גיליון מס' 761

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בתמוז תשע"ב, 19 ביולי 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי אחימאיר: צערי וחרדתי. // שמעון גרובר: דברי הרב קוק על סטבסקי. // יהודה דרורי: 1. להתחיל בהפסקות חשמל בעזה. 2. כוכב הקוֹפוֹת. // יוסי גמזו: דָם אֵינוֹ מַיִם. // משה כהן: 1. הנדון: הלאה ביבי, הלאה יובל. 2. הנדון: ביקור הגברת הזקנה. // פנינה מנדלסון: שלושים לפטירתו של עו"ד גבריאל מאירי. // איליה בר-זאב: חוכמת חיים. // מתי דוד: 1. הדלפה לעיתונאי אינה "קדושה" וחסינה. 2. סכנה מהשמאל הקיצוני בקמפוס האוניברסיטאי. // משה גרנות: נוגע באפוס, נוגע בפיקרסקה, על הרומן של פרימו לוי "אם לא עכשיו, אימתי?" // יוסף אורן: ספק אם פוגל היה נותן את הסכמתו לספר "רומן וינאי"!  (חלק ב'). // עו"ד גיא משיח: ההומופוב מנחם בן מכה שנית. // אהוד בן עזר: 90 שנה ליצחק רַאבּ, זקן הסופרים המתחילים, התפרסם ב"דבר" מיום 2.9.1992. // רוצו לראות את "מרומא באהבה" של וודי אלן!!! // ד"ר ארנה גולן: "הלקסיקון ההיסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח" – מפעל של איש אחד. // אורי הייטנר: שבע הערות על פרשת אולמרט. // זאב בן-יוסף: יבוטל שִכרון הכוח המשפטי. // תקוה וינשטוק: החמצתי את החתונה הכי מוזרה. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק שלושה-עשר, חסן-ביי פוגע בכבוד נשות פתח-תקוה // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי אחימאיר: צערי וחרדתי

אהוד שלום,

אין בדעתי להתייחס למה שפירסמת מטעמו של שאול ארלוזורוב. [גיליון 560].

ברצוני רק להביע את אכזבתי מכך שנתת יד לחידוש עלילת הדם הנוראה מעל דפי חב"ע!

אומר רק זאת: שאול ארלוזורוב הוא מעליל דם עקבי, צמא דם יהודים, שטוף שנאה, הנסמך על "עדות" אימו המנוחה, המופקרת והמפקירה, השקרנית והמעלילה, אשר נתלה עוד ב"שני אילנות גבוהים", בשני גדולי המעלילים – דוד בן גוריון ויצחק בן אהרון.

לא האמת מעניינת את שאול ארלוזורוב, אלא היפוכה הגמור, שום עובדה לא תזיזו מתזזיתו וממשטמתו.

אכזבתו הגדולה – שאברהם סטבסקי (העולה החדש, שדיבר כמובן ערבית שוטפת...) לא נתלה כבר ב-1934, וכמוהו – אב"א אחימאיר וצבי רוזנבלט.

שלושה יהודים הוא היה שמח לראות, כילד בן 3, תלויים בכיכר העיר, על לא עוול בכפם!

נחמתו הגדולה כנראה – שרצחו את סטבסקי על שפת ימה של תל-אביב ביוני 1948.

שאול ארלוזורוב איננו ראוי לשום התייחסות רצינית ומפורטת על "טענותיו". היא נמצאת בכל פסקי הדין – בימי הבריטים ובמערכות המשפט בישראל, וכן בכל הספרים הרציניים.

רק להבעת בוז וחמלה ראוי האיש האומלל הזה.

אני שוב מביע צערי וחרדתי על פירסום דבריו הנלוזים, דברי שקר, לעז ועלילת כזב, בחב"ע שלך.

* * *

שמעון גרובר: דברי הרב קוק על סטבסקי

שלום אהוד,

במאמרי הראי"ה עמ' 522-523, אומר הרב קוק על סטבסקי:

"רק האמת בטהרתה היא המאירה את עיניי ותומכת את לבבי, שאתן את כוחי הדל להציל את הלקוח למות בלא שום יסוד לאשמתו, ואשר הנני חדור כולי בהכרה ברורה מטהרת המצפון שלי שהנאשם הוא נקי וצדיק וחף לגמרי מכל פשע וחשד של רצח."

* * *

יהודה דרורי

1. להתחיל בהפסקות חשמל בעזה

אין פה המקום להתפלפלות פוליטית, ואינני מדבר ברוח של נקמה או עונש לחמאס, אבל כל מה שאני מבקש זה, שמישהו שם בממשלה ההזויה הזו שלנו יזהה את העובדה: כי בעת שאנחנו מפסיקים חשמל בזמני עומס לישובים יהודיים – אנחנו וממשיכים לספק ללא הפרעה הרבה קילוואטים חשמל לרצועת עזה! (כבר לא להזכיר שבאותו זמן מטפטפים עלינו טילים...)

תחשבו שוב, נכון שאנחנו מעבירים יום-יום הרבה חשמל לעזה, ואנחנו מקבלים כסף עבור זה אבל אתמול כשהייתי במוסך שלי ביפו, והיתה הפסקת חשמל, אמר לי הבן של גורג', בעל המוסך, שהוא ערבי נוצרי: "אתם תמכרו את האימא שלכם בשביל כסף... אין לכם כבוד אתם היהודים... אתם תמשיכו לשלוח חשמל לעזה בשביל הכסף..."

מישהו שמבין בנושא הסביר לי שאנחנו עושים זאת ממניעים הומניטריים... כי הם צריכים חשמל לבתי חולים ולטיהור מים... אני שאלתי אותו ומה עם כל הגנראטורים הגדולים שלהם, ומה עם הסולר שאנחנו מעבירים להם להפעלת הגנראטורים הללו... ולא היתה לו תשובה... אבל הוא שיער שהחשמל המקומי לא הולך לבתי החולים ולמתקני הטיהור למים. למה? ככה...

אז האם ראש הממשלה הכריזמטי שלנו יקום ויאמר לעם (ולכל אלו שהפסיקו להם את החשמל באמצע החמסין) מדוע הוא לא מממש את האימרה הידועה: "עניי עירך קודמים" ומורה לחברת-החשמל שבבעלות ממשלתו להפסיק, בעת עומס, קודם כל את החשמל לעזה.

2. כוכב הקוֹפוֹת

יש לי רספקט  לחובבי בעלי החיים, כי אני אחד מהם... אבל במקרה של חוות מזור, נפשי חצויה. מצד אחד ברור שחיה שנלכדה אסור להתעלל בה, אבל מצד שני, ישנה גם הדאגה לעתיד המחקר הרפואי שיציל הרבה בני האדם.

קם לאחרונה בית המשפט העליון ופסק שקופים אשר ניצודו בטבע לא ינוצלו למחקר רפואי. בחוות מזור דואגים בעיקר לרבייה המלאכותית של קופים למטרות מחקר רפואי, מחקר שחייב להתבסס על חיה זו.

כדאי להזכיר לכל המתנגדים כי חיות רבות נלכדות ונשחטות למאכל, וחיות רבות יותר מגודלות על-ידי בני אדם כדי שישמשו למזון. אז אם הקופים הללו במזור היו מגודלים למזון, זה היה בסדר בעיני המפגינות? ומה ההבדל בין העגלים לבשר במשק שמימין? וההודיות לפסטרמה במשק שמשמאל?...

ראיתי את התמונות של המפגינות הערומות שהתחפשו לקופות (לא קלטתי בהתחלה שהן מחופשות...) גם תהיתי אם אחרי ההפגנה הן אכלו לארוחת ערב שיפודי פרגית או שישליק כבש? וחשבתי גם... שאולי... אם אימא של אחת מהמפגינות תחלה בסרטן, ורפואה שנוסתה עם קוף ממזור תציל את חייה, האם גם אז היא תמשיך להפגין?

חומר למחשבה.

* * *

יוסי גמזו

דָם אֵינוֹ מַיִם

"..סבתא היתה יושבת שעה ארוכה על גבי המיטה וסורקת את שׂערה הנפלא, מטלטלת ראשה, תולשת בחריקת-שיניים קווּצוֹת שלֵמות של חוטי-משי שחורים, ארוכים, מפזרת קווּצותיה, וכלאחר-יד, בחיפּזון, קולעת צמות עבות..."

(מקסים גורקי: "ילדוּת")

1.

מִטּוֹת-הָעֵץ הַמְּגֻלָּפוֹת, יֵינִיוֹת-הַלַכָּה,

מִטּוֹת-הָעֵץ, לוּא אוֹתָן בִּלְבַד,

מַעֲשֵׂה-חוֹשֵב:

רַחֲבוּת רוּסִית

שְלוּגַת כְּסָתוֹת מְרֻקָּמוֹת רָאשֵי-תֵּבוֹת.

טוּנְדְרוֹת שֶל רֹךְ.

סִיבִּיר קְטַנָּה שֶל לֹבֶן.

בַּחוּץ – אֶפְשָר שֶיִּסְתּוֹלֵל חַמְסִין צָהֹב שֶל נְוֵה-צֶדֶק

וְאִלּוּ כָּאן, בָּאַפְלוּלִית שֶכֻּלָּהּ רֶחֶם,

חוֹרֵק הַקֶּרַח הַפָּרִיךְ-זְגוּגִי שֶל זְלִינְקָא, פֶּלֶךְ הוֹמֶל

בְּהֵאָנֵק

סְדִינֵי-הָעֲמִילָן.

2.

סַמֵּי-שֵנָה.

שִנַּיִם תּוֹתָבוֹת בְּכוֹס שֶל מַיִם.

קוֹמוֹדָה, לֹא שִדָּה.

"סִדּוּר" יָשָן.

דּוֹרוֹת שֶפֻּרְקְדוּ שָם, מִמְּרַאֲשוֹת עַד בְּהוֹנוֹת,

בֵּין הַרְרֵי הַפּוּךְ:

לֵדָה-מִשְגָּל-מִיתָה.

דָם אֵינוֹ מַיִם, הָיְתָה אוֹמֶרֶת,

בְּלוּט אִיז נִישְט וַאסֶער.

רֵיחַ הַשְּׂרָף שֶל יַלְדוּתָהּ. יְעָרוֹת. מַרְתְּפִים. כִּכְּרוֹת-לֶחֶם.

3.

לֵילוֹת שְנוֹת הַשְּלוֹשִים הַמְּאֻחָרוֹת. תַּמְרוּרֵי-הַחֹרֶף.

טְרוּנְיוֹת הַתְּרִיס בָּרוּחַ.

יִצְחָק אֶלְחָנָן,

מַחֲנֵה-יוֹסֵף.

חֵיק מְשֻפָּע בִּנְכָדִים,

בְּאַי-לִי-לוּלִי.

מִשְלֵי קְרִילוֹב.

4.

שְחָרִים בְּדִמְדּוּמָם.

אֵלִפְּיסוֹאִיד-הָאַסְפַּקְלַרְיָה.

קוּמָהּ, אֶל הַמַּרְאָה,

כִּלְוִעוּד-חֲשָאִין. פֻּלְחָן.

הַמַּכְבֵּנוֹת הַנִּשְלָפוֹת

כֶּאֱסָרִים,

כִּסְכָרִים מֵאֶשֶד.

מַפְּלֵי הַשְּחוֹם הַמִּתְנַפְּצִים עַל חוֹפֵי כְּתֵפֶיהָ:

שֵׂעָר,

שֵׂעָר.

5.

הֵלֶךְ הַדְּבַש.

פַּרְעוֹת הַשֶּפַע הַהוֹלֵל, הַיַּעֲרִי.

אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת,

אֱלִילִית.

6.

דְּבָרִים שֶלּוֹחֲשִים רַצֵּי-חַשְמַל, נִיצוֹצֵי-מַגְנֵט

בֵּין שְׂעָרָהּ

וּבֵין מִבְרֶשֶת-הַשֵּׂעָר –

חַס מִלְּסַפְּרָם. לִילִית וְסַמָּאֵל.

עֲבוֹדָה זָרָה.

רַק אַנְחָתוֹ

כְּשִבְרוֹן לֵב חַי

שֶל אוֹרְלוֹגִין-הַמְּטֻטֶּלֶת

(אֵי-שָם, בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ, מוּל פַּחֲמֵי-הַסָּמוֹבָר,

כַּפּוֹת-הַכֶּסֶף, יֵין-קִדּוּש,

נֵר-דִּמְעוֹת-הַחֵלֶב)

כָּמוֹהָ, כְּבָאַגָּדוֹת, קְרִיאַת שֶׂכְוִי בְּבָתֵּי-עָלְמִין:

כָּל רְפָאֶיהָ נְמוֹגִים בְּהֶעֱלֵם, בְּאַחַת, אֵינְקוֹל

אֶל מַרְתְּפֵי-אִסּוּם-פְּרִי-קַיִץ, בְּיֶלוֹרוּסְיוֹת-טְחָב-וּפְטָל,

בְּהִתְאַבֵּךְ בָּהּ שַעֲטוֹת

הַצִּ'ינְגִּיזְחַאנִים - - -

7.

אוֹ אָז, פִּתְאֹם –

כִּמְקִיצָה,

בְּהִתְנָעֵר

(כִּגְנֻבְתִי-חֵטְא, כְּמוֹ נִתְפְּסָה בְּקַלְקָלָה)

הִיא תְאַלֵּם, כְּנוּעָה וְצַיְתָנִית, בְּהֵאָנֵחַ,

אֶת אַשְדוֹתֶיהָ הַמְּאַוְּשִים,

נוֹדְפֵי-עַכּוּ"ם,

בִּשְתֵּי צַמּוֹת-חַלּוֹת-שַבָּת שֶל יִרְאַת-שָמַיִם - - -

דָּם אֵינוֹ מַיִם, הָיְתָה אוֹמֶרֶת,

דָּם אֵינוֹ

מַיִם.

 (מתוך "ארצות הצמאון")

* * *

משה כהן

1. הנדון: הלאה ביבי, הלאה יובל

מכובדי,

עוד לא היתה מצוקה כזאת במקומותינו. בימי ממשלות רבין, שרון, אולמרט, היתה לכולם פרנסה בשפע, דיור חינם, חינוך חינם, טיפול רפואי זמין וכיו"ב. לא בכדי לא היתה מחאה חברתית עד כה. צאו וראו איזו כלכלה פורחת יש ביוון, בספרד, בפורטוגל, באיטליה! רק אצלנו ובזמננו, בגלל האטימות של ביבי ושל יובל – יש מצוקות כלכליות וחברתיות. ואם לא די בכך, ולא במקרה, ביבי מכשיל את תהליך השלום על ידי סירוב לסגת לגבולות 67' ללא הסדרי ביטחון, כדרישת אבו מאזן. בגללו שונאים אותנו בעולם. עד כה כולם אהבו אותנו.

הלאה ביבי, הבו לנו ממשלת שמאל רודפת שלום, שתביא לכולנו שפע כלכלי! מי אמר שאין ארוחות חינם?

2. הנדון: ביקור הגברת הזקנה

מכובדי,

זכינו לביקורה של הגברת הנכבדה, שרת החוץ האמריקנית, הילארי קלינטון, שפיזרה חיוכים והבטחות ביד רחבה. אך כידוע אין ארוחות חינם. כמו במחזהו הידוע של דירנמאט "ביקור הגברת הזקנה", גם לביקורה של הילארי מצורף תג מחיר קטן. היא דורשת מאיתנו בנימוס... חבילת מחוות לאבו מאזן.

ומה בסך הכול דורש יו"ר הרשות הפלסטינית... נסיגה לגבולות 67' והשבת פליטי 1948. לדרוש מאבו מאזן לדבר עם ישראל, מה פתאום? לא יעלה על הדעת לדרוש משהו מהערבים, מי שכאן לחיץ הוא מדינת ישראל הנאורה. אך זהו מחיר פעוט לעומת הזכות לארח את הגברת הזקנה.

עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

פנינה מנדלסון

שלושים לפטירתו של עו"ד גבריאל מאירי

(1919-2012)

כשהיה ילד בן שבע הוא הקים בשכונה את "גדוד מגיני השפה העברית".

כזה היה סבּגבּי – עו"ד גבריאל (גבי) מאירי, שהלך לעולמו.

הכרתי את גבי לפני כארבע שנים במסגרת חוג רעו"ת (רעים עמיתים ותיקי תל-אביב) שהתכנס מדי שבוע בביתו.

באתי, ראיתי-שמעתי, ונשביתי בקסמו!

איך אתאר את גבי? –

כל מה שאומר יהיה אמיתי וייראה מוגזם.

אך, כזה הוא היה.

גבי היה אדם במלוא מובנה של המילה.

משפטן רציני וגם "תופס-גלים" בחסקה במרחבי הים. מכובד ומכבד. רציני ושובב. העברית שבפיו רהוטה. אוהב תנ"ך ומעמיק בו. מצטט מדברי חז"ל. שולף מפתגמיו של חנניה רייכמן – רבי חנניה בפיו.

אוהב אדם, אוהב דעת, אוהב השפה העברית, אוהב טבע, אוהב שירה וצילום, אוהב החיים!

כזה היה עו"ד גבריאל (גבי) מאירי, וזכרו לברכה.

* * *

איליה בר-זאב

חוכמת חיים

"כַּמָּה רַגְלַיִם יֵשׁ לְסוּס אִם אַתָּה קוֹרֵא לִזְנַב הַסּוּס רֶגֶל? אַרְבַּע." הַזָּנָב יִשָּׁאֵר לְעוֹלָם זָנָב גַּם אִם יְכַשְׁכֵּשׁ בַּכֶּלֶב. כַּמָּה פָּנִים לַצֶּדֶק? כַּמָּה רַגְלַיִם? זַכַּאי... לֹא זַכַּאי... חַיָּב... לֹא חַיָּב. בְּהֵן צֶדֶק, בְּאֵין צֶדֶק. עֲלֵי כּוֹתֶרֶת נִתְלָשִׁים בְּחֶמְדָּה, נִדָּפִים בָּרוּחַ עִם אֱלִילֵי צַמֶּרֶת, סוֹלְלַת עוֹרְכֵי דִּין – בּוּזָגְלוֹ מֵת בַּפֵּרִיפֶרְיָה.

 "לוּ הָיוּ לִי שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת לִגְדֹּעַ עֵץ הָיִיתִי מַשְׁקִיעַ שֵׁש מֵהֶן בְּהַשְׁחָזַת הַגַּרְזֶן"

 וְאוּלַי, אַתְּ וַאֲנִי נִטַּע יַעַר בַּגֶּשֶׁם –"Le jour ou' la pluie viendra…"  

נִשְׂרֹד עֲשִׁירִים אוֹהֲבִים בְּרִגְעֵי הָאֹשֶר.

"אֵין דֶּרֶךְ מְכֻבֶּדֶת לַהֲרֹג, אֵין דֶּרֶךְ עֲדִינָה לַהֲרֹס, אֵין שׁוּם דָּבָר טוֹב בַּמִּלְחָמָה – חוּץ מִזֶּה שֶׁהִיא מִסְתַּיֶּמֶת."

אֲבָל, הִיא נִדְלֶקֶת, מַאֲכֹלֶת-אֵשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר, לְעִתִּים חוֹזֶרֶת אֶל אוֹתָן הַגֶּחָלִים שֶׁנוֹתְרוּ מֵאָחוֹר.

כֹּהֲנֵי דָּת, שְׂכִירִים גִּדְלֵי כּוֹחַ אוֹנְסִים וְיוֹרִים בְּקָלַצְ'נִיקוֹב מוֹדֶרְנִי  בְּנָשִׁים, בְּתִּינוֹקוֹת, צוֹהֲלִים בְּחָסוּת הַגְּדוֹלִים, אִם כִּי גַּם הַמַּאֲכֶלֶת (כַּיָדוּעַ) לֹא נָס לֵחָהּ.

"אִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹד עַל כָּל הַאֲנָשִׁים כָּל הַזְּמַן" – הַאֻמְנָם? חָכְמַת חַיִּים? אֵינִי בָּטוּחַ. אֲבָל אַבְרָהָם* לֹא הִסְפִּיק –

כְּשַׂחְקָן בִּדְרָמָה שֶׁקְסְפִּירִית סִיֵּם אֶת חַיָּיו בַּתֵּאַטְרוֹן, נִרְצַּח כְּשֶׁהָעֲנָנִים הַנִּשָּׂאִים בָּרוּחַ נַעֲשׂוּ כְּבֵדִים.

  * אברהם לינקולן – Abraham Lincoln (1865-1809) הנשיא ה-16 של ארה"ב. כיהן בין השנים 1861 עד להירצחו בביקור בתיאטרון ב-1865. מיוחסים לו ביטול העבדות וחיזוק אחדוּת ארצות הברית במניעת פילוגה בזמן מלחמת האזרחים. הציטוטים הנ"ל הם שלו. (הרחבה בוויקיפדיה).

* * *

מתי דוד

1. הדלפה לעיתונאי אינה "קדושה" וחסינה

האמנם ההדלפה לעיתונאי חסינה ומשוחררת מכל חקירה וענישה?

עיתונאים ומשפטנים, ובראשם השופטת דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, יצאו בביקורת נגד היועץ המשפטי שהחליט להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו, ונגד עיסקת הטיעון וה"עונש" של ארבעה חודשי "עבודות שירות" שנגזרו עליו.

הם טענו שהעמדתו למשפט של אורי בלאו זו "סכנה" לדמוקרטיה ולחופש העיתונות.  האומנם? הם טענו שמסמך גנוב או מודלף לעיתונאי הוא תנאי ל"שליחותו" המקצועית. האומנם? הם טענו שאסור לחקור את מקור ההדלפה. השופטת דורנר הרחיקה לכת בהשמעת טענה מוזרה וחלולה, שלדבריה "לאורי בלאו לא היו כוונות לפגוע בביטחון המדינה"! על סמך מה היא אמרה זאת? ידיעה? נבואה? הוכחה? סתם פליטת פה לא רצינית?

מה תהיה דעתם של העיתונאים והמשפטנים במקרים האפשריים הבאים ?

פקידה בבית המשפט העליון הדליפה לעיתונאי, הידוע בביקורתו כלפי מערכת המשפט, טיוטה סופית של פסק דין שכתבה שופטת בעניינה של אישיות ציבורית בכירה הנתונה במחלוקת. פסק דין שעדיין לא הוקרא ולא פורסם.

פקידה במשרדו של המו"ל והבעלים של עיתון יומי נפוץ הדליפה מסמך פנימי סודי של חומר מערכתי ועיסקי חשוב, לשימושו של עיתונאי העובד בעיתון מתחרה.

עורך דין העובד במשרדו של יועץ משפטי של עיתון חשוב, הדליף מסמך משפטי ועיסקי פנימי סודי, הנוגע לבעלים של העיתון, לידיו של עיתונאי העובד בעתון מתחרה.

כל המדליפים של כל ההדלפות, כוונתם היתה לפרסם את הדברים על מנת לפגוע ולהביך את העיתונים המתחרים, בדיוק כפי שאורי בלאו ו"הארץ" התכוונו לפרסם מסמכים מבצעיים סודיים של צה"ל בסמוך לפתיחת "עופרת יצוקה".  עובדה זו ידועה לי בוודאות משיחה עם הצנזורית הראשית, שמנעה הפרסום ברגע האחרון.

לאור תרחישים אפשריים המפורטים לעיל, נשאלת השאלה האם גם במקרים אלה כל אותם הסנגורים של אורי בלאו  והקטגורים של היועץ המשפטי, מקרב העיתונאים והמשפטנים, יאמרו שאסור לחקור את מקור ההדלפה?  שאסור לגלות מי המדליף כי זו "סכנה לדמוקרטיה"?  שההדלפות הן בסיס ותנאי לעבודתו של העיתונאי?

כל אדם בר דעת, שאינו אינטרסנט ומעורב, יגיע למסקנה חד משמעית כי בכל המשרדים שבהם היו ההדלפות תיערכנה חקירות לגילוי המדליפים ולהענשתם. כל אותם אנשי העקרונות והערכים לשמירת הדמוקרטיה וחופש העיתונות – מטיפים להפיכת ההדלפה ל"קדושה" ולחסינה מפני ענישה רק כאשר זה נוגע למדינה, לצה"ל ולממשלה, אבל לא כשזה פוגע ונוגע להם.

2. סכנה מהשמאל הקיצוני בקמפוס האוניברסיטאי

אני מאשים את ראשי האוניברסיטאות ומנהיגי המפלגות הציוניות בשתיקה ובהשלמה ללא תגובה, כלפי פעילותה של קבוצת אנשי אקדמיה, בארבע אוניברסיטאות, המסיתים נגד המדינה, צה"ל והתנועה הציונית, במסווה של "חופש אקדמי".

אנשים אלה מפיצים ברחבי העולם "מחקרים" ומאמרים מדעיים כביכול, שמשמעותם היא תעמולה אנטי ישראלית ואנטי ציונית. הם מנצלים את האכסניה האקדמית, המממנת את משכורתם ומעניקה להם את מעמדם, כדי להיות כלי תעמולה של כזב אינטלקטואלי, בשירות סדר היום של האוייב, הפוגע במדינה ובצה"ל. האומנם נמשיך להשלים עם "חופש אקדמי" מופקר, שהפך את הקמפוס האוניברסיטאי למוקד "מוכר" של פעילות אנטי ישראלית ואנטי ציונית, ללא תגובה החלטית?

חופש אקדמי אינו מקנה את הזכות להיות ספק דלק לתעמולה ולהסתה של אויבינו נגדנו, מקרב הפלסטינים והאנטישמים. המדינה ואזרחיה אינם רשאים לממן משכורותיהם של אקדמאים באוניברסיטאות שהפכו לתועמלנים מבית, בסדר היום של אויבינו מבחוץ.

"מחקרים" פיקטיביים ותוארים אקדמיים אינם ערובה לתגובה ולשיקול דעת וגם לא פוליסת ביטוח מפני תגובה וענישה, במדינה הנתונה בטרור ובמלחמה. קבוצת האקדמאים הזו, הממומנת על-ידי משלם המיסים הישראלי והתורמים מקרב יהודי התפוצות, מסייעת ומעודדת בפועל את אלה השואפים להחריבה.

דמוקרטיה אינה אנרכיה, היא חייבת להגן על עצמה מפני יריביה היושבים בתוכה, פוגעים בחוסנה ובמעמדה, ומסייעים בפועל לאויביה מבית ומבחוץ.

מי הם הפרופסורים האלה?

שמותיהם של חבורת הפרופסורים האלה, השייכים לשמאל הקיצוני, ידועים ומוכרים.  חלקם פועלים בנפרד. חלקם פועלים בתיאום ובשותפות במסגרות של עמותות השמאל בשם "הקמפוס לא שותק" והשאר "ארגוני השלום".

הם מתנגדים לכל מה שקשור ל"ישות הציונית":

הם טוענים שישראל הוקמה בחטא וקיומה בפשע.

הם פוסקים שישראל מדינה קולוניאליסטית לאומנית.

הם קובעים שישראל היא ישות לא לגיטימית.

הם תוקפים את הציונות ותומכים ב"מדינת כל אזרחיה".

הם נגד גדר הביטחון.  נגד חוק השבות. נגד ייהוד הגליל.

הם מתנגדים למשלחות הנוער לפולין אך תומכים בסרבני הגיוס לצה"ל.

הם מתנגדים "אידיאולוגית" לנרטיב הציוני הלאומי.

הם (חלקם) שותפים להחרמת האקדמיה, הממשלה, המדינה וצה"ל.

הם מתנגדים שליהודים יש זכות היסטורית לגיטימית בארץ ישראל.

הם תומכים בפתרון הומאני לבעיית הפליטים הפלסטינים, גם בדרך של שובם לישראל.

אף פעם פרופסורים אלה לא השמיעו ביקורת על הפלסטינים! ואולם תמיד הם מאשימים את ישראל כמדינה גזענית, פשיסטית, לאומנית של אפרטהייד.

פרופסורים אלה מבקרים, משמיצים, מעלילים ומוציאים את דיבתה של ישראל בעולם באמצעות הופעות בתקשורת, בכנסים, בנאומים, בפרסום מאמרים ו"מחקרים", בהשתתפות בהפגנות וחתימה על עצומות נגד ישראל.

רובם באים מהחוגים למשפטים, סוציולוגיה, פילוסופיה ושאר מדעי החברה.  הם מאוגדים במסגרות הקרויות "היסטוריונים חדשים".

ישנם גם פרופסורים אחרים:

ראוי להזכיר כי בניגוד לחבורה קיצונית הזו הפועלת בארץ ובעולם נגד המדינה, הציונות וצה"ל, ישנם פרופסורים ואנשי-שם חשובים באקדמיה, שהתנהלותם ודעתם שונה לחלוטין.  כוונתי לפרופסורים יחזקאל דרור, אמנון רובינשטיין, אלחנן יקירה, שלמה אבינרי, ארנון סופר, רות גביזון ונוספים.

* * *

משה גרנות

נוגע באפוס, נוגע בפיקרסקה

על הרומן של פרימו לוי "אם לא עכשיו, אימתי?"

תרגום מאיטלקית – מירון רפפורט, הקיבוץ המאוחד 2004, 304 עמ'

הרומן "אם לא עכשיו, אימתי?" בנוי ללא ספק כאפוס – מסופר בו על קבוצת יהודים מזרח-אירופיים, המתאגדים בקבוצות של לוחמי גרילה נגד הגרמנים, כשהם נרדפים גם על-ידי כל הסובב אותם – האוקראינים, הפולנים וההונגרים. הרומן מתאר מסע ארוך שהחל ביולי 1943 בכפר ואלוייֶץ ברוסיה הלבנה, ומסתיים באוגוסט 1945 במילנו שבצפון איטליה. הם עוברים בדרך עשרות תחנות באוקראינה, פולין, גרמניה – מבצעים פעולות גרילה נועזות, מאבדים חברים בקרבות, בפגעי הטבע ובמחלות, וזוכים בסופו של דבר להגיע למקום ידידותי כמו הקהילה היהודית במילנו – אודיסיאה שלימה!

קצת היססתי אם הרומן הזה נוגע בסוגה הפיקרסקית: ברור שהנדודים של הגיבורים ומעשי המרמה, התחמנות, השוד והחבלה שהם מבצעים כדי לשרוד וכדי לנקום בגרמנים – הולמים את הסוגה, אבל הגיבור הראשי, מנדל נחמנוביץ', לא רק שאיננו נוכל חביב, אדרבה, הוא איש מצפון שמתייסר על כל עוולה שהוא גורם לעמיתיו (כשהיצר גובר עליו הוא לוקח את אשת חיקו של ליאוניד, חברו השתקן והמוזר), ומתייסר אף על הנקמה שנוקמים הוא וחבריו בגרמנים עצמם (הקבוצה הורגת עשרה כפריים גרמנים משום שמישהו מהם ירה בחברה שלהם, "רוח'לה השחורה", וזאת כאשר גרמניה כבר נכנעה לבעלות הברית). תיקו.

עלילת הספר מרתקת לכל אורכה, והיא משובצת בהגיגים של מנדל (הוא הגיבור היחיד ביצירה שהסופר חושף את מחשבותיו) על אהבה, שכול, אנטישמיות, קומוניזם, ציונות וכו'. אני מודה שנדהמתי מהבקיאות הבלתי רגילה של פרימו לוי בטופוגרפיה של המקומות בהם עוברים הגיבורים (מדובר בעשרות מקומות הזוכים לתיאורים מפורטים), באיפיון ייחודי של כל אחת מהדמויות (יהודים, פולנים, גרוזינים, אוזבקים, צרפתים, איטלקים, ישראלים חברי הבריגדה וכו'). פרימו לוי אמנם היה בעצמו פרטיזן באלפים האיטלקים (הוסגר לנאצים על ידי מלשין), ושהה כעשרה חודשים לאחר ששוחרר מאושוויץ - בברית המועצות, פולין, רומניה, הונגריה, אוסטריה, גרמניה – אבל עובדות אלו אינן יכולות להסביר את הידע האדיר שהוא חושף בספר זה. מסתבר שפרימו לוי היהודי האיטלקי, שנולד למשפחה מתבוללת, שהיידיש לא היתה מוכרת כלל במחוזות מכורתו – מצטט מפי גיבוריו שירי עם ביידיש (עמ' 193, 225 ואילך), והגיבורים מצטטים פתגמים ביידיש, ושרים הימנון הגטו ביידיש (עמ' 137, 244, 257). אגב, בפזמון להימנון זה מצויות המילים מתוך פרקי אבות א' יג – "אם לא עכשיו, אימתי?" – מילים שנבחרו לשמש כשם הספר. אחת הגיבורות, לינֶה, היא ציונית, ויודעת עברית (עמ' 244, 274). הספר רווי בידע ביהדות – סיפורי התנ"ך, ויכוחים על כשרות, פלפולי התלמוד, בדיחות על פלפולי התלמוד וכו' (עמ' 50, 131, 162, 153, 156, 271 ואילך). אני גם סבור שברומן יש נימה אוהדת לציונות – בעיקר אמור הדבר לגבי גֶדָלֶה, ראש הקבוצה, מנדל, הגיבור המרכזי, ולינֶה המדברת עברית, שמנדל מדמה אותה לרחב משום התיאוריה שלה שלגברים ולנשים מותר להתעלס לפני הנישואין בלי הגבלה, והיא אמנם מתמסרת לשלושה גברים מהקבוצה (ליאוניד – עמ' 66, מנדל – עמ' 160, מריאן הפולני – עמ' 218).

לרוסים, לפולנים, לאוקראינים תהיה מולדת לאחר המלחמה, הגם שהשלטון הסובייטי איננו מבשר טובות, אבל כל אירופה עבור היהודים היא כמו בית קברות אחד גדול, והשאיפה הטבעית היא לחזור למולדת שעזבו לפני אלפי שנים ולהיות עובדי אדמה (עמ' 49, 138, 180, 279, 292). זאת ועוד חיילי הבריגדה, שפוגשים את הקבוצה במעבר ברנר, מאופיינים כאנשים שוחרי טוב, בעלי שכל ישר ותושייה רבה (עמ' 274 ואילך).

ההערה של המחבר בסוף הספר מבהירה מעט מחידת  הבקיאות האדירה, שקמצוץ ממנה הוזכר לעיל: הוא מספר שפגש דמויות כמו אלו שבספר במחנות של עקורים באיטליה שאחרי המלחמה, וכי השתלם בקריאת ספרים שעניינם בדיחות ופתגמים ביידיש, קורות ההתנגדות היהודית בשואה, ההעפלה הבלתי חוקית וכד' (ראו עמ' 300). לזה בוודאי התווספו אהבה גדולה וכישרון גדול.

הגיבורים היהודים חשים באנטישמיות לכל אורך מסעם המפותל אל החופש: וניאמין, מנהיג, של פרטיזנים רוסים, לא מוכן לקבל לחבורה שלו לוחמים יהודים (עמ' 46); אוליבין, שהוא מנהיג של קבוצת פרטיזנים, מעיר שליהודים יש שמות גרמניים, ושפתם דומה לגרמנית, ולכן הם אויבים (עמ' 118); קבוצת פרטיזנים פולנים שובה את אחד הלוחמים היהודים, ודורשים במפגיע שהיהודים יסתלקו (עמ' 165), וזה במקרה הטוב, כי גם קרה לא אחת שפרטיזנים פולנים הרגו יהודים שרצו להצטרף אליהם (עמ' 182), ובאשר לאוקראינים על אחת כמה וכמה (עמ' 56); הפרטיזנים היהודים מסייעים לכפריים הפולנים, שנשארו בלי ידיים עובדות, לקצור את השיפון ולתקן את גגותיהם, והנה, ראש הכפר מתוודה שהוא שמח כאשר הגרמנים הרגו את היהודים, עד אשר ראה במו עיניו איך אספו את היהודים בקולנוע בעיר אופאטוב והרגו אותם באכזריות (עמ' 178); הפרטיזנים היהודים  משתכנים בתוך בית-ספר עזוב, והפולנים זורקים לתוכו בקבוק תבערה (עמ' 239); איזידור, אחד הפרטיזנים שבקבוצה, מספר כיצד הגרמנים הרגו במכות את הוריו ואת אחותו לאחר שהאיכר, אצלו התחבאו, הלשין עליהם, כי נגמר להם הכסף (עמ' 151); אפילו פיוטר, הגוי שנספח לקבוצת הפרטיזנים היהודים, יודע לצטט את הכומר שהאשים את היהודים שהרגו את ישו (עמ' 90).

ליהודים אין מוצא באירופה  גם מבחינה אידיאולוגית – בקבוצה של גֶדָלֶה יש בונדיסטים, קומוניסטים, ציונים. לא משנה מהי השקפת עולמם – לעולם יהיו בסכנה: קודם נאסרים על ידי שלטון הצאר על פעולה קומוניסטית, אחר כך על ידי הקומוניסטים עצמם משום טענה של סטייה מהקומוניזם – זה היה גורלו של אביו של מנדל (עמ' 37 ואילך) וגם של אדם, המבוגר ביותר מבין הלוחמים היהודים, זה שנהרג בקרב הגנה מפני ציידי הפרטיזנים (עמ' 54).

הדמויות בספר מאוד מגוונות: הזכרתי את מנדל, שען במקצועו האזרחי, ותותחן לשעבר בצבא האדום, צבא שניגף בפני הצבא הגרמני. את אישתו רבקֶה הרגו הנאצים אחרי שדרשו ממנה ומכל תושבי הכפר סטרֶלקה לחפור את קברם בחייהם. מנדל הוא הוגה דעות, מצפוני מאוד, הגם שהנסיבות מכריחות אותו לבצע זוועות. דוב הוא יהודי שסבו הוגלה לסיביר, והוא מאוהב במקום ומבקש לחזור לשם בסוף המלחמה. גֶדָלֶה המנהיג הוא דמוקרט גדול, בעל נפש פיוטית, מנגן בכינור ושר שירים ביידיש, אבל כלפי הגרמנים אין לו כל רחמים, בין השאר, הוא חנק את הגרמני שהעניק למשורר העממי מרטין פונטאש (דמות מומצאת על ידי הסופר) חצי שעה לכתוב שיר, ואחר כך הרג אותו (עמ' 89, 139); פיוטר, הלוחם הפולני בעל הלב הטוב, הנושא על מגלשיו את דוב הפצוע, הוא נספח מרצונו לקבוצה היהודית, ומבקש להגיע איתה אפילו לארץ ישראל (גם משום שהוא פוחד מנקמה של אוליבין, מפקדו הקודם); אדם, הלוחם הכי מבוגר ב"רפובליקה היהודית" שבה כחמישים יהודים מסמורטטים מכונסים במנזר הרוס, מטפל בילדים ומלמד אותם כיצד להיזון מעשבים. האיש לא זוכה לגאולה – הוא נהרג בקרב עם ציידי הפרטיזנים; יוזק שהצליח לשרוד אצל הנאצים משום ידיעותיו בדפוס ובזיוף דולרים – נהרג בקרב ש"בהרי הצלב הקדוש"; פאבל, מרים המשקולות, השחקן-זמר, קריין רדיו, שהה באיטליה עם תיאטרון יידיש, ומאז יודע לפטפט קצת באיטלקית. הוא יודע לחקות חסידים וגרמנים ומצחיק את חבריו הסחופים והמותשים. בגלל ידיעתו את השפה הגרמנית ובגלל יכולתו לחקות מבטא גרמני – הוא מצליח לצותת בקווי הנאצים ולהתערב בתשדורות שלהם. ליאוניד, יהודי לא נימול, הוא חברו השתקן של מנדל, מוזר מאוד עד כי חבריו חושדים בו שהוא משוגע. ישב בכלא לוביאנקה על גניבה, היה צנחן בצבא האדום. הוא מנסה להרשים את לינֶה, המשמשת לו אשת חיק, במעשי גבורה, וכשהוא מאבד אותה לטובתו של מנדל, הוא נהרג (מתאבד?) בקרב על שחרור הלאגר בסמולנסק. מותו מייסר את מנדל, החש עצמו כמו קין שהתעלם מאחיו הבל לאחר שהרג אותו.

ישנה פולינה הטייסת היהודייה הנלבבת (בת של רב!); איזידור בן השבע-עשרה ההופך את "רוח'לה הלבנה", אלמנה בת עשרים ושש  (להבדיל מ"השחורה" שנרצחה על ידי גרמנים לאחר שהובסו), לאשת חיק, ומכניס אותה להריון. הוא מאיים באקדח על רופא בית החולים במילנו אם חס וחלילה יקרה אסון לרוח'לה ולתינוק. ישנה פראנסין, הרופאה היהודיה מפאריס, שניצלה באושוויץ משום מקצועה, שנדהמה מהאפתיות של היהודים המזרחיים שהלכו אל הגז בלי התנגדות. היא בזה לפרימיטיביות של יהודי מזרח אירופה; וכן, עוד גיבורי משנה – כל אחד זוכה לאיפיון מיוחד, לתיאור חיצוניותו (ראו לדוגמה – תיאורה של זיסל, בתו של אדם - עמ' 100, ודמותו של גדלה, מנהיג החבורה – עמ' 129), קורותיו, התנהגותו ותקוותיו.

האיטלקים זוכים בספר הזה לאיפיון חיובי במיוחד – הם אנשים נלבבים, שונאים את הגרמנים ואוהבים את היהודים, הם תחמנים כמו היהודים, לכן הם עוזרים להם להערים על האנגלים ולסייע לעליית יהודים לארץ ישראל. היהודים האיטלקים חשים עצמם בנוח בין הגויים, ולמעשה לא ניתן להבדיל ביניהם – לא במראה ולא בשפה (ראו דוגמאות בעמ' 277 ואילך, 389 ואילך).

כמו באפוסים הקדומים, בהם נאבק הגיבור בכוחות עצומים ממנו בעזרת תחבולות, עורמה וסיוע של אלי מרום, כך גם בספר שלנו – חבורת הפרטיזנים היהודים, המאוימים מכל צד, מצליחים לפגוע בצבא הגרמני האדיר שהדביר תחתיו כמעט את כל אירופה. הפעולות של החבורה רבות מספור – אציין כאן את העיקריות: הם מחבלים בקו הרכבת ברסט-רובנו-קייב; מצליחים לגרום לכך שהמטוסים הגרמניים ינחיתו את האספקה עשרה קילומטרים מהיעד שלהם, וכך הם זוכים בטובים האלה במקום למי שהם יועדו; מתקיפים את חיל המצב בליובאן; חוטפים רכבת ליד העיר קולאקי; משביתים את סדנת הרכבות בעיר סארני; מתקיפים מחנה לעבודות פרך ליד סמולנסק, אלא שאיחרו את המועד – הגרמנים הרגו את רוב האסירים היהודים לפני שעמדו להעביר את המפעל מערבה.

"אם לא עכשיו, אימתי?" הרשים אותי הרבה יותר מספריו המפורסמים האחרים, כמו "הזהו אדם?" ו"הטבלה המחזורית" משום האמפתיה וההבנה העמוקות לדמויות רחוקות מאוד מהמילייה התרבותי בו חי ויצר פרימו לוי, ומשום התיאורים הנפלאים של הדמויות, המקומות והסיטואציות, אליהן נקלעו הגיבורים.

* * *

באבל על מותו של המשורר המקורי

רמי דיצני

שלא חדל לעודד אותנו רוב ימיו

ושיעשע מאוד את קוראי העברית

 בשיריו המיוחדים במינם

* * *

יוסף אורן

ספק אם פוגל היה נותן את הסכמתו לספר

"רומן וינאי"!  (חלק ב')

אחרי שהובהר בפירוש זה כי ליבת היצירה עוסקת בשאלת התכלית, שאדם צעיר צריך לקבוע לקיומו מבין שתי האפשרויות הסותרות: בין מיצוי "החיים היפים" מיד, בהווה, לבין השקעת מאמץ לרכוש תחילה, בהיותו צעיר, את ההון אשר יאפשר לו לחיות "כאוות נפשו" בבגרותו – ניתן כעת להבהיר את תפקידם בעלילה של שני וינאים אחרים, פריץ אנקר ופליקס פון-ברונהוף. שניהם משתייכים לשכבת הממון והאצולה של וינה ושניהם קושרים את אומללותם לעובדה, שהינם צעירים "בלי כל כובד" (128), אשר "חיים ללא תכלית" (191), אחרי שהמשפחות שלהם הועידו אותם למלא תפקיד מסורתי שעבר בירושה מאב לבנו במשפחה.

האומללות של פריץ

פריץ הוא "בחור שתקן ונבוך", אשר "זגוגיות משקפיו עבות ביותר" ו"תנועותיו כבדות, נבוכות, מגששות כלשהו, זקנות ועייפות" (125) – צעיר מגושם, "שלמרות כיעורו הריהו אדם חי" אשר נכסף ל"אהבה פשוטה, ארצית, אנושית" (130).

לאהבה כזו פריץ אינו זוכה ולכן הוא "שוטם את גופו הארוך, הגולמי, משובש התנועות, את נפשו החטטנית, המלאה מעצורים שמפוררים כל זיקה ישרה, טבעית, אל הבריות ואל העולם" (185).

כנצר למשפחה וינאית עשירה מזה דורות, וכבן יחיד להוריו המיועד להיות יורש של כל עושרה של המשפחה, גדל פריץ כ"ילד טיפוחים" (186) שקיבל חינוך אצל מיטב המורים הפרטיים וכל משאלה שלו "נתמלאה, תמיד, עוד טרם הספיקה ללבוש צורה מוגדרת" (197). בהווה הוא סטודנט הלומד מיספר נושאים באוניברסיטה, ובכללם פילוסופיה וספרות (130), והינו בודד מאוד, כי כל מי שמתקרב אליו, חשוד בעיניו שהוא מחפש את קרבתו רק בגלל כספו. ההון אשר מתרבה מעצמו ועובר במשפחתו בירושה מאב לבנו, טוען פריץ, הוא מקור ייאושו: "העשירות דלדלתני, לא נשתייר בקרבי מקום למשאלות" (197). ולכן אף שהינו בן שמונה-עשרה הוא נראה לארנה שטיפט כמו "בחור צעיר שעושה רושם של ישיש" (263).

רוסט היה בחברת ארנה על ספסל בשדרת הגן כאשר פריץ הצטרף והיא הכירה ביניהם (181). אחר כך נענה רוסט להזמנתו של פריץ והם סעדו ביחד סעודת ערבית במסעדה משובחת (185) וגם ביקרו ביחד בבית-זונות שנועד רק לווינאים מכובדים ובעלי-אמצעים (192-187). "המספר" מתערב כאן ומסביר את מניעיו של פריץ האומלל להתקרב אל רוסט – "הבחור הבלונדי והאיתן," אשר מצטייר בעיניו כבר-מזל, כצעיר שפתוח בפניו עולם "גדול ורב-תמורות וגוונים, ושיש בו כדי למלא חייו הקצרים של אדם עד אפס מקום לשיעמום ולרוח קודרת" (194).

רוסט – מסביר "המספר" – "נחוץ הוא לו (לפריץ) כמין משען נפשי," אך בו-במקום גם מבהיר "המספר", שפריץ תלה תקוות-שווא ברוסט, שהרי "כל אדם נדון להיות נושא את עצמו, הוא לבדו עד סוף ימיו, ושאם חסר הוא הכובד הדרוש אין שום תועלת לו בזולתו" (193). ואכן כאשר פריץ שקע במחשבות ייאוש על הצפוי לו: "לסבול את חייו בדד, בלי עזר, בלי שום שותפות עם זולתו" – הציע לו רוסט מיספר פתרונות לאומללותו, אך כלל ביניהם גם את ההתאבדות: "יכול אדם גם לשים קץ לחייו - - - אין זה קשה כל כך" (196).

כעבור ימים אחדים גרר רוסט את פריץ אל האכסניה "אחדות" כדי שיכיר "אנשים מסוג אחר" (197). אך גם שם בין הזרים "הרגיש עצמו (פריץ) שלא במקומו. פנים אלו, לא היתה שום זיקה בינו לבינם - - - כל פרצוף וזיופו עמו - - - רק מסכות-מסכות" (226).

הביקור באכסניה ההומה רק העמיק אצלו את תחושות הזרות והבדידות ובצאתו משם הרהר "אין מנוס. מוכרח הוא לחיות עם עצמו. התחמקות לזמן מועט אין מועיל בה" (236). והוא סיים את הערב (וגם את חלקו בעלילה) בחברת זונת-רחוב שצדה אותו ברחוב – וסצינה זו (250-236), שהיא המלוטשת מכולן בכתב-היד, תהיה לה סצינה מקבילה בקטע הפריזאי (25-16), שבה יימצא רוסט במצב דומה כעבור עשרים שנה, בחברתה של זונת-רחוב וכנראה קרוב מאי-פעם לשים קץ לחייו.

הייאוש של פליקס

רוסט הכיר את פליקס פון-ברונהוף בנסיבות אחרות, כאשר שניהם הוזמנו לסעודה בביתו של פיטר דין. גם מפליקס נמנעה הזכות לבחור לעצמו את "התכלית" לחייו, מאחר שנועד מילדות להמשיך במסורת של הגברים במשפחה ולשרת כקצין בצבאו של הקיסר. הדור במדיו הצטייר כסמכותי לחייליו הצעירים ממנו, וגם אטרקטיבי לנשים בווינה, אך בתוכו הרגיש שבזבז בצבא את שנות הבחרות שלו, אשר בהן היה יכול להגשים שאיפות אחרות שהיו לו.

כמו פריץ, גם פליקס גילה עניין ברוסט ופתח בשיחה איתו: "הייתי רוצה לדעת, כיצד אדם צעיר שכמוך מתאר לו את חייו."

רוסט ענה תשובה זהה לזו שנתן בשיחותיו הראשונות גם לפיטר דין: "מוכרח אני להודות שלא חשבתי עדיין על זה. מכול מקום אין בדעתי לעשות שום תוכנית," אך כאשר המשיך פליקס וטען, הן "כל אדם  - - - מציב לעצמו מטרה," ענה לו רוסט, אף כי באי-רצון, מענה חד וקצר: "לא כולם." (152).

אף שרוסט ניאות להתלוות אל פליקס בסיום הסעודה, לא סיפק גם אחר כך, תחילה ברחוב ואחר-כך בבית-קפה (159-154), תשובה אחרת לקצין על שאלת התכלית שצעיר בן שמונה-עשרה אמור לקבוע לחייו. אך השאלה המשיכה להציק לפליקס, ועל כן גם במקום הפחות מתאים לשיחה על נושא עיוני כזה – בבית הזונות האכסקלוסיבי ששם פגש את רוסט ואת פריץ – לא התאפק וגילה לשניהם את עומק ייאושו:  כבן למשפחה ממעמד האצילים המתנוון הוא יודע כי "המונרכיה סופה להתמוטט" (192), ואחרי שבזבז כעשור מחייו בצבא הגיע למסקנה, שלא רק חייו הם "חיים ללא תכלית" (191), אלא שהחיים בכללם הם "רדיפה תמידית. תאווה שאינה מתמלאת לעולם" (194). ולכן, הוסיף ואמר להם – ספק אם גם כוונתו כעת להתפטר מהצבא ולצאת למסעות בעולם אכן תסייע לו להתגבר על ייאושו (195).

אחר-כך לא עיכבה רוחם המדוכדכת של פריץ ופליקס בעד שניהם להיענות "לאילוזיה קלוקלת זו של החיים," והם פרשו להשכיח את אומללותם בחיק הזונות, בעוד רוסט איננו מצטרף אליהם – מבהיר "המספר" – כי "איננו זקוק לכך, עת הפשרות עדיין רחוקה ממנו" (190).

איזה תפקיד הועיד פוגל בחייו של מיכאל רוסט לשני צאצאים אלה מהרובד הגבוה בחברה הווינאית? בפגישות ההיכרות הראשונות שקיים פיטר דין עם רוסט, חילק פיטר את בני האדם לשני סוגים: הפעילים, אשר "משקיעים עצמם בפעולה לשם הפעילות בלבד, כדי להינצל מן השיעמום והריקנות שבבטלה, והתכלית אינה אלא טפלה לה," והפסיביים, אשר מהיעדר תכלית לחייהם שוקעים בחוסר-מעש ולמעשה "מוסרים את עצמם ליד המקרה" (60).

פליקס בן השלושים מדגים את הסוג הראשון ופריץ בן השמונה-עשרה את הסוג השני, ופוגל שילב אותם בעלילה כדי שבאומללותם ובייאושם יזהירו את רוסט מהאשלייה, שיוכל להשיג את החירות המלאה לחיות על-פי "חוקים אחרים" בדרך הפוכה מזו שפיטר דין השיג אותה. אלא שרוסט ביהירותו לא הפיק שום תועלת מההיכרות עם השניים: "מה יש כאן להתפלסף? כל רגע ויופיו שלו - - - ואם יגיע פעם לנקודה זו ששוב לא ירגיש את היופי, את הפעפוע הנצחי – ישים קץ" (194). בכך ניבא את המעשה אשר מייאוש הוא עתיד לבצע בפריז כעבור עשרים שנה. 

פתרון ההתאבדות

פתרון ההתאבדות הונח על-ידי "המספר" כמוצא לאומללותם של צעירים מאוכזבים מחייהם מסוגו של פריץ: "גילו היה אותו גיל שאניני הרגש מגיעים בו לנקודה של אכזבה מוחלטת לאין כל מוצא, והקנאים שבהם, הללו שאינם נוטים לפשרות, מסיימים כאן חייהם" (185).

דומה ש"המספר" רמז בהבדלה הזו בין "אניני הרגש" ל"קנאים", שכאשר יגיע רוסט, המשתייך על-פי אופיו ל"קנאים", לנקודה האכזבה, שתחייב אותו להיכנע לכללים המציאותיים של הקיום, הוא יעדיף להתאבד במקום להתפשר עם חיים שאינם לרוחו. ואכן בקטע הפריזאי, שמהדירי הספר הציבוהו בראש הספר בתור "מסגרת" לפרקי וינה, מתואר רוסט בן השלושים ושמונה בשלב שבו הוא קרוב מאי-פעם להגשים את ההבטחה שהבטיח לעצמו בווינה בגיל שמונה-עשרה – כי יתאבד כאשר "יגיע פעם לנקודה זו ששוב לא ירגיש את היופי, את הפעפוע הנצחי," כלומר: כאשר יגיע למסקנה שחייו נכשלו.

שורה של רמזים המפוזרים בקטע הפריזאי הזה מעידים על כך. תחילה פגש רוסט בבית-קפה את אֶמי ויטלר, זונה צעירה שכנראה שכר מדי פעם את שירותיה. רוסט הצטרף אליה בערב שבו "שוב היה לשלל לאותו שיעמום נוקב, הטבוע עמוק בלבו של אדם כמין סרטן הנפש כביכול, נחלת שורה שלמה של דורות שלא הזירו עצמם משום תענוג שבעולם, ושכמה מהם שמו קץ לחייהם מחמת תיעוב שבשובע" (7-6).

אמי מכירה לרוסט את הצייר גרגור, המצדיק את מצב רוחו המדוכדך בכך שהחתול שלו "איבד עצמו לדעת אתמול," וכאשר רוסט מטיל ספק בהיתכנות ביצוע התאבדות על-ידי חתול, חזר גרגור והפעם בהדגשה: "החתול שלי איבד עצמו לדעת! (ההדגשה כאן היא במקור) כן! מתוך שתקפתהו מרה שחורה! הן לא יכול להמית עצמו בירייה אך ורק בשביל שתאמין לו!" (9).

מבית הקפה צעד רוסט אל גשר מעל נהר הסינה ופתאום "נתלקחה (אצלו) תשוקה לעשות איזה מעלל שתחילתו וסופו בלילה ושאדם שומרו אחר-כך בנבכי נשמתו כסוד כמוס לעולם. כזה שגלומים בו נבטי הקיום העתידי כגרעין בתוך הפרי, אלא שלא יכול גם הוא עצמו להגדיר מהותו של מעלל זה" (11). גבר, המציג עצמו אחר-כך כשחקן שפרש ממקצועו בשל גמגום פתאומי שלקה בו, איננו מתרשם מהכחשתו של רוסט, אשר טען בתוקף שלא היה בדעתו להתאבד בקפיצה מהגשר. השחקן הגמגמן דבק בהנחתו, כי הציל את רוסט ממעשה של ייאוש: "לעולם אין אתה יכול לדעת. כאן אני בקיא קצת יותר. כשאדם עומד כך ומציץ אל המים, הריהו נתקף לפתע..." (12). ואחר כך הצטרף רוסט לז'נט, זונה שצבע שיער ראשה ערמוני, אשר בהתנהגותה זיהה שהיא נפש "עזובה לאין קץ ומלאה חרדות וייאוש," ולה אמר "אין אני חומל עלייך כלל. טעית בי. הייתי מייעץ לך, אדרבא, לשים קץ לחייך..." (20).

בין בחרות לבגרות

קטע זה בכתב-היד, הזרוע ברמזים על מתאבדים ועל התקרבותו של רוסט עצמו לסיים את חייו בהתאבדות, מלמד שפוגל לא התכוון לצרפו כ"מסגרת" לפרקי וינה, אלא הועיד אותו להשתלב בכרך שני – כרך שתיכנן להוסיף לכרך הווינאי ואשר בו היה אמור לספר על התקופה הפריזאית בחיי רוסט. כוונתו של פוגל לכתוב כרך גם על חייו של רוסט בפריז מפורש במשפט שבו פתח את הכרך על חיי רוסט בווינה: "לפני עשרים שנה הופיע מיכאל רוסט באחת מבירות אירופה שמלכה כבר ישיש היה, קצת מטומטם ומגודל זקן לשני צידי הסנטר המגולח - - - ומיכאל רוסט היה בן שמונה-עשרה" (26).

רוסט היה אמור להיות מוצג בשני הכרכים בשתי תקופות בחייו, אשר עשרים שנה מבדילות ביניהן. פוגל הבליט הפרש שנים זה גם בביוגרפיה של פיטר דין, הנפרשת משנות בחרותו, השנים שבהן מימש את התכלית שהציב לחייו, ועד שנות בגרותו כמיליונר שבהן הוא כל-יכול בווינה ופועל על-פי "חוקים משלו". אך לא רק פיטר ורוסט הובלטו בשתי תקופות מרוחקות בחייהם. דמויות נוספות שולבו אף הן בהבלטה בעלילה על-פי גילם.

"בסיפור הקשר המשולש" של רוסט עם נשות משפחת שטיפט, הובלט ההבדל בין אהבת האם בת השלושים ושמונה, גרטרוד, לאהבת הבת בת השש-עשרה, ארנה. שתיהן חושקות ברוסט היפה, אך הפרש השנים ביניהן מספר שני סיפורי אהבה מנוגדים זה לזה. אהבתה של גרטרוד לרוסט היא וולגרית ומניפולטיבית, והיא ממומשת על-ידי בגידה בבעלה, גיאורג, אף הוא בן שלושים ושמונה, שביהירותו מתפאר שהינו ב"גיל הגברות האמיתית", הגיל שבו "אדם נעשה מיושב בדעתו יותר, מתון יותר" (עמ' 165). ואילו אהבתה של ארנה לרוסט היא זכה ורומנטית, אך גם סנטימנטלית ונתונה להפכי-רוח רבים. 

בפרקי וינה עולה מיספרם של הצעירים מדורו של רוסט על מיספרם של המבוגרים מדורו של פיטר דין. ולשניים מביניהם, לפריץ אנקר ולפליקס פון-ברונהוף, גם הועיד פוגל נוכחות רבה יותר מאשר לצעירים אחרים. אך הניגוד בין בחרות לבגרות אמור היה להתקיים גם בחלק השני של היצירה, שפוגל הספיק לכתוב רק שתי סצינות מתוכה, ובחלק זה היה בוודאי עולה מיספר הדמויות בגיל הבגרות על מספר הדמויות בגיל הבחרות.

בסצינה הפריזאית הנוספת, זו שמהדירי הספר "רומן וינאי" הציבו אותה בסוף כעוד חלק של "המסגרת", מתגורר רוסט בן השלושים ושמונה עם מרי-אן, צעירה בת עשרים. בסצינה זו מתואר רוסט בשפל מצבו, אחרי לילה שבו הימר בקזינו והפסיד את כל כספו, שאותו עשה מ"עסקים חשוכים". כך שבגיל הזה הביאה אותו דרכו ההדוניסטית לעסוק בעסקים שפיטר דין עסק בהם רק בהיותו אדם צעיר. כלומר: חייו של מיכאל רוסט התפתחו בסדר הפוך לסדר שבו התפתחו חייו של פיטר דין. באנלוגיה ניגודית זו, המבליטה כי לדרכם השונה של רוסט ושל פיטר היו גם תוצאות הפוכות, מגולמת המסקנה שאליה חתר פוגל ביצירה הזו: נכונותו של פיטר בגיל הבחרות לבטל את "העכשיו מפני האחר-כך", גם אם נותבה אז לדרך חיים מפוקפקת מבחינה מוסרית, היתה הגיונית יותר מדרכו של רוסט, אשר בגיל הבחרות לא היה מוכן לוותר על שום עונג מיידי "בשל איזה מחר לא בטוח", ואשר למען התענוגות בזבז את כל חייו באפס עשייה.

תוכנית הכתיבה המקורית

מאחר שמהדירי "רומן וינאי" קשרו את פרקי הספר לביוגרפיה של פוגל, סיפקו על-ידי כך בעצמם נימוק נוסף ומשכנע לארגומנט העיקרי שמועלה במאמר הזה, לפיו התכוון פוגל להוסיף כרך שני לכרך הווינאי, שפרקיו הם בעיקרם אלה שנותרו כטיוטה בעיזבונו הספרותי, והוא הכרך הפריזאי, שנועד לספר על רוסט בגיל הבגרות – עשרים שנה אחרי שקיבל על עצמו לקחת חלק בניסוי שהציע לו פיטר דין בווינה. תוכנית הכתיבה המקורית של פוגל אכן התבססה על היכרותו עם החיים בשתי הבירות התוססות האלה של אירופה. אל וינה הגיע פוגל כאדם צעיר בן 21 והוא התגורר בה בין השנים 1925-1912. ואל פריז הגיע בהיותו בן 34 והתגורר בה תחילה בין השנים 1929-1925 ואחר כך מדצמבר 1931 ועד שניספה במחנה אושוויץ ב-1944 והוא בן 53.

לכן, דווקא ההצמדה של היצירה לביוגרפיה של פוגל ולתקופות שהייתו בשתי הערים מערערת לחלוטין את המועדים שייחסה החוקרת לילך נתנאל לכתיבת פרקי הטיוטה על-ידי פוגל. הספר "רומן וינאי" אמנם עוסק בגיבור שהינו בגיל הנעורים, אך ודאי איננו "רומן נעורים" בביוגרפיה הספרותית של פוגל. כלומר: אין שום ודאות שפרקי וינה אלה, או אפילו מקצתם, הם פרקי הפרוזה המוקדמים של פוגל, אשר נכתבו "בעשור השני של המאה העשרים", כלומר בשנים שפוגל התגורר בווינה. וגם אין ממש בקביעות הזמנים הנוספים על-ידי לילך נתנאל, לפיה זנח פוגל את היצירה הזו כדי לכתוב רומן וינאי מוצלח ממנו – את "חיי נישואים" – וחזר להמשיך בכתיבתה בתחילת שנות השלושים, ואז הוסיף את שתי הסצינות המתארות את רוסט כמבוגר מובס ומיואש בפריז. המשפט שבו נפתחת היצירה, המציין שרוסט הופיע בווינה לפני "עשרים שנה", מצדיק קביעה של מועדים אחרים מאלה שקבעה לילך נתנאל.

המועדים הסבירים יותר לכתיבת פרקי הטיוטה הזו על-ידי פוגל הם מאמצע שנות השלושים ואילך, כלומר: אחרי שהשלים את כתיבת הרומן "חיי נישואים", אשר נכתב בין השנים 1930-1929, וגם אחרי שסיים את הנובלה "נוכח הים", שבכתיבתה עסק ב-1932 ואשר התפרסמה ב-1934. אף שחייו באותה עת היו קשים ביותר, כפי שאפשר להיווכח מהמידע שריכז דן פגיס במבוא הביוגרפי שהקדים לכינוס שירתו של פוגל בשנת 1966, פנה פוגל לכתוב רומן נוסף, רחב יריעה משתי היצירות הקודמות, שהיו אמורים להיות בו שני חלקים. החלק הראשון היה אמור לתאר את קורותיו של מיכאל רוסט בן השמונה-עשרה בווינה, ובו התכוון פוגל להבליט את "הסיבוך" – היענותו של רוסט להשתתף בניסוי של פיטר דין. בחלק השני תיכנן פוגל להציג את "ההתרה" על-ידי סיפור קורותיו של רוסט בגיל שלושים ושמונה בפריז.

פוגל לא הספיק להשלים יצירה מקיפה זו. עד שנאסר בפרוץ מלחמת העולם השנייה, עקב היותו נתין אוסטרי, הספיק לכתוב מִתווה בלבד מתוכנית הכתיבה הרחבה שקבע. מאחר שהרגיש כי עקב המאורעות באירופה לא יספיק להשלים את היצירה בהיקפה המלא, הניח פוגל את ההשלמה של פרקי החלק הראשון, הפרקים הווינאיים, והזדרז לכתוב את שתי הסצינות הפריזאיות, שבהן הקפיד ביותר לסמן את המקבילות לפרקי וינה: הפרש הגיל בין בני השמונה-עשרה לבין בני השלושים ושמונה, המחשבה של רוסט בשתי התקופות על סיום חייו בהתאבדות והניגוד בין מהלך חייו של רוסט למהלך החיים של פיטר דין. באופן זה קיווה פוגל, שאם ישרוד ויוכל בבוא העת לחזור להשלמת הרומאן זה, יזכור את קווי היסוד של עלילתו וגם את הסיום שהועיד בו לחייו של רוסט. כך שהטיוטה משקפת נאמנה עד היכן הספיק פוגל להתקדם, וגם מסבירה מדוע בעטיה של ההיסטוריה לא זכינו להשלמת הרומאן הזה.

לפיכך, הספר "רומן וינאי" איננו "יצירה שלמה", אלא רק שריד שנותר מתוכנית הכתיבה השאפתנית שפוגל התכוון להשלים. במילים אחרות: מהדירי "רומן וינאי" הפכו כתב-יד, שעודנו רובו במצב גולמי ושהוא בבחינת סקיצה, לספר בעזרת מניפולציה עריכתית, אשר התבטאה בפעולות "מיקוד" ובהמצאת מיבנה שלא היתה לו אינדיקציה בטיוטה שנשארה בעיזבונו הספרותי של פוגל. ועל כן, אין בשום אופן לייחס לפוגל את הספר "רומן וינאי", כי על-ידי פירסומו תחת שמו אינו מעצים את דמותו הספרותית, אלא ממעיט מגדולתו. חשש של עשיית עוול דומה לסופר המנוח יעקב שבתאי לא היה קיים במקרה המקביל, כאשר מהדירי הרומן "סוף דבר" לקחו כתב-יד שכמעט הושלם על-ידי המחבר עצמו וגאלו אותו מקבורת-עד בעיזבונו הספרותי.

   לעומת זאת, מאחר שגילוי הטיוטה שמצאה לילך נתנאל בעיזבונו של פוגל הוא אירוע חשוב לחוקרי יצירתו, היתה הצדקה, אפילו בהיקף הזה, להדפיס את פרקי הטיוטה במהדורה מדעית, כזו המותירה את כל החלקים במקומם בגיליונות הטיוטה, אך מפנה תשומת-לב בהערות שוליים בתחתית העמודים לפערים בין הפרקים, לסתירות בין חלקים שונים של הטקסט וכדומה. ספר כזה היה מכניס את הקורא, ובוודאי את החוקר, למעבדה הספרותית של פוגל מבלי לייחס לו גירסה, אשר כנראה כלל לא משקפת את אתגר הכתיבה שהציב לעצמו.

* לפונים לאימייל yoseforen@bezeqint.net יישלח פרסום של הוצאת "יחד" המפרט את תוכן ספריו של המחבר.

* * *

עו"ד גיא משיח

ההומופוב מנחם בן מכה שנית

 ההומופוב מנחם בן מכה שנית. הפעם בשמנוֹת. לפי דעתו, "רוקדים עם כוכבים" זכתה לרייטינג נמוך – רק בגלל נתוניה הגופניים של אסתי זקהיים. וכך כותב בן ברשעות מתועבת על אסתי זקהיים בטור שלו ב- NRG ("מעריב"):  "היא שמנה מדי, ולא נעים להסתכל עליה רוקדת." אפשר לחשוב איזה כיף היה לצפות במנחם ה"רזה" ב"אח הגדול". חבל שבן שכח את הפסוק ממסכת אבות ולפיו: "המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים ואין לו חלק בעולם הבא".

מלכה אמיתית: אסתי זקהיים היא יפהפייה אמיתית, סקסית ברמות, תותחית-על ומוכשרת בטירוף. אחת שגאה בעצמה  ובאיך שהיא נראית (ובצדק), שחיה בשלום עם עצמה, ושטוב לה בגופה. אסתי גם רוקדת נהדר, כמו נערה צעירה וממש כיף להסתכל עליה.

זאת להבדיל ממנחם בן שהוא אדם אומלל, פתטי ומיותר כל כך, ביציאות שאסתי מורידה בשירותים יש יותר אינטליגנציה וכישרון ממה שיש באפס המתוסכל הזה. שאין בו כלום: לא כישרון, לא שנינה, לא הומור ובטח שלא יופי. איש מתוסבך וממורמר. איש עלוב ורע, שרק מפיץ שנאה ורוע מהפה הג'ורה שלו.

נו טוב, מה הפלא שהיצור הזה כל כך ממורמר ומתוסכל. בעבר הוא היה מאוהב בדוד אבידן – ובמקום להודות במשיכה שלו לגברים ולצאת מהארון – הוא הפך ל"הומופוב" מתוסכל.

ועכשיו, בגלל שכל מה שהוא רואה כיום שהוא מסתכל בראי זה זקן, קרח מכוער ומגעיל, שרק הולך ומשמין עם זקנתו המביישת – אז הוא נזכר לתקוף גם את השמנות – הכול רק כדי לזכות בקצת תשומת לב ורייטינג.

ומעניין שבן גיבור על אסתי, העדינה והמנומסת, אבל מפחד פחד מוות לתקוף את בוקי נאה השמן, כוכב "הישרדות סלבס" או את חנה לסלו הכוכבת השמנה של "תנוחי" – נו בטח, הם כבר היו מכסחים לו בחזרה את הצורה העקומה-ממילא שלו. 

 מנחם בן הוא ממש "מלך היופי", דוגמן רזה ויפה – אפשר לחשוב שלראות אותך ב"אח הגדול" היה כיף גדול! אז טול קורה מבין עיניך – ויש לנו חדשות בשבילך – גם אתה שמן. אבל לא שמן יפה, אלא שמן דוחה.

כל כך מזכיר את השיר הזה ששרנו בילדותנו: "מנחם השמן, בבטן יש לו בן, איך קוראים לבן, מנחם השמן!"

אהוד: מבלי להתייחס לכלל מצבו בהווה ובעבר הקרוב, אני זוכר את מנחם בן כבחור צעיר, משורר, יפה-תואר ולוהט כולו באהבה לחברתו היפהפייה יעל [אם איני טועה בשמה], שלא היה אפשר להתיק עיניים ממנה. לימים עזבה אותו והותירה אותו בלב שבור, ובעקבות נטישתה כתב רומאן אוטוביוגראפי שעמד בסימן אהבתו הנכזבת, דומני "פלונטר" היה שמו. לא נראה לי שחשק אי-פעם בדוד אבידן, כי מנחם בן, למיטב ידיעתי, כולו היה שטוף באהבת אישה.

* * *

דנה אולמרט

בתנועת שפה עיקשת

כתיבה ואהבה בשירת המשוררות העבריות הראשונות

הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה

ידיעות אחרונות, ספרי חמד

בשנות העשרים של המאה הקודמת התחולל מיפנה בזירת הספרות העברית: לראשונה החלו להתפרסם בכתבי עת ספרותיים שירים פרי עטן של נשים. המשוררות הבולטות בקבוצה היו רחל בלובשטיין, אסתר ראב, יוכבד בת-מרים ואלישבע ביחובסקי, ויצירתן סללה דרכים חדשות בשירה העברית החדשה ושינתה את פניה לבלי הכר.

באיזו מידה היו ארבע המשוררות ערות למעמדן החלוצי בשדה השירה העברית? כיצד הן ראו את מעשה הכתיבה שלהן-עצמן ואלו משמעויות הן ייחסו לו? עד כמה זעזעה כניסתן אל עולמה של השירה העברית את תפיסת הזהות הנשית שלהן? כיצד התמודדה כל אחת מהן עם המשמעויות של כניסתה למועדון הגברי הסגור עד אז של השירה העברית, וכיצד השפיע מהלך זה על יחסי האהבה של המשוררות עם גברים?

ספר זה מציע תשובות חדשות ומרתקות על שאלות אלו באמצעות קריאות פרשניות פסיכואנאליטיות ופמיניסטיות בשירתן של המשוררות העבריות הראשונות.

הנחת היסוד המובילה את הקריאה בשירים היא כי כוחן של משוררות אלה טמון בהתמודדותן עם יחסי הכוח בין המינים. כל אחת מהן אמנם יצרה לעצמה שפה פואטית וייחודית משלה, אולם ארבעתן כאחת הכירו בכך שהכתיבה מחייבת פיענוח מדוקדק, אכזרי לעיתים, של החרדות והספקות הקשורים במשאלה לשנות את מעמדן בתוך מערך הכוח המגדרי של התרבות העברית. שיריהן של המשוררות הראשונות הם אפוא הזירה שבה התנהל מאבקן בדימויים דכאניים מופנמים של זהות, והם מעידים על התמודדותן האינטלקטואלית והנפשית עם האקלים המגדרי-לאומי של תקופתן.

דנה אולמרט היא חוקרת ספרות עברית בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב ועורכת ספרות מקור בהוצאת הספרים "אחוזת בית".

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1992

2.9.1992. יום רביעי. נתנו ב"דבר" את רשימתי על יצחק ראב בן ה-90, "זקן הסופרים המתחילים", ורק קיצרו את הקטע שבו אני מספר על החטיפה, אולי בגלל קוצר מקום, וחבל.

אחר-הצהריים נסענו אליו לבית האבות נווה אביב בכפר-שמריהו. האולם היה מסודר יפה מאוד, גם הכיבוד, אלא שהייתי כה עסוק שלא הספקתי לטעום. היו שם שני אחיו, חזקיה מארה"ב ויונה מחניתה. בסוף הפגישה הצטלמנו כל נכדיו של יהודה ראב שעודם בחיים, לפי הסדר הבא: יצחק ראב, חזקיה בן עזר. יונה בן עזר. מרים גיסין. אהרון בן עזר. חנה מרגלית. עמנואל בן עזר. אהוד בן עזר ולאה שורצמן, וכן אימי דורה דגן (בן עזר).

אני פתחתי את הפגישה בהקראת ברכה של ארז ביטון מטעם אגודת הסופרים. אחר כך הגיש לו אהרון את תעודת הרישום בספר הזהב בשם כל בני-דודיו, נכדיו של יהודה ראב. זהבה קרמר, בתו של יצחק, קראה דברים שכתבה לכבודו. אחיו יונה קרא דברים. וכן שלמה מבלפוריה, בן אחיו המנוח שמעון.

יצחק דיבר מילים מועטות. הדיבור היה קשה עליו, וכן ההליכה והראייה, אף כי בשכלו הוא צלול לגמרי. אחיו חזקיה בירך אותו גם הוא.

לבסוף לקחתי לעצמי שוב את רשות הדיבור וסיפרתי קצת, בעיקר לדור הצעיר, על תולדות המשפחה ועל ספריו של יצחק, גם סיפור "החטיפה" המפורסם. התנצלתי גם בשם חיים באר, שביקש לבוא וחלה. (אשתו בתיה טילפנה הבוקר ואמרה שאסרה עליו לבוא איתנו כי הוא נחלש בחום ואינו יודע גבול לפעילותו. הצדקתי אותה. בדיעבד אני חושב שהיה מרגיש קצת זר בתוך המשפחתיות הזו).

לאחר דבריי ניגשה אליי בחורה נחמדה בשם יעל, ששם משפחתה צופי, נכדתה של חיה המנוחה, אחות יצחק. יעל חיה עם אימה תמרה ואחיה דן וגד בארה"ב, אך דוברת עברית טובה, ואמרה שהיא מתעניינת בתולדות המשפחה. הזמנתי אותה לבוא אלי כדי שאוכל לתת לה חומר, את "התלם הראשון" ו"פרשים על הירקון".

גם מירב, בתו של יונה בן עזר, מחניתה, הלומדת ספרות אצל פרופ' רות קרטון-בלום בירושלים, ביקשה את עזרתי בכתיבת עבודה על אסתר ראב. הזמנתי אותה לבוא אליי. דומה שהצלחתי לעורר קצת עניין בדור הצעיר.

הדסה ביננפלד, בתו של אברהם בן-עזר המנוח, אחיו של יצחק, הביאה צרור דפים מצולמים ובהם חומר מעניין לתולדות משפחתם. קונה שפאר, אימם של יצחק ואֶחיו ואחותו, היתה קרובת משפחה של הסופר קדיש יהודה סילמן. סבה היה דודו.

לאחר כשעתיים כיבתה ההנהלה את מיזוג האוויר, כי החלה ארוחת-הערב באולם הסמוך, והיה צורך להפעיל את המיזוג שם. כניראה חסכנות ייקית. נעשה כל-כך חם, שקשה היה להישאר, והאנשים התפזרו. כולם נהנו.

וזה נוסח המאמר ששלחתי והתפרסם ב"דבר" מהיום. הקטעים בסוגריים המרובעים הושמטו בדפוס:

* * *

אהוד בן עזר

90 שנה ליצחק רַאבּ

זקן הסופרים המתחילים

התפרסם ב"דבר" מיום 2.9.1992

הסופר יצחק ראב בן התשעים, שנולד בירושלים ביום כ' באב תרס"ב, ה-2 בספטמבר 1902, הוא כיום, דומני, זקן הסופרים העבריים בישראל.

ואלה תולדות יצחק. סבו יהודה ראב (1948-1858) ואבי-סבו אליעזר ראב (1896-1828), עלו מהונגריה לארץ-ישראל בשנת 1875. הם ישבו כשלוש שנים בירושלים. יהודה הצעיר עבד בבית הבנק הפרטי של ברגמן, ואולם קרוביו ובני-משפחתו לא ראו בעין יפה את הבחור הגדל ללא תורה ועוסק בהבלי העולם הזה, והביאו אותו בברית הנישואים עם אלמנת אחד מקרוביו, הדסה הרשלר לבית ויינשטיין, ילידת ירושלים, שאביה עלה ארצה מן העיירה שרשב שבפולין. הדסה היתה אשת-חיל, חכרה טחנת-קמח, וכינוייה בפי הערבים היה "סית הודעס מן אל-טחונה". היא חלמה שבעלה הצעיר יהיה למדן וגדול בתורה, ואילו יהודה, מצאו חן בעיניו סוסי הטחנה שלה, שהזכירו לו את ילדותו בכפר בהונגריה.

יהודה ראב התחבר לחבורת משכילים מחוגו של פרומקין, בעל העיתון "החבצלת". הם היו קוראים בביתו עיתונים עבריים, משחקים בשחמט ולומדים תנ"ך כספר לאומי. לא ארכו הימים ושמועות שונות ומבהילות התחילו להתפשט על דבר עוכרי-ישראל אלה. באחד הלילות התפרצו למסיבתם חבר אנשים מ"קוזאקי הקב"ה" בכוונה ברורה להכותם, אך המשכילים עמדו כאיש אחד נגדם.

ובינתיים, בביתו של יהודה נעשו היחסים קשים מנשוא. שמועה צצה שהוא חבר ב"הבונים החופשים", משביע רוחות טומאה. לא עברו ימים רבים והוא נדרש לתת גט פיטורין לאשתו, והחבילה נתפרדה בעודה בהריונה [לימים התברר שיהודה לא ידע על כך] . באותה שנה, 1878, והוא כבן עשרים, נשא יהודה ראב את אשתו השנייה, בת החמש-עשרה, לאה לבית שיינברגר, ובשלהי אותה שנה עזב את ירושלים והיה הצעיר במייסדי פתח-תקוה, חופר בארה, חורש אדמתה ושומרה הראשון; זכה לחיות בה את שבעים שנותיה הראשונות, ומת ונקבר בה שבועיים לאחר הקמת המדינה.

מאשתו הראשונה נולד ליהודה ב-1878 בנו-בכורו מנחם-שלמה ראב (1916-1878), שגדל אצל אימו בירושלים, ויועד על ידה לרבנות. לימים נשא מנחם-שלמה אישה, קונה שמה, ונולדו לו בנים ובת. יצחק ראב הוא אחד מהם. מנחם-שלמה ואשתו מתו זו אחר זה במגיפה בגיל צעיר, בימי מלחמת העולם הראשונה, וילדיהם נותרו יתומים בסימטאות העיר הרעבה, בחסות סבתם.

מנישואיו השניים נולדו ליהודה ראב שלושה בנים ושתי בנות. הראשונה, ציפורה, נפטרה בילדותה. בת שנייה נולדה בשנת 1894, היא המשוררת אסתר ראב, דודתו של יצחק, שנפטרה ב-1981. צעיר בניו של יהודה היה אבי, בנימין. יצחק הוא הבן של דודי מנחם-שלמה ראב, דוד שמת עשרים שנה לפני שנולדתי.

תקופת ילדותו הקשה של יצחק ראב השפיעה על כתיבתו-לעתיד. מרד במלמד אכזר, ימי התבגרות ואהבה ראשונה בבית יתומים. התנדבות לגדוד העברי, היסחפות אל חבורת חסידי ברסלאב, התוודעות לעולמם של גורדון וברנר, שאת כתביהם קרא בסתר. והמיפנה המכריע בחייו, כאשר יחד עם אחיו הבכור שמעון מצטרף יצחק אל קבוצת צעירים שהתיישבה בעמק יזרעאל, מייסדי בלפוריה. לימים השתקע יצחק ראב בחיפה, אחר-כך ברחובות, משם עבר לתל אביב, וכיום הוא מתגורר בבית האבות נווה-אביב בכפר-שמריהו.

*

סיפוריו הראשונים של יצחק ראב נדפסו בשנות ה-30 וה-40 בעיתונים "הארץ", "דבר", ובכתב-העת "גיליונות". לימים פירסם שני קובצי סיפורים ורומאן. ספרו הראשון היה קובץ סיפורים בשם "בהימוט חומות" (הוצאת טברסקי, 1950). הספר אזל, ויצא לאור במהדורה חדשה בימיה הטובים של ספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר, בשנת 1987. קובץ סיפוריו השני היה "גבעת המורה", (הוצאת בארות, 1959). בשנת 1977 הופיע ב"ספריית פועלים", בסידרה שבעריכת נתן יונתן, ספרו השלישי של יצחק ראב, הרומאן "עלה ברוח", שזכה לביקורות טובות. [הספר יצא בעריכתי. אב"ע].

סיפורי "בהימוט חומות" מתרחשים בראשית המאה, ומספרים על חטאו של ר' פייבוש הנתון להרהורי עבירה; על עלייתו ונפילתו של ר' חיים-משה הנאמן, שהודח ממעמדו לאחר שסיבכוהו חלפנים יהודים; על חנה היתומה, שנטשה את בעלה העלוב וירדה מירושלים לתל-אביב, ונעשתה אשת-תענוגות שפטרונה הוא ערבי מיפו; על שרה, האישה הענוגה, המסתירה את חטאי בעלה שזנח אותה ושוהה בניכר; על ברכה היפה, ששני בעליה מתו עליה במחלה, ורק מחלת השחפת שחלתה בה משחררת אותה סופית מהצעות-שידוכים מאוסות. אלה הם סיפורי חיים תוססים במסגרות מתמוטטות, בתקופה מיוחדת במינה, המסופרים בידי אחד מראשוני המספרים העבריים ילידי-הארץ, בסגנון אישי, אותנטי וארצישראלי מאוד.

יצירתו של יצחק ראב עומדת גם בסימן אוטוביוגראפי. "בהימוט חומות", הסיפור החותם את הקובץ, הוא כפרק ראשון במחזור סיפורים המופיע גם ב"גבעת המורה". גיבורם הוא דניאל, נער ירושלמי, שהוריו נפטרים בימי מלחמת העולם הראשונה. ימי ילדותו, ואהבתו הראשונה, עוברים עליו בבית יתומים, ברעב ובהזיות. עם בוא האנגלים לירושלים מתנדב דניאל ונעשה למשך שבועות אחדים "איש צבא", אך משמתגלה הדבר הוא פורש, "חוזר בתשובה", ונספח אל חבורת חסידי בראסלב. בתוך החבורה הזו הוא פוגש צעיר הקורא בסתר "ספרים חיצוניים", מדע וספרות עברית. נפתח לפניו עולמם של גורדון, ברנר ואחרים, והוא קורא כשיכור והוזה בהקיץ. אז הוא עוזב את ירושלים ומתחבר לקבוצת צעירים שאך זה התיישבה בעמק יזרעאל, אך דרכו ביניהם אינה קלה. המישקע של החינוך הדתי מפריע לו ואין הוא מסתגל בנקל לחופשיות הליכותיהם, בייחוד ביחסי האהבה.

 [הרומאן "עלה ברוח" שב וכולל את פרקי דניאל בירושלים ובעמק; אך מרחיב בחלקו הראשון בתיאור חיי אביו מנחם, הוא מנחם-שלמה ראב, שאימו מגדלת אותו להיות תלמיד חכם, ההיפך מאביו יהודה ראב המשכיל, התוסס והפראי במקצת, שמרד בכוללים ובקנאי העיר ויצא למרחב, להיות במייסדי פתח-תקוה.

משהו מדמו התוסס של אביו יהודה דבק גם בבן מנחם, אף הוא נמשך אל המרחבים, ואין גבול לשובבותו. אנשי ירושלים מפצירים בהודעס לשלוח את בנה אל אביו למושבה, שיתחנך על ידו. היא חוששת, ומשתכנעת רק בצרפה אליו מלמד, על חשבונה. עד מהרה מגיעות אליה שמועות נוראות. יהודה פיטר את המלמד ושלח את בנם להיות רועה צאן! מיד היא עוזבת את הטחנה, ולבושה בבגדי ערבייה היא מתארחת בכפר הערבי הסמוך למושבה, פג'ה, אורבת ליד הבאר לבוא בנה עם העדר. יום אחד היא מגלה אותו עם העדר, שזוף פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים. היא חוטפת אותו ויוצאת עימו ברגל לירושלים.

כאשר חוזר העדר בלי הנער קמה בהלה במושבה. מוצאים את סנדליו ליד הבאר. יהודה יורד בחבל אל הבאר לחפשו, ואיננו. הוא חוקר ודורש אצל אנשי הכפר, ונודע לו על הערבייה הזרה שישבה בכפר ושאלה על רועיו של חוואג'ה יודא. למחרת הוא עולה לירושלים, להיווכח כי לאם ולבן שלום].

יצחק ראב מתאר ב"עלה ברוח" גם תקופות מאוחרות בחיי בן-דמותו דניאל – החזרה לירושלים מהעמק, שנות בגרות ונישואים, והסתגלות שקטה וקשה, המתרחשת בחיפה המאנדאטורית בשנות השלושים. זוהי רקמת יחסים מיוחדת, שנוצרת בין אנגלים, ערבים ויהודים, שחיים בשכנות ועובדים יחד בפירמה בריטית גדולה. אגב, יצחק ראב עבד באותן שנים בחיפה בחברת .I.C.I, שבראשה עמה יחיאל וייצמן, אביו של עייזר.

*

אנחנו, הסופרים שבבני משפחת בן-עזר ראב, שונים מסופרים אחרים. יש לנו גם תמיד קהל נוסף של עשרות ומאות מבני-משפחותינו לדורותיהם החיים בארץ, וכתיבתנו היא גם עבורם, לשמר את תולדות המשפחה ולהעבירם לדורות הבאים, כדי שגם מקירבם יצמחו סופרים ומשוררים, שימשיכו אותנו. כך ספר זיכרונותיו של יהודה ראב, "התלם הראשון", כך מרבית הפרוזה של המשוררת אסתר ראב בספרה "גן שחרב", כך עיקר יצירתו של יצחק ראב, וגם חלק מספריי-שלי, למבוגרים ולנוער.

יצחק ראב הוא אחד האנשים הצנועים ביותר שהיכרתי מימיי. על עצמו הוא אומר בחיוך כי הוא "זקן הסופרים המתחילים". הוא זכה בחייו לבנים ולבת, לנכדים ולנכדות, לנינים ולנינות, משפחה עניפה מאוד. ראייתו נחלשה מאוד בשנים האחרונות, בקושי הוא קורא וכבר אינו כותב, אך שכלו ער ורענן, ונפשו צעירה. הוא כיום זקן משפחות ראב ובן עזר לדורותיהן. רשימה זו באה לציין את יום הולדתו ה-90 ולברכו בבריאות הגוף, בצלילות הנפש ובאריכות ימים.

[יצחק ראב נפטר והוא כבן 91  – ביום רביעי, כ"ז בטבת תשנ"ג, 20.1.1993 והובא לקבורה למחרת ברחובות].

* * *

רוצו לראות את "מרומא באהבה"

של וודי אלן!!!

כבר כשקראנו את הביקורת השלילית, המתנשאת והמטומטמת של פלצן "הארץ" אורי קליין, המשמש בו בטעות כבר שנים רבות כמבקר קולנוע – ידענו שהסרט האחרון של וודי אלן "מרומא באהבה" – הוא שכיית חמדה. האולם היה מלא. צחוקים ומחיאות כפיים נשמעו במהלך ההקרנה ובסופה. לא היה רגע משעמם. הסרט משעשע ביותר, חכם, קליל, צבעוני, עשיר, מחבק את רומא באהבה רבה ומעורר געגועים לשוב ולשוטט בה, מלא נשים יפות ושפה איטלקית מתנגנת. אף שדי ברור שחלק ממימונו בא ממשרד התיירות האיטלקי ומחברת "אלאיטליה", זה לא מפריע. יותר טוב פרסומת סמוייה-גלוייה בסרט של גאון כוודי אלן – מאשר סרט מדכדך ללא פרסומת מהסוגים שאורי קליין ממליץ עליהם.

אחדים מחברינו סירבו ללכת לראות את הסרט בגלל ההדים השליליים ששמעו ושקראו על אודותיו. תחילה חשבנו להתעלל בהם ולומר להם שאכן צדקו – אין טעם ללכת לסרט הגרוע  הזה, ושיפסידו אותו!

אבל אחר כך חשבנו על נמענינו, ועל האנשים שחרף תמיכתנו בזיכוייו של אולמרט עדיין קוראים אותנו ומאמינים לנו – ולכן אנחנו מפרסמים כאן –

רוצו לראות את הסרט הנהדר "מרומא באהבה" של וודי אלן!!!

הוא מתאים בייחוד ללילות הקיץ החמים. מה עוד שבן-גילנו וודי אלן בכבודו ובעצמו מופיע בו ואינו חדל לשעשע בכל רגע נתון, וכרגיל אצלו גם כל שאר הגיבורים והגיבורות שלו מדברים מפיו בוודי-אלנית!

* * *

ד"ר ארנה גולן

"הלקסיקון ההיסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח" – מפעל של איש אחד

או: מה היה המנוע שהניע את משה גרנות למסע הביו-ביבליוגרפי הגדול?

הערב [בבית הסופר בתל-אביב, ב-20 ביוני 2012], כשאנחנו באים לומר דברי תודה והוקרה לד"ר משה גרנות על השלמת מפעלו הביו-ביבליוגרפי הגדול של "הלקסיקון ההיסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח",  באים בהם לביטוי רחשי ליבה של כל הקהילייה הספרותית הישראלית, ובכל תחומי יצירתה, שנכללו בלקסיקון: בסיפורת, בשירה ובמחזאות, במחקר ובביקורת, בתרגום ובעריכה. חסרונו של לקסיקון מעין זה היה ניכר מזה עשרות שנים, ועם השלמתו משתקף בו מכלול הפעילות הספרותית היוצרת מאז קום המדינה , וזו אף נתקבעה  בו  למען הזיכרון  התרבותי שלנו. מעתה עתיד הלקסיקון אף  להיעשות – למרות  אופיו תמציתי – מקור ראשוני לכל שוחר מידע ספרותי ומחקרי, כמו גם לכל קורא, השוחר להבין  טוב יותר את יצירתו של סופר על רקע תולדותיו. אי לכך, קשה להאמין שהלקסיקון הגדול הזה הוא, בעיקרו, מפעלו של איש אחד ובנוסף, גם נעשה בהתנדבות והושלם בנחישות ובזמן קצר יחסית.

 אכן, סייעו למפעל אנשים ידענים, בקיאים ומסורים. ראשון להם הוא בלפור חקק, שהיה אז יו"ר אגודת הסופרים, ואלמלא יוזמתו ותמיכתו לא היה הלקסיקון רואה אור. וייזכר לטוב פרופ' הלל ברזל, שזה לא כבר ראה אור מחקרו החדשני על הזיקה שבין ההתגלות האלוהית לשירה במקורותינו ובשירתו הייחודית של איתמר יעוז קסט, ושגרנות מודה לו שסייע בקביעת "מדיניות וגבולות" ומצטדק על שהטריד אותו ממחקריו. וכמובן, מועצת החכמים, הלא היא "הוועדה המייעצת", שנימנו עימה הסופרת ד"ר דורית אורגד והמשוררים יעקב ברזילי ומנחם פאלק, שהיה גם המפיק וסייע בהשלמות. ייזכר לטוב גם ייחסה החם והמסור של הוצאת דני ספרים. לפרסום הפנייה לסופרים באינטרנט סייעו אהוד בן עזר במכתבו העיתי, שרית שץ ואחרים, ואילו ליצירת קשר סייעו פרופ' חנה יעוז ופרופ' נורית גוברין, ועוד.  ובמיוחד ראוי  שנזכיר את רעייתו של מחבר הלקסיקון, הלא היא נורית נסיכת המחשב, שגרנות מודה לה בהומור, על שהצילה אותו מנכלולי המחשב.

אבל בעיקרו של דבר, איסוף החומר ממקורות מגוונים, איתור היוצרים או בני משפחתם, עיון ואיסוף חומר ביו-ביבליוגרפי בלקסיקונים שקדמו לו ובמקורות רבים נוספים, והעיקר – כתיבת הדברים, עריכתם ואירגונם, כל עבודת הפרך הזאת היא שלו. יותר מזה, הוא נשא בעולה  רק זמן קצר לאחר שערך את "לקסיקון הסופרים בהווה" ושתי חוברות של מבחר מתוך כל חוברות "מאזניים", עם מלאת 80 שנים לירחון האגודה אבל לא התעייף. כל זה מעורר בנו השתאות והערכה.

ועולה שאלה מעניינת: מהו המנוע הפנימי שדלק בגרנות והניע אותו לפעולה מקיפה כל כך? הוא, כמובן, לא חשף את עצמו. הוא פורש במבוא באופן אובייקטיבי את מבנה הלקסיקון, תחומיו וגבולותיו, ומצהיר בצניעותו, שפשוט התמנה לעשות את העבודה – ועשה אותה. אבל אם נחפש תשובה  מהותית יותר, נדמה לי שזו תימצא לנו תחילה  בהשוואה בין הלקסיקון הזה ללקסיקון המשמעותי ביותר לענייננו, הלא "לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים" מאת גצל קרסל, ולאחר מכן  בסקירת מעוף של כתביו של גרנות, ואפילו בבילוש קצרצר בתולדות חייו (כי הרי הלקסיקון עצמו אומר שהביוגרפיה  חשובה...)

ותחילה לקרסל. הוא היה ביו-ביבליוגרף במקצועו ובהכרת ייעודו, ולמרות שלא התפרנס מכך הותיר אחריו מפעל ביו-ביבליוגרפי של ממש. ואילו השמירה על שמו "הגלותי", גצל, ובארץ ישראל החלוצית –  מרמזת למגמת הלקסיקון שלו: לאסוף, לכנס, לגאול משיכחה, להזכיר ולשמר את זכר יוצריה של  הספרות והתרבות העברית החדשה, מראשיתה בארצות הגולה מאז ראשית המאה ה-18 ועד להווה במדינת ישראל, במשך כ-300 שנים של תחייה – ולקבעם בזיכרון הלאומי. יתר על כן, באותן שנים של יצירה עברית בגולה לא היתה קיימת בממש קהילייה ספרותית. הסופרים היו מפוזרים אחד בעיר ושניים במדינה ואך לעיתים רחוקות ובמאוחר נתלכדו לחבורה, וגם תהליך היווצרותן של עיתונות עברית ושל הוצאות ספרים עבריות היה ארוך ומפרך. אי לכך, לנוכח מציאת ספרותית-היסטורית זו, כולל קרסל בהגדרה "ספרות עברית" לא רק טקסטים ספרותיים במדוייק, אלא מרחיב את ההגדרה ומצהיר כי חשיבותם של האישים הנזכרים בלקסיקון היא בעצם פעולתם, "שהם החיו את השפה העברית והרחיבו אותה."

לפיכך הוא מתנצל על  שלא כלל ספרות תורנית, הלכתית וחסידית, "כיוון ש"אין אני מצוי אצלם," ואפילו מצטער שספרות יידיש וספרות יהודית בשפות זרות אינן בכלל הלקסיקון שלו. לעומת זאת, הוא כולל פובליציסטיקה ואפילו פרסומים במדעי הטבע ובטכניקה, ובלבד שנכתבו עברית ופורסמו בספרים. הוא גם מביא בסופו של כל ערך רשימה ביבליוגרפית של מאמרים  ומחקרים על יצירתו של הסופר, שהלא אלה היו מעטים יחסית בשעתו, וגם מסתייע ב"אנציקלופדיה של חלוצי היישוב" מאת דוד תדהר, שהרי מאותם חלוצים באו מקימי התשתית לעיתונות ולספרות בארץ. הספרות והתחייה הלאומית כרוכים, אפוא, במפעלו יחדיו. ואכן, המנוע הפנימי שלו נחשף כאשר את מפעלו הוא חותם  בווידוי נוגע ללב. בלקסיקון, הוא אומר, "גמלתי גמול-מה לספרותנו, שהיתה חממה שלי מאז ימי הילדות הרחוקים, ואף הביאה אותי לארץ ישראל." כלומר, ההכרה בערכה הלאומי של הספרות העברית ובתרומתה לחייו היא שהניעה את קרסל למסע ההרפתקאות הביבליוגרפי הגדול.

ומשה גרנות? מה הניע אותו לצאת למסע? הוא הרי אינו ביבליוגרף במקצועו וזה ודאי אינו לו ייעודו. הוא בראש וראשונה סופר, כפי ששמענו כאן, וגם  מבקר ספרותי, מראיין סופרים, הוגה וגם תורם למערכת ההוראה וללימודי הספרות והתנ"ך. הכיצד הקדיש, אפוא, מאמץ כה  רב למפעל ביו-ביבליוגרפי כה מקיף? מה שימש לו מנוע ומניע? והרי גם המציאות הספרותית של שנות המדינה שונה לחלוטין מזו  שעמדה לפני קודמו. היצירה הספרותית העברית מתרכזת בארץ לאחר השואה, ומתפתחת ומסתעפת בפעולת גומלין ובמקביל להתהוותו של מרכז תרבותי, להקמתן של הוצאות ספרים ועיתונות תוססת ולקיומו של קהל קורא הנענה ליצירה. מבחינה זו אכן מהווה  הלקסיקון של גרנות  עדות, כמו גם בסיס למחקר, של ההתחיות הספרותית הגדולה בספרות לתחומיה, כולל בספרות לילדים, תוך הצטרפותם של דורות חדשים וצעירים ויוצרים בני עליות ועדות שונות (גם אם לא תמיד בקצב הראוי), כמו גם  להתעוררות היצירה הנשית, לראייה עד כמה גדל חלקן של היוצרות בשנות קיום המדינה, בעוד הן בודדות במועדן בלקסיקון של קרסל ואף נדחקות לרוב לספרות ילדים, לענייני חינוך ולכתבי עת של "פועלות".

וכמובן, לנוכח מציאות זו, נכון עשה שלא הציב קריטריון של "איכות", של טובים יותר או חשובים ומפורסמים פחות,  ואפילו לא נתן לקריטריון זה להכתיב את היקפו של כל ערך. שהרי בלקסיקון "היער" הצומח הוא החשוב והוא שמקומו בלקסיקון ואין בו מקום להערכה ,שתמיד היא תלויית זמן ומקום, ערכים, אידיאולוגיה  או העדפות אישיות. נכון גם עשה שלא הביא רשימות ביבליוגרפיות של מאמרים על יצירתו של כל סופר, שהרי – שלא כקרסל – היה נאלץ למלא כרכים נוספים.

ואם כך, אולי ההשתאות אל מול כל אלה והאתגר להציג את המלאי הספרותי העשיר הם שהניעו את גרנות למעשה הגדול? אולי. אבל מאידך, אם נסקור את מפעלו הספרותי וההגותי של גרנות, הרי מאפיין מהותי בו הוא דווקא שאין הוא איש של "יער", כלומר אינו איש של חבורות ומוסכמות, אלא לא פעם ובשאלות תרבותיות מהותיות הוא כמעט בודד במועדו, אף כי הוא איש רעים להתרועע. הוא יוצא בספרי ההגות שלו נגד כל תפיסת עולם שאינה עומדת, לדעתו שלו כמובן, במבחן התבונה, השכל הישר, האתיקה או עובדות המציאות. הוא מעמיד למבחן דברים, ויהיו המקודשים והנכבדים, והוא נוהג כך אפילו יסכן את משרתו כי חיוני לו  לפקוח עיני "עיוורים".

הוא אף מכריז על חילוניותו בנחרצות וללא רתע, רב עם אלוהים ומתווכח עם אישים הנחשבים ברי סמכא, שופט לחובה את עולמו התיאולוגי של התנ"ך, בעודו  משבח את היצירות  הספרותית שבו. הוא מותח קו של ביקורת עזה על היבטים אידאיים ביצירתו של עגנון ועל הגותו של ישעיהו ליבוביץ מבחינות תיאולוגיות.  ובנוסף, תובע גרנות, למשל,  הכרה בתרומתה לארץ של העדה הרומנית, שבניה מתוארים בסיפוריו, והיא צנועה מדי לדעתו (וגורם לי בכך נחת, כי רוב חברי קיבוץ הולדתי וחלק מבני משפחתי נמנים על עדה זו). הוא גם יוצא נגד תחושת הקיפוח המוגזמת, לדעתו,  של בני עדות המזרח וגם – אבוי לנו הנשים – נגד הפמיניזם הקיצוני הנעשה שוביניזם, להוותם של הגברים. ובכל אלה גרנות תמה איך כולם אינם רואים את הדברים הנכוחים האלה, הברורים כשמש, והוא כותב בלהט, בניסוחים חדים ומבריקים ומתוך שכנוע עצמי. בקיצור, זה אינו האיש שיתפעל מהישג קולקטיבי, ואפילו תהא זו הספרות הישראלית, בלא בחינה מעמיקה.

ובכן מה כן? אולי כדאי להציץ בביוגרפיה שלו. אבל לפני כן ניתן את דעתנו על אהדתו של גרנות  לביוגרפיות ועל עניינו העמוק בעולמם הרוחני של סופרים ישראליים. כך, למשל, הוא כתב לבני נוער  ביוגרפיות של דמויות שתרומתן התרבותית או הערכית למדינה היתה יוצאת דופן, כמו נעמי שמר, אילן רמון ורפול,  ופירסם ראיונות מעמיקים עם סופרים ישראליים רבים שכבשו את תשומת ליבו. אם נצרף לכך את העובדה שהביקורת על המקרא, על עגנון ועל ליבוביץ באה מתוך כאב על עמדות תיאולוגיות שיש בהן כדי לרופף את אחיזתנו בארץ, ונבין שביקורתו "החילונית" על  עקרון היסוד לפיו העם היהודי הוא עם נבחר, נכתבת בכאב ומתוך התרסה על גורלו  של העם היהודי, יתכן שהדברים יצטרפו למכלול מאלף.

כי אולי עולה מכל אלה שהמנוע הפנימי הסוער, שבכוחו התנדב גרנות למשימה כה כבדה ומסר בידינו בזמן כה קצר את הלקסיקון ההיסטורי של הספרות העברית הישראלית, לבד מכך שתמיד אתגרים גדולים דירבנו אותו לעשייה, מקורו בסופו של דבר בביוגרפיה שלו (שאגב, הוא משרטט אותה בלקסיקון בצניעות רבה ובקווים מאד חלקיים). יסודו בתחושת אחריות של ניצול שואה, שעלה לארץ כנער צעיר, נאבק להיקלט בחברה הישראלית ונעשה מפקח על דרכי ההוראה ועל חינוכו של הדור הצעיר והוסיף כל העת להיאבק על דמותה הרוחנית של הארץ. כבוגר הוא חרד להבטחת צלילות המחשבה ופיתוחה של חשיבה עצמאית וחדה ולפיתוחה של ביקורת אינטלקטואלית שתביא לכינונם של חיים הוגנים יותר אצלנו. ומעל הכול, הוא חרד מפני התפיסות הרוחניות העלולות להביא להחמצת ההכרה בחשיבות קיומה של המדינה לשרידותו של העם היהודי. תחושת יסוד זו אף מתחזקת, כמדומה, לאור העובדה שהוריו של חותנו, הסב והסבתא של נורית רעייתו, נרצחו בפרעות 1921 ביפו, אותן פרעות שבהן נרצח ברנר, וגם על כך כתב.

בין כה וכה, ויהא המנוע והמניע אשר יהיה, אני מרשה לעצמי להודות לו על המפעל הגדול הזה, שעל במתו קמות לתחייה הדמויות שיצרו ושמוסיפות ליצור את הספרות הישראלית, ואשר בו גם יוצרים שנעלמו מעינינו קמים בו לתחייה וכאילו לחש-רחש של יצירה עולה מבין דפיו.

ואם יבוא מישהו, והוא לבטח יבוא, ויקשה: מה ללקסיקון מודפס בתקופת האינטרנט המאפשר עידכון תמידי ומהיר, כמו למשל בוויקיפדיה או בלקסיקונים ספרותיים חלקיים הקיימים ברשת, מה נענה לו? תחילה נסביר לו על חשיבותו של ספר מודפס, שתמיד הוא מצוי ונגיש לכל איש. ואז נשים בידיו , כמעשה סמלי, את הספר הגדול והכבד הזה (ואולי באמת טוב היה לחלקו לשני כרכים), שיחוש את משקלו. ואז נאמר לו: הנה, כשאתה אוחז בידך את הדבר הממשי הזה, אתה מקבל את כל "היער" השלם וחש בכובדו המטאפורי, והיצירה הישראלית התוססת מצטיירת בפניך. ואילו באינטרנט אין אתה יכול אלא לעקוב אחד אחר האחד וללמוד ולהתרשם מן הפרט היוצר ולא מכלל הקהילייה הספרותית שצמחה לנו כאן.

אז ברכות לך, משה, לך וליוזמים ולמסייעים ולמוציאים לאור. תבואו כולכם על הברכה!

אהוד: כאשר יצא בשעתו הלקסיקון של קרסל, היו שבאו עליו בטענות שהוא הכניס בו סופרים נידחים ונשכחים שאיש לא שמע עליהם ואינו מכיר אותם. תשובתו היתה שבכך נבחן ערכו של לקסיקון. לסופרים גדולים דוגמת עגנון וברנר אין צורך לדאוג. עליהם אפשר למצוא חומר במקומות רבים. ואולם הערך של לקסיקון סופרים מצוי בכך שדווקא על הנשכחים והלא-ידועים הוא ממציא חומר וגואל אותם מחוסר הידע על אודותם.

* * *

אורי הייטנר

שבע הערות על פרשת אולמרט

א. השיטה הצרפתית

בדיון הציבורי בעקבות פסק הדין בפרשיות אולמרט, עלה הרעיון לאמץ את השיטה הנהוגה בצרפת ובמדינות אחרות, לפיה אין חוקרים ואין מאשימים את הנשיא (בהקשר שלנו – את ראש הממשלה), כל עוד הוא מכהן, על עבירות שביצע טרם כהונתו. זאת, משלושה טעמים. האחד, לא לפגוע בהליך הדמוקרטי. הציבור בחר בראש הממשלה / נשיא, כדי שיממש את מדיניותו, ומן הראוי שבחירת הציבור תכובד. חטא ראש הממשלה טרם בחירתו? ימתין כתב האישום עד תום תפקידו, כפי שהוגש נגד ז'אק שיראק בתום תקופת נשיאותו. השני, כדי לאפשר לראש הממשלה להתמקד בתפקידו ולא להסיט אותו לאפיקים אחרים כמו ההכנות לחקירה, ולחלופין לאפשר לו להיות מוכן כראוי לחקירה ולמשפט, ולא שעה הוא נושא בכובד האחריות של הנהגת המדינה. שלישית, למנוע חתרנות נגד ראש הממשלה, באמצעות האשמות שווא, על מנת להדיחו.

אי אפשר לשלול את ההיגיון העומד מאחורי השיטה הזאת. אין זו שיטה מופרכת. אולם אני מציע לבחון אותה באמצעות הדוגמה הבאה. על פי כל הסימנים, היה בכוונתו של משה קצב להתמודד על ראשות הליכוד ומועמדותו לראשות הממשלה, בתום תקופת נשיאותו. והיה, ופרשיות האונס לא היו מתפוצצות בתקופת כהונתו כנשיא, הוא היה נבחר לראשות הממשלה, ואז היו מתפוצצות הפרשיות. הייתכן שהחברה הישראלית היתה יכולה לחיות עם מצב שבו האשמות באונס מופנות כלפי ראש הממשלה, ואסור למשטרה אפילו לחקור אותן? ומצד שני, לראש הממשלה אין אפילו הזכות והיכולת להפריך אותן ועליו לתפקד כאשר הן מרחפות כעננה מעל ראשו?

אני סבור, שהדרישה למנהיגות נקייה ומוסרית, חפה משחיתות ובוודאי מפלילים, חזקה יותר מכל הטיעונים המוצדקים בעד השיטה הצרפתית. המסר של שוויון בפני החוק, יחס שווה לראש הממשלה כלכל אזרח, חיוני לחוסנה של החברה ולתחושת הצדק של האזרחים ואסור לוותר עליו.

ניתן לצדד באימוץ השיטה הצרפתית. עם זאת, הטענות כלפי הפרקליטות על כך שלא נהגה על פי שיטה זו, כאשר השיטה הישראלית שונה לחלוטין, תמוהות ומשוללות כל הצדקה.

ב. גוף ביקורת על הפרקליטות

רעיון נוסף שפסק הדין עורר והעלה לדיון ציבורי, הוא הקמת גוף ביקורת מעל הפרקליטות. אני תומך מאוד ברעיון הזה. אני סבור שאין גוף שלטוני שצריך להיות חסין מביקורת מקצועית. לא כל שכן, גוף רב כוח, הקובע גורלות של אזרחים רבים כל כך, וכאשר מדובר בהחלטות הנוגעות למנהיגי המדינה – להחלטות הגוף הזה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על עתיד המדינה.

אני מקווה מאוד שגוף כזה יוקם בקרוב. אולם אין לי ספק, שאילו היה גוף כזה, לא זו בלבד שהוא היה מגבה את ההחלטה להגיש את כתבי האישום נגד אולמרט, אלא שאלמלא התקבלה ההחלטה הזאת, הוא היה גורם לכך שהיא תתקבל. פשוט, כיוון שגם על פי הכתוב בפסק הדין, בסעיפי כתב האישום שבהם אולמרט יצא זכאי מחמת הספק – לא היה מנוס מהגשת כתב אישום. הפרקליטות לא יכלה שלא להגיש את כתב האישום. אלמלא הגישה אותו, היתה מועלת בתפקידה, באחריותה ובאמון הציבור בה.

ג. מי חסין מביקורת?

מה, אסור לבקר את הפרקליטות? מה, היא עומדת מעל הביקורת? מה זאת ההתבכיינות הזאת של אנשי הפרקליטות?

ודאי שמותר לבקר את הפרקליטות. הבעייה היא שהביקורת שנמתחה עליה אינה הוגנת.

יש מקום לביקורת עניינית, מנומקת. אין מקום לקריאה להתפטרות פרקליטים, רק כיוון שבית המשפט זיכה נאשם. לא כל כתב אישום חייב להוביל להרשעה, ואם לא הוביל להרשעה, אין זה בהכרח פוגם במהות כתב האישום.

במקרה זה, כתב האישום הוביל להרשעה פלילית של אהוד אולמרט. בסעיפים שבהם הוא זוכה – פסק הדין לא מצא כל פסול בכתב האישום ולא היתה בו כל הערה כנגד כתב האישום. פסק הדין קיבל את עיקרי הטענות של כתב האישום ולמעשה דחה את טענות אולמרט. אלא, שמאחר שמי שביצע בפועל את העבירות לא היה אולמרט עצמו, טען בית המשפט שהראיות לא הוכיחו מעבר לספק סביר שאולמרט ידע עליהן, ולכן הוחלט לזכותו מחמת הספק.

ולכן, אין כל מקום לטענות נגד הפרקליטות ולבטח אין מקום לקריאה להתפטרותו (או התאבדותו!!!) של פרקליט המדינה.

מותר למתוח ביקורת על הפרקליטות. אין גוף החסין מפני ביקורת. גם לא בית המשפט. ולדעתי, במקרה זה דווקא בית המשפט ראוי לביקורת. לאור העובדות שתיאר פסק הדין באשר לסעיפי האישום שבהם זוכה אולמרט – חוששני שבית המשפט הרחיק לכת מידי בזהירותו וברף הספק הגבוה כל כך שהציב. חוששני שבכך, בית המשפט פגע במלחמה בשחיתות.

ההתקפות שלוחות הרסן כלפי הפרקליטות, נועדו להלך עליה אימים, לבל תערער לבית המשפט העליון, אולי אף לגרום לה לבטל את כתב האישום נגד אולמרט על לקיחת שוחד בפרשת הולילנד, ולהרתיע אותה מפני הגשת כתבי אישום נגד אישי ציבור אחרים, כמו ליברמן.

אני סבור, שנכון תעשה הפרקליטות אם תערער על הזיכוי בפרשיות המעטפות ו"ראשונטורס".

ד. אמינות

אהוד אולמרט, אחרי פרסום פסק הדין: "לא היו מעטפות, אין מעטפות. תורידו את הנושא הזה מעל סדר היום."

פסק הדין: טלנסקי מסר לאולמרט כדמי כיס מעטפות מזומנים בעת ביקוריו בחו"ל. בעת ביקורו של אולמרט בברית המילה של נכדו בארה"ב, טלנסקי העביר לו במעטפות 15,000 דולר במזומן. טלנסקי שילם עבור אולמרט חשבון של 4,700 דולר במלון הפאר "ריץ' קרלטון" ועוד ועוד, מדובר לכל הפחות ב-450,000 דולר.

פסק הדין קובע בפירוש שאולמרט כתב מכתבי המלצה לטלנסקי שהעביר לו מעטפות מזומנים. "לא יכול להיות ספק בעינינו, כי שליחת מכתבי ההמלצה עבור טלנסקי, שנעשתה בהיותו של הנאשם שר, תוך שימוש בניירות מכתבים רשמיים של משרד התמ"ת, היתה התנהגות פסולה אשר העמידה את הנאשם במצב של ניגוד עניינים."

קשה לי להבין את החלטת בית המשפט לזכות את אולמרט בפרשה זו, ובאותה מידה לגיטימית עמדה המצדדת בהחלטת בית המשפט. על דבר אחד אי אפשר להתווכח. כאשר אולמרט טוען אחרי פסק הדין, בעקבות פסק הדין ובהקשר של פסק הדין ש"לא היו מעטפות" הוא... איך לומר זאת בעדינות? לא ממש מדייק.

ה. קצין ושוטר

יום לפני הכרעת הדין בפרשיות אולמרט, בית המשפט גזר דין שווה לקצין ושוטר שהורשעו בהפקרת עציר פלשתינאי משוחרר, שדימם פצוע אל מותו.

גזר הדין הזה קומם אותי. איך זה יתכן, שהקצין שנתן את הפקודה והשוטר שביצע אותה קיבלו אותו עונש? אמנם, כאשר מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, כבמקרה הזה, מבצע הפקודה הוא עבריין וראוי לעונש. ועדיין, יש הבדל גדול, בעיניי, בין אחריות נותן הפקודה לאחריותו של מבצעה. יתכן שנכון היה להקל בעונשו של השוטר. אולי נכון היה להחמיר בעונשו של הקצין. אסור היה לתת להם עונש זהה.

זאת תפיסת האחריות שבה אני מאמין.

ולכן, כאשר בית המשפט מרשיע את מנהלת הלשכה במעשי שחיתות פליליים שנעשו למען ראש הממשלה, ורוה"מ מזוכה מחמת הספק על המעשים הללו, קשה לי לקבל זאת.

ואני מודה, שקשה לי להתפעל ממנהיגותו של מי שמוכן שמנהלת לשכתו תשכב למענו על הגדר, תורשע והוא יישאר נקי. ועוד יותר קשה לי להתפעל, כאשר הוא חוגג את זיכויו, שעה שהיא הורשעה. גם זה אומר משהו על האיש.

ו. נוהל מנהלת לשכה

אחרי שבג"ץ כבר אסר את "נוהל שכן", עליו לאסור גם את "נוהל מנהלת לשכה", המאפשר לאיש ציבור להפוך את מנהלת לשכתו למגן אנושי.

ז. הרף הנורמטיבי

משפט אולמרט הסתיים בהרשעת ראש הממשלה לשעבר בפלילים. זוהי עובדה חמורה ביותר.

אך גם מן הסעיפים שבהם הוא זוכה מחמת הספק, לא עולה תמונה של מנהיג ישר דרך, נקי כפיים ומצניע לכת. שחיתות אינה רק מעשה פלילי.

הבעייה שלנו היא שכמעט ויתרנו על הרף הנורמטיבי, הערכי, המוסרי שאנו מציבים בפני מנהיגינו – להיות ישרי דרך, נקיי כפיים, הגונים. את הרף הזה החלפנו בסף נמוך מאוד – לא להיות עבריינים פליליים. לאחר מכן הורדנו עוד את הסף – הם יכולים להיות גם עבריינים פליליים, ובלבד שבית המשפט לא יקבע שיש בעבירתם קלון (כאילו ייתכן שלא יהיה קלון בעבריינות של ראש ממשלה). ובפרשת אולמרט הורדנו עוד את הסף, כאשר לאחר הרשעתו בפלילים, יצא ראש הממשלה לחגיגת ניצחון, ועמו המערכת הפוליטית ברובה הגדול ורוב כלי התקשורת, ומי שנדרש לתת את הדין אינו מי שהורשע בפלילים, אלא פרקליט המדינה, הנלחם בשחיתות.

על החברה הישראלית להציב אתגר – החזרת הרף הנורמטיבי לשיח הציבורי ולדרישות מן ההנהגה.

חלק מן הבעייה היא הפליליזציה של הציבוריות הישראלית; הריצה החפוזה מדי לבית המשפט בכל דבר ועניין, במקום לקיים דיון ציבורי על הנורמות המוסריות. וכך נוצר מצב שכל מעשה שחיתות שאינו מניב הרשעה בבית משפט, מצטייר כלגיטימי, כל מה שאינו שחור הוא לבן, כל מי שאינו מורשע – צדיק. זו השחתה של החיים הציבוריים בישראל.

דווקא בפרשה שבה הורשע אולמרט בהפרת אמונים – פרשת מרכז ההשקעות, כלל איני בטוח שהיא חייבה העמדה לדין. עם זאת, די בנורמות הקלוקלות שנתגלו בה, כדי לפסול את אולמרט מכהונה ציבורית. לעומת זאת, דווקא הפרשיות שבהן אולמרט זוכה מחמת הספק, חייבו הגשת כתבי אישום ובחינתם במשפט הפלילי. ואף שאולמרט זוכה בהן מחמת הספק, מן הבחינה הציבורית, מה שעלה מפסק הדין אודותם, חייב לפסול אותו מכל כהונה ציבורית.

אהוד: אני מניח שאילו בידך היה הדבר, אולמרט כבר היה יושב מאחורי סורג ובריח, ולעזאזל הזיכויים שלו. האם קראת במקרה את המאמר של בן כספית על הדרכים הנלוזות שבהן הפילו את אולמרט?

* * *

זאב בן-יוסף

יבוטל שִכרון הכוח המשפטי

הכרעת הדין במשפטו של אולמרט אומנם מחייבת הפקת לקחים והקמת בקרה וביקורת ראוייה על כל המערכת המשפטית, אבל גם דורשת להפסיק לתקוף את פרקליט המדינה ואת הפרקליטות שביצעו תפקידם כהלכה.

צודקת הטענה שהכרעת הדין במשפט אולמרט מחייבת את כל הגורמים לערוך בדק בית, כי חובה שעל כל גוף ציבורי, כולל בית המשפט העליון, הפרקליטות ומבקר המדינה, תהיה ביקורת ובקרה משמעותיים. מאידך, אין שום הצדקה להאשמות המוטחות בפרקליטות ובוודאי יש טעם לפגם רב בדרישה מפרקליט המדינה לדור להסיק מסקנות אישיות, דבר שעלול לפגוע עוד יותר במערכת המשפט (שכבר נפגעה לא מעט בעיני הציבור ולעיתים גם בצדק). פרקליט המדינה והפרקליטות עשו את מה שעשו כפי שמחייב אותם תפקידם, ואם נפלו טעויות מקצועיות בהתנהלותם, יש להפעיל עליהם יותר ביקורת ובקרה – גם כדי שהן לא יחזרו על עצמן וגם כדי לנסות למנוע בעתיד טעויות אפשריות אחרות. יש להפריך את טענת אלה המתיימרים להגן על "שלטון החוק" כאילו אסור להטיח ביקורת ברשות השופטת.

אכן נראה כי שִיכרון הכוח הבלתי מוגבל הזה שהוענק לפרקליטות, לבית המשפט העליון ולמשטרה, הוא שגורם להם לנהוג בלהיטות-יתר זחוחה במאמץ לכבוש את דעת הקהל כדי להשיג הרשעה סוחפת, בעיקר כשמדובר בבכירים ואנשי ציבור ידועים, דבר המעניק להם עוצמה בלתי רגילה; וידוע כי הכוח משכר ואף משחית לא רק פוליטיקאים אלא גם שופטים, שוטרים ופרקליטים.

האמצעי לבטל את שִכרון הכוח המשחית הזה הוא להבטיח בקרה על כל שלוש הרשויות – השופטת, המבצעת והמחוקקת. שהרי האמצעי הבסיסי של הדמוקרטיה למניעת עריצות הוא  הבטחת עיקרון הפרדת הרשויות באמצעות פיזור הכוח השלטוני בין שלושת הרשויות המאזנות ובולמות אחת את השנייה ("איזונים ובלמים"), כך שאף רשות לא תשלוט על רעותה, וזאת במטרה למנוע מגורם יחיד במדינה כוח מוחלט. לכן דרושה ביקורת ובקרה גם על כל המערכת המשפטית, כולל בית המשפט העליון והפרקליטות.

דמוקרטיה תקינה חייבת לאפשר לאזרחיה לקבוע מהם הערכים העדיפים עליהם באמצעות הנציגים שנבחרו על ידם, ולא על ידי מי שהתמנו לתפקיד. כך למשל – הערך של סיכון חיי אדם לעומת הערך של סבל של תושבים: אם קיים למשל שיקול של בניית גדר נפרדה שנועדה להבטיח חיי אדם לעומת האפשרות שהקמת הגדר תגרום סבל או קושי לתושבים ערבים, מחייב העיקרון הדמוקרטי הבסיסי להעניק את יכולת ההכרעה בעניין כזה בידי הרשויות שנבחרו על-ידי האזרחים – הכנסת והממשלה – ולא בידי הרשות השופטת, שאיננה בהכרח משקפת את דעתם של רוב האזרחים.

הסמכות שצריכה להינתן בידי הרשות השופטת, היא היכולת להכריע רק במקרה של לקונה בחוק (חלל בחוק שאיננו מתייחס לנושא הדורש הכרעה שיפוטית) או החלטות של הרשות המבצעת (הממשלה) שעלולות לקפח זכותו של מיעוט או של אזרח בודד במסגרת החוק הקיים.

אי לכך, "שלטון חוק" במשמעות של מתן סמכות בלעדית לרשות השופטת (שבראשה בית הדין העליון ובבסיסה הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה) להכריע בין ערכים, גם אם הם מנוגדים או אינם מתיישבים עם חוקים שקבעה הרשות המחוקקת, או מתן סמכות בלעדית להכריע בין עמדות מקצועיות של הרשות המבצעת לבין זכויות הפרט (כמו גדר הפרדה ביטחונית הגורמת סבל או הפרעה לתושבים) – יגרום לדיקטטורה עריצה של הרשות השופטת, דבר המערער את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי.

לכן, דווקא כל אלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם תמיד, כולל כל מגיני זכויות האדם, חייבים להיות הראשונים לתמוך בניסיונות להגביל את סמכויות הרשות השופטת ולמנוע ממנה השתלטות על הסמכויות שניתנו על ידי הבוחרים לרשויות המחוקקת והמבצעת, מתוך הבנה שמשמעות "שלטון החוק" איננה מתן סמכויות בלתי מוגבלות למערכת המשפט להכריע בין ערכי יסוד, אלא רק לאפשר לה אכיפה יעילה של הערכים (והחוקים הנגזרים מהם) שנקבעו על-ידי רוב האזרחים.

כותב המאמר הוא פובליציסט, עורך כתבי עת, איש הסברה ויחסי ציבור מזה יובל שנים, בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, משלים בה תואר שני בפילוסופיה של המדעים.

          * * *

תקוה וינשטוק

החמצתי את החתונה הכי מוזרה

במבחני האינטליגנציה הארציים שנערכו בכיתה ב' אובחנה דנה כמחוננת, אבחנה שהחלה להתאמת אחרי שסיימה את הצבא. דנה למדה רוקחות וסיימה תואר ראשון באוניברסיטה בירושלים ותואר שני באוניברסיטת תל-אביב, למדה צרפתית ועשתה ב"א בלשון זו ועברה ללמוד פסיכולוגיה. את הלימודים מימנה מעבודתה כרוקחת. "כל הלמודים היו מעניינים," אומרת דנה, "הרגשתי שאין לי מספיק זמן ללמוד כל מה שאני רוצה."

אבל כשביקשה להמשיך למ"א בפסיכולוגיה קלינית דחו אותה האוניברסיטאות: "יש לך כבר תואר אקדמי. לא נאשר לך לימודים לתואר שני בפסיכולוגיה."

כנראה הפריע להם שהיא כל כך מוכשרת.    

נחושה להשתלם במקצוע שבחרה לחיים יצאה דנה מהארץ ונסעה לאמריקה.

היא אינה היחידה. מרוב הקשיים המוערמים עליהם, הרבה פרחי פסיכולוגיה יוצאים ללמוד בחו"ל, בעיקר בארה"ב. רבים מהם עושים שם חיל, מסתדרים בעבודה טובה ולארץ הם אבודים.

דנה עשתה דוקטורט בפסיכולוגיה בישיבה יוניברסיטי בניו יורק עשתה גם פוסט-דוקטורט וסטאז' בבית חולים בלוס אנג'לס. מאחריה היו עתה  16 שנות לימוד (נוסף ללמודים מהגן עד סיום בית-הספר התיכון) ושישה תארים במקצועות שונים.

היא קיבלה רישיון עבודה בארה"ב. "לא היתה לי בעייה לקבל רישיון בארה"ב. הבעייה היתה רישיון לעבודה בארץ," אומרת דנה. היא ידעה על הקשיים שמעמיד משרד הבריאות לקבלת הרישיון ועל ההגבלות של אגודת הפסיכולוגים הנוהגת כגילדה המגבילה את מיספר חבריה. שמעה על מכרה של אביה שחזרה ארצה עם תואר בפסיכולוגיה אבל לא קיבלה הכרה כפסיכולוגית בארץ והיא מלמדת באוניברסיטה בעזרת התואר האקדמי האמריקני.

כמו ישראלים אחרים במצבה החליטה דנה להישאר זמן-מה בארצות הברית ולצבור ניסיון בעבודה שיקל על קבלת הרישיון בארץ. מזה כחמש שנים היא עובדת במרפאה קלינית ציבורית גדולה בלוס אנג'לס הנותנת מעין ביטוח חלקי לבריאות הנפש. היא עובדת במחלקת הטראומה המטפלת באנשי צבא שחזרו מהמלחמות וממונה על חמישה פסיכולוגים קליניים ועל אחות סוציאלית.

שלא כבלימודים ובעבודה – ההתאקלמות בארה"ב לא היתה קלה לצעירה הבודדה שחיה ללא משפחה. כדבריה, "הייתי שמחה לחזור לארץ. התרבות האמריקאית אינה מדברת אליי. פה לא כל כך מפרגנים. יש הרבה אגרסיביות בשוק העבודה, הרבה חוקים לא כתובים."

בייחוד התקשתה לשמור על ייחודה כיהודייה. גם בארץ התעמקה בבעיות דת. התעמקה בלימוד תנ"ך, למדה תלמוד כשהיתה בצבא. באמריקה, ללא שבת וחגים, עוד התגבר בה הפן  היהודי. דנה, הרואה את עצמה חילונית, התחברה לקהילה הרקונסטרוקטיבית, שמרה על כשרות, הלכה לסעודות שבת  בבית קרובים רחוקים, הדליקה נרות שבת ואפילו אמרה קידוש לעצמה .לראש השנה ביקשה הקלות בעבודה, ביום כיפור צמה ובפסח לא אכלה חמץ.

אבל על חיבור לבחורים יהודיים דווקא לא הקפידה. מרצון או מכורח הנסיבות. החבר הרציני שלה היה גוי מארץ אפריקנית. היא הלכה איתו לבית הכנסת עד שהרב האורתודוקסי הביע התנגדות. החבר שקל להתייהד אך  חשש מהוריו, וכשהגיע שלב רציני, עזב. ודנה עזבה את האורתודוקסים ועברה לרפורמים, אף שבתי הכנסת שלהם דמו בעיניה לכנסיות.

היא כבר הייתה מעל גיל ארבעים, כמהה לבית ולאימהות. אלה הגיעו  במקרה. היא פירסמה מודעה על חדר להשכיר בדירתה ופרטה מה דרישותיה מהדייר. וישואה נראה כדייר המתאים ביותר. הוא הגיע כדייר אך נעשה מאהב ועד מהרה נכנסה דנה להריון. אחרי שמירת הריון נולדה ללא בעיות תינוקת, עדי שקטי.

"הייתי בטוחה במסירותו של וישואה לאורך כל היכרותנו, ויחסו בימי ההריון רק חיזק את דעתי עליו," אומרת דנה. "בחמשת הימים הראשונים אחר הלידה לא החלפתי לתינוקת חיתול – הוא החליף, מתחשב בכך שעליי להתאושש."

כל זה נשמע כסיפור של זוג מאוהב קלסי אבל סיפורם של דנה ווישואה אינו קלסי אלא יוצא דופן. וישואה הוא הודי שנולד בדובאי, שם מתגוררים הוריו. הוא הינדי מסורתי והוריו הינדים דתיים מאוד. וישאה בא לארה"ב לעשות דוקטורט במדעי המחשב. הוא מוכשר יוצא מהכלל, לדברי דנה. "בעל ערכים מאוד טובים בנושאי חברה ודת. הוא מתאים לי מאוד מבחינה רגשית."

וישואה לא ידע מאומה על ישראל. לדנה לא היה מושג על הודו. היא החלה לבקר איתו במקדשים הודיים ויחד נסעו להודו להיכרות.

הרומן המוזר נתקל, כמצופה, בהרבה סקפטיות מצד ההורים של שני הצדדים. להינדים לא נראה סביר שבנם ההינדי יתחבר ליהודייה – מה גם שהוא בן 29 והיא בת 43. (אלה גיליהם היום). בישראל נראה הקשר מופרך מעיקרו. לפתע פתאום נפל עליהם הינדי! אבל מאז נולדה התינוקת, שהיא חמודה מאוד, התחילו הוריו של וישואה להסתגל למצב. בנם הבכור נשוי אמנם להודית אבל ילדים אין לו, ושקטי היא נכדתם היחידה.

כשהגיעה הילדה לגיל שנה וחצי החליטו הוריה להתמסד בחתונה. מצד הכוהנים ההינדים לא היתה בעייה אבל הרב האורתודוקסי סירב להשיא זוג כזה, והרפורמים הסכימו לחתונה מעורבת, רב לצד כוהן דת הודי. לבסוף נמצאה רבה שהיתה מוכנה לערוך חתונה נפרדת לא יחד עם הטכס ההודי.

דנה לא ויתרה על המצוות וטבלה במקווה לפני החתונה ("אבל לא עשיתי חינה," היא מצטדקת). עם וישואה הלכה לטכס הודי שהתקיים לפני החתונה באחד המקדשים. החתונה נערכה בפארק ונמשכה יום שלם. בבוקר, בהתאם להורוסקופ של הורי וישואה, התקיים הטכס ההינדי. החתן, הכלה והבת  הקטנה, וכן הכהן, לבשו לבן. הכלה היתה בהינומה ובשובל ארוך כרגיל לכלה, וגם החופה עמדה על כלונסאות כמקובל בחופה. סוף סוף נמצא דמיון בין שני הצדדים. הכהן הירבה בתפילות ובברכות והיזה על הזוג שפע מים ופרחים והעלה באש קורבן צמחי – תערובת של קוקו, אורז ומאכלים שעלו בענן סמיך, מפיץ ריח. "חשבתי שכך הקריבו בבית המקדש," נזכרת דנה. אלא שההודים שהם צמחונים, נמנעים מקרבנות של בעלי חיים. בצהרים קיימה הרבה את החתונה היהודית והיה כיבוד על טהרת הטחינה והפלאפל, מהם לא נותר פרור.

זאת היתה חתונה בינלאומית. האורחים הגיעו מדובאי ומהודו, מישראל ומרחבי אמריקה, פה ושם קרובים וידידים מאירופה וכמובן החברים מלוס אנג'לס. לכולם היתה זו החתונה האקזוטית  של חייהם. גם אני, כידידה של הורי הכלה, קיבלתי הזמנה מהודרת יחידה במינה ובראשה מתנוסס מגן דוד, אך דנה הסבירה לי שהסמל אינו יהודי אלא  הודי: להודו מסורות עתיקות ביותר וסמליה התקבלו בכל העולם – ממגן דוד עד לצלב הקרס.

לחתונה לא הגעתי. באותו זמן, בקיץ אשתקד, הייתי בחתונתה של אחיינית בקצה אחר של אמריקה – והחמצתי חתונה ששוב לא תהיה לי כמותה.

דנה נכנסה לחיי משפחה מעולם אחר, לחיי יום יום כמעט הזויים. היא מבשלת בעיקר ירקות, עדשים ושעועית. לא בשר ומעט מאוד דגים ועוף. הוריו של וישואה מסתייגים אפילו  מאטריות. בפינת חדר השינה שלה ושל וישואה ממוקמת פינת תפילה הינדית. יש בה מזכרות כגון מטבעות זהים ממקדש אבל לצדם גם אלים של ממש., מצילום של האל קרישנה כילד עד לפסל קטן של פיל – האל גנישה.

איך מסתדרת הישראלית, שהתעמקה כל כך בדת היהודית, עם כל התורה הזו? איך היא עומדת בעבודת האלילים של בעלה, קטונתי מלהבין. הרי הסלידה מאלילים ממש נולדת איתנו ומשוקעת עמוק מתחת לעורנו. הרי גם יהודי חילוני שבחילונים מסתייג מהסגידה הזו לאלים במאה ה-21 וכך בעצם גם הנוצרים והמושלמים.

דנה מנסה ללכת בין הטיפות. להחזיק גם בווישואה גם ביהדות. היא יצרה לה מין מודוס ויונדי משלה ואינה מוותרת על סממני יהדותה, ופה ושם אף יוצרת דינים משלה. וישואה אוחז בהינדואיזם – היא ממשיכה להיות יהודייה כשרה. היא מלווה את בעלה למקדשים – ולוקחת אותו לבית הכנסת. וישואה משתדל למלא אחר כל החוקים – הדת ההינדית כוללנית וטולרנטית – מכסה את ראשו וקורא בסידור. היא מברכת על נרות  השבת והוא חובש כובע וגם הפעוטה מחפשת כיסוי ראש, חיקוי לאימא. אבל דנה אינה יודעת איך לחנך אותה. לא ייתכן לבלבל את ראשה בשתי אמונות מנוגדות כל כך. הילדה יהודייה – אימה יהודיה – אבל מה לה וליהדות? כבר היום מציק לדנה שבתה לא תבין מהי כשרות,למשל.

דנה מעורה מאוד באימהותה המאוחרת. אחר הלידה היתה מודאגת מאוד שאין לה די חלב  אבל הכול בא על מקומו בשלום. עדי כבר בת שנה וחצי – ועדיין יונקת. היא הולכת למעון והאם חשה שאינה מקדישה לה מספיק זמן. אבל על העבודה האהובה עליה מאוד אינה מוותרת. למען האמת, דנה אינה בטוחה שהנישואין שלה יתקיימו עד עולם, אבל רצונה בילד נוסף. ישואה מוכן לילד מאומץ.

"יש כל כך הרבה ילדים הודים חסרי בית. נעשה חסד ונאמץ ילד כזה," הוא מציע.

איזה עולם מוזר, איזה זיווגים משונים. 

* * *

ועד הפרופסורים האנטי ישראליים באוניברסיטאות ישראל ואינטלקטואלים וסופרים עבריים שתומכים בהם – קורא לכל עולי בולגריה בישראל, להם ולצאצאיהם – לחזור בהקדם האפשרי לחיות בבולגריה כי שם מקומם ולא כחלק מהכיבוש הציוני של פלסטין, יפו ותל ברוך, אשר בצדק יש לפוצץ את כל השותפים לו, כמו בפיצוץ אוטובוס התיירים אתמול בשדה התעופה בבורגס שבבולגריה,  ולפוצץ גם סתם יהודים כמו בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס לפני 18 שנים בדיוק. ולא לשכוח כי הדבר החשוב ביותר הוא "צדק חברתי"!

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

 והוצאת עם עובד 1993

פרק שלושה-עשר

חסן-ביי פוגע בכבוד נשות פתח-תקוה

חגיגה בחצר היקב של ראשון-לציון. על השולחנות ערוכים פירות, עוגות שאפו נשות המושבה, קנקני לימונדה, ובקבוקי יין וקוניאק "כרמל מזרחי" מסוג משובח, שאין אפשרות לייצא אותם בגלל המלחמה העולמית שפרצה בחודש אוגוסט 1914, וגרמה לניתוק דרכי הים בין הארץ לאירופה.

הגנרל התורכי אחמד ג'מאל-פחה, מפקד עליון של הגיס הרביעי בסוריה, בארץ-ישראל ובסיני, ומפקד הצי של תורכיה, עומד בראש השולחן. קטן-קומה ורחב-גוף במקצת. לצדדיו ניצבים קציניו, אנשי ועד המושבה ונציגים מכל המושבות העבריות במרכז ובדרום הארץ, סביב, על חביות גבוהות, בחלונות, במרפסות ובכל פינה, צפופים כאשכולות פני סקרנים ואורחים רבים, ילדים ובני-נוער.

הגנרל עטור זקן קצר, מחודד ונמרץ, שפם שקצותיו מסתלסלים כלפי מעלה כחצי סהר. פניו בהירים. אותות-כבוד אחדים יקרי-ערך על חזהו. באצבעותיו מקפץ מגלב-רכיבה מצועצע, מעין שרביט קטן ומעוצב היטב, המביע אדנות ומטיל פחד. הוא ומלוויו במדים, נעולים מגפי-עור גבוהים, וחובשים תרבושים צבאיים מחוספסים, מצמר כבשים.

תרבושים עירוניים, אדומים, עשויים לבד חלק, מונחים ברישול על ראשי הנכבדים העברים. הם לובשים חליפות ועניבות; הרוכבים, במגפי-עור. תזמורת ראשון מסיימת את נגינת ההימנון התורכי, והכל מתיישבים על כסאותיהם סביב לשולחן.

 "אזרחים נאמנים של עות'מניה הגדולה, קיבלנו ברצון את התנדבותכם בנפש וברכוש," קם ג'מאל-פחה ונואם בצרפתית צחה, מחזיק כוס בידו, "אתם התגייסתם לעזור לנו במלחמת הקודש, לעצור את כוחות האנגלים והצרפתים הבוגדנים על גדות הסואץ, לשחרר את מצרים ולהחזיר אותה לשלטוננו!"

הקצינים התורכים ועימם חסן-ביי הערבי, המושל הצבאי של יפו והמחוז, מוחאים כפיים. אחריהם מוחאים כף בנימוס גם השאר. האיכר הצעיר משה פנחסוביץ, מוכתר פתח-תקוה, כלומר האחראי בפני השלטון, יושב ליד אברהם שפירא. שניהם אורחים בקבלת-הפנים הגדולה שעורכת ראשון-לציון למצביא התורכי. פנחסוביץ לוחש לשפירא:

 "צבא שלם נשא עבורו על גבי גמלים סירות-פח ורפסודות מארגזי-נפט ריקים, מבאר-שבע דרך המדבר, כדי לחצות את התעלה. אוניות מלחמה אנגליות וצרפתיות, ששטו בתעלה, הבריחו אותם בתותחים, כמו זבובים!"

 "איש זה אחראי לטבח אלפי ארמנים באנאטוליה שבתורכיה," לוחש שפירא. "גם גורל היישוב העברי בידיו. צריך להיזהר מפניו, למרות המפלה שספג."

אותו רגע מחליק ילד מעל חבית גבוהה ומתוך פחד תוקע נפיחה עזה שאותה שומעים היטב כל הנכבדים.

 "הפרצר הזה? מאיפה נולד?" לוחש פנחסוביץ.

 "רישון זה לא מלאבס," עונה לו שפירא. "כאן זה נימוס צרפתי."

ג'מאל-פחה מואיל להתעלם מאי-הנעימות שנוצרה, הכל נושמים לרווחה, אך בהמשך דבריו הוא נוקט נימה מאיימת: "אני מזהיר אתכם, ממשלת עות'מניה מתנגדת לפעולות יסוד מסוכן מביניכם שמתאמץ להקים בחלק זה של הממלכה ממשלה יהודית בשם 'ציונות'. לכן אסרתי להחזיק דגל ציונים, להיות חבר באגודת ציונים, שיש אצלכם במחתרת. זה לא ישנה את יחסי אליכם. אתם עומדים בברית איתנו. כולנו בנים של ממלכת עות'מניה הגדולה ונהנים בה משוויון-זכויות. ובעזרת האל תהיו תמיד נתיני מולדתנו. רק ציונים וציונות, יסוד מושחת של בלבול ומהפכות, ששואף לייסד אוטונומיה בתוך מולדתנו, אותו עלינו לחסל! אבל אתם כאן הוכחתם נאמנות למולדת, לא השתתפתם בתנועה החתרנית 'ציונות', ראיתם תמיד בעות'מניה את מולדתכם היחידה – לכן החלטתי להעניק למושבה ראשון-לציון במתנה את כל אדמות הממשלה המשתרעות מן המושבה מערבה, עד לים!"

מחיאות-כפיים.

אברהם שפירא קם מכסאו. גבה-קומה, קודקדו כמעט מגולח סביב תרבוש אדום המעיד על היותו אזרח עות'מני נאמן. שפמו השחור, בעל הקצוות, מזדקר לצדדים. עיניו השקועות, הקטנות, מתבוננות במבט חודר בגנרל התורכי, שנמוך ממנו בקומתו.

 "יורשה לי, הוד מעלתו, להזמין את כבודו לבקר גם בפתח-תקוה. ואני מתכבד להגיש לו מכתב הזמנה מאת ועד-המושבה."

*

שיירת הרוכבים מראשון, במרכזה הגנרל אחמד ג'מאל-פחה, נעה בבוקר לעבר פתח-תקוה. השמיים בהירים אך האוויר כבד, מבשר יום חמסין ראשון של טרם אביב. רוח דרומית יבשה מנשבת. הדרך החולית עוברת בין פרדסים ירוקים. צמרותיהם עמוסות פרי שאמוטי כתום, שלא נקטף בגלל המלחמה שמונעת את יצואו באוניות מנמל יפו. הפרדסים חגורים גדרות חיות של שיחי אקציה קוצניים, שפרחיהם הריחניים, שצורתם כדורים צהבהבים, היו אמורים לשמש חומר-גלם לתעשיית בושם שביקש הברון להקים בארץ.

מבית-באר שבראשו צינור ארובה שחור, מעלה עשן קל, מפכפך בקצב אחיד קול מונוטוני, צרוד כפח, נוסך בשומע תחושה של שלווה וקביעות; זה מנוע הגאזוגן, משאבת-המוטור המודרנית ביותר בארץ. "פק, פק, פק, פק!"

הרוכבים עוברים בדרכם על-פני בתי-באר ובתי-אריזה, כרמי גפנים שהחלו מנצים עלים חיוורים, כרמי שקדים שעומדים בפריחתם, לבנבנים כשלג. שפירא מצביע בגאווה בפני האורח רם-המעלה על המטעים של המושבה, שפריים לטובת הארץ כולה, ביחוד בימי מלחמה. הגנרל לא מתפעל, אלא מעיר לחסן-ביי:

 "אלה המקומות בהם מסתתרים היהודים הצעירים שמשתמטים מחובת ההגנה על מולדתם?"

 "בפתח-תקוה אין פרארים, אין עריקים," טוען בתוקף שפירא. "ואם במקרה יראה הוד מעלתו פה ושם צעיר מסכן – ידע שכבר שולמו עבורו דמי ה'בדל'."

שני הצדדים מחייכים לתוך שפמיהם, מלווי הגנרל בנימוס, אנשי פתח-תקוה בעצב; אלה מהאורחים קיבלו "בקשיש", אלה מהמארחים נאלצו לתיתו להם – תמורת פדיון הצעירים מן השירות בצבא.

וחסן-ביי משיב לגנרל: "נכון. בפרדסי היהודים כבודו לא רואה עכשיו פרארים, אבל רואה מוטורים וצינורות שיוכלו לתרום למאמץ המלחמה."

*

נכנסים למושבה. תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון. לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם. הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח, בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות, כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה המצועצע. הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר, כמביט בעדר כבשים ביום שוק. החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע. אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה. הילדים מחזיקים דפים בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות. לאות ממנהל בית-הספר הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

 "אורדומוז אתי ימין

אצלדי קזמין!"

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה, מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו. החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית. הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

הפמליה מוזמנת להיכנס לבית. שלישו של הגנרל בולש בהיכנסו לראות אם אין בחדר דגל תכלת-לבן, תמונות מנהיגים וסמלים ציוניים על הקיר, או תעודות ובולים של קרן קיימת. כל אלה אסורים בפקודה צבאית חמורה. מי שנתפס מחזיק בהם צפוי לעונש. לפתע הוא מבחין בשטיח מקושט בדיוקנו של הרצל, תלוי על הקיר.

 "מי בעל הזקן הזה?" הוא מיתמם ושואל את שפירא בקול רם, כדי שיגיע גם לאוזני הגנרל.

 "דוקטור הרצל, הידוע," משיב שפירא בנימוס ובשקט. "ומעל לה תמונת השולטן, מחמד רשאד ירום הודו. ידוע שהממשלה לא אוסרת תליית שטיחים."

הגנרל צוחק, אך השליש אינו מרפה. הוא מגלה בפינה אחרת בחדר גלויות של ביאליק ושל טשרניחובסקי. "יש כאן עוד מנהיגים ציונים על הקיר!"

 "שטויות! אלה רק תלויים על הקיר, קישוט!" גוער בו ג'מאל-פחה.

בקבוקי היין והקוניאק ריקים-למחצה. הקצינים התורכים להוטים לשתות, ופחות מכך טועמים מהתבשילים, למרות שאלה הוכנו ממצרכי-מזון שנעשו נדירים בימי המלחמה. פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד, בגלל השרב המעיק של טרם אביב. מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה, מבין ברושים ודקלים, נשקפים שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

 "נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם, "לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו, המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

 "כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר, שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה, "נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!" הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.

 "בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכל צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.

 "זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני-קול שונים, בייחוד מגזים חסן-ביי.

 "רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.

 "כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!' – מאז קראו לי שם, התליין! – "

 "יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי," שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מנסיונו. "היה שמן, ככה... והתליין חסר-נסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד... הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק, בית-המכס שבנמל - אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..." הוא מתפאר.

שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן-ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: "מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח-תקוה, יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.

 "בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי," מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

 "פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. "אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא שולף את שעונו, נועץ בו כמי ששעתו קצרה, קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות, הקלועות דרגות גנרל, ומסכם את הביקור:

 "אתמול נתתי מתנה גדולה לתושבי ראשון-לציון, היום אני רוצה להציע מתנה גדולה עוד יותר לאיכרי פתח-תקוה."

כל השומעים דרוכים מאוד.

 "ראיתי את הפרדסים, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם והייתי נהנה מאוד אם תסכימו לבוא להתיישב בכפרי הארמנים הריקים באנאטוליה. הייתי משתדל לתת לכם קרקע ועזרה והקלות רבות לפתח את החקלאות – שם, לא בארץ-ישראל! לכך לא אסכים לעולם!"

בדממה הנופלת מעיז רק שפירא, המצליח בקושי לכלוא כל אותו זמן את זעמו, לקום כדי להסביר לגנרל שאנשי פתח-תקוה לעולם לא יעזבו את מקומם – אך בטרם ניתנת לו הזדמנות לדבר, מתמלאות כל האוזניים רחש כבד הבא מבחוץ והולך וגובר מרגע לרגע, ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה, וחשכה יורדת על הארץ.

יושבי החדר ניגשים אל החלונות ונושאים עיניהם לשמיים. הם עומדים רגעים אחדים, נדהמים ואינם יכולים להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את עין השמש. לאט-לאט מתרגלות עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם מבחינים באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל; מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים העטים מלמעלה כענן שחור. מבול השרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

 "ארבה! הארבה! הארבה בא!" רצים ברחובות אנשים כאשר אימה וחרדה על שפתיהם. "איזה אסון! הארבה עלול להפוך את כל הארץ לשממה!"

 "לא אנחנו אשמים בדבר, אלוהים איתנו ויגן עלינו. צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ – שדים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית! אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים שקשרו קשר עם אוייבי עות'מניה!" כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים, ממהר הגנרל לצאת ברכיבה עם שיירתו מפתח-תקוה דרומה, לעבר רמלה וירושלים.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם, וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא, ויוצאים למטעים ולשדות; מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה, אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

 "הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל, "ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ פקד לקשט גמל, כלב ושור בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה, והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות, והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

 "אידיוט! מחר תוציא פקודה שכל תושב באיזור שלך, יהודי כערבי, חייב להביא לשלטונות מדי יום פח מלא ביצים של ארבה, ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!" משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו. חסן-ביי הוא, כאמור, מושלם הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא. כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד הוא מתעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה. אחרים מביאים נפט, שופכים על הארבה ושורפים אותו, או אוספים אותו בדליים לתוך חביות ושם שופכים עליו את הנפט. הארץ משחירה מן הארבה ותחת כל מידרך כף-רגל הוא חורק בהימעכו, מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים.

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל מלבינים כבר על העצים ענפים מעורטלים מקליפתם.

 "זאת רק ראשית הצרה שבאה עלינו," אומר האיכר גרשוני, שחוזר על חמור מהפרדס. "נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק הצעיר יפשוט בשדות, יעלה בפרדסים ובכרמים, ויכלה כל עלה וכל גבעול שעוד נותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה."

*

מכת הארבה חולפת ומותירה אחריה נזקים כבדים לחקלאות בארץ. תושבים רבים כבר רעבים ללחם. ביפו, בלשכתו שבבניין הסארייה פוסע הלוך ושוב, מול המראה התלויה על הקיר, המושל הצבאי חסן-ביי. עטור במדים, חרב חגורה למותניו, וכל הליכותיו כמי שמשתדל לחקות את הגנרל ג'מאל-פחה, ולכוון על פיו את הבעת-פניו. מולו עומדים משה פנחסוביץ, מוכתר פתח-תקוה, ואברהם שפירא, ראש השומרים של המושבה.

 "קראתי לכם כדי למסור שהמצביא הגדול ג'מאל-פחה הודיע לי שהנהלת הצבא זקוקה למוטורים ולצינורות באורך שלושת אלפים מטר כדי לסדר אספקת מים לחזית הנגב. אתם מפורסמים בכל הארץ במערכת ההשקאה המשוכללת בפרדסים שלכם, כך התפארתם כאשר ביקרנו אצלכם. לכן מעניק לכם הגנרל ברוב חסדו הזדמנות להוכיח את הפאטריוטיות שלכם ואת השתתפותכם במאמץ המלחמתי, ועליכם להוציא מיד את המוטורים והצינורות מהפרדסים ולהעבירם לרשות הצבא!"

 "הוד מעלתו דורש זאת רק מפתח-תקוה, או מכל איזור הפרדסים של יפו?" שואל שפירא.

 "מהאיזור כולו. כל מקום שיש בו צינורות חייב למסור אותם."

 "ומדוע מבקשים הכל רק מפתח-תקוה?"

 "כי אין צינורות במקומות אחרים. רק אתם מושבת הפרדסים הכי מודרנית והכי משוכללת בכל הארץ."

 "ולי ידוע שבכל פרדס שניטע בשנים האחרונות יש צינורות כאלה."

 "איפה?"

 "בשיח'-מוניס, בסומייל, בשרונה, בבית-דג'ן, ביעזור, בווילהלמה, בראשון-לציון, בנס-ציונה, ברחובות, ביבנה, ובכל אותם מקומות הידועים לכם. באביב אכל אותנו הארבה. את הפרי לחוץ-לארץ אי-אפשר למכור – בגלל המלחמה. עכשיו קיץ. הפרדסים חיים בקושי. אם לא נשקה – ייחרבו. נכון, המולדת קודמת לכל, ומאחר שבעות'מניה הגדולה אין תעשייה של צינורות, חייב הצבא להחרים אותם בכל מקום שימצא. שום פרדסן אינו רשאי להתנגד שיקחו ממנו צינורות, ואנחנו מוכנים לתת את החלק שלנו באופן יחסי, זאת אומרת, שהחלוקה תהיה צודקת ושאר הכפרים במחוז יתנו גם הם את חלקם."

 "אני יודע שרק אצלכם יש צינורות, ואני מחייב אתכם לתת את הכל!"

*

עם האגרונום חיים כהן, ראש ועד-המושבה, מתקבל שפירא למחרת לראיון אצל ג'מאל-פחה בירושלים.

 "לא אני ציוויתי אבסורד כזה!" מיתמם הגנרל. "להטיל את כל העול על מקום אחד בלבד? ברור שכולם חייבים לתת לפי חלוקה צודקת. אולי חסן-ביי לא הבין היטב את הפקודה. עוד היום אשלח טלגרם ואסביר לו את הכוונה האמיתית של הפקודה."

*

פנחסוביץ ושפירא, כעבור יומיים, בלשכת חסן-ביי ביפו. המושל הצבאי מסתובב כטווס בפני המראה שעל הקיר, נדן חרבו משקשק על מכנסיו התפוחים שנתונים במגפי-עור גבוהים. בשיחה עם השניים הוא מתנפח מכעס עצור:

 "מדוע הזמנתי אתכם? מדוע? מדוע? מדוע? אתם הלכתם להתלונן עלי בפני הגנרל ג'מאל-פחה?!"

 "חס ושלום," עונה שפירא. "פנחסוביץ כלל לא היה שם. רק אני, עם ראש ועד-המושבה, באנו בעניינים אחרים. במקרה הוזכר עניין הצינורות. ראש הוועד שאל את הגנרל מה הפירוש המדויק של הפקודה. אבל שום תלונה לא השמענו. וכי אפשר להתלונן, על מושל חרוץ והגון כמוך?"

 "טוב. אני אזמין אלי את כל בעלי הפרדסים במחוז, שאותם הזכרת, כולם – אבל אני בטוח שצינורות אמצא רק אצלכם!"

*

בכיכר שבין בניין הקישלה, הלא הוא הכלא, לבין הסארייה, מתנודדת לרוח הים גופת ערבי יחף, לבוש גלבייה לבנה, על עמוד-תלייה שבנוי מקרשים בצורת רי"ש עם קורת-תמך אלכסונית. על חזהו, קשורה לצווארו, מודעה המפרטת בתורכית ובערבית את פסק-דינו. זבובים מטיילים עליו. ילדים יחפים סובבים בסקרנות מתחת לרגליו.

אותה שעה נאספים אל לשכתו הגדולה של חסן-ביי רבים מנכבדי יפו, עומר אל-ביטאר, מוחמד עלי דג'אני ואיוב אפנדי, ועימם מוכתרי כפרים ערביים מהאיזור – שיח'-מוניס, סומייל, חירייה, כפר-ענה. כאשר נכנסים לחדר שפירא ופנחסוביץ, כבר יושבים בו כל המוזמנים, אך חסן-ביי, היושב מאחורי שולחנו, אינו מזמין את השניים לשבת אלא משאיר אותם בכוונה לעמוד. הוא מביט אל המראה התלויה מולו, כמו מכוון לפיה את הבעת הרוגז על פניו, ופותח:

 "הזמנתי אתכם היום לבשר לכם שהגנרל ג'מאל-פחה הואיל ברוב חסדו להרשות לכם למלא את חובתכם הפאטריוטית ולמסור לצבא את המוטורים והצינורות מן הפרדסים שלכם, כי הם נחוצים להגנת המולדת. יא איברהים, מה אתה עומד? שב! אתה הוא זה שאמר לי שבכל הכפרים והמקומות האלה יש צינורות בפרדסים, אבל עד כמה שידוע לי, צינורות יש רק במלאבס! מה אתם אומרים על כך, אורחים נכבדים?"

מוכתר סומייל תופס את כוונת חסן-ביי. "אני נשבע בראש השולטן ירום-הודו ובראש הגנרל ג'מאל-פחה, ובראש מושלנו הנכבד חסן-ביי וגם בראשי שלי, החסר כל חשיבות – שאין אצלנו בכפר שום צינור ברזל!"

 "אנחנו עניים מסכנים. הארבה אכל אותנו. הפרדסים שלנו קטנים וישנים. אנחנו משקים בתעלות פתוחות, לא בצינורות," מבאר מוכתר שיח'-מוניס.

 "גם אותנו אכל הארבה, המוטור שלנו הוא גמל וחמור, שסובבים ומעלים מים מהבאר באנטיליה," מוסיף אחריהם מוכתר בית-דג'ן.

 "מה אתה אומר עכשיו, יא איברהים-מיכו?" שואל המושל את שפירא.

 "אני חוזר ואומר," משיב שפירא ממקום ישיבתו המאולץ, על מחצית כסא, "שבכל המקומות האלה, ישנם צינורות!"

הרוגז של חסן-ביי פורץ, מבלי שיכוון את הבעתו במראה. "אתה יודע שיש מצב מלחמה בארץ?" הוא מתקרב לחלון, מבעדו נשקף התלוי שמתנדנד על עמוד בכיכר למטה. "אני יכול להביא אותך תיכף ומיד למשפט צבאי!"

 "ידוע לי אדוני המושל," משתדל שפירא לשמור על ארשת פנים שלווה. "שאנחנו נמצאים במצב מלחמה. אתה יכול לעשות בי מה שאתה רוצה, אבל מה באמת רוצה אתה להשיג? את הראש שלי? לא! – צינורות! ואנחנו הלא מוכנים למסור לממשלה את כל הצינורות והמוטורים שלנו, אם רק תוכיח לנו שהפקודה של ג'מאל-פחה חלה על פתח-תקוה בלבד. אנחנו, ילדינו, ונשינו – מוכנים למסור גם את עצמנו, למען המולדת!"

 "הנשים, יא איברהים-מיכו? גם הן מוכנות למסור את עצמן למען המולדת? יאללה שתבאנה, ערוות-אימן, שרמוטות צהובות! אנחנו מכירים איזה נשים יש לכם – זונות! צעירות מופקרות! חצופות! מתלבשות כמו גברים! מוכנות למכור את עצמן לקצינים שלנו!" וכדי לתת תוקף לדבריו הוא קם מכסאו בעיניים נוצצות. "כשנבוא לקחת אצלכם את הצינורות, נכניס במקומם לבנות שלכם את הצינורות שלנו! ככה... ככה... נקרע אותן מלפנים, ומאחור, מלפנים, ומאחור..."

הוא חוזר לכסאו מתנשם, כמוצא בגסות פורקן ליצריו. הנוכחים נדהמים למראה ההתפרצות אך שותקים ועוצרים את נשימתם. חלקם מחוויר מפחד גם למראה הסומק הכבד שהרוגז מצית על פני שפירא, שקם ופונה אל חסן-ביי:

 "כבוד הקומנדאנט חסן-ביי! אתה המפקד ואני בידיך, אתה יכול לעשות בי מה שאתה רוצה, אולי גם יהיו רבים שיהללו אותך על העינויים שתגרום ליהודי. אבל אני לא אזוז מכאן לפני שתחזור בך מהדברים שלך, ותתנצל על מה שאמרת על נשות פתח-תקוה!"

 "איך אתה מעיז לדבר אלי כך? מי אתה שתגיד לי מה לעשות? פקודה אחת ממני – וגם גופתך תתנדנד שם בחוץ על החבל..."

 "אתה מכיר אותי היטב, חסן-ביי. אני בן ארבעים-וחמש היום, ותודה לאל חייתי כל ימי בכבוד, כפי שאתה יודע ויודעים כולם פה. 'מכרתי בזול את היקר לי, כדי לקנות את כבודי!' – כמו שאומר הפתגם. ואני רוצה שתדע שלא אתה ולא שום אדם אחר יפגעו בכבוד עמי, בנוכחותי. ואפילו זה יהיה היום האחרון בחיי – לא ארשה שמישהו יעליב כך את בנות העם שלי!"

שפירא שולח ידו קדימה בהבעת פקודה שאינה סובלת דיחוי. חיתוך הגמגום שבדבריו, כבולע סופם של משפטים קצרים, מוסיף לו תקיפות. "בבקשה – אתה יכול לתלות אותי אם אתה רוצה, אבל קודם – תתנצל!"

דממה מתוחה עומדת באולם. למראה הגוונים המתחלפים בפני השליט בטוחים הכל שעתה יצא מגדרו, יסתער על שפירא ויכה אותו בחרבו.

שפירא עומד ביד שלוחה ועיניו הקטנות, כחולות-הפלדה, נעוצות בחסן-ביי היושב מולו. לפתע קם חסן-ביי בחיוך, ניגש אל שפירא, ואומר בקול מרוכך:

 "אני מכיר אותך יפה, ואתה יודע שלא לקחתי ממך את הסוסה, את האקדח, את החרב או את הרובה הממשלתי שאתה משתמש בו. יש לך רשות להיכנס עם נשק אפילו לכאן, לבית-הממשלה. ואתה היית צריך להבין שאני לא התכוונתי דווקא לבנות פתח-תקוה או לנשים יהודיות. אני רק אמרתי שיש, בכלל, בעולם, נשים רעות, מופקרות, בנות שטן, מביאות מחלת עגבת, מנשים כאלה צריך להיזהר..."

אנחת-רווחה עוברת בחדר הגדול. חיוכים אחדים. הכל מבינים שבדבריו הקודמים התכוון חסן-ביי במפורש לבנות פתח-תקוה, וכי עתה הוא חוזר בו, בדוחק, מההתפרצות של ניבול-הפה. בלגלוג כלפיו חש כנראה חסן-ביי, כי לפתע גואה בו שוב כעס, ודאי על שהביא עצמו להתנצל בפני יהודי, דבר שג'מאל-פחה לא היה עושה לעולם. הוא חוזר אל כסאו ופוקד בכעס:

 "לאסור את שני אלה במרתף של הסארייה!"

שפירא ופנחסוביץ מוצאים מן הלשכה. חסן-ביי ממשיך לצרוח על הנשארים. הוא נראה כעומד להצליף במגלב על מוכתרי הכפרים. אלה נשבעים בראשו של השולטן ובראש ג'מאל-פחה שאין להם אפילו בדל צינור. חסן-ביי דורש לגלות את האמת. שב ומאיים במלקות. לבסוף מתגלה שיש צינורות גם בפרדסי הערבים, ואפשר להטיל את חובת ההחרמה על כולם. מה עוד שעיניו החודרות של שפירא כבר לא משוטטות בחדר בלגלוג האומר שכך טען מלכתחילה.

לאחר שעתיים באה פקודה לשחרר את שפירא ופנחסוביץ, והם ממהרים לשוב לפתח-תקוה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אבי גוב, 16.7.12, "דה מארקר": "המחאה החברתית שפרצה בקיץ שעבר הובילה לביטול, הרפורמה במס שהיתה אמורה להפחית את נטל המס על מעמד הביניים ולהאיץ את הצמיחה במשק שממנה היו כולם נהנים. הגדלת הוצאות הממשלה והעלאת נטל המס בעקבות אימוץ דו"ח טרכטנברג גרמו לירידה בגביית המיסים ולצמיחה נמוכה מהתחזיות. הממשלה לא למדה לקח מהאימוץ השגוי של דו"ח טרכטנברג, והיא מתכוונת לעשות אותה טעות פעם נוספת, ולהעלות את שיעורי המס."

* במשך שנים רבות ספגו החקלאים בישראל ביקורת מצד כלכלנים וגורמים במשרד האוצר על כך שהם עושים שימוש בזבזני לצורכי השקיה במקורות המים הטבעיים של ישראל. עתה מפרסמים ארגון המזון העולמי וארגון OECD דו"ח רחב היקף על מצב החקלאות בעולם ובו הם קובעים שישראל היא חלוצה עולמית בכל הקשור לשימוש יעיל במים לצרכים חקלאיים.

הדו"ח החדש מנתח את המגמות העולמיות בחקלאות ב-2012-2021. הוא קובע בין השאר שכיום כרבע מהקרקעות החקלאיות בעולם נמצאות במצב של הידרדרות בכל הקשור לאיכות הקרקע. הוא מעריך שבארבעת העשורים הקרובים יהיה צורך להגדיל ב-60% את תפוקת המזון העולמית אך היקף הקרקעות הראויות לעיבוד יוכל לגדול רק באחוזים בודדים. לכן יהיה צורך להפיק יבול חקלאי רב יותר מהקרקעות הקיימות ולשם כך יהיה צורך לעשות שימוש יעיל במים ובדשנים, בעיקר באזורים צחיחים.

הדו"ח מציין שמדינות העולם יכולות לקחת דוגמה מישראל שהיא כהגדרתו "מובילה עולמית בניהול ובטכנולוגיה של השקיה בטפטפות בעיקר באזורים צחיחים" וגם בטכנולוגיות נוספות. הדו"ח מציין שהחקלאים בישראל השתמשו ב-70% מכלל מקורות המים במדינה לפני יותר משלושה עשורים אך בעשור האחרון ירד שיעור זה ל-52%. מתוך זה חלק ניכר הוא כיום השקיה בקולחים (שפכים מטוהרים) ולא מים טבעיים. החקלאים הישראלים, מציין הדו"ח, מצליחים לייצר כמות מזון גדולה יותר עם פחות מים ואינם משתמשים יותר בהשקייה באמצעות הצפה של שדות במים.

[צפריר רינת, "הארץ" באינטרנט, 17.7.12].

* אהוד בן עזר שלום, במסגרת פרוייקט "שירה על קירות" פורסם על קיר בניין "מגדל התמרים" ברחוב בן גוריון 50 רמת-גן שירה של אסתר ראב: "צל הקיקיון" בפורמט של כ-10 מטר.  רון וייס. רמת-גן.

* כאשר מופז הצטרף לקואליציה חשבנו שהוא בכל זאת חכם. עכשיו, כשפרש על רקע נושא שהוא ממילא בלתי-פתור ולא מרכזי – נראה לנו שהוא בכל זאת לא-חכם, כפי שאכן הצטייר אצל רבים גם קודם לכן. איפה הוא ואיפה שרון. איפה הוא ואיפה אולמרט. מה לעשות, לא-חכם נשאר לא חכם, וכמו שאימא שלנו היתה אומרת: "שכל לא קונים בשוק!"

* וודי אלן, שאת סרטיו האחרונים אהבנו מאוד, לא ביקר מימיו בישראל, לכן בקשתנו מכל  אלה המתרפסים בפניו ומנסים להביא אותו לעשות סרט על תל-אביב או ירושלים, וגם לממן לו את הסרט – הניחו לו! – הוא לא אוהב אותנו, אנחנו ניראה בסרטו חכמים כמו קרלה ברוני בפריס, ולא יפים כמוה, ואילו הפלסטינים יזכו בסרט תעמולה משעשע בעל הד עולמי שנעשה בידי "ייקה" יהודי גלותי נגד ישראל!

* אגב, זיכויו של אולמרט הגבירו כנראה עוד יותר את הכעס עליו ועלינו, ובעקבות שני הגיליונות האחרונים קיבלנו כמה וכמה בקשות להסרה מרשימת התפוצה מצד נשים וגברים שכנראה אינם יכולים לשאת דעה אחרת שאינה תואמת את דעותיהם שלהם. אנחנו גאים על כל מי שעוזב אותנו כי זה רק מראה שמראש הוא לא היה מתאים לקהל הנמענים שלנו, המונה אלפים, שכל הזמן גם מתווספים.

* * *

זה הנוסח שבו פתחתנו את גיליון 259 בתאריך 9.7.12, יום לאחר הזיכויים של אולמרט:

אהוד בן עזר:

עכשיו תבקשו סליחה, אתם – כל מי שלעג לי והשמיץ אותי וסתם אותי בתקשורת, נאלצתי להפסיק את הטור שלי ב"ישראל היום" – מפני שתמכתי בעקביות ובמאה אחוז לאורך כל הדרך באהוד אולמרט – מול הז'וּלִיק טלנסקי, שבעזרת הפרקליטות והשופטים, שאישרו את עדותו המוקדמת – תרם יותר מכול להדחתו של ראש ממשלה מכהן! – אז אני מחכה לבקשת הסליחה שלכם – ואם אינני טועה הייתי הסופר היחיד שתמך באולמרט השאר השתתפו במחול התקשורתי של זריקתו לכלבים או שתקו!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,396 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,049 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל