גיליון מס' 764

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א באב תשע"ב, 30 ביולי 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: דַקַּת הַדּוּמִיָּה הֲכִי זוֹעֶקֶת. // משה גרנות: הנפילים שהיו בארץ, על ספרה של ארנה גולן "ילדה של קיבוץ". // עו"ד גיא משיח: מפלגת המעשנים. // יהודה דרורי: האם אלון ליאל הוא נבל וגם צבוע? // יוסף דוריאל: רק עכשיו נזכרתם במנדט חבר הלאומים? // עדינה בר-אל: חפצי-נוי יפניים ומשפחה יהודית, אדמונד דה ואל, הארנבת עם עיני הענבר. // מלכה נתנזון:  שני שירים. // מרדכי קידר: הרס טוטאלי. [ציטוט]. // מנשה שאול: תמונות ממצב העולם הערבי. [ציטוט]. // יוסי רגב: על רצח ארלוזורוב. // אלישע פורת: כותרת השיש הקוֹרינתית. // זיוה גל: הגברים ואני, מתוך קובץ שירה. // תקוה וינשטוק: 1. עדי והבובה. 2. סלולארי אבוד ובחורה ישרה. 3. יש פיליפינים אחרים. // נעמן כהן: יש להעביר את אדר מתפקידו מפני שהוא מתנגד להצגת הנרטיב של "האחר". // אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1993:  חגיגה למרים גיסין במלאת לה שמונים. // מתי דוד: האמנם קיים איזון בשידור? [וגם הוכחה לצנזורה של דעות שמפעיל עורך "העיתון לאנשים חושבים"]. // מכתב ממיכל סנונית על "ספר הגעגועים". // רוֹן גֵּרָא: לַיְלָה חוֹרֵשׁ רַע. // עדינה בר-אל: על תרומת הרצליה רז למכללת "אחווה". // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק שישה-עשר ...לבית-החולים הצבאי בסטאמבול. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

דַקַּת הַדּוּמִיָּה הֲכִי זוֹעֶקֶת

לִפְנֵי שְלוֹשָה יָמִים בִּלְבַד, בְּטֶקֶס-הַפְּתִיחָה

שֶל הָאוֹלִימְפִּיאָדָה שֶכָּרֶגַע מִתְאָרַחַת

בְּלוֹנְדּוֹן בִּתְשוּאוֹת, בְּצָהֳלָה וּבְשִׂמְחָה

הָיְתָה פִּתְאֹם דַּקָּה שֶל דּוּמִיָּה בִּלְתִּי נִשְכַּחַת.

אַךְ לֹא הָיְתָה זוֹ דּוּמִיָּה שֶל אֵבֶל מְרוֹמָם,

דַּקָּה שֶל דּוּמִיָּה שֶאֱנוֹשוּת שְלֵמָה הִפְנִימָה

כִּי אִם דַּקַּת-הַדּוּמִיָּה שֶאִיש כְּלָל לֹא דָמַם

וְשֶלַּמְרוֹת הַכֹּל גַּם רָעֲמָה וְגַם הִרְעִימָה.

הִיא רָעֲמָה בְּהֵעָדְרָהּ הַמְּהַדְהֵד בְּכָל

פִּנַּת עוֹלָם שֶבָּהּ עֲדַיִן יֵש שְׂרִידִים שֶל יֹשֶר

וְהִיא הִרְעִימָה שָם אֶת הַטוֹמְנִים רֹאשָם בַּחוֹל

שֶסֵּרוּבָם לָתֵת לָהּ יָד מַנְחִיל לָהֶם רַק בֹּשֶת.

הַבֹּשֶת עַל הִתְעַלְּמוּתָם שֶל עַסְקָנֵי הַסְּפּוֹרְט

מֵחוֹבָתָם לִזְכֹּר וּלְהַזְכִּיר אֶת אוֹתוֹ פֶּשַע

שֶל כָּל הַמְּשַוְּקִים טֵרוֹר בַּרְבָּרִי כְּאֶכְּסְפּוֹרְט

אֲפִלּוּ לְאוֹלִימְפִּיאָדוֹת נֶעֱדְרוֹת כָּל יֶשַע.

הַבֹּשֶת עַל מוּגוּת-הַלֵּב לוֹמַר בְּרֵיש גָּלֵי

שֶסְּפּוֹרְט וְרֶצַח טֵרוֹרִיסְטִי אֵין בֵּינָם שוּם קֶשֶר

וְשֶאִיטַלְיָה וְאוֹסְטְרַלְיָה וּמִנְיָן מָלֵא

שֶל מְדִינוֹת הַמְּגַנּוֹת מִין סַרְבָנוּת עִקֶּשֶת

לוֹמַר בָּהּ, בְּדַקַּת-הַדּוּמִיָּה לוּא גַם קֻרְטוֹב

מִמָּה שֶלֹּא נִמְצָא בַּוַּעַד הָאוֹלִימְפִּי אֹמֶץ

לָתֵת לוֹ מֶחֱוָה שֶל הֲגִינוּת וְטַעַם טוֹב,

אוֹתָן הַמְּדִינוֹת מוּל אֲדִישוּת הָרֹב הֵן קֹמֶץ

שֶבּוֹ חוֹלְקוֹת רוּחַ-הַסְּפּוֹרְט וְרוּחַ-הָאָדָם

דַּקָּה צְנוּעָה שֶל דּוּמִיָּה, שֶל הִתְיַחְדוּת בְּשֶקֶט

עִם זֵכֶר סְפּוֹרְטָאֵינוּ שֶאַף פַּעַם לֹא נָדַם

זֶה אַרְבָּעִים שָנָה כְּשֶדּוּמִיָּה כָּזֹאת זוֹעֶקֶת

יוֹתֵר מִכָּל מִלָּה אֶת צְבִיעוּתָהּ שֶל אֲטִימוּת-

הַלֵּב הַמַּדְלִיקָה לַפִּיד אוֹלִימְפִּי שֶל פְּרֵטֶנְזְיָה

נֵיטְרָאלִית בָּהּ הֻרְשוּ בְּמִינְכֶן סְפּוֹרְטָאִים לָמוּת

אֲבָל זִכְרָם מֻשְתָּק כְּשֶהַמַּצְפּוּן יוֹצֵא לְפֶּנְסְיָה.

לָכֵן, כְּשֶמִּילְיוֹנֵי צוֹפִים רוֹאִים עַל הַמִּרְקָע

אֶת כָּל פִּלְאֵי הֶשֵּׂגִיּוּת הַסְפּוֹרְט בָּהֶם נִשְבֶּרֶת

שוּרַת שִׂיאֵי עוֹלָם רָאוּי לִזְכֹּר אֶת הַשְּתִיקָה

הָאַדִּירָה הַזֹּאת שֶגַּם אִם הִיא אֵינָה מֻתֶּרֶת

הִיא מַצְלִיחָה לִשְבֹּר שִׂיאִים שֶל חֹסֶר-רְגִישוּת

וְאַנְטִישֵמִיּוּת מֻסְוֵית – כִּי גַם אִם הִיא מֻחְרֶמֶת

הִיא מוֹקִיעָה עָרְלַת-לֵבָב וְנֶגֶד הַחֵרְשוּת

מַפְנָה שָם כְּתַב-אִשּוּם רוֹעֵם מוּל פַּחְדָנוּת אִלֶּמֶת.

* * *

משה גרנות

הנפילים שהיו בארץ

על ספרה של ארנה גולן "ילדה של קיבוץ"

עקד 2012, 335 עמ'

היתה לי הזכות להכיר את "הנפילים שהיו בארץ", חלוצי העלייה השנייה, השלישית ואלה שראו בהם דוגמה ומופת. אני הייתי שם, ראיתי אותם, התחככתי בהם – בגיבורים ואנשי המידות, אנשי ההתיישבות העובדת, ואני ושכמותי – חשנו לעומתם כחגבים. אני מעיד על עצמי שעמדתי מולם משתאה לנוכח תפארת עוזם וטוהר מידותיהם. ידעתי כבר אז שלעולם, אבל לעולם, לא אוכל להשתוות אליהם, ולכל היותר אוכל להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע מאישיותם וממעשי ידיהם. הם חתרו לברוא יהודי חדש, שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה. הם חתרו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמגן בגופו על בני ביתו. עבדתי על-ידם בשדה, וחשתי ייאוש נורא משום שידעתי שלעולם לא אצליח לעמוד בתחרות עימם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם המתקדם, הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים, ובעיניי נדמו ליצורים על-אנושיים. אני הייתי בטוח אז, ונשארתי באותה דעה עד היום, שלולא מסירותם וקורבנם – לא היה שום סיכוי ליישוב בארץ, ולא היתה קמה מדינת ישראל.

אשר על כן, כל כך התקוממתי כאשר מנחם בגין, שזכויות רבות לו, הסית את העם כנגד ההתיישבות העובדת בכלל, וכנגד הקיבוצים בפרט. לאחר שנים נוצקה בי ההרגשה שהוא עשה מעשה מביש זה לא רק מטעמים אוראטוריים, כדי למצוא חן בעיקר בעיני עדות המזרח, אלא, ובעיקר, משום קנאה, שהמחנה שלו עסק בעיקר בחבלות ובהתנקשויות כנגד השלטון הזר (שבהן נספו גם יהודים רבים!) – ואילו ההתיישבות העובדת בראה עולם חדש ואמיץ – כמעט יש מאין.

אשר על כן, כל כך שמחתי על ספרה זה של ארנה גולן, אשר הביעה את תחושותיי העמוקות ביותר על עולמם אדיר המעש של מייסדי הקיבוצים.

הספר רחוק מלהיות "מלוקק", כלומר אין בו "חסידות שוטָה" – ארנה גולן איננה מסתירה את ביקורתה הקשה על גילויים שונים בהווי הקיבוצי, ודווקא בגלל ביקורת זאת נחשף עולמם של החלוצים בכל עוזו ותפארתו – במקרה שלנו – עולמו של קיבוץ מסדה. ארנה גולן מבקרת את חוסר הפרטיות של חברי הקיבוץ ושל הילדים בבית הילדים, היא מבכה ממש על הניתוק הכפוי של הילדים מהוריהם, על משפט החברים המחייב את הפרט ללא ערעור – ארנה עצמה, בהיותה פעוטה, נשפטה על-ידי הגננת וילדי הקבוצה לחרם של שלושה ימים (עמ' 28-27). היא מבקרת את הסד הדרקוני כלפי התינוקות וכלפי האימהות – שנאלצו להיניק רק אחת לארבע שעות, ושהתינוק יבכה! ארנה גולן מבכה מרה את דיכוי הנשיות – נשים לבשו בגדים חסרי חן, ומי שהעזה לטפח עצמה מעט – הייתה מושא לרכילות אכזרית. וכן, למרות הסיסמה על שוויון בין נשים לגברים – הנשים עסקו רק בעבודות של עקרות בית (בית הילדים, מטבח, מכבסה, מתפרה), ואילו גברים עסקו בעבודות "הנחשבות": פלחה, מטע, רפת. רק גברים יצאו לשליחות התנועה בארץ ובעולם (גם התגייסות לבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה), ונשים חיכו בלי טרוניה במשך שנים.

גם בבית הספר הייתה הפרדה דומה: בנים למדו נגרות, ובנות – תפירה. יש בספר כעס על כך שלא נהגו לגלות חיבה לילדים. הילדים נחשבו לילדי הקיבוץ, ולאו דווקא של הוריהם – כשנולדה נכדה ראשונה בקיבוץ מסדה – העיתון "דבר" בירך את הקיבוץ מבלי להזכיר מי הם ההורים והסבים, וכי מה חשוב הפרט? (עמ' 128-127). יש צער על כך  שלא נפתח בפני הילדים עולם המסורת הדתית של הוריהם וסביהם, וכן לא נחשף בפניהם הפן הפוליטי המנוגד ל"קו" של התנועה (לא ידעו מי זה ז'בוטינסקי, ומה היתה ניל"י). הספר חושף את הייסורים הגדולים של הפרט היוצר בקיבוץ – אם נושא היצירה של אותו פרט לא שירת את הכלל – לא היתה לו שום הצדקה. את האמנות והתרבות הביאו מבחוץ – לציירים, מוסיקאים, סופרים מתוך הקיבוץ עצמו לא היה שום סיכוי לפתח את כישרונותיהם: אימה של ארנה יכלה להיות זמרת אופרה בשל קול הסופרנו הנפלא שלה, והסתפקה בשירת המקהלה של הקיבוץ (עמ' 196, 309), יוסקה צ'פלין הצייר נאלץ להיות מורה לציור לזאטוטים כדי שתהיה לגיטימיות לאמנות שלו (עמ' 192 ואילך). הקיבוץ צרך תרבות, אבל לא יצר תרבות (187-186, 200). שמאי, האיש של ארנה, רצה ללמוד לימודים גבוהים כדי להכשיר עצמו להיות סופר – הקיבוץ סירב – קודם כול משום שהוא חניך רמת הכובש (מפ"ם, ולא מפא"י!) – ושנית, משום שלא תרם די שנים למשק (עמ' 147). ארנה מבכה גם את חוסר האונים של הוריה המבקשים בכל מאודם לסייע לקרובים שניצלו מן השואה והגיעו ארצה – ולא היתה בידיהם אפשרות לכך, וכן הם, כמובן, לא יכלו לסייע לבתם שעזבה עם האיש שלה את הקיבוץ. במידה שסייעו (בסכו"ם, בשק תפוחי אדמה), הם כמעט נאלצו לעשות זאת "במשיכה" (עמ' 144-142, 157). וכן, ארנה איננה שוכחת את היחס המשפיל ל"זקנים הגלותיים" שלא דיברו עברית – סבתא לאה הגיעה לארץ לאחר התאלמנותה – כולה בת 46 – וגורלה היה בדידות ועבודות משפילות (עמ' 300-296).

ואף-על-פי-כן, למרות כל הפגמים האלה שהמחברת רואה בקיבוץ, היא מביטה אל הוריה ואל שאר מייסדי קיבוץ מסדה – מלמטה למעלה. ההוויה המלחיצה הזאת, בה בילו את חייהם החלוצים, חושפת ביתר שאת את עוז רוחם וגבורתם, ובצדק המחברת מחשיבה אותם לענקים שהקימו מפעל אדירים. ההורים משמשים לה מצפן לכל ימי חייה, המטען האידיאולוגי של הוריה וקידוש ערך העבודה מלווים אותה שנים רבות לאחר שעזבה את הקיבוץ, והיא איננה חדלה להתגעגע אליהם לאחר מותם (עמ' 147, 164, 179, 184, 291, 332). מסתבר שהערצה זאת עברה בירושה גם לנכדתם, שלומית, הלא היא בתם של ארנה ושמאי (עמ' 325 ואילך).

הגיבורים הראשיים של הספר הם ריבה ומשה בן-דרור, הוריהם של ארנה, גדעון ולאה. ריבה, האם, עלתה ארצה מהעיירה אקרמן שבדרום בסרביה. היא למדה, כמו כל אחיה, ברשת "תרבות", אביה, שידע עברית, היה מנוי על כתבי-עת עבריים. היא גדלה גם על התרבות הרוסית, והעריצה את פושקין. היא האמינה באלוהים, אבל איכשהו הבינה שצריך להסתדר בלעדיו.

משה, האב, נולד בעיירה הקרובה לטשרנוביץ, ומאחר שבגיל עשר הוא התייתם משני הוריו, הוא עבר לעיר טשרנוביץ והתבשם מהתרבות הגרמנית. הוא העריץ את גיתה ואת היינה. משה הוא איש רציונאלי. לעומת רעייתו, הוא לא האמין באלוהים, ושמר טינה לממסד הדתי, ובעיקר למוסד ה"צדיקים". הוא היה פֶּדַנְט גדול, למרות הביגוד הצנוע של הקיבוץ. בסוף ימיו הוא חש אכזבה גדולה מכך שהחברים לא עמדו בציפיות של התנועה הקיבוצית ושל שלוש-עשרה המידות של "גורדוניה", התנועה הציונית בה התחנך. בעשור האחרון לחייו הוא כתב שירים וסיפורים (ארנה אספה אותם ופרסמה בקובץ "אחרון הוותיקים" – 2010). פעמים רבות הוצעו לו משרות מפתות מחוץ לקיבוץ, ואחיו העשיר מוונצואלה אף הבטיח לו כסף רב בתנאי שיעזוב את הקיבוץ, והוא סירב לכל ההצעות, למרות האכזבה שלו, וזאת משום עמדתה הבלתי מתפשרת של אישתו. לפי תיאורי הבת, שררה בין השניים אהבה גדולה, הערצה הדדית ומסירות ללא גבול האחד אל השני. השניים גם לא נפרדו במותם – זמן קצר אחרי מותו של משה מסרטן, נפטרת גם ריבה בהתקף לב, ועל מצבתם חרתו הילדים – "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו."

בסוף הספר מביאה המחברת פרק ארוך על אבא ואימא (עמ' 328-258), בו היא מפרטת את מגילת היוחסין של השניים ואת קורות חייהם. בחכמה רבה נקטה המחברת כשהביאה דברים אלה בסוף הספר, שאילו הביאה את הדברים האלה בתחילתו – יש להניח שאולי זה היה מייגע את הקורא. לאחר שהקורא מתוודע אל המעשים הכבירים של בני זוג אלה ושל חבריהם – הקורא ממש כָּמֵהַּ לדעת עליהם עוד ועוד, והפרק הזה ממלא אחר מאווייו. אלא שאני תוהה – ארנה גולן מציגה את עצמה כפמיניסטית מנעוריה (סירבה ללמוד תפירה עם הבנות, כשהבנים לומדים נגרות – עמ' 86-85 – ובבגרותה סירבה לפקוד את בית הכנסת משום שהוא מפלה את הנשים וממקם אותן בעזרת נשים – עמ' 163), אם כן מדוע סיפרה קודם את קורות אביה, ורק אחר כך את קורות אימה יולדתה?

ובכן, מה כל כך מפעים לב בחייהם של החלוצים שיסדו את מסדה? – בעיקר הלהט האידיאולוגי והביטחון שהם פורצי הדרך לעולם חדש ואמיץ עבור כל העם היהודי, הביטחון שמסירותם וקורבנם הוא התרופה לכל מדווי הגלות. הם זנחו בית, משפחה, תרבות אהובה, ובאו לשממה לוהטת כיורה רותחת בקיץ, בדיור עלוב – אוהלים וצריפונים, תוך סיכון עצמם וטפליהם באין-ספור מחלות, כשמסביב שכנים עוינים (בתחילה התיישבו בגבעת בוסל ליד חדרה, ואחר כך עברו למקום הקבע – כיכר ארלוזורוב בעמק הירדן). הם נרתמים לעבודות שדה מפרכות, ובעקבות תורתו של א"ד גורדון, הם מקדשים את העבודה. איש הקיבוץ הנערץ הוא העובד המסור והחרוץ. הפינוק מהם והלאה, ואפילו מי שלוקָה במיגרנה, ונאלצת להסתגר כדי לשכך את כאבה, עלולה הייתה להיחשב בעיני הכלל למשתמטת מעבודה. הכול מרגילים עצמם לסבול כאב ואובדן בשקט, ולכך מרגילים אפילו ילדים קטנים. בעיקר מודגשת גבורתן של הנשים שנאלצו להתמודד לבדן עם הלידה, שכן לא סביר היה בעיני הכלל שהבעל ייטוש את העבודה כדי להיות על-יד אישתו הסובלת.

ארנה מספרת איך נדרשה היא כילדה קטנה להפגין גבורה: הוציאו קוץ ענק מרגלה וניתחו את אוזנה הדלוקה בלי הרדמה, והיא חנקה את כאבה, ולא בכתה. לימים שכבה חולה בבית חולים עם טיפוס הבטן (בספר מתוארת סדרה ענקית של מחלות שבהן לקו הילדים משום המזון הדל, האקלים הקשה והמים הרעים; ראו עמ' 241 ואילך), ובמשך חודשים לא איפשרו להוריה לראותה. היא הובאה ללדת בבית החולים הסקוטי בטבריה – ואיש לא היה על-ידה (להוציא אחות קשוחה שנעדרה מהחדר שעות רבות), והיא החניקה את זעקות השבר על כאביה הגדולים בליבה – כי כך חונכה מינקות (עמ' 122 ואילך). הוריה של ארנה היו לא רק חולים, אלא גם נכים ממש –האב שבר את כתפו בקטיף, נפגע בעינו במסגרייה, ובסוף ימיו היה חולה סרטן; לאם היתה דלקת פרקים קשה, היא צלעה על רגל אחת, וסבלה כל ימיה ממחלת לב, שממנה גם נפטרה – וכל זה לא מנע מהם לעבוד במסירות אין-גבול עד ימיהם האחרונים. תמיהה גדולה אחזה בהם בביקורם בעיר הגדולה ובראותם צעירים היושבים בבתי הקפה, אינם מיישבים את הארץ ואינם מגינים עליה (ראו לדוגמה עמ' 138). הצניעות בה חיו הוריה של ארנה וחבריהם בקיבוץ מעוררת השתאות – עולם ספרטני לחלוטין – מתוך כוונת מכוון, ומתוך רצון עז לתרום ולא לקחת.

המחַברת מנפצת את המיתוס המקובל בחברה הישראלית שכאילו הקיבוצים התנשאו על ניצולי השואה וראו בהם נמושות שהלכו "כצאן לטבח": ארנה עצמה, ורוב חברותיה, התחתנו עם ניצולי שואה, והקיבוץ עשה ככל יכולתו לקלוט ילדי חוץ מניצולים אלה, ביניהם – "ילדי טהרן" – ושלח את בניו להילחם בבריגדה היהודית כדי לצאת לסייע ב"בריחה" ובעלייה לארץ.

הספר מסתיים בדיאלוג שבין הילדה הקטנה שהיתה ארנה במסדה, ובין מי שהיא היום, ובכן, באמת היא מעדיפה את העיר עם ההיצע האמנותי והתרבותי על פני הכפר, אך תחושת היחד של החברים בקיבוץ והאידיאלים שבהם דגל מוסד זה – הולכים עמה לאורך כל חייה.

לפני סיומה של רשימה זאת, אני מבקש לציין שלפני שנה ראה אור ספר הדן באותם הנושאים – הלא הוא "היינו העתיד" של יעל נאמן (אחוזת בית 2011). יעל נאמן נולדה בקיבוץ יחיעם ב-1960, וכמו ארנה גולן, גם היא נטשה אותו בהגיעה לגיל עשרים. גם היא מספרת על ערכה הגבוה של העבודה בקיבוץ, על הערצת העובד החרוץ, על ההפרדה הכפויה בין ילדים להוריהם, ועל "כאילו שוויון", כשהנשים עוסקות בעבודות הנשיות הקלאסיות. בניגוד לסיפורה של ארנה גולן, יעל נאמן מתארת אווירה של זלזול בלימודים, וחוסר משמעת בבתי החינוך.

הספר של נאמן הרשים אותי בזמנו, וגם כתבתי עליו (מאזנים, ספטמבר 2011, עמ' 56), אך צריך להודות שהוא מחוויר לעומת ספרה של ארנה. קודם כול "היינו העתיד" כתוב בגוף ראשון רבים, ועובדה זאת מעניקה תחושה של ניכור. ארנה כותבת בגוף ראשון יחיד, והקורא חש יחד עמה הזדהות והערצה כלפי גיבורי הספר. ומלבד זאת, אין להשוות את הידע והבקיאות שארנה גולן השקיעה בספר לעומת אלו של יעל נאמן. הקורא רואה בעיני רוחו את הפלורה והפאונה של עמק הירדן, את הילדים בבית הילדים, את המטפלות, הגננות, המורים האהודים, את החברים המסורים והמיוגעים, את ילדי החוץ, את חיילי הנח"ל שבאו לסייע לאחר הכיבוש הקצר של הסורים והחורבן שהשאירו אחריהם, וכו' וכו'. איך היא עושה זאת מבלי לייגע את הקורא – לארנה גולן הפתרונים.

למרות המסר הרציני של הספר, הנה, הוא משרה אווירה נינוחה על הקורא, ובמקומות שונים הוא אף גולש להומור. אביא כאן שתי דוגמאות: הילדים לא הורשו לצאת מחדרם בעת מנוחת הצהריים – אפילו לא לשירותים. מה עשו הבנים? השתינו דרך החלון! ארנה הקטנה רצתה לחקות אותם, וכמובן לא הצליחה (עמ' 58); ילדי כיתה ד' מהחינוך המיוחד (בדגניה א') מגיעים לבריכת השחייה בחיפה, וכפי שהם רגילים מהבית – התפשטו ערומים וקפצו לבריכה. הקהל היה המום, ובסוף, כצפוי, נזרקו בביזיון מהמקום (עמ' 70).

מטרידה אותי רק העובדה שסופרת בעלת יכולת תיאור כל כך מרשימה, שכתבה ספרי ביקורת ומחקר ראויים – טרם כתבה סיפורת.

* * *

עו"ד גיא משיח

מפלגת המעשנים

יהיה זה די משעשע, אם ממשלת נתניהו לא תיפול בגלל המצב הכלכלי, המחאה החברתית, גירוש השחורים או אי-גיוס החרדים – אלא דווקא בגלל העלאת מחיר הסיגריות.

העלאת מחיר חפיסת סיגריות ב-3 שקלים (בממוצע) היא "הכרזת מלחמה" על השכבות החלשות, שבקרבן נמצא שיעור המעשנים הגבוה ביותר ושהם גם, כנראה שלא במקרה, גם ציבור המצביעים "המכור" של ביבי. על הכול הם ישכחו ויסלחו לביבי, אבל לא על ייקור הסיגריות. מדובר ב"קש שישבור את גב הגמל."  

שהרי מה מבטא טוב יותר את יוקר המחייה הבלתי אפשרי בארץ הזו ממחירה של חפיסת "נובלס" (הסיגריה הזולה ביותר המיוצרת בישראל), שנסק למחיר שיא של 20 ש"ח. לביבי לא איכפת. יש לו אספקה של סיגרים יוקרתיים מאילי הון בחו"ל. אבל מה יעשו המכורים?

בבחירות הבאות – ניווכח כניראה, שציבור המצביעים מכור לסיגריות יותר מאשר לביבי. המעשנים – המהווים 20% מציבור המצביעים – יעדיפו להצביע לאחמד טיבי, לפני שיצביעו שוב לנתניהו, המתעלל בהם ללא רחמים.

 פוליטיקאי חכם דיו, שיקים כעת "מפלגת מעשנים" – יוכל כיום "לגזול" קולות מכל המפלגות – ובעיקר מהליכוד – וכך לעבור בקלות את אחוז החסימה, ואף לזכות בקלי קלות ב- 2-3 מנדטים.

פוליטיקאי שכזה – יוכל גם לפעול במרץ כדי להפוך את החשיש לחוקי – שאז גם ניתן יהיה להכפיל את כספי המס הנגבים מהמעשנים; וכולם יהיו מרוצים: הממשלה בגלל המקור התקציבי החדש; "הסטלנים" מכך שהם יכולים סוף סוף לעשן באופן חוקי; ושאר העם – מזה שנפטר סוף-סוף מנתניהו.

אהוד: בעקבות הבצורת בארה"ב והתמעטות והתייקרות יבולי התירס והסוייה שם, יש רק לקוות שהמחירים בארץ לא יעלו בצורה פראית בגלל המחסור העולמי – שלעומתו כל מה שהפגינו נגדו בתחום יוקר המחייה ב"מחאה החברתית" בקיץ שעבר – ייראה כגן-עדן של מחירים זולים, וזאת חרף הפטפוטים של סתיו שפיר וחבריה היודעים לייצר בהבל פיהם יש מאין.

* * *

יהודה דרורי

האם אלון ליאל הוא נבל וגם צבוע?

יום אחד קם אדם, אחרי שירות של 30 שנה בתפקידים בכירים במדינה, ויורק לבאר ממנה שתה, על-ידי חבירה  לתעמולה תקשורתית בעולם, לחרם ופגיעה במדינה, בנושאים אשר בהן לא טרח לומר, ולו מילה אחת נגדם, בעת שישב ליד סיר הבשר הממשלתי ואכל ממנו (לא מעט...) – אדם זה הוא אלון ליאל.

ונשאלת השאלה – האם אדם זה הוא נבל וגם צבוע!

למרות המבט המתנשא, אלון ליאל, אינו איזה שמאלני טיפש וחמום מוח מהרחוב, הוא אישיות שהיתה מכובדת מאוד בשעתו, תואר דוקטור, איש רב פעלים, שגריר ומנכ"ל ויועץ בכיר לראשי השלטון... והוא זה שיודע ממקור ראשון את מהות הדברים שקורים וקרו במדינה.

הוא חי שנים רבות במציאות של בניית התנחלויות, הוא יודע שמרביתן נבנו באישור הממשלה! (והוא גם זה שיודע היטב שלא ההתנחלויות הינן הגורם ל"אי-השלום" בינינו לבין הפלשתינאים...) – הוא גם זה שיודע  היטב כי הייצור התעשייתי בהתנחלויות (לייצוא) הוא קטן ביותר, ופגיעה בו תפגע יותר קשה במאות בעלי משפחות פלשתינאיות שזה אמצעי הקיום היחיד שלהם – (אלה המועסקים במפעלים שמעבר ל"קו הירוק"...) – ובכלל, הרי מר ליאל יודע כי כל יישוב בתחומי מדינת ישראל נקרא בפי הפלסטינים "התנחלות" (וכפועל יוצא הם דורשים ברחבי העולם את החרמתה של כל תוצרת ישראלית.

למרות כל זאת ולמרות החוק במדינה נגד "חרם" – האיש הזה קורא להחרים מוצרים מההתנחלויות ביהודה ושומרון, ועוד בעיתונות בחו"ל (בעיקר בעיתונות שאינה אוהדת לישראל).

בעיתון בדרום-אפריקה הוא מסביר את תמיכתו בחרם בכך ש"בשנות ה-90 האמנו בשלום... זוהי לחלוטין לא האווירה בקרב ישראלים ופלסטינים היום... הישראלים הגיעו למסקנה שהם אינם זקוקים לשלום..."

(רגע... גם הפלסטינים לא מאמינים בשלום...למה לא להחרים גם את תוצרתם?)

במאמרו הנ"ל הוא גם רואה בנושא "השלום" בעייה יותר קריטית כיום מהסכנה האיראנית... (ותודה לאל שהוא כבר מחוץ למסגרת קובעי ההחלטות במדינה).

השאלה היא: כיצד אדם זה שהיה שותף (וקרוב לפחות...) להסכמי אוסלו ולכל ההסכמים להסדר שעשינו עם הפלסטינים ושהם הפרו אותם, מסוגל להאשים אותנו? איפה ההגינות הבסיסית? – צביעות כבר אמרנו?

אני מניח שיש לנו עניין עם אדם מתוסכל שישב במרומי הפירמידה והיום כבר לא... הוא ניסה להיבחר לכנסת במסגרת מפלגת העבודה, ונכשל. אבל אל לכם לדאוג לו – הוא הצטרף למועצה הציבורית של הארגון המתועב "בצלם", ואשתו מנהלת את המשרד הישראלי של "הקרן החדשה לישראל", ומעכשיו, אחרי שחבר למקהלת משמיצי המדינה בחו"ל, יש להניח ש"השמאל" יאמץ אותו אל חיקו. סוף-סוף הם מצאו "בוגד" מתוך השלטון...

וכבר העלינו את השאלה, האם הוא כמותם: צבוע, וגם נבל?

* * *

יוסף דוריאל

רק עכשיו נזכרתם במנדט חבר הלאומים?

בניגוד לערבים הנתפסים לכל החלטה בינלאומית שאפשר לעוות לטובתם (גם כשהם עצמם התנגדו לה), היהודים כאילו שכחו את ההחלטות שהיו לטובתם. היינו צריכים לחכות 90 שנה לשופט אדמונד לוי שהזכיר לנו את זכויותינו בא"י לפי החלטה ברורה ומחייבת של כתב המנדט מטעם חבר הלאומים ב-1922.

ההשלמה עם המנטרה שהשתרשה בעולם על "כיבוש ישראלי בגדה המערבית", ומכאן – סיפורי קולוניאליזם, אכזריות ו"אפרטהייד" המלבים את שנאת היהודים בעולם – גובה לא רק מחיר מדיני וביטחוני אלא גם מחיר כלכלי – בהתפשטות המסע להחרמת הייצוא הישראלי לשוקי העולם. אולי מכות אלו בכיס (שבהן האמינו האנטישמים מאז ומעולם) יעוררו את קברניטי המדינה לצאת למלחמה גלויה להגנת זכויותינו שנקבעו בהחלטה של חבר הלאומים שהוזנחה אך לא פגה, והקובעת שביהודה ושומרון איננו "כובשים" אלא בעלים חוקיים. ולא מדובר כאן במלחמה המחייבת גיוס של צבא או גיחות הפצצה של חיל האוויר. המלחמה הדרושה כאן כולה – דיפלומטית, הסברתית, ומשפטית, עם הרבה פחות סיכון מזו שנפתחה במלחמת לבנון האחרונה או במבצע "עופרת יצוקה", וגם מחירה אפסי ביחס למלחמות הקודמות. המחיר הפנימי ששולם בישראל על ההתעלמות ארוכת השנים מזכויותינו שנקבעו במנדט חבר הלאומים כבר התבטא בנזקים בלתי הפיכים של טיפוח אידיאולוגיה אנטי-ציונית הרסנית בחוגים רחבים בישראל, ואיתה – תופעות הפוגרומים האלימים מתוצרת עצמית נגד מתיישבים ביו"ש, עם החרפה שלא תימחק מההתנכלות לעמונה, מיגרון ושכונת האולפנה בבית-אל.

אם במדינות אירופה יש עונש מאסר על הכחשת השואה, אין שום הצדקה שמדינת היהודים לא תקבע עונשי מינימום על הכחשת זכויות העם היהודי בא"י לפי החלטת חבר הלאומים. אין הסברה טובה יותר לזכויותינו הלגיטימיות מאשר במשפט פומבי לשונאי ישראל – מבפנים ומבחוץ – המתנכלים לזכויות אלו. ואם תקום צעקה של הצבועים נגד "משפטי ראווה" – תשובתי היא שמכשיר זה מימי סטאלין הרצחניים דווקא מתאים במיוחד לממשיכי המסורת הבולשביקית שהתחברה עם האיסלאמיזם הנאצי. טוב תעשה הכנסת אם במקום ויכוחי הסרק על גילי הגיוס לחרדים תקדיש את הזמן לחקיקה תכליתית הדרושה כיום, לפחות – כעזרה מיידית לייצוא הישראלי הנאבק על קיומו. ולמען הגילוי הנאות: אינני כותב זאת כ"חכם בלילה" אלא – לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לשכנע חברי כנסת ליזום מהלך של חקיקת הגנה לישראל מאז תחילת שנות האלפיים. בספרי "ללמוד מהחיים" הסברתי את חשיבות העניין גם לעדכון  תורת הלחימה של צה"ל, שעדיין דבקה לפרדיגמות שנקבעו לתנאים שונים לחלוטין מימי בן-גוריון.

הגיע הזמן שקברניטי המדינה יבינו באיזו מלחמה אנו נמצאים, ובלי לצאת להרפתקאות מסוג "לבנון-2" או "עופרת יצוקה" – ינקטו בצעדים להגנת האינטרס הלאומי, שההתנכלויות לו הפכו לספורט בינלאומי ולתחביב של האוטו-אנטישמים מבפנים. לשם כך לא צריך לחכות שהכנסת תעשה את מה שמוטל עליה בחקיקה הדרושה למדינה, כי בינתיים, קרוב לוודאי, שהגיס החמישי בישראל כבר מכין את התקפת ההשמצות נגד השופט לוי, עם כינויי הגנאי הבולשביקיים המקובלים עליהם – לו ולמי שתומכים בחוות-דעתו. לא צריך להתפלא אם בקרוב נראה את השמות הידועים חתומים על מודעות (בתשלום שיגיע מהחוץ?) נגד המלצות ועדת השופט לוי. ההגנה על המלצות אלו היא כיום אינטרס לאומי וציוני ממדרגה ראשונה. ואם במערכת המשפטית יש מי שמתנכר להן – אסור שימשיך לכהן בתפקיד ממלכתי במדינת העם היהודי.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מוסבר, בין היתר, הצורך באסטרטגיה מעודכנת הדרושה להגנת המדינה, שתתבסס על החלטת הכנסת למען חקיקת הגנה לישראל.

* * *

עדינה בר-אל

חפצי-נוי יפניים ומשפחה יהודית

אדמונד דה ואל, הארנבת עם עיני הענבר

הוצאת "ידיעות אחרונות – ספרי חמד" 2012

אדמונד דה ואל, אמן קרמיקה אנגלי, הגיע אל דודו של אביו שחי ביפן. בביתו של הדוד הוא ראה אוסף של 264 פסלונים מיניאטוריים הנקראים נֶצְקֶה. הסתבר לו שהאוסף אמנם מקורו ביפן, אבל הוא נדד בעולם עם בני משפחתו, הגיע לצרפת, לאוסטריה, לאנגליה, ואז חזר ליפן.

דה ואל הוא נצר למשפחה יהודית ענפה – משפחת אפרוסי, שהחלה לצבור את הונה באודסה במסחר תבואות. בניה התפזרו בארצות שונות והיו לבנקאים עשירים. סבתו אליזבת היתה בת למשפחת אפרוסי. היא נישאה להולנדי (ומכאן שם המשפחה דה ואל). אחד מבניה, ויקטור, הפך לכומר, ואילו בנו, הנכד אדמונד, החליט לחקור את שורשיו היהודיים דווקא. כאמור, הטריגר למעקב אחרי תולדות בני המשפחה וכתיבת הספר היה אוסף הפסלונים המיניאטוריים היפניים.

במשך שנתיים קרא דה ואל ספרים, רשימות ביקורת בעיתונים, מאמרים, מכתבים; ואסף כל פיסת מידע מן המאות התשע-עשרה והעשרים על משפחת אפרוסי ועל אוספי האמנות המרהיבים שלה. זאת ועוד, הוא הגיע לכל המקומות בהם חיו בני אפרוסי – באודסה, בפריז, בווינה וגם ביפן. בעמדו לפני הבניינים המפוארים של אבותיו, ארמונות לשעבר, ניסה לשחזר את החיים בהם, והוא מתאר את נכסיהם – פריטים אדריכליים מבית ומחוץ, רהיטים, ציורים, פסלים. עוד הוא מתאר את האנשים: נטיותיהם, רצונותיהם, עיסוקיהם, מנהגיהם, עד לפרטי הפרטים של מלבושיהם ואביזריהם. וכך מצטיירת לה שושלת ענפה של משפחה יהודית עם אורח חייה, שמחותיה, וגם, כמובן, הנפילה הגדולה, הבור העמוק שנפער עם השתלטות הנאציזם.

משהו על שכרון החושים של האספן

פסלוני הנֶצְקֶה הקטנים עשויים שנהב, עץ, חרסינה ועוד. יש ביניהם דמויות של אנשים, בעלי חיים וחפצים. אלו מעוצבים בדיוק רב. שימושם המקורי היה להתחבר לחגורות בתלבושת היפנית, אולם כאוספים הם הוכנסו לוויטרינות זכוכית, ומשם הוצאו כדי להציגם בפני מבקרים בבית. ילדי אפרוסי בווינה – סבתו של המחבר ושני אחיה – היו משחקים בהם בחדר ההלבשה של אימם, בזמן שהמשרתת אנה היתה מלבישה אותה מדי יום, (כמה פעמים ביום), במחלצותיה.

בספר מצוטטים דבריו של הסופר גי דה מופסאן: "מכל התשוקות, מכולן, בלי יוצא מן הכלל, התשוקה לחפץ הנוי היא אולי הנוראה ביותר, היא בלתי מנוצחת. האדם שהתאהב עד כלות בכלי עתיק הוא אדם אבוד. חפץ הנוי איננו רק תשוקה, הוא מאניה."

אחד החולים במאניה זו של אספנות הוא הסופר אדמון דה גונקור. ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה החלה בפריז מגמת הז'אפוניזם – איסוף אמנות יפנית. לגונקור היה אוסף של אמנות יפנית וסינית, ואפילו בגנו היו עצים ושיחים סיניים ויפניים. גונקור תיאר באוטוביוגרפיה בשני כרכים – "בביתו של אמן" – כל חדר בביתו לפרטי פרטים: חיפוי העץ על הקירות, התמונות, הספרים, חפצי החן.

הקטע הנ"ל בספר על גונקור ואוצרותיו מבטא את האווירה והמתרחש בפריז דאז. זה קשור בקשר ישיר לאחד מבני משפחתו של המחבר – שארל אפרוסי.  שארל היה אספן אמנות, פטרון של אמנים, חקר וכתב על האמנות ותולדותיה. שארל כתב על מהות האימפרסיוניזם ועל ידידיו הציירים. קטע נפלא בספר מתייחס לתמונתו המפורסמת של רנואר "ארוחת השטים בסירה". התמונה מתארת אחר-צהריים במסעדה ידועה על הסיין, אשר יש בה מלבד אנשים גם "סירות שעשועים ודוגית אחת נראים מבעד לעצי-הערבה האפורים-כסופים. סוכך מפוספס באדום ולבן מגונן על החבורה מפני להט השמש."

והנה מסתבר שהדמויות בציור הם כולם מוכרים, ידידים של הצייר: "השחקנית אלן אנדרה בכובע שפרח מחובר אליו בסיכה, נושאת כוסית לשפתיה. הברון ארול ברבייה, לשעבר ראש עיריית סייגון הקולוניאלית, מגבעתו החומה מוזחת לאחור, משוחח עם בתו הצעירה של בעל הבית. אחיה, החובש כובע קש כמו שייט מקצועי, עומד בקדמת התמונה וסוקר את הארוחה. [...] ושארל אפרוסי, הפטרון, גם הוא שם בתמונה. הוא האיש ממש מאחור, בצילינדר ובחליפה שחורה, פונה מעט הצידה, נראה בחטף, אך די הצורך כדי לראות את זקנו החום-אדמדם."

עוד דוגמא לפעילותו של שארל כפטרון: כאשר רנואר סבל ממצוקה כספית, הוא ארגן לו "עבודה" אצל אהובתו לואיז (הנשואה לאחר, כמובן, כדרכם "בקודש" של הצרפתים...) –  שיצייר את שתי ילדותיה.

תולדות היהודים באמצעות תולדות האמנות

כך, באופן מרתק עולה תמונה של משפחה יהודית ענפה אחת, ובאמצעותה – תולדות היהודים ביבשת אירופה במאות התשע-עשרה והעשרים. ואגב, גם לאמריקה הגיעו שניים מבני המשפחה, ואחד מהם הפך למעצב בגדים.

יטען מי שיטען, שעצם תיאור משפחה עשירה אינו משקף שכבות אחרות בעם היהודי. אבל, דה ואל הצליח לתאר את האנטישמיות על שורשיה העמוקים ואת הניסיון להשמיד את העם היהודי כולו, דווקא באמצעות משפחה בעלת נכסים.

אחד הקטעים החזקים בספר הוא כניסת חיילי הגסטפו לארמון אפרוסי בווינה בעת האנשלוס. בספר מפורט תהליך החיפוש, התפיסה והמיון של חפצי האמנות, הבגדים, הספרים היקרים שנאספו בעמל רב, ביניהם אינקונבולות; הרישום המדוקדק של כל אלו והעברתם למוזיאונים ולאנשים פרטיים. "כמה זמן נמשכת ההפרדה הזאת בין אנשים לבין המקום שבו חיו? [...] ברור כעת שבאוסטמארק, המחוז המזרחי של הרייך, יש לטפל בחפצי האמנות בזהירות. יש לשקול כל פמוט כסף. יש לספור כל מזלג וכף. יש לפתוח כל ויטרינה. יש לרשום את הסימנים בבסיסו של כל פסלון פורצלן. יש להוסיף סימן שאלה למדני אחרי התיאור של רישום מאת אמן מפורסם; גודל התמונה יימדד בדייקנות. ובזמן שכל זה מתרחש, שוברים לבעלים לשעבר את הצלעות ואת השיניים."  

ומה עם הנצקה? אלו הצליחו להינצל ולחזור לסבתו של דה ואל בזכות הנאמנות של אחת המשרתות, אנה. היא נשארה בארמון אפרוסי בווינה ובכל כיום הבריחה מתחת לאפם של הגרמנים שלושה-ארבעה פסלונים בכיס סינרה אל חדרה. שם היא שמה אותם מתחת למזרון. וכך, במשך שבועיים היא הצליחה להציל את כל 264 הפסלונים וישנה עליהם. לאחר המלחמה הגיעה מאנגליה אליזבת, סבתו של דה ואל, לארמון בווינה בו גדלה כילדה. אנה, המשרתת הנאמנה, החזירה לה את הפסלונים המיניאטוריים. כזכור, עם הפסלונים הללו, הנצקה, שיחקו אליזבת ושני אחיה בילדותם בחדר ההלבשה של אימם, כאשר אנה עזרה לה להתלבש ולהתקשט. והנה גם בסיפור זה יש מישהי שראויה להיחשב כ"חסידת אומות העולם". ועל אנשים כמוה העולם עומד.

הרשימה מוקדשת לברוריה ברק ז"ל, שוחרת אמנות וטיולים, שהיתה בעלת ידע רב ותבונת-כפיים. דורות של מורים וגננות למדו ממנה מלאכת-יד. לפני חודשים אחדים התקשרה אליי ברוריה מבית-האבות בו שהתה, והמליצה לי לקרוא ספר זה. כשבועיים לאחר שיחתנו הטלפונית היא נפטרה ממחלתה.

* * *

מלכה נתנזון / שני שירים

אַשְׁלָיָה

וְלוּ פְּנֵי אָבִי בְּהִמּוֹג לַיְלָה

וְלוּ פְּנֵי אִמִּי

וְלֹא הָיָה הַמּוֹרָא הַזֶּה עָלַי

וְלֹא הָיָה הַמּוֹרָא

וְנַפְשִׁי, הַמִּתְנַגֶּנֶת בְּתוֹךְ אוֹרְכֶּסְטְרַת הַפַּחַד,

וְנַפְשׁוֹ

קַלּוֹת כָּעֲנָנָה הַנִּפְקַחַת מֵעָלֵינוּ

נִמְהֶלֶת בְּקַו הַמִּתְאָר שֶׁל

הָאַשְׁלָיָה

אֵפֶר עַל אֵפֶר, הוּא מְצַיֵּר עַצְמוֹ,

נָע לְקוֹל שַׁבְשֶׁבֶת רוּחַ זָרָה –

וּדְמָמָה שֶׁבּוֹ

וְזַעֲקָתוֹ –

אֵיךְ אַעֲלֶה אֲרוּכָה לְמַכְאוֹבָיו

אֵיךְ אֶבְדֶּה

לוֹ

חֶבֶל אָשָׁם

וְלֹא שְׁנַיִם

אֶחָד

נוֹשֵׂא מֵת-חַי לְאֹרֶךְ חוּט שִׁדְרָתוֹ

וְאֵפֶר חַיָּיו

וְאֵפֶר מוֹתוֹ

פְּלָצוּר עַל פְּלָצוּר

כָּרוּךְ וּמִתְהַדֵּק

כְּרֶשֶׁת שֶׁהֻטְמְנוּ בָּהּ אַבְנֵי סַחַף

שְׁ

קִ

י

עָ

ת

וֹ

נוֹלַד בְּחֵבֶל

וְחַי בְּטַבּוּר הַכְּאֵב

* * *

לדודתנו היקרה והאחרונה

לוצי ליפסקי

שנולדה ב-1 באוגוסט 1912

והשבוע תהיה בת 100שנה

מיטב ברכותינו!

[לוצי היא סבתו של גדי ליפסקי ז"ל

שנהרג לפני 19 שנים בלבנון]

* * *

מרדכי קידר

הרס טוטאלי

שלא כדרכי, אפתח בבדיחה ערבית, כי בעולם הערבי (ואולי לא רק בו) אנשים מספרים את האמת על המציאות באמצעות הבדיחה. אקדים ואומר: בערבית אומרים "נשק הרס טוטאלי" במקום "נשק להשמדה המונית".

הבדיחה מספרת על הנשיא ג'ורג' וו. בוש ששלח בשנת 2003 משלחת לחפש "נשק הרס טוטאלי" בכל העולם הערבי, ונתן לחבריה אישור לחפש בכל מקום. המשלחת הסתובבה שנה שלמה בכל רחבי האזור, ולא מצאה שום "נשק הרס טוטאלי". אנשיה חזרו לוושינגטון, באו למשרד הסגלגל בבית הלבן, ואמרו לבוש: "נדדנו בכל רחבי המזרח התיכון, חיפשנו בכל מקום ולא מצאני נשק הרס טוטאלי."

שאל אותם הנשיא: "מה כן מצאתם?"

ענו לו חברי המשלחת: "הרס טוטאלי."

המסקנה מהבדיחה היא שהעולם הערבי אינו זקוק ל"נשק הרס טוטאלי", שכן גם בלעדיו האזור הרוס טוטאלית. המצב של סוריה בימים אלה ממחיש מצב זה, ובשידור חי. כשנשיאים טובחים את אזרחיהם באלפיהם, כשבירותיהם משמשות להם זירה למלחמה נגדם, כשצבאות של מדינות נלחמים נגד עמיהן, כשכבוד האדם נרמס בראש חוצות וכשכלכלות המדינות קורסות, העולם הערבי נמצא במצב מתקדם של קריסת מערכות – הרס טוטאלי.

סוריה של אסד, חאפז ובשאר, רקמה לעצמה תדמית של מעוז הלאומיות הערבית, מצודת    הדבקות באינטרס הערבי ופלוגת החוד של המאבק הערבי נגד המערב בכלל ונגד ישראל בפרט. עתה, כשכל כוחו הצבאי של השלטון הסורי מופנה נגד אזרחיו, מתברר שהתדמית הייתה כקצף על פני המים, אצטלה עלובה לדיקטטורה אפלה שהשתמשה בישראל כדי לכסות על האמת המרה: האוייב האמיתי, הגדול, המאיים של המשטר היה העם הסורי, אשר מעולם לא נתן לו לגיטימציה.

המצב בסוריה מתדרדר במהירות, והמדינה מתפרקת, פשוטו כמשמעו. הבקיעים במערכת השלטונית הולכים ומתרחבים. שגרירים, גנרלים וחיילים עורקים, סניפים של מפלגת הבעת' מודיעים על התנתקותם מהשלטון, היועצים הרוסיים נמלטים על נפשם, ויותר ויותר משתלטת על סוריה התחושה שהעסק נגמר. לא אסד, אלא סוריה; לא השלטון אלא המערכת. המדינה מתקרבת לקריסת מערכות ושקיעה לביצה טובענית של דם, הרס ודמעות, שרק ריבון העולמים יודע איך תצא ממנה.

מאות מיליציות והיד על ההדק נטוייה

הכוח העיקרי הלוחם נגד המשטר הוא "הצבא הסורי החופשי" האמור לפעול בפיקודו של אל"מ ריאד אלאסעד שערק מצבא אסד. אך למרות מאמציהן הרבים של טורקיה, סעודיה, קטר, ירדן ואולי גם של מדינות מערביות לאחֵד את הצבא הסורי החופשי ולארגנו, זה אינו אלא קובץ בלתי מלוכד של מיליציות מקומיות, שהתיאום ביניהן רופף. הוא לוחם היטב בשטח בנוי, ומשתמש באוכלוסייה כמגינים אנושיים. צבא השלטון אינו מבחין בין לוחם ואזרח, ורוצח המונים במטרה לחסל כמה לוחמים שאולי מסתתרים ביניהם. שני הצדדים שקועים עד אוזניהם בהפרת זכויות-אדם, ופועלים בנחישות וללא רגישות, מתוך תפיסה כי "במלחמה כמו במלחמה."

אלא שהצבא הסורי החופשי אינו הגורם היחיד במגרש האנטי-שלטוני. ניתן להבחין בשלושה סוגי כוחות נוספים:

האחד הוא מיליציות איסלאמיות מקומיות, הפועלות על פי המתכון של סלפיה ג'יהאדייה – דבקות דתית מירבית משולבת במלחמת קודש ללא מגבלות נגד "השטן", כלומר אסד ושלטונו. נראה שקבוצה כזו ביצעה את הפיגוע שבו חוסלו ראשי הביטחון בדמשק ב-18.7.12, והוּכחה בו יכולת טכנית, מבצעית, ארגונית ומודיעינית גדולה מאוד. אנשי הקבוצות הללו הם סורים מקומיים היודעים היטב להשתלב באוכלוסייה ולפעול מתוכה. בכל עיר סונית פועלת לפחות קבוצה אחת כזו, ובסך הכול פועלות כיום בסוריה עשרות קבוצות כאלה. המטרה ארוכת הטווח של קבוצות אלה היא הקמת אמירות איסלאמית שבה תיושם ההלכה (השריעה) האיסלאמית במלוא חומרתה. שמות של מיליציות כאלה הן "כַּתַאאֶ'בּ אלצַחָאבַּה" (גדודי חברי הנביא מוחמד), "כַּתִיבַּת אַחְרָאר פֻרָאת" (גדוד החופשיים של הפרת), שהיא חלק מ"לִוָא צֻקוּר אלשַהְבָּא" (חטיבת העיטים של חלבּ), "לִוָא אלחַקּ" (חטיבת הזכות / האמת / האל), "כַּתִיבַּת צַוְת אלחַקּ" (גדוד קול הזכות / האמת / האל), "כַּתִיבַּת אַחְרָאר אלשָאם" (גדוד החופשיים של סוריה הגדולה). שמות אלה נושאים משמעות מסורתית-דתית רבה בגוון סוני.

הסוג השני הוא זרים, מוסלמים סונים, שהסתננו לסוריה דרך עיראק, ירדן, טורקיה ולבנון, הנושאים את השם הגנרי "ג'יהאד גלובלי" או "אלקאעידה". אלה הם טרוריסטים חסרי בית, המסתובבים בעולם המוסלמי במקומות שאין בהם דין ודיין, ומשתתפים בג'יהאד נגד הכופר המקומי. מקורם של רבים מהם בסעודיה, תימן, האמירויות, אלג'יריה, לוב ומצרים, אבל יש גם נוכחות של צ'צ'נים, טטארים, בוסנים ומעט אפריקנים. הם בולטים בשטח, ולכן הם פועלים בקבוצות קטנות ונפרדות, באזורים בנויים שננטשו כשהאוכלוסייה המקומית נמלטה מהם בגלל המלחמה. הניסיון המבצעי שרכשו בזירות הקודמות והעובדה שאין להם מה להפסיד, הופכים אותם למסוכנים במיוחד.

הסוג השלישי הוא מיליציות מקומיות הבנויות על בסיס שבטי, שנועדו להגן על הכפר או העיירה שבה מתגורר עדיין השבט. למיליציות אלו אין אידיאולוגיה רעיונית כלשהי, וסיבת קיומן הוא הגנה על אוכלוסיית הכפר מפני כל ניסיון לפגוע בו – הן מצד צבא השלטון והן מצד צבא סוריה החופשי. בסוריה פועלות מאות מיליציות כאלה, בדרך כלל באופן הגנתי. יש להן נוכחות גדולה בחַסַכַּה, האזור הכורדי שבצפון מזרח סוריה ובאזור דיר א-זור המזרחי, המיושב בבדווים.

הנשיא מת, יחי האמיר החדש!

בסך הכול פועלות בסוריה מאות קבוצות לוחמות, כולן נגד השלטון, אבל גם בינן לבין עצמן. הפירוד והמחלוקת מחלישים אותן, אך גרוע יותר, שגם לאחר שמשטרו של אסד יקרוס, המיליציות הללו ימשיכו להילחם זו בזו, בשל האג'נדה השונה והמטרות המנוגדות שלהן: מיליציה של כפר נוצרי תילחם כל עוד רוחה בה נגד מיליציה סלפית ג'יהאדיסטית, כדי להגן על בני הכפר מפני חרב האיסלאם. הנוצרים בסוריה יודעים היטב מה קרה לאחיהם בעיראק, מה קורה להם במצרים, בעזה ובכל רחבי העולם האיסלאמי, ובשלב הזה הנוצרים בסוריה – המהווים 3 עד 5 אחוזים מאוכלוסייתה – נשארים בה.

במקביל, מסתמנת תופעה שעמדנו עליה מאז החלו המהומות בסוריה במארס 2011: עליית המרכיב העדתי, שהושתק כל השנים. כיום ברור שכאשר יקרוס המשטר, העלווים המתגוררים בערי הסונים – דמשק, חומס, חמאה, חלבּ ואחרות – ייאלצו להימלט על נפשם. מי שיישאר עלול להישחט תוך קריאות "אללה אכּבר" של השוחט וחבריו. מזה חודשים העלווים מזרימים נשק ותחמושת להרי אנצאריה במערב המדינה, על מנת שיוכלו להגן על האזור שבו התגוררו בעבר כמוקצים מחמת כפירה, עד שהמנדט הצרפתי השליט אותם על האחרים, במטרה לרדות בהם "בלי בג"ץ ובלי בצלם". העלווים כבר החלו לסלק מערי החוף – לטקיה, טרטוס ובניאס – את הסונים שעברו אליהן במהלך עשרות השנים האחרונות כדי לעבוד בהן. מדובר במעין "טיהור דתי", שנועד ליצור לעצמם מדינה עלווית הומוגנית, סוּנִי-רַיין.

הכורדים משתלטים על אזורים נרחבים במחוז שלהם בצפון מזרח סוריה, תוך שהם נעזרים באחיהם המתגוררים בכורדיסטן העיראקית, ונראה שגם באחיהם בטורקיה. למרביתם אין אזרחות סורית בשל טענת השלטון שהם פולשים מטורקיה, וסוריה לא הכירה בהם אפילו כקבוצה בעלת לשון לא ערבית הזכאית לקיים בתי ספר משלה באזורי מגוריה.

הדרוזים בדרום סוריה, מתגוררים בג'בל אלדרוז, הר הדרוזים, מחוז געשי מכוסה בסלעים אדירי ממדים, הקרוי על שם בירתו סווידא. המנדט הצרפתי כפה עליהם להצטרף לסוריה במלחמה עקובה מדם שהחלה באוגוסט 1925. כדי להחביא את זהותם הדתית הנפרדת, החליף המשטר הסורי את שם ההר לג'בל אלערבּ, "הר הערבים", אך הדרוזים נשארו נאמנים לזהותם ולמסורתם השבטית, וייתכן מאוד שגם הם ינסו להקים לעצמם מדינה נפרדת.

הבדווים המתגוררים במחוז המזרחי דיר א-זור מעולם לא חיבבו את תושבי הערים, בשל תרבותם השונה. סביר להניח שגם הם ישאפו להקים לעצמם יחידה מדינית נפרדת. בין שתי הערים הראשיות, דמשק וחלבּ, מעולם לא שררה אהבה גדולה, ולכן יש אפשרות כי שני המרכזים הללו ישאפו להיפרד זה מזה לאחר שסוריה תתרסק.

העתיד של סוריה יזכיר את העבר של יוגוסלביה, כמו גם את ההווה של עיראק ולבנון, שכן בעיות היסוד של המדינות הללו קיימות גם בסוריה. תהליך התייצבותם של החלקים הנפרדים כיחידות מדיניות ושלטוניות לגיטימיות ייארך שנים, שבמהלכו יישפך דם רב בסכסוכים לא סוף בין קבוצות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות.

אשליית הפטריוטיות הסורית וחלום הלאומיות הערבית, שהפכו לסיוט מדמם במהלך "האביב הערבי", מתנפצים אל קרקע המציאות הקבוצתית הבדלנית, החיה ובועטת ברחבי המזרח התיכון.

המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" 207.

* * *

מנשה שאול

תמונות ממצב העולם הערבי

חוכמת צום-הרמדאן

"האם יכולים מנהיגי האומה להתנזר בחודש הצום – רמדאן – ולא רק מאוכל ושתייה, אלא גם מהשקר? האם אפשר להגיד, לפחות במהלך חודש זה, רק את האמת בעניינינו הגורליים?" – שואל עימאד אלדין אדיב ("אלשרק אלאווסט" 21.7.12). והוא ממשיך: "האם אפשר להודות בכך שהשחיתות אצלנו פושה בכל מגזר, יש מחנק ועומס בתנועה, בזבוז במי השתייה, ניהול כושל בבתי החולים הממשלתיים, מחדל בתוכניות הלימוד, שקר בתקשורת ורדידות בהשכלה ובתרבות?

"האם מנהיגי האומה הערבית מסוגלים להודות במחדליהם בניהול ענייני הציבור, שמגיע לממדים של בוגדנות?

"האם בשאר אסד מסוגל להודות בפשעי משטרו ובאחריותו ואחריות בני משפחתו כלפי העם הסורי?

"האם מנהיגי איראן מסוגלים להודות שחתירתם להשגת נשק גרעיני אינה לצורך הגנה על המולדת, אלא למטרת השתלטות על מדינות האזור, ולמען ייצוא אמונתה הדתית?

"האם מסוגלת הליגה הערבית להודות בכישלונותיה בטיפול בכל ההתרחשויות השליליות בעולם הערבי?

"האם מסוגלים ערוצי הטלוויזיה במדינות ערב להודות שהם מוכרים אשליות ושקרים?

"האם מוכנים חלק ממנהיגי ערב לחשוף בפנינו את פקדונותיהם בבנקים זרים ואת מקורות הונם?

"בפשטות, האם אנו מסוגלים לחיות את 30 ימי הצום בלי שקרים ובלי רמאויות?

"חוכמת הצום היא להתנזר מכל הרוע, השחיתות והשקר, ולא רק מאוכל ושתייה."

למשטרו של בשאר יש יתרונות

העיתון "אלנהר" היוצא לאור בביירות (17.7.12) סובר כי קיימים אינטרסים מנוגדים המאפשרים למשטרו של בשאר בסוריה להאריך עוד ימים ספורים, ואולי חודשים ואולי שנה. זאת, היות שהישרדותו של המשטר משרתת גורמי חוץ רבים.

"בניסיון להציל את עצמו, משרת המשטר גורמים רבים, בראשם את ישראל, שעליה הוא מאיים. אך במציאות הוא הורג מבני עמו במיספרים  שישראל לא הרגה במרוצת עשרות שנים. בשאר מצית מלחמה עדתית בין עלאווים, שיעים וסונים, ושסע עדתי כזה פועל לטובת ישראל.

"המשטר הסורי משרת גם את איראן, כי זו הופכת לגורם עיקרי בסכסוך, ובכך היא מאלצת את הקהילה הבינלאומית להתחשב בה ולחזר אחריה ולשאת ולתת עימה. זאת ועוד, איראן אינה שופכת את דם בניה במלחמה זו.

"גורם נוסף שנהנה מן המשטר הסורי הוא גוש המדינות הערביות המתונות. משטרו של בשאר מנהל מלחמה נגד ארגון אלקאעידה – אויבם המושבע של מדינות ערב – ונגד ארגונים סוניים מיליטנטיים אחרים על אדמת סוריה. ממלחמה זו נהנות גם רוסיה וגם מדינות המערב.

"שוק הנשק גם הוא יוצא נשכר, היות שפעולות המשטר נותנות רוח גבית לסוחרי הנשק, והנהנים העיקריים מכך הם רוסיה, סין ואיראן.

"זו הסיבה שבעלי העניין אינם פועלים לקריסתו של המשטר. אך גם אם ייפול, הללו ידאגו להגן על האינטרסים שלהם."

טורקיה אוחזת בנשמתם של הפרת והחידקל

עיתון אל וטן – קטר

"התוכניות של בניית הסכרים של טורקיה, שהחלו בשנות ה-60' של המאה הקודמת, מוכיחות כי טורקיה מפרה את ההסכמים המסדירים את נושא מי-הנהרות המשותפים בין המדינות," קובע העיתון "אלערב" (20.7.12) היוצא לאור בלונדון.

"בניית סכרים ושינוי של זרימת הנהרות ללא הסכמת המדינות השותפות פוגעים בזכויותיהן של המדינות המעוגנות באמנת האו"ם. סעיף 109 בהסכם לוזאן 1923 קובע כי 'אין לאף מדינה ממדינות האגן של נהרות הפרת והחידקל – טורקיה, סוריה ועיראק – זכות לבנות סכרים או מאגרי מים או לשנות את אפיקי הנהרות ללא הסכמתן של המדינות הנוגעות בדבר.

"23 הסכרים שהקימה טורקיה מנשלים את שתי המדינות האחרות, שבהן עוברים שני הנהרות, מזכותן לקבל את קצבת המים המיועדת להן. הסכר הגדול שהקימה טורקיה על הפרת, ואשר הושלם ב-1992, אגר 60 אחוז ממימי הפרת שזרמו לסוריה ועיראק. טורקיה החלה לבנות סכר נוסף על החידקל שנקרא 'אליסו' שייחנך ב-2014, והוא עתיד לאגור 50 אחוז ממימי החידקל הזורמים לסוריה ועיראק.

"יחד עם זאת, איראן מייבשת את היובלים שמזרימים את מימיהם לחידקל. לקראת 2025 הפרת והחידקל צפויים להתייבש עוד יותר. ב-2040 יימחקו שני הנהרות לחלוטין, וזו תהיה שנת האבל לאובדנם של שני הנהרות שעל גדותיהם נוסדו ציוויליזציות בימי קדם.

"החידקל זורם לאורך 1415 ק"מ על אדמתה של עיראק, והפרת – 1200 ק"מ. המשך הקמתם של סכרים יגרום להתייבשות אזור הביצות המהווה מקור חיים לבני אדם ולבעלי חיים. ארץ הנהריים תהפוך מדבר צחיח ושומם.

"יש לפעול למען הפסקת תהליך המוות הבלתי מוכרז של הציוויליזציה הראשונה עלי אדמות. זהו פשע נורא ואיום נגד המורשת האנושית."

"למה דורכים במקום?"

"המדע והריבונות – הציפיות והאפשרויות של הערבים" הוא שם ספרו של החוקר הלבנוני אנטואן זחלן (המרכז למחקרי האחדות הערבית – ביירות). המחבר מנסה לתת תשובות למחדליהם של הערבים במדע, בטכנולוגיה ובכלכלה.

מדוע יש בעולם הערבי כ-50 מיליון בני אדם החיים מתחת לקו העוני, למרות עושרם של הערבים ואוצרות הטבע וכוח האדם שיש להם, שואל זחלן. הוא נותן לכך דוגמה מוחשית: מצרים ובלגיה ייבאו קרונות רכבת. עם חלוף השנים, בלגיה מייצרת קרונות רכבת ומייצאת אותם, ואילו מצרים ממשיכה לייבא אותם. ודוגמה נוספת שמביא המחבר היא של סין, המקציבה 155 מיליארד דולר למחקר מדעי – פי 35 ממה שמקציבות כל מדינות ערב לאותה מטרה.

המחבר מזכיר לנו שיש במדינות ערב 30 מיליון מובטלים בעוד שבאותן מדינות מועסקים 30 מיליון עובדים זרים.

זחלן מונה אחת לאחת את נקודות התורפה וגורמי הפיגור בעולם הערבי:

"אי-היציבות והיעדר ביטחון-הפנים; התלות באחרים לאספקת מצרכי היסוד במקום לייצר אותם; ניצול מוטעה של האוצרות והמשאבים; המלחמות בין מדינות ערב לישראל; הזנחת בניין כלכלה משלימה בין מדינות ערב, והזנחת הטיפוח של תשתיות טכנולוגיות."

המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה" 207.

* * *

יוסי רגב: על רצח ארלוזורוב

חברה העבירה אליי את הגיליון של עיתונך, ובו התיאור של שאול ארלוזורוב שתיאר את הפרשה מנקודת מבטו. אני מעדיף שלא למתוח ביקורת על מה ששאול כתב בדם ליבו. אני מבקש למסור מידע, שונה ממה ששאול כתב. יש לי בלוג, שבו אני מפרסם מיסמכים ועדויות על הפרשה הזאת, תחת הכותרת "רצח ארלוזורוב עוד חי". עד היום פירסמתי כבר 166 קטעים, ואני מתעתד לפרסם עוד קטעים רבים בנושא הזה.

אני שולח בזה שני קטעים מתוך הבלוג שלי, ואני מבקש שתפרסם אותם. אם יהיה לך עניין בכך, אני מוכן לשלוח לך לפירסום עוד כמה מסמכים ברוח זו, מיסמכים שעשויים לעניין את קהל הקוראים שלך.

הקטע הראשון פורסם בבלוג שלי בתאריך 25.7.2009:

רצח ארלורוב עוד חי: (נב) עדותו של עו"ד עליאש

עו"ד מרדכי עליאש ע"ה היה איש "ההגנה" ולימים היה שגריר ישראל בלונדון. בתאריך 25.6.1934 הוא הגיש לבית המשפט תצהיר, אותו העתקתי לכאן מן הדו"ח של ועדת החקירה בראשות השופט דוד בכור, הוועדה שמינה מנחם בגין ע"ה בשנת 1982. התצהיר מופיע בדו"ח הרשמי של הוועדה בעמודים 108 עד 109.

ביום שלישי 19 ביוני 1934 בסביבות השעה 11.30 לפנה"צ, הלכתי לבית הסוהר המרכזי בירושלים כדי לראיין את עבדול חמיד בוכרי [1], שלפני כמה זמן נתבקשתי ע"י קרובי משפחה שלו להגן עליו. זה היה ביקורי הראשון אצלו. נמנעתי מלראות אותו במהלך משפט ארלוזורוב שבו היה צריך להעיד.

שאלתי אותו שאלות שונות בעניין המקרה של לוטפי [2], והוא השיב לי, ועברנו לדון בשאלת עדי ההגנה. הוא אמר מה שמותיהם והביע צער על שדחיתי את ביקורי אצלו. אני הסברתי לו את נימוקי, וכך גלשה שיחתנו לעניין העדות שנתן במשפט ארלוזורוב. אז הוא אמר לי שהעדות שהעיד אינה אמת, וכי האמת היא שאחיו עבדול מג'יד ועיסה השתתפו ברצח ארלוזורוב; שאחיו האיר את פני ארלוזורוב בפנס ועיסה ירה את הירייה; הוא יודע זאת מאחיו; שהוא בטוח בביטחון מוחלט שסיפור זה הוא אמת; שהוא העיד עדות סותרת, כי בעקבות החזקתו בזינזנה וחקירתו על ידי המשטרה הוא שוכנע שרוצים שכך יעיד, וכי ייטיב עשות אם אמנם יעיד כך; ושהוא לא ראה את אחיו מאז המשפט והוא מבודד ממנו.

בשעות אחר הצהרים של אותו יום, ראיתי את עבדול מג'יד בבית הסוהר. הצגתי לו שאלות בעניין החקירה של לוטפי, והוא דיבר על חפותו של אחיו ועל אחריותו של עיסה ברצח לוטפי. אז שאלתי אותו אם לעיסה היה קשר כלשהו עם רצח ארלוזורוב, והוא השיב לי שאני יודע שהוא הכחיש זאת. שאלתיו אם הכחשתו היא האמת, והוא השיב לי בשלילה ושהוא ועיסה היו ברצח ארלוזורוב; שהוא יוכל לשכנע אותי באמיתות דבריו כעת על ידי כך שיצביע בפרוטרוט על כל המקומות אליהם הלכו ביחד מאז הצגת מוכתר [3] עד שברחו, לרבות מקום אוכל יהודי, שם אכלו דבר מה; שהוא הכחיש זאת כי נאמר לו שהוא ייתלה בעבור זה; שהוא יתמיד בהכחשתו אלא אם יובטח לו שלא ייתלה בגין זאת; שארלוזורוב נהרג בכדור מאותו סוג של הכדורים שנמצאו אצל עיסה; שהוא לא ראה את אחיו מאז המשפט והוא מבודד ממנו.

בית המשפט לא התייחס לתצהיר הזה, שכן הוא מהווה עדות שמיעה שאינה קבילה בבית משפט.

הערות:

[1] אחיו של עבדול מג'יד

[2] הרצח של לוטפי בו הואשמו האחים, ובגלל האשמה זאת הגיע עבדול מג'יד לבית הסוהר

[3] הצגה בה צפו עבדול מג'יד ועיסה לפני הרצח

הקטע השני פורסם בבלוג שלי בתאריך 21.7.2006:

רצח ארלוזורוב עוד חי: (ב) יצחק ברמן זוכר

ביום רביעי 19.7.2006 יצא לי לשוחח בטלפון עם מר יצחק ברמן, מי שהיה שר האנרגיה בממשלת ישראל ומי שהיה מפקד ה"דלק", שרות המודיעין של האצ"ל בזמן המנדט הבריטי. האיש, בן ה-93, הפתיע אותי בזיכרונו המדהים על דברים שקרו לפני כמעט שבעים שנה.

"אמרו לי שיש לך מידע על פרשת רצח ארלוזורוב," המשכתי, שכן זו היתה מטרת השיחה. "מה שסיפרתי לע. (זה החבר המשותף) הוא כך: עו"ד עליאש היה עורך דינו של עבדול מג'יד, זה האיש שכנראה רצח את ארלוזורוב, לא ברור למה. האיש הזה נאשם בעוד כמה פרשיות רצח ועו"ד עליאש היה מייצג אותו בפרשיות אלה. באחת השיחות, כשדיבר עימו עליאש, סיפר עבדול מג'יד כי הוא זה שרצח את ארלוזורוב. עליאש נרעש וביקש לשמוע פרטים. עבדול מג'יד סיפר את תיאור הרצח. לא היה לו מה להפסיד, שכן היו לו מספיק תיקים גם בלי זה. עליאש ביקש את רשותו, העלה על הכתב את דבריו בצורת תצהיר, החתים את עבדול מג'יד על התצהיר והוסיף את חתימתו לעדות שאכן אלה הדברים שאמר האיש."

"איך אתה נכנס לסיפור הזה?" שאלתי.

"בשנת 1938," הסביר ברמן "אני הייתי סטאז'ר במשרדו של עליאש, ושם ראיתי בארכיון את התצהיר הזה."

רצח ארלוזורוב היה בשנת 1933, ולכן בשנת 1938 זה כבר היה היסטוריה. הסיפור על התצהיר הזה אינו חדש והוא הובא במשפט ונדחה, שכן עבדול מג'יד לאחר מכן חזר בו מדבריו תחת לחץ של גורמים שהיו מעוניינים בהרשעת הרביזיוניסטים.

כאמור פירסמתי עוד מיסמכים ועדויות נוספים בבלוג שלי, על כל התיאוריות הרבות על רצח ארלוזורוב וכל אחד יכול לקרוא אותם בכתובת:

http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1271371

לקרוא, להגיב, וגם לנסות להפריך את הנאמר במיסמכים הללו.

* * *

אלישע פורת

כותרת השיש הקוֹרינתית

כשהייתי ילד כבן שמונה הגיע הגרעין של הפרטיזנים הנוקמים לעין-החורש. קיץ 1946 היה קיץ של הפוגה בין זמנים קשים. מלחמת העולם הנוראה הסתיימה, ומלחמת העצמאות עוד לא התחילה. אל שיגרת חיי הקיבוץ שלנו נכנסה בבת אחת חבורה זרה וקרובה כאחת, שהטילה מהומה שלימה בקיבוץ. גרעין הפרטיזנים הנוקמים הגיע אלינו, כך על פי פרופ' דינה פורת בספרה על אבא קובנר, לגמרי במקרה. שיינדל כפרי, זוגתו של פישק כפרי ואימם של יהודית עזרא ולימים גם איתמר, היתה אז מזכירה בקיבוץ הארצי. האגדה הכפרית שלנו מספרת, שהיא שמעה את הלבטים הקשים של מזכירי התנועה – לאיזה קיבוץ לשלוח את הפרטיזנים. בלא לחשוב פעמיים, מה שייאמר לזכותה, היא הציעה להם את קיבוץ עין-החורש. שיינדל כפרי היתה בטוחה שרק קיבוץ ליברלי פתוח ומפרגן כמו שלנו, יוכל להתמודד עם גרעין כל כך חריג.

ליד מגדל המים שלנו היינו מתכנסים עם ההורים או בלעדיהם, לשיר או להאזין לתוכניות הרדיו של שירים עבריים. ליד שלוש מדרגות הבטון המחוספסות בצבצה חלקת דשא עלובה אבל העץ הענק, הסִיסַם ההודי, שגובהו השתווה לימים לגובה המגדל ואף עלה עליו, נתן מחסה נפלא לפינה הציבורית האהובה הזאת. ההורים כינו את העץ בשם: דֶלְבֶּרגִיָה, אבל אנחנו כבר כינינו אותו הסיסם ההודי הענק. מדרגות המגדל והאבנים שסביבן היו לימים הזירה להכרזת האו"ם על החלוקה, ואפילו לנאום הבכיינות הארוך של מנחם בגין שהטביעו לו את האַלטָלֶנָה שלו. וכמובן האולפנה הראשונה שלנו ללימוד השירים הרוסיים מזמרי גרעין הנקם.

באחת משבתות הנאות של חורף, אי אז בראשית שנות הארבעים, התארגנו חברינו בעלי-היוזמה ונסעו לחורבות קיסריה. גם לטייל בהן גם לנבור בהן אחר מטבעות וגם... להביא משם כותרות שיש של עמודים נופלים. כשהייתי ילד כבר ישבתי על גושי השיש הצוננים הללו שהונחו ליד מדרגות המגדל והפכו לספסלי נצח בזיכרונותיי. בכיתה ז' למדנו על תרבות יוון העתיקה. למדנו גם על שלושת אבות הדוגמה של כותרות השיש בתרבות ההלניסטית. הכותרת היוֹנית, הכותרת הדוֹרית וכמובן הכותרת הקוֹרינתית. למדנו שהרומים שלכבודם הקים הורדוס את קיסריה, אהבו במיוחד את הכותרת הקורינתית מלאת הפיתוחים. וכך התלכדו כל אלה בזיכרוני לנצח: חבורת הפרטיזנים מתמוגגת בערגה בשירים הרוסיים מוצצי הנשמה, חבורת הילדים שמקיפה אותם בהערצה, וכותרות השיש הקורינתיות שבמרכז המעגל.

אך גרעין הפרטיזנים לא החזיק מעמד והתפורר לאחר חודשים אחדים. רעיון הנקם החל להתעמעם ואילו מלחמת העצמאות הקרבה תבעה את שלה. ערבי השירה הנוגים התמעטו מאוד. את מקומם תפסו שירי הרדיו העבריים בבוקרי שבתות. המגדל עצמו ירד מגדולתו. צמרות הסיסמים הענקיים ואילנות אחרים בקיבוץ, הסתירו את הנוף הנפלא שנשקף ממנו על מחנה האוהלים והצריפים. הסולמות הצרים שדרכם המראנו אל ראשו החלידו. אנטנות ומתקני חשמל התמקמו על בריכת המים שבגבהיו. מלחמות רדפו זו את זו, והכרזת האו"ם זה כבר נשכחה. ורק כותרות השיש הקורינתיות נותרו לבדן, שוקעות לאיטן בקרקע הרכה ומתכסות באבק, בלשלשת ציפורים וביריקות עטלפי הפירות. ויום אחד אף הן נעלמו. חברים שחמדו אותן לגינתם הפרטית עקרו אותן ממקומן והניחון בין פרחים צבעוניים ושיחי נוי ריחניים, אל מול מרפסת המתהדרת בשכיות חמדה מהעבר.

כל המהלך בין גינות חברינו, עד היום, יבחין בנקל בעתיקות האבן והעץ המקשטות את סביבתן. אבני ריחיים מעוגלות וכבדות, של בזלת ושל אבן גיר לבנה, עלי ומכתש עשויים אבן, משקופים וחוליות של עמודים. חלקן הובאו – באישור כמובן – מרמת הגולן. חלקן נגררו – בברכת המפקדים כמובן – מחזיתות הדרום, מסואץ ומתעלות המים המתוקים שבמצרים. וחלקן סתם הובאו מאתרי החפירה הארכיאולוגית הסמוכים. כל שכיות החמדה הסלעיות הללו הן פרי של רצון טוב, יוזמה חופשית ושאיפה לאסתטיקה של גינון. אבל כותרות השיש הקורינתיות מחורבות קיסריה הן מצבור של היסטוריה מקומית. גוש אבני של זיכרונות המקום. לא רק בשבילי אלא בשביל עשרות ואולי מאות מבני עין-החורש הראשונים.

בכל אלה נזכרתי ממש השבוע, כשראיתי לפתע, בין תעלות וחפירות של בית משתפץ, כותרת קורינתית אמיתית, מאלה שהיו מונחות אצל מגדל המים. לפתע שבו אלי מראות ילדותי. הקולות הצבעים הריחות, צינת השיש בקיץ ורטיבותו החודרת בחורף. מעגלי השרים מגרעין הנוקמים, וותיקינו המסבים למרגלות המגדל ומאזינים לד"ר אויגן קולב, מנהל מוזיאון תל-אביב, נואם בשבחי ציוריו של חברנו משה פרופס, בערב זכייתו בפרס דיזנגוף.

האם זו שעת כושר להשיב את האבן היקרה אל "המרחב הציבורי" המקורי שלה? והרי אפשר להשיבה בקלות למקומה, ליד מדרגות המגדל, ולהצמיד אליה שלט ברזל קטן המספר בקורותיה. מה שעשו לפני עשרות שנים הבחורים הצעירים והחזקים שלנו, שמשכו מקיסריה, במאמצים אדירים, את כותרות השיש הכבדות – עושה היום טרקטור או מנוף ללא כל מאמץ וכהרף עין.

ואם תושב הכותרת למקומה, אוכל להניף עליה, בשארית כוחותיי, את נכדי הקטן, ולשבת איתו עליה, ולספר לו את סיפורה. נוכל לחלוק את מגעה הצונן את חיספוסה ואוכל להראות לו את נפלאות הסתתים שמלפני אלפיים שנה. ואם יקשיב אוכל גם לספר לו מה שלמדתי בכיתה ז' במוסד החינוכי עין-החורש, אצל המורה אדם חכלילי או אצל המורה נחמה הרצברג או אצל אפרים גילאי או אצל יהודית ברטוב הזכורים לטוב. ואפילו אלמד אותו איך מבחינים בין הסגנון היוֹני לדוֹרי ולקוֹרינתי. איזה אופק מרהיב של אפשרויות נפתח לפנינו. שרק יהיה מי שייטול עליו את המשימה כעת, וישתול מחדש את כותרת השיש הקורינתית במקום שהיה אז ליבו הפועם של הקיבוץ, פעם, בימים הרחוקים ההם, אלה שליבי המזדקן כל כך יוצא אליהם.

* * *

זיוה גל

הגברים ואני

מתוך קובץ שירה

אָבִי אָהַב אוֹתִי מְאֹד

 בִּדְּמִי יָמָיו לִטֵּף יָדִי.

אֲנִי מוֹצִיאָה לָאוֹר אֶת אָבִי

אֵצֶל הַגְּבָרִים בְּחָיַי

כְּדֵי לְרַפֵּא אֶת הַפֶּצַע 

שֶׁלֹּא יָדַע. 

אָבִי חוֹצֶה אוֹתִי  

מִבַּעַד לִכְּרִיכַת 'עַם עוֹבֵד',

טוֹעֵם יֵין כְּרָמִים בֵּיתִי

מַנִּיחַ לְרֶגַע

אֶצְבָּע עַל לְשׁוֹנוֹ

מַעֲבִיר עוֹד דַּף –

בּוֹהֶה לַמֶּרְחָק.

אֵלֶּה לֹא הַסּוּסִים

 בִּדְהָרָה. עִתִּים, אֵינִי רוֹאָה אֶת קַוֵּי הַמִּתְאָר,

כִּי דְּמוּתְךָ עַד כְּדֵי כָּךְ עֲנָקִית-מֵכִילָה שֶׁהִיא נִדְמֵית

אַמְבָּטְיָה פְּרֻשָּׂה עַל שֶׁטַח כָּל הַדִּירָה  וּמִחוּץ,

וְנִתָּן לְהִתְפַּלֵּשׁ בָּהּ שְׁלֵמָה.

בַּמַּיִם כְּמוֹת שֶׁאֲנִי

לְהִשְׁתַכְשֵׁךְ עֵירֹמָה לְהַדְהִיר

תְּנוּעוֹת חֲתִירָה, שְׂחִיַּת גַּב, אוֹ פַּרְפָּר כִּי אַמְבָּטְיוֹת

אֶמְפָּטְיוֹת לַכָּל. וְאִם לֹא, לֹא נוֹרָא

קְצָת נִסְדָק אִיוּר הָאַבְּסְטְרָקְט וּמַה שֶׁגָּלַשׁ,

וְאַחַר כָּךְ נִרְגָּע כָּל צֵל רַעֲמָה 

מֵעֵבֶר לִגְבוּל הַקִּבֹּלֶת.

דּוֹרוֹן אָהַב פִּיצָה מַרְגָרִיטָה

 פֶּלַח זִיוָה

וְהַרְבֵּה חֶמְאָה בְּשׁוּם.

דּוֹרוֹן הָיָה מְעַט שָׁמֵן אֲבָל אָהַב מְאֹד

מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב

לַעֲשׂוֹת לִי מַסָּג'. תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁהוּא מְסַפֵּר

מַאֲרִיך וּמְקַמֵּר אֶת שִׁלְדַת הַקִּרְבָה לַמּוֹתָג,

מְקַלֵּף יוֹחֲסִין.

דּוֹרוֹן הֵחֵל לִלְחֹץ בָּעֲצָמוֹת

רָצָה לִהְיוֹת צָמוּד

צָמוּד

חָתוּל אָהוּב

וְאֲנִי אוֹהֶבֶת לַחֲלֹם וְלִכְתֹב.

עִתִּים דּוֹרוֹן שָׁלַף צִפָּרְנַיִם, נָעוּץ בְּיַלְדֵי זִכְרוֹנוֹת.

בַּמִּטָּה הַזּוּגִית מֻטַּל הָפוּךְ עַל הַגַּב

טִלְטֵל תִּקְרוֹת בִּנְחִירוֹת.

רֵיחַ שׁוֹשָׁנִים 

"ואם ראיתי שושנה אדומה נזכרתי בו..." / ש"י עגנון 

מֵעֵבֶר לַקִּיר נִשְׁמְעוּ צְעָדִים.

בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי עוֹד לֹא 

הִשִּׁילוּ הַמִּלִים 

מֵעֲלֵיהֶן

אֶת מַה שֶׁעָמַד בֵּינֵינוּ, בְּעֹנֶג 

בַּמִּטָּה הַזּוּגִית.  כְּשֶׁלֹּא הָיִיתִי

עֵת דִּקְלַמְּתָּ שִׁירִים

עַל דְּמוּיוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ

וְהֵן קָמוּ 

וַיְּשַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ. 

גּוּפִים נָעִים בַּמֶּרְחָב 

 דִּבַּרְנוּ בְּגוּף שְׁלִישִׁי

וְלֹא מִפְּאַת כִּבּוּד. דְּמוּת אַחַר דְּמוּת

נִכְנְסָה לַמֶּרְחָב

בְּגַב זָקוּף צוֹתְתָה לַשִּׂיחָה

בֵּינִי וּבֵינְךָ

וְקָשֶׁה הָיָה לְהַבְחִין וְלִסְפֹּר

מִי עָבָר מִבֵּין הַדְּמוּיוֹת. 

קָדַם קָנֶה לַוֶּשֶׁט

 דִּבַּרְנוּ עַל הָא וְעַל דָּא

וּכְבַר הִרְתַחְתִּי אֶת הַמַּיִם.

אַתָּה מַבִּיט בַּיָּדַיִם. מְגַלְגֵּל עָלִים.

עַל הַשַּׁיִשׁ צִנְצֶנֶת סֻכָּר לָאוֹרְחִים.

קוֹרֵא: "מְתוּקָה..."

אֵיכְשֶׁהוּ אֲנִי הוֹפֶכֶת לְגָבִישׁ מְתַקְתַּק

שֶׁנּוֹרָהּ מֵהַקָּנֶה 

מְאֻיָּם לְהִבָּלַע בַּגָּרוֹן שֶׁלְּךָ

הַמְּגַרְגֵּר אֶת הַתֵּה.

דּוֹמָנִי, הָיָה לֵיל יָרֵחַ  

כֵּן, הָיָה זֶה לֵיל יָרֵחַ  

וְהָיִיתִי חֲסֵרָה מִתּוֹךְ עַצְמִי,  

כְּשֶׁנָפַלְתִּי מִקְּצֵה שְׁאֵלָה, מְלֵאָה

גַּעְגּוּעַ    

הַגָּדֵל בְּכַף יָדִי  

עֵת יָדְךָ מַשִּׂיגָה אֶת הָרֶוַח  

בֵּין גּוּפִי לְבֵין עֵינֶיךָ.  

נָשָׂאתָ אוֹתִי עִמְּךָ 

יַלְדָּה מְצַחְקֶקֶת  

מַמְתִּיקָה סוֹד עִם חֲבֶרְתָּהּ  

נְבוֹכָה לִפְשֹׁט בְּגָדֶיהָ בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁתַּגִּיעַ-  

וְאִמָּא קוֹלֶפֶת פְּרִי בַּמִּטְבָּח  

וְאֵינִי יוֹדַעַת מַה

* * *

תקוה וינשטוק

1. עדי והבובה

לפני כשבועיים כתבתי במכתב העיתי (גיליון 763) על דנה, פסיכולוגית קלינית המתגוררת (בינתיים..) בלוס אנג'לס. בינתיים קודמה דנה בעבודתה בבית החולים הפסיכיאטרי והיא ממונה עתה על יותר מארבעים מטפלים ומטפלות. הדוקטורט של בעלה וישווה מתקדם יפה ולבתם עדי-שקטי ימלאו בקרוב שנתיים. דנה מחפשת לפעוטה  גן טרום-חובה יהודי. אמנם בעלה הינדי אבל את בתה  תחנך על ברכי היהדות.

דנה הוא שם בדוי. היא ביקשה להופיע בעילום שם. אך עדי הוא השם האמיתי. הילדה היא נכדתה של חנה דקל  המקסימה, מנהלת בית ספר מעולה שהייתה חברתי הטובה. חנה ז"ל הלכה לעולמה יומיים אחרי שבתה דנה היתה בת מצוה. עדי נולדה ביום השנה ה-31 לפטירת סבתה.

לא מכבר, כשביקרה דנה בארץ עם הבעל והבת, חיפשתי מתנה מתאימה לעדי. בחנות הצעצועים צארוס מצאתי את המתנה האולטימטיבית: בובה דוברת עברית. מה מתאים יותר לבתה של אוהבת עברית ויהדות היושבת בגולה?

דנה כתבה לי אודות עדי והבובה. עם קצת הרחבה ותוספות, דבריה יכולים להיות סיפור ילדים הכתוב באבחנה פסיכולוגית. וכך כתבה:

עדי מטפלת במסירות בבובה. היא משכיבה אותה לישון, מחזיקה אותה בידיה ומנענעת אותה בחיקה על מנת להרגיעה.

לפני ימים אחדים עדי לקחה את הבובה לטיול קצר בחצר הבית. עדי החזיקה את הבובה והן הלכו יחד. אחרי זמן קצר עדי הסבירה לבובה שהיא כבדה ויכולה ללכת בעצמה. זה בדיוק מה שעדי שומעת הן בגן והן בבית, מהגננות וגם ממני.

היא הורידה את הבובה לרצפה אחרי הסבר הקצר ונשיקה במצח, אולם כשהבובה לא התחילה ללכת בעצמה הניפה לעברה אצבע מאשימה, אמרה "לא, לא!" וניסתה להעמיד את הבובה על רגליה. גם הפעם הבובה לא התחילה ללכת ונפלה מוטלת כמקודם. זה גרם לשברון לב ולבכי קורע לב על התנהלותו של העולם הזה.

עדי בהחלט צודקת שהבובה כבדה. הבובה גדולה כעדי עצמה.

שאלתי את עדי אם הבובה כבדה לה והיא הנהנה בהסכמה החלטית. הצעתי לה להשתמש בעגלה לבובה. היא מאד אהבה את הרעיון. הלכנו לחנות וקנינו עגלה לתינוקת, לבובה. אולם כשפתחנו את העגלה ושמנו את הבובה במקומה – שוד ושבר! עדי שוב פרצה בבכי כאילו עולמה חרב עליה. הרי עדי עצמה רצתה לשבת בעגלה!

וסיפור נוסף על עדי: עצרנו בפארק בדרך הביתה. עדי היתה מאד מרוצה מהנדנדות. היה כבר מאוחר, הפארק היה כמעט ריק מאדם. משכה את תשומת ליבה של עדי ילדה כבת שמונה עם שיער פזור ארוך שהגיע לה עד לישבן. עדי התרשמה לא רק מיופייה ומחיוניותה אלא גם מהלהטוטים שביצעה על המכשירים, וביקשה לחקות אותה ולעשות תרגילים בהם לא התנסתה מעולם.

בעוד עדי מתאמנת ולומדת בעזרתי, היא פתאום מפסיקה ומכריזה: "הילדה בוכה!"

הילדה עמדה במרכז ארגז החול ואימה רצה לקראתה. אני עדיין לא זיהיתי את העובדה שהילדה בוכה, אך עדי הודיעה על כך בוודאות – וצדקה. לא רק שהילדה בכתה אלא היא גם צעקה על אימה שהיא מעצבנת ומתנהגת כך תמיד ושהיא לא רוצה לדבר איתה. אמרה ולא יספה, רק מיררה בבכי בקול רם ונישא.

עדי התרכזה מאוד במה שקורה לילדה. הילדה התרחקה מאימה והתיישבה בוכה מרות. עדי התקרבה אליה הסתכלה על הילדה ואמרה: "שיער!"

הסברתי לילדה שעדי אומרת שיש לה שיער מאוד יפה. הילדה הרימה את ראשה והסתכלה על עדי שהסתכלה עליה בחזרה וחייכה קלושות. אמרתי לילדה שעדי באה לשבת על ידה בגלל שהיא בוכה. הילדה המשיכה להסתכל על עדי והפסיקה לבכות. אחיה קרא לעדי לנסות לעשות תרגיל בהתעמלות והילדה הצטרפה אליו.

הסתכלתי על עדי, שקמה וצעדה לעברי. אמרתי לה: "את יודעת שאת עזרת לילדה הזאת ובזכותך הפסיקה לבכות?"

עדי נענעה בראשה וביקשה לטפס על סולם הכבאים המחובר למגלשה.

בעיניי עמדו דמעות. באיזה נון שלנטיות ורצינות היא עונה, כאלו היא ממש מבינה מה המשמעות של היכולת לנחם כשהיא רק בת שנה ועשרה חודשים.

אחר כמחצית השעה היינו צריכים לעזוב את הפארק. קיוויתי שנעזוב בלי סיום דרמטי אך התבדיתי. עדי החלה לבכות והילדה בת השמונה הופיעה מיד. היא דיברה אל עדי הבוכה ואמרה לה: "את יודעת שגם אני בכיתי כי אימא שלי אמרה שהגיע הזמן ללכת הביתה?"

עדי הקשיבה אך המשיכה לבכות.

אחרי סולידריות כזו בין ילדים האמנם יצר לב האדם רע מנעוריו?

2. סלולארי אבוד ובחורה ישרה

חזרתי מהרחוב וראשית כל בדקתי האם יש הודעות בטלפון הנייח.

היו שלוש הודעות במשיבון. נכדתי דיווחה ש"בחורה עם קול נעים מבקשת שתחייגי אליה לפי מספר הנייד שלך". לא הבנתי.

חברתי הודיעה שמישהי צלצלה ושאלה אם היא קרובה שלי או ידידה. מה פתאום שאלה? שוב לא הבנתי.

ההודעה השלישית הגיעה מכלתי. "הטלפון הסלולרי שלך נמצא איתך?" שאלה.

הוא באמת לא נמצא. "מישהי בשם פז מצאה אותו ברחוב," אמרה, וסוף סוף הבנתי מה קרה. "חייגי לסלולרי שלך והיא תענה."

מיד חייגתי לפז שסיפרה: "דיוושתי על האופניים ברחוב דיזנגוף ועל הכביש, במעבר החצייה ליד דיזנגוף סנטר, ראיתי טלפון. ירדתי מהאופניים, לקחתי את המכשיר והתחלתי לצלצל למספרים שרשומים בו."

נשמע סיפור פשוט אך למעשה מזל גדול. אכן חציתי את הכביש במעבר הזה והוצאתי את הרב-קו לנסיעה הביתה וכנראה שעם הוצאת הכרטיס נשמט גם הסלולרי מהתיק הגדול – ואני לא ראיתי ולא חשתי ורק כעת שמעתי שאבד.

מעבר לב דיזנגוף הוא מהאתרים ההומים ביותר בעיר. אין ספור רכבים עוברים עליו. פגיעה של אחד מהם הייתה מרסקת את המכשיר בן רגע. גם אין ספור עוברים ושבים חולפים כאן, כולם צרכני טלפון נייד, חלקם מוכנים לפעול באלימות על מנת לזכות בנייד – כבר היו נערים שתבעו מקשישים "לנדב" להם את הסלולרי וכשלא נענו, היכו את הקשישים עד מות! אם טיפוס כזה היה מגלה את הסלולרי שלי, שוב לא הייתי רואה, לא אותו ולא את הרשום בו –  ועוד הייתי נאלצת לשלם עבור אין סוף שיחות שלא אני עשיתי! כמה אבידות כבר ידעתי וכמה  פניות שווא "למוצא הישר"  כבר עשיתי – והתייאשתי ממנו. והנה בא לי סוף-סוף המוצא הישר!

מוצאת האבידה הבחינה כנראה במכשיר ממש בשנייה שנפל, לפני ששזפה אותו עין רעה. כבחורה ישרה ידעה רק אחת: מצאת אבידה, עליך להחזירה. מיד החלה לצלצל לנמענים ודרכם לאתר את הבעלים – כך שאני ידעתי כי האבידה נמצאה – עוד לפני שהבחנתי כי אבדה.

שאלתי היכן אוכל לקבל את הטלפון שלי.

"אני אביא לך אותו," אמרה."על אופניים אין בעייה."

חלפה שעה  קלה והיא הגיעה: פז כהן היקרה מפז, בת 36, מדריכה ומוליכה של כלבים, מוכנה תמיד לעזור לכלבים – אבל מוכנה עוד יותר לעזור לבני אדם.                                  

3. יש פיליפינים אחרים

עם חברת התיור "תגליות" סיירנו בתל אל צאפי שליד כפר מנחם בדרום. כאן שכנה בימי התנ"ך גת, אחת מחמשת ערי הפלישתים, שכמו שכנתה הפלישתית עזה – וכמו עזה של היום –עשתה לישראל צרות צרורות.

במקום כבר התקיימו כמה עונות של חפירות ארכיאולוגיות בהשתתפות מתנדבים מרחבי תבל. מעל לחפירות יריעת  יוטה גדולה שחורה, כמין מאהל בדואי, מגן מהשמש הלוהטת,  ועדיין החום כבד מאוד. אבל החופרים עובדים בחריצות ולא מעט מבנים עתיקים כבר נתגלו. אוחזים דליים מלאי חול ואבנים הם הולכים הלוך ושוב מהפינה בה חפרו לפינת הסינון לבדוק שמא בחול או באבנים טמון איזה  שריד של חרס או אולי גרגיר חיטה מלפני אלפי שנים.

בשטח נראים גם כמה פיליפינים – הם ממלאים את הארץ וכבר למדנו לזהותם ממרחקים. מה מעשיהם כאן? הרי אין פה קשישים הזקוקים לתמיכה, ולא נכות שצריך לדחוף את כיסא הגלגלים שלהן – אין פה שום  "עבודה פיליפינית"!

מסתבר שאלה סטודנטים מהפיליפינים שבאו לארץ על חשבונם לקחת חלק בחפירות.

קיימים גם פיליפינים כאלה? הרי "פיליפיני" נעשה שם נרדף למין עבד מודרני העושה את כל  העבודות השחורות הכי קשות והכי לא נעימות וכבר אי אפשר בלעדיו. אמנם יש לו זכויות  אך אין לו חיים – כל שעותיו שייכות למעסיקו.

אבל הפיליפינים הם  אומה של מיליונים היושבים במולדתם, אדונים לעצמם. הם רחוקים  ואנחנו מכירים רק את היצוא האנושי המגיע אלינו בלית ברירה וברוב ייאוש.

יש גם פיליפינים אחרים.

* * *

נעמן כהן

יש להעביר את אדר כהן מתפקידו מפני

שהוא מתנגד להצגת הנרטיב של "האחר"

למעלה מ-600 מורים לאזרחות יצאו להגנת אדר כהן, וחתמו על עצומה המביעה בו "תמיכה גורפת ובלתי מסוייגת" על רקע הקריאות לפטרו בגלל תפקודו כמפמ"ר להוראת מקצוע האזרחות במשרד החינוך.

אני מתנגד כמותם לפיטורין, אבל בהחלט סובר שיש להעביר את אדר כהן מתפקידו כאחראי הבלעדי על תוכנית הלימודים באזרחות.

לפני כשנתיים כתבתי לאדר כהן מכתב ובו הבעתי את דעתי כי לא יעלה על הדעת שתלמיד יהודי בבית ספר תחת מערכת החינוך של מדינת היהודים יישאר בור, ולא יכיר באופן מלא את הנרטיב הערבי. קיימת חובה, כתבתי לו, ללמד בשעורי אזרחות את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנרטיב הערבי:

1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60,  סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

2. האמנה הפלשתינאית (1964): בהתבסס על דברי מוחמד שעל היהודים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי ולשלם ג'יזיה (מס גולגולת). (קוראן סורה 9 פסוק 29). קובעת האמנה הפלשתינאית שהיהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.

3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס (סעיף 7) קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים. "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," שהרי מחמד אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחוריי, בוא והרגהו.'" (חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

4. חזון ערביי ישראל (2006): ערביי ישראל מגדירים עצמם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." ערביי ישראל אינם מכירים בזכות העם היהודי למדינה: "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה." ומטרתם: חיסול המדינה היהודית.

אדר כהן ענה לי כי הוא נמצא בכינוס, ויכתוב לי תגובה לאחר גמר הכינוס. למרות כל מכתבי התזכורת ששלחתי לו, לא קיבלתי ממנו כל תשובה.

למרבה הצער אדר כהן (ולפניו צבי צמרת), ושאר אנשי משרד החינוך מסרבים ללמד את הנרטיב הערבי, ומטעמים פוליטיים מעדיפים להשאיר את התלמידים בבורותם.

חנין זועבי מתירה את דמם של הערבים וקוראת לרציחתם

ח"כ חנין זועבי טענה  ב-27.7.12 בראיון במכללת גורדון בחיפה, שהפיגוע בבורגס בו נרצחו שבעה אזרחים ישראלים הוא אשמת ישראל. לדברי זועבי, הכיבוש גרם לפיגוע. "כאשר אזרחים נרצחים, המדיניות הישראלית היא האשמה --- אם לא היה כיבוש ולא היה דיכוי – הפיגוע לא היה." בנוסף, התנגדה זועבי לדרישה לקיים באולימפיאדה דקת דומייה לזכר הטבח במינכן. לדעתה "קודם יש להכיר גם בקורבנות הפלסטינים."

הטיעון כי היהודים הם האשמים ברציחתם הוא טיעון אנטישמי ישן, אולם לטיעונה של זועבי יש השלכות קשות ביותר על חייהם של מיליוני הערבים החיים בשטחים שנכבשו על ידיהם:

השטחים הכבושים ע"י האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית הם למעלה מ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל יבשת אירופה, ששטחה רק 10,600,000 קמ"ר. כיבושי הערבים היו גדולים יותר. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, הארמנים, והגאורגים הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות. (הפרסים גם כן חלקית הצליחו). מי לא הצליחו: המצרים-האגיפטים (נלחמו נגד הכיבוש הערבי 300 שנה), הבֶּרְבֶּרִים בצפון אפריקה. הכורדים, האשורים, המרונים, השחורים בדרום סודן, היהודים.

לפי הגיון משנתה של חנין זועבי יש לרצוח את כל הערבים החיים בשטחים הכבושים על ידיהם. אני מקווה ששום אדם ערבי, יהודי, או אחר לא יאמץ את משנתה הגזענית רצחנית של חנין.

תומא הוא שם צרפתי, תומאס הוא שם אנגלי,

שניהם אינם שמות עבריים

השם תומא הוא שם עברי, טוען גדי יערי (גיליון 763) ולא הוא.

צודק יערי (ואלד?) בכך שהשליח תומא היה יהודי-ישראלי. יהודה היה שמו העברי של האפוסטול תומא (תאום בארמית) והוא נקרא גם דידימוס – (תאום ביוונית). (יוחנן 11:16), אבל בתו של עלי מוהר ז"ל ירדה לצרפת, ונישאה לגוי צרפתי, לכן קראה לבנה – תומא, (במלרע) שהוא שם צרפתי. אם היה נולד באנגליה היה נקרא תומאס (במלעיל). בניגוד לדברי יערי, השמות תומא, או תומאס, או שאר מקביליהם בשפות האירופאיות, אינם שמות עבריים, אלא שמות נוצריים מובהקים.

* * *

אתר דףדף

www.dafdaf.co.il

מזמין כותבים ומאיירים בתחום ספרות הילדים העברית

 להגיש מועמדות לפרס חדש:

פרס דףדף לספרות ילדים

הפרס יוענק ליוצר/ת בעבור ספר לילדים, שראה אור בשנת  תשע"ב בלבד (ספטמבר 2011 – ספטמבר 2012).

המועד האחרון להגשת מועמדות 2 באוקטובר 2012

את הספרים יש לשלוח ב-4 עותקים אל:

פרס דףדף, ת.ד. 241 גבעת שמואל 54056

 בצרוף פרטי היוצר ופרטי הממליץ

הפרס בסך 10,000שקלים –  בחסות זברה הפקות בע"מ

מייסדת אתר דףדף

תקנון הפרס פורסם באתר

* * *

מתוך היומן:

 חגיגה למרים גיסין במלאת לה שמונים

1.1.1993 יום שישי. לפנות ערב אנחנו חוגגים בביתה בפתח-תקוה את יום הולדתה ה-80 של בת-דודי מרים גיסין [1913-2001]. אני קורא לכבודה את הדברים האלה:

למרים בת השמונים

אם יש מישהו שאשם, לטוב ולרע, בכך שנעשיתי סופר, הרי זו כלת שמחתנו הערב, בת-דודי מרים גיסין. ואשמה זו על שום מה? מרים היא שלימדה אותי קרוא וכתוב, ולא סתם לימדה אלא היתה המורה הראשונה שלי, בכיתה אל"ף ובי"ת, בצריף הארוך של בית-הספר פיק"א, שניצב ברחוב רוטשילד וגבל עם החצר הגדולה של יינה דינוביץ שהיה מכונה יינה טאך.

ולא סתם לימודים היו אלה אלא לימודים של אחר-הצהריים, בגלל מלחמת העולם השנייה, שלא נתאפשרה בה בניית כיתות חדשות. כל חדר שימש לשתי כיתות ביום. היו אלה הימים הקודרים של 1942, תקופת אל-עלמיין.

כשהיינו יוצאים מבית הספר, בחורף, כבר היה חושך בחוץ, ומי שלא היה לו באטרי, פנס עם סוללה, היה מכינים לו בבית נר בתוך קליפת תפוז שלם, בתור פנס, פנס שסוככים עליו בכף-היד מפני הרוח.

אך עוד קודם לכן, בהפסקה, בקור, היינו יושבים מול כוסות אלומיניום מלאות החלב, שנוצק מקומקומי אלומיניום כרסתניים, וטעמו היה איום ונורא. מרים, המורה שלי, התייעצה ודאי עם דודתה דורה, היא אימי, מה לעשות כדי שהילד ישתה את החלב בלי להקיא. וכך ציידו אותי בכפית ובשקית ובה תערובת אבקת קקאו וסוכר, לערבב בחלב. אני זוכר את המורה מרים עומדת מעלי במעבר בין השורות, זה קרה לפני חמישים שנה, ומפצירה בי לשתות את התערובת הנוראה הזו, כי אסור היה על אף תלמיד לסרב לשתות את החלב. ומשמעת היתה. בחדרו שבקומה הראשונה, מצד ימין, ישב המנהל חיון, וכשהוא היה מתרגז על אחד המורים או התלמידים-הפרחחים, היה קולו מהדהד בכל הסביבה, והשמשות רועדות. עדיין אני זוכר כיצד צעק פעם על אחת המורות, דומני ששמה היה יהודית, והיא יצאה מעל פניו בבכי, והדבר השאיר רושם עז עלינו, הילדים.

ספרי לימוד רבים לא היו באותה תקופה, גם לא עזרי לימוד לקריאה ולכתיבה. מרים כבר גרה אז עם אברהם בבית סבא יהודה, בחצר המשותפת לנו ולהם, הם בביל"ו ואנחנו בפיק"א. אני זוכר אותה יושבת וכותבת וגוזרת עשרות פתקאות, שעליהן כתבה באותיות דפוס מילים מנוקדות. כל אחד מאיתנו היה מקבל מדי יום אחר-הצהריים גזרי קרטון אלה עם מילים חדשות, ואוסף אותם בקלמר או בקופסאות גפרורים. כך היתה לנו הרגשה מוחשית ראשונה, שהכתיבה והקריאה אינן פעולה מופשטת אלא משהו ממשי, אוצר שהמורה מעניקה לתלמידיה. את הפתקאות לא שמרתי, אבל ספרונים של לוין-קיפניס בסדרת "טל" ו"מי זה?" ושל אהרן פישקין בסדרת "הכל בא מן השמש", מהם לימדה אותי מרים לקרוא, אותם שמרתי חמישים שנה והבאתי לכם שתיראו. היום הם ודאי בעלי ערך אספני, ולכן אני מבקש להחזיר לי אותם אחרי העיון.

את מרים המנהלת לא היכרתי בעבודתה. תקופה זו בקאריירה שלה התרחשה שנים רבות לאחר שסיימתי להיות תלמיד אצלה. אבל אם היא נחשבה למנהלת תקיפה, אני מניח שהיה לה ממי ללמוד זאת – משני מנהליה בפיק"א, חיון, ושטרנברג, וקצת אולי גם מאבא שלה, ברוך ראב.

מרים ואברהם הם חלק מהילדות שלי. לצידם גדלתי בחצר המשותפת לסבא יהודה, להם ולנו. בערב היינו רואים אותם יושבים לאכול בחוץ, סביב שולחן עץ גדול, תחת התות. בלילה היינו שומעים את אברהם נוחר. הוא ידע לנחור. ולפעמים היו שניהם שרים את השירים העבריים החדשים: כחול ים המים. כל העמק הוא שיכור. אצלנו לא שרו שירים עבריים חדשים כי אבא אמר שבכלל אין שירים עבריים אלא הכול גנוב מהרוסים. אבל בפי מרים נשמעו השירים הללו עבריים וטריים מאוד.

הערב החגיגי בשנה היה ליל הסדר. סבא יהודה היה אלמן כבר שנים רבות, ורוב עבודת-ההכנה היתה נופלת על מרים: להוציא את כלי הפסח מהמחסן. לבשל, ולערוך את השולחן הארוך סביבו ישבו סבא יהודה, שלושת בניו ברוך, אלעזר ובנימין עם נשותיהם, הנכדים, וצעיר הנינים, גיורא. את הסדר האחרון עם סבא יהודה חגגנו בחדר הגדול של מרים ואברהם, בבית שברחוב ביל"ו. זה היה בפסח תש"ח, 1948. הפעם הזו שינה יהודה ממנהגו בסדר. הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו, הכחולות-עדיין, הבריקו וקולו רעד.

 "אני בטוח," החל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד, "שזהו הסדר האחרון שאני אתכם. לא אשב עוד אתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."

אחר כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימי על הקמתה של המדינה."

וכאן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"

לאחר מותו של סבא יהודה עבר הסדר לבית הדוד ברוך. ולאחר מות ברוך, עבר חליפות לבתיהם של מרים ושל אהרון, כאשר היוזמה, הפיקוד והרוח הם בעיקר של מרים. לזכותה של מרים החידוש המבריק שהכניסה למסורת המשפחה, בהתחפשה לאליהו הנביא המחלק אגוזים לנכדים. זה אולי פיצוי על האיסור לגנוב אפיקומן בסדרים של משפחת ראב, כי סבא יהודה ואביו אליעזר אמרו שזה מנהג מגונה שמחנך את הילדים לגנוב. חבל שבשנים האחרונות כבר אין בכוחנו לשבת כולנו או לפחות רובנו יחד, ולמלא אחר הצוואה של סבא יהודה.

לפני שבעים ואחת שנים, ביום הקרב הגדול על פתח תקוה, יום חמישי, ה-5 במאי, כ"ז בניסן תרפ"א, יצא ברוך, אביה של מרים, עם אקדח המאוזר הגדול שלו לעמדה בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, לא רחוק מפרדס ראב. שם שהה במשך כל יום הקרב.

אשתו רבקה, והבנות, שמחה ומרים, שהיתה אז כבת תשע, נישארו אצל סבא יהודה וסבתא לאה. כאשר צילצל הפעמון בבוקר, הבינו כולם שההתקפה החלה. סבא יהודה, שהיה אז בן שישים ושלוש, לקח את כל המשפחה ודרך כרם הזיתים הלכו עד לבניין של בית ספר פיק"א. בחדרי הכיתות הוכנו סירים עם מים, פרימוסים, וערמות של אבנים. ההוראה היתה שאם הערבים ינסו להתקרב, לזרוק עליהם אבנים מהקומה השנייה, ולהרתיח מים ולשפוך עליהם. הזקנים ישבו במרכז החדר, על הרצפה, ואמרו תהילים. סבא יהודה לא השתתף איתם אלא היה יוצא מדי פעם, למטה, כדי לשמוע מה קורה במערכה ולדווח ליושבים למעלה.

בשלוש אחר-הצהריים, כאשר היה ברור שהמערכה כבר נגמרה בניצחון הפתח-תקוואים, הופיע ברוך, שחור כולו, מלוכלך והמום ממה שעבר עליו בקרב. רבקה אשתו צירפה שני ספסלים, השכיבה אותו עליהם, הניחה את ראשו בחיקה והרגיעה אותו עד שנרדם.

ההלווייה של אבשלום גיסין, של גרינשטיין ושל רפופורט התקיימה למחרת ביום שישי לפנות-ערב. אורלוב, הקורבן הרביעי, מת רק לאחר יום. בלווייה השתתפה כל המושבה, מנער עד זקן, הכל יצאו לחלוק את הכבוד האחרון. לפי הכתוב בעיתונים מאותה תקופה, כאשר הובאו הגוויות העטופות בטליתות לרחבה, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון, העמיד את התהלוכה ברוך ראב הצעיר, ואמר:

 "אני דורש לכבד את הקדושים ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה."

כל הקהל ישב, ובהמוניו געה בבכי חרישי, מאופק, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכה כחצי שעה. המראה היה מזעזע. מאות אנשים ישבו על האדמה ובכו מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודים, שכיבדו בנוכחותם את מסע האבל, עמדו סביב ועיניהם דומעות.

אז סיים ברוך ראב את הדומייה, רמז לקהל לקום על רגליו, ואמר: "בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים שלושת חללינו, שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים בפתח-תקוה! אנחנו נשבעים שלא תיפול רוחנו ונמשיך את דרכנו, דרך עבודת-היישוב!"

חלפו שנתיים, וביוני 1923, נחגג טכס השלום עם אבו-קישק. עיתוני התקופה מספרים כי לאחר נאומו של אברהם שפירא, שהסתיים במילים: "רק השלום הזה, המבוסס על הצדק ועל הכבוד, יכול להיות שלום אמיתי וקיים. יחי העם הערבי! יחי אבו-קישק! יחי העם העברי! תחי פתח-תקוה!" – אחרי הדברים האלה, ותשואות הקהל, קם ברוך ראב, ודיבר בערבית שוטפת ונמלצת: "אני מקווה כי היום הגדול הזה ישכיח את העבר, ותתחיל הגשמת הייעודים של הנביאים העברים – לקרב את שני הגזעים השמיים לטובת מולדתם המשותפת..."

אלה היו רק מקצת קורות ברוך ויהודה, האב והסב של מרים. אני מאחל לה בשם כולנו שתעפיל ותגיע לאריכות הימים של סבה סבא יהודה, של דודתה דודה אסתר, ושל בן דודה הוא יצחק ראב, שלא מזמן חגגנו את יום הולדתו התשעים.

פתח-תקוה, 1.1.1993

*

מרים מספרת, שהמורה יהודית, שעליה אני מספר, היתה קרובת-משפחה של המנהל דוד חיון, באה מירושלים ושמה היה יהודית טריגודה. היא היתה יפה, שחורת שיער וכהת עור. נידמה לי שאני מספר עליה באחד מספריי, הבכי שלה, וחלום שחלמתי על אודותיה בעודי ילד, אני חושב שהיה היתה דמות האישה הראשונה שאהבתי. הייתי אז בכיתה ב' לערך, ומעניין מאיפה היה לי שכל לכך.

* * *

מתי דוד

האמנם קיים איזון בשידור?

בלוחמה הפסיכולוגית על דעת הקהל, בינינו לבין הפלסטינים, שמתנהלת במלוא עוזה, בתקשורת העולמית והישראלית, ידנו על התחתונה. זאת גם על רקע רצונה של חלק מהתקשורת שלנו להיות תמיד כביכול מאוזנת, ניטרלית ואובייקטיבית ולהציג ללא כל יחס והצדקה את עמדות "הצד השני". חלק מהעיתונאים הפכו לכתבים מגויסים של האו"ם, במסווה של אובייקטיביות מקצועית". כאליבי לתקשורת אנטי פטריוטית מופקרת.

כאשר התקשורת שלנו – בעיקר האלקטרונית – נותנת במת תעמולה והסתה קבועה לנציגי "הצד השני" שהם אויבינו, אנחנו מפסידים במערכה.

בתגובה לכל ביקורת צודקת המושמעת נגד התקשורת, בגין מדיניות שידורים מעוותת, מגמתית וחד ממדית, המשרתת את תעמולת אויבינו נגדנו, התשובה הקבועה, השגרתית והשקרית היא: "כל אשר אנו משדרים הוא מקצועי, ענייני ואובייקטיבי."

נו באמת!

בכל שיקול מקצועי ברוטו של עיתונאי יש גם שיקול אישי נטו. זאת מאחר ועיתונאי נולד בצלם אלוהים שיש לו הטיות, נקמנויות, חשבונות ודעות כמו לשאר הבריות. הוא איננו תוכנת מחשב, ועל כן כל טענה רק למקצועיות נטו לא קיימת, מאחר וגם אובייקטיביות לא קיימת.

התקשורת מתגוננת נגד הביקורת הצודקת כלפיה באמירה אינטלקטואלית ומקצועית כביכול שחובתה לשקף ולבטא גם את "הצד השני" בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כדי שהתקשורת לא תקפח את "הצד השני", ועל מנת להביא מציאות מטורפת זו של "איזון בשידור" לאבסורד, אני מציע להפיק תכניות חדשות –

למנות את ד"ר אחמד טיבי, לעורך ולמגיש של סידרה חדשה בשם: "מבט שני על המפעל הציוני", סידרה שתהיה המשך ל"תקומה". זאת על מנת "לתת ביטוי לצד השני".

למנות את ד"ר ניב גורדון וד"ר אילן פפה לעורכי תוכנית חדשה בשם "הגיליוטינה". בתכנית ישתתפו "ההיסטוריונים החדשים" שהפכו למכסחי המיתוסים הלאומיים והציוניים "כדי לתת ביטוי לצד השני." היסטוריונים אלה יצטרכו להוכיח כי "הנאשמים" לאסון הפלסטיני הם אך ורק היהודים, הציונים והישראלים. גם תוכנית זו מטרתה לאזן את "התעמולה הציונית" ולהציג את האמת של "הצד השני".

למנות את העיתונאי גדעון לוי ("הארץ") לעורך ולמנחה של תוכנית תחקירים חדשה בשם "פשעי מלחמה". בתוכנית יחשוף גדעון לוי את כל פשעי המלחמה של צה"ל ושאר כוחות הביטחון הישראלים, בגישה אובייקטיבית ומאוזנת.

למנות את העיתונאי עקיבא אלדר ("הארץ") ומנכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר לעורכים ומנחים של תוכנית חדשה בשם "מָעָקַב". התוכנית תחשוף את כל הפרטים על ההתנחלויות והמאחזים מעבר לקו הירוק.

אהוד,

המאמר הזה פורסם היום, 29.7, במלואו ב"מעריב". כתוצאה מהפירסום קיבלתי מייל מעורך "הארץ" שמודיע לי שמעתה לא יפורסמו שום תגובות שלי בעיתון.

מתי

* * *

מכתב ממיכל סנונית

אהוד יקירי.

היינו השבוע, צבי ואני, ביערות הכרמל. יומיים של בילוי שקט ונעים. לקחתי עימי ספר. והנה, נוכחתי לדעת כבר למחרת שסיימתי לקרוא. מה אעשה? נתקפתי אימה. ירדתי לחנות היחידה, לדברי קוסמטיקה ולחפצי נוי, אבל ספר אין! ממש לא ידעתי מה אעשה. שאלתי את האישה האחראית והיא אמרה שאגש לחדר הקריאה. נכנסתי לחדר חשוך, שניכר שאיש אינו פוקד אותו, ועל המדפים מצאתי מיספר ספרים ועיתונים שלא נראו לי ברי עניין. ואז פגשתי בספרך, "ספר הגעגועים", שקראתי כאשר ראה אור ואף קניתיו לידיד ליום הולדתו. הספר הזה הציל אותי. אני לא יודעת מה יהיה בעולם בלי ספרים. וכיצד זה בכלל במקום כזה אין חנות ספרים? ומדברים אצלנו על חוק הספר, הוזלות, וכל זה. אבל בשביל מה הוויכוח אם במקום כזה של פנאי, חופש ותרבות, אין ספר?

 שלך ובתודה על שהיצלת אותי,

מיכל

למיכל ולצבי היקרים,

כולי קנאה בכם שהייתם ביערות הכרמל. בעיניי המקום הזה שווה יותר מכל מנעמי חו"ל, מה עוד שאין צורך לטוס אליו ולכתת רגליים בטיולים ובסיורים מתישים.

אכן, בפעם האחרונה שהיינו במקום הבאתי להם מתנה את הספר שלי אבל איש לא טרח אפילו לגשת ולהודות לי. שלא לומר שמעולם לא הזמינו אותי אליהם בתור סופר.

אז לפחות העותק הזה עשה את שליחותו בכך שאת חזרת וקראת בו וגם נהנית.

שלך

אהוד

* * *

רוֹן גֵּרָא

לַיְלָה חוֹרֵשׁ רַע

בְּלֵילוֹת הַחֹשֶׁךְ הַחַמִּים

גִּזְרֵי מַחְשָׁבוֹת פְּצוּעוֹת

מְטַפְּסִים בַּחַלּוֹן

מַעֲלִים תְּמוּנוֹת

מִתְיַפְּחוֹת.

הַחַיִּים מִתְקַמְּטִים.

צִירֵי הַמִּטָּה נֶאֱנָקִים

הַזֵּעָה נִגֶּרֶת

מַשֶּׁהוּ כָּבֵד בֶּחָזֶה

וְהַלֵּב מְנַבֵּא

יָמִים שְׁבוּרִים.

הָאֵיבָרִים מִתְרַחֲקִים.

בֹּקֶר צְרוּב שֵׁנָה

קָם עָלַי

הוֹלֵךְ וְנֶחְבַּט

וְצֵל מִתְנַכֵּר

זָע וְהוֹלֵךְ עִם תְּנוּעַת

הַוִּילוֹן

בֵּין תְּחִנָּה לַתְּחִנָּה.

מְנַסֶּה לָתוּר אַחַר פַּכִּים קְטַנִּים

שֶׁל שִׂמְחָה.

* * *

עדינה בר-אל

על תרומת הרצליה רז למכללת "אחווה"

חברי סומליו"ן היקרים, ברצוני להוסיף מידע למכתבה הנוגע ללב של הרצליה רז היקרה. כפי שאתם זוכרים בוודאי מביקוריכם במכללת "אחווה", ישבנו שם בחדר מס"ד – מרכז לספרות, ספרות ילדים ודידקטיקה – שהיה לי הכבוד לחלום אותו ולהקימו. לא הייתי מצליחה בכך אלמלא תרומתה של הרצליה רז למכללה. הרצליה תרמה כאלפיים (!) ספרים. אוסף הספרים שנתרם ע"י הרצליה רז כולל ספרות יפה (כל כתבי יזהר, שלונסקי, גולדברג, בארון, עגנון, ברנר, ברש); מחזות, ביקורות תיאטרון, והצעות להוראת דרמה; ספרי יהדות ופילוסופיה, תנך, פולקלור; שירה; ספרי ילדים ונוער; מקראות ספרותיות; כתבי נופלים וכן הצעות להוראת טקסטים של יוצרים שונים ושל נושאים מגוונים: לשון וספרות, משואה לתקומה, איורים בספרות ילדים, הקשר בין פסיכולוגיה לספרות.

בזכות הספרים הללו הסכימו במכללה להקים את המרכז לספרות ילדים, והספרים שוכנו בארונות זכוכית. הפעילות – לפני צאתי לגמלאות – היתה ענפה. בחלק מהם הייתם אתם, חברי סומליו"ן, שותפים פעילים: ימי עיון, סיורים, הרצאות, וגולת הכותרת לדעתי: שנתון בשם "מסד – מאסף לענייני ספרות והוראתה". שמונה גיליונות ראו אור. ברובם התפרסמו מאמרים ורשימות של הרצליה וגם שלכם, הסופרים. בעיקר אציין את הגיליונות שהוקדשו לנושאים הללו: סיפורי חיים, דמותו של המורה, איורים בספרות-ילדים. אלו היו גם נושאים, שהוקדשו להם ימי העיון. הבה ניזכר בנוסטלגיה במפגשים ובפעילויות אלו במכללה. היום פעילותנו היא במקומות אחרים בארץ. אולם הספרים של הרצליה ממשיכים להעשיר במכללה את הסטודנטים, המורים והגננות לעתיד, ומכאן שזוהי תרומה נוספת של הרצליה למערכת החינוך בארץ.

אני מרשה לעצמי לפנות להרצליה בשם כל חברי סומליו"ן:

תודה לך, הרצליה היקרה, על הקמת סומליו"ן, על פעילותך הענפה ועל תרומתך החשובה לספרות הילדים ולחינוך בארץ. מאחלים לך בריאות, ימי אושר ואריכות ימים.

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק שישה-עשר

...לבית-החולים הצבאי בסטאמבול

הלילה אפל וגשום. בתחנת ראיאק מעבירים את העשרים-ושמונה לרכבת אחרת. הם מיטלטלים בקרון-משא סגור ובלתי-מוסק לאורך בקעת האורונטס עד אשר בשבת לפנות-ערב הם מגיעים לעיר חאלב, היא ארם-צובא.

זוגות-זוגות, קשורים בחבל ארוך ותשושים מהדרך, מכניסים אותם העירה. שני יהודים מארץ-ישראל, שהתגלגלו בגלל המלחמה עד לכאן, פוגשים את בני-החבורה ברחוב ומבטיחים לעזור להם ולבקש עבורם סיוע מהקהילה המקומית, אך בחצות לילה מעירים אותם החיילים, קושרים אותם שוב וממהרים אותם מהחאן לתחנת-הרכבת.

הם ממשיכים בנסיעה בקרון-משא ובאים לעיר הארמנית-לשעבר, אדאנה. ככל שמצפינים נעשה קר וגשום יותר. משכנים אותם באורווה גדולה שבה מצויים יותר ממאתיים עריקים ופושעים מבני העממים השוכנים בממלכה העות'מנית; יושבים, פולים כינים מבגדיהם המזוהמים, ומתגרדים ללא-קץ. שבועיים הם שוהים באורווה ואינם מקבלים אוכל, קונים את צורכיהם בכסף שלמזלם הביאו מדמשק, ושפירא חילקו בתחילת המסע, ארבעה נפוליונים לאיש.

יום אחד הם מוּצאים החוצה. על פניהם עובר המפקד המקומי, הקומנדאנט עבדול כרים-פחה. הוא שואל כל אחד למקצועו. זה מציג עצמו כמהנדס בניין או רכבות, זה כמומחה לביצורים, למשאבות, לטלגרף ואפילו כרופא. כך הם מקווים להישאר בחיל-המצב של העיר ולא להישלח צפונה, לחזית אנאטוליה.

 "אתם רמאים!" מתרתח כרים-פחה. "אין לי שום רצון להתעסק עם חשודים, שנשלחו לצבא כעונש על פשעים מדיניים. אם שר המלחמה אנוואר-פחה רוצה חיילים כמוכם, בבקשה שיקח אתכם אליו, ויגייס ויאמן אתכם בעצמו בתור חיילים!"

*

קשורים בחבלים זה לזה נושאים הארצישראלים את כל חפציהם על גבם ומובלים למחרת בלילה לתחנת-הרכבת. כבר שעתיים הם פוסעים בגשם, באפלה ובבוץ. שפירא, המבוגר בחבורה, כבן ארבעים-ושמונה, צועד בראש הפלוגה, ובחורי "השומר" חולקים ביניהם את נשיאת מטענו כדי להקל עליו. עוזרים גם שני בידואים מחג'אז, שאף הם נתכבדו בכלא בתואר "אסירים פוליטיים" וצורפו לקבוצה. הארצישראלים נותנים להם ממזונם ומצילים אותם מרעב.

בזו אחר זו ניגפות הרגליים באבנים ושוקעות בשלוליות רפש, ובבוץ בלול בזבל בהמות. בהגיעם לתחנה נצרך אחד החברים ללכת למחראה. שפירא מבקש בערבית מהזאבט לשחרר לרגעים אחדים את האיש, בליוויית שומר, כדי שיוכל להיפנות לצרכיו. הזאבט מסרב, וכך צועדת כל החבורה למחראה בעקבות האחד, שלפחות מוגן עתה, בזכות החבל, מנפילה בחושך לבור מסריח וקר.

כאשר עולה הבוקר מתגלים הרי הטאורוס האדירים מצפון, מכוסים שלג, מראה שלא היה אפשר לראותו מהאורווה. הרכבת טרם יצאה לדרך. הזאבט הרגזן מודיע:

 "יא איברהים-באבא! אם לא תצטיידו על חשבונכם בפחמי-עץ כדי להסיק את תנור-הברזל שבקרון – תקפאו כולכם מקור."

 "נקפא – נקפא," עונה לו שפירא. "אם נגזר עלינו לשרת את הוד מעלתו אנוואר-פחה, בכך שכולנו נקפא למוות בקור – אז נקפא, ובסטאמבול תואיל למסור לו את גוויותינו!"

הרמז משפיע על קצין המשמר והוא מרשה לשלוח אחד מבני החבורה לקנות פחמים וגם להצטייד לדרך בבקבוקי עראק אחדים, סגולה נגד הקור.

המסילה מתפתלת לרגלי הרי הטאורוס התיכוניים. הרכבת נכנסת למנהרות ספוגות עשן ופיח ויוצאת אל מרחב לבן, מסנוור, בו נטועים עצים בשלכת. הקטר צופר וצופר. החורף בעיצומו. תנור-הברזל בוער בקרון-המשא הסגור. הרכבת חוצה את אנאטוליה מדרום לצפון: קרמן, קוניה, אסכישהיר, אדפזרי, ועיירות אחרות, ששמותיהן נשכחים מיד; עד שמגיעה לבסוף לתחנה הגדולה ליד הנמל בחיידאר-פחה, על שפתו המזרחית של מיצר הבוספורוס, ממנה נשקף קו-האופק של סטאמבול בשלל כיפות וצריחי מסגדים.

בספינה קטנה חוצים בני-החבורה את מימיו הקרים של המיצר ומציבים רגליהם על אדמת אירופה. מן הנמל, שבחוף גלאטה, נראית העיר מעבר למפרץ קרן-הזהב כשהיא מכוסה שלג. הגגות לבנים והעצים ערומים. מושלגים גם כיפתה וצריחיה הגבוהים של איה סופיה, הכנסייה הביזאנטית המפוארת שהפכה למסגד לאחר הכיבוש התורכי, ואשר כל מסגדי סטאמבול וארמונותיה בנויים בדוגמתה ומעניקים לעיר את יופיה המיוחד. אך בינתיים הקור מקפיא, הרוח עזה, והלחות חודרת מבעד לבגדים שלא כובסו זמן רב.

שפירא נזכר ביום קיץ מאושר של שנת 1880, יום שישי בשבוע: כיצד ירד בנמל עם הוריו מהאונייה "רסייה"; כיצד עברו בהשתאות את גשר גלאטה הגדול, הנטוי על פני מפרץ קרן-הזהב, והמשיכו לטייל בסימטאות השוק; כיצד ראה את הכלבים, העזים, הגמלים, ותהלוכת התפילה של יום סאלם-אל-מאליכ, שבו יצא השולטן עבד אל-חמיד מארמונו המפואר ביילדיז-קיוסק להתפלל במסגד איה סופיה הגדול, והכל בירכו אותו: "פדישהמיז צ'וק ישסון!" – כלומר, מלכנו יאריך ימים.

אך עתה אין זמן רב למחשבות. מיד הם נלקחים למבצר גדול המשמש בית-סוהר צבאי. אלפי אסירים מרחבי הממלכה כלואים בו, עריקים, פושעים מדיניים ופושעים פליליים. כולם נתונים במרתפים טחובים אשר השמש אינה זורחת עליהם מעולם, רק אור קלוש מסתנן אליהם מן האשנבים הגבוהים. האסירים יושבים, מפהקים ומתגרדים ביום, שוכבים, מפהקים ומתגרדים בלילה. רובם רעבים. כולם מלוכלכים. האוכל הניתן הוא דל. לארצישראלים מרשים לקנות מזון בחוץ, והם משתפים בו גם את שני הבידואים שהובאו עימם.

למחרת בואם נסתם ביב הניקוז של מי השופכין, היורד לים. שלושה ימים מצטברת זוהמה על רצפת החצר, והסרחון מתפשט. גם לאחר שפותחים את הביב, והרפש הנוזלי יורד לים, נקרשת בה שכבה סמיכה עשויה שיירי אוכל, בוץ, עכברים מתים וצואה. כוח ההתנגדות של האסירים הרעבים אינו רב. במהרה מתחזקות המחלות המידבקות ופורצת מגיפת טיפוס. מדי יום מוצאים אסירים מתים מן המבצר. הממונים מתעלמים ואינם טורחים כלל לשלוח את החולים לבתי-החולים. אלה מתגוללים בחום גבוה, משלשלים ומתייבשים בצמא עד מותם. שפירא משתדל ליצור קשר עם מכרים יהודים וערבים המתגוררים בעיר, שיעזרו לו להיחלץ, אך לשווא.

*

בוקר אחד מודיע השאוויש הגידם, הממונה על המרתף שבו שוכנים האסירים הארצישראלים:

 "יא איברהים-באבא, פלוגה של חיילי עות'מניה האמיצים נשלחה כתגבורת ממבצר דהוד-פחה לחזית, למלא את מקום הנופלים הקדושים, ובעזרת האל נתפנה מקום לאמן אתכם. בעוד שעה תצאו לדרך ותתחילו להיות חיילים ממש, כדי שתוכלו למות על הגנת המולדת!"

אסירי-דמשק הארצישראלים, ובראשם שפירא, פוסעים שוב באוויר החופשי, בעיסת בוץ וברפש דרכים, לאחר הפשרת השלגים, אל הבסיס הצבאי התורכי במבצר דהוד-פחה, מרחק שעתיים הליכה מסטאמבול לכיוון דרום-מזרח.

בבואם למבצר הם מקבלים מדי-צבא קרועים ומזוהמים, שהוסרו כנראה מגופות חיילים חולים ומתים ולא כובסו. מעמידים את הארצישראלים במסדר ונותנים להם שם: "ברינג'י טאבור", פלוגה ראשונה.

החיילים הם מבני כל העמים החוסים תחת צל השולטן, גם אלה שחזרו משבי ברוסיה והובאו למבצר כדי לסגלם מחדש למשמעת צבאית בטרם יוחזרו לחזית. סדר היום של הטירונים כולל אימונים בתרגילי-סדר ובנשק, והמשטר כמו בכלא. אסור לעזוב את תחום המבצר. הזוהמה גדולה והמים בצמצום. כאשר רוצים לקנות אוכל בחוץ, להשלים את המזון הקלוקל שמספק הצבא, משלשלים חבל מחלון הקסרקטין שבקומה השנייה, אל הרוכלים העומדים למטה.

לפני חג הפסח עולה מאוד חומו של שפירא. גם הוא נגוע בטיפוס ועל כן נשלח לבית-חולים צבאי תורכי. המקום אינו שונה בהרבה מהקסרקטין והכלא. חוסר תרופות. לכלוך. חיילים נגועי מגיפות קודחים בחום גבוה, שוכבים בצפיפות בחדרים קטנים על מיטות מסודרות בשלוש קומות, מדביקים זה את זה ומגבירים את התמותה.

ספר תורכי מגלח את ראשו של שפירא, כנגד הכינים. מלבישים אותו כתונת ארוכה, שהיתה פעם לבנה. הוא מסתובב בבית-החולים כרוח רפאים, גופו רזה, החום הגבוה והשלשולים החלישו אותו, עיניו הקטנות שקועות עמוק בחוריהן, וקולו כמעט שאינו נשמע.

שום אירופי ושום קצין אינם מאושפזים בבית-החולים הצבאי. למיוחסים יש בסטאמבול בית-חולים גרמני, שבו עובד גם רופא יהודי, ד"ר תיאודור זלוצ'יסטי, אלא ששפירא אינו מצליח להתקבל לשם, למרות השתדלות הרופא היהודי, המתאמץ לעזור לארצישראלים.

גופו החזק של שפירא מתגבר על המחלה. הוא מחלים וחוזר למבצר. ושוב מתאמן מדי יום תחת הדרכתו של חייל תורכי ותיק, שדרגתו און-באשי. הוא מגלה שבהיעדרו פחת מספר חבריו: חלקם הצליח להסתדר בשירותים, אחרים חלו או התחלו ונשלחו לבית-חולים, אחדים נלקחו לחזית. השמועות המגיעות מדכאות: חייל יהודי אחד, בריליאנט, צייר, תלמיד "בצלאל" בירושלים, נשלח לחזית ושם אבד בהרים, זאבים טרפו אותו.

יום אחד נדבק בטיפוס מפקד המבצר, הנס יורגן-פחה, קצין גרמני שקיבל את תוארו מהתורכים. כמובן שהוא מגיע לבית-החולים הצבאי הגרמני, וזוכה לטיפול מעולה מידי ד"ר זלוצ'יסטי.

 "במה אוכל לגמול לך על כך שהיצלת את חיי?" שואל הפחה הגרמני.

 "נשארה אצלך קבוצה של יהודים מארץ-ישראל, אנשים הגונים, שרק בטעות נענשו להיות חיילים ולהתאמן בדהוד-פחה לקראת היציאה לחזית. האם תוכל, הוד-מעלתך, להשתדל לשחרר אותם?" אומר ד"ר זלוצ'יסטי.

 "אעשה כל מה שביכולתי."

לאחר ימים אחדים הוא שולח הודעה לד"ר זלוצ'יסטי: "בדקתי. שמונה אנשים אלה הם בעלי תיקים מיוחדים. אין בסמכותי לשחררם. מצטער. אבל אדאג שלא יישלחו לחזית בטרם ישלימו היטב את אימוניהם."

הרופא מבין את הרמז לעיכוב המשלוח, ומצליח להודיע על כך לשפירא.

*

פלוגות טירונים ממבצר דהוד-פחה נשלחות למלא את השורות שהתרוקנו בחזית התורכית המתמוטטת בארמניה ובקאווקאז. ערב אחד מגיע תורם של הארצישראלים האחרונים. בלילה מחלקים ליוצאים מדים ללא קרעים, נותנים להם ציוד-לחימה אישי, קסדות ורובים, והאון-באשי, הרב-טוראי השמן, מזהיר אותם בהנאה:

 "יא איברהים-באבא, אמור לאנשיך ב'ברינג'י טאבור' שלא יקחו מטען מיותר כי יהיה עליכם ללכת ברגל יותר מחמישים יום מזרחה, בין הרי הפונטוס לחוף הים, דרך טרביזונד, עד שתגיעו לחזית!"

האנשים מיואשים. חשים עצמם נידונים למוות. שפירא נזכר שבחוף האחר, בקצה הצפוני של הים השחור, נמצאת אודיסה, שממנה הפליג כילד לארץ-ישראל. בינתיים הוא מעודד את חבריו: "בבוקר, במסדר, אולי יעבור על פנינו הפחה הגרמני. עוד לא מאוחר להזכיר לו את הבטחתו לדוקטור זלוצ'יסטי."

*

הגדוד העומד בבוקר למפקד בחצר המבצר מונה כשלושת אלפים איש. רבים חזרו מהשבי הרוסי ועתה מכריחים אותם לשוב למלחמה. לקול תיפוף חדגוני עובר הנס יורגן-פחה על פני שורות החיילים, הניצבים בעמידת דום. אחריו צועד מפקד הגדוד התורכי. היגיעו ל"ברינג'י טאבור", הפלוגה הראשונה, שבה עומדים גם הארצישראלים? רגעים ממושכים של חרדה עוברים על אלה. יש שורות שעליהן הפחה מדלג בשרירות. לבסוף קורה הבלתי-ייאמן, הוא מתקרב. שפירא יוצא מהשורה בלי היסוס, וללא רשותו של מפקד הפלוגה, נוקש בעקביו, מצדיע בנימוס, ומכריז בגרמנית בפני יורגן-פחה:

 "מודיע בהכנעה, הוד-מעלתך, אנחנו כאן שמונה היהודים שהזכיר הדוקטור זלוצ'יסטי..."

דומה שכל המסדר עוצר נשימתו. הקצין התורכי לוטש עיניים זועמות כלפי שפירא. ידו המחזיקה בשרביט החזרן הדק רוטטת, היא מוכנה להצליף על פני החייל החצוף ולהרתיעו חזרה למקומו בשורה. אך כאשר הוא רואה כי מפקד המבצר אינו מגיב, כצפוי, בהתפרצות זעם, הוא מתאפק ושותק.

בסיום המפקד נקראים שמונה הארצישראלים אל מפקד הגדוד: "בוא הנה יא איברהים-באבא! טפו! מצידי אתם יכולים ללכת לכל הרוחות! אבל לפי הרושם שעשיתם על המפקד, אתם לא מוכשרים עדיין להישלח לחזית כדי להילחם בשורות צבאנו המפואר ולהביא כבוד ל'שער העליון'! לכן תורידו מיד את המדים הטובים שקיבלתם ושאתם לא ראויים להם, תחזירו את הציוד, ותשובו להתאמן עם פלוגת הטירונים... בושה!"

שפירא וחבריו עומדים, ערומים-למחצה, ומעלים על עצמם את קרעי מדיהם הקודמים, המלאים כינים וכתמי-דם שהותירו פשפשים מחוצים. מרחוק נשמע שוב קול תופים חדגוני. עתה עוברים על פניהם בסך מאות חיילי הגדוד, צועדים שחוחים בבגדיהם החדשים לעבר שער המבצר, החוצה, רובים על כתפם ותרמילים על גבם והם שרים על-פי פקודה שיר לכת תורכי במנגינת נכאים, ומגניבים מבטי קנאה בנשארים.

*

האימונים המפרכים וחסרי התכלית נמשכים שבועות רבים. כבר קיץ, יולי 1918. מהבוקר צועד שפירא הלוך-ושוב בחצר המבצר, בפלוגת טירונים, חלקם אסירים או שבויים-לשעבר, תורכים, כורדים וערבים. כבר צהריים. חם. רוח מלוחה באה מים מרמרה, ים השיש. החיילים צמאים ורעבים. רובם מתרשל בתרגילי-הסדר: אלה חולים, אלה מתחלים, אלה נעליהם בלויות או אינם מבינים תורכית או נבערים מדעת ואינם מבחינים בין ימינם לשמאלם.

האון-באשי התורכי השמן, בעל האחוריים הבולטים, המאמן אותם, נהנה מיתרונו על חייליו, אף כי לעיתים הוא מתבלבל בקצב ובפקודות. בהתרגזו הוא מכה ומקלל אותם ובועט בהם. ביחוד הוא נהנה לענות את הצעירים, מהם נערים, שגוייסו להציל את הממלכה השוקעת, ובלילות הוא מתאנה להם.

רק המבוגר בחבורה, שפירא, ממלא אחר כל הפקודות בדייקנות, בזריזות ובגו זקוף, כמנסה לשמור על גאווה צבאית בתוך הערב-רב שמסביבו.

האון-באשי מעמיד את הפלוגה בדום, מתנשם, מוחה זיעה מעל מצחו, ניגש אל שפירא ושואל בלעג: "יא איברהים-באבא, תסביר לי, איך זה שרק אתה יודע לעשות את כל התרגילים האלה מבלי לטעות בהם אף פעם?"

שפירא משיב בנימוס למפקד, הצעיר ממנו ונמוך בקומתו: "אני מבין את המלים הערביות שבפקודה, אני רואה בעיניי את הדוגמה המצויינת שלך, ומשתדל לעשות כראוי, אחריך..."

הדיבור הקטוע, הפסקני, של שפירא, מעין גמגום טבעי, מעביר רחש צחוק כבוש בין השורות. זיק ניצת במבטו של האון-באשי. מותניו רוטטים. הוא מתקרב לשפירא, סוטר על לחייו פעם ועוד פעם, מוסיף מנת קללות מסולסלות בתורכית עסיסית – על אביו, אימו, אשתו, אחותו, אחוריו ודתו.

בעיניו הכחולות, הקטנות, של שפירא, ניצת שוב לרגע ברק הפלדה מטיל המרות והרגיל לצוות, שעומעם בשבועות מתישים של מאסר, מחלות ורעב. אך הוא בולם עצמו מלסטור חזרה על לחיו של האון-באשי, שפגע בכבודו כפי שלא עשה איש מימיו. החלטה אחרת, נחרצת, עולה במחשבתו של שפירא:

 "צבא הנרקב בסדרים מנוולים שכאלה – אינו ראוי לשירותי!"

בערב הוא ניגש עם שארית כספו לחדר הזאבט הממונה על מסדר החולים:

 "אני לא מרגיש טוב. מחר בבוקר לא אוכל ללכת לאימונים, אני צריך לרופא."

 "יביא אלוהים מרפא למחלתך ויוסיף לך בריאות ושנים ארוכות, יא איברהים-באבא. שלושים לירות."

 "עשר," מדובר בלירות תורכיות של נייר, שערכן אינו רב.

 "יהיה עשרים, אבל רק לשלושה ימים," לוקח הזאבט את הבקשיש, משחררו זמנית מהשירות, ורושם אותו כחולה.

מרפאת הבסיס שורצת כינים, פשפשים, וכל זוהמה שמתגלגלת במחנה, ואין בה אפילו תרופה אחת לרפואה. למחרת בבוקר מגיע הרופא היווני, הממונה עליה.

 "מה יש לך?" הוא שואל את שפירא.

 "אני חולה. אני מבקש שתשלח אותי לבית החולים הגרמני."

 "ירחם עליך אדוננו המושיע ויביא מרפא למחלתך. מאה וחמישים לירות תורכיות, וההפניה בידך."

 "מאה."

 "מאה ארבעים, מפני ששנינו לא תורכים."

 "מאה שלושים."

 "בסדר. שנזכה לראות בקרוב את מפלת 'השער העליון', ולהניף את דגלינו על המסגדים שלו!"

 "אמן."

*

בכוחות אחרונים מגיע שפירא לבית-החולים של הצלב האדום הגרמני. בבית-החולים שלוש מחלקות: גרמנית, אוסטרית ותורכית. בתורכית השירות, הניקיון והמזון הם הגרועים ביותר, ואולם זו עדיין נחשבת כגן-עדן לעומת בית-החולים הצבאי התורכי.

ימי האימונים המפרכים במבצר דהוד-פחה עירערו את בריאותו של שפירא. חומו עולה שוב ומתחדשים השלשולים והצמרמורות, באמצע הקיץ. הוא מבקש מהשאוויש התורכי, הממונה על קבלת החולים, להחיש את קבלתו, כי נחלש מאוד, ואולם לשאוויש יש זמן, ואולי הוא מחכה לבקשיש. שפירא כמעט מתעלף עד שהלה מואיל לקבל את ניירותיו.

 "אתה חייל גרמני?"

 "לא. אני יהודי."

 "יהודי ארור! מפלשתינה? מהמרגלים?!"

 "מפלשתינה, אבל לא מהמרגלים."

 "גם המחלקה התורכית טובה מדי בשביל בוגדים מסריחים כמוך!"

*

שפירא מבלה את שארית קיץ 1918 בשלוות בית-החולים הגרמני, בבית אבן מוקף חומה ולו חצר רחבה. למקום מגיעים עוד שני ארצישראלים מהפלוגה של אסירי דמשק. גלוחי-ראש, לרגליהם היחפות נעלי-בית תורכיות, הקרויות פאפאושים, לגופם כותנות-פסים ארוכות – הם מדשדשים כצללים שעות רבות במסדרונות בית-החולים. הסתיו קרב, והם משתמשים בשמיכות הצמר הצבאיות כבגלימות, מתכסים בהן ואף יושבים עליהן באמצע היום, בחצר המרוצפת, ומצטלמים למזכרת.

הפעם החלמתו של שפירא אינה מהירה. ד"ר זלוצ'יסטי בודק כל פעם את הארצישראלים באופן אישי ואינו ממהר לשחררם. החולים התורכים בטוחים ששפירא וחבריו משחדים את הרופא כדי להישאר, ואינם מבינים מדוע אין הדוקטור מוכן לקחת בקשיש גם מהם.

בבית-החולים חוגג שפירא עם חבריו את ראש השנה תרע"ט. הם מתפללים בלא מניין ובלי תקיעת שופר, אך בליבם פנימה כבר מתרוננת בשורת שחרור וגאולה. מהחזיתות מגיעות שמועות על מפלת התורכים במקדוניה ובסוריה. ביום-כיפורים צם שפירא, כדרכו כל ימיו, למרות שמעודו לא חש עצמו כה חלש בצום. זו פעם ראשונה שהוא נמצא מחוץ לביתו ביום הזה.

בבית-החולים מבקרים אותו מכרים מארץ-ישראל, בהם גם מאיר דיזנגוף ואלברט ענתבי, שהשתדל הרבה למען שיחרורו. הם דואגים לשלומו של שפירא ומצליחים להעביר לו שלוש מאות לירות תורכיות, לאחר שכספו כמעט אזל במתת הבקשיש האחרונה שהיה עליו לתת כדי להגיע לבית-החולים הגרמני. לסוכות שולחים לו לולב, אך אין אתרוגים בסטאמבול, בגלל המצור שהטילו עליה בנות-הברית, בים וביבשה.

*

המערכה הבריטית לכיבוש צפון ארץ-ישראל וסוריה מתחילה ב-19 בספטמבר 1918 ומתקדמת באופן מהיר, בפיקודו של גנרל אלנבי. בתוך חמישה שבועות נופלים בידי הבריטים נצרת, חיפה, צפת, דמשק וחומס, ב-26 באוקטובר נכבשת חאלב.

שפירא עומד ומשקיף מבעד חלון הקומה העליונה של בית-החולים לעבר הנוף הנהדר של מפרץ קרן-הזהב ומיצר הבוספורוס. הנה עברה בדיוק שנה מאותו יום של חול המועד סוכות תרע"ח, שבו הגיע ג'לאל-ביי לפתח-תקוה בראש משלחת עונשין של חיילים ושוטרים תורכים וקבע את מקום מושבו במלון גיסין, בחפשו אחר לישאנסקי. חלפה שנה מאז גורש שפירא עצמו מן הארץ, והוא לא פגש כל אותו זמן איש מבני-משפחתו ואף לא היה באפשרותו לשלוח או לקבל מכתב מהם.

בעודו מהרהר באשתו ובילדיו הוא רואה שייטת גדולה של אוניות-מלחמה, שמניפות את דגלי בריטניה וצרפת, שטה ומתקרבת על פני ים השיש הכחול, נכנסת בקול תרועת-צפירות מחרישת-אוזניים, ועוגנת בנמל סטאמבול, בירתו של השולטן, מול ארמונותיו ומבצריו, ושום תותח לא יורה לעברן.

האם הגיע סוף המלחמה? – "אבדה עות'מניה! אבדה!" הוא אומר לעצמו בהשתאות, נזכר בדבריו האחרונים של לישאנסקי המסכן, האסור בשלשלאות, במדרגות כלא חאן אל-באשה, בדרכו לעמוד-התלייה שבכיכר המארג':

 "בשעה שאתם עסוקים בתליית אנשים, החיילים שלכם בחזית בורחים כמוגי-לב בלי קרב... תורכיה הבזויה, מעולם לא היית לנו מולדת, וגם ביום שבו אני עולה לגרדום אני שולח לך את קללתי מקרב-לב, אני שמח למפלתך הגדולה, מקוללה תהיי לעד..."

*

ב31- בחודש אוקטובר 1918 נכנעת תורכיה. למחרת הכניעה באה ההתפכחות. בית-החולים הגרמני נסגר. אין מי שידאג להפעילו. הברית הצבאית עם גרמניה מתפרקת. הרופאים נאלצים לעזוב. בו ביום נשלחים שפירא ושני חבריו חזרה למבצר דהוד-פחה. להפתעתם עדיין ניצב בשער-הכניסה חייל חמוש ברובה, שאינו מניח לאיש להיכנס ולצאת ללא פקודה או רשיון. בחצר הגדולה מצעיד בסך האון-באשי השמן נערים אחדים משרידי פלוגתם, כאילו דבר לא השתנה.

למחרת בבוקר מתעלמים השלושה מקריאות האון-באשי לצאת לתרגילי-סדר בחצר. הם ניגשים אל הזאבט. שפירא אומר:

 "המלחמה נגמרה. מתי נשתחרר ונוכל לחזור לבתינו?"

הקצין נמצא במבוכה. "מניין לי לדעת? אנחנו לא חייבים לדאוג לאנשים, שלפי תנאי שביתת-הנשק גרים כיום במחוזות שאינם שייכים עוד לארצנו. יש לנו די צרות גם כך."

 "לא מרצוננו באנו. אתם הבאתם אותנו לכאן."

 "מאיפה?"

 "מתחנת חיידאר-פחה, ברכבת."

 "אז תחזרו לשם ותירשמו במשרד המשלוחים."

השלושה אינם מחכים רגע. הם יוצאים עם מטלטליהם המעטים, עדיין במדי הצבא התורכי, חוצים את העיר ועוברים בספינה קטנה את הבוספורוס לנמל חיידאר-פחה. איזו מהומה! – מאות חיילים ואלפי פליטים מכל עמי הממלכה שהתפרקה, רבים מהם תורכים, מנסים לחזור איש-איש למקומו. השלושה נרשמים במשרד המשלוחים שליד תחנת-הרכבת. שם נאמר להם לחזור לקסרקטין בדהוד-פחה ולחכות עד שיתקבלו תעודות השיחרור.

בדרכם חזרה הם עוברים שוב בספינה את הבוספורוס וחוצים את השוק הגדול שבלב העיר. שפירא אומר:

 "אני מציע שנמחל לשלטונות על תעודות השחרור שלנו, ונשחרר את עצמנו ברגע זה."

באחת הסימטאות הם קונים בגדים אזרחיים. עולים לבית-מלון זול, שם פושטים את בגדי הצבא וחוזרים לרחוב כמו שלושה ארצישראלים המבקרים בעיר הבירה של ממלכתם לשעבר.

*

סוף הסתיו. עצים בתחילת שלכת. בפתח עומד חורף שני לשהותם בעיר. שנת 1918 עוד מעט מסתיימת. כשלושה שבועות מתהלכים הארצישראלים ברחובות סטאמבול, קצרי-רוח לחזור הביתה. השלטון בעיר נתון בידי משלחות צבאיות של בנות-הברית, בריטניה וצרפת. לגולים נודע לראשונה על הצהרת שר-החוץ הבריטי הלורד בלפור, המבטיחה ליהודים בית לאומי בארץ-ישראל. ואולם ראש המשלחת הבריטית אינו נלהב כלל לעזור להם לחזור למולדתם, הנתונה עתה כולה תחת שלטון צבאי של ארצו.

בהשתדלות ענתבי אצל המשלחת הצרפתית מועלים על סיפונה של ספינת-משא צרפתית בשם "לה ג'אולה" מאות הארצישראלים שנתקעו בעיר בתקופת המלחמה. הקברניט מרשה להניף על האונייה דגל כחול-לבן לצד הטריקולור, הדגל האדום-לבן-כחול של ארצו. הארצישראלים קוראים לאונייה: "הגאולה". שיער רבים מהם עוד לא צימח, קודקודיהם כקיפודים. הם מפליגים בים השיש. עוברים על פני חצי-האי גאליפולי. כאן התנהלו קרבות עקובים מדם בראשית המלחמה, והשתתף בהם גם גדוד נהגי פרדות יהודים עם יוסף טרומפלדור. חולפים במיצרי הדרדנלים, המסוכנים עדיין בגלל המוקשים הימיים הרבים שפזורים בהם. כל יום נוסף בים התיכון מקרב אותם אל נמל יפו, שערה של ארץ-ישראל. בשיחות המתרקמות על הסיפון מרקיעות התקוות שחקים, העיניים בורקות, והשמועות פורחות:

 "שמעתם על הצהרת בלפור? האנגלים התחייבו לתת לנו Home Rule בארץ-ישראל!"

 "מה זה הום רול? מימשל עצמי, אוטונומיה?"

 "לא, זה האפשרות לבנות לנו בית לאומי!"

 "בית? מדינה עברית תקום בארץ-ישראל!"

 "הברון רוטשילד יהיה שר-האוצר הראשון בממשלה העברית!"

 "ודוקטור וייצמן ראש הממשלה!"

 "למטבע רוטשילד יהיה ערך ממשי, לא כמו הלירה התורכית, שהפכה בשנות המלחמה לסתם נייר חסר-ערך."

 "ומנחם אוסישקין יהיה שר החקלאות!"

 "לא. זה אסון!"

 "אסון? – הלא אם לדגים הקופצים סביבנו בים היתה יכולת להשמיע קול, היו פוצחים גם הם בשירת הגאולה!"

שפירא למוד ניסיון של שלושים ושבע שנות ישיבתו בארץ-ישראל, וגם נסיון שנת הגלות בממלכה העות'מנית. הוא מצנן את התלהבות הגולים, שרובם צעירים ממנו ושהו בארץ רק שנים מעטות:

 "אם התורכים יצאו ובמקומם באו האנגלים, דיינו. ואם ינהיגו שלטון מסודר, דיינו. ואם ירשו עלייה חופשית, דיינו. וקניית קרקעות, דיינו. ולבנות בתים, דיינו. ולהשתתף בשלטון, דיינו. ואם בעוד שלושים שנה נהיה רוב בארץ, גם אז דיינו, ואל נלך בגדולות..."

 "מה דיינו, דיינו... אתה חושב שזה עניין של תפילה? אין לך צורך במדינה עברית?"

 "אני לא מאמין שהכול מתהפך לטוב ביום אחד. אין דבר כזה. הלוואי נשיג במשך הזמן כל מה שצריך ואפשר להשיג..."

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כה אמר ירון זליכה, שאם איננו טועים, היה מעורב בהאשמתו של אהוד אולמרט בפרשת גרעין השליטה בבנק לאומי, פרשה שכזכור [מי בכלל זוכר!?] – נפלה כליל, וזאת חרף להיטותו של מבקר המדינה דאז מיכה לינדנשטראוס להריץ אותה כַּספתח של רדיפות אולמרט, שהביאו לבסוף להדחתו.

וכה אמר זליכה: "עוד משפט מרגיז: אני מחנך סטודנטים לא לקנות כחול-לבן, אלא לקנות זול. כחול-לבן אומר, 'תנו מכוח הקנייה המצומצם שלכם ותשקיעו בדן פרופר, בתעשיינים שהרוויחו מספיק.' ואני אומר להם – 'לא, תשקיעו בעצמכם.' אם אנחנו רוצים לצאת מהמצב הזה שהולך להיות יותר גרוע, צריך לנפץ כמה פרות קדושות."

איזה גאון! איזה גאון! איזה מזל יש לסטודנטים שלו!

* האינטליגנציה והידע התרבותי שלנו לא הספיקו לנו כדי להבין את מופע הפתיחה של אולימפיאדת לונדון כפי ששודר בטלוויזיה, והיינו משועממים ומתוסכלים כאילו נכשלנו בבחינות הבגרות באנגלית. רק במצעד המשלחות הססגוני היה פיצוי מסויים כי הוא הציג ביבר גזעים אנושי מעניין, וכשנגמר הלכנו לישון.

מזל שלא ציינו בדקת דומייה את רצח הספורטאים שלנו במינכן – כי זה היה עושה מסע תעמולה אדיר לחדוות הרצח הפלסטינית ולטרור האיסלאמי – כי מי לא היה שמח להיזכר ברצח של יהודים? הרי זה ממש חג לכל האנטישמים ושונאי ישראל בעולם, וגם קריאת כיוון לעתיד לאלה מבין העמעמים באולימפיאדה מכל האיים והארצות – שלא בדיוק יודעים במה מדובר.

* לכל הממשיכים ללכלך את אולמרט, ובעקיפין גם אותנו, במכתביהם וברשימותיהם הנשלחים אלינו, ובעיתונות הכללית – אנחנו ממליצים לקרוא בעיון את מאמרו של שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, "מורמים מרה"מ" ["ידיעות אחרונות"," המוסף לשבת", 27.7.12].

למשל, כותב פרידמן: "ב-24 בספטמבר [2006], שעה שהחל ההליך במשפטו של רמון [אז שר המשפטים, בפרשת הנשיקה, שבגללה הודח אף שהוסתרו מההגנה עדויות על האזנות-סתר שיכלו לשנות את התמונה], החליט [מני] מזוז [היועץ המשפטי לממשלה] על פתיחת חקירה נגד אולמרט בעניין הבית ב[רחוב] כרמייה. באוקטובר 2006 שלח לו מבקר המדינה [מיכה לינדנשטראוס] תיק נוסף, הפעם בעניין המכרז למכירת גרעין השליטה בבנק לאומי, בצירוף המלצה לפתוח בחקירה פלילית נגד אולמרט ואישים נוספים. מזוז פסל עצמו מלדון בתיק זה, אך פרקליט המדינה שנדר הורה על פתיחת חקירה. שני התיקים (כרמייה ובנק לאומי) נפלו לידיו של מזוז כברכה משמיים. בשניהם לא היה ממש והם נסגרו כעבור זמן. אולם באותו שלב שירתו היטב את מזוז."

אז תמשיכו לחשוב, באיוולתכם, שלא היתה שום כוונה להביא להדחתו של אולמרט, ועוד לפניו, להדחתו של חיים רמון מתפקידו כשר המשפטים. ותמשיכו לתמוך בעמדותיו של מבקר המדינה לשעבר, שלא חס על זמנו, וטיפח בחריצותו היהירה, שלא לומר גם במה שנראה כשיגעון-הגדלות שלו –  פרשיות שקידמו את הדחתו של אולמרט.

* מצד ההיגיון והסדר הציבורי הנכון זה בסדר גמור שגם בעילה בהסכמה בין מפקד לפקודה שלו תיחשב למעשה בלתי ראוי שבגינו מדיחים מפקד מתפקידו גם אם הוא עתיר הישגים ונערץ על כל פקודיו. זה בסדר כדי למנוע מצב שבו מפקד יגרום לפקודה שלו לקיים עימו יחסי מין לא מרצון אלא מעצם החשש מפני עדיפותו עליה בסולם הפיקוד.

מצד שני יש לי הרגשה שאילו אני הייתי מפקד, וחיילת או שוטרת יפה ומפתה היתה עוגבת עליי ומביעה במפורש את רצונה לקיים עימי יחסי-מין, או אפילו רק מחככת את קצות שדיה בגבי כשהיא מביאה לי תזכיר לקריאה או לחתימה – אני לא הייתי מסוגל לעמוד בניסיון והייתי מזיין אותה עד העצם בסערת חושים אדירה!

בקיצור, צריך לסרס את כל קציני המשטרה המיוחמים או לחייב אותם לקחת כדורים נגד חשק מיני. ישנה אמנם גם אפשרות לבחור רק בקציני משטרה חכמים שיודעים להיזהר ממלכודות החשק – אבל איפה מוצאים כאלה? אולי רק בבתי-אבות? הלא גברים שאין להם זין פעיל הם לא גברים, ואילו אלה שיש להם – מסוכנים!

* מה שלום האנס המורשע על ידי המימסד האשכנזי, משה קצב, ומה זה שלא שומעים עליו ממקום שבתו כאסיר באגף הדתי בכלא מעשיהו? את מי הוא תוקע שם ובפני מי הוא מגלה את אברו עכשיו? האם הוא כבר לוחץ ידי רבנים רפורמיים וקונסרבטיביים שבאים לבקרו ולעודד את רוחו – או שהוא עדיין מחרים אותם במצוות רבו הרב מרדכי אליהו זצוק"ל? [זה הרב שבביתו הרביצו מכות-רצח לבחור שחיזר אחד בתו, והוא לא ידע על כך דבר!] – ואיך זה שלא היו הפגנות נגד הכנסתו של קצב לכלא, וכיום אין הפגנות עדתיות למען שיחרורו?! – הפגנות אשר לשכמותן זכה הצדיק המורשע בידי המימסד האשכנזי – הרב אריה דרעי? – מה, כל כך מהר חולפת תהילת העולם?

 או אולי כל ההבדל הוא בכך שקצב "פרסי" ואילו דרעי "מרוקאי"?

* אז ככה זה הים בחוף גורדון בתל-אביב: כשהוא היה שקט וצלול הוא היה מלא מדוזות ועקצוצים, עכשיו, כאשר המדוזות פחתו או נעלמו, הוא נעשה סוער וסכנה להיכנס לשחות בו, מה עוד שהמצילים מתחילים את עבודתם רק בשעה עשר בבוקר, אם בכלל.

* האם יש קשר בין הידלדלות ההפגנות במוצאי שבתות, במיספרן ובמיספר משתתפיהן, לבין העומס הרב של היציאות לחו"ל בנתב"ג? או שאולי רבים מהמפגינים כבר יצאו לעבוד בבניין ובחקלאות?

* כשאתם מזדעזעים מכמות הרציחות היומית בסוריה, אנא השתדלו לזכור כי הנשק שמשתמשים בו, משני הצדדים אך בעיקר מצד המישטר הסורי, הוא נשק שנאגר במשך שנים כדי להילחם בנו ואם אפשר גם להשמידנו!

אז עם כל הצער שבדבר, הלא רק צדק היסטורי הוא שבנשק הזה, שאולי יכלול גם נשק כימי שפתאום מותר לסורים להודות בקיומו – משתמשים הערבים כדי להרוג אלה את אלה על פי מיטב המסורת השבטית העתיקה הרצחנית והפרימיטיבית, שמתברר שבה הם עדיין מצויים – חרף כל הנשק המודרני והקטלני שברשותם!

* קראנו בעיתונים כי לחרא שרצח את רבין מזומן פעם בחודש זיון חוקי לשם הגדלת משפחתו – עם הגברת אשתו לריסה טרימריבולבר בימי הביוץ הכשרים שלה! רק שבודקים אותה היטב שלא תבריח ריבולבר בנרתיק כי היא מקבלת אביונה מיצית בנרתיקה הכשר מיד כשהיא מתגרה במגע עם הריבולבר הרוטט ומתיז הזרע של הרוצח של יצחק רבין.

* ממשלת ישראל מברכת את ארגון אלקאעידה הסוני על חלקו במאבק הדמים ובטבח נגד השלטון העלוואי והשיעי בסוריה.

ממשלת ישראל מברכת את השלטון העלאווי והסוני בסוריה על חלקו בדיכוי הדמים ובטבח של המורדים הסוניים ואלקאעידה בכללם.

וזכור, בנפול אויביך אל תשמח, כי אם הם ערבים ומוסלמים – בסוף יעשו כולם יד אחת נגדך!

* הנשיא האמריקאי ברק אובמה חתם היום (שישי, 27.7) על חוק חדש המחייב את הממשל האמריקאי לספק לישראל את הסיוע הצבאי "הנדרש להתמודדות עם איומי הסביבה האסטרטגית המשתנה." על פי החוק, ארה"ב תספק לישראל, בין השאר, מטוסים לתדלוק אווירי, אמצעים להגנה נגד טילים ו"חימוש מיוחד", ככל הנראה הכוונה היא לפצצות חודרות בונקרים. חתימתו של אובמה על החוק, יממה לפני הגעתו של המועמד הרפובליקאי מיט רומני לישראל, העלתה חשד כי מדובר בניסיון חנופה לקול היהודי. "כפי שרבים מכם יודעים, הפכתי לעדיפות עליונה בממשל שלי את העמקת שיתוף הפעולה עם ישראל בתחומי המודיעין, הצבא והטכנולוגיה," אמר אובמה. "בדרכים רבות החוק הזה הופך את שיתוף הפעולה יוצא הדופן בין שתי המדינות לחסר תקדים ומדגיש את המחויבות הבלתי ניתנת לערעור שלנו לביטחון ישראל."

אכן, ולא רק בגלל הבחירות הקרבות והצורך ללקק לקול ולכסף היהודי – דרך ארוכה של התפכחות עשה הנשיא הסכל מאז ויתר על ביקור בישראל אבל נשא בקהיר, בראשית כהונתו – את נאום הליקוק-בתחת לעולם המוסלמי, נאום שהיה רצוף בורות היסטורית ושקרים פוליטיים, ואשר חיזק בעולם וגם בקרב האידיוטים המוסריים ושונאי ישראל שבקירבנו – את המוסכמה שהבנייה הישראלית בשטחים ובירושלים היא שורש כל הסכסוכים באזורנו וכי רק עצירתה תמנע בין השאר את המשך התגרענותה של איראן!

* וכמה חרפות וגידופים שפכתם עלינו כאשר הצגנו את ערוות הנאום ההוא! לא בכדי מובאראכ לא היה בקהל שומעיו של אובמה. הוא כאילו חש כבר אז את אימת הסכין שהסכל עתיד לשלוף מאמתחתו ולתקוע בגבו – כדי לקדם את ניצחון "האחים המוסלמים" במצרים ואת הפיכתה לשתי מדינות, מדינת "האחים" פושטת הרגל, ומדינת הצבא ומערכת הביטחון, ושתיהן כאחת תלויות לשם קיומן בסיוע האמריקאי, והראשונה גם בסיוע הסעודי.

אנחנו מכירים ישראלים, בהם ידידים שלנו – שעד היום מחזיקים בדעתו של אובמה מאז – שכל הצרות של ישראל ושל האיזור נעוצות במתנחלים וב"כיבוש" ובבנייה במזרח ירושלים – ויש להורידם מהר מעל האדמות שאינן שלהם ולהחזיר גם את לטרון, קטע כביש מס' 1 לירושלים, הכותל ומזרח ירושלים, גוש קטיף ורמת הגולן.

* בגלל העומס הרב המוטל עלינו, נא לא לשלוח לנו יותר העתקי מכתבים-ברשת ששולח ומציף בהם אותה עו"ד גדעון רוזנבלום. מכתביו הרבים נשלחים כנראה ברשימת תפוצה גדולה מכל מה שיש למכתב העיתי, ולכן אין לנו צורך לחזור ולהביא אותם.

* כבר הספדנו כאן את מובאראכ – ומתברר שהוא עדיין חי מאוד וייתכן אפילו שיחונו אותו! אז אולי תחזיתו של ד"ר גיא בכור, שהופרכה – אכן תתממש, ומובאראכ יחזור ליטול בידיו את הגה השלטון במצרים?!

* מכרים יודעי קרוא עברית הסבו את תשומת ליבנו לרומאן "בזעיר אנפין" של ירמי פינקוס וטענו שממש צחקו והתענגו על קריאתו. ובכן, אנחנו מכירים קצת את רחוב יהודה המכבי וגם את העיירה זייפלד שבאוסטריה, אבל הכרחנו את עצמנו לקרוא עד שנשברנו בעמוד 84 [מתוך 310 עמודים] של הרומאן המשעמם והפטפטני הזה, שמתיימר להגיש איזו הווייה יהודית-ישראלית-תל-אביבית-יכנאית  – ורק לא ברור לנו מדוע היה צריך להרחיק עד פריס כדי לכתוב אותו שם, בשנת 2010, כמצויין בסופו. אבל אולי אנחנו כבר זקנים מדי מכדי ליהנות מספרות שזוכה בפרסים ואפילו מצחיקה אנשים ומאפשרת לסופר לשבת בפריס ולכתוב שם בפרטי-פרטים שטויות מייגעות על תל-אביב.

* מה זה שכבר שבועות אחדים אין אנו פוגשים בעמוד הראשון של גיליונות יום שישי של העיתון לאנשים חושבים "הארץ" גילוי דעת מכובד של האידיוטים המוסריים מחוגי הסופרים, האמנים והאקדמיה על פני מודעה גדולה ויקרה במימון של הקרן לישראל חדשה?

מה, כבר אי-אפשר להתייחס לג'נוסייד הנערך יום-יום בסוריה ולהאשים גם בו את בנימין נתניהו ואת ממשלות ישראל, שלא החזירו בזמן את הגולן עד שפת הכנרת?

או לברך על ניצחון "האחים המוסלמים" במצרים, שיש בו חיזוק גדול לדמוקרטיה ולהסכם השלום?

ומה יהיה על הטיפשות אם לא תתפרסמנה ב"הארץ" המודעות החשובות האלה? איפה, איפה אתם חברינו הסופרים, האמנים והאקדמאים? מה לכם כי השתתקתם?

* אין, אין יותר משלוח קסאמים, גראדים ופצמ"רים מרצועת עזה לצפון הנגב וזה מהסיבה הפשוטה שזה לא מעניין את התקשורת הישראלית ולכן – אין מדווחים, ואין! – מה שכן יש זו כמובן השאלה החשובה והגורלית לעתידה של ישראל, המתבוננת רק בפופיק שלה – מי יהיה מראיין-אורח בתוכנית-הבוקר של מגישה דעתנית ומעצבנת אחת בשם קרן נויבך, שגורמת לנו לחדול לשמוע את גל ב' בין השעות שמונה לעשר בבוקר.

* במסיבת העירום הלילית  הסודית שערכו חברי מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב ומר אהוד האופה – הם הפשיטו מרצונה את מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ, חילקו ביניהם מכל צד את מזמוז שדיה הגדולים והצליחו לגרותה עד כדי כך שאלה התרוממו מצניחתם באזור הקורקבן ונעמדו קשוחים וזקופים בגובהם הטבעי. השתתפו במזמוז גם מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד, הסופר ס. גָרוּס ומבקר המערכת יבחוש בן-שלולית שמצץ מפטמותיה של שפיפונה, שהזדקרו להן פלאים. אכן, זה היה לילה! מיזוג-האוויר פעל עד אור הבוקר ומחבּובּ גם פעל באחוריה.

* "הרצוג נדהם הבוקר [יום ראשון, 29.7] כאשר נמסר לו, בהתרעה של שעתיים, כי הפגישה [של רומני עם השדרנית-לשעבר יחימוביץ] מבוטלת. הוא [הרצוג] אמר כי רומני "הוטעה במתכוון על ידי גורמים פוליטיים שחוששים מהתחזקותה העקבית והפיכתה של יחימוביץ' לאלטרנטיבה היחידה לראש הממשלה." ["הארץ" באינטרנט, 29.7].

נו באמת, היא אלטרנטיבה? הצחקת אותנו, יצחק.

* מדוע כמעט אף אחד לא כותב על כך ש"המחאה החברתית" הדמגוגית וחסרת האחריות של קיץ 2011 היא אחת הסיבות, לא היחידה – לעליית המחירים והמיסים של קיץ וסתיו 2012, וכן לעוד גזירות הכלכליות ולפיטורי עובדים בחברות שסבלו וסובלות מההסתה שלוחת-הרסן של "המחאה החברתית"? האם מישהו מהמנהיגים חסרי הדעת של "המחאה החברתית" ישלם על הנזקים שגרם למשק, לעובדים ולכלל הציבור, גם לאלה הקרויים "עניים"! שלא לדבר על הנשרפים ועל העומדים בתור לשרוף את עצמם באותה פסיכוזה, שבה כל הנשרף קדוש הוא ואין נוברים בעברו!

* למר בן עזר שלום, סיימתי לאחרונה לקרוא את מאמרך "צל הפרדסים והר הגעש" ואת ספרך "בין חולות וכחול שמיים" (יד שנייה מחנות מקווונת). המאמר מרתק והספר מקסים – אין מילה אחרת. תודה, דורון גולדברג.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,399 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,050 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל