גיליון מס' 760 מורחב

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בתמוז תשע"ב, 16 ביולי 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ד"ר אברהם וולפנזון: לֶקח אולמרט – פוליטיקה ויושר אינטלקטואלי. // אורי הייטנר: 1. לבנון 2– מבחן התוצאה. 2. להציל את עולם התורה. // עוז אלמוג: נתפלצה נתפלץ. // יעקב פדהצור: אני מתפלץ. // ניר: נותן יד לשקר. // אלון אוהב-עמי: התאכזבתי לראות את קריאתך – עכשיו תבקשו סליחה! // שמעון גרובר: כבשת הרש. // מרדכי בן חורין: "יגאל עמיר זכאי!" // מלכה נתנזון: הולך עם העקרונות שלך. // בן בן-ארי: העולצים. // יהודה דרורי: לא כל כך זכאי... // ספי סגל: אתה קובע רף עות'מאני לפעילות המערכת הציבורית. // נעמן כהן: יאיר לפיד – שתיקה היא שחיתות. // בן כספית: אקדח מעשן: מהזיכוי המהדהד של רה"מ לשעבר, אף אחד לא יוצא נקי. [ציטוט]. // צבי לפר: איך יכולים שניים לעבור באותה ארובה, האחד נקי והשני מלוכלך? // יִשְׂרָאֵל הַר: [מעשה אמיתי שקרה לא לי]. // נתן רועי: מיהו עיתונאי? // מתי דוד: עונשי "עבודות שירות". // אלי ניסן: צאן קדושים או חבר מרעים? // יוסי גמזו: סְנוּנִיּוֹת רִאשוֹנוֹת. // מרדכי קידר: דמוקרטיה של שבטים. [ציטוט]. // דתיה בן דור: שב מיד לכתוב לילדים ספר חדש! // איתמר פרת: ארץ ציון ירושלים. // יוסף אורן: כיצד הפכה טיוטה מהעיזבון של פוגל לספר "רומן וינאי"? (חלק א'). // שאול ארלוזורוב: חיים ארלוזורוב – סקירת הרצח. [ציטוט]. // ועדת חקירה לרצח ארלוזורוב, מאת יצחק  זמיר. [ציטוט]. // מנשה שאול: איך נפל שלטונו של מובארק? [ציטוט]. // זיכרונות מבית-הספר פיק"א מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מכתב בן-גוריון ללוי אשכול על השתמטות החרדים. [ציטוט]. // אילן שחורי: האדריכל ברוואלד. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק שנים-עשר, שמירה עברית ודגל קרוע. // ממקורות הש"י.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

לֶקח אולמרט – פוליטיקה ויושר אינטלקטואלי

רק ארבע קושיות – וקוריוז מז'נבה ומיהופיץ

[1] קושייה ראשונה: מי נתן את ההוראה –

(א) להוציא עדות-שקר מוקדמת מהעד המפוקפק וההזוי טלנסקי [בלי חקירה נגדית שהיתה עשויה לחשוף את שקריו]?

(ב) להתעלם גם בדיעבד מהכרעתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בדבר היותו של טלנסקי עד בלתי-אמין בכלל?

(ג) להתעלם מההשלכות הפוליטיות, האנושיות והדמוקרטיות, שהיו צפויות מראש, של עדות-השקר של טלנסקי, שהביאה להדחתו של ראש ממשלה מכהן, שנבחר כחוק בבחירות חופשיות ודמוקרטיות ונתמך על-ידי רוב ברור בכנסת? ברוב דמוקרטי בבחירות ובכנסת?

[2] קושייה שנייה:

מי סירב לומר "אני מכבד את פסק הדין של בית המשפט המחוזי"? ומי הם הכוחות הפוליטיים האפלים שהניעו את ראש הפרקליטות לסבך את אולמרט ב-13 אישומי-שווא ולהביא עד-שקר מבולבל בכדי להביא להדחתו?

[3] קושייה שלישית:

מה ניתן ללמוד מכך על היושר האינטלקטואלי של העומד בראש הפרקליטות? ולאיזה שכר או קידום אישי ציפו המשפטנים-פטפטנים שהדליפו "מתוך חדרי-החקירות" מידע מסולף המכוון להשחיר את פניו של ראש הממשלה בדעת הקהל ולגרם להדחתו?

[4] קושייה רביעית:

האם "כנופיית שלטון החוק" המתקשטת בנוצות של "אנשי האוֹר" – בפרקליטות ובעיתונות, ולצערי גם אחד הכותבים הקבועים במכתב העיתי, שאני מכבדו גם בעת מחלוקת – האם חבורה זו של "אוֹר", כביכול, חשבה אי-פעם (ולו לרגע קט) עד כמה חמורה וגורלית עלולה להיות הדחתו באמצע כהונתו של מנהיג מדינה, המאויימת על-ידי שכניה, אשר מצהירים בגלוי על רצונם להשמידה, והמצטיידים לצורך זה בנשק חדיש?

והאם הדחתו של רבין על-ידי כדורי-אקדח, והדחתו של אולמרט על-ידי עד-שקר מבולבל והזוי, אינן משרתות מטרה אנטי-דמוקרטית דומה, כאשר אדם אחד –  אולי בסיוע כמה עוזרים ומסיתים – מחליט שהוא – שלא נבחר – מוסמך להסיר מכהונתו מנהיג – נבחר-ציבור – שלדעתו אינו צריך לעמוד בראש (גם אם נבחר ברוב-עם)?

ולבסוף – רמז דק:

לעיר ז'נבה שבשווייץ יצאו מוניטין בשלושה עניינים שונים:

[1] בהיותה נקודת המוצא למאיץ הגדול, שגילה, כנראה, את "החלקיק האלוהי".

[2] בהיותה מולדתה הרוחנית של "יוזמת ז'נבה" מיסודו של יוסי ביילין, שגילה כנראה את "החלקיק האלוהי" של אשליית השלום אשר שכנינו כמהים אליו, לדעתו, ורק רצוננו הטוב מעכב בעדם מלחתום...

[3] ז'נבה היתה בעבר רפובליקה פרוטסטנטית נוצרית-קנאית שבראשה עמד כהן-הדת קלווין. האמונה הנוצרית-קלוויניסטית מניחה, ש"הכל נעשה בדברו" של הכל-יכול, וגם מעשינו ורצונותינו נובעים מהחלטתו המוקדמת ("פְּרֵה-דֵסְטִינַצְיָה") – מֵעֵין "הכל צפוי" בלי "הרשות נתונה". על פי קלווין, מן השמיים גוזרים לא רק אם תהיה עני או עשיר, חולה או בריא, אלא גם אם נגזר עליך להיות רשע או צדיק.

כשנשאל קלווין מה אני אשם שהאל גזר עליי לחטוא? מדוע עליי להיענש על כך? השיב קלווין: אתה נענש לא משום שחטאת – במצוות האל ובפקודתו – אלא משום שנהניתָ  לחטוא...

הקוריוז מיהופיץ מוביל למסקנה דומה: בתקופת ה"קאנטוניסטים" (ילדים יהודיים שנחטפו על-ידי צבא הצאר הרוסי ונאלצו לשרת 25 שנים בצבא) – הגיע ליהופיץ ילד/חייל כזה, ושאל את הרב: "מה עליי לעשות, כשאין נותנים לי לאכול אלא בשר-חזיר בלבד: האם עלי לגווע ברעב?"

 השיב לו הרב: "חלילה וחס. עליך לקיים 'ונשמרתם לנפשותיכם' – ולאכול גם חזיר, בכדי להישאר בחיים. אלא מה? אל תלקק את שפתיים..."

אנשי הפרקליטות נהנו להדליף השמצות על אלמרט – וכמה מהעיתונאים (גם מהכותבים במכתב העִתִּי) ליקקו את השפתיים...    

אהוד: והם עדיין מלקקים.

 * * *

אורי הייטנר

1. לבנון השנייה – מבחן התוצאה

מלחמת לבנון השנייה נוהלה באופן שערורייתי, הן בדרג המדיני, הן בדרג הצבאי, הן בניהול המלחמה והן בניהול העורף. קולמוסין רבים כבר נשברו על כך וועדת וינוגרד הציגה את הדברים באופן המקיף ביותר. אני מקווה מאוד (ולא משוכנע) שכל הדרגים הפיקו את הלקחים, והיה כי תקראנה מלחמה, התפקוד יהיה שונה.

עצם היציאה למלחמה היתה הכרח. מדינה אינה יכולה להפוך את ריבונותה מרמס ואת אזרחיה - בני ערובה של ארגון טרור רצחני החותר להשמידה.

חרף כל הכשלים בה - במרחק של שש שנים, ניתן לבחון את המלחמה במבחן התוצאה. והתוצאה היא הצלחה גדולה, ניצחון ישראלי מובהק. אמנם היה זה ניצחון בנקודות, כפי שהגדיר זאת בשעתו הרמטכ"ל חלוץ, בעוד מלחמה כזאת, אילו נוהלה כראוי, הייתה חייבת ויכולה להסתיים בנוק-אאוט בתוך ימים ספורים, ואף על פי כן, בחשבון הסופי, הניצחון הישראלי הוא חד משמעי.

מבחן התוצאה הוא – שש שנות שקט כמעט מוחלט, בגבול שלא ידע שקט במשך 40 שנה.

מי שאחראים לניהול הכושל של המלחמה, הם גם האחראים להחלטה האמיצה והנכונה לפתוח בה והם גם האחראים למבחן התוצאה – ניצחון. וחרף ביקורתי החריפה, מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, על שלישיית הצמרת – אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ, ובמקרה של אולמרט גם ביקורתי החריפה עליו מן הבחינה המוסרית, בכל הקשור לניקיון כפיים, אני סבור שההגינות מחייבת את החברה הישראלית לשבח אותם על ההצלחה הגדולה שהם האחראים המרכזיים לה.

יתר על כן – עם כל שלילתי את אולמרט, מבחינה אישית ואידיאולוגית, אני סבור שאף אחד מן האישים האחרים שהנהיגו את המדינה ב-15 השנים האחרונות לא היה מקבל את ההחלטה הנכונה לצאת למלחמה. אריק שרון, שצל מלחמת לבנון הראשונה רדף אותו, לא היה יכול מבחינה רגשית ומבחינת הקונסנזוס הלאומי, להחליט על מלחמה נוספת בלבנון. אהוד ברק, שהדבר היחיד שהצליח לעשות כראש הממשלה היה הנסיגה מלבנון, לא היה מעז להחליט על המלחמה, והיה מנסה למשוך עוד כמה שנים של "שקט יחסי". בנימין נתניהו, הוא המנהיג הזהיר ביותר מבחינה ביטחונית שהיה כאן בעשרות השנים האחרונות. יש בזהירות זאת מן החיוב, אך זהירות היתר היא מגרעת חמורה. נתניהו אינו איש שהיה מחליט לצאת למלחמת לבנון השנייה. אולמרט הוא האיש שקיבל את ההחלטה הנכונה, שהביאה להישג חשוב.

אין בדברי השבח הללו כדי לגרוע מביקורתי החריפה על אולמרט ועל דרכו ואף לא על אופן ניהול המלחמה. אולם אין בביקורתי עליו כדי לגרוע מדברי השבח להם הוא ראוי, על הדברים החיוביים שעשה כראש הממשלה ובראשם מלחמת לבנון השנייה ו"לפי מקורות זרים" – הפצצת הכור הסורי.

2. להציל את עולם התורה

מה מקומם אותי כל כך בהשתמטות החרדים משירות העם והמדינה, בצה"ל או בשירות לאומי?

ודאי שלא תחושת "פראייריות". שיח הפראיירים זר לי ולעולמי. אני מאמין שאדם צריך לבחור בטוב. העובדה שאחרים נמנעים מלבחור בטוב או בוחרים ברע, אינה צריכה לפגוע בשלמותו של הבוחר בטוב, עם עצמו ועם בחירתו. העובדה שיש עבריינים, אינה הופכת את שומרי החוק לפראיירים. העובדה שיש שקרנים, אינה הופכת את הישרים לפראיירים. העובדה שיש משתמטים אינה הופכת את המשרתים לפראיירים. בכל שנות שירותי בסדיר ובמילואים, מעולם לא חשתי פראייר. העובדה שאחרים משתמטים ושבמילואים רק מיעוט קטן משרת, מעולם לא סדקה כהוא זה את המוטיבציה שלי לשרת. איני רואה בשירות רק חובה אזרחית, אלא גם זכות גדולה, זכות לאומית, זכות מוסרית. על כך אני מחנך את ילדיי.

גם סוגיית אי השוויון בנטל אינה הסיבה להתקוממותי. אני מאמין בערך השוויון, אולם יש בחברה הישראלית בעיות אי שוויון חמורות יותר הדורשות פתרון, כמו אי השוויון הסוציואקונומי, פערי השכר, הפערים בין גברים ונשים ועוד.

גם לא הסיבה הביטחונית. איני משוכנע שההשתמטות היא פגיעה כה משמעותית בביטחון.

הפגיעה בכלכלת המדינה של תרבות "חברת הלומדים" – תרבות של בטלה מעבודה של ציבור רחב, היא בהחלט גדולה, אך איני בטוח שהדרך לפתרונה עובר בהכרח בגיוס לצה"ל ושירות לאומי. את תרבות הבטלה אני רואה כקלוקלת מן הבחינה המוסרית יותר מאשר מן הבחינה הכלכלית.

אני שולל את ההשתמטות מסיבה מוסרית – עצם ההשתמטות היא רעה, ועל חברה לחתור לתיקון עולם, באמצעות עשיית טוב ומאבק ברע.

אולם מה שמקומם אותי יותר מכל, הוא מצג השווא כאילו משמעות ההשתמטות היא "נשיאה בעול השמירה על היהדות," "המשך עולם התורה," וכאילו הציפייה המובנת מאליה לשרת בצה"ל, להגן על המולדת, להבטיח את ביטחון אזרחי ישראל היא "גדיעת התורה," "הרמת יד על התורה" וכו'.

זה מקומם אותי דווקא בשל החשיבות הרבה שאני מייחס לתורה, ליהדות. לא בכדי אני עוסק ביהדות בעבודתי ובהשכלתי. למעשה, תורתי אומנותי. למיטב הכרתי, ההתחדשות היהודית שאני שייך אליה, מבטאת מחוייבות לתורה וליהדות הרבה יותר מזו של  המשתמטים.

ההשתמטות מפריעה לי, אך מה שמפריע לי יותר, היא ההשתמטות ברשות התורה, כביכול, בשם התורה. בעיניי, המשתמטים אינם תורמים כהוא זה לעולם התורה, להיפך. אני מאמין בתלמוד המביא לידי מעשה, לא בתלמוד המביא לידי השתמטות ובטלה. ואיני רואה כל סיבה מדוע המדינה צריכה לפטור מגזר שלם ממילוי חובותיו, כדי לאפשר לו ללמוד סוג של תורה המביאה להשתמטות.

העולם החרדי משתמט משירות, לא רק בשל לימוד התורה, אלא גם בשל יחסו השלילי לצה"ל, למדינת ישראל, לציונות. נכון, רוב החרדים מתקרבים יותר לישראליות בשנים האחרונות, אך עדין הערך המכונן של החברה הזו, אינו רואה כל משמעות למדינת ישראל. איזו סיבה יש למדינת ישראל לעודד בצורה כל כך גורפת וקיצונית, ועוד לא דיברתי על התקצוב, לימוד תורה, כביכול, השולל אותה.

החברה החרדית אינה נושאת בעול היהדות. הציונות היא הביטוי המשמעותי ביותר של היהדות ב-120 השנים האחרונות. החברה החרדית, לא קידמה כהוא זה את היהדות. נהפוך הוא, היא מסתגרת, מאבנת את היהדות והופכת אותה לבלתי רלוונטית.

תלמוד תורה, שאינו עוסק הלכה למעשה בציונות, במדינת ישראל, בשירות לצה"ל, בצדק חברתי, בהתמודדות עם המודרניזציה, בחיים האמיתיים, הוא חסר ערך. היהדות בכל הדורות התקדמה והיטיבה לתת מענה לשינויים שהזמן ומאורעות ההיסטוריה גרמו. חרב בית המקדש, עם ישראל איבד את ריבונותו בארצו ורובו הלך בגולה – יצרו חז"ל את הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות, ויצרו יהדות שניתן יהיה לחיות אתה ולשמר אותה גם בתנאים האלה.

גם היום ראוי שהיהדות תיתן מענה לשינויים בסביבה. אבל האורתודוכסיה החרדית אינה מתמודדת עם השינויים בסביבה ובתקופה, אלא באמצעות הסתגרות מאחורי חומות, כפי שהם עושים מזה מאתיים שנה. רוב החרדים חיים היום בישראל, אולם הם חיים בארץ את הגולה. הם עשו "העתק/הדבק" לוויז'ניץ, לבעלז ולפוניבז', ואין הם לוקחים אחריות על בנין האומה בארץ-ישראל. בוגרי החינוך החרדי התופסים עמדות מפתח בחיים הדתיים בישראל, פוגעים באופן גס באינטרסים הלאומיים של העם היהודי, בעיקר בתחום הגיור. לא, הם אינם נושאים באמת בעול היהדות. לא, לא הם שומרי התורה; הנאמנים לעולם התורה.

טעותו הפטאלית של בן-גוריון שהתיר לשחרר 400 תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם משירות בצה"ל, היא תוצאת הפריטה החרדית על הסנטימנט של הצורך להציל את עולם התורה שחרב בשואה. בן גוריון השתכנע. כשהתחרט, בסוף שנות ה-50, כבר לא הצליח לתקן את המעוות. גם טעותו הגדולה עוד יותר של בגין, שאפשר את הפטור הגורף, היא תוצאה של אותו סנטימנט. היום הדבר אינו רלוונטי עוד, כאשר עולם הישיבות הוא הגדול והמפותח ביותר בתולדות העם היהודי, וכל זאת בזכות הציונות ומדינת ישראל.

ההשתמטות אינה הצלת עולם התורה. אכן, חשוב מאוד להציל את עולם התורה. יש להציל אותו מידיהם של החרדים.

 * * *

עוז אלמוג

נתפלצה נתפלץ

לפני ימים אחדים קיבלתי טלפון מעוד תחקירנית אהבלה של כלי תקשורת מרכזי. רצתה שאגיד משהו סוציולוגי על פרשת אולמרט. אמרתי שאין לי שום דבר חשוב לומר בנושא. הצעתי כתחליף לדון בספורט הלאומי – התפלצות. לתדהמתי היא לא הכירה כלל את המילה הזו. לרגע הרהרתי שזה לא רק בגלל שהבורות חדרה לכל פינה, אלא גם בגלל שבני גילה לא מתרגשים מ"מצבנו הלאומי" ולא נהנים כמו ההורים שלהם מחפירות.

למען האמת, כבר התכוננתי להופעת אורח בפסטיבל התקשורת האביבי "פרשת אולמרט –משבר המנהיגות והשחיתות", אבל בית המשפט הפתיע את כולם וההצגה קיבלה תפנית בעלילה. המאשימים הפכו לנאשמים והפרשנים נאלצו להפוך דיסק.

כיצד הגענו עד הלום? על זה יש לנו תמיד תשובות מוכנות, רק שקודם צריך להגדיר לנו את ה"הלום" ואז נתחיל לפרשן. "ההלום" הזה באמת משתנה חליפות בהתאם לנסיבות ולצרכי התקשורת. אז אם קודם נערכנו להתפלץ על אולמרט נתפלץ עכשיו יחדיו בכיף על הפרקליטות ומחר על ועדת פלסנר, ומחרתיים על ביבי ושרה ואיבט ליברמן, ואחרי מחרתיים על יונתן הקטן שטיפס על העץ. באמת אפשר להשתגע מהשובב הזה ולהתפלץ.

אין ספק שלפרשנים מכל הסוגים והמינים יש תפקיד טקסי בפסטיבלי ההתפלצות, ובתור שחקן פעיל בתיאטרון המתפלצים-הנודדים, אני מודה שהתפקיד הזה הוא לפעמים די פתטי. הוא פתטי לא רק משום שהפרשנות תפורה לנסיבות, אלא גם משום שקשה לחרוץ דעה על נושאים מורכבים. האמת, כמה שניסיתי לא הצלחתי לגבש דעה מוצקה על פרשת אולמרט.

בישראל יש כל כך הרבה "חכמים לאחור" ו"פרשנים בדיעבד" שיודעים להסביר למה זה קרה לנו. זה תמיד נשמע משכנע וחכם, אבל מתחשק להגיד להם: אפוא הייתם קודם? בשיעורי הפסיכולוגיה-החברתית אני נהנה לספר לתלמידים שלי על התופעה המכונה "I knew it all along" (Hindsight Bias), כי בישראל היא מוכחת כמעט בכל יום. הכוונה לנטייה של בני אדם לתפוש אירועים כיותר צפויים מכפי שהם היו במציאות. במילים אחרות, קל לראות בדיעבד את שרשרת הנסיבות שהובילו לתוצאה מסויימת – גם כשהתוצאה הזאת מובנת לכאורה מאליה.

כך או אחרת, הן האירועים שתופסים כאן כותרות כל שני וחמישי והן גל הפרשנויות שנלווה להם, כמו רעם אחרי ברק, לא כאלה חשובים כפי שהתקשורת מנסה לשדר לנו. ראשונטורס, הולילנד, אנא עארף, מחר נשכח הכול ונשנן מושגים מעורפלים חדשים. אם יש משהו שאני די בטוח בו, זה שלרוב הישראלים פרשת אולמרט מזיזה כמו המשבר הכלכלי ביוון. בעצם המשבר ביוון מזיז יותר כי חופשת הקיץ כבר בפתח וכדאי לנצל את ההזדמנות. נטוס לרודוס או כרתים נשב בטברנה על שפת הים, עם בירה ביד, ונתפלץ בכיף על משהו חדש, שלא ממש מעניין אותנו.

אהוד: ואילו אנחנו מתפלצים בגלל השקר החצוף של "מנהיגי המחאה החברתית" בדבר "הפגנת המיליון" שהתקיימה כביכול לפני שנה! ולא היו שם אפילו חצי מיליון!

* * *

יעקב פדהצור

כאזרח מהשורה, אני מתפלץ

אהוד, אתה אולי הסופר היחידי שהגן בחירוף נפש על אהוד אולמרט, אבל במדינת ישראל חיים עוד אנשים, ורובם, מה לעשות, לא סופרים וגם לא מאמינים בחפותו של אהוד אולמרט.

הזיכויים בשני הסעיפים – ראשונטורס וטלנסקי – הם שערורייה שאין כדוגמתה. אני לא שופט, לא עורך דין וגם לא סופר. רק מהנדס שמשתמש בשכל ישר בלבד, ללא כל אמוציות וללא כל דעה קדומה בעד הוא נגד אולמרט. אני מסתכל על העובדות ומזדעזע.

17 נסיעות של מימון כפול כאשר העודפים מועברים לקניית כרטיסי טיסה לאשתו והילדים והוא לא ידע?! לא עלה בדעתו לשאול את שולה העוזרת הנאמנה מי שילם על כרטיסי הטיסה של האישה והילדים? ואתה רוצה שאני אאמין לו שהוא לא ידע?

בעניין של טלנסקי קובעים השופטים שטלנסקי שילם לאולמרט חצי מיליון דולרים במשך 8 שנים. אורי מסר העיד שאמר לאולמרט שטלנסקי שילם 380 אלף דולרים כדי לכסות חוב של אולמרט ושצריך להחזיר לו ושאולמרט אמר שלא יחזיר. השופטים קובעים שטלנסקי שילם 4,700 דולר באוקטובר 2005 על שהייתו של אולמרט במלון ריץ' קרלטון בנסיעה פרטית. לאחר מכן, קובעים השופטים, שטלנסקי נתן לאולמרט 15 אלף דולר ברחוב. זה מה שהשופטים אומרים, לא אני, ובכל זאת אין כאן עבירה?

השופטים קובעים שאורי מסר החזיק עבור אולמרט מין בנק סודי לשם נכנסו ויצאו כספים.  בשיא היו שם 350 אלף דולר. אולמרט, קבעו השופטים, לא דיווח למבקר המדינה על הכסף הזה, למרות ששר חייב להצהיר על כל הרכוש שלו. אולמרט גם שיקר בחקירה, כשהכחיש את קיומו של הבנק הזה. זה מה שהשופטים אומרים! ובכל זאת אין כאן עבירה?....

כאזרח מהשורה, אני מתפלץ. אם למרות כל הנאמר לעיל מוצא בית המשפט את אהוד אולמרט זכאי (אם כי מחמת הספק...) אז משהו מאוד מאוד רקוב במדינת ישראל. מצער גם לראות את ה"עליהום" שגורמים מסוימים עושים על הפרקליטות במקום לכוון את הביקורת כלפי בית המשפט שטעה כאן ובגדול. אני מאד מקווה שמדובר בטעות ולא בדברים חמורים הרבה יותר.

* * *

ניר: נותן יד לשקר

שלום מר בן עזר,

בעניין בקשתך לסליחה, אני תמה: קראת את פסק הדין? ולא הבחנת שהאיש יצא מכתלי בית המשפט כשהוא עבריין פלילי מורשע?!

ובכן מסתבר שגם אתה נותן יד לשקר ושותף להסתה הפרועה נגד לוחמי החוק שכל חטאם באירוע זה הוא נחישות ודבקות במטרה.

במקביל אני פועל להסרתי מרשימת התפוצה שלך.

בברכה,

ניר

* * *

אלון אוהב-עמי

התאכזבתי לראות בגיליון האחרון את קריאתך – עכשיו תבקשו סליחה!

אהוד שלום,

אני מנוי חדש יחסית בעיתונך ולא הייתי עד לתמיכתך באהוד אולמרט לאורך כל הדרך ולמחיר האישי ששילמת.

אני יכול להבין את שמחתך על שהעמדה בה תמכת תקופה ארוכה עת עמדת כמעט לבד מול ההמון צמא הדם – קיבלה את תמיכת בית המשפט אשר בחר לזכות את מר אולמרט משני אישומים מרכזיים אך יחד עם זאת התאכזבתי לראות בגיליון האחרון את קריאתך – עכשיו תבקשו סליחה!

סוללת עורכי דין הצליחה לעורר ספקות בקרב שופטים ומשהתעוררו הספקות התקבלה החלטה – זכאי! זו סיבה לחגיגה? הרי לא מדובר בעובדות שהופרכו אלא בפרשנות.

אני מסכים בהחלט עם מה שכתב אורי הייטנר – "אסור לחברה הישראלית להסתפק בסף הפלילי. אולם כאשר גם הסף הזה נשבר, וביום בו הורשע ראש הממשלה לשעבר בפלילים התקשורת והמערכת הפוליטית חוגגות מבוקר עד ערב את חזרתו הצפויה למנהיגות, זו התדרדרות מוסרית חמורה של החברה הישראלית."

כקורא עיתונך העיתי שמחתי על שלמרות תמיכתך המלאה במר אולמרט פרסמת את דעותיהם של הכותבים שהתאכזבו מפסק הדין ונתת במה למגוון הדעות.

בברכה,

אלון אוהב-עמי

* * *

שמעון גרובר

כבשת הרש

 מעשה בגביר שחשקה נפשו לבנות לעצמו ארמון, שעלות בנייתו היא כעלות בניית מאה דירות עממיות. מה עשה? הרים טלפון למנהל הכספים שלו ופקד עליו להתקשר עם חתמים של נירות ערך על מנת שהללו ינפיקו עבורו איגרות חוב בשווי עלות בניית הארמון, ובמסמך ההנפקה יציינו כי הארמון ישמש כערובה לפירעון החוב. הרים מנהל הכספים טלפון לכול אחד מהחתמים והשמיע באוזניהם את רצון אדונו. לאחר מכן התקשר מנהל הכספים עם מנהלי קופות פנסיה וקופות גמל, והמליץ להם לרכוש את איגרות החוב החדשות, שינפיקו החתמים.

ואכן, ביום שאיגרות החוב של הגביר החלו להיסחר בשוק ההון, מיהרו מנהלי קופות הפנסיה והגמל ורכשו את כול איגרות החוב שהונפקו עבור הגביר. שמח הגביר על הצלחתו לממן את עלות בניית ארמונו מבלי שישקיע אגורה אחת מכיסו.

ואולם, מששלמה מלאכת הקמת הארמון, נעצב הגביר אל ליבו: כיצד יגור וכיצד יארח, יבדר וילין את אורחיו הגבירים ללא רהיטים ראויים למעמדם? מה עשה? הרים טלפון למנהל הכספים שלו ופקד עליו לבצע הנפקה של סדרה חדשה של איגרות חוב, שיאפשרו את מימון רכישת הרהיטים והמתקנים הנחוצים. ואכן, גם הפעם עלה בידו של מנהל הכספים הנאמן לבצע בהצלחה את דרישת מעבידו, וסדרה חדשה של איגרות חוב הונפקה, ולחתמים נאמר שיציינו במסמך ההנפקה, שהתמונות המקוריות היקרות של טובי הציירים והרהיטים המקוריים היקרים מתקופת לואי הששה-עשר ישמשו כערובה לפירעון החוב.

וכך איפשרו שתי ההנפקות של איגרות החוב את מימון בניית הארמון ואת איבזורו ברהיטים ובציורים יקרי ערך.

 לאחר שכל הרהיטים והציורים מוקמו בהתאם להוראות הארכיטקט, או אז ורק אז, היה הגביר מוכן לחנוך את ארמונו. ואכן, ביום המיועד חנך הגביר את ארמונו בנוכחות רעיו הגבירים, שלא חדלו מלהתפעל ולשבח את יופיו של הארמון ואת טעמו הטוב של בעליו.

לימים, הגיע מועד פירעון איגרות החוב, ואולם משבר כלכלי גרם לגבירנו הפסדים אדירים, שמאידך לא איפשרו לו לפרוע את חובותיו. ובעקבות המשבר ירד גם ערכו של הארמון, שבלאו הכי לא נמצאו לו קונים, כיוון שבגלל המשבר רבים מהגבירים התרוששו. כמובן שבעלי איגרות החוב דרשו את כספם כפי שהובטח להם, אולם משלא נמצאו אמצעי תשלום לפירעון החוב, כל מה שנותר לבעלי איגרות החוב ולעמיתי קופות הפנסיה והגמל הוא להתמרמר, להשלים עם גורלם ותו לא.

ואולם לא כל העשוקים השלימו עם מר גורלם. קבוצה קטנה מביניהם נתקבצה לילה אחד והציתה את הארמון על כל אשר בו.

נ.ב.

ובאשר לשאלתך [גיליון 759] – מדוע תיהפך סעודיה ליבואנית נפט בעוד 20 שנה, ובכן, ראשית, בארות הנפט הסעודיות יתרוקנו, פשוטו כמשמעו; שנית, חרף ההשקעה האדירה בהפקת חשמל מאנרגיות השמש והרוח, הרי שמיתקנים אלה יפיקו רק כ-30% מצריכת החשמל בסעודיה; לכן, 70 אחוזי החשמל הנותרים יופקו באמצעות נפט מיובא. בנוסף, הסעודים יזדקקו לנפט מיובא לצורכי חימום, בישול, הנעה וכיו"ב. ואם נזכה לביאת המשיח, או אז נייצא לסעודים גז טבעי כחול-לבן, ובא לציון גואל. 

* * *

מרדכי בן חורין

"יגאל עמיר זכאי!"

אם היסוד הנפשי והכוונה הפלילית הם הקובעים [כקביעת השופטים במשפט  אולמרט] הרי שעל בסיס זה יש לקיים משפט חוזר ליגאל עמיר, שלא היתה לו כוונה לרצוח את יצחק רבין אלא רק להפגין ביריות של 3 כדורי-סרק רעשניים. זכור כיצד הוא שהה והסתובב במשך כל זמן העצרת בין כוחות הביטחון ששמרו למרגלות המדרגות... וכאשר ירה, צעק בביטחון והרגיע: "סרק, סרק, סרק." מישהו הכשיל את יגאל ואת אהוד: לאחד הכניסו למחסנית כדורים אמיתיים ולשני הכניסו למעטפות כסף מזומן.

נכון, שמהרגע שבו יגאל נתפס, הוא בחר בהתלהבות בתפקיד של "השוכבת על הגדר עבור הבוס שלה."

יגאל אמיר חייב לומר ולהצהיר כי הוא בעד מדינה פלסטינית בגבולות 1967 כולל ירושלים והחזרת הפליטים, והתקשורת תאתרג אותו ותכתיר אותו כראש המפגינים הכי טוב שהיה לנו בישראל...

 ולא יזכרו לו שום אחריות לשירותו בלבנון 1 כפי שלא זוכרים לשני את מחדלי לבנון 2.

* * *

מלכה נתנזון

הולך עם העקרונות שלך

בוקר טוב אהוד היקר,

 ישר כוח על עמידתך האיתנה לצידו של אהוד אולמרט, עמידתך הסטואית, אפשר לומר, בנסיבות שנוצרו ובמחול השדים שהשתולל סביבו. נחוץ היה באמת הרבה אומץ, יושר פנימי, וראיית אמת בלתי מתפשרת, לעשות זאת. כתמיד, אתה הולך עם העקרונות והאידאות שלך, ויהא המחיר אשר יהא – ועל כך מגיעות לך כל הברכות והתודות. אתה איש יקר אהוד, יקר מאוד, וכמה טוב שעוד נותרו אנשים שדרכם אמנותם. חבל רק שבחברה שלנו, בה לשיכורי הכוח – הכוח לעשות בנו כבתוך שלהם...  וכבר היו דברים מעולם.

 שיהיה לך סוף שבוע טוב אהוד,

 בחיבת לב,

 מלכה נתנזון

* * *

בן בן-ארי: העולצים בעם

אהוד שלום רב, 

הגיע תורנו לעלוץ לנוכח מפלתם של כל מי שניבא, או איחל לאהוד אולמרט מפלה ותבוסה קשה. זכור לי היטב שאתה ואנוכי היינו מאוד לצידו כל העת. אז הגיע תורנו לעלוץ, וכמובן לשמוח על הסוף הטוב של מסע מרורים מייגע שהוא עבר.

רק בשורות טובות,

בן בן-ארי

ניו יורק

* * *

יהודה דרורי

לא כל כך זכאי...

מכתב גלוי לאהוד בן עזר

שמחתם ועליצותם של החברים והאוהדים של אהוד  אולמרט (ואתה ביניהם) למשמע פסק הדין, אינו סוף פסוק, בעוד שאולמרט ועורכי דינו תוקפים את הפרקליטות, ומנסים לקצור כותרות, מסתבר שקבוצה עליזה זו לא באמת קראה את פסק הדין לפרטיו הקובע ברורות את אשמתו של אהוד אולמרט בכל האישומים, לפחות מבחינה מוסרית – אף שלדעת השופטים אשמתו הינה יותר בגבול המשמעתי שלא מחייב אישום פלילי – אבל תחום זה הינו אפור ולא ברור – ולכן אמר השבוע כבוד השופט טימן, שאם היו פה שופטים אחרים קרוב לוודאי שפסק הדין היה שונה... כל זאת מחייב התייחסות של בית המשפט העליון ולכן ערעור פה הינו מחוייב המציאות.

נכון שאף פעם לא אהבתי את אולמרט, ולא על בסיס פוליטי, אלא מכיוון שהיה תחמן... להזכירך, כאשר היה ממונה על לפני מיספר שנים על כספי הבחירות בליכוד, 42 איש שהיו תחת פיקודו הורשעו בדין על פעילות לא חוקית בכספים ורק הוא זה שיצא זכאי... ועוד ע"י שופט שהיה... חבר שלו... לימים נלחמתי נגדו באופן מקצועי כשהיה שר הבריאות וקבע חוק גרוע לרוקחות, חוק שבא להיטיב עם טייקוני הדראגסטורס  ולפגוע במאות בתי מרקחת קטנים.

כיום, כאחד שקורא בין השורות של פסק הדין איני רואה כל סיבה לאולמרט וחבורתו (או לך) לעלוז. להיפך  יש להביט די בתמיהה על הפסיקות המוזרות של בית המשפט ולשאול מיספר שאלות עקרוניות וחשובות הקשורות לכך שבית-המשפט קיבל את כל הראיות שהביאה הפרקליטות, לפיכך:

למרות כל דעתם האישית השלילית על טלנסקי, השופטים מצאו  שטלנסקי אכן נתן לאולמרט כספים ואולמרט קיבל זאת. מה זה משנה אם זה היה לכיסוי הלוואה של אולמרט או משהו אחר או למטרות פוליטיות? הכסף הרי עבר ידיים, אז למה עבר? והאם שולם עבורו מס? (אגב איפה מס הכנסה בעסק הזה?)

ובכלל, מה עושים  300.000$ שקיבל (כקביעת בית המשפט!) בכספת פרטית אצל חברו ושותפו מסר? ולאן ולמי נעלמו 150,000$ מכסף זה?

למה השופטים התעלמו מאלפי הדולרים שטלנסקי שילם עבור אולמרט במלונות פאר בתוך תקופה של 45 יום? למה טלנסקי שילם ולמה אולמרט קיבל? חשבת על כך?

מדהים לא פחות ההיגיון המוזר של השופטים בפרשת ראשונטורס. הם מכירים בעבירות שנעשו בשמו של אולמרט. אבל הרשיעו בנושא זה רק את אשת אמונו ונושאת כליו, שולה זקן.. .וזאת, אף שזיהו את הקשר המיוחד שבין אהוד ושולה. עצם העובדה שהיא "שכבה על הגדר" למען אולמרט וסירבה לעלות לעדות, האם זה אומר שאולמרט זכאי?...

איתמר לוין  (במאמרו בניוז 1 ב-10/7/2012 ) טוען שהחלטת השופטים שלא לקבל כראייה נגד אולמרט את יומניה של שולה זקן, המתעדים את קבלת הכספים, בנימוק שזקן לא העידה, (ולכן לא ניתן להוכיח את נכונות הרישומים ביומן ככל שהם אינם נוגעים אליה), ייפסל בוודאי בערעור בעליון כי ניתן יהיה לטעון שמדובר ביומן שנוהל בלשכת שר התמ"ת, ולא ביומן פרטי, ולכן זוהי רשומה מוסדית שחזקה על תוכנה שהוא אמת. חוץ מזה, אם תתקבל עמדת המחוזי, ייווצר מצב אבסורדי בו הימנעות של נאשם אחד מעדות, תסייע לנאשם אחר – מה שפותח פתח להשפעות פסולות על נאשמים.

לא היה כל ספק שהיו אי דיוקים משמעותיים בין גירסת אולמרט לערך אוסף העטים שלו שנמסר באופן שיקרי למבקר המדינה לבין עדויות אחרות בנושא. שוב החליט בית המשפט לקבל דווקא את הגירסה המוזרה של אולמרט על פני עדויות וראיות אובייקטיביות אחרות.

ההחלטה לזכות את שולה זקן מאשמת האזנות סתר לשיחותיו של אולמרט בעיריית ירושלים ובמשרד התמ"ת באה לאחר שבית המשפט קבע, כי לא הוכח שאולמרט לא ידע עליהן. אף שלדברי השופטים "שולה ואהוד – בן אדם אחד כמעט,"  בית המשפט העדיף את גירסתו של אולמרט בעדותו לפיה ידע על ההאזנות – על עדות במשטרה (לפיה לא ידע עליהן) "משום שייתכן שבמשטרה לא רצה לקשור עצמו לנושא זה ולא הבין שהשאלות מתייחסות לזקן." אולמרט המסכן התבלבל... נו באמת...

בנוגע לנושא אלמליח, בית המשפט קבע, כי תגובותיו של אולמרט לשאלות המבקר (באמצעות באי-כוחו) לא היו ישירות ופשוטות, למרות זאת השופטים טוענים שלא הוכח שהוא רימה את המבקר. ע"פ השופטים, אומנם קיים קושי בכך שאולמרט דיווח שאין כל קירבה בינו לבין אלמליח, אולם לא ניתן "לשלול לחלוטין" את גירסתו לפיה הבין שהכוונה לקשר כלכלי בלבד ולא לקשרי ידידות. שוב התירוץ של אולמרט מתקבל...

הכי חשוב לזכור שלא היה כל ספק בהרשעת אולמרט בהפרת אמונים. זוהי ההרשעה החשובה ביותר ולא הונאה של כמה אלפי שקלים בראשונטורס. לא היה לבית-המשפט כל ספק שאולמרט פעל למען חברו עוה"ד מסר והקליינטים שלו, ושוב תזכור מה היה אז מעמדו של אולמרט ומה היה בקופה הסודית במשרד של מסר – ולכן אינני מבין למה חושבים עורכי-הדין של אולמרט שזה בסך-הכול משהו "פרוצדורלי".

בסיכום, אנחנו רואים ששופטי המחוזי השאירו מספיק שאלות ותהיות ושיש מקום להעביר את הנושאים לערעור בית-המשפט העליון כדי שיינתנו הסברים לסתירות הרבות. נשארו שאלות רבות נוספות כגון: אם לדברי בית המשפט אכן היו אי סדרים ונשארו כספים עודפים לטובת אולמרט בראשונטורס, מה נעשה בכסף זה ומי השתמש בו? או מדוע השופטים העדיפו את גירסת הגב' ריסבי-רז שנמסרה להם מאוחר, מאשר את הגירסה הראשונה שנתנה במשטרה ואשר היתה מרשיעה כלפי אולמרט... ואילו לגבי עדה אחרת נהגו בדיוק להיפך? מסתבר שהשופטים נהגו לקולא , ולטובת אולמרט ככל שיכלו – ולכן נחכה לשמוע כיצד בית המשפט העליון יתייחס במענה לערעור הפרקליטות (שלבטח יבוא) לכל השאלות הנ"ל.

בקיצור אהוד, אני מציע שתפתח באינטרנט את סיכום פסק הדין ולבטח תמצא שם דברים מאד מוזרים שאינם בדיוק הופכים את אולמרט לטלית שכולה תכלת. עד כמה שאני מעריך את הלויאליות שלך לא נאה בעיני שתיהפך פה לחסיד שוטה.

אהוד: דומני כי שוטים יהיו אנשי הפרקליטות אם יערערו לעליון, כי אם ייכשלו גם שם, וזה די צפוי – תהיה מפלתם כפולה ומכופלת, ופעילותם תצטייר כמרדף אחר אולמרט, שאותו עורכים אנשים בעלי אגו נפוח, שאגב, גם דעת חלק מהם על השופטים ידועה למדי [ר' מקרה הפטפוטים המוקלטים בגנות השופטים ה"חמורים" מפי העו"ד השחצן של התביעה – אורי קוֹרב].

* * *

ספי סגל

אתה קובע רף עות'מאני לפעילות המערכת הציבורית, לא בשביל זה גירשנו את הבריטים

שלום אהוד,

מי שהדיר אותך מכתיבה על שום עמדתך בעניין אולמרט חייב לך התנצלות בלי קשר לאירועי היום, לתוצאות המשפט הזה ושל אלה שעוד יבואו.

התחשבנותך עם עמיתיך מהבראנז'ה הספרותית הכל כך בולשביקית דווקא בעניין זה היא מוזרה, שלא לומר פאתטית. זהו, רק אולמרט? הרי השקפת עולמם הפוליטית והחברתית מעוצבת במרחב שקטביו אמירה הס, גדעון לוי ועמוס שוקן.

עם קשר לאירועים הללו –  שמחתך לפחות מוקדמת מדי אם לא מיותרת בכלל, ומהטעמים הבאים:

לא נעים וכן נורא: הוא הורשע באחד מהאישומים. אם אותך מנחמת העובדה שהאישום הזה איננו קשור לטלנסקי – יבושם לך: אני, לעומתך, "מריח עכברוש", כמו שאומרים באנגלית.

ביהמ"ש קבע שהיו גם היו מעטפות מזומנים, אלא שנמנע מלקבוע שהכספים שימשו את צרכיו הפרטיים של אולמרט, להבדיל מאלה הפוליטיים. אולם גם בעניין השימוש הפוליטי בכספים קבע ביהמ"ש שהוא לא התבצע כחוק וכי חסרים "רק" 150 אלף דולר. בעניין זה הוא אולי זכאי משפטית אבל בוודאי לא מוסרית וציבורית. אתה אולי מסוגל לתמוך בו פוליטית אחרי קביעות כאלו: לי יש מושגים אחרים על מידת נקיון הכפיים הנדרשת מאיש ציבור.

כנ"ל בעניין ראשונטורס: קשה לי להאמין  שאתה מסוגל להאמין שהוא לא ידע מי משלם עבור נסיעות בני משפחתו לחו"ל וששולה זקן לא מחפה עליו בעניין זה. אם למרות הדברים האלה אתה מסוגל לתמוך בו פוליטית אתה קובע רף עות'מאני לפעילות המערכת הציבורית. לא בשביל זה גירשנו את הבריטים.

ביהמ"ש טרם קבע אם היה קלון במעשיו. למה שלא תכלא את ההתחשבנות איתנו, מתעביו של יקירך, לפחות עד אז? המידתיות היא הרי מידה טובה תמיד:  למה לך להשיב על השאלה "מה הוא קופץ"?

כנ"ל בעניין הולילנד והמינויים הפוליטיים: זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.

* * *

נעמן כהן

יאיר לפיד – שתיקה היא שחיתות

בתגובה על דברי אולמרט: "אם אתמודד, לפיד יבוא איתי" ("הארץ" 12.7.12), על יאיר לפיד להודיע, כי למרות הקשר המשפחתי החם שהיה לאולמרט עם משפחתו, הוא לא ילך ביחד עם פוליטיקאי עבריין, שהורשע בהפרת אמונים, ולא עם פוליטיקאי שאינו יודע דבר ממעטפות כספים שקיבל ללא חשבון, ולא עם פוליטיקאי שבני משפחתו נסעו על חשבון כספי המיסים, ומזכירתו הורשעה על כך בפלילים. אני, צריך לומר לפיד, הולך בדרך חדשה של פוליטיקה נקייה.

שתיקה מצידו של יאיר לפיד לדבריו של אולמרט, היא ראיה לתמיכתו של לפיד בפוליטיקה הישראלית, הישנה והמושחתת.

דנקנר, קשוט את עצמך תחילה, לך תתאבד!

ישנה אמרה האומרת: "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה." אמנון דנקנר חברו הטוב של העבריין הפלילי, אהוד אולמרט, יצא בהתקפה חזיתית על פרקליטות המדינה במטרה לאפשר את המשך שלטון השחיתות של חברו הטוב – אולמרט. "תתאבד," הוא קרא ללידור פרקליט המדינה.

על כך, יש לענות לו בדברי חז"ל (ב"ב ס ב): קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים! דנקנר, למען המדינה, לך אתה תתאבד!

אהוד: שחיתות היא גם כפירה בזיכוייו של אולמרט – כאילו דבר לא השתנה מאז פסק הדין של המחוזי בירושלים!

* * *

בן כספית

אקדח מעשן: מהזיכוי המהדהד של רה"מ לשעבר, אף אחד לא יוצא נקי

אהוד אולמרט הודח מתפקידו בקומבינה מושחתת שכללה גורמי ימין קיצוני, חלקם מקורבים לסביבת נתניהו, מבקר מדינה מגלומן, שיכור כוח, אתרי אינטרנט ששפכו דלק על הבעירה, תקשורת ללא מעצורים ופרקליטות שעטה על ה"מציאות" שהונחו בפניה בלי לבדוק.

מעניין אותי מה עבר במוחו של יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, כששיגר את "איגרת התמיכה" שלו בפרקליטות השבוע. נכון, וינשטיין האומלל היה חייב לתת בשלב הזה גיבוי לפקודיו, אבל מסקרן אותי על מה הוא חשב כשכתב על ה"מקצועיות והיושרה" של לדור ו"צוות פרקליטיו" יכול להיות שווינשטיין לא שמע שעו"ד אורי קוֹרְב, התובע הראשי בתיק אולמרט, נתפס בעבודה צדדית עליה לא קיבל אישור, וכשביקש אישור וסורב, התעלם וחילטר בכל זאת.

תארו לעצמכם מה היו קורב ולדור עושים לאולמרט, או לכם, האזרחים הפשוטים שנגרסים מדי יום במטחנת הצדק שלנו, לו תפסו אתכם בעבירה דומה. האם וינשטיין לא יודע שאותו קורב כינה את שופטי ישראל, בהרצאה פומבית, בתואר "חמורים"? כן, יש חמורים בסיפור שלנו, אבל אלה לא השופטים. השופטים הם גיבורי הסיפור, הם שהצילו את הפרקליטות מעצמה, ואותנו ממנה.

כבר מזמן לא צעד כאן מצעד עלוב, גרוטסקי וצדקני של "מגיני שלטון החוק" הבאים להושיע את הפרקליטות מפני אלה שקמים עליה לכלותה. לא דובים, לא יער. לא שלי יחימוביץ', לא זהבה גלאון (שהרימה השבוע את רף הרשע לשיא של כל הזמנים), לא יוחנן דנינו וגם לא שאר הצדקנים בתקשורת. כל מי שפרקליטות חזקה ועצמאית חשובה לו, צריך לדרוש שתקיא מקרבה, מיד, את משה לדור ודומיו. לדור הוא זה שהרס את הפרקליטות, שאמורה להיות גוף מאוזן, שקול וזהיר, והפכה תחתיו למסע צלב דורסני, ברוטלי, שהתגלה בהכרעת הדין של אולמרט כעגלת צוענים מקרקשת, במלוא עליבותה.

מקצוענות, כותב וינשטיין. הרי הוא היה פרקליטו של אולמרט. ממנו שמעתי, בזמנו, על ה"מקצוענות" הזו. רבותי, אהוד אולמרט הודח מתפקיד ראש ממשלת ישראל בקומבינה מושחתת שכללה גורמי ימין קיצוני יותר או פחות, חלקם מקורבים לסביבת נתניהו, מבקר מדינה מגלומן, שיכור כוח ונטול עכבות, אתרי אינטרנט שפמפמו הכול ושפכו דלק על הבעירה, תקשורת חסרת מעצורים ופרקליטות, כן פרקליטות, שעטה על ה"מציאות" שהונחו בפניה בלי לבדוק, בלי לעשות "גוגל", בלי לספור עד עשר, ובידיעה תודעתית שזה יהיה די כיף להיפטר מאולמרט, כי באותו כרטיס ניפטר גם משר המשפטים דניאל פרידמן שמדבר על רפורמות ושאי אפשר, כנראה, לפתוח לו תיק כפי שפתחו לקודמיו, מנוחתם עדן.

מעולם לא הייתי מבאי ביתו של אהוד אולמרט. גם כעיתונאי, לא נמניתי אף פעם עם הלהקה שלו. לצערי, העדיף תמיד אחרים, בדרך כלל מכלי תקשורת גדולים ועשירים. כזה הוא, אולמרט. נהנתן גם במה שקשור לתקשורת. אני לא סבור שהאיש צדיק. רחוק מזה. כל חייו הלך באזור הדמדומים, רגל פה, רגל שם, התנהל על הסף, התקרב לקצה. לפעמים מתוך נהנתנות, לפעמים מתוך ביטחון יתר, פעמים רבות מתוך אמונה שהוא עושה את הדברים שצריך לעשות כדי לקדם עניינים ולחתוך את הבירוקרטיה הבלתי אפשרית שחוסמת הכול במדינה הזאת.

הוא זכאי סדרתי, תמיד מסתבך במשפטים קשים ונחלץ בעור שיניו, דוגמה לטוהר מידות וניקיון כפיים הוא, כנראה, כבר לא יהיה לעולם. הוא התגלגל לתפקיד ראש הממשלה במקרה, ובמהלך הקדנציה שלו התעמרתי בו לא מעט, ובמילים בוטות. מצד שני, מסע הציד שהתנהל נגדו היה חסר תקדים, חוצה גבולות ולא היה מבייש דברים שמתרחשים ברוסיה של פוטין, או סטלין) למעט ההוצאות להורג. אם היו מוציאים את האנרגיה, הכסף, הזמן והמאמץ שהוציאו על אולמרט, על כל פוליטיקאי בן דורו, נגד רובם היו נפתחים אותם תיקים. מישהו רצה להוציא את האנרגיה הזו. מישהו תיזמר וכיוונן את מסע הציד הזה, שהתנהל במשך שנים, ובמסגרתו נפתחו אין ספור תיקים ופורסמו סיפורים, עד שהאיש נפל. גם לכוח העמידה שלו היה גבול.

ויש עוד משהו. בדיעבד, התברר שהאיש היה ראש ממשלה מעולה. למרבה הצער, את רוב מפעלותיו בתפקיד אי אפשר לפרסם, אבל נסתפק באמירה הזו: אם היינו לוקחים את 30 בכירי מערכת הביטחון, ראשי הזרועות ובעלי התפקידים המרכזיים, שכיהנו בתפקידיהם השונים בשנים האחרונות, ועורכים ביניהם בחירות לראשות הממשלה, אהוד אולמרט היה זוכה בכל 30 הקולות. בניגוד למנהיגים אחרים, לאולמרט יש אומץ נדיר, יכולת ניהול משובחת וכושר קבלת החלטות. כן, אולי הספקנו לשכוח, אבל האיש נהג להחליט. כשנזכרים בימינו אלה, למשל בפרסת חוק טל, בה השלים נתניהו אתמול את הזיג-זג ה-400 (ביום רביעי שעבר הוא פחד מהחרדים, ביום ראשון הוא פחד מההפגנה, ביום חמישי הוא חזר לפחד מהחרדים, כי עכשיו פתאום אולמרט חוזר, וחוזר חלילה), הדבר בולט שבעתיים.

אולמרט לא היסס ללכת למלחמה על הראש של חיזבאללה כשחטפו לו חיילים, מלחמה שהשיבה את ההרתעה הישראלית בצפון, ובגדול. אולמרט ניסה להשיב את ההרתעה גם בדרום, והיה מצליח אלמלא פחדנותם של ברק, לבני ואשכנזי. אולמרט לא הסכים לחתום על עסקת שליט, למרות הפיתוי האדיר, למרות שזה היה הופך אותו לקדוש, כי ידע שהעסקה תזיק למדינה אותה נבחר להנהיג. אחריו בא נתניהו, שהטיף כל ימיו נגד עסקאות כאלה, וחתם. אגב, העסקה עליה חתם נתניהו הייתה רעה מזו עליה לא חתם אולמרט. ובמשך כל הקדנציה של אולמרט, כולל ימי ולילות המלחמה הקשה בלבנון, לא נשמעה הרמת קול אחת בלשכת ראש הממשלה, העניינים התנהלו בנחת, הלשכה תקתקה, האנשים היו נאמנים ומוכשרים, איש לא איחר, איש לא התערער, העסק התנהל כמו שצריכה להתנהל ולהיראות לשכת ראש ממשלה במדינה המסוכנת והמסובכת ביותר בעולם. לראש הסגל של אולמרט קראו ד"ר יורם טורבוביץ. לראש הסגל של נתניהו קראו נתן אשל. וזה, אולי, ההבדל כולו.

כששמעתי שמגישים נגד שולה זקן כתב אישום על "האזנות סתר" לראש הממשלה, הבנתי בפעם הראשונה שמישהו כאן השתגע. כן, רוצים לשבור את זקן, רוצים לשסות אותה בפטרונה, אבל צריכים להיות איפשהו קווים אדומים. ללדור לא היו בלמים בפרשה הזו, הוא התנהג כאחוז אמוק, כמי שנטרפה עליו דעתו, הגדיל בכל פעם את סכום ההימור, קיווה שבסוף זה יצליח לו. ככה לא מתנהג פרקליט מדינה. היום, כשאני כבר מכיר את התיק (אתמול חשפנו ב"מעריב" איך קרסה מי שהיתה אמורה להיות העדה המרכזית ב"ראשונטורס"), הדברים חמורים שבעתיים. כל מי שעבד מול ראשי ממשלה יודע, שאין מצב בו ראש ממשלה מנהל שיחת טלפון, ואין מישהו נוסף מטעמו על הקו. אם השיחה היא עם עיתונאי, אז יועץ התקשורת על הקו. אם השיחה עם גורם ביטחוני, אז המזכיר הצבאי על הקו. אם השיחה עם גורם מדיני, אז זה היועץ המדיני. וברוב המקרים, זה יכול להיות מנהל הלשכה. כל מי שמכיר את היחס המשפחתי והאמון העיוור בין אולמרט לשולה זקן, יודע שאין מצב שהיא יכולה לעשות לו "האזנת סתר".

הבעייה עם אנשי הפרקליטות היא, שהם חקרו את אולמרט בפרשה הזו פעם אחת, תפסו אותו לא מוכן, הוא היה נתון בתוך סערת חקירת טלנסקי, והם בכלל לא אמרו לו שעכשיו הוא נחקר כעד, ולא כחשוד, והם לא הציגו בפניו את גרסת שולה זקן, אז הוא פשוט אמר להם שהוא לא זוכר. אחר כך, כשעורך הדין המשובח של זקן, מיכה פטמן, אמר להם בשימוע שכדאי שיבדקו שוב עם אולמרט, הם כבר לא רצו לשמוע. שולה זקן עצמה מסרה עדות מפורטת בפרשה הזו והזמינה את אנשי הפרקליטות לעמת אותה עם אולמרט. ושוב, הם לא רצו לשמוע. הם לא רצו שהעובדות יקלקלו להם את הסיפור. הם היו נעולים. מזל שיש שופטים בירושלים.

הנה עוד עובדה מדהימה: כל הזיכויים של אולמרט, וגם אלה של זקן, באו מתוך ראיות של התביעה. הכל היה בתיק. ההגנה לא הביאה שום דבר חדש, אלא בסך הכל פיזרה את הערפל מעל מה שהיה שם. זה בלתי נתפס. גם רייצ'ל מור, שהייתה אמורה להיות העדה המרכזית בפרשת "ראשונטורס", שצצה והתנדבה ב-2008, בשיחת טלפון מניו ג'רזי, להפליל את אהוד אולמרט, סיפרה בחקירתה הראשונה שהמניעים שלה "לאומיים" וגם לא הסתירה שדיברה עם רבנים. החוקרים היו צריכים ללחוץ קצת בעניין הזה ולגלות מה שפרקליטי אולמרט גילו במהלך העדות עצמה, שמדובר בשקרנית שבודה הזיות מליבה, מונעת ממניעי ימין קיצוני, פסקי הלכה של רבנים ובעל קיצוני קנאי שמגדף את אולמרט פעמיים ביום. אבל הם לא עשו את זה. למה שיעשו? יש להם מטרה, להביא את הראש של אולמרט, אז הביאו. מזל שיש שופטים בישראל.

הם קבעו על עדותה של רייצ'ל מור את הקביעות הללו (מובא בקיצורים ותיקונים מינוריים): "מדובר בעדה שלא ניתן לבסס ממצא של ממש על דבריה. מדובר בעדה שקיים ספק בקשר לאמינותה ושלא ניתן לשלול כי עדותה הושפעה, ואף הונעה, משיקולים שאינם עולים בקנה אחד עם החובה להעיד עדות אמת.... העדה הסתירה מחוקרות המשטרה ומהפרקליטים את יחסו של בעלה לנושא, היא סיפרה שפנתה ליועץ המשפטי לממשלה בגלל שתי סיבות: שההיסטוריה תראה בה גורם מסייע, לא מכשיל, ובגלל מחויבותה המוסרית. במהלך חקירתה התברר לבאי כוח הנאשמים כי באותם ימים בהם ביקשה להעיד, פירסם בעלה של העדה בלוג ובו הטיח ביקורת קשה על התנהלות הנאשם כראש ממשלה. לדבריו, ממשלתו של הנאשם עורכת מכירת חיסול של ביטחון דרום המדינה וצריך להדיחו מראשות הממשלה. יש לי מקור סודי, כתב בעלה של העדה, שמאשר שאולמרט ידע על המימון הכפול של נסיעותיו. הוא לא ציין שהמקור הסודי שלו, היא העדה, שהיא גם רעייתו. העדה אישרה לחוקרים שטרם מסירת עדותה התייעצה עם רבנים מישראל..."

זה מה שהשופטים קבעו. העניין הוא, שגם החוקרים, גם הפרקליטים, היו יכולים לעלות על כל החומר הזה בלי מאמץ כמעט, בטרם גררו את המדינה למערבולת. ילד בן תשע היה עולה על זה. בסך הכול צריך להיכנס רגע לאינטרנט. להקיש "גוגל", הכול שם. כשעדה מציינת בפני חוקר שהתייעצה עם רבנים בטרם מסרה עדות, זה צריך להדליק נורה אדומה מהבהבת. אצל לדור, מתברר, אין נורות כאלה. הוא עובר באדום חופשי. ורק על זה, הוא צריך ללכת. ובמאמר מוסגר: מבדח לגלות היום שהגברת מור אצה להפליל את אולמרט כי הוא מפקיר את ביטחון אזרחי דרום המדינה. הנה, העיפו את אולמרט. נתניהו הבטיח שייכנס לעזה ויפיל את חמאס. נו, יהודים, עכשיו טוב לכם? האם נתניהו נכנס לעזה והפיל את חמאס? זהו, שלא. להפך. הוא שחרר את גלעד שליט ורומם וקומם את חמאס (שממשיך לירות גראדים, ועכשיו גם מקלעים כבדים, על תושבי הדרום). היחיד שנכנס לעזה וניסה להפיל את חמאס היה דווקא אותו אולמרט. אבל מצד שני, מה זה משנה. הצלחתם להעיף אותו.

ללדור היתה קונספציה. מי שמכיר אותו יודע שהאיש מחליט, וזהו. כל השאר פחות מעניין אותו. תפיסת העולם שלו היא שכולם מושחתים (חוץ ממנו), ורק צריך לתפוס אותם. הנה מה שאמר לי השבוע פרקליט, שאינו זוטר, המכהן בפרקליטות המדינה: "אל תשים לב לאיגרות התמיכה של היועץ המשפטי. יש בפרקליטות תסיסה לא פשוטה נגד לדור. מה שקרה בתיק הזה הוא בושה. בנו תיאוריה שלמה שאין לה שום אחיזה במציאות. זה יכול להיות סיפור הגיוני, וזה אפילו יכול להיות סיפור נכון, אבל צריך שלידו יהיו הראיות המתאימות. ואין. לתיק כזה, נגד ראש ממשלה, הולכים כשיש ראיות מוצקות שאינן מותירות ספק. מה שלדור עשה זה הביא תורה, שאני קורא לה לדוריזם, שבמסגרתה הוא כבר ישכנע את בית המשפט. בלהט שלו, באג'נדה שלו, יהיה בסדר. זוהי הרוח הלדורית. לפעמים היא מנוגדת למציאות, לראיות, אפילו לעדי התביעה עצמם, אבל היא לא נשברת. ואז הכול מתפרק בבית המשפט, וככה אנחנו נראים."

עוד מישהו דיבר איתי השבוע. חוקר משטרתי בכיר למדי, שפרש לאחרונה, מנוסה, אולי הכי מנוסה. הנה מה שאמר: "התפתחה כאן אצלנו תרבות מקולקלת של תיק בכל מחיר. אני מדבר על המשטרה. הם מנהלים חקירה, אז הם חייבים להגיע לכתב אישום. זה התנאי להצלחה. רק כך יגיעו לתהילה. וזה מסוכן, זה עקום, זה לא נכון. המטרה היחידה היא להגיע לחקר האמת. לא להביא תיק, לא להביא ראש, להביא את האמת. ולפעמים, כשהאמת היא שאין תיק, או אין ראיות, או שהאיש חף מפשע, אז זה מה שצריך לעשות. זה לא פחות קשה וצריך לדעת להעריך גם את זה. אבל אצלנו, כולם מודדים אחד את השני במספר הקרקפות שתלויות להם על החגורה. זה מדרון חלקלק, מסוכן והרה אסון למערכת כולה."

פגשתי את משה לדור פעם אחת. משה כהן, דובר משרד המשפטים, שישבן את הפגישה הזו, שהייתה מתוחה ולא פשוטה. היא ארכה כשעתיים. גיליתי בה אדם מלא וגדוש מעצמו, חדור להט משיחי, משוכנע בכל מאודו שהוא המייצג עלי אדמות של כל הטוב והצודק בעולם, ממש מנהיגם הבלתי מעורער של כוחות האור, נגד כוחות החושך. לא כזה צריך להיות פרקליט המדינה. לא בהתנהגות, לא במזג, לא בשיקול הדעת. הוא אחראי לגורלות של בני אדם. הוא מייצג מערכת משפט שאחד מעקרונותיה הוא שעדיף שעשרה עבריינים ישוטטו חופשי, על פני איש חף מפשע אחד שיישב בכלא.

והנה דוגמה נוספת לאיכותם של לדור ואנשיו: ביום מתן הכרעת הדין של אולמרט ירדתי מירושלים בשעת צהריים והאזנתי לגלי צה"ל. יעל דן ראיינה את התובע אורי קורב שסיפר, בין היתר, שאולמרט הורשע הרשעה חמורה במרמה והפרת אמונים. לא האמנתי למשמע אוזני. מרמה? אולמרט לא הורשע במרמה והפרת אמונים, אלא רק בהפרת אמונים. אבל קורב בשלו. מבחינתו, יש גם מרמה.

זה עוד לא הכול. באותו ערב כינס משה לדור את מסיבת העיתונאים ההזויה שלו, בה התנער מ"האחריות האישית" שהטיל על עצמו, ביוזמתו, באותה פרשה ממש לא מזמן. גם לדור, למרבה התדהמה, ציין שאולמרט הואשם במרמה והפרת אמונים. האנשים האלה, אמרתי לעצמי, חיים בתוך הזייה. קודם הם לא נתנו לעובדות לשנות להם את הסיפור, עכשיו הם לא נותנים לשופטים לקלקל להם את התביעה.

לדור, במהלך מסיבת העיתונאים, המליץ (בשחצנות, כדרכו) ש"כולנו נקרא את פסק הדין." הבעיה היא, שהוא לא קרא אותו. הוא גם הודה בכך אחר כך. לו היה קורא, היה מבין שאולמרט הורשע רק בהפרת אמונים, אותה הגדירו השופטים כסטייה פרוצדורלית (כי הוכח שלא נטל מאומה לכיסו באותו עניין וכי החלטותיו היו נכונות). אלה הם תובעי ופרקליטי המדינה שלנו.

בואו נחזור להתחלה. אתמול התקשר אלי עיתונאי ותיק ומוערך וסיפר לי שב-2006, לפני הבחירות (שבהן ניצח אולמרט), כשהיה כבר ראש ממשלה בפועל, התקשר אליו חרדי ירושלמי והציע לו מידע מפליל שמוכיח שאולמרט קיבל עשרת אלפי דולרים תמורת אישורי בנייה בעיר העתיקה. העיתונאי בדק את המידע ומצא שהוא לא מבוסס ולא ראוי. בדיעבד התברר שהמקור, איש ימין מובהק, ניסה להעביר את החומר לעיתונאים אחרים, שביקשו ממנו להיבדק בפוליגרף, אך הוא סירב.

מזל שלא הלך לפרקליטות, בטח היה יוצא מזה כתב אישום. אבל זה עוד לא הכול. התברר עוד שאותו מקור חרדי ירושלמי הוא זה שערך היכרות, בזמנו, בין משה טלנסקי לאהוד אולמרט. גם רייצ'ל מור, בעדותה, סיפרה שהתחברה לאולמרט בזכות עמדותיו המדיניות. בדיוק כמו טלנסקי. הבעיה היתה שאולמרט, למרבה הצרה, שינה את עמדותיו המדיניות. ממי שמטיף ללא הרף לשלמות ירושלים וארץ ישראל השלמה, הפך לנביא חלוקת הארץ. הוא לא ידע שבכך הוא מביא על עצמו את קיצו. מהפך דעה דומה שעבר יצחק רבין הביא עליו את קץ חייו. אולמרט, מתברר, הביא על עצמו את קץ חייו הפוליטיים.

רייצ'ל מור התהפכה על אולמרט כשהתברר שהשתנה. היא קיבלה אישור מרב, שגם הרצה בבית הכנסת שלה בניו ג'רזי (כותרת ההרצאה היתה "שלמות ירושלים" הרב עצמו טוען שההרצאה שלו נקייה מפוליטיקה וכותרתה היא "קדושה וארץ ישראל", שיהיה). היא נישאה לאיש קיצוני שפרסם אין סוף פוסטים באותם ימים נגד אולמרט.

טלנסקי? כנראה אותו סיפור. בשטחים, כשמישהו נחשד בשיתוף פעולה עם ישראל, אומרים לו שיש לו שתי אפשרויות: או שתבצע פיגוע, או שנפיץ שאתה משת"פ ויהרגו אותך. כזה היה, ייתכן שללא מודעות, הסיפור של טלנסקי. הוא רצה לטהר את עצמו מאולמרט, שהפך ממאחד ירושלים למחלקה. אז הוא עשה פיגוע. הבעיה היא, שבשני המקרים לא היה בפרקליטות מבוגר אחראי שיבין את זה.

זה עבד ככה: מבקר המדינה היה המחולל. מיכה לינדנשטראוס, שכל מה שמעניין אותו זה כותרות וקרקפות, פתח את התיקים. אחד אחרי השני. עוד זה נסגר, והחדש בא. ישב אצלו, בתוך המשרד, ה"יועץ המיוחד לענייני שחיתות" הלא הוא מיודענו הבחשן הבלתי נלאה יעקב בורובסקי. מי שלא יודע, בורובסקי הוא חבר בלב ובנפש של שעיה סגל, היועץ הקרוב של בנימין נתניהו, שהיה אז ראש האופוזיציה. מבחוץ, פמפמו את הכול אתרי אינטרנט קנויים, שהכריזו בכל פעם מחדש על נפילתו של אולמרט לנוכח גילויי השחיתות המזוויעים החדשים. זה היה מעגל סגור שהזין את עצמו וניזון, כפי שראינו, מפעילות הימין הקיצוני, מסיתיו ורבניו, שגייסו עדי שקר והציבו פרסים כספיים לצורך העניין.

לינדנשטראוס הגדיל לעשות כשישב עם שגריר אירופי מכובד בישראל וסיפר לו שבקרוב יפיל את ראש הממשלה. העניין הזה פורסם בזמנו. אחר כך מכר לעיתונאי מכובד מאוד, איש "הארץ", שמיד אחרי החגים ייאלץ ראש הממשלה לעזוב את תפקידו. נדמה לי שזה היה בגלל "הבית ברחוב כרמיה", או משהו. העיתונאי פירסם את זה בכותרת ראשית. נו, טוב. אולמרט לא עזב בגלל הבית ברחוב כרמיה. אבל האופנסיבה נמשכה. מלחמת לבנון השנייה הרסה את המערכת החיסונית של אולמרט והפכה אותו פגיע בהרבה. זו היתה שאלה של זמן. בסוף, הם צדו אותו. כוחו תש.

סקופ, תעצור בצד, הנה סיפור הלילה האחרון: יום שלישי, סוף חודש מאי 2008. חקירת משה טלנסקי משגעת את המדינה. צו איסור פרסום דרמטי מוטל עליה, אחר כך מוסר, הפרקליטות הולכת על "עדות מוקדמת" (החלטה מופרכת לחלוטין), השחיתות גואה עד לב השמיים, כבודו של אולמרט נרמס בחוצות, העיר מלאה בשלוליות דמו. עיתונאי ויועץ אסטרטגי עושים דרכם מירושלים לתל אביב. באזור מוצא מצלצל הטלפון במכשיר הדיבורית של העיתונאי. הם עצרו בצד. היועץ האסטרטגי במכוניתו של העיתונאי היה אחד מיועציו הבכירים של ראש הממשלה אולמרט. המידע שהם שמעו שם עורר את סקרנותם. בצדק.

היועץ והעיתונאי שמעו פרטיה של שיחה שהתנהלה בביתו של שר הביטחון ברק בינו לבין שכנו, הפרסומאי ראובן אדלר, ויועץ התקשורת שלו רונן משה. בשיחה השתתפה גם, בדומיננטיות רבה, אשת השר, נילי פריאל-ברק. בשיחה תכננו הארבעה את מסיבת העיתונאים שאמור ברק לקיים למחרת, בה יודיע על האולטימטום המפורסם שהוא מציב בפני אהוד אולמרט, שיתפטר מהממשלה עקב חשדות השחיתות או שמפלגת העבודה תפרוש מהקואליציה. זו היתה דרמה הוליוודית, אולי יותר נכון להגיד בוליוודית, עוצרת נשימה. היועץ האסטרטגי זינק החוצה מהמכונית, התקשר לאולמרט ודיווח לו. ראש הממשלה לא האמין, והרים מיד טלפון למקורב אינטימי של ברק בניו יורק, עורך דין ואיש עסקים שנהג לתווך בין שני האהודים בתקופה ההיא. האיש סיפר שהוא לא מכיר תוכנית כזו. כעבור דקה התקשר האיש מניו יורק לברק הביתה, העיתונאי והיועץ האסטרטגי שמעו את ברק עונה, ומכחיש לשאלתו של האיש שהוא מתכוון להדיח את אולמרט. לברק אף פעם לא היתה בעיה להכחיש, גם אם ידע שהאמת תצא עוד רבע שעה לאור.

העיתונאי, שהבין את גודל הסקופ והרגע, פירסם כעבור כמה דקות את הידיעה (באמצעות הטלפון הנייד של היועץ האסטרטגי). פרצה מהומה. כל הבוז'ים והפואדים התקשרו בהולים לביתו של ברק לברר אם הפרסום נכון. ברק, ניחשתם נכון, הכחיש. רונן משה, שקיבל אף הוא טלפונים, סירב להכחיש. זה לא הפריע לברק לכנס למחרת בבוקר את מסיבת העיתונאים כמתוכנן ולהציב את האולטימטום, שהביא להתפטרות אולמרט ולשינוי פני ההיסטוריה. ברק קיווה שיחליף בעצמו את אולמרט. במציאות, היה זה נתניהו. לברק זה לא משנה הרבה, כי הוא נמצא שם. כל מה שלא הצליח לעשות אצל אולמרט, הוא מעולל אצל נתניהו. אפילו המהלך הפוליטי האחרון, כששכנע, יחד עם נתן אשל, את נתניהו לבטל את הקדמת הבחירות ולצרף את קדימה לקואליציה, נועד לצרכיו, ולא לצורכי ביבי. זה היה, בעצם, מהלך להצלת ברק. עכשיו מתברר שזו היתה שגיאה אסטרטגית קשה של נתניהו.

ביום שני בלילה, ערב הכרעת הדין של אולמרט, דלקו האורות ברחוב בלפור בירושלים עד שעה מאוחרת. זיכוי לאולמרט היה הסיוט האולטימטיבי של נתניהו. עד עכשיו לא היתה לו אלטרנטיבה אמיתית. עם כל הכבוד ללפיד וליחימוביץ' ובטח שלמופז. מעכשיו, מתחילה להיווצר האפשרות. או לפחות הפוטנציאל לאיום כלשהו על נתניהו. אולמרט הרי היה כבר ראש ממשלה ולא בטוח שבקרוב לא נתגעגע אליו. פתאום נתניהו הבין עד כמה העסק נזיל והמשחק פתוח. פתאום נתניהו הבין שהחרדים יהיו קלף מכריע בסיבוב הבא. ולכן, בפעם המי יודע כמה, ביצע פניית פרסה פראית, בצווחת צמיגים ובלמים, ביום שלישי בלילה, וחזר בו מכל ההסכמות לגיוס חרדים מול יוחנן פלסנר. כי ביבי נשאר תמיד ביבי. ואל תתפלאו אם בקרוב נחזור לפתיחת תיקים נגד אולמרט. זה הרי הצליח בפעם הראשונה, למה שלא יצליח גם בשנייה? לדור עוד שם. ואם לא? אז בחירות. לא סתם שטייניץ הוזיל השבוע, פתאום, כל מיני מכסים ומיסים. עכשיו נוצר צורך דחוף לרוץ לבחירות, לפני שאולמרט יוכל לחזור, לפני שהכלכלה תקרוס, לפני שהאמת תצא לאור.

כי לפעמים היא מתמהמהת, האמת, אבל בסוף תמיד תזדחל החוצה ותבצבץ. זה מתחיל לקרות עכשיו. צריך להתפלל ולהאמין שהמגמה תימשך. את מה שקרה כאן, בתיקי אולמרט, בחקירות אולמרט, בין השנים 2006 ל-2012, צריך לחקור. אם היה גוף ביקורת על הפרקליטות, כמו שאמור היה להיות מזמן, הוא היה חוקר. אבל אין. נשארנו אנחנו לבד.

בואו, לסיום, נחזור לתחילת מאי 2008. ב-2 במאי נחקר אולמרט בפעם הראשונה בפרשת טלנסקי. איש עוד לא ידע מי זה טלנסקי. החקירה הייתה קצרה, ראשונית. למחרת, ב-3 בחודש, ישב אולמרט לארוחת ערב עם מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליזה רייס. ארבע עיניים. רק היא והוא. ארוחת ערב היסטורית. אולמרט הציג בפני רייס באותה ארוחה את תוכנית השלום שלו. התוכנית האמיתית, הסופית, לסיום הסכסוך עם הפלסטינים.

קונדי מתארת את היום הזה בספרה תיאור בלתי נשכח, עוצר נשימה ממש. איך היא מביטה מחדרה ב"קינג דייויד" על הנוף של ירושלים, איך היא מתקשרת בקווי טלפון מאובטחים לבית הלבן ומספרת ש"הוא באמת רוצה שלום", איך היא חוששת שאולמרט ישלם בחייו על התעוזה, על האומץ, על הנכונות לקחת סיכון בשביל השלום. אגב, היא לא טעתה בהרבה.

הלאה: למחרת בבוקר, ב-4 במאי , מגיש לדור את בקשתו המפורסמת לעדות מוקדמת של טלנסקי בפרשה. הוא דורש שאולמרט יישב על ספסל הנאשמים, למרות שלא הוגש כתב אישום. תוך 48 שעות, בין 2 ל-4 במאי , למד לדור, למדו אנשיו, את התיק כולו, הבינו הכול, הגיעו למסקנה שצריך ללכת על המהלך המופרך שלהם, שהפיל את ראש הממשלה.

זהו, רבותי, אדם שלא יכול להיות פרקליט מדינה רגע אחד נוסף. הם הסתמכו על החקירה הראשונה של אולמרט, שנמשכה שעה, שהייתה שטחית, כשאולמרט מטפל באותם ימים באינספור עניינים הרי גורל, כולל אותה תוכנית שלום דרמטית. הלדורים גם פרסמו אז שהעדות המוקדמת נדרשת כי יש "חשש לחייו של טלנסקי," בדיוק כמו שטענו שרייצ'ל מור לא יכולה לבוא להעיד בארץ כי "קיים חשש לחייה."

אדוני היועץ המשפטי לממשלה, מר יהודה וינשטיין. מכובדי. האם אתה באמת חושב שמשה לדור צריך להיות פרקליט המדינה? האם אתה באמת מאמין שהטלת ספק בכשירותו של האיש לתפקיד הרגיש הזה היא "התקפה על הפרקליטות"? האם, למרות שהיית פרקליטו של אולמרט, לא הגיע הזמן שנשמע את דעתך הנוקבת בעניין? האם אתה מפחד ממישהו, או ממשהו?...

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" ביום שישי, 13.7.12

 * * *

צבי לפר

איך יכולים שניים לעבור באותה ארובה,

האחד נקי והשני מלוכלך?

לאודי שלום,

אין בכוונתי להתעמת איתך בנושא הערצתך לאהוד אולמרט, אדם באמונתו יחיה.

אך פסק הדין שחייב את שולה זקן וזיכה את אולמרט מחייב מחשבה ומזכיר לי סיפור ישן, עם מוסר השכל בנושא.

בימי הביניים היו נפוצים ויכוחים דתיים בין יהודים לנוצרים, לרוב הסתיימו הוויכוחים בהוצאה להורג של היהודים בין השאר בטענה שניסו להעביר נוצרים על דתם.

יום אחד פנה הפריץ לרב היהודי ובקשו שילמדו יהדות. הרב חשש מאוד: אם ילמד הוא עשוי להיהרג על ידי השלטון ומאידך באם יסרב ללמד את הפריץ עשוי זה להורגו.

חשב הרב והבין שאין לו פתרון טוב, אלא אם יסיט דעת הפריץ לנושא אחר. אמר הרב לפריץ: "חפץ אני ללמדך אלא שחוששני שהשכלת הפריץ עדיין אינה מאפשרת לו להתעמק וללמוד נושא מורכב זה."

ענה הפריץ: "אנא שאל אותי שאלות ואם לא אוכל לענות כשורה אניח לך."

 שאל הרב: "שניים עברו בארובה אחד יצא נקי והשני יצא מלוכלך מי הלך להתרחץ?"

 ענה הפריץ: "המלוכלך."

הרב ענה ואמר: "כבוד הפריץ שגית, האדם הנקי הסתכל על חברו וראה שהוא מלוכלך הסיק שגם הוא מלוכלך והלך להתרחץ, לעומתו המלוכלך הביט בנקי וחשב שגם הוא נקי ולא הלך להתרחץ."

הפריץ הפציר ברב שישאל עוד שאלה נוספת והרב הסכים. שאל הרב: "שניים עברו בארובה אחד יצא נקי והשני יצא מלוכלך מי הלך להתרחץ?"

ענה הפריץ: "הנקי." ותירץ זאת כתשובת הרב לשאלה הקודמת.

ענה הרב: "שוב טעית, כשם שאתה ידעת על המסקנות המוטעות של שני האנשים שעברו בארובה, גם הם ידעו. המלוכלך הציץ בחברו ראה שהלז נקי ידע שהוא המלוכלך ורץ להתרחץ, בעוד הנקי ראה שחברו מלוכלך והבין שהוא נקי ולא פנה להתרחץ."

הפריץ הפציר ברב שישאל עוד שאלה נוספת והרב הסכים. שאל הרב: "שניים עברו בארובה אחד יצא נקי והשני יצא מלוכלך, מי הלך להתרחץ?"

ענה הפריץ: "לשאלה זו יש כמה פתרונות. האחד שהנקי הלך שכן הביט בחברו וראה שהוא מלוכלך. השני שהמלוכלך הלך שכן ידע שרק אחד מלוכלך ומשראה שחברו נקי הבין שהוא המלוכלך ופנה להתרחץ, השאלה תישאר תיק"ו (תשבי יתרץ בעיות ושאלות) עד בוא המשיח."

 אמר הרב: "שגית שוב. איך יכולים שניים לעבור באותה ארובה, האחד נקי והשני מלוכלך?"

בתקווה שתקרא ותחשוב לעומק העניין.

בברכה

 צבי לפר

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

[מעשה אמיתי שקרה לא לי]

כאשר היינו סטודנטים חיילים בשירות חובה בסיביר פקד אותנו גל חום נורא. הקפיטן ביקש מכל חיילי הפלוגה לאסוף השתן בקופסאות הפח של הבשר. ערב אחד יצאתי עם חברי את גבולות המחנה הרחקנו ללכת בטיולנו רגלי ונפלנו לתוך בור שמפניה ועד שהצלחנו לחלץ עצמנו מן הבור היינו שיכורים מיין התוסס המשובח המעולה תוצרת הקייזר של גרמניה זאת גילינו לפי התווית שעל הבקבוק

יום אחד הגיע לפלוגה ברך נס צו השחרור משירותי כחייל בצבא הצאר מיהרתי להגיע למוסקבה להיפרד מבני משפחתי ובאותו היום הגשתי בקשה לצאת לטיול למזרח התיכון כוונתי היתה לעלות לארץ ישראל בעיקר לבקר את אימי הזקנה שכל שאיפתה בחיים היה לזכות להתפלל בכותל המערבי בירושלים

פעם אחת כאשר פרקתי את חפצי משירותי הצבאי בצבא הצאר גיליתי גם את הבקבוק שעל תוויתו השמפניה. הצעתי את הבקבוק למכירה שילמו לי מאה אלף דולר מבלי להניד עפעף

עד כאן ידידי קוראי ועורכי חדשות בן עזר / מכתב עיתי כל טוב לכם ולכל אשר לכם

* * *

נתן רועי

מיהו עיתונאי? תגובה לדברי שלמה אראל

השאלה שהעלית [גיליון 259], לא לפני שכרכת את התשובה בלא מעט לעז, מעניינת אילו הייתה עונה עליה בצורה מאד מדוייקת.  

למשל דרך זו. 

עיתונאי, שאיננו נושא רישיון עבודה ממלכתי, חייב להיות נאמן בכתיבתו ובדיווחיו לעמו ולמולדתו, אך לפני כן נאמן לאמירת האמת, הצגתה ללא מורא וללא משוא פנים, תוך שמירה על חוקי הצנזורה המקובלים במדינה. מבחינה זו, גם שלמה אראל יכול להיות עיתונאי אם יעמוד בדרישות אלה אלא אם כן הוא מעוניין לפעול כעיתונאי, על פי הדגם הסובייטי, שבו העיתונאי הוא דבר השלטון.

ולבן עזר,

מה השמחה הגדולה על ראש הממשלה המכהן שהורשע בעבירת הפרת אמונים על ידי שלושה שופטים מחוזיים שחלקו לו מלוא החופן רמזים על דבריו הלא כל כך מדוייקים... כמו למשל בהצגת חברותו עם שותפו אורי מסר. קרא בהכרעת הדין.

* * *

מתי דוד

עונשי "עבודות שירות" הופכים את החוק לצחוק

פירוט המשימות לעיתונאי אורי בלאו שהורשע ב"עבודות שירות": במסגרת עיסקת הטיעון, הסכימו היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות להטיל על העיתונאי אורי בלאו, "עונש" מגוחך של ארבעה חודשי "עבודות שירות", בגין ההאשמות החמורות שבהן הוא הואשם:

החזקת ידיעות סודיות של צה"ל.  כוונה לפרסם בעיתון "הארץ" מסמכים מבצעיים סודיים של צה"ל, בסמוך לפתיחת מבצע "עופרת יצוקה" . בריחה עם המסמכים ללונדון מאימת הדין.  לא עמד בהסכם המקורי עם השב"כ, בדבר החזרת כל המסמכים שקיבל מהחיילת האידאולוגית" ענת קם.  שיבוש הליכי חקירה ומשפט על-ידי עיתון "הארץ" שמימן את שהותו של בלאו בלונדון ללא חקירה.  פוטנציאל הפגיעה בביטחון המדינה ובחיילי צה"ל היה עצום לוּ המסמכים היו מתפרסמים, דבר שנמנע אך ורק על-ידי הצנזורית הצבאית, תא"ל סימה ועקנין.

  אורי בלאו ו"הארץ" חטאו לא רק כלפי המדינה אלא גם כלפי עמיתיהם העיתונאים בכך שהם הסגירו את המקור (ענת קם) שמסר להם את המסמכים של צה"ל שנגנבו ושבגינן ענת קם הורשעה ויושבת בבית הסוהר למשך ארבע וחצי שנים.

אורי בלאו העיתונאי וענת קם "החיילת האידיאולוגית" שותפים לעבירה ביטחונית פלילית.  ענת קם הורשעה בארבעה וחצי שנות בית סוהר, ואילו אורי בלאו הורשע ב"עונש" מגוחך של ארבע וחצי חודשי "עבודות שירות".  זו בושה וחרפה של כישלון הפרקליטות מפחד התקשורת.  שום סניגוריה משפטית ותקשורתית לא תוכל להפוך עבריינים ל"שליחי מצפון" "למען השלום" ולמען הדמוקרטיה וזכות הציבור לדעת, כביכול.  אורי בלאו ועיתון "הארץ" חטאו בחטא היוהרה של אמביציה מטורפת לפרסם דברים כדי לסבך את המדינה, הממשלה וצה"ל.

שכל כן אלה הן ההצעות לביצוע "עבודות השירות" של אורי בלאו:

להפיץ את העיתון "ישראל היום" למנויי "הארץ" בצפון תל-אביב.

לשמש פקח של רשות הגנים הלאומיים, באתר החדש בהר גריזים.

לחלק למתגייסים החדשים בשער הבקו"ם מאמר שהוא יכתוב, בכותרת: "מדוע אסור לפרסם מסמכים סודיים של צה"ל?"

לפרסם ב"הארץ" מאמר בכותרת: "כיצד נהניתי בלונדון על חשבון 'הארץ', לאחר שברחתי מאימת הדין."

לבקר את ענת קם בבית הסוהר ולבקש את סליחתה על כך שהוא הסגיר לשלטונות שהיא זו שמסרה לו את 2,000 המסמכים הסודיים של צה"ל, שאותם גנבה בעת שירותה בצה"ל.

להרצות בישיבת מרכז הרב ובמכללה לביטחון לאומי בנושא "החשיבות של ההדלפות לתקשורת, כתנאי לקיומה של הדמוקרטיה וחפש העיתונות."

להכין תחקיר מקיף לחשיפת מקורות המידע הישראלים שהעבירו והדליפו אינפורמציה לדו"ח גולדסטון, שיפורסמו ב"הארץ" וב"מקור ראשון".

בלאו יתחייב בכתב שלאחר ריצוי עונשו וחזרתו לעבודה במערכת עיתון "הארץ", הוא ידליף מידע על כל מה שהעיתון ירצה להסתיר, וזאת כי זכות הציבור לדעת גם מה שקורה ב"הארץ" ולא רק מה קורה בצה"ל, במוסד, בשב"כ ובממשלה.

* * *

אלי ניסן

צאן קדושים או חבר מרעים?

אהוד ידידי, שלום!

כששמעתי על העונש המגוחך שנגזר על אורי בלאו ("העיתונאי"), כחלק מעיסקת הטיעון בין סנגוריו לבין הפרקליטות, רתחתי מזעם. וכשקראתי בעיתונים ושמעתי מעל גלי האתר את כל חברי הגילדה העיתונאית, מוקיעים את עצם ההרשעה בדין ומגנים על זכותו "הקדושה" של אותו בלאו להחזיק בחומר המסווג כסודי, בידיעה ברורה שמדובר בחומר גנוב, שנגנב במיוחד ובכוונת מכוון על ידי אותה פתייה-כסילה ענת קם – לא קם בי עוד הכוח לזעוק.

וכי מי אני, עיתונאי נידח בגימלאות – שאעז לצאת נגד כל הברנז'ה, הכותבת והמשדרת. יתירה מזו, באה נשיאת מועצת העיתונות ושופטת בית המשפט העליון (בדימוס), הגב' דליה דורנר ומבטלת בהבל פה את ההרשעה בדין של אורי בלאו, כמעשה, המסכן את חופש העיתונות וכמעשה העלול לערער את יסודות הדמוקרטיה הישראלית. שומו שמיים, היש בכם אל?

ובכן, רציתי להגיב כבר אז, לפני שבוע או שבועיים. אבל נזכרתי ששני עיתונים מובילים (בעיני מו"ליהם) כבר דחו בשעתם מאמרי תגובה שלי (אחד מהם הוא עיתונו של מר בלאו) – על כן רפו ידיי. עכשיו קראתי בחב"ע [גיליון 759] את תגובתו הקולעת של האלוף במילואים ומפקד חיל הים לשעבר, שלמה אראל (שהיה מפקד שייטת 1 כשאני שירתי בחיל הים) והחלטתי להוסיף את תגובתי.

שימו לב לאבסורד הזה. בישראל מותר ואפשר (וטוב שכך) לחקור ולהעמיד לדין ראש ממשלה מכהן, שנבחר בבחירות כלליות וחופשיות. כך גם לגבי נשיאים מכהנים (משה קצב ולהבדיל אלפי הבדלות עזר ויצמן), אבל אסור להעמיד לדין ובוודאי לא להרשיע עיתונאי בפרוטה (זה שכרו, מן הסתם), המועסק על ידי מו"ל פרטי, השוקד על טיפוח נכסיו והכנסותיו, כמו גם על השקפותיו הפוליטיות והחברתיות.

למיטב הבנתי את החוק, מי שמחזיק רכוש גנוב בידיעה ברורה שהרכוש הגיע לידיו כתוצאה ממעשה גניבה – דינו כדין גנב. אורי בלאו אשם בדיוק כמו ענת קם ולכך יש להוסיף גם אשמת הונאה ושיבוש מהלכי חקירה.

הקשקוש על חיסיון עיתונאי אינו חל מעשים פליליים העלולים לפגוע בביטחון הציבור והמדינה, אלא על גילוי מקור של ידיעה. ומכיוון שאנו נוהגים לתלות את מעשינו ודברינו באילנות גבוהי צמרת, אציין רק שאפילו בארה"ב, מעצמת העיתונות החופשית, נכלאה עיתונאית שסירבה להסגיר מקור אינפורמציה שחשיפתו היתה חיונית לביטחון הציבור וכל ערכאות הערעור אישרו את מאסרה.

מה עומד ביסודו של אותו "חיסיון עיתונאי", הנתון לפירושים כה רבים? פוליטיקאים, משפטנים ואפילו אותו קולקטיב הקרוי בפינו "המחוקק" נמנעים בקפידה מהגדרות פסקניות בנוסח לשון החוק. "החיסיון העיתונאי" הוא הנגזרת האחרונה, על דרך הפירוש, מן המוסכמות האכסיומטיות של חרויות היסוד, כגון חופש הביטוי, חופש המידע, חופש הפרסום, וכיו"ב. החרויות הללו מוקנות בדמוקרטיה באופן שווה לכל אדם באשר הוא אדם. דא עקא, שאותה נגזרת אחרונה, של "חיסיון עיתונאי", אינה זכות שווה, אלא בפירוש הרווח במקומותינו – פריווילגיה.

ואכן, כפי שדרשו חכמינו מן הבראנז'ה, ענת קם היא IN (משמע, בכלא), ואילו אורי בלאו, ששיכפל את עבירותיה של ענת קם הוא OUT (מחוץ לכלא). אח, איזה צדק נפלא. אם נמשיך הלאה את שורת ההיגיון הזו, הרי אורי בלאו כאזרח אינו שווה במבחן הזה כקליפת השום. אפילו אם היה מה שקרוי בעולם הרחב "עיתונאי פרי-לאנסר" (כותב חופשי שאינו שכיר). הוא עיתונאי הזכאי, כך טוענים חבריו וסניגוריו, לחיסיון משום שהוא נשכר על ידי עיתון "הארץ". משמע, מי שמעניק לו את הפריווילגיה הזו, שאינה עומדת לאזרח מן השורה, הוא המו"ל שלו – עמוס שוקן. ומי מעניק לעמוס שוקן (ומה שהוא מייצג) את הפריווילגיה להעניק פריווילגיה לעובדיו? אכן ניחשתם נכונה – מנויי "הארץ".

מכאן שבעולם המושלם הזה אותם חוקים, לא כתובים, חלים על גם על אתרי האינטרנט של העיתונים בישראל. אלה כידוע, מחזיקים מערכות וכתבים נפרדים ומקבילים לצד עיתוני הדפוס. ויש גם אתרי חדשות, לרוב, של "וואלה", "מאקו" וכל ערוצי הטלוויזיה למיניהם.

ועכשיו, אהוד ידידי, אני מציב בפניך אתגר. במה נופלות זכויותיך כמו"ל וכעורך משל עמוס שוקן, נוני מוזס, או נוחי דנקנר. יש לך עיתון, יש לך כותבים קבועים (ומזדמנים, כמוני) ויש לך קהל קוראים שבוי.

אז קדימה!

* * *

יוסי גמזו

סְנוּנִיּוֹת רִאשוֹנוֹת

אָמְנָם סְנוּנִית בּוֹדֶדֶת, כְּדִבְרֵי פִּתְגָּם יָדוּעַ,

עֲדַיִן לֹא הֵבִיאָה בִּכְנָפֶיהָ שוּם אָבִיב

אַךְ צֶמֶד סְנוּנִיּוֹת כָּזֶה, בְּלִי לָמָּה וּמַדּוּעַ,

אוּלַי כְּבָר מְבַשֵּׂר שִנּוּי מֶנְטָאִלי מִסָּבִיב.

וְכָךְ, שָעָה שֶבָּעִמּוּת עַל אִי שִוְיוֹן בַּנֵּטֶל

עוֹסְקִים פּוֹלִיטִיקָאִים מוּל עַדְשוֹת הַמַּצְלֵמוֹת

בְּהוֹרָדוֹת יָדַיִם זֶה לָזֶה כְּמוֹ בִּשְׂדֵה-קֶטֶל

כְּשֶהֵם יוֹדְעִים שֶכָּל קְטָטוֹתֵיהֶם הַמְּדֻמּוֹת

סוֹפָן שֶיִּסְתַּיְּמוּ אוֹ בִּפְשָרוֹת אוֹ בְּקוֹמְבִּינוֹת

מַרְאִים לָנוּ פִּתְאֹם שְנֵי אֶזְרָחִים מִן הַשּוּרָה

שֶעַד שֶכָּל מַנְהִיג אֶת פְּנֵי אוֹיְבוֹ עַל כָּךְ מַלְבִּין עוֹד

הֲרֵי שֶאִם יִצְמַח פִּתְרוֹן פֹּה –  צְמִיחָתוֹ קְשוּרָה

לֹא בְּשִנּוּי מִלְּמַעְלָה אֶלָּא בִּתְמוּרָה מִלְּמַטָּה,

מִן הַצִּבּוּר עַצְמוֹ וּמִמּוֹפֵת דֻּגְמָה אִישִית

שֶל אֶזְרָחִים מִמִּגְזָרִים שֶעַד כֹּה לֹא הוּשָטָה

יָדָם לְהִשְתַּתְּפוּת בָּעֹל, כֵּנָה וּמַמָּשִית.

וְכָךְ רוֹאִים אָנוּ אֵיךְ עַרְבִיָּה, אָנֶט חַסְכִּיָּה

מֵעַכּוֹ, שֶשָּלְחָה בְּאֹמֶץ מְעוֹרֵר כָּבוֹד

אֶת יְלָדֶיהָ לְשָרֵת בְּצַהַ"ל –  כְּבָר הִבְקִיעָה

אֶת הַחוֹמָה שֶל אִי שִוְיוֹן בְּנֵטֶל הַחוֹבוֹת

וְלֹא חוֹשֶשֶת לְהַצְהִיר גְּלּויוֹת וּלְלֹא פַּחַד

כִּי אֵין לָהּ מְדִינָה אַחֶרֶת  –  וּכְמֻסְלְמִית

גֵּאָה הִיא מַמְלִיצָה כִּי נִשְתַּתֵּף כֻּלָּנוּ יַחַד,

בְּלִי שוּם הֶבְדֵּל בְּהִשְתַּיְּכוּת דָּתִית אוֹ לְאֻמִּית

הֵן בְּחוֹבוֹת הֵן בִּזְכֻיּוֹת – וּבָה בָּעֵת מוֹדִיעַ

הָרַב דֹּב לִיפְּמָן מִבֵּית-שֶמֶש, חֲרֵדִי אָדוּק

כִּי הִשְתַּמְּטוּת מִצַּהַ"ל הִיא מִשְגֶּה פָּסוּל, מַרְתִּיעַ

וְכִיהוּדִי דָתִי הוּא לֹא מוֹצֵא לָהּ שוּם צִדּוּק.

וְהוּא צוֹדֵק מְאֹד כִּי אִם לְרֶגַע נִתֵּן עַיִן

בַּטֶּקְסְט הַתַּלְמוּדִי וְאִם נִבְדֹּק בְּדִיקָה טוֹבָה

אֶת דִּין הִלְכוֹת מִלְחֶמֶת הַמִּצְוָה (סוֹטָה ח ז)

בַּקֶּטַע הַמֻּקְדָּש סְפֵּצִיפִית לְאוֹתָהּ חוֹבָה

נִרְאֶה כִּי נֶאֱמַר בּוֹ שֶכָּל אִיש חַיָּב גִּיּוּס פֹּה

אֲפִלּוּ הֶחָתָן שֶבְּחַדְרוֹ סָפוּן בְּנַחַת

וְהַכַּלָּה בְּחֻפָּתָהּ – וְשוּם עִסְקַת פִּיּוּס פֹּה

שֶל דִּיל קוֹאָלִיצְיוֹנִי שֶעֲדַת שָׂרִים רוֹקַחַת

אֵין בָּהּ כְּדֵי לִסְתֹּר אֶת הָעֻבְדָּה הַכֹּה נֶחְרֶצֶת

שֶדַּוְקָא מִבְּחִינַת הַהֲלָכָה, שֵרוּת צְבָאִי

הוּא עֵרֶךְ יְהוּדִי עַתִּיק וְשוּם פִּלְפּוּל בְּעֶצֶם

לֹא יְטַשְטֵש הֶבְדֵּל בֵּין מִשְתַּמֵּט לְאַחְרָאִי.

כָּךְ שֶאוּלַי סְנוּנִית אַחַת לֹא מְבִיאָה אָבִיב 

אַךְ שְתַּיִם – אוֹת הֵן כִּי דְבַר-מָה

מַתְחִיל לָזוּז סָבִיב...

* * *

מרדכי קידר

דמוקרטיה של שבטים

בסוף השבוע שעבר התקיימו בלוב, בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינה זו, בחירות דמוקרטיות וחופשיות, למועצה מחוקקת זמנית בת 200 חברים – 120 "עצמאיים", כלומר נציגים של שבטים וערים, ו-80 נציגי מפלגות כלל ארציות. בעת כתיבת שורות אלו עדיין לא התפרסמו התוצאות הרשמיות, אך לפי הערכות המשקיפים זכו הכוחות האיסלאמיים במיעוט ממושבי הפרלמנט. יש להזכיר כי בשנה האחרונה צץ בלוב זרם סלפי ג'יהאדיסטי שבראשו עומד עבד אלחכים בלחאג', והוא הדאיג מאוד חלק מהמשקיפים החיצוניים.

לוב היא מדינה מדברית, חלק ממדבר הסהרה הגדול, היבש והצחיח. חיי המדבר כופים על תושביו לחיות במסגרות משפחתיות, שגודלן נגזר מכמות מקורות-המחייה בסביבתם המדברית. בקרבת מעיין וצמחייה, המספקים להם ולצאנם משקה ומאכל, הם יישארו במסגרת גדולה, המאפשרת להם גם להגן על מקורות מחייתם, ואילו בסביבה צחיחה שיש בה מעט מקורות מחייה הם מקיימים את מה שאמר אברהם ללוט במדבר יהודה "היפרד נא מעליי" (בראשית י"ג, ט) וחיים במסגרות קטנות. ככל שהקבוצה קטנה יותר, כך עליה להיות סולידרית יותר, קשוחה יותר ואכזרית יותר, על מנת שתוכל להגן מפני זרים על עצמה, על מקורות מחייתה ועל כבודן של בנותיה ונשיה.

בלוב פעל גורם נוסף שהגביר את לכידות השבט, והוא שלטונו הדיקטטורי של מועמר קד'אפי. בחיים תחת שלטון עריץ, השבט משמש גם כמגן של הפרט מפני רדיפת השלטון, והשלטון חייב לפעול מול השבט המגן על הפרט, להגיע עימו להסכמות ולכבד את האוטונומיה שלו, את מנהיגותו ואת חוקיו ומסורותיו. השבט המדברי מעניק לבניו חסינות מפני מנגנוני המדינה, ומצב הבדווים בנגב מול השלטון הישראלי, ובסיני מול השלטון המצרי, ממחיש זאת היטב.

לא צריך להתרגש מהחלת השריעה

תנאיו של המדבר והדיקטטורה של קד'אפי גרמו לרוב הגדול של אוכלוסיית לוב להיאבק בקביעות נגד איתני הטבע ואכזריות האדם – מצב שחיזק את המסגרות השבטיות והפך אותן למיליציות לוחמות ללא חת וחסרות רחמים. הקושי יוצר קשיחות, המאבק מצדיק אלימות והבעיות מחזקות את הסולידריות. מצב זה מסביר למה קד'אפי נאלץ להיות אכזר כל כך כדי לכפות את שלטונו על האוכלוסייה, שכן חייבת להיות התאמה בין האלימות הנהוגה בחברה ובין האלימות שעל שלטון להפעיל כדי להכניע את החברה ולהכניסה תחת מרותו לאורך זמן. יש בלוב שמועה שמספר הקלצ'ניקובים שבידי האוכלוסייה כפול ממספר התושבים. גם אם יש בשמועה זו הגזמה, היא אינה רחוקה מהמציאות המרה והאלימה של מדינה זו. שכן אנשים אוחזים בנשק כל אימת שמתגלע ביניהם סכסוך, ובחברה שנהוגה בה נקמת דם, קשה מאוד לסיים סכסוכי דמים, הנמשכים זמן רב ומפילים חללים רבים.

הדפוס הדמוקרטי המערבי בנוי על כלל בסיסי, שהכול – פרטים וקבוצות – מקבלים עליהם לא לנקוט אלימות ולנהל את המחלוקות והסכסוכים ביניהם בדרכים לגיטימיות, בלתי אלימות. כלל נוסף הוא שהשחקן הוא האיש הבודד ההולך לקלפי ומצביע על פי צו מצפונו, לא על פי תכתיבי משפחתו. אלא שחיסול המסגרת השבטית וביטול תפקידיה במהלך תקופה קצרה הוא משימה בלתי אפשרית, ולכן על דמוקרטיות צעירות לתת ביטוי למסגרות המסורתיות, האתניות, השבטיות, הדתיות והעדתיות, בתוך המערכת הדמוקרטית הצעירה. הדבר מטיל עליה להתמודד על הלגיטימיות שלה ועל שרידותה מול מסגרות מסורתיות ותיקות, לגיטימיות, חזקות ולפעמים אף אלימות.

לוב היא חברה שבטית בעלת עבר דיקטטורי טרי. על כן, לא ניתן לצפות שהחברה תמחק את אופייה השבטי ותהפוך בן-לילה לחברה אינדיווידואליסטית, ואכן ניסיון מרקסיסטי כזה שנעשה בדרום תימן – נכשל. אומנם ההגירה לעיר בעקבות התפתחותה של כלכלת הנפט יצרה שכבת אנשים בעלי תודעה מקומית ופחות שבטית, אבל מאפייני ההתנהגות שלהם במסגרת החדשה אינם שונים במהותם מאלו שאיפיינו את התנהגותם במסגרת השבטית. הפתגם הבדווי אומר: "קל להוציא את הבדווי מהמדבר, אבל קשה להוציא את המדבר מהבדווי."

מאז שהופל קד'אפי לפני כשנה, פרצו אל פני השטח סכסוכים בין השבטים והקבוצות האתניות העיקריות בלוב, ערבים וברברים, ולכל היה ברור שאם ברצונה של המערכת הפוליטית החדשה להיות מקובלת ולגיטימית, עליה להתחשב במבנה החברתי השבטי של האוכלוסייה ולא להילחם בו. לכן, המועצה הלאומית הזמנית, המנהלת את המדינה מאז נפילת קד'אפי, הקצתה מראש 120 מושבים, שהם 60 אחוז, ממושבי הפרלמנט שנבחר בסוף השבוע שעבר – ל"נציגים עצמאיים", כלומר נציגי השבטים והערים, ורק 40 אחוז לנציגי מפלגות כלל ארציות המבוססות על אידיאולוגיה, לא על השבט. התוצאות היו צפויות: האיסלאמיסטים הם במיעוט, והליברלים עם העצמאיים נציגי השבטים – מהווים רוב.

האחראים הלוביים שתיכננו את הבחירות למדו מניסיונן של תוניסיה ומצרים. מדינות אלו נתנו משקל רב למפלגות אידיאולוגיות כלל ארציות, וזה איפשר למפלגות האיסלאמיות לתפוס את עמדות ההנהגה, בהיותן מאורגנות יותר ממפלגות ליברליות, יש להן מנהיגות בעלת סמכות דתית והן בעלות מישנה אידיאולוגית סדורה, מוכרת ובהירה. ליברלים, שהם אלמונים בדרך כלל, משדרים רעיונות חדשים, בלתי מוכרים, בלתי מגובשים ולרוב בלתי נהירים לאוכלוסייה, שחלקה כלל אינה יודעת קרוא וכתוב, ולכן אין באפשרותם לזכות בנתחים גדולים של מערכת דמוקרטית צעירה בחברה שבטית. ואם הליברלים משדרים מסרים מנוגדים לדת או למסורת השבטית, הם ממש נדחים.

הבחירות שהיו בלוב אמורות להציב גוף שינסח את החוקה למדינה, כלומר את המרשם שעל פיו יחולקו הסמכויות בין הפרלמנט, הנשיא, מערכת המשפט והצבא. ניכר שבלוב לומדים מהניסיונות הכושלים של מצרים, שבה הצבא, שמונה על ידי מובארק, כשהוא נסמך על החלטת בית משפט מתקופת מובארק, פיזר את הפרלמנט האיסלאמי שנבחר באורח דמוקרטי, רוקן מִתּוֹכֶן את סמכויות הנשיא האיסלאמיסט שנבחר גם הוא באופן דמוקרטי, ואינו מצליח לכנס גוף שינסח חוקה למדינה. הפרלמנט בלוב תוכנן לתת ביטוי רחב יותר לפסיפס החברתי של לוב, וליצור זירה למאבק פוליטי בלתי אלים וללא הכרעה בין הליברלים והאיסלאמיסטים שבו, מבלי לערער את האופי השבטי, הייצוגי.

לא צריך להתרגש מהכרזות של אנשים בלוב על כך שהשריעה האיסלאמית תהיה בסיס התחיקה. שכן להבדיל ממצרים, שכעשירית מאזרחיה הם נוצרים קופטים, כל אזרחי לוב הם מוסלמים, והשריעה היא נר לרגליהם. אך תרבות השבט אינה גורסת בדרך כלל קטיעת ידיהם של גנבים, וגם אם מישהו לוגם בביתו בירה או וויסקי, השבט לא בהכרח יעשה מזה עניין גדול. העובדה שהאיסלאמיסטים, שזכו בבכורה בתוניסיה ובמצרים, לא פתרו את בעיות מדינותיהם, מפחיתה מן האטרקטיביות של "הפיתרון האיסלאמי", ובלוב כנראה רווחת התחושה שאין במציאות פתרון כזה.

השלטון החדש בלוב ייאלץ למצוא את נקודת האיזון בין שבטיות ואינדיווידואליזם, בין מסורת ומודרניזם, בין איסלאם לליברליזם, תוך התחשבות במבנה החברתי המשוסע של האוכלוסייה, במרכזי הכוח המנוגדים בטריפוליטניה שבמערב, בקירינאיקה שבמזרח ובסבהא שבדרום, באינטרסים המקומיים והכלליים הקשורים לתעשיית הנפט, ובעיקר – בכלי הנשק הרבים המצויים בידי האוכלוסייה ובנכונות המחזיקים בהם להפעילם ללא אזהרה.

ללא ספק, המשימה העומדת בפני לוב שאחרי קד'אפי היא קשה, והדרך ארוכה, אבל האלטרנטיבה היא לחזור לדיקטטורה או לשקוע בביצה של אש, דם ודמעות, שאף אחד לא יימלט ממנה. מעל במה מכובדת זו אני שולח את איחולי אזרחי ישראל לחברים הלוביים, שיצליחו במשימה הענקית העומדת בפניהם להצעיד את לוב מהישג להצלחה, ושיזכרו כי במזרח הים התיכון יש מדינה קטנה ודמוקרטית המוכנה לחלוק עם לוב את ניסיונה בתעשייה, בחקלאות, בהתפלת מים, בניהול משק מים, במחקר, בפיתוח, במדע ובאמנות.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 205

* * *

דתיה בן דור

שב מיד לכתוב לילדים ספר חדש!

אהוד,

אני כותבת לך כדי לנזוף בך קשות על מעילתך בתפקיד החשוב ביותר שהועיד לך הממונה על משאבי היצירה.

אני קוראת עם נכדי תום בן ה-7 את "עופרית בלופרית" ושנינו מתמוגגים מכל מילה, נקרעים מצחוק והשכל שלנו צוהל משמחה. 

מי שככה מבין את נפש הילד ואת שׂכלו ושככה כותב לילדים חייב להרבות בכתיבה לילדים! אני מבקשת ממך בשם הילדים – שב מיד לכתוב להם ספר חדש. תום ואני מצפים לו בכיליון עיניים. 

האם כתבת ספרי ילדים נוספים שבבורותי אינני מכירה?

יום שמח

דתיה בן דור

לדתיה היקרה שלום,

תודה על העידוד מסופרת מובהקת כמוך. כן, כתבתי עוד כמה ספרי ילדים ונוער נשכחים, שלמרבה הצער לא רק את אינך מכירה אותם אלא שרובם אזל:

"לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

 "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

 "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

"בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

 "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

"50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

"בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

"עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

"פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

"יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

"הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

"דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

"Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך, אנגלית), צייר: אורי שולביץ.

"יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005. כולל השירים לילדים).

כן, בכונן הקשיח שלי יש לא מעט קבצים של ספרים ושל הצעות לסיפורים-מצויירים לילדים ולנוער, בייחוד הסיפור הקלאסי "שמלת העץ", שכתבתי בעקבות אגדה עממית שהאומנת הערבייה של דודתי אסתר ראב סיפרה לה בפתח-תקווה לפני כמאה ועשר שנים. גם מצוי בידי הנוסח העברי המקורי של ספרי-לילדים באנגלית "חוסני החולם" שהופיע רק בארה"ב ובקוריאה הדרומית, ואצלי גם כל הפרדות-הצבעים של הציורים הנפלאים שעשה אורי שולביץ לספר. ומחכה אצלי גם האגדה "המלך תפוז", שראשיתן ותלאותיהן של המושבות בארץ-ישראל מקופלת בה.

לצערי שום הוצאת ספרים אינה מוכנה כיום להוציא את ספריי, גם לא לילדים ונוער, אלא אולי אם אשלם למו"ל אלפים ועשרות אלפים שקלים, מה שאין בדעתי ובכוחי לעשות, והדבר הזה גם מיותר כי מהיותי סופר נידח אין לי ערך מסחרי ואין בכוח שמי בלבד למכור את ספריי גם אם אממן אותם – כך שבמקום לגרוס אותם מוטב אולי שלא לדפּוֹס אותם מלכתחילה.

לכן יצאה כמעט לגמרי הרוח ממפרשיי בכתיבה לילדים ולנוער, כי למי אני עמל אם אין ולא יהיה לי מה לעשות בסיפורים ובכתבי-היד החדשים, כאשר גם הישנים כבר אזלו ואינם?! זה גורלו של סופר נידח שאינו מרמה את עצמו, וחוששני שרבים מאוד הם הסופרים המצויים במצבי – אלא שאין להם אומץ להודות בכך.

בבדידות,

אהוד בן עזר

* * *

איתמר פרת

ארץ ציון ירושלים

ציון, הלוא תשאלי לשלום תושבייך

אנשי שלומך, בני השכונות, וכל אוכלוסית שיכונייך.

אל ים ומזרח, לצפון ולתימן, הרחבת את מוניציפלייך,

האם לא הגיעה העת להרהר, לדון בסוגיית עתידייך?

ציון, כבר אינך עיר סמטאות,  נחלאות, חצרות של תורמייך,

יצאת מזמן מתוך החומות, מתוך כל קדושיותייך.

בעצם את עיר ככל הערים. זכוכית ובטון בנינייך.

חשמל כבר החליף עששית של נפט, שרברבות את בורות מימייך.

נכון, עוד שמך מזכיר נשכחות, חקוקה את בזהב פיוטייך.

עתיקות בלי ספק חייבים לשמר, את כל סגנונות תקופותייך.

יש לך נשמה מיוחדת, אך היא נתבגרה עם שנותייך.

מוזיאונים נכונו, איצטדיונך צימח. הותקן כבר ביוב בשווקייך.

יש לך מזל שאת עיר הררית,  שמחה למתכננייך.

אך הם לא הפליאו כל כך לעשות. לא ניצלו את יפי נתונייך.

מעלות דפנה. כל אותם קטמונים, ורסקו, אבוי לעינייך,

קריית יובל, שיכון ותיקים, חרפה ובושה עלייך.

אז מה נזדעקת על אותו "קו רקיע"? מדרון מסולע מסלעייך?

המשך טופוגרפי של 'בית וגן' (אך היכן גניה? גנייך?)

איזה יופי הושחת בדיוק? איזה נזק נגרם לנופייך?

מה חוּלל? מה נגזל?  מה נשלל מן הכלל? על מה זולגות דמעותייך?

ציון, אם לא תצמחי לגובה, תושחת כל עטרת הרייך.

אוכלוסייתך תתפרש אופקית. יגדלו לאין-קץ מרחקייך.

הרוצה לראות בשבת פיסת ירק, יאבד באינסוף נפתולייך.

יצטרך להרחיק עד לטרון או הרטוב, לחזות בפרחי אביבייך.

קילומטרים רבים עד בית ספרם יסעו מדי יום ילדייך.

התוכלי להרשות לעצמך עוד פארקים? היכן ישתינו כלבייך?

חוגים לנוער? מרכזי ספורט? מרחקים יבלעו את שעותייך.

מגרשי חניה בלב העיר? הצחקתיני, ציון, בצחוקייך.

את רוצה להיות בירת ישראל. האם ראית מימייך

עיר בירה ללא בניה לגובה, מגדלים לגרד שחקייך?

תל אביב ואשדוד מרקיעות בלי חשבון. כבר מזמן הן אינן מתחרייך.

את חושבת להגיע למשהו, עם שבעת-שמונת קומותייך?

אז בואי נביט בפארק הולילנד, שמרתיח כל כך את דמייך.

'מגלומניה', 'מפלצת', תועבה על תפארת שמייך.

'מונומנט לשחיתות', 'פשע אסתטי', ריר חרון על דפי עתונייך.

דברי הבלים ובוּרוּת ושטנה, אבוי לאוזני ולאוזנייך.

כל אדריכל ראוי לשמו, וזאת חרף השמצותייך

יידע להבחין במלאכת תבונה, התחשבות בכל דרישותייך.

מבנים שאינם מסתירים דבר, מלבד נתח זעיר משמייך.

משחקי הצללה,  קדמות ונסגות, תצפית על מרחב שכונותייך.

קמה שכונה לתפארת, שלא גזלה מרחבייך.

נכון, איכות חיים עולה כסף, אך הכסף לא מכיסייך.

ולא יזיק לך, ציון חביבה, לשנות קצת את טיב תושבייך.

לא רק חרדים סועדי חינם, שאינם משלמים את מסייך.

ועכשיו לעניין השחיתות. בר מינן! בצער נזכיר חטאייך!

השוחד מעוור צדיקים, אף כי מעשיר את פקידייך.

שוחד הוא פשע בלתי נסבל. ייעקר עד אחרון שורשייך.

וחבל כי נבנה כאן בנין עדי-עד תוך חרפת הפרה של חוקייך.

ציון, עשי קצת חשבון הנפש, יחסך אל בנייך-בונייך.

הנטחנים במלתעות ממ"י, המנהל את מקרקעייך.

הגיהנום שנגזר על מי שנמנה בין חוכרי מגרשייך,

שנבצר מהם לשים אבן על אבן, בגללך ומעללייך.

זכה אדם במגרש לבנייה, משלם חכירה לגובייך.

התב"ע מרשה לו להוסיף מבנה, בחסדך וחסדי פקידייך.

מגיש בקשה. שישה העתקים. 'הרמוניקה' במונחייך.

"עד ינואר אין טיפול בפניות" אומר פתק דבוק לשערייך.

חולפים העתים. חודשים גם שנים. ואלה בסוף מצוותייך:

"הבקשה נדחית. אין אישור מ-(מלאי באויר ריאותייך:)

הרשות לאיכות הסביבה. חברת החשמל. שרותי הכבאות.

הג"א. הקרן הקיימת. שרותי התברואה. אישור השכנים. מפת מדידה 1:10

צילום תוכניות מקוריות של מבנה קיים (נבנה ב-1921). רשות העתיקות.

אני מצטט מן הזיכרון. אם טעיתי – אנא סליחותייך.

והאדם יוצא לדרך, להגשים את כל מטלותייך.

ציון, אדבר אתך גלויות: דרכי יסורים דרכייך.

חובת הבדיקה והאישור לא חלים עליי, כי עלייך.

חלק ניכר מכל הדרישות הוא פרי המצאותייך.

הרי כל אותם מוסדות, בטריקה, ישלחוני חזרה אלייך.

ומודה אני, ציון תמתי, כי לצורך קבלת אישורייך

הייתי מעסיק ברצון איש חכם, הבקי בנבכי צפונייך,

ומשלם לו תמורת שרותיו, שרותי ייצוגי כלפייך.

ואם "שוחד!"  תזעקי בקול, מי אני כי אשבור את מילייך?

ציון, זיכרון היסטורי לי יש, משחר דברי ימייך.

ממשרד סופרי המלך תוכנית הודלפה ליושבייך.

"עומדים להקים בנין נוראי, מלבן ענקי, לא עלייך,

על גבעה הנשקפת על כל העיר, שיסגור לתמיד את נופייך!

כל גורן ארוונה ייעלם! היכן יודשו יבולייך?

לאן יטיילו הורים וילדים בצהרי שבתותייך?

עשן קורבנות! זיהום האוויר! קנוניה בין מלכך וכוהנייך!

מה תשתוחחי ומה תהמי? הפגיני עבור זכויותייך!"

ציון, היו דברים מעולם. עד רקיע עלו צווחותייך.

גורלך נחתם ביד אדם. העשיר, החכם במלכייך.

הון ושלטון. חירם ושלמה. ארזים הוסעו מחופייך.

והיית מקדש מלך, עיר מלוכה, חרף כל מאמרי עתונייך.

עורי ציון! עלי! עלי! ישגו יגבהו בנייניך!

ברצונך להיות לבירת מדינה–  בדקי נא את עקרונותייך.

אל תהיה השחיתות ברירה כדאית במסגרת חוקי נדל"נייך.

עוד נבנך ונבנית, בת ציון, בטוהר כפיי וכפייך.

ובא לך גואל. ואני מתנצל, כי הלאיתי כל כך את קוראייך.

אני רק מין עוּד לשירייך, ציון, לשִׂישׂ בך עם כל אוהבייך.

[פורסם לראשונה לפני כשנתיים במכתב העיתי]

* * *

ברכות ליקירנו אליהו הכהן

שלאחר 54 שנים פרש מעבודתו בחברת NCR

ומעכשיו יהיה פנוי כולו למחקר הזמר העברי

הלוואי שיזכה לקבל את פרס ישראל בקטגוריה הזו

והעיקר שיהיה בריא בכל השנים הבאות!

* * *

יוסף אורן

כיצד הפכה טיוטה מהעיזבון של פוגל לספר "רומן וינאי"? (חלק א')

לפני כשלושים שנה, בשנת 1984, יצא לאור הרומאן "סוף דבר". מאחר שמחברו, יעקב שבתאי, נפטר שלוש שנים קודם לכן, התעורר ויכוח בעיתונות הספרותית, האם היתה הצדקה למהדירי הספר, דן מירון ועדנה שבתאי, להדפיס כספר כתב-יד שהסופר לא הספיק להשלימו בחייו. בהסתמכי על ההסבר של צמד המהדירים, שמעורבותם בהכשרת כתב-היד לדפוס התבטאה בעיקר בבחירת הטובה מבין הנוסחאות האלטרנטיביות שכתב שבתאי לפרקים אחדים בשניים מארבעת חלקי הספר, הראשון והרביעי, הצדקתי אז את החלטתם להדפיס את כתב-היד כיצירה שהושלמה על-ידי יעקב שבתאי עצמו.

לעומת זאת, אינני יכול לצערי להצדיק באופן דומה את הספר "רומן וינאי" (הוצאת עם עובד / ספרייה לעם 2012, 300 עמ'), כי אחרי שקוראים את ההסבר של צמד מהדיריו, חוקרת הספרות לילך נתנאל והסופר יובל שמעוני, על מצבו של כתב-היד ועל היקף ההתערבות שהשקיעו בהכשרתו לדפוס, אי-אפשר לראותו כספר של דויד פוגל.

ב"אחרית דבר" מספרת לילך נתנאל כיצד זיהתה בשנת 2010, בתיק 231 בארכיון "גנזים", המכיל את העיזבון הספרותי של דויד פוגל, "חמישה-עשר גיליונות נייר גדולים ומושחרים במעטה של דיו", שהיו מופרדים זה מזה ומפוזרים בין כתבי-יד אחרים בעיזבון. ספק אם יש ממש בהשערה "הדרמטית" שלה, כי באופן זה, על ידי הטמנת הדפים בין כתבים-יד אחרים, התאמץ פוגל עצמו להסתיר את הגיליונות ולהעלימם מעיני זרים – "ספק גנז אותו, ספק ייעד אותו לעיבוד נוסף בזמן עתידי של כתיבה, שבושש לבוא" (עמ' 184). סביר יותר להניח כי אחרים, אשר היתה להם גישה לעיזבון הספרותי של פוגל לפניה, ניסו לשייך גיליונות אלה לכתבי-יד אחרים שהיו בתיק, ומחופזה או מרשלנות לא החזירו את הגיליונות למקומם המקורי. לילך נתנאל קיבצה גיליונות מופרדים אלה מחדש ומתוכנם הבינה כי הם מכילים עלילה של יצירה בלתי-ידועה של פוגל המתרחשת על רקע וינה בתחילת המאה.

בכתב-היד שהיה לעיניה – כך מתארת לילך נתנאל – דחס פוגל בשורות צפופות ובכתב-יד זעיר 75,000 מילים, שהם ממדיו של סיפור בהיקף של נובלה. האותיות הזעירות גדשו את כל שטח הגיליון "בלי שוליים ובלי כל מרווח בין פרקים ופסקאות." הגיליונות היו ללא כותרת, לא היו מסופררים וגם לא נשאו עליהם תאריך המציין את שנת כתיבתם. עובדות אלה לא מנעו מלילך נתנאל לקבוע באופן פסקני למדי, כי הטיוטה של הסיפור אשר מצאה בגיליונות הללו היא "יצירה שלמה ובלתי מוכרת של פוגל  - - - רומן נעורים שלם," אשר החל להיכתב "ככל הנראה בעשור השני של המאה העשרים" (עמ' 279). אף שלא היו לה הוכחות למועד שנקבה בו, המשיכה להישען עליו בהמשך כאילו כבר הוכח וטענה שפרקי הספר "רומן וינאי" הם "תוצר של פרק כתיבה מוקדם למדי ביצירתו של פוגל," אלא שפוגל גנז "את הטיוטות המוקדמות של מה שעשוי היה להיות הרומאן הווינאי הראשון שלו והתמסר תחת זאת לכתיבת 'חיי נישואים', רומאן וינאי חדש ומשוכלל מקודמו, ואותו השלים ופירסם בסוף שנות העשרים. רק בראשית שנות השלושים, כחמש שנים אחרי שעזב את וינה ועבר להתגורר בפריז, ויותר מעשור לאחר שגנז את הטיוטות המוקדמות שלו, שב פוגל ככל הנראה אל אותו רומאן נעורים. במועד זה הוסיף לסיפור המעשה הווינאי פתיחה מאוחרת שמתרחשת בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה, והעתיק אותה מחדש אל כתב-היד שבידינו." (289).

עדות מהדירי הספר

קביעות אלה של החוקרת לילך נתנאל הינחו אותה ואת יובל שמעוני כאשר שקדו על הפיכת הטיוטה לספר "רומן וינאי". בפרק המשותף שלהם "על נוסח הספר", מפרטים שניהם שלושה סוגי התערבות, אשר בעזרתם הכשירו את כתב-היד הגולמי וחסר הכותרת כספר הנושא את השם "רומן וינאי".

רק את ההתערבות הראשונה – החלפת מילים ארכאיות במילים המקובלות יותר כיום (כגון: החלפת המילה "סיפון" במילה "תקרה" והחלפת המילה "דקים" ב"רגעים") – ניתן להצדיק, אף שעדיף היה להציע את החילופין כהערה בשולי העמוד.

חשודה ופסולה היא ההתערבות הבאה – זו המוגדרת כפעולת "מיקוד". אשר כללה השמטת קטעים, שהיו בהם "אמירות חוזרות או סותרות אצל דמויות הרקע," וגם העברת קטעים ממקומם ושילובם "במקומות אחרים שהתקשרו אליהם בדרכי התיאור ובתוכניהם." אמנם על-ידי התערבות מסוג זה השיגו טקסט רצוף ומהודק יותר מכפי שהיה בכתב-היד הגולמי, אך כלל לא בטוח שבפעולת "מיקוד" זו גם נשארו נאמנים לתפקיד שהועיד פוגל לקטעים אלה. הן בעודו נתון בכתיבת פרק כלשהו, נוהג סופר לעיתים קרובות לכתוב קטעים "תלושים" כאלה, כדי לשמֵר בהם רעיונות שצצים במוחו ושאליהם בדעתו לחזור במועד אחר כדי לפתח מהם פרקים נוספים של העלילה.

וההתערבות האחרונה, שצמד המהדירים מודים שביצעו בטיוטה, היא ממש שרירותית. זו נעשתה ביחידת הטקסט הקצרה אשר מספרת על רוסט כעבור עשרים שנה בפריז. כאן החליטו מהדירי הספר להפריד את הקטע אשר מתאר את השיטוט הלילי של רוסט בחוצות פריז מהקטע אשר מספר על התרחשות בדירה בין רוסט עם בת-זוג שהתגוררה איתו, הצעירה ממנו בשמונה-עשרה שנים. על-ידי ההפרדה הזו קיבלו שני פרקים, שאותם הציבו בקצות הספר – את פרק השיטוט של רוסט בראש הספר ואת סצינת החדר הקצרה בסיום הספר – ועל-ידי כך המציאו "מסגרת" לפרקים הווינאיים, והעניקו לספר תבנית של "סיפור מסגרת".

וגם צידוק מצאו שמעוני ונתנאל להצבת היחידה הפריזאית הארוכה יותר, זו המתארת את שיטוטו של רוסט בעיר, בהתחלת הספר ולא בסופה, והוא: שאחת מ"דמויות הרקע", שחקן גמגמן, מתפאר באוזני רוסט, שבהיותו שבוי בשנות המלחמה בגרמניה שכב בה-בעת עם אישה, שבעלה היה באותה עת בחזית, וגם עם בתה בת התשע-עשרה) 15). בעשותם כך, לא רק שמהדירי הספר ייחסו לפוגל את "המסגרת", אלא גם פסקו כי סיפור יחסיו של רוסט בן השמונה-עשרה בה-בעת עם גרטרוד שְׁטיפט בת השלושים ושמונה ועם בתה ארנה, הגימנזיסטית בת השש-עשרה, המקביל לאנקדוטה שסיפר השחקן הגמגמן, הוא "ליבת הרומן". ממש כך קבעו בעדותם על מצבן של יחידות "סיפור המעשה המרכזי": "את ליבת הרומן, סיפור הקשר המשולש בין רוסט לגרטרוד ולארנה, הביא פוגל במרבית פרקיו לידי גמר" (298).

עדותם זו של מהדירי הספר חושפת, כי הם הפיקו את הספר "רומן וינאי" מטיוטה של כתב-יד מהעיזבון של פוגל, שהיתה רחוקה למדי מהיות ראויה לדפוס, אחרי שהניחו לגביה את ארבע ההנחות הבאות:

1) הנחת השלמות – הטיוטה היא "יצירה שלמה" אף שפוגל לא הספיק להשקיע בה "עיבוד נוסף" ואולי אפילו "עיבוד אחרון".

2) הנחת מועדי חיבורה של הטיוטה – הטיוטה היא "רומן נעורים" ו"תוצר של פרק כתיבה מוקדם למדי של פוגל." היא נכתבה "בעשור השני של המאה העשרים," אך פוגל זנח אותה למשך עשר שנים כדי לכתוב את הרומן "חיי נישואים" (ב-1929-1928) וחזר אליה "רק בראשית שנות השלושים," כאשר כתב במקביל גם את הנובלה "נוכח הים" (1932), ואז הוסיף ל"סיפור המעשה הווינאי פתיחה מאוחרת שמתרחשת בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה."

3) הנחת התבנית – שתי הסצינות שמתרחשות בפריז הן סרח העודֵף של "סיפור-המעשה הווינאי," ולכן הצבתן בספר כמסגרת לפרקי וינה הוא האופן היחיד שבו היה ניתן לשלב אותן בו.

4) הנחת הליבה – ליבת הרומן היא "סיפור הקשר המשולש בין רוסט לגרטרוד ולארנה."

מהי ליבת הרומאן?

דומה שהמהדירים נסחפו להתלהבות-יתר כאשר הצביעו על סיפור האהבהבים הסימולטני של רוסט הצעיר עם גרטרוד שטיפט בת השלושים ושמונה ועם בתה ארנה בת השש-עשרה כ"ליבת הרומן". הן שובו של הבעל ממסע עסקיו, שם קץ לבגידותיה של גרטרוד עם רוסט, וגם הקשר של רוסט עם ארנה כנראה לא יאריך ימים, כי פריץ אנקר, אף הוא עלם בן שמונה-עשרה, ידע לשער שסיפור חיזורו של רוסט אחרי ארנה לא יסתיים בנישואים, כי "אין הוא (רוסט) עשוי להיות כָּפוּת זמן רב" (244). יתר על כן: אבחנות פרשניות שיפורטו בהמשך, המתבססות רק על הטקסט כפי שנותר בעיזבונו של פוגל, יוכיחו כי לסיפור יחסיו של רוסט עם האם ובתה הועיד פוגל תפקיד אילוסטרטיבי בלבד, כדי שיעיד על אורח-החיים ההדוניסטי, שלמענו עזב רוסט בן השמונה-עשרה את עירו בגליציה כאשר "יצא אל העולם" (43), לדבריו כדי "להכיר את החיים, את האנשים" ואת עצמו (61).

ואכן, פוגל לא פתח את כתב-היד בפרק הפריזאי, שמהדירי הספר הציבו בתחילתו של הספר, כי אם בקטע אינפורמטיבי של "המספר" המגלה, כי אף שהעלם מיכאל רוסט נפרד מהוריו ומאחיותיו ועזב את עירו בגליציה משום שהיה בכוונתו להגיע אל "ארץ שוממה ונעזבת זה אלפי שנה, שקומץ אנשים בעלי נפש וזיקה אל העבר הרחוק ניסו להקימה לתחייה בעמל ידיים קשה ובכוח ההתלהבות שהתפעם בהם" (26), שינה את דעתו בהגיעו לווינה, כי "מצא את העיר שנקלע אליה במקרה לא גרועה מאחרות, ולעצמו של דבר, לא היתה כל סיבה להמשיך את הנסיעה" (26). עיר יפה כמו וינה, במיוחד בתקופת האביב, הבטיחה לו מענה לכל הציפיות שרקם על היום שבו יצא מגליציה כדי לכבוש את העולם.

פתיחה זו מלמדת, שלא "מתוך סקרנות" יצא רוסט מעירו, אלא כדי להשתמט מפעילות אידיאולוגית שתססה בעירו. צעירי היהודים בעירו פעלו חלקם בתנועות הציוניות שבהן הכשירו את עצמם לעלות לפלשתינה כחלוצים, וחלקם השתתפו באסיפות חשאיות של "שוליות חייטים ונגרים", אשר בהן קראו למרד בשלטון וקוממו את האיכרים נגד מנצליהם בעלי האחוזות. אלה וגם אלה נרדפו על-ידי השלטון והסתכנו בעונשי מאסר בסיביר (90). החלטתו של רוסט להשתקע בווינה והקשרים שקיים במקביל עם הדלפונים מגליציה ומרוסיה שפגש באכסניה "אחדות" ועם שלושה נציגים משכבת הממון והאצולה בווינה (פיטר דין, פֶליקס פון-ברונהוף ופְריץ אנקר) מעידים, כי בו לא פיעמה שאיפה כלשהי לתקן את העולם וגם לא תשוקה לגאול את העם היהודי משפל מצבו בגלות. ובהחלט ייתכן שרוסט השיג את הסכמת הוריו לנסיעתו בתואנה, ששיער כי תתקבל על דעתם, כי במקום להצטרף למהפכה הסוציאליסטית הכלל-עולמית, מוטב שיצטרף למהפכה הקטנה של הציונים בפלשתינה, אף שגם בה לא התכוון לקחת חלק.

פרטים אלה מבהירים שפוגל בחר לבסס את עלילת הספר על דמות של צעיר שהתרחק הן מהמהפכה הסוציאליסטית, המעמדית והכלל-עולמית, והן מהמהפכה הציונית-לאומית. דמות של צעיר מסוגו של רוסט הבטיחה לספרות העברית סיפור שונה מזה שסופריה טיפחו בשלוש התקופות של "הספרות העברית החדשה": ספרות ההשכלה, ספרות התחייה וספרות העליות. בשלוש תקופות המישנה האלה של עידן "הספרות העברית החדשה" ביקש הסופר העברי לחולל מהפכה במצבו של העם היהודי בעזרת דמות-שלֵמוּת אחרת בכל פעם, שעליה הטיל את קידום האידיאל של "שינוי הערכין". כך נוצרו בזה אחר זה שלושה גיבורים ספרותיים שהתכונה הנחשונית-גבורתית בלטה בהם: "המשכיל" בתקופת ההשכלה, "התלוש" בתקופת התחיה ו"החלוץ" בתקופת העליות.

ולכן, אין ספק – לוא השלים פוגל את העלילה, אשר הותיר כטיוטה בעיזבונו הספרותי, היה פרסומה מזעזע את אמות הסיפים של הספרות העברית, שלא הורגלה אז עדיין לדמות כמו זו של מיכאל רוסט – צעיר יהודי, אשר בתקופה של מהפכנות כלל עולמית, ובמידה ניכרת גם כלל יהודית, מתרכז בעצמו בלבד ודוחה כל רעיון התובע הקרבה של טובתו למען טובת הכלל, ולא רק שאיננו מגלה רצון כלשהו להצטרף לאחת מהמהפכות הללו, אלא מעדיף על פניהן את החיים הטובים המיידיים לעצמו בלבד. המונח "אנטי-גיבור" לא היה קיים עדיין במועד שבו כתב את פרקי הטיוטה – אך בדיוק דמות כזו בחר פוגל להציב במרכז העלילה של פרקי וינה, שהם הפרקים היחידים שנותרו מתוכנית הכתיבה המקיפה יותר שהתכוון לממש ביצירה זו.

פיטר דין ההרפתקן

לא רק שמהדירי הספר "רומן וינאי" שגו בהנחתם, שפרקי וינה הם-הם תוכנית הכתיבה השלמה שהיתה לפוגל, אלא הם גם מיעטו מערכם של פרקים אלה כאשר קבעו ש"ליבת הרומן" היא "סיפור הקשר המשולש בין רוסט לגרטרוד ולארנה", שהרי על-פי כל קנה-מידה הגיוני היו אמורים להעניק את הבכורה הזו להיכרות של רוסט עם פיטר דין – היכרות אשר השפיעה על כל מהלך חייו מגיל שמונה-עשרה ואילך.

רוסט הגיע לווינה "בלי מודע ובלי כסף" וגם בלי שליטה מספיקה בשפת המקום (70), ואף-על-פי-כן "חש עצמו בריא, צעיר, חופשי, מסוגל לכבוש כל העולם" (56). פוגל ביסס את ביטחונו העצמי של רוסט ואת השאפתנות שלו "לכבוש את העולם" על אהבת הוריו אליו, בכורם והבן היחיד בין אחיותיו, ובמיוחד על תרומת אימו היפה ליופיו הגברי. רוסט בן השמונה-עשרה מתואר כ"עלם בלונדי רם קומה" שרירי ויפה-תואר, שמעורר אצל הנשים רצון לחזֵר אחריו ומושך גם גברים לרצות להיות בחברתו. לכן לא נשאר יותר מתקופה קצרה עם הדלפונים, חולמי החלומות והמיואשים מגליציה ומרוסיה שפגש באכסניה "אחדות", ואשר בהם הסתייע בימיו הראשונים בעיר, אלא יצא לבוש בחליפתו המרופטת וללא פרוטה בכיסיו להציג את "מרכולתו" הגברית ברחובות המסחריים וההומים אדם של וינה ולשחר שם ל"אוונטורה" – ההרפתקה שתשנה את מהלך חייו.

וזו הזדמנה לרוסט מהר מכפי שציפה, כאשר גבר כבן ארבעים, אשר הציג את עצמו בשם פיטר דין, פתח בשיחה, ומיד הבהיר: "כך התחלתי פעם אף אני, בגילך ממש, מאפס" (43), ואילו כיום הוא פועל לפי "חוקים אחרים", חוקים שהוא יכול להרשות לעצמו בזכות ההון שצבר אז. ובו-במקום הזמין את רוסט לארוחה, רכש לו חליפה ופרטי לבוש אחרים, הנחוצים לאדם צעיר כדי להופיע במיטבו בחברה הווינאית, וצייד אותו בסכום כסף המספיק לשכירת חדר ברובע שקט ומכובד של העיר. רק בפגישתם הבאה השלים פיטר לרוסט את סיפורו: כאשר הגיע לפני עשרים שנה לגיל הבחרות, עודד אותו אביו, שלא היה כלל עני, לצאת אל העולם בנימוק ש"מוטל על כל אדם לברוא את עצמו" (58). ואכן, הוא הפליג לאמריקה "עם תעודת בגרות, כרטיס אונייה ועשרים זהובים" במטרה להשיג את המיליון הראשון במשך חמש שנים. אך הגשים את המטרה הזו כבר בתום השנה הרביעית.

פיטר לא גילה לרוסט איך התעשר, אך לנו, הקוראים, מגלה "המספר" היודע-כל, שלא מניקוי כלים בבית-מלון, משרתו הראשונה באמריקה, צבר פיטר דין את המיליון הראשון שלו, אלא בעסקים מפוקפקים, שבהם רימה אנשים וניצל את תמימותם כדי לצבור הון שיעניק לו "חרות" ו"שלטון", כלומר: אי-תלות באחרים וכוח לשלוט בהם (59). ולכן לא הסתפק במיליון הראשון, אלא פנה לעסקים מסוכנים יותר במשך תריסר שנים נוספות, ואלמלא נפצע קשה בתיגרה שבה גם הרג את יריבו (62), היה ממשיך בעסקים אלה שנים נוספות. אחרי שהבריא מפצעיו חזר לווינה עם הונו הגדול ובגיל שלושים ושתיים רכש בעיר בית מרווח והתחתן עם אישה יפה הצעירה ממנו בעשור שלם (64).

ואף ש"המספר" אינו מרחיב מספיק בהסברת מניעיו של פיטר דין לפנות אל רוסט, כשראהו ליד חלון הראווה מתבונן בחליפה יקרה, אפשר בהחלט להבינם גם על פי הפרטים שהוא מספק לנו. פיטר דין פנה אל רוסט "מתוך דחיפה סתומה", מפני ש"הרגיש ברוסט דמיון-מה אל עצמו. מין קירבה פנימית למרות שוני אופיו הוודאי, והתעניין לחיות שנית את בחרותו שלו בצורה שונה קצת ובתנאים אחרים. רצה לעקוב אחרי התפתחותו" (64).

במילים אחרות: אחרי שזיהה כי "באדם צעיר זה שמולו אצור היה כוח אישי, בלי כל ספק. ניכר בו שאינו עשוי לשעבד דעתו לדעת אחרים ולבטל רצונו מפני איזה רצון אחר" (65), בחר פיטר דין במיכאל רוסט כדי לשחזר בעזרתו תקופה שהיתה המסעירה ביותר בחייו – תקופת הבחרות, שבה השיג את הונו העצום, אשר העניק לו את האפשרות הנדירה לחיות את חייו הבוגרים על-פי "חוקים אחרים" – החוקים שהוא חוקק לעצמו. ואמנם, פיטר לא הציע את תמיכתו לרוסט מיד, אלא רק אחרי שזיהה אצל רוסט את להט הנעורים, אשר הניע אותו עצמו בעבר, בבחרותו, לצאת לאמריקה לכיבוש העולם, ורק אחרי ששמע מפיו, שעל-פי אישיותו נועד להימנות עם יחידי הסגולה "שהחוקים הרגילים אינם חלים עליהם" (61). פיטר ציפה לראות, אם בעזרת סכום הכסף שהקציב לקיומו במשך שנה, יצליח רוסט להגשים את ההישג שהתפאר כי יצליח להגשימו – לחיות על-פי "חוקים משלו" (58). כך הסבה הפגישה של רוסט עם פיטר דין את סיפור-המעשה מעלילת הגירה לעלילת חניכה.

המחלוקת בין התומך לנתמך

הקורא רשאי להניח כי מרגע שפיטר דין הבהיר לרוסט את ציפיותיו ממנו בתמורה לתמיכה הכספית שיעניק לו, היה רוסט נתון במעקב סמוי מצד מיטיבו. יתר על כן: בשתי הזדמנויות ביטא פיטר דין את אכזבתו מאורח-החיים ההדוניסטי-טריוויאלי שאימץ רוסט לעצמו בווינה. ההזדמנות הראשונה היתה כאשר נפגשו פעם במסעדה, ורוסט, שניגש לשולחנו של פיטר כדי לברכו, הזדרז לחזור לשולחן של מארחיו, בני משפחת שטיפט, אף שפיטר הזמינו להצטרף אליו. בהזדמנות הזו הסתפק פיטר בעקיצה האירונית הבאה: "הנך מרגיל עצמך אפוא בהקדם האפשרי לחוג המשפחה" (140). אך בהזדמנות הבאה כבר ביטא פיטר את אכזבתו מרוסט באופן מפורש יותר. היה זה כאשר הזמין פיטר את רוסט לסעודה בביתו יחד עם אורחים אחרים. ובמהלך הארוחה הסב את השיחה לנושא, אשר איפשר לו להבליע דרכו נזיפה שללא-ספק כיוון אותה אל רוסט: "דין סיפר על אודות בני אדם מוזרים, אמיצי אופי, שלא חששו לחיות את חייהם שלהם, בהתאם לטבעם הפנימי, ליצרם, בלי להתכחש לעצמם אף כמלוא נימה" (144).

פרט להתבטאויות אלה, נשאר פיטר נאמן להסכם שלו עם רוסט ולא התערב במעשיו. ולכן, כה מצער, שפוגל לא הספיק להתקדם בכתיבה ולא חשף לנו את המסקנות שאליהן הגיע פיטר דין בסיום השנה שהקציב לניסוי עם רוסט. ועם זאת, יוכח בהמשך הפירוש, שפוגל הותיר בטיוטה מספיק רמזים לתוצאות הניסוי הזה.

אכזבתו האפשרית של פיטר דין ממיכאל רוסט נרמזה כבר במחלוקת שהתגלעה ביניהם בשיחה שבה הסכימו ביניהם על תנאי הניסוי. אחרי שפיטר גילה לרוסט, כיצד הציב לעצמו מטרה כשהיה בן שמונה-עשרה וכיצד פעל למימושה, שאל אותו רוסט: "הטוב לו לאדם, לדעתך, לשאוף לאיזה תכלית?" (60). ועל כך השיב פיטר: "האדם שואף בעצם תמיד לאיזו תכלית, מדעת ושלא מדעת" (60), וגם הוסיף, שאת הצלחתו לצבור את הונו בגיל הבחרות הוא מייחס לכך שהיה מודע כבר אז, כי את המטרה ישיג רק אם יהיה מוכן לבטל את "העכשיו מפני האחר-כך". ואף שרוסט הסכים עם פיטר, שהממון אמור להיות לבעליו רק אמצעי להשגת "חרות" ו"שלטון", חלק ביהירות על דעתו, שתכלית כזו אפשר להשיג רק על-ידי "ביטולו של העכשיו מפני האחר-כך". ובלא מעט שחצנות השיב לפיטר: "לא הייתי רוצה לוותר על שום רגע (מהחיים בהווה) בשל איזה מחר לא בטוח" (59). וגם חזר על אמירתו זו בניסוח אחר: "אני אינני מתכנן תוכניות למפרע, גם אין לי שום תכלית קבועה לשאוף אליה" (60).

תשובות אלה של רוסט ודאי הגבירו את סקרנותו של פיטר בעלם מגליציה המצהיר באוזניו כי את הפטור מ"החוקים הרגילים" ישיג בדרכו, כלומר: בלי לוותר על שום עונג גשמי בהווה. ואכן לא פסע רוסט אחר-כך במסלולו של פיטר דין, אלא במסלול מנוגד ממש. רוסט פנה להימורים, הכפיל את כספו ופנה לגרוף באמצעותו מכל ההנאות שווינה הציעה לבעלי ממון: מסעדות מהודרות, בתי-קפה מובחרים ובתי-זונות אכסקלוסיביים. עד מהרה התפרסם רוסט בווינה כצעיר יפה-תואר, מצליח והדוניסט, שנשים לא התעלמו ממנו וגברים התאמצו לפענח בחברתו את סוד הצלחתו.

בסצינה אחרת – המוכיחה אף היא, שאת פרקי וינה פיתח פוגל כניסוי על פי הדגם של עלילת חניכה – ביטא רוסט פעם נוספת את ההשקפה שהשמיע באוזני פיטר. בסצינה זו היה בחברת הנערות ארנה שְׁטיפט ופְרידל קובלר בנות השש-עשרה. פרידל הפתיעה את רוסט כשאמרה, כי לדעתה אדם צריך בהיותו צעיר "לחיות חיים יפים, עשירי תוכן, כדי שאפשר יהא לחיותם שנית ברוח, בימי הזקנה."

על דבריה אלה של פרידל הגיבה ארנה: "אני מתארת לי שמרבית בני אדם חיים חייהם מאונס, לא אותם שהיו בוחרים לחיות."

ורוסט, שעד כה רק האזין לשיחתן, התערב בה והשיב לארנה: "רק יחידים יכולים לחיות כאוות לבם."

אך כאשר ניסתה ארנה לברר אם התכוון לעצמו בתשובתו זו ושאלה אותו: "בחור שכמוך, איזו מטרה הצבת לך, למה אתה שואף? ללמוד אינך לומד, בדבר אחר גם כן אינך מתעסק. לא כלום" (212) – התחמק רוסט ממתן מענה ישיר לשאלתה.

המשך יבוא

* לפונים לאימייל yoseforen@bezeqint.net יישלח פרסום של הוצאת "יחד" המפרט את תוכן ספריו של המחבר.

* * *

שאול ארלוזורוב

חיים ארלוזורוב – סקירת אירוע הרצח

[מתוך "הלמדווניקים", עלון תלמידי מחזור ל"ו בגימנסיה הרצליה, גיליון 28, אוגוסט 2012. שלח לנו התלמיד ישראל ויסלר המכונה פוצ'ו]

הסקירה היא תמצית דבריי במפגש מחזור ל"ו ומוגשת כאן כראשי פרקים.  הסקירה מבוססת על חומר פסקי הדין ועל דבריו ומאמריו של יצחק בן אהרון, שהיה מידידיו ומוקיריו של אבי.  כן על שיחות רבות שהיו לי עם אימי סימה ארלוזורוב רעייתו של אבא ועוד רבים אחרים. שאבתי  כמובן ידע ממחקרו המעמיק וספרו של שבתאי טבת ומחקירות מאומצות שקיימתי כל חיי על הנושא. מאחר  שאני הייתי תינוק בעת הרצח והמשפטים, יש לקבל את דבריי כ"עדות שמיעה" בלבד.

רקע: חיים ארלוזורוב עלה ארצה בשנת 1925,לאחר סיום הדוקטורט שלו בכלכלה באוניברסיטת ברלין והוא בן 25. את עבודתו הפוליטית  החל במסגרת "הפועל הצעיר", לימים מפא"י. ח"א טיפס במהירות בסולם המנהיגות ונחשב כ"מטאור" עולה. בשנת 1931 נבחר, כראשון מתנועת העבודה, לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – "שר החוץ של המדינה בדרך".

לאור היכרותו את גרמניה על זרמיה הפוליטיים, נחרד מסכנת  עלייתו של היטלר לשלטון   והחל מקדיש את מירב מאמציו לחיזוק כושר הקליטה של הישוב בארץ, ולתכנון קליטת יהודים מגרמניה. נושא זה נחתם אחר כך בשם "תוכנית ההעברה"  ובמסגרתה עלו ארצה כ-80,000 יהודים ( ה"ייקים") אשר ניצלו מהשואה ותרומתם ליישוב היהודי היתה עצומה.

"תוכנית ההעברה" זכתה לקיתונות של ביקורת מצד ז'בוטינסקי ולשנאה מצד חוגי הימין, ובמיוחד מ"ברית הבריונים" בראשות אבא אחימאיר, אשר קראה בעיתונם לרצח חיים ארלוזורוב.

הרצח: עם שובו משליחות בגרמניה, ביום שישי, בערב ה-16 ביוני 1933, לאחר סעודת ערב במלון "קטה דן", יצא חיים ארלוזורוב יחד עם סימה רעייתו לטיול לאורך החוף, כמקובל באותם ימים. בדרך הם מבחינים בשניים העוקבים אחריהם. הם מנסים לסטות ולחזור אולם המעקב נמשך עד ליד בית הקברות המוסלמי ( לרגלי מלון הילטון כיום) שם הם נעצרים על-ידי השניים. אחד מהם שואל : "כמה השעה?" ואחר-כך שתי יריות מאקדח עם כדורי "דום-דום" מטווח אפס הפוגעות בחיים ארלוזורוב. סימה רצה להזעיק עזרה, בעוד  הוא מפונה על-ידי עוברי אורח ל"הדסה", שם הוא נפטר מפצעיו כאשר הוא בן 34 בלבד.

ההלוויה היתה הגדולה ביותר מאז קיומו של הישוב היהודי בארץ – כ-100,000 איש הצטופפו ברחובות תל-אביב, מתוך יישוב שמנה כ-300,000 באותם ימים.

החקירה: המשטרה והבולשת המנדטורית הגיעו במהרה. החקירה החלה על שפת הים עוד באותו לילה עד הבוקר – תיאור הרוצחים נמסר על-ידי סימה ופורסם בכל עיתוני הבוקר של יום ראשון. תיאור אחד מהם היה מיוחד במינו של אדם גבוה מגושם הצועד "בהליכת ברווז".

אדם שהופיע במשרד ההגירה למחרת היום וביקש התר יציאה דחוף, נראה היה לעובדי המשרד כדומה מאוד לתיאור אחד הרוצחים – הוא נעצר והתברר ששמו אברהם סטבסקי, פעיל ב"ברית הבריונים", המתגורר עם אבא אחימאיר באותו צריף בשכונה בתל-אביב. כאשר האליבי שלו נבדק, התעוררו חשדות רציניים. נערך מסדר זיהוי. הוא זוהה על-ידי סימה ארלוזורוב, והחקירה לעומק הארוכה החלה.

המערכה המשפטית: שלוש ערכאות שונות עסקו ברצח במשך למעלה משנה – בית הדין המיוחד לפשעים חמורים, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון המנדטורי כבית הדין העליון המנדטורי לערעורים.

סטבסקי נידון למוות על רצח בכוונה תחילה על-ידי בית-המשפט המחוזי, ובסופה של המערכה זוכה מחמת הספק, כאשר נפסק שזיהוי המערער על-ידי סימה ארלוזורוב מתקבל ללא ספק, אולם מאחר שבפלשתינה שררה "פקודת העדות" באותם ימים (בהמשך לחוק הפלילי העות'מני אשר שונה לאחר מכן לא במעט עקב משפט רצח זה) – כאשר בחוק הפלילי הבריטי (וישראלי) זיהוי ללא ספק הוא ראייה מספקת להרשעה, בהיעדר ראיות אחרות סותרות. "פקודת העדות" דרשה ראיות מאמתות נוספות על הזיהוי וכאלה לא עמדו בפני בית-המשפט, לא במעט עקב עלילות דם שהיו שכיחות בעולם הערבי באותן תקופות.

במהלך המשפט הופיע יום אחד ערבי (עבדול מג'יד) שישב בבית הכלא על חשד לרצח, ו"הודה שחברו והוא הם אלו שרצחו את ארלוזורוב."

לאחר שהובהר לו בחקירות שהוא ייתלה באם יוכח שהוא דובר אמת, ושלא רק חברו (שאותו הוא ניסה להפליל) יומת אלא גם הוא עצמו יישפט למוות, הוא חזר בו מעדותו. המדהים בסיפור הזה שהוא ידע את כל פרטי הרצח, ושלאחר מכן היו עדויות שראו את סטבסקי וחברו לכלא מסתודדים עם ערבי זה בבית הכלא. יש הטוענים שזו הראייה החסרה שיכולה היתה לשלוח את סטבסקי למוות. ואכן השופט העליון כתב שהיה מקום לראות בעדות זו ניסיון לפגוע בדין. בדיעבד, היתה כאן שגיאה גסה מצד התביעה שלא עידכנה את בית המשפט על אירוע זה, שהיה אחד מעשרות עדויות שקר שליוו את החקירה והמשפט.

מאז ועד היום מעלים חוגים ימניים כל תיאוריה אפשרית ולו רק כדי לשחרר אותם מאשמה זו – ביניהן: הרצח בוצע בידי אנגלים, ערבים, מפא"י, קומוניסטים, גרמנים וכדומה, אפילו על  סימה עצמה ניסו להעליל.

עד לרצח יצחק רבין היו רבים שטענו שיהודים לא יעזו לרצוח מנהיג ישראלי בעל שיעור קומה. הטענה נשמעה מגוחכת לאור ההסתה לרציחתו של רבין. ואכן יש רבים שטענו אז  שהיתה כאן חזרה על פרשת רצח חיים ארלוזורוב. (ראו דברי לאה רבין בשובה מההלווייה של בעלה, לפני נוער שחיכה לה ליד הבית).

סיכום: מהיותי ילד בן 3 ועד למותה של אימא בהיותי בן 43 – שמעתי מאות פעמים דעות של בן גוריון, בן אהרון ורבים מבאי ביתנו, ולפיהן לא לאימא ולא לאחרים, לא היה ספק  שסטבסקי היה הרוצח. במשך כל עשרות השנים מאז, לא נשמעה שום ראייה אמיתית שמשנה דעה זו. הנושא נותר כפצע פתוח בהיסטוריה המודרנית של ישראל. מבחינת משפחתנו יש בדבר דמיון ל"הרצחת וגם ירשת" כאשר הנושא מועלה בכוונה ברורה בבדיחות הדעת על-ידי חוגים מן הימין ואחרים. רבים מן המנהיגים דאז, ורבים אחרים מהמנהיגות או היישוב, ובמיוחד אלו שהיו מקורבים לאירועים הטרגיים של אותם ימים, גרסו בפנינו שלא היה להם ספק שסטבסקי היה הרוצח ורק כפסע היה בינו לבין הגרדום.

* * *

ועדת חקירה לעניין רצח ארלוזורוב

מאת  יצחק  זמיר

כפי שנתבקשתי, אני מוסיף פרק של המשך לפרשת רצח ארלוזורוב, המוכר לי באופן אישי.

בשנת 1982, כאשר כיהנתי במשרת היועץ המשפטי לממשלה, נקראתי באופן דחוף לפגוש את ראש הממשלה מנחם בגין. מיד כשנכנסתי ללשכתו, הודיע בגין כי החליט להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את נסיבות הרצח של חיים ארלוזורוב, וביקש שאנסח את כתב הסמכות של ועדה זאת.

הופתעתי מאוד, והתעורר אצלי ספק אם ניתן, מבחינה משפטית, להקים ועדת חקירה לעניין זה.

מה היה הספק?

הספק היה נעוץ ב"פרשה" שהתרחשה שנים רבות קודם לכן ונודעה בשם "עסק הביש". "הפרשה" צמחה מחשיפת רשת ריגול של ישראל במצרים בשנת 1954. שניים מראשי הרשת הוצאו להורג ואחרים נאסרו לתקופות ארוכות. לאחר תקופה של סודיות מוחלטת, נודעה הפרשה בציבור, גרמה סערת רוחות ועוררה את השאלה מי נושא באחריות לכישלון או, בלשון שהיתה רווחת אותם ימים, מי נתן את ההוראה: שר הביטחון פנחס לבון או ראש אגף המודיעין בצבא בנימין גיבלי?

לבסוף החליטה הממשלה (בשנת 1960) להקים ועדת שרים, שכונתה "ועדת השבעה", בראשות שר המשפטים פנחס רוזן, כדי לחקור את הפרשה. הוועדה חקרה והגיעה למסקנה כי שר הביטחון לבון לא נתן את ההוראה. אך ראש הממשלה בן-גוריון התנגד באופן נחרץ לעצם הבירור על ידי ועדת שרים, ולכן גם למסקנה של הוועדה, שכן בירור האמת חייב להיעשות, לא על ידי ועדה של "פוליטיקאים", אלא על ידי "ועדה משפטית", כלומר, על ידי ועדת חקירה שתמונה לפי פקודת ועדות החקירה שהיתה בתוקף אותו זמן. על רקע זה פרץ משבר פוליטי חמור, שבסופו של דבר הוביל לפרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה (בשנת 1963), להקמת רפ"י (בשנת 1965), ולסילוקו של בן-גוריון ממפא"י.

זה היה הרקע לשינוי החוק בדבר ועדות חקירה ממלכתיות. בשנת 1968 נחקק בכנסת חוק ועדות חקירה. סעיף 1 של החוק קובע כך: "ראתה הממשלה שקיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת  ועדת חקירה שתחקור בעניין ותמסור לה דין וחשבון."

כאשר ראש הממשלה בגין הודיע לי כי החליט להקים ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה בעניין רצח ארלוזורוב, שהתרחש כחמישים שנה קודם לכן, אמרתי לו כי חוק זה נחקק, בין השאר, כדי למנוע הקמת ועדות חקירה ממלכתיות לחקר פרשות "היסטוריות", ולכן החוק מאפשר הקמת ועדה כזאת רק לצורך חקירת "ענין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור." שאלתי: האם בירור העובדות בקשר לרצח ארלוזורוב הוא עניין כזה?

בגין השיב, באופן נחרץ, בחיוב: "ראשית," הוא אמר, "העניין הוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה כיוון שזמן קצר קודם לכן פורסם ספרו של שבתי טבת בפרשה זאת, ובו מועלית מחדש הטענה שארלוזורוב נרצח בידי אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, שהיו מוכרים כפעילי ימין, והספר חידש את המחלוקת הציבורית בעניין זה; ושנית, גם אם יש ספק משפטי, החלטתו נחושה לקיים חקירה רשמית בעניין זה."

הרקע לעמדתו הנחרצת של מנחם בגין בעניין התברר לי רק לאחר זמן. כידוע, פרשת ארלוזורוב הביאה בשעתו לשבר גדול ביישוב היהודי בארץ-ישראל, ואף כי סטבסקי ורוזנבלט זוכו על ידי בית המשפט מאשמת הרצח, הפצע לא הגליד. בשנת 1956 העלה ח"כ בגין, שהיה אז חבר האופוזיציה בכנסת, הצעת חוק לבדיקת נסיבות והאשמות בקשר עם רציחת ד"ר חיים ארלוזורוב, תשט"ז-1956. הצעת החוק נועדה להקים ועדה רשמית לחקירת הרצח. כאשר הציג בגין את הצעת החוק בכנסת הוא אמר, בין השאר, כך: "יש משיגים: עבר זמן רב מן הימים ההם, מה כי נשוב לעבר? רבותיי, הצדק הוא קטגוריה מוחלטת, הוא פועל מחוץ, מעבר, מעל לזמן."

אף-על-פי כן, כצפוי, הצעת החוק נדחתה.

כפי שנאמר לי לאחר זמן, מנחם בגין הודיע למקורביו כי אם ייבחר יום אחד לכהן כראש הממשלה, הוא מתחייב לעצמו שיפעל לעריכת חקירה רשמית של נסיבות הרצח. כך אמר וכך עשה. 

הממשלה החליטה, על פי הצעתו של ראש הממשלה בגין, להקים ועדת חקירה ממלכתית בראשותו של שופט (בדימוס) בית המשפט העליון דוד בכור. מיד לאחר הקמת הוועדה הוגשה לבג"ץ עתירה נגד החלטת הממשלה להקים את הוועדה. אך בית המשפט אישר (פה אחד) את הקמת הוועדה, ודחה את העתירה.

בסופו של דבר הגיעה ועדת בכור למסקנה כפולה: ראשית, סטבסקי ורוזנבלט לא היו שותפים לרצח ארלוזורוב. ושנית, הראיות אינן מאפשרות לקבוע מי רצח את ארלוזורוב.

האם בכך באה פרשת רצח ארלוזורוב לסיומה? אולי כן. ואולי לא.

* * *

מערכת "הלמדווניקים": אחר  הדברים של שאול ארלוזורוב על רצח אביו, פנינו אל אורה טבת, אשר בעלה שבתי טבת חקר את הרצח לפרטיו. שאלנו אותה אם בשיחות ביניהם הוא חיווה את דעתו על זהות הרוצח. וזה אשר ענתה לנו:

למערכת שלום,

אשר לפענוח  הרצח – קטונתי. 

אפילו אחרי יותר מ-60,  כן – 60  שנות נשואים, אני לא מדברת בשם בעלי.

אחרי מותו של בן-גוריון, בעיקר בשנים הראשונות אחרי מותו, לא היה יום שלא התקשרו מאיזה עיתון, תחנת רדיו,  או טלוויזיה לשאול את שבתי (בלי א)  ״מה היה ב.ג. אומר / חושב / עושה – אם היה חי?״

ותשובתו היתה תמיד: ״אני לא  ב.ג. אני רק הביוגרף שלו ולא יכול לדבר בשמו.״

ואני כאן על אותה דרך אומרת לך – לא אוכל לענות בשמו.

זה נשמע מתחמק? –  אולי. לצערי, כפי שאתה יודע, הוא לא יכול  אישית לתת את התשובה.

* * *

במלאת תשע-עשרה שנים

לנפילתו בקרב בלבנון

של בננו

גדי ליפסקי

תתקיים אזכרה לזכרו

ביום שישי 20.7.12 בשעה 10.30

בחלקה הצבאית בבית העלמין בקרית שאול

המשפחה

* * *

מנשה שאול

איך נפל שלטונו של מובארק

"הימים האחרונים של שלטון מובארק", ספרו של עבד אלטיף אלמנאוי, ראש דסק החדשות בטלוויזיה המצרית, אזל למרות שכבר יצא לאור בארבע מהדורות. נראה כי הוא מתבסס על עובדות, ויש מה לקרוא בו.

העובדה החשובה שמציג המחבר היא כי אנשי הממשל שסבבו את מובארק השמיעו לו את מה שאהב לשמוע, למרות שהדברים היו בניגוד למה שמתרחש במציאות. השחור הפך לבן, והלבן – לשחור, וההחלטות בתחום התקשורת לא שירתו את האינטרס הכללי, אלא את רצון השליט. כולם עסקו ב"תבונת השליט", אפילו שהיה שרוי בעיוורון מדיני.

 נושא נוסף שבו עוסק הספר הוא היחס שבין ההון לשלטון, המהווה פגם שלטוני עיקרי של כלל הערבים, אך לא רק שלהם. העיקרון השלישי מששת העקרונות של מהפכת הקצינים ב-1952 הוא הצלת השלטון מן ההון. אך בתחום זה דבר לא השתנה. האינטרסים של בעלי ההון התערבבו עם אלה של מוסדות השלטון. כך, בעלי ההון שלטו בממשל, חוקקו חוקים ששירתו את האינטרסים הפרטיים שלהם, ובסופו של דבר גרמו להפלת השלטון.

נתון אחר שבו עוסק אלמנאוי בספרו הוא התנגדות העם והממסד הצבאי להורשת השלטון לבנו של מובארק. ההמונים שנהרו לכיכר אלתחריר הגיעו מכל המקומות – המסגדים, הכנסיות, האוניברסיטאות ושכונות העוני – הוכחה לכך שהרצון לשינוי לא היה מונופול של קבוצה מסויימת, אלא של הכלל.

ולבסוף, המחבר, שהוא איש תקשורת, ממעיט בתפקיד שמילא בהתקוממות ערוץ הטלוויזיה הקטרי "אלג'זירה", ומקפיד להדגיש כי מדובר בבעייה פנימית בתוך מצרים, ולא בחשה בקדירה יד חיצונית.

אופטימיסט או מאחז עיניים?

במאמרו "שלטון האחים המוסלמים לאן?" ("אלשרק אלאווסט" 6.7.12) מנסה הסופר הלבנוני בעל המוניטין בסאם אלג'סר לשכנע את קוראיו, כי מצרים בשליטת "האחים המוסלמים" לא תהפוך לרפובליקה איסלאמית נוסח איראן. לדעתו היא גם לא תפגין עויינות כלפי המערב. על מה מתבססת ראייתו האופטימית?

הזרמים הפוליטיים המתנגדים לשלטון 'האחים המוסלמים' הוכיחו את נוכחותם בזירה, כשהעניקו 48 אחוזים מן הקולות לאחמד שפיק. השלטון החדש יתקשה להתעלם ממציאות זו, או להימנע מהתחשבות בעמדתם של המתנגדים לשלטון 'האחים'. התחשבות כזו בכוחה של האופוזיציה ישרת את כלל מצרים.

"זאת ועוד, ארצות-הברית והקהילה הבינלאומית בכלל משלימות עם הלגיטימיות של המשטרים האיסלאמיים שבקעו מן האביב הערבי. דרישתם היחידה ממשטרים אלה היא לכבד את זכויות האדם, השקיפות והדמוקרטיה. עד כה, אין סימנים ששלטונו של מוחמד מורסי יהפוך את מצרים לרפובליקה איסלאמית קיצונית נוסח איראן, שתפתח במלחמה נגד המערב. הדעת נותנת כי משטרו של מורסי ישתף פעולה עם המערב.

"אחרי ככלות הכול," מסביר אלג'סר, "הגשמת שאיפותיו של העם המצרי אינה תלויה במעשיו של המשטר החדש בלבד, אלא בנכונות העם להקריב למען הקמת המדינה החדשה בעלת חברה מתקדמת."

סטטיסטיקה של מוות

סמיר עטאללה דווקא אינו כל כך אופטימי. הוא מתמקד במאמרו "עלובי החיים" ("אלשרק אלאווסט" 6.12) בעובדות שהן רחוקות מלעודד: "נתוני הסטטיסטיקה בעולם הערבי שונים תכלית שינוי מאלה שבמדינות אחרות. שם הסטטיסטיקה עוסקת ברמת החיים, ואילו במדינות ערב היא עוסקת בהרג, בשפיכות דמים ובמספר המתים." הוא מסתמך על הנתונים הבאים:

"מצבם הכלכלי של עמי ערב אינו טוב יותר מזה של יוון, ספרד ופורטוגל. אך בעולם הערבי אין דנים בסטטיסטיקה של העניים והרעבים ללחם. עיקר הדיון נסב על מספר הנהרגים בפעולות הדיכוי והטרור – 15 אלף הרוגים בסוריה במשך כשנה וחצי, 750 הרוגים בקרב הגמל בכיכר אלתחריר בקהיר, מאות ההרוגים והפצועים מדי יום בפעולות הטרור בעיראק, 120 ילדים הרוגים בחולה ו-150 ילדים הרוגים בקובייר שבסוריה. ככה זה. הסטטיסטיקה של המובטלים והעניים מתגמדת לעומת זו של ההרוגים וגופות הילדים בתכריכים המסודרים בשורות עורפיות.

"הערבים, ככל העמים, שואפים לחיות את חיי הרווחה ולהשתחרר מהשפלות המנהיג העריץ ומחרפת הרעב. הם רוצים לקרוא סטטיסטיקה של צמיחה כלכלית וקידמה. די לסטטיסטיקה של העוני, של אסירי העוני ושל המתים."

"ימיה של מדינת היהודים קצרים."

איש הדת ד"ר צלאח אלח'אלדי צופה במאמר המופיע באתר של "האחים המוסלמים" בירדן (באדיבות ממר"י) כי ישראל, שהיא לדבריו מורסה זרה באזור, לא תאריך ימים.

"ההיסטוריה מלמדת כי האומה הישראלית הקודמת, שלפני האיסלאם, לא השלימה מאה שנה על אדמת פלסטין, כלומר (אפילו) לא חיי אדם אחד, גם אם היו בה אנשים ישרים. קץ המדינה הישראלית בה אליה לאחר מותו של נביא האל סולימאן (שלמה המלך), ומאז נפוצו היהודים בעולם עד התקופה הנוכחית שבה התקבצו – הכופרים הארורים ומעוררי הזעם – והקימו את מדינתם על אדמת פלסטין. קללת האל תרדוף את היהודים...

"ההיסטוריה מלמדת שהכיבוש של כל אומה פולשת אינו מאריך ימים. הטטרים עברו בסערה הרסנית על העולם האיסלאמי, אך הם רק חלפו ולא שהו בו לאורך זמן. כאשר הגיעו הצלבנים לפני הטטרים אל הארץ הקדושה כדי לשהות בה בקביעות, הם היו בה פחות משתי מאות שנים, ואז גירשה אותם האומה המוסלמית שהתעוררה בה רוח הג'יהאד למען האל. שתי מאות שנים בחיי אומות שקולות ל-20 שנה בחיי אדם.

"עלינו להתחקות אחר ההיסטוריה כשאנו חיים את האתגר היהודי כיום. ההיסטוריה היא עֵד מהימן. עלינו להביט אל העתיד ולא להיות שבויים במציאות הערבית העלובה, או במציאות היהודית המנופחת, הריקנית והמתנשאת. יש כמה סימנים המעידים על קוצר חיי היהודים באדמת פלסטין ואלה מתרבים. אך נדרש מוסלמי חד עין ופיקח שיבחין בהם ויפנה את תשומת לב האומה אליהם.

"בהיסטוריה יירשם כי מדינת היהודים על אדמת פלסטין מתה בילדותה והיא תדעך בעזרת האל לפני שתקום על רגליה... לוחמי הג'יהאד הגיבורים צועדים קדימה אל הניצחון בעזרת האל, ואילו היהודים בנסיגה ובתבוסה שיובילום את התהום בעזרת אללה."

מנסה להבין

ג'יהאד אלחאזן, סופר לבנוני גולה בלונדון, נפגש עם עיתונאים ישראליים בכנסים בינלאומיים, ועל רובם הוא אומר כי "יש עם מי לדבר". יחד עם זאת, אלחאזן אינו חוסך שבטו מישראל. הוא מתעב אותה בטענה שהיא כובשת את אדמות הפלסטינים. הוא גם תומך בתוכנית הגרעין האיראנית, שנועדה לדבריו ליצור איזון עם ישראל.

כלפי העולם הערבי יש לו ביקורת נוקבת, והוא מטיח בו דברים קשים. במאמרו "בלי מילים" ("אלחיאת", 16.6.12) הוא מתייחס לגורלו של הנשיא המצרי מובארק:

"ג'מאל עבד אלנאצר הביא את התבוסה ב-1967, ובגללו הפסידו הערבים את סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית ורמת הגולן. ובכל זאת, כשהלך לעולמו, יצאו חמישה מיליונים ללוות אותו בדרכו האחרונה ולחלוק לו כבוד. ואילו נשיא אחר, שלא גרם תבוסה כזאת ולא גרם להפסד של אדמה ערבית כלשהי, וניצח חלקית במלחמה – נשפט למאסר עולם."

הבערות והדמוקרטיה

הסופר העיראקי ח'אלד אלקשטיני ("אלשרק אלאווסט", 24.6.12) לועג לדורשים להנהיג דמוקרטיה בעולם הערבי. היות שמרבית הערבים הם אנאלפאביתים, הוא שואל כיצד יהיו אלה מסוגלים להבין את העניינים המורכבים והמסובכים של העולם הזה, להחליט בנוגע לגורל האומה, לבחור את האנשים הראויים להחזיק בהגה השלטון. או שמא, תוהה אלקשטיני, הם מצביעים למי שנותן להם דולרים ואוכל?

והוא ממשיך: "האם יש קושי להבין למה הגענו לשפל כזה, וכל פעם שאנו במשבר, אנו מפנים אצבע מאשימה כלפי האימפריאליזם והציונות ומאשימים אותם ברקימת מזימות נגדנו. ואחרי ככלות הכל, אנו מצפים מן הנבערים מדעת ליטול חלק בבחירות דמוקרטיות כדי להציל אותנו. אם אנו שואפים שהאביב הערבי יצליח ושהדמוקרטיה תשגשג, עלינו לתת את הזכות לבחור רק למלומדים. אלא שצעד זה יקומם נגדנו את העולם שיטען כי זוהי הפרה של זכויות האדם." נותר לסופר הנ"ל רק לצטט את דבריו של ג'ורג' ברנרד שאו, שאמר כי דעת הרוב אינה קולעת בדרך כלל, כי החכמים הם מיעוט.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 205

* * *

זיכרונות מבית-הספר פיק"א

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

איזה פלא איזה פלא

שישנם מורים כאלה

שרושמים

ביומן

כל דבר קטן

ואדון המנהל

כל היום הוא מקלל

ושולח מכתבים

להורים הנכבדים

על ראש הגבעה

עומדת פרה

פותחת סוגרת

התוסיק שלה

* * *

מכתב דוד בן-גוריון לראש הממשלה לוי אשכול

על השתמטות החרדים

שדה-בוקר 12.9.1963

אשכול יקר –

אין אני סבור שאתה זקוק לעצותיי בענייני הממשלה, ואין בדעתי לתת עצות, אבל השתוללות הקנאים עוברת כל גבול, ואני מרגיש שאני אחראי לכך במידה ידועה: –

אני שחררתי בחורי ישיבה משירות צבאי. אמנם עשיתי זאת כשמספרם היה קטן, אבל הם הולכים ומתרבים, ובהתפרעותם הם מהווים סכנה לכבוד המדינה.

אין אנו יכולים להופיע בעולם כאלבמה או כדרום-אמריקה.

אני מציע שכל בחור ישיבה בגיל 18 ומעלה שייתפש בהתקהלות בלתי-חוקית, בזריקת אבנים, בהתפרעות נגד אזרחים ושאר מעשי אלימות ובריונות – יגוייס מיד לצבא וישרת ככל צעיר בישראל – 30 חודש לא במשרה דתית, אלא כחייל פשוט. בכלל יש אולי לבדוק כל שאלת בחורי ישיבה אם הם צריכים להיות פטורים מחובת צבא, אבל פורעי חוק ודאי לא צריכים להינות מהפריווילגיה מפוקפקת זו.

בברכת שנה טובה,

ד. בן-גוריון

* * *

אילן שחורי

האדריכל הססגוני אלכסנדר ברוואלד ותחנות הטרנספורמציה כזיכרון היסטורי בתל-אביב ויפו

במרחבי תל אביב ויפו, הוקמו החל מ-1923 מספר מבני טרנספורמציה (השנאה), שסייעו להעביר את החשמל מתחנת הכוח הראשונה שהוקמה בתל אביב על ידי פנחס רוטנברג. התחנה שהוקמה במתחם "חווה לדוגמה" של סוף המאה ה-19 (רחוב החשמל כיום), החלה לספק את החשמל לעיר ב-10 ליוני 1923. החולפים כיום ברחוב אילת, פינת רחוב לווינסקי בדרום תל אביב, בגבול הצפוני של שכונת פלורנטין, נתקלים בעמוד בטון גבוה, בעל מראה משונה, שציורים רבים וצבעים טבועים בו כיום ומעט חוטי חשמל מבצבצים מראשו. בחודשים האחרונים החלו לבצע במבנה זה סדרת שיפוצים ושיקומים.

מדובר באחד ממבני ההשנאה, "הטרנספורמטורים", ששרדו והיו פזורים בראשית שנות העשרים ברחבי תל אביב הקטנה ובחלקים שונים ביפו. חברת החשמל עומדת ממש בקרוב לסיים את עבודת שיקום ושימור המבנה ולהציב במקום לוח זיכרון. את החשמל הביא לתל אביב בשנת 1923 פנחס רוטנברג והאיר את תל-אביב הקטנה, מתחנת כוח קטנה שהקים בשכונת רמת השרון מול התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, כיום רחוב החשמל. אולם גם לפני רוטנברג נהנתה תל אביב מאור החשמל, אך באמצעות גנרטורים קטנים. כך הואר למשל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה מלון בלה ויסטה על חוף הים מול שכונת מנשייה, וכך הופעלו מקרנות הסרטים האילמים בראינוע עדן ברחוב לילנבלום.

רוטנברג, כחלק מהקמת תחנת הכוח הראשונה בתל אביב, נעזר במספר תחנות השנאה להובלת הזרם. מבנה טרנספורמטור גדול הוקם בשדרות רוטשילד פינת רחוב אלנבי, שם גם הציב רוטנברג את המתג הגדול עליו לחץ בטקס חגיגי ב-10 ביוני 1923 ורחובות ת"א הקטנה הוארו בחשמל. השני ניצב בכיכר מגן דוד, באלנבי פינת נחלת בניימין. שני מבני השנאה מפוארים אלו, שתוכננו והוקמו על ידי מיטב האדריכלים נהרסו על ידי עיריית תל אביב בשנות החמישים ורק כמה גלויות צבעוניות מאותה תקופה הם עדות למבנים יפים אלו.

באיזור יפו הוקמו בערך באותה תקופה שלושה מבני טרנספורמטורים מפוארים.  מי שדחף להקמת מבנים אלה וצירופה של יפו לרשת החשמל, היה מאיר דיזנגוף, שבמחצית שנות העשרים, שימש לתקופה קצרה כסגן ראש עיריית יפו הערבית. היה זה לאחר שהתפטר בכעס מכהונתו ראש עיריית תל-אביב ואת מקומו תפס ראש תנועת הפועלים בעיר דוד בלוך.

מבנה השנאה אחד הוקם בשדרות המלך ג'ורג, כיום שדרות ירושלים, שנהרס. השני כמבנה מפואר ביותר הוקם בגינה קטנה בשכונת עג'מי, וניצב עד היום ברחוב יפת פינת רחוב שערי ניקנור. מבנה הטרנספורמטור השלישי הוקם בדרך הראשית מיפו לשכם, כדי לשרת מחד את שכונות נווה צדק ונווה שלום ותחנת הרכבת לירושלים הסמוכה ומאידך את השכונה הגרמנית הטמפלרית הסמוכה. גם מבנה זה, הניצב כיום ברחוב אילת פינת לווינסקי הוקם כמבנה מתוכנן מיוחד ובולט בסגנון מזרחי, הדומה במידה מסוימת למצודה צלבנית ושינניות בקצה.

באורח מפתיע, מי שתכנן והקים את שלושת מבני הטרנספורמטורים באיזור יפו ובכלל זאת את המבנה בקצה שכונת פלורנטין, הוא האדריכל הידוע, אבי האקלקטיקה הארץ ישראלית, אלכסנדר ברוואלד, מתכנן הטכניון בחיפה ומלון פלטין בתל אביב.

אלכסנדר ברוואלד היה אדריכל וצייר יהודי-גרמני, מחלוצי האדריכלות הישראלית
החדשה בתקופת היישוב. ברוואלד הוא מן המשפיעים ביותר על התגבשות הסגנון האקלקטי בארץ ישראל. ב-1910 הוזמן ברוואלד לתכנן בחיפה את הבניין שעתיד היה לאכלס את מוסד ה"טכניקום", בהמשך – "הטכניון", וב-1911 נענה לבקשת ידידו פרופ' פרץ אופנהיימר, שהגה את רעיון הקואופרציה במרחביה, וברוואלד תכנן עבורו את החצר הגדולה במקום, שלימים, לאחר שהיוזמה נכשלה, הפך לקיבוץ מרחביה וביתם של מאיר יערי וגולדה מאיר.

המעניין הוא שגם מבני ההשנאה של תל אביב, שאינם קיימים עוד, הוקמו על ידי
אדריכלים רבי שם בהם ריכארד קאופמן, אדריכל ומתכנן ערים יהודי-גרמני שפעל רבות בתקופת היישוב ונחשב לאחד האדריכלים המשפיעים ביותר בתולדות הבנייה בישראל, ותרם תרומה גדולה להתפתחות הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל.

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

 והוצאת עם עובד 1993

פרק שנים-עשר

שמירה עברית ודגל קרוע

באוויר החם והרדום-למחצה של רחוב חובבי-ציון נישא קולו של מוכר-ירקות ערבי מלוד: "אבאלאך! מראלאך!" – הוא מכריז ביידיש בלולה בערבית על סחורתו, תפוחי-עץ וגזר. אחד במאי היום. את שיגרת הצהריים מפירה קבוצה של פועלים עברים, בראשם צועד אחד החברים, נושא דגל לבן-כחול, ולידו איש קטן הנושא דגל אדום. שני הדגלים מתנופפים בהליכה. הצועדים מתעכבים מדי פעם, שרים שיר מהפכני באידיש וקוראים:

 "יחי הסוציאליזם!" - "יחי העם!" – "תחי העבודה העברית האנושית!"

באותה פתאומיות שהללו הגיחו לרחוב מופיעה מנגד, מקצהו השני, חבורת אנשים מהירי תנועה שרצים לעבר התהלוכה, בראש המתפרצים: אברהם שפירא. הוא רץ היישר אל הדגל האדום. מוציא אותו מידי רוצ'קין, הסנדלר מכפר-גנים, שובר את המקל ומשסע בתנופה אחת את האריג האדום. באוזני הפועלים נשמע קול הבד הנקרע לשניים כאילו נקרע לב אדם חי.

*

חודשים אחדים לאחר-מכן פוסעים שני בחורים ברחוב החול, הנכנס למושבה ממערב, מצד יפו, עד שמבריקה לעיניהם שדרת ברושים גבוהה, בכניסה למלון "הירקון". הם עוברים בשדרה, בין שיחי תויות עדינים, אקליפטוסים מצילים, עצי זית שעליהם מבהיקים מניצנוצי גשם קל, חרוב גבוה רקום פרחים אדומים של בוגונוויליה, ופיקוס ענקי. ברחבה מול המדרגות – בריכה עגולה ובה דגי-זהב, ועלים ירוקים, רחבים ובשרניים, הצפים על פניה.

המלון הוא בית-מגורים רחב-ידיים, בן קומה אחת, ולו גג רעפי-חרס קלויים תוצרת מרסיי, בצבע חום-כתום. המקום נחשב למרכז האינטליגנציה הפתח-תקוואית. גר בו הסופר יעקב רבינוביץ, אשר לימים יתארו ברומאן "נדודי עמשי השומר". מתארחים בו אורחים חשובים שמגיעים לפתח-תקוה, סופרים, עסקנים ציונים, וכן מבקרים עשירים, שאינם נזקקים למלון השני, מלון הפועלים ברחוב פינסקר, הנקרא הוטל רבינוביץ, על שם בעליו.

בניגוד לרוח הדתית החמורה הנושבת במרכז המושבה, בסביבות בית-הכנסת הגדול שברחוב חובבי-ציון, יש במלון גיסין קצת חיים חופשיים. צעירים וצעירות מטיילים בלילות בשדרה יד ביד ומתנשקים, כאן אפילו מעשנים בשבת! – ולכן מכונה הרחוב בפי התושבים "טריפע געסל", סימטת הטריפה או התועבה, והשדרה – שדרת האוהבים.

השניים מקיפים את הבריכה ועולים במדרגות למרפסת סגורה, שם סועדים עתה את ארוחת-הצהריים האורחים הקבועים של המלון. את החלונות מכסים אדי המרק. חורף. הגבוה מבין השניים תולה את אדרתו על מיתלה עץ עגול, בעל זיזים מסולסלים, שניצב בפינה, ושואל: "אפשר לאכול איתכם?"

זהו בחור שזוף וצנום, חיוור-פנים במקצת, עיניו כחולות, גבוה, והעברית בפיו גרונית ומדגישה בי"ת ופ"א רפות, כפי שמדברים עתה בגליל. חברו נמוך, רחב-כתפיים, גופו שרירי ומוצק, כבא מעבודה בשדות אוקראינה הרחבים.

 "שלום עליכם, עמשי! מה נשמע במסחה ובשאר המושבות בגליל? באת לכאן להנהיג גם אצלנו שמירה עברית? דווקא לא היה מזיק. כבר הגיע הזמן," מקדם את פניו האיכר משה גיסין, בעל-המלון.

העיניים נטויות אליו בסקרנות, ורק בארשת פניו של אחד האיכרים מבחין עמשי ביחס עוין, שאולי יגרור אחריו ויכוחים ומריבות, כרגיל. הוא מסיר את כובעו ומניח אותו על השולחן לפניו. "לא. ראשית, אינני עוסק עתה בשמירה. שנית, למושבה שלכם לא נבוא לשמור, אלא אם כן נוזמן על-ידי הראש שלכם בכבודו ובעצמו. טרם הגיע הזמן לכך, אבל הוא יבוא, ייתכן מחר. גם בחדרה לקחנו את השמירה מהיום למחר. אבל אנחנו רוחשים הרבה כבוד לשיח' איברהים-מיכו שלכם. סוף-סוף הוא מהראשונים. משהו מהנסיון שלו משמש גם אותנו בשמירה במושבות הגליל. והוא גם ג'דע! – ממש בן-חיל, איך הוא רוכב ואיזו סוסה יש לו ואיך הערבים מכבדים אותו, אין עוד אחד כמוהו בכל הארץ!"

 "אם הייתם הולכים בדרכים שלנו, לא היו לכם קורבנות. חיים של בן-אדם יקרים מגניבת אשכול ענבים או פרה!" אומר גרשוני הצולע, "למה לא תלמדו מאיתנו איך לא להסתבך בגאולת-דם?"

 "אדם משלנו בוודאי יקר לנו מכל, אבל הביטחון והכבוד של עמנו יקרים וחשובים יותר, כי אם נישן רק בחסדם של השומרים הערבים, הם יוכלו לילה אחד לקום ולשחוט את כולנו, ממטולה ועד באר-טוביה, בלי שנתעורר ונספיק לקחת ביד אקדח או רובה! אתה חושב שמתוך התפארות וקלות-דעת צמחה השמירה העברית? לא, היא נולדה בגליל התחתון, באותן מושבות עבריות קטנות מוקפות בידואים שהשתלטו על השמירה, ואשר האיכרים חיו בהן ממש תחת חסותם! אתם הלא יודעים שאני, שלא כרוב חברי 'השומר', אני בן-הארץ הנני, ואני אומר לכם שלא היה מוצא אחר לאיכרים, ולכן קיבלו את חברינו כשומרים." ולאחר שתיקה קצרה מוסיף עמשי: "ואם אדם יקר יותר מאשכול ענבים – מדוע אתה לא נותן עבודה בפרדס שלך לפועל עברי, בן העם שלך?"

אשת גרשוני, אישה יפה ודקת-גו, בת משפחה מיוחסת מירושלים, נכנסת ומתערבת בשיחה: "לנו אין צורך בשמירה חדשה. לנו יש שומר שאין דוגמתו בכל הארץ!" – ואגב כך תוקעת מבט עז בעמשי המפורסם ויפה-התואר.

 "נו, אל תגזימי..." אומר הבעל. הערצת אשתו לשפירא מרגיזה אותו.

 "עליכם שומר אלוהי ישמעאל!" נוהם עמשי מתחת שפמו כלפי אשת האיכר.

הסופר יעקב רבינוביץ, הגר במלון, מוסיף בצחוק: "ואבו-קישק!"

 "ומה התועלת בכם?" מתגרה האישה בעמשי, "האם כדאי שייהרג יהודי בעד אלומת חיטה או אשכול ענבים, ותגבר השנאה בינינו לבין שכנינו?"

 "טוב גברת, תאריכו אתם ימים בשמירתכם. אנחנו איננו לוטשים אליה עין, חס ושלום. יש לנו די. וסנדר חדד שלכם גם כן מת מפצעיו!" עונה עמשי ותולה עיניו בגיסין, כמו מבקש ממנו לחלצו מן הוויכוח. וכשגיסין פונה אליו, לוחש עמשי: "אני מאוד אוהב כאשר תרנגולת, במקום להטיל ביצים, מנפחת כרבולת וקוראת כגבר!"

גרשוני חש בנימת הלגלוג המושמעת כלפי אשתו ומושך אותה משם: "בואי נלך, הרבה נחת נשבע מהם ביום שנצטרך שישמרו עלינו!"

 "לא יזכו לכך!" היא מסננת, ואחר-כך יוצאת אחריו, אף כי דומה שהיתה שמחה להישאר.

 "נזכה, עוד נזכה! הם באו לרחובות, וגם אלינו עוד יבואו, למרות שאין הם אוהבים כל כך אותנו ואת המושבה שלנו!" אומר גיסין, "תאכלו!" הוא משנה את נושא השיחה. "מצטער שלא מצאתי היום ירקות טובים בשוק. הערבים הביאו רק מעט, והאיכרים שלנו, להם חשוב לנטוע פרדס, אבל לגדל ירקות לא אוהבים, וקונים כמעט הכל אצל הערבים!"

 "איפה אבשלום?" שואל עמשי.

 "הוא לומד עכשיו בגימנסיה העברית ביפו. מאז שאימו המסכנה מתה, ואני נסעתי לרוסיה והבאתי משם את אשתי החדשה שושה, הוא נמצא הרבה מחוץ לבית. הוריי הביאו אותנו לארץ-ישראל. אני נהייתי איכר. נטעתי שדרה שאין כמוה בארץ. היינו ראשונים להעסיק פה פועלים עברים. הבנים שלי כבר מדברים עברית, אולי ירצו גם הם להיות פועלים. אני ואתם נשארנו בנפשנו תלמידי-חכמים, נעשינו בעלי-מלונות, פרדסנים, מורים, סופרים, משגיחים, קבלנים, שומרים; בקיצור, אוהבים עבודות קלות – ואת הטורייה, המעדר, יחזיק נא בידו עבורנו ישמעאל. יעבוד הערבי – כי למה יזיע היהודי ביום קיץ ויבקיע אדמה קשה כאבן? אבל בנינו, הם אולי כבר יהיו אחרים, יעבדו כחמורים, בלי חוכמות, עבודת-כפיים ממש. נו טוב, שיעשו גם הם דבר-מה מועיל. שיראו את כוחם וגבורתם!"

 "ומדוע נעשית בעל מלון?" שואל אחד האורחים.

 "אחי זלמן עזב את בית משפחתנו כאן ועבר לגור עם משפחתו בבית בקצה המושבה. הוא רצה להיות פועל במושב עין-גנים הסמוך אך הפועלים סירבו לקבל אותו. לא די להם שאין אצלו עבודה ערבית, הם דורשים – עבודה עצמית! אפילו מי שמעביד פועל עברי – אינו די כשר בעיניהם! אחי כבר לא צעיר ואינו יכול לעשות את כל העבודה לבד. נשארתי כאן אני וילדיי, ולכאן באה גם שושה, שהביאה איתה קצת כסף. כידוע, כל מי שבא מיפו למושבה נכנס קודם-כל לבית שלנו, שהוא הראשון ברחוב, לשאול כתובת, לשתות, לנוח, ואיך לא נזמין אותו לאכול? וכשראינו כך, החלטנו לעשות את הבית למלון! ומי החבר שלך ששותק כל הזמן? קונספיראטור? אכספרופריאטור?"

הבחור שנלווה אל עמשי, אומר: "שמי יוסל. אני לא מהפכן ולא חתרן ולא מחרים כספים מהבורגנים. אתמול ירדתי מהאונייה ביפו ואני רוצה להישאר כאן ולהיות פועל או אפילו חמור, לא איכפת לי! כי כאן כולם יהודים! אך יותר מכל אני חולם להיות שומר!"

 "הגיע באמת הזמן שיהיו אצלנו יותר שומרים יהודים," חוזרת אחת הנשים לוויכוח שהחל קודם לכן. "גבורות פתח-תקוה של השנים הקודמות כבר לא משפיעות, ובזמן האחרון התחילו השכנים הערבים לגנוב ולשדוד מכל הבא ביד, בשדה ובבית, אפילו סוסים ובהמות מתוך אורווה, ואומרים שהשומרים בעצמם עוזרים להם!"

 "אומרים?" מצטרף לשיחה איכר צעיר ששתק עד כה. "כאשר באים להתלונן לפני ועד-המושבה – קוראים אלה לשפירא ושוכרים עוד שומרים ערבים על חשבון המיסים שלנו. כמה פעמים ביקשנו שיקחו יהודים, אך האדון שפירא אומר כי זה עולה יותר כסף וגם לא יקבל על עצמו שום אחריות לשמירתם. ואיזו אחריות היא זאת עכשיו? כלום. גונבים."

 "בשנה שעברה אמרו לו שירכב בלילות ויערוך ביקורת על השומרים הסרוחים תמיד בסוכותיהם וישנים. בלילה השלישי בא שפירא ואמר שהוא לא יכול, מפני שהוא צריך לישון," אומר מישהו.

 "אתם מחפשים ישועה מוועד-המושבה?" אומר גיסין, "תעזבו אותם, כולם תיישים זקנים! הפרדסנים כבר יודעים שהוועד לא יכול לעשות כלום, ובאסיפה של אגודת 'פרדס' החליטו לעשות נסיון וקבעו כי מחצית השומרים בפרדסים תהיה משלנו. יתנו להם חמישים פרנק לחודש במקום השלושים שנותנים לערבים. עתה תלוי הדבר בהם, להראות את כשרונותיהם ומסירותם לעבודה, אם יצליחו, אולי יהיו בקרוב כל שבעים השומרים של המושבה – יהודים!"

עמשי מחייך. "מה התנפלתם עלי קודם? הלא אני רואה שדעתי על ראש השומרים שלכם טובה משלכם!"

*

שפירא אינו ממהר להחליף את שומריו הערבים בשומרים עברים. כאשר הלחץ גובר, הוא טוען: "אני לא יכול לקחת על עצמי אחריות על עבודתם של בחורים חדשים בארץ, כאלה שרק אתמול ירדו מהאונייה ועדיין לא מכירים את מנהגיה ולא מדברים ערבית. בשמירה נחוצה אחריות רבה לרכוש המושבה, לחיי התושבים ולחיי השומרים עצמם. אחריות שלא לקלקל את היחסים שהצלחתי ליצור במשך שנים עם הערבים. זאת פוליטיקה עדינה: היחסים עם השכנים, עם השלטון התורכי, וכל זה יתקלקל מהר מאוד אם נפטר בבת-אחת את השומרים הבידואים ונמנה משלנו במקומם! אפילו מ'השומר' מבקשים להצטרף אלי כאשר אני מבקר אצל ידידיי השיח'ים. רוצים ללמוד ממני איך להתהלך איתם, מתי לאיים, מתי לדבר כמו בין אחים. חוץ מזה השומר הבידואי נאמן לי ולא איכפת לו אם הגנב הוא ערבי או יהודי. הוא יודע שאם לא יהיה שומר טוב, אפטר אותו. זה לא עניין לאומי. גם האפנדי יפטר אותו אם לא ידע לשמור היטב. ובכלל, מאיפה תהיינה לי ידיעות על הגנבים, אם לא מהשומר הערבי?"

יום אחד פונה ד"ר מזי"א אל שפירא ומבקש שומר עברי לפרדסו, הנמצא בצפון המושבה. שפירא שולח אליו את יוסל, הבחור שנשאר במושבה מאז התלווה לביקורו של עמשי השומר. כצפוי, השומרים הבידואים באים בטענה אל שפירא:

 "מדוע התחלת לקחת שומרים לא-משלנו? מהשבט שלנו, הגנבים כבר לא פוחדים?"

 "אסור כבר ליהודים לעסוק בשמירה? אולי תפסלו גם אותי?"

חדירת שומרים עברים לשמירה בפתח-תקוה אינה לרצונם של ערביי הסביבה, ביחוד מביעים את מורת רוחם אותם אלה שלטשו עיניהם לקבל משרות של שומרים במושבה במשכורת קבועה, ונהגו לגנוב מהפרדסים המרוחקים, כדי להמריץ את בעליהם למנות להם שומר.

לא מרוצים גם אותם שכנים, שנוח היה להם לבוא לכלל הבנה עם השומר הערבי ולגנוב בלי הפרעה. לעומתם השומר העברי, החדש, ה"מוסקוב", אינו מבין דקויות שכאלה ביחסים שבין שומר לגנב. אמנם יש האומרים כי ל"מוסקוב" אמונה מופקרת, מהשטן, שצריך לחלק את הרכוש ולבטל את הקניין הפרטי, אבל בפועל אין הוא מראה נטייה להתחלק ברכוש היהודי עם שכניו המוסלמים. לכן צריך להפחיד אותו ולהרתיעו, שיפנה את מקומו לערבי.

*

בליל שבת של חורף, בין השעות עשר לאחת-עשרה בלילה, באים להודיע לשפירא כי יוסל, השומר בפרדס של ד"ר מזי"א, נפצע ברגלו מיריית רובה-ציד. שפירא מזעיק מיד את גששו הבידואי אחסן דלדום, שמצטייד בפנס, ועימם בחורים אחדים מבני המושבה, שלוקחים חומרי חבישה ואלונקה, והם ממהרים לפרדס.

יוסל שוכב באחת מ"צלחות" העפר הרך, החפורות במעדר סביב כל עץ בפרדסי המושבה. הוא אומר: "ירו בי מצד מערב, אולי ממרחק ארבעים מטר. תיכף אחרי הירייה שמעתי צעדי איש בורח בכיוון ההוא."

כחמישים צעדים ממקום פציעת השומר, על אדמת הבור שבקצה הפרדס, מוצא אחסן דלדום עקבות אדם שבא וחזר, והן מובילות עד לסוכת השומר בפרדס הסמוך, השייך לערבים, על גבול אדמת הביצה. משם הלאה נראים עקבות איש מבוגר וילד מוליכים לכיוון דרום-מערב, וסוכת השומר ריקה, אין קול ואין עונה. בסוכה מתגורר שומר הפרדס, בידואי שחור מאל-עריש, עבד אבו-נימר שמו, עם בנו הקטן, כבן עשר. שניהם נעלמו, וברור כי הוא זה שניסה לפגוע ביוסל.

שפירא פוקד על הבחורים: "קחו את יוסל למושבה. מצבו לא מסוכן."

אילו קרה הדבר בליל חול, היה מבקש את אחד הבחורים לחזור ולהביא לו מהבית את הסוסה, הרובה והתפילין, באלה הוא מצטייד בכל מרדף. אבל עתה ליל שבת. שפירא שולח עם הבחורים את אחסן דלדום, ומבקש אותו:

 "גש עם אחד הבחורים אל בית הרב, תעירו אותו בזהירות משנתו, ספרו לו מה קרה ותשאלו אם מותר לי לרכוב בשבת ולצאת אל מחוץ לתחום השבת של המושבה, אחר העקבות. אם יאמר כן – תחזור ותביא לי את הסוסה והנשק."

כאשר הוא רואה שיוסל הפצוע מתבונן בו בתמיהה, הוא מסביר: "בענייני גניבות, כאשר הנזק כספי בלבד, אסור לחלל את השבת. כך פסק לי הרב קוק מיפו. אבל כאשר מדובר בפגיעה בנפש, מותר. במקרה שלך לא ברור המצב, כי אתה רק נפצעת."

 "איכזבת אותי," אומר יוסל, "אני חשבתי שאתה גיבור גדול יותר מן השבת!"

 "אתם," אומר שפירא, "הכל מותר אצלכם, אפילו לעשן בשבת!"

יוסל לא נשאר חייב. "שפירו, ונשים יפות התיר לנו הקדוש-ברוך-הוא?"

לפנות-בוקר שב אחסן דלדום עם הסוסה, הנשק והתפילין, וקצת דברי אוכל שצררה ליבה-רוחל, כי הבינה ששפירא נשאר בפרדס כל הלילה, כדרכו, לשמור על העקבות שלא ייטשטשו.

 "הרב אמר – יא שיח' איברהים, אתה לא רק מותר לך, אתה גם חייב לקחת את הסוסה והנשק ולצאת מחוץ לגבול מלאבס ולעשות כל מה שאתה יכול לתפוס את היורה."

*

כאשר מאיר הבוקר יוצא שפירא עם אחסן דלדום אחר עקבות המבוגר והילד, שמוליכים דרומה. הם עוברים בין הכפרים סלמה וחירייה, נכנסים לחולות שממערב לראשון-לציון וממשיכים ללכת עד לקרבת הכפר יבנה. במוצאי-שבת, סמוך לחשיכה, אובדים עקבות השניים בבטישת החול שהותירה אחריה שיירת גמלים שצעדה דרומה.

 "את שמו של עבד אבו-נימר אנחנו יודעים," פוסק שפירא. "לפי העקבות ברור לנו שהוא זה שברח אחרי הירייה. נחזור ליפו, שם נודיע למשטרה התורכית עליו ועל תוצאות החקירה שלנו."

לא עוברים ימים מרובים ועבד אבו-נימר נשפט שלא-בפניו, ונידון לעשר שנות מאסר. אלא שבינתיים מתברר כי הוא נמלט מהארץ ואין בדעתו לחזור כלל, שהרי הוא יודע שיושלך מיד לכלא.

*

גל נטיעות הפרדסים, שהתחזק משנת 1900 ואילך, מעמיד תוך שנים אחדות את המושבה על בסיס כלכלי איתן, פיצוי על השנים הקשות ועל הכשלונות שהסבו להם שדות הפלחה, כרמי הגפנים והשקדים, עצי התות לתעשיית המשי ועצי השיטה לתעשיית הבושם. מעתה נעשית פתח-תקוה הן במספר תושביה והן בשטח פרדסיה לגדולה ולמבוססת במושבות הארץ, אשר קולטת את המספר הרב ביותר של צעירים יהודים שעולים ארצה, אנשי העלייה השנייה.

אך במושבה ניטש סכסוך מר בין "הצעירים" לבין "הזקנים". בראש "הצעירים" עומד הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, שבשנת 1908 נקרא לעבוד במושבה. הוא מבקש לתקן את תנאי-החיים ולהעמידם על יסוד בריא יותר. ועד-המושבה, שמורכב כולו מ"זקנים", מצר את צעדיו. הרופא מתחיל בפעולה לשיפור המצב בבתי-הספר, שתנאי ההיגיינה בהם ירודים, ועיני הילדים מלאות טראכומה. הוא מרצה על שמירת ההיגיינה, בליווי פנס-קסם, בפני המורים וקהל רב של נוער המושבה. הדבר מבעיר את חמתו של ועד-המושבה ובייחוד הקנאים והאדוקים בו. הם טוענים שהרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה תמונות פורנוגראפיות, ואלה שרים בהדרכתו שירים לא-הגונים.

הרופא מארגן חוג של בנות-המושבה לעזרה רפואית, ומסביר להן מה מתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות. הוא מספר להן על הווסת ועל דברים נוספים שהאימהות מהססות לדבר איתן עליהם. בא ועד-המושבה וטוען שמעשי הרופא יביאו את הגברים לידי פריצות על-ידי כך שהצעירות תתחלנה להביט לתוך עיניהם, ויש בזה גירוי היצר. ובכלל, איזה רשות יש לרופא לצאת מתחום הרפואה, ולהסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?

המלחמה נגד הרופא מחריפה בשנת 1909. הוועד מסדר תהלוכה של נשות המושבה, שבאות להפגין לפני בית הרופא בטענה שהוא גוזל מהן את הבנות ומשחית את נשמת הנוער בהצגות שמתרחשות בחדרים חשוכים. צעירי המושבה נזעקים לשמע התהלוכה שמאיימת על הרופא החביב והאהוד. מתחילה התכתשות, יד בנים בהוריהם. המושבה מתפלגת לשני ועדים, אחד של "הצעירים" ואחד של "הזקנים", הצעירים מקימים אגודה בשם 'התחייה', ו"הזקנים" – משמרת "מגיני המושבה".

הוועד הקודם, של "הזקנים", סוגר בפני ד"ר ברנשטיין-כהן את בית המרקחת של המושבה, הנמצא בפינת הרחובות מונטיפיורי וחובבי-ציון, ומפקיד עליו משמרת של "המגינים". "הצעירים", חלקם מהדור הצעיר שנולד במושבה, מבקשים לפרוץ אל בית-המרקחת בכוח. חילופי הדברים נעשים קשים ונראה שעומדת לפרוץ תיגרה. למקום מזדמנים שיח' מוחמד אבו-קישק, העומד בראש השבט ששוכן על הירקון, ושיח' איברהים אבו-ימן מפג'ה. הם סבורים שפרצה במושבה מלחמה על השלטון בין שתי חמולות או שושלות של יהודים, ומציעים מיד את תיווכם, כנהוג אצלם במקרים כאלה.

בעיצומן של הצעקות והרמות הידיים, באים כשישים פועלים למקום התיגרה, ולוקחים על עצמם תפקיד של שוטרים. הם מודיעים שלא באו לעזור לשום צד, והתערבותם היא כדי לשמור על השלום ועל כבוד המושבה. משני הצדדים יש שמגדפים אותם וגם תוקפים אותם במכות, אך לבסוף עולה בידי הפועלים להפריד בין המחנות הניצים, להשפיע עליהם לעזוב את "שדה-הקרב" של בית-המרקחת ובית ועד-המושבה, ולחזור איש-איש לביתו כדי שיישמר כבוד המושבה, ולא יחשבו שכניה שנעשתה הפקר.

*

ההד האחרון למאבק "הצעירים" מתרחש בקיץ 1910, בשעת ביקורו במושבה של החכם-באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הראשי של יהודי עות'מניה. הרב נחשב לאישיות ממלכתית ויהודית כאחת, ומשום כך מייחס היישוב העברי חשיבות רבה לביקור הרשמי. מקווים להיעזר בהשפעתו באותם ענייני היישוב אשר נחתכים בעיר הבירה קושטא.

במושבה מורגשים תכונה רבה ומתח, לאור נסיון קודם, רע ומר, שהתרחש לפני יותר משנה, ביפו, בעת הנפת הדגל הכחול-לבן לצד הדגל העות'מני, בחגיגת מתן הקונסטיטוציה; זו, ה"חוריה" בפי הערבים, מבשרת כביכול מתן יותר חירות לעמי הממלכה העות'מנית תחת שלטון השולטן עבדול-חמיד, לאחר שנאלץ להתחלק בסמכויותיו עם קבוצת גנרלים בשם "התורכים הצעירים", שתפסה את השלטון. בתהלוכה ביפו אילץ שפירא את הצעירים, נושאי הדגל הלאומי, להוריד אותו בגלל חשש מתגובת השלטונות להפגנה ציונית. הפעם מתכוונים גם הפועלים וגם צעירי פתח-תקוה לא לוותר אלא לצאת ביד רמה עם הדגל.

ועד-המושבה פונה מראש לכל האגודות והקבוצות במושבה, בשמו של החכם-באשי, להודיע שהלה מתנגד להנפת הדגל העברי, כי הוא פקיד של הממשלה התורכית. הדרישה מעוררת את כל הפועלים ובאסיפה כללית מיוחדת הם מחליטים להניף את הדגל עד שהחכם-באשי עצמו יצווה להורידו.

חברי הוועד, נכבדי המושבה וקבוצת רוכבים ושפירא בראשם יוצאים לקבל את פני החכם-באשי. מכינים לו קבלת-פנים פומבית עם תזמורת בגן-המושבה, היא כיכר המייסדים, המקושטת לכבוד המאורע בירק רב ובדגלי עות'מניה הירוקים.

למן הרגע הראשון לתהלוכה, המתלווה לחכם-באשי בהיכנסו למושבה, נמצאים נרגנים אחדים מקרב האיכרים, שמתפרצים בחוזקה לתוך מחנה הפועלים כדי לקרוע את הדגל, אך הדבר אינו עולה בידם. מצב זה של מהומה נמשך עד אשר התהלוכה מגיעה לכיכר המייסדים. חלק מהפועלים הולכים כל הדרך ודמעות זולגות מעיניהם בראותם את עבדות אחיהם האיכרים, שפלותם וגסותם, בהעיזם לרמוס ברגליהם את הסמל הלאומי. אחדים גם מתעלפים מרוב כאב.

על-יד הפוסטה, בכיכר המייסדים, עומדת התהלוכה מלכת. התזמורת מנגנת. מנהיגי הציבור עולים עם האורח לבימת-הכבוד. כאשר רואה החכם-באשי את הבחורים מריעים לדגל, ניכר על פניו שהדבר אינו מוצא חן בעיניו.

 "באתי כפקיד ממשלתי," הוא לוחש לראש-הוועד של "הזקנים", "אם יוודע לאדונים רמי-המעלה בסטאמבול, שהשתתפתי בחגיגה תחת דגל לא-עות'מני, דגל המסמל לדעת רבים את השאיפה לנתק את ארץ-ישראל מעות'מניה – ייגרם נזק רב גם לי וגם לכם. אבל בתור אורח שלכם, לא נעים לי לקום ולמחות בפני הצעירים הנלהבים."

ראש-הוועד מושך הצידה את שפירא להתייעץ עימו. שפירא מרים קולו וגוער בצעירים: "להוריד מיד את הדגל. אתם פוגעים באורח, מעמידים אותו במצב מסוכן!"

הפועלים צועקים: "שפירא מתנגד לתחייה הלאומית!"

 "יחי העם!"

 "לא תחזור כאן חרפת ה'חוריה' ביפו!"

 "לא ניכנע! כאן אדמת ישראל תחת רגלינו!"

 "כל מי שליבו לצד מחנה הדגל, ילך אחרינו!"

ובטרם נודע אם הם מתכוונים לעזוב את המקום או להישאר, מתנפלת עליהם חבורת איכרים בעלי-גוף שמתחילים להכות ללא רחמים. הם מכים גם בחורות, מושכים לשתיים מהן בשערותיהן, אחת הבחורות נפצעת. הם מנסים לתפוס את הדגל ולהורידו בכוח. הדגל נקרע לגזרים. מאחר שמושכים בו בחוזקה אלה גם אלה, נשארים קרעיו בידי הפועלים, ובקריאות: "בוז למתרפסים!" ו"יחי הדגל העברי!" - הם עוזבים את התהלוכה.

אחדים מצעירי המושבה, בני-האיכרים, שחברים באגודת "התחייה" שנוסדה בעקבות מרד "הצעירים" ב"זקנים" – משתתפים בתזמורת יחד עם הפועלים. בראותם את הנעשה הם קורעים לאות מחאה את תווי-הנגינה שלהם ולא מוכנים עוד להשתתף בנגינה עד אשר אחד מהם מביא דגל כחול-לבן אחר, במקום הדגל הקרוע. הם מניפים את דגלם ומגינים עליו כמו על הדגל שביד הפועלים.

 "אנחנו לא רואים בו דגל מפלגתי אלא לאומי!" הם קוראים כנגד הצרחות של אבותיהם, המנסים למנוע מהם לשאת את הדגל ברמה.

*

עוד בטרם חוזר החכם-באשי לסטאמבול היא קושטא, עושה לה כנפיים שמועת הדגל הכחול-לבן מפתח-תקוה. פקיד חרוץ ב"מחלקה הציונית" של מיניסטריון הפנים העות'מני בבירה מוסיף עוד פרט מרשיע לתיק העדויות המתארות את הציונות וההתיישבות העברית כתנועה בדלנית החותרת תחת שלמות הממלכה העות'מנית ושואפת להיפרד ממנה ולתבוע עצמאות לאומית. ד"ר ברנשטיין-כהן מתפטר זמן לא רב לאחר קריעת הדגל, ולמרות הפצרות "הצעירים" הוא עוזב את המושבה.

*

אחמד אבן-חמד אל-מצרי מתגורר באוהל ליד המושבה ועובד בה כשומר בשכר של שני נפוליונים לחודש. זה שכר גדול מהרגיל, אבל שפירא מתחשב בייחוס שלו. הוא בנו של חמד אל-מצרי, שהיה אחד מבעלי הקרקעות של מלאבס בטרם מכר אותן לסוחר היפואי קאסאר, שמכר אותן ב-1878 למתיישבים הראשונים. אביו של חמד בא בשנות ה-30 למאה ה-19 ממצרים בתור חייל צעיר בצבאו של איברהים-פחה, כובש הארץ מידי התורכים, וקיבל נחלה גדולה בכפר מלאבס.

אחמד עובד שנים רבות בשמירה על האדמות שהיו פעם של אביו וסבו, הוא מלווה את שפירא במסעותיו, ובכספים שחסך קונה צאן ובקר, סוסות וגמלים. יום אחד הוא נחלה וחש שקרובה שעתו למות. הוא מזעיק אליו את אברהם שפירא ואומר לו:

 "ואללהי יא איברהים-מיכו, עכשיו, שאני הולך בדרך אשר ממנה לא אשוב, אומר לך שאתה היית לי יותר מאבי. שאבי, עליו השלום, עשה הרבה טעויות בחייו: מכר את אדמתו לקאסאר, התפתה לעצת קאסאר העקרוט לתבוע אתכם למשפט כאילו לא הושלמה הקנייה, ואחר שנכשל גם בזה, כי קאסאר רימה גם אתכם וגם אותו, התחבר אבי המסכן לאנשים רעים, התחיל לשלוח יד ברכוש של אחרים, וגם הסתבך פעם בקטטה קשה עם יודה ראב, אבל לפני מותו קרא לי והשביע אותי שאחזור לגור על האדמה הזאת ואעבוד אצלכם כל ימיי ביושר, וכך עשיתי, בזכותך..."

 "אין לך מה לחשוש," אומר שפירא. "במקום שאתה הולך אליו, שופטים כל אחד על-פי מעשיו, והאלוהים הרחום ורב-החסד אינו פוקד עוון אבות על בנים. כאשר ביקרתי אצל אביך המנוח בג'לג'וליה, ביקש ממני שאשגיח עליך שלא תיסטה מדרך הישר."

 "אבי, יא איברהים-מיכו, בקשה גדולה לי אליך."

 "כל מה שתאמר, אני לפקודתך."

 "אתה תהיה האפוטרופוס על הצאן ועל הבנים, ותשגיח על כל מעשיהם עד שיגדלו, שלא יבזבזו את הרכוש, ולא יסורו מהדרך הישרה."

שפירא מבטיח.

*

יום אחד נתפס חמד אבן-אחמד אבן-חמד אל-מצרי בגניבת כבשים ועגלים מהמושבה. כל זמן שגנב אצל אחרים, לא התערער מעמדו במושבה, אך עתה מוכרח שפירא למסור אותו למשפט. חמד "היתום" נדון לשמונה חודשי מאסר. מבית-הכלא הוא משגר מכתבי-תחנונים לשפירא, ומבטיח לחזור למוטב. שפירא מרחם עליו ושולח לו מדי חודש מעט כסף. לאחר שחמד יוצא לחופשי הוא בא אל שפירא, מבקש סליחה ומבטיח שלא יוסיף לגנוב.

לאחר זמן לא רב נעלמות פרות מעדר המושבה. שפירא חוקר ומגלה שחמד אבן-אחמד נוהג לגנוב פרה, להרחיקה מהמושבה, ואחר למכור אותה חזרה לקצבים במחיר מוזל, כנהוג במכירת גניבה. חמד נידון לשנתיים מאסר, והקצבים משלמים קנס אלף פרנק לוועד-המושבה.

ושוב משגר חמד לשפירא מהכלא מכתבים מלאים חרטה, ושפירא זוכר לו חסד אביו ושולח לו מעט כסף, וזוכה לתודות ולהבטחות שייטיב את דרכו.

*

אברהם טרוד בהשגחה על השמירה, הפרדס, האורווה והרפת, אבל את הבית שברחוב הרצל מחזיקה ליבה-רוחל. היא מגדלת תשעה ילדים, היא עושה ימים כלילות בעבודות-הבית השונות כדי שאוכל ולבוש יהיו לכולם וכדי שהחדרים יבהיקו וכדי שהטרקלין הגדול, המלא חרבות ורובים וצילומים ומזכרות ומתנות, יהיה מצוחצח וערוך לקבלת פני אורח – אך יותר מכל היא מטפחת את אברהם בעלה, שהוא גם דודה, אחי-אביה. הוא מרכז הבית ועל פיו ישק כל דבר. שעות היא עומדת ומגהצת במגהץ-הפחמים הגדול את כותנותיו וחליפותיו ודואגת שבגדיו יהיו נקיים ומסודרים. ביוצאו רכוב על סוסתו בלבוש בידואי, או בצעדו רגלי וזקוף-קומה בחליפתו הלבנה ברחוב – תמיד הוא כנסיך היוצא מארמונו, תמיד הוא מעורר כלפיו יראת-כבוד.

אבל יש דבר המציק לליבה-רוחל ואינו נותן לה מנוח, והוא עתידו של אהרון-מנחם בנה. הנער נפל בילדותו מהשולחן ארצה, ויש אומרים שמפני כך נעשה חירש-אילם. עתה הוא גדל פרא, אינו מסוגל ללמוד, ידו בכל ויד כל בו. האב מענישו ומכה אותו לא פעם, אך ללא הועיל.

היא מרבה לדבר על כך עם אברהם ולבסוף, בינסיון להעניק לנער סיכוי לחיים תקינים, הוא נוסע עימו לגרמניה ומשאיר אותו שם במוסד לחירשים-אילמים. אהרון-מנחם שוהה במקום הזה שנים אחדות ולומד לדבר מעט ולקרוא תנועות שפתיים, כל זאת בגרמנית בלבד, כי אין עדיין מוסד דומה בארץ, ובעברית.

*

ליל שבת אחד מזעיקים את שפירא. "מישהו התפרץ לחדרה של אלמנה צעירה, הגרה בבית פינשטיין, גנב כסף, וכאשר התעוררה והחלה צועקת – ברח ונעלם בחשיכה."

שפירא מתלבש, לוקח עימו שני שומרים-גששים שאחד מהם נושא פנס נפט דולק, שלאורו ניכרים על הקרקע עקבות אדם ההולך וסובב בשוק ובשאר רחובות המושבה, שאינם מרוצפים. לפי העקבות ברור לעוקבים כי הגנב רואה את הפנס שבידי רודפיו, והוא מעקם את מסלולו כדי להתחמק מהם, אך טביעת רגליו מסגירה אותו.

תוך כדי הליכה מגיע אחד הגששים למסקנה שהעקבות הן של חמד אל-מצרי, כפי שזכורות לו מגניבות קודמות. בהמשך הוא מוצא נעל אחת ואומר: "לא צריך להמשיך. ברור מי הגנב. הוא לא סוחב איתו משהו כבד. והנעל היא של חמד אל-מצרי, ומתאימה לאחת העקבות. כל ההוכחות בידינו."

 "לא, אני מוכרח לתפוס אותו!" אומר שפירא. "לא אתן לנוכל הזה להתפאר שהוא סידר אותי!"

בהמשך המרדף מצטרפים לשפירא אחדים מצעירי המושבה, ובהם אבשלום גיסין. העקבות של רגל נעולה ורגל יחפה עושות שישה סיבובים במושבה, ואחר יוצאות בין הפרדסים לכיוון מערב, ושוב חוצות אותה מזרחה, וכאשר מאיר הבוקר מוצאים אותן מובילות לאוהל של בידואי על גבול המושב עין-גנים והכפר הערבי פג'ה.

כאשר מתקרבים הרודפים אל האוהל, קופץ מתוכו חמד ובורח אל בית המוכתר של פג'ה, איברהים אבו-ימן. בבית המוכתר נמצאים אורחים נכבדים, גובי-מס מיפו. כאשר שפירא בא עם פמלייתו, מתייצב המוכתר וגוער בו:

 "שיח' איברהים-מיכו, אין מצווה קדושה ממתן חסות לאורח הבא בצל קורתך, ואבוי למי שמפר אותה, כי דמו בראשו!"

 "אל לועוב מעי מא ינפע! – הצחוק אתי אינו כדאי!" מתרה בו שפירא. "אל אימליכ אנא אחסן מינו, אל עאטף אנא אעטל מינו, ואל ניג'ס אנא אנג'ס מינו, לא תבדע מעי! – כלומר, הטוב – אני טוב ממנו, הרע – אני רע הימנו, הטמא – אני גרוע ממנו, אל תתחיל איתי בדרך זו, יא איברהים אבו-ימן! הפושע הזה התפרץ הלילה לבית של אישה צעירה. לא ידעתי, שהמוכתר של פג'ה נותן מקלט לפושעים ולאנסים!"

 "לא, בבית שלי מתאכסנים רק אנשים הגונים, ואם עשה הבחור נבלה כזאת, הנה הוא בידיך, ועשה בו כטוב בעיניך!" נאלץ המוכתר להתנער מאורחו הבלתי-קרוא, לבל ייחשד כשותף לו בעיני גובי-המס הנכבדים.

 "קח!" משיב אבשלום לחמד את נעלו האבודה, ולאחר שזה נועל אותה, הוא נלקח למושבה.

 "יא איברהים-מיכו אבי, רחם עלי, לא נכנסתי לבית כדי לאנוס את האישה. רק לגנוב. הייתי רעב," פורץ חמד בבכי תוך שהוא מקרטע לצידם על רגלו הפצועה.

 "אינך מתבייש, יא חמד אבן-אחמד, לשקר לי כך? מדוע לא באת אלי? האם קרה פעם, שבא איש רעב אל ביתי, ויצא רעב?"

 "בחייאת אללה שאני לא משקר, הנה, ארבעים ושניים גרושים תורכיים, זה כל מה שלקחתי," הוא מנסה לעורר עליו את רחמי אפוטרופסו.

 "לקחת מה שלקחת, אבל זה לא המקרה הראשון. הבטחת לי הרבה פעמים לחזור למוטב, ולא עמדת בדיבור שלך. לולא ההבטחה שנתתי לאביך המנוח, שהיה אדם ישר והגון, כי אז כבר מזמן הייתי זונח אותך. אבל עכשיו, די, אל תשלח לי שום מכתב מבית-הסוהר, ואחרי שתצא, אל תעיז שוב לבוא אלי. אני מזהיר אותך, אם כך תמשיך – תמצא את עצמך בסוף על עמוד-התלייה!"

חמד נשפט למאסר שנים אחדות באשמת ניסיון לאונס, אך בכך טרם הסתיימו תלאותיו.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ייתכן שאנחנו קצת הוזים, אבל בקיץ החם הזה, אמנם לא יותר חם מאשר בשנים קודמות, כבר כמעט שאין רואים ברחוב ילדות – אלא בעיקר נשים קטנות, חלקן עדיין בלי חזה, אבל כמעט כולן בכפכפים, כאשר אצבעות הרגליים והידיים משוחות בלק צבעוני, לרוב באדום וולגרי או סתם בצבעים משוגעים וגם מכוערים; והלבוש של הילדות האלה בקיץ הוא מינימלי, גם כאשר אפילו אין להן עדיין פטמות כדי למשוך את תשומת הלב, שלא לומר שדיים של ממש.

מה קרה? כבר אין סתם ילדות נחמדות עם ציפורניים טבעיות, לא צבועות? והלא ראינו  ברחובות אפילו ילדות-נערות שפוסעות בסנדלים על עקבים, ממש כמו גברות קטנות, והאמת, גם קצת מגעילות. אמנם, לפחות עדיין אינן צובעות שפתיים, אבל ייתכן שהן כבר מתאפרות ו"עושות" גבות. ואולי אפילו טרם קיבלו את המחזור, הנשים הקטנות האלה.

שלא לדבר על כך שזוהי מכה לפדרסטים אשר לשם ההתעוררותם המינית הם זקוקים למראה נערות בתוליות וילדות תמות ונקיות – ולא לקריקטורות צבועות של נשים וולגריות.

* האין זה רק טבעי שהתקשורת החסודה, זו שיש בה כל כך הרבה אידיוטים מוסריים וצבועים מקצועיים – לא עלתה על התופעה שעיתונאי בכיר כמו דן מרגלית נשכר על ידי החינמון "ישראל היום", השייך למיליארדר היהודי-האמריקאי שלדון אדלסון שעשה את הונו בעסקי הימורים, נשכר אולי גם כדי להשחיר את שמו של ראש-ממשלה שכיהן-בשעתו, אהוד אולמרט, ובכך לעזור להדחתו, ובמקביל לקדם את סיכוייו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה?

ומה שיפה בעיתונות הישראלית הוא שאין בה שכירי-עט רק שכירי-חרב.

* מה, סורים שוחטים סורים? וגם ילדים, וגם נשים, אחרי שאנסו אותן פנים ואחור? ולפעמים יש בסוריה יותר ממאה הרוגים ביממה? לא! לא יכול להיות! הסורים צדיקים. צריך היה לתת להם כבר מזמן את הגולן שבכלל לא היה שייך להם, לתת עד הכנרת! – והאמת, רק בישראל שוחטים ילדים ערביים, בייחוד לקראת אפיית המצות לחג הפסח! היהודים זקוקים לדמם! זה בטבע של היהודים, השחיטה, כמו שכתב כבר המשורר הלאומי שלהם, ביאליק, על השחיטה. כל ועדה לזכויות האדם שימנה האו"ם תוכיח שהיהודים שוחטים וגם הורגים ילדים!

* כמעט בכל הפרסומים התקשורתיים וגם בכיתוב לתמונות חזר שוב ושוב השקר: "צעדת המיליון בקיץ שעבר!" – הו יוזף ג. – אילו רק ידעת איך שקרנים בישראל אימצו בהתלהבות את משנתך התקשורתית לקראת מוצ"ש האחרון!

אנחנו, אישית, אין לנו שמץ אמון במחאה החברתית שמשתמשת לצרכיה הדמגוגיים בשקר הזה!

ואולי דפני ליף תברר את הנקודה הזו בפגישתה הקרובה עם שרי אריסון? הלא ממרומי דירתה של שרי במגדל שבפינת אבן גבירול ושאול המלך – נראים המפגינים כמו נקודות קטנות של חרא של זבובים.

* כל פוליטיקאי ישראלי, שר, ח"כ, ראש עיר וכיו"ב, שנוסע לארה"ב להרצות לא באופן פרטי אלא מטעם מוסדות בארץ ובגולה, יודע שאינו מקבל תשלום עבור הופעותיו, לכן הצ'ופר הוא בטיסה במחלקה ראשונה, במלונות ממדרגה ראשונה, בכבוד, בתרומות שהוא מגייס למטרותיו הפוליטיות או לקרן לרווחת עירו, כמו טדי קולק האגדי, וכיו"ב, ובמשך שנים רבות היו גם נקודות הטיסה נזקפות לזכותו האישית של המוזמן ולא על שם המוסד שמימן את טיסתו.

היו וישנם גם לא מעט סופרים, אקדמאים ואידיוטים מוסריים, חביבי הקהל והתקשורת – שהוזמנו ומוזמנים על ידי מוסדות וקרנות, שלא תמיד טובתה של ישראל לנגד עיניהם, אבל הם נהנו ונהנים מכך, כולל קבלת נקודות טיסה על כרטיסים שהם לא שילמו עבורם אלא בהרצאות, לעיתים גם נגד ישראל וממשלותיה ולעיתים גם בשכר מלא להרצאות או בדמי כיסוי הוצאות נדיבים.

אבל, כידוע, רק אולמרט מושחת, למרות שגייס במסעותיו עשרות מיליוני דולרים למוסדות ולגופים ישראליים. אילו היה, למשל, נוסע להתרים ל"עדאלה", לזהבה גלאון, לגדעון לוי או לארגון אנטי-ישראלי אחר, אולי איש בתקשורת ובמערכת המשפט לא היה בא אליו בטענות!

* הטור השבועי של הכותב המוכשר סייד קשוע במוסף הארץ הולך ונעשה מגעיל יותר ויותר, ואינו חדל לנגן על המיתר האחד של קיפוח הערבים. הנה למשל סיום טורו בשישי האחרון:

"אני באמת לא מבין מה הערבים רוצים. האם לא הגיעה השעה להודות למדינה, להודות לאל שאינם חיים בסוריה, שם טובחים בני אותו עם זה בזה, שם מתעללים בילדים מבני העם שלהם? זה באמת מה שהם רוצים? האם החיים כאן בסופו של דבר אינם פי מיליון יותר טובים? עם כל הכבוד, כאן אנחנו מתעללים רק בבני עמים אחרים."

במי אנחנו מתעללים, סייד קשוע? באזרחינו בעוטף עזה החיים בצל מתקפות טילים פלסטיניים? ביותר ממיליון אזרחים ערבים ישראליים החיים בחופש, ברווחה, בביטחון ובדמוקרטיה אמיתית – שאינם קיימים כיום בשום ארץ ערבית ומוסלמית, שרובן עדיין מתנודדות בין דיקטטורה, פיגור ואנארכיה? במסתננים מכל רחבי אפריקה שחוצים באופן פלילי את גבולותינו ודורשים כאן זכויות שאינן ניתנות להם ולשכמותם בשום מקום בעולם?

אולי אנחנו מתעללים בקופטים שבורחים ממצרים ובנוצרים שבורחים מבית לחם של הרשות הפלסטינית, ומלבנון?

ואולי אנחנו מתעללים בך, סייד קשוע, "בן העם האחר" – שרק בישראל אתה יכול להתפרנס משנאה לעם העברי שממנו אתה חי ושאלמלא תרבותו העברית לא היה לך קיום! – מעניין מה אומרים על הצביעות שלך קוראיך הערביים, אם יש כאלה.

לפחות לזכותך הסידרה המצויינת "עבודה ערבית", שיש אולי לקרוא לה בשם "המהלֵך [או המתפרנס] בין הטיפות".

* העובדה שמרבית אזרחי ישראל, גם האלפים המעטים של "המחאה החברתית" הגוועת, (מהם תמימים, מפונקים, מוסתים, שמאלנים מחופשים מחד"ש עד מר"צ, ונתמכי הקרן לישראל חדשה) – העובדה שכולם רוצים לגור בתל-אביב! – רק מראה עד כמה הציונות ניצחה, ובגדול! כי תל-אביב היא תמצית הרעיון הציוני של חברה עברית, חופשית, משכילה, "מערבית", עובדת [כן, בתל-אביב ובגוש דן גם עובדים, למרות שנראה כי כל הימים יושבים בה  בבתי-קפה], חברה חילונית-ברובה, כישרונית וחרוצה!

* אם חשבנו שאחרי זיכויי אולמרט תפוג השנאה כלפיו והביטויים שאינם ראויים לפרסום, הרי טעינו. אנחנו מקבלים רשימות השמצה מלכלכות עליו, שההגדרה לגביו "חלאה" היא מן המתונות שבהן – וכמובן שעדות הז'וליק טלנסקי עדיין מתקבלת אצל ישראלים רבים כדברי אלוהים חיים.

לכן כדאי אולי להאזין לדבריו של עיתונאי בכיר, נחום ברנע, במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" מיום שישי האחרון:

"כאשר שיכנע לדור [פרקליט המדינה] שתי ערכאות שיפוטיות לאפשר לו להעלות את משה טלנסקי לעדות מוקדמת, טלנסקי לא סיים עדיין את חקירתו במשטרה. לחוקרים היו, לפי עדותם, שני קלסרים וחצי, לא יותר, של חומר בפרשה. עברו עוד שנתיים עד שהפרקליטות הגישה כתבי אישום. עברה עוד שנה עד שהבינה שטלנסקי הוא ליצן. על בסיס צר כזה, קלוש כזה, לא מדיחים ראש ממשלה. לדור יכול היה לדעת שזאת תהיה התוצאה מהמהלך שעשה."

והלא זה מה שטענו אנחנו, מהרגע הראשון, כלפי הז'וליק משה מוריס טלנסקי, זה האיש המתעתע שמילא את כותרות ועמודי העיתונים – מפני שהתקשורת הישראלית התמסרה לו מן ההתחלה בהתלהבות נימפומאנית זולה!

* רחל רדר: על בילויה מעוז. אין הרבה פרטים ישירים בגוגל, וזה מה שליקטתי: בנה, עו"ד פנחס מעוז, הוא יו"ר  העמותה של ביה"ס הדתי לקולנוע "מעלה",  ומחלק פרסי קולנוע מקרן בילויה מעוז. ב-2007 זכתה בפרס אילה זמיר על סרטה "הרת עולם". ב-2012 זכתה בפרס הדס דיסין על סרטה הערכי-חינוכי "חנוכה שמח משפחת בודנהיימר". דליה שטאובר, מנכל"ית משרד החינוך, לעומת זאת, זכתה בפרס מקרן בילויה מעוז עבור עבודת מחקר בתחום החינוך בבר-אילן. עו"ד מעוז  מרצה למשפטים בבר-אילן ו"מעורב בחקיקה בכנסת". תבע, בזמנו, בעתירה נגד אריאל שרון,  שלא למנות את צחי הנגבי לשר משפטים.  הוא גם חבר ב"קרן תורה ועבודה".

* יוסי בראל כותב לנו: תהית מי זו בילויה מעוז. חיפוש קצר בגוגל הביא אותי לאתר –

http://www.kipa.co.il/community/show/3292394

ומשם אני מעתיק, את הקטע הבא, מתוך רצף תכתובות של פורום. אם זו סיבה לקריאת שם רחוב בתל-אביב – אני אינני יכול לפסוק:

"אימי נפטרה לפני 19 שנה. היא היתה הבת הראשונה בכפר בילו ומכאן שמה. היא חזרה בתשובה נישאה לאבי והפכה לאשת חינוך בתל-אביב, מורה, מנהלת ובהמשך מפקחת. פיתחה והניחה את היסודות לחינוך למחוייבות אישית. היתה אשת חסד ובמקביל לכל אלו גידלה אותנו, 6 ילדים. אתמול היה טקס רשמי של קריאת הרחוב (בכוכב הצפון בתל-אביב) על שמה במעמד הרב לאו, נציגי העירייה, משפחה וחברים, היה מרגש ומיוחד."

* וכפי שאתם יודעים – המשוררת ה"צברית" הראשונה אסתר ראב לא זכתה עד היום לרחוב על שמה בתל-אביב.

* מאתיים הם מיליון! – מעוללות הבלוף של "צעדת המיליון": "כ-200 משתתפי צעדת המיליון, שיצאה מחוף גורדון בת"א, הגיעו לפארק צ'רלס קלור והתאספו מתחת לפנס. עו"ד יאיר אולמרט, ממארגני צעדת המיליון, לא מאוכזב מכך שבהפגנה שלו מספר המשתתפים נמוך משמעותית מבזו המקבילה, שבראשה עומדת דפני ליף: 'לא חשובה אצלנו הכמות, אלא האיכות. יש אצלנו ערכים ולא דמויות.' מספר הצועדים בכיכר פריז בירושלים עלה לאלף." ["הארץ" באינטרנט, מוצ"ש 14.7].

* בגלל הכמות הרבה של תגובות ורשימות, רובן שלוחות-רסן ומזות קצף כלפי זיכוייו של אולמרט, בבחינת "הכה באולמרט והצל את ישראל!" –לא יכולנו להביא הכול בגיליון הנוכחי, ולכן חלקן המנומס והראוי לפרסום יובא, במידת האפשר, בגיליון הבא, אף שיש בהן, לדעתנו, קצת דיראון לכותביהן.

מה שטוב הוא שאיש בישראל כבר כנראה אינו מודאג בימים האחרונים מהגרעין האיראני וממצב הנשק הלא-קונבנציונאלי בסוריה, מטרור החיזבאללה ואל-קאעידה,  מההתפתחויות המסוכנות במצרים ובסיני או מהאחריות העצומה המוטלת על ההנהגה הביטחונית של ישראל לנווט אותנו בכל אלה. יש אולמרט והחרדים [שכידוע מועמדים לגיוס-חובה לצנחנים]! ומה צריך יותר מזה כדי לברוח מן המציאות? אולי גם נתחיל במסע להדחת ביבי, בסעיפים הדומים מאוד-מאוד לאלה שבגינם הודח אולמרט, וככה תהיינה לנו עוד ארבע שנים מעניינות מאוד, שבהן גם גם ביבי ירזה, יקריח כליל וייראה כמו צל של עצמו!

* אורי הייטנר: חמש מחשבות החולפות בראשי לנוכח הטרגדיה הנוראית – ניסיון ההתאבדות של משה סילמן.

א. צורך בחשבון נפש של החברה הישראלית, על היחס הבלתי אנושי של הממסד לאנשים החלשים שהמר גורלם. כאשר אנו נאבקים למען מדינת רווחה ולמען צדק חברתי – אנו נאבקים לשינוי המצב המביא אנשים לייאוש כזה. מי שמתנגד לרעיונות הצדק החברתי ומדינת הרווחה, כביכול בשם "הכלכלה החופשית", צריך להבין מה התוצאות הרות האסון של דרוויניזם חזירי חסר רסן.

ב. הידיעות על כך שהאיש הודיע מראש על כוונתו לבצע את המעשה, ו"חבריו" ידעו על כך ולא מנעו זאת, מזעזעות. לא תעמוד על דם רעך! צדק חברתי אינו רק דרישה מהממשלה, אלא קודם כל דרישה של כל אדם מעצמו. מי שידע ונתן לכך לקרות הוא פושע.

ג. יש להיזהר מגלוריפיקציה של סילמן. האמונה בערך החיים מחייבת אותנו לשלול מכל וכל מעשי יאוש כאלה.

ד. עוד לא פוזר העשן, וכבר קראתי בפייסבוק ש"המתנחבלים" אשמים. וזה הזכיר לי תקופות אפלות בתולדות עמנו.

ה. שאט נפש מגל הטוקבקים והפוסטים הבזויים בפייסבוק של אנשי ימין קיצוני, ערלי לב, המתגוללים בסילמן "הסמרטוט הסמולני", וכבר רוקמים, כדרכם, תיאוריות קונספירציה על מנהיגי המחאה והקרן החדשה שאירגנו את ההתאבדות כדי להציל את המחאה, כולל פרסום תמונה של סילמן אחרי ההצתה עם קרטיב ביד, ועוד. כמה רוע...

* ניסיון התאבדותו של משה סילמן, "עצמאי קטן" שהסתבך עם הביטוח הלאומי – הוא מעשה מחאה טראגי נגד הביורוקרטיה הישראלית הטוחנת זה שנים רבות אלפי "עצמאים קטנים" כמוהו בתשלומי ביטוח לאומי, מס הכנסה, מע"מ, ועוד מיסים והתחשבנויות רבים המוטלים עליהם – עם קנסות וחובות תופחים, ועיקולים, כאשר הם מראש מוחזקים כרמאים וכמעלימי הכנסות, עד שלעיתים, באמת, באמת – מי שאינו מרמה ומעלים הכנסות אין באפשרותו לשלם את המיסים המושתים עליו – אם לא מת קודם לכן בהתקף לב לנוכח העיקולים ודרישות התשלום האבסורדיות המוטלות עליו בשרירות ליבם של פקידים או באופן אוטומאטי מהמחשב.

למשל, שכחת להחתים פעמיים טופס של מקדמות אפס, קיבלת הודעת עיקול על כל רכושך, כולל חשבונות הבנק שלך – בלי כל אזהרה מוקדמת!

גם אנחנו, וסופרים אחרים במצבנו, אלמלא היה לנו יועץ מס שמציל אותנו מדי פעם, וגם זה עולה כסף כי הוא עובד למעננו – ספק אם היינו מצליחים לשמור על בריאות סבירה ולא לקבל התקף לב במשרדי מס הכנסה – אילו היינו צריכים להגיע אליהם בעצמנו, ולא שהיועץ הוא שייצג אותנו.

היה משורר עברי, יאיר הורביץ, שמת במחלה קשה תוך כדי הסתבכויותיו הנואשות עם שלטונות מס הכנסה (ואולי היה זה עם הביטוח הלאומי).

והיו גם לא מעט מקרי התאבדות על רקע זה, ללא שום קשר ל"מחאה החברתית", זו שתנסה עכשיו לעשות הון פוליטי מהמקרה הטראגי.

ה"עוקץ" הוא שמצוקת "העצמאים הקטנים" נוגעת לפלח רחב מאוד של האוכלוסייה הישראלית, שכלל אינו מזוהה עם "המחאה החברתית" אלא עם מעמד הביניים המשלם מיסים ונאנק; והשאלה היא האם אפשר לפטור את "העצמאים הקטנים" מהמיסים המושתים עליהם – מבלי שתיווצר אנארכיה, ולא היה מי שישלם מיסים!

גם לנו ידוע על אנשים במצוקה קשה, מהם אנשים מפורסמים, לא הייתם מאמינים! אבל הם חורקים שיניים, מושכים בעול, ולא מנסים להצית את עצמם כדי לחזק את מכונת הפרסום של "המחאה החברתית"!

* בעקבות השריפה הגדולה שהשתוללה אתמול בצהריים בעין-חמד שבהרי ירושלים – שוקלים להחזיר לתפקידו את מבקר המדינה הקודם מיכה לינדנשטראוס, כי הוא מומחה למציאת אחראים לשריפות בקרב שרי הממשלה – שכידוע מציתים את השריפות, כמו בסיפור של א"ב יהושע "מול היערות" (וייתכן שהמבקר-לשעבר יעלה מקברו את הממונה על היערות, יוסף וייץ ז"ל, כדי להמליץ להדיחו בעקבות עדותו המרשיעה של א"ב יהושע על השריפה).

* אחת הבשורות הטובות והחשובות שקיבלנו השבוע היא שחבל כורדיסטאן העצמאי בצפון עיראק החל למכור נפט גולמי לטורקיה, וזאת בניגוד לדעת ממשלת עיראק!

מה שאומר שמדינת כורדיסטאן העצמאית היא כבר עובדה קיימת, ומה שנותר לנו לקוות הוא שתקיים קשרים טובים עם ישראל ולא תתחשבן איתנו על הסיוע בנשק מתקדם, כמו המל"טים, ששלחנו בשעתו לטורקיה, כסיוע למלחמתה במחתרת הכורדית שבתחומה.

* החייל גדי ליפסקי שנפל בלבנון לפני 19 שנה היה נינו של סבי מצד אימי, חנוך יששכר ליפסקי מפתח-תקווה. סבו  של גדי, יהודה ליפסקי, היה אחיה של אימי דורה-דבורה. הוריו השכולים של אבי הם לאה ואבי ליפסקי.

* * *

זה הנוסח שבו פתחתנו את הגיליון הקודם, 259, בתאריך 9.7.12, יום לאחר הזיכויים:

אהוד בן עזר:

עכשיו תבקשו סליחה, אתם – כל מי שלעג לי והשמיץ אותי וסתם אותי בתקשורת, נאלצתי להפסיק את הטור שלי ב"ישראל היום" – מפני שתמכתי בעקביות ובמאה אחוז לאורך כל הדרך באהוד אולמרט – מול הז'וּלִיק טלנסקי, שבעזרת הפרקליטות והשופטים, שאישרו את עדותו המוקדמת – תרם יותר מכול להדחתו של ראש ממשלה מכהן! – אז אני מחכה לבקשת הסליחה שלכם – ואם אינני טועה הייתי הסופר היחיד שתמך באולמרט השאר השתתפו במחול התקשורתי של זריקתו לכלבים או שתקו!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,396 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,049 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל