| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 759
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בתמוז תשע"ב, 12 ביולי 2012
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: עכשיו תבקשו סליחה. // אורי הייטנר: הסף שנשבר. // אהוד בן עזר: מתוך היומן: להגן על שמיר בניו-רושל. // יוסי גמזו: פְּרֵדָה עַל חוֹף אֵילַת. // צביקה שטרוסברג: וביערת הרע מקרבך. // אלי מייזליש: רגע לפני ההליכה לבית אבות. // ישראל הר: עלה סרוח. // רון וייס: 1. העוול שנעשה לפלסטינים בשיח' ג'ראח. 2. המלצות ועדת פלסנר פשרה גרועה. // יהודה דרורי: הסנקציה הכי הגיונית לסרבני גיוס. // שמעון גרובר: התבונה הסעודית. // י"ז: עוד על מפלצת הולילנד. // שלמה אראל: האם עיתונאי הוא "צמח מוגן"? // אהוד בן עזר: "אם נגזר עלינו למות – הבה נמות יחדיו" – עם פטירתו של יצחק בשביס-זינגר, פורסם ב"הארץ" ביום שישי, 26.7.1991. // יואב אהרוני: כבושים או מלוחים? // נעמן כהן: התנועה הפרוטסטנטית– ממחאה למעשה. // תקוה וינשטוק: יועצות להתנהגות חתולים. // יוסף דוריאל: דמוקרטיה מעוותת – נגמרת בטירוף מערכות. // מוּקֵי אֶלְדָּד: מָרוֹר. // אוריה באר: הר הביזיון. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק אחד-עשר, דו-קרב האצבעות, מחסה לאוהבים. // ממקורות הש"י.
* * *
אהוד בן עזר:
עכשיו תבקשו סליחה, אתם – כל מי שלעג לי והשמיץ אותי וסתם אותי בתקשורת, נאלצתי להפסיק את הטור שלי ב"ישראל היום" – מפני שתמכתי בעקביות ובמאה אחוז לאורך כל הדרך באהוד אולמרט – מול הז'וּלִיק טלנסקי, שבעזרת הפרקליטות והשופטים, שאישרו את עדותו המוקדמת – תרם יותר מכול להדחתו של ראש ממשלה מכהן! – אז אני מחכה לבקשת הסליחה שלכם – ואם אינני טועה הייתי הסופר היחיד שתמך באולמרט השאר השתתפו במחול התקשורתי של זריקתו לכלבים או שתקו!
* * *
אורי הייטנר
הסף שנשבר
מזה שנים אני מתריע נגד הפליליזציה של הציבוריות הישראלית. הבחינה של התנהגות קלוקלת אך ורק במשקפים פליליות, הורידה באופן בלתי נסבל את רף הדרישות והציפיות שלנו ממנהיגי המדינה, מאישי הציבור. במקום שנציב בפניהם רף מוסרי, ערכי, אתי גבוה, אנו מעמידים בפניהם סף נמוך מאוד – הסף הפלילי. וכך, כל מה שאינו פלילי – מותר. כל מי שאינו עבריין פלילי – נקי, גם אם התנהלותו אינה ראויה.
כך היה עד אתמול. אתמול נשבר הסף הפלילי. ראש ממשלה לשעבר הורשע בפלילים. במקום שאמות הסיפים של החברה הישראלית תרעדנה, התקשורת, המערכת הפוליטית וחוששני שגם הציבור, חגגו את ניצחונו של המורשע.
לכאורה, הרשעה בפלילים של ראש ממשלה היא נורמה שניתן לחיות עימה, ואילו זיכוי של ראש ממשלה הוא "אדם נשך כלב". ולא היא, גם אילו הזיכוי היה מוחלט, מחוסר אשמה, עדין הסיפור האמיתי הוא הרשעתו בפלילים של ראש ממשלה.
ובמקרה זה, אי אפשר להתעלם ממהות הזיכוי. בית המשפט לא קיבל את העמדה שפרשיות "ראשונטורס" וטלנסקי כוזבות ואינן מקרים של שחיתות. בפרשת "ראשונטורס" בית המשפט קבע בפירוש שמדובר בפלילים והרשיע את מנהלת לשכתו של אולמרט בדין. כל שקבע בית המשפט, הוא שלא הוכיח למעלה מכל ספק סביר שאולמרט עצמו ידע על המעשים. להלן הציטוט המדויק מתוך פסק הדין: "הראיות שהובאו לפנינו אינן מוכיחות – מעבר לספק סביר – כי הנאשם היה מודע לגביית הכספים העודפים ולשימוש שנעשה בהם. טענת הנאשם, כי לא היה מודע לדבר, איננה חפה מקשיים..."
יתר על כן, בית המשפט עצמו מודע לבעייתיות שבהכרעה זו: "התוצאה לפיה הנאשם הממונה על הנאשמת ובעל המשרה הרמה מזוכה ואילו הנאשמת, הכפופה לו והפועלת למענו, מורשעת בדין, מעוררת לכאורה תמיהה."
אכן, היא מעוררת תמיהה. עם זאת, חזקה על בית המשפט, שכאשר יש ספק באשר למעורבותו האישית של הנאשם, יש לזכותו. מבחינת הדין הפלילי, זיכוי מחמת הספק הוא זיכוי לכל דבר. לא כן מן הבחינה הציבורית. מן הבחינה הציבורית, אין לפטור מנהיג ואיש ציבור מאחריות לשחיתות פלילית שנעשתה בידי "הכפופה לו והפועלת למענו." מן הבחינה הציבורית, אין לקבל את "נוהל מנהלת לשכה," כמגן אנושי של איש הציבור.
אסור לחברה הישראלית להסתפק בסף הפלילי. אולם כאשר גם הסף הזה נשבר, וביום בו הורשע ראש הממשלה לשעבר בפלילים התקשורת והמערכת הפוליטית חוגגות מבוקר עד ערב את חזרתו הצפויה למנהיגות, זו התדרדרות מוסרית חמורה של החברה הישראלית.
* * *
אהוד בן עזר
מתוך היומן: להגן על שמיר בניו-רושל
17.7.1991. יום רביעי. בתחנת-הרכבת בניו-ראשל, כדי לקחת את הרכבת לוואשינגטון. פגישה עם המועמד לבחירות היהודי זוסמן.
ב-30 ביולי, כבר לאחר החזרה לארץ, אני שולח לעיתון "דבר" לפירסום את הרשימה הבאה, שהודפסה בו ביום ראשון 18.8.1991, לאחר שהוחזרה לי מעיתון "הארץ":
להגן על שמיר בניו-רושל
בבוקר, עם המשפחה ומזוודה, נכנסים לתחנה של ניו-רושל, צפונה לניו יורק, מחכים ברציף לרכבת "אמטראק" לנסוע לוואשינגטון. גבר ממוצע קומה, פיסת-נייר דבוקה לו על פצע-גילוח בלחיו, מאייש דוכן שעליו חוברות וכרוזים; הוא ניגש אליי ושואל אם נסכים להצביע עבורו בבחירות הקרובות למועצת ניו-רושל.
אני עונה בנימוס, באנגלית הפתח-תקוואית שלי, שהיינו שמחים מאוד לבחור בו אבל אנחנו לא תושבי המקום. אנחנו מישראל.
"ישראל?" הוא שוכח לרגע את יריבותו עם אישיות מקומית אחרת, שנגדה הוא יוצא בכרוזיו. "ראש הממשלה שלכם שמיר הוא טירוריסט. הוא היה טירוריסט ונשאר גם היום טירוריסט, ובתור טירוריסט הוא היה צריך להבין את הטירוריסטים הפלסטיניים שיש להם צדק בתור טירוריסטים בדיוק כמו שהיה לו בתור טירוריסט – אבל הוא לא רוצה להכיר בצדק שלהם מפני שהוא טירוריסט ונשאר טירוריסט..."
אני מפנה עיניי לדוכן, רשום עליו שמו של המועמד – זוסמן. את השם הפרטי איני זוכר – ארתור, האוורד או סטיבן. "יא חתיכת חארה אחד!" אני אומר לו במחשבותיי (כי אני אדם מנומס), "ראש הממשלה הזה אמנם לא חתם לי על תעודת הפרס, אבל מי אתה שתגמד את כל הסכסוך במזרח התיכון לכדי הכללה אידיוטית כזו?" – ואני מנסה להסביר לו שהמצב הרבה יותר מסובך, אין פתרון פשוט התלוי בכך ששמיר יקבל את דרישות "לוחמי החופש" הערבים רק משום שהוא לחם בשעתו בבריטים. אך זוסמן ממשיך לטרטר לי:
"ישראל היא מקום מסוכן ליהודים לגור בו. כאן בארה"ב המקום הטוב והבטוח ביותר ליהודים כיום!"
ובטרם אספיק לענות הוא פורש, בלי לומר שלום, אל גברת אחת, מסביר לה כיצד ינהל טוב יותר את ענייני ניו-רושל אם תיתן לו את קולה בבחירות.
ימים אחדים לפני כן אנחנו מטיילים בצ'יינה-טאון, ניו-יורק. הבן מחפש טי-שירט של משפחת סימפסון. הוא בקיא בהווי של ארה"ב יותר ממני, הכל מתוך ידע טלוויזיוני, לכן גם ההיגוי האמריקאי שלו נשמע טבעי יותר מהאנגלית הפתח-תקוואית שלי.
קשה להשיג עכשיו חולצות סימפסון. בעלי זכויות הסידרה מונעים הדפסות פיראטיות, ולבעלי הדוכנים לא כדאי להחזיק חולצות, שמחירן עשרים דולר האחת בגלל הוספת התמלוגים. אבל בחנות של סיני נמוך וחייכן יש חולצות פיראטיות לא של פיראטים אלא של בארט סימפסון. כשאני משלם הוא שואל מאיפה אנחנו. אומרים לו.
"ישראל? תל-אביב? ראש-ממשלה שלכם שמעון פלס? טוב מאוד!"
אנחנו מתקנים אותו. פרס הוא אקס פריים-מיניסטר. עכשיו יצחק שמיר.
"יצחק שמיר?" הסיני הנמוך עושה בידו תנועה של נמוך. "נו גוד. עקשן. יותר טוב פלס!"
אומרים לו שגם אנחנו סבורים כך, ונשמח מאוד להעביר לידיעת מר פרס שיש לו לפחות תומך נלהב אחד, בצ'יינה-טאון.
נקלעים ליציע האורחים של הסנאט בוואשינגטון. אין זכוכית מגן. הכול חי וקרוב כמו בתיאטרון. טד קנדי הקשיש צועד בקושי, בני לוחש לי שהוא ניראה כמו מרלון ברנדו כיום. סנטור לארי פרייזלר מדקוטה הדרומית, לא יהודי, נושא נאום לא קצר, בנוי היטב, עם הרבה חזרות והדגשים, ומציע שארה"ב תפעל לביטול החלטת הגינוי לישראל באו"ם על הפצצת הכור האטומי בעיראק ב-1981. הנימוק העיקרי לכך – לקח מלחמת המפרץ. שני קצרנים רציניים, מכונות-קצרנות תלויות על חזיהם, מסתובבים באולם באולם מנואם לנואם כרוכלי סידקית. קאדטים צעירים, משני המינים והצבעים, יושבים למרגלות הנשיאות, על קצה הבמה למטה, בחולצות לבנות, רצים להגיש כוס מים או דוכן-נייד לסנטור.
אתה מרגיש, הדמוקרטיה הגדולה בעולם פועלת, והטקסיות היא חלק בלתי נפרד ממנה. אבל משיחות אחדות עם יהודים, אוהדי ישראל, עולה תמונה לא נעימה. מימשל בוש עויין לישראל. לא איכפת להם מגורלה. אין שום יהודי בחוג מקבלי ההחלטות המקורב לנשיא. זה כעשרים שנה לא נבחר יהודי לבית המשפט העליון, למרות שאחוז עורכי-הדין והשופטים היהודים עולה פי כמה וכמה על חלקם היחסי באוכלוסייה. וכותבי מאמרים, גם יהודים, קובעים בבקיאות ובביטחון כי בין המזרח-התיכון לבין השגת השלום הנצחי עומדת רק עקשנותו של שמיר.
במטוס הג'מבו של "אל על", בדרך חזרה, אווירה של שוק. המושבים זנוחים והמעברים צפופים. אולי לכן פוקד הקברניט מדי פעם להדק את חגורות-הבטיחות, למרות שלא מורגשים שום זעזועים. שתי נשים עם תינוק מדברות ביניהן בקול רם כאילו הן יחידות במטוס. אשתי מבקשת מהן קצת שקט כי אנחנו באוויר כבר שעות רבות, ומנסים לישון.
"רק ישראלים מסוגלים לדבר בצורה כזאת!" עונה לה אחת הגראציות בעברית מאוד מקומית.
"ומה את, לא ישראלית?" שואלת אשתי.
"אני, תודה לאל, כבר לא!" היא עונה.
"את יודעת מה, טוב מאוד שאת כבר לא ישראלית." אשתי לא נשארת חייבת לה מענה.
* * *
יוסי גמזו
פְּרֵדָה עַל חוֹף אֵילַת
אָהַבְתִּי אוֹתָךְ בִּשְקִיקָה וּבַלָּאט,
כָּאַבְתִּי אוֹתָךְ עַל הַחוֹף בְּאֵילַת,
רָעַבְתִּי אוֹתָךְ כְּמוֹ הַיָּם הַנִּמְלָט
מֵאֶגְרוֹף הַסּוּפוֹת אֶל הַמֵּזַח.
רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ שֶאַתְּ כְּמוֹ חִידָה,
חִידָה מַגְנִיבָה אֲבָל גַּם מַפְחִידָה,
בִּקַּשְתִּי לוֹמַר לָךְ מִלָּה יְחִידָה
אַךְ מִלָּה זוֹ לָצֵאת לֹא הֵעֵזָה.
הַלַּיְלָה הִבִּיט בָּךְ חִוֵּר מִכִּסּוּף
וּכְמוֹ מַרְכְּבֹת צְבָא פַּרְעֹה בְּיַם סוּף
טָבְעוּ כּוֹכָבִים בַּמִּפְרָץ הַכָּסוּף
וּפִיךְ לִי נָשַק טַעַם מֶלַח.
הִבְעַרְתְּ אֶת חַיַּי כְּיָרֵחַ אָדֹם,
יָרֵחַ זוֹרֵחַ מֵרֶכֶס אֱדוֹם
וּפֶתַע יָדַעְתִּי שֶשּוּב לֹא יִדֹּם
אוֹתוֹ יֶלֶד שֶבִּי, הַבּוֹכֶה לָךְ.
שָאַלְתְּ אִם נִמְאַס לִי לִהְיוֹת עוֹף בְּלִי קֵן,
אָמַרְתִּי לָךְ לֹא וְשָתַקְתִּי לָךְ כֵּן
וְחַשְתִּי צָעִיר וְהִרְגַּשְתִּי זָקֵן
כְּמוֹ הַיָּם שֶשּוֹמְעִים בְּתוֹךְ צֶדֶף.
אוֹרוֹת הַלָּגוּנָה קָרְצוּ הִבְהוּבִים,
מֵעַקַבָּה שוּב לֹא נָבְחוּ הַכְּלָבִים,
רָצִיתִי אוֹתָךְ רַק כְּמַיִם גְּנוּבִים
אֲבָל אַתְּ לֹא הִסְכַּמְתְּ – וּבְצֶדֶק.
עִם שַחַר צָפְרוּ הַסְּפִינוֹת בַּנָּמָל,
דַּבְּשוֹת הֶהָרִים נִתְקַמְּרוּ כְּגָמָל
וְרַק הַיָּרֵחַ נוֹתַר, לֹא קָמַל
כִּי שָכַח לְכַבּוֹת אֶת הַלַּיְלָה.
רָאִיתִי יַלְדָּה מְנַפְנֶפֶת שָלוֹם,
עוֹלָה לַסִּפּוּן מִבְּלִי דֶמַע לִבְלֹם,
יַלְדּוֹנֶת שֶלּוּא רַק יָכֹלְתִּי הַיּוֹם
כְּבָר הָיִיתִי נוֹתֵן אֶת חַיַּי לָהּ.
* * *
צביקה שטרוסברג
וביערת הרע מקרבך
לגבי העד המרכזי משה טלנסקי בפרשת "מעטפות הכסף", שהביא להדחתו של אהוד אולמרט ממשרד ראש הממשלה: בספר דברים פרק י"ט פסוקים י"ח, י"ט נאמר: "ודרשו השופטים היטב, והנה עד שקר העד. שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, וביערת הרע מקרבך."
אילו כך היו נוהגים שופטינו היום במעלילים פלאים. מיספר החפים מפשע הנמקים בכלא היה פוחת. רשויות אכיפת החוק אצלנו נוטות, משום מה, להתייחס לתלונות שווא כאילו היו רק מעשה קונדס, אבל המחוקק הקדמון היה חכם אלף מונים מהם.
* * *
אלי מייזליש
רגע לפני ההליכה לבית אבות
54 שנים מתוך 66 שנותיו הם אבני דרך בדרכו הפוליטית, עת דרך הכוכב בן ה-21 שנים בוועידת תנועת החרות כשפנה לבגין: תתפטר!
הצירים בוועידה שהיו מוותיקי לוחמי האצ"ל וחבריהם לקרב של אביו מרדכי אולמרט, גידפו אותו בצעקות רמות: תסתלק מכאן... רד מכאן... אבל מנחם בגין התבונן בצעיר המטורזן (אולמרט היה אז שופע שיער כאחד הביטניקים) כשהיסה את הלוחמים המבוגרים: תנו לו... תנו לסיים... ובגין חייך במבוכה.
מאותו יום ועד היום, לא עברה אצלו שנה אחת ללא תהפוכות פוליטיות. כל שנה וקלקוליה, כל שנה ותהפוכותיה. מההתחברות בתחילת דרכו לשמואל תמיר, הפרקליט המנוסה ועשיר המבט המוכיח בשער (משפט קסטנר-גרינוולד, המשטר החדש, שורת המתנדבים), ועד להתחברות אל שרון ו"קדימה" בשלהי דרכו שהובילה אותו אל משפטו הנוכחי ואל הפרשה שעדיין לא הסתיימה: הולילנד.
סיור קצר בתולדות חיים של פוליטיקאים מאז שנות דור של קיום המדינה – של מהפכנים צעירים בארצנו, אפילו כמו מורו ורבו שמואל תמיר, לדרכו של אולמרט אין דומה. אין דומה אפילו בגרוש. חוצפתו כאילו של שובבות נעורים באותה ועידת תנועת החרות שבגין סלח לו, הרקיעה שחקים כשהכריז מול תושבי שדרות כי "ישראל לא תאבד את עצמה לדעת במקלטים מול החמאס." היא תכה אותו ב"עופרת יצוקה" שאת השלכותיה פגש אצל השופט גולדסטון והדו"ח האנטישמי שלו שמחזיק עד היום יותר ממים ובכישלונה של "לבנון ה-2" שבגינה נאלץ להתפטר ולא בשל האשמות המשפט האחרון.
כחבר בית"ר מילדותי, וחבר המחתרת לפני קום המדינה, וחבר "חרות" מיום היווסדה, מעולם לא הסתקרנתי לגלות מה עומד מאחורי התזזית הפוליטית של אולמרט. תמיד הלכתי שבי אחר מנהיגות שובה לב מהסוג הרגשני של בגין או אחרוני מפקדי האצ"ל או הלח"י מהסוג של ישראל אלדד ז"ל למשל, ולא אחר מי שזה מקרוב הגיח כמו שממית ירוקה המחליפה לצבע חום כשנוגעת בגזע העץ.
וכשתפס את מקומו של שרון, כאילו היה הסמח"ט שלו בצנחנים, התגלה לי כי אין לדבר בסיס. לו לפחות היה מג"ד או מינימום מ"פ. אבל לא. גם לא מ"מ ולא סמל מחלקה. כלום. האיש לא פיקד כמ"כ אפילו על חולייה. והנה. רק כשהתגלתה ההזדמנות לקפוץ כמו לוליין מחייל פשוט לראש ממשלה, נשבר החבל כדברי הילדים.
מסתבר כי מנהיגות חייבת להגיע מהשטח, מהקרקע, מסחיבת אלונקה בלילות אפלים, עם הכרה מפקודים ועם סולידריות חברית.
אולמרט מתברר, מצא חברים לעטים יוקרתיים, מוזהבים או מוכספים, לא בסך כולל של מיליון דולר אלא "רק" של מאה אלף כדבריו. או אפילו רק עשרת אלפים. או אפילו רק אלף. מי מחזיק בבית עט שווה אלף דולר? מה אתה כותב עם עט כזה? ליריקה מוזהבת? פואטיקה מוכספת או רק פרוזה בגרוש – בטוש שרבין חתם על "אוסלו ב'" בארבעה שקלים באופיס-דיפו (תריסר ב-30).
לא הייתי כמו עכבר המגיח מהחור אחר נעליו של טלנסקי ומרחרח אחריו כמה שטרות ירוקים במעטפות ניר חומות הביא טלנסקי המגושם אל משרד ללא כתובת. אבל, היו. מעטפות חומות סתם? למה חומות? למה לא מניילון ושקופות? גם לא עברתי מעולם ליד משרד שמו רישונטורס. לא יודע מה זה. שמעתי ברחוב ששם מוכרים כרטיסי טיסה מעודפים, כמו עודפי ייצוא ב"משביר" לקראת סוף העונה 4 חולצות במאה.
אין לי גם אח מרעננה ששמו יוסי שברח לאמריקה בגלל חובות. אני גם בחיים שלי לא אקנה בית ישן במושבה הגרמנית בחצי מיליון ששוויו מיליון וחצי ושזקוק לשיפוצים. מה רע בדירה ברחוב הפלמ"ח? מה רע?
בקיצור, אולמרט הותיר מאחוריו מאות אבני דרך ללא ציון קילומטרז'. כמו אספן מקצוען המלקט סיעות בכנסת ומשרדי ממשלה עד לטופ ללא ספור, כך גם החקירות והמשפטים. בסופו של יום מתברר כמו כל זקן המשליך מחלון דירתו לרחוב את כל זיכרונותיו רגע לפני ההליכה לבית אבות, כך אולמרט ששואל את עצמו: בשביל מה הטירחה הזו?
"ידיעות" מכה שנית
לא חלפו כמה שבועות מאז התנפל "ידיעות" על שרה נתניהו, וכבר יש סרט חדש: אולמרט זכאי! זעקו שמונה כותרות ענק היום יום רביעי 11 ביולי, בשמונה עמודים אחד אחר השני. רצתי למטה לקחת (בחינם) את "ישראל היום" והנה חצי עמוד. חזרתי למחשב גם "הארץ" וגם "מעריב" פטרו את העניין בחצי עמוד. ואני שואל אותך מיסטר 'ידיות': מה העניינים? נו באמת, מה קרה לך? אתה עיתון או מעלה אוב חובב? האם אתה באמת חושב כי חצי עמוד לא טוב, והקורא הטמבל חייב 8 עמודים אחרת הוא לא יודע מי זה אולמרט או מה זה "מר לדור פרקליט המדינה?" ה'עוילֶם' הוא 'גוילֶם' מר 'ידיות'?
אני לא רוצה לפרק לגורמים ולרסיסים את שִפְעַת הפרשנות האווילית והמתהללת (אל יתהלל חוגר כמפתח) המלווה כל עמוד עם פרשן של יום אחד. חבל על הזמן. אבל דע לך מיסטר 'ידיות': אתה לא עושה רושם על אף אחד. אבל נזכור לך את זה ליום המחר. אולי בהיחבא תגיח מהחור עם מכה חדשה.
* * *
עלה סרוח
שלום לחדשות בן עזר / מכתב עיתי
מישראל הַר השולח כאן
עָלֶה סַרוּחַ
עָלֶה רָחוֹק בַּשֶׁמֶשׁ בְּשִׂיחַ סַרוּחַ
הִיזַהֶר לְךָ פָּטִישׁ זוֹהֵר כּוֹרֶת
נִיצּוֹצּוֹת אוֹר סוּמָא מְעָוֵר עֵינֵי
חָכָמִים מִתּוֹךְ כָּךְ סוֹמֶא הַתַּלְמִיד
כל טוב לכם קוראי ועורכי מכתב עיתי / חדשות בן עזר
* * *
רון וייס
1. העוול שנעשה לפלסטינים בשיח' ג'ראח
סופר נידח שלום,
בן דרור ימיני במאמרו "שמאלנים נגד זרים" (מצוטט בגיליון 757) כותב שהמשפחות הפלסטיניות שפונו משייח' ג'ראח זכו ליומן בבית המשפט, הן סרבו לשלם דמי שכירות ורמסו את החוק. למרות זאת, נמשכות הפגנות השמאל נגד כניסת המתנחלים לשייח' ג'ראח. ימיני תוהה מדוע אינם מתנגדים גם לכניסת זרים מאפריקה לשכונות דרום תל אביב.
ההשוואה הנכונה היא למתנחלים שחייבים לפנות את התנחלויותיהם שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית.
לפני מיספר שנים נזרקו מבתיהם בשייח' ג'ראח מספר משפחות ערביות (נזרקו לרחוב!), לאחר שבתי המשפט אישרו שהקרקע שעליה נבנו הבתים היתה שייכת לעמותה יהודית ספרדית לפני שנת 1948(אלף תשע מאות ארבעים ושמונה!)
בעת ביצוע הפינוי לא דנו הכנסת הממשלה ואמצעי התקשורת בעוול שנעשה למשפחות שנזרקו מבתיהן ולא קיבלו דיור חלופי.
2. המלצות ועדת פלסנר פשרה גרועה
אורי הייטנר מציין במאמרו: "הבשורה הגדולה של ועדת פלסנר" (גיליון758), כי בשנים האחרונות חל שיפור מסוים בנושא השתמטות החרדים – הנח"ל החרדי ותוכנית שח"ר. לפי בדיקה שנערכה ע"י אבישי בן חיים (ערוץ 10), נשלח צלם למחנה הנח"ל החרדי והוא לא גילה שם חרדים. הפרשן הצבאי של רדיו "קול חי" החרדי אמר שמיספר החרדים בנח"ל "החרדי" אינו עולה על 5%.
המלצות ועדת פלסנר הן פשרה גרועה ביותר ולא יובילו לגיוס חרדים לצה"ל.
לפי ההמלצות, יוכלו החרדים לבחור בגיל 22-23 בין גיוס לצה"ל למשך שנתיים לבין שירות לאומי אזרחי לתקופה של שנה וחצי. ברור שהם יבחרו בשרות הלאומי האזרחי בעמותות חרדיות (שזה פתח לפיקציה ורמאות) ולא בשירות צבאי. גם אם מיספר זעום של חרדים יתגייסו לצה"ל, ברור שהם לא ישרתו בצנחנים ולא בגולני ולא בשייטת 13. הם לא יסכנו את חייהם בעת מלחמה.
אז מי צריך את זה? גיוס חרדים בגיל 23 לצה"ל לתפקידים עורפיים תמורת משכורת של כ-5,000 ש"ח אינו כדאי למדינה.
רון וייס
רמת-גן
* * *
יהודה דרורי
הסנקציה הכי הגיונית לסרבני גיוס
במסגרת מציאת חלופה לחוק טל, והחקיקה המתקרבת של חוק המחייב גיוס לכל – ברור לנו כבר כיום, שיחידים לא מעטים מתוך שני סקטורים (חרדי וערבי) יסרבו למלא אחר החוק החדש.
אין לנו לא את המיתקנים ולא את כסף לקלוט אלפי אסירים סרבני גיוס, אבל ניתן בהחלט להתייחס לסרבנים אלו כאל "אזרחים לא שווי-זכויות", דהיינו הסרבן יקבל מעמד של "תושב".
מה אומר מעמד "תושב"?
מעמד "תושב" שולל מהסרבן את הזכות להצביע ו/או להיבחר לכנסת, תושב מקבל "תעודת-מסע" במקום פספורט, תימנע ממנו כל סובסידיה או קיצבה ממשלתית, ואם ירצה שירותי בריאות, ישלם עליהם באופן פרטי. מדרגות המס לתושב יהיו גבוהות יותר, ושירותים ממשלתיים מסויימים, כמו ביטוח לאומי, יימנעו ממנו. גם תעודת הזהות שיקבל תהיה בצבע מיוחד, שיציין היותו תושב.
(אגב ההגבלות הנ"ל חלות ברובן על בעלי מעמד "תושב" בארצות הברית!)
הבה לא נהיה רחמנים וצדקנים, ונדע לסמן לעצמנו מי איתנו ומי לצרינו. יוחלט לפיכך בחוק על מעמד של תושב לנמנעים מהתייצבות או מגיוס מטעמים אישיים, דתיים, פוליטיים או אידאולוגיים.
אין הדבר כולל את אלו אשר קיבלו פטור כחוק.
* * *
שמעון גרובר
התבונה הסעודית
בעוד כ-20 שנה עשויה סעודיה להיהפך מיצואנית נפט הגדולה בעולם למדינה שהיא יבואנית נפט. עובדה זו ידועה היטב לממשל הסעודי. סעודיה מספקת לארצות-הברית 1,470,000 חביות נפט ביום. בתמורה לייצוא הזה, סעודיה מקבלת מארצות-הברית 127,000,000 דולר כל יום. ומה עושה סעודיה בהכנסות אדירות אלה? בניגוד לארצות-הברית ולארצות אירופה, שההשקעות בפיתוח מקורות אנרגיה מתחדשת הלכו ופחתו אצלן לאחרונה, הרי שהסעודים משקיעים 109 מיליארד דולר בפיתוח ובהתקנת מתקנים להפקת אנרגיה סולארית. באמצעות השקעת ענק זו, הסעודים מקווים שעד שנת 2032 הם יוכלו להפיק 41,000 מגהוואט חשמל, דהיינו, כ-33% מצריכת החשמל בארצם – באמצעות אנרגיית השמש. הפקת כמויות אדירות אלה של חשמל באמצעות מתקנים סולאריים, לאורך 20 השנים הבאות, תאפשר לסעודים לחסוך כל יום שריפת 523,000 חביות נפט לצורך הפקת חשמל, וחיסכון זה יופנה לייצוא, ויכניס כל יום 45,000,000 דולרים לקופת המדינה, ובמהלך 20 השנים הבאות הכנסה זו תגיע לסכום האדיר של 328 מיליארד דולר. כלומר, בעד השקעה של 109 מיליארד דולר בהתקנת אנרגיה סולארית יקבלו 328 מיליארד דולר ממכירת הנפט העודף, שמהווים תשואה של כ-205%.
הלקח שמדינת ישראל צריכה ללמוד מהסעודים הוא, שחלק מסויים מהכנסות מכירת הגז-הטבעי צריך להיות מופנה הן להתקנת מתקנים סולאריים וטורבינות רוח, והן למחקר במטרה לשכלל ולהגדיל את אחוזי הנצילות של הפקת החשמל ממתקנים אלו.
אהוד: מהסיפא של מכתבך לא ברור לי מדוע סעודיה תיהפך דווקא ליבואנית נפט.
* * *
י"ז: עוד על מפלצת הולילנד
שלום רב לך אדוני העורך
הערה לרשימתו של עמוס גלבוע על מפלצת הולילנד. [גיליון 758]. אם אמנם מחפשים טובת הציבור כי אז אין להסתפק בכל הבבל"ת של המשפטים שלא יהיה להם סוף ורק מפרנסים את העיתונאים למלא עמודים של רכילות ועדויות.
בניין זה תוכנן ואושר והוקם בעוולה. ויש להרוס אותו עד היסוד. היטב לקחו בחשבון מקימיו וכל לוקחי השוחד בגינו שיהיה רעש אבל בסופו של דבר זה ישתלם כי את הכסף הם כבר קיבלו ולא יאונה שום רע לבניין. לכן יש לסלקו מן הנוף באופן טוטאלי.
ישראל יודעת להרוס מבנים וחושות של בדואים ושוכני מערות עלובים, בצדק או לא בצדק. כאן ישנה הצדקה גמורה לדבר. כך יראו וייראו ולא יוסיפו עוד.
ואגב טיוליך בעמק בין שני ההרים ששילהבו את דמיונך, דע לך שכל עוד צדים את עיניך הדברים הללו ואתה מתייחס אליהם ברצינות ושט על כנפי דמיונך הפורה ומתענג וגו' (תרתי משמע) הרי שאתה חי בנעימים. וזכור את שאמר השחקן אל פאצ'ינו: "היום שבו אנו לא נראה את הדברים הללו הוא יום מותנו."
בברכה
י"ז
אהוד: ירושלים מצמיחה רבי-קומות ומגדלים המשנים לגמרי את אופייה גם באיזורים שבמרכז העיר, שאולי היה צריך לשמר אותם ולא לבנות עליהם מפלצות. מצד שני, בעוד עשרים ושלושים שנה יימלא קו האופק של "מפלצת" הולילנד במגדלים וברבי-קומות רבים, שייבנו עם שוחד או בלי שוחד, ואולי רק מתנופת ההתפתחות של העיר, ששלמונים משמנים אותה, וייתכן שדווקא המגדלים של "המפלצת" הולילנד ייראו אז כהישג ארכיטקטוני המבטא תקופה. גם מגדל אייפל התחיל ככה. ואוניברסיטת חיפה על רכס הכרמל.
* * *
שלמה אראל: האם עיתונאי הוא "צמח מוגן"?
שלום אהוד,
שמחתי לקרוא שיש מישהו שאיננו מתפעל מהעונש המצחיק שהוטל על ה"עיתונאי" העבריין אורי בלאו.
סלדתי מכל ההשתפכות (בעיקר ב"הארץ") על העיתונאי, הצמח המוגן, מגן הדמוקרטיה, זכות הציבור לדעת – ועוד כהנה וכהנה דברי צביעות מקצועית.
מי הוא עיתונאי? מי הסמיך אותו ומי שם אותו מעל לחוק? רופא, עורך דין ואפילו רב, חייבים להיות מוסמכים על פי דין ואינם מעל לחוק. אבל כל פרחח הנובר באשפתות עבור מערכת עיתון הוא "עיתונאי" ומותר לו מה שאסור לסתם בני תמותה. למשל להחזיק במסמך מסווג שנגנב מצה"ל. ומחר הוא עוזב את עבודתו בעיתון ומוצא לו תעסוקה יותר מתגמלת. ומה שהיה "חוקי" הופך ללא-חוקי?
אשר לצה"ל – יש לפחות כתבים צבאיים מוכרים ויש לפחות ערובות שמידע מסווג לא יעבור מידיהם למי שאינו מוסמך. אבל מי שמכנה את עצמו "עיתונאי" כמו אורי בלאו – העונש שקיבל שם ללעג כל מושג של חוק השווה לכולם.
שלמה אראל
* * *
אהוד בן עזר
"אם נגזר עלינו למות – הבה נמות יחדיו"
עם פטירתו של יצחק בשביס-זינגר
פורסם ב"הארץ" ביום שישי, 26.7.1991
יצחק בשביס-זינגר היה אחד הסופרים הגדולים שקמו לעם היהודי בדור הזה. ספק אם ליהדות מזרח-אירופה, שאותה כה היטיב לתאר, יקום אי-פעם סופר משיעור-קומתו, שיוכל לתארה בצורה סוחפת, מרתקת ועזת-יצרים, הנובעת רובה מהביוגראפיה שלו; סופר בעל שם עולמי שלא רק קיבל את פרס נובל אלא שספריו היו ועודם פופולאריים בשפות רבות.
בשביס-זינגר היה סופר "בלי חוכמות". הוא כתב סאגות, רומאנים, סיפורים קצרים וסיפורים לילדים, רובם מעולים, כולם כתובים באותה מידה של רצינות ומיומנות; הוא הירשה לעצמו להתייחס אל קוראיו כמו שהתייחס לקוראיו סופר מהמאה ה-19. הוא אמר פעם שהספרות היחידה שאפשר לכתוב בימינו היא לילדים, כי הילד הוא הקורא האמיתי, התמים, האחרון שנותר בימינו, לאחר שטעמו של הקורא המבוגר התקלקל ללא תקנה בגלל הלמידה באוניברסיטאות והוא נעשה לקורא חצוף ומתנשא, או טיפש, הנכנע לטעם הביקורת המלומדת.
בבשביס-זינגר התקיים הצירוף הגאוני של מספר ריאליסטי וסוריאליסטי. בסאגות "האחוזה", "הנחלה" ו"משפחת מושקט", תיאר כמאה שנה של חיים יהודיים בפולניה, בסגנון ריאליסטי, הנמשך גם ברומאן "שושה", שזמנו ערב השואה, או ב"שונאים, סיפור אהבה", המתרחש בארה"ב אך שורשיו במזרח-אירופה. רבים מסיפוריו הקצרים נפתחים ב"כאילו"-ריאליזם, אך עד מהרה מתברר שהוא מושך אחריו את הקורא למחוזות של פארא-פסיכולוגיה, או לעולם קבלי, דימוני, ימי-ביניימי, או ליצריות עזה הנובעת מתוך מעמקים של עולם דתי שבו מתרוצצים דימונים. גרשם שלום אמר לי פעם שבעיניו בשביס-זינגר הוא הסופר היחיד שמשתמש נכון בסיפוריו בעולם המושגים הקבלי, ובשביס-זינגר שמח מאוד כאשר נזדמן לי לספר לו זאת באחד מביקוריו בארץ.
בדומה לעגנון אצלנו, היה בשביס-זינגר חולייה מקשרת ממנה למדו סופרים וקוראים בארה"ב על ההווייה היהודית המזרח-אירופית; עגנון החל כותב באידיש ועבר לעברית, בשביס-זינגר החל כותב עברית ועבר לאידיש. ייתכן כי מבחינות מסויימות שפר גורל יצירתו של בשביס-זינגר. הוא כתב אמנם בשפה שמרבית משתמשיה הושמדו, אך תורגם (בעזרתו-הפעילה) לנוסח אנגלי, שאותו ראה כמקור שממנו יש לתרגמו הלאה. כמעט כל יצירתו תורגמה לעברית, ותמשיך להיתרגם-מחדש מדי דור, בעוד אשר עגנון, והסופרים העבריים בני-דורו וקודמיו, כתבו עברית שאינה ניתנת להיתרגם לעברית מודרנית מבלי לאבד את ייחודה.
מרבית הסופרים העבריים שכתבו על הגולה קיבלו את נקודת המבט הציונית של שלילתה, זה גם המסר שהעבירו לקהל קוראיהם, שחלקם למד מכך להתבייש במוצאו ה"גלותי". בשביס-זינגר לא היה סופר ציוני. בנוסח האנגלי של "משפחת מושקט" מחק בסיום את פרק העלייה לישראל, שמצוי במקור האידי ובתרגום העברי [הראשון]. הוא לא חשב שישראל היא משקל-שכנגד לגודל הטרגדיה שפקדה את העם היהודי בשואה; והוא תיאר את חיי היהודים מתוך עצמם, בעוצמה וביצריות, שאין בהן שמץ קאריקאטורה ושלילה.
"אם נגזר עלינו למות, הבה נמות יחדיו," אומר חיימל, אחד מגיבורי "שושה", בווארשה, ערב הפלישה הנאצית, ומסרב לברוח ולהציל את נפשו. אין טעם להציל את הגוף כאשר הנשמה היהודית-פולנית, החיים, התרבות, השפה, הכול – לעולם לא ימשיכו עוד להתקיים אחרי היטלר. החיים היהודיים בניו-יורק, כמו גם בישראל, כפי שתיאר אותם בשביס-זינגר, הם חיים פאתטיים, של עקורים. ההתחלה החדשה של חיים ותרבות יהודיים מקומיים, בארה"ב ובישראל, כבר לא היתה מתאימה לגיל ולביוגראפיה של אחרוני גיבוריו, המזדקנים, חסרי-המנוחה – – – שעם מותו הם נותרו חיים רק בנצח של הספרות.
* * *
יואב אהרוני
כבושים או מלוחים?
מלפפונים כובשים, דגי הרינג ממליחים.
זאת אומרת, מלפפונים הם כבושים בין אם נכבשו במלח או בחומץ. דגי הרינג קודם כל ממליחים במלח יבש, אחר כך, בשביל הטעם, לפעמים גם כובשים אותם במרינדה עם פלפל אנגלי, ואז הם הופכים לדגים כבושים.
האם אפשר להפוך את הסדר, קודם לכבוש ורק אחר כך להמליח?
על-פי ההלכה החדשה מבית מדרשו של אדמונד לוי, כנראה שכן. למשל, בשטחים: הרי תחילה כבשנו אותם! עכשיו, על פי השופט בדימוס לוי, אפשר להמליח (לשון אחרת – להכשיר) גם שטחים כבושים. עכשיו, לאחר המלחתם הם הופכים ל"שטחים מלוחים" (לשון אחרת: "לא-כבושים"). הרי אנחנו ממליחים אותם בדמעות, בדם, שלנו, של שכנינו, כבר ארבעים וחמש שנה. עתה סוף-סוף קיבלנו הכשר, באמת כבר הגיע הזמן. אם הם עדיין אינם מלוחים מספיק – קובעת ההלכה החדשה – עלינו להמשיך ולהמליח אותם, אולי עם תוספת דם, עד שיומלחו כהלכה. אנחנו נהפוך אז להיות מוקצים מחמת מיאוס בעיני כל העולם, ובעיקר בעיני עצמנו.
* * *
נעמן כהן
התנועה הפרוטסטנטית– ממחאה למעשה
נִיקוֹלוֹ מַקְיַאוֶולִי Niccolo Machiavelli – כתב ספר בשם "הנסיך", "הנסיך" הוא כינוי לשליט או לפוליטיקאי, בספרו שאותו הגדיר כספר עצות לפוליטיקאי דן מקיאבלי בשאלות: כיצד עולים לשלטון, איך מחזיקים בו, ועל שום מה מאבדים אותו. לפי מקיאבלי לא חשוב מה עושה הפוליטיקאי, חשוב הדימוי שלו. "לעולם לא יהא הנסיך חסר טעמי חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו." "עליו להיות כאמן גדול במשחק." הדבר אפשרי מפני "שתמימותם של האנשים היא רבה, עד שכל הבא לרמות, תמיד ימצא אדם שניתן לרמותו." את ספר עצותיו הקדיש מקיאבלי לשליט עירו, פירנצה, לוֹרֶנצוֹ דִי פּיֶירוֹ דֶה מֶדִיצִ'י, שכונה לורנצו המפואר (Lorenzo il Magnifico).
לורנצו המפואר למד היטב את לקחי הספר, והצליח, בזכות קשריו עם האפיפיור אינוקנטיוס השמיני, למנות את בנו, ג'וֹבאני די לוֹרֶנצוֹ דֵה מֵדִיצִ'י, לכומר בגיל 7. בגיל 11 הוא מונה לראש המנזר הבנדיקטיקני, מונטה קאסינו, ובגיל 14 הוא מונה לקרדינל. בשנת 1513 הפך לאפיפיור בשם: לֵאוֹ העשירי: ( Leo X).
עם היבחרו, אמר האפיפיור החדש את המשפט המפורסם: "אלוהים נתן לנו את האפיפיורות, הבה ניהנה ממנה!" – והוא נהנה. ליאו החליט לבנות מחדש את כנסיית סן פטרוס ברומא, וכדי לממן את השיפוץ הנרחב, החל למכור "אידולגנציות" (שטרי מחילה), בכל רחבי אירופה.
מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני-קתולי, ופרופסור באוניברסיטת ויטנברג, התנגד לשחיתות הכנסייה שהתבטאה במכירת האנדולגנציות, וב-31 באוקטובר 1517, פרסם "95 תזות" על דלת כנסיית ארמון ויטנברג, ששימשה כלוח מודעות של האוניברסיטה. הטיעון העיקרי של לותר היה שכל אדם יכול להגיע לקשר ישיר עם אלוהים, ואין לו צורך בתיווך הכנסייה, קרי באפיפיור. בתגובה הוציא האפיפיור לאו העשירי ביוני 1520 כתב גינוי נגדו. לאחר שלותר לא חזר בו, נידה אותו האפיפיור מהכנסייה בבולה Decet Romanum Pontificem. תומכיו של לותר מחו נגד הכנסייה הקתולית וזכו לשם "מוחים" – פרוטסטנטים.
התנועה הפרוטסטנטית ומרד האיכרים
בהשפעת תורתו של לותר, ביקשו האיכרים באלזס צדק. הם לא יכלו לשאת עוד את התעמרות הכמרים והאצילים בהם, ויצאו למרד באוגוסט 1524. המרד נשא אופי דתי, והונהג על ידי "נביא" – תומאס מינצר, שהיה כומר פרוטסטנטי. בשיאו של המרד השתתפו בו כשלוש מאות אלף איכרים. בתחילה הם נחלו הצלחה גדולה והמרד התפשט לתורינגיה ולעוד ארצות בגרמניה, כגון פרנקוניה ובוואריה. השיטה היתה – לרצוח את כל האצילים והכמרים, ולבזוז את רכושם. כאשר החלו האיכרים להפגין אלימות, תמך לותר בהשלטת סדר בכוח. למרות שחשב שחלק מתביעותיהם היו צודקות. הוא הוקיעם בקונטרס, "נגד אספסוף-האיכרים השש אלי גניבה ורצח", ואימץ את ידי הנסיכים לדכאם ללא רחם.
ב 1525 הנסיך אנטון מלותרינגיה אסף צבא גדול, והביס את האיכרים, שרבים מאוד מהם נהרגו בקרבות. בקרב האחרון נהרגו 8,000 איכרים, תומאס מינצר הוצא להורג במיתה אכזרית. לאחר סיום המרד ערכו האצילים מסע נקמה עקוב מדם, הם המיתו איכרים רבים במיתות משונות וקשות. במרד נהרגו כמאה אלף איכרים.
התנועה הפרוטסטנטית בארץ ועתידה
לאחר חידוש הפגנות המחאה מגיעה התנועה הפרוטסטנטית הישראלית אל פרשת דרכים. על התנועה להגדיר את מטרותיה. האם המטרה היא צדק חברתי, או הפלת הממשלה למען כיבוש ערבי של יהודה ושומרון, והפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה, קרי מדינה ערבית-מוסלמית.
בפוליטיקה כידוע אין גבול למקיאבליזם. שמעון שבס, שהלכה לו המדינה, ושירד ללונדון אחרי שהואשם בפרשה של עבירות מרמה, הפרת אמונים ושוחד, וממשיך גם משם בעסקי הון-שלטון עם מר יובל רבין, ומר אמנון ליפקין שחק, השתתף במפגן המחאה ותבע להחליף את השלטון. התשובה למחאה, אמר, היא הקמת מפלגת שלטון חדשה. אפילו סר רונלד כהן יו"ר פורטלנד קפיטל, וברידג'ס ונטורס, השתתף בעצרת בתמיכה במחאה, ודרש צדק חברתי.
בינתיים פעילי התנועה הפרוטסטנטית הישראלית התפצלו לקלוויניסטים, אנאבפטיסטים, מתודיסטים, פוריטנים ועוד. יש לנו ארגונים שונים: "התנועה החברתית" של סתיו שפיר ואלון לי גרין, "הארגון החברתי" של דפני ליף, ו"המשמר החברתי". התפרסמו גם התורמים הבולטים למוחים, ובראשם "הקרן לישראל חדשה", שהאג'נדה שלה ידועה. עד כה פעילי הפרוטסט כבר סידרו עצמם בחיים במשכורות ובסיורים ברחבי העולם, אך מה יהיה גורל המקופחים באמת, האם גורלם יהיה כגורל האיכרים המוחים בגרמניה?
בכל מקרה יש לתבוע מכל פרוטסטנט שלפני כל מחאה ייתן דוגמה אישית לערבות הדדית. על הדוגמא האישית להתבטא בשני דברים.
על המיליונרים לתבוע תשלום מס הכנסה של 70 אחוז, ולשלמו.
ועל "בעלי המצפון החברתי" כגון, עמוס קלויזנר-עוז, שלמה הרציג-ארצי, ציפורה בז'וזוביץ-לבני-שפיצר – להצהיר כי ייתנו מעשר משכרם לעניים, ולתת. מחאה בעלמא ללא מעשה אישי, אין לה משמעות.
הקוזאקים באים
במודעות ענק בעיתונות מזמין אותנו פסטיבל המחול בכרמיאל להופעה ראשונה בישראל של "הלהקה הלאומית של הקוזאקים" ברוסיה. מובטח מופע מרהיב וסוחף של 80 קוזאקים על הבמה. שאלה: האם הם יציגו גם הופעה של פוגרום ביהודים?
פיליסטיניזם ואונסק"ו
ועדת המורשת של אונסקו הכירה בכנסיית המולד בבית לחם כאתר מורשת עולמית מטעם הפלסטינים. זה באמת מעניין. לפי האמונה הנוצרית ישו היה יהודי מבית דוד, ולא פלישתי מבית גוליית או דלילה, ודאי שישו לא היה ערבי. לכן גם ישו קרא לארצו, "ארץ ישראל", ולא "ארץ פלישתים". (מתי פרק ב'). כישראלי פטריוט וקצת קנאי כינה ישו את הגויים: "כלבים". (מתי פרק 15). אין ספק שלאור החלטה תמוהה זו של אונסק"ו, לראות את ישו כמורשת "פלישתית", מובן מדוע המונח "פיליסטיניזם" כלומר "פלישתיות", משמעותו אנשים חסרי תרבות והשכלה.
מזרקת אגם
ברכות לרון אובז'נסקי-חולדאי – ראש עירית תל אביב, על השיפוץ של מזרקת אגם בכיכר דיזנגוף. מופע האור, המוזיקה, המים, והאש, מקסים. חבל רק שנותרה הגדר המכוערת סביבה.
שיר חינוכי
יש לברך את עיריית תל אביב גם על המפעל היפה של תליית שירים בשדרות, והשנה שירי ילדים. דא עקא נדמה ששירי ילדים, בניגוד לשירי מבוגרים, אמורים לפחות להיות בעלי מסר חינוכי כלשהו, לכן לא כל כך ברור לי המסר החינוכי של השיר הבא מאת נורית זרחי (הראשון בין קינג ג'ורג' לשד' בן ציון):
דודה מרגלית / נפלה אל השלולית.
אל תצטער עליה / נסתדר גם בלעדיה!
ואם במקום המילה "דודה מרגלית" היינו שמים: דודה נורית זרחי?
המסר הקשה של בית המשפט בפרשת אולמרט
בדומה למסר האנטי חינוכי של זרחי, כך גם המסר של השופטים: מוסיה ארד, יעקב צבן, ומשה סובל. המסר של בית המשפט בישראל הוא שפוליטיקאי שהורשע כרמאי ומפר אמונים, רשאי לקבל מעטפות כסף אנונימיות עם למעלה מ-600 אלף דולר, לא לתת דין וחשבון וקבלות על הוצאותיו, וזה נחשב תקין. מצער לומר, בית המשפט בישראל אחראי להמשך השחיתות השלטונית בישראל.
* * *
תקוה וינשטוק
יועצות להתנהגות חתולים
במקרה נתקלתי ב"דפי זהב" ב"יועצת להתנהגות חתולים" – ופרצתי בצחוק אדיר. עם כל הצרות בארץ ובמשפחה, רק זה חסר לנו, יועצים לחתולים? לא די בשלל היועצים – מיועצים כלכליים עד יועצים לחיי נישואין, צריך גם יועצים לענייני חתולים?
אולם אחרי שיחה עם שתי יועצות כאלה הבנתי שבעצם העניין אינו מצחיק אלא דווקא רציני, ולבעלי חתולים אפילו רציני מאוד. יש אנשים המשקיעים מאות שקלים בייעוץ הזה ויש שממש חוסכים מפיהם ובלבד שיזכו ליחסים טובים עם החמודי שלהם. בארץ פועלים כבר כמה וכמה יועצים כאלה, והדרישה להם צוברת תאוצה. ובעצם למה לא? אילוף הכלבים פופולארי –אז רק הגיוני שיהיו ייעוץ באשר לחתולים.
לאריאלה שינק מרמת גן ולקמליה נרקיס ילידת רומניה, תושבת רמת השרון אין כל דבר משותף מלבד אהבת חתולים מילדות. לאחת שלוש חתולים, לשנייה חמש. גם הן חשבו בתחילה שיעוץ לחתולים הוא בדיחה אבל החליטו להשתתף בקורס ליעוץ להתנהגות חתולים. הקורס התקיים בשנת 2002 מטעם העמותה למען החתול (כן, יש עמותה כזו) וכלל מאה שעות לימוד ותואר. לשתיהן זו בינתיים פרנסה משנית – אריאלה היא פסיכולוגית ארגונית (עובדת עם ארגונים) וקמליה מורה לאנגלית בכפר הירוק ומרצה לפילוסופיה, אבל הן מקוות שהייעוץ יהפוך למקצוען הראשי. כבר כיום פונים אליהן אנשים מכל החוגים, המקצועות והשכבות, עשירים ועניים, מגיל 18 עד 80. בעיקר נשים אבל גם בחורים צעירים הגרים בגפם וגברים מעל גיל ארבעים שהם כבר אבות לילדים.
מסתבר שחתולי מחמד עלולים לגרום לבעליהם צרות צרורות, אם כי פחות מהצרות שמעוללים בני אנוש איש לרעהו. יש חתולים שתוקפים סדרתית את בני מינם ויצורים אחרים, גם בני אדם ואפילו את בעליהם. יש שעושים את צרכיהם לא בארגז החול אלא דווקא בכל חלל הבית. אחרים/אחרות שורטים ושוברים את הרהיטים ויש שאוכלים חוטי טלפון ובדים של חליפות, שמלות ופיג'מות. בהתקפות קריזה הם אוכלים גם את עצמם –מנסים עד זוב דם לתפוש את זנבם. אין גבול לתעלולים. הבעלים בולעים הכול עד שהם מתפוצצים ומתחילים להעניש: מרביצים לחתול, כולאים אותו, שופכים עליו מים, זורקים עליו נעל כשהוא מתעקש להטיל את מימיו דווקא על הספה – והוא משתין עוד יותר. החתול כלל אינו מבין מה רוצים מחייו. ואז בהתקף זעם, משליכים אותו מהמכונית לצד הכביש והוא נדרס או גווע בצמא. בעלים אופטימיים יותר פונים ליועץ.
"חשוב לי שיידעו שאפשר לטפל בכל זה טיפול של בעלי מקצוע," אומרת אריאלה. "חתולים ובני אדם חיים יחד כבר אלפי שנים ואין סיבה שהחתול יפריע לנו."
מוזר: אלפי שנים יחד – ואף על פי כן בכל ספר התנ"ך אין זכר לחתול. מופיעים בו כלבים חורצי לשון, אתון מדברת, אפילו "שתיים דובים" שיצאו מן היער, אבל חתול – יוק. וזה למרות שבני ישראל באו ממצרים, ארץ שבה היה האל בסתת שראשו ראש חתול וגם חיית הקודש שלו הייתה חתול.
היועצות מאמינות כי תמיד נמצא פתרון בלי עונשים. אפשר לומר כי בדרך כלל הן תולות את הקולר בבעלים לא בחתול. הן עורכות בקור בבית של החתול הבעייתי על מנת להכיר את סביבת מגוריו, משוחחות שעתיים שלוש עם הבעלים ומחפשות את סיבת התקלה. "אם אמצא את הסיבה יהיו גם הבעלים, גם החתול מרוצים," ברור לאריאלה.
היועצות מתמקדות בעיקר בבעלי החתולים. הגיבור עצמו, הוד מעלתו החתול, מעניין אותן פחות, יש ובכלל אינן רואות אותו. מאלפי הכלבים מתרכזים באישיותו של הכלב; היועצות להתנהגות חתולים אינן מאלפות את החתולים אלא את בעליהם. הכללים שלהן יפים לכל עם החתולים. "בני האדם הם שהמציאו גזעים שונים של חתולים," טוענת אריאלה.
הטיפול חד פעמי אבל ניתן לבקש הבהרות בטלפון עד שהבעיה נפתרת. 400 שקל אצל אריאלה, העובדת בעיקר בתל אביב והסביבה, 590 שקל אצל קמליה הנוסעת לכל קצווי הארץ. קמליה נוטה עתה לקיים שני ביקורי בית לפני הטיפול ואחריו ב-800 שקל. היועצות אינן מתעסקות עם חתולות שלא עוקרו, ונמנעות לחלוטין מזכרים לא מסורסים. "אלה פראים מאוד והטבע שלהם חזק ממני," מודה קמליה.
ראשית חוכמה חייב הפציינט על ארבע להיבדק בידי וטרינר: לחתול חולה לא יעזור טיפול שאינו תרופתי. מבחינה גנטית החתול מסתיר את הפרשותיו. אם חתול שהורגל לארגז החול מתחיל להרטיב בכל הבית, ייתכן שהוא סובל מדלקת בשלפוחית או בכליות וזקוק לאנטיביוטיקה מווטרינר. בגלל הכאב מחרים החתול את ארגז החול. קשה לו לקפוץ לארגז והארגז מסמל בעיניו את הכאבים.
לעיתים הבעיה טכנית. חתול אינו עושה את צרכיו בארגז החול כי הארגז מלוכלך. יש לנקות אותו אחת ליומיים. עליו להית מאוורר ולעמוד תמיד באותו מקום. חתולים הם יצורים נקיים מאד וגם אנינים: לא יאכלו אם הצלחת שלהם עומדת ליד הארגז המהווה את בית השימוש שלהם.
לא פעם מתחיל חתול להציק מרוב שעמום. זה קרה לזוג הורים עם ילד המגדלים חתול מינקותו. החתול, כיום בן שבע (חתול עשוי להגיע לגיל עשרים) מעיר את המשפחה 5-6 פעמים בלילה. אריאלה בדקה את המקרה. מסתבר שכל הימים המשפחה בחוץ והחתול לבד בבית. עצוב לו ומשעמם. שעות על גבי שעות הוא מנומנם וקם לתחייה רק כשבעליו מגיעים. מה פלא שכשהם ישנים ,לו כבר אין סיבה לישון והוא מילל להעיר גם אותם.
היועצת ממליצה לספק לחתול אביזרים חתוליים שירגיעו אותו. אפשר לעשות אותם לבד ואפשר, בלא מעט כסף, לרכוש "עץ חתולים" – מדפים לגובה עליהם יכול החתול לטפס ולהשקיף על הטריטוריה שלו, וכן עמדה לשריטות ולשיוף ציפורניים. על הבעלים לגלות למה נוטה החתול שלהם ואם הוא אוהב להשקיף מהחלון, לרפד את אדן החלון במגבת, שירבץ בנוחיות ויעקוב אחרי עוברים ושבים, ציפורים ויונים. כדאי לספק לו משחקי חכה (חבל קשור למוט) ומשחקי ציד. במידה רבה החתול עודו חית ציד. מפעם לפעם הוא צד ג'וקים וציפורים. התוספות הללו תכנסנה גוון ועניין לחייו.
לפעמים חתול נעשה מופרע מרוב שמתעללים בו.למשל כששלושת הילדים בבית חושבים אותו לכדורגל. וישנן כמובן הבעיות הקלאסיות של קנאה. תינוק נולד במשפחה, מגיע חתול נוסף או חיה אחרת וכל תשומת הלב מתמקדת בהם ואותו שוכחים.
יש בעלים המשרים על החיתול פחד ודיכאון. אריאלה מספרת על אישה מבוגרת שהיפנה אליה וטרינר. האישה אלמנה מזה שנה וחצי, ומאז נדרס גם החתול שלה. כעת רכשה חתול אחר – אבל הוא הורס את הבית. בירור קצר העלה שהאישה שופכת את כל מרי ליבה על החתול והוא חרדתי מאוד. "שחקי איתו," הציעה היועצת, "תראי שישתנה!"
"ביקרתי בבית גדול שחיות בו שתי גורות אחיות," מספרת אריאלה, "גורות חתולים פרסיות נורמטיביות שהתחילו לפתע במריבות אימים ועשו פיפי בכל שלוש הקומות. ראיתי שבארגז שלהן אין מספיק חול, מה שגרם להן להתנצחויות, ואם לא די בכך, מביקור אצל הווטרינר הוחזרו שתיהן בכלוב אחד. את הלחץ מהביקור הוציאו זו על זו ונכנסו לדו קרב ששיבש את החיים בבית. כלל הזהב לגבי חתולים, כמו לגבי ילדים: לא להתערב. שיסתדרו בעצמם. כלל שני- לא לתת לחתולים סיבות לריב. כדי לסיים את המריבה הקשה ביקשתי שהחתולים תכרנה זו את זו ממקומות חיוביים." מספרת היועצת, "הצעתי להחזיק כל חתולונת בחדר נפרד ולתת לכל אחת סמרטוט אליו שופשפו צדעי החתול האחרת, כך תתרגלנה אחת לשנייה. לכל בעייה יש פחות או יותר פתרון אבל כמו לשינוי התנהגות של ילדים, הפתרון דורש זמן. עברו כמה ימים והחתלתולות באמת עשו 'שולם'."
גם קמליה זוכרת ביקור בבית גדול עם בריכת שחייה, ביקור שהכאיב לה מאוד. היתה שם חתולה פרסית שהשתינה בלי סוף. בכלל חתולות פרסיות נוטות להשתנה. "ביקשתי פרטים והרגשתי שמסתירים ממני דברים. הבת הקטנה של בעלי הבית ליוותה אותי ליציאה ונפלט מפיה שאבא סוגר את החתולה כל לילה במרתף וקושר אותה שלא תרטיב את הבית. הוא משחרר אותה בבוקר ואז היא רצה כמו משוגעת ומרטיבה. טילפנתי לאב והוא הבטיח לא לגעת בחבל ואני הבטחתי לפתור את הבעייה. הבעיה לא היתה קלה ונאלצנו לתת לה פרוזאק והיא הפסיקה להשתין."
לדברי אריאלה קרוב למאה אחוז מהבעיות נפתרות, אך לעיתים אין ברירה אלא סמי הרגעה.
לא פעם משבש החתול את הרומנטיקה הזוגית. קמליה הוזמנה לבית של רווקה בת ארבעים המגדלת חתול. הבחורה מצאה בן זוג אבל החתול, אולי מקינאה, היה מתנפל עליו ללא רחמים. "או אני – או הוא!" – העמיד הבחור אולטימאטום – וניצח. החתול הודח.
היועצות משוכנעות שהבעיות עם החתולים נובעות מעצם גישתם של הבעלים. אנשים מביאים חתול הביתה כמין צעצוע שישעשע אותם ובמיוחד את הילדים. חושבים שאם הנפיקו לו מים ובונזו וליטופים פה ושם, כבר עשו למענו די. הרי אין אפילו צורך לטייל עם החתול פעמיים ביום – הוא אינו כלב. מתעלמים מהעובדה שהוא יצור חי הזקוק להבנה ולתשומת לב, וכשמדובר בגור – להרבה תשומת לב. היועצות מסבירות בראש וראשונה לבעלים מה אופיו של חתול ואיך להתייחס אליו – כמו לחתול.
* * *
יוסף דוריאל
דמוקרטיה מעוותת – נגמרת בטירוף מערכות
טירוף המערכות סביב הוויכוח על גיוס החרדים הוא רק סימפטום של בעייה מערכתית רחבה יותר והיא – הדגם המעוות של הדמוקרטיה בישראל. מנחם בגין הבין את זה כשקיבל תוכנית לרפורמה שלטונית לקראת בחירות 1977, אבל צוות הדילטנטים שהוא מינה לביצוע הרפורמה עיוות אותה לחלוטין. גם כיום, מדיניות הגיוס צריכה להיות חלק מרפורמה שלטונית רחבה ויסודית יותר, אבל לפי הרכב הבוחשים בה צפוי לה גורל דומה לזה של אז.
מנחם בגין ז"ל, שבניגוד לפוליטיקאים המצויים כיום ידע לקרוא ספרים, מצא עניין בספר שכתבתי לפני מלחמת יום הכיפורים על הביטחון הלאומי של ישראל, בו הצגתי גישה מערכתית למבנה השלטון הדרוש למדינה – להבטחת חוסנה וביטחונה. בהיותי משוכנע אז שהוא צריך להיות ראש הממשלה הבא, התנדבתי ברצון להקדיש שעות לדיונים על התוכנית, בדירתו הצנועה ברח' רוזנבאום בתל-אביב, בהשתתפות ידידי הקרוב, המהנדס עמנואל שנקר, שהיה אז פעיל למען עליית יהודי ברית המועצות.
לאחר שהסכים עם עיקרי התוכנית, ביקש בגין שאכין תמצית של עקרונותיה וזו הועברה על ידו, לאחר שנבחר לראשות הממשלה, לידי "צוות העברת השלטון", שהחבר היחיד בה שידע מה זה ניהול מקצועי היה מנחם סבידור ז"ל. לא עבר זמן רב וסבידור טילפן להזהיר אותי שוועדת הדילטנטים עיוותה את עיקרי התוכנית, ועליי להזהיר את בגין מהתוצאות הצפויות. לצערנו, בגין אושפז אז באיכילוב ותוכנית הדילטנטים יושמה ללא הפרעה, אם כי, בהמשך, עם גילוי כישלונה, בוטלה לחלוטין.
התוכנית שלי היתה בנויה על שתי אבני יסוד, שבלעדיהן הדמוקרטיה הופכת לקריקטורה, ועם המשבר הראשון – נכנסת לטירוף מערכות הרסני:
מניעת כהונה בו זמנית של שר בממשלה ובכנסת, או בארגון ציבורי או עסקי כלשהו.
קביעת קריטריונים הגיוניים לרישום אזרחי המדינה בפנקס הבוחרים למפלגות ולכנסת.
ברגע ש"וועדת המומחים" של בגין פסחה על אבני-יסוד אלו – נשארנו עם כל חסרונות השיטה שנשמרה עד היום. הפיצוץ הבולט הראשון שלה קרה ב"תרגיל המסריח" של 1990, כשהתברר שאפשר לקנות חברי כנסת על-ידי שדרוגם לתואר שר, כדי שיצביעו בניגוד לעמדות הציבור שבחר בהם, וכך לגרום להחלפת ממשלה ללא בחירות. כשמהלך זה נכשל, כינה אותו רבין – "התרגיל המסריח", אך כעבור שלוש שנים נזקק לתרגיל כזה בעצמו, בקנה מידה יותר גדול – להעברה בכנסת של החלטות הפוכות לדעות רוב העם, שהכניסו את המדינה לטירוף מערכות של טרור, עם הסוס הטרויאני של אוסלו. גם זה וגם שערוריית גירוש היהודים מחבל עזה והשתלטות החמאס עליו לא יכלו להתרחש לו נשמרה אבן היסוד הראשונה, שהיא חיונית לקיום דמוקרטיה תקנית עם הפרדת רשויות שאינן מתערבבות זו בזו – המחוקקת, המבצעת, והשופטת.
הזנחת אבן-היסוד השנייה יצרה גם היא מצב לא-נורמאלי, בו שתי קבוצות מיעוטים קיבלו זכויות פוליטיות בעזרתן הן סוחטות זכויות-יתר אישיות שקיבלו בהיסח הדעת עם הקמת המדינה. מחאת "הפראיירים", המוחים נגד עול שרות המילואים הנופל על ציבור מצטמק והולך, לא היתה פורצת לו רישום בפנקס הבוחרים היה מותנה במילוי חובת השירות הצבאי או לאומי. זאת היא נקודת ההתחלה לאכיפת חובת הגיוס, ולא חקיקת עונשים והפעלת כוח לגיוס הסרבנים.
רק מנקודת התחלה זו אפשר לתקן את הנזק, שלב אחר שלב, ובשום פנים לא ב"מכת-חקיקה" אחת, כפי שמנסים למצוא אותה בוויכוח הסרק שבין הליכוד לקדימה.
לעומת זאת, הזנחת אבן-היסוד של הפרדה בין חברוּת בממשלה לחברוּת בכנסת כבר גרמה לטירוף מערכות בלתי-הפיך, החזק יותר מהכוחות שיכלו למנוע אותו, ורק טיפול מערכתי בכלים המתקדמים ביותר במדעי הניהול יוכל להתגבר על מה שעדיין ניתן להציל מטירוף מערכות זה.
בתוכנית הנ"ל, שהמשכתי לעדכן כל פעם כשהתחלפה ממשלה, בוטלה בין היתר, כליל, תעסוקה מבצעית של חיילי מילואים, וגיוסם הורשה רק לשתי מטרות: עידכון כושרם הצבאי במיספר ימי אימונים בשנה או – גיוס למלחמה אמיתית (בצו 8). לצרכי הביטחון השוטף יספיקו המגויסים שיתווספו מהרפורמה – לשירות חובה או קבע, והם גם יאפשרו את קיצור שרות החובה.
הרפורמה כולה, עם 15 חוקים תחת הכותרת – "חקיקת הגנה לישראל", מצפה לממשלה שתדון בה ברצינות.
גם בימים אלה מדברים על ועדה שתכין ברעש גדול רפורמה שלטונית, ואינני יודע אם יש בה מישהו שהתנסה בתכנון ו/או ניהול מערכתי של ארגונים גדולים. הם עלולים, בהחלט, להביא לאותה תוצאה שקיבלנו מוועדת העברת השלטון של בגין. או אולי זה יהיה תירוץ בשביל לא לעשות כלום?
הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מוסברת תכנית "חקיקת הגנה לישראל", על רקע היסטורי של ניסיון אישי בפעילות להקמת המדינה, הגנתה ופיתוחה.
* * *
מוּקֵי אֶלְדָּד
מָרוֹר
אִמִּי הוֹרָתִי הִזְהִירָה,
לְבַל אֶנָּשֵׂא לָהּ.
גַּם אָחִי הִתְרָה בִּי.
אַזְהָרוֹתֵיהֶם קָפְאוּ בְּנִימֵי הַדָּם
וַאֲנִי בְּיוֹם אַפְרוּרִי שֶׁל כְּפוֹר
נִכְנַסְתִּי לַחֲלָלִית וְטַסְתִּי
לְכָל הָרוּחוֹת
מֵעַל פַּרְדֵּס הַדַּעַת.
נוֹלְדוּ שְׁנֵי יְלָדִים
עַל מְשׂוּכַת הַחַיִּים.
עֵינַי נִפְקְחוּ לְאַחַר שֶׁאֶת
בְּגָדַי מָכְרָה
מִתּוֹךְ תַּאֲוַת הַמִּסְחָר
הַקָּטָן.
רוֹקֵם תִּמְרוֹנִים שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ
הַהוֹרִים
בָּרְקִיעִים הַקְּרוּעִים
בְּקוֹלוֹת הַדָּם
הַמְּסֻבָּךְ.
אַחַר כָּךְ בָּאוּ הַבְּגִידוֹת,
נִתְעַבּוּ הַשְּׁמָשׁוֹת,
הִיא לָעֲסָה וְלָעֲסָה
שִׂנְאָה
הִצִּיתָה לַעַג וְאֵיבָה
עִכּוּל וְאִכּוּל מִבִּפְנִים.
עַד הַיּוֹם סִמְטְאוֹת הַלֵּב
עֲדִינִים וּסְבוּכִים
שְׁבוּיִים בְּרֶשֶׁת אִמָּם.
אֲנִי
מַמְתִּין לַזְּמַן
שֶׁהוֹלֵךְ לָאִבּוּד.
* * *
אוריה באר
הר הביזיון
ראשית, גילוי נאות. ובכן במקצועי אני עורך דין ומשפטן. ואולם אין בדעתי לעסוק ברשימה זו בצד הפלילי או החוקי של "פרשת הולילנד" אותי מעניין יותר הצד המוסרי הערכי והחברתי. רציתי זה מכבר לכתוב על כך. אך נראה לי שהקדימו אותי. דא עקא, שהתרכזו בצד הפלילי, שהוא מרתק, אך חשוב פחות לדעתי.
אתחיל בספור אישי: לפני כשנתיים, בטיול מאורגן כלשהא, הגענו לירושלים ולמרגלות הר " הולילנד". "הביטו לשמאלכם למעלה," אמר המדריך ועצר את האוטובוס. "מה אתם רואים למעלה מולכם?"
"את הביזיון. חברתי וארכיטקטוני!" – קראתי ספונטאנית.
יתר חברי הקבוצה הצטרפו לדבריי והחרו החזיקו אחרי בקולי קולות. ואמנם מה שרואה כל המגיע לירושלים ועומד למרגלות ההר הגדול, שהיה פעם אחד היפים בארץ, אינו אלא ביזיון ותעודת עניות לפרנסי הציבור בישראל.
המביט נכחו, רואה מפלצת איומה של עשרות בתים רבי קומות שעיוותו לחלוטין את ההר כליל היופי בעבר. אכן קשה להביט וקשה יותר להאמין.
כן, קשה להאמין, שרשות תכנונית כל שהיא אישרה את המגלומניות המטופשת הזו. וקשה יותר להאמין, שלמרות כל ההסתייגויות של מבינים בדבר, עברו התוכניות המטורפות בשלום והקטסטרופה הזו נבנתה.
וישנן עוד כמה שאלות:
היכן הייתה ה"חברה להגנת הטבע"?
והיכן אדריכלי הנוף ואוהבי ירושלים למיניהם? והיכן היו כל הצרחנים למיניהם על הפוגעים בזכויות הערבים והכיבוש ופגיעה בערכי הטבע, כשמדובר בשטחים? היכן היו כל הנאורים למיניהם?
מדוע אף אחד מהצדיקים ואניני הטעם לא פנה לבג"צ? ומדוע לא הסעירו את הרוחות? ומדוע לא נמצא ולו גם קומץ צדיקים מבין אניני הטעם האלה, שיעמוד עם שלטי מחאה בעת הבנייה ויצעק כלפי הקבלנים ורודפי הבצע: "הרף. אתם הורסים את ההר היפהפה. אתה פוגעים בעיר הבירה"?
אכן כן. כל זה מעניין אותי יותר, מן השאלה מי מהנאשמים בפרשת זו ימצא אשם וירצה את עונשו.
הר הולילנד יישאר בירושלים כפצע פעור ושותת דם. שהרי כיום כבר אי אפשר להרוס את מה שנבנה. זה מרגיז אותי יותר מכל.
אהוד: להזכירך, לפי מה שפורסם בעיתונות, בפרשת "הולילנד" יש כ-200 נתבעים! – אלא שבינתיים נטפלו בעיקר לאהוד אולמרט!
כמו כן, אולי עדיין טרם נודע לך כי נשקלת אפשרות להרוס את מגדל האוניברסיטה בחיפה כי הוא פוגע אנושות בקו הרקיע של הכרמל – ואישור בנייתו השערורייתית היה מלווה כנראה בפרשיות שוחד שהושתקו שנים רבות, ואשר חלק מן המעורבים בהן כבר קבורים באדמה. אבל בקרוב הוא ייהרס – ותימחק החרפה האדריכלית הזו!
* * *
אהוד בן עזר
ג'דע
סיפורו של אברהם שפירא
שומר המושבה
סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי
והוצאת עם עובד 1993
פרק אחד-עשר
דו-קרב האצבעות, מחסה לאוהבים
שמו של שפירא הולך ומתפרסם לא רק ברחבי הארץ, גם בגולה הוא נודע, בזכות הכתבות והסיפורים הנדפסים עליו – כאיש אמיץ השומר על כבוד פתח-תקוה ומרתיע את אויביה. הוא נחשב לשיח' של מלאבס, וכוחו גדל יחד עם התבססותה של המושבה.
שיח' מוחמד אבו-קישק ושיח'ים בידואים אחרים מסביבות המושבה מתכנסים יום אחד ומחליטים לבחור בשפירא לשיח'-אל-משייח', שיח' השיח'ים, ראש וראשון להם, ואף שולחים שליח לבשרו על כך.
שפירא מתנגד. "הכבוד הזה אינו מגיע לי," הוא אומר. "בתואר כה נכבד צריך לזכות שיח' בידואי אמיתי ולא שומר עברי."
אבל הבידואים אינם נסוגים מבחירתם. "אחינו אתה, יא שיח' איברהים-מיכו. איש אמיץ אתה, ויודע להתהלך עם השלטונות ולדבר בשם כולנו. מי כמוך מתאים לשאת בתואר הנכבד הזה?!"
הולך שפירא להתייעץ עם אנשים שהוא מעריך את דעתם, ואלה אומרים לו: "אם הם מתעקשים, מה איכפת לך? כבודה של מלאבס רק יצא נשכר מכך."
כך זוכה שפירא בתואר שיח'-אל-משייח'. אך לא עוברים ימים רבים ומן הנגב וסביבותיו מתחילים להגיע קולות מאיימים. בהרי אדום שבעבר-הירדן, יושב שיח' חסן אל-עזזמי משבט אל-עזזמה התקיף, שיח' זקן ומכובד כבן שבעים, השולט ביד רמה בכל האיזור; בזכות חוכמתו, גילו, והעובדה שהוא מחזיק עשרות שנים ברסן השלטון על הבידואים, הוא מכונה בשם – שיח'-אל-משייח', ולדעתו התואר הזה שייך לו בלבד.
כאשר נודע לשיח' אל-עזזמי הגאה כי בצפון, סמוך ליפו, קם יהודי חצוף אחד, איברהים-מיכו שמו, ומכנה עצמו – שיח'-אל-משייח'! – בוערת בו חמתו כאש והוא נשבע: "אני אהרוג את היהודי הזה במו-ידיי!"
*
יש מי שדואג להעביר את הידיעה לשפירא, אך שפירא לא נבהל. "במזרח," הוא אומר, "מכל עשר שמועות – תשע בדויות ואחת מוגזמת!"
לאחר שבועות אחדים מגיעה ידיעה שנייה, מבוססת יותר, המספרת ששיח' חסן ממשיך להתפאר: "איברהים-מיכו שיח'-אל-משייח' גדול ממני? יהודי? צעיר? מתחזה? לא יקום ולא יהיה. אם אתפוס אותו, זה יהיה סופו!"
שפירא אינו מן העולבים שלא לצורך, וגם לא מהנעלבים בנקל, אך כאשר שוב ושוב מגיעים אליו דברי שיח' חסן אל-עזזמי, הוא אומר לצעירי המושבה, הג'חוש – כך מכנים הערבים את הצעירים הנלהבים לפעול:
"חבר'ה, אנחנו נוסעים לדבר עם שיח' חסן מילים אחדות, שילמד להיות מנומס יותר."
הם רוכבים ימים אחדים ומגיעים לשבט העזזמה שבהרי אדום. השיח' ובני שבטו אינם מכירים את הבאים, וכמנהג הבידואים מארחים אותם שלושה ימים, מאכילים ומשקים, ואינם שואלים דבר וחצי דבר מי הם ומה הם מחפשים. רק במוצאי היום השלישי פונה שיח' חסן הזקן אל אורחו ושואל למטרת בואו.
"שמי איברהים-מיכו ממלאבס ושמעתי שיש לך דבר נגדי. באתי כדי להסדיר את העניין."
"אתה הצעיר שרוצה להימשח כשיח'-אל-משייח'?" עוצר השיח' הבידואי רק בקושי את כעסו המתפרץ, ומבהיר לאורחו שעתה, לאחר שנסתיימו שלושת ימי האירוח, עליו לעזוב עם מלוויו את המאהל, אלא אם הוא מוכן לשלם את מחיר חוצפתו בדרך זו: "לא לפי כבודי להרוג אותך ככלב, כפי המגיע לך. במקום זאת אני מציע לך להשתתף בדו-קרב, וכיוון שאין לי ספק מי יהיה המנצח, אני משאיר לך את הזכות לבחור את כלי-הנשק: אקדח, חרב, נבוט, ואפילו אבן."
פונה שפירא לשיח' הזקן ואומר: "שיח' נכבד, אנחנו חיים כבר במאה העשרים, זו המאה שהקידמה מאפיינת אותה, ואשר האלימות, כך מבטיחים – תיעלם במהלכה מן העולם. מדוע שיח' נודע כמוך, שחוכמתו ידועה מבאר-שבע עד עזה, ומחברון עד גבול מצרים – יקח חלק בטקס משפיל ומכוער, שבו יישפך קרוב לוודאי דם? הרי בעולם הגדול כבר אסרו על עריכת דו-קרב ומחפשים דרכים תרבותיות יותר לפתור סכסוכים בין בני-האדם."
"אתה פוחד, איש צעיר," משיב השיח', "במקום להתייצב כגבר לקרב – אתה מספר לי מעשיות. מה התשובה שלך?"
"יהיה דו-קרב," אומר שפירא, "ולא נותר אלא לבחור את כלי-הנשק."
"אמור את דברך."
"אני מציע להילחם באצבעות."
לשיח' הזקן נדמה שלא הבין היטב את דברי יריבו. "במה להילחם?"
"באצבעות. כל אחד מאיתנו יתרום למאבק הזה, אצבע אחת."
"איך? תסביר!" למראה פני השיח' קשה לדעת אם הוא נדהם או משועשע.
"כל אחד מבינינו ישלח קדימה את אצבע ידו הימנית, זו הסמוכה לבוהן, ולפי אות מוסכם יכניס אותה לפה של יריבו. לפי פקודה שנייה נתחיל שנינו ללחוץ, לסגור פה ולהדק שיניים על האצבע הנמצאת בפנים. והמוציא ראשון קריאת-כאב, או אפילו אנחה – איי! – לא יהיה שיח'-אל-משייח'. מסכים, יא שיח'?"
השיח' סוקר את שפירא הצעיר במבט חודר, שותק מעט, ואחר-כך אומר: "שנים רבות אני שיח' אל-עזזמה ורעיון כזה לא שמעתי מעודי. לא הרוג, לא לווייה, לא קבר, רק מנצח אחד, מפסיד אחד, וקצת כאבים באצבע. רעיון מוצלח, אני מוכן לנסות!"
השיח' הזקן, ושפירא הצעיר ממנו בכשלושים שנה, מכניסים אצבעותיהם איש לתוך פי יריבו, ולפי האות המוסכם מתחילה הלחיצה הגדולה. כל השבט, ומלוויו המעטים של שפירא, מתגודדים סביבם לאור המדורה. השניים לוחצים בכל הכוח. פניהם מוארים כמו באמצע היום. הקרב מוזר ומותח. רואים איך פרצופיהם מתעוותים ומחליפים צבעים: אדום, כחול, צהוב, לבן ואפילו ירוק. כל רגע נדמה שאחד מהם, המגביר את לחצו, יקטוף את אצבעו של השני, הנתונה בפיו.
איש מהמתמודדים אינו מוציא הגה. כך דקה, ושתיים, חמש ועשר דקות. כבר חולפת רבע שעה מלאה, והשניים, כזוג תרנגולים, סובבים במעגל, מעלים אבק, והקהל עוקב אחריהם בדריכות. הבידואים ניצבים פעורי-פה. שורר שקט מוחלט. אפילו כלבי-השבט, הנובחים תמיד, השתתקו. בני-לווייתו של שפירא דרוכים לא פחות מהבידואים. הם חוששים ממפלתו ולא פחות מכך – מניצחונו, שכן אינם יודעים איך ינהגו בהם, במקרה כזה, המארחים.
שפירא עושה מאמץ אחרון, לוחץ עוד יותר את שיניו אלה לאלה, וכל הנוכחים שומעים "אייי!" חלוש, אשר בעקבותיו מוציא השיח' את אצבעו המחוצה מפי שפירא, ואומר רק זאת:
"ניצחת אותי, יא שיח'! – "
רגע מתנחשל גל קריאות של השתאות, התפעלות וגם אכזבה, וכאשר משתתק, אומר שפירא ליריבו: "ואללהי שיח'-אל-משייח', שיח' חסן אל-עזזמי האחד ואין שני לו, רק לשונות רעות סיכסכו בינך לביני. שיח'-אל-משייח' רק אתה הוא, ולי די שאני שיח' איברהים-מיכו ממלאבס, כי הידידות שלך יקרה לי יותר מכל תואר ואפילו יותר מזהב!"
*
למחרת עושה החבורה דרכה חזרה. המלווים מהמושבה שואלים את שפירא: "איך הצלחת לסדר ככה את השיח'?"
"לא כל-כך סידרתי אותו. בהתחלה חשבתי שהרעיון שלי גאוני. אני בן שלושים-וחמש, הוא מבוגר פי שניים ממני, והשיניים, כידוע לכם, לא מתחזקות עם הגיל. איזה כוח יכול להיות לשיניים של בידואי זקן? אבל זו היתה טעות גדולה. התברר לי כי יש לו שיניים חזקות כשיני גמל. הכאב היה איום. כל הזמן החזקתי את עצמי שלא להיאנח, תאמינו לי – זה היה קשה, אבל אני החלטתי ונשבעתי שעלי להחזיק מעמד, לא הרבה, אולי שניות אחדות יותר, אבל אני איאנח שנייה אחת אחריו. ובאמת, אחרי שהוא נאנח השמעתי זעקה נוראה – די! – אבל הרעש בלע את קולי ואיש לא הרגיש שגם אני סבלתי מכאב נורא.
"ודעו לכם, הרבה מאבקים צפויים לנו בארץ, והם יהיו קשים מזה שראיתם אתמול – ועלינו להחזיק מעמד ולסבול, תמיד-תמיד אנחנו צריכים להחזיק מעמד קצת יותר מהצד השני – וככה ננצח!"
*
בוקר אחד פוסעת ונכנסת לחצר שפירא סוסה אצילה, כמוה יכולים להרשות לעצמם רק שיח'ים נכבדים משבטי הבידואים במדבריות הנגב ועבר-הירדן. הסוסה מותשת, על אוכפה היא נושאת צעיר וצעירה יפי-תואר ועייפים מאוד, כמעט ישנים ברכיבה, בגדיהם מאובקים, והם נראים כבאים מדרך ארוכה.
שפירא רגיל לביקורי אורחים, פלחים ובידואים, הבאים מקרוב ומרחוק, מתוך ידידות, בענייני שמירה, או ששוטחים בפניו את סכסוכיהם, כדי שישפוט ויפשר בין הצדדים. שפירא יוצא למרפסת בבגדים אירופיים. הצעיר יורד לקראתו מהסוסה, משאיר עליה את הצעירה הנאה, ומברך:
"סבאח בלחיר," כלומר, בוקר טוב.
"מיאת סבאח," משיב להם שפירא, מאה פעמים בוקר טוב.
"אתה הוא שיח' איברהים-מיכו?"
"אני הוא."
"אבל אינך נראה לבוש כשיח'?"
"מא בתערפ קדרי, חתא תג'רב גירי!" – לא תכיר בערכי עד שתנסה את זולתי.
"אתה שיח'-אל-משייח' המפורסם, שהתחרה בשיח' חסן אל-עזזמי בנשיכת אצבע?"
"אני." וכאשר הוא רואה שההיסוס אינו סר מעל פני הבחור, שולף שפירא את אצבע יד-ימינו ומראה את הצלקת.
"חי ראשי! הלא אלה סימני השיניים של אבי!"
"אתה בנו של שיח' חסן אל-עזזמי?!"
"בנו הצעיר מאשתו הצעירה, וזוהי כלתי זריפה בנת סלאמה משבט בלאונה המכונה אל-בילי, ואנחנו מבקשים משיח' מפורסם ומכובד כמוך, שתואיל לפרוש עלינו את כנפי חסותך ולשכך את זעם אבותינו."
סביב מתאספים בסקרנות בני-משפחתו של שפירא. בחצר קשורה סוסתו. "תפאדלו, האדי פרסי, הדול איוולאדי, הדול בנאתי, והאדי מרתי! – בבקשה היכנסו, זו הסוסה שלי, אלה בניי, אלו בנותיי, וזאת אשתי," מזמין שפירא את השניים, "ומעתה ביתי – ביתכם, מזוני – מזונכם, וכל הפוגע בכם, כאילו פגע בי ובכבוד כל אחד משבט מלאבס. ספר, איך קרה הדבר?"
"פגשתי את זריפה רועה את הצאן בשדה, מיד ידענו שנינו שנועדנו זה לזה, והיינו נפגשים הרבה פעמים בסתר, אבל בכבודה לא פגעתי. כאשר באו שליחי אבי, שיח' חסן, אל אביה, שיח' סלאמה אל-בילי, לבקש שיתן לי אותה לאישה, העליב אותם ואמר שלא חסרים בחורים משבט בלאונה. ואבי זרה מלח על פצעיי ואמר שלא חסרות בחורות בשבט העזזמה. לכן לקחתי לילה אחד את זריפה על אוכף סוסתי, וברחנו צפונה, לבקש את חסותך."
"אילו הייתי מוסלמי היינו ממהרים לשחוט עז ולהשיא אתכם, ואחר-כך הייתי מסתיר אתכם אצלי עד שתהיו זוג נשוי לכל דבר, שרק לאללה מותר להשגיח אז על מעשיכם," אומר שפירא, "אבל אין במלאבס איש מוסמך לסדר לכם חתונה על-פי דתכם, לכן אתה אחמד תגור עם בניי, וזריפה עם בנותיי, תשבו בביתי כמה זמן שתרצו, ונראה איך יתגלגלו הדברים."
*
לאחר ימים אחדים מגיעה לחצר שפירא חבורת בידואים ובראשה שיח' סלאמה אל-בילי אבי זריפה, ואחיה. רק אחד מהם יורד מעל סוסו, ועולה למרפסת.
"נכון מה ששמענו, שאחותנו הסוררת מסתתרת בצל קורתך ואיתה גם החוטף, דמו-בראשו!?"
שפירא עונה קצרות: "אשתדל לחקור אם כך הדבר, ובעוד ימים אחדים בואו ותקבלו ממני תשובה."
מאחר שאינם יורדים מעל סוסיהם, הוא פטור מהזמנתם לאכול ולשתות. הם רוכבים למחנה של שבט אבו-קישק השכן, שם נודע להם בוודאות כי זריפה וחוטפה אכן נמצאים במלאבס, וכי משיח' תקיף כאיברהים-מיכו קשה להוציא אותה בכוח, גם לא בעורמה, יש למצוא דרך של פשרה.
*
חולפים שלושה ימים והם חוזרים אל ביתו של שפירא. הפעם נענים להזמנתו להיכנס, שותים קפה שחור במרפסת המקורה עץ, שפונה לחצר, מול האורווה והרפת. שפירא אינו מזמין בידואים אל ביתו פנימה כי הוא יודע שאינם רגילים במחנק בתי-האבן אלא זקוקים למקום פתוח לאוויר ולרוח.
"נכון, בתכם באה אלי, והבטחתי בדיברת כבודי שאגן עליה ועל הבחור שהביא אותה. מיד לאחר בואם הפרדתי ביניהם כדת וכנימוס. אני יכול להישבע לכם בראשי, שלא חטאו בביתי. אני בטוח שתבינו את חובתי כלפי כבודי כשיח' של מלאבס, ולא תדרשו ממני להסגיר את אלה שבטחו בי, ואשר הבטחתי להגן עליהם. אפשר לפתור את הבעיה בדרכי שלום לשביעות רצונכם. אם אחמד אבן-חסן מבקש את בתכם, נרבה עליו מוהר ככל שתרצו, ובלבד שלא תלכו אחר הפתגם: מי שאינו רוצה לתת את בתו לפלוני – יעלה את המוהר!"
"ומה על החרפה? איש זר בא וחטף את אחותנו, והיא תישאר בביתו?!" מתפרצים האחים.
מבטו הזועם של האב מקפיא את המילים בפיהם. שפירא מתעלם מההתפרצות, שאינה לפי כללי הנימוס. לא נהוג להתפרץ בדיון משפחתי לפני שדיבר האב. "הלא אתה יודע, שיח' סלאמה החכם, שהאדם לוקח את המוהר, אבל הזיווג המוצלח הוא מידי אללה. ורק כאשר האיבליס, השטן הארור, מתערב בין איש לאשתו, והבעל מגרש אותה מאוהלו, או שהיא בורחת מפניו חזרה אל בית אביה – פורצים הסכסוכים המפריעים את שלום שוכני האוהלים, פוגמים בכבוד המשפחה, וגורמים לבעל לתבוע חזרה את המוהר. אם אללה רצה שבתך תדבק בבן עזזמה, אתה מאמין שהיא תוכל לחיות עתה בשלום בביתו של איש אחר? טובתך היא שתיתן אותה לגבר שהיא אוהבת, ואז תוכל לישון בשקט, ותראה ממנה נכדים שישמחו אותך."
האחים, שקיוו לתפוס את אחמד ולשחוט אותו בו-במקום, נאלצים עתה להיות עדים אילמים למשא-ומתן שקט. רק למראה אביהם, המקשיב בכובד-ראש, הם מבליגים על זעמם.
"טוב. אני מסכים לתת לו אותה, אם שליחי שיח' חסן אל-עזזמי יבואו אלי שוב לבקש אותה, ויתנו את המוהר שאדרוש. אבל קודם אני מבקש שתחזיר לי את בתי. אני לא רוצה שהיא תינשא לאיש בחטיפה, הכבוד שלנו לא מרשה לנו, ואני מבטיח לך שלא יקרה שום דבר רע לאחמד אבן-חסן."
"אף רגע לא פיקפקתי בהבטחה של איש נכבד כמוך, והייתי מסכים להצעתך, אבל אני יודע כי ההתרגשות בעניין שכזה גורמת לא פעם לשפיכות-דמים, גם אם אבי הבת אינו רוצה בכך. הלא כך עשו בני אבונא יעקוב, בנאבלוס, אחרי שחטף בנו של המוכתר את דינה אחותם. ואתה בוודאי מבין שכבודי לא מרשה לי לבגוד במי שבטח בחסותי."
"ומה על כבודנו?"
"לא יכול להיות אדם צודק ממך. בתך לא תינשא בחטיפה, כיתומה, שאין לה מגן בעולם. לרגע גם לא חשבתי שהחוטף לא ייענש. אם אתה נותן בי אמון, אני אהיה השופט, ואקבע לו עונש שיחזיר לבני בלאונה את כבודם."
רואה האב שאין לפניו דרך אחרת ומסכים. אז קובע שפירא את פסק-הדין: "ידוע לכל שוכני האוהלים במדבר, כי בת לשבט הנכבד של בני בלאונה לא תינתן לאיש בפחות מחמישים מג'ידיות כסף, אף פרוטת נחושת לא תיגרע. כל זה, כאשר האב מסכים. אבל אחמד אבן-חסן פגע בכבוד האב ובכבוד בני ביתו ושבטו, לכן ישלם פי ארבעה – מאתיים מג'ידיות כסף! חמישים למוהר, ומאה וחמישים קנס, לכפר על פשע החטיפה."
האב מסכים, ובניו מקבלים זאת על כורחם אך מבקשים לראות מיד את אחותם החטופה.
"לא. אחמד וארוסתו לא יבואו לפניכם בטרם יכפר את פניכם במנחת המוהר והקנס, ויחד תאכלו לחם בזבח השלום."
כל אותה שעה עומדים אחמד בחדר אחד, זריפה בחדר השני, מציצים מבעד לחרכי-העץ הירוקים של התריסים, ושומעים. אף שהם כלואים בבית-אבן, וחסרים להם מרחבים, הם לומדים ליהנות קצת מן החיים האחרים. אמנם משק-הבית מתנהל בחיסכון וללא מותרות, אך בעיניהם גם מיטות עם סדינים לבנים, מעומלנים, וכרים תפוחים – הם פלא.
*
בני בלאונה שבים למחנה של שיח' מוחמד אבו-קישק, לבלות את הזמן עד ליום זבח השלום. בינתיים מגיעה השמועה לאוזני בני שבט עזזמה, ואחדים מנכבדיהם ממהרים לפתח-תקוה, לחלץ את אחמד אבן-חסן מצרה; ברגע שיצא מגבולות המושבה – הוא חשוב כמת, ותתחיל פרשה של גאולת-הדם בין השבטים אשר סופה מי ישורנו. בבואם הם מקבלים עליהם את פסק-דינו של שפירא ללא התנגדות, והוא שולח מיד לקרוא לבני שבט בלאונה לבוא עם מארחם, שיח' מוחמד אבו-קישק, לזבח השלום.
הכבש נשחט כדת בידי שוחט המושבה. לפני שיושבים לסעודה, נותנים בני עזזמה לבני בלאונה שני גמלים טובים ובריאים, שערכם מאה מג'ידיות, ובאה שעת מתן הכסף.
"על כמה אתם מוותרים למעני?" שואל שפירא את בני בלאונה.
"למענך, ולמען הסעודה הטובה שהכנת לנו, אנחנו מוותרים על חמישים מג'ידיות."
נותנים בני עזזמה את חמישים המג'ידיות במזומן. עתה, משנתקבל המוהר, חייבים בני בלאונה לקבל עליהם את הדין, אך ליתר ביטחון מזהיר אותם שפירא: "דעו לכם כי מיניתי את שיח' מוחמד אבו-קישק אצלנו, ואת שיח' אל-הוזייל אצלכם, בתור הערבים שלכם, ואם תיפול שערה משערות ראשם של אחמד או של זריפה – כאילו פגעתם בכבוד שני שיח'ים נכבדים אלה, והם כבר ידעו כיצד להעניש אתכם!"
רק אז קורא שפירא לאחמד לצאת ממחבואו בבית. המחותנים מתנשקים. גם זריפה מתבקשת לצאת מחדר הבנות. היא נושקת את יד אביה ומבקשת את סליחתו. המחותנים והאורחים יושבים בחצר לסעודת השלום, ואולם אחמד אינו יודע מה עדיף בינתיים – לשמוח על כלתו או להיזהר מגיסיו-לעתיד, הנראים כאילו דמו עדיף להם על שני הגמלים וחמישים המג'ידיות שקיבל אביהם תמורת אחותם.
לאחר הסעודה מטילים על אחד מאחי זריפה, הרוכב בראש השיירה, לקשור מטפחת לבנה לרומח שלו ולהניפו. על-פי המנהג זה יהיה "דגל השלום של שיח' איברהים-מיכו". האורחים מודים לבעל-הבית על השלום שהשכין ביניהם. אחמד וזריפה נפרדים בדמעות מבני-המשפחה, שאצלם בילו שבועיים נעימים. הכל שבים יחדיו דרומה, אל המדבר, ושמו של שיח'-אל-משייח' איברהים אבו-מיכו מתפרסם עוד יותר כשופט חכם, משכין שלום ונותן מחסה לאוהבים.
* * *
גד בק – סיוע בחיפוש מידע
לצורך עבודה אקדמית שנכתבת בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב ואולי בהמשך תבשיל גם לכתבה עיתונאית, אני מחפש אנשים שהכירו את גד בק, "ניצול השואה ההומו האחרון", אשר הלך לעולמו בברלין בחודש שעבר.
גד בק, יליד 1924, שרד את השואה בברלין ולאחר המלחמה סייע ליהודים לעלות לישראל. בין 1947 ל-1979 חי בישראל ולאחר מכן שב לברלין, שם גר עד יומו האחרון, ועבד בקהילה היהודית. אני מחפש אנשים שהכירו אותו – הן תושבי ישראל והן תושבי גרמניה, אשר יסכימו לספר עליו, על אישיותו, על פועלו ועל עבודתו בתחומים שונים. לא חובה להיחשף בשמם. כל סיוע יתקבל בברכה ובתודה גדולה.
עופר אדרת: אימייל: oferaderet@gmail.com
* * *
אקו"ם פונה לחבריו האמנים
להחרים את פסטיבל MAD
יוצרים חברי אקו"ם,
נמאס לכם מהיחס המזלזל כלפיכם? מבקשים אתכם לקשט פסטיבלים ואירועים ללא תשלום? אומרים לכם שיש חשיבות בחשיפה ולכן צריך לוותר על תשלום? אז קראו עד הסוף ותבינו שיש פתרון!
בשבוע האחרון קיבלנו אינספור פניות מיוצרים לגבי פסטיבל MAD של אורנג' וגלובס אשר מבקש את האמנים המשתתפים לוותר על זכאותם לתשלום בטענה כי "זה למטרת חשיפה שתעזור להם." זו אינה הפעם הראשונה אך בואו נדאג שזו תהיה הפעם האחרונה!
אקו"ם, הבית של היוצרים – קוראת להחרמת הפסטיבל! השתתפותכם באירועים כאלה מהווה לגיטימציה להמשך מנהג מגונה זה ויש לשים לזה סוף. זה למען עתידכם, כדי שתוכלו להתפרנס בכבוד מעבודתכם ולהרגיש שאינכם רק התפאורה!
לכל אחד ואחת מכם אנו מציעים אלטרנטיבה ראויה ומתגמלת במסגרת בית היוצר של אקו"ם. בעוד כשבוע ייפתח בית היוצר של אקו"ם, משכן חדש לכל היוצרים החברים בארגון, בהאנגר 22 בנמל ת"א. בית שכולו עבורכם המכיל במה, תאורה, סאונד, שיווק, יח"צ ושאר הצרכים הראויים להופעה. יותר מזה גם נבשר לכם, כי המקום יינתן לכם ללא עלות ואף תרוויחו את כספכם באופן מלא וישיר ממכירת הכרטיסים.
לא עוד הופעות ללא תשלום, לא עוד הופעות בהם תפסידו את כספכם, לא עוד להתנהל מחוסר ברירה. יש ברירה ויש כבוד לתרבות הישראלית ובטח ליוצריה!
לכל היוצרים המבקשים להחרים את הפסטיבל ולהשתתף בבית היוצר של אקו"ם, יש להעביר מייל ל-bama@acum.org.il
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* לידיעת מבקר המדינה הפורש [בשעה טובה!] השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס – אולי במסגרת ההשלמות שאושרו לך – תוסיף גם את שני המציתים דלהלן לדו"ח השערורייתי שפירסמת על השריפה בכרמל, וזאת כדי שגם אתה תלמד את הסיבות האמיתיות לפרוץ שריפות-הענק – הצתות מכוונות ומזג-האוויר, שאותן כנראה קשה לך להבין!?
"שני צעירים פלסטיניים הודו כי גרמו לשריפת הענק במבואות ירושלים לפני כשבועיים. היום (שני, 9.7) הותר לפרסום כי בחקירתם הודו השניים – מעאד טאה כבן 18 וא' בן 16 – בהשלכת בקבוק תבערה אל עבר שיחים שבקיבוץ מעלה החמישה וטאה אף שיחזר את המעשה. במשטרה אומרים כי הרקע למעשה הוא לאומני. בשבוע שעבר נעצרו השניים, תושבי הכפר קטאנה הנמצא מעבר לגדר ההפרדה בסמוך לקיבוץ." ["הארץ" באינטרנט, 9.7, כתבה מאת עוז רוזנברג ואלי אשכנזי].
* אלה הפרטנרים שלנו ל"שלום": בית הנבחרים של ארה"ב ערך היום (שלישי, 10.7) שימוע על השחיתות לכאורה ברשות הפלסטינית, תחת הכותרת: "קלפטוקרטיה (שחיתות שלטונית) כרונית: שחיתות בתוך הממסד הפוליטי של הרשות הפלסטינית."
יו"ר תת-הוועדה למזרח התיכון, חבר בית הנבחרים סטיב צ'ייבוט, אמר שהתקשורת יוצרת רושם מוטעה לפיו הדבר היחיד שמונע שגשוג מהפלסטינים הוא המדיניות הישראלית וההתנחלויות. "אם האביב הערבי לימד אותנו משהו, זה שעלינו להיות מודאגים לא רק מאיך שהממשלות במזרח התיכון מתנהלות אחת מול השנייה, אלא כיצד הן מתייחסות לאוכלוסייה שלהן," אמר צ'ייבוט. "במשך שנים, שמנו דגש כה גדול על פיתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתעלמנו ממעשים עוינים של סוריה כגון שליחת לוחמי ג'יהאד לעיראק, מתוך תקווה שסוריה תשתף פעולה בתהליך השלום. לא עוד. השחיתות בצמרת הפלסטינית קיימת עשרות שנים. דו"חות מצביעים על כך שיו"ר הרשות מחמוד עבאס, בדיוק כמו קודמו, מנצל את כוחו כדי לרפד את כיסיו. כך גם שני בניו, יאסר וטארק, שקיבלו לפי הדיווחים מאות אלפי דולרים במסגרת עבודות הממומנות מכספי הסיוע האמריקאי." [נטשה מוזגוביה. "הארץ" באינטרנט. 11.7].
אהוד: מה הבעייה? הלא אם רק נחזיר את הגדה ונוריד את ההתנחלויות, הכול יהיה בסדר ושלום נצחי ישרור עלי אדמות פלסטין.
* למר בן עזר, הרשה נא לי לברכך על כי נמצאת צודק בעניין אולמרט. איך הכסיפו שערותיו עד שהקריח, הלבינו פניו וגזלו ממנו כבוד, משרה עליונה – אדם חזק הוא. מי יחזיר לו כל שהפסיד? אבל מה שלומדים – על ראשי ממשלות להתאמן בדיוק אמרכלי – אי סדרים אינם לטובה. מוקירך, מ. גנן.
* בוקר טוב אהוד! כל מיני "יחידים" מתרברבים עכשיו בחדשות שהם היחידים שהיו בטוחים שאולמרט זכאי. ואני זוכרת את טענתך ההולכת וחוזרת והעיקשת שכולנו עוד ניווכח בכך. יום טוב לך. אלישבע.
* אהוד בן עזר, מתוך היומן, 11.2.1992. יום שלישי. הגיעה חוברת חדשה של "מאזניים" ובו מאמר של גרשון שקד, מתוך ספרו על תולדות הספרות העברית, המתייחס לדן בן אמוץ, ובהזדמנות גם למדתי מה יהיה אצלו חלקי בהיסטוריה של הספרות העברית – הערת-שוליים לבן אמוץ, במסגרת הדיון במה שמכונה "ריאליזם טריביאלי". יש לו גם טענה כלפיי וכלפי בן אמוץ, לעומת סופרים אחרים מאותו זרם טריביאלי כגון בלס, סמי מיכאל, יצחק גורן ושמאי גולן – אלה האחרונים כתבו כולם מתוך סבל, עדתי או השואה, ואילו בן אמוץ ואני כתבנו על הנושאים האלה מבלי שסבלנו!
לא נותר אלא לחייך.
* כדאי להזכיר כי מחול השדים סביב ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהביא לבסוף להדחתו, החל בתלונה או במידע של פרשה, שהגיש המומחה לפריצת שריפות מבקר המדינה הקודם מיכה לינדנשטראוס ליועץ המשפטי דאז מני מזוז. אם איננו טועים זה היה משהו שקשור לבנק לאומי ולמשקיע-מיליונר אוסטראלי. הפרשה נגמרה בלא-כלום ואולמרט זוכה, אבל הפרשה הציתה כנראה בפרקליטות את התשוקה לערוף את ראשו של אולמרט, והשאר זיל גמור. כך שהידד למבקר, שזה עוד אחד מן ההישגים המפוקפקים של תקופת כהונתו המתוקשרת. ואוי לנו אם הוא יהיה, כמסתמן, נשיא המדינה הבא.
* אגב, כבר לפני 20 שנה זוכה אולמרט לראשונה בפרשת ראשונתורס! אלא שהפרקליטות התעקשה לשוב ולנבור בפרשה הזו כדי להרשיעו בכל מחיר. מה לעשות, הרמה היא כנראה של עו"ד קורב, משמיץ השופטים בהקלטה חיה.
* למקורות הש"י נודע כי חלו חילופים משמעותיים מאוד ביהדות ארה"ב. הז'וליק משה מוריס טלנסקי יממן מהיום את החינמון "ישראל היום" כדי שיהיה אפשר להמשיך ולהשמיץ מעל דפיו את אולמרט גם לאחר הזיכויים, ואילו המיליארדר שלדון אדלסון יפצה את רופא השיניים של הז'וליק טלנסקי – זה שהז'וליק טלנסקי חבט בו בוויכוח על תשלום דמי ריפוי שיניו.
ועוד נודע כי בקרוב יבוא הז'וליק משה מוריס טלנסקי, שבריאותו השתפרה פלאים, להחליף במשפטי "הולילנד" את ש"ד, שבריאותו לקוייה מאוד וזהותו חסוייה – יבוא כבעל-ניסיון להעיד נגד אולמרט, במקום שיעשה זאת ש"ד התשוש.
* מקריאת חלק מעיתוני אתמול ותגובות נוספות מתברר שהזיכוי בשני הסעיפים העיקריים לא עזר לאולמרט ועדיין הוא נחשב במקומות רבים לפושע ולמושחת, גם בעיני מרבית הכותבים למכתב העיתי. אגב, גיוסי כספים דומים לשלו ערכו גם אהוד ברק ובנימין נתניהו, שלא לדבר על טדי קולק האגדי שבשובו מחו" היה מנער את כיסיו ושולף מהם מעטפות עם דולרים שקיבל כתרומות.
***
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,396 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד
ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.
מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,049 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
*