גיליון מס' 762

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באב תשע"ב, 23 ביולי 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תפילה על הפצועים. //  אבי ליפסקי: הספד לגד – תשע-עשרה שנים לנפילתך. // יואב אהרוני: העץ והתפוח. // שלמה אראל: הצטערתי לראות את הפרשה המבישה. // נעמן כהן: 1. יוסי אחימאיר –  קשוט עצמך תחילה. 2. שקיעת העבריות. // אהוד בן עזר: הרקוויאם של ורדי בהאנגר 11. // אלישע פורת: נתן אלתרמן בעין-החורש – מסיבה ל-א. קובנר עם צאת ספרו "פרידה מהדרום". // אורי הייטנר: המ"מים של משה סילמן. // מוטי הרכבי: "מדינת הרווחה" הישראלית שרפה את משה סילמן. // מוּקֵי אֶלְדָּד: אַבָּא יָד שְׁנִיָּה. // יהודה דרורי: 1. מצאתי בדה-מרקר כתבה זו על הכרזת האוניברסיטה באריאל. 2. ניצול מותו של משה סילמן ז"ל ע"י ה"שמאל".  // יוסף דוריאל: המלצה לתגובת ראש הממשלה לפיגוע. // יעקב פדהצור: חבל שבן כספית, עיתונאי מוכשר, נפל למלכודת. // משה כהן: הנדון: ועדה ללא הפסקה. // מרדכי קידר: אוניברסיטת אריאל כמשל. [ציטוט]. // עוז אלמוג: אלון גל זקוק לקואצ'ר. 2. הם מחוץ לכל הקטגוריות.  // לזיכרו של רמי דיצני: נימוקי השופטים עם מתן פרס ורטהיים לשירה – לרמי דיצני, אוניברסיטת בר אילן, 2001. // משה גרנות: על ספרו של אריה רודריגז "הבית בעיירה". // אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1992 – אני ממוצא מזרחי! // אוריה באר: פרשת יונתן פולארד. // ניצן הורביץ: אוטופיה? // מתי דוד: הכרעת הדין במשפטו של אולמרט זו חגיגה למושחתים. // יניב כץ: ז'וליק מֵנִיב וכיוצא באלה. // נגה מרון: מצאתי תרופה להרגעת המצפון. //  אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק ארבעה-עשר, בימי ניל"י: שפירא נעשה מוכתר ונאסר. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

תְפִלָּה עַל הַפְּצוּעִים

עַכְשָיו, כִּמְעַט שָבוּעַ מֵאוֹתוֹ פִּגּוּעַ-הֶרֶג

שֶל מְרַצְּחֵי אִירָאן וְחִיזְבַּאלַהּ צְמֵאֵי-הַדָּם

כְּשֶגַּם מוֹעֶצֶת בִּטָּחוֹן הִצִּיבָה עַל הַפֶּרֶק

גִּנּוּי גּוֹרֵף לַפֶּשַע שֶל אוֹתָן חַיּוֹת-אָדָם, –

עַכְשָיו, שָעָה שֶהֲרוּגֵינוּ הַחַפִּים מֵעָוֶל

שֶחַיֵּיהֶם הַצְּעִירִים כָּאן נִקְטְעוּ פִּתְאֹם

כְּבָר הָעֳלוּ כְּקָרְבָּנוֹת לַמֹּלֶךְ שֶשְּמוֹ מָוֶת

וְאֵבֶל הוֹרֵיהֶם הַשַּכּוּלִים עָמֹק מִתְּהוֹם, –

עַכְשָיו, שְהַכְּאֵב עַל אֵלֶּה שֶאָבְדוּ לָנֶצַח 

עַל לֹא עָווֹן מִלְּבַד עַל הֱיוֹתָם יִשְׂרְאֵלִים 

עֲדַיִן מְדַמֵּם בְּלֵב כֻּלָּנוּ כְּמִין פֶּצַע

שֶגַּם הַפָּרָמֵדִיק שֶשְּמוֹ זְמַן כָּאן לֹא יַחְלִים, –

עַכְשָיו, תּוֹךְ הִצָּמְדוּת לַמּוֹנִיטוֹר שֶל הַתּוֹחֶלֶת

וּבְתִקְוָה תְמִימָה שֶאִחוּלֵינוּ רְצוּיִים

לְשַׂר-הַגּוֹרָלוֹת אֵי-שָם בְּגֹבַהּ שְמֵי הַתְּכֵלֶת

אֻמָּה שְלֵמָה נוֹשֵׂאת הַיּוֹם תְּפִלָּה עַל הַפְּצוּעִים.

זֶה הַמְּעַט שֶיֵּש בְּכוֹחַ פִּרְפּוּרֵי לִבֵּנוּ

לִתְרוֹם לְבַקָּשָה זוֹ שֶרַבִּים כָּל-כָּךְ מַפְנִים

כְּבָר כְּשִבְעָה יָמִים וְהַנִּשְלַחַת מִקִּרְבֵּנוּ

לָזֶה שֶבַּמְּרוֹמִים בְּדֹאַר נָע שֶל עֲנָנִים.

כִּי אֵין לְמַר הַמָּוֶת מִנּוּנִים, הוּא אַבְּסוֹלוּטִי,

אֵין מָּוֶת קַל אוֹ בֵּינוֹנִי אוֹ עִם סִכּוּי מוּעָט

שֶלֹּא כְּמוֹ בִּפְצִיעַת הַנִּצּוֹלִים שֶכֻּלָּהּ תְלוּת הִיא

בְּסוּג הַחַבָּלָה, שֶאִם נִזְכֶּה תָפוּג אַט-אַט.

וְאֵין עוֹד מָוֶת שֶסּוֹפִיּוּתוֹ הִיא בַּת-רִפּוּי כָּאן,

הַמָּוֶת הוּא טוֹטָאלִי, לֹא הָפִיךְ וְלֹא חוֹלֵף

וְשוּם תְּפִלּוֹת זַכּוֹת לֹא יְחַפּוּ בְּשוּם חִפּוּי כָּאן

עַל רֹעַ גְזֵרָתוֹ הָאַכְזָרִית, חַסְרַת-הַלֵּב.

לָכֵן אוּלַי מֻתָּר לְמִי שֶיֵּש לוֹ לֵב עֲדַיִן

לְהִתְפַּלֵּל פֹּה לְפָחוֹת כְּמוֹ אֵיזֶה יֶלֶד תָּם

לִשְלוֹם פְּצוּעֵי אוֹתוֹ טֵרוֹר בַּרְבָּרִי שֶאֵין עַיִן

שֶלֹּא צוֹפָה בָּם בִּתְפִלָּה לִמְלוֹא הַחְלָמָתָם.

הֵם יְקָרִים כָּאן לְכֻלָּנוּ גַם אִם לֹא זָכִינוּ

לִפְגֹּש אִישִית כָּל מִי שֶהַפִּצּוּץ עָלָיו נָחַת

כִּי כָּל אֶחָד מֵהֶם הוּא אֲחוֹתֵנוּ אוֹ אָחִינוּ

וּבִרְגָעִים כָּאֵלֶּה עַם הוּא מִשְפָּחָה אַחַת.

אָז שְמֹר אוֹתָם, אַתָּה שֶהַנִּסִּים הֵם בְּיָדֶיךָ

 וְתֵן לָהֶם לְהִשְתַּקֵּם בְּלִי צַעַר וּנְכָאִים 

כִּי אֵלֶּה לֹא רַק יְלָדֵינוּ הֵם, גַּם יְלָדֶיךָ

הָרְאוּיִים לְאֹשֶר, לִבְרִיאוּת וּלְחַיִּים.

* * *

אבי ליפסקי

הספד לגד – תשע-עשרה שנים לנפילתך

שלום לך גד, בני אהובי, ילד יפה וטוב שלנו. כבר חלפו תשע עשרה שנים של געגועים, בכי, כאב ואהבה.

אנחנו חיים בשני עולמות נפרדים, עולם של חיים שחייבים להימשך ועולם שכולו שלך, שכולו איתך. של תקווה שלא תתגשם לעולם, של זיכרונות, תמונות, אזכרות וקבר. קבר של בן, אח ונכד שלנו שטרם מלאו לו 19 שנים. אנחנו מנסים לשמר את החיבוק, הנשיקה, הריח, המבט, הצחוק, החיוך והקול אך טעמם של אלה הולך ומתרחק. נשארו הסיפורים הקטנים והגדולים שמציירים את דמותך מלאת הטוב והיופי, טוב ויופי שאינם.

אקרא שני שירים ועוד קטע פרוזה שכתבתי.

אני כותב רק פעם בשנה

אני כותב רק פעם בשנה,

לך !

אני לא יודע אם אתה יכול לקרוא.

אני לא יודע אם אתה קורא,

כפי שסיפרו לנו שקראת באוהל הסיירים,

בסדרה, בנגב, עד שהבטריה בפנס נגמרה.

אני מקריא רק פעם בשנה,

לך !

אני לא יודע אם אתה יכול לשמוע.

אני לא יודע אם אתה שומע,

כמו ששמעת את הסיפורים שהייתי מקריא לך

כשהיית קטן, לפני השינה.

ביקשת עוד ועוד ואני אמרתי די, עכשיו תישן,

כי לא ידעתי שיהיו לנו רק תשע-עשרה שנה לקרוא ולשמוע.

אולי עכשיו אינך יכול,

אולי בעוד שנה או דור,

אולי רק כשאגיע,

אם אוכל לקרוא,

אם תוכל לשמוע,

אם אזכור.

לא משלנו

כשגד נהרג,

המ"כ של גולני דיווח בקשר:

הוא לא משלנו,

כי הוא היה מהנ"מ,

רק מסופח, חובש,

שיצא להציל גולני,

לא משלו,

ובכל זאת יצא, יחידי,

חובש, מסופח, לבד,

להציל גולני.

הוא לא היה משלהם,

אבל הוא היה

שלי.

השם שלי

תמיד קראו לי אבי, אבל האיש ההוא לא שאל: אתה אבי?

האיש שנכנס לחדר מקצין העיר שאל: אתה אבא של גד?

ולמרות שלא עניתי, כי צעקתי: מה קרה לו ? נקבע אז בליבי שמו, שמי, אבא של גד, אבי גד.

יואב, אוהד ועפרה קוראים לי אבא.

גם גד קרא לי אבא,

באותה שיחת טלפון בלילה, קרוב לחצות, ממוצב ריחן שבלבנון, בקצה רצועת הביטחון.

הוא קרא לי אבא ,

וקריאה זו מהדהדת, חיה בליבי.

החברים שלו, החברות שלו, קראו לו גדי.

אני יודע שזה מתוך אהבה רבה.

אני קראתי לו גד, נאמן למקור התנ"כי.

מאבי גד, אני מוכן לתת לו את היוד, וגם את האלף והבית, את כל כולי, כדי שיהיה במקומי.

יואב קרא לביתו נגה ולבנו קרא גיל,

ולמרות שאף פעם לא אמר לי, אני יודע, שהגימל של נגה והגימל של גיל הם של גד.

נגה לא יודעת זאת עדיין, כי בציורי הגן שלה מופיע דוד גד מרחף בשמיים,

למרות שהוא בתוך תוכה, באמצע שמה.

כשעדכנתי את תעודת הזהות שלי, ולפני שהספקתי לעצור את הפקידה,

נגרס הספח הישן. בספח החדש נפער בור,

כי היה חסר שם שם של ילד אחד שלי, גד.

הוא לא מופיע יותר ברשומות. נגרע.

המסמך האחרון שהוציאה המדינה, ובו שמות שנינו יחד, הוא מסמך של אבן.

שם כתוב גד ובסוגריים גדי, ובשורה מתחת, בן לאה ואבי, ובעוד שורה, נפל בקרב בלבנון.

באיחור של שנים, הוסיפה המדינה ספח שיש קטן על הקבר ועליו כתוב: הוענק לו צל"ש האלוף.

ודי!  מאז לא היו יותר ספחים. לא היו עוד עידכונים.

אני אבא של גד, והשם שלי הוא אביגד.

אני רוצה לספר לך, גד

שעפרה סיימה את בצלאל.

היא תקבל תואר בארכיטקטורה

אתה בוודאי גאה בה.

* * *

יואב אהרוני

העץ והתפוח

בלי קשר לשאלה מי באמת רצח את ארלוזורוב, ברור היום שמי שהסית נגדו אינו יכול, לא אז ולא היום, לרחוץ בניקיון כפיו.

לפני הרצח, בעיתונם "חזית העם", כינו אנשי ברית הבריונים, ואבא אחימאיר בראשם, את חיים ארלוזורוב "סכין בגב האומה", "ערל-זה-רב", "הינוקא האדום" ו"הדיפלומט האדום שבא למכור את כבוד העם היהודי בעד בצע כסף להיטלר."

הם גם הגיעו למסקנה אופרטיבית: "העם היהודי ידע להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם, ידע גם כיום להשיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו." במונחי ימינו, הם הוציאו עליו "דין רודף", ממש כמו בימי 1995 הזכורים לרע.

הכינויים שמכנה היום יוסי אחימאיר, בנו של הביריון ההוא, את שאול ארלוזורוב, בנו של הנרצח ואת אימו סימה: "מעליל דם עקבי, צמא דם יהודים, שטוף שנאה" ו"אימו המנוחה, המופקרת והמפקירה, השקרנית והמעלילה" מראים לנו בעליל כי התפוח נפל קרוב מאוד לעץ, והעץ הזה פורה רוש ולענה מאז ועד היום.

ולאהוד: אני באמת מכבד את החלטתך לא להפעיל צנזורה ולאפשר ביטוי של כל דיעה בעיתונך. אבל, "כל דיעה" אינה "כל השתלחות". מותר גם לשאול ארלוזורוב וגם ליוסי אחימאיר להביע את דיעותיהם המנוגדות. עם זאת, עליך להפעיל שיקולי עריכה בכל הנוגע לדרך שבה מובעות דיעות אלה. בפעם הזאת חצה יוסי אחימאיר כל קו אדום.

 * * *

שלמה אראל

הצטערתי לראות את הפרשה המבישה

שלום אהוד,

הצטערתי לראות את הפרשה המבישה של משפט רצח ארלוזוב עולה מחדש, ודוקא על דפי חדשות בן עזר. אין עם לבי לנקוט בלשון הבוטה של יוסי אחימאיר אף שאני מזדהה עם דבריו ומבין לרוחו. כואב לראות כי עלילת הדם הזאת עדיין חיה ונושמת, ומרעילה לבבות תלמידים צעירים, אף שהופרכה מזמן, ע"י וועדת חקירה, ע"י חוקרים מהשורה הראשונה וע"י וידוי על ערש דווי של מי שהיה מעורב ישירות בפרשה.

שאול ארלוזורוב היה בן 3 כשנתייתם מאביו, ורעל עלילת הדם הוצק בנפשו כמעט עם חלב אימו ואין לו תקנה. אני לעומתו הייתי נער מתבגר

שעקבתי כמו כולם אחרי הפארסה הגלוייה של משפט רצח ארלוזורוב. אני זוכר עד היום פרטים רבים אך אין לי כוונה להיכנס שוב לפולמוס הפסאודו-משפטי אלא לספר משהוא מניסיוני האישי, פכים קטנים הקשורים לפרשה:

בקיץ 1938, ואני בן 18 בקירוב, חזרתי ארצה לאחר העדרות של שנתיים בביה"ס הימי בצ'יויטבקיה. היו אלה ימי פעולות התגמול של האצ"ל ומיד עם הגיעי נעצרתי ונשלחתי לכלא עכו. (כנראה כדי להשלים מכסה). בהתאם למנהג, בטרם אעבור לאגף העצורים, הושמתי בתא 11 הנודע, אשר בו שלט ביד רמה יצחק חנקין, השומר האגדי מוואדי חווארת, שהרג את רוצחו של אלכסנדר זייד. חנקין שהיה "שאטר" נערץ על כל האסירים והסוהרים הערבים כאחד, ניהל ביד רמה את המטבח של בית הסוהר ואצלו עבד מיודענו עבדול מג'יד שהיה שפוט למאסר עולם על רצח אחר. שותפו עיסא דרוויש, נמלט מידי המשטרה ועל כך חמתו בערה בו. חנקין התנדב לערוך לי היכרות עם עבדול מג'יד. הוא היה גדול ומגושם, גון פניו בהיר וראשו מגולח ונראה ככל בריון מצוי. הוא סיפר ברצון כי עיסא, הוא שירה בארלוזורוב שהתנגד, רק רצו קצת להשתעשע... הוא לגלג על היהודים והאנגלים כאחד שלא רצו להאמין לו והיכו אותו כדי שיחזור בו.

המפגש הבא שלי עם פרשת רצח ארלוזורוב היה במלחמת העצמאות, ואני בחיל הים, מפקד ספינת המשמר "פלמ"ח" (!) בחיפה. בעיקבות פרשת אלטלנה נקראנו למחנה לשמוע הסברים מפי "קצין תרבות" שנשלח מהמפקדה בתל אביב. הלה סיפר מה שסיפר ולשם חיזוק הוסיף בערך כהאי לישנא:

"ידוע בקרימינולוגיה כי הרוצח נמשך לחזור למקום הפשע. והראייה, אברהם סטבסקי שרצח את ארלוזורוב, נהרג על אלטלנה בקרבה למקום הרצחו של ארלוזורוב"... אותו תרבותניק היה אוויל, אבל הרעיון הזדוני לא היה שלו. היה בתל אביב מי שינחה אותו. לי לא היה קשה לעבור חוויה מפלצתית זו כי הייתי מפקד באונייה של חיל הים במדינת ישראל וידי היו מלאות עבודה. בשבילי באותם ימים זה היה עדיין בגדר חלום.

 * * *

נעמן כהן

1. יוסי אחימאיר – קשוט עצמך תחילה

אין בדעתי להתייחס לפרשת רצח ארלוזורוב, אבל התקפתו הבוטה של יוסי אחימאיר על שאול ארלוזורוב בנימוק של חידוש עלילת דם (יוסי אחימאיר, צערי וחרדתי, גיליון 761) מעוררת תמיהה. על זה נאמר: "כל הפוסל במומו פוסל" (קידושין ע א).

יוסי אחימאיר, המלין על יצירת עלילת דם נגד אביו, יצר בעצמו עלילת דם נוראה. בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, טפל אחימאיר עלילת דם על יצחק רבין כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: לדידו של אחימאיר, "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ["מה לרבין ול'דג נחש'?" חדשות בן עזר 491]. עלילת השקר הבזויה הזו שטפל אחימאיר על רבין, נפוצה זה כבר בחוגי הימין הסהרורי-קיצוני.

לא נשתמש במילים הבוטות של יוסי אחימאיר אבל נאמר לו זאת: "קשוט עצמך תחילה, ואחר כך קשוט אחרים" ( מסכת בבא מציעא דף קז).

2. שקיעת העבריות

עלי מוהר בראיון הנפלא עימו, ("והנה הקימונו גם עיר" "הארץ" 22.9.06) קונן על התדרדרות העברית: "גמרנו עם העברית התקנית הנפלאה שהיתה פעם" הוא אומר, "את המחיר אנחנו משלמים היום בעברית מזעזעת."

הסמל המובהק של התדרדרות העברית והעבריות מוזכר בראיון רק במרומז. נכדו של מוהר, מחבר השיר האלמותי "שיעור מולדת", איננו יותר ישראלי-עברי. נכדו של מוהר הוא צרפתי שאינו נושא עוד שם עברי. הנכד קרוי על  שמו של קדוש נוצרי, אחד מהאפוסטולים – תומא, שם צרפתי שכיח.

דוגמא נוספת לאובדן העבריות מהשבוע. אייל גולן, הזמר הפופולארי בישראל, הופיע בקיסריה. בסיום הופעתו התראיין עם שני ילדיו הנושאים את השמות: ליאם, ואלין.

הזמר אייל גולן נולד בשם אייל ביטון, לרונית ג'מיל, ודניאל ביטון, וגדל והתחנך בשכונת כפר מרמורק שברחובות. שם המשפחה – "ביטון", הוא שיבוש ערבי של המילה הלטינית ויטאס – חיים, והוא גם על-שם העיר "ביטון" בתוניסיה. בשנת 1990 שינה אייל ביטון את שם משפחתו לשם-במה קליט יותר – "גולן". והנה הזמר העברי הפופולארי ביותר, בעל השם עברי המובהק, מעניק לבנו את השם "ליאם", ולבתו את השם "אלין". השם "ליאם" מקורו בגרמנית עתיקה ופירושו "מגן הקסדה". ליאם זו הצורה הגלית-אירית של השם "וילהלם" הגרמני, או "ויליאם" האנגלי. השם "אלין", שמה של הבת, גם הוא שם גרמני במקור, אבל דווקא שם לבן שמשמעותו בגרמנית עתיקה – "יקר".

ובכן מה היה לנו? שם ערבי שהוחלף לשם עברי, ובדור הבא הפך לשם גרמני.

האם סיפור קטן זה על השמות העבריים המוחלפים אינו מעיד על ראשית סופה של העבריות?

 * * *

אהוד בן עזר

הרקוויאם של ורדי

בהאנגר 11

אין ספק שהרקוויאם של ורדי הוא אחת היצירות המוסיקליות הנצחיות והנשגבות שנוצרו אי-פעם. לכן כל ביצוע שלו הוא חגיגה. הפילהרמונית הסתכנה והזמינה להאנגר 11 שבנמל תל-אביב את המנצח בעל השם העולמי ריקרדו מוטי, את הזמרות הנפלאות קרסמירה סטויאנובה, סופרן, ויקטרינה גובנובה, מצו-סופרן, ואת הזמרים, המצויינים אף הם – מריו זפירי, טנור, ודמיטרי בלוסלסקי, באס, יחד עם המקהלה הניו-יורקית הענקית והמשובחת קולג'יאט כורל.

אילו היה קונצרט כזה מתבצע בהיכל התרבות, הוא היה ללא ספק אחד משיאי הביצועים המוסיקליים שלנו. ואילו בהאנגר 11, לפחות במוצ"ש האחרון – קורה לביצוע הזה דבר מוזר. מצד אחד רואים משני עברי הבמה סרט מצולם בזמן אמת של הקונצרט: המנצח, הזמרות והזמרים, כלי התזמורת והמקהלה, ממש סרט מרתק המעביר את כל הניואנסים שאי אפשר לראותם מרחוק. גם הצליל נהדר. מזוכך. ברור. נשמע היטב מכל פינה. רק מה?

אין הרגשה שיש קשר בין האנסמבל הענק והמעולה הנמצא על הבמה, לבין מה שהקהל שומע במערכת ההגברה ורואה בסרט. יש הרגשה של "פליי בק". של ניכור הקיים בין הביצוע החי על הבמה לבין השמעתו והיראותו לקהל בהגברה ובאקרנים. בהיכל התרבות לא היה נתק כזה. שם עמדו זמרים בקדמת הבמה ושרו ומילאו את האולם כולו כמעט רק בקולותיהם הטבעיים, וזה היה נפלא או גרוע, בהתאם לכישרונותיהם, אבל תמיד חי ומפליא בזכות האקוסטיקה של ההיכל.

ואילו בהאנגר 11 אין הרגשה של קשר בין הזמרים לבין הקהל. הקהל אמנם שומע אותם, והם נפלאים, ומקצועיים במאה אחוז, והכול מצויין, ואפילו מרגש בשיאים – אבל אלה שני עולמות באולם אחד. עולם הביצוע-בפועל שנראה לעיתים מרחוק כמו סרט אילם, ועולם השמע והתמונה – שמגיש מופע מצולם שהוא ממש מושלם אבל קר ואחר מהביצוע החי למרות שזה אותו ביצוע בו-זמני.

עם זאת יש לשבח את התזמורת שהצליחה להביא מנצח מעולה בשיעור קומתו של ריקרדו מוטי להופיע באולם כל כך לא מתאים, ושעשתה הכול למען קהל מאזיניה מבחינת ההגברה, המיזוג, ריפוד הכיסאות, סידורי ההגעה, וההרגשה התרבותית והנינוחה, וזאת חרף כל התנאים הלא מתאימים הללו. בסך הכול זה היה ערב בלתי-נשכח, ומחיאות הכפיים הממושכות של הקהל הנלהב, שלא נרגע זמן רב – הביעו את תודתו לאנסמבל הנהדר.

* * *

אלישע פורת

נתן אלתרמן בעין-החורש – מסיבה ל-א. קובנר עם צאת ספרו "פרידה מהדרום"

(הכותב לא ידוע, נדפס בעיתון "משמר", 2 באוקטובר 1949)

ביומון של השומר הצעיר, "משמר", נדפסה כתבה קצרה מעניינת, באוקטובר 1949. הכתבה הקצרה היא מעין דו"ח ספרותי על פגישת משוררים בעין החורש, לכבוד הספר "פרידה מהדרום" של אבא קובנר. כיוון שהדברים לא חתומים, אנו רשאים לשער שככל הנראה היה הכותב יצחק קפלן ז"ל, שהיה איש "משמר" ו"על המשמר" מסור, שנים רבות. הוא פעל בעיתון כעורך כמשכתב כעיתונאי וככתב מקומי. הוא היה איש מוכשר אך צניעותו לא איפשרה לו לתפוס כותרות, ולהתפרסם.

בסתיו 1949 יצאה לאור הפואמה הקצרה והמדהימה הזו של קובנר, שהיתה גם פסק זמן בכתיבת הפואמות שלו מעיר ההריגה באירופה, "עד לא אור", "המפתח צלל" וכו'. גם הצהרת נאמנות חדשה, לשונית ותוכנית, לארץ שעליה לחם כשנתיים, וגם חידוש ספרותי מקורי בספרות המלחמות הישראלית. פרופ' עוזי שביט למשל, איש שדות ים, שעסק רבות בפואמה הזו, והיא חביבה עליו מאוד, טוען בספריו וגם בעל פה, שלדעתו זוהי היצירה השירית המשובחת של אבא קובנר. פרופ' ראובן שוהם, איש יפעת, עיין הרבה בפואמה הזו ואף כתב עליה ספר מאלף, "מראת חולות", על שירי "פרידה מהדרום". שוהם הביא לא מעט חידושים בספרו. גם ד"ר חגי רוגני, מורה ותיק לספרות, בן קיבוץ דן, עסק בפואמה המקסימה, והוסיף את גילוייו לגילויי קודמיו. הוא כינס את דבריו בספרו "מול הכפר שחרב". על השירה העברית אל מול גירוש הכפרים הערבים.

על פי דבריו של יצחק קפלן, החלה בערב הזה מסורת ערבים ארוכה, שבה ציין הקיבוץ חגיגית את הופעת ספריו של אבא קובנר. לערבים הללו היתה ברבות הימים מסורת של מיבנה קבוע והתנהלות דומה, שהתחבבו על הקהל המקומי, על המשורר ועל אורחיו. זכורני למשל את המסיבות שאברהם שלונסקי היה בהן הדובר הראשי. בקבוק הקוניאק ניצב על שולחן המנחה, ממש לפניו, והקהל מפציר בו מדי פעם שיריק עוד כוסית. זכורני גם את המסיבות שאבות ישורון השתתף בהן. האיש המשונה הזה, שאהב את אבא קובנר, היה מדבר בלשון בלולה ומשונה, שאיש לא הבין. וכשבא לקרוא מן הנייר, התפזרו דפיו על הרצפה, והמשקפיים שלו נעלמו גם הם, והמהומיו עלו מתחת לשולחן, להנאת הקהל המלגלג.

במשוררת יוכבד בת-מרים נהג קובנר כבוד יחיד ומיוחד. וכבר כתבתי על כך במקום אחר. היא היתה בשבילו "אם ואחות", כמאמר המשורר, הוא דאג למשלוח דחוף של ספריו החדשים אליה, וחרף התנהגותה המוזרה, שמלותיה השחורות, לשון הגוף השלישי שנקטה בדיבורה, ועוד, הזמין אותה קובנר לכל אירוע חשוב בקיבוץ. נער הייתי כשהזדמנתי לבית משפחת קובנר, למסיבת רעים מצומצמת שלאחר הערב בקיבוץ, ועמדתי מולה נבוך, והיא אמרה "דבריו היו מאד מעניינים הערב." הסתכלתי נבוך סביבי, לראות עם מי היא מדברת. עד שוויטקה ז"ל אמרה לי: "אליך, אליך היא מדברת..."

וזכורים דבריו של אבות ישורון, שהבאתי במקום אחר, על חבורת המשוררים הצעירים, מעריצי בת-מרים, שהיו עולים אליה לדירתה שבקומה הרביעית, ומביאים לה כמנחה את ספריהם החדשים שזה עתה יצאו מהדפוס.

לי זכורה במיוחד קריאתו המיוחדת במינה של המשורר חיים גורי. הוא קרא בקולו הסדוק, המעושן, את השיר "קולות מהגבעה", בדרך כל כך מקסימה כובשת לב ומרגשת, שאני זוכרה עד היום. אינני זוכר האם היה חיים גורי אורח של קובנר אצלנו באחד הערבים המופלאים ההם, או ששמעתי את קריאתו ברדיו. אבל אולי בשלו, השיר כל כך חביב עליי. ואולי בשלו גם כתבתי מה שכתבתי על השיר.

לאחר שתמו דברי האורחים, ולאחר שהקרייניות המקסימות סיימו את קריאתן, היה קם אבא קובנר, מגונדר תמיד כחתן בחופתו, ונושא את דבריו. הדממה שהשתררה בעת דבריו היא מהדממות היותר זכורות לי מהקיבוץ של פעם... קסם השתרר על המאזינים. האורחים המפורסמים מהעיר לא היו רגילים בדיאלוג מכושף שכזה, וודאי תמהו עליו לא מעט. אבל לחברים זו הייתה חגיגה אמיתית. זה היה שיאו של הערב. זה היה הקתרזיס הציבורי שכולם ציפו לו. וכשאבא קובנר חזר על משפטו המהפנט: "חברים, אני הייתי כאן לפניכם!" – אפשר היה לשמוע את התפרעות קצבי הלבבות, ואת קול הממחטות הנשלפות. עד כדי כך היתה השפעתו על קהל המאזינים השפוט שלו!

אבל על ביקוריהם של רפאל אליעז ונתן אלתרמן אצלנו לא ידעתי. וזוהי ממש הפתעה! אלתרמן בעין-החורש? לא ייאמן! מילא המלחין משה וילנסקי, ידיד ביתנו, שביקר כאן רבות. מילא הסופר חנוך ברטוב שהיה גם חברנו לעת קצרה, ומילא ידידיה ומתרגמיה של המשוררת ליס מלר עליה השלום. אבל אליעז ואלתרמן?

הייתי ילד בן אחת עשרה בעת ההיא, ובוודאי העסיקו אותי דברים אחרים. אבל אילו הייתי יודע על ביקורו של אלתרמן אצלנו בשנת 1949, הייתי כבר הופך מזמן את הארכיון למצוא את סימניו! הרי ייתכן שבאחד התיקים שבארכיון הקיבוץ, מתגלגל איזה פתק כתוב בידי אלתרמן! ואני תמה איך נערכה המסיבה הרחוקה ההיא? האם גם בה הוצב הבקבוק החריף על שולחן הנואמים? האם קהל המאזינים הלהוט, עודד גם את אלתרמן ללגום כמה כוסיות בטרם דבריו? בחיי, הייתי נותן הרבה למצוא עדות אמת מוצקה לביקור היחיד, היתום, שלא חזר שוב – של נתן אלתרמן בעין החורש!

ואל הכתבה:

קיבוץ עין-החורש ערך בליל שבת זה, מסיבה נאה לחברו, אבא קובנר, לרגל הופעת ספר השירים החדש שלו "פרידה מהדרום". (בהוצאת "ספרית פועלים"). נכחו גם אורחים- משוררים נ. אלתרמן, י. בת-מרים ור. אליעז.

פתח החבר יצחק אורחן, אשר ציין את דרכו של המשורר במלחמת-הגיטו, חיי הקיבוץ והשתתפותו במלחמת השחרור של ישראל.

הח"ח אליהו יוסלביץ' (פורת) ואפרים פרוידנברג (גילאי) עמדו ברוב חן והבנה על דרכו העצמית של אבא קובנר בשירה, וכן קראו כמה שירים להדגמת הערכתם.

נ. אלתרמן סיפר על ריגשת השמחה והתימהון שעורר בליבו ספר שיריו של אבא קובנר. שמחה על שום שמצא בו יציקה ראשונה של מלחמת ישראל בשיר. שיר ראשון שאינו תגובה, אלא המשך. והרי הספרות אינה בת-לווי בלבד להווי אלא חלק ממנו. השירים צמחו ממלחמת החירות שלנו, אך בה במידה המלחמה היא גם פרי היצירה הספרותית – החל מ"מדינת היהודים" להרצל, דרך ביאליק ועד לאחרוני המשוררים.

ויש בספרו של א. קובנר כדי להתמיה: האומנם כבר תוצק מלחמת השחרור בדפוסים קיימים של שיר? כי אכן עדים אנו למעין פאראדוכס: לפני 15 שנה הייתה לנו שירה שליוותה את קצב החיים והצמיחה בארץ, ונלחמנו נגד סיפורי הבוסר. והנה נשתתקה משום מה השירה, ואילו הפרוזה מרבה עתה פעלים. והטעם פשוט: לפני 15-20 שנה נזקקו חיינו האפורים לדגל, והשירה הניפה את הדגל. אף כי הצריף הוא צריף, הרי נהפך הוא על ידי השיר למבצר. הפרוזה שצריכה היתה לתאר את היום-יום כמו שהוא, לא מצאה את "החומר". ועתה נהפכו היוצרות. הפרוזה מוצאת את הנושאים מן המוכן, ואילו השירה נרתעה. כי אין להוסיף סמלים על הסמלים המצויים למכביר. והאש והדם מהלכסיקון של השירה, היו ללכסיקון של חולין...

ועל כן יצוין ההישג של שירת אבא קובנר, וודאי יהיה לה עוד המשך – משלו ומשל אחרים.

אבא קובנר קרא משיריו, וסיפר מעט חוויותיו בנגב [הדרום], ששימשו רקע לשיריו.

(מתוך היומון "משמר", 2 באוקטובר 1949, ללא שם הכותב.)

ולבסוף: יצחק אורחן, אמן הפסיפס, יצחק קפלן עיתונאי ועורך, אליהו פורת המתרגם וההומוריסטן ואפרים גילאי מחנך מיוחד במינו, היו מחברי הקיבוץ שוחרי השירה, ויחד עם אבא קובנר הם טמונים בבית העלמין שלנו.

* * *

אורי הייטנר

המ"מים של משה סילמן

התייחסותו של ראש הממשלה לניסיון ההתאבדות של משה סילמן כאל "טרגדיה אישית", מבטאת ניכור ואטימות למצוקה הקשה של רבים מאזרחי ישראל. תגובת הייאוש הקיצונית של סילמן היא כמובן יוצאת דופן, ואין להצדיקה בשום אופן. אבל המצוקה הקשה שדחקה את האיש לתגובה הזאת, הינה טרגדיה חברתית.

קראתי בימים האחרונים אמירות מקוממות, על כך ש"ככה זה" – האיש פשוט נכשל בעסקיו, ואין מה לעשות. אחד מצליח, האחר נכשל, ומי שנכשל נושא בתוצאות ואין הוא יכול לבוא בטענות לאף אחד. זהו מוסר קניבאלי, של חוק הג'ונגל הדרוויניסטי, החזירי, הרואה את החיים כמשחק הישרדות חסר רסן. אכן, בשוק החופשי יש מי שמצליח בעסקים ומי שכושל, אבל תפקידה של המדינה הוא למנוע מן הנופל להיות חסר כל, לאבד את קורת הגג, להגיע לפת לחם.

מדינת הרווחה אינה שוללת את כלכלת השוק ואינה מנוגדת לה, אבל היא יוצרת מסגרת של סולידריות, של ערבות הדדית, של צדק, של אנושיות. בחברה אנושית, יש לאדם זכויות חברתיות, שתפקיד הכלל לספק.

לא חייבים להיות סוציאליסטים כדי לאמץ את גישת מדינת הרווחה. לשם כך, די להיות באמת ובתמים תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. בימים אלה נשמע ברדיו זמריר (ג'ינגל) המזמין את הציבור לאירוע לציון יום השנה ה-72 למותו של ז'בוטינסקי, שנקרא "כלכלה חופשית וצדק חברתי". אכן, השילוב הזה היה דרכו. השילוב הזה הוא היפוכו של הקפיטליזם החזירי של המתיימרים להיות יורשיו. השילוב הזה אינו מניח לאף אזרח ליפול, בשל כישלון בעסקיו.

ז'בוטינסקי דגל בשוק חופשי, אך לא בשוק פרוע. הוא האמין שהכלכלה החופשית, המאפשרת לאדם לבטא את עצמו ואת היצירתיות שלו, היא המנוע לחיים מודרניים. אולם הוא היה מודע לסכנותיה של הכלכלה החופשית, העלולה להביא לפערי ענק, לנפילה והתרסקות של חלק מן האוכלוסייה ולריכוז ההון והכוח בידי יחידים. הוא סבר שעל המדינה למנוע זאת, וקרא לאמץ את עקרונות הצדק החברתי של התנ"ך, כדי לאזן את הכלכלה החופשית. הוא קרא לחקיקה חברתית שתגן על השכיר מפני התוצאות האפשריות של כלכלת שוק בלתי מרוסנת, שאין לצדה מדיניות רווחה. "היא מונעת את קיומו של 'חוק הברזל' המפורסם של הכלכלנים מן המאה התשע עשרה, חוק הקובע שהסייג היחידי לתנאי העבודה הפרולטרית, הרי זו מידת היגיעה ומידת הרעב שהפועל יוכל לסבול בלי 'להיעלם', כלומר למות."

ז'בוטינסקי הציע חקיקה חברתית רדיקלית, ברוח התנ"ך, ותקצר היריעה מלפרטהּ במסגרת זו. אולם לִבּת הצעתו היא חמשת המ"מים שהמדינה מחויבת להבטיח לכל אזרחיה: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא.

המדינה אינה אחראית לכישלונות עסקיים של אזרחיה, אולם היא חייבת להבטיח קיום בכבוד גם למי שלא הצליח. חמשת המ"מים הללו הן המינימום. משה סילמן איבד את קורת הגג, חלה ולא קיבל תנאי מינימום לקיומו, שכן קצבת הנכות שקיבל ועליה חי – 2,300 שקל לחודש, אינה מאפשרת אפילו ביטחון תזונתי. המדינה לא סיפקה לו את חמשת המ"מים.

סילמן אינו חריג, יש רבים מאוד, רבים מדי, במצבו או במצבים דומים. אזרחים שקופים, חלשים ומוחלשים, עניים ואף עובדים עניים. רובם הגדול אינם מאבדים את התקווה ואינם נוקטים צעד קיצוני כשל סילמן. אולם החיים שלהם הינם חיי סבל ומצוקה. המאבק למען צדק חברתי, נועד לשים קץ לעוני, לצמצם את הפערים הנוראים ולקומם את מדינת הרווחה המבטיחה חיים בכבוד לכול.

ראש הממשלה ושרי ממשלתו, המתיימרים להיות תלמידיו של ז'בוטינסקי, רחוקים ת"ק פרסה ממשנתו החברתית. על מנת להצדיק את יומרתם, עליהם לבצע תפנית חדה במדיניות הממשלה בתחומי החברה והכלכלה.

* * *

מוטי הרכבי

"מדינת הרווחה" הישראלית

שרפה את משה סילמן

מישהו צריך לשלם עבור דרישות ה"מגיע לי" של המפגינים. מישהו צריך לשלם עבור "דיור בר השגה" לצעירי כפר שמריהו וצפון תל אביב, שחייבים להמשיך לגור היכן שנולדו. "הצדק החברתי" שדורשים בשדרות רוטשילד עולה הרבה כסף. ומכיוון שכסף לא צומח על עצים בחצר הממשלה – צריך לקחת אותו ממישהו. וכך הגיעו גובי הביטוח הלאומי גם אל משה סילמן, שנדרש לשלם את חובו ל"מדינת הרווחה".

 במשך למעלה משנה מפגינים עשרות אלפי "מוחים חברתיים" נגד כל ה"משה סילמנים" בישראל. משה סילמן ז"ל היה בעל עסק, היו לו שלוש משאיות ומיספר עובדים. על פי הפרסומים "העסק הצליח" והגיע למחזור של כמיליון שקל לשנה בשנים שלפני שנת 2002.

עד לפני למעלה  משבוע ייצגה דמותו של משה סילמן עבור המפגינים את שארית הרוע בחברה הישראלית (הרוע שנותר אחרי שה"טייקונים" גרפו את רובו): אם נבדוק, ייתכן שנגלה כי הוא שילם "משכורות רעב" לנהגים שלו, וספק אם העביר את מלוא הזכויות הסוציאליות. עובדה – היה לו חוב לביטוח לאומי. וכל זאת למה? כדי למקסם את רווחיו, רחמנא ליצלן.

סילמן היה יזם קטן, מה שנקרא אצלנו "עצמאי", אחד ממאות האלפים שמשתייכים אל סקטור העצמאיים בישראל. ציבור גדול זה שייך ל"ארץ ישראל העובדת" האמיתית. אלה הם בעלי המשאיות, בעלי החנויות ובתי המלאכה, הבוכארי מהמתפרה ומהירקות, הפרסי מחומרי הניקוי, הרומני מהגריל ביפו, מתווך הדירות, עורך הדין הקטן, הערבי מהנגרייה, יוסי מהמזגנים וקובי מהמנעולים.

ציבור גדול זה עובד 10 עד 14 שעות ביום, ללא פיצויי פיטורים, ללא "הבראה", ללא חופשת מחלה וללא יתר ה"זכויות". משפחות אלה משלמות מכיסן את מלוא ביטוח הבריאות, את המלון באילת ואת מחיר הכרטיס המלא בכניסה לפארק המים בשפיים – כי הם לא שייכות לשום ועד עובדים או קבוצת לחץ אחרת. הם לא מקבלים "שי לחג". הם לא יכולים לשבות; וכדי להתפרנס, הם צריכים להתחרות מבוקר עד ערב בעמיתיהם ולהשביע את רצון הלקוחות.

מיעוטם עושה חיל ועשיר, חלקם אמידים, אבל הרוב מצליח להרוויח משכורת יפה לעצמם ואולי עוד משהו על שם הילד והדודה הנכה שרשומה כעובדת פיקטיבית בעסק המשפחתי. רובם רושם חשבונית כשאין ברירה, משלמים משהו למס הכנסה ולביטוח לאומי – מי הכול, מי יותר ומי פחות. חלק לא מבוטל מהעצמאיים, וסילמן כנראה היה ביניהם, רק מצליח איכשהו לגמור את החודש.

זאת בניגוד גמור ל"ארץ ישראל המסובסדת" – אלה שמוגנים על ידי הוועדים הגדולים בנמלים ובבנקים. אלה הם התעשיינים והחקלאים שעושקים אותנו בחסות חומות מכס, המשקיעים הגדולים שנהנים ממענקי הממשלה ומקלטי המס, ומרבית 800 אלף עובדי הציבור שהפנסיה התקציבית שלהם "מובטחת" וגם הנופש באילת. חלק ניכר משכרם, ולעיתים כולו, הוא בעצם תשלום דמי חסות, כדי שלא ינתקו אותנו מרשת החשמל, לא ינתקו את הנמל מהעולם ולא ינתקו את החמצן בבתי החולים.

העצמאים הם גם אוכלוסיית המטרה העיקרית של פקחי מס הכנסה ומעקלי הביטוח הלאומי – המטרה הטבעית של כל ממשלה שדובריה מקשקשים על "העמקת הגבייה". נישומים אלה מתקשים להגיע ל"הסדר" עם רשויות הביורוקרטיה של המדינה. המדינה לא תוותר להם על "רווחים כלואים" של 25 מיליארד שקל – כמו לגדולים שחוסים בצל החוק לעידוד השקעות הון. אותם לא "מעודדים". ובניגוד לחברות הגדולות שמעסיקות סמנכ"ל לענייני רגולציה ורואה חשבון מ"חמשת הגדולים" – לנישומים אלה נותרת לבסוף הברירה "להתפשר" עם דרישת הרשויות או, כדברי אפרים קישון ז"ל – "הנישום יכול להפסיק לנשום!"

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

אַבָּא יָד שְׁנִיָּה

כָּכָה זֶה,

בְּלֵילוֹת הַתְּכֵלֶת הַשְּׁחֹרָה

וְהַכּוֹכָבִים הָאֲפֹרִים,

מַקְשִׁיב לְתוֹךְ הַדְּמָמָה,

שׁוֹמֵעַ קוֹל אִמָּם הַמַּטִּיפָה.

בְּאִישׁוֹנֵי נַפְשִׁי

מַבִּיט בִּשְׁנֵי יְלָדַי הַבּוֹגְרִים,

בְּקֹצֶר רוּחָם.

כָּךְ צוֹלְעִים הַיָּמִים

הֵם לֹא מִתְקַשְּׁרִים.

מִתְחַמְּקִים.

בֵּין הַשְּׂפָתַיִם זְעָקָה רְחוֹקָה

קְרוֹבָה.

רוֹאֶה אוֹתָם בְּרֶשֶׁת

אִמָּם.

בִּנְעוּרֵיהֶם שֶׁחָלְפוּ

בִּלְעָדַי.

עֲנָנִים כִּבְדֵי חֲרָדָה,

אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְרַקֵּם אֵיזוֹ חִבָּה (מְסֻלֶּפֶת?)

כְּמוֹ לְגַשֵּׁר בֵּין תִּקְרָה

לְרִצְפָּה

 אַבָּא יָד שְׁנִיָּה

מִי יֵדַע?

* * *

יהודה דרורי

1. מצאתי בדה-מרקר כתבה זו על הכרזת האוניברסיטה באריאל

אז היום אושרה עוד אוניברסיטה חדשה בישראל, למרות התנגדות כלל האוניברסיטאות להקמה זאת.

הנימוק היה – אין מספיק לאוניברסיטאות הקיימות, ואוניברסיטה חדשה תנגוס בתקציבן, וחוץ מזה היא מיותרת.

 כשהוקמה האוניברסיטה העברית בירושלים התנגדה האוניברסיטה בביירות (לבנון) להקמתה מכיוון שאין צורך באוניברסיטה נוספת בלבנט. (תקופת המנדט).

כשניסו להקים את האוניברסיטה בתל-אביב, ראשון המתקוממים היה פרופסור לייבוביץ יחד עם כל הנהלת האוניברסיטה העברית, וטענתם היתה שזה יפגע באוניברסיטה העברית ובמעמדה כמרכז ארצי.

 כך עברה מסכת יסורים כל אוניברסיטה שקמה בארץ, כשכל האוניברסיטאות שכבר קיימות מייללות על הטעות החמורה שבהקמת ועל הפגיעה הנואשת במחקר ובעצמאותן וחוסנן... קרי, בלה בלה בלה.

 דרך אגב, האוניברסיטה האחרונה שהוקמה היא האוניברסיטה הפתוחה שאיננה מעניקה כלל תואר דוקטור.

בעצם האוניברסיטה הרגילה האחרונה שהוקמה הייתה אוניברסיטת באר שבע וזה היה בשנת 1969.

אתם מאמינים לכך? 43 שנים (!) חלפו מאז שהוקמה האוניברסיטה האחרונה. מאז אוכלוסיית ישראל הספיקה לשלש את עצמה. אבל לא מצאה כוח להקים אוניברסיטה נוספת.

 אני מניח שהאוניברסיטה הבאה שתקום תהיה בעוד 100 שנה לערך, ואוכלוסיית ישראל תהיה כבר 50 מיליון נפש. רק אז יאזרו הגופים המייסדים אומץ לעקוף את התנגדות הפרופסורים במגדלי הברזל שלהם.

אני בטוח שאוניברסיטת אריאל תהיה בין כלל האוניברסיטאות שיתנגדו להקמת אותה אוניברסיטה שתקום ולא נזכה לראותה בדורנו.

 אז בהצלחה!

הערת יהודה דרורי, מביא הכתבה:  תיווכחו שההתנגדות למכללת אריאל היתה פוליטית ביסודה. כאשר היו בארץ  2.9 מיליון תושבים, והיו רק... 7 אוניברסיטאות! – ועכשיו עם 7.9 מיליון תושבים לא מגיע להוסיף עוד אוניברסיטה?

2. ניצול מותו של משה סילמן ז"ל ע"י ה"שמאל"

מפגיני "המחאה החברתית העלובה" שמוליכיה הם ה"שמאל" בראשות מר"צ, חד"ש (וגם בל"ד – חסידת הטרור הפלסטיני נגדנו), מצאו להם סמל להתגדר בו בקריאות גנאי, ביללות מזרחיות, במחאות סרק, בסיסמאות עלובות ובתהלוכות מדולדלות של אנשים שאין להם מה לעשות בערבי קיץ בביתם (הטלוויזיה גרועה במיוחד...)

אם נבחן את הדברים לאשורם נגלה מיד שמשה סילמן ז"ל התאבד בגלל כישלון אישי ואינו קורבן של ביבי או של הממשלה. תפנימו שוב: משה סילמן ז"ל הוא קורבן של כישלונותיו העיסקיים (ולא רק פעם אחת...)

לא צלחו לו עסקיו, לסילמן, הוא לווה כספים, הפסיד את רכושו ודירתו, אבל, על-פי המפגינים: הממשלה אשמה!

נו, הרי הבנקים היו צריכים לוותר לו על חובותיו, ועל הממשלה היה למצוא לו דירה חלופית ללא תשלום... כי הרי כך מתנהגים בארצנו ובכל העולם... ולכן המנוולים מפיצים בתהלוכות לזיכרו של משה סילמן ז"ל גם את הסיסמה המתועבת ביותר: "ביבי הרג אותו!" – זהו ביזיון המת וזוהי אות הקלון למפגינים!

אנשים בני גילי זוכרים כיצד פעלו בעולם בכלל, ובארצנו בפרט,  מכונות התעמולה הקומוניסטיות מבית מדרשו של אחד הרוצחים הגדולים בהיסטוריה – יוסף סטאלין. כולנו זוכרים את השלטים השקריים, ההפגנות "הספונטניות" המתוזמנות והממומנות על-ידי הכספים שזרמו ממקורות חו"ל – הכול חוזר על עצמו כיום, וצריך שוב ושוב להזכיר לפתאים שנגררים אחרי ה"מהפכנים" הצעירים והאנרכיסטים המתועבים, שיש פה הצגה של מיעוט עלוב, שאין לו כוח פרלמנטרי ולכן הוא מנסה לעשות רעש, ובעיקר לרמות ולשקר לאוכלוסייה התמימה.

כל נושא המחאה החברתית שנולדה בקיץ שעבר בצורה ספונטנית אמיתית, מתוך מצוקה קשה של מחירים גבוהים ללא פיקוח ולנוכח חלוקת משאבים בלתי צודקת במדינה – כל המחאה הצודקת הזו הלכה עכשיו לעזאזל בגלל המאכרים המתועבים שהשתלטו עליה, ואם הממשלה כבר עשתה לא מעט צעדים לשפר את המצב – כיום המחאה הזו מסווגת על-ידה כפעולת אופוזיציה מלוכלכת...

מצד שני תהיה זו שגיאה מצד הממשלה להפסיק את פעילותה בנושא ההקלות במיסים ובמחירים (ובעיקר בפיקוח עליהם) מפני שמארגני המחאה כיום לא רוצים שהממשלה תתקן את המצב, כי כל שיפור במצב האוכלוסיות החלשות, מחליש אותם – ולכן, אין להידבר עם המוחים והמפגינים הללו, אבל בהחלט יש לעשות למען תיקון העיוותים במשק הדורשים תיקון מיידי.

* * *

יוסף דוריאל

המלצה לתגובת ראש הממשלה לפיגוע

לנוסחה העקרה של הפצצת בתים ריקים, או של "עופרת יצוקה" תואמת חיזבאללה, יש תחליף והוא – הטלת פצצה מילולית, הרבה יותר זולה ופחות מסוכנת, שראש הממשלה יכול להטיל, עם כישרונו המיוחד להשתמש במילים: אם זה לא ינטרל את השתוללות החיזבאללה, זה ודאי שלא יזיק.

ישנה החלטה מחייבת של מועצת הביטחון – לפרק את החיזבאללה מנשקו, אלא שכוחות האו"ם שנשלחו לשמור על השקט בלבנון לא מסוגלים לבצע אותה. לאור הסכנה שארגון טרור זה, שהשתלט על לבנון, ישתלט גם על נשק השמדה המונית מהארסנל הסורי, המזין אותו כבר כיום, תצהיר ממשלת ישראל שצה"ל מתנדב לבצע את העבודה שחיל האו"ם לא מצליח בה: לפרק את החיזבאללה מנשקו ולמנוע את נפילת הנשק האסור של סוריה לידיו. כך תוחזר ללבנון העצמאות שלה, ותימנע הפצתו של נשק ההשמדה ההמונית לכל שלוחות החיזבאללה בעולם, עם יכולות הסחיטה והרצחנות שיקיפו את כל העולם. וזו – כבר לא בעייה ישראלית אלא סכנה כלל-עולמית. אם ראש הממשלה שלנו יגייס את מלוא כושר הביטוי שלו לחזרה, שוב ושוב, על דרישה זו, בכל פורום אפשרי, יקרה משהו לחיזבאללה, ואלי גם לחמאס, מבלי להטיל עליהם אף פצצה חודרת בונקרים.

אבל, זה עוד לא הכול. אני מציע לראש הממשלה להסתכל על פרצופו של הרוצח-המתאבד שפורסם בעיתונים ולהיווכח שזה לא "פלשתינאי מדוכא", וגם לא ערבי, וגם לא יוצא מדינה אסלאמית. זה פרצוף אירופי של צעיר שהתחנך במערב אך ספג את רעל ההסתה האסלאמיסטי, המופצת ללא הפרעה בכל העולם, מבלי שישראל תעשה משהו נגדו ואף גרוע מכך: מאז שחשפתי, באוקטובר 2000, את תוכנית הדה-לגיטימציה של ישראל, שהתחילה בהפצת סרטון עלילת הדם של "רצח הילד מוחמד א-דורה" – נוכחתי בסיוע הנבזי ללחימה זו – מצד אנשי מפתח בממסד הישראלי, החל מהאקדמיה והתקשורת וכלה בצמרת מערכת המשפט. עד היום לא נפתחה חקירה ולא ננקטו האמצעים המתבקשים נגד משתפי פעולה אלה עם האוייב בעת מלחמה. עד היום לא הבינו אצלנו איך תמונת "רצח הילד" עזרה למסע האנטי-ישראלי שהתחיל בוועידת דרבן, הממוחזרת כל כמה שנים בהחלטות מפיצות רעל אנטי-יהודי מטעם מוסדות האו"ם. אם צריך לבוא חשבון עם רוצחי היהודים בבורגס, לא צריך לשכוח שדם הקורבנות נמצא גם על ידי המסיתים הזרים ועוזריהם היהודים. החוק שהצעתי נגד הסתה עדיין מחכה למי שישים אותו על שולחן הממשלה.  

* * *

יעקב פדהצור

חבל שבן כספית, עיתונאי מוכשר, נפל למלכודת

אהוד שלום,

הבאת את מאמרו של בן כספית (גיליון 760) כטיעון נגד למאמרו של אורי הייטנר בנוגע למשפטו של אהוד אולמרט  (גיליון 761). אני רוצה להזכיר לכולם שישנן עובדות (מעטפות כסף, חשבון כפול בראשונטורס וכו׳) שעליהן אין עוררין! גם השופטים קיבלו את העובדות האלה. ולכן, טיעוניו של בן כספית על ״להיטות יתר של פרקליט המדינה״ או ״רצון של אנשי ימין להפסיק את כהונתו של אולמרט כראש ממשלה״ – אינם רלוונטיים.

השאלה איננה למה טלנסקי צץ לפתע אלא האם טלנסקי אכן נתן לאולמרט מעטפות כסף? – ואם הוא אכן נתן, אז זה באמת לא משנה מי מצא את טלנסקי ומה היה המוטיב שלו.

חבל שבן כספית, עיתונאי מוכשר, נפל למלכודת הלוגית הזאת.

בברכה,

יעקב פדהצור

* * *

משה כהן

הנדון: ועדה ללא הפסקה

מכובדי,

ועדה אחת בעולם מופקדת על העניין הנעלה ביותר, והיא הוועדה לזכויות האדם של האו"ם. בהינתן תפקידה החשוב אין היא שוקטת על שמריה אלא עובדת שעות נוספות. היא עסוקה מעל הראש בחקירה ובגינוי של פשעי ישראל נגד הפלסטינים השלווים. שוב מגיעה אלינו משלחת חקר כזאת. מרוב היותם עסוקים בחקר פשעיה של מדינת ישראל אין להם פנאי לעסוק בנושאים זניחים אחרים, כגון הטרור הבינלאומי שמפעילה אירן, שכנראה אינו פוגע בזכויות אדם ואינו נושא לחקירה. את מי מעניין מותם של כמה ישראלים בבולגריה לעומת סבלם של הפלסטינים שוחרי השלום? לא את האו"ם. אז אל תגידו שהאו"ם נגוע בצביעות ובהתחסדות ושהוא נוהג איפה ואיפה. הרי לא מעטים הפרופסורים בארץ הטוענים שהכיבוש הוא פשע ויש להחרים את מדינת ישראל, שהיא בעיניהם, פטריוטים שכמותם, מדינת אפרטהייד. אז מה לנו כי נלין על הגויים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

ד"ר מרדכי קידר

אוניברסיטת אריאל כמשל

אפתח בגילוי נאות: אני מכהן כיו"ר "מוניטור האקדמיה הישראלית" – עמותה ששמה לה למטרה לחשוף ברבים את פעילותם הפוליטית של אקדמאים ישראלים, הנעשית תחת מסתור ומחסה של "חירות אקדמית" ומכוונת נגד מדינת ישראל ונגד כושר עמידתה בלחצים המדיניים והביטחוניים המופעלים עליה, שבמסגרתה הם קוראים למוסדות וליחידים להחרים את ישראל, להטיל עליה סנקציות ולמשוך ממנה השקעות.

חשוב לציין שיש בקרב אקדמאים ישראלים "צדיקים" המגדילים לעשות וקוראים למדינות ולמוסדות אקדמיים בעולם להחרים ולהטיל עונשים גם על המוסדות האקדמיים הישראלים שבהם הם עצמם עובדים ומהם הם מקבלים את משכורתם, שבמקורה מגיעה מממשלת ישראל. אנחנו, חברי "מוניטור האקדמיה הישראלית", מתוך דאגה לאקדמיה הישראלית בפרט ולמדינת ישראל בכלל, פועלים במסגרת חופש הביטוי, ומפרסמים ברבים את מעשיהם הנלוזים של אקדמאים ישראליים אלה.

הכול כאן פוליטי

עניין המלווה אותנו מזה שנים הוא מעמד המוסד האקדמי שהוקם לפני 30 שנה בעיר אריאל הנמצאת בשומרון – האם להשאירו כמכללה או "מרכז אוניברסיטאי" (מונח שאינו ברור לי), או שמא להעלותו לדרגת אוניברסיטה. חסידי ארץ-ישראל תומכים בהעלאתו לדרגת אוניברסיטה, ואילו מתנגדי השליטה הישראלית ביהודה ושומרון (ה"כיבוש", על פיהם) – מתנגדים. כל צד מביא צידוקים כלכלים, תקציביים ואקדמיים לעמדתו, כאשר ברור לכול שהעמדה היא בראש ובראשונה פוליטית, וזו מכתיבה את בחירת הצידוקים האחרים.

הוויכוח הפוליטי יצר רושם שהציבור בישראל בדעה כי כל שבע האוניברסיטאות האחרות הן "לא פוליטיות", ואילו המוסד באריאל הוא "פוליטי" כי הוא "בשטחים" ולהקמתו דווקא באריאל יש משמעות "פוליטית". אלא שכל האוניברסיטאות בישראל הן פוליטיות, ויותר מזה: כל המכללות, בתי הספר, הישיבות, בתי החולים, בתי הכלא, המפעלים, בתי המגורים, הכבישים, העצים – כל מה שהקמנו, סללנו ונטענו בישראל – הכול, אבל הכול, פוליטי. כל המפעל הציוני הוא פרויקט פוליטי שכן הוא ההתגלמות הפוליטית והמדינית של מאוויי העם היהודי לשוב לארצו ולחדש בה את חייו, עצמאותו וריבונותו. כל מה שעשינו פה מאז שעלו תלמידי הגר"א לפני מאתיים שנה ועד היום, הכול נועד לחדש את חיינו הפוליטיים כקדם, ולכן כל המפעל הציוני – כולל האוניברסיטאות – הוא פוליטי, כמו שהוא גם בעל משמעות לאומית, ויש גם כאלה הרואים בו עניין דתי הקשור באופן כזה או אחר לגאולה.

יהודים מכל העולם התגייסו למפעל הפוליטי האדיר הזה של העם היהודי, בין בגופם ובין בממונם. המתגייסים בגופם באו, נלחמו, בנו, סללו, נטעו, זרעו, קצרו, למדו, לימדו וחקרו, הכול כדי להקים את המפעל הפוליטי של העם היהודי – מדינת ישראל. אלה שהתגייסו בממונם נשארו בגולה ותרמו מכספם להקמתם של בתי ספר, בתי חולים, ישיבות, אולפנות, מכללות ואוניברסיטאות – הכול על מנת לקחת חלק במעש הפוליטי-לאומי הקולקטיבי של עם ישראל.

אבן הפינה של המוסד האקדמי הראשון בישראל נורתה בדיוק לפני 100 שנה. היה זה הטכניון בחיפה. ד"ר פאול נתן, אבי הרעיון להקמת "הטכניקום" (שמו המקורי), גייס את דוד ויסוצקי (יצרן התה) לתרום את הכסף הדרוש, והם הקימו את המוסד דווקא בארץ ולא בגולה, מאותה סיבה לאומית ופוליטית שדחפה אחרים להקים בה מוסדות אחרים. המוטיבציה שלהם הייתה לקדם את "שיבת ציון", ולא הרתיעה אותם העובדה שהשליטה על הארץ הייתה אז בידי האימפריה המוסלמית העותומנית. כאשר הם יסדו את המוסד האקדמי הראשון, הם ראו את הארץ, לא את המדינה, וביסוס חיי העם בארצו היה בראש מעייניהם.

האוניברסיטה הראשונה שהוקמה בישראל, האוניברסיטה העברית, הייתה גם היא מהיווסדה בשנת 1925 פעולה פוליטית שנועדה – הפעם תחת המנדט הבריטי – להראות לכל באי עולם שעם ישראל חוזר לארצו ובכוונתו לחיות בה חיים מלאים. אבל הפעולה האקדמית בעלת המסר הפוליטי הבולט ביותר היתה הקמתה של אוניברסיטת תל-אביב בשנת 1956, ימי הפידאיון והטרור. אוניברסיטה זו הוקמה בכוונת מכוון על חורבותיו של הכפר הערבי שייח' מונס, תוך אמירה פוליטית ולאומית ברורה וצלולה, שעם ישראל חזר לארצו כדי לבנות ולהיבנות בה, והוא לא ייכנע ולא יתכופף מול אויביו ושונאיו שנמלטו ממנה במלחמת המגן של 1948.

מכון ויצמן נקרא על שמו של מנהיג פוליטי ציוני בולט, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב נושאת עד היום בגאון את שמו של ה-פוליטיקאי בה"א הידיעה שקם לעם ישראל בעידן המודרני, שבעוז רוחו הקים את המדינה, למרות כל הסיכונים. גם את אוניברסיטת חיפה הקים איש מהליבה הרותחת של הפוליטיקה הישראלית, אבא חושי, ולכל מי שעיניים בראשו ברור שהמגדל האקדמי המתנשא כמעט 100 מטרים מעל רכס הכרמל, ונראה היטב ממרחק של עשרות ק"מ, נושא את המסר הפוליטי והלאומי: "אנחנו פה."

ואילו אוניברסיטת בר-אילן,  היחידה הנושאת את שמו של רב, שהוקמה בשנת 1955, גם היא היתה אמירה פוליטית וציבורית של היהדות הדתית.

כל המוסדות האקדמיים בישראל הם אפוא ביטוי פוליטי ולאומי של שיבת עם ישראל לארצו ותקומתו לאחר 1900 שנות גלות. האקדמיה הישראלית אינה נפרדת מההוויה הישראלית הכללית, שכל כולה הוא מעש לאומי ופוליטי.

העובדה שהעולם קיבל את האקדמיה הישראלית כחברה שוות חובות וזכויות בקהילה האקדמית העולמית נבעה מהקונסנזוס שהקיף את כל העם היהודי, בארץ ובתפוצות, בדבר הלגיטימיות של מדינת ישראל ומוסדותיה, כולל אלה האקדמיים. הדבר אינו מובן מאליו, כיוון שמדינות רבות בעולם אינן רואות בישראל מדינה לגיטימית, ולכן קוראות להחרים גם את מוסדותיה האקדמיים. החרם האקדמי של מדינות אלה על ישראל החל ב-1948 ולא ב-1967, כי "הכיבוש" בעיניהן חל על תל-אביב, חיפה, ירושלים, באר-שבע ורמת-גן, לא רק אריאל וחברון.

כשארה"ב מפסיקה לממן את אונסק"ו

עכשיו עומדת על הפרק שאלת מעמדו של המוסד האקדמי שקם באריאל, עיר ואם בישראל, שנבנתה על שטח שהיה כבוש בין 1948 ו-1967 בידי הלגיון הירדני, מבלי שהעולם הכיר בלגיטימיות של שלטון ירדן בשטח זה. העולם גם אינו מכיר בלגיטימיות של שליטת ישראל בו, והיות שלאף מדינה אין ריבונות עליו, על פי הדין הבינלאומי הוא אינו "שטח כבוש" אלא "שטח במחלוקת".

המעמד המשפטי של יהודה ושומרון היה ידוע עוד מ-1967, ודו"ח השופט בדימוס אדמונד לוי מאשר אותו שוב, ויש לכך חשיבות רבה. ורק להזכיר: גם הטכניון והאוניברסיטה העברית לא הוקמו במקורם על אדמה בריבונות ישראלית, כי כאשר הוקמו, לא הייתה עדיין מדינת ישראל. ניתן לומר שמדינת ישראל זכתה בריבונות על אדמת ארץ-ישראל גם בזכות שני המוסדות הללו, שקמו בארץ יחד עם מוסדות נוספים. הרי בזכות מיקומם של האוניברסיטה העברית ובית החולים האוניברסיטאי "הדסה" על הר הצופים, נשאר ההר בריבונות ישראלית גם בין 1948 ו-1967, מוקף בכיבוש ירדני בלתי לגיטימי.

ביום שלישי השבוע החליטה המועצה להשכלה גבוהה יהודה ושומרון להעלות את "המרכז האוניברסיטאי אריאל" לדרגת "אוניברסיטה", ואני שואל: מדוע לא נוסד המוסד מלכתחילה, לפני 30 שנה, ב-1982, כ"אוניברסיטה", בדיוק כמו כל שאר האוניברסיטאות? האם כשהונחה אבן הפינה לכל אחת מהאוניברסיטאות האחרות כבר היו בה ספריות, מעבדות, חוקרים, חברי סגל, פרסומים, ושיתופי פעולה בינלאומיים, שזיכו אותה מן הרגע הראשון בשם "אוניברסיטה"?

ולכל מי שחושש מהקשר הגורדי שבין אקדמיה ופוליטיקה, חשוב לציין כי בתחילת החודש הכיר ארגון החינוך המדע והתרבות של האו"ם (אונסק"ו) באוניברסיטה האיסלאמית בעזה כמוסד ראוי לשיתוף פעולה אקדמי. איני יודע מה דחף את הארגון המכובד להכיר באוניברסיטה שהוקמה בשטח כבוש על ידי ארגון טרור ופועלת תחת חסותו, אבל התחושה היא כי העניין נובע מהקשיים הכלכליים של הארגון, לאחר שארה"ב חדלה לממן אותו, והוא מנסה, באמצעות ההכרה באוניברסיטה האיסלאמית בעזה, לקרוץ לכספי הנפט הערבי. אם מותר לאו"ם להכיר באוניברסיטה שמפעיל ארגון טרור בשטח שכבש, מדוע שאבירי המדע הישראלי לא יכירו באוניברסיטה שהוקמה בשטח שאינו כבוש ומנוהל על ידי מדינה דמוקרטית?

אבל המסר הפוליטי החשוב ביותר הוא זה ששלחה מל"ג-יו"ש לשכנינו, והוא שאנחנו פה כדי להישאר. לא ניכנע ללחצים ולטרור, לא נתנצל על שיבתנו לארצנו, ולא נוותר על זכותנו לחקור וללמוד בכל מקום שבו אנו חיים, כמו כל עמי העולם. כמו שלא התנצלנו על הקמתה של אוניברסיטת תל-אביב על חורבות שייח' מוניס, כך אין שום סיבה להתנצל על הקמתה של אוניברסיטת אריאל על אדמת טרשים. במזרח התיכון מקבלים רק את מי שעומד על זכותו ומוכן להילחם עליה, ובאזור הזה, שלום ניתן רק לבלתי מנוצח. יותר מזה: אנו מוכנים לסייע לשכנינו להקים אוניברסיטה בכל אחת מערי יהודה ושומרון הערביות, כדי לפתח בהן את המדע והחינוך, וכדי להביא את בשורת הקידמה לאזור הזקוק לה כל כך: אוניברסיטאות ביר זית (על יד רמאללה) ואלנג'אח (בשכם) קיבלו ב-1977 מעמד אוניברסיטה לא תחת הכיבוש הירדני, אלא תחת "הכיבוש" הישראלי, וגם צעד זה היה בעל משמעות פוליטית, הן מצד ישראל והן מצד ראשי המוסדות הללו.

הקמתה של אוניברסיטה בכל מקום בארץ היא אכן בעלת משמעות פוליטית, ואין מדובר בהאשמה, אלא במקור לגאווה. ולכל המלעיזים על אוניברסיטת אריאל יש לומר: הביטו במראה.

המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" גיליון 206

* * *

עוז אלמוג

1. אלון גל זקוק לקואצ'ר

לפני הרבה שנים, לא זוכר כמה, רואיינתי על ידי כתב, לא זוכר מי, על מקומו והשפעתו של דודו טופז על התרבות הישראלית. טופז היה אז בשיא הפופולאריות. אני זוכר היטב שאמרתי לכתב: "האיש הזה במסלול של התרסקות."

הוא הרים גבה. עוד אני זוכר שציינתי שיש נקודה במרחב התקשורתי שאסור לסלבריטאי לחצות. זאת נקודת האדנות. משלב מסוים הסלב מתחיל להאמין שהדמות התקשורתית שלו היא דמותו גם בחיים, הוא מפתח אגו מנופח, חמדנות וחסינות מדומה. מכאן הדרך למדרון קצרה.

לא מזמן, כשראיתי את אלון גל לובש את גלימת הפסיכולוג ומנחה משדר מיוחד, פופוליסטי ומניפולטיבי, בנושא דעות קדומות וסטריאוטיפים בתחום העדתי, חשבתי לעצמי: הבחור עומד לחצות את נקודת האדנות.

עכשיו דומני שהוא חצה את הנקודה הזו. לא במקרה הוא הוזמן בשבוע שעבר "לשיחת נזיפה" אצל דב גילהר בערוץ 10. גילהר תמה האם אין ניגוד אינטרסים בין תפקיד הקואצ'ר הלאומי לבין פריזנטור של פרסומות. גל התחפר ונראה הרבה פחות נחוש ובטוח בעצמו מכפי שהוא נראה עם המטופלים הטלוויזיוניים שלו. לטענתו (השקרית בעליל) הוא אינו מרוויח מהקמפיין הזה. משום מה הוא לא נשאל על ניגוד האינטרסים בין קמפיין המעודד צריכה לבין דמותו כמרפא של מחלת האוברדרפט.

חודשים ספורים לפני שטופז נתפס והתאבד, יצא לי להופיע איתו בתוכנית נידחת בטלוויזיה. איתנו באולפן היו גם צביקה פיק, ואודי אנג'ל נשיא וראייטי. לא תאמינו במה עסקה התוכנית: בעמותות ציבוריות למען מטרות חברתיות נעלות (אני הוזמנתי לנתח את התופעה). טופז הגיע על תקן צדיק שמעודד אנשים לתרום.

אלון גל נתפש עד היום בציבור כ"צדיק" שעוזר לזוגות אומללים לשקם יחסים ולסתום חורים בארנק. אני מאד מקווה שהוא לא יגמור כמו דודו טופז.

2. הם מחוץ לכל הקטגוריות

יש גנבים טיפשים שיורים באדם שנקלע בדרכם בזמן שוד. יש רמאים חולניים שמעלימים אנשים וראיות בשל תאוות בצע. יש אנסים מוטרפי יצרים שחונקים למוות את קורבנותיהם. יש מאפיונרים שמחסלים מתחרים ומרחיבים טריטוריות עברייניות. יש משוגעים רדופי שדים שמשתיקים אויבים מדומים. יש חמומי מוח שהורגים מתוך סערת רגשות גדולה מהחיים. יש נקמנים חסרי מנוח ועכבות שרוצחים בשביל חשבונות אישיים,

ויש מחבלים מתאבדים... שנמצאים מחוץ לכל הקטגוריות הללו. וגרועים מהם שולחיהם והערכים שהם מייצגים.

* * *

לזיכרו של רמי דיצני

"כשאתה אובד לך במדבריותיך" (*)

נימוקי השופטים עם מתן פרס ורטהיים לשירה –

לרמי דיצני, אוניברסיטת בר אילן, 2001.

הקריאה בשיריו של רמי דיצני מובילה אותנו למחוזות המייצגים מצבים, מציאויות, הלכי רוח ונופים נפשיים המשתנים וסותרים זה את זה, כך שניתן לומר שרק העשייה השירית על הטכניקות הייחודיות האופייניות לה – מסגירה את עצם התחברותם על ידי יוצר אחד.

אם נעיין בהיקף היצירה המגוונת שלו נמצא קודם כל ארבעה ספרי שירה כמו: "משירי מדור נכות הרוח" (1984), "אהבה רק אהבה" (1987), "ארץ החול" (1998) וכן "פרכוס" שיצא גם הוא באותה שנה (1998). על כך יש להוסיף את הפואמה "מולסה" שהתפרסמה בחוברת  "הנה", קונטרס לשירה בעריכת נתן זך (1996), וכן פואמות ושירים רבים שראו אור בעיתונות ובמוספי הספרות מ-1982 ואילך, ואשר משום מה לא קובצו עדיין בספר, ביניהן הפואמות: "הפחד מפני החלודה של מהנדס פלדת אל חלד" ו"הים אוהב כמו אישה אוהבת ים". כמו כן בל נשכח שני ספרי ילדים, בשם: "הידד לדודות, שיר דודים לילדים ולילדות", ו"מה אומרים על רמי". 

כפי שצויין, הוורסאטיליות בשירתו של דיצני בהעמדת התכנים, וכן בהבניית התצורות, מקשה על מיונה לאסכולה שירית זו או אחרת, אם זו מהמוקדמות כמו אלה המודרניסטיות של שנות החמישים והשישים, ואם זו מהמאוחרות של סוף השמונים והתשעים – הפוסט-מודרניסטיות. ניתן לומר, שהיא מעמידה לה ייחוד יצירתי מטלטל משלה, הפורץ גבולות של זמן ומקום, ובמעין משחק רב-פואטי, היא מנהלת שיח ער ויצירתי עם ז'אנרים מסורתיים עתיקים מחד (כמו הפיוט, התפילה, או שירת החול העברית בספרד של ימי הביניים), ומאידך, עם תרבות השירה החדשה שלנו, כאשר ביאליק, לאה גולדברג, אלתרמן ואחרים – נרמזים, מצוטטים ומשתבצים ביצירתו, אם כרפלקסיה על דרך הרומנטיזציה המרה נוסח זך או החקרנות ההגותית נוסח טריינין. אבל, וכאן יש להדגיש: שיג ושיח בינ-טקסטואלי זה מתנהל בעת ובעונה אחת, גם תוך התרסה וחתרנות בלתי נלאית תחתיו-עצמו, כשהוא כל הזמן מפרק את שירתו למבחן תמידי, במגמה להעמידה מחדש כפסיפס טעון ובלתי צפוי הנע מן האירוני והמקאברי אל השובב וההומוריסטי, מן הכואב והזועק אל חיוניות מתפרצת של חדוות האהבה ועונג התשוקה, שלא לדבר על סקרנות אובססיבית ממש לדעת את החיים 'החוליים' האלה (מלשון חול), כמו שהוא מציג זאת בשיר "הצגת תכלית": "כשאתה אובד לך במדבריותיך – אל נא תאבד את הדעת / אל תשכח / אמנם מדובר במדבר ובאין סוף חול, ואין זה דבר של מה בכך.../ ואין כופים עליך כביכול, אינך מוכרח, אך דע, תמיד..."

אחת ממילות המפתח המסייעת לנו להתחבר עם השירה של דיצני היא המילה 'לדעת'. כיוון שהשירה שלו היא לא רק שירה שחווה עולם ומספרת עולם, זוהי שירה חקרנית המתעקשת גם לדעת אותו. לא בכדי ספרי שיריו של דיצני, הם לא אסופות של מקבצי שירים שנכתבו בהקשרים מקריים, התנסותיים או חווייתיים, על נושאים אלה או אחרים. כל ספר שירה הוא מעין טריטוריה מודעת לעצמה, הנבנית ומצטברת סביב מושא ספציפי אחד. אם זוהי טריטוריה של אהבה, או טריטוריה של נכות, או טריטוריה של מדבר וחול, או טריטוריה שכולה אישה. וכמו חוקר או אנתרופולוג יוצא האני-השר לגלות ולחשוף בצורה פדנטית ועקבית את מושא המרחב, כשכל שיר מסתמן כאן ככלי מחקר ההופך והופך בו, כדי לתחום אותו, להגדירו, ולהגיע אל הדיוק הקרוב ביותר של מהותו, של ידיעתו. מכאן גם שפעה זו של טכניקות רטוריות ושל צירופים מילוליים, מִצלוליים וריתמיים בלתי-מקובלים, מרתקים ומתוחכמים שקצר המצע מלפרט.

ועוד לא דיברנו על הפונקציה של 'הכותרת', שמתארגנת כאן כערך פואטי נוסף במערך השיר, וכן הפונקציה של 'המוטו' שמקדים את השיר במעלה הדף, או (מה שקראנו בבית הספר היסודי) 'זיכרון' ו'סוד', המופיעים אצלו כמאסף שירי בשולי הדף. פונקציות מבניות שלא פעם מגדישות את הסאה בהתחכמויות מרגיזות ודוחות של 'תפסת מרובה לא תפסת', אבל כמכלול אין ספק שהן מעשירות את השירה הישראלית באפשרויות של יצירתיות מפתיעה. 

על קול חדשני, מקורי ונועז זה של רמי דיצני, על היצירתיות האקספרימנטאלית הבלתי נלאית שלו להחזיר לשירה הישראלית נכסים פואטיים שהלכו והידלדלו עם השנים, כמו: העימות שלו עם הנוף הארצי החומרי ובדיקתו אותו באינטרפרטציות שונות (תימטיקה ששנים לא פגשנו בה); הפנייה לרַשֵת את עצמו עם השירה העברית לדורותיה, ולגלות גישורים תרבותיים בין אז לעכשיו (רישות שלא נתנו עליו את הדעת כראוי); ומאידך, ההיצמדות לאקטואליה הפוליטית הקשה שלנו, בשירי מלחמה מזעזעים כפי שהם מוצגים מנקודת תצפית של פצוע-נכה; וכאמור שירה חושבת, שאינה פוסקת מלברר ולנתח ולגלגל ולהרהר ולדון ולהסיק, ושוב לצאת ולתקוף את הנושא ולפרקו מחדש. שירה שגם אם היא מאפקת את עצמה מרִגשה לירית, היא מציעה פה ושם פרקים ליריים יפים וריגושיים.

על כל אלה החלטנו להעניק לרמי דיצני את פרס ורטהיים לשירה לשנת תשס"א.

על החתום:

פרופ' יפה ברלוביץ

פרופ' אבידב ליפסקר

ד"ר תמר וולף-מונזון

(*) הצגת תכלית

כשאתה אובד לך במדבריותיך – אל נא תאבד את הדעת

אל תשכח

אמנם מדובר במדבר ובאינסוף של חול ואין זה דבר של מה-בכך

אך גם מהמבורך יש בטבעו הרך תחוח של החול

ואין כופים עליך כביכול אינך מוכרח אך דע תמיד

תוכל למצוא חולית ובלחיה טבועה גומת-חן מפתה בתולית

אתה תחליט

לפשוע או לא לפשוע כפשע בינך לבין החדירה החלקה היניקה החולית

עד אין יכולת  אין עוד צורך להחליט.

רמי דיצני היה יליד תל אביב, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו ובוגר בית הספר לקולנוע של לונדון. התגורר בירושלים ועסק גם כמדריך תיירים מוסמך.

* * *

משה גרנות / המיזנטרופ ושות'

על ספרו של אריה רודריגז "הבית בעיירה"

גוונים 2012, 127 עמ'

אפשר לערוך אנאלוגיה בין אלצסט, "המיזנתרופ" של מולייר, לשאול ירושלמי, גיבור ספרנו – שניהם שונאים את הבריות, שניהם נגעלים מהם, ושניהם אומרים "בפרצוף" כל מה שיש להם להגיד על הזולת. אבל בזה מסתיימת האנאלוגיה. הספר שלנו איננו קומדיה – רחוק מזה – מדובר בספר שהדיכאון שורר בו מתחילתו ועד סופו. שאול ירושלמי הוא אלמן חשוך ילדים (בתו היחידה נפלה מהמרפסת ונהרגה), בעל מרה שחורה ללא תקנה: הוא שונא את האנושות החותרת לחומרנות, המזהמת את האוויר, המשנה את האקלים, המענה בעלי חיים – היצורים היחידים שחייהם ראויים. אין דבר שהוא חיובי בעיניו: הוא שונא את הטלוויזיה, את המחשבים, את הטלפונים הסלולריים, את הפרסומות ברדיו, ובכלל את הרעש שמקים הרדיו, את החשמל (מעדיף נרות), את המעליות המדברות, את אזעקות של המכוניות (עמ' 16, 23, 45, 50, 51, 53, 72, 84, 96, 118). לכל אורך הספר לא נאמר שהוא אוהב משהו או מישהו, מלבד דבורה, אישתו המנוחה, ועדנה, אחותו שנהרגה בתאונת דרכים.

הספר גדוש באסונות: דבורה אישתו נפטרה תוך כדי ניתוח מעקפים, עדנה, אחותו, נהרגה בתאונת דרכים, מרדכי ירושלמי, אביו, קיבל התמוטטות עצבים, אושפז בבית חולים לחולי רוח, והתעוור בסוף ימיו, יעל, בתו התינוקת, נפלה מהמרפסת ונהרגה כשרצתה לתפוס את הבובה שנפלה, הדוד של שאול, יצחק, נפטר מאירוע מוחי. גם שאר הגיבורים שפוגשים את שאול חוו טרגדיות: חנניה תירוש נכה על כיסא גלגלים לקה בגלל רשלנות רפואית, בעלה של רוחמה אשכנזי, שרצתה להשתדך לשאול, התחשמל למוות, בעלה של סמדר מבית שמש נפטר ממחלה ממארת. הבן שלה נפל מהקומה השלישית כשהתקין סוכה והפך למשותק. נחמה קסוטו, מכרה של שאול, הרעיבה עצמה עד מוות, שולמית גושן, שגרה בבית בו נולדה דבורה אישתו, נדרסה במעבר חצייה ונותרה נכה (עמ' 5, 11, 18 ואילך, 32, 42, 56, 61, 90-89, 98-97).

בתוך הרקע המדכא הזה – לא פלא הוא שגם גיבורי המשנה מדוכאים: כך היא עדנה אחותו (על פי היומן שהשאירה), רוחמה אשכנזי האלמנה המבקשת להשתדך עם שאול, דודו של שאול, יצחק, היה דכאוני ושונא אדם (הוא מגדל חתולים כי הם אינם מבצעים השמדת עם!), איתמר, הבן הנכה של סמדר כהן מבית-שמש, חושב על התאבדות, נחמה קסוטו התאבדה, שולמית גושן הנכה חושבת גם כן על התאבדות (עמ' 6-5, 46-45, 48, 49, 52, 66, 67, 83, 90-89, 125-113).

מסתבר ששאול המיזנתרופ חושף את השקפת עולמו פעמים רבות בספר בפני אנשים שרוצים לשמוע אותו ובפני מי שממש איננו מעוניין, ואין הבדל מהותי בין שיחה אחת לאחרת. הרפליקות הפסימיות, שונאות האדם, נשטחות בפני חמדה כהן השדכנית, משה (מוריס) לניאדו, האחראי על בית הכנסת, חנניה תירוש, הנכה על כיסא הגלגלים, רוחמה אשכנזי, שביקשה להשתדך עמו, קברן בבית הקברות, הפסיכיאטר שהמליץ על פרישה מעבודתו כספרן, אחיו, דניאל, שולמית גושן הנכה הגרה בבית הוריה של דבורה המנוחה – באמת שאין שום חידוש משיחה אחת לקודמתה, ולזו שבאה אחריה (עמ' 4-3, 28-22, 35-29, 47-38, 57 ואילך, 93-91, 104-100, 110-105, 113).

השפה בספר תקנית למדיי, אבל הרפליקות אינן מותאמות לדוברים: דניאל ושאול הם שני אחים החוזרים מהלוויית אחותם, והדיבור ביניהם הוא מעין דקלום (עמ' 6). אחראי בית הכנסת, הנכה על כיסא הגלגלים והאישה המאמינה מבית שמש מדברים כמו אקדמאים מוסמכים  (עמ' 23, 31, 65-60). שאול מדבר אל אישתו המנוחה, וזה בסדר – אנשים בייאושם מדברים אל המתים – אבל הוא מספר לה דברים שהיא אמורה לדעת מחייהם המשותפים, וברור שדברים אלה נאמרים כדי לעדכן את הקורא, ולא את המתה (עמ' 12-9, 127-125).

וכן, לא ברור לי מדוע שמו של הספר הוא "הבית בעיירה" – שאול ירושלמי, כשמו הוא ירושלמי, בצעירותו נהג לבקר את דודו בבית שמש, ובאבלו הוא הולך לבקר בבית בו נולדה דבורה רעייתו המתה. על איזה בית בעיירה מדובר? למחבר פתרונים.

זה לגיטימי לכתוב ספר על דיכאון, על ייאוש מהקִדְמָה, על האין-מוצא שאליו נקלעים כל החיים ועל סלידה מהבריות – גדולי עולם כתבו על כך (קפקא ב"המשפט" ו"הטירה", סארטר ב"בדלתיים סגורות" וב"הבחילה", בֶּקֶט ב"מחכים לגודו"), אבל הציפייה היא שהסופר יחשוף בפני הקורא פן ייחודי של ההוויה האנושית השלילית הזאת. אינני בטוח שאריה רודריגז עמד במשימה הזאת.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן, 1992 – אני ממוצא מזרחי!

23.10.92. יום שישי. ב"משא" מתפרסם ראיון של יעקב בסר עם שמעון בלס, ותשובה של גרשון שקד, בעקבות סדרת מאמריו של שקד על הגל הטריוויאלי בספרות שנות השישים. לא אביא כאן את כל התיזה האידיוטית של שקד, והוויכוחים בעקבותיה, אלא קטע היתולי קצר ששלחתי היום לפירסום ב"משא":

גם אני עולה חדש, בן עדות המזרח

ב"משא" מיום 23.10.92 חוזר גרשון שקד על קביעתו: "אין זעקה סוציאלית זאת מייחדת את הסופרים בני עדות המזרח בלבד. ספריהם של בלס, מיכאל ושמוש בני עדות המזרח, ובן אמוץ, בן עזר ושמאי גולן האשכנזים, נידחו לשולי המערכת הקאנונית משום שיצאו כשנה או שנתיים לפני או אחרי שיצאו יצירותיהם של סופרי 'הגל החדש'."

אני רוצה אפוא לתקן פרטים אחדים בביוגרפיה שלי, שוודאי יקלו על שקד את כתיבת תולדותיה של הספרות העברית, ואת סיווגי בה כסופר "אשכנזי" (ביטוי שהתוודעתי אליו לראשונה כשהופנה כלפיי בתקופת ההסתה העדתית של מר בגין).

ובכן, גם אני עולה חדש, ואפילו לא אשכנזי אלא בן עדות המזרח. אומצתי בגיל צעיר על ידי הוריי, מוותיקי היישוב, שמצאו אותי בליל חורף אחד ליד האוהלים של העיראקים במעברת עמישב, סמוך לפתח-תקווה. הספר היחיד שכתבתי מימיי, "המחצבה", מבטא את רגשות הקיפוח וההשפלה שלי כבן עדות המזרח שגודל בבית אשכנזי תחת שלטונה של אם פולנייה.

אחרי שנתתי ביטוי לרגשות הקיפוח האותנטיים שלי ב"המחצבה" (1963), הופיע "המעברה" (1964) של שמעון בלס, וכך החל הגל הטריוויאלי שלנו, הסופרים העולים החדשים בני עדות המזרח ופולין (בן אמוץ וגולן) בספרות העברית.

* * *

אוריה באר

פרשת יונתן פולארד

בבית כלא סגור ומסוגר, בצפון קרולינה דומני, נמק זה עשרים ושבע שנים מרגל לטובת ישראל ושמו יונתן פולארד. לאחרונה התבשרנו, על ידי שרת החוץ האמריקנית, בכבודה ובעצמה, שאין כל  צל של סיכוי שיונתן ישוחרר בימים הקרובים. הילרי יודעת על מה היא מדברת. זה כנראה הלך הרוחות המקובל במינהל האמריקני: תנו לו למות בכלא. מסוכן לשחררו. ועוד סיבה: לכמה מאיתנו, שם למעלה, יש חשבון אישי איתו. ולכן חטאו הוא בלתי נסלח.

ואכן, מבלי להיות מכופתר, וכמי שאינו צריך לשים חרצובות על לשונו, אקדים ואומר: יונתן יושב שם בכלא שנים ארוכות בגלל נבזות אמריקאית וחובבנות ישראלית.

הנבזות היא פשוטה. יונתן חטא. כן, ללא ספק. אך הוא מסר סודות שאינם בשמיים. הוא לא מסר סודות על יכולתה האטומית של ארצות הברית. ולא על סוכניה ברוסיה. ולא על דברים חמורים אחרים, שהם בנפשה של ארצות הברית. כל בר בי רב יאמר לכם, וכבר אמרו לנו, שלכל היותר, היה עליו לשבת לא יותר מחמש עד שבע ושנים. כך ישבו סוכנים שריגלו לטובת רוסיה. כך ריגלו סוכנים אחרים, עליהם נכתב רבות בשעתו.

אז למה הוא יושב יותר? ולמה עשרות שנים? ולמה רוצים להתנקם בו בצורה בל תיאמן?

ובכן, התשובה פשוטה לדעתי. נקמה קטנה פשוטה, שם בשירותי הריגול של ארצות הברית. ישנם כמה וכמה שאינם מוכנים לסלוח לו, על הפגיעה האישית שפגע בהם. ומי כמוכם יודע שהכול אישי בחיים.

וכך, אם בצבא היה מפקד שרדף אתכם ולא נתן לכם מנוח, בתלונות על  עניינים של מה בכך, ועל עבירות שאינן עבירות כלל – ובכן מדובר בחשבון אישי, והוא הקשה מכול. וכך גם בתחומי  חיים אחרים.

כן, כך קרה גם בעניין יונתן פולארד. הוא דרך כנראה, ולא בצורה חכמה, על עקביו של מישהו שם למעלה. והלה, לא יסלח. אישור לכך קיבלתי לפני שנים רבות, במסיבת רעים, בה השתתף חבר ילדות, ששרת שנים רבות בשרותי הביטחון.

"ובכן, הכול אישי?" שאלתי.

הוא אישר בהנעת ראש, והוסיף: "ואל תשאל יותר. אסור לי לדבר."

לא הוספתי לשאול.

ועוד הערה ולדעתי חשובה: האמריקני הממוצע הוא אדם חביב, מוכן תמיד לעזור, ולכאורה אין אדם נחמד ממנו בעולם. אלא שיש גם צד אחר למטבע, והוא העמדת הפנים האמריקנית, הפוילע שטיקים, והפורמאליזם האמריקני הקיצוני. אם חס חלילה נקלעת לבעייה מינהלית, או איבדת מסמך כלשהו בארצות הברית, הרי רחמיי נתונים לך מראש. הפקיד האמריקני הממוצע ירד לחייך. מה שבישראל, מסתיים בחמש דקות של בירור עניין, נמשך שם ימים ושבועות. אתה רותח מכעס, אך הפקיד האמריקני החייכני, משיב לך בציניות: "טוב, אלה הכללים."

זכור לי שפעם איבדתי כרטיס טיסה מניו יורק ללונדון. הוכחתי לפקיד באות ובמופתים, ששילמתי עבור הכרטיס, ושבפקס קטן רגיל אפשר לברר זאת .שהסוכן כאן יכול לברר זאת."

"לא, אלה הכללים," אומר לך הפקיד. " עליך לקנות כרטיס חדש."

"טמטום? רוע לב? או סתם פורמאליזם חסר לב?"

הכול ביחד.

ומכאן כמובן לחובבנות הישראלית, לחוסר הרצינות, ולטיפול המשפטי הכושל, שאיש עדיין לא נתן עליו את הדין.

ובכן, גם כאן יש עשרות נקודות תמוהות, שאיש עדיין לא חקר ולא דרש, ומן הדין שהדבר ייעשה. אני הקטן, אנסה לנגוע רק בכמה נקודות, בעיקר משפטיות.

שאלה ראשונה: מי דרש מיונתן לפתוח את הפה, לדבר, לזמר, ולומר הכול הכול? שהרי כל עורך דין מתחיל יאמר לכם, שההוראה הראשונה שנותן עורך דין לעבריין-כבד היא, סתום את הפה. אל תדבר. אל תאמר מילה. זאת, עד שעסקת הטיעון תחתם. ואף למעלה מזה: עד שהשופט יחרוץ את דינך.

בעניינו של יונתן המסכן, ואני ניזון בנידון מהעיתונים בלבד, הרי מן הרגע הראשון לחצו עליו גאוני משרד החוץ הישראלי, וכן  יתר פרקליטי המשרד – לפתוח את הפה, לשבת ולכתוב הכול. לא להשמיט אף  עובדה ולהיות תמים כילד. כל זאת, שעה שבשירותי הביטחון שם גיששו באפלה, ולבד מחשדות בלתי ברורים, לא היה לאמריקנים מאומה. או אז, היה מי שלחץ על יונתן המסכן, ולא נתן לו מנוחה. "ספר הכול," דרשו." נו, ספר הכול ומיד." ויונתן המזועזע סיפר. וכך חרץ את גורלו.

שאלה שנייה: "האם כך מסכמים על עסקת טיעון?"

וכאן הסיפור פחות או יותר מוכר. על יונתן הגן אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים והחשובים בארצות הברית. אבל משרד זה של גאונים, לא דאג בכל מחיר, שתיחתם עיסקת טיעון סגורה ומגובשת היטב עם התביעה האמריקנית הצינית. וכך, ברגע האחרון, ובצורה הגובלת בשפלות של ממש, מצליח, עוכר ישראל ידוע, ואומרים משומד יהודי דווקא, להכניס לתיק בית המשפט, ולעיונו של השופט, הבלתי אוהד, בלשון המעטה – כתב שטנה מנוסח היטב על יונתן. היה זה בשלב גזירת הדין, והנבזות כאן מסריחה עד השמיים. השופט קורא ומחליט מיניה וביה: מאסר עולם.

ושוב, היכן היית אדוני הפרקליט המהולל? איך נתת שדבר כזה יקרה? מדוע לא סיכמת עם התביעה האמריקנית, וברחל בתך הקטנה, ששום מסמך נוסף לא יצורף לתיק, לאחר טיעוני הצדדים? אלוהים אדירים, איך כל זה קרה?

ויש גם שאלות רבות אחרות, שטרם נענו. בין השאר: כיצד גוייס למעשה-הריגול אדם  שלא קיבל הכשרה כלל בנידון? ולמה לא נמשך לחץ בלתי פוסק על בתי המשפט בארצות הברית, גם אם הערעור על פסק הדין וגזר הדין נדחו? והיכן ידידי ישראל המרובים בנידון? והיכן התקיפות הישראלית הידועה? ועוד שאלות שאין עליהן פתרון.

  הוא שאמרנו בתחילת הדברים: נבזות אמריקנית וחובבנות ישראלית. ויונתן פולארד ממשיך לשבת.

* * *

ניצן הורביץ

אוטופיה?

"תארו לכם מין מקום כזה, אומר האיש עם המיקרופון, מקום שעוטף אותך, שלוקח עליך אחריות, מהרגע שנולדת ועד שאתה עוזב את העולם."

המאזינים הצעירים במעגל, באחת ההתכנסויות של המחאה החברתית, תולים בו עיניים גדולות, והוא ממשיך, מעודד מהציפיה שעורר בקהל: "מקום שמעניק לך בית וחינוך וסביבה טובה ומספק את צרכיך ומעשיר אותך בתרבות ובפנאי, דואג לך כשאתה חולה, וסועד אותך בסוף הדרך."

חיוך של ביטול מתפשט על פניהם של חלק מהמשתתפים. "אה, אתם בטח שואלים את עצמכם מי משלם על כל זה," אמר האיש שכבר נתקל בתגובה הזו פעמים רבות. "התשובה פשוטה: כל אחד. כל אחד תורם את חלקו כמיטב יכולתו. אתה," הוא פונה לאחד הצעירים בקבוצה, "עובד על-פי כישוריך, אתה עוזר לחבריך, אתה בונה את הקהילה ואתה נבנה ממנה. זו שותפות. אתה שותף. הקהילה הזו היא שלך, היא אתה. הצלחתה – הצלחתך: חיים מלאים, בטוחים, לך ולמשפחה שלך."

אבל בעצם מה שאתה אומר, זה... אוטופיה? לא. חלום? דווקא כן, אבל לא במובן הדמיוני. כולכם מכירים את זה. זה הרי הכי ישראלי שיש. הנה, תראו: הדשא הגדול, והשבילים עם הצמחייה השופעת, והנה הבתים הקטנים, והילדים, ושלווה גדולה סביב...

אז מה, כל ההקדמה הזו כדי לדבר על... קיבוץ? זה כל הסיפור?

"כן, קיבוץ. וזה סיפור גדול, תאמינו לי. האסימון הזה כבר ירד לי מזמן (אומרים שהיום כבר לא מבינים את משמעות הביטוי כי אף אחד לא יודע מה זה אסימון, וכששאלתי ילד, אז הוא אמר לי שזה פרי – אולי בגלל הדמיון לאפרסמון או לימון, ולמה האסימון הזה צריך לרדת – אין לו מושג). בכל אופן, כבר מזמן הרעיון הקיבוצי מרתק אותי. וכשאני אומר מזמן, זה מזמן: מיום שעליתי לכיתה א', וסבא שלי המפ"מניק עשה לי מינוי על 'משמר לילדים', שאותו קיבלתי עד כיתה ח'.

"קראתי בשקיקה. וכל שנה הייתי אוסף את הגיליונות והולך לסניף מפ"ם בראשון, ומוסר אותן לכריכה (האמת, שאני לא בטוח כמה יודעים מה זה מפ"ם – אבל זה לא אסימון למרות שגם זה ירד). אני מביט עכשיו בכרכים הכחולים שנשארו איתי בכל מעברי הדירות, ולוקח ליד את כרך כ"ח. אוקטובר 1972. במדור החביב 'מי רוצה להחליף?' כותב אודי דורון מניר עוז: 'אני מעוניין להחליף חמור תמורת טווס מעורב.' חמור? טווס? להחליף? ומה זה בכלל 'טווס מעורב'? ואיפה מחזיקים אותם? נו, יכולתי רק לחלום על דברים כאלה.

"הייתי ונשארתי 'עירניק'. נולדתי וגדלתי בראשון לציון. הכי קרוב שהגעתי לקיבוץ היה עם הגרעין של הצופים לניר-עם. מהשביעית ועד הגיוס היינו שם בכל חופש ובכל הזדמנות. בסוף לא הצטרפתי לנח"ל, ומאז הצבא ועד היום – עם הפסקה של שליחות בחו"ל – אני תל-אביבי גאה שרואה בחיים העירוניים, ובמיוחד בעיר גדולה, מעלות רבות – מבחינה חברתית ולאומית ומבחינה אישית.

"אבל הקיבוץ הוא בלב. בכל נסיעה מחוץ לעיר, כשיש לי רגע פנוי, אני נכנס לאיזה קיבוץ. מסתובב, מסתכל, קושר שיחה עם מישהו, מציץ במועדון... ומה שאני רואה ושומע בדרך כלל משמח אותי. כי בניגוד למה שבדרך כלל מקובל לחשוב, יש לרעיון הקיבוצי עתיד גדול.

בזמן האחרון גוברת ההתרפקות וגם חשבון הנפש. יוצאי קיבוץ חולקים איתנו חוויות. ספרים נהדרים כמו 'הביתה' של אסף ענברי, או 'היינו העתיד' של יעל נאמן, מספרים על היצירה הזו, הייחודית בעולם. אלא שהם משאירים בך גם תחושת החמצה, לעיתים החמצה קשה. ולא מדובר רק על טראומת הלינה המשותפת ועל היחס הנוקשה לחריגים, ועל עוד כל מיני תופעות פחות סימפטיות שבוגרי קיבוץ נוטים לציין, ובצדק. מדובר על העניין כולו: 'היינו העתיד'. ועכשיו אנחנו כבר לא. השיתופיות עברה מן העולם. החלום הגדול בן מאה, נגמר. התפכחנו.

"אז זהו, שהתחושה שלי שונה. ולדעתי, גם המציאות שונה. זו לא רק נוסטלגיה מתקתקה לצלילי אקורדיון וגבעטרון. הביקורת היא במקום, וחשבון הנפש חיוני – אבל לא כהלקאה עצמית או כניתוח שלאחר המוות, אלא כאמצעי להתחדשות של הרעיון הקיבוצי. וזה מה שקורה היום. הקיבוצים מבוקשים מאוד. בקיבוץ יד מרדכי למשל, שיושב על הגבול החם עם עזה והקסאמים, יש תור ארוך של מועמדים לחברות. מפתיע? לא למי שמכיר את השטח. אנשים רוצים לגור בקיבוץ. לא רק בגלל מחירי הדיור המטורפים בחוץ או הרצון באיכות חיים ודשא לילדים – וזה כשלעצמו בכלל לא פסול בעיני. יש פה הרבה יותר מזה. יש רצון גדול בחיים קהילתיים. זה גם מורגש מאוד במחאה החברתית. אותו הסיפור. אנשים כמהים לחברה, לקהילה, לקשר אנושי. אנשים רוצים להרגיש שהם חיים במקום שבו אכפת ממך. הניכור מפחיד. אנשים מרגישים לבד, מופקרים לגורלם בג'ונגל הקפיטליסטי. הצלחת – יופי לך. לא הצלחת – איש לא יושיט לך יד ואתה עלול להתרסק. כן, כמו משה סילמן.

"זה ליבו של הרעיון הקיבוצי – הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית –  והוא לא מוגבל רק לצורת ההתיישבות הקלאסית שמוכרת לכולנו, עם מגדל מים, חדר אוכל, ורפת. יש גם קיבוצים עירוניים. יש קומונות, יש גרעיני משימה, יש מאות צעירים כל שנה שמצטרפים ויוצרים מודלים חדשים. ובניגוד לקיבוצים ותיקים שנטשו את השיתופיות, ועברו הפרטה ששינתה את פניהם, הצעירים האלה דווקא דוגלים בעקרונות של פעם – 'קיבוץ קיבוץ', כמו שקוראים לזה: שיוויון ערך העבודה, ניתוק בין תמורה לתרומה, וקופה משותפת. וגם בהרבה קיבוצים 'מתחדשים' שומרים על רמה גבוהה של ערבות הדדית ועזרה הדדית.

"ולערבות ההדדית הזו יש היום כוח משיכה גדול. זה קורה בקיבוץ השיתופי הקלאסי בגליל או בערבה שמחליט לשמור על בעלות משותפת על אמצעי הייצור בחקלאות ובתעשייה, וזה יכול להיות בשכונה בת"א או בריכוז של דירות שכורות בעיירת פיתוח. והחוזק האמיתי של הרעיון הקיבוצי הוא לא רק  בתוך הקיבוץ אלא ביכולת שלו להשפיע כלפי חוץ. בקיבוצים העירוניים, למשל, החברים מקיימים ביניהם שותפות בתחומי הכלכלה, החינוך והתרבות, וכלפי חוץ האידיאולוגיה המנחה שלהם היא צמצום פערים בחברה. וזה עובד. חלק מהקיבוצים העירוניים בכלל מגדירים את עצמם כ'קיבוצי מחנכים': קהילות ייעוד שרוב חבריהן עוסקים בחינוך. זה שילוב מעורר השראה של החיים העירוניים והרעיון הקיבוצי.

"ומי שלא מבין את הבשורה הטמונה כאן, כדאי שישמע על קיבות מיגוון בשדרות וקיבוץ תמוז בבית שמש וקבוצת מפרש בתל-אביב. יש עשרות גרעינים כאלה, במודלים שונים, בכל הארץ. שיילך למכינות הקדם-צבאיות, לקומונות, שייפגש עם שין-שינים, שיבוא למחאה החברתית וישמע מה רוצים הצעירים המדהימים האלה. הם רוצים חברה ישראלית אחרת, סולידרית, ערכית. וגם בלי קופה משותפת ובלי קומונה, יכולה להיות במדינת ישראל חברה צודקת, עם ערבות הדדית של ואהבת לרעך כמוך. אז אל תגידו 'היינו העתיד'. תגידו, ובקול גדול: אנחנו העתיד."

אהוד: ניסיתי לקרוא את "הביתה" של אסף ענברי ולא הצלחתי. פשוט ספר גרוע, משעמם ויומרני. אבל אולי האשמה היא בי, שאינני ממעריציו של ענברי, בייחוד אחרי ששמעתי הרצאה שלו, מופרכת לחלוטין, על יונתן רטוש ואהרון אמיר. ל-ש. שפרה ז"ל היה מזל – שהיא יצאה אז מהאולם בטרם החל ענברי לשאת את שטויותיו.

* * *

מתי דוד

יש בירושלים שופטים שגם טועים

הכרעת הדין במשפטו של אולמרט זו חגיגה למושחתים

חסידי קדושת פולחן שלטון החוק מציגים אותו כשלמות התבונה האנושית כחכמה עילאית וכדפוס מוסרי, התנהגותי ושלטוני מחייב ובלעדי, ללא זכות ביקורת וערעור עליו.  האומנם?

ואולם, האמת היא שמייצגי ואוכפי שלטון החוק (שופטים ופרקליטים) הם בני אדם עם חולשות, נאמנויות, הטיות, חשבונות, השקפות ודעות כמו כל הבריות.  גם שופטים מכובדים ומוערכים טועים בפסיקותיהם.  גם הם מושפעים מהתקשורת ומדעת הקהל מבלי להודות בכך.  פסקי דין וגזרי דין רבים הם תוצאה של בזאר מזרחי ומשפטי שהכול בו אפשרי ולא תוצאה של צדק מדעי ואבסולוטי.

ממש לאחרונה, רואיין במעריב, פרקליט הצמרת אביגדור פלדמן, שבדבריו האמיצים (בנוסח אני מאשים) ניתץ את כל המוסכמות הנאיביות של רבים שכביכול בהיכלי המשפט ניתנים תמיד פסקי דין של צדק.

השגות, תמיהות, ספקות ושאלות לשופטים של אולמרט

בתוקף זכותי לחופש הביטוי והביקורת, כאזרח נורמטיבי ושומר חוק, רשאי וזכאי אני להעלות ביקורת על הכרעת הדין של השופטים מוסיה ארד, יעקב צבן, ומשה סובל שזיכו את אולמרט בפרשות טלנסקי ו"ראשונטורס". זאת בנוסף לביקורת כלפי תגובותיהם השלוחות רסן של חסידיו ותומכיו של אולמרט, מקרב העיתונאים, המשפטנים והפוליטיקאים.

שופטי בית המשפט העליון, פסקו לפני כשנה, בדיון הערעור שהגיש אברהם הירשזון, שר האוצר לשעבר, שהורשע בשחיתות ויושב בכלא את הדברים הבאים:

"קבלה שיטתית של כספים באמצעות מעטפות מזומנים, בלי שהכספים מתועדים ונרשמים בגלוי... משמשת אינדיקציה ברורה לאי כשרות, ומעל למעטפות אלה מתנוסס דגל שחור."

מדוע שופטיו של אולמרט זיכו אותו בפרשת המעטפות של טלנסקי ולא הרשיעו אותו על בסיס פסיקת הבג"צ?

השופטים פסקו על פי פרשנות פסיכולוגית תמוהה ("יסוד נפשי") תוך התעלמות מעובדות מוכחות.  זהו "נימוק משפטי" חדשני בלתי קביל.  אם תיאוריה פסיכולוגית לעניין ה"יסוד נפשי" של אולמרט הוא שקבע את זיכויו, ולא עובדות וממצאים הרי שמדובר בכישלון הפרשנות ושיקול הדעת של השופטים.

במישור העובדתי הוכחו כמעט כל טענות הפרקליטות בפרשות טלנסקי וראשונטורס.  כישלון השופטים בפסיקתם הוא בפרשנות התמוהה ולא בזירה העובדתית. היו מעטפות עם כסף מטלנסקי. היתה כספת סודית מלאה בדולרים במשרדו של אורי מסר, שותף של אולמרט.  היה שימוש פרטי של משפחת אולמרט בכספים "העודפים" מנסיעותיו בשליחויות לחו"ל. לא היה שום רישום ודווח כמתחייב בחוק להעברות הכספים מחו"ל לאולמרט.

לשופטים אין שום הסבר משפטי ורציונלי לעובדה ששולה זקן הורשעה על ידם בפרשות תנועות הכספים בפרשות טלנסקי וראשונטורס, ואילו אולמרט זוכה מהן!  למרות שהוא היה זה שנהנה מכספים אלה! 

האמנם ה"נימוקים" שאולמרט לא ידע מה ששולה זקן עשתה למענו? האמנם ה"נימוקים" שהיה רק "בלגן" "ואי סדר פרוצדורלי" שכנעו את השופטים בפסיקתם? ספק גדול. כישלון של התבונה השיפוטית.

חסידיו של אולמרט, מקרב העיתונאים, הפוליטיקאים והמשפטנים, פתחו לאחר זיכויו בשתי הפרשיות במתקפה ברוטלית ושלוחת רסן נגד משה לדור, פרקליט המדינה, מתוך כוונה להטיל עליו אימה ופחד, כדי למנוע ממנו להגיש ערעור על הכרעת הדין לבג"צ, ולמנוע ממנו לתבוע קלון לקראת גזר הדין.

בחבורת חסידיו של אולמרט, שפתחו במסע אישי פסול נגד משה לדור והפרקליטות, ישנם פוליטיקאים ועיתונאים בעלי מוסר בעייתי ואג'נדה שמאלנית, שמנסים לביים מחזה מגוחך ואווילי כאילו אולמרט הוא צדיק, קדוש מעונה וישר דרך בגלל קנוניה פוליטית ומשפטית, שמנעה ממנו לחתום על שלום עם הפלסטינים...!

המסר של השופטים, בפסיקתם לזכות את אולמרט משתי הפרשות הוא שמעתה רשאי כל פוליטיקאי שמפר אמונים לקבל כספים אנונימיים במעטפות ללא רישום דוח והוצאת קבלות.  זהו מסר של סלחנות והשלמת בית המשפט עם נורמות פסולות שיהפכו למודל חיקוי של פוליטיקאים ובכירים מושחתים.

אולמרט אמנם זוכה הפעם מבחינה משפטית, אבל לא זוכה מבחינה מוסרית, ערכית וציבורית של התנהלות פסולה.  הוא אינו ראוי לחזור לזירה הפוליטית.

כיצד אדם שזוכה והורשע מחמת הספק ולא מהעדר אשמה וממצאים הופך לזכאי? ולגיבור?

כיצד זה יכול לקרות ששר המקבל מאות אלפי דולרים במזומן במעטפות, ובסודיות, הנשמרים בקופה סודית, ללא שום רישום ודיווח – אינו מורשע בעבירה פלילית?!  כישלון מוחלט של תבונת השופטים.

אולמרט חייב לדווח לציבור על סכום הכסף ומקורותיו ששילם לסוללה של 13 עורכי דין שהגנו עליו במשפט!

אהוד: אחת התשובות היא שכנראה מערכת המשפט שלנו היא כה מושחתת, עד שהשופטים זיכו את אולמרט מחשש שאחרת יהיה עליהם לתבוע ולהרשיע פוליטיקאים רבים שגייסו כספים למערכות הבחירות שלהם, כולל שרון, נתניהו, ברק ואולי גם יאיר לפיד.

* * *

יניב כץ

ז'וליק מֵנִיב וכיוצא באלה

בגיליונות האחרונים של המכתב העיתי, פונה אלינו העורך פעם אחר פעם בדרישה לבקשת סליחה על חטא שחטאנו כלפי אהוד אולמרט וכלפיו. כמי שמנסה להיות הוגן אני בוחן עצמי האם אני חייב בבקשת סליחה. לא שמחתי כשנאלץ מר אולמרט להתפטר מתפקידו שכן פוחד אני מאוד מקיומה של מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל, ומר אולמרט הצהיר שהוא בעד הקמת מדינה פלסטינית ביו"ש. לא פחות ממדינה דו-לאומית פוחד אני ממדינה מושחתת, ויראה זו מתגברת כאשר לפי המלצתו של העורך אני צופה במה שקורה בסביבה במצרים ביוון ובאיטליה למשל – ורואה לאן מובילה שחיתות ציבורית. לכן היה ברור לי שההאשמות כלפי מר אולמרט צריכות להיחקר. שלא כמו אהוד בן עזר לא הייתי בטוח בניקיון כפיו של מר אולמרט והמתנתי להכרעת הדין וכשזו הגיעה ישבתי כמו רבים מול הצג שמעתי וראיתי.

שמעתי את קול הכתב משדר מן האולם את תמצית הכרעת הדין, מר אולמרט מזוכה משני סעיפי אשמה ומואשם בשלישי. מנהלת לשכתו של הרוה"מ אשמה באחד מסעיפי האשמה בהם זוכה מר אולמרט. בשני סעיפי האשמה הוכחה התנהגות לא סבירה בקבלת כספים וטובות הנאה. ומה ראיתי, עוד קולו של השדר מהדהד במסדרונות בית המשפט ומספר על מעטפות כסף שהחליפו ידיים, מגיח מר אולמרט תופס מיקרופון ומודיע קבל עם ומצלמה "אין ולא היו מעטפות ..." מעניין? מאוד. מעורר אמון? מאוד לא.

אהוד בן עזר מנסה לשכנע אותנו לאורך שנים שכל פרשיות אולמרט מקורן בז'וליקים דורשי רעתו, בראש עומד הז'וליק טלנסקי, אותו זקן הזוי שהשופטים קבעו שאכן העביר למר אולמרט סכומי כסף ניכרים וגם במעטפות. יקה אחד ממלבס, מנחם שמו, הסביר לי לפני שנים רבות שעם מעט נחישות והרבה סבלנות אפשר גם מתיש להוציא חלב, ואכן מפעם לפעם אנו קוראים על תיש מניב. הבוק הזה הז'וליק טלנסקי התגלה קרוב יותר לפרה הולנדית מאשר לתיש, 400,000 אלף דולר! ולזה צריך להוסיף סליחה?

עורכנו משווה את מעטפות אולמרט למעטפות טדי קולק, אז ככה, על טדי קולק סופר שהוא הוציא מעטפות מכיסו, על אולמרט מסופר ההיפך. מעבר לכך חניכתו של טדי קולק במינהל הציבורי היתה בימי המנדט בתקופת ה-TTG  (תילחס טיזי געשפטן); אפשר לחזור עוד אחורה לימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר תיבת מטבעות זהב נשלחה באמצעות אנשי השומר מתל-אביב לטבריה ועקבותיה לא נודעו עד היום. מישהו רוצה לחזור לסדרים של אז?

שמענו גם את סיפורי ראשונטורס. אהוד בן עזר מסביר את העניין לקשי תפיסה כמוני בערך כך: אחמ"ים הנוסעים בהתנדבות, בשליחות ארגונים שונים לגייס תרומות בחו"ל, מצ'ופרים בטיסות במחלקות נוחות, במלונות יוקרה ובעוד מנעמים ועינוגים שונים, ולפעמים אפילו זוקפים לזכות עצמם את נקודות הטיסה, בהתחשב בעבודה החשובה שעושים האחמ"ים עבור שולחיהם, מסביר לנו העורך, כל אלה הם זוטות שלא ראוי להתייחס אליהן.

אלא מאי – הסנגורית שחילצה את מר אולמרט מאשמה בנושא ראשונטורס מסבירה אחרת: נכון שהיו מקרים בהם שירת מר אולמרט כמה ארגונים בנסיעה אחת ואילו כל אחד מן הארגונים חויב בכול הוצאות אותה נסיעה, "חיוב בעודף" בלשונה של הסניגורית, לעומת זאת טענה הגברת היו גם "חיובים בחסר" ולכן לא הוכחה כוונת זדון. אינני יודע האם שולה זקן היא ז'וליק בעיני העורך, מה שבטוח, להערכתי, שהיא תירדם גם על שק של אפונים. מכל מקום לאחר סיכומים של "יתר" מול "חסר", תנובה נאה יש לגברת 90,000 לטובת משפחת אולמרט, לא רע. 

באשמה אחת יצא מר אולמרט חייב, אשמה שהעובדות הנוגעות לה הוצגו על-ידי אוייב הציבור הנודע מבקר המדינה הקודם מיכה לינדנשטראוס, כנראה שהאדמירל הזה בכל זאת יודע לחשוף עובדות ולבסס אותן. ואם כבר עוסקים במר לינדנשטראוס, אדוני העורך, בשבוע שחלף שוב פרצה שריפה בהרי ירושלים, עם רוח וחום אימים, וראה זה פלא – תוך חמש שעות כובתה השריפה. שוב הוכח שמר לינדנשטראוס צדק ומי שמונע משרותי הכיבוי את האמצעים הבסיסיים לכיבוי, שותף למחדלים. למחרת השריפה נחתמו ההסכמים לרפורמה במערך הכיבוי, לייחס את זה לדו"ח המבקר? זה כבר גובל בחוסר אחריות. 

נותר לנו עוד ז'וליק אחד, ש"ד, עדיין לא ברור מה היתה תנובתו לקופת אולמרט, אם היתה. בינתיים קמו סנגורים למפלצת שצמחה לנו במתחם הולילנד. אהוד בן עזר משווה בין אוניברסיטת חיפה למתחם הולילנד וטוען שכשם שהתרגלנו לראשונה נשלים גם עם השני וכשיצמחו עוד מפלצות סביב הולילנד בכלל לא נרגיש בכיעור. הגיון בריא, על אותו משקל ניתן להקיש שאם ממילא כבר יש מבנים שחרגו מקו הבנייה לאורך החוף, יש להמשיך בחריגות כדי שאלה הקיימות לא תבלוטנה, וכן הלאה וכן הלאה, העיקר שלא יקימו אוהלים בשדרות רוטשילד!

הגדיל לעשות המשורר שהשווה בין מתחם הולילנד לבית-המקדש, ואולי בעצם יש משותף בין השניים, בהתחשב בעובדה ש-24 חמולות של כוהנים עבדו כל אחת מחצית החודש בשנה וחיו כל השנה לא רע? החלפנים, הבלנים, מוכרי היונים וכאלה, מדור לדור והשחיתות לעולם עומדת. אשר לעיר בירה ללא גורדי שחקים שלגורלה חושש המשורר, עדיין לא שמעתי שגבעת הקפיטול הוקפה במגדלים וגם לא ה"מול" בוושינגטון DC.

עוד יהיה מעניין.

 בינתיים אינני רואה סיבה לבקשת סליחה. כן צפוי לי בגילי הישיש הצורך בהחלפת דיסקט. גם אני צריך להבין שאכן "כל שגדול יצרו גדול ממנו" וייצורם של גיבורים הכובשים את יצרם חדל בינתיים.

אהוד בן עזר: כמה שמחתי לקרוא אצלך שמאז דו"ח המבקר, לא תהיינה עוד שריפות קשות בישראל, ואם-כן – אז הן תכובינה מיד, וגם הרוח תהיה תמיד נוחה לכבאים, כמו בשריפה האחרונה בהרי ירושלים, שבה גם הרוח נענתה לדו"ח המבקר, שאחרת זה היה מסתיים, ר"ל, כמו בכרמל.

כל הכבוד לך שאתה מזהיר וגם משווה את השחיתות של אולמרט ושות' לזו של השחיתות הציבורית במצרים. אכן, בקיא הנך מאין כמוך בהוויות עולם ובהשוואות היסטוריות.

אני מבין שקשה להרבה אנשים להיפרד משנאת אולמרט שלובתה על-ידי התקשורת – ואם הם היו משבט של אוכלי-אדם, כבר מזמן היו מבשלים ואוכלים אותו.

אגב, האם קראת את מאמרו של העיתונאי ה"מושחת" בן כספית ב"מעריב", שצוטט גם כאן, על הקמפיין המתוזמר שהפיל את אולמרט?

והאם ידעת שהעלילה הראשונה שטפל מבקר המדינה על אולמרט, בעניין בנק לאומי, נפלה! אבל בגינה החל מחול השדים כאשר הפרקליטות חותרת להרשיע את אולמרט בכל מחיר, אפילו במחיר נסיעה של צוות שלם לניו-יורק כדי לגבות עדות מעדה מפוקפקת בעלת מניעים פוליטיים – שעדותה כמובן נפלה!

אבל מי שילם את חשבון הטיסות ועל שם מי נזקפו הנקודות של אותן טיסות ממשלתיות?

* * *

נגה מרון

מצאתי תרופה להרגעת המצפון

ההכרח לגרש מישראל את מהגרי העבודה מציק למצפוני, במיוחד כשמדובר בילדים שגדלו בארץ והם נאלצים לחזור לחיי עוני ובורות בארצותיהם הנחשלות.  נדלקתי מחדש לנושא בזכות כתבה נוגעת ללב של מירב בטיטו ב"ידיעות אחרונות" מה-16 ביולי. היא מספרת על אֵם מצפון תל אביב, אשר החבר הכי טוב של בנה הוא ילד מדרום סודן.  אורי פורשטט וחברו וואי פרנסיס סיימו עכשיו כיתה ו', והם חברים מאז כיתה ג', כאשר עיריית תל אביב יזמה שילוב של ילדי פליטים מדרום העיר בבתי ספר בצפון העיר.

וואי ילד חביב ומוכשר מאוד, מדבר עברית שוטפת, תלמיד מצויין, שואף להיות רופא כשיגדל, פעיל בצופים. מאז כיתה ג' הוא בן-בית בביתו של אורי ואהוב כמעט כבן משפחה. לאחרונה נפרד וואי מחבריו לכיתה בדמעות וסיפר שמשפחתו מגורשת מן הארץ. אורי חזר נדהם ואימו, עו"ד לאה פורשטט לא יכלה לעכל את הידיעה שילד מוכשר ושאפתן כמו וואי פרנסיס נידון לחיי דלות ובוּרוּת בבקתת בוץ במדינה מדברית.  

עו"ד פורשטט רצתה לאמץ את וואי, כדי שיישאר בארץ, אולם הוריו  כמובן לא רצו להיפרד ממנו. באמצעות האינטרנט היא פנתה לאירגוני סיוע בינלאומיים וקיבלה תשובה רק מארגון  Hope Ofiriha בנורבגיה, שיש מיספר בתי ספר תיכוניים טובים  בג'ובה בירת דרום-סודן, שיש בה גם אוניברסיטה. הלימודים הם באנגלית ושכר הלימוד הוא 500$ לשנה. סכום עצום במושגים של דרום סודן.  

לא הכרתי את גב' פורשטט אבל פעולתה נגעה לליבי והצלחתי ליצור איתה קשר במייל. מסתבר שהיא פעלה ללא לאות, ובאמצעות שגריר ישראל בדרום-סודן תוסדר בקרוב אפשרות לסייע לוואי ולעוד כמה מאות ילדי מגורשים לרכוש השכלה וחינוך בארצם ע"י תרומה של 10$ לחודש בהוראת קבע. נציג אירגון הסיוע יבוא לבית הספר התיכון בג'ובה ויוודא שאכן ילדים אלה לומדים שם.

בינתיים אני פונה לחבריי בפורומים שונים ומציעה להם להיות חלק מפרוייקט מרגש זה. קיבלתי לא מעט תגובות אוהדות, וגם  כאלה שטענו ש"עניי עירך קודמים", וגם "שלא אנחנו הזמנו אותם, ואין סיבה לרגשות אשם." ועדיין אני מאמינה שיש עוד כמוני שישמחו להזדמנות זאת להרגעת מצפונם.

תוכלו לפנות אליי במייל או בטלפון, וכאשר הביצוע יהיה אפשרי יתקשרו אתכם ישירות לקבל את הוראת הקבע.

      נגה מרון 03-5718552    emarron@013.net

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

 והוצאת עם עובד 1993

פרק ארבעה-עשר

בימי ניל"י: שפירא נעשה מוכתר ונאסר

קיץ. מוצאי שבת במושבה. ישיבת-חירום של הוועד נערכת בקומה העליונה של בית-הפקידות לשעבר, בפינת הרחובות חובבי-ציון ומונטיפיורי. בגלל המחסור מאירה רק מנורת נפט אחת בצמצום את החדר הגדול, סביבה חגים מדי פעם פרפרי-לילה ויתושים. באולמות גבוהי התקרה שבקומה התחתונה מצטופפות ביאוש משפחות של פליטים מתל-אביב, שגורשו לפני שבועות אחדים, בפסח תרע"ז, 1917, בפקודת ג'מאל-פחה, בגלל התקרבות החזית האנגלית מדרום הארץ. נציגים שלהם יושבים למעלה, עם ועד פתח-תקוה.

אומר ראש-הוועד, כשצלליתו מתנועעת על הקיר מאחור: "המצב מחמיר. הצלחנו לשחרר את פנחסוביץ ממאסר ומשפט צבאי. עצרו אותו מפני שבפרדסי המושבה שלנו מסתתרים בחורים עריקים, פרארים, והוא לא הסגיר אותם. שלנו לא מוכנים ללכת לשם ולהיות טרף להתעללות מצד התורכים. הם גם יודעים שסופם מוות בטוח, אם לא במלחמה אז במחלות נוראות וברעב בצבא התורכי במדבר באר-שבע. השלטונות לא מוכנים שפנחסוביץ ימשיך להיות מוכתר. מוכרחים להשפיע על שפירו."

שפירא, פניו מוארים-למחצה, קוטע את קולות ההסכמה הכללית. "לעשות אותי אחראי בפני התורכים על כל מה שקורה במושבה? וכי בתור ראש השומרים אני לא מצליח לסדר כמו שצריך את ההגנה עליכם?"

 "אתה מוכרח לעזוב את השמירה כדי לעסוק רק בהשתדלות בעד כולנו אצל התורכים. זאת עבודת ההגנה עכשיו."

 "אתם יודעים שעשיתי כל מה שיכולתי כל הימים הקשים, גם כשלא הייתי מוכתר, וכך אעשה גם הלאה. אבל אל תמנו אותי למשרה האחראית הזו. טובת המושבה דורשת שאוכל לפעול כאדם חופשי, בתור ראש השומרים."

 "שפירו, אתה מוכרח לקבל!" צועק מרה ראש הוועד. "כבר נוכחנו בעבר שאתה יודע איך לדבר עם השלטונות. ואני אומר לך, אם לא תסכים לקבל את התפקיד, אני אכבה את המנורה, ואנחנו נתפזר כולנו בחושך, בלי תוצאות, וכאשר אבדנו – אבדנו."

 "בסדר. אני מקבל עלי. אבל תדעו לכם שבכך אתם שולחים אותי לעזאזל! אם הייתי נשאר ראש השומרים, הייתי יכול להועיל הרבה יותר."

*

חסן-ביי מחייך. "מה שלום האישה והילדים, שיח' איברהים-מיכו?"

 "תודה לאל. כולם בריאים," ניצב שפירא בלשכת המושל, ביפו.

 "אתה זוכר, יא שיח', איך הבטחת לי כאן לפני שנתיים: 'אנחנו מוכנים למסור את עצמנו, את נשינו וגם את ילדינו, למען המולדת!'?"

שפירא מתבונן בו בחשד.

 "עכשיו יש לך הזדמנות לפרוע את השטר. גנרל ג'מאל-פחה החליט לאפשר גם לבחורים צעירים, בני שש-עשרה ושבע-עשרה, לשרת בצבא. גיבורים אלה יעזרו לנו להדוף את ההתקפה הבוגדנית של הכופרים הבריטים והאוסטראלים, שבקרוב ימצאו את מותם בחולות המדבר שבין עזה לבאר-שבע!"

 "מה עלי לעשות?"

 "עליך להביא אלי מחר עשרים-וחמישה בחורים בני המושבה בגיל הגיוס, הנה רשימה של השמות. ועליך להביא כמספר הזה גם מבני הגולים היהודים מתל-אביב ומיפו, שגרים אצלכם."

 "אבל..."

 "אין אבל. שלום!"

*

למחרת עומד שפירא ועימו שלושה-עשר נערים מפתח-תקוה, בגיל בר-מצווה, בפרוזדור הסראייה ביפו, ליד לשכת חסן-ביי. עובר שם פנחסוביץ, המוכתר-לשעבר של המושבה.

 "איך אתה מעיז לעשות דבר כזה?" לוחש פנחסוביץ. "אמנם לא שולחים אותם להילחם, רק לעבודות חפירה וסבלות – אבל אתה יודע שאין בחזית לא אוכל ולא בגדים, וגם לא טיפול רפואי! חיילים מתים שם ברעב ובמחלות יותר מאשר בקרב עם האנגלים. התורכים המורעבים יתעללו בנערים הרכים האלה! בכל הכפרים סביב מסתתרים חיילים ערבים שברחו, מחכים שהמלחמה תיגמר."

 "אני מוכרח להעיז. אתה רוצה שאוביל עשרים-וחמישה בחורים שלנו, מהרשימה שנתן לי, למוות בטוח? הוועד קיבל את העצה שלי. גם ההורים הסכימו. אימהות אמיצות. אין ברירה."

הדלת נפתחת. חסן-ביי יושב ליד שולחנו, לצידו רופא צבאי, ערבי-נוצרי מיפו.

 "הבאת את הבחורים שדרשתי?"

 "רק חלק מהם."

 "איפה השאר?"

 "הרבה בחורים עזבו עם הוריהם למקומות אחרים בארץ. שלושה-עשר הבאתי. שלושה מתו, ותשעה – אני לא יודע איפה הם."

 "ואיפה בני הגולים מתל-אביב?"

 "פליטים פטורים מהשירות בצבא, לפי החוק העות'מני."

 "כאן אני החוק. איפה הם?"

 "אני לא יודע. אני לא המוכתר שלהם. אי-אפשר לדרוש אותם ממני."

 "טוב, הכנס את הבחורים שהבאת."

שלושה-עשר נערים נכנסים. כאשר רואה אותם חסן-ביי, הוא מתרתח: "אם אלה הם הבחורים שנקראו לצבא, אתן את ראשי!"

 "השתגעתי להביא אחרים במקום אלה שפקדת עלי להביא?" עונה שפירא, "אתה יודע שאני תמיד ממלא את חובתי!"

 "ילדים אלה הם בחורים בני שבע-עשרה שפקדתי עליך להביא?"

 "בוודאי. מה אתה מתפלא שגופם חלש? שלוש שנים של מלחמה עברו עליהם. לחם לאכול לשובע לא היה להם. העניים, אפו לחם תורמוס; המאושרים, אכלו בביתם לחם אפוי משעורה, מאכל סוסים. שמן אין. חלב אין. סוכר אין. תרופות אין. ומתי כל זה קורה להם, למסכנים האלה? בגיל ההתבגרות, שבו הגוף דורש מזון רב, וממה יגדלו?"

 "מי מביניכם הוא אבשלום גיסין?" פונה חסן-ביי לנערים.

שתיקה.

 "כבוד הביי ודאי מתלוצץ," עונה שפירא. "אבשלום גיסין כבר סיים את בית-הספר הצבאי בקושטא ונעשה קצין בצבא השולטן ירום-הודו, וכפי ששמענו הוא נלחם בחזית."

 "ומי כאן הבחור אלעזר ראב?" מסתכל חסן-ביי ברשימה.

 "אני!" יוצא אחד הנערים, ממשפחת איכילוב, ושמו עזרא.

 "אתה בן שבע-עשרה?"

 "כן, המפקד," עונה הנער הרזה, וממצמץ בעיניו במבוכה.

 "טוב," מבזיק חיוך ערמומי בעיני חסן-ביי. "אם באמת כולכם מי שאתם, כפי שאתם טוענים, אז אכבול את ידיכם באזיקים ואשלח אתכם לירושלים לבדיקה. מסכימים?"

 "כן, עליך לציית לפקודת ג'מאל-פחה," משיב שפירא בקור-רוח, מביט בנערים כדי לעודדם. "וגם אני אסע איתם ואשים את ידיי באזיקים, יחד איתם."

 "אין צורך. אותך נוביל באזיקים למפקדה הראשית בירושלים כאשר יגיע התור שלך," צוחק חסן-ביי. "עכשיו תן לי את שמות הבחורים שמתו."

שפירא מוסר לו שלושה שמות, חסן-ביי כותב, ושפירא מאשר בחתימת ידו שהללו כבר אינם בין החיים. השלווה שבה נוהג שפירא מערערת בחסן-ביי את הוודאות שהנערים הצעירים אינם הבחורים שפקד להביא. ליתר ביטחון הוא שואל לדעת הרופא הערבי-נוצרי שיושב כל אותה עת לצידו בחדר.

הרופא ממשש אחדים מהנערים. "לפי דעתי צריך לתת להם שחרור לשנה אחת, שיגדלו עוד קצת. בעוד שנה יתחזקו ויוכלו לשרת כחיילים טובים."

 "אם זאת דעתך, יהיה כך," חותם חסן-ביי על רשימת השמות המעניקה לכולם דחיית שירות לשנה. "אתם משוחררים!"

הנערים והרופא יוצאים החוצה, אבל שפירא נשאר.

 "מדוע לא יצאת?"

 "עלי לקבל את האישור בכתב."

 "בוא הנה."

שפירא ניגש אל שולחנו של חסן-ביי, מוציא מכיסו שלושים-וחמש לירות תורכיות ומניח אותן מתחת לניירות.

 "מה אתה עושה?" מתפלא חסן-ביי בהתרגזות מעושה.

 "אני יודע את המצב הקשה של הממשלה ושל עובדיה הנאמנים, וכמה יקרים כל המצרכים, באשמת האוייב הבוגדני."

חסן-ביי דוחה את הלירות ומחזירן לשפירא. "בימים של מלחמה, איזה ערך יש לכסף של נייר? הלא אפילו תפוחי-אדמה לא תמצא היום ביפו בגלל הכופרים האנגלים, יחריב אלוהים את ביתם."

 "אם תרשה לי אקח רשימה של מצרכים שחסרים לממשלה, ואשלח מהמושבה, לפי יכולתנו."

שעה ארוכה מעלה חסן-ביי על הכתב רשימה נכבדה של מצרכים ונפרד לשלום משפירא. "יותר מדי פעמים אתה מצליח לשנות את דעתי, יא איברהים-מיכו, היזהר. הארץ מלאה מרגלים. יש שמועות שהם מנסים להעביר סודות שלנו לאנגלים. אם יתברר שבוגדים מסתתרים במושבה שלך – שוב לא תערים עלי!"

 "הראשון שיבגוד במולדתנו, אני אתלה אותו במו-ידיי!" מבטיח שפירא.

 "די, די. אל תבטיח מה שלא תעשה. יש פתגם תורכי: 'אין היום שום חג ושום חגיגה במשפחה שלי, אז למה הדוד שלי מנשק אותי?' – אני מכיר אותך שיח' איברהים-מיכו! אתה לא כל כך אוהב אותנו. אתה בטח תתלה במקומו איזה גנב מסכן..." צוחק חסן-ביי בקול מבשר-רעות.

שפירא יוצא ופוגש בחוץ את הרופא הצבאי. הוא מבקש לתת לו את הלירות התורכיות שבידו, אך הלה מסרב.

 "מילאתי רק את חובתי האנושית כרופא. אבל אם יש אצלכם קצת תפוחי-אדמה לילדים שלי..."

*

לאחר ימים אחדים מגיעה מפתח-תקוה עגלה עמוסה מצרכי-אוכל רבים, גם תפוחי-אדמה, רובם לחסן-ביי ומיעוטם לרופא. לעגלון נאמר שימסור אותם לכתובות אלה בתור "תרומת המושבה למאמץ המלחמתי".

*

אוקטובר 1917. תשרי תרע"ח. הממשלה כאילו עוזבת את כל ענייניה היגעים בחזית הדרום ועוסקת בחיפוש אחר מרגלים; אלה חברי רשת המודיעין שהקימו כשנתיים קודם לכן אהרון אהרונסון מזכרון-יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה, והפעילו אותה ממקום עבודתם בתחנת הנסיונות החקלאית בעתלית. שני המייסדים של הארגון, שיוודע לימים בשם ניל"י – כבר אינם בארץ, והתורכים לא יודעים היכן הם.

החיילים התורכים מגיעים לזכרון-יעקב ב-1 באוקטובר, ומאותו יום הם מענים בחקירה כל מי שלדעתם קשור לאנשים ולמשפחות שעסקו בריגול. חלק מהנחקרים עתידים להיות מועברים לנצרת להמשך המאסר והעינויים. ב9- באוקטובר מתה בביתה שבמושבה שרה אהרונסון. היא גססה ארבעה ימים, לאחר שתחבה אקדח בפיה וירתה בעצמה. שרה רצתה לשים קץ לעינויים הקשים שספגו היא ובני-משפחתה מידי החוקרים התורכיים.

*

ב-9 באוקטובר, ליד מפל "התנור" במטולה, נכשלים שני חברי "השומר", שבתאי ארליך ומאיר קוזלובסקי, בנסיונם להרוג את המרגל יוסף לישאנסקי, האסור בידיהם, ולמסור את גופתו לקצין עראף אפנדי, היוצא לקראתם עם שלושה שוטרים מטבריה, תוך תיאום מוקדם. לישאנסקי הפצוע נמלט.

ההתנקשות בחייו באה בפקודת ההנהגה של ארגון "השומר", אשר לידיו נפל לישאנסקי לאחר שברח מהתורכים בזכרון-יעקב. לדעת חברי "השומר", ולדעת רוב ההנהגה של היישוב העברי – אם ייתפס לישאנסקי חי, עתיד הוא, לאחר העינויים הקשים שיענו אותו, להלשין על אחרים כדי להציל את נפשו. לכן מוטב למוסרו מת, ובכך לשים קץ לרוע הגזירה של התעללות התורכים ביישוב העברי בחיפושיהם אחריו.

*

גם על מפקד המשטרה ביפו, המודיר ג'לאל-ביי, הוטלה משימה של בילוש וחיפושים. הוא מגייס ערבים ויהודים, גברים, נשים ונערים, שמחזרים על הפתחים כמבקשי-נדבות, כביכול בגלל המצב הקשה בימי המלחמה, ובעצם הם מלשינים שתפקידם לגלות היכן מסתתרים חברי הארגון, ובייחוד לישאנסקי, שיחד עם שרה אהרונסון עמד בראש רשת הריגול שנתגלתה.

בחול המועד סוכות תרע"ח בא ג'לאל-ביי לפתח-תקוה בראש משלחת עונשין של חיילים ושוטרים תורכים, וקובע את מקום מושבו במלון גיסין, הנקרא גם מלון "הירקון", בכניסה למושבה מצד מערב. לזכותו של בעל המלון, האיכר משה גיסין, לא עומדת העובדה שבנו אבשלום עזב בראשית המלחמה את לימודיו בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב, התגייס לצבא התורכי, למד בבית-הספר הצבאי הגבוה בקושטא, היה קצין במפקדה התורכית הראשית בחזית הקאווקאז, ובזכות הצטיינותו הוא משמש עתה מורה בבית-הספר הצבאי הגבוה בקושטא, ותמונתו במדים מתנוססת על הקיר. ג'לאל-ביי מתייחס לבעל המלון בגסות ובעריצות, ועושה בחדריו כבתוך שלו.

במושבה קמה מהומה ומבוכה. אנשים רצים ובורחים מבלי דעת לאן. חוצות המושבה, שהיו תמיד הומיות עד אמצע הלילה, נעשות ריקות מפחד התורכים. מי שמעיז לצאת החוצה בלילה, יכול לשמוע קולות ניסור ומכות בפטישים ובקרדומים. אנשי המקום, ועימם המהגרים מתל-אביב ויפו, מכינים להם מחבואים בחצרות ובמרתפים. רבים בורחים לפרדסים, למושב הקטן הסמוך, עין-גנים, ולמושבה הצעירה כפר-סבא. החיילים סורקים את המושבה ופרדסיה. לוכדים פרארים, מזייפי-דרכונים, מהגרים חסרי תעודות, אבל לא את לישאנסקי. הוא "גיבור היום". בכל פינה מדברים ומתווכחים על אודותיו. הנה ראו אותו במטולה, בתל-עדש, ביבנאל. מופיע ונעלם.

בבית-הכנסת הגדול מכונסים כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. המוכתר שפירא עולה לבמה, שבמרכז האולם הגדול, מכה אגרופו על הדוכן, ומכריז:

 "על דעת ועד-המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישאנסקי, זה שמסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון-יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר 'התכשיט' הזה, לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!"

בשעה עשר בלילה עומדת אסתר, בתו של האיכר יהודה, ולשה בצק בגיגית קטנה. הבית נמצא על גבול המושבה לצד מערב, מול כרמי זיתים ושקדים. לפתע היא שומעת שעטת סוס אדירה, המתרחקת מיד. זמן לא רב לאחר-מכן דופקים בדלת. אסתר חולצת יד מעיסת הבצק ופותחת. בפתח עומד בחור צעיר, גבוה, שמו מערבי, תלמיד ציור מ"בצלאל" בירושלים, המשמש שומר-לילה במושבה, תמורת ארוחה אחת ליום. הוא מחזיק סוס ברסנו.

 "מצאתי זה עתה את הסוס הזה מסתובב כאן בין עצי הזית. הוא שלכם?"

 "לא. הסוס לא שלנו. אקרא לאבי."

האיש והסוס המתנשם עומדים בחצי-חשיכה. יהודה מעלה מעיל על בגדי-הלילה שלו ויוצא.

 "הביאי מנורה," הוא מבקש מבתו.

היא מוציאה מנורת-נפט מהמטבח ומאירה את הסוס. הוא אדום-כהה, נוצץ מזיעה, וכתמי קצף לבן ליד חגורות-העור של רתמתו. ראשו קטן ואצילי, עיניו גדולות, לחות, מחזירות את אור המנורה. הוא נראה נבון ומניח ליהודה לבדוק אותו בשקט מכל עבריו.

 "הסוס הזה בא עכשיו ממרחקים. צריך להוביל אותו לאברהם שפירא."

אותה שעה מתדפק לישאנסקי על חלון הבית של משפחת פסקל ברחוב רוטשילד בפתח-תקוה, לא רחוק מחצרו של יהודה ראב. בטרקלין הבית יושבות שתי הבנות, לורט ובטי. האם מרים, והאחות הצעירה בלאנש, כבר הלכו לישון.

אבי המשפחה פרץ פסקל אינו בארץ. זמן-מה לפני המלחמה טיבעה עצמה ערבייה צעירה בבריכה שבפרדסו. קרוביה העלילו עליו כי הרתה לו וכי הוא אשם במותה, ואף הצליחו להשיג גזר-דין מוות עליו. לכן נמלט לקהיר. בדצמבר 1916, כשהגיע אהרון אהרונסון למצרים, ליצור קשרים עם המפקדה הבריטית, פגש בפסקל ידידו ונעזר בו. הקשר עם רשת הריגול בארץ התנהל באמצעות ספינה בריטית שהיתה עוצרת בלילות מול חוף עתלית. כך הגיע סיוע ליישוב העברי בלירות-זהב אנגליות, וכך היה פסקל שולח כספים למשפחתו ולמשפחות אחרות במושבה. לכן לישאנסקי, הנרדף על-ידי תורכים, ערבים ויהודים – הגיע בצעד של יאוש לחפש מסתור בבית המשפחה הזו.

שתי הבנות פותחות את הדלת. דמות מבהילה ניצבת בפתח. "אל תיבהלו, זה אני, לישאנסקי..." הוא אומר. הן מכניסות אותו לטרקלין. הוא עייף ורצוץ. הפצע בכתפו עדיין מדמם. הן משכיבות אותו על הספה, חובשות את פצעו ומאכילות אותו.

 "כיצד נפצעת?"

 "חברי 'השומר' הבטיחו לעזור לי לברוח דרומה, אל האנגלים, במקום זה ירו בי. באתי ברכיבה..."

אותה שעה נכנסת גם האם לחדר, ומדלת אחרת בבית הגדול מופיע בנימין אוראל, אף הוא תלמיד "בצלאל" שירד עם בני-כיתתו לפתח-תקוה, להסתתר בה מפני השירות בצבא התורכי; עתה הוא משמש שומר ובן-לוויה לנשים שנותרו ללא גבר.

 "למה באת לפתח-תקוה?" שואלת מרים. "המושבה מלאה ז'נדרמים תורכים ומלשינים מכל הסוגים. תופסים אנשים. מענים במלון גיסין. לא תוכל להסתתר כאן!"

 "לא היתה לי ברירה. השארתי את הסוס בכרם שקדים. רק את האוכף לקחתי עימי, הוא כאן בחוץ, בחצר," דבריו נאמרים מתוך טשטוש, נראה שלא ישן זמן רב.

 "מיד להעלים אותו," פוסקת האם. היא יוצאת יחד עם בטי ואוראל לחצר. הם לוקחים את האוכף המהודר, ושעה ארוכה טורחים עד שעולה בידיהם להטביע אותו בתוך בור-השופכין.

השלושה חוזרים לטרקלין. "אנחנו מוכרחות לשלח את לישאנסקי מהבית," אומרת האם. "הוא מסכן את כולנו."

 "אם תגרשי אותו," קמה לורט מאצל לישאנסקי המנומנם, "אלך גם אני איתו!"

 "טוב, אבל בבית הוא לא יישאר. זה מסוכן מדי."

 "נושיב אותו בעץ החרוב," מציעה בטי. "הענפים למעלה סבוכים כל-כך שאיש לא יעלה בדעתו שמסתתר שם מישהו."

 "זה בלתי-אפשרי," אומרת האם. "נצטרך להתקין שם מושב מתאים עבורו. בינתיים נסתיר אותו באורווה שבחצר. ומחר נראה מה לעשות."

 "רק אל תודיעו עלי לאיש במושבה, ובייחוד תיזהרו לא להודיע למוכתר שפירא, שהוא האחראי בפני התורכים," מתעורר לישאנסקי מתוך נמנומו, "כולם, האיכרים בזכרון, החברים ב'השומר', כולם מתנגדים עכשיו לעבודה שלנו. רוצים להסגיר אותי." והוא שב וצונח לתוך תרדמה.

 "הוא צודק," אומרת האם. "אם נספר לשפירא על לישאנסקי, יהיה חייב להסגיר אותו. אבל להשאיר אותו כאן, הסכנה גדולה מדי בשבילנו. מחר נעביר אותו לבית-האריזה בפרדס, נלביש אותו בגדי אישה, נקשור לראשו מטפחת. שפם ממילא כבר אין לו. בתחפושת הזו איש לא יכיר אותו. לורט ואוראל יסעו איתו בכרכרה אל הפרדס."

*

יום רביעי, 17 באוקטובר 1917. באחד מחדרי מלון גיסין כבר עצורים שלושים בחורים יהודים, "פרארים", שאותם תפסו חייליו ומלשיניו של ג'לאל-ביי באשמת השתמטות מחובת ההתייצבות לעבודת-כפייה בצבא התורכי. בעצורים גם יוסף-יואל ריבלין, בן-אחותו של שפירא מירושלים, שהסתתר כרבים אחרים באחד מבתי-האריזה בפרדסים.

צהריים. על מרפסת המלון, הצופה לשדרה, ערוך שולחן במאכלים וביינות. קצינים תורכים מסבים אליו ומיטיבים ליבם בשמחה קולנית. זה כמה ימים שהם אוכלים בלי לשלם ואינם מתכוונים לשלם. שפירא קרב אליהם מן השדרה כשהוא רוכב על סוסתו, יורד מהאוכף ועולה למרפסת. לאחר ברכות פתיחה מקובלות הוא פונה למודיר התורכי:

 "אני מציע שתשאיר את העצורים במושבה, על אחריותי, כמוכתר. ואנחנו מצידנו ניתן, כמו בפעמים הקודמות, וגם יותר, תרומה למאמץ המלחמה."

ג'לאל-ביי אינו מציע לשפירא לשבת. הוא מצביע לעבר מודעה כתובה עברית וערבית, שבמרכזה דיוקן אדם, המודבקת בכניסה למלון. נאמר בה כי לכל מי שיביא את "ראש המרגלים" – חי או מת, מובטח פרס גדול מהממשלה. ג'לאל-ביי מוחה שפמו ואומר בארסיות:

 "בוא, בוא התקרב איברהים-מיכו, ובחר לך אחת מארבע אפשרויות –

 "תביא לי את ראש המרגלים לישאנסקי, יחרב בית-אמו, שמסתתר אצלכם, ותקבל ממני את ה'פרארים' שלך, שמצאנו אצלך כאשר חיפשנו אותו, וגם את הפרס הגדול, שמבטיח במודעה גנרל אחמד ג'מאל-פחה –

 "ואם לא תביא לי את הבוגד לישאנסקי ילען-אבוהו – אני שולח את כל ה'פרארים' ברכבת מרמלה לבאר-שבע, לחפור בנגב בית-קברות לאנגלים –

 "ואם אגלה בגבולות מלאבס שלך את עקבות הכלב הבורח לישאנסקי – אני מבטיח לך שאהרוס את המושבה! אבן על אבן לא אשאיר בה! –

 "ואם אצליח לשים יד על הפושע עצמו, אשלח גם אותך יחד איתו לתלייה –"מה דעתך, יא איברהים-מיכו?"

 "הגנרל צודק," עונה שפירא. "מי שעוסק בריגול, ראוי שיתלו אותו, אבל אני מבטיח לך, על דיברתי, לישאנסקי לא מתחבא בפתח-תקוה!"

 "לא? אני חולם? ולאן מוליכים עקבות הסוס שלו, לבאב-אללה? או אולי לפרדסים כאן? אולי עף לישאנסקי עם היונים," מנענע המודיר השיכור למחצה את כפות-ידיו, לקול צחוקם של חבריו לשולחן. "שהעבירו בשבילו לאנגלים את הידיעות שאסף על הצבא שלנו, בעזרת המרגלת היפה, אדומת-השיער, מזמרין?"

 "על זכרון-יעקב אני לא יודע. אצלנו בפתח-תקוה, לישאנסקי, יוק!"

 "אם כך תחתום! תחתום לי שהוא לא מסתתר אצלכם ואין אצלכם שום עריקים ומשתמטים!" צורח ג'לאל-ביי.

 "מה, אני יכול לגלות את כולם? זה תפקיד הממשלה..."

 "תחתום. אתה המוכתר. אתה אחראי על המושבה. לא תחתום – נתחיל לגרש את כל התושבים צפונה."

לשפירא אין ברירה, והוא חותם.

 "הלא אתם שונאים אותנו," ממשיך ג'לאל-ביי להטיח, "רק מחכים שיבואו האנגלים! כל היהודים – מרגלים ובוגדים!"

 "אם כך, מדוע אתה לוקח אותנו לחזית?"

המודיר לא עונה, ופוקד על שאוויש, סמל, וקבוצת חיילים להוציא את האסירים לדרך.

*

כבולים זה לזה בשני טורים פוסעים הצעירים מן המלון לרחוב רוטשילד, משם יצעדו דרומה, לכיוון רמלה. החיילים נושאי-הנשק, המלווים אותם, נראים עלובים יותר מאסיריהם, ומאיצים בהם באיבה נואשת. השאוויש רוכב לאיטו בצד על סוס, שמוכר לאיכרי המושבה, כי הוחרם מהם.

שפירא מלווה אותם כברת-דרך על סוסתו. לפתע נראים שני ג'נדרמים תורכים באים ממערב, מדרך יפו; עוצרים ליד המלון ועולים אל ג'לאל-ביי. לאחר שהות קצרה הם חוזרים לרכוב, משיגים את שפירא ומוסרים לידו פקודה מחסן-ביי: "לכבוד אדון אברהם שפירא, המוכתר, פתח-תקוה. עליך לבוא מיד לרמלה, לפגישה עם הפחה הירושלמי. קומנדאנט חסן-ביי. יפו." אותה שעה מתרחקת קבוצת האסירים במעלה הרחוב ונבלעת בין כרמי השקדים בצעידת רגליים רבות בחול, כמין זחל גדול.

 "זו טעות," אומר שפירא. "הפגישה ברמלה מיועדת רק למחרתיים. הוזמנו לשם כל המוכתרים כדי לשמוע את הפחה."

 "כנראה הקדימו את התאריך."

 "חכו, אגש לקחת סוס לדרך," בסוסתו האצילה מעדיף שפירא לא להתהדר בפומבי, כדי שלא יחרימוה התורכים.

 "לא צריך. עליך לשכור עגלה ולבוא איתנו. נלווה אותך."

 "היכנסו למלון. שתו משהו ונוחו, עד שאשכור עגלה, וניסע."

 "תודה, אנחנו לא רעבים ולא צמאים. אנחנו ממהרים." השניים אינם מרפים משפירא. הוא הולך לשכור עגלה, והם עימו. לקבל כסף להוצאות הדרך מוועד המושבה, והם אחריו. לביתו כדי לאכול לפני היציאה לדרך, והם יושבים על סוסיהם בחצר, מחכים, ומסרבים אפילו להתכבד בקפה.

בסיימו את הארוחה החפוזה, מוציא שפירא מכיסו ניירות שונים הנוגעים לתפקידו כמוכתר המושבה, ומוסר אותם לידי ליבה-רוחל.

 "מה קרה?" היא מתפלאה. "אף פעם אינך נוהג כך לפני שאתה יוצא לדרך."

 "בימים אלה, כאשר אתה מוזמן לפגישה עם נציגי השלטון, ועוד שולחים לך ליווי לשם כך, אינך יכול לדעת לאן מובילים אותך ומתי תשוב. אם אתעכב יותר מכמה ימים, תמסרי לכל איש ואיש את הניירות שלו."

עוד הוא מדבר והנה מתפרץ פנימה בבהלה אלכסנדר גרשוני הצולע, אשר מאז מקרה הסטירה השתדל שלא להחליף מלה עם שפירא.

 "שמעתי שתפגוש היום ברמלה את הפחה הירושלמי. אתה מוכרח להשתדל אצלו שישחרר את האח הצעיר שלי, שסוחבים אותו עכשיו ברגל לרמלה עם ה'פרארים'. אני אחזיר לך כל הוצאה שתהיה על כך. ומי שאומר שאני קמצן – שיישרף ביתו!"

שפירא מבטיח להשתדל. בחוץ כבר מאיץ העגלון: "רב איברהים-מיכו, הגיע זמן לזוז!"

שפירא יוצא. בטרם יעלה על העגלה הוא ניגש לקיטון נסתר באורווה ונפרד בחיבוק נרגש מסוסתו האצילה קביסה. ועודו נודף ריח הסוסה, הוא מחבק את אשתו ושמונה ילדיו הסובבים אותו וכנראה חשים שהפרידה עלולה להימשך זמן רב. הבכור יצחק-צבי, אחריו רבקה, שרה ומרדכי. חיה, שעודנה ילדה קטנה, והקטנים – שושנה, יהושע ופולה. חסר רק בן אחד, אהרון-מנחם המכונה מנדל, שפירא נסע עימו לגרמניה והשאיר אותו ללמוד שם במוסד מיוחד לחירשים-אילמים. אך זה חודשים רבים שנותק הקשר עימו, בגלל המלחמה, ואין יודעים היכן הוא ומה עלה בגורלו.

 "תשמרו על עצמכם, גם על קביסה, תסתירו אותה. נחזור ונתראה בריאים ושלמים, בעזרת השם!"

הסוסה צוהלת מהאורווה כמבקשת להשתחרר ולרוץ אל בעליה. העגלה יוצאת לדרכה. שני הז'נדרמים הרוכבים מלווים את שפירא בדרכו דרומה, עד אשר כרמי השקדים של המושבה נעלמים מאחורי גבו.

*

ברמלה מתקבל שפירא על-ידי מפקד המשטרה עסאם-ביי, המכיר אותו שנים רבות.

 "איפה מתקיימת הפגישה, עם הפחה?" שואל שפירא.

 "מחר," מגלה עסאם-ביי, ומבקש מאורחו להיכנס לחדר אפל במשטרה.

 "מה זה?" מתפלא שפירא.

 "קיבלתי פקודה," מתנצל עסאם-ביי.

 "אני רואה שזה מאסר ממש. הז'נדרמים התביישו לספר. לאן תקחו אותי?"

 "אל תדאג. זה עניין של שניים-שלושה ימים. אולי ישלחו אותך לדמשק," אומר עסאם-ביי ופונה לנעול עליו את הדלת במפתח מבחוץ.

 "באתי לפגישה, לא לכלא. לא לקחתי איתי בגדים וכסף. אולי אפשר לשלוח עם העגלון פתקה למשפחה שלי, שישלחו קצת בגדים להחלפה, וכסף?"

 "אני מצטער. אין לי רשות. אבל מתוך ידידות אלווה לך שמונה לירות זהב אנגליות להוצאות הדרך."

העגלון שומע מהחדר השני רק את ראשית השיחה, ומיד יוצא ומריץ את העגלה חזרה לפתח-תקוה.

 "הן חדשות, לירות הזהב..." מחייך שפירא.

 "אלוהים גדול, והיהודים עשירים, אני לא חוקר ממי בא הכסף."

*

אחר חצות נפתחת הדלת של חדר-הכלא ועסאם-ביי מזמין את שפירא להצטרף אליו, בלוויית שוטרים אחדים, לצעדה אל תחנת-הרכבת. לקראת אחת בלילה נשמעת שריקת קטר מצד דרום-מזרח. אחר זמן קצר מגיעה הרכבת מתחנת ואדי-סראר, ששם מסתעפת המסילה התורכית, מזרחה לירושלים ודרומה עד באר-שבע. שפירא לבוש קל, לילות-הסתיו כבר קרים. בעת שהרכבת עוצרת, מתקרבת לתחנה במהירות העגלה מפתח-תקוה, והעגלון מצליח למסור לשפירא תיק-מסע גדול עשוי עור, שבו ארזה אשתו חפצים לדרך, וכן שבעים לירות תורכיות.

הרכבת מזוהמת וכמעט-ריקה. היא שבה מהסעת חיילים לחזית הדרום. שפירא נפרד מעסאם-ביי ומן העגלון, ועולה. בקרון נמצא ניסן קנטרוביץ, מוכתר רחובות. שני שוטרים שמלווים אותו נעשים גם לשומריו של שפירא.

הרכבת יוצאת מהתחנה לעבר לוד. שם יש הסתעפות ליפו אך הרכבת ממשיכה צפונה לראש-העין. באור שחר ראשון מתבונן שפירא מחלון הקרון מערבה, לעבר פתח-תקוה, אך אינו רואה מישהו שיוכל להעביר ממנו ידיעה למשפחתו.

*

בבוקר יום שישי, ה-19 באוקטובר, עושה עדיין הרכבת ובה אברהם שפירא את דרכה לדמשק. הנסיעה נמשכת כבר יותר משתי יממות כי הקטרים, שהיו רגילים להיות מוסקים בפחמי-אבן תוצרת אנגליה, מוכרחים להסתפק בזמן המלחמה בגזרי עצים הנכרתים בפקודת השלטון, שמכלה את שרידי יערותיה העתיקים של הארץ וגם את עצי האקליפטוס החדשים-יחסית. יש גם עיכובים רבים בתחנות טול-כרם, עפולה, בית-שאן וצמח, בגלל רכבות בכיוון הנגדי שמובילות חיילים תורכים צעירים, כמעט ילדים, דרומה אל החזית.

אותה שעה מתקיים במסגד ברמלה, בפקודת הפחה של ירושלים, כנס הנכבדים שבו היה אמור שפירא להשתתף. באולם גדול וריק עומדים על רגליהם, זקופים, מוכתרים של כפרים ערביים, שיח'ים של שבטי בידואים, מוכתרים מהמושבות העבריות ראשון-לציון, נס-ציונה ועקרון, אך לא מפתח-תקוה ומרחובות, ופקידי ממשלה ומשטרה. הפחה נושא נאום מלא שנאה ליהודים. הוא מאשים אותם שגזלו את קרקעות הארץ ולבסוף בגדו במולדת:

 "אני תובע מכם את המרגל! הוא נמצא ביניכם! אם לא תסגירו אותו אאסור את כולכם וסופכם יהיה על עמוד-התלייה בכיכר המארג' יחד עם המוכתרים של פתח-תקוה ורחובות שכבר שלחתי למשפט צבאי בדמשק! אם לא תסגירו אותו לא יישאר מכם שריד ופליט. יש בידי כוח להשמיד אתכם מעל פני האדמה! דעו לכם אפוא מה עומד לפניכם: הוא – או כולכם!.. עכשיו לכו ומסרו את דבריי לכל היהודים, והביאו אותו אלי, חי או מת!"

*

ובליל שישי זה נכנס אוראל למחסן בית-האריזה בפרדס פסקל. המחסן מלא חומרי-אריזה שלא השתמשו בהם כבר שלוש עונות, בגלל המלחמה. אוראל נושא בידו צרור ובו עבאייה, כאפייה ועקאל, שרכשה גברת פסקל בשביל לישאנסקי.

 "אתם שולחים אותי למוות, אין לי לאן ללכת," טוען לישאנסקי, כאשר תחפושת בגדי הבידואי נפרשת לפניו.

 "יוסף, לא רק את עצמך אתה מסכן אם אתה נשאר כאן, גם את משפחת פסקל ואת כל המושבה. אתה יודע שאתמול אסרו את שפירא? מרים מיהרה לשלוח את בלאנש ובטי לירושלים מפחד שיגלו את הקשר שלהן אליך. כולם רועדים..."

 "לפחות, אני מוכרח עוד לישון, הלילה. תעיר אותי בחצות."

חצות. "יוסף, קום, הגיעה השעה..."

 "אוראל, תן לישון עוד עשר דקות."

 "קום, אתה צריך ללכת."

 "יבחינו מיד שאני לא בידואי. העור שלי לבן."

 "אל תדאג. אני צייר. אאפר אותך עד שתהיה חום לגמרי."

לישאנסקי מתחיל להתלבש, אוראל צובע את פניו, ידיו ורגליו, לבסוף נראה לישאנסקי כמעט כבידואי.

 "גברת פסקל שלחה לך גם שווי של שישה-עשר נפוליונים זהב, במטבעות קטנים, לקנות אוכל וגם לבקשיש, בשעת הצורך. קח."

 "לא. אני נשאר כאן," אומר לישאנסקי. "אין לי סיכוי. ברור לי שלא אוכל להגיע אל האנגלים."

שעה ארוכה הם מתווכחים, וכאשר יוצא לישאנסקי לדרכו כבר מאדימים שמי המזרח מעל גוש צמרות עצי-ההדר שעליהם הירוקים, נוטפי הטל, משתחררים מצללי החשיכה, והם עמוסי פרי שלא ייקטף גם השנה. לישאנסקי פונה דרומה ומשאיר את פרדסי פתח-תקוה מאחוריו.

*

הרכבת, ובה שפירא וקנטרוביץ, מגיעה סוף-סוף בשבת לפנות-בוקר לתחנת הרכבת החג'אזית בדמשק. בשעה מוקדמת זו אין עדיין שום קצין המוכן לקבל את האסירים מידי השוטרים המלווים, והללו מרשים לשניים להתאכסן שעות אחדות במלון שבו יבחרו, בתנאי שגם השוטרים יתלוו אליהם. השניים שוכרים חמור, מטעינים עליו את חפציהם, ונכנסים ברגל העירה.

הם מגיעים תחילה למלון הגברת גורדון, אישה מארץ-ישראל. אצלה, כך שמע שפירא, מתאכסן מאיר דיזנגוף, ראש-הוועד של תל-אביב, שהוגלה לכאן ומטפל באסירים הארצישראלים. שעה ארוכה הם דופקים על דלת הבית עד שמתעורר מישהו ומודיע להם שאין מקום.

הם ממשיכים לשוטט עם החמור הטעון ברחובות דמשק, עיר זרה, שתושביה שקועים עדיין בשינה. רק תהלוכה של חיילים וקצינים עוברת, מוליכה בראש שני בידואים צעירים לתלייה בכיכר המארג', לאחר שבית-דין צבאי תורכי הרשיע אותם ב"מכירת המולדת לאויב עבור בצע כסף". דבר זה נודע לשניים מאוחר יותר.

לבסוף נמאסים הנדודים על שני השוטרים. הם מביאים את האורחים לחאן מזוהם, שעל רצפתו שרועים בבגדיהם אורחים מלוכלכים. השוטרים מציעים להם להפקיד במקום את חפציהם ולבוא עימם לבית-המרחץ, לבלות את שארית הבוקר עד שתתעורר העיר לחיים חדשים.

 "לא בא בחשבון," מסרב קנטרוביץ, בגלל קדושת השבת.

אומר שפירא: "גם אני שומר את השבת, ולא נעשה שום מלאכה במרחץ. רב ניסן, אנחנו נכנסים למקום שאיננו יודעים מתי נצא ממנו. מוטב לפחות שנבוא שמה נקיים."

והארבעה נכנסים ל"עונג שבת" מהביל בחמאם, בית המרחץ התורכי בדמשק.

*

לאחר הליכה בת שעות אחדות מגיע לישאנסקי המחופש והמאופר, בבוקר אותה שבת, ה-20 באוקטובר, לחולות נבי-רובין, לא רחוק מראשון-לציון. הוא מבחין בגמל בודד רועה בשדה, קרב אליו, תופס בחבל ומנסה לעלות על דבשתו מבלי להבריכו. ילד בידואי מגלה אותו ורץ להזעיק: "יא אבא! יא אבא!"

עד מהרה נאספת חבורה של בידואים מאוהליהם השחורים ויוצאת לרדוף אחר לישאנסקי. הוא עוזב את הגמל ומנסה להימלט בחולות הזהובים, הטובעניים – הלאה, דרומה, אל מעבר למסגד הקבר, בעל הצריח, הנטוע על גבעה.

הבידואים משיגים אותו ומתנפלים עליו כעדת עורבים. הם מפילים אותו, חובטים בו ומורטים את בגדיו. כאשר נחשף עורו, בהיר כחול שעליו הוא מוטל, הם מכירים מיד שאינו משלהם ומשערים מהי זהותו האמיתית; מפשיטים אותו כמעט ערום, שודדים את כספו ומוליכים אותו קשור בחבל כדי להסגירו למפקד המשטרה ברמלה, עסאם-ביי.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* באחד העיתונים פורסם שיש איומים על חייה של דפני ליף בעקבות הישרפותו של סילמן. זה נורא. אבל אסור לשכוח שהבחורה הזו הציתה אש ודיברה ומדברת בחוסר-אחריות שגובל לעיתים בשחצנות, באינפנטיליות ובפשטנות שעל גבול השפיות – ועכשיו היא נבהלת מהכוחות המטורפים, המופרעים, המתוסכלים ואולי גם הפליליים שמחאתה שיחררה – וזאת כאשר היא מסיתה וטוענת נגד זכותה של ישראל להתנהל בצורה שלטונית דמוקרטית – אלא רק על פי מנהיגי "המחאה"!

"תח'ריר שדרות רוטשילד" כבר אמרנו? זה פרי הבאושים של הסיסמה המטומטמת הזו. אבל ישראל לא תיפול בידי "אחים מוסלמים" למיניהם – ולא טיפוסים כדפני ליף ינהלו אותה, אלא אם הגבֶרת האנרגית תשתלב בתהליך הדמוקרטי המפלגתי ותיבחר לכנסת הבאה ותטפל אולי גם בגיוס הבנות לצה"ל, צבא הכיבוש. אבל לא, היא תהיה ודאי עסוקה בקידום הסרט שבו היא מתעדת את עצמה במהלך המחאה החברתית.

מכל מקום, הערכתנו היא שדפני ליף זקוקה כיום לשמירה רצופה לא פחות משר בממשלה, ואנחנו מקווים שלא יאונה לה שום רע.

* אהוד שלום, כאחד מאוהביו של וודי אלן צר לי לומר ש"מרומא באהבה" הוא סרט אסתטי עם תוכן פתטי המבייש את נעוריו היצירתיים המופלאים של אלן. לא קראתי את הביקורת של אורי קליין (שלכתיבתו לא פעם ערך ועניין ולעיתים פחות) אבל הסרט פשוט נורא. כישלונו נעוץ לדעתי במחזור בלה מזוקן של כל הטריקים וההמצאות ששירתו את אלן בסרטיו המופלאים בעבר. המלצתי החמה – אל תלכו אלא אם אתם/אתן צרכנים של סרטים בהפקת משרדי תיירות ממשלתיים. חבל על דאבדין ולא משתכחין. דודו אמיתי – גבעת עדה.

אהוד: אני חוזר על דבריי, הסרט "מרומא באהבה" הוא פנינה דווקא משום שהוא כל-כך וודי-אלני המוּכר, כולל דמותו שלו עצמו. הרי זה כאילו תפסול חלק מסרטיו של צ'רלי צ'פלין בטענה שהוא מופיע בהם שוב ושוב עם אותם "שטיקים". לכן מי        שיקבל ברצינות את המלצתך החמה" – פשוט יפסיד סרט נהדר!

ולחיזוק דבריי אני מציע לקרוא את המאמר המטומטם של אורי קליין על וודי אלן בגיליון שישי האחרון של "הארץ", ב"גלריה" [20.7]: "מה גרם לנפילה של וודי אלן?" – שבו קליין מלמד את אלן איך לעשות סרטים ובעיקר איך להזדהות עם נפש הגיבורות שלו! – וגם קוטל את מרבית סרטיו של אלן או מעניק להם ציון של מספיק בקושי! מזל שקליין לא הספיק ללמד את צ'רלי צ'פלין איך לעשות סרטים, הטמבל הזה! לא חבל על הנייר?

* החייל גד ליפסקי שנהרג לפני 19 שנים בלבנון היה נין של סבי מצד אימי, חנוך יששכר ליפסקי, שעלה עם משפחתו מלודז' לפתח-תקווה בשנת 1921 – אבל כבר לפני כ-100 שנה, לפני מלחמת העולם הראשונה, רכש במושבה חלקה שבה ניטע עבורו פרדס. סבי הצליח להעלות מפולניה גם את הוריו ושתיים מאחיותיו עם בעליהן, אבל זכותו לא עמדה לו להגן על נינו במלחמה!

* הכותבת החדשה ב"הארץ" אווה אילוז עושה לנו חרארה. אבל זו כנראה בעייה רק שלנו.

* אהוד יקר, תודה  על הפרסום של הדברים שלי על משה גרנות! [גיליון 761]. מה היינו עושים בלי העיתון שלך, שיוצא – ממש לא יאומן – פעמיים בשבוע ובהתמדה מפליאה, ובזכות עבודת הפרך שלך יש לנו מקום לפרסם את  דברינו, ובעיקר – יש לנו, – שוב, הכול בזכותך ובזכות הכיוון של העיתון שלך – יש לנו אלפי קוראים! – ולכן, לך התודה והברכה, ארנה.

אהוד: ואכן גונב לאוזניי שאוניברסיטת בת-שלמה רבתי מתכוונת להעניק לי, בטקס חלוקת הדוקטורטים לשם כבוד – את פרס הסופר הנידח!

* לא שמענו שבפולחן האלילים  והמוות של המחאה החברתית במוצ"ש האחרון הוזכרו הנשרפים האמיתיים של השבוע – אלה שלא נשרפו בידי עצמם כשהם מוסתים על-ידי דמגוגים – אלא במלחמת הטרור נגד אזרחי ישראל – והם חמשת התיירים ההרוגים שלנו בבורגס שבבולגריה.

לא שמענו גם על הפגנות תודה לכל הגופים בישראל שנחלצו מיד ובמקצועיות מדהימה לעזרת הישראלים בבורגס, הבריאים והפצועים, אלה ששלחו מיד מטוסים וצוותים. רק מדינה כישראל מסוגלת לנהוג בדאגה ובאחריות כאלה בטיפול באזרחיה [גם באלה שמקללים במסיבות ליל שישי את הממשלה שלה ומאחלים לביבי ולברק מיתה משונה ואחר-כך טסים למקומות יקרים בחו"ל!]

כי למדינות אחרות, למעט ארה"ב, אולי לא היה כל כך איכפת מהפיגוע באזרחיהן, והן היו משאירות הכול לטיפול הבולגרים באותה עיר נידחת שאין בה אפילו די אמבולנסים, כי הן לא מתורגלות למצבי חירום כאלה, כולל זק"א.

כאשר טסו וחזרו המטוסים שלנו עם כל הפצועים והחוזרים והמתים והצוותים, וכאשר קיבלו כאן את הארונות בטקס ממלכתי – אמרתי לעצמי שאני גאה להיות ישראלי. כן, ממש התרגשתי. וגם חשבתי – אם אני עצמי הייתי נקלע למצבים כאלה. אז טוב לדעת שיש "ערבות הדדית," כדברי ראש הממשלה.

אגב, לא היו שום "טייקונים" בטיסת הנופש התיירותית לבורגס, רק "פשוטי-עם", אולי גם "קשי-יום" – מהסוג שהמחאה החברתית מתיימרת לדבר בשמם ומציגה אותם לא פעם כעניים וכרעבים!

* היא עמדה במטבח, מכינה ביצים רכות הרגילות שלנו ולחם קלוי לארוחת בוקר, לבושה רק חולצת טי-שירט, שהיא בדרך כלל ישנה בה. כשנכנסתי, מעט רדום, היא פנתה אליי ואמרה בשקט:

 "אתה חייב לשכב איתי ברגע זה ממש!"

עיניי אורו ואני חשבתי, "אני עדיין חולם או שזה הולך להיות יום המזל שלי!"

לא רציתי לאבד את הרגע, חיבקתי אותה ואז נתתי את כולי, שם, על שולחן המטבח. 

אחר-כך היא אמרה "תודה" ושבה אל התנור, כאשר החולצה שלה עדיין על צווארה.

שמח, אבל קצת נבוך, שאלתי: "מה היה כל זה?"

היא הסבירה: "הטיימר 3 דקות של ביצים מקולקל."

* מעניין מתי יתקיים טקס ההשפלה שבו יורידו וינתצו לרסיסים את הכתובת הענקית בעברית ובאנגלית המתנוססת על הגג בחזיתו של ההיכל מאז חנוכתו בשנת 1967: "היכל התרבות על שם פרדריק מאן, מאן אודיטוריום" ויקבעו במקומה את הכתובת החדשה, גם היא בשתי השפות: "היכל התרבות על שם צ'רלס ברונפמן. ברונפמן אודיטוריום."

ישנן שמועות שבית-המלוכה הסעודי מעוניין לעשות עסקה דומה באשר לשינוי שמה של תל-אביב-יפו שתיקרא מעתה יפו-אבן-סעוד", ואזרחיה יהיו פטורים ממיסים.

* הרבנות הצבאית הראשית הוציאה הוראה חדשה לחיילי צה"ל – לפיה בשבת מותר להם לאונן, כמו גם לכתוב – רק ביד שמאל, ולאיטרים – ביד ימין, שאז זו לא תיחשב להם עשיית מלאכה בשבת. ובאשר לחיילות – עליהן לדחוף לַכּוּס שלהן אצבעות אחרות מאלה שהן מאוננות בהן בדרך-כלל, ואפשר להשתמש באצבעות של חברות רוסיות בתנאי שיש ספק סביר בדבר יהדותן. ולמי שמאוננים בתחת – זה אסור באיסור חמור לכל נושאי ונושאות מדים בצה"ל – ולכן צריך להתפשט קודם, הכול, גם תחתונים, ובייחוד אם הם הונפקו מהאפסנאות הצבאית.

* * *

זה הנוסח שבו פתחתנו את גיליון 259 בתאריך 9.7.12, יום לאחר הזיכויים של אולמרט:

אהוד בן עזר:

עכשיו תבקשו סליחה, אתם – כל מי שלעג לי והשמיץ אותי וסתם אותי בתקשורת, נאלצתי להפסיק את הטור שלי ב"ישראל היום" – מפני שתמכתי בעקביות ובמאה אחוז לאורך כל הדרך באהוד אולמרט – מול הז'וּלִיק טלנסקי, שבעזרת הפרקליטות והשופטים, שאישרו את עדותו המוקדמת – תרם יותר מכול להדחתו של ראש ממשלה מכהן! – אז אני מחכה לבקשת הסליחה שלכם – ואם אינני טועה הייתי הסופר היחיד שתמך באולמרט השאר השתתפו במחול התקשורתי של זריקתו לכלבים או שתקו!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,396 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,049 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל