גיליון מס' 763

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' באב תשע"ב, 26 ביולי 2012

עם צרופת שער ספרה החדש של ארנה גולן "ילדה של קיבוץ"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי. // עמוס גלבוע: כל אחד וההר שלו. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. הים אותו ים? – על יצחק שמיר. 2. נגד הדרת חרדים. 3. שאף אחד לא יטוס. 4.  פצצת סירחון. //  נורית יובל: חליפת שירים לזכרו של המשורר המיוחד מאוד, רמי דיצני ז"ל. // אילן שחורי: קונרד שיק: הגרמני הנוצרי ששינה במאה ה-19 את קו הרקיע בירושלים. // אהוד בן עזר: מכתב לידידה חדשה בארץ [או מה השתנה ב-20 השנים האחרונות?] מתוך היומן, 7.11.1992. // משה כהן: הנדון: מה עוד צריך לקרות? האביב הסורי. // מריאן בֶּלֶנְקִי: אימא יהודייה. תירגם מרוסית: יואל נץ. // איליה בר-זאב: "הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים..." // ליטמן מור: הרופאים היהודים בשואה. // תקוה וינשטוק: אילנה, נהגת האוטובוס המאושרת. // משה גרנות: דקדנס נוסח תל-אביב, על "אלנבי", ספרו של גדי טאוב. [פרסום חוזר]. // הגוף שלי לא פולט חרא, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נעמן כהן: על השנאה. על פרופסור אוה אילוז והגזענות "האקדמית" האנטי אשכנזית. על שנאת מדינת ישראל – ספי רכלבסקי מול סבו אברהם כנעני ממייסדי קיבוץ גבת. // הרצליה רז: מכתב פרידה. // ד"ר ישראל בר-ניר: בחירות ארה"ב, סקירה לחודש יולי 2012. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק חמישה-עשר, מכלא דמשק... // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי

(שידור חוזר)

"וּבְהִתְחַדֵּש הַקַּיִץ –

שַׁבְתִּי לִפְרֹחַ"

(אסתר ראבּ: "יוֹם הֻלֶּדֶת")

אֲפִלּוּ אִם אֵש חַמְסִינָיו נְשוּפֵי הַשַּארְקִיָּה לוֹהֶטֶת כַּתֹּפֶת

וְאֵין בֵּין פִּצְעֵי אַדְמָתוֹ הַסְּדוּקָה גַם אֶחָד שֶאֵינוֹ שוֹבֵר לֵב

אֲנַחְנוּ שְפוּטִים עַל תְּכֶלְתּוֹ הַמֻּתֶּכֶת בַּשֶּמֶש מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק

וְלֹא עַל רִשְעוֹ שֶל סְחַרְחֹרֶף סוּפוֹת הַקָּרָה הַצּוֹלְפוֹת כְּמַגְלֵב.

אֲנַחְנוּ מֵאֵלֶּה שֶעוֹד מִשְתַּכְּרִים מִן הָאוֹר הַחוֹגֵג, לֹא מִיַּיִן,

אֲנַחְנוּ, שֶעִם הָאַגָּס הָרִאשוֹן בַּבֻּסְתָּן לִתְחִיָּה מְקִיצִים,

אֲנַחְנוּ, אוֹתָם הַיּוֹדְעִים בְּלִבָּם כָּל שָנָה צְמֵאַת חֹם כִּי עֲדַיִן

אִם טֶרֶם כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקֵּיצִים לֹא כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקִּצִּים.

וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים כִּי כְּשֵם שֶצַּהֶבֶת הַכְּמוֹש הַנִּבְלֶמֶת בַּוָּאדִי

כּוֹפֶלֶת אֶת חֵן הַהַרְדוּף הַמַּוְרִיד עַל גְּדוֹתָיו פִּי שִבְעָה – כָּךְ מַמָּש

מַמְתִּיק הַשָּרָב אֶת צִנַּת צְלִילוּתָם הַבְּדָלְחִית שֶל מֵימֵי תֵּל אֶל קַאדִי

וְצֵל מַטָּעֵי הַגּוֹלָן אֶת יְפִי הַקּוֹטְפוֹת כַּחֲלוֹם שֶמֻּמַּש.

וּצְמָא יְעֵלֵי הַמִּדְבָּר הֶעָטִים רוֹהֲטִים אֶל מִלְמוּל מֵי הַפֶּלֶג

שֶל נַחַל דָּוִד בִּצְפוֹנָהּ שֶל עֵין גֶּדִי אוֹ עֵין עֲרוּגוֹת בִּדְרוֹמָהּ

כִּגְהֹר הָאוֹהֵב לִזְרוֹעוֹת הָאוֹהֶבֶת בֵּינָן הוּא נָמֵס כְּמוֹ הַשֶּלֶג

הַזָּב מִמּוֹרְדוֹת הַחֶרְמוֹן לִמְקוֹרוֹת הַיַּרְדֵן בְּחַסְדָּהּ שֶל חַמָּה, –

הוּא גַם צִמְאוֹנֵנוּ שֶלָּנוּ אֶל זוֹ הַקֵּיצִית שֶכֻּלָּהּ גַּעֲגוּעַ

שֶשְּׂעַר שוּלַמִּית עַל קִירוֹת מְצוּקֵי הָעֶרְגָּה הַנּוֹטֶפֶת לַחוּת

הוּא דָ"ש שֶשּוֹלַחַת אֵלֶינוּ מֵעֵבֶר לַזְּמַן הָאַחַת שֶהָגוּהָ

פְּסוּקֵי יִפְעָתוֹ הָאֵרוֹטִית שֶל שִיר הַשִּירִים שֶעִטְרוּהָ מַלְכוּת.

אָז שוּבִי נָא, שוּבִי אֵלֶינוּ גַם כָּאן וְעַכְשָיו, שוּלַמִּית הַנֶּחְשֶקֶת

כִּי דְבַש אֶשְכּוֹלוֹת הַתִּירוֹש בְּחָזֵךְ הָעַתִּיק אַךְ צָעִיר לְעוֹלָם

עוֹדֶנּוּ מְקוֹר הַשִּירָה הַהוֹפֶכֶת לְלַחַן אֶת אֵלֶם הַשֶּקֶט

וּבְלִי גַעֲגוּעַ אֵין שִיר, שֶהוּא כַּן-הַמְרָאָה לִמְחוֹזוֹת הַנֶּחְלָם.

וּכְמוֹ שֶהַקַּיִץ מֵמִיר כְּמִקְסַם אַלְכִּימַאי אֶת הַבֹּסֶר בְּמֶתֶק

וְאֶת הָאָסוּף בֵּין חוֹמוֹת מַלְבּוּשָיו בֶּחָשׂוּף לְאוֹר יוֹם וּמַשָּב

וְלַהַט רוּחוֹת הַקָּדִים מַאֲדִים בִּקְרִינַת מַחְמָאוֹת שְלוּחוֹת מֶתֶג  

אֶת גּוֹן לְחָיֵי הַפֵּרוֹת בַּגַּנִּים הַמַּטְרִיף עַל רוֹאָם אֶת חוּשָיו, –

כָּךְ פֶּתַע נִתְקָף גַּם הַחַי, מֵאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וּמֵעוֹף הַשָּמַיִם

עַד לֵב הָאָדָם בְּבֻלְמוֹס הָעוֹשֶׂה בּוֹ שַמּוֹת מִסִּיוָן עַד אֱלוּל

וְשָב וּמַסְעִיר בּוֹ כְּמִיהוֹת כְּאַיָּל הָעוֹרֵג עַל אָפִיק שוֹצֵף מַיִם

אֶל תֹּאַם חֶצְיוֹ הָאַחֵר, הֶחָסֵר, שֶמִּלּוּי הַשָּלֵם בּוֹ כָּלוּל.

וְלֹא רַק הַמֶּתֶק בַּפְּרִי מְלַבֶּה אֶת חֶמְדַת הַחוּשִים כְּמַפּוּחַ

וְלֹא רַק תְּפִיחַת הַדָּגָן שֶשִּפְעַת זְהָבוֹ שְחוֹם אָרָד נְשוּקָה,

גַם מֶתֶק הַיֵּצֶר בַּדָּם שֶצּוּפוֹ מַעֲסִיס כַּסֻּכָּר בַּתַּפּוּחַ

אֶת קֵיץ כָּל בָּשָׂר שֶבַּחֹרֶף בָּסַר וְכָעֵת הוּא מַבְשִיל לִתְשוּקָה.

כִּי הַגּוּף הוּא הַפֶּרַח, הָעֵץ וְהַפְּרִי וְהָרוּחַ הִיא רַק הָאֲרוֹמָה

שֶל יֵינוֹ הַחוֹמֵר בּוֹ, שֶל מָה שֶאוֹמֵר בּוֹ שִירָה –  וְתִלִּים עַל תִּלִּים

שֶל כָּל טְרַנְסְצֶנְדֶּנְצְיוֹת אֱנוֹש לְהַבְקִיעַ בָּרוּחַ מָרוֹמָה וּתְהוֹמָה

הֵם רַק תַּרְגּוּמֵי פְּעִימוֹת לְבָבוֹ שֶאֵינֶנּוּ נִזְקָק לְמִלִּים.

וְהַפִיזִי, הַחֹמֶר, שֶבּוֹ מְבַתֵּר הַשַּׂחְיָן בִּבְשָׂרוֹ הַצּוֹלֵחַ

אֶת מִשְיָן הַמַּקְצִיף שֶל אַדְווֹת הַטּוּרְקִיז וְהַכְּחוֹל הֶעָמֹק שֶבַּיָּם

וְשֶבּוֹ מִתְחַפְּרִים יְלָדִים עַל הַחוֹף בְּסֻמְקָם הַמָּתֹק וְקוֹלֵחַ

שֶל פִּלְחֵי אֲבַטִּיחַ הַשָּב וּמַבְטִיחַ בְּלִי קוֹל שֶהַקַּיִץ קַיָּם, –

וְיָדוֹ שֶל הַנַּעַר שֶפְּקַעַת הַחוּט הַמַּזְנִיק עֲפִיפוֹן סַסְגּוֹן-צֶבַע

אֲחוּזָה בְּחָפְנוֹ בּוֹ מַרְקִיד דִּמְיוֹנוֹ הֲזָיוֹת שֶל סִחְרוּר וְאִגּוּף

וּסְגוֹר פִּיו הַמֻּרְעָב שֶל גְּבַרְבָּר מְאֹהָב הַלּוֹחֵךְ אֶת יָפְיוֹ שֶל הַטֶּבַע

הַנִּגְלֶה בִּסְעָרָה בְּשִׂפְתֵי נַעֲרָה הַמֻּלְחֶמֶת אֵלָיו גּוּף אֶל גּוּף, –

וְחִנְגַּת הַשְּוָקִים הָעוֹלִים שוֹקְקִים עַל גְּדוֹתָיו שֶל כָּל סֶכֶר וָחַיִץ

בְּגֵאוּת פִּרְיוֹנָיו וּמְלֵאוּת רִוְיוֹנָיו שֶל הַשֶּפַע הַזֶּה הַהוֹמֵם

בִּגְוָנָיו, טְעָמָיו, סְאוֹנָיו וּבְשָׂמָיו שֶל אוֹתוֹ קַרְנָבָל שֶשְּמוֹ קַיִץ

בּוֹ נֶחְשֶׂפֶת מַהוּת הַצּוֹמֵחַ בַּחַי וְהַחַי שֶבְּתוֹךְ הַדּוֹמֵם, –

כָּל זֶה חוֹבֵר אֶל זִיווֹ הַגּוֹבֵר שֶל הֶחָג הַשִּמְשִי, הַזָּרוּחַ

שֶבּוֹ צַוְּארוֹנָהּ שֶל הַנֶּפֶש פָּתוּחַ לִסְבּוֹא וְלִשְׂבֹּעַ הַכֹּל:

אֶת חֶתֶף הַזְּמַן הַבּוֹרֵחַ, אֶת שֶטֶף הַמַּיִם, אֶת לֶטֶף הָרוּחַ,

אֶת כָּל מַתְּנוֹתיו שֶל הַקַּיִץ הַשָּב בִּפְלָאָיו אֶת עֵינֵינוּ לִסְקֹל.

וְאֶת כְּחוֹל קְטִיפָתוֹ הָאָפֵל שֶל נוֹקְטוּרְנוֹ חֲצוֹת בּוֹ רוּחֵנוּ עוֹגֶנֶת

בַּחוֹף בּוֹ הַחֹם מִתְפּוֹגֵג וְהַחֹשֶךְ רֹאשוֹ אֶל הַשֶּקֶט מַצְמִיד

כְּזוּג אוֹהֲבִים מוּל מַחְשׂוֹף חַלּוֹנָם הַפָּעוּר לַדְּמָמָה הַנּוֹגֶנֶת 

שֶבָּהּ כּוֹכָבָיו שֶל יְפִי לֵילוֹת כְּנַעַן טְלוּלִים וּבְשֵלִים מִתָּמִיד.

* * *

עמוס גלבוע

כל אחד וההר שלו

בשבועיים האחרונים  שהיתי ליד ה"מון בלאן"  שבאלפים הצרפתים, הגבוה בהרי אירופה.  כל בוקר וכל ערב הייתי מתבונן בהר המלא הוד, עטוף השלג. לעיתים נדירות ביותר ראיתי את אותה תמונה של  שיא  ההר ורכסיו. לרוב ראיתי בליל של תמונות. בבקרים היתה תמונה אחת, בערבים תמונה אחרת. פעמים ההר לא נראה כלל, פעמים רק חלקו נראה. זוויות הראייה בסיורים מסביב להר היו שונות, וכך גם התמונות של ההר.

זו היתה המחשה צבעונית, מקסימה, לפנים הרבות של המציאות ולדינאמיות שלה. הבעייה המרכזית של חיינו היא, לדעתי, בכך שרבים לא רואים זאת כך: הם רואים כל הזמן, בכל הנסיבות, את אותה התמונה של ההר. זה כולל קודם כל את הקצוות האידיאולוגים. הימין הקיצוני רואה רק את ארץ ישראל השלמה ואת ההתנחלויות כהגשמת הגאולה. זה ההר שלו, ביום ובערב, מכל צד.

החרדים רואים רק את לימוד התורה  וסחיטת כספי הממלכה לצורך קיומם. זה ההר שלהם.

 השמאל  רואה ב"כיבוש השטחים" את תמונת ההר שלו, ורק אותה. ככל שהוא קיצוני יותר  הוא רואה אפילו ב"כיבושי 1948" את תמונת ההר שלו.

זה טבען של אידיאולוגיות. מה שמעניין לראות הוא כיצד  "המרכז", הלא-אידיאולוגי כביכול, מתעלם משלל תמונות ההר, ונתפס רק לתמונת הר אחת ונאחז בה באדיקות שאינה מביישת את אנשי הקצוות האידיאולוגים.

 והרי מיספר דוגמאות  שאותן קראתי  מדי בוקר וערב  בשבועיים האחרונים.

ראשונה לכל הכרעת הדין במשפט  אולמרט. כמו במטה קסם חלק מסויים מאוד מהתקשורת והעיתונאים שלה העמידו את עצם הזיכוי המשפטי כחזות הכול, כהתרסקות הפרקליטות, כגאולה לפוליטיקה הישראלית. התמונה היתה אחת ואין בלתה. בעקבותיה באו תמונות מישנה: אולמרט הוא צדיק הדור, דרייפוס,  מודל לראש ממשלה מעולה, ואילו אלו שהעזו לתבוע אותו שייכים לאנשי סדום ועמורה.

יפה, אולי בחלקו נכון, אבל למה לדבוק רק בתמונה אחת ולא להציג תמונות אחרות של אותה מציאות והיא – שלפנינו, לפי שרטוטי הכרעת הדין, אדם לא אמין, שהתנהגותו פסולה, רודף בצע, מושחת, לא יודע מה מתרחש מתחת לאפו, שאינו דובר תמיד אמת וכיוצא באלו. כל היופי של המציאות הוא ברב-גוניות שלה!

ומזווית אחרת. ישנם כאלו שעבורם החברוּת היא הערך העליון, זאת תמונת ההר היחידה שהם רואים, וכל השאר  "שילך לעזאזל". למשל, אמנון דנקנר רואה בזיכוי המשפטי את חזות הכול, בראש ובראשונה בגלל החברות שלו עם אולמרט. זכותו המלאה כחבר, אך הבעייה היא שחברות זאת מעוורת את עיניו מלראות נכוחה את התמונות האחרות.

או למשל, החברים של אלי זעירא, ובכללם ראש אמ"ן לשעבר, שלמה גזית. עבורם הסוגייה של בטחון שדה לא קיימת, עבורם פסק-בוררות של שופט בית משפט עליון, לשעבר – שאלי זעירא הוא זה שמסר לתקשורת את שמו של סוכן צמרת  וגם עדיו לא היו אמינים – הוא קשקוש, הוא מוטה. חברם צח ונקי. זכותם כחברים, אך חטאם בכך שהפכו גילוי סודות מדינה  עליונים לעניין טפל, זניח. אז מה תגיד ענת קם המשוייכת ל"אזובי הקיר"?

ואי אפשר בלי דוגמת הפוליטיקאים. לרובם יש רק תמונה אחת בראש: להגיע לממשלה, לקבל נהג ושומר ראש, ואז להיאחז בקרנות המזבח. מה לנו כי נלין על ביבי ונאשימו כל הזמן ביצר השרידות? ראו את אובמה. את כל ילדי סוריה ובנותיה ישחטו, והוא לא ינקוף אצבע מעשית.

למה?  כי הוא ב"שנת בחירות"! 

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב", שעדיין קיים בנייר, ביום 24.7.12.

* * *

אורי הייטנר

1. הים אותו ים? – על יצחק שמיר

בדברי הספד לראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, שנשא בנימין נתניהו בישיבת הממשלה, הוא אמר ששמיר צדק באמירתו לפיה "הערבים אותם ערבים והים אותו ים." – "באשר לאמירותיו ביחס לשכנים," אמר ראש הממשלה, "ביחס להפרדה בין הים והיבשה – ייתכן שהדברים האלה שהביאו קיתונות של ביקורת אז, אפילו בוז – היום יש בוודאי הרבה יותר אנשים שמבינים שהאיש ראה והבין דברים יסודיים ואמִתיים."

תגובה זו מבטאת דברים רבים שנאמרו על שמיר, אחרי מותו. כך, למשל, כתב ב"ישראל היום" חתן פרס ישראל יעקב אחימאיר, במאמרו "עוד יזכה למקומו הראוי בהיסטוריה": "דומה כי היום רק מעטים יחלקו על אמירתו, שהייתה בעיניהם של רבים לשנינה ולקלס: הים אותו ים, והערבים אותם ערבים. דומה כי היום קצת קשה לחלוק על הפשטנות הגלומה באמירה זו של שמיר."

לא רק בקרב תומכי דרכו של שמיר, נאמרו דברים ברוח זו, אלא גם בקרב יריבים. אריאנה מלמד הכתירה את מאמרה ב-YNET: "הנץ שעמדותיו התנחלו בלבבות." וכך כתבה: "צחוקו המריר של הגורל יכול להישמע עכשיו בקול רם, כאשר העמדות שבהן דגלת הפכו לנחלת הכלל כמעט. לטוב ולרע, אם יש לראשי ממשלה מורשת, זוהי מורשתך."

המסר הכללי, הוא שהציבור הישראלי אימץ בהדרגה את עמדותיו המדיניות הנִציות של שמיר; גישת ארץ ישראל השלמה, "אף שעל", "שלום תמורת שלום".

במאמר זה אנסה לבחון את האקסיומה הזאת. האם הניתוח הזה נכון? האמנם הציבור הישראלי, ברובו הגדול, אימץ את דרכו של שמיר? האמנם הפוליטיקה הישראלית, המדינאות הישראלית, דוגלת היום בדרך זאת?

בחינה מעמיקה של התהליכים שעברה מדינת ישראל, מציגה תמונה הרבה יותר מורכבת מן האקסיומה הזאת.

יצחק שמיר סיים את תפקידו כראש הממשלה לפני עשרים שנה בדיוק, ביולי 1992, שבועות אחדים לאחר שהפסיד בבחירות לכנסת ה-13 למפלגת העבודה בראשות יצחק רבין. לאחר 15 שנים שבהן ההגמוניה הפוליטית היתה של הליכוד, למרות שהיו בדרך ממשלות אחדות ושמעון פרס כיהן שנתיים כראש הממשלה, בחר הציבור במפלגת העבודה ובדרכה. אל מול דרכו הנִצית של שמיר, השוללת כל ויתור על חלקים בארץ-ישראל, דגלה מפלגת העבודה בקו מתון של פשרה טריטוריאלית.

אחת מכרזות התעמולה של מפלגת העבודה בבחירות היתה בצורה של שלט הכוונה ירוק של מע"צ. על השלט נראו שלושה חִצים. חץ דק הפונה ימינה ועליו כתוב "הליכוד". חץ דק הפונה שמאלה ועליו כתוב "מרצ". חץ עבה הפונה ישר ועליו: "העבודה בראשות רבין". המסר של מפלגת העבודה היה של מפלגה מרכזית, בין הקיצוניות הנִצית של הליכוד בראשות שמיר, לבין הקיצוניות היונית של מרצ בראשות שולמית אלוני.

רבין הביע מחויבות לפשרה ולוויתורים טריטוריאליים, אך עמד על שמירה על הגולן, בקעת הירדן, גושי ההתיישבות וירושלים השלמה וסביבתה בידי ישראל. הוא הבחין בין "התיישבות ביטחונית" – היישובים באזורים שהתנגד לנסיגה מהם, לבין "התנחלות פוליטית" – היישובים באזורים שתמך בנסיגה מהם. הוא שלל הקמתה של מדינה פלשתינאית. הוא שלל מכל וכל מו"מ עם אש"ף. לכל היותר הוא היה מוכן לדון עם "אש"ף שטחים", כלומר תושבי יש"ע השייכים לארגון, להבדיל מ"אש"ף תוניס", הנהגת אש"ף שישבה בתוניס, בראשות ערפאת. גם נכונות זו היתה הגמשה של עמדותיו המוקדמות.

כראש ממשלה, שינה רבין חלק מעמדותיו. השינוי העיקרי היה בנושא הסורי – נכונותו לנסיגה מהגולן. אולם גם בנושא הפלשתינאי חל שינוי בדרכו. השינוי המשמעותי ביותר, היה קיום מו"מ וחתימה על הסכם עם אש"ף, בניגוד לעמדתו המוקדמת. לחיצת היד ההיסטורית שלו עם ערפאת, ביטאה נסיגה משמעותית מגישתו בתקופת הבחירות.

והנה, מפלגתו וכל המחנה הפוליטי והציבורי בראשותו, קיבלו את השינוי ונתן לו גיבוי מלא. יוסי ביילין, האידיאולוג והאדריכל של המהפך היוני במפלגת העבודה, לעג לחבריו למפלגה, שבכזאת קלות שינו עמדות להן נשבעו אמונים במשך שנים. וכך הוא כתב בספרו "לגעת בשלום":

"עם חלק מחברי הממשלה התעמתי לא אחת בנושא המדיני, מאז 1975. מיכה חריש, למשל, פרסום בביטאון 'המשמרת הצעירה', 'רמזור', מאמר מפורט שבו השווה את אש"ף לנאצים וטען שלעולם לא נוכל להידבר איתם. אחר-כך, ב-1990, שיגר לי מכתב שבו ביקר אותי על האובססיה הפלשתינאית שלי. רבין כינה את אברום בורג ואותי אש"פיסטים בישיבת חוג 'משוב', שנים אחדות קודם לכן. ולא בכעס עשה את אלא כמי שמציין עובדה. אפילו יוסי שריד קרא שלוש שנים קודם לכן לראשי אש"ף ש'יחפשו אותו'." (ע' 142).

ביילין תיאר את תחושותיו בישיבת הממשלה שבה אושר הסכם אוסלו. לצד התרוממות הרוח מעצם ההחלטה, הוא חש אי נוחות מהקונסנזוס החדש שצמח לפתע. "תוצאת ההצבעה בממשלה הייתה מפתיעה – הסכם אוסלו התקבל פה אחד. רק שמעון שטרית ואריה דרעי נמנעו. בלילה חזרתי הביתה והרגשתי חופשי, בפעם הראשונה מאז נוצר ערוץ אוסלו, לספר להלנה את כל הסיפור. 'אתה ודאי מאושר מתוצאות ההצבעה הלילה', אמרה. 'דווקא לא. לא אהבתי את מה שקרה היום בממשלה. חשבתי על כל הניתוחים שעסקו ב'חשיבה קבוצתית'. עד אתמול, גם אחרי שינוי 'חוק המפגשים', היה אש"ף בבחינת טריפה מוחלטת. אי אפשר היה להזכירו בשום החלטת ועידה או מרכז, ואין כמעט מחלוקת, ומי שמפר את הקונסנזוס חשוד כפרו-אש"ף ולא כמי שמבין שאין אלטרנטיבה טובה יותר. והיום – אין בעייה, יש פרטנר, יש הסכם, ראש הממשלה בעד, וכל השרים תומכים, ואם יש שר אחד כמו שטרית שאיננו מצליח להתלהב, הוא נמנע בסוף הדיון כי התנגדות היא שבירת הקונסנזוס החדש'. דווקא באותו יום חסרה לי המחלוקת. הייתי מעדיף לו הושג רוב מכובד לאחר דין ודברים, שאלות קשות וביקורת נוקבת." (ע' 143).

השינוי שחל ברבין היה משמעותי וכך גם השינוי במפלגתו ובדעת הקהל. אנשי ארץ ישראל השלמה לא שינו את עמדתם, אבל תומכי הפשרה שהתנגדו בתוקף למו"מ עם אש"ף, קיבלו ברובם הגדול את השינוי ואימצו את הדרך החדשה.

אולם השינוי היה בעיקר פסיכולוגי – שבירת הטאבו בנוגע לאש"ף. במהות, יצחק רבין שמר אמונים עד יומו האחרון לתפיסתו האידיאולוגית, לגישת הפשרה הטריטוריאלית מבית מדרשו של יגאל אלון, מורו, רבו ומפקדו. בנאומו האחרון בכנסת, חודש לפני הרצח; נאום מדיני פרוגרמטי, בדיון הסוער על אישור הסכם אוסלו ב', הציג רבין את קווי היסוד לתכניתו להסדר קבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים, שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

מי שהוביל את המהפך האידיאולוגי הדרמטי במפלגת העבודה ובציבור הישראלי, היה אהוד ברק. בוועידת השלום בקמפ-דיוויד, שהתקיימה ביולי 2000, נסוג ברק מעמדותיה המסורתיות של מפלגתו, מהמצע שהעלה אותו לשלטון ומקווי המדיניות של ממשלתו. את כל ה"לאווים" של רבין, הוא הפך ל"הֵנים". את דרך הפשרה הטריטוריאלית הוא המיר באימוץ עקרוני של נסיגה מלאה לקווי 49', עם "חילופי שטחים" קלים. הוא הציע לחלק את ירושלים, לסגת מבקעת הירדן בניגוד לשני קווי יסוד מהותיים ומרכזיים בתפיסתה של מפלגת העבודה.

וגם במהפך הזה, מפלגתו וכל המחנה הפוליטי שהוא עמד בראשו, הלכו איתו. מחצית הציבור בישראל, נתנה גיבוי לשינוי הקיצוני הזה. השינוי המהותי ביותר היה בנושא ירושלים. עד לאותה ועידה, חלוקת ירושלים הייתה מילה גסה במפלגת העבודה. בבחירות 96', יצא הליכוד בסיסמה: "פרס יחלק את ירושלים". מפלגת העבודה ראתה בסיסמה זו שקר נתעב ועלילה נוראה. כל ראשיה יצאו מגדרם כדי להכחיש את הטענה. והם צדקו, אכן היתה זו עלילה. הם לא העלו על דעתם את חלוקת ירושלים.

כך היה גם בבחירות 99', בהן ברק עלה לשלטון. הליכוד שב לסיסמה הזאת, והפעם: "ברק יחלק את ירושלים." וגם הפעם מפלגת העבודה וברק הכחישו זאת מכל וכל. אהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים, מי שעמד בראש המאבק נגד הצעתו של ברק לחלק את ירושלים כעבור שנה, התייצב בתעמולת הבחירות, והגן על ברק. "ברק לא יחלק את ירושלים," הוא פסק, למגינת לב חבריו לליכוד. באותה מערכת בחירות סיכל יו"ר מרצ יוסי שריד את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע המפלגה את חלוקת ירושלים.

הקונסנזוס על ירושלים היה הדבר היציב ביותר בפוליטיקה הישראלית. כאשר יוסי ביילין כתב ב-1995 עם אבו מאזן את "מסמך ביילין אבו-מאזן", הצעת מסגרת להסדר קבע (ממנה התנער אבו מאזן), שהרחיקה לכת מאוד מעבר לעמדות ממשלת רבין, בה כיהן כסגן שר החוץ, ומעמדות מפלגתו, הוא עמד על אי חלוקת ירושלים. הוא הציג פתרון יצירתי במיוחד. ירושלים השלמה תישאר בידי ישראל, אך ישראל תיסוג מאבו-דיס שבקרבת ירושלים, הפלשתינאים יציגו אותה כחלק מאל-קודס, ושם יקומו הפרלמנט ומוסדות השלטון הפלשתינאיים. כך הוא הציג את נושא ירושלים בספרו "לגעת בשלום":

"ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלשתינאים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו-צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210) ... הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. ... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים" (ע' 217).

בנאום שנשא בעצרת הממלכתית ליום ירושלים בגבעת התחמושת, שבועות אחדים לפני הוועידה, ברק נשבע אמונים לירושלים השלמה. לקראת קמפ-דיוויד, חש ביילין שבשלה השעה, והריץ קמפיין בעד ויתור ישראלי על השכונות הפלשתינאיות שסופחו לירושלים ב-67' ולא היו חלק מן העיר בתקופה הירדנית. המסר שלו היה, שאותן שכונות אינן באמת ירושלים. לא לשכונות הללו התפללו אבותינו "ותחזינה עינינו בשובך לציון". אפילו ביילין לא העלה על דעתו, עד כמה ברק עקף אותו. בקמפ-דיוויד לא הסתפק ברק בנסיגה מהשכונות הנ"ל, אלא גם ממזרח העיר (בגבולות שקדמו לסיפוח) ואפילו מהעיר העתיקה (זולת הרובע היהודי) ולמעשה גם מהר הבית.

ושוב, מפלגתו וכל המחנה של מפלגת העבודה ו"שמאלה" ותומכיהם בציבור, קבלו את המהפך, ראו בכך המשך טבעי של הדרך בה הלכו עד כה.

כל השינויים הללו היו במחנה היוני בישראל. אולם הראשון ששבר בפועל את הטאבו שלא חוזרים לקווי 49' היה דווקא ראש הממשלה מטעם הליכוד, אריאל שרון. בהתנתקות, נסוגה ישראל מכל רצועת עזה עד הס"מ האחרון, עקרה את כל יישוביה, עד היהודי האחרון. עשר שנים לאחר נאומו האחרון של רבין, שבו הוא  כלל את גוש קטיף בגדר גושי ההתיישבות מהם ישראל לא תיסוג, והביע תקווה שיקומו ביהודה ושומרון עוד גושים כמותו, עקר שרון את גוש קטיף. כבונוס, הוא הביא לנסיגה גם מצפון השומרון. וגם כאן, מפלגת העבודה, מרצ והציבור התומך בהם תמכו במהלך. וגם רוב שרי הליכוד והח"כים של הליכוד תמכו. וכן רבים מציבור מצביעי הליכוד.

כששרון הקים את "קדימה" הוא הציג אותה כמפלגת מרכז, הנמצאת בין עמדות הליכוד לעמדות מפלגת העבודה. הוא אמר שהגיע להכרה ש"לא נוכל להגשים את כל חלומותינו" וכוונתו הייתה שכדי לשמור בידינו את מרבית יהודה ושומרון, יש לסגת מרצועת עזה ומחלקים ביו"ש.

בהמשך הדרך – מפלגת "קדימה" לא היתה מפלגת מרכז, אלא עמדה בראש הגוש היוני, שהתמודד נגד הליכוד על ההגמוניה במדינה. הדרך המדינית שאימצה "קדימה" אחרי שרון, היתה הדרך של "שלום עכשיו" ומרצ. את "קדימה" הנהיגו אנשי הליכוד לשעבר, אהוד אולמרט, ציפי לבני ושאול מופז, והם הוליכו אותה לקצה היוני של הספקטרום המדיני. אפילו צחי הנגבי, בנה של גאולה כהן – מייסדת תנועת "התחיה", מי שהיה בין ראשי הנאבקים בנסיגה מסיני, מי שעוד כְּשַֹר בממשלת שרון הצביע נגד ההתנתקות, אימץ את הקו היוני הקיצוני של נסיגה לקווי 67'. ראש הממשלה אולמרט הרחיק לכת בהצעותיו לאבו מאזן אף מעבר להצעות ברק ב-2000. ציפי לבני שהלכה לבחירות עם המסר הזה, זכתה במספר מנדטים גדול יותר מן הליכוד, וזה היה גם המסר של "העבודה" ומרצ.

הנה כי כן, אין ספק שהמחנה היוני בישראל, או כפי שהוא מכונה מחנה ה"שמאל" ומשום מה אפילו מחנה ה"מרכז שמאל", לא אימץ את דרכו הנִצית של שמיר, אלא להיפך, הוא הרחיק לכת מעבר לכל דמיון, ואימץ את דרכם של אורי אבנרי ורק"ח.

ובליכוד? גם הליכוד, אחרי הפילוג שבעקבות ההתנתקות, רחוק מאוד מדרכו המסורתית, רחוק ת"ק על ת"ק פרסה מדרכו של יצחק שמיר. בנימין נתניהו אימץ את דרך "שתי מדינות לשני עמים", דרך שרבין סירב לאמץ עד יומו האחרון. ואף שהוא לא צייר מפה, קשה לי לראות אותו מתחייב על הגבולות שבנאומו האחרון של רבין.

לסיכום, ניתן לומר שמבחינה אידיאולוגית גישתו של שמיר נחלה תבוסה מוחצת בציבור הישראלי. "שלום עכשיו" יכול לחגוג את נצחונו האידיאולוגי החד משמעי.

אלא שזאת רק חצי התמונה. החצי השני, הוא שברגע שמדינת ישראל אימצה את דרכה של "שלום עכשיו" וניסתה ליישם אותה – דרך זו חדלה להיות אוטופיה, משאת נפש, אלטרנטיבה. היא היתה למעשה, הנבחן בחיים הריאליים, והדרך הזאת התנפצה אל סלעי המציאות. והציבור, שעבר שינוי אידיאולוגי עמוק, מודע לתוצאות של המדיניות הזו.

המבחן הראשון של דרך הוויתורים הייתה מיד אחרי הסכם אוסלו. ב-26.11.93, שבועות ספורים לאחר חתימת הסכם אוסלו, התראיין אדריכל ההסכם יוסי ביילין לאברהם תירוש ב"מעריב". להלן, קטע מעניין במיוחד מן הראיון:

"ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים."

מה היו תוצאות מבחן הדם הזה, אנו זוכרים היטב. האלימות והטרור לא ירדו, אלא עלו וגברו והגיעו לשיאים שלא היו מעולם קודם לכן. ואף על פי כן, לא חזרנו בנו מההסכם, ניסינו ללכת למימוש הסדר קבע וצה"ל לא חזר למקומות אותם עזב. ורימינו את עצמנו. "זה לא אש"ף, זה חמאס." ערפאת נלחם בטרור, לכן צריך לחזק ולחמש אותו. נכון שבערבית, בפנותו לבני עמו, ערפאת אומר דברים שונים לחלוטין מאלה שאמר לנו, אבל זאת טקטיקה פוליטית, מה שחשוב הוא מה הוא אומר לעולם, מה הוא אומר לנו, מה הוא אומר באנגלית.

יצחק רבין החל לפקפק בהסכם שחתם, כפי שהעידה בתו, דליה רבין. בהגיע השעה, על פי הסכם אוסלו ב', לסגת מהערים המרכזיות ביהודה ושומרון, הוא סירב לבצע את ההסכם, בשל הפרותיו בידי הפלשתינאים, בשל פיגועי הטרור נגד ישראל. "אין תאריכים קדושים," הוא אמר, והתכוון שהנסיגה לא תהיה במועדה, אלא רק אחרי שהצד השני ימלא את חלקו. פרס, שהחליף את רבין אחרי הרצח, שינה את מדיניותו וביצע את הנסיגה מחמש מתוך שש הערים המדוברות, זולת חברון. הנסיגה הזאת רק הגבירה את הטרור והביאה אותו לשיאים חדשים, בגל פיגועי ההתאבדות במרץ 1996.

המבחן הבא היה אירועי המנהרה. אם עד אז, ניתן היה לומר שרק החמאס אחראי לטרור, הרי במאורעות הללו המשטרה הפלשתינאית, שהוקמה במימון ובחימוש ישראליים, ושעד אותם אירועים קיימה סיורים משותפים עם ישראל, והיתה למעשה צבא בדרך – הפנתה את נשקה כלפי חיילי צה"ל, והביאה להרוגים ופצועים בקירבם. ואף על פי כן, ראש הממשלה נתניהו רץ מבוהל לערפאת, התחבק איתו והגיע עמו במהרה להסכם על הנסיגה הישראלית ממרבית חברון.

המהפך המדיני של ברק, היה תוצאה של האירועים הקשים מאז אוסלו. הלקח שלו, היה שאין טעם להמשיך בדרך של הסדרים חלקיים, שבהם ישראל נסוגה משטחים ומקבלת בתמורה טרור. הוא החליט לעשות צעד גדול – להציע נסיגה מלאה, תמורת שלום מלא, סוף הסכסוך, סוף התביעות. ערפאת דחה את הצעתו מכל וכל בעיקר כיוון שבשום אופן לא היה מוכן לוותר על "זכות" השיבה, שמשמעותה היא ביטול קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

הוא השיב לברק בדם ואש ותמרון עשן, במתקפת טרור שלא היתה כדוגמתה קודם לכן, באינספור פיגועי התאבדות, מעשה לינץ' נורא ברמאללה, ירי אל שכונות בירושלים ועוד. תחת אש, זחל ברק על גחונו לעבר ערפאת בהצעות מרחיקות לכת יותר בוועידת טאבה, רגע לפני הבחירות, אך גם את הצעותיו אלה דחו הפלשתינאים. "חרטא ברטא," כינה אותן דחלן ה"מתון".

הציבור ראה והפנים. הציבור גם ראה איך אינספור הפסקות אש, "הודנות" ו"תאהדיות" למיניהן היו לאות מתה בתוך דקות.

הציבור ראה גם מה היו תוצאות ההתנתקות. כבר הנסיגה עצמה היתה תחת אש, ואחריה התעצמה מתקפת ירי הטילים על אוכלוסייה אזרחית ישראלית, מתוך השטח ממנו ישראל נסוגה; מתקפה שהלכה והתעצמה עד שישראל נאלצה להגיב בעוצמה כעבור למעלה משלוש שנים במבצע "עופרת יצוקה", ובמינון נמוך יותר המתקפה נמשכת עד היום. גם את העובדה הזאת הציבור ראה והפנים.

נקל לשער, מה היה קורה אילו במקום להפוך את רצועת עזה לבסיס תוקפנות, טרור וירי תלול מסלול על אזרחי הדרום (אגב, מתקפת הטילים החלה עוד כאשר הפת"ח שלט ברצועת עזה), הם היו הופכים אותה לגבול של שלום ומתמקדים בבנייתה ובפיתוח כלכלתה. הרי אין ספק שהציבור, כולל רבים ממתנגדי ההתנתקות, היו תומכים בצעד דומה גם ביו"ש. אבל הציבור ראה והבין. והציבור לא קנה את הסיפור המגוחך על כך שהסיבה לכך היא שהנסיגה היתה חד-צדדית, ללא הסכם. הציבור אינו מטומטם, וקשה למכור לו את הסיפור, שהפלשתינאים כל כך רצו מו"מ עם ישראל וכל כך רצו הסכם שלום עמה, שהם ממש-ממש נעלבו על כך שישראל נסוגה ללא הסכם, ולכן הענישו אותה באלפי טילים על אוכלוסייתה האזרחית. הציבור גם לא קיבל את סיפורי אלף לילה על ה"מצור" האכזרי, כביכול – אותו ספין שקרי לתיאור העובדה שישראל סגרה את גבולה עם ישות טרוריסטית שיורה טילים על אזרחיה.

הציבור גם ראה איך אבו מאזן, שלכאורה הוא מנהיג מתון מערפאת, דוחה אף הוא על הסף את הצעותיו מרחיקות הלכת של אולמרט, ושוב בשל סירובו לוותר על "זכות" השיבה. והציבור רואה איך הרש"פ מסרבת לנהל מו"מ עם ישראל כבר למעלה משלוש שנים, ואינו מוכן לקבל את שקר הטלת האחריות על כך על ממשלת נתניהו.

הציבור התרחק מאוד-מאוד מהשקפת עולמו האידיאולוגית של יצחק שמיר. הציבור אינו מצדד בהתנגדותו העקרונית לכל ויתור טריטוריאלי. אבל הציבור מבין שתמונת המציאות של שמיר היתה ריאלית הרבה יותר משל יריביו. הציבור הבין זאת בדרך הקשה, דרך מימוש האידיאולוגיה האחרת.

הביטוי "הערבים אותם ערבים והים אותו ים" אינו ביטוי ראוי. אין זה סגנון דיפלומטי, אין זה סגנון ההולם ראש ממשלה ולבטח אין זה סגנון ההולם את יצחק שמיר, שלרוב הקפיד על שפה עניינית ונמנע ממליצות וגוזמאות. אולם המסר של הדברים הללו, שלא חל שינוי בגישת העולם הערבי לעצם קיומה של ישראל, מאז שנשיא מצרים נאצר הוציא לרחובות את ההמונים בקריאות "נזרוק את היהודים לים," ערב מלחמת ששת הימים, הוכח כנכון.

רוב הציבור מוכן, עקרונית, לוותר על שטחי ארץ-ישראל תמורת שלום, אך הוא מפוכח ומבין שנכון להיום ולעתיד הנראה לעין אין לישראל פרטנר לשלום. רוב הציבור אינו דבק עקרונית בדרכו של שמיר – "שלום תמורת שלום", אך הוא מבין שנוסחת "שטחים תמורת שלום" אינה עובדת, כיוון שהסכסוך אינו על שטחים אלה או אחרים, אלא על עצם זכותה של ישראל להתקיים.

האומנם עמדותיו הנִיציות של שמיר התנחלו בלבבות הציבור? – לא, השקפתו האידיאולוגית של מרבית הציבור התרחקה מעמדותיו של שמיר. אולם הציבור, ברובו הגדול, אימץ את תמונת המציאות של שמיר, מהסיבה הפשוטה, שהיא הוכחה כנכונה.

2. נגד הדרת חרדים

הארץ והעולם כמרקחה – ידיעה רודפת ידיעה: משבר פוליטי וקואליציוני, פיגוע רב נפגעים, הצתות עצמיות, פשעי מלחמה בסוריה, טבח בארה"ב. והכותרת הראשית ב"הארץ": "מוזיאון ישראל מפריד בפעם הראשונה שעות ביקור לנשים ולגברים".

אני סבור שסוגיות הנוגעות לזהות היהודית התרבותית של ישראל ראויות מאוד לעמוד במרכז תשומת הלב הציבורית. אלא שכאן לא היתה כל כוונה בשיח זהות, אלא בהתרסה, בהסתה, בהתססה, תוך שימוש בכותרת דמגוגית, שאמנם אין בה מילת שקר, אולם חצי אמת גרועה משקר, וכאן מדובר ברבע אמת.

רוב קוראי העיתון מסתפקים בקריאת הכותרות. מה הם לומדים מן הכותרת? שמעתה, לא יוכלו עוד לבקר עם בנות או בני זוגם במוזיאון, מאחר ושעות הביקור בו הופרדו. אילו כך היה, אין ספק שהנושא היה ראוי לכותרת ראשית. אבל מי שיקרא את הכתבה עצמה, יגלה שמדובר בדבר אחר לגמרי. מדובר בכך שהמוזיאון החליט לפתוח, מחוץ לשעות הביקור הרגילות, שעות נפרדות לנשים ולגברים, לביקור בתערוכה אחת בלבד: "חסידים: לא רק שחור לבן".

החלטה יפה וראויה של המוזיאון, המעידה על פתיחות, פלורליזם וליברליות. אולם הכותרת המסיתה עשתה את שלה. הפייסבוק רועש ורוגש ... כפיה דתית ... כניעה לדתיים ... סוף המדינה וסוף התרבות ... ומכספי משלמי המיסים ... ובושה וחרפה. וקריאות להחרים את המוזיאון. וכבר קופץ בראש עורך דין המפרסם את מכתב האיום ששלח למנהל המוזיאון, עם העתקים ליועץ המשפטי לממשלה ולשר החינוך. ואיומים לעתור לבג"ץ... הנאורות בהתגלמותה.

בוקה, מבוקה ומבולקה, אך למעשה זהו רוב מהומה על לא מאומה. כי מה קרה כאן בסך הכול? מוזיאון ישראל, שהינו מוסד ממלכתי השייך לכל אזרחי ישראל, כולל החרדים, שהציבור החרדי לרוב אינו בא בשעריו, יצר נישה המושכת את הקהל החרדי. כמוסד ממלכתי, האמון על חשיפת הציבור לאמנות, זיהה המוזיאון הזדמנות – מן הסתם גם כלכלית, אך בראש ובראשונה תרבותית, לחשוף את המוזיאון ואת האמנות הישראלית בפני הציבור החרדי. ומאחר ולקהילה החרדית יש מסורות, קודים והתנהלות ייחודית, ובהן ההפרדה בין המינים – כדי לאפשר את הגעתה, המוזיאון הלך לקראתה, בלי לפגוע בצביונו ובלי לפגוע בציבור אחר.

יש לברך את הנהלת המוזיאון על הצעד הזה.

אציג את עצמי. אני חבר קיבוץ אורטל, מנהל מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי. היהדות שלי, אורח החיים היהודי שלי, רחוקים ת"ק פרסה מן החרדות. ההפרדה בין המינים בשם הצניעות, היא אחד הנושאים העיקריים למרחק בין ערכיי לבין המגזר החרדי.

אולם כפלורליסט וליברל, אין לי כל עניין לכפות עליהם את אורחות חיי. אני יכול להתווכח איתם, להתקוטט אתם, להשתדל שהמחלוקת תהיה לשם שמיים. אך בסופו של דבר זכותם לחיות את חייהם על פי אמונתם. כאשר הדבר פוגע בכלל הציבור, כמו בנושא ההשתמטות מצה"ל, איני רואה סיבה לגלות סובלנות, ואני בפירוש אדרוש מהם שינוי. אולם כאשר מדובר באורח החיים הפנימי של הקהילה, חובתי לגלות סובלנות. זו חובתה של החברה הישראלית. זו חובתה של מדינת ישראל. זו חובתם של מוסדותיה. ובוודאי שזו חובתם של מוסדות התרבות, שעליהם להיות מופת לפתיחות ופלורליזם.

כפלורליסט, אני מתנגד לכפייה חילונית ולהדרת חרדים מן המרחב הציבורי.

כה חבל, שעיתון "הארץ" מקדם את פני תשעה באב במפגן מכוער של שנאת חינם.

3. שאף אחד לא יטוס

פרח-טיס עף מקורס טיס. הוא ביקש להתקבל לנ"מ. "למה לנ"מ?" נשאל. "אם אני לא טס – אף אחד לא יטוס!"

מצחיק? עצוב. כיוון שפרח=הטיס הזה היה פעם רמטכ"ל ושר ביטחון, לגמרי לא רע, והיום הוא ראש האופוזיציה בכנסת.

שאול מופז חצה השבוע את כל הקווים האדומים, כאשר הצהיר באוזני כל העולם, ש"לא ניתן את ידינו להרפתקאות מבצעיות שעלולות לסכן את בנינו ובנותינו." במילים אחרות, הוא אמר: שמע אחמדיניג'אד, שמעי איראן, שמע העולם – כדי להתנקם בביבי, אנו לא ניתן ידינו למניעת התחמשותה הגרעינית של איראן. שמעי סוריה, שמעו חיזבאללה – כדי להתנקם בנתניהו וכדי להמציא לעצמנו אג'נדה לשבועות הקרובים, אנו נאבק נגד מניעת העברת נשק כימי לחיזבאללה.

דבריו אלה של מופז הם הפקרות פושעת והקרבה מודעת של האינטרס הלאומי הבסיסי ביותר, קודש הקודשים של ביטחון ישראל, על מזבח רגש נקמה קטן, של פוליטיקאי קטן.

שאול מופז עשה שריר, כינס מסיבת עיתונאים כדי להודיע שהוא מסלק ארבעה ח"כים מסיעתו. היה זה ניסיון נואש לשכנע, לפחות את עצמו, שהוא ראש מפלגה, ובסך הכול יש בעייה עם ארבעה ח"כים סוררים. אבל הרי מופז עצמו יודע היטב, שספק אם ארבעה ח"כים מ"קדימה" לא ניסו או אינם מנסים לרפד את נחיתתם במגרש אחר.

מופז צדק בכל מילה שאמר על "חרפת ביבי הנגבי", כלשונו. אכן, כל מי שהיה שותף לקנוניה, יתקשה להסביר אותה לילדיו. אך מה מופז יסביר לילדיו? את "בית לא עוזבים"? את העריקה מן הליכוד למחנה העריקים האופורטוניסטים "קדימה"? את המגעים שקיים לאורך זמן עם נתניהו על עריקה מ"קדימה" בהנהגת ציפי לבני? את ההצטרפות הלילית ההזויה לממשלה בראשות מי ששבועות קודם כינה "שקרן" ושעות קודם הבהיר שבשום אופן לא ידון עימו? או את הפרישה ההזויה מן הממשלה בניסיון להפיק הון פוליטי מהעמדת פני טריבון המתגייסים לצה"ל, המסרב להתפשר על פרטי החוק שנועד לצמצם את ממדי ההשתמטות? הוא צודק בכל דבריו על התרגיל המסריח שכשל, אך אין לו כל זכות מוסרית לומר את הדברים, שכן בכל דבר מסריח הכרוך בתרגיל, הוא כבר התנסה.

יומו השחור של מופז, הוא היום בו נבחר לראשות "קדימה". מופז לא הרג את "קדימה". הוא ניצח בהתמודדות על הובלת מפלגה מתה. הוא ניצח בהתמודדות על הכבוד המפוקפק הזה. במשך ארבעה חודשים התעלל בגווייה ובסופו של דבר הוא יהיה חתום על תעודת פטירתה. האמת היא, שזה לא הפסד גדול – זאת מפלגה שהורתה בחטא ושרדה שבע שנים יותר מידי.

קשה להאמין שעוד ניתן להיות מופתעים משאול מופז. אבל אני מודה, שלא הייתי מצפה ממנו שירד לשפל, של דבריו המופקרים בנושא הביטחוני. חשבתי שיש לו קווים אדומים.

4. פצצת סירחון

דבר חיובי אחד אפשר לומר על מאמציו של נתניהו לפרק את "קדימה" באמצעות קניית ח"כים בפיתויי שררה – הגונב מגנב פטור. הרי כך בדיוק קמה "קדימה", כך בדיוק נהג שרון.

אולם אף מילה חיובית אינה יכולה להיאמר על הפגיעה בדמוקרטיה, באמצעות צעדים המורידים אותה לדיוטה הנמוכה ביותר מאז ימי התרגיל המסריח, לפני 22 שנה.

לאחר פרישת "קדימה" היתה לליכוד הזדמנות לנקות את האורוות, לטאטא את זיכרונות ימי מרכז הליכוד העליזים; לא לבנות מפלגה של מלאכים, לא של צדיקים ולא של צדקנים, אבל מפלגה נורמטיבית, עם נורמות של פוליטיקה שניתן לחיות עימה, שאינה מביישת את אזרחי ישראל.

והנה, נתניהו מחמיץ את ההזדמנות שנקרתה בדרכו, ומתעקש להחזיר את הגלגל אחורה. ולא בכדי הוא מחזיר לליכוד את צחי הנגבי, מי שמסמל, לצד אהוד אולמרט, את הנורמות הקלוקלות שאפיינו את הליכוד בימיו הרעים.

לאורך שבע שנות חברותו ב"קדימה", שוב ושוב דווח על כך שהנגבי נשאר פופולארי במרכז הליכוד, המשיך לככב בשמחות המשפחתיות של הפעילים וידע שיש לו מגרש נחיתה נוח בליכוד. על מה ולמה? נכון, מדובר באדם חכם, מוכשר ורהוט. אולם מדובר במי שמבחינה אידיאולוגית הרחיק לכת לקצה השני של הקשת האידיאולוגית בסוגיות החוץ והביטחון. הרי טרם הומצא המיקרוסקופ שימצא את ההבדלים בין העמדות המדיניות של צחי הנגבי איש "קדימה" לבין עמדות מרצ ו"שלום עכשיו". אז למה חיכו לו בליכוד? מן הסתם, ידעו שכפי שהאיש שהצביע נגד ההתנתקות יכול לשנות באחת את עורו כשכדאי לו, כך הוא יכול לבצע שוב פליק פלאק לאחור, לאמץ את העמדות שזנח ולהיטיב להסביר אותן. מוכשר, חכם ורהוט, כבר אמרנו?

אך לא זאת הסיבה לפופולאריות שלו. כנראה שהוא פופולארי כיוון שבליכוד זוכרים לו את חסד נעוריו, וממש איני מתכוון למאבק על האנדרטה בחבל ימית.

כוונתי, למשל, לסיפור הבא: לפני כעשר שנים, השיגה המועצה האזורית גולן תקן מהמשרד לאיכות הסביבה בעבור פקח איכות הסביבה אזורי. השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, לחש על אוזנו של ראש המועצה, שהוא מעוניין שיבחר פלוני לתפקיד.

הנ"ל הוזמן למכרז. מסתבר שמדובר באדם שאין לו ולא היה לו מעולם כל עניין באיכות הסביבה והוא גם נעדר כל כישורים לנושא. כל כישוריו הם היותו פעיל מרכזי של הליכוד בטבריה, קבלן קולות. לאותו מכרז ניגשו מועמדים טובים, אנשי מקצוע, משוגעים לאיכות הסביבה, שהמוטיבציה שלהם היא לתרום לתחום.

וראה זה פלא, כנגד כל הסיכויים, המועמד של השר לא נבחר. בתגובה החליט השר הזועם לבטל את התקן ולעצור תקציבים שהובטחו והוקצו למועצה. פרטי הפרשה הופיעו בכתב האישום נגד הנגבי.

לא היה זה מקרה יחיד. זו היתה השיטה. היתה זו תעשיה של מינויים, של אנשים שקיבלו ג'ובים תמורת תמיכה בשר הממנה והבאת קולות של תומכים בו בפריימריס.

הנגבי לא הורשע במינויים פוליטיים אלא בעדות שקר. ובצדק, איני חושב שהדין הפלילי הוא המגרש להיאבק במינויים מושחתים. אגב, איני שולל בעיקרון כל מינויים פוליטיים – אני מצדד במינויים של אנשים הקרובים להשקפת עולמו של שר, לתפקידים בכירים, כדי שיפעלו באמונה לקידום מדיניותו, ובלבד שהם עומדים בקריטריונים המקצועיים. אך הרי לא בכך היה מדובר, אלא בתעשיית ג'ובים לטיפוח ההצבעה בעד הנגבי בפריימריס. לנורמות הפסולות הללו, שקיווינו שחלפו מעולמנו, מחזיר אותנו נתניהו, כאשר הוא חותר להחזרת הנגבי למפלגה שמצפה לו, דווקא בשל אותן נורמות.

עדין לא ברור האם המהלך הזה יצלח; יש לקוות שיכשל. אך עצם הניסיון ראוי לכל מילה של גנאי. בנימין נתניהו, שפעם קראו לו "הקוסם", שלף ארנב מן השרוול והטיל פצצה פוליטית. אלא שזוהי פצצת סירחון, הגורמת לסלידת הציבור מן הפוליטיקה, לפגיעה נוספת באמון הציבור בהנהגתו ולפגיעה ביסודות הדמוקרטיה.

אהוד: אורי, יש להניח שמעטים מאוד מהח"כים של "קדימה" יראו את הכנסת הבאה, אלא אם כן באורח פלא יחזור אהוד אולמרט לעמוד בראשם. לכן הדבר האחרון שמעניין אותם הוא הקדמת הבחירות, שגם אין בה טעם כי הכנסת הבאה תהיה כנראה מפוצלת הרבה יותר מזו הנוכחית.

לכן, לאחר שנפטרו מלבני, וסוף-סוף עשו את המהלך המתבקש של הצטרפות לקואליציה, מהלך דמוקרטי לחלוטין, התברר שהלא-חכם מופז העומד בראשם נשאר לא-חכם, וכמו במהלכים מטופשים אחרים שלו – עזב את הקואליציה, למרות שברור שאין שום פתרון פלאים מהיר לבעיית גיסו החרדים.

מה שקרה בעקבות המהלך הטיפשי של מופז הוא שחברים אחראים יותר ב"קדימה" החליטו כנראה לבטל את המהלך ולהצטרף לקואליציה כדי לחזק אותה עוד יותר במאבקי הפנים והחוץ המצפים לה. למה זה מסריח? זה דמוקרטי, זה מבטא את רצונם של רבים מאוד ממצביעי "קדימה", וגם מותיר אותה להתפרק לקראת הבחירות הבאות אם הלא-חכם מופז יעמוד בראשה. טיפש מי שסומך עליו.

* * *

נורית יובל

חליפת שירים לזכרו של המשורר המיוחד מאוד, רמי דיצני ז"ל

ספרו של המשורר רמי דיצני  "ארץ החול" יצא לאור בשנת 1998. השירים  בַּקובץ בוקעים מחריקתו של חול המִּדְבָּר הטובעני ובנויים על האותיות חֵית (הגרונית) וכַף (החִכִּית).  כתיבת השירים היתה מלוּוָה ההתחבטויות רבות ורמי דיצני כיבד אותי בשעתו בבקשו חוות דעת על כתב היד. אני מביאה שלושה משיריו ואת תגובתי.

מַה צר שאין די בשלושת השירים הקצרים להעיד על עומקו של המֶרחַב הפיוטי של הקובץ הזה כולו.

מְשׁוֹרֵר לְאֵיד

אֲנִי אָדָם בּוֹדֵד מְאֹד

אֵין לִי אִישׁ בָּעוֹלָם;

אִם יִקְרֵנִי מִקְרֶה רַע

אִם אֶפֹּל בְּאַחַת הַפְּחָתִים

אִם אֶבָּלַע בְּבִצַּת חוֹל –

מִי יֵדַע?

מִי יִשְׁמַע?

מִי יִקְרַע: אֵיךְ וְעַל מָה?

לִמְשׁוֹרֵר הַבּוֹדֵד רַק הַחוֹל הוּא לְעֵד

עֵת יִזְעַק – מָה יִמְתַּק לַחוֹלוֹת הֵד קוֹלוֹ הָאוֹבֵד,

הַמִּדְבָּר אַרְכִיבָר לוֹ גַּלְעֵד.

מַחְזוֹר לְיַמּוֹת מֶלַח מַלְכֻיּוֹת וּסְלִיחוֹת

הָאֶבֶן מִתְכַּרְסֶמֶת לִסְחֹפֶת חוֹל.

וְהַחוֹל מַעֲנִיק כָּל-כֻּלּוֹ לָעַלְעוֹל.

וְהָעַלְעוֹל נוֹשְׂאוֹ בְּרוּחוֹ אֶל הַיָּם, מְשַׁקֵּע מַשְׂאוֹי שָׁם.

וְהַיָּם מוֹחֵץ בְּאַהֲבָה מַרְבָד חוֹל לְמִרְבַּץ אֶבֶן-חוֹל,

וְנָסוֹג בִּמְסִירוֹת-שְׁלֵמָה מִתְיַבֵּשׁ מִכָּל.

וְאֶבֶן מִשְׁקַע-סֶלַע עוֹלָה אֶל אֶרֶץ הַחוֹל

מִשְׁתַּתֶּכֶת מִתְגַּרְגֶּרֶת לְמַגָּע לִטּוּף הַחוֹל...

...נִלְמַד אַף אֲנַחְנוּ מִגַּלְגַּל הָעַלְעוֹל

נִשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשֵׁנוּ אֶל תֹּף מֶלֶט וָחוֹל

נְשַׁבַּחַ אֵת אֶלֹהֵינוּ אֵינְסוֹף מְסוֹבֵב-כָּל

שֶׁכָּכָה נִחְיֶה, וְכָכָה נֵדַע לַחְדֹל.

חֶרֶב הַמִּדְבָּר

בַּעַל-חוֹל אַיֹּם מִתְהַלֵּךְ בְּגַן-גֵּיאוֹלוֹגִי לְרוּחַ הַיּוֹם.

וְלַהַב כַּשִּׁיל מִתְהַפֵּך

סְלָעִים עַל חוֹלְסִית מְהַפֵּךְ

הַר-שַׁחַם, חֲרֹסֶת הוֹפֵךְ.

וַאֲנַחְנוּ, בַּת חוֹל וְכָלְאָדָם, חוֹל אָדָם

אֲשֶׁר שֻׁלַּחְנוּ מֵרַעַשׁ הַהֲפֵכָה, מֵחֶרְדַת אֱלֹהִים שָׁם

מָחוֹל לֻקַחְנוּ – וְאֶל חוֹל נָשׁוּב לְעוֹלָם

כִּי בָּנוּ הָאָשָׁם:

חוּס עָלֵינוּ יְהוֹיָחוֹל

חַטֹּאתֵינוּ אֵל מְחֹל

אֲרוּרָה הָאֶרֶץ מִפָּנֶיךָ אָנָה עוֹד נָנוּס?

להלן תשובתי אל רמי דיצני ז"ל בעקבות קריאת כתב היד, 1996:

לְרָמִי,

שִׁירְךָ מְחַלְחֵל וַאֲנִי חוֹתָה גַּחֲלֵי קוֹלְךָ

מֻטָּח וְנִתָּך וְרוֹתֵחַ, שִׂיחָה בַּעְיָם כֹּחָהּ!

בְּחֻפַּת כְּחֶלֶת מַחֲלִידָה וּפְתוּכָה

פִּתּוּחֵי תּוֹכֵחָה חֲרוּזִים בְּפִתּוּחֵי צְוָחָה

קְרוּשָׁה חֳמָרִים-חֳמָרִים כְּחֶלְקַת לוּחוֹת שֶׁל צִפְחָה

חֲשׁוּכָה, חֲשׂוּכָה וְחוֹלָה וּמְחֻלֶּלֶת

נֶחְמַץ הַלֵּב בְּתוֹכָהּ

גּוֹנַחַת חִלְבֵּי רוּחָהּ

כִּי צַר לָהּ

שֶׁאֵין שִׂמְחָה.

מָה זֶה הָיָה לְךָ?

לָמָּה חָבַרְתָ לְמַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וּמָךְ?

נְכָאִים הֵם חֲלוֹם חֶלְמָאִי נִחָר וּמְגֻחָךְ!

לִבְּךָ אַרְכִיּוֹן אֵין חֵקֶר, רְחַב נִדְבָּכִים כָּל כָּךְ

חוֹבֵק חֹשָׁנִים שֶׁל כַּדְכֹד, אַחְלָמָה וְאֶקְדָּח!

בְּחַשׁ בְּכָל מִכְמַנָּיו וּבְנֵה הֵיכָלוֹת בַּסַּךְ

חוֹמוֹת שֶׁל חֶדְוָה, חֲדָרִים שֶׁל חַרְסִית וְחוֹל זַךְ

וּשְׂמַח!

* * *

אילן שחורי

קונרד שיק: הגרמני הנוצרי ששינה במאה ה-19

את קו הרקיע בירושלים

סיפור חייו המדהים של קונרד שיק, שהגיע לירושלים ב-1846 והפך עד מהרה לאחד מחשובי החוקרים והארכיאולוגים של ארץ-ישראל במאה ה-19 ואדריכל של מיבנים רבים ומפוארים בירושלים. תכנון שכונת מאה שערים היה רק אחד מהם.

במשך 55 שנה השפיע מיסיונר גרמני פרוטסטנטי על החיים בירושלים. מנער כנסייה שביקש להתפרנס בארץ-ישראל מתיקון שעוני קוקייה, הגיע קונרד שיק, אדריכל, חוקר תולדות א"י, ארכיאולוג ובונה דגמי בית שני, ללא כל השכלה פורמלית, להיות אחד האישים החשובים והמשפיעים בחקר תולדות ארץ-ישראל במחצית השנייה של המאה ה-19.

מדובר באדם שהשאיר אחריו מבנים מפוארים ביותר בירושלים של המאה ה-19, הנחשבים כיום כפניני אדריכלות, והוא היה דווקא האיש, גרמני נוצרי, שנבחר ב-1874 על ידי אנשי היישוב הישן לתכנן את שכונת מאה שערים בירושלים, השכונה היהודית החמישית שיצאה מחוץ לחומות.  

טליתא קומי, בית החולים למצורעים  ובית תבור היו רק  חלק מהפרויקטים הגדולים שלו. את פעילותו של קונרד שיק בירושלים בפרט ובארץ ישראל בכלל חקרו בעבר כמה חוקרים בהם פרופ' אלכס כרמל  ובשנים האחרונות  פרסם עליו מספר מאמרים פרופ'  חיים גורן כיום סגן נשיא מכללת תל- חי.

קונרד שיק נולד ב-1822 בדרום מערב גרמניה ונשלח בבגרותו ללמוד מסגרות ליד שטוטגרט. שם שהה כשלוש שנים ובתקופה זו נחשף לפעילותם של מיסיונרים אוונגליסטים שהלהיבו אותו. משם בעצת אחד המיסיונרים התגלגל לבזל שבשוויץ והצטרף "למיסיון עולי הרגל של בזל" בראשותו של הכומר שפיטלר שהחל לפעול גם בארץ ישראל. למשימה זו שלח שפיטלר את קונרד שיק יחד עם עמית נוסף בשם פרדיננד פלמר. ביומניו כותב קונרד שיק, שלקראת צאתו לארץ הקודש ביקש לרכוש לעצמו מקצוע הולם ממנו יוכל להתפרנס בארץ ישראל וחברים המליצו לו להיות מתקן שעוני קוקיה, וכך עשה.

בשלהי שנת 1846, זמן קצר לאחר סיום הכיבוש המצרי של ארץ-ישראל, הגיעו שיק ופלמר לירושלים והקימו מרכז מסיונרי קטן בשם "בית האחים" בסמוך לשער שכם.

השניים נתקלו במקום בקשיים רבים. באותם שנים הוקמה מול שער יפו כנסיית המשיח האנגליקנית על ידי החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים. שיק פרש ב-1851 מ"בית האחים" וחבר לכנסיית המשיח, שהופעלה בהנהגתו של הכומר סמואל גובט, הכומר הפרוטסטנטי הראשון בירושלים ובארץ-ישראל.

מסתבר שלמעבר זה, היה השפעה דרמטית על חייו של שיק ועל פעילותו בירושלים. בשלב ראשון צורף קונרד שיק כעובד בבית המלאכה של "בית התעשייה", שפעל במקום מטעם המיסיון. עסק בעבודת נגרות ובגילוף עץ, ואט אט התגלו גם כישוריו הנוספים.

במקביל לעיסוקיו במיסיון החל שיק לעסוק בארכיאולוגיה, בחקר ארץ ישראל, ובבניית מודלים של בניינים בידי האומן שלו. הוא היה למשל בין  החושפים של כתובות השילוח. בין היתר בנה דגם עץ של הר הבית לצורך הצגה בתערוכה בינלאומית בווינה. בהמשך גם יצר דגמים רבים נוספים של האתר, ובכלל זה דגמים משוערים של מבנה בית המקדש. ממצאיו של שיק ותרשימיו שימשו אבן דרך חשובה בחקר ירושלים בתקופת בית שני.

בשירות המיסיון האנגליקני ובהזמנת ארגונים נוצריים אחרים תיכנן בתי ספר, בתי חולים, כנסיות ומנזרים. המיבנים שתכנן שיק בלטו ביופיים וייחודם, והוא התפרסם כאדריכל דגול, שיישם טכניקות חדשניות בתכנון ובנייה. סגנון בנייניו התאפיין בשילוב מושכל ורב השראה של הדר אירופי עם אדריכלות מזרח תיכונית ועות'מאנית.

אנשי היישוב הישן מחד ומוסלמי העיר העתיקה מאידך נעזרו רבות בקונרד שיק. הוא התבקש על ידי הוואקף לסייע בשחזור המסגדים על הר הבית ואנשי הקהילה החרדים פרט לתכנון שכונת מאה שערים ביקשו ממנו לתכנן עבורם בתי כנסת וישיבות. שיק גם עסק במיפוי ירושלים והיה בקשר הדוק עם הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, ובביטאון הקרןPalestine Exploration Quarterly  פירסם מאות מאמרים העוסקים בחקר ירושלים וארץ ישראל. מאות מאמרים נוספים שלו, לא ראו אור מעולם והם מאוכסנים במספר ארכיונים באירופה.

אין רישום מסודר של כל המבנים שבנה והקים בירושלים. חלק מהם הקים יחד עם האדריכל הטמפלרי תיאודור  זנדל, מתכנן שרונה. מוסכם על כל החוקרים, בהם פרופ' חיים גורן,  ששיק הקים בין היתר את בית החולים של האחיות הדיאוקוניסות, הסנטוריום שלLIS ברחוב הנביאים, בית החולים למצורעים "עזרת ישו" ברחוב ממילא, טליתא קומי – בית הספר ובית יתומות שעל חורבותיו הוקם המשביר. הוא שיפץ חדר באיזור המוריסטאן והפכו לקפלה. תיכנן, כאמור, את שכונת מאה שערים והקים חלקים או את כל מתחם הכנסייה האתיופית.

המיבנה המרשים ביותר שהקים קונרד שיק היה ביתו הפרטי, ברחוב הנביאים 58, שכונה רחוב הקונסולים; הבית הוקם ב-1882 מאחר ולא היו לו כספים לבניית ביתו הפרטי, מכר שיק מודל של המקדש של הורדוס שבנה ובאמצעות 800 לירות הזהב שקיבל החל לבנות את ביתו שהוקם בסגנון טירה גרמנית תוך ערבוב של סגנונות ערביים, עירוב של סגנונות מזרח ומערב. כיום נקרא המקום "בית התבור" והוא משמש את המכון התאולוגי השבדי.

במלאת 50 שנה לפעילותו בירושלים, חמש שנים לפני פטירתו ב-1896,  קיבל קונרד שיק, שהיה חסר כל השכלה פורמלית ואת הידע הרחב שלו רכש בעיקר מספרים,  תואר דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת טיבינגן, ומאז נהג לחתום על מאמריו בתואר ד"ר. שיק גם זכה על פועלו בירושלים בשורה של עיטורי כבוד בין היתר מטעם מסדר פרנץ יוזף, מסדר הכתר הפרוסי, מסדר סטניסלאוס, וב-1869 זכה בתואר  יועץ הבנייה המלכותי של וירטמברג.

קונרד שיק מת בדצמבר 1901 ונקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון בירושלים. רעייתו נפטרה שנה לאחר מכן והיא קבורה לידו. על מצבתו נכתב "קונרד שיק (1822-1901), יועץ בנייה מלכותי של וירטמברג."

מאמר זה, הוא חלק מהניוז-לטר השבועי, העוסק בתולדות ארץ ישראל וידיעת הארץ שמפרסם אילן שחורי, עיתונאי, חוקר תולדות ת"א וא"י ומורה דרך מוסמך, במסגרת אתר תיור ישראלי.  http://www.mytour-il.co.il ניתן להירשם לקבלת הניוזלטר פעם בשבוע על ידי שליחת מייל ופרטים לאילן שחורי:  ilan777@gmail.com

* * *

אהוד בן עזר

מכתב לידידה חדשה בארץ

[או מה השתנה ב-20 השנים האחרונות?]

מתוך היומן, 7.11.1992

בסוף הקיץ, ביום שישי לפנות-ערב, חזרתי משחייה בים, והלכתי בשדרות בן-גוריון בתל-אביב, והנה אני רואה בחור ובחורה יושבים על ספסל, הבחור מחזיק ספר בידו וקורא מתוכו בהתלהבות, לאור הדמדומים, וחברתו מאזינה לו בהערצה רבה.

אני מוכן להתערב ששניהם עולים מרוסיה. ואכן, כשאני מתקרב אני שומע רוסית. לא נעים לי לעצור ולהתבונן בהם, אבל זה כל כך מושך את ליבי. אני, שנולדתי בישראל, לא ראיתי מימיי מחזה כזה. את יודעת, בנעוריי, כשהייתי כותב שירים לנערה שאהבתי, הייתי שולח לה אותם בדואר או שם בילקוט שלה, אך מעולם לא העזתי לקרוא אותם בפניה כי ידעתי שהיא וחברותיה יצחקו ממני. התביישתי אפילו שעדיין אין לי הרבה שערות על החזה, ואני לא מספיק גברי כדי למשוך את לב אהובתי.

יש לי חברים סופרים ויש שאינם סופרים, כמעט כולנו נולדנו בארץ. לעולם לא אעז לקרוא בפני מי מהם, ביחידות או בחבורה, יצירה שלי או של מישהו אחר. לכל היותר אתן לחבר לקרוא ביחידות בביתו כתב-יד שלי, ואשמח אם יאמר לי את דעתו הפרקטית, המקצועית, לא הרוחנית; כי שנינו נרתעים ממילים גבוהות ומזלזלים בהן. זה החינוך והאופי הישראלי שלנו.

החיים החברתיים מתרחשים אצלנו בעיקר בלילות שישי. באים ב-10.00, חוזרים ב-2.00 לפנות בוקר, וישנים בשבת עד מאוחר. כשהמזמין או המוזמן דתי, נפגשים במוצאי-שבת ובשעה מוקדמת, כי למחרת צריך לקום לעבודה.

מה מתרחש בפגישות אלה? שותים קצת יין, טועמים גבינות, פיצוחים, כיבוד קל, בדרך-כלל קר, וכמעט תמיד מעולה. מסיימים בתה או קפה עם עוגה או גם גלידה. שתיית משקאות חריפים מצומצמת. לא משתכרים. אפילו לא שותים במידה שתשפיע על מצב-הרוח. בעל-הבית מוזג לך בראשית הערב כוסית ויסקי או ליקר, ולעיתים לא יציע משקה נוסף. לא מתוך קמצנות. מי שרוצה עוד כוסית, מבקש או לוקח. היין נמזג יותר ברחבות, אבל תארי לך שבקבוק אחד מספיק לארבעה-חמישה אורחים! לא רגילים לשתות יותר. בקיץ שותים קצת בירה, והרבה משקאות קלים.

השיחה מתנהלת בדרך-כלל בסגנון Small talk. מי שנוהג אחרת נחשב לא מנומס. לא מנומס לספר על עצמך, על המקצוע שלך או לנצל את הפגישה לעיסקה מקצועית. לא מנומס לדבר כל הערב עם קולגה בנושא מקצועי. לא מנומס להיות רגשני או חושפני מדי או לדבר על משמעות החיים. לא יעלה על הדעת שמישהו יקום ויקרא שיר או סיפור, או שהמארחים יזמינו מרצה. מיפגש "רוחני", מאורגן, בעל אופי של מופע או "חוג בית" – גורם לחלק מהאורחים לפהק או להתלחש ביניהם, ולחלק האחר להסתלק. גם סופרים, כשיושבים יחד, נהנים בעיקר לעסוק ברכילות על סופרים אחרים, חיים ומתים, ובמניעים האגואיסטיים שמאחורי הפסאדות שלהם.

אותן שיחות, אותם משפטים, נשמעים מדי ליל שישי במרבית הסלונים של הישראלים הוותיקים: הבעת דיעות פוליטית, רכילות פוליטית וציבורית, לרוב בעקבות הטלוויזיה או העיתונים. מצב ביטחוני. תאונת אימונים בצה"ל. תאונות דרכים. אונס. מחלות. בחירות בארה"ב. נפילת הבורסה. החלפת רשמים מטיול בחוץ-לארץ או ממסעדות. העלאת זיכרונות, חיפוש מכירים משותפים, עיסוק בחייהם. השוואת ביצועי מכוניות. בדיחות, בעיקר על חיי המין. קצת הערות ציניות.

האם החברה הזו שטחית? חסרת תרבות ורוחניות? לא. האנשים בעלי מקצועות חופשיים, בעלי ידע רחב, צרכני ספרות, מוסיקה, קולנוע ותיאטרון, אבל נהוג ש"שיחות נפש" והשתפכויות עושים רק בשניים, בטלפון, בבית-קפה. את חושבת שתוכלי לשנות אותנו? ככל שתשפרי את העברית שלך, ותשבי איתנו בלילות-שישי, תמצאי את עצמך נתונה באותה צורת חיים טיפוסית, שהיא חלק מזהותנו הלאומית, שהרי כמעט כל דבר שקורה כאן או קשור לכאן יש בו עבורנו משמעות ישראלית, יהודית ומשפחתית עמוקה מאוד ולעיתים גורלית.

* * *

משה כהן

הנדון: מה עוד צריך לקרות? האביב הסורי

מכובדי,

1. שמעתי היום [24.7] ראיון עם ח"כ מאיר שטרית ורגזתי. כמו שאר חברי מפלגתו חזר גם הוא על הטענה הנצחית "ביבי תקע את תהליך השלום במשך שלוש שנים."

אינני מבין מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים אלה יתפכחו. המזרח התיכון בלהבות, הדם זורם ברחובות, משטרים נופלים, הסכמי שלום הופכים לאות מתה – וחברי "קדימה" בשלהם, "הבו לנו תהליך שלום," שזה ביטוי מכובס לריצת אמוק לגבולות 67'.

חברים, למי אתם רוצים להחזיר שטחים? מי חכם ויאמר מי יעלה ומי ירד מהשלטון במדינות ערב וברשות הפלסטינית? למהר למסור את השטחים לחמאס ולאחים המוסלמים, בלי הסדרי ביטחון ובלי ויתור על זכות השיבה? זה שפוי, זה נבון? זו התאבדות.

על יגאל אלון שמעתם? כבר לפני שנים הוא קבע שאין לסגת ללא הסדרי ביטחון, לרבות נוכחות צה"ל לאורך הירדן. על אבא אבן שמעתם? כבר לפני שנים הוא אמר: "גבולות 67' הם גבולות אושווייץ."  אז אולי תרגיעו קצת את המנטרה המטורפת "שלום, שלום," – והנביא ירמיהו השלים: "ואין שלום."

2. האנשים הנאורים במקומותינו מתמלאים אהדה והתפעלות לנוכח גבורתם של המורדים בסוריה המחרפים נפשם בגבורה למען שחרור מדיכוי ורודנות. הם קוראים לעודד אותם ואף להושיט להם סיוע.

אבל רגע, ראינו בתקשורת שקריאת הקרב שלהם היא "אללה אכבר, קדימה לירושלים!" – הווי אומר אלה אסלאמיסטים קנאים היוצאים למלחמת קודש על ישראל. כפי שראינו מרחץ דמים וטבח ללא הבחנה הם דרכי הלחימה הנהוגות אצלם. הם לא שמעו על ערך חיי אדם, ודאי לא של כופרים. והם עלולים להשתלט על טילים ועל נשק כימי. האם להם צריכים אנו לסייע? השתגעתם, זו התאבדות. גם ליפות הנפש ולהתחסדות יש גבול.

3. חיזיון עגום. מעציב לראות את אחד האנשים בעלי העבר הצבאי המפואר ביותר במדינה, שכיהן כרמטכ"ל וכשר ביטחון, כושל באופן פתטי בשדה הפוליטי ויוקרתו הולכת ונשחקת. אפשר היה להזדהות עם מצוקתו לולא התנהל האיש בצורה מביכה ובלתי מכובדת. הוא הפגין אופורטוניזם בלתי מרוסן, היעדר עמוד שדרה רעיוני וזיגזגים פוליטיים חדשות לבקרים וחבל. איך הוא יכול לבוא ולדרש תהליך מדיני, לרבות מו"מ עם החמאס, כשהפלסטינים אינם מסכימים להסדרי ביטחון ולוויתור על זכות השיבה? המטרה מקדשת את האמצעים? אם לא די בכך מצטייר האיש כקטנוני, תככן, נקמן ונרגן המטיח שמות גנאי כגון "שקרן" על ימין ועל שמאל. כך חולפת תהילת עולם של אחד מגיבורי ישראל, וזה מצער. לא מחומר כזה קורצו מנהיגים דגולים. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

מריאן בֶּלֶנְקִי

אימא יהודייה

תירגם מרוסית: יואל נץ

אִיזיָה, שמע בקול אימ'לה שלך,  עזוב אותך מהשטויות האלה, בוא הביתה. תסתכל למי אתה דומה, ווי-איז-מיר – גידלת זקנקן, התלתלים האידיוטיים האלה, החלוק הארוך המטומטם הזה.

איזיה, אל תבייש אותי! אתה בן 33, אין לך לא בית, לא משפחה, לא עבודה. יופי של עיסוק מצאת לעצמך – לעבוד בתור אלוהים אצל הגויים. אני אראה, איזה תודה אתה תקבל מהם. אני קבעתי עם דוקטור צימרמן, הוא ייתן לך כדורים, וזה יעבור לך מהר.

איזיה, הפטפוט הריק מתוכן על זה, שאתה "בן אלוהים", עוד יתנקם בכולנו כהוגן. לא, איך זה מוצא חן בעיניכם? אני יושבת לי בבית, והנה השכן רץ אליי: "דודה מניה, תלכי תראי, מה שהבן החמוד שלך מעולל." אז אני ככה בחלוק ובנעלי-בית רצתי.

ומה אני שומעת? אה? "עזוב את אביך ואת אימך ובוא אחריי..." ואת זה אני צריכה לשמוע מן הבן שלי עצמי ובשרי? איזיה, תקשיב לבן אדם חכם, עזוב אותך מן השטויות האלה לפני שיהיה מאוחר. עוד יהיו לנו בגללך ערמה של צורעס. מה אתה בכלל טוחן שטויות, איזה בן יכול להיות לאלוהים? אולי גם חותנת יש לו?

"מרוח הקודש?" ומה יכולתי עוד להגיד לאידיוט הזה, יוסקה, כשהוא צרח: "אמרי לי ממי את בהריון, מתפרפרת אחת, אני אלך, אשבור לו את הפרצוף"? – "רוח הקודש" שלך מוכר דגים מלוחים בעיר העתיקה. לך, תעשה הכרה עם אבא'לה.

"יבקיע, שמבקיע." איפה גירדת את המילים האלה? איזיה, בוא הביתה, אני עשיתי געפילטע פיש כזה, ששום "מלכות שמים" לא יתחשק לך. הנה, תאכל חתיכה, יש בו ערמה של ויטמינים.

הוי, אלי! עכברים, ג'וקים, פקחי מיסים כבר ביקרו אצלי. בשביל האושר השלם חסר לי בדירה רק האלוהים. ולא צריך לקשקש לי בראש על ציפורי שמיים שאלוהים מפרנס. גם על הדירה ישלמו בשבילך הציפורים? איזיה, תשמע בקול אימ'לה – זה לא העניין שלנו – להיות אלוהים. זוהי עבודה קשה ומסוכנת. לא פנסיה מוקדמת, לא ביטוח בריאות, לא קרן השתלמות.

על ראש הגויים צורעס שכאלה. מה, כבר חסרות לנו צורעס משלנו?

אוי, הלוואי והיית הולך לקורס מנהלי חשבונות, אז הייתי רגועה.

תמיד דוחפים אנחנו את האף  בענייני הגויים ותמיד אנחנו אשמים בכל דבר.

איזיה! תריסר השלימזלים האלה, לא תצמח לך מהם שום טובה. הם כולם יסתלקו להם לאמריקה ואתה תצטרך לבד לתת את התשובות בשביל כולם. תראה עם מי הסתבכת, תראה, מַנְקָה מגדלינה לבדה, ראה מה ערכה – אין בה אפילו מקום לערוך בדיקה. בוא הביתה, תאכל מרק עוף, תתקלח, תתגלח, תסתפר, אני קניתי לך חליפה, עניבה ומגבעת, שתיראה כמו בן אדם הגון ולא כמו קבצן בסדין הזה.

קבעתי עם השדכנית, היא תכיר לך בחורה טובה. היא קצת פוזלת אמנם בשתי העיניים וצולעת על שתי הרגליים, אבל בעד זה לאבא שלה יש טחנת קמח על הירדן. אתה תחיה כמו בחיק האלוהים ותשכח לחשוב מהשטויות האלה.

איזיה, איך האב געואלט פון דיר נחת, און איך האב נאר צורעס. מיט דיא אלע מיינע צורעס, האב איך א גאט אין שטוב. [ביקשתי ממך נחת, ויש  לי רק צרות. עם כל הצרות האלה שלי, יש לי אלוהים בבית] הוי אלי, אלי, אמור לי מה יהיה מזה, אה? שלימזל, סתוֹם את הפה, לא אליך אני מדברת! אצל כולם ילדים כמו ילדים. גאטעניו, בעד מה, נשאלת השאלה, ירד עליי אסון שכזה?

מריאן בלנקי, נולד ב- 29 ביולי, 1950. בוויקיפדיה הרוסית מוגדר כ"סופר, מתרגם, עיתונאי, סטנדאפיסט רוסי, סובייטי וישראלי." בלנקי מתגורר בירושלים מאז שנת 1991. הוא כותב עבור כמה וכמה עיתונים ובמות תאטרון רוסיים. תרגם לרוסית ספרים ומחזות של אפרים קישון ומחזות של חנוך לוין.

המתרגם נפל בזמנו בפח, כאשר תירגם בהתלהבות רבה שיר עלום כביכול מאת מאיקובסקי, בו מיאקובסקי קורא, כביכול, ליהודים שייסעו לפלשתינה. בסוף התברר שהשיר לא היה אלא מהתלה שנונה מפרי עטו של מריאן בלנקי...

* * *

זה עתה הופיע בהוצאת "עקד"

הספר "ילדה של קיבוץ"

מאת ארנה גולן

זהו סיפור ילדותה, נעוריה, נישואיה והולדת בתה הבכורה בקיבוץ "מסדה", ועד לעזיבתה את הקיבוץ לקראת ראשית שנות ה-60.

אולם, אף שזה סיפורה האישי, הוא מסופר על רקע חיי הקיבוץ  כמערכת חברתית מהפכנית, והסיפור מלווה בהארה חדשה, קצת אחרת, של היבטים מרכזיים ומסקרנים בו. למשל, מה היו בפועל "החינוך המשותף" והלינה המשותפת? מה היה היחס למיניות, לעירום וללבוש, לקשר הזוגי והמיני, לנישואין וללידה ולמעמד האישה? איך באמת התנהלו אז החיים ללא ההליך של הכסף, ללא רכוש פרטי וללא אפשרות להעניק או להוריש דבר לילדים? מה היה היחס לאמנות ולאדם היוצר, להשכלה, לטכנולוגיה או למסורת היהודית? מה אירע לדור הוותיקים במהלך חייהם בקיבוץ ועוד. כל אלה מלווים גם בסיפורים על דמויות  בקיבוץ, על חבריה לגיל ועל הוריה.

השילוב הזה של סיפור אישי ועלילה עם תיאור אובייקטיבי והכללה משווה – לספר אופי מיוחד. מחד, הדברים מושכים לקריאה ולמעקב אחר האירועים. ומאידך, יש בהם כדי להקנות לקוראים של היום  מושג חי על עולם הקיבוץ שאינו קיים עוד במתכונת של אז.

[דבר המפרסם]







 

* * *

איליה בר-זאב

"הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים..."

זְמַן מְתֻכְנָן, זְמַן עַדְכָּנִי, עִיר מוֹצָא,

טִיסָה מִסְפָּר כָּךְ וְכָךְ,

הֶעָרוֹת –

אוֹתִיּוֹת מְאִירוֹת מִתְרוֹצְצוֹת בְּתוֹךְ מָסָךְ זוֹהֵר,

תְּנוּעָה מַתְמֶדֶת מִשְׁאַר הָעוֹלָם וְאֵלָיו,

תְּנוּעָה לַהוֹלְכִים,

לַשָּׁבִים,

לְשׁוֹמְרֵי הַסַּף,

לַחוֹמְקִים מִלִּפְנֵי הַחֹק.

זְמַן מְתֻכְנָן לַכֹּל –

אֲמִתִּי.

אִסּוּף מִזְוָדוֹת, אִסּוּף אֲנָשִׁים הַחוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה אֲרֻכָּה

לְכָל שְׁאֵלָה.

פַּס יִצּוּר כִּבְ"עֵמֶק הֶחָרוּץ"* –

לַפְּרָחִים הַמְּאוֹתְתִים עַל מְצוּקָה, לַתְּשׁוּקָה לִנְשִׁיקָה חֲטוּפָה,"

(אוֹ הָאִלּוּץ).

פַּס יִצּוּר לַהֲמוֹנִים –

עוֹמְדִים עַל הָרֹאשׁ בְּבֶן גֻּרְיוֹן, שׁוֹאֲפִים/נוֹשְׁפִים

אֲוִיר פְּסָגוֹת –

עֲגָלוֹת עֲמוּסוֹת נוֹהֲרוֹת

אֶל עוֹלָם אַחֵר.

בְּאוּלַמֵּי הַהַמְתָּנָה הַצּוֹהֲלִים,

בָּלוֹנִים מְמֻלָּאִים בְּגָז הַגַּעֲגוּעַ בּוֹרְחִים מִיָּדַיִם יַלְדוּתִיּוֹת.

חִבּוּקִים מְרַעַנְנִים אֶת הַקִּרְבָה שֶׁדָּעֲכָה.

שְׂדוֹת תְּעוּפָה רְחוֹקִים מַמְתִּינִים לִבְדִידוּת שֶּׁמַתְחִילָה

בְּעִיר זָרָה.

*"עמק החרוץ", יואל ד' 14 – "הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ." עמק יהושפט? – עמק קטן בין הר הזיתים לעיר דוד שנוצר בין שני יובלים של נחל קדרון. ׁהרחבה מעניינת נמצאת בוויקיפדיה.

* * *

ליטמן מור

הרופאים היהודים בשואה

מבוא: במוצאי שבת ב 14/7/12 ראיתי בשנית בערוץ אחד בטלוויזיה את הסרט פונאר. הסרט מתאר את ביקורו של הפסנתרן הנודע אלכסנדר תמיר בווילנה – ירושלים-דליטא – עכשיו בירת ליטא. 

הרקע לסרט "פונאר" הוא השיר שחבר  ביידיש המשורר שמערקע קטשרגינסקי בגטו וילנה.   פונאר זה המקום שנרצחו בשואה למעלה מ 70,000 יהודי וילנה והפליטים שהגיעו אליה בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הנסיעה לווילנה של הפסנתרן תמיר, לדבריו, היתה לזכר אביו ד"ר נוח וולקוויסקי, אשר היה בגטו  בווילנה ונרצח על ידידי הגרמנים הנאצים ועוזריהם הליטאים בפונאר  ב-1943 עם חיסול הגטו. הגטו הוקם ב-6 בספטמבר 1941 וחוסל ב-23 בספטמבר 1943.

 ב-1941  הייתי גם אני כלוא בגטו וילנה, גרתי באותו בניין – הבלוק של הרופאים, בקומה שנייה מול הדירה בה גר ד"ר וולקווויסקי עם אשתו ובנו (ששמו עכשיו אלכסנדר תמיר) בן העשר. בכל דירה בימים ההם גרו בדרך כלל משפחות אחדות, והדלת הראשית לדירה היתה כמעט תמיד פתוחה בשעות היום. ד"ר וולקווויסקי היה איש נעים, פתוח, אמרנו שלום איש לרעהו (אני אז כימאי, מילאתי תפקיד של מנהל הבית והיכרתי את כולם), החלפנו מילים פה ושם. הוא היה תמיד מפזם מנגינות, היה מנגן על פסנתר (מיספר הפסנתרים בגטו היה מועט)  בנו הילד אף הוא היה מנגן בפסנתר, בהדרכתו של אביו.

השיר פונאר היה בגטו פופולארי ביותר. הוא שיקף את המציאות הטרגית: הדרך לפונאר היא בכיוון אחד ואין חזרה ממנה. כולם שרו אותו והיו מפזמים אותו יחד או לחוד. הוא אחד השירים שהולחנו בגטו ומבצעים אותו בכל קהילות ישראל בארץ ובתפוצות עד היום.

מעניין שבאתר גוגול מופיע אבא של הפסנתרן תמיר כמלחין השיר פונאר, ליד המשורר שמערקה קטשרגינסקי. זכור לי שבגטו ייחסו לשמערקע את חיבור השיר. אין לי ספק שהילד אלכסנדר, אז בן 10, ניגן את השיר בעת שאביו לימד אותו לנגן בפסנתר. ד"ר נוח וולקווויסקי היה איש צנוע, וכאן אשתמש באמירה "המבין יבין".

לאחר שראיתי את הסרט ואת הפסנתרן תמיר ויחסו לאביו המנוח, שמחתי שראיתי את הסרט שנית.

אני לא פגשתי את תמיר בארץ, אני אגב בור במוסיקה. (יש לי הרבה חורים ועליי לתקן אותם בגלגול הבא) אני מקווה שמר תמיר יסלח לי אם דבריי יגיעו אליו, אם בכלל.

ועכשיו לענייננו:  לאחרונה עשיתי קצת ניקוי בית בארכיון שלי. מסתבר שיש לי חומר בנושא. ספרים שרופאים כתבו ותפוצתם מוגבלת. לאחרונה גם קיבלתי חומר נוסף אותו אני ממיין ואעלה אותו בכתובים. אוסיף גם מהידע האישי שלי.

היחס של הנאצים לרופאים היהודיים היה שונה מהיחס של הגויים בפריפריה בכלל ובפרטיזנים בפרט. וזאת לזכור ולא לשכוח: "משפט הרופאים" בתקופה שלפני מות סטלין  ב-1952. היחס הפאראנואידי של סטלין לרופאיו – היו לו השלכות על המצב של היהודים בברית המועצות. אינני היסטוריון. האנטישמיות ברוסיה הסובייטית גדלה והתגברה כשאני הייתי כבר בארץ. אולם הרקע למתרחש שם היה ידוע לי, ועל כך בהמשך.

 הכתבה  שלי מטרתה להעלות  נושאים שכדאי לחקור אותם, וכל המרבה הרי זה משובח.

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

אילנה, נהגת האוטובוס המאושרת

מצאתי אשה מאושרת. שמה אילנה שקד והיא נהגת באוטובוס "דן". נהגת ותיקה מאוד. אולי ותיקת הנהגות ב"דן". 28 שנים בקו פתח-תקווה-תל-אביב.

איך מגיעה בחורה ממוצא פרסי פונקט למקצוע הזה?

למען האמת לנהוג באוטובוס לא היה חלומה של אילנה הילדה. בדרך כלל אוטובוסים אינם כלולים בתחום החלומות של בנות. להיות דוגמנית, שחקנית וכמובן מלכת יופי – זה אידיאל. מה פתאום נהגת אוטובוס?

אילנה למדה בבית הספר החקלאי בפרדס חנה להיות גננת. אחרי שלוש שנות עבודה, והיא בת 24, פרצה מלחמת יום כיפור. "קראתי בעיתון שצריך נהגות לאוטובוסים," מספרת אילנה, "מהמועמדות דרשו תעודת נהג ,לפחות שנתיים וחצי נהיגה ברכב  פרטי, רקורד נקי מתאונות וכמובן תעודת יושר. הכול התאים לי. במקביל לעבודה בגן הילדים יצאתי לקורס לנהגות אוטובוס, שישה חודשים, יומיים בשבוע. מלכתחילה דובר על שירות לשעת חירום בלבד, אולם האוטובוס כבש אותי לתמיד.

"היינו ארבע בנות בבית וכולנו רצינו עבודה של גברים. לא רגיל במשפחה של פרסים אבל עובדה. לחלק מהבנות זה הצליח," מחייכת הנהגת, "אחות אחת שלי היא קצינה בשירות בתי הסוהר. אחת מזכירה בבית-חולים שניידר והשלישית עורכת דין. כשסיפרתי להורים שאני מתכוננת להיות נהגת אוטובוס, הם מיד עודדו אותי, ממש דחפו לזה. הוריי לא זכו לבן אבל הנה זכו לבת שתעבוד כמו בן."

ההורים עלו לארץ לפני 66 שנים. אילנה נולדה כבר בישראל.

"מה אמרו החברות שנשארו לעבוד בגן?"

"אמרו שמה שאילנה תעשה לא יפתיע אותם."

 תמיד היתה טיפוס מקורי.

היא החלה בקו פתח-תקווה-תל-אביב. כשעת נסיעה לכל צד מתחנה מרכזית אחת לשנייה, ונשארה בקו הזה. "נולדתי בפתח-תקווה, ילדתי את בנותיי בפתח-תקווה. זה המסלול שלי!"

את בעלה, ממוצא תימני, הכירה בתחנת האוטובוסים המרכזית של פתח-תקווה. היא עצרה בתחנה בין נהיגה לנהיגה, הוא הגיע לתחנה בתוקף תפקידו כמפקד במשטרת התנועה הארצית. אילנה זוכרת היטב את הפגישה הראשונה: "היה יום גשום ואלדד הציע לי טרמפ."

אחרי כשנה התמסד הטרמפ לנישואין של קבע. לא מכבר פרש הבעל לגמלאות ואילנה הכניסה אותו ל"דן". כעת גם הוא נהג. ושניהם נפגשים יומיום בתחנה המרכזית של פתח-תקווה. בהחלט לא רקע רומנטי. זו התחנה המרכזית הגדולה המכוערת ביותר בארץ. בלי רציף אחד ראוי לשמו, ללא קיוסק – הנהגים מביאים בקבוקי שתייה מהבית ושומרים אותם בתאים במשרד – ללא סככות ועם הרבה אבני נגף. אבל לאילנה זה המסלול האולטימטיבי.

היא מתגוררת עם משפחתה בשערי-תקווה בשומרון. מתעוררת בשלוש לפנות בוקר ועולה ברבע לחמש על האוטובוס הראשון. קשה? לדבריה בכלל לא. אבל בשמונה-תשע בערב כבר אינה מרגישה את הידיים והרגליים. כרווקה הסיעה אוטובוסים עד שתים-שלוש אחר חצות  ועבדה גם במוצאי שבת, אולם מאז שנעשתה אם התחילה לעבוד הכי מוקדם שאפשר ולסיים הכי מוקדם שאפשר על מנת להיות מה שיותר במחיצת הבנות. השתיים גדלו בינתיים – ספיר בת 18 ומוריה בת 15 – ברם שעות העבודה נותרו בעינן.

"הן בנות לתפארת. גאות בי בצורה בלתי רגילה," מעירה אימן באובייקטיביות רבה. "משוויצות שאין עוד אימא כמו אימא שלהן. אין לי מתנה יותר יפה מאלוהים!"

חברת "דן" מעסיקה עוד שתיים-שלוש נהגות אך בקו פתח תקוה היא בת יחידה. בחורות  אחדות בתל-אביב מתפקדות כנהגות של מוניות. בעיניה כמוהן כנהגות של מכוניות פרטיות. מה להן ולנהגות אוטובוס? לא אותו קושי ולא אותה אחריות. כשאת נוהגת אוטובוס את חורצת גורל של 600-800 נפשות ביום!

 ברור לה כי הנוסעים המבחינים לפתע באישה בתא הנהג חשים משב רוח רענן. אפילו מנסים לחזר. "חשבתי שאני מספיק בוגרת כדי שזה לא יקרה לי, אבל  בגילי המופלג – חמישים ושלוש – עוד מתחילים איתי: 'קחי את הטלפון שלי,' 'תני לי את הטלפון שלך!' – אני כל הזמן עם טבעת נישואין, סביב המושב שלי תלויים צילומים של בני המשפחה, אני מודיעה לכל מי שרוצה להתעסק איתי שאני נשואה – אבל לגברים אין בושה..."

ומה בדבר החרדים? הקו שלה חוצה את בני ברק.

"כיום יש רק מעט בעיות," מעידה הנהגת, "כולם כמעט חמושים ברב-קו. קודם הייתי מניחה את העודף לחרדים ליד המפרט (המתקן לסידור המטבעות) ומשתדלת להימנע ממגע יד."

היא יודעת לתת עזרה ראשונה לאוטובוס שלה במקרה של תקלה, ויודעת, להבדיל – להגיש עזרה ראשונה לנוסעים כשמתעוררות לפעמים קטטות ותגרות. היא משתדלת להיות קשוחה לבל יחשבו שאם אישה נוהגת באוטובוס – אפשר להתפרע באין מפריע.

הנהיגה של בנות המין היפה באוטובוסים בטלה כיום בשישים בין הנהגים מהמין החזק אך שקד הוותיקה משוכנעת שהעבודה הזו, שאינה תובעת כוח פיסי – היא עצמה קטנת קומה ודקת גוף – מתאימה לנשים ממש כמו לגברים. יש אפילו נשים מהסוג האוהב להחזיק בהגה בכל שטח ולשלוט בעניינים – שנהגות הולמת אותן יותר מפקידות או רפואה.

ואכן, "דן" נקי מאפלייה מינית. משכורות הנשים והגברים שוות וכן כל התנאים הסוציאליים. כולם נהנים משבועיים חופש, קייטנות לילדים ונסיעות חינם למשפחה המורחבת, לרבות הורי ההורים והחם והחמות. המדים שווים אף הם – כתונת לבנה או תכולה, מכנסיים כהים.

עם זאת ברור – לאחוז בהגה של אוטובוס לא מתאים לכל אישה, כשם שאינו מתאים לכל גבר. לאנשים רבים עדיין נראה אוטובוס כמין מפלצת. להכניע אותה זה מחוץ לתחום לגברות עדינות ושבריריות מדי. לשליטה באוטובוס דרושה נחישות ויכולת לשלב כמה פעולות בו זמנית. ברגע שנוסע עולה עלייך להיות ערנית באשר לתשלום – לא מעטים מנסים לרמות כשאין עליהם עין פקוחה. עלייך לגלות ערנות לכביש, לסביבה, לחוקי התנועה, לנוסעים וגם לנהגים אחרים. עלייך לדעת לקרוא את המחשבות של הנהג שלפנייך ושאחרייך. אם אינך יודעת מה הם הולכים לעשות אינך מתאימה להסיע אוטובוס. וכמובן, אסור לך לאבד עשתונות. כשנוסע מתפרע או חלילה חש ברע, והמצב רציני – להתקשר מיד עם מגו דוד ועם המשטרה.

כבר קרה לה שנוסע התעלף תוך כדי נסיעה, ופעם, לפני שמונה שנים, נקלעה לתאונה. היא זוכרת יום גשום מאוד, "לא ראיתי מטר קדימה. עמדתי ברמזור אדום ממתינה לירוק. ראיתי מאחורי מכונית פרטית. המכונית נכנסה בי בעוצמה מאחור. שבעה מנוסעי האוטובוס נפצעו. 'החלקתי,' הצטדק הנהג. הזעקתי אמבולנס, הגיעה משטרה ועצרה את הנהג. לי הרשו להמשיך בדרך . ראו שאין לי חלק בתאונה."

כל התכונות המצופות מנהג-אוטובוס מתקיימות באילנה. הנהיגה מקנה לה תחושת עוצמה. "כל נסיעה היא אתגר חדש. עלייך להביא ליעדם בשלום שבעים איש ויותר –משרד התחבורה אינו מגביל את מיספר נוסעי האוטובוס בעיר. וכשמדובר באוטובוס מפרקים (שני קרונות,  אילנה נוהגת גם בו ומדריכה עליו נהגים טירונים) – נדחסים לאוטובוס אפילו מאה נפשות. מאות דמויות חדשות וישנות, ערב רב מעורר סקרנות – חולפים לידך יום יום. עשרות אלפים לחודש."

אבל לא פחות מאשר את העבודה אוהבת שקד את אווירת העבודה, את ההתייחסות של חבורת הנהגים. החברות בעבודה הזו היא לדידה היופי הגדול. כל הנהגים הגברים מקבלים אותה כ"אחת משלנו". והיא "מודה לאלוהים שנפלתי לעבודה הזו. למערכת שהיא כמו משפחה, כמו בית שני." העיקר הוא החיבה של החברים לעבודה. הם תמיד בשבילך, בכל שעה. בארבע לפנות בוקר כבר מופצץ משרד הנהגים בתחנה המרכזית בקולות, צחוקים, הלצות וויכוחים. אילנה מעורבת בכל  העניינים והסיפורים. לשונה רהוטה ויש לה מה לספר. כל יום וחוויותיו והרפתקאותיו. כאישה יחידה בין עשרות גברים היא אטרקציה נצחית, ואף שמזמן אינה פרגי,ת מעניקים לה החב'רה הרגשה כאלו היא בת 18.

היא לא תזוז מהאוטובוס עד גיל הפנסיה.

"יש משהו יותר טוב מלהיות נהג?"

"אולי חברת כנסת," מהרהרת הנהגת. "אחרי שתי קדנציות יש להם פנסיה לכל החיים."

* * *

משה גרנות

דקדנס נוסח תל-אביב

על "אלנבי", ספרו של גדי טאוב

ידיעות אחרונות, 2009, 526 עמ'

"אלנבי" של גדי טאוב מרתק בעיקר בשל ההרגשה האופפת את הקורא כי הוא מהלך ב"אינפרנו" שב"קומדיה האלוהית" של דאנטה. אנשים מן היישוב, החיים חיים "מרובעים", כמהים להציץ בעולמם של החוטאים – לא להתנסות, חלילה, רק להציץ כי לחוות את "ההפסד". זאת אולי הסיבה שאנשים נורמטיביים עשויים להיות מכורים לסרטי פשע ופעולה.

ב"אלנבי" ימצא הקורא את כל החטאים שניתן להעלות על הדעת בעולם המודרני: מין ואביזריו תמורת תשלום, גילוי עריות, גניבות ופריצות, כייסות, דמי חסות, איומים ומכות אכזריות המשאירות את הקורבן חסר הכרה ואף נכה, הימורים, סמים, אלכוהול הנשפך כמים, חוסר נאמנות כרונית כלפי בני זוג וכלפי חברים; שלא לדבר על חטאים "קלים", כמו העלמת מס, רמאות כלפי סיירת רישוי העסקים, שיבוש הליכי חקירה של המשטרה וכו'.

הרקע נחשף בצורה ברורה לקורא: מדובר תחילת שנות האלפיים – אריק שרון שקוע בתרדמת, ואולמרט ממלא את מקומו כראש ממשלה, עמיר פרץ הוא יו"ר מפלגת העבודה, מפכ"ל המשטרה הוא משה קראדי, הרב כדורי חולה, החמאס מנצח בבחירות. עיקר העלילה מתרחשת במועדון החשפנות "דאנסבאר", אך הוא גולש גם למועדונים אחרים כמו "מיאמי", "באהיה", "טופטופ", "קאסאנאדו", "פיץ'", "בארביז".

סיפור המעשה הוא קצת מורכב, אך לא בלתי מפוענח, והוא בנוי באופן ליניארי מבחינה כרונולוגית: איש בעל חזות דתית, "דוס", רוקד ב"דאנסבאר" עם חשפנית בשם מיקה, ובשלב מסוים הוא מנחית לה שלושה אגרופים ששוברים לה את השיניים ומשאירים סימני חבורות על פניה. החבר הרוסי שלה, דימה, מחפש את המכֶּה כדי להיפרע ממנו. אריק, בעל המקום, "המפקד", שצופה בהתרחשות במחשב המאגד את 14 מצלמות האבטחה של המועדון, חושב שמן הדין לאפשר לדימה להכות את "הדוס", ולא להתלונן במשטרה, שעלולה רק לעשות למכֶּה "נו נו נו". הוא מעתיק את ההקלטה מהמחשב לדיסק, ומוחק אותה מהמחשב (כלומר, מעלים ראיות מהמשטרה), אחר כך הוא מסכם עם דימה שהוא (אריק) יספר לו היכן מתחבא "הדוס", בתנאי שדימה לא יכה אותו במתחם המועדון, ולא יגזים במכות. דימה וחברו אפי (שניהם "גורילות" בחברת אבטחה) אינם עומדים בהסכם, והם מכסחים את "הדוס", ומשאירים אותו חסר הכרה ושבור בגפיו, בגולגולת, בלסת וכו'. מסתבר שאותו "דוס", שקוראים לו איציק, הוא אחיה של מיקה, ולכן היא מחליטה להתלונן דווקא על דימה, כאילו הוא היכה אותה, וכשאחיה בא להפריד, כביכול – דימה היכה גם אותו.  לאט לאט נחשפת פרשה מבהילה בחייה של מיקה (שכמובן, לא אפרט כאן) שבעקבותיה היא מנודה מהמשפחה, ואחיה האחרים מתנכלים לה.

אריק, האיש היחיד בעל שיקול הדעת הַסָביר ברומן הזה, מרחם על מיקה המסכנה ומשכן אותה בביתו כדי להציל אותה מאחיה ומדימה המבקש לנקום בה; אך אריק מתאהב בה נואשות (הוא שבדרך כלל מייעץ לחבריו לנהוג באדישות כלפי חברותיהם, ולא להגזים בגילוי התשוקות). המשטרה עוצרת את דימה, ויש חשש שהם יגיעו גם אל אפי, ויחשפו את שיבוש הליכי החקירה שערך אריק. כאן נכנס לתמונה אלעד, עורך דין, חבר של אריק שמצליח לשחרר את דימה, כשהוא מצליח להוכיח שהראיות שבידי המשטרה (המתבססות על עדותה השקרית של מיקה) אינן עומדות במבחן המציאות. אפי מאיים על אריק, על מיקה ועל אחיה שאם לא יסתמו את הפה – הוא יכסח אותם ויישבו כל חייהם על כיסא גלגלים. בסופו של דבר, מי ש"זוכה" לטיפול של אפי הוא ערן, כתב של מקומון, משום שגילה (תוך כדי הכנת כתבה על מכות שארבע "גורילות" היכו – עד כדי צורך באשפוז – ערבי שהתחזה ליהודי, ועבד כמאבטח), כי אפי הלשין על דימה חברו במשטרה, והצליח לצאת "נקי" מאותה פרשה. לאחר "הטיפול" של אפי – מאושפז ערן ללא הכרה בבית חולים.

האירועים האלה, ורבים אחרים שלא אפרטם כאן, מתרחשים באווירה דקדנטית נוראה: כל הגיבורים מבלים את לילותיהם כשהם עוברים ממועדון למועדון, משתגלים ללא הכרה, עורכים אורגיות של מין וסמים. הם אינם מתפנים כמעט לישון, וכשזה כבר קורה, הם אינם מצליחים להירדם משום סמי המרץ (ביניהם – ויאגרה) שצרכו. בעיקר בולט בעניין הזה ערן, שהגיע למועדונים בתור כתב, והפך לחלק בלתי נפרד מהנוף – קשה לספור את הפעמים בהן הוא משתגל ומאונן, ובסוף גם מנחית מכות, שבעטיין הוא מגיע ללא הכרה לבית חולים. ערן, שבתחילת דרכו נהג לפי התיאוריה של אריק (אדישות כלפי בת הזוג), מסתחרר מיופייה של נוקי החשפנית, ובסופו של דבר הוא מתאהב בה נואשות. כשקורה עימה מה שבדרך כלל קורה עם אישה שחיה מגירוי גברים, כלומר, כשהיא לא מתכוונת להיות נאמנה לו (איך זה בכלל אפשרי?!) – הוא מאבד את הראש תרתי משמע. אגב, גם אריק המנוסה והשקול מאבד את הראש כאשר מסתבר לו שמיקה (בעלת קופה ענקית של שרצים) לא ממש נאמנה לו...

כמו ערן וכמו אריק גם עידו, השותף של אריק בבעלות על "דאנסבאר", מתאהב עמוקות בחשפנית סטפני, פצצת מין מבוקשת בכל המועדונים. לכל אחת מהחשפניות יש שֵם במה, ושֵם שנולדו עמו: סטפני היא לילך, יסמין היא נוקי, ליז היא מיקה (ששינתה בתעודת הזהות את השם שבו נולדה – יעל). אבל אלו אינן החשפניות היחידות בספר, אנו קוראים גם על ניקול, קנדי, ג'ינה, סינתיה ועוד. הסופר מפרט את לבושן (מוטב – עירומן) המגרה, את המעשים שהן עושות בגברים על פי תעריף ועל פי הטיפים המודבקים בחלקים המוצנעים שהן חושפות במופע (יש המשתכרות 40,000-50,000 שקלים לחודש "נקי"!)

התיאורים האלה חוזרים עשרות פעמים בספר, ולעיתים הם אפילו דומים בפרטים, וכל כך – מן הסתם כדי להכניס את הקורא לאווירה. מסתבר שמאותה סיבה מרבה המספר לתאר קטטות ומכות – קודם בעת ההתרחשות, אחר כך מזווית הראיה של מצלמה אחת, ואחר כך מזווית של מצלמה אחרת, ולפעמים יש גם  סיפורים מפורטים  על מכות מפי עדים או מפי המבצעים. התיאורים האלה קשים מאוד לקריאה, ומעוררים ממש חלחלה!

גיבורי הספר שופכים ערימות של כסף על משקאות (המחבר טורח לציין את שמותיהם של עשרות סוגי "דרינקים"), על "ריקודים" והתבודדויות ("פיפ שואוס") עם חשפניות, וכולם שותים שם עד אובדן החושים. מילא בעלי המועדון ו"האורחים", השייכים לשכבה שלא ממש אצה לשלם מיסים למדינה, אבל על ערן, כתב די נחות במקומון, מסופר כיצד הוא שופך כסף "ללא הכרה" על משקאות, על חשפניות, על זונות, על מסעדות, על מוניות... המחבר, שכתב את הספר הזה בנאטורליזם חד – לא טרח להסביר את התופעה הזאת לקורא.

השפה של הגיבורים, וגם של המסַפר הכול יודע עצמו (!), היא סלאנג כבד, וברפליקות יש הרבה שגיאות דקדוק מכוונות. הסגנון הוא במפורש סגנון של תסריט: רוב הספר בנוי מדיאלוגים ומהערות רקע מברקיות, כגון: "קר" (כלומר, הגיבור השיב בצורה קרה), "קוּל", "בקטנה", "דקירה" (כלומר, הגיבור חש דקירה לנוכח מה שראה או שמע), "אדום בעיניים" וכו'. כל השיגולים ומעשי האונן מובאים בספר בשפה הוולגארית ביותר, וכך גם שמות אברי המין. לשון זו גורמת לתחושה שהמספר (המחבר?) נמצא עמוק בתוך "האינפרנו" הזה, ואיננו מפריד בין מושא כתיבתו ובין עצמו.

הקורא תוהה אם מדובר באותו סופר ילדים מלבב שכתב את "דברים שאני לא מגלה", "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3", "הג'ירף שאהב לרחם על עצמו" ועוד. פתאום קפץ קפיצה כזאת אל עולם הסחי והמיאוס!

"אלנבי" מרתק בבוטותו ובנאטורליזם שלו, אלא שלדעתי חסר בו אלמנט שבלעדיו לא תתקיים ספרות של ממש, ואת החסר הזה כינה בזמנו אחד-העם החכם בשם  "מאי קא משמע לן" – לאמור, הערך המוסף, איזו תובנה שעימה צריך הקורא לצאת מהרפתקת הקריאה.

בסוף הספר ניגש אריק אל המשטרה עם כל הראיות כנגד דימה, אפי, איציק ואחֶיהָ האחרים של מיקה. אם "מוסר ההשכל" הוא שרצוי לחזור אל העולם שפוי – הרי שמדובר בתובנה פשטנית מדי. ולא רק זה, לפי האווירה של הספר ניתן להניח שהפושעים ידאגו אפילו מן הכלא להתנקם באריק במטען חבלה או ביריות – כדוגמת החיסולים בשלט רחוק להם אנחנו עדים ברחובותינו. ובכן, גם התובנה "השפויה" איננה "בכיס" של המחבר.

"מאי קא משמע לן" אחר לא מצאתי בספר הזה.

[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" וניתן כאן שנית לרגל הסדרה בטלוויזיה]

* * *

הגוף שלי לא פולט חרא

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הגוף שלי לא פולט חרא

ולא מתלכלך

כי אני יפהפייה

מושלמת

נקייה

מגרה

וגם צעירה

לכן אני סובלת מעצירות

ונעשית מכוערת

* * *

נעמן כהן

על השנאה

שנאה היא דבר משתלם. לשונא יש רווחים משנאתו.

רווח פוליטי, כלכלי ואף רווח אקדמי.

הגזענות האנטי האשכנזית

מסע שיטנה גזעני מתנהל בתקופה האחרונה נגד מי שמכונים "האשכנזים". המסע מתנהל בכל הרמות ברחוב, בעיתונות, ובספרות. הגזענות האנטי אשכנזית מקבלת גם גוון פסבדו-אקדמי, המקבל הד רב בתקשורת.

פרופסור אוה אילוז והגזענות "האקדמית" האנטי אשכנזית

המרצה לסוציולוגיה, ילידת מרוקו, פרופסור אוה (חוה) אילוז, מלאת זעם וכועסת כל כך עד שהיא מטיפה מוסר לאשכנזים על שהם מנקים את מצפונם ומתנערים לדבריה מאחריותם להדרתם של המזרחיים. (אוה אילוז, "אשכנזים במדינה מזרחית,  על המיתוס שעזר לישראלים רבים לנקות את מצפונם ולהתנער מאחריות להדרתם של המזרחים", מוסף "הארץ", 16.3.12, עמ' 12) – http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1663258

מיהם בדיוק אותם האשכנזים החוטאים שניקו את מצפונם?

תשובתה של אילוז חד משמעית – "האשכנזים"! הסוציולוגית אילוז אינה מאשימה רק את דור החלוצים האשכנזים שישבו את הארץ, הקימו את המדינה, וקלטו את עולי ארצות ערב, היא אינה מאשימה רק את פליטי השואה שהגיעו לפני הקמת המדינה או מיד אחריה, וקלטו את עולי ארצות ערב. בדומה לתפיסה הנוצרית לפיה כל "היהודים" בכל הדורות, אחראים למותו של ישו, ("דמו עלינו ועל בנינו", מתי כ"ז 25) מטילה אילוז אשמה קולקטיבית על כל "האשכנזים" The Ashkenazes)) ככלל.

"האשכנזים" האשמים ב"חטא קדמון" כוללים לדידה של אילוז גם את מיליון העולים האשכנזים מרוסיה, והעולים האשכנזים מדרום אמריקה שהגיעו לאחר קליטת המרוקאים, וכמובן, הכי חשוב, גם את צאצאי האשכנזים בכל הדורות ("דמם עליהם ועל בניהם").

אוה (חוה) אילוז אינה מפרטת, אלא מכלילה. אצלה אין אשמה אישית, אלא אשמה קיבוצית, אין אינדיווידום, יש רק האשמה קולקטיבית.

פרופסור סמי סמוכה מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה הגדיר את הבעייה בחברה הישראלית כך: (במבטא עיראקי כבד)  – "הרומנים הם התחתית של התחתית של האישְׁכְּנָזִים, אבל יש להם כ-3 אחוז אנאלפביתים, לעומת 42 אחוז אנאלפביתים לעיראקים, שהם העדה המשכילה ביותר מארצות ערב."

אצל הסוציולוגית אילוז, אין בכלל בנמצא רופאים, אחיות, ומורים אשכנזים, שטיפלו בעולי מרוקו, כל האשכנזים נושאים אשמה קולקטיבית, אין אף אשכנזי אחד המשוחרר מהחטא הקדמון, אין אשכנזי אחד שראוי אולי לתודה על עבודתו ותרומתו.

בדבר אחד צודקת אילוז כאשר היא כותבת: "זעם ובוז נוטים להיות בלתי מרשימים מבחינה אינטלקטואלית, ולא יעילים מבחינה רגשית. זעם ובוז מעידים על ההיבטים הנפשיים שנותרו גולמיים ולא מעובדים" (מוסף הארץ, 6.7.12 – עמ' 68)

מדי פעם ממשיכים בני דור שני ושלישי של עולי מרוקו להמשיך ולהאשים "האשכנזים" לדורותיהם בחטא הקולקטיבי שלהם. למשל אורטל בן דיין: "לא תשכח ולא תסלח, על חטיפת ילדי תימן ועל הגזזת". http://www.haaretz.co.il/gallery/1.1736017

גם היא כצאצאית של מרוקאים עולים, מטילה את האשמה על כל הצאצאים של האשכנזים. היא כמובן לא תהיה אסירת תודה על הרופאים, האחיות, והמורים, שטיפלו בהוריה ובסביה, כי השנאה מנצחת. בעזרת שנאת האשכנזים מקבלים עמדה אקדמית, עמדה פוליטית, פרסום, וכמובן הרבה כסף מקרנות המתמחות בכך.

הגזענות הפורנוגרפית האנטי אשכנזית

לאחר פרסום יצירתו "הפואטית", האנטי אשכנזית, של מואיז בן הראש "אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיאלִיק", כתבתי פרודיה ההומוריסטית "אִנֲּעָל דִינָךּ מוֹאִיז בֶּן הָרֹאשׁ", ("חדשות בן עזר" גיליון 737). http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00737.php

התכוונתי לעשות פאראפראזה לדבריו, וע"י כך לגחך את הגזענות האנטי-אשכנזית שלו. "שירת" בן הראש מסתבר, שימשה גם השראה לפרופסור אביעד קליינברג, שכתב גם הוא שיר פאראפראזה: http://compress.co.il/culture/words/yehuda_amihai_heir

והנה, על השיר ההומוריסטי שכתבתי, שיר שיצא נגד גזענותו של בן הראש, הואשמתי ב... גזענות, שהרי התוקף גזענות – הוא גזען. ולא די בכך, אני עוד מואשם בזה שאני ממשיך מסורת גזענית בת 50 שנה של... אהוד בן עזר. שנינו, אני ובן עזר, זכינו לקבל את התואר: "צוררים..." [הכוונה כנראה לספרי "המחצבה" שנכתב בשלהי 1961 ופורסם בתחילת 1963. – אב"ע].

מסתבר שמצב הגזענות האנטי אשכנזית חמור הרבה יותר. כשם שערבים-מוסלמים הוסיפו לגזענות המוסלמית את הגזענות הנאצית שאותה אימצו בחום, (ראו ספרו של קונצל מתיאס, "ג'יהאד ושנאת יהודים: על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר"), אימצו כמה יהודים-ערבים במאבקם נגד האשכנזים את הפרופגנדה הנאצית בגרסה הגזענית-פורנוגרפית, מבית היוצר של יוליוס שטרייכר ועיתונו "דר שטירמר".

 שימו לב לשם אתר השנאה לאשכנזים שהקימו: "המאבק המזרחי - הציונות האשכנזית, אם לזונות ולתועבות הארץ".

http://shaultweig.wordpress.com/2012/04/30/%d7%94%d7%92%d7%96%d7%a2%d7%9f-%d7%90%d7%94%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%9f-%d7%a2%d7%96%d7%a8-%d7%9e%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%9a-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%92%d7%96%d7%a2%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%aa/

האתר הגזעני האנטי-אשכנזי הזה, מופיע ללא שם בעליו או האחראי. האם מישהו מהקוראים יודע מי עומד מאחורי אתר גזעני זה? מיהי האם, או מיהו האב, לאותם תועבות המופיעות בו?888

על שנאת מדינת ישראל

בספרי, "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק" אני מביא את קורותיהם של מייסדי הקבוצה. אחד מעמודי התווך של מייסדי הקבוצה היה אברהם קרמראז'. אברהם נולד ב-1905 בכפר פיקילקה שליד ורשה, בן למשפחת חסידים של הרעבע מסקרנביץ, מהשושלת הוורקאית בוורשה. אביו היה בעל סמיכה לרבנות אבל עסק במסחר זעיר. בהיותו בן שתים-עשרה החליט אברהם לגזור את הפאות, לעזוב את ה"חדר", ולהתכונן ללימודים בגימנסיה, אחיו שהתפקר לפניו הזמין אותו לבקר באופרה בוורשה. הוא החל לקרוא ספרים אסורים. ב-1918 החל אברהם להיות פעיל בתנועה הציונית, את האמונה החסידית באלוהים, החליפה אמונה חסידית בציונות. אברהם עלה לארץ ב-1925 והצטרף ל"קבוצה ע"ש קדושי פינסק", שהקימה את קיבוץ גבת.

בירושלים פגש אברהם את יצחק בן צבי שאמר לו: "השם שלך – קרמראז' אינו מתאים לציוני-סוציאליסט. קרמראז' זה בפולנית סוחר-רוכל. עליך למצוא שם עברי הראוי לחלוץ ציוני-סוציאליסט, חלוץ הקשור לאדמת ארץ ישראל. אני מציע לך," הוסיף בן צבי לאחר מחשבה קצרה, "את השם – כנעני. כנעני זהו שם הולם!"

אברהם השתכנע. מעתה הפך לאיש חדש, וליהודי חדש: "אברהם כנעני".

בשנת 1930 גבת עדיין טרם החליטה על הצטרפות ל"קיבוץ המאוחד", אבל אברהם כנעני גוייס לשליחות מטעם "הקיבוץ המאוחד" לתנועת "החלוץ" בפולניה. כשהגיע במסגרת השליחות לפינסק פגש שם בחורה צעירה בשם חייצֶ'ה לוצקי. חייצ'ה, בחורה נמוכה ורזה בת עשרים ושתיים עם עיניים יוקדות, רצתה לעלות לארץ, אבל לא הצליחה לקבל סרטיפיקט. הבריטים סגרו את שערי הארץ בפני עלייה. מרכז "החלוץ" קיבל רק מכסה זעומה של סרטיפיקטים כדי לחלק בין חבריו. השיטה היתה להתחתן כפיקציה, ולקבל רישיון עליה. אברהם וחייצ'ה התחתנו חתונה פיקטיבית, וחייצ'ה עלתה לארץ והגיעה לגבת. כשחזר אברהם לגבת, היה סקרן לפגוש את "אשתו" הפיקטיבית. הוא מצא שהיא נקלטה מצוין בקבוצה. הוא שמח לראות שהיא הוכיחה את עצמה בעבודה פיזית קשה, והם התאהבו, ונשארו נשואים.

בקיץ 1934 הצליח אברהם להשיג סרטיפיקטים להוריו: דבורה, והרב שמואל מנחם-מנדל.

לרב שמואל מנחם-מנדל, חסרה בקבוצה הסביבה האנושית של יהודים אדוקים. בהשפעת אברהם הוחלט להקים בתוך המטבח הכללי, פינה של מטבח כשר בעבודתה ובהנהלתה של דבורה הרבנית, ופינה להגשת אוכל כשר בחדר האוכל הכללי. כעבור זמן מועט הוחלט להקים להם גם בית כנסת. נמסר לרשותם צריף מיוחד ששימש למטבח, חדר אוכל כשר, ובית כנסת. שמואל שבפולניה היה מוסמך לרבנות, אבל לא שימש ברבנות, נהפך לרב הקיבוץ. בימי חג, ובעיקר ב"הימים הנוראים" – ראש השנה ויום הכיפורים, התמלא בית הכנסת מספר מתפללים רב. בנוסף להורי החברים באו אורחים דתיים מהסביבה, וגם מיספר חברים. בבית הכנסת היו עורכים גם "סדר" כשר לזקנים. לעתים היו ילדי הקיבוץ חומדים לצון ומביאים להם לחם בפסח... בשמחת תורה היו עורכים את ה"הקפות".

תוך זמן מועט נוצר קשר בין שמואל והממסד הרבני בירושלים ובחיפה והוא קיבל אישור קבוע מהמוסדות הרבניים להיות רב רשמי של גבת וסביבותיה, והיה הרב המוכָּר לסידור טקס הנישואין בגבת ובכל קיבוצי הסביבה. הוא היה זקוק בעבודתו למזכיר טכני, וחייצֶ'ה התנדבה לעבודה הזאת, ועבדה איתו כמזכירה וכ"גבאית" – גובת הכספים עבור דמי הנישואין.

לאחר מלחמת השחרור עסק אברהם כנעני בחלוקת אדמות הערבים הנטושות ליישובי העמק. בשנת 1950 בעקבות הצלחתו בחלוקת השטחים, התמנה אברהם למרכז החקלאי, כנציג "הקיבוץ המאוחד", ומאז עבודתו העיקרית הייתה במחלקה להתיישבות של "המרכז החקלאי". חייצ'ה – אשתו, נהפכה למורה ומנהלת בית הספר. עיקר מעייניה היו הנחלת אהבת הקיבוץ ועקרונות הציונות-הסוציאליסטית.

ימי הפילוג הנוראים ב"קיבוץ המאוחד" הביאו לפירוק משפחות רבות, והגיעה גם למשפחת כנעני. בן אחד נשאר בגבת והשני עזב עם המפא"יניקים ליפעת.

ביום שישי – 25.4.52 כאשר נורתה אבן הפינה לנקודה החדשה של איחוד "גבת-השרון", לימים "יפעת", עשרות דגלי הלאום והמעמד התבדרו ברוח מסביב לגבעה שעליה תיבנה הנקודה. לאחר שירת "התקווה", קריאת פרק בתנ"ך, ומחולות, הרב הזקן מנחם קרמראז'-כנעני דרש בשבח האחדות ואחוות אחים. בנו אריונק, עזב את אחיו אברהם, ואת הוריו, ועבר ליפעת. בשבתות היה בא לבקר את אביו הרב בבית הכנסת. אימו הרבנית כיבדה אותו בעוגות פרי ידה.

עברו ימים. נולדו בנים ונכדים. לכל אורך חייו ניהל אברהם כנעני שיחות נפש עם נכדו, ובזקנותו פרסם את מכתביו – אליו, וממנו.

הנכד – ספי רכלבסקי, כתב לסבא אברהם מכתב, בו הרגיע ועודד אותו. במכתב תשובה שכתב סבא אברהם לנכדו האהוב  ספי, הוא הודה לו על הבעת הרגשות כלפיו בקשר לאכזבתו מנסיעת נטע הנכדה ומשפחתה לאוסטרליה. "עם הרגישות הזאת, כבשת אותנו מחדש," הוא כתב.

אבל הבעייה הקשה יותר מירידת הנכדה מהארץ, שהעסיקה את אברהם, היתה אחרת: "כשאני כותב אליך, ספי, לאדם הקרוב אליי ביותר, אני מוכרח לבטא מעט את המועקה מהמשבר בתנועה הקיבוצית. התופעה החמורה ביותר – 259 אלף דונם, כולל זכויות מים נמסרו לעיבוד ערבי. את הארץ כבשנו לעצמנו קודם כל על ידי יישובה. המלחמות רק חיזקו את התיישבותנו ועצמאותנו. נטישת ההתיישבות וערכיה היא ראשית מפולת חלומותינו והגשמתם. בלי יהירות, הייתי בין החולמים והמגשימים,  ורב הכאב... להתראות. שלך סבא."

הנכד, ספי רכלבסקי,  נטש את דרכם של החלוצים. לימים פרסם ספר אחד נגד היהדות של הסבא רבא – הרב שמואל: "חמורו של משיח", וספר שני נגד כיבוש האדמה הערבית של סבא אברהם – "אין גבול". את הספר האחרון הקדיש ספי לסבא ולסבתא, וכתב בהקדשה: "גם אם לא יהיה עולם, תהיה יהופיץ..."

הנכד האהוב – ספי, הפך להיות סרסור בורסה העוסק בסחורות עתידיות. עיסוק שסבתא חייצֶ'ה הייתה מכנה בבוז: "לופט גישעפט" – עסקי אוויר. קויפן (לקנות) ופארקויפן (למכור). עסקי אוויר התאימו לטיפוס היהודי הגלותי ולא ל"אדם החדש הארצישראלי". דמות סרסור הבורסה התאימה למנחם מנדל מיהופיץ (כך כינה שלום עליכם את קייב) ולא לדמות "החלוץ הארצישראלי" החדש. ההיסטוריה הפכה כיוון. סבא אברהם הפך מקרמראג' לכנעני. הנכד – ספי, חזר להיות קרמראג' (סוחר רוכל), ושתי אחיותיו ירדו לאמריקה. הלא הרי גם מרקס אמר, ש"האלוהים של היהודי הוא הממון."

מוטב לפרק את המדינה

כבעל דיעה בעיתון "הארץ", הביע לאחרונה ספי רכלבסקי שנאה קיצונית למדינה אותה הקימו סבו וסבתו. בלהט המיסיונרי שירש מסבתו, (אך בניגוד לדרכה), הוא מטיף ודורש: "יש לומר זאת בבירור: עדיף כבר אחמדינג'אד. נשיא איראן הציע שהמערב, מגרמניה לאלסקה, יקלוט את יהודי ישראל. אם הדרך לקיים צבא בישראל היא בסילוק נשים כטמאות וביצירת מגוון מסגרות גזעניות, מוטב לפרק את המדינה." (ספי רכלבסקי: "רק לא ש"ס? רק לא פלסנר", "הארץ" 11.7.12).

ודוק, מותר ואף רצוי לבקר את המצב במדינה, אבל יש בעולם 57 מדינות מוסלמיות, ואין אחד בעולם, כולל ספי רכלבסקי, שמעלה על הדעת, (גם תוך ביקורת עליהן), לתבוע את חיסולן. אין אחד בעולם המעלה על הדעת חיסול מדינה מוסלמית כלשהי בגין זה שהחוק המוסלמי נהוג בה. כמובן שיש להילחם נגד כפייה דתית כלשהי, ונגד הפיכת ישראל למדינת הלכה, אבל לא מובן מאין מגיעה השנאה הגדולה הזו, שנאה המביאה עד כדי תביעה לחיסול מדינת היהודים? מאין צמחה ועלתה השנאה העצמית של רכלבסקי? מה היה רקע גידולה?

קשים גרים לישראל כספחת

יש בתורה מצווה לאהוב את הגר: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (ויקרא פרק י"ט ל"ד). אבל מה לעשות אם הגֵר אינו מחזיר אהבה, אלא שנאה?

גרת "הצדק" (או אי הצדק?), העולה מרוסיה, אנסטסיה (תחייה ביוונית) מיכאלי, פתחה במסע שטנה נגד הומוסקסואלים, מסע המעוגן עמוק בשיח הפוליטי העכשווי ברוסיה. בדיון שנערך בוועדה לקידום מעמד האישה, בכנסת, אמרה מיכאלי:

"לצערי, כשאני פותחת ערוץ 10 אני רואה תוכניות בידור שעוסקות כביכול בעד כמה זה נחמד להיות הומו. ומראיינים בשידור חוזר את אימא שלו, עד כמה היא מסכנה, סובלת, התגרשה מבעלה והבן שלה הומו. אני רוצה לשאול מה עבר הילד בגיל צעיר כשהיה בגיל שלוש ולמה הם התגרשו. אני בכלל חושבת שרוב ההומואים זה חבר'ה שעוברים חוויה מאוד קשה של הטרדות מיניות מגיל צעיר מאוד, וזה הולך ומידרדר הלאה." – "מסכנים ההומואים. בסוף הם מתאבדים בגיל 40."

 דברי השטנה השקריים של אנסטסיה אינם מקריים, היא מנפקת אותם בידיעה שהם מביאים לה תמיכה רבה בקרב חניכי התרבות הרוסית ההומופובית.

על "הפנינים" של אנסטסיה אין מה להגיב בחינת "אל תען כסיל כאיוולתו, פן תשווה לו גם אתה," אבל על אנסטסיה מיכאלי נכון הכתוב: "קשים גרים לישראל כספחת." (תלמוד בבלי יבמות מ"ז ב') וכן: רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים." (שם ק"ט ב').

איחוד לאומי בשנאת הומואים

נציג "האיחוד הלאומי", יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, ח"כ אורי אריאל קרא לצה"ל שלא לגייס הומואים ולסביות המבליטים את נטייתם המינית ומתגאים בה. לטענתו, "שילובם של אלו המניפים את הדגל באופן מוצהר גם בצבא מפריע לצבא להילחם," לדבריו, "מדובר בשאלת הערכים עליהם מושתת הצבא ועליו להתנהל ברוח היהדות. התופעה הזאת – כאשר היא מונפת כדגל – נוגדת את רוח היהדות."

"המאחד הלאומי", ח"כ אריאל, אינו יודע ודאי שהלוחמים והמצביאים הגדולים בהיסטוריה – אלכסנדר הגדול, ויוליוס קיסר – היו הומוסקסואלים וזה לא הפריע להם להילחם. אלכסנדר לחם שכם אחד עם אהובו הפיסטון, ומעולם לא התאושש ממותו הפתאומי. וגם הנער הפרסי, בוגואס אותו לקח, לא השכיח ממנו את יגונו.

יוליוס קיסר היה מפקד אמיץ שחייליו שרו לו:

"יוליוס קיסר בעלן של כל הנשים, ואשת כל הגברים / גליה לפני קיסר כרעה והוא לפני ניקומאדס שהכריע את קיסר תחתיו..."

ביוון העתיקה היו אף יחידות צבאיות שלמות של הומואים שלחמו בגבורה מתוך סולידריות.

בארץ זכור המסע הנואל שניהל הרמטכ"ל משה וחצי נגד מינוי דן שומרון לרמטכ"ל בנימוק שאסור שיהיה רמטכ"ל הומוסקסואל.

שנאת הומוסקסואלים המביאה רווח פוליטי לעסקנים דתיים הגיעה לשיאה כאשר במליאת הכנסת הסביר שר הבריאות לשעבר (והאסיר היום), בן-ניזרי, את התיזה "המדעית" שרעידת אדמה מקורה בהומסקסואליות...

ידוע מבחינה מדעית שהומופוביה מקורה בהומוסקסואלית לטנטית, לכן רצוי לכל ההומופובים להגיע לייעוץ פסיכולוגי בו תיפתר בעייתם.

תוצאת השנאה ההומופובית:

ביום 11.7.12 הקואליציה הפילה את החוק לאיסור אפלייה על רקע נטייה מינית, בהצבעה טרומית בכנסת. הצעת החוק קובעת שבכל מקום בחוק שבו מופיע איסור אפלייה או קיפוח, ייחשב גם כאיסור אפלייה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית.

בין המתנגדים לחוק היו השרים יעקב נאמן, משולם נהרי, ודניאל הרשקוביץ. למרות תמיכת השרים בני בגין ודן מרידור, נתניהו מנע את קבלת החוק. נימוקיו היו פוליטיים: "לא לערער את הקואליציה, ולא להרגיז את החרדים."

אין צורך להכיר את שירו המפורסם של מרטין נימלר "לא הרמתי את קולי" כדי להבין שהשלב הבא יהיה חקיקה נגד מחללי שבת.

* * *

הרצליה רז: מכתב פרידה

אני, הרצליה רז, כותבת מכתב פרידה לאנשי סומליו"ן, לחברות ולחברים, ולהמוני תלמידי המפוזרים אי שם.

אני נפרדת מכולכם, כי הזיקנה קפצה עליי, גופי בוגד, בעיקר העיניים חדלו מראות ולכן אינני מסוגלת ליצור או להגיע למקומות מפגש.

אני מאחלת לכולכם שנים של יצירה ועבודה פורייה.

לידיעתכם, אוצרותיי הרוחניים מסודרים בשלושה ארכיונים:

1. ב"גנזים" (ארכיון הסופרים בא"י) הנמצא בבית אריאלה בתל-אביב, ישנם ספרי שירה, וסיפורת לילדים ולמבוגרים שכתבתי, מכתבים וחומרים אישיים.

2. במכללת דוד ילין בבית הכרם בירושלים, חומר מדעי העוסק בספרות-ילדים (85 כרכים) והוא עומד לרשותם של חוקרים, מורים ותלמידים. האחראיות לעניין הן הספרניות רננה גרין שוקרון  ודניה אנזנברג.

3. בספרייה המוסיקולוגית בירושלים (ליד הספרייה הלאומית בגבעת רם) ישנו אוסף שירי  ארץ-ישראל שלי ומחקרים בנושאים: "שירי ערש של עדות ישראל", "שירי רחוב"  ו"בלדות כפרחי מלחמה".

אתם מוזמנים לבוא ולהתבשם.

בברכה,

הרצליה רז

23.7.2012

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

בחירות ארה"ב, סקירה לחודש יולי 2012

מגזין המזרח התיכון, 25 ביולי 2012.

 את המסר של אובמה לציבור הבוחרים במערכת הבחירות הנוכחית אפשר למצות במשפט הבא: אני זקוק קדנציה שנייה כדי שאוכל למלא את ההבטחות שלא הצלחתי, לא הספקתי, לא יכולתי, לא נתנו לי (תבחרו את המתאים) לקיים בקדנציה הראשונה.

 מה הוא יגיד לקראת תום הקדנציה השנייה? תהיה לו סיבה טובה ליזום תיקון לחוקה שיאפשר לו תקופת כהונה שלישית...

הקיץ הביא גל של טמפרטורות הגבוהות מהרגיל בשנה זו ובמקביל אווירת הבחירות מתלהטת. אבל זה בעיקר בתקשורת. בקרב הציבור הרחב, המהדורה החדשה של הסדרה דאלאס עדיין מושכת יותר צופים מאשר שידורי הבחירות. מפיקי הסידרה כבר חתמו על חוזה לעונה נוספת. 

ככל שמתקרב מועד הבחירות מערכת הבחירות עולה לטונים יותר גבוהים. למען הדיוק השימוש בתואר "גבוה" מטעה –  שפל המדרגה הוא תואר הרבה יותר הולם למתרחש. מערכת הבחירות הנוכחית היא אחת המלוכלכות ביותר, אם לא המלוכלכת ביותר, בתולדות ארה"ב. במאבק להשגת קדנציה שנייה, הנשיא המכהן הוא זה שמכתיב את הטון ואת רמת הוויכוח. חלוקת התפקידים המסורתית במערכה כזאת היא שאת הליכלוך וההשמצות הנשיא משאיר לעוזריו, ולגופים ואירגונים חיצוניים (האיגודים המקצועיים, שדולות למיניהן) התומכים במועמדותו. הנשיא, כך היה מקובל, שמר על "טוהר הנשק" ונמנע ממעורבות אישית בחלק האפל של מערכת הבחירות – לפחות למראית עין. מעורבות אישית כזאת נחשבה לפחיתות כבוד ובאותם מקרים בהם נשיאים ראו צורך לנקוט בה, זה נעשה מאחורי מסך של חשאיות. הנשיא היה מתרכז בהצגת ה"רקורד" שלו - רשימת הישגיו במהלך תקופת כהונתו הראשונה.

הבעיהי של אובמה היא שאם הוא ישמור על המסורת הזאת יישאר לו הרבה מאוד זמן לשחק גולף. רשימת הישגיו, אם לומר זאת בעדינות, "היא לא משהו ששווה לכתוב עליו הביתה". בהעדר הישגים שהוא יכול להתפאר בהם, לא נותר לאובמה אלא לקחת חלק פעיל במערכת ההשמצות, הטלת הרפש, וערעור האמינות של יריבו. הטקטיקה של אובמה זהה למקובל בבתי המשפט. עו"ד המגן על לקוח שאין ספק באשמתו – אנס לצורך הדיון, ואין לו שום דבר חיובי לומר לזכותו של הלקוח, מלכלך את קורבן האונס – היא סתם זונה, היא פותחת את הרגלים לכל אחד, היא התלבשה בלבוש מגרה, היא פיתתה את האנס ועוד כהנה וכהנה. הוא יוצא מההנחה שאם הוא יחזור על זה הרבה פעמים ועוד יצעק את זה בקול גדול חלק מהדברים יידבק בקורבן והלקוח שלו ייצא נשכר. בבית-המשפט תפקידו של הסניגור הוא להגן על הנאשם כמיטב יכולתו, ללא כל קשר לאשמתו או חפותו, ולשם כך כל האמצעים כשרים. תפקידו של הקטיגור, לעומת זאת, איננו להרשיע בכל מחיר. תפקידו להרשיע את האשמים. מה שמותר ומקובל אצל סניגורים איננו בהכרח מותר לתביעה (אני יודע שבמציאות זה לא כך, אבל זה מה שצריך להיות). במערכת הבחירות הנשיא המכהן הוא "התובע" והמועמד המנסה להחליף אותו הוא "הסניגור".  לאובמה אין שום מעצורים כאלה. נכון לעכשיו, אצל אובמה זה עובד. מידת ההצלחה היא אולי לא מה שאובמה היה רוצה, אבל היא מספיקה כדי לאפשר לו להימנע מדיון בבעיות האמיתיות הניצבות בפני ארה"ב. הוא מסיט, במידה לא מעטה של הצלחה, את הדיון לנושאים אחרים, רובם ככולם שוליים.  

בצד השני, אצל רומני, העניינים מתנהלים בעצלתיים. עד עכשיו מערכת הבחירות שלו היתה "צמחונית". במקום ליזום, הוא מגיב ובמרבית הזמן הוא מתנצל ומסביר. הוא כמעט לא מנצל את נקודות התורפה שאובמה מספק לו ביד רחבה. הוא נמנע מלהכות בלי הרף על מצב הכלכלה והאבטלה, וכשהוא כבר עושה זאת הוא לא מספיק אגרסיבי. אם רומני לא יחליף דיסקט, ובהקדם, הוא יוכל להתנחם שאולי תהיה לו הזדמנות שנייה ב-2016. המומחים והמייבינים של הרפובליקנים טוענים שלרומני אין ממה לחשוש כי סקרי דעת הקהל מראים שלטקטיקת הלכלוך של אובמה אין השפעה על אחוזי התמיכה במועמדים ושהמאבק נשאר צמוד. סקרי דעת קהל עוד לא הביאו אף אחד לבית הלבן. בביקורו הקרוב בארץ-הקודש, רומני יוכל להיפגש בירושלים עם מישהו שיוכל לספר לו על ינסיונו האישי בסקרי דעת קהל.

 עם כל רצונו של אובמה להימנע מהעלאת נושאים שאינם נוחים לו, ישנם מקרים בהם אין לו ברירה. ביום שישי האחרון של כל חודש מתפרסמים הנתונים הרשמיים של מצב האבטלה, ואובמה לא יכול לסרב לענות על שאלות עיתונאים על הנושא. התקשורת המימסדית שרובה ככולה תומכת באובמה, גם היא איננה יכולה להסתיר את המצב. אובמה כמובן לא נושא באחריות למצב. הוא "ירש" את המצב הדפוק, ואם המדיניות שלו לא הצליחה להביא לשינוי לטובה, זה בגלל ש"לא נתנו לו להצליח."

מי לא נתן לו? תנחשו לבד. אבל מגמה מעניינת בתשובותיו של אובמה היא "העמקת ההתחפרות לאחור." בעבר הוא נהג לגלגל את האחריות על קודמו בבית הלבן, בוש. בתגובתו לנתונים של חודש יוני אובמה צעד אחורה אל מעבר לתקופת בוש – "עליי להתמודד עם מה שקרה בעשור, בחמש עשרה השנים האחרונות." – 10-15 שנה אחורה? זה מביא אותנו לתקופת קלינטון. מה יהיה אם נתוני יולי גם הם לא יצביעו על שינוי לטובה? האם הוא יגרור גם את בוש האב לתמונה? אם זה יימשך ככה, עד למועד הבחירות הוא יגיע אל הנשיא רייגן ואולי אפילו לתקופת הנשיא קרטר. 

למרות שלא נראה שמצב התעסוקה ישתנה לטובה בחודשים הקרובים, חסידי אובמה לא אומרים נואש. לאקרובטיקה האינטלקטואלית שלהם אין גבול. דוגמא של אפולוגטיקה טיפוסית: ההתייחסות האובססיבית למספרי המובטלים היא לא "הוגנת" כי "מיספר אירועים סטטיסטיים שהתרחשו בתיזמון לא מוצלח" אינם ראיה לכך שמדיניותו הכלכלית של אובמה איננה ראויה. תיזמון לא מוצלח? נו באמת.

 לאובמה עצמו יש הסבר אחר. אי שביעות הרצון מביצועיו בתחום הכלכלה היא תוצאה של כישלונו להביא לתודעת הציבור את "הסיפור האמיתי" שלו. הסבר כזה מפיו של מי שלספר סיפורים היה הצד החזק שלו, לא נשמע כל כך משכנע. אבל לא נעסוק כאן בקטנות. בהעדר סיפור ראוי על עצמו, הוא מקדיש את מירב זמנו לספר סיפורים על יריבו. עד היום אובמה הוציא למעלה מ-100 מיליון דולר על שידורי תעמולה בטלוויזיה שנועדו ללכלך את רומני.

 שידורי התקפה והשמצת היריב הם דבר מקובל בפוליטיקה, וגם השילוב של חצאי אמיתות ושקרים עם קצת תיבול של עובדות איננו דבר חדש. הציר המרכזי בתעמולת הבחירות של רומני נבנה סביב תדמיתו כאיש עסקים מצליח – רקע שמדבר אל ליבו של האמריקאי הממוצע יותר מאשר זה של מנהל מתנ"ס, טבעי שצוות אובמה ינסה לקעקע את התדמית הזאת. הבעיה היא שאת העובדות הם לא יכולים לשנות. האלטרנטיבה היא להציג כשלילי את עצם ההצלחה של רומני. וכאן אובמה הסתבך. אחרי חודשים בהם אובמה היה בעמדת יתרון, ורומני בעמדת הגנה כשהוא כל הזמן מסביר ומתנצל, אובמה עשה שגיאה שעלולה לעלות לו בנשיאות. לפתע בהבל פה, התהפכו היוצרות. קשה להבין איך פוליטיקאי ממולח כמו אובמה הצליח להיכשל בצורה כזאת. בנאום בחירות בשבוע שעבר, ששודר בשידור חי בטלוויזיה, הוא אמר את הדברים הבאים:

"אם הצלחת, לא הגעת לשם בזכות עצמך. לא הגעת לשם בזכות עצמך. אני תמיד משתומם איך אנשים מאמינים שהצלחתם היא בזכות היותם חכמים. יש הרבה אנשים חכמים. איך אנשים מאמינים שהצלחתם באה בגלל שהם עבדו יותר קשה מאנשים אחרים. יש לי חדשות בשבילכם – יש הרבה אנשים שעובדים קשה (מחיאות כפיים בקהל).

"אם הצלחת זה בגלל שמישהו עזר לך להצליח. אולי היה לך מורה טוב. מי שהוא הקים את המערכת הנפלאה ששמה אמריקה שאיפשרה לך לשגשג. מי שהוא סלל כבישים ובנה גשרים. אם יש לך עסק – לא אתה בנית אותו. מישהו אחר גרם לו. האינטרנט לא נוצר יש מאין. הממשלה יצרה אותו." 

יותר משבוע שחלף מאז שהדברים האלה נאמרו, אך עדיין הצוות של אובמה עובד מסביב לשעון על-מנת למזער את הנזק. היתה להם רגיעה ליום יומיים בעקבות הרצח בקולורדו, אבל הנושא חזר למרכז הבמה, והוא לא יֵרד כל-כך מהר. רומני סופסוף תפס יוזמה, ולראשונה במערכת הבחירות אובמה ותומכיו נמצאים בעמדת הגנה כשעליהם להגן על מה שבמהותו איננו בר הגנה. דבריו של אובמה משקפים חוסר הבנה מוחלט בכלכלה ותלישות מוחלטת מעולם הערכים האמריקאי. יתרה מזאת הם מהווים סטירת לחי מצלצלת ללמעלה מ-100 מיליון יזמים, בעלי עסקים ומפעלים המהווים את עמוד השדרה של הכלכלה האמריקאית, אנשים שבזעת אפם הקימו את "המערכת הנפלאה ששמה אמריקה".

 דבריו של אובמה והתגובות המהירות של רומני והרפובליקנים תפסו את צוות אובמה בלתי מוכן. התגובות הסטנדרטיות (כולל זו של אובמה עצמו) בנוסח "הדברים הוצאו מהקשרם" אינן משכנעות במיוחד. הנזק האלקטורי שנגרם הוא בלתי הפיך. האם זה יספיק כדי להטות את כף המאזניים לטובת רומני? לא בטוח. לעניות דעתי, מיעוט קטן בלבד מבין המצביעים עבור אובמה עושים זאת כי הם חושבים שהוא נשיא טוב, או שהמדיניות שלו היא טובה/נכונה. רוב המצביעים עבור אובמה עושה זאת כי הוא... אובמה. רק אפקט מצטבר של כמה פאשלות מאותו סדר גודל יוכל להביא אנשים כאלה לשנות את עמדתם. קשה לי לראות את אובמה עושה פעם נוספת שגיאה כזאת. 

השאלה אם דבריו של אובמה מבטאים השקפת עולם סוציאליסטית/קומוניסטית או אם יש לראות בהם "הכרזת מלחמה על היוזמה הפרטית" או "הכרזת מלחמה על ההצלחה", היא נושא לדיון בפני עצמו. אני רואה את הדברים מנקודת מבט קצת שונה. לעניות דעתי, המישפט "אם יש לך עסק – לא אתה בנית אותו" – משקף משהו הרבה יותר עמוק מאשר אידיאולוגיה. המשפט הזה הוא האוטוביוגרפיה של אובמה בשמונה מלים.

אובמה הוא אדם שבחיים שלו לא עשה, לא בנה ולא יצר שום דבר. את כל מה שיש לו, את כל מה שהוא השיג, באמת מישהו נתן לו, מישהו עשה את זה עבורו. זה התחיל עוד לפני שהוא נכנס לפוליטיקה. הוא למד בשניים מהמוסדות האקדמיים המובילים בארה"ב – אוניברסיטת קולומביה ומשם הוא התקבל לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. דרישות הקבלה לאוניברסיטת הרווארד הן מהמחמירות ביותר בעולם האקדמי האמריקאי. רשימות הציונים של אובמה בשני המוסדות הן בין סודות המדינה השמורים ביותר. אם באחת מהתעודות שלו היו מופיעות המלים cum laude (בהצטיינות), אין ספק שהמידע הזה היה נחלת הכלל. אותו הדבר היה אם היו לו ציונים ברמה A או B (הנשיא בוש סיים את אוניברסיטת ייל בציון C וכל העולם יודע את זה). מסך החשאיות האופף את הישגיו האקדמיים של אובמה אינו מוחלט. ישנם דברים שאין לו שליטה עליהם. בתקופת לימודיו בהרווארד הוא כיהן כעורך ה-Harvard LawReview, אחד מכתבי העת היוקרתיים ביותר בעולם האקדמאי של ארה"ב. זה תפקיד שרבים חולמים עליו ורק בודדים זוכים בו. במהלך כהונתו בתפקיד, אובמה לא פירסם אפילו מאמר אחד – דבר שאין לו תקדים בכל ההיסטוריה שכתב-העת הזה קיים. אם נתבטא בעדינות, כנראה שגם הישגיו האקדמאים של אובמה אינם משהו ששווה לכתוב עליו הביתה.

את הקריירה הפוליטית שלו אובמה התחיל בסנאט של מדינת אילינוי. במהלך כהונתו שם הוא נמנע באופן עקבי מנקיטת עמדה בנושאים השנויים במחלוקת, ו"סימן ההיכר" שלו היה הצבעה נוכח (present) – זה אפילו לא "נמנע". למעלה מ-150 פעם הוא הצביע כך. בסנאט של ארה"ב הוא כיהן תקופה קצרה מכדי להותיר רושם כלשהו. אין שום יוזמת חקיקה שהוא יכול לומר שהיה לו חלק בה. עם כניסתו לבית הלבן, עוד לפני שהוא הספיק לחמם את המשרד הסגלגל, כבר הוענק לו פרס נובל. על מה? גם חברי וועדת הפרס לא יודעים. במהלך שלוש וחצי שנות כהונתו, בכל פעם שהוא נתקל בבעיה שחייבה קבלת החלטה הוא סחב את הדברים עד אין סוף מתוך תקווה שהבעיה תיפתר מעצמה. סיגנון הניהול שלו הוגדר ע"י עוזריו כמנהיגות מאחור (קרי נגררות). 

עכשיו, עם התקרב מועד סיום הקדנציה הראשונה שלו בבית הלבן אין ברשימת הישגיו אפילו אחד עליו אובמה יכול להצביע ולומר את זה אני עשיתי/בניתי/יצרתי. בהשאלה מהמחזה של אוסקר ויילד, חשיבותה של רצינות, הקריירה של אובמה נושאת את הכותרת חשיבותה של נוכחות. מאמר שפרסמתי לפני כשנה - ביוני 2011 – (http://www.quimka.net/a344742-the-importance-of-being-present) – עוסק בהרחבה בנושא. זאת תופעה שכיחה בעולם האפלייה המתקנת. בני מיעוטים המגיעים לעמדות או תפקידים בכירים לא בזכות היכולת שלהם, אלא בזכות השתייכותם למיעוט, מרגישים שהם יצאו ידי חובה בעצם נוכחותם, והם פטורים מלעשות מה שהוא מעבר לזה.

לסיום, מאחורי האופק מסתתרת חשרת סופה המאיימת לשבש את כל חלומותיו של אובמה על קדנציה שנייה. במערכת הבחירות עדיין לא מרגישים את זה, אבל ברקע ישנה פצצת זמן מתקתקת. בלי להיכנס לפרטים, ב-2 בינואר 2013 אמורים להתחיל קיצוצים אוטומטיים בתקציב, בעיקר זה של משרד ההגנה. זה יביא לפיטורי עובדים במשרד ההגנה, ובחברות הקשורות איתו בחוזים, בהיקף שיכול להגיע למאות אלפי עובדים.

ינואר זה בשנה הבאה, והבחירות כבר תהיינה מאחורינו, אז מה הבעייה? הבעייה היא שהמעסיקים, גדולים כקטנים וכן הממשלה חייבים להודיע לכל עובד המועמד לפיטורים עקב קיצוצים, בכתב (pink slip), לפחות 60 יום לפני מועד הפיטורים – שהוא עומד להיות מפוטר. משלוח הודעה כזאת הוא חובה על-פי החוק, ומעסיק שנמנע מלשלוח את ההודעה יכול לעמוד לדין, בנוסף על כך שהוא נחשף לתביעות אזרחיות מהעובדים. 60 יום לפני ה-2 בינואר זה ה-2 בנובמבר – חמישה ימים לפני הבחירות. הדבר האחרון שאובמה היה רוצה לראות זה גל של פיטורי עובדים בסקטור הציבורי ובסקטור הפרטי ערב הבחירות.

 יהיה מעניין לראות באיזה תחמונים אובמה ועוזריו ינקטו על-מנת לדחות את משלוח הודעות הפיטורים בכמה ימים.

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק חמישה-עשר

מכלא דמשק...

ועדיין שבת.

שעה שהבידואים מוליכים לרמלה את לישאנסקי המוכה והעירום-למחצה כדי להסגירו ולקבל את הפרס שהובטח למי שיביא ללכידתו, מובלים שפירא וקנטרוביץ אל בניין המפקדה התורכית בדמשק.

קודם לכן הם סועדים את ליבם בארוחת-בוקר מאוחרת, יושבים על שרפרפים עם מלוויהם בחזית בית-קפה תורכי הצופה אל כיכר המארג' ואל מצבה גדולה לכבוד השולטן עבד אל-חמיד, בלב העיר הסואנת. החבורה הקטנה שבאה מארץ-ישראל מוקפת חבורות דמשקאים המעשנים נרגילות ושותים קפה מספלונים קטנים. שפע תרבושים אדומים, כאפיות צחורות, עקאלים שחורים והמולת שיחות שלא נועדו לאוזן זרה.

 "יא-אללה, אנחנו חוזרים ליפו, שבה שומעים כבר את התותחים," לוחש לשפירא אחד המלווים, "ואתם נשארים כאן, בעיר השקטה, רחוק מהמלחמה."

 "זה הכל גורל," מנחם שפירא את השוטר ומעניק לו מתנת-כסף שעה שהוא מוציא את ארנקו לשלם עבור הארוחה. "אלוהים ישמור אתכם!"

השניים מובאים לפני שופט-חוקר תורכי המוכר לשפירא; הקצין פחרי-ביי, ששימש כשלישו של גנרל ג'מאל-פחה בביקורו בפתח-תקוה, והשתדל לגלות על הקירות תמונות מנהיגים ציונים ולהסב לכך את תשומת-הלב של מפקדו. פחרי-ביי חותם קבלה לשוטרים על מסירת האסירים, משחרר אותם לשוב ליפו, ופונה לשפירא:

 "שמך?"

 "אברהם שפירא."

 "מאיפה אתה?"

שפירא מישיר מבטו אליו כאומר, אינך מכיר אותי? אך הלה מתנכר אליו.

 "מפתח-תקוה."

אתה המוכתר?"

 "כן."

 "אתה מכיר את יוסף לישאנסקי?"

 "כן. מכיר אותו."

 "מאיפה?"

 "הייתי קודם ראש-השומרים במושבה, והוא היה שומר בבן-שמן. אנשים שעוסקים בעבודה דומה, במקומות קרובים, אי-אפשר שלא ייפגשו לפעמים."

 "ואם תראה את לישאנסקי, תכיר אותו?"

 "כן."

השאלה מפתיעה את שפירא והוא משתדל שהדבר לא יורגש. כאשר יצא מפתח-תקוה עדיין חיפשו התורכים אחר לישאנסקי. של מי היה הסוס האדום, שהביא אליו יהודה בלילה האחרון, לפני שעזב את המושבה? האם הסתתר לישאנסקי במושבה? האם נתפס בה ועכשיו מענים התורכים את התושבים, ביניהם גם את בני-משפחתו של שפירא, כמו שעשו בזכרון-יעקב?

 "ואת התמונה שלו תכיר?" ממשיך פחרי-ביי.

 "כן," אם כך, "התכשיט" עצמו עדיין אינו בידיהם!

פחרי-ביי מוציא ומראה לשפירא תמונה מודפסת על גבי מודעה, כזו שהיתה תלויה גם במלון גיסין ובמקומות אחרים במושבה וביפו.

 "כן. זה הוא. אבל כאשר ראיתי אותו, עוד היה לו שפם."

 "מתי ראית אותו בפעם האחרונה?"

 "לפני כשנה."

 "איפה הוא נמצא עכשיו?"

 "אין לי שום ידיעה."

 "אמור את האמת!" צועק פחרי-ביי, נרגז.

 "כבר אמרתי לך את האמת," משיב שפירא בקור-רוח. "הלא אם הייתי רוצה לשקר לך, יכולתי להגיד שאני בכלל לא מכיר אותו!"

 "אתה יודע שיש בידינו אמצעים לגרום לך שתתחיל לא רק לדבר אמת אלא גם לשיר אותה!"

 "זה מה שאני יודע, באמצעים ובלי אמצעים."

 "דע לך שפירא שבסוף נתפוס את הבוגד לישאנסקי, שהעביר לאנגלים את תוכנית החזית שלנו, ושרק באשמתו הצליחו אלה להתקדם, באופן זמני, עד באר-שבע. ודע לך שאם הוא יודה, באמצעים, ובלי אמצעים – שאתה עזרת להסתיר אותו – נתלה אותך יחד איתו כאן בכיכר המארג'!"

*

שפירא וקנטרוביץ, שעבר חקירה דומה, מוצאים אחר-הצהריים מבניין המפקדה כשהם קשורים יד ביד ומלווים בשני חיילים תורכים החמושים ברובים מכודנים. הם פוסעים תחילה לעבר החאן. בדרך עוברים על פניהם יהודים אחדים. הם מזהים את שפירא, השומר המפורסם מפתח-תקוה, ומבקשים לגשת אליו, אך הוא רומז להם להתרחק, שלא לסבך אותם במגע עימו. החיילים, שרק אחד מהם דובר קצת ערבית, עוזרים לשניים לקחת את חפציהם. מן החאן מובילים אותם לבית-הסוהר חאן אל-באשה או חאן עלי-באשה, ומוסרים אותם לידי הזאבט, הקצין התורכי הממונה על שמירת האסירים.

חאן אל-באשה לא נועד מלכתחילה לשמש בית-כלא, אלא נבנה כאכסניה לעוברי-אורח על-ידי ערבי עשיר, עלי-פחה. סביב חצר רחבת-ידיים הוקם מבנה בן קומתיים, עשוי חדרים-חדרים. הקומה התחתונה יוחדה לבהמות-משא, והעליונה לבעליהן. החדרים צרים ומעופשים, שורצי רמשים, האוויר דחוס וריחו רע, דלתות-הסורג והחלונות פונים אל החצר. הרטיבות בחדרים רבה. ליד החאן שוקקים מעיינות, וקול פכפוכם נשמע בתוך הבניין. חייל תורכי מוליך את השניים לקומה העליונה. הבניין ישן והרצפות מלוכלכות.

הצבא התורכי החרים את החאן והפך אותו בית-סוהר לאסירים פוליטיים, צבאיים, משתמטים מהשירות בצבא, עריקים מהחזית, חשודים בקשרים עם האוייב או בקשר להקים מדינה ערבית עצמאית בסוריה. כלואים בו ערבים עירוניים, פלחים, בידואים, תורכים, ארמנים, יוונים, כורדים, דרוזים, מארוניטים, אירופים, וגם ארצישראלים – חבריו של לישאנסקי, חברי "השומר", עסקנים, "פרארים" וסתם חשודים.

החייל סוגר את השניים בחדר מזוהם וחשוך. האור חודר אליו רק מבעד לאשנב גבוה, שאין אפשרות לטפס ולהגיע אליו. במסדרון מסתובב חייל עם רובה מכודן.

"אוי וי, אברהם, אנחנו אבודים!" מתיישב קנטרוביץ על דרגש-עץ מטונף וסופק כפיו.

 "סבלנות, רב ניסן," עונה שפירא. "אם מתייאשים אי-אפשר להחזיק מעמד. כתוב, 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש,' וכתוב, 'בתחבולות תעשה לך מלחמה,' ויכולת לדעת מקודם שזה סופו של מוכתר."

 "וי, וי, לאיזה חור חשוך נפלנו," קופץ קנטרוביץ ומתגרד כאשר פישפש אדום ורעב עוקץ אותו עקיצה כואבת בישבנו.

 "אוי! כואבת לי הבטן! אוי, בטני! בטני!" צועק לפתע שפירא בערבית ומזעיק את החייל התורכי השומר בחוץ.

 "איברהים-מיכו, מה קרה לך?" נבהל קנטרוביץ.

 "ששש..." מהסה אותו שפירא בלחש.

 "צריך לדוקטור?" מופיע החייל ומושיט ידו מתוך הרגל לבקשיש.

 "לא! צריך עראק, או קוניאק!"

 "אסור!"

 "מותר, מוכרח, בשביל רפואה!"

החייל מבין בקושי ערבית, לכן הוא יורד להזעיק את הזאבט.

 "בטני! אוי בטני!.. מוכרח בשבילה עראק..." תופס שפירא את בטנו בידיו וחוזר בפני הזאבט על הצגתו הקטנה.

 "שמע יא מוכתר, יש לך כסף? ניקח אותך לבדיקה אצל הדוקטור." מציע הזאבט בזלזול.

 "לא. לי יש הוראות מהרופא שטיפל בי. הרפואה שלי – עראק או קוניאק. רק זה מגרש ממני את הכאב הנורא!"

 "בסדר," אומר הזאבט. "בתנאי שהבקבוקים יהיו אצלי בחדר. יש לך כסף?" הוא מושיט את ידו במעין פקודה.

בתשובה מבקש שפירא עט ונייר לכתוב למאיר דיזנגוף, מראשי "ועד ההגירה", היושב במלון של הגברת גורדון ומסייע לאסירים עברים מארץ-ישראל במזון וגם משתדל לשחררם, תמורת בקשיש לשופטים. הממלכה העות'מנית אינה מסוגלת להאכיל את אסיריה, ומי שאין לו עזרה מבחוץ, רע ומר מצבו.

 "לא! לא!" אומר הזאבט. "בטח תכתוב לו בשפה שלכם דברים אסורים. אני אכתוב במקומך, בתורכית, ואתה תחתום."

בערב חוזר החייל מן המלון, נושא ארגז מלא בקבוקי משקה חריף ומזון טרי. שפירא מוזמן לחדרו של הקצין התורכי.

 "שתה, שתה לרפואה," מציע לו הקצין באדיבות.

 "די לי הפעם בספל קוניאק קטן," אומר שפירא. "אבל התכבד גם אתה." ובראותו שהקצין מהסס, "המשקה הוא רפואה. התורה שלנו, גם האמונה שלך, מרשות לשתות לשם רפואה..."

הקצין שותה. שפירא מוזג לשניהם פעם ועוד פעם, ומצרף פרוסות משטרודל עשוי קמח כהה וגס וממולא תמרים, שהוציא מהארגז.

 "שמע מוכתר אפנדי, כל פעם שתרגיש כאבים, שלח להודיע לי ותבוא כאן," מתרכך הזאבט כלפי שפירא, והדבר עושה רושם על החיילים השומרים סביב. "אני רואה שאתה אדם ישר, ויש לך ידידים טובים בחוץ."

 "האם אוכל לחלק את המזון, ששלחו ידידיי הטובים, גם לשאר האסירים היהודים, שנמצאים פה?"

 "מוכתר אפנדי, מצאת חן בעיניי. מהיום והלאה אתה אחראי עליהם!"

*

אסירים ארצישראלים רבים כבר נמצאים בכלא, בעקבות גילוי רשת-הריגול, וחדשים מובאים אליו מדי יום. למחרת בואו רואה שפירא, מבעד לדלת התא המסורגת, אסיר צעיר, מגודל זקן ושרשרת-ברזל כבדה נתונה על צווארו, על ידיו ועל רגליו, יוצא לצרכיו בליוויית און-באשי, שומר בדרגת רב-טוראי. האסיר אוסף בדרכו זנבות סיגריות מרצפת המסדרון המזוהם. שפמו מרוט, שערו מדובלל, זקנו גדל פרא והלבין, פניו חיוורים, ומעיניו נשקף מבט של רעב ויאוש. זהו נעמן בלקינד מראשון-לציון, שנתפס בחזית באר-שבע כשניסה לעבור למצרים; הוא עונה, נשבר, וגילה פרטים שחשפו את חבורת ניל"י.

בעוברו על פני התא מכיר נעמן את שפירא. לאחר זמן קצר בא האון-באשי השומר על נעמן אל שפירא:

 "מוכתר אפנדי, בלקינד מבקש ממך כסף קטן לסיגריות."

 "אני לא מכיר את האיש הזה," עונה שפירא. "אבל אם אוספים בשביל אסיר עני, אתן גם אני את חלקי."

בפעם הבאה, כאשר עובר נעמן על פני תאו של שפירא, בדרכו למחראה שבקומה התחתונה, מבקש שפירא ללכת גם הוא לצרכיו. סירחון כבד עולה מן החורים הפתוחים, עליהם יושבים האסירים בכריעה, ואולם כאן המקום היחיד שבו אפשר לנהל לעיתים שיחה חטופה ולהעביר מידע. שפירא נכנס לתא ליד נעמן, ומבעד לחור במחיצת הקרשים מעביר לו לירה אחת, ולוחש:

 "אל תפרוט אותה מיד! ואל תוסיף לשלוח אלי שום שליח. לי תזיק, ולך לא תועיל!"

*

שפירא קרוי כבר בפי השומרים והאסירים "מוכתר אפנדי", וממונה מטעם "ועד ההגירה" על חלוקת המזון הנשלח לאסירים הארצישראלים. ב2- בנובמבר 1917 מובא לישאנסקי, תחת משמר צבאי כבד, לכלא חאן אל-באשה.

יום אחד מזדמנים שפירא ולישאנסקי תא אל תא במחראה שבקומה התחתונה, הנמצאת ליד שוקת-אבן שטבעות-ברזל קבועות לידה בקיר, לקשירת הבהמות.

 "אני רעב, שפירא," אומר לישאנסקי. "כבר ימים שאני רעב. רק אתה יכול לעזור לי!"

שפירא מעביר לו מטבע של מג'ידיה אחת מבעד לחור במחיצה, ולוחש: "אני מזהיר אותך שלא תפנה בבקשות כאלה אל האסירים, מפני שאתה תזיק לנו, ולך לא תועיל כבר כלום."

 "כמה זהב קיבל כל היישוב ממני, גם דיזנגוף, בשביל הגולים, ועכשיו לירות בודדות בשביל להציל את חיי אתם לא רוצים לתת, ודיזנגוף מתעלם ממני."

 "דיזנגוף לא יכול לסכן את עצמו. ג'מאל-פחה מחפש שעיר לעזאזל, על המפלה התורכית בחזית הדרום. ואתם הקדחתם תבשיל. אני אשתדל שגם אתה ונעמן תקבלו חלק מהאוכל ש'וועד ההגירה' שולח מבחוץ."

 "שפירא, אם היית יודע, בפתח-תקוה, שאני מסתתר, גם אתה היית מסגיר אותי לתורכים, נכון?"

 "יוסף, אם אתה היית יותר זהיר, אף אחד מאיתנו לא היה יושב כאן."

 "מספיק הדיבורים שם!" נכנס האון-באשי בצעקה. "לצאת!"

נשמע צלצול שרשראות הברזל בהן כבול לישאנסקי, שנשלף החוצה בידי התורכי, מן הישיבה על חור המחראה.

*

סוף-סוף מובאים שפירא וקנטרוביץ, יחד עם אסירים אחרים, למשפט בפני בית-הדין הצבאי בדמשק. ראש השופטים הוא פחרי-ביי, שכבר שלח לעמוד התלייה פעילים ערבים רבים אשר נחשדו בקשר עם האנגלים לכונן מדינה ערבית עצמאית בסוריה הגדולה, ולקרוע אותה מהממלכה העות'מנית. שליחי "ועד ההגירה" הצליחו ליצור קשר עימו, והוא ניאות להמתיק, תמורת עשר לירות זהב לנפש, את פסקי-הדין של מרבית האסירים הארצישראלים – אנשי "השומר", ניל"י, מוכתרי המושבות ועסקני היישוב, שרובם נתפסו ונאסרו בעקבות פרשת הריגול. רק על לישאנסקי ובלקינד לא העיזו לבקש ממנו. כל מי שהשתדל עבורם היה עלול להיחשד מיד בבגידה.

"אתם המוכתרים," אומר השופט פחרי-ביי לשפירא ולקנטרוביץ, "עומדים כאן למשפט מפני שמילאתם את המושבות שלכם במשתמטים מהצבא ולא עשיתם כלום כדי להסגיר אותם לשלטון."

 "אני לא יודע על שום 'פראר' במושבה שלי," אומר שפירא.

 "חתמת על אחריותך שאין 'פרארים' במקום שלך, והנה נמצאו אצלכם משתמטים ובורחים בני כל העדות והדתות."

 "אני חתמתי לפי מיטב ידיעתי. אולי התחבאו בפרדסים. אלי לא באו להודיע שהם מתחבאים שם."

 "אל תתחכם. מיד נביא את העדים ונשמע מה בפיהם."

חיילים מכניסים לאולם יהודי סלוניקאי צנום, שהליכתו מעידה על בלבול ופחד. אב בית-הדין מצביע לעבר השניים ושואל אותו אם הוא מכיר אותם.

 "אני מכיר את המוכתר של מלאבס. שלום לאדוני איברהים-מיכה!"

שפירא מתעלם ממנו בבוז.

 "ספר מאיפה אתה מכיר את המוכתר," תובע פחרי-ביי מהסלוניקאי.

 "כאשר ברחתי מחזית באר-שבע, הלכתי והלכתי והלכתי עד שהגעתי למלאבס. נכנסתי לבית-מלון. ראיתי שם הרבה צעירים. נבהלתי ורציתי לברוח. שאלו אותי 'למה אתה בורח? אולי אתה "פראר"? אל תפחד. כולנו "פראר". בוא שב איתנו.' – שאלתי אותם: 'איך ייתכן שאתם יושבים כאן בלי פחד ולא תופסים אתכם?' – ענו לי שיש כאן מוכתר, איש טוב ורחום, והוא לא מוסר אף אחד מה'פרארים' שמסתתרים במושבה. כך נשארתי שם הרבה זמן."

 "אתה מכיר את האיש הזה?" שואל אב בית-הדין.

 "לא. לא היה לי שום קשר איתו. אבל, על כבוד השופט אני מתפלא."

 "מה?!"

 "אני מתפלא שכבוד השופט פחרי-ביי מוכן להרשיע אותי על סמך עדות של אדם שקרן. איך אדם מכובד וחכם, כמעלת הביי, יכול להאמין לאדם שמודה בפניו ששילם רעה תחת טובה, והלשין על מוכתר שדאג לו והאכיל אותו?"

בסופה של אותה ישיבה קורא פחרי-ביי את רשימת הנאשמים, ומודיע לכל אחד את פסק-דינו – מי למאסר לתקופות שונות, ומי לחופשי.

 "שפירא, אתה יצאת זכאי! אך דע לך שפסק-הדין יקבל את תוקפו רק אחרי שיאשר אותו המצביא העליון ג'מאל-פחה. בינתיים תחזור לכלא, אבל לא תהיה כבול, והשמירה עליך תהיה קלה יותר."

*

ירושלים נכבשת בידי הגנרל הבריטי אלנבי ב-9 בדצמבר 1917, בערב בו מודלק נר ראשון של חנוכה. לאחר ימים אחדים עושה הידיעה דרכה גם לחאן אל-באשה. בינתיים מורדים הכבלים מידי כל האסירים, פרט ללישאנסקי ולבלקינד. הדבר מעורר חשש חמור לגורלם. כלפי שאר האסירים נעשה משטר הכלא קל יותר, ובזכות השוחד שניתן לסוהרים, מניחים להם להתאסף יחד בתא גדול ולחגוג את חג החנוכה. שומרי הכלא התורכים והערבים מתבוננים ביהודים המדליקים חנוכיית שמן ושרים "מעוז צור ישועתי". רק על בלקינד ולישאנסקי נאסר לצאת מתאיהם החשוכים. שם הם יושבים איש-איש בגפו, כבולים בשרשראות, ושירת "על הניסים ועל הנפלאות" חודרת אליהם ממרחקים, כמו מעולם אחר.

*

בשעה שלוש לפנות-בוקר ביום ראשון, ה16- בדצמבר, השמיים מעוננים ויורד גשם. בקומה העליונה של כלא חאן אל-באשה נשמע קול חריקה וגרירה של שרשראות-ברזל על המרצפות באכסדרה. האסירים מנחשים מיד במה מדובר, רובם נצמדים לפתחי-הסורג של התאים ומנענעים אותם בחוזקה, ביוצרם רעש עז.

לישאנסקי ובלקינד מובלים החוצה. לישאנסקי לבוש חליפה אזרחית נקייה, עונב עניבה, שרוכי נעליו קשורים כיאות, והוא כמתכונן לצאת לדרך ארוכה. אחריו כושל בלקינד, לבוש ברישול, אינו משלים עדיין עם השינוי שחל במצבו.

בעוברו על פניהם באכסדרה, הצופה אל חצר החאן למטה, פורצת לפתע זעקתו של יוסף: "שלום לכם יהודים! אני הולך למות!"

הקצין התורכי, שמלווה אותו, גוער בו כמרגיע: "מה אתה צועק? רק מעבירים אותך לחאלב!"

 "אתה צוחק ממני? אתה חושב שאני אישה?" נשמע קולו של לישאנסקי, מלווה בצליל גרירת השרשראות, כשהוא מתרחק ויורד במדרגות. "אתה חושב שאני פוחד מכם? בשעה שאתם עסוקים בתליית אנשים, החיילים שלכם בחזית בורחים כמוגי-לב בלי קרב, וצבאות בריטניה הגדולה נכנסים לעיר הקדושה שלנו, ירושלים! תורכיה הבזויה, מעולם לא היית לנו מולדת, וגם ביום שבו אני עולה לגרדום אני שולח לך את קללתי מקרב-לב, אני שמח למפלתך הגדולה, מקוללה תהיי לעד..."

מחאן אל-באשה מוליך המשמר התורכי את שני הנידונים מרחק לא רב, אל המארג' – הכיכר המרכזית של דמשק. זוהי כיכר רחבה וריקה בלב העיר, ובה מרוכזים בנייני ציבור כגון הבלדייה, השערייה, החכימה ובית-הקפה התורכי הגדול שבו ישב שפירא בבוקר השבת של בואו לעיר. כאן גם מתרוממת המצבה הגבוהה לכבוד השולטן עבד אל-חמיד, ומולה עומדים עתה נגרים ומתקינים את עמודי-התלייה, חצובות בנות שלוש קורות כל אחת, מוצלבות בראשיהן. גשם דק יורד. השמיים אפורים.

 "אפילו עץ-תלייה כבר אינכם יכולים להכין בזמן," מתיז לישאנסקי בבוז. "בא סופכם. עוד מעט יגיעו גם לכאן האנגלים, וישחררו את ארצנו!"

עדיין לפנות בוקר, טרם הפציעה השמש מבין העננים. מלבישים את השניים כותנות-בד לבנות, רחבות, תולים על חזותיהם שלטי-קרטון הקרויים "נייר הפירמן", תעודה רשמית שעליה רשומים פרטי פשעם: "ככה ייעשה לאנשים שבגדו במולדת!" – ותולים אותם לעיני הקהל המקומי, שנתבשר מבעוד יום, מפי כרוז שעבר ברחובות דמשק, על מועד ההוצאה-לפועל של גזר-הדין.

חרף השעה המוקדמת, מאות ואלפי אנשים נקהלים כאן, מדברים, משתעשעים, שותים לימונדה, מפצחים פיסטוקים. בתי-מלאכה וחנויות חלקם סגורים עדיין אך הרחובות מלאים כמו ביום חג, קרונות הטראם אינם יכולים לעבור בגלל הדוחק בסימטאות ובשווקים, אלה הולכים לראות את התלויים, ואלה חוזרים מהשמחה. בנהר בארדה, העובר סמוך לכיכר, נעצרות דוברות וסירות, אנשים מטפסים על תרנים בנסיון לחזות ב"שמחה", ויש הקושרים את סירתם וממהרים להשתתף בהילולה.

בין הנקהלים מסתובב בהליכה מוזרה נער חירש-אילם, לבוש קרעים כקבצן, גופו מזוהם, מלא פצעים, ועיניו כחולות. הוא פושט ידו לנדבה, אך אחדים בקהל מוצאים סיפוק להתעלל בו, בנוסף על ההנאה שהם מפיקים מהתלייה.

הנער הוא אהרון-מנחם, בנו של אברהם שפירא, שנשלח מהמוסד שבו למד בגרמניה חזרה ארצה, ברכבת, בעיצומה של המלחמה, כספו המועט נשדד ממנו ועתה הוא מתגולל ברחובות דמשק חסר-פרוטה, חירש, אילם ונואש.

מסביב לתלויים צועדים חיילים. גם במותם שומרים על השניים, פן יברחו. לישאנסקי ובלקינד מתנודדים, ראשיהם מורדים על חזיהם, ונדמה כאילו הם שקועים בקריאת הגליון הגדול, הדבוק להם על ליבם והמודיע מה גרם לתלייתם.

*

האסירים שיצאו זכאים, ובהם שפירא, מובלים ביום רביעי אחר-הצהריים אל בית-הדין הצבאי, מלווים במשמר חיילים נושאי רובים מכודנים. פחרי-ביי קורא בשמותיהם ומודיע:

 "פסקי-הדין שלכם כבר אושרו בידי המצביא העליון, הגנרל ג'מאל-פחה. איש בל יחייך ואל ישמח! – הגנרל מושך עתה בעורמה את צבא הכופרים פנימה לתוך הארץ, ובקרוב יכבוש בחזרה, בחסדי אללה, את כל מחוזות הממלכה עד מצרים. הלילה עליכם למצוא לעצמכם מקום אחר ללון בו, אך עליכם להישאר בדמשק עד לניצחון הסופי על אוייבי הממלכה, ולהתייצב כל יום בתחנת המשטרה."

*

שפירא וחבריו חוזרים בפעם האחרונה לחאן אל-באשה, לוקחים את חפציהם, וממהרים למלון של הגברת גורדון. סוף-סוף הם יושבים לארוחת-ערב כבני-אדם חופשיים. מפה צחורה וכלים נאים, הגם שהמזון עדיין בצמצום. על שמחת השחרור מעיב המאורע שהתרחש בראשית השבוע. ליד השולחן יושב דניאל אוסטר, קצין יהודי בצבא האוסטרי, בן-בריתם של התורכים. הוא מספר:

 "ביום ראשון בבוקר עברתי על המארג' עם כמה קצינים יהודים מחבריי. מעציב היה לראות איך שמחים המבוגרים, אולם יותר מעציב היה להתבונן אל העצים המלאים ילדים קטנים, ולראות כיצד אימהות מסבירות לפעוטיהם התמימים איך מתים בשעת תלייה. צילמנו את השניים מתנודדים על עמודי-התלייה. בשעה תשע חתכו התורכים את חבלי התלויים וגופותיהם נשמטו ארצה. בשעה עשר הגיעה מכונית ובה תאים-תאים. התורכים קשרו את רגלי התלויים בחבלים, גררו והכניסו אותם פנימה. גם אחרי שהמכונית התרחקה, לא רצה הקהל להתפזר. הורגשה איזו מורת-רוח על המעשה. ואז פקד אחד הקצינים התורכים לפזר את המתקהלים באלות."

 "בכל זאת, לחיים, רבותיי! אם הגענו עד כאן, נחזור עוד ימים אחדים, הביתה," מביע שפירא את ביטחונו. "ואני לא מבין מדוע עדיין לא מרשים לנו."

 "לא מתוך רשעות מונע מכם השלטון הצבאי לנסוע לבתיכם," מסביר אוסטר. "הסיבה היא שאתם, האסירים מתל-אביב, ירושלים ומושבות הדרום, נעשיתם חסרי מולדת! הבריטים כבשו את הארץ עד לקו שהולך מצפון לרמאללה ומשם מערבה לאורך הירקון. גם באיזור שנשאר בידי התורכים, המצב קשה."

אומר דיזנגוף: "בינתיים יעבוד לנו שפירא בעזרה למהגרים ולאסירים שנשארו בכלא, בין כך אין לו עבודה אחרת מחוץ לביקור היומי במשטרה."

*

"עליך לבוא מהר למשטרה!" פוגש שליח את שפירא ביום החמישי לשחרורו, בעודו נמצא בשליחות של עזרה במחנה-אסירים בקצה העיר. "רוצים לתת לכל המשוחררים את תעודותיהם!"

שפירא כבר מכיר את תכסיסי המשטרה התורכית-ערבית, ועונה: "אין צורך למהר. עוד יספיקו לשלח אותנו לעזאזל!"

הוא נפרד מהאסירים ונוסע עם השליח העירה. בעוברם ליד המשטרה, מבקש ממנו השליח לסור לשם.

 "לא. קודם אלך אל המלון. אוכל צהריים ואשתה בקבוק יין, כי לעת עתה זוהי הסעודה החופשית האחרונה."

גם במלון מזרזים את שפירא למהר למשטרה. אולי יחזירוהו לביתו?

 "את הטוב הזה עוד נספיק לקבל אחר-כך. הוא לא יברח," משיב שפירא בספקנות.

בחצר המשטרה מעמידים את המוזמנים בשורה וקוראים בשמותיהם מתוך רשימה. את הנתינים הזרים מעמידים לחוד, מצווים עליהם להמשיך ולהתייצב במשטרה מדי יום. עשרים ושמונה נתינים עות'מנים, ביניהם מאסירי ניל"י, "השומר", וסתם יהודים וגם ערבים אחדים, מתבשרים מפי הזאבט:

 "המולדת שמה מבטחה בכם וקוראת לכם למלא חובתכם בתור אזרחים נאמנים ולשרת בצבא. תינתן לכם הזכות הגדולה לתת את נפשכם עבור השולטן בחזית אנאטוליה. עכשיו עליכם לאסוף כסף ביניכם כדי לקנות חבל ארוך."

 "לשם מה נחוץ לחיילים חבל?" שואל מישהו.

 "צריך להוביל אתכם דרך רחובות העיר!" צוחק הזאבט, "לא נאה לטירונים ללכת מפוזרים כעדר אווזים. לכן נאסור אתכם זוגות-זוגות, יד אל יד, ונוליך אתכם בסדר נאה, כראוי לחיילי עות'מניה."

 "קודם ראו בנו מרגלים," רוטן בלחש שפירא, "ועתה הם שולחים אותנו לשירות המולדת!"

*

גשמים ניתכים משמיים על ארבעה-עשר זוגות גברים הקשורים יד אל יד ומובלים בחבל ארוך ברחובות דמשק, אף נותנים קולם בשיר, כמנהג חיילים בצעדם בעיר. עם היחלש הגשם הם מגיעים למבצר הצבאי חמידייה, המוחזק בידי חיילים וקצינים כהי-עור.

במבצר סוגרים אותם שמונה ימים ולילות. לאחר השהות הקצרה בנוחות היחסית של מלון הגברת גורדון, הם מתקשים להסתגל מחדש לקסרקטין חשוך ומזוהם ולאובדן החופש. בערב האחרון קושרים שוב בחבל את העשרים-ושמונה ומוליכים אותם לתחנת-הרכבת בראמקי, הנמצאת במערב דמשק. הם מוכנסים לקרון-משא, שננעל במנעול מבחוץ, ומעמידים עליהם משמר חמוש רובים מכודנים, עד לצאת הרכבת.

ברגע האחרון בא חבר "השומר" מרדכי יגאל ומוסר לאברהם שפירא חבילה של לירות-זהב צרפתיות, נפוליונים, מאת ועדת העזרה למהגרים, שיחלק במידה שווה בין כל האסירים הארצישראלים שבקבוצה.

הרכבת התורכית יוצאת לדרך מדמשק אך לא בכיוון המוליך הביתה, לארץ-ישראל, אלא צפונה, לעבר עתיד לא-ברור, ובנתיבי ממלכה מתפוררת. הלילה אפל וגשום. בחצות מתחלפת שנה. ה-1 בינואר 1918.

* * *

לשרון ש. היקרה לנו מאוד

ברכות לאין-ספור ליום הולדתך

מי ייתן ויתגשמו כל חלומותייך

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תיקון טעות: היכל התרבות על שם פרדריק מאן נחנך בשנת 1957 ולא בשנת 1967 כפי שהוטעינו לכתוב בגיליון הקודם. אנחנו מצידנו, בכל כתבה עתידית, נכתוב "היכל התרבות על-שם פרדריק מאן" כדי להציל את כבוד ההיכל המקורי, ההרוס מן היסוד, בינתיים. רק הגג נשאר, אולי כדי שיהיה אפשר לרצפו, כמתוכנן, בלוחות סולאריים, במסגרת שיפור מקורות האנרגיה של ישראל.

* אהוד שלום, המאמר: "מדיניות הרווחה הישראלית שרפה את משה סילמן" לא נכתב על ידי, אלא על-ידי מוטי (מרק) היינריך, בוגר הטכניון בחיפה (הנדסה) ואוניברסיטת תל אביב (MBA מנהל עסקים) מהאתר "קו ישר, למה כמעט הכול עקום ואיך אפשר אחרת". http://www.kav.org.il/100994/about. המאמר טוב ולכן הפצתי אותו, אך אינני יכול לקבל קרדיט של אחרים. מוטי הרכבי. 

אהוד: אבקש ממך בפעמים הבאות לדייק כשאתה שולח לי חומר כדי שלא להפיל אותי בפח.

* לאהוד שלום, נעמן כהן מתרעם בגיליון 762 על שקיעת העברית, וכדוגמא הוא מביא את נכדו של מוהר, שאינו נושא עוד שם עברי. הנכד קרוי על שמו של אחד מ-12 השליחים של ישו, תומא שמו. כהן מוסיף ומסביר שתומא הוא שם צרפתי. קצת קשה להבין מדוע תומא הוא שם צרפתי – הרי שליחו של ישו היה יהודי ישראלי שחי במאה הראשונה לספירה. הייתי מבין לו היה לו שם יווני או רומאי, דבר שהיה מאוד אופנתי במאה הראשונה, אבל דווקא שם צרפתי?

האמת קצת שונה, ומוציאה אולי את הרוח ממפרשי כהן. תומא הוא שם עברי-ארמי, ופירושו "תאום". תאומו של מי? יש חוקרי הברית החדשה (אמנם במיעוט), הסבורים שתומא היה תאומו של ישו. בברכה, גדי יערי, קריית מלאכי.

* אורי הייטנר: אחזתי את ספרו של אסף ענברי "הביתה", ולא יכולתי לעזוב אותו עד המילה האחרונה. אחד הספרים הטובים והמרתקים שנכתבו בישראל בעשור האחרון.

* משה דור: "לילה אחד, לדוגמה, ראיתי את גרשון שקד ליד בניין הטרה סנטה בירושלים, כשהוא יושב ובוכה. שאלתי אותו מה קרה, והתברר שבעת ששקד ישב ובכה למטה, תינה מישהו אחר מחבורתנו ["לקראת"] אהבים עם אהובתו של שקד באחת הקומות העליונות של אותו הבית." [עלית קרפ מראיינת את משה דור: "משוררי הלהכעיס קרצו לנו", "תרבות וספרות", "הארץ", 20.7.12 ].

אהוד: 1. פרופ' גרשון שקד הכיר רק את ספרי הראשון "המחצבה" [1963] אך לא כלל אותו בסדרת הטלוויזיה "לשון המראות" שערך יחד עם לייקה ביירך, אף שכבר היה בידיהם הסרט "המחצבה" – אלא לקח, לפרק על ספרות העלייה ההמוניות לאחר קום המדינה – המחזות שנעשו במיוחד מהרומאן "המעברה" [1964] של שמעון בלס, ודומני שגם הזכיר את קנז בנושא הזה. לגבי שאר ספריי אמר לי בשעתו בפירוש שאינם אלא "ערימה של זבל." היה לו, לפרופ' שקד, חוש יוצא מן הכלל לזהות "סופרים חשובים" גם אם לעיתים הם משעממים ופטפטניים מאוד, לעסוק כמעט רק בהם כמו קורצווייל בעגנון, לחשוב שהוא "המליך" אותם – ולהתעלם כמעט לגמרי מכל האחרים שאינם שווים אפילו קריאת ספריהם.

2. עד מלחמת לבנון השנייה שררה ידידות ארוכת שנים ביני לבין משה דור, והוא היה מן המשתתפים הקבועים והחרוצים ביותר במכתב העיתי, גם בתקופות שהיה בנסיעה בארה"ב; הוא היה ממעריציה הנלהבים של אסתר ראב ומהראשונים שכתבו עליה וריאיינו אותה בשנות ה-60, כאשר שבה והתגלתה לקורא העברי. היכרתי גם את חברתו, המשוררת האמריקאית המקסימה ברברה גולדברג, והתפעלתי מספר שיריה, שאותו תירגם לעברית נהדרת כמיטב כישרונו.

לצערי, חילוקי דיעות בינינו על רקע מלחמת לבנון השנייה – אף שלא צינזרתי מילה מדבריו החריפים, כולל אלה שכוונו בארסיות נגדי, במכתב העיתי – גרמו לקרע בינינו. הוא ביקש להפסיק לשלוח לו את "חדשות בן עזר", והקשר בינינו נותק כליל.

* לא שאנחנו מתפעלים מאישיותו הרדיופונית והטלוויזיונית של המשורר מנחם בן (בראון), אבל רצינו להזכיר שבשנים שבהן הגישה דליה יאירי האגדית את תוכנית הבוקר בגל ב' ב"קול ישראל", "עניין אחר", ועיצבה את מתכונתה – היא נהגה להזמין על דעת עצמה מנחה-אורח לשבת עימה באולפן כמעט בכל תוכנית, וזה היה חלק מהקסם והגיוון של תוכניותיה. גם אותי הזמינה פעם, נדמה לי לאחר מאמר שפירסמתי בנושא של תאונות דרכים.

אגב, דליה יאירי, שהיתה עצמאית מאוד, אף פעם לא עוררה הרגשת סלידה כלפי תוכנית הבוקר שלה כמו שמעוררת קרן נויבך השתלטנית בתוכניתה המקבילה לה בזמני השידור "סדר יום".

* המזרחן המבריק ד"ר מרדכי קידר, המוכר גם לקוראי המכתב העיתי, הולך וכובש את מעמדו בתור מתחרה רציני לד"ר גיא בכור, שפיספס בגדול – בתחזיתו שבה ניבא את המשך משטרו של מובאראכ, חרף המהומות, לפני יותר משנה.

ואולם, משום שקידר חובש כיפה סרוגה, יודע ערבית על בורייה [שלא כמו גדעון לוי, למשל], מלמד באוניברסיטת בר-אילן, כותב ב"מקור ראשון" וגם שותף למאבק באותם מנוולים אקדמאיים שלנו שקוראים להחרמת אוניברסיטאות ישראל, כולן, לא רק באריאל – נתקלה ההצעה לשלבו כמגיש-אורח בתוכנית הבוקר של "קול ישראל" בהתנגדות המקהלה השמאלנית בתקשורת, שהחלה לשפוך עליו קיתונות של רפש ולקעקע את מיומנותו כאילו היא נובעת רק מעמדותיו הימניות – וזאת, אף שמנחות תוכניות הבוקר אינן מגיעות לקרסוליו בבקיאות בהוויות המזרח התיכון וגם ביכולת דיבור רהוטה!

* מהי, למשל, כל מלחמת האזרחים הנוראה בסוריה, עם מאות הרוגים ביממה, שתקשורת שפוייה היתה צריכה לעקוב אחריה שעה-שעה כמו אחרי שריפה מתקרבת – לעומת הסקנדל של הצנחת מגיש-אורח לתוכניתה הפוליטית של קרן נויבך האנטיפטית! קרן נויבך היא הנושא האמיתי של התקשורת הישראלית! היא הדבר החשוב ביותר שקורה עכשיו בישראל!

* מנחם בן הוא גול עצמי.

* מי זה יצחק (ייצ) ראב בן 36, הגר במודיעין עם אשתו וארבעה ילדיו, והוא מנהל חברת השקעות "צור השקעות", ותמונתו מופיעה בכתבה ב"דה מארקר" מיום 24.7.12 ועליו נכתב שם כי "משפחתו היתה בין מקימי פתח תקווה ב-1878." איך הוא קרוב של משפחות ראב בן עזר? מן הסתם זה נכון אבל לנו לא ידוע הקשר.

* באינטרנט מופץ מידע מזעזע על חייו ואישיותו של הנשרף הראשון משה סילמן, שאם יתברר כנכון – זו תהא מכה קשה למפגינים הדמגוגיים שעשו ממנו "קדוש" של "המחאה החברתית" – אבל זה לא מפריע לצפי סער, עוד עיתונאית משובטת של "הארץ", לכתוב כלאחר יד וכמובן-מאליו: "אנחנו כאן בישראל הנידחת, ארץ שורפת יושביה..." ["גלריה", "הארץ", 24.7.12].

* לצערנו אין אנו עומדים בלחץ כל הפונים אלינו לקבל קבצים המוצעים במכתב העיתי, לכן אנו מבקשים מכל הפונים שטרם נענו – לחזור ולשלוח לנו את בקשותיהם לקבלת הקבצים. הכול חינם.

* אנחנו צורכים, והרבה – רק שמן זית ישראלי נקי מזיופים ומ"זיכוך", ולא נוגעים בתוצרת-חוץ ואפילו יציעו לנו אותה בחינם. כואב הלב לשמוע על כוונה לעקירת כרמי זיתים בארץ-ישראל. אסור שזה יקרה!

* להרצליה רז אין אינטרנט וכתובת אי-מייל לכן לא נוכל להעביר אליה תגובות. לא, היא אינה עומדת להתאבד. היא פשוט מסכמת את אזילת כוחותיה בגילה המתקדם, 91 שנים, כן תרבינה, ונאחל לה בריאות וכוח. הכי טוב לכתוב לה מכתב, וכבר יימצא מי שיקרא לה אותו. כתובתה: למרחב 25, רמת השרון 47216. הפנייה מכוונת גם לחברי סומליו"ן שכבר קיבלו את מכתבה וניסו לענות לה באי-מייל דרכנו. אנא כיתבו לה אישית את דבריכם הטובים.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,399 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,049 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל