדמה לוהטים. הדבר אינו מפריע לו אלא אדרבא, נשמע סמכותי, מתאים לגערות ולפקודות. החי"ת והעי"ן הגרוניות, כדרך הערבים, מודגשות אצלו, ובצרידות, גם כשהוא מדבר אידיש או עברית. "ואיך, אתם חושבים, נוהגים שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכל השיח'ים השכנים שלנו, בנתינים שלהם? הה? במקל! בשוט! – ואני? לא השיח' שלכם? כבודי, לא כבודכם? כוחי, לא כוחכם? איך אתם רוצים שהם יכבדו אותי אם ייוודע שאתם מעמידים אותי לדין על דבר פחות-ערך שכזה? איזה כבוד יהיה לי בעיניהם? הלא למענכם עשיתי זאת, רק למען ביטחונכם!"
ובפנקס הפרוטוקולים של ועד-המושבה, שבו נרשמים כל ענייניה, ממיסים וסכסוכי-שכנים ועד לתברואה, חינוך ותחבורה, נכתב:
"הא' א. שפירא, בדבר שביזה בהרמת-יד את האיכר א. ג. בסיבה שענה בו דבר עלבון למשרתו כהיותו ראש-השומרים, והלה חייב תשיעית מהוצאות הא' א. שפירא על העניין הנזכר מהגניבה בעדר משל ערב א-סוארקי ודבר החזרתו – על כן הוחלט שאין לאיש מהם טענות זה על זה ולא ישלם שום צד שהוא פיצוי לצד שני, והא' א. שפירא מצטער ומבטיח שישתדל בדבר שלא יישנה לעתיד אבל אין רשות לאיש להעליבו בפומבי אלא יביא כל טענה נגדו להוועד ורק על פיו יקום דבר."
*
מיכאל שפירא, אחיו הגדול של אברהם, הוא אחד מעשרים ושמונה איכרים בפתח-תקוה, בעלי חלקות אדמה גדולות שרובן משמש לפלחה, לזריעת תבואה בלבד, שרק אותם לוקח הברון תחת חסותו בשנת 1892. עם זאת דואג הברון לתשתית לכל המושבה – בית-הפקידות, ההופך להיות בית ועד-המושבה, בית-ספר, בית-מרקחת; מאמצים מושקעים בפיתוח חקלאי שיבסס את המושבה מבחינה כלכלית, וקרוי – התאכרות. לא עוד משק פלחה בלבד, כמו בפסוק "עובד אדמתו ישבע לחם" החקוק על סמלה של המושבה, אלא אלפי דונמים של גפנים, זיתים, שקדים, וגם פרדסים ראשונים. נחפרות בארות חדשות. לאורך חופי הביצה והירקון ניטעות חורשות אקליפטוסים, שג'ר אל-יהוד, עץ היהודים, כפי שמכנים אותו הערבים.
פקידי הברון, אותם מנהלים הקרויים דירקטורים, רובם יהודים מתבוללים שנשכרו בצרפת, ובהם טיפוסים מתנשאים – מתייחסים אל האיכרים כדרך ששליט אירופי מתייחס לילידים באחת המושבות הנידחות. המנהל פארב, יהודי-צרפתי מאלזאס, מנהיג מפקד-בוקר שבו הוא מונה את כל העשרים-ושמונה לפני היציאה לעבודה. מי שמאחר רגע, נשלח הביתה ומפסיד שכר יום-עבודה על אדמתו שלו, שנמסרה לפקידות הברון. יום אחד גוזר פארב עונש מלקות על איכר הנתון למרותו, ומטיל את ההוצאה לפועל על אחד השומרים הערבים של המושבה, שמשכורתו משולמת על-ידי הברון.
למען האמת, גם האיכרים אינם טלית שכולה תכלת. התלות בהנהלה שמינה הברון יוצרת תופעות של עצלות, התרפסות ושחיתות. אחד האיכרים מוכר לשכן ערבי את הפרדה שקיבל מהפקידות, אך מתייצב מדי יום לקבל בשבילה את קצבת המספוא, ולבסוף מודיע שהפרדה מתה, ובא לקבל אחרת במקומה.
שלא כבמושבות הברון זכרון-יעקב וראשון-לציון, האחרונה כונתה "פריס הקטנה" – הפתח-תקוואים נלחמים ברוח הצרפתית, הזרה בעיניהם, שמכניסה הפקידות. חלקם אף מסרבים לשלוח את בניהם ללמוד בבית-הספר שהקימה.
אחד מבניה המתבגרים של משפחה פתח-תקוואית, שאנשיה היו אנשי-כפר עוד בחוץ-לארץ והביאו עימם ארצה אפילו את כלי-העבודה החקלאיים – נתפש יום אחד ליצר הגנדרנות וקונה לו ביפו עניבה וצווארון מגוהץ ונוצץ. בשבת עונד אותו לצווארו ומתהלך כטווס על גזוזטרת בית-הכנסת הגדול. מה עושה אביו? תופש למחרת את כלבו, עונד לו את הצווארון והעניבה – ומשלח אותו החוצה, אל הרחוב הראשי של המושבה.
*
אברהם שפירא אינו נמנה על העשרים ושמונה ואינו זוכה לנחלה ולתמיכה מהברון. בשכר עבודתו כראש-השומרים משלמת לו פקידות הברון משכורת חודשית שלושה נפוליונים, שהם שישים פרנק. ליבה-רוחל מקיימת משק הבית בשני נפוליונים לחודש, ואת השלישי חוסכים.
שפירא אומר: "אתם חושבים שאני הגיבור? באמת לא. הכל בא לי מאשתי, ולה אני חייב הכל. כאשר באים אלי ומזעיקים אותי לעזרה, היא עומדת לידי ואומרת לי: 'צא! אסור להישאר, צא, אני נשארת פה בין יהודים! תצליח ותחזור.' ובלי עין הרע, היא מביאה לי ילדים, כל שנתיים ילד, ואין מי שיעזור על ידה."
בכספים שנחסכים קונה שפירא עגלות בנות-בקר וכבשים. הוא מוכר רק את העגלים הזכרים והפרות המזקינות, וכך גדל עדרו במשך כעשר שנים למאה ושישים פרות וכשלוש מאות כבשים. את העדר הוא מפקיד בידי בידואים שנודדים עימו למקומות מרעה. כל אחד מהרועים מקבל משכורת חמישה עד עשרה נפוליונים בשנה, עבאייה, שתי כותנות ארוכות, כאפייה ושני זוגות נעליים. לאחר כעשר שנים הוא מתחיל למכור מהבהמות ולקנות חלקות קרקע עד שאוסף כשמונים דונם, לנטיעת פרדס, כאשר יתאפשר הדבר.
בראשית שנת 1900 מסתלק הברון מניהול המושבות בידי פקידיו ומוסר את המשך מפעלו בארץ לחברת ההתיישבות היהודית יק"א, שמתמחה בהקמת מושבות יהודיות בארגנטינה. המעבר כרוך בקשיים רבים. יק"א מנסה לדלל את מספר האיכרים במושבות הברון ומעודדת אותם להגר מן הארץ, כדי לבסס את הנשארים. הפתח-תקוואים דוחים הצעה זו.
למרות הקשיים מצליח מיכאל שפירא לבסס את משקו ונעשה לאחד האיכרים האמידים במושבה. עבודת השמירה יוצאת אף היא מרשות הפקידות ועוברת לוועד-המושבה. הברון משלם פיצויים לעובדיו. אברהם שפירא מקבל חמישים נפוליונים במזומן, וקרקע בערך של מאתיים נפוליונים. הקרקע חלקה במטעי זיתים וחלק באדמת ה"חמרה" של המושבה, ליד בית הקברות. אברהם שפירא מוכר את אדמתו הפרטית, ובכסף שמקבל כורה באר ונוטע פרדס על אדמת הפיצויים. בתום שנה זו, 1900, הוא עובר עם משפחתו ממקום-מגוריו ליד אחיו מיכאל, מול כיכר המייסדים, לבית חדש ומרווח שבנה על המגרש שקנה בסביבה חדשה, על גבעה ליד הגורן, כיום פינת הרחובות הרצל ושפירא.
בשנים אלה, העשור האחרון למאה התשע-עשרה והראשון למאה העשרים, נולדים תשעת ילדיהם של אברהם וליבה-רוחל. אחרי יצחק-צבי באים רבקה, שרה, אהרון-מנחם, מרדכי, חיה, יהושע, שושנה ופולה. בהיותו תינוק נופל אהרון-מנחם מהשולחן ארצה, ואומרים שכתוצאה מכך הוא נעשה חירש-אילם.
*
רחוב יפו הוא דרך-החורף של המושבה ליפו. זהו רחוב קצר, חולי, שבתיו חבויים עמוק בתוך גנים ופרדסים, והוא כסגור מסביבו. הדרך ליפו, הנמשכת ממנו מערבה, נעלמת מיד מעבר לגבעה הקרובה.
דרך הרחוב הזה נכנסת למושבה חבורת חלוצים, שזה להם יומם הראשון בארץ. בשמחה ובשירה הם באים ברגל מיפו, מבוססים בחול ונעליהם על כתפיהם. ליד הבית הראשון, בית האחים גיסין, יוצאים לקבל את פניהם פועלים שנמצאים כבר במושבה. בין הפועלים גם אבשלום גיסין, בנו של אחד האחים, נער רך ולבן-פנים, בן-הארץ ששפתו עברית ואשר חזר זה עתה על חמורו מבית-הספר.
אבשלום רוכב בראש ומביא את הפועלים בגאווה דרך השדרה בחצר אל בית אביו. שם ערוך השולחן ביין, לחם, וקערה מלאה זיתים ירוקים מבוקעים, עשויים במלח, לימון ופלפל חריף. זו להם הארוחה הארצישראלית הראשונה, והנער אבשלום עומד ומביט בהם בלי לגרוע עין. בצאתם את הבית הם עורכים תהלוכה ברחוב חובבי-ציון, צועדים ושרים: "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה!" – אבשלום רוכב בראש על חמורו, ואיכרי פתח-תקוה, שנמצאים ברחוב הנטוע שדרת עצי איזדרכת, עומדים ומתבוננים בשמחה מעורבת חשדנות. מן החלונות נשקפות סקרניות נשות איכרים עם בנותיהן. עיני האיכרים, המתבוננים ברוסים היחפנים, המכונים "מוסקובים", אינן מפיקות קורת-רוח. רק המנהיג הקטן, הנער אבשלום, אין קץ לשמחתו.
התהלוכה ממשיכה על פני בית-הכנסת הגדול וכיכר המייסדים. הכיכר משמשת מדי בוקר כ"בורסה". כאן מתאספים פועלים ערבים ועברים ומחכים לאיכר או למשגיח שיבוא וישכור אותם לעבודה. לבסוף נכנסת התהלוכה לרחוב פינסקר, שבפתחו נמצא הוטל רבינוביץ המשמש מלון זול לפועלים.
מתחילה המאה העשרים ועימה תקופת העלייה השנייה. המושבה שוב איננה מה שהיתה עד כה.
המשך יבוא
* * *
מדוע כמעט אף אחד לא אומר שגיוס המוני של חרדים לצבא הוא אסון לישראל?!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* תל-אביביים, חיפשתם מימיכם את רחוב אסתר ראב? חיפשתם מימיכם את רחוב בילויה מעוז? ובכן, על שם הראשונה לא תמצאו שום רחוב. על שם השנייה יש רחוב ב"כוכב הצפון", בשכנות לרחובות מאיר יערי וישראל גלילי. חיפשנו וחיפשנו מיהי, ולא מצאנו. אולי מישהו יוכל להשכילנו מי היתה בילויה מעוז, שזכתה במה שהמשוררת אסתר ראב לא זכתה?
* תגובה על המכתב העיתי: "שלום ממלחין נידח, יופי... ממש!!! – נחום (נחצ'ה) היימן."
* מתוך היומן של אהוד בן עזר: "28.2.1991. יום חמישי. עכשיו זה רשמי שהוכרזה הפסקת אש [במלחמת המפרץ] לאחר שבנות-הברית מוטטו את מרבית הדיוויזיות העיראקיות שהיו מוצבות מדרום-מערב לבצרה ובכווית. שוחחתי בטלפון עם יצחק נוי, הנמצא זה כמה שבועות במילואים באיזור שכם. הוא סיפר לי כי מרגע הישמע האזעקה ועד שנשמע רעם וניראה הבזק נפילת הטילים בגוש דן – היו ממהרים המואזינים בכפרים אל המיקרופונים ומתחילים לשדר ברמקולים, מצריחי במסגדים, שטף קללות נגד ישראל ותשבחות לאללה ולסאדאם חוסיין.
הוא עצמו נהג לצאת החוצה מדי כל אזעקה, הן בביתו שבמושב נטעים והן במילואים, וראה נפילות של טילים, כולל האחרון שנפל באיזור המרכז, בסביבת התעשייה האווירית. הוא אומר שזה מראה מרהיב. הפלדה של הטיל מתלהטת כולה כאשר הוא חודר במהירות מבעד לאטמוספרה, והוא ניראה היטב למרחקים."
* בשבועות האחרונים נותנים בשידור חוזר את פרקי "עבודה ערבית" של סייד קשוע. מבריק. משעשע. מרתק. גם בפעם השנייה. הפרק האחרון היה עם הכלב שמזהה ריח של ערבי! מצחיק לאללה. דו-לשוני. ממש קלאסיקה ישראלית! –
מה שאין כן לגבי הרשימות שלו במוסף השבועי של "הארץ", שהן כתובות אמנם בכישרון אך הן כמו הרבאבה – מנגנות על מיתר אחד בלבד, וקצת כבר נמאסה הצדקנות הערבית הזו מול החברה העברית.
אגב, ככל שקוראי המוסף השבועי הולכים ומזדקנים, כן האותיות של המוסף הולכות ונעשות קטנות יותר!
* זה די ברור כי ליצור מקומות-עבודה לשירות לאומי לחרדים ולערבים ולפרנס את המשפחות שלהם – זה הרבה יותר יקר מאשר לשלם להם קצבאות, ובמקרה של החרדים, אפילו אם ימשיכו לא לעשות שום דבר חוץ מעבודת ההפרייה הכשרה של נשותיהם. ואילו את הכסף הציבורי כדאי להשקיע בהגדלת המשכורות של חיילי החובה ובעזרה למשפחות צעירות, בעיקר לא-חרדיות, לרכוש דירות ולהביא יותר ילדים לעולם.
* איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית אמר כי "החלטת הרכבת מוזרה אך לא מפתיעה אותי. אנחנו מנסים לעשות היסטוריה ולהנהלת הרכבת דחוף לתקן איזו מסילה. בצירוף מקרים נדיר זה קרה גם בהפגנת המיליון בשנה שעברה. בכל מקרה, הסטודנטים מחויבים להצלחת ההפגנה הערב וכדי שלאף אחד לא יהיה תירוץ להשתמט ממנה החלטנו להעמיד מערך הסעות ארצי לרשות סטודנטים ואזרחים." ["הארץ" באינטרנט, 7.7.].
איציק שמולי, למה אתה משקר? הרי מעולם לא התקיימה לכם "הפגנת מיליון", לא השנה ולא בשנה שעברה – אלא בכרזות השקריות שלכם ובסיסמאות המתלהמות שלכם, שעליהן אתם חוזרים שוב ושוב לפי הכלל של שר התעמולה יוזף ג. – שאם חוזרים על שקר הרבה פעמים הוא נתפס כאמת! וככה מרבית הציבור כבר סבור שבאמת היתה לכם "הפגנת מיליון"!
* בכספי מי ממומנים המסיתים נגד ישראל? "אחד הארגונים [של המחאה החברתית] שפועל בשקיפות מלאה הוא 'המשמר החברתי', מייסודם של דניאל דור וליה ניר-גד, המפעיל מעקב שוטף בכנסת בנושאים חברתיים וכלכליים. מיום הקמת התנועה בתחילת השנה, מפרסם הגזבר שלה, אוריאל רז, באופן מפורט באתר התנועה את ההכנסות וההוצאות שלה. כך ניתן בין היתר ללמוד כי התנועה גייסה עד כה 5,000 דולר, שהתקבלו בתחילת השנה מהקרן החדשה לישראל, כשבנוסף אישרה הקרן החדשה תקציב של 25 אלף דולר ל-2012 עבור התנועה. בנוסף גייס 'המשמר החברתי' 8,500 שקל מתורמים קטנים, שהתקבלו באמצעות עמותת 'שישה צבעים', וכן צפוי הארגון לקבל תרומה מקרן 'מוריה' בסך 20 אלף דולר, שטרם אושרה סופית." ["הארץ" באינטרנט, 8.7.12].
מיהי "קרן מוריה"?
גוגול: "קרן 'מוריה' תרמה ל'קרן החדשה לישראל' ('הקרן לישראל חדשה') כ-10 מיליון דולר בין השנים 2005-2008.' – בדף המידע הזה נזכרת גם קרן פורד האנטי-ישראלית אך לא הצלחנו לברר את הקשר שלה לשתי הקרנות הנ"ל.
* שמעון גרובר: "לאחר למעלה מיובל שנים, הגיע הזמן להודות למיליוני משתמשי, משווקי ויצרני דודי-שמש ומערכות סולאריות על כך שחסכו לנו מיליוני קילוואטים חשמל, שכתוצאה מכך נחסכו לנו מיליוני שקלים עבור תשלום חשמל, ובנוסף נחסכה שריפתם של מיליוני טונות פחם, מזוט וסולר, שלאורך השנים הקטינו את כמות המזהמים הנפלטים לאוויר.
בהזדמנות זו נודה גם לכל מי שהגו, יזמו ומימשו – חרף התנגדותם העזה של גופים אינטרסנטים – את ניצול אנרגיית השמש לחימום מים במקום חימומם באמצעות דלקי מאובנים מזהמים. ראוי לאזכור ולציון ד"ר שיבא המנוח, שעוד לפני קום המדינה, בהיותו רופא קופת חולים בכפר ויתקין, ובנחישותו למגר את הפורונקולוזיס, שהיתה שכיחה בתקופה ההיא, התקין על גג המרפאה דוד שמש פשוט, שהיה מורכב מחבית בנזין ריקה בעלת נפח של כ-200 ליטר, שפנימיותה נשטפה ומולאה מים, וחיצוניותה נצבעה בצבע שחור לקליטה מירבית של קרני השמש, ובחודשי הקיץ החמים היא סיפקה מים חמים למרפאה.
* איך כותבים בהשראת "משטרת המחשבות" של עיתון "הארץ": "יש משהו מרגיע בידיעה שבמדינה שעומדת על כרעי תרנגולות אפשר ליצור מסורת תרבותית שנחגגת מדי שנה בדיוק שווייצרי. רגע לפני יום הולדתו ה-30, שיצוין בשנה הבאה, פסטיבל הקולנוע של ירושלים נפתח אתמול (חמישי) בערב חגיגי נוסף של הקרנה תחת כיפת השמיים בבריכת הסולטן. למרות אינספור השינויים שעברו על הסינמטק ועל הפסטיבל מאז היווסדו – ובראשם פרישתה של ליה ואן ליר מניהולו ומינויה הטרי של אליסיה ווסטון לתפקיד – עם השנים המפעל הירושלמי הפך למוסד גדול מסך חלקיו." [נטע אלכסנדר, "עכבר העיר", 6.7]
ובהמשך ביקורת קטלנית על סרטו החדש של בן-גילנו וודי אלן, "לרומא באהבה", ביקורת שממש מעוררת את החשק לרוץ ולראותו.
* רותם שטרקמן: "זה באמת נשמע מעולה שכולם יתגייסו, אלא שזה בלוף שלא יכול להתקיים במציאות והצבא גם לא צריך עוד כמה אלפי סיידי עצים ועובדי רס"ר בעלי משפחות, שעולים המון כסף. המילומאניקים, השמיניסיטים והאלופים במיל שמצטלמים לשערי העיתונים היומיים ולערוצי הטלוויזיה אחראים לספין לא פחות גרוע מהספינים של החרדים.
"הצבא לא, אז מה כן? חייבים להילחם על עבודת החרדים וההשתתפות שלהם בנטל תשלומי המיסים. בזה יש לטפל בעוצמה ובדחיפות וגם בהנחות ובהטבות שהם מקבלים, שמעודדות אותם להוליד ילדים. זאת הבעיה הבוערת שמאיימת להטביע את כלכלת ישראל. ועל זה דווקא החרדים יהיו מוכנים לשמוע. גם הם לא רוצים חיי עוני לנצח. הרי בניו יורק, בפאריס, בלונדון ובאנטוורפן החרדים עובדים כדי להתפרנס. לא שירות אזרחי ולא שירות צבאי, אלא לימודים והצטרפות לשוק העבודה. זה מה שיציל את ישראל." ["דה מארקר", 8.7].
* מחקר חדש מוכיח שיש עלייה יחסית בצריכת הנייר לספרים לעומת ירידה יחסית בצריכת הנייר לניגוב התחת, כך שייתכן שחברות שמייצרות נייר טואלט תעבורנה באופן חלקי גם לייצור ספרים שיימכרו בגלילים – 4 בלירה! – וכך סופרים יסבסדו בכספם גם ניירות לניגוב התחת!
* היכונו להפגנת האימא של כל ההפגנות! – 100 ה"פעילים", העומדים מטעם עצמם בראש 100 הקבוצות המפגינות בנושאים שונים ומנוגדים, הם ורק הם – יפגינו בעד כל הדרישות ונגד הכול! – אפשר לשלוח תרומות ל-100 ה"פעילים" וה"פעילות" כדי שיהיה להם מה לאכול ולשתות בקיץ החם. בגלל 100 הארגונים והקבוצות המלבים עתה את המחאה שורר בלבול רב בקרב הקרנות והמפלגות שנהגו לתמוך בהם בתחילתם, והמבוכה רבה, וכבר אין יודעים למי לתת את הכסף, אם בכלל.
* האם מופז חכם? אז למה הוא דופק את עצמו כל פעם? – והאם אפשר לשתף אותו, למשל, בסודות המאבק נגד הגרעין האיראני – או שגם אז הוא ייצא להפגין במוצ"שֵי הקיץ החמים עם הזמרים הפופולאריים נגד צעדי הממשלה שהוא חבר בכיר בה? מה לעשות, טיפשותו של מופז מחזקת את ביבי, ואינה מציבה אותו כאלטרנטיבה לראש הממשלה.
* לאהוד יקירי שלום. ברצוני להגיב על מאמרו של יבין כץ: "כל הכבוד למבקר" – רפורמה בשירותי הכבאות... מערכת כיבוי אופטימלית... על זה אומרים בערבית: "בוקרה פי אלמישמיש!"
ולעצם העניין – למה המבקר המהולל לא חקר את אסון שריפת האוטובוס, שזו אפריורי היתה הסיבה לחקירה?
אכן מבקר מהולל...
אריק ברהום
* * *
לשמוע עד הסוף. מעניין ומאלף במיוחד כאשר זה בא מעיתונאית בריטית...
http://www.youtube.com/watch?v=Tk3xKYbsuY8
* * *
"בִּגְלַל"
"בִּגְלַל" הוא שמה של חבורה ספרותית חדשה שנוסדה בעקבות מפגש בין כמה כותבים בעלי חזון משותף באשר לדמותה של השירה העברית, ושמה לה למטרה, בין היתר, לעורר מחדש את המודעות לתרומתו האמנותית של המרכיב הצורני לשירה העברית – זאת לצד קיומה של שירה לא צורנית.
במסגרת פעילות החבורה הספרותית אנו מתכוונים להוציא לאור כתב עת מקוון הנושא את אותו שם (בגלל), אשר יופץ בחינם לתיבות הדוא"ל של המנויים על כתב העת. גיליון מס' 1 של כתב העת צפוי לראות אור ב-14 ביולי, 2012.
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה, כמו גם להתעדכן על פעילותה השוטפת של החבורה באתר הבית שלנו: http://www.biglal.info או בדף הפייסבוק: http://www.facebook.com/Biglal.poetry.
לבסוף, אנו פתוחים לקבלת חומרים כתובים מיוצרים צעירים וותיקים לכתובת הדוא"ל שלנו: biglal.poetry@gmail.com.
נשמח לראותכם בין קוראינו.
בברכה,
מערכת בִּגְלַל
***
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,396 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד
ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.
מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,049 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל